וישא לוט את עיניו – לא השיבו לוט דבר לאות כי שמח לבו בבקשת אברהם כי חפץ להפרד ממנו, כי היה רע בעיניו להיות טפל לאברהם, כי אם לשבת לבדו לעשות לו שם. ולולי כן היה בוכה ומתחנן לבלי פרוד מעליו. ולכן שתק וקבל דבריו בנחת.
וירא את כל ככר הירדן – זה הלשון ״וישא את עיניו וירא״ יאמר על הרואה דבר חדש לא ראהו מקדם, כמו ״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים״.1 ולוט עמד על המקום שעמד כבר ימים רבים, וראה פעמים רבות את ככר הירדן. ומה צורך לומר שנשא עיניו עתה? ואיך אפשר שבהיותו בין עי ובין בית אל שיראה את ככר הירדן, [ה]רחוק ממנו ד׳ או ה׳ פרסאות. והכתוב אומר ״את כל ככר הירדן״ שהולך על פני המזרח יותר משלשים פרסאות, וגם מהר גבוה לא יוכל לראותו כלו. ואולי לפי שהיה רצון ה׳ שיפרד מאברהם עבדו, כשנשא עיניו הראהו ה׳ את כל ככר הירדן כמו ״ויגל ה׳ את עיני בלעם״2 ואז ראה הארץ כלה שמשני צדי הירדן.
כי ״בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו״.3 כי הוא חפץ להתרחק מחברת אברהם ולנטוע אהליו בפני עצמו להתעשר ולהתגדל ולעשות לעצמו שם, כשראה את ככר הירדן שכולה משקה התחזק לבו להפרד מאברהם. ועצת ה׳ היתה להניח לו ללכת בואכה סדומה ועמורה להפרע ממנו, ולשלם לאברהם כצדקתו. כי ע״י כן נתגלגל הדבר שהלך שבי לפני צר4 הוא וכל רכושו, וצמח קרן גדולה לאברהם להכות את המלכים ולהצילו מרעה. ואחרי כן חזר ונפרע ממנו בהפיכת סדום, ונמחו אשתו ובנותיו הנשואות עם בעליהן, ואבד כל רכושו. וגם כן ניצול בעבור אברהם וכמפורש בכתוב, הכל מדה כנגד מדה באמת ובצדק לפי שנפרד מאוהבו של מקום ב״ה בעבור רכושו כי רב, ולמען התגדל נדבק עם רשעים, על כן אבד רכושו וביתו פעמים, ורק אברהם הצילו שתי הפעמים. ועל ידי הפיכת סדום נתגלגל שבא לצוער ושם הלך לשבת בהר שהוא חוץ לגבול כנען. שכן נאמר ״ויראהו ה׳ את כל הארץ וגו׳ בקעת ירחו עיר התמרים עד צוער״5 שהיא סוף הגבול. משם ואילך גבול מואב ועמון והיא הארץ שניתנה לזרע לוט. ודרכי ה׳ ישרים. ויש כמו ראיה לפירוש זה ממה שיתפרש בסמוך. ואם קוהה אתה להאמין שֶׁחִזֵק ה׳ עתה מראה עיניו לראות כל המרחק הזה, על כל פנים יהיה אז פירוש ״וישא לוט את עיניו״ כמו ״ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש״6 וגו׳ שענינו על עיני הנפש המעיינים בגבה השמים ובמהלכי המאורות ומעמד הצבאות כמו שבארנו במקומו בעז״ה. וכן ״ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף״,7 שעיינה במראהו ויפיו ונימוסיו הנעימים. וכן עיין לוט בכל הארץ אשר מסביב לו לבחור באחד המקומות לשבתו ואז ראה בדעתו לבחור בככר הירדן לפי שהיה ידוע לו שכולה משקה.
ככר – לדעתי ״כר״ נופל על השומן ועובי הגס, כמו ״לבשו כרים הצאן״,8 ״כר נרחב״.9 וכשהמלה כפולה בראשיתה תורה על הפלגה כמו ״יפיפית מבני אדם״.10 וכן ״ככר״ הפלגת שומן האדמה וטובו.
כי כולה משקה – [כולה] ארץ משקה, והוא שם התאר, ואינה צריכה לגשמים, כי הירדן עובר על גדותיו והיה לנחלים רבים הנוזלים בכל הככר, ומשקים [את] השדות והכרמים.
לפני שחת ה׳ את סדום ואת עמורה – היו מי הירדן משקים את הככר שמשני עבר הירדן. לא כן עתה שהשחית את ערי הככר, איננו עוד משקה ממי הירדן. והטעם כי הירדן הולך מן הצפון לדרום על פני המזרח, ופוסק11 על פני סדום ועמורה. וכאשר השחית ה׳ את המקומות באש וגפרית נהפכה האדמה לים המלח, ובו נופל הירדן עתה. ואין הים ההוא מתרבה לעולם ולא עובר על שפתו מרוב מי הירדן שנופלים בו. ואומרים הטעם לפי שהוא מעלה אדים הרבה אל האויר כפי חשבון המים שבאים אליו, או שיש בו תהומות הבולעים המים המתוקים הנופלים בו. אבל לפני שחת ה׳ את סדום ואת עמורה, כשהגיעו מי הירדן שמה יום יום נפסקו שם ועשו ים מתוק, כמו ים כנרת שבירדן בחלק נפתלי. ולפי שמימיו מתרבים כל רגע היו שוטפים ועוברים על גדות הים ונעשו נחלים נוזלים על פני ככר הירדן מזה ומזה להשקות כולה.
כגן ה׳ – כמו לפנים בגן ה׳ טרם חמס הגן,12 כמו שבארנו בסדר בראשית. ואולי נלמד מענינו כמו שככר הירדן היא כולה משקה ממי הירדן הבאים מסדום ועמורה13 ובחטאת מלכיה השחית ה׳ המקומות האלה ונלקה ע״י כן ככר הירדן שהיא בנחלת ה׳, שאיננו עוד משקה; ככה בחטאות הדורות שלפני המבול השחית ה׳ את הארץ ואת העדן, ונלקה הגן כי אין עוד נהר יוצא מעדן להשקות את גן ה׳. והנה דומה הנהר שיצא מעדן לירדן ששתיהן לא היו מן הנחלים ההולכים אל הים, כי הירדן פסק בארץ סדום ועמורה ומשם היה לנחלים רבים משקים את הככר. והנהר היוצא מעדן פסק בגן ומשם יפרד לארבעה נחלים היוצאים אל ארבע ראשים ומשקים אותם, כמו שכתבנו שם.
כארץ מצרים – אעפ״י שהמשילוֹ לגן ה׳ מטעם שאמרנו, הוסיף ״כארץ מצרים״ לפי שנהר מצרים היה נודע ללוט. כי היה שם עם אברהם בימי הרעב, וראה שכאשר כבד הרעב בארץ כנען בעבור עוצר גשמים, היה שובע במצרים לפי שאינה צריכה לגשמים, כי היא משקה מן הנילוס. על כן בחר לשבת בערי הככר בראותו שהן משקה מִמֵי הירדן ובימי רעבון ישבע. ורמב״ן ז״ל פירש ״כי ארץ הככר כולה משקים אותה ברגל מן הירדן, כדרך הנעשה בגן ה׳ שנאמר בו ׳ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן׳,14 וכדרך שהוא בארץ מצרים שנאמר בה ׳והשקית ברגלך כגן הירק׳.15 והזכיר שני המקומות, אמר ׳כגן ה׳ ׳ שהמקום הטוב בתחתונים הוא כלו משקה, והזכיר ׳כארץ מצרים׳ מקום ידוע לרעיה. ורבותינו אמרו16 ׳כגן ה׳ לאילנות, כארץ מצרים, לזרעים׳. ירצו לפרש שיש בככר נהרות גדולות ישקו אילני הגנות כגן ה׳, ובו יאורים כארץ מצרים ישקו הזרעים גן הירק. ובחר לו לוט בזה כי הארץ שישקו אותה כן, רחוקה מן הבצורת וטובה למרעה״ [עכ״ל]. ובעיני יפלא כי ארץ כנען טובה [יותר] מארץ מצרים שהיא משקה, שהתורה אומרת ״כי הארץ אשר אתה בא שמה לא כארץ מצרים היא וגו׳ והארץ אשר וגו׳ למטר השמים תשתה מים״.17 והאמת כי לענין תבואות השדה ארץ משקה כמצרים טובה מארצות השותים למטר השמים. כי בשנת בצורת בהעצר שמים לא תירא. אבל מקום גבוה כהרים וגבעות אינן טובות בה, גם העצים הגבוהים לא תספיק להם ההשקאה, וצריכין לעבודת בני אדם, ואותן ישקו ברגליהן כגן הירק שצריך להשקאת אדם. ולפי שמי הירדן היורד בארץ ישראל היו מבורכים היו משקים את ככר הירדן מאד, שהיתה מספקת גם לאילנות דומה לנהר המשקה את הגן, שהיה מבורך. כי לא היו בגן ה׳ כי אם עץ מאכל, לא הזרע והתבואות כמו שאמרנו בסדר בראשית. והיה הנהר משקה אותם ולא הצטרכו לעבודת אדם. וככה היו מי הירדן ג״כ משקה לתבואות ולזרעים כמו נהר מצרים המשקה כל המדינה. וזהו שאמרו רבותינו שהוצרך לומר שתיהן, כי כגן ה׳ לאילנות, וכארץ מצרים לזרעים. ודבריהם אמת כפי שפרשנום, לא כדברי רמב״ן ז״ל. ושמא תאמר א״כ ארץ מצרים טובה מארץ כנען לענין הזרעים שאינה דואגת מעוצר? [מענה לכך] כי על כן סמך ״ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה״18 וגו׳ כלומר מעוצר אל תדאג, כי ה׳ דורש הארץ הזאת לתת גשמיה בעתם, אם תשמעו למצותיו. וכמו שסמך ״והיה אם שמע וגו׳ ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש״.19
בואכה צוער – הנחלים שנזלו מסדום ועמורה היו משקים עד צוער ומשם יורדים ומשקים עד ככר הירדן. והודיע בזה שהיתה הברכה הזאת לבד עד צוער שהיא גבול ארץ כנען, ולא עבר משם והלאה.
1. בראשית יח, ב.
2. במדבר כב, לא.
4. מליצה על פי איכה א, ה.
5. דברים לד, א-ג.
6. שם ד, יט.
7. בראשית לט, ז.
8. תהלים סה, יד.
9. ישעיה ל, כג.
10. תהלים מה, ג.
11. כלומר לפני מעשה הפיכת סדום, היו מימי הירדן משקים שדות סדום ועמורה, ובכן לא המשיכו לזרום דרומה משם.
12. מליצת לשון על פי איכה ב, ו.
13. כלומר שמשם זרמו נחלים לשאר הככר.
14. בראשית ב, י.
15. דברים יא, י.
16. ספרי, עקב, לח.
17. דברים יא, יא.
18. דברים יא, יב.
19. שם יא, יג-יד.
