Shir HaShirim 3 – שיר השירים ג‏ – Mikraot Gedolot

כַּד שְׁמַעוּ שִׁבְעָא אוּמַּיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְמִחְסַן יָת אֲרַעְהוֹן קָמוּ כַּחְדָּא וְקַצִּיצוּ יָת אִילָנַיָּא וְסַתִּימוּ יָת מַבּוּעֵי מַיָּא וְצַדִּיאוּ יָת קִרְוֵיהוֹן וַעֲרַקוּ אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה נְבִיָּא אֲנָא קַיֵּמִית לַאֲבָהָתְהוֹן דְּאִלֵּין לְאַעָלָא יָת בְּנֵיהוֹן לְאַחְסָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלָב וּדְבַשׁ וְאֵיכְדֵין אֲנָא מַעֵיל יָת בְּנֵיהוֹן לַאֲרַע צָדְיָא וְרֵיקָנְיָא כְּעַן אֲנָא מְעַכֵּיב יָתְהוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא וּתֶהֵי אוֹרָיְתִי מִתְעָרְבָא בְּגּוּפֵיהוֹן וּמִבָּתַר כֵּן אִנּוּן עַמְמִין רַשִּׁיעִין יִבְנוֹן מָה דְּצַדִּיאוּ בְּכֵן אֲמַר מֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַשְׁבַּעִית לְכוֹן כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בַּיְיָ צְבָאוֹת וּבְתַקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּלָא תְזִידוּן לְמִסַּק לַאֲרַע כְּנַעֲנָאֵי עַד מִשְׁלַם אַרְבְּעִין שְׁנִין וִיהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִמְסַר יָתְבֵי אַרְעָא בִּידֵיכוֹן וְתִעְבְּרוּן יָת יַרְדְּנָא וּתְהֵי אַרְעָא כְּבִישָׁא קֳדָמֵיכוֹן.

ראה ו׳

אקסמת עליכם יא בנאת מדינהֵ אלסלאם (סמרקנד), באלצ׳בא או באיאיל אלצחרא, אן לא תצ׳הרו ותנבהו אלמחבה, אלי אן תריד.

השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאים או באילות השדה, שלא תפגינו ושלא תעוררו את האהבה עד שתחפוץ (האהבה להתגלות ולהתעורר מעצמה).

אם תעירו – שלא תעירו ותעוררו.

ואמרו השבעתי אתכם, הוא מה שרסנם הבורא שלא יתעוררו האומות וישמידום מעל פני האדמה עד אשר יתגלה דוד שיעוררם שנ׳ אלה הגוים אשר הניח ה׳ וכו׳ (שופטים ג א). והנה מתחילה ועד כה ראשית האומה, ישיבתה במצרים, ושעבודה והצלתה, והנקמה מאויביה, ושירתה על הים, ועמה הדבור על הד סיני, ומאורעות שבאו עליה מצד אויביה עמלק וסיחון וזולתם, ורוגז ה׳ עליה בענין המרגלים, והחלטתם לעלות אל הארץ אחר שכבר יצאה הגזרה לעכבם. נשאר מעתה לספר היאך היתה יציאתם, והיאך שרתה השכינה ביניהם, ועשיית המשכן מן הכסף והזהב והבגדים והקטרת, והיאך היו מסעותיהם. ולא הסכימה דעת שלמה לספר המעלות עם המגרעות בלי הבדל, ולכן ייחד להן מקום כדי שיהו נבדלים.

השבעתי אתכם – האומות, היום, בהיותי גולה ביניכם.

אם תעירו ותעוררו^א – אהבת דודי ממני על ידי פיתוי והסתה לעזבו לשוב מאחריו.

עד שתחפץ – בעוד שאהבתו חֶפֶץ^ב עלי.

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, וכן בפסוק: ״ואם תעוררו״.

ב. השוו גם רש״י שיר השירים ב׳:ז׳.

I bind you under oath – The nations, while I was exiled among you.

That you do not cause hatred nor disturb – the love of my beloved from me through seduction or enticement, to forsake him and to turn away from following him.

While it still pleases – As long as I still desire his love.

השבעתי אתכם בנות ירושלם – שעלו ישראל ממצרים.

בצבאות או באילות השדה – בשבטים שנדמו באילות שנאמר נפתלי אילה שלוחה. גור אריה יהודה. בנימין זאב יטרף.

אם תעירו ואם תעוררו שלא תרחיקו את הקץ ושלא תעלו בחומה ושלא תמרדו באומות. עד שתחפץ אהבה שביני וביניכם.

השבעתי אתכם – כך היא משיבה לריעותיה הבתולות כאשר ביארתי למעלה.

דימיון על גלות הזה, שביקשו האומות להסיר יראת הקב״ה מלבה לעבוד את אלהיהם.

וכן דרך הילוך שיר^א זה, שהיא משוררת ומתאוננת בכולן באהבת דודה, ולאחר קצת ספירת דברי אהבתה עם ריעותיה שאמרה באהבה זאת אהבתני דודי, ואהבה^ב זו הראיתי^ג לו, והן גוערות ומשיבות לה: הסירי^ד אהבתו מלבך, כי מאס ביך ולא ישוב עוד אליך, והידבקי באהובים שלנו. והיא משבעת אותם שלא תוסיפו לדבר עוד אליה בכך, כי לא תשכח אהבתו^ה עד עולם. וכן מוכיח שהיא מספרת הכל, את דבריה ואת דברי האוהב: ענה דודי ואמר לי (שיר השירים ב׳:י׳), ולא כתב ענתה דודתי^ו ואמרה אלי, וכן אני ישינה ולבי ער קול דודי (שיר השירים ה׳:ב׳), וכן השבעות^ז שהיא משבעת לחברותיה הבתולות.⁠¹ ועוד היום דרך המשוררים לשורר שיר שהוא מספר מעשה אהבה של^ח שניהם בשירי אהבה כמנהג העולם.

1. שיר השירים ב׳:ז׳ ג׳:ה׳, ה׳:ח׳, ח׳:ד׳.

א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: שור.

ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: ובאהבה.

ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: הראותי.

ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: תסירי.

ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: אהבתי.

ו. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג, בודפשט: דודי.

ז. כן בכ״י המבורג, בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: השבעתי אתכם.

ח. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: על.

ADJURE YOU – She once again speaks to her companions, the maidens, as I explained above (Song of Songs 2:7).

The allegorical meaning of this verse refers to the current exile¹ – the nations try to turn the heart of the Assembly of Israel away from worshipping the Holy One in order to worship their gods.⁠²

The way that the song flows is that she sings and recalls each passage about her love for him. After she has recounted a little about her love to her companions saying, "With a love like this did my dear one love me and such a love did I show him", Then they [her companions] rebuke her, replying, "Let your heart be turned away from him for he despises you and will never return to you, so take one of our lovers.⁠" She then makes them promise not to speak to her about this anymore for she will never forget his love. The text itself demonstrates that she recounts all of her discourses and all her lover's discourses by the fact that the text reads "He answered and said to me", and not "My (female) dear one answered and said to me". Likewise in the phrase "I was asleep but my heart was wakeful. Hark, my beloved knocks!⁠" the verb "sleep" is in the feminine form. Also [the verses mentioning] the oaths that she imposes upon her companions, the maidens, [are spoken by her]. Even today it is the custom of bards to compose love songs that tell a love story concerning both of the characters.⁠³

1. Rashbam seems to be referring to his own time and, thus, portraying the lives of himself and his countrymen.

2. One should note that this allegorical aside breaks the train of thought that joins the comment on the "night search" with the longer structural observation that follows.

3. In this comment Rashbam is making two distinct points. First that the Song of Songs is love poetry and follows the conventions of that genre; and, second, that the speaker is the female character of the book. As noted above, this passage may be evidence for the influence of the troubadour tradition. This topic is beyond the scope of this study but deserves examination in the future. The historical issues involved are complex and require careful consideration both of the exegetical material and the development of the troubadour tradition as a cultural component of the Middle Ages. While the issue has, in this context, been unexplored, one should consult a study concerning a slightly later period as a model for the research into the troubadour question. See M. Harris, "The Concept of Love in Sefer Hassidim", The Jewish Quarterly Review 50 (1959): 13-45. On the development of the troubadour and courtly love traditions in the context of secular culture see the following: F. X. Newman, ed., The Meaning of Courtly Love, Albany, 1968; P. Bee, La lyrique francaise au moven ace (Xlle-XIIIe siecles), vol. 1, Etudes, Paris 1977; J. M. Ferrante and G. D. Economou, eds. In Pursuit of Perfection: Courtly Love in Medieval Literature, Port Washington, 1975.

אמר להם הנביא: השבעתי אתכם.

The Shekhinah says to them, I charge you.

השבעתי אתכם – אף על פי שנכנסה השכינה עמכם, לא תוכלו להיכנס לארץ עד שיגיע הקץ.

והם אמרו: הננו ועלינו (במדבר י״ד:מ׳), וכתוב: ויכום ויכתום (במדבר י״ד:מ״ה).

השבעתי אתכם בנות ירושל‍ם בצבאות – כדמפרש למעלה (מיוחס לר״י קרא שיר השירים ב׳:ז׳), וכאשר פתר׳{תי} בערי צרפת.

השבעתי אתכם כדפירשתי^א למעלה (ראו פירוש לשיר השירים ב׳:ז׳).

והדוגמה: ושבועה שנייה זה פירש התרגום, שלא ידחקו הקץ של מ׳ שנה במדבר, עד שתחפץ לסוף מ׳ שיכנסו לארץ. לפי שעקרו^ב כנענים כל האילנות שבמלכות, כשעברו ישראל את הים. והִשהם הק׳ מ׳ שנה, שיתייאשו הכנענים, ויגדלו האילנות, וימצאו ישראל את^ג הארץ זבת חלב ודבש, כאשר נשבע לאבותיהם.

א. בכתב היד: ככדפי׳.

ב. בכתב היד: שעברו. תיקנתי לפי ההקשר, ובהתאם לתרגום (״וקציצו״). ייתכן שמדובר בהעתקה מחמת הדומות ממלת ״כשעברו״ המופיעה בהמשך המשפט – בכתב היד המלה שלנו מופיעה בדיוק מעל המלה השנייה.

ג. כאן נוסף בכתב היד: האילנות. מלה זו נראית מיותרת בהקשרה.

השבעתי אתכם – לפי שסיפרה להם תוקף האהבה אשר בינה לבין דודה, משבעת אותם שלא יקנאו בה.

השבעתי אתכם בצבאות של מלאכים¹.

דבר אחר, בצבאות – ישראל, באיילות – צדיקים שרצים וממהרים למצות כאיילות.

1. ראה תרגום

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה ער שתחפץ – בעבור רוב החשק לבקשת התכלית באה השבועה בכאן לקחת מיני העיון על סדרם פן יהרסו וימנע מהם התכלית ולזה חוייב שיתחילו העיון בחכמות הלמודיות עם היות החשק בטבעיות ובאלהיות יותר.

זהו הפירוש הנאות בזאת הפרשה לפי מה שנראה לנו. ואין המכוון ממנו זולת ההשבעה אשר היתה לשמור מההריסה. ולזה הקדים לספר תשוקתה לדרוס ולכנס ראשונה בשלמות האחרון עד שהשתדלה בזה בכל אופני ההשתדלות ולא השיגה דבר:
ואולם לפי הבאור השני אשר זכרנו הנה יתחיל מראש זאת הפרשה לספר חקירתה בחכמת הלמודיות ויהיה ביאור הפרשה לפי מה שאומר:
אמרה בהיותי בחשך הלילה על משכבי והוא חשך הסכלות בקשתי מעצמי זולת העיר בחושי׳ לבקש ההתחלות הצריכות אל השכל ממני באלו החכמות הלמודיות אשר ההשתדלות עתה בהם ולא מצאתי. ואמנם אמר זה לפי שרבים יחשבו שאלו ההתחלות לא נצטרך אל החוש בעמידה עליהם כאלו תאמר ההקדמה האומרת שהדברים השוים לדבר אחד בעינו הם שוים ושהכל הוא יותר גדול מהחלק ושאר ההקדמות הדומות לאלו אשר נבנו עליהם הרבה מהדרושים הלמודיים. אלא שזה הענין כשיעויין בו יראה שהוא בטל. וזה שאלו המושכלות הראשונות באלו החכמות הלמודיות לא ימנע הענין בהם מאחד משני דברים. אם שיהיו עמנו מעת שנוצרנו אם שנקנה אותם. ואם היו עמנו מעת שנוצרנו הי׳ בלתי אפשר שנקנה מושכל אחר. וזה כי השכל אמנם היה אפשר בו שיהיה מוכן להשיג המושכלות כלם מפני היותו משולל מכולם כמו שהתבאר בספר הנפש וזה דבר מבואר הבטול. ואם היה שנקנה אותם הנה אם שנקנה אותם מהחוש והדמיון או מהשכל לפי שכל למידה ולמוד יצטרך אל ידיעה קודמת כמו שהתבאר בספר המופת. ושקר שנקנה אותם מהשכל לבדו. שאם היה הדבר כן היו נקנות בהיקש מהקדמות יותר ידועות מהם ויותר קודמות ותהיינה המושכלות הראשונות בלתי ראשונות וזה שקר וכזב. הנה אם כן לא [יתכן] אלא שיהיו נקנות מהחוש והדמיון כמו הענין בשאר המושכלות הראשונות אלא שלקלות הגעתם אלינו מהחוש להעדר אל הצורך בהם אל ההשתנות לא נדע מתי הגיעו לנו מהחוש ונחשוב שתהיה הגעתם אל השכל בזולת חוש.

ואמרה שהיא סבבה בעיר לבקש אם תמצא אלו ההתחלות מעצמה בזולת חוש. וכאשר ראתה שלא מצאה זאת מעצמה שאלה החושים כשמצאתם אם השיגו דבר יעזור אותה למציאות אלו ההתחלות.

ואמרה כי לקלות ההגעה מהחוש מה שיצטרך באלו ההקדמות לפי שלא יצטרך בו השנות כמעט שלא הסכימה לעבור מהם עד שמצאה בשלימות כל מה שיצטרך אל השכל באלו ההקדמות.

ואמרה שמה שאחזה אותו מהם לא עזבה אותו כדי שלא תקרה בו השכחה עד שהביאה אותו אל כח הזוכר שהוא בית אמה וחדר הורתה. ואפשר ג״כ שאמרה אחזתיו ולא ארפנו לרוחק המצא השכחה באלו המוחשים אשר ילקחו מהם ההקדמות הראשונות האלו. והנה לא יהיה בזאת הפרשה לשכל קנין שום שלמות בעין אבל הכנע ההתחלות אשר יעשה מהם השכל ההקדמות הראשונות בחכמת הלמודיות. ואולם אופן ההשבעה בכאן הוא שעם חוזק החשק לבקשת התכלית השביעה בנות ירושלים שלא יהרסו להשתדל בו תחלה אבל יהיה הכנסם בחקירה מהנמצאות בסדור הראוי להשתדל בו ולזה חוייב שיתחילו הדרישה בחכמות הלמודיות.

ואחר שהיה לשם אמר השבעתי אתכם שלא תזוז אהבה ממקומה. גם אפשר שכוונה להלעיג לשאר הבנות כמו שכתבנו ראשונה.

{השבועה למעיין והמשל לצבאות}

השבעתי – לפי שזה המעיין השני הנזכר התחיל בדרך לא טוב על משכבו ובשוקים וברחובות, חזר להשביעו עתה השבועה דומה בלשון ראשון, אך לא בענין, כי זו מיוחדת לזה הנזכר השביע לכוחות עירו זאת הנקראת ירושלים, ולמה שההתעסקות האנושי דומה בצבאות, כי ספור מהצביה ואילת אהבים שרחמה צר, ולפי רוב תשוקתם וערובתם בזמני המשגל (עירובין נד:) כן רב צערה בלידה, שלא תלד עד שמכישה נחש כדברי ז״ל (ב״ב טז.). וזה משל כל הכחות הגשמיות הרודפות, כי אף אם הנאותיהם ערבות בהווה צערן גדול מאד לעתיד, ועליו אמר ׳והוי מחשב שכר עברה כנגד הפסדה׳ (אבות פ״ב מ״א). ולכן אמר השבעתי אתכם הכחות הגשמיות הרודפות גם כן אחר השלמות, במה שיקרה לאילות אשר בשדה בהנאותיהן הגדולות, אשר יקרה לכם (במותם) [כמותם], ובכן לא תעירו ולא תעוררו את האהבה הגשמית שלכם עד שהטבע מעצמו תעוררה, כי אז אינו רק דחיית המזיק או קריבת המוכרח, לא כמו הזקן הנואף אשר הוא מג׳ השנואים (פסחים קיג:), כי הוא מעורר אהבה:

ובכן השבעתי את האומות¹ שלא ילחצוני בגזירותם², למען יוכלו צדיקי הדורות להתעסק בתורה ותפילה, ולהשיב עטרה ליושנה³:

1. הנקראים ׳בנות ירושלים׳, כמו שביאר לעיל (ב ז).

2. שם ביאר רבינו שהשביע אותם שאם תעירו אותי על ידי גזירותיכם להתפלל, ואם תעוררו את האהבה של דודי לרחם מרוב גזירותיכם עלי עד שתחפץ – לפני שיהיה הזמן שה׳ חפץ להביא את הגאולה, שתנוסו בפני אויביכם כצבאות או כאילות השדה שאין בכוחן להילחם נגד התוקף אותם אלא לנוס מפניו. והכוונה למה שאמרה עדת ישראל לשרי האומות ׳סמכוני׳ ו׳רפדוני׳, וכפי שפירש רבינו לעיל שבכך השביע אותם שלא יעזרו לאומות להכביד עולם על ישראל. ותוכן טענת עדת ישראל, שכיון שעל ידי ששב ה׳ להשרות שכינה אחרי העגל נעשו ישראל ראויים לכך, גם עתה אם ירפו האומות מלייסרה בגלות תשוב ותשיג מעלתה זו, וכפי שביקשה לעיל (ב טז-יז) ׳מהר יקדמונו רחמיך׳ לפני שיהיו ראויים, כדי שיהפכו להיות ראוים, וכמו שהתבאר שם.

3. ע״פ יומא (סט:) ׳למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה׳. והיינו על ידי השראת השכינה בישראל כפי שהיתה בימי המדבר. ובלשון זה משתמש רבינו להשבת השכינה לבית המקדש להלן (פסוק ט-י, יא), ונמצינו למדים שרבינו פירש מה שאמרו שם שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה, הכוונה שהביאו להשראת השכינה בבית המקדש, אף אם לא במעלה זו שהיתה בבית ראשון ובמשכן, וראה בגמרא שם שנקראו ׳כנסת הגדולה׳ כי ירמיהו ודניאל פסקו מלומר ׳הגיבור והנורא׳ בגלל חורבן הבית וגלות ישראל, והם תיקנו שוב לאומרם כי ׳הן הן נוראותיו׳, ע״ש, וראה ספר זמן שמחתינו (להגר״ד כהן שליט״א, מאמר יב) שביאר כי מידת ׳נורא׳ הוא על התגלות השכינה, כמו שדרשו בהגדה של פסח ׳ובמורא גדול – זו גילוי שכינה׳, ולכן ׳אין נורא אלא בית המקדש׳ (ירושלמי ברכות פ״ז ה״ג), וציין שם לדברי מהריז״ש בפירוש ההגדה שם שביטוי ׳שכינה׳ בחז״ל מורה על התגלות השכינה. [וראיתי ביאור דברי הגמרא על זה הדרך להרש״ז מקעלם, שבכך שגילו אנשי כנסת הגדולה שגם בתוך ההסתר השכינה נמצאת, בזה עצמו הביאו השראת השכינה]. וראה תיקונים חדשים לרמח״ל (תיקון לט).

תעירו תעוררו – מלשון התעוררות.

משל:

השבעתי – בתוך כך רדפו אחריה בנות ירושלים והיא משבעת אותנה בל ישביתו את האהבה כנ״ל [ב׳ ז].

מליצה:

השבעתי – בתוך כך התעוררו כחות הגויה מתרדמת הנבואה והיא משבעת אותן בל ישביתו את האהבה כנ״ל ב׳ ז׳ וכמו שפרשתי שם.

השבעתי וגו׳ – עיין מה שכתבתי למעלה ב׳:ז׳.

לא תעירו וגו׳ – כי בעבורה תהיו בעיני רואיכן כשוטות.

השבעתי אתכם – כפול ונדרש לעיל פרשה ב׳ פסוק ז׳.

והואיל וכך היה מאז ומתמיד, אבטח שמהר תשוב האהבה למקומה, לכן¹ הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם – אתכן² בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה – שתהיו הפקר ומאכל כצביים ואיילים³ שאין להם כוח להימלט מיד מתקומם זולת בנוסם מפניו⁴, אִם תָּעִירוּ – אם תַּשְׂנִיאוּ⁵ ותמאיסו אותי בעיניו⁶ וְאִם תְּעוֹרְרוּ – ואם תערערו⁷ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ – בעוד הוא חפץ בי ואהבתו תקועה בליבי⁸: ס

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד פרק ב׳ פס׳ ז׳.

3. רש״י, מצודת דוד שם.

4. ספורונו שם.

5. רש״י שם.

6. מצודת דוד שם.

7. לעזי רש״י שם. ומצודת ציון ביאר שהוא לשון התעוררות וכפל את המילה לחזק הענין.

8. רש״י שם. ונכפל פסוק זה כאן כי הקב״ה אומר לכנסת ישראל על טענתה על אורך הגלות שלא תדחוק את הקץ, וראה מה שאלשיך ביאר בזה. והנמשל, (כמו בפרק ב פס׳ ז) כנסת ישראל כאילו השביעה את עובדי הכוכבים ומזלות ואמרה להם, כל עוד שלא שבה אלי אהבת המקום ברוך הוא מעצמה, אל תכריחוני לעבור על דתו להמאיס אותי בעיניו ולעורר אליכם אהבתו שאהיה כמותכם ולא אגאל לעולם מתחת ידכם, רש״י, מצודת דוד בפרק ב׳ פס׳ ז׳. ובמדרש, אמר ר׳ חלבו ארבע שבועות יש כאן, אחת משביע את ישראל שלא ימרדו על מלכות ה׳, ואחת שלא ידחקו את הקץ, ואחת משביע על המלכות שלא יקשו עול על ישראל שאם יקשו עול על ישראל הם גורמים על הקץ לבוא שלא בעתו, ואחת שלא יגלו מסתורין שלהם לאומות העולם, מדרש רבה שם, לקח טוב שם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון