×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
מוני המצוותספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותרש״ר הירשעודהכל
לפה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו – יגדל בקדושה אל יעביר בתער ובמספרים אל יתלוש ואל ימרוט ואל יחוף באדמה ואל יתן סמנין בעשה ומנין בלא תעשה אמרת תער לא יעבור על ראשו אין במשמע בלא תעשה אלא התער כשאמר וידבר ה׳ אל משה לאמר ריבה הכל. אבל אומר אני מה התער שהוא בהעברת שער וכלי [אף אני ארבה את המספרים שהוא בהעברת שער וכלי] מה בין תער למספרים שהתער מכלה והמספרים משיירות דבר אל בני ישראל ריבה התולש והמורט ואמרת אליהם ריבה המספסף באור הא מה שיירתי במצות עשה החופף באדמה והנותן סמנין.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
(א-ב) וַיְדַבֵּר ה׳ וְגוֹ׳ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ – הַמְּקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, מִכְּדֵי תָּנָא מִנָּזִיר קָא סְלִיק מַאי שְׁנָא דְּקָתָנֵי סוֹטָה. לִכְדְּרַבִּי דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְסוֹטָה. לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וְלִיתְנֵי סוֹטָה וַהֲדָר לִתְנֵי נָזִיר. אַיְידֵּי דְּתָנָא מַסֶכֶת כְּתֻבוֹת וְתָנָא הַמֲּדִּיר תָּנָא נְדָרִים, וְאַיְידֵּי דְּתָנָא נְדָרִים תָּנָא נָזִיר דְּדָמֵי לִנְדָרִים וְקָתָּנֵי סוֹטָה לִכְדְּרַבִּי לְעֵיל.
תָּנוּ רַבָּנָן ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְלֹא לְכוּתִים. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְרַבּוֹת אֶת הָעֲבָדִים. לָמָּה לִי קְרָא, הָא אָמַרְתָּ כָּל מִצְוָה שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת בָּהּ עֶבֶד חַיָּב בָּהּ. אֲמַר רָבָא שָׁאנֵי הָכָא דַּאֲמַר קְרָא ״לֶאְסֹר אִסָר עַל נַפְשׁוֹ״, בְּמִי שֶׁנַּפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ, יָצָא עֶבֶד שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ, [וְהוֹאִיל וְאֵין נַפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ] אֵימָא גַּבֵּי נָזִיר נַמֵּי לָא, קָא מַשְׁמַע לָן וְאָמַרְתָּ, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לְכוּתִים. וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ כּוּתִים לָא, וְהָא גַּבֵּי עֲרָכִין דִּכְתִיב (ויקרא כ״ז:ב׳) ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְתַנְיָא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲרִיכִין וְאֵין הַכּוּתִים מַעֲרִיכִין, יָכוֹל לֹא יְהוּ נֶעֱרָכִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״. שָׁאנֵי הָכָא דַּאֲמַר קְרָא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא, בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב, יָצָא כּוּתִי שֶׁאֵין לוֹ אָב. לְמַאי, אִילֵימָא לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה, הָאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן כּוּתִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ב׳:ה׳) ״כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר״, אֶלָּא אֲמַר קְרָא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא, בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טֻמְאָה, יָצָא כּוּתִי שֶׁאֵין לוֹ טֻ(ו)⁠מְאָה. וּמִנָּלַן דְּלֵית לֵיהּ טֻמְאָה. דַּאֲמַר קְרָא (להלן י״ט:כ׳) ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִתּוֹךְ הַקָּהָל״, בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קָהָל, יָצָא כּוּתִי שֶׁאֵין לוֹ קָהָל. וְדִלְמָא כָּרֵת הוּא דְּלָא מִיחָיֵיב אֲבָל אִטְמוּיֵי מִטַּמֵּא. אֲמַר קְרָא ״וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא״, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה יֵשׁ לוֹ טֻמְאָה וְכָל שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה אֵין לוֹ טֻמְאָה. וְדִלְמָא טָהֳרָה הוּא דְּלָא הָוְיָא לֵיהּ הָא טֻמְאָה הָוְיָא לֵיהּ. אֲמַר קְרָא (שם כ) ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָּא״, אִ(י)⁠תְּקַשׁ טֻמְאָה לְטָהֳרָה כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה יֵשׁ לוֹ טֻמְאָה וְכָל שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה אֵין לוֹ טֻמְאָה.
כִּי יַפְלִא – דְּכָתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי נָזִיר לָמָּה לִי, מִכְּדֵי הָא אִ(י)⁠תְּקַשׁ נָזִיר לִנְדָרִים, כִּי יַפְלִא לָמָּה לִי. לְאָתוּיֵי יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת, דְּאִתְּמַר יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת אַבַּיֵּי אֲמַר הָוְיָין יָדַיִם רָבָא אֲמַר לָא הָוְיָין יָדָיִם. הָנִיחָא לְרָבָא, אֶלָּא לְאַבַּיֵּי דַּאֲמַר הָוְיָין יָדַיִם מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. מִבָּעֵי לֵיהּ לִכְדְּרַבִּי טַרְפוֹן דְּתַנְיָא רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר אֵין אֶחָד מֵהֶן נָזִיר לְפִי שֶׁלֹּא נִתְּנָה נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה. הָנִיחָא לְרַבִּי טַרְפוֹן אֶלָּא לְרַבָּנָן מַאי אִיכָּא לְמֵימָר. אֶלָּא מִבָּעֵי לֵיהּ לִכְדְּתַנְיָא הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסְמֹכוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסְמֹכוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ז:ב׳) ״כִּי יַפְלִא״, [כִּי יַפְלִא], אֶחָד הַפְלָאָה לְאִסּוּר וְאֶחָד הַפְלָאָה לְהֶתֵּר.
אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר – תַּנְיָא נָזִיר לְהַזִּיר, לַעֲשׂוֹת כִּנּוּי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת וְיָדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת. אֵין לִי אֶלָּא בִּנְזִירוּת, בִּנְדָרִים מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר״, מַקִּישׁ נְדָרִים לִנְזִירוּת וּנְזִירוּת לִנְדָרִים, מַה נְּזִירוּת עָשָׂה בּוֹ יָדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת אַף נְדָרִים עָשָׂה בָּהֶם יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים, וּמַה נְּדָרִים עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר וּבַל יָחֵל אַף נְזִירוּת עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר וּבַל יָחֵל, וּמַה נְּדָרִים מֵפֵר הָאָב נִדְרֵי בִּתּוֹ וּבַעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אַף נְזִירוּת הָאָב מֵפֵר נְזִירוּת בִּתּוֹ וּבַעַל מֵפֵר נְזִירוּת אִשְׁתּוֹ. מַאי שְׁנָא גַּבֵּי נְזִירוּת דִּכְתִיב ״נָזִיר לְהַזִּיר״, נְדָרִים נַמֵּי הָכְּתִיב לִנְדֹּר נֶדֶר, וְהֶקֵּישָׁא לָמָּה לִי. אִי כָּתַב נֶדֶר לִנְדֹּר כִּדְכָּתַב נָזִיר לְהַזִּיר, כִּדְקָאֲמַרְתְּ לָא צָרִיךְ הֶ(י)⁠קֵשָׁא הָשַּׁתָּא דִּכְתִיב ״לִנְדֹּר נֶדֶר״, דִּבְּרָה תוֹרָה בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וּלְמַאן דַּאָמַר לֹא דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם לִנְדֹּר נֶדֶר מַאי עָבִיד לֵיהּ. דָּרִישׁ לֵיהּ לַעֲשׂוֹת יָדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים, וּמַקִּישׁ נְזִירוּת לִנְדָרִים, וְנָזִיר לְהַזִּיר דָּרִישׁ לָהּ מְלַמֵּד שֶׁהַנְּזִירוּת חָלָה עַל נְזִירוּת. אֲמַר מַר וּמַה נְּדָרִים עוֹבֵר בְּבַל יַחֵל וּבְבַל תְּאַחֵר. בִּשְׁלָמָא לֹא יַחֵל דִּנְדָרִים, מַשְׁכַּחַת לָהּ כְּגוֹן דַּאֲמַר כִּכָּר זֶה (עָלַי וַאֲכָלָהּ) [אוֹכֵל וְלֹא אֲכָלָהּ] עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ, אֶלָּא בַּל יַחֵל דְּנָזִיר הֵיכֵי מַשְׁכַּחַת לָהּ, כֵּיוַן דַּאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר [הֲוָה לֵיהּ נָזִיר] אָכַל קָם לֵיהּ בְּבַל יֹאכַל שָׁתָה קָם לֵיהּ בְּבַל יִשְׁתֶּה. אָמַר רָבָא לַעֲבֹר עָלֶיהָ בִּשְׁנַיִם. בַּל תְּאַחֵר בְּנָזִיר, הֵיכֵי מַשְׁכַּחַת לָהּ. [אָמַר רָבָא כְּגוֹן דַּאָמַר] לֹא אֶפָּטֵר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁאֱהֵא נָזִיר, דְּמִן הַהִיא שַׁעְתָּא הֲוָה לֵיהּ נָזִיר, וּמִידִי דַּהֲוָה (עַל) הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ שָׁעָה אַחַת קֹדֶם לְמִיתָתִי אֲסוּרָה לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד.
אָמַר מַר וּמַה נְּדָרִים הָאָב מֵפֵר וְכוּ׳. לָמָּה לִי הֶקֵּשָׁא, תֵּיתֵי נְזִירוּת בַּמֶּה מָצִינוּ מִנְּדָרִים. דִּלְמָא גַּבֵּי נְדָרִים הוּא דְּמֵיפֵר מִשּׁוּם דְּלֵית לֵיהּ קִצּוּתָא אֲבָל גַּבֵּי נְזִירוּת דִּשְׁלֹשִׁים יוֹם אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.
אִ(י)⁠תְּמַר יָדַיִם שֶׁאֵינָן מוֹכִיחוֹת אַבַּיֵּי אָמַר הָוְיַין יָדַיִם וְרָבָא אָמַר לָא הָוְיַין יָדָיִם. אָמַר רָבָא רַבִּי אִידִי אַסְבְּרָהּ לִי אָמַר קְרָא נָזִיר לְהָזִיר, מַקִּישׁ יָדוֹת נְזִירוּת לִנְזִירוּת, מַה נְּזִירוּת בְּהַפְלָאָה אַף יָדוֹת בְּהַפְלָאָה.
תַּנְיָא אָמַר (רַבִּי) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד נָזִיר מִן הַדָּרוֹם וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת שְׂעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה. אָמַר לִי רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי וְהָלַכְתִּי לְמַלְּאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי וּפָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטָרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם, אָמַרְתִּי לוֹ רָשָׁע, לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה, הָעֲבוֹדָה שֶׁאֲגַלֶּחֲךָ לַשָּׁמַיִם. מִיָּד עָמַדְתִּי (חֲמַדְתִּיו) וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאֹשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי, כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל, עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה׳. מַתְקִיף לָהּ רַבִּי (מָרִי) [מָנִי] מַאי שְׁנָא אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא דְּלָא אֲכַל, מִשּׁוּם דְּאָתֵי עַל חֵטְא, כָּל אֲשָׁמוֹת נַמֵּי לֹא לֵיכוּל, דְּעַל חֵטְא הֵן בָּאִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָה הַיְינוּ טַעְמָא כְּשֶׁהֵן תּוֹהִין נוֹזְרִין וּכְשֶׁהֵן מְטַמְּאִין וְרַבִּין עֲלֵיהֶן יְמֵי (טֻמְאָה) [נְזִירוּת] מִתְחָרְטִין בָּהֶן וְנִמְצְאוּ מְבִיאִין חֻלִּין לָעֲזָרָה. אִי הָכֵי אֲפִלּוּ נָזִיר טָהוֹר נַמֵּי. נָזִיר טָהוֹר אִי לַאו דַּאֲמוּדֵי אָמִיד לְנַפְשֵׁיהּ דְּיָכוֹל לָא נְזַר.
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְזִירִים וְאֵין הַנָּכְרִים נְזִירִים. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא, מֵהָתָם נָפְקָא (ויקרא כ״ב:י״ח) ״אִישׁ אִישׁ... אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״ לְרַבּוֹת הַנָּכְרִים שֶׁנּוֹדְרִין [נְדָרִים וּנְדָבוֹת] כְּיִשְׂרָאֵל, ״לְעֹלָה״ פְּרָט לִנְזִירוּת. אִי מֵהַהִיא הֲוָה אֲמִינָא קָרְבָּן הוּא דְּלָא לֵייתֵי אֲבָל נְזִירוּת חָלָה עֲלַיְיהוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.
אִישׁ כִּי יַפְלִא – הָיוּ שְׁנַיִם מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן, אָמַר אֶחָד מֵהֶן הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה אִישׁ פְּלוֹנִי נָזִיר, וְאֶחָד אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵינוֹ נָזִיר, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר, שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר, שֶׁשְּׁנֵיכֶם נְזִירִים, [שֶׁכֻּלְּכֶם נְזִירִים], בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כֻּלָּם נְזִירִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵין נָזִיר אֶלָּא מִי [שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ דְבָרָיו], וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר אֵין אֶחָד מֵהֶן נָזִיר, שֶׁלֹּא נִתְּנָה נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה.
אֲמַר רַב הוּנָא הִקְדִּישׁ וְאָכַל, לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִישׁ כִּי יַפְלִא״, וְ״לֹא יַחֵל״, כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּהַפְלָאָה יֶשְׁנוֹ בְּבַל יַחֵל וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּהַפְלָאָה אֵינוֹ בְּבַל יָחֵל. הִקְדִּישׁ וְאָכְלוּ אֲחֵרִים, רַב כָּהֲנָא אֲמַר אֵין לוֹקִין, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ, לוֹקִין. מַר סָבַר מֻפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ דְּאוֹרַיְתָא, וּמַר סָבַר דְרַבָּנָן.
נָזִיר לְהָזִּיר – מִכָּאן שֶׁהַנְּזִירוּת חָלָה עַל הַנְּזִירוּת, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא, וּמַה שְּׁבוּעָה חֲמוּרָה אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה נְזִירוּת קַלָּה לֹא כָּל שֶׁכֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נָזִיר לְהַזִּיר״, מִכָּאן שֶׁהַנְּזִירוּת חָלָה עַל הַנְּזִירוּת, לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר דְּמִגּוֹ דְאִיתְוַסַּף יוֹמָא יְתֵרָא חָיְילָא נְזִירוּת עַל נְזִירוּת. מַאי חֻמְרָא דִּשְׁבוּעָה מִנֶּדֶר. דִּכְתִיב בָּהּ (שמות כ׳:ו׳) ״לֹא יְנַקֶּה״.
אִישׁ כִּי יַפְלִא – לָמָּה נֶאֱמַר פָּרָשָׁה זוֹ. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳ אוֹ הִשָּׁבַע שְּׁבוּעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ״ שֶׁאִם נָדַר יוֹם אֶחָד אָסוּר יוֹם אֶחָד, שְׁנַיִם, אָסוּר שְׁנַיִם, מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁנָּדַר, [מֵאוֹתוֹ הַמִּין] אָסוּר, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף בִּנְזִירוּת כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יַפְלִא״ וְגוֹ׳, שֶׁאִם נָזַר יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטָּמֵא לְמֵתִים וְאָסוּר בְּתִגְלַחַת, לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ.
אִישׁ אוֹ אִשָּׁה – לַעֲשׂוֹת נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים שֶׁהָיָה בְּדִין, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁעָשָׂה קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים לֹא עָשָׂה נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים, כָּאן שֶׁלֹּא עָשָׂה קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״, [לַעֲשׂוֹת נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים]. אִישׁ. לְהוֹצִיא קְטַנִּים. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כִּי יַפְלִא. לְהָבִיא אֶת מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַפְלוֹת, מִכָּאן אָמְרוּ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נְדָרָיו קַיָּמִין.
כִּי יַפְלִא – לִרְצוֹנוֹ וְלֹא אָנוּס. אוֹ אֲפִלּוּ אָנוּס. הֲרֵי אַתָּה דָן, נֶאֱמַר כָּאן הַפְלָאָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן הַפְלָאָה, מַה הַפְלָאָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה אַף הַפְלָאָה הָאֲמוּרָה כָּאן בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה. מִכָּאן אָמְרוּ, מֵרְצוֹנוֹ וְלֹא אָנוּס.
כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר – אוֹ אֲפִלּוּ נָדַר בְּקָרְבָּן יְהֵא נָזִיר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר״, עַד שֶׁיַּדִּיר בְּנִדְרוֹ שֶׁל נָזִיר. (תַּלְמוּד לוֹמַר) [יָכוֹל] לְהַזִּיר, (אוֹ עַד) [אַף] שֶׁיַּזִּיר אֶת אֲחֵרִים. תַּלְמוּד לוֹמַר ״נָזִיר״, אֶת עַצְמוֹ הוּא מַזִּיר וְאֵין מַזִּיר אֶת אֲחֵרִים. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״(נֶדֶר) נָזִיר [לְהַזִּיר״]. לַעֲשׂוֹת כִּנּוּי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת. (אַף בִּנְזִירוּת כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מַה בִּנְּדָרִים עוֹבֵר בְּבַל יָחֵל) [וְיָדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת. אֵין לִי אֶלָּא בִּנְזִירוּת, בִּנְדָרִים מִנָּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר ״נֶדֶר נָזִיר״, לְהַקִּישׁ נְדָרִים לִנְזִירוּת וּנְזִירוּת לִנְדָרִים, מַה נְּזִירוּת עָשָׂה בּוֹ כִּנּוּיֵי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת וְיָדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת אַף בִּנְדָרִים עָשָׂה בּוֹ יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים וְכִנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וּמַה נְּדָרִים עוֹבֵר בְּבַל יַחֵל וּבְבַל תְּאַחֵר אַף נְזִירוּת עוֹבֵר בְּבַל יַחֵל וּבְבַל תְּאַחֵר], וּמַה בִּנְּדָרִים הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ וְהָאִישׁ נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אַף בִּנְזִירוּת [כַּיּוֹצֵא בָּהֶם]. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר לְהַזִּיר, אַף אֶת אֲחֵרִים.
לְהַזִּיר לַה׳ – הַמִּצְוָה לִנְזֹר לַשֵּׁם. אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נְזִירוּת מִיָּמַי וְכוּ׳ (לְעֵיל).
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק ה) קָדֹשׁ יִהְיֶה יִגְדַּל בִּקְדֻשָּׁה אַל יַעֲבֹר בְּתַעַר וּבְמִסְפָּרַיִם, אַל יִתְלֹשׁ וְאַל יִמְרֹט וְאַל יָחֹף בַּאֲדָמָה וְאַל יִתֵּן סַמָּנִין בַּעֲשֵׂה, וּמִנַּיִן בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אָמַרְתָּ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאֹשׁוֹ. אֵין בְּמַשְׁמָע בְּלֹא תַעֲשֶׂה אֶלָּא הַתַּעַר. אָמַרְתָּ וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, רִבָּה, אֲבָל אוֹמֵר אֲנִי מַה הַתַּעַר שֶׁהוּא בַּעֲבִירַת שֵׂעָר, בִּכְלִי, [אַף מִסְפָּרַיִם], מַה בֵּין תַּעַר לְמִסְפָּרַיִם, שֶׁהַתַּעַר מְכַלֶּה וּמִסְפָּרַיִם מְשַׁיְּרוֹת. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רִבָּה הַתּוֹלֵשׁ וְהַמּוֹרֵט. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, רִבָּה הַמְּשַׁפְשֵׁף בַּאֲדָמָה. שִׁיַּירְתּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה הַחוֹפֵף בַּאֲדָמָה וְהַנּוֹתֵן סַמָּנִין.
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹדְרִין נְזִירוּת וְאֵין הָעֲבָדִים נוֹדְרִין נְזִירוּת, מִפְּנֵי שֶׁרַבּוֹ אוֹמֵר לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן וְהוּא שׁוֹתֶה, לְגַלֵּחַ וְהוּא מְגַלֵּחַ, לִטָּמֵא לְמֵתִים וְהוּא מִטָּמֵא. אוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, פְּרָט לְגֵרִים. אָמַרְתָּ אִישׁ, לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים.
אִישׁ אוֹ אִשָּׁה – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר יְכוֹלָה, כְּשֶׁיִּרְצֶה [וְלֹא כְּשֶׁיַּדִּירֶנָּה] בַּעְלָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה (לִי) בְּדִין, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ הֲרֵי הוּא אוֹסֵר עָלָיו נְדָרִים, מָקוֹם שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ דִין שֶׁיֶּאֱסֹר עָלֶיהָ נְדָרִים, אָמַרְתָּ (להלן ל׳:ד׳) ״וְאִשָּׁה כִּי תִּדֹּר נֶדֶר״, וְלֹא כְּשֶׁיַּדִּירֶנָּה בַּעֲלָהּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר יָכוֹל (אַף) הַנְּזִירָה (לֹא) תְּהֵא מִטַּמְּאָה לְמֵתִים, וַהֲלֹא דִּין הוּא וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁעָשָׂה קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים בְּכֹהֲנִים לֹא עָשָׂה בָּהֶן נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים מָקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים בִּנְזִירִים אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בָּהֶן נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים. אָמַרְתָּ אוֹ אִשָּׁה וְגוֹ׳ עַל נֶפֶשׁ לֹא יָבֹא.
אִישׁ כִּי יַפְלִא – כְּשֶׁיְּפָרֵשׁ. לִנְדֹּר פְּרָט לִמְהַרְהֵר בַּלֵּב. אַתָּה מְרַבֶּה הַגּוֹמֵר בַּלֵּב. תַּלְמוּד לוֹמַר ״נֶדֶר״.
נֶאֱמַר כָּאן ״נֶדֶר״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״נֶדֶר״, מַה נֶּדֶר הָאָמוּר כָּאן כִּי יַפְלִא אַף נֶדֶר הָאָמוּר לְהַלָּן ״כִּי יַפְלִא״, וּמַה נֶּדֶר הָאָמוּר לְהַלָּן ״אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ״ אַף נֶדֶר הָאָמוּר כָּאן אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ. נָזִיר לְהַזִּיר. נוֹדֵר הוּא נְזִירוּת בְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ. וְהָיָה בְּדִין שֶׁלֹּא יִדּוֹר, הוֹאִיל וְהַנְּגָעִים גּוֹרְמִים לַהֲבָאַת קָרְבָּן וְהַנְּזִירוּת גּוֹרֶמֶת לַהֲבָאַת קָרְבָּן מַה מָּצִינוּ בִּנְגָעִים שֶׁאִם נוֹלַד לוֹ נֶגַע בְּתוֹךְ נִגְעוֹ אֵינוֹ גּוֹרֵם לוֹ לְהָבִיא קָרְבָּן שֵׁנִי עַד שֶׁיֵּצֵא יְדֵי רִאשׁוֹן כֵּן בִּנְזִירוּת שֶׁאִם נוֹלְדָה לוֹ נְזִירוּת בְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ אֵינָהּ גּוֹרֶמֶת לוֹ שֶׁיָּבִיא קָרְבָּן שֵׁנִי עַד שֶׁיֵּצֵא רִאשׁוֹן, וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר נֶדֶר וְכוּ׳ לְהַזִּיר מַזִּיר הוּא בְּנוֹ הַקָּטָן כְּשֶּׁיִּרְצוּ קְרוֹבִים.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
פס׳: וידבר ה׳ אל משה לאמר – רבותינו ז״ל אמרו במסכת סוטה למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שלא גרם לה כל אלו אלא היין:
וידבר וגו׳ – סמך פרשת נזיר לסוטה כמו שדרשו כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין כי זנות יין ותירוש יקח לב. וגם גדול השער הוא הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאו׳ והגידול יוליד דאגה בלב איש ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה כי הוא ככהן המשרת לאלהיו. וטעם החטאת שמביא ביום מלאת כתב הרמב״ן לא נתפרש ועל דרך הפשט כי האיש הזה חטא נפשו במלאכת הנזירות כי הוא עתה נזיר בקדושתו ועבודת השם והיה ראוי לו שיזיר כל ימיו ויעמוד לעולם נזיר וקדוש לאלהיו כענין שנאמר ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים השוה אותו הכתוב לנביא וכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה׳ לכך צריך כפרה בשובו להטמא בתאות העולם:
According to the opinion of the sages of the Midrash, the legislation dealing with the Nazirite follows hard on the heels of that dealing with the Sotah, the woman suspected of marital infidelity, as what may have inspired the Nazirite to impose the vows upon himself he is described here as doing is that he had seen the disgrace which the Sotah had brought upon herself by giving in to her temptations. The Nazir, ideally speaking, uses his vows to reinforce his determination not to fall victim to excess consumption of alcohol, etc. We learn from Hoseah 4,11 that זנות, יין, ותירוש יקח לב, "lechery, wine, and even new wine destroy the mind.⁠" Allowing the hair on one's head to keep growing without restraint is a conduct diametrically opposed to the people, mostly young men, who style their hair excessively, something that Joseph was considered guilty of as the commentators say on the beginning of parshat vayeshev. Our sages have always objected to people who are overly concerned with their exterior. Extreme growth of one's hair leads a person to worry that he may not contract ritual impurity; such a concern in turn leads one to strive for holiness. In practice, the Nazir voluntarily imposes upon himself a mode of conduct that every priest is duty bound to observe from his earliest youth.
This brings us to the question of why the Torah demands that at the end of his term of such abstention the Nazir has to bring a sin-offering, חטאת; surely we would have expected the very opposite, that the Torah would compliment him on his vow! Nachmanides draws attention to the fact that the Torah does not offer an explanation for this.
According to the plain meaning the reason appears to be clear. The person who had assumed the vow of being a Nazir would indeed have been lauded if he had not placed a time limit on his spiritual elevation. The fact that he is content to voluntarily lower his spiritual niveau is something that must be criticized. The sin offering is the vehicle by means of which the Torah calls such a Nazir to order. We know from Amos 2,11 ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, "I will choose from amongst your sons some as prophets, and from amongst your young men some as Nazirites,⁠" that the prophet equates the prophets with the Nazirites. Just as the former is appointed for lifetime, so it is expected that the Nazirite will maintain his status indefinitely. Seeing that the Torah wrote of the Nazir: כל ימי נזרו קדוש הוא לה', that he will remain holy only as long as he is a Nazir, it is clear that he requires atonement for voluntarily abandoning his lofty status.
הקשה הרא״ש למה נסמכה פרשת נזיר לפרש׳ סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. הקשה הר״י תינח אשה שיש לה דין לפי שרואה קלקול בחברתה, והוא שייך בנשים, אבל האיש למה יזיר, ולפי מה שאמרנו למעלה כשם שהמים בודקים את האשה כך בודקין לבועל, ניחא. ולכך יזיר עצמו מן היין, כי היין משמח הלב ומביא את האדם לתאוות גשמיות, וגם גדול השיער הוא הפך הבחורים המסלסלים שיער ראשם להתנאות ולהתגאות, והגדול יוליד דאגה בלב איש, ולפיכך הוא קדוש, וצריך להשתמר מן הטומאה, כי הוא ככהן המשרת לאלהיו.
(א-כא) התועלת הרביעי הוא במצוות, והוא מה שנזכר בפרשת נזיר. וכבר זכרנו תועלתו ותועלת כל האזהרות אשר באו בה בביאורנו לדברי זאת הפרשה.
עתה באה הפרשה השלישית, פרשת נזיר, העומדת כנגד שילוח טמא מת ממחנה שכינה.
מוני המצוותספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותרש״ר הירשהכל
 
(ב) דַּבֵּר֙ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ⁠־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃
"Speak to the Children of Israel, and tell them: 'When either man or woman shall make a special vow, the vow of a Nazirite, to separate himself to Hashem,
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
[פסקא כב]
״וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶםא אִישׁ אוֹ אִשָּׁהב כִּי יַפְלִא״ – לָמָּה נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיי, אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה״ (במדבר ל׳:ג׳), שֶׁאִם נָדַר יוֹם אֶחָד, אָסוּר יוֹם אֶחָד, שְׁנַיִם, אָסוּר שְׁנַיִם, מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁנָּדַר, מֵאוֹתוֹ הַמִּין אָסוּר. שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף בִּנְזִירוּת כֵּן! תִּלְמֹד לוֹמַר ״דַּבֵּר וגו׳ ״, שֶׁאִם נָזַרג יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת, אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן, וְלִיטַּמֵּי לַמֵּתִים, וְאָסוּרד בְּתִגְלַחַת, לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה.
״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ – לַעֲשׁוֹת נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים. שֶׁהָיָה בַדִּין: מָה, אִם בִּמְקוֹם שֶׁעָשָׂה קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים, לֹא עָשָׂה נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים, כָּאן, שֶׁלֹּא עָשָׂה קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים, דִין הוּא שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים? תִּלְמֹד לוֹמַר ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״, לַעֲשׁוֹת אֶת הַנָּשִׁים כַּאֲנָשִׁים.
״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ – לְהוֹצִיא אֶת הַקְּטַנִּים. שֶׁהָיָה בַדִּין: מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים, עָשָׂה אֶת הַקְּטַנִּים כִּגְדוֹלִים, כָּאן שֶׁעָשָׂה נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶת הַקְּטַנִּים כִּגְדוֹלִים? תִּלְמֹד לוֹמַר ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״, לְהוֹצִיא אֶת הַקְּטַנִּים. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״כִּי יַפְלִיא״? לְהָבִיא אֶת שֶׁיּוֹדֵעַ לְפַלוֹת. מִיכָּן אָמְרוּ: בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרָיו קַיָּימִין.
״כִּי יַפְלִיא״ – לִרְצוֹנוֹ וְלֹא אָנוּס, אוֹ אֲפִילּוּ אָנוּס? הֲרֵי אַתָּה דָן: נֶאֱמַר כָּאן הַפְלָאָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן הַפְלָאָה; מָה הַפְלָאָה הָאֲמוּר לְהַלָּן, בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, אַף הַפְלָאָה הָאֲמוּר כָּאן בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה. מִיכָּן אָמְרוּ: בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרָיו קַיָּימִין.⁠ה
״כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר״ – אוֹ אֲפִילּוּ נָדַר בַּקָּרְבָּן יְהֵא נָזִיר? תִּלְמֹד לוֹמַר ״נָזִיר״. אוֹ עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּנִדְרוֹ שֶׁלַּנָּזִיר? תִּלְמֹד לוֹמַר ״לְהַזִּיר״. אוֹ עַד שֶׁיַזִּיר אֶת אֲחֵרִים? תִּלְמֹד לוֹמַר ״נָזִיר״ – אֶת עַצְמוֹ הוּא מַזִּיר, וְאֵין מַזִּיר אֶת אֲחֵרִים.⁠ו אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר״? לַעֲשׁוֹת כִּינּוּי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת. אַף בִּנְדָרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶן: מַה בִּנְדָרִין, עוֹבֵר עַל ׳בַּל יַחֵל׳ וְעַל ׳בַּל תְּאַחֵר׳, אַף בִּנְזִירוּת כַּיּוֹצֵא בָהֶן. מַה בִּנְדָרִין, הָאָב מֵיפֵר נִדְרֵי בִתּוֹ, וְהָאִישׁ מֵיפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, אַף בִּנְזִירוּת כַּיּוֹצֵא בָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: ״לְהַזִּיר״ – אֶת אֲחֵרִים.
״לְהַזִּיר לַיי״ – מִצְוָה לְהִינָּזֵר לַשֵּׁם. אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נְזִירוּת מִימיי אֶלָּא אֶחָד. כְּשֶׁבָּא אֶחָד מִן הַדָּרוֹם, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו מְסוּדַרוֹת לו תַּלְתַּלִּים, נַמְתִּי לוֹ: ״מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִיתז שֵׂעָר זֶה נָאֶה?⁠״ אָמַר לִי: ״רוֹעֶה הָיִיתִי בְעִירִי, וְהָלַכְתִּי לְמַלּאוֹת מַיִםח מִן הַמַּעְיָן,⁠ט וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַבּוּאָה שֶׁלִּי. פָּחַז לִבִּי עָלַי, בִּקֵּשׁ לְהַעֲבֲירֵנִי מִן הָעוֹלָם. נַמְתִּי לוֹ: ״רָשָׁע! הֲרֵי אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּשֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּךְ, שֶׁלֶּעָפָר וְשֶׁלָּרִימָּה וְשֶׁלַּתּוֹלֵיעַה! הֲרֵינִי מְגַלְּחוֹ לַשָּׁמַיִם!⁠״ מִיָּד אחזְתִּי אֶת רֹאשׁוֹ,⁠י וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ. נַמְתִּי לוֹ: ״כְּמוֹתָךְ יִרְבּוּ, עוֹשִׂין רְצוֹן הַמָּקוֹם בְּיִשְׂרָאֵל! וְעָלֶיךָ נִתְקַיַּים: ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וג׳.⁠״
א. כן בכ״י אוקספורד 151. בכ״י וטיקן 32 חסר: ״אליהם״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 151. בכ״י וטיקן 32 חסר: ״או אשה״.
ג. כן בכ״י וטיקן 32, אוקספורד 151. בדפוס ונציה: ״נָדַר״.
ד. כן בדפוס ונציה. בכ״י וטיקן 32, אוקספורד 151: ״אָסוּר״.
ה. כן בכ״י וטיקן 32. בילקוט שמעוני: ״מִיכָּן אָמְרוּ: מֵרְצוֹנוֹ וְלֹא אָנוּס״.
ו. כן בכ״י וטיקן 32 ובכ״י לונדון 341. בכ״י אוקספורד 151 חסר: ״או עד שידור בנדרו של נזיר? תלמוד לומר: להזיר״. בדפוס ראשון: ״או אפילו נדר בקרבן יהא נזיר? תלמוד לומר: לנדור עד שידור בנדרו של נזיר, יכול אפילו יזיר את אחרים, תלמוד לומר: נזיר, את עצמו מזיר ואין מזיר את אחרים״.
ז. כן בכ״י אוקספורד 151. בכ״י וטיקן 32 נוסף: ״לו״.
ח. כן בכ״י אוקספורד 151. בכ״י וטיקן 32 חסר: ״מים״.
ט. כן בכ״י לונדון 341. בכ״י וטיקן 32: ״הנעיים״.
י. כן בכ״י אוקספורד 151. בכ״י וטיקן 32: ״מַכְתִּי את ראשו״. בכ״י לונדון 341: ״גילחתי את ראשי״.
[Piska 22]
"And the Lord spoke to Moses, saying: Speak to the children of Israel and say to them: A man or a woman, if he shall declare to vow the vow of a Nazirite, to be a Nazirite to the Lord": What is the intent of this section? (i.e., the section of vows has already been stated!) — Because it is written (Ibid. 30:3) "A man if he vow a vow to the Lord, or if he take an oath to bind upon his soul, etc.⁠", whence if he vows (to forbid) something for one day it is forbidden for one day; for two days, it is forbidden for two days; (to forbid) a specific thing, that specific thing is forbidden — I would think that the same is true of Naziritism. It is, therefore, written (here) "Speak to the children of Israel, etc.⁠" that if he vowed (Naziritism, to forbid something to himself) for one day or for one moment, it is forbidden to him for thirty days. And he is forbidden to drink wine and to render himself tamei for the dead and to cut his hair. This is the intent of this section. "a man or a woman": to equate women with men (in respect to Naziritism). For it would follow (otherwise), viz.: If, where minors are equated with adults, (i.e., in respect to Cohanim not rendering themselves tamei for the dead, viz. Vayikra 21:1), women are not equated with men, then here (in respect to Naziritism), where minors are not equated with adults, how much more so should women not be equated with men! It is, therefore, written "a man or a woman,⁠" to equate women with men. "a man": and not a minor. For it would follow (otherwise), viz.: If, where women are not equated with men (see above), minors are equated with adults, then here, (in respect to Naziritism), where women are equated with men, how much more so should minors be equated with adults! It is, therefore, written "a man,⁠" and not a minor. "if he shall declare": to include (Naziritism as obtaining with) one who knows how to declare (i.e., one who is cognizant of the import of what he is saying.) From here they ruled: The vows of a girl of eleven years and one day are examined (for such cognizance); of twelve years and one day — her vows stand. The vows of a boy of twelve years and one day are examined; of thirteen years and one day — his vows stand. "if he declare": willingly, and not under coercion. — But perhaps even under coercion! — It follows (that they must be willing), viz.: It is written here "declare,⁠" and, in respect to vows and gifts (Vayikra 22:21) "declare.⁠" Just as there, willingly; here, too, willingly. "to vow a vow": I might think that even if he vows to bring an offering he becomes a Nazirite; it is, therefore, written "to make a Nazirite" — he must make the vow of a Nazirite. I might think (from "to make a Nazirite") that he may make even others Nazirites. It is, therefore, written "nazir,⁠" (which connotes that) he makes himself a Nazirite, and not others. If so, why is it written (lit.,) "nazir, to make a nazir"? To equate epithets of Naziritism with Naziritism and "signals" of Naziritism with Naziritism. This tells me only of Naziritism. Whence do I derive (the same for) vows? From "the vow of a Nazirite,⁠" to equate vows with Naziritism and Naziritism with vows, viz.: Just as in Naziritism, epithets of Naziritism are equated with Naziritism, and signals of Naziritism are equated with Naziritism, so, with vows, epithets of vows are equated with vows, and signals of vows are equated with vows. And just as vows are subject to transgression of (Bemidbar 30:3) "He shall not profane his word" and (Devarim 23:22) "You shall not delay to pay it,⁠" so, Naziritism. And just as with vows a father may void the vows of his daughter, and a husband, the vows of his wife, so, with Naziritism. R. Yehoshua says: "to make a Nazirite": (to make) even others (Nazirites, e.g., a father, vis-à-vis his son). "to make a Nazirite to the Lord": It is a mitzvah to become a Nazirite to the Lord. Shimon Hatzaddik said: I never ate the guilt-offering of a Nazirite who had become unclean (by contact with a dead body) but once. Once a Nazirite came to me from the south. His eyes were beautiful, he was very handsome, and his hair was wavy. I said to him: "What prompted you to destroy this beautiful hair?⁠" (at the end of the Nazirite period). He answered: "I was a shepherd for my father in my town. Once, while drawing water from the well, I gazed upon my reflection and my evil inclination seized hold of me and threatened to snatch me from the world — whereupon I said to it: 'Empty one, why do you vaunt yourself in a world that is not yours, where you are destined to be consigned to worms and maggots? I swear, I shall shear you in the name of Heaven!'" I thereupon arose, and, kissing him on the head, said to him: "May Nazirites like you multiply in Israel, doing the will of the Lord! Of such as you it is written 'A man … if he shall declare to vow the vow of the Nazirite to be a Nazirite to the Lord.'"
דבר אל בני ישראל – בני ישראל נודרין נזירות אין הגוים נודרין נזירות וכה״א אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריב לה׳ לעולה (ויקרא כ״ב:י״ח) לעולה הן נודרין אין נודרין לנזירות. בני ישראל נודרין נזירות אין העבדים נודרין נזירות מפני שרבו כופהו ואומר לו לשתות יין והוא שותה לגלח והוא מגלח ליטמא למתים והוא מיטמא. או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש לרבות את הגרים.
איש או אשה – ר׳ יוסי הגלילי אומר יכול כשידירנה בעלה מפני שהיה לי בדין מה אם במקום שאינו מיפר נדרי עצמו הרי הוא אוסר עליו נדרים מקום שהוא מיפר נדרי אשתו אינו דין שיאסור עליה נדרים אמרת ואשה כי תדור נדר (במדבר ל׳:ד׳) לא כשידירנה בעלה. ר׳ עקיבא אומר יכול אף הנזירה לא תהא מיטמאה למתים והלא אומר וכי דין הוא ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים בכהנים לא עשה בהן נשים כאנשים מקום שלא עשה קטנים כגדולים בנדרים אינו דין שלא נעשה בהן נשים כאנשים אמרת או אשה וגו׳ על נפש מת לא יבא.
איש כי יפליא – כשיפרש.
לנדור – פרט למהרהר בלב ומנין אתה מרבה הגומר בלב ת״ל נדר.
נדר – נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה נדר האמור כאן כי יפליא אף נדר האמור להלן כי יפליא ומה נדר האמור להלן אל תאחר לשלמו אף נדר האמור כאן אל תאחר לשלמו.
נזיר להזיר – נודר הוא נזירות בתוך נזירות והיה בדין שלא יזיר הואיל והנגעים גורמים להבאת קרבן והנזירות גורמת להבאת קרבן מה מצינו בנגעים שאם נולד לו נגע בתוך נגעו אינו גורם לו להביא קרבן שני עד שיצא ידי ראשון וכן הנזירות שאם נולדה לו נזירות בתוך נזירותו אינה גורמת לו שיביא קרבן שני עד שיצא ידי ראשון ובצד השני אתה אומר נזיר להזיר מזיר הוא בנו הקטן כשירצו הקרובים.
לה׳ – מגיד שהנזירות לשם כשהיא דרך קדושה.
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְּבַר אוֹ אִתָּא אֲרֵי יְפָרֵישׁ לְמִדַּר נְדַר נְזִירוּ לְמִזַּר קֳדָם יְיָ.
Speak with the children of Israel, and say to them: When a man or a woman would be separated by a vow of the Nazira, to be devoted before the Lord;

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְּבַר אוֹ אִיתָּא אֲרֵי יְפָרֵישׁ (ח״נ: יַפְרֵישׁ) לְמִידַּר נְדַר נְזִירוּ לְמִיזַּר (ח״נ: לְאַפְרָשָׁא) קֳדָם ה׳
יַפְלִא – יְפָרֵישׁ ביאור ולא הפרשה
א. ברוב הנוסחים ״כִּי יַפְלִא״ מתורגם ״אֲרֵי יְפָרֵישׁ״ לשון ביאור ופירוש, כמו ״לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ (ויקרא ה ד) ״לְפָרָשָׁא בְסִפְוָן״, ״לְפַלֵּא נֶדֶר״ (ויקרא כב כא) ״לְפָרָשָׁא נִדְרָא״. אבל רש״י כתב ״יפליא – יַפְרִיש״ לשון הפרשה, וכן פירש ״לְפַלֵּא נֶדֶר – להפריש בדיבורו״.⁠1 מכיוון שרש״י מפרש בדרך כלל כת״א, יתכן שגרס בתרגום ״אֲרֵי יַפְרֵישׁ״ כבאחד הנוסחים. אבל בביאור הש״ס כתב ״לא נתנה נזירות אלא להפלאה עד שיְפָרֵשׁ שנאמר כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר ומתרגמינן אֲרֵי יְפָרֵישׁ״ (נזיר ב ע״ב).
ב. ראב״ע פירש ״נֶדֶר נָזִיר״ כתואר: ״נדר להיות נזיר״, אבל אונקלוס שתרגם ״נְדַר נְזִירוּ״ (נדר של נזירות), פירש נָזִיר כשם.⁠2
תרגם במטבע לשון חז״ל
ג. נז״ר מתורגם בדרך כלל בלשון הפרשה כגון ״וְהִזַּרְתֶּם את בני ישראל״ (ויקרא טו לא) ״וְתַפְרְשׁוּן״, אבל בענייני נזירות הניח פועל נז״ר כצורתו על פי עיקרון קבוע: במונחי הלכה הוא מתרגם במטבע לשון חז״ל.⁠3 ומכיוון שאצלם שגור ״מי שנזר שתי נזירות״ (משנה נזיר ג ב) תרגם ״לְהַזִּיר״ – ״לְמִיזַּר״. ובדומה ללשונם ״הריני נזיר״ (משנה נזיר א ב) תרגם בכל הפרשה נָזִירנְזִירָא. אבל ״וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו״ (בראשית מט כו) ״גַּבְרָא פְרִישָׁא דַּאֲחוֹהִי״ עיין שם. ובכמה נוסחים השתבשו לתרגם גם כאן ״נָזִיר לְהַזִּיר״ – ״נְזִירוּ לְאַפְרָשָׁא״, ואינו נכון. וראה גם ״כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו״ (פס׳ ז).
רמז לדרשת חז״ל
ד. ״נָזִיר לְהַזִּיר״. בדרך כלל המקור קודם לפועל אבל מכיוון שבנזירות שבפסוקנו הסדר הפוך: ״לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר״, דרשו מכאן דין ״ידות נדרים״.⁠4 ומכיוון שגם אונקלוס שמר על צורה זו ותרגם ״לְמִידַּר נְדַר נְזִירוּ לְמִיזַּר״ נרמזת הדרשה גם בתרגומו.
ה. ״לְהַזִּיר לַה׳״ – ״לְמִיזַּר קֳדָם ה׳״ (לפני ה׳) כדרכו, לשלילת המחשבה שהנזירות היא לצורך ה׳.
1. וכן ת״א ״וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא״ (שמות ח יח) ״וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא״, כי לדעתו פלא/פלה הם שורשים מתחלפים. כמבואר שם.
2. וכן ברש״י: ״נדר נזיר – אין נזירה בכל מקום אלא פרישה״.
3. ראה דוגמאות רבות לעיקרון זה בפסוק ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג).
4. נדרים ג ע״א: ״תניא: נזיר להזיר – לעשות כינויי נזירות כנזירות, וידות נזירות כנזירות״. ופירש הר״ן ״דכתיב נזיר להזיר – דלאו אורחיה דקרא הכי דלעולם המקור קודם אל שם הפעולה, כדכתיב לאסור איסר לקיים כל דבר״.
ביטויי נדר מקוטעים, בלתי גמורים, שאינם מפרשים את כל הנדר, אלא מבטאים את מקצתו בלבד, אך מובנת מהם כוונת הנודר בשלימותה, נקראים: ״ידות נדרים״, מפני ״שהן התחלה ופתיחה של דיבור, כאדם האוחז בבית יד הכלי, ומטלטל את כולו בכך״, או מפני ״שאינן דיבור שלם אלא מקצת הענין, כידות הכלי שהן מקצת הכלי״. ידות נדרים דינם כנדרים. לדוגמא: האומר לחברו: ״מודרני ממך שאני אוכל לך״ – למרות שלא אמר שהוא אוסר את האוכל כקרבן, שזהו הנוסח המלא של נדר, הרי זה כאילו אמר את הנדר במלואו, ואסור לו לאכול משל חברו.
מליל עם בני ישראל ותימר להון גבר או אתתהא ארום יפרוש למנדור נדר ד⁠(ג){נ}⁠זירו למתנזרה קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתתה״) גם נוסח חילופי: ״אתה״.
מליל עם בני ישראל ותימר להון גבר או איתתא ארום חמיין סטיתא בקילקולה ויפריש מן חמרא או על שום מידעם ידר נדר נזירו למפרש לשמא די״י.
Speak with the children of Israel, and say to them: When a man or woman, seeing her who had gone astray in her corruption, shall (resolve to) become abstinent from wine, or for any other cause shall make the vow of a Nazir in separating one's-self unto the Name of the Lord,

