Shir HaShirim 3 – שיר השירים ג‏ – Mikraot Gedolot

כַּד אֲתָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא לְמֶעֱבַד יָת חֲנֻכַּת בֵּית מַקְדְּשָׁא כָּרוֹזָא נְפַק בְּחֵיל וְכֵן אֲמַר פּוּקוּ וַחֲזוֹ יָתְבֵי פִּלְכַיָּא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וְעַמָּא דְּצִיּוֹן בְּתַגָּא וּבִכְלִילָא דְּכַלִּילוּ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל יָת מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּיוֹם חֲנֻכַּת בֵּית מַקְדְּשָׁא וַחֲדוֹ בְּחֶדְוַת חַגָּא דִּמְטַלַּלְתָּא דַּעֲבַד שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּעִדָּנָא הַהוּא יָת חַגָּא דִּמְטַלַּלְתָּא אַרְבְּעַת עֲסַר יוֹמִין.

[א] צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן – בָּנִים הַמְצֻיָּנִים לִי בְּתִגְלַחַת, בְּמִילָה וּבְצִיצִית. בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁבָּרָא בְּרִיּוֹתָיו שְׁלֵמוֹת, בָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה עַל מִלֵּאתָן, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עַל מִלֵּאתָן. בַּר קַפָּרָא אָמַר אָדָם וְחַוָּה כְּבֶן עֶשְׂרִים שָׁנִים נִבְרְאוּ. בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ.

דָּבָר אַחֵר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – בַּמֶּלֶךְ שֶׁהִשְׁלִים מַעֲשָׂיו לִבְרִיּוֹתָיו, כֵּיצַד הִשְׁלִים הָאֵשׁ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, הִשְׁלִים הַחֶרֶב לְיִצְחָק, הִשְׁלִים הַמַּלְאָךְ לְיַעֲקֹב.

דָּבָר אַחֵר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – בַּמֶּלֶךְ שֶׁעָשָׂה שָׁלוֹם בֵּין בְּרִיּוֹתָיו. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג וְהַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ, הָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא וגו׳ (יחזקאל א׳:כ״ב), וְהַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ (יחזקאל א׳:י״ג), וּכְתִיב: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק (יחזקאל א׳:י״ד), וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה. מִיכָאֵל שַׂר שֶׁל שֶׁלֶג, וְגַבְרִיאֵל שֶׁל אֵשׁ, וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה וְלֹא זֶה מַזִּיק זֶה.

אָמַר רַבִּי אָבִין לֹא סוֹף דָּבָר בֵּין מַלְאָךְ לְמַלְאָךְ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בֵּין מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁחֶצְיוֹ שֶׁלֶג וְחֶצְיוֹ אֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶן, וְאִית לֵיהּ חָמֵשׁ אַפִּין, וְאֵלּוּ הֵן: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק (דניאל י׳:ו׳), וְלֹא זֶה מַזִּיק זֶה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו (תהלים ק״ד:ג׳), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא (דברים ד׳:כ״ד), וּכְתִיב: כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר (דניאל ז׳:ט׳), וְלֹא זֶה מַזִּיק זֶה וְלֹא זֶה מַזִּיק זֶה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כ״ה:ב׳). הָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם וְהַכּוֹכָבִים שֶׁל אֵשׁ וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה לָזֶה. מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה, אָמַר יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין, כְּתִיב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ (איוב כ״ה:ב׳), הַמְשֵׁל זֶה מִיכָאֵל. וָפַחַד זֶה גַּבְרִיאֵל. עִמּוֹ, מַהוּ עִמּוֹ מֻשְׁלָמִין לוֹ, אָמַר רַבִּי לֵוִי אֵין לְךָ כָּל מַזָּל וּמַזָּל שֶׁהוּא קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ בַּעֲלִיָּתָן, אֵין לְךָ כָּל כּוֹכָב שֶׁמַּבִּיט מַה לְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַה שֶּׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ, כַּהֲדֵין בַּר נְשָׁא דְּנָחֵית בְּסוּלָמָא וְאֵינוֹ חָמֵי לַאֲחוֹרָיו, אַף בְּמַכּוֹת פַּרְעֹה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד (שמות ט׳:כ״ד). רַבִּי יוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יוּדָה אָמַר צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל בָּרָד מְלֵאוֹת אֵשׁ, וְלֹא זוֹ מְכַבָּה זוֹ וְלֹא זוֹ מְכַבָּה זוֹ.

אָמַר רַבִּי חָנִין הֲדָא דְּרַבִּי יוּדָה דַּמְיָה לְהַהִיא פִּיטַרְתָּא דְרִימוֹנָא, דְּכָל הֲדָא פִּיטַרְתָּא מִיתְחַמְיָא מִלְּגַו. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֵשׁ וּבָרָד פְּתוּכִין זֶה בָּזֶה, אָמַר רַבִּי חָנִין הֲדָא דְרַבִּי נְחֶמְיָה דַּמְיָיא לַהֲדָא עֲשָׁאשִׁיתָא דְּקַנְדִּילָא, מַיָא וּמִשְׁחָא מְעָרָבִין כַּחֲדָא וְהִיא דָלְקָה וְאָזְלָה, וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מִיתָא וּמִתְקַלְהָא מִיתָא וּמִתְקַלְהָא בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאָם.

אָמַר רַבִּי אַחָא לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁין וְהָיוּ דְּבוּבִין זֶה לָזֶה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁהֻקְשָׁה מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עָשׂוּ שָׁלוֹם זֶה עִם זֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד דְּבוּבִין זֶה עִם זֶה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת הַמִּצְרִיִּים, עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְעָשׂוּ מִלְחֶמֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, נֵס בְּתוֹךְ נֵס.

[ב] בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שָׁאַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ הֵיאַךְ, אָמַר לוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה מְחַבְּבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי וְהָיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּתִּי, וְלֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אֲחוֹתִי, וְלֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אִמִּי. כָּךְ הָיָה מְחַבֵּב יוֹתֵר מִדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וּקְרָאָן בִּתִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי (תהלים מ״ה:י״א), וְלֹא זָז מֵחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אֲחוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי (שיר השירים ה׳:ב׳). וְלֹא זָז מֵחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אִמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיהו נ״א:ד׳), וּלְאִמִּי כְּתִיב, עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר אִלּוּ לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִשְׁמֹעַ מִפִּיךָ הַטַּעַם הַזֶּה, דַּיִּי.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק, חִזַּרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא כֻּלָּהּ וְלֹא מָצִינוּ שֶׁעָשְׂתָה בַּת שֶׁבַע עֲטָרָה לִשְׁלֹמֹה בְּנָהּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ: בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אֶלָּא מָה עֲטָרָה הַזּוֹ מְקֻבַּעַת בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, כָּךְ הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד מְצֻיָּן בַּתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן הָיָה לוֹ לְהַעֲמִיד אַרְבָּעָה קוּנְדָּסִין וְלִמְתֹּחַ הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם וַהֲרֵי הוּא מִשְׁכָּן, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא הֶעֱלָה אוֹתוֹ לְמַעְלָה וְהֶרְאָה אֵשׁ אֲדֻמָּה יְרֻקָּה שְׁחוֹרָה לְבָנָה, וְאָמַר לוֹ עֲשֵׂה לִי כָּזֶה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכִי מִנַיִן יֵשׁ לִי אֵשׁ שְׁחוֹרָה אֲדֻמָּה יְרֻקָּה וּלְבָנָה, אָמַר לוֹ: בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שמות כ״ה:מ׳).

אָמַר רַבִּי אָבוּן לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹתוֹנִין נָאֶה, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ עֲשֵׂה לִי כְּמוֹתָהּ אָמַר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכִי יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָהּ, אָמַר לוֹ אַתְּ בְּסַמְּמָנֶיךָ וַאֲנִי בִּכְבוֹדִי. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה (שמות כ״ה:מ׳), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֱלוֹהַּ אֲנִי שֶׁאֶעֱשֶׂה כְּמוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: בְּתַבְנִיתָם וגו׳. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי בְּצַלְאֵל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּגְלָה לְבֶן בֵּיתוֹ בִּלְבוּשׁ נָאֶה שֶׁל מַרְגָּלִיטוֹן וְאָמַר לוֹ עֲשֵׂה לִי כָּמוֹהוּ, אָמַר לוֹ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכִי יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ, אָמַר לוֹ: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, אָמַר לוֹ יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ, אָמַר לֵיהּ: בְּתַבְנִיתָם, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה לְמַעְלָה עֲשֵׂה לְמַטָּה. עֲצֵי שִׁטִּים הַעֲמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עוֹמְדִים, כִּנְתוּנִים בְּאִיסְטְרַטֵיאָה שֶׁל מַעְלָה, וְאִם אַתְּ עוֹשֶׂה לָזֶה שֶׁל מַעְלָה לְמַטָּה אֲנִי מַנִּיחַ סִנְקְלֵיטוֹן שֶׁלִּי שֶׁל מַעְלָה וְיוֹרֵד וּמְצַמְצֵם שְׁכִינָתִי בֵּינֵיכֶם לְמַטָּה, כֵּיצַד, מַה לְּמַעְלָה שְׂרָפִים עוֹמְדִים, אַף לְמַטָּה עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים. מַה לְּמַעְלָה כּוֹכָבִים, אַף לְמַטָּה כּוֹכָבִים.

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ קַרְסֵי זָהָב נִרְאִים בַּמִּשְׁכָּן כַּכּוֹכָבִים הַנִּרְאִים בָּרָקִיעַ. בְּיוֹם חֲתֻנָתוֹ, זֶה סִינַי, כַּחֲתָנִים הָיוּ. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְחֵי לֵב (תהלים י״ט:ט׳).

דָּבָר אַחֵר: בְּיוֹם חֲתֻנָתוֹ – זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בֵּית הָעוֹלָמִים.

צאינה וראינה בנות ציון – צאו וראו כל האומות יום שמחה שעשה המלך שהשלום שלו.

בעטרה שעטרה לו אמו – על הים כמה שנאמר ה׳ ימלוך לעולם ועד (שמות ט״ו:י״ח). אמר להם הקב״ה כביכול אתם קשרתם כתר מלכות בראשי.

ביום חתונתו – זו עמידת הר סיני.

שמחת לבו – אלו ימי המלואים.

ד״א צאינה וראינה – כל האומות (מסיפלאים) [מתפלאים] שהוא עושה לבניו והכבוד והעטרה שהוא מתעטר ביום כנוס גליות. שנאמר ומלך ה׳ עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם (מיכה ד׳:ז׳). והלא שלו היא המלכות. שנאמר ה׳ ימלוך לעולם ועד (שמות ט״ו:י״ח). ה׳ מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו (תהלים י׳:ט״ז). אלא שאמר לישראל כביכול אין לי מלכות ולא חילות עד שעמדתם והמלכתם אותי. אין אתה מוצא צבאות בספר יחזקאל לומר כל הימים שאתם בגולה אין לי חילות ומלכות עד שתחזרו למלכותכם שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה (עבדיה א׳:כ״א).

ד״א ביום חתונתו – אלו ימי המשיח שנמשל הקב״ה לחתן שכן הוא אומר ומשוש חתן על כלה וגו׳ (ישעיהו ס״ב:ה׳).

וביום שמחת לבו – בבנין בית המקדש. שנאמר וגלתי בירושלים וששתי בעמי (שם ס״ה:י״ט).

ד״א בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו – כשירדה שכינה לבית המקדש שנאמר וכל בני ישראל רואים ברדת האש (והכבוד) [וכבוד ה׳] על הבית (דברי הימים ב ז׳:ג׳).

וביום שמחת לבו – יום שחנך שלמה את הבית.

צאינה וראינה בנות ציון – בנים המצויינים במצות ומעשים טובים במילה ובתגלחת ובציצית. במלך שלמה במלך שהשלום שלו.

בעטרה שעטרה לו אמו – הוא קורא למשכן עטרה, מה העטרה הזו מצויירת כך היה המשכן מצוייר תכלת וארגמן.

שעטרה לו אמו – א״ר יצחק חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה, ר׳ שמעון בן יוחאי שאל את רבי ישמעאל ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, אמר לו כך אמר אבא משל למלך שהיתה לו בת יחידה היה אוהבה ביותר, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי שנאמר אחותי רעיתי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי שנאמר שמעו אלי עמי ולאומי, ולאמי כתיב, לא זז מחבבה עד שקרא אותה בתי שנאמר שנאמר שמעי בת וראי, עמד רבי שמעון בן יוחאי על רגליו ונשקו על ראשו ואמר אלמלי לא באתי לעולם אלא לשמוע דבר זה דיי.

רמז תתקפז

ביום חתונתו – על הים.

וביום שמחת לבו – בירושלים.

דבר אחר: ביום חתונתו – בסיני, וביום שמחת לבו באהל מועד.

צאינה וראינה – צאו וראו במלך שלמה במלך שהשלום שלו.

בעטרה שעטרה לו אמו – על הים ה׳ ימלוך לעולם ועד. אמר להם הקב״ה כביכול אתם קשרתם כתר מלכות בראשי שכן אין אתה מוצא בספר יחזקאל צבאות, לומר כל הימים שאתם בגולה אין לי חיילות ומלכות עד שתחזרו למלכותכם שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה, ואומר ה׳ מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו.

