(הקדמה) ספר חבקוק והוא נבואה אחת מדובקת מתחילת הספר עד סופו: ויש בה ט׳ פרשיות. הא׳ המשא אשר חזה (חבקוק א׳:א׳): הב׳ על משמרתי אעמודה (חבקוק ב׳:א׳): הג׳ הוי בוצע בצע (חבקוק ב׳:ט׳): הד׳ הוי בונה עיר בדמים (חבקוק ב׳:י״ב): הה׳ הוי משקה רעהו (חבקוק ב׳:ט״ו): הששית מה הועיל פסל (חבקוק ב׳:י״ח): השביעית הוי אומר לעץ (חבקוק ב׳:י״ט): השמינית תפלה לחבקוק (חבקוק ג׳:א׳): התשיעית הבנהרים חרה ה׳ (חבקוק ג׳:ח׳): וראיתי לשאול בה ששת השאלות:

השאלה הראשונה מה ראה חבקוק להתרעם מה שיעשה נבוכד נצר בירושלים הלא ידע אם לא שמע כי בחטאת ישראל ויהודה בא חורבנה והנביאים ניבאו על זה בשווקים וברחובות ואיך אם כן חשב שהיה ישראל צדיק ושהיה עוות הדין חורבנו כמו שאמר כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל ואיך קרא את ישראל צדיק עם כל רשעותו ואם הוא היה בדור מנשה כמו שאמרו חז״ל איך חשבו לצדיק, והנה ירמיהו אמר בפירוש בספור החורבן (מלכים ב כד, ג) אך על פי ה׳ היתה ביהודה להסיר מעל פניו בחטאת מנשה בכל אשר עשה וגם דם הנקי אשר שפך וימלא ירושלם דם ולא אבה ה׳ לסלוח ואיך לא ידע זה נביא ה׳ ועומד בסודו, כל שכן שחבקוק עצמו אמר ה׳ למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו והנה אם כן הודה שהיה נבוכדנצר שבט אפו של הקדוש ברוך הוא בחטאת יהודה וזה היה מספיק לו בתשובת תלונתו:

השאלה השנית למה לא השיבו השם על תוכחתו סבת החורבן ורעת ישראל והיה לו לומר חטא ישראל וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישפכו דם נקי וגלוי עריות ושאר הרעות אשר עשו שבעבורם נתחייבו בחרבן ובגלות, והנה משה אדונינו על שאלת על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת השיב בביאור הסבה באומרו על אשר עזבו את ברית ה׳ אלהי אבותם וילכו וגו׳ ויחר אף ה׳ בארץ ההיא וגומר ויתשם ה׳ מעל אדמתם וגומר ולמה לא השיב השם כזה לחבקוק ובפרט בהיות הדבר מבואר בעצמו ונכון הדבר מעם האלהים, גם יקשה אם שאל על גאולת בבל למה לא הודיעו השם שלשבעים שנה יפקוד אותם כמו שאמר לירמיהו:

השאלה השלישית באומרו עד אנה ה׳ שועתי, וזה כי מאמר עד אנה לא יבוא כ״א על העתיד כמו עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי עד אנה ה׳ תשכחני נצח עד אנה תסתיר פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי עד אנה ירום אויבי עלי ואיך יסכים א״כ עם מאמר עד אנה ה׳ מלת שועתי שהוא מהעבר:

השאלה הרביעית באומרו כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו כי עוד חזון למועד, כי אם היה כי עוד חזון למועד נאמר על פקודת בבל לע׳ שנה כדברי המפרשים יקשה עליהם מאד מה שאמרתי רוצה לומר למה לא ביאר לו המועד ההוא שהוא לשבעים שנה כמו שביארו לירמיהו ואמר כתב חזון ובאר על הלוחות ולא אמר לו כלום מעיקר הדבר ואיה אם כן הביאור שיעדו בו, ועוד מה יהיה ענין אומרו כי עוד חזון אחרי שכבר אמר כי עוד חזון שמפשט זה הכתוב יראה שהיו שני חזיונות ולכן אמר בראשון כתב חזון ועל השני אמר כי עוד חזון:

השאלה החמישית באומרו אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר, כי המאמר הזה קשה בפירושו מאד לפי שאם אמת היה הדבר שאמרו על גלות בבל שהיה לע׳ שנה איך יאמר עליו אם יתמהמה חכה לו כי באמת לא יתמהמה אבל מהרה חושה יבא עתו, ואם לפי שהמאמר הזה קשיא רישיה אסיפיה לפי שבאומרו אם יתמהמה חכה לו יורה שתתעכב ביאתו מאד ובאומרו כי בא יבוא לא יאמר מורה בהפך שלא יאחר ולא יתמהמה אבל יבוא במהרה ואם כן ראשו סותר לסופו:

השאלה הששית באומרו הנה עופלה לא ישרה נפשו וצדיק באמונתו יחיה, שלא ידענו על מי אמר הנה עופלה ומה ענין עופלה כי אם נפרשהו מלשון זדון כמו ויעפילו לעלות אל ראש ההר (במדבר יד, מד) יקשה איך נקראת כן בת ציון בדברי מיכה שאמר (מיכה ד, ח) ואתה מגדל עדר עופל בת ציון, ואם נפרשהו על החוזק יקשה אומרו לא ישרה נפשו בו וגם סוף הפסוק לא יסכים אליו שאמר וצדיק באמונתו יחיה:

והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולן:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא אצלי להודיע התרעומת שעשה חבקוק הנביא לפני השם יתברך מפני הצלחת נבוכד נצר מלך בבל שהיה מצליח במלחמותיו שעשה בירושלם ובארץ יהודה ובשאר המלכיות הרבות שהיה כובש כרצונו, כי כאשר הראהו השם בנבואתו כל מה שהיה עתיד לעשות נבוכד נאצר להחריב גוים לכבוש ממלכות התרעם הנביא על ההצלחה ההיא שהיה השם יתברך נותן לאותו רשע ולעמו בהיותו מיחס נצחונותיו והצלחותיו לכח אלוהו ובל יראה גאות ה׳ וכאילו עזב ה׳ את הארץ ואינו משגיח עליה ולכן כל מאן דאלים גבר ואין דין ואין דיין, ועל זה השיבו כשם שנבוכד נצר קרוב יומו לבוא ופתע יקומו עליו הפרסיים שיחריבו ביתו ומלכותו וזרעו וידע עם זה שאז יהיה עת הפקודה לישראל לפי שפקודת גלות בבל היתה סמוכה למפלתו, ואגב גררא הודיעו עוד לדעתו שלא יהיה אז קץ הימים ואחרית הזעם כולו כי אם אחרי כן ימים רבים לפי שילכו בגלות אחרת ולקץ הימים יגאל השם יתברך את עמו, וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:

(א) המשא אשר חזה וגומר עד כי הנני מקים את הכשדים: הנביא הזה חבקוק לא ידענו דורו ולא משפחתו ולבד מצאנו בסדר עולם שניבא בימי מנשה, האמנם יוסף בן גוריון בספרו הנס אשר נעשה לדניאל כשהשליכו אותו בבור האריות שביום ההוא עת אשר הורד דניאל אל בור האריות חבקוק הנביא היה בארץ יהודה בא מקצירו לפנות ערב עת בא השמש ויכרה כרה לקוצרים והוא נושא את ארוחתם בידו לפניהם לאכול, והנה דבר ה׳ אליו לאמר הולך את הארוחה הזאת אל עבדי דניאל בארץ כשדים אל בור האריות אשר הורידוהו שם ויאמר אהה אלהי ומי יוליכני שמה ורחוק ממני הדרך והנה מלאך נשאו בציצת ראשו והארוחה בידו ויניחהו אל תוך הבור אל דניאל ויאכל וישת עמו וישאהו המלאך וישיבהו אל מקומו אשר נשאו משם בטרם כלו הקוצרים לאכול. אבל זה הוא קשה מאד להאמינו כפשוטו כ״א חבקוק היה בימי מנשה שמלך יותר מתשעים שנה קודם מלכות נבוכד נצר ודניאל הושלך לבור אחר שנשלמו שבעים שנה למלכות נבוכדנצר איך יתכן שהיה כל כך, כל שכן שבספר דניאל אשר שם סופר הנס כפי מה שהיה לא נזכר דבר מזה בהיותו נס יותר עצום משל האריות, גם שיהיה הנס העצום ההוא מבלי צורך רב וכן לא יעשה. סוף דבר שאנחנו לא נסמוך כ״א על מה שזכר הכתוב או העידו חז״ל לא בספרי הספורים כשיהיו רוחקים מן ההיקש. ונחזור לענין חבקוק ונאמר שחז״ל אמרו (זהר בשלח, כ״ד:) שהוא בן השונמית שהחיה אלישע הנביא כמו שיונה היה בן הצרפתית שהחיה אליהו כי שניהם ניבאו מכח השפעת רבותיהם, ומפני שאמר אלישע לאמו ביעדה על זה הבן למועד הזה כעת חיה את חובקת בן (מלכים ב ד, טז) נקרא חבקוק, וכבר בארתי בהקדמת זה הספר שמשא כפי דעת המפרשים נאמר לפי שהיו נושאים אותו התודעות מהשם יתברך וכן ת״י מטול נבואתא, וכתב רש״י מה שנשא וקבל ברוח הקדש, וביארתי שם שמאשר לא מצינו הלשון הזה משא בכל הנביאים ובקבוץ נבואותיהם הרבות כי אם על נבואה יחידה שנאמרה על אומה או איש מה כמו משא צור משא מצרים ומשא נינוה ידענו ששם משא יוחד לבדו למה שגזר השם שישא איש אחד או אומה מיוחדת מהעונש והרעה, ובעבור שחבקוק ניבא הנבואה הזאת על חרבן מלכות בבל באותו דרך שנחום ניבא על חרבן מלכות אשור לכן נאמר לשון משא.

האמנם ראוי שנדע שלא היתה תרעומת ותלונת חבקוק בכאן על חרבן יהודה וירושלם כי יודע היה שבפשעים היו ראוים לכך וכמ״ש ה׳ למשפט שמתו, אבל היתה תרעומתו על הצלחת נבוכד נצר בכל המלכיות שהיה כובש שהוא לרשעתו לא היה ראוי לכל כך מההצלחה והממשלה, הנה לא היה א״כ תלונתו בצדיק ורע לו בחושבו שהיה ישראל צדיק בדינו אבל היתה ברשע וטוב לו שהיה נבוכדנצר רשע מחלל כבוד אלהים ואיך יצליח, ומפני זה לא השיבו הקדוש ברוך הוא ברשעת ישראל ובספור פשעיהם לפי שלא היה דרושו בזה אבל הודיעו מפלת נבוכדנצר תשובת מה שהקשה מרשע וטוב לו. וכבר זכרו אחרוני המחברים שאין שתי התלונות מצדיק ורע לו רשע וטוב לו שוות בענינם כי תלונת רשע וטוב לו קשה מאד בראות כל אדם רשעת הרשע ועובד עבודה זרה שיגעו אליו טובות והצלחות ובפרט נצחון וממשלה על היותר טובים ממנו שבהכרח יאמרו בני אדם מדוע דרך רשעים צלחה, ועל זה אמר איוב (איוב ט, כב) אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג ארץ נתנה ביד רשע כלומר שהוא המושל על כל הארץ וגם על הנקיים, אבל תלונת צדיק ורע לו אינה כל כך קשה לפי שתמיד יחשוב כל אדם שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואולי חטא זה בסתר ונפרעים ממנו בגלוי, ולכן אמרו (משנה אבות ד׳:י׳) באמת אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מייסורי הצדיקים שבאומרם ואף לא רצו שאף בצדיקים שאין בהם תלונה כל כך לא נדע ענינם. ומפני זה כולו היתה תרעומת חבקוק על הצלחת נבוכד נצר הרשע שמלך בכפה ומשל על כל ממלכות הארץ וגם עיר ה׳ ומקדשו נפל בידו ואם חטא חטאה ירושלם היה ראוי שתהיה הפוכה כמו רגע כהמפכת סדום לא שימשול בם נבוכד נצר שהיה יותר רשע מהם. ועם מה שביארתי בזה הותרה השאלה הראשונה והב׳ שהעירותי בנבואה הזאת:

ונבא לפרש הכתובים מסכימים על זאת הכונה:

עד אנה ה׳ שועתי ולא תשמע אין הכוונה בשועתי אשוע ושאמר כאן עבר במקום עתיד כדברי המפרשים, אבל הכתוב מסורס כאלו אמר עד אנה ה׳ אצעק אליך חמס ר״ל החמס אשר עושה המעוול והחומס הזה ולא תושיע עד אנה אצעק כיון ששועתי ולא תשמע עד כה כי למה יפציר האדם במעשה מה אם כבר נסה פעמים רבות לעשותו ולא הועיל ולכן אמר עד אנה ה׳ כיון ששועתי כל הזמן שעבר אצעק עוד אליך חמס כיון שלא תושיע ולא תועיל צעקתי והותרה בזה השאלה השלישית:

ואומרו למה תראני און פירש רש״י און בזה וחמס ועמל זה אתה מביט ואינך עוזר, ויהי ריב ומדון ישא וזה הרשע הנושא ריב ומדון מתקיים ומצליח ישא לשון נשיאות. והרב רבי אברהם בן עזרא פירש שמלת למה תשמש שתי פעמים ואון כמו ואני תפלה רוצה לומר למה תראני איש און ולמה עמל תביט בי איך יוכל איש לעשות און ועמל במקום ממשלתך. ולי נראה שאון ועמל נאמר על הפשעים והעונות כמו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל (במדבר כג, כא) וענינו בכאן שהקדוש ברוך הוא הראה לנביא האון והעמל שהיו ישראל עושים כמו שזכר יחזקאל שהראה לו הקדוש ברוך הוא העבודה זרה שהיו עושים בני יהודה, וכן אמר חבקוק שהראהו השם האון והעמל שהיו עושים ושהראהו גם כן השוד והחמס העתיד לבא עליהם, והיה הנביא מתרעם על זה רוצה לומר למה יראהו הקדוש ברוך כל הרעות ההן כאילו כל נבואתו אינה כי אם להרע וזהו אומרו למה תראני און שישראל עושין והעמל אשר אתה תביט ורואה בהם ותראני גם כן השוד והחמס העתיד לבא על ירושלם כאלו הוא לנגדי באופן שתהיה נבואתי ומשאי כולה לריב ומדון לחורבן ולגלות וזהו ויהי ריב ומדון ישא כי ישא הוא מלשון משא ונבואה כאלו אמר והייתי אני איש מתנבא ריב ומדון, ואם תקשה עליך מלת ויהי ומלת ישא שהוא לנסתר יהיה ענין הכתוב למה תראני האון והעמל אשר תביט להיות ושוד וחמס לנגדי רוצה לומר כאלו הוא לנגד עיני והיה ראוי שאיש ריב ומדון ישא המשא הזה לא אני שאיני חפץ בה, ויהיה אם כן ויהי ריב כמו ואני תפלה כלומר ויהי איש ריב ומדון.

ואומרו על כן תפוג תורה אינו חוזר למעלה כי אם למה שאחריו יאמר על כן תפוג התורה מידי לומדיה ולא יחזיק בה ולא יצא לנצח משפט ישר בין האנשים, והסבה בזה כולו היא לפי שהרשע מכתיר את הצדיק ועל כן יצא משפט מעוקל ומכתיר ענינו מקיץ וסיבב אותו להרע לו כענין כתרו את בנימין. ואפשר לפרש עוד שיש בכתוב שתי סבות לשני מסובבים כי הראשון הוא מ״ש ושוד וחמס לנגדי רומז על חרבן ירושלם וגלות יהודה ועליו אמר על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט כי בגלות העם תבטל התורה שביניהם ומשפטיה, אמנם בראותו עוד רע שני והוא שחורבנם יהיה ע״י נבוכדנצר הרשע כמ״ש כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא המשפט מעוקל ומעוות, כי על הראשון אמר לא יצא לנצח משפט לפי שיהיו בני אדם מסופקים בדבר אם הוא השגחיי אם לא אמנם בהיות הרשע מכתיר את הצדיק יאמרו בני אדם לית דין ולית דיין עזב את הארץ, והנה לא קרא הנביא את מלכות יהודה צדיק אבל אמר מכתיר את הצדיק כמתוכח המניח הנחה להקשות עליה כאומר כאשר ימצא הרשע שהוא מכתיר את הצדיקים בעולם אז יצא המשפט מעוקל בין האנשים לא שיקרא את יהודה צדיק, ואפשר לומר שאמר צדיק כפי המפרשים כנגד חסידי ישראל שהרגו הכשדים והגלו אותם, גם שמלכות יהודה בהתיחסה לנבוכדנצר היה יהודה צדיק בדינו באמונותיו ותורותיו ונבוכדנצר בהפך.

וביאר על מה היתה תלונתו באומרו ראו בגוים והביטו והתמהמהו תמהו ר״ל הן אמת שתמיד היה בגוים שמתגברים אלו על אלו וכובשים אותם ומושלים בהם אבל כשתראו ותביטו במנהגו של עולם ובספורי הגוים תתמהו מאד לפי פעל נבוכדנצר אשר נעשה בימיכם הוא כ״כ זר ויוצא מהטבע שאדם אחד אשר לא מזרע המלוכה הוא יקום מעצמו ויכבוש את כל הארץ וימלוך בכפה ואין מוחה בידו שתהיה האמנתו דבר קשה לשומעים, ולכן אמר כנגד ישראל הביטו זה והתמהמהו תמהו וידעתי שלא תאמינו בו אע״פ שיסופר לכם ואמר זה לפי שהנבואה הזאת היתה קודם חרבן ירושלם וחשב הנביא שבני דורו ברשעתם לא יאמינו בה כשיספר ענינה אליהם:

כי הנני מקים את הכשדים וגומר עד על משמרתי אעמודה: אמרו המפרשים שהנביא אמר בשם האל יתברך הנני מקים את הכשדים, והוא בלתי מתישב אצלי לפי שכל התוכחה הזאת אמרה הנביא כמדבר בשם עצמו אין בה דברים בשם האל, ולכן יראה שהנביא על עצמו אמר כי הנני מקים את הכשדים כי לפי שהוא בנבואתו זאת היה מיעד במעלתם וממשלתם על כל הארץ ייחס הקמתם ומעלתם לעצמו המיעד עליה, וקרא אותם גוי מר ונמהר להגיד שאין בו תכונה טובה מחסד ורחמים כי הוא מר כלענה במעשיו, וגם כן אין בו ישוב השכל ולא דעת ולא תבונה בו ועל זה אמר והנמהר כי הוא גוי מהיר בפעולותיו מבלי מחשבה טובה ויהיה מזדון לבו ללכת למרחבי ארץ בדרך רחוק לרשת משכנות לא לו ולקחת ולכבוש ארצות המלכים.

והגוי הזה איום ונורא הוא מפיל יראתו על כל יראיו, ואומרו ממנו משפטו ושאתו יצא אפשר לפרשו על גוי הכשדים שלא יקראוהו עמים וממלכות אחרות להמליכו עליהם אבל מעצמו יצא אותו משפט ונשיאות מעלה אשר לקח כרצונו. ואפשר לפרש מלת ממנו על הקדוש ברוך הוא שזכר למעלה עד אנה ה׳ יאמר ממנו יתברך משפטו ושאתו ומעלתו של מלך בבל יצא כי הוא יתברך מינהו לכבוש ממלכות ולהחריבם והוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה, וחכמים ז״ל דרשו במכילתא (בשלח שירתא פ״ב פ״ו) דרשות רבות על איום ונורא הוא ומכללם אמרו איום ונורא הוא זה נבוכדנצר דכתיב ביה (ישעיה יד, יג) ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממנו משפטו ושאתו יצא זה אויל מרדך בנו שצוה להוציאו מקברו וגרר את עצמותיו מהקבר לראות אם היה מת, עשו בדרש משפטו המשפט שנעשה בו ושאתו על שנשאוהו מקברו וגם הוא פשט נכון בכתוב.

וזכר הנביא מגבורת הגוי הזה וקלו מנמרים סוסיו שיהיו סוסי הכשדים קלים כנמרים, והכשדים עצמם חדו מזאבי ערב שיצאו לטרוף ולא יטרפו עד הערב שהם בתאוה רבה לטרוף מפני הרעב שלהם וכל זה אמר באיכותם, ואמנם ברבויים וכמותם אמר ופשו פרשיו ר״ל ירבו פרשיו מאד, והראב״ע פי׳ ופשו והתפשטו ואמר שעם היות שפרשיו מרחוק יבאו הנה לא יגעו ולא ייעפו בדרך אבל יעופו כמו הנשר שהוא חש וממהר לאכול:

כלו לחמס יבא ר״ל הגוי הזה כלו, ר״ל כשרים כעבדים, כולם באים לחמס כלומר לשלול שלל ולבוז בז אין בהם שרים שילחמו בעבור הכבוד ולא יחושו לבזה כמו שהיו ברומיים כי אלה כולם באים לחמוס, ואמנם אומרו מגמת פניהם קדימה נתקשה על המפרשים לפי שהכשדים בבואם על ירושלים כלפי מערב הם באים כי בבל מזרחית היא לא״י ולכן פרש״י מגמת מלשון יגמא ארץ רץ במרוצה לשעה קלה כברת ארץ כאלו גמע ושתה הארץ לפניו, וכן הם מגמת פניהם קדימה שאיפת פניהם דומים לרוח קדים העזה שברוחות כן ת״י, והראב״ע פירשו קרוב לזה שאמר שחסר כף מגמת פניהם כקדימה. ויותר נ״ל לפרש שגוי הכשדיים היה מגמת ונוכח פניהם לשלול שלל תמיד ולבוז בז ולשוב מיד לארצם שהיא לצד קדימה עם השלל אשר ישללו, ואמר זה לפי שהגוים הצרים על עיר אחת כשתהיה מגמת פניהם לשבת ולדור בה לא ישחיתוה ולא יחריבוה אבל כאשר יכוננו לשוב מיד לארצם לא יחמלו על הארץ, ולכן אמר שהכשדים יהיה מגמת פניהם לשוב קדימה אל ארצם לפי שבעבור זה שמו את ירושלם לעיים שרפוה באש והחריבוה.

ואחרי שזכר תארי הכשדים זכר תארי נבוכד נאצר מלכם באומרו והוא במלכים יתקלס ר״ל שכל כבודו וקלוסו הוא בהכנע מלכים לחרפם ולגדפם, וכן רוזנים משחק שהיותו הורג ומגלה הרוזנים היה אליו שמחה ושחוק גדול, הוא לכל מבצר עם היותה עיר בצורה וראשה בשמים ישחק כי יהיה נקל בעיניו לכובשה, ויצבור עפר וילכדה ר״ל שבבואו אל עיר היה מצוה לכל עמו לצבור ולאסוף עפר רב לעשות חומה גבוה עליה כדי להלחם בה ובזה היה נקל אצלו לכובשה. והראב״ע פי׳ ויצבור עפר וילכדה שהוא דבור המשליי כאלו הוא צבר עפר הארץ למלוך עליה.

וזכר שנבוכדנצר בראותו הצלחותיו היה מתגאה וחלף רוח ממה שהיה כמו שנאמר בשאול (שמואל א י, ו) ונהפכת לאיש אחר מפני שההמלכה לאדם שלא היה מקוה אותה יחליף את רוחו ותכונותיו, כן אמר שזה הרשע אז חלף רוחו כי בראות עצמו בכל כך ממשלה כאלו נעשה אדם אחר ויעבר חקו, ומלבד זה היה אשם לפי שהיה מיחס זה כח לאלוהו ונצחונו וגבורותיו והצלחתו היה מיחס אותם לאלהיו ולא היה עולה על רוחו שמאת הש״י היתה הסיבה לכל הצלחותיו.

והנה אמר הנביא ע״ז הלא אתה מקדם ה׳ אלהי קדושי ולא נמות כלומר אין אני מתרעם ע״ז מפני פחדי מנבוכדנצר שיעשה כלה נחרצת בעמי כי ידעתי שאתה הוא ה׳ אלהי מקדם אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב ומקדם קדמה שמרת אותם מאויביהם וכן תשמור אותנו ותרחם עלינו באופן שלא נמות, כ״ש שאתה ה׳ למשפט שמתו את נבוכדנצר ואתה צור עולמים להוכיח בו עמך יסדתו והמשפט והתוכחת אינו ככליה הגמורה.

אבל היתה תרעומתי ותלונתי לפי שאתה טהור עינים מראות ברע ר״ל שלא אל חפץ רשע אתה ואין הרע מטבעך, והבט אל עמל מבואר הוא שלא תוכל לפי שהוא דבר סותר אל שלמותך, והיה ראוי מפני זה שכפי רשעת הכשדים ונבוכדנצר מלכם תחריבם ותחרימם ולא תתן להם הצלחה על שאר האומות אשר כבש ולמה אם כן תביט בבוגדים שהם הרשעים האלה ומסביר להם פנים ואיך תחריש בבלע רשע נבוכדנצר את ירושלם ומלכות יהודה שאף על פי שהוא חוטא אין ספק שהוא צדיק ממנו וכמו שאמרו במסכת ברכות (דף ז, ב) צדיק ממנו הוא בולע צדיק גמור אינו בולע.

(יד-טו) ואם תאמר שאין זה מאתך בעצם כי אם הסתרת פניך זו קשה מן הראשונה שתעשה האדם כדגי הים שהם נעזבים למקרה וכל מי שרוצה ליטול מהם יבא ויטול וזהו אומרו כולו בחכה העלה ר״ל נבוכדנצר הוא כמו הצייד הגדול שבחכה שלו כל הדגים יעלה מן הים וגם לא לא׳ וא׳ מן הדגים יקח בפרט אבל לכולם בהתחספות׳ יגורהו בחרמו ר״ל יקבצהו ברשתו ויאספהו במכמרתו שהוא גם כן מין רשת על כן ישמח ויגיל בהצלחתו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ובעבור זה יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו בחשבו שאין הצלחתו מאתך כי אם שבהמה ר״ל בחרמו ומכמרתו היה שמן חלקו כאלו בכוחו הגיע לכל זה.

וגם ימשך מזה שלהיותו מצליח בצידתו לא יחדל ממנה והוא אומרו העל כן יריק חרמו והוא בתמיה ר״ל האם בהיות הדבר כן יריק חרמו? לא באמת כי הוא תמיד להרוג גוים לא יחמול ולא יריק אם כן חרמו כיון שבכל אשר יפנה יצליח כרצונו.