ויאמר ישראל: לא כתיב ׳יעקב׳1. להגיד כי ברעיון נשגב2 הגיע לידי כך לשלוח את בנו למקום סכנה, וכאשר יבואר.
הלוא3 אחיך: תיבת ״הלוא״ מיותרת. ללמד שסיבת השילוח היא משום ששמע שרועים בשכם4, ששם מקום סכנה רבוצה ממעשה שכם, על כן פחד ורגז לבבו לדעת מהם, וכ״כ רשב״ם5.
לכה6 ואשלחך אליהם: תיבת ״לכה״ אינו מדויק, ׳לך׳ מיבעי
7. וכבר נמצא עוד בתורה
(שמות ג,ו) ״לכה ואשלחך אל פרעה״ ודרשו במדרש רבה
(ויקרא א,ה) ׳אם אין אתה הולך לא ילך אחר׳
8, ובירושלמי סוכה
(פ״ד ה״ג)9, ועיין ספר במדבר
(י,כט)10. וכזה יש לנו לפרש כאן, דיעקב אבינו אם רצה לדעת שלום בניו וכי לא היה לו עבד לשלוח, אלא ירא מפני הסכנה גם על העבד, אבל על יוסף היה בטוח על צדקתו שלא יפגע בו אדם רע.
[הרחב דבר: ולהסביר יותר יש להקדים הא דאיתא בזוהר הקדוש בפרשה זו (ח״א קפ״ה), דראובן אמר להשליך את יוסף בבור מלא נחשים ועקרבים ולא ירא שיהרגוהו, שהיה בטוח על זכותו. והא שהיה ירא מן האחים היינו משום דבחירה שבאדם הוא למעלה מהשגחה העליונה. ויש לי ראיה מפורשת לזה, מדכתיב בדניאל (ו,יח) בשעה שהשליכו דריוש בגוב אריות ״וחתמא מלכא בעזקתיה... די לא תשנא צבו בדניאל״11, פירוש, היה בטוח שלא יגעו בו אריות שאינם בעלי בחירה, אבל ירא דלא תשני רצון בדניאל. ואמנם חלילה לומר שאין ביד ההשגחה העליונה לשמור גם מבחירת האדם. אלא כך יש לנו לומר, דלזה בעינן זכות יותר, והיינו שיהא טוב גם בין אדם לחבירו ויהיה צדיק וטוב לו בשביל שהוא צדיק גמור, כמו שכתבתי לעיל ריש פרשת נח (ו,ט) בהרחב דבר. (ועל פי זה הטעם נשמר יעקב מבחירה רעה של לבן, וכמו שכתבתי בפרשת ויצא לא,כא בהרח״ד). והנה יעקב ידע בכל בניו שהמה צדיקים, אבל ירא שהמה אינם בעלי גמילות חסדים כל כך, בזה שהוציא יוסף דבה רעה, ובזה שראה ששונאים את יוסף מקנאה, וכל זה חסרון במדת גמילות חסדים הוא, על כן ירא שלא יפגעו בהם רעת בני האדם12. משא״כ יוסף שהיה באמת בעל גמילות חסדים להפליא כמבואר להלן מדת יוסף13, וגם ראה יעקב זאת שהוא אוהב את אחיו, אע״ג שהמה שונאים אותו, על כן חשב למשפט שאין לו לירא עליו. כך עלה על דעתו הגדולה של ישראל. ועיין להלן פסוק ל״ג.]
ויאמר לו הנני: כבר ביארנו בפרשת העקידה
(לעיל כב,א) שזה הלשון מורה על דבר גדול
14, והתבונן גם הוא שדרך מסוכן הוא לפניו, אבל הוא בצדקתו ובתומו הלך ואמר ״הנני״, וכפירוש
רש״י.
1. עיין לעיל לה,כא-כב.
2. שהרי שם ׳ישראל׳ רומז על דרגתו הגבוהה של יעקב, עיין לעיל שם.
3. משמעות מלה זו ברוב המקומות – ׳הרי׳.
4. כלומר, סיבת השילוח היא ״רועים בשכם״ ולא ״רועים״ לבד, וציון המקום נאמר בהקשר ל-״הלוא״ – הרי הם במקום זה וזה, שהוא סיבת שילוח.
5. וסיים הרשב״ם: זה שמעתי מר׳ יוסף קרא חבירנו, והנאה לי (עכ״ל). וכן פירש בתרגום יונתן בן עוזיאל, וכן איתא בחזקוני.
6. כתב הרד״ק לעיל יט,לב (עה״פ ״לכה נשקה את אבינו יין״): כבר פירשנו כי מלת ״לכה״ ״לכו״ ״הבה״ הוא ענין ההסכמה והעזר איש מחבירו, לפיכך לא ישמרו בהן יחיד ורבים זכר ונקבה, כי הם כענין שם (עכ״ל). ועיין גם לעיל לא,מד ״ועתה לכה נכרתה ברית״ בדברי רבינו.
7. בניקוד זהה, רק בלא ה״א (אך ודאי אין זו משמעות של הליכה, הואיל וההליכה מוזכרת בפסוק הבא ״לך נא״. ועיין היטב לעיל לא,מד ברבינו).
8. ׳אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם׳, וכן בשמו״ר ג,ג. ועיין לעיל לא,מד הערה 138.
9. ״ולכה לישועתה לנו״ – ׳לך יודייה׳. עיין לעיל טו,ט. כז,ז. כז,לז. לא,מד.
10. עה״פ ״לכה אתנו והטבנו לך״ (שם הוא מלשון הליכה).
11. רש״י: שלא ישתנה רצוני, כלומר, שלא יעשו לו היזק שלא כרצוני.
12. כשירדו למצרים לקנות תבואה וכדו׳.
13. להלן מו,ד. מח,טז. מט,כג. מט,כה. וכן לעיל פסוק ג׳.
14. וכן לעיל כז,א, עיי״ש.