רמז תתקפח

ביום חתונתו – אלו ימי המשיח שנמשל הקב״ה כחתן ומשוש חתן על כלה.

וביום שמחת לבו – בבנין בית המקדש וגלתי בירושלים וששתי בעמי.

אכ׳רגן ואנצ׳רן יא בנאת ציון אלי אלמלך סלימאן, ואנצ׳רן אלתאג אלד׳י תווגתה אמה פי יום ערסה, ויום פרח קלבה.

בנות ציון! צאנה והסתכלנה אל המלך שלמה, ותראינה את הכתר אשר הכתירה אותו אמא שלו, ביום החתונה שלו וביום שמחת לבו.

בעטרה – וראנה בעטרה.

ואמרו צאנה וראנה, היא יציאת ישראל עם משה ואהרן לשמוע את הדבור וחזו את השכינה שנ׳ ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו וכו׳ (ויקרא ט כג).

ואמרו (פסיקתא דר״ה, שה״ש רבה, שמו״ר) בעטרה שעטרה לו אמו ולא מצאנו כלל שבת שבע עשתה עטרה לשלמה. אלא אמו אלו ישראל. וכבר אמרו חז״ל (שה״ש רבה ג כא) המשיל הבורא יתעלה את ישראל לאיש שנשא אשה וקראה רעיתי, והוסיף באהבתה וקראה אחותי הוסיף עוד בחבתה וקראה אמי שנ׳ שמעו אלי עמי ולאומי (כל זה לשון שה״ש רבה בשנוים רבים. ואיו ספק שאינו מעיקר החבור וראה במבוא). וכבר עמד אחד החכמים שקדמו לפני ראש הישיבה ואמר וז״ל אמר ר׳ יצחק חיזרנו על כל המקרא ולא מצאנו בת שבע שעטרה לבנה, אלא עטרת אהל מועד בתכלת וארגמן ובתולעת שני ובשש. אמר ר׳ חונא (לפנינו ״יוחנן״) שאל ר׳ שמעון בן יוסי (לפנינו ״רשב״י״) את ר׳ אלעזר בן יוסי אמר לו אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה יותר מדאי ולא זז מאהבתה עד שקראה אמי, כך בתחלה חיבב הקב״ה את ישראל והיה קורא אותן בתי שנ׳ שמעי בת וראי והטי אזנך (תהלים מח יא), ולא זז מחיבתן עד שקראן אחותי רעיתי, ולא זז מחיבתן עד שקראן אמי שנ׳ הקשיבו אלי עמי ולאומי (ישעיהו נא ד). עמד ר׳ שמעון בן יוסי (רשב״י) ונשקו על ראשו ואמר לו אלו לא באתי לעולם אלא לשמוע דבר זה דיי.

בנות ציון – בנים המצויינים לו במילה ותפילין וציצית.

בעטרה שעטרה לו אמו – אהל מועד שהוא מעוטר בגוונים תכלת וארגמן ותולעת שני. אמר רבי חוניא,⁠^א שאל רבי שמעון בן יוחי את ר׳ אלעזר ברבי יוסי: איפשר ששמעת מאביך מהו שעטרה לו אמו. אמר לו: משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר, לא זז מחבבה עד שקראה: בתי, שנאמר: שמעי בת וראי (תהלים מ״ה:י״א). לא זז מחבבה עד שקראה: אחותי, שנאמר: פתחי לי אחותי רעייתי. לא זז מחבבה עד שקראה: אמי, שנאמר: שמעו אלי עמי ולאומי אלי האזינו (ישעיהו נ״א:ד׳), ולאמי כתיב. עמד רבי שמעון בן יוחי ונשקו על ראשו וכו׳.

ביום חתונתו – יום מתן תורה שעיטרוהו להם למלך וקיבלו עולו.

וביום שמחת לבו – זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר.

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״חנינא״. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״נחוניא״.

Daughters of Tzion – Children who are distinguished מְצוּיָנִים=צֻיָּן as His, through circumcision, phylacteries, and ritual fringes.

Upon the crown with which his mother adorned him – The Tent of Meeting, which was adorned with hues of blue, purple, and scarlet. Rabbi Nechunya said, "Rabbi Shimon son of Yochai asked Rabbi Elazar the son of Rabbi Yose, 'Perhaps you heard from your father what is meaning of "upon the crown with which his mother adorned him"?' He replied, "This is a parable of a king who had an only daughter of whom he was very fond. He could not stop loving her until he called her "my daughter,⁠" as it is stated, "listen daughter and see.⁠"¹ He could not stop loving her until he called her "my sister,⁠" as it is stated, "Open for me, my sister, my love.⁠"² He could not stop loving her until he called her "my mother,⁠" as it is stated, "Listen to Me, My people, and My nation וּלְאֻמִּי give ear to Me.⁠"³ "וּלְאֻמִּי" is written [without a vav and can be read as "וּלְאִמִּי" "and to my mother"]. Thereupon Rabbi Shimon son Yochai stood up and kissed him on his head, etc.

On the day of his wedding – The day of the giving of the Torah,⁠⁴ when they crowned Him as their King and accepted His yoke.

And on the day his heart rejoiced – This is the eighth day of the installation,⁠⁵ on which the Tabernacle was dedicated in the wilderness.

1. Tehillim 45:11.

2. Below 5:2.

3. Yeshayahu 51:4.

4. See Mishna Ta'anis 4:8.

5. See Vayikra 9:1.

צאינה וראינה בנות ציון – בנות ציון באו על האומות וראו נסים ונפלאים שהוא עושה לעמו והכבוד והעטרה שהוא מעטר ביום כנוס כ׳ שנאמר י״י ימלוך לעולך ועד. ואו׳ י״י מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו ואו׳ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו.

אמו – אומתו.

ביום חתונתו – אלו ימי המשיח. שנאמר ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.

וביום שמחת לבו – זה בית המקדש ובנין ירושלם שנאמר וגליתי בירושלם וששתי בעמי.

והכריז לעשות לו גדולה, ושם עטרת מלכות בראשו כדי שיהיה נכבד בעיני תשוקתו.

he also proclaims that they shall do him honor, and he puts on his head the royal diadem, to appear great in his loved one’s eyes. And yet thou, my companion, art fairer than she!

צאינה וראינה – זה הוא ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א ח׳:ב׳).

Go forth and behold. ‘And (all the men of Israel) assembled themselves unto king Solomon’ (1 Kings 8:2).

וטעם צאינה וראינה – הוא ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א ח׳:ב׳).

צאינה וראינה בנות ירושלם במלך שלמה – ביופיו.

בעת חתונת⁠{ו} עשתה לו אמו עטרה.

וביום שמחת לבו – כפל מילה.

צאינה וראינה. לפי הפשט כך אומר: כשהביאני אל בית חופתי, הכריז בכל מקום לבא לראות גדולתו.

והדוגמה כשעשה שלמה חנוכת בית המקדש, יצא כרוז,⁠^א ואסף כל ישראל, ועשו שמחה ארבעה עשר יום בירח האיתנים, כדכתיב במלכים (מלכים א ח׳:ס״ה).

א. בכתב היד: באז.

צאנה וראנה – כך היו העלמות אומרות זו לזו: ראנה כמה יפה ויקרה ומעולה העטרה שבראש שלמה, שעטרתו אמו ביום חתונתו – יותר מאותה שנתעטר בה יום שהומלך.

וביום שמחת לבו – שמחה יתירה היתה לו ביום חתונתו מכלה יפה כזאת, ממה שהיתה לו יום שנתעטר. מליצת המקרא שכתוב ביום חתונתו וביום שמחת לבו מלמדינו שרוצה לומר: שעטרה אחרת היתה לו ונתעטר בה, וכן פעם היה שמח, אך מעלת אותה עטרה לא הגיעה לזאת, ואותה שמחה לא הגיעה לזאת. ולכך אומר: שמחת לבו – ששמחה זו באת לו מן הלב, וכן: האלהים מענה בשמחת לבו (קהלת ה׳:י״ט).

עניין אחר: צאינה וראינה – במלך שלמה, שאין איש הגון ויפה בכל העולם כמוהו,

ובעטרה שעטרה לו אמו – זו כלתו, שאשת חיל עטרת בעלה (משלי י״ב:ד׳), וראו שאין כיופיה בעולם.

צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה – צאנה נפשות הצדיקים ממחיצתם. וראנה זיו שכינה של הקב״ה במלך שלמה – במלך הקב״ה שהשלום שלו¹. בנות ציון – נשמות.

דבר אחר, צאינה וראינה לית. צאנה אותיות הצאן, וראנה אותיות הנורא, וראנה אותיות נהורא, וכתיב ״נהורא עמיה שרי״², וראנה אותיות הן אור, בנות ציון המצויינות במצות³, בעטרה שעטרה לו אמו – בעטרה זה המשכן⁴, שהיה מעוטר בזהב ובכסף וכו׳.

דבר אחר, בית המקדש.

דבר אחר, בעטרה – זו היא התפלה שהיא עטרה להקב״ה⁵. בעטרה א׳ שעטרה ב׳ – ב׳ חובה ליום⁶, והן י״ח י״ח כמניין לו, וזהו שעטרה לו אמו – אומתו, ביום – כלומר ביום אחד כן בכל יום.

דבר אחר, בעטרה ב׳ עטרה ב׳ תפילות. שעטרה לו – לדרוש כך שעטרה אותיות ט׳ עשרה, הן י״ט ברכות בתפילה.

שעטרה לו – ל״ו צדיקים⁷.

ביום חתונתו – במשכן⁸, וביום שמחת – בבית המקדש⁹, חתנתו גי׳ בבית המקדש¹⁰. שמחת גי׳ ציון וירושלם.

ביום חתונתו – בעולם הזה, וביום שמחת לבו – לעולם הבא.

דבר אחר, ביום חתונתו – לעתיד יהיה כחתן, וישראל ככלה¹¹.

1. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, שבועות לה:

2. דניאל ב:כב

3. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, רש״י

4. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, רש״י, שמות רבה נב:ה, תנחומא ישן פקודי ח, ילקוט שמעוני תיז

5. שמות רבה כא:ד, מדרש תהלים יט:ה, ילקוט שמעוני תו

6. ברכות כז:

7. סוכה מה:, סנהדרין צז:

8. שיר השירים רבה

9. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב, ראה תענית ד:ח

10. ואחד אינו מן המנין

11. ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא, מדרש לקח טוב

ביום חתונתו מעמד הר סיני וביום שמחת לבו חנוכת הבית. ה״עטרה״ היא התורה אשר בה עוטרו באותו מעמד.

צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו – כבר הקדמנו כי הוא ימשיל כחות הנפש בכללם לבנות ירושלים ולזאת הסבה ימשיל הכחות הנפשיות אשר להם אל השכל יחס יותר חזק לבנות ציון לפי ששם בית המלך שלמה ואותו המקום הוא היותר נבחר שבכל המקומות אשר בירושלי׳ כי שם היה בית המקדש. ואולם אמרו בעטרה שעטר׳ לו אמו רוצה בו הנפש בכללה כי היא אם לכל אחד מכחותיה ורצה בזה שהיא המליכתהו על שאר כחותיה. ואפשר שנאמר שהוא קרא אמו חשוקתו מצד ינקו משדיה וזה כי הצורות הדמיוניות הם במדרגת הפועל להשגת השכל באופן מה כמו שקדם. והבאור הראשון נראה לנו יותר. ואולם אמרו ביום חתונתו הוא לפי שהוא תכלית התחברו עם חשוקתו. ואולם אמרו וביום שמחת לבו הוא לפי ששמחת השכל ותענוגו הוא השלימו במושכלות.

ואחר אשר עשה בית נכנסו לתוכו וענו המחולות צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו.

אמר צאינה וראנה בנות ציון במלך שלמה. וענין אמו הוא ידוע מטעם המלך וגדוליו ושריו כי כנסת ישראל היא אם הבנים היא דודתו ורעייתו אם כן היא אם שלו. והיא כוונת חז״ל (שמות רבה נ״ב:ה׳) כשאמרו לא זז משם עד שקראה אחותי. ואמר דכלהו איתנהו כמו שאמרה הדבר יפה אצל בנים אתם לה׳ אלהיכם (דברים י״ד). כי הפרש יש מאמרו בני ה׳ או בנים לה׳ כי הם בנים לאביהם בנים לה׳. ואמר ביום חתונתו וביום שמחת לבו. כי בחנוכת הבית עליונים ותחתונים היו שם שמחים וטוב לב. כי שם נגמר הזווג וחברתם יחד זה שיר שבח הרעיה והתמה הכלה הכלולה לחתנה ית׳.

{שלמות הנפש בחיבור הצורה והחומר}

צאנה – על דרך הפשט יאמר, צאו וראו כמה כח שלמותו, כי האם שנאמר בה ׳ובן כסיל תוגת אמו׳ (משלי י, א) היא עצמה עטרה לזה השלם עטרה גדולה, להורות על שמחתה בו. וזהו ביום חתונתו וביום [שמחת לבו], שדרך אדם ללכת אחרי שרירות לב. ולפי דרכנו ירצה, צאו וראו בשלמות צורות הנפש הנוצר, הוא הנעשה בהנהגת החכמה בישראל, וראיתם העטרה ויושר השכל שעטרה לו אמו, ירצה התחלתו ביום חתונתו בשעה שנזדווג הצורה אל החומר, והוא חלק אדם מאל, כמו שאמרו ׳שלשה שותפים יש לו לאדם׳ (נדה לא.). וביום שמחת לבו ירצה (לחותו) [בחייו] שהוא זמן השמחה והשגת התכלית, על דרך ׳טוב אחרית דבר מראשיתו׳ (קהלת ז, ח), אך כיון עוד בזה לרמוז אל שלמות זאת הצורה, כי אף אם בהתחלתה היא כחניית, אחר כך יפותחו בה כל השאר על הדרך שיפותחו בבת העין ובמראה הזכוכית, עד שבה כללות כלם. וזהו אמרו צאנה וראנה בסבת כל הדברים המצויירים יוכלו לראות צורתם בו, כאשר הראו בעטרה, ירצה, תראו בשכל שמושבו מושב העטרה, אף ביום שהשלם יוצא מדעתו יתאוה דבר שלם כזה. ובכן כל זה המדבר בשלמות מעלתו בפרישותו מהעבירה וטוב התכלית במעשה כזה היותר חומרי והיותר קשה להתנהג בו, יסמך אליו הדרוש בשאר המעלות, ואמר:

[תשובת ה׳]:

צאינה וראינה בנות ציון. אתם צבאות ה׳¹, ׳בנות ציון׳ שחשבתם שחזרה עטרה לישנה, צאו וראו ההבדל אשר בין המשכן שהיה קודם המרגלים ובין מקדש ראשון שהיה אחרי כן²: בעטרה שעטרה לו אמו. עדת הנשיאים שהיו ׳אֵם³ בישראל׳⁴, קנויה לאל יתעלה⁵: ביום חתונתו. בחנוכת המשכן: וביום שמחת לבו. ביום חנוכת מקדש ראשון⁶, כי גם שירדה האש בחנוכת המקדש⁷, מכל מקום גדולה מזו היתה במשכן שלא היה שם רוב כסף וזהב⁸ וחנוכתו קטנה מאוד בערך אל מקדש ראשון⁹, וזה ׳כִּי עֲנַן ה׳ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם [וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל]׳ וגו׳ (שמות מ לח)¹⁰, ותיכף לחנוכתו [וּ]⁠בְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד [לְדַבֵּר אִתּוֹ] וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל [מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו] (במדבר ז פט)¹¹, ובכן תבינו שאחר שנשנה העון¹² ולא תהיה שם תשובה מגעת עד כסא הכבוד כמו שתהיה לעתיד, כאמרו ׳ושבת עד ה׳ אלקיך׳ (דברים ל ב)¹³, אין שם מחילה גמורה משיבה עטרה ליושנה¹⁴:

1. בשהש״ר ׳בנות ציון - בנים המצוינים לי בתגלחת במילה ובציצית׳, וכ״כ רש״י. ואולי לכן מכנה אותם רבינו כאן ׳צבאות ה׳⁠ ⁠׳.

2. ׳במלך שלמה׳ – בהשראת השכינה שהוא המלך שהשלום שלו, וכפי שפירש רבינו בתחילת המגילה שנקרא ׳שלמה׳ על שם שהשגחתו והשראת שכינתו נותנת שלום ונצחיות לנושא ההשגחה. והיינו שאף ששרתה שכינה בבית ראשון, לא חזרה עטרה ליושנה, כי לא היתה זו מעלת השראת השכינה שהיתה במשכן, שאליה זכו ישראל לפני שחטאו בעגל. ואף שהמשכן המשיך להתקיים גם אחרי חטא המרגלים, מכל מקום יסודו וקדושתו באה בחנוכתו שהיתה לפני כן.

3. הניקוד בכתב-יד.

4. כמו שכתב (פסוק ד) שבחנוכת המשכן שרתה השכינה על מזבח החיצון שבעזרת ישראל ׳אשר שם ראשי העם, שהם כמו אם בישראל׳, והיינו בירידת האש אחר קרבנות הנשיאים.

5. ׳אמו׳ עולה על ישראל, שהנשיאים שהם כמו אם לישראל כביכול עיטרו את ה׳ בעטרה, על ידי קרבנותיהם שהקריבו ביום חנוכת המשכן, והביאו להשראת שכינה גדולה. וברש״י ׳שעטרוהו להם למלך וקיבלו עולו׳. וראה מש״כ רבינו להלן (ח ה-ו). ומה שכתב שעדת הנשיאים ׳קנויה׳ לה׳, אולי הכוונה שלעומת הנשיאים שהם כאם לישראל, ה׳ נקרא ׳אביך קנך׳, וכמו שהאב מקדש וקונה את האם, כן עדת הנשיאים קנויים לה׳. ואולי לכן נסמך ׳ביום חתונתו׳.

6. בשהש״ר: ׳ביום חתונתו, זה אהל מועד, וביום שמחת לבו, זה בית העולמים׳. ורש״י פירש, ׳ביום חתונתו - יום מתן תורה וכו׳, וביום שמחת לבו - זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר׳. ובמשנה סוף תענית ׳ביום חתונתו - זו מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש׳.

7. לקדש את הבית, וכן כתב רבינו בויקרא (א א): ׳ביום שכילה משה את הקמת המשכן, שאז ירד הכבוד לקדש את המקום ומשרתיו, כאמרו (שמות כט מג-מד) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי, וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו, וכן עשה במקדש שלמה כאמרו (מלכים א׳ ח יא) וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה׳ אֶת בֵּית ה׳, ובזה קידש את המקום כאמרו (שם ט ג) הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה׳.

8. כמו שכתב רבינו (פסוק ט-י) ׳בבנין בית המקדש הראשון וכו׳ עם רוב כסף וזהב לכבודך׳.

9. בתיאור חנוכת בית ראשון במלכים א׳ (ח ה-סב) כתוב ׳והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו אתו לפני הארון מזבחים צאן ובקר אשר לא יספרו ולא ימנו מרוב וגו׳ ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר עשרים ושניים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית ה׳⁠ ⁠׳ וגו׳.

10. שהיתה השראת השכינה תמידית, ואילו במקדש ירד הענן לקדש את המקדש ומיד הסתלקה.

11. בגלל ההשראה התמידית, היתה הנבואה שורה על משה מיד בבואו, ואילו בבית המקדש לא תמיד זכו הנביאים לכך. וכן כתב רבינו בסוף פרשת פקודי (שמות מ לג-לו): ׳ויכל משה - ויכס הענן, תיכף אחר שכילה משה את המלאכה הצריכה להשרות השכינה, והיא מלאכת ההקמה והעבודה בו, כיסה הענן ושרתה שכינה, [וכבוד ה׳] מלא את המשכן - נגלה בכל חלק מהמשכן, ולא חוצה לו כלל וכו׳, ובהעלות הענן - וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע, וזה לא היה בשילה ולא בבית ראשון ולא בבית שני, אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי יבנה ויכונן במהרה בימינו, כאמרו (זכריה ב ט) וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ וגו׳ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ׳. וכן כתב בבמדבר שם, אחרי חנוכת הנשיאים: ׳זאת חנוכת המזבח - הנה חנוכת המזבח אז היתה בין הכל דבר מועט בערך אל חנוכת בית ראשון בריבוי הכלים ועשרם ורוב הזבחים, ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול - ואף על פי שהיה הדבר מועט מאד בערך אל חנוכת שלמה, מכל מקום בבוא משה אל אהל מועד היה שומע אותו הקול ששמע קודם מעשה העגל, וזה לא קרה בבית ראשון, כל שכן בבית שני, שלא הלך אל המקדש נביא להתנבא באופן שישיג הנבואה תיכף, וזה, כי היתה לרצון החנוכה הזאת ומקריביה ומשה שהיה רוֹעָהּ׳. וביאור ההבדל שבין השראת השכינה במשכן להשראת השכינה במקדש, התבאר לנו בשיעורי רבינו לפרשת שמיני, מכתב-יד תלמידו: ׳ויש לידע כי יש ב׳ מדרגות ראיית השכינה, כשיאמר ׳ה׳ נראה אליכם׳ היא מדרגה אחת, וכשאמר ׳וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳ היא ראייה ומדריגה אחרת למטה הימנה, וכן כשאמר ׳ונועדתי שמה לבני ישראל׳ היא זאת המדרגה של ׳ה׳ נראה׳, וכשאמר ׳ונקדש בכבודי׳ היא מדריגת ׳ירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳. ולפי שמדריגת גילוי השכינה ממש היא גדולה, לכך הוצרך שיכסנו הענן, ולא היו מרגישים ישראל רק בענן, וזהו שאמר ׳כי שכן עליו הענן׳, ועל זאת המדריגה אמר ׳כי היום ה׳ נראה אליכם׳, אבל הענן כיסהו שלא הייתם מרגישים רק בראיית הענן, אבל בעשותכם זאת הסמיכה בזאת הכוונה ׳ירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳ בלי מכסה ענן, נמצא שאעפ״י שמדריגת ׳ה׳ נראה׳ הראשונה היא יותר גדולה, מ״מ לא הרגישו בה בשביל כיסוי הענן, ויותר טובה המדריגה שלמטה ממנה שהיא ׳כבוד ה׳⁠ ⁠׳ בלי ענן, ממנה בענן׳. הרי שהשראת כבוד ה׳ באש היא מדריגה פחותה, ולה זכו גם במקדש, אך מעלת השראת השכינה עצמה גדולה יותר ולכן צריכה כיסוי בענן, ולזה זכו כל ימי המשכן.

12. ש׳שנו באיוולתם׳ בעגל ובמרגלים, כמו שכתב רבינו (פסוק ו-ח), וכפי שהתבאר לעיל בס״ד שהכוונה לעוון חילול ה׳, ע״ש.

13. כתוב שם ׳והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה והשבות אל לבבך וגו׳ ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך׳, הרי שפרשה זו תתקיים לעתיד לבוא. ופירש רבינו שם: ׳ושבת עד ה׳ אלקיך - תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד, וזו היא התשובה שאמרו ז״ל (יומא פו.) שמגעת עד כסא הכבוד׳. וביומא שם ׳אמר רבי לוי, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלקיך׳. ומפרש רבינו שלא נאמר כן אלא על התשובה שהיא ׳כדי לעשות רצון קונך בלבד׳, היא התשובה מאהבה, ולא נאמר כן על תשובה מיראה. ואף שזכו ישראל להשראת השכינה אחרי חטא המרגלים כי נתכפר להם החטא, לא נתכפר לגמרי, כי לא היתה תשובתם מאהבה. וכן כתב רבינו בשמות (ד כג) ׳כי לא נעל בפניהם דרכי תשובה אמיתית כלל, לוּ חכמוּ לשוב אל האל יתברך מאהבת טובו ויראת גדלו, שהיא התשובה המגעת עד כסא הכבוד, אשר היא המצלת ונותנת חן בעיני אלקים, כאמרם ז״ל (יומא פו:) ׳עוונות נחשבים לו כזכויות׳, או לפחות לשוב כעבדים מיראת מה שיוכל להענישו׳. ומכאן למדנו שיסודו של רבינו בנוי על מימרא אחרת ביומא שם: ׳אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלקיך כי כשלת בעונך וכו׳, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה, לא קשיא, כאן מאהבה, כאן מיראה׳. וכיון שבתשובה מיראה עדיין נחשבים לו עוונותיו, אף אם כשגגות, הרי שאין כאן כפרה מוחלטת, ואין זו התשובה המגעת עד כסא הכבוד. וכן פירש רבינו בשמות (לד ז) על מה שנאמר בי״ג מידות ׳ונקה לא ינקה׳: ׳ונקה - אף על פי שהוא מנקה לשבים מאהבה, והיא תשובה המגעת עד כסא הכבוד, כמו שאמרו ז״ל שעוונות נחשבים להם כזכיות שנאמר עליהם חָיֹה יִחְיֶה, מכל מקום לא ינקה אפילו לשבים כאשר תהיה תשובתם מיראת עונש בלבד, כאמרם ז״ל שזדונות נחשבים להם כשגגות שנאמר כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ׳. [אך צ״ע, כי מאותו פסוק שלמדו שזדונות נעשו שגגות בתשובה מיראה, למד רבי לוי שתשובה מגעת כד כסא הכבוד שנאמר ׳שובה ישראל עד ה׳ אלקיך׳, עד שתמהו על זה למה לא דרש רבי לוי כן מהפסוק ׳ושבת עד ה׳⁠ ⁠׳ הכתוב בדברים, ולרבינו קשה שבעתיים, כי הפסוק במיכה מדבר בתשובה מיראה שאינה מגעת עד כסא הכבוד. וראה תוספת יום הכיפורים ליומא שם שכתב שהפסוק בדברים ׳ושבת עד ה׳⁠ ⁠׳ מדבר בתשובה מיראה, והכוונה ׳עד ולא עד בכלל׳, ולא כפירוש רבינו, אך יסוד הדבר לחלק בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה אם מגעת עד כסא הכבוד תואם לדעת רבינו]. אך כל זה דווקא בעוון חילול ה׳, ולכן נענשו על חטא העגל ועל המרגלים כי עברו ושנו בעון חילול ה׳ שאין מועיל בו אלא תשובה מאהבה. וכ״כ רבינו בדברים (א מה): ׳ולא שמע ה׳ בקולכם - מפני חילול השם שעשו שלא תספיק בו כל תשובה, אלא מיתה ממרקת, וגם היה גזר דין שיש עמו שבועה אחר שהעירו אזנם משה ויהושע וכלב אל התשובה ולא שבו אפילו אחר כך אלא מיראת עונש, ולכן לא הספיקה התשובה להסיר העונש הנגזר בעולם הזה וכו׳, ובזה הוכיחם שלא היתה תשובתם שלמה, ולפיכך לא השיגו דבר אפילו בדמעתם׳. וע״פ זה פירש רבינו את עניין המגדף שדינו נאמר בפרשת שלח (במדבר טו ל) מיד אחר פרשת המרגלים: ׳את ה׳ הוא מגדף - ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשית מיראת עונש עד שימות, ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בענין המרגלים, כאמרו וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה׳ וְלֹא שָׁמַע ה׳ בְּקֹלְכֶם׳. וכן מבואר בדבריו גם בבמדבר (יג ב). ועל חילול ה׳ אין מתכפר לו עד שימות, כמו שאמרו ביומא (פו.) שיש ארבעה חילוקי כפרה שכולם מכפרים עם תשובה, וחילול ה׳ מכפר רק במיתתו, ומה שעולה מכאן שבתשובה מאהבה מתכפר לו, כ״כ בספר חרדים (פרק סה אות ד), והחיד״א במדבר קדמות (מערכת ת אות יח), ובמנ״ח (מצוה שס״ד), ובנחל יצחק (להרי״א מקאוונא, בהקדמה אות כ-כא). גם המאירי ביומא (פו.) כתב שתשובה שלימה מועילה בחילול ה׳. ולסיכום, בחטא העגל נאמר ׳וביום פקדי׳, שאם יוסיפו לחטוא בחילול ה׳ ייענשו אף על עון העגל, ובמרגלים חטאו שוב, ואף ששבו בתשובה לא שבו למעלתם הראשונה משלוש סיבות: א׳, חילול ה׳ אין כפרה אלא במיתה. ב׳, תשובתם לא היתה מאהבה אלא מיראה. ג׳ שנו בחטא. ונמצא שחילול ה׳ שאין בו כפרה הוא רק אם שנה בחטא ולא שב בתשובה מאהבה.

14. ולכן גם בבית ראשון לא זכו למעלה זו של השראת השכינה שזכו לה במשכן. ולשון ׳עטרה׳ מרמז להשראת השכינה בישראל, כלשון ׳בעטרה שעיטרה לו אמו׳, שהביאו להשראת השכינה, ו׳עטרה׳ זו לא חזרה למעלתה הישנה.

בעטרה שעטרה. השי״ן במאריך ולא בטפחא.

בעטרה – בכתר.

חתונתו – מלשון חתן.

צאינה וראינה – עתה מתפארת בפני הנערות, וכאילו אומרת אל תחשבו שהחשוק חשק בי מפאת החשק, ועם כי אין אני כדאי לו, כי צאינה מבתיכן, ולכנה ראינה העטרה שעטרה לו אמו ביום שנתחתן עמדי ואז היה יום שמחת לבו, כי הרבה לשמוח על שנפלתי בגורלו. וכאומרת הנה מזה תקחו ראיה שאני הוגנת לו, כי לולא זאת לא העטירה לו אמו עטרה ביום שמחת חתונתו. והנמשל הוא לומר אתם האומות אל תחשבו שמה שבחר בי ה׳ הוא בעבור אהבת האבות לבד, עם כי אינני הוגנת לו מפאת עצמי. כי הביטו וראו שביום מתן תורה הייתי לו לעטרה ולאוצר חביב, כמו שנאמר והייתם לי סגולה וגו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ונאמר ישראל אשר בך אתפאר. וכל זה חוזר למעלה לומר הואיל וכן הוא בודאי תמהר לשוב האהבה למקומה, ולכן השבעתי אתכם וכו׳.

משל:

צאינה – ועי״ז מצאה הרעיה תחבולה לשלח את בנות ציון מעליה כי אמרה להן (שיצאו מאתה לראות בעטרה שעטרה אם המלך למלך שלמה ביום חתונתו) את הרעיה (וקרא אותן בשם בנות ציון, כי עתה נתנו לה נערות מבנות הציון היקרות והפרתמים), ובעת יצאו לראות ונפרדו מאתה, בתוך כך נתיחדה עם דודה.

מליצה:

צאינה – ועי״ז יכלה הרעיה הקדושה לשלח את בנות ציון שהם כחות החומריות מעליה. בל ישביתו אותה מלהתחבר עם דודה העליון, כי אמרה להן, אתנה בנות ציון, שהם כחות החומר. צאינה, הפרדו מעלי. איש אל יעמוד אתי בהתיחדי עם דודי ב״ה. וראינה במלך שלמה, שגם המלך שהוא היצר במלכותו. הוא מלך שהשלום שלו. כי עתה אין עוד ריב ומלחמה בינו ובין הנפש האלהית. בעטרה שעטרה לו אמו, כי גם אמו שהיא המקור שמשם יצא היצר שהוא החומר וכחותיו. עטרו לו עטרה לחתונה זו שהתחתן עם הרעיה השמיימית להתחבר עמה אהבים. כי גם הגוף וכחותיו יקריב א״ע לאשים על מזבח האהבה כליל לה׳. ויתהפך לרוחני בשמעו מצות אלהיו. ובו נתעטר עטרת חתנים שהוא עטרת השכל המעשי שבו יזדווג להכלה הכלולה שהיא הנשמה הקדושה לשמור משמרתה ולעבוד עבודתה. ועי״ז נפרדו מאותה בנות החומר ברצונם והיא התיחדה ע״י עבודתה עם הרוח הקדוש השוכן באפריון.

צאנה – מבתיכן וראינה כמה יפה המלך שלמה בעטרה וגו׳, ובודאי תחשקו בו להיות גם אתן מנשיו.

בנות ציון – בנים המצוינים לי בתגלחת במילה ובציצית.⁠¹ (מ״ר)

במלך שלמה – במלך שברא בריותיו שלמות, ברא חמה ולבנה כוכבים ומזלות על מלאתן.⁠² (שם)

במלך שלמה – דבר אחר במלך שלמה – במלך שהשלום שלו, שהשלים מעשיו לבריותיו, כיצד, השלים האש לאברהם אבינו, החרב ליצחק, המלאך ליעקב,⁠³ דבר אחר, במלך שעשה שלום בין בריותיו, בין מיכאל שר של שלג ובין גבריאל שר של אש, ולא זה מכבה זה ולא זה מכבה זה.⁠⁴ (שם)

במלך שלמה וגו׳ – [במלך שהשלום שלו, בעטרה שעטרה לו אמו, זו כנסת ישראל], ביום חתונתו, זו מתן תורה⁵ וביום שמחת לבו זה בנין ביהמ״ק.⁠⁶ (תענית כ״ו:)

שעטרה לו אמו – א״ר חנינא בר יצחק, חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה, אלא מהו בעטרה שעטרה לו אמו – מה עטרה זו קבועה באבנים טובות ומרגליות כך היה אהל מועד מצויין בתכלת וארגמן ובתולעת השני ובשש.⁠⁷ (מ״ר)

ביום חתונתו וגו׳ – ביום חתונתו זה סיני שהיו כחתנים⁸ וביום שמחת לבו אלו דברי תורה, כמש״נ פקודי ה׳ ישרים בשמחי לב.⁠⁹ (מ״ר)

1. רגילים חז״ל לתאר את ישראל בשם מצויינים, וכמו שדרשו לקמן פרשה ה׳ פסוק ב׳ אחותי רעיתי יונתי – יונתי במרה ששם נצטיינו במצות וצדקות ומעשים טובים כיונה זו שמצויינת. ועיין מש״כ בתורה תמימה פ׳ חקת כ׳ א׳ בדרשה מדבר צין, וכאן מפרש פרטי הציונים היותר ניכרים. וענין הציון בתגלחת רומז להפסוק (פרשם קדושים) לא תקיפו פאת ראשכם וגו׳.

2. ר״ל בשלמותן ותמימתן, ויתכן דמכוין להאגדה דחולין ס׳ ב׳ כל מעשה בראשית בקומתן נבראו ובצביונם נבראו, ור״ל שהיו משוכללים ושלמים בכל מעלותיהם, וע׳ מש״כ בתו״ת בפ׳ בראשית בפסוק וכל צבאם. ומפרש כאן במלך שלמה כנוי להקב״ה וכעין מה שדרש לעיל מלך שהשלום שלו דריש כאן השם שלמה במובן אחר.

3. האש לאברהם – בכבשן האש שלא נשרף, והחרב ליצחק – שנגע הסכין בצוארו בשעת העקדה, ובמ״ר ס״פ וירא איתא שנפגם הסכין, והמלאך ליעקב הוא מה שנאמר וירא כי לא יכול לו, כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. ובמ״ר פ׳ נשא פרשה י״ב סי׳ ח׳ איתא המלאכים ליעקב, ויתכן דרומז למ״ש בחולין צ״א ב׳ על הפ׳ עולים ויורדים בו, עולין [המלאכים] ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה [בפני יעקב] ובעו לסכוניה [פירש״י מחמת קנאה] מיד והנה ה׳ נצב עליו – כאדם שמניף ומגין על בנו, יעו״ש, והיינו שהשלים לו המלאכים שלא פגעו בו.

4. ע״ד רמז נקט זה, ומכוין למ״ש בזוהר בכ״מ דמיכאל עומד מצד החסד [משל לשלג] וגבריאל מצד הדין והפחד [משל לאש], ושניהם מלמדים משפט על האדם לפני הקב״ה, זה לחסד וזה לחובה, [וכמו במשפט בשר ודם, קטיגור וסניגור] ואעפ״כ עושה הקב״ה שלום ביניהם שאין שניהם מכריעים זה את זה.

5. ציור להקשר שנתקשר הקב״ה כביכול עם ישראל ע״י נתינת התורה, וגם נאמר במת״ת וקדשתם היום ומחר שהוא לשון פרישות והבדלה, וכן הוא לשון קדושין באשה כמ״ש בגמרא שע״י הקדושין נפרשת ונבדלת מכל הגברים זולת בעלה. וענין העטרה יש לפרש דהוא כנוי לקבלת מלכותו עליהם בשעת מת״ת כמבואר באגדות, ועטרה כנוי למלכות.

6. יתבאר ע״פ מ״ש במגילה י׳ ב׳ אותו היום של שמיני למלואים היה שמחה להקב״ה כיום שנבראו בו השמים והארץ, וטעם הדבר, מפני שביום השמיני היה גמר הקמת המשכן, ולכן יכונה כאן אותו היום – יום שמחת לבו. וגם י״ל הכונה דמתן תורה הוי כאירוסין והמשכן ובית עולמים כחופה, ולכן נקראים שמחת לבו.

7. ולפי״ז יתכן דדריש אמו מלשון אומתו [וכמו דדריש לעיל פרשה א׳ פסוק ו׳ בני אמי – בני אומתי] וקאי על ישראל, ומלך שלמה מוסב על הקב״ה מלך שהשלום שלו וכבדרשות הקודמות.

8. עיין משכ״ל אות פ״ה וצרף לכאן.

9. ודריש במלך שלמה תואר להקב״ה מלך שהשלום שלו. וענין השמחה שלו יש לפרש ע״פ מ״ש בברכות ה׳ א׳ לא כמדת הקב״ה מדת בו״ד, בו״ד מוכר חפץ לחבירו, מוכר עצב, אבל הקב״ה אינו כן אלא נתן תורה לישראל ושמח, וזהו וביום שמחת לבו דמוסב על מת״ת.

עתה מתפארת היא בפני הנערות וכאילו אומרת להן אל תחשבו שהחשוק חשק בי מפאת החשק ושאין אני כדאית לו¹, כי צְאֶינָה מבתיכן, ולכנה² וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – בחשוק שלי³ בָּעֲטָרָה – בכתר⁴ שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ עמדי⁵ וּבְיוֹם זה שהיה יום⁶ שִׂמְחַת לִבּוֹ, כי הִרְבָּה לשמוח על שנפלתי בגורלו, ומזה תקחו ראיה שאני הוגנת לו, לפיכך השבעתי אתכן שלא לערער את האהבה שבינינו⁷: ס

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. ראה לעיל בפס׳ ז׳.

4. מצודת ציון.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד.

7. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת לאומות העולם, אל תחשבו שה׳ בחר בי רק בגלל אהבת האבות לבדה, ובאמת אינני הוגנת לו מפאת עצמי, כי הביטו וראו שביום מתן תורה הייתי לו לעטרה ולאוצר חביב, כמו שנאמר (שמות יט, ה) ״וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים״ וכן (שמות יט, ו) ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, ונאמר (ישעיהו מט, ג) ״יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר״, והואיל וכן הוא בוודאי תמהר לשוב האהבה למקומה, ולכן השבעתי אתכם אומות העולם שלא לערער את אהבת ה׳ אל כנסת ישראל, מצודת דוד. ורש״י ביאר ״בנות ציון״ אלו בנים שמצויינין לו במילה בתפילין ובציצית, ״בעטרה שעטרה לו אמו״ אהל מועד שהוא מעוטר בגוונין תכלת וארגמן ותולעת שני, ״ביום חתונתו״ זה יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו, ״וביום שמחת לבו״ זה יום שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר. ובמדרש, אמר רבי נחוניא שאל רשב״י את רבי אלעזר ברבי יוסי אי אפשר ששמעת מאביך מהו שעטרה לו אמו? אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר לא זז מחבבה עד שקראה בתי שנאמר (תהלים מה, יא) ״שִׁמְעִי בַת וּרְאִי״, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי שנאמר (להלן פרק ה פס׳ ב) ״פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי״, לא זז מחבבה עד שקראה אמי שנאמר (ישעיה נא, ד) ״הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ״ ולאמי כתיב, עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, מדרש רבה, רש״י.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון