×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) זְכֹ֤ר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מֶֽה⁠־הָ֣יָה לָ֔נוּ [הַבִּ֖יטָה] (הביט) וּרְאֵ֥ה אֶת⁠־חֶרְפָּתֵֽנוּ׃
Remember, Hashem, what has befallen us! Look and see our shame.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
הֲוֵי דְכִיר יְיָ מַה דְאִתְגָּזַר לְמֶהֱוֵי לָנָא אִסְתַּכֵּל מִן שְׁמַיָּא וַחֲזֵי יָת כְּסוּפָנָא.

פרשה ה

[א] זְכֹר ה׳ מֶה הָיָה לָנוּ – רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ (משלי ל׳:ל״א), בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם מְגַדֵּל שְׁנֵי זַרְזָרִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, כּוֹבֵשׁ אֶת הַגָּדוֹל לִפְנֵי הַקָּטָן בִּשְׁבִיל לָחוּס עַל מָמוֹנוֹ.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הִכְתַּבְתָּ לָנוּ בְּתוֹרָתֶךָ: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק (דברים כ״ה:י״ז), לִי עָשָׂה וּלְךָ לֹא עָשָׂה, לֹא הֶחֱרִיב אֶת מִקְדָּשְׁךָ. רַבָּנָן אָמְרִין אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָנוּ שֶׁלְּךָ וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ, מִפְּנֵי מָה אֵין אַתָּה חָס עַל אֻמָּתְךָ. וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁכְחָה מְצוּיָה בָּנוּ אֲבָל אֵין שִׁכְחָה מְצוּיָה בְּךָ, וְאֵין שִׁכְחָה לְפָנֶיךָ, לְפִיכָךְ אַתְּ זְכֹר: זְכֹר ה׳ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָיִם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ (תהלים קל״ז:ז׳), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר פַּגְּרוּ פַּגְּרוּ, וְרַבִּי לֵוִי אָמַר פַּנּוּן פַּנּוּן. מַאן דְּאָמַר פַּגְרוּ פַּגְרוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעַר (ירמיהו נ״א:נ״ח). מַאן דְּאָמַר פַּנּוּן פַּנּוּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַד הַיְסוֹד בָּהּ, אֲפִלּוּ יְסוֹדוֹתֶיהָ מָטוּן. הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ, רַבִּי יוּדָן אָמַר הַבָּטָה מִקָּרוֹב וּרְאִיָּה מֵרָחוֹק, הַבָּטָה מִקָּרוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים (מלכים א י״ט:ו׳). וּרְאִיָּה מֵרָחוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כ״ב:ד׳). רַבִּי פִּנְחָס אוֹמֵר הַבָּטָה מֵרָחוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה (תהלים פ׳:ט״ו). וּרְאִיָּה מִקָּרוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ (בראשית ל״ב:כ״ו).
אלהם אד׳כר מא צאר לנא, אטלע ואנצ׳ר תעיירנא.
זכור י״י מה היה לנו – לקיים ויסרתי אתכם שבע כחטאותיכם אמר ר׳ ברכיה אמרה כנסת ישראל לפני השם רבונו של עולם אתה צויתנו זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כ״ה:י״ז) אנו שכחה מצויה בנו אתה שאין לפניך לא עולה ולא שכחה אתה תזכור וכן הוא או׳ זכור י״י לבני אדום את יום ירושלם (תהלים קל״ז:ז׳).
הביטה – מקרוב כענין שנאמר ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים (מלכים א י״ט:ו׳) וראיה מרחוק מנין שנא׳ וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק (בראשית כ״ב:ד׳) כלומר כל הגליות המפוזרות בכל העולם הקרובות והרחוקות.
זכור י״י מה היה לנו – כ״ב פסוקין הם כנגד אל״ף בי״ת. ו׳ אלפביטין הם: איכה ישבה (איכה א׳:א׳), ואיכה יעיב (איכה ב׳:א׳), ואיכה יועם (איכה ד׳:א׳), אני הגבר (איכה ג׳:א׳) ג׳ אלפביטין, וזכור י״י הם כ״ב פסוקין כנגד אל״ף בי״ת. הנה ז׳ אלפביטין לקיים מה שנאמר: ויסרתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם (ויקרא כ״ו:כ״ח).⁠א
א. ביאור זה מופיע בכ״י פריס 162, מינכן 52. הוא חסר בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203.
Remember, HaShem, what has befallen us.
זכר י״י מה היה לנו – כמה צרות סבלנו.
Remember, O HaShem, what has befallen us – how great the sorrows of our suffering.
זכור – הזכור בלב והמביט בעין, והטעם: כל הצרה שעברה עלינו קודם הגלות והחרפה שאנחנו בה.
1Recall. The recollection in the heart, and the glance with the eye. It means all of the misfortune that befell us prior to the exile, and the disgrace that we were in.
1. Translation and notes by Dr. Deborah (Anderson) Baird, Medieval Jewish Exegesis of the Book of Lamentations (doctoral dissertation, University of St. Andrews, 2004), with the gracious permission of the translator and copyright holder (all rights reserved to the translator).
זכור י״י מה היה לנו – מבואר זה, והזכירה בלב, וההבטה בעין, והכל על דרך דברה תורה כלשון בני אדם, גם בזאת המגלה, כשאר ספרי הקדש, והתורה ראש לכלם. וכבר באר אבן עזרא זה המאמר מרבותינו הקדושים ז״ל כמו כן, ואחריו צרוף לזה, המאיר לעולם כלו, מובן שני, עם הראשון, ואני צרפתי עניין שלישי לאלה יחד, והוא יקר מאד, ואין זה מקומו.
זכור – הנה כל הקינות שעברו היו בסדר אלפי ביתא והנה לכאורה יראה כי היה כן כדי שיהיו שגורות בפי הכל כי השירה אשר הורגלה ביניהם מאד וגם ראוי לזוכרה תמיד עד עת הגאולה.
אמנם בשלהי משלי כתבנו כי טעם בא הפרשה ההיא וכל כיוצא בה בסדר הא״ב הנה לסבה מה שעליה הוצרך הוא להודיע שנאמרו הדברים ההם ברוח הקדש כי הנה הסדר האותיות הוא סימן הלשון והלשון הוא סימן אל הנבואה שנאמרת בו ולא בזולתו כמו שאמר (שמואל ב כ״ג) רוח יי׳ דבר בי ומלתו על לשוני. ושזה הוא טעם קדימת הפ״ה אל העין אצלי בג׳ פרשיות זאת המגילה כלומר שדברים הללו לא נאמרו מפי הנביא מעצמו לפי מה שראה קורותם אבל שכבר תחלה היו בפי הנביא ואחר כך ראה אותם בעיניו וכמו שנראה מאותו המדרש שכתבנו בראש פ׳ אני הגבר.
והנה הפרשה האחרונה הזאת עם שאינה צריכה רושם לפי שהיא באה בלשון הכנסיה עכ״ז באו בה פסוקים כ״ב באותיות הא״ב והנה הסבות ההמה נזכרו במקום ההוא יעויין שם ויראה שטעם המקונן בקצת אלו הפסוקים או ברובם היו להתאונן על ההווה להם בבחינה מה שהיה בזמן העבר כי הנה על זה הדרך נוסף הצער והיגון מאד והוא מה שאמר בתחלתו (א) זכור יי׳ מה היה לנו בזמן העבר הביטה וראה את חרפתנו בהווה ועל דרך זה נפצור לפרש כל אשר יוכלון שאת שאם לא כן הפשט נודע מאליו לפי מה שכתבו הראשונים.
הביט. הביטה ק׳.
הביטה וראה – מהו הביטה ומהו וראה, ר׳ יודן אמר, הבטה מקרוב, כמש״נ (מלכים א י״ט) ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים, וראיה מרחוק כמש״נ (פ׳ וירא) וירא את המקום מרחוק,⁠1 ורבי פינחס אמר, הבטה מרחוק כמש״נ (תהלים פ׳) הבט משמים וראה2 וראיה מקרוב, שנאמר (פ׳ וישלח) וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו3 (מ״ר).
1. ומפרש הביטה את חרפתנו הקרובה בהוה, וראה את חרפתנו בעתיד הרחוק אם לא תמהר לגאלנו, ואע״פ דכתיב הבט משמים וראה, אך באמת עיני ה׳ בכל מקום ולא אמר משמים אלא ע״ד ההוה.
2. ואע״פ דכתיב גם וראה – מפרש הבט משמים מרחוק וראה גם מקרוב.
3. והא דכתיב ויבט והנה מראשותיו יפרש רחוק מראשותיו, ומ״ש ראיה מקרוב – אע״פ דכתיב וירא את המקום מרחוק, צ״ל כמ״ש בפדר״א שראה עמוד אש משמים הקרוב אליו, וע״י אותו העמוד ראה את המקום אשר היה מרחוק. ועיין עוד מש״כ בענין זה בתו״ת פ׳ תולדות בפסוק ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו.
זְכֹר יְהוָה מֶה הָיָה לָנוּ כמה צרות סבלנו1 בעבר2 קודם הגלות3, הַבִּיטָה (הביט כתיב) במה שהיה לנו בעבר4 וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ שאנחנו מצויים בה5 עכשיו6, וכיוון שבעבר בטרם הפורענויות היינו בגדולה, כעת חרפתנו גדולה מאוד7:
1. ר״י קרא.
2. עקדת יצחק.
3. אבן עזרא.
4. פלגי מים, עקדת יצחק. אבן עזרא מבאר שזכירה היא בלב והבטה בעין.
5. אבן עזרא.
6. פלגי מים, עקדת יצחק. מדרש רבה מבאר שהבטה מקרוב וראיה מרחוק, ומביא שיש אומרים ההיפך.
7. פלגי מים. ובמדרש אמר ר׳ ברכיה אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, ריבונו של עולם אתה צויתנו (דברים כה, יז) ״זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק״ אנו שכחה מצויה בנו, אתה שאין לפניך לא עוולה ולא שכחה אתה תזכור, לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנׇכְרִֽים׃
Our inheritance has been turned over to strangers, our houses to foreigners.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקמנחת שיתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אַחֲסַנְתָּנָא אִתְהַפְּכַת לְחִלּוֹנָאֵי בֵּיתָנָא לְעַמִין נוּכְרָאִין.
[ב] נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים – בְּאֵיזוֹ הֲפֵכָה: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם (דברים כ״ט:כ״ב). יִרְמְיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ נַחֲלָתֵנוּ, יְשַׁעְיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ (ישעיהו ס״ד:י׳). בָּא אָסָף וְאָמַר לֹא נַחֲלָתֵנוּ הִיא וְלֹא בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ הִיא, אֶלָּא בָּאוּ גּוֹיִם לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלָיִם לְעִיִּים (תהלים ע״ט:א׳).
פאן נחלתנא אנקלבת לאגנביין, וביותנא לג׳רבא.
נחלתינו נהפכה לזרים – כמו שאמ׳ אסף אלהים באו גוים בנחלתיך (תהלים ע״ט:א׳) וירמיה קראה נחלתינו.
בתינו – זה מקדש ראשון ומקדש שני.
לנכרים – שהיו קדש קדשים ועתה לשקוצים ביד נכרים.
נחלתינו נהפכה לזרים – דכתיב: ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוה ומחמת וספרווים ויושב בערי שומרון תחת בני ישראל וירשו את שומרון וישבו בעריה (מלכים ב י״ז:כ״ד).
Our inheritance has been turned over to strangers – As it was written The king of Assyria brought people from Babylon, Cuthah, Avva, Hamath, and Sepharvaim, and placed them in the cities of Samaria in place of the people of Israel; they took Samaria, and settled in its cities (II Kings 17:24).
נחלתנו – שדות וכרמים, מכורה לזרים שהם בארצינו.
Our inheritance. Fields and vineyards are sold to strangers because they (the strangers) are in our land.
נחלתנו – יאמר לזמן העבר והיא הארץ אשר הנחלנו האל יתעלה נהפכה מהבעלים הראשונים האמוריים אלינו שהיינו זרים אצלה באותה שעה ועכשיו אפילו בתינו שבנינו לא נהפכו לזרים לבד כי אם לנכריים אשר לא היו ראויים אליהם בשום פנים וכמו שאמרנו על כי איש נכרי יאכלנו בפ׳ נח.
נחלתנו נהפכה. הה״א בסגול והפ״א בשוא נח וכך הובא במכלול דף ע״ב ובשרשים עם דומים אחרים שהם בסגול הה״א וקל הה״א וקל הפ״א וכן כתב בספר רב פעלים בבנין נפעל.
נחלתנו נהפכה – ירמיה קורא אותה נחלתנו,⁠1 ישעיהו קורא אותה (ס״ד) בית קדשנו ותפארתנו, בא אסף ואמר, לא נחלתנו היא ולא בית קדשנו ותפארתנו היא אלא באו גוים לתוך שלך, הדא הוא דכתיב (תהלים ע״ט) אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך2 (שם).
נהפכה – באיזו הפכה – כמהפכת סדום3 (שם).
1. ע״ש הכתוב כי לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה (פ׳ ראה) ודרשו שם מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים.
2. ר״ל דהא דאנו מתאוננים על חורבנה הוא לא מפני שהיא נחלתנו ולא מפני שהיא תפארתנו אלא מפני שהיא נחלתך והיכל קדשך ומתאוננים אנו על חילולה וטומאתה.
3. דלפי פשוטו קשה, וכי עברו נחלתנו לזרים, שהרי באמת לא זכו הזרים לא לבנין המקדש ולא לזכות א״י, וא״כ לא שייך לשון העברה דמשמע העברת הדבר כמו שהוא וכמו העברת נחלה, ויותר מזה לא שייך שנהפכה לזרים לנחלה לפי מ״ד בתו״כ פ׳ בחקתי עה״פ ושממו עליה אויביכם, אויבים הבאים אחריכם לא ימצאו עליה נחת רוח, ולכן מפרש שנהפכה כמהפכת סדום וכמש״כ בפתיחתא למ״ר איכה זורעין כאן ונשרפת זורעין כאן ונשרפת לקיים מה שנאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה, ויהיה כונת הלשון נהפכה לזרים מענין שממה וחורבן וע״ד הכתוב ושממה כמהפכת זרים, וקיצור לשון הוא, וכמו שכתוב נחלתנו נהפכה למהפכת זרים, והיינו כמו שהזרים מהפכין ומחריבין.
נַחֲלָתֵנוּ – שדותינו וכרמינו1 נֶהֶפְכָה – נמכרו2 לְזָרִים שבארצנו3, בָּתֵּינוּ4 שבנינו לא עברו לזרים אלא גרוע מכך, עברו הם5 לְנָכְרִים אשר לא היו ראויים לכך בשום פנים6:
1. אבן עזרא.
2. אבן עזרא.
3. אבן עזרא, תשלום מצודת דוד. כמו שכתוב (מלכים ב׳ יז, כד) ״וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ״, ר״י קרא.
4. ובמדרש, ״בָּתֵּינוּ״ זה מקדש ראשון ומקדש שני, לקח טוב. נחלת בית המקדש שהיה מקום השראת שכינה ועתה נהפכה הנחלה לזרים, דהיינו לכוחות הטומאה, כי סביב רשעים יתהלכו כוחות אלו, פלגי מים.
5. עקדת יצחק.
6. עקדת יצחק.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקמנחת שיתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙ [וְאֵ֣ין] (אין) אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת׃
We have become orphans, fatherless; our mothers are like widows.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
הֲוֵינָן מְתִילִין לְיַתְמִין דְלֵית לְהוֹן אַבָּא אִמְהָתָנָא כְאַרְמְלָן דַאֲזָלוּ גַבְרֵיהוֹן בְּקִרְוֵי יַמָּא וּמְסַפְּקָא לְהוֹן אִם אִינוּן קַיָּימִין.
[ג] יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב – רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַתֶּם בְּכִיתֶם וַאֲמַרְתֶּם לְפָנַי יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, חַיֵּיכֶם אַף הַגּוֹאֵל שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַעֲמִיד מִכֶּם בְּמָדַי לֹא יִהְיֶה לוֹ אָב וָאֵם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם (אסתר ב׳:ז׳).
וצרנא כיתאמא בלא אב, ואמהאתנא כאראמל.
יתומים – ונהיינו כיתומים בלי אב.
יתומים – כמו היתומים שאין להם עוזר.
ואין אב – כלומר יש אב ואין עתה עוזר כי רחק ממנו בעונותינו.
אמותינו כאלמנות – זו כנסת ישראל שהיא בלא נביא ולא חוזה ואין מלך ואין שר ואין זבח ואין (מנחה) [מצבה] (הושע ג׳:ד׳).
יתומים היינו ואין אב – פתרונו: יתומים היינו, ולא מפני שאין לנו אב, שהרי יש לנו אב, אלא מפני שאין האב יכול לעזור את הבן, והבן אין יכול לעזור את האב, אנו נחשבים כיתומים שאין להם אב. וסוף המקרא מוכיח על פתרון זה שאומר: אמותינו כאלמנות – אלמנות לא נאמר, אלא: כאלמנות, שהבעלים חיים ואינם יכולים לפרנסם.
We have become orphans, fatherless – Its explanation is we have become orphans, but not because we do not have a father, for behold, we have a father; only because the father is unable to help the son, and the son is unable to help the father. We are regarded as orphans for they do not have a father, and Scripture demonstrates this explanation as it says our mothers are like widows – It does not say widows, but like widows – because the husbands were living but were unable to support them.
יתומים – ועוד היינו עם הגרים עלובים, כאילו יתומים היינו ואין אב – ידוע שמנהג משפחת האב לעזר היתומים.
orphans. Moreover, we are humiliated by the strangers, as though we were orphans, without a known father, for it is the custom of the family of the father to support the orphans.
יתומים היינו ואין אב – כטעם: בתולה ואיש לא ידעה (בראשית כ״ד:ט״ז), וכן: וחיו ולא ימותו (במדבר ד׳:י״ט), כי מת אתה ולא תחיה (מלכים ב כ׳:א׳). ואמרו: יתומים היינו – מטעם, הוא הוא.
ואמרו: כאלמנות – מטעם הדומה, והכל אחד, והטעם בזה אפילו מחיים.
יתומים – יראה לעבר אפילו שהיו מתים האבות באומה הזאת הנה הבנים ישארו יתומים ולא מאב ע״ד האמת כי אבינו שבשמים חי וקיים הוא כמו שאמר (דברים י״ד) בנים אתם ליי׳ וכן אמר הנביא (ישעיהו ס״ג) כי אתה אבינו. ועכשיו אפילו בחיי הבעלים אמותינו כאלמנות לפי שאין כח בהם לעשות חיל.
אין אב. ואין אב ק׳.
ואין אב – אבינו שבשמים, ע״כ כתב כאלמנות ולא אלמנות כי לא יתכן כלפי מעלה.
ואין אב – רבי לוי אמר, אמר הקב״ה לישראל, אתם בכיתם ואמרתם לפני, יתומים היינו ואין אב, חייכם, אף הגואל שאני עתיד להעמיד מכם במדי לא יהיה לו אב ואם, הדא היא דכתיב באסתר כי אין לה אב ואם1 (שם).
1. ובא בזה לנחמם כי אין חסרון אב מעכב מעשה נסים וגאולה שהרי אסתר שהיתה יתומה מאב ומאם נעשו בכ״ז נסים על ידה, וגם נגאלו על ידה.
וגם יש לפרש כונת הדרשה ע״פ שנתבאר בפרשה א׳ ובכ״מ כל מקום שנאמר אין לה – הוי לה, וכמו ציון היא דורש אין לה, והוי לה, ובא לציון גואל, וכן במ״ר ס״פ נח ותהי שרי עקרה אין לה ולד – והוי לה, ולפי״ז יהיה הבאור כאן אף הגואל שאני עתיד להעמיד מכם במדי לא יהיה לו אב ואם וכדכתיב כי אין לה אב ואם – ואעפ״כ הוי לה, כלומר הוי מי שעמד לה במקום אב ואם והוא מרדכי, כדכתיב לקתה מרדכי לו לבת, כך אתם אע״פ שתתאוננו יתומים היינו ואין אב, אפ״ה יהיה לכם מי שיעמוד לכם במקום אב, והוא כי אני אני הוא אביכם מרחמכם.
כמו1 יְתוֹמִים שאין להם עוזר2 הָיִינוּ, ועוד היינו עם גרים עלובים3, וְבגלל עוונותינו4 אֵין (אין כתיב) לעזרתנו5 אָב למרות שהוא קיים6, שכן הלך ונסתלק אבינו שבשמים מאיתנו7, אִמֹּתֵינוּ הן ציון וירושלים נהיו8 כְּאַלְמָנוֹת שאין בהן כוח לעשות חיל9, שבעליהן חיים ואינם יכולים לפרנסם10, וכך כנסת ישראל, שהיא בלא נביא ולא חוזה ואין מלך ואין שר ואין זבח ואין מנחה11:
1. לקח טוב.
2. לקח טוב. ובמדרש, רבי לוי אמר, אמר הקב״ה לישראל, אתם בכיתם ואמרתם לפני יתומים היינו ואין אב, חייכם, אף הגואל שאני עתיד להעמיד מכם במדי לא יהיה לו אב ואם, וזה מה שכתוב (אסתר ב, ז) ״וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם״, מדרש רבה.
3. אבן עזרא.
4. לקח טוב.
5. לקח טוב.
6. ר״א קרא. אבן עזרא ביאר דווקא אב כי ידוע שמנהג משפחת האב לעזור ליתומים.
7. פלגי מים.
8. פלגי מים.
9. עקדת יצחק.
10. ר״י קרא.
11. לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) מֵימֵ֙ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ׃
Our water, we drink for money; our wood comes at a price.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
מֵימָנָא בְּכַסְפָּא שְׁתֵינָא קִיסָנָא בְדָמִין יֵיתוּן.
[ד] מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ – פַּעַם אַחַת עָלוּ הַמְּצִיקִים וְנָטְלוּ פִּתָּן וְיֵינָן וְשַׁמְנָן וּמֵימֵיהֶן, חָזְרוּ וּמָכְרוּ אוֹתָם לָהֶם, אָמְרוּ אוֹי לָנוּ שֶׁנִּתְקַיֵּם בָּנוּ הַפָּסוּק הַזֶּה: מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ.
ושרבנא מאנא בפצ׳ה, ואדכ׳לנא חטבנא בת׳מן.
מימינו בכסף שתינו – שהיינו יריאים לשאוב מים מן הנהר מפני האויבים והיינו קונים מהם בכסף.
We pay to drink our own water – Since we were afraid to draw water from the river because of the enemies, we bought [water] from them with money.⁠1
1. Alternatively, 'we are accustomed to drink from silver cups, and now we even have to pay to drink from wooden cups. (Yalkut Me'am Lo'ez)
מימינו בכסף שתינו – אפילו ללמוד תורה אין מניחין אותנו עד שאנחנו נותנין להם שוחד.
עצינו במחיר יבואו – אלו פרי האילנות כלומר אלו טעמי תורה שאנחנו נותנין שכר להשכיר את הגוים להוליכנו מעיר לעיר לשמרנו מפני עם הארץ.
מימינו בכסף שתינו – לא תאמר מימי אחרים, אלא אפילו מימינו בכסף שתינו. ולא תאמר עצים של אחרים, אלא אפילו עצינו במחיר יבואו.
We pay money to drink our own water – She (Jerusalem) does not say, "The water of strangers", but we even pay money to drink our own water; and she does not say, "the wood belonging to others", but even our wood is obtained at a price.
מימינו בכסף – אפילו דברים שהם חנם, הם מים ועצים, שכל אדם מוליך כדו למעיין ומביא מים ושותה, וכל אדםא הולך ליער לחטוב עצים. ואנו מפני חרדת אויבים שלא יפגעו הולך בנו, שהם צדו צעדינו שלא יכולנו לילך אפילו ברחובותינו (איכה ד׳:י״ח), שכרנו אחרים להביא לנו מים ועצים.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסרה מלת: ״אדם״.
We pay money to drink our own water, obtain our wood at a price – even things that are free. They are water and wood, for everyone who brings his pitcher to the spring, brings (away) water and drinks. Every [one] goes to the forest to chop wood, but, we because of great fear of the enemies, that they should not meet us, because it was they who dogged our steps, for we were unable to walk even in our own streets, we hired others to bring us water and wood.
מֵימֵינו – אפילו המים והעצים שאינם ברשות אדם נקנה אותם במחיר רב, כי העיר יושבת במצור מהאויב.
Our water. Even the water and the wood, which are not in control of a man (i.e. ownerless), we purchased at great cost, because the city sits under siege by the enemy.
(ד-ה) מימנו – שאין אנו חפצים לשלוח יד במלאכות פחותות כאלה ואפילו ע״י עבדינו המשרתים אותנו ועכשיו על צוארינו נרדפנו ויגענו ולא הונח לנו.
מימינו – מים שהיו שלנו ואין לך אדם שישלם שכר בעד מים (וגם מים תכרו מאתם, פרשת דברים, וגם הוראתו אפילו, אפילו מים שאין דרך לקנות) וכן אולי היו רשאים ליטול עצים מן היערים, מ״מ הכוונה מה שהיה לנו אנו מוכרחים לקנות.
במחיר – היא מֶכֶר בחילוף אותיות (אנכי⁠־אנחנו) והוראתו שכר מופרז (עיין במאיר נתיב).
מימינו בכסף שתינו – פעם אחת עלו המציקים ונטלו פתן ויינן ושמנן ומימיהן וחזרו ומכרו אותם להם, אמרו, אוי לנו שנתקיים בנו הפסוק הזה מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבאו1 (שם).
1. ר״ל מים שלנו ועצים שלנו, ועיין יבמות ק״ח ב׳ הובא פסוק זה למשל שהיו שוכרין שומרי בית האסורין לשאול שאלה מהחכמים התפושים בבית האסורים [בעת העלילות והגזירות] ודריש מימינו בכנוי על התורה ע״פ הדרש הידוע אין מים אלא תורה.
מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ שהיינו יראים לשאוב מים מן הנהר מפני האויבים והיינו קונים מהם בכסף1, ואפילו2 עֵצֵינוּ מפני חרדת אויבים שלא יפגעו בנו3 בִּמְחִיר רב4 יָבֹאוּ אלינו ע״י ששכרנו אחרים להביא לנו5, כי העיר יושבת במצור מהאויב6:
1. רש״י. ועל דרש הדרש, אפילו ללמוד תורה אין מניחין אותנו עד שאנחנו נותנין להם שוחד, לקח טוב.
2. ר״י קרא.
3. ר״י קרא.
4. אבן עזרא.
5. ר״י קרא. ובמדרש מובא שפעם אחת עלו המציקים ונטלו פתן ויינן ושמנן ומימיהן של ישראל וחזרו ומכרו אותם להם, אמרו ישראל, אוי לנו שנתקיים בנו הפסוק הזה (כאן) ״מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ״, מדרש רבה.
6. אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) עַ֤ל צַוָּארֵ֙נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּ [וְלֹ֥א] (לא) הֽוּנַֽח⁠־לָֽנוּא׃
We are pursued by our necks;⁠1 we toil and are not given rest.⁠2
1. by our necks | עַל צַוָּארֵנוּ – This might be equivalent to the modern idiom of "breathing down one's neck,” implying that they were closely pursued. Literally: "on our necks", and perhaps referring to either a literal or metaphoric yoke of hard labor (Rashi). Cf. Ibn Ezra who connects the verse to the previous one, with the poet lamenting that toiling to get food was useless, for: "[If we bring water and wood] on our necks, we are pursued". The people were not able to keep the water or wood they gathered, for they were chased and had it taken from them. [See the footnote on "and are not given rest".]
2. and are not given rest | וְלֹא הוּנַח לָנוּ – See the second opinion in Lekach Tov. Many commentators alternatively translate: "it was not left to us", with the verse highlighting that anything the nation toiled for was taken by the enemy. This translation is based on a version of Eikhah, unlike ours, in which the "נ" of "הוּנַח" was pointed with a dagesh, so that the root is "ינח"(to leave) rather than "נוח" (to rest). See R"Y Kara and Ibn Ezra.
א. הֽוּנַֽח⁠־לָֽנוּ =ק-מ? (״הונח״ בשתי געיות ומוקפת) וכן בדפוסים (בגעיה אחת באות ה״א); וכך לפי קריאתם של דותן (וכן BHS) וברויאר (ובעקבותיו בסימנים ומכון ממרא)
• ל=<הֽוּנַֽח לָֽנוּ> (חסר מקף).
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
עַל פִּירְקַת צַוְורָנָא אִטְעֲנָנָא כַּד הֲוֵינָא אָזְלִין בְּשִׁבְיָתָא חֲמָא נְבוּכַדְנֶצַּר רַשִּׁיעָא סַרְכַיָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דְאָזְלִין רֵיקָנִין פַּקֵּיד לְחַיָיטָא סִפְרֵי אוֹרַיְתָא וּלְמֶעְבַּד מִנְהוֹן גוֹאַלְקָן וּמַלִּיאוּ יָתְהוֹן מִן פְּרִידָא דִּי עַל סְפַר פְּרָת וּטְעָן יָתְהוֹן עַל צַוְורֵיהוֹן וּבֵי הִיא זִימְנָא לָעֵינָא וְלָא הֲוַת נְיָחָא לָנָא.
[ה] עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ – אַדְרִיָּאנוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת פַּקֵּיד וַאֲמַר אִי דַּאֲתֵינַן מַשְׁכַּחְנַן שַׂעֲרָא בִּיהוּדָאֵי אֲרִימוּן רֵאשֵׁיהּ מִינֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ.
דָּבָר אַחֵר: עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ – עַל שֶׁבָּגַדְנוּ בְּצַוָּארֵנוּ בְּיוֹם צָרָה. יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַּח לָנוּ, נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁחִיק עֲצָמוֹת צִוָּה לִנְבוּזַרְאֲדָן וַאֲמַר לֵיהּ אֱלָהֲהוֹן דְּאִינוּן מְקַבֵּל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הוּא וְיָדוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, כֵּיוָן דְּאַתְּ כָּבֵישׁ לְהוֹן לָא תִשְׁבְּקִינַן דִּיצַלּוּן דְּלָא יַעְבְּדוּן תְּיוּבְתָּא, וֵאלָהֲהוֹן יְרַחֵם עֲלֵיהוֹן, וְהַהוּא גַבְרָא נָחֵית בִּשְׁחוֹר אַפִּין, אֶלָּא לָא תְהֵי מַפְלֵּי עֲלֵיהוֹן. כֵּיוָן דִּכְבַשׁ יַתְהוֹן כַּד הֲוָה קָאֵים חַד מִנְהוֹן הֲוָה נָסֵיב לֵיהּ וּמְפַסַּל לֵיהּ אֵיבָרִים אֵיבָרִים, טְרֵיף לֵיהּ קוֹמֵיהוֹן וְאִינוּן מְהַלְּכִין בְּעַל כָּרְחֵיהוֹן שֶׁלֹא בְּטוֹבַתְהוֹן.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נְבוּזַרְאֲדָן הוּא אַרְיוֹךְ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַרְיוֹךְ שֶׁהָיָה נוֹהֵם עַל הַשִּׁבְיָה כְּאַרְיֵה, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִפְרָת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִפְרָת אֲמַר לְהוֹן לְחַיָּלוּתָא שַׁבְקִינוּן דְּנִיחוּן, דִּי מִן כַּדּוּן לֵית אֱלָהֲהוֹן חוֹזֵר עֲלֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ (תהלים קל״ז:א׳), עַד לְשָׁם לֹא יָשַׁבְנוּ.
וכלבנא עלי אענאקנא, ותעבנא ולם נסתריח.
על צוארינו נרדפנו – בעול עבודה קשה.
יגענו – לאסוף מזון ונכסים.
ולא הונח – יגיענו בידינו, כי האויבים גובים וחוטפים הכל במסים וגולגליות וארנוניות.
We are hounded around our necks – Because of the yoke of hard labor.
We exhaust ourselves – To gather money and property.
But nothing remains for us – [Of] our toil in our hands, because the enemies would collect and seize everything for taxes, head taxes, and property taxes.⁠1
1. Alternatively, 'and we were given no rest [ולא הונח לנו].'
על צוארינו נרדפנו – על שהיו רואין את בחורי ישראל יפה קומה וגאין בצואריהם היו מתקנאין בהן ומביאין אותם ועומסין אותם ורודפין אחריהם כדי לייגען ולכפף את קומתן.
יגענו – למצוא מחיה ולאכול.
ולא הונח לנו – ולא היו מניחין אותנו כי אנחנו מקבצין והם נוטלין.
או ולא הונח לנו – ולא מצינו מנוחה כענין שנאמר ובגוים ההם לא תרגיע (דברים כ״ח:ס״ה).
יגענו ולא הונח לנו – ממון שיגענו אין אומות העולם מניחים אותוא לנו אלא באים ונוטלים ממנו.
א. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298: ״אתו״.
we toil, but we are given no rest – The money for which we toiled – nations of the world leave none of it for us, but come and take from us.
עלא צוארינו נרדפנו – שהיו נוטלים עולםב על צוארינו ונוטלים את ממונינו, כמו שמפרש: יגענו ולא הונח לנו – ממון שיגענו אין אומות העולם מניחין אותו לנו, אלא באים ונוטלים אותו ממנו.
אילו היה נקוד נ׳ שבתיבת הונח ברפי, אז היה פתרונו: אין לנו מנוח. עכשיו שנקוד בדגש,⁠1 פתרונו: אנו יגיעים ואין אומות העולם מניחין אותו אלא באים ונוטלים אותו.
1. בנוסחאות שלנו הנו״ן רפי. אבל במנחת שי כאן: ״במדויקים עם דגש״.
א. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״ועל״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסרה מלת: ״עולם״.
Upon our necks we were driven – for they put their yoke upon our necks, and lifted up our oppressors, which explains we toil, but we are given no rest – The money for which we have toiled, the nations of the world leave none of it for us, but come and take it from us. But if the nun in the word הונח was without a dagesh, then its explanation would be "there is no rest for us". Now that it is pointed with a dagesh, its explanation is "we were worn out" and the nations of the world leave none of it, but come and take it [from us].⁠1
1. RY Kara is drawing a distinction between הונח referring to rest, and הניח to put, leave.
על – ואם אנחנו נביא המים והעצים, על צוארנו רדפנו, הצר ויגענו חנם, כי לא יניחו לנו מה שהיינו מביאים.
Upon. Now, if we bring the water or the wood upon our necks, we are pursued. The enemy pursues us and we labour in vain, because we are not allowed (to keep) what we bring.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

יגענו _לא. ולא ק׳.
לא הונח. אין מקף באמצע.
הונח לנו. במקף.
הונח. הה״א בוא״ו שורק במדוייקים עם דגש בנו״ן.
על צוארנו – נותנים עֻלָּם הגוים שעל ידם נרדפנו.
על צוארנו נרדפנו – אנדרינוס גזר, כל יהודי דמשתכח שערא על צואריה יהרג, הדא הוא דכתיב על צוארנו נרדפנו1 (מ״ר).
על צוארנו נרדפנו – דבר אחר על צוארנו נרדפנו – על שבגדנו בצוארנו [בבית מקדשנו] נרדפנו2 (שם).
יגענו ולא הונח לנו – אמר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן, אלהיהם של אלו מקבל בעלי תשובה הוא, לפיכך לכשתכבוש אותם לא תניח להם לעמוד ולהתפלל, וכשכבש אותם והיה אחד מהם עומד היה מחתך אותו אברים אברים3 והיו הולכין בעל כרחיהון שלא בטובתהון, הדא הוא דכתיב יגענו ולא הונח לנו4 (שם).
1. אולי היתה כונתו להעבירם על איסור השחתת פאת הראש והזקן.
2. צואר כנוי לבית המקדש, וכמו שדרשו במ״ר שה״ש עה״פ כמגדל דוד צוארך, מה הצואר נויו של אדם כך ביהמ״ק נויו של ישראל, ובמגילה ט״ז ב׳ דרשו הפסוק ויפול על צוארי בנימין בכה על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו ולהחרב.
3. שהיה חושש שמא בעמידתו הוא מתפלל.
4. ר״ל שלא נתנו מנוח לנו.
עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ בעול עבודה קשה1, יָגַעְנוּ לאסוף מזון ונכסים2 וְלֹא (לא כתיב) הוּנַח לָנוּ יגיענו בידינו, כי האויבים גובים וחוטפים הכל במסים וגולגליות וארנוניות3:
1. רש״י. כשהיו רואין את בחורי ישראל יפי קומה ונאים בצואריהם, היו מתקנאים בהם ומביאים אותם ועומסים אותם ורודפים אחריהם כדי לייגעם ולכפוף את קומתם, לקח טוב.
2. רש״י.
3. רש״י. ובמדרש, אמר נבוכדנאצר לנבוזראדן, אלהיהם של אלו מקבל בעלי תשובה הוא, לפיכך לכשתכבוש אותם לא תניח להם לעמוד ולהתפלל, וכשכבש אותם והיה אחד מהם עומד היה מחתך אותו אברים אברים, מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם׃
To Egypt we have put forth our hand;⁠1 to Assyria, to be sated with bread.
1. put forth our hand | נָתַנּוּ יָד – Ibn Ezra maintains that the verse refers to making an oath and alliance, perhaps similar to the role of a handshake today. See similar usage in Yechezkel 17:18, Ezra 10:19 and Melakhim II 10:15. Alternatively, this is an image of submission and surrender, as per the phrase's usage in Yirmeyahu 50:15 (R"Y Kara). Cf. Rashi that the people extended their hands to ask for assistance (compare his comments to Yirmeyahu 50:15). Israel's reliance on Egypt and Assyria (even though the latter had already fallen by this point in history) is a theme that runs throughout the prophets, and was a constant cause for chastisement.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
מִצְרַיִים יְהַבְנָא סְטַר (בת״ק סְעַד) לְאִתְפַּרְנְסָא תַמָּן וּלְאָתוּר לְמִסְבַּע לַחֲמָא.
[ו] מִצְרַיִם נָתַנוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם – מָה הָיוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עוֹשִׂין הָיוּ מְשַׁלְּחִין שֶׁמֶן לְמִצְרַיִם וּמְבִיאִין תְּבוּאָה וּמְשַׁלְּחִין לְאַשּׁוּר, שֶׁאִם יָבוֹאוּ שׂוֹנְאִים יִהְיוּ כְּדַי לְסַיְּעָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל (הושע י״ב:ב׳).
ומדאנא אידינא אלי מצר, ואלי אשור לנשבע טעאמא.
מצרים נתנו יד – דרך אדם הנופל ורוצה לעמוד מושיט ידו למי שאצלו לעזור לו. אף כאן למצרים הושטנו יד שיעזרונו, ולאשור – שישביעונו בלחמם.
נתנו – כמו נתננו, דגשות הנו״ן משמש במקום נו״ן שנייה, וכן כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים א כ״ט:י״ד), וכן ונתנו את בנותינו לכם (בראשית ל״ד:ט״ז).
Toward Egypt we extended a hand [for assistance] – It is customary for a person who is falling and wishes to stand up to stretch out a hand to someone nearby to help him. Here too, we stretched out a hand to Egypt that they should help us.⁠1
[Toward] Ashur – That they sate us with their bread.
We extended [a hand] – נָתַנּוּ is] the same as נָתַנְנוּ. The dagesh in the nun takes the place of the second nun, as in, "for all is from You, and from Your hand we have given נָתַנּוּ it to You,⁠"2 and as in, "and we will give וְנָתַנּוּ our daughters to you.⁠"3
1. Alternatively, Egypt gave us their hand[shake], i.e., an expression of making an oath, that they would assist us. (Ibn Ezra)
2. I Divrei HaYamim 29:14.
3. Bereshit 34:16.
מצרים נתנו יד – כענין שנאמר הוי היורדים מצרים לעזרה (ישעיהו ל״א:א׳).
אשור לשבוע לחם – לאשור היו עובדים כדי לשבוע לחם כענין שנאמר וישלח מלך ירב וגו׳ (הושע ה׳:י״ג).
מצרים נַתַֿנּו יד – דגשות שבנו״ן שֵבְנַתַנו באה במקום נו״ן שנית, כמו שיאמר: נתננו יד, כלומר: שנתננו להם יד שנהיה נשמעים להם וכפופין להם, ונסנו שם לעזרה.
אשור לשבוע לחם – וגם אל בני אשור קשרנו אהבה לשבוע אצלם לחם.
We extended a hand to Egypt – The dagesh, which is in the nun of נתנו, comes in place of a second nun, as if it were said נתננו יד. Namely, we extended a hand to them – in that we were obeying them, and bowing down to them, that we would escape there for help.
[and with] Assyria to get enough food – We even made a pact of friendship with the Assyrians in order to secure enough food from them.
מצרים נתנו יד – דגשות שבנו״ן שבנתנו באה במקום נו״ן שנית, כמו שיאמר: נתננו. כלומר: שנתננו להם יד, שנהיה נשמעים להם. וכן לאשור כדי לשבוע לחם – שכן מצינו בירמיהו שאומר: אם שוב תשבו בארץ הזאת ובניתי אתכם ולא אהרס ונטעתי אתכם ולא אתושא כי נחמתי אלב הרעה אשר עשיתי לכם (ירמיהו מ״ב:י׳), והם משיבים אותו לאמר: לא כי ארץ מצרים נבוא אשר לא נראה מלחמה וקול שופר לא נשמע וללחם לא נרעב ושם נשב (ירמיהו מ״ב:י״ד).
א. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5, פראג: ״אטוש״.
ב. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5, פראג: ״על״.
We extended a hand to Egypt – The dagesh, which is in the nun of נתנו, comes in place of a second nun, as if it said נתננו. Namely, we extended a hand to them – in that we were obeying them, and also Assyria to get enough food – Therefore, we find it said in Jeremiah: If you will only remain in this land, then I will build you up and not pull you down; I will plant you and not pluck you up; for I am sorry for the disaster that I have brought upon you (Jeremiah 42:10); and they answer him saying, "No, we will go to the land of Egypt, where we shall not see war, or hear the sound of the trumpet, or be hungry for bread, and there we will stay". (ibid. v.14)
מצרים – דגשות הנו״ן במלת נתנו תחת נו״ן השרש, כנו״ן סימן המדברים. ונתינת היד שבועה: והנה נתן ידו (יחזקאל י״ז:י״ח), והטעם: כתקיעת הכף כי נשבענו למצרים ואשור, אולי נשבע לחם.⁠א
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876 חסרה מלת: ״לחם״.
We offered our hand to Egypt. The dagesh in the word נתנו replaces the nun of the root, because this nun is the sign of the ones speaking. The giving of the hand is a vow – because he gave (נתן) his hand (Ezekiel 17:18).⁠1 The sense is that of a handshake, because they made an oath with Egypt and Assyria, that perhaps they would receive enough.
1. This reference concerns a vow not honoured, although a hand was offered in pledge.
(ו-ז) מצרים נתנו יד – כמו נתננו, וזה היה אחת מן הסבות הגדולות שהחריבו את ביתינו ועמנו, וכל ספרי הנביאים מלאים מזה. לכן אחריו: אבותינו חטאו וג׳ כי מימות עוזיהו התחילה צמיחת החיה הראשונה, כי הראשון היה פול, ומן הוא יהנה חטאו האבות בזה, כמו שידוע אצל הבקיאים בספרים.
ואולם אמרו: ואנחנו עונותיהם סבלנו, עם מה שנוגע לזה, מה שכתוב בתורה פוקד עון אבות על בנים (שמות כ׳:ד׳), שיש בזה שאלות רבות כמו שחברתי בספר כסף סיגים, הנה ההיתר והביאור לכל, אוצר י״י יבא.
וכן לעבר מצרים נתנו יד כי היינו להם לעזרה בעת צרתם. ואם ארצם ארץ מתקה ועכשיו נתנו יד לאשור בפינו על מחיר לשבוע לחם. ונתנו יד משמע הנה והנה: סוף דבר בעבור כי.
מצרים נתנו יד וגו׳ – מה היו עשרת השבטים עושין, היו משלחין שמן למצרים ומביאים תבואה ומשלחים לאשור שאם יבאו שונאים יהיו כדי לסייען [הדא הוא דכתיב מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם], וכתיב (הושע י״ב) וברית עם אשור יכרתו ושמן למצרים יובל1 (שם).
1. כי בא״י היה שפע שמן רב מאד, וביחוד בחלק אשר כמבואר במנחות פ״ד ב׳, ובמצרים נמצא שפע תבואה, והיו מוליכים שמן למצרים ולקחו שם תבואה והוליכום לבבל, כדי שתהיה להם ברית שלום עם מצרים ועם בבל. ועיין לעיל פרשה ד׳ פסוק י״ז בדרשה בצפיתנו צפינו, מבואר דלבסוף לא הועילה להם כל זה. ויש לפרש לפי״ז המשך הלשון מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם, כלומר שתכלית היוצא מנתינתנו יד למצרים היה זה שישבע אשור לחם, ותכלית היוצא מבריתנו עם אשור היה זה שיובל שמן למצרים, אבל לנו לא הגיע כל תועלת מזה ומזה.
לְמִצְרַיִם נָתַנּוּ – הושטנו1 יָד בשבועה2 שיעזרונו3, כי היינו להם לעזרה בעת צרתם4, ואף אמרנו שנהיה נשמעים וכפופים להם, ונסנו אליהם שם לעזרה5, וגם אל בני6 אַשּׁוּר קשרנו אהבה7 לִשְׂבֹּעַ אצלם8 לָחֶם – שישביעונו בלחמם9; ועל כי לא שמנו בטחוננו בה׳ באו עלינו הצרות10:
1. רש״י.
2. אבן עזרא.
3. רש״י.
4. עקדת יצחק.
5. כפי שמצינו בירמיהו (ירמיה מב, י) שאומר ״אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם״, והם משיבים אותו לאמר (ירמיה מב, יד) ״לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא אֲשֶׁר לֹא נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב״, ר״י קרא.
6. ר״י קרא.
7. ר״י קרא.
8. ר״י קרא.
9. רש״י. ובמדרש מה היו עשרת השבטים עושים? היו משלחים שמן למצרים ומביאים תבואה ומשלחים לאשור כדי שאם יבאו שונאים יהיו כדי לסייען, כפי שמובא (הושע יב, ב) ״וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל״, מדרש רבה.
10. פלגי מים.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ [וְאֵינָ֔ם] (אינם) [וַאֲנַ֖חְנוּ] (אנחנו)א עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ׃
Our fathers sinned and are no more, and we have borne their iniquities.⁠1
1. their iniquities | עֲוֺנֹתֵיהֶם – Alternatively: "their punishment". The people often complain about suffering for the crimes of their ancestors (see Yirmeyahu 31:28 and Yechezkel 18:2), and Tanakh itself shares that the destruction came not only because of the sins of that generation, but due to the earlier crimes of Menashe (Melakhim II 23:3 and Yirmeyahu 15:4). For discussion of the phenomenon of vicarious punishment and children dying for ancestral sins, see Are Children Punished for Parent's Sins.
א. [וְאֵינָ֔ם] (אינם) [וַאֲנַ֖חְנוּ] (אנחנו) שתי התיבות הן שתי הערות קרי שונות בכתי״ל, ולכן סומנו גם כאן בנפרד (ולא ברצף כמו שעשו במהדורת סימנים).
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אַבְהָתָנָא חָבוּ וְלֵיתְהוֹן בְּעַלְמָא וְנַחְנָא בַתְרֵיהוֹן עִוְיַיתְהוֹן סוֹבַרְנָא.
[ז] אֲבוֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם – אֲמַר לְהוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדִידְכוֹן קַיָּימִין.
דָּבָר אַחֵר, אֲמַרוּ לְהוֹן קַיָּימִין בְּדִילָנָא.
אן אבאינא אכ׳טו ובאדו, ונחנא איצ׳א חמלנא ד׳נובהם.
ואינם – ונשמדו.
ואנחנו – וגם אנחנו.
אבותינו חטאו ואינם – הם בכו בכיה שלא לצורך.
ואנחנו עונותיהם סבלנו – בכיה לדורותיהם הוקבעה לנו.
אבותינו חטאו ואינם – כלומר: אף על פי שאינם שכבר מתו להם, אנחנו עוונותיהם סבלנו.
Our fathers have sinned, and are no more – Namely, that although they are no more, because they are already dead, we have borne their iniquities.
אבותינו חטאו ואינם – כלומר אע״פ שאינם, שכבר מתו להם.
אנחנו עונותיהם סבלנו – שלא בעונותינו בלבד גלינו מארצינו וחרב הבית בימינו, אלא על דורינו נפקד עון כל הדורות. וכן שנו רבותינו: צדקיה שתה שמרי דכולהו דרי.⁠1
1. השוו ר״י קרא איכה א׳:י״ב.
Our fathers have sinned, and are no more – Namely, that although they are no more, because they are already dead, we have borne their iniquities, for not for our sins alone were we exiled from our land, and the Temple destroyed in our days. But upon our generation was visited the iniquity of all the generations, and so our rabbis taught, Zedekiah drank the dregs of all the generations.
אבותינו – זאת הרעה הבאה עלינו בעבור עונינו שהתחברו עם עונות אבותינו והם נמלטו ולא אנחנו, כטעם: פוקד עון אבות (שמות כ׳:ד׳).
Our fathers. This is the misfortune that has come upon us because of our iniquities. They are associated with the sins of our fathers; they escaped, but not us, like punishing the children for the fathers' sin (Exodus 20:4).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

אבותינו – כלומר שלא יוכר בהם שחטאו כי לא היה הש״י מקפיד עליהם ולא נענשו על חטאתם ואנחנו לא די שלא נמחל לנו מה שחטאנו אבל עונותיהם סבלנו. (ומעתה נתאונן על ההווה כלו).
אינם. ואינם ק׳.
אנחנו. ואנחנו ק׳.
סבלנו – עול עונותם.
אבתינו חטאו וגו׳ – אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, אמר להם הקב״ה [לא כן, אלא אתון] בדדכון קיימין,⁠1 דבר אחר אמרו, אנן בדידן קיימין2 (שם).
1. מדייק מה שפתחו לומר ואנחנו עונותיהם סבלנו וסיימו בלשון אוי נא לנו כי חטאנו, הרי הודו שהם חטאו, ולכן דריש שמקודם התאוננו על סבלם עונות אבותיהם ולא על עונותיהם כלל, והשיב להם הקב״ה שבאמת הם סובלים בעונותיהם שלהם, ואז הודו ואמרו אוי נא לנו כי חטאנו.
2. ר״ל שטענו כאומר די לנו לסבול בשביל חטאים שלנו ולא בשביל חטא אבות והשיב להם הקב״ה שלא כן הוא אלא שסובלים רק בעונותיהם הם, ואמרו אוי נא לנו כי חטאנו.
ומה שפתח הכתוב בחטא וסיים בעון ולא אמר ואנחנו חטאיהם סבלנו, י״ל ע״פ מ״ש (שבת נ״ה.) אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון, וזהו שאמרו אבותינו חטאו ואינם וכמש״כ איש בחטאו יומתו ואנחנו נסבול יסורים עבור עונותיהם. והחילוק בין עון לחטא מבואר לפנינו בתו״ת פ׳ אחרי בפסוק והתודו את חטאתם, דחטא שוגג ועון מזיד, יעו״ש.
אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ, הם בכו בכיה שלא לצורך1, וזאת הרעה באה עלינו בעבור עונותינו שהתחברו עם עוונות אבותינו2, ואבותינו נמלטו3 וְאֵינָם (אינם כתיב) שכבר מתו להם4, וַאֲנַחְנוּ (אנחנו כתיב) לעומת זאת לא נמלטנו5, ולא די שלא נמחל לנו מה שחטאנו אלא גם6 עֲוֹנֹתֵיהֶם אנחנו סָבָלְנוּ7, שלא בעוונותינו בלבד גלינו מארצנו וחרב הבית בימינו, אלא על דורינו נפקד עוון כל הדורות8, ובכיה לדורות הוקבעה לנו9:
1. לקח טוב.
2. אבן עזרא. ופלגי מים ביאר ע״פ האר״י ז״ל הקדוש שמחמת שנפש הבן בכח נפש האב, יש ולפעמים כשהבן עתיד להיות רשע גורם להחטיא את האב, ולזה גם כן מִתְוַדִּים ואומרים, שמחמת עוונותינו הרבים כל העוונות שעשו אבותינו נחשבים לחטאינו מחמת שנעשו בגללנו.
3. אבן עזרא.
4. ר״י קרא.
5. אבן עזרא.
6. עקדת יצחק.
7. כמו שכתוב (שמות כ, ד) ״פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל בָּנִים״, אבן עזרא.
8. ר״י קרא.
9. לקח טוב. וראה בבמדבר רבה טז, כ, שאמר הקב״ה לדור המדבר שבכו בחטא המרגלים, אתם בכיתם בכיה של חינם לפני, אני אקבע לכם בכיה לדורות, והיה זה בליל ט׳ באב.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם׃
Slaves rule over us; there is no one to tear us away1 from their hands.
1. tear us away | פֹּרֵק – The word has the connotation of salvation and delivery.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בְּנוֹי דְחָם דְאִתְיְהִיבוּ עַבְדִין לִבְנוֹי דְשֵׁם אִינוּן שַׁלִּיטוּ בָּנָא פָרִיק לֵית מִיֶּדְהוֹן.
[ח] עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ – אֵלּוּ מִצְרַיִם. פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם, אִילוּלֵי משֶׁה.
דָּבָר אַחֵר: עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ – אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת. פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם, אִילוּלֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
ותסלט עלינא אלעביד, וליס מן אידיהם פאך.
עבדים משלו בנו – זה נבוזראדן וכן כל כיוצא בו.
פורק אין מידם – של אומות העולם ולא להודיע עד מתי.
עבדים משלו בנו פורק אין מידםא – איןב דומה שיעבוד העבד כשהוא מושל בעם לשיעבוד בן חורין כשהוא מושל בעם, שכשהעבד מושל בעם, שיעבודו שהוא מטיל עליו קשה משיעבוד בן חורין. וכן במידה טובה הוא אומר:⁠ג ויפדך מבית עבדים (דברים ז׳:ח׳).⁠1 למדת שקשה שיעבוד העבד כשהוא מושל בעם משיעבוד בן חורין.
1. השוו רש״י שמות כ׳:ב׳.
א. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר: ״פורק אין מידם״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״או״.
ג. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 יש שיבוש.
Slaves rule over us – The slavery of a servant when he rules over a people does not resemble the slavery of a free man when he rules over a people. For it is when the servant rules over a people of his bondage that he imposes upon them more severely than the slavery of a free man, and so in good measure it says and [he] redeemed you from the house of slavery (Deuteronomy 7:8), to the extent that the slavery of the servant was more severe when he ruled over the people than the slavery of the free man.
עבדים – ועבדינו נותני מס לנו כאדום, משלו בנו.
ופורק – כמו: מציל, וכן: ויפרקנו מצרינו (תהלים קל״ו:כ״ד), ושניהם מגזרת: מפרק הרים (מלכים א י״ט:י״א).
Slaves. Our slaves who, like Edom, were paying us tribute, rule over us.
A rescuer (פורק) is synonymous with life saver, as in and freed us (ויפרקנו) from our enemies (Psalms 136:24). Both are from the same root found in rent (מפרק) the mountains (I Kings 19:11).
עבדים – אשר מתחלה פורק אין מידם עשאם. או יראה שאע״פ שהם עבדים לא נמצא לנו גואל מידם ק״ו מזולתם. או שיאמר כי העבדים שהיו עושים מלאכתנו כבר משלו בנו ופורק משא ועבודה מאדוניו אין מידם.
פרק – הוראתו נתק פֶּרֶק מִפֶּרֶק פרק ואין מציל (תהלים ז׳:ג׳), והושאל לשבירת עול העבדות וניתן לו הוראת גאולה בלשון הקדש ובל״א.
עבדים משלו וגו׳ – עבדים משלו בנו אלו מצרים,⁠1 פורק אין מידם – לולא משה,⁠2 דבר אחר עבדים משלו בנו זה אדום3 פורק אין מידם – לולא הקב״ה4 (מ״ר).
1. שנקראו עבדים על שם שבאו מחם וכדאיתא בפדר״א שכל בני חם נקראו עבדים.
2. דריש כן ע״פ הדרש הידוע כל מקום שנאמר אין – ישנו, ר״ל שאין האפיסות בתכלית ובהחלט לעולם, אלא דעתה אין, אבל בזמן מן הזמנים יהיה, וכמש״כ לעיל פרשה א׳ פסוק ב׳ בדרשה אין לה מנחם ולעיל אות ז׳, יעו״ש, וה״נ פורק אין מידם בעת ששעבדו אבל אח״כ עמד להם משה לגואל, והכונה להורות שגם עתה אף כי אין תשועה לנו, אבל עוד יהיה ויהיה.
3. דכתיב בהו ויהי כל אדום עובדים לדוד (שמואל ב ח׳) וכן בברכת יצחק ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים.
4. כמש״כ לעיל אות י״ז.
אותם אלה אשר היו לנו בעבר1 עֲבָדִים, כמו אדום שהיו משלמים לנו מס2, מָשְׁלוּ בָנוּ, וכאשר עבד מושל השעבוד עוד יותר קשה3, פֹּרֵק – מציל4 אֵין מִיָּדָם של אומות העולם5:
1. אבן עזרא.
2. אבן עזרא. ובמדרש, ״עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ״ אלו מצרים, ״פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם״ לולא משה, דבר אחר ״עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ״ זה אדום, ״פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם״, לולא הקב״ה. ועוד במדרש ״עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ״ זה נבוזראדן וכן כל כיוצא בו, לקח טוב.
3. ר״י קרא.
4. אבן עזרא.
5. לקח טוב. ואע״פ שהם עבדים לא נמצא לנו גואל מידם, עקדת יצחק.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר׃
At risk to our lives1 we bring our bread because of the sword of the wilderness.⁠2
1. at risk to our lives | בְּנַפְשֵׁנוּ – Literally: "with our lives", but the connotation is that the people put their lives in jeopardy when they went to get food. Compare Divrei HaYamim I 11:15, "כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם".
2. sword of the wilderness | חֶרֶב הַמִּדְבָּר – This might refer to bandits who roamed the country side making it difficult to gather food. Alternatively: "drought of the wilderness", reading "חֶרֶב" as similar to "חֹרֶב" (dryness or drought), as per its usage in Devarim 28:22: "וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן" (see commentators there).
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בְּסַכְּנַת נַפְשָׁנָא נַיְיתָא לְחֵם פַּרְנָסוּתָנָא מִן קֳדָם קְטוֹל דְחַרְבָּא דְאָתֵי מִן סְטַר מַדְבְּרָא.
[ט] בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ – אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהֵרִיחוּ מִקְצַת צָרָתָן שֶׁל אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת קָצְרָה רוּחָן, אֲבוֹתֵינוּ כְּתִיב בְּהוֹן: וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ (במדבר כ״א:ד׳). דָּנִיֵּאל אָמַר: אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה (דניאל ז׳:ט״ו). יְשַׁעְיָה אָמַר: עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה (ישעיהו כ״א:ג׳). יִרְמְיָה אָמַר: בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ. אָנוּ שֶׁנְּתוּנִים בְּתוֹךְ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
בכ׳טר נפוסנא נאתי טעאמנא, מן קבל אלסיף פי אלבר.
בנפשינו – בסכנת נפשינו.
בנפשינו נביא לחמנו – בסכנת נפשינו, היינו מסוכנים כשהיינו מביאים מזונותינו מן השדה מפני חרב המדבר.
We gain our bread at the risk of our lives – With our life in jeopardy. We were in danger when we would bring our food from the field because of the sword of the wilderness.
בנפשינו נביא לחמנו – אם נצא לשדה אנחנו מסוכנין בנפשנו מפני חרב המדבר. וכן עוד היום אדם מישראל הולך בסחורתו והוא מסוכן בנפשו מפני חרב האומות.
בנפשינו נביא לחמינו – כאדם שמשים נפשו בכפו ומשליכה מנגד, כך נביא לחמנו מפני חרב האויבים שאורבים לנו במדבר כמו שאמר למעלה: במדבר ארבו לנו (איכה ד׳:י״ט).
We get our bread at the peril of our lives – like a man who puts his life in his hand and throws it away. Thus we get our bread because of the sword of the enemies who ambush us in the wilderness, just like it says above they ambush us in the wilderness (Lamentations 4:19).
בנפשנו – בתחלה היו עבדינו מביאים לחמנו ועתה אנחנו בעצמנו.
והישר בעיני: שטעמו בסכנת נפשנו, וכן: כי בנפשותם הביאום (דברי הימים א י״א:י״ט).
With our lives (בנפשנו) – At first, our servants brought our food, but now, we bring it ourselves. But correct, in my opinion, is the sense "in danger of our lives"1 as in [for at the risk of their lives (בנפשותם) they brought it (I Chronicles 11:19).
1. Cf. Rashi.
בנפשנו – כטעם: בנפשותם הביאום (דברי הימים א י״א:י״ט) – כלומר עם סכנת נפשות.
חרב המדבר – כי האויבים אורבים במדבר לתפשנו ולהרגנו.
ולזה בנפשנו נביא לחמנו אפילו שהדרך מסוכן מפני חרב המדבר.
נביא – הביתה.
המדבר – ששם ארבו לנו (למעלה ד׳:י״ט).
בנפשנו נביא לחמנו – א״ר שמעון בן גמליאל, אם הראשונים על ידי שהריחו מקצת צרות של גליות קצרה רוחן, שנאמר (פ׳ חקת) ותקצר נפש העם בדרך, דניאל אמר (ז) אתכרית רוחי אנה, ישעיה אמר (כא) על כן מלאו מתני חלחלה, ירמיה אמר בנפשנו נביא לחמנו – אנו שנתונים בגלות על אחת כמה וכמה1 (שם).
1. כנראה רומז לגלות אדום, וכאן סמיך ארישא דקרא זה, ויסעו לסבוב את ארץ אדום, דמכיון רק שהריחו ריח ארצו כבר קצרה נפשם, אנו שנתונים בגלותו על אחת כו״כ שנפשנו קצה לסבול עולו.
בְּסכנת1 נַפְשֵׁנוּ הסתכנו כאשר2 נָבִיא – היינו מביאים את3 לַחְמֵנוּ – מזונותינו מן השדה4, מִפְּנֵי חֶרֶב הַאויבים שארבו לנו5 בַּמִּדְבָּר6:
1. רש״י.
2. רש״י.
3. רש״י.
4. רש״י.
5. ר״י קרא.
6. ובמדרש, אמר רבי שמעון בן גמליאל, הראשונים על ידי שהריחו מקצת צרתן של ארבע מלכויות קצרה רוחן, אבותינו כתוב בהם (במדבר כא, ד) ״וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ״, דניאל אמר (דניאל ז, טו), ״אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה״, ישעיה אמר (ישעיה כא, ג) ״עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה״, ירמיה אמר (כאן) ״בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ״, אנחנו שנתונים בתוך ארבע מלכויות על אחת כמה וכמה, מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) עוֹרֵ֙נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב׃
Our flesh burns1 as a furnace from the raging fever2 of famine.
1. Our flesh burns | עוֹרֵנוּ... נִכְמָרוּ – This might refer to heat from a fever (a side result of the conditions brought by famine). Alternatively, it is a metaphor for flesh that has wrinkled and shriveled (as when something is put into a furnace), referring to the state of skin that was stretched but then constricted due to hunger and weight loss (R"Y Kara). Alternatively: "our skin blackened" (Eikhah Rabbah).
2. raging fever | זַלְעֲפוֹת – This word appears only two more times, in Tehillim 11:6 and 119:53. From context, many assume that it connotes intense heat, so here it likely refers to a raging fever. Cf. Machberet Menachem and Ibn Ezra who translate "storm" or "trembling", based on the phrases "וְרוּחַ זִלְעָפוֹת" and "זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי" in Tehillim (which they would translate as a "storming wind" and a "trembling took hold of me", respectively). See also Hoil Moshe that "זַלְעֲפוֹת" might relate to the root "זעף", but with an extra "ל" (similar to the relationship between the synonymous words "שלאנן" of Iyyov 21:23 and the more common "שאנן"). As "זעף" refers to anger or agitation, both possible translations might stem from it.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
מַשְׁכָנָא הֵיךְ תַּנּוּרָא אִתְקַדְרוּ מִן קֳדָם מַפַּח כַּפְנָא.
[י] עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ – תְּרֵין אָמוֹרָאִין, חַד אֲמַר כְּאִילֵין כַּמְרְיָאתָא, וְחַד אֲמַר כְּתַנוּר שֶׁלֹא הֻסַּק כָּל צָרְכּוֹ.
וגלודנא חמת כחמא אלתנור, מן קבל זמע אלגוע.
עורינו – עורינו הוחמו כחום התנור מחמת צמרמורת הרעב (דרך הרעב לקבל צמרמורת ואחריה חום).
נכמרו – נתחממו, וכן: כי נכמרו רחמיו (בראשית מ״ג:ל׳). ובלשון תלמוד יש הרבה: על הכוֺמֶֿר של ענבים, מכמר בשרא.
זלעפות רעב – ורוח זלעפות (תהלים י״א:ו׳), לשון שדֵֿיפַה ושרֵיפה.
Inflamed – Became heated, as in, "for his mercies were aroused נִכְמְרוּ";⁠1 and in the language of the Gemara there are many instances, "a heating vessel כּוֹמֶר of grapes";⁠2 "the heating מִכְמָר of the flesh.⁠"3
Burning hunger – As in, "and a burning זִלְעָפוֹת wind,⁠"4 an expression of burning.
1. Ibid. 43:30.
2. Maseches Yevamos 97a.
3. Maseches Pesachim 58a.
4. Tehilim 11:6.
עורינו – זה עור שעל בשרינו.
כתנור נכמרו – כאלו נשרף בתנור כמו שאז״ל בתלמוד בושלא כומרא.
מפני זלעפות רעב – נשרפו עורינו מפני הרעב.
נכמרו – בלע״ז ארפדו (?) כל דבר נשרף באש הוא נקווץ בושלא כומרא על שם שמקבצין התאנים לכלי אחד שיתבשלו והם נקווצים.
עורנו כתנור נכמרו – נקבץ העור וכווץ קמטין קמטין, כאילו נשרף בתנור אש. כל דבר שנמתח מתחילה וחוזר ומיצר ונקבץ יחד קרוי כומר, כמו: בושלי כומרא (בבלי ברכות מ׳:), על שם שמתקבצין אותם לתאינים המאוחרות לבשל ומכניסין אותםא אל כלי אחד כדי שיתבשלו.
א. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298: ״אתם״.
Our skin has become hot like an oven (נכמרו) – the skin tightened, and shrank, shriveling fast as if it were burnt in a blazing oven. Everything that was stretched in the beginning, and came back and was constricted and gathered together, is known as being burnt (כומר). This is similar to dates ripened through withering (בושלי כומרא) (Bavli Berakhot 40b), because they would gathered figs which were late in ripening and gather them to one vessel, in order that they would be ripened.
עורנו כתנור – נקבץ העור וקווץ קמטין קמטין, כאילו נשרף בתנור אש. כל דבר שנמתח מתחילה, וחוזר ומיצר ונקבץ יחד, קרוי: כומר, כמו: בושלי כמרא (בבלי ברכות מ׳:), על שם שמקבצין תאינים המאוחרות לבשל, ומכניסים אותם אל כלי אחד כדי שיתבשלו.
נכמרו – רְקְרַטֵיר בלעז.
זלעפות רעב – אנפלץ ב׳ דפיין בלעז.⁠א
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 הושמט ע״י הדומות ״זלעפות רעב... בלעז״.
Our skin has become hot like an oven – the skin tightened, and shrank, shriveling fast as if it were burnt in a blazing oven. Everything that was stretched in the beginning, and came back, and was bounded, and was gathered together is known as being burnt (כומר). This is similar to dates ripened through withering (בושלי כומרא) (Bavli Berakhot 40b), because they would gathered figs which were late in ripening and gather them to one vessel, in order that they would be ripened.
נכמרו – רְקְרַטֵיר in the vernacular.⁠1
1. Unidentified transliterated Old French.
עורינו – ואם לא נסתכן להביא לחם נמות ברעב.
נכמרו – כמו: יבערו ויקדו.
זלעפות – כמו: ורוח זלעפות (תהלים י״א:ו׳), כטעם סערה.
ונכמרו – כמו: כי נכמרו רחמיו (בראשית מ״ג:ל׳).
Our skin. For if we had not endangered ourselves to bring food, we would have died of hunger.
is parched (נכמרו) is like burns, and (has a similar meaning to) for his compassion was stirred (נכמרו) (Genesis 43:30).
raging heat (זלעפות) is like scorching (זלעפות) wind (Psalms 11:6), similar to the meaning of storm.
ואם נאמר לא נלך א״א שהרי עורנו כתנור נכמרו מזלעפות רעב. המשיל המקיף הבשר והעצמות אל התנור שהוא מקיף האש והעצים.
נכמרו – כמר קרוב לחמר (נחמרו מעי, למעלה א׳:כ׳) ומקורו חם ומר, מר מחמת חום השורפו.
זלעפות – מקורו זעף בתוספת למ״ד (שאנן⁠־שלאנן), וזעף הוא חרון אף גדול ונראה בפנים, וגם זלעפות רעב ר״ל חום גדול הנולד במעים ע״י הרעב ונראים עלוליו בפנים.
עורינו כתנור נכמרו. וחד אמר כתנור שלא הוסק כל צרכו, שאינו מקבל טומאה כמבואר כלים פרק ה׳, כן לא נטמאו בנות ישראל בזנות ובני ישראל בע״ז, וזה שאמר בסמוך נשים בציון ענו בתולות כו׳ בר מתלת נשים שנתעצלו ולא עשו כן ונתענו.
עורנו כתנור נכמרו – מהו כתנור, פליגי תרי אמוראי, חד אמר [כתמרים שרופות], וחד אמר כתנור שלא הוסק כל צרכו1 (שם).
1. דהתנור שהוסק כל צרכו מראהו צהוב, משא״כ התנור שלא הוסק כל צרכו כותליו שחורות, וטעם הדיוק מדכתיב נכמרו ולא נשרפו, משמע חום שאינו גמור אלא חמימות בעלמא, והיינו שלא הוסק כל צרכו. ולמ״ד כתמרים שרופות י״ל דדריש נכמרו מלשון ולא יכמר באדמה (ב״מ ע״ט:) וכן בפסחים נ״ח א׳ מכמר בשרא, וכן כומר של ענבים, מענין חמימות וריכוך.
עוֹרֵנוּ שעל בשרינו1 כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ – נתחמם2 ובער3 כאילו נשרף בתנור4 והושחר5 מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת – שריפת6 הָרָעָב והנפיחות7, ואם לא היינו מסתכנים להביא לחם היינו מתים ברעב8:
1. לקח טוב.
2. רש״י.
3. אבן עזרא.
4. לקח טוב.
5. תרגום.
6. רש״י.
7. תרגום.
8. אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃
They rape the women of Zion, the virgins of the cities of Yehuda.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקמנחת שיתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
נְשַׁיָּא דַהֲווּ נְסִיבָן לִגְבַר בְּצִיּוֹן אִתְעַנִּיאוּ מִן אֲרַמָאֵי וּבְתוּלְתַּיָא בְּקִירְוֵי יְהוּדָה מִן כַּשְׂדָאֵי.
[יא] נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ – נְבוּזַרְאֲדָן צִוָּה לַחֲיָלוֹתָיו אָמַר לָהֶם אֱלָהֲהוֹן שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא, הִזָּהֲרוּ אַל תִּגְּעוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ נְשַׁיָּיא הַוְיָין אַתְיָין וַאֲמָרָן לִגְבַר מִן דִּילָנָא אֲנַן אָכְלָן וּמִן דִּילָנָא אֲנַן מִתְכַּסִּים, אֶלָּא בִּלְבָד דְּיִתְקַרְיָא שְׁמָךְ עֲלָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד וגו׳ (ישעיהו ד׳:א׳), בַּר מִתְּלַת נָשִׁים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ וְלֹא עָשׂוּ כֵן וְנִתְעַנּוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה, בְּתֻלַת כְּתִיב.
ואלנסא אתטין פי ציון, ואלאבכאר פי קרי יהודה.
נשים בציון ענו בתולת בערי יהודה – בתולת חסר וי״ו מלמד ששנים בלבד עינו.
נשים בציון עינו – פתרונו: נשים ובתולות בציון עינו וכן נשים ובתולות ענו בערי יהודה.
Women are raped in Zion – Its explanation is women and maidens in Zion were raped, and so were women and maidens in the cities of Judah.
נשים – לא דיי צרות הרעב עד שעינו העבדים נשינו. וכל שכיבה באונס והיא כדרכה תקרא עינוי.
women. Not only the distress of hunger, but the slaves violated our women, and all intercourse is by force, and such things are called humiliation (עינוי).⁠1
1. Here, ibn Ezra is explaining the meaning of ענה in the piel, which is rape in Biblical Hebrew.
ולא עוד אלא שהעבדים הללו נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה – יראה בתולות ונשואות.
בתלת בערי יהודה. כתוב במדרש נבוזראדן צוה לחיילותיו וכו׳ הזהירו ברשת איש וכו׳ בר מתלת נשים שנתעצלו ולא עשו כן ונתענו לכך נאמר נשים בציון ענו בתלת בערי יהודה בתלת כתיב ופי׳ בעל מתנות כהונה נשים משמע שתים בתלת משמע אחת ונראה מדבריו שיש מפרשים בתלת שלשה כתרגומו ובמסורת לית חסר דחסר ועיין במסורת תילים קמ״ח.
נשים בציון וגו׳ – אמר להו נבוזראדן לחיילותיו, אלהיהן של אלו שונא זימה הוא, לפיכך הזהרו שלא תגעו באשת איש, כיון ששמעו הפנויות כך, היו אומרות לגברים, נאכל משלנו ונלבש משלנו ובלבד שיקרא שמך עלינו, הדא הוא דכתיב (ישעיהו ד׳) והחזיקו שבע נשים באיש אחד וגו׳, לבד משלש נשים שנתעצלו ולא עשו כן, ונתענו, לכך נאמר נשים בציון ענו בתולת בערי יהודה [בתולת כתיב]⁠1 (שם).
1. נשים כתיב בלשון רבים, ומיעוט רבים שנים, ובתולת – חד הרי שלש, ורמז הוא לדבר קבלה שהיה לחז״ל מזמן החורבן.
ולא די בצרות הרעב, עד שאת1 הַנָשִׁים ובתולות שלנו2 בְּצִיּוֹן, עִנּוּ3 עבדים4; נשים5 וּבְּתֻלֹת עִנּוּ6 בְּעָרֵי יְהוּדָה7:
1. אבן עזרא.
2. ר״י קרא.
3. כל שכיבה באונס והיא כדרכה תקרא עינוי, אבן עזרא.
4. אבן עזרא. וראה אבן עזרא פס׳ ח׳ המכנה את הגויים עצמם ״עבדים״ על כי היו בעבר העבדים של ישראל, שהיו משלמים להם מס.
5. ר״י קרא.
6. ר״י קרא.
7. התרגום ביאר נשים נשואות עונו בציון מהרומיים, ובתולות פנויות עונו בהרי יהודה מהכשדיים. ובמדרש, אמר להם נבוזראדן לחיילותיו, אלוהיהם של היהודים האלו שונא זימה הוא, לפיכך הזהרו שלא תגעו באשת איש, כיון ששמעו הפנויות כך, היו אומרות לגברים נאכל משלנו ונלבש משלנו ובלבד שיקרא שמך עלינו, ועל כך כתוב (ישעיהו ד, א) ״וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ״, חוץ משלוש נשים שנתעצלו ולא עשו כן ונתענו, לכך נאמר ״נָשִׁים״ ברבים (מיעוט רבים שתיים) ו״בְּתֻלֹת״ בכתיב יחיד (במקום בתולות), מיעוט רבים שתיים ועוד יחיד סה״כ שלוש נשים, מדרש רבה. ולפי מדרש לקח טוב רק שתיים נתענו לפי הלימוד של המילה ״בְּתֻלֹת״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקמנחת שיתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ׃
Princes are hanged at their hand;⁠1 the faces of the elders are not honored.
1. are hanged at their hand | בְּיָדָם נִתְלוּ – In other words, they were hanged by their enemies. Cf. Hoil Moshe who suggests that the verse refers to crucifixion, and that "בְּיָדָם" means literally "by their hand" (nailed through the hand, and left to hang).
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובאבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
רַבְרְבָנִין בִּדֵיהוֹלֹ אִצְטְלִיבוּ אַפֵּי סָבַיָּא לָא סָבָרוּ.
[יב] שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ – הֲוָה אַפּוֹטְרוֹפָּא עָלֵל לְקַרְתָּא וַהֲוָה נָסֵיב טָבֵי דְקַרְתָּא וְתָלֵי לְהוֹן, בְּנֵי אֱנַשׁ סָבִין הֲווֹן אָתְיָין וּמְפַיְּיסִין לֵיהּ עֲלֵיהוֹן וְלָא הֲוָה מְקַבֵּל מִנַּיְיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ.
ואלרויסא עלקו באידיהם, ווגוה אלמשאיך׳ לם תבתהג.
שרים בידם נתלו – אלו הגזברים שהם תולין אותם ומייסרין אותם לתת ממון.
פני זקנים לא נהדרו – אלא היו מכין אותן ומורטין אותן כדי ליתן ולהראת להם ממון.
שרים – ואין לנו שרים שיושיעו נשינו, כי אפילו הם נתלו בזרועם.
ויש אומרים: כי בידם שב אל העבדים הנזכרים למעלה.
princes. We had no princes who could deliver our women, because they were hanged by their arms. Some say that at their hands refers to the hands of the slaves mentioned previously.
שרים בידם נתלו – כי כשהיו האורבים מענים הנשים והבתולות, ויותר המהודרות נשי השרים ובנותיהם היו תולים השרים בידם, כדי שלא יוכלו למנעם, וכדי שיראו בעיניהם חרפתם, כמו שעשה נבוכדנצר כששחט בני צדקיהו לעיניו (ירמיהו נ״ב:י׳). אבל הזקנים מן השרים או זולתם, שלא היה להם כח, לא היו צריכים לתלותם בידם, רק לעיניהם היו שוכבים עם נשיהם ובנותיהם.
גם שרים בידם נתלו כמו והיו חייך תלואים (דברים כ״ח) יראה שאע״פ שלא היה ממנהגם לעשות מלאכתם בידיהם עכשיו אפי׳ השרים שבהם היו חייהם תלויים במעשה ידיהם שאם לא יהיו עושים בעצמם מלאכה ימותו ברעב. כי העבדים כבר מרדו וקמו עליהם לאדונים ופני זקנים לא נהדרו מהם.
בידם – צליבה על עץ ע״י תקיעת מסמרות ביד אחת ויתר הגוף נתלה בה.
שרים בידם נתלו וגו׳ – כשנכנסו לעיר אפטרופסי המלך היו נוטלין טובי העיר ותולין אותן, והיו זקני העיר מבקשין עליהם ולא נענו, לכך נאמר שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו1 (שם).
1. דריש סמיכות הענינים, דמה שייכות הידור הזקנים לתלית השרים.
ואין לנו1 שָׂרִים שיושיעו את נשינו, כי אפילו הם2 בְּיָדָם – בזרועם של העבדים3 נִתְלוּ, שהיו תולים אותם ומייסרים אותם לתת ממון4; פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ – כובדו, שכאשר נכנסו לעיר אפוטרופסי המלך היו נוטלים את טובי העיר ותולים אותם, והיו זקני העיר מבקשים עליהם רחמים, ולא נענו5:
1. אבן עזרא.
2. אבן עזרא.
3. אבן עזרא.
4. לקח טוב. עקדת יצחק ביאר שהשרים למרות חשיבותם היו חייהם תלויים במעשה ידיהם, שאם לא יהיו עושים בעצמם מלאכה ימותו ברעב. פלגי מים ביאר שתלו עצמם בידיהם ואבדו עצמם לדעת, וזאת בשל חטאם שבעת שלוותם את פני הזקנים לא כיבדו.
5. מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובאבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ׃
Young men bear the millstone; boys stumble under the wood.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
רוֹבִין רֵיחַיָּא נְטָלוּ וְטָלַיָּא בִּצְלִיבַת קֵיסָא תְקַלּוּ.
[יג] בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ – אַתְּ מוֹצֵא שֶׁלֹא הָיָה רֵחַיִם בְּבָבֶל, וּכְשֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר הִטְעִינָן רֵחַיִם וְהוֹרִידָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לְמַעַנְכֶם שִׁלַחְתִּי בָּבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם (ישעיהו מ״ג:י״ד), בָּרֵחַיִם כְּתִיב.
דָּבָר אַחֵר: בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ – לָשׁוֹן נְקִיָּה הוּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים (שופטים ט״ז:כ״א). וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שְׁלשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת נִמְצְאוּ חֲרוּזִים בְּשׂוֹכָה אַחַת.
ואלשבאב חמלו אלמערה, ואלצביאן עת׳רו באלכ׳שב.
טחון – משחקת (פלח רכב ריחים שעליו שוחקים תבלינים ועושין אותו מאבן ופעמים מעץ, והנודדים נוהגים לקחת אותו בנדודיהם וכשמזדמן להם מעם תבואה או קטנית שורים ושוחקים אותם בו לעשותם בצק, ועד היום נקרא בשם זה על שם ה״ערוד״ שהיא השחיקה, ובלשוננו נקרא ״מזחק״ ומצוי הוא בכל בית, גם לפנים היה מצוי לכל אשה בביתה ואה שופטים ט נג).
א{בחורים טחון נשאו – מתורגם: רווקיא ריחייא נטלין, וכן הוא במדרש איכה: לא היו רחיים בבבל, וכיון שעלה נבוכדנצר לארץ ישראל היה תופס את הבחורים ומטעינן רחיים להוליכם לבבל. אמר הקב״ה: כבר נשבעתי לבניי: עמו אנכי בצרה (תהלים צ״א:ט״ו), הד״ה: כה אמר י״י גואלכם קדוש ישראל למענכם שלחתי בבלה ואוריד בריחים כולם הכשדים באניות רנתם (ישעיהו מ״ג:י״ד). הוון רכבין וזמרין, ואילֵן מהלכין טענין.}
טחון נשאו – כשהיו האויבים מוליכים אותן בקולרין, היו נותנין על כתיפיהם ריחיים ומשואות כדי לייגעם.
וכן בעץ כשלו – כשל כחם, ולשון כשלון נופל בתשות כח, כמו שנאמר בעזרא: ויאמר יהודה כשל כח הסבל (נחמיה ד׳:ד׳), וכן הכשיל כחי (איכה א׳:י״ד).
א. הוספה זו מופיעה בגיליון כ״י לוצקי 778 (שם היא קטועה), ובכ״י פרמא 3081. היא חסרה בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, פרמא 3204.
Encumbered with millstones – When the enemies led them away in neck irons, they would place on their shoulders millstones and burdens in order to tire them.⁠1 And similarly, "[and boys] staggered with beams,⁠" [meaning that] their strength failed. The expression of staggering כִּשְׁלוֹן applies to the weakening of strength, as is stated in Ezra, "And Yehudah said, 'the strength of the bearer has failed,'"2 and similarly, "He has caused my strength to fail.⁠"3
1. Alternatively, 'youths were forced to grind wheat,' a task which drains their strength. (Ibn Ezra)
2. Nechemyah 4:4.
3. Eikhah 1:14.
בחורים טחון נשאו – היו מטחינין אותם על כרחם ליגעם.
ונערים בעץ כשלו – אמר ר׳ יהושע סח לי זקן אחד מצאתי שלש מאות תינוקות בטבלא אחת.
בחורים טחון נשאו – האויבים הטעינום ריחים הטוחנים.
ונערים – הטעינו משוי של עצים.
Youths endure the millstone – The enemies load them (with) the millstones of the millers. Boys are loaded with a burden of wood.
טחון – מורטיר.
ונערים בעץ כשלו – הוא העלי. (כ״י וטיקן 48 בשם ״פרשב״ם״)
נשאובחורינו לטחון, ויהי טחון שם הפועל, כמו: נלאיתי נשוא (ישעיהו א׳:י״ד), וכשל כח הנערים בהניע עץ הטחנה.
ויש אומרים: שהוא כמשמעו, והטעם: כי כל מחנה צריכה לטחון ולעצים.
The young men carried for the miller. grinding is a verbal noun (infinitive) as in I am weary of bearing them (Isaiah 1:14). The strength of the young men weakened when they were moving the wood of the mill. Some say that it is according to its literal meaning, and its sense is that each camp must have a mill and wood.
טחון – תאר לבר וגם לקמח, כי הראשון הוא טוחן בכח והב׳ הוא בפועל, והכל אמת.
וכן בעץ – כי היו חוטבים ונושאים עצים לאויבים, כמו שהיו הגבעונים להם.
ולזה בחורים טחון נשאו כי הוצרכו לשמש במקומם ונערים כשלו בעץ הטחנה.
טחון נשאו – הוכרחו לגלגל הריחים כמו שהכריחו פלשתים לשמשון.
ונערים – כשל כחם מחמת יגיעם הרב להניע עץ בית יד של ריחים (שד״ל); ויש להניח שהכריחו הבחורים לשאת על צוארם אבן כבדה, והנערים לסחוב אחר רגלם עץ כבד שבו כשלו ונפלו, וכ״ז כדי שלא יברחו משוביהם.
בחורים טחון נשאו – אתה מוצא שלא היו רחיים בבבל,⁠1 וכשעלה נבוכדנצר הטעינן רחיים והורידן, היא הוא דכתיב (ישעיהו מ״ג) למענכם שלחתי בבלה והורדתי בריחים כלם – ברחים כתיב2 (שם).
בחורים טחון נשאו – דבר אחר בחורים טחון נשאו, לשון נקיה הוא, וכמש״נ (שופטים ט״ז) ויהי טוחן בבית האסורים3 (שם).
ונערים בעץ כשלו – אר״י בן לוי, שלש מאות תינוקות נמצאו חרוזים בשוכה אחת4 (שם).
1. מפני שבבל היא בירידתו של עולם ואין שם אבנים הדרושים לרחיים.
2. לפנינו כתיב בריחים, מלא יו״ד אחר הרי״ש, והמפרשים פרשוהו מלשון ספינה שכל מהלכו ע״י הרוח, אמנם אפשר לפרש דכונת המדרש ברחים כתיב, כלומר דאפשר לקרוא בריחים כמו ברחים, כלומר לקרוא בציר״י הרי״ש שיהיה ענינו כמו שכתוב ברחים, ר״ל כמו שכתוב בעלמא המלה רחים הטוחנים חסר יו״ד אחר הרי״ש.
3. ודרשו חז״ל בסוטה י׳ א׳ שהביאו הפלשתים את נשותיהם לשמשון כדי שתתעברנה ממנו ויהיו גבורים כמוהו, וכאן הפי׳ שיחדם לקלון מש״ז.
4. באילן אחת, ודריש כן הלשון נערים בעץ כשלו על מאורע זו משום דאם כפשוטו קשה מה אסון הוא אם נכשלו בעץ.
בַּחוּרִים טְחוֹן – רֵחַיִם1 נָשָׂאוּ, שהיו האויבים מוליכים אותם בקולרים על צוואריהם, והיו נותנים על כתפיהם ריחיים ומשאות על כורחם כדי לייגעם2, וּנְעָרִים בָּעֵץ של המשאות שהיו מטעינים עליהם3 כָּשָׁלוּ בכוחם4:
1. רש״י.
2. רש״י. ובמדרש מובא כי לא היו רחיים בבבל, ולכן כאשר עלה נבוכדנאצר הטעינם רחיים והורידם, ועל זה כתוב (ישעיהו מג, מד) ״לְמַעַנְכֶם שִׁלַחְתִּי בָּבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם״, בָּרֵחַיִם כתיב, מדרש רבה.
3. ר״י קרא. אבן עזרא ביאר שכשל כח הנערים להניע את עץ הטחינה. ובמדרש, אמר רבי יהושע בן לוי, שלש מאות תינוקות נמצאו חרוזים בשוכה אחת, מדרש רבה.
4. רש״י, אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם׃
Elders have ceased from the gates; the boys, from their song.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
סָבַיָּא מִתְּרַע סַנְהֶדְרִין אִתְבַּטְלוּ וְרוֹבִין מִן בֵּית זְמָרֵיהוֹן.
[יד] זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְגִינָתָם – אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרַבִּי יִרְמְיָה מִזִּמְרֵיהוֹן שָׁבָתוּ.
ואלשיוך׳ תעטלו מן אלמגאלס, ואלשבאב מן תלחינהם.
זקנים משער שבתו – אלו זקנים שגלו.
בחורים גם הם מנגינתם שבתו ונעדרה ונאספה כל ששון וגילה כענין שנאמר והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון וגו׳ (ירמיהו ז׳:ל״ד).
זקנים משער שבתו בחורים מנגינתםא – זה בטל משלו וזה בטל משלו.
א. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר: ״שבתו בחורים מנגינתם״.
The elders have deserted the gateway – The one ceased from his rule, and the other ceased from his rule.⁠1
1. RY Kara appears to be saying that each elder neglected his responsibility, and ceased to fulfill his role.
זקנים – מנהגם היהא לשבת בשערי ירושלם.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876 חסרה מלת: ״היה״.
elders. It was their custom to sit at the gates of Jerusalem.
זקנים משער שבתו – כמו שידוע שדרך הזקנים לשבת בשער, וכבר פרשתי שרש שבת שהוא מסוג העדר המציאות.
ולזה זקנים הלויים המחזרים לנעילת השערים מן נ׳ שנה משער שבתו ובחורים משיר דוכנם.
משער – מבית דין.
מנגנתם – בכנור לפני חשוקותיהם.
זקנים משער שבתו וגו׳ – משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות,⁠1 דאמר קרא זקנים משער שבתו – בחורים מנגינתם,⁠2 ומשבטלו אלו ואלו – שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו (ירושלמי סוטה פ״ט הי״ב).
1. עיין סנהדרין ק״א א׳ הקורא פסוק בבית המשתאות וכו׳, ומבואר שהיה הנהוג אצלם לזמר שירים בבתי משתאות, אכן זה כשהיו ישראל וכל עניניהם על מכונם, אבל משבטלה סנהדרין היו כל העם עגומים ועצובים ובטל השיר מבית המשתאות. וע״ע באות הסמוך.
2. מפרש זקנים משער בכנוי לסנהדרין, ע״ש הכתוב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, והנגינות תלי בבחורים ע״ש מ״ש במ״ר ריש שה״ש וקהלת כשאדם נער אומר דברי זמר, ומפרש המשך הכתוב, אז כשזקנים משער שבתו – אז שבתו גם בחורים מנגינתם. ונראה דחסר כאן בירושלמי בדרשה זו וצ״ל כמו שהיא במ״ר, בראשונה כשהיתה צרה באה על ישראל היו פוסקין כנגדה שמחה [כשנתבטלה הצרה], ומשבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, רצה לומר אפילו שיר שהיו נוהגין בבית משתאות בטל ומכל שכן קביעות שמחות. ל
הַזְקֵנִים שגלו1, הם זקני הסנהדרין2 אשר היה מנהגם לשבת בשערי ירושלים3, מִשַּׁעַר – מלשבת בשערי ירושלים4 שָׁבָתוּ – בטלו5, הַבַּחוּרִים הַלְּוִיִּים6 מִנְּגִינָתָם – משיר דוכנם7 שבתו, ונעדרה ונאספה כל ששון וגילה8; ומשבטלו אלו ואלו9:
1. לקח טוב.
2. תרגום.
3. אבן עזרא.
4. אבן עזרא. ובדרש, הם שערים המצויינים בהלכה, אלשיך.
5. ר״י קרא.
6. פלגי מים.
7. עקדת יצחק.
8. כענין שנאמר (ירמיהו ז, לד) ״וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ״, לקח טוב.
9. ירושלמי סוטה פ״ט הי״ב.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טו) שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ׃
The joy of our hearts has ceased; our dance has turned into mourning.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובאבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
בְּטִילַת חֶדְוַת לִבְבָנָא אִיתְהַפִּיךְ לְאֶבְלָא חִינוּגָנָא.
[טו] שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ – אָמַר רַב חִסְדָּא בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיְתָה אֵימַת סַנְהֶדְרִין עַל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ אוֹמְרִין דְּבַר נְבָלָה בַּשִּׁיר, אֲבָל מִשֶּׁבָּטְלוּ הַסַּנְהֶדְרִין הָיוּ אוֹמְרִים דִּבְרֵי נְבָלָה בַּשִּׁיר.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיְתָה צָרָה בָּאָה עַל יִשְׂרָאֵל הָיוּ פּוֹסְקִים כְּנֶגְדָּהּ שִׂמְחָה, מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְּרִין בָּטַל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (ישעיהו כ״ד:ט׳). מִשֶּׁפָּסְקוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחוֹלֵנוּ.
ועטל סרור קלובנא, ואנקלבת טבולנא חזנא.
שבת משוש לבנו – מיום שחרב בית המדרש אין שמחה שלימה בעולם.
נהפך לאבל מחולינו – תחת המחולות שהיינו עושין נהפך לאבל אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי (תהלים קל״ז:ו׳) זה אפר מקלה שמשימין תלמידי חכמים על ראשן בעת חתונתם.
שבת – על הקרבנות שנכרתו, ומחוללים המשוררים.
has ceased concerns the offerings that were cut off; and and our dancing (concerns) those who dance and those who sing.
וכן: שבת משוש לבנו ונהפך לאבל מחולינו. נכון זה הלשון בעברי ובהגיון, וזה היה בנושא אחד בזמנים שונים.
כי שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולינו שבת בחרבן ב״ה ונהפך לאבל שיר מחולנו הנהוג שם.
נהפך וגו׳ – יום שהיינו מחוללים בו במחולות אנו זוכרים מצבנו לשעבר ומתאבלים.
שָׁבַת – בוטל1 מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ על הקרבנות שנכרתו2, ומיום שחרב בית המקדש אין שמחה שלימה בעולם3, נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ שהיינו עושים בבית המקדש4:
1. תרגום.
2. אבן עזרא. אלשיך ביאר שהכוונה לתורה המשמחת הלב.
3. לקח טוב.
4. עקדת יצחק. ובמדרש, תחת המחולות שהיינו עושים נהפך לאבל, כמו שנאמר אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי״ (תהלים קלז, ו) זה אפר מקלה שמשימים תלמידי חכמים על ראשם בעת חתונתם, לקח טוב. ועוד במדרש, אמר רב חסדא בראשונה כשהיתה אימת סנהדרין על ישראל לא היו אומרים דבר נבלה בשיר, אבל משבטלו הסנהדרין היו אומרים דברי נבלה בשיר. א״ר יוסי בר׳ אבין בשם ר׳ חסדא בראשונה כשהיתה צרה באה על ישראל היו פוסקים כנגדה שמחה, משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר (ישעיה כד, ט) ״בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן״, משפסקו אלו ואלו ״שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובאבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טז) נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי⁠־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃
The crown of our head1 has fallen; woe to us for we have sinned.
1. crown of our head | עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ – See Ibn Ezra that this refers to the Beit HaMikdash. Cf. Lekach Tov that it is an analogy for the Torah.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
נְפָּלַת כְּלִילָא דְרֵישָׁנָא וַוי לָנָא אֲרוּם חַבְנָא.
[טז] נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ – רַבִּי יִרְמְיָה דְּשַׁבְשָׁב נָטַל עֲטֶרֶת זַיִת וּקְשָׁרָהּ בְּרֹאשׁוֹ, שָׁמַע שְׁמוּאֵל וְאָמַר וְהָא נִיחָא לֵיהּ דְּאִיתְרִים רֵישֵׁיהּ וְלָא עֲבֵיד כֵּן, הֲוַת: כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט (קהלת י׳:ה׳), וְכֵן הֲוָה לֵיהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ.
ווקעת תיגאן רוסנא, פאלויל לנא אד׳ אכ׳טינא.
נפלה עטרת ראשנו – זה התורה שנמסרה ביד זרים.
אוי נא לנו כי חטאנו – כי עונותינו הטו וחטאתינו מנעו הטוב ממנו. תנן התם במסכת סוטה בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות כלות חתנים ועל האירוס ושלא תצא אשה בפולפורון בתוך העיר.
אוי נא לנו כי חטאנו – האוי שהגיע לנו לפי שחטאנו.
Woe to us, for we have sinned! – The woe that happened to us because we sinned.
נפלה – בית המקדש מקום השכינה.
[The crown of our head] has fallen [refers to] the Temple which is the dwelling-place of the Shekinah.
וחותם ואומר: נפלה וכמו שאמר (תהלים ל״ח) אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי.
נפלה עטרת ראשנו – בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים, דכתיב נפלה עטרת ראשנו – זו עטרת חתנים1 (ירושלמי סוטה פ״ט הט״ו).
נפלה עטרת ראשנו – רבי ירמיה דשבשא נטל עטרת זית וקשרה בראשו, שמע שמואל ואמר, ניחא ליה דתרום רישיה ולא ליעבד כן,⁠2 הואי כשגגה שיצאה מלפני השליט וכן הוי ליה,⁠3 לכך נאמר נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו4 (מ״ר).
1. נראה דר״ל שעשו זכר לחורבן בעטרות חתנים, דכמו שביהמ״ק נקרא עטרת הראש לכך גזרו על עטרות חתנים שהיא ג״כ על הראש, ופולמוס של אספסינוס הוא חיל מלחמתו שצרו על ירושלים בעת החורבן, ואמנם לא גזרו על עטרות הכלות כדי שלא תתגנינה על בעליהן.
2. יתבאר ע״פ הדרשה הקודמת שעשו זכר לחורבן בכל עטרה שהיא ע״ש המקדש שנקרא עטרת הראש, ואחרי שר׳ ירמיה קשר עטרה בראשו נראה כמו אינו מיצר בצער החורבן, ואמר שמואל ניחא היה ליה דתרום רישיה וכו׳.
3. שמת, או שנהרג על פי המלכות.
4. הלשון אינו מבורר כל כך, ויש שפרשו שדרשו זה על ר׳ ירמיה, וזה דוחק, אבל י״ל דהלשון לכך נאמר ענינו כמו לפי שנאמר, ור״ל דלכן אירע לו כך לפי שביהמ״ק מכונה בשם עטרת ראשנו והוא נפל מפני חטאינו, ולכן ראוי לגזור על כל לבישת עטרה שהיא.
נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ הוא בית המקדש מקום השכינה1, וגם נפלה התורה שנמסרה ביד זרים2, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ ומנענו את הטוב מִמֶּנּוּ3:
1. אבן עזרא.
2. לקח טוב.
3. לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יז) עַל⁠־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל⁠־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ׃
Over this our hearts are faint; over these our eyes are darkened,
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
עַל דֵין בֵּית מוּקְדְּשָׁא דְאִצְתְּדֵי הֲוָה חָלִישׁ לִבְבָנָא וְעַל אִלֵּין עַמָּא בֵית יִשְׂרָאֵל דְאָזְלוּ בְּגָלוּתָא מִתַּמָּן הֲווּ חֲשִׁיכַן עֵינָנָא.
[יז] עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ – רַבִּי שִׂמְלָאי אָמַר צַעַר גָּדוֹל נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאִשָּׁה הַזֹּאת, מֵאַחַר שֶׁמְשַׁמֶּרֶת יְמֵי נִדָתָהּ חוֹזֶרֶת וּמְשַׁמֶּרֶת יְמֵי זִיבָתָהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר הָאִשָּׁה הַזֹּאת עַל יְדֵי שֶׁפֵּרְשָׁה מִבֵּיתָהּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה יָמִים קוֹרֵא אוֹתָהּ הַתּוֹרָה דָּוָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָה (ויקרא ט״ו:ל״ג), אָנוּ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ מִבֵּית חַיֵּינוּ וּמִבֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה שָׁנִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁנִּקָּרֵא דָּוִין, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ, לָמָּה עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ.
עלי הד׳ה צארהֵ קלובנא מדויה, ועיוננא מצ׳למה.
(יז-יח) על זה היה דוה לבנו וגו׳ – על המפורש במקרא של אחריו, על ששמם הר ציון ושהילכו בו שועלים.
(17-18) For this our hearts ached, etc – Because of that which is delineated in the verse following, "Over Mount Tzion, which was devastated [and] foxes meandered over it.⁠"1
1. Below, verse 18. Our hearts ache only for the destruction of Mount Tzion, and nothing else. (Palgei Mayim)
על זה היה דוה לבנו – אמר ר׳ אלעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי ומה האשה הזאת על ידי שפורשת מבעלה ז׳ ימים נקראת דוה אנו שפירשנו מבית היינו הרי כמה שנים על אחת כמה וכמה שיהא דוה לבנו.
(יז-יח) על זה היה דוה לבינו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם – מניח לו כל הצרות הנזכרות למעלה שעברו עליהם, דבכולם אינו אומר: על זה היה דוה לבנו כי אם על הר ציון ששמם. ללמדך: שקשה להם חורבן הבית מכל הצרות שעברו עליהם.
(17-18) For this our heart has become faint. For these things our eyes have grown dim, for Mount Zion, which lies desolate – laying before him all the above-mentioned disasters which happened to them. For about all of them it does not say, for this our heart has become faint, but [rather], for Mount Zion which lies desolate, to teach you that the destruction of the Temple was harsher for them than all the other disasters that they experienced.⁠1
1. RY Kara merges these two verses as they anticipate the fall of the Temple later in v.18
(יז-יח) על זה היה דוה לבנו {וגו׳} על הר ציון ששמם – דומה שזה פתרונו: על כל מה שלקינו אין להצטער כל כך, לפי שלא נפרע ממנו אלא כדין. כמו שמפרש: אוי נא לנו כי חטאנו (איכה ה׳:ט״ז). אבל על הר ציון שלא חטא ושמם – על זה היה דוה לבנו.
שועלים הלכו בו – דרכו ובוססו בו.
הילכו – פתרונו: דשו, כמו ששנינו: הילך בהן כדי עבדן1 טהורין (משנה חולין ט׳:ב׳), הוא שיסד רבינו גרשם: דשו בו שועלים ונחרש למחרשותא (סליחות לצום גדליה).
1. בנוסחאות שלנו: עבודה.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר: ״הילכו... למחרשות״.
(17-18) For this our heart has become faint {…} For Mount Zion which lies desolate – It appears that this is its explanation: considering everything with which we were stricken, it was not something to be too grieved over, because he did not bring us to account except according to justice, just as it is explained, Woe to us, for we have sinned! But concerning Mount Zion which did not sin, but which lies desolate, about this we are sorry.
Foxes prowl over it; they trampled and trod on it.
הילכו – The interpretation is they trampled. Like we learned in the Mishna: If he trod on them enough to process them, they are ritually pure. This is [the basis for] what Rabbi Gershom wrote: foxes trampled over it, and it was plowed by the plows.
על זה דוה לבנו – והעין חשכה מרוב הבכי.
Because of this our heart has become faint and the eye has grown dim from much weeping.
(יז-יח) והוא אומר על זה היה דוה לבנו. כי על זה הענין הב׳ היה דוה לבנו שהוא הכאב רב ועצום מאד אמנם על אלה הרעות שזכרו חשכו עינינו. והנה הוא ידוע כי מדוה הלב הוא היותר חמור ונתן הסבה ואמר: על הר ציון. סמוך לבי.
על זה וגו׳ – אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בזה, כי זה משה האיש ולא ידענו מה היה לו, ולקו בזה, דכתיב על זה היה דוה לבנו1 (מ״ר פרשה א׳ פסוק כ״ב).
היה דוה לבנו – רבי חנינא פתח למגילת איכה, מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי (ירמיהו ח׳), מהו מבליגיתי – מבלי הגיתי בתורה לקיים מצות ומעשים טובים עשיתי ביתי גיתי,⁠2 ואע״פ כן – עלי לבי דוי, על ביהמ״ק שחרב, הדא הוא דכתיב על זה היה דוה לבנו וגו׳3 (פתיחתא למ״ר איכה סי׳ ל״ב).
דוה לבנו – רבי אלעזר בני של ר׳ יוסי הגלילי אומר, האשה הזאת על ידי שפרשה מביתה ב׳ או ג׳ ימים4 קורא אותה התורה דוה, והדוה בנדתה (פ׳ מצורע), אנו שפרשנו מבית חיינו ומבית מקדשינו כמה ימים וכמה שנים על אחת כמה וכמה שנקרא דוין, לכך נאמר על זה היה דוה לבנו (מ״ר).
1. ומסיים במדרש דכמו כן מתנחמין בזה, הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו (ישעיהו כ״ה).
2. ר״ל עשיתי את ביהמ״ק כגת הנדרך, והוא מלשון הפסוק לעיל (א׳ ט״ו) גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה שדרשוהו על ביהמ״ק, כמבואר שם.
3. כנראה מפרש המשך לשון הכתוב מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי, מבלי הגיתי בתורה בא עלי יגון שנעשה ביתי גיתי, ואעפ״כ עלי לבי דוי על חרבן ביהמ״ק.
4. הלשון פרשה מביתה לישנא מעליא נקט, והכונה פרשה מבעלה, והיא מלשון חז״ל בריש יומא מפרישין כהן גדול מביתו, דהכונה מביתו ומאשתו, והלשון ב׳ או ג׳ ימים הוא ע״ד הפרזת המעוט משבעת ימי נדה, ור״ל ימים מעטים.
על כל מה שלקינו אין להצטער כל כך, לפי שלא נפרע מאיתנו אלא כדין, אבל1 עַל הר ציון2 זֶה שלא חטא ושמם3, ועל חורבן בית המקדש4 הָיָה דָוֶה – חלש5 לִבֵּנוּ, שהוא הכאב הרב והעצום מאד6, וְעַל אֵלֶּה הצרות האמורות7 ועל גלותינו8 חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ מרוב הבכי9:
1. ר״י קרא.
2. רש״י, ר״י קרא.
3. ר״י קרא. והוא הר הציון עליו מדובר בפסוק הבא, רש״י.
4. תרגום.
5. תרגום. ובמדרש, רבי אלעזר בני של ר׳ יוסי הגלילי אומר, האשה הזאת על ידי שפרשה מביתה שניים או שלושה ימים קורא אותה התורה ״דוה״, שנאמר (ויקרא טו, לג) ״וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״, אנו שפרשנו מבית חיינו ומבית מקדשינו כמה ימים וכמה שנים על אחת כמה וכמה שנקרא דוין, לכך נאמר (כאן) ״עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ״, מדרש רבה.
6. עקדת יצחק.
7. עקדת יצחק.
8. תרגום.
9. אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעקדת יצחקתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יח) עַ֤ל הַר⁠־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ⁠־בֽוֹ׃
over Mount Zion that is desolate; jackals1 trample2 on it.
1. jackals | שׁוּעָלִים – Though in modern Hebrew this refers to foxes, in Tanakh it might also refer to jackals. Both often haunt deserted ruins. [The identification of a "שועל" as a jackal stems from the description of Shimshon gathering 300 "שׁוּעָלִים" in Shofetim 15:4. As foxes are solitary, while jackals are gregarious, the description would appear to match the latter.]
2. trample | הִלְּכוּ – See R"Y Kara. The root "הלך" means to walk or go. Here it is cast in the pi'el, often expressing intensity, and as such might mean: "trample", "roam", "prowl", or the like (Hoil Moshe). Alternatively, the verb is transitive (requires as an object), and should be translated as: "they made jackals go there" (Ibn Ezra, pointing to similar usage in Iyyov 24:10). This might suggest that there was some intentional desecration of the area.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהמקראות שלובותעודהכל
עַל טוּרָא דְצִיּוֹן דְהוּא צָדֵי תַעֲלִין הֲלִיכוּ בֵיהּ.
[יח] עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם – וּכְבָר הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא נִכְנָסִין לְרוֹמִי וְשָׁמְעוּ קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי מִפּוּטְלִיָּילוֹס עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִיל, הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק, אָמְרוּ עֲקִיבָא אָנוּ בּוֹכִים וְאַתָּה מְשַׂחֵק, אָמַר לָהֶם וְאַתֶּם לָמָּה בְּכִיתֶם, אָמְרוּ לוֹ לֹא נִבְכֶּה שֶׁהַגּוֹיִם עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֶהֱווֹן מִשְׁתַּחֲוִים לַעֲצַבֵּיהוֹן, וְיוֹשְׁבִין בֶּטַח וְשַׁאֲנָן וְשַׁלְוָה, וּבֵית הֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵיפַת אֵשׁ וּמָדוֹר לְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְלֹא נִבְכֶּה. אָמַר לָהֶם לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, אִם כֵּן לְמַכְעִיסָיו קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם הִגִּיעוּ לַצּוֹפִים וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת וְרָאוּ שׁוּעָל אֶחָד יוֹצֵא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק, אָמְרוּ לוֹ עֲקִיבָא לְעוֹלָם אַתָּה מְתַמֵּהַּ עָלֵינוּ, אָנוּ בּוֹכִים וְאַתָּה מְשַׂחֵק, אָמַר לָהֶם אַתֶּם לָמָּה אַתֶּם בּוֹכִים, אָמְרוּ לוֹ וְלֹא נִבְכֶּה מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר א׳:נ״א), וַהֲרֵי שׁוּעָל יוֹצֵא מִתּוֹכוֹ, וְעָלָיו נִתְקַיֵם הַפָּסוּק: עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ, אָמַר לָהֶם אַף אֲנִי לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ (ישעיהו ח׳:ב׳), וְכִי מָה עִנְיַן אוּרִיָה אֵצֶל זְכַרְיָה, אוּרִיָה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, אֶלָּא מָה אָמַר אוּרִיָּה: כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה (ירמיהו כ״ו:י״ח), וּמָה אָמַר זְכַרְיָה: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים (זכריה ח׳:ד׳). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ (זכריה ח׳:ה׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי לִי שְׁנֵי עֵדִים אֵלּוּ, וְאִם קַיָּמִים דִּבְרֵי אוּרִיָּה יִהְיוּ קַיָּמִים דִּבְרֵי זְכַרְיָה, וְאִם יִבָּטְלוּ דִּבְרֵי אוּרִיָּה יִבָּטְלוּ דִּבְרֵי זְכַרְיָה, וְשָׂמַחְתִּי שֶׁנִּתְקַיְמוּ דִּבְרֵי אוּרִיָּה וּלְבַסּוֹף דִּבְרֵי זְכַרְיָה עֲתִידִין לְהִתְקַיֵּם. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ תִּתְנַחֵם בְּרַגְלֵי מְבַשֵּׂר.
עלי גבל ציון אלד׳י תוחש, וסאר פיה אלת׳עאלב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 17]

על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו – וכבר היו רבן גמליאל ור׳ יהושע ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המורה של רומי מאנטיפרס רחוק ק״כ מילין התחילו הם בוכים ור׳ עקיבא משחק אמרו לו לר׳ עקיבא מפני מה אתה משחק אמ׳ להם ומפני מה אתם בוכים אמרו לו גוים הללו עובדים לאלילים ומקטרים לעצבים יושבים לבטח ובשלוה ואנו בית הדום רגלי אלהינו נשרף באש ולא נבכה אמר להם וכך אני משחק אם למכעיסיו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלם כיון שהגיעו לצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ור׳ עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ומפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א) נתקיים בו הפסוק דכתי׳ ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן ברכיהו (ישעיהו ח׳:ב׳) וכי מה עניין זה אצל זה אוריה אצל זכריה אוריה בבית ראשון וזכריה בבית שני אלא מקיש נבואתו של זה לנבואתו של זה בנבואתו של אוריה נא׳ ציון שדה תחרש (ירמיהו כ״ו:י״ח) וגם איש היה מתנבא בשם י״י אוריה בן שמעיה מקרית יערים (ירמיהו כ״ו:כ׳) דנבא בכל דברי ירמיהו וגם מוסיף על ענין ראשון כשם שמיכה המורשתי אמר ציון שדה תחרש וירושלם עיים תהיה והר הבית לבמות יער (מיכה ג׳:י״ב) כך אמר אוריה שנאמר וגם איש היה מתנבא (ירמיהו כ״ו:כ׳) שאין אתה מוצא פסוק זה במיכה המורשתי וממנה אתה למד לאוריה ובנבואת זכריה כתי׳ כה אמר י״י עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים (זכריה ח׳:ד׳) דיאתיקי שמקצתה קיימת כולה ומתקיימין דברי אוריה ומתקיימין דברי זכריה עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה מתירא על נבואתו מזכריה אינו מתקיים עכשיו נתקיימה נבואתו של אוריה בידו שנבואתו של זכריה תתקיים כלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(יח) שועלים הלכו בו – רמסו ובוססו בו, הילכו – פתרונו: דשו, כהדא דתנינן: הילך בהן כדי עבדן טהורין (משנה חולין ט׳:ב׳). הוא שיסד ר׳ גרשום ז״ל: דשו בו שועלים ונחרש למחרשות.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 17]

(18) Foxes prowl over it; they trampled and trod on it. The explanation of הלכו is they trampled. In this way the foxes walk over it in order that their action is cleansing. Rabbi Gershom, may his memory be for a blessing, wrote: foxes trampled over it, and it was plowed by the plows.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 17]

על הר ציון ששמםא – פועל עבר, כמו: כאשר אהב (בראשית כ״ז:י״ד).
הלכו – המהלכים, כמו: ויחנטו אתו (בראשית נ׳:כ״ו). ויהיה קודר הלכתי (תהלים ל״ח:ז׳) כטעם הליכה מהבנין הכבד והוא פועל עומד. ובעבור שמצאתי:⁠ב ערום הלכו (איוב כ״ד:י׳), הוצרכתי לדקדוק הראשון.
והשועלים – מנהגם להיותם בחרבות.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876, מונטיפיורי 40 חסר: ״ציון ששמם״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876, מונטיפיורי 40: ״שמצא״.
Because of Mount Zion that has become desolate (שמם) – A verb in the past tense, like such as he loved (אהב) (Genesis 27:9, 14).⁠1
[They] wander over it – those who wander, like and they embalmed him (Genesis 50:26).⁠2 But הלכו has the sense of to go about from the piel, and it is intransitive, and because I have found they go about (ערום) 3 naked (Job 24:10), I am first obliged to be precise. But it is the habit of foxes to be in the ruins.
1. Both שמם and אהב are qal 3m. singular perfect statives. שמם is preceded by shin, a prefix used to replace אשר.
2. As neither sentence has a preceding subject, ibn Ezra appears to be commenting on an implied passive with an assumed subject, as illustrated in Job. The verse would then mean something like, "On Mount Zion there are foxes. People wander over it.⁠"
3. The verb here is in the piel.
על הר ציון ששמם – כאלו אמר: ובפרט ויותר על הר ציון.
הלכו בו – מן הכבד, להורות על חוזק התנועה ותמידתה. כי אין מונע להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ששמם. עיין מ״ש בקהלת סי׳ ו׳ על שהתקיף.
(יח-יט) על זה – על הר ציון ששמם.
על אלה – ששועלים הלכו בו; ונקדו הִלְּכוּ מבנין פִּעֵל להורות כי השועלים מתהלכים בו לאטם ואין שם על לב לגרשם משם ע״י שובו ובנותו החרבות.
על הר ציון כו׳ שועלים הלכו בו. אמרו עקיבא לעולם אתה מתמיה עלינו אנו בוכים ואתה משחק. חשדוהו שהוא משחק שלפי דעתו הלא בן כוזיבא הוא משיח ועל ידו יעזרו בני ישראל, א״ל כו׳ ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה ולסוף דברי זכריה כו׳ אם גם לסוף ולזמן רחוק יתקיים דברי זכריה הנני מנוחם. ובלשון הזה א״ל עקיבא נחמתנו תתנחם ברגלי מבשר, פירוש במשיח שיש לו קודם מבשר וכדאמר פ׳ מי שהוציאוהו דלא אתי משיח עד שיבוא אליהו ולא בבר כוכבא שאין לו מבשר קודם.
כספם בחוצות ישליכו במדרש פתיחתא כ״ג א״ר יוחנן אשכחת אמר כל דרומיה אמין שתין ופתיה שית מי יכיל קאים ואת אמר אוקמיה בבקעת דרא כו׳ עד שהביאו כל כסף וזהב שבירושלים ושפכו דימוס על רגליו כו׳. הוא לימוד מרז״ל על דתות הבדויות והדיעות המוטעות שבאמת המה סתורות מעצמן מהמושכלות הראשונות ונגד המוחשות והמפורסמות, רק קיומן מפני שנשענים על דברי התורה האלהית והפלסופיא הדתית שהיה בירושלים, וכאשר נטלו זה והורום לבני עולם אשר הוא מתוק כאור השמש לעינים, עשו על זה טחי טפל הבלים ושטותים מתנגדים לעקרי התורה ויסודי הדת האמתית, ובשביל זה מתקיימים הבליהם וכזביהם וזה בקורת נמרצה.
פתיחתא ואנו ואבלו פתחיה אנינה מבפנים ואבלות מבחוץ פתחיה חורבן ראשון וחורבן שני. פירוש שראשונים נתגלו עונם ע״ז ג״ע וכו׳, אחרונים בעלי תורה ומצות רק שנאת חנם, וזה בראשונים אבלות מבחוץ ובאחרונים אנינות מבפנים. ועיין דברי הגר״א על הך דיפה צפרנן של ראשונים כו׳.
ירושלמי פרק שלשה שאכלו הלכה ג׳. ירמיה אמר כו׳ לזה נאה לקרות גבור שהוא רואה חורבן ביתו ושותק כו׳ שאין נורא אלא בהמ״ק כו׳. פירוש בנסים שנעשו בו, ולזה אמר הר המוריה שמשם יצאה מורא לעולם (תענית) דניאל כו׳ ולא אמר הגבור, פירוש שלא היה יכול לאמר מטעם ירמיה שהרי לא שתק בנבוכדנצר שנעשה חיה ובבלשצר שנהרג בלילה שנשתמש בכלי המקדש כו׳ החזירו הגדולה ליושנה [בבלי ביומא הן גבורותיו שה אחת בין ע׳ זאבים כו׳], וזה שאמר הכתוב ה׳ בציון גדול ורם הוא על כל העמים, ואז יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא, פירוש יהיה בהמ״ק ונורא אתה ממקדשך, ועוז מלך [היינו גבורתו של הקב״ה] במה שמשפט אהב, היינו שיעשה משפט כתוב בגוים, וכמו שאמר ימינך ה׳ תרעץ אויב, ודו״ק, יזכנו ה׳ לזה בב״א. וכעת אינו נתגלה כבוד השי״ת, רק אחרי ההתבוננות שה אחת בין ע׳ זאבים כו׳, אבל כשיעשה השי״ת משפט, אז יקויים בקשתנו, גלה כבוד מלכותך עלינו במהרה בלא שום צורך לההתבוננות כלל. ודו״ק.
דָּוֶה היה ליבנו1 עַל הַר צִיּוֹן שֶׁנותר שָּׁמֵם לאחר החורבן2 עד אשר שׁוּעָלִים שדרכם להיות בחרבות3 הִלְּכוּ – דשו ובוססו4 בוֹ ורמסו אותו5: פ
1. רש״י בפס׳ יז.
2. ראה תרגום בפס׳ יז.
3. אבן עזרא.
4. ר״י קרא.
5. רי״ קרא. ובמדרש, וכבר היה רבן גמליאל ורבי אליעזר בן עזריה ור׳ יהושע ורבי עקיבא נכנסים לרומי ושמעו קול המונה של רומי מפוטליילוס עד מאה ועשרים מיל, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק, אמרו, עקיבא, אנו בוכים ואתה משחק?! אמר להם ואתם למה בכיתם? אמרו לו, לא נבכה, שהגוים עובדים עבודת כוכבים, משתחוים לעצביהם ויושבים בטח, ובית הדום רגלי אלהינו היה לשריפת אש ומדור לחית השדה, ולא נבכה?! אמר להם לכך אני משחק, אם כן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו. פעם אחרת עלו לירושלים, הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם, הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור׳ עקיבא משחק, אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק?! אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק (כאן) ״עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ״, אמר להם אף אני לכך אני משחק, הרי הוא אומר (ישעיה ח, ב) ״וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ״, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?! אלא מה אמר אוריה (ירמיה כו, יח) ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה״, ומה אמר זכריה (זכריה ח, ד) ״עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים״, וכתיב אח״כ (זכריה ח, ה) ״וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ״, אמר הקדוש ברוך הוא, הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימים דברי זכריה, ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה, ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה ולבסוף דברי זכריה עתידים להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו תתנחם ברגלי מבשר, מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהמקראות שלובותהכל
 
(יט) אַתָּ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְד֥וֹר וָדֽוֹרא׃
You, Hashem, shall dwell forever; Your throne for all generations.
א. לְד֥וֹר וָדֽוֹר =ש1 ומסורות-א,ל,ק-מ (כתיב מלא וי״ו ומלא וי״ו בשתי התיבות) וכן בדפוסים וקורן
• ל=<לְדֹ֥ר וָדֽוֹר> (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
• ק-מ!=<לְדֹ֥ר וָדֹֽר> (כתיב חסר וי״ו וחסר וי״ו)
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אַתְּ הוּא יְיָ לַעֲלַם בֵּית מוֹתְבָךְ בְּשְׁמֵי מְרוֹמָא כּוּרְסֵי יְקָרָךְ לְדָרֵי דָרַיָּא.
[יט] אַתָּה ה׳ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר – וְכִי יֵשׁ יְשִׁיבָה בְּלֹא כִּסֵּא, וְיֵשׁ מֶלֶךְ בְּלֹא מַטְרוֹנָה.
אנת יא רב אלת׳אבת אלי אלדהר, וכרסיך אלי גיל ואגיאל.
לעולם תשב – הקיים לעולם.
ואתה י״י – ידענו כי לעולם תשב.
Adonoy, You – We know that You will remain forever. And because that is so...
אתה י״י – אמ׳ הנביא רבונו של עולם אתה הוא ושנותיך לא יתמו (תהלים ק״ב:כ״ח), אתה י״י לעולם תשב וידך בכל משלה.
[ואתה י״י – ידעתי כי לעולם תשב.]⁠א
א. כן בכ״י פרמא 2203, ודפוס ברסלאו, והוא שאוב מרש״י. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר מסוף פסוק י״ח עד סוף הספר.
You, HaShem – I know that you remain forever – and if that is the case, then...
אתה י״י לעולם תשב – פתרונו: אם הר ציון שמם, אתה לעולם תשב.
But you, O HaShem, reign forever – Its explanation is that even if Mount Zion lies desolate, you, O HaShem, reign forever.
אתה – ידענו כי מלכותך לא תסור, ולדור ודור אתה יושב על כסא המלוכה.
You – We know that your reign will not pass away; forever you will sit on the throne of the kingdom.
אתה י״י לעולם תשב – זה הפלגות מליצה, כי סיים בנחמה בשוב בית שני, והקדים תת הודאה ושבח לי״י שהוא וכסאו לנצח נצחים. וכבר פירש המאיר לארץ זה הפסוק.
כי אתה ה׳ לעולם תשב כי הוא כסאך לדור ודור.
אתה ה׳. בפרושי רש״י כתוב ואתה בוא״ו וטעו בין פסוק זה ובין פסוק של תילים סימן ק״ב הדומה לו וכן במסורת אתה ב׳ ג׳ ריש פסוק וסימן אתה ה׳ תשמרם אתה ה׳ לא תכלא רחמיך ואחד באיכה ה׳ לעולם תשב ועיין עוד מ״ש בתילים ק״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(יט) אתה ה׳ וגו׳ – גם אם בני אדם אינם שמים הדבר על לבם, אתה הבטחתנו שתשוב אלינו, ובודאי מקיים דבריו כי לעולם הויתך, רק למה תאחר אמתת דבריך?
לעולם תשב כסאך וגו׳ – וכי יש ישיבה בלא כסא ומלך בלא מטרוניתא [אלא כשם שישיבתך לעולם כך כסאך לעולם]⁠1 (שם).
1. הוספנו במוסגר לבאור הכונה, והוא משום דקשה ליה הלשון אתה ה׳ לעולם תשב, מאי קמ״ל, פשיטא הוא, לכן אמר, שהכונה היא וכי יש ישיבה בלא כסא אלא בא לרמז סמוכים, כשם שאתה לעולם תשב כך ראוי שכסאך יהיה לדור ודור, והוא כנוי לירושלים, וכמש״כ (ירמיהו ג׳) ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה׳, שכמו שא״א לישיבה בלא כסא, כך א״א כביכול להקב״ה להשרות שכינתו בלא ירושלים ובלא ישראל, והסביר זה במשל ישיבה וכסא ומלך ומטרוניתא.
ואמר ירמיה הנביא, ריבונו של עולם, אתה הוא ושנותיך לא יתמו1, אַתָּה יְהוָה ידענו כי2 לְעוֹלָם תֵּשֵׁב בשמי מרומים3, והגם שהר ציון שמם4, כִּסְאֲךָ – כסא מלכותך לא יסור5 לְדוֹר וָדוֹר, וידך בַּכֹּל מָשָׁלָה6:
1. תהלים קב, כח, לקח טוב.
2. רש״י.
3. תרגום.
4. ר״א קרא.
5. אבן עזרא.
6. תהלים קג, יט, לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כ) לָ֤מָּה לָנֶ֙צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים׃
Why do You forget us for eternity, forsake us for so long?⁠1
1. so long | לְאֹרֶךְ יָמִים – Literally: "for length of days".
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
לָמָּה לְעַלְמִין תַּשְׁלִינָנָא תִּשְׁבְּקִינָנָא לְאוֹרִיכוּת יוֹמִין.
[כ] לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין אַרְבָּעָה דְבָרִים אָמַר יִרְמְיָה, מְאִיסָה, וּגְעִילָה, עֲזִיבָה, וּשְׁכִיחָה. מְאִיסָה וּגְעִילָה, דִּכְתִיב: הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ (ירמיהו י״ד:י״ט), וְהוּשַׁב עַל יְדֵי משֶׁה, דִּכְתִיב: לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְּעַלְתִּים (ויקרא כ״ו:מ״ד). עֲזִיבָה וּשְׁכִיחָה, דִּכְתִיב: לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים, וְהוּשַׁב עַל יְדֵי יְשַׁעְיָה, דִּכְתִיב: גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ (ישעיהו מ״ט:ט״ו).
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אַרְבָּעָה דְבָרִים אָמַר יִרְמְיָה, מְאִיסָה, וּקְצִיפָה, עֲזִיבָה, וּשְׁכִיחָה. מְאִיסָה הוּשַׁב עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּכְתִיב: כֹּה אָמַר ה׳ אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְּמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם ה׳ (ירמיהו ל״א:ל״ו). קְצִיפָה, הוּשַׁב עַל יְדֵי יְשַׁעְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף (ישעיהו נ״ז:ט״ז).
לא תגעלנא כאלמנסי אלי אלג׳איה, ולא תתרכנא אלי טול אלזמאן.
למה – אל תשימנו כנשכחים לנצח ואל תעזבינו לאורך ימים (ודרך רבינו לתרגם למה ׳לא׳ או ׳אל׳ ראה בראשית מז טו ובהערה שם).
והואיל וכן, למה לנצח תשכחנו – הלא נשבעת לנו בך. כשם שאתה קיים, כך שבועתך קיימת.
Why [then O Eternal] do You forget us – Have You not sworn to us Yourself that just as You exist, so does Your oath exist?
למה לנצח תשכחנו – הלא אתה מלכו של עולם ואין זולתך אלהים ואין מבלעדיך מושיע למה הארכת עלינו הגלות.
[והואיל וכן: למה לנצח תשכחנו – הלא נשבעת לנו בך, וכשם שאתה קיים, כך שבועתך קיימת.]⁠א
א. כן בכ״י פרמא 2203, ודפוס ברסלאו, והוא שאוב מרש״י. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר מסוף פסוק י״ח עד סוף הספר.
Why do you eternally forget us? Have you not sworn to us by yourself, and just as you are enduring, so your oath is enduring?
(כ-כא) למה לנצח תשכחנו וגו׳ השיבנו י״י אליך ונשובה – בנוהג שבעולם: עבד מרד ברבו ורבו מייסרו והעבד מתחרט בו, ורבו מקבלו. ואתה: למה לנצח תשכחנו {וגו׳} השיבנו י״י אליך ונשובה – מאחר שאנו רוצים לשוב, קבלינו בתשובה.
חדש ימינו כקדם – כימים שהיו ישראל שרויים על אדמתם והיתה ירושלם יושבת שליוה ועריה סביבותיה.
אתה י״י לעולם תשב – אם היתה ירושלם כסאך שלמטה עד שלא חרבה, אתה לעולם תשב כסאך לדור ודור.
השיבנו י״י אליך חדש ימינו כקדםא – כאותן הימים שבחרת בירושלם לכסא לך, כעניין שנאמר: זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איויתיה (תהלים קל״ב:י״ד), ובנה בית זבול לך מכון לשבתך עולמים (מלכים א ח׳:י״ג).
(סיום) ב
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר ״חדש ימינו כקדם״.
ב. בכ״י מינכן 5 מופיע כאן סיום: ״חזק. את אלהי אברכה, שסיימתי איכה.⁠״ בכ״י פראג יש סיום חילופי: ״סליקו להו פירושי איכה. מלך במלוכה, השב המלוכה, ברגלים דרוכה.⁠״
(20-21) Why do you completely forget us, etc. Restore us to yourself, O HaShem, that we may be restored – It is customary in the world for a servant who rebels against his master, and his master punishes him, that the servant feels remorse and his master accepts him. But you, why do you completely forget us? Restore us to yourself that we may be restored – After we desire to repent, receive us in repentance.
renew our days as of old – like the days when Israel were living on their own land, and Jerusalem and her surrounding cities lived securely.
Restore us to yourself, O HaShem, that we may be restored – If Jerusalem was your throne below before it was destroyed, renew our days as of old – like those days when you chose Jerusalem for your throne. As it was said This is my resting place forever; here I will reside, for I have desired it (Psalms 132:14); and I have built for you an exalted house, a place for you to dwell forever (I Kings 8:13). Thus it is.
למה – בעבור שאתה עומד לנצח, למה תשכחנו סלה.
Why – Because you remain forever, why do you forget us? Selah.
לאורך ימים – פחות מנצח, ולכן זה כאלו אמר: או אף לאורך ימים.
וטעם הבטחון כי למה לנצח תשכחינו תעזבנו לאורך ימים שהרי אין שכחה לפני כסא כבודך וכמו שאמר הכתוב (תהלים ע״ז) הלעולמים יזנח ה׳. ואם לפי חטאתינו תעזבנו לאורך ימים.
לנצח – לזמן ארוך ביותר כמו בכל מקום שמשתמש בתיבה זו בדברו על האדם.
תשכחנו תעזבנו – וכנגד זה הושב ע״י ישעיהו (מ״ט) גם אלה תשכחנה [ולא יקרא לך עוד עזובה]⁠1 (שם).
1. נראה דהוא ע״ד הדרשה במ״ר פרשה א׳ פסוק א׳ אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה בא ישעיהו ורפאן לכולן, וחשיב שם מעין הלשונות של ירמיהו שלקללה, באותן הלשונות עצמן שמש ישעיהו לברכה, [והובא לפנינו בפרשה א׳ בתחלת כל פסוק יעו״ש]. וה״נ הכונה כן.
וע״ד הדרש יש לפרש המשך הכתובים ע״פ מ״ש בסוף מכות כ״ד ב׳ שכשראו חכמים שועל יוצא מבית קה״ק היה ר׳ עקיבא מצחק והראה להם בראיות שמזה גופא מוכח אמתת הגאולה ובנין בית המקדש יעו״ש, וזהו שאמר הכתוב כאן על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, וא״כ מזה מבואר אשר אתה ה׳ לעולם תשב כסאך לדור ודור, אך למה לנצח תשכחנו, כלומר למה תעזבנו לאורך ימים, אלא מהר הדבר להשיבנו אליך ולחדש ימינו כקדם.
והלא נשבעת לנו בך, שכשם שאתה קיים כך שבועתך קיימת1, לָמָּה אם כן עד2 לָנֶצַח שהיא תקופת המשיח3 תִּשְׁכָּחֵנוּ? הרי בנוהג שבעולם עבד שמרד ברבו ורבו מייסרו והעבד מתחרט בו, רבו מקבלו, ומאחר שאנחנו רוצים לשוב אליך למה4 תַּעַזְבֵנוּ ותמתין עד שנהיה אנחנו המתחילים בתשובה ומשכך תעזבנו5 לְאֹרֶךְ יָמִים? אלא עשה הפוך והיה אתה המתחיל להשיבנו6:
1. רש״י.
2. פלגי מים.
3. פלגי מים.
4. ר״י קרא.
5. פלגי מים.
6. פלגי מים.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כא) הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ [וְֽנָשׁ֔וּבָה] (ונשוב) חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃
Return us, Hashem, to You, and we will return.⁠1 Renew our days as old.
1. and we will return | וְנָשׁוּבָה – The verse might refer to both a physical return to the land and a spiritual returning to God (Lekach Tov). See also Hoil Moshe who notes that the extra "ה" at the end of the read form of the word changes it from a regular imperfect verb into a cohortative, generally an expression of a desire or a wish that something occur: "let us return" or: "that we may return".
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אָתֵיב יְיָ יָתָנָא לְוָתָךְ וְנִיתּוּב בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימְתָּא תְּחַדֵּת יוֹמָנָא לְטָב כִּזְמַן יוֹמַיָּא טָבַיָּא דַהֲווֹ מִלְקַדְמִין.
[כא] הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁלְךָ הוּא הֲשִׁיבֵנוּ. אָמַר לָהֶם שֶׁלָּכֶם הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג׳:ז׳), נְאֻם ה׳, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁלְךָ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ (תהלים פ״ה:ה׳), לְכָךְ נֶאֱמַר: הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה. חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם, כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן (בראשית ג׳:כ״ד).
דָּבָר אַחֵר: חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם – כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְעָרְבָה לַה׳ מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת (מלאכי ג׳:ד׳), כִּימֵי עוֹלָם, זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב: וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם משֶׁה עַמּוֹ (ישעיהו ס״ג:י״א). וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיוֹת, כִּשְׁנוֹת שְׁלֹמֹה. רַבִּי אוֹמֵר: כִּימֵי עוֹלָם, כִּימֵי נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי (ישעיהו נ״ד:ט׳). וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת, כִּשְׁנוֹת הֶבֶל, שֶׁלֹא הָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עֲדַיִן בָּעוֹלָם.
השיבנו ה׳ אליך ונשובה – עתיד הקב״ה להפוך תשעה באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות הוא בעצמו את ירושלים ולקבץ גליות. שנאמר בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס.
אלהם רדנא אליך פנרגע, וגדד אייאמנא כאלקדימה.
(כא-כב) כי אם מאֺס מאסתנו – בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות קצף עד מאד כאשר קצפת.
השיבנו י״י – מפני שמסיים בדברי תוכחה הוזקק לכפול מקרא שלפניו פעם אחרת, וכן ישעיה, ותרי עשר, וקהלת.
(21-22) For although You may have considered us contemptible – Although we have sinned, [nonetheless] You should not have been angered as much as You have been.
Adonoy return us – Because he concludes with words of reproof, he had to repeat the preceding verse again,⁠1 and so did Yeshayahu, Trei Osor, and Koheles.
1. In order to end on a note of consolation.
השיבנו י״י אליך ונשובה – בירושלם עיר קדשך כבתחילה.
ונשובה – ונשוב כתי׳ כלומר תתן לנו לב ונשובה אל מצותיך ונשוב לקדמותינו.
חדש ימינו כקדם – כימי עולם וכשנים קדמוניות (מלאכי ג׳:ד׳) כי הכל ידך ואין מי מעכב.
[השיבנו י״י אליך ונשובה – מפני שמסיים בדברי תוכיחה הוזקק לכפול מקרא שלפניו, וכן קהלת וישעיה ותרי עשר.]⁠א
א. כן בכ״י פרמא 2203, ודפוס ברסלאו, והוא שאוב מרש״י. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר מסוף פסוק י״ח עד סוף הספר.
Restore us to you, HaShem, that we may be restored – Since it concludes with words of rebuke, one is obliged to repeat the previous verse [ie. verse 21], as in Ecclesiastes, Isaiah, and the Twelve (minor prophets).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 20]

השיבנו – לעיר משכן שמך, ונשובה לעובדך כימי קדם.
Restore us to the city that is the dwelling place of your name, and we will return to serve you as in the days of old.
השיבנו י״י אליך – כי הוא הפועל הראש לכל דבר.
הנה לסוף השיבנו ה׳ אליך ונשובה כמו שאמר בסוף התוכחות (דברים ל׳) ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ומל ה׳ אלהיך ואמר (דברים ל׳) ואתה תשוב ושמעת וכו׳ כי ישוב לה׳ לשוש עליך לטוב.
ונשוב. ונשובה ק׳ והוא״ו בגעיא.
ונשובה – בה״א נוספת בסוף התיבה להוראת תאוה ורצון; אנו מתאוים שתשיבנו אליך ואז נשוב גם אנו לעבודתך בכל לב.
השיבנו וגו׳ – אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, בידך היא, השיבנו, אמר להם, הקב״ה בידכם היא, שנאמר (מלאכי ג׳) שובו אלי ואשובה אליכם נאום ה׳, אמרה לפניו, רבש״ע, בידך היא, שנאמר (תהלים פ״ד) שובנו אלהי ישענו, לכך נאמר השיבנו ה׳ אליך ונשובה1 (שם).
חדש ימינו כקדם – מהו כקדם – כאדם הראשון דכתיב ביה וישכן מקדם לגן עדן.⁠2 דבר אחר כקדם – כמו שנאמר כימי עולם וכשנים קדמוניות, כשנות שלמה.⁠3 רבי אומר כשנות הבל שלא היתה עדיין ע״ז בעולם4 (שם).
1. ר״ל לפי שמצינו שתשובת ישראל היא בידם וביד הקב״ה, כלומר שצריך סיוע משני הצדדים, וע״ד שאמרו (יומא ל״ט.) הבא לטהר מסייעין אותו, לכך נאמר השיבנו ה׳ אליך ונשובה, דלכאורה מכיון שאומרים השיבנו הרי הם שבים וסמוכים זה אצל זה ומה זה שוב ונשובה, אלא מפני שצריך סיוע משני הצדדים, ולכן אומרים השיבנו, מצדך, ונשובה, מצדנו.
2. מדייק הלשון כקדם, דלפי פשוטו הול״ל כמקדם או כימי קדם, לכן דריש דקדם הוא שם דבר, ודריש כאדה״ר בעת דכתיב ביה וישכן מקדם לגן עדן שאז היה נקי מכל חטא.
3. שכבוד ה׳ מלא את הבית, ויהודה וישראל רבים כחול על שפת הים ואיש תחת גפנו ותאנתו.
4. יש לפרש הכונה שהבל הביא קרבן להקב״ה אך מרגש אהבה והתקרבות להקב״ה ולא בשביל חטא, יען כי עוד לא היה עבודת כוכבים בעולם ולא היה לו על מה להביא, כי כנודע אך בימי אנוש החלו לטעות אחר עבודת כוכבים.
קודם הֲשִׁיבֵנוּ אתה יְהוָה | אֵלֶיךָ לעיר משכן שמך1, וְאז נָשׁוּבָה (ונשוב כתיב) אנחנו אליך; חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם – כימים שהיו ישראל שרויים על אדמתם והיתה ירושלים יושבת בשלוה ועריה סביבותיה2, והשב אותנו בדרך שהשבת אותנו כימי קדם, בצאת ישראל ממצרים שהיית אתה המתחיל3, וגם אנחנו נעבדך כימי קדם4, ובנה בית זבול לך מכון לשבתך עולמים5, כי הכל בידך ואין מי שיעכב בעדך6:
1. אבן עזרא.
2. ר״י קרא.
3. פלגי מים.
4. אבן עזרא.
5. ר״י קרא.
6. לקח טוב. ובמדרש, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע בידך היא, השיבנו, אמר להם הקב״ה בידכם היא, שנאמר (מלאכי ג, ז) ״שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם״, אמרה לפניו, רבש״ע בידך היא שנאמר (תהלים פה, ה) ״שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ״, לכך נאמר (כאן) ״הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם״, מדרש רבה. ועוד במדרש, עתיד הקב״ה להפוך תשעה באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים, ולבנות הוא בעצמו את ירושלים ולקבץ גלויות, שנאמר (תהלים קמז, ב) ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְהוָה נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס״, ילקוט שמעוני.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כב) כִּ֚י אִם⁠־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד⁠־מְאֹֽד׃
For, indeed, You have utterly rejected us;⁠1 You have been greatly incensed at us!
1. For indeed... rejected us | כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ – The phrase "כִּי אִם" has many possible connotations, including "for if ", "for though", "except/unless", "rather", or: "indeed", leading to multiple translation options. See Ibn Kaspi that here it is equivalent to "surely" and see similar usage in Shofetim 15:7 and Shemuel I 21:6. Alternatively, the verse continues the previous sentence: "Return us... even though You have utterly rejected us...⁠" (R"Y Kara), or more negatively: "unless You have rejected us...⁠" (several modern translations). Cf. Ibn Ezra and Hoil Moshe who suggest: "For even if You have utterly rejected us, You have [already] been greatly incensed [more than we deserve].⁠" Finally, Shadal suggests that the sentence is a rhetorical question, "For is it possible that You have utterly rejected us?!⁠"
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם אֱלָהֵן מִיקָץ תֵּיקוּץ בָּנָא רְגִיזְתָּא עֲלָנָא עַד לַחֲדָא.
[כב] כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְֹאד – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אִם מְאִיסָה הִיא לֵית סְבָר, וְאִם קְצִיפָה הִיא, אִית סְבָר, דְּכָל מַאן דְּכָעֵיס סוֹפֵיהּ לְאִיתְרַצְּיָא.
ועלי אן אלזהד אלד׳י זהדת פינא, אנמא הו אנך סכ׳טת עלינא גדא.
כי אם – מפני שהמאיסה שמאסתנו אינה אלא מפני שקצפת עלינו מאד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 21]

כי אם מאוס מאסתנו – אעפ״כ שמאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד – על דם נקי ששפכנו עד מאד על שהרבינו להכעיס עד מאד, אעפ״כ השיבנו י״י אליך ונשובה חדש ימינו כקדם (איכה ה׳:כ״א) אמר ר׳ חלבו עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראהו באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה י״י קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ״ה:ט׳) והקב״ה עתיד לבנות חרבות ירושלם כענין שנאמר אני י״י בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה וגו׳ (יחזקאל ל״ו:ל״ו). ונזכה לראות מלכות משיח בן דוד במהרה בימינו ונאמר אמן.
נשלם פירוש איכה.
(סיום) אתה תקום תרחם ציון (תהלים ק״ב:י״ד), ותקבץ נדחי ישראל כבראשון, ויזבחו לך שם תודה, זבחי שלמים וגם זבחי נדבה.
תנו רבנן כשנחרב בית המקדש ערב ט׳ באב היה ומוצאי שביעית היה ומשמרת יהויריב היתה והלוים עומדין על הדוכן ואומרים שירה ומה שירה היו אומרים וישב עליהם את (עונם) [אונם] (תהלים צ״ד:כ״ג) ולא הספיקו לומר יצמיתם עד שבאו עליהם שונאים וכבשום ושירה זו היא של יום חמישי אלא שנפל בפיהם ביום ראשון כדי לגלגל רעה בדבר רעה לפיכך משנכנס אב ממעטין בשמחה ותנן כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט׳ באב אסור באכילה ושתייה ברחיצה בנעילת הסנדל בתשמיש המיטה ותנן ערב ט׳ באב לא יאכל ב׳ תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ואמר רבי יהודה בסעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה אסור מקום שנהגו לעשות מלאכה בט׳ באב עושין ושלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין וחכמים אומרים כל העושה מלאכה בט׳ באב אין זוכה לראות בנחמת ציון שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיהו ס״ו:י׳) אמר ר׳ חלבו עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם וכל אחד מראה באצבעו ואומ׳ הנה אלהינו זה (ישעיהו כ״ה:ט׳) והקב״ה עתיד לבנות חרבות ירושלם שנאמר אני י״י בניתי הנהרסות (יחזקאל ל״ו:ל״ו) נזכה לראות מלכות משיח בן דוד במהרה בימינו ונאמר אמן ואמן סלה ועד.
[כי אם מאוס מאסתנו – בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות לנו קצף אשר קצפת.]⁠א
א. כן בכ״י פרמא 2203, ודפוס ברסלאו, והוא שאוב מרש״י. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר מסוף פסוק י״ח עד סוף הספר.
unless you have utterly rejected us because we have sinned. It was not for you to increase the anger against us with which you were wrathful.
כי – השיבנו מהרה, אלא אם מאסתנו קצפת עלינו קצף גדול.
והישר בעיני להיותו כן: כי הנה אם מאס מאסתנוא בעונינו כבר קצפת עלינו יותר מדיי.
(סיום) והוא ברחמיו ירחם האמללים וינחם האבלים, ויעמד השר מיכאל, להליץ טוב על ישראל, ובא לציון גואל.
נשלם פירוש זאת המגילה שבח לשוכן מעלה.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40, וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876 הושמט ע״י הדומות: ״קצפת עלינו קצף גדול... מאס מאסתנו״.
For – Restore us – quickly. But if you have rejected us already because of our sins, you are very angry with us. But in my opinion, its true meaning is that if you have rejected us because of our sins, you were already more angry with us than was necessary.
(Conclusion) But as for him, in his mercy he will have compassion on us, and all the wretched, and he will comfort the mourners. He will appoint his prince, Michael1, to negotiate good things for Israel, and he will come as redeemer to Zion.
The end of the scroll of Lamentations.
1. Michael is the angelic guardian of Israel. See Daniel 10:13, 21.
כי אם מאוס מאסתנו וכ׳ – ידוע ליודעי העברי כי מלת אם אינה תמיד על דרך המונחת בהקש תנאי, רק לקיים הדבר, ונכון שזאת כמו כן. ואם נכון עם זה יחד שכיון לעשות בכאן היקש תנאי מתדבק, והיה הקודם כי אם מאוס מאסתנו, והנמשך קצפת עלינו עד מאד – כלומר, כי אם מאסתנו, הנה רב שבענו בוז1 וקצף מאתך, וכבר נפרענו מן החוב ודי לנו בזה. והנה לפי זה יהיה זה הסיום נחמה ואין צריך למנהגינו, לחזור השיבנו (איכה ה׳:כ״א), ואם הוא טוב בעבור ההמון.
ואל תפלא אם אמרתי כי כיון המחבר שתי כונות, כי אין זה בכל מקום, אבל במקום מה לא כיוון המחבר רק כונה אחת, ומי שייחס שם שתים או יותר, הנה מכוון בם כונת לא כיון אמרם. אבל יש ויש מקומות בתורה ובשאר ספרי הנביאים שכיון המחבר כונות רבות ארבעה וחמשה ויותר, ועל זה המין אמרו רבותינו ז״ל השלמים: שבעים פנים יש לתורה, בעבור היותו סך חשבון גדול. והעד: בשבעים נפש (דברים י׳:כ״ב), וכן שבעים ושבעה (בראשית ד׳:כ״ד), וביאור כלל זה העניין יקר מאד, והכל אוצר י״י יבא.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קכ״ג:ג׳.
כי אם – יראה וא״ת אם אין שכחה יש מיאוס והמיאוס יגרם העזיבה לעד. זה א״א כי אם מאוס מאסתנו כבר קצפת עלינו עד מאד – כלומר יותר מדאי וחוץ מן השטה וזה כי עברת כמו שגזרת עלינו בפרשת הברית (ויקרא כ״ו) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלהיהם. וא״כ אינך רשאי לעשות ולעבור ולזה הבטחון שריר וקיים: אמנם זאת ההבטחה כתב משה רבינו ע״ה מקום שזכרנו. וגם בפרשת כי תוליד בנים (דברים ד׳) בהיתר הספקות אשר ישיבו האומות ויצר הרע מטעם האריכות הזה המופלג מן הגלות. גם ארך אפו אשר לו כנגד הקמים עליו כמו שאמר במקומו והן הבטחות שאין עליהם להרהר. ושירת האזינו הוא החוט המשולש כמו שאמר הרמב״ן ז״ל.
מאס. עיין מ״ש בישעיה סי׳ ז׳.
כי אם – שד״ל תרגמו – וכי אפשר שתמאסנו ותקצוף עלינו כ״כ! ויש ג״כ לפותרו כנהוג – גם אם הרשענו עד שהוכרחת למאוס בנו, הלא קצפת עלינו עד מאד, ודי בזה לכפרת עונינו, ומעתה השיבנו אליך.
כי אם מאס וגו׳ – כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו, א״ר שמעון בן לקיש, אם מאיסה היא אין תקוה, ואם קצף הוא יש תקוה, שכל מי שכועס סופו להתרצות1 (שם).
כי אם מאס וגו׳ – מצינו לנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהם בדברי נחמות, והכתיב כי אם מאס מאסתנו וגו׳ – השיבנו – תחת כי מאוס מאסתנו2 [ירושלמי ברכות פ״ה ה״א].
1. טעם דרשה זאת נראה, משום דיש שתי סבות למאס באיש. א) אם האיש הוא בעל תכונות רעות מטבעו שאי אפשר לבחר בו כי אם למאסו. ב) אם האיש עשה דברים כאלה נגד רעהו המעלה קצפו ומבאיש ריחו בעיניו. אך יש הבדל בין שתי הסבות האלה, הראשונה היא טבעית וקיימת ולכן גם המאיסה היא קיימת, אך השניה היא עראית ועוברת ובסור הקצף תסור גם המאיסה עמו. וזהו שאמר אחרי שהמאיסה כאן היא ע״י קצף ולכן יש תקוה [ע״י התשובה], שכל מי שכועס סופו להתרצות. וכפי הנראה כיון לדרשה זאת גם רבינו יונה (ברכות פ״ה) ד״ה רבנן עבדו [בפירושו להירושלמי דבדרשה הסמוכה] וז״ל, וכן מאי דכתיב כי מאס מאסתנו אינה תוכחה, שכך רצונו לומר, וכי מאוס מאסתנו [והלא] קצפת עלינו, כלומר לא היתה השנאה כ״כ [טבעית] שלא תשוב אלינו ותמאס אותנו כמו הדבר המאוס שאין אדם רוצה בו כלל, אלא קצפת עלינו ומי שקוצף חוזר ומתרצה עכ״ל, ובזה הדרשה מבוארת. ועיין מש״כ עוד בזה בדרשה הבאה.
2. יש לפרש הכונה ע״פ המבואר באות הקודם דמאיסה הבאה מסבת קצף סופה לעבור בסור הקצף, ולא כמו מאיסה הבאה בטבע שהיא עומדת וקיימת, וזהו שאמר כאן דכונת המשך לשון הפסוק, השיבנו וגו׳ וחדש ימינו, תחת כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו, ור״ל אף כי אם מאוס מאסתנו אך הן המאיסה באה מסבת כי קצפת עלינו, ולא בטבע, והקצף הלא יעבור, ולפי״ז אין פסוק זה סיום בדבר רע, אלא הוא רק הוכחה לתקות ההשבה ונחמה.
ובעל פני משה פירש כונת הירושלמי בתירוצו זה, דאחר פסוק זה דכי אם מאוס וגו׳ חזר וכפל הפסוק השיבנו. אבל זה תימא, שהרי הכפל הזה הוא רק ממנהגנו אנו ולא מדברי הנביא, והוא באמת חתם בהפסוק כי אם מאס. ולבד זה פירושו נסתר מדברי הירושלמי עצמו קודם לזה דפריך והלא ישעיהו חתם דבריו בפסוק והיו דראון לכל בשר, ומשני ההוא בעובדי כוכבים כתיב, ולפי דברי הפני משה קשה למה ליה לתרץ כן והלא גם שם כופלין הפסוק הקודם לו והיה מדי חודש בחדשו, אלא ודאי דממנהג הכפל אין כל ראיה לסדר דברי הנביא, ולכן הוכרח הירושלמי לישוב נאמן פה ושם. וע״ע בבאור ספר חרדים לירושלמי.
כִּי הנה1 אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ בעווננו, כבר2 קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד – יותר מידי3, ובזה עברת על מה שהבטחת לא למאוס בנו4:
הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה | אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה (ונשוב כתיב) חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם, והוא ברחמיו ירחם האומללים, וינחם האבלים, ויעמיד השר מיכאל להליץ טוב על ישראל, ובא לציון גואל5:
1. אבן עזרא.
2. אבן עזרא.
3. אבן עזרא.
4. כמו שכתוב (ויקרא כו, מד) ״וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם״, עקדת יצחק.
5. אבן עזרא. ובמדרש, א״ר שמעון בן לקיש, אם מאיסה היא אין תקוה, ואם קצף הוא יש תקוה, שכל מי שכועס סופו להתרצות, מדרש רבה. ועוד במדרש אמר ר׳ חלבו... והקב״ה עתיד לבנות חרבות ירושלים, כענין שנאמר (יחזקאל לו, לו) ״כִּי אֲנִי יְהוָה בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי״, ונזכה לראות מלכות משיח בן דוד במהרה בימינו ונאמר אמן, לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳אבן עזראר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144