שאו את ראש – עיין פירוש,
שמות ל, יב והלאה. נאמר שם בפסוקים יב וטז, שכל העובר על הפקודים ייתן מחצית השקל, והסכום הכולל שייאסף יינתן לבדק הבית לצורך אחזקת המקדש – ״על עבדת אהל מועד״. נמצא שכל אדם מישראל נמנה ונחשב רק על פי מחויבותו לתורה;
וכל מפקד נעשה רק לצורך המקדש ולמען מטרותיו.
שיטה זו של מניין העם קושרת את תחילת הספר הרביעי עם סיום הספר השלישי, שכן גם שם הדיון הוא על ערכים ונדרי הקדש.
כל עדת בני ישראל – ״עֵדָה״ – על משקל ״שֵׁנָה״, ״לֵדָה״, ״דֵעָה״ וכדומה – נגזרת משורש ״יעד״, הקרוב ל״יחד״: להתאחד למען מטרה משותפת. ״עדה״ מציינת אפוא, אנשים שנצטרפו יחד למען ייעוד משותף; אנשים המאוחדים על ידי שותפותם באותו הייעוד: קהילה. יחידים הופכים לעדה לא באמצעות צו הבא להם מבחוץ, אלא על ידי עניין משותף הקורא להם מתוך ליבם שלהם.
״בני ישראל״ הם העם היהודי כולו; ובמסגרת עם זה, מציינת ״עדה״ את כל נושאיו ושומריו העצמאיים של התפקיד המשותף, הלא הוא קיום התורה.
המושג המובע כאן בשם ״עדה״, הובע לעיל
(שמות ל, יב) בשם ״לפקדיהם״. פקודי בני ישראל הם אלה אשר שליחותו של הציבור הלאומי הישראלי ״חושבת עליהם״, ״ממנה״ ו״מפקידה״ אותם; אלה הם ה״גברים״ של ישראל. לפי זה איננו עוסקים כאן במפקד אוכלוסין. אנו לא מבקשים לדעת את מספר הנפשות, אלא את מספר ה״גברים״ שהתורה יכולה לסמוך עליהם.
למשפחתם לבית אבתם – אך הגברים הבודדים אינם יוצרים באופן ישיר את עדת ישראל; אלא הציבור הלאומי הרחב והמקיף כולל בתוכו שני חוגים פנימיים, שהרי הציבור מורכב משבטים, וכל שבט מורכב ממשפחות. בהתאם לכך יש למנות את הגברים למשפחותיהם, ואת המשפחות לשבטיהן, והשבטים מצטרפים יחדיו ליצור את הסך הכולל של ״עדת בני ישראל״.
״משפחה״ נגזרת משורש ״שפח״, הקרוב ל״ספח״ וכן גם ל״שפע״
(עיין פירוש, בראשית ח, יט). ״שפע״ – כדוגמת ״שִׁפְעַת יֵהוּא״
(מלכים ב ט, יז), ״שִׁפְעַת גְמַלִּים״
(ישעיהו ס, ו), ״שִׁפְעַת סוּסָיו״
(יחזקאל כו, י) – מציין התכנסות של המון רב במקום אחד. בתוספת המ״ם, הרי ה״משפחה״ היא היסוד המצרף יחידים לקבוצות טבעיות. מה שיוצר את המשפחה הוא המוצא המשותף, וכן הנישואין המעבירים את האישה לבית בעלה.
לבית אבתם – ברור ממקומות שונים
(כגון להלן ב, ב,לב,לד; ז, ב; יז, יז,יח ועוד) ש״בית אב״ מציין את אחדותו של השבט. היחידים יוצרים יחדיו משפחות; המשפחות שמוצאן מבית אחד משותף יוצרות יחד שבטים; והשבטים שאף הם מתייחסים על בית אחד משותף, יוצרים יחדיו את ״בית ישראל״. שבטים אלה קרויים ״מטות״ (״ענפים״
[השווה יחזקאל יט, יא–יד]) על שם הגזע האחד המשותף שלהם, וקרויים ״בתי אבות״ על שם המשפחות הרבות היוצאות מכל שבט. ״בית ישראל״ מורכב אפוא משנים עשר בתי אבות; כל בית אב מורכב ממשפחות שונות; והמשפחות מהוות את היחידה הראשונה המצרפת יחידים לקבוצות.
שיטה זו של הקבצה נמצאת גם בשבט לוי, אשר הובדל משאר האומה כדי שינהגו בו כביחידה עצמאית. לוי הוא ישראל בזעיר אנפין. בני לוי – גרשון קהת ומררי – יוצרים בתי אבות
(להלן ג, כד,ל,לה). בניהם – לבני ושמעי, עמרם ויצהר חברון ועוזיאל, מחלי ומושי – יוצרים את משפחות הלוי לבית אבותם
(להלן ג, יח–כ).
זוהי ייחודיותה של הלאומיות היהודית: האומה כולה נחשבת תמיד בית אחד – בית ישראל, ובני האומה קרויים תמיד ״בני איש אחד״ – בני ישראל. אולם יחד עם זה קיימות שם יחידות נפרדות, המשועבדות לכלל הגדול והמוקפות על ידו: בתי אבות ומשפחות.
תפיסת האומה כ״בית ישראל״ וכל בניה כ״בני ישראל״, מבטיחה שמושג האומה היהודית לא יהפוך לרעיון מופשט גרידא ללא איחוד ממשי; או שיתקיים רק כבדותא בעלמא, כאיחוד דמיוני של נציגים בני המעלה. האומה היהודית נתפסת תמיד בכלליות המאוחדת הממשית של בניה. הם מאוחדים על ידי יסוד פנימי משותף, וכל אחד מהם הוא חלק ממשי בלתי נפרד של אחדות זו.
אבינו ישראל היה איש אחד; אך גם כשצאצאיו התרבו לשש מאות אלף גברים, עדיין היו כולם בני ״בית אחד״, בני ״איש אחד״, שרושם אותו חותם טבוע בליבם ובנפשם, והנושאים במשך כל הדורות את מורשת ייעודם האחד וגורלם האחד.
אולם בתוך אחדות יסודית זו ותחת השפעתה, הם שומרים ומטפחים ריבוי של תכונות שונות, ייחודיות לשבטים ולמשפחות. בדרך זו תושג התכלית שכבר הורינו עליה כמה פעמים בספר בראשית
(יז, ו; לה, יא–יב; מט, כה), הווי אומר: התפקיד האחד המשותף לכולם ימולא ויושלם על ידי כל יחיד ויחיד – למרות ייחודיותו; הוא יושג על ידי ריבוי של מידות ותכונות מיוחדות ושונות, ושל משלוחי־יד ומעמדות שונים בחיים. והישג זה יהיה דוגמה לכלל המין האנושי.
כל שבט בייחודו וכל משפחה עם תכונותיה המיוחדות יעמלו בתפקיד המשותף של בית ישראל; הם יעניקו צורה לתפקיד הזה, יחנכו אליו את בניהם, ויעבירוהו לדור הבא. משום כך, אין באים מאות אלפי בני בית ישראל אל האומה כהמון בערבוביה, אלא ״למשפחתם לבית אבתם״ – הווי אומר כקבוצות משפחה, החוזרות ומתקבצות לפי השבטים שאליהם הן משתייכות. הגברים בכל שבט נמנים, והמשפחות בכל שבט באות בנפרד. וכל משפחה נמנית:
במספר שמות – כל יחיד נמנה בשמו. נמצא שכל אחד מצטרף לכלל, תוך שהוא מכיר בחשיבות אישיותו.
כל זכר לגלגלתם – על כל אחד היה למסור את מחצית השקל שלו באופן אישי, ולהודיע שהוא פלוני בן פלוני, ממשפחה פלונית, משבט פלוני. או נאמר, שהייחוס – הן המשפחתי והן השבטי – כבר בא לידי ביטוי על ידי החלוקה הקודמת לקבוצות. מכל מקום, כל הבא להיפקד נעשה מודע למעמדו האישי, המשפחתי והשבטי, ו״ככזה״ הוא נמנה בקרב הכלל.
בנוסף, מהביטוי ״למשפחתם לבית אבתם״ משמע, שייחוסו השבטי של האדם (כהן, לוי, יהודי, שמעוני וכו׳), וכן ייחוסו המשפחתי לגבי דין ירושה, נקבעים על פי האב ולא על פי האם: ״משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה״
(בבא בתרא קט:, קי:).
גלגלת – במפקד, מייצגת הגולגולת את האדם הממשי העומד בגופו לפנינו. כאשר נאסף מספר רב של אנשים, מספקים לנו הראשים את האמצעי הטוב ביותר למנותם. אולם ביהדות, אנו מונים לא את הראשים אלא ״בקע לגלגלת״
(שמות לח, כו), מחצית השקל כנגד כל ראש.