×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ו) מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן⁠־הַמִּדְבָּ֔ר כְּתִֽימְר֖וֹתא עָשָׁ֑ן מְקֻטֶּ֤רֶת מֹר֙ב וּלְבוֹנָ֔ה מִכֹּ֖ל אַבְקַ֥ת רוֹכֵֽל׃
Who is this that comes up out of the wilderness, like pillars of smoke, perfumed with myrrh and frankincense, with all powders of the merchant?
א. כְּתִֽימְר֖וֹת א,ל=כְּתִֽימֲר֖וֹת (חטף)
ב. מֹר֙ =א,ק-מ ומסורת-ל וטברנית ובדפוסים
• ל!=מוֹר֙ (כתיב מלא וי״ו)
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כַּד סְלִיקוּ יִשְׂרָאֵל מִן מַדְבְּרָא וַעֲבַרוּ יָת יַרְדְּנָא עִם יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲמַרוּ עַמְמֵי אַרְעָא מָה הִיא דָא אוּמָּא בְחַרְתָא דְּסָלְקָא מִן מַדְבְּרָא וּמִתְגַּמְּרָא מִן קְטֹרֶת בּוּסְמִין וּסְעִידָא בִּזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם דִּפְלַח וְצַלִּי קֳדָם יְיָ בְּטוּר מוֹרִיָּה וּמִתְמַרְקָא מְשַׁח רְבוּתָא בִּצְדַקְתֵּיהּ דְּיִצְחָק דְּאִתְעֲקַד בַּאֲתַר בֵּית מַקְדְּשָׁא דְּמִתְקְרִי טוּר דִּלְבוֹנְתָא וּמִתְעַבְדִין לָהּ נִסִּין בְּחַסִּידוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִשְׁתַּדַּל עִמֵּיהּ מַלְאֲכָא עַד מִסַּק קְרִיצְתָא וְאִתְגַבַּר מִנֵּיהּ וְאִשְׁתֵּיזַב הוּא וּתְרֵי עֲסַר שִׁבְטוֹי.
[א] מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר – עִלּוּיָהּ מִן הַמִּדְבָּר, סִלּוּקָהּ [ס״א.] חִלּוּקָהּ מִן הַמִּדְבָּר, מִיתָתָהּ מִן הַמִּדְבָּר, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ (במדבר י״ד:ל״ה), תּוֹרָה מִן הַמִּדְבָּר, מִשְׁכָּן מִן הַמִּדְבָּר, סַנְהֶדְרִין מִן הַמִּדְבָּר, כְּהֻנָּה מִן הַמִּדְבָּר, לְוִיָּה מִן הַמִּדְבָּר, מַלְכוּת מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים (שמות י״ט:ו׳), וְכָל מַתָּנוֹת טוֹבוֹת שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִן הַמִּדְבָּר.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בַּמִּדְבָּר טָעֲנוּ וּבַמִּדְבָּר פָּרְקוּ, נְבוּאָה מִן הַמִּדְבָּר, הֱוֵי עִלּוּיָהּ מִן הַמִּדְבָּר.
[ב] כְּתִימְרוֹת עָשָׁן – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְנוֹדְדִין מִמַּסָּע לְמַסָּע, הָיָה עַמּוּד הֶעָנָן יוֹרֵד, וְעַמּוּד אֵשׁ צוֹמֵחַ, וַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה עוֹלֶה כְּמִין שְׁנֵי זִקּוּקִין שֶׁל אֵשׁ, יוֹצְאִין מִבֵּין שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן, וְשׂוֹרְפִים לִפְנֵיהֶם נְחָשִׁים שְׂרָפִים וְעַקְרַבִּים, וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם רוֹאִין וְאוֹמְרִין אֱלוֹהוֹת הֵן אֵלּוּ, אֵין תַּשְׁמִישָׁן שֶׁל אֵלּוּ אֶלָּא בְּאֵשׁ, וּמֵאֵימָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נוֹפֵל עֲלֵיהֶם פַּחַד וּרְעָדָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד (שמות ט״ו:ט״ז), נָפְלָה אֵין כְּתִיב, אֶלָּא תִּפֹּל, מִכָּאן וּלְהַבָּא. מְקֻטֶּרֶת מֹר, זֶה אָבִינוּ אַבְרָהָם, מָה הַמּוֹר הַזֶּה רֹאשׁ לְכָל הַבְּשָׂמִים, אַף אַבְרָהָם אָבִינוּ הָיָה רֹאשׁ לְכָל הַצַּדִּיקִים. מָה הַמּוֹר הַזֶּה כָּל מִי שֶׁלּוֹקְטוֹ יָדָיו מִתְמָרְרוֹת, כָּךְ הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מְמָרֵר וּמְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּיִסּוּרִים. מָה הַמּוֹר הַזֶּה אֵינוֹ מֵפִיחַ רֵיחוֹ אֶלָּא בָּאוּר, כָּךְ לֹא הוֹדִיעַ אַבְרָהָם אֶת מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים אֶלָּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ. וּלְבוֹנָה, זֶה אָבִינוּ יִצְחָק, שֶׁנִּתְקָרֵב כְּקֹמֶץ לְבוֹנָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה לְפָנָיו וְלֹא נִמְצָא בָּהֶן פְּסֹלֶת.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַה קֻּפַּת הָרוֹכֵל יֵשׁ בָּהּ מִכָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, כָּךְ כְּהֻנָּה מִיַּעֲקֹב, וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת מִיַּעֲקֹב, יִצְחָק נָתַן לוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק (בראשית כ״ה:ה׳), בְּרַם רוֹכְלוּתָיו שֶׁל יַעֲקֹב לֹא הָיְתָה אֶלָּא מֵאוֹתוֹ הָאָבָק שֶׁתַּחַת רַגְלָיו. רַבִּי יוּדָן אָמַר תַּרְתֵּי, רַבִּי יוּדָן אָמַר כָּל הָרוֹכְלוּת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין וּמַצְלִיחִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּזְכוּת אוֹתוֹ הָאָבָק שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי יוּדָן אָמַר חוֹרֵי, כָּל פְּרַגְמַטְיָא שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין וּמַצְלִיחִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּזְכוּת אוֹתוֹ הָאָבָק שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר תַּרְתֵּי, כָּל מִלְחָמוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין וּמַצְלִיחִין, בִּזְכוּת הָאָבָק שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר חוֹרֵי, כָּל תּוֹרָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּזְכוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ אוֹתוֹ הָאָבָק נְטָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּנְתָנוֹ תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ה׳ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו (נחום א׳:ג׳).
[ג] רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר כְּתִיב: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית ל״ב:כ״ה), אֵין אָנוּ יוֹדְעִין מִי הָיָה בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל מִי, אִם הַמַּלְאָךְ הָיָה בִּרְשׁוּת יַעֲקֹב וְאִם יַעֲקֹב בִּרְשׁוּת הַמַּלְאָךְ, אֶלָּא מִמַּה דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר (בראשית ל״ב:כ״ז), אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ לְיַעֲקֹב שַׁלְּחֵנִי, כִּי הִגִּיעַ קִלּוּסִי לְקַלֵּס, הֱוֵי הַמַּלְאָךְ בִּרְשׁוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ. וּבְאֵיזֶה צַד נִדְמָה לוֹ, רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר לְשָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע נִדְמָה לוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים (בראשית ל״ג:י׳), אֲמַר לֵיהּ אַפָּךְ דָּמְיָין לְשָׂרָךְ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֲרִי אִימֵירוּן וְכֶלֶב אַגְרִיּוּן, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ זִוֵּג אֶת הָאֲרִי וְהָיָה מְלַבְּבוֹ כְּנֶגֶד בְּנוֹ, וְהָיָה אוֹמֵר שֶׁאִם יָבוֹא הַכֶּלֶב לְהִזְדַוֵּג לִבְנִי יֹאמַר בְּנִי לָאֲרִי יָכֹלְתִּי וְלַכֶּלֶב אֵינִי יָכוֹל. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִים לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם שַׂר שֶׁלָּכֶם לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בַּאֲבִיהֶם וְאַתֶּם יְכוֹלִין לָהֶם. רַבִּי הוּנָא אָמַר לְרוֹעֶה נִדְמָה לוֹ, לָזֶה צֹאן וְלָזֶה צֹאן, לָזֶה גְּמַלִּים וְלָזֶה גְּמַלִּים, אָמַר לוֹ הַעֲבֵר אֶת שֶׁלִּי וַאֲנִי מַעֲבִיר אֶת שֶׁלְּךָ, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱבִיר יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת שֶׁלּוֹ אָמַר נַחֲזֹר וְנֶחֱמֵי דִילְמָא אַנְשֵׁינַן כְּלוּם, מִן דַּחֲזַר וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הֲווֹ עָסְקֵי בִּפְרַגְמַטְיָא וַהֲווֹ נָסְבִין וְיַהֲבִין בַּהֲדָא מִיטַּכְּסִין, עָלוֹן לַהֲדָא צוּר וַעֲבַדּוּן עִיבִידַתְהוֹן, מִן דִּנְפַקּוּן מִן פִּילֵי אֲמַרוּן נַחֲזֹר וְנֶחֱמֵי דִּילְמָא אַנְשֵׁינַן כְּלוּם, חָזְרוּ וּמָצְאוּ חֲבִילָה שֶׁל מִיטַּכְּסִין, אָמְרִין הֲדָא מִלָּה מִן יַעֲקֹב סָבָאן הִיא, דִּכְתִיב: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית ל״ב:כ״ה). וְרַבָּנָן אָמְרֵי לְאַרְכִילִיסְטִים נִדְמָה לוֹ, לָזֶה צֹאן וְלָזֶה צֹאן, לָזֶה גְּמַלִּים וְלָזֶה גְּמַלִּים, אָמַר לוֹ הַעֲבֵר שֶׁלִּי וַאֲנִי מַעֲבִיר שֶׁלְּךָ, כָּךְ הֶעֱבִיר הַמַּלְאָךְ צֹאנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּהֶרֶף עַיִן, וְהָיָה אֲבוּנָן יַעֲקֹב עָנְיָא דְּמַלְאֲכָא מַעֲבַר וְחוֹזֵר וּמַשְׁכַּח עָאן אָחֳרֵי כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, מֶה עָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל פַּרְקֵדִין וּכְרָכוֹ עַל צַוָּארוֹ, אָמַר לֵיהּ פַּרְמָקוֹס פַּרְמָקוֹס חָרָשׁ אַתְּ לֵית חֳרָשִׁין מַצְלִיחִין בַּלַּיְלָה.
אָמַר רַבִּי הוּנָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַמַּלְאָךְ לֵינָא מֵידַע לְדֵין עִם מַאן נָסֵיב וְיָהֵיב, מֶה עָשָׂה נָתַן אֶצְבַּע עַל הַצּוּר הִתְחִילָה תּוֹסֶסֶת אֵשׁ, אֲמַר לֵיהּ מִן הֲדָא אַתְּ מַדְחֵיל לִי אֲנָא כּוּלִי מִינֵּיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ (עבדיה א׳:י״ח).
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו, מָה אַתְּ עוֹמֵד הוּא בָּא עָלֶיךָ וַחֲמִשָּׁה קְמֵיעִים בְּיָדוֹ, זְכוּתוֹ, וּזְכוּת אָבִיו, וּזְכוּת אִמּוֹ, וּזְכוּת זְקֵנוֹ, וּזְכוּת זְקֶנְתּוֹ, מְדֹד עַצְמְךָ עִמּוֹ שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ בִּזְכוּתוֹ, מִיָּד: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ (בראשית ל״ב:כ״ו), אָמַר רַבִּי לֵוִי וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, לְאַרְכִילִיסְטִים שֶׁהָיָה מִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ תָּלָה עֵינָיו לְמַעְלָה וְרָאָה אֶת אָבִיו הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, וְהִרְפִּישׁ עַצְמוֹ תַּחְתָּיו. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמַּלְאָךְ הַשְּׁכִינָה עוֹמֶדֶת לְמַעְלָה מִיַּעֲקֹב הִרְפִּישׁ עַצְמוֹ תַּחְתָּיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, אָמַר רַבִּי לֵוִי וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה כִּי לֹא יָכֹל לוֹ. וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ (בראשית ל״ב:כ״ו), בַּצַּדִּיקִים וּבַצַּדִּיקוֹת בַּנְּבִיאִים וּבַנְּבִיאוֹת שֶׁהָיוּ עֲתִידִין לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ וּמִבָּנָיו, אֵיזֶה זֶה, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד. וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שִׁיְּעָא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָסָא סִדְּקָהּ כְּדָג. רַבִּי נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב אָמַר פֵּרְקָהּ מִמְּקוֹמָהּ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ (יחזקאל כ״ג:י״ח).
[ד] רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַר קְרָיָה מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, בִּקְטֹרֶת בֵּית אַבְטִינָס, וְזֶה אֶחָד מֵאַחַד עָשָׂר סַמְּמָנִין שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין בָּה. רַב הוּנָא פָּתַר לָהּ: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה קַח לְךָ סַמִּים (שמות ל׳:ל״ד), הָא תְּרֵין, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, הָא חַמְשָׁה, סַמִּים, אִי תֵימַר דְּאִינוּן תְּרֵין וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר סַמִּים, בַּד בְּבַד יִהְיֶה, אִילֵּין חֲמִשָּׁה כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה הָא עֲשָׂרָה, וּלְבֹנָה זַכָּה, הָא אַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין, מִכָּאן בָּדְקוּ חֲכָמִים וּמָצְאוּ שֶׁאֵין יָפֶה לַקְּטֹרֶת אֶלָּא אַחַד עָשָׂר סַמְּמָנִין הַלָּלוּ שֶׁבָּהּ. תָּנֵי בֵּית אַבְטִינָס הָיוּ בְּקִיאִין בְּמַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, בְּפִטּוּם הַקְּטֹרֶת, וְהָיָה מַעֲלֶה עָשָׁן, וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד, וְשָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אֻמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה וְהָיוּ בְּקִיאִין בְּמַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת וְלֹא הָיוּ בְּקִיאִין בְּמַעֲלֵה עָשָׁן, שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס הָיְתָה מִתַּמֶּרֶת וְעוֹלָה כְּאֶשְׁכּוֹל עַד הַקּוֹרוֹת וְאַחַר כָּךְ פּוֹסָה וְיוֹרֶדֶת כְּמַקֵּל, שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה הָיְתָה פּוֹסָה וְיוֹרֶדֶת לְמַטָּן מִיָּד, וּכְשֶׁיָּדְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ כָּל שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו (ישעיהו מ״ג:ז׳), וְחָזְרוּ בֵּית אַבְטִינָס לִמְקוֹמָן, שָׁלְחוּ אַחֲרֵיהֶם וְלֹא רָצוּ לָבוֹא עַד שֶׁכָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָן, שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה הָיוּ נוֹטְלִין בְּכָל יוֹם חָזְרוּ לִהְיוֹת נוֹטְלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מָנֶה כְּדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוּדָא אוֹמֵר בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מָנֶה וְעַכְשָׁו נָטְלוּ אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה. אָמְרוּ לָהֶם מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹא לְלַמֵּד, אָמְרוּ מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ שֶׁעָתִיד הַמִּקְדָּשׁ לְהֵחָרֵב וְלֹא רָצִינוּ לְלַמֵּד שֶׁלֹא יִהְיוּ נוֹהֲגִין וְעוֹשִׂים לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבַדָּבָר הַזֶּה הָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתָן לְשֶׁבַח, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹא יָצְאָה אִשָּׁה מֵהֶם וְתִינוֹק מֵהֶם כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם, וּכְשֶׁנּוֹשְׂאִין אִשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר הֵם פּוֹסְקִים עִמָּהּ שֶׁלֹא תִתְבַּשֵּׂם לְעוֹלָם, שֶׁלֹא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים מִפִּטּוּם הַקְּטֹרֶת הֵם מִתְבַּשְּׂמוֹת, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר ל״ב:כ״ב), וְאוֹמֵר: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג׳:ד׳).
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא סָח לִי שִׁמְעוֹן בֶּן לוֹגָה אֲנִי וְתִינוֹק אֶחָד מִבְּנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס הָיִינוּ מְלַקְּטִים עֲשָׂבִים בַּשָּׂדֶה וּרְאִיתִיו שֶׁבָּכָה וְצָחַק, וְאָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי עַל מַה בָּכִיתָ, אָמַר לִי עַל כְּבוֹד בֵּית אָבִי שֶׁנִּתְמַעֵט, וְלָמָּה צָחַקְתָּ, אָמַר לִי שָׁמוּר וּמְתֻקָּן לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, וְסוֹף שֶׁהַמָּקוֹם עָתִיד לְשַׂמֵּחַ אֶת בָּנָיו בְּקָרוֹב, וּמָה רָאִיתָ, אָמַר לִי וַהֲלֹא מַעֲלֶה עָשָׁן כְּנֶגְדִי, נוּמֵיתִי לוֹ הַרְאֵנִי, אָמַר לִי מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ שֶׁלֹא לְהַרְאוֹת לְאָדָם בָּעוֹלָם, אָמְרוּ לֹא בָּאוּ יָמִים קַלִּים בָּעוֹלָם עַד שֶׁמֵּת אוֹתוֹ הַתִּינוֹק.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי זָקֵן אֶחָד שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס וּבְיָדוֹ מְגִלַּת סַמְמָנִין, אָמַרְתִּי לוֹ מַה בְּיָדֶךָ, אָמַר לִי כְּשֶׁהָיוּ צְנוּעִין בֵּית אַבָּא הָיוּ מוֹסְרִין מְגִלּוֹתָם זֶה לָזֶה, וְעַכְשָׁו הֵא לְךָ וְהִזָּהֵר בָּהּ שֶׁמְּגִלַּת סַמְּמָנִין הִיא, וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא זָלְגוּ דִּמְעוֹתָיו, אָמַר לִי מֵעַתָּה אֵין אָנוּ רַשָּׁאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּיָן שֶׁל אֵלּוּ.
[ה] שֶׁל בֵּית גַּרְמוֹ הָיוּ בְּקִיאִים בְּמַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים וּבִרְדִיָּתוֹ, וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד, וְשָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אֻמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה וְהָיוּ בְּקִיאִין בְּמַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, וּבִרְדִיָּתוֹ לֹא הָיוּ בְּקִיאִים. שֶׁל בֵּית גַּרְמוֹ הָיוּ מַסִּיקִים בַּתַּנּוּר מִבַּחוּץ וְהִיא נִרְדֵּית מִבִּפְנִים, וְאֵלּוּ הָיוּ מַסִּיקִין מִבִּפְנִים וְאוֹפִין מִבַּחוּץ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיְתָה מְעַפֶּשֶׁת, וּכְשֶׁיָּדְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ כָּל שֶׁפָּעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פָּעַל אֶלָּא לְמַעֲנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ (משלי ט״ז:ד׳), וְחָזְרוּ בֵּית גַּרְמוֹ לִמְקוֹמָן, שָׁלְחוּ אַחֲרֵיהֶם וְלֹא רָצוּ לָבוֹא עַד שֶׁכָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָן, שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה הָיוּ נוֹטְלִין בְּכָל יוֹם חָזְרוּ וְהָיוּ נוֹטְלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מָנֶה כְּדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מָנֶה וְעַכְשָׁו אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה. אָמְרוּ לָהֶם, מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹא לְלַמֵּד, אָמְרוּ, יוֹדְעִים הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לְהֵחָרֵב וְשֶׁמָּא יִלְמַד אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּכָךְ, וּבַדָּבָר הַזֶּה מַזְכִּירִין אוֹתָם לְשֶׁבַח, וְלֹא עוֹד אֶלָּא, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִמְצְאָה פַּת נְקִיָּה בְּיַד בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, שֶׁלֹא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִין מִלֶּחֶם הַפָּנִים הֵם נִזּוֹנִים, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם, וְכֻלָּן מָצְאוּ תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם חוּץ מִשֶּׁל בֵּית קַמְצָר שֶׁלֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה, אָמְרוּ לָהֶם מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹא לְלַמֵּד, וְשָׁתְקוּ וְלֹא הֵשִׁיבוּ תְּשׁוּבָה, וְעַל יְדֵי שֶׁבִּקְּשׁוּ לְהַרְבּוֹת כְּבוֹדָן וּלְמַעֵט כְּבוֹד הַמָּקוֹם, כְּבוֹדָן נִתְמַעֵט וּמַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְקוֹמָהּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵין לָהֶם לֹא נִין וְנֶכֶד בְּיִשְׂרָאֵל, עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י׳:ז׳), וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב, מִכָּאן אָמַר בֶּן עַזַּאי מִשֶּׁלְּךָ יִתְּנוּ לְךָ, וּבְשִׁמְךָ יִקְרָאוּךָ, וּבִמְקוֹמְךָ יוֹשִׁיבוּךָ, וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְאֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא.
[ו] הוּגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בַּשִּׁיר יוֹתֵר מֵאֶחָיו, וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד, אָמְרוּ עָלָיו עַל הוּגְרַס בֶּן לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ פִּיו בְּשִׁיר הָיָה נוֹעֵץ אֲגוּדָלוֹ בְּתוֹךְ פִּיו וַאֲגוּדָלוֹ אַחֵר בַּקַּרְקַע וּמַכְנִיס אֶצְבָּעוֹת בֵּין הַנִּימִים וּמַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּנְעִימָה, וְהָיָה מוֹצִיא כָּל מִינֵי זֶמֶר עַד שֶׁהָיוּ כָּל אֶחָיו הַלְוִיִּם נִסְקָרִין בְּבַת רֹאשׁ לַאֲחוֹרֵיהֶם. פִּנְחָס הַמַּלְבִּישׁ אַלְבֵּשׁ אִיסְטְרָאטֵיגָא וּנְסַב אַגְרֵיהּ.
[ז] מִי זֹאת עֹלָה וגו׳ – מְדַבֵּר בֶּאֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב, אָמְרוּ אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב רָאֲתָה חָמֵשׁ שְׂמָחוֹת בְּיוֹם אֶחָד, רָאֲתָה יְבָמָהּ מֶלֶךְ, וְאָחִיהָ נָשִׂיא, וּבַעְלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ סִגְנֵי כְּהֻנָּה, וּפִנְחָס בֶּן בְּנָהּ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בָּנֶיהָ לְהַקְרִיב, יָצְאוּ שְׂרוּפִין וְנֶהֶפְכָה שִׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, מִיָּד נַעֲשֵׂית כְּתִימְרוֹת עָשָׁן. כַּד דְּמָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו: מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וגו׳ מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, מַהוּ מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, דַּהֲוָה רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן קָרָאוֹי וְתָנוֹי וְקָרִיבוֹי וּפַיְיטוֹיי.
מי זאת עולה מן המדבר – וכי מן המדבר העלה אותם והלא ממצרים העלה אותם אלא מלמד על חבתם של ישראל שהם חביבים לפני המקום כמציאה שבני אדם מוצאים במדבר לקיים מה שנאמר ימצאהו בארץ מדבר (דברים ל״ב:י׳).
ד״א מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן – וכי כעשן היו אלא מה העשן הזה כל מקום שהוא הולך מיצר כך כל האומות מצירים בשעה שעלו ישראל ממצרים. מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל. מלמד שלא היו חסרים כלום.
ד״א מקטרת מר ולבונה – זה אברהם מה המור הזה ראש לכל הבשמים כך אברהם ראש לכל הצדיקים וכך אמר לו הקב״ה להקריב לו את יצחק בנו בהר המוריה ולבונה זה יצחק כדרך שמקטרין את הלבונה על גבי המזבח כך נעקד יצחק על גבי המזבח כלבונה מכל אבקת רוכל זה יעקב כמה שנאמר ויאבק איש עמו (בראשית ל״ב:כ״ה).
ד״א מקטרת מר ולבונה – זה משה ואהרן.
מכל אבקת רוכל – אלה שבעים זקנים.
מי זאת עולה מן המדבר – אתה מוצא שבעה עננים היו מלמעלן ומלמטן ומארבע רוחות ואחת לפניהם, ומכה נחשים ועקרבים, ומשוה להם את ההרים ואת העמקים, ושורף את הקוצים ואת הברקנים, ומעלה עשן ורואים אותו כל מלכי מזרח ומערב ואומרים מי זאת עולה מן המדבר (בירמיה ברמז רס״ו), וכי מן המדבר העלה אותם, אלא מלמד על חבתן של ישראל שהם חביבים לפני המקום כמציאה שאדם מוצא במדבר, לקיים מה שנאמר ימצאהו בארץ מדבר, ואומר אני ידעתיך במדבר, כענבים במדבר וגו׳.
כתמרות עשן – העשן כל מקום שהוא הולך הוא מיצר, כך היו ישראל מיצירין לסיחון ולעוג ושלשים ואחד מלכים. מקוטרת בזכות מר זה אברהם, מה המור הוא ראש לכל הבשמים כך היה אברהם ראש לכל הצדיקים. ולבונה זה יצחק כדרך שמקטירין לבונה על גבי המזבח כך יצחק נעקד על גבי המזבח.
מכל אבקת רוכל – זה יעקב שנאמר ויאבק איש עמו.
דבר אחר: מקוטרת מר ולבונה – זה משה ואהרן, מכל אבקת רוכל אלו שבעים זקנים.
דבר אחר: מכל אבקת רוכל – ר׳ תנחומא אמר מה קופת הרוכלים יש בה כל מיני בשמים כך כהונה ולויה ומלכות הכל מיעקב.
מן הד׳ה אלצאעדה מן אלברייה, כאפואר אלדכ׳אן, מבכ׳רה באלמסך ואללבאן, מן כל גונהֵ עטאר.
מי זאת העולה מהמדבר כמו תימרות העשן, המקוטרת במור ובלבונה מכל מה שמונח בכלי של הרוקח (מוכר הבשמים).
אבקת רוכל – תיבת הבשמים והרוקחים.
[א] ענין אמרו מי זאת עולה מן המדבר. תיאור עליית האומה למדבר.
וענין כתמרות עשן, עמוד ענן ועמוד אש שהיו עמהם. ותיאר כבודם באבקת רוכל שהוא הכלי של הבשם, לפי שהיתה בהם השלמות והחכמה שעשו את המשכן והיו בו עבודות עדינות כגון המנורה והפרכת והכרובים ובגדי אהרן ושבוץ האבנים.
[ב] שהיו בידם אותם אומניות כגון הרוקמים מעשה אריגה, והצבעים, והצורפים, וחרשי אבני החן, וחרשי עץ, ואומני ההלחמה, והרוקמים מעשי מחט, והחייטים, והממרקים, וזולתם.
[ג] שהיו רבים מאד, עד שנתקבץ להם מחצי שקל מאת ככר כסף ועוד, חוץ מן הזהב והנחשת. והיה מצוי אצלם עצי שטים אורך כל קורה עשר אמות, ואמה וחצי רחבם, דבר שקשה למצוא אצל המלכים כל שכן אצל ההמון.
[ד] הנפלאות שנתגלו להם במעשה המשכן, נתגלתה להם בהמה אורך עורה שלשים אמות שנ׳ אורך היריעה האחת שלשים באמה (שמות כו ח. ושם מדובר ביריעות עזים) כולה חלק אחד. והעננים הביאו להם אותם אבני השהם שבכל אבן שתים עשרה גוונים מחוברים חבור טבעי ומגוונים והם ארבעה טורים שנ׳ ארבעה טורים אבן (שמות כח יז), לפי שכך נמסר לנו בקבלה שהעננים הביאום לנשיאי ישראל (יומא עה א) שנ׳ והנשיאים הביאו (שמות לה כז), הביאו הנשיאים לנשיאים.
[ה] שלמדם את כל התורה ונתקיים בידם הלמוד שנ׳ ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל (דברים לא כב), ונאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים (שם ד ה).
[ו] גבורתם שהרי הוא אומר אנשי המלחמה (במדבר לא מט), חלוצי צבא (שם לא ה).
[ז] יופי מסעותיהם כמהלך הגלגל כלומר הכוכבים, ולפיכך אמר אבקת רוכל.
מי זאת עולה מן המדבר – כשהייתי מהלכת במדבר והיה הענן ועמוד האש הולכים לפני, הורגיןא נחשים ועקרבים ושורפין את הקוצים והברקנים לעשות הדרך מישור, והיה העשן עולה, ורואין אותו האומות ומתמיהות על גדולתי, ואומרות: מי זאת – כלומר כמה גדולה היא זאת העולה מן המדבר וגו׳.
כתמרות עשן – גבוה וזקוף כתמר.
מקוטרת מר – על שם ענן הקטרת שהיה מתמר מעלב מזבח הפנימי.
רוכל – בַשַׂם המוכר כל מיני בשמים.⁠ג
אבקת – על שם שכותשין אותן ושוחקין הָדק כאבק.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י אוקספורד 142: ״הורגים״. בכ״י לייפציג 1: ״והורגין״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778: ״על״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34, ויימר 652. בכ״י לוצקי 778: ״בסמים״.
Who is this ascending from the wilderness – When I was traveling in the wilderness and the pillar of fire and the cloud were going before me, killing snakes and scorpions and burning the thorns and thistles to make a straight path, and [when] the cloud and the smoke were ascending, the nations saw them, and marveled at my greatness, and they would say, "Who is this?⁠" i.e., "How great is she [Bnei Yisroel] who is ascending from the wilderness, etc.!⁠"
With palm-like pillars of smoke – Tall and erect as a palm tree [=תָּמָר.
In a cloud of myrrh – [It is so called] because the cloud of incense which would rise straight up from the inner altar.
Perfume seller – A spice merchant who sells all types of spices.
Powders – [It is so called] because they crush it and pound it [until it becomes] as fine as dust.
מי זאת עולה מן המדבר – וכי מן המדבר העלה אותם. והלא ממצרים העלה אותם שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים. הלא על חבתו של ישראל לפני הקב״ה שהם חביבין עליו כמציאה הזו שאדם מוצא במדבר. וכן הוא או׳ ימצאהו בארץ מדבר. ואו׳ כענבים במדבר מצאתי ישראל.
כתמרות עשן – מה העשן הזה בכל מקום שהולך מיצר כך היו כל האומות מצירין בשעה שעלו ישראל ממצרים שנאמר אז נבהלו אלופי אדום וגו׳. וכן אמ׳ רחב הזונה ונשמע וימס לבבינו.
מקוטרת מור – זכותו של אברהם אבינו שהיה ראש אמנה ונמשל למור שהוא ראש׳ לבשמים שנאמר מור דרור חמש מאות.
ולבונה – זה זכותו של יצחק. שכשם שמקטירין הלבונה על גבי המזבח כך העלה יצחק את עצמו על גבי המזבח כשעקדו אביו שיצאו ממנו כהנים ומלכים וחסידים. והוא שאבק עם המלאך ויוכל. וכן לעתיד מי זאת עולה מן המדבר. עתידין ישראל לצאת אל המדבר מפני הצרות ומשם יתגלה להם אליהו. שנאמר עוד אושיבך באהלים כימי מועד. ואז יעלו ככלה שהיא מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל. זכר אלו השלשה כנגד ג׳ אבות.
מי זאת – עכשיו הוא משבח בשבח אהובתו ואומר לריעיו: הביטו וראו הן היתה כזאת,⁠1 ומי זאת שהיאא עולה והולכת אחרי באהבתה אותי, שהיא עולה וממהרת לבוא עמי כתימרות עשן העולה למעלה, והיא מקוטרת ומבוסמת מור ולבונה ובשמים מכל הבשמים שמוכרים הרוכלים, שריחה מתוק וטוב וערב לכל.
עניין הבתולה הבורחת עם אוהבה בארץ לא זרועה (ירמיהו ב׳:ב׳) דרך המדבר באהבתה אותו כנפשה ונפשו קשורה בה, דימיון לכנסת ישראל אשר הלכה אחר הקב״ה דרך המדבר בארץ ציה וצלמות אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם (ירמיהו ב׳:ו׳) והיתה מקטרת לפניו קטרת תמיד לפני הקב״ה להעלות תמרות עשן לנדוף ריח.
מקוטרת – קיטור הארץ (בראשית י״ט:כ״ח), כעין מוגמר שהיו נוהגיםב בו הקדמונים.
אבקת – פתרונוג דקת ושחקי מרקחת, כי לא יותן על גחלי מחתה, כי אם הדק דק כעפר על כן כינהו אבקת.
רוכל – סוחר, מוכרד בשמים המחזר מעיר לעיר וממדינהה למדינה.
1. השוו לשון הפסוק בירמיהו ב׳:י׳.
א. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: שהוא.
ב. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: נוהגין. בכ״י המבורג: נהוגים.
ג. כן (בקיצור: פת׳) בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: פי׳.
ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ומוכר.
ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ומדינה.
WHO IS SHE? – Now he praises his lover and says to his friends, "Look, see, who is like her? Who is she that comes following after me because of her love for me? She rises and hurries to come with me like a column of smoke. She is perfumed and fragrant with myrrh and frankincense and all the choicest spices that merchants sell, whose fragrance is sweet and pleasant to all.⁠"
The subject of this verse is the young woman who flees with her lover into an unsown land, into the desert because she loves him as much as she loves her own life and he, too, is bound to her. The allegorical meaning of the verse refers to the Assembly of Israel who followed the Holy One through the desert into a land parched and dark through which no one travels and in which no one dwells. Before the Holy One she would burn the regular incense-offerings, causing smoke to release its fragrance.
PERFUMED – with the spices of the earth just like the incense-offerings that has been the custom of her ancestors (lit., the ancients).
POWDER – The word means the fine powdered form of spices,⁠1 for it is not placed upon coals [as incense] unless it is completely dried out like dust. For this reason it is called "powder".⁠2
MERCHANT – A buyer and seller of spices who circulates from city to city and from country to country.
1. This point seems to be an expansion of that of Rashi. Ibn Ezra notes the same word, but refers to the phrase "dust of the feet".
2. Rashbam is noting the physical similarity between powder and dust and noting that they both share the quality of dryness.
כתימרות – כמו תימורות (מלכים א ו׳:כ״ט). ואולי נקראו כן בעבור גבהות אילני התמרים.
אבקת – בשמים שחוקים כאבק.
רוכל – סוחר, כמו המה רוכליך (יחזקאל כ״ז:י״ג).
בהקיץ, הלכה לבקש דודה ותמה ואמר: מי זאת עלה מן המדברא כתימרות עשן – הקטרת.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״מן המדבר״.
On waking she goes forth to seek him, and on seeing her he is astonished and says, Who is this coming up from the wilderness like pillars of smoke, perfumed [with myrrh and frankincense]?
מי זאת עולה מן המדבר – כשנכנסה לארץ הלך שמעה בכל העולם, וזה הוא המור והלבונה.
Who is this that cometh up from the wilderness? When the synagogue entered the land its fame went throughout all the world – this is the meaning of the myrrh and frankincense.
כתימרות – כמו עמודים, כמו ותימורות כרוביםא (מלכים א ו׳:כ״ט).
ויש אומרים: שהן דומין לאילן התמר.
אבקת – מן אבק עפר רגליו (נחום א׳:ג׳).
רוכל – סוחר, כמו המה רוכליך (יחזקאל כ״ז:י״ג).
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״כרובים״.
וכאשר היה בבקר רדפה הנערה אחר דודה, וכאשר ראה אותה תמה ואמר: מי זאת עולה מן המדבר.
מי זאת עולה מן המדבר – כנסת ישראל שעלתה מן המדבר ושומעה הולך בכל המדינות.⁠1
וזה עניין מקוטרת מור.⁠א
1. השוו ללשון הפסוק באסתר ט׳:ד׳.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״מור״.
מי זאת עולה מן המדבר – מקושטת. מעשה היה שהלכה לטייל, וכשחזרה ראה {אותה} שלמה ושבחה בשירה: מי זאת עולה מן המדבר – מקושטת בבשמים ומתמר עישון קישוטיה כתמרות עשן – לשון מתמר ועולה כמקל (בבלי יומא כ״ח:) שהיא מקוטרת.
מכל אבקת רוכל – מכל בשמים של רוכל – סוחר.
מי זאת עולה מן המדבר. מספרת היאא כשהוליכיני דודי מבית אמי אל בית אמו להכניסני לחופה, יצא שם יופיה בין האומות, ותמהו עלי, ואמרו מי זאת עולה הכלה הבאה מן המדבר מקושטת ומבושמת היא במיני מוגמר, ובגדיה כדרך נשי המלכים, כמו שמצינו ״ששה חדשים בבשמים״ (אסתר ב׳:י״ב).
והדוגמה כתרגומו: כשבאו מן המדבר ועברו את הירדן ליכנס לארץ, תמהו ורגזו כל האומות, ואמרו מי זאת האומה הגדולה, מקוטרת מור בזכות אברהם שעקד את בנו בהר המוריה, ולבונה – יעקב, אבקת רוכל – שנים עשר שבטים, בזכות כל אלה ירשו את הארץ.
א. כאן נוסף בכתב היד: בה. נראה לי שמדובר בנסיון כושל לכתוב את המלה הבאה – ״כשהוליכיני״.
מי זאת עולה מן המדבר – עתה מספרת: כי אותה לילה לנו יחדיו בחדר הורתה, אך למחרתו הוליכהא דודה אל ארצו ואל ביתו, כמו שאמר לה למעלה: קומי {וגו׳} ולכי לך (שיר השירים ב׳:ו׳). וכשהיתה הולכה בדרך והעולם רואין אותה, היו תמהין ושואלין: מי זאת עלה מן המדבר – מי אשה זאת שדומה כמו שעלתה מן המדבר ונתעפרו בגדיה וגופה המקוטרים מאבקת בשמים הרוכלים – עולה למעלה אבק הקטרת והבשמים ומתמר כמו עשן העולה למעלה.
או פ׳: העולה מן המדבר – כשהיתה הולכת אחר דודה דרך המדבר, שהיה מוליכה מבית אמה אל ביתו ואל ארצו.
א. בכ״י: שהוליכה.
מי זאת עולה מן המדבר – עתה משבח המשורר החשוקה שבא מארץ מדבר ומארץ ציה, שאין שם דבר תענוג, והיא באה מלאה טוב ובשמים, והעשן עולה מריח בשמים ומוגמר שלה מתמר ועולה כמקל, כתמרות עשן – העולה מן המדורה של אש.
מקטרת מור ולבונה – שעולה קטור מור ולבונה שלה כקיטורת הכבשן,
ולא מור ולבונה בלבד, אלא כל אבקת הבשמים שהרוכלים רגילים למנות.
אבקת – לשון אבק דק, כי כן דרך לטחון הבשמים ולעשותם אבק דק לתת על הגחלים, כדכתיב: קטרת סמים דקה (ויקרא ט״ז:י״ב).
רוכל – סוחר, לשון: לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז), שדרך הסוחרים להרבות דברים ולגלות לכל אדם כל סודם, וכל מה שיש להם למכור.
מי זאת עולה מן המדבר כתמרות – כשעלו ישראל מן המדבר, היו האומות תמהין ואומרין מי זאת עולה?⁠1 והיה הענן סובבם2. וזהו כתימרות עשן – אלו העננים3.
דבר אחר, עולה מן המדבר מן הגליות שנמשל למדבר, שנאמר ״המוליכך במדבר הגדול [והנורא]״4 (וכו׳).
כתימרות עשן – מהו כתימרות? יהיו מתמררין ועולין כעשן הקטורת5, כי המלאך מקטיר נפשותיהן של צדיקים6, וזהו כתימרות עשן.
כתימרות – כתי מרות, כתות של מור ואהלות הן צדיקים.
דבר אחר, כתות של מור, וצעקת הגלות – ״וימררו את חייהם״7.
כתימרות – ״צדיק כתמר יפרח״8. מקטרת מור ולבונה – הצדיקים הן קטורת לפני הקב״ה.
כתימרות עשן – זה ״מעלה עשן״9 של קטורת10.
מור א׳, ולבנה ב׳, אבקת ג׳ – כנגד ג׳ אבות11. מכל – לרבות שבטים12.
מכל אבקת רוכל – כי נאמר בקטורת ״ושחקת ממנו הדק״13, וזהו אבקת רוכ״ל גי׳ אהרן, שהיה מביא הקטורת לפני ולפנים.
מכל אבקת – זה יעקב שנאמר בו ״ויאבק״14, מיכאל נאבק עמו15, ויכול לעוף בפנים אחד16 מהלך ת״ק. מכל אבקת – מלאך [ב]⁠ק״ת, ר״ל עוף באחת בת״ק מהלך עולם17.
מקטרת – זו הנשמה שהיא נקטרת למעלה ע״י מיכאל18 הוא כמו מור ולבונה. מכל אבקת – מלאך העף בק״ת הוא המקטיר נפשותיהן.
רוכל גי׳ אהרן, חשוב כנגד מיכאל, לכך שניהן רמוזין כאן כמו שכתבנו.
1. ילקוט שמעוני, תרגום, רש״י
2. ילקוט שמעוני
3. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני
5. ראה תרגום
10. רש״י
11. ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא, תרגום
12. תרגום
14. בראשית לב:כה, ילקוט שמעוני, תרגום
15. ילקוט שמעוני קלב
17. בראשית רבה טו:ו ,תוספות נזיר ז.
מי זאת עולה מן המדבר כלומר כל התיאורים האלה הם תיאוריה של האומה הבאה מן המדבר, שהם ישראל.
כתמרות עשן הענן מקיף אותם.
מקוטרת מור ולבונה המוניטין שיצאו להם בעולם בגלל ההשגחה שזכו לה והנסים שעשה להם, עד שנמס לבו של מי ששמע ולו שמץ ממה שסופר עליהם, כמו שנאמר ״ונשמע וימס לבבנו... וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם״ (יהושע ב:ט).
מכל אבקת רוכל מתוך כל ההשגחה שהשגיח עליהם במדבר לא היה חסר להם שום דבר בכל התקופה הארוכה ״ה׳ אלהיך עמך לא חסרת דבר״ (דברים ב:ז).
מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל – אחר שהגיע להם שלמות המדות ושלמות הבחינה בין האמת והשקר החל לזכור בכאן השלם השכל בחכמות הלמודיות כי הם קודמות בסדר לשאר החכמות כמו שבארנו בפתיחתינו. והיה זה ממנו עד אמרו עד שיפוח היום וגו׳. וזה מסכים לכל אחד מהביאורים אשר בארנו בפרשה הקודמת. והתחיל ואמר להורות על שלמות ההשגה אשר תהיה בלמודיות. מי זאת עולה מן המדבר והוא המקום אשר לא יעבד בו לפי שלא יצטרך השתדלות רב בהגעת אלו ההקדמות הראשונות בהם. ואמר שהוא עולה ביושר כתימרות עשן לפי שבזו החכמה לבד ימצא ברובה הסדר בעיונה הולך ביושר מהקודם אל המאוחר. ולזה ימצאו ברובה המופתים המוחלטים. ואולם בזולתה מן החכמות לא ימצאו המופתים המוחלטים כי אם מעט. ואמר מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל לפי שבזאת החכמה מה שיקרב מאד אל החכמה הטבעית והיא חכמת הככבים והיא ג״כ מיישרת לחכמת האלהות הישרה נפלאה כבר התבאר זה בראשון מספר המגישטי.
מי זאת עולה מן המדבר להתלונן ביישוב עם דודה והיא עמו מקוטרת מור ולבונה וגו׳.
ואחר שאמר דרך כלל בארה שני הישובים ועל הא׳ אמרה מי זאת עולה מן המדבר.
{המידות הראויות לחוקרי החכמות}
מי – זה החלק ביאר איך צריך שינהג המעיין הזה כפי המדות הראויות לחוקרי החכמות, ואיך יועיל העיון להישיר בהן. ואמר מי זאת עולה במעלות מן המדבר הוא הכח הדברי לבד, וכתמרות עשן מקטרת מור, ירצה, כתימור וקטור הכבשן שהוא רב כן גידל קטורת ובושם המור והלבונה שלה, והם כנוי אל המדות הראויות היפות כלם, וכאשר אמר מכל אבקת רוכל, רומז לאבקים שהיה מכריז ההוא רוכלא ׳מאן בעי חיי׳ וכו׳ (עבודה זרה יט:). ואם רמז בתמרות עשן למאמר החכם שהמעלות יקנה המעולה נגד העצב, הפך ׳ביום צומכם תמצאו חפץ׳ (ישעיה נח, ג), גם זה טוב. ופירש תקון המדות הלזה בפרט פרטים, ואמר:
כתימרות. בספרים כ״י התי״ו במאריך ובקצתן המ״ם בחטף פתח.
מקטרת. אין במ״ם געיא.
כתמרות – מלשון אילן תמר, ורוצה לומר עמוד עשן זקוף כאילן תמר וכן ותמרות עשן (יואל ג׳:ג׳).
מקטרת – הבערת הבשמים להריח קרוי קטרת בלשון מקרא.
מור ולבונה – שמות מיני בושם.
אבקת – רוצה לומר בשמים השחוקים דק דק כאבק, וכן יקרא עפר הדק, כמו יסכך אבקם (יחזקאל כ״ו:י׳).
רוכל – כן יקרא מוכר הבושם כמו הצורפים והרוכלים (נחמיה ג׳:ל״ב).
מי זאת עולה – עודה מספרת ומשתבחת במרבית הצלחתה שהיה לה מאז, וכה תאמר אל הנערות הידעתן מי היא זאת שעלתה מן המדבר, ומרוב זהרה היתה נראית למרחוק, כמו תימרות עשן אשר נראה למרחוק וריחה הטוב היה נודף כאילו היתה מקוטרת במור ולבונה, ומכל בשמים השחוקים המצויים אצל הרוכל המעלים ריח ערב ומעולה. וכאומרת הלא אני היא העולה ואין אחרת. והנמשל הוא לומר הלא אני עליתי מן המדבר בעמודי אש וענן ההולכים לפני, אשר היו נראים כתימרות עשן, ועמי המשכן והמזבח שהקטירו עליו הקטורת מהרבה מיני בושם.
משל:
מי זאת – וכו׳ הנה מטתו – וכו׳ [דבר המשורר] עת חזרה הרעיה מן המדבר, התפלאו הרואים איך ברחה בלילה ממטת שלמה, ואיך לא עצרוה גבורי שלמה שומרי המטה, וז״ש מי זאת עולה מן המדבר והלא מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, שהם שומרים את המטה סביב סביב, והם כולם אחוזי חרב ומלומדי מלחמה ואיך לא עמדו לנגדה, ואיך יכלה לברוח ממטת שלמה אל המדבר? (ומ״ש כתמרות עשן מצייר רוב הבשמים שהתבשמה מן דודה שהוא מלא בשמים וזינים, [כמ״ש לריח שמניך טובים אשכל הכופר], עד שהריח נתעבה כמו עשן שיש בו ממש, כי מקוטרת מור ולבונה וכו׳), ומשיב איש חרבו על ירכו, הגבורים האלה לא יכלו לשלוף חרבם נגדה וחרבם שבה אל תערה ונשארה חגורה על ירכם, והסבה לזה היה מפחד בלילות שנפל עליהם פחד הלילה, שם פחדו פחד עד עברה בלא עיכוב.
מליצה:
מי זאת – שואל ומתפלא איך יכלה הנפש להתפרד מן הגויה ואיך ברחה בליל החזון ממטת שלמה ר״ל מן הגוף שעל יצועו ישנה שנת עולם עד שחל עליה הרוח האלהי במדבר ר״ל חוץ לגויה בהיותה נפרדת מן העיר שהוא הגוף והיא עולה במעלה הסולם מן המדבר שהוא עולם הרוחני הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרת החומר והגשם (כתימרות עשן ר״ל כמו שהעשן בא ע״י שיתפרדו החלקים הדקים והקלים שבמורכב מן העפרורי הכבד ע״י יסוד האש המפריד בין המורכבים ומעלה חלקים הדקים והרוחנים למעלה ויסוד העפר נעשה אפר ונשאר למטה כן ע״י האש האלהי ושלהבת אהבת ה׳ שבער בלבה נפרדה הנפש הרוחנית מן העפר ועלתה למעלה כעשן המתדבק עם האש האוכלה: והיא מקטרת מר ולבונה ר״ל כי הקיטור בא ע״י החלקים המריחים הנפרדים מן הגשם המורח ע״י יסוד האש [שזה ההבדל בין קיטור ועשן שהקיטור בא מחלקים הלחים המתחממים באש או מחלקים המריחים] כאילו ע״י תבערת אהבתה והאש האלהי יצא קיטור של מור ולבונה. והנה כבר בארנו (א׳:י״ג) כי המור הוא המוסק שהוא דם הצרור בחיה שבהודו המריח והוא מצייר חלקי הריח והמובחר של הנפש החיונית והלבונה היא חלקים המריחים בעצי לבונה והיא ציור לחלקים המובחרים של הנפש הצומחת ר״ל שבעלותה לרוחניות העלתה עמה גם הרוחניות הצרור בנפש החיונית והצומחת שעשתה בם מלאכת האלכימיאה ע״י האש הגדולה המצרף ומברר הסיגים עד שגם הם שבו אל הקדושה גם לקחה עמה מכל אבקת רוכל הוא מליצה על כל מדות הנפש למיניהם בכל חלקיהם שכולם הזדככו לריח טוב והיה קודש ורוחנית והעפר והגוף נפרד מהם) שואל ומתפלא איך נהיה זה, והלא.
מי זאת וגו׳ – משרתי שלמה אומרים זה.
מן המדבר – מרחוק.
כתימרות עשן – כעמוד עשן העולה בקו ישר לרקיע כתמר, כן היא הולכת וראשה רם ואינה פונה לכאן ולכאן כמו שפונות נשים בלתי צנועות.
מקטרת – ששרפו מור ולבונה ויתר אבקת רוכל ועל עשנם נתנו בגדיה כדי שיכנס בהם ריחם.
אבקת – שם כולל להרבה מיני אבק.
רוכל – מקורו רֶגֶל, הולך מבית לבית למכור רכולתו.
עולה מן המדבר – עלויה מן המדבר, סילוקה מן המדבר. כמש״נ במדבר הזה יתמו, תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר,⁠1 כהונה ולויה מן המדבר, מלכות מן המדבר, כמש״נ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, נבואה מן המדבר,⁠2 וכל מתנות טובות שנתן הקב״ה לישראל3 כולם מן המדבר, הוי – עלויה מן המדבר.⁠4 (מ״ר)
כתימרות עשן – מהו כתמרות עשן, בשעה שהיו ישראל מתנודדין ממסע למסע היה עמוד הענן יורד ועמוד אש צומח ועשן המערכה עולה, וכמין שני זקוקין של אש יוצאין מבין שני בדי הארון ושורפין לפניהם נחשים שרפים ועקרבים ואומות העולם נופלת עליהם אימתה ופחד. (שם)
כתימרות עשן – דבר אחר כתמרות עשן – באלישבע בת עמינדב איירי, אמרו עליה, שראתה חמש שמחות ביום אחד, ראתה יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהונה5 ופנחס בן בנה משוח מלחמה, וכיון שנכנסו בניה להקריב ויצאו שרופין, נהפכה שמחתה לאבל ומיד נעשה כתמרות עשן.⁠6 (שם)
מקטרת מור – זה אברהם אבינו, מה המור הזה ראש לכל הבשמים אף אברהם אבינו היה ראש לכל הצדיקים, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמררות כך היה אברהם ממרר ומסגף עצמו ביסורים,⁠7 ומה המור הזה אינו מפיח ריחו אלא באור כך לא הודיע אברהם את מעשיו הטובים אלא בכבשן האש.⁠8 (שם)
ולבונה – זה אבינו יצחק שנקרב כקומץ לבונה על גבי המזבח.⁠9 (שם)
מכל אבקת רוכל – זה אבינו יעקב, דאמר ר׳ יודן, כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעוה״ז הכל בזכות אותו האבק של יעקב אבינו,⁠10 ומה קופת הרוכל יש בה מכל מיני בשמים, כך כהונה מיעקב לויה מיעקב ומלכות מיעקב. (מ״ר)
מכל אבקת רוכל – ר׳ יוחנן פתר קרא בקטורת בית אבטינוס,⁠11 מקטרת מור ולבונה זה אחד מאחד עשר סממנין שהיו נותנין בה. (שם)
מכל אבקת רוכל – כד דמך ר׳ אלעזר ב״ר שמעון היה דורו קורא עליו מי זאת עולה וגו׳ מכל אבקת רוכל, מהו מכל אבקת רוכל, שהיה קרויי תנויי קריבוי ופיוטי.⁠12 (שם)
1. כמש״כ אספה לי שבעים איש מזקני ישראל.
2. כמבואר במכילתא יתרו דבר אתה עמנו ונשמעה, מאותה שעה זכו ישראל להעמיד מהם נביאים.
3. כמו מן ובאר וענני כבוד, וכן מצות שבת שנקראת מתנה טובה כמבואר בשבת י׳ ב׳ אמר הקב״ה מתנה טובה יש לי ושבת שמה.
4. ודריש עולה כמו עלויה – מעלתה. וטעם הדרשה הוא משום דאי כפשוטו עולה ממש קשה דלא הו״ל ליחס העליה להמדבר אלא למצרים שהוא המקור הראשון לצאתם לא״י. ומה שאמרו סלוקה מן המדבר דריש הלשון עולה ע״ד הכתוב ועלה מן הארץ שהכונה שיסתלקו ממנה.
5. רומז למשה ונחשון ונדב ואביהוא. ומה דלא חשיב גם אלעזר ואיתמר פשוט הוא משום שהם כהנו אחר מות נדב ואביהוא כמבואר בפ׳ במדבר.
6. ודריש לפי״ז מי זאת שכל כך היה עלויה וגדולתה במדבר ונעשית פתאום כתמרות עשן. ועיקר טעם הדרשה י״ל דמדייק מה דלא כתיב מי זה. ודע כי בסע״ר ס״פ זו ובמדרש משלי בסופו ועוד באיזה אגדות הגי׳ תחת ה׳ שמחות – ד׳, ולא חשיב שם פינחס בן בנה משוח מלחמה, וי״ל בטעם הדבר משנוי הגירסות דלהגירסא ד׳ שמחות ס״ל דלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי (זבחים ק״א:), וא״כ בעת מקרה דנדב ואביהוא עדיין לא עלה לגדולה.
7. המור הוא מין שרף שמן הנוטף ממין עץ והוא מתדבק בידים כך היה אברהם אבינו מתדבק ומתלוה ליסורים.
8. דרק אז כשנצול מכבשן האש ידעו וראו את זכותו הגדול שזכה ע״י מעשיו הטובים.
9. שהקומץ עולה לאשים על כל לבונתה אזכרה לה׳, וכן יצחק חשוב כאלו עלה כליל לאשים לזכרון לפני ה׳ תמיד.
10. ר״ל מאותו האבק כשנתאבק איש עמו ויברכהו שם, ושם נתקיימו לו הברכות שברכהו יצחק, כמבואר באגדות ופירש״י שם (פ׳ וישלח). ויתכן דסמיך עוד על האגדה דחולין צ״א א׳ עה״פ ויאבק איש עמו מלמד שהעלו אבק עד כסא הכבוד, ועיי״ש לפנינו בתורה תמימה.
11. עיין ביומא ל״ט א׳ שבית אבטינוס היו מומחים במעשה הקעורת והיו חכמים שולחים אחריהם שיכינו קטורת במקדש, ומעלה בזה הכתוב את גדולת בית המקדש שהשתדלו לפאר את כל עניניו והשיגו גם אומנים מומחים ומצויינים.
12. ר״ל בעל מקרא ומשנה, דרשן ופייטן [מליץ] כרוכל הזה שנמצא בסחורתו מכל המינים. והלשון קריבוי בעקרו הונח על שם תפלה, והיא מלשון קרבן, שהמתפלל הוא במקום המקריב, ולכן מבואר בירושלמי פ״ד דברכות זה שעובר לפני התיבה אין אומרים לו בא והתפלל אלא בא וקרב עשה קרבננו, אבל בכאן נראה דמכוין לענין דרשן [בסדר המדרגה אחר בעל מקרא ומשנה], ויתכן דלכן מכוין בשם כזה על שם שהוא מקרב את לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכמ״ש במעלת האגדה שמושכת את לבו של אדם.
עודה מספרת ומשתבחת במרבית הצלחתה שהיה לה מאז, וכה תאמר אל הנערות, הידעתן1 מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר? אשר מרוב זוהרה נראית2 כְּתִימֲרוֹת – כעמוד3 עָשָׁן הנראה למרחוק, וריחה הטוב נודף כאילו היתה4 מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה, ומקוטרת מִכֹּל אַבְקַת5 – הבשמים הַשְּׁחוּקִים המצויים אצל6 הָרוֹכֵל – הסוחר7, המעלים ריח ערב ומעולה, הלא אני היא זו ולא מישהי אחרת8:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון. ונקרא כך משום שהוא גבוה וזקוף כתמר, רש״י, אבן עזרא, מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. על שם שכותשים ושוחקים אותו הדק כאבק, אבן עזרא, רש״י.
6. מצודת דוד.
7. אבן עזרא. הוא הַבַּשָּׂם מוכר הבשמים, רש״י, מצודת ציון.
8. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת הלא אני עליתי מן המדבר בעמודי אש וענן ההולכים לפני, אשר היו נראים כתימרות עשן, ועימי היו המשכן והמזבח שהקטירו עליו הקטורת מהרבה מיני בשמים, מצודת דוד. וכשהייתי מהלכת במדבר והיה הענן ועמוד האש הולכים לפני הורגים נחשים ועקרבים ושורפים את הקוצים והברקנים לעשות הדרך מישור, והיה העשן עולה, ורואים אותו האומות ומתמיהות על גדולתי, ואומרות ״מי זאת?⁠״, כלומר כמה גדולה היא זאת העולה מן המדבר, רש״י. ובמדרש, וכי מן המדבר העלה אותם והלא ממצרים העלה אותם?! אלא מלמד על חיבתם של ישראל שהם חביבים לפני המקום כמציאה שבני אדם מוצאים במדבר, לקיים מה שנאמר (דברים לב, י) ״יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״, מדרש זוטא, לקח טוב. ועוד דרשו, ״מקוטרת מור״ זה זכותו של אברהם אבינו, ״ולבונה״ זה זכותו של יצחק, ״מכל אבקת רוכל״ זה יעקב, מדרש רבה, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144