(א-ד) צאצאי קטורה – דברי הימים א א׳:ל״ב-ל״ג
(א) {ששי} וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה׃
Avraham took another wife whose name was Keturah.
[א]
תנחומא חיי שרה ח. וסיים אמר יצחק אני לקחתי אשה ואבי עומד בלא אשה מה עשה הלך והביא לו אשה. ובמדרש הגדול מביא כן בשם ר״ע היה לו בנים מן הראשונה אינו רשאי לישא אחרת עד שישיא בניו דכתיב ויביאה יצחק האהלה ולבסוף ויוסף אברהם ויקח אשה. וברד״ל העיר מתוספתא פ״ו דבכורות תניא הוא לישא אשה ובנו לישא אשה הוא קדם את בנו. ובס׳ חסידים כ׳ מסברא דנפשיה לחלק באם קיים האב פו״ר אז הדין דמשיאן תחלה ובתוספתא מיירי בדלא קיים עדיין פו״ר. ואברהם היה לו בנים יצחק וישמעאל וס״ל כמ״ד דגם בת היה לו או כב״ש ביבמות סא: ומלשון הב״ר והמדרה״ג שאם יהיה לאדם ״בנים״ בלשון רבים יש לפרש כן דמיירי האופן שקיים פו״ר ובתוספתא הוא לישא ובנו לישא מיירי שאין לו רק בן א׳ ולא קיים עדיין פו״ר.
ויוסף אברהם, אמר ר׳ יודן לימדתך תורה דרך ארץ שאם יהיה לאדם בנים גדולים יהיה משיאן תחילה ואחר כך נושא לו אשה ממי אתה למד מאברהם, תחלה ויביאה יצחק ואחר כך ויוסף אברהם ויקח אשה. (בראשית רבה ס)
[ב]
תכלי אבילות ומכאובות. לככא שנים גדולות, בערוך ע׳ תכל ששים ואחד מכאובים באים לאיש ששומע קול אכילה שאדם אוכל והוא אינו אוכל. ויוסף אברהם נתקנא ביצחק (רש״י) ובלק״ט כאן כנראה ערבב הסופר שתי דרשות דרשא שלפנינו עם הדרש של אות א.
ויוסף אברהם, א״ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מלתא דאמרי אינשי, שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע ולא אכל כו׳, ואנא אמינא מהכא, ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו, וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. (ב״ק צב:)
[ג]
במדרש הגדול מהוא ויקח שכבר גירשה בגט והחזירה ולקחה שנייה לכך נאמר ויוסף ועי׳ לקמן מאמר ח. רוצה להוכיח מלשון ויוסף שלקח עוד אשה אחרת וראה בתרגומים כאן. ובזח״א קלג. ויוסף אברהם מאי ויוסף אי תימא דעל שרה איהו דאוסיף לאו הכי אלא ביומהא דשרה אזדווג בהדא זמנא חדא, ולבתר תריך לה על עסקי דישמעאל ולבתר ויוסף כמלקדמין זמנא אחרא על מה דנסיב לה בקדמיתא וכפום דשני עובדהא הכי נמי שני שמה:
ויוסף אברהם, לאחר מיתתה של שרה חזר אברהם ולקח את גרושתו שנאמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ולמה ויוסף אברהם אלא שפעם הראשונה היתה אשתו ועוד הוסיף לבוא עליה. (פדר״א פ״ל)
[ד]
במדרש הגדול אחרי שמביא המעשה בקה״ר פי״ב פ״ה סיים אשריך אבינו אברהם בן מאה וארבעים שנה והוא נושא אשה ומוליד בנים ללמדך שהיו מניחין מנערותן לזקנותן, לא כמות שאחרים עושין נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה (משלי ו, לב), והוא כדרש הנ״ל.
ויוסף אברהם ויקח אשה, זש״ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך וגו׳ ותפר האביונה (קהלת י״ב:א׳) אפילו התאוה בטלה, כל הדברים הללו מגיעין לזקן אבל אברהם אעפ״י שכתוב בו ואברהם זקן, לא בטלה תאותו שנאמר ויוסף אברהם ויקח אשה. (תנ״י חיי שרה ז.)
[ה]
מאמר זה בסגנון אחר בתנחומא ישן חיי שרה ח. א״ר דוסתאי אם נטלתה אשה וילדה ומתה, אל תשב לך בזקנותך חוץ מאשה, למה כי אינך יודע איזה יכשר, ממי אתה למד מאברהם שבנערותו לא הוליד אלא אחד, ובזקנותו הוליד י״ב. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר פב. סוף המאמר. ובתנחומא חיי שרה ו. הגירסא כי אינך יודע וגו׳ וממי אתה למד מאברהם. נראה דבכוונה השמיט ״איזה יכשר״ דזה א״א ללמוד מאברהם שהרי הקב״ה אמר לו ביצחק יקרא לך זרע א״כ ידע איזה מהם יכשר, וטעם הדרש שמתחלה לא היה לו רק יצחק וישמעאל ואח״כ ששה בנים כהדרש לקמן מאמר ז. ומ״ש י״ב הכונה דבני בנים כבנים. ובע״י מגיה דצ״ל ששה בנים. ובהגהות מהרש״ב דהיה כתוב ו״ו וחשב המעתיק שהם אותיות המספר וכ׳ י״ב. ועיקר דין זה מבואר ביבמות ס״ב: ועי׳ מדרש משלי פכ״ח, קה״ר יא, ט״ז. אבדר״נ נו״א פ״ג נו״ב פ״ד, ופסק כן הרמב״ם להלכה בפט״ו מהל׳ אישות אע״פ שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי היא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח שכל המוסיף נפש אחת מישראל כאלו בנה עולם, וכן מצות חכמים שלא ישב בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ועי׳ ביצה לז. וב״ב צא.
ויוסף אברהם ויקח אשה, בבקר זרע זרעך ובערב אל תנח ידיך (קהלת י״א:ו׳). ר׳ דוסתאי ור׳ ינאי בשם ר׳ שמואל בר נחמן אם היו לך בנים בנערותך קח לך אשה בזקנותך והעמד בנים, ממי אתה למד מאבינו אברהם שהיו לו בנים בנערותו ולקח אשה בזקנותו והעמיד בנים, הה״ד ויוסף אברהם. (בראשית רבה סא)
[ו]
ראה לעיל פכ״ד מאמר רכח. ולעיל מאמר ה. ולקמן מאמר ז. ובמדרש הגדול מביא ר׳ עקיבה אומר אם נשא אדם אשה ומתה ישא אחרת ויעמוד ממנה בנים למד לך מאברהם אבינו.
ויוסף אברהם ויקח אשה, ילמדנו רבנו כמה תפלות אדם מתפלל ביום. ר׳ שמואל ב״ר נחמן אמר לפי שהיום משתנה ג׳ פעמים ביום לפיכך צריך האדם להתפלל ג״פ בכל יום. בשחרית השמש במזרח, ובצהרים באמצע הרקיע ובמנחה במערב. כו׳, ומה ראו לתקן ג׳ תפלות כדי שיהא אדם מוסיף בתפלתו, ולא בתפלה בלבד אלא אף בתורה יהא מוסיף והולך. ולא בתורה בלבד אלא אף בבנים אם נשא אשה ומתה ישא אחרת ויעמיד ממנה בנים תדע לך שהרי אברהם שמתה אשתו לא ישב לו אלא לקח לו אשה שנאמר ויקח אשה. (תנחומא חיי שרה ה.)
[ז]
בב״ר פס״א ריש לקיש בשם בר קפרא תוספתו של הקב״ה מרובה על העיקר כו׳ ישמעאל עיקר ובני קטורה על ידי שהיו לשון תוספת ותלד לו את זמרן ואת יקשן. וצ״ע לשון ישמעאל עיקר. [ובב״ר פס״א ב. כמו נוטע אין כתיב אלא נטע התוספות מרובה על העיקר ויוסף אברהם ונדחקו המפרשים בפירוש דרש זה, ובילקוט שמעוני ירמיה רמז רצו. מביא דרש על פסוק והיה כעץ שתול מדבר באברהם נטוע אין כתיב אלא שתול שנעקר מעכו״ם ונדבק בהקב״ה וכו׳ ולא ימיש מעשות פרי בזקנותו הוליד בנים שנא׳ ויוסף אברהם. ואולי צריך לתקן כן גם בב״ר שם כי מקודם לזה דרשו ג״כ פסוק זה. ובילק״ש ח״ב רמז תתקו. נטע כמו קציר אין כתיב כאן אלא ועשה קציר כמו נטע כו׳] ובמדרש הגדול רשב״ל משמיה דרב ספרא תוספת ברכתו של הקב״ה גדולה מברכתו, תדע לך כמה יגע אברהם אבינו וכמה התפלל עד שנתן לו את יצחק, ובזקנותו ניתן לו כל האכלוסין האלו, ועליו הכתוב אומר עוד ינובון בשיבה (תהלים צב, טו.) שהעלה ניבין כקטנים [כלומר כצעירים] ויצא ממנו שלשים אומות, ובב״ר פמ״א מביא סוף הדרש עוד ינובון בשיבה זה אברהם, דשנים ורעננים יהיו ויוסף אברהם. ובמדרש אגדה ויוסף אברהם כל מקום שנאמר ויוסף היה שם תוספת, שמתחלה נולדו לו שני בנים ישמעאל ויצחק וכאן נולדו לו ארבעה בנים. (וצ״ל ארבעה בנים יותר מקודם כי מפורש בתורה ששה ובהערות מהרש״ב לא הרגיש בזה). וביתר באור מבואר ענין זה בדב״ר א. יא. אלהי אבותיכם יוסף וגו׳ למה ברכן בלשון תוספת, שתוספתו של הקב״ה יתירה מן העיקר בנוהג שבעולם אדם לוקח מחברו ליטרא של בשר, אמר לו הוסיף לי׳ כמה הוסיף לו אונקיא, אבל הקב״ה תוספתו יתירה מן העיקר כיצד יצחק היה עיקר לאברהם, ומה שהוסיף לו יותר מן העיקר שנא׳ ויוסף אברהם ויקח אשה וגו׳. ובתנחומא חיי שרה ז. ורבנן אמרו מדבר באברהם אמר לפני הקב״ה כך אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע (ברא׳ כא.) הרי הוספת לי מברכתך ואני מוליד כמה בנים, לכך נאמר ויוסף אברהם ויקח אשה, וכ״ה ביתר ביאור במדרש הלל בבית המדרש ח״ה ואוצ״מ קלג. ועי׳ בה״ז פ׳ ויצא יג. עו״ש בתנחומא ו. והיה ראשיתך מצער זה אברהם ואחריתך ישגה מאד שנשא אשה והוליד עוד עמה כמה בנים באחרונה שנאמר ויוסף אברהם. ובב״ר ריש פרשה סא. דרשו בענין זה הפסוק כתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים אשרי האיש זה אברהם וכו׳ והיה כעץ שתול על פלגי מים, ששתלו הקב״ה בארץ ישראל, אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל, ועלהו לא יבול זה יצחק, וכל אשר יעשה יצליח אילו בני קטורה ויוסף אברהם. וכ״ה במדרש תהלים הו״ב פי״ב א. יג. ובמדרש תהלים הנדפס גורס שם להיפך אשר פריו זה יצחק ועלהו לא יבול זה ישמעאל וכ״ה בילק״ש כאן, וכדרש זה דעלהו קאי על ישמעאל מבואר לעיל בתורה שלמה פכ״א מאמר כה. מילק״ש ח״ב רמז רצו. והיה עלהו רענן אף העלים שנשרו ממנו היו רעננים זה ישמעאל שנאמר וגם את בן האמה לגוי אשימנו ובשנת בצורת לא ידאג שנאמר ויהי רעב בארץ והוא היה בטובה שנאמר ולאברם הטיב בעבורה ולא ימיש מעשות פרי בזקנותו הוליד בנים שנאמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה.
ויוסף אברהם ויקח אשה, זש״ה והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד (איוב ח׳:ז׳) ר׳ שמעון בן לקיש בשם ר׳ אלעזר הקפר מכאן את למד שתוספתו של הקב״ה יותר מן העיקר אברהם מקדם לא הוליד אלא יצחק כשהוסיף לו הקב״ה הוסיף לו יותר שנאמר ותלד לו וכו׳. (תנ״י חיי שרה י.)
[ח]
והא כתיב ויוסף, דמשמע שלקח עוד אשה אחרת, ומשני על פי דיבר הקב״ה לקחה כד״א ויוסף ה׳ דבר כו׳ ונדחקו המפרשים בפי׳ הדברים ומדברי השכל טוב נראה דיש לבאר דברי הב״ר באופן אחר ויוסף אברהם עיקר תוספת זו כאדם שעסוק בדבר ופוסק ומוסיף עוד לעשות בו כענין שנאמר ויוסף ה׳ דבר אלי עוד. וכתיב מה יוסיף ה׳ דבר עמי. וכ״ה בלקח טוב מאי קטורה ר׳ אומר זו הגר וא״ת מאי ויוסף כענין ויוסף ה׳ לדבר אלי עוד ומאי קטורה שקטרה עצמה במצות ומעשים טובים. ונראה דזה הוא ג״כ תי׳ הב״ר, והלשון ע״פ הדבור אולי צ״ל מקודם, זו הגר וע״פ הדבור נשאה כו׳, וי״ג א״ל ע״פ הדיבר (הדבר) ועי׳ לעיל פי״ז מאמר קכד. ובילק״ש דהי״א רמז תתרע״ג מביא דרש זה על הפסוק ובני קטורה פילגש אברהם, רב אמר זו הגר, א״ל רב נחמן והא כתיב ויוסף אברהם ויקח אשה, א״ל ע״פ הדבור נשאה כד״א ויוסף ה׳ דבר אלי עוד. ועי׳ בפי׳ הרע״ב עה״ת ולקמן מאמר ט. והכתיב לבני הפילגשים, ומשמע שתי פילגשים היו לאברהם הגר וקטורה ומשני פילגשם כתיב שלא היתה אלא אחת והיא הגר והיא קטורה, ודורש פלגשם כאילו כתוב פלגש שם אותה שישבה על הבאר, ומענין זה על פי הדבור נשאה מבואר ברבותנו בעלי התוספות ויקח אשה ושמה קטורה. ואע״ג דישראל אסור במצרית דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי הא דור שני לא יבא. והגר בת פרעה היתה כדפירש״י לעיל איכא למימר גר הוא וגר מותר במצרית. ובמדרש איתא על פי הדיבור עשה. וכ״כ בפי׳ הריב״א על התורה ומביא משם הר״ר משייל״ו אומר שהגר היתה שפחה משוחררת ואברהם היה גר ותנן גרים ומשוחררים מותרים לבוא זה בזה. ובספר חסידים מכת״י סימן תתשס״ט. ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ואמרו חכמים על פי הדיבור נשאה ואמרו חכמים בניה עובדי ע״ז א״כ למה אמר לו הקב״ה לקחת אשה כיון שאין לו להקב״ה הנאה מהם, כו׳, אלא כבר נגזר כמה יצאו מאברהם רשעים ואמר הקב״ה מוטב שיצאו מקטורה, וכדי שלא יתחתנו עם יצחק וכתיב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים כו׳ ולכך כתיב וישלחם מעל יצחק בנו. ועי״ש בסי׳ אלף תתפ״א. גנזכה מלשון גנזכיו (דהי״א כח, יא.). ובשכל טוב ושמה קטורה קשורא כאדם שחותם גנזיו ומצאו בחותמו. ודומה לדבר גן נעול מעין חתום (שה״ש ד, יב.) ובתנחומא חיי שרה ח. רבי אומר היא הגר היא קטורה, ולמה נקרא שמה קטורה שהיתה קשורה כנוד. ורבותינו אמרו אשה אחרת לקח, ומ״ט של רבי שאומר הגר היא קטורה שכתוב ויצחק בא מבא באר לחי רואי ואח״כ ויוסף אברהם ויקח אשה אותה שכתוב בה על כן קרא לבאר באר לחי רואי (בראשית טז, יד.). מכאן אתה למד שהיא הגר, ועי׳ לעיל פכ״ד מאמר רכד. וי״ג ב״ר הנדפס א״ל פלגשם כתיב, בעודני חי, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי עולמים ראה בעלבוני. דורש כן לשון הפסוק כה, ו.
ושמה קטורה, ר׳ יהודה אומר זו הגר, אמר ליה ר׳ נחמיה והא כתיב ויוסף אברהם ויקח אשה, על פי הדיבר כמה דאת אמר ויוסף ה׳ דבר אלי עוד וגו׳ (ישעיהו ח׳:ח׳), אמר ליה והכתיב ושמה קטורה, אמר ליה שקיטרה מצוות ומעשים טובים, אמר ליה והכתיב ולבני הפילגשים אשר לאברהם (בראשית כ״ה:ו׳), אמר ליה פלגשם כתיב, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה בעלבוני, אמר ר׳ ברכיה אף על גב דאמר ותלך ותתע וגו׳ (בראשית כ״א:י״ד) תאמר שנחשד עליה בריה תלמוד לומר ושמה קטורה כזה שהוא חותם גנזכה ומוציאה בחותמה. (בראשית רבה סא)
[ט]
מאמר זה מובא בילקוט שמעוני איוב רמז תתקד. ועי׳ לעיל פי״א מאמר קז. ובזהר ח״א קלג: אברהם בארבע שרה והגר ותרי פילגשים דכתיב ולבני הפלגשים. וכן מבואר בב״ר פנ״ז ד. לעיל פכ״ב מאמר רטז. לפי פירוש המתנות כהונה שכתב ויקח לו אשה שלא נשאה לפלגש אלא לאשה ומלבד שרה והגר היו לו שני פילגשים. ובספר היובלים פי״ט יג. ויקח אברהם אשה שלישית ושמה קטורה מילידי עבדי ביתו כי מתה הגר לפני שרה.
ושמה קטורה, שלש נשים נשא אברהם, שרה בתו של שם, קטורה בתו של יפת, הגר בתו של חם. (ילמדנו)
[י]
בכתב יד מדרש הבאור, ושמה קטורה זו הגר ולמה נקראת קטורה שבתחלה היתה מקטרת לע״ז ולבסוף היו מעשיה נאין כקטורת. ובתנחומא חיי שרה ח. ד״א למה נקרא שמה קטורה שנאים מעשיה כקטורת. ועי׳ בערוך ערך קטר ב. ובתרגומים כאן ובמדרש אגדה למה נקרא שמה קטורה שנעשית כריח הקטורת. ובספר חמדת ימים מפרש שנותנת צדקה לעניים דכתיב וצדקה תהיה לנו, וצדקה תציל ממות ובקטורת כתיב קח את המחתה וכפר עליהם ופי׳ בזהר דקטרת גרמה. ובזהר ח״א קל״ג: ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, קטורה דא היא הגר דהא תנינן בתר דאתפרשא הגר מניה דאברהם וטעת בתר גלילי דאבוה לבתר אתקשרא בעובדין דכשרן ובגין כך אשתני שמה ואקרי קטורה בעובדין דכשרן ושדר אברהם ונסבה לי׳ לאנתו מכאן דשנוי שמא מכפר חובין וע״ד אשתני שמה. ועיי״ש קפז. קל. קכט. ובספר חמדת ימים שם ולא אינסבא לגבר עד דאתא אברהם ונסבה, דאמרי היא הגר ולמה נקרא שמה הגר לפי שהיתה נודדת כגר כיון ששלחה (וטעם זה צ״ע עי׳ לעיל פט״ז מאמר ו.) ד״א שמה קטורה דקטרת יחודא דקב״ה בלבה עד דאהדרא אברהם.
ושמה קטורה, שהיתה מקוטרת מכל מיני בשמים. דבר אחר קטורה שמעשיה נאים כקטורת וילדה לו ששה בנים. (פדר״א פ״ל)
[יא]
בני קטורה, בני אברהם אתם אבל לא כזרע יצחק ויעקב ה״ג. הוו יתבו קמיה דר״ט ולא הוו אמרו מידי, פתח ואמר כדי שידברו, יוחני, מילתא בעלמא הוא דקאמר כדי לפתוח פיהם. בני קטורה, אינם יודעים לדבר בהלכה (רש״י) ובע״י מפרש דקרי להו בני קטורה שאמר כך להוכיחם על שפיהם קשור וצרור מלדבר בלמודים. עי׳ לעיל מאמר ח.
ושמה קטורה, א״ל מר דגברא רבה הוא ידע מה קאמינא קרי עלייהו בני קטורה, בני אחתיה דר׳ טרפון הוו יתבי קמיה דר׳ טרפון [ולא הוו אמרי מידי] פתח ואמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני, אמרי ליה קטורה כתיב קרי עליהם בני קטורה. (זבחים סב:)
Avraham again took a wife. Her name was Keturah.
קְטוּרָה – דרשת השם
רש״י פירש ״קטורה – זו הגר ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטורת ושקשרה פתחה שלא נזדוגה לאדם מיום שפרשה מאברהם״.
ואף שלעיל כתב שחזרה לגלולי בית אביה (בראשית כא יד), כתב גור אריה שלאחר החסד שעשה לה ה׳ ששלח מלאך והעלה לה הבאר, חזרה בתשובה.
והעיר רא״ם שדרשת ״קשרה פתחה״ מיוסדת על הארמית: ״וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ״ (בראשית לח כח) ״וּקְטַרַת עַל יְדֵיהּ״, ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת״ (דברים ו ח) ״וְתִקְטְרִינּוּן לְאָת״. וכן במדרש (ב״ר סא ד): ״ושמה קטורה, מן קטר, כזה שהוא חותם גנזכה ומוציאה בחותמת קשורה וחתומה״.וב״תורת משה״ (דרשות חתם סופר, אחרי מות, מז ע״ב) דרש גם קטורת מלשון קשר כרש״י תמיד כט ע״ב: ״אמר רב פפא משום דקטירי – כלומר יש בהן קשרים ובשביל הקשרים אין שורפים יפה ומעלין עשן״.
וכן תרגם המיוחס ליונתן: ״וּשְׁמַהּ קְטוּרָה הִיא הָגָר דִּקְטִירָא לֵיהּ מִן שֵׁירוּיָא״ (היא הגר שקשורה לו מתחילה). אבל אונקלוס תרגם ״וּשְׁמַהּ קְטוּרָה״ בתרגום מילולי כי אינו נוטה למדרשי שמות, מה עוד שזיהוי קטורה עם הגר הוא נגד הפשט כמו שכתב ראב״ע.ראב״ע לפסוק ו: ״קטורה – איננה הגר, כי כתוב ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות״. כלומר ״פלגשים״ ברבים מוכיח שקטורה והגר הן נשים שונות. ראה גם מחלוקת התרגומים בביאור ״נמרוד״ (בראשית י ח).
ואוסף אברהם ונסב אתה ושמה קטורה.
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קטורה״) נוסח אחר: ״היא הות הגר דהות אסירה לה מן שירויה״. וכן מובא (במקום: ״קטורה״) נוסח אחר: ״היא הגר דהות קטירא ליה מלקדמין״.
And Abraham added and took a wife, and her name was Keturah; she is Hagar, who had been bound
Keturah, "the bound one," from keter, "to bind."
to him from the beginning.
She is Hagar, who had been tied to him from the beginning.
פרשה סא
[א] וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה – כְּתִיב: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ וגו׳, אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים (תהלים א׳:א׳), זֶה דּוֹר הַפְלָגָה. וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד (תהלים א׳:א׳), אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים (בראשית י״ג:י״ג). וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב (תהלים א׳:א׳), זֶה אֲבִימֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ וגו׳ (בראשית כ׳:ט״ו). כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ (תהלים א׳:ב׳), כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה (בראשית י״ח:י״ט). וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה (תהלים א׳:ב׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָב לֹא לִמְּדוֹ, וְרַב לֹא הָיָה לוֹ, וּמֵהֵיכָן לָמַד אֶת הַתּוֹרָה, אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי כִלְיוֹתָיו כְּמִין שְׁנֵי רַבָּנִים, וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲבָרֵךְ אֶת ה׳ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי כִלְיוֹתָי (תהלים ט״ז:ז׳). וְהָיָה כְעֵץ שָׁתוּל (תהלים א׳:ג׳), שֶׁשְּׁתָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ (תהלים א׳:ג׳), זֶה יִשְׁמָעֵאל. וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל (תהלים א׳:ג׳), זֶה יִצְחָק. וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ (תהלים א׳:ג׳), אֵלּוּ בְּנֵי קְטוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה.
[ב] שְׁתוּלִים בְּבֵית ה׳ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה (תהלים צ״ב:י״ד-ט״ו) – זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ, דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ (תהלים צ״ב:ט״ו), וַיֹּסֶף אַבְרָהָם. כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה (איוב י״ד:ז׳), יֵשׁ לְאָבִינוּ אַבְרָהָם תִּקְוָה. אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף (איוב י״ד:ז׳), אִם יֹאמַר עָלָיו כְּרוֹת הַבְּרִית, וְעוֹד יַחֲלִיף, מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל (איוב י״ד:ז׳), זוֹ לַחְלוֹחוּת שֶׁלּוֹ. אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ (איוב י״ד:ח׳), וְאַבְרָהָם זָקֵן (בראשית כ״ד:א׳). וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ (איוב י״ד:ח׳), וַתָּמָת שָׂרָה (בראשית כ״ג:ב׳). מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ (איוב י״ד:ט׳), מֵרֵיחַ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים יַפְרִיחַ. וְעָשָׂה קָצִיר (איוב י״ד:ט׳), נָטַע אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: כְּמוֹ נָטַע (איוב י״ד:ט׳), הַתּוֹסֶפֶת מְרֻבָּה עַל הָעִקָּר, וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וגו׳.
[ג] בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת י״א:ו׳), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר אִם זָרַעְתָּ בְּבָכִיר זְרַע בְּאָפִיל, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶה(וּ) יֻכְשַׁר (קהלת י״א:ו׳), אִם שֶׁל אָפִיל אִם שֶׁל בָּכִיר: וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים (קהלת י״א:ו׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אִם בָּא עָנִי אֶצְלְךָ בְּשַׁחֲרִית, תֵּן לוֹ. בְּעַרְבִית, תֵּן לוֹ. שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹתֵב עָלֶיךָ הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה בְּנַעֲרוּתֶךָ לְמֹד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתֶךָ, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן מִתְקַיֵּם לְךָ הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אִם הָיוּ לְךָ תַּלְמִידִים בְּנַעֲרוּתֶךָ עֲשֵׂה לְךָ תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתֶךָ, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם מִתְקַיֵּם לְךָ זֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף תַּלְמִידִים הָיוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא מֵעַכּוֹ וְעַד אַנְטִיפְרָס וְכֻלָּם בְּפֶרֶק אֶחָד מֵתוּ, לָמָּה, שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, וּבַסּוֹף הֶעֱמִיד שִׁבְעָה, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינָאי וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. אָמַר לָהֶם בָּנַי, הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה אֵלּוּ לְאֵלּוּ תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹא תַעֲשׂוּ כְמַעֲשֵׂיהֶם, עָמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה. רַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אִם הָיוּ לְךָ בָּנִים בְּנַעֲרוּתֶךָ קַח לְךָ אִשָּׁה בְּזִקְנוּתֶךָ וְהַעֲמֵד בָּנִים, וּמִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים בְּנַעֲרוּתוֹ וְלקַח אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ וְהֶעֱמִיד בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וגו׳.
[ד] וּשְׁמָהּ קְטוּרָה – רַב אָמַר זוֹ הָגָר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה וְהָכְתִיב וַיֹּסֶף (בראשית כ״ה:א׳), אֲמַר לֵיהּ עַל פִּי הַדִּבּוּר נְשָׂאָהּ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיֹּסֶף ה׳ דַּבֵּר אֵלַי עוֹד (ישעיהו ח׳:ה׳). אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב: וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. אֲמַר לֵיהּ שֶׁמְקֻטֶּרֶת מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם (בראשית כ״ה:ו׳), אֲמַר לֵיהּ פִּלַגְשָׁם כְּתִיב.
[ה] וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה – יְלַמְּדֶנּוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה תְפִלּוֹת אָדָם מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם? רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, לְפִי שֶׁהַיּוֹם מִשְׁתַּנֶּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל שָׁלֹש פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, בְּשַׁחֲרִית הַשֶּׁמֶשׁ בַּמִּזְרָח, וּבַצָּהֳרַיִם בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ, וּבַמִּנְחָה בַּמַּעֲרָב. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת הַבֹּקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר (בראשית י״ט:כ״ז). יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב (בראשית כ״ד:ס״ג). יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת הָעֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ (בראשית כ״ח:י״א). רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר, הָיָה מִתְפַּלֵּל כְּדַרְכּוֹ. וּכְשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אָדָם מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת, מִפְּנֵי כְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת. וּמָה רָאוּ לְתַקֵּן שָׁלֹש תְּפִלּוֹת? כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם מוֹסִיף בִּתְפִלָּתוֹ. וְלֹא בַּתְּפִלָּה בִּלְבַד, אֶלָּא אַף בַּתּוֹרָה יְהֵא מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ. וְלֹא בַּתּוֹרָה בִּלְבַד, אֶלָּא אַף בַּבָּנִים. אִם נָשָׂא אִשָּׁה וָמֵתָה, יִשָּׂא אַחֶרֶת וְיַעֲמִיד מִמֶּנָּה בָּנִים. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי אַבְרָהָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ, לֹא יָשַׁב לוֹ אֶלָּא לָקַח אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה.
[ו] וַיֹּסֶף אַבְרָהָם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח׳:ז׳), מְדַבֵּר בְּמֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, שִׁבְעָה יָמִים הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַתֶּה לְמֹשֶׁה בַּסְּנֶה וְהוּא בוֹרֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (שמות ד׳:י״ג). וּכְתִיב: לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי וְגוֹ׳. וְאוֹמֵר: וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו. וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד, דִּכְתִיב: וּתְמֻנַת י״י יַבִּיט (במדבר י״ב:ח׳). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שֶׁהָיָה רוֹאֶה אֶת הַדְּמוּת מִיָּד. דָּבָר אַחֵר, וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר, זֶה אַבְרָהָם שֶׁהָיָה לוֹ מֵאָה שָׁנָה וְלֹא הָיָה לוֹ בֵן, וְאַחַר כָּךְ פִּיְּסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן וְרַבִּי חָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמְרֵי, הֶעֱלָהוּ לְמַעְלָה מִכִּפַּת הָרָקִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה. אֵין אוֹמְרִין הַבֵּט אֶלָּא מִלְמַעְלָה לְמָטָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁתַּחַת הַמַּזָּל מִתְיָרֵא הֵימֶנּוּ. אַתָּה שֶׁאַתָּה עָלָיו הָרֵם רֹאשׁ עָלָיו. אַף עַל פִּי כֵן לְמֵאָה שָׁנָה הוֹלִיד בֵּן. הֱוֵי אוֹמֵר, וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר, זֶה אַבְרָהָם. וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד, שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהוֹלִיד עוֹד כַּמָּה בָנִים בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיֹּסֶף אַבְרָהָם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת י״א:ו׳). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְרָעִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אָמַר שְׁלֹמֹה, אִם זָרַעְתָּ בַיּוֹרֶה, אַל תַּעֲמֹד בַּמַּלְקוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ. לָמָּה? כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ וְגוֹ׳. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם בָּא לְפָנֶיךָ בַּבֹּקֶר זֶרַע מִצְוָה, זְרַע. וְאִם יָבֹא לְפָנֶיךָ דְּבַר מִצְוָה בָּעֶרֶב, אַל תַּנַּח יָדֶךָ. לָמָּה? כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם עוֹמֶדֶת לְךָ, אִם שֶׁל בֹּקֶר אוֹ שֶׁל עֶרֶב. וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, אִם הֶעֱמַדְתָּ תַּלְמִידִים בְּנַעֲרוּתְךָ, אַל תֶּחְדַּל לְךָ מִלְּהַעֲמִיד בְּזִקְנוּתֶךָ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלֹש מֵאוֹת תַּלְמִידִים בְּנַעֲרוּתוֹ וּמֵתוּ כֻּלָּם. וְאִלּוּלֵי שֶׁהֶעֱמִיד שִׁבְעָה תַלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ, לֹא הָיָה תַלְמִיד שֶׁיְּהֵא קוֹרֵא עַל שְׁמוֹ. דָּבָר אַחֵר, בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, אָמַר רַבִּי יוֹסִי, אִם לָקַחְתָּ אִשָּׁה בְּבַחֲרוּתֶךָ וְיָלְדָה וָמֵתָה, קַח אִשָּׁה אַחֶרֶת בְּזִקְנוּתְךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ וְגוֹ׳. וּמִמִּי אַתָּה לָמֵד? מֵאַבְרָהָם, שֶׁבְּנַעֲרוּתוֹ לֹא הוֹלִיד אֶלָּא שְׁנַיִם, וּבְזִקְנוּתוֹ הוֹלִיד שְׁנֵים עָשָׂר. אָמַר רַבִּי לֵוִי, הוּא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, שֶׁיָּצָא הַיָּם בְּדוֹר הַפְלָגָה וְהֵפִיץ מִבְּנֵי חָם שְׁלֹשִׁים מִשְׁפָּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּפֶץ י״י אֹתָם (בראשית י״א:ח׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִמְּךָ אֲנִי מַעֲמִידָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (בראשית י״ח:י״ח). הֶעֱמִיד מִשְׁפָּחוֹת, וְאֵלּוּ הֵן שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים שֶׁהֶעֱמִיד מִיִּשְׁמָעֵאל, וְשִׁשָּׁה עָשָׂר מִכָּאן וּשְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ. הֱוֵי אוֹמֵר, וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
[ז] וַיֹּסֶף אַבְרָהָם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ (תהלים ע״א:י״ד). אָמַר רַבִּי יוּדָן, כְּתִיב: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים (דברים י״ז:ט״ז). וּשְׁלֹמֹה כְּשֶׁמָּלַךְ, אֲפִלּוּ אֶחָד לֹא הָיָה לוֹ, אֶלָּא עַל הַפִּרְדָּה רָכַב וְהוֹסִיף עוֹדּ. אָמַר רַבִּי חוֹנְיָא, כְּתִיב: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (ויקרא ט׳:ג׳). כְּשֶׁמָּל בְּנוֹ, אֲפִלּוּ אָדָם מְמַשְׁכֵּן עַצְמוֹ מְשַׂמֵּחַ אוֹתוֹ הַיּוֹם. הֱוֵי אוֹמֵר, וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, מְדַבֵּר בְּאַבְרָהָם. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי, כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כ״א:י״ב), הֲרֵי הוֹסַפְתָּ לִי מִבִּרְכָתְךָ וַאֲנִי מוֹלִיד כַּמָּה בָנִים. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה.
[ח] וַיֹּסֶף אַבְרָהָם – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֶלָה. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁאִם מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם וְיֵשׁ לוֹ בָנִים, שֶׁלֹּא יִשָּׂא עַד שֶׁיַּשִּׂיא אֶת בָּנָיו וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה לְעַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָשָׂה אַבְרָהָם אַחַר מִיתַת שָׂרָה, הִשִּׂיא אֶת יִצְחָק וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא אִשָּׁה לְעַצְמוֹ. מִנַּיִן? מִן מַה שֶּׁכָּתוּב, וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק, וְאַחַר כָּךְ וַיֹּסֶף אַבְרָהָם. אָמַר יִצְחָק, אֲנִי לָקַחְתִּי אִשָּׁה וְאָבִי עוֹמֵד בְּלֹא אִשָּׁה. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אִשָּׁה. רַבִּי אוֹמֵר, הִיא הָגָר, הִיא קְטוּרָה. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ קְטוּרָה? שֶׁהָיְתָה קְשׁוּרָה כַּנּוֹד. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים: אִשָּׁה אַחֶרֶת לָקָח. וּמַה טַּעַם שֶׁל רַבִּי שֶׁאוֹמֵר, הָגָר הִיא קְטוּרָה. שֶׁכָּתוּב בְּיִצְחָק, וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי. אוֹתָהּ שֶׁכָּתוּב בָּהּ, וַתִּקְרָא שֵׁם י״י הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי (בראשית ט״ז:י״ג). מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁהִיא הָגָר, דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ קְטוּרָה? שֶׁנָּאִים מַעֲשֶׂיהָ כַּקְּטֹרֶת.
[Siman 5] And Abraham took another wife (Gen. 25:1). May our master teach us: How many times should one pray each day? R. Samuel the son of Nahman declared: Since there are three periods in each day, a man should pray three times every day—in the morning, when the sun is in the east; at noon, when the sun is at its zenith; and in the afternoon, when the sun is in the west. R. Joshua the son of Levi stated: Abraham established the morning prayer, as it is said: And Abraham arose early in the morning (Gen. 22:3); Isaac instituted the afternoon prayer, as it is said: And Isaac went out to meditate in the field at eventide (ibid. 24:63); and Jacob introduced the evening prayer, as it is said: And he lighted upon the place and tarried there all night because the sun was setting (ibid. 28:1).
When R. Akiba prayed with the congregation, he did so in the usual way, but when he prayed by himself, one would leave him standing in one corner (of the room) only to find him in another corner as a consequence of his kneeling and prostrating himself.
Why were prayers instituted three time a day? It was so that a man might add to this (minimal) number of prayers. The same goes for the commandments of Torah study and producing children. For the Torah teaches that if a man’s wife dies, he should remarry and produce additional children. You know this to be so from the fact that after Abraham’s wife died, he did not live alone. He remarried, as it is said: And Abraham took another wife.
[Siman 6] And Abraham took another wife (Gen. 25:1). Scripture states elsewhere: Though thy beginning was small, yet thy end shall greatly increase (Job 8:7). This verse alludes to Moses. R. Samuel the son of Nahman explained it as follows: For seven days the Holy One, blessed be He, endeavored to persuade Moses, from the midst of the burning bush, (to fulfill his duty), but he tried to avoid it, as it is said:: O Lord, send, I pray Thee, by the hand of him Thou wilt send (Exod. 4:13), and it is written: O Lord, I am not a man of words (ibid., v. 10), and it states elsewhere: And Moses hid his face (ibid. 3:6). Yet thy end shall greatly increase (Job 8:7). This verse refers to him, since it is written: The likeness of the Lord doth he behold (Num. 12:8). R. Simeon the son of Yohai was of the opinion that Moses beheld the likeness of the Holy One, blessed be he, as soon as the Holy One spoke to him out of the burning bush.
Another comment on Though thy beginning was small, yet thy end will greatly increase: This verse refers to Abraham who was one hundred years old and had no son; but after that the Holy One, blessed be He, satisified his desire (by giving him a son).
R. Judah the son of Simon and R. Hanan, in the name of R. Yohanan, declared: He lifted him above the arc of the sky, as it is said: And He brought him forth abroad, and said: “Look now toward heaven” (Gen. 15:5). One does not use the word “look” unless he means to look from above to below. The Holy One, blessed be He, said to him: Anyone who is beneath the constellation of his birth is fearful of it,
A reference to the belief that the stars influence human life.
but you are raised above it.
Since he was one hundred years old when he begot his son, the words Though thy beginning is small refer to Abraham. And the words For thy end shall greatly increase (Job 8:7) also refer to him, for after he remarried he bore many sons.
And Abraham took another wife. Scripture says in reference to this verse: In the morning sow thy seed; and in the evening withhold not thy hand (Eccles. 11:6).
R. Eleazar maintained: This verse alludes to the sowing of seeds. Solomon said: If you have sown seeds in the early season, do not desist from doing so in the later season as well, as it is said: In the evening withhold not thy hand. Why should a man not desist? For thou knowest not which shall prosper, whether this or that (ibid.). R. Joshua explained: If the opportunity to perform a good deed comes to you in the morning, carry it out, and if the opportunity occurs in the evening, perform it as well, for it is said: Withhold not thy hand. Why not? For thou knowest not which one will be to your advantage, the one performed in the morning or the one in the evening, or whether they are of equal value.
R. Akiba said: In the morning sow thy seed (Eccles. 11:6) means that if you have trained disciples in your youth, you should not cease to do so in your old age. It is related that R. Akiba had three hundred disciples during his earlier years, but that all of them died. Had he not raised seven disciples in his old age, no one would have survived to speak in his name. Another explanation of In the morning, sow thy seed: R. Yosé held that this means: If you marry in your youth and your wife bears a child and then dies, you must remarry in your later years, for you have no way of knowing which offspring will be the worthiest. From whom do you learn this? From Abraham, for during his earlier years he had only two sons, but in his old age he had twelve more.
R. Levi said: He is the one concerning whom the Holy One, blessed be He, said: All the nations of the earth shall be blessed through him (Gen. 18:18). During the generation of the separation, the sea inundated the world and the descendants of Ham were scattered (as thirty families), as it is said: The Lord scattered them abroad (Gen. 11:8). But now, the Holy One, blessed be He, said to him: I will cause them to descend from you, as it is said: All the nations of the earth will be blessed through him. He begot the (thirty) families, and these are they: the twelve princes that descended from Ishmael (ibid. 25:12—16), the sixteen offspring from his wife Keturah (ibid., vv. 1—4), and the two nations in the womb of Rebecca (ibid., v. 23). Hence Scripture says: All the nations of the earth will be blessed through him.
[Siman 7] And Abraham took another wife (Gen. 25:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: But as for me, I will hope continually and will praise Thee, yet more and more (Ps. 71:14). R. Yudan stated: It is written: Only he shall not multiply horses to himself (Deut. 17:16). When Solomon was crowned king, he did not possess a single horse, and was compelled to ride upon an ass, but later on he obtained numerous horses.
R. Hunya said: It is written: And in the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised (Lev. 12:3). This indicates that a man should even go into debt in order to make the circumcision a day of rejoicing. Hence it says: And will praise Thee, yet more and more (Ps. 71:14). The rabbis maintained that this verse speaks of Abraham. He said to the Holy One, blessed be He: “You told me: For in Isaac shall seed be called unto thee (Gen. 21:12). You have multiplied Your blessings upon me, and I have borne many sons.” Hence it is said: And Abraham took another wife.
[Siman 8] And Abraham took another wife (Gen. 25:1). What is written previously concerning this matter? And Isaac brought her into his mother Sarah’s tent (Gen. 24:67). You learn from this that if a man’s wife should die, leaving him sons, he should not remarry until his sons are betrothed. Only then should he remarry. Abraham did so. After Sarah’s death, he first betrothed Isaac and then took a wife for himself. Where do we learn this? It is written: Isaac brought her into his mother Sarah’s tent, and after: Abraham took another wife. Isaac said to himself: “I have taken a wife, but my father is without a wife.” What did Isaac do? He went and bought him (Abraham) a wife. Rabbi said: Hagar and Keturah were one and the same person. Why then was she called Keturah? Because she had been bound up (keshurah) like a water bag.
Indicating that she was a virgin.
Our sages, however, maintained that she was actually a different wife. Rabbi insisted: Hagar and Keturah were one and the same person, since it is written about Isaac: And Isaac came from the way of Beer-lahai-roi (Gen. 24:62); that is, from the well of which it is written: And she called the name of the Lord that spoke to her, Thou art a God of seeing (ibid. 16:13). From this you learn that she must have been Hagar.
A well opened for Hagar after she and Ishmael were sent away (Gen. 21:19). God saw her plight.
Another comment on why she was called Keturah: Her deeds were as pleasant as the fragrance of incense (ketar).
[ז] ויוסף אברהם ויקח אשה (בראשית כ״ה:א׳). זש״ה וזכור את בוראך (קהלת י״ב:א׳), מהו בוראך זה הקב״ה. עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים [ואין אתה בא לידי עברה וכו׳ מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא]. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי ושלשתן בפסוק הזה. וזכור את בוראך זה הקב״ה, (באריך) [בארך] זו באר שיצאתה מליחה סרוחה. (בוראך) [בורך] למקום שאתה עתיד ליתן דין וחשבון, הוי וזכור.
[בימי בחורותיך] (שם) לא תמתין עד משתזקין [אלא] עד אשר לא יבאו ימי הרעה, אמר ר׳ יצחק אלו ימי הזקנה שהוא אומר לעשות דבר ולא יכול, ולמה ימים של רעה המה, אמר ר׳ שמעון בן יוחי משל למה הדבר דומה לאחד שהיה יושב על הדרך ומקפה לעוברים ולשבים, א״ל המלך חזור בך ולא חזר בו, משהזקין אמר אני משלים למלך, אמרו לו אין המלך מחזיק לך טובה, למה לפי שלא בטובתך חזרת בך, הוי וזכור.
והגיעו שנים [אשר תאמר אין לי בהם חפץ] (קהלת י״ב:א׳), אלו היסורין.
עד שלא תחשך [השמש והאור (שם ב), השמש], זה פרצוף פנים. והאור, אלו העינים. והירח, אלו הלחיים והכוכבים, אלו השיניים.
ושבו העבים אחר הגשם (שם שם). משהגשם בא, העבים באים, לא משהעבים באים הגשם בא, אלא משעיניו דולפות ריסי עיניו יורדין להם, לכך ושבו העבים.
ביום שיזועו שומרי הבית (שם ג), אלו ארכובותיו. ר׳ חייא בן נחמיה אומר אלו עצמותיו.
והתעותו אנשי החיל (שם שם), אלו זרועותיו.
ובטלו הטוחנות, אלו מתלעותיו.
וחשכו הרואות, אלו העינים. וסוגרו דלתים בשוק (שם ד), אלו רגלים. למה כשהוא מזקין אינו מרבה רגליו בשוק שרגליו נאספות מן השוק. בשפל קול הטחנה (שם שם), על ידי שנתעצל באכילה. ויקום לקול הצפור, אמר ר׳ לוי ב״ר שלום אפילו שומע קול הצפור מצפצף הוא סבור שמא גנבים הם.
ד״א ויקום לקול הצפור. כשם שבני הצפור מטין לאביהן שיבא ויתן לתוך פיהם, כך הוא מקוה למי שיבא ויתן לתוך פיו. וישחו כל בנות השיר (קהלת ד), אלו השפתים, שכל ימיו שהוא בחור קולו יצא, וכיון שמזקין הן מתרפות ואין קולו הולך.
גם מגבוה ייראו (שם ה), אמרו לו מבקש אתה לבא ולבקר את החולה הזה, אומר להן יש שם סולם לעלות, יש שם מקום גבוה, שהוא מתיירא מגבוה.
ד״א גם מגבוה [ייראו וחתחתים בדרך]. אומרים לו בא ונצא לבית הכנסת, והוא משבר את הדרך, ועושה אותו קימעא קימעא.
וינאץ השקד, זה הלוז שיש בסוף השדרה.
ויסתבל החגב, אלו רגליו שהן מתנפחות. ותפר האביונה, אפילו התאוה בטלה, כל הדברים הללו מגיעין לזקן, אבל אברהם אע״פ שכתוב בו ואברהם זקן, לא בטלה תאותו, שנאמר ויוסף אברם ויקח אשה.
[ח] ד״א ויוסף אברהם ויקח אשה. זש״ה בבקר זרע את זרעך (קהלת י״א:ו׳), שאין אתה יודע איזה מהן (שמרות) [מכשרות] לך. אם למדת תורה הרבה בנערותך, אל תשב לך בזקנותך, למה כי אינך [יודע אי זה יכשר]. ר׳ יהושע אומר אם בא לידך בבקר דבר של מצוה זרע את זרעך, אל תאמר לאו, ואם בא [דבר מצוה] לערב, ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה מהן עומדות לך, אם של בקר, אם של ערב, אם שניהם [כאחד טובים]. ר׳ עקיבא אומר בבקר זרע את זרעך, אם העמדת תלמידים בנערותך, אל תשב מהעמיד אחרים בזקנותך. מעשה בר׳ עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כלם, אילולי שהעמיד בזקנותו לא היה לו תלמיד אחד, והיה קורא על עצמו בבקר זרע את זרעך.
ד״א א״ר דוסתאי אם נטלת אשה וילדה ומתה, אל תשב לך בזקנותך חוץ מאשה, למה כי אינך יודע אי זה יכשר, ממי אתה למד מאברהם שבנערותו לא הוליד אלא אחד, ובזקנותו הוליד י״ב, אמר ר׳ לוי הוא שהקב״ה אמר לו ונברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית י״ב:ג׳), שעל אלהים בדור הפלגה והפיץ מהם שלשים משפחות, שנאמר ויפץ ה׳ אותם וגו׳ (שם י״א:ח׳). אמר ר׳ לוי אמר הקב״ה ממך אני מעמידן, הוא שהקב״ה אמר לו ונברכו בך, והעמיד ממנו שלשים משפחות, ואלו הן י״ב נשיאים שהעמיד מישמעאל, ושש עשרה בני קטורה, ושני גוים בבטנך הרי שלשים משפחות, הוי ויוסף אברהם ויקח אשה.
[ט] מה כתיב למעלה מן הענין, ויצחק בא מבוא באר לחי רואי (בראשית כ״ד:ס״ב), ואח״כ ויוסף אברהם ויקח אשה, אלא בשעה שנטל יצחק לרבקה אמר יצחק נלך ונביא לאבי אשה, היא הגר היא קטורה, דברי רבי, ורבותינו אומרים אשה אחרת נטל, מה טעמו של רבי, היא הגר היא קטורה, שכתיב ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, אותה שכתיב בה על כן קרא לבאר באר לחי רואי (שם ט״ז:י״ד).
[י] ויוסף אברהם ויקח אשה. זש״ה והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד (איוב ח׳:ח׳), ר׳ שמעון בן לקיש בשם ר׳ אלעזר הקפר מכאן את למד שתוספתו של הקב״ה יותר מן העיקר, אברהם מקדם לא הוליד אלא יצחק, כשהוסיף לו הקב״ה הוסיף לו יותר, שנאמר ותלד לו (בראשית כ״ה:ב׳), כן את מוצא באדם הראשון כי ילדה לקין ילדה ואח״כ ותוסף ללדת (שם ד׳:ב׳), וכן את מוצא ברחל ילדה ליוסף ואמרה יוסף ה׳ לי בן אחר (בראשית ל׳:כ״ד), הוסיף לה בנימין ותומתו, מנין כן, זה לך בן אין כתיב כאן, אלא כי גם זה לך בן (שם ל״ה:י״ז), וכן את מוצא בחזקיהו המלך כל ימי מלכותו י״ד שנה, וכשהוסיף לו הקב״ה הוסיף לו ט״ו שנה, הנני (מוסיף) [יוסף] על ימיך [חמש עשרה שנה] (ישעיהו ל״ח:ה׳). וכשראו הנביאים שתוספתו של הקב״ה יתירה מן העיקר, התחילו לברך את ישראל בתוספת, משה אמר [ה׳ אלהי אבותיכם] יוסף (ה׳) עליכם [ככם וגו׳] (דברים א׳:י״א), דוד אמר יוסף ה׳ עליכם (תהלים קט״ו:י״ד). אף לעולם הבא הקב״ה קונה לעמו בתוספת, שנאמר והיה ביום ההוא יוסף ה׳ שנית ידו (ישעי י״א:י״א).
חסלת פרשה חיי שרה
[7] (Gen. 25:1:) THEN ABRAHAM TOOK ANOTHER WIFE. This text is related (to Eccl. 12:1): REMEMBER YOUR CREATOR. What is the meaning of YOUR CREATOR? This is the Holy One. Aqavya ben Mahalal'el says: Look at three things [and you will not come to the point of transgression, etc.:
Avot 3:1; Lev. R. 18:1; Eccl. R. 12:1:1. See also ySot. 2:2 (18a), which does not list the three things.
Where have you come from? From a fetid (seminal) drop. Where are you going? To a place of dust, worms, and maggots. Before whom are you going to render account and reckoning? Before the Supreme King of Kings, the Holy One, Blessed be He.] R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: And the three of them are in this verse: REMEMBER YOUR CREATOR (BWR'K, rt.: BR'). This is the Holy One. YOUR {WELLS} [WELL] (rt.: B'R). This is a well that comes forth out of fetid (seminal) fluid. {YOUR CREATOR} [YOUR PIT (BWRK)] < corresponds > to the place where you are going to render account and reckoning.For a more logical proof text, see Lev. R. 18:1; Eccl. R. 12:1:1.
Ergo (in Eccl. 12:1): REMEMBER < all the above >.
[(Eccl. 12:1, cont.:) IN THE DAYS OF YOUR YOUTH.] Do not wait until you have grown old, [but] (ibid., cont.): BEFORE THE EVIL DAYS COME. R. Isaac said: These are the days of old age,
Shab. 151a.
when one intends to do something and is not able. And why are the days evil? R. Simeon ben Johay < answered in > a parable: To what is the matter comparable? To an individual who dwelt by the road and robbed those who passed to and fro. The king told him to repent, but he did not repent. When he grew old he said: I will make peace with the king. They said to him: The king is not grateful to you. Why? Because you did not repent willingly. Ergo (in Eccl. 12:1): REMEMBER < YOUR CREATOR IN THE DAYS OF YOUR YOUTH BEFORE THE EVIL DAYS COME >.
(Ibid., cont.:) AND THE YEARS DRAW NEAR [WHEN YOU WILL SAY: I HAVE NO DELIGHT IN THEM]. These are the afflictions (of old age).
(Eccl. 12:2:) BEFORE [THE SUN, THE LIGHT], < THE MOON AND THE STARS > ARE DARKENED. [THE SUN] represents the facial appearance,
Gk.: prosopon.
THE LIGHT represents the eyes, THE MOON represents the cheeks, and THE STARS represent the teeth.
(Ibid., cont.:) AND THE CLOUDS RETURN AFTER THE RAIN. When the rain comes, the clouds come; not (as one would expect), when the clouds come, the rain comes. It is simply that after one's eyes water, one's eyelids descend over them. Ergo: AND THE CLOUDS RETURN < AFTER THE RAIN >.
(Eccl. 12:3:) IN THE DAY THAT THE GUARDS OF THE HOUSE TREMBLE. These are < the old > one's knees. R. Hiyya ben Nehemiah says: These are < the old > one's bones.
(Ibid.,cont.:) AND VALIANT ONES ARE BOWED. These are < the old > one's arms.
(Ibid., cont.:) AND THE GRINDERS CEASE < BECAUSE THEY ARE FEW >. These are < the old > one's teeth.
(Ibid., cont.:) AND THOSE WHO ARE LOOKING < THROUGH THE WINDOWS > BECOME DIM. These are the eyes. (Eccl. 12:4:) AND THE DOORS TO THE STREET ARE CLOSED. These are the feet. Why? When one has become old, he does not stretch his legs in the street. Thus his feet are disappearing from the street. (Ibid., cont.:) WHEN THE SOUND OF THE MILL IS LOW, because one tarries over the food. (Ibid., cont.:) AND ONE ARISES AT THE SOUND OF THE BIRD. R. Levi b. R. Shallum said: Even though < an old > one hears the sound of a bird chirping, he is thinking that perhaps there are robbers.
Another interpretation: AND ONE ARISES AT THE SOUND OF THE BIRD. Just as the offspring of a bird lean toward their father when he comes to put < food > in their mouths, so one < who is old > waits for somebody to come and put < food > into his mouth. (Ibid., cont.:) AND ALL THE DAUGHTERS OF SONG ARE BROUGHT LOW. These are the lips. Thus all the days that one is a youth his voice issues forth; but when he becomes old, they (the lips) become flabby, and his voice does not travel.
(Eccl. 12:5:) ONE ALSO IS AFRAID OF HEIGHTS. They say to him: Do you wish to come and visit this sick person? He says to them: Is there a ladder there to go up? There is a steep place there. < An old person talks so > because he is afraid of heights.
Another interpretation (of Eccl. 12:5): ONE ALSO [IS AFRAID] OF HEIGHTS [AND TERRORS IN THE WAY]. They say to him: Come and let us go to the synagogue, but he breaks up the journey and makes it little by little.
(Ibid., cont.:) AND THE ALMOND TREE BLOSSOMS. This is the nut (coccyx) which is at its end of the spine.
(Ibid., cont.:) AND THE GRASSHOPPER DRAGS ITSELF ALONG. These < the old > are one's feet when they are swollen. (Ibid., cont.:) AND THE CAPER BUSH FAILS.
The caperberry was considered to be an aphrodisiac.
Even sexual desire ceases. All these things happen to the one who is old. But in the case of Abraham, although it is written of him (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD, his sexual desire had not ceased. Thus it is stated (in Gen. 25:1): THEN ABRAHAM TOOK ANOTHER WIFE.
[8] Another interpretation (of Gen. 25:1): THEN ABRAHAM TOOK ANOTHER WIFE. This text is related (to Eccl. 11:6): SOW YOUR SEED IN THE MORNING, < AND DO NOT WITHHOLD YOUR HAND IN THE EVENING >, because you do not know which of them {will protect you} [will be made to succeed for you].
See Tanh., Gen. 5:6; Gen. R. 61:3; Eccl. R. 11:6:1.
If you have learned a lot of Torah in your youth, do not become idle in your old age. Why? (Ibid., cont.:) BECAUSE YOU DO NOT [KNOW WHICH WILL SUCCEED]. R. Joshua says: If a religious obligation presents itself to you in the morning, SOW YOUR SEED. Do not say no. And if [a religious obligation] presents itself to you in the evening, DO NOT WITHHOLD YOUR HAND IN THE EVENING, BECAUSE YOU DO NOT KNOW WHICH of them will endure for you, whether that of the morning, that of the evening, (ibid., cont.): OR WHETHER THEY BOTH [ARE EQUALLY GOOD]. R. Aqiva says: SOW YOUR SEED IN THE MORNING. If you have raised up disciples in your youth, do not become idle in raising others up in your old age.Yev. 62b.
< There is > a story about R. Aqiva, who had three hundred disciples in his youth, and all of them died. If he had not raised < others > up in his old age, he would not have had a single disciple. But he had applied < Eccl. 11:6 > to himself: SOW YOUR SEED IN THE MORNING < … >.
Another interpretation: R. Dostay
Gk.: dositheos.
said: If you take a wife who bears < a child > and dies, do not be idle in your old age without a wife. Why? (Eccl. 11:6:) BECAUSE YOU DO NOT KNOW WHICH WILL SUCCEED. From whom do you learn < this fact >? From Abraham, who in his youth only sired one < child > but in his old age sired twelve. R. Levi said: He is the one to whom the Holy One said: (in Gen. 12:3): AND IN YOU ALL THE FAMILIES OF THE EARTH SHALL BE BLESSED. Thus God arose in the generation of the dispersion and dispersed them into thirty families, as stated (in Gen. 11:8): SO THE LORD DISPERSED THEM…. R. Levi said: The Holy One said: I am producing them out of you. He is the one to whom the Holy One had said: AND IN YOU < ALL THE FAMILIES OF THE EARTH > SHALL BE BLESSED. So from him he produced thirty families; and they are the following: twelve princes which he produced from Ishmael (Gen. 25:13-16), the sixteen descendants of Keturah (Gen. 25:1-4), and (according to Gen. 25:23) TWO NATIONS ARE IN YOUR (Rebekah's) WOMB, for a total of thirty families. Ergo (in Gen. 25:1): THEN ABRAHAM TOOK ANOTHER WIFE.
