לערוף את העגלה כמצותה – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה קפ״א, ספר החינוך תק״ל. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קצ״ד, יראים תס״א, סמ״ג מצוות עשה ע״ח
(1-9) פרשת עגלה ערופה – בה״ג מניין המצוות פרשה נ״ב
(א) כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃
If one is found slain in the land which Hashem your God gives you to possess it, lying in the field, and it isn't known who has struck him,
[פיסקא רה]
כי ימצא – ולא בשעה שמצוי מיכן אמרו משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דיניי ותחינא בן פרישה. [בן פרישה] היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן.
חלל – ולא חנוק. חלל – ולא מפרפר.
באדמה – ולא טמון בגל.
נפל – ולא תלוי באילן.
בשדה – ולא צף על פני המים.
אשר ה׳ אלהיך נותן לך – לרבות עבר הירדן.
רבי אלעזר אומר בכולם היו עורפים אמר לו רבי יוסי ברבי יהודה וכי אינו אלא חנוק ומושלך בשדה שמא היו עורפים אלא בכולם אם היה חלל עורפים.
לא נודע מי הכהו – הא אם נודע מי הכהו ואפילו אחד מהן ראהו לא היו עורפים.
רבי עקיבא אומר מנין ראוהו בית דין שהרג ולא היו מכירים אותו לא היו עורפים תלמוד לומר וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה וגו׳.
Piska 205
"If there be found a slain one on the earth": "If there be found": and not if there were generally found" — to exclude (its being found) near the border or near a city inhabited mostly by gentiles — where it was stated: When murderers proliferated, the breaking of the heifer's neck was abolished. When R. Elazar b. Dinai came, (otherwise known as Techinah b. Prishah), they began to call him "the son of the murderer."
"slain" (connoting: by the sword), and not strangled. "slain": and not convulsing.
"on the earth": and not hidden in a heap.
"fallen": and not hanging on a tree.
"in the field": and not floating on the waters.
"which the Lord your G-d gives to you": to include (the land of the Jews) across the Jordan.
R. Eliezer says: In all (of these instances) if he were slain (by the sword), they would break the neck (of the heifer). R. Yossi b. R. Yehudah said to R. Eliezer: If he were strangled or cast in the refuse, would they break the neck? So, in all of these instances, they would not break the neck.
"it was not known who killed him": But if it were known who killed him — even if one person in the end of the world had slain him, (though normally two witnesses are required) they would not break the neck.
R. Akiva says: Whence is it derived that if beth-din saw him killing but did not recognize him, they would not break the neck? From (Ibid. 7) "And they shall answer and say … our eyes have not seen" (But in that instance their eyes did see.)
כי ימצא חלל למה נאמר לפי שהוא אומר (במדבר ל״ה:ל״ג) ולארץ לא יכ׳ לד׳ אש׳ שפ׳ בה כי אם בד׳ שפ׳ אבל אם לא נמצא ההורג לא שמענו ת״ל כי ימ׳ חל׳ באד׳ בא הכת׳ ללמד על עגלה ערופה שתהא מכפרת על שופכי דמים לכך נאמ׳ הפרשה:
כי ימצא פרט לממציא עצמו מיכן אמרו נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים לא יהו מודדין כל עיקר:
חלל לא חנוק ולא מפרפר:
באדמה לא טמון בגל:
נופל לא תלוי באילן:
בשדה לא צף על פני המים:
אשר ה׳ אלהיך נתן לך לרבות עבר הירדן:
לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין אפלו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לפי כך משרבו הרצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה:
ד״א אשר ה׳ א׳ נתן לך לא בחוצה לארץ:
לרשתה להוציא את ירושלים שלא נתחלקה לשבטים:
אֲרֵי יִשְׁתְּכַח קְטִילָא בְּאַרְעָא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ לְמֵירְתַהּ רְמִי בְחַקְלָא לָא יְדִיעַ מַן קַטְלֵיהּ.
When in the land which the Lord your God gives you to inherit there may be found one who is slain, lying in the field, and it is not known who has killed him,
ארום ישתכח קטיל
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קטיל״) גם נוסח חילופי: ״קטול״.
בארעא די״י אלהכון יהב לכון למירתבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
יתה קטיל ומטלק באפי ברה בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לא אתודע מן קטיל״) נוסח אחר: ״לית אנן ידעין מן קטל״.
לא אתודעבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתודע״) גם נוסח חילופי: ״יתיידע״.
מן קטילבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קטיל״) גם נוסח חילופי: ״קטל״.
יתיה.
ארום ישתכח קטילא בארעא דלא טמיע באוגרא בארעא די״י אלקכון יהיב לכון למירתה רמי ולא צלוב בקיסא בחקלא ולא טאיף על אנפי מיא לא אשתמודע מאן קטליה.
If a man be found slain upon the ground, unburied, in the land which the Lord your God giveth you to inherit, lying down, and not hanged on a tree in the field, nor floating on the face of the water; and it be not known who did kill him:
כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ וְגוֹ׳ – פְּרָט לְמָצוּי. נִמְצָא סָמוּךְ לַסְּפָר. אוֹ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ כּוּתִים לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. חָלָל וְלֹא חָנוּק, וְלֹא מְפַרְפֵּר. בָּאֲדָמָה וְלֹא טָמוּן בְּגַל, נֹפֵל. וְלֹא תָּלוּי בְּאִילָן. בַּשָּׂדֶה וְלֹא צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּכֻלָּן אִם הָיָה חָלָל עוֹרְפִין. אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁאִם הָיָה חָנוּק וּמֻטַּל בְּאַשְׁפָּה שְׁאֵין עוֹרְפִין. אַלְמָא חָלָל וְלֹא חָנוּק. הָכָא נַמֵּי בָּאֲדָמָה וְלֹא טָמוּן בְּגַל. נֹפֵל וְלֹא תָּלוּי בְּאִילָן. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר חָלָל יְתֵירָא כְּתִיב. נִמְצָא סָמוּךְ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין לֹא הָיוּ מוֹדְדִין. דְּבָעִינָן זִקְנֵי הָעִיר וְלֵיכָּא. וּמִנַּיִן שֶׁאִם נִמְצָא סָמוּךְ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין שֶׁמְנִיחִין אוֹתָהּ (וְהוֹלְכִין) [וּמוֹדְדִין] לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר״ מִכָּל מָקוֹם. אֵין יְרוּשָׁלַיִם מֵבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה. דְּאָמַר קְרָא ״לִשְׁבָטֶיךָ״. וּקְסָבַר יְרוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים.
נִמְצָא הַהוֹרֵג, עַד שֶׁלֹּא נֶעֱרַף הָעֶגְלָה, תֵּצֵא וְתִרְעֶה. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ. שֶׁעַל הַסָּפֵק בָּאַתָה מִתְּחִלָּה כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג. הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שׁוֹפְכוֹ״.
תָּנוּ רַבָּנָן, ״לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ״. הָא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. אֲפִלּוּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא. מִנַּיִן לְסַנְהֶדְרִין שֶׁרָאוּ בְּאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ עוֹרְפִין, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן פסוק ז) וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. וַהֲלֹא רָאוּ.
כִּי יִמָּצֵא – וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁמָּצוּי, מִכָּאן אָמְרוּ מִשֶּׁרַבּוּ הַרוֹצְחִין בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה, מִשֶּׁבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דִּינַאי וּתְחִינָא בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ בֶּן הָרַצְחָנִין. אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, לְרַבּוֹת עֵבֶר הַיַּרְדֵּן.
תָּנוּ רַבָּנָן, ״וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ״. שְׁנַיִם, ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ שְׁנַיִם. וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר זְקֵנֶיךָ שְׁנַיִם. וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן שְׁלוֹשָׁה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, נַמֵּי הָכְתִיב ״וְשֹׁפְטֶיךָ״. הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ לַמְיֻחָדִין שֶׁבְּשׁוֹפְטֶיךָ. וְרַבִּי יְהוּדָה מִזִּקְנֵי זְקֵנֶיךָ נָפְקָא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִי כְּתַב זִקְנֵי הֲוָה אֲמִינָא זִקְנֵי הַשּׁוּק כָּתַב רַחֲמָנָא זְקֵנֶיךָ. וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא זְקֵנֶיךָ. הֲוָה אֲמִינָא אֲפִלּוּ סַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה. כָּתַב רַחֲמָנָא וְשֹׁפְטֶיךָ לַמְיֻחָדִים (שֶׁבִּשְׁבָטֶיךָ) [שֶׁבְּשֹׁפְטֶיךָ]. וְרַבִּי יְהוּדָה גָּמַר זִקְנֵי זִקְנֵי ״מִזִּקְנֵי הָעֵדָה״. מַה לְּהַלָּן מְיֻחָדִין שֶׁבָּעֵדָה. אַף כָּאן מְיֻחָדִין שֶׁבִּזְקֵנֶיךָ. אִי גָּמַר לִיגְמְרָהּ לְכֻּלָּהּ מִלְּתָא מֵהָתָם זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ [לָמָּה לִי אֶלָּא] וי״ו לְמִנְיָינָא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. וי״ו לֹא מַשְׁמַע לֵיהּ. מַאי קָאָמַר רַחֲמָנָא. הַהוּא לַמְיֻחָדִין שֶׁבְּשׁוֹפְטֶיךָ, אֶלָּא מֵעַתָּה וְיָצְאוּ שְׁנַיִם. וּמָדֲדוּ שְׁנַיִם. לְרַבִּי יְהוּדָה הֲרֵי כָּאן תִּשְׁעָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲרֵי כָּאן שִׁבְעָה, הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא וְיָצְאוּ. הֵן וְלֹא שְׁלוּחָן. וּמָדְדוּ. שֶׁאֲפִלּוּ נִמְצָא בַּעֲלִיל לָעִיר הָיוּ מוֹדְדִין, שֶׁמִּצְוָה לַעֲסֹק בִּמְדִידָה. תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר זְקֵנֶיךָ. זוֹ סַנְהֶדְרִין. שֹׁפְטֶיךָ זֶה [כֹּהֵן גָּדוֹל וּמֶלֶךְ]. מֶלֶךְ דִּכְתִיב (משלי כ״ט:ד׳) ״מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יְהֶרְסֶנָּה״. כֹּהֵן גָּדוֹל, דִּכְתִיב ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״.
בְּסַנְהֶדְרִין נַמֵּי פְּלִיגָא עַד דְּאִיכָּא כֻּלָּא סַנְהֶדְרִין, תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי. מְצָאוֹ אַבֵּית פַּאגִי שֶׁיָּצְאוּ לִמְדִידַת הָעֶגְלָה אוֹ לְהוֹסִיף עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת. וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן יָכוֹל תְּהֵא הַמְרָאָתוֹ הַמְרָאָה. תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל י״ז:ח׳) ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם״ מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם.
כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה דּוֹרֵשׁ (להלן כ״א:י״ט) בְּאָבִיו וְאִמּוֹ כָּךְ אַתָּה דּוֹרֵשׁ בְּזִקְנֵי בֵּית דִּין. וְיָצְאוּ. פְּרָט לְחִגְרִין. וְאָמְרוּ פְּרָט לְאִלְמִין. (שם) יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה. פְּרָט לְקִטְעִין. וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. פְּרָט לְסוּמִין. מַגִּיד הַכָּתוּב כְּשֵׁם שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שְׁלֵמִים בְּצֶדֶק. כָּךְ הֵם צְרִיכִין שֶׁיְּהוּ בְּאֵיבָרֵיהֶן.
וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל – מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִטַּבּוּרוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר. מֵחָטְמוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִמָּקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה חָלָל מִצַּוָּארוֹ. בְּמַאי קָמִפַּלְגִי מַר סָבַר עִקַּר חַיּוּתָא בְּאַפֵּיהּ. דִּכְתִיב (בראשית ז׳:כ״ב) ״אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו״. וּמַר סָבַר עִקַּר חַיּוּתָא בְּטַבּוּרֵיהּ. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. כְּדִכְתִיב (יחזקאל כ״א:ל״ד) ״לָתֵת אוֹתָךְ אֶל צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים״. וּכְתִיב ״אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל״. מִן הֶחָלָל אֶל הֶעָרִים וְלֹא מִן הֶעָרִים אֶל הֶחָלָל. נִמְצָא גּוּפוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְרֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד. מוֹלִיכִין אֶת הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ.
וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר – נִמְצָא מְכֻוָּן בֵּין שְׁתֵּי עַיָּרוֹת. מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֶגְלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, קָסָבַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם וּקְרֹבָה וַאֲפִלּוּ קְרוֹבוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. כֻּלֵּי עָלְמָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם. וְהָכָא בִּקְרוֹבָה וְלֹא בִּקְרוֹבוֹת קָמִיפַּלְגִי, תָּנָא קָמָא סָבַר קְרֹבָה וְלֹא קְרוֹבוֹת. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר, קְרֹבָה וַאֲפִלּוּ קְרוֹבוֹת. תַּנְיָא אִידָךְ נִמְצָא מְכֻוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֶגְלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָבִיאוּ עֶגְלָה אַחַת בְּשֻׁתָּפוּת. וְיִתְּנוּ. קְסָבְרֵי רַבָּנַן אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם וַאֲפִלּוּ בִידֵי אָדָם.
וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא – וְלֹא זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם. עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר. עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ. וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עֶגְלָה בַּת שְׁתַּיִם. וּפָרָה בַּת שָׁלוֹשׁ, וּבַת אַרְבַּע. דָּבָר אַחֵר: ״עֶגְלַת בָּקָר״ (אֲשֶׁר) רְחִיצָה בִּזְקֵנִים וְכַפָּרָה בְּכֹהֲנִים.
רמז תתקכד
אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ – נִפְטְרוּ זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָלְכוּ לָהֶם. וְזִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ. אֵין מוּם פּוֹסֵל בָּהּ. וִיהֵא מוּם פּוֹסֵל בְּעֶגְלָה מִקַּל וָחֹמֶר. וּמַה פָּרָה שֶׁאֵין הַשָּׁנִים פּוֹסְלוֹת בָּהּ. מוּם פּוֹסֵל בָּהּ. עֶגְלָה שֶׁהַשָּׁנִים פּוֹסְלוֹת בָּהּ. אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ. שָׁאנִי הָתָם דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם״ ״בָּהּ״ מוּם פּוֹסֵל וְאֵין מוּם פּוֹסֵל בְּעֶגְלָה. וְלֹא יְהוּ שְׁאָר עֲבוֹדוֹת פּוֹסְלוֹת בָּהּ. אַלָמָה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הִנִּיחַ עָלֶיהָ עוֹרָה שֶׁל שַׂקִּין פְּסָלָהּ. וּבְעֶגְלָה עַד שֶׁתִּמְשֹׁךְ. שָׁאנִי פָּרָה. דְּיָלְפֵי עֹל ״עֹל״ מֵעֶגְלָה. עֶגְלָה נַמֵּי תֵּיתִי עֹל ״עֹל״ מִפָּרָה. הָא מִעֵט רַחֲמָנָא ״בָּהּ״. בְּעֶגְלָה נַמֵּי כְּתִיב בָּהּ. הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַעוּטֵי קָדָשִׁים דְלֹא פָּסְלֵה בְּהוּ עֲבוֹדָה, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא לֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מֵעֶגְלָה וּמַה עֶגְלָה שְׁאֵין הַמוּם פּוֹסֵל בָּהּ עֲבוֹדָה פּוֹסֶלֶת בָּה. קָדָשִׁים שֶׁמּוּם פּוֹסֶלֶת בָּהֶן, אֵינוֹ דִּין שֶׁעֲבוֹדָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶן. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מַה לְּעֶגְלָה. שֶׁכֵּן שָׁנִים פּוֹסְלוֹת בָּהּ, אָטוּ קָדָשִׁים מִי לֵיכָּא דְּפָסְלֵי בְּהוּ שָׁנִים. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא. לְהַנָּךְ דְּפָסְלֵי בְּהוּ שָׁנִים. וְקָדָשִׁים דְּלֹא פָּסְלֵי בְּהוּ עֲבוֹדָה מֵהָכָא נָפְקָא מֵהָתָם נָפְקָא. (ויקרא כ״ב:כ״ב) ״עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ״ וְגוֹ׳ ״לֹא תַקְרִיבוּ״ וְגוֹ׳. מִכָּל אֵלֶּה אִי אַתָּה מַקְרִיב, אֲבָל אַתָּה מַקְרִיב קָדָשִׁים שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהֶן עֲבוֹדָה. אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּעָבַד בְּהוּ עֲבוֹדַת הֶיתֶּר אַבָל עָבַד בְּהוּ עֲבוֹדַת אִסוּר אֵימָא לִיתְּסֶרוּ [צְרִיכָא]. הָא נַמִי מֵהָכָא נַפְקָא ״וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ וְגוֹ׳ מִכָּל אֵלֶּה״. אֵלֶּה אִי אַתָּה מַקְרִיב אַבָל אַתָּה מַקְרִיב קָדָשִׁים שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהֶן עֲבוֹדָה. אִיצְטְּרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִילֵּי הֵיכִי דְּעָבַד בָּהֶן כְּשֶׁהֵן חוֹלִין. אֲבָל עָבַד בָּהֶן כְּשֶׁהֵן קָדָשִׁים אֵימָא לִיתְּסְרוּ צְרִיכָא.
שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא אֲמַר רַב פַּפָּא, אִי כְּתִיב ׳עָבַד׳ וּקְרִינָן ׳עָבַד׳ [עַד דְּעָבִיד בֵּיהּ אִיהוּ. אִי כְּתִיב עֻבַּד וּקְרִינַן עֻבַּד]. אֲפִלּוּ מִמֵּילָא נַמֵּי. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״עֻבַּד״ וּקְרִינָן ׳עוּבַד׳. עוּבַד דּוּמְיָא דְּעָבַד, מָה עָבַד דְּנִיחָא לֵיהּ אַף עוּבַד דְּנִיחָא לֵיהּ. וְהוּא הַדִּין הִכְנִיסָה לְרִבְקָה וְדָשָׁה כְּשֵׁרָה. בִּשְׁבִיל שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ פְּסוּלָה.
וַאִן וגִדַ קַתִילֹ פִי אלּבַּלַדִאַלַּדִ׳י אַללָּהֻ רַבֻּךַּ מֻעטִיַךַּ לִחַוְזִהִ מַטרֻוחַא פִי אַלצַּחרַאאִ לַם יֻערַפ מַן קַתַּלַהֻ
אמרו בעגלה ערופה: ומדדו אל הערים – ר״ל כי תהיה המדידה מאפו של ההרוג; ואם ניתק ראשו מגופו, יקשר ביניהם וימדוד מהאף. ואם הגיעה המדידה לירושלים והיתה היא הקרובה ביותר, נופלת ממנה מצות עגלה ערופה, ועשו כדברי הכתוב נותן לך לרשתה (א) – אינה מירושתם.
פס׳: כי ימצא חלל – תניא
כי ימצא פרט למצוי. עיין (סנהדרין פ״ו.) ע״ש בתוספות ד״ה ונמצא בידו שהקשו מהכא. ולפע״ד לא קשה מידי כי הכא סמוך על סוף הקרא לא נודע מי הכהו ע״כ דורש כי ימצא פרט למצוי. והוא כעין שם בסוטה גבי נמצא טמון בגל שהקשו מעומר ותירצו הכא מעניני דקרא והתם מעניני דקרא. ע״ש ותבין כוונתי:
כי ימצא לזמנים ולעתים ולא שבכל שנה מצוי. היינו דתנן משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה. משרבו המנאפים פסקו המים המרים. רבי יוחנן בן זכאי הפסיקם שנא׳ (הושע ד) לא אפקד על בנותיכם כי תזנינה וגו׳. מתניתא בפרק עגלה ערופה. חלל ולא חנוק. חלל ולא מפרפר.
באדמה – ולא טמון בגל.
נופל – ולא תלוי באילן.
בשדה – ולא צף על פני המים.
ד״א: באדמה – לרבות בעבר הירדן.
לא נודע מי הכהו – הא אם ידוע מי הכהו
אפילו אחד בסוף העולם (היה יודע מי ערפו) לא היו עורפין כצ״ל:
אפילו אחד מהן לא היו עורפין:
כי ימצא חלל – כאשר הזכיר מלחמה על האויב, אמר:
כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: אמר.
ואם ילחם אדם עם אחד, ונמצא חלל בארץ ישראל, ולא נודע מי הכהו.
IF ONE BE FOUND SLAIN. As Scripture mentions the war against enemies,
In the previous chapter.
it goes on to say what the law is if one fights against his fellowAnd kills him.
and a corpse is found in the land of Israel, and the one who slew him is unknown.In other words, the previous chapter deals with war against enemies. Our chapter deals with conflict between Israelites.
באדמה – לא טמון (משנה סוטה ט׳:ב׳).
נופל – לא תלוי באילן (משנה סוטה ט׳:ב׳), דאין דרך רוצח לטמון, ולא לתלותו, מפני שירא לנפשו. [אלא שמא מת מיתת עצמו או בלא פשיעת אדם. הגה״ה. ]
צ״ע במובן של ההגהה הזו ובמיקומו.
בשדה – ולא צף על פני המים (משנה סוטה ט׳:ב׳), דאין לידע מאין בא לכאן.
כי ימצא – IF ONE IS FOUND – Excluding [places where murdered bodies are] commonly found (Bavli Sotah 45b:7), like a city on the border and a city where the majority are gentiles (Mishna Sotah 9:2).
באדמה – IN THE LAND – not buried (Mishna Sotah 9:2).
נופל – LYING – not hanging on a tree (Mishna Sotah 9:2), for it is not the custom of a murderer to bury, nor to hang him, since he fears for his life. [but rather perhaps he died a death by himself or without human crime. {A glossed annotation.}].
בשדה – IN THE FIELD – and not floating on the surface of the water (Mishna Sotah 9:2), that there is no way to know from where it came to here.
כי ימצא חלל – אחר שהזכיר המלחמה עם האויבים הזכיר אדם נלחם עם אחר.
שאוב מאבן עזרא.
כי ימצא חלל – ולא טמון בגל.
שאוב מר״י בכור שור.
נפל – ולא תלוי באילן דאין דרך רוצח לשהות ולטמון ולהתלות מפני שירא לנפשו.
שאוב מר״י בכור שור.
דבר אחר: נפל – שוכן, דאין לומר שנפל כשראהו, שהרי מצאו נהרג בשדה, ולא הצף על פני המים דאין להבחין מאין הוא בא.
שאוב מר״י בכור שור.
כי ימצא חלל, "if someone unidentifiable is found slain," after the Torah discussed certain aspects of war between nations, it now turns to the result of individuals who had apparently fought one another and the victor had escaped as there had not been any witnesses.
כי ימצא חלל, "he had been found dead, the killer not having buried him;".
נופל בשדה, "lying in the field;" he was not hung from a tree; it is not customary for a murderer to take the time to hang his victim as he is busy hiding his identity as quickly as he is able to. An alternate interpretation of the words: נופל בשדה: not floating on the surface of a body of water. There was no indication of where he might have come from.
כי ימצא חלל – נכתבה פ׳ עגלה ערופה בין שתי פרשיות כי תצא למלחמה מפני שע״י מלחמות ימצאו חללים שלא נודע הורגיהם.
כי ימצא חלל באדמה – על דרך הפשט עריפת העגלה בנחל איתן תחבולה גדולה כדי להיות סבה שימצא הרוצח, והוא דעת הרמב״ם ז״ל, וזה לשונו, בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויעסקו במדידה ההיא וזקני העיר יעידו לפני הבורא יתברך שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין ויאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני האדם לדבר בו ויגלה הדבר, וכבר אמרו שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף. ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו לפני הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו, יהיה בזה סבה וזדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם הדבר, ויהרג או ע״י ב״ד או המלך או גואל הדם, ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, ויכירו בו רואיו וידברו בו, עכ״ל הרב ז״ל. ולשון וערפו יסירו עורף העגלה. וטעם העיר הקרובה אל החלל, לפי שבאמד הדעת משם היה הרוצח, או עשו עברה כיוצא בהן שאלמלא כן לא היה נזדמן שיהרג אדם קרוב לה.
ויש שפירש נחל איתן, מקום דשן ושמן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע מכאן ואילך, וכן דרשו רז״ל אשר לא יעבד בו ולא יזרע להבא, ואמרו במשנה ומקומו אסור לזרוע ומותר לסרוק שם פשתן או לנקר בהן אבנים, שאין עבודה זו בגופו של קרקע. ולפי פירוש זה כל אחד ואחד ירבה בשמירת הדרכים שלא יזדמן מכשול רציחה בשום אחוזה, שהרי יודעים שיפסידו אחוזתם לגמרי ותהיה אסורה בהנאה לעולם בגופו של קרקע.
ועל דרך המדרש בעגלה ערופה, אמר הקב״ה תבא עגלה בת שנתה ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו שלא הניחו לעשות פירות. דורשי חמורות אמרו, לכך הצריכה תורה עגלה שלא נעשה בה מלאכה והנחל שלא נעבד ולא נזרע, כדי שלא תכיר העגלה אותו, ושלא יהיה שם דרך סלולה ולא תרצה לצאת מן הנחל, והיו הכהנים מכין אותה על ערפה כדי שתצא מן הנחל, זהו שכתוב וערפו שם את העגלה בנחל, ומתחלה היו זקני העיר רוחצין ידיהן על העגלה ואומרים ידינו לא שפכו, והיו הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל, וכפר לשון גלוי הוא, שיגלה להם הרוצח. אם היו ישראל שבאותו הדור זכאין היתה העגלה הולכת עד בית הרוצח והורגים אותו שם, זהו ונכפר להם הדם, כלומר מתגלה להם הרוצח, ואם לא היו זכאין והעגלה לא היתה הולכת מכין אותה בקופיץ ממול ערפה ועורפין אותה שם, והכהנים אומרים כפר, לשון כפרה, ואז הקב״ה מכפר, זהו ונכפר להם הדם.
ועל דרך השכל ענין עגלה ערופה בנחל איתן שהוא מקום חורבן כענין צפורי מצורע על פני השדה או השעיר במדבר, כי צפורי מצורע הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היתה משתלחת על פני השדה לפורחות השדה וצפור החיה תשא את עונו והוא יטהר, וכן השעיר המדברה נושא עונותיהן של ישראל עליו שנאמר (ויקרא ט״ז:כ״ב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וכן בכאן בעגלה ערופה בנחל איתן קשה שמעולם לא נעבד ולא נזרע היה הענין לשר הנחל, והוא נושא עליו עון הרציחה. והיה מספיק שיאמר אשר לא יעבד ולא יזרע, ואמר בו, לבאר שצריך שלא יהא נעבד בגופו, כי בזה בהיותו בלתי נעבד בגופו הוא מקומו וחלקו של שר הנחל ואז, וערפו שם את העגלה בנחל. באותו נחל שהוא שלו, וזהו לשון איתן כי נחל איתן כולל שיהיה הנחל תקיף, וכולל ג״כ נחל של איתן, והוא השר הממונה עליו שהוא כח תקיף וחזק. ואמר ידינו לא שפכה, בה״א, אולי בא לרמוז כי שופך דם האדם בטל ממנו חמשה חושיו והחרים העולם כולו שנברא בה״א שהרי אדם נברא יחיד וממנו יצאו כל התולדות. ואמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳, כי כיון שנהנה הכח המקטרג בעריפת עגלה זו צריך לשאול כפרה מאת הש״י, ועם זה יתכפר להם, זהו שאמר ונכפר להם הדם, וכן בשעיר המשתלח אחר שנשתלח לעזאזל המדברה וקבל המקטרג חלקו אז היה הקב״ה מכפר, הוא שכתוב (שם) וכפר את מקדש הקדש וגו׳.
ועוד יש בענין עגלה ערופה התעוררות גדולה להודיע מהות החלל, בראותנו כי צוה הכתוב לכפרת הרציחה שלשה ענינים, האחד עריפת העגלה, והשני שיהיה המקום נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, והשלישי ודוי דברים והוא שיאמרו הכהנים בני לוי ידינו לא שפכה את הדם הזה כפר לעמך ישראל. ומן הידוע לכל משכיל כי הרוצח לא שלט כי אם על פי פרוד החבור שהפריד מן החלל הזה שלש נפשות, נפש הבהמית והנפש הצומחת והנפש השכלית, ודבר ידוע כי הנפש המסתלקת ממנו תחלה היא הנפש הבהמית, ולכך צוה עגלת בקר שהיא הנפש הבהמית, כנגד מה שהפריד ממנו תחלה הנפש הבהמית. ומה שצוה שיהיה המקום אשר לא יעבד בו ולא יזרע, הנה זה כנגד מה שהפריד ממנו הנפש הצומחת. ומה שצוה בודוי דברים לומר ידינו לא שפכו כפר לעמך ישראל, כנגד מה שהפריד ממנו הנפש השכלית שהיא המדברת, וענין הפרשה מבאר ליחידים מהות החלל, ועם המעשה הזה ונכפר להם הדם. ושמעתי כי בנבלת גוף העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע שהולך והורג הרוצח באשר הוא שם, והנה זה מאצילות שר הנחל, והיא מנפלאות סתרי הטבע.
וע״ד הקבלה ענין עגלה ערופה היו מקריבין אותה למדת הדין הקשה שלא תהא מתוחה כנגדו ושלא תשלוט בנו, ומה שהיה מן העורף ירמוז לענין קושי, כענין (דברים ל״א:כ״ז) ואת ערפך הקשה, ועל שם שהפך השם יתעלה אלינו עורף ולא פנים כשאירע ענין כזה בארץ הקדושה. וזהו שאמר עגלת בקר, והוסיף בקר על שם שפניה פני שור מהשמאל, ושם נעשה לפעמים השמאל ימין והימין שמאל. לא עבד בה ולא משכה בעול, אבל היא מושכת עול על אחרים. ומלת והורידו שימשיכוה אל נחל איתן, וערפו שם שיעשוה רפה, מלשון (בראשית מ״ט:כ״ד) משם רועה אבן ישראל, את העגלה בנחל לטבול אותה במים הנקראין נחלי אל, והן המדות. וקרא הכתוב את ההרוג חלל מלשון חלול, לפי שהוא חלול מן הנפש שהיתה בו, ועוד מלשון חולין שחללו רוח הטומאה מחוץ לעיר בשדה, זהו שאמר נופל בשדה, ועל שם שהחלל הזה כבר היה וחזר חלילה ונתגלגל בו לאור באור החיים אשר על פני האדמה, וזהו שאמר חלל באדמה ולא אמר בארץ. ועבודה זו ע״י בני לוי היתה כי כן ראוי, לפי שעל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע למטה ולמעלה, וזקני העיר ירחצו את ידיהם במי החסד שהם למעלה מעגלה זו כדי שלא תשלוט בהם מדת הדין.
כי ימצא חלל באדמה, "If a slain person is found lying on the earth, etc." According to the plain meaning of the text the legislation about breaking the neck of the עגלה ערופה, the calf the Torah commands to be killed publicly and to be thrown into a virgin valley, is supposed to be a great trick designed to reveal the identity of the murderer. Maimonides in Moreh Nevuchim 3,40 writes as follows: "the people killing this calf are from the town nearest where the murdered person has been found. In most instances the murderer is a local resident. The elders of that town testify that they had not been negligent in maintaining all the services which are part of a civilised town. It is hoped that the publicity which this procedure attracts will lead to information disclosing the identity of the culprit."
The sages are already on record that even an unsubstantiated statement by a lowly slave-woman claiming that a certain person is the murderer is sufficient to halt these proceedings (Jerusalem Talmud Sotah 9,1). If the identity of the murderer was known but the townspeople were part of a conspiracy of silence, and they have the audacity to testify in front of their Creator that they did not know the identity of the murderer, this is a great sin and anyone (from outside) who acquires knowledge is called upon to make public what he knows, so that the guilty party will be dealt with either by a court of law, the king, or the relative who is the blood-avenger. The whole incident assumes additional significance in that the site where the calf was killed will forever have to remain virgin earth so that people who observe that this earth is not being used for anything will make inquiries about this. Thus far Maimonides.
The expression וערפו means that they are to remove the neck of this calf (Ibn Ezra). The reason why all of this has to take place in the town nearest the slain person is that in our estimation the murderer comes from that city, or that people of that town had been guilty of a similar crime; otherwise such a disaster would not have happened near their town.
The sages are already on record that even an unsubstantiated statement by a lowly slave-woman claiming that a certain person is the murderer is sufficient to halt these proceedings (Jerusalem Talmud Sotah 9,1). If the identity of the murderer was known but the townspeople were part of a conspiracy of silence, and they have the audacity to testify in front of their Creator that they did not know the identity of the murderer, this is a great sin and anyone (from outside) who acquires knowledge is called upon to make public what he knows, so that the guilty party will be dealt with either by a court of law, the king, or the relative who is the blood-avenger. The whole incident assumes additional significance in that the site where the calf was killed will forever have to remain virgin earth so that people who observe that this earth is not being used for anything will make inquiries about this. Thus far Maimonides.
The expression וערפו means that they are to remove the neck of this calf (Ibn Ezra). The reason why all of this has to take place in the town nearest the slain person is that in our estimation the murderer comes from that city, or that people of that town had been guilty of a similar crime; otherwise such a disaster would not have happened near their town.
Some explain the words נחל איתן, as a place of דשן ושמן, a very fertile valley. Now that this tragedy has occurred, the Torah forbids us to again make use of that land. Our sages in Sotah 15 also understand the words אשר לא יעבד בו ולא יזרע as referring to the future; after the calf has been killed there, this site is to be treated as if out of bounds completely.
The Mishnah in Sotah 45 says that although this site is forbidden to be sown, one is allowed to comb flax on that site or to chisel stones there seeing that these activities are not performed with the actual soil. According to this latter explanation every one of us must be careful to maintain roads in such a condition including security patrols, so that murder cannot occur and the murderer escape. Once a property owner knows that if such a murder has occurred nearby they may all forfeit use of their property as a result he will cooperate in supervising his town and what is around it (Based on the father of R' David Kimchi in the Sefer Hashoroshim).
The Mishnah in Sotah 45 says that although this site is forbidden to be sown, one is allowed to comb flax on that site or to chisel stones there seeing that these activities are not performed with the actual soil. According to this latter explanation every one of us must be careful to maintain roads in such a condition including security patrols, so that murder cannot occur and the murderer escape. Once a property owner knows that if such a murder has occurred nearby they may all forfeit use of their property as a result he will cooperate in supervising his town and what is around it (Based on the father of R' David Kimchi in the Sefer Hashoroshim).
A Midrashic approach to the subject of עגלה ערופה, based on Sotah 46: God said: "let the yearling calf whose neck is broken serve as a symbol and have her neck broken in a place which will not produce fruit (any produce) in order to atone for the slain person whose life has been cut short so that he will no longer be able to produce "fruit."
Other commentators dealing with the legislation surrounding the עגלה ערופה claim that the reason the calf in question must be one that has never born a yoke or performed labor for man, and that it has to be brought to a valley which has no traces of ever having been worked by man is so the calf will not recognize the site. There is to be no paved path through that valley so that the calf is not tempted to leave that area. The priests would hit it on its neck in order to encourage it to escape that valley and show us the way to the murderer. This is the meaning of the words (verse 4) וערפו שם את העגלה בנחל. Prior to that the elders of the town washed their hands over the calf, saying: "our hands have not spilled this blood." The priests would then respond: "grant atonement for Your people Israel." The expression כפר in this instance includes a request for the facts to come to light, for the murderer to be found. If the Israelites of that generation were generally Torah-observant, the calf would walk to the house of the murderer, stop, and the priests would proceed to kill the calf at that spot. This is the meaning of the words: "and the blood shall be atoned for them."
If the people of that generation were generally not Torah-observant, and therefore entitled to identify and deal with the murderer, and as a result the calf would not seek out a specific house before coming to a halt, the priests would hit the neck of the calf with an axe, severing the neck. This is the meaning of ונכפר להם הדם, "the blood (guilt) will be atoned for them." God would have to do the atoning then.
Other commentators dealing with the legislation surrounding the עגלה ערופה claim that the reason the calf in question must be one that has never born a yoke or performed labor for man, and that it has to be brought to a valley which has no traces of ever having been worked by man is so the calf will not recognize the site. There is to be no paved path through that valley so that the calf is not tempted to leave that area. The priests would hit it on its neck in order to encourage it to escape that valley and show us the way to the murderer. This is the meaning of the words (verse 4) וערפו שם את העגלה בנחל. Prior to that the elders of the town washed their hands over the calf, saying: "our hands have not spilled this blood." The priests would then respond: "grant atonement for Your people Israel." The expression כפר in this instance includes a request for the facts to come to light, for the murderer to be found. If the Israelites of that generation were generally Torah-observant, the calf would walk to the house of the murderer, stop, and the priests would proceed to kill the calf at that spot. This is the meaning of the words: "and the blood shall be atoned for them."
If the people of that generation were generally not Torah-observant, and therefore entitled to identify and deal with the murderer, and as a result the calf would not seek out a specific house before coming to a halt, the priests would hit the neck of the calf with an axe, severing the neck. This is the meaning of ונכפר להם הדם, "the blood (guilt) will be atoned for them." God would have to do the atoning then.
A rational approach to this legislation: the calf which is being killed, עגלה ערופה, is a similar phenomenon to the שעיר לעזאזל, the scape-goat, which is killed after it (symbolically) carries the sins of the entire Jewish people (Leviticus 16,10). Both wind up in a totally barren environment. Something similar happens to one of the birds offered by the person who has been declared cured of the dreaded skin disease tzoraat. It is released into the air after its partner has been slaughtered and the surviving bird's blood has been dipped in the blood of the bird which has been slaughtered (Leviticus 14,51-53). The surviving bird is perceived as carrying the guilt of the person for whom it atones into certain nether regions inhabited by demons and the like. All of the three phenomena we listed have as their purpose to blunt possible accusations by spiritually negative forces which abound in the world and which look for any excuse to assume the role of prosecuting attorney against the Jewish people.
From a technical point of view it would have been enough for the Torah to write that the valley in question should be one which has neither been worked nor sown, i.e. לא יעבד ולא יזרע. Why did the Torah add the extra word בו (verse 4)? The Torah wanted to make clear that not only the valley but also the calf itself must not have performed any kind of work. By being so totally undomesticated, the animal is perceived as (still) belonging to the domain of the forces appointed by God to rule in the desert and similar inhospitable places (as we explained on other occasions). When the calf's neck is broken then it occurs in the domain of these demonic forces. The very word איתן implies that the valley is very harsh, hard, tough.
The reason that the Torah spelled the word שפכה with the letter ה at the end, instead of the letter ו which we would have expected, may be an allusion to the fact that if one kills a person one deprives him of his five senses. By doing so, the murderer has destroyed an entire world. The world had been created with the last letter ה of the tetragrammaton (Bereshit Rabbah 12,9). The reason for this somewhat exaggerated sounding description of the murder of a single individual is the fact that God created only a single human being at the beginning. If he had been killed prematurely, the human race would have been exterminated as the result of such a single act of killing.
The reason for the words כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', "provide atonement for Your people Israel, whom You have redeemed o Lord" (verse 8), is simple. The procedure of killing this calf resulted in our providing these demonic forces with a delight. This enhances the power of these forces to act as advocates for the prosecution against Israel. As a result, we have to ask forgiveness, כפרה, from Hashem for having been forced to make use of this legislation. Similar considerations are valid in connection with the שעיר לעזאזל. In Leviticus 16,33, at the conclusion of the whole procedure, the Torah writes: "He shall bring atonement upon the Holy of Holies, and upon the Tent of meeting and the Altar; he will bring atonement for the priests and all the people." In other words, after the whole Yom Kippur service has been dealt with the Torah had to write these words to show that having somehow caused satisfaction to the Azzazel, the people and all concerned are in need of atonement for this.
From a technical point of view it would have been enough for the Torah to write that the valley in question should be one which has neither been worked nor sown, i.e. לא יעבד ולא יזרע. Why did the Torah add the extra word בו (verse 4)? The Torah wanted to make clear that not only the valley but also the calf itself must not have performed any kind of work. By being so totally undomesticated, the animal is perceived as (still) belonging to the domain of the forces appointed by God to rule in the desert and similar inhospitable places (as we explained on other occasions). When the calf's neck is broken then it occurs in the domain of these demonic forces. The very word איתן implies that the valley is very harsh, hard, tough.
The reason that the Torah spelled the word שפכה with the letter ה at the end, instead of the letter ו which we would have expected, may be an allusion to the fact that if one kills a person one deprives him of his five senses. By doing so, the murderer has destroyed an entire world. The world had been created with the last letter ה of the tetragrammaton (Bereshit Rabbah 12,9). The reason for this somewhat exaggerated sounding description of the murder of a single individual is the fact that God created only a single human being at the beginning. If he had been killed prematurely, the human race would have been exterminated as the result of such a single act of killing.
The reason for the words כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', "provide atonement for Your people Israel, whom You have redeemed o Lord" (verse 8), is simple. The procedure of killing this calf resulted in our providing these demonic forces with a delight. This enhances the power of these forces to act as advocates for the prosecution against Israel. As a result, we have to ask forgiveness, כפרה, from Hashem for having been forced to make use of this legislation. Similar considerations are valid in connection with the שעיר לעזאזל. In Leviticus 16,33, at the conclusion of the whole procedure, the Torah writes: "He shall bring atonement upon the Holy of Holies, and upon the Tent of meeting and the Altar; he will bring atonement for the priests and all the people." In other words, after the whole Yom Kippur service has been dealt with the Torah had to write these words to show that having somehow caused satisfaction to the Azzazel, the people and all concerned are in need of atonement for this.
There is yet another aspect embodied in the procedures of the עגלה ערופה, and that is that the procedures teach us something about the nature of a murdered person. The procedures leading to atonement of this crime comprise three elements. 1) the breaking of the calf's neck; 2) the location where this has to take place, i.e. a totally barren area, one which has never been useful. 3) the recital of a confession by the priests: "our hands did not spill this blood. Please atone for Your people of Israel."
Every intelligent person realizes that the murderer achieved his objective only by means of separating, detaching his victim from three "souls," life-forces. He separated him from the animalistic soul, from the soul which enables vegetable matter to grow, and, finally, he separated him from the נפש השכלית, the abstract life-force we call "soul." We know that the first soul which departs from the slain person is the animalistic soul. This is why the Torah selected a calf for this procedure, seeing that it (the mother) symbolizes animalism. Killing it removes that "soul." The location, i.e. one that does not produce any growth, symbolizes the "vegetable" soul, i.e. its absence. Finally, the confession and request for atonement symbolise the loss of the abstract soul of the slain person.
I have heard that the carcass of the calf generates worms which will attack the murderer wherever he is. This is a mystery of nature related to the barren valley, the domain of the demons we mentioned.
Every intelligent person realizes that the murderer achieved his objective only by means of separating, detaching his victim from three "souls," life-forces. He separated him from the animalistic soul, from the soul which enables vegetable matter to grow, and, finally, he separated him from the נפש השכלית, the abstract life-force we call "soul." We know that the first soul which departs from the slain person is the animalistic soul. This is why the Torah selected a calf for this procedure, seeing that it (the mother) symbolizes animalism. Killing it removes that "soul." The location, i.e. one that does not produce any growth, symbolizes the "vegetable" soul, i.e. its absence. Finally, the confession and request for atonement symbolise the loss of the abstract soul of the slain person.
I have heard that the carcass of the calf generates worms which will attack the murderer wherever he is. This is a mystery of nature related to the barren valley, the domain of the demons we mentioned.
A Kabbalistic approach: the whole procedure of "sacrificing" the עגלה ערופה to the attribute of Justice in its most severe manifestation aims at preventing this attribute which is poised to strike the community in whose proximity the murder occurred from causing harm. The reason the neck of the animal was chosen as the point of death is that it represents the "hardest," most unbending part of the personality. Seeing that at this time God, as it were, turns His back (neck) on us, this calf does not have its throat slit as do the animals which are ritually slaughtered. The reason why this whole legislation is described in such detail is that the murder has occurred in Eretz Yisrael, on holy soil. The reason the Torah added the word בקר to the word עגלת בקר (a calf is always a junior בקר) is that this animal symbolises the חיה with the face of an ox in the prophet's vision in Ezekiel 1,10. Sometimes the חיה described there as on the "left," does appear on the right, i.e. represents the attribute of Mercy.
Although the calf must not have been worked, borne a yoke, it may impose such a yoke, burden on others (symbolically speaking).
As to the words והורדו, "they shall bring it (the calf) down" (verse 4), this means that the elders shall drag the calf down to that valley. The words וערפו שם, reminds us of Genesis 49,24 משם רועה אבן ישראל, [if I understand correctly a reference to Joseph dragging down his family to Egypt, Joseph representing the "ox," בכור שורו. Ed.]. The words את העגלה בנחל, mean that the calf is to be submerged in the waters of the brook of that valley. These waters are called נחלי אל, a reference to the emanations. The reason the Torah refers to the murdered person as חלל, usually understood as an empty space, is that he has been deprived of his souls, thus effectively making him "empty," חלול.
The word is also related to חולין, something profane, devoid of sanctity. The procedure is designed to eliminate the spirit of impurity outside the town in the field. This is why the Torah emphasizes נופל בשדה, "fallen in the field" (verse 1). The word חלל is an allusion to orbit, i.e. the revolving planets in their orbits; the slain person is perceived as having been on earth before in a different body. This may be the reason the Torah speaks of חלל באדמה instead of חלל בארץ.
This whole procedure was performed by the priests, the Levites, seeing it is their function to settle strife and plague (verse 5). The words ריב and נגע refer to strife both in the terrestrial regions and in the celestial regions. The waters with which the elders wash their hands (verse 6) represent the waters of the attribute חסד which have their origin in a domain above that of the עגלה. The washing of the hands is to ensure that the elders will not be harmed by the attribute of Justice.
Although the calf must not have been worked, borne a yoke, it may impose such a yoke, burden on others (symbolically speaking).
As to the words והורדו, "they shall bring it (the calf) down" (verse 4), this means that the elders shall drag the calf down to that valley. The words וערפו שם, reminds us of Genesis 49,24 משם רועה אבן ישראל, [if I understand correctly a reference to Joseph dragging down his family to Egypt, Joseph representing the "ox," בכור שורו. Ed.]. The words את העגלה בנחל, mean that the calf is to be submerged in the waters of the brook of that valley. These waters are called נחלי אל, a reference to the emanations. The reason the Torah refers to the murdered person as חלל, usually understood as an empty space, is that he has been deprived of his souls, thus effectively making him "empty," חלול.
The word is also related to חולין, something profane, devoid of sanctity. The procedure is designed to eliminate the spirit of impurity outside the town in the field. This is why the Torah emphasizes נופל בשדה, "fallen in the field" (verse 1). The word חלל is an allusion to orbit, i.e. the revolving planets in their orbits; the slain person is perceived as having been on earth before in a different body. This may be the reason the Torah speaks of חלל באדמה instead of חלל בארץ.
This whole procedure was performed by the priests, the Levites, seeing it is their function to settle strife and plague (verse 5). The words ריב and נגע refer to strife both in the terrestrial regions and in the celestial regions. The waters with which the elders wash their hands (verse 6) represent the waters of the attribute חסד which have their origin in a domain above that of the עגלה. The washing of the hands is to ensure that the elders will not be harmed by the attribute of Justice.
כי ימצא חלל – סמך לפרשת מלחמה שבשעת מלחמה דרך למצא חללים.
באדמה – בגימטריא בגלוי.
כי ימצא חלל באדמה – כבר זכר המורה טעם בזה הענין ואין צורך להיות הטעמים סבות הכרחיות עצמיות, כל שכן בענינים המסורים להמון, ודי בזה טעם בעצמו לעורר לבב ההמון הרב מהקרובים שם בזה הפעל והקבוץ, לתת רושם בנפשותם וזכרון לזה הפגע וישמרו הדרכים.
כי ימצא חלל באדמה אשר י״י אלהיך נותן לך לרשתה – הנה זה כולל ארץ ישראל ועבר הירדן כי שתיהם נתנם השם יתעלה לרשת.
כי ימצא חלל – רוצה לומר: שימצא חלל בעת שימצא אבל אם היה מפרכס עדיין או שהיה נחנק אינו נקרא חלל.
באדמה – רוצה לומר: על הארץ לא שיהיה טמון בגל.
נופל בשדה – לא שיהיה תלוי באילן כי אינו נופל ולא צף על פני המים כי אינו בשדה ולא בתוך העיר כי איננו בשדה.
לא נודע מי הכהו – מפני שלא אמר אין עד מי הכהו למדנו שכיון שנודע זה לאחר זולתי המכה לא ינהג בו זה הדין ואפילו היה עבד או אשה שהרי אני קורא בו נודע מי הכהו כיון שנודע לזה.
התועלת הששי הוא במצות והוא מה שצונו לעשות מדבר עגלה ערופה כי ימצא חלל באדמה והנה היתה הכונה שתהיה משוללת מהתועלת וההנאה מעת הולדה וגם המקום שתערף שם לתועלת בעינו שצוה בכמו זה הענין בפרה אדומה כמו שביארנו שם.
(1-9) ופרשת כי ימצא חלל כבר נתבאר בשער הקודם. אמנם מענין הגבורה והוא הוציא הפעולות אל החוץ בפועל בשתי המלחמות הוא מה שאמר אחרי זה הפרשה השלישית.
במקור, פירוש בעל עקדת יצחק לדברים כ״א:א׳-ט׳ נכתב בסוף פירושו לדברים י״ח, אך במהדורתנו הוא הובא כאן על סדר הפסוקים.
והנה לפי שאי זה נזק שיגיע בשום זמן מאומה מרציחת איש מאישיה ע״י אנשי בליעל הוא בעצם וראשונה לסבת רשע הנמצא באיש מה או קצת אישים ובשנייה לחטא וחסרון בחק השופט אשר למדינה ההיא ובשלישית לאשמת הבית דין הכולל לכל המדינות כמו שאמרנו לזה מה שסדר ענין עגלה ערופה על האופן ההוא.
(1-4) כי ימצא חלל באדמה וגו׳ ויצאו זקניך. והיה העיר וגו׳ והורידו וגו׳ ונגשו הכהנים וגו׳ –
כבר נודע וכו׳ ר״ל כי יען שהאדון או המנהיג ראוי להם להתנהג עם הנתונים תחתיהם בצדק ומישרים, נוכל לאמר עליהם ע״צ השאלה שהם מקום הצדק והמשפט, וע״ז רומז גם מאמר הכתוב ״מקום הצדק שמה הרשע״ ר״ל שראה עלי ארץ, שמי שעליו הי׳ מוטל לעשות צדק הוא עושה באמת רק רשע, ונמשך מזה כי כמו שבמקום הגשמיי המקום הקבון הוא מוקף תמיד מהגדול ממנו, ד״מ אותן ארבע אמות שראובן בתוכם הם מקומו הראשון. והחדר אשר ארבע אמות אלה בתוכו הוא מקומו השני, והבית הגדול אשר החדר הזה בתוכו הוא מקומו השלישי, והרחוב אשר הבית עומד בו מקומו הרביעי, וכן יעלה הדבר ממנו והלא׳ אל העיר, המדינה, והממלכה, וחלק העולם אשר הוא שוכן בהם כן הוא גם בבחינת המקום הנאמר רק ע״צ השאלה, כי אחרי שבבחינת הצדק והיושר יש גבוה על גבוה שומר, א״כ כל איש מיושבי העיר אשר יעשה עולה ורשע הוא מקום הרשע הראשון ושר ושופט העיר אשר הי׳ לו להשגיח עליו ולמנעו מהרשיע ולא עשה כן, הוא מקום הרשע השני ושופט המדינה המקום הרשע השלישי, והמלך השליט על כלם מקום הרשע הרביעי, וע״כ כאשר ימצא חלל באדמ׳ ולא נודע מי הכהו, באופן שנעלם מקום הרשע הראשון, ועי״ז נסתר גם מקום הרשע השני, אחרי שלא נודע ג״כ מאיזה עיר הי׳ הרוצח ותחת איזה שופט ישב? ע״כ צריך שיבוקש הדבר רק מהמקום השלישי, ר״ל מיד הסנהדרין הגדול וזה שאמר הכתוב ״ויצאו זקניך וכו׳ יען כי הי׳ להם להשגיח יותר על הטבת דרכי ופעולות כל ישראל הסרים למשמעתם ולמנוע עי״ז שלא תעשה כרעה הגדולה הזאת בתוכה.
כבר נודע מהחכמה הטבעית שאחד מתשעה פנים שיאמר בו שהדבר בדבר הוא מה שנאמר שהיושר באדון וזה שהאדון והפרנס הוא ודאי מקום הצדק והיושר כי בו הם עומדים וממנו הם נדרשים. ולדעתי הוא מה שכוונו החכם שלמה כשאמר מקום הצדק ומקום המשפט (קהלת ג׳:ט״ז) כי לא על המקום שבשוק ידבר. ומזה יאמר שהעולם יתקומם בצדק ובמשפט כמו שאמרו על ג׳ דברים העולם עומד וכו׳ (משנה אבות א׳) כי הם לפי זה מקומו של עולם כמו שאמר מזה הענין עצמו שהאל ית׳ הוא מקומו של עולם (שוח״ט צ׳) כי בו ית׳ היושר וההנהגה הכוללת כל ההנהגות החלקיות כמו שכתבנו ראשונה וכבר דברנו בזה במעשה המשכן שער מ״ח. ומזה הטעם ג״כ נאמר שהיושר החלקי האישיי הוא בבעליו רצוני האיש ההוא הרמוז עד שנאמר על האיש שהוא מקום היושר החלקי ועל פרנסי ומנהיגי המדינה שהם מקום העם אשר במדינה אשר בהם הם עומדים ועליהם נסמכים כמו שהמלך הוא מקום כולל לכלם ואשר הכל בו. וכמו שיאמר כן בצדק והיושר כן יתחייב לומר בעול והחמס הנמצא כי מקומות מקומות יש בלי ספק כי הרשע החלקי בעליו הוא המקום הראשון המיוחד אלא שכבר ימצא זה הענין על האופן עצמו שימצא בו המקומות וזה שגדר המקום הראשון הוא מקיף שוה נבדל והוא תכלית הגשם הסובב לדבר כמו שתאמר שתכלית האויר המקיף אותך הוא מקומך הראשון אמנם כבר יאמר שהחדר שאתה בו הוא מקומך בשניות למה שהוא מקום מקיף למקומך וכן יאמר לבית בכלל בשלשיות למה שהוא מקיף לחדר המקיף מקומך הראשון וכן העיר על זה האופן. ועל זה הדרך יהיה האיש העושה העול והרשע הוא מקום החמם והעול בראשונ׳. אמנם יהיה פרנסות מנהיגי העיר ההיא ושופטיה מקום העול ההוא בשניות לרפיונם או מעוט השגחתם בדבר המשפט. גם המנהיג או המנהיגים הכוללים לכל המדינות לסבה זו עצמה יאמר עליהם שהם מקים זה העול בשלישיות. וכמו שאמר החכם מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע (קהלת ג׳:ט״ז) ירצה לפי זאת הכוונה במקום עצמו שהמשפט והצדק יתקומם בו כאשר ימצאו והם האיש או הפרנס או המלך כאשר נתבאר שם מתקומם הרשע כאשר ירשיע רשע לעשותו. והנה לזה צותה התורה האלהית כאשר ימצא חלל באדמה כו׳ שהדבר מצווה ועומד שיחקר תחלה המקום הראשון והוא המכה ודמו מידו יבוקש.
אמנם כשלא נודע מקומו זה איו כלומר שלא נודע מי הכהו הנה זאת סבה מחייבת להעלם המקום השני כי אם לא נודע מי המכה א״א לדעת את מקומו או עירו שיבוקש מהם. אמנם יבוקש הדבר מהמקום הכללי שהם מקום העול בשלישיות והם סנהדרי גדולה.
אמנם צוה שיבאו על הדבר מהכולל אל החלקי וישתדלו לדעת המקום היותר קרוב אל מקבל העול והחמם כי זה מה שיגרום על הרוב לגלות מי הוא הרוצח עצמו כמו שכתב הרב המור׳ פרק מ׳ חלק ג׳. ועל כל פנים מאומד הדעת המקום ההוא הקרוב בעל החמס ההוא ולזה אמר ויצאו זקניך ושפטיך וגו׳ והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וגו׳ וזה כי כאשר נמצא המקום השני אשר עליהם אשמת העול יותר לפי יחסם אל המקום הראשון צוה שיטפלו בענין ושישתדלו להתכפר על אשמתם כשיביאו מממונם העגלה הזאת.
אמנם צוה שתהיה העגלה שלא עובד בה ולא משכה בעול ושיורידוה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם וגו׳ לרמוז על מה שאמר להלן ידינו לא שפכו וגו׳ – כלומר שיבוקש העון ההוא ממקומו הראשון והוא הרוצח העול אשר כפרה סוררה סרר ולא נשא עול מלכות שמים על עצמו וגם כי מיעוט השקפת הנרצח במעשיו או רוע מזלו או קלקול דרכיו גרמו להוליכו במקום סכנה וארץ גזרה אשר נרצח שם כעגלה זו אשר המיתוה מיתה משונה בנחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע.
ואמר כי ימצא חלל באדמה – שזה רמז על יצר הרע שאחר שהסירו ממנו התאוות הוא חלל רשע. ולכן אמר דוד אחר שכבש יצר הרע ומנע ממנו התאוות. לבי חלל בקרבי. כאומרו לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וכתבו בזוהר כי הוא כמו נבוב לוחות שתרגומו חליל לוחין. וכך היה לבו חלול ונבוב. כי בלב יש בו שלשה חדרים שנים מלאים מרוח ואחד מדם. שמשם התאוות באות וגוברות. והוא התענה בכל מיני סיגופים עד שלא נשאר באותו חדר דם. ונשאר חלול וריק מן הדם ומן התאוות. ולכן אמר בכאן אחר שאמר עד רדתה. שזה רמז על הוידוי ועל הכבוש עד שהוא כמת. כי ימצא חלל באדמה.
ולפי שכבר אמרו מאשר חטא על הנפש על שצער עצמו מן היין צריך כפרה. כ״ש זה שציער עצמו מכל דבר שצריך כפרה. ולזה אמר ויצאו זקניך ולקחו עגלת בקר אשר לא עובד בה ובנחל איתן אשר לא יעבד בו. הפך כמה שעשו למעלה שעבדו בו בכל מיני עוני. וערפו שם את העגלה. כי זה רמז על האכזריות שאין ראוי לנהוג כזה במין האדם אלא במין הבהמה. באופן שזהו כמו קרבן כפרה על האכזריות הנזכר. ולכן אמר כפר לעמך ישראל. ואולי רמז כי ימצא חלל באדמה. כי לפי שלא כבשו היצר הרע כראוי. גבר על האדם עד שפתה אותן לשפוך דמים ולעבור על לא תרצח. וזהו כי ימצא חלל באדמה לא נודע מי הכהו. כי עד כאן כבר שעבדנו וכבשנו היצר הרע בכל מיני רדוי ומכות היד. כאומרו עד רדתה. ועכשיו ראינו מחדש חלל באדמה. בסבת תגבורת יצר הרע. באופן שלא נודע מי הכהו. ולכן אמר ויצאו זקניך. כי זה דבר ראוי לזקנים ולעצתם. אחר שרעה זה מבקש. ולכן ראוי לזקנים להוכיחם ולהישירם בדרך הישרה ובמדות הטובות. וזהו ומדדו את הערים. ואחר שיראו איזו עיר קרובה אל החלל. בסבת שהם נשמעים ליצר הרע. ולקחו עגלת בקר וערפו שם. באופן שתהיה כפרה עליהם. וזהו כפר לעמך ישראל.
ולפי שבהריגת זה האיש נראה שנתגבר יצר הרע. לכן סמך מיד ואמר כי תצא למלחמה על אויביך. כי עתה צריך שתעשה מלחמה מחדש עם זה האויב הוא יצר הרע:
וע״ד הפשט אמר כי ימצא חלל באדמה. לפי שלמעלה אמר כי תצא למלחמה. וכן כי תקרב אל עיר להלחם. וידוע כי במלחמות נופלים האנשים ונהרגים. כאומרו או במלחמה ירד ונספה. ואולי היה איש שונא לרעהו וארב לו. וקם עליו והכהו באותו זמן. בענין שלא יחשדוהו ויאמרו כי מחמת המלחמה נהרג. וזהו לא נודע מי הכהו. ולדעת מי הכהו צוה שיצאו הזקנים ומדדו את הערים. באופן שבזה יתפרסם הדבר ויתברר על ידי עדים או אמתלאות. וצוה שזקני העיר הקרובה אל החלל יקחו עגלת בקר. כי אחר שנמצא זה ההרוג בגבוליהם. עון אשר חטא היה בהם. וכמו שאמרו ברבי יהושע בן לוי דלא אשתעי אליהו בהדיה לפי שנמצא אדם אחד הרוג בגבולו. והטעם בזה כמו שהעלו בגמרא לפי שלא הניחוהו לעשות פירות. ואלו הפירות לא תחשוב שהוא נאמר על הבנים. אלא שלא הניחוהו לעשות מצות שיש בהן פירות. כאומרם בפ״ק דקידושין הזכות יש לה קרן ויש לה פירות. שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ועבירה יש לה קרן ואין לה פירות. שנאמר אוי לרשע רע. אלא מה אני מקיים ויאכלו מפרי דרכם. עבירה שעושה פירות יש לה פירות. ושאין עושה פירות אין לה פירות. וכבר כתבתי למעלה כי האדם עץ השדה ודומה לאילן. ומצות התורה הם פירותיו. והאדם המקיים המצוה דומה לאילן שפירותיו מרובים וטובים. כאומרו כי אם בתורת ה׳ חפצו. והיה כעץ שתול. ואם ח״ו האדם אינו עוסק בתורה ומצות דומה לאילן סרק שאינו עושה פירות. שפירותיו של אדם אינן אלא התורה והמצות. דגרסינן בסוטה ריש פרק עגלה תניא אמר רבי יוחנן בן שאול. מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל. אמר הקב״ה מי שלא עשתה פירות תערף במקום שאינו עושה פירות. ותכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות. אילימא אפריה ורביה. אזקן ואסריס ה״נ דלא עריפנא. אלא אמצות ע״כ. הרי לך מפורש שהפירות לא נאמר על הבנים. אלא על המצות שיש להם פירות כמו שפירשתי. לפי שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. כאומרו אלה תולדות נח נח איש צדיק. ואחר שזה האיש הרגוהו קודם זמנו ולא הניחוהו לעשות מצות ומעשים טובים. צריך כפרה בזאת העגלה ובנחל איתן. בענין שרבים יבקשו רחמים עליו. לפי שישאלו מה טעם זאת העגלה ומה טעם עריפתה בנחל איתן. וישיבו להם ויאמרו לפי שזה האיש מת קודם זמנו. ולא הניחוהו לעשות פירות ומצוה להשלים נפשו. ובזה יכמרו רחמים עליהם ויבקשו עליו רחמים. וזה כעין שאמרו אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא בשלמא טוענו אבנים כי היכי דליכחיש חיליה. אלא סוקרו בסיקרא למה. והעלו הטעם כדי שיראוהו ויבקשו עליו רחמים. ולכן נעשה זה הדבר ע״י הזקנים וכך הכהנים. כאומרו ונגשו הכהנים בני לוי. באופן שהזקנים והכהנים יבקשו רחמים עליו. ולכן היו אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית וגו׳ דרך תפלה:
והטעם שצריכים לבקש רחמים עליו לפי שנהרג. וכבר כתבתי למעלה בזו הפרשה איך דין ההרוגים הוא קשה מאד. לפי שהולכים נעים ונדים ואין עולים למעלה. כאומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. עד שינקמו נקמתו. ולכן אמר בכאן לא נודע מי הכהו. שאם נודע מי הכהו מיד חייבים לנקום נקמתו. בענין שתעלה נפשו למעלה. ולא יהיו דמיו צועקים ושואלים דין על מי שאינו נוקם נקמתו. וכמו שפירשתי באומרו ובערת דם הנקי. ולא אמר דם החייב אלא דם הנקי. הוא דם ההרוג שלא יצעק מן האדמה. וזהו ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל. שהוא דם ההרוג שהולך וצועק בקרב העם שיעשו לו דין. ואנו מבקשים רחמים שיעלה נפשו למעלה. ולא יהיה דמו ונפשו בקרב עמו ישראל. באופן שזאת העגלה הערופה היא כמו קרבן כפרה על ישראל ועל ההרוג. בענין שתעלה נפשו למעלה. וזהו כפר לעמך ישראל. וראיתי כתוב כי אפילו ההספד שעושין על המתים. וכן מה שאומרים עליהם צדוק הדין. הוא מועיל למת. וזהו כפר לעמך ישראל אשר פדית. אלו המתים שנפדים בממון החיים. וכמו שהקשת מעלה החץ. כן ההספד וצדוק הדין מעלה המת מגיהנם. ואולי סמכו זה על מה שארז״ל מאי ואנכי אפדם. בממונם אפדם. ואמר בכאן אשר פדית. ואם זה יועיל למתים. כ״ש וכל שכן זאת הכפרה שנעשית על ידי הזקנים והכהנים:
ובמדרש הנעלם אמרו כי טעם עגלה ערופה הוא. לפי שידוע כי מלאך המות ניתן לו רשות ליטול נפשות החיים בדין. ולא ניתן רשות לשום אדם ליטול נשמה. ואחר שזה ההרוג נהרג על ידי אדם ולא על ידו. הוא עולה ומקטרג ויורד ומשטין. אחר שהשיגו גבולו ולקחו אומנותו. ולכן מדת הדין מתוחה בעולם. ובפרט בעיר הקרובה אל החלל שנהרג זה בגבולם. ולכן התורה רצתה לתקן דבר זה וצותה שימדדו הערים והעיר הקרובה אל החלל. הזקנים שלה יקחו עגלת בקר ויערפו בנחל איתן. בענין שיהיה זה תחת זה. זה כופר זה. זה מחולל על זה. ואותו מלאך שעולה ומשטין. יתקרר בזאת העגלה הערופה ולא יקטרג עוד. וזה כענין המלקות שצוה שיהיה מעור שור וחמור. שהם רמז שתי מדות שמקטרגות. כי בזה המלקות מתקררות ואינן מקטרגות.
כי ימצא חלל באדמה וגו׳ – הקשה מהרי״א על פר׳ זו שאין כאן מקומה בין ד׳ פרשיות המדברות מענין מלחמה ונתן הרב טעם חלוש בדבר גם שאר מפרשים הנגשים לפרש הסמיכות בשינויים דחוקים ועתה שא נא עיניך וראה מ״ש רז״ל (סוטה מו.) תניא אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה, אמר הקב״ה תבא העגלה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא אלא אמצות. ובפרשה שלפני זו נאמר כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ואמרו רז״ל במס׳ תענית (ז.) אם ת״ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא זה ת״ח שאינו הגון כו׳. וא״כ כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שני פרשיות אלו מבואר מעצמו ממ״נ אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפ״ו, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה משפט אחד להם שנאמר כי האדם עץ השדה הוא. ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצות כפי המסקנא הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה שלא לכרות הת״ח עושה פרי עץ חיים למינו, ותמה אני על כל המפרשים שדבר פשוט כזה יהיה נעלם מנגד עיניהם.
ומה שדרשו רז״ל (תענית ז.) פסוק ממנו תאכל ואותו לא תכרות על הת״ח, נראה שלא כוונו לעולם להוציא המקרא מפשוטו אלא שרצו לתרץ למה הקפידה התורה כל כך על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו ק״ו על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים כי האדם עץ השדה הוא עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי שאין בו דעת ותבונה ק״ו על פרי הצדיק השלם, וע״כ סמך מיד הפרשה של עגלה ערופה אשר ממנה נראה ג״כ הקפדה גדולה על פרי צדיק עץ חיים.
כי ימצא – ולא מצוי.
חלל – ולא חנוק ולא מפרפר.
באדמה – ולא טמון בגל.
אשר ה׳ אלהיך נתן לך – לרבות בעבר הירדן.
לרשתה – פרט לירושלים.
נפל – ולא תלוי באילן.
בשדה – ולא נמצא במים.
לא נודע מי הכהו – פרט לשנודע לאחד בעולם.
חלל – שמכירים בו שנהרג על ידי אחר ולא מת מעצמו:
באדמה אשר ה׳ אלהיך – כי המצוה הזאת אינה נוהגת רק בארץ כנען:
נפל בשדה – מושכב ארצה, ורז״ל למדו מזה שלא יהיה טמון בגל ולא תלוי באילן ולא צף על פני המים ולא בתוך העיר, אלא נגלה על פני השדה:
לא נודע – הא אם נודע הרוצח אפילו לאיש אחד בלבד, שוב לא ינהג הדין הזה, אלא מי שמכירו חייב להודיעו לב״ד:
מי הכהו – הכאת מיתה:
כי ימצא חלל – מצות עגלה ערופה איננה למען יתגלה הרוצח (כדעת הרמב״ם מורה ח״ג פרק מ׳. ואחריו בעל ס׳ החינוך ודון יצחק ובעל מנחה בלולה והמעמר), אלא לשתי כוונות: האחד, לחזק האמונה המפורסמת באומה שכל ישראל ערבים זה לזה, ושלארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו; ולכן אחרי שאין הרוצח ידוע להם, ולא יוכלו לעשות בו דין, יערפו תחתיו העגלה, וירחצו הזקנים את ידיהם, לסימן כי הם ושולחיהם נקיים, וכפיהם לא נגואלו בדם ההרוג. והשנית כדי שבתוקף אמונתם בעונש המגיע לארץ בשביל הדם אשר שופך בה, לא יבאו להרוג נקי שיהיה נחשד על הרציחה ההיא, בזולת ראיה גמורה ועדות ברורה. כי אמנם אעפ״י שיודעים היו שאין כל העם ערבים על מכה רעהו בסתר היה אפשר להם לחשוב שזה אמנם אינו אלא כשאין ההרוג ידוע, אבל בנדון שלנו שהחלל נמצא, יתכן שיהיו כל הקהל נענשים אם לא ישתדלו עד שימצא הרוצח.
ההוספה היא מהדורה קמא של שד״ל המופיעה בכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893 .
פרשת שופטים כולה, העוסקת ברשויות שהכוח בידן לכפות את קיום משפט התורה, מסתיימת במצווה המוטלת על רשויות אלה במקרה בולט במיוחד. במקרה זה, נקראות הרשויות להתייצב לפני ה׳, לעיני כל הציבור, כדי לנקות עצמן בפומבי מן החשד שהן התרשלו במילוי תפקידן. כבר ראינו כמה פעמים, שמכל הערכים שהופקדו בידי כלל הציבור ונציגיו, חיי האדם תופסים את המקום הראשון. פריחת כל הארץ תלויה בשמירה על קדושת חיי האדם. כאן עוסקים אנו במקרה שבו חלל נמצא מוטל בשדה הפתוח, במצב המהווה לעג מוחלט לאלה הכופים את שמירת משפט התורה, שמשום כך הם נדרשים להצדיק את התנהלותם במשׂרתם. וכך נאמר כאן:
כי ימצא – ״ולא בשעה שמצויה״ (ספרי). מצווה זו נוהגת בזמן שיד הרשויות הכופות על שמירת משפט התורה תקיפה, ורצח, בין בכוונה בין בדרך מקרה ללא כוונה, כמעט שאינו מתרחש, ולפיכך גילוי גופת אדם שנרצח הוא ״מציאה״ מעוררת זעזוע. אך בזמן שניטל כוח המשפט עד כדי כך שמקרי רצח הפכו למעשים שבכל יום, כפי שהיה בתקופה שלפני חורבן בית שני, הרי שגם מצווה זו אינה נוהגת: ״משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה״ (סוטה מז.). כמו כן, מצווה זו לא נוהגת במקום שאינו תחת שליטת בית דין של ישראל ששם רצח הוא מקרה שכיח: ״ ׳כי ימצא׳ פרט למצוי סמוך לספר או לעיר שרובה עכו״ם״ (שם מה:).
חלל באדמה... נפל בשדה – צריך לפרש כל תיבה כאן פשוטה כמשמעה (שם): ״ ׳חלל׳, ולא חנוק; ׳חלל׳, ולא מפרפר״. הווי אומר, שהוא נהרג על ידי פגיעה ישירה בגופו אך לא על ידי חנק או כל אמצעי אחר, וכאשר מצאוהו כבר היה מת ולא גוסס. ״ ׳באדמה׳, ולא טמון בגל״ – היינו מוטל בגלוי על הארץ, ולא טמון אפילו ארעית בגל של אבנים. ״ ׳נופל׳, ולא תלוי באילן״ – שוכב בדיוק כפי שנפל בשעה שנהרג, ולא שנלקח לאחר מותו ונתלה על עץ או שהוסר ממקומו בדרך אחרת. ״ ׳בשדה׳, ולא צף על פני המים״ – הושאר שוכב בשדה, ולא שהושלך למים לאחר מותו ונמצא צף שם.
בכל המקרים שנתמעטו מ״באדמה... נפל בשדה״, מגלה הרוצח רצון להסתיר את המעשה מעיני אחרים; הוא חושש שהפשע ייוודע לרבים, ואינו שם ללעג את החברה ואת נציגיה. אותו קו מחשבה יבאר גם את ההלכה: ״ ׳חלל׳, ולא חנוק ולא מפרפר״. הפצע הפעור [״חלל״] מראה שזהו מקרה של רציחה, סיבת המוות די ברורה, [והמצב מהווה לעג לבית דין; בניגוד למקרה של ״חנוק״, שבו אין פצע, וממראהו של ההרוג ניתן להגיע למסקנה שהוא מת מסיבות טבעיות]. אם ההרוג לא מת לגמרי בשעה שמצאוהו, אלא רק גוסס [״מפרפר״], על כרחנו שהרוצח ברח במהירות כדי שלא ימצאו אותו, ובכך הראה שאימת הציבור מוטלת עליו.
אשר ה׳ אלקיך נתן לך לרשתה – ה׳ נותן לך את הארץ הזאת כדי שתבוא במקום תושביה הקודמים, והוא עושה כן על מנת שתכפה את קיום תורתו בכל מקום שאתה יושב. בתי הדין שבכל מחוז אחראיים כלפיך – הווי אומר, כלפי הנציגות העליונה של הכלל הלאומי שלך – לכל הנעשה במחוז שלהם.
״ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה״ (סנהדרין מה:): אם מקרה כזה קרה סמוך לירושלים, העיר אינה מביאה כסדר הזה. שכן ירושלים היא העיר המרכזית אשר ״לא נתחלקה לשבטים״, היא איננה שייכת לשום שבט מסוים, אלא נשארה ברשות כלל האומה והייתה מושב הנציגות העליונה של התורה. הרשות העליונה של העיר המרכזית אינה מחויבת לנקות עצמה מחשד שהתרשלה במילוי חובותיה.
לא נודע מי הכהו – ״הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין״ (שם מז:). במקרה שידוע מיהו הרוצח אפילו לעֵד אחד מרוחק מאוד, כבר מסתלק החשד ואינו בתחום הבלתי־נודע.
[קלא] כי ימצא חלל – על דברים הרגילים יתפוס לשון הויה כי יהיה נגע, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, ולשון מציאה מציין דבר הבלתי מצוי. וע״כ אמרו פרט למצוי כמו בספר ועיר שרובה עכו״ם. ומ״ש מכאן אמרו (סוטה דף מ״ז):
[קלב] כי ימצא חלל באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה – הנה שם חלל נופל על חלל חרב, וזה המבדיל בין חללים ובין הרוגים, והחנוק אינו חלל כי אין דם יוצא ממנו. ובדיוק מציין שכבר מת לא מפרפר, וזה מודה גם ר׳ אליעזר שאין לומר שבא רק לדוגמא וה״ה חנוק, דשם חלל נזכר בפרשה ד׳ פעמים הרי בא בדוקא, והת״ק מדייק שגם מ״ש באדמה נופל בשדה שהם דברים מיותרים מציין במ״ש באדמה למעט טמון, שזה ההבדל בין בארץ ובין באדמה שהאדמה הוא על הארץ ומציין שנמצא על, שטח הגלוי באדמה לא טמון שע״ז היל״ל בארץ, ומ״ש נופל ממעט תלוי, ובשדה ממעט צף על פני המים, ומ״ש באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך כולל גם עבר הירדן, ובספרא (קדושים סי׳ נח אמור סי׳ קנג בהר סי׳ ב) ממ״ש כי תבוא אל הארץ אשר אני נותן לכם ממעט עבר הירדן, אבל פה אינו תולה בביאה ולא הזכיר לשון ארץ רק באדמה שכולל כל אדמה שהיא להם נתונה מה׳. ור׳ אליעזר ס״ל שלא בעינן בזה קרא כדכתיב:
[קלג] לא נודע מי הכהו – הא נודע אפילו על ידי עד אחד מקרי נודע כמו שלמד בספרא (ויקרא סי׳ רסג) מלשון או הודע אף על ידי עד אחד ואף על ידי אשה. ומ״ש תלמוד לומר וענו ואמרו ר״ל וסוף הפסוק ועינינו לא ראו כ״ה (בסוטה דף מז):
(הקדמה) פרשת עגלה ערופה
השלטונות, בתור נציגות הציבור, חייבים לשמור על חיי האדם, להעניש את הרוצח ולמנוע כל מיני תקלות, ומתוך זה הם אחראים במדה מסויימת עבור כל אבדן נפש. על כן, אם אירע מקרה רצח ולא עלתה בידם למצוא את הרוצח, נתחייבו להביא כפרה, כדי שכולם יכירו באחריות המוטלת עליהם. הגברת רגש האחריות בעם, תשיג ביחס לשמירה על חיי האדם אותה מטרה כמו הענשת הרוצח.
באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך לרשתה – בספרי באדמה ולא צף ע״פ המים בשדה ולא טמון בגל, כן הגירסא בירושלמי ומחוור, ועיין בבלי וראה דהגירסא כלפנינו. עיי״ש.
שם בספרי נותן לך לרבות עבר הירדן. תימא דבפסקא רצ״ז (לפי גירסת הגר״א) אשר ה׳ אלהיך וכו׳ נותן לך ר״ש אומר פרט לעבר הירדן שנטלו מעצמן. והנה בירושלמי דבכורים מייתי לה, וקאמר דחצי שבט המנשי לא נטלו מעצמן, אבל תמוה לומר דלא מייתי עגלה ערופה רק בחלק חצי שבט מנשה, והרמב״ם לא פסק כן. ונראה בס״ד דדריש כי ימצא פרט למצוי, ומזה הוינא ממעט עבר הירדן דתמן שכיחי רוצחים, וכדאמר הספרי בפ׳ מסעי לפי שרוב שופכי דמים בארץ גלעד, ובנדרים כ״ב אכתי לא עברת ירדנא, וא״כ הוי מיעוט חדא, ואשר ינחילך ה׳ אלהיך למעט עבר הירדן, וא״כ הוי מיעוט אחר מיעוט ומרבינין עבר הירדן, וכי ימצא פרט למצוי היינו עיר שרובה עכו״ם והמיעוט הראשון אינו נעקר לגמרי, וכמוש״כ הגר״א בפ׳ חוקת ובשנ״א מס׳ שביעית יעוי״ש.
כי ימצא – נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים לא היו עורפין, שנאמר כי ימצא פרט למצוי.
הספר הוא גבול עיר עובדי כוכבים, ור״ל פרט למקומות שמצוי תדיר רציחות וגזילות. ומדברי הרמב״ם והרע״ב בפי׳ המשנה נראה שהי׳ לפניהם הגירסא פרט לממציא את עצמו, כלומר שסמוך לגבול העובדי כוכבים הוי כאלו המציא עצמו למיתה מדהלך שם יחידי, וכ״מ בירושלמי בפ״ט דסוטה ה״ב וז״ל, נמצא סמוך לספר, אני אומר סרקיים הרגוהו, ועיר שיש בה עובדי כוכבים אני אומר עובדי כוכבים הרגוהו, וכ״כ ברמב״ם פ״ט ה״ה מרוצח, נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה עובדי כוכבים אין מודדין כל עיקר שהרי זה בחזקת שהרגוהו עובדי כוכבים, עכ״ל. וזה הפירוש עולה יפה לפי הגירסא פרט לממציא את עצמו, וא״צ למה שנדחק הכ״מ לפרש לשון זה לפי הגירסא פרט למצוי, ובפרט כי כפי שכתבנו מבואר מפורש מפירושו למשנה שהי׳ גורס פרט לממציא את עצמו עיי״ש, וכן דברי התוי״ט בענין זה צ״ע רב, יעו״ש ואין להאריך, וע׳ בתוס׳ סנהדרין פ״ו א׳ ד״ה ונמצא.
(סוטה מ״ה:)
כי ימצא – כי ימצא ולא שתהא חוזר להמציא אותופירש בקרבן עדה שלא יהיה צריך לחקור אחריו, והיינו פרט לטמון [בדרשה שבסמוך] עכ״ל, ופירוש זה, צ״ע דהא פרט לטמון דרשינן בסמוך מדרשה באדמה, ולכן נראה לפרש שהכונה שאם שמעת שמועה בעלמא שנמצא חלל אין אתה מחויב לדרוש ולחקור כ״כ ולסבב הבאת עגלה ערופה אלא רק אם באה לידך דבר מציאות חלל אז אתה מחויב להתעסק בתוצאות הדין המבואר.
וראיה לפירוש זה שכן דריש כהאי גונא בספרי פ׳ ראה בענין עיר הנדחת כי תשמע באחת עריך וגו׳, כי תשמע ואין החיזור מן המצוה, ר״ל שאין עליך מצוה לחזור אחר הדבר לשמוע, יעו״ש לפנינו, וי״ל דדריש כן מלשון כי תשמע, כי ימצא, עפ״י המבואר במ״ר פ׳ צו פ׳ ט׳, בכל המצות כתיב כי תראה, כי תפגע, כי יקרא וגו׳, אם באה המצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתם זקוק לעשותה וכו׳, וה״נ כן. . (ירושלמי סוטה פ״ט ה״א)
וראיה לפירוש זה שכן דריש כהאי גונא בספרי פ׳ ראה בענין עיר הנדחת כי תשמע באחת עריך וגו׳, כי תשמע ואין החיזור מן המצוה, ר״ל שאין עליך מצוה לחזור אחר הדבר לשמוע, יעו״ש לפנינו, וי״ל דדריש כן מלשון כי תשמע, כי ימצא, עפ״י המבואר במ״ר פ׳ צו פ׳ ט׳, בכל המצות כתיב כי תראה, כי תפגע, כי יקרא וגו׳, אם באה המצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתם זקוק לעשותה וכו׳, וה״נ כן.
כי ימצא – אין מציאה בכל מקום אלא בעדים.
ר״ל שיהיו עדים רואין את הנהרג בשעה שמצאוהו אם ראוי הוא להביא עגלה ערופה עליו, והיינו שלא יהיו בו המניעות המונעות מלהביא עגלה ערופה, כגון שאינו חנוק ולא תלוי באילן ולא צף על פני המים כפי שיתבאר בסמוך.
(שם שם)
כי ימצא – ולא בשעה שמצוי, מכאן אמרו, משרבו הרוצחים בטלה עגלה ערופה
כ״א בסוטה מ״ז א׳, ועיין ברמב״ם פ״ט הי״ב מרוצחים כתב וז״ל, אפילו ראה את ההורג עד אחד ואפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין, לפיכך משרבו הרוצחין בגלוי בטלה עגלה ערופה, עכ״ל. וסברתו פשוטה, דמשרבו רוצחין בגלוי לא יתכן שלא ידע מי מהרציחה, אבל לא ידעתי למה כתב טעם וסברא מדנפשי׳ בעוד שבספרי יש דרשה מפורשת על זה כמבואר לפנינו, ואפשר לומר דטעם הספרי גופי׳ הוי מטעם סברא זו, דכיון דרציחה מצויה א״א שלא ידע מי מהרציחה וא״א להתקיים הפסוק לא נודע מי הכהו כמבואר בסמוך.
(ספרי).
חלל – חלל ולא חנוק, חלל ולא מפרפר.
דשם חלל לא נקרא אלא הנהרג בכלי ברזל כעין חרב וכמש״כ בפ׳ חקת בחלל חרב, לאפוקי חנוק שאינו חלל מפני שאין דם יוצא ממנו ואפשר שמאליו מת, וגם מורה שם חלל על מי שנהרג כולו באין עוד רוח חיים בקרבו לאפוקי מפרפר, ולא נתבאר כאן ענין זה כל צרכו, אם במפרפר לעולם אין עורפין גם אם לאח״כ מת, אבל בירושלמי סוטה פ״ט ה״א מבואר כל ענינו, ראוהו מפרפר כאן ובא לאחר זמן ולא מצאו אין עורפין שאני אומר ניסים נעשו לו וחיה, ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאוהו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא, ר״ל לא אמרינן מסתמא מת במקום הראשון וגררוהו לכאן, אלא אמרינן כאן נמצא וכאן מת, וחידוש על הרמב״ם שלא ביאר כל זה, וע׳ בדרשה הבאה.
(סוטה מ״ה:)
חלל – רבי יוסי ב״ר יהודה אומר, חלל ולא חנוק ואפילו מושלך.
ר״ל אפילו מצאוהו מושלך, וטעם הדבר דאעפ״י כן אין זה בכלל חלל שאינו אלא מכלי ברזל כחרב כמש״כ בריש אות הקודם.
(ירושלמי סוטה פ״ט ח״ב)
נתן לך – פרט לחוץ לארץ.
נראה קצת טעם בזה עפ״י המבואר בדרשה ראשונה שבפסוק זה כי ימצא, נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים לא היו עורפין דכתיב כי ימצא פרט למצוי, ור״ל מפני שבאותן המקומות מצויין רוצחים והוי מצוי, וה״נ בערי חו״ל שרוב ישובן מאומות שונות מצוי רציחות ונקרא מצוי, ובכ״ז אצטריך גם מעוט נותן לך, משום דממצוי לבד לא היינו מוציאין כל חו״ל כיון דלא בהחלט כל חו״ל מיושב מעובדי כוכבים.
(ירושלמי סוטה ס״ט ה״א)
נתן לך – לרבות עבר הירדן
בפ׳ מצורע (י״ד ל״ד) אנו ממעטינן עבר הירדן מלשון אשר אני נותן לכם, ובארנו שם דטעם המיעוט בזה שם הוא מלשון הארץ דכתיב שם דמשמע הארץ הידועה ומיוחדת, ומכיון דעבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג ובעת שנצטוו על אותה פרשה דנגעים עדיין לא ידעו שיכבשוה ולא שייך הארץ הידועה, משא״כ הכא דכתיב באדמה כולל כל האדמה שנתן להם הקב״ה.
(ספרי).
לרשתה – ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, דאמר קרא לרשתה, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים.
אלא לכל ישראל היה חלק בה, וע׳ מש״כ לעיל בפ׳ ראה (י״ג י״ג).
(סוטה מ״ה:)
נפל בשדה – נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים.
ר״ל אפילו הרוג, ותלוי באילן אין עורפין, דאין לומר הכונה על סתם תלוי באילן דסתמו נחנק, דזה כבר שמעינן מרישא חלל ולא חנוק בדרשה דלעיל, וע׳ בדרשה הבאה.
(שם מ״ד:)
נפל בשדה – רבי יוסי ב״ר יהודה אומר, נופל ולא תלוי באילן, ומניין אפילו מושלך, ת״ל חלל.
ע׳ מש״כ לעיל אות ו׳ וצרף לכאן.
(ירושלמי סוטה פ״ט ה״ב)
לא נודע – הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין.
ר״ל אפילו אם נודעה הרציחה לעד אחד. והרבותא בזה אעפ״י דבעלמא קיי״ל לא יקום עד אחד באיש, אך הכא מדכתיב לא נודע בעינן ידיעה בעלמא, כל ידיעה שהיא, ואפילו ידועה לעד אחד, וכן די אפילו אם העד הוא פסול כגון עבד ושפחה כבדרשה הסמוכה, יען דעכ״פ נודע הוא, והכתוב אומר אשר לא נודע.
(סוטה מ״ז:)
לא נודע – הא נודע מי הכהו אפילו עבד אפילו שפחה לא היו עורפין.
נתבאר בדרשה הקודמת יעו״ש וצרף לכאן.
(ירושלמי סוטה פ״ט ה״א)
(ב) וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל׃
then your elders and your judges shall come forth, and they shall measure to the cities which are around him who is slain,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(2-4) לערוף את העגלה כמצותה – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קצ״ד, יראים תס״א, רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה קפ״א, סמ״ג מצוות עשה ע״ח
ויצאו זקניך – זקניך שנים, ושופטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפים עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר זקניך ושופטיך שנים אין בית דין שקול מוסיפים עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה.
ומדדו אל הערים – מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל, מיכן אמרו נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכים את הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר רבי עקיבה אומר הגוף אצל הראש. נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים או לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדים אין מודדים אלא לעיר שיש בה בית דין.
סליק פיסקא
"Then your elders shall go out": "your elders" — two; "and your judges" — two. And since a beth-din cannot be evenly balanced, an additional one is added, making five. These are the words of R. Yehudah. R. Shimon says: "Your elders and your judges" — two. And since a beth-din cannot be evenly balanced, an additional one is added, making three.
"and they shall measure to the cities that are around the slain one": (They measure) from the slain one to the cities, and not from the cities to the slain one. If his head was found in one place, and his body in another, the head is brought to the body. These are the words of R. Eliezer. R. Akiva says: The body (is brought) to the head.
זקניך שנים ושפט׳ שנים אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה דברי ר׳ יהודה ר׳ שמעון אומר זקניך שנים אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה:
ויצאו זק׳ רבי אומר בזקני בית דין הגדול הכת׳ מדבר [השמטה: אתה או׳ בזקני בית דין הגדול הכתוב מדבר] או אינו מדבר אלא בזקני אותה העיר וכשהוא אומר ולקחו זקני העיר הה׳ והורדו זקני העיר הה׳ הרי זקני העיר אמורין הא מה ת״ל ויצאו זקניך בזקני בית דין הגדול הכת׳ מדבר:
ד״א בזקני כל ישראל בשפטי כל ישראל הכת׳ מדבר ואי זה זה בית דין הגדול:
ויצאו הן ולא שלוחן:
ומדדו שאפלו נמצא בעליל לעיר מצוה לעסוק במדידה:
ומדדו מנ׳ היו מודדין מטבורו דברי ר׳ אליעזר ר׳ עקיבה אומר מחטמו:
ר׳ אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו:
ומדדו אל הערים מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל מיכן אמ׳ נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחד מוליכין את הראש אצל הגוף דברי ר׳ אליעזר:
ר׳ עקיבה אומר הגוף אצל הראש:
אשר סבי׳ החלל לא על ספר הים ולא על ספר המדבר:
then your elders and judges shall come forth and admeasure to the cities that surround the dead man;
ויפקון חכימיכון ודייניכון וימשחון לקרייתה די מן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקרייתה די מן״) גם נוסח חילופי: ״ית קרייתא דאית״.
חזור חזור לקטילהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקטילה״) גם נוסח חילופי: ״דק׳ ״.
.
then two of the sages shall proceed from the chief court of judgment, and three of thy judges, and shall measure to the surrounding cities which lie on the four quarters from the (spot where) the dead man (is found);
ויצאו זקניך –
מיוחדין, סוטה מ״ד ע״ב.
מיוחדין.
ושופטיך –
זו סנהדרין. שם, וע״ש בפירש״י.
זו סנהדרין גדולה שיוצאים כולם למדידת עגלה ערופה.
ומדדו את הערים – מצוה במדידה,
מהיכן מודדין אותו במקום שהוא חלל שוכב. עיין ספרי פיסקא ר״ב, ומובא ברש״י על התורה.
מהיכן מודדין אותו במקום שהוא חלל שוכב.
פַליַכ׳רֻג בַּעץֻ׳ שֻׁיֻוכִ׳ךַּ וַחֻכַּאמִךַּ וַיֻמַסִּחֻוןַ אִלַי׳ אלּקֻרַי׳ אַללַוַאתִי חַוַאלַיִּ אלּקַתִילִ
ויצאו זקניך – כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״מיוחדים שבזקיניך״.
סנהדרי גדולה.
ומדדו – ממקום שהחלל שוכב,
אל הערים אשר סביבותם
כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917: סביבותיו. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: סביבתיכם (עם סימני מחיקה).
– לכל צד, לידע איזו קרובה.
ויצאו זקניך THEN THE ELDERS [AND THE JUDGES] SHALL GO FORTH – i.e. the distinguished among your elders, these are the Great Sanhedrin (Sotah 44b).
ומדדו AND THEY SHALL MEASURE – from the place where the corpse lies,
אל הערים אשר סביבת החלל UNTO THE CITIES WHICH ARE ROUND ABOUT HIM THAT IS SLAIN – in every direction, in order to ascertain which is the nearest.
פס׳: ויצאו זקניך ושופטיך – זקיניך שנים ושופטיך שנים. אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה דברי ר׳ יהודה.
ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל כצ״ל:
ומדדו (את) הערים – ולא מן הערים.
אל החלל – מיכן אמרו נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין את הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר. נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה עובדי כוכבים או לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין אלא בעיר שיש בה בית דין:
זקניך – זקני הערים הקרובות.
[ושפטיך – השופטים שיהיו
כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: שיהיה.
לך.]ההוספה בכ״י פריס 177, פרקנפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THY ELDERS. The elders and judges of the cities that are close to the body.
ויצאו זקיניך – מיוחדים שבזקינך, סנהדרין גדולה. איכא למאן דאמר: שלשה, ואיכא למאן דאמר: חמשה (משנה סוטה ט׳:א׳), ואיכא למאן דאמר: סנהדרי, ומלך, וכהן גדול (בבלי סוטה מ״ה.).
ומדדו – אפילו נראה בעליל לעיר, מצוה לעסוק במדידה (בבלי סוטה מ״ה.).
ואיכא למאן דאמר (משנה סוטה ט׳:ד׳): שמודדים מחוטמו, שהנשמה שם, דכתיב: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו (ישעיהו ב׳:כ״ב). ואיכא למאן דאמר: מצוארו, ממקום שנעשה חלל. ואיכא למאן דאמר: מחללו של גוף.
כלומר: מטיבורו.
ויצאו זקיניך – THEN YOUR ELDERS SHALL COME FORTH – the distinguished ones of your elders, the Great Sanhedrin. There is one who holds: three, and there is one who holds: five (Mishna Sotah 9:1), and there is one who holds: the Sanhedrin, and the king, and the High Priest (Bavli Sotah 45a:3).
ומדדו – AND THEY SHALL MEASURE – Even if it is found clearly near the city, it is a commandment to engage in measurement (Bavli Sotah 45a:2).
And there is one who holds (Mishna Sotah 9:4): that they measure from his nose, that the breath is there, as it is written: “Stop trusting in man in whose nostrils is a breath” (Yeshayahu 2:22). And there is one who holds: from his neck, from the place he became a slain person. And there is one who holds: from the cavity of the body.
ומדדו – אפילו נמצא, בעליל מצוה לעסוק במדידה
שאוב מר״י בכור שור.
שמתוך שהיו עסוקים בדבר יבואו מתוך הערים הנמדדות ומי שהלך מביתו ולא חזר באים בני משפחתו ומכירים הנרצח אם מכירין אותו מעידים עליו ולא תהיה אשתו עגונה ובניו יורדים לירושת אביהם ואין ב״ד ממחין בידם ומתוך כך יהא נודע מי הלך עמו ומי נתלוה עמו ופעמים נתפרסם על ידי כן.שאוב מר״י בכור שור דברים כ״א:ח׳.
ומדדו, "they (the authorities) will measure;" even if it clear how far he is removed from the nearest habitation, the act of performing the measuring will draw the attention of the public to what has happened in their vicinity; the people of the neighboring towns or villages will institute searches for any resident not accounted for so that the identity of the slain person may be established. If someone in the neighboring towns has not been accounted for, the family members will come to inspect the carcass to determine if he was related to them. Through these searches it may be determined who might have kept company with the slain man, and if there was a woman in the vicinity whose husband had disappeared and who was therefore an agunah, an abandoned woman unable to remarry until proof would forthcoming that her husband had died, and who could be able to remarry once the identity of the slain main was determined as having been her husband.
ומדדו אל הערים – אמר הרב בכור שור דכל זה צוה הקב״ה לעשות כדי שיצא קול לנרצח ומתוך כך יבואו עדים ויעידו שהוא מת ולא תשב אשתו עגונה ומאי דאמרו רבותינו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כגון שבא ואמר מעיד אני על חוטמו ופרצופו שהוא כך וכך ואין העדים מכירין אותו אלא מתוך דבריהם יבינו המכירים אותו שהוא זה אבל אם באים עדים שאומרים מכירין אנו בודאי שזהו ובטביעות עין גמור כאלו ראיתיו חי ודאי תנשא אשתו בעדות זו אפילו לאחר כמה שבועות ולפי׳ אפי׳ ממקום רחוק יכול לבא ולהתבונן בו וההוא דטבע בדגמ׳ ואסקוה אגשרא וכו׳ ואנסבה רבא לדביתהו אפילו לאחר חמשה יומי עדות סתם היה ודמיון ולא אמר מוחזקני בו.
ומדדו אך הערים, "and they shall measure unto the cities;" Rabbi B'chor Shor said that G–d commanded all these details in order to publicise the fact that an unidentified person had been found murdered so that witnesses who might be able to identify the slain man and to thus prevent his widow from becoming an agunah, a woman who is unable to remarry due to our not knowing if her husband had really died. When our sages in the Talmud tractate Yevamot folio 120, stated that the only valid identification is recognizing the carcasses' face, including his nose, this is meant when the identification is only based on facial features including the nose. When we can hear from the way the witnesses speak about the deceased that he must have been familiar to them, this testimony is definitely sufficient to allow the deceased's widow to remarry, even if this identification occurred several weeks after the slain person had been found. In fact, even identification from a distance may be sufficient. The example quoted in the Talmud there on folio 121, is that a Rabbi Yehudah ben Baba, performed a wedding ceremony for a woman five days after her husband had drowned and been identified. The Talmud justifies this due to decomposition of a corpse in water taking much longer that decomposition of features on dry land.
ומדדו – ב׳ דין ואידך ומדדו את תכנית שמודדין מראשו שהוא עיקר תכונת האדם.
אשר – אותיות ראש שמודדין מראשו.
אשר סביבות החלל – בגימטריא בראשו של הרוג.
ויצאו זקיניך ושופטיך – כיון שאמר אחר זה זקני העיר ההיא למדנו שאלו הזקנים והשופטים הם הכוללים לכל. העירות ולזה יהיו מבית דין הגדול שבירושלם וראוי היה להיות כן כי אין ראוי שימדוד זה רק מי שהוא על העיירות כלם לשפוט מי מהם יתחייב להביא העגלה ולפי שהמעט שיפול בו שם זקניך הוא שנים והמעט שיפול בו שם שופטיך הוא שלשה כדי שיהיה ראוי לבית דין שלא יהיה בית דין שקול בלי מכריע למדנו שחמשה יוצאים מבית דין הגדול.
ומדדו את הערים אשר סביבות החלל – ראוי שתדע שזאת המדידה יחוייב שתהיה מהמקום הנראה בו החיות יותר והוא הראש כי מהמקום ההוא ראוי שיקרא חלל ובחוטם ממנו לפי שבו יוכר תכף אם האדם מת מצד הנשימה והנה אם היו שם חללים רבים מפוזרין מודדין כל אחד בפני עצמו ואם היו זה על זה מודדין מן העליונים כי האחרים טמונים
בדפוס ונציה: ״ממונים״.
ולפי שכבר נאמר אחר זה ולקחו זקני העיר ההיא למדנו שעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין לה ולמדנו מזה עוד שהעיר שהזקנים שבה אינם זקני העיר ההיא אבל זקניך כמו הענין במקום הבחירה לא היו מודדין לה.
זקניך מיוחדים שבזקניך סנהדרין גדולה. מדהוה ליה למכתב זקני העיר דומיא דולקחו זקני העיר והורידו זקני העיר וכתב זקניך המיוחדין שבזקניך דהיינו היושבים בשלכת הגזית כדאיתא בספרי ומייתי לה בפרק עגלה ערופה זקניך שנים ושופטיך שנים ואין ב״ד שקול מוסיפין עוד אחד הרי חמשה:
ומדדו ממקום שהחלל שוכב. ואף על פי שהכתוב לא גלה רק סוף המדידה ולא ראש המדידה מסתברא דראש המדידה אינה אלא מן החלל ותנן התם מאין היו מודדין רבי אליעזר אומר מטבורו רבי עקיבא אומר מחוטמו רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל:
אל הערים אשר סביבותיו לכל צד לידע אי זו קרובה לא שהיא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו אלא כדי למצא העיר היותר קרובה אליו כדכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל לפיכך אם היה החלל מוטל סמוך לעיר שאין ספק בו שהוא היותר קרובה אל החלל אין צריך שם מדידה:
מיוחדים בזקנה. דאם לא כן, לכתוב ׳ויצאו זקני העיר׳:
ממקום שהחלל שוכב. פירוש, המדידה אינה בשביל החלל עצמו, למדוד מן החלל סביבות הערים, כדמשמע לשון המקרא ״כי ימצא חלל באדמה וגומר״, דלא שייך מדידה אלא ממקום למקום, דבענין זה הוי מדידה, אבל לומר שימדדו מן החלל אל העיר – זה לא שייך, ולפיכך צריך לפרש שימדדו ׳ממקום שהחלל שוכב׳:
לכל צד לדעת איזה קרובה. אבל לא שיהיה חייב למדוד אל כל המקומות בין רחוקה ובין קרובה לקיים מצות ״ומדדו״, כדמשמע לישנא דקרא, אלא פירושו לדעת איזה קרובה, וכאשר ידענו שזו היא קרובה, אין צריך למדוד, דלא הוי המדידה רק לדעת איזה קרובה:
מיוחדים שבזקניך כו׳. פי׳ מדהל״ל זקני העיר דומיא דולקחו זקני העיר וכתיב זקניך משמע המיוחדין שבזקניך, והיינו סנהדרין. ע״ש בגמרא דסנהדרין (יד:):
ממקום שהחלל שוכב. ואף על פי שהכתוב לא גילה רק סוף המדידה ולא ראש המדידה, מסתברא דראש המדידה אינה אלא מן החלל:
לכל צד לידע איזו קרובה. לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר, אלא המדידה היא לידע איזה היא היותר קרובה אל החלל, לפיכך אם היה החלל סמוך לעיר שבודאי אין עיר קרובה הימנה אל החלל, אין צריך מדידה:
The most distinguished of your elders, etc. Because it should have said "the elders of the city" similar to "the elders of that city are to take." Yet it is written "your elders," implying "the most distinguished of your elders," i.e. the Sanhedrin; see there in Maseches Sanhedrin (14b).
From the spot where the corpse is lying. Even though the verse tells us only the end of the measurement and not the beginning, it is logical that the measurement begins with the corpse.
In every direction, in order to determine which is closest. Not that there is an obligation to measure from the corpse to every city; rather, the measurement is to determine which city is nearest the corpse. Therefore if the corpse was near a city and it is certain that there is no other city closer, there is no need for measuring.
ויצאו זקניך – מיוחדים שבזקניך זו סנהדרי גדולה.
ויצאו – הן ולא שלוחן. זקניך שנים. ושפטיך שנים. ואין ב״ד שקול הרי חמשה ראב״י אומר זקניך הן ע״א סנהדרין. ושפטיך. זה מלך וכ״ג. ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. שימדדו מהחלל להעיר ולא מעיר לחלל.
ויצאו זקניך ושפטיך – בכנוי, ואח״כ הזכיר זקני העיר ההיא, א״כ הזקנים שאמר כאן הם מסנהדרי גדולה אשר בב״ד הגדול בירושלים:
ומדדו אל הערים – ימדדו המרחק שיש ממקום שהחלל שוכב בו עד אל הערים אשר סביבותיו:
זקניך ושופטיך – ר״ש ור״י פליגי (ר״פ עגלה ערופה) לר״ש זקניך ושופטיך חדא נינהו, ולהורות שיהיו זקנים המיוחדים שבשופטים, והם שבלשכת הגזית, ולר״י בעי׳ זקנים ושופטים. הנה לר״י וי״ו של ושופטיך הוא לתוספת, וזקנים לחוד ושופטים לחוד ותרווייהו בעי, ולר״ש הוראת וי״ו כמלת של (שהוא אחת מהוראותיו כמ״ש באמור כ״ב ח׳ בנבלה וטרפה) וטעמו זקניך של שופטיך לא זקני סנהדרי קטנה כ״א של סנהדרי גדולה שהם המיוחדים לשופטים בישראל.
ויצאו זקניך ושפטיך – זקני ושופטי האומה, הווי אומר, חברי בית הדין הגבוה; ״מיוחדין שבשופטיך״, שלושה – או לדעה אחרת, חמישה – מחברי בית דין הגדול (שם מד:).
הם מחויבים לצאת בעצמם, ״הן ולא שלוחיהן״ (שם מה.). אף שבדרך כלל ״שלוחו של אדם כמותו״ (עיין פירוש, שמות יב, ג–ו וכא, לז), המדידה האמורה כאן חייבת להיעשות על ידי חברי בית דין הגדול בעצמם. העשייה האישית רמוזה בתיבת ״ויצאו״. החובה הרגילה המוטלת על חברי בית דין הגדול מצריכה בדרך כלל את הימצאותם הקבועה בעיר המרכזית. אולם עתה הם מחויבים לצאת אל מקום העבירה, ותיבת ״ויצאו״ ממעטת שימוש בשליח או בנציג.
הטעם לכך שמעשה זה צריך להיעשות על ידי חברי בית דין הגדול בעצמם, ולא על ידי אדם שהוסמך על ידם לפעול בשמם, משתמע מאופיו של העניין. שכן בתי הדין של הערים הם באי כוחו של בית דין הגדול, כפופים למרותו ופועלים רק כשלוחיו (פירוש, לעיל טז, יח). העבירה גרמה לכך שהוטלה על השלוחים האלה האשמה שהתרשלו במילוי חובותיהם, והם חייבים עתה לנקות עצמם בפומבי מאשמה זו. אולם האשמה חוזרת ומוטלת בעקיפין על חברי בית הדין הגדול בעצמם, ומשום כך עליהם לפתוח באופן אישי את מעשה הטיהור הפומבי.
ומדדו וגו׳ – ״אפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצווה לעסוק במדידה״ (סוטה מה.). גם אם פשוט וברור שמכל הערים שבמחוז, עיר מסוימת היא הקרובה ביותר לחלל, עדיין עליהם למדוד את המרחק. המדידה עצמה היא מצווה, שכן המדידה נעשית על ידי חברי בית דין הגדול בעצמם, והיא מבטאת את הסמכות העליונה של אותו בית דין עליון, וכן את האחריות השווה המוטלת על כל בתי הדין הכפופים להם; כולם אחראיים למקרים כאלה, אלא שרק אחד מהם נקרא לפעול במקרה הנידון, מאחר שהוא הקרוב ביותר (עיין באר שבע שם).
ומדדו אל הערים – ברור מכל ההמשך שהתורה מניחה שקיימים ״זקנים״, חברי בית דין, בכל הערים הבאות כאן בחשבון. יתירה מכך, בפסוק ו לא נאמר ״וכל זקני העיר ההיא הקרובה אל החלל״, אלא ״הקרובים אל החלל״; אין מבקשים כאן את העיר אלא את זקני העיר, שבהתאם למצב, עליהם נופל תחילה החשד לרשלנות. לפיכך ״נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין, מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה בית דין״ (סוטה מה:). בכך מתיישבת קושית התוספות במסכת בבא בתרא (כג: ד״ה בדליכא). מציאת חלל מטילה דופי בכל שלטונות הערים בסביבה. משום כך, כפי שאמרנו, הם מודדים את המרחק אל כל הערים שיש בהן בית דין – אפילו אם פשוט וברור איזו עיר היא הקרובה יותר. דברי הניקוי מהעוון נאמרים על ידי בית הדין שבהשקפה ראשונה מסתבר ביותר שהוא הקשור לעניין, אך סבירות זו אינה מוציאה מכלל אפשרות שאולי אחד מבתי הדין האחרים הוא האשם (השווה מראה הפנים לירושלמי, בבא בתרא שם).
אשר סביבת החלל – לדעתנו פירוט זה ממעט ערים רחוקות יותר, והמדידה מוגבלת לאותן ערים שהן ״סביבת החלל״: הערים הראשונות שאדם פוגש בהן בפנותו אל כל צד מהחלל, אך לא הערים השוכנות מאחוריהן (עיין פירוש לפסוק הבא).
[קלד] ויצאו זקניך ושופטיך – לר״ש הוי״ו הוא וי״ו הבאור, זקניך שהם שופטיך ר״ל מסנהדרי גדולה. ור״י ס״ל דאם כן היה טוב יותר לכתוב בלא וי״ו. והיה פירושו זקניך שהם שופטיך ר״ל שופטי כלל ישראל שהם סנהדרי גדולה כמ״ש ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ומדכתב וא״ו שמורה גם כן על החבור מפרשינן שהוא גם כן וי״ו החבור, ובכ״ז ידעינן שהם מסנהדרי גדולה שכמו ששופטיך הם מסנהדרי גדולה כן זקניך, וז״ש בסנהדרין (דף יד) אלא וא״ו ושופטיך ממנינא ור״ש וא״ו לא דריש ר״ל שר״ש ס״ל שהוא וא״ו הבאור לבד כמו נבלה וטרפה לא יאכל שפי׳ נבלה שיש במינה טרפה כמ״ש באה״ש (כלל תר״ד).
[קלה] ומדדו – שמצוה למדוד אפילו ידוע שזו העיר הקרובה כמ״ש (בסוטה מה) ופ״ק דסנהדרין ומודדים מן החלל אל הערים, ולענין מה שמת מצוה קונה מקומו ונמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר ס״ל לר״א שהגוף נשאר במקומו ור״ע ס״ל שהראש נשאר במקומו והגוף נד ממקומו כן מפרש בגמרא (דף מה). וממ״ש והיתה העיר הקרובה ולקחו זקני העיר ההיא מבואר שלעיר שאין בה ב״ד אין מודדים ואז מודדים לעיר הקרובה שיש בה ב״ד כן פי׳ בגמרא שם, ואם אין ב״ד בשום מקום פליגי ר׳ אמי ור׳ אסי במכות (דף יא) אם מביאים ע״ע עי׳ בתוס׳ שם. ומ״ש נמצא סמוך לספר משום דבעינן כי ימצא (כנ״ל סי׳ קלא):
ויצאו זקניך ושופטיך – זקני כל ישראל, דהיינו שלשה או חמשה מדייני בית דין הגדול (סוטה מ״ד:). עליהם לברר איזו עיר, דהיינו איזה בית דין, חייבת להביא עגלה ערופה. לפי יוסף בן מתתיהו, ד׳:ח׳, טז, המדובר בראשי הערים הקרובות ו״מועצת הזקנים״. זאת אומרת שהוא פירש ״זקניך״ — הסנהדרין, ״ושופטיך״ — ראשי העיר.
ומדדו – אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין (סוטה מ״ה.). על ידי כן יתברר במדה מסויימת איזה בית דין לא יצא ידי חובתו כראוי. על כן צוותה התורה בפסוק ג: ״ולקחו זקני העיר״.
ויצאו – ויצאו – הם ולא שלוחיהם.
ובעין משפט ציין לרמב״ם פ״ט ה״א מרוצח, אבל באמת כתב שם הרמב״ם בסתמא ויוצאין ה׳ זקנים, ולא פירש מפורש הן ולא שלוחיהם, וזו פליאה גדולה שהשמיט לפרש עיקר גדול כזה ועפ״י דרשה מפורשת בגמרא, ובכ״מ בגמרא נמצאה דרשה כזו, כמו לענין חליצה וקראו לו זקני עירו הם ולא שלוחיהם ולענין עיר הנדחת יצאו אנשים הן ולא שלוחיהם ולענין סמיכת הקרבנות וסמך ידו ולא יד שלוחו, ומכל אלה פירש הרמב״ם רק לענין סמיכה וביתר הענינים השמיט, ולא ידעתי טעמו, וצע״ג.
(סוטה מ״ה.)
ויצאו – פרט לחגרים. מגיד הכתוב כשם שזקני ב״ד שלמין בצדק כך צריכין להיות שלמין באבריהם.
עיין מש״כ לקמן בפ׳ ז׳ בדרשה וענו ואמרו באה ג״כ דרשה מענין זה, וענו פרט לאלמים, ידינו לא שפכו פרט לגדמים ועינינו לא ראו פרט לסומין, וע׳ בבבלי סנהדרין ל״ו ב׳ יליף דסנהדרין בעלי מומין פסולין מפסוק דשה״ש כולך יפה רעיתי ומום אין בך דנדרש על סנהדרין, וכ״ה ביבמות ק״א ב׳, וצ״ע שלמדו מדרשה אסמכתית כזו מדברי קבלה בעוד שבכאן דרשה גמורה בזה ובתורה, ואפשר לומר משום דראי׳ זו יש לדחות די״ל דהכונה כאן דאם היו בעלי מומין פסולין לענין זה דעגלה ערופה, אבל אין הכרח שבסתם דיינים פסולים דיינים כאלה אף במקום דלא בעינן לפעולותיהם בגוף, ודו״ק.
(ירושלמי סנהדרין פ״ח ה״ה)
זקניך – נאמר כאן זקני ונאמר להלן (פ׳ ויקרא) זקני העדה, מה להלן מיוחדים שבעדה אף כאן מיוחדים שבעדה.
כלומר סנהדרי גדולה.
(סוטה מ״ד:)
זקניך ושופטיך – זקניך שתים ושופטיך שתים, ואין ב״ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד.
ר״ל כדי שיהי׳ מספר כזה שיהי׳ אפשר לקיים בו אחרי רבים להטות לכן מוסיפין עוד אחד ובס״ה חמשה, וע׳ מש״כ השייך לענין זה בפ׳ ויקרא בפסוק המובא בזה.
(סוטה מ״ד:)
ומדדו – אפי׳ נמצא בעליל לעיר היו מודדין, שנא׳ ומדדו – מצוה לעסוק במדידה.
ר״ל אפילו אם נמצא בצד עיר זו, שהדבר נראה בעליל שהיא הקרובה צריך למדוד, מפני שהמדידה בעצמה מצוה.
(שם מ״ה.)
אל הערים – מלמד שמודדין מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל
הרבותא בזה אעפ״י שהורה הכתוב רק סוף המדידה, והו״א דראשו לא איכפת לן מאיזה צד שיתחיל, קמ״ל דמן החלל אל הערים דוקא. וע׳ לפנינו בפ׳ נח בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים שמודדין מחוטמו דעיקר חיותא באפא הוא, יעו״ש.
(ספרי).
(ג) וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל׃
and it shall be, that the city which is nearest to the slain man, even the elders of that city shall take a heifer of the herd, which hasn't been worked with, and which has not drawn in the yoke,
[פיסקא רו]
והיה העיר הקרובה – הקרובה שבקרובות מיכן אמרו נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עיר אחת מביאה ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות ואין ירושלם מביאה עגלה ערופה.
ולקחו זקני העיר ההיא – ולא זקני ירושלם.
עגלת בקר – רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת שלש ובת ארבע דבר אחר עגלת בקר שיהא בה שני דרכים הא כיצד בת שתים עגלת בקר.
דבר אחר: רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים.
אשר לא עובד בה – כל עבודה מנין בעול תלמוד לומר אשר לא משכה בעול.
סליק פיסקא
Piska 206
"And it shall be, the city closest to the slain one": the nearest and not the near ones — whence they ruled: If it were found equi-distant between the two cities, both bring two (distinct heifers [and not one heifer jointly]). These are the words of R. Eliezer. The sages say: One city brings, and two cities do not bring.
"the elders of that city shall take a heifer that has not been worked": and not the elders of Jerusalem. And Jerusalem does not bring an eglah arufah (the heifer of the broken neck).
"they shall take a heifer" ("eglath bakar"): R. Eliezer says: "eglath" — (up to) one year old; "parah" (a cow, the parah adumah [viz. Bemidbar 19:12]) — two years old. The sages say: "eglah" — (even one that is) two years old; "parah" — three or four years old — it being written (in respect to the former) "eglath bakar." How is this to be implemented? A two-year old satisfies both, "eglah" and "bakar." Similarly, (Ibid. 5) "Then there shall draw near the Cohanim … (6) and all the elders of that city." How so? The elders for washing; the Cohanim for atonement.
"that has not drawn under the yoke": This tells me only of the yoke. Whence are other labors derived (as disqualifying factors)? From "that has not been worked" (— in any manner). If so, why is "yoke" specifically mentioned? The yoke disqualifies whether or not the animal works; the other labors disqualify only if the animal works.
והיה העיר הקר׳ אל החלל מיכן אמ׳ נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר׳ אליעזר:
ולקחו זקני העיר הה׳ ולא זקני ירושלים:
ולקחו זקני העיר הה׳ מיכן אמ׳ עיר שאין בה זקנים אינה מביאה עגלה ערופה:
ולק׳ זק׳ הע׳ הה׳ שתהא לקיחתה משל אנשי אותה העיר:
עגלת בקר בן בקר שיהא בה שני דרכים הא כיצד בת שתים:
אשר לא עבד בה אשר לא מ׳ בע׳ מלמד שכל העבודות פוסלין בה כעול אם כן למה נאמר עול אלא שהעול פוסל בה בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה כיון שמשכה בעול טפח נפסלה אע״פ שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה ושאר עבודות אין פוסלין אלא עד שעת מלאכה:
וּתְהֵי קַרְתָּא דְּקָרִיבָא לִקְטִילָא וְיִסְּבוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא עֶגְלַת תּוֹרִין דְּלָא אִתְפְּלַח בַּהּ דְּלָא נְגַדַת בְּנִיר.
and the elders of the city that is nearest to the dead man shall take an heifer of the herd which has not been worked with, nor has drawn on the yoke.
ותהווי קרתה די קריבה לק[ט]ילה ויסבון חכימי קרתה ההיא עגלת ברת
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברת״) גם נוסח חילופי: ״בת״.
תורין די לא אתפלחבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתפלח״) גם נוסח חילופי: ״אפלח״.
בהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בה״) גם נוסח חילופי: ״בגווה״.
די לא סלק עליהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עליה״) גם נוסח חילופי: ״בנלא״.
שעבוד דניר.
ויהי קרתא דקריבא לקטילא מתחשדא וסבי בידינא רבא מפטרין ויסבון חכימי סבי קרתא ההיא עיגלת ברת תורין דלא עירובין ברת שתא דלא אתפלח בה ולא נגדת בניר.
and the city which is nearest to the dead man, being the suspected one, let the chief court of justice take means for absolution (or dissipation). Let the sages, the elders of that city, take an heifer from the herd, not commixed, an heifer of the year, which hath not been wrought with, nor hath drawn in the yoke:
עגלת בקר אשר לא עבד בה אל נחל איתן – אשר לעולם לא נעבד.
דורשי רשומות אמרו: כך היתה העגלה שלא נעשה בה שום מלאכה והנחל שלא נעבד ולא נזרע. ולמה כדי שעגלה זו לא תכיר המקום ולא (תזרע) [תשתה] מן הנחל שלא יהיה שום דרך ללכת בו, ומה שאמר וערפו שם את העגלה בנחל שמכים אותה בידה בעורף כדי שתצא מן הנחל ותלך אל בית הרוצח.
פַאִיתֻ קַריַתֵ כַּאנַתִ אלקַרִיבַּתֻ אִלַיְהִ פַליַאכֻ׳דַ׳ אַהלֻהַא עִגלַתַּ מִןַ אלבַּקַרִ מַא לַם תֻפלַח וַלַא תַּמֻדֻ אַלנִּירַ
וכך, איזו שתהיה הקריה שהיא הקרובה אליו, אזי שיקחו תושביה, עגלה מן הבקר, כזאת שלא נעשתה בה עבודת אדמה ולא-העלתה עליה מחרשה.
פס׳: והיתה העיר הקרובה אל החלל – הקרובה שבקרובות. מיכן אתה אומר נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות עגלה ערופה דברי רבי אליעזר. וירושלם לא היתה מביאה עגלה ערופה שנאמר ולקחו זקני העיר ההוא, ולא ירושלם. לפי שירושלים לא נחלקה לשבטים.
עגלת בקר – רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה. ופרה בת שלש. וחכמים אומרים עגלה בת שנתה ופרה בת שלש אף בת ארבע כשרה.
אשר לא עבד בה – חסר וא״ו מלמד שכל עבודה פוסלת בה.
אשר לא משכה בעול – בפרה אדומה (במדבר י״ט:ב׳) אשר לא עלה עליה עול. אבל בעגלה ערופה עד שתימשך לא נפסלה. וכמה תמשוך בעול ותפסל
כשיעור העול לרחבו כצ״ל:
כשיעור (העיר) לרחבו. מיכן אמרו הכשר בפרה פסול בעגלה. והפסול בפרה כשר בעגלה ערופה:
A HEIFER OF THE HERD, WHICH HATH NOT BEEN WROUGHT WITH. Never used for plowing.
The heifer was not tied to a plow. The Hebrew reads lo ubbad bah (which hath not been wrought with). Ibn Ezra interprets ubbad as referring to plowing, for Scripture later uses a word from this root in the sense of plowed. Compare, lo ye'aved bo (which may neither be plowed) (v. 4).
AND WHICH HATH NOT DRAWN IN THE YOKE. To bring stones, as is the practice with heifers.
They are used for pulling wagons.
והיה העיר – והיה דבר זה לעיר הקרובה שיקחו עגלת בקר. ד״והיה״
בכ״י מינכן 52: דהוה.
לא אעיר קאי, דאם כן הוי ליה למימר: והיתה.
והיה העיר – AND IT SHALL BE THAT THE CITY – And this matter shall be for THE NEAREST city that they shall take A HEIFER OF THE HERD. For [the words] “and it shall be” do not refer to the city, for if so, it should have said “and it shall be” [in feminine, since “city” is a feminine noun].
והיה העיר – והיה דבר זה לעיר שיקחו עגלת בקר – דוגמת: והיה הנערה (בראשית כ״ד:י״ד).
שאוב מר״י בכור שור.
והיה העיר, "and it shall be that the city, etc.;" it will be up to the elders of inhabitants of the site closest to where the slain person was found will take a female heifer of the herd, etc.;" the inverted use of the male pronoun for a female i.e. עבד "he was worked," instead of: "she was worked," is also found in Genesis 24,13, with the word: הנערה
לא עבד בה ולא משכה בעול, לא יעבד ולא יזרע – הרי ד׳ מצות לספר על ד׳ רוחות העולם וכן ד׳ פעמים חלל וד׳ פעמים עגלה בפרשה.
והיה העיר הקרובה אל החלל – ידמה ממה שאמר בזה כי העיר ההיא מביא העגלה מפני שחזקה
בדפוס ונציה: ״שחזקם״.
שמשם הוא הרוצח והוא מבואר שעיר גדולה ועיר קטנה אף על פי שהעיר הקטנה היא יותר קרובה הנה העיר הגדולה היא יותר קרובה אל החלל כי יותר ראוי שימצאו שם רוצחים מהמצאם בעיר הקטנה והנה מצאנו בתורה שהלכה אחר הרוב שנאמר אחרי רבים להטות ומצאנו בזה המקום שהלכה אחר הקרוב. וזהו אמנם בעיירות שוות.
ולקחו זקני העיר ההיא – זהו בית דין שבאותו מקום הקרוב אל החלל.
עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול – והנה העגלה הוא עד שתי שנים לפי מה שיורה עליו הגדר אמר עגלת בקר שיהיה הוייתה ממנה.
אשר לא עובד בה – להגיד שהעבודה פוסלת בה כמו הענין בפרה ויקרא עבודה כל מה שנעשה בה לצורך הבעלים לא לצורך עצמה.
אשר לא משכה בעול – הנה אם עלה עליה עול אינה נפסלת ואולם אם משכה בעול שאף על פי שלא חרשה נפסלת ולפי שלא אמר בה תמימה למדנו שאין המומים פוסלין בה.
<וְהָיָה העיר הַקְרֹבָה: במסר׳ כ״י, הקרובה ב׳ ומלאי׳, וסימנהו׳ הבתולה הקרובה, וְהָיָה העיר הקרובה פלוגת׳ אם חס׳ או מל׳, ע״כ. אבל הרמ״ה כתב הַקְרֹבָה אל החלל חס׳ וי״ו כתי׳, וחד מל׳ וי״ו, ולאחתו הבתולה הקרובה.> [הַקְּרֹבָה].
<אשר לא עֻבַד בה: תנן בפ״ב דפרה, שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה, ובפסחי׳ פ׳ כל שעה ובמציעא פ׳ אלו מציאות מייתי לה, ואמרי׳ התם, מ״ט אמ׳ רב פפא אי כתיב עבד וקריא עבד, עד דעביד בה איהו, אי כתיב עובד וקרינן עובד, אפי׳ ממילא נמי, השתא דכתב עבד וקרינן עובד, עובד דומיא דעבד, מה עבד דניחא ליה, אף עובד דניחא ליה. וכצ״ל בילקוט ובק״ס פ״א מהל׳ פרה.> [לֹא־עֻבַּד].
בְעֹל: חס׳ וי״ו בהעתק הללי ובכל ספרי׳ כ״י מדוייקי׳ ובדפוס ישן. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, אשר לא עלה עליה עֹל, חס׳ וי״ו כתי׳, וכל ליש׳ דעֹל, עֻלוֹ, עֻלְכֶם,
נורצי טעה וניקד את למ״ד ׳עלכם׳ בצירי.
כולהו׳ חסרי׳ וי״ו. [בְּעֹל].
והיה העיר הקרבה – ולא קרובות. [פי׳ אם שני עיירות קרובים בשוה. אין מודדים להם]. ראב״י אומר מביאין שתי עגלות.
ולקחו זקני העיר ההוא – ולא זקני סנהדרין שבירושלים.
עגלת בקר – ר״א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ״א עגלה בת שתים וכו׳.
עגלת בקר אשר לא עבד – עבד כתיב וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה אף כו׳ אין לי אלא עבד. משך בעול מניין ת״ל אשר לא משכה בעל. ומה ת״ל אשר לא עבד אף דלא משכה.
הקרבה אל החלל – אל מקום החלל, וקרוב הדבר שאיש מאנשיה הרגו:
זקני העיר ההוא – ב״ד של אותה העיר:
עגלת בקר – בת שתי שנים, ולא עוד:
אשר לא עבד בה – לחרוש:
לא משכה בעל – להביא אבנים כמנהג העגלות, ואין לבקש טעם התנאים האלה כי הם גזירת הכתוב:
העיר הקרובה – לרבותינו (ב״ב כ״ג) אין העיר הקרובה מביאה עגלה ערופה אלא בזמן שמנין העם שבה כמו מנין העיר הרחוקה ממנה, אבל אם היו אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובה ממנה הולכין אחר הרוב, והמרובין מביאין העגלה. והצריכו שם בתלמוד עוד תנאי אחר, שהעיר הקרובה היא יושבת בין ההרים שאין דרך רוצחים לבוא ממקומות אחרים לשם, דאל״כ הולכין אחר רוב האנשים, דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. והדבר מתמיה לאוקמי קרא בכהאי גוונא דוקא שהעיר הקרובה היא יושבת בין ההרים, וגם שמנין אנשיה אינו פחות משאר ערי הסביבה, והוא דבר שאינו מצוי ומילתא דלא שכיח, וכמעט דלא משכחת לקיומי מאמר התורה שהעיר הקרובה מחוייבת בעגלה ערופה. וכללא בידינו שבכל המקומות ידבר הכתוב בדבר ההווה ורגיל, ויותר הי׳ ראוי לתלות הבאת עגלה ערופה במה שהוא מצוי ושכיח דהיינו ברוב אנשים, ולומר ״העיר אשר אנשיה רבי המספר תביא עגלה ערופה״ לכן אומר לי לבי כי לשון ומדדו וכן לשון העיר הקרובה שאמר הכתוב יש לפרשו בשני פנים, הפנים הא׳ מדה חושית, שמודדין בחבל מדה אורך השטח מן החלל אל העיר, והעיר שבינה ובין החלל הוא פחות בכמות המדה ממה שבין עיירות אחרות לחלל, היא נקראת עיר קרובה, שהיא קרובה אליו בכמות מרחב מקומי. והפן השני מדה מחשבית כמו שם מדות במובן המוסרי על הדעות והנהגות הישרות המשוערות במדות השכל, כי המשער דעותיו ופעולותיו והנהגותיו בערך ושיעור ראוי עפ״י יסודות התורה והחכמה נקרא בעל מדות טובות. וכן חכמת השיעור והנדסי נקרא חכמת מדידה. ומזה (ישעיהו ס״ה), ומדותי פעולתם אל חיקם, כלומר שישוער עונש פעולתם מדה כנגד מדה. ורבותינו ישמשו לשון מדידה על לשון אומד ושיעור בערכין י״ט ב׳ עד שאומדין ימודו את היד. ולפי״ז טעם ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל, שישערו במדות השכל איזו עיר מן הסביבה יותר ראוי לומר עליה שאחד מאנשיה היה הרוצח, ואחרי שהמונח בידינו שיותר ראוי לילך אחר הרוב מלאחר הקרוב, א״כ העיר שאנשיה רבים במספר משאר ערי הסביבה, יותר קרוב אל הדעת לומר שנהרג מאחד מהם, והעיר הזאת שאנשיה רבי המספר נקראת עיר הקרובה כלומר קרוב אל השכל שהחלל הוא ממנה, כענין קרוב לשמוע מתת הכסלים זבח (קהלת ד׳) שפי׳ הר״ש ב״מ קרוב אל הדעת לשמוע ולקבל אזהרה זו ללכת בטהרה אל בית אלקים, מנתינת הכסילים זבח על סכלותם. הנה לפי פן זה השני סובל לשון המקרא גם דעת רבותינו ללכת אחר הרוב ולא אחר הקרוב. ודע דבסוטה מ״ה ילפי׳ מקרא שאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב״ד, פי׳ ב״ד של כ״ג, כמ״ש הרמב״ם. ונתקשו בו הרב בבאר שבע ובכו״פ סס׳ ס״ג, הא מצות עשה למנות ב״ד של כ״ג בכל עיר ועיר שבא״י ככתוב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, והיאך משכחת עיר בא״י שאין בה ב״ד, ואם היא עיר שאין בה ק״כ אנשים ואינה ראוי׳ לב״ד א״כ בלא״ה אין מודדין לה אעפ״י שהיא קרובה יותר מהעיר שיש בה ב״ד, דכיון שיש בה ב״ד ע״כ דאית בה ק״כ א״כ היא היא דנפישי ורוב וקרוב הולכין אחר הרוב והעיר שיש בה ב״ד היא דמחוייבת בעגלה ערופה. ע״ש שהניח בצ״ע. ולדעתי אין כאן תימה דהא עיר שאין בה שנים א׳ לדבר וא׳ לשמוע כלומר שאין בה שני חכמים גדולים א׳ ללמד ולהורות בכל התורה כולה, וא׳ יודע לשמוע לשאול ולהשיב, אין מושיבין בה סנהדרין אעפ״י שיש בה אלפים מישראל, כמבואר בסנהדרין זיי״ן וברמב״ם פ״א מסנהדרין ה״ה. א״כ ע״כ ע״ז אמרו אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב״ד.
והיה העיר הקרבה וגו׳ – במסכת בבא בתרא (כג:) אומרים חז״ל כלל: ״רוב וקרוב הולכין אחר הרוב״. כאשר ההסתברות שנקבעה על ידי הרוב סותרת את ההסתברות שנקבעה על ידי הקִרבה, אנו הולכים אחר הרוב: ״ואף על גב דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא, אפילו הכי רובא עדיף״.
על פי כלל זה אנו קובעים, למשל, את זכות הבעלות במקרה של ״ניפול הנמצא בין שני שובכות״, יונה קטנה שעדיין אינה יכולה לעוף שנמצאה בין שני שובכי יונים. אם מספר היונים בכל שובך הוא שווה, אנו מכריעים על פי הקִרבה; ואם המספר אינו שווה, אנו הולכים אחר הרוב. ואף על פי ש״אין הולכין בממון אחר הרוב״, הרי שכלל זה אמור רק במקום שאדם טוען לבעלות על דבר הנמצא ברשותו של חברו; במקרה כזה הכלל הוא ״המוציא מחברו עליו הראיה״ (עיין, פירוש שמות כד, יד). אולם במקרה של שני שובכים, אף אחד מהצדדים אינו מחזיק בפועל ביונה, וזכות הבעלות של שניהם מוטלת בספק. לפיכך אנו הולכים או אחר רובא או אחר קורבא.
גם במקרה של פסוקנו, הקִרבה קובעת רק אם בכל ערי הסביבה שיש בהן בית דין יש מספר שווה של תושבים; אם לאו, מוטלת מצוות עגלה ערופה על העיר עם האוכלוסייה הגדולה יותר, אף אם עיר אחרת קטנה ממנה, קרובה יותר אל מקום החלל. לפי זה, צריך לפרש את תיבות ״הקרֹבה״ (פסוק ג) ו״הקרֹבים״ (פסוק ו) שבפרשה זו, שאין כוונתן רק לקִרבה במקום אלא לקִרבה במובן של הסתברות יותר גדולה. המצווה מוטלת על אלה שמסתבר ביותר שיש להם קשר עם החלל (רלב״ג).
אולם נראה לנו שלשון הפסוק הקודם – ״אל הערים אשר סביבת החלל״ – ממעטת כבר את הערים השוכנות מחוץ לסביבתו הקרובה של מקום החלל. מצוות עגלה ערופה מוטלת אפוא רק על אחת מאותן הערים שבסביבתו הקרובה של החלל, שכן שלטונות אותן ערים היו מחויבות להבטיח את בטיחות כל הדרכים הציבוריות שבמחוז. אירוע זה מטיל ספק בדבר מסירותם לחובתם, ועשיית סדר עגלה ערופה באה להבליט זאת. נראה לנו שעצם לשון פסוק זה (פסוק ב) ממעטת מאליה ״רובא דעלמא״, ודין ״רוב וקרוב״ וכו׳ נוהג רק באותה סביבה סמוכה (כמו בשכונה שבעיר גדולה [רשב״א בתורת הבית, סוף דיני יין נסך; עיין משמרת הבית שם]). לשון זו מסייעת לשיטת הרמב״ם (הלכות רוצח ט, ו), שאינו מביא את ההגבלה שנזכרה במסכת בבא בתרא (כג:), ״ביושבת בין ההרים״ [פירש״י: שאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן]. (על יישוב דברי הרמב״ם עם מאמר זה בבבא בתרא, עיין כסף משנה [הלכות רוצח ט, ו], ומראה הפנים לירושלמי [בבא בתרא שם], הובא לעיל. בעניין היקף הכלל ״רוב וקרוב״ וכו׳, עיין בייחוד בתורת חיים לבבא בתרא שם.)
ולקחו זקני העיר ההִוא וגו׳ – עם המדידה, סיימו חברי בית הדין הגדול את תפקידם, ומכאן ואילך המצווה מוטלת על בית דין של עשרים ושלושה, היושב ברוב הערים; שכן הוא הרשות העירונית שאליה בעיקר נוגע אירוע זה.
הזקנים לוקחים ״עגלת בקר״ (עיין פירוש, ויקרא א, ה). בדומה ל״עגל בן בקר״, גם ״עגלת בקר״ קרויה כן עד סוף שנתה השנייה, לפני שהיא בוגרת דיה כדי להוליד ולדות (עיין ר״ש, פרה א, א).
אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל – בפרה אדומה נאמר ״אשר לא עלה עליה על״; שם, עצם הנחת העול או המשא על הבהמה פוסל אותה מלשמש כפרה אדומה. לעומת זאת, עֶגלה נפסלת רק אם משכה בעול או עשתה מלאכה (עיין סוטה מו.). עֶגלה חלוקה מהפרה גם בכך שאין המום פוסל בה (שם; עיין גם פסחים כא:).
[קלו] והיתה העיר הקרובה – ס״ל לחכמים דאי אפשר לצמצם והקרובה ולא הקרובות ולכן בה״ג שתיהם מביאים עגלה אחת בשותפות ויתנו ביניהם ור״א ס״ל שאפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות כן פי׳ בבכורות (דף יח) ובסוטה שם. ומ״ש ואין ירושלים מביאה מפרש בגמרא (סוטה מה ע״ב) דכתיב אשר ה׳ נותן לך לרשתה וסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים:
[קלז] ולקחו זקני העיר ההוא – לא חמשה הזקנים שבאו מירושלים כמ״ש במשנה סוטה (שם) נפטרו זקני ירושלים והלכו להם, זקני אותה העיר מביאים עגלת בקר:
[קלח] עגלת בקר – כבר הארכתי בזה בספר התו״ה ויקרא (סי׳ ר״ח), ושם בארתי טעם מחלוקת ר״א וחכמים, שלדעת ר״א בשנה השנית נקרא בשם פר ולדעת חכמים נקרא בשם עגל, ובארתי שלדעת, חכמים כל מקום שנאמר עגל בן בקר אינו מציין המין ואין פירושו עגל ממין הבקר כי שם עגל או פר מיוחד רק במין הבקר ולא נמצא במינים אחרים, רק פי׳ עגל שהוא בקר כי בקר מציין הגדלות ר״ל עגל שהוא גדול כבקר היינו בן שתי שנים, שהוא עגל וגם בקר עי״ש בארך, וזה עצמו דברי הספרי הלז שנשמטו ממני אז, וז״ש שיהא בה שני דרכים, ואמר שכן מ״ש ונגשו הכהנים וכל זקני העיר ירחצו יש בו שני דרכים רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים:
[קלט] אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל – עול הוא בכלל עבודה, רק ששאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת מלאכה ואם משכה בעול טפח נפסלה אף על פי שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה כן הוא בסוטה (דף מו):
העיר הקרובה – בבבא בתרא כ״ג: ״אמר רבי חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב״ (רש״י: ״אם בא דבר לפנינו ויש בו להלך אחר הרוב והוא כך ואם תלך אחר הקרוב אינו כך הלך בו אחר הרוב״). זאת אומרת שבמקרה שלפנינו לא העיר הקרובה ביותר מביאה עגלה ערופה, אלא הגדולה ביותר. מתוך כך אומר התלמוד, שהכתוב מדבר ״בדליכא דנפישא מינה״ (שאין עיר יותר גדולה ממנה בסביבה). על זה מקשה התלמוד: ״וליזל בתר רובא דעלמא״, שנלך אחר רוב כל העולם, ולא נתלה שהרוצח בא מהעיר הקרובה ביותר. תשובת התלמוד היא: ״ביושבת בין ההרים״, כלומר שבמקרה שהעיר יושבת בין ההרים אין להניח שהרוצח בא ממקום אחר ובזה הכתוב מדבר.
הרמב״ם בפרק ט מהלכות רוצח, הלכה ו׳-ז׳, אינו מביא תירוץ זה של התלמוד כלל, ופירש ה״כסף משנה״ שטעמו הוא, מפני שאין להעלות על הדעת שבמקרה שאין העיר יושבת בין ההרים על העיר הגדולה ביותר שבעולם להביא עגלה ערופה, שהרי מקרא מלא דבר הכתוב: ״העיר הקרובה״. התלמוד תירץ למקשה רק לפי סברתו, אבל האמת היא שאין להתחשב אלא בערי הסביבה ולא ברובא דעלמא. תירוץ אחר על הרמב״ם על ידי פירוש מחודש בדברי התלמוד יעויין ב״מראה הפנים״ לירושלמי בבא בתרא פרק ב, הלכה ו.
ולקחו זקני העיר – דייני הסנהדרי הגדולה לא היו חייבים אלא לברר איזו עיר צריכה להביא את העגלה ובזה גמרו את תפקידם. ״נפטרו זקני ירושלים והלכו להם״ (המשנה סוטה מ״ה:); עכשו באים ״זקני העיר״ כדי לכפר על הרצח.
עגלת בקר – בספרי יש מחלוקת אם העגלה היא בת שנתה או בת שנתים. ישנה גירסא מוטעית. אבל במשנה פרה א׳:א׳ אמרו שעגלה בת שתים כשרה (יונתן מתרגם ״ברת שתא״. דהיינו כדברי רבי אליעזר). השוה ר״ש שם.
אשר לא משכה בעול – אצל פרה אדומה (במדבר י״ט:ב׳) נאמר: ״אשר לא עלה עליה עול״, זאת אומרת שהיא נפסלת אפילו בהעלאת עול בעלמא, אבל עגלה ערופה אינה נפסלת אלא אם כן משכה בעול (סוטה מ״ו.). גם אין עגלה נפסלת במומין.
זקני העיר ההוא – ולא זקני ירושלים. פירוש שזקניה המה זקני כל ישראל, הן הסנהדרין שבלישכת הגזית. ובגמ׳ מייתי קרא אוחרי יעו״ש, משום דאמרו במכות דעיר שאין בה זקנים מביאה עגלה ערופה יעוי״ש.
העיר הקרובה – נמצא מכוון בין שתי עיירות מביאין עגלה אחת, דכתיב והיה העיר הקרובה.
ס״ל דאי אפשר לצמצם ולכוון המדה ממש, אלא בודאי אחת קריבה מחבירתה ורק אנו כבני אדם א״א לנו לצמצם, ולכן מביאין שתיהם בשותפות ומתנין ביניהם ואומרים אם אתם קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם ותכפר עליכם ואם אנחנו קרובים יהא חלקכם מחול לנו ותכפר עלינו.
(ירושלמי סוטה פ״ט ה״ב)
זקני העיר – נמצא סמוך לעיר שאין בה ב״ד לא היו מודדין אליה, שנאמר זקני העיר וליכא, כיצד עושין, מודדין לעיר שיש בה ב״ד, מאי טעמא, דכתיב זקני העיר מכל מקוםמדייק יתור לשון העיר ההיא דהי׳ אפשר לכתוב ולקחו זקניה, כיון דמוסב על הלשון והיה העיר, ובמכות י׳ ב׳ ס״ל לחד מ״ד דעיר שאין בה זקנים אינה מביאה כלל עגלה ערופה, אבל לא קיי״ל כן, עיי״ש ובמל״מ פ״ט ה״ה מרוצח.
ודע דיש להעיר בענין זה לפי מה דאיתא ביומא ס״ו ב׳ לענין שעיר המשתלח דאפילו זר כשר לשלחו מדכתיב שם בענין ולקח איש עתי ודרשינן איש להכשיר את הזר, ופריך בגמרא פשיטא, ומשני, מהו דתימא כפרה כתיב בי׳ קמ״ל, ור״ל כיון דכתיב בי׳ כפרה הו״א דשוי לקרבנות קדשים שמכפרין ואינם אלא בכהן קמ״ל איש להכשיר את הזר, ומבואר מזה דאי לאו הרבוי איש הי׳ צריך להיות בכהן, וא״כ לפי מ״ד בסמוך פ׳ ח׳ כפר לעמך ישראל ומבואר שם דעפ״י ענין זה דכפרה כתיב בה כקדשים דומה היא בכמה דינין לקדשים, יעו״ש, קשה למה לא נאמר דגם בזה שוה לקדשים שצריכה כהנים דוקא.
וי״ל דשאני הכא כיון דבסמוך אחר פסוק זה שלפנינו כתיב ונגשו הכהנים ש״מ דהזקנים שנזכרו עד כאן הם גם ישראלים, דהקפיד רק בענין שלהלאה שיהיו שם כהנים ולא מקודם לזה. . (סוטה מ״ה:)
ודע דיש להעיר בענין זה לפי מה דאיתא ביומא ס״ו ב׳ לענין שעיר המשתלח דאפילו זר כשר לשלחו מדכתיב שם בענין ולקח איש עתי ודרשינן איש להכשיר את הזר, ופריך בגמרא פשיטא, ומשני, מהו דתימא כפרה כתיב בי׳ קמ״ל, ור״ל כיון דכתיב בי׳ כפרה הו״א דשוי לקרבנות קדשים שמכפרין ואינם אלא בכהן קמ״ל איש להכשיר את הזר, ומבואר מזה דאי לאו הרבוי איש הי׳ צריך להיות בכהן, וא״כ לפי מ״ד בסמוך פ׳ ח׳ כפר לעמך ישראל ומבואר שם דעפ״י ענין זה דכפרה כתיב בה כקדשים דומה היא בכמה דינין לקדשים, יעו״ש, קשה למה לא נאמר דגם בזה שוה לקדשים שצריכה כהנים דוקא.
וי״ל דשאני הכא כיון דבסמוך אחר פסוק זה שלפנינו כתיב ונגשו הכהנים ש״מ דהזקנים שנזכרו עד כאן הם גם ישראלים, דהקפיד רק בענין שלהלאה שיהיו שם כהנים ולא מקודם לזה.
לא עבד בה – הכניסה לרבקה ודשה כשרה, ואם בשביל שתינק ותדוש פסולה, דאמר קרא אשר לא עבד בה – מכל מקום.
רבקה בלשון ארמית כמו צמד בעברית, והוא שצומדין שלש או ארבע בהמות בצואריהן זו בצד זו והכניסה בכך ודשה תבואתה עם חברותיה כשרה, מפני שלא נתכוין לכך והיא דשה מעצמה ולכן לאו עבודה היא, משא״כ אם היתה אמה דשה והכניסה שתינק וגם חידוש פסולה, דאעפ״י דהכניסה גם לכונת ההנקה בכ״ז כוון גם לדישתה, וקרינן גם באופן כזה אשר לא עבד בה, והעיקר הוא דאזלינן בתר הכונה, ועוד יתבאר מזה בדרשה הבאה יעו״ש באות הבא.
(פסחים נ״ו.)
לא עבד בה – שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה, מאי טעמא, אמר רב פפא כתיב עבד וקרינן עובד, מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליהועלית הזכר ניחא ליה כדי שתוליד ולדות, וכתבו התוס׳ דלפי״ז קשה דין דרשה הקודמת הכניסה לרבקה ודשה כשרה, דהא זה ג״כ ניחא ליה, ותרצו דהתם לא ניחא ליה בדישתה שאינו מרויח כלום בזה דבלאו הכי נדושת התבואה, עכ״ל. אכן לפי״ז צ״ע למה פסול אם הכניסה בשביל שתינק ותדוש, הא גם בלעדה היתה האם דשה, וצ״ל דהכניסה לרבקה איירי שלא נתכוין כלל לדישתה, משא״כ הכא, והרבותא בזה אע״פ דכיון גם להנקתה וכמש״כ באות הקודם.
והנה בעיקר טעם הלמוד פסול עלית זכר מלשון אשר לא עבד בה פרשו התוס׳ כאן בסוף ד״ה עלה, דמה שהזכר משמש בה חשיב עבודה, עכ״ל. ודברים אלו צריכים באור, ואפשר לפרש ע״פ המבואר בכ״מ בתלמוד ומדרשים דענין הצניעות בזווגים נמשלו לעבודת קרקע, וכמ״ש בירושלמי יבמות פ״א ה״א. ר׳ יוסי בן חלפתא חרש חמש חרישות [עיין מזה בבבלי שבת קי״ח ב׳], ובב״ר פ׳ צ״ח כל החרישות שחרשתי וכו׳, ובפסחים פ״ז ב׳ שהכל דשין בה, וכ״ה בסוטה מ״ב ב׳, וביבמות ל״ד ב׳ שהיה דש, ובנדה מ״א ב׳ מקום דישה, ועיין לפנינו בפ׳ תצא כי ישבו אחים יחדו מה שפרשנו ע״פ באור זה אגדה אחת וכן יתבאר בזה מש״כ בשאלתות דרא״ג פ׳ וירא ס״ס מ״ב בבאור המאמר אסתר קרקע עולם הוי (סנהדרין ע״ג:) וז״ל דנשים לכך נוצרו כשם שהארץ נוצר לזריעה ולעבוד בה, ובא בזה לפרש התואר קרקע [ועוד נבאר לשון זה לקמן פ׳ תצא כ״ב סוף פ׳ כ״ו], ולפי״ז יתבארו דברי התוס׳ דגם זה כלול בלשון אשר לא עבד בה. . (שם שם)
והנה בעיקר טעם הלמוד פסול עלית זכר מלשון אשר לא עבד בה פרשו התוס׳ כאן בסוף ד״ה עלה, דמה שהזכר משמש בה חשיב עבודה, עכ״ל. ודברים אלו צריכים באור, ואפשר לפרש ע״פ המבואר בכ״מ בתלמוד ומדרשים דענין הצניעות בזווגים נמשלו לעבודת קרקע, וכמ״ש בירושלמי יבמות פ״א ה״א. ר׳ יוסי בן חלפתא חרש חמש חרישות [עיין מזה בבבלי שבת קי״ח ב׳], ובב״ר פ׳ צ״ח כל החרישות שחרשתי וכו׳, ובפסחים פ״ז ב׳ שהכל דשין בה, וכ״ה בסוטה מ״ב ב׳, וביבמות ל״ד ב׳ שהיה דש, ובנדה מ״א ב׳ מקום דישה, ועיין לפנינו בפ׳ תצא כי ישבו אחים יחדו מה שפרשנו ע״פ באור זה אגדה אחת וכן יתבאר בזה מש״כ בשאלתות דרא״ג פ׳ וירא ס״ס מ״ב בבאור המאמר אסתר קרקע עולם הוי (סנהדרין ע״ג:) וז״ל דנשים לכך נוצרו כשם שהארץ נוצר לזריעה ולעבוד בה, ובא בזה לפרש התואר קרקע [ועוד נבאר לשון זה לקמן פ׳ תצא כ״ב סוף פ׳ כ״ו], ולפי״ז יתבארו דברי התוס׳ דגם זה כלול בלשון אשר לא עבד בה.
לא עבד בה – בה למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודהבגמרא מבואר דאצטריך זה דלא ניליף בק״ו מעגלה ערופה שאין מום פוסל בה בכ״ז עבודה פוסלת, כש״כ קדשים שהמום פוסל בהם. ובכלל נראה שייכות מעוט זה כאן בע״ע ע״פ המבואר במגילה כ״א א׳ דרק ביום כשר עריפת עגלה כמו קדשים, ובע״ז כ״ט ב׳ מבואר דעגלה ערופה אסורה בהנאה כמו קדשים, ובזבחים ע׳ ב׳ מבואר דצריכה להיות ממין טהור כמו קדשים, ובירושלמי סוטה פ״ט ה״ה מבואר דאם נמצאת טריפה או מחוסר אבר פסולה כמו קדשים, ואמרו בטעם כל הדברים האלה משום דכפרה כתיב בה כקדשים [כפר לעמך ישראל, בסמוך פ׳ ח׳], ולכן יש בה דין קדשים, ולפי״ז יש סברא ליליף גם ממנה לקדשים לפסול בהו עבודה, קמ״ל מעוט בה, דהיה יכול לכתוב אשר לא עבדה.
והנה אע״פ דכבר למדין אנו היתר עבודה בקדשים מדרשות אחרות בפ׳ אמור (כ״ב, כ״ב וכ״ה) בכ״ז צריכה גם דרשה זו, דאי מהתם הו״א דהני מילי היכי דעבדו בהן כשהן חולין ולא בשעה שהן קדשים קמ״ל דאפילו בשעה שהן קדשים לא פסלה בהו עבודה, ועיין בסוגית הגמרא כאן. . (סוטה מ״ו.)
והנה אע״פ דכבר למדין אנו היתר עבודה בקדשים מדרשות אחרות בפ׳ אמור (כ״ב, כ״ב וכ״ה) בכ״ז צריכה גם דרשה זו, דאי מהתם הו״א דהני מילי היכי דעבדו בהן כשהן חולין ולא בשעה שהן קדשים קמ״ל דאפילו בשעה שהן קדשים לא פסלה בהו עבודה, ועיין בסוגית הגמרא כאן.
אשר לא משכה – בין לדעת בין שלא לדעת פסולה.
ר״ל לא כמו עבודה דתלוי בדעתו וכונתו. וטעם הדרשה משום דבעבודה כתיב אשר לא עבד בה בכנוי עליו, משא״כ הכא כתיב אשר לא משכה בכנוי עליה, ומבואר כל משיכה שהיא פסולה.
(ירושלמי סוטה פ״ט ה״ה)
בעל – אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין
עול ענינו עול לעבודה מיוחדת כגון לחרוש ולזרוע, ושאר עבודות הן סתם משאות.
ת״ל אשר לא עבד בה מכל מקום, א״כ מה ת״ל עול, עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה.שאם קשר עליה העול פסולה אע״פ שלא חרש בה, ואם הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה, וכן כל כיוצא בזה.
(שם שם)
(ד) וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל׃
and the elders of that city shall bring down the heifer to a valley with running water, which is neither plowed nor sown, and they shall break the heifer's neck there in the valley.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
(ד) שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה קע״ד, יראים שפ״ג, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה ש״ט, סמ״ג מצוות לא תעשה קס״ו, ספר החינוך תקל״א
[פיסקא רז]
והורידו זקני העיר ההיא – מצוה בזקני העיר ההיא.
את העגלה אל נחל איתן – כמשמעו קשה ואף על פי שאינו איתן כשר.
עורפים אותה בקופיץ מאחוריה ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד יכול יהא אסור לסרוק שם פשתן ולנקר שם את האבנים תלמוד לומר אשר לא יעבד בו ולא יזרע, זריעה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה זריעה מיוחדת שהיא עבודת קרקע יצאו אלו שאין עבודת קרקע.
וערפו שם – נאמר כאן עריפה ונאמר להלן (שמות י״ג:י״ג) עריפה מה עריפה האמורה כאן עורפה בקופיץ מאחריה וקוברה ואסורה בהניה אף עריפה האמורה להלן עורפה בקופיץ מאחוריה וקוברה ואסורה בהניה.
בנחל – אף על פי שאינו איתן.
Piska 207
"And the elders of that city shall bring the heifer down": I might think that this is (only) a mitzvah, (but not a categorical requirement); it is, therefore, written again "the elders of that city," after having been written before (verse 3), to make it a categorical requirement. From here they ruled: If the body were found near the border or near a city inhabited mostly by gentiles or near a city lacking a beth-din, they would not measure.
("And they shall bring the heifer down) to a hard river-bed": And whence is it derived that it is valid even if it is not hard? From (Ibid.) "in the river bed" — even if it is not hard.
("a hard river-bed) which shall not be worked": I might think that it is forbidden to comb flax there and to chisel stones there; it is, therefore, written "and which shall not be sowed." Sowing was included in all (labor). Why was it singled out? To make it a paradigm, viz.: Just as sowing is distinctly in the soil, so, all (such labors are forbidden), to exclude those which are not labors of the soil.
"and they shall break there the neck of the heifer": It is written here "breaking," and elsewhere (Vayikra 5:18) "breaking." Just as there, he breaks the neck with a hatchet from behind, so, here. "and they shall break there the neck": It is written here "there," and, elsewhere, "there." Just as there, he buries it and it is forbidden to derive benefit from it, so, here. [("a hard river-bed) which shall not be worked": I might think that it is forbidden to comb flax there and to chisel stones there; it is, therefore, written "and which shall not be sowed." Sowing was included in all (labor). Why was it singled out? To make it a paradigm, viz.: Just as sowing is distinctly in the soil, so, all (such labors are forbidden), to exclude those which are not labors of the soil.]
"in the river bed" — even if it is not hard.
והורדו זקני הע׳ אל נחל איתן אין איתן אלא בור שנ׳ (מיכה ו׳:ב׳) שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מ׳ ארץ:
ר׳ נתן אומר אין איתן אלא קשה שנ׳ (במדבר כ״ד:כ״א) איתן מושביך ואומר (ירמיהו ה׳:ט״ו) גוי איתן הוא:
איתן במשמע קשה אעפ״י שאינו איתן כשר:
אשר לא יע׳ בו ולא יז׳ מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל עבודה שהיא בגופה של קרקע כגון חרישה וחפירה ונטיעה ודומה להן יצא סורק שם פשתן ומנקר שם אבנים ושוטח שם גיזי צמר ואניצי פשתן שאינן בגופה של קרקע:
וערפו שם את העגלה אין עורפין שתי עגלות כאחת:
וערפו שם את העגלה עורפין אותה בקפיס מאחוריה:
וערפו שם שאין ת״ל שם אלא מקום עריפתה שם תהא קבורתה מלמד שהיא אסורה בהניה מיכן אתה דן לשור הנסקל מה עגלה ערופה שהיא מכפרת על שופכי דמים הרי היא אסורה בהנייה שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנייה או חלוף מה שור הנסקל שהוא שופך דמים הרי הוא מותר בהנייה עגלה ערופה שהיא מכפרת על שופכי דמים דין הוא שתהא מותרת בהנייה ת״ל וערפו שם את העגלה שאין ת״ל שם אלא מקום עריפתה שם תהא קבורתה מגיד שהיא אסורה בהנייה דנתי וחילפתי ובטל החילוף וזכיתי לדין תחלה וערפו שם שאין ת״ל שם אלא מקום עריפתה שם תהא קבורתה מגיד שאסורה בהנאה:
ר׳ יצחק אומר מה עגלה ערופה שאינו מטמא את הארץ ואינה מסלקת את השכינה אסורה בהנאה שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנייה:
רבי אומר מה אם פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שהן כפרה על כל ישראל הרי הן אסורין בהנייה שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנאה:
וְיַחֲתוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת עֶגְלְתָא לִנְחַל בְּיָר דְּלָא אִתְפְּלַח בֵּיהּ וְלָא יִזְדְּרַע וְיִקְפוֹן תַּמָּן יָת עֶגְלְתָא בְּנַחְלָא.
And the elders of that city shall bring the heifer down to an uncultivated valley (or field) which is not tilled nor sown, and there cut off the heifer in the field.
ויחותון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויחותון״) גם נוסח חילופי: ״וינחתון״.
חכימי קרתה ההיא ית עגלתה לנחיל דביירבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבייר״) גם נוסח חילופי: ״בייר״.
די לא אתפלחבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתפלח״) גם נוסח חילופי: ״אפלח״, וגם נוסח חילופי: ״ית׳ ״.
ביה ולא יזדרע ויקטלובכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״ויקטלו״) גם נוסח חילופי: ״ויקטלון״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויקטלו״) גם נוסח חילופי: ״ויקטרון״.
תמן ית עגלתה בנחלה.
ויחתון חכימי קרתא ההיא ית עגלתא לחקיל בייר דלא יתעביד ביה פולחן ארעא ולא יזדרע וינ(פק){קפ}ון תמן ית עגלתא בקופיץ מבתרהא במצע חקלא.
and the sages of that city shall bring the heifer down into an uncultivated field, where the ground hath not been tilled by work, nor sowed; and let them there behead the heifer from behind her with an axe (or knife, dolch) in the midst of the field.
אֶל נַחַל אֵיתָן – אָמַר רַבִּי (יוֹנָתָן) [יוֹחָנָן] בֶּן שָׁאוּל מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה בְּנַחַל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא דָּבָר שֶׁלֹּא עָשָׂה פֵּרוֹת וְיֵעָרֵף בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶּׂה פֵּרוֹת. וִיכַפֵּר עַל מִי שֶׁלֹּא הֵנִיחוּהוּ לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת. מַאי פֵּרוֹת אִילֵימָא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֶלָּא מֵעַתָּה אַזָּקֵן וְאַסָּרִיס הָכֵי נַמֵּי דְּלָא עָרְפִינָן אֶלָּא מִצְווֹת.
תָּנוּ רַבָּנָן מִנַּיִן לְאֵיתָן שֶׁהוּא קָשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ד:כ״א) ״אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ״. וְאוֹמֵר (מיכה ו׳:ב׳) ״שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ וְהָאֵתָנִים״ וְגוֹ׳. אֲחֵרִים אוֹמְרִים, [מִנַּיִן לְאֵיתָן שֶׁהוּא יָשָׁן, שֶׁנֶּאֱמַר] ״גּוֹי אֵיתָן הוּא״ וְגוֹ׳. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן כָּשֵׁר. וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ, מַאי טַעְמָא גָּמַר עֲרִיפָה עֲרִיפָה מֵחַטַּאת הָעוֹף. וּמְקוֹמָהּ אָסוּר מִלִּזְרֹעַ וּמִלְּהֵעָבֵד. תָּנוּ רַבָּנָן ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָרֵעַ״ לְשֶׁעָבַר, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: לְהַבָּא. אָמַר רָבָא. לְהַבָּא כֻּלֵּי עָלְמָא לָאִ פְּלִיגֵי, דִּכְתִיב ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״. כִּי פְּלִיגֵי לְשֶׁעָבַר, רַבִּי יֹאשִׁיָּה סָבַר. מִי כְּתִיב וְלֹא יְעוּבַד אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד כְּתִיב. וְרַבִּי יוֹנָתָן סָבַר מִי כְּתִיב אֲשֶׁר לֹא נֶעֱבַד. אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד כְּתִיב. (וְרַבִּי יוֹנָתָן סָבַר אֲשֶׁר לֹא נֶעֱבַד) וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, אֲשֶׁר לְשֶׁעָבַר מַשְׁמָע. וְרַבִּי יוֹנָתָן אֲשֶׁר רִבּוּיָא הוּא.
תָּנוּ רַבָּנָן ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ״. אֵין לִי אֶלָּא זְרִיעָה, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ״ מִכָּל מָקוֹם. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״. לוֹמַר לְךָ. מַה זְּרִיעָה מְיֻחֶדֶת שֶׁהִיא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע. [אַף כָּל שֶׁהִיא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע], יָצָא סוֹרֵק שָׁם פִּשְׁתָּן. וּמְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים. שֶׁאֵינָהּ בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע. וְאֵימָא אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד. כְּלָל. וְלֹא יִזָּרֵעַ. פְּרָט, כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶׁבַּפְּרָט. זְרִיעָה אִין מִידִי אַחֲרִינָא לֹא. אֲשֶׁר. רִבּוּיָא הוּא.
מֵת, מִנָּלַן דְּאָסוּר [בַּהֲנָאָה], אָתְיָא שָׁם ״שָׁם״ מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה. כְּתִיב הָכָא ״וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם״. וּכְתִיב הָתָם ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה״. [מַה לְּהַלָּן אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן אָסוּר בַּהֲנָאָה]. וְהָתָם מִנָּלַן אָמַר רַבִּי יַנַּאי, כַּפָּרָה כְּתִיב בָּהּ כְּקָדָשִׁים.
וְעָרְפוּ שָׁם – נֶאֱמַר כָּאן עֲרִיפָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עֲרִיפָה״. מָה עֲרִיפָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן עוֹרְפוֹ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרָיו וְקוֹבְרוֹ וְאָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף עֲרִיפָה הָאֲמוּרָה כָּאן עוֹרְפָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ וְקוֹבְרָהּ וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה.
והורידו אותה אל נחל קשה בשיפועיו מה שלא נעשה בו עבודת אדמה ולא-נזרע, ויערפו אותה בו.
[וערפו שם את העגלה בנחל. בעניין עגלה ערופה איך יכופר בה לעם עוון שלא עשוהו, כי כבר הקדים בתחילת הענין ׳כי ימצא חלל. לא נודע מי הכהו׳ ואומר: כמו העניין שראוי ליסר האדם על עשותו מה שאין ראוי לעשותו, וכן ראוי ליסרו על עזבו לעשות מה שראוי לעשות ולא עשה. ואלה הנזכרים אילו היו מעמידים שומרים וסובבים בעיר היה נודע מי הכהו וכאשר לא עשו כן התחייבו בעונש ולא בשיעור דמי הבהמה ההיא בלבד, אך במניעתם מן הזריעה בקצת שדותם.]
אל נחל איתן – קשה, שלא נעבד.
וערפו שם
כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״ ״.
– קוצץ ערפה בקופיץ. אמר הקב״ה: תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות לכפר על הריגתו,המלים ״לכפר על הריגתו״ מופיעות רק בכ״י לייפציג 1. הן חסרות בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917.
ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפרכן במקור בכ״י לייפציג 1, וכן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 יד מאוחרת תיקנה ל״ותכפר״.
על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות.
אל נחל איתן UNTO A VALLEY WHICH IS איתן – which is hard; i.e. one that has never been tilled (Sifre Devarim 207:2; Sotah 45b).
וערפו AND THEY SHALL STRIKE OFF [THE HEIFER'S] NECK – i.e. one breaks its neck with a hatchet. The Holy One, blessed be He, says, as it were, Let a heifer which is only one year old and which therefore has brought forth no fruits (no offspring) have its neck broken at a spot (the untilled valley) which has not brought forth fruits, to expiate for the murder of him whom they did not permit further to beget children (Sotah 46a).
פס׳: והורידו זקני העיר –
מצוה בזקני העיר ההוא: ולא בזקני ירושלים שהם מדדו עיין שם בסוטה:
מצוה בזקני העיר ההיא.
אל נחל איתן – כמשמעו קשה. וכן הוא אומר (שם כד) איתן מושבך.
את העגלה הערופה בנחל כצ״ל. ומפרש הערופה (לא כדברי רש״א וראב״ע שמפרשים ערופה מלשון עורף שמשבר ערפה) והמחבר מפרש מלת הערופה בעצמה לשון שברון והפוכה כמו התם הוא יערוף מזבחותם והוא כמו שתרגם. אונקלוס וינקפון תמן ית עגלתא:
(את) העגלה בנחל. ראייה לדבר (הושע י) הוא יערף מזבחותם. ומקומה אסור מלעבד ומלזרע. נחל מיובש מקום שמימיו עוברין מהרה וכלין. וכן הוא אומר באיוב (איוב טו) אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעבורו. ומפני מה אמרה תורה לערוף עגלה במקום אשר לא יעבד בו ולא יזרע, מפני שהרוצח לא הניח לנרצח לעשות פירות לפיכך תיערף העגלה אל נחל איתן מקום שאינו עושה פירות וסופו ליפרע מן הרוצח. וכן אמר שהעגלה היתה מתלעת וכו׳. עיין כ״ז בתרגום המכונה ליונתן בן עוזיאל:
וכן אמר שהעגלה היתה מתלעת והולכין התולעים אל הרוצח בכל מקום שהוא ומהם היתה באה נקמה על הרוצח ועוד כי גזירת מלך היתה לכפר על ישראל:
ROUGH. The word etan (rough) means mighty.
AND SHALL BREAK…THE NECK. Ve-arefu (and they shall break) means they shall remove the back of the neck of the heifer.
That is, they shall decapitate it. Oref means back of the neck. Ve-arefu literally means they shall neck it. Hence Ibn Ezra's interpretation.
אשר לא יעבד – אשר לא נזרע אינו אומר, אלא: אשר לא יעבד בו ולא יזרע. מכאן אמרו רבותינו (בבלי מכות כ״ב.): שהעובד והזורע בנחל איתן בלאו, אבל מנקים בו פשתן ומסתתין בו אבנים (משנה סוטה ט׳:ה׳).
אשר לא יעבד – WHICH IS NOT PLOWED – It does not say which is not sown, but rather WHICH IS NOT TO BE PLOWED NOR SOWN. From here our Rabbis said (Bavli Makkot 22a:5): that one who plows or sows in a forceful stream transgresses a prohibition, but one may comb flax there and cut stones there (Mishna Sotah 9:5).
אל נחל איתן – אל נהר איתן כמו הובשת נהרות איתן (תהלים ע״ד:ט״ו) וראיה לדבר ורחצו ידיהם.
אשר לא יעבד – שלא היו בו גבים להשקות קרקע הסמוך לו.
ולא יזרע – אין זורעין קרקע הסמוכה לו.
ולא יזרע – דוגמא: אל ארץ גזרה (ויקרא ט״ז:כ״ב) כי לשניהם פרוש אחד.
וערפו – כשם שהנהרג נערף.
את העגלה – סימן ואות כשם שהעגלה תמה ונקיה שלא עשתה שום דבר והקרקע קרקע בתולה כך אנו נקיים מן הרציחה.
אל נחל איתן, "to a virgin piece of land of ancient origin;" we find this same expression also in Psalms 74,15: אתה הובשת נהרות איתן, where the psalmist credits God with both drying up rivers, and with providing the driest parts of nature suddenly producing torrents of water. According to Ibn Ezra, איתן means: hard as rock. If we needed proof, perhaps it can be found in verse 6 where the elders suddenly wash their hands in that driest of regions. Where did they take the water from to do so ?.
אשר לא עבד בה, "which has never been made to work;" there had never been water holes in that vicinity from which it could have been irrigated."
ולא יזרע, "it had never been sown;" nor had the adjoining soil ever been sown.
We have read about similar pieces of land in Leviticus 16,22, ארץ גזרה, "a land completely cut off," the final resting place of the scapegoat that carries the sins of the Jewish people on the Day of Atonement.
וערפו, "they shall break the neck;" this symbolises what had been the method by which the slain person had died.
את העגלה, "the heifer;" the entire procedure symbolises that just as the slain person had been deprived of what a human being can accomplish in life, so the animal that takes its place is one that had never been allowed to fulfill its function in life. It had died in a state of virginity and had been consigned to virgin earth that also never fulfilled its function, the reason for its existence, to be the source of nourishment for man. The simile of "virginity," also applies to the people who perform these rites and who profess to be totally innocent, (virginal) of any guilt in the death of the slain person
אל נחל איתן – שהוא קשה לרמוז על דבר קשה דהיינו שאם לא ימצא ההורג תולעים יוצאים מן הנהרג ונכנסים בגופו של הורג וממיתים אותו כדאיתא בירושלמי, והרמז מ״ש ואתה״ תבער״ הדם״ הנקי״ ס״ת רימ״ה בערבוב, מהר״ן בר נטרונאי.
ובס׳ שכל טוב אומר שמהעגלה תולעים באים על הרוצח.
אל נחל איתן – קשה, שלא נעבד. לשון רבינו שלמה. ורבותינו אמרו (בבלי סוטה מ״ו:) שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם. אם כן, הן אזהרות
כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״האזהרות״. בכ״י פרמא 3255: ״אזהרֺת״.
שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה. וטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן, כיכן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אשר״.
לא יעבד בו ולא יזרע לעולם.
וטעם: ונגשו הכהנים בני לוי – לאמר: כפר לעמך ישראל אשר פדית. ושיעור הכתובים: ונגשו הכהנים בני לוי, וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל וירחצו את ידיהם וענו ואמרו, והרחיצה במקצת מן הנזכרים, והענייה במקצתם, כדרך: ואכלת לפני י״י אלהיך מעשר דגנך ותירושך
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן בפסוק: ״תירושך״.
ויצהרך וגו׳ (דברים י״ד:כ״ג).
וענין העריפה, אמר ר׳ אברהם: שהשם צוה לעשות כן על העיר הקרובה, כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם, ומחשבות השם עמקו לאין קץ אצלנו.
אבל הרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ׳) כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו, בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם, ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין ויאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו, ויגלה
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״ואולי יגלה״.
הדבר. וכבר אמרו (ירושלמי סוטה ט׳:א׳): שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח, לא תערף. ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו, ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג או על ידי בית דין או המלך או גואל הדם, ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, ויכירו בו רואיו וידברו בו. והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזאת תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו, והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד.
ולפי דעתי: יש בו טעם כענין בקרבנות
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון, דפוס רומא: ״הקרבנות״.
הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים.
AND THE ELDERS OF THAT CITY SHALL BRING DOWN THE HEIFER UNTO A VALLEY 'EITHAN' — "which is 'hard,' one that has never been tilled." This is Rashi's language. And our Rabbis have said
Now on the matter of breaking the heifer's neck Rabbi Abraham ibn Ezra explained
Sotah 46b.
that the field becomes forbidden from ever being tilled or sown. If so, [the words which is neither tilled nor sown]In (4) before us.
are admonitions that he who sows or cultivates [a rough valley in which a heifer's neck has been broken] transgresses this negative commandment. The meaning of the verse is thus that the elders should take forth the heifer to [what will forever become] "a rough valley" because it will never again be tilled or sown. The meaning of the expression And the priests the sons of Levi shall come near(5).
is in order to recite Forgive, O Eternal, Thy people Israel, whom Thou hast redeemed etc.(8).
And the purport of the verses is as follows: And the priests the sons of Levi shall come near;(5).
and all the elders of that city, who are nearest unto the slain man, shall wash their hands;(6).
and they shall speak and say: 'Our hands have not shed this blood.'(7).
The washing of hands is to be done only by some of the [elders] mentioned; so also their speaking ['Our hands have not shed etc.'] is done by some of them, similar to what is stated, And thou shalt eat before the Eternal thy G-d etc. the tithe of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the firstlings of thy herd etc.Above, 14:23.
[meaning "he who is fit to eat," for it cannot mean that all are to eat, for the Second Tithe may be eaten by all ritually clean Israelites, while the firstlings are eaten only by the priests; here, too, the washing of hands and speaking are done only by some, but not all, of the elders].
Now on the matter of breaking the heifer's neck Rabbi Abraham ibn Ezra explained
(7).
that G-d commanded it to be done for the city which is nearest unto the slain man(3).
because had they not committed a similar sin, it would not have happened that a man be killed near them, and G-d's thoughts are infinitely profound to us. But the Rabbi [Moshe ben Maimon] said in the Moreh NebuchimGuide of the Perplexed III, 40. Ramban follows Al Charizi's translation. In Ibn Tibbon's text the wording is quite different.
that the reason for the breaking of the heifer's neck is to discover the murderer and to cleanse [the guilt for the innocent] blood. In most cases the murderer comes from the place which is round about him that is slain,(2).
and when the elders go out and engage in the measuring of the cities, and the elders of the nearest city then bear witness before the Creator that they were not negligent in maintaining and guarding the roads, and that they do not know who killed this man, and as the matter is investigated, the elders gather and bring the heifer, people increasingly speak about it. Then perhaps the matter [of the murderer's identity] will be solved. The Rabbis have already saidYerushalmi Sotah IX, 1.
that even if a maidservant comes and declares that a certain person committed the murder, the heifer is not killed [despite the fact that such testimony is not sufficient to convict]. And if the murderer is known and they are silent about him, yet call upon the Creator as their witness that they do not know him, this would be a great wickedness, and whoever knows the slightest thing about it will come and tell. Thus it [the murderer's identity] will become public knowledge, and he will be killed either through the court, or the king, or the avenger of the blood. This law receives added force because the place in which the heifer's neck is broken may never be tilled or sown. Those who see [the field] recognize it and discuss it. [Thus far are the words of Rabbi Moshe ben Maimon.] Hence according to this reason there is a benefit in this rite. But the act [i.e., the breaking of the heifer's neck] is not a pleasing one in itself and it would have been more fitting that it be done in a good field fit for sowing that could be recognized by those who see it, for in "a hard valley," the reason for not being tilled, will not be obvious [because people will assume that it is left barren due to its stony ground]! In my opinion the reason for it is similar to that of the offerings which are done outside [of the Sanctuary Court], such as the goat sent [to Azazel]Leviticus 16:22 and 26.
and the Red Heifer.Numbers 19:3.
Therefore the Rabbis have countedThis is so counted by Rambam, at the end of Hilchoth Me'ilah. See my Hebrew commentary, p. 440, Note 23.
the commandment of breaking the heifer's neck among the chukim ["the statutes" — the class of commandments for which we do not know the reasons].
וערפו – פירש״י בקופיץ קופץ את ערפה בקופיץ וכו׳ שלא הניחוהו לעשות פירות עכ״ל. וה״ק שלא הניחוהו לקיים מצות. והמפרשו שלא הניחוהו להוליד בנים טועה. דאיתא פ׳ בתרא דסוטה על זה מאי היא אילימא פרייה ורבייה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן אלא מצות. כ״פ רבי׳ אליקים.
נחל איתן – פי׳ ה״ר אכשילרד שהיה דינו קשה שמשם היו יוצאים תולעים ואוכלים הרוצח בכל מקום שהוא וכן משמעות איתן חזק וקשה.
אל נחל איתן – פרש״י קשה. וכתב הרמב״ן ורבותי׳ אמרו שאסור לחרוש ולזרוע בו לעולם א״כ אזהרות הם שהזורע או העובד בו עובר בלאו וטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע:
אל נחל איתן, "to a harsh valley." Our translation is based on Rashi, who translates the word איתן as קשה, hard, tough, unyielding.
Nachmanides writes that our sages say that the word signifies that this piece of earth may henceforth never be sown or plowed to grow anything thereon. If so, the Torah here reveals a new negative commandment that a person using such earth agriculturally would have transgressed by doing so. (Sotah 46)
והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל וגו׳ – רוצה לומר: אל נחל שירוצו מימיו בכח חזק.
אשר לא יעבד בו ולא יזרע – לפי שאין הכונה בזה שלא יהיה נזרע המקום ההוא מעולם ולא נעבד כי זה ממה שאי אפשר לדעת אמתתו הנה הוא מבואר שהכונה שלא יזרע בנחל ההוא אחר זה ולא יעבד לעולם וזאת העבודה שנאסרה שם היא בגופה של קרקע כמו הענין בזריעה.
וערפו שם את העגלה בנחל – רוצה לומר: שבתוך הנחל יערפוה בקופיץ ממול העורף והנה הטרפה היא כמתה ואינה עגלה כי אם שתוף השם ולפי שמצאנו שאסרה התורה ההנאה גם בנחל שתערף בה למדנו שהעגלה אסורה בהנאה ולזה כונה התורה אשר לא עובד בה כדי שתהיה בכללות משולל ההנות ממנה ולזה היתה עריפתה בנחל איתן כי המים ההם חיים שלא נעשה בהם מלאכה עם שזה יורה שלא היתה הנאה בארץ שתחת הנחל מזמן רב ולזה ידמה שלא יהיה ראוי לעשות מלאכה אחרת עם העריפה והנה העריפה יחוייב שתהיה ביום כמו שהתבאר בשרשים הכוללים.
וערפו קוצץ ערפה בקופיץ. כדתנן ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה ופרש״י ממול ערפה ופירשו בגמרא מ״ל גמר עריפה עריפה מחטאת העוף מה להלן ממול ערפו אף כאן ממול ערפה ופירוש וערפו מלה צחה יסירו ערפה ואע״פ שהוא מן הקל הנה כמותו תזמור תסיר הזמורה:
אל נחל איתן – שאין שם רגל מצויה.
וערפו – שהיא מיתה נעלמת מעיני הנהרג, מורה על שההריגה היתה בלי ספק במקום נעלם מעיני העם, ושנעשתה על ידי רוצח שלא היה נודע לרוצח אצל בית דין, שאם היה נודע אצלם לרוצח היו מבערים אותו.
אל נחל איתן, where people do not normally walk.
וערפו, a discreet death, not one drawing attention to itself. The animal does not experience pangs of death, not knowing of its impending fate. Naturally, people knew even less about this impending procedure. This procedure parallels what the murderer had done when he ambushed an unsuspecting victim in a location which was isolated so that the court never found out who the murderer was. Had the court known of the identity of the murderer they would have dealt with him instead of this heifer having to be killed.
קשה שלא נעבד. ר״ל איתן לשון חזק וקשה:
קוצץ ערפה בקופיץ כו׳. דגמרינן עריפה עריפה מחטאת העוף, מה להלן ממול עורף אף כאן. ופי׳ וערפו, יסירו ערפה, כמו מלת תזמור (ויקרא כ״ה:ג׳) יסירו הזמורה:
שלא הניחוהו לעשות פירות. וא״ת לפי זה משמע שאם נהרג זקן או סריס שאינן עושין פירות שאין מביאין עגלה ערופה, וזה אינו, דהא קרא לא מחלק. וי״ל פירות היינו מצות שלא הניחוהו לקיים מצות שגם הם נקראים פירות:
Hard, which cannot be cultivated. I.e. איתן is an expression of toughness and hardness.
By severing the nape with an axe, etc. We derive this by [comparing]עריפה [that is written here to] עריפה [of] the bird sin-offering. Just as there it is at the nape, so too here. The meaning of וערפו is to remove its nape, just as the word תזמור, "you shall [not] prune" (Vayikra 25:3), means to remove a twig (זמורה).
Who was not permitted to bear fruit. You might ask: This implies that if the murdered victim was an old person or a eunuch who does not bear fruit, a decapitated calf would not be brought; but this is not so, because the verse does not differentiate! The answer is that "fruit" [here] means mitzvos [and the verse means] that he was not permitted to fulfill mitzvos, for they too are called "fruit."
איתן זו קשה. וכה״א גוי איתן. איתן מושבך.
אשר לא יעבד בו וגו׳ – אף לשעבר. דברי ר׳ יאשיה. ר״י אומר להבא דווקא.
ולא יזרע – אין לי אלא זריעה. מנין לרבות הכל ת״ל אשר לא יעבד. א״כ למה נאמר זריעה. מה זריעה מיוחד. שהיא בגופה של קרקע. אף כל כו׳. יצא סורק פשתן ודומיהן.
וערפו שם – נאמר כאן עריפה ונאמר בחטאת עוף ממול ערפו מה להלן מאחוריו.
בנחל – אפילו אינו איתן כשר. זקני עיר. נמצא סמוך לעיר אשר אין בה ב״ד אין מודדין לה ומנין שמודדין והולכין לעיר שיש בה ב״ד ת״ל ולקחו זקני העיר וגו׳.
אל נחל איתן – פירוש מלת נחל ככר, ואמר שהבקעה ההיא תהיה איתן, כלומר קרקע בתולה העומדת בכחותיה שניתנו לה מששת ימי בראשית, כי על זה יורה שורש איתן, כמו שרמזנו (במדבר כ״ד כ״א), וכן מוכיח סוף הפסוק אשר לא יעבד בו ולא יזרע, כי לפי שלא נעשית בה מלאכה מעולם לכן נקראת איתן:
אשר לא יעבד בו ולא יזרע – לא נעבד ולא נזרע, ולפי שאמר בלשון עתיד למדו רז״ל שאסור לחרוש ולזרוע בו לעולם:
וערפו – בקופיץ ממול ערפה:
נחל איתן – קשה שלא נעבד (רש״י), לדבריו נחל האמור כאן אינו של מים אלא עמק. ולהרמב״ם (פ״ט מרוצח) נחל איתן הוא נחל ששוטף בחזקה. ובתשו׳ מהרי״ק שרש קנ״ח (מובא בצד״ל) כתב דמשמעות התלמוד כפרש״י, דתנן התם איתן כמשמעו קשה, ותני עלה מנין לאיתן שהיא קשה שנ׳ איתן מושבך, והאיתנים מוסדי הארץ, דפשטיה דקרא משמע סלע קשה והרים קשים, ולהרמב״ם הו״ל להביא מקרא מלא נופל על חוזק המים, דהיינו הובשת נהרות איתן (תהלים ע״ה) דדמי ממש לנחל איתן להרמב״ם, ולמה דחק להביא ראי׳ מאיתן מושבך, אלא משמע כפרש״י. ובתשו׳ חכם צבי שאלה ל״ב כ׳ עליו ובעיני יפלא דמאי ראיי׳ ישמנהרות איתן אם רצונו חוזק השטופה אי לשון ישן כמשמעות אחרים בגמ׳, אבל מאיתן מושבך שפיר מוכח שהוא קשה מדכתיב ושים בסלע קנך, וכן משמעו הרים את ריב ה׳ והאיתני׳ מוסדי ארץ שהוא כפל ענין במלות שונות וגם מדקרי להו מוסדי שמע מנה דחזקים הם, ע״כ. ולדעתי אין כאן תשובה למהרי״ק, כי הובשת נהרות איתן קאי על בקיעת י״ס והירדן כבתיב״ע שם, וכי יש לנו חוזק שטיפת מים יותר ממימי הים והירדן, ואם היה המכוון בנחל איתן דעריפה נחל מים ששוטף בחזקה כהרמב״ם, יותר היה ראוי לתלמוד׳ להביא קרא בהובשת נהרות איתן, דמוכח מני׳ המכוון האמתי נהר ששוטף וגם נהר ישן, ולא להביא מקראות שאין זכר בהם מדבר נוזל כ״א גושים ארציים, אלא משמע כרש״י ולי עוד קשה מקרא (עמוס ה׳) ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, שפי׳ המשפט יתרבה כגולות מים הנובעים תמיד, והצדקה כנחל ששוטפים בו המים בחזקה, וכתיב״ע שם לנחל מגבר (ע״ש ר״ש ב״מ), ואלו היה נחל איתן דעריפה ג״כ נחל ששוטף מים בחזקה כהרמב״ם, בודאי לא הוי שביק תלמודא לאייתי הך קרא ויביא מקראות שאין בהם שום משמעותא על נחל מים. והנה בתשו׳ חכ״צ הנ״ל מביא סיוע להרמב״ם, מהא דפסחים נ״ג רשב״ג אומר סי׳ להרים מילין סי׳ לעמקים דקלים סי׳ לשפלים שקמים סי׳ לנחלים קנים, נ״מ לנחל איתן. ואמרי׳ בסדר תעניות קנה עומד במקום מים, וקרא כתיב כאשר ינוד הקנה במים, מבואר שדרך הקנים לגדל במים דוקא. וראיי׳ זו הביא ג״כ בתוס׳ רע״ק שם בסוטה. ואני העני ראיי׳ זו איני מכיר, כי המעיין במקור דברי רשב״ג, שהם בתוספתא דשביעית פ״ו יראה בעליל שאין כוונתו על נחלי מים, כי שם בתוספתא ידבר משלש ארצות לבעור ושלשתן של שלש שלש ההר והעמק והשפלה, וקראו שם השמות הפרטיים שבכלל הרים ושבעמקים ושבשפלי׳. ואח״ז בא רשב״ג לתת עליהם ציונים טבעיים כוללים, לההר מילין לשפלה שקמים לעמקים דקלים, ובתוך העמק והשפלה ציין ג״כ את הנחלים, ודבר הלמד מענינו הוא שיכוין אל נחל הנמנה בכלל העמק והשפלה, לא אל נחל מים שבשלש ארצות. ואף שהקנים גדילים במקום מים, מ״מ אין מזה החלטה שאין קנים רק במקום מים ולא במקום אחר, ודומה לערבי נחל, שהרוב מהם גדל במקום מים מיהו גם במקומות יבשות ישנם (עי׳ סוכה ל״ד וברא״ש ורמב״ם שם), ולדעתי יש ראיי׳ ברורה לדעת רש״י דנחל איתן דעריפה אינו נחל מים, מדאמרי׳ (נדה ח׳) ג׳ בתולות, בתולת אדם בתולת שקמים בתולת קרקע, בתולת קרקע שלא נעבדה נפקא מנה לנחל איתן. ואמרו שם איזוהו בתולת קרקע כל שמעלה רשישין ואין עפרה תיחוח, נמצא בה חרס בידוע שנעבדה. מבואר מזה דנחל איתן דעריפה קרקע קשה הוא כרש״י, לא נחל מים כרמב״ם. וראיתי להתוי״ט (במשנה סוטה ט׳:ה׳) שכ׳ דמחלוקת רש״י ורמב״ם בזה תליה בפלוגת׳ דר׳ יאשיא ור׳ יונתן, דלר׳ יאשי׳ דאשר לא יזרע משמע לשעבר, נחל איתן קרקע קשה הוא, ולר׳ יונתן דלהבא משמע, נחל איתן הוא נהר, ע״ש. הנה מלבד שאין דברי׳ מוכרחים הם תמוהים שכ׳ דלר׳ יאשיא לא אסרה תורה לזרוע להבא, והוא הפך התלמוד, דבהדי׳ אמר שם רבא דלהבא כ״ע לא פליגי דאסור. והנה דעת רשב״ם (ב״ב נ״ה) בפירושא דנחל איתן כרש״י, וכ״ד הר״ש רפ״ב דפאה, וכ״ד אונקלס ויב״ע שתרגם כאן לחקל בייר, והוא לשון שממה והאדמה לא תשם תרגומו לא תבור.
אל נחל איתן – רש״י וכל הקדמונים (אונקלוס וירושלמי וסורי ויוני ורומי){ודרך בוגדים איתן {משלי י״ג ט״ו},}
בכ״י לוצקי 673(א), קולומביה X 893 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״ואעפ״כ נראים יותר דברי Coccejus שענין איתן קשה asperum , כמו איתן מושבך ושים בסלע קנך {במדבר כ״ד:כ״א}, ודרך בוגדים איתן {משלי י״ג ט״ו}, וכן הבינו המלה הזאת כל הקדמונים.״
פירשו נחל ענין עמק, ואיתן קשה, מן איתן מושבך ושים בסלע קנך {במדבר כ״ד:כ״א}, ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893 .
וכן נכון; והרמב״ם (הלכות רוצח פרק ט׳ {הלכה ב׳}) פירש נחל מים השוטף בחוזק, וכן שולטענס ורבים מן האחרונים פירשו איתן נצחי,בכ״י לוצקי 673(א), קולומביה X 893 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״שולטענס דִמה מלת איתן למלת ותן בערבי שענינו נצחי, והלכו אחריו האחרונים מחכמי העמים״.
ונחל איתן הוא לדעתם נהר שאינו פוסק, ונסתייעו מעמוס (ה׳:כ״ד) ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, ומתהלים (ע״ד:ט״ו) אתה הובשת נהרות איתן, ופירשו אשר לא יעבד בו ולא יזרע, כי כשהנחל יחרב ויבש יתכן לעבוד ולזרוע בקרקעיתו, ואם הנחל אינו פוסק לא יתכן לעבוד ולזרוע בו. וכתב ראזנמילר, כי לכך היו עורפים העגלה אל נחל איתן, כדי שהמים השוטפים ישטפו את דמה; וזה שבוש, ונהפוך הוא, כי לכך צותה תורה שיערפו את העגלה בקרקע קשה, כדי שיהיה דמה נשאר ורישומו ניכר ובלתי נבלע, על דרך נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות {יחזקאל כ״ד:ח׳}, כדי שיצעק חמס, כטעם קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה {בראשית ד׳:ז׳}, והנה מאחר שלא היה אפשר להמית הרוצח (כי לא היה נודע), ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, צותה תורה לשפוך תחתיו דם העגלה לכפר על הארץ ועל העם, והדם הזה המכפר ראוי שלא יתבלע בקרקע, אבל ישפך על צחיח סלע, לכפר על הדם הנקי, ולהשקיט צעקתו שהוא צועק מן האדמה. גם הביאו קצת מן האחרונים ראיה מן ורחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, שהיה הנחל מקום מים, וגם זה הבל, כי לא אמר הכתוב שירחצו את ידיהם בנחל, אלא על (אצל) העגלה הערופה בנחל, ואין ספק שזקני העיר היו באים שם עם משרתיהם, והיו מביאים עמהם ספל מים ושאר כלים המצטרכים לאותה מצוה.
אל נחל איתן – ״איתן כמשמעו, קשה״ (סוטה מו.). חז״ל (שם מו.–:) מוכיחים זאת מהפסוקים: ״איתן מושבך ושים בסלע קנך״ (במדבר כד, כא), ״שִׁמְעוּ הָרִים אֶת־רִיב ה׳ וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ״ (מיכה ו, ב). פירוש ה״באר שבע״ מוכיח ממובאות אלה, ש״נחל איתן״ הוא אדמה סלעית, קשה, ולא נחל ששוטף בחוזקה כפירוש הרמב״ם (הלכות רוצח ט, ב), שכן לפי הרמב״ם היה יותר מתאים להוכיח את משמעות ״איתן״ מהפסוק ״אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן״ (תהילים עד, טו). דעה אחרת (סוטה מו:) מפרשת ש״איתן״ הוא ישן, עתיק, כדוגמת ״גּוֹי אֵיתָן הוּא גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא״ (ירמיהו ה, טו). בנוגע למקור מוצא המילה, עיין פירוש, בראשית מט, כג–כד.
אשר לא יעבד בו ולא יזרע – מכאן ואילך אסור לעבֵּד את אדמת המקום הזה (עיין סוטה מו:).
וערפו שם – ״עורפין אותה בקופיץ מאחוריה״ (שם מה:). הורגים אותה על ידי חיתוך בסכין כבדה בחלק האחורי של הצוואר. ״וערפו שם: שם תהא קבורתה״ (כריתות ו. ורש״י שם): היא תישאר שם ותיקבר שם. היא אסורה בהנאה, ואיסור זה עומד בתוקפו גם לאחר שכבר נעשה מעשה העריפה. דין זה שונה מן הכלל הנוהג באיסורי הנאה, שאיסורם מסתיים משנעשה בהם הסדר האמור בהם: ״אין לך דבר אחר שנעשה מצותו ומועלין בו״ (כריתות ו.; עיין פירוש, ויקרא ו, ג). ניתן לבאר הלכה זו באותה הדרך שניסינו לבאר הלכה דומה בתרומת הדשן: משמעותה של העגלה הערופה קיימת גם לאחר שנעשה בה הסדר האמור בה, ודבר זה בא לידי ביטוי באיסור הנאה תמידי (עיין פירוש, להלן פסוק ח).
[קמ] והורידו זקני העיר ההוא – חזר שנית זקני העיר ההיא ללמד שכן מצותו לעכב אפי׳ בדיעבד (כנ״ל סוף סי׳ קלה), והגר״א גריס שיכול מצוה בזקני העיר ההיא תלמוד לומר שוב זקני העיר ההיא שנה הכתוב לעכב מכאן אמרו נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו״ם או לעיר שאין בה ב״ד לא היו מודדין ואין מודדין אלא לעיר שיש בה ב״ד, ע״כ. ומחקה מן סוף סי׳ קלה שמקומו כאן:
[קמא] אל נחל איתן – תרגום אונקלוס ויונתן לחקל בייר, וכן פי׳ רש״י, והרמב״ם פי׳ נחל שוטף. והנה שם נחל בא על הגיא שבין ההרים שלשם ישטפו מי הגשמים או מעינות היורדים מן ההרים כמ״ש ואשד הנחלים. המשלח מעינות בנחלים בין הרים יהלכון, ובימי השרב ייבש הנחל כמ״ש ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ, אחי בגדו כמו נחל וגו׳ בעת יזורבו נצמתו, ועי׳ בספרא (שמיני סי׳ עז) וגם אז נקרא בשם נחל. ודעת הרמב״ם שהוא דומה עם מ״ש ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, אתה הובשת נהרות איתן, פי׳ השוטפים, בחוזק וכן וישב הים לפנות בקר לאיתנו, ובגמרא (סוטה מו) מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך כולל שגם הקרקע עצמה קשה שלא יעבד בו [שזה בודאי מדבר על עת יבושת המים שאז אפשר לזרוע שם לא בעת שטף המים] ועל שטיפת המים אין צריך להביא ראיה שזה פשטות הלשון, ועי׳ בשו״ת מהרי״ק (שרש קנב ובשו״ת ח״צ (סי׳ לב). ובזה אין סתירה להרמב״ם ממ״ש בנדה (דף ח) בתולת קרקע היינו שלא נעבדה נ״מ לנחל איתן כי זה מדבר בעת יבושת המים, שאז אין לעבוד בו:
[קמב] אשר לא יעבד בו ולא יזרע – בגמרא (דף מ״ו ע״ב) ר׳ יאשיה אמר אשר לא יעבד לשעבר ור׳ יונתן אמר להבא, רבא אמר להבא כולי עלמא לא פליגי דכתיב ולא יזרע, כי פליגי לשעבר ר׳ יאשיה סבר מי כתיב ולא יעובד ור׳ יונתן אמר מי כתיב אשר לא נעבד, ור׳ יאשיה אמר אשר לשעבר משמע ור׳ יונתן אמר אשר רבויא הוא, פי׳ שמלת אשר נקרא כנוי המיחד ובא לציין איזה סימן בהשם שבא לייחד אותו, ולא יצדק על הצווי, שע״ז היל״ל ולא יעובד וע״כ שר׳ יאשיה בא לציין את הנחל איתן שהוא נחל אשר לא נעבד מימיו, ור׳ יונתן מדייק שא״כ היל״ל אשר לא נעבד, וע״כ פי׳ שהוא רק צווי לעתיד, ומ״ש מלת אשר מפני שי״ל שלא יעבד הוא כלל ולא יזרע הוא פרט זריעה אין מידי אחרינא לא כמש״ש בגמרא אח״ז, ומשיב אשר רבויא הוא שע״י מלת אשר שבא ליחד שם נחל איתן שלא יעבד בו שום עבודה, ומ״ש ולא יזרע ר״ל עבודה דומיא דזריעה בגופה של קרקע, ור׳ יאשיה ס״ל שמלת אשר יציין שהוא תואר לנחל איתן שלא נעבד מימיו, ובכ״ז ע״י שכתב לשון עתיד שמשמע זמן כולל העבר וההוה והעתיד כמו ככה יעשה איוב כל הימים, ידעינן איסור גם לעתיד. ונראה שמש״ש מנין לאיתן שהוא קשה אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן, פליגי בזה, שמ״ד שהוא ישן ס״ל כר׳ יאשיה שלא נעבד גם לשעבר ומ״ד שהוא קשה ס״ל כר׳ יונתן וסתמא דספרי משמע כר׳ יונתן:
[קמג] וערפו – פעל נגזר משם ערף, ובגמרא גמר עריפה עריפה מחטאת העוף (דשם כתיב ממול ערפו) ופטר חמור למד מכאן דאסור בהנאה דכפרה כתיב בה כקדשים (עי׳ כריתות דף ו׳, ע״ג דף כט, בכורות דף י). ומ״ש בנחל מיותר דכבר אמר וערפו שם, דהיינו בנחל, בא ללמד שבדיעבד כשר בנחל לבד אף שאינו איתן:
נחל איתן – דעתי נוטה לומר שאין טעם המצוה כדי שדם העגלה לא יבלע בקרקע ורישומו יהיה ניכר כדי לנקום נקמת ההרוג אם יזדמן, אבל להפך כדי שיתכפר להם הדם, שכן כתוב למטה פסוק ח׳, וזה לא ימנע שאם אח״כ ימצאו הרוצח ימיתוהו; ושרש כפר הוראתו כסה, כמו וכפרת אותם מבית ומחוץ בכפר (פרשת נח), וא״כ נ״ל שנחל איתן ענינו נחל שוטף כדברי רָאזענמיללער (הביאם שד״ל), כדי שהמים השוטפים ישטפו את דם העגלה, וכן אתה הובשת נהרות איתן (תהלים ע״ד:ט״ו); ואולי איתן הוא מגזרת אית בלשון ארמי יש, שבשטפו מודיע הויתו, ומזה בהוראה מושאלת ודרך בוגדים איתן (משלי י״ג:י״ד) חזקה וקשה; ומגזרת יש נגזר גם שם איש שענינו אדם נכבד, כמו כלם אנשים (ריש פרשת שלח), ישי בא באנשים (שמואל א י״ז:י״ב), בני אדם שנודע הויתם בהיותם מנכבדי ארץ; ונחל ענינו כל העמק או מיכל המים העוברת בו, וירב בנחל (שמואל א ט״ז:ה׳) בעמק, ויעבירם את הנחל (פרשת וישלח) מיכל המים. ״ואשר לא יעבד בו ולא יזרע״ מיסב לכל העמק שמחמת הנחל השוטף בו לפעמים, לא יזרעו בו כי ייגעו לריק, לפי שהנחל ישטוף פרי יגיעם; ובעמק היו עורפים העגלה ומניחים דמה על האדמה ולא מכסים אותו עד כי בבוא עליו שטף הנחל ינקהו, כלו׳ הם אינם מכסים על ההורג אם ידעוהו, אבל אם נעלם מעיניהם לא יחפשו אחריו, ועיין מה שכתבתי בפרשת ויגש על וירא את העגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו, וגם מ״ש ריש פרשת חקת על ענין פרה אדומה; וידוע שבימים הקדמונים בהגלות עון כבד היו זובחים בתולות יפות מראה לשכך חרון אף האלילים בהקריב להם המעולה שבקרבנות; והתורה חלף נימוס אכזר זה, לכפרת עון הרציחה החמור, צותה לערוף עגלה החשובה בבהמות מחמת רכות בשרה; ומצאנו ג״כ שם עגלה להוראת אשה אהובה, לולא חרשתם בעגלתי (שופטים י״ד:י״ח) לעגלה אשת דוד (שמואל ב ג׳:ה׳).
אל נחל איתן. כתב המשתדל שכל הקדמונים פירשו נחל מענין ככר ובאמת לא ראיתי כן שהרי בגמ׳ אין הכרע לא׳ מהפירושים ונהפוך הוא שאם באנו לדקדק בדבריהם קרוב ונראה שלדעתם נחל כמשמעו, וכן הבין בדבריהם הרמב״ם ז״ל (הלכות רוצח פ״ט) וגם הראב״ד לא השיג עליו — ואנכי לא ידעתי כיצד יוטל הדבר בספק אחר שמצינו בס׳ עמוס (ה׳ כ״ד) ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן (ומי יודע אם לא לענין עגלה ערופה כוון הכתוב, וירצה לומר כמו המים שעל שפתם היו דנים משפט מי שלא נודע מי הרגו, ועי״כ היו באים לגלות הרוצח כמו שאמרו בטעם עגלה ערופה, כן תגלה הצדקה כנחל איתן שהיו מגלים בו צדקת ב״ד וישראל באומרם ידינו לא שפכו וגו׳ כפר וגו׳, ולא יראה זר בעיניך שיתכוון הנביא במליצותיו למנהגי האומה ויעשה מהם משל שהרי כיוצא בו מצינו רבים, ומהם משל האירוסין והכריתות בין הקב״ה וישראל) — ועוד כתוב אתה הובשת נהרות איתן, ובמה נדחק בעל בוצר עוללות בזה הכתוב שפירש ״אתה הובשת את הנהרות לאיתן לארץ תקיף וחזק״ ולא מצינו מליצה כזאת בכל המקרא, וטען עוד ממ״ש לא יעבד בו ולא יזרע כפי׳ רז״ל שהוא מצות ל״ת, ורצה להוכיח מזה שנחל זה הוא ככר ואין זו ראיה כי נוכל לפרש אשר לא יעבד בו ולא יזרע שאינו מקום ראוי לזריעה ולעבודה אם ייבש הנחל, ואם יזרע או יעבוד עובר על ל״ת, או יהיה הפירוש על שפת הנחל מזה ומזה, גם נסתייע מהרמב״ם במ״נ, ולא זכר הרמב״ם עצמו ביד החזקה שהבין בנחל זה נחל של מים — ונראה לי להסמיך על פירושנו זה בנחל איתן קצת ממליצות התורה והנביאים, הלא מצינו במשה שאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם, את העגל, לקחתי ואשרוף אותו וגו׳ ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר, ולדעתי הרי זה כדוגמת מעשה עגלה ערופה שבאה לכפר על הדם שנשפך — ואין לומר שלא היתה שום כוונה בהשלכת העפר אל הנחל רק לבערו מן העולם שהרי הוא אומר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל — ובנביאים הוא אומר ותשליך במצולות ים כל חטאתם, הרי זו מליצה שיריית מקבלת ואולי גם לקוחה ממנהג עריפת העגלה ורחיצת הידים על הנחל כאלו העון מסתלק מהידים ונטבע במצולות ים, וזו דעת רבים מהאחרונים — ואלו לא היה אלא ספק, קרוב יותר להבין נחל כמשמעו כמו שכללו בזה האחרונים כלל (עיין גיזיניוס נחל) ולי נראה עוד ראיה שכדברי כן הוא שכן דרך ליחס אל הנהרות המושכים תארים חצובים ממלות עתיקות ומליצות שיריות כמו איתן, ואלו על איזה קרקע שיהיה, מה טעם להשתמש בתאר איתן שאינו מהלשון המורגל? ואלו היה המקום ראוי היינו מוכיחים שכל הקרבנות כלם היו על המים — ושיתין יוכיחו — ויותר מבואר מה שמצינו בצפור מצורע השחוטה אל כלי חרש על מים חיים — ואחר משה רבינו, כן נהגו הבאים אחריו, שכן נאמר ויצא את האשרה מבית ה׳ מחוץ לירושלים אל נחל קדרון וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם, והרי זה מעשה דומה למקצת לעגלה ערופה ולשרפת העגל.
והנה כתבנו למעלה כי כל הקרבנות היו על המים ושיתין יוכיחו, וכבר כתבתי בקורות האיסיני אשר לי שבזה נדמו ישראל במנהגם לחשובי הגוים שהיו מזבחותיהם מיוסדות על באר של מים והיו אומרים שדרך אותו באר נבלעו מימי המבול, וראה פליאה נשגבה ששתים אלה מצינו ג״כ בדברי רבותינו על מי המבול ראה מהרש״א סוכה פ׳ החליל ועל מימי בראשית עיין מדרש רות נ״ט ע״ב מה עשה הקב״ה נטל כמין צרור של חרש וחקק בו שמו של ע״ב אותיות והשליך לתוך המים ועמדו מיד ונשתככו ובאיזה מקום עמדו? בציון דכתיב מציון מכלל יופי, ודרך אגב נעיר על זכרון שם ע״ב כדברי רבותינו ונמצא ג״כ במדרש רבה, שלא כמי שכתב שלא נמצא בספרי הקדמונים.
והורידו... אל נחל איתן – נחלקו רבותינו בפירוש ״נחל איתן״ בתלמוד (סוטה מ״ו): ״מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר (במדבר כ״ד:כ״א) איתן מושבך ושים בסלע קנך (אלמא איתן הוא סלע), ואומר (מיכה ו׳:ב׳) שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מוסדי ארץ (הם הרים וכל הר של אבנים הוא). אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן (ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתי) שנאמר גוי איתן הוא גוי מעולם הוא (היינו ישן)״. במכילתא (מדרש תנאים 124) ישנה מחלוקת זאת: ״והורידו... אל נחל איתן, אין איתן אלא בור שנאמר שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מוסדי ארץ, רבי נתן אומר אין איתן אלא קשה שנאמר איתן מושבך ואומר גוי איתן הוא״.
המדרש הגדול מוסיף לדברי המכילתא הזאת: ״והלכתא איתן במשמע קשה שהוא (נחל) שוטף בחזקה״. כפי הנראה הוציא המדרש הגדול את פירושו זה מהרמב״ם פרק ט מהלכות רוצח, הלכה ב. השוה גם פירוש המשניות להרמב״ם על המשנה סוטה מ״ו., ו״תוספות יום טוב״ שם. על כל פנים לדעת הרמב״ם ״נחל״ כאן פירושו נחל־מים ו״קשה״ פירושו חזק, כלומר שוטף בחזקה. כן תרגם גם עקילס בתרגומו היווני. אבל השבעים תרגמו ״נחל״ לשון עמק ו״קשה״ לשון קושי. וכן אצל יוסף בן מתתיהו. גם יונתן מתרגם ״חקל״ ונראה כי זו גם דעתו של אונקלוס המתרגם ״נחלא״ (אבל ״איתן״ מתורגם באונקלוס ויונתן ״בייר״, דהיינו כפירוש הראשון שבמכילתא). וכן פירש הרשב״ם בבבא בתרא נ״ה. (דיבור המתחיל ״הנחל״), וכן הר״ש והרא״ש פאה פרק ב, משנה א.
וכן משמעות התלמוד בנדה ח׳: ״בתולת קרקע כל זמן שלא נעבדה נפקא מינה להנחל איתן״. אבל בפסחים נ״ג. אמרו: ״סימן לנחלים קנים נפקא מינה לנחל איתן״, וזה משמע יותר כפירוש הרמב״ם (השוה תוספות רבי עקיבא איגר למשניות וירושלמי שביעית ט׳:ב׳). השוה עוד בנוגע להרמב״ם תשובות מהר״י קולון סימן קנח ותשובות ״חכם צבי״ סימן לב.
יתכן שהפירוש ״בור״ לתיבת איתן, שהובא גם בתרגומים, הוא כמו ״ישן״ הנזכר בתלמוד, דהיינו קרקע בתולה, שלא נחרשה מעולם. המפרש ״קשה״ (כן גם במשנתנו) ספק הוא אם יפרש ״נחל״ לשון נחל־מים. אבל נראה כי למאן דאמר ״קשה״ העריפה כשרה במקום שנחרש כבר, ולפי זה ״אשר לא יעבד וגו׳ ״ לא נאמר אלא להבא, דהיינו שלאחר העריפה יהיה המקום אסור בעבודה ובזריעה.
ואמנם נחלקו רבותינו בסוטה מ״ו: בפירוש ״אשר לא יעבד״: רבי יאשיה מפרש שהוא לשעבר ורבי יונתן מפרש שהוא להבא. במשנתנו שנינו רק: ״ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד״ (סוטה מ״ה:). והנה פירש רבא בגמרא שם, שגם רבי יאשיה מודה שלהבא אסור לזרוע ולעבוד, ולא נחלקו אלא לשעבר, שלדברי רבי יונתן מותר לערוף במקום שנחרש כבר. אבל סתם מתניתין ודאי סבירא לה כרבי יונתן, שאם לא כן לא היה לו לתנא להשמיט איסור הזריעה והעבודה לשעבר. יוסף בן מתתיהו מפרש ״אשר לא יעבד״ לשעבר.
וערפו – לשון קציצת העורף בקופיץ.
בנחל – אמרו במשנה ובספרי, שמכאן למדנו, ש״אף על פי שאינו איתן כשר״. החדשים מפרשים ״נחל איתן״ נחל־מים מתמיד, על פי עמוס ה׳:כ״ד ותהלים ע״ד:ט״ו, אבל טעו בזה, השוה שד״ל ב״המשתדל״ ושמעון סנטא ב״בוצר עוללות״, וכן רי״צ מקלנבורג ב״הכתב והקבלה״.
זקני העיר ההוא – מלמד שמצות בזקני העיר ההיא
לא נתבאר מה חידש בדרשה זו והא כן הוא מפורש בפסוק, ואולי אתיא כמ״ד במכות י׳ ב׳ דעיר שאין בה זקנים אינה מביאה עגלה ערופה ולא כמ״ד דמביאה משום דס״ל דהלשון דכתיב בפ׳ הקודם ולקחו זקני העיר הוא רק למצוה בעלמא ולא לעכובא, ובאה דרשה זו להוציא מפי׳ זה אלא דכיון דשנה כאן הכתוב לכתוב זקני העיר ולא זקניה ש״מ דהקפיד הכתוב על זקני העיר ההיא, והוא כמו בעלמא שינה עליו הכתוב לעכב. ובעיקר דין זה דעיר שאין בה זקנים עיין מש״כ לעיל בפ׳ הקודם אות כ״ב.
(ספרי).
נחל איתן – איתן כמשמעו, ומניין לאיתן שהוא קשה, שנאמר (פ׳ בלק) איתן מושבך ושים בסלע קנךפירש״י אלמא איתן הוא סלע, עכ״ל. ומפרש נחל איתן קרקע קשה, והרמב״ם בפ״ט ה״ב מרוצח כתב ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה, עכ״ל. וכנראה מפרש מ״ש בגמרא שאיתן הוא קשה הכונה ששוטף בחזקה ובהתגברות, וכבר נודע מה שתפסו עליו בפירושו זה, כי איך יתכן לפי׳ זה מאמר הכתוב אשר לא יעבד בו ולא יזרע, מאי שייך זריעה במים שוטפים, וגם תפסו עליו מגמ׳ דנדה ח׳ ב׳ איזו היא בתולת קרקע כל זמן שלא נעבדה, נפקא מינה לנחל איתן, עיין בשו״ת מהרי״ק שורש קנ״ח ובשו״ת חכם צבי סי׳ ל״ב ובתוי״ט כאן.
אך כנגד זה מצינו פסוקים שונים המורים מפורש כפי׳ הרמב״ם דנחל איתן הוא נחל מים, כמו בעמוס ה׳ ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, ובתהלים ע״ד אתה הובשת נהרות איתן, וכן מורה לשון הפ׳ בפ׳ בשלח וישב הים לאיתנו, שענינו לאיתן ולחזקת שטיפתו, ועיין בפסחים נ״ג א׳ סימן לנחלים קנים, נ״מ לנחל איתן, ופירש״י נחל איתן שמביאין שם עגלה ערופה צריך שיהיו קנים גדלים ואי לא לא מקרי נחל, עכ״ל. וזה מורה מפורש כפי׳ הרמב״ם, כי הלא קנים גדלים על המים, דיותר מזה מוכרח פירושו מגוף פרשה זו דמפורש ירחצו את ידיהם בנחל, דפשוטו במי הנחל, דדוחק לפרש דהוא רק תואר למקום, ע״ד הלשון וערפו בנחל, דלא משמע כן, וגם בעלמא בכ״מ דכתיב בתורה רחיצה כתיב גביה – במים, ואם היה כאן הפי׳ ע״ד הלשון וערפו בנחל הול״ל ורחצו במים בנחל.
ונראה לפשר בין הסתירות ולומר דשני הפירושים אמת, והיינו דנחל איתן הוא השוטף מים בחזקה, ורק בימי השרב ייבש וכלשון הכתוב באיוב (ו׳) כאפיק נחלים יעבורו בעת יזרבו נצמתו, ואז תהיה הקרקע קשה, ולכן הגמרא איירי בעת שהנחל יבש, והרמב״ם מפרש ע״פ ענין הכתוב בעת ששוטף מים, [או דכונתו היא, שהעריפה תהיה על שפת נחל איתן] ולפי״ז יתישבו כל הפסוקים והסוגיות על מכונם, ודו״ק. . (סוטה מ״ה ב׳, מ״ו:)
אך כנגד זה מצינו פסוקים שונים המורים מפורש כפי׳ הרמב״ם דנחל איתן הוא נחל מים, כמו בעמוס ה׳ ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, ובתהלים ע״ד אתה הובשת נהרות איתן, וכן מורה לשון הפ׳ בפ׳ בשלח וישב הים לאיתנו, שענינו לאיתן ולחזקת שטיפתו, ועיין בפסחים נ״ג א׳ סימן לנחלים קנים, נ״מ לנחל איתן, ופירש״י נחל איתן שמביאין שם עגלה ערופה צריך שיהיו קנים גדלים ואי לא לא מקרי נחל, עכ״ל. וזה מורה מפורש כפי׳ הרמב״ם, כי הלא קנים גדלים על המים, דיותר מזה מוכרח פירושו מגוף פרשה זו דמפורש ירחצו את ידיהם בנחל, דפשוטו במי הנחל, דדוחק לפרש דהוא רק תואר למקום, ע״ד הלשון וערפו בנחל, דלא משמע כן, וגם בעלמא בכ״מ דכתיב בתורה רחיצה כתיב גביה – במים, ואם היה כאן הפי׳ ע״ד הלשון וערפו בנחל הול״ל ורחצו במים בנחל.
ונראה לפשר בין הסתירות ולומר דשני הפירושים אמת, והיינו דנחל איתן הוא השוטף מים בחזקה, ורק בימי השרב ייבש וכלשון הכתוב באיוב (ו׳) כאפיק נחלים יעבורו בעת יזרבו נצמתו, ואז תהיה הקרקע קשה, ולכן הגמרא איירי בעת שהנחל יבש, והרמב״ם מפרש ע״פ ענין הכתוב בעת ששוטף מים, [או דכונתו היא, שהעריפה תהיה על שפת נחל איתן] ולפי״ז יתישבו כל הפסוקים והסוגיות על מכונם, ודו״ק.
אשר לא יעבד וגו׳ – אשר לא יעבד בו ולא יזרע – להבא.
ר״ל אם קודם שנערפה שם העגלה זרעו ועבדו שם אין נפסל המקום בשביל זה, ועיקר האיסור הוא שאחר מעשה העריפה לא יזרעו שם, וי״ל הטעם בזה כדי שישאר הדבר לזכרון. ומפרש בגמרא דמדייק כן מדלא כתיב אשר לא נעבד ולא נזרע, וע״ע בסוגיא.
(סוטה מ״ו:)
ולא יזרע – אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מניין, ת״ל אשר לא יעבד בו, מכל מקום, א״כ מה ת״ל ולא יזרע, לומר לך, מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל שהיא בגופה של קרקע, יצא סריקת פשתן ונקור אבנים.
לסתת ולהחליק אבנים שאין זה בגוף הקרקע.
(שם שם)
ולא יזרע – הזורע בנחל איתן עובר בלאו, דכתיב אשר לא יעבד בו ולא יזרע.
כמש״כ לעיל אות ל״ב.
(מכות כ״ב.)
וערפו – כיצד עורפין אותה – בקופיץ מאחוריה, מאי טעמא, גמר עריפה עריפה מחטאת העוף.
דכתיב בם (פ׳ ויקרא) ממול ערפו דהיינו מאחוריו, וצ״ל דלא לכל מילי למדו לכאן משם, שהרי התם הכהן מולק בצפרנו וכאן הזקנים ובקופיץ.
(סוטה מ״ו:)
וערפו – בעריפה אין, בשחיטה לא.
מפרש בגמרא דלולא גזה״כ היינו למדין בק״ו מפרה אדומה שאינה כשרה בעריפה כשרה בשחיטה, עגלה שכשרה בעריפה לא כש״כ שכשרה גם בשחיטה, ולכאורה אינו מבואר מאי ק״ו הוא זה, ומה שייכות הענינים זל״ז אחרי דכאן כתיב מפורש וערפו, וי״ל משום דבכמה פרטים שוו דיניהם זל״ז כמבואר בסוגיא דסוטה מ״ו א׳ ולפנינו ר״פ חקת והו״א דגם לענין זה שדין שתכשר עגלה בשחיטה. ומהאי טעמא עביד ק״ו לפרה שתהא כשרה בעריפה בק״ו מעגלה כמבואר לפנינו בפ׳ חקת וזה ג״כ מטעם השתוותם לענין כמה דברים.
(חולין כ״ד.)
וערפו שם – שם תהא קבורתה.
כלומר שהיא אסורה בהנאה ומועלין בה, והרבותא בזה דאע״פ דקיי״ל כל דבר שנעשית מצותה שוב אין מועלין בה, בכ״ז בע״ע גזה״כ הוא דאסורה. ונראה בטעם הדבר משום דתכלית עגלה ערופה לזכור הדבר כמש״כ לעיל אות ל״ב, ומבואר בגמרא בכ״מ דלא ילפינן מעגלה ערופה לכל דבר לענין זה, ואפשר שהוא מטעם שכתבנו ואין ראיה מכאן לשארי ענינים.
(כריתות ו׳.)
בנחל – [בנחל איתן לא נאמר, אלא בנחל], מלמד שאע״פ שאינו איתן כשר
דהמלה בנחל כאן מיותר, דהא כתיב שם וערפו שם וכו׳ וקאי על הנחל איתן, אלא להכי חזר לכתוב בנחל סתם בלא תוספת שם איתן להורות דבדיעבד די גם אם הנחל איננו איתן, ובמשנה סוטה מ״ה ב׳ איתא, אע״פ שאינו איתן כשר, ופירש״י בטעם הדבר משום דלא כתיב ביה עכובא ולא נאמר אלא למצוה, עכ״ל. וכ״כ המפרשים, ותמיהני שהרי מפורש כתבו התוס׳ במנחות ל״ו א׳ ד״ה ואם דלא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב רק בקדשים, וקצת יש ליישב ע״פ מ״ש בעגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים כמבואר בסמוך בפ׳ כפר לעמך ישראל, אך זה תימא ל״ל בכלל טעם זה, בעוד שבספרי יש דרשה מיוחדת על דין זה, כמבואר לפנינו בנחל אע״פ שאינו איתן, וצ״ע.
(ספרי).
(ה) וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהֹוָ֤הי״י֤ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑הי״י֑ וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כׇּל־רִ֥יב וְכׇל־נָֽגַע׃
The priests, the sons of Levi, shall come near; for Hashem your God has chosen them to serve him, and to bless in the name of Hashem, and according to their word shall every controversy and every assault be.
[פיסקא רח]
ונגשו הכהנים בני לוי – מכלל שנאמר (דברים י״ח:ז׳) ושרת בשם ה׳ אלהיו אין לי אלא תמימים בעלי מומים מנין תלמוד לומר בני לוי. כי בם בחר ה׳ אלהיך [לשרתו ולברך בשמו] מגיד שאין ברכת כהנים כשירה בבעלי מומים.
לשרתו ולברך בשם ה׳ – מקיש ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה.
ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים. או מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ודין הוא אם ממונו בשלשה גופו לא יהא בשלשה תלמוד לומר (ויקרא י״ג:ב׳) או אל אחד מבניו הכהנים ללמדך שכהן אחד רואה את הנגעים.
סליק פיסקא
Piska 208
"Then there shall draw near the Cohanim, the sons of Levi": What is the intent of this? (i.e., Don't we know that the Cohanim are the sons of Levi?) — Because it is written (Ibid.) "for them did the Lord your G-d choose to serve Him," I might think that only unblemished Cohanim are eligible (for this rite); it is, therefore, written "the sons of Levi" — to teach that blemished Cohanim are eligible for the breaking of the neck of the heifer.
"to serve Him and to pronounce the benediction in the name of the Lord": The (priestly) benediction is being likened to the (priestly) service. Just as the latter is performed, standing, so, the former.
"and by their word shall every contention and every plague-spot be (ruled upon."): Contentions are being compared to plague-spots, and plague-spots to contentions. Just as plague-spots are (ruled upon) only in the daytime, so, contentions. And just as contentions are not (ruled upon) by kin, so, plague-spots. If so, why not say: Just as contentions require three (judges), so, plague-spots.
And it would follow a fortiori, viz.: If his money requires three, how much more so, his body! It is, therefore, written (re plague-spots, Vayikra 13:3) "… or to one of his sons, the Cohanim" — One Cohein rules on a plague-spot.
ונגשו הכהנים בני לוי בין תמימים בין בעלי מומין שהיה בדין נאמר כאן כהנים ונאמר להלן כהנים מה כהנים שנ׳ להלן תמימים ולא בעלי מומין אף כהנים שנ׳ כאן תמימים ולא בעלי מומין ת״ל בני לוי מה בני לוי לא חלק בהן בין תמימים לבעלי מומין אף כאן לא נחלוק בין תמימין לבעלי מומין:
כי בם בחר ה׳ אלהיך לש׳ ול׳ בש׳ מקיש ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה מה ברכה בשם אף שירות בשם:
ועל פיהם יה׳ כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים לנגעים אלא מקיש ריבים לנגעים ונגעים לריבים מה נגעים ביום דכת׳ (ויקרא י״ג:י״ד) וביום הר׳ בו בשר חי יט׳ אף ריבים ביום ומה נגעים שלא בסומין דכת׳ (שם י״ג:י״ב) לכל מראה עיני הכ׳ אף ריבים שלא בסומין ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים או מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כל שכן ת״ל (שם י״ג:ב׳) והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מב׳ הכ׳ הא למדת שאפלו כהן אחד רואה את הנגעים:
וְיִתְקָרְבוּן כָּהֲנַיָּא בְּנֵי לֵוִי אֲרֵי בְהוֹן אִתְרְעִי יְיָ אֱלָהָךְ לְשַׁמָּשׁוּתֵיהּ וּלְבָרָכָא בִּשְׁמָא דַּייָ וְעַל מֵימַרְהוֹן יְהֵי כָּל דִּין וְכָל מַכְתָּשׁ סְגִירוּ.
And the priests the sons of Levi shall go near, – for them the Lord your God has chosen to minister to Him, and to bless in the Name of the Lord, and on their word shall every controversy or stroke of leprosy (be adjudged); –
ויקרבון כהנייה בנוי דלוי ארום בהון אתרעי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתרעי״) גם נוסח חילופי: ״ית׳ ״.
י״י אלהכון למשמשהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למשמשה״) גם נוסח חילופי: ״לשמ׳ ״.
קדמויבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמוי״) גם נוסח חילופי: ״יתיה״.
ולמברכה בשם ממריה די״י קדישה ועל מימר פומהון יהווי כל דיןבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דין״) גם נוסח חילופי: ״ריב״.
וכל מכתשבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מכתש״) גם נוסח חילופי: ״מצו״.
.
ויקרבון כהניא ביני לוי ארום בהון אתרעי מימרא די״י אלקכון לשמשותיה ולברכא ית ישראל בשמיה ועל מימר פמהון יהי מיתדן כל דין וכל מכתש צורעא למסגר ולמחלט.
And the priests the sons of Levi shall draw near; for the Lord your God hath chosen them to minister to Him, and to bless Israel in His Name, and according to their words to resolve every judgment, and in any plague of leprosy to shut up, and pronounce concerning it;
וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי – מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל י״ח:ז׳) ״ ״וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהָיו״. אֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִין, בַּעֲלֵי מוּמִין מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּנֵי לֵוִי״. כִּי בָם בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳. מַגִּיד שֶׁבִּרְכַּת כֹּהֲנִים כְּשֵׁרָה בְּבַעֲלֵי מוּמִין, לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ וְגוֹ׳. מַקִּישׁ בְּרָכָה לְשֵׁרוּת, מַה שֵּׁרוּת בַּעֲמִידָה, אַף בְּרָכָה בַּעֲמִידָה.
כָּל הַכָּשֵׁר לָדוּן כָּשֵׁר לְהָעִיד. לְאָתוּיֵי [מַאי, לְאָתוּיֵי] סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, דְּתַנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע״. וְכִי מָה עִנְיָן רִיבִים אֵצֶל נְגָעִים. מַקִּישׁ (דִּינִים) [רִיבִים] לִנְגָעִים. מַה נְּגָעִים בַּיּוֹם. דִּכְתִיב (ויקרא י״ג:י״ד) ״וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ״ אַף רִיבִים בַּיּוֹם. וּמַה נְּגָעִים שֶׁלֹּא בְּסוּמָא, דִּכְתִיב (שם, יב) ״לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״ אַף רִיבִים שֶׁלֹּא בְּסוּמָא. וּמַקִּישׁ נְגָעִים לְרִיבִים מָה רִיבִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים, אַף נְגָעִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים. אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה. וְדִין הוּא מָמוֹנוֹ בִּשְׁלֹשָׁה גּוּפוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״. הָא לָמַדְתָּ [שֶׁאֲפִלּוּ] כֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּח דְּרִיבִים אֲפִלּוּ בְּסוּמִין (כָּתוּב בֶּרֶמֶז תקנ״א).
אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבָּיֵי, לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ. וְאָמַר רַבִּי מֵאִיר הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר אֶחָד, חָשׁוּד לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּה. כֹּהֲנִים הָכִי נַמִי דְּלָא דַּיָּנֵי. דִּינָא וְכִי תֵימָא הָכִי נַמִי וְהָכְתִיב ״וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע״. אֵימוּר דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר לְחַשָׁשָׁא לְאַחְזוּקִינְהוּ מִי אָמַר.
תֻ׳םַּ יַתַּקַדַּם בַּעץֻ׳ אַלּאַאִמַתִ בַּנֻו לַאוִי לִאַןַ אללַהַ רַבַּךַּ אכ׳תַּארַהֻם לִיַכ׳דִמֻוהֻ וַיֻבַּארִכֻּוא בִּאִסמִהִ וַעַלַי׳ קַוְלִהִם תֻפצַלֻ כֻּלֻּ כֻ׳צֻומַתֵ וַכֻּלֻּ בַּלַאאֵ
אחר זאת, יגשו קצת מן הכהנים בני לוי, כי ה׳ אלהיך, בחר בהם לשרת אותו וישפיעו ברכה בשמו, ועל-פי אמירתם תכרע כל יריבות וכל-נגע.
פס׳: ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה׳ אלהיך לשרתו ולברך בשמו – מקיש ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה. ומה שירות בכשרין אף ברכה בכשרין.
ומה שירות בתמימים. עיין כ״ז בפרשת עקב. ודע כי גבי עגלה ערופה כשירה בכהנים אף בעלי מומין וכ״ה בספרי:
ומה שירות בתמימים אף ברכה בתמימים.
ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – מה ריבים ביום אף נגעים ביום ומה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים:
ונגשו הכהנים THE PRIESTS SONS OF LEVI SHALL COME FORWARD ... (7) AND THEY SHALL MAKE THIS DECLARATION: [“OUR HANDS DID NOT] ... (8) ABSOLVE YOUR PEOPLE ISRAEL... .”
Rashbam’s “comment” here consists only of snippets from vss. 5, 7, and 8. As Rosin explains (note 4), Rashbam is explaining that vss. 7 and 8 should be seen as a continuation of vs. 5. The words הכהנים בני לוי are the subject of the verb ונגשו in vs. 5 and also the subject of the verbs וענו and ואמרו in vs. 7.
Rashbam’s understanding of the text is not self-evident. Verse 6 is about the elders of the city (זקני העיר ההיא), not the priests. When verse 7 begins, “they shall make the following declaration,” the simplest syntactical understanding is that the elders are speaking, not the priests. (So Hizq.: אזקנים קאי דסליק מיניה.) On the other hand, the prayer in verse 8, “Absolve your people, Israel,” sounds like it is a pronouncement of priests, not elders.
Despite the fact that verses 7-8 appear to contain one speech, Rashi (following Sifre 210 and Sot. 9:6) says that the speech in verse 7 was said by the elders, while the speech in verse 8 was said by the priests. (See the discussion of this issue – assigning what appears to be one speech to a number of different speakers – in PT Sot. 9:7 [23d–24a].) Rashbam disagrees. Since the speech appears as one unit, he refuses to assign it to two different groups of speakers, and since it mentions “absolution,” he assigns it to the priests. So also Nahm. On the other hand, most moderns say that the entire speech in vss. 7-8 is recited by the elders and that the priests actually do nothing at the ceremony; their presence is purely for supervisory purposes.
Rashbam’s understanding of the text is not self-evident. Verse 6 is about the elders of the city (זקני העיר ההיא), not the priests. When verse 7 begins, “they shall make the following declaration,” the simplest syntactical understanding is that the elders are speaking, not the priests. (So Hizq.: אזקנים קאי דסליק מיניה.) On the other hand, the prayer in verse 8, “Absolve your people, Israel,” sounds like it is a pronouncement of priests, not elders.
Despite the fact that verses 7-8 appear to contain one speech, Rashi (following Sifre 210 and Sot. 9:6) says that the speech in verse 7 was said by the elders, while the speech in verse 8 was said by the priests. (See the discussion of this issue – assigning what appears to be one speech to a number of different speakers – in PT Sot. 9:7 [23d–24a].) Rashbam disagrees. Since the speech appears as one unit, he refuses to assign it to two different groups of speakers, and since it mentions “absolution,” he assigns it to the priests. So also Nahm. On the other hand, most moderns say that the entire speech in vss. 7-8 is recited by the elders and that the priests actually do nothing at the ceremony; their presence is purely for supervisory purposes.
AND THE PRIESTS THE SONS OF LEVI SHALL COME NEAR. The priests (kohanim) who are clearly of the sons of Levi.
There are some who are called kohanim who are not descended from the tribe of Levi. See Ibn Ezra on Deut. 17:9.
AND ACCORDING TO THEIR WORD SHALL…BE. The punishment for every controversy and every stroke.
Wound. See Ibn Ezra on Deut. 17:8.
ונגשו הכהנים – THE PRIESTS SHALL COME NEAR – and it does not explain why. But later (Devarim 21:8) it is explained.
ונגשו הכהנים – וכל זקני העיר (דברים כ״א:ו׳) הן הם שנאמר למעלה ויצאו זקניך ושופטיך (דברים כ״א:ב׳) כי הכהנים שופטי ישראל המה.
בני לוי – אפילו הם בעלי מומין.
ולברך בשם י״י – מגיד שברכת כהנים כשירה אף בבעלי מומים.
ונגשו הכהנים, "and the priests will approach;" they as well as all the elders of the town nearest the slain person; the Torah resumes the narrative interrupted in verse 2. The priests are often identified with the judges of Israel, and have been referred to as such in that verse as colleagues of the elders.
בני לוי, the Levites, who are not subject to having to have unblemished bodies in order to fulfill their normal functions related to the Temple. (Sifri)
'ולברך בשם ה, "and to pronounce the blessings using the name of The Lord;" we learn from here that the priests may pronounce the priestly blessings even if they have blemished bodies. [Although they may, of course, not perform service on consecrated ground. Ed.]
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]
ונגשו הכהנים וגו׳ – לומר כפר. ופי׳ הכתוב הכהנים וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל וירחצו ידיהם מקצת הנזכרים והענייה במקצתם. וענין העריפה אמר ר׳ אברהם שהשם ציוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא יזדמן שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות השם עמקו לאין קץ אצלינו. והרמב״ם כתב במורה הנבוכים כי טעם לגלות על הרוצח ולבער כמו שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר הקרובה וכשיצאו הזקנים ויעסקו במדידה וזקני העיר יעידו שלא יתרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם ואינם יודעים מי הרג את זה וכשיחקרו על הענין ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו ואולי יגלה הדבר וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם ויהרג ע״י ב״ד או המלך או גואל הדם ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תיערף העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם ויכירוהו רואיו וידברו בו. וכתב הרמב״ן והנה לפי הטעם יש בתחבולה הזאת תועלת אבל המעשה אינו נרצה בעצמו והיה ראוי שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו רואיו כי נחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו. ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה ולכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים.
ונגשו הכהנים, "The priests will draw near, etc." they do so in order to intone the prayer asking for atonement, written down in verse 8. The meaning of the whole verse is as follows: the priests, and all the elders of the nation, as well as all the people residing within a narrow radius from where this murder had occurred, will wash their hands and intone the prescribed formula, i.e. some of the assembled will wash the hands of the others.
Concerning the procedure of killing that heifer, Ibn Ezra writes that God imposed the duty to perform these rites on the city closest to where the murdered person had been found, for if people in that city had been free from all other sins as well, God would not have embarrassed them by a murder having been committed in their vicinity.
Maimonides writes in his Moreh Nevuchim 3,40 that the reason for the procedure is to assist in apprehending the killer, who most likely resides in that vicinity. The publicity that the killing of the heifer in such circumstances attracts, as well as the fact that the reputation of the city near which it occurs suffers a decline of its good image, is hoped to involve more people in the active search for the perpetrator of this crime. Anyone who can make a contribution to finding out who the guilty party was will be liable to do so. Once the guilty party has been found out and located and convicted of whatever penalty is appropriate, exile or death, this will serve as a deterrent to others who had planned to commit a similar crime. The event will long be remembered as the piece of earth on which the heifer has been killed is no longer allowed to be farmed and people will want to know the reason why this is so.
Nachmanides writes that while it is true that the procedure prescribed by the Torah will help to find this murderer and will possibly frighten off future murderers, but what did it do to reconcile God with the fact that innocent blood was spilled in the Holy Land? In order to achieve maximum effect this procedure should have been performed on a field that is under cultivation, not one that had never been under cultivation, and therefore is not often visited by people. Nachmanides therefore feels that this procedure has more in common with that of the scapegoat and the burning of the red heifer for the sake of getting its ash, which when mixed with spring water, purifies people who had become ritually impure through contact with a dead body or being under the same roof with such a body. These three procedures have one thing in common; neither one of them is performed on sacred ground. They therefore fall under the heading of חוק, decree, legislation the reason for which God has not seen fit to share with us.
ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר י״י – זכר בזה המקום שלא יחשוב חושב שתהיה זאת המצוה דבר רק לפי שאין בה הזאה ולא כי אם מעט מהדברים הנוהגים בקדשים ולזה ספר שזה הענין הוא דבר גדול ולזה לא ישלם כי אם על יד הכהנים בני לוי.
לשרתו ולברך בשם י״י – הוא ברכת כהנים והנה אלו לא יהיו אלא מעומד כי כן דרך השרות ואמר גם כן לעמוד ולשרת. והברכה בשם יתעלה היא גם כן מעומד שהרי גם מה שיברכו הלוים את י״י הוא מעומד כמו שקדם.
ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – אמר כל ריב כי הם ראויים שיהיו בסנהדרי גדולה שיתבאר המחלוקת בדינים ובנגעים על פיהם עם שראיית הנגעים אינה כי אם על פי כהן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(5-8) ולהיות המעשה הזה רומז אל הטלת האשם עליהם אמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר י״י לשרתו ולברך בשם י״י ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך וגו׳ והכוונה שיהיו שם מזומנים לשיאמרו בפניהם זקני העיר ההיא אחר שירחצו את ידיהם על העגלה הערופה ידינו לא שפכו וגו׳ – לומר שחלילה להם לגרום מיתת זה האיש בראותם אדם הורג את הנפש וכסו את דמו והכהנים אומרים אחריהם כפר לעמך ישראל אשר פדית י״י ואל תתן דם נקי וגו׳ וכמו שתרגם אנקלוס כהניא יימרון כפר וגו׳ והוא טעם נכון שאחר שהתנצלו עצמן הזקני׳ אשם היו מקום העול השני הנה הכהנים שהם המקום הכולל יאמרו שעל כל פנים לא יצאו מידי אשם וצד רפיון בדבר המשפט ועיונו כי על כן מלאו לבו לרוצח לעשות כן ושעל זה אין להם למנוע עצמם מן הרחמים בשאלת הכפרה מאת המקום הכולל בהם.
הנה סודרו לשם שתי כפרות לשני המקומות הנזכרים. והנה על הכולל אמר כפר לעמך ישראל אשר פדית י״י ואמר ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל – לומר שלא יתן דם נקי עוד כזה בקרבם. ועל הזקנים ההם הקרובים אל החלל אמר ונכפר להם הדם.
לשרתו ולברך – ועל ידם תהיה כפרה מן הדם הנקי וברכה לארץ.
ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – באופן שהם בקיאים בדרכי בני האדם ומזגיהם, במה שראו הם ואבותיהם, ואולי יכירו מי נתלכלך בחטא זה בידיעת דרכיו ומעלליו, ויתגלה הדבר.
לשרתו ולברך, the (Temple) service of the priests is instrumental in attaining expiation for the innocent blood spilled, and in securing blessing for the land.
ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, so that they are familiar with the psyches of the people and their norms, as they observed already by watching their fathers deal with such matters. Perhaps, due to such cumulative empirical knowledge they have some knowledge of whose character has been tainted by sin so that such intuitive knowledge will help them bring the truth to light. (in the investigation of the murder)
לשרתו ולברך בשם ה׳ – מה שירות שתוי יין אסור אף ב״כ וכו׳ אי מה שירות בע״מ אסור מקיש לנזיר מה נזיר מותר. אי מה נזיר אסור בחרצן מקיש לשירות מה שירות מותר וכו׳.
ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף וכו׳ ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף כו׳. יכול מה ריבים בג׳ אף כו׳ ת״ל או אל אחד מבניו הכהנים.
ונגשו הכהנים – מלמד שכל המעשים נעשים דווקא בפני כהנים.
ונגשו הכהנים וגו׳ – זקני העיר ירחצו את ידיהם בנוכחות הכהנים (פסוק ו) ויאמרו את דברי הנקיות מעוון האמורים בפסוק ז, ולאחר מכן יביעו הכהנים את הבקשה לכפרה האמורה בפסוק ח.
הכהנים המסייעים והפועלים בתהליך זה, מוצגים כאן בכל תכונותיהם רבות־הפנים: הם ״הכהנים״, שעליהם לשמור את האומה ב״כיוון״ ייעודה הרוחני־מוסרי (השווה פירוש, בראשית יד, יז–יח בסוף). הם ״בני לוי״, החלק המובחר של אותו שבט שנלחם את מלחמת ה׳ בקרב האומה. הם נבחרו על ידי ה׳ ״לשרתו״: הם יעשו במקדשו את המעשים הסמליים הנותנים ביטוי להכוָונת כל הבחינות הארציות של החיים על פי רצון ה׳. ״ולברך בשם ה׳ ״: עליהם לומר שָם בשמו ובהזכרת שם קדשו את הברכות התלויות בקיום התפקידים המתבטאים באופן סמלי. ולבסוף, ״ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע״: הם אלה שגם מחוץ למקדש, בחיים המלאים של קיום התורה, צריכים להתערב – ביחד עם אחרים – כדי לעשות צדק בין איש לאחיו; והם אלה שצריכים להתערב לבדם כדי לפרש את ״אצבע האלקים״ במקום שנגעה בחוטא החברתי והטביעה בו את אות נזיפתה [היינו נגע הצרעת].
כל היסודות האלה, כל היחסים שבין ה׳ לאומה, כל ההכרה הרעיונית והקיום המעשי של התורה – על כל המעלות והמורדות הלאומיים והאישיים הקשורים בהם – כל אלה הועמדו בסכנה על ידי מעשה רצח אחד שהאומה ורשויותיה התייחסו אליו בחוסר אכפתיות.
הדאגה לכך שקיומו של כל אדם לא יהיה כפוף לחברו ולא יוטרד על ידו, היא אחת מהמטרות העליונות של כל מעשי ה׳ עם ישראל. אדם אחד שנרצח על אדמת תורת ה׳ מהווה לעג לתורה זו, תוכחה מרה לנציגיה, והוא מעמיד בסכנה את כל מה שהכהן מייצג. זהו הטעם לנוכחות הכהנים, תוך הצגת כל תכונותיהם, בסדר מעשי העגלה.
אין להתעלם מכך שסיוע הכהנים נזכר רק לאחר העריפה. בכך נשלל מהעריפה אפילו קשר כלשהו למשמעות של קרבן. במובן זה היא שונה באופן מהותי מפרה אדומה, שכל סדר מעשיה נמסר דווקא לכהן.
[קמד] ונגשו הכהנים בני לוי – כבר בארתי (ויקרא סי׳ לח) שיש הבדל בין כשאמר בני אהרן הכהנים שאז ממעט בע״מ וכשאמר הכהנים בני אהרן מרבה בע״מ, וה״ה שיש הבדל זה בין אם היה אומר בני לוי הכהנים שאז היה ממעט בע״מ לא כן כשאמר הכהנים בני לוי מרבה בע״מ עי״ש הטעם, וצריך לזה מפני שכתוב כי שם בחר ה׳ לשרתו ומשמע רק כהנים המוכנים לעבודה לכן אמר הכהנים בני לוי וידעינן שמ״ש לשרתו היינו ברכת כהנים שלשירות זה כשר בעל מום, והיה די שיאמר כי בם בחר לברך בשם ה׳ והוסיף לשרתו ללמד שברכת כהנים דינה כשירות שצריך עמידה:
[קמה] ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – מאמר זה נשנה בספרא תזריע (סי׳ מג) ושם בארתי.
ונגשו הכהנים בני לוי: כבר ביארנו (לעיל י,ח) פשט זה היחס, שהמה כהנים תלמידי חכמים דוקא. וביאר הכתוב השייכות להכהנים תלמידי חכמים לאותו ענין שני טעמים: א׳, ״כי בם בחר וגו׳ לשרתו ולברך בשם ה׳״, על כן ברכתם ברכה ותפלתם תפלה. ב׳, ״ועל פיהם יהיה כל ריב״ – שבין אדם לחבירו, ״וכל נגע״ – עונשי שמים. היינו, שהכהנים שומרי תורה כל מילי דמתא עלייהו רמיא, כדאיתא במו״ק (ו,א) ׳צורבא מרבנן דאיכא במתא, כל מילי דמתא עליה רמיא׳, וא״כ כל מקרה שבא בעיר שאינו מצוי כל כך, עליהם חל העונש, וכדאיתא במכות (יא,א) ׳שהיה להם להתפלל׳, עיי״ש עובדא דרבי יהושע בן לוי. והכי נמי ביאר המקרא ד״כל ריב״ – שלא ניטש טרם התגלע לרע, ״וכל נגע״ – בידי שמים שבא בעיר, הוא ״על פיהם״ – שלא השגיחו להסירו על ידי פיוס בני אדם וע״י תפלה, ודומה כאילו ׳על פיהם נעשה הריב והנגע׳, כיון שעליהם מוטל לדאוג על זה והם התרפו. וזהו דברי שלמה במשלי (יח,ח) ״דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן״, (פסוק ט׳) ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״. פירוש, האיש שמלאכתו להסיר דברי ״נרגן״ והוא התרפה, אח הוא לה״נרגן״ ה״משחית״. משום זה עתה כשאירע אותה סיבה – על הכהנים-הלוים להתעסק.
[ועדיין אינו מדוקדק השינוי דכתיב ״בני לוי״ ולא כמו בכל מקום דכתיב ״הלוים״. ומזה יצא דרש בגיטין פרק הנזקין (נט,ב) דבכל מקום שניגשים כהנים וישראלים, יש לוים באמצע. ועיין מה שכתבתי להלן (לא,ט)].
רק אחרי העריפה מתחילים הכהנים למלא תפקיד, וכבר פירש רש״ר הירש שהוא כדי שלא תהא נראית העריפה כקרבן. למעשה העריפה עצמה אין צורך בכהנים, אלא לשמוע את ודוי הזקנים ולתפלה. התורה עצמה נותנת טעם למה הוצרכו כאן כהנים, באמרה: ״כי בם בחר ה׳ אלהיך לשרתו ולברך בשמו״, כלומר, מפני שהקדוש ברוך הוא בחר בכהנים לשרתו על כן הם ראויים שעל ידי תפלתם יתכפר העון; ומפני ש״על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע״, על כן הם צריכים לשמוע את ודוי הזקנים, שגם זה כעין ריב הוא, להכריע אם הזקנים אשמים ברצח זה אם לא, ואילו היו הזקנים, שהם השלטונות, מתרשלים בחובתם, הרי זה כעין נגע בהנהגת העם.
כי בם בחר – השוה את פירושנו למעלה י״ח:ה׳.
כל ריב וכל נגע – השוה את פירושנו למעלה י״ז:ח׳.
הכהנים בני לוי – אטו לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו, אלא מכאן שכהן קודם ללוי.
לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו׳, ומבואר ענין זה לפנינו בפ׳ אמור בפ׳ וקדשתו, ודעת התוס׳ דענין הקדימה הוא מדרבנן ודרשה זו אסמכתא היא ובדרשה הבאה נביא ראיה לדעתם.
(גיטין נ״ט:)
בני לוי – מה ת״ל, שיכול הואיל ונאמר לשרתו, אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מניין, ת״ל בני לוי
נראה הבאור משום דבשם בני לוי כלול ג״כ בעלי מומין יען דגם הם בני לוי, אבל שם כהנים אפשר לומר דכולל רק שלמים על שם מי שראוי לכהן ולעבוד, ועיין מש״כ בר״פ ויקרא בפ׳ והקריבו בני אהרן וגו׳, אך צ״ע מ״ש מה ת״ל והא בדרשה הקודמת דריש לשון זה לענין קדימת כהן ללוי בדברים שבקדושה וכבוד, ויהיה מזה ראיה לדעת התוס׳ בגיטין נ״ט ב׳ דאותה דרשה אסמכתא בעלמא היא, ולפי״ז שפיר פריך מה ת״ל.
(ספרי).
לשרתו ולברך – מגיד שברכת כהנים כשרה בבעלי מומיםהבאור הוא דבדרשה הקודמת מרבה מפסוק זה בעלי מומין, ולפי״ז א״א לפרש הלשון לשרתו כפשוטו שכהן בע״מ כשר לעבודות כהונה, דזה ודאי אינו, דדבר ידוע הוא בכ״מ בתורה שכהן בע״מ פסול לעבודה, ומדכתיב כאן לשרתו ולברך שמעינן דשירות שבכאן היא ברכה שהכהנים מברכין, ואחרי דאתרבו כאן בעלי מומין ממילא מבואר שהכהנים בע״מ עולין לדוכן. ומה שראה הכתוב לרמז זה כאן, י״ל דהוא מפני שבענין פרשה זו מברכין הכהנים לישראל כמ״ש כפר לעמך ישראל.
והנה מבואר כאן דרשה גמורה דכהן בע״מ עולה לדוכן, ודבר פלא הוא שבגמרא תענית כ״ז א׳ ובתוס׳ שם חקרו בענין זה ולא הביאו כלל דרשה זו, וכן משמע במגילה כ״ד ב׳ דאיתא שם בע״מ לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו, מזה נראה דרק מפני שהעם מסתכלין בו ולא דהמום פוסל אותו, וצע״ג. . (שם)
והנה מבואר כאן דרשה גמורה דכהן בע״מ עולה לדוכן, ודבר פלא הוא שבגמרא תענית כ״ז א׳ ובתוס׳ שם חקרו בענין זה ולא הביאו כלל דרשה זו, וכן משמע במגילה כ״ד ב׳ דאיתא שם בע״מ לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו, מזה נראה דרק מפני שהעם מסתכלין בו ולא דהמום פוסל אותו, וצע״ג.
לשרתו ולברך – מקיש ברכה לשירות, מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה.
נסמך על הדרשה הקודמת דלשון זה לשרתו ולברך קאי על ברכת כהנים, ומקיש ברכה לשירות כלומר לעבודה דכתיב (לעיל י״ח ה׳) לעמוד לשרת, וה״נ בעמידה, ובגמרא שלנו סוטה ל״ח א׳ ילפינן זה מדרשה אחרת ובפ׳ נשא בפ׳ כה תברכו בארנו מה שנ״מ בין הדרשות, יעו״ש.
(ירושלמי תענית פ״ד ה״א)
כל ריב וכל נגע – תניא, היה ר׳ מאיר אומר, מה ענין ריבים אצל נגעים,בנגעים כתיב בפ׳ תזריע וביום הראות בו, לכל מראה עיני הכהן, ואמנם אם התחילו דין ביום גומרים גם בלילה בד״מ, ובד״נ צריך להיות כוליה ביום, ולענין סומין קיי״ל דרק סומא בשתי עיניו פסול ולא באחד מעיניו, וטעם הדבר דכיון דתנן במשנה סנהדרין דד״מ מתחילין ביום וגומרין בלילה, ודבר מאומת הוא שהסומא באחד מעיניו רואה ביום יותר מאשר שפוי בשתי עיניו בלילה, ולכן דין הוא שידין סומא באחד מעיניו אפילו תחלת הדין, וע״ע מענין זה בנו״כ הרמב״ם פ״ג ה״ג מסנהדרין.
והנה בגמרא כאן מסיק עוד בדרשה זו ומקיש נגעים לריבים, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים, והיינו שאין כהן קרוב רואה את הנגעים, ואנתנו השמטנו היקש זה מפני דלא קיי״ל כן כמבואר בפ״ב מ״ה דנגעים ולפנינו ס״פ בהעלותך (י״ג י״ב). . (סנהד׳ ל״ד:)
יש לפרש כונת הקושיא דבשלמא מה שזכר כאן נגעים, הוא מפני שהנגעים נראים בכהן, לכן צייר כאן הכהנים אלה שרואים הנגעים, אבל ריבים הלא א״צ כלל לכהנים ורק בסנהדרי גדולה מצוה שצריך להיות בכהנים ואין זה לעכובא כמבואר לפנינו לעיל י״ז ט׳, וא״כ למה נקט כאן כל ריב.
אלא מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום ושלא בסומין אף ריבים ביום ושלא בסומיןוהנה בגמרא כאן מסיק עוד בדרשה זו ומקיש נגעים לריבים, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים, והיינו שאין כהן קרוב רואה את הנגעים, ואנתנו השמטנו היקש זה מפני דלא קיי״ל כן כמבואר בפ״ב מ״ה דנגעים ולפנינו ס״פ בהעלותך (י״ג י״ב).
כל ריב וכל נגע – רבי ירמיה כד לא הוי בעי לדון, אמר, עיני כהות, וכתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, הקיש ריבים לנגעים, מה נגעים לכל מראה עיני הכהן (פ׳ תזריע) אף ריבים לכל מראה עיני הכהן.
לכאורה אין הענין מבואר כלל, דאם ס״ל שע״פ היקש זה אסור לדיין שעיניו כהות לדון כמו בנגעים (מס׳ נגעים פ״ב מ״ג) א״כ למה זה תפסו רק בעת שלא היה רוצה לדון, אחרי דמדינא פסול לעולם לדון, ודוחק לומר שלא היו עיניו כהות כלל ורק דחה עצמו בזה, כי לא יתכן שיבדה דחוי שאינו אמת כלל, וצ״ל דלא ס״ל כדרשה זו בכלל כר״מ, אלא כרבנן דסומא באחת מעיניו כשר לדון וכמש״כ בדרשה הקודמת, וא״כ גם מי שעיניו כהות כשר, ולכן רק אז כשלא היה רוצה לדון מפני איזו סיבה אחרת שלא היה לו באפשר לפרשה דחה עצמו ע״פ דרשה זו. ועיין בס׳ ברכ״י לחו״מ סי׳ ז׳ שחקר במי שעיניו כהות אם כשר לדון, ומירושלמי שלפנינו ראיה שכשר, שהרי ר׳ ירמיה היה מדחה עצמו ע״פ סיבה זו רק בעת שלא היה רוצה לדון ולא מדינא, ויש עוד לפלפל ולדון בזה, ואכ״מ.
(ירושלמי נדרים פ״ט ה״א)