Bereshit 37 – בראשית לז‏ – Mikraot Gedolot

[קלג] ¹וישמע ראובן ויצלהו, והיכן היה ר׳ יהודה אמר כל אחד ואחד מהן היה משמש את אביו יומו, ואותו היום של ראובן היה. ר׳ נחמיה אמר, אמר ראובן אני בכור ואין הסרחון תלוי אלא בי, רבנן אמרו אמר ראובן הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו. אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו המעשה והוא מונה אותי עם אחי שנאמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (בראשית ל״ז:ט׳) ואיני מצילו. (בראשית רבה פ״ד)

[קלד] ²ויצלהו מידם, א״ר תנחום בר חנילאי מפני מה זכה ראובן למנות בהצלה תחלה, מפני שהוא פתח בהצלה תחלה. שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם. (מכות י.)

[קלה] ³ויצלהו מידם, א״ר יצחק למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה. יהא עושה אותה בלב שמח [שלם] שאילו היה ראובן יודע שהקב״ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, [בכתפו] היה טוענו ומוליכו, אצל אביו. (ויק״ר פל״ד ט)

[קלו] ⁴וישמע ראובן ויצלהו מידם, ד״א אמר לו בוחן לבות איך שהתחלתה להשיב ילד לאביו, מבניך אעמוד משובב ישראל למוטב ואיזה זה זה הושע בן בארי שכתוב בו שובה ישראל (הושע י״ד:ב׳). (מדרש הגדול)

1. והיכן היה. מדכתיב וישמע ראובן משמע שלא היה עם אחיו בשעה שאמרו לכו ונהרגהו ע״ז שואל איפה היה. ומדברי רש״י בחומש וכן ממדרש הגדול מבואר דהלשון והיכן היה גרסי רק לקמן פסוק כט. וישב ראובן ולא בפסוק שלפנינו ראה לקמן אות קעא. אמנם בלק״ט ומדרש אגדה מבואר כגירסתנו. ובשכ״ט מסיים מאמר הנ״ל שנאמר ואחד עשר כוכבים דין עלי להצילו, אמרו לו אחיו ואם אינך מסכים עמנו הרי אנו הורגין אותו בלעדיך. וביפ״ת הקשה על דרשת ר״י כל אחד מהם משמש את אביו יום אחד א״כ למה שלח את יוסף לראות את שלום אחיו ותי׳ ושמא יומו לאו דווקא אלא ימים או עשור היה משמש כל אחד וראובן היה בשמושו ימים מספר עד שחפץ יעקב לדעת את שלום בניו. אני בכור, בחזקוני לפי שנתנה בכורתו ליוסף היה ירא שמא יחשדהו אביו אותו יותר משאר אחיו משום דסני ליה על בכורתו.

2. בב״ר פפ״ד אט״ו אמר לו הקב״ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך אין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, הה״ד את בצר במדבר בארץ המישור לראובני. וכ״ה במדרש במדב״ר פי״ג מדרש שמואל פ״ט. וראה בלק״ט מו, ח. מט, ד. ולעיל פכ״ט אות לב. מאמר מגמ׳ ברכות ז: וצרף לכאן.

3. רות רבה פ״ה, ומובא בילקוט שמעוני ח״ב רמז תר״צ. תנחומא ישן וישב יג. לק״ט פסוק כב. ושם ליתא המלות דרך ארץ, אלא ללמדך, בא הכתוב לומר. ובכת״י רמזי ר״י וישמע ראובן ויצלהו מידם, ויצלהו כתי׳ חסר לא הצילו ממש, הרי יעץ להשליכו בבור, הרי לא היתה הצלה גמורה אע״פ שנתכוון לטובה. וסוף המאמר במדרש שם ר׳ כהן ור׳ יהושע בר׳ סימון בשם ר׳ לוי אמרו לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו ומלך המשיח, (גדולי הדור, יפ״ת) והקב״ה חותם על ידיהם כההוא דכתיב (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב וגו׳. ועי׳ במדרש במדב״ר פי״ב. ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תקפא. מביא מאמר הנ״ל וכותב כי מדת התורה שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. ומביא גמ׳ ב״ב קלג: שכתבו יוסי בן יועזר הקדיש אחת ובנו הקדיש שש, מכאן אתה למד שהיו נוהגין כן לכתוב שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושי מצוה. ומובא להלכה בש״ע יו״ד סי׳ רמ״ט סקי״ג דמי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון וראוי לעשות כן. ובעיקר דברי המדרש שאלו היה ראובן יודע כו׳ תמה ביפ״ת חלילה לנו לחשוב על ראובן (וכן אהרן ובועז שמביא שם) כי רדפו אחר הכבוד ובשביל הכבוד אשר התורה הנחילה להם היו מתאמצים לעשות הטוב והצדק יותר בזריזות. אלא הפשט אם היה ראובן יודע שהצלתו תכתב בתורה וילמדו ממעשיו היה מתאמץ לעשות יותר בזריזות למען שילמדו גם הדורות הבאים ממנו. ונ״ל להוסיף על דבריו כי ראובן מרוב ענותנותו לא ידע שכל פעולותיו ומעשיו להצלת יוסף חשובים כל כך שיכתבו בספר תורה לדורות עולם. אבל אם ידע זאת היה עושה הדברים יותר במסירת נפש. ובעל הדרש בא לזרז את האדם העושה מצוה שיעשנה בלב שלם כי גם עכשיו המצוה נכתבת וכו׳.

4. בפסקתא רבתי רמא״ש (הוספה פ״ג קצט.) בא והציץ בבור והנה אין יוסף בבור אמר לו הקב״ה ראובן אתה בקשת להשיב את יוסף בן חביב לאביך חייך שכן בן בנך ישיב את ישראל בתשובה שלימה לאביהם שבשמים ואיזה זה הושע בן בארי הה״ד תחלת דבר ה׳ בהושע. ומובא בילק״ש ריש הושע. ובכת״י רמזי ר״י למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, זכה ראובן שיצא ממנו הושע בן בארי שהכריז תשובה לישראל שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך וזהו להשיבו אל אביו שבשמים. ובכת״י ר׳ אפרים עה״ת וישמע ראובן ויצילהו מידם אמר להם עתיד לצאת ממנו יהושע שהוא צדיק גמור לפיכך וישמעו אחיו. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן. ויש להעיר מדברי הזהר ח״א קפה: מ״ש בפסוק זה תא חזי מאי דעבד (ראובן) דאיהו בחכמתא הוה שתיף גרמיה בהדייהו דכתיב לא נכנו נפש ולא כתיב לא תכוהו ואיהו לא הוה תמן כד אזדבן יוסף כו׳ וע״ד בעא דבההוא יומא דהוה שמושא דיליה לא יתאביד יוסף.

וּשְׁמַע רְאוּבֵן וְשֵׁיזְבֵיהּ מִיַּדְהוֹן וַאֲמַר לָא נִקְטְלִנֵּיהּ נְפַשׁ.

Reuvein heard and rescued him from their hands. He said, “Let us not kill him.”

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ

וּשְׁמַע רְאוּבֵן וְשֵׁיזְבֵיהּ מִיַדְהוֹן וַאֲמַר לָא נִקְטְלִנֵּיהּ נְפַשׁ

הַכָּאָה – מחא, הַכָּאַת נפש – קטל

הַכָּאָה ואפילו הַכָּאָת מיתה מתורגמת ״מחא״ (מכה) כגון ״מכה איש ומת״ (שמות כא יב) ״דְּיִמְחֵי לָאֱנָשׁ וְיִקְטְלִנֵּיהּ״.⁠¹ זולת הצירוף ״הכה נפש״ המתורגם בפועל ״קטל״ (הרג) כגון ״פן יִרְדֹּף גֹּאֵל הדם... והכהו נפש״ (דברים יט ו) ״וְיִקְטְלִינֵּיהּ נְפַשׁ״, ״לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי״ (דברים כז כה) ״לְמִקְטַל נְפַשׁ דַם זַכַּאי״. וכן כאן: ״לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ״ – ״לָא נִקְטְלִנֵּיהּ נְפַשׁ״.⁠² ועיין גם לעיל ״וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ״ (יח) ״לְמִקְטְלֵיהּ״.

1. פרט למכת בכורות שתרגומה הקבוע ״קטל״ כגון ״וְהִכֵּיתִי כל בכור״ (שמות יב יב) ״וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא״, עיין שם הטעם.

2. על הַכָּאָה המתורגמת כהַלְקָאָה ראה ״וַיֻּכּוּ שטרי בני ישראל״ (שמות ה יד) ״וּלְקוֹ״.

ושמע ראובן ושזיב יתיה מן ידיהון ואמר לא נקטול יתיה ונתחייב בנפשיה.

ושמע ראובן ושיזביה מן אידיהון ואמר לא נקטליניה דלא נתחייב באדמיה.

And Reuben heard, and delivered him from their hands, and said, We will not kill him, nor become guilty of his blood.

[טו] וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ – וְהֵיכָן הָיָה, רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹסֵי אָמַר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם הָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו יוֹמוֹ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל רְאוּבֵן הָיָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר, אָמַר רְאוּבֵן אֲנִי בְּכוֹר וְאֵין הַסִּרְחוֹן תָּלוּי אֶלָּא בִּי, רַבָּנָן אָמְרֵי אָמַר רְאוּבֵן הוּא מוֹנֶה אוֹתִי עִם אֶחָי וְאֵינִי מַצִּילוֹ, אֲנִי הָיִיתִי סָבוּר שֶׁנִּדַּחְתִּי מִכֹּחַ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְהוּא מוֹנֶה אוֹתִי עִם אֶחָי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי (בראשית ל״ז:ט׳), וְאֵינִי מַצִּילוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה פָּתַחְתָּ תְּחִלָּה בְּהַצָּלַת נְפָשׁוֹת, חַיֶּיךָ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין עָרֵי מִקְלָט תְּחִלָּה אֶלָּא בִּתְחוּמֶךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר (דברים ד׳:מ״ג).

וישמע ראובן וגו׳ – ¹ואנה היה ראובן עד ששמע היה משמש בבית אביו, כי כל אחד היה משמש בבית אביו יום אחד, ואותו יום היה יומו של ראובן, ²אמר אני בכור ואין הסרחון נתלה אלא בי, ³אמר לו הקב״ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא ממך, שנאמר את בצר במדבר [בארץ המישור] לראובני וגו׳ (דברים ד׳:מ״ג).

1. ואנה היה. ב״ר פפ״ד אות ט״ו, וילקוט, ולקט, בשם ר׳ יהודה.

2. אמר אני בכור. הוא דברי ר׳ נחמיה.

3. אמר לו הקב״ה את פתחת. ב״ר שם, ועיין מכות י׳ ע״ב, ובמהרש״א בח״א.

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם – וְהֵיכָן הָיָה? רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו יוֹמוֹ וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל רְאוּבֵן הָיָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אָמַר: בְּכוֹר אֲנִי וְכָל הַסִּרָחוֹן אֵין נִתְלָה אֶלָּא בִּי רַבָּנָן אַמְרֵי, הוּא מוֹנֶה אוֹתִי עִם אֶחָי, דִּכְתִיב ״וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים״ וְגוֹ׳ וְאֵינִי מַצִּילוֹ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה פָּתַחְתָּ בַּהַצָּלָה תְּחִלָּה, חַיֶּיךָ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין עָרֵי מִקְלָט תְּחִלָּה אֶלָּא בִּתְחוּמָךְ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים ד׳:מ״ג) ״אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי״.

לִמְּדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּלֵב שָׂמֵחַ. שֶׁאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ רְאוּבֵן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹתֵב אַחֲרָיו וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, בִּכְתֵפָיו הָיָה טֹעֲנוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו, אִלּוּ הָיָה אַהֲרֹן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹתֵב עָלָיו (שמות ד׳:י״ד) ״וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ״ וְגוֹ׳ בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת הָיָה יוֹצֵא לִקְרָאתוֹ, אִלּוּ הָיָה בֹּעַז יוֹדֵעַ שֶׁכּוֹתֵב עָלָיו ״וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי״ עֶגְלוֹת פְּטוּמוֹת הָיָה מֵבִיא וּמַאֲכִילָה. לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנְּבִיאִים כּוֹתְבִין אוֹתָהּ, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין נְבִיאִים מִי כּוֹתֵב אוֹתָהּ, אֵלִיָּהוּ וּמָשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (מלאכי ג׳:ט״ז) ״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳.

פסמעהם ראובן וכ֗לצה מן אידיהם וקאל לא נקתל נפסא.

שמע אותם ראובן והציל אותו מידיהם ואמר: לא נהרוג נפש.

לא נכנו נפש – מכת נפש זו היא מיתה.

לא נכנו נפש – supply the word מכת so that the meaning will be "Let us not smite him with a smiting of his life" – it means killing.

וישמע ראובן ויצילהו מידם – והיכן היה. ¹ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. ר׳ יהודה אומר כל אחד ואחד היה משמש את אביו יומו. ואותו היום היה של ראובן. ר׳ נחמיה אומר. אמר ראובן בכור אני ואין הסרחון נתלה אלא בי. לפיכך ויצילהו מידם. ²רבנן אמרי הוא מונה אותי עם אחי. שנא׳ והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים. ואיני מצילו. מיד ויצילהו מידם. ³לפיכך זכה ראובן להימנות בהצלה תחלה. שנאמר את בצר במדבר בארץ המישור לראובני (דברים ד׳:מ״ג).

1. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. ב״ר פפ״ד וילקוט שם. ויש לתקן שם ר׳ יהודה במקום ר׳ יוסי.

2. רבנן אמרי. ב״ר וילקוט שם.

3. לפיכך זכה ראובן. עיין ב״ר שם א״ל הקדוש ברוך הוא אתה פתחת תחלה. ועיין מכות י׳ ע״ב ובמהרש״א בת״א.

וישמע ראובן – שהיה עוסק בשקו ותעניתו על מעשה בלהה בא וכלל עצמו עמהם עבור להצילו:

ויאמר לא נכנו נפש – כלומר הכאה של מיתה, ומה ראה ראובן להקדים בהצלתו, א״ר נחמיא כך אמר בכור אני ואין הסירחון תלוי אלא בי. ורבנן אמרי כך אמר הוא מונה אותי עם אחי, שנאמר ואחד עשר כוכבים (בראשית לז ט), דין עלי הוא להצילו, אמרו לו אחיו ואם אינך מסכים עמנו הרי אנו הורגין אותו בלעדיך:

ויצילהו מידם – שלא נהרג.

Vayyaṣṣilehu HE SAVED HIM: from being killed.⁠¹

1. R. Joseph Bekhor Shor sees a possible contradiction between saying that Reuben saved Joseph and saying that he was the one to suggest throwing him into a pit. R. Joseph Bekhor Shor therefore posits that vayyaṣṣilehu in vs. 21 is really unconnected with vs. 22. There were, according to R. Joseph Bekhor Shor, two separate stages in Reubens's plan. First, vayyaṣṣilehu – he tried to save Joseph entirely. (R. Joseph Bekhor Shor cites 42:2 to prove this contention). When that failed he decided (in vs. 22) to suggest throwing Joseph into a pit.
Rashbam disputes this interpretation. For Rashbam there is no contradiction between saying that Reuben saved Joseph and saying that he was the one who suggested throwing Joseph into a pit. Be that as it may, argues Rashbam, he still saved Joseph's life. So also Dillmann.
See, somewhat similarly to R. Joseph Bekhor Shor, NJPS.

לא נכנו מכת נפש – כמו: ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות ל״ג:י״א), שטעמו: שירות נער,⁠¹ כי לא היה בימים ההם נער.

וטעם נכנו נפש – להוציא נפשו, [וזה יורה שחשבו להרגו.]⁠^א

1. כלומר: יש מלה החסרה ומובנת מאליה ופירוש הפסוק הוא: ״ומשרתו יהושע בן נון שירות נער״. עיינו ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:י״א.

א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.

LET US NOT TAKE HIS LIFE. Our verse is similar to¹ but his minister Joshua, the son of Nun, a young man (Ex. 33:11), the meaning of which is: but his minister Joshua, the son of Nun, did the ministry² of a young man. The aforementioned verse must be so understood because Joshua was not at that time a young man.⁠³ Similarly our verse should be read as if written: let us not strike him a mortal blow thus taking his life.

1. Our verse literally reads: lo nakkennu nefesh (let us not take his life) which literally means, let us not strike him life. Ibn Ezra holds that this is short for, let us not strike him (lo nakkennu) a mortal blow (makkat nefesh).

2. This has to be added to the text.

3. Thus a young man is short for: did the service of a young man.

וישמע ראובן ויצילהו מידם – בתחילה אמר להם ראובן: אל תעשו הרעה הזאת לחטוא בילד, ולא שמעו אליו, כמו שמוכיח כשבאו למצרים שאמר להם ראובן: הלא אמרתי אליכם {לאמר} אל תחטאו בילד ולא שמעתם (בראשית מ״ב:כ״ב). וגם יוסף היה מ⁠{ת}⁠חנן על ידי עצמו, כמו שאומר שם: בהתחננו אלינו ולא שמענו (בראשית מ״ב:כ״א). וחשב ראובן: ״אם אומר להם: ׳אני אגלה אתכם׳, שמא יהרגו אותי ואותו״.

לא נכנו נפש – כיון שראה שלא שמעו לו, שיתף עצמו עמהם, ולא אמר: לא תכוהו, אלא: לא נכנו. כלומר: גם אני חפץ בדבר, ולא ישימו לב שהוא רוצה להצילו ולא ישמעו לו. ולפי שהיה ראובן גדול מכולם, שהעון תלוי בצוארו, היה מחזר להצילו. ולכך דיבר להם בערמה, ואמר להם: מאחר שאין אתם רוצים להניחו, מה שתוכלו למעט את החטא מוטב, מוטב שימות מיתת עצמו ולא תשפכו את דמו בידים. והיה כוונתו להצילו.

וישמע ראובן ויצילהו מידם – REUVEN HEARD AND SAVED HIM FROM THEIR HAND – In the beginning Reuven said to them: Do not do this evil to sin against the lad, and they did not listen to him, as it proves when they came to Egypt when Reuven said to them: “Did I not say to you do not sin against the child and you did not listen” (Bereshit 42:22). And also Yosef pleaded for himself, as it says there: “When he begged us for mercy and we did not listen” (Bereshit 42:21). And Reuven thought: “If I say to them: ‘I will reveal you,’ they may kill me and him.”

לא נכנו נפש – LET US NOT TAKE A LIFE – Since he saw that they would not listen to him, he grouped himself with them, and did not say: Do not kill him, but rather: Let us not kill him. Meaning to say: I too want it. And [thus] they would not notice that he wanted to save him and then not listen to him. And since Reuven was the oldest of them, and the sin was hanging on his neck [i.e. he would be held responsible], he sought to save him. And therefore he spoke to them with cunning, and said to them: Since you do not want to leave him alone, whatever you can do to reduce the sin, the better; better that he should die by himself and you do not spill his blood with [your] hands. And his intention was to rescue him.

וישמע – לא נכנו נפש – מכת נפש.

וישמע...לא נכנו נפש, killing.

וישמע ראובן ויצלהו מידם – אמר הקב״ה: הוא פתח בהצלת נפשות תחילה, חייו שאין מפרישין ערי הצלה מתחילה אלא מתחומו. הדא הוא דכתיב: את בצר במדבר בארץ המישור לראובני (דברים ד׳:מ״ג).⁠¹

1. שאוב מבראשית רבה.

וישמע ראובן ויצילהו מידם, "when Reuven heard this he saved him from them. God decided at that moment that because it was Reuven who had made the first move to save Joseph, the cities of refuge in Israel later on would begin with those in the territory allocated to the tribe of Reuven. (B'reshit Rabbah 84,15) This is also hinted at in Deuteronomy 4,43: את בצר במישור לראובני, "Bezer in the tableland to the members of the tribe of Reuven.⁠"

לא נכנו נפש – קשה היה לראובן עצת האחים והיתה כוונתו להצילו, ואילו אמר לא נכנו סתם, היה מראה עצמו בדבריו כי מניעתו זאת לחמלה עליו, וע״כ הוסיף להזכיר נפש כלומר שאינו מקפיד עליו רק עליהם, שלא יכו נפש שום אדם. וכן מה שאמר אל תשפכו דם ולא אמר דמו, כלומר גם אנכי ככם שנאתיו ואין אני מקפיד על דמו כלל כי אם עליכם שלא תהיו שופכי דם.

לא נכנו נפש, "let us not commit murder. Reuven found it impossible to agree with the advice, i.e. the solution proposed by his brothers. He intended to save Joseph. Had he said immediately: "we will not kill him,⁠" he would have given away his intention to save Joseph and the fact that he had pity on him. He therefore added the word נפש to convince his brothers that his strategy was not aimed at saving Joseph's fate but at saving his brothers from committing an unpardonable sin The prohibition of murdering someone in cold blood is absolute and knows of no exceptions. This is why he added אל תשפכו דם, "do not spill blood.⁠" Had he been concerned only with Joseph's blood not being spilled he would have said אל תשפכו דמו, "do not spill his blood.⁠" He implied that he shared the brothers' evaluation of Joseph's guilt and hated him just as they hated him, but that he was concerned with the basic prohibition of shedding the blood of a human being, נפש.

לא נכנו נפש – לא נכנו מכת נפש.

וישמע ראובן ויצילהו וכו׳ – כבר ביאר הכתוב כונת ראובן שהית׳ להצילו ולהשיבו אל אביו. [י] ואולי היה בדעתו לדבר עמו על הענין ההוא כי הוא יסיר המשטמה והשנאה מביניהם. אמנם הוכרח לדבר עמהם לפי דרכם. ואמר: אחר שרצונכם לראות מה יהיו חלומותיו (בראשית ל״ז:כ׳), אין לכם להכותו נפש בידים. כי אם אתם בוחרים לשפוך דם נקי ליתנו עליכם, מי ימנע אתכם מבוא בדמים? הנה הוא באסונו ימות, ואת דמו מידכם יבקש, כהורגים במקדש כהן ונביא. ולאו בכל שעתא מתרחיש ניסא ליתן כעפר חרב ההורג או לעשות שיש צואר הנהרג.

מכת נפש. כמו וברך ולא אשיבנה כי השמות בכח הפעלים והוצרך לזה מפני שכנוי נכנו שב אל גופו הנזכר לעיל באומרו הנה בעל החלומו׳ הלזה בא לכו ונהרגהו וענה ראובן לא נכנו אבל לא מפני שכנוי נכנו נוסף שהיה לו לכתוב נכה נפש כי כמוהו יביאה את תרומת ה׳:

זו היא מיתה. לא מכת נפש ממש כי לא תפול הכאה בנפש:

אמנם ראובן היה מדעת אחר כי הוא אמר אליהם אולי שהחלומות מאת האלהים ואיך תבטלו רצונו וגזרתי למה אתם עוברים את פי י״י והיא לא תצלח ולכן לא נכנו נפש.

ויצלהו מידם – במניעת הפועל הפתאומי המוליד ״מעות לא יוכל לתקן״ (קהלת א׳:ט״ו), שיפול בכמוהו גם הצדיק לפעמים, כענין ראובן עם בלהה, כאמרו ״פחז כמים״ (בראשית מ״ט:ד׳).

