×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) הַמַּשָּׂא֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה חֲבַקּ֖וּק הַנָּבִֽיא׃
The oracle which Chavakkuk the prophet saw.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳רד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
מְטַל נְבוּאֲתָא דְאִתְנַבֵּי חֲבַקוּק נְבִיָא.

רמז תקסא (המשך)

נחום וחבקוק נתנבאו בימי מנשה. ומפני שלא היה מנשה כשר לא נקראו על שמו שנאמר וידבר ה׳ אל מנשה וגו׳.
המשא אשר חזה – מטל נבואתא מה שנשא וקבל ברוח הקדש.
The prophecy Heb. הַמַשָּׂא. The burden of prophecy – what he bore and received by the Holy Spirit. [after Jonathan]
חבקוק הנביא – שנינו בסדר עולם (סדר עולם רבה כ׳): נחום וחבקוק נתנבאו בימי מנשה, ומפני שלא היה מנשה כשרא לא נקראו על שמו, שנאמר וידבר י״י אל מנשה ואל עמו (דברי הימים ב ל״ג:י׳).
א. כן בכ״י פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777: ״כשר מנשה״.
גם זה הנביא, לא ידענו דורו ולא משפחתו וניבאא על מפלת הכשדים. והחל לדבר זה הנביא על לשון חסידי ישראל, שהיו צועקים אל השם מחמס נבוכדנצר.
א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896 חסרה מילת: וניבא
המשא אשר חזה חבקוק הנביא – הנביא הזה לא ידענו דורו ולא משפחתו ובסדר עולם יואל נחום חבקוק נתנבאו בימי מנשה ולפי שלא היה מנשה כשר לא נקראו על שמו ונבואתו על נבוכדנצר על הרע שעשה לישראל מכל העמים והתנבא על הרע שיעשו פרס ומדי לזרעו באחרונה והחל להתרעם כנגד האל יתברך על מעשה הרשעים שמריעים לישראל הצדיקים ומצליחים בדרכיהם וזכר בלשון הצדיקים שבדורו או אחר דורו בדרך נבואה על נבוכדנצר שעתיד למלוך ולהרע לישראל ונראה כי בדורו החלה מלכות נבוכדנצר כמו שאמר כנגד אנשי דורו כי פעל פעל בימיכם (חבקוק א׳:ה׳) ואמר.
המשא אשר חזה חבקוק – גם זה הנביא לא דבר רק על הצלחת החיה הראשונה שעקרה היה נבוכדנצר עד שנחרב עמנו על ידו, ואחר נפילתו על יד החיה השנית, ושבו ישראל לירושלים ונבנה בית שני.
(הקדמה) ספר חבקוק והוא נבואה אחת מדובקת מתחילת הספר עד סופו: ויש בה ט׳ פרשיות. הא׳ המשא אשר חזה (חבקוק א׳:א׳): הב׳ על משמרתי אעמודה (חבקוק ב׳:א׳): הג׳ הוי בוצע בצע (חבקוק ב׳:ט׳): הד׳ הוי בונה עיר בדמים (חבקוק ב׳:י״ב): הה׳ הוי משקה רעהו (חבקוק ב׳:ט״ו): הששית מה הועיל פסל (חבקוק ב׳:י״ח): השביעית הוי אומר לעץ (חבקוק ב׳:י״ט): השמינית תפלה לחבקוק (חבקוק ג׳:א׳): התשיעית הבנהרים חרה ה׳ (חבקוק ג׳:ח׳): וראיתי לשאול בה ששת השאלות:
השאלה הראשונה מה ראה חבקוק להתרעם מה שיעשה נבוכד נצר בירושלים הלא ידע אם לא שמע כי בחטאת ישראל ויהודה בא חורבנה והנביאים ניבאו על זה בשווקים וברחובות ואיך אם כן חשב שהיה ישראל צדיק ושהיה עוות הדין חורבנו כמו שאמר כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל ואיך קרא את ישראל צדיק עם כל רשעותו ואם הוא היה בדור מנשה כמו שאמרו חז״ל איך חשבו לצדיק, והנה ירמיהו אמר בפירוש בספור החורבן (מלכים ב כד, ג) אך על פי ה׳ היתה ביהודה להסיר מעל פניו בחטאת מנשה בכל אשר עשה וגם דם הנקי אשר שפך וימלא ירושלם דם ולא אבה ה׳ לסלוח ואיך לא ידע זה נביא ה׳ ועומד בסודו, כל שכן שחבקוק עצמו אמר ה׳ למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו והנה אם כן הודה שהיה נבוכדנצר שבט אפו של הקדוש ברוך הוא בחטאת יהודה וזה היה מספיק לו בתשובת תלונתו:
השאלה השנית למה לא השיבו השם על תוכחתו סבת החורבן ורעת ישראל והיה לו לומר חטא ישראל וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישפכו דם נקי וגלוי עריות ושאר הרעות אשר עשו שבעבורם נתחייבו בחרבן ובגלות, והנה משה אדונינו על שאלת על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת השיב בביאור הסבה באומרו על אשר עזבו את ברית ה׳ אלהי אבותם וילכו וגו׳ ויחר אף ה׳ בארץ ההיא וגומר ויתשם ה׳ מעל אדמתם וגומר ולמה לא השיב השם כזה לחבקוק ובפרט בהיות הדבר מבואר בעצמו ונכון הדבר מעם האלהים, גם יקשה אם שאל על גאולת בבל למה לא הודיעו השם שלשבעים שנה יפקוד אותם כמו שאמר לירמיהו:
השאלה השלישית באומרו עד אנה ה׳ שועתי, וזה כי מאמר עד אנה לא יבוא כ״א על העתיד כמו עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי עד אנה ה׳ תשכחני נצח עד אנה תסתיר פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי עד אנה ירום אויבי עלי ואיך יסכים א״כ עם מאמר עד אנה ה׳ מלת שועתי שהוא מהעבר:
השאלה הרביעית באומרו כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו כי עוד חזון למועד, כי אם היה כי עוד חזון למועד נאמר על פקודת בבל לע׳ שנה כדברי המפרשים יקשה עליהם מאד מה שאמרתי רוצה לומר למה לא ביאר לו המועד ההוא שהוא לשבעים שנה כמו שביארו לירמיהו ואמר כתב חזון ובאר על הלוחות ולא אמר לו כלום מעיקר הדבר ואיה אם כן הביאור שיעדו בו, ועוד מה יהיה ענין אומרו כי עוד חזון אחרי שכבר אמר כי עוד חזון שמפשט זה הכתוב יראה שהיו שני חזיונות ולכן אמר בראשון כתב חזון ועל השני אמר כי עוד חזון:
השאלה החמישית באומרו אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר, כי המאמר הזה קשה בפירושו מאד לפי שאם אמת היה הדבר שאמרו על גלות בבל שהיה לע׳ שנה איך יאמר עליו אם יתמהמה חכה לו כי באמת לא יתמהמה אבל מהרה חושה יבא עתו, ואם לפי שהמאמר הזה קשיא רישיה אסיפיה לפי שבאומרו אם יתמהמה חכה לו יורה שתתעכב ביאתו מאד ובאומרו כי בא יבוא לא יאמר מורה בהפך שלא יאחר ולא יתמהמה אבל יבוא במהרה ואם כן ראשו סותר לסופו:
השאלה הששית באומרו הנה עופלה לא ישרה נפשו וצדיק באמונתו יחיה, שלא ידענו על מי אמר הנה עופלה ומה ענין עופלה כי אם נפרשהו מלשון זדון כמו ויעפילו לעלות אל ראש ההר (במדבר יד, מד) יקשה איך נקראת כן בת ציון בדברי מיכה שאמר (מיכה ד, ח) ואתה מגדל עדר עופל בת ציון, ואם נפרשהו על החוזק יקשה אומרו לא ישרה נפשו בו וגם סוף הפסוק לא יסכים אליו שאמר וצדיק באמונתו יחיה:
והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולן:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא אצלי להודיע התרעומת שעשה חבקוק הנביא לפני השם יתברך מפני הצלחת נבוכד נצר מלך בבל שהיה מצליח במלחמותיו שעשה בירושלם ובארץ יהודה ובשאר המלכיות הרבות שהיה כובש כרצונו, כי כאשר הראהו השם בנבואתו כל מה שהיה עתיד לעשות נבוכד נאצר להחריב גוים לכבוש ממלכות התרעם הנביא על ההצלחה ההיא שהיה השם יתברך נותן לאותו רשע ולעמו בהיותו מיחס נצחונותיו והצלחותיו לכח אלוהו ובל יראה גאות ה׳ וכאילו עזב ה׳ את הארץ ואינו משגיח עליה ולכן כל מאן דאלים גבר ואין דין ואין דיין, ועל זה השיבו כשם שנבוכד נצר קרוב יומו לבוא ופתע יקומו עליו הפרסיים שיחריבו ביתו ומלכותו וזרעו וידע עם זה שאז יהיה עת הפקודה לישראל לפי שפקודת גלות בבל היתה סמוכה למפלתו, ואגב גררא הודיעו עוד לדעתו שלא יהיה אז קץ הימים ואחרית הזעם כולו כי אם אחרי כן ימים רבים לפי שילכו בגלות אחרת ולקץ הימים יגאל השם יתברך את עמו, וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
(א) המשא אשר חזה וגומר עד כי הנני מקים את הכשדים: הנביא הזה חבקוק לא ידענו דורו ולא משפחתו ולבד מצאנו בסדר עולם שניבא בימי מנשה, האמנם יוסף בן גוריון בספרו הנס אשר נעשה לדניאל כשהשליכו אותו בבור האריות שביום ההוא עת אשר הורד דניאל אל בור האריות חבקוק הנביא היה בארץ יהודה בא מקצירו לפנות ערב עת בא השמש ויכרה כרה לקוצרים והוא נושא את ארוחתם בידו לפניהם לאכול, והנה דבר ה׳ אליו לאמר הולך את הארוחה הזאת אל עבדי דניאל בארץ כשדים אל בור האריות אשר הורידוהו שם ויאמר אהה אלהי ומי יוליכני שמה ורחוק ממני הדרך והנה מלאך נשאו בציצת ראשו והארוחה בידו ויניחהו אל תוך הבור אל דניאל ויאכל וישת עמו וישאהו המלאך וישיבהו אל מקומו אשר נשאו משם בטרם כלו הקוצרים לאכול. אבל זה הוא קשה מאד להאמינו כפשוטו כ״א חבקוק היה בימי מנשה שמלך יותר מתשעים שנה קודם מלכות נבוכד נצר ודניאל הושלך לבור אחר שנשלמו שבעים שנה למלכות נבוכדנצר איך יתכן שהיה כל כך, כל שכן שבספר דניאל אשר שם סופר הנס כפי מה שהיה לא נזכר דבר מזה בהיותו נס יותר עצום משל האריות, גם שיהיה הנס העצום ההוא מבלי צורך רב וכן לא יעשה. סוף דבר שאנחנו לא נסמוך כ״א על מה שזכר הכתוב או העידו חז״ל לא בספרי הספורים כשיהיו רוחקים מן ההיקש. ונחזור לענין חבקוק ונאמר שחז״ל אמרו (זהר בשלח, כ״ד:) שהוא בן השונמית שהחיה אלישע הנביא כמו שיונה היה בן הצרפתית שהחיה אליהו כי שניהם ניבאו מכח השפעת רבותיהם, ומפני שאמר אלישע לאמו ביעדה על זה הבן למועד הזה כעת חיה את חובקת בן (מלכים ב ד, טז) נקרא חבקוק, וכבר בארתי בהקדמת זה הספר שמשא כפי דעת המפרשים נאמר לפי שהיו נושאים אותו התודעות מהשם יתברך וכן ת״י מטול נבואתא, וכתב רש״י מה שנשא וקבל ברוח הקדש, וביארתי שם שמאשר לא מצינו הלשון הזה משא בכל הנביאים ובקבוץ נבואותיהם הרבות כי אם על נבואה יחידה שנאמרה על אומה או איש מה כמו משא צור משא מצרים ומשא נינוה ידענו ששם משא יוחד לבדו למה שגזר השם שישא איש אחד או אומה מיוחדת מהעונש והרעה, ובעבור שחבקוק ניבא הנבואה הזאת על חרבן מלכות בבל באותו דרך שנחום ניבא על חרבן מלכות אשור לכן נאמר לשון משא.
האמנם ראוי שנדע שלא היתה תרעומת ותלונת חבקוק בכאן על חרבן יהודה וירושלם כי יודע היה שבפשעים היו ראוים לכך וכמ״ש ה׳ למשפט שמתו, אבל היתה תרעומתו על הצלחת נבוכד נצר בכל המלכיות שהיה כובש שהוא לרשעתו לא היה ראוי לכל כך מההצלחה והממשלה, הנה לא היה א״כ תלונתו בצדיק ורע לו בחושבו שהיה ישראל צדיק בדינו אבל היתה ברשע וטוב לו שהיה נבוכדנצר רשע מחלל כבוד אלהים ואיך יצליח, ומפני זה לא השיבו הקדוש ברוך הוא ברשעת ישראל ובספור פשעיהם לפי שלא היה דרושו בזה אבל הודיעו מפלת נבוכדנצר תשובת מה שהקשה מרשע וטוב לו. וכבר זכרו אחרוני המחברים שאין שתי התלונות מצדיק ורע לו רשע וטוב לו שוות בענינם כי תלונת רשע וטוב לו קשה מאד בראות כל אדם רשעת הרשע ועובד עבודה זרה שיגעו אליו טובות והצלחות ובפרט נצחון וממשלה על היותר טובים ממנו שבהכרח יאמרו בני אדם מדוע דרך רשעים צלחה, ועל זה אמר איוב (איוב ט, כב) אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג ארץ נתנה ביד רשע כלומר שהוא המושל על כל הארץ וגם על הנקיים, אבל תלונת צדיק ורע לו אינה כל כך קשה לפי שתמיד יחשוב כל אדם שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואולי חטא זה בסתר ונפרעים ממנו בגלוי, ולכן אמרו (משנה אבות ד׳:י׳) באמת אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מייסורי הצדיקים שבאומרם ואף לא רצו שאף בצדיקים שאין בהם תלונה כל כך לא נדע ענינם. ומפני זה כולו היתה תרעומת חבקוק על הצלחת נבוכד נצר הרשע שמלך בכפה ומשל על כל ממלכות הארץ וגם עיר ה׳ ומקדשו נפל בידו ואם חטא חטאה ירושלם היה ראוי שתהיה הפוכה כמו רגע כהמפכת סדום לא שימשול בם נבוכד נצר שהיה יותר רשע מהם. ועם מה שביארתי בזה הותרה השאלה הראשונה והב׳ שהעירותי בנבואה הזאת:
[חבקוק הנביא ראה במחזה הנבואה את חורבן בית המקדש הראשון והשני, והתפלל על כך לה׳, ולא התקבלה תפילתו. הספר מתחיל בזעקתו על כך, ורק בפסוק ה׳ יספר את גוף המחזה שראה שהביאה אותו להתפלל ולזעוק]:
[המשא] אשר חזה חבקוק. ראה חורבן על ידי נבוכדנצר והתפלל ולא קיבל הקב״ה תפילתו, ועל זה צעק ואמר1:
1. כלומר, מה שכתוב בפסוקים הבאים אינו משא הנבואה בעצמו, אלא מה שאמר חבקוק והתאונן אחרי שחזה בנבואה שנבוכדנצר יחריב את בית המקדש, ולא נענתה תפילתו למנוע זאת. אך רש״י פירש ׳המשא׳ - ׳מטל נבואתא, מה שנשא וקיבל ברוח הקודש׳, הרי שזו היא הנבואה עצמה. [ופירושו של רבינו בספר זה קרוב לדרכו של אברבנאל, שכתב: ׳הכוונה הכוללת בנבואה זאת היא אצלי להודיע התרעומת שעשה חבקוק הנביא לפני ה׳ יתברך מפני הצלחת נבוכדנצר מלך בבל שהיה מצליח במלחמותיו שעשה בירושלים ובארץ יהודה ובשאר המלכויות הרבות שהיה כובש ברצונו, כי כאשר הראהו ה׳ בנבואתו כל מה שהיה עתיד לעשות נבוכדנצר להחריב גוים לכבוש ממלכות, התרעם הנביא על ההצלחה ההיא שהיה ה׳ יתברך נותן לאותו רשע ולעמו בהיותו מייחס נצחונותיו והצלחותיו לכח אלוהו ובל יראה גאות ה׳, וכאילו עזב ה׳ את הארץ ואינו משגיח עליה וכו׳, ועל זה השיבו ה׳ שנבוכדנצר קרוב יומו לבוא, ופתע יקומו עליו הפרסיים שיחריבו ביתו ומלכותו וזרעו, ויידע עם זה שאז יהיה עת הפקודה לישראל לפי שפקודת גלות בבל ביתה סמוכה למפלתו, ואגב גררא הודיעו עוד לדעתו שלא יהיה אז קץ הימים ואחרית הזעם כולו, כי אם אחרי כן ימים רבים לפי שילכו בגלות אחרת ובקץ הימים יגאל ה׳ יתברך את עמו׳. אך לדעת רבינו הנביא התרעם גם על צרת ישראל, ולא רק על הצלחת בבל, והתרעם גם על גלות אדום, לא רק על גלות בבל, ולכן תשובת ה׳ מתייחסת גם לגאולה העתידה].
המשא – ר״ל זו היא הנבואה אשר חזה וגו׳.
המשא אשר חזה וגו׳ – רצה לומר נבואה שבא בו הענין על פי מדת הדין כגון טובה לרשעים בעולם הזה או פורענות לצדיקים בעולם הזה נקרא משא כביכול. אשר חזה עיין ריש ישעיה.
המשא – יתאונן תחלה על הצלחת בבל, וישיג תשובה ע״ז, הודיעו לו חורבן בבל ומפלתה בימי בלשאצר.
המשא אשר חזה – עיין מה שכתבתי בראש ספר נחום.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳רד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ב) עַד⁠־אָ֧נָה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה שִׁוַּ֖עְתִּי וְלֹ֣א תִשְׁמָ֑ע אֶזְעַ֥ק אֵלֶ֛יךָ חָמָ֖ס וְלֹ֥א תוֹשִֽׁיעַ׃
Hashem, how long will I cry, and You will not hear, will I cry out to You, "Violence!⁠" and You will not save?
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
עַד אֵימָתַי יְיָ אֲנָא מְצַלֵי הֲלָא גְלֵי קֳדָמָךְ קָבֵילְנָא קֳדָמָךְ עַל חֲטוֹפִין הֲלָא יוּכְלָא קֳדָמָךְ לְמִפְרַק.
עד אנה י״י – צופה היה ברוה״ק שעתיד נבוכדנצר למלוך בכיפה ולהיות מיצר לישראל כענין שנאמר בנבואתו כי הנני מקים את הכשדים וגו׳ (חבקוק א׳:ו׳) ועל זאת היה מתאונן ומתפלל.
אזעק אליך חמס. אזכיר לפניך חמס העשוי לי ואינך מושיע.
O Lord! How long – He foresaw with the Holy Spirit that Nebuchadnezzar was destined to be the ruler of the world and to cause trouble for Israel, as the matter is stated in his prophecy: "For behold, I raise up the Chaldeans, etc.⁠" (1:6). He was complaining for this.
I cry out to You of violence I mention before You the violence committed against me, and You do not save me.
עד אנה י״י שיועתי ולא תשמע – עד מתי אני משווע וזועק על חמס שנבוכדנצר עושה לישראל ואינך מושיע אותם.
עד אנה – מלת אנה תמצא על זמן ועל מקום, וככה מלת הלום. כמו: אנה אנחנו עולים (דברים א׳:כ״ח), שהטעם לאי זה מקום אנו עולים.
אזעק אליך – כזעקת איש שנעשה לו חמס.
עד אנה י״י שועתי – מפני רעת הרשעים.
חמס – על חמס שעושין לי, ובמקום העשוקים והנגזלים קובל הנביא כמו כמקרה הכסיל גם אני יקריני (קהלת ב׳:ט״ו) שקובל החכם במקום כל החכמים וכהנה רבות במקרא. אף כאן קובל כאילו הוא נחמס.
עד, חמס – פי׳ בעבור החמס הנעשה לישראל אזעק אליך ולא תושיע.
עד אנה וגו׳ – דרך הנביאים להתוכח עם השם דרך תלמיד עם הרב בחכמות העיוניות, ושואל התלמיד והרב משיב, ופעמים ישיב התלמיד לעצמו. וכן דרך ויכוח אמר ירמיה לשם: צדיק אתה י״י כי אריב אליך (ירמיהו י״ב:א׳), כי היה רע לו היות יד אנשי ענתות הרעים תקפה והיו מצליחים, ואם לא היה נעלם ממנו. וגם מדעתי, כן היה זה הנביא לא היה נעלם ממנו כל הענין, אבל כותבים הדברים דרך משא ומתן. כמו שיש לנו רבים מספרי החכמות בזה הדרך: אמר השואל, אמר העונה. ואך שהיה סדר זה הנביא דרך שאלה למה נבוכדנצר מצליח על ישראל, כי אף על פי שישראל רעים, הנה נבוכדנצר יותר רע, עד שנכון לקרוא ישראל צדיק בסתם בערך נבוכדנצר, כמ״ש: צדיק ממנו (חבקוק א׳:י״ג), וכל זה מבואר לבקיאים בעברי ובהגיון.
ונבא לפרש הכתובים מסכימים על זאת הכונה:
עד אנה ה׳ שועתי ולא תשמע אין הכוונה בשועתי אשוע ושאמר כאן עבר במקום עתיד כדברי המפרשים, אבל הכתוב מסורס כאלו אמר עד אנה ה׳ אצעק אליך חמס ר״ל החמס אשר עושה המעוול והחומס הזה ולא תושיע עד אנה אצעק כיון ששועתי ולא תשמע עד כה כי למה יפציר האדם במעשה מה אם כבר נסה פעמים רבות לעשותו ולא הועיל ולכן אמר עד אנה ה׳ כיון ששועתי כל הזמן שעבר אצעק עוד אליך חמס כיון שלא תושיע ולא תועיל צעקתי והותרה בזה השאלה השלישית:
[עד אנה].⁠1 עד איזה גבול מהקצף יהיה זה שאשווע לפניך, מקנא על קידוש השם, ולא תשמע2, אזעק חמס על צרת ישראל3 שהיתה בימי צדקיהו שהיה צדיק גמור, כמו שסיפרו רבותינו ז״ל (מו״ק טז:)4:
1. ׳מילת אנה היא שאלה בגבול המקום, ומתי הוא שאלה על גבול הזמן׳ (אברבנאל בבמדבר יד יא), וא״כ היה ראוי לומר ׳עד מתי׳. ועוד, כי ׳עד אנה׳ שייך על דבר העתיד, לא על מה שהיה כבר, וכאן זועק על מה שהיה (אברבנאל כאן בשאלה השלישית).
2. גם כאן הכוונה לגבול במקום, והכוונה לגבול הקצף, ושואל הנביא על העתיד, היכן הוא גבול הקצף ועד היכן עוד יגיע, שאף שמשווע ומתפלל על קידוש השם אינו נענה. וראה מש״כ רבינו בבמדבר שם.
3. כפל העניין, ׳שיוועתי ולא תשמע׳, ו׳אזעק חמס ולא תושיע׳, כי הראשון מדבר מצד חילול ה׳ שיש בכך שנבוכדנצר מיצר לישראל, והשני על צרת עם ישראל.
4. ׳מה כושי משונה בעורו אף צדקיה משונה במעשיו׳, ופירש רש״י ׳צדיק גמור׳. ובהוריות (יא:) ׳תנו רבנן, הוא שלום הוא צדקיהו, ולמה נקרא שמו שלום, שהיה משולם במעשיו׳, ופירש רש״י שצדיק גמור הוא בעל מעשים טובים. וכן בערכין (יז.), ובסנהדרין (קג.). ועיין מו״ק (כח:), ובתוספות שם (ד״ה צדקיהו), וראה פרשת דרכים (דרוש כב). [ובברכות (ז:) איתא, ׳אמר רב הונא, מאי דכתיב למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, וכי רשע בולע צדיק, והא כתיב ה׳ לא יעזבנו בידו וכתיב לא יאונה לצדיק כל און, אלא צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע׳. ובהקדמת רבינו לאיוב כתב ׳שאין כל צדיק זוכה להינצל ממקרי המערכת, גם לא מזדון הרשעים והיזקם, זולתי בהיותו צדיק גמור, אבל לצדיק שאינו גמור יקרה לפעמים מצד המערכת כמו שיקרה גם לקצת רשעים׳, וא״כ צדקיהו שהיה צדיק גמור לא היה צריך ליפול בידי נבוכדנצר הרשע. אך ראה בברכות שם שמביא תירוץ שני ׳ואיבעית אימא שעה משחקת לו שאני׳].
שועתי – ענין צעקה.
חמס – ענין עושק.
עד אנה – הנביא היה מתלונן על שלוות בבל וגודל ממשלתה ואמר עד מתי אצעק אליך ואינך שומע.
אזעק וגו׳ – אזעק על החמס אשר עושה נ״נ ולא תושיע.
שועתי ולא תשמע אזעק אליך חמס ולא תושיע – שועה היא תפלה על הרעה שלא תבא, וזעקה היא על רעה הבאה שיוושע ממנה, וז״ש ולא תשמע, ולא תושיע.
שועתי, אזעק – המשוע מבקש ישועה, והזועק יהיה גם הזועק על חמס שנעשה שלא כדין.
עד אנה ה׳ שועתי שאני צועק לישועה ולא תשמע – ואם תאמר שאין אנו ראויים לישועה, הלא אזעק אליך חמס – ואני מבקש משפט על החמס של מלכות בבל, שבזה ראוי שתושיע מצד המשפט והיושר, כמ״ש למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, ומ״מ ולא תושיע.
אזעק אליך – לאמר ״חמס!⁠״
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ג) לָ֣מָּה תַרְאֵ֤נִי אָ֙וֶן֙ וְעָמָ֣ל תַּבִּ֔יט וְשֹׁ֥ד וְחָמָ֖ס לְנֶגְדִּ֑י וַיְהִ֧י רִ֦יב וּמָד֖וֹן יִשָּֽׂא׃
Why do You show me iniquity, and look at mischief? For destruction and violence are before me. There is strife, and contention rises up.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
לְמָא אֲנָא חָזֵי אֲנוֹסִין וּמִסְתַּכֵּיל כְּעָבְדֵי לֵיאוּת שְׁקַר בְּזוֹזִין וַחֲטוֹפִין לְקִבְלִי דִבְתַחֲרוּתָא וּבִזְדוֹנָא אִינוּן מִתְגַבְּרִין.
און – ביזה וחמס.
ועמל תביט – עמל זה אתה מביט ואינך עוזר.
ויהי ריב ומדון ישא – וזה נבוכדנצר הנושא ריב ומדון הווה ומתקיים ומצליח, ויהי, ויתקיים אותו אשר ריב ומדון ישא כן תרגום יונתן.
iniquity plunder and violence.
and look upon mischief You look upon this mischief, but You do not help.
and the one who bears quarrel and strife endures And this wicked man who bears quarrel and strife, will live, remain in existence, and prosper.
endures He who bears quarrel and strife will endure. So did Jonathan render.
למה תראיני און – שנבוכדנצר הקים צלם וציוה שכל מי שלא ישתחוה לפניו ישליכו אותו באש. וכן בדניאלא הוא אומר: נבוכדנצר מלכא עבד צלם דדהב רומיה אמין שיתין פתייה אמין שית אקימיה בבקעת דורא במדינת בבל (דניאל ג׳:א׳). ואמר וכל זני זמרא תיפלון ותיסגדון לצלמא די עבדת והן לא {תסגדון} בה שעתא תתרמון לגו אתון נורא ומןב הוא אלהא די ישזבינכון מן ידי (דניאל ג׳:ט״ו). והואיל והן אנוסין בכך למה אתה מענישן אם הן עובדין לצלמו.
ועמל תביט – עמל ויגעג שהוא עושה לישראל אתה מביט ואין אתה פורע ממנו.
ושוד וחמס לנגדי – שאני רואה תמיד שוד וחמס שהוא עושה לישראל.
ויהי ריב ומדון ישא – הוא נבוכדנצר שהוא קם להיות ריב ומדון לישראל.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״בדנייאל״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״ומאן״.
ג. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״ויגיע״.
למה – זה האון – שיעשה איש און. און ועמל הם שם דבר שכולל לכל דבר עון ולכל חטאת אשר יעמל האדם, כי הוא און ועמל ויגיעת ריק.
ומלת למהא תשרת בעבור אחרת: ולמה עמל תביט.
והטעם איך יוכל איש לעשות און ועמל במקום ממשלתך.
וטעם ישא – יגבה, או ישא ראש.
ויפת אמר: ויהי איש ריב, כמו ואני תפילה (תהלים ק״ט:ד׳).
א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896: ״ומלת ריק״.
למה תראני און – שעושין לי
ולמה עמל – שעושין תביט.
ושד וחמס לנגדי – תמיד, ועיני רואות ואין לאל ידי.
ויהי – אם בא לזעוק הנחמס,
ריב ומדון – חרפה וכלימה
ישא – וישתוק בנזיפה.
ויהי – אֵיד אֵישְט וֵינוּן אָאִיינוּ קִי ריב ומדון ישא.
למה – אנשי און שעושים לי און ואראה לפני ואתה כמראה אותם שלא תבערם מן הארץ גם אתה תביט בעמל שעושים ואין אתה משלם גמולם וכן אמר דוד עמל וכעס תביט (תהלים י׳:י״ד) וכל זה להודיע כי י״י יתברך משגיח במעשה בני האדם אם לטוב אם לרע ואחר שכן הוא איך מאריך להם.
ויהי – לנגדי מי שישא אלי ריב ומדון.
ויש מפרשים: ריב ומדון – האויב ישא ויסבול ישראל.
ויהי – בעולם, ריב – מנבוכדנצר.
ומדון ישא – ירום ויגבה על כל העולם כלו.
ואומרו למה תראני און פירש רש״י און בזה וחמס ועמל זה אתה מביט ואינך עוזר, ויהי ריב ומדון ישא וזה הרשע הנושא ריב ומדון מתקיים ומצליח ישא לשון נשיאות. והרב רבי אברהם בן עזרא פירש שמלת למה תשמש שתי פעמים ואון כמו ואני תפלה רוצה לומר למה תראני איש און ולמה עמל תביט בי איך יוכל איש לעשות און ועמל במקום ממשלתך. ולי נראה שאון ועמל נאמר על הפשעים והעונות כמו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל (במדבר כג, כא) וענינו בכאן שהקדוש ברוך הוא הראה לנביא האון והעמל שהיו ישראל עושים כמו שזכר יחזקאל שהראה לו הקדוש ברוך הוא העבודה זרה שהיו עושים בני יהודה, וכן אמר חבקוק שהראהו השם האון והעמל שהיו עושים ושהראהו גם כן השוד והחמס העתיד לבא עליהם, והיה הנביא מתרעם על זה רוצה לומר למה יראהו הקדוש ברוך כל הרעות ההן כאילו כל נבואתו אינה כי אם להרע וזהו אומרו למה תראני און שישראל עושין והעמל אשר אתה תביט ורואה בהם ותראני גם כן השוד והחמס העתיד לבא על ירושלם כאלו הוא לנגדי באופן שתהיה נבואתי ומשאי כולה לריב ומדון לחורבן ולגלות וזהו ויהי ריב ומדון ישא כי ישא הוא מלשון משא ונבואה כאלו אמר והייתי אני איש מתנבא ריב ומדון, ואם תקשה עליך מלת ויהי ומלת ישא שהוא לנסתר יהיה ענין הכתוב למה תראני האון והעמל אשר תביט להיות ושוד וחמס לנגדי רוצה לומר כאלו הוא לנגד עיני והיה ראוי שאיש ריב ומדון ישא המשא הזה לא אני שאיני חפץ בה, ויהיה אם כן ויהי ריב כמו ואני תפלה כלומר ויהי איש ריב ומדון.
למה תראני און.⁠1 שאינך חושש לכבודך, ועמל - צרת ישראל – תביט, ולא תחמול2: ויהי. נתת מציאות ל׳זה העם לא היה׳ (ישעיה כג יג)3 אשר ריב ומדון ישא, שבא להלחם על ישראל בלי סיבה, כענין יפתח באמרו (שופטים יא כז) ׳ואנכי לא חטאתי לך, ואתה עושה (עמדי) [אתי] רעה להלחם בי׳4:
1. עמל ואון אחד הם (רד״ק תהלים ז טו), ולמה כפל הכתוב.
2. כנגד מה שאמר בפסוק הקודם ׳שיוועתי ולא תשמע׳ על חילול השם, אמר כאן ׳למה תראני אוון׳, שאני רואה בנבואה שכאשר יבוא נבוכדנצר על ישראל לא תחוס על כבודך, וכנגד מה שאמר ׳אזעק חמס ולא תושיע׳ על צרת ישראל, אמר כאן ׳למה עמל תביט׳.
3. ׳ויהי׳ מוסב על ׳ריב ומדון ישא׳, כלומר, שאותו העם הנושא ריב ומדון, שלפני כן לא היה במציאות, כי כן כינה אותו הנביא ׳העם לא היה׳ [אשר לא כדאי הוא להיות עם, עם שוטה הוא, מן הבריות שהקב״ה מתחרט עליהן על שבראם (רש״י שם)], הפך להיות קיים במציאות. וכעי״ז פירש רש״י ׳ויהי׳ – ׳הווה ומתקיים ומצליח׳. ובישעיה שם פירש רבינו ׳כי אמנם אותה ארץ כשדים שלא היה בה זה העם המר והנמהר, כי אשור ועילם יסדה לשוכני אוהלים, ואותם הציים הקימו בחוניו שיסד אשור, עוררו וחדשו ארמונות הארץ תמורת האוהלים׳, הרי שלדעתו עם זה לא היה קיים כלל, אלא היו שוכני אוהלים ששכנו באוהלים שהקימו אשור, ובמשך הזמן בנו להם ארמונות ונהיו לעם. וראה רד״ק שם. ובפירוש רבינו לתהלים (סט ב-ג) כתב: ׳אחר שנמלטתי מאלו המלכים הגדולים [מלכות בבל ויוון], שטפתני שבולת מים, ׳זה העם לא היה׳, שהיא מלכות אדום שקראוה ז״ל (גיטין פ.) מלכות שאינה הוגנת, כי אמנם ראשית לה היתה סיעת לסטים, כמו שהתבאר בדברי הימים שלהם, היא שטפתני והגלתני מארצי׳. וברור שרבינו השווה את מה שנאמר על הכשדיים למה שהיה ידוע לו מדברי ימי הרומיים, ומכאן הסיק שהגדרת ׳זה העם לא היה׳ תואמת אף להם, וביותר אחרי שמצינו בחז״ל שנקראו ׳מלכות שאינה הוגנת׳. וכן מצינו בפירוש רבינו לדברים (לב כא) ׳הם קנאוני בלא אל, האבות קנאוני בלא אל בבית ראשון, כעסוני בהבליהם בבית שני, ואני אקניאם בלא עם בבית ראשון, שהחריבוהו כשדים שנאמר בהם הֵן אֶרֶץ כַּשְֹדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה, בגוי נבל אכעיסם, שהחריבה אותו מלכות שלא הוגנת שאין להם לא כתב ולא לשון׳. אך שם דייק שבמידה כנגד מידה נהג, שבבית ראשון שהכעיסו בלא-אל, הביא את החורבן בלא-עם, ובבית שני שכיעסוהו בהבלים, הביא את החורבן ע״י עם שהוא הבל, שאינה מלכות הוגנת, ואילו בתהלים משווה את הרומיים לכשדים גם בזה שהם ׳מר ונמהר׳ ושהם ׳עם לא היה׳.
4. הנביא מתרעם על ה׳ שנותן מציאות לעם הכשדים שלא היה מקודם לעם למרות שיבוא להילחם עם ישראל מבלי כל סיבה, שזהו ׳ריב ומדון׳, וכמבואר מדברי יפתח שהבא להילחם בעם שלא חטא לו, עושה בכך רעה.
און ועמל – ענין מעשים רעים שאינם צודקים.
תביט – ענין הסתכלות.
ושוד וחמס – גזל ועושק.
ויהי – ר״ל מתקיים ודוגמתו אהי מלכך אפוא (הושע י״ג:י׳).
ומדון – מלשון דין ומריבה.
למה תראני וגו׳ – במראה הנבואה ראה עונות נסתרות של ישראל כדרך שראה יחזקאל וגם ראה גמול תשלומיהן ואריכת ממשלת בבל הנפרע מהם ולכן אמר למה תראה לי האון והעמל של ישראל מה שאתה מביט הנסתרות מבני אדם ולמה שמת לנגד עיני לראות השוד והחמס המעותד לבוא עליהם והתקיימות הנפרע מהם הנושא עליהם ריב ומדון וכאומר מה לי בצער הגדול הזה להודיעני כל אלה.
למה תראני און, ועמל תביט ושד וחמס לנגדי ויהי ריב ומדון ישא – חשב כאן ג׳ דברים וכל אחד כפול. והנה ההבדל ביניהם כי און הוא מחשבת רעה ולא ניכר מחשבתו, ועמל היינו מחשבת רעה ניכרת מתוך מעשיו. וראיה היא מקרוב ועל דבר הגלוי, והבטה מרחוק יאמר על ענין סתר, כמ״ש בישעיה וז״ש לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. ואמר הכתוב כאן מתמיה איך דרך רשעים צלחה, עד כי גם עושים און הרבה כל כך עד אשר תראני מדבר בעדו ובגלוי. אבל הקדוש ברוך הוא כביכול, אף העמל שעושים בגלוי, כביכול אינו רואה בגלוי אלא בדרך סתר וז״ש תביט. וההפרש בין שוד וחמס הוא כי שוד היינו גזילה ממש וחמס הוא העושה שלא כדין וכגון דיהיב דמי. וריב היינו המריב עם חברו בדברים רעים כדי בזיון. ומדון הוא המריב ומתוכח עם רעהו כאלו הדין עמו. ואלה השלשה המה ששה אלא שחשב הכתוב בכל א׳ מהם הגלוי והסתר. מצד הפועל השלשה הם במחשבה ובמעשה ובדבור. ומצד הנפעל השלשה הם בנפש ובגוף ובקנין. כנגד שלשה אלה אמר הכתוב.
תראני און ועמל תביט – און ועמל כשנרדפו יחד, יציין באון פעולת הרע בפועל, ובעמל יציין רושם הרע בנפש, וזה מבואר אצלי בכ״מ, וכבר בארתי (ישעיהו ה׳ י״ב) ההבדל בין ראה ובין הביט, שפעל הביט יציין שימת לב על הדבר, וראה מציין ראות העין, וע״כ מיחס ההבטה אל העמל שלא יושג בעין חושיי (ודברתי מזה במדבר כ״ג כ״א), ועז״א עמל תביט, רק ה׳ הוא יביט גם העמל של הנפש שבו יעשה את האון.
ויהי ריב ומדון ישא – יש הבדל בין ריב ובין מדון, שריב כולל כל מיני טענות ומריבות, ומדון מציין אם יש לו דו״ד נגד חברו שע״י רוצה לזכות נגדו מצד המשפט, והתבאר בפי׳ משלי בכ״מ, עז״א שהריב יתהוה עי״ז ואז ישא הטוען מדון ודו״ד וטענות נגדך, וספר טענת המדון ע״כ תפוג תורה.
למה – טוען שנית על מה שה׳ מראה לו בנבואה הצלחת בבל, למה תראני און ואיך עמל תביט אתה, שע״י שתראני זאת בנבואה מבואר כי זה נעשה בהשגחתך, ואיך אפשר שאון ועמל כזה יצא לפועל על ידך, ויותר מזה כי שוד וחמס לנגדי ר״ל שאיני רואה בנבואה אחרית הרשע וכליונו רק אני רואהו תמיד לנגדי והצלחתו תמשך ימים רבים, ויהי ריב – ועי״כ יתהוה ריב נגד דרכי ה׳, וגם מדון ישא – עי״כ נושאים מדון ודין ודברים נגדך, שבני העולם יש להם נגדך ריב ומדון. ומפרש מהו הריב.
תביט – ת״ו במקום אל״ף והראוי אביט, ועיין מה שכתבתי בהושע י״א:ג׳, אבל כאן אין מכריח להניח חילוף זה, ויכול להיות תביט בת״ו מוסב אל ה׳, מ״מ הדעה הראשונה נראית לי יותר.
ישא – וירום יום יום [פעל עומד] ודוגמתו בשוא גליו (תהלים פ״ט:י׳).
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ד) עַל⁠־כֵּן֙ תָּפ֣וּג תּוֹרָ֔ה וְלֹא⁠־יֵצֵ֥א לָנֶ֖צַח מִשְׁפָּ֑ט כִּ֤י רָשָׁע֙ מַכְתִּ֣יר אֶת⁠־הַצַּדִּ֔יק עַל⁠־כֵּ֛ן יֵצֵ֥א מִשְׁפָּ֖ט מְעֻקָּֽל׃
Therefore the law is paralyzed, and justice never goes forth; for the wicked surround the righteous; therefore justice goes forth perverted.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
עַל כֵּן פָּגַת אוֹרַיְתָא וְלָא נָפֵיק לְאַפְרַשׁ דִינָא אֲרֵי רְשִׁיעַיָא מְסַלְעֲמִין לְצַדִּיקַיָא עַל כֵּן לָא נָפֵיק דִינָא כֵיוָן.
על כן תפוג תורה – על זה שישראל רואין הצלחתו שלו תפיג ותעבור תורה מהם וישמעו לו וישתחוו לצורה בבקעת דורא.
ולא יצא לנצח משפט – הדת להמיתו.
מכתיר – סובב כמו אבירי בשן כתרוני (תהלים כ״ב:י״ג).
Therefore Torah is slackened Because of this, that Israel sees his [the wicked man's] success, the Torah will slacken and leave them; and they [Israel] will obey him [the wicked man] and prostrate themselves before the idol in the valley of Dura.
and justice does not go out forever I.e., the true decision of the Law.
surrounds surrounds, as in: "Strong bulls of Bashan have surrounded me (כִּתְּרוּנִי)" (Tehillim 22:13).
על כן תפוג תורה – על כן שעושה לישראל שוד וחמס לפיכך נתחלפה התורה ומשפט מישראל שאינן יכולין לעשות כראוי.
כי רשע מכתיר את הצדיק – נבוכדנצר הרשע סובב את ישראל ככתר הסובב את הראש, שהוא הגלה את ישראל שלש גליות: גלות יהויקים וגלות יכניה וגלות צדקיה, ושרף את בית המקדש.
על כן יצא משפט מעוקל – על כן ישראל עושין משפט מעוות שהם לא יכולים להיטיב.
עלתפוג – כמו: ויפג לבו (בראשית מ״ה:כ״ו), כל זמן שאדם חי דופק לבו בקרבו. ובשעה שהזכירו לו יוסף וידם לבו ולא דפק, כי נבהל כמו: אל תתני פוגת (איכה ב׳:י״ח). והעד: ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מ״ה:כ״ז).
וטעם תפוג תורה – תדם, כאילו אין דין תורה בעולם.
מכתיר – סובב מגזרת כתר, שהוא עגול.
ויפת אמר: כי רשע מכתיר עם הצדיק.
וזה שדבר הנביא, על דבר נבוכדנצר שהרג חסידים, ועתה החל נבואתו.
תפוג – תנוח ותתרפה.
ולא יצא – ולא יגמר, כמו ויצא לצרף כלי (משלי כ״ה:ד׳), והוציא כאור צדקך (תהלים ל״ז:ו׳). לשון בירור וגמר. נוֹן אִירְט אָשוביץ. לעולם אין משפט נחמס מבורר ונגמר ביניהם,
כי החייב החומס, מכתיר – מצפה ומיחל שהזכאי יטעון טענתו בדין, ולפי דבריו ומתוכם ילמד לשקר ולהפך עליו דברים בתחבולות ובמרמות ובעידי שקר, ואם הזכאי מביא שני עדים החייב מביא ארבעה,
ונמצא משפטו של זכאי מעוקל – ואפילו יכיר הדיין בו ובעדיו שהם בני בליעל מזכהו.
{מכתיר – כמו} כתרו את בנימין (שופטים כ׳:מ״ג) – נתנו לו מקום לרדוף אחריהם עד שנתקוהו מן העיר. אבירי בשן כתרוני (תהלים כ״ב:י״ג) – מצפים ומיחלים ללכדיני. כתר לי זעיר (איוב ל״ו:ב׳) – תוחיל עד דברי דברי. בי יכתירו צדיקים (תהלים קמ״ב:ח׳) – בשבילי שתוציאני ממסגר גדול כזה יכתירו ויצפו וייחלו צדיקים לישועתך בתוך צרתם ולא יתיאשו מחסדך לתת לך תפלה. ואין לפרש מכתיר זה בצפוי מארב ללכוד ולהרג, שאין המקרא מדבר אלא בדין.
על כן – לפי שאין אתה עושה דין ברשעים תרפה התורה ותחלש כי רבים מרפים ידיהם ממנה ולפי שרואים הצלחת הרשעים ורעת הצדיקים.
תפוג – ענין רפיון וחלישות וכן כל אשר בשרשו.
ולא יצא – לפי שהם רואים שלא יצא לנצח משפט הרשעים.
כי רשע מכתיר את הצדיק – מקיף אותו להרע לו תמיד כענין כתרו את בנימין (שופטים כ׳:מ״ג).
על כן יצא משפט מעוקל – על כן אומר כי המשפט מעוקל ומעוות וכן תרגם יונתן על כן אמר לא נפיק דינא כיון.
על כן תפוג – כטעם: ויפג לבו (בראשית מ״ה:כ״ו), והוא העדר תנועה וחולשת הדבר.
מכתיר – כטעם: כתרו את בנימין (שופטים כ׳:מ״ג), וכן: נקבה תסובב גבר (ירמיהו ל״א:כ״א).
מעקל – מעוות.
ואומרו על כן תפוג תורה אינו חוזר למעלה כי אם למה שאחריו יאמר על כן תפוג התורה מידי לומדיה ולא יחזיק בה ולא יצא לנצח משפט ישר בין האנשים, והסבה בזה כולו היא לפי שהרשע מכתיר את הצדיק ועל כן יצא משפט מעוקל ומכתיר ענינו מקיץ וסיבב אותו להרע לו כענין כתרו את בנימין. ואפשר לפרש עוד שיש בכתוב שתי סבות לשני מסובבים כי הראשון הוא מ״ש ושוד וחמס לנגדי רומז על חרבן ירושלם וגלות יהודה ועליו אמר על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט כי בגלות העם תבטל התורה שביניהם ומשפטיה, אמנם בראותו עוד רע שני והוא שחורבנם יהיה ע״י נבוכדנצר הרשע כמ״ש כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא המשפט מעוקל ומעוות, כי על הראשון אמר לא יצא לנצח משפט לפי שיהיו בני אדם מסופקים בדבר אם הוא השגחיי אם לא אמנם בהיות הרשע מכתיר את הצדיק יאמרו בני אדם לית דין ולית דיין עזב את הארץ, והנה לא קרא הנביא את מלכות יהודה צדיק אבל אמר מכתיר את הצדיק כמתוכח המניח הנחה להקשות עליה כאומר כאשר ימצא הרשע שהוא מכתיר את הצדיקים בעולם אז יצא המשפט מעוקל בין האנשים לא שיקרא את יהודה צדיק, ואפשר לומר שאמר צדיק כפי המפרשים כנגד חסידי ישראל שהרגו הכשדים והגלו אותם, גם שמלכות יהודה בהתיחסה לנבוכדנצר היה יהודה צדיק בדינו באמונותיו ותורותיו ונבוכדנצר בהפך.
[על כן] תפוג תורה. בגלות יהויכין, שגלו החרש והמסגר1: ולא יצא לנצח משפט, לאמיתו2, שלא נשארו זולתי דלת עם הארץ3, ובכן באותם הדלים הנשארים היה הרשע סובב את הצדיק מכל צד4 להכריחו לעשות כרצון הרשע שלא כדין5: על כן יצא משפט מעוקל. בירושלים שהיתה קודם לכן ׳מלאתי משפט׳ (ישעיה א כא)6:
1. ׳תפוג׳ ענין רפיון וחלישות (רד״ק), שהתורה נחלשה עוד לפני החורבן כאשר גלה יהויכין, וכמבואר במלכים ב׳ (כד יד), כי אתו גלו החרש והמסגר, ובגיטין (פח.) איתא ׳חרש, שבשעה שפותחין [בתורה] נעשו הכל כחרשין [לשמוע דבריהם], מסגר, כיון שסוגרין שוב אינן פותחין [הלכה שהם סגורים בה, שאינם יודעים להשיב לשואליהם, שוב אין לה פותחין אחרים (רש״י שם)]׳. וכיון שגלו החרש והמסגר שהם רוב חכמי התורה, פגה התורה מבני ארץ ישראל. וגלות זו היתה על ידי נבוכדנצר והכשדים.
2. מתוך שפגה ונחלשה התורה, לעולם לא יצא שוב משפט לאמיתו. אך רש״י ורד״ק פירשו שמשפטו של נבוכדנצר הוא שלא ייצא, שלא ייענש על מה שעשה.
3. ע״פ לשה״כ במלכים ב׳ שם בגלות יהויכין: ׳והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גיבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ׳, והיינו שנשארו רק אלה שהם עניים בתורה.
4. ׳מכתיר׳ פירושו סובב מכל צד כמו כתר המקיף את הראש.
5. ולכן לנצח לא יצא משפט לאמיתו, כיון שהצדיק שרוצה להוציא את הדין לאמיתו מתיירא מן הרשעים המקיפים אותו מכל עבר. והכוונה לרשעי ישראל שהתרבו כאשר נחלשה התורה בישראל, וכיון שהצדיקים בודדים, הם מוקפים רשעים רבים.
6. ירושלים היתה מתחילה מלאה משפט צדק, אך כיון שהגלה נבוכדנצר את תלמידי החכמים שבה, תפוג תורה, וממילא יצא כל משפט מעוקל, כי הרשעים הם הרוב, ומקיפים את הצדיק ומכריחים אותו לפסוק כרצונם.
תפוג – ענין רפיון וחלשות כמו נפוגותי ונדכיתי (תהלים ל״ח:ט׳).
מכתיר – מסבב ככתר המסבב את הראש וכן אבירי בשן כתרוני (תהלים כ״ב:י״ג).
מעוקל – ענין עקום כמו ארחות עקלקלות (שופטים ה׳:ו׳).
על כן תפוג תורה – הואיל שיצליח נ״נ תחלש התורה ותפול ולא יעשה משפט לנצח ר״ל זמן רב כל ימי ממשלתו כי יאמרו הכל לפי המקרה ואין משגיח.
כי רשע – על כי נ״נ מכתיר את הצדיק להצר לו בכל עבריו כי אף כי חטאו ישראל נחשבים המה לצדיקים למולו.
על כן – בעבור זה מעקמים את המשפט ולא יעשוה על צד היושר כי חושבים שאין דין ואין דיין (ואף כי חטאו ובע״כ נפרע מהם מתלונן שהיה להם לפול ביד ה׳ ולא בידו).
על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעקל – רצה לומר על דרך מ״ש בישעיה למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ עיין שם. וכאן אמר נגד תראני עמל ואון וא״כ כולו שקרים על כן תפוג תורה רצה לומר כמ״ש לאפוקי דין מרומה ונגד מ״ש שוד וחמס לנגדי רצה לומר בתמידות, על זה אמר ולא יצא לנצח משפט היינו כמ״ש משרבו הרצחנין בטלו כו׳. כי אין אפשר לעשות משפט בכל עת ובכל שעה. ונגד מ״ש ויהי ריב ומדון אמר כאן כי רשע מכתיר את הצדיק רצה לומר שהרשע נתן עליו בקולו בדברי ריבות ובווכוחים ודינים כאלו הדין עמו נסתתמו טענותיו של הצדיק וז״ש על כן יצא משפט מעקל.
תורה, משפט – תורה היא בדעות ואמונות ולמודים במצות שבין אדם למקום, ומשפט בין אדם לחברו, עי׳ ישעיה (מלכים ב ד׳, נ״א ד׳).
מכתיר – מלבישו כתר ונזר.
מעוקל – ההבדל בין עקל ובין עקש, העקל הוא רק החיצונית הדבר והוא ישר בפנימותו כמו נחש עקלתון, ילכו ארחות עקלקלות (שופטים ה׳), ר״ל שנראות כמעותות ולא עקשות ממש כי הם הולכים בארחות אלה רק מיראת האויב, משא״כ מ״ש אשר ארחותיהם עקשים, הם מעותות באמת, (ועמ״ש תהלות קכ״ה ה׳), וכן כאן ר״ל הגם שיהיה המשפט והיושר בלב השופט יצא מעוקל למראית העין מיראת הרשע המכתיר אותו ע״מ שיעקש משפט.
על כן – בני העולם טוענים נגדך לאמר, הלא על כן תפוג תורה – שעי״ז תפסק התורה שהיא מלמדת עקרי האמונה ושה׳ משגיח ושופט צדק, ועתה יכחישו בפנות התורה ממך שרואים שהרשע מצליח והצדיק אובד, וכן לא יצא לנצח משפט – גם המשפט הנימוסי בין אדם לחברו הגם שהשכל מחייבו (וא״א שיפוג מן הלב כי מוסדות המשפט קבועים בלב האדם בטבע) בכ״ז לא יצא מכח אל פועל המעשה, כי רשע מכתיר את הצדיק – ר״ל גם הצדיק שרוצה לעשות משפט לא יוכל לעשותו, כי הרשע הוא המכתיר את הצדיק, ר״ל שהוא המלביש אותו כתר ועטרה שהצדיק השופט הוא קבוע לשפוט מאת המלך הרשע שהוא נתן עטרת הנשיאות בראשו, וצריך הוא להתנהג כפי חוקי הרשע ומשפטיו שהם עוות ועקול הדין, על כן יצא משפט מעוקל. שגם המשפט שהוא מיושר בפנימיותו וקרוב אל היושר צריך להיות מעוקל בחיצוניותו, להפיס דעתו של הרשע המכתירו שאינו רוצה במשפטים ישרים, כ״ז דברי הריב והמדון שנושאים העולם על ההשגחה ועל הנהגת ה׳.
תפוג תורה – כיין המפיג טעמו כשנשאר גלוי, או כשחסר במקצת מן החבית, כן התורה תפיג טעמה כשהחמס גובר.
ולא יצא – לאור.
לנצח – כהוראתו בכל מקום, לעולם, ובלוית מלת לא, אפילו פעם אחת.
מכתיר – ככתר הסובב את הראש כן הרשע סובב הצדיק מכל צדדיו ואינו מניחו לעשות משפט צדק רק משפט מעוקל; הרשע מצייר הדברים לעיני הצדיק הפך ממה שהם, והצדיק חושב לעשות צדק.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ה) רְא֤וּ בַגּוֹיִם֙ וְֽהַבִּ֔יטוּ וְהִֽתַּמְּה֖וּ תְּמָ֑הוּ כִּי⁠־פֹ֙עַל֙ פֹּעֵ֣ל בִּימֵיכֶ֔ם לֹ֥א תַאֲמִ֖ינוּ כִּ֥י יְסֻפָּֽר׃
Look among the nations, watch, and wonder marvelously; for I am working a work in your days, which you will not believe though it is told you.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
חֲזוֹ בְּעַמְמַיָא וְאִסְתַּכָּלוּ אִתְרְפוֹ שְׁוָהוּ אֲרֵי עוֹבָדָא אִתְעֲבֵיד בְּיוֹמֵיכוֹן לָא תְהֵימְנוּן אֲרֵי יִשְׁתָּעוּן לְכוֹן.
לא תאמינו כי יסופר – זאת לכם אשר אני מקים את הכשדים (חבקוק א׳:ו׳) העם אשר לא היה כדאי להבראות כמו שנאמר זה העם לא היה (ישעיהו כ״ג:י״ג) הם אחד משלשה דברים שהקב״ה כביכול מתחרט על בריאתם ועתה יקום ויהיה מר ונמהר לרוץ וללכת למרחבי ארצות כל הגוים.
You shall not believe when it is told When this is told to you, that I am setting up the Chaldeans, the people that did not deserve to be created, as it is written: "This people has never been" (Yeshayahu 23:13). They are one of three things whose creation God regrets, and now [they] will rise, and [they] will be bitter, and [they will be] impetuous to run and to march to the breadth of the lands of all the nations.
כי פעל פעל בימיכם – פעל שם דבר הוא, לפי שהניגון בפ״ה, והוא לשון עושה, שומר, אומר, אוכל.
לא תאמינו כי יסופר – אם יסופר לכם דבר שאספר לכם לא תאמינו שיבוא אם לא תראו בעיניכם.⁠א
א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104: ״עיניכם״.
ראו בגוים והביטו – אם שמעתם כזאת.
והתמהו – מבניין התפעל, והשלם: והתתמהו, כי תמה שרש.
כי פועל פעל – השם, בימיכם. ואחר שידוע הוא שהוא פועל הכל, לא הזכירו.
והמקום משיבו: ראו בגוים והביטו – פורענות העתידה לבא עליהם על כך.
והתמהו – בתמהון,
כי פועל פעל – הקב״ה בימיכם – ולא תמשך ולא יארכו הימים כי קרוב יום אידם,
שאילו היו מספרים פעל שכר מעשיהם שיפעל וישלם להם לא הייתם מאמינים, כל כך הוא הפלא ופלא.
ראו – אמר כנגד ישראל ראו בגוים והביטו כי מהם יצא לכם המשחית.
והתמהו תמהו – הכפל לחזק התימה לרוב מעשה הרע שיעשה נבוכדנצר והתמהו מבנין התפעל דינו והתתמהו ות׳ התפעל נבלעת בדגש ת׳ השרש.
כי פעל פעל בימיכם – זה לעד כי דורו מלך נבוכדנצר והפועל הוא השם יתברך ופעל שם.
כי יספר – לכם הפעל הרע והקשה ולא תאמינו.
וביאר על מה היתה תלונתו באומרו ראו בגוים והביטו והתמהמהו תמהו ר״ל הן אמת שתמיד היה בגוים שמתגברים אלו על אלו וכובשים אותם ומושלים בהם אבל כשתראו ותביטו במנהגו של עולם ובספורי הגוים תתמהו מאד לפי פעל נבוכדנצר אשר נעשה בימיכם הוא כ״כ זר ויוצא מהטבע שאדם אחד אשר לא מזרע המלוכה הוא יקום מעצמו ויכבוש את כל הארץ וימלוך בכפה ואין מוחה בידו שתהיה האמנתו דבר קשה לשומעים, ולכן אמר כנגד ישראל הביטו זה והתמהמהו תמהו וידעתי שלא תאמינו בו אע״פ שיסופר לכם ואמר זה לפי שהנבואה הזאת היתה קודם חרבן ירושלם וחשב הנביא שבני דורו ברשעתם לא יאמינו בה כשיספר ענינה אליהם:
[אחר הצעה זאת, מתחיל הנביא לספר את גוף הענין שראה במחזה ושעליו צועק חמס]1:
כי פֹעַל פֹּעֵל [בימיכם]. להלחם בלי שום סיבה קודמת2:
1. ע״פ מלבי״ם, וכן צריך לפרש לדרכו של רבינו.
2. פסוק זה הוא המשך לפסוק ד׳ ׳ריב ומדון ישא׳, שנבוכדנצר בא על ישראל בלי שיחטא לו ישראל כלום, ועליו נאמר שנבוכדנצר פעל פעולה בימיכם אשר ׳לא תאמינו כי יסופר׳, שלא היה מדרך העולם לבוא להילחם ללא כל סיבה. ובבראשית (כ ט) על הפסוק ׳מעשים אשר לא ייעשו עשית עמדי׳ פירש רבינו: ׳לגרום היזק לאיש לא יְדַעְתּוֹ קודם לכן, ואין לך איבה עמו, וכל זה בלתי תּוֹעַלְתְּךָ, ואין דרך לעשות כן׳. [ובויקרא (כו ג) פירש רבינו מש״כ ׳אם בחוקותי תלכו – ועשיתם אותם׳: ׳אם תתנהגו בדרכי האל יתברך הנכללים בחלק המעשי בתורתו, ותעיינו במצוות לדעת אופן עשייתן ותכליתן, ובזה תשלימו כוונתו להיותכם בצלמו כדמותו, ועשיתם אותם - אז יהיה לכם זה השלימות בקנין באופן ש׳תעשו אותם׳ כמו פועלים הטוב ברצון נפשכם, לא כמצווים ועושים מיראה, אשר בזה יהיה העושה מתפעל בצד מה, אבל תעשו מאהבה׳. הרי שכאשר האדם פועל מחמת סיבה חיצונית, כמו העובד את ה׳ מיראה, אין העשייה מתייחסת אליו לגמרי, כי היראה גם היא גרמה לפעולה. ולכן העושה מצד עצמו בלבד, מתייחסת העשייה אליו, ועל זה נאמר ׳ועשיתם אותם׳. ונראה שעל דרך זה מפרש רבינו ׳פעל פעלת׳, פעולה כפולה, ללמד שהפעולה בשלימותה מתייחסת אליו, לפי שלא היתה שום סיבה חיצונית שקדמה לפעולה וגרמה לה. ולכן אף מכנה את הכשדים בפסוק הבא ׳הגוי המר׳, ופירש רבינו ׳השמחים לעשות רע׳, שהרע שהם עושים אינה נגרמת מקום אילוץ וגורם חיצוני, אלא מרצונם והנאתם להרע, ולהבדיל כמו העובד ה׳ מאהבה, שהוא שמח בעבודתו ואינו עושה זאת מחמת שום סיבה חיצונית. אך כעת זכינו לכללי הפירוש לרבינו בכתב יד תלמידו, ושם כתב: ׳אמר הגאון, כל כפל מילה בתורה, כמו ׳ידוע תדע׳, ׳עשה תעשה׳, ׳גאה גאה׳, ׳דלה דלה׳ וכיוצא, ר״ל בכולם, אע״פ שמן הדין לא היה זה ואין הדעת נותן, מ״מ בודאי יהיה׳. וגם הכפל כאן בא להורות שאף שמן הדין לא היו צריכים לבוא להילחם בלי כל סיבה, בכל זאת כך עשו].
ראו בגוים והביטו – בס״ס הוא״ו בגעיא.
כי יסופר – אם יסופר.
ראו בגוים – ראו הממשלה והנצחון הנעשה בעכו״ם אלו על אלו והביטו ממשלתו והנצחון שלו ותתמהו מאד מאד כי אין להעריך נצחון כל העכו״ם לנצחון שלו.
כי פועל פועל – כי דבר נצחון שלו תהיה בימיכם ותראו אותה ותתמהו אז כי הן ידעתי לא תאמינו אם יסופר כי הוא דבר היוצא מהיקש הטבעי שקשה להאמין.
ראו בגוים והביטו והתמהו תמהו – רצה לומר בשלשה דרכים נודע לאדם איזה חדש הנעשה בעיר אשר זר מעשהו בענין פלאי. היינו אשר בעיר רואים הדבר מקרוב ובגלוי, ואשר לא בעיר כ״א קרוב הוא צופה ומביט בהבטה מרחוק, אבל הרחוקים אינם יודעים כי אם את אשר יסופר להם. וז״ש ראו בגוים היינו אשר בעיר רואים בראיה מקרוב, והביטו היינו הרחוקים קצת רואים בהבטה מרחוק. והרחוקים מאוד השומעים בדרך סיפור עליהם אמר והתמהו תמהו בלשון כפול כי דרך שומעין סיפור בענין זר תמהין שתי תמיהות, בראשונה תמהין על הענין אם להאמין או שלא להאמין ואף כי נתברר להם מתמיהין שנית איך נהיתה הרעה הזאת. כי פעל פעל בימיכם, הראשון נפעל והשני פועל. וראוי להיות בסגול ובפתח בעבור עי״ן הפעל שהיא מאותיות אחה״ע, והנפעל אף כי הוא עבר. אבל פעמים בא קמוצה להורות על עבר בלתי נשלם כמו שתאמר נפתח הפתח ועבר הפתיחה, וכן תאמר נפתח הפתח ולא נסתלקה ממנו עדיין יד הפותח. ואמר כאן כי פעל נגד מ״ש ראו בראיה מקרוב, רואים הנפעל בעיר. ואמר פעל נגד מ״ש הביטו רואין מרחוק מביטין בפועל. ואמר לא תאמינו כי יסופר נגד מ״ש והתמהו תמהו היינו הרחוקים שאינם יודעים כי אם את אשר סופר להם.
ראו, והביטו – מלת הבטה מורה שימת לב על הדבר (כנ״ל בפסוק הקודם).
והתמהו – כמו והתתמהו.
ראו – אחר ההוצעה הזאת מתחיל לספר גוף הענין שעליו צועק חמס, ויספר בשם ה׳ שהוא הקים אותם להרעיש הארץ ולהרגיז ממלכות, ואומר, ראו בגוים והביטו ושימו לב על הדבר, והתמהו תמהו – ומפרש ראו בגוים והביטו פעל פעל בימיכם ר״ל שלא תאמרו שא״א לכם לראות הדבר מפני שעדיין לא יצא מכח אל הפועל, על זה אמר כי פעל פעל שכבר בא לידי פעולה, ולא תאמרו שלא היה בזמנכם, כי הוא בימיכם, וא״כ תוכלו לראות ולהביט, ונגד מ״ש והתמהו תמהו מפרש כי לא תאמינו כי יסופר – אם היו מספרים לכם דבר כזה לא הייתם מאמינים כלל כי הוא דבר היוצא מדרך העולם, ולכן כשתראוהו בעיניכם תתמהו ותתפלאו.
והתמהו תמהו – ע״ד ירחק חק (סוף מיכה עיין מה שכתבתי שם), ואולי ג״כ פעל פעל שאחריו כמהו, אף על פי שיש להניח שהפועל הוא ה׳ המובן גם כי לא נזכר.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ו) כִּֽי⁠־הִנְנִ֤י מֵקִים֙ אֶת⁠־הַכַּשְׂדִּ֔ים הַגּ֖וֹי הַמַּ֣ר וְהַנִּמְהָ֑ר הַהוֹלֵךְ֙ לְמֶרְחֲבֵי⁠־אֶ֔רֶץ לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא⁠־לֽוֹ׃
For, behold, I raise up the Chaldeans, that bitter and hasty nation, that march through the breadth of the earth, to possess dwelling places that are not theirs.
תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲרֵי הָא אֲנָא מֵקִים יַת כַּסְדָאֵי עַמָא מוֹחֲיָא וְקַלִילָא דְאָזֵיל לִפְתָאֵי אַרְעָא לְאַחְסָנָא קִרְוִין דְלָא דִילֵיהּ.
כי הנני מקים את הכשדים – כשדים שהם שפלים ונבזים מכל האומות, וכן הוא אומר הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה לציים (ישעיהו כ״ג:י״ג).
הגוי המר והנמהר – שיהא מר לישראל ונמהר לבא על ישראל.
לרשת משכנות לא לו – לרשת משכנותאארץ ישראל שאינןב שלו.
א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104 חסר: ״לרשת משכנות״.
ב. כן בכ״י פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104: ״שאינה״.
כיהנמהר – שאין לו מחשבת כהוגן, רק יעשה דברו במהירות. וכמהו: ולבב נמהרים (ישעיהו ל״ב:ד׳).
כי הנני מקים – עליהם את הכשדים – שהיה עד היום שפל וקטן.
הגוי – שנעשה עתה משפלותו מר וכעסן, כמו מרת רוח (בראשית כ״ו:ל״ה).
והנמהר – לעשות מחשבת לבו
וקל לילך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו – מה שאין דרך העולם שעם רחוק יבא לרשת בארץ מרחקים, אלא קרוב לו וירש משכנותיהם. מדה במדה כאשר הם יורשים משכנות העניים והצדיקים.
כי הנני – דבר הנביא בלשון השם יתברך.
והנמהר – נמהר במעשיו לא ישכיל מה יעשה וכן ולבב נמהרים יבין לדעת (ישעיהו ל״ב:ד׳).
כי הנני וגו׳ – דבר הנביא בעד השם, כי כן מנהג כלם.
כי הנני מקים את הכשדים וגומר עד על משמרתי אעמודה: אמרו המפרשים שהנביא אמר בשם האל יתברך הנני מקים את הכשדים, והוא בלתי מתישב אצלי לפי שכל התוכחה הזאת אמרה הנביא כמדבר בשם עצמו אין בה דברים בשם האל, ולכן יראה שהנביא על עצמו אמר כי הנני מקים את הכשדים כי לפי שהוא בנבואתו זאת היה מיעד במעלתם וממשלתם על כל הארץ ייחס הקמתם ומעלתם לעצמו המיעד עליה, וקרא אותם גוי מר ונמהר להגיד שאין בו תכונה טובה מחסד ורחמים כי הוא מר כלענה במעשיו, וגם כן אין בו ישוב השכל ולא דעת ולא תבונה בו ועל זה אמר והנמהר כי הוא גוי מהיר בפעולותיו מבלי מחשבה טובה ויהיה מזדון לבו ללכת למרחבי ארץ בדרך רחוק לרשת משכנות לא לו ולקחת ולכבוש ארצות המלכים.
[כי הנני] מקים [את הכשדים]. שהיו נבזים ושפלים1: [הגוי] המר. השמחים לעשות רע2: והנמהר. בלי עצה קודמת3:
1. כמש״כ (פסוק ג) שנקראו ׳העם לא היה׳, ומעכשיו הנני מקים אותם, שלא יהיו שפלים יותר, אלא מעתה יהיו לעם.
2. לשה״כ במשלי (ב יד) ׳השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע׳. ו׳מר׳ הוא יותר גרוע מ׳רע׳, כי יש העושה רע אך אינו שמח בכך, אבל השמח ברעה שעושה הוא גרוע ביותר, כלשון הכתוב (ירמיה יא טו) ׳כי רעתכי אז תעלוזי׳, וראה מה שכתב בזה רבינו בשמות (לב יט), ושם (לד ז).
3. ׳נמהר׳ מלשון מהירות, שעושה את מעשיו הרעים במהירות מבלי לחשוב לפני כן. וכ״כ אבע״ז ורד״ק. ובישעיה (לב ד) פירש רבינו ׳וּלְבַב נִמְהָרִים - בלתי מיושבי הדעת׳.
משכנות – הטעם בנו״ן.
מקים – ענין רוממות.
המר – מר נפש ור״ל אכזרי.
והנמהר – מלשון מהירות.
משכנות – מקומות ששוכנים שם בני אדם.
כי הנני מקים – ר״ל משפלותם אקים את הכשדים שהוא גוי מר נפש ואכזרי ונמה׳ במעשיו מבלי ישוב הדעת.
למרחבי ארץ – בכל מרחב העולם ילך לרשת מקומות שאינם שלו.
כי הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו – הנה המרה הלבנה אינה תוליד פחיתיות בין אדם לחברו אבל האדומה תוליד הכעס כמ״ש כבד כועס, וזהו המר מלשון מרי נפש כמ״ש פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש וגו׳. ומרה הירוקה תוליד מהירות המרובה וזהו הנמהר. ומרה השחורה תוליד אם שנמאס בכל העולם כולו או שכל העולם אינו כדאי לו למלא תאותו וזהו ההולך למרחבי ארץ לרשת וגו׳. והנה השלשה אלו רעה זה מזה והמר הוא הכועס אבל בארך אפים יפותה, אולם הנמהר אין לפתותו. אף הנמהר אינו עושה דבר כי אם לתועלת לעצמו וההולך [...] לרשת משכנות לא לו שאין לו בהם תועלת כלל וז״ש ההולך למרחבי ארץ, כי הארץ נתחלקת לשבעה חלקים או אקלימים כל חלק נחלק בקו ישר על פי ארך הארץ. לכן ההולך למרחבי הארץ אין דעתו מתישבת לשבת בארץ לא לו מפני השתנות הטבעים שבין כל חלק וחלק וכל שכן ההשתנות מחלק אל חלק הרחוק. דבר אחר הכעסן רעה ליושבין עמו בעיר בעת כעסו, אבל אשר מחוץ לעיר לא ירא ממנו כי עד אשר יצא אליו חוצה לעיר בין כך יפותה ויתפייס. אבל הנמהר רע אל הקרובים לעיר גם כן, אולם אין בו רעה למדינה רחוקה. אבל ההולך למרחבי ארץ רע למדינות רחוקות מאד גם כן.
המר – כמו מרי נפש.
והנמהר – כמו ולבב נמהרים יבין לדעת, אשר מעשיו שלא בהשכל.
כי הנני מקים את הכשדים שיקומו משפל מדרגתם למשול על גוים, הגוי המר והנמהר ר״ל שלפעמים יתרומם גוי אחד ע״י חנופה וחלקלקות שימשוך עמים תחתיו בדברים רכים, אבל הם גוי מר ואכזרי, ולפעמים יתגבר ע״י שכלו ותחבולות, אבל הם גוי נמהר שעושה הכל בלא עצה ותבונה, ובכ״ז הוא ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו ר״ל שדרך כובשי ארצות ללכת לארך הארץ ממזרח למערב בארץ השייך לאקלימא שלו, אבל הוא הולך למרחבי ארץ מצפון לדרום שאינו מאקלים שלו, ולפעמים ילך על ארץ שיש לו עליו איזה טענת ירושה מאבותיו אבל הוא רוצה לרשת משכנות לא לו, שאין לו שום טענה עליהם.
המר – מחמת רוע לבו, והנמהר בלי שם לב על מעשיו. ואדם רע לב נמנע מלהרע וגם מיטיב לעשות אם שכלו אומר לו שכן ראוי לו לפי שעה; והנמהר בהוה מזיק לעולם יותר ממנו.
למרחבי ארץ – תמיד לנגד פניו בלי חקר להליכתו.
תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ז) אָיֹ֥ם וְנוֹרָ֖א ה֑וּא מִמֶּ֕נּוּ מִשְׁפָּט֥וֹ וּשְׂאֵת֖וֹ יֵצֵֽא׃
They are feared and dreaded. Their judgment and their dignity proceed from themselves.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֵימְתָנִין וּדְחִילִין אִינוּן מִנֵיהּ דִינֵיהּ וּגְזֵרָתֵיהּ נָפְקִין.
איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא – זו חוה שיצאה ממנו והיא גרמה לו המות שנאמר ותתן גם לאישה.

רמז תקסב

דבר אחר: איום ונורא הוא – זה פרעה שהיה קוזמוקטור שנאמר מושל עמים ויפתחהו.
ממנו משפטו ושאתו יצא – זה משה שגדל בתוך ביתו שנאמר ויהי ל⁠[ה](ו) לבן ועמד והביא עליו עשר מכות.
דבר אחר: איום ונורא הוא – זה אדום שנאמר דחילא ואימתני.
ממנו משפטו ושאתו יצא – זה עובדיה שהיה גר אדומי ומתנבא עליו כה אמר ה׳ אליהם לאדום.
דבר אחר: איום ונורא הוא – זה סנחריב שנאמר ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור.
ממנו משפטו ושאתו יצא – אלו בניו שנאמר ויהי הוא משתחוה בית נסרוך וגו׳.
דבר אחר: איום ונורא הוא – זה חירם מלך צור שנאמר אמור לנגיד מלך צור.
ממנו משפטו ושאתו יצא – זה נבוכדנאצר. אמר ר׳ סימון אגדה הוא חירם מלך צור בעל אמו של נבוכדנאצר היה ועמד עליו והרגו שנאמר ואוציא אש מתוכך היא אכלתך.
דבר אחר: איום ונורא הוא – זה נבוכדנאצר דכתיב ביה ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה.
ממנו משפטו ושאתו יצא – זה אויל מרודך. אמרו רבותינו כשנטרד נבוכדנאצר דכתיב ומן אנשא לך טרדין כל אותו זמן היה אויל מרודך מלך תחתיו כשחזר חבשו בבית כלא, כשמת נבוכדנאצר בקשו להמליך אויל מרודך ולא קבל אמר להם בראשונה שמעתי לכם ונחבשתי שמא חי הוא ויעמוד עלי ויהרגני עמדו עליו וגררוהו מקברו וראה שמת והמליכוהו שנאמר ואתה השלכת מקברך וגו׳, א״ר אלעזר ולא עוד אלא שכל שונא ושונא שהיה לו היה בא ודוקרו בחרב, לקיים מה שנאמר לבוש הרוגים מטועני חרב.
דבר אחר: איום ונורא הוא – זה האדם ששולט בכל מה שברא הקב״ה דכתיב תמשילהו במעשי ידיך.
ממנו משפטו ושאתו יצא – בשעה שהוא חוטא הקב״ה מביא עליו יסורין מגופו, מלך בשר ודם כשהוא רודה עבדיו הוא מביא מגלבים וכבלים ורודה אותם, אבל הקב״ה אינו כן כשמבקש לרדות את האדם מגופו של אדם רודה אותו ומיסרו שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו.
ממנו משפטו ושאתו יצא – ממנו שופטים ממנו מלכים המטילין משא ואימה על הכל משפטים יושטיציא בלעז.
from themselves their judgment and their burden shall emanate From them are judges; from them are kings, who cast a burden and a fear upon all.
their judgmentjoustice in Old French.
ממנו משפטו ושאיתו יצא – נבוכדנצר מלכו שעשה משפטו של ישראל.
איוםשאתו – מגזרת נשיאות.
איום ונורא – בעל אימה ויראה הוא.
ואם תאמר על ידי אחרים העוזרים אותו הוא איום ונורא. לא, כי ממנו – מגבורתו ומזרועו שנתן לו המקום ממשלה על הכל.
משפטו – שישפוט עמי,
ושאתו – וגובהו שינשא ויגבה על הכל.
יצא – ולא מאחרים.
איום ונורא – תאר מענין אימה.
ממנו משפטו – כי לא יצטרך לעזרת עם אחר כי ממנו יצא משפטו שיעשה בעמים וכן שאתו שיתנשא על הגוים.
ושאתו – הרמתו.
והגוי הזה איום ונורא הוא מפיל יראתו על כל יראיו, ואומרו ממנו משפטו ושאתו יצא אפשר לפרשו על גוי הכשדים שלא יקראוהו עמים וממלכות אחרות להמליכו עליהם אבל מעצמו יצא אותו משפט ונשיאות מעלה אשר לקח כרצונו. ואפשר לפרש מלת ממנו על הקדוש ברוך הוא שזכר למעלה עד אנה ה׳ יאמר ממנו יתברך משפטו ושאתו ומעלתו של מלך בבל יצא כי הוא יתברך מינהו לכבוש ממלכות ולהחריבם והוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה, וחכמים ז״ל דרשו במכילתא (בשלח שירתא פ״ב פ״ו) דרשות רבות על איום ונורא הוא ומכללם אמרו איום ונורא הוא זה נבוכדנצר דכתיב ביה (ישעיה יד, יג) ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממנו משפטו ושאתו יצא זה אויל מרדך בנו שצוה להוציאו מקברו וגרר את עצמותיו מהקבר לראות אם היה מת, עשו בדרש משפטו המשפט שנעשה בו ושאתו על שנשאוהו מקברו וגם הוא פשט נכון בכתוב.
ממנו [משפטו ושאתו יצא]. ולא מחכמי ויועצי אומה אחרת, רק ממנו לבדו משפטו - הסכמתו על העתיד1, ושאתו - מדרגות מעלות שריו2:
1. כלומר, החלטתו על מה שיעשה בעתיד תצא רק ממנו, ואין הוא מתייעץ כלל עם חכמי עם אחר.
2. ׳שאתו׳ לשון נשיאות (אבן עזרא), כלומר, שגם את מעלות שריו רק הוא עצמו בוחר, ואינו שומע כלל לחכמי אומות אחרים. [ואולי זו הוכחה שהוא ׳גוי נמהר׳, שאינו שואל עצה]. וראה מש״כ רש״י ׳ממנו שופטיו, ממנו מלכיו׳.
איום – מלשון אימה ופחד.
ושאתו – מלשון התנשאות ורוממות.
איום ונורא הוא – הוא מאויים ומפחיד את הבריות.
ממנו משפטו וגו׳ – המשפט שיעשה בעכו״ם ונשיאת הממשלה שיהיה בו יצא ממנו ומעצמו כי לא יצטרך לעזרת עם אחר.
איום ונורא – איום היינו שאימתו מוטלת מפני יראת רוממותו, ויראה בסתם היא יראת העונשא כן פחד הוא יראת העונש ז״ש (איוב ל״א כ״ג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. אלא אימה ויראה הוא מקרוב אל האיום והנורא, ופחד הוא מרחוק. ז״ש בספרי תפול עליהם אימתה ופחד אימתה על הקרובים ופחד על הרחוקים. ושתי היראות נמצאו בשתי דרכים, אחד בעצמיותו שהוא בעצמו רם ונשא מהדר גאונו או נורא בעצמיותו שמעניש ברב יכלתו וגבורתו. והשני אשר לא כן בדיוב כי אם רבוי חילותיו או עוצם גבוריו מרוממים אותו ומענישים בציויו. ז״ש כאן ממנו משפטו ושאתו יצא, משפטו היינו העונש, ושאתו הוא הרוממות הכל ממנו ולא על ידי זולתו.
א. (אמר נכדו המסדר: זהו שדקדקו חז״ל לומר אימת חלש על הגבור.)
ב. השוו לשון הכתוב בישעיהו ט״ז:ו׳, ירמיהו מ״ח:ל׳.
איום ונורא – האימה הוא מצד הדבר עצמו, והמורא הוא מצד הרע שיוכלו להשיג מן הדבר (עי׳ יהושע ב׳ ט׳, איוב ט׳ ל״ד, י״ג כ״א, ל״ג ז׳).
ושאתו – הוא רוממת הדבר עצמו, כמו הלא שאתו תבעת אתכם (איוב י״ג י״א).
איום ונורא הוא – האימה בא מצד גודל הדבר עצמו, והמורא הוא שמתיראים מרעתו, והוא איום מצד עצמו ונורא מצד הרעות שעושה, ומפרש ממנו משפטו ושאתו יצא – נגד מה שאמר שנורא הוא אומר שממנו משפטו יצא, ר״ל שהוא אינו נוהג לפי חקת המשפט הקבועים, שיש משפטים קבועים בין העמים והמלכים שאין למלך או לעם להתגר מלחמה על עם אשר לא חטא כנגדו וכ״ש אם הוא נכנע תחתיו, והם נימוסים קבועים לכל העמים אבל הוא לא יביט על משפטי המדינות וחקיהם, רק יקבע לו משפטים כפי רצונו להסיר גבולות עמים ולהרעיש ארצות וע״כ מתיראים מפניו, ונגד מ״ש שאיום הוא מצד עצמו, אמר כי ממנו שאתו יצא, כי יש עם המתגבר ע״י עזרת עמים ומלכים אחרים אשר כרתו עמו ברית והוא אינו איום כ״כ אחר שכחו תלוי בכח העמים העוזרים אותו, אבל הוא שאתו יצא ממנו בעצמו ואינו צריך לעזר עם אחר.
אים – מלשון אימה, והיא החזקה בין כל נרדפי הפחד והיראה.
ממנו משפטו – אין לו שום רשות ומשפט על העמים שכבש, ולא שום שאת כלומר זכות להתנשא עליהם, רק שתיהם יצאו ממנו מעריצותו, מחמת שהוא גבור והם חלשים.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ח) וְקַלּ֨וּ מִנְּמֵרִ֜ים סוּסָ֗יו וְחַדּוּ֙ מִזְּאֵ֣בֵי עֶ֔רֶב וּפָ֖שׁוּ פָּרָשָׁ֑יו וּפָֽרָשָׁיו֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ יָעֻ֕פוּ כְּנֶ֖שֶׁר חָ֥שׁ לֶאֱכֽוֹל׃
Their horses also are swifter than leopards, and are more fierce than the evening wolves. Their horsemen spread out. Yes, their horsemen come from afar. They fly as an eagle that hurries to devour.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְקַלִילִין מִנְמָרַיָא סוּסְוָתֵיהּ וַחֲרִיפִין מִדֵּיבֵי רַמְשָׁא וְיִרְבוּן פָּרָשׁוֹהִי וּפָרָשׁוֹהִי מֵרָחִיק דְיֵיתוּן מִשְׁתְּדָן כְּנִשְׁרָא דְטָאֵיס לְמֵיכַל.
ופשו פרשיו – רבו פרשיו.
and their riders shall increase Heb. וּפָשוּ.
וחדו מזאיבי ערב – שיהיו מחודדים למלחמה יותר מזאיבי ערבא שזאיבי בוקר מצפין לטרוף טרף בבהמה ואינם טורפים אדם לפי שאימתו ומוראו מוטלת עליהן. ואם לא טרף כל היום ובערב הוא רעב וטורף אפילו אדם אם מוצאו.
ופשו פרשיו – רבים פרשיו.
יעפפו כנשר חש לאכול – אף על פי כן יבואו יעופו וימהרו לבוא כנשר שמעופף וממהר לאכול.
א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104 הושמט ע״י הדומות: ״שיהיו... מזאיבי ערב״.
וקלומזאיבי ערב – בתחילת הערב יצאו לטרוף.
ופשו – התפשטו. ויפת אמר: מגזרת תרגום ארמית. ואין לו טעם.
שקלו מנמרים סוסיו וחדו – לרוץ ולמהר יותר מזאבי ערב – שיוצאים לטרוף טרף בלילה כשאין בני אדם מצויין כל כך, אבל עדיין יש שהולכים בדרכים ומפחדם יוצא וטורף בהשמטה ורץ מהר ונסתר.
ופשו – לשון רקוד כמו ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק (מלאכי ג׳:כ׳).
וא״ת מקרוב באו ואינם עיפים ויגעים מן הדרך ולכך פשים ורוקדים וקלים, לכן נאמר: ופרשיו מרחוק יבואו.
ואעפ״כ יעופו – פתאם כנשר – שחש וממהר לאכול.
וקלו, וחדו – ענין חדוד וחריפות.
מזאבי ערב – כי זאבים לעת ערב יצאו לטרוף.
ופשו פרשיו – ירבו פרשיו כמו שפירשתי נפושו עמך.
ויונתן תרגם: וירבון פרשוהי.
חש לאכול – ממהר לעוף על החלל שיראה מרחוק והנשר עוף גבוה משאר העופות וממהר לעוף לפיכך זכר הנשר.
ויונתן תרגם כנשר דטאיס למיכל פי׳ יעוף.
וזכר הנביא מגבורת הגוי הזה וקלו מנמרים סוסיו שיהיו סוסי הכשדים קלים כנמרים, והכשדים עצמם חדו מזאבי ערב שיצאו לטרוף ולא יטרפו עד הערב שהם בתאוה רבה לטרוף מפני הרעב שלהם וכל זה אמר באיכותם, ואמנם ברבויים וכמותם אמר ופשו פרשיו ר״ל ירבו פרשיו מאד, והראב״ע פי׳ ופשו והתפשטו ואמר שעם היות שפרשיו מרחוק יבאו הנה לא יגעו ולא ייעפו בדרך אבל יעופו כמו הנשר שהוא חש וממהר לאכול:
[וחדו] מזאבי ערב. הרעבים מבלי טרף כל היום1: ופרשיו מרחוק יבואו. בלי שכר2: [יעופו כנשר] חש לאכול. לשלול שלל3:
1. הזאבים היוצאים לעת ערב למצוא טרף הם חדים וחריפים (על פי רד״ק) יותר, כי הם רעבים, שלא אכלו כל היום. ובבראשית (מט כז) כתב רבינו: ׳זאב יטרף - תוקף הזאב וטרפו הוא בבוקר ובערב עם מיעוט האור, כאמרו וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב׳.
2. כלומר, יבואו לו פרשים לעזור לו מרחוק, והם יבואו מעצמם, מבלי שיצטרך לשלם להם שכר על כך [כי אם היה משלם היה ראוי לכתוב ׳ופרשיו מרחוק יביא׳]. הרי שאף הם באים מתוך שהם ׳מרים׳ – שמחים לעשות רע, בלי שום סיבה אחרת. ומה שכתוב ׳ופשו פרשיו׳, היינו הפרשים שלו עצמו, ובנוסף על כך יבואו פרשים נוספים ממרחקים.
3. לכן יבואו פרשיו בחינם מרחוק, כי הם חשים וממהרים לשלול את השלל כנשר הממהר לאכול, וכמו שממשיך הכתוב לבאר בפסוק הבא ׳כולה לחמס יבוא׳.
וקלו – מלרע וכן וחדו מכלול דף קע״ה.
מזאבי – מלעיל ודומה לו זאבי ערב צפניה ג׳.
ופשו – מלעיל.
מנמרים – שם חיה קלת המרוץ.
וחדו – ענין שנון וחריפות כמו כחרב חדה (ישעיהו מ״ט:ב׳).
ופשו – ענין ריבוי כמו כי תפושו (ירמיהו נ׳:י״א).
פרשיו – הם הרגילים לרכוב על הסוסים.
יעפו – מלשון עפיפה ופריחה.
חש – ענין מהירות כמו חשתי ולא התמהמהתי (תהלים קי״ט:ס׳).
וקלו – למהר לרוץ במלחמה.
וחדו – הכשדים עצמם יחדו שניהם לטרף טרף במהירות רב יותר מן הזאבים הטורפים בערב הממהרים לטרוף בעבור הרעבון שלא אכלו כל היום.
ופשו פרשיו – פרשיו מתרבים בכל יום ואינם מתמעטים כי אין מי מהם נופל במלחמה.
ופרשיו מרחוק יבואו – ר״ל עם היות שפרשיו באו ממקום רחוק לא יגעו ולא ייעפו בדרך אבל יעופו כמו הנשר הממהר לעוף להשיג האוכל.
וקלו וגו׳ – בשלשה דברים תכון נצוח המלחמה. האחד קלות והמהירות, שנית האכזריות והאבירות לב, שלישי בגבורים הרבה. ז״ש וקלו מנמרים סוסיו הוא הקלות והמהירות. וחדו מזאבי ערב הוא האכזריות לטרף טרף אדם לאכל. ופשו פרשיו היינו רבות הגבורים. והנה כשמלך מנצח מלחמה מתקבצים לו כל גבורי מדינתו, וכשמנצח עוד מתקבצים לו גבורים עוד ממדינות אחרות הקרובים אליו, וכשמנצח יותר יבאו לו גבורים מקצה הארץ. וז״ש ופשו פרשיו היינו שלו ממדינתו, מרחוק יבאו היינו ממדינות אחרות הקרובים אליו, יעופו כנשר היינו גבורים מקצה הארץ יבאו לו. ואמר יעופו כנשר חש לאכול, רצה בזה לשלול שתי הפחיתיות אשר להבא בדרך מרחוק האחד כי יתאחר בדרך הרבה והשני גם אחרי בואו הנה הוא עיף ויגע, וז״ש יעופו כנשר בלי עייפות, חש לאכול היינו דרכו למהר מאוד.
זאבי ערב – הזאב מסוכן לעת ערב, או ערב מענין מדבר וערבה.
ופשו – ענין ריבוי, כמו ולא ידע בפש מאד (איוב ל״ה) ועקרו על שהדבר מתרבה בעצמו, כמו כי תפושו כעגלה דשה, ופשתם כעגלי מרבק, התרבות השומן והבשר, וכולל שהפרשים הם בריאות בשר וחזקים.
וקלו סוסיו הם קלים במרוצתם יותר מנמרים שהם קלי המרוץ מאד. וגם חדו מזאבי ערב – שהם חדים ופראים יותר מן הזאבים הנמצאים ביער מעורב שהם פראים מאד, וסוסים כאלה יתיראו הפרשים לרכוב עליהם ובכ״ז פשו פרשיו – רבו הרוכבים על סוסים האלה, והגם שפרשיו מרחוק יבואו והם עיפים מרוב הדרך, בכ״ז לא ינוחו מדרכם רק יעופו כנשר חש לאכול – שתיכף בבואם ילחמו ויכבשו וישללו שלל.
מנמרים – חיה עורה בעל גונים מתחלפים, מלשון תמורה.
וחדו – פרשיו הנזכר למטה יש להם עינים וְשִנַיִם חדים יותר מעיני וְשִנֵי זאבי ארץ עֲרָב, או הנדים לעת ערב למצוא טרף.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ט) כֻּלֹּה֙ לְחָמָ֣ס יָב֔וֹא מְגַמַּ֥ת פְּנֵיהֶ֖ם קָדִ֑ימָה וַיֶּאֱסֹ֥ף כַּח֖וֹל שֶֽׁבִי׃
All of them come for violence. Their faces are determined as the east wind. He gathers prisoners like sand.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כּוּלְהוֹן לַחֲטוֹף אָתָן מִקֳבֵיל אַפֵּיהוֹן דָמָן כְּרוּחַ קָדִים קִידוּמָא וּכְנַשׁ כְּחָלָא שִׁבְיָא.
לחמס יבוא – לשלול ולבוז.
מגמת פניהם – לשון הגמיאיני נא (בראשית כ״ד:י״ז), יגמא ארץ (איוב ל״ט:כ״ד) רץ במרוצה לשעה קלה כברת ארץ כאלו גמא ושתה הארץ שלפניו ואף כאן מגמת פניהם גמיאת שאיפת פניהם דומה לרוח הקדים עזה שברוחות כן תירגם יונתן.
come to commit violence to plunder and to spoil.
the eagerness of their faces an expression like "Give me to swallow, (הַגְמִיאִינִי) I pray you" (Bereshit 24:17) and "He swallows (יְ גַמֶּה) the earth" (Iyyov 39:24). He runs swiftly – in a short time a distance of a day's plowing – as though he had swallowed and drunk the earth that is before him. Here, too, the swallowing of their faces; the swallowing, the longing of their faces resembles the east wind, the fiercest of the winds. So did Jonathan render this.
לחמס – יבואו ישראל.
מגמת פניהם קדמה – שעתא פניהם לבוא על ישראל כרוח קדים.
ויש מפרשין: מגמת פניהם – דוגמת פניהם, כלומר שיבואו בפנים זועפיםב שיהו פניהם דומות לרוח קדים חרישית.
ויאסוף כחול שבי – של ישראל.
א. כן בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994. בדפוס לובלין: ״שימת״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: זעופים. בכ״י פריס 162: ״זעופות״.
כלה – לעשות חמס יבא.
ומלת מגמת – זרה. ויתכן היות כמו: יגמא ארץ (איוב ל״ט:כ״ד). והנה הוא כמו נגד ונכח.
ומלת קדימה – קשה, כי מפאת מזרחה בא, על כן הוצרך יפת להוסיף כ״ף כקדימה כרוח קדים שהיא עזה. ואין טענה מן הה״א, כי הנה ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט׳:י״ח), ורבים אחרים.
כלה – סוסיו ופרשיו
לחמס יבא – להשחית ולבלע.
מגמת – שאיפת פניהם – ששואפים וממהרים לבא כאילו גומאים את הארץ בקיצור דרכם בבואם מצד מזרח.
ויאסף – ויגמא כחול שבי.
כלה לחמס – לעשות חמס יבא.
מגמת פניהם קדימה – פי׳ אאז״ל מן הגמיאני נא (בראשית כ״ד:י״ז) אמר יבא בעזות פנים כאלו רוח הקדים שהיא עזה השקתהא פניהם. והמפרש פי׳ נכח פנים וכן תרגם יונתן מקבל אפיהון והנה לא היה נכח פניהם מזרח אלא מערב כי הם בבאם אל ארץ ישראל פניהם למערב כי בבל מזרח לא״י אלא אם יתפרש קדימה בדרך הדמיון כאלו אמר כקדימה כלומר נכח פניהם יהיה בעזות פנים כמו רוח קדים שהיא עזה.
א. כן בכ״י וטיקן 71, פריס 206. בכ״י לוצקי 849: ״השקתה״ אך נוספו סימונים להפוך את סדר האותיות. בדפוסים: ״הקשתה״. בכ״י וטיקן 14: ״קשי״. בכ״י פרמא 3128: ״השקפת״.
לחמס – לעשות חמס.
כלו לחמס יבא ר״ל הגוי הזה כלו, ר״ל כשרים כעבדים, כולם באים לחמס כלומר לשלול שלל ולבוז בז אין בהם שרים שילחמו בעבור הכבוד ולא יחושו לבזה כמו שהיו ברומיים כי אלה כולם באים לחמוס, ואמנם אומרו מגמת פניהם קדימה נתקשה על המפרשים לפי שהכשדים בבואם על ירושלים כלפי מערב הם באים כי בבל מזרחית היא לא״י ולכן פרש״י מגמת מלשון יגמא ארץ רץ במרוצה לשעה קלה כברת ארץ כאלו גמע ושתה הארץ לפניו, וכן הם מגמת פניהם קדימה שאיפת פניהם דומים לרוח קדים העזה שברוחות כן ת״י, והראב״ע פירשו קרוב לזה שאמר שחסר כף מגמת פניהם כקדימה. ויותר נ״ל לפרש שגוי הכשדיים היה מגמת ונוכח פניהם לשלול שלל תמיד ולבוז בז ולשוב מיד לארצם שהיא לצד קדימה עם השלל אשר ישללו, ואמר זה לפי שהגוים הצרים על עיר אחת כשתהיה מגמת פניהם לשבת ולדור בה לא ישחיתוה ולא יחריבוה אבל כאשר יכוננו לשוב מיד לארצם לא יחמלו על הארץ, ולכן אמר שהכשדים יהיה מגמת פניהם לשוב קדימה אל ארצם לפי שבעבור זה שמו את ירושלם לעיים שרפוה באש והחריבוה.
מגמת פניהם [קדימה]. בדבר אשר שמו פניהם לגמוא ולבלוע1 הוא פונה אל הקדים2, שהיא רוח עזה ומקלקלת מה שתפגוש3:
1. ׳מגמת׳ לשון גמיאה ובליעה, מלשון ׳הגמיאיני נא׳ (ראה רש״י, ורד״ק בשם אביו).
2. ראה יחזקאל (מו א) השער ׳הפונה קדים׳.
3. מצינו שהתבואה המקולקלת על ידי רוח נקראת ׳שדופת קדים׳ (בראשית מא ו), וברוח קדים עזה יבש ים סוף (שמות יד כא), שרוח קדים היא העזה שברוחות (ראה מכילתא בשלח ויהי ד), וגם עם הכשדים, בכל דבר שהוא ׳מגמת פניהם׳, כלומר שכיוונו אליו את פניהם לבלוע אותו, הם פונים אליו ׳קדימה׳, בעוצמה כרוח קדים שהיא עזה, והיא מקלקלת את כל אשר עומדת בדרכה. וכ״כ רד״ק ׳יתפרש קדימה בדרך הדמיון, כאילו אמר כקדימה, כלומר נוכח פניהם יהיה בעזות פנים כמו רוח קדים שהיא עזה׳.
לחמס – ענין עושק.
מגמת – ענין המחשבה והחשק ואין לו דומה ויתכן שהוא מלשון הגמיאיני נא (בראשית כ״ד:י״ז) וכמו שמלת שאף משותף לבליעה כמ״ש כי שאפני אנוש (תהלים נ״ו:ב׳) ולחשק כמ״ש ישאף צל (איוב ז׳:ב׳) כך יהיה מלת גמא משותף לשניהם.
כלה לחמס יבא – הגוי הזה כולו בא בעבור החמס לשלול שלל ולבוז בז אינם נלחמים בעבור כבוד הנצחון ולזה אינם משאירים שארית.
מגמת פניהם קדימה – ר״ל כל מחשבותם לשלול שלל ולשוב מיד לארצם שהיא לצד קדימה במזרחי׳ צפונית וע״ז שורפים ומחריבים את הערי׳ שכבשו ואינם מניחים שארית ולא כן יעשו אלו שמחשבת׳ להשאר בהערים שכבשו כי מניחים שארית מה לתועלתם.
ויאסוף – מאסף שבי הרבה כחול הים ולא ישאיר מאומה.
מגמת פניהם קדימה – רצה לומר כרוח הקדים הבא להחריב את כל העולם.
מגמת – משנהו, ברעש ורוגז יגמא ארץ (איוב ל״ט כ״ד), שבא על מרוצת הסוסים והפרשים.
כלה לחמס יבוא – שאין תכלית מהלכו לרשת כבוד ולמלוך על ארצות שכבש, שאם היה הולך לתכלית זה לא היה מחריב הארצות, וכן לא היה שב תיכף לארצו כי היה מתעכב בכל מדינה שכבש להנהיג שם תכסיסי מלכותו, אבל הוא תכלית מהלכו רק לחמס, ולכן מגמת פניהם קדימה ישוב תיכף אל המזרח, דהיינו אל מדינתו שבבל היתה במזרח לארצות שכבש ולכן יאסוף כחול שבי – אינו מניח העמים לשבת בארצותיהם רק לוקחם עמו לשבי אל ארצו.
מגמת – משרש גמם ממקור גם שהוראתו תוספת ובכפל המ״ם תוספת מרובה, וענינו תאוה להגיע אל דבר ולהקנותו לנו.
קדימה – נגד פניהם, ללכת לרשת ארצות בלי חקר.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(י) וְהוּא֙ בַּמְּלָכִ֣ים יִתְקַלָּ֔ס וְרֹזְנִ֖ים מִשְׂחָ֣ק ל֑וֹ ה֚וּא לְכׇל⁠־מִבְצָ֣ר יִשְׂחָ֔ק וַיִּצְבֹּ֥ר עָפָ֖ר וַֽיִּלְכְּדָֽהּ׃
Yes, he scoffs at kings, and princes are a derision to him. He laughs at every stronghold, for he builds up an earthen ramp, and takes it.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְהוּא עַל מַלְכַיָא מִתְלַעַב וְעַל שִׁלְטוֹנַיָא מְחַיָךְ הוּא לְכָל כְּרַךְ תַּקִיף מֵעִיק וּצְבַר מִלְיָתָא וְכַּבְשָׁהּ.
והוא במלכים יתקלס – מתלוצץ בהם וכל לשון קלסה לשון דבור הנדברים בו יש לטוב יש לרע פרלריץ בלעז.
משחק – כמו שחוק כמו משמר מסתר.
לכל מבצר ישחק – אם אויבו במבצר חזק ישחוק לו.
ויצבור עפר – עליו ברוב חיילותיו כל אחד נושא משא עפר והרי היא לפני החומה תל גבוה ונלחמים בה על העיר והיא שפיכת סוללה כי כולן מתורגמות ויצבור עלה מליתא ואף היא לשון מילוא שהיה בעיר דוד הוא תל גבוה ונלחמים בה שעל ראשה מגדל בנוי ושיפועו משפע לצדדין וסביבות מרגלותיו חומה נמוכה להחזיק העפר מליפול.
And they shall mock the kings shall mock them. Every expression of קַלָּסָה is an expression for the speech of those speaking about another; some [of these speeches] are for good, and some for bad – parledic in Old French.
a laughingstock like שְּׂחוֹק, laughter, like מִשְׁמָר, a watch, and מִסְתָּר, a hiding place.
He shall scoff at every fortress If his enemy is in a strong fortress, he scoffs at him.
he piles up earth upon it with his many armies, each one carrying a load of earth. It [the pile] is before the wall as a high mound, and they [the Chaldeans] battle from upon it. This is called שְׁפִיכַת סוֹלְלָה, pouring a siege mound (cf. Yeshayahu 37:33), for all of them are translated into Aramaic: וְיִצְבּוֹר עֲלָה מְלֵיתָא, and he piled upon it a filling. This is an expression of Milo, for in the city of David there was a high mound, and they would battle upon it. Atop the mound was built a tower whose slant was inclined to the sides, and around its base was a low wall to prevent the earth from falling.
והוא במלכים יתקלס – בדבר זה יהיה משובח שכל הממלכות תחת ידו וכן הוא אומר בירמיה והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנצר מלך בבל ואת אשר לא יתן צוארו בעול מלך בבלא בחרב וברעב ובדבר אפקוד על הגוי ההוא נאם י״י עד תומי אותם בידו (ירמיהו כ״ז:ח׳).
ורוזנים משחק לו – שאימתו מוטלת על כולם.
הוא לכל מבצר ישחק – לפי שיצבור עפר ויעשה תל גבוה מן המבצר וישפוך עליו סוללה וילכדה.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104 הושמט ע״י הדומות: ״ואת אשר לא יתן... מלך בבל״.
והואיתקלס – מגזרת לעג וקלס (תהלים מ״ד:י״ד), וכמוהו לקלס אתנן (יחזקאל ט״ז:ל״א).
ויצבר עפר – כאילו הוא צבר כל עפר הארץ, או דרך משל, עפר יצבר ויקח כל מבצר.
והוא במלכים יתקלס – ויתלוצץ, לשון קלסה.
משחק לו – ששוחק עליהם.
לכל מבצר ישחק – שלא יוכל לעמוד לפניו.
ויצבר עפר – דומה בעיניו שאילו היה צובר עפר המבצר אל יספק לשעלים לכל העם אשר ברגליו, כלומר בלא מלחמה, אך שיקח איש מלא שעלו מעפרה ישפילה עד ארץ, יגיעוה עד עפר.
והוא, יתקלס – לעג להם וכן יתקלסו בך (יחזקאל כ״ב:ה׳) ולפי שיתמיד הלעג עליהם הנה הוא מתפעל בלעג להם.
ויצבר עפר – אסף עם רב כעפר1 וילכדה וכנוי הה״א לעיר בצורה שהרי זכר מבצר והיא עיר בצורה.
או פירוש ויצבר עפר – למלאות החפירות אשר סביב חומת העיר. ותרגום יונתן וצבר מליתא והוא תל עפר.
ובדברי רז״ל מוליא בנצא.
1. השוו ללשון הפסוק בדברי הימים ב א׳:ט׳.
יתקלס – יתהלל ויתפאר.
ואחרי שזכר תארי הכשדים זכר תארי נבוכד נאצר מלכם באומרו והוא במלכים יתקלס ר״ל שכל כבודו וקלוסו הוא בהכנע מלכים לחרפם ולגדפם, וכן רוזנים משחק שהיותו הורג ומגלה הרוזנים היה אליו שמחה ושחוק גדול, הוא לכל מבצר עם היותה עיר בצורה וראשה בשמים ישחק כי יהיה נקל בעיניו לכובשה, ויצבור עפר וילכדה ר״ל שבבואו אל עיר היה מצוה לכל עמו לצבור ולאסוף עפר רב לעשות חומה גבוה עליה כדי להלחם בה ובזה היה נקל אצלו לכובשה. והראב״ע פי׳ ויצבור עפר וילכדה שהוא דבור המשליי כאלו הוא צבר עפר הארץ למלוך עליה.
[הוא לכל מבצר ישחק] ויצבור עפר. סביב ה׳מבצר׳ לעשות בו מקום גבוה מן המבצר ללכדה1:
1. כדי ללכוד אותה. כלומר, הכשדיים שוחקים על המבצר שעשוי להגן על מי שהם באים עליו, כי לא יועיל המבצר כלום מפניהם, כי הם צוברים עפר סביב המבצר עד שיכולים לעלות על העפר ולהיכנס אל תוך המבצר ׳ללכדה׳. וכ״כ רש״י, וראה רד״ק ע״פ התרגום.
ורזנים – בכמה ספרים מדוייקים חסר וא״ו אחר הרי״ש וחפשתי במסורות ולא מצאתי מסרה מפורשת אך מצאתי בשופטים ה׳ על האזינו רזנים שנמסר כל קרי׳ חסר בר מן ג׳ ובישעיה סי׳ מ׳ על הנותן רוזני׳ ובתולים ב׳ על ורוזנים נוסדו יחד ובמשלי ל״א על ולרוזנים אי שכר נמסר על כל א׳ מהם ג׳ מלא מכאן ראיה שזה דחבקוק חסר.
יתקלס – ענין לעג והתול כמו לקלס אתנן (יחזקאל ט״ז:ל״א).
ורוזנים – שרים.
משחק – מלשון שחוק ולעג.
ויצבור – ענין עשיית תל כמו שני צבורים (מלכים ב י׳:ח׳).
והוא במלכים יתקלס – הוא מהתל ומלעיג במלכים לבזותם בבזיון נפלא ורוזנים המה לו למשחק כי יתלוצץ בהם בדברי גדוף.
לכל מבצר ישחק – מלעיג הוא על כל ערי מבצר באמרו שבקלות רב יכבשם וכן הוא האמת כי יצבור עפר הרבה לעשות תל גבוה מול המבצר ומשם ילחום עליה וילכדה.
והוא במלכים יתקלס ורזנים משחק לו – רצה לומר אין כבודו להתלוצץ אל הרוזנים כ״א משחק לו, אלא מתלוצץ מן הגדולים מהם עד שישוב להתכבד בקלונם וזהו לשון יתקלס.
יתקלס – מאמר שעושים לצחוק ולגנאי, (כמ״ש ירמיה כ׳ ח׳).
ויצבר עפר – ת״י וצבר מלייתא, והוא תל עפר לסוללה שמשם יכבוש החומה.
והוא במלכים יתקלס – גם למלכים שכובש או שיכנעו תחתיו לא יחלק כבוד רק יתקלס לבזותם, ורוזנים שהם שרי העצה הם משחק לו – כדבר שהוא לשחוק בעלמא, כי איננו צריך לא לרוזנים לבקש מהם עצה ולא למלכים שיהיו בעזרתו, וגם אינו מתירא ממבצרים של אויביו, כי לכל מבצר ישחק – שע״י ריבוי חיילותיו יצבר עפר וילכדה ע״י סוללה שעושה נגד המבצר, וא״צ לו לצור על המבצר ימים רבים.
עפר – תל עפר גבוה לעמוד עליו ולעלות ממנו לחומה. ור״ל לוכדים המבצר בלי עמל.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יא) אָ֣ז חָלַ֥ף ר֛וּחַ וַֽיַּעֲבֹ֖ר וְאָשֵׁ֑ם ז֥וּ כֹח֖וֹ לֵאלֹהֽוֹ׃
Then he sweeps by like the wind, and goes on. He is indeed guilty, whose strength is his god.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּכֵן עַל דְרָמַת רוּחֵיהּ עֲלוֹהִי עֲדָא מִמַלְכוּתֵיהּ וְחַב עַל דְאַסְגֵי יְקָרָא לְטַעֲוָתֵיהּ.
אז חלף רוח – אז בראותו דרכו צלחה רוח חולפת ועוברת עליו רוח אשמה ומהו הרוח זה כחו לאלוהו הכח הזה הוא נותן לאלוהו. ואמר אלהי עשה לי כל החיל הזה.
Then a spirit goes further Then, when they see their way prospering, a spirit of guilt goes further and passes over them. Now what is the spirit? this strength they attribute to their god This strength they attribute to their god, and they say, "My god acquired all this wealth for me.⁠" Says the prophet, "Now, You, why should You remain silent to all this?⁠"
אז חלף רוח ויעבור ואשם – מרוב כבוד שיהיה לו יעבור עליו ויאשם עצמו ויאמר זו כוחו לאלוהו – שמאת עבודה זרה שלו יש לו כח זה, ולא מאת הקב״ה.
אז חלף – כמו רוח בכל מקום. ועוד יעשה אשמה גדולה שיאמר זו כחו לאלוהו לא לשם. והזכיר לאלוהו – לשון יחיד, דרך קלון, או הוא מנהג הלשון, לומר: כל איש כרצונו אלוהו או אלהיו, כי נהוג הוא.
אז – בהנתן ממשלה גדולה כזו לנבוכדנצר מלך בבל על כל העולם.
חלף ויעבור רוח – האדם מרוב הפחד ורוגז לב.
ואשם – ויתחייבו החומסים והעושקים שאתה קובל עליהם.
זו כחו לאלהיוא – ונראה מה כחם יפה על אלוה שעובדים ואותי עזבו, כי לא יוכל להיעזר באלהיו.
א. כן בכ״י כאן ולהלן בפסוק ט״ז. בנוסחאות שלנו: לאלהו.
אז חלף – אז בראותו הצלחתו חלף ויעבר רוחו יותר מן המדה ומתגאה ברוחו מאד.
ואשם – ועוד אשם בדבר אחר שאמר זו כחו לאלהו שאמר כי אלהו שהוא פסלו נתן לו זה הכח שמנצח כל העמים ואמר הנביא אלהו לשון יחיד דרך קלון כן דעת קצת המפרשים ואין צריך שהרי מצאנו אלוה לשון יחיד כי מי אלוה מבלעדי י״י (תהלים י״ח:ל״ב) הלא אלוה גבה שמים (איוב כ״ב:י״ב) וזולתו.
ויונתן תרגם בכן על דרמת רוחיה עלוהי עדא ממלכותיה וחב על דאסגי יקרא לטעותיה.
זו כחו – זה יצא מכחו, כלומר שאמר: זו כחו לאלהו.
וזכר שנבוכדנצר בראותו הצלחותיו היה מתגאה וחלף רוח ממה שהיה כמו שנאמר בשאול (שמואל א י, ו) ונהפכת לאיש אחר מפני שההמלכה לאדם שלא היה מקוה אותה יחליף את רוחו ותכונותיו, כן אמר שזה הרשע אז חלף רוחו כי בראות עצמו בכל כך ממשלה כאלו נעשה אדם אחר ויעבר חקו, ומלבד זה היה אשם לפי שהיה מיחס זה כח לאלוהו ונצחונו וגבורותיו והצלחתו היה מיחס אותם לאלהיו ולא היה עולה על רוחו שמאת הש״י היתה הסיבה לכל הצלחותיו.
אז חלף רוח. בכח המדמה שלו1, ויעבור אל הכוח השכלי2, ובכן אשם וחטא3, כי אז ייחס זו כוחו לאלוהו, שישגיח עליו בפרט לרוב מעלתו4:
1. כח הדמיון, כלומר, עברה מחשבה בדמיונו.
2. כח הדמיון, שהוא בגוף האדם, מוביל לנשמתו-שכלו תמונות, ושכלו מפשיט את אותן התמונות מן הגשמיות עד שהופכים להיות מושכל וחלק מהשכל (ראה מה שכתב רבינו בבראשית א כז, שמות כה ח-ט, ושם כה כ). ובספרו אור עמים (פרק ׳הנפש׳) ביאר רבינו שֶׁשֵּׂכֶל האדם הוא רוחני, ולכן מצד עצמו אינו יכול לטעות ולחטוא, אך כיון שכח הדמיון פועל על ידי חושיו הגשמיים של האדם, השכל יכול לטעות מחמת התמונות המעוותות ששידר לו כח הדמיון, נמצא שעל ידי ש׳חלף רוח׳ בדמיונו, ׳ויעבור׳ משם לשכלו, לכן ׳ואשם׳. וכאשר רואה העם הכשדי את הצלחתו, עוברת מחשבה בדמיונו, והוא מתבונן בזה בשכלו.
3. בהתבוננות זו הוא חוטא.
4. מתוך התבוננותו מי גרם לו ניצחון זה, הוא מייחס את זה לאלוהו, שהגוי הכשדי חוטא בכך שהוא מייחס את כוחו לאלוה שלו, שחושב שאלוהו משגיח דווקא עליו בפרטות, מרוב מעלתו, ואילו על ישראל אינו משגיח. [מצינו לרוב בפירושי רבינו שה׳ נקרא ׳אלוה׳ של מישהו כאשר הוא משגיח עליו בפרטות (ראה בראשית יז ז, שמות ו ז, שם כ א, דברים ו ד, שם כו יז, תהלים קיח כח), וכאן היה נראה שרבינו מפרש ׳אלוהו׳ – קודש, שמתוך הצלחתו חושב שה׳ משגיח דווקא עליו ולא על ישראל, אך ראה להלן (פסוק טז) שמבואר שהוא מייחס את הכל לעבודה זרה שלו, והוא הנקרא כאן ׳אלוהו׳ שהכשדי חושב שהוא משגיח עליו במיוחד מרוב מעלתו].
חלף – ענין תמורה.
רוח – ענין דעה ומחשבה.
ואשם – ענין רשע.
אז חלף רוח – בראות עצמו בכ״כ ממשלה מחליף דעתו ויעבור מן האמת ויאשם באמרו זו הכח הנתון בו מיוחס לאלהיו כי העכו״ם שלו השליטו ולא ה׳ פעל כל זאת כי יודע הוא בעצמו שלא ישרו מעשיו בעיני ה׳.
אז חלף רוח ויעבר ואשם – רצה לומר גם להמלכים הבאים עמו בברית האהבה, ופתאם היתה רוח אחרת עמו להחליף האהבה אל השנאה. וז״ש אז חלף, ויעבר רצה לומר שעובר ברית שכרת עמו. ולא עוד אלא שמאשים את שכנגדו כאלו שכנגדו עבר הברית זהו ואשם.
זו כחו לאלהו – רצה לומר זו כח השוא שנוהג עצמו עם מלכים בשר ודם, זו כחו שנוהג לאלהו גם כן כמ״ש ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת. וחשב הכתוב כאן מה שחטא במחשבה ובמעשה ובדבור: חלף רוח היינו במחשבה, ויעבר היינו במעשה, ואשם היינו בדבור.
חלף רוח ויעבר – חלף הוא דרך עראי, ועבר הוא בקביעות (ישעיהו ח׳ ח׳) ורוח כולל כל ציורי כחות הנפש רוח גאוה, חמה, אכזריות, וכדומה.
זו כחו מיוחס לאלהו – ויל״פ שמצייר ברוחו שכחו הוא אלהיו שלו, שכחו כח אלהות, נעלה מן הטבע.
אז חלף רוח – הנביא רואה שהצלחתו נמשכת עד שיחלוף בו רוח שהוא מחשבה וציור נפשי שיעלה ברוחו, שתחלה יחלוף הרוח בו לפרקים, ואח״כ יעבור הרוח בו בקבע, עד יאשם ויתחייב עונש, ומהו הרוח? שיחשוב זו כחו לאלהו – שיחשוב שע״ז שלו היא נתנה לו הכח הזה לעשות חיל, וכאילו האלהות של ע״ז מתלבשת בכחו, עד שגם כחו היא אלהית, וזה היה בבלשאצר, שנדמה לו שע״י האלהי שלו גבר על אל אלים ובכחם לקח כלי המקדש ולכן צוה להביא לפניו מכלי המקדש לחללם, ואז הודו לע״ז, כמ״ש (דניאל ה׳) ועל מרא שמיא התרוממת ולמאני די ביתיה היתיו קדמך וכו׳ ולאלהי כספא ודהבא שבחת, שעי״ז אשם ונתחייב עונש, ונגזר ביטול מלכותו. זה רמז הנביא בקוצר, ר״ל עד שם תמשך הצלחתו, וטרם יחל לספר מה שנגזר עליו בלילה ההוא כמו שיבא בסי׳ הבא, מפסיק הענין ומסב פניו להתפלל אל ה׳ על שלות הרשע, וה׳ יענהו משמי קדשו ויודיעהו מפלת הרשע וקץ מלכות בבל והמשפט אשר עשה בו ע״י שחלף רוח ואשם.
אז – כשהגיע עד רום קשת גדולתו, חלף רוח ויעבר – כלו׳ פתאם כרוח חולפת עוברת כן עבר גם הוא; ואשם סבל עונש ועילולי אשמתו.
זו כחו לאלהו – כמו זו לעגם (הושע ז׳:ט״ז) לשון זכר; כ״כ קטן כחו זה שהוא מיחס להשגחת אלהיו עליו.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יב) הֲל֧וֹא אַתָּ֣ה מִקֶּ֗דֶם יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהַ֛י קְדֹשִׁ֖י לֹ֣א נָמ֑וּת יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לְמִשְׁפָּ֣ט שַׂמְתּ֔וֹ וְצ֖וּר לְהוֹכִ֥יחַ יְסַדְתּֽוֹ׃
Aren't You from everlasting, Hashem my God, my Holy One? We will not die. Hashem, You have appointed him for judgment. You, Rock, have established him to punish.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
הֲלָא אַתְּ יְיָ בָּרֵיתָ עַלְמָא מִבְּרֵאשִׁית אַתְּ אֱלָהָא דַיָן קְשׁוֹט עַל כָּל בִּרְיָתָךְ קַדִישׁ בְּעוֹבָדֵי הֵימָנוּתָא מֵימְרָךְ קַיָם לְעַלְמִין יְיָ לְמֶעְבַּד דִינָא בְרֵיתֵיהּ וְתַקִיף לְאִתְפְּרָעָא אַתְקִינְתֵּיהּ.
הלא אתה מקדש ה׳ אלהי קדושי לא נמות – (כתוב בשמואל ברמז צ״ט).
אמר הנביא ואתה למה תחריש לכל זאת הלא אתה מקדם אלהי קדושי וכו׳.
וזה שכתוב לא נמות אחד מתיקוני סופרים שבמקרא הוא שכינה הכתוב וכן והפחתם אותו (מלאכי א׳:י״ג) וכן הרבה המפורשים בספרי. ולפי תיקון הסופרים זה פירושו: הלא אתה אלהי מקדם קדושי אל תתנני למות בידו.
י״י למשפט שמתו – ידעתי כי לא העמדתו לזה אלא לשפוט את המורדים בך ומכל מקום כל זה למה יתקיים הלא טהור עינים אתה מראות ברע.
Are You not from everlasting, O Lord, my God, my Holy One? Who shall not die. Now, the reason it is written לֹא נָמוּת we shall not die, is that it is one of the emendations of the scribes in Scripture, by which Scripture euphemizes. Likewise, "And you sadden it" (Malakhi 1:13). And so are many of them [these euphemisms] explained in Sifre (Bemidbar 10:35). According to the emendation of the scribes, this is its explanation: Are you not my God from everlasting, my Holy One? Do not deliver us into their hands to die.
O Lord, You have ordained them for judgment I know that You have set this one [Nebuchadnezzar] up only to judge those who rebel against You. In any case, why should all this come about? Is it not so that...
אלהי קדושי לא נמות – אתה קדושינו רחם עלינו ולא נמות בידו.
וצור להוכיח יסדתו – אתה שמתו ויסדתו עלינו לשפוט ולהוכיח אותנו ולא להשמיד מכל וכל.
הלא – אלה דברי הנביא מדבר על לשון ישראל, שהם בדור נבוכדנצר. בעבור שהזכיר זו כחו לאלוהו (חבקוק א׳:י״א) אמר הלא אתה מקדם – מיום היות ישראל, אתה היית אלהיו ואתה קדושי לא אלוה אחר, מבקשים אנחנו אולי לא נמות מיד זה האכזר, כי ידענו כי אתה השלטתו לעשות משפט באנשי רשעא ואתה צור להוכיח יסדתו – הטעם כפול.
א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896 חסרה מלת: ״רשע״.
והנביא משיבו אהה י״י אלהים כלה אתה עושה את עמך,
הלא אתה מקדם י״י אלהי – שקבלנו אלהותך עלינו.
קדושי לא נמות – שאתה מקדש שמך בנו בחטאנו לפניך באותו עניין שאין אנו מתים וכלים, כי במדת הרחמים אתה דן אותנו.
י״י למשפט שמת – לנבוכדנצר, לשפוט העולם וליסרם ולא לכלות עמך.
וצור להוכיח – עמך, יסדתו – ולא לגרשם מארצך שנתת להם ולאבדם שכך היתה בקשתי ליסר ולהוכיח ולא לכלות.
הלא – ואיך הוא נותן כחו לאלהו אשר הוא עשהו הלא יבין כי אתה מקדם י״י אלהי קדשי כי אני המכיר בך וכן עמך ישראל מכירים בך וידענו כי אתה אלהינו וקדושינו כמו שאמר הנביא אני י״י מקדש קדושכם ואמר גואל ישראל קדושו (ישעיהו מ״ט:ז׳) הפך דעת נבוכדנצר שנותן הכח לאלוהו וכופר בך.
לא נמות – יהי רצון מלפניך שלא נמות על ידו כי אתה נתת לו הכח הזה ואם נתת לו כח להחריב ארצנו ולהגלותינו לא תתן לו כח להמיתנו ולכלותינו להכחידנו מגוי.
י״י למשפט שמתו – כי אתה שמתו לשפוט על ידו המורדים בך וכפל הענין במ״ש ואמר
צור להוכיח יסדתו – ואתה שאתה צור על כל העולם יסדתו להוכיח בו גויי הארצות יסדתו העמדתו חזק כיסוד הבנין. לא נמות הוא אחד משמונה עשר שהם תיקון סופרים כי לא תמות היה כתוב ועל דרך זה תרגם יונתן מימרך קיים לעלמין.
לא נמות – תפלה מהנביא לשם שלא יפלו ישראל ביד נבוכדנצר.
למשפט שמתו – לעשות משפטים לישראל ותוכחות, לא להמית. וכבר בארו זה ישעיה וירמיה. וגם בזה הוא קצת סתר תלונת רשע וטוב לו, כטעם מפץ אתה וכו׳ (ירמיהו נ״א:כ׳), וגם רשע ליום רע (משלי ט״ז:ד׳).
והנה אמר הנביא ע״ז הלא אתה מקדם ה׳ אלהי קדושי ולא נמות כלומר אין אני מתרעם ע״ז מפני פחדי מנבוכדנצר שיעשה כלה נחרצת בעמי כי ידעתי שאתה הוא ה׳ אלהי מקדם אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב ומקדם קדמה שמרת אותם מאויביהם וכן תשמור אותנו ותרחם עלינו באופן שלא נמות, כ״ש שאתה ה׳ למשפט שמתו את נבוכדנצר ואתה צור עולמים להוכיח בו עמך יסדתו והמשפט והתוכחת אינו ככליה הגמורה.
[הנביא מתלונן אל ה׳ על נצחונם של הכשדים שמייחסים זאת לאליליהם]:
[הלוא אתה מקדם ה׳ אֱלֹהַי קְדֹשִׁי]. הלא מקדם אתה קדושי שהתכלית המכוון מאתך הוא להביא ישראל אל הקדושה והנצחיות1, כאמרו (ויקרא יא מה) ׳והייתם קדושים כי קדוש אני׳2, אם כן – לא נמות, לא תחפוץ במותינו3, אבל למשפט - לעונש איזה עוון - שַׂמְתּוֹ, למפגע לנו ולהוכיח4, לייסר ׳כאשר ייסר איש את בנו׳5:
1. לעומת מחשבת הכשדים שאלוֹהוֹ משגיח עליו מרוב חשיבותו, אמר הנביא שאינו כן, אלא ׳אתה׳ ה׳, ׳מקדם׳, מלפני זמן רב אתה ׳אלהי׳, המשגיח בפרטות על ישראל, וממילא גם ׳קדושי׳, קדוש ישראל, כלומר שכל כוונתך היא להביא את עם ישראל אל הקדושה, ומהות הקדושה היא שתהיה השגחת ה׳ עלינו ללא אמצעי, וכתוצאה מכך הופכים להיות נצחיים, ולכן הקדושה היא עצמה הנצחיות. [כי כל מה שהוא בהנהגת ה׳ בעצמו, הוא נצחי, ולכן כל הנבראים הרוחניים קיימים לנצח, כי ה׳ הוא המחיה אותם בלי אמצעי (וכ״כ רבינו בקהלת יג ד, ובבראשית יז ז, ובויקרא יט ב, ובדרשת ׳עם קדוש אתה׳, ע״ש). וראה עוד מש״כ בשמות (לד כג) בביאור ׳אלהי ישראל׳, ובבמדבר (כג יב) כתב ׳וכבר ידעת שהוא ׳אלהי ישראל׳, ולא ידבר כי אם טוב על ישראל׳, ובאור עמים (השגחה י) ביאר ׳אלהי ישראל׳ - ׳כלומר משגיח על אישיהם [של ישראל], כי יותר תהיה השגחה על אישיהם ממה שתהיה על פרטי האומות׳. והגדרת ׳קדוש ישראל׳ מופיעה רבות בנבואת ישעיהו, וראה בפירוש רבינו שם (לא א, לה ח, לז כג, מג ג ועוד)]. ואם כן שאתה ׳קדוש ישראל׳, אינך אלוהי הכשדים, כי אין תכלית כוונתך להביא אותם אל הקדושה והנצחיות, ואינך משגיח עליהם אלא דרך אמצעי, על ידי מערכת המזלות. ו׳מקדם׳, היינו מזמן מתן תורה שה׳ אמר לישראל ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ (שמות יט ו, וראה מה שכתב רבינו שם), או כבר מימי אברהם אבינו שאמר לו (בראשית יז ז-ט) ׳להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך׳, ׳לייחד שמי עליכם בלתי אמצעי, כמו שהוא מתייחד על כל הנצחיים׳, ע״ש.
2. ׳כי אמנם בהיותי אלהיכם, חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדושה, והייתם קדושים כי קדוש אני, כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם, והלכתם בדרכיו, וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי כי קדוש אני..., וראוי לכם שתעשו זה ההשתדלות להתקדש ולהיות קדושים כדי להפיק רצוני, כי אמנם כוונתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים היה כדי שתשיגו זה שאהיה לכם לאלהים בלתי אמצעי, ושתהיו קדושים ונצחיים בהדמותכם אלי במידות ובמושכלות, כי קדוש אני׳ (לשון רבינו שם).
3. כיון שאתה ׳קדוש ישראל׳, שתכלית כוונתך הוא שישראל יהיו קדושים ונצחיים, אם כן בודאי אינך חפץ שנמות.
4. כיון שבודאי אינך חפץ במותנו, אם כן מה שעשית את הגוי הכשדי לגיבור להתגבר עלינו, אין זה להרוג אותנו, אלא לעונש בדרך תוכחה, ׳כי התוכחת אינו בכליה גמורה׳ (אברבנאל), אלא עשה שיפגע בנו ויגרום לנו לשוב אליך מאיזה חטא שעשינו.
5. ׳כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מייסרך׳ (דברים ח ה), שיתן עליו לטובתו עול מוסר, כענין שנאמר (משלי יט יח) ׳יסר בנך כי יש תקוה, ואל המיתו אל תשא נפשך׳ (רמב״ן בדברים שם). והיינו שהעונש אינו בא לשם נקמה, אלא לכפר ולהסיר את העוון (וראה מש״כ בישעיה כז ז-ט).
אלהי קדשי לא נמות – זהו א׳ מן י״ח תקון סופרי׳ והיה לו לומר תמות רש״י כאן ומכילת׳ מדרש ילמדנו פ׳ בשלח ובספרי פ׳ בהעלתך ומסורת ובזכריה סי׳ ב׳ אכתוב באורך פירוש תיקון סופרים בעזרת העוזר ע״ש.
וצור – על האל יאמר שהוא צור עולמים ר״ל חוזק העולמות.
להוכיח – ענין גמול יסורים כמו ויוכח עליהם מלכים (תהלים ק״ה:י״ד).
יסדתו – מלשון יסוד.
הלוא אתה מקדם – הן ידעתי שאתה מעולם אלהי קדושי המרחם עלינו ובודאי לא נמות ביד נ״נ להיות כלים בידו כי אתה האל שמתו אותו לעשות בנו משפט ואתה צור עולמים יסדת לייסר אותנו ע״י ואין זה ענין אל הכליון כאומר אין אני מתרעם בחשבו שנהיה כלים בידו כי בודאי לא כן יהיה.
הלוא אתה מקדם ה׳ אלהי קדשי לא נמות – רצה לומר שם אלהים הוא על שם תקיף ובעל היכולת. ולא נוכל לכנות בזה אלא בעת הויות העולם. אבל קודם שנברא העולם וכן לעתיד לבוא אינו נקרא אלא בשם העצם לבד כמ״ש ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא וכמ״ש אני ראשון ואני אחרון, ואני היינו העצם. ואף גם בזמן הויות העולם שנבראו שרים ושלטונים בעולם יאמר אף על פי כן ומבלעדי אין אלהים, הכל מיכלתו יתעלה. ז״ש הכתוב כאן הלא אתה מקדם היינו קודם שנברא העולם ואמר אתה כמ״ש אני ראשון. ה׳ אלהים היינו משנברא העולם ה׳ הוא בעל הכחות כולם כמ״ש ומבלעדי אין אלהים. קדוש היינו שאני מקדש את שמך בעולם. לא נמות היינו כמ״ש ואני אחרון אלא תיקון סופרים הוא זה כלפי מעלה כמ״ש בספרי.
וצור להוכיח יסדתוצור נקרא ע״ש תחלת המחשבה כמ״ש הביטו אל צור חוצבתם וז״ש להוכיח יסדתו ולא למשפט יסדו אז, כי אז לא חטא אדם עדיין אלא נתיסד לתוכחה, אל כל מי שיבא לחטוא, כשיהיה תוכחה לנגד עיניו ימנע מחטוא.
מקדם – יל״פ שהוא תואר אל ה׳ שהוא ראשון, ויל״פ שר״ל מני קדם, ר״ל מאז ששמתו לשבט אפך.
לא נמות – כמו לא שנמות, שהשי״ן וכן מלת אשר נעלם לרוב בכח המליצה, ור״ל לא שמתו למען נמות רק אתה ה׳, למשפט שמתו, ואתה צור (ר״ל ה׳ צור עולמים), להוכיח יסדתו, ויל״פ יסדתו צור להוכיח, ר״ל שיהיה יסוד חזק כצור החלמיש.
הלוא – הנביא מתפלל אל ה׳ אומר אליו.
הלא אתה אלהי קדושי, הלא אתה ה׳! מקדם לא נמות (שמתו) למשפט שמתו ר״ל הלא מה ששמת את הרשע הזה להיות שבט אפך ליסר גוים, בעת ששמתו מקדם לא שמתו כדי שנמות, רק שמתו למשפט, שלא מנית אותו להמית את כל בני האדם ולהשמיד ולהכרית, רק שמתו למשפט ולהוכיח, ולהחזיר את הרשעים בתשובה ולהעניש את החוטאים, אבל לא שנמות כולנו על ידו באין חמלה כמו שהוא עושה, (כמ״ש הוי אשור שבט אפי וכו׳ והוא להשמיד בלבבו וכמש״פ שם) הנביא אומר הלא אתה ה׳ מקדם מצד שאתה אלהי קדושי, ורוצה אתה שנהיה קדושים ולא נמוש מתורתך עד שלכן הכינות את הרשע להרעיש גוים וממלכות, בכ״ז לא נמות לא על הכונה שנמות על ידו, רק ה׳ למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו – בעת שיסדתו, ר״ל עקר יסוד השליחות ששלחתו היה להוכיח שע״י מוראו יקבלו תוכחה ויכירו עונשי ה׳ וישובו בתשובה, וגם אחרי שלא קבלו תוכחה. בכ״ז לא שמתו כדי שנמות כולנו (כמו שהוא עושה שהורג הכל באין הבדל), רק שמתו למשפט, שישפטו הרשעים על ידו על חטאתיהם ויקבלו ענשם. אבל לא שימית את כולם כצדיק כרשע.
הלוא וגו׳ – אבל אנחנו בני ישראל אם נפלנו לא נמות, ולא חדלנו מבטוח בך ה׳ קדושי (המואס במעשה עול) כי ידענו כי שמתו ויסדתו (לעם כשדים) למשפט ולהוכיח – למען בסבלנו עֻלו נדע כי חטאנו ונשוב אליך.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יג) טְה֤וֹר עֵינַ֙יִם֙ מֵרְא֣וֹת רָ֔ע וְהַבִּ֥יט אֶל⁠־עָמָ֖ל לֹ֣א תוּכָ֑ל לָ֤מָּה תַבִּיט֙ בּֽוֹגְדִ֔ים תַּחֲרִ֕ישׁ בְּבַלַּ֥ע רָשָׁ֖ע צַדִּ֥יק מִמֶּֽנּוּ׃
You who have purer eyes than to see evil, and who cannot look on mischief, why do You tolerate those who deal treacherously, and keep silent when the wicked swallows up the man who is more righteous than he,
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּרִיר מֵימְרָךְ מִלְמֶחֱזֵי בְּעוֹבָדֵי בִּישׁ וּמִלְאִסְתַּכָּלָא בְּעָבְדֵי לֵיאוּת שְׁקַר הֲלָא גְלֵי קֳדָמָךְ וּלְמָא אַתְּ מִסְתַּכֵּל בְּאָנְסִין וְאַתְּ יָהֵיב אַרְכָּא לְרַשִׁיעַיָא וּמְסַלְעֲמִין לִדְטָבִין מִנְהוֹן.
למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו – אמר רב הונא צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע.
והביט – כמו ולהביט אל עמל.
צדיק ממנו – שהוא מסמא את עיני צדקיהו.
[You are] of eyes too pure to behold evil?
gaze like וּלְהַבִּיט, and to gaze upon iniquity.
one more righteous than he that he will blind the eyes of Zedekiah (Melakhim II 25:7).
טהור עינים מראות רע והבט אל עמל לא תוכל – לראות רשע רע.
למה תביט בוגדים – אותן שבוגדים ומשקרין בך שמחריבין את ביתך ומגלין את עמך.
תחריש בבלע רשע צדיק ממנו – אתה שותק ומחריש על שמשחית נבוכדנצר הרשע את ישראל שהוא צדיק ממנו.
טהור – הלא אתה טהור עינים שלא תראה רע והבי״ת נוסףא כמו: ואל אראה ברעתי (במדבר י״א:ט״ו).
והביט – שם הפועל.
אל עמלב לא תוכל – מדרך חכמתך ואמונתך כי לא תוכל לסבול מרוב קדושתך וחסידותך דבר שהוא הפך לנגדך, וזה שאמר תביט אחרי כן, שאמר: והביט אל עמל לא תוכל כפי מחשבת בני אדם, שיתמהו איך תחריש על זה, כי אין בדרך האמת לבלע רשע צדיק ממנו ואם לא יהיה צדיק גמור, על כן כתב: על משמרתי אעמדה (חבקוק ב׳:א׳), ואצפה לנקמתך ולישועתך אצפה.
א. כן בכ״י לונדון 24896, וטיקן 75, מונטיפיורי 34. בכמה כתבי יד של המקרא כתוב: ״ברע״, ועיינו ברד״ק שכך היה הנוסח שעמד לפני ראב״ע. בנוסח המקרא שלנו: ״רע״.
ב. כן בפסוק ובכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896: העמל.
וכך אמרתי, שאתה טהור עינים מראות – ברע, שלא תיסר,
וא״כ, למה תביט בוגדים תחריש כבלעא רשע – אדם נקי, שאתה יודע שהוא צדיק ממנו.
א. כן בכ״י. בנוסחאות שלנו: בבלע.
טהור עינים – אתה שאתה טהור עינים שלא תוכל לראות רע כי אתה טוב ובוחר בטובים ומואס ברעים ולא יאות לך שתראה רע ותביט אל עמל כלומר שתסבול עושי רע ותניחם לעשות הרע וטעם לא תוכל לסבול דבר שהוא הפך חכמתך וטובתך וכן אמר דוד לא יגורך רע א״כ אני תמה למה תביט בוגדים והם הכשדים המריעים לישראל.
תחריש – כי ישראל אעפ״י שהם רשעים צדיקים הם מנבוכדנצר ועמו ואיך תחריש שהם יבלעום וישחיתום ואז״ל צדיק ממנו בולע צדיק גמור אין בולע.
בבלע – בב׳ כבלע את הקודש (במדבר ד׳:כ׳) בכ״ף.
מראות רע – בלא ב׳ ור״א שהזכירו בבי״ת ופי׳ ברע כמו ואל אראה ברעתי (במדבר י״א:ט״ו) ספרו השגהו כי נודע לנו מפי המסורות כי זה מראות רע ושל ישעיה מראות ברע וכן היא המסרה קדמאה דישעיהו מראות ברע תניינה דתרי עשר מראות רע וחד פסוק סימן לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב (ויקרא כ״ז:י׳).
כבלע רשע – כי נבוכדנצר עשה יותר ממשפטים ותוכחות, כמ״ש וזה האחרון עצמו (ירמיהו נ׳:י״ז).
אבל היתה תרעומתי ותלונתי לפי שאתה טהור עינים מראות ברע ר״ל שלא אל חפץ רשע אתה ואין הרע מטבעך, והבט אל עמל מבואר הוא שלא תוכל לפי שהוא דבר סותר אל שלמותך, והיה ראוי מפני זה שכפי רשעת הכשדים ונבוכדנצר מלכם תחריבם ותחרימם ולא תתן להם הצלחה על שאר האומות אשר כבש ולמה אם כן תביט בבוגדים שהם הרשעים האלה ומסביר להם פנים ואיך תחריש בבלע רשע נבוכדנצר את ירושלם ומלכות יהודה שאף על פי שהוא חוטא אין ספק שהוא צדיק ממנו וכמו שאמרו במסכת ברכות (דף ז, ב) צדיק ממנו הוא בולע צדיק גמור אינו בולע.
מכל מקום1, אתה טהור עינים מראות רע2, ובזה אתה ׳אל קנא׳3, מקנא על רשע העוזר לרעה בלתי סיבה ידועה אצלו4: והבט אל עמל. צרת הנענש5, כאמרו ׳כי ידעתי את מכאוביו, וארד להצילו׳ (שמות ג ז- ח)⁠6: למה תביט בוגדים, הנופלים ׳אשר נפלו אל הכשדים׳ (ירמיה לח יט)7, תחריש בבלע רשע – נבוכדבנצר, צדיק ממנו – צדקיהו8:
1. אף שאתה הגברת את אשור עלינו כדי לייסרנו ולהשיבנו למוטב.
2. גם ברעה זו שנתת לו כח לעשות, אינך יכול לראות בהיותך טהור עיניים.
3. ׳הקנאה היא על חמס שאין הדעת סובלתו, ומזה אמר האל יתברך ׳אנכי ה׳ אלהיך וגו׳ אל קנא׳⁠ ⁠׳ (לשון רבינו ברשימות מכת״י).
4. אף שה׳ הוא שנתן לרשע כח לעשות כן כדי לייסר את ישראל לשוב בתשובה על חטאם, ה׳ כועס כשרואה את מעשה הרשע, שמצידו עושה כן ללא כל סיבה, וכמו שכתב רבינו (פסוק ה) שהכשדי בא להילחם מבלי שום סיבה. ובלשונו ׳העוזר לרעה׳ רמז רבינו לכתוב בזכריה (א טו) ׳וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה׳, וראה בסמוך מש״כ בזה.
5. ואתה גם ׳טהור עיניים׳ מלהביט אל ׳עמל׳, שבהיותך ׳אל קנא׳ אינך יכול לראות את צרת הנענש, אך שבדין הוא נענש.
6. שם פירש רבינו שלא היתה הכוונה במכות מצרים להכרית את המצרים ולהושיב ישראל במקומם, אלא להציל את ישראל מידם ולהושיבם במקום אחר, וזהו ׳וארד להצילו וגו׳ ולהעלותו מן הארץ ההיא׳, כלומר, נגליתי במראה זו להצילו ולהעלותו, לא להכרית המצרים. וראה בפירושו של רבינו בפרק א׳ שם שביאר בארוכה שלא סבלו ישראל במצרים אלא בגלל שחטאו, ולא שנגזרה עליהם גזירה, כי לא נגזר אלא הגלות, ואילו השעבוד היה בגלל שחטאו במצרים, וכן הדבר כאן שהכשדים התגברו עליהם בגלל חטאם, וכמו ששם נענשו המצרים, כן טוען הנביא שה׳ שאינו יכול לראות ברע בהיותו טהור עיניים צריך להעניש אף את הכשדים. ושם (ג ט-י) כתב רבינו ׳צעקת בני ישראל באה אלי, שקיבלתי תפילתם מאחר שקראוני באמת וכו׳, וגם ראיתי את הלחץ, ומצד רוב הלחץ ראוי לענוש את הלוחצים, כענין וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה׳. וגם הרמב״ן שם פירש על פי פסוק זה בזכריה, וביאר שאף שנגזר על עם ישראל להשתעבד מפני שקלקלו מעשיהם כדרכי הגויים, מ״מ המצרים הכבידו עולם יותר ממה שה׳ קצף עליהם. אך מדברי רבינו כאן נראה שמפרש ׳עזרו לרעה׳, שהיו לעזר לעשות את הרעה ולהעניש את ישראל, אך לא יותר ממה שמגיע להם, אלא שהם מצידם אינם יודעים שמגיע לישראל עונש ואינם מתכוונים לכך, ולכן ה׳ שהוא טהור עיניים אינו יכול לראות ברע שהם עושים שהיא מצידם בלי כל סיבה.
7. שם אמר צדקיהו המלך לירמיה הנביא שהוא מפחד מהיהודים אשר נפלו אל הכשדיים, כלומר אלו שמסרו עצמם עוד מקודם בידי נבוכדנצר והתחברו אליו. ולכן הם המכונים כאן ׳בוגדים׳, שהם יהודים שהתחברו לאויב. וצדקיהו חשש שכשם שבגדו פעם, יבגדו שוב להתעלל בו. [אך בדברי רש״י בירמיה (לט יד) מבואר שירמיה הנביא קרא לישראל למסור את עצמם אל הכשדים, והצדיקים שבישראל שמעו בקולו].
8. כ״כ רש״י, וראה שבת (קמט:) שנקרא ׳צדקיה צדיקא׳, ושם על נבוכדנצר וצדקיהו ׳בקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק׳. ולעיל (פסוק ב) כתב רבינו שצדקיהו היה ׳צדיק גמור׳, וראה מה שצויין שם, ודברי רבינו אינם מתיישבים עם תשובת הגמרא שם ׳צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע׳, אלא כפי התשובה השנייה ׳שעה משחקת לו שאני׳.
מראות רע – נודע לנו מפי המסורת כי זה מראות רע בלא בי״ת ושל ישעיה ל״ג מראות ברע וכן היא המסרה קדמאה דישעיהו מראות ברע או רע בטוב רד״ק.
בבלע – בבי״ת כבלע את הקדש סוף רשה במדבר בכ״ף.
עמל – דבר שאינו הגון.
תחריש – תשתוק.
בבלע – ענין השחתה כמו בלע ה׳ (איכה ב׳:ב׳).
טהור עינים – ר״ל אולם תלונתי היא על כי הלא אתה טהור עינים לבל לראות דבר רע ולא תוכל להביט אל דבר עמל ולמה א״כ תביט ותשגיח בבוגדים לתת להם ממשלה מרובה ולמה תחריש בעת שהרשע משחית את הצדיק ממנו וכאומר אם אמנם חטא ישראל למה מסרתו בידו הלא עכ״פ הוא טוב ממנו והיה לך א״כ לפרוע מישראל באופן אחר לא על ידו.
מראות, והביט – עמל מציין רעת הנפש וכחותיה המחשביים ע״כ יצדק בו פעל הביט (כנ״ל פסוק ג׳).
ורע – ר״ל אדם רע משא״כ ראות דבר רע כתיב מראות ברע (ישעיהו ל״ג).
טהור (טענה שניה) מצד ההשגחה ומצד מדת צדקו. והמאמרים מקבילים טהור עינים מראות ברע למה תביט בוגדים – ר״ל הלא מצד הרשע עצמו שהוא בוגד אין ראוי שתשגיח עליו להצליחהו באשר עיני השגחתך טהורים מראות ברע ומהשגיח עליו לטובה, והבט אל עמל לא תוכל למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו – הלא זאת נגד מדת הצדק שהרשע יבלע את מי שהוא צדיק ממנו, והוא עמל גדול ונגד היושר והמשפט, ואיך תחריש ע״ז, הלא הביט אל עמל לא תוכל, ואיך תביט בעמל גדול כזה ותחריש ולא תושיע.
טהור עינים וגו׳ – מ״מ אם לא צדקנו מכל וכל, צדיקים ממנו היינו; וכשאתה משתמש באומה כשבט אפך נגד גוי, אתה בוחר באומה גם אם לא צדקת מכל וכל, לא גרועה במעשיה ממעשי הגוי הנכבש על ידה.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יד) וַתַּעֲשֶׂ֥ה אָדָ֖ם כִּדְגֵ֣י הַיָּ֑ם כְּרֶ֖מֶשׂ לֹא⁠־מֹשֵׁ֥ל בּֽוֹ׃
and make men like the fish of the sea, like the creeping things, that have no ruler over them?
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַעֲבַדְתָּא אֱנָשָׁא כְּנוּנֵי יַמָא כְּרִיחֲשָׁא דְלֵית שׁוּלְטַן עֲלוֹהִי.
ותעשה אדם כדגי הים – אמר רבי יהודה אמר שמואל למה נמשלו אדם לדגים שבים לומר לך מה דגים שבים כיון שעולים ליבשה מיד מתים אף בני אדם כיון שפורשין מן התורה מיד מתים. דבר אחר מה דגים כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים אף בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים. איבעית אימא בעוה״ז כדרבי חנינא דאמר הכל בידיי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. איבעית אימא לעוה״ב כדר׳ שמעון בן לוי דאמר אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקב״ה מוציא חמה מנרתקה ורשעים נדונין בה וצדיקים מתרפאין בה. דבר אחר מה דגים שבים כל הגדול מחברו בולע חברו, היינו דתנן ר׳ חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו.
ותעשה אדם – לפני נבוכדנצר הפקר כדגי הים שכל הרוצה לצוד צודה מהם.
And You have made man before this wicked man – free as the fish of the sea, which anyone who wishes may catch.
ותעשה אדם כדגי הים – שכל הגדול מחבירו בולע את חבירו. כמו כן בולעים כשדים את ישראל שנקראו אדם, שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א).
כרמש לא מושל בו – שלפי שאין מושל עליהן לפיכך כל אחד ואחד אוכלין את חבירו.
ותעשה – הנה האדם בעבורו בראת זה העולם השפל, נחשב כדגי הים שהם מותרין לאכול וכל אחד בולע קטן ממנו. והנכון: שאין להם טעם.
ועל ידי שתיקתך אתה עשה אדם – ביד רעהו כדגי הים.
ותעשה – עשית בני אדם לפני נבוכדנצר כמו הדגים אשר בים שיצוד אדם אותם לרוב אין מונע אפילו הנערים יצודו אותם בחכה או כמו רמש האדמה והם השרצים הקטנים שיתפוש אדם מהם כמה שירצה כי אין מושל בו שימנעוהו כן עשית בני אדם הפקר לפני זה הרשע.
אדם – כל שאר האומות ובפרט ישראל.
(יד-טו) ואם תאמר שאין זה מאתך בעצם כי אם הסתרת פניך זו קשה מן הראשונה שתעשה האדם כדגי הים שהם נעזבים למקרה וכל מי שרוצה ליטול מהם יבא ויטול וזהו אומרו כולו בחכה העלה ר״ל נבוכדנצר הוא כמו הצייד הגדול שבחכה שלו כל הדגים יעלה מן הים וגם לא לא׳ וא׳ מן הדגים יקח בפרט אבל לכולם בהתחספות׳ יגורהו בחרמו ר״ל יקבצהו ברשתו ויאספהו במכמרתו שהוא גם כן מין רשת על כן ישמח ויגיל בהצלחתו.
(יד-טו) ותעשה אדם. ישראל שהם ׳אדם׳ באמת1, עֲשִׂיתָם2 בחרבן שני כדגי הים, הפקר לכל3, כרמש [לא מושל בו], שאין ביניהם ראש שינהיג פליטי עמו בגלות4, באופן שכולו בחכה הועלה5, ו׳פני זקנים לא נהדרו׳ (איכה ה יב)6:
1. כמו שאמרו (יבמות סא.) ׳אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם׳. [וביאור הדבר כמו שכתב רבינו בבראשית (א כו) ׳ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות וכו׳, הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה ישאר כוחו השכלי על כוחיותו, משולל מכל שלימות בפועל כמו שהיה בתחילה, ויעלה בתוהו ויאבד, כאמרו (תהלים מט כא) אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ׳, ולפי שרק בישראל נמצאו כאלה המשיגים השלימות שבה האדם שונה מן הבהמה במותו, לכן רק הם נקראו ׳אדם׳ באמת].
2. עשית אותם.
3. כ״כ רש״י.
4. שה׳ יגרום שיישארו בגלות ללא ראש ומנהיג. וראה פירושו של רבינו לזכריה (פרק יא) שתיאר את מצבם של ישראל ללא מנהיג אחרי חורבן בית שני.
5. בכך שאין לישראל מנהיג, העלו אותם שונאיהם בחכה כדגים שהם הפקר וכרמש שאין מושל עליהם שימנע את האדם מלצוד כמה שירצה (ע״פ רד״ק).
6. נראה שכוונת רבינו לדברי חז״ל באיכה רבה (ה יב) ׳שרים בידם נתלו, הוה אפוטרופא עלל לקרתא והוה נסיב טבי דקרתא ותלי להון, בני אנש סבין הוון אתיין ומפייסין ליה עליהון ולא הוה מקבל מינייהו, לכך נאמר שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו׳. כלומר, שלא שמע בקול הזקנים שביקשו על השרים, והעלה את כל השרים בחכו, עד שנשארו ישראל ללא מנהיגים, ובכך היו מופקרים כדגי הים. או שהכוונה שלפי שלא הידרו העם פני זקנים, לא היו אותם הזקנים יכולים להנהיג, ונשארו ישראל ללא מנהיג.
כרמש – הם בריות קטנות קצרי הרגל כמו רמש האדמה (בראשית ו׳:כ׳).
ותעשה אדם – למה הפקרת לו כל בני אדם כדגי הים שהמה מופקרים לכל וכרמש האדמה שאין מי מושל בו למנעו מיד הבא לקחתו.
ותעשה (טענה ג׳), ואם נאמר שכ״ז נעשה בלא השגחתך וידיעתך, כי מסרת את בני האדם אל המקרה והסתרת פניך מהם, ע״ז טוען הכי אפשר שתעשה אדם כדגי הים שהגדול בולע את הקטן, ויותר מזה כי הוא כרמש לא מושל בו כי בעד הדגים יגין הים עכ״פ וצריך חכה ותחבולות אבל הרמש נלקח ביד ביבשה, וכן יצודם בקלות.
לא משל בו – ואין רב ריבו; והמושל איננו המלך והשליט, אבל הוא פקידו להשגיח על עבדיו ועמו, והאל הוא המלך והשמש והירח הם לממשלת היום והלילה; ושרש רמש אולי מקורו מש, וענינו מתנועע, אבל תִקָרֵאנָה תדיר בשם זה בריות קטנות, ויתכן ג״כ על הקטנים שבדגים.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טו) כֻּלֹּה֙ בְּחַכָּ֣ה הֵֽעֲלָ֔ה יְגֹרֵ֣הוּ בְחֶרְמ֔וֹ וְיַאַסְפֵ֖הוּ בְּמִכְמַרְתּ֑וֹ עַל⁠־כֵּ֖ן יִשְׂמַ֥ח וְיָגִֽיל׃
He takes up all of them with the hook. He catches them in his net, and gathers them in his dragnet. Therefore he rejoices and is glad.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כּוּלְהוֹן דָמָן לְצַיָדִין דְאָחֵיד נוּנָא בְּחַכְּתָא כָנֵישׁ לֵיהּ בְּחָרְמֵיהּ וְרָמֵי לֵיהּ בִּמְצַדְתֵּיהּ עַל כֵּן חָדַי וְדָאִיץ.
כלה בחכה העלה – כל האדם זה נבוכדנצר העלה בחכה שלו.
יגורהו – לשון אגרה בקציר (משלי ו׳:ח׳) נהרסו ממגורות (יואל א׳:י״ז).
He takes all of them up with the fishhook This wicked man takes up all people with his fishhook.
catches them an expression of "Gathers (אָגְרָה) her food in the harvest" (Mishlei 6:8), and "Granaries (מַמְּגֻרוֹת) are demolished" (Yoel 1:17).
כלה בחכה העלה – כמו שמעלין דגים בחכה.
יגורהו בחרמו – שמושך את האדם ליכנס בתוך חרמו.
ויאספהו במכמרתו על כן ישמח ויגל – שֶהוא שמח על שאספם במכמרתו, כך הם שמחים שהמשיך כל הממלכות להביא צוארם בעולו.
כלה בחכה – כמו מכמורת.
יגורהו – יקבצהו כמו: יתגוררו יסורו בי (הושע ז׳:י״ד).
חרמו – כמו רשתו, משטח חרמים (יחזקאל כ״ו:ה׳).
על כן ישמח – שיקח הכל בלי יגיעה.
או חרמו – כינוי אלילו.
שכלה בחכה העלה – מן הים
כן יגורהו – הרשע להצדיק בחרמו.
ועל כן – על טרפו וצידתו שאתה מצליח בידו, ישמח ויגל.
כלם בחכה העלה – כל העולם העלה נבוכדנצר בחכתו ולפי שהמשיל בני אדם לדגי הים ונבוכדנצר לצייד אמר בחכה ובחרמו ובמכמרתו ומלת העלה משונה בניקוד מהמנהג כי הה״א נקודה בצר״י והעין בשו״א ופתח וכמוהו למה העברת העבר (יהושע ז׳:ז׳).
יגורהו – יאספהו כמו יגורו מלחמות (תהלים ק״מ:ג׳).
בחרמו – כמו ברשתו וכן יצודו חרם (מיכה ז׳:ב׳) משטח חרמים.
ויאספהו במכמרתו – הענין כפול במ״ש.
על כן ישמח ויגיל – על כן כשהוא מצליח במעשיו וכובש הכל כרצונו הוא שמח.
בחכה העלה – רמז לנבוכדנצר, וזה מענין כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

העלה – הראוי כמו העלה נרתים ובאה המלה הזאת משונה בניקוד מהמנהג כי הה״א נקודה בצירי והעי״ן בחטף פתח כמו שבא בשלמים למה העברת (יהושע ז׳) רד״ק בפירוש ומכלול דף קנ״ו ושרשים ונמסר עליו לית דכותיה.
בחכה – שם כלי צדיה כמו תמשוך לויתן בחכה (איוב מ׳:כ״ה).
העלה – מלשון עליה.
יגורהו – ענין אסיפה כמו אגרה בקציר (משלי ו׳:ח׳).
בחרמו, במכמרתו – מיני פח ורשת כמו משטח חרמים (יחזקאל כ״ו:ה׳) וכמו ופרשי מכמורת (ישעיהו י״ט:ח׳).
כלה – כל אנשי הארץ מעלה בחכה ולפי שהמשילם לדגי הים אמר ל׳ הנופל בדגי הים שמעלים אותם מן הים ע״י החכה.
יגורהו – מאסף את הכל בחרמו.
ויאספהו – כפל הדבר במ״ש.
על כן – הואיל ושעתו מצלחת לו ישמח ויגיל ואינו דואג מגמול המעשה ואוחז דרכו.
כלה בחכה וגו׳ – מתחלה צדין בחכה ואחר כך יגורה אותן למקום אחד. והדבר שמניחין בו נקרא חרם וזהו בחרמו. ואחר כך אוספין כל אשר צד למקום שאין יכולין לברוח וזהו נקרא מכמורת.⁠א
על כן ישמח ויגיל – כפל לשון שמחה מבואר בדברי הימים בפסוק ישמחו השמים ותגל הארץ מפני שבארץ אין הטוב מתחדש כמ״ש אין כל חדש תחת השמש. ועל הטוב שביד האדם מעבר נופל בו לשון גילה. אבל בשמים נתחדש בכל עת כמ״ש חדשים לבקרים וגו׳ והטוב שנתחדש מעתה תפול בו לשון שמחה. והנה בחג הפסח אין בו שמחת אסיפת יבול הארץ לא כתיב בו שמחה כלל אבל בשבועות שהוא זמן קציר ויש בו חידוש שמחה כתיב בו ושמחת אבל בסוכות שהוא חידוש ומן האסיפה לכל כתיב בו והיית אך שמח.⁠ב
א. (אמר נכדו המסדר: השומע הביאור מפי אדוני אבי זקני הגאון זצוק״ל ערבב דבריו כאן. והנראה לעניות דעתי כי על ידי חכה צדין אחד אחד, ועל ידי חרמים צודים מגורות על יד על יד, ועל ידי מכמורת צדין אסיפה רבה. וז״ש (ישעיה י״ט) כל משליכי ביאור חכה, כי החכה משליכים ביאורות ששם גדלים הדגים הקטנים הניצודין בחכה. ואמר שם עוד ופרשי מכמרת על פני מים, רצה לומר כלל המימית שזכר מקדם, ונשתו מים מהים ונהר יחרב. ובמים רבים כאלה דרך לפרוש מכמורת לצוד אסיפה רבה. ולפי שבחכה לא ניצוד כי אם דגים הקטנים השטים על פני המים ולא הגדולים אשר במים מתחת אמר כאן ע״צ הפלא. כלה בחכה העלה, ויתכן גם כן הנמשל בזה על נבוכדנאצר כמ״ש חז״ל גלו בראשונה, והיינו כדכתיב בשנה התשיעית למלכו בא נבוכדנצר וגו׳ ויתפשו את המלך וגו׳ וזהו כלה בחכה העלה, והעלה בעצמו. וגלו בשנית כדכתיב שנת תשע עשרה וגו׳ בא נבוזראדן וגו׳ ולא הלך נבוכדנצר בעצמו וזהו בחרמו. ושם כתיב ומדלת העם השאיר, וכתיב בשנת כ״ג לנבוכדראצר הגלה נבוזראדן וגו׳ והיינו במכמרתו.)
ב. (אמר נכדו המסדר: לא סיימוה לבאר כאן ע״כ ישמח על שהגלה מעצמו ויגיל על הגולה שבידו מכבר.)
חכה, חרם, מכמורת – חכה בה צדים הדג הגדול, כמו תמשוך לויתן בחכה. וחרם, שוטחים חרמים הרבה בפעם אחד (יחזקאל כ״ו ושם מ״ז). ומכמורת, הוא כמין רשת שאוסף דגים הרבה בפעם א׳ (כמ״ש ישעיה י״ט ח׳), ויש הבדל בין יגורהו ובין יאספהו, האוגר מקבץ גרגרים מופרדים א׳ א׳, אגרה בקיץ מאכלה, ומושאל אל כל המקבץ אחד אחד, והאוסף יכניס דברים רבים בפעם אחד מן החוץ אל הפנים, שזה ההבדל בין אסף ובין קבץ.
ישמח ויגיל – הגיל הוא על דבר מתחדש, והשמחה היא תמידית, (כמ״ש יואל ב׳ כ״א כ״ג) ובכ״מ בתנ״ך, ר״ל שישמח על מה שכבש כבר ויגיל תמיד על הכבושים החדשים שיעשה בכל עת.
כלה בחכה העלה – החכה בו יצודו הדגים הגדולים, והחרם בו יצודו הדגים הבינונים ודרך לפרוש חרמים רבים לצוד בם דגים רבים, והמכמורת פורשים על פני המים עצמם עד שכל הדגים הנכנסים לתוכו אין יכולים לצאת ועי״ז אוספים דגים הרבה בפעם אחד, ומצייר שתחלה כבש מדינות מיוחדות אחת אחת ובכח גדול כמעלה בחכה, ואח״כ יגורהו בחרמו – אגר את המדינות הקטנות מהם המפוזרות בקל יותר כאוסף ע״י החרם, ואח״כ ויאספהו במכמרתו – אסף כל העמים בשבי כאוסף כל דגי הים הקטנים ע״י המכמורת, על כן ישמח ויגיל על רוב הצלחתו.
בחכה – הנתחבת בחך והדייג יושב ומחכה עד שיתחב בה דג.
העלה – היה ראוי להנקד הֶעֱלָה.
יגרהו – מהוראת אגר אף על פי שאינו משרשו.
בחרמו – שם חרם יתכן על רשת הדגים הצדה קטנים עם גדולים ומחרימתם; ומכמרת או מכמר (ישעיהו נ״א:כ׳) משוש כמר בחילוף אותיות כמן נרדף לארב, ומצאנוהו בלשון חכמים, מכמינים לו מאחרי הגדר (משנה סנהדרין פרק ז׳ משנה י׳), ובמכמרת צדים דגים גדולים.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טז) עַל⁠־כֵּן֙ יְזַבֵּ֣חַ לְחֶרְמ֔וֹ וִֽיקַטֵּ֖ר לְמִכְמַרְתּ֑וֹ כִּ֤י בָהֵ֙מָּה֙ שָׁמֵ֣ן חֶלְק֔וֹ וּמַאֲכָל֖וֹ בְּרִאָֽה׃
Therefore he sacrifices to his net, and burns incense to his dragnet, because by them his life is luxurious, and his food is good.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
עַל כֵּן מַדְבַּח לִזְיָנֵיהּ וּמַסִיק בּוּסְמִין לְסַמְוָתֵיהּ אֲרֵי בְהוֹן טַב מֵיכְלֵיהּ וְשֵׁירוּתֵיהּ מַטְעֲמָא.
על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו – עו״א כשהטובה באה עליהם הם מכבדים את אלהיהם שנאמר על כן יזבח לחרמו, וכשהפורעניות באה עליהם הם מקללים את אלהיהם שנאמר והיה כי ירעב והתקצף וגו׳, אבל אתם אם הבאתי עליכם הטובה תנו הודיה, הבאתי את היסורין תנו הודיה, וכן דוד הוא אומר כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא, וכן איוב ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך, מה אשתו אומרת לו עודך מחזיק בתומתך וגו׳, מה הוא אומר לה כדבר אחת הנבלות תדברי, אנשי דור המבול שהיו כעורים בטובה כשבאת עליהם הפורענות היו מקבלים אותם בעל כרחם, ואנו שאנו נאים בטובה לא נהא נאים בפורענות, זהו שאמר לה כדבר אחת הנבלות תדברי.
יזבח לחרמו – לעבודה זרה שהוא אומר שהיא כובשת הכל לפניו.
בהמה – כמו בהם בשבילם.
בריאה – שמנה.
he sacrifices to his net To his god, for he says that it conquers everyone before him.
through them This is similar to בהם, because of them.
a fatling fat.
על כן יזבח לחרמו – כסבור שעבודה זרה שלו היא חרמו שבה אוסף את כל האומות אליו ומזבח זבח וקטורת לחרמו ולמכמרתו.
כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה – כסבור שמאיתם הוא מאכלו בריאה ושמן.
על כן יזבח לחרמו – מזלו או חילו אנשי כחו.
ומאכלו – שה בריאה או אכילה.
על כן יזבח – לע״ז שהוא סבור שהוא חרמו ומכמרתו, כעניין ומן אז חדלנו לקטר למלכת שמים וגו׳ (ירמיהו מ״ד:י״ח).
והוא שאומר יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו – שאתה מקנתרו, זהו כחו לאלהיו,⁠א
כי כסבור הוא בעובדו אותו אלוה הוא מצליח ברעתו, שבהמה – במכמרתו וחרמו הן אלהיו.
שמן חלקו ומאכלו בריאה – והם נותני לחמו ומימיו.
א. כן בכ״י כאן ולעיל בפסוק י״א. בנוסחאות שלנו: לאלהו.
על כן יזבח לחרמו – אינו מודה הכח הזה לאל ית׳ אלא לעצמו ולחילו כי אמר בכח ידי עשיתי (ישעיהו י׳:י״ג) או פי׳ לחרמו לאלוהו כי חושב כי הוא הנותן לו כח לצוד ולאסוף והנה הוא חרמו ומכמרתו ולו יזבח ויקטר בשובו אל עירו בשלל ובשבי עצום.
כי בהמה שמן חלקו – בהם בחרמו ובמכמרתו.
ומאכלו בריאה – שה בריאה וכן כעדר הקצובות (שיר השירים ד׳:ב׳) העזים הקצובות.
או פירושו: בלא חסרון כי אכילה לשון נקבה ומאכלו כמו אכילה וכן עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כ״ב:כ״ה) וארכב עליה בריאה שמנה וכן איש בריא מאד (שופטים ג׳:י״ז) בריאות בשר.
בְרִאָה – כנוי למאכלו, וכן היה נכון ׳בריא׳ אם אמר: ׳לאכילתו׳. וזה נעלם מן המפרשים, ולכן נטו בכמה מקומות הדקים.
ובעבור זה יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו בחשבו שאין הצלחתו מאתך כי אם שבהמה ר״ל בחרמו ומכמרתו היה שמן חלקו כאלו בכוחו הגיע לכל זה.
על כן יזבח [לחרמו]. ומזה1 יסובב2 שהוא מייחס כל זה לעבודה זרה שלו3:
1. שמצליח הרשע בכל כיבושיו.
2. נגרם.
3. ׳חרמו׳ היינו עבודה זרה, וכן פירש רש״י, והרד״ק בפירושו השני. וכיון שנבוכדנצר רואה את הצלחתו ושישראל נעשו הפקר בידיו, חושב שכל זה בא לו בכח אלוהו, והוא זובח אליו להודות על כך.
בהמה – בהם ר״ל על ידם.
בריאה – מאכל בריאה ר״ל שמנה וכן ועגלון איש בריא (שופטים ג׳:י״ז).
על כן יזבח לחרמו – ר״ל אינו תולה הצלחתו בה׳ להודות לו ולזבח ולקטר לפניו כי תולה הצלחתו בחרמו ר״ל בכחו ובתחבולותיו וכאלו יזבח ויקטר אל עצמו אל כחו ותחבולותיו והוא ענין מליצה, או ר״ל להעכו״ם יזבח בחשבו שהיא הנותנת בו כח לצוד הכל ולפי שנא׳ בעכו״ם שקץ וגו׳ כי חרם הוא (דברים ז׳:כ״ו) לכן אחז לשון חרם לצחות המליצה.
כי בהמה – כי חושב שבחרמו ובמכמרתו ר״ל בעבור רוב כוחו ותחבולותיו או בעבור כח אליליו יש לו חלק שמן ומאכלו מאכל בריאה ושמנה.
על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו – כי האומות אין להם בקרבנות כי אם שתי העבודות מתוך ד׳ עבודות הקרבן שנצטוו ישראל, והיינו זביחה שהיא תחלת העבודות והקטרה שהיא אחרונה שבעבודות.
כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה – רצה לומר כי לדעתו נמצא בהנה שני הקנינים, הערב והמועיל. שמן חלקו היינו הערב ומאכלו בריאה היינו המועיל.
יזבח, ויקטר – כבר בארתי (הושע ד׳ י״ג, י״א ב׳), כי הזביחה היא העבודה העקרית והקיטור טפל אל הזביחה, ומצייר שהחרם הוא העקר שבו מחרים ממלכות והמכמורת שבו אוסף גוים בשבי טפל אליו.
על כן נדמה לו שעשה הכל בכחו, ולכן יזבח לחרמו נדמה כדיג שחושב שהחרם והמכמורת הם הנותנים לו פרנסתו ומיחס להם אלהות ומזבח ומקטר להם, וכן מיחס כ״ז לכחו ולכוכב הצלחתו ולהם יזבח ויקטיר, ובמליצה מציין בזבוח הריגת גוים רבים, ובקטר תבערת הערים ושריפתם, יחריב אנשים וערים כדי שיוכל לצודד גוים אחרים תחתיהם, כי בהמה (ר״ל בהחרם והמכמורת) שמן חלקו ומאכלו בריאה – כי יש מאכל בריא שאינו שמן, ומאכל שמן שאינו בריא לגוף, אבל חלקו שמן ובריא.
על כן יזבח וגו׳ – אינו מייחס הצלחתו לידי אלוה, רק לערמימותו ואליה הוא פונה ומיחל תמיד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יז) הַ֥עַל כֵּ֖ן יָרִ֣יק חֶרְמ֑וֹ וְתָמִ֛יד לַהֲרֹ֥ג גּוֹיִ֖ם לֹ֥א יַחְמֽוֹל׃
Will he therefore continually empty his net, and kill the nations without mercy?
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
הַעַל אִילֵין יִשְׁלַח מַשִׁרְיָתֵיהּ בִּתְדִירָא לְאוֹסָפָא עַמְמִין וְלָא בַּחַיָס.
העל כן יריק חרמו – יש תמיהות הרבה המתקיימת כמו הנגלה נגליתי (שמואל א ב׳:כ״ז) דעלי, הרואה אתה (שמואל ב ט״ו:כ״ז) אף כאן הנראה בעיניך שעל כן הוא מצליח כל שעה שיריק חרמו על הכל ולצוד ציד, יריק כמו הרק חנית (תהלים ל״ה:ג׳), וירק את חניכיו (בראשית י״ד:י״ד) מזדיין בחרמו.
Because of this does he arm himself with his net There are many interrogative forms that are affirmative, e.g., "Did I appear?⁠" (I Sam. 2:27) concerning Eli, and "Do you see?⁠" (II Sam. 15:27). Here, too: Does it appear in Your eyes that because of this he prospers every time, in that he arms himself with his net over everyone and to hunt game? arms himself As in "And he armed (וַיָּרֶק) his trained men" (Bereshit 14:14) and: "Arm yourself (הָרֵק) with a spear" (Tehillim 35:3). He arms himself with his net.
העל כן יריקא חרמו – כלומר העל כן שהוא אומר זו כוחו לאלוהו (חבקוק א׳:י״א) דין הוא שימלא חרמו ותמיד להרוג הגוים ולמעט אותם ולא יחמול.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777: ״יריקו״.
העל – הטעם איך יריק חרמו והוא יתן לו כל משמן. הטעם: כי לא תעלה הרשת שלו והפח שלו מן הארץ ריקנית.
והעל כן – שאתה עושה האדם כדגי הים למסור איש ביד רעהו, להצליח דרך הרשע ולהחריש בבלע רשע צדיק ואינך עושה בו דין,
וכי על זה יריק – ויוציא נבוכדנצר חרמו עליהם, מדה במדה,
ותמיד להרוג גוים – בלא חמלה, בתמיה. היה לך ליסר את הרשע לאלתר ויכיר כוחך וישוב מרעתו ולא תביא משחית גוים עליהם לכלותם.
יריק חרמו – כמו אריק חרבי (שמות ט״ו:ט׳).
העל כן יריק חרמו – אם על כן שהוא נותן כחו לאלהו יריק חרמו כלומר כיון שהוא נותן כח לאלוהו איך תאריך לו ותצליח דרכו שמריק יום יום חרמו שבא בשלל רב כמו הצייד שבא ברשתו מלא מן הציד ומריק אותו בביתו ושב לו אל השדה לצוד עוד ציד להביא כן הוא מביא שלל לעירו ואחר כך שב לשלול עוד ולהביא ואיך תתן לו כח והצלחה והנה הוא כופר בך ונותן כח לאלוהו והורג גוים רבים בלי חמלה יריק כמו הם מריקים שקיהם (בראשית מ״ב:ל״ה).
יריק חרמו – כדרך הדייגים כשיהיה הרשת מלא דגים ואחר ישיבוהו במים. וכן תמיד, כמו שיפרש יותר באמרו ותמיד להרג גוים וגו׳.
וגם ימשך מזה שלהיותו מצליח בצידתו לא יחדל ממנה והוא אומרו העל כן יריק חרמו והוא בתמיה ר״ל האם בהיות הדבר כן יריק חרמו? לא באמת כי הוא תמיד להרוג גוים לא יחמול ולא יריק אם כן חרמו כיון שבכל אשר יפנה יצליח כרצונו.
העל כן יריק חרמו. האמנם ראוי שלזה התכלית1 ישיג להריק ולזיין2 חרמו3:
1. לייסר את ישראל.
2. ׳יריק׳ מלשון ׳וירק את חניכיו׳ (בראשית יד יד), שפירושו שהוא צייד אותם בכלי זיין, וכן פירש רש״י כאן.
3. ׳חרמו׳ היינו עבודה זרה, כמבואר בפסוק הקודם, ובכח זה שמייחס אליו את נצחונותיו, הרי הוא נותן כח לעבודה זרה, שבכך יבואו האנשים להאמין בו, ועל זה שואל הנביא, האם לייסר את ישראל ראוי לתת כח לעבודה זרה.
יריק – מלשון ריקות.
העל כן – וכי בהיות כן ירוקן את חרמו לשלח את הנלכדים בה בתמיה ר״ל וכי כשרואה הצלחתו ינחם על מעשיו למנוע חרבו מדם הלא באמת לא כן היא כי אדרבה יאחז דרכו ויתמיד להרוג העכו״ם ולא יחמול עליהם.
יריק חרמו – כמו ויהי הם מריקים שקיהם, מריק אותו מן הציד כדי לתת שם ציד אחר.
העל כן – מסיים תמיהתו, אחר שאתה למשפט שמתו, ושעל ידו יוכר כחך להעניש את הרשעים, והוא לא כן ידמה רק מיחס הכל אל כחו ומכלה ומאבד רבים, וא״כ הכי העל כן יריק חרמו? וכי לתכלית זה ראוי שיצוד גוים רבים ושתמיד לא יחמול להרוג גוים? ומצייר אותו כצייד שמריק ומשליך הדגים הנמצאים בחרמו כדי שיצוד אחרים כן יריק ויהרוג את השבי והמלקוח שנפל בידו כדי שיצוד גוים אחרים ויושיבם תחתם, ולכן יהרוג גוים תמיד כדי להושיב אחרים תחתיהם.
יריק חרמו – מן הדגים שבתוכו ויכינהו מחדש ללכוד דגים אחרים עד בלי די? וגם הכשדים המצליחים במלחמותיהם, תאותם לכבוש ארצות לא להם לא תשבע לעולם?
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144