שמעו בנים מוסר אב – מוסר אביכם.

והקשיבו לדעת בינה – על יד המוסר תזכו לבינה.

כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וגו׳ – תורתי – מוסר שסדרתי כי ראוי לנערים ולחכמים, שנאמר: לתת לפתאים ערמה (משלי א׳:ד׳). ישמע חכם ויוסף לקח (משלי א׳:ה׳).

כי בן הייתי לאבי – בן מקבל מוסר הייתי ורך ויחיד לפני אמי באותה שעה אמר שלמה קבלתי מוסר אבי לרדוף את החכמה.

ויורנו – התורה הזאת והמוסרים האלה.

יתמך דברי לבך – שלא תשכחם אלא תחשוב בהם תמיד ולא תקצר בדבר וברשעים כתיב: לב רשעים כמעט (משלי י׳:כ׳) הן שוהין.

קנה חכמה קנה בינה – הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ומן החכמה מגיעין ליראה ולהבין צדק ומשפט. והזהר כשתקנה חכמה ובינה שלא תשכח מוסרים אלה ולא תטה מהם בפועל. רצה להזהיר שלא ישכח המוסרים בשביל שום חכמה שילמוד פן ישכחם מטרדת עסק החכמה או יניח מהתעסק בתקון מדותיו ומתבודד לשית עצות בנפשו איך יזהר ויקיים כי על כן לא אמר אל תשכחנה ואל תט מאמריה לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה עיקר ונדעה נרדפה.

אל תעזבה ותשמרך – אל תעזוב תורתי.

אהבה – עשה מאהבה, על כן אמר ותנצרך. כי הנצירה יתירה על השמירה כי שמירת כסף או כלים (שמות כ״ב:ו׳) חמור או שור (שמות כ״ב:ט׳) בשומר שכר לרעות שלא יכחש אבל הנצירה כוללת להשביח הדבר ולקבל התקון שהוא ראוי לקבל. נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כ״ז:י״ח) אני י״י נוצרה לרגעים (ישעיהו כ״ז:ג׳) כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו (דברים ל״ג:ט׳). כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה׳:ל״א) שאינם נלאים בעבודה. שמרה נפשי עדותיך (תהלים קי״ט:קס״ז), שמרתי פיקודיך ועדותיך (תהלים קי״ט:קס״ח).

ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך וגו׳ – ליגמר אינש והדר לסביר (בבלי שבת ס״ג:) אתא לקמיה דר׳ ישמעאל גמר גמרא והדר אתא לקמיה דר׳ עקיבא וסבר סברא (בבלי עירובין י״ג).

סלסלה ותרוממך – סולו, מסלות בלבבם, מסלות – מסעדות.⁠^א דרחים רבנן דדחיל דמוקיר (בבלי שבת כ״ג). הפך הכבוד אפיקורוס מכאן אמרו המבזה תלמידי חכמים המגלה פנים בתורה שלא כהלכה. המבזה חברו בפני תלמיד חכם נקרא אפיקורס. זה יוכיח כי בעון תלמיד חכם אחד יקרא אפיקורוס והטעם מפני קדוש השם שיודע בגלוי כי העבודה עיקר בנבראים ושיתחזקו בני אדם בדבר. מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני (בבלי קידושין צ׳:). איקום מקמי שכינה דאתיא, לרבות תלמידי חכמים. קרבת הנביאים זו למעלה מזו נמשלת לאספקלריא. כבד עבדיו הקרבים אליו. לא אותך מאסו (שמואל א ח׳:ז׳). מאי אהנו לן רבנן (בבלי סנהדרין צ״ט) לית לן תנאי. אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא (בבלי קידושין ל״ג) לא כשמעון אחי עזריה המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים (בבלי פסחים נ״ג).

תתן לראשך לוית חן עטרת וגו׳ – שדבריו מקובלים ונשמעים. ודעת לנפשך ינעם (משלי ב׳:י׳) (משלי ג׳:י׳), שמנעימים דעתך ונפשך.

עטרת תפארת – חן ומעלה שתי מעלות חן וכבוד.

תמגנך – תמסור לך שלא יהא כבודך תלוי באחר. ממלכת כהנים – כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. איזה הוא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

שמע בני וקח אמרי וגו׳ בדרך חכמה הוריתיך וגו׳ – כבר הדרכתיך בדרך עבודת השם ית׳ בארבע הקדמות, וביאר לך ענין העבודה תקון המדות האמונה והבטחון והיראה והזהרתיך על כל הכתוב כי אינך רשאי לבטוח בביטול אחד מדבריה ובאהבת החכמים ויראתם ותיקון מדות הילדות להסיר הגאוה מאין באת מטיפה סרוחה, אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כ״ה:ו׳), ויכוננו ברחם אחד (איוב ל״א:ט״ו). הקרבה צריכה עזר גדול כי יצר הרע דוחף ורודף, והקרבתיו ונגש אלי (ירמיהו ל׳:כ״א) התאוה תצמא לקרבת השם ויהי נכר באיברים כענין שנאמר: לב שמח ייטיב גהה (משלי י״ז:כ״ב) כי לא יערב לו דבר עד השלים תאותו כמה לך בשרי (תהלים ס״ג:ב׳).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

בלכתך לא יצר צעדיך וגו׳ – מה הלאיתיך (מיכה ו׳:ג׳) כי יגעת בי (ישעיהו מ״ג:כ״ב) לא שהעבודה יגיעה. אילו טרחת לכיוצא בה לדבר הרשות. קאי בשוק כולי יומא ולא לאי. אם כן היגיעה בשביל שאתה עובד, קרוב אתה בפיהם (ירמיהו י״ב:ב׳).

לא תכשל – אין עליך לחוש שמא תמצא מכשול בדרך העבודה והיושר כאדם שהוא רץ שהוא ירא שמא יש מכשול בדרך שלוחי מצוה אינן נזקין (בבלי פסחים ח׳:). לא ירעיב י״י נפש צדיק (משלי י׳:ג׳) ובהות בוגדים ילכדו (משלי י״א:ו׳) וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו (משלי ג׳:י׳).

החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך – גם אם ידעת החכמה החזק במוסר לגנות הרע ועל כן סמך אחריו בארח רשעים אל תבא וגו׳ (משלי ד׳:י״ד).

אל תאשר – אל תדרך מן אשורי.

בני לדברי הקשיבה וגו׳ – הפרשה הזאת מדברת על ענין הזהירות¹ ואמרו ז״ל: תלמוד מביאה לידי מעשה מעשה מביאה לידי זהירות (בבלי ע״ז כ׳). על כן סדר שלמה ע״ה פרשת למוד החכמה ואחר כך סדר ג׳ פרשיות על המעשה. הראשונה על שלימות האמונה והיא שלימות הבטחון ועל יראת השם ית׳ והשנית על קיום התורה והשלישית לכבד התורה וליראה מתופשי התורה ולהתרחק מחברת רשע כי יגיע ממנה הפסד גדול גם לחכמים ולצדיקים. ועתה ידבר על הזהירות ויסדר בה ד׳ פרשיות אחת על הזהירות במצוה ואחת על זהירות היראה ואחת על זהירות מנזקי ממון גם בה יתכן להגיע לדרך ישרה ומעלה יתרה כאשר נבאר בע״ה ואחת על היפך הזהירות והיא העצלה כמשפט הספר הזה כאשר ילמד על כל מדה ומדה חמורה ועל כל דרך יראה. ידבר אחר כך בגנות הפך המדה ההיא למען הרחיקך מעל גבולה. והנה ענין הזהירות השמירה מן הפשיעות שלא יפשע אדם במצות וכן נמצא הלשון הזה בדבריהם ז״ל אמרם הנותן דינר לאישה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא ופשעה בו משלמת דינר של כסף הזיקתהו משלמת דינר של זהב ואמרו עוד בענין המאכיל במפה בלא נטילת ידים מאי לאו דזהיר ולא נגע דזריז ומשי ידיה מעקרא (בבלי חולין ק״ז.) ובלשון תורה והזרת אתהם (שמות י״ח:כ׳) ותרגומו² ותסהיד יתהון כתרגום העדותי בכם (דברים ד׳:כ״ו) והוא מלשון התראה והנה המזהיר הוא המתרה והמוכיח והמזכיר והמוזכר והמותרה והנזכר על ידי הוכחת המוכיח או מעצמו כענין שאמרו חבר אינו צריך התראה (בבלי סנהדרין ח׳:) ואמר אין מזהירין אלא לנזהר³ כי רוב פעמים אין תועלת באזהרות רק למי שיש לו מוכיח משכלו. והנה תדע כי עונש מי שאינו זהיר ולא ישמר מן הפשיעות קרוב הוא למזיד אף על פי שהוא שוגג בעת החטא אחרי שפשע ולא נזהר מן החטא עונשו רב וכן אמרו ז״ל: הוי זהיר בתלמוד שלא תשכח דבר מדבריו ולא תשגה בפתשגן ביאוריו כי שגגת תלמוד עולה זדון⁴ (משנה אבות ד׳:י״ג). וכן תראה בדיני השומרים כי יתחייב שומר חנם על הפשיעה ולא יתחייב על גניבה ואבדה ושומר שכר יתחייב על גנבה ואבדה ויפטר מן האונס כגון אם השור שנתנו לו לשמור מת או נשבר או נשבה (שמות כ״ב:ט׳), והשואל חייב באונסין ואשר איננו שומר לא יתחייב על הפשיעה בנכסי חברו ויתחייב על הנזק וכנגד ההפרש הזה תמצא בענין העברות ארבעה מדות מזיד ופשיעה ואונס ושוגג ואמר דוד המלך ע״ה גם עבדך נזהר בהם (תהלים י״ט:י״ב) שבח עצמו במדות הזהירות כי היא השלמת שימור מצות ואמר בשמרם עקב רב (תהלים י״ט:י״ב). והענין כי שכר גדול וגמול רב ומופלא בשמירתם. אחר כך אמר שגיאות מי יבין (תהלים י״ט:י״ג) על ענין הזהירות אני משבח נפשי כי אני נשמר מן הפשיעה במצות אבל מי יוכל להשמר מן השגיאות ובקש מן השם ית׳ לנקותו מן הנסתרות. והנה הוזהרנו מן התורה על דבר הזהירות שלא לפשוע בשמירת המצות, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח (דברים ד׳:ט׳), הנה כי השוכח אף על פי שהוא שוגג בעת העבירה עבר על אזהרת המקרא הזה באשר פשע ושגג, ונאמר: ושמרתם ועשיתם אותם (דברים ז׳:י״ב) ומה שאמר השמר לך ושמור נפשך מאוד (דברים ד׳:ט׳) מורה על חיוב הרבות השמירה מן הפשיעה במצות.

הנה בארנו ענין הזהירות מה הוא וביארנו עונשו ממי שאינו נזהר כי רב הוא יען כי הוא קרוב למזיד וביארנו כי הוזהרנו על הזהירות מהתורה. עתה נבאר בכמה דברים הזהירות תלוי כי הוא תלוי על עשרה דברים הזהירות בשמנה דברים והזהירות ביראה לשמרה תלוי בשני דברים ואלה הם הזכרון שמור השפתים פלס המעשים והדקדוקים בהם שמור התאוה השמירה מן העצלה הזהירות בקלות כגון הדרך שמור המחשבות שמור הדעת. והנה יתבאר לך על תכונת עניינם בבאור הפרשה הזאת.

אל יליזו מעיניך שמרם וגו׳ – הזהיר תחלה על הזכרון¹ שלא ישכח אדם המצות והאזהרות. ודע כי השכחה באה על שני דרכים האחד שכחת העיקר השני שכחת המקרה כגון השוכח עיקר מצוה או אזהרה וסרו מלבו כענין שאמרו ז״ל: השוכח עיקר מצוה או אזהרה וסרו מלבו כענין שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות אינו חייב אלא אחת. וענין שכחת המקרה הוא שהאדם יודע עיקר המצוה או האזהרה ונתעלמה ממנו לפי השעה ולא שם אותה על לבו ועבר עליה כגון שהיה יודע שחייב להניח תפילין ולקבוע מזוזה ולקרא ק״ש ולהתפלל ולא שם אותם על לבו ולא קיים קיום אחד מהם. וכן היודע כי החדש אסור ועבר על שדה תבואה ולא שם אזהרה על לבו ואכל מן החדש הנה זה פושע כי העלים זכרון האזהרה מעיניו אבל מי שמצא תבואה תלושה מן החדש וחשב כי היא מן הישן לזה יקראו שוגג. והפשיעה בשכחת המקרה גדולה מן הפשיעה בשכחת העיקר כי הוא יודע המצוה ואינו שם אותה על לב להקימה ולא יקיים אדם מצוה לעולם אם לא ישים אותה על לבו על כן הזהיר תחלה בפסוק הזה על שכחת המקרה.

ואמר: אל יליזו מעיניך – גם למעלה כאשר הזהיר על קיום המצות אל ילוזו מעיניך (משלי ג׳:כ״א). והענין שישים תמיד המצות על לבו ויהיו לנגד עיניו בכל עת למען לא יפשע בקיומם.

אחרי כן אמר שמרם בתוך לבבך – הזהיר על שכחת העיקר שלא ישכח מצוה מן המצות ויהגה בהם תמיד שלא ישכחם ויתכן כי הוסיף בכאן זהירות במה שאמר אל יליזו מבנין הפעיל² ר״ל אל יליזו אותם העסקים וטרדות מעיניך. והנה הוזהרנו מן התורה להשמר מן הפשיעה בשכחת העיקר, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך (דברים ד׳:ט׳) וז״ל אמרו השוכח דבר מתלמודו עובר בג׳ לאוין³ וכל מקום שנאמר: השמר פן ואל אינו אלא בלא תעשה (שבועות ל״ו.) ונאמר: מוצא שפתיך תשמור ועשית (דברים כ״ג:כ״ד). הזהיר על הפשיעה בשכחת העיקר מן הנדר וחייב על שכחת זמן קיומו שלא יאחר לשלמו כי מעת שנדר וחייב עצמו בנדר ברצון לבו הוזהר לשום על לב שלא יפשע ולא ישכח כי הנה הוא יודע כי השכחה מצויה בלבות בני אדם לשכוח⁴ דבריהם אם לא ישמרו אותם בלבם. ונאמר: אל תתן את פיך לחטא את בשרך (קהלת ה׳:ה׳) פירוש: אף על פי שאתה שוגג בסוף בבטול הנדר לא תחשוב לך שגגה כי הנה פשעת באשר לא שמת הנדר על לבך לבלתי תשכחנו. והנה העצה היעוצה להשמר משכחת העיקר ללמוד ולהגות בתורה תמיד ולהתגדל בין החכמים, והתקנה ליזהר משכחת המקרה אם⁵ יכתוב תרי״ג מצות ויביט בהם פעם ופעמים בשבוע ויתן לבו אם הוא מקיים כולם ואם יראה כי הוא מקצר בשמירתם ולמען ישוב מדרכו ויתוודה על זה ויוסיף זהירות וכאשר ימצא את נפשו כי אחזה והחזיקה בשמירתם וזהירתם יודה את השם ית׳ וישמח בלבו ויקבל שכר על השמחה כי השמחה במצות מעיקרי העבודה. ועל הדרך הזה היה נוהג דוד המלך ע״ה שהיה מביט אל המצות תמיד לראות אם הוא נזהר בכולם ולמען ישוב ויתודה אם הוא מקצר בזהירות באחת מהן שנאמר: אחלי יכונו דרכי וגו׳ (תהלים קי״ט:ה׳), ונאמר: אז לא אבוש וגו׳ (תהלים קי״ט:ו׳), והבן כי הענין אשר אמרנו מבואר בפסוק זה.

כי חיים הם למוצאיהם וגו׳ – כי הם חיים למי שיטרח וישתדל בהם עד שימצאם כי אין הדבר מצוי שימצא האדם וישיג דבר זולתי עם השתדלות וטורח¹ ובכאן רמז על הסרת העצלה ואמרו ז״ל: אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן יגעתי ומצאתי תאמן (בבלי מגילה ו׳.). ויתכן כי הסרת העצלה בכל המדות והאזהרות, כי לא יתכן להזהר משכחת העיקר ושכחת המקרה ומשאר המדות עם העצלתים. אולם ברור הענין כי הסרת עצלת הלב וההגיון בכלל המדות האחרות אבל צריך להזהיר על הסרת עצלת הפועל כי היא גורמת בטול המצוה באשר יאחר קיומה ותכנס טרדה וסבה לבטל קיום המצוה וכן אמרו ז״ל: תפלת המוספין כל היום א״ר יוחנן ונקרא פושע (בבלי ברכות כ״ח.) הנה כי איחור המצוה הרבה פשיעה היא כי היא סבה לבטל המצוה. וכן יתבאר עוד כי הסרת העצלה מכלל הזהירות כי אחרי שהשלים ענין הזהירות אמר: לך אל נמלה עצל (משלי ו׳:ו׳) מפני שהעצלה הפך הזהירות על כן דבר בגנות העצלה כמנהג הספר זה כאשר כתבנו למעלה, ונאמר: דרך עצל כמשוכת חדק (משלי ט״ו:י״ט).

מכל משמר נצר לבך וגו׳ – מכל מדה רעה נצור לבך מחשוב באכזריות או דבר כעס או כיליות כדי שתכלה המדה כי על ידי הלב תכלה כל המדות הרעות שתמנע המחשבה מהם ותחשב בגנותם כי רב ותכסוף בהפכם.

הסר ממך עקשות פה וגו׳ – כענין שנאמר: בפשע שפתים מוקש רשע (משלי י״ב:י״ג) מות וחיים ביד לשון (משלי י״ח:כ״א) עקשות מי שאינו מודה על האמת ולזות מי שאומר לרע טוב.

עינך לנכח יביטו וגו׳ – רום עינים ורחב לב ניר רשעים חטאת (משלי כ״א:ד׳), ורם לבבך ושכחת (דברים ח׳:י״ד). כל המתיהר נכשל בעברה (בבלי ע״ז י״ח) לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו (ירושלמי ברכות א׳).

יישירו נגדך – שיכירו למעלתך שלא יחמדו ולא ישאלוך אלא מה שראוי לך.

פלס מעגל רגלך וגו׳ – אץ ברגלים חוטא (משלי י״ט:ב׳) פשיעה במדות, ובעל חימה רב פשע (משלי כ״ט:כ״ב).