ויצילהו מידם, by first of all preventing immediate action by the brothers, committing an act which would prove to be irrevocable. This would have been the kind of thing Solomon had in mind when he said in Kohelet 1,15 that מעוות לא יוכל לתקן, “there are things so twisted that they are beyond repair.” He referred to matters from which sometimes the righteous person can also not be saved. One such example was the irreversible act of Reuven of having slept with Bilhah. Yaakov himself characterized it as פחז כמים, “hasty like water” (flowing downstream, something beyond recall).

[א] וישמע ראובן ויצילהו מידם

[1] ברכות פרק ראשון דף ז ע״ב (ברכות ז:)¹

1. צריך ביאור מדוע לא הפנה רבנו גם למס׳ מכות דף י ע״א הרי גם שם הוזכר ציטוט זה?

מכת נפש זו היא מיתה. דאל״כ קשה מלת נכנו דמוסב על יוסף אין לו חיבור כלל למלת נפש שאחריו ל״פ דה״ל כאילו נכתב מכת נפש וק״ל. [מהרמ״ש]:

A blow to the soul, which refers to killing. Otherwise, how does נכנו — the object of which is Yoseif — connect to the following word נפש? Thus Rashi explains that the verse is as if it said מכת נפש, [which is an adverbial phrase modifying נכנו]. (R. Meir Stern)

ויצילהו מידם – פי׳ לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה משא״כ חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו ויצילהו מידם פי׳ מיד הבחירי ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומותיו וגו׳ כי הבחירה תבטל הדבר ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר.

לא נכנו נפש – פירוש להדיא אלא נהיה גורמים לו מיתה, והוא אומרו אחר כך אל תשפכו דם השליכו וגו׳, זו היתה טענתו להם, והוא טעמו כמוס עמו שהוא להצילו להשיבו אל אביו כי ידע נאמנה כי חית השדה השלמה לו ולא ירעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב, גם לא יעכבנו שם למות ברעב וכמו שכן תמצא שתכף וישב ראובן אל הבור שחזר אליו להוציאו מהבור.

ויצילהו מידם. "He saved him from harm at their hands. This action was applauded by the Torah as man is a free creature possessing freedom of choice and able to kill people who are not guilty or have not been convicted, as distinct from wild beasts which do not kill humans unless the latter are guilty of death in the eyes of God. The words ויצילהו מידם mean that he saved them from the evil consequences of carrying out their freedom of choice to kill. By doing what he did Reuben nullified the brothers' statement: "we shall see what happens to his dreams.⁠"

לא נכנו נפש. "Let us not kill him.⁠" What Reuben meant was "let us not kill him outright ourselves but only cause his death indirectly.⁠" When he said later: "do not shed blood, throw him into the pit,⁠" this was his argument to his brothers. He only pretended to agree that Joseph's death should be caused because he could think of no other way of saving Joseph's life and restoring him to his father. He was quite certain in his own mind that no wild beast would harm Joseph, or any other of Jacob's sons for that matter. He himself would also not allow Joseph to remain in the pit long enough to die of hunger. Proof of Reubens' intention is that the Torah reports that he returned to the pit shortly after the brothers had sold Joseph in his absence. He had planned to take Joseph out of the pit.

וישמע ראובן – לא היה לו לומר אלא ״ויצילהו ראובן מידם״ אבל יאמר שעתה שמע ראובן ונודע לו מה בלבם על יוסף. אבל טרם שָׁמְעוֹ הדברים שדבר איש אל אחיו לא שמע ראובן מפיהם כאלה, ולא ידע שיש בלבם כזאת. ולכן לא הצילוֹ מתחלה להזהירו שימהר להימלט על נפשו, וכמו שבארנו.⁠¹

ויצילהו מידם – אעפ״י שלא הצילוֹ הצלה גמורה, כי הושלך לבור ונמכר לעבד, הצילהו מידם שלא ישלחו בו יד להמיתו כאשר יזמו לעשות. וזהו שפירש הכתוב ״ויאמר לא נכנו נפש״, כלומר לא כמו שאתם סבורים לעשות להרגו בחרב או בחוזק ידכם שהיא מכת נפש שהנפש יוצאת בו, לא נעשה לו כן. וכן ״ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת״.⁠² ופירשנו שם³ שמדבר ברציחה גמורה, כגון שתקע החרב בלבו, ועליו אמר ״מות יומת״ שבית דין ימיתוהו, וכן כאן הזהירם על הרציחה הגמורה שהיו מועדים לעשות. כי ראה אותם מלאים חימה על יוסף והתראה לפניהם כאילו גם לבו עליו לרעה, וצרף עצמו בעצתם ובשנאתם ואמר ״לא נכנו נפש״. ואי אפשר שיכלול המאמר הזה שלא יעשו לו שום רעה אלא שישיבוהו בשלום אל אביו, וכמו שהיה בדעתו של ראובן כעדות הכתוב הסמוך. שאם כן היה לו לומר ״אל אחי תָרֵעוּ עמו״, אלא כלכל דבריו במשפט שאילו אמר להם שלא ירעו עמו כלל, לא היו שומעין לו וכרגע היו רצין אליו בחמת כחם והרגוהו. לכן אמר ״אמת דברתם, שראוי לנו ליסרו ולהענישו, אבל לא נכנו נפש״.

1. פסוק יט.

2. ויקרא כד, יז.

3. על ויקרא כד, כא.

ויצלהו מידם – שלא נהרג, והוא כלל, ואח״כ פרט ופירש היאך עשה להצילו, ויאמר לא נכנו וכו׳:

לא נכנו נפש – לא נכנו מכת נפש להוציא נפשו, וירצה בו לא נכנו כלל לא בידים ולא ע״י גרמא, כמו שאמר אליהם אח״כ הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד (לקמן מ״ב כ״ב), כי בתחלה בקש לדבר על לבם שיתרצו כלם להצילו ולא יגעו בו, וכשראה שלא שמעו לו אז אמר להם השליכו אותו וכו׳, ולכן חלקם הכתוב לשני מאמרים:

וישמע ראובן ויצלהו – ראובן לא היה עם אחיו בהתיעצם על יוסף מקדם להתנהג עמו בדרך ערמה לבד, ולא ידע כלום מהתנכלותם אותו קודם מאמרם לכו ונהרגהו, לכן חשב לאמת הכונה הראשונה הנראה מדבריהם שרוצים לשלוח בו יד רצח, לכן השתדל להצילו מידם, ויעץ להם להשליכו הבורה ולא ימיתהו בידים, תדע שכן הוא מלשון המקרא שאמר וישמע ראובן שהוא מיותר, כי מי לא ידע שדבורו אליהם היה אחר שמעו דבריהם, אבל בא להורות שלילת שמיעה אחרת זאת שמע, ר״ל אמרם לכו ונהרגהו בא לאזניו, אבל מענין אחר לא שמע, ר״ל התיעצותם מקודם להתנכל מזה לא ידע. פקח עיניך אתה הקורא המשכיל וראה כי רבותינו הרגישו בזה, אמרו ברבה וישמע ראובן והיכן היה, רי״א כל אחד ואחד מהם היה משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן היה ע״כ והדברים נאמנים. (וברש״י הועתק מאמר זה ע״פ וישב ראובן אל הבור, והוא משגגת המדפיסים, כי הורכבו שם ברש״י שני מאמרים הנאמרים ברבה ע״כ שונים), ויש עוד ראיה לזה שמאמר ראובן אליהם לא היה היפך כוונתם האמתית באמרם לכו ונהרגהו, שאם היתה המכוון האמתי במאמר האחים להרגו באמת, אך מעצת ראובן חזרו האחים ממחשבתם הרעה והודו לדבריו, ה״ל לקרא לומר גם כאן ״וישמעו אחיו״, כאמרו (בפ׳ כ״ז) אחר דברי יהודה מה בצע, וזה יורה לנו בביאור שלא נתחדש לאחים כלום מדברי ראובן, כי כדבריו גם הם חשבו לעשות לבלתי המיתו, כ״א להשליכה לבד הבורה, ומניעת שליחות יד רצח בו, גם מעצת נפשם היתה לא מעצת ראובן לבד, ולא נתחלפו אלא בתכלית השלכתו הבורה, כוונת האחים היתה להניחו שמה במקום הסכנה ולעזבו אל המקריים אם ינצל או לא כדי לאמת חלומותיו, וכונת ראובן היתה להצילו ולהשיבו אל אביו.

ויצילהו מידם – מליצה היא, והכוונה התחכם להצילו שלא יהרגוהו כשיבוא לידם, כי אמנם לא היה עדיין בידם, אבל היה מרחוק.

לא נכנו נפש – מכת נפש זו היא מיתה (רש״י). ואמנם מה שנתעורר ראובן לבדו להציל את יוסף לא שהיה רחמני יותר משאר אחיו כי כשראה שהילד איננו לא דאג אלא לעצמו באמרו ואני אנה אני בא {בראשית ל״ז:ל׳} ואולי (כדעת אח״מ {=אברהם חי מיינסטער}) ראובן לא היה שונא כל כך את יוסף, כי הוא הבכור, והיה סבור שגם אם ירצה אביו לרומם את יוסף, לא ינשאהו למעלה מבנו הבכור; או שהיה ראובן ירא שמא יעקב יתלה הסרחון בו לבדו, כי יאמר הנה ראובן להיותו הבן הבכור לשנואה ובראותו שאני מחבב את יוסף, דאג שמא אבכר את בן האהובה על פני בן השנואה, על כן הרג אותו (הנ״ל); או (כדעת דון יצחק) מאשר חטא לאביו בחללו יצועי אביו, חשב שבזה יתקן את אשר עותו. ועל כל פנים היה ירא להוסיף על חטאתו פשע אם היה מניח לאחיו שיוציאו מחשבתם הרעה אל הפועל (יא״א {=יהודה אריה אוסימו}).

שאלות:

מ״ש ויצילהו משמע שהצילו: ואמר ויאמר, ויאמר אליהם, ולמה ב״פ ויאמר.

וישמע ראובן ויצלהו מידם – מבואר שתחלה רצה להצילו לגמרי שלא יעשו לו מאומה, וזה ויצילהו פי׳ שהשתדל להצילו לגמרי, וכאשר לא שמעו לו ויאמר לא נכנו נפש, עכ״פ אל תהרגו אותו, שדי בעונש אחר.

{Why after ‘and rescued him’ — after saving him — Reuven proceeded to ‘say’ twice (‘saying...said’)?}

REUVEN HEARD THIS AND RESCUED HIM FROM THEIR HANDS. It is made clear that from the very start he wanted to save him from all harm at their hands; hence and rescued him — that he attempted to spare him every injury. When, however, they refused to listen to him, he urged them: “Let us not strike down his soul.” At the very least do not kill him, some other punishment sufficing.

ויאמר לא נכנו נפש: לא כתיב ׳ויאמר אליהם׳ כמו במקרא הסמוך, אלא מתחילה בא ראובן בקול רעש גדול ומדבר אל עצמו ׳היו לא תהיה לא נכנו נפש׳, ואחר שהבינו שלא יוכלו להלוך נגד רוחו ודעתו של ראובן הוסיף לדבר אליהם בנחת¹ והסביר להם מדוע בא בחזקה נגדם.

1. ועפי״ז מובנת גם כפילות הדיבורים – ״ויאמר לא נכנו נפש״ ואח״כ ״ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם״.

לא נכנו נפש וגו׳. לברוח מן הכפל אומר אני שויאמר לא נכנו נפש ר״ל שכן גמר בלבו, ואמר אינו ראוי להכותו נפש ולהוציא מחשבתו לפעל ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם וגו׳.

ויצילהו מידם – בזוה״ק האריך מה זה הצלה אם יוטל בבור מלא נחשים ועקרבים ונראה לפענ״ד כי חשבו כי הוא מחויב מיתה בידי אדם, ובידי אדם דנין מבן י״ג ובידי שמים אין דנין עד בן כ׳ והוא לא הגיע לכ׳ ודו״ק.

וישמע ראובן – א״ר תנחום בר חנילאי, מפני מה זכה ראובן להמנות בהצלה [בערי מקלט] תחלה, מפני שהוא פתח בהצלה תחלה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם.⁠¹ (מכות י׳.)

1. מנוי ראובן בהצלה תחלה הוא בקביעות ערי מקלט שתכליתם להציל את ההורג בשגגה מיד גואל הדם, כנודע ומבואר כ״פ בתורה, והנה בקביעות הערים בפ׳ ואתחנן סדר תחלה את בצר לראובני ואת ראמות לגדי ואת גולן בבשן למנשי, ועל זה דריש שנשתלם לו מדה כנגד מדה, שהוא פתח תחלה בהצלת יוסף לפיכך קבעו את עירו בהקדם לעיירות ההצלה.
וע׳ מהרש״א שהקשה על עיקר קושית הגמרא מפני מה זכה ראובן להמנות בערי מקלט תחלה, מאי קושיא היא, והא בכור הוא, ודין הוא שימנה תחלה, וזה באמת הערה נמרצה לכאורה, ויעו״ש מש״כ בזה בארוכה, אבל לי נראה בפשיטות, דכיון דחזינן דבעת שנשא ונתן משה רבינו ע״ד הנחלת עבר הירדן לבני ראובן וגד וחצי שבט המנשה, ששם היו קבועים ערי מקלט, סדר מקודם בני גד ואחריהם בגי ראובן, כפי שיראה המעיין בפ׳ מטות, והנה אע״פ שלא נודע לנו טעמו של משה רבינו בקדימה זו, אבל עכ״פ כן הוא, ובודאי הי׳ לו בזה טעמו ונמוקו, וא״כ לפי״ז הי׳ צריך בהבדלת הערים וקביעותם לסדר ג״כ באופן סדר הנחלתם, ובכ״ז שינה וסדר של ראובן תחלה, ע״כ הוא לאיזו כונה, ועל זה דריש כאן, ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון