וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְּסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּחַד לְיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשַׁתָּא תִּנְיֵיתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְמֵימַר.
(א) {פרשת במדבר} וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧הי״י֧ אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, on the first day of the second month, in the second year after they had come out of the land of Egypt, saying,
And the Lord spoke with Moshe in the wilderness of Sinai, in the tabernacle of meeting, on the first of the second month, in the second year of their coming out from the land of Mizraim, saying:
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה – עִם מֹשֶׁה וכן בבלעם, אבל אֶל אַהֲרֹן – לְאַהֲרֹן
א. הארמית מבחינה בין אמירה אֶל – לבין דיבור אֶל-: מכיוון ש״דיבור״ הוא הדדי, השומע גם משיב, לכן דיבור ״אֶל״ מתורגם ״עִם״. כנגד זאת באמירה ״אֶל״, השומע הוא פסיבי ולכן גם בארמית תרגומה לְ-. הבחנה זו קיימת בהקשר אנושי שבו אצל לשונות דיבור נוהג ״עִם״, כגון ״וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו״ (בראשית יט יד) ״וּנְפַק לוֹט וּמַלֵּיל עִם חַתְנוֹהִי״, ״וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה״ (שמות ז ב) ״וְאַהֲרֹן אֲחוּךְ יְמַלֵּיל עִם פַּרְעֹה״. ואילו אצל לשון אמירה – ״לְ״, כגון: ״וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ״ (בראשית ג ב) ״וַאֲמַרַת אִיתְּתָא לְחִוְיָא״, ״וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב״ (בראשית לא מג) ״וַאֲתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקֹב״.1
ואולם גם ״דיבור אֶל״ המתורגם ״עִם״, זהו רק בדיבור אדם לאדם, אבל דיבור ה׳ ״אל״ האדם מתורגם בקביעות ״לְ-״ ולא ״עִם״. והטעם, מכיוון שאדם אינו מסוגל להחזיר דיבור לה׳, אין לתרגם אצלו ״עִם״ המביע הדדיות. יוצא מן הכלל הוא דיבור הקב״ה ״אֶל״ משה המתורגם בדרך הקבע ״עִם״ כבפסוקנו: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״ – ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה״, אבל ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל אַהֲרֹן״ (ויקרא י ח; במ׳ יח ח) – ״וּמַלֵּיל ה׳ לְאַהֲרֹן״ [ולא: עִם אַהֲרֹן].
בכך נרמז ההפרש שבין נבואת משה לנבואת אהרן: אצל משה שדרגת נבואתו היא בבחינת ״פה אל פה״ (במדבר יב ח) הדיבור ״אֶל מֹשֶׁה״ מתורגם ״עִם מֹשֶׁה״ לציון ההדדיות; כאשר משה שמע את הדיבור, היה מסוגל גם להשיב וזהו ״עִם״. אבל הדיבור ״אֶל אַהֲרֹן״ מתורגם ״לְאַהֲרֹן״ [ולא: עִם], כי הוא היה שומע פסיבי בלבד.2
הבחנה זו בולטת במיוחד באחד עשר הפסוקים בהם נאמר ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן״: בכל אלה מתרגם אונקלוס ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״.3 אבל בדפוסים מצויים נשתבשו לגרוס ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן״ או ״וּמַלֵּיל ה׳ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״, הפך כוונת אונקלוס.
ומה שתרגם ״וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ״ (בראשית ח טו) ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם נֹחַ״, פירש יא״ר שזהו רק בחומש בראשית קודם שנתייחד הדיבור אל משה.4 לכן תרגם ״עם״ בדיבור ה׳ לאברהם ואפילו אצל הגר כי גם הם בחומש בראשית, השווה: ״הָיָה דְבַר ה׳ אֶל אַבְרָם״ (בראשית טו א) ״עִם אַבְרָם״, ״וַיֵּלֶךְ ה׳ כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם״ (בראשית יח לג) ״עִם אַבְרָהָם״, וכן בהגר ״וַתִּקְרָא שֵׁם ה׳ הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ״ (בראשית טז יג) ״דְּאִתְמַלַּל עִימַּהּ״.
ואילו בפסוק ״וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה׳ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר״ (במדבר יב ב) ״הַלְחוֹד בְּרַם עִם מֹשֶׁה מַלֵּיל ה׳ הֲלָא אַף עִמַּנָא מַלֵּיל״, תרגם ״עִמַּנָא״ גם בדברי מרים ואהרן כדי לפרש את טענתם שאינם נופלים ממשה, אבל על פי האמת אינו כן.
יוצאים מן הכלל הם לשונות דיבור ״אל״ בלעם הרשע המתורגמים ״עם״, כגון ״הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ״ (במדבר כב כ; שם לה) ״דַּאֲמַלֵּיל עִמָּךְ״. בכך רומז אונקלוס לדרשת חז״ל (ספרי דברים, שנז): ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״ (דברים לד י) – בישראל לא קם אבל באומות העולם קם״. ראה על כך בהרחבה להלן בפסוק ״כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה׳ אֵלָי״ (במדבר כב ח) ״כְּמָא דִּימַלֵּיל ה׳ עִמִּי״.
מִדְבָּר – לשון הדברה והנהגה
ב. ״בְּמִדְבַּר סיני״ – ״בְּמַדְבְּרָא דְּסִינַי״. פועל וַיְדַבֵּר והשם מִדְבָּר נגזרו שניהם משורש דב״ר. ואולם קדמונינו לא פירשו מִדְבָּר מלשון דִּבּוּר בעברית, אלא הוא נגזר מן הפועל הארמי ״דבר״ שמשמעו הנהיג, כגון ״וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר״ (שמות ג א) שתרגומו ״וְדַבַּר יָת עָנָא״. כלומר, הארמית קושרת את השם מִדְבָּר עם הפועל הארמי דב״ר, הנהיג. מכאן גם ״דַּבָּר אחד לדור״ – מנהיג אחד לדור (סנהדרין ח ע״א, רש״י דב׳ לא ז), וכן ״פּוֹק חֲזֵי מַאי עַמָּא דָּבַר״, צא וראה כיצד העם נוהג (ברכות מה ע״א).5
מהבחנה זו עולה כי שם החומש ״במדבר״ מביע את עניינו היסודי: זהו הספר בו מתגלית במיוחד הנהגת ה׳ את עמו ״כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ״ (מיכה ב יב). ויש מי שקשר לכך גם את השם ״דביר״, קדש הקדשים – הוא המקום המסמל את הַדְבָּרַת-הַנְהָגַת עם ישראל, צאן ה׳. נמצא שתרגום ״מִדְבַּר״ – ״מַדְבְּרָא״, מבטא את עניין הנהגת ה׳.6 וכן פירש רד״ק (״שרשים״, דבר):
כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ – מנהגו. כמו ״וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם״ (ישעיהו ה יז), ופירושו כמנהגם. והנכון כי מזה נקרא מִדְבַּר מקום מרעה הבהמות, לפי שהרועה נוהג שם הבהמות.
אבל ״דיבור״ במשמעו העברי מתורגם בקביעות בפועל ״מלל״ ומכאן ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״ – ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה״, כמו ״מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם״ (בראשית כא ז).
1. השווה רש״י בר׳ כד ז ״אשר דבר לי״: ״שאין נופל אצל דבור לשון לי ולו ולהם, אלא אלי אליו אליהם ותרגום שלהם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי ולו ולהם״. ועיין רש״י שמ׳ לב לד.
2. כבר חז״ל עמדו על ההבדל שבין דיבור לאמירה (מכות יא ע״א): ״כל דיבור הוא לשון קשה כדכתיב דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת (בראשית מב ל)״. ואולם מן הסוגיא שם מתברר שלא פועל ״דבר״ הוא המציין ״לשון קשה״, אלא הבניין הדקדוקי, פִּעֵל; רק על ״וַיְדַבֵּר״ או ״דִּבֵּר״ – שניהם בְּפִעֵל – אלה הם לשון עז וקשה. אבל פעלים משורש דב״ר כשהם בבניין נפעל כגון ״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ ״ (מלאכי ג טז), או גם בהפעיל כגון ״יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ״ (תהלים מז ד) – אלה הם ״לשון נחת״ (מכות שם).
מכאן מובן השוני בין ״אמירה״ ל״דיבור״: ״וַיְדַבֵּר״ או ״דִּבֵּר״ הם מבנין פִּעֵל לעומת ״אָמַר״ או ״וַיֹּאמֶר״ שהם מבנין פָּעַל. ובידוע שאחד ההבדלים שבין פָּעַל לְפִעֵל הוא, שלעומת פָּעַל המשמש לציון פעולה, פִּעֵל מביע את חיזוק הפעולה, הכפלתה והעצמתה (כגון שָׁבַר לעומת שִׁבֵּר). ואף זאת: לא פעם מציין פִּעל גרימת פעולה, תכונה שאינה קיימת בבנין פָּעל (השווה: גָּדַל – גִּדֵּל, בָּטַל – בִּטֵּל). על פי זה ״דִּבֵּר אל פלוני״ בְּפִעֵל, מביע את חיזוק פעולת הדיבור והעצמתה. בכגון זה האיש שמדברים ״אליו״ עשוי להשיב לדובר ולבקש תוספת ביאור, שהרי לשון ״דיבור״ מציין פעולה מועצמת, כביכול דיבור מרוכז ו״דחוס״. לכן כל ״וידבר אל״ מתורגם ״ומליל עם״, מכיוון שהשומע גם משיב וזהו ״עם״.
הבחנה זו נכונה גם ביחס ללשונות דיבור או אמירה הנאמרים אצל ה׳: פרשיות הפותחות ב״וידבר״, מציינות דיבור מודגש, הכולל הרבה פרטים, גם כאלה שלא נתפרשו בכתוב. באלה תרגם ״ומליל עם״, לציין כי אמנם ה׳ דבר, אבל גם משה השיב; הוא שאל מהקב״ה ללמוד את פרטי העניין. לכן כשנאמר ״וידבר ה׳ אל משה״, מתרגם אונקלוס ״עם משה״, לרמוז על הדדיות: משה דבר גם הוא ושאל את ה׳, וזהו ״עם״. אבל פרשות הפותחות ב״ויאמר״ בבניין פָּעל, כוללות אמירות שלמות שאין בהם פרטים נוספים, ובאלה היה משה שומע בלבד. לכן כשכתוב ״ויאמר ה׳ אל משה״ – תרגומו הוא ״ואמר ה׳ למשה״, משום שמשה לא השיב, אלא שמע בלבד [לכל הנ״ל ראה בהרחבה במלבי״ם לויקרא פרק א אותיות ג-ד]. ועיין גם במשך חכמה (במדבר טו לח) על פרשת ציצית – המוכיח שהתורה משתמשת ב״ויאמר״ כאשר משה נדרש לעשות פעולה כלשהי בעקבות הציווי (ושם במהדורת הרב קופרמן, הערה 7).
הבחנה דומה בין ״ויאמר״ ל״וידבר״ נמסרה גם בשם הגר״א: מצינו בתורה הרבה פעמים ״דבר אל בני ישראל לאמר״, או ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם״. אבל אף פעם לא נאמר ״אמור אל בני ישראל ודברת אליהם״, מדוע? מבאר הגר״א: ״דיבור״ נאמר על כלל המצוה והיקפה לעומת ״אמירה״ שמתייחסת לפרטי המצוה וענפיה [כלשון הנביא ״בראש אמיר״ (ישעיהו יז ו) ופירש רש״י: בראש הענף. הרי שהאמירה מתייחסת לענפים, ואילו דיבור הוא העניין השלם. ומכאן דרשת חז״ל ״דבר ולא חצי דבר״ (בבא קמא, ע ע״ב), כי מלת דבר כולל את הדבר בשלמותו]. מטעם זה מקדים הכתוב תמיד דיבור לאמירה, שכך היא דרך הכתוב להקדים את כלל המצוה לפרטיה (רי״ל מימון, ספר הגר״א, ירושלים תשטו, עמ׳ ק).
3. רשימת הפסוקים נמנתה במסורה הגדולה לבמ׳ יט א, ואלו הם: שמ׳ ו יג; ויק׳ יא א; יג א; יד לג; טו א; במ׳ ב א; ד א; ד יז; יד כו; טז כ; יט א.
על ההבדל בין נבואת משה לנבואת אהרן כבר עמדו חז״ל כמבואר במכילתא (בא, פסחא פרשה א):
״ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר״ (שמות יב א) שומע אני שהיה הדבר לאהרן ולמשה? כשהוא אומר ״ביום דבר ה׳ אל משה״ (שמות ו כא) למשה היה הדבר ולא לאהרן.
[ועוד במכילתא (יתרו, פרשה ד):
״ועלית אתה ואהרון עמך״ (שמות יט כד) אמור מעתה, אתה עושה מחיצה לעצמך ואהרון מחיצה לעצמו.
ועיין הרחבת דברים על כך במו״נ חלק ב פרק לב בסופו.]
וכן דרשו בתורת כהנים (דבורא דנדבה פרשה א):
״אליו״ (ויקרא א א), למעט את אהרן. אמר רבי יהודה בן בתירא י״ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י״ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן.
אשר להבדל שבין המסורה המונה י״א פסוקים לר׳ יהודה בן בתירה המציין י״ג דברות, כתב מלבי״ם בויקרא שם שריב״ב מנה גם את שני הפסוקים בהם נאמר ״וידבר ה׳ אל אהרן לאמר״ (ויקרא י ח; במ׳ יח ח), ואילו במסורה הוזכרו רק הפסוקים בהם נזכרו משה ואהרן. ראה דיון מפורט אצל הרב ק׳ כהנא, ״יג דברות שנאמרו למשה ולאהרן״, חקר ועיון (ב), ת״א תשכ״ז, עמ׳ לו-נג. וראה עוד ״נתינה לגר״ ויק׳ י ח, יא א; ״באורי אונקלוס״ ויק׳ י ח הדן בדבריו; מלבי״ם לויק׳ א אותיות ג-ד; ״הכתב והקבלה״ במ׳ יט א. וראה גם בביאורנו לשמ׳ ו יג.
וראה ״העמק דבר״ לשמ׳ ז ח-ט, הטוען שגם אמירה ״אל משה ואל אהרן״ (ולא רק דיבור) היתה אל משה בלבד. הוא הוכיח כן מהכתוב שם ״ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר. כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך״. לפי הכתוב היתה האמירה גם אל אהרן, מדוע א״כ צריך משה לחזור ולומר לאהרן שיקח את מטהו? מוכח שאהרן שמע ממשה בלבד. עוד הוכיח מבמ׳ כ כג-כה ״ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בהר ההר... קח את אהרן״. וכתב שם: ״ואל אהרן, כאן מבואר שלא היה הדיבור אל אהרן שהרי אומר ׳קח את אהרן׳. אלא הפירוש שיהא הדיבור ביחוד ממשה לאהרן. ומכאן למדנו בכל מקום דכתיב ׳אל משה ואל אהרן׳ – וכידוע בתו״כ ובספרי – שלא היה אלא למשה״.
4. כל דבור דנח ודאברהם ״עם״, ודבור דאהרן בלמ״ד ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן כדי להפריש בין משה לאהרן. ודמי למאי דאמרינן (מגילה יד ע״א): ״עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה״. (יא״ר לבר׳ יז כב). וכוונתו: רק מתחילת ספר שמות שעה שהדיבור נגלה ״אל״ משה, מבחין אונקלוס בין דיבור ה׳ ״אל״ משה לדיבור ״אל״ אהרן וזאת כדי לציין את מעלת משה. ואולם בחומש בראשית טרם נבואת משה, אין צורך בהבחנה זו.
5. ומכאן גם דֹּבְרָה כבפסוק ״עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם״ (מלכים א ה כג). ״דברות – ענינו קורות קשורות יחד להנהיג אותם דרך המים כי וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן תרגומו וְדַבַּר וכן וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם״ (מצודת ציון).
6. על מדבר מלשון הנהגה עמד גם ״שפת אמת״: ״נמשלה תורה כמדבר... פירוש דבר הוא מנהיג ומושל. ומדבר הוא להיות נכנע תחת המנהיג״ (במדבר, תרל״א). וחזר ופירש כך כמה פעמים כגון ״מדבר לשון דיבור והנהגה״ (במדבר, תרל״ג) ועוד.
ומליל ממרה די״י עם משה במדברה דסיני במשכן זמנא בחדא לירחא תנינאב בשתא תניינא בזמן אפקותהוןג דבני ישראל פריקין מן ארעא דמצרים למימר.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יום״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תנינא״) גם נוסח חילופי: ״תיניינתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזמן אפקותהון״) גם נוסח חילופי: ״באפקו׳ ״.
ומליל י״י עם משה במדברא דסיני במשכן זימנא בחד לירחא דאייר הוא ירחא תיניינא דמן שתא תנייתא ליזמן מיפקהון מארעא דמצרים למימר.
And the Lord spoke with Mosheh in the wilderness of Sinai, in the tabernacle of ordinance, on the first of the month Ijar, which was the second month of the second year from the time of their coming forth from the land of Mizraim, saying:
פרשת במדבר
[א] וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד (במדבר א׳:א׳), זש״ה צדקתך כהררי אל [משפטיך תהום רבה] (תהלים ל״ו:ז׳), אמר ר׳ מאיר משל את הצדיקים בדירתן, ומשל את הרשעים בדירתן, משל את הצדיקים, במרעה טוב ארעה אותם (ובמרעה שמן) [ובהרי מרום ישראל] יהיה נויהם (יחזקאל ל״ד:י״ד), ומשל את הרשעים, כה אמר ה׳ [אלהים] ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את התהום (שם ל״א:ט״ו), ובמה הרשעים מתכסין כשהם יורדים לגיהנם, בתהום, חזקיה בר חייא אמר הגיגית הזו במה מכסין אותה, בכלי חרס, מפני שהיא של חרס, לפיכך מכסין אותה בכלי חרס, כך הרשעים כתיב בהן, והיה במחשך מעשיהם (ישעיהו כ״ט:ט״ו), לפיכך הן חשוכין לפני הקב״ה, והוא מורידן לשאול, שהיא חשיכה, ומכסה עליהם את התהום שהוא חושך, שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א׳:ב׳).
ד״א צדקתך כהררי אל, צדקה שהקב״ה מביא לעולם מפורסמת על ההרים הללו, משפטיך תהום רבה, משפט שאתה עושה לעולם תהום רבה, מה תהום בסתר, אף משפטיך בסתר, כיצד כיון שחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה, וכשנראה ליחזקאל נראה בעשר, למה שלא לפרסם, אבל כשהוא בא לגדל את ישראל הוא מפרסם, [באיזה יום], באי זה מקום, באי זה חודש, באיזו שנה, (בשנה השנית), באיזו איפטייא, (תחום). [באיזה יום באחד לחודש, באיזה מקום במדבר סיני, באיזה חדש לחדש השני, באיזה שנה בשנה השנית, באיזה איפטייא] לצאתם מארץ מצרים, לאמר, מה אמר להם, שאו את ראש (במדבר א׳:ב׳).
[ב] וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני. זש״ה הדור אתם ראו דבר ה׳ [המדבר הייתי לישראל וגו׳] (ירמיהו ב׳:ל״א), אמר הקב״ה לישראל על שאמרתם למשה למה העליתנו (מארץ מצרים) [ממצרים] (במדבר כ׳:ה׳, כ״א:ה׳), המדבר הייתי לישראל (ירמיהו שם) כמדבר עשיתי לכם, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שיוצא למדבר, שמא [מוצא שם] שלוה, כשם שהיה [מוצא] בפלטין שלו, או אכילה או שתיה, ואתם הייתם עבדים לפרעה במצרים, והוצאתי אתם משם, והרבצתי אתכם תחת ענני כבוד, והעמדתי לכם שלשה גואלים משמשין אתכם, [שנאמר] ואשלח לפניך [את] משה אהרן ומרים (מיכה ו׳:ד׳), [בזכות משה הייתם אוכלים את המן שלא ראו האבות הקדושים, שנאמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו׳ (דברים ח׳:ג׳), ובזכות אהרן הקפתי אתכם בענני כבוד, שנאמר פרש ענן למסך ואש להאיר לילה (תהלים ק״ה:ל״ט)], שבעה עננים היו, מלמעלה ומלמטה ומרבע רוחות ואחת בפניהם, מכה נחשים ועקרבים, ומשוה להם את ההרים ואת העמקים ושורף את הקוצים, והן מעלין עשן, ורואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, ואומות העולם אומרים מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן (שיר השירים ג׳:ו׳), וכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר [לא בלו שלמותיכם וגו׳] (דברים כ״ט:ד׳), התינוק הזה כל זמן שהוא [גדל] לבושיו ושמלותיו גדלין עמו, והבאר בזכות מרים, שאמרה שירה על המים, אמר ר׳ ברכיה הכהן בשם ר׳ לוי משל למלך בשר ודם שיש לו מדינה, והוא משלח בני אדם גדולים לתוכה, שיהיו נושאין משואן ועושין משפטן, מי צריך להיות זקוק למזונותיהם, לא בני המדינה צריכין להיות זקוקים למזונותיהם, והקב״ה לא עשה כן, אלא שלח למשה ולאהרן [ומרים], שנאמר ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו׳:ד׳), שבזכותן היו ישראל מתנהגין, המן בזכות משה, [תדע לך שהוא כן, כיון שנסתלק משה מה כתיב, וישבות המן ממחרת (יהושע ה׳:י״ב)], ענני כבוד בזכות אהרן, תדע לך שהוא כן, כיון שנסתלק אהרן מה כתיב, ותקצר נפש העם בדרך (במדבר כ״א:ד׳), שהיתה השמש זורחת עליהן, והבאר בזכות מרים, שנאמר ותמת שם מרים, ולא חיה מים לעדה (במדבר כ׳:א׳-ב׳), והיאך היתה [הבאר] עשויה, כמין סלע היתה מתגלגלת ובאה עמהן במסעות, כיון שהיו הדגלים חונים, והמשכן עומד, היה הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גביו ואומרים עלי באר (שם כאי ז), והבאר עולה, ואח״כ הבאתי לשם שלוים, המדבר הייתי לישראל (ירמיהו ב׳:ל״א), שמא כמדבר נהגתי אתכם, אם ארץ מאפליה (ירמיהו ב׳:ל״א), לא אני בעצמי הייתי מאיר לכם, שנאמר וה׳ הולך לפניהם יומם וגו׳ (שמות י״ג:כ״א).
ד״א מאפליה. שמא אמרתי לכם שאני מביא טובה והלקשתי אותה, ואין מאפליה אלא לשון הלקשה, שנאמר כי אפילות הנה (שם ט׳:ל״ב). אמר (ר׳) יהושע לא נפל דבר (אחד) מכל (דברו) [הדבר] הטוב אשר דבר ה׳ אל (בני) [בית] ישראל הכל בא (יהושע כ״א:מ״ג), מדוע אמרו עמי רדנו (ירמיהו ב׳:ל״א), לשון משנה הוא, הרודה פת חמה, אמרו כשהפת מתבשלת בתנור וניטלת ממנו יכולה היא לקבוע בתנור עוד, ואנו היינו בירושלים כבתנור, שנאמר נאם ה׳ אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים (ישעיהו ל״א:ט׳), והגליתנו לבבל, מה אתה מבקש ממנו עוד, מדוע אמרו עמי רדנו.
[ד״א מדוע אמרו עמי רדנו, מהו רדנו], כענין שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר (מלכים א ה׳:ד׳), אמרו לו נתת לנו בית המקדש, וסילקת שכינתך ממנו, ומה אתה מבקש ממנו עוד, לא נבוא עוד אליך (ירמיהו ב׳:ל״א), אמר להם ומי יתן, שנאמר (ו)מי יתנני במדבר מלון אורחים (שם ט׳:א׳), היכן שהייתי מתקלס, שנאמר ישאו מדבר ועריו [וגו׳ ישימו לה׳ כבוד ותהלתו באיים יגידו] (ישעיהו מ״ב:י״א-י״ב), משל לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה וברחו, נכנס לשניה וברחו מפניו, נכנס לעיר אחרת (והחריבה) [חריבה], וראו אותו בני המדינה וקילסו אותו, אמר אותו הנשיא זו העיר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסניא, וכאן אני דר, כך הקב״ה בא לים ברח מפניו, שנאמר הים ראה וינס (תהלים קי״ד:ג׳), בא במדבר חריבה קילסו אותו, שנאמר ישאו מדבר ועריו [וגו׳] (ישעיהו מ״ב:י״א), אמר זו העיר טובה היא, כאן אני בונה לי אכסניא, ירד לתוכה התחילו שמחים, שהקב״ה דר בתוכו, שנאמר יששום מדבר וציה [ותגל ערבה ותפרח כחבצלת] (שם ל״ה:א׳).
[ג] וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד. עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר (ויקרא) [וירא] מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתך הסנה (שמות ג׳:ב׳), [אחר כך דבר עמו במדין, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה במדין (שם ד׳:י״ט)], אחר כך דבר עמו במצרים, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים (שם י״ב:א׳), ואחר כך דבר עמו בסיני, שנאמר וידבר ה׳ אל משה בהר סיני (ויקרא כ״ה:א׳), כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הצניעות, שנמר והצנע לכת עם (ה׳) אלהיך (מיכה ו׳:ח׳), התחיל לדבר עמו באהל מועד, וכן דוד אומר כל כבודה בת מלך פנימה [ממשבצות זהב לבושה] (תהלים מ״ה:י״ד), בת מלך זה משה, שנאמר וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה (ישעיהו י״ט:ד׳), אלו המכות שבאו על המצריים, ומלך עז ימשל בם (שם שם), זה משה, שהוא מלכה של תורה, שנקראת עז, שנאמר ה׳ עז לעמו יתן (תהלים כ״ט:י״א), לפיכך כל כבודה בת מלך פנימה. ממשבצות זהב לבושה, זה אהרן, שנאמר ועשית משבצות זהב (שמות כ״ח:י״ג), מכאן אמרו רבותינו כל כלה שהיא מצנעת עצמה אפילו ישראלית, ראויה שתנשא לכהן, ותעמיד כהנים גדולים, שנאמר ממשבצות זהב לבושה (תהלים מ״ה:י״ד), אמר הקב״ה כך הוא נאה שיהא מדבר מבפנים, שנאמר [ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט), אמר ר׳ יהושע בן לוי אילו היו אומות העולם יודעים מה בית המקדש יפה להם, קסטריות היו מקיפין אותו כדי לשמרו, שהיה יפה להם יותר משל ישראל, שכן שלמה סידר בתפלתו, וגם (את) [אל] הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך הגדול וידך החזקה וזרועך הנטויה (ובא להתפלל) [ובאו והתפללו] אל הבית הזה ואתה תשמע [מן] השמים [מ]מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעו כל עמי הארץ את שמך [ו]ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי (דברי הימים ב ו׳:ל״ב-ל״ג), אבל כשהוא בא אצל ישראל מה כתיב, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו (שם שם:ל׳), אמר שלמה רבון העולמים אם ראוי תן לו, אם אינו ראוי אל תתן לו, ולא תאמר בית המקדש, אלא אילולי ישראל לא היה המטר יורד לעולם, ולא השמש זורחת, שבזכותן הקב״ה מרויח לעולם, ולעולם הבא אומות העולם רואים לישראל היאך הקב״ה עמהם, והם באים להדבק בהם, שנאמר בימים (ההם) [ההמה] אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי [לאמר] נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם (זכריה ח׳:כ״ג).
[ד] ד״א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני [וגו׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל]. זש״ה שררך אגן הסהר אל יחסר המזג בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים (שיר השירים ז׳:ג׳), מדבר בסנהדרין של ישראל, שהיתה נתונה בלשכת הגזית, והיא משולה כשרר, ולמה נמשלה כשרר, אלא מה השרר הזה נתון באמצע הגוף, כך היתה סנהדרין של ישראל נתונה באמצעו של בית המקדש, אל יחסר המזג, מהו אל יחסר המזג, שלא היו חסרים אחד משלשתן, אל יחסר המזג, מי שהוא מוזג כראוי מוזג שלישו של כוס יין, ושני חלקים מים, כך היתה סנהדרין יושבת מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולא היה אחד מהן נפנה לצורכו, ומה היו עושין כשהיה אחד מבקש לצאת, היה סופר אם היו שם עשרים ושלשה היה יוצא, ואם לאו לא היה יוצא למה שכתיב אל יחסר המזג, שלא היו חסרין משלשתן, לפיכך כתיב אל יחסר המזג. בטנך ערמת חטים, נמשלה ישראל בערימה של חטים, מה חטים הללו נכנסות לאוצר במנין ויוצאות במנין, כך אמר הקב״ה שיהו ישראל נמנין בכל שעה, לכך נאמר בטנך ערמת חטים, אבל התבן והקש אינן נמנין אלא נמדדין, כך אומות העולם נמשלו בתבן ובקש, שנאמר יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה׳ דוחה (תהלים ל״ה:ה׳), וכן הוא אומר ובית עשו לקש (עבדיה א יח), ולמה שאין להם הנאה מהן, שנאמר כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו (ישעיהו מ׳:י״ז), אבל ישראל יש להקב״ה הנאה מהן, קורין שמע ומתפללים ומברכים שמו של הקב״ה בכל יום, לפיכך הן נמנין בכל שעה, לכך נמשלו בחטים, שנאמר בטנך ערמת חטים, לכך וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳.
[ה] ד״א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳. זש״ה לא עשה כן לכל גוי וגו׳ (תהלים קמ״ז:כ׳), וכן וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו (שם קמ״ח:י״ד), משל למלך שנשא אשה ראשונה ולא כתב לה כתובה, גירשה ולא כתב לה גט, כך לשניה ולשלישית היה עושה, ולא היה כותב להן לא כתובה ולא גט, (לא עשה אלא) [לזמן] ראה ענייה אחת יתומה בת אבות, ביקש ליטול אותה, אמר לשושבינו אל תנהוג בה כבראשונות, זו בת אבות היא, צנועה היא במעשיה וכשרה, כתוב לה כתובה, באיזה שבוע באיזה שנה, באיזה חדש, בכמה בחדש, באיזה איפרכיא, כשם שכתוב באסתר, ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו (אסתר ב׳:ט״ז), כך כביכול ברא לדור המבול, ולא כתב אימתי בראן, העבירן מן העולם, ולא כתב אימתי העבירן, אלא ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו (בראשית ז׳:י״א), וכן לדור הפלגה, [וכן לסדומיים], וכן למצרים, לא היה כותב להם אימתי נבראו, ולא אימתי מתו, (לא עשה אלא) כיון שעמדו ישראל אמר הקב״ה למשה איני נוהג באלו כאותן הראשונים, אלו בני אבות הן, בני אברהם יצחק ויעקב הן, לפיכך כתוב להם, באיזה חדש, בכמה בחדש, ובאיזו שנה, ובאיזו איפרכיא, באיזה מדינה רוממתי קרנם, ונתתי להם תלוי ראש, לכך נאמר וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני, הרי איפרכיא, באהל מועד הרי המדינה, באיזה שנה בשנה השנית, באיזה חדש בחדש השני, בכמה בחדש באחד לחדש, [לצאתם מארץ מצרים] הרי נכתבה איפטייא, למה שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳, לקיים מה שנאמר לא עשה כן לכל גוי וגו׳, מה עשה וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה (תהלים קמ״ח:י״ד).
[ו] ד״א וידבר ה׳ אל משה. אשריו משה, ששים רבוא עומדים והכהנים והלוים והזקנים הכל עומדים שם, ומכולם לא נדבר שם אלא עם משה, שנאמר וידבר ה׳ אל משה. במדבר סיני. למה במדבר סיני, מכאן שנו רבותינו בג׳ דברים ניתנה התורה, באש ובמים ובמדבר, באש מנין, שנאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד (ה׳ עליו) [עליו ה׳] באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד (שמות י״ט:י״ח), במים מנין, שנאמר ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים (שופטים ה׳:ד׳), ובמדבר מנין, שנאמר וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני, ולמה ניתנה בשלשה דברים הללו, אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי התורה חנם הם, שנאמר הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעיהו נ״ה:א׳).
ד״א למה במדבר. אלא כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר, אינו יכול לקנות את התורה, לכך נאמר במדבר סיני.
[ז] ד״א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני. ששה שמות נקראו לו, הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר חמד, הר חורב, הר סיני, הר אלהים, שישב בו האלהים בדין, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳), הר בשן, הר שבא שם הקב״ה, הר גבנונים, הר שפסל שם כל ההרים, מנין כשם שאת אומר או גבן או דק (ויקרא כ״א:כ׳), הר חמדה, שבו חמד הקב״ה לישב, שנאמר ההר חמד אלהים לשבתו (תהלים ס״ח:י״ז), הר חורב, שעליו נשמטה החרב, שנאמר מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ׳:י׳), מות יומת הרוצח (במדבר ל״ה:ט״ז), הר סיני, שבו נשתנאו אומות העולם להקב״ה, ונתן להם איפופסין, שנאמר והגוים חרוב יחרבו (ישעיהו ס׳:י״ב). אמר ר׳ אבא בר כהנא בשם ר׳ יוחנן והגוים מחורב יחרבו, שנטלו איפופסין שם.
[ח] ד״א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳. מה אמר לו, שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳ אמר הקב״ה לישראל, לא חבבתי לבריה יותר מכם, לכך נתתי לכם תלוי ראש, ודמיתי אתכם לי, שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי העולם, שנאמר לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש (דברי הימים א כ״ט:י״א), כך אף לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש, לכך נאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה (תהלים קמ״ח:י״ד), וכן הוא אומר ונתנך ה׳ אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כ״ח:א׳).
[Parashat Bemidbar]
[1] (Numb. 1:1:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT, IN THE TENT OF MEETING. This text is related (to Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS; YOUR JUDGMENTS ARE LIKE THE GREAT DEEP. R. Meir said: <The passage> is speaking allegorically about the righteous in their dwelling, and it is speaking allegorically about the wicked in their dwelling.1 It is speaking allegorically about the righteous <in their dwelling> (in Ezek. 34:14): I WILL FEED THEM IN A GOOD PASTURE, {AND IN A PASTURE OF OIL} [AND UPON THE MOUNTAINS OF THE LOFTY ONE OF ISRAEL] SHALL BE THEIR FOLD. It speaks allegorically about the wicked <in their dwelling> (in Ezek. 31:15): THUS SAYS THE LORD {GOD}: IN THE DAY THAT HE WENT DOWN TO SHEOL, I CAUSED HIM TO MOURN; I COVERED HIM WITH THE DEEP. With what are the wicked covered, when they go down to Gehinnom?2 WITH THE DEEP. Hezekiah bar Hiyya said: In the case of a vat, with what does one cover it? With a lid of clay, since <the vessel itself > is <made> of clay. For that reason one covers it with a lid of clay. Similarly in the case of the wicked, it is written of them (in Is. 29:15): AND THEIR WORKS ARE IN DARKNESS. For that reason they are darkened before the Holy One.3 So he brings them down to Sheol, which is darkness, and covers them with the deep, which is darkness, as stated (in Gen. 1:2): WITH DARKNESS UPON THE FACE OF THE DEEP.
Another interpretation (of Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS (literally: MOUNTAINS OF GOD). The righteousness which the Holy One brings into the world is proclaimed upon these mountains. (Ibid., cont.:) YOUR JUDGMENTS ARE LIKE THE GREAT DEEP. A judgment which you execute for the world is like the great deep. As the deep is in a secret <place>, your judgments are also in secret. How so? When Jerusalem was destroyed, it was destroyed on the ninth of Ab; but when it was shown to Ezekiel, it seemed to be on the tenth.4 Why? So as not to publicize5 it. However, when he came to magnify Israel, he did publicize [on which day], in which place, in which month, in which year {in the second year}, in which era.6 {The abyss.} [On which day? (Numb. 1:1:) ON THE FIRST OF THE MONTH. In which place? (Ibid.:) IN THE SINAI DESERT. In which month? (Ibid.:) IN THE SECOND MONTH. In which year? (Ibid.:) IN THE SECOND YEAR. In which era?] (Ibid.:) AFTER THEIR EXODUS FROM THE LAND OF EGYPT, SAYING. What did he say to them? (Numb. 1:2:) TAKE A CENSUS.
[2] (Numb. 1:1:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT. This text is related (to Jer. 2:31): 0 GENERATION, UNDERSTAND THE WORD OF THE LORD: [HAVE I BEEN A DESERT FOR ISRAEL <OR A LAND OF THICK DARKNESS>?] The Holy One said to Israel: Because you said to Moses (in Numb. 20:5 = 21:5): WHY DID YOU BRING US UP FROM {THE LAND OF} EGYPT <TO DIE IN THE DESERT? FOR THERE IS NO BREAD AND NO WATER>7 (Jer. 2:31:) HAVE I BEEN A DESERT FOR ISRAEL? Did I act like a desert to you? Is it customary for a king of flesh and blood, when he leaves for the desert, [to find] easy living [there] just like that which he had found in his palace,8 either <palace> food or <palace> drink? However, when you were slaves to Pharaoh in Egypt and when I brought you out from there, I had you lie down under clouds of glory and raised up three redeemers for you to serve you, [as stated] (in (Micah 6:4): AND I SENT MOSES, AARON, AND MIRIAM BEFORE YOU. [Through the merit of Moses you ate manna, <a food> which <even> the holy ancestors had not seen, as stated (in Deut. 8:3): SO HE AFFLICTED YOU WITH HUNGER BUT FED YOU WITH MANNA, <WHICH NEITHER YOU HAD KNOWN NOR HAD YOUR ANCESTORS KNOWN….> Through the merit of Aaron I surrounded you in clouds of glory, as stated (in Ps. 105:39): HE SPREAD A CLOUD FOR A COVER AND A FIRE TO GIVE LIGHT AT NIGHT. There were seven clouds: one from above, one from below, one from each of the four winds, and one before you. He smote snakes and scorpions, leveled the mountains and valleys for them, and burned the thornbushes so that they sent up smoke. When all the kings of the East and West saw this, the peoples of the world said (in Cant. 3:6): WHO IS THIS THAT COMES UP FROM THE DESERT LIKE COLUMNS OF SMOKE? It is also written (in Deut. 29:4): I LED YOU FORTY YEARS IN THE DESERT; [YOUR CLOTHES DID NOT WEAR OUT….] In the case of a baby, all the time that it was growing, its garments and clothes were growing along with it. Now the well <came> through the merit of Miriam, who uttered a song by the waters <of the Reed Sea>.:9 R. Berekhyah the Priest said in the name of R. Levi: <The matter> is comparable to a king of flesh and blood who has a province. So he sends high ranking people into its midst to conduct their affairs and and administer their justice. Who has to be responsible for their maintenance? Do not the people of the province have to be responsible for their maintenance? But the Holy One did not act like that. Instead he sent out Moses, Aaron, [and Miriam], as stated (in Micah 6:4): AND I SENT MOSES, AARON, AND MIRIAM BEFORE YOU. Thus through their merit, Israel was sustained. The manna was through the merit of Moses. [You yourself know that it is so. When Moses passed away, what is written (in Josh. 5:12)? THE MANNA CEASED ON THE NEXT DAY (i.e., the day after Moses died).]10 The clouds of glory <came> through the merit of Aaron. You yourself know that it is so. When Aaron passed away, what is written (in Numb. 21:4)? BUT THE TEMPER OF THE PEOPLE GREW SHORT ON THE WAY, because the sun was shining down upon them (without a cloud cover). And the well <came> through the merit of Miriam,11 since it is stated (in Numb. 20:1-2): BUT MIRIAM DIED THERE <AND WAS BURIED THERE>. NOW THE CONGREGATION HAD NO WATER. And how was [the well] constructed? Like a kind of rock. It rolled along and came with them on the journeys.12 When the standards <for each tribe> came to rest and the Tabernacle arose, the rock would come and settle down in the court of the Tent of Meeting. Then the princes would stand beside it and say (in the words of Numb. 21:17): RISE UP, O WELL; and the well would rise up. After that, I brought them quails (cf. Numb. 11:31). (Jer. 2:31:) HAVE I BEEN A DESERT FOR ISRAEL? Have I treated you like a desert? (Ibid., cont.:) OR A LAND OF UTTER DARKNESS. Did not I become a light for you a light by myself? It is so stated (in Exod. 13:21:) AND THE LORD WENT BEFORE THEM BY DAY….
Another interpretation (of Jer. 2:31): UTTER DARKNESS. Have I <ever> said to you that I am bringing a benefit and delayed it? UTTER DARKNESS (rt.:'PL) can only be a term of delay, as it is used (in Exod. 9:32): <BUT THE WHEAT AND THE SPELT WERE NOT HURT> BECAUSE THEY RIPEN LATE (i.e., ARE DELAYED: rt.:'PL).13 {R.} Joshua said (in Josh. 21:43 [45]; cf. 23:14): NOT A {SINGLE} THING HAS FAILED (NPL) OF ANY GOOD THING {OF HIS} WHICH THE LORD PROMISED UNTO THE {CHILDREN} [HOUSE] OF ISRAEL; IT ALL CAME TO PASS. <Therefore> (in Jer. 2:31:) WHY DID MY PEOPLE SAY: RADNU (rt.: RWD); <WE WILL NOT COME UNTO YOU ANY MORE>?14 The word is Mishnaic (as in Ter. 10:3 = Makhsh. 3:3): ONE WHO REMOVES (RWDH) A HOT LOAF (adhering to an oven).15 They (i.e., Israel) said: When the bread is baked in the oven and is taken out of it, can it stick16 to the oven again? Now we in Jerusalem were as in an oven (since it is stated in Is. 31:9): SAYS THE LORD, WHO HAS A FIRE IN ZION AND HAS AN OVEN IN JERUSALEM. Now you exiled us to Babylon. What do you still want from us? (Jer. 2:31:) WHY DID MY PEOPLE SAY: RADNU (i.e., He has <already> removed us (radanu) <once from oven of Jerusalem>)?
[Another interpretation (of Jer. 2:31): WHY DID MY PEOPLE SAY: RADNU; <WE WILL NOT COME UNTO YOU ANY MORE>? What is the meaning of RADNU (rt.: RWD)]? Compare what is said (in I Kings 5:4 [4:24]): FOR HE HAD DOMINION (RWDH (as if from RDH) OVER EVERYTHING BEYOND THE RIVER (i.e., west of the Euphrates). They said to <the Holy One>: You have given us17 the Sanctuary, but you have taken away your Divine Presence from us. Now what do you still want from us? (Jer. 2:31) <WHY DID MY PEOPLE SAY: HE HAS DOMINION OVER US (RADNU)>; WE WILL NOT COME UNTO YOU ANY MORE? He said to them: Would that <I> were, as stated (in Jer. 9:1 [2]): {AND} WOULD THAT I WERE IN THE DESERT, AT AN INN FOR WAYFARERS, <THAT I MIGHT LEAVE MY PEOPLE>. Where? Where I was praised,18 as stated (in Is. 42:11-12): LET THE DESERT AND ITS CITIES LIFT UP <THEIR VOICE>[… LET THEM GIVE GLORY TO THE LORD AND DECLARE HIS PRAISE IN THE ISLANDS]. <The matter> is comparable to a prince who entered a metropolis. When the inhabitants of the metropolis saw him, they fled. He entered a second one, and <again> they fled from him. He entered into another city {and destroyed it} [that was ruined (harevah)]; and when the inhabitants saw him, they praised him. That prince said: This city is better than all the metropolises. Here I will build myself a lodging place19; here I will dwell. Similarly, when the Holy One came to the sea, it fled from him, as stated (in Ps. 114:3): THE SEA SAW <HIM> AND FLED. When he came to the desert wasteland (harevah), they praised him, as stated (in Is. 42:11): LET THE DESERT AND ITS CITIES LIFT UP <THEIR VOICE>[…. He said: This city is better. Here I will build a lodging place. When he came down into its midst, they began rejoicing, because the Holy One was dwelling in their midst, as stated (in Is. 35:1): THE DESERT AND THE ARID LAND SHALL BE GLAD, [AND THE WILDERNESS SHALL REJOICE AND BLOSSOM LIKE A CROCUS].
[3] (Numb. 1:1:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT, IN THE TENT OF MEETING. Before the Tent of Meeting was set up, he spoke with him in the bush, as stated (in Exod. 3:2): THEN THE ANGEL OF THE LORD {CALLED} [APPEARED] UNTO HIM IN A FLAME OF FIRE FROM THE MIDST OF A BUSH.20 [After that he spoke with him in Midian, as stated (in Exod. 4:19): THEN THE LORD SAID UNTO MOSES IN MIDIAN.] After that he spoke with him in Egypt, as stated (in Exod. 12:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON IN THE LAND OF EGYPT. After that he spoke with him in Sinai, as stated (in Lev. 25:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES ON MOUNT SINAI. When the Tent of Meeting was set up, he said: Humility is beautiful, as stated (in Micah 6:8): <HE HAS TOLD YOU, O HUMAN, WHAT IS GOOD…,> AND TO WALK HUMBLY WITH {THE LORD} YOUR GOD. He began to speak with him in the Tent of Meeting. Likewise David also says (in Ps. 45:14 [13]): ALL GLORIOUS IS THE KING'S DAUGHTER WITHIN; [HER CLOTHING IS OF GOLD BROCADE]. THE KING'S DAUGHTER: This <king> is Moses, as stated (in Is. 19:4): AND I WILL DELIVER THE EGYPTIANS INTO THE HAND OF A HARSH LORD. These21 are the plagues which came upon the Egyptians. (Ibid., cont.:) AND A STRONG KING SHALL RULE OVER THEM. This is Moses, who was king of Torah, which is called STRENGTH, where it is stated (in Ps. 29:11): THE LORD WILL GRANT STRENGTH TO HIS PEOPLE. Ergo (in Ps. 45:14 [13]): ALL GLORIOUS IS THE KING'S DAUGHTER WITHIN. (Ibid., cont.:) HER CLOTHING IS OF GOLD BROCADE. This is Aaron, since it is stated (in Exod. 28:13): AND YOU SHALL MAKE A GOLD BROCADE. Hence, our masters have said: Every bride who conceals herself (because of humility, i.e., modesty), even though she be an <ordinary> Israelite woman, is worthy of being married to a priest and to raise up high priests, since it is stated (in Ps. 45:14 [13]): HER CLOTHING IS OF GOLD BROCADE. The Holy One said: Likewise it befits him to speak from within, as stated (in Numb. 7:89): [WHEN22 MOSES WENT INTO THE TENT OF MEETING TO SPEAK WITH HIM, HE WOULD HEAR THE VOICE SPEAKING UNTO HIM. R. Joshua ben Levi said: If the people of the world had known how auspicious the Temple was for them, they would have surrounded it with military encampments23 in order to protect it,24 since it was more auspicious for them than for any of Israel; for thus did Solomon set forth in his prayer (in II Chron. 6:32-33 // I Kings 8:41-42):25 AND LIKEWISE, {IN THE CASE OF} [UNTO] THE FOREIGNER, WHO IS NOT OF YOUR PEOPLE ISRAEL AND COMES FROM A DISTANT LAND FOR THE SAKE OF YOUR GREAT NAME, YOUR MIGHTY HAND, AND YOUR OUTSTRETCHED ARM, IF {HE COMES} [THEY COME] UNTO THIS HOUSE TO PRAY, MAY YOU HEARKEN <UNTO HIM> FROM HEAVEN, EVEN FROM THE PLACE WHERE YOU DWELL, AND DO ACCORDING TO ALL THAT THE FOREIGNER CRIES OUT UNTO YOU, IN ORDER THAT ALL THE PEOPLES OF THE EARTH MAY KNOW YOUR NAME [AND] FEAR YOU, AS DO YOUR PEOPLE ISRAEL, AND THAT THEY MAY KNOW THAT YOUR NAME IS CALLED UPON IN THIS HOUSE WHICH I HAVE BUILT. But when he comes to Israel, what is written (in II Chron. 6:30 = I Kings 8:39)? AND YOU SHALL GIVE TO EACH ONE ACCORDING TO ALL HIS WAYS, SINCE YOU KNOW HIS HEART. Solomon said: Sovereign of the Universe, if he is worthy, give to him; if he is not worthy, do not give to him. Moreover, you should not <only> say that the temple <was auspicious for them>.26 In fact, if it had not been for Israel, no rain would ever have come down27 nor would the sun have shown; for it was through their merit that the Holy One brought relief to the world. Also in the world to come, when the peoples of the world shall see, in the case of Israel, how the Holy One is with them, they shall come to join them, as stated (in Zech. 8:23): IN THOSE DAYS WHEN TEN PEOPLE FROM ALL THE LANGUAGES OF THE NATIONS TAKE HOLD, THEY SHALL TAKE HOLD OF THE SKIRT OF A JEWISH PERSON, [SAYING]: LET US GO WITH YOU FOR WE HAVE HEARD THAT GOD IS WITH YOU.
[4] Another interpretation (of Numb. 1:1-2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT […: TAKE A CENSUS OF THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL….] This text is related (to Cant. 7:3 [2]): YOUR NAVEL IS A ROUND BOWL. LET NOT MIXED WINE BE LACKING. YOUR BELLY IS A HEAP OF WHEAT FENCED IN WITH LILIES. <The verse> is speaking about the Sanhedrin28 of Israel, which was situated in the Chamber of Hewn Stone and is compared with a navel.29 And why is it compared with a navel? It is simply that just as the navel is situated in the middle of the body, so the Sanhedrin of Israel was situated in the middle of the Temple. (Ibid., cont.:) LET NOT MIXED WINE BE LACKING. What is the meaning of LET NOT MIXED WINE BE LACKING? That there was never one less than a third of them <present>. LET NOT MIXED WINE BE LACKING. Whoever mixes it properly mixes a third of a cup of wine with two parts water. Thus the Sanhedrin would sit from <the time of> the morning sacrifice until the sacrifice at twilight. But did not one of them turn away for the needs of nature? So what did they do when one wanted to leave? He would count. If twenty three were present, he would leave; if not, he would not leave. Why? Because it is written (ibid.): LET NOT MIXED WINE BE LACKING. Thus there was never less than a third of them <present>. It is therefore written: LET NOT MIXED WINE BE LACKING. (Ibid., cont.:) YOUR BELLY IS A HEAP OF WHEAT. Israel has been compared with a heap of wheat.30 Just as this wheat enters the granary with a count (minyan) and leaves with a count, so the Holy One said that Israel should be numbered (nimnin) all the time. It is therefore stated (ibid.): YOUR BELLY IS A HEAP OF WHEAT. The stubble and the straw, however, are not numbered. Instead they are measured.31 Thus the peoples of the world are compared with stubble and straw, as stated (in Ps. 35:5): THEY SHALL BE LIKE CHAFF BEFORE THE WIND WITH THE ANGEL OF THE LORD OVERTHROWING THEM. And so it says (in Obad. 18): AND THE HOUSE OF ESAU SHALL BE STRAW. And why? Because they have32 no pleasure from them, as stated (in Is. 40:17): ALL THE NATIONS ARE AS NOTHING BEFORE HIM; THEY ARE CONSIDERED BY HIM AS LESS THAN NOTHING AND VOID. But in the case of Israel, the Holy One does have pleasure from them. They read the Shema', pray, and bless the name of the Holy One every day; therefore, they are numbered all the time. For that reason they were compared with the wheat, as stated (in Cant. 7:3) YOUR BELLY IS A HEAP OF WHEAT. For that reason (in Numb. 1:1-2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT…: TAKE A CENSUS OF THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL….
[5] Another interpretation (of Numb. 1:1-2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT…. This text is related (to Ps. 147:20): HE HAS NOT DONE SO FOR ANY NATION…., and also (to Ps. 148:14): HE HAS RAISED UP A HORN FOR HIS PEOPLE, PRAISE FOR ALL HIS SAINTS. <The situation> is comparable to a king who took <his> first wife and did not write her a marriage contract.33 He divorced her and did not give her a bill of divorce. He did the same for the second and for the third, in that he did not write them either a marriage contract or a bill of divorce. {He did not act. However,} [In due time] when he saw a certain poor orphan, a woman of noble ancestry, he wanted to marry her. He said to his shoshevin (i.e., to his best man): Do not behave with her as with the previous ones. This is a woman of noble ancestry. She is modest in her actions and worthy. Write her a marriage contract <stating> in which week, in which year, in which month, on what day of the month, in which province,34 just as it is written in Esther (2:16): SO ESTHER WAS TAKEN UNTO KING AHASUERUS, UNTO HIS ROYAL PALACE IN THE TENTH MONTH, WHICH IS THE MONTH OF TEBETH, IN THE SEVENTH YEAR OF HIS REIGN. Thus the Omnipotent created the generation of the flood and did not write down when he created them. He removed them from the world and did not write down when he removed them. It is simply <stated> (in Gen. 7:11): ON THAT DAY ALL THE SPRINGS OF THE GREAT ABYSS BURST FORTH AND THE WINDOWS OF THE HEAVENS WERE OPENED.35 Moreover, it was similar for the generation of the dispersion (Gen. 10:1-9); [similar for the Sodomites;] and similar for the Egyptians. For them it is not written either when they were created or when they died. {He did not act. However,} When Israel arose, the Holy One said to Moses: I will not behave with these as with those previous ones. These are people of noble ancestry, descendants from Abraham, Isaac, and Jacob. It is there written for them in which month, on what day of the month, in which year, in which province, in which metropolis I raised up their horn and gave them a head held high. It is therefore stated (in Numb. 1:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT, i.e., the province, IN THE TENT OF MEETING, i.e., the metropolis. In which year? (Ibid., cont.:) IN THE SECOND YEAR.36 In which month? (Ibid., cont.:) IN THE SECOND MONTH. On what day of the month? (Ibid., cont.:) ON THE FIRST DAY OF THE MONTH. (Ibid., cont.:) [AFTER THEIR EXODUS FROM THE LAND OF EGYPT,] i.e, the era.37 Why (in vs. 2) TAKE A CENSUS (literally: RAISE THE HEAD) OF THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL…. To fulfill what is stated (in Ps. 147:20): HE HAS NOT DONE SO FOR ANY NATION…. What did he do? (Ps. 148:14): HE HAS RAISED UP A HORN FOR HIS PEOPLE, PRAISE FOR ALL HIS SAINTS, EVEN THE CHILDREN OF ISRAEL, A PEOPLE NEAR TO HIM. HALLELUJAH.
[6] Another interpretation (of Numb. 1:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES. <How> blessed was Moses!38 Six hundred thousand were present with the priests, the Levites, and the elders. They were were all present there; yet out of them all, he only spoke there with Moses, as stated (ibid.:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES. (Ibid., cont.:) IN THE SINAI DESERT. Why IN THE SINAI DESERT?39 From here our masters have taught: The Torah was given through three things: through fire, through water, and through the desert.40 Where is it shown <that it was given> through fire? Where it is stated (in Exod. 19:18): NOW ALL OF MOUNT SINAI WAS EMITTING SMOKE BECAUSE THE LORD HAD DESCENDED UPON IT IN FIRE. AND THE SMOKE FROM IT AROSE LIKE SMOKE FROM A FURNACE, AND THE WHOLE MOUNTAIN TREMBLED GREATLY. Where is it shown <that it was given> through water? Where it is stated (in Jud. 5:4): LORD, WHEN YOU WENT FORTH FROM SEIR, WHEN YOU MARCHED FROM THE FIELD OF EDOM, THE EARTH TREMBLED, EVEN THE HEAVENS DRIPPED, EVEN THE CLOUDS DROPPED WATER. Where is it shown <that it was given> through (i.e., in)41 the desert? Where it is stated (in Numb. 1:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT. And why was it given through these three things. It is simply that, as these are free for all who come into the world, so the words of the Torah are free. Thus it is stated (in Is. 55:1): HO, ALL WHO ARE THIRSTY, COME TO THE WATERS (of Torah); EVEN IF YOU HAVE NO MONEY, COME, BUY FOOD, AND EAT. SO COME, BUY FOOD, WINE, AND MILK WITHOUT MONEY AND WITHOUT COST.
Another interpretation: Why (according to Numb. 1:1) IN THE SINAI DESERT? It is simply that whoever does not make himself ownerless like the desert cannot acquire42 the Torah.43 It is therefore stated: IN THE SINAI DESERT.
[7] Another interpretation (of Numb. 1:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT. <Sinai> was called by six names: Mountain of God (as in Ps. 68:16 [15]), Mount Bashan (ibid.), mountain of peaks (ibid.), mountain of desire (HMD), Mount Horeb (Exod. 3:1; 33:6; etc.), Mount Sinai.44 The mountain of God is <so called> because on it God sat in judgment, as stated (in Exod. 21:1): NOW THESE ARE THE JUDGMENTS45 WHICH YOU SHALL SET BEFORE THEM. Mount Bashan is the mountain where (sham) Holy One came (ba').46 The mountain of peaks (gavenunnim, rt.: GBN) is the mountain where he carved out and rejected47 all the <other> mountains.48 Where is it shown? <It is> just as you say (in Lev. 21:20): OR A HUNCHBACK (GBN) OR A DWARF.49 The mountain of desire (rt.: HMD) is <so called>, because on it the Holy One desired (HMD) to dwell, as stated (in Ps. 68:17 [16]): THE MOUNTAIN GOD DESIRED FOR HIS DWELLING. Mount Horeb (rt.: HRB) is <so called>, because upon it the sword (rt.: HRB) <of judgment> was unsheathed, as stated (in Lev. 20:10): THE ADULTERER AND THE ADULTERESS SHALL SURELY BE PUT TO DEATH, <and> (in Numb. 35:16): THE MURDERER SHALL SURELY BE PUT TO DEATH. Mount Sinai is <so called>, because on it the peoples of the world became hateful (rt.: SN') to the Holy One, and he rendered a verdict50 against them, as stated (in Is. 60:12): AND THE GENTILES SHALL BE UTTERLY (HRB) DESTROYED (rt.: HRB). R. Abba bar Kahana said in the name of R. Johanan: AND THE GENTILES SHALL BE UTTERLY51 DESTROYED. <It was> where they received a verdict.
[8] Another interpretation (of Numb. 1:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT…. What did he say to him (in vs. 2)?52 TAKE A CENSUS (literally: RAISE [rt.: NS'] THE HEAD) OF THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL…. The Holy One said to Israel: I have not cherished <any> creation more than you; therefore I have given you a head held high and have likened you to me. Thus just as I have a head held higher than all that come into the world, as stated (in I Chron. 29:11): TO YOU, O LORD, BELONG THE GREATNESS, THE MIGHT, THE SPLENDOR, THE TRIUMPH, AND THE MAJESTY; FOR ALL THAT IS IN THE HEAVENS AND IN THE EARTH IS YOURS; <YOURS> IS THE KINGDOM, O LORD, AND <YOU> ARE EXALTED (rt.: NS') AS HEAD OVER ALL; so I have also done for you, for you to have a head held high. It was therefore stated (in Numb. 1:1): RAISE (rt.: NS') THE HEAD OF THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL. <This exaltation was> to fulfill what is stated (in Ps. 148:14): HE HAS RAISED UP A HORN FOR HIS PEOPLE, PRAISE FOR ALL HIS SAINTS, EVEN THE CHILDREN OF ISRAEL, A PEOPLE NEAR TO HIM. HALLELUJAH. And so it says (in Deut. 28:1): AND THE LORD YOUR GOD WILL SET YOU HIGH OVER ALL THE NATIONS OF THE EARTH.
1. Above, in Tanh. (Buber), Gen. 2:8; Lev. 8:7; Gen. R. 33:1; Lev. R. 27:1; Numb. R. 1:1; PRK 9:1; Tanh., Lev. 8:5 (some texts); cf. Tanh., Numb. 1:1.
2. Above, Exod. 3:2; Tanh., Exod. 3:2.
3. See above, Gen. 1:19.
4. Cf. Tanh., Numb. 1:1, and Numb. R. 1:1 according to which the Ezekiel dating was the twentieth; but neither dating is to be found in Ezekiel.
5. Gk.: parresiazesthai.
6. Gk. hupateia (“consulship”).
7. Tanh., Numb. 1:2; Numb. R. 1:2.
8. Lat.: palatium.
9. See above, Lev. 7:7.
10. Heb.: MMHRT. The midrash understands MMHRT (“on the next day”) as two words, MHR and MT, which can be translated: “On the day after he died.” In adopting this interpretation the midrash goes against the weight of Rabbinic and other traditions that Moses died sometime during the month of Adar, usually on the seventh of that month (as in Qid. 38a; etc.), since (according Josh. 5:12) the manna did not cease until the sixteenth of Nisan. The interpretation here and in Numb. R. 1:2 may result from the simple assertion commonly found in Rabbinic sources (e.g., in TSot. 11:8 [10]; Ta‘an 9a.) that, when Moses died, the manna ceased.
11. See above, Lev. 7:7.
12. See above, Lev. 7:7; below, Numb 6:35, 47-50.
13. Below, Numb. 10:7; I Corinthians 10:4.
14. According to the interpretation given here, the word is regarded as coming from the root, RDH and voweled as radanu.
15. Bread is usually baked adhering to the roof or wall of the oven with the fire beneath.
16. Rt.: QB‘ (which normally means “fix in” or “fix on”). On the translation of this root, see Midrash Tanhuma (Jerusalem: Eshkol, 1971/72), vol. II, p. 647, n. 2, which regards it here as the equivalent of the root DBQ (which means (“stick to”). In a similar vein, see Wolf Einhorn’s commentary, Perush Maharzaw, on Numb. R. 1:2. Since the root QB‘ can also mean “rob” or “defraud,” the meaning for Israel would be that, as bread removed from an oven cannot stick to it again, neither can Israel once removed from Jerusalem ever defraud again.
17. NTT LNW.: Buber, p. 4, n. 26, would emend NTT LNW (“You have given us”) to NTTsT LNW (“You have destroyed for us”).
18. Rt.: QLS, a word related to the Gk.: kalos (“beautifully”).
19. Gk.: xenia (“guestchamber”).
20. Tanh., Numb. 1:3; Numb. R. 1:3.
21. Since LORD (adonim) is a plural of excellence or majesty, it is readily seen as representing a plurality of plagues.
22. This bracketed section ends in the first part of section 10 and represents a missing page in Buber’s primary Oxford Ms.
23. Lat. castra.
24. Lev. R. 1:11.
25. The passage is actually a conflation of the parallel passages, which Buber has emended to agree with Chron. 6:32-33.
26. So Tanh. Numb. 1:3.
27. Cf. Gen. R. 39:12.
28. Gk.: Synedrion.
29. Tanh., Numb. 1:4; Numb. R. 1:4; see PR 10:2; above, Exod. 9:1 and the notes there; also below, Deut. 1:3; and perhaps Exod. R. 39:1.
30. See PR 10:3.
31. Buber’s Spanish MS (described on p. 150 on his “Mavo”) plus the parallel texts read: “Nor are they measured.”
32. The parallel texts read: “Because the Holy One has….”
33. Tanh., Numb. 1:5; Numb. R. 1:5.
34. Gk.: eparchia.
35. Note that the verse begins: IN THE SIX HUNDREDTH YEAR OF NOAH’S LIFE, IN THE SECOND MONTH, ON THE SEVENTEENTH DAY OF THE MONTH; but this dating is apparently not definite enough.
36. The citation of this section of the verse differs somewhat in the Masoretic text, which reads: ON FIRST DAY OF THE SECOND MONTH, IN THE SECOND YEAR.
37. Gk. hupateia (“consulship”).
38. Tanh., Numb. 1:6; Numb. R. 1:6; cf. Lev. R. 1:1.
39. Numb. R. 1:7.
40. Mekhilta deRabbi Ishmael, Bashodesh 5.
41. In Hebrew the prefix b used here can be translated either “through” or “in.”
42. The Hebrew verb also means “buy.”
43. See ‘Eruv. 54a; Mekhilta deRabbi Ishmael, Bashodesh 1.
44. Tanh., Numb. 1:7; Numb. R. 1:8.
45. Mishpatim. In the biblical context the word would more normally be translated ORDINANCES.
46. In the Hebrew text sham and ba’ appear in the opposite order and next to each other as ba’ sham.
47. Pasal. The word can mean both “carved” and “rejected.” In carving a statue one rejects what is chipped away. The statue itself, like Israel, is what remains.
48. See Gen. R. 109:1, which depicts the mountains contending with each other to host the revelation of the Torah and generally expands what follows.
49. The context is a list of those rejected from serving in the priesthood. The implication here is that, unlike Sinai where the ordinances for priesthood where given, the other mountains were hunchbacks or dwarfs and therefore rejected.
50. Gk.: apophasis.
51. In this repetition of Is. 60:12 the Buber text alters the word translated UTTERLY from harov to mehurav. This change also appears in the parallel text of ySot. 7:5 (21d), but not in the traditional parallel texts of Tanh., Numb. 1:7, and Numb. R. 1:8.
52. Tanh., Numb. 1:8, and Numb. R. 1:9.
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳ – למה סמך אהל מועד ליציאת מצרים לומר לך בזכות שהיו ישראל עתידים לעשות אהל מועד יצאו ממצרים, כמה דהוא אמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). תעבדון זו עבודת אהל מועד.
על ההר הזה – זה מתן תורה, ולמה נאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ׳:ב׳). הא למדנו שבזכות אהל מועד ובזכות התורה יצאו ישראל ממצרים.
1דבר אחר: אנכי ה׳ אלהיך: ׳א׳ – שהוא אחד בעולמו, ׳נכ׳ – שבחר הקב״ה את ישראל משבעים אומות, ׳י׳ – עשרת הדברות, לכך פתח באנכי.
במדבר סיני באהל מועד וגו׳ – לכך הוצרך הכתוב לומר באהל מועד בשנה השנית, כאדם שנכנס עם כלתו לחופה וכותב לה כתובה וחותם בה הזמן והמקום, כך עשה הקב״ה שעד עכשיו לא כתב להם לא כתובה ולא גט, אבל עכשיו כתב להם כתובה ולא כתב להם גט, והיינו דקא אמר הנביא איזה ספר כריתות אמכם (ישעיהו נ׳:א׳).
דבר אחר: מה ראה משה והקדים פרשה זו לפרשת הפסח, שפרשה זו היתה באחד לחדש השני, והוא אייר, ופרשת פסח היה בחדש הראשון, שנאמר וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים (פסוק א), וכתיב בחדש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט׳:א׳-ב׳), והלא פרשת הפסח היה בניסן, והיה לו להקדים בפרשה זו קודם לאייר, ולמה עשה כן, לפי שבאותה פרשה נאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו׳ (במדבר ט׳:ו׳), ואותה שעה נאמר להם מצות פסח שני לטמאים, לכך לא רצה להתחיל הספר בפרשת טמאים, 2ומכאן למדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הני מילי בשני ענינים, כגון אלו ב׳ המעשים, אבל בחד ענינא אותו שהוא מוקדם הוא מוקדם, ואותו שנכתב מאוחר הוא מאוחר, שאם לא נאמר כן, אם כן כלל ופרט שאנו אומרים אין בכלל אלא מה שבפרט, והיינו יכולין לומר פרט וכלל הוא, ונאמר שנעשה כלל מוסיף על הפרט, וכן פרט וכלל מה שאנו אומרים נעשה כלל מוסיף על הפרט, ונאמר שכלל ופרט הוא ואין בכלל, [אלא] מה שבפרט, אלא מכאן אתה למד מאחר שאנו דורשין את התורה בכלל ופרט, ובפרט ובכלל, שבענין אחד יש מוקדם ומאוחר.
1. דבר אחר: אנכי א׳ שהוא אחד בעולמו. דורש אנכי נוטריקון. וכן הביא לעיל שמות כ״ב.
2. ומכאן למדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה ה״מ בשני עניינים כו׳. פסחים דף ו׳ ע״ב, וע״ש בפירש״י.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ פִי בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ פִי אַליַוְםִ אלּאַוַּלִ מִןַ אלשַּׁהרִ אלתַּ׳אנִי מִןַ אלסַּנַתִ אלתַּ׳אַנִיַתִ לִכֻ׳רֻוגִהִם מִן בַּלַדִ מִצרַ קַאאִלַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, במדבר סיני, באהל הועידה, ביום הראשון מן החדש השני מן השנה השנית ליציאתם מן ארץ מצרים לאמר.1
1. (בתאריך א׳ אייר משנת ב׳תמט, 2449 לבריאה. היינו 1311 שנה לפני הספירה המקובלת כיום, למניינם.)
במדבר סיני באחד לחדש השיני – מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה: כשיצאו ממצרים מנאן, כשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים, כשבא להשרות שכינתו לתוכן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאן.
וידבר… במדבר סיני … באחד לחדש וגו' AND [HASHEM] SPOKE [UNTO MOSHE] IN THE DESERT OF SINAI … ON THE FIRST DAY OF THE [SECOND] MONTH … [TAKE YOU THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] etc. – Because they were dear to him, He counts them every now and then: when they went forth from Egypt He counted them (Shemot 12:37), when many of them fell in consequence of their having worshipped the golden calf He counted them to ascertain the number of those left (cf. Rashi Shemot 30:16); when he was about to make His Shechinah dwell among them (i.e. when He commanded them to make a Tabernacle), He again took their census; for on the first day of Nisan the Tabernacle was erected (Shemot 40:2) and shortly afterwards, on the first day of Iyyar, He counted them.
וידבר – הפסיק הענין של מעלה. 1וידבר לשון זריזות, (יהושע כ) וידבר ה׳ אל יהושע תנו לכם את ערי המקלט.
ה׳ – השם הנכבד והנורא אשר לא קריאתו ככתבו כענין (שמות ג) זה שמי לעלם.
אל משה – כדי הוא השליח לשלוחו.
במדבר סיני באהל מועד. בתחלה דבר הקב״ה למשה בסנה ואח״כ במדין שנאמר (שם ד) ויאמר ה׳ אל משה במדין. ואח״כ במצרים שנא׳ (שם יב) (וידבר) [ויאמר] ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים. ואח״כ בסיני שנאמר (שם כ) וידבר אלהים (אל משה) את כל הדברים האלה לאמר. משהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא מאהל מועד בצניעות.
באחד לחדש השני בשנה השנית – ומה ראה הדיבור לומר באיזה זמן באיזה מקום בכמה בחדש באי זה חדש באיזה שנה: טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל אמר באיזה זמן דכתיב במדבר סיני בזמן שהיו במדבר סיני ולא בזמן שהיו באחד מן המסעות אשר מרעמסס ועד ירחו אלא בזמן שהם במדבר סיני. ומה בא ללמדנו שזה ספר רביעי שהרי נמנו בתחלת ירידת יעקב אבינו עם בניו במצרים. להודיע כי בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרים. ובשניה נמנו בעלותם ממצרים. אלא שקיצר היחוס ולא נתיחסו אלא עד משה ואהרן שנאמר (שם ו) וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. וכתיב (שם) אלה ראשי בית אבותם. לבסוף 2הכליל המנין שנאמר (שם יב) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה בשש מאות אלף רגלי ללמדך כמה פרו ורבו ישראל במאתים ועשר שנים. ובשלישית נמנו בעשית המשכן שנאמר (שמות ל) וידבר ה׳ אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל וגו׳ 3וכתיב (שם לח) בקע לגלגלת. וכתיב (שם) ויהי מאת ככר הכסף וגו׳. 4וזה היה בשנה הראשונה אחרי שנשתברו הלוחות דכתיב (שם לב) ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ושהה עד פ׳ יום עד שניתנו לוחות השניים ואחרי כן נאמרה פרשת ויקהל ואז ניתנו השקלים ומהם נתנו לצקת האדנים. והשקלים ההם נקראו כופר. והמשכן הוקם בשנה השנית באחד לחדש הראשון 5וזה היה באחד לחדש השני בשנה (השלישית) שלא תאמר זהו שנאמר בכי תשא את ראש בני ישראל. אלא אותו החשבון היה לצורך היחוסין שכל פרשה שהקב״ה מגדל את ישראל מפרסם בה באיזה עת גדלם. וכן הוא אומר במתן תורה (שם יט) בחדש השלישי לצאת בני ישראל. וכן בהקמת המשכן. וכן בפעם הראשון דכתיב (במדבר י) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וכן לפי שהוא מודיע טהרת יוחסין הזכיר באיזה זמן ובאיזה מקום היה הדבור.
באהל מועד – וכן הוא אומר (שמות כה) ונועדתי לך שם וגו׳, בכמה בחדש.
באחד – להודיע שזה המעשה היה קודם שנעלה הענן מעל המשכן ליסע. באיזה חדש.
לשנה השנית – להודיע שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי כתיב (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שנאמר בפרשת בהעלותך והדבור היה בשנה השנית בחדש הראשון. למדנו שלא ניתנה התורה אלא לידרש.
לצאתם מארץ מצרים – שלא תאמר להקמת המשכן הוא המנין, ד״א לצאתם מארץ מצרים יציאתם מארץ מצרים גרמה להתיחסם לדגלים, באותה שעה אמר לו לך אמור להם לישראל:
1. וידבר לשון זריזות. כמו וידבר ה׳ אל יהושע כצ״ל. ועיין (מכות י״א.) קרא ליה הגמ׳ וידבר לשון עז וכפי שמסיק שם. חד אמר מפני ששיהם (היינו שלא הפריש הערי מקלט לאחר שחלקו עד שנאמר לו מפי הקב״ה. פירש״י שם) ויהי כוונת המחבר דהכא לשון זריזות. דהיינו לאחר שחלקו אמר לו הקב״ה בזריזות שיפריש תיכף הערי מקלט ולא ישהה עוד:
2. הכליל המנין. היינו שכתב המנין בסופו כמו שנאמר כשש מאות אלף:
3. וכתיב בקע לגולגולת. וסיפא דקרא לשש מאות אלף גו׳ כמו המנין דהכא שבס׳ במדבר:
4. וזה היה בשנה ראשונה וכו׳ ויפול מן העם וכו׳. הביא ג״כ האי קרא כי אחר שנפל מן עון העגל ג׳ אלפים נשתיירו במנין שש מאות אלף וג׳ אלפים וה׳ מאות ונ׳ כמו המנין דהכא.
5. וזה היה באחד לחודש השני בשנה השנית כצ״ל:
במדבר סיני באהל מועד באחד לחדשא השני – כל הדברות שנאמרו בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן כת׳ בהן: בהר סיני (שמות ל״א:י״ח, ל״ד:ל״ב, ויקרא ז׳:ל״ח, כ״ה:א׳, כ״ו:מ״ו, כ״ז:ל״ד). אבל משהוקם המשכן באחד לחדש בשנה שנייה, לא יאמר: בהר סיני, אבל: במדבר סיני באהל מועד. וכן מוכיח לפנינו דכתיב: ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר {י״י} את משה בהר סיני (במדבר ג׳:א׳), קודם שהוקם המשכן, אז היו תולדות אהרן ארבעה: ואלה שמות בני אהרן {הבכור} נדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר (במדבר ג׳:ב׳). אבל לסוף, בשנה שנייה שהוקם המשכן, לא היו כי אם שנים, לפי שלבסוף כשהוקם המשכן בשנה שנייה נאמר: וימת נדב ואביהוא לפני י״י במדבר סיני (במדבר ג׳:ד׳). במדבר סיני היו ארבעה, ולבסוף שנים, כי בו ביום שהוקם אהל מועד מתו נדב ואביהוא.
א. בכ״י ברסלאו 103 (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון נכפלה כאן מלת ״לחדש״.
1במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני [THE LORD SPOKE TO MOSES] IN THE WILDERNESS OF SINAI IN THE TENT OF MEETING ON THE FIRST DAY OF THE SECOND MONTH [IN THE SECOND YEAR FOLLOWING THE EXODUS]: Whenever divine communication occurred in the first year [following the exodus], before the erection of the Tabernacle, the text writes that it took place “at Mount Sinai.”2 But after the Tabernacle was erected – on the first day of the [first] month in the second year after the Exodus3 – the text does not say [that divine communication occurred] “at Mount Sinai,” but rather “in the wilderness of Sinai in the Tent of Meeting.”
This [distinction – between the implications of the two phrases “at Mount Sinai” and “in the wilderness of Sinai” –] is proven below. It is written (3:1) “These are the descendants of Aaron and Moses on the day that the LORD spoke to Moses at Mount Sinai.” The time when Aaron had four sons was before the Tabernacle was erected,4 [as the next verse there (3:2) says,] “These were the names of Aaron’s sons: Nadab, the firstborn, and Abihu, Eleazer and Ithamar.” But later, once the Tabernacle was erected in the second year, he had only two sons. For later, once the Tabernacle was erected in the second year,5 it is written that (3:4) “Nadab and Abihu died before the LORD in the wilderness of Sinai.” At Mount Sinai6 they [= Aaron’s children] numbered four. Later there were only two, because Nadab and Abihu died on the very day that the Tabernacle was erected.7
1. Translation by Prof. Meir (Marty) Lockshin, Rashbam's Commentary on Leviticus and Numbers: An Annotated Translation, Brown Judaic Studies #330 (Providence, 2001), with the gracious permission of the copyright holder, Brown University (all rights reserved).
2. E.g. Lev. 25:1.
3. See Exodus 40:17.
4. Here Rashbam is taking issue with Rashi’s comment to 3:1, s.v. ביום דבר. There Rashi argues that the ostensibly unnecessary phrase, “on the day that the LORD spoke to Moses at Mount Sinai,” was written because it was as a result of that day, the day that Moses learned the Torah, that Moses taught Aaron’s children, who thereby should, according to Rashbam, be considered in some sense Moses’ children. Rashbam explains more simply that “on the day that the LORD spoke to Moses at Mount Sinai” is emphasized because on that day Aaron had four children, although later he did not. See also commentary to 3:1, and note 20 there, and commentary to 10:33, and note 21 there.
5. It appears that the text of Rashbam contains a dittography: the phrase לסוף בשנה שניה שהוקם המשכן appears twice, for no apparent reason, within two lines with tiny variations. I translated without emending; the suspected dittography does not change the meaning, but merely makes the style inelegant.
6. Here I have based my translation on my conjectural emendation of the text of Rashbam’s commentary. The text reads: במדבר סיני היו ארבעה. I think that the text would read much more smoothly as: בהר סיני היו ארבעה.
A possible translation of the unemended text would read: “[At the beginning of their stay] in the wilderness of Sinai, they [= Aaron’s children] numbered four. Later there were only two, because Nadab and Abihu died on the very day that the Tabernacle was erected.”
A possible translation of the unemended text would read: “[At the beginning of their stay] in the wilderness of Sinai, they [= Aaron’s children] numbered four. Later there were only two, because Nadab and Abihu died on the very day that the Tabernacle was erected.”
7. Rashbam reiterates the point that he made in his commentary to Ex. 12:1, to Lev. 25:1 and to 26:46 – that in the first year following the Exodus God spoke to Moses at Mount Sinai, and, in subsequent years, God spoke to him at the Tent of Meeting, which the text calls “in the wilderness of Sinai.” Rashbam implies that not all the laws given to Moses originate with the theophany at Mount Sinai. Many come later. In this, he opposes the contention of Rashi (and of many rabbis) that all the laws originate at Mount Sinai. See e.g. Rashi ad Lev. 25:1 and 26:46. See also Rashbam’s commentary to 1:19 below, and note 10 there.
Like Rashbam, see also iE, Nahm. (here and ad 3:1) and Hizq.
Like Rashbam, see also iE, Nahm. (here and ad 3:1) and Hizq.
במדבר סיני – להודיע כי לא עלה משה אל הר סיני אחר היות הכבוד באהל מועד.
באחד לחדש השני – לתקן הדגלים, ואיך יסעו ואיך יחנוא בעבור המקדש, כי בעשרים לחדש השני נסעו.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: לאיך יסעו ויחנו.
IN THE WILDERNESS. This verse1 informs us that Moses did not go up to Mount Sinai2 since God's glory was now present in the tent of meeting.3
ON THE FIRST DAY OF THE SECOND MONTH. To tell him to arrange the standards and to instruct him how the Israelites were to journey and how they were to camp with reference to the tabernacle,4 for they journeyed on the twentieth day of the second month.5
1. Which states that the Lord spoke unto Moses in the wilderness of Sinai, in the tent of meeting.
2. For revelation.
3. Otherwise, what follows would have been told to Moses on Mount Sinai.
4. Filwarg suggests emending ba'avur ha-mishkan (with reference to the tabernacle) to be'evre ha-mishkan (on the sides of the tabernacle).
5. Hence it was necessary to inform Moses of these things prior to their journey.
במדבר סיני – ובאיזו מקום בו באהל מועד – אבל קודם שהוקם המשכן היה הדבור מהר סיני שהרי מיום שנתנו עשרת הדברות לא נסתלקה שכינה ממנו עד לאחר שהוקם המשכן כדאיתא במסכת ביצה.1
בשנה השנית לצאתם – אבל לשאר עניינים תחילת השנה מתשרי מנינן.
1. בדומה ברשב״ם.
במדבר סיני, "in the desert of Sinai;" at what location did God speak to Moses? From the Tabernacle; before the Tabernacle had been erected, God had communicated from the top of Mount Sinai. From the day the Ten Commandments had been given, God's presence had not moved away from Mount Sinai until the day after the Tabernacle had been erected on the first day of Nissan of the second year, as we have been told in the Talmud, tractate Beytzah, folio 5.
בשנת השנית לצאתם, (on the first of the second month) in the second year of the Exodus. Regarding all other matters, the first of Tishrey was considered as the first day of the New Year.
וידבר. כאן מתחיל ספר חמש הפקודים. ומתחיל בו׳. כשתאמר ראשי תיבות של חומשי תורה עולים כ״א. ב׳ [ד]ב׳ראשית (בראשית א:א). ו׳ דו׳אלה שמות (שמות א:א). ו׳ דו׳יקרא (ויקרא א:א). ו׳ דו׳ידבר. א׳ דא׳לה הדברים (דברים א:א). הרי כ״א. עולה כמניין שם של בורא (הקב״ה). אהי-ה. הרי כמו א״ך. זש״ה אך טוב א-להים לישר׳ (ע״פ תהלים עג:א). מלמד שהתורה שעולה בראשית א״ך. הקב״ה ששמו אהי׳ נתנה לישראל לטובתם שנ׳ ה׳ חפץ למען צדקו (ישעיהו מב:כא). לוי.
וסופי תיבות של חמשה חומשי תורה מ׳י׳ם׳ ל׳ו׳. ספר בראשית. במצרים׳ (בראשית נ:כו). ספר ואלה שמות. מסעיהם׳ (שמות מ:לח). ספר ויקרא. סיני׳ (ויקרא כז:לד). ספר וידבר. יריחו׳ (במדבר לו:יג). ספר אלה הדברים. ישראל׳ (דברים לד:יב). הרי מ׳י׳ם׳ ל׳ו׳. מלמד מי שישא בידו. כלומ׳ שיודע החומש. עיקר התורה שלו. (ומים נקרא תורה) [והתורה נקרא מים שנ׳ הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה:א)]ב (עי׳ תענית ז., בבא קמא יז., פב., עבודה זרה ה:).
ד״א התורה נקרא אור. והנשמה נקר׳ אור (עי׳ משלי כ:כז). שנ׳ כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו:כג).ג אמ׳ הקב״ה אם תשמור נרי אני אשמור נרך (דברים רבה ד:ד, מדרש תהלים יז:ז, ילקוט שמעוני משלי ו:כג סוף רמז תתקלח). כי הנשמה תלויה בתורה. כיצד. הנשמה יש לה ה׳ שמות כנגד ה׳ חומשי תורה. והתחלת שמות הנשמה עולים שי״ח. ר׳וח נ׳שמה נ׳פש י׳חידה ח׳יה (עי׳ בראשית רבה יד:ט, דברים רבה ב:לז). וכן אם תקח אות שבתחילת תיבה שניה של ה׳ חומשים עולים שי״ח. בראשית ב׳רא (בראשית א:א). אלה ש׳מות (שמות א:א). ויקרא א׳ל (ויקרא א:א). וידבר י׳. אלה ה׳דברים (דברים א:א). א״כ רואה אתה שתלמוד הכל.
א. ס״א הוסיף: ״לו״, וס״א הוסיף: ״לו מים חמשה חומשי תורה״.
ב. הרמש״ג כתב בגליון: ״נ״ל שחסר שנאמר (אוי) [הוי] כל צמא לכו למים. גשם ??״. וכן נכתב בכת״י מינכן: ״והתורה נקרא מים שנאמ׳ הוי כל צמא לכו למים.״
וידבר ה׳ וגו׳ – כאן מתחיל חומש הפקודים ומתחיל בוי״ו כדי להשלים מנין ר״ת שבתחלת ה׳ חומשי התורה למספר כ״א דהיינו ב׳ בראשית, ג׳ ווי״ן של שמות ויקרא ובמדבר, א׳ של אלה הדברים הרי כ״א שנחתם שמו ית׳ של אהי״ה העולה כ״א עליהם בראשיהם וזה שאמר הכתוב א״ך טוב לישראל, לומר שהתורה החתומה בשם א״ך כנזכר היא ניתנה לישראל לטובתם וכדכתיב ה׳ חפץ למען צדקו וגו׳, לוי.
וסופי תיבות של סופי החומשים הם אותיות מ״ם יו״ל, שהם אותיות מי״ם ל״ו, לומר שהתורה הנמשלת למים היא לאדם לקנין עצמיי לו כשילמדנה ע״ד ובתורתו יהגה וגו׳ וכדאיתא ע״ז בגמרא.
באחד לחודש – פירש״י מתוך חיבתן וכשנפלו בעגל מנאן וכו׳, תימה למה א״כ מנה בני לוי שהרי הם לא נפלו בעגל, וי״ל משום משא שלהם.
בעבור שהפסיק במצות השמטה והיובל שהיו בהר סיני, חזר ואמר כאן שהיה הדבור הזה באהל מועד, ככל הדברות אשר הזכיר מתחלת ספר ויקרא. וכן יהיו כולם מכאן ואילך באהל מועד, כי מעת שהוקם המשכן ויקרא אליו השם מאהל מועד, לא נדבר לו אלא משם.
והזכיר כאן במדבר סיני – להגיד שלא נסעו משם בעת שנמנו, כי המנין השני היה בערבות מואב, והדבור באהל מועד.
AND THE ETERNAL SPOKE UNTO MOSES IN THE WILDERNESS OF SINAI, IN THE TENT OF MEETING. Because He had interrupted with the commandments about the Sabbatical year and the Jubilee, of which He said that they were spoken in Mount Sinai1 [in contrast to all the other commandments in the Book of Leviticus, which, as mentioned at the beginning of that book, G-d told Moses from the Tent of Meeting], He stated here again that this communication was given from the Tent of Meeting, as were all the communications which He had mentioned since the beginning of the Book of Leviticus. And all of them from now onwards [were said to Moses] from the Tent of Meeting, for since the time that the Tabernacle was set up and G-d called him [Moses] from the Tent of Meeting,2 He only communicated with him from there.
Scripture mentions here in the wilderness of Sinai in order to tell us that they did not travel away from there until they were counted [the first time, as described here], for the second census3 was taken in the plains of Moab,4 but the [actual] communication was in the Tent of Meeting.
Scripture mentions here in the wilderness of Sinai in order to tell us that they did not travel away from there until they were counted [the first time, as described here], for the second census3 was taken in the plains of Moab,4 but the [actual] communication was in the Tent of Meeting.
1. Leviticus 25:1.
2. Ibid., 1:1.
3. Further, 26:1-51.
4. Ibid., (3).
פלס ומאזני משפט לה׳ מעשהו כל אבני כיס (משלי ט״ז:י״א) – שלמה המלך ע״ה כוון בכתוב הזה (משלי ט״ז) כי כל מעשיו של אדם נשקלים, וכל המשקלות כולן הם לשם יתעלה, המשקל הגדול היחידי הוא הפלס, גם המשקל הקטן שהם שנים, ועל כן נקראים מאזנים בכפל הלשון, כענין התיבות הנמצאות בכתובים בענין זה שהם מורות על שנים, והנה הוא יתעלה שוקל פרטי המעשים כלן בכל אבני כיס, והכוונה בזה כי כשם שיש לו כל המשקלות מהגדול ועד הקטן, יש לו כל האבנים מהגדול ועד הקטן שבכולן, כגון שתאמר מן הככר שהוא שעור המשקל הגדול עד האונקיא וחצי האונקיא ושלישיתה ורביעיתה, וכן עד סוף השעור הקטן בתכלית. וכל זה משל להבין ולהורות כי הוא יתעלה שוקל העברות כולן, החמורות הקלות, ומעניש עליהן כפי גודל העברה החמורה וכפי קטנות העברה הקלה, ואין שכחה לפניו יתעלה. וראיה שהוא יתברך חוזר לשקול העברות הקלות אחר ששקל העברות החמורות מה שאמר הנביא בשם הקב״ה (ירמיהו ט״ז:ט״ז) הנני שולח לדיגים רבים נאם ה׳ ודיגום ואחרי כן אשלח לרבים צידים וצדום, הזכיר לשון צידה אחר לשון דיגה, כאדם המפנה כלי הבית וחוזר ושונה עוד עליהם אם נשאר עוד מהם שם. ובאור הכתוב כי הפלס והמאזנים וכל אבני כיס אשר לה׳ הכל משפט, כלומר דין אמת. ומה שהזכיר לשון כיס לפי שהמנהג הוא לתת האבנים בתוך הכיס כדי שישארו בנקיותן ולא יקבלו שום לכלוך ולא יהיו נשחקים ברוב ההתמדה שהאדם משתמש בהן וכדי שיהיו מכוונים במשקלן.
ויתכן לפרש שיכלול עוד לשון כיס לפי שאבנים נחבאים ונסתרים בתוך הכיס ואין אדם יודע מה בתוכו כי הם טמונים ונעלמים שם, כן המשפט אשר לה׳ באבני משקלו נסתר ונעלם מן הבריות, אי אפשר לו לאדם לדעת זה, כי כח השכל האנושי הוא דל ואין ידו משגת איך הוא יתעלה שוקל מעשי הצדיקים והרשעים, והוא שאמר דוד ע״ה (תהלים ל״ו:ז׳) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, באר הכתוב כי צדקת ה׳ וחסדיו ורחמיו גבוהים ומפורסמים כהררי אל המפורסמים והנגלים לעין כל, אבל משפטיו נסתרים ונעלמים הם כתהום רבה שאין אדם יודע לו סוף. וזהו שאמר במדרש צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, כשאתה מביא צדקה בעולם מפורסמת היא כהרים הללו, אבל המשפטים הם נסתרים כתהום רבה. כיצד כשחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה, וכשהראה לו יחזקאל הפורענות הראוהו בעשירי בחמשה לחדש, אבל כשבא לגדל את ישראל הוא מפרסם את ישראל, באיזה מקום במדבר סיני, באיזה יום באחד לחדש, לאיזה חדש לחדש השני, באיזו שנה בשנה השנית, לאיזה דבר לצאתם מארץ מצרים. וזהו שכתוב:
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר – במדבר סיני, שבו היה הר סיני.
ובמדרש במדבר סיני בשלשה דברים נתנה תורה, באש במים במדבר, באש דכתיב (שמות י״ט:י״ז-י״ח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש, במים דכתיב (שופטים ה׳:ד׳) ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, במדבר דכתיב וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני. ולמה נתנה בשלשה דברים הללו, לומר לך מה אלו חנם לכל באי עולם אף התורה חנם לכל באי עולם, וכה״א (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים, ולמה במדבר לומר לך שאין אדם קונה התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר.
באהל מועד הוא המשכן, ומשעה שקראו משם שנאמר (ויקרא א׳:א׳-ב׳) ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד, לא דבר עמו אלא משם, לפי שהכבוד שהיה בהר סיני הועתק שם, ועל כן יצוה בכאן להגביל את המשכן שיהיו הלוים חונים סביביו והזר הקרב יומת, כשם שהגביל את ההר ואמר (שמות י״ט:י״ג) לא תגע בו יד, והזהיר על המשכן (במדבר י״ח:ה׳) ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח, כשם שהזהיר בהר סיני (שמות י״ט:כ״ד) והכהנים והעם אל יהרסו, וצוה עליו ולא יבאו לראות כשם שצוה בהר סיני (שם י״ט) והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה׳. ועוד יצוה שיחנו הלוים סביב לאהל מועד, והיו כ״ב אלף לוים כשם שירדו עמו בהר סיני עשרים ושנים אלף של מלאכי השרת, הוא שכתוב (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים וגו׳, והיו ישראל ארבעה דגלים כשם שראו בהר סיני ארבע מחנות שכינה.
ובמדרש באהל מועד, עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר (שמות ג׳:ד׳) ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, אח״כ דבר עמו במצרים שנאמר (שם י״ב) ויאמר אל משה ואל אהרן בארץ מצרים, ואחר כך דבר עמו במדין שנאמר (שם ד) ויאמר ה׳ אל משה במדין, ואחר כך דבר עמו בסיני שנאמר (ויקרא כ״ה:א׳) וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר, כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות שנאמר (מיכה ו׳:ח׳) והצנע לכת עם אלהיך התחיל מדבר עמו באהל מועד, וכן אמר דוד (תהלים מ״ה:י״ד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, בת מלך זה משה, שנאמר (ישעיהו י״ט:ד׳) וסכרתי את מצרים ביד אדנים קשה, אלו המכות שבאו על המצריים, ומלך עז ימשל בם, זה משה שהיה מלכה של תורה שנקראת עוז, שנאמר (תהלים כ״ט:י״א) ה׳ עוז לעמו יתן, וכתיב (משלי ח׳:ט״ו) בי מלכים ימלוכו, לפיכך כל כבודה בת מלך פנימה. מכאן אמרו רז״ל כל אשה שהיא מצנעת עצמה אפילו ישראלית ראויה שתנשא לכהן גדול ויעמיד ממנה כהנים גדולים שנאמר (תהלים מ״ה:י״ד) ממשבצות זהב לבושה, אמר הקב״ה זהו כבודה שיהא מדבר בפניה שנאמר (במדבר ז׳:פ״ט) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול. אמר רבי יהושע בן לוי אלו היו יודעין אומות העולם מה ביהמ״ק מועיל להן היו מקיפין אותו חיילות כדי לשמרו, שהיה יפה להן יותר ממה שהיה יפה לישראל, שגם שלמה סדר בתפלתו (דברי הימים ב ו׳:ל״ב) וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו׳, ואתה תשמע מן השמים ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, ובישראל כתיב (שם) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, אמר שלמה ע״ה רבון העולמים אם הוא ראוי תן לו ואם אינו ראוי אל תתן לו, לפי שישראל מכיר הקב״ה ויודע שהיכולת בידו, ואם אין תפלתו נשמעת תולה בעצמו ובחטאו, אבל הנכרי קורא תגר ואומר בית ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו נתיגעתי בכמה דרכים ובאתי והתפללתי בתוכו ולא מצאתי בו ממש כמו שאין ממש בעבודה זרה לפיכך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. ולא תאמר בהמ״ק בלבד יפה להן אלא אפילו ישראל, שאלמלא ישראל לא היה מטר יורד לעולם ולא השמש זורחת אם לא בשבילן, שנאמר (ירמיהו ל״ג) אם לא בריתי וגו׳, ולעתיד לבא יראו האומות שהקב״ה מדבר עם ישראל ובאים גם הם להדבק בהם, שנאמר (זכריה ח׳:כ״ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם.
באחד לחדש השני – צוהו בתקון הדגלים ואיך יסעו ואיך יחנו, כי לא נסעו אלא עד עשרים יום לחדש השני. ומה שנסמכה פרשה זו של חומש הפקודים לפרשת תמורה של מעלה, אמרו במדרש ללמדך מה הקב״ה יחיד ואין לו תמורה שנאמר (שמואל א ב׳:ב׳) אין קדוש כה׳ כי אין בלתך, כך לא ימיר ישראל באומה אחרת, וזהו שכתוב (שיר השירים ב׳:ט״ז) דודי לי ואני לו, אני קדוש ואתם קדושים, אל תמירוני כשם שאין אני ממיר אתכם, אתם קרויין צאן, כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך איני ממיר אתכם.
פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס, "Honest scales and weights are the Lord's; all the weights in the bag (pocket) are His work" (Proverbs 16,11).
Solomon wanted to tell us in this verse that all of man's deeds are carefully weighed and that all the weights (by which they are evaluated) belong to God. The single most heavy weight is called פלס; also, a much smaller weight of which there are two are called מאזנים. The word is derived from אזן, i.e. when there are two weights each called אזן, the scale is called מאזנים to indicate that equal weights are on opposite sides. There are many words in Scripture which appear in the plural, especially when in order to make full use of what these words represent one requires two of them. Examples are נעלים, shoes, רחים, millstones, etc. God is described as "weighing" each of our actions using small weights known as "pocket weights, weights small enough to be carried in one's pocket. The largest weight known in the Torah is called ככר, whereas the smaller weights known as אונקיה are usually divided into אונקיה, and half or quarter "ounces." [This is not the "ounce" we are familiar with but a weight of about 4 regular shekalim or about 29 grams]. Solomon only wanted to illustrate that when "weighing" our sins in the scales of merits and demerits respectively, even the smallest sin (or merit) is taken into account. Reward and punishment is meted out according to God's yardsticks as to the relative "weight" of such deeds we have performed. If you need proof that after God has first weighed the "heavy" sins He proceeds to also weigh the "light" sins look at Jeremiah 16,16 where the prophet says: הנני שולח לדיגים רבים נאום ה' ודיגום ואחרי כן אשלח לרבים צידים וצדום, "Lo, I am sending for many fishermen--declares the Lord--and they shall haul them out; and after that I shall send the hunters and they shall hunt them." The prophet employed the verb צידה, hunt, after the expression "fishing." It is similar to a person who moves out of a house and first removes the larger pieces of furniture, returning to pick up the smaller items he has left behind. The meaning of the whole verse quoted above is: the large weight stone called peles, the smaller ones, i.e. moznayim, as well as weights carried in one's pocket; all of them are at the disposal of the Lord and He makes use of them." In other words, the justice dispensed by the Lord will be true justice having taken into account all factors relevant to arriving at a verdict. The reason Solomon refers to small weights as אבני כיס is because people are in the habit of carrying them in a pocket, a small bag. This is in order to keep them clean and not exposed to erosion.
It is possible that an additional dimension contained in the expression אבני כיס is an allusion to the fact that God's verdict remains hidden from us similar to these little weights a person carries in his pocket being concealed from others. Man's intelligence and knowledge is very limited and it is impossible for us to have access to all the factors which combine to make God arrive at a fair verdict concerning man's deeds. This is why, when describing God's superior way of judging, David says in Psalms 36,7: "Your beneficence is like high mountains; Your justice like the great deep;" David means that God's righteousness and His deeds of loving kindness are so far above us as are high mountains and the bottom of the deep sea; both are inaccessible to us. However, there is a difference between the high mountains and the depth of the ocean. High mountains can be seen though they may be inaccessible, where the bottom of the deep is something we cannot even see. Similarly, God's righteousness is well known throughout the world though we may not be able to explore it; the justice of God, however, is totally beyond our ability to assess.
Let me illustrate what I mean. Jerusalem was destroyed on the ninth day of the month of Av. When Ezekiel was told of this God is described as having sent a messenger who arrived on the tenth day of the fifth month. (Ezekiel 33,21 describes the arrival of an escaped citizen of Jerusalem as having occurred on the fifth of the tenth month). Examination of the verse in Ezekiel both in chapter 33 and chapter 24 poses obvious contradictions. We are forced to conclude that God wanted to conceal the true dates and that therefore incomplete information is recorded in the Book of Ezekiel. You may contrast this with extremely precise information given by the Torah in the opening chapter of the Book of Bamidbar, (when the subject was not destruction, i.e. meting out of justice). Here the Torah gives a) the day of the month; b) the name of the month; 3) the year in which this occurred; 4) in relation to which previous event, i.e. the Exodus from Egypt.
Let me illustrate what I mean. Jerusalem was destroyed on the ninth day of the month of Av. When Ezekiel was told of this God is described as having sent a messenger who arrived on the tenth day of the fifth month. (Ezekiel 33,21 describes the arrival of an escaped citizen of Jerusalem as having occurred on the fifth of the tenth month). Examination of the verse in Ezekiel both in chapter 33 and chapter 24 poses obvious contradictions. We are forced to conclude that God wanted to conceal the true dates and that therefore incomplete information is recorded in the Book of Ezekiel. You may contrast this with extremely precise information given by the Torah in the opening chapter of the Book of Bamidbar, (when the subject was not destruction, i.e. meting out of justice). Here the Torah gives a) the day of the month; b) the name of the month; 3) the year in which this occurred; 4) in relation to which previous event, i.e. the Exodus from Egypt.
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, לאמור, "The Lord spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, on the first day of the second month of the second year after the Exodus from Egypt, saying:" The wilderness of Sinai (so called for in it) Mount Sinai is located.
Bamidbar Rabbah 1,6 comments that the reference to the "wilderness of Sinai" is to remind us that the giving of the Torah comprised three elements: 1) fire; 2) water; 3) the desert. We know that fire was a factor in the giving of the Torah from Exodus 19,18: "the whole Mountain of Sinai was smoking on account of the Lord having descended upon it in fire." We know that water was also a crucial factor from Judges 5,4 (Devorah's song) "O Lord when You came forth from Seir, advanced from the country of Edom, the earth trembled, the heavens dripped, yea, the clouds of water, the mountains quaked before the Lord, Him of Sinai, before the Lord God of Israel." Finally, we know that the desert was a factor in the giving of the Torah from the reference to the desert of Sinai in our verse."
Why were these three elements an integral part of the giving of the Torah? To tell you that just as three basic phenomena on earth are available for free to everyone, so Torah is to be taught without charge. Isaiah 55,1 spelled this out clearly when he proclaimed: "Ho, all who are thirsty, come for water!" Why was it important to give the Torah in the desert? To teach that one cannot truly acquire Torah except after one has made oneself הפקר, "ownerless like the desert." [One must not allow oneself to be dominated by other philosophies or the evil urge if one wants to absorb Torah in its undiluted form. Ed.]
Why were these three elements an integral part of the giving of the Torah? To tell you that just as three basic phenomena on earth are available for free to everyone, so Torah is to be taught without charge. Isaiah 55,1 spelled this out clearly when he proclaimed: "Ho, all who are thirsty, come for water!" Why was it important to give the Torah in the desert? To teach that one cannot truly acquire Torah except after one has made oneself הפקר, "ownerless like the desert." [One must not allow oneself to be dominated by other philosophies or the evil urge if one wants to absorb Torah in its undiluted form. Ed.]
באהל מועד, "in the Tent of Meeting, etc.;" this is the Tabernacle. Once God called Moses from the Tabernacle, i.e. from Leviticus 1,1 on where the words "He called to Moses from the Tent of Meeting" occurred for the first time, God always spoke to Moses out of the Tent of Meeting seeing that the attribute כבוד which had addressed Moses at the Mountain had moved to the Tabernacle as soon as it had been inaugurated. This is why at this time the instructions had to be issued to the Levites whose camp was around the Tabernacle not to trespass and enter the Sanctuary as any non-priest who entered the Sanctuary was bound to die (verse 51). The warning not to enter the Sanctuary was of the same type as the warning before the revelation not to step beyond the fenced off section of Mount Sinai (Exodus 19,13). The warning is spelled out in detail in Numbers 18,5 after the rebellion of Korach and parts of the senior members of the tribe of Levite. At that time even the priests were included in the warning (Exodus 19,24), and in Numbers 4,20 the Torah warns the Kehatites, the senior group of Levites, not to "look" when the "holy" is inserted or they would die. Even though they carried these "holy" items such as the Ark, they were not to look at it until the Ark had been covered.
Furthermore, the Torah does command that the 22,000 Levites encamp around the Tabernacle (compare Numbers 3,43) seeing that their numbers corresponded to that of the angels who had accompanied God when He took up residence in the Tabernacle. We have this information from Psalms 68,18 where the psalmist speaks about רכב אלוהים רבותים, "God's entourage amounting to 22.000." The Israelites' camp was composed of four flags, corresponding to their having observed at Mount Sinai that the angels grouped themselves into four camps with a flag each. [Some say each angel had a flag of his own, compare Rabbi Avdimi in Pesikta Rabbati on Asseret Hadibrot. Ed.]
Furthermore, the Torah does command that the 22,000 Levites encamp around the Tabernacle (compare Numbers 3,43) seeing that their numbers corresponded to that of the angels who had accompanied God when He took up residence in the Tabernacle. We have this information from Psalms 68,18 where the psalmist speaks about רכב אלוהים רבותים, "God's entourage amounting to 22.000." The Israelites' camp was composed of four flags, corresponding to their having observed at Mount Sinai that the angels grouped themselves into four camps with a flag each. [Some say each angel had a flag of his own, compare Rabbi Avdimi in Pesikta Rabbati on Asseret Hadibrot. Ed.]
Another Midrashic comment in Tanchuma 3 remarks on the words באהל מועד, that previously God had spoken to Moses at the burning bush, as we know from Exodus 3,4. Later He spoke to him in Midian (Exodus 4,19). Subsequently, He had spoken to him in Egypt (compare Exodus 12,1). Still later He spoke to him at Sinai (Leviticus 25,1). As soon as the Tabernacle had been erected God changed the venue, preferring the privacy of the Tabernacle to any of the other locations from which He had addressed Moses previously. This concept is reflected in the words of Micah 6,8 that the Lord desires that we relate to Him "by walking modestly with your God." As of now, God began to converse with Moses in the Tent of Meeting. When David said in Psalms 45,14 that "the honour and glory of a king's daughter is observed only within the home," he merely used a metaphor to describe that matters between the Lord and man are to be conducted in private. The fancy garments worn by the princess are not meant for show. In that verse the בת מלך is a reference to Moses as we know from Isaiah 19,4: "I will place the Egyptians at the mercy of a harsh master." This was a reference to the Ten Plagues they were to endure. Isaiah continues: "and a ruthless king shall rule them." This refers to Moses who represented the Kingdom of Torah known as עוז, the same word used by Isaiah in that verse. We know that Torah is called עוז, from ה' עוז לעמו יתן "the Lord gives עוז to His people" (Psalms 29,11). It is also written in Proverbs 8,15: "Kings reign through Me." He who realizes that all mortal authority is dependent on God's approval will be modest. Our sages (Tanchuma Bamidbar 3) say that any woman who practices modesty is entitled to marry a High Priest even if she is not of priestly or Levitic descent; she is fit to bear children who in turn will become High Priests. They base this on the end of the verse in Psalms 45,14 where the psalmist says: "her dress is embroidered with golden mountings." The words "golden mountings" are also used in the garments of the High Priest (compare Exodus 28,11). It is the mark of the modest woman not to display her fancy garments outside her home. When Moses entered the Tent of Meeting to speak to God he would hear the heavenly voice (Numbers 7,89).
Rabbi Joshua son of Levi said: "if the Gentiles would realise how much benefit they derive from the existence of the Temple (ours) they would place armed guards around it in order to protect it. In fact it is of greater benefit to them than it is to the Jewish people. Even Solomon included the importance to the Gentiles of his Temple when he prayed to God to respond favourably to the prayers offered by them in the Jewish Temple (Kings I 8, 41-42). He asked for outright acceptance of the prayers of the Gentiles whereas he asked only for qualified acceptance of prayers offered by Jews, i.e. deserving Jews only. As a result of this it is clear that seeing a Jew is aware of God and His power, he will search his heart for sins he may have committed when he finds that God did not respond to his prayer. A Gentile, who does not know God, would react angrily if he finds his prayer rejected. He would point to the fact that after having taken all the trouble to cross the seas in order to pray at such a world-famous shrine, he had wasted his time and money. As a result he would cause God's image to become tarnished among other human beings. Not only is the Temple (of the Jews) more beneficial to them than to the Jews, but even the Jewish people's existence is of great importance to them. Were it not for the Jewish people they would not be the beneficiaries of rain and dew at the appropriate times of the year. Even the sun dispenses its light and warmth only for the sake of the Jewish people as we know from Jeremiah 33,25: "Were it not for My covenant day and night, I would not have set the statutes of heaven and earth". The message is that destruction of the Jewish people would make the continued existence of mankind pointless. In the future the Gentiles will see that the Lord God speaks to the Jewish people and as a result of this they will come and flock to establish close ties with Israel. This is what Zecharyah 8,23 spoke about when he said (the Gentiles speaking) "let us go with you for we have heard that God is with you."
Rabbi Joshua son of Levi said: "if the Gentiles would realise how much benefit they derive from the existence of the Temple (ours) they would place armed guards around it in order to protect it. In fact it is of greater benefit to them than it is to the Jewish people. Even Solomon included the importance to the Gentiles of his Temple when he prayed to God to respond favourably to the prayers offered by them in the Jewish Temple (Kings I 8, 41-42). He asked for outright acceptance of the prayers of the Gentiles whereas he asked only for qualified acceptance of prayers offered by Jews, i.e. deserving Jews only. As a result of this it is clear that seeing a Jew is aware of God and His power, he will search his heart for sins he may have committed when he finds that God did not respond to his prayer. A Gentile, who does not know God, would react angrily if he finds his prayer rejected. He would point to the fact that after having taken all the trouble to cross the seas in order to pray at such a world-famous shrine, he had wasted his time and money. As a result he would cause God's image to become tarnished among other human beings. Not only is the Temple (of the Jews) more beneficial to them than to the Jews, but even the Jewish people's existence is of great importance to them. Were it not for the Jewish people they would not be the beneficiaries of rain and dew at the appropriate times of the year. Even the sun dispenses its light and warmth only for the sake of the Jewish people as we know from Jeremiah 33,25: "Were it not for My covenant day and night, I would not have set the statutes of heaven and earth". The message is that destruction of the Jewish people would make the continued existence of mankind pointless. In the future the Gentiles will see that the Lord God speaks to the Jewish people and as a result of this they will come and flock to establish close ties with Israel. This is what Zecharyah 8,23 spoke about when he said (the Gentiles speaking) "let us go with you for we have heard that God is with you."
באחד לחודש השני, "on the first of the second month." The subject matter of God's conversation with Moses at that time was the details of the encampment, the positioning of the flags, in which order the people should break camp and in which order they should make camp. (this needs elaboration as a) our portion does not contain any of the 613 commandments, b) the Jewish people did not start journeying until the twenty-second of that month). The reason why this portion follows the chapter dealing with the laws about exchanging the objects of vows made (Leviticus 27), is to remind us that God is One, is Unique, and there are no substitutes for Him. Just as there are no substitutes for God, so there is no substitute for the unique Jewish people and He will never exchange us for any other nation. We have this on the authority of Song of Songs 2,16 דודי לי ואני לו, "My beloved belongs to me and I to Him." We also have a verse spelling out the other half of this relationship when we read in Samuel I 2,3 (Chanah speaking) אין קדוש כה' ואין בלתך, "there is none as holy as God and there is none beside You." Furthermore, we find that the Jewish people are referred to as God's "flock" in Ezekiel 34,31. Just as we learned in the last chapter of Leviticus that no member of the flock once it has been sanctified must be exchanged, so we may rest assured that God will never exchange His flock, i.e. the Jewish people.
במדבר סיני באהל מועד – משל לאדם שנשא אשה ראשונה ולא כת׳ לה כתובה גרשה ולא כתב לה גט וכן שנית וכן שלישית לסוף ראה אשה בת טובים בקש לנושאה אמר לשושביניו איני עושה לה כמו לראשונות אלא אכתוב לה כתובה באיזה אפרכייא באיזה יום באיזה חדש באיזה שנה כך הקב״ה ברא עולמו וברא דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ולא פירש זמן בריאתם וזמן העברתם כשעמדו ישראל אמר הקב״ה למשה הם אינם כראשונים שהם בני אברהם יצחק ויעקב לכך כתיב באיזה יום באחד לחדש הב׳ באיזה חדש באיזה שנה בשנה הב׳. ז׳ שמות נקראו להר סיני כדפי׳ בפ׳ ואלה שמות ורז״ל שנו בג׳ דברים נתנה התורה ליש׳ באש ובמים ובמדבר באש דכתיב אשר ירד עליו ה׳ באש ובמים דכתי׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו מים ובמדבר סיני לו׳ לך מה ג׳ דברים הללו הפקר אף ד״ת הפקר.
וידבר י״י אל משה במדבר סיני – כתב הרמב״ן אחר שהשלים תורת הקרבנות התחיל לסדר המצות שנצטוו בענין אהל מועד וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו ועתה רוצה להגביל המשכן בהיותו במדבר כאשר צוה להגביל הר סיני בהיות שם כבוד השכינה וצוה והזר הקרב יומת כאשר צוה שם כי סקול יסקל וצוה לא יבואו לראות כבלע כאשר צוה שם פן יהרסו אל י״י לראות ונפל ממנו רב וצוה איך ישמרו משמרת המקדש וכליו ואיך יחנו ואיך יסעו ואיך יהיה משמרת המשכן וכליו באהל מועד ובשביל שהפסיק בשמטה ויובל שכתב בהן שהיה הדבור שלהן בהר סיני חזר ואמר כאן שהיה הדיבור באהל מועד ככל הדברות אשר הזכיר מתחלת ספר ויקרא וכן יהיו כולם מכאן ואילך באהל מועד כי מעת שהוקם המשכן ויקרא י״י אליו מאהל מועד לאמר לא נדבר אלא משם. והזכיר כאן במדבר סיני להזכיר שלא נסעו משם עד (בעת) שנמנו כי המנין השני היה בערבות מואב והדבור באהל מועד:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, "Hashem spoke to Moses in the desert of Sinai, in the Tent of Meeting." Nachmanides writes that now that the laws pertaining to sacrificial offerings had been concluded, the Torah moves on to discuss laws governing the Tent of Meeting. God had already warned concerning the sin of entering the Tent of Meeting in a state of ritual uncleanness as well as against offering sacrifices which were in a state of ritual unfitness.
Now the Torah wishes to restrict the presence of non priests in the Tabernacle and its immediate surroundings in the desert, similar to the restrictions imposed on the Temple and its immediate surroundings on Mount Moriah in the future. Non priests who violate these rules are subject to the death penalty by stoning. The Torah also forbids looking at sacred furnishings normally inside the Tabernacle, but exposed to potential view seeing that the Israelites were so often on the move, and the whole Tabernacle had to be dismantled each time, and the holy objects had to be carefully wrapped before being transported on the shoulders of the Kehatites. All of these precautions were designed to prevent the people from entering sacred grounds en masse and falling victim to the warnings issued.
The Torah issues detailed instructions about the wrapping of these furnishings, by whom and where the parts of the Tabernacle were to be guarded. Seeing that the Torah in the Book of Leviticus had interrupted some of these subjects by writing about the sh'mittah and Jubilee years, of which we had been told that these instructions had been issued to Moses while he was on Mount Sinai, the Torah now mentions that the instructions reported here were communicated to him in the Tent of Meeting. There had been no direct communication from God to Moses since the time the Tabernacle had been assembled and inaugurated in the first month of the second year. The desert of Sinai is mentioned here again, as the people had not moved from there, since arriving at Mount Sinai on the first day of Sivan in the first year of the Exodus until the 2oth of Iyar of the second year. [Almost an entire lunar year. Ed.]
במדבר סיני – לעיל מיניה כתיב אלה המצות וסמיך ליה במדבר לומר אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצות. למעלה כתיב וכל מעשר בקר וצאן וסמיך ליה שאו את ראש ע״ש מה שנאמר עוד תעבורנה הצאן ע״י מונה.
במדבר סיני – כתב הרמב״ן אחר שהשלים תורת הקרבנות, התחיל לסדר המצות שנצטוו בעניין אהל מועד, וכבר הזהיר על טומאת המקדש וקדשיו. ועתה מצוה להגביל המשכון בהיותו במדבר כאשר צוה להגביל הר סיני, בהיות שם כבוד השכינה, וצוה (במדבר א׳:נ״א) והזר הקרב יומת כאשר צוה שם (שמות י״ט י״ג) כי סקול יסקל וצוה (במדבר ד׳ כ׳) ולא יבואו לראות כבלע כאשר צוה שם (שמות י״ט כ״א) פן יהרסו אל י״י לראות ונפל ממנו רב. וצוה איך ישמרו משמרת המקדש וכליו, ואיך יחנו ויסעו ואיך יהיה משמרת המשכן וכליו.
ד״א במדבר סיני – מקשין העולם (ל)מה טעם נתן התורה במדבר ולא ביישוב. ומתרצין מכאן שנו רבותינו (במ״ר פ״א) בג׳ דברים ניתנה התורה באש ובמים ובמדבר, באש שנ׳ (שמות י״ט י״ח) והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו י״י באש, במים שנ׳ (שופטים ה׳ ד׳) בצאתך משעיר וגו׳ (ו)גם שמים נטפו וגם עבים (נזלו) [נטפו] מים. במדבר, דכתי׳ במדבר, ולכן ניתנה התורה בג׳ דברים אלו ולא בדבר אחד, לומר לך מה אלו בחנם, אף תורה בחנם. ומה מדבר הפקר, אף תורה הפקר. מיהו פסק דמותר ליטול שכר בטלה כדאמ׳ (כתובות ק״ה א׳) קרנא שכר בטלה קא שקיל. וכן אמרי׳ מלמדי (תינוקות] [קמיצה נוטלין] שכר מתרומת הלשכה. ועוד כ״ן ראייה ממסכ׳ תענית (כ״ד א׳) דמותר ליטול ממי שיש לו, מההוא דהוה נחית קמיה דר׳ אמי אמר משיב הרוח נשב זיקא וכו׳, עד לפי שלא היה נוטל ממי שאין לו [משמע] דממי שיש לו מותר.
באחד לחדש – הקשה הר״א מגרמייזא. למה המתין כ״כ. ותי׳ לפי שעד עתה היו עוסקי׳ במלאכת המשכן ובהקמתו ובהקרבת הנשיאים, חנוכת המזבח.
במדבר סיני – טעם במדבר סיני באהל מועד – כי שם היה מעמד משה עם השם אחר שהוקם המשכן, ולא עלה מאז אל ההר.
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳ – דע כי כבר נמנו ישראל קודם זה, והיה מספרם זה המספר בעינו שהיה בזה המספר הנזכר בזה המקום. וזה, כי בשנה השנית באחד לחודש הראשון הוקם המשכן, כמו שנזכר בפרשת אלה פקודי (שמות מ, יז), וקודם זה נמנו ישראל והביאו בקע לגולגולת, כמו שנזכר שם, לעשות האדנים וווי העמודים ושאר הדברים הנזכרים שם (שמות לח, כה-כח); והנה היו אז שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, וכן היה מספרם בזה המקום, כמו שתמצא. וזה ממה שיֵראה ממנו כי האנשים הקרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לששים שנה, עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבני עשרים כמספר מה שחסר מהם מבני ששים שנה; וזה מורה על עוצם השגחת ה׳ יתעלה בהם לחַיותם הזמן האפשרי; וזה, שאתה תמצא לפי הנהוג כי האנשים הקרובים לעשרים שנה הם רבי־המספר מאד מן האנשים הקרובים לששים שנה, כי מי שיגיעו לזה הזמן הם מעטי־המספר. ואחשוב כי במספר הראשון לא נמנו הלויים, ולא נתנו בקע לגולגולת למלאכת המשכן; כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלויים למספר השני בזולת הלויים; ואולם כשהיה הראשון גם כן בזולת הלויים, היה אפשר, לפי מה שזכרנו. וכבר יורה שישראל היו מושגחים בזה האופן גם בהיותם במצרים, מן הריבוי העצום שנתרבו שם במעט מן הזמן.
Gate 72
Some problems in the text of the Parshah:
1) What need is there for the introduction "take the sum of the entire congregation etc." (Numbers 1,2), if the objective is merely to count them and mention the flags of the encampment?
2) Why was the camp of Ephrayim, a son (grandson) of one of Jacob's major wives assigned the Western position to move third in order, whereas the camp of Dan in a Northern position moves last, an apparently superior position?
3) Why does the Torah describe the significance of the birthright as dating from the day God smote the firstborn in Egypt? Had such birthright not been significant already at the time Jacob bought it from Esau?
4) Why were some of the sacred vessels carried by the family of Kehat, wrapped in blue woollen covers, whereas others had to be wrapped in red covers?
5) Why are all the details about Israel's wanderings reported? It would have sufficed to state "they camped at the behest of God, and they travelled at Gods command!"
1) The counting had two basic objectives.
1) To demonstrate to each individual Jew that he had individual worth, not as Bileam had thought at first "the nation covers the visible part of the earth," i.e. that Jews are important only collectively. The count proved that each Jew is significant individually. Of the gentiles it is said "here the nations are as a drop in the bucket." (Isaiah 40,15) Of Israel it is said "who has been able to count the dust of Jacob?," i.e. even its dust deserves to be counted. (Numbers 23,10) Similarly, stars, constellations, are all individually counted by God. "Who counts the number of the stars and calls each one by name." (Psalms 147,3) So, although God had been aware of the total number of Israelites, the individual significance of each was demonstrated by treating each Jew like a star in the sky, and by assigning to him his position in the scheme of things. The concept had been familiar to them; but to see the physical realisation of it, brought the idea home more forcefully. Further, there is the element of the shekalim and atonement, as discussed in chapter 52. The second objective was to drive home the point that unlike the gentiles, the survival of the Jewish people would not be restricted to the survival of their species, but that each Jew would possess individual eternal existence, just as each individual star has a permanent existence. Of the stars it is said in Isaiah 40, 26, "not one of them is missing." This provides the rationale why God counts each star and names it. It is to establish its permanent purpose in the universe. They are counted collectively, yet they possess individual differences in quality. Compare our remarks about the letter vav linking the enumeration of the offerings of the princes at the time the tabernacle was dedicated. (chapter 58) The need to establish who belonged to which family, (not necessary on the occasion of the first count) was to remove all doubt about the purity of anyone's ancestry. As the Talmud says in Yevamot 42, "the shechinah cannot be present unless both the origin of the zera, seed, and the permissible family relationship is firmly established." The Talmud in Kiddushin 70, expresses the same thought somewhat differently. "The tribes of God are testimony for Israel." (Psalms 122,4) The prince, the leader of the tribe, is to the tribe what the sign of the zodiac is to each star in its group. The Levites were not counted yet, since also the last time they had not been counted at the same time as the other tribes. On that occasion, when the levy of the half shekel represented an act of atonement for the sin of the golden calf, the Levites who had not participated in that sin, had not needed to atone for their part. The Levites would camp around the tabernacle. When the right kavanah, intent, and concentration existed, namely that the shechinah in the tabernacle was the model towards which one should strive to orient one's life, then no harm, no ketzeph would befall the viewers.
2) We believe that the front of the encampment faced East, the West being in the rear. North and South were left and right respectively. This would make the camp of Yehudah the most important, facing East. East is not to be understood as a point, but rather as a solid front. The whole camp is to be considered a square, each of whose sides represents one of the compass directions mentioned. In physics, the primary direction, length is viewed as "senior"; the second dimension "width" is viewed as junior." Yehudah and Ephrayim being in the East and West positions are both "length" positions, whereas North and South are understood to be "junior," i.e. "width" positions. We then have no problem with the sons of the lesser wives occupying positions superior to those of the sons of the major wives of Jacob. The fact that when the trumpet blasts signalling the breaking up of camp is mentioned, only two directions are named, supports our theory that the two dimensional lines are meant when the order of the importance of the encampment around the flags is described. (Numbers 10, 6-7) The pictures on the flags correspond to the four facets seen by the prophet Ezekiel in his famous vision of the merkavah, Divine entourage. (Ezekiel chapter 1)
3) The fact that Jacob had already tried to reverse the principle of the sanctity of the "firstborn" is true, but the legitimacy of this was not really confirmed until the plague of "killing the firstborn." The legislation stemming from this reversal was not enacted until after the episode of the golden calf, which represented a wholesale failure on the part of the Jewish firstborn. Basically, while the firstborn performed priestly functions, he was allowed a dual role, both the mundane and the spiritual function. Since the failure of that system, the Levites who have supplanted the firstborn, have primarily religious duties, and are relieved of the mundane task of having to work for a living.
4) Covering the holy ark in a cover made of blue wool, indicates its prime importance, since the path to God leads via the tablets and the Torah that rest inside the holy ark. techeylet, skyblue, symbolises the Heavens and the throne of Gods glory. The other vessels were also covered, but represented a path to God that is somewhat less direct, more "diluted." Therefore, there are different materials and colours for the covers of those vessels. The table also had a blue wool cover, but the blue was only on the outside, not as in the case of the cover for the ark, which was of blue wool both inside and out. The balance of the holy vessels had red covers, representing the malchut, majesty aspect of God. The menorah, candelabra had a cover that was blue wool on the inside, but tachash, hide, on the outside. The ark was covered more than the other vessels, since it had to be transported on the shoulders of the Kehatites. They were not, however, permitted to touch the ark itself.
5) The journeys of the Israelites described in Parshat Behalotcha in such agonising detail, teach that contrary to prevailing opinion, shared by Jews who had just left a country that based its philosophy on astrology and astronomy, the timetable of these journeys was determined only by God, not by astrological data. The Jewish people did not know from one day to the next if they were going to break camp. Calendar analysis, propitious times for journeys were all factors which were completely ignored when it came to decisions when and in which direction they would move. The Torah therefore emphasizes their obedience. "By the mouth of God they would journey," they observed Gods instructions meticulously.
6) Since motion in a certain direction is conceived of as approaching some goal, and since by the nature of things, God, being perfect, He does not need to move at all, Moses proclaimed at each departure and arrival that the purpose of the move was for Gods enemies to take heed and for Israel to return to constructive rest.
The many flags that the Jews displayed in the desert will be replaced in messianic times by a single flag symbolising "One nation, One God." (compare Isaiah 11, 12-13) Ephrayim, though the "senior," whose encampment in the desert was behind the tabernacle, and who harboured resentment of that fact, will no longer have cause for such resentment. A single flag will serve the entire nation alike. There will no longer be a need to have visible symbols to help concentrate on the presence of God, His hashgachah, etc. Rivalry between various parts of the nation, i.e. Yehudah and Ephrayim will cease at that time.
באחד לחדש השני מתוך חיבתן מונה אותן כל שעה. אף על פי שכל המנינים לא היו אלא לצורך שהרי כשיצאו ממצרים מנאן כדי להודיע ברכתן בשבעים נפש ירדו ובת״ר אלף יצאו וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים משל לרועה וכו׳ כשבא להשרות שכינתו מנאן כדי לדעת כמה היו בעת ששרתה השכינה בתוכם מכל מקום לא היה צריך לזה אלא מרוב חבתם וכ״ש המנין האחרון שהוא המנין השני בשנה אחת כמו שפרש״י ז״ל בפרשת כי תשא:
באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן. פירוש ואל יקשה עליך לומר אחר שמנין חומש הפקודים היה בעבור ששרתה השכינה בתוכם למה לא מנאן מיד באחד בניסן ששרתה השכינה בתוכם כי באחד בניסן שרתה השכינה ובאחד באייר מנאן וכאילו מנאן בניסן:
בשם רומה שוכן
פתח ספר תוכ״ן
ואל רוחו״ת סוכן
בטח לו גם קוה
וירבה לך חיים
תמימים נצחיים.
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגו׳ – רז״ל נתנו טעם למה כתב בכאן כל אלו הסימנים. במדבר סיני באהל מועד באיזה שנה בכמה לחדש. ואמרו משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה. גרשה ולא כתב לה זמן. וכן לשניה וכן לשלישית. לימים מצא עניה בת טובים. אמר אין זו כראשונות. עמד וכתב לה כתובה וכתב לה זמן. כמו שכתב באסתר ותלקח אסתר בחדש פלוני וגו׳. הנה המשל והנמשל מפורש במאמר. כי כשהש״י ברא העולם היה לתכלית ישראל. וכל הגוים כאין נגדו. ולכן בבריאת העולם ודור המבול ודור הפלגה לא הזכיר בהם יום וחדש ושנה. אלא ביום עשות ה׳ אלהים. וכשגרשם ועקרם מן העולם. לא כתב אלא ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום. לפי שלא היו חשובים לפניו. וזה דומה למה שאמרו ביישובי יעקב. משל למרגלית שנפלה בין החול וכו׳ כי האדם לא היה רוצה למשמש בחול אלא בשביל המרגלית. וכן לא היה צריך להזכיר כל אלו הדורות אלא בשביל אברהם יצחק ויעקב וכשבא לדבר בהם האריך בהם. וכן היו דור המבול ודור הפלגה וסדומיים שהיו נשים שלא בכתובה. וכשהש״י מצא ענייה בת טובים. ענייה מן התורה ענייה מן המצות. בת טובים בת אברהם יצחק ויעקב. אמר שאין ראוי לעשות לה כמו לראשונות. אלא לתת לה מוהר ומתן ולכתוב לה כתובה היא התורה ולכתוב בה זמן כאומרו בחדש השלישי לצאת בנ״י. ולכן האריך בכאן וכתב באיזה מקום במדבר סיני. באיזה חדש בחדש השני. באיזו שנה בשנה השנית. לפי שתכלית בריאת העולם לא היה אלא בשביל ישראל. ואעפ״י שכל זה מפורש. יש לראות ולטעום בחיך זה המאמר. כי ידוע כי בנתינת התורה קנו כל ישראל כל השלמיות. שחסרו אומות העולם לפי שלא רצו לקבל התורה. וא״כ אחר שקבלו התורה. כבר כתב להם הש״י כתובה וזמן נתן להם מוהר ומתן. בעשיית משכן ומקדש ומזבח לכפר על עונותיהם. ומה חסר הכתוב שלא אמר. שהמתין לכתוב הכתובה בכאן. ולומר באיזה מקום ובאיזה חדש ובאיזו שנה. אבל הרצון בזה כי אעפ״י שהש״י נתן להם תורה ומצות ומשכן וכלים. עדיין לא הגיעו לתכלית המבוקש אצלם. כי תכלית נתינת התורה והמשכן היה לכפרת העונות. אבל כשהש״י נתן להם תורתו. ירד בצבאות שלו ובד׳ מחנות שכינה. כאמרו מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית וגו׳. והד׳ מחנות היו סדורות כסדר ד׳ דגלים. כאומרם מיכא״ל מימין גבריא״ל משמאל מלפניו נוריא״ל מאחריו רפא״ל. בענין שכשראו ישראל זה. נתאוו ואמרו להתדבק בשי״ת ולהתדמות אליו בארבע מחנות ובד׳ דגלים. בענין שבזה ישיגו הדיבוק האלהי וחפצו ורצונו. באופן שנראה להם שאחר שקבלו התורה והמשכן לא היו שלמים בשלימות האמיתי. ולכן היו מתאום שישלים להם הש״י מאויים וחפצם. בענין הדגלים הרמוזים בד׳ מחנות שכינה ובד׳ אותיות של שמו. כאומרו נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול ימלא ה׳ כל משאלותיך. שרמז בזה שכמו שהש״י מלא משאלות ישראל בענין הדגלים שהתאוו להם מיום מתן תורה. כן ימלא הש״י משאלותיו לעומד ביום צרה:
והנה זה הסוד גלה לנו שר הרזים בשיר השירים בכמה מקומות. ואמר הביאני המלך חדריו. הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. לרמוז שהש״י מביאם אל חדרי התורה וסודותיה הנרמזים ביין. כאומרו נכנס יין יצא סוד. זהו סוד ה׳ ליריאיו. וכשראה שהש״י ירד עם רבבות שלו דגול מרבבה כאומרו ואתא מרבבות קדש. נכנסה סוד האהבה בלבם והאחדות. כי סוד ד׳ מחנות שכינה הם סוד של דל״ת אח״ד. וזהו ודגלו עלי אהבה. כי מצד דגלו נכנסה בלבי אהבתו. ולכן סמכוני באשישות וסייעוני כמי שמבקש עזר עליו. ולפי שענין הדגלים הוא דבר גדול. זכו ישראל לקבל פני דיוקנו של השם ולהכירו. ולזה אמר במקום אחר דודי צח ואדום דגול מרבבה. כי בהר סיני הכירו מעלת טהרתו שהיה דגול ורשום ברבבה שלו. כאומרם ז״ל אות היא בצבאות שלו ראשו כתם פז וכל הענין שהשיגו שם. ובמקום אחר הורה שמעלת הדגלים היתה למעלה מכל המעלות. ואמר יפה את רעיתי כתרצה. שזה רמז בקרבנות שנאמר בהם לרצון להם. וזהו כתרצה שאתם מתרצים לפני בקרבנות. נאוה כירושלם. זה רמז על מעלת המשכן שהוא במקום ירושלם. איומה כנדגלות. זה רמז על הדגלים. שמצד הדגלים נדבקו בשם ה׳ והכירו דמותו. באופן שהדגלים הם למעלה משאר המעלות. ולכן אמר שלמה מיד פי זאת הנשקפה כמו שחר. ביציאת מצרים לפי שקנו קצת מדות מגונות שחורות כעורב. יפה כלבנה בנתינת התורה. ברה כחמה. בקרבנות המקדש שהם כפרת האף והחמה. איומה כנדגלות. זהו כסדור הדגלים שראו במעמד הר סיני ונתאוו להתדמות ליוצרם:
ולפי שזהו התכלית האמיתי והחשק המבוקש מצד ישראל. וכל מה שהשיגו ישראל בנתינת התורה ובמשכן ובמזבח לכפרת העונות או משאר המעלות. לא היה בעיניהם לכלום בערך השגת מעלת הדגלים. שבו הכירו דמות יוצרם ונתאוו לאותם דגלים. ולפי שעד היום לא השיגו זאת המעלה. ועכשיו רצה הש״י לבשרם בזאת המעלה ולמלאת שאלתם בסדור ד׳ דגלים כנגד ד׳ מחנות שכינה. כתב בכאן בתחלת הספר ואמר במדבר סיני באהל מועד בחדש השני. ורצה לפ׳ בכאן המקום והחדש והשנה. מה שלא כתב עד היום. לפי שלא היה להם זאת המעלה. ולכן אמר במדבר סיני באהל מועד. כי עד היום היה להם מעלת המקום שניתן בו התורה אבל עדיין לא היה להם אהל מועד. ואע״פ שהיה להם אהל מועד עדיין לא היה להם עד שהוקם בא׳ בניסן. כי בא׳ בניסן הוקם המשכן ובא׳ באייר מנאן וצוה עליהם בדגלים. ולכן אמר בכאן במדבר סיני. להורות מעלת המקום הנבחר שקנו בו זאת המעלה הגדולה. ולכן אמר במדרש שיר השירים מי זאת עולה מן המדבר סליקה מן המדבר. עלייה מן המדבר. תורה מן המדבר. משכן מהמדבר. כהונה ומלכות מן המדבר. דגלים מן המדבר. בענין שזאת היא השמחה השלימה. ועליה רמז שלמה באומרו צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו׳ ביום חתונתו. ולכן אמר מי זאת עולה מן המדבר וגו׳ הנה מטתו שלשלמה. הרמוזה כנגד מחנה שכינה. וזהו שסמך אפריון עשה לו המלך שלמה שזה רמז על המקדש. ולהורות על מעלת הדגלים אמר מרכבו ארגמן. שזה רמז על סוד המרכבה של ד׳ מחנות שכינה שהם כלולים במלת ארגמן. כמאמרם ז״ל ראשי תיבות אוריא״ל רפא״ל גבריא״ל מיכא״ל נוריא״ל. שהם ד׳ חיות הנושאות המרכבה. כי אוריא״ל ונוריא״ל הם דבר אחד. תוכו רצוף אהבה. שזה רמז שמתוך נתינת התורה שראו הדגלים של מעלה. נכנסה אהבת הדגלים בלבם כאומרו ודגלו עלי אהבה. וא״כ צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וכו׳ ביום חתונתו. זו שמחת מ״ת. וביום שמחת לבו. זו חנוכת הדגלים שהיה למעלה מכל המעלות ומכל העטרות:
ובמדרש הנעלם אמרו מי זאת עולה מן המדבר על הנפש מי זאת עולה מן הגוף החרב הדומה למדבר. ובפי׳ שיר השירים פירשתי שאמר כן כשראה ענייני העוה״ז והמניעות המשיגות לנפש מצד הגוף. אמר מי זאת עולה מן המדבר. מי זאת הנפש העולה מן העוה״ז מקוטרת מור ולבונה ממעשים טובים. אחר שידוע שמטתו שלשלמה שהיה חכם הרזים. ששים גבורים סביב לה מפחד בלילות. שהוא פחד גהינם הדומה ללילה אבל שלמה עשה תיקון לזה. והוא שעשה בהמ״ק לכפר העונות. וזהו אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. ללבן עונותיהם של ישראל. ולפי שהש״י ברא עולמו בחסד. לזה עמודיו עשה כסף שהוא רחמים. רפידתו זהב. כי כן צריך העולם קצת מדת הדין. כאומרו והאלהים עשה שייראו מלפניו ושם הארכתי בזה. והעולה לנו מזה כי לפי שמעלת הדגלים היתה מעלה גדולה להתדבק ולהתדמות להש״י. חמד אותה ישראל מיום מ״ת כשראו סדור הדגלים בד׳ מחנות של מעלה. ולכן הש״י השלים עצת מלאכיו ומלא תאותם. וצוה להם בזאת הפרשה ענין הדגלים לדמותם לו ית׳ משום בא ליטהר מסייעים אותו. ולפי שהוא ראש כל המעלות. וכתר תורה תלוי בסוד הדגלים. בסוד ד׳ מחנות השכינה. ובסוד ד׳ אותיות של שם. כתב בזאת הפרשה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני. להודיענו באיזה מקום ובאיזה חדש ובאיזה שנה. מה שלא כתב עד כאן. כי זאת הכתובה האמיתית בזמן מיוחד ובמקום מיוחד. ובמוהר ובמתן מיוחד של מעלת הדגלים. כמו שהזכיר באסתר ותלקח אסתר וגו׳:
באחד לחודש מפני חיבתן וכו׳. יש מקשים, למה לא פירש זה על ״שאו את ראש״ (פסוק ב), דהוא עיקר מקומו. ויש להשיב לשאלתם, שבא ליישב דלא לכתוב ״באחד לחדש [השני]״, שלא בכל מצוה ומצוה נכתב מתי נאמרה ובאיזה חדש ובאיזה יום, ותירץ ׳מפני חיבתן מונה אותם כל שעה׳, והשתא שפיר כתב ״באחד לחדש [השני] בשנה השנית״, להודיעך שמספר הזה מיד היה, ונמנו ג׳ פעמים בשנה אחת. והיינו דקאמר ׳מפני חיבתן מונה אותן כל שעה׳, שהרי כשיצאו ממצרים בט״ו בניסן מנאן (שמות יב, לז), וכשנפלו בעגל בי״ז בתמוז מנאן, באחד באייר חזר ומנאן, וזהו החיבה. ואי לא כתב כאן באיזה שנה ובאיזה חדש היה, לא ידענו שהיה הכל בשנה אחת. ואף על גב שרש״י פירש בפרשת כי תשא (שמות ל, טז) שאפילו במנין אחד הוי חיבה, ׳משל לרועה וכו׳ ׳, מכל מקום יותר חיבה כשמנאן כל שעה משמנאן פעם אחת בלבד. ואף על גב דכל מנין ומנין היה לצורך – כמו מנין הראשון, ואם כן מה חיבה יש במה שמונה אותם כל שעה, מכל מקום כיון שמנאם פעם אחת, דרך לסמוך אחר כך על האומד, שאף על גב (שחסרו) [שהוסיפו] או שפחתו, אי אפשר שיהיו פוחתין או מוסיפין הרבה, ואין צריך למנות, וזהו החיבה, שאינו סומך על האומד:
באחד בניסן הוקם המשכן. ואם תאמר, והלא לא כשבא להשרות שכינתו מנאן, אלא אחר כך, באחד באייר (קושית הרא״ם). ויש לומר, כיון דבאחד בניסן הוקם המשכן (שמות מ, יז), כל זמן שלא היה עדיין חודש מזמן שהוקם המשכן לא נקרא שהוא שורה במשכן עם ישראל, כדאמרינן במסכת נדרים נדר מיושבי העיר אסור בכל מי שדר שם חודש אחד. ובחודש אחד נקרא דירה, לכך כששרה שכינה ביניהם שלושים יום – מנאם:
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד לאמר – ובפרשת ויקרא כתיב מאהל מועד, לפי שבפעם ההוא לא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן ע״כ היתה הקריאה אליו מאהל מועד אל חוץ לאהל מועד, אבל בא׳ באייר כבר היה משה יכול לבא אל תוך האהל בא אליו הדבור באהל מועד מעל הכפורת כדאיתא בסוף פר׳ נשא, ואין צורך במה שפירש״י שם בא כתוב הג׳ והכריע כו׳. ומה שנקט באהל מועד להודיע טעם למספר זה והוא לפי שבא להשרות שכינתו בתוכם, לשון להשרות מורה על העמדת השכינה דירת קבע שמה ואין דירת קבע בפחות מל׳ יום, ע״כ בא׳ בניסן הוקם המשכן ובו ביום ירדה השכינה לתוך אהל מועד ואחר ל׳ יום שנראה שעשה לו ה׳ מדור בתחתונים דירת קבע, מנאם בא׳ באייר ולא מנאם תיכף בא׳ ניסן כי עדיין לא החזיק במדור זה.
ונ״ל ליתן טעם למנין זה בזמן השראת השכינה, לפי שארז״ל אין הקב״ה משרה שכינתו על ישראל בפחות מן כ״ב אלף שנאמר (במדבר י׳:ל״ו) ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל. וטעמו של דבר להשוות מלכותו ית׳ בארעא כעין מלכותא דרקיעא כארז״ל (תנחומא וישלח ב׳) בשעה שנגלה הקב״ה על ישראל בהר סיני ירדו עמו כ״ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה׳ בם. ר״ל כשיש מספר זה אז ה׳ בם השכינה שרויה בם וכן מצינו במחנה לוים שנקראו מחנה שכינה שהיו כ״ב אלף (במדבר ג׳:ל״ט). ע״כ הוצרך למנות גם את ישראל לידע אם יש בהם כחשבון הזה שראויין להשראת השכינה בכל שבט ושבט.
והוצרכו ישראל למנין ס׳ רבוא דווקא לא פחות, לפי שכתב רבינו בחיי פר׳ זו (ב׳:ב׳) שבכ״מ שהשכינה מצויה שם תמצא ד׳ מחנות שכינה ובספר הפרדס שער פרטי השמות פרק ב׳ דף קי״ח כתב שיש כ״ח מחנת שכינה. ומהיכן למד לומר כן אומר אני שלמד זה מן מספר זה שבא ע״י השראת השכינה בהיקף ז׳ עננים ותוכו רצוף אהבה במחנה לויה, ובכל ענן וענן היה כבוד ה׳ ובכל מקום שכבוד ה׳ מצוי בו אין שם פחות מן ד׳ מחנות שכינה שבכל מחנה ומחנה כ״ב אלף נמצא בז׳ עננים כ״ח מחנות בכל ענן ד׳ מחנות, צא וחשוב כ״ח פעמים כ״ב תמצא ת״ר אלף ועוד ט״ז אלף כך היו ישראל תר״ג אלף והלוים כ״ב אלף סך הכל תרכ״ה אלף, כי בכל מאה אלף יש ד״פ כ״ב אלף ונשארו י״ב אלף נמצא כ״ד מחנות בסך ת״ר אלפים עוד עשה מן ו׳ פעמים י״ב אלף ג׳ מחנות ישארו ט׳ אלפים והלוים כ״ב אלף סך הכל כ״ח מחנות, ואע״פ שיש כאן מותרות ט׳ אלפים מ״מ אין לצמצם בתחתונים כי המיתה מכלה בהם ושמא לא יתמלא המספר מן הפחותים מבן ך׳ כל כך מהרה.
והלוים נמנו מבן חודש כי למוד אותו שבט להיות נמנה מבטן, כמו שנאמר בירמיה הכהן ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (א׳:ה׳) ועל כן הענין מוכרח שבכל המספרים לא היו ישראל פחות מן ת״ר אלף חוץ מן הלוים. אע״פ שבמספר ראשון היו ת״ר אלף עם הלוים ולא היו כ״ח מחנות בתחתונים להיקף ז׳ עננים, מ״מ עדיין לא בא הקב״ה להשרות שכינתו בתחתונים לעשות לו מדור של קבע בתחתונים ועכשיו בא׳ באייר שבתלתין יומין הוי חזקה כי תהיה דירתו קבע ובא אלהים וכל קדושים עמו לקבוע דירה בתחתונים כתפארת אדם לשבת בית (ישעיהו מ״ד:י״ג). מאז הוצרך למנותם להודיע שהם צריכין להיות כמספר זה כדי למלאות כ״ח מחנות של כ״ב אלף באותו זמן אשר הושיב ה׳ שכינתו ישיבה של קבע באהל מועד לכך נאמר כאן באהל מועד. וזה פירוש יקר ומתישב על אופנו במספר ת״ר אלף אשר בו יצאו רוב המפרשים ללקוט טעם מספיק ולא מצאו.
באחד לחודש השני בשנה השנית – צורך זמן זה שכתוב כאן אמרו במדרש תנחומא (ה) משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה כו׳ לימים מצא עניה בת טובים וכתב לה כתובה וכתב לה זמן כו׳ עיין נוסח המדרש בילקוט (תרפד). דעת בעל מדרש זה שיום מ״ת הוא יום אירוסין כי הקב״ה אירס את ישראל ע״י זאת התורה, כמ״ש (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז״ל (פסחים מט:) מורשה מאורשה, ותדע כי לקהלת יעקב לא נאמר אלא מאורשה קהלת יעקב, משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב״ה ע״י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין כמ״ש (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך. והנה מצינו לרז״ל (תנחומא תשא ט״ז) שהמשילו זיווג ישראל להקב״ה לזיווג כלה לחתן בב׳ זמנים האחד הוא בשעת מ״ת שנאמר (שמות ל״א:י״ח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ״ד ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן שנאמר (במדבר ז׳:א׳) ויהי ביום כלות משה להקים. פירש״י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב״ה ככלה לחתן, ש״מ שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין, כתפארת אדם לשבת בית (ישעיהו מ״ד:י״ג) כמובן מן לשון נמסרו דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חדשים כמו שנאמר (בראשית כ״ד:נ״ה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור. והיינו עשרה חדשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בכ״ד מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ג׳:י״ח-כ״ד).
וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב״ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב״ה ג״כ זמן ישראל עשרה חדשים מן ר״ח סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה עד ר״ח ניסן שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל, כי בזמן זה יתקשטו ישראל בכ״ד ספרים ומתוך זה ראוין לדור באהל מועד מדור אחד לשניהם, ולפי שזמן נישואין ל׳ יום (עיין כתובות ח) ע״כ נמשך הזמן עד אחד לחודש השני בשנה השנית. ואם תרצה למנות מן פסוק ויתן אל משה ככלתו שנאמר בחודש תמוז אחר מ׳ יום שהוריד הלוחות אז יהיה מכוון המספר י׳ חדשים עד החודש השני של שנה השנית, כי אז נשלמו הנשואין וכתב לה ה׳ כתובה לידע מאיזו זמן תטרף הלקוחות כי נשתעבדו להם בכתובה ארצות ז׳ אומות, שאם בחטאם יגלו מן הארץ יוכלו לחזור ולטרוף מידם ולומר זמן שטרינו קודם לכך נאמר כאן באהל מועד כי הוא זמן הנישואין לשבת בית. וכן הזכירו רז״ל במסכת (תענית כו:) ב׳ זמנים אלו ודרשו ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין ב״ה. כי בב׳ זמנים אלו נשלם הזיווג והזכיר באחד לחודש מן הטעם שנתבאר, וכדי שיהיה הזיווג דומה בדומה נאמר שאו את ראש בני ישראל וכדעת המדרש (במ״ר א׳:ט׳) האומר שכדרך שנאמר בהקב״ה והמתנשא לכל לראש (דברי הימים א כ״ט:י״א). כך נתתי לכם תלוי ראש כו׳, ומה ענין זה לכאן אלא כדי שיהיה הזיווג דומה בדומה כביכול.
מתוך חיבתן. רצונו לתרץ למה ליה למיכתב כל הסימנים הללו. ומתרץ מתוך חיבתן כו׳ כלומר הרי בלאו הכי צריך לתרץ למה ליה למכתב שאו את ראש כל עדת וגו׳. והרי כבר מנאן בפרשת כי תשא אלא ע״כ צ״ל מתוך חיבתן וכו׳:
לידע מנין הנותרים. דכתיב ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ומתוך שמנה הנופלים ידע הנותרים, וה״פ כשנפלו בעגל מנה המתים לידע הנותרים בחיים. וק״ל:
ובאחד באייר מנאם. כתב הרא״ם פי׳ ואל תקשה ממה שמניין זה היה כששרתה בם השכינה למה לא מנאן בניסן כששרתה. ומתרץ באחד בניסן שרתה שכינה ובאחד באייר מנאן והוי כאלו מנאן בניסן. ול״נ דרצונו בזה שלא תקשה ליה מנ״ל לפרש שמנאן ג״פ דלמא לא מנאן אלא שני פעמים תדע לך שהרי המניין האמור כאן והמניין האמור בפ׳ כי תשא שוין הן לכך פירש״י באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן, ואם איתא דמניין זה הוא המניין האמור לעיל א״כ למה כתיב לעיל ויעש אדנים למשכן מן הכסף שהביאו לכפרה על מניין נפשם והרי כאן כתיב באחד באייר מנאם, וכבר הוקם המשכן באחד בניסן אלא ודאי זה היה מנין אחר וק״ל. וא״ת ולמה לא מנאן הכתוב מיד אחר הקמת המשכן כי מיד שהוקם המשכן שרתה השכינה. וי״ל כמו דאמרינן (ב״ב דף ח׳) לענין נדרים המודר הנאה מיושבי העיר מותר ליהנות מבני אדם שלא דרים שם שלשים יום לפי שלא חשוב קבוע לכך לא מנאן עד שהוקבע השכינה שלשים יום:
Because they are precious. Rashi wishes to explain why the Torah writes all of these details. He answers that "Because they are precious … [Hashem counts them all the time]." He means to say that even without these details one would have to explain why the Torah writes "Take a head count of the entire congregation" (v. 2), given that He had already counted them in Parshas Ki Siso. Therefore one must say that these details are mentioned "Because they are precious."
To know the number of those who remained. It is written [regarding the golden calf] "From the people approximately three thousand men fell" (Shemos 32:28), so by counting the fallen, [Hashem] knew the [number of the] remainder. Thus Rashi explains: When they fell because of the calf He counted the dead to know how many remained alive.
And on the first of Iyar He counted them. Re'm writes: This count occurred once the Divine Presence had rested among them. Do not ask why [Hashem] did not count them in Nissan when the Divine Presence first rested. He answers that that on the first of Nissan the Divine Presence rested and so when He counted them on the first of Iyar, it was as if He counted them in Nissan. It appears to me that Rashi's intent here so that you should not ask how he knows that Hashem counted them three times. Perhaps [you may think that] He only counted them twice! This would seem to be the case because the total mentioned here and the one mentioned in Parshas Ki Siso are one and the same. Accordingly, Rashi explains that on the first of Nissan the Mishkon was set up, and on the first of Iyar [Hashem] counted them. Because if this count was the one mentioned previously, why is it written there (Shemos 38:27) that they made sockets for the Mishkon from the silver that they brought as an atonement for the count of their souls, while here it is written that "on the first of Iyar He counted them." Surely the Mishkon had already been erected on the first of Nissan. Rather, this must have been a different count. You might ask: Why did the Torah not count them immediately after the setting up of the Mishkon, since immediately afterwards the Divine Presence came to rest. The answer is, as we say concerning oaths, (Bava Basra 8a): If one prohibits oneself from benefiting from the residents of a town, he is permitted to benefit from people who have not lived there for thirty days because they are not considered established there. Similarly, Hashem did not count them until the Divine Presence had been established for thirty days.
במדבר סיני וגו׳ – רז״ל דרשו (במד״ר פ״א) הבנות יקרות בפסוק זה, ונשאר להעיר למה לא השוה ה׳ מדותיו יתברך בשיעור הדברים, כי כשהזכיר הודעת המקום הקדים מחברת הכללות שהוא מדבר סיני ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר באהל מועד, וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן ואמר באחד לחודש השני ואחר כך הזכיר מחברת כללות הזמן ואמר בשנה השנית.
ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שוה, והוא על דרך אומרם (ב״ר פס״ח) הנה מקום אתי שמקומו של הקדוש ברוך הוא הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלהים, ומעתה מחברת הכללות הוא אהל מועד והמדבר הוא פרט טפל לו, ולהעירך הכתוב בכוונה זו סדר סמוך לזה מאמר באחד לחודש וגו׳ בשנה השנית, אם כן מאמר באהל מועד הוא מחברת הכללות ולזה נסדר באחרונה כסדר שנה השנית שנסדר אחר מאמר באחד לחדש, ותדע כמה הוא מופלג מקום אשר ה׳ שם ממה שמצינו שבב׳ אמות שבין בדי הארון עמדו רווחים ס׳ ריבוא של ישראל (ב״ר פ״ה), הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא.
במדבר סיני, in the desert of Sinai, etc. Our sages in Bamidbar Rabbah 1 offer many precious insights about this verse. There remains the question of why God did not describe what took place in a more uniform manner. At the beginning God first describes the general location of where He communicated with Moses, i.e. in the desert of Sinai, followed by a more specific description, i.e. the Tent of Meeting. When describing the time when this communication took place, however, the Torah first mentioned the day and the month, and only afterwards the year, i.e. the more general description of the time frame when all this took place, i.e. during the second year of the people being in the desert. Logically, the Torah should have first mentioned the year followed by the month and the day of God's communication to Moses.
I believe that if we look at the text closely we will see that the Torah follows a throroughly logical pattern. We have to remember the comment of Shemot Rabbah 45,6 on Exodus 33,21: "there is a place here beside Me," where the meaning of the words "beside" is interpreted as emphasising that the place is secondary to God. Were this not so, the Torah would have quoted God as saying: "here I am in this place." In other words, the whole concept of space, i.e. מקום, is something secondary as far as God is concerned. Once we appreciate this fact, we know that any time the Torah mentions God's appearance in a certain place the place mentioned is of minor significance. When the Torah mentions the desert this is really only a detail relative to God communicating with Moses out of the אהל מועד, which is the essential message in the verse. The Torah draws our attention to this by first mentioning the day and the month when this occurred before telling us in which year it took place. Further evidence of the miraculous change a place undergoes when God honours it with His presence is provided by Bereshit Rabbah 4,4 as well as 5,6 where the Midrash describes the fact that God who was able to call into existence the whole universe and fill it with His presence would most certainly be able to speak to the Israelite people from between the staves of the Holy Ark. 600.000 Israelites were able to "squeeze" into the space of 2 cubits between the staves by which the Holy Ark was carried. We normally perceive of small quantities fitting into containers designed to accommodate larger quantities. Such laws of nature may be reversed at God's will and this was a condition He made with nature at the time of creation.
במדבר סיני – לפי שאלו ב׳ הסדרו׳ ב״וב נאמרו לו בהר סיני במ׳ יום לפיכך כתב כאן במדבר סיני ועיין ברמב״ן ז״ל.
במדבר סיני באהל מועד – בעבור שהפסיק במצות השמיטה והיובל שאמר שהיתה בהר סיני, מן הטעם שכתבנו שם, לכן חזר עתה ואמר שהיה הדיבור הזה במדבר סיני באהל מועד ככל הדברות אשר הזכיר מתחילת ספר ויקרא, וכן יהיו כלם מכאן ואילך באהל מועד, כי מעת שהוקם המשכן ויקרא אליו השם מאהל מועד, לא נדבר לו אלא משם, כמו שאמר לו במצות המשכן ונועדתי לך שם:
באחד לחדש השני – לפי שעתה הוצרכו להיות נכונים למסעיהם לארץ ישראל, שהרי בעשרים לחדש הזה נעלה הענן, לכן צוה למנותם באחד לחדש הזה, ושלא ימנו כי אם מבני עשרים ומעלה הראוים לצאת בצבא המלחמה, ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם, כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד, ואחרי זה צוהו לסדרם על סדר הדגלים שיהיה לכל שבט ושבט מקום קבוע בנסעו ובחנותו:
במדבר סיני – כל מקום שנאמר בהר סיני זהו קודם שהוקם המשכן, אבל משנבנה אהל מועד לא נאמר אלא במדבר סיני (רשב״ם), כי אז לא היה ה׳ מדבר עם משה בהר, אלא במשכן, בכל מקום מן המדבר שהיו חונים בו ומקימים בו המשכן.
in the desert of Sinai. Every instance in which it says “in Mount Sinai” is one that occurred before the Sanctuary was erected, but once the tent of congregation [ohel mo’ed] was set up, it invariably says “in the desert of Sinai” (Rashbam), because then God was speaking to Moses not on the mountain but in the Sanctuary, in any location in the desert in which they were encamping and setting up the Sanctuary.
1סופו של הספר השני מספר על הקמת מקדש התורה. הספר השלישי מוקדש כולו לדרישות שנקבעו לישראל על ידי מקדש זה – מבחינה סמלית על ידי הקרבנות, ובאופן מעשי על ידי המצוות המקדשות כל צד ובחינה של חיי היומיום. בכך מוצג בקווים כלליים תיאור של החזון, שיתורגם למציאות על ידי כל פרט ופרט מבני האומה ועל ידי כלל האומה. הפרק המסיים [של הספר השלישי] העוסק בנדרי הקדש, נותן מקום, במסגרת ההלכה, למי שעשוי לחוש בצורך להביע את יחסו האישי למקדש על ידי הקדשה סמלית של ערך אדם, או על ידי הקדשת רכוש פרטי אל המקדש.
הספר הרביעי חוזר עתה אל המציאות הלאומית. הוא מראה לנו את ישראל כפי שהוא באמת; הוא מציג בפנינו את האומה הממשית ביחסה אל חזון ייעודה כפי שתואר בספר השלישי. הוא פותח בציווי לערוך מפקד של האומה כ״עדה״, כציבור המאוחד על ידי ייעודו המשותף. כל חבריה העצמאיים [עיין פירוש לקמן פסוק ב ד״ה כל עדת] של האומה יימנו, אחד אחד. מפקד מסוג זה מבהיר לנציגי האומה שהציבור איננו רעיון גרידא; אדרבה, הוא קיים רק במציאות הכוללת של כלל בניו. במקביל, בא כל יחיד ויחיד לידי הכרה שהוא באופן אישי ״נמנה״ כחבר חשוב של הציבור, ושהתפקיד המוטל על כלל האומה דורש את נאמנותו ומסירותו של כל יחיד ויחיד לייעוד המשותף.
הספר השלישי מסתיים במניין־ההקדשה של העדרים, העוברים בקבוצות תחת שבט בעליהם. הספר הרביעי נפתח עתה במניין האומה כ״צאן ה׳ ״ לצורך הרועה שלה. האומה אף היא נמנית לפי קבוצות של משפחות ושבטים, שכולם קנויים לה׳; וכל יחיד ויחיד עובר תחת שבט רועהו ונמנה כחבר עצמאי של העדר.
במדבר סיני – המפקד נערך במדבר. הדבר מוכיח שתכליתו של מפקד זה אינה כלכלית או מדינית – שכן כלכלה ומדינה אינן נוגעות באופן מעשי לחיים במדבר. אלא תוספת תיבות ״סיני״ ו״אהל מועד״ מראה, שהמפקד נעשה למען התורה שניתנה בסיני ואשר את עול מצוותיה מקבלים באוהל מועד. תחילה, התורה ניתנה בסיני. לאחר מכן בראש חודש ניסן, מצאה עדות התורה, שהוחזרה לישראל כאות שנטהרו מחטא העגל, את מקומה האידיאלי. עתה בראש חודש אייר, יימנו כל השבטים והמשפחות והאנשים למען תורה זו. מכאן ואילך הם ייאספו ויחנו סביב התורה כשומריה ומקיימיה.
1. מהדורה זו של פירוש רש״ר הירש על חמשה חומשי תורה היא מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע״ב–תשע״ו), ומובאת כאן ברשות האדיבה של הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים).
וידבר ה׳ אל משה – הנה במנין זה נבוכו המפרשים שבשנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים אחר יוה״כ נמנו ע״י שקלים שנתנו לתרומת המשכן והיה מספרם שש מאות אלף וג׳ אלפים וחמש מאות וחמשים, ובמנין הזה שנמנו בשנה שני׳ באחד באייר היו ג״כ כמספר הזה, ואיך אפשר שהיה מספרם שוה וא״א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י״ט שנה שלא נמנו ובשנה שני׳ נעשו בני כ״ף, ורש״י ז״ל השיב ע״ז בפ׳ תשא שלענין שנות האנשים נחשב השנה מתשרי שהוא שנת עולם והיו שני המנינים בשנה אחת אף שהיתה שנה שניה למנין יצ״מ שהוא מניסן, וכבר הבאתי בפ׳ פקודי שלפ״ז צ״ל שגם במנין הראשון לא מנה משה את הלוים, שמעת העגל נדחו הבכורים ונבררו הלוים כמו שפרש״י על מלאו ידכם היום לה׳ וע״כ היו שני המנינים שוה, ודעת הרמב״ן שבמנין הראשון נמנה גם שבט לוי ולא במנין השני ומה שחסר במנין השני ע״י שהוציא את שבט לוי מן המנין נשלם באלה שהגיעו במנין השני לשנת העשרים שלדעתו נחשב השנה לכ״א מיום לדתו, ואירע הדבר שנתרבו בני עשרים על המנין הראשון כמספר שחסר ע״י הלוים, ודעת הרלב״ג שבשני המנינים לא נמנו שבט לוי רק שהאנשים שהיו קרובים לעשרים שנה היו שוי המספר להאנשים שהיו קרובים לס׳ שנה והיה זה בהשגחת ה׳ שכולם האריכו ימים וראיתי במד׳ רבה (פ״א) באר בפי׳ כדעת רש״י שלא מנו להם השנה מניסן או מיום לדתן רק מתשרי כדעת רש״י, והרמב״ן הקשה על רש״י, איך אפשר שלא מת אחד מהם בשנה זו והא כתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין זה פלא דהא כבר הבטיחם ולא יהי׳ בהם נגף בפקוד אותם שלפי פירושי שם הי׳ זה הבטחה שע״י הפקידה ותרומת השקלים לא יהיה בהם נגף ונתקיים שלא מת שום אחד מהם במשך זמן שבין מנין הראשון למנין השני, ומ״ש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כבר אמרו ע״ז בסוכה (דף כ״ה) מי היו נושאי ארונו של יוסף היו רע״א מישאל ואלצפן היו, ששאלה זו מי היו נפלאת מאד הלא יצויר שמת אחד מן העם, ומזה ראי׳ שהיתה דעת חז״ל כדעת רש״י ששני המנינים היו בשנה אחת, ומבואר בכתוב שלא מת אחד מן העם אחר שהיו המנינים שוה וע״כ שואל מי היו, וגם ר׳ יצחק שאומר שם טמאי מת מצוה היו סובר שלא מת אחד מבני ישראל ופי׳ שמת אחד מן הגרים שלכן הי׳ מת מצוה כי לא היו לו קרובים שיטמאו לו, ובמנינים האלה לא נמנו הגרים ויצויר שמתו אנשים מהם, שההבטחה שלא יהיה בהם נגף לא נאמר רק לבני ישראל לבד לא לגרים. ומה שהק׳ הרמב״ן עוד ממ״ש בערכין (דף יח) דשנה שבבן ובבת בעינן מע״ל למאי הלכתא לעירכין משום דכתיב ומעלה וגם כאן כתיב ומעלה, למ״ש התוס׳ שם (דף י״ט ד״ה לערכין) לק״מ עיי״ש. ואדרבה לדעת הרמב״ן קשה הלא במנין שהותחל בא׳ לחדש לא נגמר ביום א׳ ונמשך כמה ימים כמו שיתבאר וא״כ בימים שבינתים נתוספו בכל יום אנשים שהגיעו ביום ההוא לשנת העשרים ונתבלבל מנין הראשון בכל יום, אולם אחר שהחזקנו כדעת רש״י יקשה הלא כלל המנין היה ללא צורך אחר שנמנו בשנה זו וכולם ידעו שלא מת א׳ מן המנוים ולא נמצאו טמאים לנפש אדם רק נושאי ארונו של יוסף או טמאי מ״מ, א״כ למה נצטוה למנותם שנית, לכן בא הכתוב להודיע צורך המנין הזה שבו התעלו ישראל על מנין הקודם בכמה ענינים כמו שית׳, והקדים לאמר שהיה הדבור במדבר סיני באהל מועד להודיע שהדבור הזה אף שהיה במדבר סיני כמו דבור של כי תשא התעלה מצד שהיה באהל מועד והראשון הי׳ בהר סיני, ומעת שהוקם האהל מועד נתעלו ישראל במדרגתם והוצרך מנין אחר כדי ליחסם על משפחותם לבית אבותם שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות מישראל, ולעשותם דגלים כעין דגלי מלאכיו במרכבה העליונה כי מעתה דגלו עליהם אהבה בד׳ מחנות הסובבים משכן כבודו למטה כעין ד׳ מחנות הסובבים את כבודו למעלה, והיה באחד לחדש השני כי בחדש הראשון הוקם המשכן וי״ב ימים היו טרודים בחנוכת המזבח ואח״כ היו ימי הפסח, ובאחד לחדש השני שהיו עתידים לנסוע משם אל ארץ ז׳ עממין בעשרים לחדש, שיער כי המנין וההתילדות על משפחותם וסדור הדגלים ימשך עשרים יום וע״כ התחיל למנותם, ובמד׳ רבה אמר ע״ז כשהקב״ה בא לגדל את ישראל מודיע באיזה יום באיזה חדש באיזה שנה באיזה אופטיאה כי הזמן והמקום היו עוזרים לזה ובמנין זה בא לגדל את ישראל כמו שית׳:
במדבר סיני: פירש הכתוב המקום, אע״ג שאין צריך לדבר, שהרי ידוע דאוהל מועד טרם נסעו בראשונה היה במדבר סיני. מ״מ בא להודיע בזה דתכלית המנין אז וכל זה הדבור לא היה כי אם משום שהיו במדבר סיני {לא כמנין השני בפרשת פינחס (להלן פרק כ״ו) שהיה לפני חילוק הארץ, כמבואר שם, ועיין בפרשת ויחי (בראשית פרק מ״ח) ובפתיחה לזה הספר. ומשום הכי היה שינוי בסדר המנין} והיו נצרכים לילך כל המדבר הגדול עד בואם אל ארץ נושבת, ולא היה אפשר כי אם בהשראת שכינה בהפלגה יתירה. והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה, ואין מלך הולך בעצמו ובכבודו כי אם במחנה כבודה והגונה לפי כבודו, כך היה נדרש להשראת שכינה בזה האופן דווקא. וכעין דאיתא בב״ק (פג,א) ׳ללמדך שאין שכינה שורה על פחות׳ וכו׳. אלא שם מיירי בהשראה דמנוחה בעינן רבבות אלפי ישראל, וכאן בהשראה דהילוך שהיה כמו מלחמה היה נדרש זה הסך (כדלהלן) ובזה האופן.
והנה כבר עמדו במדרש במדבר רבה (א,ט) וברמב״ן ז״ל (שמות לח,כו) על גוף המנין – שנשתוו כאן ובמנין אדנים שהיה כמה ירחים קודם. והרבה דברים נאמרו בזה. ולדעתי, באשר לא נמנו כי אם ״יוצאי צבא״, היינו ראוים להמנות בחיל המלך למלחמת הכנענים, והיו במנין הראשון שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, ונקבע על זה הסך השראת השכינה, והיה ידוע דנדרש להיות במדבר זה הסך. ומאז ואילך אפילו נעשו עוד הרבה בני עשרים מ״מ לא נכנסו לצבא להמנות, כי אם בהפקד ע״י מיתה או סיבה אחרת שיצאו חוץ למחנה היו נצרכים למלאות זה הסך מבני עשרים אחרים. ובהיותם עומדים במקום אחד לא חש הקב״ה לצוות למלאות הצבא עד שהגיע קרוב לעשרים יום בחודש השני, שאז היו מיועדים לצאת לדרך וה׳ בראשם כמלך בראש צבאיו. על כן בא הציווי לחזור ולמנות ולמלאות זה הסך.
ומלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא, שכל מלך לפי ערכו יודע כמה יהיו יוצאי צבא בחילו, וכמה גדודים, ואיזה סך בכל גדוד, עד שנתמלא הסך שנדרש. ומ״מ בעת מנוחה במדינה אינו חושש במה שנעדרים ע״י מיתת כמה בני אדם בכל גדוד. אך בעת שנדרש לצאת למלחמה והוא בראשם, מצוה לפקוד את כל הגדודים ולמלאות משארי בני מדינתו מספר הידוע, עד שנכנס בעומק המלחמה והמלך כבר יצא בראש שוב אינו מקפיד להשלים הנעדרים במלחמה.
וכך היה בישראל, ידוע היה סך יוצאי צבא בכלל, אך נחסרו בזה המשך ע״י העגל וכדומה, וגם יצאו מן המחנה כל צרוע וכל זב {וגם הלוים יצאו מכלל ׳יוצא צבא׳}, ונצטוו כעת למלאות, וגם לדעת (את) ראשי כל גדוד, כאשר יובא בסמוך, וכל זה היו המקום והשעה גורמים. משום הכי פירש הכתוב שהיה ״במדבר סיני״ ו״באחד לחודש השני״ – לא רחוק משעת היציאה לדרך. ואח״כ, אע״ג שנחסרו הרבה ע״י מתאוננים ומרגלים ועוד, מ״מ כבר הופיע ה׳ בכבודו יתברך על זה האופן.
באהל מועד: משום דבסוף ספר ויקרא כתיב ״בהר סיני״, משום הכי חזר ופירש דזה נדבר באהל מועד – הרמב״ן. ויותר י״ל, משום דבספר ויקרא היו כל הדיבורים מצוות קבועות לדורות, שהם במעלה עליונה יותר מדברות שהם לשעה, כאשר יבואר להלן (ז,פט), משום הכי פירש הכתוב דמ״מ גם זה נדבר באהל מועד.
באחד וגו׳: כמו שכתבתי, בשביל שהיה סמוך ליציאה ולמסע השכינה היה גורם לזה הדיבור.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.