וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים
וְיָקְשָׁן אוֹלִיד יָת שְׁבָא וְיָת דְדָן וּבְנֵי דְדָן הֲווֹ לְמַשְׁרִין וְלִשְׁכוּנִין וְלִנְגָוָן
אַשּׁוּרִם לְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים – תארים ולא שמות
א. לפי הפשט אַשּׁוּרִם לְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים הם שמות עצם פרטיים בדומה לשְׁבָא ודְּדָן, וכן פירשו מדרש ב״ר (להלן) רש״י וראב״ע.1 אבל רד״ק ציין ״לדעת אונקלוס לא היו אלה שמותם שתרגם לְמַשְׁרִין וְלִשְׁכוּנִין וְלִנְגָוָן״. ואכן ת״א פירשם על שם מקום מגוריהם כמבואר להלן. לדעת רמב״ן, ת״א למד זאת מתוספת הפועל ״ובני דדן היו אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם״ המלמדת שאין הכוונה לשמות פרטיים.2 אבל הגר״א כתב שת״א הסתמך על פסוקי דברי הימים שאינם כוללים את אַשּׁוּרִם לְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים. מכאן למד אונקלוס שאלה השלושה אינם שמות עמים אלא תארים.3
רש״י מנמק דחיית התרגום
ב. ״אַשּׁוּרִם״ – ״לְמַשְׁרִין״. אף על פי שרש״י אינו מסכים עם התרגום הוא מנסה לברר את כוונתו:
ותרגום של אונקלוס אין לי לישבו עם לשון המקרא [שפירש ״למשירין״ לשון מחנה. ואם תאמר שאינו כן מפני האל״ף שאינה יסודית, הרי לנו תיבות שאין בראשן אל״ף ונתוספה אל״ף בראשן כמו ״חוֹמַת
אֲנָךְ״
(עמוס ז ז) שהוא מן ״נְכֵה רַגְלַיִם״
(שמואל ב ד ד) וכמו ״
אָסוּךְ שָׁמֶן״
(מלכים ב ד ב) שהוא מן ״וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ״
(רות ג ג)].
בדפוסי רש״י הקדומים כתוב רק שאין ת״א מיושב עם לשון המקרא. ואילו בתוספת שבסוגרים
(יש שסברו שהיא מתלמידיו) רש״י מעלה טענה אפשרית נוספת כנגד התרגום שאותה הוא דוחה: מכיוון שתרגם לְמַשְׁרִין – דוגמת ״ויחן בנחל גרר״
(בראשית כו יז) ״וּשְׁרָא בְּנַחְלָא דִּגְרָר״ – נמצא שפירש אַשּׁוּרִם מפועל ״שרא״ שהוא ״לשון מחנה״. ולכאורה אין תרגומו נכון שהרי האל״ף ב״אַשּׁוּרִם״ מוכיחה שאין השורש שר״א אלא אש״ר. אבל רש״י דוחה, כי אל״ף זו ״אינה יסודית״ כלומר אינה מן השורש.
4 למדנו מכאן שגם כשאינו מסכים עם ת״א, מכיוון שהתרגום נחשב בעיני רש״י כסמכות פרשנית עליונה, הוא דן בדבריו ומגן עליו מפני טענות שאינן מוצדקות.
ואולם כמו רד״ק (״שרשים״ אשר) שגזר אַשּׁוּרִם משורש אש״ר מעניין נתיב ודרך, כך, לדעת רמב״ן, מַשְׁרִין הוא מלשון שיירות:
ולי נראה שסבר אונקלוס ב״אַשּׁוּרִם״ שהם המחנות, שיירות הולכי דרך מעיר לעיר. כמו שאמר ״אֹרְחַת ישמעאלים״
(בראשית לז כה, שתרגומו ״שְׁיָרַת עַרְבָּאֵי״). עשאו מלשון ״בַּאֲשֻׁרוֹ אָחֲזָה רַגְלִי״
(איוב כג יא). ״לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו״
(תהלים לז לא).
ג. רש״י ורמב״ן פירשו שת״א ״וּלְטוּשִׁם״ – ״וְלִשְׁכוּנִין״ מיוסד על חילופי ל/נ, כי ״לטושים״ כמו ״נטושים״ הם אנשים מפוזרים שהקימו לעצמם שכונות.5
ד. תרגום ״
וּלְאֻמִּים״ – ״
וְלִנְגָוָן״ נתבאר לרמב״ן על פי ״
איי הגוים״
(בראשית י ה) ״
נְגָוָת עַמְמַיָּא״.
6 והוסיף עליו ״מרפא לשון״:
ונראה לי דלאו למימרא שהיו ג׳ כתות מחולקים, קצתם אשורים וקצתם לטושים, אלא כולם כת אחת. ופירש הכתוב שמתחילה היו הולכים פראים, מחנות מחנות (לְמַשְׁרִין), ואח״כ נתישבו קצת ועשו להם אהלים והיו תוקעים אהליהם מעט כאן ומעט כאן (וְלִשְׁכוּנִין). ואח״כ נתישבו במדינות ונעשו לאיים (וְלִנְגָוָן).
מקצועות ולא שמות
ה. לעומת ת״א, בארץ ישראל תרגמו שמות אלה ככינויים למקצועם: ״וּבְנֵי דְדָן הֲווֹן תַּגָרִין וְאִמְפּוֹרִין וְרָאשֵׁי אוּמִין״, וכנגד נוסחם נכתב במדרש:
ר׳ שמואל בר נחמן אמר: אף על גב דאינון מתרגמין ואמרין ׳תגרין ואנפרין וראשי אומין׳ – כולהם ראשי אומות הם (ב״ר סא ג [עמ׳ 663])
ר׳ שמואל בר נחמן היה מאמוראי א״י ששהה בבבל וחזר לארץ.7 דבריו מכוונים כנגד מתורגמני א״י שתרגמו ״אשורים״ – תגרים ו״לטושים״ – אנפרין שהוא כמו ״אמפורין״, סוחרים בלשון יון. ולדבריו, אלה הם תרגומים שגויים.8
1. רש״י: ״אשורם ולטושם – שם ראשי אומות״ [וכתב רא״ם שהוצרך להערתו משום צורת הריבוי ״אשורים ולטושים״, ולא נאמר אשור ולטוש כמו שבא ודדן]. וכן ראב״ע: ״והנכון כי הם שמות״. וראה להלן בגרסת ב״ר.
2. רמב״ן: ״ומלת הָיוּ עוררה אותו בזה, שהיה ראוי שיאמר כמו שאמר ״ומצרים ילד את לודים ואת ענמים״
(בראשית י יג). וכן כתב ״העמק דבר״: ״ולשון הָיוּ דוחקתו שהוא על שם פעולתם״.
3. לעומת ששה עשר בני קטורה שבפרקנו, בדברי הימים נמנו שלושה עשר שמות בלבד: ״וּבְנֵי קְטוּרָה פִּילֶגֶשׁ אַבְרָהָם יָלְדָה אֶת זִמְרָן וְיָקְשָׁן וּמְדָן וּמִדְיָן וְיִשְׁבָּק וְשׁוּחַ וּבְנֵי יָקְשָׁן שְׁבָא וּדְדָן. וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנוֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה״
(דברי הימים א א לב-לג). על פי זה כתב הגר״א בביאורו לדה״א א ח: ״ולא חשב... שלשה מבני קטורה. הוא הטעם שת״א לְמַשְׁרִין וְלִשְׁכוּנִין וְלִנְגָוָן״. וב״אבי עזר״ (על ראב״ע) ציין שרש״י אינו מסכים עם אונקלוס שהרי בפירושו לשה״ש ו ח כתב: ״ששים המה מלכות – אברהם ויוצאי יריכו בני קטורה שש עשרה״. ולפירושו יקשו פסוקי דברי הימים המונים יג בלבד. וראה גם ״תוספת מלואים״.
4. אל״ף זו קרויה בפי רש״י ״אלף שאינה יסודית״ או ״יסוד נופל״, כדבריו במל״ב ד ב ״אסוך שמן – כדי סיכת שמן. והאל״ף בתיבה יסוד נופל״. וראה גם ״בְּאֶגְרֹף״
(שמות כא יח). חכמי הלשון מכנים אותה א׳ פְּרוֹסְתֶטִית (
Aleph prosthetic) – אל״ף קדימה, שתפקידה בדרך כלל לפתור בעיה פונטית; הגייה לא נוחה של עיצורים קרובים. כזוהי למשל האל״ף בתיבת ״וביד חזקה וב
אֶזרוע נטויה״
(ירמיהו לב כא) וכמותה בגמרא ״
אישתיק״ [ולא: שתיק] בגלל הקושי שבהגיית העיצור השורק ש׳ יחד עם ת׳.
5. רש״י: ״ולטושים הם בעלי אהלים המתפזרים אנה ואנה ונוסעים איש באהלי אפדנו. וכן הוא אומר ״והנה נטושים על פני הארץ״, שכן למ״ד ונו״ן מתחלפות זו בזו״. ויותר מבואר ברמב״ן: ״וסבר בלטושים שהם השוכנים באהלים שהם נטושים על פני האדמה, היום ישכנו במקום ההוא ולמחר במקום אחר, כי הלמ״ד והנו״ן יומרו במקומות רבים, כמו
לשכה ו
נשכה, ״ויפקדו ביום ההוא אנשים על הנשכות״
(נחמיה יב מד). ומזה ״חרב נטושה״
(ישעיהו כא טו), כמו לטושה״ [ואין צורך להגהת ״שדה ארם״ (עמ׳ 31) שגרס בת״א ״ולשנונין״, לשון ״חרבו ילטוש״
(תהלים ז יג), יְשַׁנֵּן]. על חילופי אותיות למנ״ר, ראה ״לרוח היום״
(בראשית ג ח).
6. רמב״ן: ״ואמר בלְאֻמִּים וְלִנְגָוָן בלשון איים״. וב״שדה ארם״ (עמ׳ 31) שיער שלדעת ת״א מלת ״לאמים״ מורכבת; לְאוּמֵי יָם, ולכך תרגם ״נגון״ שהם יושבי איי הים.
7. לפי גרסת ״אע״ג דאינון מתרגמין״ (שהם מתרגמים) נאמרו דבריו בבבל ולנוסח רמב״ן ״אע״ג דאנן מתרגמינן״ (שאנו מתרגמים), נאמרו דבריו בארץ ישראל.
8. על הדמיון שבין תרגומים אלה לת״א עמדו ״מרפא לשון״ ו״נתינה לגר״. גם ״ינחנו״ (על ״יונתן״) כתב שתרגום ״תגרים״ הוא כאונקלוס המתרגם ״משירין״, לשון שיירות: התגרים הולכים גם הם בשיירות, וכן הסוחרים. והוסיף שהמיוחס ליונתן תרגם כך לכבוד אברהם, שלא היו בניו אנשים פראים אלא אנשי תרבות ואומנות. וכך גם ב״מרפא לשון״ בדבריו שהובאו בפנים. לדעתו, זוהי גם כוונת ר׳ שמואל בר נחמן והמיוחס ליונתן שלמדו כולם מאונקלוס. וראה גם ״מנחת יהודה״ על ב״ר. אבל בנוסח ב״ר שהיה לפני רמב״ן מופיע ״לטושים״ – ״לפדין״, ביטוי לרשע. וכתב על כך רמב״ן:
ובבראשית רבה (סא ה) רבי שמואל בר רב נחמן אמר אף על גב דאנן מתרגמינן ואמרין ׳תגרין ולפדין וראשי אומים׳, כלם ראשי אומות הן.
והעניין כמו שפירשתי, כי היו המתרגמין עושים ״אשורים״ תגרין הולכי דרך, והיו עושין מן ״לטושים״ אנשי רשע, פניהם פני להבים בוערים כלפידים, מן ״ללטוש את מחרשתו ואת אתו״ (שמואל א יג כ), ״ילטוש עיניו לי״ (איוב טז ט), ואמר רבי שמואל בר רב נחמן שאף על פי שנהגו לתרגם כן אינם אלא ראשי אומות, אין בהם שם תואר כלל, וכך הדבר.
וראה גם ״תורה שלמה״ אות ט.