×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיַּ֥⁠עַן אִיּ֗⁠וֹב וַיֹּ⁠אמַֽר׃
Then Iyyov answered and said:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַאֲתֵיב אִיוֹב וַאֲמַר.
פאג׳אב איוב וקאל.
(מענה איוב).
איוב.
איובאמנם ידעתי כי כן.
ויען איוב – זה דקדוק מלות המענה.
פירוש המענה
ויען איוב ויאמר.
ביאור מלות המענה
ויען איוב ויאמר.
ביאור דברי המענה – ענה איוב ואמר אמנם אני ידעתי כי כן ר״ל על מה שהוכחתני ואמרת עד אן תמלל אלה לא תחשוב שאמרתי מה שאמרתי לריב עם השם יתברך אבל אמרתי זה לפי דעת אליפז ואולם אני אחשוב ג״כ שהשם ית׳ לא יעות משפט ולזה גזרתי שהוא בלתי משגיח באישי האדם כדי שלא איחס עליו עול, ואולם שם השם ית׳ ענייניהם לפי מה שימשך מפעל הגרמים השמימיים ואף על פי שהיה יותר טוב כמו שאמרתי לאנשים המרי נפש שימותו מרחם אינני מיחס בזה עול אל השם ית׳ וזה שזה אמנם היה ממנו מצד שלא היה אפשר שיהיה ענין פרטי האדם מסודר ממנו באופן יותר שלם ובכלל הנה הוא מבואר שאין ראוי לאדם לריב עם השם יתברך ולהטיח דברים כנגדו כי איך יתכן שיצדק אנוש עם אל בריבו עמו הנה אע״פ שיחפץ לריב עמו לא יוכל כי השם ית׳ לא יעננו בשום דבר מדבריו ועוד כי הוא חכם בתכלית החכמה ויכול במה שירצהו ולזה ראוי לירוא להריב עמו כי מי הקשה אליו ויעמוד בשלום וזה שהאדם ישמר מהריב עם שתקיף ממנו וחכם ממנו כ״ש עם מי שהוא בתכלית החכמה והתוקף, הנה מרוב כחו עוקר הרים ממקומם ולא הכירו המון האנשים מי הוא שהפכם באפו לפי שסבת העתקם ממקומ׳ נעלמת מהם, והנה השם יתברך הוא הסבה בזה בהשתלשלות הסבות ר״ל שהוא הסבה הראשונה וזה אמנם יהיה בסבת האצר האיד הקיטורי בבטן הארץ שיתהוה ממנו רוח ידחה ההר ההוא ויגביהנו עד שתבקע הארץ ויצא הרוח ואז יהפך ההר ההוא בעת נפלו ולזאת הסבה בעינה הוא מניד הארץ ממקומה ויתנודדו העמודים אשר היא נסמכת עליהם ר״ל שלמטה יצא התנודדות תחלה בסבת הרוח הנעצר שם ובסב׳ התנודד הארץ הסמוכה לארץ ההיא תתנודד הארץ אשר עליה, הנה אומר לשמש ולירח ולא יזרח וזה יהיה בעת דבוקו עם הירח ולא היה לירח מרחב לפי הנראה ואע״פ שהשמש חזק האור עד שמרוב אורו ימנע הראות הככבים הנה ימנע הירח אורו ממנו ולא יאיר וכזה יקרה בשאר ככבי לכת שיעדר אורם כשיסתירו אותם השפלים מהם, הוא נוטה שמים לבדו בזולת אמצעי בינו וביניהם בעת הבריאה ואולם היסודות ומה שהורכב מהם בראם באמצעות הגרמים השמימיים והוא לבדו נוטה הגשם שידרוך על במתי ים והוא השמים וככביו ההולכים באיזור גלגל המזלות או נוטי׳ ממנו מעט לצפון ולדרום כמו ככבי לכת והככבים הקיימים אשר בשתים עשרה המזלות והוא עשה הצורות הצפוניות והדרומיות אשר בגלגל המזלות והנה בבריאת׳ מהפלא מה שלא יעלם וזה כי אלו הככבים עם היותם מטבע אחד בעינו יעשו פעולות מתחלפות בזה העולם השפל, וספר איוב מאלו הצורות עש והוא בנות עיש וכסיל וכימה שהם שתי צורות מעידות על תגבורת חום וקור רצוני שכסיל מעיד על רוב הקור וכימה על רוב החום וחדרי תימן הם הצורות הדרומיות, ובכלל אם באנו לספר נפלאותיו לא נוכל כי הוא עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר וזה מבואר למי שעיין בטבע זה המציאות ובפרט באיברי הב״ח ואופן הסתעפם בהתחלתם הנה באמת הוא יעבור עלי ואם לא אראהו ויעבור לפני תמי׳ ולא אבין לו כי כבודו מלא עולם והוא עם כל דבר מנבראיו כי הוא הנימוס והסדר אשר בו יתקיים דבר דבר מהנמצאות באופן מה כמו שביארנו במה שאין ספק בו בספר מלחמות י״י אם יחתוף אדם וישחיתהו מי ישיבנו היש שם גבוה ויותר חזק ממנו ומי יאמר אליו מה תעשה, הנה באמת אלוה לא ישיב אפו כי הוא בלתי מקבל השינוי והתמורה ולזה יהיה מה שאמרת לי שאתחנן אל השם יתברך להסיר מעלי את הרע הזה מבואר הבטול, העוזרים בגאוה ובתוקף שחתו תחתיו ר״ל שלא יועיל עזרם כנגד השם יתברך, אף כי אנכי אדבר ואריב עמו איך יתכן זה, הנה אע״פ שצדקתי לא אמצא בעצמי דרך לדבר עמו ואיך אתחנן למשופטי אם חטאתי כמו שאתה מייעץ אותי, הנה אם קראתי אליו ומצאתי שהוא עונה אותי אע״פ כן לא אאמין כי יאזין קולי ואמנם אמר זה לפי שהוא מבואר לפי דעתו שהב״ה בלתי משגיח באישי האדם לחסרונם ולהיותם הווי׳ נפסדים והנה התחזקה זאת האמונה אצלו מצד העיון עד שאע״פ שיראה שהמוח׳ יחלוק עליה לא יסור ממנה וכאשר השלים איוב התנצלות על מה שהיה מוכיח אותו בלדד במה שהיה מריב עם השם יתברך ולא היה מתחנן לפניו להעביר רעתו שב להשיב על דבריו במה שהיה מניח שאם היה איוב זך וישר היו אלו הרעות הבאות עליו טובות באחרית, ואמר הנה מכתי אנושה מאד על לא חמס בכפי כי השם יתברך יכתת אותי בסערה והרבה פצעי על לא פשע ועל לא חטא׳ וזה בתמידות עד שלא יתנני השב רוחי כי ישביעני תמיד מקרים קרים ואיך ראוי שיקראו כמו אלו הרעות הנפלאות טובות הלא אם השם יתברך יעשה מה שיעשה מהרעות מצד הכח והתוקף אשר לו בזולת שמירה שיהיה במשפט ידעתי שהוא יוכל לעשות הכל כמו שיהפוך ההרים והארצות בכחו ובגבורתו וזה בהשתלשלות הסיבות כי הוא הסיבה הראשונה בכל מה שיתחדש ובזולתו לא יעשה דבר ואם יעשה זה מצד המשפט כמו שאתה אומר מי יועידני עמו ונקרבה יחד למשפט כי ידעתי שהוא עושה לי עול אם העניין כדבריך, אבל מה אעשה והנה אם צדקתי פי ישימני רשע בעיני שומעי דברי, הנני תם ופי יביא לחשוב שאני עקש והנה אמר זה איוב כנגד חביריו שהיו משימים אותו חוטא על דבריו, הנה באמת תם אני ואפס עד שלא אדע בעצמי נפשי ר״ל שאין נכרים כחותי׳ באיברי, ולזה אמאס חיי כי אינם חיים על דרך האמת ובהיות הענין כן הנה לא אקום שיהיו אלו הרעות להביא טובות אחרות כמו שאתה אומר כי הנני מרגיש בעצמי שאני תם ואפס באלו הרעות, אחת היא הדרך אשר יזוקו בה הטובים והרעים ועל כן אשפוט שאין הבדל בין התם והרשע כמו שאמרתי ובאמת כי בלדד אמר בזה מאמר חסר לפי שאם היה כדבריו היה ראוי שתהיינה רעות הצדיק מזולת מין רעות הרשע כי התחלות הדברים ההפכים ראוי שתהיינה הפכיות לפי שהם יביאו אל תכליות הפכיות ואם אמרתי שיש בזה הבדל כי רעות הרשעים הם באופן שיכלום פתאום והנקיים לא יבואו להם רעות לכלותה אבל יבאו עליהם רעות וייסורין להביא עליהם טוב כמו שזכרת בדבריך הנה באמת לא יתנצל בזה השם יתברך מהעול וזה שיותר רע מה שיבא לצדיקים ממה שיבא לרשעים לפי שהצדיקים שוקדים ברעותיהם זמן ארוך והרשעים יכלו תכף, ולזה אמר אם שבט ימית הרשע פתאום הנה הרשע ההוא ילעג למסת הנקיים ולייסוריהם לפי שיותר קל לסבול מה שבא עליו מהרע לקוצר זמנו ממה שבא מהרע לנקיים ועוד ימצא בזה עול אם היו אלו הטובות והרעות מכוונות מהשם יתברך וזה שכבר ימצאו רשעים קצתם מצליחים מאד עד שכל הארץ נתנם ביד׳, פני שופטי הארץ יכסו רוצה לומר שיעלימו עין מחמסיהם ואם לא איפה מי הוא שיכזיבני ויחלוק אל המוחש ויאמר שאין זה אמת או שאותן הטובות הם רעות, הנה ימי עם צדקתי ותום לבבי הלכו במהירות בלא חמדה כמו שילכו במהירות האניות המתוקנות בתכלית התקון בים וכמו שיעופף במהירות הנשר כשיבקש האוכל, אם אמרתי אשכח שברי ואעזוב כעסי ואחזק מעט הנני ירא מאד כל הכעסים אשר לי הם שכבר ידעתי שלא תנקני באחרית מאלו הרעות, הנה אם רשעתי למה זה הבל איגע להתחנן לפני השם יתברך כמו שאתה מיעץ אותי, הנה אע״פ שהתרחצתי בימי שלג להסיר לכלוך החטאים ההם והזכותי כפי בנקיות לא יועיל לי, לפי שמכאוביהם באופן שלא יועיל לי שובי אל השם יתברך אם היה שרשעתי לפי שהם פונים אל המות ולזה כשאקוה ההמלט בהתחנני אל השם יתברך אז יגיעני המות ויביאני אל שיתעבוני שלמותי להיות מת, הנה השם יתברך לא איש כמוני עד שאוכל לענות אותו ולבוא יחדו במשפט ולא יש ג״כ בינינו מוכיח ישית ידו על שנינו וישפוט מי יצדק, הנה אם יסיר מעלי שבטו בדרך שלא תבעתני אימתו אז אדברה על מה שהביא עלי מן הרע על לא חמס בכפי ולא אראנו כי לא כן אנכי עמדי כמו שאתם חושבים שרשעתי וזה שאני יודע בעצמי שלא חטאתי.
[איוב ג]
פתיחה למענה החמישית מענה איוב
כעמוד ברזל התחזק הנדכא הזה להעמיד דעתו, כי ההנהגה האישיית, אשר תשפוך בוז על נדיבים ולמסת נקיים תלעג, לא עיני ה׳ עליה, כסאו נקי מעלילות כאלה, כי מאיתו לא יצא עוול, רק שלוחי המערכה אשר בהאץ ניתנה בידם, ידם היתה במעל הזה. ומענהו הזאת נחלק לשלושה חלקים:
בחלק האחד, ישיב על המופת אשר הניח בלדד בראש מענהו, להוכיח השגחת ה׳ מצד המשפט הכללי, כי יהיה זה עוול או חיסרון יכולת בחוק היכול והצדיק אשר מסר ההנהגה אל משרתים רשעים, והאל ראוי שלא ימצא לו עול, ושיהיה לו יכולת המוחלט, כמו שאמר (איוב ח ג): האל יעוות משפט?!.
על-זה השיבו תשובה פילוסופיית כבר השקיף עליה המורה (פרק יב מחלק ג) על עניין קרוב לזה, בשהתווכח נגד האומרים שהרעות אשר בעולם הם יותר מהטובות, והשיב שזה בא להם מצד שלא יבחנו את המציאות רק באיש אחד לבדו, ויחשוב כל סכל כי המציאות כולו היה אך בעבורו, וכאילו אין שם מציאות זולתו כלל, וכשיגיעהו ענייניו בחילוף מה שירצה, יגזר שהמציאות כולו רע, ואילו בחן האדם את המציאות וציירו וידע מיעוט חלקו ממנו, התבאר לו האמת, כי זה השיגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני האדם ברוב רעות העולם, אינם אומרים שהוא בחוק המלאכים, ולא בחוק הגלגלים והכוכבים, ולא בחוק היסודות ומה שהורכב מהם כצמחים ובעלי חיים, רק בקצת אישי בני אדם, וצריך שהאדם לא יטעה לחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד, רק היה מפני רצון הבורא, אשר מין האדם הוא הקטן שבו בערך אל המציאות העליון וכו׳.
ושם ביאר, כי הרע אשר יקרה אל האדם מצד טבע ההוויה והפסד, רוצה לומר מאשר הוא בעל חומר, כי מפני זה יקרה לבני אדם מומים גדולים וכו׳, או שמתחדשים משינויים שיארעו ביסודות מאויר הנפסד או הברקים העצומים או שקיעת מקומות, וכבר חייבה החכמה האלהית שלא תהיה הוויה כי אם בהפסד, ולולא זה ההפסד האישיי לא תהיה נמשכת ההוויה המיניית, ומי שירצה להיות בעל בשר ועצמות ולא ישיגהו דבר ממשיגי החומר ירצה לקבץ בין שני ההפכים, שאם לא יקבל מעשה הפסד החומר לא נתהוה, והיה הנמצא ממנו איש לא אישי מין, ואמת הדבר שאמר גאלינוס, ״לא תייחל נפשך בשקר שיהיה אפשר שיההי מדם הנדה ושכבת זרע בעל-חיים שלא ימות ולא יכאב, או תדיר התנועה, או בהיר כשמש״, וכלל הוא, שכל מה שאפשר שיתהווה מאיזה חומר שיהיה, יתהווה על השלימות שאפשר לו להתהוות מן החומר ההוא המיני, וישיג אישי המין מן החיסרון כפי חסרון חומר האיש ההוא, ותכלית מה שי תהווה מן הדם והזרע והשלם שיהיה מהם הוא מין האדם, ואי אפשר מבלי רע שיימצא לו, ובכל זאת הרעות הם מועטים בערך אל הכלל והמין כולו.
והנה, איוב השתמש בהקדמה זו בעניין יותר כולל, ובהשקפה על המציאות בכלל, והוא כי כבר נתברר להחוקרים האחרונים, שגם הכוכבים נכנסים בסוג ההוויה וההפסד, ואינם מגשם חמישי כדעת הקדמונים, רק הם מורכבים כגשם הארץ שלנו, ולכן יגיע גם להם ההפסד באחרית, והוא מבואר מדברי הנביאים (ישעיהו נא ו): כי השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. עוד התבאר, כי השמש מלכת השמים, עם המון כוכביה הסובבים אותה, הם כאין וכאפס נגד המון שמשים רבים, אלפים ורבבות, המפוזרים במרחק אשר לא ישוער, ואשר לא נשיגם רק כניצוצות דקות מתנוססים בנתיב החלב, והם עולמות אין מספר אשר גם המה מורכבים ומוכנים גם-כן אל הכיליון וההפסד.
עד שלפי זה נוכל לומר, שגם אם יבוא עת שהשמש והירח וכל המון כוכבים יכלו ויפסדו עם כל יושביהם, לא יהיה זה ועול ורע החלטי מצד הבורא המציאות הכללי, כי אחרי שרצה בחכמתו לברוא עולם ההוויה וההפסד, הכולל בתוכו המון עולמות אין מספר, אשר השמש עם צבאיו הם כמר מדלי נגדם, אם השמש והכוכבים ישיגם ההפסד, הלא זה מוכרח מצד טבע ההויה וההפסד הכולל, מצד חומר העולם הגשמי בכלל, אשר העולם הגלגלים נכלל תחתיו, ואין זה רע בערך המציאות הכללי, אשר השמש רק כערך איש אחד נגד כלל המין לנגדם, ואף כי אם לא יתפשט ההפסד על חלק גדול מן המציאות כמו השמש וכוכביה רק על כדור אחד, כמו למשל אם יושג הכליון רק לכדור הארץ לבדו, שאין זה רע לערך כלל המציאות שהארץ כטיפה מן הים נגדם, וקל וחומר אם גם בכדור הארץ לא יגיע הכיליון רק לקצתו, כמו שישקע הר גדול מפני הרעש וימותו כמה רבבות מבני אדם, שזה אינו רע לערך המציאות בכלל, כי כן חוייב מטבע ההויה וההפסד, ואי אפשר שיתהווה כדור הארץ על העניין אשר התהווה, מורכב מארבעה יסודות, שלא ישיגהו לפעמים השקיעות והרעשים מצד האדים האישיים או החלקים המימיים או הרוחות הסגורים בתוכו, אשר הם לצורך הוייתו וקיומו, והרע הנסבב מזה לפעמים הוא כאין נגד הטוב הכללי, כי מציאות הכדור נמנע מבלעדי טבע הזאת (אם לא שלא יהיה כדור ארצי, רק רוחני או מגשם חמישי).
וכל שכן שלא ישוער זה לרעה כלל הרע המשיג לאיש אחד מאישי בני אדם, כמו הרעות אשר הגיעו אל איוב מצד טבע ההפסד הכולל, ועל פי זה יאמר הפילוסוף כי הוא אינו מתלונן כלל על המשפט הראשי, כי לפי דעתו במשפט הראשי לא יצא עוול מאת הממציא המציאות הכללי, אחרי כי המציאות בכלל טוב הוא, ורצה בו חכמתו וטובו, לא נוכל לייחס אליו עוול אם יימשך בהכרח רע והפסד לאיש אחד מן המין, או למין אחד אשר הוא כאיש אחד בערך אל הסוג, וכל שכן בערך המציאות הכללי, יען כי הרע מוכרח מצד סדר המציאות הכללי אשר לא יתהווה זולת זה.
ובזה משיב טענת בלדד במה שאמר האל יעוות משפט, כי המשפט הראשי כולו טוב וחסד, אין בו עוול, אבל אם נאמר שהמשפט האישי נמשך מאת ההשגחה אז לא תנוח דעתנו בזה, כי אז נשאל מדוע לא ישגיח למנוע הרע מן הנקי, ומזה מכריח כי מסר את ההשגחה האישיית אל הטבע הכולל, ובכל זאת אין עוול לפניו על הרע הבא על איש אחד שלא במשפט, כי ה׳ לא ישקיף רק על כלל המציאות, שיהיה על צד היותר טוב שאפשר, והרע המגיע לאישים פרטיים בטל נגד הטוב הכללי הנשמר בכלל המציאות (סימן ט׳ ב-יב).
החלק השני, בו מתווכח עם שיטת בלדד אשר חידש, שיבואו ייסורים על הצדיק על דרך התמורה, שעל-ידי הרע שישיג עתה ישיג טוב בעתיד, ובאשר לא פורש בדברי בלדד באיזה אופן תהיה התמורה הזאת, חקר עליה איוב כל כל צדדיה, כי התמורה הזאת תצוייר באחד מחמישה פנים, והוא כי שישיג טוב בעתיד תמורת הרע ההווה, לא יימלט משני אופנים:
• א] שיהיה ייחוס הטוב העתיד אל הרע ההווה ייחוס עצמי,
• ב] שיהיה ייחוסם זה לזה רק ייחוס מקרי,
וכל אחד יצוייר בשני פנים, כי הייחוס העצמי:
• יצוייר שיהיה בדרך הטבע, שנאמר, כמו שכל בעלי החיים וכל עניינים הטבעיים לא ישיגו את שלימותם רק על-ידי יגיעה ועמל וצער, כן לא ישיג השלם רק את הטוב רק על-ידי ייסורים, וזה האופן האחד;
• או יהיה ייחוס הזה מצד החליפין, והוא על-ידי רצון ה׳ בלבד, שתחת הצער ישקול לו במאזני צדקו טוב ועונג חליפתו, וזה האופן השני.
וכן ייחוס המקרי יהיה בשני פנים:
• אחד, שיגיע אליו הטוב בסיבת הרע על-ידי תפילה ורחמים, שעל-ידי הייסורים יעתר אל ה׳ וירצהו וישיב לאנוש צדקתו, וזה האופן השלישי,
• או שיהיה זה על-דרך הניסיון, שעל-ידי שיעמוד בניסיון ולא יתלונן על הייסורים יגמלהו טוב וחסד, וזה האופן הרביעי.
ועוד יצוייר:
• שהתמורה הזאת היא רק שמירת ההיזק בלבד, והוא, שעת יראה ה׳ שהצדיק מוכן בטבעו שיחטא בעתיד, יקדים להביא עליו ייסורים, שעל-ידי-כך ייכנע לבבו ולא ימעדו אשוריו, ואז ישוב ה׳ לשוש עליו לטוב, וזה האופן החמישי.
ועל כן יצא המתפלסף הזה להשיב על כל הצדדים שיש לחשוב בזה:
• שעל האופן האחד, שיהיה התמורה הזאת מצד הטבע, ישיב לאמור, שאין שום התקשרות טבעי לייסורים אלה עם הטוב שיסובב על ידם, שהבע״ח, עת יעמול להשיג טרפו, יגיע לו מציאות הטרף או העונג תמורת העמל דרך סיבה ומסובב, כי בעמלו יביא לחמו, אבל איך יושג הטוב העתיד על-ידי הייסורים אשר אין שום קשר טבעי ביניהם? (שם פסוק כה-כו).
• על האופן השני, שיהיה זה בדרך חליפין, שה׳ ישקול לו טוב לפי משקל הצער אשר היה לו, על זה מצא סתירה בדבריו, שאם כן, איך יצווהו לחזק את לבבו ולקבל הייסורים בשמחה, שזה סותר מה שאמר שהצער שקול עם העונג שאחריו במאזניים ישאו יחד, ואם כן, אם יתחזק ויפיג מליבו צערו ועמלו, הלא כן יתרבו ימי עניו עד יסבול כמות הצער והעוצב הנחרץ עליו בשיעור מצומצם, וטוב לו יותר שירבה צערו עתה, שבזה יקצר זמן משך הייסורים (שם כז-כח).
• על האופן השלישי, שיגיע לו טוב תמורת הרע על-ידי תפילה ורחמים, האריך להתווכח, שאיך יקובל זה אל הדעת, שהאיש הנגוע בלא משפט, אשר יוכל להצטדק נגד מכהו מצד הדין והמשפט, כי לא חמס עשה, איך נאמר לו שלא יבקש משפט, רק יתחנן ויבקש חסד, ושלא יטעון להצטדק מצד כשרון מעשיו, רק יתחנן כאילו הרשיע ומבקש סליחה, ואם לא אל צדקתו יפנה השופט, איך יפנה אל תפילתו ותחנוניו, בשגם כי המתפלסף לא יאבה לשמוע שה׳ יקבל תפילתו, באמרו, שאם כן יהיה שינוי בחוק האל, שישתנה מלא רוצה לרוצה, ולא אדם הוא להינחם, וזה שאמר אם קראתי ויענני, לא אאמין כי יאזין קולי (שם יג-כב).
• נגד האופן הרביעי, שתמורה זאת יהיה על דרך הניסיון, על זה יטעון לאמור, שלפעמים ימות המנוסה מתוך הייסורים, ואיה איפוא שכרו והגאולה והתמורה הבא בעבור סבלו ועמדו בניסיונו? (פסוק כג).
• נגד האופן החמישי, כי יהיו הייסורין כדי לשמרו שלא יחטא בעתיד, טוען לאמר, איך יהיה זה מן היושר האלהי לייסרו טרם חטאו פן יחטא בעתיד, והוא עדן לא חטא, מדוע יוכה לפני החטא? אם יחטא, אז יקבל עונשו, לא קודם?! (שם כט-לב).
החלק השלישי, בו יערוך מערכה חדשה נגד דעת שני ריעיו, אשר החזיקו במעוזם שה׳ יודע כל העניינים הפרטים וגם ענייני האדם הבחיריים, ובכל זאת האדם חפשי במעשיו, ואין הידיעה הקדומה מכרחת את פעולת האדם, וישאל על זה שאלת הידיעה והבחירה, שהם דברים סותרים, ואחר שאי אפשר לייחס להשם יתברך הסכלות, ובעל כרחנו יודע כל הדברים העתידים, אם כן אין האדם חופשי במעשיו, כי מעשיו מוגבלים מצד המערכת בין לטוב בין לרע, וה׳ יודע בידיעה קדומה כל מה שהוא מחוייב לעשות, ועל פי זה ישוב להתרעם, למה יביא עליו ייסורים על-ידי מעשיו, אחר שהוא מוכרח במעשיו ואינו יכול לעשות רעה או טובה רק קפי שהוגבלו מצעדיו ועלילותיו מראשית קדומים.
גם הוסיף לשאול שאלת הפילוסופים אשר שאלו על דעת האומרים שה׳ יודע כל עניינים הפרטיים המשתנים:
• שהלא הפרטים לא יושגו רק בכוח היולאני כמו החוש והדמיון, וה׳ אין לו כוח היולאני, ואם כן, אי אפשר שיידע הדברים הפרטיים?
• וזאת שנית, שהפרטים הם זמניים, רוצה לומר שמציאותם הוא בזמן, וה׳ אי אפשר שישיג הדברים הזמניים, אחר שלא יתואר לא בתנועה ולא במנוחה, כמו שאמר העיני בשר לך? הכימי אנוש ימיך?, ובזה נכללו כל יתר השאלות ששאל הפילוסוף, שאם כן מוכרח שישלם הנכבד בפחות, כי הידיעה הוא שלימות להיודע, ושלא יהיה ה׳ אחד, אחר שהיודע מתעצם בהידוע, ואיך יתעצם האחד במושגים רבים שונים?
• וכן, שהלא הפרטים אין להם תכלית, והידיעה הוא עניין מקיף וכולל? וכל זה נכלל ממילא בשתי שאלות הראשונות הראשית.
ומכל זה הכריח, שהאדם מוכרח במעשיו, ולפי זה יפלו כל השאלות האלה:
• כי השם יתברך יודע כל אלה הפרטים מצד עניינם הכולל, שכבר ידע מראשית קדומים שכל אלה הפעולות והפרטים מוכרחים ומתחייבים על-ידי הנהגה כוללת,
• ולא ישיג דברים אלה בכוח היולאני, כי הוא יודע הסידור המושכל אשר לאלו הדברים מצד שהם מסודרים ומוגבלים מראשית קדומים,
• וכן לא ידע אותם מזה הצד שהם מתחדשים בזמן, כי מזה הצד שהם מסודרים הם מחויבים כן מראשית קדומים,
• וכן לא נאמר שישתלם על-ידי ידיעת אותם הדברים, כי בהפך, ידיעתו אותם הוא מחייב מציאותם,
• וכן לא יקשה מצד שהידיעות האלה מתרבות ואין להם תכלית, כי מצד הסידור המושכל אשר יחייב אותם יש להם תכלית והם מתאחדים.
וכל זה יחייב שלא נמצא במציאות עניינים אפשריים תלויים בבחירת האדם, שאם כן ישובו כל השאלות הנ״ל למקומן, רק כל מעשי האדם חרוצים וקצובים מראשית קדומים, והשם יתברך יודע הכל בידיעה אחת נצחיית כוללת בלתי משתנה ולא מתחלפת ולא מתרבה ולא מתחדשת, לא מצד ריבוי הנמצאים, ולא מצד המקרים הנתלים לפי דמיוננו בזמן או בבחירה, כי הוא יודע הכל על-ידי השגת עצמותו, שבו תלוי קשר כל הסיבות וכל תולדותיהם עד אחרית ההשתלשלות, זה תורף טענתו ותשובתו בכל קאפיטל י׳.
על פי זה מצא מקום להתלונן, שאחר שהאפשריות והבחירה איננה ביד האדם, ואם הוא צדיק או רשע לא תיוחס זאת אליו רק אל הסיבות העליונות הנצחיות אשר בם תלויים מעשיו ופעולותיו, אם כן, איך יוכיח בתוכחות את איש עלי עוון אשר היה מוכרח לעשותו?!
ואם נאמר, שלא באו עליו הייסורים בדרך עונש רק בדרך הכיליון להעביר הרע מן העולם, כמו שממיתים ומבערים נחש שרף ועקרב הגם שהם הם אין מזיקים בבחירתם רק לפי טבעם, על זה ישאל, הלא כבר ידע ה׳ בעת נולד זה האיש שהוא עתיד לחטוא ולהרשיע, ולמה ברא אותו ויעשה עמו חיים וחסד, הלא היה טוב שלא נברא?
ואם בכל ידיעתו כי עתיד לחטוא, הקנהו את המציאות טרם זכה בו ובעוד היה אפס, כל שכן שיהיה ראוי לקיימו ולחיותו אחר שכבר זכה במציאותו, כי לא נוסף בו עתה דבר חדש ראוי שיאבד בעבורו אשר לא ידע ה׳ ממנו קודם?
זה תורף שאלתו, והתשובה עליהם תמצא במענה צופר:
The Fifth Oration - Job's Reply To Bildad's First Speech
Like a rod of tempered steel, (Jeremiah 1:19) this poor wretch braces himself to uphold his assertion that the personal governance which pours scorn on the princes (Psalms 197:40) and makes a mockery at the ordeal of the innocents, (Job 9:23) God's eyes are not upon it (Deuteronomy 11:12); His Throne is innocent (2 Samuel 14:9) of such calumnies. Such injustice cannot emanate from Him. The agents of the Cosmos, into whose hands the earth has been given, it is they alone that are at the heart this injustice (Ezra 9:2). Job's reply to Bildad is divided into three parts:
Part One: Job starts by responding to the proof Bildad had presented at the beginning of his speech, that which had purported to demonstrate God's Providence from considerations of universal law. Bildad had argued that it would be an injustice or a deficiency in the makeup of He who is Omnipotent and Righteous were He to delegate government to evil stewards. However, no injustice may be present in God and, likewise, He must possess absolute capability. And so Bildad had asked, Would God pervert judgment?⁠1
Job's rebuttal is philosophical and is similar to that posited by Maimonides in a related matter, namely, when he argued against those who claim that there is more bad than good in the world. As he wrote:
The origin of the error is to be found in the circumstance that this ignorant man, and his party among the common people, judge the whole universe by examining one single person. For an ignorant man believes that the whole universe only exists for him; as if nothing else required any consideration. If, therefore, anything happens to him contrary to his expectation, he at once concludes that the whole universe is evil. If, however, he would take into consideration the whole universe, form an idea of it, and comprehend what a small portion he is of the Universe, he will find the truth. For it is clear that persons who have fallen into this widespread error as regards the multitude of evils in the world, do not find the evils among the angels, the spheres and stars, the elements, and that which is formed of them, viz., minerals and plants, or in the various species of living beings, but only in some individual instances of mankind... It is of great advantage that man should know his station, and not erroneously imagine that the whole universe exists only for him. We hold that the universe exists because the Creator wills it so; that mankind is low in rank as compared with the uppermost portion of the universe...
The first kind of evil is that which is caused to man by the circumstance that he is subject to genesis and destruction, or that he possesses a body. It is on account of the body that some persons happen to have great deformities or paralysis of some of the organs. This evil may be part of the natural constitution of these persons, or may have developed subsequently in consequence of changes in the elements, e.g. through bad air, or thunderstorms or landslides. We have already shown that, in accordance with the divine wisdom, genesis can only take place through destruction, and without the destruction of the individual members of the species the species themselves would not exist permanently... He who thinks that he can have flesh and bones without being subject to any of the accidents of matter, unconsciously wishes to reconcile two opposites, viz., to be at the same time subject and not subject to change. If man were never subject to change there could be no generation; there would be one single being, but no individuals forming a species. Galen says correctly that it would be in vain to expect to see living beings formed from the blood of menstruous women and the semen virile, who will not die, will never feel pain, or will move perpetually, or shine like the sun. This dictum of Galen is part of the more general proposition:- Whatever is formed of any matter receives the most perfect form possible in that species of matter; in each individual case the defects are in accordance with the defects of that individual matter. The best and most perfect being that can be formed of the blood and the semen is the species of man... It is therefore impossible that man should be free from this species of evil. You will, nevertheless, find that the evils of the above kind which befall man are few and very rare.2
Those who say that it [the world] is the best, do so on the basis of reason, for it is unimaginable that God would create other than the best...and God does not lack the wisdom to know what is the best nor the ability to make it...and so the world that He created is surely the very best that can be made... But those who say that the world is not the best possible, come to this conclusion by reason of sense perception and experience, seeing the defects in the world and the shortcomings and many evils to be found in it.
Now let us see how Job employed this same postulate in a wider context, in an examination of the whole of existence, as follows: It has become apparent to modern scientists,⁠3 that the stars fall under the category of 'becoming and demising';⁠4 that they are not made of a quintessence as had been the opinion of the ancients, but of ordinary matter like that of the Earth's; and that they too will ultimately decay. This is clear from the words of the prophets too:⁠5 For the heavens will vanish like smoke, and the earth age like a garment (Isaiah 51:6).
It has also been shown that the sun, queen of the heavens, (Jeremiah 7:18) together with the multitude of stars in orbit around it, is as nothing and as naught (Isaiah 41:12) compared to the many thousands and tens of thousands of suns that are scattered throughout immeasurable space and which we see as just small specks twinkling in the Milky Way. They are worlds without number, which are also complex structures and are also destined for decay and demise.⁠6
So we can say that even were the sun, the moon and all the multitude of stars to become extinct at some future time, together with all their inhabitants, this would be neither an injustice nor an act of absolute evil on the part of the Creator of the whole of existence. For since, in His wisdom, He chose to create a 'becoming and demising' universe that encompasses a multitude of worlds, beyond number, compared with which the solar system is no more than a drop in a bucket, (Isaiah 40:15) then were the sun and the stars to become extinct, it would be just an inevitable consequence of their overall 'becoming and demising' nature; a consequence of the general property of the stuff of the physical world, of which the astral world is a part. There would be nothing wrong in this in terms of overall existence, relative to which the sun is of no more consequence than is a single individual within the whole of mankind. And if it was only one particular planet, for instance, planet Earth, that was annihilated and not a large component of existence, such as the whole of the solar system, there would certainly be nothing wrong with this in terms of overall existence, compared to which the Earth is no more than a drop in the sea. And how much more, if the desolation was to affect only a part of planet Earth, such as might happen if a large mountain subsided as a result of an earthquake and many tens of thousands of people were to die. Once again, there would be nothing wrong with this in terms of overall existence, for it is an inevitability of the 'becoming and demising' property. Moreover, the Earth could not have been made as it is, from the four elements, without landslides and earthquakes sometimes occurring as a result of the fiery vapors, the watery particles or the winds which are enclosed within it and which are essential for its existence and continuance. The bad that sometimes results from this is insignificant compared to the overall good; for the very existence of the Earth would be impossible without this property (for otherwise the Earth could only be either a spirit or made of quintessence).
And finally, the misfortunes that befall a single person – one of the units of mankind – such as the disasters that had befallen Job by reason of the nature of overall 'demising', should certainly not be considered an evil at all. Accordingly, the philosopher [Aristotle] would say that Bildad has no basis for his complaint against primary law. For in his opinion, there is no inherent injustice in primary law that can be attributed to He who invented universal existence, since existence is good overall and He has graced it with His wisdom and bounty (1Kings 10:7). So we cannot consider Him unjust if, of necessity, harm and decay befall a single individual of a species or even if they befall a whole species that is no more than a single unit relative to the genus, and a fortiori relative to overall existence. For this 'evil' is necessary in terms of the order of general existence, which could not otherwise have come into being.
Thus, his Job's reply to the argument implied by Bildad's rhetorical question 'Would God pervert justice?' is that primary universal law is entirely good and gracious; there being no injustice in it (Deuteronomy 32:4). But if we hold that personal law emanates from Providence, we have no way of rationalizing this position. For if that is the case, the question remains of why does God not providentially prevent bad from befalling the innocent. From which it follows that He must have delegated individual providence to universal Nature, and that, notwithstanding, no injustice can be attributed to God by reason of the unwarranted evil that befalls a single man. For He deals only with overall existence, ensuring that it is as good as possible, and the bad that does befall individuals is insignificant compared to the overall good preserved in the whole of existence (Ch.9:2-l3).
Part Two: In the second part of his speech, Job disputes the new proposition that Bildad had introduced, namely, that afflictions befall the righteous by way of a quid pro quo: that on account of the bad a person presently endures he will receive good in the future. Since, in his presentation, Bildad did not go into the details of how this reciprocity works, Job now formally examines all the possible ways by which this could take place.
He posits that the exchange process can be visualized as occurring in one of five different ways, as follows: If an individual is to receive future good in exchange for present bad, then one of two conditions must apply:
1. That the relationship between the future good and the present bad is inherent;
2. That their relationship to one another is only incidental.
Each of these alternatives can in turn be further qualified in two ways:
• That the inherent relationship can be thought of as being natural: that just as all animals and other natural entities can only achieve their perfection through effort, work and anguish, so a perfect person can only acquire good through suffering.
• That the inherent relationship is metered and only takes place through God's will: that the person's anguish is weighed in His just balance (Job 31:6), bounty and delight being his recompense.
The incidental relationship can also be qualified in two ways:
That the good befalls him on account of the bad by virtue of prayer and mercy, for by reason of the suffering, the person prays to God and He finds favor in him, and He returns this man's virtue (Job 33:26).
Fourthly, it may be by way of a trial: that if the person withstands the trial and does not complain about the suffering, He will reward him with good and with grace.
A fifth possibility:
— is that the exchange mechanism is just a prophylactic; that when God foresees that a righteous person is by his nature likely to sin at some time in the future, He makes him suffer in advance, thereby bending his will (Leviticus 26:41) and preventing him from slipping; (Psalms 37:31) and then the Lord will again rejoice over him for good (Deuteronomy 30:9).
And so, this sophist [Job] sets out to refute all the ways by which this exchange can be thought to occur:
• He refutes the first possibility, namely, that the interrelationship is a natural one, by arguing that there is no natural link between the suffering and the good it is supposed to effect. When an animal strives to catch its prey, it gets its quarry or its gratification in exchange for the effort it put in by way of cause and effect; for it is by its effort that it gets its food. But how can future good be achieved through present suffering, there being no natural link between them? (Ch.9:25-26)
• As regards the second possibility, namely, that the interrelationship is metered and God will grant the person an amount of good that exactly balances the strife he has endured, he finds a contradiction in what he Bildad had said. For in this case, how could he Bildad have urged him to strengthen his resolve and accept the afflictions with joy? For this contradicts his assertion that the anguish is equated with the subsequent delight, justly balanced against it (Job 6:2). For if he braces himself and puts his agony and pain out of mind, his period of misery will just lengthen until he has suffered the measure of torment and anguish apportioned to him. It would be better for him were his torment to be intensified right now, for thereby the duration of his affliction would be shortened. (Ch.9:27-28)
• Regarding the third possibility, namely, that good comes in exchange for bad through the medium of prayer and mercy, he argues at length that the notion that a person who has been unlawfully hurt and who can exonerate himself before his oppressor both in justice and in law, should pray and plead for mercy instead of demanding justice, is unconscionable. He has committed no crime and should base his appeal on the integrity of his deeds and not plead and beg for forgiveness as though he was guilty. Furthermore, if the Judge is unwilling to acknowledge his righteousness why should He accept his prayers and supplications? Besides, a rationalist would refuse to believe (Leviticus 26:21) that God could ever accept his prayers, for it would mean that His statute is inconsistent, vacillating between favor and disfavor; and He is not like a man, to change His mind (1Samuel 15:29). And so he says: Even were I to call, and He did answer, I don't believe He would listen to my voice (Job 9:16). (Ch.9:13-22)
Arguing against the fourth possibility, i.e., that this exchange is accomplished through a trial, Job points out that quite often the person being tested may die as a result of the affliction. So where is the redemption, reward and compensation that he is supposed to receive for his suffering and for passing the test? (Ch.9:23)
Finally, he dismisses the fifth possibility, namely, that the suffering is a prophylactic designed to prevent him sinning in the future. He asks how it can be right for God to afflict a person before he has sinned at all, just in case he might sin in the future? But he has not yet sinned. Why should he be smitten before he has sinned? If and when he sins, let him then be punished, but not before. (Ch.9:29-32)
Part Three: Job now opens a new campaign against the philosophical thesis so firmly held (Daniel 11:1) by his two companions, that though God knows all detailed matters including those over which an individual has discretion, this pre-knowledge does not prescribe the person's actions and he is still free to act as he chooses. In questioning this, he cites the paradox of the contradiction between foreknowledge and free-will, namely, that since benightedness cannot be attributed to the Lord, may He be Blessed, and He must perforce know all that is going to happen in the future, man is not at liberty with regard to his actions. For his deeds are circumscribed by reason of the Cosmos, whether for good or for bad, and God knows with prior knowledge everything he is destined to do. This being so, Job returns and gives vent to his complain, asking why God makes him suffer for his deeds, seeing that he is compelled to act as he does and can do no good or evil other than that delineated by His actions and designs, from the very beginning of time.
He goes on to ask the questions posed by the philosophers who challenged the opinion of those who say that God knows all mutable matters down to the last detail:
• But such unfolding details can only be ascertained through the workings of a 'hylic force', such as the senses and imagination, and God has no 'hylic force' and so can have no knowledge of these circumstantial trivia.⁠7
• And secondly, that these details are transient, i.e., their existence is in time, but God cannot discern temporal things since He cannot be described either as moving or as being at rest.⁠8 As Job says: Do You have eyes of flesh, and see as men do? Are Your days as the days of a mortal, and Your years as those of a man? (Job 10:4-5) Implicit in this passage are all the other objections raised by the philosopher,⁠9 namely:
• That were this so,⁠10 the Honorable One would be less than perfect, for its knowledge is the perfection of a 'knowing-being'.⁠11
• That God could not be Immutable Unity, since a 'knowing-being' is augmented by the knowledge it acquires and how can Immutable Unity be augmented by various different notions?
• That details are without purpose but knowledge is a comprehensive and universal matter. And all of these points are implicit in the first two original questions.⁠12
On the basis of all of this, Job concludes that man is compelled to act as he does, in which case all these objections fall away:
• For God, may He be Blessed, knows all these minutiae by virtue of their commonality. He has known since the beginning of time that all these acts and other particulars were ordained and necessitated by universal governance.
• He does not have to ascertain these things through a 'hylic force', for He knows the logical order these things have by virtue of being formulated and circumscribed from the very beginning of time. Accordingly, He does not learn of them from their emergence in time, for by reason of being ordered they were so foreordained from the very beginning of time.
• Accordingly, He does not learn of them from their emergence in time, for by reason of being ordered they were so foreordained from the very beginning of time.
• Consequently, it cannot be argued that He is augmented by the knowledge of these things. Just the opposite; it is His Knowledge of them that necessitates their existence.
• Nor does any problem arise from the fact that these bits of information increase in number and have no purpose. For it is by virtue of the rational order that foreordains them that they assume significance and form a coherent whole.
All of this requires that there be nothing in existence that depends on man's choice. For if there were, all the above queries would return home (1 Samuel 25:26). A person's deeds are all simply determined and apportioned from the beginning of time, and God, may He be Blessed, knows everything in one eternal, universal, and immutable knowledge, which neither changes, nor increases, nor evolves; neither as a result of the increase in the number of things in existence nor by virtue of those events which depend, according to our imagination, on time or choice. For He knows everything through His perception of Himself, upon which the linking of all the causes and all their effects depends, through to the end of the series.⁠13 This is the thrust of Job's argument and reply in Chapter 10.
Accordingly, he finds a basis (Psalms 132:5) for his complaint that since neither choices nor free-will are in a person's hands – whether he is righteous or wicked has nothing to do with him, only with the higher eternal agents upon which his acts and deeds depend – how can He reprove and rebuke a man for the iniquity (Psalms 39:12), that he was fated to do?
And what if we say that the suffering befell him not as a punishment but as a purge, to remove evil from the world, just as poisonous snakes or scorpions (Deuteronomy 8:15) are killed or exterminated even though they do not harm by choice but by instinct. Well, he would then ask that since God already knew at the time he was born that this particular individual (Psalms 25:12) would sin and would in future be wicked, why did He create him and let him live? Why was He kind to him? (Job 10:12) Would it not have been preferable had he never been created?
And if, despite knowing that he would sin in the future, He granted him existence before he merited it and when he was still nothing, then a fortiori he deserved to be kept alive after coming into existence. For nothing new had now been added to him; nothing that would make him deserving of condemnation and about which God had not already known previously.
This is the gist of his contention. The answer to it will be found in Zophar's speech.
1. Both Job and Bildad agree that God must be perfect. However, each draws different conclusions from this. Basing himself on ethical judgments, Job argues that to attribute the observed disorder in the governance of individuals to God is to imply that He is imperfect; this cannot be and so He must have been delegated this governance to another. On the other hand, basing himself on constitutional considerations, Bildad argues that for God to have delegated this governance to another is tantamount to denying His Perfection and Omnipotence. Job now sets out to show that delegating Providence to the Cosmos—Nature—does not involve any breach of the Divine Constitution.
2. Guide for the Perplexed. Part 3. Chapter 12. This same passage is quoted by Leibniz in his rejection of Pierre Bayle's argument that there is more bad than good in the world. Rosenbloom (p.168) suggests this might indicate that Malbim was familiar with Leibniz's Theodicy. Elsewhere, (glosses on Genesis 1:31) Malbim explains the origin of this dispute in epistemological terms:
3. Written in or about 1865.
4. The category that accounts for the transient quality of the terrestrial (sublunar) world.
5. This is an example of Malbim's thesis that the Tnach had nothing to fear from the new, for it had anticipated the new
6. In his commentary on Proverbs 3:19, Malbim writes: When He created the world ex nihilo, the Maker had in mind a number of possibilities about the different ways in which the world might be formed and, in His immaculate wisdom, He chose to form it in this way.
7. A hylic force is one that is manifested through something else; until then its existence is only a potential. Mediaeval philosophers divided 'being' into that which exists in itself and that which exists in something else. The latter is designated 'accident'. Accident is then further subdivided into that which exists through the other thing and that which is the cause of the existence of the other thing. The former is again designated 'accident'; the latter is called 'form'.
Probably to avoid confusion, Maimonides introduced the term 'force' in place of 'accident' in its general sense, i.e. a 'being' that exists in something else. Hence, 'force' as used by Maimonides designates accidents, forms, the lower faculties of the rational soul, the internal principle of motion and the universals, all of which require something else in which to exist. (Wolfson p.99)
8. According to Aristotle, time is an accident that exists in motion, for we have no perception of time unless we have a perception of motion. According to this definition, time is inconceivable without motion and always implies the existence of a movable corporeal object. Thus, incorporeal eternal beings like God cannot have the attribute of time inasmuch as the attribution of time would imply corporeality (Wolfson p.95).
9. The philosopher disputant answered by Maimonides in Part III Sections 16–21 of The Guide for the Perplexed.
10. i.e., that God knows all mutable particulars.
11. Mutable particulars are by definition imperfect and so knowledge of them would impair God's Perfection.
12. That since God has no hylic force (no sense perception) how can He ascertain mutable particulars and since the particulars are time-dependent how can He, who is above time, discern them?
13. This mechanistic-deterministic view is resonant of Descartes' writings, though his solution to the problem of free-will and God's foreknowledge is quite different. Descartes held that 'freedom of the will is self-evident.' Doubt was the human faculty that proved this. On the other hand, he also asserted that 'we likewise know that everything is pre-ordained of God…His power is so immense that it would be a crime for us to think ourselves ever capable of ding anything which He had not already pre-ordained.' He reconciled these two apparently opposing statements as follows:
We will have no trouble at all if we recollect that our thought is finite, and that the omnipotence of God, whereby He has not only known from all eternity that which is or can be, but also willed and pre-ordained is, is infinite. In this way we may have intelligence enough to know that this power is in God, but not enough to know how He leaves the free action of man indeterminate; and, on the other hand, we are as conscious of the liberty which exists in us that there is nothing that we comprehend more clearly and perfectly. (Principles of Philosophy, 41)
ויען וגו׳ – איוב חוזר על דבריו הראשונים – יודע הוא כי האל כל יוכל, רק יודע ג״כ בעצמו עי נקי הוא. א״כ לפני אל כצדיק כרשע נדמו, אך מי יריב עם האל? הלא צדק בדבריו אם קלל יומו כי נוח לו שלא נברא.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ב) אׇ֭מְנָם יָדַ֣עְתִּי כִי⁠־כֵ֑ן⁠ ⁠וּמַה⁠־יִּ⁠צְדַּ֖ק אֱנ֣וֹשׁ עִם⁠־אֵֽל׃
Indeed, I know that it is so; and how can man be just with God?
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּרַם בְּקוּשְׁטָא יְדַעֵית אֲרוּם הֵיכְנָא וּמַה יִדְכֵּי בַּר נָשׁ עִם אֱלָהָא.
חקא אנא אעלם אנה כד׳אך, ומא יחתג׳ אלאנסאן מע אלטאיק.
אמנם, נכון אני יודע שהדבר כך כפי שאמרת בלדד, ובמה יוכיח האדם את צדקתו עם האל.
נחזור להוכיח את מה שתרגמנו ובארנו, ופירוש הענין, כלומר שנבדיל את הענינים שהם המטרה. ונאמר כי כוונת איוב באמרו אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק, כלומר אני יודע שזה שתיארת אתה בלדד הם תנאי הצדיק והרשע.
נעוד באלברהאן עלי מא פסרנאה ועברנאה, ושרח אלמעני אן נעזל אלמעאני אלתי הי אלאגראץ׳, ונקול מעני איוב פי קול אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק, יעני אני אעלם אן הד׳א אלד׳י וצפת יא בלדד הו שרט אלצאלח ואלטאלח.
אמנם ידעתי כי כן – כשם שאמרתם שאיני מועיל ברוח כביר אמרי פי, שהרי מה יצדק אנוש עם אל, שהרי אם יחפוץ האדם לריב עמו לא יעננו – הקב״ה אפילו אחתא מני אלף שירצה האדם לריב עמו.⁠ב כי כאשר יספר האדם לפניו כל ראיותיו, במענה אחד אשר יענה לו הקב״ה יסתתמו כל טענותיו, מפני היראה של הקב״ה.
א. כן בכ״י ס״פ I.20, וכן בפסוק. בכ״י פריס 162: ״אחד״.
ב. כן בכ״י פריס 162, ס״פ I.20. ״לא יעננו... לריב עמו״ הושמט ע״י הדומות בדפוס ברסלאו ובכ״י פירנצה II.24, אוקספורד אופ׳ 34.
כי כן – כמו כןא כי כל דרכיו משפט (דברים ל״ב:ד׳).
א. המלים ״כמ׳ כן״ נוספו בגיליון.
איוב: אמנם ידעתי כי לא יצחק אנוש עם אל – כי לא יראנו שיתוכח עמו.
אמנם – רמז למה שאמר בלדד האל יעות משפט (איוב ח׳:ג׳) והענין ידעתי כי כן הוא שלא יעות משפט ומה יהיה צדיק אנוש עם אל כי הצדקה השלמה היא לאל לבדו.
אמנם ידעתי כי כן – ענין המענה הזה כי ישוב איוב להתאונן ולאמר, כי הוא זך וישר, ומכאוביו על לא חמס בכפיו (איוב ט״ז:י״ז). ומענה הזה שלש טענות, יטעון כי האלהים יכרית הרשעים כאשר אמר בלדד, גם הצדיקים אינם נמלטים מידו, רק בכולם יראה המדה אחת שוה, כי תם ורשע הוא מכלה (איוב ט׳:כ״ב), ואופן ההכרתה בארך השנים על כולם יוסב, ועוד יטעון כי יתן האלהים בין שניהם מוכיח, ויאמר לו שיודיע את איוב על מה שיריבהו, כי אין פגעיו נדונים לפני האלהים לעשות כן בשום פנים, אם לא חטא אינו טוב שיעשוק אותו, ועל מה ימאס יגיע כפיו ויביט על עצת הרשעים, והם המחשבות הרעות ולמה יצרפם למעלה. ואם לנסותו יעשה, לראות אם יסבול המקרים או יבעט בייסורין, כענין המוסר שאמר לו אליפז בתחלה, העיני בשר לך (איוב י׳:ד׳) שיבקש לו וידע שלא ירשע, וגם יודע שאין מידו מציל ואינו צריך לנסות כחו וגבורתו עמו. וזאת תלונה שנית שיאמר המוכיח. ועוד יתאונן לאמר אם רשע אללי לו, ואם צדיק לא ישא ראשו, ישוב על טענה שהזכיר כבר, כי כאשר לא ישא ראש אם צדיק, כי סופו ללכת אל ארץ חשך וצלמות, כן אם רשע לא היה לו לקבל ייסורין אחרים.
אמנם ידעתי כי כן – שהאלהים יכרית שונאי אלהותו ויאבד תקות החנפים, ועם כל זה מה יצדק הצדיק עמו אם לא יחפוץ להתווכח עמו, בבוא עליו רעה לא יעננו האלהים להודיע פשעו, ולא ישגיח עליו לרוב גריעת האדם לפניו. יודה איוב עתה כי האלהים ישמיד הפושעים, רק ברעת הצדיקים לא יודיע למה יבואו, ונראה לו שיבואו לו פשע וחמס, ואם זה כן אבוד הרשעים גם כן מקרה הוא היה להם, כי לכל מקרה אחד (קהלת ט׳:ב׳), ומתחלה כולם הבל המה.
ויען איוב ויאמר. אמנם ידעתי כי כן וכו׳ – ענה איוב לבלדד המחזיק בעצת אליפז חברו, וחדש בתחלת דבריו: האל יעות משפט וכו׳ (איוב ח׳:ג׳), ואמר: גם אני ידעתי כי כן – כלומר, שהאל לא יעות משפט,⁠1 ואין רצוני לריב עמו, כמו שנהוג, שכל אדם מריב עם המעוותו.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ד:י״ב.
יָדַעְתִּי כִי כֵן. כדבריך, שאמרתי דברים בלתי נאותים נגד האל הטוב: וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל. וידעתי גם כן ש׳לא יצדק אנוש׳ בהתווכחו ׳עם׳ שום ׳אל׳, גם שיהיה האל הרע, כי אמנם גם אִם יַחְפֹּץ האל לָרִיב עם האדם, לֹא יַעֲנֶנּוּ האדם אַחַת מִנִּי אָלֶף מיראתו, גם שיהיה האדם חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ, מִי הִקְשָׁה אֵלָיו כחושב להתייצב מנגד לאל הרע ולהמלט, וַיִּשְׁלָם - ונמלט מרעתו:
אמנם וגו׳ – בא להשיב על דברי בלדד ואמר מה שאמרת האל יעות משפט וגו׳ הנה באמת ידעתי גם אני כי כן הוא בעבור זה שפטתי שהכל בא מצד המערכה אבל כל תלונתי מהו הגמול כאשר יצדק אנוש עם אל ללכת בדרכיו הלא גם הוא נעזב להנהגת המערכה והיה כצדיק כרשע ומקרה אחד להם.
אמנם נגד מה שטען בלדד לאמר האל יעות משפט, משיב ידעתי כי כן, ר״ל גם אני יודע שכן הוא שהאל לא יעות משפט, (כי גם הוא בנה את שטתו מראיה זאת שה׳ לא יעשה עול) ומה יצדק אנוש נגד האל, כי שיצטדק האדם נגד בעל ריבו יהיה באחד מארבעה אופנים,
• א) בדרך וכוח אם ינצחהו בוכוחו, וזה לא יצויר נגד ה׳, כי.
Replying to Bildad's retort 'Would God pervert judgment…' Job denies ever suggesting such a thing. On the contrary, his whole thesis had been based on the assumption of God's Perfection.
Malbim lists the following four ways by which one person can get the better of another:
1. by convincing him in an argument;
אמנם – בלי ספק.
יצדק – בויכוחו ויורה כי הדין אתו.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ג) אִם⁠־יַ֭חְפֹּץ לָרִ֣יב עִמּ֑⁠וֹלֹֽא⁠־יַ֝עֲנֶ֗נּ⁠וּ אַחַ֥ת מִנִּ⁠י⁠־אָֽלֶף׃
If one should desire to contend with Him, he could not answer Him one in a thousand.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחיר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אִם יִצְבֵי לְמִנְצֵי עִמֵיהּ לָא יְתִיבִינֵיהּ חֲדָא מִן אָלֶף.
ואן הו אכ׳תאר מכ׳אצמתה, לם יטיק אן יג׳אובה עלי ואחד מן אלף.
אם, ואם הוא יחפוץ לריב עמו כלומר להתדיין עמו לא יוכל לענות לו על אחת מאלף. ופירושו אם יחפוץ ה׳ להתדיין עם האדם לא יוכל האדם לענות לו אפילו אחת מני אלף.
לריב עמו – להתווכח עמו.
Iyyov's Reply
to contend with Him To debate with Him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אם יחפוץ – אנוש להתווכח עם אל, לא יעננו – הקב״ה אפילו מענה אחד עלא אלף דבריו, כי כאשר יספר האדם כל כוחותיו וראיותיו לפניו עד יותר מאלף, במענה אחד שיענה לו הקב״ה יסתתמו טענותיו.
א. קשה לפענח מלה זו בכ״י.
ואם יחפוץ – האל לריב עם האנוש בהתרעמו על קורותיו.
לא יעננו – אין ראוי שיעננו האנוש אמירה אחת מני אלף אמרים שידבר האל רק יסבול כי בחכמה יעשה הכל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אם יחפוץ – אם הצדיק ירצה להתווכח עם המקום על קפחון שכרו הלא לא ישיב לו אף תשובה אחת מן אלף שאלותיו.
לא יעננו – לא יוכל האדם למצוא תשובה לאחת מאלף טענות שיטעון עליו האל (ספורנו וראזנמילר).
אם יחפץ לריב עמו לא יעננו כלל. ואיך יצדק בדרך וכוח אם הוא לא יענהו כלל.
• ב) יצויר שיצדק נגדו ע״י יתרון חכמה שבזה יתגבר על חבירו בחכמתו, וגם זה לא יצויר נגד ה׳, כי הוא.
2. by being cleverer than him;
אם יחפץ – האל לריב עם האדם, האדם לא ידע לענות על טענותיו אחת מני אלף.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחיר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ד) חֲכַ֣ם לֵ֭בָב וְ⁠אַמִּ֣⁠יץ כֹּ֑חַמִֽי⁠־הִקְשָׁ֥ה אֵ֝לָ֗יו וַיִּ⁠שְׁלָֽם׃
He is wise in heart, and mighty in strength; who has hardened himself against Him, and remained sound?
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
חַכִּימָא לִבָּא וְאַלֵים חֵילָא מַן אַקְשֵׁי לְוָתֵיהּ וְאַשְׁלֵם.
חכם לבב ואמיץ כח – חכם לבב זה הקב״ה שנאמר עמו חכמה (ותושיה) [וגבורה].
מי הקשה אליו וישלם – דור המבול נתקשו כנגדו הביא עליהם מי המבול, דור הפלגה נתקשו כנגדו הפיצם בכל העולם, אנשי סדום נתקשו כנגדו וה׳ המטיר על סדום, פרעה אמר מי ה׳ אשר אשמע בקולו אף הוא נתקשה שנאמר ויהי כי הקשה פרעה.
לאנה חכים אלעלם ואייד אלקוה, מן ד׳א תצעב עליה פסלם מנה.
חכם, כי הוא חכם המדע ואמיץ הכח, ומי הוא זה אשר נתקשה נהג בקשיות נגדו ונצול מידו. וכתב רבנו בהקדמת ספרו הנבחר באמו״ד סוף פ״ד מהדורתי עמ׳ יג ואף יותר חמור מצב המתפרצים כלפי בירא הכל בענין זה והרי הם עם סכלותם לא ינצלו ממה שחייבה חכמתו וכאמרו חכם לבב וגוק ושם מאמר ב פ״א מהדורתי עמ׳ פג ושהוא [ה׳] יודע חכם הרי באמרו חכם לבב וגו׳.
ופירשתי חכם לבב, מדע, לפי שכך דרך העברים לכנות את המדע לבב מפני שהוא נמצא בלב, כאמרו נער חסר לב1, גם לי לבב כמוכם2, וכך הערבים קוראים את הדשא טל לפי שהוא בטל מתהוה3, וקוראים את הנדיבות4 טל מענין הרכות והשועות.
1. משלי ז ז. ושם תרגם חסר דעת.
2. לקמן יב ג.
3. וכך נקרא המדע והחכמה לב מפני שמשכנו באדם בלב. ומה שכתב שכך קרואים הערבים לדשא ״נדי״ טל כ״כ גם ר״י אבן ג׳נאח בשיש ״לקש״.
4. ״סכא״ ותרגמתי כן שהוא שם נרדף לנדיבות.
ופסרת חכם לבב, עלם, לאן כד׳אך סביל אלעבראניין אן יסמון אלעלם לבב אד׳ הו באלקלב יכון, כקולה נער חסר לב, גם לי לבב כמוכם. וכד׳לך אלערב תסמי אלנבאת נדאא לאנה באלנדא יכון, ויסמון אלכרם נדאא מן מעני אללין ואלסכ׳א.
חכם לבב – הוא לריב.
ואמיץ כח – להיפרע.
מי הקשה – לבו והלך שלם פרעה הקשה ונחסר, וכן כל המקשים.
He is wise in heart to contend.
and mighty in strength to requite.
who hardened his heart and went away whole? Pharaoh hardened [his heart] and was destroyed, and so it is with all who hardened [their hearts].
חכם לבב ואמיץ כח – בנוהג שבעולם מי שיש בו חכמה ואין בו כח, בחכמתו בלבד יכול הוא למלט את כל העיר (קהלת ט׳:ט״ו) ולנצח גיבור ממנו, ואין מי שיקשה נגדו, כל שכן הקב״ה שהוא חכם ואמיץ כח מי הקשה אליוא ויצא בשלום. אם יש בו כח בלא חכמה אין אדם יכול לעמוד נגדו, כל שכן שהוא חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו ויצא בשלום. לכך אני מודה לכם: שאין טוב לי ברוב שיחי וכעסי,⁠1 וכן הוא אומר בעיניין: אם אצדק פי ירשיעני תם אני ויעקשני (איוב ט׳:כ׳).
1. השוו לשון הפסוק בשמואל א א׳:ט״ז.
א. כן בכ״י פריס 162. בכ״י ס״פ I.20, אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו חסר: ״כל שכן הקב״ה... מי הקשה אליו״.
מי הקשה אליו – לבו.
וישלם – והיה שלם.
מי הקשה – פועל יוצא והוא חסר לבו או ערפו.
וישלם – מן שלום.
וזהו חכם לבב ואמיץ כח – שהיכולת בידו.
מי הקשה – לבו אליו ויהיה בשלום כי הוא יודע הסתרים.
חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו לבו, ונשאר בשלום, החכמים לא ימלטו בחכמתם כי הוא חכם לבב מהם, והגבורים לא ימלטו נפשם כי הוא אמיץ כח מכולם. ודרך הכתוב לייחס חכמת האדם ללב, כי הוא מקום הכחות כולם, ככתוב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (שמות ל״א:ו׳), ונביא לבב חכמה (תהלים צ׳:י״ב), חכם לב יקח מצות (משלי י׳:ח׳), וכתב בשלמה נתתי לך לב חכמה (מלכים א ג׳:י״ב), וכן בכל מקום, ועל כן אמר בכאן חכם לבב כדרך שתוף הלשונות, וכתוב כי יום נקם בלבי (ישעיהו ס״ג:ד׳), בקש ה׳ לו איש כלבבו (שמואל א י״ג:י״ד), או הוא כענין ויאמר ה׳ אל לבו (בראשית ח׳:כ״א), והמשכיל יבין.
וישלם – ויעמוד עמו בשלום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

חכם לבב – ועוד הלא הוא חכם לבב ואמיץ כח בתכלית השלימות ומי הוא אשר דבר קשות למולו ונשאר בשלוה כי הלא גבר עליו אם בחכמה אם בכח ובעבור זה מי הוא אשר לא ירעד להתווכח עמו (ועם כי היה מסתפק בהשגחה הנה על הרוב ידבר אבל יודע היה אשר בידו הכח לשדד המערכה כאשר ירצה).
חכם לבב:
• ג) ינצחהו ע״י יתרון גבורה שיתגבר עליו בכח אבל ה׳ הוא אמיץ כח מכל,
• ד) יצוייר שיתגבר נגדו ע״י שיתקשה נגד חברו ולא יזוז ממקומו עד שילאה את חברו. אבל נגד ה׳ מי הקשה אליו ונשאר שלם:
3. By overwhelming him with a greater force;
4. By being the more stubborn. However, none of them would work against God.
מי הקשה – מי האיש חכם הלבב שידע להתוכח.
ואמיץ כח – באופן שלא יחת מפניו, מי הוא זה שלא נכפף לפניו ונשאר קשה והלך לו בשלום.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ה) הַמַּ⁠עְתִּ֣יק הָ֭רִים וְ⁠לֹ֣א יָדָ֑עוּאֲשֶׁ֖ר הֲפָכָ֣ם בְּ⁠אַפּֽ⁠וֹ׃
Who removes the mountains and they do not know, Who overturns them in His anger.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
דִמְסַלֵק תַּקִיפִין הֵיךְ טוּרַיָא וְלָא יְדַעוּ אֲרוּם הֲפִיכִנוּן בְּרוּגְזֵיהּ.
המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו – א״ר אליעזר עיקר שלותה של סדום לא היה אלא נ״ב שנה ומהם כ״ה שנה היה הקב״ה מרעיש עליהם הרים ומביא עליהם זועות כדי שיעשו תשובה ולא עשו, הדא הוא דכתיב המעתיק הרים ולא ידעו.
אלנאקל אהל אלג׳באל ולם יעלמו, חתי קלבהם בגצ׳בה.
המעתיק, המעתיק אנשי ההרים כלי שידעו עד שהפכם באפו. הוסיף אנשי בגלל הידיעה הסמוכה שאינה שייכה להרים עצמם, וכך הוסיף האזינו השמים ותשמע הארץ – אנשי השמים ואנשי הארץ, דברים לב א. וכך בתהלים צו יא ישמחו השמים ותגל הארץ. והושאלה הפיכה להשמדה כמו אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו, דברים כט כב.
המעתיק הרים – המסלקם כהופכו סדום.
ולא ידעו – עד שנהפכו.
He Who moved mountains He moved them away when He overturned Sodom.
and they knew not until He turned them over.
המעתיק הרים ולא ידעו – לפי שהתחיל לשבחו שהוא אמיץ כח ומי הקשה אליו וישלם (איוב ט׳:ד׳), הולךא ומזכיר הדורות שהקשו אליו ואבדו.
המעתיק – מסלק הרים ולא ידעו – פתרונו: הנותן רוזנים לאין,⁠1 על אשר לא הכירו דרכיו, כמו דור המבול, ודור הפלגה, ואנשי סדום.
אשר הפכם באפו – ויהפוך אתב הערים האל (בראשית י״ט:כ״ה).
הרים – אילו המלכים, כמו: שמעו הרים את ריב י״י (מיכה ו׳:ב׳).
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ׳:כ״ג.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: ״הולך״.
ב. כן בכ״י ס״פ I.20, וכן בפסוק. בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו נוסף כאן: ״כל״.
ולא ידעו – לא הכירו במהפכתם שהרי הפכם באפו.
המעתיק – מן ויעתק משם (בראשית י״ב:ח׳, כ״ו:כ״ב) כטעם מסיר.
ולא ידעו – יש אומ׳ ירגישו. והנכון כמשמעו.
ולא ידעו – רמז ליושבי ההרים וכן הפי׳ מעתיק הרים ויושביהם, שלא ידעו האל אשר יהפוך ההרים באפו.
המעתיק הרים ולא ידעו – יאמר כי גם ההרים אשר בהם ישגבו הרשעים יהפכם פתאום ולא יהיו יושביהם.
המעתיק הרים – עוקר הרים ממקומם וזה יעשהו השם יתברך באמצעות הרוח הנעצר בתוכו כמו שהתבאר בספר האותות.
ולא ידעו – חסר ועניינו ולא ידעו האנשים מי הוא אשר הפכ׳ באפו ר״ל שסבת העתקם ממקומ׳ נעלמת מההמון.
והנה הוא1 הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ, שעשה פעלו פתאום2, הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ - גם כי פעלו הוא ביושבי הארץ הנפסדים, לא בנצחיים [כלל]⁠3, כי אמנם נֹטֶה שָׁמַיִם4 הוא לְבַדּוֹ פועל בנצחיים, עֹשֶׂה עָשׁ [כְּסִיל וְכִימָה וגו׳, עֹשֶׂה] גְדֹלוֹת [עַד אֵין חֵקֶר] וְנִפְלָאוֹת [עַד אֵין מִסְפָּר]:
1. האל הרע.
2. שכן כל מעשה האלקים, שהוא בעל הבריאה, כמבואר בכ״מ.
3. [ק׳]. אין לאל הרע שליטה אלא ב׳ארץ׳, בנבראים הגשמיים הנפסדים, ולא ׳בשמים׳, שהם הנבראים הנצחיים, שהם רוחניים.
4. שהוא האל הטוב, שעשה את השמים, שהיא הצורה, ואילו האל הרע עשה ׳את הארץ׳ – החומר הנפסד, והכל לפי דעתו שיש ח״ו שתי רשויות.
המעתיק – הלא הוא המעתיק את ההרים ממקומם והמון האנשים לא ידעו מי הוא אשר הפכם באפו כי נעלמה מכל סיבות הפיכתם.
המעתיק הרים – זה היה לפעמים על ידי הרעש. עיין Colletta ספר שני סימן כ״ז.
ולא ידעו – למ״ש בפי׳ ר״ל שלא יוכלו לדעת בירור שהפכם באפו, כי הדעת היא הידיעה הברורה בלא ספק. אולם לדעת מניח הטעמים, טוב יותר לפרש שמ״ש מי הקשה אליו וישלם מוסב אל כל המאמר, ר״ל בעת שמעתיק הרים ולא ידעו, אז מי הקשה אליו להשיב לו ולאמר שהפכה באפו וישלם, שמי שיאמר אז שהיה באפו ולרעה הלא יענש עבור זה, כי באמת אינו מצד האף רק לטובת המציאות. וכן בעת שמרגיז ארץ ממקומה מי הקשה אליו לאמר שהפכם באפו, וכן בעת שאומר לשמש ולא יזרח. וכן יל״פ שמוסב למטה שמעת שמעתיק הרים ומרגיז ארץ ואומר לשמש ולא יזרח בעת ההיא ע״י שהוא נוטה שמים לבדו, הוא עושה עש כסיל וכימה ומיסד עי״ז את המציאות הכללי.
המעתיק – משיב על דברי בלדד שאמר האל יעות משפט, שר״ל אחרי שזה מבואר שהאל לא יעשה עול אא״ל שיהיה הצדיק נעזב אל המקרה ושישיגו אותו יסורים בלא חטא שזה יהי׳ עול ועוות אשר הוא רחוק מחק האל, ע״ז משיב כי גם הוא מודה בזה כמ״ש אמנם ידעתי כי כן, אבל מה שנדמה לנו שהרע המגיע לאיש פרטי בחנם הוא עול, זה בא מצד שאנו דנים את האיש המיוסר כאילו היה רק הוא לבדו במציאות, אבל באמת אם נשקיף על כלל המציאות, אשר הצדיק הפרטי המיוסר הוא כאין בערכו, לא יהיה זה עול ועוות כלל, כי אחר שטבע ההויה וההפסד הכולל תחייב שלא יהיה הויה רק ע״י הפסד, ולולא טבע ההעדר המוטבע בחומר לא היה שום הויה כלל, ומצד טבע ההעדר וההפסד אשר הוא לצורך ההויה המינית יתחייבו לפעמים חולאים ונגעים לאישים פרטיים, והנה הרע הזה המגיע לאיש פרטי מצד טבע החומר הוא טוב לערך המציאות הכללי, כי לולא הוטבע החומר על הטבע הזה לא היה אפשר שימצא עולם ההויה וההפסד, ובהשקפה זאת הרחיב החוקר את דבריו ואמר שלא לבד אם מגיע רע לאיש פרטי אחד אשר הוא כמר מדלי לערך המציאות כולו, רק גם אם מעתיק הרים עת שיהיה רעש הארץ והרים וגבעות יעתקו ממקומם וימותו ברעש אלפים מבני אדם, בכ״ז ולא ידעו אשר הפכם באפו, ר״ל לא יוכלו לידע זאת ולהחליט בברור שהפיכה זאת היתה מסבת חרון אפו דרך עונש, או מוסב למעלה מי הקשה אליו וישלם, בעת שמעתיק הרים ולא ידעו להקשות לאמר אשר הפכם באפו כי יוכל להיות שרעש הזה בא מצד טבע ההויה וההפסד הכולל המשיג גם את כדור הארץ ויסודותיה, שחומר הכדור והחלקים אשר מהם הורכב יחייב שיהיה לפעמים רעש הארץ ע״י יסוד האש העצור בבטן האדמה או ע״י יסוד המים שיגרום רעש לפעמים, ולפעמים ע״י יסוד הרוח והאדים הנעצרים בבטן הארץ, כנודע לחוקרי הטבע בסבות הרעשים שהם מחויבים מצד טבע החומר עצמו כי לולא הוטבע זה הטבע לכדור הארץ היו מוכרח שיתהוה מיסוד אחר וגשם חמישי, ולא היה נמצא במציאות הארץ וכל אשר עליה כמו שהוא עתה ואחר שההרים וישביהם אשר ספו מן הרעש הם כאין נגד הכדור כולו והדרים עליו, א״כ הרע הזה כאין נחשב לערך הטוב הכללי שהיא מציאת ארץ ומלואה תבל וישבי בה:
Job rejects Bildad's contention that it would be a wrong on God's part to have handed individual providence over to the mandate of Nature. He argues that this places too much importance on the fate of just one individual and ignores the interests of the universe as a whole. No component of the universe is of any more consequence than any other; cataclysms are natural events. What we call natural disasters are not an expression of Divine wrath: they are not 'acts of God'. They are simply unavoidable random consequences of the nature of the physical world whose occurrence is vital for the regeneration and continued existence of the universe as a whole. 1
1. The interpretation Malbim puts on Job's words here is similar to that Maimonides gave to Aristotle's ideas (Guide III,17):
Aristotle sees no difference between the falling or a stone and the death of the good and noble people in the ship; nor does he distinguish between the destruction of a multitude of ants caused by an ox depositing on them his excrement and the death of worshippers killed by the fall of the house when its foundations give way…In short, the opinion of Aristotle is this: Everything is the result of management which is constant.
המעתיק הרים – ממקומם ע״י רעש, ויעתיקם פתאם באופן שההרים עצמם לא יחושו וידעו בהעתקתם.
אשר הפכם – ויש שלא די לו להעתיקם רק יהפכם ג״כ באפו, עתה מי יקשה עצמו נגד עצם בעל יכולת כזה וישלם.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ו) הַמַּ⁠רְגִּ֣יז אֶ֭רֶץ מִמְּ⁠קוֹמָ֑הּ וְ֝⁠עַמּ⁠וּדֶ֗יהָ יִתְפַּלָּ⁠צֽוּן׃
Who shakes the earth out of her place, and its pillars tremble.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
דְמַרְגֵיז אַרְעָא מֵאַתְרָהּ וְעַמוּדָהָא מִתְרַפְפִין.
המרגיז ארץ ממקומה – תניא ר׳ יוסי אומר אוי להם לבריות שרואות ואינם יודעות מה רואות, ועומדים ואינם יודעים על מה הם עומדים, הארץ על מה היא עומדת על העמודים שנאמר המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, עמודים על המים שנאמר לרוקע הארץ על המים, מים על ההרים שנאמר על הרים יעמדו מים, ההרים על הרוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, רוח בסערה שנאמר רוח סערה עושה דברו, וסערה תלויה בזרועו של הקב״ה שנאמר ומתח זרועות עולם, וחכמים אומרים על שנים עשר עמודים עומדת שנאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ויש אומרים על שבעה עמודים עומדת שנאמר חצבה עמודיה שבעה, ר׳ אלעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד עומד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם.
אלמרג׳ז אלארץ׳ מן מוצ׳עהא, ואעמדתהא תתקלקל.
המרגיז, המרעיד את הארץ ממקומה ועמודיה ינועו. תרגם המרגיז במלה ערבית דומה לה, וענינה הרעדה והזזה, וכך כתב ר״י אבן ג׳נאח. ותרגם יתפלצין ״תקלקל״ וכך מתרגם מלה זו בכל מקום וענינה הנעה ועקירה ממקום למקום, והושאלה גם ללב כגון בישעיה כא ד על דרך ההפלגה, וראה גם לקמן כא ו.
המרגיז ארץ – בהביטו אליה ותרעד.
He Who causes the earth to quake when He looks at it, and it trembles.
המרגיז ארץ ממקומה – מרגיז עמים ממקומם, כעיניין שנאמר: שמעו עמים ירגזון (שמות ט״ו:י״ד).
ועמודיה יתפלצון – אילוא יתידות הארץ, הם שבעה גוים רבים ועצומים1 שגירש הקב״ה מפני ישראל, שהם איתנים מוסדי ארץ.⁠ב
1. השוו ללשון הפסוק בדברים ז׳:א׳.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 נוסף כאן: ״איתנים ומוסדי ארץ״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: ״מוסדי ארץ״.
א{המרגיז ארץ – מר}⁠גיז ומרעיש כל העולם.
א. קשה לקרוא מלים אלו בכ״י.
המרגיז – המחריד.
יתפלצון – ירגזו או יחרדו.
לחרס – לשמש וכן בטרם יבוא החרסה (שופטים י״ד:י״ח).
יחתום – פי׳ יעלים אי יסתיר.
במתי – גבהי כי כל במה רמה.
המרגיז – עתה יספר כחו בארבע היסודות והחל מהארץ כי היא נחה ובכחו הגדול יניעה וירגיזה ואין כן השמים וצבאותיהם בי הם נעים.
ועמודיה – הם ההרים יחרדו.
והוא המרגיז ארץ – עצמה מן המקום אשר נוסדה בו, והנה אין כח ומקום לגבורים להמלט.
המרגיז – מניד ומניע.
יתפלצון – יתנודדו ויתנועעו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

יתפלצון – יחרדון כמו ותכסני פלצות (תהלים נ״ה:ו׳).
המרגיז – הוא המרעיד את הארץ לנוד ממקומה ועמודי הארץ יחרדון כי כאשר תעצר הרוח בבטן הארץ תרעד עמודיה הם תחתיות הארץ ואף פני האדמה ממעל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

המרגיז מוסיף לאמר שגם אם יצויר כי בעת מן העתים ירגיז הארץ ממקומה עד שכלל הכדור הארצי ישוב לתהו ובהו, מ״מ מי הקשה אליו וישלם לאמר לו אשר הפכם באפו, שאם יתחייב מטבע ההויה וההפסד הכולל שיפסד הכדור הארצי כולו, לא יהיה זה עול בחקו בהשקף על ההויה הכוללת אשר הכדור הארצי כשחק מאזנים נחשב המון הכדורים הרבים אשר כולם עולמות בפ״ע לדעת החוקרים האחרונים, וכולם י״ל לפ״ד טבע ההויה וההפסד כמו כדור הארץ עד שהארץ כולה היא לנגדם כערך איש אחד נגד המין כולו:
המרגיז – רגז ורעש קרובים (עף⁠־גף, עם⁠־גם, ואותיות זסצר״ש), מעתיק רגבי אדמה ע״י רעש.
ועמודיה – הם מצוקי ארץ הנזכרים בתפלת חנה שלפי דעת הקדמונים היו סלעים שעליהם נוסדה הארץ, וגם לפי דעתנו כהיום יתכן, כי הצורים הגדולים התיצבו נגד שטף המבול והאדמה התקבצה סביבותם, ובלעדיהם נפוצה ואבדה.
יתפלצון – תאחזם פלצות, ופלץ קרוב לפרץ שענינו שבירה, רק קל ממנו כקלות הברת הלמ״ד לערך הברת הרי״ש.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ז) הָאֹמֵ֣ר לַ֭חֶרֶס וְ⁠לֹ֣א יִזְרָ֑ח⁠ ⁠וּבְעַ֖ד כּוֹכָבִ֣ים יַחְתֹּֽם׃
Who commands the sun, and it does not shine, and seals up the stars.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
דַאֲמַר לְשִׁמְשָׁא וְלָא יִדְנַח וְאַמְטוּל כּוֹכְבַיָא יַחְתוֹם בַּעֲנָנֵי.
האומר לחרס ולא יזרח – זה יעקב, ובעד כוכבים יחתום אלו עשרת השבטים שהם נכנסין ויוצאין במצרים ולא היו יודעים שיוסף קיים ונתגלה ליעקב הדא הוא דכתיב וירא יעקב כי יש שבר.
האומר לחרס ולא יזרח – הרי כל חכמתו של איוב, וכי אין אנו יודעים שאם אומר הקב״ה לשמש ולכוכבים שלא יזרחו שאינם זורחים, אלא לא אמר כי אם על יעקב ובניו שנמשלו לכוכבים שנאמר השמש והירח וגו׳.
האומר לחרס ולא יזרח – כ״ב שנה שהיה יוסף במצרים נגנז רוח הקדש מיעקב ומבניו ולא היה רחוק מהם אלא מהלך ארבעה ימים ולא היו יודעים, ולמה כך, אלא כדי שלא יהיו הנביאים מתגאים הראה להם הקב״ה כחם שאינם כלום, וכן אתה מוצא בגדול הנביאים לפי שאמר הדבר אשר יקשה מכם, אמר לו הקב״ה חייך שאפילו דין שהנשים יודעות אינך יודע שנאמר ויקרב משה את משפטן, וכתיב כן בנות צלפחד דוברות.
אלקאיל ללקרץ ולא ישרק, וען אלכואכב יכ׳תם.
האומר, האומר לככר ולא יזרח ובעד הכוכבים יחתום, תרגם חרס ״קרץ״ שכך נקרא עין השמש בערבית בשל מראהו העגול כככר. ותרגם יחתום ״יכתם״ במלה דומה לעברית כדרכו, והענין יחתום ויסתום בעדם על דרך המשל לבל יצאו.
ובמקרא חרס פירושו עגול1 השמש, והם שלש, בטרם יבוא החרסה2 לפני שקיעת השמש, מלמעלה החרס3 לפני עלות השמש, האומר לחרם ולא יזרח בעת שירצה ה׳.
1. אפשר: ככר.
3. שם ח יג. וכולן כתובים בסמך, וכל מעשה יוצר חרש כתובים בשין שמאלית.
ופי אלמקרא חרס תפסירה קרץ אלשמס, והי ת׳לאת׳ בטרם יבוא החרסה קבל אן תגיב אלשמס, מלמעלה החרס קבל טלוע אלשמס, האומר לחרס ולא יזרח וקת ישא אללה.
האומר לחרס – לשמש דום והוא שמר אמרת מלך ולא יזרח.
ובעד – וכנגד הכוכבים יסגור מחיצה ולא יאירו.
He Who spoke to the sun Heb. לחרס, to the sun, "Stand still.⁠" and it kept the command of the King and did not shine.
and He settled up the stars He closed off the stars with a partition and they did not shine.
האומר לחרס ולא יזרח – דכתיב: שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון ואין הירח דוממתא אלא אם כן כוכבים ומזלות דוממים עמה (יהושע י׳:י״ב), שאינן יוצאין להאיר אלא עם הירח, וזהו שנאמר: ובעד כוכבים יחתום – יסגור, פתרונו: סוגר בעדם, כשהוא רוצה שאינן יוצאין להאיר לעולם, וכה פתרון המקרא: האומר לחרס ולא יזרח – לא תאמר בפמליא של מטה בלבד הוא שולט, אלא אפילו בפמליא של מעלה, כחמה ולבנהב ששולטין מסוף העולם ועד סופו שמאירים לכל העמים אשר תחת כל השמים,⁠1 כשהוא רוצה אומר לחרס לא יזרח. וכמו כן: בעד ככבים יחתום – שאינם מאירין, חרס הוא שמש, כמו: בטרם יבוא החרסה (שופטים י״ד:י״ח), והרי דברים קל וחומר: בכל פמליא של מעלה ושל מטה הוא שולט ודן אותם כרצונו ואינן עומדים נגדו, אף כי אנכי אעננו אבחרה דבריי עמו (איוב ט׳:י״ד).
1. השוו לשון הפסוק בדברים ד׳:י״ט.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״דוממות״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״בחמה ובלבנה״.
לחרס – כמו: בטרם יבא החרסה (שופטים י״ד:י״ח).
לחרס – השמש, כמו: בטרם יבא החרסה (שופטים י״ד:י״ח).
יחתם – יעלים.
לחרס – כי הוא גדול מכל המאורים בנגהו ובאורו.
ולא יזרח – על פני ארץ בהתחבר הלבנה עם השמש.
ובעד הכוכבים – המאירים על הארץ.
יחתום – יעלים אורם.
האומר לחרס ולא יזרח – הוא קדרות השמש בגזרתו, שמורה על הסרת מלכות וקום ממשלה אחרת.
ובעד כוכבים יחתום – לסכל עצת החכמים הוברי שמים והחוזים בכוכבים, והנה המלכים וחכמי יועציהם בידו.
לחרס – הוא השמש.
יחתום – יסגור עד שלא יראו הם הככבים ההם וזה בעמו׳ קצתם תחת קצת ויהיה שב אל כוכבי לכת לבד או שיסתרו באור השמש ויהיה שב אל כל הכוכבים או יהיה הרצון באמרו ובעד ככבים יחתו׳ ר״ל כל כך יעדר אור השמש בעת הלקי׳ עד שיראו הככבים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לחרס – לשמש כמו מלמעלה החרס (שופטים ח׳:י״ג).
יחתום – יסגיר כמו כי חתום הוא (ישעיהו כ״ט:י״א).
האומר – הוא הגוזר על השמש שלא יזרח ואינו זורח וסוגר מול הכוכבים לבל יאירו בעולם ועל ימי המבול יאמר כי לא שמשו אז המזלות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

האומר מוסיף לאמר שגם אם יעלה על הדעת שה׳ יאמר לחרס שלא יזרח עוד ויחתום בעד כוכבים ההולכים סביב השמש בענין שיעדר השמש וכל המון כוכביו, בכ״ז מי הקשה אליו וישלם, אשר הפכם באפו, כי כבר נודע להתוכנים (ע״י כלי המחזה הנפלאים) כי גם השמש עם המון כוכביה הם כמר מדלי וכאפס נחשבו נגד רבבות שמשות העומדים בנתיב החלב (מילך שטראססע) הנראה כקרח הנורא סביב לראשנו, ומי יודע אם לא גם המון השמשות אשר בנתיב החלב הם כאין נגד רבבות נתיבות חלביות זולתם, עד שלפ״ז אם יסיר ה׳ את מוסבת המערכת אשר סביבותינו ויאמר לשמש דום וירח וכוכבים יחדו וכליון מצד טבע חומרם המוטבע ג״כ להפסד, לא יהיה זה רע בערך המציאות הכללי, ולא נוכל לומר שזה היה ע״י קצף וכעס, רק כן חייב טבע מציאות עולם הגשמי, ומפרש הטעם כי עושה עש כסיל וכימה, היא ציור ושמות המון השמשות הרבים והנוראים הנמצאים מן השמש עד הכוכב אוראניוס הגדול ומשם והלאה אשר תכלה עין החוקר להביט. ויל״פ ג״כ שיעור הכתובים, שר״ל שע״י שמרגיז ארץ ממקומה, וע״י שאומר לשמש ולא יזרח, עי״כ עושה עש כסיל וכימה כי טבע ההויה וההפסד הכולל שעל ידו נעשו העולמות הרבים אין חקר אשר בעולם הגשמי, יחייב שיכלו הגופים האלה ויפסדו כפעם בפעם, ומהפסדם יתהוו גופים אחרים שאין הויה כי אם ע״י הפסד:
Malbim notes: it is already known to the astronomers (by means of wonderful optical tools) that the sun and the many planets are just a drop in the bucket compared to the myriad of stars in the Milky Way which appears like shot ice around our heads. And who knows if the myriad of stars in the Milky Way are not as nothing compared to a multitude of Milky Ways apart from them. And so, were God to remove the motive force of the system around us, telling the sun to stand still and the earth and moon to disintegrate there would be nothing wrong in this in terms of universal existence; nor could we conclude that this happened because of annoyance or anger; just that it followed from the nature of the reality of the physical world.'
לחרס – לשמש, לשון שיריי, ומקורו סחר שענינו סבב, מחמת סיבובו (המדומה) את הארץ, והירח נקרא סהר, וגם בשני שמות אלה קלות הברת אות מורה על ערכם, ויש לשניהם קרבה ג״כ עם זהר וצהר מחמת אורם.
יחתם – בחותמו ממקום מוצאם שאיש לא יפתחהו, ע״ד שעשה דריוש בגוב אריות שהושלך בו דניאל (דניאל ו׳:י״ח).
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ח) נֹטֶ֣ה שָׁמַ֣יִם לְ⁠בַדּ֑⁠וֹ וְ֝⁠דוֹרֵ֗ךְ עַל⁠־בָּ֥מֳתֵיא יָֽם׃
Who alone stretches out the heavens, and treads upon the waves of the sea.
א. עַל⁠־בָּ֥מֳתֵי לגבי הקמץ הרחב בבי"ת ראו בהערה על דברים לב,יג.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
דְמָתַח שְׁמַיָא לְבִלְחוֹדֵיהּ וּמְטַיֵל עַל רוּם תְּקוֹף יַמָא.
אלמאד אלסמא וחדה, וקאהר קמאקם אלבחר.
נוטה, המותח את השמים לבדו ומכניע גבהי הים.
ופירשתי ודורך, ומכניע, כי השכל מכחיש שיהא לה׳ יתהדר ויתרומם דריכת רגל, אלא ענינו הכנעה, כפי שנאמר גם בבני אדם שנאמר ואתה על במותימו תדרוך1.
1. דברים לג כט. וכן כתב בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ב פ״י מהדורתי עמ׳ קא להשאלת ״רגל״ ביחס לה׳.
ועברת ודורך, וקאהר, לדפע אלעקל אן יכון ללה ג׳ל ועז וטי קדם, ואנמא מענאה קהר, כמא קד יכון פי אלנאס איצ׳א אן יקולו ואתה על במותימו תדרך.
נוטה שמים לבדו – ומלאכים נבראו ביום שני שלא תאמר מיכאל מתח בצפון וגבריאל בדרום.
על במתי ים – על גובהי ים ועל מעשה בראשית נאמר שגבהו המים התחתונים לרום למעלה ודרכם.
He Who clone stretched out the heavens and the angels were created on the second day, lest you say that Michael stretched it out in the north and Gabriel in the south.
on the high places of the sea On the heights of the sea. This was stated regarding the Creation, that the lower waters raised themselves up on high, and He trod them.
נטה שמים לבדו – בנוהג שבעולם, בשר ודם מותח אהל קטן על ידי שהוא גבוה באמצע אינו יכול לנטותו לבדו, והרקיע הוא עשוי כמין כיפה, והוא נוטהוא לבדו.
ודורךב על במתי ים – כשהן עולין ורוצין להציף את העולם ומתגעשים לצאת ממקומן, הוא דורך עליהם ומשפילם,⁠ג כשם שאומר דוד: משביח שאון ימים (תהלים ס״ה:ח׳), ופתרונו: משפיל שאון ימים, וכן: בשוא גליו אתה תשבחם (תהלים פ״ט:י׳) – פתרונו: אתה תכניעם.
וזו היא מדה יתירה, ומפליא לעשות בה, שאין בשר ודם יכול לעשות כיוצא בה, בנוהג שבעולם בשר ודם דורך במידת היבש עד שמכניס הגודש בתוך המידה, אבל במידת הלח אינו יכול להכניס המרובה במועט, אבל הקב״ה דורך על במתי ים – כשגליו מתגעשים והומים ועולים, הוא מכניעם במקומם שלא יעברו את חוקם אשר שם גבול לים, הוא החול, ומכניס המרובה במועט.
א. כן בכ״י ס״פ I.20. בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225: ״נטהו״.
ב. כן בכ״י ס״פ I.20. בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225: ״ודרך״.
ג. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״ומשפילה״.
נוטה שמים – הם הגלגלים המקיפים אשר בתנועתם עומדים הארץ וצבאותם.
לבדו – מאין עוזר.
ודורך – כטעם דרכת בים סוסיך (חבקוק ג׳:ט״ו).
במתי ים – גבהי מים, והארץ היא העפר שמים הם אש. ים המים.
נוטה שמים לבדו – על כן יש לו ממשלה בשמש ובכוכבים לחתום בעדם כרצונו, גם הוא דורך על במות אשר יעשה הים בשוא גליו1 ומשקיט שאונם.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים פ״ט:י׳.
ודורך על במתי ים – עניינו שהוא נוטה הגשם שידרוך על במתי ים והוא השמים וככביו ההולכים באיזור גלגל המזלות או נוטין ממנו מעט לצפון ולדרום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

במתי ים – במקרא גדולה נכתב בגליון בספר מוגה במתי עב ע״כ. וסר מוטעה הוא זה.
נוטה שמים – עם כי הוא מקיף כל העולם פרשו הוא לבדו.
ודורך – בועט על גבהי הים לבל ישפכו לכסות הארץ כי מי אוקיינוס גבהו מן הארץ כן ארז״ל.
ודורך על במתי ים – לא נמצא במתי ים בכל התנ״ך. ובמקרא גדולה שנת רפ״ה: ודורך על במתי עב. ובשאר מקראות גדולות כתוב בגליון: ובספר מוגה כתוב במתי עב. וכן נראה נכון, כי לפניו ואחריו מדבר בשמים. וכן בישעיהו י״ד:ט״ו אעלה על במתי עב אדמה לעליון, הרי שהאל הוא על במתי עב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

נוטה שמים – וה׳ הוא לבדו נטה שמים.
ודורך – יצייר כי עמד ברגליו על במתי ים ודרך אותם ובידיו נטה אז את השמים, כמ״ש אשר ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, והוא ברא הכל כגוף אחד כולל, שהאיברים הפרטיים כולם הם לתועלת הגוף הכולל, והוא.
נטה וגו׳ – שלבדו בלי עזר עשה שמים נטוים.
ודורך וגו׳ – ובהנשא גלי הים כבמות הוא לבדו בלי עזר דורך עליהם ומשפילם, ושד״ל תרגם ״על גבי העננים״ א״כ לפי דעתו ים הוראתו כאן מים העולים בתבנית אדים מן הים ונעשים עננים.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ט) עֹֽשֶׂה⁠־עָ֭שׁ כְּ⁠סִ֥יל וְ⁠כִימָ֗הוְ⁠חַדְרֵ֥י תֵמָֽן׃
Who makes the Bear, Orion, and the Pleiades, and the chambers of the south.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותהואיל משהעודהכל
דַעֲבַד עָשׁ נִפְלָא וְכִימָא וְאִדְרוֹנֵי שִׁטְרֵי מַזְלַיָא בִּסְטַר דָרוֹמָא.
עושה עש כסיל וכימה – שמואל רמי כתיב עושה עש כסיל וכימה וכתיב עושה כימה וכסיל, אלמלא חמה של כסיל לא נתקיים העולם מפני צינה של כימה, ואלמלא צינה של כימה לא נתקיים העולם מפני חמה של כסיל, וגמירי דאי לאו עוקצא דעקרבא דמנח בנהר דינור כל דהוה טריק ליה עקרבא לא הוה חיי, והיינו דקאמר ליה קוב״ה לאיוב התקשר מעדנות כימה מושכות כסיל תפתח, מאי כימה, אמר שמואל כי מאה כוכבי, אמרי לה דמיכנפן, ואמרי לה דמיבדרי. מאי עש, א״ר יהודה יותא, מאי יותא, א״ר זנב טלה ואמרי לה רישא דעגלא, ומסתברא כמאן דאמר זנב טלה דכתיב ועיש על בניה תנחם אלמא חסרה ומתחזיא כטרפא דטריף, והאי דקאזלא אבתרה דאמרה לה הב לי בני, שבשעה שבקש הקב״ה להביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, וכשבקש לסתמה נטל שני כוכבים מעיש וסתמה, וליהדרינהו לה אין הבור מתמלא מחוליתה, אי נמי אין קטיגור נעשה סניגור, וליברי לה תרי כוכבי אחריני, אין כל חדש תחת השמש, אר״נ בר יצחק ועתיד הקב״ה להחזירם לה שנאמר ועיש על בניה תנחם.
צאנע בנאת נעש וסהיל ואלת׳ריא, ואלכ׳דור אלג׳נוביה.
כסיל, ״סהיל״ כוכב בהיר עולה בארצנו בסוף הקיץ בחדש. אב. וכתב רבנו בפירושו לספר יצירה פ״א הל׳ א שהוא כוכב שטבעו חם כדאיתא בברכות נה ב, ראה שם מהדורתי.
וחדרי תימן, הוא הישוב, ולפי שהיו בחצי שטח סאת צפון הנקרא עליון על מקום הנחת או מקום משכנינו נקרא למעלה והרי הרבה מן הכוכבים שהיה ראוי שיהו גלוים לנו אלו היינו תחת קו המשוה נסתרים ממנו בפאת דרום, והרי הם במצב זה כדבר הנסתר בחדר, ואף על פי שמתגלים לנו מן הכוכבים הצפוניים כשעור מה שנסתר ממנו מן הדרומיים, הרי אין זה ממלא מקום מה שנסתר ממנו, לפי שהיה הקודם קדימה ראשונה1, ויותר טוב שיהוי מצדינו שני הצירים באופן שוה.
1. כל הקטע הזה אינו ברור לי דיו, ותרגומי בו הוא יותר מבחינה מלולית, ובמה״ק ״קרא מה שהיה מן הכוכבים בפאת דרום חדרי תימן מפני שהם נסתרים ממנו בגלל נטייתנו מקו המשוה אל פאת צפון״ וראה עוד לקמן בסוף פרק י.
וחדרי תימן, הו אלעמארה, למא כאנת פי נצף סטח ג׳ההֵ אלשמאל אלמסמא אעלא עלי מוצ׳ע וצ׳ע או מכאן סכנאנא יסמא עלוא צאר כת׳יר מן אלכואכב אלד׳י קד כאן יג׳ב אן תט׳הר לנא לו כנא תחת כ׳ט אלאסתוי מחג׳ובא ענא פי ג׳ההֵ אלג׳נוב, פהו פי הד׳א אלחאל כאלשי אלמכ׳פי פי כ׳דר, ועלי אנה קד יט׳הר לנא מן אלכואכב אלשמאליה במקדאר מא אסתתר ענא מן אלג׳נוביה, פאן ד׳לך ליס (בגאיב) [בנאיב] עמא אנסתר ענא, אד׳ כאן אלמקדם תקדימא אולי, ואלאולי אן תג׳אורנא אלקטבאן מג׳אורה מעתדלה.
כסיל וכימה – מזלות הם.
וחדרי תימן – להכניס שם סופה, כמו שאמר: מן החדר תבוא סופה (איוב ל״ז:ט׳).
Orion, and the Pleiades they are constellations.
and the chambers of the south into which to bring the tempest, as he states: "From the chamber shall come the tempest" (Iyyov 37:9).
עשה עש כסיל וכימה וחדרי תימן – לפי שהזכיר את השמים ואת הארץ ואת הים, שהוא שולט בכולם ועושה בהם כרצונו הזכיר גם את מנהיגיהם עמם, הוא: עש כסיל וכימה שבהם הוא מנהיג את העולם, מעמיד כל אחד ואחד בעיתו, ובהם הוא משנה עתים ומחליף את הזמנים, מעמיד את זה ומעביר את זה. עש וכסיל משמשים בימות החמה, וכן שלמה הוא אומר: רב מחולל כלא שוכר – לשון הסגר וחתימה, כמו: כל עושה שכר (ישעיהו י״ט:י׳) דישעיה, כסיל שוכר עוברים (משלי כ״ו:י׳) – ופתרונו: אדון העולם שהוא יוצר את הכל, כשהוא סוגר מזל כסיל, סוגר עוברים ושבים, שהרוחות מתחזקים בימות הגשמים, ואין דרך מצויה בים.
וכימה וחדרי תימן – שהרוחות טמונים בתוכםב משמשים בימות הגשמים. וכן הקב״ה אומר לאיוב: המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן (איוב ל״ט:כ״ו) – כדי שיכנס הרוח שבא מן הדרום תחת כנפיו ויעמידנו, ויהא בו כח לעוף. והוא הדין לשאר עופות, אבל לפי שנץ גדול כנפים ורב הנוצה1 הזכיר שמו משאר עופות. וכן שנינו בראש השנה (בבלי ר״ה י״א:-י״ב.): שכימה משמשתג בימות הגשמים.
דמצאתי בספר ר׳ שבתי שמפרש בו ברייתא דשמואל: הרקיע הזה עשוי כקובה, דומה לאהל הפרוסה על הארץ, שנאמר: וימתחם כאהל לשבת (ישעיהו מ׳:כ״ב), קצותיו למטה עד הארץ, ותוכו למעלה, ככיפת המרחץ, וכל הארץ תחתיו, וים אוקיינוס מסביב סביב, יש ארץ תהו ובהו, כדכתיב בספר ישעיה הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם י״י בורא קצות הארץ (ישעיהו מ׳:כ״ח), והיא הארץ איננה נושבת, ובאותה הארץ דבוקים קצות הרקיע סביב סביב, ככתוב בספר חכמי הגוים, כי דבוק הרקיע לארץ ההיא מכל צד. ובספר חכמי ישראל זכרונם לברכהה כתוב: שהרקיע בצד צפון אינם דבוקים קצותיו עם הארץ, ואינו מסוכך כי פינת צפון מרובעת כאכסדרא, כדכתיב בספר איוב: נוטה צפון על תהו ותולה ארץ על בלימה (איוב כ״ו:ז׳). ומדרום סתומה פינתו כחדר עגולה ככבשן, דכתיב בספר איוב: עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן (איוב ט׳:ט׳), וממזרח וממערב מיוסד הרקיע כביניין על הארץ, כדכתיב בדברי עמוס: הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט׳:ו׳).
1. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל י״ז:ז׳.
א. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י לונדון הרלי 150 נוסף כאן: ״שוכר כסיל שוכר עוברים״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״בתוכו״.
ג. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״משתמשת״.
ד. הביאור מכאן עד סוף הפסוק מופיע בכ״י פריס 162, ס״פ I.20, אך חסר בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, אוקספורד אופ׳ 34, ברסלאו 104, פירנצה II.24. ביאור זהה מופיע בכ״י אלו באיוב כ״ו:ז׳.
ה. בכ״י פירנצה III.8: ״ל׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י פריס 162: ״למ׳⁠ ⁠⁠״.
עש – הם ז׳ כוכבים: כסיל וכימה – שני כוכבים גדולים, האחד בפאת שמאל מגלגל הנוטה והשני בפאת נגב, ועש בפאת צפון הגלגל הגדול.
וחדרי תימן – הם הכוכבים שהם בפאת נגב הגלגל הגדול. ובעבור היות הישוב בפאת שמאל ולא יראו אותם הכוכבים, על כן קראם חדרי – כאלו הן במקום נחבא.
וחדרי תימן – רמז לרוח ואמר עושה עש וכסיל וכימה, כי הם כוכבים שאינם נראים ואין צורך להעלים אותם לפרקים כשאר הכוכבים וחדרי תימן שם הרוח נסתר עד עת הצורך וכן מן החדר תבוא סופה (איוב ל״ז:ט׳).
והוא עושה עש כסיל וכימה – שהם מזלות המושלים, על כן יש לו כח להשפיל הגדולים. והנה האל יודע בגדולות ונוראות אשר הוא יעשה, ואיננו נראה לעינים.
עש כסיל וכימה – הם צורות בגלגלי הככבים הקיימי׳.
וחדרי תימן – הם צורות הדרומיות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

למשפטי – בכל ספרים שלפני חסר וא״ו אחר שי״ן ותמיהני שבמהלך שבילי הדעת בבנין פועל הכבד מהשלמים כתוב שהוא בוא״ו.
עש כסיל וכימה – שמות מזלות הן.
וחדרי תימן – יש בפאת הדרום חדרים אצור בהם רוח סופה כמ״ש מן החדר תבוא סופה (איוב ל״ז:ט׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

עש – או עיש (למטה ל״ח:ל״ב) מערכת הכוכבים הנקראת בלשונותינו הדוב הגדולה (מצאנו דבים לשון נקבה, שתים דבים, מלכים ב׳ ב׳:כ״ד), ויש רוצים להפריד בין עש שלפי דעתם היא הדוב הגדולה, ועיש (בתוספת י׳ ע״ד לשון ערבי להוראת הַקְטָנָה) הדוב הקטנה. ולריק נלאה אם נואיל לחקור מדוע נקראו מערכות הכוכבים בשמות כאלה בכל לשון ולשון.
כסיל – שם כללי למערכת הכוכבים (ישעיה י״ג:י׳), ואולי שם כסיל זה נגזר מתחלתו מן שרש קשר בחילוף אותיות (זסצר״ש ורי״ש בלמ״ד, שלשלת⁠־שרשרת) כי ידוע שבימים קדומים היו בלשון הקודש שני רשי״ן האחת קשה והאחת רכה ומצאנו בספר יצירה פרק ד׳ משנה א׳ (שבע כפולות בגדכפר״ת), וכן למטה (ל״ח:ל״א) התקשר מעדנות כימה או מושכות כסיל תפתח, לשון קשירה וחיבור כוכבי על מערכת זה בזה, וכאן תרגמוהו אוריאון.
וכימה – תרגמוהו Plejades שענינו בלשון רומי גם מטר, ובתלמוד בבלי (ברכות נ״ט:) מצאנו שהוא לפי דעתם כוכב מוליד צִנָּה ומביא גשם.
וחדרי תימן – והכוכבים הנראים בדרום השמים להלן מקו השוה Aequator, שלקדמונינו היו נעלמים כאילו סגורים בחדר, וחדר קרוב לחתר, מקום מכוסה בבית שצריך לחתור אחריו, והוא מקום השכיבה, ומצאנוהו גם פעל, החדרת להם (יחזקאל כ״א:י״ט) המוצאתם במקום מחבואיהם.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותהואיל משההכל
 
(י) עֹשֶׂ֣ה גְ֭⁠דֹלוֹת עַד⁠־אֵ֣ין חֵ֑קֶרוְ֝⁠נִפְלָא֗וֹת עַד⁠־אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃
Who does great things past finding out, marvelous things without number.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר״י קראר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
דְעָבַד רַבְרְבָן עַד דְלֵית סוֹף וּפְרִישָׁן עַד דְלֵית מִנְיָן.
עושה גדולות עד אין חקר – דרש ר׳ חנינא בר פפא (לעיל ברמז תתצ״ט).
צאנע אלכבאיר בלא נהאיה, ואלאעג׳ובאת בגיר אחצא.
עשה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר – וזו אחת מהן כבודו מלא כל הארץ.⁠1
והן יעבור עלי ולא אראהעלי – פתרונו: לפני.
יחלוף ולא אבין לו – כפל מילתו.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ו׳:ג׳.
עד אין חקר – לא יוכל אדם לחקור ולדעת נפלאתיו.
ואמרתי ׳מה יצדק אנוש עם אל׳ (פסוק ב) גם שיהיה האל הרע, כי אמנם יַעֲבֹר עָלַי להרע וְלֹא אֶרְאֶה שאסתר ממנו1, וְיַחֲלֹף לפעמים ממני אל מקום אחר להרע, וְלֹא אָבִין לוֹ שתסור יראתו ממני:
1. איני יכול לראות אותו כדי להיסתר ממנו.
עשה גדלות וגו׳ – ב׳ פסוקים מטעין בהון בסיפרא עיין לעיל סימן ה׳.
עד אין חקר – עד שא״א לחקור אחריהם להבינם.
עד אין מספר – לגודל רבוים.
גדולות, נפלאות – התבאר למעלה (ה׳ ט׳).
עושה גדולות עד אין חקר בהויה הכוללת אשר הפרטים גם השמש וצבאיו כאין נגדם, עד שהפסד פרט אחד מן המציאות אף השמש וצבאיו, אינו הפסד ורע לערך כלל המציאות הכולל עולמות אין מספר:
גדלות – דברים גדולים ונשגבים כ״כ שבן אדם לא יגיע לחקרם רק יבינם במקצת.
ונפלאות – דברים מכוסים מעיקרם מכל וכל לעיני האדם.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר״י קראר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יא) הֵ֤ן יַעֲבֹ֣ר עָ֭לַי וְ⁠לֹ֣א אֶרְאֶ֑הוְ֝⁠יַחֲלֹ֗ף וְֽ⁠לֹא⁠־אָבִ֥ין לֽוֹ׃
Lo, He goes by me, and I do not see Him. He passes on also, but I do not perceive Him.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
הָא יֶעְבַּר עֲלַי בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא וְלָא אֶחֱמֵי וְיַחְלוֹף וְלָא אֶתְבַּיֵן לֵיהּ.
הוד׳א ימר עלי תדבירה פלא ארא ג׳מלתה, וימצ׳י פלא אפהמה.
הן, והנה עוברת עלי הנהגתו ואיני רואה את כולה ויחלף ולא אבינהו. והכוונה לדעת רבנו כי איוב מודה שתהפוכות המצבים העוברים עליו הם הנהגת ה׳ אך אינו יכול לצפות ולראות את כל הקסם כדי שיבין את תכליתם, גם כאשר יחלוף מצב הקשה וישוב לכסדרו אינו מבין גורמי התהפוכות.
וכן הסבותי הן יעבר עלי אל הנהגתו יתעלה, לא אל עצמו.
וכד׳לך צרפת הן יעבר עלי אלי תדבירה תעאלי, לא אלי ד׳אתה.
הן יעבור וגו׳ – ידעתי כי כל אשר יחפוץ יעשה.
יעבור עלי – לפני ולא אראנו.
Behold, He goes by me I know that all He wishes, He does.
He goes by me Before me, but I do not see Him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ויחלוף – יהלוך,⁠א וכן חלף הלך לוב (שיר השירים ב׳:י״א).
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י פרמא 2395: ״יהלך״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896, וכן בכ״י אוקספורד 567 (שם ״כמו״). בכ״י פרמא 2395 חסר: ״וכן חלף הלך לו״.
הן יעבור עלי ולא אראה.
ויחלף – יעבור.
יעבור – ויחלוף כפל דבר וכן לא אראה, ולא אבין.
יעבור – על איש וישוב ויחלוף עליו מבלי שיתבונן לו ויכירנו, ועל כן אין היכולת באדם להשתמר ממנו.
ויחלוף – ויעבור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ויחלוף – ענין העברה כמו חלף הלך לו (שיר השירים ב׳:י״א).
הן יעבור – אף כי בכל עת יעבור אצלי כי מלא כל הארץ כבודו אבל לא אראהו.
ויחלוף – עם כי יחלוף לפני לא אתבונן תמונתו.
יעבור ולא אראה יחלוף ולא אבין לו – כבר בארתי (ישעיהו ח׳) כי ההעברה היא בקביעות, והחליפה היא דרך עראי. ור״ל אם יעבור במנהג הטבעי הקבוע הגם שאבין שעבר לא אראה בעין, ואם יחלוף דרך עראי בענין הבלתי קבוע בטבע רק בא בדרך המקרה, לא לבד שלא אראה כי גם לא אבין.
הן – ר״ל ומזה תדין בק״ו שאם יעבר ויחלף עלי ואני לא אראה ולא אבין לו ויחתוף אותי ויאבדני שע״ז מי ישיבנו ומי יאמר אליו מה תעשה כי מה אנכי בערך המציאות הכללי, אשר אוכל לטעון ולהשיב על החתף הזה שחתף אותי ההפסד הכולל אשר הטביע בהויה הכללית בעברו עלי דרך העברה בעלמא, באשר לא היה זה בכיון עלי, רק שזה בא ע״י טבע החומר וההפסד המוטבע בו:
הן יעבר וגו׳ – האל מלא כל הארץ כבודו ואיננו גוף עד שיצדק עליו לומר שיעבור, וגם אין כאן מקום לומר שכתב כן כדי לשבר את האזן, כי מה צריך לזה ומה מוסיף בדבריו אלה, רק נ״ל שכונתו מלבד הגדולות והנפלאות המוחשות והמובנות לבני האדם יש עוד כמה וכמה מהן בלתי מוחשות ומובנות להם.
יחלף – כרגע ומוסיף על יעבר.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יב) הֵ֣ן יַ֭חְתֹּף מִ֣י יְ⁠שִׁיבֶ֑נּ⁠וּמִי⁠־יֹאמַ֥ר אֵ֝לָ֗יו מַֽה⁠־תַּ⁠עֲשֶֽׂה׃
Behold, He snatches away, who can hinder Him? Who will say to Him: 'What do You do?'
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
הָא יַחְטוֹף אֱנַשׁ בְּעַלְמָא וּמַן יְתִיבִנֵיהּ מַן יֵימַר לֵיהּ מַה אַתְּ עָבֵיד.
והוד׳א יחתם פמן יראדדה, ומן יקול לה מא ד׳א תפעל.
הן, הן יגזור ויחליט באיזה דבר ומי זה ישיבנו ומי יאמר לו מה תעשה. פירש יחתף יגזור ויחליט, ורב״ז בכרך לא הבינה כראוי. אבל חתף שבמשלי כג כח תרגם הרהור והזיה, והרי היא לדעת רבנו כאן מלה בודדת. ותרגם ישיבנו ״יראדדה״ ינהל עמו שיחה או משא ומתן להניאו ולהשיבו מהחלטתו וגזרתו.
יחתוף – יכה פתאום, כמו: היא כחתף תארוב (משלי כ״ג:כ״ח), לשון פתאום הוא.
Behold, He strikes suddenly Heb. יחתף, He strikes suddenly, like, "She, too, will suddenly (כחתף) lurk" (Mishlei 23:28), an expression of suddenness.
הן יחתף מי ישיבנויחתף – יכה פתאום, כמו: והיאא כחתף תארוב (משלי כ״ג:כ״ח), לשון: פתאום, ופתרונו: הן אם יכנו בפתאום, מי הוא אשר ישיב ידו מבלע ויאמר אליו מה תעשה.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו: ״והיה״. בפסוק: ״אף היא״.
א{הן יחתף – אם י}⁠כני בפתאום מי הוא אשר ישיב ידו {מבלע}. ב
א. קשה לקרוא מלים אלו בכ״י לוצקי 778. השחזור על פי הפירוש המיוחס לר״י קרא.
ב. קשה לקרוא מלה זו בכ״י.
הן יחתף – ישחית, כמו: כחתף תארב (משלי כ״ג:כ״ח).
יחתף – כמו יחטף, וחברו: אף היא כחתף תארוב (משלי כ״ג:כ״ח), וכן ׳רטט׳ ו׳רתת׳ אחד הוא – רטט החזיקה, כדבר אפרים רתת (הושע י״ג:א׳). תמנו חפש מחפש (תהלים ס״ד:ז׳) – כמו טמנו.
יחתף – כמו יחטוף כי התי״ו והטי״ת ממוצא אחד.
הן יחתוף – עושה רצונו מברואיו ומי ישיבנו לאחור שלא יחתוף.
הן יחתוף – יגזול פתאום, כמו וחטפתם לכם (שופטים כ״א:כ״א), כי שתי האותיות האלה יתחלפו בהרבה מקומות.
מי ישיבנו – כי אין כח באדם להשיב ממנו הגזילה, כי הוא אמיץ כח.
ישיבנו – ישיב ממנו.
או יהי פירושו: הן יחתוף דבר ומי ישיבנו, כי השמות בכח הפעלים.
מי יאמר אליו מה תעשה – אין באדם חכמה שיאמר אליו מה תעשה, כי הוא חכם לב מן הכל.
הן יחתוף – חסר ועניינו הן יחתוף האדם אם ירצה ולא ימצא מי שישיבנו ממעשיו.
הֵן יַחְתֹּף.⁠1 ממוני בענין רע, ומִי יְשִׁיבֶנּוּ אלי, מִי יֹאמַר אֵלָיו מַה תַּעֲשֶׂה - שלא כדין עשית: אֱלוֹהַּ לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ. שגם שיאמרו לו לא עשיתי כן, לא ישיב חמתו מהשחית: תַּחְתָּיו שָׁחֲחוּ. כי אמנם כבר נפלו תחתיו עֹזְרֵי רָהַב - סיבות עוזרות לרומם את האדם, כי הוא מבטל אותם כשיחפוץ להרע:
1. כ״ה בד״ר וכן לשה״כ, אך ק׳ ופ׳: יחטוף.
ולא אבין – הוא״ו בגעיא.
יחתוף – כמו יחטוף בטי״ת וענינו מהירות הלקיחה וכן כחתף תארב (משלי כ״ג:כ״ח).
הן יחתוף – הוא חוטף את האדם בכח ובמהירות ומי ישיבנו ממעשיו מי יאמר אליו למה תעשה כזאת.
הן יחתף – הוא עושה מעשיו בהרף עין, לשון כחתף תארוב (משלי כ״ג:כ״ח). עיין אוהב גר עמוד 109.
יחתף – מהירת הלקיחה בכח, וכן אף היא כחטף תארב, ובדברי חז״ל חטף בט׳ ומציין שחוטף מחברו ביד חזקה, מי ישיבנו, להשיב החטיפה מידו, ואף גם מי יאמר אליו מה תעשה אפי׳ בדרך שאלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

יחתף – בת״ו במקום טי״ת ומצאנו גם שם חֶתֶף בת״ו (משלי כ״ג:כ״ח).
ישיבנו – אחור באופן שלא יוכל לחתוף, או מי יוכל לומר לו לכל הפחות מה תעשה.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יג) אֱ֭לוֹהַּ לֹא⁠־יָשִׁ֣יב אַפּ֑⁠וֹתַּחְתָּ֥ו שָׁ֝חֲח֗וּ עֹ֣זְ⁠רֵי רָֽהַב׃
God will not withdraw His anger; under Him the helpers of Rahab stoop.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֱלָהָא לָא יְתִיב רוּגְזֵיהּ תְּחוֹתוֹי שָׁיְחָן רַשִׁיעַיָא יִתְבְּרוּן גֵיוְתָנַיָא דִמְסַיְעִין בְּסוּגְעָא.
הו אללה לא מרד לגצ׳בה, מן דונה אנכ׳פץ׳ אעואן אלפתן.
אלוה, הוא האל אין מעצור לאפו, מתחתיו שרדו״ נכנעו העוזרים זה את זה והנעזרים זה מה לעורר מהומות ומלחמות. תרגם רהב ״פתן״ מלה שרוב שמושה למהימות סכסוכים ומלחמות הנגרמות כתוצאה מחלוקי דעות בהשקפות באמונה. וכך תרגם בתהלים פז ד ראה פירושו שם מהדורתי. וכך תרגם בישעיה ל, ז. נא ט.
לא ישיב אפו – מפני יראת איש.
תחתיו שחחו – צבא מרום שבאו לעזור את מצרים, מצרים נקרא רהב שנאמר: לכן קראתי לזאת רהב הם שבת (ישעיהו ל׳:ז׳), על שם גאותם אשר אמרו מי י״י וגו׳ (שמות ג).
will not hold back His wrath because of fear (other editions: righteousness) of a man.
[all the helpers of Rahab] stoop under Him The celestial host that came to aid the Egyptians. Egypt is called Rahab, as it is said: "Therefore, I called this, 'They are haughty (רהב) idlers,'" (Yeshayahu 30:7) by dint of their haughtiness, for they said, "Who is the Lord? etc.⁠" (Shemot 5:2).
אלוה לא ישיב אפו – פתרונו: לא ישיב אפו מפני יראת איש.
תחתיו שחחו עוזרי רהב – פתרונו: תחתיו שחחו אפילוא אותם העוזרים את אחרים, מחמת כח שיש בידם, כגון: חמה ולבנה כוכבים ומזלות המאירים לעולם כמו שאמור למעלה: האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתם (איוב ט׳:ז׳), וכן בפמליא שלמטה: מרגיז רזני ארץ ממקומם ואין מי שישיב על דבריו (איוב ט׳:י״ב).
ואף כי אנכי אעננו אבחרה דבריי עמו – בתמיה.
רהב – לשון כח וממשל רב, כמו: ירהבו הנער בזקן (ישעיהו ג׳:ה׳).
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״ואפי׳⁠ ⁠⁠״.
אתחת⁠{ו שחחו עזרי רהב – ??? הרוח} שבסופם הם שחוחים ותחוביםב לפניו.
א. קשה לקרוא מלים אלו בכ״י.
ב. קשה לקרוא מלה זו בכ״י.
עוזרי רהב – אנשי הממשלה.
רהב – תוקף.
לא ישיב אפו – מהשחית.
תחתיו – כי הוא עליון.
[שחתו] – וישוחו אפי׳ עוזרים לאנשי רהב וזה כנגד מה שאמר בלדד כן ארחות כל שוכחי אל (איוב ח׳:י״ג).
אלוה לא ישיב אפו – עד ישוחו תחתיו עוזרי רהב, והם גדולי הגדולים העוזרים הגאוה. והנה השלים מה שאמר ידעתי כי כן יש כח וגבורה וחכמה באל להשפיל הרשעים עם חכמתם וגבורתם והנה ישא בעצמו.
שחחו – שפלו.
עזרי רהב – הם העוזרים בגאוה ובתוקף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

תחתו – תחתיו קרי והוא חד מן ד׳ כמ״ש בשמואל ב׳ ב׳.
שחחו – כפפו כמו וישח אדם (ישעיהו ב׳:ט׳).
רהב – ענין גאוה והתחזקות כמו ורהבם עמל (תהלים צ׳:י׳).
אלוה לא ישיב אפו – ר״ל לא ימצא מוחה בידו אשר בעבור זה ישיב אפו ממי שכעס עליו כי תחת רגליו כפפו קומתם כל העוזרים בהתחזקות ובגאוה ולא יעמדו נגדו למחות בידו.
עזרי רהב – הבאים לעזור לרשעים שהוא מעניש.
תחתיו – מוסב על האף, רהב, קורא כן את האף כאיש רהב ומתגאה ועוזריו הולכים שחוח תחתיו.
(13-14) אלוה – עתה מתחיל להשיב על שטת בלדד שיסורי איוב באו ע״ד התמורה, וא״ל שאם יתפלל אל ה׳ ישגא אחריתו ויקבל טוב בעד היסורים, כמ״ש אם אתה תשחר אל אל כי עתה יעיר עליך וכו׳. משיב איך יצוייר זה, שאם שופט עריץ יצוה ליסר נקי חנם, והוא מברר שהוא חף מפשע והשופט לא יסיר ידו מעליו, איך נאמר אל המוכה שלא יבקש דרך דין ומשפט רק יחנן אל השופט ובזה יחדל מהכותו? ושיעור הכתוב אלוה לא ישיב אפו אף כי אעננו (ומ״ש תחתיו שחחו עזרי רהב הוא מאמר מוסגר. שמתאר את האף כמושל עריץ אשר ירהב ויתגאה וסביב לו עבדים ושוטרים הם הנקראים עוזרי רהב, שהמה עוזרים לטרוף ולהשחית והם הולכים שחוח תחתיו לעשות כל אשר יצוה עליהם לבלע ולהשחית) אומר אחר שאלהים אינו רוצה להשיב אפו אשר עוזריו המשחיתים שוחחים תחתיו להשחית כפי פקודתו אף כי אנכי אעננו, הגם שאוכל להשיב לו ע״פ דין ולברר זכותי במשפט, ואף כי אבחרה דברי עמו דהיינו שאוכל לטעון טענות מובחרים וצודקים מצד הדין כי לא חטאתי ובכ״ז לא ישיב אפו, וא״כ איך יצוייר זה, כי.
(13) Job now turns his attention to Bildad's theory that his punishment is part of a system of exchange. He rejects the suggestion that the way to change suffering into an entitlement to benefit is through prayer. He refuses to accept that though God ignores the justice of his case and the fact of his innocence, He will, nevertheless, accept his prayers or can be made to change His mind
לא ישיב אפו – אחור מיראת מי שיהיה.
עזרי רהב – רהב בכל מקום ענינו השתדלות וחריצות, ואולי מקורו להב (שלשלת⁠־שרשרת), התלהבות לפעול, וכאן ענינו החושבים לעזור עצמם ע״י חריצותם או התלהבות לבם להתיצב נגד קמיהם, ואולי היה נכון לעשותו שם ולנקדו עֶזְרִי.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יד) אַ֭ף כִּֽי⁠־אָנֹכִ֣י אֶעֱנֶ֑נּ⁠וּאֶבְחֲרָ֖ה דְ⁠בָרַ֣י עִמּֽ⁠וֹ׃
How much less shall I answer Him, and choose out my arguments with Him?
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אַף כָּל דְכֵן אֲרוּם אֲנָא אֲתִיבִנֵיהּ אֶבְחַר פִּתְגָמַי עִמֵיהּ.
פכיף אנא אג׳אובה, ואכ׳תאר מכאלמתה.
אף, והיאך אני אענהו ואבחרה להחליף שיחה עמו. תרגם דברי עמו ״מכאלמתה״ חלופי דברים לשיחה חוזרת.
אף – כל שכן.
Surely Heb. אַף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

אף כי אנכי – כל אילו גבורותיו ונפלאותיו וכהנה רבות עמו. אף כי אנכי הבל וריק נבזה ונקלה היאך אענה על דבריו ואבחר דבריי להתווכח עמו – בתמיה.
א[אף כי אנכי – בשר ודם, שאניב רימה ותוליעה, אעננו – בתמיה. אתווכח עמו.
אבחרה דבריי – כפל מלה.
א. הביאורים בסוגריים המרובעים נוספו בגיליון.
ב. מלה ״שאני״ נוספה בין השיטין.
אף – דבק זה הפסוק עם לא יעננו אחת מני אלף (איוב ט׳:ג׳).
אף כי אנכי – שאעננו ושאבחר דברי לריב עמו לא נכון אשר אם אני צדיק לא אענה לו רק למשופט אותי על מעשי אתחנן כענין ותורישני עונות נעורי (איוב י״ג:כ״ו).
אף כי אנכי – שפל אנשים, אעננו – כמו אענה בו. או פירוש אעננו אם יקראני למשפט, או אבחרה דברי עמו – לקראו לדבר עמי.
אַף כִּי אָנֹכִי. כל שכן אני הנדכא ביסוריו, שאם אֶעֱנֶנּוּ אֶבְחֲרָה דְבָרַי עִמּוֹ בויכוח, שאשתוחח תחתיו בלי ספק, אֲשֶׁר אִם צָדַקְתִּי לֹא אֶעֱנֶה מיראתי אותו, אבל לִמְשֹׁפְטִי - האל הטוב אֶתְחַנָּן שיצילני מידו:
אף כי אנכי – ומכ״ש חלש כמוני איך אשיב אמרי לו איך אבחרה לברר דברי עמו (ואף כי רבת פעמים אמר שרצונו להתווכח עמו הנה מכאב לב יתהפך במליו פעם יאמר כך ופעם כך וכדרך בני אדם).
א[אף כי אנכי – וכל שכן אני בעצמי בלא עוזרים לא אוכל לריב עמו ולענות אותו בריבו עמדי.]
אבחרה – אברר, בחר = ברר.
א. ביאור זה מופיע בכ״י שוקן וכ״י לוצקי, אך חסר בדפוס ראשון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

אף כי אנכי – שאין בי רהב כזה.
אבחרה – אבררה טענותי עד שצדקי יהיה ברור.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טו) אֲשֶׁ֣ר אִם⁠־צָ֭דַקְתִּי לֹ֣א אֶעֱנֶ֑ה⁠ ⁠לִ֝מְשֹׁפְ⁠טִ֗י אֶתְחַנָּֽ⁠ן׃
Whom, even were I right, I would not answer; I would have to make supplication to Him that is my own judge.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
דְאִין זַכְיֵת לָא אֲתִיב לְמַן דְדָיֵן יָתִי אֲצַלֵי.
אלד׳י אן זכית לם אלפט׳ בד׳לך, בל לחאכמי אתחנן.
אשר, אשר אם צדקתי לא אבטא בכך אלא אתחנן לשופטי. כי כאשר אי אפשר להשיב את השופט מהחלטתו אין תועלת לנדון להסביר את צדקתו וכל מה שיש בידו לעשות הוא להתחנן ולבקש רחמים.
לא אענה – אירא להרים קול לפניו.
למשופטי – כמו לשופטי.
I will not reply I will fear to raise my voice before Him.
my Judge Heb. למשפטי, like לשופטי.
אשר אם צדקתי לא אענה – פתרונו: אפילו אם צדקתי איני נענה, לכן אין טוב לי בצעקתי, כי אם למשופטי אתחנן – למי שדן אותי בייסורים, אתחנן לפניו לרחם אותי.
(15-17) ומה יועילא לי ויכוח זה לנגדו, אשר אם צדקתי – שאפילו נמצאתי צדיק בדיני, לא אענה – לא אהיה נענה מאת הקב״ה כי לא יחוש להתווכח עמי ולשלם לי כצדקי.
ולפיכך למשופטיב – שהביא עלי משפטים וייסורין.
אתחנן – אהיה לפניו בתפלה ובתחנונים לבקש על רפואתי בעת שיעלה לרצון לפניו. והואיל ורואה אני שלא אענה – לשלם לי כצדקי,⁠ג ואפילו אם קראתי והוא יענני – שיחפוץ לריב עמי, לא אאמין – עדיין שיאזין הקב״ה קולי ותפלתי לשלם לי כצדקי לשלוח לי רפואתי, לפי שרואה אני שבסערהד ישופניוגם הרבה פצעיי על חנם – על לא חמס בכפיי (איוב ט״ז:י״ז).
(טו) אתחנן – דְּפְרִיאְרֵיי בלעז.]
אשר אם צדקתי – כך גמרתי בלבי, שאם הייתי צדיק לא אענה ולא ארים קול על צרותיי לצעוק ולהתאונן.
אבל מה אעשה למשופטי – לבקש רחמים.
א. האות י׳ במלה זו משונה במקצת.
ב. האות ו׳ במלה נוספה בין השיטין.
ג. בכ״י: בצדקי.
ד. כך בכ״י, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: בשערה.
אשר אם צדקתי לא אענה – לא יהיה מענה מה שאצדק בעיניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

אשר אם צדקתי – והכרתי צדקי, לא אענה – בשופטו אותי לחיוב. רק למשפטי אתחנן – מיראתי אותו.
ויש מפרשים לא אענה, לא ארים קול, כמו וענית ואמרת (דברים כ״ו:ה׳).
למשופטי אתחנן – בתמיה והרצון בו ואיך אתחנן אל השם יתברך הנה אם קראתי ויענני לא אאמין כי יאזין קולי להיותי פחות מאד ביחס אליו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

למשופטי – כמו לשופטי.
אשר אם צדקתי – עם כי צדקתי לא אדע איך לדבר עמו להשיב אמרי לו כי הן קלותי מאד למולו.
למשופטי אתחנן – וכי אתחנן להשופט אותי הלא מערכת השמים הם שפטו עלי היסורים ומה יועיל א״כ תחנון.
אשר אם – כמו אם אשר, אם לא אענה אשר צדקתי, איך אתחנן בפרט למשופטי, שהשופט יעשה הכל עפ״י משפט ודין לא עפ״י חנינה.
אשר אם צדקתי לא אענה – אם לא אוכל לענות ולהשיב לו שצדקתי ע״פ הדין והמשפט כי טענה זו לא תועיל להשיב אפו הטורף, וא״כ איך למשופטי אתחנן איך אזכה ע״י תחנונים? אם לא אזכה מצד שהדין עמי איך אזכה ע״י תחנונים וחסד? בהפך אני אומר, כי גם.
אשר וגו׳ – אני איש רך לבב אשר גם אם צדקתי לא אערב את לבי לענות צדקי.
למשפטי – רבוי אותיות בכל מקום רבוי ענין כי לא לחנם נוספו, למי שדן אותי במשפט חרוץ מאד ולא בצדק לא אערב את לבי להוכיח לפניו עול דרכו, רק אבקש מפלט לי בהתחנן לפניו לשכך חרונו.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טז) אִם⁠־קָרָ֥אתִי וַֽיַּ⁠עֲנֵ֑נִי⁠ ⁠לֹֽא⁠־אַ֝אֲמִ֗ין כִּֽי⁠־יַאֲזִ֥ין קוֹלִֽי׃
If I had called, and He had answered me, I would still not believe that He would heed my voice.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אִין קְרֵית וַאֲתֵיב יָתִי לָא אֵימִין אֲרוּם יְצֵית לְקָלִי.
פאן דעותה פאג׳אבני, לם את׳ק באנה קד סמע צותי לאסתחקאק.
אם, ואף אם קראתי אליו וענני ונתן לי את משאלתי אינני בטוח שהוא שמע קולי בגלל שאני זכאי לכך.
לא אאמין – לא אוכל להאמין מיראתי אותו כי איך לא איראנו.
I will not believe I will be unable to believe out of my fear for Him, for how do I not see Him?
אם קראתי ויענני לא אאמין כי יאזין קולי – פתרונו: לא תאמר עכשיו שכך היא המידה לפניו, שאין עונה לכל הבא לריב עמו, כשם שמספר והולך: אשר אם צדקתי ולא אענה (איוב ט׳:ט״ו). וכן אליהו אומר: מדוע אליו ריבות כי כל דבריו לא יענה (איוב ל״ג:י״ג), לפיכך איני יכול לריב עמו, שהייתי בטוח בכך, שאם קראתי הוא יענני, עדיין לא הייתי מאמין שיאזין קולי, כל כך אני תאב וחפץ לריב עמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז) אם קראתי – אם הייתי קורא לפניו לבקש רחמים והוא יענני – ויפדני וירפאני ממחלתי,
לא הייתי מאמין שיאזין הקב״ה קולי – וישמע תפלתי, כי נפל פחדו עלי.
{ו}יענני – זו היא ענייה שעונה הקב״ה לאדם המבקש רחמים שמצילו מצרתו.
אם קראתי – כבר ענני פעמים רבות ועתה לא אאמין שיאזין קולי כל זמן שבסערתו ובחמתו ישופני והרבה פצעי חנם על לא חמס.
ואם קראתי לו בתחנוני שיחמול עלי, לא אאמין כי יאזין קולי – והוא האל העונה אותי, כי לא יאמין בהשגחה בפרטים, ונתן טעם בזה מפני ייסוריו שהם חנם, כי זה הוא המטעת כל המורדים כאשר פירשתי בפתיחת הספר.
ואם אני אקרא אל השם והוא יענני, לא אאמין שיאזין קולי – כי אחשוב שאזני חרשים, וזה להיות נמנע אצלי שהוא יענני, אם כן, אין רצוני, כמו שחשבת לתפוש עליו על משפטיו בי ולריב עמו, כי חזק הוא ממני.
וזה כי אִם קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי האל הרע, לֹא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי לשמוע לקול תחנוני:
אם קראתי – אם כשאקרא אל ה׳ וישיב לי עכ״ז לא אאמין בעצמי אשר ישמע קולי והוא מדרך הפלגה לומר כ״כ הדבר נמנע בעיני עד שאכחיש גם את עצמי.
אם קראתי ויענני – גם אם יענה אותי באמת, לא אאמין כי יאזין קולי, לא אוכל להאמין זאת שיאזין קולי למלאות שאלתי, זה האכזר בעצמו אשר חנם בסערה ישופני והרבה פצעי, לא הייתי מאמין שהאכזר הזה שהכה אותי מכות אכזריות בחנם, יאזין קולי לעשות עמי חסד, כי בהפך הייתי מאמין, כי.
אם קראתי וגו׳ – ואם יענני בקראי אליו היה נראה לי כדבר בלתי אפשר מאחר שדכא אותי כ״כ.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יז) אֲשֶׁר⁠־בִּשְׂעָרָ֥ה יְ⁠שׁוּפֵ֑נִיוְ⁠הִרְבָּ֖ה פְ⁠צָעַ֣י חִנָּֽ⁠ם׃
He that could break me with a tempest, and multiply my wounds without cause;
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
דְעַד חוּטֵי בִינָתָא מְדַקְדֵק עִמִי וְאַסְגֵי הִלְבְּשׁוּשַׁי מַגָן.
אשר בשערה ישופני – א״ר אבא איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו, בסערה חרף אמר לפניו רבש״ע שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב, ובסערה השיבוהו דכתיב ויען ה׳ את איוב מן הסערה ויאמר, אמר לו שוטה שבעולם הרבה נימין בראתי בראשו של אדם וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה כדי שלא יהיו שתי נימות יונקות בגומא אחת שאלמלי כן מכחישות מאור עיניו של אדם, בין גומא לגומא לא נתחלף לי, בין איוב לאויב יתחלף לי.
מי פלג לשטף תעלה (איוב ל״ח:כ״ה) – א״ר יהושע דסכנין בשם רבי לוי בערביא קורין לשערה שיטפא שכל שער ושער ברא לו הקב״ה מעין בפני עצמו. מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים נתמעטה ידו בקש לצאת לחוצה לארץ קרא לאשתו ואמר לה בשביל שבני אדם רגילים לבא אצלי לראות נגעיהן בואי ואני אלמדך, אם ראית שערו של אדם שיבש המעין תהי יודעת שלקה, אמרה ליה אם כל שער ברא לו הקב״ה מעין שתהא שותה ממנו, אתה שאתה אדם עאכ״ו שברא לך הקב״ה פרנסה.
ד״א מי פלג לשטף (איוב ל״ח:כ״ה) כשהקב״ה בורא את האדם במדה הוא בורא אותו, רובו מים הוא נעשה איסתניס, רובו דם נעשה מצורע, חציו דם וחציו מים הרי זה אדם שלם.
ד״א מי פלג לשטף (איוב ל״ח:כ״ה) – הרבה טפים בראתי בעבים וכל טפה וטפה בראתי לה דפוס בפני עצמה כדי שלא יהיו שתי טפים יוצאות מדפוס אחד שאלמלי יוצאות שתי טפי מדפוס אחד מטשטשת כל הארץ ואינה עושה פירות, בין טפה לטפה לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי, ומאי משמע דהאי תעלה לישנא דדפוס הוא, דכתיב ויעש תעלה כבית סאתים זרע סביב למזבח, ודרך להזיז קולות הרבה קולות בראתי בעבים וכל קול וקול בראתי לו שביל לעצמו כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות בשביל אחד שאלמלי יוצאות בשביל אחד מחריבות את כל העולם כלו, בין שביל לשביל לא נתחלף לי, בין איוב לאויב יתחלף לי.
והו אלד׳י באלעאצף ישופני, וקד כת׳ר אלאמי מג׳אנא.
בשערה, ״עאצף״ והיא הרוח החזקה מאד המשברת אילנות והורסת מבנים לא חזקים. ותרגם ישופני ״ישופני״ מלה דומה לעברית ולה שתי הוראות, האחת ענין הפחדה ויידוי והשנית השקטה והבטה לשם בקורת, ויתכן שבחרה רבנו בשתי הוראותיה גם יחד.
ואמרו והרבה פצעי חנם, אין כוונתו שהוא עשה לי עול, אלא כוונתו בכך שבידו לעשות מה שירצה כפי עיקר שטתו1.
1. ראה לעיל בהקדמה הע׳ 71. והכוונה שהוא מיסר שלא על חטא אלא כפי חפצו ורצונו, אמנם אין זה עול כיון שעתיד הוא לגמלו על כך.
וקולה והרבה פצעי חנם, ליס יעני אנה ט׳למני, ולכן יריד בה אן לה אן יפעל מא שא עלי אצל כלאמה.
אשר בשערה – נתחלפה צורתי לפניו.
ישופני – יכתתני ואכות אותו טחון (דברים ט׳:כ״א) – מתרגמינן ושפית יתיה.
פצעי – מכה המוציאה דם וליחה.
He Who would crush me with a tempest My form was changed (other editions: my status) before Him.
would crush me Heb. ישופני, would crush me. "I crushed it and ground it" (Devarim 9:21) is translated into Aramaic as: ושפיתיתֵה.
my wounds Heb. פצעי, a wound that oozes blood and pus.
אשר בשערה ישופני – פתרונו: לא בארךא אף דן אותי, אלא בשטף עובר. דיין שהוא דן בצדק, נותן מתוןב ומאריך בדינו, ומדקדק בדין, עד שמוציאו לאמיתו אבל איש ריבי בשערה דן אותי, ברוח סערה שעוברת לפי שעה מי שקיטרג עלי אמר לו: ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו (איוב א׳:י״א), ואותה שעה השיבו: הנה כל אשר לו בידך (איוב א׳:י״ב) ואף כשאמר לו: ואולםג שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרוד (איוב ב׳:ה׳), לא המתין, אלא אותה שעה השיבו: הנו בידך (איוב ב׳:ו׳).
ישופני – ידכאני, לשון כתיתות, כמו: ויטחן (שמות ל״ב:כ׳), תרגומו: ושף, וכן: ושופו עצמותיו (איוב ל״ג:כ״א).
הדבר אחר: אשר בשערה ישופני – בדרכו שהיא סופה וסערה וענן (איוב י׳:י״א), בא והחשיך את דרכי שלא נראית צדקתי לפניו.
ישופני – לשון חושך ואפלה, כמו: ואומר אך חשך ישופני (תהלים קל״ט:י״א), שפתרונו: יחשיך אותי, והוא שריעי איוב אומרין לו: ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט, עבים סתר לו (איוב כ״ב:י״ג-י״ד), וגם הקב״ה משיבו מן הסערה, שהטיח ממנה דברים, ואומר לו: מי זה מחשיך עצה במילין בלי דעת (איוב ל״ח:א׳-ב׳) ופתרונו: מי הוא שאומר: אשר חשך יחשיך עצתי ממני, שאיני יודע מה נעשה מצד אחר של חשך, וכל הענין, כאשר אפרשנו במקומו בעזרת מגלה עמוקות מני חושך.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק באיוב י״ב:כ״ב.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״לארך״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״מאתון״.
ג. כן בכ״י פריס 162 (וגם להלן י׳:ג׳), ס״פ I.20, דפוס ברסלאו וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״אולם״.
ד. כן בכ״י ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: ״ואל בשרו״.
ה. הביאור מכאן עד סוף הפסוק מופיע בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו, ובעוד עדי נוסח רק בסוף פרק י׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(יז) אשר בסערהא – מפני מה נפל פחדו עלי, אשר בסערה העוברת לפניו יכול לכתתיני ועל חנם הוא יכול להרבות פצעיי.
א. כך בכ״י, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: בשערה.
ישופני – כמו: ישופך ראש (בראשית ג׳:ט״ו).
בשערה – השי״ן תחת סמ״ך.
ישופני – מן ישופך ראש (בראשית ג׳:ט״ו) ופי׳ יכני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

והוא שאמר אשר בשערה ישופני – כלומר אשר בבוא השערה על בני אדם ישופני בכללם, כמו ישופך ראש (בראשית ג׳:ט״ו), תשופנו עקב (בראשית ג׳:ט״ו), כלומר כי המקרים ברוח סערה יפיל העלים והפרי, כלומר ימית הצדיקים והרשעים.
והרבה פצעי חנם – ירבה פצעי איוב חנם.
ישופני – יכתתני.
חנם – בלא עון.
אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה. פתאום: וְהִרְבָּה פְצָעַי. באכזריות: חִנָּם. בלתי סיבה מספקת לזה:
בשערה – כמו בסערה בסמ״ך.
ישופני – יכתת אותי כמו הוא ישופך ראש (בראשית ג׳:ט״ו).
פצעי – הוא מכה המוציאה דם.
אשר בשערה – הלא הוא אשר כתת אותי ברוח סערה והרבה פצעי בחנם על לא חמס בכפי ואם הייתי נחשב בעיניו היה משדד המערכ׳ בעבורי (ואף כי תלה היסורים במשפט המערכה עכ״ז יחשב כאלו המקום כתת אותו כי הוא נתן הממשלה ביד המערכה).
ישופני – יכתתני, כמו הוא ישופך ראש, וגם משתתף עם נשף, (כי בעלי הנו״ן ועלומי העי״ן משתתפים לרוב) נשיפת הסערה הגדולה שבו הפיל הבית על בניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

בשערה – כבסערה המשברת הרים ומפרקת סלעים.
ישופני – ידק אותי, בלשון ארמי שופינא היא Lime, Feile המשפשפת חלקי המתכת, ומצאנו שבבים (הושע ח׳:ו׳) להוראת חלקים דקים, ושביב אשו (למטה י״ח:ה׳) להוראת נצוץ, ומקורם שם או שף בחילוף אותיות בומ״ף.
חנם – בלי פשע מאתי.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יח) לֹֽא⁠־יִ֭תְּ⁠נֵנִי הָשֵׁ֣ב רוּחִ֑י⁠ ⁠כִּ֥י יַ֝שְׂבִּעַ֗נִי מַמְּ⁠רֹרִֽים׃
that will not allow me to take my breath, but fills me with bitterness.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
לָא יִשְׁבְּקִנַנִי לַאֲתָבָא רוּחִי אֲרוּם יַשְׂבְּעִנַנִי מְרִירַיָא.
לא יתרכני ארד נפסי, ממא יכת׳ר עלי מראראתי.
לא, לא יניח לי להשיב נפשי מחמת שהוא מרבה עלי מרורות. תרגם ישבעני רבוי, וכדלעיל ז ד.
לא יתנני – אינו מניחני להשיב רוחי אלי.
He Who would not let me He does not let me bring back my breath to myself.
לא יתניני השב רוחי – נשימתי, מאאַלֵיינַ״א בלעז.
וגם לא יתנני השב רוחי – בקרבי כאשר משביעני ממרורים – ובחנם, כי זך וישר אני.
לא יתנני – ואם יחפוץ לא יניחני להשיב רוחי אלי.
כי ישביעני מַמְרורים – אם טוב בעיניו, ועל כל אלה נפחדתי.
א[באינו נראה עיקר מ״אשר אם צדקתי״ עד כאן.⁠ג]
רוחי – אַלְיְינַא בלעז.
מַמְרורים – שם דבר, כמו: מַמְתקים (שיר השירים ה׳:ט״ז).
א. הערה זו מופיעה בגוף כתב היד ומציינת שלפי הכותב, הביאורים מתחילת פסוק ט״ו עד כאן אינם הביאורים המועדפים.
ב. sm
ג. /sm
השב רוחי – פי׳ השקט מן בשובה ונחת (ישעיהו ל׳:ט״ו).
ישביעני – מורכב מן ישביע והשביעני.
ממרורים – המ״ם נוסף.
ויש אומ׳ שהוא אות השירות ובא בפתח תחת חרק.
[לא יתנני] – לא יתן לי להשקיט רוחי.
לא יניחנו להשיב רוחו וינפש, כי ישביעני תמיד ממרורים.
יתנני – ענין עזיבה וכן ולא נתן סיחון (במדבר כ״א:כ״ג).
רוחי – על הנשימה יאמר.
לא יתנני – אינו מניח אותי להשיב נשימתי אלי כי כל היום ימר לנפשי עד ישביעני מן המרירות.
ממרורים – שם ע״ד ההפעיל מציין שממרים את אחרים המערבים עמהם.
לא יתנני השב רוחי – שלא לבד שלא יאזין קולי להקל יסורי, רק שמה שפונה אלי לענות אותי הוא להרבות היסורים יותר עד שלא יניח אותי אף שישוב רוחי, דהיינו הרוח שיצא בעת הקריאה לא יתן אותו שישוב אל קרבי רגע במנוחה, כי תיכף ישביעני ממרורים ויכפול היסורין והמכות עד שיקצר רוח הנשימה מגודל הכאב:
השב רוחי – רגע קטן כדי לנשום מנחירי האויר שהכנסתי לתוך ריאה שלי.
כי – רק.
ממררים – בתוספת מ״ם להוספת ענין.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יט) אִם⁠־לְ⁠כֹ֣חַ אַמִּ֣⁠יץ הִנֵּ֑⁠הוְ⁠אִם⁠־לְ֝⁠מִשְׁפָּ֗ט מִ֣י יוֹעִידֵֽנִי׃
If it is a matter of strength, lo, He is mighty! And if of justice, who will appoint me a time?
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אִם לְחֵילָא אֲלִים הָא הוּא וְאִין לְדִינָא מַן יַסְהִיד עֲלָי.
ואן כאן ללקוה ואלאיד פהוד׳אהמא, ואן כאן אלי אלחכם פמן יחצ׳רני.
אם, אם לכח ולאומץ הנה הם, ואם הדבר במשפט מי יועידני תרגם יועידני ״יחצרני״ יזמינני לדין. וראה בפירושו.
ואמרו אם לכח אמיץ, זוהי כלל שטתו שהוא סובב עליה בנמוקו זה, וכך הוא אומר לחבריו אם תאמרו שהוא עושה מה שירצה מפני שהוא יכול הנה אנו רואים את זאת, ואם היה במשפט כפי שאתם אומרים מי יועידני ויבאר לי את זה, אבל איני טוען נגדו, אם אצדק פי ירשיעני.
וקולה אם לכח אמיץ, הו ג׳מלהֵ מד׳הבה אלד׳י תציר לה פי עלתה הד׳ה, והו מא יקול לאצחאבה אן כנתם תקולון אנה יפעל מא ישא לאנה קאדר פהוד׳א ד׳לך עיאנא, ואן כאן בחכם כמא תקולון פמן יחצ׳רני ויבין לי ד׳לך, ולכני לם אחאג׳ג׳ה אם אצדק פי ירשיעני.
אם לכח – איך אריב עמו אם לכח הוא בא אמיץ הנה הוא.
ואם למשפט מי יוכל להועידני לפניו ולהחזיק דבר משפטי.
If it is a trial of strength How can I contend with Him? If He comes with strength, behold He is mighty.
and if of judgment who will be able to summon me before Him and confirm my verdict? Is it not so that...
אם לכח אמיץ הנה – פתרונו: אם בכח דן אותי, שלא כדין.
הנה דברים נראין שהוא כן.
אבל אם במשפט – ירצה לדון אותי מי יועידני – מי יעיד בי שרשעתי ובדין באה עלי רעה זו.
אם לכח – אם אבא בכח לנגדו הנה הוא אמיץ ממני.
ואם אבא להתווכח לפניו מי יועידני – ויוליכני לפניו להחזיק דבריי.
מי יועידני – כמו: מי כמוני ומי יועידני (ירמיהו מ״ט:י״ט, נ׳:מ״ד).
אם לכח אמיץ – הוא ממני.
אם למשפט – מי ילך עמי להיועד יחדו.
אם לכח – איחל להנצל מידי אמיץ הנה והטעם אין חזק כמוהו.
ואם למשפט – איחל שישפטני כמעשי.
מי יועידני – עמו.
אם לכח – באתי להשגב ממנו, הנה הוא אמיץ.
ואם למשפט מי יועידני – ויקבע לנו מועד ליום הדין.
אִם לְכֹחַ אַמִּיץ. אם להראות כחו ׳הרבה פצעי׳, הִנֵּה - לא יצטרך לזה, כי דבר ברור הוא שהוא רב כח, וְאִם לְמִשְׁפָּט - שירצה שאתווכח עמו, מִי יוֹעִידֵנִי שאעמוד לדין:
יועידני – ענינו עת קבוע וכן מי כמוני ומי יועידני (ירמיהו מ״ט:י״ט).
אם לכח – ר״ל הנה הרעות שהביא עלי אם המה מצד הכח והתוקף שיש לו בזולת שמירת המשפט הן ידעתי כי אמיץ הוא וכל יוכל ולא יבצר ממנו אבל אם המה מצד המשפט כאשר יאמרו חברי מי הוא אשר יקבע לי יום מיועד ונקרבה יחד למשפט לברר הדין עם מי.
מי יועידני – הראוי יועידנו, וכן הוא בתרגום יוני וסורי. וענינו: מי יקבע לו זמן לבא למשפט. וכדי שלא לשלוח יד תרגמתי: ואם למשפט הנה יאמר מי יועידני.
אם לכח אמיץ הנה – הטעמים מדביקים אמיץ לאם כח, וכן נכון. והכוונה אם לכח גדול, הנה, כבר זה ידוע, וכבר הגדתי למעלה עוצם גבורתו (אהוד).
יועידני – ענין זמון מי יזמין אותו בעבורי למשפט והכנוי יורה לפעמים גם על יחס כזה.
אם לכח – ר״ל מה יהיה הסבה שישוב מדעתו וישתנה מאכזריות לרחמים, אם שאשיבהו מרעתו אלי ע״י כח שאתגבר נגדו בכחי, הלא אמיץ הנהו, ואם בזאת אשיבהו מרעתו ע״י שאזמינהו למשפט לפני השופט, מי יועידני ויזמין אותו בעבורי לדין, הלא לא ימצא שופט שיקרא אותו לדין, וגם שהלא בכל אופן אצא חייב כנגדו, כי.
אם לכח – אם להכיר כי כח בידו הנני מודה כי הוא אמיץ.
מי יועידני – שרשו יעד שהוראתו קביעות זמן או מקום, מי יוכל להכריחני לבא במשפט לנקות עצמי מפשע שבי, ואולי ענינו כמו שרש עוד, מי יעיד וילמד זכות בעבורי ותחתי להודיע צדקתי.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כ) אִם⁠־אֶ֭צְדָּק פִּ֣י יַרְשִׁיעֵ֑נִיתׇּֽם⁠־אָ֝֗נִיא וַֽיַּ⁠עְקְ⁠שֵֽׁנִי׃
Though I am righteous, my own mouth shall condemn me; though I am innocent, He shall prove me perverse.
א. תׇּֽם⁠־אָ֝֗נִי א=תָּֽם⁠־אָ֝נִי (השמטת נקודת הרביע)
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אִין זַכַּי אֲנָא פּוּמִי יְחַיְבִינַנִי שְׁלִים אֲנָא וּמְקַלְקֵל יָתִי.
לאני אן אחתג׳ג׳ת בשי ט׳למני קולי, חתי אד׳א כנת צחיחא עסר עלי.
אם, כי אני אם אטען לצדקתי באיזה דבר ירשיעני דברי, ואף אלו הייתי תמים שלם וישר יעקש ויעקם נגדי. וכתב רבנו בספרו הנבחר באמו״ד מאמר י פ״ד מהדורתי עמ׳ רצג ואפילו ישתדל בו [בעולם הזה] האדם בכל יכלתו לנהוג בחכמה תכריעהו סכלותו, ואם יתנקה יכריעהו לכלוכו, ואם ישמור על בריאותו יחלהו מזגו, ואם ינהג בתבונה יכשילהו לשונו כמו שנ׳ אם אצדק פי ירשיעני וכו׳.
הלא אם אצדק פי ירשיעני – כי יסתמו דברי מיראה ויעקשני פי.
If I am innocent, my mouth will condemn me because my words will be silenced out of fear, and my mouth will make me crooked.
אבל מה אעשה, אם אצדק פי ירשיעני – פתרונו: אם צדיק הייתי לשעבר, אמרי פי מרשיעין אותי עכשיו, מרוב שיחי וכעסי1 שאני מדבר.
תם אני ויעקשני – ואם תם הייתי לשעבר, עכשיו דברי עושין אותי עקש.⁠א
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א א׳:ט״ז.
א. כן בכ״י ס״פ I.20, אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 הושמט ע״י הדומות: ״תם אני ויעקשני... עקש״.
שאם הייתי צדיק פי – יחייבני ויכשילני, ואם תם אני פי יעַקְשני.
אם אצדק – דברי ירשיעני כי הנה אני תם ויעקשני.
ויעקשני – נפתח היו״ד בעבור העי״ן כי המלה מבנין הקל.
פי ירשיעני – שאני מדבר דברים לא נכונים מרוב צערי.
ויעקשני – פי והטעם יראה שאני מעות דרכי.
אם אצדק פי ירשיעני – כי מרוב חכמתו יתפוש אותי בטענותי, ואם תם אני פי יעקשני בתבונתו.
כי גם אִם אֶצְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי - שיתבלבל פי מיראתו, והמופת על זה, כי אמנם תָּם אָנִי - בלתי1 מתנגד לקבלת אבות, וַיַּעְקְשֵׁנִי ביסוריו, שמתוך צער אמרתי דברים בלתי נאותים2:
1. ד״ר: ׳ובלתי׳.
2. ׳ויעקשני׳, גרם לי להיות ׳עיקש׳, הרי שהוא יכול לגרום לו לענות דברים שאינם בטבעו לענות, ולכן לא יועיל צדקתי, שיגרום לי להתבלבל בדברי ולהכשילני בדברים.
תם אני ויעקשני – נשתתף עם הקמץ מאריך וכן תם אני שבסמוך ועיין מ״ש בפרשת בראשית אצל כי שת לי.
אם אצדק – היתכן אם אמנם אני צדיק במעשי ופי יעשה אותי לרשע בתמיה וכי בעבור אמרי פי אחשב לרשע הלא מעצמי אני תם וישר והוא עשה אותי לעקש בהבאת היסורים על לא חמס ועי״ז הנה נעשיתי עקש להרהר ולהתרעם.
תם אני ויעקשני – שהעקשות הוא הפך התמימות (משלי י׳ ט׳, י״א כ׳).
אם אצדק – אם אברר לפני השופט שאני צדיק בדיני ושהכני בחנם, הלא בזה עצמו פי ירשיעני שזה עצמו שאומר בפי שאני צדיק נגד האל בזה אני רשע, ומפרש פי שיאמר תם אני הוא יעקשני, כי זה עצמו יהיה הוכחה שאני עקש ורשע אחר שאני מיחס רשע ועול לה׳ הצדיק:
אם אצדק וגו׳ – שאם אני בעצמי אלמד זכות עלי, כ״כ תגדל חרדתי מפניו שאתבלבל בדברי עד שתחת הצדיק את עצמי ארשיע.
ויעקשני – פי יכשל בדבריו ויראה אותי כמעקש דרכיו.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כא) תׇּֽם⁠־אָ֭נִי לֹֽא⁠־אֵדַ֥ע נַפְשִׁ֗י⁠ ⁠אֶמְאַ֥ס חַיָּֽ⁠י׃
I am innocent — I do not know myself; I despise my life.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
שְׁלִים אֲנָא לָא אֶנְדַע נַפְשִׁי אַרְחִיק חַיָי.
ואד׳א כנת צחיח ולא אערף נפסי כד׳אך, אזהד פי חיותי.
תם, ואם תמים ושלם אני ואינני מוצא עצמי כך כלומר ואיני מוצא שארחות חיי מתנהלים בשלום ובשלוה כפי שצריכים להיות חיי הצדיק, הרי אמאס את חיי אקוץ בחיים.
וכוונתו באמרו לא אדע נפשי אמאס חיי, רוצה לומר אני יודע שאני נקי, וכיון שאיני מוצא את עצמי כך כלומר כפי שראוי לצדיק שיהא מוגן, משום כך אמאס חיי ואומר
ומענאה פי קולה לא אדע נפשי אמאס חיי, יריד אנא אעלם באני צחיח, ואד׳ ליס אשאהד נפסי כד׳אך אי כמא יג׳ב ללצאלח אן יצאן פאן מן הד׳א אזהד פי חיותי ואקול
תם אני – יודע אני בעצמי שאני תם ואעפ״כ לא אדע נפשי במה אמצא נופש.
I am blameless I know of myself that I am blameless; nonetheless, I do not know my rest, how I will find rest.
תם אני לאא אדע נפשי – פתרונו: יודע אני בעצמי שאני תם, ואפילו כן לא אדע נפשי – איני מכיר במנוחתי, שלא תועיל לי צדקתי שאנוח, על כן אמאס חיי.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״ולא״.
לא אדע נפשי – על כן מאסתי בחיי.
לא אדע נפשי – בתימה.
או: לא אדע רע לנפשי.
תם אני לא אדע נפשי – לא אכיר אותה כרשע שאתם משימים על זה. על כן אמאס חיי.
לא אדע נפשי – יש אומ׳ לא אדע פשע לנפשי והקרוב אלי איני חפץ לדעת נפשי בי כי אני מואס חיי.
תם אני – באמת אני יודע בעצמי שאני תם ולא חטאתי מיום שנבראתי, רק לא אדע נפשי – אם מצד בריאתה יבאו אליה המקרים, והוא היודע יסודה והדן אותה לרצונו, על כן אמאס חיי – וארצה שתשוב נפשי להויתה הראשונה.
אמנם, על מה שהחזקת בעצת אליפז לי והוא שאסבול היסורין, כי עוד ארפא, והארכת במופת עשית מבני, וכל הדומה להם החוטאים שימותו ויאבדו, והישרים והתם כמוני ינוגעו בנגעים רעים כמוני היום, דע כי אין אני מוצא הבדל ביני ובין בני, והדומים להם שמתו בחטאם, כי הם מתים, ואני חשוב כמת. וזהו אמרו: תם אני לא אדע נפשי – כלומר, לא ארגיש שיש לי נפש חיה, על כן אמאס חיי, ואשאל המות הגמור, כמו שאמרתי פעמים.
תם אני לא אדע נפשי – רוצה לומר: הנני אפס ותם עד שלא אדע בעצמי נפשי ר״ל שאין נכרים כחתיה באיברי.
תָּם אָנִי. וגם כן עם היותי ׳תם׳, לֹא אֵדַע נַפְשִׁי המשכלת לנהוג בחכמה: אֶמְאַס חַיָּי. על היפך הראוי לכל משכיל, בוחר בחיים לקנות ולהוסיף בהם שלימות נצחי:
תם אני – עם כי אני תם וישר ולא ימצא בי עון עכ״ז לא אכיר בי נפשי החיונית כי הריני כמת ובעבור זה אמאס חיי כי טוב לי המיתה.
תם אני – אני צדיק תמים. ואף על פי כן אינני מכיר את עצמי, כי אני מוצא עצמי מדוכה ביסורין כאלו אני רשע, עד שאצטרך למאוס בחיי.
תם – ר״ל ואם אומר שבאמת אני תם ובכ״ז לא אדע נפשי, שבכ״ז איני יודע את עצמי, ויוכל להיות שאני רשע ושהכני במשפט, שבזה אצדיק את האל כפי טענת אליפז שאמר האנוש מאלוה יצדק, ע״ז אמאס חיי כי נבחר מות מחיי בוז כאלה, שהגם שהוא יודע שהוא צדיק יאמר שאינו יודע את נפשו ושהוא רשע. (וגם ר״ל שמזה אני מברר שהגם שאני תם בכ״ז לא אדע נפשי כי התמימות שלו אינו בפני נפשו ורצונו ובחירתו רק הוא מוכרח ע״ז מטבע יצירתו כי אין בחירה בידו וא״כ אין מגיע לו שכר על צדקתו, וע״כ אמאס חיי אחר שהיא מוכרחת במעשיה ואין לה שכר ועונש):
לא אדע נפשי – שכחתי מפעלי ומנהגי באופן שלא אוכל להליץ בעדי, רק זאת נשארה לי שידעתי כי תם ונקי אני, ועם כל זה יודע אני שארשע לעיני עמיתי, ומר לי עד כי קצתי בחיי.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כב) אַחַ֗ת הִ֥֫יאאעַל⁠־כֵּ֥ן אָמַ֑רְתִּי⁠ ⁠תָּ֥ם וְ֝⁠רָשָׁ֗ע⁠ ⁠ה֣וּא מְ⁠כַלֶּֽ⁠ה׃
It is all one — therefore I say: He destroys the innocent and the wicked.
א. אַחַ֗ת הִ֥֫יא א,ל=אַחַ֗ת הִ֥יא (השמטת סימן העולה כמקובל); אך יודגש שחסרון ה"עולה" במקרה הזה גרם לשיבושים מגוונים בדפוסים: <אַֽחַת⁠־הִ֭יא!> או <אַחַת⁠־הִ֭יא!> או <אַחַ֗ת הִ֭יא!> (קורן כאחרון)
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
חֲדָא מְכִילָא הִיא בְּגִין כֵּן אֲמַרֵית שְׁלִים וְחַיָב הוּא מְשֵׁיצֵי.
אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה – ר׳ לוי אמר שני בני אדם אמרו דבר אחד, אברהם ואיוב: אברהם אמר חלילה לי מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, ואיוב אמר אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, אברהם נטל שכר עליה ואיוב נענש עליה, אברהם אמרה בשולה איוב אמרה פגה, אחת היא על כן אמרתי וכו׳.
ואקול הי ואחדה, ולד׳לך קלת אן אלצחיח ואלפאסק לה אן יפניהמא.
אחת, ואומר הכל שוה, ולפיכך אמרתי כי את התם ואת הרשע רשאי לכלותם ״לה אן״ ותרגמתי ״רשאי״ כי לא מצאתי נאה ממנה. ואין הכוונה רשאי שחלילה יש מי שמעכב בידו, אלא רשאי מבחינת הצדק והעול כלומר שאין זה עול אם מכלה הוא את הצדיק שלא על חטא.
אחת היא על כן אמרתי, כלומר החיים הארוכים והקצרים שוין כיון שהכל כלים. אבל תם ורשע1,
1. כלומר שלשת הפסוקים כא-כג הם עיקר התשובה כפי שיבאר בסוף פרק י שהוא סיום מענה איוב.
אחת היא על כן אמרתי, יעני אלעמר טוילה וקצירה ואחד אד כאן אלג׳מיע יפניאן. ואמא תם ורשע,
אחת היא – בעולם ועליה אמרתי שתם ורשע הוא מכלה בעבורה, ומה היא.
It is all one in the world, concerning which I said that He destroys both the innocent and the wicked. Now, what is it?...
אחת היא – במידה אחת הוא דן את העולם. ומה היא המידה, זו היא שהשטן מסית אותו על בריותיו, והוא ניסת.
על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה – כשם שמפרש והולך.
אם שוט ימית פתאום וג׳ – פירוש של אחת היא.
שוט – לשון משוּט בארץ (איוב א׳:ז׳).
למסת נקיים ילעג – על שהוא ממיס את הנקיים הוא לועג השטן.
אחת היא על כן אמרתי – בדבר אחד אתנחם. אם דעתו להמיתני תם ורשע הוא מכלה.
אחת היא – נפשי היא יחידה בעולמי על כן אמרתי שאמאסה כי תם ורשע הוא מכלה.
אחת היא – הדרך לכל, כטוב כחוטא.
על כן אמרתי – כי תם ורשע הוא מכלה – ואינו משגיח בין צדיק לרשע1 לרוב גריעות האדם אצלו, והוא המרי אשר פתח בו בתחלת דבריו, כאשר פירשתי.
1. השוו ללשון הפסוק במלאכי ג׳:י״ח.
ואם השם ימית את הרשע, ויחליא חולי עז כמות את התם, כמו שאתם אומרים, אם כן, אחת היא המדה הזאת. על כן אני אומר עתה, אף לדבריכם תם ורשע הוא מכלה – כי הכל כליון היא ותכליתם אחת, בהכרח למי שלא יוכל לסבול, רק שאחד מהיר מן האחר.
אַחַת הִיא. מידתו להרע, עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה ולא יבדיל:
אחת היא – בזה ישיב על מה שאמר בלדד שרעות הצדיקים המה לטובה ולא כן רעות הרשעים וע״ז אמר הלא מין אחת הם ודרך אחת להם ואיך א״כ ישתנו בפעולתם ע״כ אמרתי שהרעה מכלה התם והרשע זה כזה כי אין טובה באה מן הרעה.
אחת היא – לכן שב שנית להחליט שאין השגחה פרטית אשר תדין את האדם לפי מעשהו, כי האדם מוכרח במעשיו, רק הנהגה אחת היא בעולם היא ההנהגה הכללית הקצובה כפי המערכה וכפי צורך ההנהגה הכללית, והנהגה זאת אחר שהיא מוכרחת לפי הסבות הקיימות ובלתי משתנות אינה מבחנת בין טוב לרע, רק תם ורשע הוא מכלה, שההפסד הכללי המוטבע בחומר לא יבחין בין תם לרשע:
אחת היא – סרס המקרא – על כן אמרתי היא, אין כי אם דרך אחת לצאת ממבוכה זו באמור כי תם ורשע שוים בעיניו.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כג) אִם⁠־שׁ֭וֹט יָמִ֣ית פִּתְאֹ֑םלְ⁠מַסַּ֖⁠ת נְ⁠קִיִּ֣⁠ם יִלְעָֽג׃
If the scourge slay suddenly, he will mock at the calamity of the guiltless.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אִין בְּרוֹגֶז יְמוּת בִּתְקֵיף כַּד מִתְמַסְמְסִין זַכָּאִין יִדְחָךְ.
אם שוט ימית פתאם – אנטונינוס שאל את רבינו מהו אם שוט ימית פתאם, א״ל גזור דיסב מאה מגלבין ויהבין גביה מאה דינרין דין סכום לדין ודין סכום לדין ולא מפקין מיניה כלום.
למסת נקים ילעג – א״ר אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן מקטרג ואומר לא די להם מה שמתוקן להם לעתיד לבא אלא שהם מבקשים להם לישב בשלוה בעוה״ז, תדע לך שהוא כן, ע״י שבקש יעקב אבינו לישב בשלוה בעוה״ז נזדווג לו שטנו של יוסף.
אמא בסוט ימית גפלה, פתציר כפאיהֵ אלאבריא פיה הזוא.
אם, או בשוט שימות פתאום ואז תהיה מסת הנקיים בו לעג תרגם שוט ״סוט״ שהיא רצועת המרדות, וכך תרגם בישעיה כח טו ויח. ופירושו תם ורשע יש לו לכלותם אם בשוט שיביא עליהם פתאום כגון דבר או כל מכה שמימית ואז תהיה מסת הצדיקים בו לעג שהרי הגיעם כל מה שהגיע לרשעים באופן שוה וכללי. ותרגם מסת ״כפאיה״ וכמו שכתב בסכום בסוף פרק י. כלומר מה שהיה צריך להיות גמול הצדיקים לפי ההגיון האנושי.
אם שוט ימית,
אם שוט ימית,
אם שוט – לשון של שטן ימית פתאום את הצדיק.
למסת נקיים – שהמית ילעג.
If the scourge of the Adversary's tongue suddenly puts the righteous to death.
at the calamity of the innocent that he put to death he will mock.
אם שוט ימית פתאום – פתרון אם זה – לשון כאשר. כלומר כאשר שוט לשון ימית פתאום את הבריות, בלשונו המקטרג עליהם, אחר כך למסת נקיים ילעג – בדבר זה הוא לועג וישמח כשהוא יכול להסית את הקב״ה על הבריות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

למסת נקיים ילעג – הלועג.
והפך הדבר: כי יתן המקום הארץ ביד רשע שיכסה פני שופטיה, וענינו כמו: ופני המן חפו (אסתר ז׳:ח׳), שלא יוכלו לשאת פנים.⁠א
א. בגיליון כ״י פרמא 2395 מופיע כאן: ״ר״ל שיתלה האנשים השופטים כמו ופני המן חפו. תוס׳.⁠״
אם שוט ימית פתאום – יכלהו. וזהו שוט כמו שנאמר לעת ערב והנה בלהה בטרם בקר ואיננו זה חלק שוסינו (ישעיהו י״ז:י״ד). אך למסת נקיים כאשר ינסה הנקי יאריך בייסוריו לא יכלהו פתאום כאילו הוא לועג בייסורין. זהו למסת נקיים ילעג. דגשות המ״ם בעבור נו״ן, בשקל מכת.
שוט – כמו שבט.
למסת – מן נסה את אברהם (בראשית כ״ב:א׳).
שוט – רמז למכת השם.
למסת נקיים – שינסם אם יסבלו גזרתיו, וזה הפסוק בדרך תפילה והענין רצוני שימית שוט השם פתאום מי שילעג לנסיון הצדיקים; והלעג שהיו אומרים חביריו בעבורו ארץ נתנה ביד אויב הרשע למשול עליה; ופני שופטיה היה מכסה שלא ישפטו צדק על כן באה אליו הצרה; וטעם יכסה כאלו יכסם בפחדו שלא יוכלו לשאת פניהם.
ויש אומ׳ יכסה פניהם לתלות אותם כדרך ופני המן חפו (אסתר ז׳:ח׳).
אם לא איפוא – תשובת איוב לחביריו ופי׳ אם אין עתה כאשר תחשבוני מי הוא בכם שיכזיבני שהקורות לא באו בחטאתי רק הגיע קצי וזהו וימי קלו מני-רץ (איוב ט׳:כ״ה).
אם שוט ימית פתאום – יתן ראיה על הסרת ההשגחה מבני אדם, כי אם נאמר שיהיה בהשגחה ויעשה בחפץ, שוט בא מאתו וימית בו אדם פתאום, ולמסת הנקיים שבהם ילעג האל וימית אותם בהשגחה ורצון.
אם שוט ימית פתאום – עניינו אם שבט ימית הרשע פתאום כמו שאמר בלדד הנה הרשע ההוא ילעג לראות אשר ינסה בהם השם יתברך הנקיים לפי שהוא ימות תכף ולא יאריך ברע ההוא והנקיים יתמידו ברע ההוא.
ואמרתי, אִם שׁוֹט של מיתה כללית כמו דבר וחרב ורעב יָמִית פִּתְאֹם צדיק ורשע, לְמַסַּת נְקִיִּם הלוקים עם ההמון יִלְעָג זה האל הרע ולא יחוש כלל, וזה כי אז אֶרֶץ נִתְּנָה בידו שהוא רָשָׁע: פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה. שאינו נותן מקום אפילו למידת הדין: אִם לֹא כדברי, אֵפוֹא - אם כן1, מִי הוּא שיוכל לעשות אלה הרעות שלא כדין, כי אמנם מן האל הטוב לא יצא כי אם טוב, והוא מכלכל דבריו במשפט:
1. ראה בראשית (כז לג, ושם פסוק לז).
למסת נקיים – במקצת מדוייקים בשני יודי״ן וכן נכון על פי המסורה שנמסר ב׳ נקים חסר יו״ד ואין זה מהם.
ביד רשע – הבי״ת בגעיא.
שוט – שרביט כמו שוט לסוס (משלי כ״ו:ג׳).
למסת – מלשון המסה והמגה.
אם שוט – ר״ל אף לפי דבריך אשר שבט המכה ימית פתאו׳ את הרשע כאשר יקבל די גמול מעט מעש׳ הטוב שעשה ולא כן ימהר להמית את הצדיק הלא גם זאת עוד לטובה יחשב להרשע כי הוא שוחק ומלעיג על המסת הנקיים באריכות ימי היסורין וטובה בעיניו המיתה הפתאומית.
למסת – כתרגומו כד מתמסמסין זכאין.
אם שוט – פירש רש״י: לשונו של שטן; ביד רשע – כלפי שטן. ולפי זה פני שופטיה – הכוונה על האלהים. ולפי זה המכוון בספר איוב הוא ללמד כי השטן הוא תחת יד האל.
למסת – מענין נסיון וכמ״ש כן פי׳ בעיקרים, ויש להוסיף שהיה דרכם לנסות את הנחשד ביסורים ואם מת ע״י היסורים דנו מזה שהוא חייב בדינו עז״א שאם השוט המית במקרה בכ״ז ילעג למסת נקיים ויוציא עליו משפט מעוקל שהיה חייב בדינו.
אם – על מה שהניח בלדד שיבואו יסורים על הצדיק ע״ד התמורה כדי להרבות שכרו שיל״פ דבריו שהוא ע״ד הנסיון, שאם יראה ה׳ שיעמוד בנסיון ולא יהרהר אחר מדותיו יתן לו טובה כפלים נגד הרעה, ע״ז משיב שזה יצדק אם לא ימות מתוך היסורים, אבל אם שוט ימית פתאום אם מת מתוך היסורים הלא אז מבואר כי למסת נקיים ילעג, ולחנם עמד בנסיון וקבל יסורים ולא יקבל טוב תמורתם אחר שמת. וכיון על עצמו שהיה בעיניו כאילו מת כי א״א שיחיה מן המכות האלה כמו שבאר בסי׳ ו׳, וא״כ מה יועיל אם יעמוד בנסיון:
Perhaps the suffering is a test and the more stoically the victim stands up to it the greater will be his ultimate reward. But what if he dies before it's over?
שוט – משרש שוט שענינו הנוע לכאן ולכאן, והוא הרצועה שמכים בה על הגב והיא הולכת ושטה גם על הכסלים ועל החזה או הבטן, ויאות שמה לכל מכה ובפרט לתחלואים הבאים מחמת עיפוש האויר השטים על פני ארץ וממיתים פתאם.
למסת – בראותו כי ימסו כמו מים יתהלכו למו.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כד) אֶ֤רֶץ⁠׀ ⁠נִתְּ⁠נָ֬ה בְֽ⁠יַד⁠־רָשָׁ֗עפְּ⁠נֵֽי⁠־שֹׁפְ⁠טֶ֥יהָ יְ⁠כַסֶּ֑⁠ה⁠ ⁠אִם⁠־לֹ֖א אֵפ֣וֹא⁠ ⁠מִי⁠־הֽוּא׃
The earth is given into the hand of the wicked; He covers the faces of its judges; if it is not He, who then is it?
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אַרְעָא אִתְמְסַרַת בְּיַד חַיָבָא מִן קֳדָם יְיָ דַיָנָהָא יַחְפֵי זְכוּתָא אִין לָא דֵיכֵי מַן הוּא.
ארץ נתנה ביד רשע – ר״א אומר בקש איוב להפוך קערה על פיה, א״ל ר׳ יהושע לא דבר איוב אלא כנגד השטן על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל (איוב י׳:ז׳), אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כלו מן הדין אמר לפניו רבש״ע בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת צדיקים בראת רשעים בראת ג״ע בראת גיהנם מי מעכב על ידך, מאי אהדרו ליה חברוהי אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל (איוב ט״ו:ד׳), ברא הקב״ה יצר הרע וברא לו תורה תבלין.
או כארץ׳ תסלם פי יד ט׳אלם, יגטי וג׳ה קצ׳אתהא, אן לם יכון בהד׳ה אלאמור פבמא כאן.
ארץ, או כארץ שתמסר ביד רשע שיכסה פני שופטיה כלומר שישפיל וירמוס גם את הצדיקים ואם לא יהיה בדברים הללו הרי בכל דבר אחר אם לא יכלה תם ורשע גם יחד במגפה ולא בהשליטו עליהם רשע הרי באיזה דבר אחר כגון חרב ומלחמה או רעב או מפולת וכדומה. ותחלת הפסוק חסר, וענינו או כגון ארץ.
ארץ נתנה, הוא שיש להבדילו ולבארו שהוא התוספת אשר הוסיף איוב על דברי בלדד.
ארץ נתנה, פהו אלמכ׳רג׳ אלי אלאבאנה אנה אלזיאדה אלתי זאדהא איוב עלי כלאם בלדד.
ביד רשע – כלפי שטן.
פני שופטיה יכסה – מהבחין בדבר אמת.
ואם לא איפוא – דבר אמת דבר זה מי הוא המכלה את התמימים.
into the hands of a wicked one Referring to the Adversary.
he covers the faces of its judges from discerning and comprehending the truth of the matter.
If not, then If this [interpretation] is not the truth of the matter, who is it that destroys the innocent?
ארץ נתנה ביד רשע – כשם שהוא אומר: הנה כל אשר לו בידך (איוב א׳:י״ב), הנו בידך (איוב ב׳:ו׳).
פני שופטיה יכסה – אילו שופטי אמת, השופטים בצדק.
פני שופטיה יכסה – מכסה צדקת הצדיק, שלא יתננה שתיראה לפניו ותצילנו ביום צרה.
אם לא איפוא מי הוא – פתרונו: אם לא איפוא שהוא מסית את הקב״ה על בריותיו מי הוא שיוכל להרשיעני.
אם לא איפהא – אם לא עתה הוא העושה את כל אלה מי הוא העושה. כן הוא המעשה שהוא עושה כל הרעה הזאת.
איפהב – תיקון מלה הוא כמו עתה.
א. כן בכ״י, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: אפוא.
ב. כן בכ״י, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: אפוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

(כד) מי הוא – יכזיבני.⁠א
א. כן בכ״י אוקספורד 567, לונדון 24896. בכ״י פרמא 2395: ״ישיבני״.
ולמה יכלה הרשע פתאום? לפי שהארץ נתנה ביד רשע – והשופטים לא ישפטו אמת. על כן יכלהו פתאום.
אם לא אפוא מי הוא – אם לא אפוא חכם שיבין דברי כי אמרו מי הוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

אם כן ארץ נתנה – ביד מלך רשע שמכסה פני שופטיה שלא יראו ויעשו משפט, רק הוא יעשה חמס כרצונו, וכל שכן שהוספת להרשיע את הדין.
אם לא אפו מי הוא – המכלה אותי והמשחית הכל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

אפוא מי הוא – בספרים מדוייקים כתיב אל״ף פ״א וא״ו אל״ף אבל בשרש אף נמנו ד׳ אפו כתוב בוא״ו על פי המסורת והקבלה וכולם באיוב והראשון שבהם אם לא אפו ונראה שהוא זה כי הוא הראשון גם לפי סדר הכתובים וגם במסרה קטנה מסור עליו ד׳ כ״כ וכן במכלל יופי כתוב על זה נכתב בוא״ו על פי המסורת והקבלה ובעזרת העוזר מצאתי בירורו של דבר כי שיבוש נפל בספרי השרשים שהשמיטו וא״ו מן מלת אם. והמכלל יופי ואחרים טעו מפני שראו אם לא אפו בראשונה בשרשים וחשבו כי הוא זה ואין הדבר כן שהוא פסוק ואם לא אפו מי יכזיבני בסוף סימן כ״ד וכן בשרשים כ״י ישן כתיב ואם בוא״ו ואל יבא שום אדם להכזיבני בזה כי המסרה מפורשת בפרשת וישב כמו שכתבתי וכן מצאתי במסרה כ״י לשון קצר אפו ד׳ חסרים אל״ף ואינון בסיפרא וסימנהון ואיה אפו (יז) דעו אפו, מי יתן אפו (י״ט) יכזיבני בסימן כ״ד.
ארץ נתנה – הנה הרשע בעודו כל הארץ שלו היתה לעשות בה חפצו לגזול ולעשוק ולרב חזקו הנה שופטי הארץ יעלימו עין ממנו וכאילו יכסה פניהם לבל יסתכלו במעשיו.
אם לא – ר״ל אם תאמר לא כן הוא איה פה האיש ומי הוא אשר יכזב את אמרי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

ארץ – ולכן חוזר למ״ש (בפסוק כ״ב) אחת היא תם ורשע הוא מכלה, שהכל תלוי בהנהגה אחת הבלתי מבחנת בין תם לרשע, ומפרש מי היא ההנהגה הזאת שארץ נתנה ביד רשע, היא הנהגה המערכת הנוהגת ברשע, ומדמה זאת במליצתו כמלך גדול צדיק אשר מסר הנהגת המדינה ביד מושל רשע והוא התנהג ברשע ואכזריות, ובאשר הוא מתירא שלא יתודע הדבר אל המלך ושופטי ארץ, לכן פני שפטיה יכסה ימציא תחבולות שלא יראו השופטים ולא יודע להם רוע מעשיו, כן אין צעקת בני תבל ומשפטם על הנהגת המערכה ורוע סדרה מגיע לאזני השופט העליון, כי אם לא אפוא, ר״ל אם לא הרשע הזה שהוא המערכה ידו היתה במעל הזה מעוות המשפט הנעשה בארץ מי הוא העושה זאת, שהלא א״א ליחס עול אל ה׳ בעצמו:
פני שפטיה יכסה – הרשע משחידם באופן שלא יראו רשעו, ע״ד הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך (פרשת וירא) שפרשתיו זה שאמרת אחי הוא היא התנצלות אצל בני ביתך המקבלים בנקלה דבריך.
אם לא אפו – שהוא נותן ארץ ביד רשע מי הוא הנותנה.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כה) וְ⁠יָמַ֣י קַ֭לּ⁠וּ מִנִּ⁠י⁠־רָ֑ץ⁠ ⁠בָּ֝רְ⁠ח֗וּ לֹא⁠־רָא֥וּ טוֹבָֽה׃
Now my days are swifter than a runner; they flee away, they see no good.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
יוֹמַי קַלִילוּ יַתִּיר מִן טוּל עוֹפָא דְרָהַט עֲרָקוּ לָא חֲמוּן טָבְתָא.
ואיאמי אכ׳ף מן אלמחאצ׳ר, וקד תקצ׳ת וכאני לם ארא פיהא כ׳ירא.
וימי, וימי קלים יותר מן הרץ וכבר עפרו וכאלו לא ראיתי בהם טובה. הוסיף וכאלו כי כבר ראה בהם טובה ושלוה עושר וכבוד. אלא שדרך האדם כאשר בא הרע אחרי הטוב נשכח כל הטוב והרגשת הרע נעשת כפולה וקשה ממי שהוא ברע כל ימיו, כי בבוא הטוב לאדם הוא מקבלו בהבנה כאלו כך צריך להיות באופן טבעי וכך מגיע לו, ולא כן הרע.
וימי – עם כליון שאר התמימי׳ קלו מני רץ.
My days with the destruction of the other innocent people are swifter than a runner.
ברחו – הלכו.
וימי קלו מני רץ – עברו כמו אניות אויבים שילכו במרוצה.
ברחו, חלפו – אינם דבקים עם וימי רק עם הרצים הבורחים ממקום עניים ורכבו אניות התאוה והחפץ וחלפו לראות טובה וזה משל נחמד ופי׳ נכון, והעד כנשר יטוש עלי אוכל; ובאמרו רץ ואחר כן נדחו כמוהו ויבא אלי אנשים (יחזקאל י״ד:א׳) ורבים כן.
וימי קלו מני רץ – ולא ראיתי בהם טוב, רוצה לומר כי טוב ונכון הוא להסיר ההשגחה מן השפלים, לרוב מעלת הגבוה ית׳, מלאמר שיהיה בהשגחה, ויצא משפט מעוקל כאשר הזכרתי בפתיחת הספר, וכל עת אשר ירצה להביא ראיה על צדיק ורע לו יחזור הענין על עצמו ויתלונן בנפשו, כי מאחר איננו נודע, כמו שפירשתי כבר, על כן יחזור וימי קלו אחרי תם וישר הוא מכלה.
ובהיות כי יָמַי קַלּוּ [מִנִּי רָץ] - עוברים מהר נגד רצוני, [חָלְפוּ] עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה - שהם אניות המתאוות למחוז חפצם: אִם אָמְרִי אֶשְׁכְּחָה שִׂיחִי. גם אם אומר אשכח מלדבר בצרותי, אֶעֶזְבָה פָנַי - כעסי ורגזי עליכם וְאַבְלִיגָה - אתחזק להתוכח עם האלוה הרע, יָגֹרְתִּי כָל עַצְּבֹתָי - יראתי שיחזיק את כל מכאובי, ועם זה יָדַעְתִּי כִּי לֹא תְנַקֵּנִי, אף על פי שאצדק - אָנֹכִי אֶרְשָׁע, ואם כן לָמָּה זֶּה הֶבֶל אִיגָע להתווכח:
וימי קלו – בעל פתח דברי מנאו עם אותם שהם מלעיל בדף פ״ו ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ז׳ על ימי קלו.
וימי – אבל אני עם כל צדקותי הנה מהרו ימי ללכת בקלות רב יותר מהאדם הרץ וברחו ממני וכאלו לא ראו טובה כי הכל נשכח עתה בבוא מרבית הרעה.
מני רץ, ברחו – הרץ רץ אל מה שאליו, והבורח בורח ממה שממנו, כן הזמן ההוה בורח מן העבר ורץ אל העתיד.
(25-26) וימי – (טענה ג׳) אם יהיה כונת בלדד מ״ש שיסורי הצדיקים הם ע״ד התמורה שזה מצד טבע הענין שא״א להשיג טוב אם לא באמצעות הרע, כמו שהבע״ח לא ישיג טרפו רק ע״י העמל, וכמשל שהביא מן הצומח שלא יחדש נעוריו רק אם יעקרנו ממקומו וישתלנו במקום אחר, ע״ז משיב וכי אפשר לומר שימי אשר קלו מני רץ ובורחים בלא טובה אומר עליהם כי חלפו עם אניות אבה, שדומים בענין חליפתם על ידי היסורים כמי שהולך באניה מצד חפצו ורצונו שסובל צער הים ועמלו שעי״כ ירכש רכוש רב וממרחק יביא לחמו, או שדומים בזה כנשר אשר יטוש עלי אוכל, שע״י עמל ישיג אוכל לנפשו, כי במשל הזה העמל והצער שסובל הוא ענין רצוניי ובחיריי, אבל היסורים הם בהכרח, בעמל הבע״ח להשיג טרפו יש קשר עצמי להעמל עם הריוח שישיג תמורתו כיחוס הסבה עם המסובב, לא כן בנידון זה מה היחוס הטבעי בין היסורים ובין הגמול שישיג תמורתם?:
(25) Is the link between present suffering and future benefit perhaps one of cause and effect? But how can the inactivity of the days wasted in suffering-enforced idleness be considered a cause, one that is comparable to the purposefulness of undertaking a course of action?
וימי – ימי שראיתי בהם טובה הראוים להקרא ימי חיים.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כו) חָ֭לְ⁠פוּ עִם⁠־אֳנִיּ֣⁠וֹת אֵבֶ֑הכְּ֝⁠נֶ֗שֶׁר יָט֥וּשׂ עֲלֵי⁠־אֹֽכֶל׃
They sweep away like reed ships; as the vulture that swoops on the prey.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
חָלְפִין עִם אִלְפַיָא דִטְעִינִין מִגְדַיָא הֵיךְ נִשְׁרָא דְטָיֵס עַל מֵיכְלָא.
ומצ׳ת מע אלספן פי אואנהא, או כנסר ינקץ׳ עלי טעאמה.
חלפו, וחלפו עם האניות בעתם או כנשר יטוס על אכלו. וכוונת בעתם במהירות ללא עכובים והתמהמהות בלתי צפוים.
ופירשתי אבה, עת, לפי שהם שלשה במקרא, עודנו באבו לא יקטף1, לראות באבי הנחל2, חלפו עם אניות אבה.
1. לעיל ח יב.
ופסרת אבה, אואן, לאנהא ת׳לאת׳ה פי אלמקרא, עודנו באבו לא יקטף, לראות באבי הנחל, חלפו עם אניות אבה.
אבה – שם נהר שוטף.
יטוש – יפרח.
Ebeh The name of a rushing river.
swoops Heb. יטוש, flies.
חלפו עם אניות איבה – פתרונו: חלפו ימיי מהרה יותר מהליכות אניות איבה – שם נהר שוטף, שם ספינות העוברות בו רצות במרוצה.
ורבינו מנחם ב״ר חלבו זצ״ל פירש: אוניות איבה – ספינות טעונות פירות, שהוא דבר קל וקלות במרוצתן, לפי שנושאות דבר קל.
כנשר יטוש עלי אוכל – שעף מהרה מפני שחש לאכול.
עם אניות איבה – כאניות החולפות ועוברות מהרה.
כנשר יטוש עלי אוכל – וכנשר יטוס בטיסתו מהרה כשרואה אוכל, כן חלפו ימיי מהרה.
אֵיבֵה – שם מקום.
אבה – יש אומרים: שם מקום.⁠א
ויש אומרים: פירות, כמו: ואנביה שגיא (דניאל ד׳:ט׳). והראשון נכון.
יטוש – אין לו רע במקרא, ופירושו יעוף לפי הענין.
א. בדפוסים נוסף כאן: ״או שם נהר שוטף״.
אבה – שם מקום או שם נהר, ולא יתכן להיותו מן איבה, או המלה מן אביון ואבה שם דבר וכן למי אוי למי אבוי (משלי כ״ג:כ״ט) ואביון שם תאר כטעם מתאוה מן לא יאבה י״י (דברים כ״ט:י״ט).
יטוש – יחוש ותרגום חש לאכול (חבקוק א׳:ח׳) דטאיס למיכל, ופי׳ ימהר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

אניות אבה – אמר התרגום: ספינן קלילן דמרי דבבו דאזלין למיבז, מל׳ איבה.
יטוש – וימהר כנשר חש לאוכל (חבקוק א׳:ח׳), כנשרא דטאיס למיכל, ובלשון הגדה, טיסין באוירא.
אניות אבה – הוא מעניין רצון והם האניות שישיגו רצונם בהם ההולכים בים להשחית כי הם יצטרכו ללכת במהירות אל אשר ירצו.
יטוש – יעוף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

יטוש – ימהר ויפרח כי כנשר חש לאכול (חבקוק א׳:ח׳) תרגומו דטוס למיכל.
חלפו – עברו עם האניות ההולכות על נהר אבה הממהרות ללכת, עפו מהר כנשר הממהר לעוף בעבור השגת האוכל.
אניות אבה – מענין תאוה ורצון, וי״מ אניות עשויים מעץ לח וגומא מענין עודנו באבו, שהם הולכים במהירות כמ״ש ובכלי גומא על פני מים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

חלפו – עברו מהרה כמהר אניות אבה, אניות עשויות בקליפת עץ או בגמא כמו תיבתו של משה ומשתמשים בהן על נהרות שוטפים כמו נהר חדקל, וכן בישעיה י״ח:ב׳ הוזכרו כלי גמא להוראה זו, ואֵב בלשון הקודש ענינו פרה וצמח, וממנו אביב ואבי הנחל (שיר השירים ו׳:י״א), ואבוב בלשון חכמים קנה.
יטוש – יעוף במהירות, והברת טְשְ הברה קדומה משמעת קול עפיפת או עברת פתאם ממקום למקום.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כז) אִם⁠־אׇ֭מְרִי אֶשְׁכְּ⁠חָ֣ה שִׂיחִ֑י⁠ ⁠אֶעֶזְבָ֖ה פָנַ֣י וְ⁠אַבְלִֽיגָה׃
If I say: 'I will forget my complaint, I will put off my sad countenance, and be of good cheer',
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אִין אֵימַר אִתְנְשֵׁי מִלַי אֶשְׁבֹּק רוּגְזִי וְאֶתְגַבָּד.
ואן קלת אתנאסא מן שכואי, ואתרך גצ׳בי ואתרפה.
אם, ואם אמרתי אתאמץ לשכוח את שיחתי שיחתי על מאורעותי ושנון צרותי. ואעזוב כעסי ואשקוט. והנה פני כאן כעס ורוגז, כי שני פנים לפנים רצון ורוגז, כמ״ש בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ב פ״י מהדורתי עמ׳ קא. וראה לקמן יג כ.
שיחי – דברי צערי.
פני – חמתי.
ואבליגה – אתחזק, כמו: המבליג שוד על עז (עמוס ה׳:ט׳).
my speech The words of my pain.
my anger Heb. פני, lit. my face.
and [I will] restrain myself Heb. ואבליגה, I will strengthen myself, like, "Who strengthens (המבליג) the robbed upon the strong" (Amos 5:9).
אם אמרי אשכחה שיחי וגו׳ עד אז בשחת תטבלני ותיעבוני שלמותי – כל חמשה מקראות הללו, חמשתן מליצה אחת ופשר אחד, וכה פתרונם: אם אני אומר אשכחה שיחי, אסיר מלבי דברים שאניא מדבר מרוב צערי כאילו הם שכוחים ממני.
אעזבה פניי ואבליגה – אניח חמתי ואתחזק לסבול מכאובי, ולא אצעק ולא אתרעם עליהם מעתה, לפי שיגרתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקיני – אם אדבר דברים יתירים, ואומר לי ליבי אנכי ארשע – אם אדבר דברים יתירים.⁠ב
למה זה הבל איגע – לעצור במיליי לשוא הנחתי חמתי, לשוא אחריש ולשוא אתאפק, מפני שכל זה איננו שוה לי,⁠1 שאם התרחצתי במי שלג והזיכותי בבור כפיי כאילו אז בשחת תטבלני וכאילו תיעבוני שלמותיי ולא יטהרוני מי שלג ולא אבני בורית, מפני מה
1. השוו ללשון הפסוק באסתר ה׳:י״ג.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162: ״שאם״.
ב. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, ובגיליון בכ״י פירנצה II.24. ״ואומר לבי... דברים יתרים״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פירנצה II.24, דפוס ברסלאו.
אֳמְרי – חטף קמץ, כמו שֳכבי, עֳמדי, לשון עשותי.
אעזבה פני – כעסי, כמו: ופניה לא היו לה (שמואל א א׳:י״ח).
ואבליגה – ואתחזק, כמו: המבליג שוד (עמוס ה׳:ט׳).
אם אמרי אשכחה – מרי שיחי והרעמתי ותלונתי אעזבה פני ואפליגה כעסי ואתחזק.
פני – חמות ונקראו כן בעבור שיראו בפנים.
ואבליגה – ואתחזק.
אשכחה שיחי – שלא אדבר, ואעזבה פני שלא אכעוס עוד אולי אתחזק.
אם אמרי אשכחה שיחי – והטענות שיש לי לצדק את עצמי ואעזוב חמתי ואתחזק אולי אנצל בסבלי הייסורין.
שיחי – דברי נגעי.
פני – כעסי.
ואבליגה – ואתחזק ויהיה בודד או יהיה יוצא ויהיה פי׳ ואחזק לבי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

שיחי – ספור התלאות.
פני – כעסי כמו אתן את פני (ויקרא כ׳:ג׳).
ואבליגה – אתחזק כמו המבליג שוד (עמוס ה׳:ט׳).
אם אמרי – אם אחשב אשכח יללתי וספור תלאותי ואעזוב כעסי ואתחזק להתאפק מלצעוק ומלהתרעם.
אעזבה פני – מלשון עזוב תעזוב עמו, ענין פריקת משא, אפרוק מעל פני משא צערי.
ואבליגה – אעשה פנים צהובות.
שיחי, פני – השיח הוא הדבור הנפלט מן המצטער בלא דעת, ופני הוא הכעס והעצב שניכר על הפנים.
ואבליגה – הוא החזוק הפנימי כמ״ש (ירמיהו ט׳).
אם אמרי – (טענה ד׳) אם תאמר שהתמורה הזאת תהיה ע״ד הגמול, שה׳ יגמלהו טוב כפי ערך הצער אשר סבל במדה ובמשקל, והדבר תלוי בחפץ ה׳ הגומל טוב תחת רע, ע״ז משיב שא״כ יסתור את דברי עצמו מה שיעץ אותו לשכח צערו ולהתחזק כנגד היסורין ושלא יתיאש באשר הם לטובה, שאחר שהטוב שהוא מוכן להשיג הוא מכוון במשקל נגד הצער והיגון שיסבול, ומשקל הצער קצוב מאת ה׳ מבלי עודף ומחסר, א״כ אם יתגבר על יסוריו ולא יצטער, בהכרח יארכו ימי היסורים עד יגיע צערו אל המדה הקצובה, וז״ש אם אמירה שלי אשר אומר ואחליט בדעתי שאשכחה שיחי, אם זאת תרגיע את נפשי שעל ידי כן אעזבה פני וכעסי, ואבליגה ואתחזק ולא ארגיש את הצער, הלא על ידי כן.
And if the suffering apportioned to the righteous person is subsequently to be made good by God, then the shorter and sharper it is the better. So why had Bildad told him to hold on patiently and uncomplainingly? To do so would only lengthen his sentence!
שיחי- אנחתי המכריחתני ללכת שחוח.
פני – הנרעמים, ע״ד ופניה לא היו לא עוד (שמואל א׳ א׳:י״א).
ואבליגה – בלג בחילוף אותיות (בן⁠־בר, הציק⁠־הציג) ברק, אעביר ברק אור על פני, אהפך פני מנרעמים למאירים.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כח) יָגֹ֥רְתִּי כׇל⁠־עַצְּ⁠בֹתָ֑י⁠ ⁠יָ֝דַ֗עְתִּי כִּי⁠־לֹ֥א תְ⁠נַקֵּֽ⁠נִי׃
I am afraid of all my pains, I know that You will not hold me guiltless.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כְּנַשֵׁית כּוּלְהוֹן צַעֲרִי יְדַעֵת אֲרוּם לָא תְזַכֵּי יָתִי.
חד׳רת ג׳מיע משאקיי, ועלמת אנך לא תבריני.
יגרתי, אני יגור ירא וחרד מכל עצבותי יסורי וצערי וזה אינו נותן ומאפשר לי לשקוט ולנוח. וידעתי שלא תנקני ההמשך בפסוק הבא.
ואמרו ידעתי כי לא תנקני, הוא מחובר למה שאחריו אנכי ארשע, ולפיכך חברתי אותם בתרגום ואמרתי לא תנקני אם אני רשעתי.
וקולה ידעתי כי לא תנקני, הו מוצול במא בעדה אנכי ארשע, ולד׳לך וצלת בינהמא פי אלתפסיר וקלת לא תבריני אן אנא כפרת.
יגורתי כל עצבותי – שלא יניחוני מלצעוק.
ידעתי כי לא תנקני – מעוני מלהפרע ממנו.
I will gather in all my sadness that it not let me cry out.
I know that You will not declare me innocent of my iniquity, so as not to requite me.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

עצבותי – מן בעצבון (בראשית ג׳:י״ז).
יגורתי כל עצבותי – וייסורי שעתידין לבא בכל יום וידעתי כי לא תנקני.
עצבותי – מן עצבון.
עצבותי – מכאובי המעצבים לבי לא תנקני אם אנכי רשע.
יגורתי – כי גם כן יבואו כל עצבותי, וידעתי כי לא תנקני בעבור שתיקתי, כי כן שתקתי מתחלה ולא הועיל לי.
כל עצבותי – כל הכעסים אשר לי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

יגורתי – אאסוף כמו אוגר בקיץ (משלי י׳:ה׳).
יגורתי – אאסוף כל העצבון אשר לי לאצרם תוך הלב מבלי לצעוק עוד הנה עם כל זה ידעתי שלא תנקה אותי מן היסורין ולא ארויח א״כ מאומה.
יגרתי – אם אתחזק ולא אתרעם נגד ה׳, ולא אבא עמו במשפט, לא תסור מעלי יראת היסורים, כי ידעתי שלא תנקני.
יגורתי כל עצבותי – הלא אפחד שבהכרח אני צריך להרגיש כל עצבותי וצערי שהושת עלי להתעצב ולהצטער, כי ידעתי שלא תנקני ולא תסיר ידך מעלי עד אשתה כוס העצבון כולו כפי המדה אשר נחרץ עלי במלואו מבלי חסרון, וא״כ במה שאתחזק ולא אצטער הלא יארכו או יגדלו היסורין עד ארגיש כל הצער והעצבון הקצוב, ומה ארויח במה שאעזבה שיחי ואבליגה על היסורים אחר שאני מוכרח לסבלם עם צערם ועצבונם כפי הקצוב עלי במדה משוערת:
יגרתי – רמזתי כבר למעלה (ג׳:כ״ה) ששרש יגר או גור להוראת יראה הוא ממקור גֵר שבימים הקדמונים אין דן דינו והיה דואג תמיד מהונאת עריצים, וכן כאן אני דואג תמיד ממעצבות הרגילות לבא עלי.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כט) אָנֹכִ֥י אֶרְשָׁ֑ע⁠ ⁠לָמָּ⁠ה⁠־זֶּ֝֗⁠הא הֶ֣בֶל אִיגָֽע׃
I shall be condemned; why then do I labor in vain?
א. לָמָּה⁠־זֶּ֝֗ה א=לָמָּה⁠־זֶּ֝ה (השמטת נקודת הרביע)
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲנָא אֶתְחַיֵב לְמָא דֵין לִלְמָא אֶלְעֵי.
אן אנא כפרת, פלמא ד׳א אתעב פי הבא.
אנכי, אם אנכי אכפור, ואם כן למה זה איגע להבל. כלומר אם ארשע – אכפור יגיעת הבל היא כי לא יועיל לי זה במאומה, עונש ה׳ ידביקני בכל מצב שאהיה ואף ביתר עז, וראה בפירוש.
אחר כך אמר מה לי ולרשע והוא דבר שאיני יכול לכלותו ואף אם ארחץ במי שלג יטבילני ה׳ בעונשו כאמרו למה זה הבל איגע,
ת׳ם קאל ומא לי וללכפר והו שי לא ימכנני אתלאפה ולו גסלת במא אלת׳לג׳ לגמסני רבי פי עקאבה כקולה למה זה הבל איגע.
למה זה הבל איגע – לבא במשפט.
why should I toil in vain to come to judgment?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

אנכי ארשע – אחרי שאני יודע שאהיה רשע במשפט, למה זה הבל איגע – לבא בדין לפניו.
למה זה [הבל איגע] – אשיח ואכעס על קורותי כי הבל יגיעת הדבור והכעס כי לא יועילו לי.
אנכי ארשע – יאמר כי אם יצעק וילמד זכות על עצמו גם כן יהיה רשע בדינו, ולמה זה הבל איגע לצעוק ולטעון, והנה אין טוב לשתוק ולהבליג ולא לצעוק חמס, כענין אוי לי אם לא אמרתי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

למה זה – מאריך בלמ״ד.
איגע – מלשון יגיע.
אנכי ארשע – ר״ל אף אם רשעתי למה זה הבל איגע להתחנן לפניו כי מה אועיל הלא כ״כ אני מדוכא ומעונה עד שא״א לי לחזור לקדמותי.
אנכי ארשע – על כל פנים תרשיעני ותייסרני, אם כן למה הבל איגע לסבול בלא תרעומת.
(29-31) אנכי ארשע, (טענה ה׳) אם תפרש ענין התמורה אשר הניח בלדד, שר״ל, שה׳ מביא יסורים על הצדיק שעי״ז יכניע את לבבו שלא יחטא בעתיד ושיירא מאת ה׳ ויעמוד בצדקו ולא ירשע, ע״ז משיב, אם תאמר שבאו עלי יסורים מדאגה מדבר אשר אנכי ארשע בעתיד, וה׳ מביא עלי יסורין כדי שלא ארשע, ע״ז משיב למה זה הבל איגע בעוד אשר התרחצתי במי שלג, למה יקדים להביא היסורים טרם שהרשעתי ושעוד לא חטאתי, היה לו להמתין עד שארשע ואחטא ואז בשחת תטבלני ע״י שאהיה מלוכלך בעונות, ואז ותעבוני שלמותי מצד עצמם כי אז יהיה העונש ראוי מצד החטא, אבל לא שיענישהו בעוד לא חטא ובעודו רחוץ מכתם וטהור משמץ דופי:
(29) Finally, Job refutes the idea that the suffering is prophylactic, a sort of immunization against greater sin in the future.
הבל איגע – להשתיק קול אנחתי ולהתראות שקט.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ל) אִם⁠־הִתְרָחַ֥צְתִּי (במו) [בְ⁠מֵי⁠־]⁠שָׁ֑לֶג⁠ ⁠וַ֝הֲזִכּ֗⁠וֹתִי בְּ⁠בֹ֣ר כַּפָּֽ⁠י׃
If I wash myself with snow water, and make my hands clean with lye;
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אִין אַסְחַיֵית בְּמֵי תַלְגָא וְדַכְּאֵית בְּאַהֲלָא יְדַי.
חתי אן ארתחצ׳ת במא אלת׳לג׳, או זכית כפי באלנקא.
אם, אף אם ארחץ במי שלג שהם בתכלית הלובן והנקיון או אזכך את כפי כנקיון. תרגם כאן בר ״נקא״ כמו שתרגם בתהלים ב יב נשקו בר, שעניני שם ברות לבב ונקיון כפים שכך תרגם שם יהי נשקכם ברות הלבב לעבודתו, ראה שם בפירושו מהדורתי עמ׳ מו. והוסיף שם עוד דוגמא ואצרף כבר סיגיך, ישעיה א כה. וכך תרגם גם שם כמו כאן. וראה גם לקמן יא ד. ואין פירושו כאן בורית כפי שדמו רבים. ובספרו הנבחר באמו״ד מאמר י פ״ו מהדורתי עמ׳ רצט הביא שני פסוקים הללו על טנופו ולכלוכו וזיהומו של האדם השטוף במשגל.
אם התרחצתי במי שלג,
אם התרחצתי במי שלג,
בבור – נקיון.
with purity Heb. בבור, with cleanliness.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

שאם הייתי מרוחץ במי שלג – זך ובר בנקיון כפים, אז בשחת {תטבלני} – להיות נמאס ונתעב בכמה וכמה עונות וחטאים.
אם התרחצתי במי שלג והזכותי – בטהר כפי ואצדיק עצמי אתה תטבלני בשחת מלוכלך עד שיתעבוני שלמותי מרוב ליכלוכי, כלומר אם אצדק אתה תרשיעני.
במי שלג – כאילו במימיהם התרחצתי להתלבן מטנף עון.
אם התרחצתי במי שלג – משל על היותו נקי כפים ובר לבב.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים כ״ד:ד׳.
כי גם אִם הִתְרָחַצְתִּי מכל חטא בתשובה, אָז בַּשַּׁחַת של יסורין תִּטְבְּלֵנִי, וְתִעֲבוּנִי שַׂלְמוֹתָי מזוהמת החולי, כי לא ייטב בעיני האל הרע שום תשובה ותיקון:
במו – במי קרי.
והזכותי בבור – במקצת ספרים שתי המלות מלאים וא״ו וחילופים אחרים יש.
והזכותי – מלשון זכות ובהירות.
בבור – שם עשב המנקה וקרוי בורית ויקרא גם אהל בדרז״ל (בבלי שבת צ׳).
אם התרחצתי – אף אם ארחץ עצמי במי שלג ואנקה כפי בבורית המנקה ר״ל אם אשוב לה׳ ואעביר מעלי לכלוך העון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

במי – הכתיב בְּמוֹ וכן כְּמוֹ לְמוֹ, וכן מִמֶּנּוּ בתוספת מ״ם על אות או מלה שמושית.
בבור – נמצא ג״כ בלשון נקבה ברית (ירמיה ב׳:כ״ב), ויש להניח שהשם בלשון זכר מורה דבר מנקה ומזכך ביותר, וכן ספחת הטמאה תרגם אונקלוס עדיא לשון זכר, ומספחת הטהורה תרגמו עדיתא לשון נקבה.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לא) אָ֭ז בַּשַּׁ֣⁠חַת תִּטְבְּ⁠לֵ֑נִיוְ֝⁠תִעֲב֗וּנִי שַׂלְמוֹתָֽי׃
yet You will plunge me in the ditch, and my own clothes shall abhor me.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
הֵיכְדֵין בִּשְׁחוּתָא תִּטְמְשִׁנַנִי וּמְרַחַקִין יָתִי כְסוּתָי.
חיניד׳ פי אלעקאב תרמסני חתי כאן ת׳יאבי תכרהני.
אז, אז כעונש תכסני עד שכאלו בגדי מתעבים אותי. תרגם שחת ״עקאב״ עונש, כלומר דבר שמשחיתני. ותרגם תטבלני ״תרמסני״ שענינה טמינה קבירה וכסוי. (ואותם שלא הבינוה הגיהו ״תגמסני״ כמו שכתב בפירושו ואין צורך לכך). עד אשר יתעבוני בגדי ולא אוכל להעלותם על בשרי מחמת הפצעים הממוגלים וכדומה.
אז בשחת תטבלני, ודברים אלה דוחה מה שאמרה לו אשתו ברד אלהים ומות.
אז בשחת תטבלני, והד׳ה אפעאל דאפע למא כאן קד קאלת לה זוג׳תה ברך אלהים ומות.
בשחת תטבלני – להיות צחון ומגואל כלומר אז תמצא לי עון רב.
You will plunge me into the ditch to be sullied and contaminated; i.e., You will find great iniquity in me.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

ותיעבוני שלמותי – רבים פירשו בו מפאת החבורות והשחין.
והנכון בעיני: שהוא דרך משל, כי שלמותי היו מתעבות אותי ומרשיעות, והוא כנגד: אם התרחצתי במי שלג (איוב ט׳:ל׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

תטבלני – מן ויטבול אצבעו (ויקרא ט׳:ט׳).
תטבלני – כנגד אם התרחצתי (איוב ט׳:ל׳) והענין לא יועילו מי שלג. להצילני ממי השחת.
ותעבוני שלמותי – בכלותי בשחת וזה דרך משל.
אז בשחת תטבלני – ביום המיתה תטבול אותי ביון מצולה בקבר.
ושלמותי הנקיות יתעבוני ולא אהיה נקי וראוי לבוא לפני המלך למשפט. ומלות אז בשחת הורה על היות עת הקבורה יום הדין, וכן איוב יאמין כן.
אז בשחת תטבלני – רוצה לומר: תכניס גופי בשחת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

שבטו – במקצת ספרים לית טי״ת רבתי וי״א טי״ת דטוב שם משמן וי״א טי״ת דותרא אתו כי טוב.
אל תבעתני – בא פתח גדול תחת קמץ קטן והנו״ן דגושה לתפארת ההפסק והראוי תבעתני מכלול דף מ״ג ולוית חן פ״ה שער ו׳ בהגהה.
אדברה ולא איראנו – האל״ף בגעיא בס״ס.
בשחת – בבור.
תטבלני – מלשון טבילה ור״ל תורידני.
שלמותי – מלבושי.
אז בשחת – ר״ל התשובה לא יועיל כ״א להביא עלי המיתה לטבול אותי ולהורידני אל שחת הקבר ולאשר שלמותי יתעבו אותי כי יפשטו אותם מעלי בהוריד אותי שאולה וכאומר אך את הטובה ההיא אוכל לקבל אבל לא אקוה לחזור לקדמותי.
אז בשחת – אפילו אני אטהר את עצמי בכל יכלתי, אתה תטבלני בבית הקברות, ואהיה טמא עד שאפילו שלמותי יתעבוני. וכל זה (כדברי אהוד) הוא משל. והכוונה: אף אם אהיה נקי אתה תרשיעני (כמו שאמר אנכי ארשע) והטבילה בשחת היא להביא טומאה. וכן נראה דעת רש״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

בשחת – בקבר ששם שורה הטומאה היותר חמורה, או ששם מים עכורים.
ותעבוני שלמותי – דרך משל, שלמותי עצמן געלו בי ומאנו לכסות גופי המכוער, או אחר שלבש בגדיו יטבלהו בשחת באופן ששלמותיו המטונפות ישמוהו לגוֹעַל נפש לכל רואיו.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לב) כִּֽי⁠־לֹא⁠־אִ֣ישׁ כָּמ֣וֹנִי אֶעֱנֶ֑נּ⁠וּנָב֥וֹא יַ֝חְדָּ֗ו בַּמִּ⁠שְׁפָּֽט׃
For He is not a man, as I am, that I might answer Him, that we might come together in judgment.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲרוּם לָא בַּר נָשׁ דִכְמֵי אֲתִיבִנֵיהּ נֵעוּל כַּחֲדָא בְדִינָא.
לאן ליס הו רג׳ל מת׳לי פאכ׳אטבה, נדכ׳ל ג׳מיע אלי אלחכם.
כי, לפי שאינו איש כמוני שאתוכח עמו נבוא יחד אל המשפט.
ואמרו כי לא איש כמוני אעננו ומה שאחריו, שלל מעצמו שהוא רב עם ה׳ בדברים אלו.
וקולה כי לא איש כמוני אעננו ומא אתבעה, ינפי ען נפסה אנה מא יכ׳אצם רבה בהד׳א אלכלאם.
במשפט – בדברי תוכחות משפט משמש ג׳ לשונות תחלתו הוכחת דברים, אמצעיתו פסק דין וסופו משטר יסורין וגיבוי חוב ופעמים שהמקרא כותבו ע״ש תחלתו ופעמים ע״ש אמצעיתו ופעמים ע״ש אחריתו.
in debate Heb. במשפט, in words of debate. [The word] משפט is used in three expressions: 1) its beginning, viz. the clarification of the matters, 2) its middle, viz. the verdict, and 3) its end, viz. the meting out of the tortures and the collection of the debt. Sometimes Scripture writes it as referring to the beginning, sometimes to the middle, and sometimes to the end.
כי לא איש כמוני אעננו – מפני שני דברים, האחת: מפני שהוא רודה בי בייסורין ואין בעלי דינין נידונין לפני הדיין בזמן שהאחד נרדה ואחד שפוי, אלא אם שניהם שפויים.
כי לא איש כמוני – כי לא הדין הוא באיש כמוני שאענה לפניו ואבא עמו במשפט.
איש כמוני – איש מעונה ומדוכה שאעננו; פירוש אחר אין השם איש כמוני.
כי לא איש כמוני – עניינו אין השם ית׳ איש כמוני לדבר עמו.
וזה כִּי לֹא אִישׁ כָּמֹנִי - שהוא נבדל נצחי1, אֶעֱנֶנּוּ - ולזה ׳לא אעננו׳, ו׳לא׳ נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט אבל לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ:
1. שהאל הרע אינו ׳איש׳ נפסד וכלה כמוני.
כי לא איש כמוני – אין המקום ב״ה איש כמוני שאשיב לו נבוא יחדיו במשפט לברר הדין עם מי כי אם אלו היה מהאפשר להתווכח עמו אז כאשר יצאתי זכאי בע״כ היה מפליא ניסיו להחזירני לקדמותי משא״כ ע״י תשובה כי אז יהיה די בטובת המיתה.
כי – אמנם אחר שהאל אינו איש כמוני אשר אוכל לענות אותו גם אם יצוייר שאוכל להכריחו ולהזמינו לדין עד שנבא יחד במשפט, כי אז יסתמו טענותי מצד פחדו ואימתו, זאת שנית כי.
Job returns to his original subject, namely, the impossibility of obtaining a trial with God on equal terms.
אעננו – שאענה על דבריו ולא אירא.
במשפט – בויכוח.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לג) לֹ֣א יֵשׁ⁠־בֵּינֵ֣ינוּ מוֹכִ֑יחַיָשֵׁ֖ת יָד֣וֹ עַל⁠־שְׁ⁠נֵֽינוּ׃
There is no arbiter between us, that might lay his hand upon us both.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחיר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
לָא אִית בֵּינָנָא מַכְסֵין יְשַׁוֵי יְדֵיהּ עַל תַּרְוֵינָנָא.
וליס מן אלמוג׳וד אן יכון ביננא ואעץ׳, יצ׳ע ידה עלינא ג׳מיעא.
לא, ואין במציאות שיהא בינינו מוכיח ישית ידו עלינו יחד.
מוכיח – דרשניר בלעז מרא׳ לכל א׳ חובתו וזכותו.
ישת ידו – משטר אימתו וניגושו.
על שנינו – שלא יחזק החזק את הרפה.
arbiter discerner in Old French. He shows each one his guilt and his innocence.
who will place his hand The ruling of his fear and his power.
on both of us so that the stronger does not overpower the weaker.
שנית: אם היינו שנינו דנים זה עם זה, תבעתני אימתו ולא הייתי יכול להשיבו מאימת מראה כבוד.
וצעקתי זאת שאני צועק, שלא יש בינינו מוכיח – שיהא קרוץ מחומר גם הוא, שלא תבעתני אימתו.
ויסר מעלי שבטו – שאכפיו עלי לא יכבד.
לא יש בינינו מוכיח – לכך לא אוכל לבא עמו במשפט, שאין ביני ובין הקב״ה מוכיח להוכיח על דברינו אשר ישית ידו על שנינו – שלא אתיירא ממנו.
לא יש בינינו מוכיח – אין בינינו מוכיח שישת ידו על שנינו דינו שיאמר לו שיסיר מעלי שבטו כי אז אזכרה ולא אראנוא כי לא כן אנכי עמדי כאשר אתם חושדים אותי.
א. כן בכ״י אוקספורד 625, פרמא 2958. בנוסח המקרא שלנו: ״איראנו״.
בינינו – ביני ובין השם.
ישת ידו – שנהיה ברשותו אז יסר מעלי שבטו והענין מכתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

מוכיח – מברר אמרים כמו אשר הוכיח ה׳ (בראשית כ״ד:ס׳).
לא יש – אין בינינו מברר דברים אשר ישים יד ממשלתו על שנינו להיות נשמעים לו.
לא יש – בתרגום יוני וסורי: לוּ יש.
לא יש בינינו מוכיח – שלא ימצא שופט אשר יוכיח בינינו לברר עם מי הצדק ושישית ידו על שנינו עד שיהיה מוכרח לציית דין, וא״כ א״א שאזכה עמו ע״י שופטים ודיינים, ולכן אך זאת אבקש שעכ״פ.
מוכיח – בדבריו ואומר לזה הדין אתך ולזה אין הדין אתך.
ישת ידו וגו׳ – לברכנו אחר שקבלנו עלינו דינו, כלומר שיש לו ממשלה על שנינו.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחיר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לד) יָסֵ֣ר מֵעָלַ֣י שִׁבְט֑⁠וֹא וְ֝⁠אֵמָת֗וֹ אַֽל⁠־תְּ⁠בַעֲתַֽנִּ⁠י׃
Let Him take His rod away from me, and let His terror not make me afraid;
א. שִׁבְט֑⁠וֹ =מ"ס-ל ומסורה (אות טי"ת גדולה) ובדפוסים וקורן
• א,ל=שִׁבְט֑וֹ (אין אות גדולה)
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
יֶעְדֵי מַעֲלַי מַחֲתֵיהּ וּדְחַלְתֵּיהּ לָא תְבַעֵית יָתִי.
פיזיל עני קצ׳יבה, והיבתה לא תהולני.
יסר, שאז יסר מעלי שכמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

יסר מעלי שבטו – אם היה מסיר מעלי שבטו ומכתו שלא תבעתני אימתו, אז אדברה ולא איראנו כי לא הוחזקתי בעצמי להיות מחוייב בדין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

תבעתני – מלה מורכבת מן תבעת ובעתני ורגשות הנו״ן בעבור סוף פסוק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

יסר מעלי שבטו – תפלה לאל שיסיר מעליו שבטו ואימתו וידבר לפניו. או יהיה יסר יוצא, כי המוכיח ישית ידו על שניהם (איוב ט׳:ל״ג) ויסיר המוכיח שבט האלוה מעל איוב.
יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ - אז אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ, ובהיות כִּי לֹא כֵן, ש׳אין בינינו מוכיח׳, אָנֹכִי עִמָּדִי - אני מתווכח ביני לבין עצמי -
ואמתו – מלשון אימה ופחד.
יסר – אם יסר מעלי שבטו המכה בי הם היסורין ולא תבעת אותי פחדו.
אימתו – האימה הוא מפני ציור עצם גדול ומרומם, כמ״ש בכ״מ.
יסר מעלי שבטו שהם היסורים, וגם אימתו וגדלו אל תבעתני, בענין שלא אירא לדבר כל אשר ארצה לא מפחד העונש ולא מיראת רוממותו, עד כי.
He requests that his suffering cease so that he can address Him on more even terms and prove his innocence
יסר וגו׳ – באופן שהאל יסר שבטו מעלי.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לה) אֲֽ֭דַבְּ⁠רָה וְ⁠לֹ֣א אִירָאֶ֑נּ⁠וּכִּ֥י לֹא⁠־כֵ֥ן אָ֝נֹכִ֗י עִמָּ⁠דִֽי׃
then I would speak, and not fear Him; for I am not so with myself.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲמַלֵל וְלָא אֶדְחַל מִנֵיהּ אֲרוּם לָא הֵכְנָא אֲנָא בַהֲדִי.
אדברה ולא איראנו כי לא כן אנכי עמדי – אמר איוב איני כמו אדה״ר שאמר האשה אשר נתתה עמדי, הוא שמע לדברי אשתו אבל אני לא שמעתי לדברי אשתי. א״ר אבא בר כהנא דינה אשתו של איוב היתה דכתיב כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל, אקבל אין כתיב כאן אלא נקבל, נאים בטובה ולא נאים בפורענות.
פכנת אתכלם ולא אכ׳אפה, אד׳ ליס אנא כד׳אך ענד נפסי.
אדברה, שאז הייתי מדבר בלי שאירא ממנו, לפי שאין אני כך בעיני עצמי כלומר שאני רב עם ה׳, ואיני אלא מתנה צרותי ומהרהר או מחשב ומתבונן בגורמיהן.
כי לא כן אנכי – על כן שאנכי ירא אני מוחזק בי שלא אתחייב בדין.
for I am not so with myself Because I fear [God], I am certain with myself that I will not be found guilty in the trial.
אז אדברה ולא איראנו כי לא כן אנכי עמדי – פתרונו: כי לא כן אנכי מוחזק בעצמי שאתחייב בדין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

כי לא כן אנכי – אינני עם נפשי כמו שחשבתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

ולא איראנו – כי החוטא חרד וירא על העונש כי לא כן אנכי רשע עם עצמי כאשר תחשבו.
כי לא כן אנכי עמדי – איננו כן עם עצמי כאשר אני עמו לפי משפטו, כי צדיק אני בעיני. או יהיה פירושו לא כן אנכי עמדי כאשר אני עמכם החבירים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

אדברה – אז אדבר דברי להתווכח על מה הביא הרעה עלי על לא חמס בכפי ולא אירא ממנו כי לא ימצא בידי דבר פשע כי לא כן אנכי עם עצמי כאשר אני בעיניכ׳ אשר תחשבוני לרב פשע אשר לא כן הוא.
אנכי עמדי – יל״פ אדברה עמדי כי לא כן אנכי, ר״ל שעכ״פ אדבר אל עצמי שאיני חייב ושלקיתי בחנם.
אדברה ולא איראנו – עד שאדבר מבלי מורא ופחד, לאמר לו דע כי לא כן אנכי עמדי שאני צדיק בעיני ובחנם יסרתני ביסורים:
עמדי – בבואי לדין עם נפשי אני חש שאינני במצב זה לבלתי אבעת מפניו.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144