מכרה כיום – להמדקדקים מלת מכרה כאן בא ע״ד הזרות, כי המ״ם בחיר״ק ע״ד אותן שהם מגזרת פעל כמו מן שכב שכבה עמי, מן שלח שלחה הנער, ובאמת הוא מגזרת פְעול וראוי להיות מָכרה המ״ם בק״ח, כמו מן זכר זָכרה מן שמור שמרה; ולבבי לא כן ידמה כי אין כאן זכות ועל משפטו יבוא, ויגלה לנו ענין גדול באיזה אופן באה הבכורה ליעקב, לא כאשר יחשבו בתחלת ההשקפה, שבתחבולת מרמה בא יעקב על עשו עת היות עיף וכמעט מוכרח אל המכירה, וגם אינו כדעת המפרשים שיאמרו כי המכירה היתה בכסף, ומאכל הנזיד אינו רק לעדות ולקיום שלדבריהם העיקר חסר בתורה; ולמה הזכירה בדיוק גמור את קנין מערת המכפלה שאין ענינו חשוב כ״כ אצל האומה כענין הבכורה, וקצרה עיקר קנינה ומסתפקת בדבר הטפל אל המכירה. ועוד כי אז היו בני י״ג שנה (כמו שכתב רש״י בויגדלו הנערים) ועדיין היו ברשות אביהם ולא היה להם עסק מו״מ להרויח בו, ובפרט יעקב שהיה מיושבי בהמ״ד של שם ועבר מאין היה לו ממון לתת דמי כסף מחיר הבכורה: אמנם יעקב התנהג בענין זה כראוי לבחיר הרבות, והוא זה, כאשר התאוה נפש עשו אל המאכל וביקש מיעקב בעת עיפותו ויגיעתו להשביע נפשו השוקקה, לא נשתהה יעקב אף רגע מלמלאות מבוקשו, והאכילו מיד כאשר התאוה נפשו, ולא נדבר עמו מאומה מענין הבכורה: אמנם עשו כטוב עליו לבו במאכלו ובמשקהו התחיל לסבב פני הדבור מענין הבכורה, ונתגלגלו הדברים ממנו להראות קוטן מעלת הבכורה ושאין לה חשיבות בעיניו (ואמתות דברי אלה תראה בפסוק ויעקב נתן לעשו), ויהי כאשר שמע יעקב את דבריו אלה מבזיון הבכורה בעיניו, תפסו בדבורו והוכיחו על פניו להראות לו שמיום הזה והלאה אינו בכור עוד, כי בדבריו האלה העיד על עצמו שאיננו איש הראוי לתאר יקר וחשוב כזה, כי כמו שלא יתאר אדם בשם חכם (אף שלמד חכמה) אם אינו מתנהג כפי החכמה, ולא נקרא איש בשם חסיד מסבת ידיעתו דרכי החסידות לבד כ״א מצד התנהגותו עפ״י דרכי החסידות, ככה אין נכון לתאר את האדם בשם בכור באמת (אשר יורה על חשיבתו) אם היא בזויה בעיניו וגם לא יבוש למאסה ולגנותה בפני אחרים; וביותר בשני אחים האלה יעקב ועשו שזה היה בכור ללידה וזה ליצירה (כמ״ש רש״י); הנה מבחינה זו נסתלקה מעשו חשיבות תאר בכור, כיון שאין זה חשיבות אצלו כ״א פחיתות ובזיון לפי דבריו, ומעצמה היא מסורה לאחיו בכור היצירה שמצד מעשיו וממעלת נפשו ראוי אלי׳, וז״ש יעקב אליו מכרה כיום את בכורתך לי, לא שביקש יעקב מעשו למכור לו הבכורה בדרך מקח וממכר, כי אין זה ענין הניתן למכירה, אבל אין במאמר זה כ״א הודעה לאמר לו דע לך אחי, שכיום הזה אחר שגילת דעתך בשפה ברורה ממאיסות ענין הבכורה בעיניך, הנה מזה נשתלשלה ונסתלקה ממך, ובידי היא נתונה מעתה, ולזה לא ננקדה מ״ם של מלת מכרה בק״ח, דלא לישתמע מניה הבקשה אל המכירה, אבל היא נקודה בחיר״ק להורות שהוא שם דבר, ואיננו מהנפרד מכר שהמ״ם בו שרשית אבל הנפרד מכֱרה הבכרה משרש כרה, מענין וגם מים תכרו, והמ״ם כמקנה משנה וכדומה, והוא מענין ורחוק מפנינים מכרה, ומן ונתתי מכרם
(במדבר כ׳), וטעם מכרה כמו מכורה; דמיון לזה, כל רכב בחור (בשלח) בשש נקודות ובתוספת ה״א
(יחזקאל כ״ז כ׳) בגדי חפש לרכבה. בחיר״ק שו״א וקמ״ץ, ושניהם שם דבר בתרגומם רתיכין. ככה, וכל מכר
(נחמיה י״ג ט״ז) בשש נקודות, וכאן מכרה, ושניהם שם דבר. ואין לשון מכר כאן מובנו ענין מקח וממכר, רק כמו צורם מכרם, תמכר עמך בלא הון, וימכר אותם ביד יבין, התמכר לעשות רע, אשר ענין כל אלה מסירת ונתינת דבר בידי אחרים כמו הפקר, וכן מכרה כיום וגו׳ טעמו מסורה והופקרה כעת הזאת הבכורה אלי, נסתלקה ממך ועלתה בגורלי (זאָ איזט דיינע ערסטגעבורט מיר פרייז געגעבען), הנה התבאר מנקודת המ״ם (שהוא זר לפי׳ המפרשים) שלא השתדל יעקב לא במעשה ולא בדבור לקחת בדרך משא ומתן את הבכורה מאחיו, ולכן לא הוזכר סך דמי המקח, אבל עשו מעצמו מסבת נפשו המתאוה לאכילה ושתיה התנהג בפעל המגונה לבזות את הבכורה, ונבול פיו פרסם לכל שאינו הבן הראוי לחשיבות הבכורה, והיא אמנם נסתלקה ממנו ונמסרה ליד יעקב בכור היצירה, ובזה נקודת המ״ם כדין.
את בכרתך – הבכורה יש בהן תועליות אם זמניות אם נצחיות, הזמניות הן הירושה פי שנים בנכסי האב, או הכבוד להיותו גדול הבית שיכבדוהו שאר אחיו, והנצחיות הן יעודים נפשיים, והיא ירושת ברכת אברהם אשר ברכו ה׳ לייחד ההשגחה בו ובזרעו בירושת הארץ שנמשך ממנה, כי שני היעודים האלה כאחד הם כמ״ש בברית מילה והקימתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלהים. ואין ספק שיעודים הנפשיים האלה אינם חלים רק על איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד, ועובד את ה׳ תמיד, ולענינים כאלה מסוגל יותר מי שהוא בכור ראשית פטר רחם, וכמו שהוא מצווי התורה לנהוג קדושה בכל מה שהוא ראשית, בכור אדם, בכור בהמה, ראשית בכורי אדמה, ועבודת המשכן לא היה מיוחד תחלה רק לבכורים כמ״ש קדש לי וגו׳ פטר כל רחם, והבל שהביא מבכורות צאנו שעה ה׳ אל מנחתו. והנה אף שהיה יצחק מלא ברכת ה׳ מעדות הכתוב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה ויקנאו אותו פלשתים, בכל זאת אין ספק שלא השתדל יעקב בקניות הבכורה לתועלת הזמניות, לירש פי שנים או להתנהג בשררה וכבוד, כי מי זה יעיד שקודם מ״ת היה נהוג פי שנים, וגם אם היה נהוג לא נוכל לומר שהיתה השתדלותו לזה, הלא ראינו כי לא נתקיימה בו, ברח מפני אחיו ונתגרש מביתו, גם לא נזכר בכתוב שירש פי שנים, וגם קרא לעשו אדון ואת עצמו עבד כמ״ש כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב, ובלעדי כל אלה ליעקב בחיר האבות איש תם תועליות זמניות כולם הבל ורעות רוח, אמנם תכלית תאותו בבכורה אינה רק לתועליות הנפשיות, כמ״ש המפרשים. אמנם כל אלה אינם רק ענינים הנמשכים מן הבכורה לא הבכורה עצמה, ומה זה לשון מכרה את בכורתך, וימכר את בכורתו, כאילו הבכורה עצמה נמכרת, וזה דבר בלתי אפשרי להמכר או להמחל כי מי שהוא בכור באמת לא יסור מהיות בכור, והנולד אחריו לא יוכל להיות נולד ראשון, ע״י מכירה ונתינת ממון; לכן נ״ל, אחרי שבכמה מקומות יחסרו המקראות מלת את שיורה על דבוק והתקשרות הנושא עם הנשוא, והפועל עם הפעולה אם הם נגלים מעצמם בטופס המאמר, כמו תמכר עמך בלא הון, הנה עתה לקח ברכתי, ויקח ברכתך, וכדומה הרבה שחסר מלת את כי הוא מובן מעצמו, וכאן דקדק להזכיר מלת את, מכרה את בכורתך, וימכר את בכורתו, את בכורתי לקח, הוסיף מלת את להורות בזה, שאין המכוון במכירת הבכורה, הבכורה בעצמותה, כי הוא דבר בלתי אפשרי לעשות את מי שאינו בכור ישנו, אבל עיקר המכוון הוא, הענין המחובר והמקושר עם הבכורה, וע״ז יורה מלת את, שהוראתו החבור והתקשרות כמו, את יעקב איש וביתו באו, היו את מקנהו, את כדרלעומר, ומלת את שהוא בשאר מקומות מלת היחס, הוא כאן שם דבר (דאס מיטפערבונדענע), ומצאנו לרבותינו שפירשו מלת את לשם דבר, ואת הנתק לא יגלח
(תזריע י״ג) כלומר הסמוך לנתק השערות העומדות בצדו ומחוברות אליו, וטעם את בכורתך, המחובר והמקושר עם הבכורה והם התועליות הנמשכות מן הבכורה, ואין תרגום את הבכורה (דיא ערסטגעבורט) כמלת היחס, אמנם תרגומו (דאס מיט דער ערסטגעבורט צוזאממענהאֶנגענדע) כשם דבר, והתועליות הנפשיות הנזכרות.
מכרה כיום – לדעת המפרשים שמכירה זו היא מקח וממכר ממש בנתינת כסף מלוקח למוכר, וזה נעשה קודם שהאכילו הנזיד, ומלת כיום פירושו בעת זאת (יעצט, זאָפאָרט) לפי זה אתה מאשים את יעקב בדבר שהוא גנות גדולה גם לאיש ההמוניי שבבוא אחיו ויעף מן השדה ומבקש להשיב נפשו במאכל, לא יתן לו מיד רק יתמהמה עמו עד שרעבון נפשו תאנסהו למכור דבר שלא מרצונו וגם ההמוניי אשר יעשה כזה, לא יעיז פניו לגלות כוונתו המגונה שהתמהמהותו היא למען השיג המקנה בעודו במעמד אונסו אבל יעלים כוונתו הגרועה, ויחפש תחבולות מרמה לייפות בו שהייתו בדבר אחר, כי גם איש עושה עולה יעלים עולתו בכל האפשרי לבלי הגלות לאיש בליעל. ויעקב אבינו גם בושה זאת לא כסתה פניו אבל אמר בפה מלא מכרה כיום, השבעה לי כיום, העיז פניו לאמר כיום, כלומר ברגע זו שהשעה דחוקה לך מרעבון נפשך שעה זו מוכשרת ומשחקת לי להשיג מה שלבי חפץ, למכור ולהשבע לי שלא מרצונך. וכי זו היא דרכה של תורתנו לדבר הגנות הצדיקים ולהודיע לדורות שעשו מעשים אשר לא כן. והאמת יורה דרכו שאין הדבר כאשר יאמרו המפרשים, כמו שהראית מלשון הכתוב ויעקב נתן (לא ויתן יעקב). שיעקב נתן לו מאכלו מיד אחר בקשתו ולא אחר מאומה. וממלת מכרה הנקודה בחיר״ק (לא בק״ח) מבואר שלא ביקש יעקב כלל למכור לו, ולא היה כאן מקח וממכר בכסף, רק עשו מסבת בזותו את הבכורה גילה דעתו שמסתלק מבכורתו ואין רצונו להיות לו עסק בה, ובזה נעשה הבכורה כהפקר (פרייזגעגעבען), ועל זה אמר יעקב מלת כיום, כלומר בעת זאת שגלית דעתך שאין הבכורה חשובה בעיניך לכלום, ברגע זו סילקת עצמך ממנה ונעשית הפקר, ואני זכיתי בה ומעתה היא מכורה ונתונה בידי. ובכוונה רצויה הוסיף מלת כיום להורות בו כי רק מדבורו שביום זה נודעה הסתלקותו מבכורתו, לא מן מעשי׳ הקדומים כי אף שממעשי׳ המקולקלים נודע וניכר שאינו מן הראוים לבכורה אשר תכליתה להתקדש לעבודת הש״י, מ״מ אין מזה ראי׳ ברורה על הסתלקותו ושהכריע בדעתו לחשוב את הבכורה לדבר בזוי, כי אולי כל מעשיו אינם רק מצד התאוה שלא יוכל לכבוש נפשו המתאוית, אף שבלבו דעתו ומחשבתו להתקדש ולהתטהר, אמנם כיום הזה שבשעת אכילתו, הוא מעצמו בלי סבה גורמת הסב דבורו לגלות דעתו ומחשבתו בענין הבכורה, מזה נתבאר באר היטב שבלבו הוא מתיאש ממנה ושהכריע דעתו לבזותה ורק בדרך זה יש לדונו כמסלק נפשו לגמרי מענין בכורתו ובזה נתן מקום להיותה כהפקר בעלמא, ויוכל אחר לזכות בו (כנודע ההבדל שבין העובר מצד תאוה לבין העובר מצד הכרעת דעתו שאין בזה דבר חטא). וזה נכלל ג״כ במלת כיום, כפירש״י לדעת אונקלס כיום שהוא ברור ומוחלט כאור יום (פיר געויסס, דייטליך, קלאר) כי רק בדבורו נתברר דעתו ומחשבתו, לא ממעשיו המקולקלים. וכן בשבועה הוסיף מלת כיום על כוונה זו, כלומר בעת זו גלית דעתך שאין הבכורה חשובה כלל בעיניך. וחזרת ואמרת למה זה לי בכורה, בלשונות אלה לא הודעת רק הסתלקותך ממנה, אמנם עדן אין במשמע דבריך שלא יהיה בלבך עלי אם אני אזכה בה, לכן אבקש ממך לבאר דעתך בהסכמת בירור גמור שרצונך להחליטה לי, וזהו השבעה לי כיום (שווארע מיר דייטליך צו). ואמר השבעה לי, בה״א סופית, ולא אמר השבע לי בלתי ה״א סופית, (כי המקור מצאנו בלא ה״א, או השבע שבועה, והכלל שבכל הגזרות ובכל הבנינים הצווי ליחיד שוה למקור זולתי בבנין הקל). כי בכל פעלי העתיד הבאים בה״א סופית יורה על הבקשה להתרצות, ובלי ה״א סופית הוא צווי, כמו רד רדה, שב שבה, לך לכה, ואם היה אומר השבע לי בלי ה״א סופית, היה משמעותו שאמר לו כן בדרך צווי, בשעה שהיה עשו אנוס מסבת רעבונו, אבל אמר השבעה בה״א סופית, זה יורה לנו שהיא בקשה להתרצות, כדבור שני אוהבים בלשון המורה על דבקות אהבתם (שווארע מיר דאָך) לא מצד אונס והכרח.