[הוֹי] הַמַּעֲמִיקִים וגו׳ [מֵה׳ לַסְתִּר] עֵצָה. לקרוא זרוע בשר1 נגד מצות האל על ידי נביאיו2: הַפְכְּכֶם אִם כְּחֹמֶר [הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי] וגו׳. אפילו היה פועל [בנמצא]3: [הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה׳ לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ, הַפְכְּכֶם אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי וְיֵצֶר אָמַר לְיוֹצְרוֹ לֹא הֵבִין]4:
1. לשה״כ בדה״י ב׳ (לב ח).
2. שקוראים למצרים לעזרה, נגד עצת ה׳ שציוה ביד נביאיו שלא יעשו כן. ואולי מפרש ׳לסתיר׳ כמו ׳לסתור׳, שסותרים את עצת ה׳, ולא כשאר מפרשים שפירשו ׳להסתיר׳.
3. כלומר, גם אילו היה ה׳, שהוא הפועל שיצר אתכם, כפועל טבעי שאינו מייצר יש מאין, אלא מייצר יש מיש, ופועל פעולה על דבר הקיים כבר כיוצר ההופך חרס לכלי, גם אז לא היה ניתן לומר לו ׳לא עשני׳, כל שכן אחר שה׳ ברא את האדם יש מאין, ונתן לו את החומר ואת הצורה מתוך האין המוחלט. ודברים אלו מתבררים היטב בדברי רבינו באור עמים המובאים בהערה הבאה.
4. באור עמים (סוף פרק ידיעה) התבארו שני פסוקים אלה באריכות [ודברי רבינו שם קרובים לדברי אברבנאל כאן]: ׳ואת כל אלה ביאר ישעיה הנביא באמרו
הוי המעמיקים מה׳ לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו, הפככם אם כחומר היוצר יחשב כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני ויצר אמר ליוצרו לא הבין. הנה בדבריו אלה מספר ראשונה דעת החושבים שהאל בלתי יודע האישים, כל שכן שלא ידע פעולותיהם, וזה ראשונה מצד היותם אישים אשר לא נשיגם זולתי בחושים, והנה החושים לא ייוחסו לאל יתברך, וזה הורה הנביא באמרו
ויאמרו מי רואנו. שנית, כי מצד אפשריותם ומצד היותם על מספר בלתי בעל תכלית לא תפול עליהם ידיעה, וזה הורה באמרו
ומי יודענו. ועל היפך דעותם וסברותם אלה הביא הנביא ראיה במופת ונסיון באמרו
הפככם אם כחומר היוצר יחשב, כלומר היפך סברתכם ודעתכם יורה המופת, גם אם לא היה יחס הבורא אליכם יותר נכבד מיחס היוצר אל החומר אשר הוא שקר, כי אמנם היוצר יפעל בנושא, לא ימציא הנושא, והאל הבורא המציא גם הנושא, מכל מקום התבאר היפך דעתכם, כי אמנם הוא שהאל יתברך הוא בלתי יודע את הנמצאות אשר אתם יודעים, והנה יתחייב שיהיה היפך זה, כי בהיות הידיעה האלקית סיבת ידיעתכם ונכבדת ממנה, יתחייב שמה שאתם יודעים, ידע הוא על אופן יותר נכבד, וזה בעצמו ביאר אחר כך בנסיון על דרך משל באמרו
כי יאמר מעשהו לעושהו לא עשני, כלומר, הנה עניינכם בזה כענין כלי חרש שעשה אותו היוצר בחכמה מלאכותית, אם היה אומר לעושהו לא עשני על דרך פועל באמת שפעולתו בכוונה וברצון, אבל נתהוויתי מאתו בלתי כוונתו וחכמתו כמו שיתהווה החום והאור מן השמש או מן האש, כי בלי ספק היה מאמר זה הכלי שקר מבואר, כי על היפך מאמרו תעיד חכמת המלאכה הנראית בכלי, וזה הנמנע בעצמו יתחייב לדעת האומרים שהאל יתברך לא ידע האישים, כי אמנם לפי דבריהם אלה לא ידע אישי הגלגלים ואישי צבאם להיותם אישיים, כל שכן שלא ידע פרטי ההווים ונפסדים, ועל היפך זה יעידו הסדר וחכמת המלאכה אשר נמצאו בהם. שנית, הביא ראיה על היפך סברתם באמרם
ומי יודענו, כלומר שהיה נמנע אצלם שידע האל יתברך את מעשיהם בהיותם בחיריים, ואם כן הם אפשריים, ועם זה הם על מספר בלתי תכלית, ובכן אמרו שלא תקיף עליהם ידיעה, ועל היפך זה הביא ראיה באמרו
ויצר אמר ליוצרו לא הבין, כלומר שאם היה זה ה׳יצר׳, אשר הוא כלי חרש מעשה ידי יוצר, היה מבין איזה דבר בכח היוצר שנתן בו הכנת אותו הדבר, הנה אז אם היה אותו הכלי חושב שיוצרו לא היה מבין אותו הדבר, אין ספק שהיה חושב תועה, כי אמנם לא יתהווה מבין מבלתי מבין כמו שלא יתהווה נמצא מבלתי נמצא, כמו שהתבאר למעלה. ובהיות שידיעת האל פועלת לכל הנמצאות ומקיימת אותם מבלי אין להם בעצמם מציאות זולתי ההווה להם מאת הבורא יתברך אחר אפיסות מוחלט, ומכלל מיני הנמצאות הם מיני הידיעות, יתחייב בהכרח שהאל יתברך ידע כל הנודע אצל ברואיו, גם האפשריים והבלתי בעלי תכלית במספר, כי לא יתכן שיהיה מציאות אותה הידיעה בהם אם לא היה להם קיום ומציאות מהבורא יתברך, אמנם הוא יתברך ידעם על אופן יותר נכבד מאופן הידיעה אשר לברואיו הנזכרים׳. ובתהלים
(קלט יב-יג) כתב: ׳גם חושך לא יחשיך ממך - וכמו כן לא אטעה לחשוב שאוכל להסתיר חטאתי ממך בחושך, כענין
והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו׳. ובשיעורים שם: ׳ואין הבדל לפניך בין אור לחושך, כי גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה, כמו שאמר הנביא
הוי המעמיקים מה׳ לסתיר עצה והיו במחשך מעשיהם ויאמרו מי יראנו ומי יודענו׳.