[9] What is written before this passage (Gen. 25:1)? (Gen. 24:62:) NOW ISAAC HAD COME BY WAY OF BEER-LAHAI-ROI.
See Tanh., Gen. 5:8; cf. Gen. R. 60:14; 61:4.
And afterwards < it is written > (in Gen. 25:1): THEN ABRAHAM TOOK A WIFE AGAIN.This translation of the verse, which is somewhat more literal than the usual English renderings, suggests how Rabbi could interpret it to mean that Abraham had remarried Hagar.
It is simply that when Isaac took Rebekah, Isaac said: Let us go and bring a wife to my father. Hagar and Keturah are the same person < according to > the words of Rabbi, but our masters say he took another wife. What is the logic of Rabbi? Hagar and Keturah are the same person because it is written (in Gen. 24:62): NOW ISAAC HAD COME BY WAY OF BEER-LAHAI-ROI. < Here is a reference to > the same woman about whom it is written (in Gen. 16:14): THEREFORE THE WELL WAS CALLED BEER-LAHAI-ROI.The context suggests that Beer-lahai-roi might have been where Hagar had settled.
[10] (Gen. 25:1:) THEN ABRAHAM TOOK AN ADDITIONAL
Again the translation of the verse has been changed to fit the midrashic context.
WIFE. This text is related (to Job 8:7): THOUGH YOUR BEGINNING WAS TRIFLING, YOUR END SHALL GREATLY FLOURISH. R. Simeon ben Laqish said in the name of R. Eleazar: You learn from here that an addition of the Holy One is more than the original.Below, 7:20; see Gen. R. 61:4.
Abraham had previously sired no one but Isaac. When the Holy One made an addition for him, he made his addition < even > more, as stated (in Gen. 25:2): AND SHE BORE HIM < ZIMRAN, JOKSHAN, MEDAN, MIDIAN, ISHBAK, AND SHUAH >. Thus you find in the case of the first Adam that when < Eve > gave birth, she bore Cain (Gen. 4:1). Then afterwards (in Gen. 4:2): AND IN ADDITION SHE BORE < HIS BROTHER ABEL >. And so you find in the case of Rachel that she bore Joseph and said (in Gen. 30:24): MAY THE LORD ADD ANOTHER SON FOR ME. He added Benjamin for her and his twin sister. Where is it shown to be so? Here (in Gen. 35:17), < where > "This is a son for you" is not written, but FOR THIS ALSO IS A SON FOR YOU. And so you find in the case of King Hezekiah, all the days of his reign were fourteen years; but when the Holy One made an addition for him, he added fifteen years. (Is. 38:5; cf. II Kings 20:6:) SEE, I AM ADDING [FIFTEEN YEARS] TO YOUR LIFE. Now when the prophets saw that an addition of the Holy One was more than the original, they began to bless Israel with an addition. Moses said (in Deut. 1:11): MAY THE LORD [GOD OF YOUR ANCESTORS] ADD TO YOUR NUMBERS A THOUSAND TIMES [MORE THAN YOU ARE]…. David said (in Ps. 115:14): MAY THE LORD ADD TO YOUR NUMBERS. Also in the world to come the Holy One has procured an addition (rt.: YSP) for his people, as stated (in Is. 11:11): AND IT SHALL COME TO PASS IN THAT DAY, THE LORD WILL EXTEND (rt.: YSP) HIS HAND A SECOND TIME < TO PROCURE THE REST OF HIS PEOPLE >.
The End of Parashat Hayye Sarah.
[Parashat Toledot]
[1] (Gen. 25:19:) THESE ARE THE GENERATIONS OF ISAAC BEN ABRAHAM.
Except for most of the last section (# 24), Toledot is not found in Buber’s Oxford MS. Buber has filled in the gap mostly from Codex Vaticanus Ebr. 34.
This text is related (to Prov. 17:6): GRANDCHILDREN ARE A CROWN FOR ELDERS, AND THE GLORY OF CHILDREN IS THEIR PARENTS.Cf. Gen. R. 63:2; Tanh., Gen. 6:4.
Who caused Abraham to be magnified? Jacob, as stated (in Is. 29:22): THUS SAYS THE LORD UNTO THE HOUSE OF JACOB, WHICH REDEEMED ABRAHAM. Why? Because, if one is meritorious as a Torah scholar together with his son and his grandson, it will never again be cut off from him. Thus it is stated (in Deut. 4:9f.): AND MAKE THEM (the statutes and ordinances) KNOWN TO YOUR CHILDREN AND GRANDCHILDREN AS ON THE DAY THAT YOU STOOD < BEFORE THE LORD YOUR GOD AT HOREB >. Just as the gift of < the > Torah did not become cease on the day it was given; so for one who teaches his son and his grandson Torah, it shall never again depart from him. And so it was when the Holy One saw Abraham was busy with the Torah. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 26:5): BECAUSE ABRAHAM HEEDED MY VOICE < AND KEPT MY CHARGE: MY COMMANDMENTS, MY STATUTES, AND MY LAWS >. It is also written (above, in 18:19): FOR I HAVE KNOWN HIM. Then Jacob arose up and did not move from the Torah, as stated (in Gen. 25:27): BUT JACOB WAS A PERFECT MAN WHO SAT IN THE TENTS (i.e., in the academies).For this interpretation, see Gen. R. 63:10; Targum Onqelos, Gen. 25:27; PRK 5:7.
What stipulation did the Holy One make with them? (According to Josh. 1:8:) < THIS > BOOK OF THE LAW SHALL NOT DEPART < FROM YOUR MOUTH >…. It is also written (in Prov. 10:1): A WISE SON SHALL MAKE A FATHER GLAD. This is Isaac, since it is stated (in Gen. 21:12): FOR IN ISAAC SHALL YOUR SEED BE NAMED. (Prov. 10:1, cont.:) BUT A FOOLISH SON. This is Ishmael. Thus it is written (in Gen. 25:12): NOW THESE ARE THE GENERATIONS OF ISHMAEL BEN ABRAHAM. There are children who suffer disgrace through their parents. Josiah suffered disgrace through his father, as stated (in II Chron. 33:23): FOR AMON INCURRED A LOT OF GUILT. Hezekiah suffered disgrace through < his father > Ahaz, as stated (in Is. 8:16): BIND UP THE TESTIMONY.According to Gen. R. 42:3; Lev. R. 11:7; Ruth R., proem 7; and Esther R., proem 11, this verse alludes to Ahaz, who had seized (ahaz) the synagogues and the academies.
There are also parents who suffer disgrace through their children. Eli suffered disgrace through his sons, [as stated (in I Sam. 2:12): NOW ELI'S SONS WERE SCOUNDRELS. And Samuel also suffered disgrace through his sons], as stated (in I Sam. 8:3): BUT HIS SONS DID NOT WALK IN HIS WAYS. It did not, however, turn out in this way for Abraham. Instead he was magnified through Isaac, as stated (in Gen. 25:19, cont.): ABRAHAM SIRED ISAAC. Did he sire no one but Isaac? Now look, it is written {(in Gen. 25:19): THESE ARE THE GENERATIONS OF ISHMAEL.} [(in Gen. 16:15): SO HAGAR BORE A SON TO ABRAM.] And in addition < there are > the sons of Keturah: Zimran and Jokshan, < etc. > (cf. Gen. 25:2). But it does not say that Abraham sired anyone but Isaac, simply because Isaac was righteous. It is therefore stated (in Gen. 25:19): ABRAHAM SIRED ISAAC.
{(Gen. 26:1:) NOW THERE WAS A FAMINE. This verse is related (to Prov. 18:3): WHEN A WICKED ONE COMES, THERE IS ALSO DESPISING. Who was this < wicked > one? This was Esau the Wicked, who came upon his feet to Abbadon (i.e., to hell, the place of damnation). What is written?}
As these braces indicate, Buber believed the whole paragraph to be superfluous.
[2] (Gen. 25:27:) WHEN THE BOYS GREW UP, ESAU BECAME A CUNNING HUNTER, < A MAN OF THE FIELD; BUT JACOB WAS A PERFECT MAN WHO SAT IN THE TENTS >. R. Berekhyah the Priest said: R. Levi said:
See Gen. R. 63:10.
Both of them went to the elementary school, and both of them were equal until the age of fifteen. To what were they comparable? To a myrtle and a thorny plant.‘TsMWNYT. Gen. R. 63:10 reads ‘TsBWNYT (“wild rose bush”) here.
As long as they are small, no one < can > distinguish one from the other. After they have grown up, the one awakens (in bloom), AND (in the words of Gen. 1:12) IT WAS GOOD; but the other brings forth its thorns. Thus, so long as Esau and Jacob were small no one distinguished between them. After they were grown up, they were distinguishable. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 25:27): WHEN THE BOYS GREW UP…. JACOB WAS A PERFECT MAN WHO SAT IN THE TENTS (of learning).See above, 6:1.
< But what about Esau? (According to ibid.:) ESAU BECAME > A CUNNING HUNTER, < A MAN OF THE FIELD (SDH) >. R. Abbahu said: What is the meaning of CUNNING HUNTER? That his hunting was by entrapment (SWDN').In accordance with a suggestion from Midrash Tanhuma (Jerusalem: Eshkol, n.d.), vol. I, appendix, p. 38, n. 1, the text here is slightly emended from SWRN’. So emended the midrash is interpreting FIELD (SDH) of the biblical text as “entrapment” (SWDN‘). For a similar interpretation, see Gen. R. 63:10. See Buber’s note, ad loc.
He hunted at home [and he hunted] in the field. BUT JACOB WAS A PERFECT MAN WHO SAT IN THE TENTS. The Holy One said to him: You are the first to sit in the tents (of learning). By your life, when I return to Jerusalem, I will return through your virtue. Thus it is stated (in Jer. 30:18): THUS SAYS THE LORD: BEHOLD, I AM RESTORING JACOB'S TENTS FROM CAPTIVITY. "Abraham's tents from captivity" is not stated < here >, but JACOB'S TENTS FROM CAPTIVITY.
[3] (Gen. 25:29:) NOW JACOB HAD BOILED < A STEW >. Esau came in from the field and saw that Jacob's face was blackened. He said to him: What are you doing? He said to him: Do you not know that our grandfather Abraham is dead, and I am cooking food?
See Gen. R. 63:11 ; BB 16b; (bar.); Targum Pseudo-Jonathan, Gen. 25:27; PRE 35.
Now he was going to prepare the mourner's meal on his behalf. Esau said to him: My friend and my enemy, < both > alike have died. Abraham has died, and Nimrod has died. SO (according to Gen. 25:32) WHAT IS THE USE OF THIS BIRTHRIGHT TO ME? What was he cooking? Lentils, because from ancient times they had brought lentils (on account of) [unto] the mourner and lentils to the house with a wedding. (Gen. 25:29:) THEN ESAU CAME.See Gen. R. 63:12; PRK 3:1; cf. BB 16b; PR 12:5.
They have said: This wicked man committed three transgressions on that day. He robbed, since it is written (of Edom in Obad. 5): IF THIEVES HAVE COME TO YOU, PLUNDERERS (rt.: ShDD)The midrash may also see an allusion here to Gen. 25:27: A MAN OF THE FIELD (SDH).
OF THE NIGHT. He also seduced a maiden who was betrothed, as stated (in Gen. 25:7): < EDOM BECAME A MAN > OF THE FIELD. A field is nothing but a maiden, since it is stated (in Deut. 22:25): IF IN THE FIELD [THE MAN FINDS A MAIDEN] < WHO IS BETROTHED, AND THE MAN SEIZES HER AND LIES WITH HER >…. And he took a life, since it is stated (in Gen. 25:29): AND HE WAS EXHAUSTED. EXHAUSTED can only < imply > "killing." Thus it is stated (in Jer. 4:31): WOE UNTO ME, NOW! FOR MY LIFE IS EXHAUSTED BEFORE THOSE WHO KILL.
The Holy One said: I made a stipulation with Abraham (in Gen. 15:15): YOU SHALL GO UNTO YOUR ANCESTORS IN PEACE; YOU SHALL BE BURIED AT A GOOD OLD AGE. Now this was a good end; for when one who is righteous passes away, they say to him: Look at what your grandson is doing! David said (in Ps. 63:4 [3]): FOR YOUR STEADFAST LOVE IS BETTER THAN LIFE. Therefore, Abraham passed away because of Esau. You know yourself that it is so. Isaac, who came from the fecundity of Abraham, lived to one hundred and eighty; but Abraham only lived to one hundred and seventy-five. The Holy One said: Lest he see Esau committing transgressions and voice a complaint over him, for that reason, let five years be deducted from the life of Abraham.
[4] [(Gen. 25:30:) PLEASE LET ME GULP DOWN SOME OF THIS RED RED STUFF.] What is the meaning of LET ME GULP DOWN? R. Johanan said: From you and from those like you, < i.e., > from the righteous who are like you.
Gen. R. 63:12. The repetition of RED suggests that ESAU was not only making demands of Jacob, but that such demands would be repeated against the righteous in future generations.
Another interpretation: LET ME GULP DOWN. "Give me" is not written here, but LET ME GULP DOWN. He said to him: LET ME GULP DOWN < SOME >. He gave him < some > in a saucer. He said: You are giving it to me in a saucer. Pour from the pot < directly > into my mouth. Now the word for "gulping down" (rt.: L'T) is nothing but the word for "pouring"; for so have our masters taught (in Shab. 24:3): ONE DOES NOT STUFF THE CAMEL NOR CRAM IT BUT FEEDS IT FULLY (rt.: L'T).
Since this root never appeals in Sctipture apart from Gen. 25:30, its meaning is doubtful. The context in the Mishnah implies that the verb in question is something that one does to the camel. Thus “gulping down” must have been something that Jacob did to Esau. See Gen. R. 63:12; PRK 6:2.
He therefore said (in Gen. 25:30): LET ME GULP DOWN (in the sense of POUR INTO ME).
(Gen. 25:31:) THEN JACOB SAID: SELL ME YOUR BIRTHRIGHT FOR TODAY. He said to him: Are you requesting my birthright? Do you request my share in the world to come? He said to him: I do not know whether you have a share in the world to come, but sell me the birthright since it is public knowledge
Rt.: PRSM; cf. Gk.: parresia (“boldness of speech”).
FOR TODAY. SELL… FOR TODAY (KYWM): R. Aha said: Whoever knows how to {reply} [calculate] properly, knows that Israel received < the birthright > in this world only for a thousand years, because a day (YWM) for the Holy One is a thousand years. It is so stated (in Ps. 90:4): FOR A THOUSAND YEARS < IN YOUR EYES ARE LIKE THE DAY (KYWM) WHICH IS YESTERDAY >.The Israelites knew only a millennium of true independence. See also Gen. R. 63:13.
(Gen. 25:32:) AND ESAU SAID: LOOK, I AM GOING TO DIE. Abraham is dead; yet the Holy Spirit says (in Jer. 22:10): DO NOT WEEP FOR ONE WHO IS DEAD < … > WEEP BITTERLY FOR ONE WHO IS GOING AWAY. (Gen. 25:32, cont.:) SO WHAT IS THE USE OF THIS BIRTHRIGHT TO ME? Now the Holy Spirit says (in Ps. 109:17): SINCE HE LOVED A CURSE, IT HAS COME UPON HIM; SINCE HE DID NOT FIND PLEASURE IN BLESSING, IT IS FAR FROM HIM. How did the first-born sacrifice? (Zev. 14:4:) BEFORE THE TABERNACLE WAS ERECTED < … > THE SACRIFICIAL SERVICE WAS < PERFORMED > BY THE FIRST-BORN.
The complete sentence from the Mishnah is quoted in Bekh. 4b; below, 6:12; PR 5:9; Gen. R. 63:13; Numb. R. 4:8. See also PRE 8.
Moreover, everyone who offered sacrifice was worthy of being blessed, as stated (in Exod. 20:21 [24]): < YOU SHALL MAKE ME > AN ALTAR OF EARTH…. < AND IN EVERY PLACE WHERE I HAVE MY NAME MENTIONED > I WILL COME UNTO YOU AND BLESS YOU. Esau said: This man wants neither to sacrifice nor to be blessed. The prophet said to him (in Ezek. 35:6): SURELY YOU HAVE HATED BLOOD; SO BLOOD SHALL PURSUE YOU. R. Levi said in the name of R. Hanina ben Hama: This is the blood of the sacrifices which he hated to sacrifice to the Holy One. But our masters say: This is the blood of circumcision, since he stretched his foreskin (to undo his circumcision). Thus it is stated (in Ps. 55:21 [20]): HE HAS PUT FORTH HIS HAND AGAINST HIS WHOLENESS AND PROFANED HIS COVENANT.
Another interpretation (of Ezek. 35:6): SURELY YOU HAVE HATED BLOOD. Now Esau hated blood. His father had blessed him through blood, and he had confidence in blood, as stated (in Gen. 27:40): YET BY YOUR SWORD YOU SHALL LIVE. Still it < actually > says to him (in Ezek. 35:6): SURELY YOU HAVE HATED BLOOD! It is simply that he hated a person's life while it was placed in his body. It is therefore stated (in Gen. 25:32, end): SO WHAT IS THE USE OF THIS BIRTHRIGHT TO ME?
(Gen. 25:34:) SO ESAU DESPISED. < He was > of the opinion that he was joking with Jacob, but the Holy One gave his concurrence from above.
Gen. R. 63:14.
It is so stated (in Exod. 4:22): THUS SAYS THE LORD: ISRAEL IS MY FIRST-BORN SON.
(Gen. 25:34:) SO ESAU DESPISED < HIS BIRTHRIGHT >. (Prov. 18:3:) WHEN A WICKED ONE COMES, THERE IS ALSO DESPISING. This refers to Esau, about whom it is stated: SO ESAU DESPISED. (Prov. 18:3, cont.:) {AND WHEN DISGRACE COMES}, [AND WITH DISGRACE, SHAME], since the famine came in his footsteps. Thus it is stated (immediately after the verse about Esau despising his birthright, in Gen. 26:1): NOW THERE WAS A FAMINE IN THE LAND.
ויוסף אברהם ויקח אשה – כל מקום שנאמר ויוסף היה שם תוספת, שמתחלה נולדו לו שני בנים ישמעאל ויצחק, וכאן נולדו לו ארבעה בנים.
ושמה קטורה –
למה נקרא שמה קטורה שנעשית כריח הקטורת. בב״ר פס״א אות ד׳ שמקוטרת מצות ומעשים טובים, ובפדר״א פ״ל שהיתה מקוטרת מכל מיני בשמים. דבר אחר: שהיו מעשיה נאים כקטורת, וכן רש״י הביא כן על שם שנאים מעשיה כקטורת, ובלקח טוב שקיטרה עצמה במצות ובמעשים טובים, וכן הוסיף המדפיס ממנטובה בתנחומא סוף ויחי, עיי׳ מבוא צד 166.
למה נקרא שמה קטורה, שנעשית כריח הקטורות, דבר אחר: שנקטרה בטהרה. עיי׳ ב״ר ורש״י ולק״ט וע״ש הערה ח׳.
דבר אחר: שנקטרה בטהרה, שלא בא אדם אחר עליה מעולם, ומצאה אברהם קשורה, לכך נקראת קטורה.
וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה – כְּתִיב (תהלים א׳:א׳-ג׳) ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״, זֶה אַבְרָהָם ״אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים״, זֶה דּוֹר הַפְּלָגָה, ״וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד״, אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י״ג:י״ג) ״וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים״. ״וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב״, זֶה אֲבִימֶלֶךְ, שֶׁאָמַר לוֹ ״הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב״, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י״ח:י״ט) ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה״ וְגוֹ׳. ״וּבְתוֹרָתוֹ יֶהֱגֶה יוֹמָם וָלָיְלָה״, אָב לֹא לִמְּדוֹ וְרַב לֹא הָיָה לוֹ. מֵהֵיכָן הָיָה לָמֵד תּוֹרָה, אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כְּמִין שְׁנֵי רַבָּנִין וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ חָכְמָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים ט״ז:ז׳) ״אֲבָרֵךְ אֶת ה׳ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי״. (תהלים א׳:ג׳) ״וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵּי מָיִם״, שֶׁשְּׁתָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ״אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ״, זֶה יִצְחָק. ״וְעָלֵהוּ לֹא יִבֹּל״ זֶה יִשְׁמָעֵאל. ״וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״, אֵלוּ בְּנֵי קְטוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹסֶף אַבְרָהָם וַיִקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה.
״עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה״, זֶה אַבְרָהָם, ״דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ״ וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וְגוֹ׳.
״כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה״ (איוב י״ד:ז׳-ט׳), זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁהָיָה לוֹ תִּקְוָה ״אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף״, אִם יֹאמַר עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֹת הַבְּרִית הוּא כּוֹרֵת הַבְּרִית וְעוֹד יַחְלִיף מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. ״וְיוֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָל״ זֶה לַחְלוּחִית שֶׁבּוֹ. ״אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ״ ״וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים״, ״וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ״, (בראשית כ״ג:ב׳) ״וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע״. ״מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ״ מֵרֵיחַ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים יַפְרִיחַ. ״וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע״. נָטַע אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״כְּמוֹ נָטַע״, הַתּוֹסֶפֶת מְרֻבָּה עַל הָעִקָּר וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח וְגוֹ׳.
״בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ״ (קהלת י״א:ו׳), אִם יִהְיוּ לְךָ בָּנִים בְּנַעֲרוּתְךָ קַח לְךָ אִשָּׁה בְּזִקְנוּתְךָ וְהַעֲמֵד בָּנִים. מִמִּי אַתָּה לָמֵד, מֵאַבְרָהָם, שֶׁלָּקַח אִשָּׁה וְהָיוּ לוֹ בָּנִים בְּנַעֲרוּתוֹ וְלָקַח אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ, וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה.
וּשְׁמָהּ קְטוּרָה – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זוֹ הָגָר. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן, וְהָכְתִיב וַיֹּסֶף. אָמַר לוֹ, עַל פִּי הַדִּבּוּר כְּמוֹ דְּאַתְּ אָמַר ״וַיֹּסֶף ה׳ דַּבֵּר אֵלַי״. אָמַר לֵיהּ, וְהָכְתִיב וּשְׁמָהּ קְטוּרָה שֶׁקִטְּרָה מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אָמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית כ״ה:ו׳) ״וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם״ אָמַר לֵיהּ, פִּילַגְשִׁם כְּתִיב (שם) ״בְּעוֹדֶנּוּ חַי״ אוֹתָהּ שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבְּאֵר וְאָמְרָה לְחַי הָעוֹלָמִים רְאֵה בְּעֶלְבּוֹנִי. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה, אַף עַל גַּב דְּאַתְּ אָמַר (בראשית כ״א:י״ד) ״וַתֵּלֵךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר״ תֹּאמַר שֶׁנֶּחְשַׁד עָלֶיהָ בְּרִיָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה, כָּזֶה שֶׁהוּא חוֹתָם גִנְזָכָאִי וּמְצָאָהּ בְּחוֹתָמָהּ.
מִנָּא הָא מִלְתָּא דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי שִׁתִּין תַּכְלֵי מַטְיָיה לְכָּכָא דְקָל חַבְרֵיהּ שָׁמַע וְלֹא אָכַל שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלִי אֲנִי עַבְדְּךָ וּלְצָדוֹק הַכֹּהֵן״ וְגוֹ׳ אָמַר לֵיהּ, אַתְּ אָמַר מֵהָתָם, וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא, וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ וַיֹּסֶף אַבְרָהָם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא, תּוֹסַפְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרֻבָּה עַל הָעִיקָר. קַיִן עִיקָר וְהֶבֶל עַל יְדֵי שֶׁהוּא תּוֹסֶפֶת נוֹלַד הוּא וּשְׁתֵּי תְּאוֹמוֹתָיו יוֹסֵף עִיקָר וּבִנְיָמִין עַל יְדֵי שֶׁהוּא תּוֹסֶפֶת מַעֲמִיד עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מ״ו:כ״א) ״וּבְנֵי בִּנְיָמִין בֶּלַע״ וְגוֹ׳. עֵר עִיקָר וְשֵׁלָה עַל יְדֵי שֶׁהוּא תּוֹסֶפֶת מַעֲמִיד עֲשָׂרָה בָּתֵּי דִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּנֵי שֵׁלָה בֶּן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה״ וְגוֹ׳. עִיקָר שְׁנוֹתָיו שֶׁל אִיּוֹב לֹא הָיוּ אֶלָּא מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים וְנִתּוֹסְפוּ לוֹ מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ״ב:ט״ז) ״וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה״. עִיקָר [יְמֵי] מַלְכוּתוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ לֹא הָיוּ אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְנִתּוֹסְפוּ לוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל״ח:ה׳) ״הִנְּנִי יוֹסִיף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה״. יִשְׁמָעֵאל עִיקָר, וּבְנֵי קְטוּרָה עַל יְדֵי שֶׁהֵן תּוֹסֶפֶת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְגוֹ׳.
כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַנְּבִיאִים שֶׁתּוֹסַפְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרֻבָּה עַל הָעִיקָר עָמְדוּ וּבֵרְכוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתוֹסֶפֶת. ״יוֹסֵף ה׳ עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים״. (תהלים קט״ו:י״ד) ״יוֹסֵף ה׳ עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם״. וְאַף לֶעָתִיד לָבֹא כְּתִיב (ישעיהו י״א:י״א) ״יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ״.
קטורה KETURAH – This is Hagar. She was named Keturah because her deeds were as beautiful (sweet) as incense (Ketoreth) (Bereshit Rabbah 61), and because she tied her womb and did not consort with any man from the day she separated from Avraham.
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה –
א״ר יהודה לימדה תורה ד״א היינו דאמרי אינשי כו׳. וכ״ה בכ״י פלארענץ. והמאמר נשתבש ע״י המעתיק ונלקה בחסר ויתיר וכצ״ל א״ר יהודה לימדה תורה דרך ארץ למינסב איתתא [לבנא] רבא ולבתר אינסוב איהו. כדנא עבד אברהם. שנא׳ ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. היינו דאמרי אינשי שיתין וחד תכלי אמטויה לככא דקל חבריה שמע [ולא אכל]. המאמר הראשון לימדה תורה הוא ממדרש ב״ר סוף פ״ס וילקוט רמז ק״ט. א״ר יודן לימדתך תורה ד״א שאם יהיה לאדם בנים גדולים יהיה משיאן תחלה ואח״כ הוא נושא לו אשה ממי את למד מאברהם בתחלה ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. ואח״כ ויוסף אברהם ויקח אשה. וכ״ה בתנחומא סוף חיי והמאמר השני היינו דאמרי אינשי הוא מגמרא ב״ק צ״ב ע״ב. ומובא בערוך ערך תכל וז״ל בגמרא פ׳ החובל בב״ק דף נ״ג [צ״ל דף צ״ב] שיתין וחד תכלי מטיוה לככא דקל חבריה שמע ולא אכל. פי׳ ס״א מכאובות משיגין לאיש ששומע קול אכילה שחבירו אוכל והוא אינו אוכל עכ״ל. ואולי צ״ל משיגין לשינים כי ככא פי׳ שינים. עיין ערוך בערכו. ועי׳ תוס׳ ע״ז כ״ח ע״א ד״ה ככי שפי׳ שהם שינים גדולות ע״ש. וכן בצד הילקוט רמז ק״ט נרשם פי׳ ששים צערים מגיעים לשינים השומע חבירו אוכל והוא אינו אוכל. ולקת זאת מהערוך. מדברי הערוך תראה שגם לפניו היתה הגי׳ בגמרא שיתין וחד כמו שהביא רבינו טוביהו במקום לפנינו הגי׳ שיתין תכלי. ועי׳ בתוס׳ ב״ק שם. ומלת רבנן הסגרתי כי מיותר הוא. ובמקום כוכלי צ״ל תכלי והמלות ״דקל איניש״ יש למחוק מן הספר. או היה לפניו ב׳ נוסחאות בגמרא נוסחא א׳ דקל חבריה שמע ונוסחא ב׳ דקל איניש שמע והמלות ״ולא אכל״ חסרים פה. ובכ״י פלארענץ ראיתי הגי׳ אמר ר׳ יהודה לימדה תורה דרך ארץ היינו דאמרי רבנן שיתין וחד תיכלי אמטיוה לככא דקל תבריה שמע. דחייב איניש למינסב אתתא לבריה רבא. ולבתר אינסוב איהו. כדנא עבד אברהם כו׳ לכן בכ״י לפנינו במקום דקל איניש צ״ל דחייב איניש.
א״ר יהודה לימדה תורה דרך ארץ. היינו דאמרי (רבנן) אינשי שיתין וחד כוכלי אמטויה לככא. דקל חבריה שמע. דקל אינש למינתיב איתתא רבא ולבתר אינתוב איהו. כדנא עבד אברהם. שנאמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. בן ק״מ שנה. עיין סדר הדורות ב׳ אלפים פ״ח.
בן ק״מ שנה היה אברהם אבינו כשנשא את קטורה. מאי קטורה ר׳ אומר זו הגר. כ״ה בתנחומא סוף חיי. אולם בב״ר פס״א וילקוט רמז ק״ט הגי׳ רב יהודה אמר זו הגר. ועיין בתנחומא הטעם שאומר זו הגר.
מאי קטורה. ר׳ אומר זו הגר. וא״ת מאי ויוסף. ר״ל מזה משמע שאחרת היתה.
וא״ת מאי ויוסף. כענין שנא׳ ויוסף ה׳. בב״ר וילקוט שם א״ל ר׳ נחמיה והכתיב ויוסף. א״ל עפ״י הדבור נשאה המד״א ויוסף ה׳ דבר אלי עוד ע״כ. ועיין פדר״א פ״ל דרוש אחר על זה׳ וע״ש בבאור הרד״ל אות ס״ד מה שהביא בשם הזהר דף קל״ג ע״ב.
כענין ויוסף ה׳ לדבר אלי עוד. בקרא דבר אלי עוד.
לדבר אלי עוד (ישעיה ח׳:ה׳). ומאי קטורה שקיטרה עצמה במצות ומע״ט. ב״ר וילקוט שם.
שקיטרה עצמה במצות ובמעשים טובים. ד״א קטורה תרגום קשורה. ר״ל תרגום קשר הוא קטר. ועיין ב״ר ושמה קטורה מן קטר. ר״ל דורש קטורה מן קטר שפי׳ קשר וסיים כזה שהוא חותם גנזכה ומוציאה בחותמה קשורה וחתומה. ועיין ג״כ ברש״י עה״ת שכתב ג״כ שקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפירשה מאברהם. וכן ביב״ע היא הגר דקטירא ליה מן שירויא. ועיין גם בתנחומא סוף חיי שרה קטורה שהיתה קשורה כנוד.
ד״א קטורה תרגום קשורה. שאע״פ שכתוב בה ותלך ותתע לא נחשדה על בריה אחרת חוץ מאברהם. אלא חתומה כקנקן שהוא קשור וחתום.
ד״א: ויוסף אברהם –
ר׳ שמעון בן לקיש בשם בר קפרא. בב״ר פס״א חסרים המלות ״רשב״ל בשם״ ואיתא בר קפרא אמר. ובילקוט סוף רמז ק״ט מובא לנכון בשם ב״ר כמו שהביא רבינו. ובכ״י פלארענץ ריש לקיש ובר קפרא אמרו.
ר׳ שמעון בן לקיש בשם בר קפרא אמר תוספתו של הקב״ה מרובה על העיקר. ישמעאל בן הגר הוא היה העיקר. ולפי שהיו בני קטורה לשון תוספות נתרבו. דכתיב ותלד לו את זמרן וגו׳. כולם ראשי אומות הן. עי׳ בב״ר שם.
כלם ראשי אומות הן. הכל שבעה הם עם ישמעאל. הוא שאמרו רז״ל לומר בשעת המילה יחי הילד לאביו ולאמו יהי את לשבעה ואב לשמונה. אח לשבעה זה יצחק ואב לשמונה זה אברהם. ובכ״י פלארענץ הגי׳ הוא שנהגו אבותינו לומר בשעת המילה. וכן להלן ויחי מ״ח כ׳ הביא רבינו בעצמו שישראל אומרים במילה יחי הילד לאביו ולאמו. יהי את לשבעה וגם לשמונה. וראיתי בתניא רבתי אות צ״ד שהביא וז״ל המברך אומר פלוני הקטן. והקהל עונים גדול יהיה (הוא שאומרים זה הקטן גדול יהיה) המברך אומר יחי הילד. והקהל עונים לאביו ולאמו. המברך אומר יהא את לשבעה. והקהל עונים ואב לשמונה. וי״א וגם לשמונה. ואומר המברך כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמע״ט עכ״ל. ועוד שם בסי׳ צ״ה (הוא פי׳ ברכת המילה לקוח מספר שבולי הלקט כ״י) הביא וז״ל יהא אח לשבעה וגם לשמונה. יש מפרשים יהא אח לשבעה. זה אפרים. דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים. וגם לשמונה זה מנשה. דכתיב ביום השמיני נשיא לבני מנשה. וכה״א ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. ואימתי יברך ישראל ברכה זו. בברכת מילה. ובאגדה אמר רבי זירא שיחתן של בני ארץ ישראל תורה. שהן אומרים תהא את לשבעה ואב לשמונה. ריב״ל אמר זה אברהם שהוא אב לשמונה. ליצחק ולישמעאל ובני קטורה זמרן יקשן ומדן ומדין וישבק ושות. אח לשבעה זה יצחק. שהוא אח לישמעאל ובני קטורה. רבי שמואל אמר זה ישי שהוא אב לשמונה. שנאמר ודוד בן איש אפרתי היה מבית לחם יהודה ושמו ישי ולו שמונה בנים (שמואל א י״ז י״ב ובמקרא כתוב הזה במקום היה). יהא אח לשבעה. זה דוד שהוא אח לשבעה עכ״ל. מכל זה תראה שרבינו טוביה כוון להאגדה שהביא הרב בעל שבולי הלקט. והסיום ואע״פ שיש בני אדם שאומרים אח לשבעה וגם לשמונה. זה מנשה ואפרים. הוא דעת היש מפרשים שהביא השבולי הלקט ואחריו התניא רבתא. וכן הביא רבינו טובי׳ ויחי מ״ח כ׳. ישימך אלהים כאפרים וכמנשה והיכן מצינו שישראל מברכין כענין הזה. במילה. שישראל אומרים יחי הילד לאביו ולאמו יהי אח לשבעה וגם לשמונה. אלו אפרים ומנשה. שהקריבו קרבן נשיאים בשביעי ובשמיני כו׳. ולזה כוון גם תרגום יב״ע (בראשית מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה. בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית יניקא ביומא דמהולתא למימר ישוינך ה׳ כאפרים וכמנשה ע״כ. והנה ראינו פה דעות שונות לדעת ריב״ל הכוונה יהא אח לשבעה וגם לשמונה על יצחק ואברהם. ולדעת ר׳ שמואל הכוונה על ישי ודוד. ולדעת י״מ הכוונה על מנשה ואפרים. אמרתי אחוה דעי אף אני. שהכוונה על משה ויהושע. כי על הכתוב תן חלק לשבעה וגם לשמונה דרשו בפסיקתא פסקא ביום השמיני עצרת ובקה״ר בפ׳ הזה. תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לשבעה. וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לשמונה והבאתי שם בהערה מ״ח. כוונת זה המאמר בשם הראב״ן סי׳ צ״ד דף ל״א ע״א. ואור זרוע אלפא ביתא סי׳ ל׳ בשם מורו ר׳ יהודה ב״ר יצחק שיר ליאון. כי אברהם היה ראש למילה וממנו עד משה ז׳ דורות. אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם ומשה. והוא מל ישראל בצאתם ממצרים כדכתיב ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו׳. דם פסח ודם מילה. ויהושע היה דור ח׳. ומל את ישראל בכניסתן לארץ. כדכתיב שוב מול את בני ישראל שנית. וזאת כוונת המאמר זה דור שמל משה לשבעה. ר״ל לשבעה דורות. וזה דור שמל יהושע לשמונה. ר״ל לשמונה דורות. לכן לזה כוונו שאמרו בשעת המילה יהא אח לשבעה ר״ל למשה שמל לשבעה. וגם לשמונה ר״ל ליהושע שמל לשמונה.
הוא שאמרו רבותינו ז״ל לומר בשעת המילה יחי הילד לאביו ולאמו. יהא אח לשבעה ואב לשמונה. אח לשבעה זה היה יצחק. שהיה אח לשבעה לבני קטורה עם ישמעאל. ואב לשמונה זה אברהם. שהוליד את יצחק ואלו השבעה. ואע״פ שיש בני אדם שאומרים אח לשבעה ואב לשמונה זה מנשה ואפרים שהקריבו ביום השביעי וביום השמיני בנשיאים. לקיים מה שנא׳ בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (בראשית מ״ח:כ׳).
ויוסף אברהם – עיקר תוספות זו כאדם שעסוק בדבר ופוסק ומוסיף עוד לעשות בו, כענין שנא׳ ויוסף ה׳ דבר אלי עוד (ישעי׳ ח ה) וכתיב מה יוסיף ה׳ דבר עמי (במדבר כב יט):
ויקח אשה – ולא לשון פילגש:
ושמה קטורה – לשון קישור ולשון תרגום היא, כדכתיב ותקשר (בראשית לח כח), ותרגם וקטרת, דאע״ג דכתיב בה ותלך ותתע במדבר (בראשית כא יד), תאמר שנחשד עליה בריה, ת״ל ושמה קטורה, קשורה כאדם שחותם גנזיו ומצאו בחותמו, ודומה לדבר גן נעול מעין חתום (שה״ש ד יב):
Qeturah KETURAH: is not Hagar, according to the plain sense of Scripture.
Rashbam's comment (so also Ibn Ezra and R. David Qimhi) is directed against Rashi's claim that Hagar and Keturah are one and the same person (= Bereshit Rabbah 61:4, PDRE 30 and Tanh. Ḥayye 8).
To be sure, had Rashbam identified Keturah with Hagar, he might have lent more credence to his claim below (ad 37:36) that Medan (Keturah's son; see 25:2) is identical with Ishmael (Hagar's son; see 16:15).
To be sure, had Rashbam identified Keturah with Hagar, he might have lent more credence to his claim below (ad 37:36) that Medan (Keturah's son; see 25:2) is identical with Ishmael (Hagar's son; see 16:15).
קטורה – איננה הגר, כי כתוב: ולבני הפילגשים
כלומר: ההוכחה היא מלשון הרבים שצריך להיות לפחות שני פילגשים, הגר וקטורה.
{וגו׳} נתן אברהם (בראשית כ״ה:ו׳). ופירוש פלגש – שפחה, וזה השם איננו נופל על זכר. [גם עבד – לא נמצא ממנו נקבה, גם אמה – לא נמצא ממנה זכר.]ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ונוכל לפרש: על פלגשיהם (יחזקאל כ״ג:כ׳) – נשים.
KETURAH. Keturah is not to be identified with Hagar
See Bereshit Rabbah 61:4; also Rashi's comments.
because Scripture explicitly states, But unto the sons of the concubines (pilagshim), that Abraham had, Abraham gave gifts (v. 6)."Concubines" indicates that Abraham had more than one concubine. If Keturah and Hagar were one and the same person the verse would have read concubine. Ibn Ezra goes on to note that pilegesh (concubine) refers exclusively to a handmaid to forestall the argument that verse 6 refers to male slaves (pilagshim has a masculine ending) and therefore negate his argument that Abraham had more than one concubine.
The meaning of pilegesh (concubine) is a handmaid. This term cannot refer to a male. We can explain upon concubinage (Ezek. 23:20) as referring to females.The printed editions have, "We can explain on concubines as women." If we accept this reading the point that Ibn Ezra is apparently making is that even though the word pilagshim has a masculine ending it refers to females (Weiser). However, Filwarg and Krinsky, as well as Weiser himself, point out that Ibn Ezra may be alluding to Ezek. 23:20, And she doted on concubinage (pilagshehem) with them, whose flesh is as the flesh of asses, and whose issue is like the issue of horses. The words be-saram (whose flesh) and zirmatam (whose issue) are masculine; hence the concubines spoken of in this verse appear to be males. Indeed, Kimchi in his comments on Ezek. 23:20 quotes an opinion which maintains that the concubines referred to in this verse are male slaves. Therefore Ibn Ezra points out that pilagshim refers only to females. Filwarg suggests amending our texts of Ibn Ezra to read pilagshehem, as in Ezek. 23:20. In this case the allusion to Ezekiel would be unmistakable. The fact of the matter is that Vat. Ebr. 38 reads al pilagshehem, and we have translated accordingly.
ויסף אברהם – הוסיף לקחת אשה עוד
כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״עוד אשה״.
כי כבר היו לו שתים ועוד הוסיף ולקח השלישית כדי לשמשו לעת זקנתו, ולהוליד גם כן להרבות זרעו בעולם. ולא הקפיד בזו מאי זה עם ומאי זו משפחה תהיה כיון שזרעו המיוחד שהוא יצחק היה מאשה שהיתה ממשפחתו, והשיא ליצחק גם כן אשה ממשפחתו ולא חשש על שאר הבנים מאיזה עםכן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״אם״.
שיהיו אבל ודאי אשה כשרה והגונה בקש לו שלא תהיה מרת רוח בזקנותו ושמר גם כן שלא תהיה מבנות כנען, כי הגר מצריתכן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״המצרית״.
היתה, לא כנענית, והגר היתה אשה לאברהם כמו שאמר לו לאשה, וקטורה גם כן היתה לו לאשה כמו שאמר ויקח אשה ומלבד אלו היו לו פלגשים שהיו לו מהן בנים ולא זכר אלא בני הנשים, והנשים היו בנשואין בחפה ובמשתהכן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״במשתה״.
והפילגשים ביחוד לבד שהיו מיוחדות לו למשכבו.
ואמרו רבותינו ז״ל: אשה בכתובה וקדושין, פלגש בלא כתובה ובלא קדושין, והם אמרו (בראשית רבה ס״א): כי קטורה זו הגר ואמרו כי לא היתה לו לאברהם אלא פילגש אחת והיא הגר, ודרשו זה בעבור שמצאו הפילגשים חסר יו״ד ואנחנו מצאנוהו מלא ביו״ד בכל הספרים המדויקים.
ויסף אברהם, he took another wife although he already had had two wives. He meant to continue siring children in his old age in order to comply with the blessing/command to increase the world’s population. Seeing that the continuity of his own seed
the Jewish people having originated in seed from both a Jewish father and a Jewish other,
had been assured, he was not concerned with the antecedents of Keturah. We can be certain, however, that he selected a woman who personally possessed all the good qualities he would have desired also for a wife for his son. The only thing he did not insist on was such a woman’s national background. He was certainly not looking for experiencing disappointments with any children from Keturah, having experienced enough disappointment with Ishmael. We may safely assume that Keturah was not of Canaanitic descent, seeing that even Hagar the Egyptian had not been of such descent. (compare 17,3) Keturah was not a concubine, This is why the Torah writes ויקח אשה, as apposed to the mention of פלגשים, concubines, (verse 5). The sons of the concubines are not mentioned by name whereas the sons of Keturah are all mentioned by their names. This fact alone clearly shows that their status was superior to the sons of Avraham’s concubines. The essential difference between a wife and a concubine is that though both are exclusive partners of the men with whom they live, the former, when becoming wives, underwent the ceremony known as chuppah, and the union was celebrated with a wedding party, whereas a concubine was not accorded all this pomp and ceremony.after the Torah was given, the essential; difference in status was that no financial settlement, ketuvah, was made when a concubine was taken by a man as his companion.
ויסף אברהם וג׳ – גזירת וסיבוב האל כדי לחזק את הנסקא. נראה שר״ל שלא לקחה אברהם מצד חשקו ׳להנאה מן הדבר האהוב בעולם ע״פ דרך הטבע׳ אלא ע״פ ׳רוח הקדש או צווי שלא נזכר בתורה, ותכליתו לפרסם המשך הנס׳ כמש״כ רבנו בס׳ המספיק פרק הפרישות (הוצאת פלדהיים עמ׳ 344, וזאת בניגוד לד׳ הרנצי״ב בהעמק דבר בפסוק ב), וע״ש מש״כ רבנו עוד בזה.. הוא ע״ה תמה הלבן מאה שנה יולד (בראשית יז:יז)קב. ראה בפירושי רש״י ורמב״ן שביארו בפסוק זה שלא תמה אברהם אלא שמח שמחה על הבשורה הנפלאה שהדגיש במאמרו ׳הלבן מאה שנה וג׳ ׳. ונראה שדעת רבנו היא לפרשו כפשוטו כמאמר התימה. לכאורה כדברי רבנו כן עולה גם מד׳ רס״ג שכתב בפירושו הארוך לפר׳ וירא (מהד׳ צוקר עמ׳ 378): ׳ראוי היה אברהם לנזיפה כמו שנזף בשרה, אלא שהמתין הכתוב ולא פירשה עד שאירע הדבר לשרה והוכיחה והיה אברהם בדומה לה׳ , וע״ש במקבילות שציין להן המהדיר. ונולדו לו כמה בנים כאשר כבר היה יותר מן מאה וארבעים שנה.
ויסף אברהם ויקח אשה – זו הגר, דוגמא: ויוסף י״י דבר אלי עוד (ישעיהו ח׳:ה׳).
שאוב מבראשית רבה ס״א:ד׳.
למדה תורה דרך ארץ על אלמון שיש לו בנים גדולים שלא ישא אשה עד שישאו הם, ולכך כתיב ויקח את רבקה ותהי לו לאשה (בראשית כ״ד:ס״ז) וסמך ליה ויסף אברהם ויקח אשה.
ושמה קטורה – פר״ש: זו הגר ונקראת קטורה על שם שמעשיה נאים בקטורת. ואם תאמר: הרי לעיל גבי ותתע פר״ש: מלמד שחזרה לגלולי בית אביה. אלא יש לומר: קודם שחזר ולקחה אברהם פעם שניה עשתה תשובה ונקראת קטורה על כך.
ויש אומרים: בקשה לחזור לגלולי אביה ולא חזרה.
ולפי הפשט: אין זו הגר.
שאוב מרשב״ם.
ויוסף אברהם ויקח אשה, "Avraham continued life as usual by taking a wife;" this is a reference to Hagar who now had a another name, Keturah. We find a similar formulation to the above in Isaiah 8,5: ויוסף ה' דבר אלי עוד, "the Lord continued by speaking to me again;" the Torah wished to teach us civilised norms by reporting this, i.e. that when widower's sons have grown up but have not married yet, he should wait with remarrying until his children are married. (According to matnot kehunah in Breshit Rabbah the apparently superfluous word ויוסף, "he continued," is to teach us that it was the same woman to whom he had been married once before, i.e. Hagar.) In order to make the point that a widower under the right conditions is to marry again is why the above line has been written immediately after the Torah had reported the marriage of Yitzchok to Rivkah.
ושמה קטורה, "whose name was Keturah; Rashi comments on this that her name now was קטורה as her good deeds were comparable to the incense, קטורת later on offered twice daily in the Holy Temple. To your question that this appears to contradict what we have read in Rashi's own commentary on Genesis 21,14 ותלך ותתע, that Hagar had returned to the idolatrous practices she had learned in her father's house, you will have to say that in the many years since then (over 40 years) she had become a penitent, and on account of that her name had been changed by the Torah. According to the plain meaning of the text, Keturah is not identical with Hagar. (Rash'bam).
ויוסף אברהם ויקח אשה – לימדה תורה דרך ארץ שאלמון שיש לו בנים גדולים שלא ישא אשה עד שישאם (בראשית רבה ס:טז).
ד״א ויוסף אברהם – היינו דאמרי אינשי (בבא קמא צב:) שיתין תיכלין לככא דשמע קל חבריה דאכל ולית ליה למיכל כו׳.
ושמה קטורה – פר״ש (ד״ה קטורה) שנאים מעשיה כקטורת. וקשי׳ והכתי׳ ותתע כו׳ (בראשית כא:יד) ופר״ש (ד״ה ותלך ותתע) מלמד שחזרה לגילולי בית אביה. [וי״ל שחזרה ועשתה תשובה קודם ליקוחים שניים.
נוסף ע״פ פרמה 3512.
]
ושמה קטורה – תימה היאך נשא מצרית ראשונה. בשלמא בתחילה שנשאה על פי הדיבר שנ׳ כל אשר תאמר אליך שרה כו׳ (בראשית כא:יב). אבל עתה למאן דאמ׳ (בראשית רבה סא:ד) זו הגר קשי׳. חיים.
ויוסף אברהם ויקח אשה – למדה תורה ד״א שאיש אלמן לא ישא אשה אחרת עד שהשיא בני ראשונה.
ושמה קטורה – פירש״י ע״ש שנאים מעשיה כקטורת, ותימה הא כתיב לעיל ותלך ותתע, ופירש״י חזרה לגילולי אביה.
ושמה קטורה – תימה למ״ד זו הגר איך נשא אברהם מצרית ראשונה האסורה לבא בקהל, דבשלמא מתחלה הי׳ כאלו נשאה ע״פ הדיבור כדכתיב וישמע אברם לקול שרי ופירש״י לרוה״ק שבה, וכן אמר השי״ת כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ופירש״י בו למדנו שהי׳ אברהם טפל לשרה בנביאות, אבל פעם שני קשה, וי״ל דמצרים לא שיעבדו בישראל עדיין ועדיין לא נאסרו, חיים.
ויקח אשה ושמה קטורה – זו הגר ונקראת קטורה על שם מעשיה שנאים כקטרת. וא״ת הרי לעיל בפרשת וירא גבי ותלך ותתע פרש״י שחזרה לגלולי בית אביה. וי״ל שעשתה תשובה קודם לקוחים שניים ועל כך נקראת קטורה כ״פ חזקו׳. וא״ת היאך לעיל נשא אברהם את הגר והלא קיים כל התורה כלה וכתו׳ לא יבא מצרי בקהל ה׳. והגר היתה מצרית. וי״ל דאברהם גר היה וקהל גרים לא אקרי קהל. והר״ר יוסף משייל״ו אומר שהגר היתה שפחה משוחררת ואברהם היה גר ותנן גרים ומשוחררים מותרים לבא זה בזה.
ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה – למדך תורה דרך ארץ על אלמון שיש לו בנים שישיאם ואח״כ ישא אשה לכך נאמר ויקח יצחק את רבקה ותהי לו לאשה ואח״כ ויוסף אברהם ויקח.
ושמה קטורה – פ״ה למה נקרא שמה קטורה לפי שכל מעשיה נאים כקטורת. עוד י״ל שקשרה בית הרחם שלה. וקשה דהא אמר לעיל ותלך ותתע שחזרה לגילולי אביה. וי״ל שעשתה תשובה קודם ליקוחים שניים ואז נקראת קטורה. ויש במדרש שעל פי הדבר לקחה. ובספר ה״ר יהודה חסיד נמצא כיון שעל פי הדבר היה למה היו הבנים רעים. א״ל כבר נגזרה גזרה זו שיצאו רשעים מאברהם. אמר הקב״ה מאחר שגזרה היא מלפני מוטב שיצאו מקטורה ולא ינחלו עם יצחק ושלא יתחתנו בזרע יצחק דכתיב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ולכך וישלחם אברהם מעל יצחק בנו בעודנו חי. ועוד י״ל שגלוי לפניו שיצאו ממנו שיקיימו שבע מצות אבל לא ירצו לקבל התורה. ולכך הוציא אומות הללו כדי שכל הפורענות שעתיד לבא על ישראל יבא עליהם ויירשו ישראל את חלקם בג״ע. עוד י״ל שיצאו ממנו אומות שיעבדו את ישראל לימות המשיח שנאמר בכרי מדין ועיפה יזרעו זרעכם וירעו צאנכם.
ויקח אשה ושמה קטורה – ואע״ג דישראל אסור במצרית דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי הא דור שני לא יבא. והגר בת פרעה היתה כדפירש״י לעיל. איכא למימר גר הוא וגר מותר במצרית ובמדרש איתא על פי הדבור עשה.
ויקח אשה ושמה קטורה, "he married a wife whose name was Keturah." Although in years to come, Israelites were not permitted to marry Egyptians, seeing that the Torah decreed in Deuteronomy that only commencing with the third generation after conversion were Egyptians acceptable as potential marriage partners, even if it was Hagar who had been converted, the fact that her father was Pharaoh that made her only a second generation even if we consider him as a first generation convert. According to B'reshit Rabbah 61,4, Avraham married her at the express command by G–d.
ושמה קטורה – פירש״י זו הגר ונקראת קטורה שמעשיה נאים כקטורת. ומה שפי׳ לעיל ותלך ותתע שהלכה וחזרה לגילולי בית אביה צריך לומר שחזרה בתשובה. ואע״ג דמצרית היתה בשלמא תחלה נשאה ע״פ הדבור אבל עכשיו איך נשאה וצ״ל כיון שנשאה בהיתר הותרה לו גם עתה. וראיתי בב״ר שגם עתה נשאה ע״פ הדבור והכי איתא התם רבא אמר זו הגר א״ל ר׳ נחמיה והכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה א״ל ע״פ הדבור כמ״ד ויוסף אלי דבר עוד:
ושמה קטורה, "whose name was Keturah." Rashi claims that Keturah was identical with Hagar, who appears in a new guise. Her new name reflected her new and improved attitudes, comparable to the incense offered on the altar, the most beloved of Israel's sacrificial offerings. In order to reconcile this comment with what Rashi had written on Genesis 21,14 where Hagar is described as ותלך ותתע, as returning to the idolatrous practices she had absorbed in her home as a child, we would have to postulate that in the interval she had become a penitent. Although she was of Egyptian origin [and therefore no better than a Canaanite from the point of view of Avraham's criteria for intermarriage Ed.] she was not only of perfectly good character, but seeing that the first time Avraham had married he had done so with Divine approval, she was now also permissible to him as a wife.
I have seen a comment in Bereshit Rabbah 61,4 that even at this stage Avraham married her at God's instructions This is why the Torah wrote ויוסף אברהם ויקח, "he again married, etc." The word ויוסף is to tell us that just as it had been with God's approval that he had married Hagar the first time, he still enjoyed God's approval when he took her back. The Midrash describes an argument between two scholars of the Talmud who debated this subject.
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה – למה נסמכה פרשת קטורה לזה העניין, אלא למדה תורה דרך ארץ שאלמון שיש לו בנים גדולים שלא ישא אשה עד שישיאם.
קטורה – זו היא פילגשו כדפר״ש לסוף דפלגש בלא כתובה. וא״ת למה כתיב ויקח, וקיחה היינו קדושין ואין קדושין בלא כתובה, וצ״ע.
ביאור זה מופיע בגיליון כ״י ששון.
קטורה זו הגר. ורז״ל אמרו כי קטורה איננו הגר ודרשו כי שלשה נשים לקח אברהם אבינו, כי קטורה הוא מחם והגר מיפת ושרה משם. וזה שאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה.
(א-ה) ואחרי זה הוסיף אברהם לקחת אשה ושמה קטורה, וילדה לו בנים רבים. וכראות אברהם שלא היה בהם מי שהיה דורך אל השלמות, נתן כל אשר לו ליצחק,
(א-ב) התועלת החמישה עשר הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיזרע בבקר זרעו, ולערב אל יניח ידו, כי בזה יִשְׁלַם קיום המין האנושי. ולזה תמצא שאברהם אבינו עליו השלום הוסיף לקחת אשה להוליד בנים, עם היותו מופלג בזקנה.
(א-ו) ויוסף אברהם וכו׳ – אמר שעם שכבר הוליד אחרי כן ו׳ בנים לאהבת החתן והכלה נתן לכלם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו מיד בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם כדי שישמחו בו והוא גם הוא ישמח בהם ובשמחתם לא יתערב זר.
זו הגר. בב״ר אמרו רב אמר זו הגר א״ל ר׳ נחמיה והלא כתיב ויוסף א״ל ע״פ הדבור נשאה היך מה דאת אמר מה יוסף ה׳ דבר עמי א״ל והא כתיב ושמה קטורה א״ל שקשרה מצות ומעשים טובים א״ל והא כתיב ולבני הפלגשים אשר לאברהם א״ל פלגשם כתיב:
ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפירשה מאברהם. כי תרגום ותקשור על ידו שני וקטר׳ על ידיה זהורית׳:
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את זמרן – כבר כתבתי למעלה בענין הגר כשנתנה לו שרה שעשה אברהם שלא כהוגן. אחר שכבר הובטח ביצחק. ואע״פ ששרה נתנה לו אולי יבנה ממנה. לא היה לו לשמוע לדבריה. בענין שבזה חטא ונולד מזה ישמעאל. והוסיף על חטאו ואמר לו ישמעאל יחיה לפניך. ולא נתקרר בהגר והוסיף על חטאתו. ויקח אשה במקום שרה את קטורה. והוליד בנים רבים ממנה לפח ולמוקש לישראל. מוסף על בני ישמעאל. ולזה הזכיר שמותם את זמרן זמיר עריצים ואת יקשן פח יקוש. ואת מדן לדין עמו ואת מדין מדנים וכעס. ואת ישבק עיקר שרשוהי בארעא שבוקו. ואת שוח שוחה עמוקה. בענין שכולם היו לפח ולמוקש לשני בתי ישראל. ולכן כשראה מה שעשה נתן להם מתנות וישלחם מעל יצחק. לקיים אל תתחר במרעים. ורז״ל אמרו שמות הטומאה מסר להם ושלחם אל הררי קדם. כי שם נמצאו כל הכישופים באומרו כי מלאו מקדם וגו׳. ואמר בבלעם הקוסם מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. וזה שאמר בכאן קדמה אל ארץ קדם. לפי שראה אברהם שלא היו ראויים לידבק בשם. ולא להיות אצל יצחק לפי שנטו אחר הטומאה לצד שמאל. ולכן אמר בעודנו חי ולא המתין להם עד שימות. כי היו רבים וילחמו עם יצחק. ולכן ראה לשלחם לארץ מרחק לפי שהם כלי זעמו. ולכן לא הזכיר בכאן שמל אותם לשמונה ימים. כמו שסיפר בישמעאל לפי שידוע הוא שכל ילידי ביתו ומקנת כספו היה לו למול. וכשראה רעתם שחזרו לגלולי אמם. ולא היה להם ברית. שלחם מעל יצחק לפי שראה שאין בהם ממש. כי באופן אחר דבר קשה אצל אברהם איך לא למדם בדרכי ה׳. כמו שנאמר עליו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. כי פירושו הנמשכים אחריו. אבל אלו לא בחרו בדרך ה׳ ולכן רחקם:
(א-יא) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים נתן מתנות. מהפירות. ואל תחשוב שהפסיד יצחק בעבור אלה המתנות, אדרבה, נתוסף לו, ולזה כתב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו – בנכסים ועושר לרוב.
[בני הפילגשים]:
אמר הגאון, כי אלה הפילגשים, בניהן לא היו בני אברהם, כי אם בני אותן הפלגשים, ולכן תמצא שאמר פה הכתוב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו, וכן בדברי הימים (א׳ א כח) כתיב ׳בני אברהם – יצחק וישמעאל׳, ואחר כך (פסוק לב) כתיב ׳ובני קטורה פילגש אברהם ילדה׳ וגו׳, ולא כתיב ׳ילדה לו׳ או ׳ילדה לאברהם׳:
זו (קטורה) [הגר]. דאם לא כן למה לא כתב יחוסה כמו שכתב בהגר שנשא מצרית (לעיל טז, א), דאין לומר סתמא מארצו היתה, דאיך שייך לומר – הרי הזהיר את בנו שלא ישא מבנות כנען, אם כן הוי למכתב מאיזה עם היתה. אבל בלהה (להלן כט, כט) וזלפה (שם שם כד) לא הוצרך, דודאי מארם היו:
שנאים מעשיה כקטורת ושקשרה פתחה וכו׳. אף על גב דחזרה לגלולי בית אביה (רש״י לעיל כא, יד), אחר שראתה החסד שעשה עמה השם יתברך ששלח מלאך לה (לעיל כא, יז), והיה מעלה לה הבאר (שם שם יט) – חזרה בתשובה:
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה – חזר ונשא את הגר וקראה קטורה על שם שמעשיה נאים כקטורת, וכן משמע לשון ויוסף שנשאה שנית, ויש לנו ליתן טעם למה קראה עכשיו קטורה על שם מעשיה, ועוד שזה סותר למה שפירש״י פרשת וירא (כ״א:י״ד) ותלך ותתע שחזרה לגילולי בית אביה. והקרוב אלי לומר בזה שמתחילה גרשה על פי בקשת שרה, כי אברהם היה טפל לשרה בנבואה וידעה שרה בנבואה שסופה לחזור לגילולי בית אביה, וגם ראתה בישמעאל בנה שהיה מצחק שיש במשמעותו גם ע״ג, שנאמר (תשא ל״ב:ו׳) ויקומו לצחק. על כן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי מעשה שניהם שוים כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, כי לא יירש ממעשה אברהם. וירע הדבר בעיני אברהם כי לא ידע ברוח הקודש אמונת הע״ג אשר בלבם, לפיכך נאמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ומכאן למדו שאברהם טפל לשרה בנבואה. מיד וישלחה בגירושין, ותלך ותתע כאשר אמרה שרה, וא״כ מאחר שגרשה מחמת ערות דבר של ע״ג קשה איך חזר ולקחה, על כן בא לתרץ ולומר שעשתה תשובה, כמו ישמעאל בנה שעשה ג״כ תשובה, וכדי לפרסם זה קרא אברהם שמה קטורה, על שם הקטורת כי פרסם לכל שעשתה תשובה, וכל בעל תשובה נעשים לו הזדונות כזכיות והזדונות עולים לריח ניחוח כמו הזכיות, על כן המשילה לקטורת שהחלבנה שריחו רע עולה לריח ניחוח ככל שאר הבשמים, וזה דמיון נאות על חטאי הבעלי תשובה שעולין לריח ניחוח, וכמ״ש (ישעיהו מ׳:ב׳) כי נרצה עונה. שאחר התשובה גם העון נרצה ומקובל על כן נקראת קטורה.
שנאים מעשיה כקטורת. אבל קשה למה לא קרא אותה קטרת משום הכי פי׳ ושקשרה פתחה ולפירוש האחרון קשה היה לו לקרותה קשורה בלשון הקודש ולא קטורה לשון ארמי לכן פי׳ פירוש הראשון. [מהרש״ל]:
שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם. והא דפי׳ רש״י (לעיל כ״א:י״ד) שחזרה לגלולי בית אביה צריך לומר שהיתה בדעתה לחזור לגלולי וכו׳ דסברה כיון שנטרדה מבית אברהם גם אלהיו הסתיר פניו ממנה וכשראתה הנס שנעשה לבנה בבאר ושנגלה לה המלאך לא הוציאה עצמה מתחת כנפי רשותו. [קיצור מזרחי]:
Because her deeds were as beautiful as קטורת. But [the first explanation] raises a question: Why was she not named Ketores? Thus Rashi offers the [second] explanation: "Because she 'tied her womb.'" And the second explanation raises a question: Why was she not named Keshurah, which means "tied" in Hebrew, instead of Keturah, which means "tied" in Aramaic? Therefore, Rashi offers the first explanation. (Maharshal)
Did not mate with any man from... she separated from Avraham. [You might ask: Why were her deeds so beautiful?] Rashi explained above (21:14), "She returned to her family's idolatry"! The answer is: She had in mind to return to idolatry because she thought, "Since I was rejected from the House of Avraham, his God has also left me." But when she saw the miracle of the well for her son, and the angel revealing himself to her, she did not abandon Hashem. (Kitzur Mizrachi)
ויוסף אברהם ויקח אשה – אחר שהשיא אשה ליצחק בנו הוסיף גם הוא לקחת אשה. ואין לבקש טעם מה ראה אברהם לקחת עוד אשה בזקנותו? וכמו שֶׁהִרְבָּה בזה דברים ר״י אברבנאל ז״ל. כי אחר שיצאו מן האשה הזאת משפחות גדולות ידענו שבחפץ השם היתה זאת שתלד משפחות הללו מאברהם. ומי יעמוד בסודו? ומי יבין תוכן כל רוח מי ראוי להזדווג עם מי? וידע אברהם [שאפילו] יוליד ממנה לא יקרא שמו עליהן כי לא יקראו ״בני אברהם״, שכבר אמר לו ״כי ביצחק יקרא לך זרע״.
בראשית כא, יב.
גם לא יירשוהו שהרי בנשואי יצחק אמר העבד ״ויתן לו את כל אשר לו״. ובכל זאת אפשר לומר כפי הפשט שנסמכה פרשה זו לפרשה שלמעלה שכתוב בה ״וינחם יצחק אחרי אמו״ שע״י נשואין נחם על מות אמו, כן אברהם התאבל על הגבירה מיום מותה עד העת ההיא. וכשראה שרבקה היתה נחמה ליצחק בנו, נועץ גם הוא לקחת אשה להקל דאבונו. וביותר שקודם נשא יצחק אשה היה תמיד עם אביו. ועתה שיש לו עסק עם אשתו אין בידו עוד להיות תמיד על יד אביו. ודברי ר״י אברבנאל ז״ל שאמר שעל כן העיר השם את רוח אברהם שישא אשה ויוליד בנים, כדי שישלחם מעל פניו וידין ישמעאל קל וחומר שאם אלה הנולדים לאשה שלקח [אברהם] אחרי מות שרה אין להם חלק בירושה, כל שכן מי שנולד מִשִׁפְחָה בעוד שרה קיימת, ולא יערער על הירושה. ולהסיר שנאת ישמעאל מיצחק שחשד את שרה שהיא גרשה אותו מביתה ועתה יראה כי אברהם שלח בניו מעל פניו, כבר אמרנו ופירשנו בפרשת ויראשם כא, י-יב.
איך תקן השם כל [ענין שילוח] ישמעאל [מעל פני אברהם] והראות המלאך אל הגר, לקיים הבטחתו ״אב המון גוים נתתיך״ וכן ״ונתתיך לגוים״ שכל זה נתקיים באברהם וביצחק, ושם בארנוהו.עמ׳ 285, 458-459.
ושמה קטורה – רבותינו ז״ל אמרו זו הגר כמו שהביא רש״י ז״ל בפירושו. וראב״ע ז״ל טען על זה שנקראו ״ולבני הפלגשים״. גם רשב״ם ז״ל כתב קטורה לפי הפשט אין זו הגר.
ושמה קטורה – לפי הפשט איננה הגר, מדכתיב אח״כ ולבני הפלגשים בלשון רבים, אלא אחרת היתה, ולא חשש אברהם עוד לקחת אשה ממשפחתו כמו שעשה בזיווג ראשון וכמו שעשה ליצחק, כי איננו שומר רק זרע יצחק שעליו נכרת הברית, ובס׳ הישר סופר שהיתה מארץ כנען:
ויסף אברהם – מאי ויוסף, אי תימא דעל שרה איהו דאוסיף, לאו הכי, אלא ביומהא דשרה אזדוג בהדה זמנא חדא, ולבתר תריך לה על עסקי דישמעאל, ולבתר ויוסף כמלקדמין זמנא אחרת על מה דנסיב לה בקדמיתא, קטורה דא היא הגר, דבתר דאתפרשא הגר מני׳ דאברהם וטעת בתר גלולי דאבוה, לבתר אתקשרת בעובדין דכשרן ובגין כך אשתני שמא ואקרי קטורה בעובדין דכשרן (מכדרשב״י קל״ג ב׳) כי לשון תוס׳ הוא ממאמר המצטרף (רעלאטיף) שהדבר הנוסף מצטרף עם הדבר המתוסף, דבר המתחדש כעת מצטרף עם הקדום אליו. ואם יהיה לשון ויוסף כאן על שרה, דאישות קטורה מצטרפת עם אישות שרה, א״כ משוה אותם יחד, וזה אינו, דלמעלות נפשיות וחשיבות עצמיות של שרה, אין לנו לחשוב את קטורה כמצטרפת אליה, אבל לשון ויוסף כאן הוא כענין הכפלה וחזרה (וויעדערהאָלען) כמו ולא אוסיף להכות את כל חי, שההכאות שוות, ולא יספה שוב אליו עוד, ההחזרות שוות, וכן כאן לקיחת קטורה השני׳ אחר מיתת שרה, מצטרפת עם לקיחתה הראשונה שבחיי שרה, והן שוות, ובבראשית רבה יש בזה דברים שצריכים ביאור.
ויוסף אברהם וגו׳ – אין ספק שהיה זה זמן הרבה קודם לכן, ולא אחר מיתת שרה. ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כי המתין להזכיר ענין זה אחר כל קורות אברהם וסמוך למיתתו, מפני שאין לו שייכות עם עניני בני ישראל. ולא נכתב אלא להודיע כי ה׳ ברך את אברהם בריבוי הזרע ושברכת אב המון גוים נתתיך נתקיימה, כי מלבד ישראל אומות אחרות יצאו ממנו; ולפיכך נכתבו ג״כ בני ישמעאל. והנה האשה הזאת אין ספק שלא היתה אלא פלגש, כי למטה (ו׳) הוא אומר ולבני הפלגשים אשר לאברהם; ולא מצאנו פילגשים לאברהם אלא זו והגר. וכן בד״ה {בדברי הימים} (א׳ א׳:ל״ב) ובני קטורה פילגש אברהם.
Now Abraham had taken, etc. (va-yosef Avraham va-yikkaḥ). There is no doubt that this occurred a long time previously, and not after Sarah’s death. There is no strict chronological order in the Torah; mention of this episode was deferred until after all the accounts of Abraham, and was placed near the account of his death, because it has no relevance to the history of the Israelites. It was recorded only to make it known that God blessed Abraham with a multitude of descendants, and that the blessing, “To be father of a multitude of peoples I destine you” (Gen above, 17:5) was fulfilled, since besides Israel, other peoples descended from him. For this reason the children of Ishmael are recorded here as well.
There is no doubt that this woman was merely a concubine, since below (v. 6) it says “the children of his concubines,” and we do not find that Abraham had any concubines other than this one and Hagar. So also in 1 Chron. 1:32 it says, “And the sons of Keturah, Abraham’s concubine….”
ויסף אברהם ויקח אשה – אין תימה בכך שאברהם נשא אשה בשנית, כאשר מביאים בחשבון שהוא חי שלושים וחמש שנה נוספות, יותר מאורך הזמן הממוצע של חיי נישואין בימינו. זאת בנוסף על דברי חז״ל שאדם אינו ״שלם״ כשהוא שרוי ללא אשה (בראשית רבה יז, ב). התפקיד המוטל על האדם תמיד גדול מדי מכדי שיוכל אדם אחד למלאותו בעצמו בשלמות.
לדעת ר׳ יהודה (שם סא, ד), קטורה אינה אלא הגר, אותה אשה אשר הביאה שרה לאברהם; ויצחק הוא זה שהלך אל הבאר במדבר להביא אותה (תנחומא, חיי שרה ח). יצחק אהב מאד את אמו, וכאשר הלך אל הבאר, עדיין לא התנחם על אובדנה, ואף על פי כן הוא עצמו הביא את האם החורגת! כמה טהור ואנושי היה הקשר בין ילד לאמו החורגת בעיני חז״ל! בין אם נתפוס את דברי המדרש כתיאור מה שקרה באמת, ובין אם נאמר שיש כאן לימוד על דרך הדרש, מכל מקום, רואים מכאן את ההשקפה שהייתה רווחת בימי חז״ל. כמה גדולה היא הירידה בימינו, כאשר מתח – אם לא איבה – שוררים לעתים קרובות בין בנים מבוגרים לאביהם, במקרה של נישואין שניים.
לדעת ר׳ יהודה (בראשית רבה סא, ד), ״ויוסף ויקח״ פירושו: הוא חזר ולקחה ״על פי הדיבור״, אותו דיבור אלקי אשר ציווה עליו קודם לכן לשמוע בקול שרה שדרשה לגרש את הגר.
מאז חיה הגר כ״קטורה״ (״קטר״ בלשון ארמי – ״קשר״), סגורה לעצמה ובודדה, בלא קשר עם אדם אחר (זה גם מסביר את שמה החדש. השם ״הגר״ – קרוב ל״אגר״, ״חגר״ – יש לו משמעות דומה). לולי זאת, לא היה מותר לאברהם לחזור ולקחתה לאשה.
ויוסף אברהם – כמו שהעץ יש בו עלין וקליפה וגרעינין ופרי, כן במין האנושי ימצא הלב והפרי שהוא מובחר האנושי שבעבורו נשתל כל האילן ובעבורו נקרא כל היצור, אבל הפרי מעטה נגד העלין והקליפות, שהם כלל בני אדם גוים ולאומים שצריכים בהכרח לחיות חיים הארציים ואגודתו על ארץ יסדה בעבור הפרי והלב והסגולה מבני אדם, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה, ושקול זה כנגד כל העולם כולו כמ״ש חז״ל בפ״ק דברכות, וריב״ז כשראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלה לשמשני, ובזה מספר שכן אברהם עם מה שהוליד את יצחק ונתן לו בת זוגו שמהם יצא הלב והסגולה, והוציא ג״כ עלים וקליפות שיהיו שומרים לפרי, ויש קליפה הקודמת לפרי כטבע התולדה שתחלה יצאו הסיגים ואח״כ הכסף הנקי, ולבעי רחמי אתכליא על עליא, ובערך זה היה ישמעאל שנולד קודם יצחק, ויש קליפה המאוחרת לפרי ובערך זה היו בני קטורה, ועז״א במדרש אשר פריו יתן בעתו זה יצחק, ועלהו לא יבול זה ישמעאל וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, אולם יודיע כי אלה לא יתיחסו אל אברהם לעקר והיה רק תוספת אל העקר, וז״ש ויוסף אברהם.
AND AVRAHAM CONTINUED. Just as a tree has leaves and bark and seeds and fruit, there is in the human species also the heart and the fruit: — the apex (‘very choice’) of humanity for the sake of whom the tree was at all planted and because of whom this creature [man] is named [human]. That fruit, moreover, is small in number in comparison with the leaves and the bark. In mankind generally, there are nations and peoples who must live in accordance with the natural (‘earth-bound’) pattern of life — founding his society in the earth
Amos 9:6.
— and these exist for the sake of the fruit and the treasured essence (‘heart and special quality’) of mankind. The whole world was created only on account of it and stands bidden to effect its realization. As our Sages have declared:Berakhoth 6b.
“that outweighs all the rest of the world”; and as R. Yehoshua ben Zoma declaredIbid., 58b. 85
— when, standing on the Temple Mount, he beheld the Israelites coming — “Blessed be He who created all these to serve me.”Reb Chaim Zimmerman has written (Insiders and Outsiders of Torah): In the beginning, there were men of high level who had the “zekhuth” and deserved the privilege that men should serve them. Such was the period of Moshe Rabbenu and the prophets. Man was full of qedushah, and fulfilled the purpose of the mizvoth. Man knew God and went in His ways of justice, compassion, and devotion to his fellow man as to himself. Such personalities, men who reached the highest level of qedushah that a human being could reach, deserved to be served by other men. People were proud to serve these great Sages such as Chazal (Sages of the Talmud) and the prophets. A democratic ethos could not be applied to these men, and it was not needed by them. The Tanna (Sage of the earlier Talmudic period) was “mekhabed eth kol adam”; they honored every human being. They helped them in their physical needs as well as in their ruhani needs. For those who were in the league of a ‘Yeshaya Hanavi’ (the prophet Isaiah) or a ‘Reb Yochanan ben Zakkai,’ the liberal doctrines of democracy and egalitarianism were superfluous — and senseless for a society which reached the highest level of justice, compassion and qedushah. But after the era of the prophets and the Chazal, man dropped to a lower level of qedushah. Man no longer deserved to be served by man...
And so the Rambam goes on at length, and brings proof from the words of Chazal, that the efforts of a whole generation were directed by the Divine wisdom for the purpose even of one Hassid (one who reaches the highest level of qedushah). So according to this, it is very well understood that a whole system of man serving man was established for the purpose of accommodating the man of qedushah who deserves this accommodation. But it has to be emphasized that this notion of “avadim” (servants) has nothing to do with the concept of liberation and the establishment of slavery in a democratic and mundane society.... The rejection of slavery is a simple idea of justice and equity, and has nothing to do with the concept of “avadim” in Torah. The Halacha (of avadim) is related to qedushah and not the subjugation of one’s fellow man. (See also Malbim—I, pages 160—161.)
And so the Rambam goes on at length, and brings proof from the words of Chazal, that the efforts of a whole generation were directed by the Divine wisdom for the purpose even of one Hassid (one who reaches the highest level of qedushah). So according to this, it is very well understood that a whole system of man serving man was established for the purpose of accommodating the man of qedushah who deserves this accommodation. But it has to be emphasized that this notion of “avadim” (servants) has nothing to do with the concept of liberation and the establishment of slavery in a democratic and mundane society.... The rejection of slavery is a simple idea of justice and equity, and has nothing to do with the concept of “avadim” in Torah. The Halacha (of avadim) is related to qedushah and not the subjugation of one’s fellow man. (See also Malbim—I, pages 160—161.)
Correspondingly, the narrative here relates, the same was true of Avraham. Besides begetting Yizhaq and obtaining for him a suitable mate, so that through the two of them would emerge that internal essence (‘heart and special quality’),
I.e., Yaqov — see Sidra Toldoth, below.
he also brought forth leaves and bark for the protection of the fruit.
Now, there is bark that precedes the fruit, as is usual in natural processes where the dross emerges first and then the refined silver — “the grapes praying for the leaves; for, but for the leaves the grapes would not exist”
Hulin 92a.
— and this, essentially, had been Yishmael, who was born before Yizhaq.
There is also bark that comes after the fruit; that, essentially, were the sons of Qeturah. The Midrash indeed states:
Gen. R. 61:1.
— That brings forth its fruit in its proper timePs. 1:3.
— that is Yizhaq; and its leaves are not withered — that is Yishmael; and he succeeds in whatever he does — these are the sons of Qeturah. — The narrative makes it known that these were not linked to the essence that was Avraham, being only addenda to the essential. Hence: Avraham continued (!)
ויסף אברהם וגו׳: משום ״לא טוב היות האדם לבדו״, או משום מצות שבת
״לא תוהו בראה לשבת יצרה״ (ישעיה מה,יח).
, שאין לזה שיעור אפילו באופן שלא יהיו הבנים נקראים על שמו, כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב,א) גבי היו לו בנים ונתגייראיתמר, היו לו בנים בהיותו עכו״ם, ונתגייר, ר׳ יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה, וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה – גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. תוספות ד״ה רבי יוחנן: אע״ג דלענין כמה דברים אמרינן ׳גר שנתגייר כקטן שנולד דמי׳, מכל מקום מסתברא ליה לר׳ יוחנן הכא, כיון דבנכריותו קיים, דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה, מפטר נמי כשנתגייר.
, עיי״ש.
ויסף אברהם וגו׳ – שנים הרבה קודם לכן, ומלבד קטורה לקח עוד פלגשים שכן כתוב ולבני הפלגשים (ו׳), ולא הזכיר כי אם בני קטורה שהיו מפורסמים בשמם וממקצתם יצאו גויים עצומים, מדנים, מדינים, אשורים; והגר היתה שפחה ולא פלגש ונספחת אל בית אדניה וכאשה תחשב ובניה יש להם חלק בנחלה מה שאין כן בבני הפלגשים (או בבני זנות, ויפתח יוכיח), ומה שכתוב ובני דדן היו אשורים וגו׳ נוכל לפרש שהתחברו אל הגוים האלה (לטושים ולאומים אבדו לפני יציאת בני ישראל ממצרים), ונקראו בשמם, כמו שהמדנים והמדינים נספחו אל הישמעאלים ונקראו לפעמים בשמם, אבל האשורים הם יוצאי ירך אשור בן שם.
(הקדמה) טז. בני קטורה; מות אברהם. (פרק כ״ה:א׳-י״א)
בהיותו בן מאה וארבעים שנה נושא אברהם אשה נוספת. שמה קטורה וממנה יוצאים כמה וכמה עממים ערביים. העובדה שאברהם זוכה לזרע נוסף, מבלי שדבר זה יצויין כנס, מסתברת בכך שבסמוך מזכיר הפסוק את גיל אברהם במותו — מאה שבעים וחמש שנה, הווה אומר שבשעה שנשא את קטורה לאשה, נותרו לו לחיות עוד שלושים וחמש שנה — חמישית של תקופת חייו בכלל. גילו בשעת נשואין אלה, דהיינו מאה וארבעים שנה, מתאים איפוא לגיל חמישים ושש כיום, והרי זה עדיין בהחלט בגיל הפוריות של האדם. הנס שבהולדת יצחק היה בעיקר אצל שרה, אשר לא רק שזקנה היתה כבר, אלא עקרה היתה עד ללידה זו.
מנייתם של בנים אלה בספר בראשית ודאי באה כדי להראות שברכת ה׳ את אברהם — ״כי אב־המון גוים נתתיך״,
לעיל י״ז:ה׳.
נתקיימה עוד בימיו. ועם זאת יש לייחס חשיבות רבה לפסוק ו׳ המלמד אותנו, שרק יצחק נחשב לבנו העיקרי של אברהם, אף על פי שגם העמים הרבים המנויים כאן גם הם נמנים על צאצאיו, וזאת משום שאברהם עצמו הרחיק את שאר בניו מיצחק והוריש רק לו את כל רכושו, בהתחשב בדברי ה׳ ״כי ביצחק יקרא לך זרע״.לעיל כ״א:י״ב.
(א) ויסף וגו׳ – השווה שופטים י״א:י״ד.
קטורה – אין הכתוב מוסר דבר על מוצאה של אשה זו. לפי בראשית רבה
פרשה ס״א:ד׳.
הרי זו הגר, ואין זה מסתבר. להלן פסוק ו׳ וכן בדברי הימים א א׳:ל״ב היא נקראת ״פילגש״, וכפי שכבר העיר הרמב״ןלפסוק ו׳ (המ׳).
״בעבור שנאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע,לעיל כ״א:י״ב.
לא בזרע אחר, היו כל נשיו אצלו פילגשים״.קטורה הוא שם שבט ערבי השוכן בקרבת מכה. אולם, שושלות היוחסין הערביות אינן מיחסות לקטורה שבטים רבים.
ויקח אשה – אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הני מילי דאמרי אינשי, שתין וחד תכלי מטיוה לככא דקל חברי׳ שמע ולא אכל,
פירש בערוך ערך תכל, ששים ואחד מכאובים באים לאיש ששומע קול אכילה שאדם אוכל והוא אינו אוכל.
דכתיב ויביאה יצחק האהלה וכתיב בתרי׳ ויוסף אברהם ויקח אשה.ובמ״ר כאן ס״פ ס׳ איתא, למדך תורה דרך ארץ מאברהם שאם יש לאדם בנים גדולים ישיאן תחלה ואח״כ ישא הוא אשה וכמש״כ ויביאה יצחק האהלה ואח״כ ויוסף אברהם ויקח אשה, אבל בתוספתא פ״ו דבכורות איתא הוא לישא ובנו לישא הוא קודם לבנו, וצ״ל דתוספתא איירי שעדיין לא קיים פו״ר כגון שאין לו אלא בן אחד או בת אחת, והמ״ר איירי כשכבר קיים.
(ב״ק צ״ב:)
(ב) וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יׇקְשָׁ֔ן וְאֶת־מְדָ֖ן וְאֶת־מִדְיָ֑ן וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת־שֽׁוּחַ׃
She bore him Zimran, Yokshan, Medan, Midyan, Yishbak and Shu'ach.
[יב]
מדרש תהלים מזמור צב. ח״א זמרן שהיו מזמרין בהם יקשן שהיו בני אדם קשין. ובפי׳ ב״ר מפרש כן גם בב״ר שהיו מתקשין בעולם, שהיו מוחזקין בעולם. ובשכל טוב מפרש שהיו בני אדם קשים, ובפי׳ מעין גנים לאיוב צד ט. כתב ובלדד השוחי הוא מזרעו של אברהם דכתיב ביה ואת ישבק ואת שוח. ועי׳ בספר הדר זקנים צד טז. דלומד מקרא שלפנינו מדן ואת מדין דשתי אומות הם.
ותלד לו את זמרן ואת יקשן, אמי בר יחזקאל ורבנן, אמי בר יחזקאל אמר זמרן שהיו מזמרין בעולם, יקשן שהיו מתקשין בעולם, ורבנן אמרי זמרן שהיו מזמרין בתוף לעבודה זרה, יקשן שהיו מקישין בתוף לעבודה זרה. (בראשית רבה סא)
[יג]
לעיל מאמר ז.
ותלד לו את זמרן וגו׳ הוי אומר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד (איוב ח׳:ז׳) אמר הקב״ה בעוה״ז הצדיקים מולידים טובים ורעים אבל לעולם הבא כלם יהיו צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי (ישעיהו ס׳:כ״א), ואומר הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה׳ בעתה אחשנה (ישעיהו ס׳:כ״א). (תנחומא חיי שרה ח.)
[יד]
מקור המאמר במדרש תהלים מזמור ה. ה. וגורס אברהם אב לשמונה יצחק וישמעאל וששה בני קטורה. אח לשבעה זה יצחק שהוא אח לישמעאל ולששה בני קטורה ר׳ שמואל אמר אב לשמונה זה ישי שהוא אב לשמונה שנאמר ודוד בן ישי אפרתי היה מבית לחם יהודה ושמו ישי ולו שמונה בנים (ש״א יז, ב.) יהא אח לשבעה זה דוד שהוא אח לשבעה אחיו. וכן הביא דרש זה בלקח טוב כאן וז״ל הוא שאמרו רז״ל (וי״ג שנהגו אבותינו) לומר בשעת המילה יחי הילד לאביו ואמו יהא אח לשבעה ואב לשמנה וכו׳, ובהגהות מהרש״ב הביא כן משבלי הלקט הל׳ מילה ד. המברך אומר יהי אח לשבעה והקהל עונים ואב לשמונה, ובס׳ תמת ישרים ט. הביא בשם מגלת סתרים לרבינו נסים שהביא המדרש הזה. ועי׳ לעיל פי״ז מאמר פז. בבאור מפסקתא וקה״ר תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לשבעה וגם לשמונה זה דור של יהושע שמל לשמונה ופי׳ הראב״ן מאברהם ועד משה ז׳ דורות ועד יהושע ח׳ דורות. ועפ״ז מפרש בהגהות מהרש״ב במדרש תהלים ולק״ט אח לשבעה ר״ל למשה שמל לשבעה גם לשמונה ליהושע שמל לשמונה. וסיים שם בלק״ט ואע״פ שיש בני אדם שאומרים אח לשבעה ואב לשמונה (י״ג וגם לשמונה) זה מנשה ואפרים שהקריבו ביום השביעי וביום השמיני בנשיאים לקיים מה שנאמר בך יברך ישראל ישימך א׳ כאפרים וכמנשה.
ותלד לו את זמרן, ר׳ יהושע בן לוי אומר שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא, כיצד אדם מתפלל על חברו ואומר לו תהא אח לשבעה ואב לשמונה, אח לשבעה זה יצחק ודוד שכל אחד מהם אח לשבעה, ואב לשמנה זה אברהם וישי. (מדרש הגדול.)
She bore him Zimran, Yokshon, Medan, Midian, Yishbok, and Shuach.
And she bare to him Zimran, and Jokshan, and Medan, and Midyan, and Yishbak, and Shovack.
וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְגוֹ׳ – הֱוֵי אוֹמֵר, וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָעוֹלָם הַזֶּה הַצַּדִּיקִים מוֹלִידִים טוֹבִים וְרָעִים, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כֻּלָּם יִהְיוּ צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי (ישעיהו ס׳:כ״א). וְאוֹמֵר: הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי י״י בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה (ישעיהו ס׳:כ״ב). וְכֵן יְהִי רָצוֹן אָמֵן.
And she bore him Zimran, and Jokshan, and Medan, etc. (ibid. 25:2). Therefore Scripture says: Though thy beginning was small, yet thy end shall greatly increase (Job 8:7). The Holy One, blessed be He, proclaimed: The righteous beget good and wicked sons in this world, but in the world-to-come all of them shall be righteous and shall inherit the land forever (Isa. 60:2). And it says also: The smallest shall become a thousand, and the least a mighty nation; I, the Lord, will hasten it in its time (ibid., v. 22). And so may it be.
זִמְרָן – שֶׁהָיוּ מְזַמְּרִין בָּעוֹלָם, יָקְשָׁן, שֶׁהָיוּ מִתְקַשִּׁין בָּעוֹלָם, וְרַבָּנָן אָמְרִין, זִמְרָן שֶׁהָיוּ מְזַמְּרִין בַּתֹּף לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְיָקְשָׁן שֶׁהָיוּ מַקִּישִׁין בַּתֹּף לַעֲבוֹדָה זָרָה.
ותלד לו – ריש לקיש אמר תוספתו של הקב״ה מרובה על העיקר, קין עיקר ושת לשון תוספות, ונתמלא העולם משת, ישמעאל עיקר ובני קטורה ע״י שהן לשון תוספות נתרבו, יוסף עיקר של רחל והוליד שנים, ובנימין שהוא לשון תוספת העמיד עשרה, שנא׳ ובני בנימין בלע וגו׳ (בראשית מו כא), ער עיקר, ושלה שהוא לשון תוספת מעמיד שני בתי דינין. עיקר שנות איוב ק״י שנה, ונוספו לו ק״מ שנה, עיקר מלכות חזקיהו י״ד שנה, ונוספו לו ט״ו שנה, ודומה לדבר ונפשו קשורה בנפשו (בראשית מד ל):
את זמרן – שמזמר (בתוף) לע״ז:
ואת יקשן – שמקיש בתוף לע״ז. ומדרש השאר לא שמעתי:
(ב-ד) ותֵלֵד. ויקשן – במקצתם
כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״מקצתם״.
זכר לבנים בנים, ועוד לדדן שהיה בן הבן זכר בנים. ולמקצתם לא זכר בנים כלל, אפשר שלא היו להם. או היו להם ומתו בלא זֵכר.
ואמר כל אלה בני קטורה – בנים ובני בנים שזכר, אמר כל אלה – לפי שהיו רבים כי שש עשרה היו בין
כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״בן״.
בנים ובני בנים, ואם כן למה לא זכר כל הנולדים מבני הבנים ואין לדבר סוף, אלא מן הדומה כי זכר בני קטורה שהיו ששה וזכר מבני בניה כל אשר היו בחייה וכן יכול שהיו בימי אברהם, כי משנשא יצחק אשה אם לקח אברהם מיד אשה נותרו משנותיו שלשים וחמש שנה והיה יכול לראות מקטורה בנים ובני בנים.
אשורִים ולטושִם ולאמִם – שלשה בנים אלה היו לו, ולא ידענו למה קרא שמם ביו״ד
כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״ביו״ם״.
מ״ם הרבוי, אולי היה זה לענין ידוע אצלם, וכן מצרים קרא לבניו ביו״ד מ״ם הרבוי, ולדעת אנקלוס לא היו אלה שמותם שתרגם למשרין ולשכונין ולנגוון.כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״ולנגון״.
(2-4) ויקשן, The Torah mentions only some of the children of Keturah’s sons. In the case of Yokshon even a grandson of Keturah is mentioned. Altogether the Torah mentions by name 16 such sons and grandsons. We are hard-pressed to know the reason for the Torah’s selectivity in mentioning only part of the many grandsons, etc. Perhaps those whom Avraham or at least Keturah still knew before they died, are mentioned by name, whereas those who were born by his/her sons after he had died were not mentioned. Considering that Avraham had married Keturah when he was 140 years old or older, he lived for only another 35 years, it would have been unlikely that he saw grandchildren from Keturah, considering that we have no record of anyone marrying below the age of 29 in those days.
אשורים ולטושים ולאמים, we do not know why the names of these three sons appear with the plural ending ים at the end. Possibly, these sons knew why they had been named thus. It is interesting that מצרים, a son of Cham, also gave his sons names ending with the ים plural ending. According to Onkelos, the names mentioned here were not their real names, as he translates their names as למשריין, ולשכונין, ולנגון.
ותלד לו את זמרן – והא דאמר אשר פדה את אברהם שפדאו מצער גדול בנים וחזינא הכא שהוליד בנים הרבה על בני קטורה ועוד שמחה לאיש הרבות בנים וי״ל שפדאו מצער של יוסף ודינה ובני יעקב:
ותלד לו את זמרן,"she bore Zimron for him." Concerning Isaiah 29,22 אשר פדה אברהם, "who redeemed Avraham," which according to our sages means that Avraham was freed from the burden of raising children, and which seems incompatible with the fact that he had to raise 6 children by Keturah, apart from the fact that most fathers enjoy having many children to raise, we must assume that what the author of that comment had in mind was that Avraham dd not have to experience the problems his grandson Yaakov faced when his son Joseph went missing, when his daughter Dinah was raped, and when various of his sons at different times behaved in a manner unacceptable to him.
ותלד לו את זמרן – גידלה אותם בביתו, על דרך ״חמשת בני מיכל {בת שאול} אשר ילדה לעדריאל״ (שמואל ב כ״א:ח׳), שגידלה אותם שלא היו בניה כלל, כי אמנם אברהם לא הוליד כי אם יצחק וישמעאל, כמבואר בדברי הימים א׳.
ותלד לו את זמרן, she raised them in his house, similar to the “five sons of Michal” who raised the children of her sister Merav who had died at an early age, and had born those to Adriel (compare Samuel II 21,8) Michal had no children of her own at all. Although Avraham had personally only sired Ishmael and Yitzchok, he had adopted these children as seems clear from Chronicles I 28, and 32.
ותלד לו – היא ילדה לו אלה הבנים. אבל באמת לא נולדו לו, כי לא נקרא שמו עליהם ביחוסם. כי מהם מתחילים משפחותיהם, לא מאברהם. כמו ״הוא אבי מואב״
בראשית יט, לו.
וכבר בארנו זה. ודומה לזה ״ותלד הגר לאברם בן, ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר״שם טז, טו.
ולא אמר ״הנולד לו״. אבל היא ילדתו ושמו לא יקרא עליו. וכן ״ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם״שם כא, ט.
ולא אמר ״הנולד לאברהם״ או ״אשר הוּלָד לאברהם״. אבל ביצחק אמר ״ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק״שם כא, ג.
כי הוא לבדו נולד לו. וכן ״אברהם הוליד את יצחק״שם כה, יט.
וכמו שיתבאר.
ואת מדין – אין בידנו לברר אם מבן זה יצאו אומת המדינים שנזכרה בתורה שעזרו את מואב להחטיא את ישראל בדבר פעור, או נקראו שתיהן בשם אחד. כמו ״ויקשן ילד את שבא ואת דדן״
שם כה, ג.
ובבני כוש כתוב ״ובני רעמה שבא ודדן״שם י, ז.
ונקראו אלה בשמותן כי אין בידנו ספר דברי הימים. אבותינו ידעו ואינימו, וְנוֹהֵגמנהיג או יודע.
אין אתנו יודע עד מה.
ותלד לו – אעפ״י שהיה זקן מאד, הנה בזקנתו החליף כח, ואחר שהוליד את יצחק שב להיות כבחור, והתמיד בכוחו זה עד יום מותו:
ותלד לו – מבארם בשמותם שנעשו גוים גדולים למלא פני האדמה להיות צוותא אל הלב והסגולה, אם בישוב הארץ אם לצורך המלאכה והאומניות, שעז״א ובני דדן היו אשורים ולטושים, שהוא ע״ש מלאכתם כמ״ש בפי׳ ד״ה והיו י״ג ראשי אומות, שמספר י״ב או י״ג היה בכל אחד מבניו, וסיים כל אלה בני קטורה, ר״ל לא נתיחסו לאברהם רק היו בני קטורה.
(2-4) SHE BORE HIM. They are all mentioned by name because they all became great nations,
See Malbim—I, page 430 and page 438: those whose names were stated were each heads of new nations.
covering the face of the earth to provide companionship for the internal essence — whether it be by settling the land or by developing the arts and crafts (hence: the sons of Dedan were the Ashurim, the Letushim, so named after their occupation — as it is stated explicitly in Chronicles).
Altogether, there were thirteen heads of nations,
In Chron. 1:32,33. Ashurim, Letushim and Lumim are not mentioned.
the number twelve or thirteen occurring for each of his descendants.
The verse concludes with, all these were the sons of Qeturah; they are not linked to Avraham, being only the sons of Qeturah.
In all ways but genetically they were not the sons of Avraham.
ותלד לו וגו׳: אע״ג שכבר היה זקן הרבה מאשר היה בלידת יצחק
ולא מצאנו שהתורה תתאר זאת כדבר יוצא דופן וכו׳.
, מכל מקום לא נחשב בזה נס, אחר שנפתח הצור ונעשה אותו גוף טבע להוליד גם בהיותו כעץ יבשאך עיין ברמב״ן לעיל יז,יז ד״ה הלבן מאה שנה יולד, שהוכיח מהולדת בני קטורה בגיל זה שאין פלא בבן מאה שנה שיוליד, ׳כי האנשים יולידו כל ימי היות בהם הליחה, בני תשעים ובני מאה גם בדורות האלה, אף כי בימי אברהם שלא עברו מימיו פי השנים׳ (שני שליש)...
, כמו הנס של הסלע במדבר שאחר שנפתח הצור להוציא מים נעשה טבע, וכמו שכתבתי בפרשת חקת בענין מי מריבה, כך נעשה אברהם אבינו גוף מולידאך הדברים מעט סותרים לדברי רבינו לעיל יח,יב ובהרח״ד לעיל כא,ג, עיי״ש היטב.
גם בהיותו כצור יבש. (וכבר ביארנו בהרחב דבר לעיל כא,ג למאי נעשה כך אופן הולדת יצחק, ע״פ מקרא בישעיה נא,א-ג״הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם״.
).
ותלד לו וגו׳ – שבטים שונים אלה, רק בחלקם הם זוהו על ידי החוקרים החדשים.
מדן – המדנים מוזכרים להלן ל״ז:ל״ו, אך נראה, ששם הם זהים עם המדינים שמוזכרים בפסוק כ״ח שם. ואולי נתמזגו שני אלה לעם אחד. המדינים מוזכרים לעתים קרובות בתולדות ישראל. להלן ל״ז:כ״ח אנו מוצאים אותם מקיימים מסחר שיירות למצרים. בשמות פרק ב׳ ופרק יח מצינו יתרו כהן מדין. בספר במדבר בפרק כב ובפרק לא מצינום כאויבי ישראל, ובשופטים פרק ו׳ הם שולטים בישראל במשך שבע שנים, עד אשר גדעון מנצח אותם.
ואת־שוח – מוזכר באיוב ב׳:י״א כשבט בקרבת ארץ עוץ.