פרשה י

[א] אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים (שיר השירים ה׳:ט״ו), שׁוֹקָיו, זֶה הָעוֹלָם שֶׁנִּשְׁתּוֹקֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאתוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ (שיר השירים ז׳:י״א), וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וגו׳ (בראשית ב׳:א׳), אֵין וַיְכֻלּוּ, אֶלָּא לְשׁוֹן תַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וגו׳ (תהלים פ״ד:ג׳). עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, שֶׁהֶעֱמִיד כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לְשִׁשָּׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ וגו׳ (שמות כ׳:י׳), הֲרֵי שָׁלשׁ אִמָּהוֹת שֶׁמֵּהֶם נִבְרְאוּ הַכֹּל. מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, שֶׁיְסוֹדָן הָיָה שְׁלשָׁה דְבָרִים מְשֻׁבָּחִים וְאֵין כְּמוֹתָן בָּעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ (משלי ג׳:י״ט-כ׳), זֶה הַיָּם. חָכְמָה הִיא יִרְאַת ה׳, כְּמָה דְתֵימָא: הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה (איוב כ״ח:כ״ח). דָּעַת, זֶה הַמַּכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ (הושע ד׳:א׳), וְאוֹמֵר: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי (ירמיהו ט׳:כ״ג). מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, זֶה שְׂכַר בַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁהוּא נִקְרָא סוּר מֵרָע, שֶׁעָלָיו אָמַר הַכָּתוּב: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם וגו׳ וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן (הושע י״ד:ה׳-ז׳). בָּחוּר כָּאֲרָזִים, זֶה הַיָּרֵא וְהַמַּכִּיר בּוֹרְאוֹ, שֶׁהוּא נִקְרָא צַדִּיק, וְעָלָיו אָמַר הַכָּתוּב: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צ״ב:י״ג), וְאוֹמֵר: וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמואל א ב׳:כ״ח). וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב (תהלים ס״ה:ה׳). חִכּוֹ מַמְתַקִּים (שיר השירים ה׳:ט״ז), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רְאֵה מַהוּ אוֹמֵר: כִּי כֹה אָמַר ה׳ לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ (עמוס ה׳:ד׳), וְיֵשׁ לְךָ חֵךְ מָתוֹק מִזֶּה, חַי אָנִי נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע וגו׳ (יחזקאל ל״ג:י״א), וְיֵשׁ לְךָ חֵךְ מָתוֹק מִזֶּה, וּבְשׁוּב רָשָׁע וגו׳ (יחזקאל ל״ג:י״ט), אֵין לְךָ חֵךְ מָתוֹק מִזֶּה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וּבִלְבָד בְּתוֹהֶה עַל הָרֶשַׁע, הָא כֵיצַד תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הֲרֵי שֶׁהָיָה אָדָם רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו וּבַסּוֹף נַעֲשָׂה צַדִּיק גָּמוּר, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ (יחזקאל ל״ג:י״ב).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא עוֹד אֶלָּא כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁעָבַר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אוֹתָן לוֹ זְכֻיּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ (תהלים מ״ה:ט׳), כָּל בְּגִידוֹת שֶׁבָּגַדְתָּ בִּי הֲרֵי הֵן כְּמֹר וַאֲהָלוֹת, בִּזְּמַן שֶׁהֵן קְצִיעוֹת, וְאוֹמֵר: עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה (יחזקאל ל״ג:י״ט).
דָּבָר אַחֵר: חִכּוֹ מַמְתַקִּים, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת שָׁמְעוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל וְשָׂמָחוּ וּבַסּוֹף יָצְאוּ בְּבשֶׁת פָּנִים, וְאֵלּוּ הֵן: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה׳ (ישעיהו א׳:י״ח), אָמְרוּ עַכְשָׁו הוּא מְכַלֶּה שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אֶפְשָׁר לְאֵלּוּ לְהִתְוַכֵּחַ עִם בּוֹרְאָן, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים וגו׳ (ישעיהו א׳:י״ח), אָמְרוּ זוֹ הַתּוֹכַחַת, לָא בָעֵי אֶלָּא מִתְפּוֹגְגָה עִמְּהוֹן. וְדִכְוָתֵיהּ: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב וגו׳ (מיכה ו׳:ב׳), אָמְרוּ עַכְשָׁו הוּא מְכַלֶה שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אֶפְשָׁר לָאֵלּוּ לְהִתְוַכֵּחַ עִם בּוֹרְאָן, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם: עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי (מיכה ו׳:ג׳), אָמְרוּ זוֹ תּוֹכַחַת לָא בָעֵי אֶלָּא מִתְפּוֹגְגָה עִמְּהוֹן. וְדִכְוָתֵיהּ: וְרִיב לַה׳ עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב וגו׳ (הושע י״ב:ג׳), אָמְרוּ עַכְשָׁו הוּא מְכַלֶה שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אֶפְשָׁר לָאֵלּוּ לְהִתְוַכֵּחַ עִם בּוֹרְאָן, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וגו׳ (הושע י״ב:ד׳), אָמְרוּ זוֹ תּוֹכַחַת לָא בָעֵי אֶלָּא מִתְפּוֹגְגָה עִמְּהוֹן.
אָמַר רַבִּי יוּדָן בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאַלְמָנָה שֶׁקָּבְלָה עַל בְּנָהּ, חֲמָתֵיהּ לַדַּיָּן דָּאֵין בְּנוּר וּבְזֶפֶת וּבְמַגְלְבִין, אָמְרָה אִין דָּאֵין הוּא לִבְרִי בְּאִלֵּין דִּינַיָא קָטֵיל הוּא לֵיהּ, דַּחֲלַת, כַּד גְּמַר מִלַּיָא אֲמַר לָהּ מָה הוּא עָבֵיד לִיךְ, אֲמַרָה לֵיהּ כַּד הֲוָה בְּמֵעַי הֲוָה מְבַעֵט לִי. אֲמַר לָהּ, זוֹ סוּרְחָנָא כָּךְ יַעֲקֹב בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי סִימַאי אֱלוֹהוֹ שֶׁל יַעֲקֹב חָלַק לוֹ כָּבוֹד.
דָּבָר אַחֵר: חִכּוֹ מַמְתַקִּים, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַב אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי בְּסִינַי, נַפְשָׁם יָצְאָה מֵהֶם, חָזַר הַדִּבּוּר אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַתָּה חַיִּים וְתוֹרָתְךָ חַיִּים שְׁלַחְתַּנִי אֵצֶל מֵתִים, כֻּלָּם מֵתִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִמְתִּיק לָהֶם אֶת הַדִּבּוּר: קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ קוֹל ה׳ בֶּהָדָר (תהלים כ״ט:ד׳).
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא לַבַּחוּרִים קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ, לַתַּשִׁים קוֹל ה׳ בֶּהָדָר. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הַתּוֹרָה הֶחֱזִירָה לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (תהלים י״ט:ח׳). כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בַּנֹּהַג שֶׁבָּעוֹלָם פּוֹעֵל עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, עַל יְדֵי שֶׁהוּא מְנַבֵּל עַצְמוֹ בַּטִּיט הוּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶן אַל תְּנַבְּלוּ עַצְמְכֶם בְּדָבָר רָע וַאֲנִי נוֹתֵן לָכֶם שְׂכַרְכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וגו׳ כִּי אֲנִי ה׳ וגו׳ (ויקרא י״א:מ״ג-מ״ד), מַהוּ אֲנִי ה׳, נֶאֱמָן אֲנִי לְשַׁלֵּם מַתַּן שָׂכָר עַל כָּךְ, אֶתְמְהָה, הֱוֵי: כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים. רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, כְּתִיב: וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ (יחזקאל כ׳:כ׳), בַּמָּה אַתָּה מְקַדְּשׁוֹ, בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה וּבִכְסוּת נְקִיָּה, מַה כְּתִיב בּוֹ: וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם (יחזקאל כ׳:כ׳). אֲנִי ה׳, נֶאֱמָן אֲנִי לְשַׁלֵּם לָכֶם מַתַּן שָׂכָר, הֱוֵי: כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים. זֶה דוֹדִי, כְּמָה דְתֵימָא: וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי (ויקרא כ׳:כ״ו).
אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֻבְדָּלִים מִן אֻמּוֹת הָעוֹלָם בַּחֲרִישָׁתָן וּבִזְרִיעָתָן, בִּקְצִירָתָן, בְּעָמְרָן, בְּדִישָׁתָן, בְּגָרְנֵיהֶם, בְּיִקְבֵיהֶם וּבְתִגְלַחְתָּם וּבְמִנְיָינָם. בַּחֲרִישָׁתָן: לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כ״ב:י׳), בִּזְרִיעָתָן: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא י״ט:י״ט), בִּקְצִירָתָן: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר (ויקרא י״ט:ט׳), בְּעָמְרָן: וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה וגו׳ (דברים כ״ד:י״ט), בְּדִישָׁתָן: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כ״ה:ד׳), בְּגָרְנֵיהֶם, בְּיִקְבֵיהֶם: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר (שמות כ״ב:כ״ח), בְּתִגְלַחְתָּם: וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ (ויקרא כ״א:ה׳), בְּמִנְיָנָם, שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִים לַלְּבָנָה וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין לַחַמָּה. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ וגו׳ (שמות ל׳:י״ב), שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ וגו׳ (במדבר א׳:ב׳). לִהְיוֹת לִי (ויקרא כ׳:כ״ו), הֲרֵי אַתֶּם שֶׁלִּי, הֱוֵי: זֶה דוֹדִי (שיר השירים ה׳:ט״ז), וְזֶה רֵעִי (שיר השירים ה׳:ט״ז), רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר שֶׁהוּא מַרְבֶּה לִי רֵעִים, כֵּיצַד, כְּתִיב: וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים, כָּזֶה שֶׁהוּא בּוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה מִן הָרַע, בּוֹרֵר וְחוֹזֵר וּבוֹרֵר, שֶׁכָּל מִי שֶׁבּוֹרֵר אֶת הָרַע מִן הַיָּפֶה שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּבוֹרֵר, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַפֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וִיקַרְבָן לְתַחַת כְּנָפָיו.
דָּבָר אַחֵר: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ וגו׳, שׁוֹקָיו, זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג׳:ח׳). עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לְעַמּוּדִים, לְפִי שֶׁהֵם עַמּוּדֵי הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיהו ל״ג:כ״ה). רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר מַה הָעַמּוּדִים הַלָּלוּ יֵשׁ לָהֶם קוֹפָלִיּוֹת מִלְּמַעְלָן וּבְסִיסִיּוֹת מִלְּמַטָּן, כָּךְ הֵן פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, נִדְרָשׁוֹת לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, נִדְרָשׁוֹת מִלִּפְנֵיהֶם כְּגוֹן הֲדָא: וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ וגו׳ (ויקרא י״ט:כ״ג), מַה כְּתִיב לִפְנֵיהֶם: וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע (ויקרא י״ט:כ׳), וְכִי מַה עִנְיַן זֶה לָזֶה, אֶלָּא אֵינָשׁ דְּהוּא אָזֵיל וּמִתְחַבֵּר בְּחַבְרֵיהּ בִּנְטִיעוֹתָיו, וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא נִכְנַס וְיוֹצֵא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ נֶחְשַׁד עַל שִׁפְחָתוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם פּוֹרֵשׁ אֶת עַצְמוֹ מִן פֵּרוֹת עָרְלָה כָּךְ הַמְקֻלְקָלִין בַּשְּׁפָחוֹת פְּרוּשִׁין מִן הַכְּשֵׁרִים לְיוֹם הַדִּין, דְּאָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אֵלּוּ שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין הֶתֵּר בִּשְׁפָחוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה עֲתִידִין לְהִתָּלוֹת בְּקָדְקָדֵי רָאשֵׁיהֶם לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו קָדְקֹד שֵׂעָר (תהלים ס״ח:כ״ב), וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָשָׁם אֲנִי חַיָּב, יִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו (תהלים ס״ח:כ״ב), יֵזֵיל הַאי גַבְרָא בְּחוֹבָיו. כֵּיצַד נִדְרָשׁוֹת מֵאַחֲרֵיהֶם: שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל (ויקרא י״ט:כ״ג), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ויקרא י״ט:כ״ו), וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָעָרְלָה אַתְּ מַמְתִּין שָׁלשׁ שָׁנִים וּלְאִשְׁתְּךָ אֵין אַתְּ מַמְתִּין עַד שֶׁהִיא מִטַּהֶרֶת מִנִּדָּתָהּ. לָעָרְלָה אַתְּ מַמְתִּין שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלִבְהֶמְתְּךָ אֵין אַתְּ מַמְתִּין עַד שֶׁתְּמַצֶּה דָּמֶיהָ. מִי קִיֵּם מִצְוַת הַדָּם, שָׁאוּל קִיֵּם מִצְוַת הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה׳ לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וגו׳ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ וגו׳ (שמואל א י״ד:ל״ג-ל״ד). מַהוּ: וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה (שמואל א י״ד:ל״ד), רַבָּנִין אָמְרִין סַכִּין הֶרְאָה לָהֶם כַּמָּה הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת שִׁעוּר אָרְכּוֹ מִנְיַן בָּזֶה, ב׳ תְּרֵין, ז׳ שִׁבְעָה, ה׳ חֲמִשָּׁה, הֲרֵי אַרְבֵּיסַר אֶצְבָּעוֹת, אָמַר לָהֶם כַּסֵּדֶר הַזֶּה תִּהְיוּ שׁוֹחֲטִים וְאוֹכְלִים. וְהֵיכָן פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ (שמואל א י״ג:כ״ב), מִי הִמְצִיאָהּ לוֹ, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַב יִצְחָק אָמַר הַמַּלְאָךְ הִמְצִיאָהּ לוֹ, וְרַבָּנָן אָמְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִמְצִיאָהּ לוֹ. חֶרֶב, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, מַה כָּתוּב: וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַה׳ וגו׳ (שמואל א י״ד:ל״ה), וַהֲלוֹא כַּמָּה מִזְבְּחוֹת בָּנוּ רִאשׁוֹנִים, נֹחַ בָּנָה מִזְבֵּחַ, אַבְרָהָם בָּנָה מִזְבֵּחַ, יִצְחָק בָּנָה מִזְבֵּחַ, יַעֲקֹב בָּנָה מִזְבֵּחַ, משֶׁה בָּנָה מִזְבֵּחַ, יְהוֹשֻׁעַ בָּנָה מִזְבֵּחַ, וְאַתְּ אוֹמֵר: אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה׳ (שמואל א י״ד:ל״ה). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הֵחֵל בַּמְּלָכִים. רַבִּי יוּדָן אָמַר לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר שֶׁל שְׁחִיטָה שֶׁהִיא צֹרֶךְ מִזְבֵּחַ, לְפִיכָךְ הֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ. וְדִכְוָתֵיהּ פָּרָשַׁת נָזִיר נִדְרֶשֶׁת לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, כֵּיצַד לְאַחֲרֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר וגו׳ (במדבר ו׳:כ״א), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (במדבר ו׳:כ״ג), וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא כָּךְ צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַנָּזִיר טוֹעֵם יַיִן אַף אַתֶּם לֹא תִטְעֲמוּ יַיִן כְּשֶׁתִּהְיוּ מְבָרְכִים אֶת יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ כְּתִיב כֹּה תְבָרְכוּ, בְּעִנְיָן נָזִיר, וּלְכָךְ אֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם בַּמִּנְחָה מִשּׁוּם שִׁכְרוּת. כֵּיצַד נִדְרֶשֶׁת לְפָנֶיהָ, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא וגו׳, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת (במדבר ה׳:כ״ט), וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא כְּשֶׁהֵם מַשְׁקִים אֶת הַסּוֹטָה הָיוּ אוֹמְרִים לָהּ, הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים שָׁם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְאִם הָיְתָה טְמֵאָה: וְצָבְתָה בִטְנָהּ וגו׳ (במדבר ה׳:כ״ז), וּכְשֵׁם שֶׁבּוֹדְקִים אוֹתָהּ כָּךְ בּוֹדְקִים אוֹתוֹ, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים שֶׁהָיוּ רוֹאִין, בָּאִים לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶם וְאוֹמְרִים אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִית שֶׁשָּׁתוּ יַיִן וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְעָבְרוּ עֲבֵרָה וּמֵתוּ, נִשְׁבַּע אֲנִי שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה יַיִן לְעוֹלָם שֶׁלֹא יְהֵא לִי כְּמוֹתוֹ, וְכֵן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת, לְכָךְ נִסְמְכוּ זוֹ לָזוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נָזִיר אָדָם מִן הַיַּיִן, כָּךְ תּוֹרָתוֹ: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא וגו׳.
דָּבָר אַחֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַנָּזִיר מֻבְדָּל מִיַּיִן כָּךְ אֲנִי מַבְדִּיל אֶת הַסּוֹטָה מִשְּׁאָר נָשִׁים לְרָעָה.
[ב] אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה (משלי כ״ג:כ״ו). תְּנָה בְנִי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם (דברים י״ד:א׳). לִבְּךָ לִי, כְּמָה דְתֵימָא: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וגו׳ (דברים י׳:ט״ז), וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם (דברים י״א:י״ח). וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה, כְּמָה דְתֵימָא: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳ (במדבר ט״ו:ל״ט), כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה (משלי כ״ג:כ״ז), בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהִיא נִקְרֵאת זוֹנָה, כְּמָה דְתֵימָא: וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ (דברים ל״א:ט״ז). נִקְרֵאת שׁוּחָה, עַל שֵׁם: וַיִּשַּׁח אָדָם (ישעיהו ב׳:ט׳). עֲמֻקָּה, עַל שֵׁם: וַיִּשְּׁפַּל אִישׁ (ישעיהו ב׳:ט׳), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וגו׳ (ישעיהו ב׳:י״ז). וּמִנַּיִן שֶׁבַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכָּךְ כְּתִיב אַחֲרָיו: וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף (ישעיהו ב׳:י״ח). וּבְאֵר (משלי כ״ג:כ״ז), שֶׁעַל יְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל לַבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי (איכה ג׳:נ״ג). צָרָה (משלי כ״ג:כ״ז), כְּמָה דְתֵימָא: וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ (דברים כ״ח:נ״ב). נָכְרִיָה (משלי כ״ג:כ״ז), זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּמָה דְתֵימָא: אֱלֹהֵי נֵכָר. אַף הִיא (משלי כ״ג:כ״ח), מְנָא לָן שֶׁעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מְבִיאָה אַף עַל הָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וגו׳ וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם (דברים י״א:ט״ז-י״ז). כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב (משלי כ״ג:כ״ח), כְּמָה דְתֵימָא: וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה (דברים י״א:י״ז). וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף (משלי כ״ג:כ״ח), אָדָם, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ: אָדָם אַתֶּם (יחזקאל ל״ד:ל״א). וּבוֹגְדִים, כְּמָה דְתֵימָא: רָזִי לִי רָזִי לִי וגו׳ (ישעיהו כ״ד:ט״ז).
דָּבָר אַחֵר: וּבוֹגְדִים בְּאָדָם, אֵלּוּ קְלָלוֹת שֶׁל תּוֹרַת כֹּהֲנִים שֶׁהֵם פֻּרְעָנֻיּוֹת אַחַר פֻּרְעָנֻיּוֹת, וּכְתִיב בָּהֶן וְיָסַפְתִּי, כְּמָה דְתֵימָא: וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ וגו׳ וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה (ויקרא כ״ו:י״ח-כ״א). וּמִנַּיִן שֶׁעַל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וגו׳ (ויקרא כ״ו:ל׳). לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי וגו׳ (משלי כ״ג:כ״ט), אַף עַל פִּי שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל וּמְסָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיַד אֻמּוֹת הָעוֹלָם בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם, אַף הֵם לֹא יֵצְאוּ נְקִיִּים, שֶׁלַּסּוֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁמְּסָרָן בְּיָדָם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בְּמִצְרַיִם וּבָבֶל, לְכָךְ כְּתִיב שֵׁשׁ פְּעָמִים לְמִי, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ גָּלֻיּוֹת שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאֻמּוֹת, וְכֻלָּן לָקוּ עַל יְדֵיהֶם, וְאֵלּוּ הֵן: מִצְרַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר אַשּׁוּר, בָּבֶל, מָדַי, וְיָוָן, וֶאֱדוֹם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה (זכריה א׳:ט״ו), כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה (ירמיהו מ״ו:כ״ח), לְכָךְ נֶאֱמַר: לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי וגו׳. לַמְּאַחֲרִים עַל הַיָּיִן (משלי כ״ג:ל׳), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ יַיִן, כְּמָה דְתֵימָא: בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ (ישעיהו כ״ז:ב׳). לַמְּאַחֲרִים, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הַמְּאַחֲרִים עַל הַיַּיִן לִשְׁתּוֹת וְלִקַּח כָּל יְגִיעָם. לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְּסָךְ (משלי כ״ג:ל׳), שֶׁהֵם חוֹקְרִים עֲלִילוֹת אַחֲרֵיהֶם בְּאֵי זֶה עִנְיָן יִטְלוּ כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיַהַרְגוּ אוֹתָם וְיַעֲשׂוּ עִמָּהֶם רָעָה. אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם (משלי כ״ג:ל״א), הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר אֶת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁלֹא יַכְבִּידוּ עֹל קָשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, מַהוּ: כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ (משלי כ״ג:ל״א), בַּכִּיס כְּתִיב, שֶׁהֵם נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּכִיסָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים (משלי כ״ג:ל״א), שֶׁנּוֹטְלִין כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְנִשְׁאָרִים בָּתֵּיהֶם כְּמִישׁוֹר.
דָּבָר אַחֵר: יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.
דָּבָר אַחֵר: יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, שֶׁכָּל גְּזֵלוֹת שֶׁגּוֹזְלִין לְיִשְׂרָאֵל אֵין חוֹשְׁבִין עַצְמָם עָוֹן, אֶלָּא חוֹשְׁבִין שֶׁכָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂין לָהֶם מִן הַיּשֶׁר. אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ (משלי כ״ג:ל״ב), אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַוָּה לְפִי שֶׁהָלְכָה אַחַר עֵינֶיהָ בַּעֲצַת הַנָּחָשׁ, כְּמָה דְתֵימָא: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב וגו׳ (בראשית ג׳:ו׳), מָה הָיָה סוֹפָהּ נִתְקַלְּלָה עַל יְדֵי הַנָּחָשׁ שֶׁבַע קְלָלוֹת מִן הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה וגו׳ (בראשית ג׳:ט״ז), וְאוֹתוֹ אִילָן יַיִן הָיָה, אַף אַתֶּם תִּלְקוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ יַיִן בְּעֵת שֶׁתִּסְתַּכְּלוּ בָּהֶם וְתִשְׁתּוּ מָמוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה וגו׳ (ירמיהו ב׳:ג׳). וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ (משלי כ״ג:ל״ב), מָה הַצִּפְעוֹנִי מַפְרִישׁ אֶת הָאָדָם מִן חַיִּים לַמָּוֶת, כָּךְ בְּעָוֹן שֶׁעוֹשִׂין רָעָה לְיִשְׂרָאֵל יְאַבְּדֵם מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וגו׳ (יואל ד׳:י״ט), זֶה הַגָּזֵל, שֶׁהוּא חָשׁוּב עֲלֵיהֶם כַּמָּוֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָּם נָקִיא בְּאַרְצָם (יואל ד׳:י״ט). עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת (משלי כ״ג:ל״ג), תַּחַת הָרְאִיָּה שֶׁהָיוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִסְתַּכְּלִים בְּיִשְׂרָאֵל, כְּנֶגֶד זֶה יָבִיא עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פֻּרְעָנֻיּוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁיִּהְיוּ זָרוֹת זוֹ לָזוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּאוּ לְיִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְתֵימָא: וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת (דברים ל״א:י״ז), רָעוֹת שֶׁהֵן צָרוֹת זוֹ לָזוֹ, כְּגוֹן זִבּוּרָא וְעַקְרַבָּא. וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת (משלי כ״ג:ל״ג), אַתֶּם מִתְהַפְּכִים עֲלֵיהֶם בְּכָל יוֹם, כְּמָה דְתֵימָא: אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם (איכה ג׳:ג׳). וְלִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ מֵרֹב הַתְּלָאוֹת שֶׁעוֹשִׂים לָהֶם, כָּךְ יְשַׁלֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גְּמוּל לָהֶם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁיָּבִיא עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנֻיּוֹת קָשׁוֹת שֶׁיֵּצֵא לִבָּם מִדַּעְתּוֹ וִידַבֵּר לָהֶם תַּהְפֻּכוֹת וְיָבִיא עֲלֵיהֶם בַּלָּהוֹת. תַּהְפֻּכוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת (איוב ל׳:ט״ו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: קוֹל ה׳ מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו (ישעיהו ס״ו:ו׳), מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם (משלי כ״ג:ל״ד), זֶה פַּרְעֹה שֶׁטָּבַע בְּלֶב יָם, כְּמָה דְתֵימָא: קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם (שמות ט״ו:ח׳). וְאוֹמֵר: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף (תהלים קל״ו:ט״ו), מַה פַּרְעֹה הִכָּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶשֶׂר מַכּוֹת כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה דְבָרִים שֶׁגָּזַר עַל יִשְׂרָאֵל, וּלְבַסּוֹף טִבְּעוֹ כְּנֶגֶד: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד וגו׳ (שמות א׳:כ״ב), כָּךְ יַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל הָאֻמּוֹת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁעוֹשִׂים רָעָה לְיִשְׂרָאֵל מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל (משלי כ״ג:ל״ד), זֶה הָיָה סִיסְרָא, מַה כְּתִיב: וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה (שופטים ד׳:ג׳), מָה הָיָה סוֹפוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מְחַרְפָם וּמְגַדְּפָם בִּנְחִיצָה, לְכָךְ מֵת מִיתָה גְדוּפָה, שֶׁמְּסָרוֹ בְּיַד אִשָּׁה, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי בְּיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה׳ אֶת סִיסְרָא (שופטים ד׳:ט׳), לְכָךְ נֶאֱמַר: וּכְשֹׁכֵב, זֶה הָיָה סִיסְרָא שֶׁכָּתוּב בּוֹ: בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכַב (שופטים ה׳:כ״ז). בְּרֹאשׁ חִבֵּל, שֶׁחִבַּלְתּוֹ יָעֵל בְּרֹאשׁוֹ עִם הַיָּתֵד שֶׁבָּאֹהֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ וגו׳ (שופטים ה׳:כ״ו), מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.
דָּבָר אַחֵר: וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל, זֶה הָיָה הָמָן שֶׁבִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הֵם וּבְנֵיהֶם וְלָבוֹז אֶת מָמוֹנָם וּבִקֵּשׁ לִתְלוֹת אֶת מָרְדְּכַי לְכָךְ הִגִּיעַ לוֹ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁמֵּת הוּא וּבָנָיו וְלָקַח מָרְדְּכַי מָמוֹנוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וּכְשֹׁכֵב, זֶה הָיָה הָמָן שֶׁמֵּת מִיתָה מְשֻׁנָּה, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר: שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכָל נְשִׂיאֶיהָ אֲשֶׁר נִתְּנוּ בִגְבוּרָתָם אֶת חַלְּלֵי חָרֶב הֵמָּה אֶת עֲרֵלִים יִשְׁכָּבוּ וְאֶת יֹרְדֵי בוֹר (יחזקאל ל״ב:כ״ט). בְּרֹאשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ (אסתר ט׳:כ״ה). חִבֵּל, אֵלּוּ בָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ (אסתר ט׳:כ״ה), וְאֵין חִבֵּל אֶלָּא בָנָיו, כְּמָה דְתֵימָא: לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךְ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ (קהלת ה׳:ה׳), מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל אָדָם אֵלּוּ בָנָיו. חִבֵּל, חֶבֶל כְּתִיב, זֶה הָיָה הָמָן שֶׁנֶּחְנַק בְּחֶבֶל, וּמִנַּיִן שֶׁהָיָה מָמוֹנוֹ לְמָרְדְּכַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדְּכַי עַל בֵּית הָמָן (אסתר ח׳:ב׳), מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי (משלי כ״ג:ל״ה), אוֹי לָהֶם לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאֵין לוֹמְדִים מוּסָר, בַּמֶּה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרִאשׁוֹנִים לֹא לָמְדוּ אַחֲרוֹנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי, אוֹמְרִים הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אַף עַל פִּי שֶׁהִכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְעֹה וּמִצְרַיִם עַל אוֹדוֹת יִשְׂרָאֵל, עַל פִּי כֵן לֹא לָקַחְתִּי מוּסָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַל חָלִיתִי, הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי (משלי כ״ג:ל״ה), אַף עַל פִּי שֶׁפָּרַע מִסִּיסְרָא שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְהָלְמָה סִיסְרָא (שופטים ה׳:כ״ו), לֹא נָתַתִּי לְדַעְתִּי בּוֹ לָקַחַת מוּסָר מִמֶּנּוּ. מָתַי אָקִיץ (משלי כ״ג:ל״ה), וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיִיתִי מַמְתִּין מָתַי תַּעֲבֹר הַמַּכָּה וְאוֹסִיף לְבַקֵּשׁ רָעָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אוֹסִיף אֲבַקְּשֶׁנּוּ עוֹד (משלי כ״ג:ל״ה), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ וגו׳ (משלי כ״ז:כ״ב).
דָּבָר אַחֵר: תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וגו׳ (משלי כ״ג:כ״ו), מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁאֹל מִיִּשְׂרָאֵל הַלֵּב וְהָעֵינַיִם שֶׁיִּהְיוּ אַחֲרָיו, לְפִי שֶׁהָעֲבֵרָה תְּלוּיָה בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו׳ (במדבר ט״ו:ל״ט), עֵינָא וְלִבָּא תְּרֵי סַרְסוּרֵי דַּחֲטָאָה אִינוּן. כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה (משלי כ״ג:כ״ז), כְּשֵׁם שֶׁאָמַר משֶׁה: אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר ט״ו:ל״ט), לוֹמַר שֶׁהַזְּנוּת תְּלוּיָה בָּהֶם, הָעֵינַיִם רוֹאוֹת אֶת הַזּוֹנָה, וְהַלֵּב מְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ. כָּךְ אָמַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה: כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה, לָמָּה קְרָאָהּ שׁוּחָה, עַל שֵׁם: כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ (משלי ב׳:י״ח), עֲמֻקָּה, כְּמָה דְתֵימָא: בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ (משלי ט׳:י״ח). זוֹנָה, זוֹ אֵשֶׁת אִישׁ. וּבְאֵר צָרָה, שֶׁהִיא מוֹרִידָה לַנּוֹאֵף לַגֵּיהִנֹּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ (משלי ה׳:ה׳). וּשְׁאוֹל נִקְרָא בּוֹר, דִּכְתִיב: ה׳ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר (תהלים ל׳:ד׳), מַהוּ שֶׁאָמַר צָרָה זֶה גֵּיהִנֹּם, שֶׁהִיא רְחָבָה מִלְּמַטָּה וּפִיהָ צַר מִלְמַעְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר רַחַב לֹא מוּצָק תַּחְתֶּיהָ (איוב ל״ו:ט״ז). נָכְרִיָה, שֶׁהִיא נָכְרִיָה לְךָ, שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ. אַף הִיא, שֶׁמְּבִיאָה אֶת הָאַף עַל הָאָדָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב: לֹא תִנְאָף (שמות כ׳:י״ב), לֹא תֶהֱנֶה הָאַף מִמֶּךָּ.
דָּבָר אַחֵר: לֹא תִנְאָף, אַל תִּתֵּן אַף בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ לַמְּנָאֲפִים לְהִפָּרַע מֵהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים (מלאכי ג׳:ה׳). וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף (משלי כ״ג:כ״ח), שֶׁהִיא מְפַתָּה אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים וְעוֹשָׂה אוֹתָן בּוֹגְדִים וּמוֹסֶפֶת רְשָׁעִים בְּיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה, וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ וגו׳ לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם, מִי פֶּתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לוֹ, מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וגו׳ וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם וגו׳ (משלי ט׳:י״ג-י״ח), הֱוֵי: וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף. לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי, כְּנֶגֶד הַנּוֹאֵף אוֹמֵר: לְמִי אוֹי, כְּמָה דְתֵימָא: לַצְבּוֹת בֶּטֶן (במדבר ה׳:כ״ב). לְמִי אֲבוֹי, זֶה אָב אוֹי, כְּמָה דְתֵימָא: וְלַנְפִּל יָרֵךְ (במדבר ה׳:כ״ב), לְפִי שֶׁהַיָּרֵךְ הוּא עוֹשֶׂה הָעֲבֵרָה, לְכָךְ נִקְרָא אֲבוֹי, אָב אוֹי. לְמִי מִדְיָנִים, כָּל אֵלּוּ לְמִי, הָאוֹי וְהָאֲבוֹי לַנּוֹאֵף, הַמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, הֱוֵי: לְמִי מִדְיָנִים, לְפִי שֶׁהַמְּדָנִים שֶׁלּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים (משלי ו׳:י״ט), זֶה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שֶׁהֵם אַחִים זֶה לָזֶה. לְמִי שִׂיחַ (משלי כ״ג:כ״ט), וְעוֹד לְמִי הֵם בָּאוֹת הַקְּלָלוֹת שֶׁאָמַרְנוּ, הָאוֹי וְהָאֲבוֹי, הֱוֵי: לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם, זוֹ הַזּוֹנָה, שֶׁהָיְתָה נִפְצַעַת פִּצְעֵי אַהֲבָה חִנָּם בְּלִי שׁוּם פֶּצַע מִבַּעֲלָהּ שׂוֹחֶקֶת עִם אַחֵר. לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם (משלי כ״ג:כ״ט), זוֹ הַזּוֹנָה שֶׁמַּשְׁקָת אֶת הַנּוֹאֵף יַיִן, כְּמָה דְתֵימָא: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן (בראשית מ״ט:י״ב).
דָּבָר אַחֵר: לְמִי שִׂיחַ, זוֹ שְׁבוּעַת הָאָלָה, כְּמָה דִכְתִיב: וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה׳ וגו׳ (במדבר ה׳:כ״א). לְמִי פְּצָעִים חִנָּם, עַל עֲסָקֶיהָ נִפְצַעַת חִנָּם, שֶׁהַכֹּהֵן פּוֹרֵעַ אֶת רֹאשָׁהּ וְאוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ, אִם נִקְרָעוּ, נִקְרָעוּ. אִם נִפְרָמוּ, נִפְרָמוּ. לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם, זוֹ שְׁתִיַּת הַמַּיִם, שֶׁמִּיָּד כְּשֶׁהָיְתָה שׁוֹתָה, עֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת. כָּל אֵלּוּ לְמִי, לַמְּאַחֲרִים עַל הַיָּיִן. מִכָּאן שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לַבָּאִים לַחְקוֹר מִמְסָךְ. מִן דְּשָׁמַע הָן אִית לֵיהּ חֲמַר טָבָא רָדֵיף בַּתְרֵיהּ. אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, הִזְהִירָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל הַיַּיִן שֶׁלֹא יִשְׁתַּכֵּר אָדָם, לָמָּה כִּי יִתְאַדָּם, שֶׁאַחֲרִיתוֹ דַּם, שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה שֶׁיִּתְחַיֵּב עָלֶיהָ מִיתָה.
דָּבָר אַחֵר: כִּי יִתְאַדָּם, כִּי יִתְאַוֶּה לְדַם נִדָּה וּלְדַם זָבָה. כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ, בַּכִּיס כְּתִיב, עַל יְדֵי הַכּוֹס יִתֵּן עֵינוֹ בַּכִּיס, לָשׁוֹן נָקִי דִּבְרָה תּוֹרָה, לוֹמַר שֶׁיָּבוֹא עַל הָעֶרְוָה. יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, סוֹף אִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ כְּשׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה רָאִיתִי וְאֵינוֹ פּוֹרֵשׁ.
אָמַר רַבִּי אַסֵּי אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא סוֹף שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וּמְטַהֵר אֶת הַטָּמֵא.
דָּבָר אַחֵר: יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, סוֹף שֶׁהוּא מַתִּיר אֶת הָעֲבֵרוֹת וְעוֹשֶׂה אוֹתָן הֶפְקֵר כְּמִישׁוֹר, מֵסִיחַ עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק, מְנַבֵּל פִּיו דְּבָרִים רָעִים בְּשִׁכְרוּת וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ. אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ, מָה הַנָּחָשׁ עַל יְדֵי שֶׁהֵסִית לְחַוָּה לִשְׁתּוֹת יַיִן נִתְקַלְּלָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג׳:י״ז), כָּךְ נֹחַ עַל יְדֵי יַיִן נִתְקַלֵּל בְּנוֹ, שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקֶּץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וגו׳ אָרוּר כְּנַעַן (בראשית ט׳:כ״ד-כ״ה), זֶה הָיָה חָם שֶׁהָיָה בְּנוֹ שְׁלִישִׁי, וְהוּא נִקְרָא: אֲבִי כְנָעַן (בראשית ט׳:י״ח). וְכֵן הָיוּ מְאָרְרִים, וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ, מַה צִּפְעוֹן זֶה מַפְרִישׁ בֵּין מֵתִים לַחַיִּים, כָּךְ מַפְרִישׁ הַיַּיִן אֶת הָאָדָם מִדַּרְכֵי חַיִּים לְדַרְכֵי הַמָּוֶת, לְפִי שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר (תהלים פ״א:י׳).
דָּבָר אַחֵר: שֶׁהוּא בָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כְּמָה דְתֵימָא: לָמָּה תִּשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה (משלי ה׳:כ׳).
דָּבָר אַחֵר: שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הַמִּצְוֹת זָרוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים הַשֹּׁגִים וגו׳ (תהלים קי״ט:כ״א), וְאֵין זֵדִים אֶלָּא הַטּוֹעִים בַּעֲבוּר הַיַּיִן, כְּמָה דְתֵימָא: זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן (משלי כ״א:כ״ד), זֶה שִׁכּוֹר שֶׁנִּקְרָא יָהִיר וְלֵץ, יָהִיר מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַף כִּי הַיַּיִן בֹּגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה (חבקוק ב׳:ה׳), לֵץ מִנַּיִן, דִּכְתִיב: לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם (משלי כ׳:א׳). וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת, שֶׁהוּא הוֹפֵךְ פָּנָיו מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִן הַמִּצְוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכוֹת וגו׳ (דברים ל״ב:כ׳). וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם, זֶה נֹחַ שֶׁשָּׁכַב בַּתֵּבָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּתוֹךְ מֵי הַמַּבּוּל, וְעַל שֶׁשָּׁתָה וְנִשְׁתַּכֵּר אֵרַע בּוֹ פְּסוּל שֶׁנִּסְתָּרֵס. וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל, זֶהוּ אָדָם הַקַּדְמוֹנִי שֶׁהוּא הָיָה רֹאשׁ לְכָל בְּנֵי אָדָם, שֶׁעַל יְדֵי הַיַּיִן נִקְנְסָה עָלָיו מִיתָה וְגָרַם לְהָבִיא חֶבְלֵי מָוֶת לָעוֹלָם. הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי, אוֹי לוֹ לַנּוֹאֵף שֶׁאֵינוֹ לוֹמֵד דַּעַת מִמַּה שֶּׁעָבְרוּ עָלָיו, הוּא רָאָה מָה אֵרַע לַסּוֹטָה עַל יְדֵי הַיַּיִן וְלֹא לָמַד דָּעַת, הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי, רָאָה בַּתּוֹרָה מָה אֵרַע לַנּוֹאֵף עַל יְדֵי הַיַּיִן וְלֹא יָדַע לְהָבִין, אֶלָּא אָמַר: מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְּשֶׁנוּ עוֹד, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְהִתְעַסֵּק בִּזְנוּת יִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ, הָא לָמַדְנוּ שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לִזְנוּת, וּלְכָךְ כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה פָּרָשַׁת נָזִיר אַחַר פָּרָשַׁת סוֹטָה, שֶׁלֹא יַעֲשֶׂה אָדָם כְּמַעֲשֵׂה נוֹאֵף וְנוֹאָפֶת שֶׁשָּׁתוּ יַיִן וְנִתְקַלְקְלוּ, אֶלָּא הַיָּרֵא מִן הַחֵטְא יַזִּיר אֶת עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, לְכָךְ נֶאֱמַר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא וגו׳.
[ג] הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וגו׳ (עמוס ו׳:א׳), זֶה שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג. וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן (עמוס ו׳:א׳), אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁיּוֹשְׁבִים לָבֶטַח בְּסֶבַּסְטֵי. נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם (עמוס ו׳:א׳), הַבָּאִים מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת שֵׁם וְעֵבֶר, שֶׁמִּשָּׁם נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל עִבְרִים. וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל (עמוס ו׳:א׳), עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּשָׁעָה שֶׁהֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים הֵם מִתְעַסְּקִין בְּדִבְרֵי תִּפְלוּת, מִי חָכָם כְּבִלְעָם, מִי גִּבּוֹר כְּגָלְיַת, מִי עָשִׁיר כְּהָמָן, וְאַחַר כָּךְ בָּאִין יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים לָהֶם: אֲחִיתֹפֶל לֹא הָיָה חָכָם, שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה חָכָם, שִׁמְשׁוֹן לֹא הָיָה גִּבּוֹר, דָּוִד לֹא הָיָה גִּבּוֹר, קֹרַח לֹא הָיָה עָשִׁיר, שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה עָשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּיְרוּשָׁלָיִם וגו׳ (מלכים א י׳:כ״ז), וּמַסְכִּימִין כֻּלָּם כְּדִבְרֵי יִשְׂרָאֵל. עִבְרוּ כַלְנֵה וּרְאוּ (עמוס ו׳:ב׳), זֶה קְטֵיסִיפוֹן. וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה (עמוס ו׳:ב׳), זוֹ חֲמַת אַנְטוֹכְיָא. וּרְדוּ גַּת פְּלִשְׁתִּים (עמוס ו׳:ב׳), אֵלּוּ תְּלוּלַיָא דְּפַלַסְטִינֵי. הֲטוֹבִים מִן הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה (עמוס ו׳:ב׳), זֶה צִיּוֹן וְשׁוֹמְרוֹן. אִם רַב גְּבוּלָם מִגְּבֻלְכֶם (עמוס ו׳:ב׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֵלֶק גָּדוֹל וְטוֹב נָתַתִּי לָכֶם שֶׁאֵין לְאַחַת מִכָּל הָאֻמּוֹת טוֹב וְגָדוֹל מֵחֵלֶק שֶׁלָּכֶם, וְלָמָּה אֵין אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנִי וְאֵין אַתֶּם מִתְיָרְאִים מִמֶּנִּי שֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם פֻּרְעָנוּת עַל שֶׁאֵין אַתֶּם מְשִׂימִין דְּבָרַי עַל לְבַבְכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע (עמוס ו׳:ג׳), זֶה יוֹם שֶׁל גָּלוּת, שֶׁמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מִלִּבָּם, שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים: לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. וַתַּגִּשׁוּן שֶׁבֶת חָמָס (עמוס ו׳:ג׳), הִגַּשְׁתֶּם עַצְמְכֶם לֵישֵׁב אֵצֶל הֶחָמָס, זֶה עֵשָׂו, כְּמָה דְתֵימָא: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב וגו׳ (עבדיה א׳:י׳). הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן (עמוס ו׳:ד׳), עַל עַרְסִין דְּפִיל. וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם (עמוס ו׳:ד׳), שֶׁהָיוּ מַסְרִיחִין בַּעֲבֵרוֹת אֶת מִטּוֹתֵיהֶן, שֶׁהָיוּ מַחְלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶם זֶה לָזֶה וּמַסְרִיחִין מִטּוֹתֵיהֶם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם. וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק (עמוס ו׳:ד׳), בּוֹאוּ וּרְאוּ, כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט הָיָה לוֹ מָיוֹמָס בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לֵילֵךְ לַמָּיוֹמָס שֶׁלּוֹ הָיָה מַעֲבִיר כָּל הַמִּרְעֶה לְפָנָיו וְהָיָה נוֹטֵל הַשָּׁמֵן שֶׁבָּהֶם וְעוֹמֵד עָלָיו וְשׁוֹחֲטוֹ. הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר (עמוס ו׳:ה׳), כְּשֵׁם שֶׁהָיָה דָּוִד מְשׁוֹרֵר עַל יְדֵי נְבָלִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הִתְקִינוּ לָהֶם נְבָלִים לְשׁוֹרֵר עַל הַיַּיִן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן (עמוס ו׳:ו׳). רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבָּנָן, רַב אָמַר קְלוּרַיָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּכוֹסוֹת קְטַנִּים. רַבָּנָן אָמְרֵי בְּכוֹסוֹת קְטַנִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם זַרְבּוּבִיּוֹת. מֵהֵיכָן שׁוֹתִים, רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מִפַּתְגִּיתָא, שֶׁהָיָה יֵינוֹ מְפַתֶּה אֶת הַגּוּף. רַבָּנָן אָמְרִין בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מִפְּלוּגָתָא. וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו׳:ו׳), רַב יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר זֶה שֶׁמֶן אוֹנְפָקִינוֹן, שֶׁמֵּשִׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וּמַחֲלִיק אֶת הַבָּשָׂר. רַבִּי יַנַּאי אָמַר שֶׁמֶן אַנְטַכְּנוֹן, וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף (עמוס ו׳:ו׳), מַה סּוֹפָן עַל יְדֵי יַיִן נִתְפַּתּוּ וְזָנוּ, וּלְכָךְ יִגְּלוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וגו׳ (עמוס ו׳:ז׳), הָא לָמַדְנוּ כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ יַיִן יֵשׁ עֶרְוָה, וּלְכָךְ כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּרָשַׁת נָזִיר אַחַר פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפִי שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם עֶרְוָה, וּלְפִיכָךְ יַזִּיר אָדָם עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹא יַטְעֶה אוֹתוֹ, וּלְכָךְ נֶאֱמַר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא וגו׳.
[ד] הֲדָא הוּא דִכְתִיב: דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ (משלי ל״א:א׳), לָמָּה נִקְרָא שְׁלֹמֹה לְמוּאֵל, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁהִשְׁלִים שְׁלֹמֹה מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָשָׂא בִּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, וְהָיָה שָׁם צַהֲלַת שִׂמְחַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְצַהֲלַת בַּת פַּרְעֹה, וְעָלְתָה צַהֲלַת שִׂמְחַת בַּת פַּרְעֹה יוֹתֵר מִצַּהֲלַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הוּא דְאָמַר מַתְלָא כֹּלָא מְחַנְפִים לְמַלְכָּא. וּלְכָךְ נִקְרָא לְמוּאֵל, שֶׁהִשְׁלִיךְ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם מֵעָלָיו, כְּלוֹמַר לָמָּה לוֹ אֵל. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה בַּמַּחְשָׁבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי וגו׳ (ירמיהו ל״ב:ל״א). רַבָּנָן אָמְרֵי אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר הִכְנִיסָה לוֹ בַּת פַּרְעֹה, וְהָיָה מְצַוֶּה לְזַמֵּר לְפָנָיו בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ, כָּךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְכָךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית. מֶה עָשְׂתָה בַּת פַּרְעֹה, כְּמִין פָּרָס שָׁטְחָה לוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְקָבְעָה בּוֹ כָּל מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהָיוּ מַבְהִיקוֹת כְּעֵין כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה רוֹצֶה לַעֲמֹד הָיָה רוֹאֶה אוֹתָן הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת וְהָיָה יָשֵׁן לוֹ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.
אָמַר רַבִּי לֵוִי אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְקָרֵב תָּמִיד בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ, מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִתְקָרֵב תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲצֵבִים שֶׁהָיָה יוֹם חֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה יָשֵׁן שְׁלֹמֹה וְהָיוּ מִתְיָרְאִים לַהֲקִיצוֹ מִפְּנֵי אֵימַת הַמַּלְכוּת, הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּ לְבַת שֶׁבַע אִמּוֹ, וְהָלְכָה הִיא וֶהֱקִיצַתּוּ וְהוֹכִיחַתּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְרַתּוּ אִמּוֹ (משלי ל״א:א׳).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְלַמֵּד שֶׁכְּפָפַתּוּ אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד וְאָמְרָה לוֹ: מַה בְּרִי (משלי ל״א:ב׳), הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ כֵּן, בַּת שֶׁבַע הִיא אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ, וּמַה בַּר בִּטְנִי (משלי ל״א:ב׳), כָּל נָשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת שׁוּב אֵין רוֹאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דָחַקְתִּי וְנִכְנַסְתִּי כְּדֵי שֶׁיְהֵא הַבֵּן מְלֻבָּן וּמְזֹרָז, וּמֶה בַּר נְדָרָי (משלי ל״א:ב׳), כָּל נָשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת הָיוּ נוֹדְרוֹת וְאוֹמְרוֹת יִהְיֶה לָנוּ בֵּן הָגוּן לְמַלְכוּת, וַאֲנִי נָדַרְתִּי וְאָמַרְתִּי יִהְיֶה לִי בֵּן זָרוּז וּמְלֻמָּד בַּתּוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת. אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ (משלי ל״א:ג׳), שֶׁתְּהֵא רוֹדֵף אַחַר זִמָּה, שֶׁהֵם מְטַלְטְלִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן (משלי כ״ט:ג׳), וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין (משלי ל״א:ג׳), הַתּוֹרָה הִזְהִירָה וְאָמְרָה: וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים (דברים י״ז:י״ז), הִזָּהֵר בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁהֵם מְחִיַּת מְלָכִים. אַל לַמְּלָכִים לְמוֹאֵל (משלי ל״א:ד׳), מַה לְּךָ אֵצֶל מְלָכִים, שֶׁאוֹמְרִים לָמָּה לָנוּ אֵל, לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂיהֶם, אַל לַמְּלָכִים שְׁתוֹ יָיִן (משלי ל״א:ד׳), מַה לְּךָ לְהַשְׁווֹת עַצְמְךָ לַמְּלָכִים הַשּׁוֹתִים יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִין וְעוֹשִׂין כָּל מִינֵי זִמָּה, אַל תַּעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם. וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר (משלי ל״א:ד׳), מִי שֶׁכָּל רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִם לוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר, פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק (משלי ל״א:ה׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה הַחֲקוּקִים, וְכָתוּב בָּהֶם: לֹא תִנְאָף (שמות כ׳:י״ב), וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי (משלי ל״א:ה׳), אָמְרָה לוֹ הַדִּין נִמְסַר לְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, כְּמָה דִכְתִיב: בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה׳ דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט (ירמיהו כ״א:י״ב), תִּשְׁתֶּה יַיִן וּתְשַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי, תְּזַכֶּה אֶת הַחַיָּב וּתְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי. מִכָּאן אָמְרוּ דַּיָּן שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן אַל יָדוּן, וְכֵן חָכָם שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִין יַיִן אַל יוֹרֶה. תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ (משלי ל״א:ו׳), אָמַר רַבִּי חָנָן לֹא נִבְרָא יַיִן בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא לְשַׁלֵּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהֵם אֲבוּדִים לָעוֹלָם הַבָּא, וּלְנַחֵם אֲבֵלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הַנֶּהֱרָגִין בְּבֵית דִּין הָיוּ מַשְׁקִין אוֹתוֹ יַיִן חַי כְּדֵי שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד, יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ (משלי ל״א:ז׳) – עַל הָאוֹבֵד יֹאמַר, שֶׁיִּשְׁכַּח הַמָּוֶת שֶׁהוּא רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ, עַל מָרֵי נֶפֶשׁ הוּא אוֹמֵר, שֶׁיָּמוּתוּ לוֹ בָּנִים וּבָנוֹת וְהוּא מַר נֶפֶשׁ וְהַיַּיִן יְשַׂמַּח לֵב, וְלֹא יִזְכֹּר עוֹד אֶת צַעֲרוֹ. וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכֹּר עוֹד (משלי ל״א:ז׳), אֵלּוּ בָנָיו שֶׁהֵם עֲמָלוֹ, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן: וְאֶת עֲמָלֵנוּ (דברים כ״ו:ז׳) – אֵלּוּ הַבָּנִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד וגו׳ (שמות א׳:כ״ב). פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם (משלי ל״א:ח׳), מִכָּאן שֶׁאִם אֵין טוֹעֲנִין לְיוֹרֵשׁ וּלְלוֹקֵחַ שֶׁבֵּית דִּין טוֹעֲנִין.
דָּבָר אַחֵר: פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם, כְּנֶגֶד הַיְתוֹמִים הוּא אוֹמֵר שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לִטְעוֹן, וְעוֹד שֶׁאֵין יוֹדְעִין בְּעֵסֶק אֲבִיהֶם, שֶׁבֵּית דִּין טוֹעֲנִין בִּשְׁבִילָן, הֱוֵי: אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף (משלי ל״א:ח׳), זֶה בְּנֵי הַמֵּת שֶׁחָלַף וְהָלַךְ לְבֵית עוֹלָמוֹ.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁהֵן חִלּוּפֵי אֲבִיהֶם, כְּמָה דְתֵימָא: אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וגו׳ (תהלים נ״ה:כ׳), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא זֶה שֶׁאֵין מֵנִיחַ לוֹ בֵּן: פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק (משלי ל״א:ט׳), שֶׁלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁתְּלַמְּדֵם טַעֲנוֹת: וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן (משלי ל״א:ט׳), כְּמָה דְתֵימָא: לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ (שמות כ״ג:ו׳).
דָּבָר אַחֵר: אֵלּוּ הַצְּדָקוֹת וּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים, שֶׁהֵם דִּינָם, שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְהוֹצִיא מִן הַגַּזְלָן וְלָתֵת לָהֶם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וגו׳ (משלי כ״ב:כ״ב).
דָּבָר אַחֵר: דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא וגו׳, זוֹ הָיְתָה תּוֹרָה שֶׁמְיַסַּרְתּוֹ לִשְׁלֹמֹה, שֶׁנִּקְרֵאת אֵם לְלוֹמְדֶיהָ, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא (משלי ב׳:ג׳) – אֵם כָּתוּב, וְלָמָּה נִקְרָא הַדָּבָר מַשָּׂא, לְפִי שֶׁדָּבָר קָשֶׁה בָּא לוֹ לְכָל מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה שְׁלֹמֹה, מַה בְּרִי וגו׳, אֵין אוֹמֵר מַה בְּנִי, אֶלָּא, מַה בְּרִי, אֵלּוּ צַוָּאוֹת וְאַזְהָרוֹת שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהִיא נִקְרֵאת בַּר, כְּמָה דְתֵימָא: נַשְׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וגו׳ (תהלים ב׳:י״ב), שֶׁכָּל דְּבָרֶיהָ בָּרִים, וְעַל אַזְהָרָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ (דברים ז׳:ג׳), הוּא אוֹמֵר דָּבָר זֶה, לְפִי שֶׁשְּׁלֹמֹה לָקַח מִבְּנוֹת הַגּוֹיִם וְהִתְחַתֵּן בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים וגו׳ מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ וגו׳ (מלכים א י״א:א׳-ב׳). חֲנַנְיָה בֶּן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר מִשּׁוּם הָכֵי אָמַר: לֹא תִתְחַתֵּן בָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: לְאַהֲבָה מַמָּשׁ, לִזְנוּת. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אוֹמֵר לֹא חִיְּבָןא לְגַיְרָן וּלְקָרְבָן תַּחַת כַּנְפֵי שָׁמָיִם. וּמַה בַּר בִּטְנִי, הִזְהִירָה תּוֹרָה עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וּלְכָךְ כָּתוּב בְּכָאן בֶּטֶן, שֶׁבְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת כְּתִיב: וְצָבְתָה בִטְנָהּ וגו׳ (במדבר ה׳:כ״ז), לַצְבּוֹת בֶּטֶן וגו׳ (במדבר ה׳:כ״ב). וּמֶה בַּר נְדָרָי, הִזְהִירַתּוּ הַתּוֹרָה שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן כְּדֵי שֶׁלֹא יָבֹא לְהִתְעַסֵּק בִּזְנוּת, וּלְכָךְ כָּתוּב בְּכָאן נְדָרָי, כְּנֶגֶד פָּרָשַׁת נָזִיר הַכְּתוּבָה אַחַר פָּרָשַׁת סוֹטָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר וגו׳. אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ, אַחַר שֶׁזָּכַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֵלּוּ שָׁלשׁ אַזְהָרוֹת בְּרֶמֶז, חָזַר וּפְרָטָן בְּפֵרוּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ, כְּנֶגֶד נָשִׁים נָכְרִיּוֹת שֶׁלָּקַח וְסָרוּ לְבָבוֹ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱוֵי: חֵילֶךָ, זֶה חֵילָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁאָמְרָה: וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים וגו׳ (דברים י״ז:י״ז), וְעָבַר עָלֶיהָ. וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין, כְּנֶגֶד זְנוּת אֵשֶׁת אִישׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר וגו׳ (בראשית ו׳:י״ב), לַמְחוֹת, דִּבְרֵי תוֹרָה הַיּוֹעֲצִים אוֹתְךָ טוֹבָה, כְּמָה דְתֵימָא: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה (משלי ח׳:י״ד), וְאֵין מְלָכִין אֶלָּא עֵצוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ (דניאל ד׳:כ״ד), הֱוֵי: לַמְחוֹת מְלָכִין, כְּמָה דְתֵימָא: וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה וגו׳ (במדבר ה׳:כ״ג), אַל לַמְּלָכִים לְמוֹאֵל וגו׳, שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: יְדִידְיָה, קֹהֶלֶת וּשְׁלֹמֹה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, שִׁבְעָה: אָגוּר, בִּן יָקֶה, לְמוּאֵל, אִיתִיאֵל.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן עִקַּר אַוְתֵּינַנָּיָה שֶׁלָּהֶם שְׁלשָׁה: יְדִידְיָה, קֹהֶלֶת וּשְׁלֹמֹה. מוֹדֶה רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי נַחְמָן בְּאִילֵין אַרְבַּעְתֵּיהּ, אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּנֶּה בָּהֶם וְהֻצְרְכוּ לְהִדָּרֵשׁ: אָגוּר, שֶׁאָגַר דִּבְרֵי תוֹרָה. יָקֶה, שֶׁהֵקִיא דִבְרֵי תוֹרָה כַּסֵּפֶל הַזֶּה שֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בִּן שַׁעְתּוֹ וּמִתְפַּנֶּה בִּן שַׁעְתּוֹ. לְמוּאֵל, שֶׁנָּם לָאֵל וְאָמַר יָכֵילְנָא לְהַרְבּוֹת נָשִׁים וְלֹא לַחֲטוֹא. אִיתִיאֵל, שֶׁאָמַר אִתִּי אֵל וְאוּכָל. וְאוֹמֵר: אַל לַמְּלָכִים לְמוֹאֵל, אָמְרָה הַתּוֹרָה שְׁלשָׁה דְבָרִים שֶׁנִּצְטַוּוּ הַמְלָכִים: שֶׁלֹא לְהַרְבּוֹת נָשִׁים, וְשֶׁלֹא לְהַרְבּוֹת סוּסִים, וְשֶׁלֹא לְהַרְבּוֹת כֶּסֶף וְזָהָב, אֵין עֲלֵיהֶם לוֹמַר לָאֵל שֶׁיַּרְבּוּ וְלֹא יֶחֶטְאוּ. אַל לַמְּלָכִים שְׁתוֹ יָיִן (משלי ל״א:ד׳), הֲרֵי זֶה אָמוּר כְּנֶגֶד נֶדֶר נָזִיר הָאָמוּר אַחַר פָּרָשַׁת סוֹטָה שֶׁצְּרִיכִין הַמְּלָכִים לִשְׁמֹר עַצְמָן מִן הַיַּיִן, וְכֵן הָרוֹזְנִים, כְּדֵי שֶׁלֹא יָבוֹאוּ לִידֵי זִמָּה וִיחַיְבוּ הָעוֹלָם. וְלָמָּה הִזְהִירָה מְלָכִים וְרוֹזְנִים לְבַדָּם, וַהֲלֹא כָּל בְּנֵי אָדָם צְרִיכִין לְהִזָּהֵר מִן הַיַּיִן שֶׁלֹא יִשְׁתּוּ וִיקַלְקְלוּ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁסִּפֵּק בְּיַד מְלָכִים לִשְׁתּוֹת וְלַעֲשׂוֹת כָּל רְצוֹנָם בַּעֲבֵרָה וְאֵין שֶׁיְמַחֶה בְּיָדָם. פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק (משלי ל״א:ה׳), שֶׁבִּשְׁבִיל הַיַּיִן שֶׁיִּשְׁתֶּה יִשְׁכַּח מַה שֶּׁצִּוְתָה תּוֹרָה לַמְחוֹקֵק חֻקִּים שֶׁל תּוֹרָה, הִיא פָּרָשַׁת סוֹטָה. וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי (משלי ל״א:ה׳), הַנּוֹאֵף הַזֶּה כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל אֵשֶׁת אִישׁ וְהִיא מִתְעַבֶּרֶת הֵימֶנּוּ, נִמְצָא אוֹתוֹ מַמְזֵר שֶׁאֵין לוֹ דִין חֵלֶק בְּנִכְסֵי בַּעֲלָהּ, וְהוּא יְחַלֵּק עִם בָּנָיו בַּנְּכָסִים, שֶׁיִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהוּא בְּנוֹ.
דָּבָר אַחֵר: פְּעָמִים לֹא יַנִּיחַ הַבַּעַל בֵּן וּמִן הַתּוֹרָה יְרֻשָּׁתוֹ חוֹזֶרֶת לְאֶחָיו, וְזֶה הַמַּמְזֵר יוֹרֵשׁ מָמוֹנוֹ, שֶׁיִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהוּא בְּנוֹ, וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי, לְכָךְ הִזְהִירָה תּוֹרָה אַחַר סוֹטָה דִּין נָזִיר: שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לַנּוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת לָבוֹא לְתַקָּלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא וגו׳. וּמִנַּיִן שֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה וְהוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ (משלי ל׳:ב׳), זֶה נֹחַ, דִּכְתִיב: וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ וגו׳ (בראשית ט׳:כ׳), שֶׁעַל יְדֵי יַיִן נִתְקַלֵּל, וְלֹא לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ. וְלֹא בִינַת אָדָם לִי (משלי ל׳:ב׳), זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁעַל יְדֵי יַיִן שֶׁשָּׁתָה נִתְקַלֵּל הָעוֹלָם בַּעֲבוּרוֹ, דְּאָמַר רַבִּי אָבִין יַיִן מָסְכָה לוֹ חַוָּה לְאָדָם וְשָׁתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל (בראשית ג׳:ו׳), וּכְתִיב: אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם וגו׳ (משלי כ״ג:ל״א), וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה (משלי ל׳:ג׳), מֵחָכְמַת הַתּוֹרָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב יַיִן בַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רשֶׁם, וְדַעַת קְדשִׁים אֵדָע (משלי ל׳:ג׳), מִי שֶׁרוֹצֶה לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ שֶׁלֹא יִכָּשֵׁל בִּזְנוּת, יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיָּיִן. וְקִלְקַלְתִּי בִּזְנוּת, וְדַעַת קְדשִׁים אֵדָע, לְכָךְ נֶאֱמַר פָּרָשַׁת נָזִיר אַחַר סוֹטָה.
[ה] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֵלּוּ הַנּוֹדְרִים בְּנָזִיר.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם – לְהַזְהִיר בֵּית דִּין עַל כָּךְ שֶׁלֹא יַנִּיחוּ לְנָזִיר לַעֲבֹר עַל נְזִירוּתוֹ, שֶׁאִם יִרְאוּ שֶׁיִּרְצֶה לְבַטֵּל נְזִירוּתוֹ יִכְפּוּ אוֹתוֹ כְּדֵי לְקַיֵּם דְּבָרָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַגְּדוֹלִים מוּזְהָרִין עַל יְדֵי הַקְּטַנִּים וְהֵם נֶעֱנָשִׁים עַל יְדֵיהֶם אִם לֹא יוֹכִיחוּ אוֹתָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו (ויקרא כ״ו:ל״ז), אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו, מְלַמֵּד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה.
אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה וגו׳ (שופטים י״ג:ב׳). וַיְהִי, אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי אֵינוֹ אֶלָּא לָשׁוֹן צַעַר, וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א׳:א׳), הָיָה הָמָן. וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט (רות א׳:א׳), הָיָה רָעָב. וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם (בראשית ו׳:א׳)] וגו׳: וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים וגו׳ (בראשית ו׳:ב׳). וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל (בראשית י״ד:א׳), עָשׂוּ מִלְחָמָה (בראשית י״ד:ב׳). וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וגו׳, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ (יהושע ה׳:י״ג). וַיְהִי ה׳ אֶת יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ו׳:כ״ז). וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם (יהושע ז׳:א׳). וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל (שמואל א ח׳:א׳), וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו (שמואל א ח׳:ג׳), וַיְהִי דָּוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל (שמואל א י״ח:י״ד). וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד (שמואל א י״ח:ט׳). וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה (שופטים י״ג:ב׳), וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת (שופטים י״ג:כ״ב). וַיְהִי אָמַר רַבִּי יוּדָן, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, בַּצַּדִּיקִים, שָׁקוּל הוּא כִּשְׁלשִׁים וְאֶחָד צַדִּיקִים, כְּמִנְיַן וַיְהִי. אִישׁ אֶחָד, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד, גָּדוֹל הוּא. בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר אֶחָד דִּכְתִיב: ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳), אֵין בָּעוֹלָם כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְכֵן בְּאַבְרָהָם: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל ל״ג:כ״ד), לֹא הָיָה בְּאוֹתָן יָמִים כַּיּוֹצֵא בוֹ. בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב: וּמִי כְּעַמְךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (דברי הימים א י״ז:כ״א), אֵין בָּאֻמּוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֵן. וְכֵן בַּאֲבִימֶלֶךְ הוּא אוֹמֵר: כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם (בראשית כ״ו:י׳), לְפִי שֶׁהָיָה מֶלֶךְ. וְכֵן בְּאֶלְקָנָה הוּא אוֹמֵר אֶחָד (שמואל א א׳:א׳), לְפִי שֶׁלֹא הָיָה בְּדוֹרוֹ כַּיּוֹצֵא בוֹ. מִצָּרְעָה (שופטים י״ג:ב׳), כָּל שֶׁשְּׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ מְפֹרָשׁ בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מֵאוֹתוֹ הָעִיר. שְׁמוֹ וְלֹא שֵׁם עִירוֹ, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִירוּשָׁלַיִם. מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי (שופטים י״ג:ב׳), לְפִי שֶׁצָּרְעָה הָיְתָה לִיהוּדָה, כְּדִכְתִיב: אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה (יהושע ט״ו:ל״ג), וְצָרְעָה הָיְתָה לְדָן: וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל (יהושע י״ט:מ״א). לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ שֶׁהָיָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, אֵינוֹ אוֹמֵר מִשֵּׁבֶט, אֶלָּא מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אָבִיו מִדָּן וְאִמּוֹ שֶׁל מָנוֹחַ מִיהוּדָה, וְעַל זֶה אָמַר יַעֲקֹב: דָּן יָדִין עַמּוֹ וגו׳ (בראשית מ״ט:ט״ז), כַּמְיֻחָד שֶׁבַּשְּׁבָטִים, זֶה יְהוּדָה, לְכָךְ הֵקִישׁוֹ לִיהוּדָה, שֶׁמֵּאֶרֶץ יְהוּדָה הָיָה וְאִמּוֹ הָיְתָה מִיהוּדָה, וְכֵן מָנוֹחַ הָיָה מִדָּן, וְאִשְׁתּוֹ הָיְתָה מִיהוּדָה, נִמְצָא שִׁמְשׁוֹן בָּא מִשֵּׁבֶט דָּן וּמִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ: אִמֵּיהּ דְּשִׁמְשׁוֹן הַצְלֶלְפּוֹנִי שְׁמָהּ, וְהִיא מְיֻחֶסֶת עַל שֵׁבֶט יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשֵׁם אֲחוֹתָם הַצְלֶלְפּוֹנִי (דברי הימים א ד׳:ג׳). וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ (שופטים י״ג:ב׳), הָרְשָׁעִים קוֹדְמִים לִשְׁמָם: נָבָל שְׁמוֹ (שמואל א כ״ה:כ״ה), גָּלְיָת שְׁמוֹ (שמואל א י״ז:ד׳), שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ (שמואל ב כ׳:כ״א). אֲבָל הַצַּדִּיקִים שְׁמָן קוֹדְמָם: וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה (שמואל א א׳:א׳), וּשְׁמוֹ יִשַּׁי (שמואל א י״ז:י״ב), וּשְׁמוֹ בֹּעַז (רות ב׳:א׳), וּשְׁמוֹ מָרְדְּכַי (אסתר ב׳:ה׳), וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ. דּוֹמִין לְבוֹרְאָן: וּשְׁמִי ה׳ (שמות ו׳:ג׳). אֲתִיבִין לֵיהּ הָכְתִיב: וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן (בראשית כ״ד:כ״ט). רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר אַפָּרָדוֹכְּסוֹס, וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר מְלֻבָּן בְּרֶשַׁע. אֲתִיבִין: וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ (שופטים י״ז:א׳), לְפִי שֶׁהָיָה מְקַבֵּל אוֹרְחִים נִכְתַּב שְׁמוֹ כְּשֵׁם הַצַּדִּיקִים. אֲתִיבִין מִבְּנֵי שְׁמוּאֵל: וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה (שמואל א ח׳:ב׳), רַבָּנִין אָמְרֵי מַה זֶּה רָשָׁע אַף זֶה רָשָׁע, רַבִּי יוּדָן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן לְבַסּוֹף עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, וּלְכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ וַשְׁנִי (דברי הימים א ו׳:י״ג), שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים, וּלְכָךְ זָכוּ לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: דְּבַר ה׳ אֲשֶׁר הָיָה אֶל יוֹאֵל בֶּן פְּתוּאֵל (יואל א׳:א׳), זֶה שְׁמוּאֵל. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתוּאֵל, שֶׁפִּתָּה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּתוֹ. מָנוֹחַ, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מָנוֹחַ, שֶׁזָּכָה לְדַבֵּר עִמּוֹ מַלְאָךְ, וְהַנְּבוּאָה נִקְרֵאת מְנוּחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה (ירמיהו נ״א:נ״ט), מְלַמֵּד שֶׁזָּכָה בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּמָה דְתֵימָא: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳ (ישעיהו י״א:ב׳). וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה (שופטים י״ג:ב׳), מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מַחֲלֹקֶת בֵּין מָנוֹחַ לְאִשְׁתּוֹ, הוּא אוֹמֵר לָהּ אַתְּ עֲקָרָה וּלְכָךְ אֵינֵךְ יוֹלֶדֶת, וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ אַתְּ עָקָר וּלְכָךְ לֹא יָלַדְתִּי. לֹא הָיָה מָנוֹחַ עָקָר: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה׳ אֶל הָאִשָּׁה (שופטים י״ג:ג׳), מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל מָנוֹחַ צַדֶּקֶת הָיְתָה שֶׁזָּכְתָה לְדַבֵּר עִמָּה מַלְאָךְ, וְלָשׂוּם שָׁלוֹם בֵּינָהּ לְבֵין בַּעֲלָהּ, וּלְהוֹדִיעָהּ שֶׁהִיא עֲקָרָה, וְהִיא מוֹנַעַת הַהֵרָיוֹן וְלֹא בַּעֲלָהּ, לְכָךְ דִּבֶּר עִמָּהּ. וּלְפִי שֶׁרָאֲתָה בַּמַּלְאָךְ נִקְרֵאת שְׁמָה הַצְּלֶלְפּוֹנִי, שֶׁהִיא פּוֹנָה בַּמַּלְאָךְ, וְאֵין צְלֶל אֶלָּא מַלְאָךְ, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי (בראשית י״ט:ח׳). לְהַלָּן שֶׁהָיָה לוֹט צַדִּיק יוֹתֵר מֵאִשְׁתּוֹ בָּאוּ הַמַּלְאָכִים בְּצֵל קוֹרָתוֹ וְלֹא בְּצֵל קוֹרָתָהּ, בְּרַם הָכָא שֶׁבָּא הַמַּלְאָךְ אֶצְלָהּ, לְפִי שֶׁהָיְתָה צַדֶּקֶת, לְכָךְ נִקְרָאת הַצְלֶל. לָמָּה נֶאֱמַר הַצְלֶל, וְלֹא אָמַר הַצֵּל, לְפִי שֶׁשְּׁתֵי פְּעָמִים נִרְאָה לָהּ לָאִשָּׁה, אַחַת בָּעִיר וְאַחַת בַּשָּׂדֶה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ (שופטים י״ג:ג׳), הוֹדִיעָהּ שֶׁהִיא עֲקָרָה וּלְכָךְ לֹא יָלְדָה, כְּדֵי לָשׂוּם שָׁלוֹם בֵּינָהּ לְבֵין בַּעֲלָהּ, לְפִי שֶׁהָיְתָה מִתְרַעֶמֶת עַל מָנוֹחַ בַּעֲלָהּ עַל שֶׁלֹא הָיְתָה יוֹלֶדֶת. וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן (שופטים י״ג:ג׳), מִכָּאן וָאֵילָךְ אַתְּ תְּקַבְּלִי הֵרָיוֹן וְתֵלְדִי בֵּן. וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא (שופטים י״ג:ד׳), הִזְהִירָהּ שֶׁלֹא תִשְׁתֶּה חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים, שֶׁאֵלּוּ אֵינָם אֶלָּא מִשְׁמֶרֶת לַיַּיִן כְּדֵי שֶׁלֹא יָבוֹא הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן, לְכָךְ אֲסָרָן עָלָיו הַכָּתוּב. וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר (שופטים י״ג:ד׳), כְּמַשְׁמָעוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר (במדבר ו׳:ג׳). וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא (שופטים י״ג:ד׳), וְאֵין טָמֵא אֶלָּא אִסּוּר, שֶׁהַתּוֹרָה הִזְהִירָה לְנָזִיר שֶׁלֹא לֶאֱכֹל כְּלוּם.
[ו] אַתְּ מוֹצֵא שֶׁרָמַז משֶׁה בְּפָרָשָׁה זוֹ לִנְזִירוּת שִׁמְשׁוֹן, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר כָּתוּב בִּנְבִיאִים וּכְתוּבִים שֶׁלֹא רָמְזוֹ משֶׁה בַּתּוֹרָה, אִישׁ זֶה הָיָה הַמַּלְאָךְ שֶׁבָּא לְהַזִּיר אֶת שִׁמְשׁוֹן שֶׁנִּקְרָא אִישׁ, כְּמָה דְתֵימָא: הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה (שופטים י״ג:י״א), מַהוּ: וַיֹּאמֶר אָנִי (שופטים י״ג:י״א), אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ אַתָּה חוֹשֵׁב בִּי שֶׁאֲנִי אִישׁ, וַאֲנִי אֵינִי אִישׁ אֶלָּא אֲנִי מַלְאָךְ. וְדִכְוָתֵיהּ: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי (בראשית כ״ז:כ״ד), אֵינִי עֵשָׂו אֶלָּא יַעֲקֹב. אוֹ אִשָּׁה, שֶׁלֹא נִרְאָה תְּחִלָּה אֶלָּא לָאִשָּׁה, כִּי יַפְלִא, שֶׁשֵּׁם שְׁמוֹ פֶּלִאי.
לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִיר לַה׳ – כְּמָה דִכְתִיב: כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר (שופטים י״ג:ה׳).
[ז] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ – תָּנֵי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל נוֹדְרִין נְזִירוּת וְאֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים נוֹדְרִים נְזִירוּת. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, לְרַבּוֹת אֶת הָעֲבָדִים. אִישׁ וְלֹא קָטָן, אוֹ אִשָּׁה, לַעֲשׂוֹת הַנָּשִׁים כַּאֲנָשִׁים, וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ הַכּוּתִים אֵין לָהֶם נְזִירוּת נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶם נְזִירוּת, חוֹמֶר בְּנָשִׁים מִבַּעֲבָדִים שֶׁהוּא כּוֹפֶה עַבְדּוֹ וְאֵינוֹ כּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ, חוֹמֶר בַּעֲבָדִים מִבְּנָשִׁים שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מֵפֵר אֶת נִדְרֵי עַבְדּוֹ. הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ הֵפֵר עוֹלָמִית, הֵפֵר לְעַבְדּוֹ, יָצָא לַחֵרוּת מַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ, עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לֹא יִשְׁתֶּה וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִשְׁתֶּה. כִּי יַפְלִא, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַפְלוֹת, מִכָּאן אָמְרוּ: מֻפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ נְדָרָיו קַיָּמִין.
דָּבָר אַחֵר: כִּי יַפְלִא – כְּשֶׁיִּפְרוֹשׁ לִנְדֹּר, פְּרַט לִמְהַרְהֵר בַּלֵּב.
לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר – לָמָּה נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳ אוֹ הִשָּׁבַע וגו׳ (במדבר ל׳:ג׳), שֶׁאִם נָדַר יוֹם אֶחָד, אָסוּר יוֹם אֶחָד, שְׁנַיִם, אָסוּר שְׁנַיִם, מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁנָּדַר, מֵאוֹתוֹ הַמִּין אָסוּר, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף בִּנְזִירוּת כֵּן, לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁאִם נָדַר יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת אָסוּר שְׁלשִׁים יוֹם לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטַּמָּא לַמֵּתִים וְאָסוּר בְּתִגְלַחַת.
לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר – לָמָּה כְּתִיב כָּאן נֶדֶר, לַעֲשׂוֹת נְזִירוּת כַּנְּדָרִים, מַה בַּנְּדָרִים עוֹבֵר עַל בַּל יַחֵל וְעַל בַּל תְּאַחֵר, אַף בַּנְּזִירוּת כַּיּוֹצֵא בָּהֵן, וּמַה בַּנְּדָרִים הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ וְהָאִישׁ מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, אַף בִּנְזִירוּת כַּיּוֹצֵא בָּהֵן.
נָזִיר לְהַזִּיר – לַעֲשׂוֹת כִּנּוּי נְזִירוּת כַּנְּזִירוּת, הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִּיק נָזִיחַ פָּזִיחַ, הֲרֵי זֶה נָזִיר. לְהַזִּיר, יָכוֹל שֶׁיַּזִּיר אֶת אֲחֵרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר נָזִיר, אֶת עַצְמוֹ מַזִּיר וְאֵין מַזִּיר אֶת אֲחֵרִים, אֲבָל הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: נָזִיר לְהַזִּיר – מִכָּאן שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ עָלָיו נְזִירוּת בְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ. לְהַזִּיר לַה׳, שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק אָמַר מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר אֶלָּא אֶחָד, פַּעַם אַחַת עָלָה אֵלַי אֶחָד מִן הַדָּרוֹם וּרְאִיתִיו אַדְמוֹנִי וִיפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וּקְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים מְסֻדָּרוֹת תִּלִּים תִּלִּים, אָמַרְתִּי לוֹ מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת הַשֵּׂעָר הַנָּאֶה הַזֶּה. נָם לִי: רַבִּי, רוֹעֶה הָיִיתִי בְּעִירִי וְהָלַכְתִּי לְמַלֵּא אֶת הַנִּיאוּב מִן הַמַּעְיָן, וְרָאִיתִי אֶת הַבּוּבְיָא שֶׁלִּי בְּתוֹךְ הַמַּיִם וּפָחַז יִצְרִי עָלַי וּבִקֵּשׁ לְאַבְּדֵנִי מִן הָעוֹלָם, אָמַרְתִּי לוֹ: רָשָׁע, מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, שֶׁל עָפָר, שֶׁל רִמָּה, וְשֶׁל תּוֹלֵעָה הוּא, עָלַי לְהַקְדִּישְׁךָ לַשָּׁמַיִם וּלְגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם. וְהִרְכַּנְתִּי אֶת רֹאשִׁי וּנְשַׁקְתִּיו, וְאָמַרְתִּי לוֹ כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ עוֹשֵׂי רְצוֹן הַמָּקוֹם בְּיִשְׂרָאֵל, עָלֶיךָ אָמַר הַכָּתוּב לְהַזִּיר לַה׳. רַבִּי מוֹנָא בָּעֵי, לָמָּה לֹא הָיָה שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק אוֹכֵל אֲשַׁם נָזִיר, אִם תֹּאמַר מִפְּנֵי שֶׁנָּזִיר חוֹטֵא הוּא עַל שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, וְכִי לֹא אָכַל שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק חַטַּאת חֵלֶב אוֹ חַטַּאת דָּם מִיָּמָיו, סָבוּר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, בְּנֵי אָדָם מִתּוֹךְ הַקְּפָדָה הֵם נוֹדְרִים בְּנָזִיר, וְכֵיוָן שֶׁהֵם נוֹדְרִים מִתּוֹךְ הַקְּפָדָה סוֹפָן לִתְהוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהוּא תּוֹהֶה נַעֲשׂוּ קָרְבְּנוֹתָיו כְּשׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה. וְזֶה מִתּוֹךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת נָדַר וּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִים.
א. כן בכל עדי הנוסח של במדבר רבה. בשיר השירים רבה א׳:א׳, ובילקוט שמעוני משלי ל״א:ב׳: ״להאהיבן״.
איש [או אשה] כי יפליא [לנדור] נדר נזיר [להזיר לה׳] 1ולמה סמך פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יפריש עצמו מן היין, לפי שעל ידי היין זינתה.
כי יפליא לנדור2מי שיודע להפלאות נדרו נדר, ואם לאו אין נדרו נדר.
להזיר לה׳ – אין נזירות כראוי אלא בנזיר שנוזר לשם שמים כדי להרחיק עצמו מן העבירה.
1. ולמה סמך. סוטה ב׳ ע״א, ורש״י על התורה.
2. מי שיודע להפלאות. ספרי פיסקא כ״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻל לַהֻם אִי רַגֻלֵ אַו אִמרַאַתֵ סַוַּגַ׳ נִד׳רַ נִסךֵּ לִיַתַּנַסַּךַּ לִרַבִּהִ
צוה את⁠־בני ישראל ואמר להם, איזה איש או אשה, שאף לזכך עצמו בנדר נזירות לנהג בהכנעה ויראת חטא1, להנזר לאלהיו.
1. (כמו חסיד להגיע לדרגת ״מה שאסור – אסור, ומה שמותר – מיותר״)
כי יפליא – יפרש.⁠א
למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, שכל הרואה סוטהב בקילקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף.
נדר נזיר – אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפורש מן היין.
להזיר לי״י – להבדיל עצמו מן היין, לשם שמים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא: ״יפריש״.
ב. בכ״י לייפציג 1 כתוב שר׳ שמעיה העביר קולמוס על המלה ״סוטה״.
כי יפלא means, if he clearly utters (cf. Rashi on Vayikra 22:21 and Note thereon)/
Why is the section dealing with the Nazarite placed in juxtaposition to the section dealing with the סוטה? To tell you that he who has once seen a סוטה in her disgrace should abstain from wine, because it may lead to adultery (Sotah 2a).
נדר נזיר – The term נזר wherever it occurs denotes "keeping aloof from something" (cf. Rashi on Vayikra 22:2). Here, too, it means that he keeps away from wine (Sifre Bemidbar 6).
להזיר לי"י – means, TO KEEP HIMSELF ALOOF from wine FOR THE SAKE OF HEAVEN (God).
פס׳: דבר אל בני ישראל1מלמד שהכותים אין להם נזירות.
ואמרת אליהם2להיות נוהג לדורות. 3מה בין נדר לנזירות (לשאר דברים) שאם נדר יום או יומים או ג׳ ימים אינו אסור אלא במה שנדר ואינו אסור אלא באותו המין שנדר. אבל נדר עליו נזירות אפילו שעה אחת אסור לשתות יין שלשים יום ולטמא למתים ואסור בתגלחת ובחרצן ובזג ומשרת ענבים כגון שטובל פתו ביין לכך נאמר פרשה זו איש או אשה לעשות נשים כאנשים.
איש או אשה – להוציא את הקטנים.
כי יפליא – להביא את מי שיודע להפליא. פירוש שידעו לומר לשם מי נדרו ועל מי נדרו. 4מכאן אמרו במסכת (נדרים) בן י״ג שנה נדריו קיימין.
כי יפליא – לרצונו ולא אנוס.
כי יפליא לנדור נדר נזיר5ולא שנדר בקרבן עד שידור בנדרו של נזיר. 6להזיר עצמו (מן היין) הוא מזיר לא את אחרים.
ומהו נדר נזיר להזיר – לעשות כינויי נזירות כנזירות. דתנן במסכת נזיר. כנוי נזיח פזיח.
ד״א: נדר נזיר – מקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים מה בנזירות עשה כינויי נזירות כנזירות אף בנדרים עשה בהם כנוי נדרים כנדרים ומה בנדרים עובר בבל יחל ובל תאחר. אף בנזירות כן ומה בנדרים האב מפר נדרי בתו והאיש מפר נדרי אשתו אף בנזירית כיוצא בהן.
להזיר לה׳ – מצוה להזיר לשם. 7אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזירות אלא כשבא אחד מך הדרום יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו מסודרות תלתלים. נמתי לו בני מה ראית להשחית שער זה הנאה. אמר לי רועה הייתי בעירי והלכתי למלאת מים מן העין נסתכלתי בבואה שלי פחז יצרי עלי בקש לטרדני מן העולם. נמתי לו רשע מפני מה נתגאית בדבר שאינו שלך שסופו להיות רמה ותולעה. העבודה שאני מקדשך לשמים. מיד גלחתי את ראשי. ונשקתיו על ראשו. ונמתי לו בני ירבו כמותך עושין רצון המקום בישראל עליך נתקיים איש או אשה כי יפליא וגו׳. שהרי נזירתך היתה לשמים:
1. מלמד שהכנענים וכו׳. ישראל למעוטי כנענים:
2. להיות נוהג לדורות. הכוונה לדורות בנוב וגבעון שילה ובית עולמים. ובזמן הזה אם נדר בנזירות הרי הוא נזיר עולם וחייב לעלות לא״י לנהוג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה בית המקדש שיכול להקריב קרבנותיו:
3. מה בין נדר לנזירות שאם נדר יום כצ״ל:
4. מכאן אמרו במס׳. (נדה מ״ה):
5. ולא שנדר בקרבן. אם נדר בקרבן אינו נזיר דכתיב לנדור נדר להזיר עד שידור בנדרו של נזיר:
6. להזיר עצמו וכו׳. ט״ס וכצ״ל נדר נזיר את עצמו הוא מזיר ואינו מזיר את אתרים.
7. אמר שמעון הצדיק. (נדרים ד׳):
יש אומרים: שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת שוטה, שיהיה לה בן נזיר אם לא נטמאה.
ולפי דעתי: נסמכה בעבור נזירות האשה, שהיא הפך המועלת. כי רובי העבירות סבתם היין, ואשה שלא תתקן שער ראשה אינה מבקשת להבעל.
יפלא – יפריש.
או: יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם.
נדר נזיר – פירושו נדר להיות נזיר, כי נזיר הוא תואר השם. ונזיר מגזרת: וינזרו (ויקרא כ״ב:ב׳), שיתרחק מהתאוות. ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם. ובפרשת כי תצא מחנה (דברים כ״ג:י׳-ט״ו) ארמוז לך סוד.
Some say that the section dealing with the Nazirite follows the section dealing with the wife who is accused of adultery because if the latter was not defiled, then she will have a son who is a Nazirite. However, I believe that the chapter dealing with the Nazirite follows [the chapter dealing with the wife who is accused of adultery] because it lays down the law regarding a female Nazirite who is the reverse of the unfaithful wife. Now wine1 causes most sins. Furthermore, a woman who does not fix her hair2 does not seek sexual relations.⁠3
SHALL CLEARLY UTTER A VOW. The word yafli means to set aside. On the other hand, it might mean doing something out of the ordinary,⁠4 for most people follow their lusts.⁠5
THE VOW OF A NAZIRITE. Neder nazir means an oath to be a Nazirite, for the word nazir (Nazirite) is an adjective.⁠6 The word ve-yenazeru (that they separate) (Lev. 22:13) is related to it.
[TO CONSECRATE HIMSELF UNTO THE LORD.]⁠7 To distance himself from lust. He does this in order to serve God, for wine destroys reason and the proper service of God.⁠8 I will hint at a secret in the chapter that opens with When thou goest forth in camp against thine enemies (Deut. 23:10).
1. Which the Nazirite forswears.
2. The Nazirite is prohibited from cutting hair.
3. Thus the female Nazirite who abstains from wine and does not cut her hair is the reverse of the unfaithful wife who drinks wine and does cut her hair. According to Ibn Ezra sex is one of the things that creates a barrier between man and God (Yesod Mora, chapter 7, pp. 107 and 108). The Nazirite is an individual who takes a vow to abstain from wine and haircutting. Ibn Ezra connects wine and hair to sexuality. He believes that most sexual taboos are violated because the transgressor has imbibed wine. As to the prohibition of cutting the hair, Ibn Ezra writes, "A woman who does not fix her hair does not seek to engage in sexual relationships" (Num. 5:31). He similarly notes that the Torah states that "a razor shall not come upon the head of a Nazirite so that he does not make himself attractive to women.⁠" (Yesod Mora, p. 62).
4. The word yafli is related to the word pele (wonder).
5. But this person took an oath to separate himself from the pleasure of drinking. Hence what he did was wondrous.
6. Nazir modifies the person who takes the oath, for according to Ibn Ezra the meaning of neder nazir is to be a Nazirite person. See Weiser.
7. The Hebrew reads, le-hazir la-Adonai. This literally means to separate himself unto the Lord. Hence Ibn Ezra's comment.
8. Thus le-nazir la-Adonai means to separate (himself from wine) in order to serve God.
נדר נזיר – כיון שיפליא ויפריש לנדור שיהא נזיר סתם, אסר עצמו בכל אלה הדברים: בעלין ולולבין, בענבים, וביין, בין חדש בין ישן, ובגילוח, ושלא יטמא למתים. דכיון דאמר הריני נזיר, בכלל נזיר כל האיסורין האילו האמורין בפרשה. ומיהו בעלין ולולבין פלוגתא (ספרי במדבר ו׳:ד׳), ואף בקרבן, ולזמן שיפרש יהא נזיר. ואם לא פירש זמן, אלא אמר: הריני נזיר סתם – סתם נזירות שלשים יום, דכתיב: קדוש יהיה (במדבר ו׳:ה׳), ו״יהיה״ בגימטריא שלשים.
ונזיר שנטמא במת סתר כל נזירות, ומביא קרבן, ומתחיל כל הנזירות, כדכתב בהדיא (במדבר ו׳:י״ב). והמגלח סותר שלשים יום, שאינו מונה עד לאחר שלשים אחר הגילוח, ואין צריך להביא {קרבן}. ולאחר שלשים מתחיל ממקום שפסק, ואינו סותר אלא אם כן גילח כל כך שלא יוכל לכוף ראש השיער לעיקרו. אבל שתה יין אינו סותר כלום, אלא לוקה ומשלים נזירותו. ואם אמר הריני נזיר מן היין – נזיר גמור, דכתיב: מיין ושכר יזיר (במדבר ו׳:ג׳), כלומר: אפילו לא נדר אלא מיין ושכר, הרי הוא נזיר גמור לכל דבר.
THE VOW OF A NAZIRITE – since he sets himself apart to promise that he will be a plain Nazirite, he prohibits himself from all of the following: leaves, branches, grapes, wine (whether new or old) and shaving, and he may not defile himself to corpses, as since as he said “I am a Nazirite”, included [in the term] Nazirite are all of these prohibitions included in this section. Nevertheless, leaves and branches are [subject to] a dispute (Sifre Numbers 6:4), and even an offering, and for the time that he states explicitly, he will be a Nazirite. If he did not explicitly give a time, rather, said: “I am a nazirite” [without further elaboration] – a standard Nazirism is thirty says, as it says “he shall be holy” (Numbers 6:5), and “Yihyeh” has the numerical value of thirty (Nazir 5a).
A Nazirite who was defiled by a corpse voided the entire Nazirism, and he must bring an offering, and he begins the entire Nazirism [again], as is explicitly written (Numbers 6:12). One who shaves voids thirty days, as he may not count until after thirty days after the shaving, [but] does not need to bring [an offering]. After thirty days, he begins from the place that he stopped, and it does not void it [entirely] unless he shaved so much that it is impossible to bend the top of the hair to its root. However, if he drank wine, he does not void anything, rather, he is lashed and completes his Nazirism. If he said “I am a Nazirite from wine”, he is a full-fledged Nazirite, as it is written: “he shall separate himself from wine and strong drink” (Numbers 6:3), meaning, even if he only promised to avoid wine and strong drink, he becomes a full-fledged Nazirite for all matters.
כי יפלא – מתיבות שיש להם שני פנים בפירושם אחד בניין ואחד סתירה, שהרי מצינו כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים י״ז:ח׳). ונסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה ללמד כי רובי עבירות סיבתם יין ואשה שלא תתקן את שער ראשה אינה מבקשת להבעל.⁠1
נדר נזיר להזיר – כנגד שלשה עניינים שבנזיר יין תגלחת טומאה.
1. שאוב מאבן עזרא.
כי יפלא, this is one of the words which occur in different contexts, having opposite meanings, such as "building" or "demolishing.⁠" For instance, we find the phrase (Deut. 17,8) כי יפלא ממך דבר, where it means: "if something is too baffling for you, etc;⁠" (the reference is to litigation between two parties) In our situation, our sages presume that the subject of the vow of Nazirite was not inserted here haphazardly, but that it teaches a valuable lesson in how to preserve one's sinfree status. Our sages surmise that the reason that this subject follows on the heels of that of the wayward wife, is that man falling victim to sinning is related to imbibing too much wine or alcoholic drink, something that loosens not only one's tongue, but also other restraints that would have served as protection against committing certain sins. [The reader may recall that Lot having been given too much wine by his daughters, resulted in the first instance of incest, so that the founder of the people of Moav's founding father was at the same time also his grandfather through his mother. Eventually, 24000 Israelites were killed by a plague for having made an obeisance to a Moabite idol, Baal Peor, after having drunk too much wine and slept with Moabite women who had been told by Bileam to find a way to seduce them. Ed.] According to our author, a woman who has not coiffed her hair properly is not in demand for sexual intercourse. (Based on Ibn Ezra)
נדר נדר להזיר, "has uttered a vow to become a Nazirite.⁠" The reason why the Torah chose such a cumbersome way of saying this is that it wanted to incorporate the three main aspects of the Nazirite's vow: abstention from wine, etc; not shaving his hair, and avoiding contact with ritual impurity.
אי״ש א״ו אש״ה כי יפליא – בגימט׳ מופל״א סמו״ך לאי״ש מיי״ן ושכ״ר יזי״ר בגימט׳ ה״ו שמשו״ן ב״ן מנו״ח.
כ״י יפל״א – בגימט׳ בב״ל אונ״ס.
איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר – נסמכה פרשה זו של נזירות לפרשת סוטה לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כך דרשו רז״ל, וכן הוא אומר (הושע ד׳:י״א) זנות יין ותירוש ותירוש יקח לב.
וע״ד הפשט הוזהר הנזיר מן היין כי כל הנמשך אחריו נמשך אחר התאוות והוא מביא לידי חטאים ומכשולים רבים, ונצטוה בגדול שער לפי שמוליד הדאגה, ויהיה לבו נכנע בעבודת הש״י בהיותו מנוול בשערו ויהיה נזהר מהמותרות המנוולים אותו, כי כן השער מותר הטבע באדם מהעשנים הנולדים בגוף, וזהו לשון יפליא יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכין אחר תאותם וזה פורש מהתאוות, וזהו לשון נזיר מלשון (ויקרא כ״ב:ב׳) וינזרו מקדשי בני ישראל, שהוא לשון הפרשה.
או יהיה נזיר מלשון נזר הקדש, כי נזר אלהיו על ראשו, והוא ענין עטרה וכתר מלכות, ונקרא בשם הזה על שם שהוא מלך מולך על התאוות הפך משאר בני העולם שהם עבדי התאוות.
להזיר לה׳ – כי כוונתו בנזירות לה׳ הוא, לפי שהיין מפסיד השכל ואי אפשר שתהיה עבודת האדם שלמה.
איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר, "a man or a woman who deliberately makes a vow involving abstinence, etc.⁠" The reason that the Torah saw fit to append this paragraph to the previous one involving marital infidelity is to teach us that excess consumption of wine and resulting drunkenness may have led to the phenomenon of sexually frivolous conduct described in that paragraph. He who sees how the woman who had become guilty of such unrestrained behavior has been dealt with will take the lesson to heart, and may even decide to abstain from alcoholic drink altogether in order to avoid temptation (compare Sotah 2). The prophet Hoseah appeared to share this view when he said (Hoseah 4,11) "lechery, wine, and (even?) new wine destroy the mind of Your people.⁠"
The plain meaning of the text is that a Nazirite is warned not to consume wine seeing that anyone who allows his desire for wine and alcoholic drink to determine his actions will give in to other temptations involving matters which are forbidden even in moderate quantities, to lead him astray. The reason the Nazir has been commanded to grow his hair long is that long hair causes people to worry, and the Torah wants the Nazir to worry about not breaking the constraints of his vow. When he looks dishevelled due to his unruly hair he will also abstain from other activities which reflect dishonor upon man. Hair is perceived as the remnant and excess of "smoldering" physical forces that the body emits. [I believe that the fact that both nails and hair have to be trimmed, (and are phenomena which continue to grow even after death for some time) are viewed as reflecting the preponderance of physical forces within us. It is interesting that we find in the Talmud Sanhedrin 21 that Jewish women were generally devoid of pubic hair and under-arm hair which was taken as a sign of their moral superiority in matters of chastity. See my article on hair in "The Just lives by his faith.⁠" Ed.]
The expression יפליא in our verse refers to the Nazirite doing something פלא, wonderfully different. Whereas all the world indulge their senses, the Nazirite has decided to not only repress his evil urge but to fortify his resolution by making a vow to abstain from wine, the prime cause of stimulating such temptations.
The expression נזיר occurs first in connection with the Priests being commanded not to touch the holies of the Children of Israel when in a state of ritual impurity (Leviticus 22,2). In that instance the word means: "to separate, to withdraw.⁠"
Another instance where we have encountered this expression is Exodus 29,6 in connection with Aaron's headgear. It is described as נזר הקדש — a sort of crown which set Aaron apart from the other Priests. Crowns are worn by Royalty, i.e. people in authority. A Nazir is so called because he is like a king in that he rules over his desires, unlike the majority of mankind who are slaves to temptation.
'להזיר לה', "to abstain for the sake of the Lord.⁠" The vow of abstinence is dedicated to the Lord whom one cannot serve to the full if one's brain is befuddled by strong drink.
לנדור נדר נזיר – פרש״י לכך נסמכה פ׳ סוטה לפר׳ נזיר לו׳ לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וק׳ שהרי הוא מביא קרבן על זה דאמרינן מאשר חטא על הנפש שצער עצמו מן היין. וי״ל הא דקאמר יזיר לאו דוקא אלא שלא ישתה יין כל כך שישתכר שהשכרו׳ מביא לידי טנוף. ועוד י״ל דהא דנזיר נקרא חוטא היינו נזיר טמא כדאיתא בריש מסכת נזיר משום דכתוב והימים הראשונים יפלו וחיישינן דילמא אתי למעבר על נזירותיה אבל נזיר טהור שהוא לשם שמים לאו חוטא הוא. עוד י״ל נהי נמי דמצוה להיות נזיר מ״מ יש עברה קצת שכן מצינו בתענית חלום שמצוה לעשות בשבת ואעפ״כ יש לו להתענות באחד בשבת כדי שיתכפר לו מה שהתענה בשבת אף זה אע״פ שעושה מצות נזיר מ״מ עושה עברה ודו״ק.
כי יפליא – יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר חאוותם:
נדר נזיר – שנדר להיות נזיר פי׳ מופרש מן היין.
וי״מ: לשון נזר כמו כי נזר אלהיו על ראשו:
כי יפליא, If someone clearly utters, etc.⁠" He either separates himself from the community or he does something mysteriously different, seeing that most people follow the inclinations of their greedy hearts.
נדר נזזיר, "a vow of abstinence.⁠" Generally this is a vow to abstain from wine, alcoholic drink. Some commentators relate the words נזר to "crown,⁠" i.e. the Nazirite adorned himself with a spiritual crown. He placed God's "crown" on his head, so to speak.
יפלא – ב׳ במסורה חסרים הכא ואידך בערכין דילפינן נדרים מערכין מה התם כערכך הכהן כן יהיה אף בנדרים הכל תלוי בחכם אם נראה לו יתיר ואם לאו לא יתיר.
כי יפלא לנדור נדר – כי כל עושה אלה מפליא פלא לעשות.
איש או אשה כי יפלִא לנדֹר נדר נזיר להזיר לה׳ – רוצה לומר שיבאר שהוא נודר נדר נזירות, ותהיה כונתו לשמים.
והנה סמך זאת הפרשה לפרשת סוטה, שענינה להסיר הקטטה וההפסד מן הבית, לפי שזאת הפרשה היא להשקיט הריב וההפסד מן האדם בעצמו מצד תשוקותיו הגופיות אשר יביאוהו לחטוא; והשקטת זה הריב הוא ממה שיקדם בסדר לענין שלום הבית ושלום המדינה, ולזה שמתהו התורה אחרון בסדר. וענין זאת הפרשה היא לרפואת מי שיצרו מתגבר עליו, כי הוא צריך שיזיר עצמו מן היין, כי היין הוא סיבה חזקה להגביר היצר הרע ולהמשך ממנו ההפסד והגנות במידות ובעיון; ולזה יהיה תועלת עוד בסמיכות זאת הפרשה לפרשת סוטה, אמרו ז״ל: כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, והיה זה כן כי היין הוא סיבה חזקה להימשך אל המשגל.
והנה אמר: ׳כי יפלִא׳, לפי שאמר: ׳איש או אשה׳, היה לחושב שיחשוב שלא ינהג זה הדין אלא בגדולים, ולזה אמר אחר כן: ׳כי יפלִא׳, רוצה לומר שמעת אשר מדרכו שיפליא יכנס בחוק זאת המצוה. וכן הענין במה שאמר: ׳ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע׳ (ויקרא טו, טז); ׳ואשה אשר ישכב איש אֹתה שכבת זרע׳ (ויקרא טו, יח); ׳ואשה כי תהיה זבה׳ (ויקרא טו, יט); שהרצון בכל אלו אפילו קטן או קטנה כשהגיעו לזמן שיתכן שיִמָּצֵא זה בהם; וכן בזה המקום, אף על פי שאמר: ׳איש או אשה׳, כיון שאמר אחריהם: ׳כי יפלִא׳, ולא אמר: ״כי ידור נדר״, למדנו שמעת שיתכן בו שיפליא הוא נכנס בגדר זאת המצוה. והנה שיערו חכמים שזה יִשלם בכמו שנה אחת קודם היותו גדול. וזה יהיה כשידור הקטן מעצמו; אמנם האב מדיר את בנו בנזיר קודם זה הזמן, אם יראה שיצטרך לו; והראיה שהאב מדיר את בנו בנזיר מה שראינו בשמשון ושמואל שנהגו בנזירות מזולת שנדרו בנזיר, אבל הסכימו אבותיהם בזה. ואם תאמר שגם האֵם תדיר את בנה בנזיר, כמו שראינו בחנה ואשת מנוח, אמרנו לך שמצאנו שנדרי הבת תלתה התורה קיומם והפרתם באב, לא באֵם, ומזה המקום נתבאר שאין רושם לאֵם בענין נדרי זרעה; ואיך יהיה זה והנה היא אינה מושלת גם על נדרי עצמה, כי הבעל מפר נדריה אם ירצה, כמו שהתבאר.
והנה ביארה התורה שאם נדר בנזיר סתם, כל דיני נזירות חלים עליו; והסיבה בזה, כי ענין הנזירות לא יִשלם התועלת בו בזולת כל אלו הדברים הנזכרים בו, כמו שנבאר בגזרת ה׳ אחר בָּאֲרֵנוּ דברי זאת הפרשה. ומזה המקום למדנו שמי שנדר לקיים קצת דיני נזירות, יחוייב לו שינהג בכולם, כי התורה חייבה זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ד) והנה אחר שזכר׳ שתי פרשיות אלו נעתק אל פרשת נזיר ללמד בני יהוד׳ וישראל קשת וחצים לבא לעזרת ה׳ בגבורים ולהחליש והתיש כח הצר הצורר אשר לא תקום עמו ביום קרב כאשר אמרו הרוא׳ סוטה בנוולה יפריש עצמו מן היין וכאשר פירשנו.
כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לי״י מיין וגו׳ – כבר דרשו הכתובים האלו בספרי (פ׳ נשא) מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות לפי שנאמר ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר וגו׳ (דברים י״ד:כ״ג).
ושכר – והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין אלא שדברה תורה בשתי לשונות. כיוצא בדבר שחיטה זביחה קמיצה הרמה שפלה או עמוקה אות או מופת. ויש אומרים להביא את החי ואת המזוג מדכתב ונסכו יין (במדבר כ״ח:ז׳).
מחומץ יין – לפי שהחמיץ לא פקע איסוריה מיני׳.
וכל משרת ענבים – להבי׳ נותן טעם ומכאן לכל האיסורין שבתורה.
וענבים – שבא מק״ו אם חייב על היוצא מן הפרי אינו חייב על הפרי עצמו אלא שאין עונשין מן הדין.
מכל אשר יעשה מגפן היין וגו׳ – בא ללמד שאם אכל כזית מכלן לוקה מכאן אתה למד לכל איסורין שבתורה.
ואם שכל אלו משפטי ה׳ אמת כמוזכר בארוכה במדרש הנזכר ובזולתו מדברי חכמי האמת אשר לא נסור מהם ימין ושמאל לענין מעשה מ״מ לענין חקירה ודרישה לא נסור לבבנו מהשכיל בד׳ ענינים אלו אשר הבדיל׳ אותם התור׳ במספרם וכ״ש במה שפירש׳ המספר הזה אחרי כן אחד לאחד בארבעה פסוקים רצופין אשר תחלת ארבעתן כל ימי כל ימי כאשר זכרנו. 1ולזה אני אומר שכוונת התור׳ בזה להרחיק אותנו ולהזהירנו מן הדרכים הרעים המפורסמים אשר ידחו אותנו משלמותנו אשר אל ההשמר מהן ולהזדרז בשמירתן אנו צריכין לחגור איש כלי מלחמתו ולהיות לבן חיל כמו שהוכח. ומהידוע כי היין והשכר בכל התורה כלה הם משל וכנוי אל שבוש המעשים ובלבול הדעות כמו שנתבאר אצל יין ושכר אל תשת וגו׳ (ויקרא י׳:ט׳) וזולתו. וזה מה שיחייבהו הדעת בענין הנזיר ולזה חוייב כל בעל שכל לתת אל לבו רוב האזהרות ומותר הכתובים הבאים לפי הפשט שלא יהו כפל ענין במלות שונות וזה כי שכרות השבוש וההפסד המשבש והמבלבל מעשיו ודעותיו הוא על ד׳ פנים.
[ג] האחד והוא הגדול שבכלן העדר ההגבלה בכל מעשיו אשר איננו מבחין בין מאכל מותר לאסור ובין ממונו לממון חבירו או אשתו ועבדו ואמתו כי בכל אשר יפנה ירשיע בלי שום רסן והגבלה כלל כענין הכת היותר מקולקלת שכתבנו אצל הלוך הלכו העצים בפרשת נח שער י״ב. ולפי שזו היא על תכלית השכרות והבלבול רמז אליו באומרו מיין ושכר יזיר כי ראוי להזיר עצמו ולהתרחק מאד מעצם היין הזה ותקפו אשר לא יותן בו מים ולא שום עירוב שהוא מערבב את הדעת לגמרי וע״ד שאמרו לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב (פסחים מ׳:) והדרך הב׳ הוא היותו מלומד או מורגל על הנבלה מה במעשיו אבל היא משובשת ונפסדת כמו שהיו רוב הנמוסים מהדתות האנושיות אשר עליהם רמזו באומרם כדי שלא יינק במקום הטנופת (ברכות י׳) כמו שכתב׳ בשער ו׳. ומהענין ההוא היה חטאם של אנשי סדום הרעים והחטאים שקיימו וקבלו עליהם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם כאשר כתבנו במקומו. ואל מין השבוש הזה המוגבל אמר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה כי כמו שיש לו להתרחק משכרות היין העצום הנזכר כך יש לו ליזהר שלא יקנה דעות ומדות משובשות אף כי יהיו מוגבלות הגבלה מה כמו שקלקול החומץ הוא יין נפסד אבל ענין מוגבל בהגבלה ההיא שהוא עליו לפי ענינו. והדרך הג׳ הוא שבוש הדעות והסברות בדרך למדו בעיון החכמה והתורה אשר בו ישתף הענינים המושכלים הפשוטים בחמריים ויבא לידי טעות וכפירה במציאות הנפשות האנושיות ובסוף תכליתן והצלחתן כמו שנפל בזה כת צדוק וביתוס (אבות דרבי נתן ה׳) והדומים אשר על זה אמר וכל משרת ענבים לא ישתה כי כן הוא ענין צירוף ושתוף היין עם זולתו מהדברים הכשרים לנזיר כמ״ש נזיר ששרה פתו ביין (נזיר ל״ז.) ומזה הענין או קרוב אליו אמרו (במ״ר פט״ו) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ״ד:י״א) כאדם שנושך בפתו ומדבר עם המלך. והדרך הד׳ הוא המסוכן שבכלם והוא שבוש המחשבה והפסד הדעת באמונתו באל יתעלה שמץ דבר מהדברים הפוסלים בה בדרך שיהא לו צד מינות כענין כל המינים והאפקורסים אשר נתנו תפלה באלהותו יתעלה או שנמשך אחריהם בדעת מה כלל ועל זה אמר וענבים לחים ויבשים לא יאכל כי הענבים אל היין הם במדרגת המחשבה אל המעשה ומק״ו הם נאסרין. ואמר לחים על המחשבות וההרהורים שהם קרובים לצאת אל הפועל כענבים הלחים הללו שבנקל נוציא מהם המשקה ויבשים על שאינן קרובות כל כך או כמו שאמרו במדרש להביא את הבוסר (במ״ר פ״י) כי ודאי כן ימצאו במחשבות האדם בכמו אלו הענינים דעות בלתי שלמות אשר אינם מבושלות כל צרכן ולזה אמר שמחשבת שכרות כלל לחה ויבשה לא יהיה בו.
והנה לפי שהתחלפות העניינים האלה ארבעתן על הרוב יבאו או יופיעו על האדם בזה אחר זה בהמשך זמן שני חייו כי מיד בנעורים קופץ עליו הענין הראשון והוא תגבורת התאות ושלוח המעשים הבלתי מוגבלים בכלל שלזה ראוי שיאמר לא ברוח ה׳ (מלכים א י״ט:י״א) והכוונה שהאדם בהיותו על זה האופן מההשתבש כהשתבשות הרוחות א״א להיותו דבק לאלהיו כי אין י״י בקרב האיש אשר כל מעשיו יהיו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת מבלי שום הגבלה כלל, ואחריו ימשך לו הענין השני והוא ההגבלה המשובשת במעשיו כי ירצה להגביל עצמו ולצמצם מעשיו ולא נסה כדרך המתחילין בדברים כי על זה אמר ואחר הרוח רעש לא ברעש י״י (מלכים א י״ט:י״א) והוא עצמו ענין התנועות המוגבלות בשבוש. ואחריו בבא השער לה׳ אל דרכי הלמוד והעיון הוא ממשמש ובא אליו הדרך הג׳ והוא שבוש הדעות אשר בהם יקדיח תבשילו בתוכו כי לזה יאמר ואחר הרעש אש לא באש ה׳. ואחריו בימי הזקנה הוא בא לידי הצורך הנפלא להזהר מהדרך הרביעי והוא תכלית ההזהר במחשבות האלהיות כי על כן יאמר קול דממה דקה כי הוא מורה על בישול העיונים ויושרן. ועם זה כבר נגלה אליו הכבוד שנאמר ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמד פתח המערה והנה אליו קול ויאמר לו מה לך פה אליהו (מלכים א י״ט:ט׳) ובפרשת שפטים דברנו בזה מה שיאות לפי ענינו.
1. ולזה וכו׳, תוכן דעתו, שאף שדברי הכ׳ יורו על פשוטם שיאסרו לנזיר כל היוצא מגפן היין, ירמזו בכל זאת גם במצפוניהם להזהיר את האדם מכל מיני שיבוש המעשים ובלבול הדעות, אשר הם בכלל על ד׳ אופנים, הא׳ והרע מכולם הוא, אם אינו מבחין ומבדיל האדם בכל מעשיו בין הרע המוזהר ובין המותר, ותכונה זאת תקרא בל״א מאראלישע גלייכגילטיקייט אינדיפערענץ, וע״ז רומזת הזהרת שתית היין והשכר אשר כל שוגה בהם ושותה אותם לרויה ישכר, ולא ידע עוד בין ימינו לשמאלו, והשני הוא אם ירגיל האדם עצמו להגביל הנאות גופו, אבל הגבלתו זאת בעצמה תהיה משובשת, כמו שהוא לרוב בדתות הנימוסיות האינושיות, ד״מ הישמעאלים אשר יתענו בחדש התשיעי בשנה שלהם שנקרא בלשונם ראמאדאן, בכל יום ויום, ובלילה מרבים לאכול ולשתות יותר מדי ולהורות על הרחקת מין שיבוש זה שאינו רע כמו הראשון נאמר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, שאינו משכר כמו היין והשכר בעצמו, אחר שהוא רק יין ושכר נפסד. וההזהרה מאכילת כל משרת ענבים שפי׳ חז״ל בפסחים דף מ״ד לנזיר ששרה פתו ביין, שהוא עירוב ושיתוף דבר פחות הערך, ר״ל הפת ביין שהוא יקר הערך ממנו, רומזת על מניעת שיתוף מחשבת פיגול ודעה נפסדה בלימוד התורה ועיון החכמה האלהית, (עיין ביאורי לשה״ש דף קע״ד ע״ב סי׳ נ״ה.) ואיסור הענבים הלחים והיבשים, אשר הם ביחסם אל היין היוצא מהם כיחס המחשבה אל המעשה, המסובלת ממנה, כי בטרם יעשה איש מעשה מה צריך שיחשוב עליה תחילה איך יעשהו, יורה שכמו שצריך להרחיק גם מהענבים אשר מהם יצא היין המשכר כן צריך להזהר גם מכל מחשבה רעה בעניני הדת והאמונה, למען לא יבוא על ידה אח״כ גם לפעולה ומעשה, ויען כי יש מחשבה רעה הקרובה לצאת אל הפועל ד״מ ההכחשה במציאות הי״ת המשגיח על כל מעשינו תביא על נקלה את האדם לחטוא כמאמר הכתוב ״אמר נבל בלבו אין אלהים״ וכו׳, והמסובב ממנו הוא ״השחיתו התעיבו עלילה,⁠״ ויש מחשבה רעה אשר לא תמהר לסבב פעולה רעה ד״מ הכפירה בגמול ועונש נצחי, כי לפעמים ישמר הכופר בה בכל זאת מעשות רע, מיראתו את העונש הגופני והזמני אשר יענשנו הי״ת בעודנו בחיים חיותו, והנה הענבים הלחים אשר מהם יצא יין על נקלה רומזים על המחשבות הרעות הקרובות לצאת אל הפועל, כמו שיורו היבישים אשר רק על ידי שריה ועישוי זמן רב יצא היין מהם על הבלתי קרובות לבוא לידי פעולה רעה.
והנה ד׳ שיבושים אלה, באים לאדם זה אחר זה לפי שניו, כי בתחילת נעוריו יסוער עוד בקרבו רוח התאוה החמרית העזה והחזקה המשכרת שכלו כיין ושכר, ועל זה אמר הכתוב ״לא ברוח ה׳⁠ ⁠⁠״ וכאשר יגדל יותר ויראה צורך האדם להגביל עצמו בהנאותיו הגופניות יפול לפעמים ברשת הטעות האחרת להגביל עצמו שלא כראוי, יען כי אז כל רעיוניו יגועשו וירעשו עוד ממקומם, והוא במעמד ותכונה נפשית הנקראת יוגענדליכע שווארמערייא, וע״ז רומז מאמר הכתוב ״לא ברעש ה׳⁠ ⁠⁠״ וכאשר ירבו ימי חייו, ויחל להכנס יותר בלימוד התורה והחכמה אז תלהט בקרבו אש תשוקת הידיעה עד שתרהיבהו לפעמים לאחוז גם בלימודים בלתי נכונים המשבשים דעתו, וע״ז רומז מאמר הכ׳ ״לא באש ה׳,⁠״ וכאשר יבוא לימי הזקנה בעת אשר ישקטו כבר גלי רעיוניו הרמים והנשאים ויוחלשו ג״כ כוחות גופו לפעול עוד פעולותיו, אז ימצא עצמו נוטה רק לעיין במושכלים רוחניים ואלהיים, ואז צריך להזהר מאוד ממחשבה זרה ודעה נפסדה, וע״ז רומז מאמר הכתוב ״ואחר האש קול דממה דקה״ ועל אלה ארבעה זמני חיי האדם רומזים גם פה ד׳ הכתובים המתחילים במאמר ״כל ימי״ וכו׳, כאשר הולך הרב ז״ל ומבאר. וע״ז מורה ג״כ ספור שמשון אשר מלבד הוראתו הפשוטית הוא רמז גם על קורות כל בני אדם עלי ארץ בבחינתו המוסרית, כי שמשון בכחו אות וסימן הוא, לכל אדם אשר יתן לו הי״ת מלידה ומבטן עוז ועצמה, למשול ברוחו, ודלילה אשתו רומזת על חמרו הנפסד ותשוקתו הגופנית המדלדלת כחו וגבורתו המוסרית, ארבעה אופני החלשת כחו אשר הגיד לה רומזים על ד׳ מיני שיבושים שזכר למעלה, כמו שהולך ומבאר כל זה, עיין בפנים הספר.
(2-4) "Shall clearly utter a vow, the vow of a Nazirite, to consecrate himself unto the LORD"
3) The Nazir legislation addresses itself to the often debilitating effect of wine or strong alcoholic drink. The repeated references to various grape products correspond to the various ways in which drunkenness affects man. Most instances in the Torah in which drinking is discussed, refer also to the undesirable after effects of drinking wine. (Genesis 9,21, 43,34, the story of Lot and his daughters) We have numerous other examples in the books of the prophets.
1) The first effect of drunkenness usually is a loosening of inhibitions. A person's behaviour becomes unrestrained, lawless.
2) A second effect is that when the lawmaker is drunk, he may legislate unfair laws while under the influence of strong drink. The misunderstanding of the teachings ascribed to Tzaddok and Bayssus are examples of heresy that may have been due to their having studied Torah while under the influence of wine. (Avot de Rabbi Natan chapter 5) Judges must not sit in Court after having drunk wine. This is alluded to in the words mishrat anavim a liquid in which grapes had been soaking. The Talmud illustrated this by the example of a Nazir who soaked his bread in wine. The Torah criticises the elders who, while having a vision of God, ate and drank at the same time. (Exodus 24,11) They are described as like people who while having an audience with the king, bite into their bread. (Exodus Rabbah 15) The fourth and worst result of drunkenness is the loss of one's religious faith. The allusion in our text is the reference to "either fresh or dried grapes.⁠" (6,3) This refers to the harbouring of as yet unripe thoughts. The former are the contemplating of sinful conduct, already at the surface of consciousness, awaiting only execution, whereas the "dried grapes" refer to those ideas that will need to incubate somewhat longer before being translated into deeds. Generally, these problems occur with advancing age, and the Torah lists them in corresponding order. Young people react negatively to any kind of restrictions imposed on them. Once they have become a little older, they realise the need for an ordered lifestyle, but they tend to draw their inspiration only from their own personal experiences. Still later in life, they get around to study other people's wisdom and experience, and they even study some of the proper sources, but not necessarily with a clear head. Finally, when facing death, and an accounting for the way they have lived their lives, they have to confront what is true faith and what is not. In order to distinguish between these different periods of their lives, the Torah each time commences with the words "all the days,⁠" to indicate that successive portions of one's life account for changing attitudes. The Torah tells the Nazir that the discipline imposed on his lifestyle by not touching grape products, does not by itself guarantee progress towards his objective, but that he must not use a razor or shears to remove his hair. The lesson is that no individual is free to decide arbitrarily by himself what disciplines to impose upon himself. If the Nazir is to avoid ritual impurity during the currency of his vow of abstinence, this is to enable him to receive the full benefit of Torah study during that period. If his mind is to concentrate on matters spiritual, success can be guaranteed only when his body remains in a state of purity. Man's crowning achievement is the attainment of serenity based on his complete and unshakable faith in the goodness of his Creator, and his acceptance of whatever fate seems to have in store for him. Many great men, though guilty of individual acts of sinful behaviour, were saved from being entrapped by sin due to their all embracing faith in God and His Torah. A splendid example is Samson, whose dealings with Delilah, though sinful, did not turn him into a heretic or otherwise undisciplined person. Until Samson revealed that his strength lay in the hair of his head, at Delilah's fourth attempt, and that it represented spiritual powers and faith, he had been able to cope with all of Satan's (read Delilah's) efforts to drag him down. Once he desecrated the focus of his purity, he fell victim to the machinations inspired by Satan. (The Talmud suggests that the very name DELILAH means "weakening,⁠" watering down his strength) Shimon the Just, who is reported to have eaten only one Nazirite offering in his long career as High Priest, tells of an incident which he describes as a legitimate reason for adoption of the Nazarite's vows. (Nedarim 9) From his description it is clear that the reason he did not eat from other such sacrifices is not that none were at hand, but that he considered any other person in his lifetime who had taken upon himself Nazirite vows as having been frivolous.
למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה. כבר פירשתי בתחלת פרשה סוטה שאף על פי׳ שרש״י ז״ל אינו מביא בפירוש החומש מהסמוכין של רז״ל אלא מאותן שאינן כתובין במקומן מפני שהן קרובו׳ לפשוטו של מקרא מ״מ כשהפרשיו׳ הסמוכות אין להן שום ערך ודמיון זו לזו גם זה קרוב לפשוטו של מקרא הוא:
(ב-ח) וידבר ה׳ אל משה איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו׳ עד דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו.
מפני שהקדוש ברוך הוא צוה לסדר מדרגות עמו למשרתיו הכהנים לבדם והלוים לבדם. וישראל בדגליהם לבדם. וצוה אחריהם בטהרת המחנה מהמצורעי׳ והטמאים וכן מהגזלנים וכן מהממזרים בני הנשים שזנו תחת בעליהן. צוה עתה לעשות בקרב עמו מדרגה אחרת מאנשים שיהיו יותר קדושים משאר העם וגם מהלוים ולא יהיו לוים. וכן בדברים אחרים יהיו קדושים מן כהני ה׳. ולא יהיו כהנים והם הנזירים כי הנה קדושתם תתחלף מקדושת הכהנים במה שאין קדושתם מלידה ומבטן ומהריון ככהני ה׳ ולא תמידים כמוהם כי הנזירו׳ ברצון הנזיר כפי נדרו אם בזמן רב ומועט אם בענינים שנדר הנזירות בהם. והיו בנזירים דברים אסורים ככהנים והוא גדל פרע שער ראשו.
ונזיר הוא שם מלשון נזורו אחור ועניני הרחקה והחזרה מאותם הענינים. ואולי יהיה נזר לשון עטרה כי הנזיר נזר אלהיו על ראשו בקדושת נזירותו. וביארה תורה שהאיש או האשה שיפליא לנדור נדר נזיר להיות נזיר לה׳.
ואמר בזה לשון יפליא כי הוא מפליא לעשות בזה. הנה בהיות נדרו סתמי ולא יפרשהו התחייב בג׳ דברים. הא׳ להזהיר ולהרחיק ולמנוע עצמו מכל אשר יצא מגפן היין כמו יין ושכר ששכר הוא כל דבר משכר ומפסיד הדעת והחומץ הנעשה מהם וכל משרת ענבים רוצה לומר דבר השרוי בדם ענבים כמו פת או טבול אחר וכן הענבים לחים ויבשים ובכלל כל אשר יצא מגפן היין מחרצנים שהם גרגרי הענבים עד זג שהוא קליפת הענבים מהמרכז אל העגולה ומה שביניהם. והנה נאסרו כל הדברים האלה כדי לעשות גדר ושמירה בדבר. אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב והשמירה ההיא מביאה לידי טהרה ולידי קדושה זהו החיוב הראשון אשר יתחייב בו משנדר הנזירות בסתם.
והב׳ הוא שכל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו כי קדוש הוא לאלהיו ולכן גדל פרע רוצה לומר שיניח שערו שיתגדל ולא יגלחהו ואפ׳ במספרים כי הנה יתרחק מן היין כדי שלא יקח לבו ולא יפסיד דעתו אבל יהיה תמיד דבק באלהיו ולא יגלח שער ראשו להראות שכל הדעת אשר נתן לו אלהים על ראשו תמים יהיה בו לא יבטל ממנו לא מכח היין ולא בשום מלאכה מן המלאכות ואפילו לבטל שער אחד מהראש.
והנה נקרא השער נזר לפי שכמו שהמלך ניכר שהוא מלך בעטרה אשר על ראשו כן הנזיר יוכר ויודע שהוא נזיר מפאת השער הרב אשר על ראשו דמות הנזר. ובמדרש אמרו למה צוה לנזיר שלא יגלח את ראשו לפי שהגלוח מיפה בני אדם כמו שאמר ביוסף ויגלח ויחלף שמלותיו ובזה גס לבו עליו.
והחיוב הג׳ אשר יחייב בו הנזיר בסתם הוא שכל ימי הזירו לה׳ על נפשות מת לא יבא אפי׳ לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו שהם היותם קרובים ולא יטמא להם במותם וכ״ש שאר הקרובים ובני אדם.
ועל שלשת החיובים אמר בסבתם יחד כי נזר אלהיו על ראשו. ולכך כל ימי הזירו קדוש יהיה לה׳. ואיך יהיה קדוש מי שהיין משכר אותו ומחליש את מוחו. ואם נזר אלהיו על ראשו איך יגלח את שערו ויפסידהו. ואם נזר אלהיו על ראשו איך יטמא את המתים כי יהיה פוסל בזה הנזר והעטרה אשר לו והוא על דרך בנים אתם לה׳ אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כן צוה לנזיר שנזר ועטרת הדבוק האלהי על ראשו שלא יטמא למתים כי חי העולמים הוא חלקו לא המתים.
וסמך לכאן פרשת הנזיר. ואמר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. להורות שמצד היין והתענוגים אדם נפתה אחר הערוה והעבירה. כאומרו זנות יין ותירוש יקח לב. ואמרו אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות. ואמרו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ובמה יזיר עצמו מן היין ומן העבירה. בנודרו נדר לה׳. כי כשיראה יצרו גובר עליו יקפוץ בשבועה ויאמר חי ה׳ אם אעשה דבר כזה. כאומרם ז״ל בבועז חי ה׳ שכבי עד הבקר. למי נשבע ליצרו נשבע שהיה עומד על ימינו לשטנו ואומר לו אין עון בזה כי רות פנויה היא וכבר בטלה מטומאתה. והוא לא רצה ונשבע ליוצרו כדי שלא יפתהו. והיה מתפלל ואומר יהי רצון מלפניך שלא תתנני שיחה בפי הבריות. באופן שאיש אל ידע בדברים האלה. וכן אל יודע כי באה האשה הגורן היא גורן השעורים. כי זה רמז אל בעל הסערה שהיה רוצה לפתותו. ובדבר כזה הותרו השבועות כאומרו נשבעתי ואקיימה וכן נשבע להרע. ולכן אמר בנזיר כי יפליא לנדור נדר נזיר. כי אין תיקון אחר להזיר אדם עצמו מן היין ומן התענוגים. אלא לנדור נדר ולשים על לבו בכח אל. לבלתי התגאל על כל התועבות האל:
ואמר כי יפליא – כי אחר שהאדם נמשך אחר התענוגים והבלי הזמן. פלא גמור יהיה אם יוכל להזיר עצמו מהם. אבל זה יהיה בנדר להזיר לה׳. ובשביל אהבתו תהיה כוונתו. וכל מגמתו ראוי שיהיה לשבר העומד לעומתו. כי הוא הצר הצורר תמיד האדם בערמתו. ובזה יהיה קדוש לאלהיו. נזיר אלהים יהיה פרוש מן היין והשכר פן ישתה וישכח מחוקק. ובזה יהיה פרוש מכל מיני מדות הדין. ודבק בשם ה׳ וברחמיו. ולכן אמר בשמשון נזיר אלהים. שהיה ראוי להיות פרוש מכל מיני מדות הדין שהם רמז לחטא האדום. ולכן אמר בעשו שהוא שטן הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. כי אין תאותו אלא הלעטה ואכילה ושתיית היין. כאומרו הוי משכימי בבקר שכר ירדופו. שנראה להם שהם רודפים אחר השכר להשביע עצמם כפי הצורך. ואח״כ מאחרי בנשף יין ידליקם ויבער בהם כאש בנעורת. או יאמר יין ידליקם שהיין ומדות הדין והחטא האדום כיין. ידליקם וירדפם עד חובה אשר משמאל. כאומרם ז״ל עולה ומשטין יורד ונוטל נשמה. ולכן להפריש הנזיר מזה. אמר מיין ושכר יזיר. וכן תער לא יעבור על ראשו. לפי שהיא מדה״ד כאומרו יגלח ה׳ בתער השכירה. ובזה קדוש יהיה. דבק בשם ה׳ גדל פרע שער ראשו. לפי שהשער באיש הוא הודו והדרו. כדוגמא של מעלה כדכתיב שעריה כתלג חיוור. וכל זה תבין משער שמשון שהיה כחו והדרו ואחר שחטא סר כחו והדרו ושערו. וכן צוה לנזיר על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא דומה לכ״ג. ולכן אמר כי נזר אלהיו על ראשו כמו שאמר בכ״ג:
כי יפליא – יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם.
לנדר נדר נזיר – להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים.
להזיר לה׳ – להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כולו לה׳, להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו.
כי יפליא, he will separate himself from all the vanities and physical pleasures in life.
לנדור נדר נזיר, to become a Nazirite and the life of self denial which comes with this.
'להזיר לה, to separate himself from all the pleasures in order to devote himself exclusively to the service of the Lord, to study His Torah and practice walking in His ways.
(ב-ח) [פרשת נזיר]:
אמר הגאון, אחר שאמרה תורה והזהירם על הסרת הטומאות המעיקות גילוי השכינה, מסר אופן הקדושה אשר בה יחזיון אתם שכינת האל יתברך שמו, וזהו הנזיר.
ואמר, איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳ – זהו אשר יעשה.
ואמר ׳כי יפליא׳ – תכלית השיעור מהקדושה הוא זה, ולא כמו שעושים הפתאים המסגפים עצמם ברעב וממיתים נפשם וגופם במכות גדולות ונוראות, לא כן ציוותה תורתנו הקדושה, רק מסר אופן אשר בלא זה יוכל לחיות כבראשונה ויסיר מעליו תאוות הגופניות, ואיזה זה, מניעת השכר והיין שבאמת מבלבלים דעת ושכל האדם, כדכתיב (הושע ד יא) ׳זנות יין ותירוש יקח לב׳.
וינהיג עצמו בקדושה כל ימי נזרו מטומאות מת, ונתן הסיבה למה, לפי כי נזר אלהיו על ראשו וקדוש הוא לה׳.
למה נסמכה כו׳. ואם תאמר, אלא באיזה מקום תהא כתובה פרשה זאת, שמא כאן מקומה. ואם נשאל טעם למה סדר הפרשה בכאן, אם כן היה ליתן טעם בכל פרשה ופרשה. ויראה, משום דכאן היה שלא כסדר לגמרי, דסוטה הפך הקדוש, דהרי לא נקרא קדוש אלא שהוא פרוש מן עריות, כדלעיל בפרשת קדושים (רש״י ויקרא יט, ב), ואם כן הסוטה הפך הקדוש, ודבר זה שלא כסדר לגמרי, ולכך מקשה למה נסמכה. אי נמי, דהוי למכתב ׳כי ידור נדר נזיר להפליא׳, שכיון שהנזירות הוא נדר, הוי ליה להתחיל ולומר ׳כי ידור נדר להפליא׳, למה מתחיל בלשון הפלאה, אלא הפלאה היא לשון הפרשה, וסמך אותו לפרשה שלפניה, ש׳כל הרואה סוטה בקלקולה יפרוש עצמו מן היין׳:
איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳ – אע״פ שכבר השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, מ״מ פרט כאן אשה כי לכך נסמכה פר׳ נזיר לפר׳ סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, (סוטה ב׳) וזה שייך יותר בנשים מבאנשים כי מסתמא הנשים יזירו מן היין. וא״ת הל״ל כי יפליאו שהרי עם שניהם הוא מדבר כדרך שנאמר (ה׳:ו׳) איש או אשה כי יעשו וגו׳. אלא לפי שהיין מזיק יותר לנשים תשושי כח מלאנשים גבורי כח ואם אשה תזיר מן היין אין הדבר פלא כל כך כי בנקל לה לבא לידי מכשול של ערוה כארז״ל (כתובות סה.) ד׳ אפילו חמור תובעתה כו׳, אבל האיש ודאי מפליא לעשות אם יזיר מן היין כי חזק הוא ממנו לכך נאמר כי יפליא.
ד״א כי יפליא לשון הבדלה והפרשה, ודבר זה יש לפרשו בג׳ פנים האחד הוא, שע״י היין אינו יכול להבדיל בין קודש לחול כמ״ש (ויקרא י׳:ט׳-י׳) יין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהבדיל בין הקודש לחול. לכך אמר כי יפליא כשירצה להבדיל בין הקודש לחול אז יזיר עצמו מן היין פן ישתה וישכח מחקק (משלי ל״א:ה׳) התורה לאפוקי הנשים שאינן בני ת״ת אין לשון הפלאה שייך בהם. הב׳ הוא, לשון הפרשה מן תענוגי העה״ז אשר היין ראש לכולם כמ״ש שמטעם זה נאמר במנוח למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים י״ג:י״ח). היינו פלאי שמו כי כל מלאך נקרא על שם השליחות ואני נשלחתי לעשות הבן הילוד נזיר מופלא ומופרש מכל עניני העה״ז ועל שם שנאמר איש כי יפליא לכך אני נקרא פלאי. ולכך אמר כי יפליא ולא אמר יפליאו לפי שגם נדר של האשה תלוי באישה שהרי כל נדר לענות נפש אישה יקימנו ואשה יפרנו (במדבר ל׳:י״ד). א״כ גם נדרה תלוי בו, ואין הכוונה בנזירות זה שיהיה פרוש מן היין ל׳ יום ואח״כ יחזור להיות בסובאי יין כבראשונה דא״כ צדיק מה פעל, אלא הכוונה שירגיל את עצמו מעט מעט כי כל התחלות קשות ובל׳ יום הוי חזקה ששוב לא יהיה להוט אחריו כל כך. הג׳ הוא, ע״ד שארז״ל (נדרים כב.) הנודר כאלו בנה במה כו׳, ומאמר זה תמצא עליו פירוש יקר מאד לקמן בפרשת מטות (ל׳:ג׳) ע״ש וזה מסכים למ״ד שהנזיר נקרא חוטא (נדרים י.) והחטא הוא שבונה במה לעצמו והוא פורש את עצמו מכל העולם לנהוג איסור בדבר שהכל נוהגים בו היתר, לכך נאמר כי יפליא. שהוא רוצה להיות מובדל ומופרש מזולתו ובונה במה לעצמו ודבר זה אינו מצוי בנשים כי מסתמא דעתם לפי שרואין סוטה בקלקולה ולא כדי לבנות במה לעצמם.
לְהַזִּיר: הזי״ן דגושה. [לְהַזִּיר].
שכל הרואה סוטה. דק״ל היה לו להסמיך לפרשת נדרים כי היא מקומה הראוי לה. והרא״ם פירש שאין לו דמיון וערך עם פרשת סוטה, שזו עברה על עשרת הדברות וזה קדש עצמו במותר לו, מש״ה פריך למה נסמך אף שאין זה סדר של רש״י ז״ל:
בקלקולה. כלומר היאך שמנוולין אותה כדכתיב ופרע את ראש האשה:
That whoever observes a sotah. Rashi is answering the question: Why was this not been placed next to the passage of Nedarim (vows), which is its fitting place? Re'm explains that there is no association whatsoever to the passage of the sotah, for she transgressed [one of] the Ten Commandments while the Nazirite sanctified himself, abstaining from that which was permitted to him. Therefore Rashi asks why this passage was placed here, even though such a question is not normal for Rashi.
In her decadence. Meaning how they degraded her, as it writes, "and expose her hair" (5:18).
איש או אשה כי יפליא לנדור גדר נזיר להזיר לה׳ – הלואי האדם יקיים מצות התורה מבלי שיוסיף עוד נזירות על הדברים באסרו איסר על נפשו במותר לו. ואף גם זאת כאשר יעשה האדם לכוף את יצרו זה מעשה הצדיקים שנשבעים אל יצרם ונודרים נדרי נזיר לגדור עצמם מן העבירה גם זה דבר בנמצא וניתן להצילו בנפשו. אבל להזהיר עצמו מן הדברים המותרים ושיהיה הדבר לבד לשם שמים להגדיל שכר מבלי תכיפת יצר ואין דבר זהו פלא אשר אין בנמצא וכנגד הטבע. ככה דבר מלאך ה׳ אל מנוח (שופטים י״ג) כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן כי מסתמא הנזיר מן הבטן אינו אלא לשם שמים שעדיין אין בו יצר לב האדם רע ולכן אמר נזיר אלהים רצונו לשם אלהים ולא לסבת התרחקו מן העבירות. ולפי ששאל מנוח שמו לידע אם יהיה הדבר אם יקום בא אליו מענה למה זה תשאל לשמי והוא פלאי. שכבר יקשה אמרו למה זה תשאל לשמי והיה טוב שיאמר לא אומר לך שמי? אלא פירושו על מה תבקש שמי כדי שממנו תכיר אם יארע הדבר שהגדתי לך? לא זו הדרך! כי אם זה היה דרך טבע שיזיר אדם מן העבירות שבידו היה לך לשאול אות או מופת. אך אמנם זהו נזירות על דרך נס. ויהיה והוא פלאי טעם אל הנער שאין דומה לו בנמצא אלא חוץ לטבע. הנה כי כן בזה לנו יודיע באמרו כי יפליא לנדור נדר ומהו הפלא להזיר לה׳. ירצה שיעשה נזירות לשם שמים ולא מיראת החטא:
דבר וגו׳ ואמרת וגו׳ – כפל הכתוב לומר דבר ואמרת, גם שינה לשונו, אולי שיכוין לב׳ מיני נזיר שאחד משובח מחבירו, והוא נזירות כההוא שאמרו בנדרים (ט:) שאמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי וכו׳ אלא פעם וכו׳ העבודה שאגלח לשמים וכו׳ עליך אמר קרא נזיר להזיר לה׳ יעויין שם. לזה אמר דבר כנגד שאר נזירות, ואמרת כנגד נזירות המעולה, ולזה כפל לומר נזיר להזיר לה׳ ולא אמר להזיר לה׳, נתכוון לומר כנגד ב׳ מיני נזירות, נזיר כנגד כל הנזירות שיזיר עצמו, ומאמר להזיר לה׳ כנגד נזירות שהיא מתחלתה לה׳ כמעשה אותו אדם שהזיר כשראה בבואה שלו.
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, "speak to the children of Israel and say to them, etc.⁠" Our verse repeated the form of address Moses was to use by calling it both the harsh דבר "speak" as well as the softer ואמרת, "and say.⁠" Why is that? Furthermore, why did the Torah switch to indirect speech when discussing the laws pertaining to a Nazirite? Perhaps the Torah wanted to address two kinds of Nazirite, the one kind being superior to the other. We learned in Nedarim 9 that Shimon the Just said that in all his years as High Priest he had only once eaten the guilt-offering of a Nazirite who had become ritually unclean during the term of his Naziriteship whose motivation for becoming a Nazirite he approved of. The Nazirite in question had described to him that he became a Nazirite as a means to fight off his evil urge. Concerning the Naziriteship of people similarly motivated the Torah used the term ואמרת, whereas concerning a Nazir who was motivated by less noble considerations the Torah used the term דבר when detailing the rules he had to observe. This is also why the Torah speaks of נזיר להזיר instead of merely saying להזיר לה'. The Torah wanted to hint it speaks of two kinds of נזירות. The word נזיר refers to most kinds of Nazir, whereas the expression להזיר לה' refers to the Nazirite who is highly motivated such as the Nazirite mentioned by Shimon the Just.
כי יפלא – לשון הפלאה וזרות, ויבוא לשון זה אצל הנדר היוצא ממנהג שאר הנדרים, ודומה לו והפלא ה׳ את מכותך (דברים כ״ח נ״ט), בעבור הפלגת המכה וזרותה, אף כאן מפליא לנדור דבר זר שלא כנהוג, כי דרך הנודרים לנדור קרבן או כסף וזהב לבדק הבית, וזה נודר להפריש עצמו מן איזה דבר:
לנדר נדר נזיר – שידור להיות נזיר, כי נזיר הוא תואר השם, ונקרא כן לפי שמתרחק מן המותרות, והוא מגזרת וינזרו שהוא לשון רחוק:
להזיר לה׳ – להזיר את עצמו מן המותרות לכבוד ה׳ ועבודתו. והנה יש דברים הרבה שיוכל אדם להפריש עצמו מהן, הן מיני אכילה ושתיה ותענוג ומלבושים ושינה וכדומה, שעל כולן נאמר לאסור אסר על נפשו (לקמן ל׳ ג׳), ושם אפרשנו, ובכלן בא החיוב לעשות ככל היוצא מפיו, אבל אין באחד מהן מי שיקרא קדוש לאלהיו רק מי שיזיר עצמו מן היין ומן התגלחת וטומאת מת, ולזה אמר כאן כי יפליא וכו׳ להזיר לה׳, כלומר מי שרוצה להפליג בפרישות וכל חפצו להתדבק בה׳, יזיר עצמו משלשת דברים הללו ואז יקרא קדוש. וטעם יתרון הקדושה שיש באלה הדברים הוא מן התעלומות שאין בנו כח לבא עד תכליתן, רק הכתוב יודיענו שההפרשה מן היין ומן התגלחת ומן טומאת מת היא הקדושה האמיתית, ואין כן ההפרשה משאר הדברים:
כי יפלא – דאתפרש משאר בני עלמא לאתקדשא ולאשתכחא שלום (מכדרשב״י) (אויסזאנדערן, אויסצייכנען).
להזיר לה׳ – להיות פרוש מן התענוגים המורגלים למען יהיה כלו להשם להתעסק בתורתו ללכת בדרכיו ולדבקה בו.
{כי יפלא לנדור נדר נזיר – הפליא לנדור כמו {ו}⁠מפליא לעשות {שופטים י״ג:י״ט}, הפליא להעזר {דברי הימים ב׳ כ״ו:ט״ו} עשה עמכם להפליא.}א
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
[When declares a Nazirite vow. He vowed wondrously, as in mafli la’asot (“did wondrously,” Judges 13:19), and hifli lehe’azer (“was marvelously helped,” 2 Chron. 26:15).⁠1]
1. {Translator's note: Although Shadal’s printed commentary contains no comment on the words yafli lin’dor (“declares the vow”), the Columbia X 893 L 9765 manuscript includes this note. Shadal does not elaborate on this idea, but Ibn Caspi (on Lev. 27:2) takes the view that anyone who makes a vow “does wondrously,” while the Keli Yakar (R. Solomon Ephraim Luntschitz), commenting on Num. 6:2, says that if a man vows to abstain from wine, he “does wondrously” (i.e., he goes above and beyond what is normal or necessary) because he is stronger than wine (i.e., he should be able to “hold his liquor” and avoid falling into sin through drink).}
כי יפלא – עיין פירוש ויקרא כב, כא.
נזיר – משמעותו הבסיסית של ״נזר״ היא ללא ספק: ״עמידה בריחוק מקום מ⁠־״, ״הפרדה״; ו״הִנָּזֵר״ (עיין ויקרא כב, ב, ופירוש שם; זכריה ז, ג) פירושו: ״לפרוש מדבר⁠־מה״. ומאחר שהנזיר מצווה לפרוש מן היין (פסוק ג), הרי מסתבר מאוד לומר ש״נזיר״ פירושו ״פָּרוּשׁ״ [בעיקר משתיית יין].
אולם הנזיר אסור לא רק ביין וענבים, אלא גם בחומץ יין ובחרצנים וזגים של ענבים, ולא נראה שיש באיסורים אלה ויתור גדול על הנאות. בכך כבר יש רמז שמשמעות הנזירות היא יותר מאשר פרישות גרידא.
יתירה מכך, הגע בעצמך: כאשר נזיר נטמא למת, אפילו אם אירע הדבר באונס, נפסלים הימים שעברו שכבר קיים בהם את נדר נזירותו; ואילו אם שתה יין, אין נפסלים הימים שעברו. מכאן אנו למדים, שעל אף שפרישות מיין היא אכן אחד מחיובי הנזיר, לא פחות מאשר איסור היטמאות למת ודין ״גדל פרע שער ראשו״ – בכל זאת ודאי שאינה מהווה את עצם הנזירות, וגם אינה תכונתה המובהקת של הנזירות. לפיכך אין לומר שנזיר בעיקרו הוא ״פָּרוּשׁ״.
העיון בפסוקים ד–ו ובסיכום שבפסוק ח מבהיר, שגם כל שלושת האיסורים האלה ביחד אינם מהווים את עצם הנזירות; אלא הם רק גילויים חיצוניים שבהם מתבטאת הנזירות. עצם מהותה של הנזירות מתואר בפסוק ח: ״קדש הוא לה׳⁠ ⁠⁠״; ו״שלשה מינין אסורין בנזיר, הטומאה והתגלחת והיוצא מן היין״ (נזיר לד.), אינם אלא תוצאותיה של קדושה זו. ואכן בספר עמוס (ב, יא) מצאנו ״נזירים״ נזכרים לצד ״נביאים״, והימצאות שניהם בקרב ישראל מהווה סימן למציאת חן מיוחדת בעיני ה׳.
על כל פנים, ״נזיר״ איננו מציין אדם המתרחק מאחרים, אלא אדם שאחרים צריכים להתרחק ממנו [משום שהוא מבקש להתבודד עם ה׳ (עיין להלן)]. יש לכך הוכחה מלשון ״נזירים״ (ויקרא כה, ה,יא), המציינת גפנים שיש להשאירם ללא טיפול – הווי אומר, להניח אותם לגדול מעצמם בשנות השמיטה והיובל.
כדרך שה״נֵזֶר״ (כתר) המעטר את ראש המלך, מעמיד את שאר העם במרחק ממנו, כך גם ה״נֵזֶר״ של ה״נָזִיר״, שהוא סדר הנהגה מסוים של אורחות חיים ושאיפות. המקבל על עצמו מרצונו סדר הנהגה זה, מבדיל עצמו מבני דורו ומתרומם מעליהם. הוא מציב לעצמו את התפקיד להיות לגמרי ״קדוש לאלקיו״, להיות שייך אך ורק לה׳ – בכל הווייתו ועם כל שאיפותיו. הוא מבקש כביכול לחוג מסביבו ״נֵזֶר״, מעגל, שבתוכו יימצא רק ה׳ לבדו. התבודדות עצמית זו עם ה׳ קרויה ״להזיר לה׳⁠ ⁠⁠״, והמתבודד באופן זה – מי שכביכול חג מעגל ועומד בתוכו עם ה׳ – קרוי ״נזיר״. אולם יש להעיר שאין זו בדידות פיזית, חיים בדד בלב הישימון; אלא התבודדות הדעת והרוח עם ה׳ – בעיצומה של המולת חיי היומיום.
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם – הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור, והיה ראוי לכלול פרשה זו בפרשת נדרים וכדי שנדע שכל הנאמר בפ׳ נדרים נוהג גם בנזירות שהפרת נדרים ביחיד מומחה ושהאב והבעל מפר נזירות בתו ואשתו, ופי׳ חז״ל מפני שנדר הנזירות משונה משאר נדרים שאינו נאסר רק בזמן שנדר ובמין שנדר ובנזירות אפי׳ נדר רק יום א׳ ורק ממין א׳ כמו מן היין לבד אסור בכולם שלשים יום, ובצד זה משונה מדיני נדרים ולכן נאמרה בפ׳ מיוחדת:
איש או אשה – למה הוצרך לפרש שגם אשה נודרת נזירות הלא ידעינן שנדרי אשה כנדרי איש, פי׳ חז״ל מפני שבנדר נזירות חל על הנזיר קדושה שלא לטמאות למתים. וראינו שבקדושת כהונה אף ששם חל קדושת כהונה גם על הקטנים שאסור לטמאם בידים וקדשי קדשים נאכלים לזכרי כהונה בכל זה אין חל קדושת כהונה על הנשים, וכ״ש שקדושת נזיר שלא חל על הקטנים לא יחול על הנשים, ומשמע לכאורה שס״ל להספרי דמה שאיש מדיר את בנו בנזיר הוא כדי לחנכו שלר׳ יוחנן (נזיר דף ל׳) שהלכה היא בנזיר יש נזירות גם בקטנים, וי״ל לפמ״ש בעלי הכללים שאין דנים יוכיח מהלכה (כמ״ש בס׳ כריתות ובתוס׳ סוטה דף כח ד״ה אינו) ה״ה שעבדינן הק״ו מה שמפורש בכתוב שרק איש או אשה גדולים ואין סותרים הק״ו ע״י מה שיש הלכה שאב מדיר את בנו בנזיר וצ״ע בזה. והנה היה יכול לכתוב אדם כי יפליא שאדם כולל גם האשה כמ״ש בהתו״ה ויקרא (סי׳ י׳) באורך רק שאדם כולל גם הקטן משא״כ איש ואשה הם דוקא גדולים ובא למעט קטן:
כי יפליא לנדר נדר – כבר כתבתי (ויקרא סי׳ נה) שפעל פלא מורה שפיטת הרעיון והבחירה המחשביית ומציין בשיודע לברר לשם מי נודר, וכבר כתבתי (למעלה סי׳ לח) ששם איש שמורה על הגדלות מציין הגדלות לפי ענינו שלענין עריות נקרא גדול כשהוא בן ט׳ שנים ויום א׳, וכ״מ שכתוב איש גבי עריות היינו בן ט׳ שנים, וביתר מקומות אינו איש עד שיהיה בן י״ג, אבל פה שמציין איש כי יפליא באר שהגדלות שלו שיקרא איש לענין נדר תלוי בשיודע להפלות וזה בתינוקת מבת י״א ובתינוק מבן י״ב כמ״ש בנדה (דף מו) ובנזיר (דף סב), ועוד למדו שלשון יפליא מורה שעושה הדבר ברצונו לא ע״י אונס שאז אינו הפלאת וברירת המחשבה והרצון החפשי, ולמדוהו ממ״ש ויקרא (כב) לפלא נדר או לנדבה, שבהבאת נו״נ מבואר שצ״ל ברצון כמ״ש יקריב אותו לרצונו:
לנדור נדר נזיר להזיר – אם יכתוב לנדור נדר לבד נפרש כל נדר שיהיה אף אם נדר קרבן חל עליו נזירות, לכן אמר נדר נזיר שפרט שנודר נדר של נזירות. אולם היה די שיאמר לנדור נדר להזיר, ונדע שצריך שידור להזיר דהיינו של נזירות, רק שאז נפרש שפעל להזיר שבא בהפעיל הוא יוצא לשני להזיר את אחרים כמו והזרתם את בני ישראל מטומאתם. לכן אמר נדר נזיר דהיינו שקבל נזירות על עצמו, וידעינן שמ״ש להזיר הוא פעל יוצא לגופו להזיר את עצמו, ובכ״ז עדיין מיותר מ״ש להזיר וכן מ״ש נדר, שהיה די שיאמר לנדר נזיר לה׳, ומשיב שמ״ש להזיר מלמד שכנוי נזירות כנזירות, כי השם מציין השם העצמי ומורה רק אם הזכיר שם ההוא שקבל להיות נזיר, אבל הפעל להזיר מוסיף שבכל אופן שגלה דעתו שרוצה לפרוש מעניני העולם אל הנזירות והקדושה, וכולל כל לשון שהזכיר אם הכוונה הוא אל הנזירות, ומ״ש שם נדר בא להקיש נדרים לנזירות שידות נדרים כנדרים [וז״ש אף בנדרים כיוצא בהם] ולהקיש נזירות לנדרים שהאב מפר נדרי בתו וכו׳ וה״ה לענין שעובר בבל יחל ובל תאחר כמ״ש בנדרים (דף ג) אשם א׳ דלמ״ד לא דברה תורה כלשון ב״א למדינן ידות בנדרים מן לנדר נדר ומקיש נזירות לנדרים, ונזיר להזיר מלמד שהנזירות חל על הנזירות ולמ״ד דברה תורה כלשון ב״א וצריך נזיר להזיר על ידות נזירות למד שהנזירות חלה על נזירות, דנימא קרא ליזור מאי להזיר ש״מ תרתי, פי׳ שמ״ד זה סובר שפעל נזר נמצא בקל ג״כ, שהוא נזורו אחור (ישעיהו א׳:ד׳) והיה יכול לכתוב לנזור בקל או ליזור בנפילת הנו״ן, וכלל הוא שכל שורש שנמצא ממנו הקל אז ההפעיל מורה על חוזק הפעל והשנותו וע״ז ממ״ש להזיר בהפעיל דריש שיוכל לשנות הנזירות על נזירות, ומאן דלא דריש כן ס״ל כפי׳ המפרשים שפעל נזורו אחור הוא נפעל מנחי העי״ן שרשו זור, ע״מ שדים נכונו כמ״ש בפי׳ שם. ולפ״ז משורש נזר לא נמצא ממנו הקל רק ההפעיל לבדו ואין לדרוש מה שלא בא בקל. ומ״ש ריב״ק להזיר את אחרים, ס״ל דמה שאיש מדיר את בנו בנזיר הוא מה״ת, ומ״ש להזיר לה׳ היינו שיהיה לשם ה׳ כמעשה דשמעון הצדיק המובא בש״ס בבלי (נדרים דף ט׳ נזיר ד׳) ובירושלמי נדרים (פרק א׳ הלכה א׳) ונזיר (פ״א ה״ה):
כי יפליא: כבר ביארנו בפרשת אמור (ויקרא כב,כא) ובפרשת בחוקותי (שם כז,ב) שמשמעו שעושה דבר למצוה ואינו לרצון לה׳, אם לא בדרך פלא – שהשעה או הענין נחוץ לכך.
לנדור נדר נזיר להזיר לה׳: אריכות לשון הוא. ולפי הפשט שני אופני נדרים המה – או ״נדר נזיר״ או ״נדר להזיר״, והאי ״לה׳⁠ ⁠⁠״ קאי על שני אופני הנדר. וביאור שני האופנים: היינו סתם ״נדר נזיר״ הוא מקובל לחז״ל ׳סתם נזירות שלשים יום׳, ואין צריך לפרש אלא ׳הריני מזיר לה׳⁠ ⁠׳. אבל אם יותר מזה צריך לפרש כמה או לעולם, על זה כתיב ״להזיר״ – שמפרש כמה יהי נזירותו. ולפנינו יבואר כמה המקרא מדייק בשינוי לשונות אלו.
איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר וגו׳. לא מצינו בתורה שתורה משפט נזיר עולם כנזירות שמשון, כמו שהעיד על זה החכם מונק. Palestine 169 — ואצלי ראיה גדולה היא לאמתות תושבע״פ, שאם לא היתה בישראל להורות מה ששתקה ממנו תו׳ שבכתב ובכלל ענין נזירות עולם, מנין להם להנזר נזירות עולם, ואיפה התורה והמצוה שעל פיהם יתנהגו בשמירתו.
דבר וגו׳ – תניא, רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.⁠1 (סוטה ב׳.)
דבר אל בני ישראל – הכותים אין להם נזירות, דכתיב דבר אל בני ישראל ולא הכותים.⁠2 (נזיר ס״א.)
ואמרת אלהם – לרבות את העבדים לנזירות.⁠3 (שם שם)
איש – מה ת״ל איש, לרבות בן י״ג שנה ויום אחד, שאע״פ שאינו יודע להפליא נדריו קיים.⁠4 (נדה מ״ו.)
או אשה – אשה מהו להתפיס לה נזירות בלשון איש,⁠5 א״ר יוסי, כל עצמו אינו קרוי נזירות אלא בלשון איש, איש או אשה כי יפליא לנדור.⁠6 (ירושלמי נזיר פ״ב ה״ב)
כי יפלא – תניא, רבי אליעזר אומר, נאמר כי יפליא כי יפליא שני פעמים,⁠7 אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר, מכאן רמז להתרת נדרים מן התורה8. (חגיגה י׳.)
כי יפלא – מה ת״ל כי יפליא, לרבות מופלא סמוך לאיש שנדרו נדר.⁠9 (תמורה ב׳:)
כי יפלא – לרצונו ולא אנוס10 (ספרי).
נדר נזיר להזיר – מה ת״ל נזיר להזיר, לעשות כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות.⁠11 (נדרים ג׳.)
נדר נזיר להזיר – מקיש נזירות לנדרים ונדרים לנזירות, מה נזירות ידות נזירות כנזירות אף נדרים ידות נדרים כנדרים,⁠12 ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות כן, ומה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל נדרי אשתו אף נזירות כן.⁠13 (שם שם)
נזיר להזיר – מלמד שהנזירות חלה על נזירות14. (נזיר ה׳.)
להזיר לה׳ – תניא, אמר שמעון הצדיק, מעשה באדם אחד שבא אלי מן הדרום, יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו, בני, מה ראית לשחת שער נאה זה, אמר לי, רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו, ריקה, מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים, עמדתי ונשקתיו על ראשו, ואמרתי לו, כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳.⁠15 (נזיר ד׳:)
1. יתבאר ע״פ מ״ש בסוטה ז׳ א׳ ולפנינו בהמשך הפרשה הקודמת שהיו משתדלין לעורר את הסוטה שתודה כדי שלא יצטרך למחוק שם הקודש על המים, ולתכלית זה היו פותחין לה במאמרי זכות והיו אומרים לה הרבה יין עושה, ר״ל שאולי שתתה יין הרבה נכשלה, מפני שרבוי יין גורם לקלקול זנות וכמ״ש (הושע ד׳) זנות ויין ותירוש יקח לב, וכ״א בברכות מ׳ א׳ אין לך דבר שמביא יללה על האדם כמו היין, ומבואר בגמרא סוטה שם שהיו במעמד אותו המוסר הרבה אנשים ונשים, וכשהיו שומעין דבר הקלקלה הבאה ע״י יין היו רבים נוזרים עצמן מן היין, וזהו ענין סמיכות הפרשיות.
2. שאם נדר בנזיר אין נזירות חלה עליו, והרבותא בזה י״ל דאע״פ דבכמה דברים שוה נזירות לנדרים, כפי שיתבאר בפסוק בסמוך, וקיי״ל שהעובדי כוכבים נודרין נדרים ונדבות כישראל, אבל בזה אין שוין, וי״ל בטעם הדבר, משום דקרבנות נדרים הוי מצוה שבממונו, וכשמקדיש הממון נקדשים, משא״כ נזירות הוי מצוה שבגופו, ולא נצטוו העובד כוכבים על מצוה זו.
3. עיין מש״כ בפרשה הקודמת בריש פסוק י״ב בדרשה ואמרת אליהם לרבות את הגרים בטעם רבוי כזה מלשון ואמרת אליהם וצרף לכאן, וע״ע להלן בפ׳ כי נזר אלהיו על ראשו השייך לדרשה זו. ובגמרא כאן איתא עוד, נשים יש להן נזירות, ונראה דנשים אגב עבדים נקט, אבל א״צ להשמיענו זה ביחוד אחרי דבפסוק כתיב מפורש איש או אשה.
4. דלשון הפלאה כאן מורה על מי שהגיע לכלל דעת להפלות ולפרש לשם מי ולשם מה קיבל נזירות [מלשון והפלה ה׳ בין מקנה ישראל וגו׳] וא״כ סתם בר דעת כזה הוא גדול, וא״כ למה נאמר איש המורה ג״כ על גדלות, והיה אפשר לכתוב אדם, כדכתיב כ״פ, ולכן דריש שבא לרבות שאם הוא בן י״ג שנה ויום אחד שאז נקרא איש, כמבואר לפנינו בפ׳ וישלח, אז אפילו אינו יודע להפלות ולפרש ג״כ נדרו קיים כיון דנחשב לגדול, וע״ע מש״כ בסמוך בדרשה כי יפליא ובר״פ מטות.
5. אם אמרה הריני נזיר ולא הריני נזירה.
6. המפרשים נדחקו בבאור דרשה זו, עי׳ בפ״מ שכתב דהדיוק הוא מכי יפלא דהוא לזכר, אבל אין זה נכון, דכי יפלא קאי על פעולת קבלת הנזירות ולא על לשון הקבלה. והנכון דהדיוק הוא דמדכתיב לנדר נדר נזיר (שהוא שם התאר לאיש העומד בנזירותו) ולא כתיב נדר נזירות (שהוא שם המקרה) משמע דגם האשה [שגם עליה קאי הפעל כי יפלא וכמו לחפשי ישלחנו (שמות כ״א) דקאי גם אאמה] אם נדרה נדר של איש, שאמרה הריני נזיר (בלשון זכר) נמי מתפיסין לה נזירותא. ובירושלמי כאן צ״ל וגו׳ ואסיפיה דקרא סמיך, ועי׳ עוד בק״ע דפי׳ הדיוק באופן אחר, אבל לפי דברינו א״ש מאד דברי הירושלמי.
7. אחד בערכין (פ׳ בחקתי) כי יפליא נדר ואחד כאן.
8. באור הענין, כי בכלל לא מצינו ענין התרת נדרים ע״י חכם בתורה, וכל פרשת נדרים שבפ׳ מטות איירי רק בהפרת נדרים ע״י האב והבעל, ובכ״ז מכיון דהתרת נדרים ע״י חכם הוא דבר ידוע ומקובל באין כל ספק, טרחו חז״ל למצוא לזה רמז בתורה, ומבואר בגמרא כאן כמה רמזים בזה, ור׳ אליעזר מוצא רמז לזה בכפל לשון כי יפליא, והבאור הוא, דלשון הפלאה ענינו באור ופירוש, וכתרגומו ארי יפרש, ולמה כתב בלשון זה בערכין ובנזיר, לרמז אחת כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר, ואחת שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כן נדרתי ולדעת כן נדרתי ולא לדעת כן, והרי הוא בא לידי חרטה, ומתוך כך בא לידי היתר, והנה לפי״ז מבואר בתורה ענין התרת חכם את הנדר.

ודע דנראה לומר דכל עיקר דרשה לר״א נוגעת רק לענין נדרים, אבל לענין נזירות אין כל נ״מ אם נמצא לימוד להתרת חכם או לא, משום דלפי המבואר בערכין כ״ג א׳ דר״א ס״ל אין שאלה להקדש, ובנזיר ט׳ א׳ מבואר דמאן דס״ל אין שאלה להקדש ס״ל גם דאין שאלה לנזירות, וא״כ לדידיה א״א כלל לשאול אנזירות, ויש לפלפל בזה, אבל אין צורך לזה, יען דלא קי״ל בזה כר״א, אלא דיש שאלה בנזירות.
9. כי השם איש יונח רק על בן י״ג שנים ויום אחד כמשכ״ל אות ד׳, והתואר כי יפליא מורה שידע להפלות ולהבין לשם מי נדר ונזר, וזה יצוייר לפעמים גם בפחות מבן י״ג שנה, ומזה דרשו חז״ל מופלא הסמוך לאיש, והיינו בן י״ב שנה ויום אחד, אבל בפחות מזה קטן גמור הוא ואפי׳ הפלאתו לא מהני, כיון דדעתו עדיין לא נתכוננה, ועי׳ לעיל אות ד׳ ולקמן ריש פ׳ מטות, ולעיל בפרשה בחקתי בר״פ ערכין כתבנו מענין זה בארוכה.
10. כבר כתבנו באות ד׳ דלשון הפלאה מורה על הדעת להבדיל ולפרש, יעוי״ש. וכאן מפרש שהוא גם מורה על בחירת הרעיון והרצון החפשי של האדם, יען שהעושה דבר באונס אינו בגדר הפלאה, וכן כתיב בקרבנות לפלא נדר או נדבה (פ׳ שלח), והתם בודאי צריך להביא ברצונו החפשי כמש״כ יקריב אותו לרצונו (ר״פ ויקרא), וע״ע בספרי.
11. כנויי נזירות נקראים כגון במקומות שאנשיהם עלגים ומפסידים את צחות הלשון, ומכנין דבר ושם ידוע במבטאים ומלות משובשים הולכין אחר כונת אותן המבטאים, ונקרא כנוי, מענין המכנה שם לחבירו, כלומר כנוי לשם העקרי והברור, וכגון במקומות ידועים שנשתבשו לקרוא לנזיר נזיק נזיח פזיח, ואמר אהא נזיק וכו׳, הרי זה כנוי לשם נזיר שבתורה והוי נזיר, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון העם באותו מקום ובאותו זמן, וכן קי״ל לענין נדרים וערכין וחרמים והקדשות וקרבנות, ומסמיך זה אכפל הלשון נזיר להזיר, דלאו אורחיה דקרא לכתוב כן, דבעלמא המקור קודם אל שם הפעולה, כמו לאסור איסר, לקיים כל דבר, וגם כאן הול״ל להזיר נזיר. וידות נזירות נקראו כגון שהיה תפוס בשערו ואמר אהא נאה, וכונתו שיהיה נאה בגידול שער, ונקראו ידות נזירות כמו בית יד של כלי שאוחזין אותו בו, כך ידות נזירות שבהן קבלת הנזירות אחוזה, וגם זה מסמיך אשינוי הלשון נזיר להזיר כמש״כ.
12. עיין באות הקודם באור ענין ידות.
13. לכאורה לא משכחת בל תאחר בנזירות, דכיון שאמר הריני נזיר הו״ל נזיר, ואם אכל מה שאסור לו קם בלא יאכל, אך משכחת לה באומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, דמן ההוא שעתא הו״ל נזיר, דשמא ימות מיד, וכמו בכהן שאמר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, משום דכל שעה אפשר לחוש שימות.
14. כגון שאמר הרי עלי שתי נזירות, או שאמר הריני נזיר היום, הריני נזיר היום, חלו עליו דיני שתי נזירות, ודינו מבואר בנזיר ט״ז א׳ שמגלח ראשונה ביום ל״א ולשניה ביום ס״א, ועוד יתבאר מזה לפנינו בהמשך הפרשה, ולמד כן מכפל לשון נזיר להזיר, כלומר, כשקיבל להיות נזיר אפשר לו להזיר עוד, ולולא הפסוק הוי ילפינן משבועה שחמורה מנזיר ובכ״ז אין שבועה חלה על שבועה. והנה אע״פ דבדרשה דלעיל ילפינן מכפל הלשון לכנויי נזירות מפרש בגמ׳ נדרים ג׳ ב׳ דתרתי ש״מ, משום דאי משום כנויים לבד היה אפשר לכתוב נזיר ליזור, כמו בנדרים דכתיב לנדור, ומדכתיב להזיר ש״מ תרתי.

וכתב הר״ן בנדרים ג׳ ב׳ וז״ל, לא שיהא שום הפרש בין ליזור ולהזיר, שהרי הה״א נבלעת היא בכמה מקומות כדאשכחן לנוד ולהניד, לשמיד ולהשמיד, אלא דהו״ל לכתוב דומיא דנדרים דכתיב לנדור, עכ״ל. והפסוקים שהביא הם במשלי כ״ו ב׳ כצפור לנוד, ובמ״ב כ״א להניד רגל ישראל, ובישעיה כ״ג לשמיד מעזניה, וציינם מפני שהן מיוחדות בתנ״ך, אבל צ״ע שהרי במלת לנוד א״צ כלל לכתוב ה׳, ובאורו במובן אחר ממלת להניד, שזה בקל וזה בהפעיל, ואולי ט״ס בדבריו, וצ״ל לגיד להגיד, ומכוין להפסוק במ״ב ט׳ ט״ו לגיד ביזרעאל שהוא במקום להגיד כפירש״י שם, וכמו כן היה אפשר לו להביא מן לשמיע קול תודה (תהלים כ״ו) שהוא במקום להשמיע.
15. לשם שמים, ולא דמי לשאר נזירות שסתמא נודרים בעת צרה או על עבירה שבידם כדי להצטער ולכפר על עונם, וכשמתרבים הימים עליהם ממה שגמרו בדעתם כגון כשמטמאין באמצע ימי הנזירות ומונין מחדש ורבין עליהם ימי טומאה הן מתחרטין וע״י זה כשמביאין קרבנן הוי כמו חולין בעזרה, משא״כ זה לא יתחרט, ולכן היה אומר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ ממקרה כזה. ועיין ברמב״ם פי״ג הכ״ג מנדרים שכתב ע״פ מעשה זו דנדרים כאלו וכיוצא בזה, מי שנדר נדרים כדי לכונן הדעות ולתקן המדות והמעשים, הרי זה זריז ומשובח, יעו״ש. וע״ע מש״כ בזה לקמן בפ׳ י״א בדרשה וכפר על הנפש.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(ג) מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכׇל⁠־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל׃
he shall separate himself from wine and strong drink. He shall drink no vinegar of wine, or vinegar of fermented drink; he shall not drink juice of grapes or eat fresh grapes or dried.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
איסור שתיית יין – ויקרא י׳:ט׳, יחזקאל מ״ד:כ״א
[פסקא כג]
״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״ – לַעֲשׁוֹת יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת, שֶׁהָיָה בַדִּין: הוֹאִיל וְאוֹנֵן אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן, וְנָזִיר אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן, אִם לָמַדְתִּי לְאוֹנֵן, שֶׁלֹּא הִתִיר בוֹ עָשָׂהא יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת, אַף נָזִיר, לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת. קַל וָחֹמֶר: וּמָה, אִם אוֹנֵן, שֶׁעָשָׂה בוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְיֵין מִצְוָה, לֹא עָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת, נָזִיר, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְיֵין מִצְוָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת? הֲרֵי הָעוֹבֵד יוֹכִיחַ, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְיֵין מִצְוָה, וְעָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת! וְהוּא יוֹכִיחַ לַנָּזִיר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְיֵין מִצְוָה, נַעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת. וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: מָה, אִם עוֹבֵד, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ פְּסֹלֶת הָאֹכֶל כְּאֹכֶל, אֲכִילָה כִשְׁתִיָּה וַאֲכִילַת עֲנָבִים כִּשְׁתִיַּת יַיִן, עָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת, נָזִיר, שֶׁעָשָׂה בוֹ פְּסֹלֶת הָאֹכֶל כְּאֹכֶל, אֲכִילָה כִשְׁתִיָּה וַאֲכִילַת עֲנָבִים כִּשְׁתִיַּת יַיִן, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת? לֹא! אִם אָמַרְתָּ בָּעוֹבֵד, שֶׁעָנַשׁ בּוֹ מִיתָה, לְפִיכָךְ עָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת, תֹּאמַר בַּנָּזִיר שֶׁלֹּא עָנַשׁ בּוֹ מִיתָה, לְפִיכָךְ לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת! תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״, לַעֲשׁוֹת יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת.
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״, לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״ (דברים י״ד:כ״ג). אַף הַנָּזִיר בְּמַשְׁמָע! וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״? בִּשְׁאָר כָּל הַיֵּינִין חוּץ מִיֵּין מִצְוָה, אוֹ אַף בְּיֵין מִצְוָה?
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ״? בִּשְׁאָר כָּל אָדָם, חוּץ מִן הַנָּזִיר, אוֹ אַף בְּנָזִיר? תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״, לַעֲשׁוֹת יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת. אַבָּא חֲנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לָמָּה נֶאֱמַר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״? שֶׁהָיָה בַדִּין, הוֹאִיל וְאָסוּר בַּטֻּמְאָה וְאָסוּר בַּיַּיִן, אִם לָמַדְתִּי לַטֻּמְאָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ מֵת מִצְוָה כְמֵת רְשׁוּת, אַף הַיַּיִן לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת! תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״, לַעֲשׁוֹת יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת.
״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״ – וַהֲרֵי יַיִן הוּא שֵׁכָר, וְשֵׁכָר הוּא יַיִן! אֶלָּא שֶׁדִּבְּרָה תּוֹרָה שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: שְׁחִיטָה הִיא זְבִיחָה, וּזְבִיחָה הִיא שְׁחִיטָה, קְמִיצָה הִיא הֲרָמָה, הֲרָמָה הִיא קְמִיצָה, עֲמֻקָּה הִיא שְׁפֵלָה, שְׁפֵלָה הִיא עֲמֻקָּה, אוֹת הוּא מוֹפֵת, מוֹפֵת הוּא אוֹת, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרָה תּוֹרָה שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת. אַף כָּן אַתָּה אוֹמֵר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״, וַהֲרֵי יַיִן הוּא שֵׁכָר, וְשֵׁכָר הוּא יַיִן! אֶלָּא שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת דִּבְּרָה תוֹרָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: יַיִן, זֶה מָזוּג, שֵׁכָר זֶה חַי. אַתָּה אוֹמֵר יַיִן זֶה מָזוּג שֵׁכָר זֶה חַי, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יַיִן זֶה חַי וְשֵׁכָר זֶה מָזוּג? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, בַּקֹּדֶשׁ, הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיי״ (במדבר כ״ח:ז׳). חַי אַתָּה מְנַסֵּךְ, וְאֵי אַתָּה מְנַסֵּךְ מָזוּג. הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן: יַיִן זֶה מָזוּג, שֵׁכָר זֶה חַי.
״יַזִּיר״ – אֵין נְזִירָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא פְּרִישָׁה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כ״ב:ב׳). וְאוֹמֵר: ״אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר״ (ויקרא כ״ה:ה׳). וְאוֹמֵר: ״הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר, וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת״ (הושע ט׳:י׳). וְאוֹמֵר: ״הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר״ (זכריה ז׳:ג׳). הָא אֵין נְזִירָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא פְּרִישָׁה.
״יַזִּיר״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, מִסְּחוֹרָתוֹ וּמֵרְפוּאָתוֹ! תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא יִשְׁתֶּה״, מֻתָּר הוּא בִסְחוֹרָתוֹ וּבִרְפוּאָתוֹ.
״חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה״ – מַגִּיד שֶׁעָשָׂה בוֹ חֹמֶץ כַּיַּיִן. שֶׁהָיָה בַדִּין: הוֹאִיל וְעוֹבֵד אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן, וְנָזִיר אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן, אִם לָמַדְתִּי לָעוֹבֵד, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ חֹמֶץ כַּיַּיִן, אַף נָזִיר, לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ חֹמֶץ כַּיַּיִן. וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמָה, אִם עוֹבֵד, שֶׁעָנַשׁ בּוֹ מִיתָה, לֹא עָשָׂה בוֹ חֹמֶץ כַּיַּיִן, נָזִיר, שֶׁלֹּא עָנַשׁ בּוֹ מִיתָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בוֹ חֹמֶץ כַּיַּיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה״, מַגִּיד שֶׁעָשָׂה בוֹ חֹמֶץ כַּיַּיִן. וְכַשֵּׁם שֶׁעָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְיֵין רְשׁוּת, כָּךְ נַעֲשֶׂה בוֹ חֹמֶץ מִצְוָה כְחֹמֶץ רְשׁוּת.
״וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה״ – וְכִי מַה הִנִּיחַ הַכָּתוּב שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ? וַהֲרֵי כְּבַר נֶאֱמַר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה״, וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה״? מַגִּיד שֶׁאִם שָׁרָה עֲנָבִים בַּמַּיִם, שֶׁהֵם בְּנוֹתֵן טַעַם. וּמִכָּן אַתָּה דָן לְכָל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה: וּמָה, אִם הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן, שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר הֲנָאָה, וְיֵשׁ לוֹ הֶתֵּר לְאַחַר אִסּוּר, עָשָׂה בוֹ טַעַם כְּעִקָּר, שְׁאָר אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאִסּוּרָם אִסּוּר עוֹלָם, וְאִסּוּרָם אִסּוּר הֲנָאָה, וְאֵין לָהֶם הֶתֵּר אַחַר אִסּוּרָם, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בוֹ טַעַם כְּעִקָּר?
״וַעֲנָבִים״ – לָמָּה נֶאֱמַר? יֵשׁ לִי בַדִּין: עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר אִם חַיָּב עַל הַיּוֹצֵא מִן הַפְּרִי, לֹא נְחַיֵּב עַל פְּרִי עַצְמוֹ? אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵּן, עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין! תִּלְמֹד לוֹמַר ״וַעֲנָבִים״, לְלַמְּדָךְ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין.
״לַחִים״ – לְהָבִיא אֶת הַבֹּסֶר. אַתָּה אוֹמֵר ״לַחִים״ לְהָבִיא אֶת הַבֹּסֶר, אוֹ ״לַחִים״ לְהוֹצִיא אֶת הַיְבֵשִׁים? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וִיבֵשִׁים״, הֲרֵי יְבֵשִׁים אֲמוּרִים; הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״לַחִים״? לְהָבִיא אֶת הַבֹּסֶר. שֶׁהָיָה בַדִּין: הוֹאִיל וְחַיָּב בַּיַּיִן, וְחַיָּב בָּעֲנָבִים, מַה יַּיִן, פְּרִי גָּמוּר, אַף עֲנָבִים פְּרִי גָּמוּר! תִּלְמֹד לוֹמַר ״לַחִים״, לְהָבִיא אֶת הַבֹּסֶר.
אִיסֵי בֶן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: אִלּוּ נֶאֱמַר ״יְבֵשִׁים״, הֲרֵי כָל יְבֵשִׁים בְּמַשְׁמָע! כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לַחִים וִיבֵשִׁים״, בַּמָּה עִנְיָן מְדַבֵּר? בַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן.
א. כן בכ״י וטיקן 32. בכ״י אוקספורד 151: ״שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ״.
[Piska 23]
"From wine and strong drink he shall separate himself": (The intent is) to equate wine of mitzvah with non-mitzvah (i.e., optional) wine, as being forbidden to a Nazirite (viz. Ibid. 4). For (without this verse) it would follow that since a mourner is forbidden to drink wine (viz. Devarim 26:14) and a Nazirite is forbidden to drink wine, then since I have learned about a mourner that wine of mitzvah (i.e., second-tithe wine) was not equated with optional wine, (the first being forbidden, and the second, permitted), also, in the instance of a Nazirite, wine of mitzvah is not to be equated with optional wine, (i.e., the second, being forbidden, the first must be permitted, [wherefore the verse is needed to tell us that mitzvah wine, too, is forbidden to a Nazirite]). — No, this may be so in the instance of a mourner, where mitzvah eating was not equated with optional eating, (the first being forbidden, and the second, permitted,) wherefore mitzvah wine was not equated with optional wine. But in the instance of the Nazirite, we would say that just as mitzvah eating was equated with optional eating, so, mitzvah wine should be equated with optional wine, (and both should be forbidden. Why, then, is the verse needed to tell us this?). And, furthermore, it follows a fortiori (that mitzvah wine is forbidden to a Nazirite,) viz.: If in the instance of an officiating (Cohein in the Temple), where the rind was not equated with the fruit, nor eating with drinking, nor the eating of grapes with the drinking of wine, (only the last being forbidden), mitzvah wine was equated with optional wine, (both being forbidden, viz. [Vayikra 10:9]), then in the instance of the Nazirite, where the rind was equated with the fruit (both being forbidden), and eating with drinking, and the eating of grapes with the drinking of wine, how much more so, should mitzvah wine be equated with optional wine (and be forbidden!) Why, then, is the verse needed? — No, (i.e., it is needed.) This (i.e., what you have said), may be so with the officiating (Cohein), whose punishment (for drinking) is death, wherefore mitzvah wine was equated with optional wine, whereas in the instance of the Nazirite, whose punishment (for drinking) is not death, we would say that mitzvah wine was not to be equated with optional wine, (and should be permitted.) It must, therefore, be written "From wine and strong drink he shall separate himself,⁠" to equate mitzvah wine with optional wine (as forbidden). R. Yossi Haglili says: What is the intent of "From wine and strong drink he shall separate himself"? Because it is written (Devarim 14:23) "and you shall eat before the Lord your G-d … the (second-) tithe of your grain and wine, etc.⁠", I might think that even Nazirites are included. And how would I satisfy "From wine and strong drink he shall separate himself"? With other wines, excluding mitzvah wines. Or even with mitzvah wines. And how would I satisfy "and you shall eat, etc.⁠"? With other men, aside from Nazirites. Or even with Nazirites. It is, therefore, written "From wine and strong drink he shall separate himself" — to equate mitzvah wine with optional wine (as forbidden.) Abba Chanan says in the name of R. Eliezer: Why is it written "From wine and strong drink he shall separate himself"? For it would follow: Since he (a Nazirite) is forbidden to defile himself (for the dead) and he is forbidden (to drink) wine, then if I learn that (for a Nazirite) a meth-mitzvah [(one who, lacking kin, it is a mitzvah for everyone to bury)] is not equated with a non-meth-mitzvah, then mitzvah wine, likewise, should not be equated with optional wine (to be forbidden.) And, further, it would follow a fortiori, viz.: If (dead-body) tumah, which voids (one's elapsed period of Nazaritism) does not equate a meth-mitzvah with a non meth-mitzvah, (it being a mitzvah for a Nazirite to render himself tamei for the first, but forbidden to do so for the second), how much more so should mitzvah wine, which does not void (his lapsed Naziritism) not be equated with optional wine (to be forbidden)! It must, therefore, be written "From wine and strong drink he shall separate himself" to equate mitzvah wine with optional wine (as forbidden). "From yayin (wine) and shechar he shall separate himself": Now yayin is shechar, and shechar is yayin! — But the Torah (sometimes) speaks in two tongues (i.e., synonymously). Similarly: Shechitah (slaughtering) is zevichah, and zevichah is shechitah. Kemitzah (taking the fistful) is haramah, and haramah is kemitzah. Amuka (lowland) is shefelah, and shefelah is amukah. Oth (a sign) is mofeth, and mofeth is oth — but the Torah (sometimes) speaks in two tongues. Here, too — "From yayin and shechar he shall separate himself": Now yayin is shechar and shechar is yayin. But the Torah (sometimes) speaks in two tongues. R. Elazar Hakappar says: "yayin" is diluted; shechar is undiluted. You say this, but perhaps the reverse is the case! — From(Bemidbar 28:7) "And its libation a fourth of a hin for the one lamb. On the holy place (i.e., the altar) shall it be poured (connoting "undiluted"), a pouring of shechar to the Lord,⁠" you must deduce that "yayin" is diluted, and "shechar,⁠" undiluted. "From wine and strong drink yazir": "nezirah" in all places connotes separation, viz. (Vayikra 22:2) "and they shall separate ("veyinazru") from the holy things of the children of Israel,⁠" and (Ibid. 25:5) "The after-growth of your harvest you shall not reap (in the sabbatical year), and the guarded ("nezirecha,⁠" lit., "separated") grapes of your vine you shall not gather,⁠" and (Hoshea 9:10)) "And they came to Baal-peor and 'separated themselves' ('vayinazru') to shame,⁠" and (Zechariah 7:3) "Shall I weep in the fifth month (Tisha B'av), separating myself ("hinazer"), etc.⁠" We find, then, that in all places "nezirah" connotes separation. "From wine and shechar he shall separate himself": I might think, (even) from selling wine or healing (himself with it); it is, therefore, written "he shall not drink,⁠" but he is permitted to sell it or to heal himself with it. "Vinegar of wine and vinegar of shechar he shall not drink": We are hereby taught that vinegar is equated with wine. For (without the verse) it would follow (otherwise), viz.: Since an officiating Cohein may not drink wine, then if I have learned that in his case vinegar is not equated with wine, then for a Nazirite, too, vinegar should not be equated with wine. And, furthermore, this should follow a fortiori, viz.: If (in the instance of) an officiating Cohein, whose punishment (for drinking wine) is death, vinegar is not equated with wine, then (in the instance of) a Nazirite, whose punishment is not death, how much more so should vinegar not be equated with wine! (The verse then is needed) to tell us that vinegar is equated with wine. And just as mitzvah wine is equated with optional wine, so, mitzvah vinegar (i.e., second-tithe vinegar) is equated with optional vinegar. What is the intent of "and any steeping of grapes he shall not eat"? We are hereby taught that if he steeped grapes in water, and the taste (of the grapes) was transmitted to the water, it is forbidden. And this serves as a paradigm for everything forbidden by the Torah, viz.: If (in the instance of) a Nazirite, whose prohibition (re wine) is not for all time, (but only for the period of his Naziritism), and whose prohibition does not extend to derivation of benefit (e.g., selling and healing), and whose prohibition is subject to release (by absolution of his Naziritism), the taste (of the forbidden substance) was regarded as the substance itself, then the other prohibitions in the Torah, whose prohibitions are for all time, and whose prohibition extends to derivation of benefit, and whose prohibition is not subject to release — how much more so should the taste (of the forbidden substance) be regarded as the substance itself! "and grapes": Why is this written? It follows (logically) even without being stated, viz.: If he is liable for what issues from the fruit (i.e., wine), should he not be liable for the fruit itself! Rather, what is the intent of "wet" grapes"? To include (as forbidden) half-ripe grapes. You say "to include half-ripe grapes. But perhaps its intent is to exclude dry grapes? (This cannot be) for "and dry" includes dry grapes. What, then, is the intent of "wet"? For (without the verse) it would follow (otherwise), viz.: He is liable for wine and he is liable for grapes. Just as wine is a finished fruit (i.e., product), so, grapes must be a finished product (and not half-ripe). It is, therefore, written "wet" to include half-ripe grapes (as forbidden). Issi b. Yehudah says: What is the intent of "grapes wet and dry"? To impose liability for each in itself (i.e., eating "wet" and "dry" grapes together is regarded as two separate transgressions though one kind of fruit is eaten). (And this serves as a paradigm for all prohibitions in the Torah.) Let it be written "and dry grapes he shall not eat" (i.e., "wet" is understood from "grapes itself,⁠" and only "dry" need be written.) If it were stated thus, all dried fruits would be understood (to be forbidden). "wet" and "dry" (in this context) implies what issues from the vine wet and then dried up.
מיין ושכר יזיר – נאסר הנזיר בשלש מצוות מלשתות יין ומלגלח ומליטמא למתים והותר בשתים מהן במקום מצוה לגלח תגלחת מצוה ולהיטמא למת מצוה יכול יהא מותר ביין מצוה והלא דין הוא ומה אם האונן שהוא מותר ביין הרשות הרי הוא אסור ביין מצוה נזיר שהוא אסור ביין הרשות אינו דין שיהא אסור ביין מצוה. לא אם אמרת באונן שהוא אסור באוכל מצוה תאמר בנזיר שהוא מותר באוכל מצוה הרי כהן יוכיח שהוא מותר באוכל מצוה ואסור ביין מצוה וכן אל תתמה על הנזיר שאע״פ שהוא מותר באוכל מצוה הרי הוא אסור ביין מצוה. לא אם אמרת באונן שהוא במיתה תאמר בנזיר שהוא במיתה הואיל ואינו במיתה יהא מותר ביין מצוה אמרת מיין לרבות יין מצוה.
מיין ושכר – ר׳ אלעזר הקפר אומר מיין זה יין מזוג שכר זה חי או אינו אלא יין זה חי ושכר זה מזוג ת״ל ונסכו רביעית ההין (במדבר כ״ח:ז׳). חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון יין זה מזוג שכר זה חי. יכול שאין לי אלא יין מנין אפילו חומץ ת״ל חומץ. אי חומץ יכול אף חומץ של תמד ת״ל חומץ יין התיר במעורב שאינו בנותן טעם אין לי אלא חומץ יין מנין אף המטיל מים לתוך ענבים והבאישו ת״ל משרת ענבים ומנין אף משרת בוסר ת״ל וכל משרת. יכול לא יתן על מוחו ועל מגפתו ולא ירד בתוך הגת ת״ל לא ישתה משום שתיה הוא עובר אינו עובר משום כל אלה. יכול שאינו עובר אלא בשתיה ומנין אף באכילה ת״ל וענבים לא יאכל. לפי שאמרת גפן יין בעונש אין טרוקטי בעונש ומנין אתה אומר טרוקטי באזהרה ת״ל וענבים לא יאכל. אין לי אלא ענבים מניין אפילו בוסר ת״ל לחים ומניין אף יבשים ת״ל ויבשים. יכול אף החוטין והעלים והלולבין ומי גפנים והסמדר ת״ל מחרצנים ועד זג יצאו אלו שאינן פרי ולא פסולת פרי אלא כעץ הן חשובין.
מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יִזַּר חַל דַּחֲמַר חֲדַת וְחַל דַּחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל מַתְרוּת עִנְבִּין לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִּין רַטִּיבִין וְיַבִּישִׁין לָא יֵיכוֹל.
he shall abstain from wine, (whether) new or old; vinegar of new wine or vinegar of old wine he may not drink; neither of anything expressed from grapes may he drink; nor of grapes, either fresh or dried, may he eat.

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל
מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יִזַּר חַל דַּחֲמַר חֲדַת וְחַל דַּחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל מַתְרוּת עִנְבִּין לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִּין רַטִּיבִין וְיַבִּישִׁין לָא יֵיכוֹל
שֵׁכָר – יין ישן
א. אצל הכהנים תרגם ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ״ (ויקרא י ט) ״חֲמָר וּמְרַוֵּי לָא תִשְׁתֵּי״, כי כהנים אסורים בכל סוג של שֵׁכָר וזהו מְרַוֵּי – כל דבר המשכר כמבואר שם. אבל בנזיר שהוזהר רק ״מכל אשר יֵעָשֶׂה מגפן היין... לא יאכל״ (פס׳ ו), הוצרך לפרש ״מיין״ – ״מֵחֲמַר חֲדַת״, אפילו יין מגתו. ״וְשֵׁכָר״ – ״וְעַתִּיק״, יין ישן.⁠1 ומחילוק התרגום בין דין הכהנים לדין הנזיר למד האור שמח שנזיר חייב על יין מגתו, ואפילו אם סחט אשכול ושתה ממנו רביעית – בניגוד לדין ביאת מקדש שפטור על יין מגתו כי אין בו כדי לשַכּר.⁠2
ב. לחים ויבשים רַטִּיבִין וְיַבִּישִׁין אבל המיוחס ליונתן: רַטִּיבִין וּצְמִיקִין, לשון צימוקים.
1. גם ״נֶסֶךְ שֵׁכָר לה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר כח ז); ״בבקר ובצאן וביין ובשכר״ (דברים יד כו); ״ויין ושכר לא שתיתם״ (דברים כט ה) מתורגמים ״חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק״ כמבואר במקומם.
2. ›אור שמח (הל׳ נזירות ה ד): ״אמנם בתוספתא (נזיר פ״ד ה״א) תניא ר׳ אליעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין, בין שמזגו ושתאו, בין ששתאו חצאים, הרי דזה משמיענו דאע״ג דיליף מביאת מקדש שכר שכר לשיעור רביעית, מ״מ במזגו או שתה בהפסק חייב בנזיר, ולא דמי לביאת מקדש בזה והוי כמו יין מגתו דגבי ביאת המקדש פטור, דאין בו כדי לשכר, יעויין ריש הלכות ביאת המקדש, ובנזיר חייב על יין מגתו, ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית חייב, וכן מתרגם (במדבר ו, ג) ״מחמר חדת ועתיק יזר״ ובביאת מקדש תרגם (ויקרא י, ט) ״חמר ומרוי לא תשתי״, דדוקא שמשכר כדרך שכרותו...⁠״. וריה״ל בטענותיו כלפי הקראים כתב: ״וכן יקל על הנזיר אכילת הצמוקים והענבים יותר מהשכרות משכר הדבש או שכר התפוחים, והאמת הפך זה, כי האיסור אינו אלא במה שיצא מהגפן בלבד, ואין הכוונה איסור השכרות כאשר יעלה במחשבה... ולא יתכן להחזיק בסכלים אנשי הקבלה או אנשי הסברא בזה, כי מלת שכר גלויה וידועה, וקיבלו שיין ושכר האמור בכהנים כולל כל מיני שכר ושיין ושכר האמור בנזיר איננו כי אם מעסיס היין״ (כוזרי ג,מט).
מן חמר ח⁠((ת))[ד]⁠ת ועתיק לא ישתי חלד חמרא חדת וחלד חמרב עתיק לא ישתי וכל עצורה דע⁠(ג){נ}⁠ביןג לא ישתי וענבין רטיבין ויבשיןד לא יאכלה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לא ישתי חלד חמר״) גם נוסח חילופי: ״יתבזר חמר דחמר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חמר״) גם נוסח חילופי: ״וחמע דחמ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עצורה דע⁠(ג){נ}⁠בין״) גם נוסח חילופי: ״שזוג דענבי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רטיבין ויבשין״) גם נוסח חילופי: ״רטיבן ויבישן״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יאכל״) גם נוסח חילופי: ״ייכול״.
מן חמר חדת ועתיק יפרש חלא דחמר חדת וחלא דחמר עתיק לא ישתי וכל שיקייני דאיתרו ביה עינבי לא ישתי ועינבין רטיבין וצמיקין לא ייכול.
he shall abstain from wine, new and old, he shall drink neither vinegar of old wine or new; neither may he drink liquor in which grapes have been crushed, nor eat of grapes either fresh or dried.
מחמר חדת ועתיק יתנזר חמע דחמר חדת וחמע דחמר עתיק לא ישתי וכל שזוג דענבין לא ישתי.
From wine, new or old, he shall abstain (keep apart), and vinegar of old wine he may not drink, nor any liquor of grapes.
[ח] מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וגו׳ מַצְדִיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וגו׳ (ישעיהו ה׳:כ״ב-כ״ג). תַּמָּן כְּתִיב: אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים (קהלת י׳:י״ז), אֵימָתַי הָאָרֶץ בְּאַשְׁרֵי בִּזְּמַן שֶׁמַּלְכָּהּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וגו׳ (שמות ל״ב:ט״ז), אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בִּלְבָד. וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ (קהלת י׳:י״ז), שֶׁקּוֹבְעִים עִתִּים לַתּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ הֵם אוֹכְלִים, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְּלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (קהלת ט׳:ז׳), הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַחֲרָיו: בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי (קהלת י׳:י״ז), בִּגְבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא בִּשְׁתִיָּה שֶׁל יַיִן, לְכָךְ אָמַר יְשַׁעְיָה גְּבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה הִיא בְּאַשְׁרֵי, אֲבָל גְּבוּרַת יַיִן הוּא בְּאוֹי, הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יַיִן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי וגו׳ לַמְּאַחֲרִים עַל הַיָּיִן וגו׳ (משלי כ״ג:כ״ט-ל׳). וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר (ישעיהו ה׳:כ״ב), תַּמָּן כְּתִיב: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם וגו׳ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם וגו׳ (שמות י״ח:כ״א-כ״ב), אֲבָל אֵלּוּ אֵינָם אַנְשֵׁי חַיִל אֶלָּא לִמְסֹךְ שֵׁכָר, כְּמָה דְתֵימָא: לַבָּאִים לַחְקוֹר מִמְסָךְ (משלי כ״ג:ל׳), מַהוּ לִמְסֹךְ שֵׁכָר, שֶׁהָיוּ מוֹסְכִים יַיִן חָזָק בְּיַיִן קַל כְּדֵי לְהִשְׁתַּכֵּר בּוֹ. מַעֲשֶׂה בַּחֲבוּרָה אַחַת שֶׁל זָלִין, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים וְשׁוֹתִים יַיִן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וְלֹא הָיוּ מִשְׁתַּכְּרִים, בָּא לָהֶם יַיִן אָמְרוּ לִמְזֹג יַיִן בְּיַיִן, הָיוּ עוֹשִׂים כֵּן עַד שֶׁנִּכְנַס בָּהֶם הַיַּיִן עָמְדוּ וְהִכּוּ זֶה אֶת זֶה מִתּוֹךְ הַשִּׁכְרוּת, נָפְלָה צְוָחָה בָּעִיר וּבָא הַלֻּפָּר וּתְפָשָׂם וּמְסָרָם לַמַּלְכוּת וְנֶאֶבְדוּ כֻלָּם, מִי גָּרַם לָהֶם הַיַּיִן שֶׁהָיוּ שׁוֹתִים, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: לַבָּאִים לַחְקוֹר מִמְסָךְ, אֵין מִמְסָךְ אֶלָּא יַיִן בְּיָיִן, הֱוֵי: וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר. וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְשַׁכְּחִין אֶת הַתּוֹרָה וּמְעַוְּתִים אֶת הַדִּין, שֶׁכֵּן כְּתִיב אַחֲרָיו: מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד, וְאוֹמֵר: פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק (משלי ל״א:ה׳), יִשְׁכַּח אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה עַל יְדֵי מְחוֹקֵק, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן (דברים ל״ג:כ״א), מַה כְּתִיב: וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי (משלי ל״א:ה׳), הַיַּיִן וְהַדַּעַת נִמְשְׁלוּ כְּכִימָה וְעַקְרָב, כָּל שָׁעָה שֶׁכִּימָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ אֵין עַקְרָב נִרְאֶה בָּרָקִיעַ, וּמִשֶּׁעַקְרָב נִרְאֶה אֵין כִּימָה נִרְאֵית. כָּךְ הַיַּיִן מָשׁוּל כְּעַקְרָב, וְהַדַּעַת מְשׁוּלָה כְּכִימָה, מָה עַקְרָב מַכֶּה בְּעֻקְצוֹ, כָּךְ הַיַּיִן מַכֶּה בְּסוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ (משלי כ״ג:ל״ב). וּכְשֵׁם שֶׁהַכִּימָה מַבְשֶׁלֶת אֶת הַפֵּרוֹת וְנוֹתֶנֶת בָּהֶם טַעַם, כָּךְ הַדַּעַת נוֹתֶנֶת רֵיחַ וְטַעַם בִּדְבָרָיו שֶׁל אָדָם, נִכְנַס הַיַּיִן יָצָא הַדָּעַת. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ יַיִן אֵין דַּעַת, נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד, יַיִן חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים וְסוֹד חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים. הַדַּעַת מִתְחַלֶּקֶת בְּאַרְבַּע חֲלָקִים, שְׁנַיִם בִּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְחֵלֶק אֶחָד בַּפֶּה וְחֵלֶק אֶחָד בַּלֵּב. וּמִנַּיִן שֶׁשְּׁנֵי חֲלָקִים שֶׁל חָכְמָה בִּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה (איוב ל״ח:ל״ו), אֵלּוּ הַכְּלָיוֹת שֶׁהֵן טוּחוֹת בַּגּוּף. וְחֵלֶק אֶחָד בַּלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי (תהלים נ״א:ח׳). וְחֵלֶק אֶחָד בַּפֶּה: פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת (תהלים מ״ט:ד׳), נִתְּנָה הַדַּעַת הַזּוֹ בְּאַרְבָּעָה כֵּלִים הָאֵלּוּ, וּכְנֶגְדָּן נָתְנוּ חֲכָמִים שִׁעוּר לַשִּׁכְרוּת בְּאַרְבָּעָה רְבִיעִית יַיִן חַי, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. שָׁתָה אָדָם כּוֹס אֶחָד שֶׁהוּא רְבִיעִית, יָצָא הָאָדָם מֵרְבִיעִית דַּעְתּוֹ. שָׁתָה שְׁנֵי כּוֹסוֹת, יָצְאוּ שְׁנֵי חֲלָקִים מִדַּעְתּוֹ. שָׁתָה שְׁלשָׁה כּוֹסוֹת, יָצְאוּ שְׁלשָׁה חֲלָקִים מִדַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ מְטוֹרָף, מִיָּד הוּא מַתְחִיל לְדַבֵּר שֶׁלֹא כְּהֹגֶן. שָׁתָה כּוֹס רְבִיעִית, יָצָא כָּל דַּעְתּוֹ נִשְׁתַּעְמְמוּ כָּל הַכְּלָיוֹת וְנִטְרַף לִבּוֹ וְהַלָּשׁוֹן נִפְסַק, מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר וְאֵינוֹ יָכוֹל אֶלָּא לְשׁוֹנוֹ עָגוּם. לְכָךְ אָמְרוּ כֹּהֵן שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן פָּסוּל לַעֲבוֹדָה, יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן, פָּסוּל מִלָּדוּן. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין טוֹב יוֹצֵא מִן הַיַּיִן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, וְחֹמֶץ מִפְּנֵי שִׁכְרוּת, לָמָּה אָסְרָה מִשְׁרַת עֲנָבִים, שֶׁהוּא לֹא יִשְׁתַּכֵּר מֵהֶם. וְגַם אָסְרָה אֲכִילַת כָּל הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן, דְּבָרִים שֶׁלֹא יִשְׁתַּכֵּר מֵהֶם, לָמָּה כָּךְ, מִכָּאן שֶׁחַיָּב אָדָם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לַדּוֹמֶה, מִכָּאן שֶׁעָשְׂתָה תּוֹרָה סְיָג לִדְבָרֶיהָ. תַּמָּן תְּנֵינַן (משנה אבות א׳:א׳): הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. כֵּיצַד, יַעֲשֶׂה אָדָם סְיָג לִדְבָרָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשְׂתָה תּוֹרָה סְיָג לִדְבָרֶיהָ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב (ויקרא י״ח:י״ט), יָכוֹל יְחַבְּקֶנָּהּ וִינַשְׁקֶנָּהּ וִידַבֵּר עִמָּהּ דְּבָרִים בְּטֵלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: לֹא תִקְרַב. יָכוֹל תִּישַׁן עִמּוֹ בִּבְגָדֶיהָ עַל הַמִּטָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: לֹא תִקְרַב. יָכוֹל תִּרְחַץ אֶת פָּנֶיהָ וּתְכַחֵל אֶת עֵינֶיהָ וְיִטֹּל הֵימֶנָּהּ אֶת הַכּוֹס, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ (ויקרא ט״ו:ל״ג), כָּל יָמִים שֶׁהִיא דָּוָה תְּהֵא בְּנִדּוּי. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הַמְנַבֶּלֶת עַצְמָהּ בִּימֵי נִדָּתָהּ רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנָּהּ, כָּל הַמִּתְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ בִּימֵי נִדָּתָהּ אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנָּהּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ וגו׳ (ויקרא י״ח:ו׳), מִכָּאן אָמְרוּ אַל יִתְיַחֵד אָדָם עִם כָּל הַנָּשִׁים בְּפוּנְדָּק אֲפִלּוּ עִם אֲחוֹתוֹ וַאֲפִלּוּ עִם בִּתּוֹ וְעִם חֲמוֹתוֹ, מִפְּנֵי טַעֲנַת הַבְּרִיּוֹת. לֹא יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק אֲפִלּוּ עִם אִשְׁתּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עִם אִשָּׁה אַחֶרֶת, מִפְּנֵי טַעֲנַת הַבְּרִיּוֹת. כָּאן נֶאֱמַר אֵצֶל שְׁאֵר בָּשָׂר לֹא תִקְרְבוּ, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר לֹא תִקְרַב, לְדָבָר הַמֵּבִיא לִדְבַר עֲבֵרָה לֹא תִקְרְבוּ, הַרְחֵק מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לַכִּעוּר, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הַרְחֵק מֵחֵטְא הַקַּל שֶׁמָּא יְבִיאֲךָ לִידֵי חָמוּר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה שֶׁיְבִיאֲךָ לַחֲמוּרָה. אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ, מָה הַנַּחָשׁ עַל יְדֵי שֶׁהֵסִית לְחַוָּה לִשְׁתּוֹת יַיִן נִתְקַלְּלָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג׳:י״ז), כָּךְ עַל יְדֵי יַיִן נִתְקַלֵּל שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וגו׳ וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן (בראשית ט׳:כ״ד-כ״ה), זֶה הָיָה חָם שֶׁהָיָה בְּנוֹ שְׁלִישִׁי, וְהוּא נִקְרָא אֲבִי כְנָעַן. מַה צִּפְעוֹן זֶה מַפְרִישׁ בֵּין מִיתָה לְחַיִּים, כָּךְ מַפְרִישׁ הַיַּיִן אֶת הָאָדָם מִדַּרְכֵי חַיִּים לְדַרְכֵי הַמָּוֶת, לְפִי שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת (משלי כ״ג:ל״ג), כְּמָה דְתֵימָא: לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר (תהלים פ״א:י׳), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וגו׳ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן (במדבר ו׳:ד׳). עָשְׂתָה תּוֹרָה סְיָג לִדְבָרֶיהָ שֶׁלֹא יֹאכַל וְלֹא יִשְׁתֶּה מִכָּל דָּבָר הַנַּעֲשָׂה מִגֶּפֶן הַיִּין כְּדֵי שֶׁלֹא יָבוֹא לִשְׁתּוֹת, מַתְלָא אָמַר לֵךְ לֵךְ אָמְרִין לִנְזִירָא, סְחוֹר סְחוֹר, לְכַרְמָא לָא תִקְרָב.
מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר – אֲפִלּוּ לֹא אָמַר אֶלָּא הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַיַּיִן, הֲרֵי הוּא נָזִיר שָׁלֵם, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים אֲסוּרִים בַּנָּזִיר, לִשְׁתּוֹת יַיִן, וּלְגַלַּח שְׂעָרוֹ, וְלִטַּמָּא לַמֵּתִים. יָכוֹל לֹא יְהֵא נָזִיר עַד שֶׁיַּזִּיר מִכֻּלָּם, תַּלְמוּד לוֹמַר: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, אֲפִלּוּ מֵאֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן הֲרֵי זֶה נָזִיר. אָמְרוּ הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים, מִן הַזָּגִים, מִן הַתִּגְלַחַת, מִן הַטֻּמְאָה, הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְכָל דִּקְדּוּקֵי נָזִיר עָלָיו. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, לָמָּה כָּפַל הַכָּתוּב יַיִן וְשֵׁכָר וַהֲלֹא יַיִן הוּא שֵׁכָר וְשֵׁכָר הוּא יַיִן, לָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר וגו׳ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וגו׳ (דברים י״ד:כ״ג), יָכוֹל אַף הַנָּזִיר בְּמַשְׁמַע, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, בִּשְׁאָר כָּל הַמִּינִים חוּץ מִיֵּין מִצְוָה אוֹ אַף בְּיֵין מִצְוָה, וּמָה אֲנִי מְקַיֵם: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר וגו׳ מַעְשַׂר וגו׳, בִּשְׁאָר כָּל אָדָם חוּץ מִן הַנָּזִיר, תַּלְמוּד לוֹמַר מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, לַעֲשׂוֹת יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת. רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר יַיִן, זֶה מָזוּג. שֵׁכָר, זֶה חַי. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יַיִן, זֶה חַי. וְשֵׁכָר, זֶה מָזוּג. תַּלְמוּד לוֹמַר: וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִית הַהִין וגו׳ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר (במדבר כ״ח:ז׳), חַי אַתָּה מְנַסֵּךְ וְאֵין אַתָּה מְנַסֵּךְ מָזוּג, הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן, יַיִן, זֶה מָזוּג. שֵׁכָר, זֶה חַי. יַזִּיר, אֵין נְזִירוּת בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא פְּרִישׁוּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כ״ב:ב׳), וְאוֹמֵר: עִנְּבֵי נְזִירֶךָ (ויקרא כ״ה:ה׳), וְאוֹמֵר: וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת (הושע ט׳:י׳), וְאוֹמֵר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִּׁי הִנָּזֵר (זכריה ז׳:ג׳). הָא אֵין נְזִירוּת בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא פְּרִישׁוּת. יַזִּיר, שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִסְּחוֹרָתוֹ וּמֵרְפוּאָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יִשְׁתֶּה, בִּשְּׁתִיָּה הוּא אָסוּר וּמֻתָּר בִּרְפוּאָתוֹ וּבִסְחוֹרָתוֹ.
חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה – מַגִּיד שֶׁעָשָׂה בּוֹ חֹמֶץ כַּיַּיִן וְחֹמֶץ מִצְוָה כְּיֵין מִצְוָה.
וְכָל מִשְׁרַת וגו׳ – מַגִּיד שֶׁאִם שָׁרָה עֲנָבִים בַּמַּיִם, שֶׁהֵם בְּנוֹתֵן טַעַם. מִכָּאן אַתָּה דָן לְכָל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, מָה אִם הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן שֶׁאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה וְיֵשׁ לוֹ הֶתֵּר אַחַר אִסּוּרוֹ, עָשָׂה בוֹ טַעַם כְּעִקָּר. שְׁאָר אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה וְאֵין לָהֶם הֶתֵּר לְאַחַר אִסּוּרָן, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בוֹ טַעַם כְּעִקָּר. וַעֲנָבִים כְּמַשְׁמָעָן, לַחִים לְהָבִיא אֶת הַבּוֹסֶר, וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל – לְחַיֵּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִכָּאן אַתָּה דָן לְכָל אִסּוּרִין שֶׁל נָזִיר, וּמַה כָּאן שֶׁהוּא מִין אֶחָד וְהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת חַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אַף כָּל שֶׁהֵם מִין אֶחָד וְהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, חַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לְהָבִיא יַיִן חָדָשׁ וַעֲנָבִים שֶׁהוּא חַיָּב שְׁנָיִם.
מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר – לַעֲשׂוֹת יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת. שֶׁהָיָה בְּדִין, הוֹאִיל וְאוֹנֵן אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן וְנָזִיר אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן, אִם לָמַדְתִּי לְאוֹנֵן שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת אַף נָזִיר לֹא נַעֲשֶׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת וְקַל וָחֹמֶר וּמָה אוֹנֵן שֶׁעָשָׂה בּוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְּיֵין מִצְוָה לֹא עָשָׂה בָּהּ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת נָזִיר שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְּיֵין מִצְוָה אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת. הֲרֵי הָעוֹבֵד יוֹכִיחַ, שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְּיֵין מִצְוָה וְעָשָׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת, וְהוּא יוֹכִיחַ לְנָזִיר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְּיֵין מִצְוָה נַעֲשֶׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת. וְעוֹד קַל וָחֹמֶר, מָה אִם עוֹבֵד, שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ פְּסֹלֶת הָאֹכֶל כְּאֹכֶל, [אֲכִילָה כִּשְׁתִיָּה], אֲכִילַת עֲנָבִים כִּשְׁתִיַּת יַיִן, עָשָׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת, נָזִיר, שֶׁעָשָׂה בּוֹ פְּסֹלֶת הָאֹכֶל כְּאֹכֶל אֲכִילָה כִּשְׁתִיָּה וַאֲכִילַת עֲנָבִים כִּשְׁתִיַּת יַיִן, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת. לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּעוֹבֵד, שֶׁעָנַשׁ בּוֹ מִיתָה, לְפִיכָךְ עָשָׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת, תֹּאמַר בְּנָזִיר, שֶׁלֹּא עָנַשׁ בּוֹ מִיתָה, הוֹאִיל וְלֹא עָנַשׁ בּוֹ מִיתָה לֹא עָשָׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״, לַעֲשׂוֹת יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״ לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (דברים י״ד:כ״ג) ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳ אַף נָזִיר בְּמַשְׁמָע, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, בִּשְׁאָר כָּל הַיֵּינוֹת חוּץ מִיֵּין מִצְוָה. אוֹ אַף בְּיֵין מִצְוָה, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, בִּשְׁאָר כָּל אָדָם חוּץ מִן הַנָּזִיר. (אוֹ אַף בְּנָזִיר), תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״, לַעֲשׂוֹת יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָמָּה נֶאֱמַר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״. שֶׁהָיָה בְּדִין הוֹאִיל וְאָסוּר בְּטֻמְאָה וְאָסוּר בְּיַיִן, אִם לָמַדְתִּי לְטֻמְאָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ מֵת מִצְוָה כְּמֵת רְשׁוּת אַף הַיַּיִן לֹא נַעֲשֶׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״, לַעֲשׂוֹת יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת.
מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר – וַהֲלֹא יַיִן הוּא שֵׁכָר וְשֵׁכָר הוּא יַיִן. אֶלָּא (שֶׁרִבָּה) [שֶׁדִּבְּרָה] תּוֹרָה שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר שְׁחִיטָה הִיא זְבִיחָה זְבִיחָה הִיא שְׁחִיטָה, קְמִיצָה הִיא הֲרָמָה הֲרָמָה הִיא קְמִיצָה, עֲמֻקָּה הִיא שְׁפָלָה שְׁפָלָה הִיא עֲמֻקָּה, אוֹת הוּא מוֹפֵת מוֹפֵת הוּא אוֹת, אֶלָּא שֶׁרִבָּה [שֶׁדִּבְּרָה] תּוֹרָה שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת. אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, וַהֲלֹא יַיִן הוּא שֵׁכָר, אֶלָּא (שֶׁרִבָּה) [שֶׁדִּבְּרָה] תּוֹרָה שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת.
רַבִּי אֶלְעָזָר [הַקַּפָּר] אוֹמֵר ״יַיִן״, זֶה מָזוּג, ״שֵׁכָר״, זֶה חַי. אַתָּה אוֹמֵר ׳יַיִן׳ זֶה מָזוּג ׳שֵׁכָר׳ זֶה חַי, אוֹ ׳יַיִן׳ זֶה חַי וְ׳שֵׁכָר׳ זֶה מָזוּג. תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן כ״ח:ז׳) ״וְנִסְכּוֹ (יַיִן) רְבִיעִית הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״ וְגוֹ׳, הָא אֵין נְזִירוּת בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא פְּרִישָׁה.
יַזִּיר – שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִסְּחוֹרוֹתָיו וּמִרְפוּאוֹתָיו. תַּלְמוּד לוֹמַר ״(מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר) [לֹא יִשְׁתֶּה״], מֻתָּר הוּא בִּסְחוֹרָתוֹ וּבִרְפוּאָתוֹ.
חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר – מַגִּיד שֶׁעָשָׂה חֹמֶץ כְּיַיִן. שֶׁהָיָה בְּדִין, הוֹאִיל וְעוֹבֵד אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן [וְנָזִיר אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן], אִם לָמַדְתִּי לָעוֹבֵד שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ חֹמֶץ כְּיַיִן אַף נָזִיר לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ חֹמֶץ כְּיַיִן, וְעוֹד קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם עוֹבֵד עָנַשׁ בּוֹ מִיתָה לֹא עָשָׂה בוֹ חֹמֶץ כְּיַיִן, נָזִיר שֶׁלֹּא עָנַשׁ בּוֹ מִיתָה אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בּוֹ חֹמֶץ כְּיַיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״(וְ)⁠חֹמֶץ יַיִן [וְ]⁠חֹמֶץ שֵׁכָר״ וְכוּ׳, מַגִּיד שֶׁעָשָׂה בּוֹ חֹמֶץ כְּיַיִן. וּכְשֵׁם שֶׁעָשָׂה בּוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת כָּךְ עָשָׂה בּוֹ חֹמֶץ מִצְוָה כְּחֹמֶץ רְשׁוּת.
וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה – וְכִי מַה הִנִּיחַ הַכָּתוּב שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה״ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים״. מַגִּיד שֶׁאִם שָׁרָה עֲנָבִים בְּמַיִם [שֶׁהֵן] בְּנוֹתֵן טַעַם. מִכָּאן אַתָּה דָן לְכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהֵן בְּנוֹתֵן טַעַם, וּמָה אִם יוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם וְאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר הֲנָאָה וְיֵשׁ לוֹ הֶ(יְ)⁠תֶּר לְאַחַר אִסּוּר עָשָׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָר, שְׁאָר אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה וְאֵין לָהֶם הֶתֵּר לְאַחַר אִסּוּר אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָר.
עֲנָבִים – לָמָּה נֶאֱמַר, יֵשׁ לִי בְּדִין עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר, אִם חַיָּב עַל הַיּוֹצֵא מִן הַפְּרִי לֹא נִתְחַיֵּב עַל הַפְּרִי עַצְמוֹ. חַי אַתָּה מְנַסֵּךְ וְאִי אַתָּה מְנַסֵּךְ מָזוּג, הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כְּלָשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן, ״יַיִן״ זֶה מָזוּג ״שֵׁכָר״ זֶה חַי.
יַזִּיר – אֵין נְזִירוּת בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא פְּרִישָׁה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כ״ב:ב׳) ״וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְאוֹמֵר ״וְאֶת עִנְבֵי נְזִירֶ(י)⁠ךָ לֹא תִבְצֹר״, וְאוֹמֵר (הושע ט׳:י׳) ״וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת״, וְאוֹמֵר ״הָאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר״, אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵּן עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֲנָבִים״, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין. לַחִים. לְהָבִיא אֶת הַבּוֹסֶר. אוֹ לַחִים לְהוֹצִיא אֶת הַיְּבֵשִׁים. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וִיבֵשִׁים הֲרֵי יְבֵשִׁים אֲמוּרִים, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַחִים״, לְהָבִיא אֶת הַבּוֹסֶר. שֶׁהָיָה בְּדִין, הוֹאִיל וְחַיָּב בְּיַיִן, חַיָּב בַּעֲנָבִים, מַה יַיִן פְּרִי גָּמוּר אַף עֲנָבִים פְּרִי גָּמוּר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַחִים״, לְהָבִיא אֶת הַבּוֹסֶר. אִסִּי בֶּן (עֲקִיבָא) [עֲקַבְיָא] אוֹמֵר אִלּוּ נֶאֱמַר יְבֵשִׁים הֲרֵי כָּל יָבֵשׁ בְּמַשְׁמָע, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לַחִים וִיבֵשִׁים בַּמֶּה הָעִנְיָן מְדַבֵּר, בַּיּוֹצֵא מִן הַגָּפֶן.
אִי חֹמֶץ יָכוֹל אַף חֹמֶץ שֶׁל תֶּמֶד. תַּלְמוּד לוֹמַר ״חֹמֶץ יַיִן״, הִתִּיר בִּמְעֹרָב שֶׁאֵינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. אֵין לִי אֶלָּא חֹמֶץ יַיִן, מִנַּיִן אַף הַמֵּטִיל מַיִם לְתוֹךְ עֲנָבִים וְהִבְאִישׁוּ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִשְׁרַת״. וּמִנַּיִן אַף מִשְׁרַת בּוֹסֶר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִשְׁרַת״. יָכוֹל לֹא יִתֵּן עַל מוֹחוֹ וְעַל מַגֵּפָתוֹ וְלֹא יֵרֵד בְּתוֹךְ הַגַּת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יִשְׁתֶּה״, מִשּׁוּם שְׁתִיָּה הוּא עוֹבֵר וְאֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם כָּל אֵלֶּה. יָכוֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא בִּשְׁתִיָּה, מִנַּיִן אַף בַּאֲכִילָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַעֲנָבִים... לֹא יֹאכֵל״. לְפִי שֶׁיַּיִן בְּעֹנֶשׁ, אֵין דְּרוּקְטִי בְּעֹנֶשׁ, וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר דְּרוּקְטִי בְּאַזְהָרָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַעֲנָבִים... לֹא יֹאכֵל״.
הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים, הֲרֵי זֶה נָזִיר. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּזִּיר מִכֻּלָּן, וְרַבָּנָן אָמְרֵי אֲפִלּוּ לָא נְדַר אֶלָּא בְּחַד מִנְּהוֹן הֲוֵי נָזִיר. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דַּאֲמַר קְרָא (להלן פסוק ד) כֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיָּין וְגוֹ׳. וְרַבָּנָן, אָמַר קְרָא מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נַמֵּי, הָכְּתִיב מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר. הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ לֶאֱסֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת. יֵין מִצְוָה מַאי הִיא, קִדּוּשָׁא וְאַבְדָּלְתָּא, הֲרֵי מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד עָלָיו מֵהַר סִינָי, אֶלָּא כִּי הָא דַּאֲמַר רָבָא שְׁבוּעָה שֶׁאֶשְׁתֶּה וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר [אָתְיָא] נְזִירוּת חָלָה עַל שְׁבוּעָה. וְרַבָּנַן נַמֵּי הָא מִבָּעֵי לֵיהּ [לֶאֱסֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת]. אִם כֵּן לֵימָא קְרָא מִיַּיִן, מַאי וְשֵׁכָר, שְׁמַעְתְּ מִינָּהּ תַּרְתֵּי. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַיְינוּ טַעֲמָא דִּכְתִיב ״שֵׁכָר״, לְאַלּוּפֵי שֵׁכָר ״שֵׁכָר״ לַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב (ויקרא י׳:ט׳) ״יֵין וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״, מַה נָזִיר, יַיִן הוּא דְלִ(י)⁠תְּסַר אֲבָל שְׁאָר מְשַׁכְּרִין לָא, אַף גַּבֵּי מִקְדָּשׁ יַיִן הוּא דְּלִ(י)⁠תְּסַר אֲבָל שְׁאָר מְשַׁכְּרִין לָא, וְלַאֲפוּקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה דַּאֲמַר אָכַל דְּבֵלָה קִעִילִת וְשָׁתָה דְּבָשׁ וְחָלָב וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ חַיָּב. וְאִי בָּעִית אֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ אִסּוּר חָל עַל אִסּוּר, דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הָאוֹכֵל נְבֵלָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים פָּטוּר. וּלְרַבָּנַן נַמֵּי, הָכְּתִיב מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן. אָמְרֵי לְךָ הָתָם לִמֵּד עַל אִסּוּרֵי נָזִיר שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לֵית לֵיהּ צֵרוּף, דְּתַנְיָא [רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר] כָּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת, לֹא אָמְרוּ כַּזַּיִת אֶלָּא לְעִנְיַן קָרְבָּן.
יַיִן (הֻתַּר) [יֻתַּר] מִכְּלָלוֹ, קַל וָחֹמֶר מִטֻּמְאָה, וּמַה טֻּמְאָה שֶׁהִיא סוֹתֶרֶת הֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ, יַיִן שֶׁאֵינוֹ סוֹתֵר אֵינוֹ דִין שֶׁיֻּ(וֹ)⁠תָּר. אֲמַר קְרָא מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, לֶאֱסֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת.
אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין הֶתֵּר מִצְטָרֵף לְאִסּוּר, חוּץ מֵאִסּוּרֵי נָזִיר, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה מִשְׁרַת. (וְכָל מִשְׁרַת) זְעֵירֵי אָמַר אַף ״שְׂאוֹר [בְּבַל תַקְטִירוּ״]. כְּמַאן, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּדָרִישׁ כָּל, אִי הָכֵי, לְעִנְיַן חָמֵץ בְּפֶסַח נַמֵּי. אֵין הָכִי נַמֵּי, אֶלָּא לַאֲפוּקֵי מִדְּאַבַּיֵי דַּאֲמַר יֵשׁ הַקְטָרָה בְּפָחוֹת מִכַּזַּיִת, קָא מַשְׁמַע לָן אֵין הַקְטָרָה בְּפָחוֹת מִכַּזָּיִת.
אֲמַר אַבַּיֵּי מִמַּאי דְּהַאי ״מִשְׁרַת״ לְהֶתֵּר מִצְטָרֵף לְאִסּוּר הוּא דְּאָתָא, דִּלְמָא לִתֵּן טַעַם כְּעִיקָר [הוּא דְּאָתָא] וַאֲפִלּוּ שָׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן וְיֶשׁ בָּהּ טַעַם יַיִן חַיָּב וּמִכָּאן אַתָּה דָּן לְכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה וּמַה נָּזִיר, שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם וְאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר הֲנָאָה וְיֵשׁ הֶ(י)⁠תֶּר לְאִסּוּרוֹ, עָשָׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָר, כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה וְאֵין הֶתֵּר לְאִסּוּרָן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִדְּרַבָּנָן לְרַבִּי אַבָּהוּ כִּי קָאֲמַר, לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אֲפִלּוּ שָׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְצָרֵף מִפַּת וּמִיַּיִן כַּזַּיִת, חַיָּב. וְרַבִּי עֲקִיבָא, לִתֵּן טַעַם כְּעִיקָר מִנָּא לֵיהּ. נָפְקָא לֵיהּ מִגִּעוּלֵי נָכְרִים, דַּאֲמַר רַחֲמָנָא (להלן ל״א:כ״ג) ״כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ״ לְמֵימְרָא דְּאָסִירֵי [גִּעוּלֵי נָכְרִים, לַאו טַעֲמָא בְּעָלְמָא הוּא וְאָסוּר, הָכֵי נַמֵּי לָא שְׁנָא]. וְרַבָּנָן, הָתָם חִדּוּשׁ הוּא, הָא בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מֻתָּר, וְגַבֵּי גִּעוּלֵי נָכְרִים אָסוּר. וְרַבִּי עֲקִיבָא, לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לִקְדֵרָה בַּת יוֹמָא.
אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל רְבִיעִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין הֶתֵּר מִצְטָרֵף לְאִסּוּר, חוּץ מֵרְבִיעִית שֶׁבְּנָזִיר שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה מִשְׁרַת (וְכָל מִשְׁרַת) מַאי אִ(י)⁠כָּא בֵּין רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי אֶלְעָזָר. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר אֲפִלּוּ אוֹכְלִין. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מַשְׁקִין אִין, מִידִי אַחֲרִינָא לָא.
אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עֶשֶׂר רְבִיעִיּוֹת הֵן (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקכ״ט).
אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״ וְגוֹ׳, לִמֵּד עַל אִסּוּרֵי נָזִיר שֶׁמִּצְטָרֵף זֶה עִם זֶה, לְרַבִּי עֲקִיבָא הָשַּׁתָּא אִסּוּר וְהֶתֵּר מִצְטָרֵף, אִסּוּר וְאִסּוּר מִבָּעְיָא. אִסּוּר וְהֶתֵּר מִצְטָרֵף בְּבַת אַחַת, אִסּוּר וְאִסּוּר בַּזֶּה אַחַר זֶה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ (דְּרָבָא) [דְרַב אָוְיָא] לְרַב אַשִּׁי מִדְּרַבָּנָן נִשְׁמָע לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִי לָא אָמְרֵי רַבָּנָן מִשְׁרַת לִתֵּן טַעַם כְּעִיקָר וּמִכָּאן אַתָּה דָּן לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, לְרַבִּי עֲקִיבָא נַמֵּי מִשְׁרַת לְהֶתֵּר מִצְטָרֵף לְאִסּוּר [לֵימָא] מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. אָמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דְּהָוֵי נָזִיר וְחַטָּאת שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין, נָזִיר, הָא דְּאַמְרִינָן, חַטָּאת, דִּכְתִיב (ויקרא ו׳:כ׳) ״כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ״ יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּלַע תַּלְמוּד לוֹמַר ״בִּבְשָׂרָהּ״ עַד שֶׁיִּבָּלַע בִּבְשָׂרָהּ ״יִקְדָּשׁ״ לִהְיוֹת כָּמוֹהָ שֶׁאִם פְּסוּלָה הִיא יִפָּסֵל וְאִם כְּשֵׁרָה הִיא יֵאָכֵל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהּ. וְרַבָּנָן נַמֵּי, נִהֵיוֵי שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד. מִיצְרָךְ צְרִיכֵי. וְרַבִּי עֲקִיבָא, לְמַאי צְרִיכָא, (א״ל) בִּשְׁלָמָא אִי כָּתַב רַחֲמָנָא חַטָּאת לָא גָמַר נָזִיר מִינָּהּ, דְּחֻלִּין מִקָּדָשִׁים לָא גָמְרִינָן, אֶלָּא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּנָזִיר וְתֵיתֵי חַטָּאת וְתִגְמֹר מִנֵּיהּ דְּהָא כָּל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה קָא גָּמִיר מִנָּזִיר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי לָךְ מִיצְרַךְ צְרִיכֵי, חַטָּאת הֶתֵּר מִצְטָרֵף לְאִסּוּר וְחֻלִּין מִקָּדָשִׁים לָא גָמְרִינָן, וּמִשְׁרַת לִתֵּן טַעַם כְּעִיקָר וּמִכָּאן אַתָּה דָּן לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְרַבִּי עֲקִיבָא, תַּרְוַויְהוּ לְהֶתֵּר מִצְטָרֵף לְאִסּוּר, וַהֲווּ לֵיהּ שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין.
אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים כַּזָּיִת. מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יָיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִלּוּ שָׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כַּזַּיִת, חַיָּב.
תַּנָּא קַמָּא מְדַמֵּי לְהוּ לְכֹל אִסּוּרֵי נָזִיר לִשְׁתִיָּה, וְרַבִּי עֲקִיבָא כֵּיוָן דִּכְתִיב ״לֹא יֹאכֵל״ מָה אֲכִילָה כַּזַּיִת אַף כָּל אִסּוּרִין כַּזָּיִת.
תָּנוּ רַבָּנָן ״וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל״, לְחַיֵּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, מַה כָּאן שֶׁהוּא מִין אֶחָד וְהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת וְחַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ [וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ], לְאַתּוּיֵי חַמְרָא חַדְתָא וְעִנְבֵי.
פַמִןַ אלכַ׳מרִ וַאלּמֻסכִּר מִנהֻ יַתַּנַסַּכֻּ חַתַּי׳ כַ׳לִ כַ׳מרִ וַכַ׳לִ מֻסכִּרֵ לַא יַשׁרַבֻּ וַכֻּלֻּ נַקִיעִ אַלּעִנַבִּ לַא יַשׁרַבֻּ וַעִנבַּא רֻטבַּא וַיַבִּסַא לַא יַאכֻּלֻ
אזי מן היין והמשכר, ממנו יבדל, אפילו חמץ יין וחמץ משקה משכר לא ישתה, וכל-מי השרית הענבים לא ישתה, וענבים לחים או יבשים לא יאכל.
וכל משרת ענבים – משרת הצמוקים, גזור מדברי המשנה ״כדי שישורו מבעוד יום״. ואכן אמרתי צמוקים כי הענבים לא מושרים אלא נסחטים.
ושכר – הנזכר בנזיר הוא רק מהיין במיוחד, ו׳שכר׳ הנזכר בכהנים כלומר ״יין ושכר אל תשת״ (ויקרא י׳:ט׳) כלל כל המשכרים מיין התמרים וכיו״ב, וכבר הטיב התרגום להבחין ביניהם.
מיין ושכר – כתרגומו: מחמר חדת ועתיק, שהיין הישן משכר.
כל משרת – לשון צביעה במים וכל משקה, ובלשון משנה יש הרבה: אין שורין דיו סמנין (משנה שבת א׳:ה׳), נזיר ששרה פתו ביין (בבלי פסחים מ״ד:).
מיין ושכר – Understand this as the Targum does: he shall abstain from new (יין) and old wine (שכר). The latter is called שכר, "intoxicating drink", because wine makes one intoxicated when it is old.
וכל משרת – The word משרת denotes "steeping" in water or any other liquid. In the Mishnaic language there are many examples of this, e.g., (Shabbat 17b): "One must not soak (שורין) ink-materials and dyes in water on the eve of Sabbath"; (Nazir 34b): "A Nazarite who steeped (שרה) his bread in wine".
פס׳: מיין ושכר יזיר – לעשות יין מצוה כגון קידוש היום. כיין הרשות.
יין ושכר – הוא יין הוא שכר לפי שהיין משכר אלא שדברה תורה שתי לשונות כאחד. וכן שחיטה וזביחה אחת היא וכן הרמה וקמיצה אחת היא. וכן בנגע שפלה היא עמוקה אלא שדברה תורה בשתי לשונות. וכן אות או מופת אחד הוא. רבי אלעזר הקפר אומר יין זה מזוג. שכר זה חי. והתרגום אומר חדת ועתיק. יזיר זו פרישה. וכן הוא אומר (ויקרא כ״ב:ב׳) וינזרו מקדשי בני ישראל.
חומץ יין וחומץ שכר – מלמד שעשה בו חומץ כשכר.
וכל משרת ענבים לא ישתה – שאם שרה ענבים במים שהם בנותן טעם. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה.
ד״א: וכל משרת ענבים – זה השורה פתו ביין. וענבים זה פרי עצמו מלמד 1שאין עונשין מן הדין.
לחים – להביא את הבוסר.
ויבשים – להביא כל יבשין:
1. שאין עונשין מן הדין. כי אם על משרת ענבים חייב ענבים עצמן לא כל שכן:
משרת ענבים – פירש מנחם (מחברת ערך שרת): {מגזרת} ושרת את אחיו (במדבר ח׳:כ״ו), והרי המ׳ כמו מ׳ של מרמס (ישעיהו י׳:ו׳), ושל משמר (בראשית מ׳:ג׳), ושל משמן בשרו ירזה (ישעיהו י״ז:ד׳).
ולא יתכן לשון שירות כי אם אצל עבודת בני אדם לאדוניהם.
לכן אומר אני: שמשרת מחטופי למד פעל הוא – מגזרת: שרה, כמו: מקנת כסף (שמות י״ב:מ״ד) – מגזרת: קנה.
ופרשתו, אם לא נמצא במקרא, נמצא בלשון התלמוד (בבלי נזיר ל״ז.): נזיר ששרה פתו ביין. ואם מלשון המקרא, הרי מצינו בירמיה: אם לא שריתיך לטוב (ירמיהו ט״ו:י״א), ופרשו1 כמו: משרא קיטרין שבדניאל (דניאל ה׳:י״ב), כלומר: פתחתיך מן האזיקים כמעשה שהיה. ואמר: שריתך, כמו: וזרתי פרש על פניכם (מלאכי ב׳:ג׳) – מגזרת: זרה הלאה (במדבר י״ז:ב׳).
אף כאן, משרת ענבים – כל מה שנבדל ונופל מן הענבים, כאדם הנבדל וניתר מקשר הכבלים והזיקים שקשור בהם.
1. השוו דונש עמ׳ 36.
משרת ענבים IN WHICH GRAPES HAVE BEEN STEEPED: Menaḥem explained1 that the word משרת comes from [the root sh-r-t, the same root as in the phrase] (8:26) “he shall serve (ושרת) with his brothers.” [According to that explanation,] the mem [at the beginning of the word משרת] is like the mem at the beginning of the word מרמס (“a trampled thing”; Is. 10:6) or משמר (“custody”; Gen. 40:3) or משמן (“fatness”), in [the phrase] (Is. 17:4) “the fatness (משמן) of his body will become lean.”2
But [that explanation is incorrect;] words [from the root sh-r-t are] connected to the idea of “service” and are used only in the context of human beings serving their masters.
Accordingly I say that the word משרת is from a root with a final weak letter, the root sh-r-h.⁠3 It is like the word מקנת (“purchase”) from the root q n h, as in the phrase (Ex. 12:44), “a monetary purchase (מקנת).”4
Even if its explanation5 may not be found in the Bible, one may find it in talmudic Hebrew, as in the phrase (Naz. 36a) “a Nazirite who soaked (ששרה) his bread in wine.”6 And if [one insists on finding an example] in the Bible, one could cite Jeremiah (15:11), “I release you (שריתיך) for a better fate.” [The Hebrew word שריתיך in that phrase] was interpreted7 as meaning the same thing as [the Aramaic word משרא, in the phrase] (Dan. 5:12) “to untie (משרא) knots.” In other words, [in the phrase in Jeremiah, God is saying to Jeremiah] “I untie your chains,” which is what actually happened [to him].⁠8 [The vocalization of the word] שֵׁרִיתִיךָ [is standard; it] is like [the vocalization of the word] וְזֵרִיתִי in the phrase (Mal. 2:3) “I will throw (וְזֵרִיתִי) dung upon your faces,” which is [from the root z-r-h,] like זְרֵה in the phrase (Num. 17:2) “Throw (זְרֵה) far away.”9
So here also the phrase משרת ענבים means that which was detached and exuded from the grapes, like a person who is detached and untied from the knots of the chains and shackles in which he had been tied up.⁠10
1. See Maḥberet, s.v. sh-r-t.
2. In other words, Rashbam is writing that the preformative mem makes sense not just according to his own explanation, which follows, in which the root of משרת is seen as sh-r-h. Following Menaḥem’s explanation it also makes sense to see the mem as a preformative element added to the root sh-r-t.
3. Rashbam’s explanation of the root of the word would be accepted by all modern grammarians. See e.g. BDB, sh-r-h II.
4. In other words, the final tav in משרת is not one of the letters of the root. The root is sh r-h. The final heh of the noun משרה becomes a tav for the same reason that the final heh of the noun מקנה becomes a tav in the word מקנת – because it is in the construct state.
5. The Hebrew here reads ופרשתו אם לא נמצא במקרא נמצא בלשון התלמוד. The word ופרשתו is very unusual. Rosin, in RSBM (p. 158) argues that the word simply means explanation (פירוש). He cites Rashi and Ibn Ezra’s commentaries to Est. 4:7 as proof.
I would hesitatingly suggest that ופרשתו may be a corruption of the word ודוגמתו or וחבירו. In any case, the meaning of Rashbam’s comment is clear.
6. This example is also cited by Rashi in his commentary here. Still Rashi’s explanation of the meaning of the root sh-r-h differs somewhat from that of Rashbam. Rashi feels that the word connotes soaking for the sake of coloring an item.
7. See Rashi there, following Dunash, Teshuvot, p. 36.
8. See Dunash, ibid., who cites Jer. 40:4 and 42:2 as proof that God’s words in Jer. 15 were fulfilled. See the criticism of that explanation by Rashbam’s brother, Rabbenu (Jacob) Tam, in his comments on Dunash, ibid.
9. The comparison of the verbs sh-r-h and z-r-h is also taken from Dunash, ibid.
10. Rashbam and Dunash are correct that the root sh-r-h can mean to untie, at least in Aramaic and in later Hebrew. Their explanation of the difficult phrase in Jer. 15 is distinctly possible. Rashbam is also correct that the root of משרת here is sh-r-h. But most moderns would take issue with his claim that the root sh-r-h here means the same thing that it means in Jer. See e.g. BDB who argues that there are two separate roots sh r-h in Hebrew – one meaning “to soak” and the other meaning “to untie.”
וטעם מיין ושכר – אם נדר להיותו נזיר וקדוש, מיין ושכר יזיר, על דעת המעתיקין: ששכר גדול מן התירוש (ספרי במדבר ו׳:ג׳).
ואחרים אמרו: שכר ממש, כל דבר שישתכר האדם ממנו.
וטעם חמץ יין והמשרה והענבים לשום גדר כדי שירחק מן היין כלל. ובאשת מנוח פירש: כל טומאה, כל אשר יצא מגפן היין (שופטים י״ג:י״ד).
משרת – אין לו חבר, והתי״ו לסמיכת לשון נקבה, וטעמו: כל דבר שימס עם ענבים.
ויש אומרים: משקה מבושל.
[HE SHALL ABSTAIN FROM WINE AND STRONG DRINK.] Its meaning is, if he took a vow to be a Nazirite and holy, then he shall separate himself from wine and strong drink. According to the transmitters of tradition, shekhar (strong drink) is aged wine.⁠1 Others say that shekhar is to be taken literally; it refers to any drink that intoxicates a person.
[HE SHALL DRINK NO VINEGAR OF WINE…NEITHER SHALL HE DRINK ANY LIQUOR OF GRAPES, NOR EAT FRESH GRAPES.] This explains the oath.⁠2 He must distance himself from anything connected to wine.⁠3 In the account of the wife of Manoah,⁠4 Scripture states, and eat not any unclean thing (Jud. 13:7). She5 may not eat of any thing that cometh of the grape-vine (Jud. 13:14).
LIQUOR OF. The word mishrat (liquor of) is not found elsewhere in Scripture. The tav indicates that the word is feminine and is in the construct. Mishrat anavim refers to anything that has been mashed with grapes. Others say that mishrat anavim refers to a cooked drink.⁠6
1. In other words, shekhar refers to old wine while yayin refers to young wine. See Targum and Rashi.
2. Taken by the Nazirite.
3. Hence he must not eat any grapes or grape products even if they are not intoxicating.
4. The mother of Samson.
5. Samson's mother.
6. Made from grapes.
ונזירות – לשון כתר, ולשון הפרשה.
מיין ושכר יזיר – לשון הפרשה, כי נזר אלהיו על ראשו (במדבר ו׳:ז׳) – לשון כתר.
משרת, וכל משרת – לומר שהיתר מצטרף לאיסור, דברי רבי עקיבא (בבלי נזיר ל״ז.), שאם אכל חצי זית פת עם חצי זית ענבים חייב. ודין זה אינו אלא בנזיר, דאמר ר׳ יוחנן (בבלי פסחים מ״ג:): בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור, אלא בנזיר, דחידוש הוא, ומחידוש לא גמרינן. ובפסחים בפרק אילו עוברין (בבלי פסחים מ״ה.) מפרש: משום דהוי חטאת ונזיר שני כתובים הבאים כאחד – אין מלמדין.
ורבותינו אמרו (בבלי פסחים מ״ד:): משרת וכל משרת – ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים, ויש במים טעם יין, חייב אם שתאן, והוא הדין לכל איסורין שבתורה שטעם אסור כעיקר, אבל אינו לוקה עליו, כדפר׳ בחולין1 (עיין תוספות חולין צ״ח:-צ״ט. ד״ה ״רבא״ בשם רבי יוסף מאורליינ״ש).⁠2 ו⁠{ה}⁠טעם משום דשאר איסורין לא ילפינן מנזיר, אלא מן הדין, ואין עונשין מן הדין (בבלי סנהדרין נ״ד.), והאי לאו חידוש הוא, דבמדין נמי אסר טעם כעיקר, ולאו שני כתובין הבאים כאחד נינהו, דמצרך צריכי.
1. עיין במבוא למהדורה זו.
2. בתוספות שם מובא: ״והרב רבי יוסף מאורליינ״ש היה מפרש דאע״ג דטעם כעיקר דאורייתא לא לקי אטעם אפי׳ שלא במינו דרבי יוחנן סבר לה כר״ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים וליכא אלא עשה דתעבירו באש דמצריך ליבון והגעלה״. בתוספות גם מובא שר״ת חלק ומה ש״השיב לו״.
The [Hebrew term] Nazir is language of a crown, and language of separation:
HE SHALL SEPARATE HIMSELF FROM WINE AND STRONG DRINK is language of separation, “because his separation to God is on his head” (Numbers 6:7) is language of crown.
HE SHALL NOT DRINK JUICE OF GRAPES – [teaches] that permitted [food] combines with prohibited [food]; these are the words of Rabbi Akiva, that if one ate a half-olive-bulk of bread with a half-olive-bulk of grapes, he is liable (Nazir 37a). This ruling is only for a Nazirite, as Rabbi Yohanan said: In the entire Torah, permitted [food] does not combine with prohibited [food], but [it only does] for a Nazirite, as it is an innovative [law], and we do not derive from an innovative law [to other, less-innovative laws] (Pesachim 43a). In Pesachim, in Chapter “Eilu Overin,” it explains that since sin-offering and Nazirite are two verses which come as one, we do not learn [other cases from them] (Pesachim 45a).
Our Rabbis said: “juice” and “any juice” – places the taste as [the actual prohibition] (Pesachim 44b), as if one soaked grapes in water, and the water contains the taste of wine, he is liable if he drank it, and this applies to all prohibitions in the Torah that the taste of the prohibition is as [the actual prohibition], but one does not receive lashes for it, as I explained in Chulin (Tosafot Chulin 98a-99b, s.v. Rava). The reason is that other prohibitions are not derived from Nazirism, rather from an “a fortiori” [deduction], and we do not punish based on an “a fortiori” [deduction] (Sanhedrin 54a). This is not an innovation, as in Midian they also prohibited the taste as [the actual prohibition], and they are not verses which come as one, as [both] are necessary.
מיין ושכר יזיר – יין הוא הישן, שכר הוא התירוש, ואחרים אמרו כי היין הוא היין החדש ושכר הוא היין הישן שהוא משכר, כאשר כן תרגם אונקלוס מחמר חדת ועתיק, והוא נצטוה שיתרחק מחמשה דברים היוצאים מן הגפן, היין והענבים והצמוקין וחרצן וזג, ועל כל אחד מחמשה אלו עובר בלאו, והבוסר בכלל ענבים הוא, והחומץ בכלל יין הוא לפי שמתחלה היה יין ואסורו לא הופקע בחמוצו, ואמרו במסכת נזיר אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין וסחט אשכול של ענבים ושתה, לוקה חמש.
וע״ד הקבלה איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, כבר בארתי לך בסדר אמור, כהן גדול דוגמת מי הוא, הנה הנזיר למעלה ממנו כי הוא למעלה מן המדות דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלת הנזירות נקרא נזיר מלשון כתר, וזהו כי נזר אלהיו על ראשו, תער לא יעבור על ראשו, גדל פרע שער ראשו, וקדש את ראשו, וזהו כי יפליא מלשון פלאות חכמה, ולנדור נדר מקום הבינה, והוא מוזהר מג׳ דברים, מן היין ומן התגלחת ומטומאת המת, ועשה הכתוב בזה שלשה חלקים הזכיר בהם שלשה פעמים כל ימי, חלק ראשון כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו׳, חלק שני כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו, חלק שלישי כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבא. הוזהר מן היין וטומאת המת כדי להתרחק מן השמאל, הוזהר בתגלחת לפי ששערותיו של אדם הם כחו, וכן בשמשון (שופטים ט״ז:י״ז) אם גלחתי וסר ממני כחי, ואין להם סוף והם גדלים כל ימי חיי האדם גם אחר מותו אם יעמוד במקום לח, וכל זה ירמוז לענפי השם ונטיעותיו וכחותיו שהם הויות דקות ופנימיות והן עשויות כעין חוטי שלהביות המתפשטות לכל צד ואין להם סוף ותכלית ואין להם קץ, ועל כן נצטוה לגדלם, הוא שאמר גדל פרע שער ראשו, והוזהר שלא יכרות אותם כי נזר אלהיו על ראשו, ואם יכרות שער ראשו שהוא דוגמת הנטיעות יהיה כמקצץ ומפריד השם מענפיו.
והנה שמשון כשנכרת שער ראשו נחשב לו כמקצץ ומיד סר כחו מעליו, והוא כח ה׳, וזהו לשון ותאלצהו, שיחזור למדת הדין, קרי ביה ותאצלהו, והוא מניעת האצילות שנסתלקה ממנו רוח נבואה לפי שכח השם סר מעליו בעבור שקצץ. וצותה תורה בנזיר כשיגלח ראשו שיתן שערותיו על האש אשר תחת זבח השלמים, מפני שהם קדש ודוגמא לקדש, והחמיר בו הכתוב יותר מכהן גדול שלא יטמא לאביו ולאמו, והבין כל כי הנזיר בשערותיו הוא דוגמא, ואמרו רז״ל חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה ולקו, אבשלום בשערו שאול בצוארו שמשון בכחו אסא ברגליו צדקיהו בעיניו. ועל ההויות האלו אמר שלמה (שיר השירים ה׳:י״א) קוצותיו תלתלים, וכן דניאל (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, וזה מבואר.
ושכר שהזכיר הכתוב על כל דבר שישתכר האדם ממנו, [והוא יין ושכר האמור באהרן ובניו בבואם לאהל מועד (ויקרא י׳:ט׳)]. ומלת חרצנים אין לה חבר בכל המקרא, וכן מלת זג, והנה חרצן הוא הגרעין וזג הוא הקליפה שהיא מבחוץ. והחכם רבי אברהם פירש בהפך חרצן הוא החיצון וזג הוא הפנימי.
מיין ושכר יזיר, "he must abstain from wine and alcoholic drink.⁠" In this verse the word יין refers to wine which has aged appropriately, whereas the word שכר refers to new wine which has not yet fermented. According to Onkelos the meaning is exactly the reverse, and it would preclude the need to desist from alcoholic drink which does not originate from grapes.
The Nazirite is forbidden the use of five grape-products: 1) wine; 2) grapes; 3) raisins; 4) the kernel; 5) the skin. Consumption of either of these five items is considered as a separate violation of the commandment legislated here. Unripe grapes are included under the heading "grapes,⁠" whereas vinegar is considered part of the prohibition "wine,⁠" seeing it had been wine before it turned into vinegar. The element causing it to be prohibited is not perceived as having departed from the liquid which deteriorated into vinegar. The Talmud Nazir 38 rules that if a Nazir ate fresh grapes together with dry grapes and kernels and skins and he squeezed out a cluster of grapes, he has violated 5 commandments and is liable for them separately. (to receive 5 times 39 lashes).
A kabbalistic approach: in connection with the words איש כי יפליא, I have already explained on Leviticus 21,10 what the High Priest represented. Here the Torah teaches that the Nazir is on a spiritually even higher level than the High Priest. The High Priest's dominating attribute (emanation) is that of חסד, whereas the predominant attribute of the Nazir is בינה, which is ranked higher than חסד in the list of emanations. Seeing he is "crowned" with this attribute the Torah calls such a person נזיר, a reference to the נזר, crown, which is worn by the High Priest. This is the meaning of the words "the crown of his God is on his head,⁠" (verse 7). Because of all this "a razor shall not cross his head" (verse 5), "the growth of his hair on his head shall continue growing" (verse 5), "his head shall be sanctified" (verse 11). All of this is subsumed under the heading כי יפליא, "a display of superior wisdom.⁠" Converting such wisdom into something concrete requires the attribute בינה and this is described in the Torah by the words לנדר נדר. The part of the brain in which vows originate is the part where the attribute בינה is located.
The Nazir is warned concerning three separate matters: 1) consumption of wine; 2) shearing the hair on his head; 3) becoming ritually impure through contact with a corpse directly or indirectly. The Torah divides these prohibitions into three separate ones by writing the words כל ימי נזרו, "all the days his vow is effective,⁠" between each of them. The first time this expression occurs is in verse 4 in connection with the grapes. The second time it occurs in verse 5 in connection with the prohibition to shave or trim his beard. The third time it occurs in verse 6 in connection with observing mourning rites.
The reason the Nazir must not drink wine or become ritually impure is to keep his distance from forces which are beholden to the "left side" of the emanations, the part which is perceived of as representing spiritually negative influences. On the other hand, he is warned not to shave as hair represents strength as we know from Samson. The moment Samson agreed to have his hair cut his "spiritual" strength disappeared and he was no better than any other ordinary mortal. He regained his prowess only after his hair had grown back (Judges 16,17 as well as Judges 16,22). As I have mentioned previously, hair grows incessantly and continues to grow even after death if the corpse is in a moist environment. Each single hair is a symbol of the far-flung activities of the Lord, activities which deal with minute details, just as every single hair seems by itself insignificant. Hairs represent continuous develop- ment in all directions of the globe. As a reminder of this concept of God the "All-Present,⁠" the Nazir is commanded to give the hair full and unrestrained opportunity to keep growing This is the mystical dimension of the words גדל פרע שער ראשו. The Nazir is cautioned not to destroy any part of his hair by means of a razor seeing that "it is the crown of God on his head" (verse 7). Were he to cut this hair this would be equivalent to heresy practiced by an ordinary Israelite, something which the sages called קצץ הנטיעות "destroying saplings planted by God through cutting them (spiritually).⁠" It is similar to separating the holy name of the Lord from His "branches.⁠"
When Samson allowed his hair to be cut his physical strength departed from him immediately and the prophet Samuel (himself a Nazir and author of the Book of Judges) describes what happened to him in these words: ותאלצהו, "she nagged him constantly.⁠" The word has a connotation of the attribute of Justice, i.e. the sages suggest that when reading these words we should reverse the letters ל-צ to read the word as ותאצלהו, as if it meant that Delilah had succeeded in denying Samson the spiritual input which had been the source of his physical prowess.
Once the time arrives for the Nazir to cut his hair at the end of the term of his abstinence, the Torah commanded that he should place his shorn hair "on the fire which is below his peace-offering" (verse 18), seeing that this hair had become sanctified and is a symbol of something holy. Regarding the rule of not being allowed to become ritually defiled, the Torah applied a more stringent ruling to the Nazir than to the High Priest. Though the High Priest must also not participate actively in the funeral of his father or mother, the Torah does not say anything about his hair being burned after it is trimmed, (which occurs frequently). This makes it plain to the people that the Nazir is a model of sanctity.
Our sages (in Sotah 10) say that there are 5 types of people who, though they were created in the Divine image, were nevertheless punished. They were: Avshalom who was punished by being hung and subseqently speared by his hair. King Shaul who was killed by his neck (through the sword). Shimshon was punished by losing his physical prowess. King Assa of Yehudah was punished by being paralyzed in his legs. King Tzidkiyahu was punished by having his eyes gouged out by the Babylonians. Concerning the procedure prescribed for the Nazir, Solomon (Song of Songs 5,11) said קוצותיו תלתלים "his locks are curled.⁠" Also Daniel 7,9 speaks about this hair when he said: "the hair of his head is like clean wool.⁠"
The meaning of the word שכר in our verse refers to any agent capable of causing man to become intoxicated. The word חרצנים is unique in the Bible just as is the word זגין. The former refers to the seeds inside the grapes, the latter to the skin on the outside. Rabbi Avraham Ibn Ezra thinks that it is the other way around.
מיין ושכר יזיר – רוצה לומר מכל יין, חדש או ישן. ונקרא היין הישן ׳שֵׁכָר׳, להיותו יותר חזק ויותר משכר. וכן היין או השכר שנשתנה ונעשה חומץ אסור לנזיר לשתות מן החומץ, שנאמר: חֹמץ יין וחֹמץ שכר לא ישתה. ואין צריך לומר החומץ, שהוא מן היין בעצמו, אבל אפילו נִשרו ענבים במים או במשקה אחר אסור לו לשתותו, שנאמר: וכל משרת ענבים לא ישתה. ואין צריך לומר זה, שהוא באופן⁠־מה מסוג היין, אבל גם הענבים אסור לו לאכלם; ולא הלחים לבד, אלא אפילו היבשים, שנאמר: וענבים לחים ויבשים לא יאכֵל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

מיין ושכר יזיר – לא יסגף עצמו בצום, שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז״ל, ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים, אבל יפריש עצמו מן היין, שבזה הוא ממעט את התפלה מאד ומכניע יצרו, ולא יתיש כחו בזה כלל.
מיין ושכר יזיר, he is not to flagellate himself, or practice fasting, but only to abstain from wine and intoxicating liquids. The former methods of self-denial would result in a diminished ability to serve the Lord with all one’s faculties. Flagellation, a common practice among certain types of monks and “holy men,” is not allowed, but becoming a teetotaler does reduce the urge to let oneself go and engage in demeaning activities due to drunkenness
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

שהיין משכר. כלומר למה נקרא חדש יין וישן שכר, ומפרש על שם שמשכר:
לשון צביעה. פי׳ דבר שמטבילין במים או בשאר כל משקה, דעל כיבוס שהוא לטבילה מתרגם ויצבע, כמו שפירש״י בסוף פ׳ תזריע:
Wine intoxicates. Meaning why is new wine called יין (wine) while old wine is called שכר (lit. intoxicating)? The answer is because it is [more] intoxicating.
Denotes adding color. Meaning [the adding of color by] the soaking of something in water or any other liquid. Because for the term כיבוס (lit. washing) which refers to immersion [in a mikveh] the Targum translates with the word ויצבע (related to the word for coloring), as Rashi explains at the end of Parshas Tazriah (Vayikra 13:58).
מיין ושכר יזיר – אם נדר להיות קדוש אז מחייב הוא להתרחק תחלה מן היין, ומכל דבר שישתכר האדם ממנו, וטעם שזכר הכתוב יין ושכר כתבנו (ויקרא י׳ ט׳):
חמץ יין – בעבור יתרון קדושתו יזהר אף מן החומץ אעפ״י שאינו משכר, וכן מן הענבים:
וכל משרת ענבים – כל משקה ששרו בהן ענבים עד שנמוחו ונמסו:
מיין ושכר יזיר – לא יסגף עצמו בצום שממעט במלאכת שמים ולא יצער גופו במכו׳ פרושים כמנהג צבועים, אבל יפריש עצמו מן היין, שבזה הוא ממעט את התיפל׳ מאד ומכניע יצרו ולא יתיש כחו בזה כלל (רע״ס). כי לא ירע בעיני ה׳ השותה יין שלא בדרך שכרות, והמטיב לבו בו לפקח שכלו בתורה, כאמרם חמרא וריחני פקחין הבו לדרדקי חמרי כי היכי דלימרו, וכן אין חפץ להשם הנודר נזירות מתוך כעס עם בני ביתו, או דרך הגזמה, לא כן הוא, רק הירא פן יצרו ידיחנו לעשות רע, ורוצה לפרוש עצמו מהנאת העולם ובפרט מן היין הבוגד הגדול המבלבל הדעת, זהו אשר יזיר להשם להתקדש ולהתבודד להשם (רמ״א).
מיין ושכר – ת״א ויב״ע חמר חדת ועתיק וכפירש״י שהיין הישן משכר, ובספרי אמרו והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין אלא שדברה תורה שתי לשונות, ר״א הקפר אומר יין זה מזוג שכר זה חי מדכתב הסך נסך שכר לה׳ חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג; ואף דלשון יין ושכר אל תשת הנאמר בכהנים (שמיני י׳) יבואר מלת שכר על שאר משקין המשכרין (ע׳ כריתות פ׳ אמרו לו), וכ״ע הרמב״ם בפ״ה מביאת מקדש כהן ששתה משאר משקין המשכרין ועבד עבודה לוקה (וע׳ בקרבן אהרן שם בת״כ בביאור דעת הרמב״ם בזה), מכל מקום הכא בנזיר הקבלה תכריע שאין המובן במלת שכר רק ביוצא מן הגפן, וכ״פ הרמב״ם (פ״ה מנזיר) שכר של תמרים או של גרוגרת וכי״ב מותר לנזיר, ושכר זה שנאסר עליו בתורה הוא השכר של תערובת היין, עכ״ד. (ומן התימה על סוף דבריו אלה שהוא נגד הספרי, דמבואר בו שהשכר הוא חי והיין הוא מזוג), והראב״ע העתיק תחלה דרז״ל ואמר, על דעת המעתיקים שכר גדול מהתירוש, והוסיף ואחרים אמרו, שכר ממש כל דבר שישתכר האדם ממנו, ע״כ. ודע כי אחרים אלו הם הקראים הממאנים בקבלת רז״ל (ע׳ כוזרי מ״ג סי׳ מ״ט), ונתן הראב״ע בזה מכשול לאחרונים, המתרגמים שכר (אנדרע שארפע געטראֶנקע) הפך דעת המקבלים האמתיים.
משרת – מן שְרָא שענינו בארמית התר קשר, ומזה שורה פתו {פסחים מ״ד:}, שחלקיו מתפרדים.
infusion of (mishrat). From shera, which in Aramaic means “untying a knot”; from this is derived the expression shoreh pitto (“soaking his bread”), since it dissolves into pieces.⁠1
1. {Translator's note: This expression appears, for example, in Mishnah Nazir 6:1: “Rabbi Akiva says, ‘Even if he [the nazir] soaked his bread [sharah pitto] in wine and it contains enough to combine to the size of an olive, he is liable.’”}
מיין ושכר יזיר – עליו לשרטט את מעגל ההרחקה מיין ושכר. נאסר על הכהנים לפני עבודתם במקדש, וכן על מורי ההוראה בבואם להכריע בשאלות הלכתיות, לשתות כל משקה משכר (ויקרא י, ט–יא). איסור דומה – בהיקף רחב יותר – מוטל על הנזיר בעת נזירותו: הוא מצווה לפרוש מיין ומכל היוצא מן הגפן. הכהנים ומורי ההוראה חייבים לפרוש – בעת העבודה במקדש והוראת ההלכה – מכל דבר משכר, אפילו משתיית רביעית מצומצמת. לעומת זאת, האיסור המוטל על הנזיר מוגבל ליין, אך איסור זה הורחב לכלול את כל היוצא מגפן היין: הנזיר חייב לפרוש מכל דבר המזכיר את היין, אפילו אם אינו משכר כלל ועיקר.
כל עוד הוא נזיר, עליו לכוון ליבו למקדש ולתורה; כל עוד הוא נזיר, מוטל עליו להיות כהן ומורה בכל עת. והאיסור על כל היוצא מגפן היין משמש לו כאזהרה מתמדת: כנזיר, ניתן לו התפקיד לזכך את מחשבותיו ורגשותיו; לפיכך הוא מחויב לשמור על צלילות הדעת ומנוחת הנפש הנדרשות לתפקיד זה.
״מיין ושכר״. מצאנו לשון דומה בספר ויקרא (י, ט). שם – לפי ההלכה שנפסקה ברמב״ם (הלכות ביאת המקדש א, א) – ״שכר״ בא כתוספת ביאור ל״יין״, ופירושו: ״כדרך שכרותו״; בנוסף, הוא בא להרחיב את גבול האיסור ל״שאר משכרין״, דהיינו כל משקה משכר (עיין כריתות יג:; שו״ת הרשב״א א, שסג). אולם כאן מוסיף הכתוב פרטים שונים: חומץ, ענבים, חרצנים, זג; לפיכך גם ״שכר״ יתבאר כאן רק כפרט של הכלל האמור בפסוק ד: ״מכל אשר יעשה מגפן היין״. נמצא ש״יין״ הוא ״יין מגיתו״, יין חדש בתוך ארבעים היום הראשונים להיווצרותו; ואילו ״שכר״ הוא ״יין ישן״, שכבר הפך להיות דבר המשכר. לכן תרגם אונקלוס: ״מחמר חדת ועתיק״.
מבנה פסוקים ג–ד כולו הוא מבנה של ״פרט וכלל ופרט״: ״⁠ ⁠׳מיין ושכר יזיר׳ פרט, ׳מכל אשר יעשה מגפן היין׳ כלל, ׳מחרצנים ועד זג׳ חזר ופרט. פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי (כגון חומץ [רש״י]) אף כל פרי ופסולת פרי״ (נזיר לד:). (מבנה כזה נידון כ״כלל ופרט וכלל״ [עיין פירוש, ויקרא יא, ט], אלא שבמבנה של ״פרט וכלל ופרט״, הכלל היוצא מהפרט הוא מוגבל יותר: ״אי איכא פרטא דדמי משני צדדין מרבינן, בחד צד לא מרבינן״ [נזיר לה:].)
וכל משרת ענבים – בארמית, ״שרה״ פירושו: לרפות, להמיס, לרופף (ומכאן ״שרא״: ״להתיר״ איסור), לשים בתוך נוזל. תיבה זו מופיעה בכתוב רק כאן, ויש לפרשה במשמעות האחרונה. גם ״שִׁרְיוֹן״ נגזר כנראה משורש זה. ״שִׁרְיוֹן״, כסות מגן במלחמה, עשוי ממתכת רכה – הווי אומר, מתכת שנעשתה נוחה לכיפוף על ידי החיבור הרופף של קשקשי המתכת.
הגמרא בנזיר (לז.) מביאה שני פירושים ל״משרת ענבים״. פירוש אחד: ״שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין״. לפי פירוש זה, יש לנו כאן דוגמה לכלל של ״טעם כעיקר״: אם חומר של איסור נבלע בחומר של היתר, והוא ניכר שם בטעמו בלבד, הרי איסורו נשאר בתוקפו. הפירוש השני הוא: ״שרה פיתו ביין ואכל כזית מפת ומיין״. במקרה כזה ״היתר מצטרף לאיסור״: הלחם המותר מצטרף עם היין האסור להשלים שיעור של כזית. לפי פירוש זה, הדין האמור כאן נוהג רק באיסורי נזיר (עיין פירוש, ויקרא ו, יא; להלן לא, כג).
מיין ושכר יזיר – היל״ל יין ושכר וחומץ יין וכו׳ לא ישתה בפרט לשטת הספרי דסתמא כר״ש והוא ס״ל (נזיר דף ד׳) שאינו נזיר עד שידור מכולם ואיך אמר שיזיר ויהיה נזיר מיין ושכר לבד כמ״ש בגמ׳ שם, וע״כ פי׳ שבא להורות שיזיר אף מיין ושכר של מצוה כגון שנשבע לשתות יין, או יין של מעשר שני או כהן ביין תרומה שמצוה לשתותו, וע״כ אמר לשון יזיר שמציין שפרישת היין הוא מצד גודל כח הנזירות ומציין שדוחה מצוה אחרת שפעל יזיר מציין הפרישה החלוטה בכל אופן, [ופלפל בזה שיש ללמוד מאונן שאסור ביין מעשר כמ״ש לא אכלתי באוני ממנו ולא הותר ביין מצוה וכן נזיר לא יותר ביין [ומ״ש אף נזיר לא נעשה וכו׳ פי׳ שלא נעשה יין מצוה כיין רשות לשאינו נזיר, או שיש לגרוס אף נזיר נעשה בו יין מצוה כיין רשות ופי׳ כיין רשות לנזיר] ע״ז משיב שאונן שאני שגם אכילת מצוה אסור לאכול קדשים ומעשר אבל נזיר שלא נאסר רק יין י״ל שיין מצוה מותר, ואינו נאסר כיין רשות של נזיר, וע״ז עשה יוכיח מעובד במקדש ודחה שעובד חמור שחייב מיתה ולכן צריך קרא, וריה״ג ס״ל דצריך קרא ללמד שמה שצוה לשתות יין בירושלים הוא בשאר כל אדם חוץ מנזיר]:
מיין ושכר יזיר – ת׳ אונקלוס ויונתן חמר חדת ועתיק, שהיין הישן משכר. והנה במ״ש יין ושכר אל תשת (ויקרא יו״ד ט׳) פי׳ בספרא שם וכריתות (דף י״ג ע״ב) לת״ק יין מגתו בלאו ושכר שהוא יין בן מ׳ יום במיתה, כי אחר שאמר יין אל תשת אצ״ל שכר, וזה אא״ל כאן דאין כאן רק אזהרה, ור״א ס״ל שם דשכר פי׳ ליין, אל תשת כדרך שכרותו, וגם זה אא״ל כאן, דגם משרת ענבים אסור, ור׳ יהודה פי׳ שם שכר לשאר משקים המשכרים וגם זה אא״ל פה, שאין אסור רק היוצא מן הגפן, וס״ל לת״ק שבא ללמד שיין ושכר הנאמר בכ״מ הם שמות נרדפים, וכשאמר גבי נסכים הסך נסך שכר ה״ה דיין מגתו כשר לנסכים כמ״ש בב״ב (דף צ״ו), ושיין ושכר האמור גבי עבודה אינו כולל יתר משקים, ושתי לשונות דברה תורה, הגם שבאמת יש הבדל בלשון יבואו לפעמים זה תחת זה, ור״א הקפר ס״ל דיין הוא המזוג ושכר הוא פסולת מזוג, דהא גבי נסכים אין להביא מזוג, ויסבור כר״א שמ״ש יין ושכר אל תשת פי׳ יין כדרך שכרותו בלא מים שאם נתן לתוכו מים פטור, ומדברי הרמב״ם [פ״ה מה׳ נזירות ה״א והלכה ט׳] משמע שהיה לו גי׳ שהשכר הוא שנתערב במים וצ״ע, וכפי הנראה היה קשה לו שהיל״ל שכר ויין כפי הכלל באילת השחר שדבר שיש בו חידוש כתוב תמיד לבסוף וע״כ ששכר הוא יין ישן שאין ראוי לשתות רק ע״י תערובות ובזה שכר מוסיף על יין:
חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה – היל״ל מיין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר יזיר, רק שאז הייתי אומר שיזיר מלסחור ולהתרפאות במינים אלה כי פעל נזר שפירושו הפרשה אינו פורט הפרישות מן האכילה ושתיה דוקא, כמו האבכה בחדש החמישי הנזר, שהוא הפרישה מן השמחה, וענבי נזירך הוא שפורשים מלבצרם ולאספם הביתה, וכן וינזרו מקדשי בני ישראל שלא ליגע בהם, וכן נפרש פעל יזיר דכאן, וע״כ אמר לא ישתה שנדע שהפרישה הנז׳ כאן הוא מן השתיה לבד:
חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה – שלא תאמר שיין שנחמץ אינו אסור לו כמו שלא נאסר לעובד שכתוב בו רק יין ושכר אל תשת, לכן פרט שבנזיר גם חומץ אסור, והיה די שיאמר חומץ יין לבד ונדע שה״ה חומץ שכר, רק שנטעה שלא נאסר רק יין מצוה שכתוב יזיר שמורה הפרישות לגמרי (כנ״ל סי׳ פ״ה) לא חומץ לכך חזר חומץ יין וחומץ שכר שנדע שהוא פי׳ למ״ש מיין ושכר יזיר וה״ה מחומץ יין וחומץ שכר יזיר משל מצוה, ושאין הפי׳ יזיר מסחורתו רק יזיר שלא ישתה כנ״ל בסימן הקודם:
וכל משרת ענבים – שרשו שרה ונמצא ממנו בלשון המשנה אין שורין דיו, ואאל״פ שנתן מים ביין של ענבים שזה בכלל יין שכולל גם המזוג (כנ״ל סי׳ פ״ו) וע״כ אם שרה באופן שנתנו רק טעמם במים לא ממשם ומזה למד טעם כעיקר והוא הברייתא המובא בפסחים (דף מד) לרבנן דר״ע ושם אומר שלא למדו טעם כעיקר מגעולי נכרים דשם חידוש הוא דפגמא פורתא, אמנם למ״ש התוס׳ שם לר״ע שלמד טכ״ע בנזיר משום שהיה צריך להגעיל כלי היין שאסורים לנזיר, א״כ לענין נזיר אינו חידוש דיין לא נפגם בכלים כמ״ש ביו״ד (סי׳ קל״ז), ודוחק לומר מפני שכלל כלי מדין חידוש הוא, וי״ל שלכן אמר מכאן אתה דן לכל איסורים ר״ל הגם שא״צ לגופי׳ בא כדי ללמד על כל האיסורים שכולם נלמדים מנזיר בק״ו כי כל האיסורים א״א ללמוד מכלי מדין שחידוש הוא:
וענבים לחים ויבשים – לא נוכל ללמוד זה מן הדין דהא אף משרת ענבים אסור דאין עונשים מה״ד. והנה בתנ״ך לא נמצא שם מיוחד על ענבים יבשים כמו שנמצא בלשון חז״ל היה אוכל ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהם צמוקים (חולין דף נ״ה) ובכ״ז כל ענבים שמצאנו בתנ״ך מדבר בלחים ואם יאמר ענבים ויבשים, נדע שפי׳ לחים ויבשים, ושם לחים מיותר, ופי׳ שר״ל שדי בשיש לחלוחית אף שלא נגמר שיקרא ענבים ופרי לענין מעשרות כמ״ש בפ״ב מה׳ מעשר דלענין מעשר אינו פרי דכתיב וכל מעשר הארץ מפרי העץ, והתוי״ט (פ״ט מה׳ מעשר מ״ה) הביא סייעתא לזה מירושלמי רפ״ג דבכורים עיי״ש, ובה׳ נזירות כתב הרמב״ם דבוסר מקרי פרי, ר״ל שהגם שבוסר לא נקרא ענבים סתם נקרא בשם ענבים לחים, ודעת איסי שאחר שלא נמצא בתנ״ך שם מיוחד לענבים יבשים שם ענבים כולל לחים ויבשים, ואם יכתב ענבים ויבשים נפרש שר״ל בין ענבים שכולל לחים ויבשים בין פירות אחרות יבשים לא יאכל, וע״כ צ״ל ענבים לחים ויבשים שבזה נדע שיבשים תואר לענבים כמו לחים, וי״ל דאיסי ס״ל כר״א דמרבה מכל אשר יעשה מגפן היין לאסור אפי׳ עלין ולולבים וכ״ש בוסר:
מיין ושכר יזיר: האי ״יזיר״ מיותר, והכי מיבעי ׳יין ושכר וחומץ יין לא ישתה׳, מכאן למדו חז״ל ׳לך לך אמרי לנזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב׳, ומשמעות ״יזיר״ כאן – יהא מובדל לגמרי, כמו ״וינזרו מקדשי וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כב,ב). ודבר זה אינו בשאר נדרים מאיזה דבר מאכל, כדמוכח מתוספתא דמאי (סוף פרק ב׳) והובא בבאורי הגר״א או״ח סימן תרי״ב. ועל כרחך בנזיר מרומז בקרא. וכבר מוכח הכי מעובדא דשמשון דכתיב (שופטים יד,ה) ״וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה, ויבואו עד כרמי תמנתה, והנה כפיר אריות וגו׳, ולא הגיד לאביו ולאמו״. וקשה, היאך לא ראו במהלכם עמו את אשר הוא עושה. אלא כיון שבאו עד הכרמים הוא סר מן הדרך אתם, על כן לא ידעו מה שנעשה. {ונראה דמשום הכי תניא בע״ז (ו,ב) ׳מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר׳ וכו׳, ולא כן הדין בשארי איסורים, ועיין בתוספות. ויותר נראה, דמשום דאסור לקבל ולאחוז הכוס, ומאחר שהוא מקבל באיסור הוא נחשד שישתה גם כן}.
מיין ושכר יזיר. לא ידעתי מהיכן למד Dodwell שהנביאים היו שותים יין להכין עצמם לנבואה, ולא שמענו שישתמשו רק בנגון, ודרך השערה יותר קרוב לומר שלא היו שותים כלל ככהנים, וכנזירים, וכרכבים, ומצינו בכתוב ותשקו את הנזירים יין, ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו, הא למדת שהשקאת היין כמניעת הנבואה — ובישעיה (סימן כ״ח) וגם אלה שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו ברואה וגו׳, נמצאת למד שהיין אינו סיוע לנבואה רק סבת טעות ושגיאה.- ראה. Boulanger Antiq. devoil. vol. lV. 48
מיין ושכר – נאמר כאן שכר ונאמר להלן שכר, מה להלן רביעית אף כאן רביעית1. (ירושלמי נזיר פ״ו ה״א)
מיין ושכר – תניא, ר׳ אליעזר אומר, יין זה מזוג, שכר זה חי, או אינו אלא להיפך, הרי הוא אומר (פ׳ פינחס) הסך נסך שכר, חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג2 (ספרי).
מיין ושכר וגו׳ – מיין ושכר פרט, מכל אשר יעשה מגפן היין – כלל, מחרצנים ועד זג חזר ופרט, פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי, אף כל פרי ופסולת פרי.⁠3 (נזיר ל״ד:)
מיין ושכר יזיר – האומר הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה, הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו, מאי טעמא, דאמר קרא מיין ושכר יזיר.⁠4 (שם ג׳:)
מיין ושכר יזיר – לאסור יין מצוה כיין הרשות, כי הא דאמר רבא, שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר, אתיא נזירות וחלה על שבועה5. (שם שם)
מיין ושכר יזיר – יין הוא דמתסר, אבל שאר משקין מותרין.⁠6 (שם ד׳.)
מיין ושכר יזיר – יכול יזיר מרפואתו ומסחורתו, ת״ל לא ישתה, בשתיה הוא דאסור, אבל מותר הוא ברפואתו ובסחורתו7 (ספרי).
וכל משרת ענבים – אמר ר׳ אבהו, אמר ר׳ יוחנן, כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר, שהרי התורה אמרה משרת8. (נזיר ל״ה:)
וכל משרת ענבים – מה ת״ל משרת, לעשות טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב, ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה9. (נזיר ל״ז.)
וענבים לחים – מה ת״ל לחים – לרבות את הבוסר.⁠10 (ירושלמי נזיר פ״ו ה״ב)
לחים ויבשים – מה ת״ל, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה, מה כאן שהוא מין אחד ושני שמות חייבין על כל אחד בפני עצמו, אף כל שהוא מין אחד ושני שמות חייבין על כל אחד בפני עצמו.⁠11 (נזיר ל״ח:)
1. המפרשים פירשו דמכוין להפסוק דפ׳ שמיני יין ושכר אל תשת, אבל לפי״ז לא ידעתי מה טעם ללמוד לכאן ע״פ גז״ש זו, כיון דהענינים חלוקים בעניניהם וטעמיהם, דהתם בביאת מקדש עיקר טעם איסור השתי׳ כדי שיוכל לעבוד עבודה במקדש ולהורות ולדון, כמבואר שם, וכיון דקיי״ל (כתובות י׳:) שתה רביעית יין אל יורה לכן שיערו שם האיסור ברביעית, אבל הכא הנה הנזיר אסור בכלל בתענוגים וגם בהנאת שתיית יין, וא״כ מה שייכות שיעור רביעית לכאן, ולבד זה לפי גז״ש זו למה לא יהיה אסור אך ורק ביין מגיתו ובן מ׳ יום ורביעית בבת אחת כמו התם, כמבואר בכריתות י״ג ב׳, אלא ודאי דהתם שאני משום דיין כזה משכר ברביעית, ואינו ראוי לעבוד ולהורות.

ולכן נראה כמש״כ התוס׳ בעירובין ד׳ ב׳ דמכוין לשכר דנסכים בפ׳ פינחס, וערך הדמיון הוא משום דפחות מרביעית אין חשיבות בכלל, וכמו כזית באכילה, ורק בניסוך מודדין ברביעית ההין, ובשתיה – ברביעית הכוס. והגרי״ב בגליון התוס׳ בעירובין שם הגיה ע״פ באור המפרשים דירושלמי שהכונה לשכר דביאת מקדש, ולפי מש״כ א״צ להגיה, וע״ע בדרשה הבאה ראיה לדברינו.
2. דזה אין סברא לומר דשכר היינו שכר תמרים, משום דמפורש אוסר הכתוב רק היוצא מן הגפן. ולכאורה יש להעיר ל״ל להביא ראיה מנסכים דשכר היינו חי ולא מבאור המלה שכר גופה ע״פ המבואר בכריתות י״ג ב׳ על הפ׳ דפ׳ שמיני יין ושכר אל תשת, אל תשת יין כדרך שכרותו, והיינו חי דמשכר, ויש ליישב ע״פ מש״כ באות הקודם בחילוקי טעמי איסורי השתיות, כאן והתם, יעו״ש.
3. פרי הוי יין וחומץ, וחרצנים הוו פסולת פרי, ואי לא הוי כתוב חרצנים וזג הייתי אומר שמכל אשר יעשה הוא פרט וכלל שכולל הכל אף עלין ולולבין, ומדכתיב חרצנים וזג מוציא עלין ולולבין שאינם לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבים וכמו מי גפנים והסמדר.
4. ר״ל אע״פ שהזכיר רק אחד מכל אלו בכ״ז הוי כאלו אמר הריני נזיר סתם ונוהג כל דיני נזירות, דכך משמע ליה מיין ושכר – דאפילו לא נזר אלא מיין ושכר לבד נקרא נזיר. וע״ע מש״כ השייך לזה בפסוק הסמוך ובפסוק כ״א בדרשה על תורת נזרו.
5. מפרש בזה היכי דמי יין מצוה, כגון שנשבע לשתות יין ואע״פ כן אתיא נזירות וחלה על שבועתו, ודריש מיתור המלה יזיר דהול״ל לכתוב שלא ישתה יין ושכר. והנה אף כי בדרשה הקודמת כבר דריש מיין ושכר יזיר, שאם אמר הריני נזיר מן החרצנים הוי נזיר סתם, אך אי משום ההיא לבד היה די לכתוב מיין לבד, ומדכתיב ושכר ש״מ תרתי, כן מסיק בגמרא.

ועיין בסוגיא כאן שמקודם לזה אמר שיין מצוה הוא יין קידוש והבדלה, ופריך על זה וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא, בתמיה, כלומר והא קידוש על היין הוי רק מדרבנן, משום דעיקר קידוש יוצאין בתפילה, והמפרש פי׳ בענין אחר. ועיין מש״כ בבאור סוגיא זו בפסוק זכור את יום השבת לקדשו ובסוגיא דנזיר מ״ד א׳.
6. כגון שכר של תמרים ושל גרוגרת, משום דאינו אסור אלא היוצא מן הגפן. ונראה בטעם הדבר משום דכיון דתכלית כונת קבלת נזירות לפרוש מתענוגים יתרים של העוה״ז כדי להנצל מהמאורעות והקלקולים הבאים בגללם, כמבואר לפנינו בראש ובסוף פסוק הקודם, וכל אלה באים רק בשביל היין כמש״כ לעיל אות א׳.
7. דין זה נוגע לענין איסור סחורה בדברים האסורים ונתבאר אצלנו ס״פ שמיני (י״א ל״ה) דשני טעמים יש באיסור זה, האחד שהוא מגזה״כ ועוד טעם הרשב״א מחשש שמא יבא לאכלו, והערנו על סברת הרשב״א, דא״כ למה לא אסרה התורה בנזיר לסחור ביין, ובפרט לפי מש״כ בכ״מ בגמרא לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, ובשלמא אם הטעם משום גזה״כ י״ל דכיון דבנזיר אין האיסור ביין ושכר מצד עצמן לא אסרה התורה סחורתן.

ודע דהטעם מה שאמרו באמת רק בנזיר סחור סחור ולא בנדרים והקדשות וכדומה – כתבו התוס׳ בע״ז ו׳ ב׳ הטעם בנזיר כיון דכו״ע שתו חמרי אפשר לחוש שמא ישתה גם הוא ושמא שכח נזירותו. ולדעתי אין זה מספיק, דלמה לא יגזרו כזה גם בנדרים והקדשות, אבל מה שנראה לי בזה דסמכו בזה על לשון יזיר שפירושו פרישה והבדלה וכמ״ש בתו״כ פ׳ אמור (ר״פ כ״ב) וינזרו מקדשי בני ישראל, אין נזירות אלא לשון פרישות, הרי דענין פרישות הקפידה התורה רק בנזירות, כמשמעות לשון יזיר. וע׳ באו״ח סי׳ תרי״ב בבאורי הגר״א ס״ק י׳.
8. ר״ל בכל איסורים, כגון אם אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת אין ההיתר משלים את שיעור האיסור לחייבו, ורק באיסורי נזיר, אם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת חייב, שהרי אמרה תורה משרת שחייב על שריית פתו ביין, ואם יש ביין לחודיה כזית ל״ל קרא לצירוף.

והנה בענין דרשה זו רב הפלפול והשקלא וטריא בגמרא, וכפי העולה ממסקנא, אצטריכא לשון משרת לנדון הדרשה הבאה, והוא ללמוד לעשות טעם כעיקר, כפי שיתבאר בסמוך, ודין זה דהיתר מצטרף לאיסור אתיא רק אליבא דר׳ עקיבא דיליף טעם כעיקר מגעולי מדין שנתחייבו הכלים בהגעלה אע״פ שלא היה שם אלא טעמא בלבד, אבל לרבנן שוה גם איסור נזיר לשארי איסורין שאין היתר מצטרף, ואמנם זה הוא רק לענין מלקות אבל לענין איסור בודאי מצטרף דלא גרע מחצי שיעור, ולכן העתקנו דרשה זו, כיון דעכ״פ קיימא אליבא דאיסורא.
9. בירושלמי וספרי בא ענין דרשה זו ביתר באור, בזה״ל, וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ומה ת״ל וכל משרת ענבים לא ישתה, מגיד שאם שרה ענבים במים שהן בנותן טעם, ע״כ. ובאור הדברים, דל״ל דמשרת ענבים הוא מין משקה, דהא כבר חשיב כל מיני משקה של יין, והם יין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר שזה כולל הכל, ולכן מפרש שבא להשמיענו שאם שרה ענבים באופן שנתנו רק טעמם במים ולא ממשם חייב ג״כ על שתייתם, והיינו שהטעם של איסור אסור כעיקרו וממשו. וע״ע בסוגיא כאן מבואר בארוכה אופן הלמוד מכאן לכל איסורים.

והנה באור דין טעם כעיקר רחב מאד, וכמה מהראשונים ס״ל דטעם כעיקר אינו אסור רק מדרבנן, ודרשא זו אסמכתא היא, משום דגם בגעולי כלי מדין (פ׳ מטות) מבואר ג״כ דטעם כעיקר אסור, שהרי צותה התורה להגעיל כל הכלים, וא״כ הו״ל נזיר וגעולי מדין שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם לשארי ענינים, זו דעת רש״י ורמב״ם, והתוס׳ בחולין צ״ח ב׳ האריכו להוכיח דטעם כעיקר אסור מדאורייתא, ואין כדאי להאריך כאן בדבר המבואר בארוכה ובכל פרטיו בכמה מספרי ראשונים ואחרונים.

ואמנם זה נראה ברור, דאפי׳ להסוברים טעם כעיקר דרבנן היינו רק בשאר איסורים, אבל בנזיר הוי בודאי מדאורייתא, כפי שנתבאר, דלכן הוי בכל איסורין מדרבנן משום דהוי נזיר וגעולי כלי מדין שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם, אבל בנזיר גופיה הלא אין ספק שמדאורייתא ממש הוא.

ובכן קשה לי מה שהשיגו תוס׳ על רש״י בע״ז ס״ו א׳ דס״ל דבכל איסורים הוי טעם כעיקר מדרבנן מהא דפריך בגמ׳ והאי משרת להכי הוא דאתא [להיתר מצטרף לאיסור, כבדרשה הקודמת] והא מבעי ליה לטעם כעיקר, ולשון זה מורה דהוי דאורייתא, עכ״ד, ולפי המבואר לא ידעתי מאי קושיא היא, דאחרי דבנזיר גופיה בודאי לכו״ע הוי מדאורייתא, א״כ קושית הגמ׳ נכונה, ור״ל דהא מבעי ליה לטעם כעיקר בנזיר, ואין שום הכרח מקושיא זו לאיסור דאורייתא בשארי איסורים, וצע״ג.
10. ובלשון חז״ל בבבלי גוהרקי, והוא פרי שלא נתבשל כל צרכו, ומדייק כן מיתור לשון לחים, שהרי לא מצינו שם מיוחד על ענבים לחים, וכל ענבים סתם שבמקרא מדבר בלחים, וא״כ די היה לכתוב ענבים ויבשים, לכן דריש שבא לרבות בוסר, והיינו שיש בהם אף לחלוחית מעט. וטעם הדבר נראה משום דבוסר אע״פ שלא נקרא ענבים סתם, מ״מ בכלל שם פרי הוא, וא״כ יונח עליהם שם ענבים לחים, כיון שעכ״פ קצת לחלוחית יש בהם, והרמב״ם פ״ה ה״ב מנזירות כתב דבוסר נקרא פרי, והוא כמש״כ.
11. ובא לאתויי יין חדש וענבים שאע״פ שהם מין אחד שהיין חדש מתוק כענבים הואיל ושני שמות יש להם חייב על כל אחת ואחת, והתוס׳ גרסי מכאן אתה דן לכל איסורי נזיר כפי שמסיים בענין נזיר.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(ד) כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵחַרְצַנִּ֛ים וְעַד⁠־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל׃
All the days of his separation he shall eat nothing that is made of the grapevine, from the seeds even to the skins.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[פסקא כד]
״כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ, מִכָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״ – בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדָךְ, שֶׁאִם אָכַל כַּזַּיִת מִכֻּלָּם, שֶׁהוּא לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים. וּמִכָּן אַתָּה דָן לְכָל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה: וּמָה, אִם הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן, שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר הֲנָאָה, וְיֵשׁ הֶתֵּר לְאַחַר אִסּוּרוֹ, הֲרֵי הֵם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה בְּכַזַּיִת, שְׁאָר אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאִסּוּרָם אִסּוּר עוֹלָם, וְאִסּוּרָם אִסּוּר הֲנָאָה, וְאֵין לָהֶם הֶתֵּר לְאַחַר אִסּוּרָם, דִּין הוּא שֶׁיִּצְטָרְפוּ זֶה עִם זֶה בְּכַזַּיִת.
״מִכָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, מִן הֶעָלִים וְהַלּוּלָבִים בְּמַשְׁמָע! תִּלְמֹד לוֹמַר ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״: מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ, פְּרִי וּפְסֹלֶת פֶּרִי, אַף אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי וּפְסֹלֶת פֶּרִי, וּלְהוֹצִיא אֶת הֶעָלִין וְאֶת הַלּוּלַבִּין, שֶׁאֵינָן פְּרִי וּפְסֹלֶת פֶּרִי.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ, מִכָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״, אַף הֶעָלִים וְהַלּוּלָבִים בְּמַשְׁמָע.
״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל״ – מִעוּט חַרְצַנִּים, שְׁנַיִם, וְזָג אֶחָד. דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אֵילוּ הֵם הַחַרְצַנִּים וְאֵילוּ הֵם הַזָּגִּין? הַחַרְצַנִּים, אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים, וְהַזָּגִּים, אֵלּוּ הַפְּנִימִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִטְעֶה בַּזּוֹגִים שֶׁלַּבְּהֵמָה, הַחִיצוֹן זוֹג וְהַפְּנִימִי עִנְבֵל.
״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל״ – מַגִּיד שֶׁלֹּא פָטַר בּוֹ אֲכִילַת צַעַר. שֶׁהָיָה בַדִּין: וּמָה, אִם יוֹם הַכִּפּוּרִים חָמוּר, פָּטַר בּוֹ אֲכִילַת צַעַר, נָזִיר הַקַּל, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּפְטֹר בּוֹ אֲכִילַת צַעַר? תִּלְמֹד לוֹמַר ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל״, מַגִּיד שֶׁלֹּא פָטַר בּוֹ אֲכִילַת צַעַר.
״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״ – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״מִכָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״, כְּלָל; ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר״ – פְּרָט; כְּלָל וּפְרָט, אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט. מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ פְּרִי וּפְסֹלֶת פֶּרִי, אַף אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי וּפְסֹלֶת פֶּרִי, לְהָבִיא אֶת הַחַרְצַנִּים וְאֶת הַזָּגִּים, שֶׁהֵם פְּרִי וּפְסֹלֶת פֶּרִי. אוֹ מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ פְּרִי גָּמוּר, אַף אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי גָּמוּר. אָמַרְתָּ, וְכִי אֵיזֶהוּ פְּרִי גָּמוּר שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ? הָא אֵין עָלֶיךָ לָדוּן כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן: מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ פְּרִי וּפְסֹלֶת פֶּרִי, אַף אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי וּפְסֹלֶת פֶּרִי, לְהָבִיא אֶת הַחַרְצַנִּים וְאֶת הַזָּגִּים, שֶׁהֵם פְּרִי וּפְסֹלֶת פֶּרִי. אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל״? אֶלָּא לְלַמְּדָךְ, כְּלָל שֶׁאַתָּה מוֹסִיף עַל הַפְּרָט, אֵי אַתָּה יָכֹל לְדוּנוֹ כְּעֵין הַפְּרָט לְהוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל, עַד שֶׁיִּפְרֹט לָךְ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לָךְ בַּנָּזִיר.
״כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ״ – לַעֲשׁוֹת יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּתוֹ כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ עַד הֲבָאַת קָרְבָּן. שֶׁיָּכֹל לֹא יִהְיֶה חַיָּב אֶלָּא עַד שֶׁיַּשְׁלִים אֶת נְזִירוּתוֹ? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן״ (במדבר ו׳:כ׳), אַחַר כָּל הַמַּעֲשִׂים. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
[Piska 24]
"All the days of his Naziritism, of all that is made from the grape-vine, from the kernels to the husk, he shall not eat": Scripture hereby apprises us that if he ate an olive-size of all of them (kernel and husk combined), he receives forty lashes. And this serves as a paradigm for all of the prohibitions of the Torah, viz.: If (in the instance of) a Nazirite, whose prohibition (re wine) is not for all time, (but only for the period of his Naziritism), and whose prohibition does not extend to the derivation of benefit, and whose prohibition is subject to release (by absolution of his Naziritism), separate elements (in an injunction) combine with each other to (form the forbidden) olive-size, then the other prohibitions of the Torah, whose prohibitions are for all time, and whose prohibition extends to derivation of benefit, and whose prohibition is not subject to release — how much more so do they combine with each other to (form the forbidden) olive-size! "of all that is made from the grape-vine": I might think that leaves and sprouts, too, (are included); it is, therefore, written "from the kernels to the husk": Just as the specific instance is of fruit (kernel) and residue of fruit (husk), so, only these are included (in the prohibition), to exclude leaves and sprouts, (which do not satisfy these parameters). R. Eliezer says: Leaves and sprouts are also subsumed in "of all that is made from the grape-vine.⁠" "from the chartzanim to the zag he shall not eat": The minimum (amount for transgression) — two kernels, one husk. These are the words of R. Eliezer b. Azaryah. Which are the chartzanim and which are the zagim? "chartzanim" are the outer, and "zagim" are the inner. These are the words of R. Yehudah. R. Yossi says: So that you not err, (they are) like the bells ("zugim") of an animal: the outer (part) is the "zag"; the inner (the clapper) is the "inbal.⁠" "From the kernels to the husk he shall not eat": We are hereby apprised that "pained eating" (as in eating kernels and husk) does not free him from liability. For it would follow (otherwise), viz.: If for the graver — Yom Kippur — one is not liable for "pained eating,⁠" should this not be so for the lesser, Naziritism? It is, therefore, written "From the kernels to the husk he shall not eat.⁠": Why is this written" (i.e., it may be derived from the preceding verse, viz.:) "of all that is made of the grape-vine … he shall not eat" — general. "From wine and strong drink he shall separate himself. Vinegar of wine and vinegar of strong drink he shall not drink" — particular. (We have here an instance of) general-particular. (The rule is:) There is subsumed in the general only what is in the particular. Just as the particular is "fruit (wine) and residue of fruit (vinegar),⁠" so, I derive (as forbidden) anything which is "fruit and residue of fruit" — including kernels and husk, which satisfy that parameter! (Why, then is "from the kernels to the husk" needed?) — Perhaps, just as the particular is an "actual" fruit, so, I may derive only an "actual" fruit. — (No!) Which "actual" fruit has not been mentioned? You must revert, then, to the original formulation, (and the question remains:) If I can derive it from the rule, why need "from the kernels to the husk" be stated? We are hereby taught that (in the instance of) a "general" which adds to the "particular,⁠" what is to be derived is not (of necessity) to be of the same nature as the "particular" to remove it from the "general" (formulation) unless Scripture indicates it specifically, as it does in the instance of the Nazirite.
מחרצנים ועד זג – אלו הן החרצנים ואלו הן הזגים החרצנים אלו החיצונים והזוגים אלו הן הפנימיים דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוסי אומר שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבול נמצא החרצנים הן הפנימיין שזורעין אותן והזוגין הן הקליפה החיצונה.
מחרצנים – אמרת מיעוט חרצנים שנים ועד זוג זה זג אחד ר׳ עקיבה היה מרבה בכולן כזית שנאמר מכל אשר יצא מגפן היין החזירן לכלל שהיו בו.
כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵיהּ מִכֹּל דְּיִתְעֲבֵיד מִגֻּפְנָא דְּחַמְרָא מִפֻּרְצְנִין וְעַד עִצּוּרִין לָא יֵיכוֹל.
All the days of his nazirate he may not eat of aught that is produced by the vine (wine tree), from its kernels to its expressed juice.

כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל
כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵיהּ מִכֹּל דְּמִתְעֲבֵיד (ח״נ: דְיִתְעֲבֵיד) מִגּוּפְנָא דְּחַמְרָא מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצּוּרִין לָא יֵיכוֹל
אשר יעשה – חילוף עתיד בהווה
א. אף על פי ש״אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה״ הוא לשון עתיד שתרגומו ״יִתְעֲבֵיד״, כאן תרגם ״מִכֹּל דְּמִתְעֲבֵיד״ בהווה וכן העירה המסורה לאונקלוס: ״יֵעָשֶׂה דמתרגם מִתְעֲבֵיד ב׳ באוריתא: ויאמר לבן, מגפן היין״.⁠1 כלומר בפסוקנו וכן ״וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ״ (בראשית כט כו) תרגומו ״לָא מִתְעֲבֵיד״, כי בשניהם מדובר במנהג קבוע והווה תמיד.
חרצנים וזג – גרעין וקליפה כר׳ יוסי
ב. נחלקו תנאים בביאור ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״. לדעת ר׳ יהודה חַרְצָן היא הקליפה וזָג הוא הגרעין, אבל ר׳ יוסי מפרש להפך (משנה נזיר ו ב):
אלו הן חרצנים ואלו הן זגים? החרצנים – אלו החיצונים, הזגים – אלו הפנימים, דברי ר׳ יהודה. רבי יוסי אומר: שלא תטעה, כזוג של בהמה, החיצון זוג (=זָג) והפנימי עינבל (=חרצן)
ת״א מסייע לר׳ יוסי כמפורש בגמרא: ״אמר רב יוסף: כמאן מתרגמינן מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצּוּרִין? כר׳ יוסי״ (נזיר לט ע״א).⁠2 ועל פיו פירש רש״י כאן: ״חרצנים – הם הגרעינין. זג – הם קליפות שמבחוץ, שהחרצנים בתוכן כענבל בזוג״. אבל המיוחס ליונתן שתרגם ״מִקְלוּפִין וְעַד זַגִין גַוָואִין דְעִנְבָא״ [מהקליפות ועד חרצנים פנימיים של ענבים] – תרגם כר׳ יהודה.⁠3 ולדעת ״מרפא לשון״ מחלוקת התרגומים היא עקרונית.⁠4
1. קליין, מסורה, עמ׳ 70.
2. ופירש רש״י: ״פורצנין – דמשמע פנימי כגון אפי׳ פרצידא דתותי קלא דאמר בריש פ״ק דמס׳ תענית (ד ע״א) דהיינו גרעינין״, כלומר מכיוון שגרעינים נקראים פּוּרְצְנִין הרי שפּוּרְצָן הוא חַרְצָן ״ועִצּוּרִין משמע חיצונים שסוחט מהמשקה כדכתיב ״וָאֶשְׂחַט אֹתָם״ (בראשית מ יא) ומתרגמינן וַעֲצַרִית יָתְהוֹן״. ובתוספות הוסיפו: ״וסחיטה היינו בקליפה, שיסחוט הקליפה החיצונה שיש בה לחלוחית קצת ולא בגרעיניה״.
בשלושה מקומות נסמך הבבלי על התרגום לקביעת הלכה, אחד מהם בפסוקנו. על אזכורי התרגום בגמ׳ עיין ב״קונטרס ומתרגמינן״, ״תורה שלמה״, כד, עמ׳ 158 ועמ׳ 161. ועיין להלן ״יוֹם תְּרוּעָה״ (במדבר כט א) ״יוֹם יַבָּבָא״.
3. ״תורה שלמה״ כד, עמ׳ כז. וראה שם שהאריך לבאר את ת״נ ״מן כמישן ועד פגן״ [פגן – ענבי בוסר], וניסה למצוא לו מקור.
4. ״ונראה שטעם מחלוקתם הוא בסדר המעלה. דלשיטת התרגום הוא מהאין אל היש, דהיינו מן הנקודה אל העיגול, כסדר הבריאה. ולשיטת הירושלמי ור׳ יהודה, סדר הלשון הוא מהיש אל האין כסדר המציאות. וכמו שנחלקו בזה בתרגום מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע (ויקרא יא ג) כמו שנתבאר שם״.
כל יומיא נדר נזירותה מכל די יעבד מן גופנה דחמרא מן כמישן עד פגןב לא יאכלג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יומי״) גם נוסח חילופי: ״יומין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כמישן עד פגן״) גם נוסח חילופי: ״חרצניה ועד זוגיה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יאכל״) גם נוסח חילופי: ״ייכול״.
כל יומי נזריה מכל דמתעבד מגופנא דחמרא מגופנין מקילופין ועד זוגין גוואין דענבא לא ייכול.
All the days of his vow he shall not eat of the tree which maketh wine, from the husks of grapes even to the kernels within them.
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן – כְּמָה דְתֵימָא: וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל (במדבר ו׳:ג׳).
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן וגו׳ –. כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן (שופטים י״ג:ה׳), מִכָּאן שֶׁהָיְתָה הַשִּׁכְבַת זֶרַע שֶׁל הַלַּיְלָה שְׁמוּרָה בְּרַחְמָהּ וְלֹא פְּלָטַתָּה, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר לָהּ הַמַּלְאָךְ: וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן (שופטים י״ג:ג׳), אוֹתָהּ שָׁעָה קִבְּלָה הָרֶחֶם אוֹתָהּ טִפָּה לְשָׁם. וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ (שופטים י״ג:ה׳), כְּמָה דְתֵימָא: תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ (במדבר ו׳:ה׳), לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל תַּעַר, מוֹרָה, שֶׁאֵין הַשֵּׂעָר מִתְיָרֵא אֶלָּא מִן תַּעַר שֶׁהוּא מְגַלְּחוֹ גִּלּוּחַ שֶׁל הַשְׁחָתָה, כְּמָה דְתֵימָא: וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ (ויקרא י״ט:כ״ז). כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן (שופטים י״ג:ה׳), גָּלוּי הָיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁשִּׁמְשׁוֹן הָיָה הוֹלֵךְ אַחַר עֵינָיו, לְפִיכָךְ הִזְהִירוֹ בְּנָזִיר שֶׁלֹא יִהְיֶה שׁוֹתֶה יַיִן, לְפִי שֶׁהַיַּיִן מֵבִיא לִידֵי זִמָּה, וּמַה בִּזְּמַן שֶׁהָיָה נָזִיר הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, אִלּוּ הָיָה שׁוֹתֶה לֹא הָיָה לוֹ תַּקָּנָה לְעוֹלָם מֵרֹב שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר זִמָּה. מַהוּ שֶׁאָמַר: מִן הַבָּטֶן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בְּטֶרֶם אֶצָרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ (ירמיהו א׳:ה׳). אֲבָל בָּרְשָׁעִים מַהוּ אוֹמֵר: זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב (תהלים נ״ח:ד׳), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וגו׳ (תהלים נ״א:ז׳). וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים (שופטים י״ג:ה׳), בּוֹ תִּהְיֶה חָלָה נְבוּאוֹת יַעֲקֹב, שֶׁאָמַר: דָּן יָדִין עַמּוֹ וגו׳, יְהִי דָן וגו׳ (בראשית מ״ט:ט״ז-י״ז). וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וגו׳ (שופטים י״ג:ו׳), מִכָּאן שֶׁלֹא הָיְתָה שׁוֹרָה הַשְּׁכִינָה אֶלָּא עַל בַּעֲלֵי מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וגו׳ (שופטים י״ג:ז׳), אֲבָל מַה שֶּׁאָמַר לָהּ. הִנָּה נָא אַתְּ עֲקָרָה, לֹא גִלְתָה לוֹ, שֶׁלֹא רָצְתָה לְגַלּוֹת קִלְקוּלָהּ. כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ (שופטים י״ג:ז׳), הִיא הוֹסִיפָה עַד יוֹם מוֹתוֹ, לְפִי שֶׁלֹא יָדְעָה מַה שֶּׁעָתִיד, אֲבָל הַמַּלְאָךְ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁעָתִיד הוּא לְאַבֵּד נְזִירוּתוֹ עַל יְדֵי דְלִילָה, לְכָךְ לֹא אָמַר: עַד יוֹם מוֹתוֹ. וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל ה׳ וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ וגו׳ (שופטים י״ג:ח׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלַּת הַצַּדִּיקִים לְעֶתֶר, לוֹמַר לָךְ מָה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַּגּוֹרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, כָּךְ תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפְּכִין מִדַּת אַכְזָרִיּוּת לְמִדַּת רַחְמָנוּת. וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ (שופטים י״ג:ט׳), לָמָּה חָזַר הַמַּלְאָךְ אֵצֶל הָאִשָּׁה וְלֹא בָּא אֵצֶל מָנוֹחַ, שֶׁלֹא לִפְסֹל דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמַר לָאִשָּׁה.
דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי לְחַבְּבָהּ בְּעֵינָיו. וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וגו׳ (שופטים י״ג:י׳), מְלַמֵּד שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים בִּמְהִירוּת. אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי (שופטים י״ג:י׳), אֵינוֹ אוֹמֵר הַיּוֹם אֶלָּא בַיּוֹם, מְלַמֵּד שֶׁלֹא נִרְאָה הַמַּלְאָךְ אֵלֶיהָ עַד לְמָחָר, לְפִי שֶׁמָּנוֹחַ לֹא נִתְפַּלֵּל עַד לְמָחָר בִּתְפִלַּת הַבֹּקֶר, כְּמָה דְתֵימָא: ה׳ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי וגו׳ (תהלים ה׳:ד׳), מְלַמֵּד שֶׁהַצַּדִּיקִים מְבָרְרִים עַל מַעֲשֵׂיהֶם. וַיֹּאמֶר אָנִי (שופטים י״ג:י״א), אֲנִי הוּא בַּתְּחִלָּה וַאֲנִי הוּא בַּסּוֹף, שֶׁאֵינִי מַחֲלִיף בִּדְבָרָי. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ (שופטים י״ג:י״ב), אָמַר לוֹ מָנוֹחַ עַד כָּאן שָׁמַעְתִּי מִן הָאִשָּׁה וְהַנָּשִׁים אֵינָם בְּנוֹת הוֹרָאָה וְאֵין לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶן, אֲבָל עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ, מִפִּיךָ אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ, שֶׁאֵינִי מַאֲמִין בִּדְבָרֶיהָ, שֶׁמָּא חָלְפָה בִּדְבָרֶיהָ אוֹ פִּחֲתָה אוֹ הוֹתִירָה. מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר (שופטים י״ג:י״ב), מַה נְּזִירוּת יִצְטָרֵךְ הַנַּעַר לִשְׁמֹר אַחַר שֶׁיִּוָּלֵד. וּמַעֲשֵׂהוּ (שופטים י״ג:י״ב), מַה תַּעֲשֶׂה אִמּוֹ קֹדֶם לָכֵן כָּל הַיָּמִים שֶׁתְּהֵא הָרָה מִמֶּנּוּ. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה׳ אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה (שופטים י״ג:י״ג), לַחְלֹק כָּבוֹד לָאִשָּׁה וּלְחַבְּבָהּ בְּעֵינָיו. תִּשָּׁמֵר (שופטים י״ג:י״ג), עַל חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר וּמִשְׁרַת עֲנָבִים אָמַר לוֹ: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִּן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ (שופטים י״ג:י״ד), כְּמַשְׁמָעוֹ. וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל (שופטים י״ג:י״ד), כְּמָה דְתֵימָא: וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל (במדבר ו׳:ג׳). כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר (שופטים י״ג:י״ד), מַה שֶּׁאָמַר לָהּ: וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ (שופטים י״ג:ה׳). וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה׳ נַעַצְרָה נָא אוֹתָךְ (שופטים י״ג:ט״ו), אָמַר לוֹ מָנוֹחַ עֲצוּרִים הָיִינוּ, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי עָצֹר עָצַר ה׳ בְּעַד כָּל רֶחֶם (בראשית כ׳:י״ח), וְאַתָּה בִּשַּׂרְתָּנוּ בְּהַרְוָחָה, נַעֲשֶׂה עִמְּךָ יוֹם טוֹב, כְּמָה דְתֵימָא: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כ״ט:ל״ה), וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים (שופטים י״ג:ט״ו), שִׂמַּחְתָּנוּ וְנִשְׂמַח עִמְּךָ בִּגְדִי עִזִּים, לְפִי שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה׳ אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעַצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ (שופטים י״ג:ט״ז), אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ אֵין דֶּרֶךְ נְבִיאֵי ה׳ לְקַבֵּל שָׂכָר עַל נְבוּאָתָם. בִּנְבִיאֵי שֶׁקֶר מַהוּ אוֹמֵר: וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעוֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם לְהָמִית וגו׳ (יחזקאל י״ג:י״ט). אֲבָל בִּנְבִיאֵי אֱמֶת מַהוּ אוֹמֵר: וַיֹּאמֶר חַי ה׳ אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח (מלכים ב ה׳:ט״ז). וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה׳ תַּעֲלֶנָּה (שופטים י״ג:ט״ז), רָמַז לוֹ הַמַּלְאָךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַעֲלוֹת עֹלָה לַה׳ עַל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית י״ב:ז׳), מִיָּד בָּנָה אַבְרָהָם מִזְבֵּחַ עַל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה׳ הַנִּרְאֶה אֵלָיו (בראשית י״ב:ז׳), וְאֵין מִזְבֵּחַ אֶלָּא קָרְבָּן. כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה׳ הוּא (שופטים י״ג:ט״ז), לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁאִשְׁתּוֹ אָמְרָה לוֹ: וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ ה׳ נוֹרָא מְאֹד (שופטים י״ג:ו׳), הָיְתָה סְבוּרָה שֶׁהִכִּיר בּוֹ מָנוֹחַ שֶׁהוּא מַלְאָךְ, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה מְזַמְּנוֹ לוֹ לֶאֱכֹל, שֶׁטּוֹעֶה הָיָה כַּסָּבוּר שֶׁיֵּשׁ אֲכִילָה לְמַעְלָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה׳ הוּא, לְכָךְ הָיָה מְזַמְּנוֹ לֶאֱכֹל, אֲבָל אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה מַלְאָךְ אֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ שֶׁיֹּאכַל, שֶׁבָּקִי הָיָה שֶׁאֵין אֲכִילָה לְמַעְלָה. וְלָמָּה לֹא הִכִּיר בּוֹ, מִכָּאן אַתְּ לָמֵד בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ הַנְּבִיאִים הוֹלְכִים בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם הָיְתָה נוֹתֶנֶת לָהֶם אֵימָה בְּעֵינֵי רוֹאֵיהֶם, שֶׁהַכֹּל מִתְיָרְאִים מֵהֶם, שֶׁהָיוּ דוֹמִים לְמַלְאָכִים. וְלָמָּה אָכְלוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁבָּאוּ לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה בְּהֵרָיוֹן וְזֶה לֹא רָצָה לֶאֱכֹל, לְפִי שֶׁאוֹתָם מַלְאָכִים כְּשֶׁנִּתְרָאוּ תְּחִלָּה לְאַבְרָהָם כִּדְמוּת עוֹבְרֵי דֶרֶךְ נִתְרָאוּ לוֹ, וְהוּא הִכְנִיסָם לְבֵיתוֹ כְּמִנְהָגוֹ וְהִזְמִינָם לֶאֱכֹל, וְהֵם לֹא רָצוּ לְבַטֵּל מִמֶּנּוּ מִנְהַג הָאַכְסְנָאִים, וְאָכְלוּ עִמּוֹ, וְאַחַר שֶׁאָכְלוּ אָמְרוּ שְׁלִיחוּתָן, וְלֹא נִרְאֶה הַדָּבָר שֶׁיְקַבְּלוּ שָׂכָר עַל שְׁלִיחוּתָן, אֲבָל זֶה הַמַּלְאָךְ בַּתְּחִלָּה אָמַר שְׁלִיחוּתוֹ, וְאִלּוּ הָיָה אוֹכֵל עִמּוֹ הָיָה נִרְאֶה כְּאִלּוּ קִבֵּל שָׂכָר עַל שְׁלִיחוּתוֹ, לְכָךְ נִמְנַע מִלֶּאֱכֹל. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה׳ מִי שְׁמֶךָ (שופטים י״ג:י״ז), לְפִי שֶׁלֹא הִכִּיר בּוֹ שֶׁהָיָה מַלְאָךְ לְכָךְ שָׁאַל לוֹ עַל שְׁמוֹ. כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ (שופטים י״ג:י״ז). אָמַר לוֹ מָנוֹחַ אֱמֹר לִי שִׁמְךָ כְּדֵי שֶׁאֶשְׁאַל בְּאֵיזֶה מָקוֹם אֶמְצָאֲךָ בְּעֵת שֶׁיִּתְקַיֵּם נְבוּאָתְךָ וְנִתֵּן לְךָ דּוֹרוֹן, וְאֵין וְכִבַּדְנוּךָ אֶלָּא מִנְחָה, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ (במדבר כ״ב:י״ז). וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה׳ לָמָּה זֶה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי (שופטים י״ג:י״ח), אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ אֵין אַתְּ צָרִיךְ לֵידַע שְׁמִי, שֶׁאֵין סוֹפְךָ שֶׁתִּרְאֵנִי עוֹד לְעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהוּא פֶלִּאי (שופטים י״ג:י״ח), עַל עַצְמוֹ אָמַר לוֹ שֶׁהוּא יִהְיֶה מְכֻסֶּה מִמֶּנּוּ שֶׁלֹא יִרְאֶנּוּ עוֹד לְעוֹלָם, כְּמָה דְתֵימָא: פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי (תהלים קל״ט:ו׳).
דָּבָר אַחֵר: וְהוּא פֶלִאי, אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ אֵינִי יוֹדֵעַ לוֹמַר לְךָ שְׁמִי, שֶׁלְּפִי הַשְּׁלִיחוּת שֶׁשּׁוֹלֵחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָנוּ קוֹרֵא לָנוּ שֵׁם, הֱוֵי: וְהוּא פֶלִיא, לְפִי פְּלִיאָה וּפְלִיאָה שֶׁעוֹשֶׂה עַל יָדֵינוּ הוּא קוֹרֵא לָנוּ שֵׁם.
דָּבָר אַחֵר: וְהוּא פֶלִאי, שֵׁם שְׁמוֹ הַמַּלְאָךְ פֶּלִיא, לְפִי שְׁלִיחוּת הוּא בָּא לְהַזִּיר אֶת שִׁמְשׁוֹן, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר (שופטים י״ג:ה׳), לְכָךְ קָרָא שְׁמוֹ פֶּלִאי, כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא וגו׳.
[ט] כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל וגו׳ – בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִם אָכַל כַּזַּיִת מִכֻּלָּם שֶׁהוּא לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים, מִכָּאן אַתָּה דָן לְכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, מָה אִם הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם וְאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר הֲנָאָה וְיֵשׁ לוֹ הֶתֵּר לְאַחַר אִסּוּרוֹ, הֲרֵי הֵן מִצְטַרְפִין זֶה עִם זֶה לְכַזַּיִת, שְׁאָר אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה וְאֵין לָהֶם הֶתֵּר אַחַר אִסּוּר, דִּין הוּא שֶׁיִּצְטָרְפוּ זֶה עִם זֶה לְכַזַּיִת.
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף הֶעָלִין וְהַלּוּלָבִין בְּמַשְׁמַע, תַּלְמוּד לוֹמַר מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג, מַה פְּרָט מְפֹרָשׁ פְּרִי וּפְסוֹלֶת פֶּרִי, אַף אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי וּפְסוֹלֶת פֶּרִי, לְהוֹצִיא אֶת הֶעָלִין וְאֶת הַלּוּלָבִין שֶׁאֵינָן פְּרִי וּפְסוֹלֶת פֶּרִי. מֵחַרְצַנִּים, מִעוּט חַרְצַנִּים שְׁנַיִם, וְעַד זָג, אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אֵלּוּ הֵן הַחַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵן הַזַּגִּים, הַחַרְצַנִּים אֵלוּ הַחִיצוֹנִים, וְהַזַּגִּין אֵלּוּ הַפְּנִימִים, כְּמָה דְתֵימָא: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן (שמות כ״ח:ל״ד), וּמְתַרְגְּמִינָן זַגָּא דְדַהֲבָא וְרִמּוֹנָא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שֶׁלֹא תִטְעֶה כַּזּוֹג שֶׁל בְּהֵמָה הַחִיצוֹן זוֹג וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל. לֹא יֹאכֵל, אֵין אֲכִילָה פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, מִכָּאן לְאִסּוּרֵי נָזִיר בְּכַזַּיִת.
מחרצנים1אלו הגרעונים שבתוך הענב.
וזג – זו הקליפה, 2כמו ששנינו זג של בהמה.
1. אלו הגרעונים שבתוך הענב וזג זו הקליפה כמו ששנינו זוג של בהמה. משנה נזיר ל״ד ע״ב והוא כדעת ר׳ יוסי, וכן הוא בספרי שם, ובמדרש במ״ר פ״י אות ט׳.
2. כמו ששנינו זוג של בהמה. במשנה שם שלא תטעה כזוג של בהמה וע״ש בתוס׳.
כָּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן – בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִם אָכַל כַּזַּיִת מִכֻּלָּן שֶׁהוּא לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים, מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, וּמָה אִם הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן, שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם וְאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר הֲנָאָה וְיֵשׁ לוֹ הֶתֵּר לְאַחַר אִסּוּרוֹ, הֲרֵי הֵן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה בְּכַזַּיִת, שְׁאָר אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה וְאֵין לָהֶם הֶ(י)⁠תֵּר לְאַחַר אִסּוּרָן דִּין הוּא שֶׁיִּצְטָרְפוּ זֶה עִם זֶה בְּכַזַּיִת.
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף הֶעָלִין וְהַלּוּלָבִין בְּמַשְׁמָע. תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״.
אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יֹאכֵל״ ״לֹא תֹאכֵל״ ״לֹא תֹאכֵלוּ״ אֶחָד אִסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִסּוּר הֲנָאָה בְּמַשְׁמָע עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרֵט לְךָ בִּנְבֵלָה לְגֵר בִּנְתִינָה וּלְנָכְרִי בִּמְכִירָה. וַהֲרֵי נָזִיר, דְּרַחֲמָנָא אֲמַר מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל וּתְנַן מְעָרְבִין לְנָזִיר בְּיָיִן. שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״נִזְרוֹ״, נֵזֶר שֶׁלּוֹ.
אֲמַר אַבַּיֵּי אָכַל חַרְצַן לוֹקֶה שְׁתַּיִם, אָכַל זָג לוֹקֶה שְׁתַּיִם, אָכַל חַרְצַן וְזָג לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. רָבָא אֲמַר אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוּת.
אֵלּוּ הֵן הַחַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵן הַזַּגִּין, חַרְצַנִּים אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים וְזַגִּין אֵלּוּ הַפְּנִימִיִּים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטְעֶה, כְּזוּג שֶׁל בְּהֵמָה, הַחִיצוֹן זוּג, וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל.
אָמַר רַב יוֹסֵף כְּמַאן מְתַרְגְּמִינָן מִפּוֹרְצַנִּין וְעַד עִצּוּרִין, כְּרַבִּי יוֹסֵי.
מִעוּט ״חַרְצַנִּים״ שְׁנַיִם, ״וְזָג״, אֶחָד דִּבְרֵי (רַבִּי) [רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה]. ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל״. מַגִּיד שֶׁלֹּא פָּטַר בָּהּ אֲכִילַת צַעַר. שֶׁהָיָה בְּדִין וּמָה אִם יוֹם הַכִּפּוּרִים חָמוּר פָּטַר בּוֹ אֲכִילַת צַעַר נָזִיר הַקַּל לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּפְטֹר בּוֹ אֲכִילַת צַעַר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל״, מַגִּיד שֶׁלֹּא פָּטַר בּוֹ אֲכִילַת צַעַר.
מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, כְּלָל, מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר, פְּרָט, כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶׁבַּפְּרָט, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי אַף כְּלָל אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי, לְהָבִיא אֶת הַחַרְצַנִּים וְאֶת הַזַּגִּין שֶׁהֵם פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי. אִי מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ פְּרִי גָּמוּר אַף כְּלָל אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי גָּמוּר. אָמַרְתָּ, וְכִי אֵיזֶה פְּרִי גָּמוּר שֶׁלֹּא אָמְרוּ, הָא אֵין עָלֶיךָ לָדוּן כְּלָשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי אַף כְּלָל אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי, וּפְסֹלֶת פְּרִי לְהָבִיא אֶת הַחַרְצַנִּים וְאֶת הַזַּגִּין שֶׁהֵם [פְּרִי] וּפְסֹלֶת פְּרִי. אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל״. לְלַמֶּדְךָ, כְּלָל שֶׁמּוּסָף עַל הַפְּרָט אִי אַתָּה יָכוֹל לָדוּן כְּעֵין הַפְּרָט לְהוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרֵט לְךָ בְּנָזִיר.
כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ – לַעֲשׂוֹת יָמִים שֶׁלְּאַחַר יְמֵי נִזְרוֹ כַּיָמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ עַד הֲבָאַת קָרְבָּן. אוֹ לֹא יְהֵא חַיָּב עַד שֶׁיַּשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן פסוק כ) וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן, אַחַר כָּל הַמַּעֲשִׂים דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר.
טֻולַ אִיאם נִסכִּהִ מִן כֻּלִּ מַא יֻעמַלַ מִן גַפַןִ אלּכַ׳מרִ מִןַ אלפַרצַן אִלַי׳ אַלזַּגִּ לַא יַאכֻּלַ
לארך ימי הבדלותו מן כל⁠־מה שיעשה מגפן היין, מן גרעיניו עד קלפתו המקיפה אותו1, לא יאכל.
1. (בדומה לזגוגית כדורית)
מכל אשר יעשה מגפן היין – לא אמר גפן סתם שיש גפן שדה שממנו פקועות שדה.
ובספר שופטים אמר אשר יצא מגפן היין לא תאכל שהוא על הענבים חזר ופרט ויין ושכר אל תשת וחזר המלאך ואמר כל אשר צויתיה תשמור והוא כלל אחר כלל ופרט לרבות בשעת הנקה והוא בכלל מה שאמר לאשתו כי נזיר אלהים יהיה מן הבטן כי מהאוכל יצא מאכל החלב.
או כלל שני בא לרבות מה שאמר לאשתו ומורה לא יעלה על ראשו שלא הוזכר בדברי מנוח בפירוש כי דרך בקטנים לגלחם תמיד גם כפל לשון כי נזיר יהיה מן הבטן הוא מה שאמר המלאך למנוח מכל אשר מצא מגפן היין שאסר לה ענבים ולא פרט לה כן כי אם יין ושכר, ע״כ פי׳ ר״ח ז״ל.
מחרצנים – הם קליפות הענבים, ובדברי רבותינו ז״ל: חרצנים – אלו החיצונים, וזגין – אלו הפנימיים (כלומר: הגרגרים שבתוך הענבים) (משנה נזיר ו׳:ב׳).⁠1 (ספר השרשים ״חרצן״)
1. {הערת המהדיר: רבינו נקט כדעת רבי יהודה במשנה, ובניגוד לדעתו החולקת של רבי יוסי: רבי יוסי אומר: שלא תטעה! כזוג של בהמה, החיצון – זוג, והפנימי – ענבל (משנה, נזיר ו׳:ב׳). וקשה, שבתלמוד נראה שנקטו כדעת רבי יוסי, כיוון שדעתו תואמת לתרגום פסוקנו: אמר רב יוסף: כמאן מתרגמינן ״מפורצנין ועד עיצורין״? (תרגום אונקלוס במדבר ו׳:ד׳) – כרבי יוסי. וכן פסק הרמב״ם: או שאכל כזית מפסולת הפרי שהיא הזגין והם הקליפה החיצונה או החרצנים והם הזגין הפנימין (נ״א: והן הפנימיין) (רמב״ם נזירות ה׳:ב׳), ואולי מלשון הרמב״ם (אם אינה טעות סופר, כדברי מעשה רקח) ניתן להבין כי אף לפנימיים ניתן לקרוא ׳זגין׳, וצ״ע}
וכתוב מחרצנים ועד זג – טעו רבים מהמפרשים בשתי מלים אלה והפכו את הענין, וזה כי הזג פירושו שם עצם נופל על קליפת הענב הנושאת את העסיס, וחרצן הוא הגרעין הנמצא בתוכה. וההוכחה לכה הם דברי הראשונים ״עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת י⁠{ד}״ ואמרם: ״ולא בזוגין – קליפה הענבים היבשים, וגם דברי ר׳ יוסי אחרי דברי ר׳ יהודה ״כדי שלא תטעה בזוג של בהמה: החיצון-גוז, והפנימי ענבול.⁠״ ומכלליהם, הלכה כר׳ יוסי במחלוקת עם ר׳ יהודה, אלא אם הוכיחה ההוכחה, ועושים לפיה. ור׳ יוסי הראה כי החיצון הוא הזג בעברית, רק להדגמה נאמר במלתם ׳זוג׳ והוא שם לפעמון.
ואלם המתרגם, ורב שמואל גאון ז״ל ורב חפץ ז״ל הם הלכו בדרך הפך מזה בקריאת הגרעין הפנימי והוא ׳אלעג׳ם׳ {=הגרעין} – זג, וחרצן – הוא הקליפה, לדעתם לפי דעת ר׳ יהודה האומר כך. ואולם רבנו האיי גאון ז״ל הוא פירש, ב״כתאב אלחאוי״, רטיבות, וזוהי דרך האמת בלי ספק. ואינני יודע כל סבה אשר מנעה בעד אלה לקבל את זה, ובמיוחד באמור הראשונים ״עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד״. החרצן הוא, אפוא הגרעין, אשר מתי שנזרת יצא ממנו הגפן, אך הזג בלתי מצופה לכך, וזה הוכח.
והצריך מלקות לאוכל זג לפי הגדרתו, וג״כ לאוכל חרצן לפני הגדרתו בהפרדת הכתוב בכך, ותמכה בזה הקבלה.
חרצנין – הן גרעינין.
זג – הן הקליפות שמבחוץ, שהחרצנין בתוכן כעינבל בזוג.
חרצנים – are THE KERNELS....
זג – are THE HUSKS (skins) outside. They are called זג (a term also used for a bell) because the kernels are inside them as the clapper is in the bell (cf. Sifre; Nazir 34b; 39a).
פס׳: כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין – מלמד שאם אכל כזית מכלם סופג את הארבעים.
מכל אשר יעשה מגפן היין – יכול אף העלין והלולבים במשמע. ת״ל מחרצנים ועד זג לא יאכל. תנן התם במסכת נזיר בפרק שלשה מינין אסורין בנזיר הענבים הזוגין והחרצנים אסורין לנזיר הזוגין אלו הפנימים חרצנים אלו החיצונים:
פס׳: כל ימי נדר נזרו1הרי הכתוב מוציאו מכלל יין ובא לו ללמד על התגלחת.
כל ימי נדר נזרו – נדרו תלוי בנזירתו. ולא נזירתו תלוי בנדרו. כלומר שאפילו לא נדר אלא יום אחד או שעה אחת סופר שלשים יום שנאמר קדוש יהיה. יהי״ה בגימטריא שלשים הוי.
תער לא יעבור על ראשו2לעשות (התגלחת כמגלח).
עד מלאת הימים אשר יזיר לה׳3שאם אמר הריני נזיר (יום אחד) וגלח בתוך שלשים יכול יצא. ת״ל עד מלאת עדיין לא מלאו:
פס׳: (כל ימי הזירו לה׳)4להביא את נזיר עולמו.
על נפש מת לא יבא – ג׳ כתובים הם.
כל ימי הזירו מכל אשר יעשה – וכתיב כל ימי נדר נזרו תער, 5וכתיב כל ימי הזירו לה׳ וכו׳ ומיכן אמרו במשנה במסכת נזיר שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן, תנן התם מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון שאם אמר הריני נזיר כשמשון בן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה הרי זה נזיר שמשון. ומה בין נזיר שמשון לנזיר עולם. נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער. ואם נטמא מביא קרבן טומאה. נזיר שמשון אינו מיקל ונטמא אינו מביא קרבן:
1. כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו הרי הכתוב מוצאו וכו׳ כצ״ל:
2. לעשות המגלח כמתגלח כצ״ל. פי׳ לוקה:
3. שאם אמר הריני נזיר וגילח בתוך ל׳ יכול יצא כצ״ל:
4. כל ימי הזירו. ט״ס וצ״ל כל ימי נזרו קודש הוא לה׳ להביא נזיר עולם כצ״ל למה נאמר לפי שהוא אומר עד מלאת הימים אין לי אלא שיש הפסק לנזירתו (היינו סתם נזיר שמגלח ליום ל׳) נזיר עולם מנין (שאינו מגלח רק לפרקים אם הכביד שערו) ת״ל כל ימי נזרו להביא נזיר עולם כצ״ל.
5. וכתיב כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבוא כצ״ל:
מחרצנים – אין לו ריע, וכן: זג.
המפרשים אומרים: חרצנים – חצונין, וזג – פנימין.
ואחריםא הפכו הפירוש, ויהיה פירוש: מחרצניםב – דבקג עם מכלד אשר יעשה – מאלה שניהן.
א. כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: ואחרון.
ב. בכ״י פריס 177: חרצנין.
ג. מלת ״דבק״ חסרה בכ״י פריס 177, ברסלאו 53, והושלמה מכ״י פריס 176.
ד. בכ״י פריס 177: כל.
PRESSED GRAPES. The word chartzannim (pressed grapes) is not found anywhere else in Scripture. The same applies to the word zag (grape-stone). The commentaries tells us that chartzannim refers to the outer skin of the grape and zag to the pits. Others say the reverse.⁠1 According to these interpretations, me-chartzannim (from the pressed grapes)⁠2 is connected to nothing that is made of the grape-vine. The meaning of our verse is that the Nazirite shall eat nothing made from the grapevine, that is, from these two things.⁠3
1. See Nazir 34b.
2. That is, me-chartzannim ad zag (from the pressed grapes even to the grape-stone).
3. The outer skin and the pit of the grape.
כל ימי נזרו – הם הימים שנדר שינהג בהם בנזיר, ואפילו הם אלף יום או יותר, אלא שאי אפשר שיהיו פחותים משלושים יום, כמו שיתבאר בזאת הפרשה. והוזהר עוד שלא יאכל גם החרצנים או הזגים מן הענבים, שנאמר: מחרצנים ועד זג לא יאכֵל. והנה החרצנים הם הגרעינים אשר בתוך גרגירי הענבים, והזג היא הקליפה אשר מחוץ. וזה כולו להבדילו מגפן היין תכלית ההבדל. והנה אמר: ׳כל ימי נזרו מכל אשר יֵעשה מגפן היין׳, רוצה לומר כל הימים שהוא נפרש מכל אשר יעשה מגפן היין, לפי מה שקדם, הוא מוזהר שלא יאכל גם הפסולת כמו החרצנים והזגים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ד) [ג] לזה מה שבאו הד׳ פסוקים שזכרנו בזה אחר זה שכל אחד מהם יתחיל כל ימי וגו׳ – להזהיר אותו בכח נזירותו על ד׳ זמנים אלו הנמשכים אליו בזה אחר זה:
ועל הראשון אמר כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל – הנה הרחיקו לגמרי מרוח השטות והבלבול המורגל לבא מימי הנערות מיין שכרות הטבע ורתיחתו.
ואמר מחרצנים ועד זג – להזהיר על הנסתרות והנגלות כמ״ש בדרש החרצנים אלו החיצונים והזגין אלו הפנימיים דברי ר׳ יהודה ר׳ יוחנן אומר שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג הפנימי ענבל (נזיר ל״ד:).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

חרצנים הם הגרעינים וזגי׳ הם קליפות שבמחוץ שהחרצני׳ בתוכן כענבל בזוג. זהו אליבא דרבי יוסי דאמר במסכת נזיר בפרק עשרה מינין החרצנים הם הפנימיים שזורעים אותם והזגין הן הקליפות החיצונות שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל וכך אמרו בכלאי הכרם זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכן תרגם אונקלס מפורצנין ועד עצורין ואמ׳ רב יוסף כמאן מתרגמינין מפורצנין ועד עצורין כרבי יוסי ופירש בעל הערוך זוג היינו עצורין והן החצונים שמעצרין אותם פי׳ שמשימין אותן אחר דריכתן בתוך המעצר ומעצרין אותן להוציא מהן היין הבלוע בתוכן ופורצנין היינו הגרגירין הפנימיים כמו פרצידא אבל מצאתי בפרק כל הבשר שאמרו לרמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי דאכל כחלי במעלי יומא דכפורי מאותן המושלכין בארץ וא״ל במה שויתנהו אמר ליה בפורצני ודילמא מיין נסך הוו אמר ליה לאחר י״ב חדש הוו ופרש״י ז״ל ותנן במסכ׳ עבודה זרה לחין אסורי׳ יבשין מותרין ונראה דפורצני דהכא בחצוניי׳ קמיירי שהם הנבערים לעשות מהן דליקה לצלות בהן ובהן נופלה הפרש בין יבשין בין לחין לא בגרעינים שהגרעינים אין היין בלוע בהם עד שיהיה בהן חלוק בין לחין ליבשים.
ושמא י״ל שהאמוראים הללו שקראו החצוניים פורצני הוו אליבא דרבי יהודה דאמר החרצנים הם החצונים והזגין הם הפנימיים ולית הלכתא כותיה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כענבל בזוג. כלומר דעת רש״י זג לשון זוג הוא:
Like the tongue of a bell. Meaning that according to Rashi זג (skin) is from the same derivation as זוג (bell).
מחרצנים – הם הגרעינים שבתוך הענבים:
ועד זג – הן הקליפות שמבחוץ, ומאמר מחרצנים ועד זג דבק עם מכל אשר יעשה, כלומר מכל אשר יעשה מגוף הגפן עצמו, ומכל אשר יעשה מן החרצנים או מן הזגים, אף שהם דברים שאין שום אדם תאב להם, יהיה נזהר בהם הנזיר שלא יבא על ידי זאת לאכול הענבים עצמם:
מגפן היין – אף דבכל מקום סתם גפן הוא עץ המגדל ענבי יין, מכל מקום כיון שיש מין גפן הנקרא גפן שדה המגדל פקועות והוא מין אבטיחים קטנים שעושים מהם שמן (מלכים ב ד׳ ל״ט, ע״ש ר״ש ב״מ) לכן ביאר הכתוב כאן גפן היין.
אשר יעשה מגפן היין – לשון עשייה נמצא גם להוראת אסיפה וקנין, כמו עשה את כל הכבוד הזה {בראשית ל״א:א׳}, כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה {דברים ח׳:י״ז}, וכן כאן כל אשר יעשה מגפן היין, ענינו כל הנקלט מן הגפן, ופירושו בצדו אפילו חרצנים ואפילו זג.
{חרצנים וזג תרגמתי כרש״י, וסיוע לזה כי חרצנים לשון רבים וזג לשון יחיד. והפך מזה דעת ר׳ פרחון בשרשים, וכן תרגום סורי.}א
חרצנים הוא לדעתי שם לענבים שכבר נדרכו ונעשה מהם יין, והוא כולל הקליפה והגרעינים שבתוכה, וכמו שאמרו בירושלמי (דמאי פרק א׳ {הלכה א׳}) בראשונה היו ענבים מרובות ולא היו חרצנים חשובות, ועכשו שאין ענבים מרובות חרצנים חשובות, הכוונה שבזמן רבוי הענבים, אז הענבים שכבר נדרכו לא היו חשובות לכלום, כי לא היו קונים אותן לעשות מהן תֶמֶד (זויער), מאחר שהיין הטוב היה בזול גדול, ובהפך בזמן שלא היו ענבים מרובות היו החרצנים נמכרות לעשות מהן תמד. וכן באמרם (ברכות כ״ב.) עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, הכוונה הקליפה עם הגרעינין שבתוכה, הן אמת כי הגרעינין לבדם יש בהם כח מזריע זרע, אבל הבא לזרוע גפן לא יטרח להוציא הגרעינים מן הקליפה, אבל יקח ענבים שכבר נדרכו ויזרעם כמו שהם. ואמנם זג הוא לדעתי שם הגרעינים שבתוך הקליפה, ואמר הכתוב שלא יאכל הנזיר אפילו החרצנים שכבר יצא מהם היין, ואפילו זג אחד, אע״פ שאינו מאכל אדם. פירושי הוא כדעת ר׳ יהודה (נזיר ל״ד:), ותרגום אנקלוס הוא כדעת ר׳ יוסי (עיין שם ל״ט.), והלכו אחריו רוב המפרשים ובעלי ספרי שרשים, גם געזעניוס; רק תרגום ירושלמי שנעשה בארץ ישראל שמר הוראת המלות האלו על אמתתה כמו שהיתה מפורסמת בא״י גם בדבור ההמון, לא כן תרגום אנקלוס שנעשה בבבל והקדמונים יקראוהו בשם תרגום בבלי (עיין כרם חמד ה׳ עמוד ה׳ עמוד רכ״ג). ומה שמצינו התנאים ר׳ יהודה ור׳ יוסי חולקים בהבנת המלות האלה, אחשוב שכך היה הענין: ר׳ יהודה פירש המלות לפי מה שהיתה הוראתן גם בימיו, אבל ר׳ יוסי שהיה מציפורי שהיא בגליל, ואנשי גליל לא הקפידו על לשונם ונשתבש הלשון אצלם, הִרְגִיל עצמו שלא לסמוך על מנהג ההמון, והיה מבקש הוראת המלות בשרשים אשר חוצב מהם, ויען מצא מלת זוג המורה על הפעמון, חשב כי גם זג הוא החיצון, ולא הפנימי. וסרו בזה תלונות החכם Gussetius {גוסיטיוס} שהרחיב פה בלעקסיקון שלו (במלת זג) ואמר שאין לסמוך כלל על דברי רז״ל בהבנת המלות כי כבר נשכחה מהם ידיעת הלשון, עד שלא היו יודעים מה הוא חרצן ומה הוא זג. וזה שקר מפורסם, כי מתוך הירושלמי דדמאי ראינו כי בדבורם לא היו מסופקים בהוראת המלות, והמתרגמים הירושלמיים תרגמו כפי משמעות המלות בדבור ההמוני, ורק ר׳ יוסי שנולד במדינה שלא שמרו יפה את לשונם לא רצה לסמוך על דבור המון עם, והתחכם לפרש מדעתו, והלכו אחריו אנשי בבל בתרגומם המיוחס לאנקלוס.
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
of anything that is obtained (ye’aseh) from the grapevine. The term asiyyah (“making”) is found also in the sense of gathering or obtaining, as in, “And from that which was our father’s he has made himself [asah] all this opulence” (Gen. 31:1); “My strength and the vigor of my hand have gotten [asah] me this prosperity” (Deut. 8:17). Here, too, the phrase mi-kol asher ye’aseh mi-gefen ha-yayin means anything derived from the vine, which is explicated by the subsequent phrase me-ḥartsannim ve-ad zag: not even the grape pomace or the grape seeds.
Ḥartsannim, in my opinion, is a term for grapes that have already been trodden [i.e., “pomace”] and from which wine has been made, and it includes the skins and the seeds within them. As it is said in the Jerusalem Talmud (Demai 2a, ch. 1, halakhah 1), “At first, grapes were plentiful and ḥartsannim were not valued, but now that grapes are not plentiful, ḥartsannim are valued.” The meaning is that at a time when there were plenty of grapes, those that had already been trodden were worth nothing, because no one was buying them to make temed (a sour wine), since good wine was available cheaply; but to the contrary, at a time when grapes were not plentiful, the ḥartsannim were sold for making temed. Furthermore, when it was said (in Berakhot 22a) that [one is not liable for sowing mixed species in a vineyard] “until he sows wheat and barley and a ḥartsan with a single hand motion,” this refers to a grape skin with the seeds within it. Although it is true that the seeds themselves have the power to germinate, one who comes to sow a grapevine will not bother to extract the seeds from the skin, but will take the trodden grapes and sow them as they are.
Zag, in my opinion, is a term for the seeds within the grape skin. Scripture said that the nazir was not to eat even ḥartsannim from which wine had already been extracted, and not even one zag, even though it was not human food. My interpretation accords with the opinion of Rabbi Judah (Nazir 34b), but Targum Onkelos followed the opinion of Rabbi Yose [that the ḥartsannim are the seeds and the zag is the skin] (see Nazir 39a). That opinion was followed by most of the exegetes and the authors of books of Hebrew roots, and also by Gesenius. Only the Jerusalem Targum, which was created in the land of Israel, preserved the true meaning of these words as was widely known in the land of Israel, even in the speech of the common people. Not so Targum Onkelos, which was created in Babylonia, and which the early scholars called “the Babylonian Targum” (see Kerem Ḥemed vol. 5 [1841], p. 223).
With regard to the dispute between the Tannaim R. Judah and R. Yose as to the meaning of these words, I think that the matter can be explained this way: R. Judah interpreted the words according to what their meaning was even in his time, while R. Yose, who was from Zippori (Sepphoris) in the Galilee—and the Galileans not being careful with their language, which became corrupted among them—accustomed himself not to rely on popular usage, but he would seek out the meaning of words from the roots out of which they were constructed. Since he came upon the word zog, which means [the outer part of a] bell,⁠1 he thought that the word zag referred as well to the exterior and not the interior.
Going astray in this matter were the claims of the scholar Gussetius, who went on at length in his Lexicon (s.v. zag) and said that one cannot rely at all on the opinions of the Rabbis with respect to the meaning of the words, for knowledge of the Hebrew language had been forgotten among them, to the extent that they did not know which was a ḥartsan and which was a zag. This, however, is a notorious falsehood, for from the Jerusalem Talmud in Demai we see that in their speech, they harbored no doubts about the meanings of these words, and the authors of the Jerusalem Targumim translated in accordance with the meaning of the words in common speech. However, R. Yose, who was a native of a region where people did not carefully preserve their language, did not wish to rely on the usage of the common people, but followed his own scholarly opinion. The people of Babylonia followed his approach in their Targum, which was attributed to Onkelos.
1. {Translator's note: “Which parts are ḥartsannim and which are zaggim?... Rabbi Yose says, ‘So that you should not err, it is like a bell [zog] worn by an animal—the outer part is the zog and the inner part is the clapper’” (Nazir 34b).}
מחרצנים ועד זג – לדעת ר׳ יוסי (נזיר לד:), ה״חרצנים״ הם הגרעינים, וה״זג״ הוא הקליפה החיצונית.
ייתכן שגרעיני הענב קרויים ״חרצנים״, משורש ״חרץ״, על שם החריצים המאפיינים אותם, ואילו ״זג״ – הקרוב ל״זך״ – מורה על הקליפה הזכה והשקופה.
מכל אשר יעשה מגפן היין – בזה מלמד שהגם שבא על כל אחד אזהרה מיוחדת הם מין אחד לענין צירוף לכזית ומובא בפסחים (דף מ״ה) ובנזיר (דף ל״ז) ומזה למד לכל איסורים שבתורה שהם מין אחד הגם שבאו עליהם אזהרות חלוקות הם מצטרפין כמו שחשב במעילה [פרק קדשי מזבח] כל האיסורים שמצטרפים זה עם זה, כמ״ש התרומה ותרומת מעשר והחלה והבכורים מצטרפין שכולם קרוים תרומה, כל הפגולים והנותרות מצטרפין כל הנבלות מצטרפים וכו׳. ולפי דברי הספרי כולם נלמדים מנזיר בק״ו, ובספרא שמיני (סי׳ ע״ה) טמאים מלמד שמצטרפין זע״ז בשר ובשר חלב וחלב בשר וחלב בין בחייהם בין במיתתם, ובארתי שם מפני שכל האיסורים החלוקים באזהרתם אין מצטרפים כמ״ש הרמב״ם (ה׳ מ״א פ״ד ופי״ד) לכן כלל כל מינים הטמאים כאחד ללמד שהם מין אחד לענין צירוף, כי שני מינים אין מצטרפים. כמ״ש במעילה שם (דף ט״ז ודף י״ז) ובשבת (דף ע״א) וכריתות (י״א) ובכ״מ, ומ״ש הרמב״ם (פ״ד מה׳ מ״א) כל איסורין שבתורה אין מצטרפים חוץ מאיסורי נזיר, ר״ל חוץ מאיסורי נזיר שלמדה תורה שהם כמין אחד לענין צירוף וה״ה כל כיוצא בהם כמ״ש כל שטומאתם ושעורן שוה מצטרפים זע״ז, ועי׳ בז״א שנדחק בזה:
מכל אשר יעשה מגפן היין – מפרש בנזיר (דף ל״ד) שת״ק דריש כללי ופרטי והוה פרט וכלל ופרט, ומרבי כעין הפרט פרי ופסולת פרי, כי יין פרי וחומץ וחרצנים פסולת פרי, ואם לא היה כתוב מחרצנים וזג הייתי אומר שמכל אשר יעשה הוא פרט וכלל שכולל הכל אף עלין ולולבים ור״א דריש מיעט וריבה ריבה הכל ומה שמוסיף מחרצנים ועד זג ללמד שצריך שני חרצנים וזג אחד:
מחרצנים ועד זג – ר׳ יהודה דייק הלשון מן עד, שמשמע שמוסיף רבותא שגם הזג שקשה יותר לא יאכל וזה הפנימי שקשה נגד הקליפה, ור׳ יוסי ס״ל שזג הוא החיצון שהוא מלביש את הענבה, שזג מענין מלבוש ב״ר (פ׳ צו) הוה קאים לביש זגוי בלילה, וע״ש שהוא צלול כזכוכית, כמו מבית הזגג (ב״ק ל״א) דזג כזוזא חוורא (חולין ע״ו) וכן ת״א כמ״ש בגמ׳ נזיר (דף ל״ד) ומה שתפס מחרצנים ועד זג, כי זג הוא אכילה גסה יותר מחרצן שיש בו קיוהא דפרי, כמ״ש בפסחים (דף מ״ב ע״ב) המתמד וכו׳ הא בפרצנא, ומשמיע דאף זג שהוא אכילת צער יותר לא יאכל:
מחרצנים ועד זג לא יאכל – עי׳ בנזיר (דף ל״ד) מובא מימרא זו בשינוי קצת ולפי נוסחא שבידנו נל״פ, שק״ל למה כתב מחרצנים ועד זג, שאם כדי שיהיה פרט וכלל ופרט היה לו לכתוב כללא דכל אשר יעשה מגפן היין בין הפרטים הקודמים ויהיה מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר פרט מכל אשר יעשה כלל וענבים לחים ויבשים חזר ופרט ותרבה כעין הפרט פרי ופסולת פרי שהם חרצנים וזג, כי אין לומר לרבות פרי גמור אחר שכל פרי גמור נאמר בפירוש, ומשיב שלכן אמר מחרצנים ועד זג שהוא מיותר ללמד שכל כלל שהוא מוסיף על הפרט אם אין פרט אחריו הוא כולל הכל והייתי מרבה אף עלין ולולבין, ואכמ״ל בזה:
והנה מוכיח ממ״ש כל ימי נזרו, שר״ל עד שיביא קרבנותיו, וכן משמע בגמ׳ (דף י״ד ע״ב) למאן דדחה דברי ריב״ח, אמנם ממה שסיים בספרי ת״ל ואחר ישתה הנזיר יין משמע שמשם יליף שמ״ש כל ימי נזרו פי׳ עד הבאת קרבנותיו שעדיין נקרא נזיר ואין פי׳ עד מלאת, ומדברי הספרי (סי׳ ק״ב) גבי גידול שער שכתוב כל ימי נדר נזרו וכן (סי׳ קכ״ב) גבי טומאה שכתב כל ימי הזירו לה׳ אמר לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת או יכול לא יהא חייב אלא עד שישלים את נזירותו ת״ל ואחר ישתה הנזיר יין וכו׳, מבואר שא״א ללמוד ממ״ש כל ימי נזרו שיל״פ שר״ל כל הימים שקבל עליו נזירות [כי אם נאמר שלא נעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו א״א לקראם ימי נזרו] ועקר הלמוד ממ״ש ואחר ישתה הנזיר יין, שמבואר שקודם לכן אין לו לשתות. וכן גבי תגלחת וטומאה אין ללמוד מלשון זה, רק ע״י שכתוב ואחר ישתה הנזיר יין ששם הנזיר מיותר שהלא בעת ששותה יין אינו נזיר, ואיך קראו בשם נזיר רק שבא ללמד שעד רגע זו שם נזיר עליו. ונדע שמ״ש כל ימי נדר נזרו פי׳ עד הבאת קרבנותיו ולכן הגהתי כאן או לא יהא חייב ותיבת שיכול נמחק וכן הגיה הגר״א:
כל ימי נזרו: הוא מיותר, והכי מיבעי ״מכל אשר״ וגו׳. מכאן למדנו בגמרא נזיר (ג,ב) דקאי על דיבור הנזירות. והכי פירושו, ״כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וגו׳⁠ ⁠⁠״ – שיזיר עצמו מהם, אזי – ״מחרצנים וגו׳⁠ ⁠⁠״. ובזה פליגי ר״ש וחכמים, ר״ש סבירא ליה דדוקא שיזיר עצמו ״מכל אשר יעשה מגפן היין״ ולא מדבר אחד, וחכמים סבירא להו ׳מאחת מכל אשר יעשה׳. וכיוצא בזה פליגי במכות (כד,א) בפירוש המקרא (ויקרא יח,כד) ״אל תטמאו בכל אלה״. אמנם כאן הכריחו (רבנן) זה הפירוש, דמדכתיב ״מיין ושכר יזיר״ דדרשו גם כן שאמר ׳הריני נזיר מיין ושכר׳, הרי דמאלו לחוד הוי נזיר, ועל כרחך ״מכל אשר יעשה״ מדבר אחד במשמע, דאפילו אומר ׳הריני נזיר מחרצנים וזג׳ – כל דקדוקי נזירות עליו.
כל אשר יעשה מגפן היין – שד״ל פירש כל אשר יאסף מלשון אשר עשו בחרן (פרשת לך לך), עשה את כל הכבוד הזה (פרשת ויצא); ונראה לי שיש גם כן לסרס המקרא ולפרשו – כל (דבר) מגפן היין אשר יעשה (למלאכת אכילה ושתיה).
זג. לדעת רבי יוסי (נזיר ל״ח) זג הוא החיצון, והחכם שד״ל חשב שלהיותו מאנשי גליל שלא היו בקיאין בלשון סמך על מלת זוג המורה על הפעמון, והמעיין בדברי רבי יוסי (שם) ימצא בלשונו ״כדי שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל״ הרי לך שלא בא אלא לתת סימן כמנהג חז״ל במשנה ובתלמוד, ולא שסמך על זה מכל וכל בפירושו. ומקומות אחרים שבא לשון זה בדברי רבותינו כדי שלא תטעה, יוכיחו כי אינו רק הנחת סימן, כמו כדי שלא תטעה זד״ד יה״ז.
כל ימי נזרו – נזיר שכלו לו ימיו ושתה יין לוקה,⁠1 מאי טעמא, דאמר קרא כל ימי נזרו, לרבות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת.⁠2 (שם י״ד ב׳, ט״ו.)
מכל אשר יעשה – אמר רבא, אכל חרצן וזג אינו לוקה אלא אחת, מאי טעמא, אין לוקין על לאו שבכללות3. (נזיר ל״ח:)
מגפן היין – האומר הריני נזיר מן הגרוגרת ומן הדבילה, בית הלל אומרים, אינו נזיר, מאי טעמא, דאמר קרא מכל אשר יעשה מגפן היין.⁠4 (שם ט׳.)
מחרצנים ועד זג – לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה.⁠5 (שם ד׳.)
מחרצנים ועד זג – תניא, ר׳ יוסי אומר, חרצנים פנימים, זגים חיצונים, אמר רב יוסף, כמאן מתרגמינן מחרצנים ועד זג – מפורצנין ועד עיצורין, כר׳ יוסי6. (שם ל״ד ב׳, ל״ט.)
מחרצנים ועד זג – וכי מאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת״ל מחרצנים ועד זג, לומר לך, כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה יכול למשכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב בדרך שפרט בנזיר7. (שם ל״ד:)
ועד זג – אמר רבינא, ועד זג – לאתויי דבין הביניים.⁠8 (שם שם)
ועד זג – מגיד שלא פטר בו אכילת צער, שיכול ומה יוהכ״פ חמור פטר בו אכילת צער, נזיר הקל לא כש״כ, ת״ל מחרצנים ועד זג לא יאכל9 (ספרי).
1. ר״ל ששלמו ימי נזירותו ולא עשה אח״כ פרטי דיני הנזיר שעושה לאחר מלאת הזמן, היינו שלא הביא קרבנו ולא גלח תגלחת טהרה, וגם שתה יין.
2. ושלשה רבויים כאלה כתיבי בפרשה, חד הכא לגבי שתיית יין, וחד בפסוק ה׳ לענין תגלחת כל ימי נדר נזרו, וחד בפסוק ו׳ לענין טומאה למת כל ימי הזירו לה׳, ואתו לרבויי איסור שתיית יין ותגלחת וטומאה למתים. ומה דכתיב עוד בפ׳ ח׳ כל ימי נזרו קדוש הוא לה׳, יש שם דרשות מיוחדות, יעוי״ש.
3. ר״ל ואינו לוקה גם אלאו דמכל אשר יעשה מגפן היין, משום דהאי לאו הוא לאו שבכללות שכולל כל המינים החשובים כאן, ועיין בפסחים מ״א ב׳ גירסות הפוכות בענין זה, ולדינא אין נ״מ.

והנה הלשון אינו לוקה אלא אחת לאו דוקא הוא, ובא רק לאפוקי שאינו לוקה על לאו מכל אשר יעשה, אבל באמת לוקה עוד על לאו דלא יחל דברו, ומה דלא חשיב ליה כאן הוא מפני דלא חשיב רק לאוין דאיתא בנזיר, משא״כ לא יחל דברו איתא גם בנדרים ושארי ענינים.
4. ר״ל והוא לא נדר כדרך הנודרים, לכן אינו נזיר, שאין דברים אלו אסורין לנזיר כלל.
5. כגון שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג ואכל מן התערובות כזית, לוקה. וכן אם אכלם זה אחר זה בכדי שהיית אכילת פרס עד שאכל מן הכל כזית לוקה, וכן בשתיית תערובת יין וחומץ.
6. פורצנין משמע פנימי כמו אפילו פרצידי דתותא קלא (תענית ד׳.) דהיינו גרעינין, ועצורין משמע חיצונים שסוחט מהמשקה כדכתיב (ס״פ וישב) ואשחט אותם ומתרגמינן ועצרית יתהון. ודעת ר׳ יהודה להיפך, דחרצן חיצוני וזג פנימי, ויש להביא סמוכין לדעת ר׳ יוסי ממ״ש בכ״מ בגמ׳ לענין כלאים, אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן, ואי חרצן הוו הקליפות הלא לא שייך בהו זריעה, וכן ראיה ממ״ש במ״ר פ׳ צו דזוג הוא מעין מלבוש, וכמ״ש שם הוי קאים לבוש זגי, ובשבת ס״ו ב׳ ובני מלכים בזגים פירש״י במלבושיהם, וע״ע בסוגיא כאן מביא סימן לדעת ר׳ יוסי מזוג של בהמה המבואר בשבת נ״ג ב׳ עי״ש.

ועיין בע״ז ל״ד ב׳, אמר רב אחא, הני פורצני דארמאי וכו׳, ופירש״י פסולת של ענבים, ולא ידעתי למה לא פירש גרעינין של ענבים שהם חרצנים, וי״ל שהוכרח לפרש כן, משום דא״א לומר דהכונה התם על חרצנים, משום דדין חרצנים מבואר מפורש בגמרא שם ביחוד, ת״ר החרצנים והזגין של עובדי כוכבים וכו׳, וא״כ מאי אתא רב אחא לאשמעינן במה שמבואר שם בברייתא, ולכן הוכרח לפרש שהוא מין אחר.
7. ולכן כתב מחרצנים ועד זג שהוא כלשון הפרט וכלל הקודמים מיין ושכר מכל אשר יעשה להורות על פרט וכלל ופרט.

אך צ״ע בכלל הקושיא מה ת״ל מחרצנים ועד זג, והא אצטריך לכלל ופרט, דע״פ רבוי זה מרבינן כל דבר, כמבואר בפסוק הקודם בדרשה מיין ושכר ובתוס׳ פירשו כונת הקושיא דר״ל לכתבי׳ קודם הכלל, אבל אין זה מבואר, דהא כך דרך הלשון לכתוב מקודם כללים ואח״כ פרטים. ונראה הכונה דקשה לו דכיון דסופנו לרבות כל דבר לא הו״ל לכתוב מחרצנים ועד זג במ״ם השימוש אלא חרצנים וזג, וכמו שכתב חומץ יין וחומץ שכר, ענבים לחים ויבשים, דלשון מחרצנים ועד זג משמע רק בדברים אלו ובדברים שבין חרצנים ובין זג, אבל לא דברים זולתם, ודו״ק.
8. הם ענבים קטנים שבין הגדולים שאינם רואים פני החמה ואינם מתבשלים כל כך ולא יהיו גדולים לעולם ואינם בכלל ענבים שבפסוק הקודם. והנה אע״פ דבפסוק הקודם מרבינן מן וענבים לחים אפילו בוסר וא״כ לכאורה אך למותר לרבות דבין הביניים, צ״ל דהני גריעי עוד מבוסר, לפי שבוסר יבאו עוד לידי ענבים גדולים משא״כ אלה, כן פירש ר״ת ורש״י פי׳ בע״א.
9. זג הוי אכילה גסה יותר מחרצן שיש בו קיוהא דפרי כמ״ש בפסחים מ״ב ב׳ הא בפורצני ופורצני הם זגין [ע״ל אות ל״ב], ומשמיענו דעד זג שהוא אכילת צער לא יאכל וכדמפרש. ונראה בטעם החילוק כאן מיוהכ״פ, דביוהכ״פ הוי חובת גברא לענות נפש וכיון דאכילה של צער מזיק לגוף לכן פטור, וכמ״ש ביומא פ׳ ב׳ האוכל אכילה גסה ביוהכ״פ פטור, מאי טעמא, אשר לא תעונה כתיב, פרט למזיק, משא״כ בנזיר אסרה התורה עליו לאכול מינים אלו, ולכן נאסרים בכל אופן.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144