ב. המחצית הראשונה – ״שָׁוְא לָכֶם״
1. ההקבלה בין בית א לבית ב והכוונה הצפונה בשניהם
שני בתיו הראשונים של מזמורנו מקבילים זה לזה בהקבלה נרדפת, ישרה ושלמה,1 כדלהלן:
בין שני הפסוקים המקבילים קיימת התפתחות והמשכיות: ה׳עיר׳ היא צירוף של בתים רבים שכבר נבנו, ועתה הם זקוקים לביטחון – לשמירה.
כנגד התרחבות זו של הפסוק השני ביחס לראשון, קיימת תופעה הפוכה של צמצום: בניין הבית בפסוק הראשון נעשה בידי בונים רבים, ואילו שמירת העיר (שיש בה בתים רבים) נעשית בידי שומר אחד. נראה שטעם הדבר הוא שאכן על בניית בית עמלים בדרך כלל כמה אנשים,2 ואילו על שמירת העיר מופקד בדרך כלל שומר אחד – הוא ׳הצופה׳ ממקום גבוה, שתפקידו לגלות אויבים הבאים על העיר עוד בהיותם רחוקים, ולהתריע על כך באמצעות תקיעה בשופר, או בהודעה ישירה למלך.3
האם כוונת שני בתי המזמור הללו היא לבטל את ערך השתדלותו של האדם ואת מאמציו לבנות לו בית ולשמור על בטחון עירו? דבר זה אינו מתקבל על הדעת משום שהוא נוגד הן את השכל הישר והן את ההשקפה המקראית הרווחת, כי על האדם להתאמץ לשם הבטחת קיומו.4 ואכן אלו מפרשנינו הראשונים שפירשו את מזמורנו בהקשר אנושי כללי (ולא ביחס לבניין בית המקדש),5 פירשו את כוונת מזמורנו בדרך שלא תסתור את השכל הישר ואת המקובל במקרא. לפי פירושם, השתדלותו של האדם היא תנאי הכרחי, אך אינה תנאי מספיק, וללא שותפותו הנסתרת של ה׳ לא ישיגו מאמציו של האדם את מטרתם. הנה דברי ראב״ע:
והנה החל להזכיר הבניין, שהוא צורך גדול לבני אדם... וטעם ׳שוא עמלו׳ – אם לא יעזרם ה׳, או יביא רוח, ויהרוס הכל. והנה הזכיר בעלי האומנות, והם הבונים; ואחרי כן שומרי הבנין, הם שומרי העיר... ואחר כך (– בבית השלישי) הזכיר אנשי סחר העיר.
ביתר בהירות ניסח זאת ר׳ מנחם המאירי בפירושו למזמורנו:
אמר דרך עצה ומוסר לבני אדם, שבעת השתדלותם בקנייניהם,
אף על פי שההשתדלות טוב, מכל מקום לא ישים בטחונו בהשתדלותו, ולא יחשוב בהשיגו חפצו כי יד השתדלותו עמדה לו, אבל הכל מאת האל יתעלה, והוא העירו בהשתדלות והוא הביאו להשיג חפצו. וכבר הזהיר זה בתורה באמרו (
דברים ח׳, יז–יח) ״וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה״ עד ״וְזָכַרְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״.
6
לאחר שסיים את פירושו לשלושת הבתים הראשונים של מזמורנו הוא חוזר לדברים הקודמים:
וכל זה – לא למנוע ההשתדלות, כי לא תמצא חכם שיגנה ההשתדלות וישבח העצלה (– העצלות). רק שלא לשים כל בטחונו בו (– בהשתדלות), ושלא לחשוב בהשיגו, כי בהשתדלות לבבו השיג מה שהשיג, אבל שהאל הוא חננו בכך.
על דברי המאירי הללו, כי במזמורנו יש הנחיה מוסרית-דתית כללית לבני האדם, אנו שואלים: מדוע בחר מזמורנו ללמד לקח מוסרי-דתי כללי זה בדרך השלילה, ״אִם ה׳ לֹא יִבְנֶה בַיִת, שָׁוְא...״, ולא בדרך החיוב (׳רק אם ה׳ יבנה בית, יוכלו בוניו לבנותו׳)? נראה אפוא כי מזמורנו מכוון לשמש כתוכחה לבני אדם שמעשיהם אינם רצויים, ומחשבתם היא כי רק בכוחם ובעוצם ידם יעמידו לעצמם בית ועיר7 ויבטיחו לעצמם ביטחון ופרנסה. כנגדם אומר המשורר שמאמציהם של אלו – לשווא יהיו, כי ה׳ לא יחפוץ במעשיהם, ולא יהיה למעשיהם קיום שלא ברצון ה׳.
1. על משמעות המונחים הללו, וכן אלו שיבואו בהמשך העיון בנוגע להגדרת התקבולת, ראה במבוא לספר סעיף ב.
2. וזאת, כדי לזרז את סיום בנייתו, או משום שיש צורך באומנים מתחומים שונים לשם הקמת בית. כמו כן בבניית בית ישנן פעולות מורכבות המחייבות יותר מזוג ידיים.
3. תיאור מדויק של תפקיד הצופה נמצא ביחזקאל ל״ג, א–ו (ובהמשך שם מדומה תפקידו של הנביא לזה של הצופה). תיאור פעולה ספציפית של צופה נמצא בשמ״ב י״ג, לד וביתר פירוט בשמ״ב י״ח, כד–כז ובמלכ״ב ט׳, יז–כ. בכל שלושת המקומות האחרונים מילא הצופה את תפקידו להודיע למלך על התקרבות גורם בלתי מזוהה אל העיר, כשהלה עוד היה במרחק רב. אלא שבכל המקומות הללו התברר שאין מדובר באויב שבא לכבוש את העיר.
4. די במקורות שהובאו בהערה הקודמת כדי ללמד על התפיסה שהשמירה על העיר היא חובה גמורה, ושכל המזלזל בה – דמו בראשו (ראה בתיאור הצופה ביחזקאל ל״ג).
בדומה, גם מחויבות האדם לעבוד לפרנסתו ברורה במקרא, לדוגמה: בתהילים ק״ד, כג נאמר ״יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ, וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״.
בספר משלי רבות ההמלצות למאמץ אנושי ניכר ולחריצות בעבודתו של האדם לשם פרנסתו (ועוד נדון בכך בהמשך עיוננו), אך גם בנוגע לבית מגוריו של האדם נאמר בקהלת י׳, יח: ״בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת״.
נושא זה נידון בהרחבה (הכוללת דיון אף במזמורנו) בספרו של פרופ׳ עמוס פריש ׳יגיע כפיך – יחס המקרא אל העבודה׳, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ״ט.
5. רוב המפרשים הקדמונים פירשו את מזמורנו בעקבות כותרתו, כעוסק בבניית בית המקדש, ומייחסים את כתיבתו לדוד שהשתדל לבנותו ולא עלתה בידו, או לשלמה שבנאו. ויש מהם שהוסיפו לפרשו גם ״על בני העולם״ – כלומר כמזמור חכמה המלמד לקח לכל בני העולם. אין צריך לומר שבעיון זה אנו מפרשים את מזמורנו כמכוון ללקח כללי לכל בני העולם.
6. נראה כי המאירי ציטט את הפסוקים מזיכרון, ועל כן נפל בדבריו שיבוש קל בציטוט פסוק יח, ואנו הבאנו את הפסוק כצורתו.
7. ועולים על הדעת בוני מגדל בבל. הם אמרו
(בראשית י״א, ד) ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל...״, ולא זכרו את האמור במזמורנו, אלא חשבו רק על כוחם ועל שמם. אולם ה׳ ׳לא בנה׳ את העיר ואת המגדל, אלא חפץ בהפסקת הבנין, ועל כן
(שם ח) ״וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ,
וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר״.