ובעבור שהמלחמה והנקמה ההיא תהיה כולה בארץ ישראל, לכן אמר פתח לבנון דלתיך כי לבנון נקרא כל ארץ ישראל כמו שאמר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה), ולא נאמרה הפרשה הזו על אבדת מלכות החשמונאים כמו שחשב הראב״ע כי אם על חרבן האומות לעתיד לבוא, וכן ת״י פתחו עממיא תרעיכון ותשצי אישתא תוקפיכון, וכן תרגם הילל בראש כי נפל ארז אילילו מלכיא ארי אתברו שלטניא וגומר. וענין המאמר הזה כפי פשט הכתובים אצלי הוא שמפני שזה אלף וחמש מאות שנה משלו בארץ הנבחרת פעם בני אדום ופעם בני ישמעאל והאל יתברך בחכמתו יביאם באחרית הימים עליה לתת נקמתם בה, לכן אמר כנגד אותה ארץ קדושה פתח דלתיך ר״ל כדי שיכרתו העמים האלה בתוכך באופן שתאכל אש בארזיך שהם המלכים הרמים והגבוהים כארזים שיבאו עליך.

וכן הילל ברוש כי נפל ארז וגומר שעשה משלו עצי היער שבבוא עליהם הרוח ובנפול האחד ייליל שכנו לפי שגם הוא יפול אחריו, וכן אשר אדירים שודדו רוצה לומר כיון שאדירים שודדו הילילו אותם אלוני בשן כי ג״כ תהיו אתם שדודים, וכל זה לפי שירד יער הבציר ובציר הוא מלשון חוזק כמו ערים בצורות (הושע ח, יד) וכן ת״י תקיף כרכיא יאמר שירד והושפל ונשבר יער המבצר שהיה לכם ולכן כל עץ ישבר וישפל ממקומו.

ומפני ירידת היער והשפלתו יילילו הרועים כי שודדה אדרתם שהרועים היו חסים ומתלוננים באותו יער והוא היה אדרתם, וגם הכפירים גורי האריות עם כל חזקם וגבורתם ישאגו ויתנו קולם לפי ששודד גאון הירדן ששם היו מתעלסים. וזה כולו הוא רמז לאומות ומלכיהם בארצותם לגוייהם שחרוב יחרבו בנפול מלכיהם ורוזניהם מאין תקומה. וחכמים ז״ל בפרק טרף בקלפי (יומא לט, ב) תנו רבנן ארבעים שנה קודם חרבן הבית לא היה גורל השם עולה בימין אלא בשמאל ולא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי ואמר לו היכל היכל מפני מה אתה מבעתנו יודע אני שסופך ליחרב וכבר התנבא עליך זכריה פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך, אמר רבי יצחק בר טבלאי למה יקרא בית המקדש לבנון שמלבין פניהם של ישראל. ועוד תמצא להם ז״ל באבות דרבי נתן (אבות דר׳ נתן ד׳:ה׳) שאמרו הילל ברוש כי נפל ארז זה בית המקדש שנאמר ותאכל אש בארזיך אשר אדירים שודדו זה אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים שהיו בוכים וסופדים עליו, הלילו אלוני בשן זה משה אהרן ומרים, כי ירד יער הבציר זה בית קדש הקדשים, קול יללת הרועים כי שודדה אדרתם זה דוד ושלמה, קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן זה אליהו ואלישע עד כאן. וכפי דעתם בדרשות האלו יראה שהיה אצלם פרשת פתח לבנון דלתיך התחלה לפרשה רעה את צאן ההרגה ויהיה זה סמיכות הפרשיות שאחרי שזכר מה שייעדם שיזכו אליו בבית שני מן הטובות אם ייטיבו דרכיהם ומעלליהם זכר הנביא מה שראה שהיה ענינם והוא שהם ירעו מאבותם, ולא די שלא יעשו מעשים לזכות בהם אל הטובות שחשב האל יתברך לעשות אותם אבל גם עשו באופן שנתחייבו בחרבן העיר והבית וגלות העם והתחיל מפני זה לקונן עליו. והוא גם כן דרך נכון כפי סדר דרשתם:

כה אמר ה׳ אלהי רעה את צאן ההרגה וגומר עד סוף הנבואה. את חטאי אני מזכיר שלא נסתתמו טענותי ולא קצר דעתי בשום נבואה מהנבואות אשר פירשתי בכתבי הקודש כמו שלא מצאתי ידי בפירוש הפרשה הזאת שדבריה עמוקים מאד מבלי פתרון, ומפני שלא מצאתי בדברי המפרשים דרך נכון בפירושה והנני מודיעך דרכי פירושיהם ביותר קצר שאפשר ואעיר עליהם הספיקות אשר ראיתי בהם ועלימו תטוף מלתי באחרונה. ואומר שמהקדמונים יש מי שפירש הפרשה הזאת על זמן בית ראשון ומהם היו קצת חכמים ז״ל ויונתן בתרגומו ורש״י נמשך אחריהם והרד״ק הליץ בעד דעתם. וענינם שאמר השם לנביא שינבא על ישראל מה שהיה בהם עד גלותם על ידי נבוכדנצר, ושענין רעה הוא מקור כמו למען היה לה ברק מורטה (יחזקאל כא, טו) כלומר שאמר השם לרעות אותם כי לא צוה לנביא שירעה אותם אלא שהאל יתברך אמר לרעותם, וכן וארעה את צאן ההרגה הוא כנוי לשם וקראם צאן ההרגה לפי שהיו נתונים להרג בחרבן, וכן ואומר לא ארעה אתכם וגומר ואומר אליהם הבו שכרי וגומר כולם הם דברים בשם האל יתברך, וענין שני המקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים תרגם יונתן על חלוק המלכיות שמלכות יהודה קרא נועם לפי שהיו מבית דוד זרע ברך ה׳ ומלכות ישראל קרא חובלים לפי שהיו מלכיהם בנים משחיתים מחבלים כרמים. ורש״י פירשו בהפך נועם על ירבעם בן נבט שאמר לנהלם לאט וחובלים על רחבעם בן שלמה שאמר ליסרם בעקרבים. וה״ר דוד קמחי פירש שני המקלות על הנהגת השם יתברך והשגחתו בעמו פעם בנועם ושכר כשהיו טובים ופעם בעונש ורעות והשחתה כשהיו חטאים:

ומצאנו לרב המורה בפ׳ מ״ג ח״ב ששם פירש המראה הזאת לענין המקלות בלבד באומרו שהיה הנמשל בהם שהאומה היתה בתחילת ענינה בנועם השם והוא אשר הנהיגה והישירה והיתה שמחה בעבודתו מיושרת לזה והשם רוצה בה ואוהבה כמו שאמר (דברים כו, יז - יח) את ה׳ האמרתה היום וה׳ האמירך ומנהיגה אז משה ואהרן ומי שאחריו מן הנביאים, ואחר כך נעתק ענינה עד שמאסה עבודת השם והשם מאס אותה ושם לה מנהיגים מחבלים כירבעם ומנשה ודומיהם. האמנם כתב הרב בפרק ההוא שזכריה לא פירש לו ענין המקלות בנבואתו אלא אחר היקיצה ידע הנביא מה היתה הכוונה במקלות, ולא ידעתי מאין זה לרב כי לא נזכר בפרשה. ונשוב לפירוש הפרשה כפי המפרשים ונאמר שואכחיד את שלשת הרועים חכמים ז״ל פירשום על משה אהרן ומרים, ובפרק קמא דתעניות (תענית ט, א - ב) הקשו וכי בירח אחד מתו והלא מרים מתה בניסן ואהרן מת באדר אלא שבוטלו שלשה מתנות טובות שניתנו לישראל על ידיהן בירח אחד כשמת משה. ויונתן הסתיר פניו ולא פירש כלל בשלשת הרועים אבל אמר כפשוטו ושציתי תלתא פרנסיא בירחא חדא. אמנם רש״י פירש שלשת הרועים על אחאב מלך ישראל ואחזיה מלך יהודה ואחיו שהרגם יהוא בן נמשי יחד ועתליא אבדה את השאר זולת יואש שנטמן. והרד״ק פירש שלשת הרועים על בני יאשיהו יהואחז ויהויקים וצדקיהו שמתו מבלי זרע בזמן מועט מהממלכה כאילו מתו כולם בירח אחד. אמנם ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו פירשו רש״י על מלכות ישראל שהגלה סנחריב בראשונה. והרד״ק פירשו על יאשיהו מלך יהודה שביום שגלו השבטים או שמת יאשיהו הופר הברית שהיה גזור ומונח מהשם יתברך עם כל העמים שלא יריעו לישראל כי משם ואילך שלטו בהם אויביהם. ואמנם ואומר אליכם אם טוב בעיניכם הבו שכרי פירשו ששלח השם לומר ע״י נביאיו שיתנו שכרו שהוא התשובה והמעשים הטובים. ורש״י פירש שמאמר אליהם חוזר אל בני יהודה הנותרים. ופירשו כולם את שלשים הכסף על הצדיקים שהיו באותו דור. ורש״י עשה כסף מלשון חמדה וכוסף כמו שדרשוהו באגדת חולין (חולין צב, א). ומספר השלשים אמרו חכמים ז״ל שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם שלא יהיו בכל דור בפחות משלשים צדיקים שנאמר (בראשית טו, ה) כה יהיה זרעך שיהי״ה בגימטריא עולה לשלשים ולזה נמשך גם כן יונתן. וחכמים ז״ל דרשו בפרק גיד הנשה (חולין צב, א) על שלשים צדיקים שיש בכל אומה ולשון או על שלשים מצות שקבלו בני נח ולא קיימו אלא שלש. ורש״י אמר על השלשים כסף שלא ידע לפרש ולכוין זה. ואמנם השליכהו אל היוצר פירשו כולם היוצר כמו האוצר, וענינו כפירש״י שצוה לנביא כתוב והנח את אלו וצדקתם להיות שמור לסוף שבעים שנה של גלות בבל ויבנה הבית בזכותם, ומהו האוצר אדר היקר שהוא בית המקדש. וכן פירשו ואגדע את מקלי השני את החובלים על חרבן בית ראשון בימי צדקיהו להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל שנתאחזו מלכי יהודה ונדבקו בתועבות מלכי ישראל. ופירשו עוד קח לך כלי רועה אוילי סימן הוא שאני עתיד למסור את דור חרבן בית שני ביד עשו. זהו דרך החכמים המפרשים הפרשה הזאת לשעבר בזמן בית ראשון.

והנה ראיתי אני בו ח׳ ספיקות. הראשונה אם היתה המראה הזאת רומזת לזה מדוע לא אמר בה הנביא כמו שאמר בשאר המראות ראיתי הלילה או ואשא עיני וארא או ויראני או ראיתי והנה רועה או ואשוב ואשא עיני ואראה וכדומה מהלשונות שיורו על היותה מראה והם הנהוגים בדברי זכריה עצמו לומר במראות, ועוד כי למה לא שאל הנביא על המקלות ועל שלשת הרועים ועל שלשים הכסף מה המה אלה כמו ששאל בכל שאר מראותיו: והספק השני למה הראה עתה הקדוש ברוך הוא לנביא מה שכבר היה ושהוא ראה בעיניו ובעיני אביו, ומה צורך בהודיעו אותו גלות השבטים וחרבן בית ראשון אשר היה זה ימים מעטים ולעשות עליו משלים כי זה לא יעשה כי אם על העתיד להודיעו קודם היותו אבל ממה שכבר עשוהו לא תבוא ההודעה במשלים ומי לא ידע בכל אלה: והספק השלישי אם היה שהרועה היה הקדוש ברוך הוא והוא לקח המקלות וקרא את שמותם והוא הכחיד את הרועים וגדע בחרי אף את מקל הנועם ואת מקל חובלים והוא היה שואל מעמו שכרו בתשובה ומעשים טובים שראה כל זה הנביא במראה כאילו היה הקדוש ברוך הוא עושה אותו, מה ענין אומרו ויאמר ה׳ אלי השליכהו אל היוצר והנה לא היה הכסף ביד הנביא כי לא היה שכרו כי אם שכר השם ומדוע יאמר זה לנביא, כל שכן שאמר הכתוב ואקח שלשים הכסף ואשליך אותו וגומר ויורה שעשה כל זה בפועל ואם נראה לו בנבואותיו כן מה ענין המראה ההיא ומה הודעתה. וכבר נראה מדברי רש״י שנתחבט בפירוש המאמר הזה ואמר שלא ידע לכוונו ולפרשו. וגם יקשה אומרו אחריו ואגדע את מקלי השני אם היה שנפרשהו על השם יתברך שאחרי שהיה הנביא מדבר בלשון עצמו ואקחה ואשליך אם היה שחזר לדבר בשם האל היה ראוי שיאמר ויגדע השם את מקלו השני לא שיזכרהו הנביא בשם עצמו: והספק הרביעי כי ענין הנמשל שזכרו בשני המקלות לא יתכן אם לדעת המתרגם שפירשם על שתי המלכיות לפי שכתוב שגדע את מקל הנועם ראשונה, ולא היה הדבר כן כי מלכות ישראל שהמשיל בחובלים גדע והגלה ראשונה ומלכות יהודה שהמשיל בנועם גדע באחרונה. ואם לפירוש רש״י לפי שלא יוכל הדעת לסבול שיקרא נועם מלכות ישראל החטאים בנפשותם שכולם הרשיעו לעשות וירבעם שחטא והחטיא את ישראל ויקרא את מלכות יהודה זרע ברך ה׳ חובלים, ולא ג״כ פירוש הרד״ק שפירש נועם וחובלים על מדות השם ודרכי השגחתו לפי שאחר זה כתוב ואגדע את מקלי את נועם ופירשו הרד״ק עצמו על יאשיהו ויצא אם כן פירושו מענין המקלות ואיך יאמר שגדע השם את נועם ואת חובלים בהיות שניהם דרכי השגחתו שהם תמיד קיימים, כ״ש שאם נפרש הנועם על השכר וחובלים על העונש איך יאמר שגדע שניהם כ״א גדע נועם השכר יחוייב שצמח מקל העונש שקרא חובלים שא״א ששניהם שכר ועונש יגדל ויפסוק: והספק החמישי בפסוק ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד כי זה אי אפשר לפרשו על משה אהרן ומרים כיון שלא מתו בירח אחד וגם לא על בני יאשיהו אשר מתו בכ״ב שנה לא בירח אחד, וגם לא על דרך רש״י על אחאב ויהואחז ואחיו שהרג יהוא ועתליא שהרגה כל זרע הממלכה, כי הנה אלה לא היו ג׳ רועים כי אם ע׳ ויותר משבעים ומהם היו ממלכות יהודה ומהם ממלכות ישראל וכפי משמעות הכתוב שלשתם היו מכת אחת: והספק הששי באומרו אליהם הבו שכרי, כי הנה אמר למעלה על מלכי ישראל לא ארעה אתכם ואמר שגדע אותם רומז לגלות עשרת השבטים ואיך חזר לומר להם הבו שכרי, ורש״י בלבד הרגיש בזה וכתב ואמר אל מלכי יהודה הנותרים אבל זה לא נזכר בכתוב ומאמר ואומר אליהם מורה שחוזר הכנוי לאותם שזכר למעלה: והספק הז׳ בענין ל׳ הכסף שהוא דבר שאין לו ענין כלל כי איך יפול בש״י שם שכר המיוחד אל העובד ומה ענין מספר הל׳ צדיקים ומשל הכסף ותשליכהו אל היוצר, ולמה קראה האוצר יוצר שהוא שם מיוחד ליוצר האדם, וביאורו ג״כ שהיוצר היה אדם היקר כי לענין הנבואה אין צורך לדבר מזה כי הבית השני לא נבנה בזכות השלשים צדיקים שהיו בבית ראשון: ועוד קשה לרש״י ספק ח׳ אם היה שפירוש הנבואה הזאת כולה על בית ראשון איך יפרש הפרשה שאחריה עוד קח לך רועה אוילי על חרבן בית שני על ידי בני עשו ומה ענין סמיכות זה לזה מבלי זכרון ימי בית שני ביניהם: סוף דבר שהדרך הזה מהפירוש הוא דרך זר מאד בלתי מתישב:

ואחרים פירשו הפרשה הזאת על זמן בית שני ובראשם יוסף בן גוריון בסוף ספרו והראב״ע והרב רבי יוסף קמחי וה״ר אברהם הלוי מטוליטולה כמו שהגיד ממנו הרד״ק, וגם אלה כולם פירשו שהרועה שראה הנביא שהיה לוקח המקלות ומגדעם היה האל יתברך רועה ישראל, עד שכתב הראב״ע שרועיהם לא יחמול עליהם הוא הש״י ושבא רועיהם בלשון רבים כמו ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמט, ב). ופירשו בן גוריון והראב״ע וה״ר אברהם הלוי הנזכר ב׳ המקלות הא׳ נועם על זרובבל ונחמיה התרשתא עמו שעל ידם שב הבית לאיתנו, והשני קרא חובלים על הכהנים כי הם בתחילה בנו בית על הר גריזים ויקראוהו מקדש בימי סנבלט החורני ונתחתנו לכותיים ומהם יצאה מינות לעולם ולבסוף מלך הורקנוס כהן גדול שמש בכהונה גדולה פ׳ שנה ולבסוף נעשה צדוקי ופגע בחכמי ישראל וימיתם הוא ואלכסנדרוס בנו וארסתובלוס בן בנו. וה״ר יוסף קמחי פירשם בהפך שלקח מקל הנועם כנגד הכהן הגדול לפי ששפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ונאמר ודעת לנפשך ינעם ושלקח מקל חובלים כנגד המלך שהוא רב החובלים. ואמנם ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד פירש בן גוריון על שררת זרובבל ובני דוד ועל שררת החשמונאים ועל שררת בית הורדוס שכולם ספו תמו מן בלהות בזמן ת״כ שנה שהתמיד בית שני שלקוצרו בעיני הנביא קראם ירח א׳, ואמר שגדע מקל הנועם על מות זרובבל ונחמיה כי אז נכרתה אהבה והופר הברית אשר היה ביניהם ובין מלכי פרס כשגדע מקל חובלים על מות החשמונאים והפסק ממשלתם. ופירש עוד קח לך כלי רועה אוילי על הורדוס ובניו, ופירש הוי רועי האליל על אגריפס שהביא אספסיאנוס וטיטוס על ירושלם ועל פריצי אותו הדור. והנה בכ״ז ה״ר אברהם הלוי נמשל אחר דעת בן גוריון מאין הפרש כלל. אמנם הראב״ע פירש שלשת הרועים על יהושע כ״ג וכהן משוח מלחמה וכהן משנה או על חגי זכריה ומלאכי אם היה שמתו בירח אחד ולזה נמשך ה״ר יוסף קמחי, ולפי שאחרי מותם נסתלקה הנבואה מישראל לכן נאמר אחריו ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי. ופירש הרב רבי אברהם בן עזרא שלשים הכסף על שלשים צדיקים שעלו עם נחמיה או ששמשו בימי נחמיה שלשים כהנים גדולים ופירש גדיעת הנועם על מות זרובבל וגדיעת חובלים על מות נחמיה, האמנם הרב רבי יוסף קמחי פירש גדיעת נועם על מות החשמונאים ואבידת הכהונה, ושאז אמר השם הבו שכרי כלומר שובו בתשובה ושהיתה תשובתם שלשים יום מהאבלות שהתאבלו על הכהן הגדול האחרון שמת, ושאלה הם השלשים כסף שצוה להשליך אל אוצר בית ה׳ כלומר שנחשב להם אותה תשובה מועטת לצדקה, וגדיעת מקל החובלים היה רמז למות אגריפס המלך האחרון ממלכי הורדוס. והנה ה״ר אברהם הלוי פירש ואומר אליהם הבו שכרי שאמר אחרי גדיעת זרע בית דוד אל הכהנים שהיו מושלים הבו שכרי ועשו עבודתי כראוי, ושהם שקלו שלשים כסף רמז לשלשים שנה שמלכו בני חשמונאי והם מתתיהו אביהם שנה אחד ויהודה שש שנים ושמעון שמנה עשרה שנה ויונתן ששה שנים הרי לך אחד ושלושים חסר שנה אחת לחדשים חסרה וישארו שלשים.

הרי לך מבואר גם כן הדרך השני מהמפרשים שפירשו הפרשה הזאת על בית שני, והנה יתחייבו להם גם כן ספיקות. מהם הראשון שזכרתי על הדרך האחד והוא כי אם היתה זאת מראה נבואיית שראה המקלות והרועה ושלשים הכסף ובית היוצר למה לא זכר בה לשון מראה או ראיתי או לשון אחר מן לשונות המראה. ומהם הספק השני שזכרתי על הדרך הראשון והוא כי אם פשט הפרשה והספור הוא על הש״י שהוא היה הרועה ולוקח המקלות וגודע אותם ושואל השכר ולו נתנו השלשים כסף למה אמר הנביא ויאמר ה׳ אלי השליכהו אל היוצר וגומר ואומר ואקח את שלשים הכסף ואשליך וגומר וחזר ואמר ואגדע את מקל השני שפירושו על הש״י שהוא גדעו לא הנביא. והספק השלישי שאין ראוי לפרש נועם על זרובבל כי הוא לא מלך בירושלם ולא משל בתוכה אם לא שבנה את הבית ונחמיה בנה חומת העיר אבל לא היה להם ממשלה ולא מלכות ובן גוריון מעיד על זה עצמו, גם אין ראוי לפרש חובלים על הכהנים כי הכהנים בני חשמונאי היו צדיקים וטובים ואיך יוכללו כולם בשם חובלים האיש אחד מהם יחטא ועל כל הכהנים יקצוף, גם אין ראוי לפרש הטעם על הכהנים כי רבים מהם היו מחבלים ובנים משחיתים, ומחבלים אם יפורש על המלכים בבחינת היותם מנהיגים מלשון רב החובל הנה גם מלכו רבים מבני חשמונאי והנהיגו את ישראל וראוי היה גם כן יותר מזאת הבחינה לקוראם חובלים. והספק הרביעי באומרו ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד והוא שבכל אותם מהאופנים אשר פירשום לא נכחדו ולא מתו בירח אחד כי הנה חגי זכריה ומלאכי לא נזכר בכתוב שמתו כולם בירח אחד, וכתב הרד״ק מכאן נלמדהו והוא עושה מערכה על הדרוש, ויהושע כהן גדול וכהן משוח מלחמה וכהן משנה גם כן מי הגיד להראב״ע שמתו בירח אחד האם ראה אותו בעיניו או מצאו בכתוב: והספק החמישי הוא גם כן בשלשים הכסף שהנה בן גוריון לא פירש בו דבר, ומה שפירש הראב״ע על שלשים צדיקים שעלו עם נחמיה או על שלשים כ״ג ששמשו בימיו כל זה דרך נבואה או רעיון רוח הוא כי לא נזכר כן בכתוב ולמה יקראם שכר ויצוה את הנביא להשליכם אוצר בית ה׳. גם פירש הרב רבי יוסף קמחי שעשו תשובה שלשים יום באבלות כהן גדול דברי רוח הם והוא בדה זה מלבו. גם אין לפרש כסף על שלשים שנה שנהגו מתתיהו ובניו כי מה נהיה השכר הזה ולמה יצוה עליו השליכהו אל היוצר עד שבאו הנוצרים לומר שהיו אלה השלשים כסף רומזים לשלשים כסף שלקח יודה איסקריאוטה תלמיד יש״ו כדי למוסרו למיתה בידי הפרושים ושע״ז נאמר השליכהו אל היוצר, ורבים מן התעתועים האלה. על כן אמרתי שגם הדרך הזה לא יתכן בעיני:

ומפני זה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי ודעתי להאמן שלא נאמרה הנבואה הזאת כי אם על זמן בית שני שהיה עתיד לבוא, וכדאי הוא יוסף בן גוריון שהיה באותו זמן להסמך עליו בכוונת הנביא כפי מה שקבלו בכללות הנבואה הזאת עם היות שלא נקבל פירושו בחלקי הפרשה מפאת הספקות אשר העירותי. וענין הנבואה וסמיכותה עם מה שלמעלה ממנה הוא כי אחרי שהודיע השם לנביא הטובות שהיו מעותדות לבוא על אנשי בית שני אם ייטיבו דרכיהם באותם הנבואות שפירשתי למעלה, בא הדבור לנביא להודיעו העתיד להיות והוא שהמה לא ייטיבו מעשיהם ולא יזכו אל הטובות ההם אבל בהפך שמלכיהם וכהניהם ושאר העם ירשיעו יותר מאבותיהם באופן שלא די שלא יחזירו בהטבת מעלליהם השכינה והגליות אבל גם יחייבו חורבן וגלות אחר להם. וכפי דעת חכמים ז״ל בפרשת פתח לבנון דלתיך אשר זכרתי באה ענין יותר מבואר כפי הנמשל בשתי הפרשיות יחד. והנה לא רצה הקדוש ברוך הוא להודיע זה לנביא בביאור אבל צוה אותו שיעשה מעשה בפעל ובהקיץ שיהיה הודעה וסימן למה שיהיה בהנהגת ישראל בזמן בית שני, והנה הנביא הבין הכוונה האלהית ולכן שאל עליו פתרון גם שכבר הראהו דברים מזה במה שראה את יהושע הכהן הגדול וגומר ובמראת המגילה עפה והשתים נשים יוצאות וגומר שבזה ראה בית שני והנהגתו בקיצור כמו שפירשתי. ואתה תדע מעניני הנביאים שפעמים היה הקדוש ברוך הוא מצוה אליהם שיעשו מעשים בפעל ובהקיץ והיה מבאר להם למה יצוה אותם המעשים כפי הסימן שהיה בהם, וכמו שצוה לישעיהו (ישעיה כ, ב) לך ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלוץ מעל רגליך ויעש כן הלוך ערום ויחף וביאר לו טעם המעשה הזה באומרו כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש וגומר, וכן צוה לו שיקרא את בנו הנולד לו מהר שלל חש בז ואמר כי בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי ישא את חיל דמשק ואת שלל שומרון וגומר, וכן בירמיה (ירמיה יג, ז) טמינת האזור בפרת והנה נשחת כמו שנזכר שם, וביחזקאל כאלה רבים שהיו דברים נעשים בפעל ובהקיץ וביאורם וטעמם בצדם כמ״ש בס׳ הושע. ופעמים הי׳ הש״י מצוה לנביאים שיעשו מעשיהם זרים בחיקם או שלא הי׳ בהם צורך להיותם ג״כ סימן ורמז למה שיהי׳ ולא יפרש להם טעם המעשה ההוא לפי שידע שיהי׳ הדבר מובן בעצמו ולא יצטרך אל פי׳, וכזה בישעי׳ (ישעי׳ ח, א - ב) ויאמר ה׳ אלי קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז ואעידה לי עדים נאמנים וגו׳ ולא ביאר לו ה׳ אז טעם הדבר הזה לפי שהי׳ ידוע בעצמו, וכן ביחזקא׳ קח לך לבנה וגו׳ וחקות עליה עיר את ירושלם ונתת עליה מצור וגו׳ (יחזקא׳ ד, א) ולא זכר לו טעם המעשה הזה כי אם מ״ש בסופו אות היא לבית ישראל (שם ג), וכן קח לך חרב חדה תער הגלבים תקחנה לך והעברת על ראשך ועל זקנך וגו׳ (שם ה, א) ולא זכר לו ענין המעשה הזה על מה יורה כ״א מהדברים שצוה בו, וכאלה רבים שנזכרו המעשים ולא נזכרו הטעמים והסימנים אשר בהם אם להיותם דברים נגלים וידועים בעצמם ואם לכוון והעלמה בטעם ההוא. וכן הענין בזכריה שלא הראה לו הקדוש ברוך הוא כאלו הוא יתברך רועה ישראל היה רועה אותם ועושה כל זה בלבד, אבל הוא יתברך צוה את זכריה רעה את צאן ההרגה שהוא צווי שירעה הנביא אותם בפעל, והנביא לקח המקלות וקרא שמותיהם והכחיד את הרועים ושאל השכר וגדע את המקלות וכמו שיתבאר, ובעבור שהיה כל זה מעשה שעשה הנביא בפעל ובהקיץ במצות השם לכן לא נאמר בו לשון מלשונות המראה אבל בכל פרט ופרט בזה המעשה הפעליי היה סימן ורמז לישראל בענינם.

וראוי שנדע מה הכוונה בצאן ההרגה, והיא לדעתי שיש צאן שבעליהם ישמרהם לעשות פריה ורביה ולהתעשר בהם וכמשחז״ל (חולין פד, ב) למה נקרא שמם עשתרות שמעשרות את בעליהן ויחמלו מפני זה עליהם בנאות דשא ירביצם ועל מי מנוחות ינהלם, ויש צאן שאינו ראוי להולדה אבל הוא ראוי ליהרג בבית המטבחים ולמכור הבשר וכנגד זה אמר רעה את צאן ההרגה שצוה לנביא שיעשה עצמו רועה וירעה אותו צאן.

והוא אומרו אשר קוניהן יהרגון ולא יאשמו כלומר שאין אשם בהריגתם כי לכך קנאן להרגן בבית המטבחים ומוכריהם יאמר ברוך ה׳ ואעשיר כלומר שהצאן ההוא אינו מעשיר את בעליו כי אין בם תועלת והבעלים עניים תמיד בהיותם עמו ולכן יודו את השם כשימכרום ויאמרו שבהעדרם יהיו עשירים לא במציאותם, והצאן ההוא שאינו לעזר ולהועיל בהולדה רועיהם לא יחמול עליהם כמו שיחמול על הצאן הפרה ורבה. ואמר כל זה לתת גדר ורושם אמתי לצאן ההרגה. ואפשר גם כן שרמז בקוניהן יהרגון שכל המלכיות המושלות על ישראל ישחיתום כמו שעשו בבל ויון ורומי וגם פרס חשב לעשות, ורמז במוכריהן שהמלכים שהיו עוזרים להם היו נשחתים כי הנה פרעה מפני שנאספו היהודים בארצו בחורבן ראשון הלך נבוכדנצר והחריב את מצרים, ואמר ורועיהם לא יחמול עליהן על מלכיהם שגם הם לא יחמלו עליהן, או שהיה רמז לרועה ישראל יתברך שכן היה רועה ישראל שהם הצאן המעותדים להריגה.

ולא יחמול עוד על יושבי ארץ ישראל אבל ימציא ויזמין את האדם איש ביד רעהו להורגו רמז בזה לרשעת הפריצים בבית שני או ביד מלכי רומי לרשעת מלכיהם שמה.

וסיפר הנביא שעשה המעשה הזה בפעל כאשר צוהו השם וזהו וארעה את צאן ההרגה רוצה לומר לקחתי לי לרעות הצאן שהיה מוכן לטבוח ולהרוג, ואומרו לכן עניי הצאן ראוי לפרשו על צדיקי ישראל וחסידיו שהקדוש ברוך הוא בעבור אותן עניי הצאן היה רועה את עמו כמו שהנביא לחמלתו על אותו צאן המוכן לטבח לקח לרעותו, והכתוב מסורס שהודיע הנביא לבעלי הצאן שלא לקח אותו מרעה כי אם להיותו סימן ורמז למה שיהיה בישראל וכאלו אמר עניי הצאן לכן שאמר השם לא אחמול עוד על יושבי הארץ זכר שלקח לו ב׳ מקלות לרמוז אל שתי ההנהגות שיהיו בבית שני, ממה שאמר שני מקלות מורה שהיו מעץ אחד ולא היו מתחלפות כי אם בהיות אחד מהם נועם ר״ל יפה וטובה וחזקה והשני חובלים מושחתת ומגונה. והיה זה אצלי כולו רמז לכהנים שמשלו בבית שני כי תחילתם היו שלשה בני חשמונאי יהודה ושמעון ויונתן שהיו מעשיהם נועם בגבורה ויראת ה׳ וכשרון המעשים ולא נקרא אחד מהם בימיו מלך כי אם נגיד או משוח מלחמה וגם הרומיים היו קוראין להם כן כמו שהעיד יוסף בן גוריון, ואחריהם קמו בניהם וזרעם שנקראו מלכים והרשיעו לעשות והם היו חובלים ומחבלים כרמים. והנה לקח משל המקלות לפי שנבחר מטה לוי על ידי מקלו של אהרן הכהן והכהנים הטובים היו כמקלו שהוציא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים וזהו נועם, אמנם שאר הכהנים החטאים בנפשותם היו חובלים ומשחיתים מבלי תועלת כעץ יבש מבלי שלימות, ואמר שעם שני המקלות ההם רעה את הצאן להגיד שבהיות הכהנים ההם טובים ורעים היתה תמיד השגחת השם על עמו וצאן מרעיתו.

ואמנם אומרו ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד ענינו שדרך הרועה הגדול שישים תחתיו רועים קטנים לעמוד לשרת, וזכר הנביא שהוא ברעותו את הצאן בזמן ירח אחד שהוא ל׳ יום בקרוב שם שלשה רועים זה אחר זה והסירם, והיה הנמשל בזה למקל הנועם שזכר ששלשת בני מתתיהו כהן גדול חשמונאי שהם היו הרועים האמתיים ונעימים טובים וישרים שלשתם שמשו ברעות הצאן ההוא ל׳ שנה ונכחדו בהם, כי יהודה מכב״י שמש ו׳ שנים ושמעון י״ח ויונתן ו׳ שנים שהם כולם ל׳ שנה, ולפי שהשנים נקראים אצלינו ימים על דרך ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט) לכן עשה המשל נבואתו בירח אחד שהוא ל׳ יום, ולא זכר מתתיהו אביהם הזקן כי מפני זקנתו לא היה רועה במלחמה ולא היה בה כי אם שנה אחת, ולא זכר גם כן שאר הבנים שהיו לו לפי שלא נעשו נגידים ולא משלו במלחמה אבל שמשו מתחת ידי אחיהם. ובלבד הג׳ שזכרתי היו הנגידים והרועים שמשלו באומה והכחידם הרועה הגדול ית׳ באותו זמן מועט, ואולי ששלשת האחים הנגידים האלה מתו בירח א׳ אבל לא בשנה אחת כי עם היות שמתו שנים זה אחר זה הנה היתה מיתת כולם באותו ירח על דרך אומרו בחדשה ימצאונה (ירמיה ב, כד). ואחר הכחדתם אמר ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי ענינו שקצרה נפשם בצאן ההוא וגם הצאן נפשם בחלה ומאסה בו, רומז שאחרי מות שלשת בני מתתיהו התחיל כל בשר להשחית דרכו ומאסו בתורת הש״י והאל מאס במעשיהם.

והוא אומרו לא ארעה אותם ר״ל שאמר כנגד בעלי הצאן לא ארעה עוד את מרעיתכם יהיה מה שיהיה שתמות הצאן אשר תמות והנכחדת שהיא הגנובה תכחד וגומר שרמז בזה למה שעתיד להיות בבית שני מהרציחות והגזלות.

ואמר ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו להגיד שעשה סימן שלא יהיה עוד בהם רועה דומה לאותם בני מתתיהו כי במותם נגדע מקל הנועם שבט מישור מקל תפארה, ובעבור שבני מתתיהו עשו בגבורתם ברית עם העמים והאויבים לשלא יעלו להחלם בהם וזה אם בבני אנטיוכוס ואם עם הרומיים.

לכן אמר שבמותם תופר הברית אשר כרת השם את כל העמים להיות נופלים לפניהם להלחם בם, והסתכל אומרו אחד זה וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי כי דבר ה׳ הוא שכפי המשל יאמר שעניי הצאן החכמים והצדיקים שבישראל היו מביטים במעשי הנביא ויודעים כי דבר ה׳ הוא שצוהו לעשות כן לרמוז אל העתיד.

ואמנם ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי ענינו שאמר הנביא אל בעלי הצאן אם טוב בעיניכם שאשובה ארעה צאנכם אשמור הבו שכרי שכר הרועה, ואם לא רוצה לומר ואם אין טוב בעיניכם שארעה עוד חדלו מתת לי שום שכר על מה שעבר, והיה בזה רמז למלכי חשמונאי שקמו אחרי בני מתתיהו שהיה אומר להם השם אל תמנעו עבודתי שמרו מצותי וארעה אתכם ואם לא אסתירה פני מכם. וזכר הנביא שבמעשה ובפעל אותם בעלי הצאן שקלו בשכרו שלשים כסף והשם צוהו השליכהו אל היוצר להודיע שהיה בזה סימן שהחשמונאים אשר קמו אחרי בני מתתיה במקום שהיה להם לתת שכר לשם לעבוד עבודתו במצותו הרשיעו לעשות עצמם מלכים מה שלא עשו אבותיהם, וכבר זכרו חכמים ז״ל (משנה אבות ו׳:ו׳) שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבעה מעלות ולכן השלשים כסף אשר שקלו בעלי הצאן היה רמז לשלשים מעלות המלכות שבכוסף וחמדה בלתי ראויה לקחו לעצמם.

ולכן צוה השם לנביא השליכהו אל היוצר כאילו אמר השלך על ה׳ שהוא היוצר והבורא האמתי הענין הזה הוא אדר היקר שהוא רמז למלכות אשר יקרתי מעליהם ר״ל אשר יקרתי ומנעתי מהיות עליהם השליכהו אל היוצר כי הוא אלהי המשפט. וזכר הנביא שלעשות רמז וסימן בדבר לקח שלשים הכסף והשליך אותם בית ה׳ אל היוצר ר״ל לפני יוצר העולם, ואולם השליך ל׳ הכסף הרומזים אל כתר המלכות בית ה׳ אל היוצר לרמוז שתוסר המלכות מהחשמונאים ותבוא לידי הורדוס שיהיה יוצר בית המקדש ובונה אותו וזה ענין השליכהו אל היוצר רוצה לומר השלך המלכות אל החצר שהוא רומז אל הורדוס שיזכה הוא לאדר היקר שהוא המלכות אשר יקרתי מעל הכהנים, זהו הנראה לי בענין השלשים כסף והיוצר. וכבר נוכל לומר עוד שזכר הנביא שבעלי הצאן כאשר שאל מאתם הבו שכרי לקחו הדבר כפי פשוטו וישקלו לו השלשים כסף כי כן היה שכר הרועה הגדול, והשם צוהו שלא יקח הכסף ההוא לעצמו אבל ישליכהו אל היוצר כאלו מודיע שהיוצר והבורא הוא הרועה האמתי ומעשה הנביא היה לסימן לא לקחת שכר כרועה ולכן צוהו השם כדי שיתפרסם שמעשהו זה היה כולו משל וסימן להנהגת השם יתברך בהם ולאותם המושלים שימשלו בהם בבית שני מתחת ידו שישליך את הכסף ההוא אל היוצר יתברך, והענין שיהיה מיחס הכסף אליו ויהיה למלאכת בית ה׳ כי חלילה לנביא לאכול ממנו דבר והוא אומרו אדר היקר אשר יקרתי מעליהם ר״ל השליכהו ויחסוה אל היוצר שהוא האל יתברך ולא שהוא יצטרך אליו כי אם שיהיה לאדר היקר שהוא בית המקדש שהיו בונים כי להיותו יפה נוף משוש כל הארץ קראו אדר, ובעבור שהיתה שם בבית ראשון השכינה שנסתלקה אמר היקר אשר יקרתי מעליהם כי השכינה היא היקר והוא שם התואר, ומלת אל תשרת בעבור אחרת כאלו אמר השליכהו אל היוצר אל אדר הבית היקר הנכבד ששכן כבודי שם ויקרתי אותו מעליהם בבית שני ובזה הודיעו שלא יזכו כפי מעשיהם לחול השכינה בקרבם.

וזכר הנביא שעשה ענין הכסף כאשר צוהו השם ושגדע מקלו השני חובלים רומז שמלכות בני חשמונאי תפסק בכללה ויהיה זה להפר את האחוה. וכבר ידעת מדברי בן גוריון שהסיבה שהפסידו בני חשמונאי מלכותם וממשלתם היתה האיבה אשר נתחדשה בין הורקנוס וארסתובלוס בני אלכסנדר הנקרא ינאי המלך באמור כל אחד מהם אני אמלוך שהם הלכו לבקש עזרה מהרומיים על זה להמלכתם ומשם והלאה נשתעבדו ישראל לרומיים והיו אם כן שני האחים ההם לאבן נגף לכל ישראל, ועל זה אמר כאן להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל שהמשיל שנאת שני האחים ההם וקטטתם לקטטת יהודה וישראל בחלוק המלכיות שזה היה באמת סבת כל רעתם וגלותם.

ואחרי שצוה השם לנביא לעשות מעשה מורה על ממשלת הכהנים בבית שני הטובים והרעים מהם צוהו עוד שיקח כלי רועה אוילי ר״ל כלי הרועה המשוגע והאויל במעשיו, כי כיון שגדע שני המקלות נועם וחובלים הרומזים להנהגת הכהנים הטובים והרעים יקח לו כלי אחר מקל או שבט כרועה אוילי וחסר דעת, ואמר זה רמז וסימן למלכות הורדוס שקם אחרי מלכות החשמונאים.

והוא אומרו כי הנה אנכי מקים רועה בארץ שיהיה כל כך רשעה וגס רוח שהנכחדות מהעדר והם הגנובות לא יפקדם ולא יבקשם הנער לא יבקש רוצה לומר הטלה שהוא הוולד בהולדו לא יבקש לקבצו בזרועו, והצאן הנשברת לא ירפא אותה, והנצבה שהיא העומדת במקומה שלא תוכל ללכת לרעות הוא לא יכלכל אותה שם, הנה אם כן לא יחמול על הצאן בשום דבר אבל בהפך שבשר הבריאה יאכל ופרסיהן יפרק כלומר שישבר במקלו פרסיהן באופן שבסבתו לא יוכלו ללכת.

ולפי שהאחרון מבית הורדוס היה אגריפס המלך האחרון שעלה אספסיאנוס וטיטוס על ירושלם, לכן אמר כנגדו הוי רועי האליל כלומר אוי ואבוי לך רועי רוצה לומר המלך הרועה את עמי שאתה אליל כלומר מלך ורועה בשם ולא בגדר ולא בשום תועלת כאלילים האלמים, חרב על זרועו ועל עין ימינו ר״ל שימות הוא בחרב מבלי מלכות וכמו שאמר זרועו יבוש תיבש שהזרוע הוא רמז למלכות שיפסק ממנו וימות בחרב כי כן היה אגריפס לקחו הרומיים את מלכותו והרגו אספסיאנוס ברומא בחרב, ועל בנו מונבז שהרג עמו והיה אדם חסיד אמר ועין ימינו כהה תכהה לפי שנהרג שם גם כן והיה נכבד מאביו ולכן הראהו עין ימינו. ואפשר שאמר עין ימינו על ירושלם שנחרב כמו שאמר וקמו על מלכות יהודה. והיוצא מזה כולו שברשעת המנהיגים והמונהגים היתה ירושלם לנדה ונחרבה שנית: הנה התבארה הנבואה הזאת והותרה השאלה הששית שהערותי בתחילתה:

ואפשר עוד אצלי לפרש שני המקלות על שתי הממשלות שהיו בבית שני ממשלת הכהנים בני חשמונאי וממשלת בית הורדוס, ולממשלת הכהנים קרא נועם כפי מעשה מתתיהו ובניו ובני בניו ולממשלת מלכי בית הורדוס קרא חובלים. וסיפר מה שקרה למקל נועם אם ראשונה במיתת שלשת הנגידים בני מתתיהו חשמונאי ועליהם אמר ואכחיד את שלשת הרועים כמו שפירשתי, ואח״כ שנכרתו בני חשמונאי ע״י הורדוס ועז״א ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו להפר בריתי כי משם והלאה התחילו הרומיים למשול ביהודה, וסיפר שאמר אל החובלים מלכי בית הורדוס שלקחו הממשלה הבו שכרי כלומר שיעבדו את השם הנכבד ואם לא חדלו שיחדלו מהמלכות, וכפי המשל שהיה מדבר בו אמר וישקלו את שכרי שלשים כסף כי כן היו נותנים לרועה בשכירות שנה אחת. ושהודיע השם הנמשל בזה והוא שהורדוס ירשיע לעשות ולא יעשה עבודה אחרת לש״י כי אם בנין הבית וליפותו בזהב ובכסף כאשר עשה והוא אומרו ויאמר ה׳ אלי השליכהו אל היוצר אדר היקר אשר יקרתי מעליהם. ובסוף זכר שגדע את מקלו השני את החובלים שהוא רמז לחרבן בית הורדוס ומלכותו שפסקה מזרעו, ולפי שבזמן החרבן רבו הפריצים והופכה האהבה והאחוה בין בני יהודה אלו עם אלו וגם כן בינם ובין בני ישראל אנשי שאר השבטים כהנים ולוים שהיו עמהם לכן אמר להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל. וצוה השם לנביא שיקח עוד כלי רועה אוילי רומז לטיטוס שיבא על ירושלם ויכבשה וירעה אותה לרעה, וכבר זכרו המדקדקים שאויל ואולת הוא ענין כח ועזות דבר בלתי ראוי ולכן קרא לטיטוס רועה אוילי ר״ל חזק ותקיף להרע כמו שביאר הנכחדות לא יפקוד וגומר, ואולי שעליו גם כן אמר הוי רועה האליל כי היה עובד אלילים, ולפי שהיתה אחריתו להכרית אמר עליו חרב על זרועו ועל עין ימינו וגומר.

הנה כפי כל אחד מהדרכים האלה התבארה הנבואה הזאת ויצא לנו מזה כולו ידיעות אמתיות, אם שהנבואה הזאת מקושרת בעניניה כפי צורך הדרוש וענין המאמר ולכן שערתיה כולה בנבואה אחת עם היות בה דבורים רבים שבאו כל אחד באמירה בפני עצמה, האמנם מפני שנאמרו כולם להכרח הדברים ותשובת המאמרים היו מתאחדים בנבואה אחת. ואם שפרשת המקלות אינה לבד מראה שנראה לנביא כאלו הש״י היה עושה כל זה אלא שהשם צוה לנביא שיעשה כל זה בפעל ובהקיץ להיותו רמז וסימן למה שיהיה בישראל בזמן בית שני והיה הנביא רועה להיותו סימן לרועה ישראל האמתי יתברך, וכן שאר הדברים שזכר כפי מה שפירשתי. וכבר הנחיתיך במעגלי צדק בפירוש הפרשה הזאת באופן שלא יתחייבו אליה על פי דרכי אחת מן הספיקות אשר יפלו על דרכי שאר המפרשים כמו שזכרתי בענינם: