(הקדמה) הנבואה הרביעית תחילתה משא דבר ה׳ על ישראל עד סוף הספר הזה: ויש בה ששה פרשיות. הראשונה, משא דבר ה׳ על ישראל. השנית, ביום ההוא יגן ה׳. השלישית, חרב עורי על רועי. הרביעית, הנה יום בא לה׳. החמישית, וזאת תהיה המגפה. הששית, והיה כל הנותר מכל הגוים: ושאלתי בה שש שאלות:

השאלה הראשונה באומרו וגם על יהודה במצור על ירושלם, כ״א היה זה ייעוד רע לאומות שיקבלו עונשם על מה שהרעו והחריבו את ירושלם איך זכר בכללם יהודה, גם שמצד אחד יראה שעל יהודה יהיה המצור מהשמים כמו שאמר גם על יהודה יהיה ומצד אחד יראה מזה הכתוב שיהודה יצור על ירושלם בחרדת האויבים באומרו יהודה יהיה במצור על ירושלם והביאור האחד סותר לביאור האחר:

השאלה השנית באומרו בתחילת הנבואה משא דבר ה׳ על ישראל ואחר כך לא יזכור דבר מישראל כ״א מיהודה תמיד כמ״ש וגם על יהודה יהיה במצור על ירושלם ואמר ואמרו אלפי יהודה בלבם אמצה לי יושבי ירושלם וגומר ביום ההוא אשים את אלפי יהודה ככיור אש בעצים והושע ה׳ את אהלי יהודה בראשונה וזולתם, וכאילו לא נאמרה הפקידה הזו כי אם על פקידת בית שני ועל בני יהודה שעלו שמה לא לעתיד לבוא על השבטים שיחזרו:

השאלה השלישית באומרו והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד וגומר וספדו עליו וספדה הארץ משפחות משפחות ויתר הפסוקים על מה נאמרו, ועל מי נאמר והביטו אלי את אשר דקרו כי רחוק הוא אצלי שאמר על כל אחד מהיהודים והנקלה שבהם שימותו באותה מלחמה כמו שפירשוהו המפרשים כי למה יעשו עליו מספד מר כזה משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד, והשאר שזכר עד שבאו חכמי הנוצרים לפרש כל זה על יש״ו משיחם שנהרג וראוי להרים מכשול מדרך עמי בפירוש הכתובים על הדרך ההוא:

השאלה הרביעית באומרו ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלם לחטאת ולנדה, כי הנה יראה מזה הכתוב שהוא ייעוד רע ליושבי ירושלם שיהיה ביניהם כטומאת הנדה וסמך לזה אכרית את שמות העצבים מן הארץ והוא המורה שהמקור הנפתח שזכר אינו ייעוד רע:

השאלה החמישית במה שניבא כאן על נביאי השקר ורוח הטומאה שיעביר השם מן הארץ ושאביו ואמו יחזיקו במתנבא להרגו, וזה יקשה כי מיום שנחרב בית המקדש ראשון ונבנה הבית השני נסתלקה הנבואה לא לבד מישראל כי אם גם מכל העולם שלא התפארה עוד אומה ולשון בהיות בה נביאים ונבואה, ואם הנבואה הזאת היא לעתיד לבוא מה צורך לייעוד הזה והלא כבר אין בעולם נביא ואין אדם שיתפאר בנבואה עד שמפני זה חשבו אנשים מפקרים שנאמרה הנבואה הזה על בית שני שתסתלק בה הנבואה ויעודיה מוכיחים שאינו כן ושהיא לעתיד:

השאלה הששית באומרו והיה יום אחד הוא יודע לה׳ לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור, כי המאמר הזה יראה שאין בו אפשרות כי אין בזמן אמצעי שלא יהיה יום ולא לילה ובהיותו יום אחד איך יאמר עליו לא יום ולא לילה כי כבר אמר שהוא יום יודע לה׳ וקראו יום, וגם אומרו והיה לעת ערב יהיה אור הוא הפך הטבע כי השמש בבקר יזרח ויאיר בראשונה לא בערב ואיך ישתנו שם סדרי בראשית: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כולם:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא לייעד מה שיהיה בסוף הגלות ואחרית הזעם, והוא שקדש ישראל לה׳ כל אוכליו יאשמו וכל המחריבים אותה ישתו עליה כוס חמת השם ועוצם נקמתו באופן שתהיה ירושלם סף רעל ואבן מעמסה לכל העמים שכל הנוגע בה ילקה לפי שיבא הזמן המיועד והנגזר לפניו יתברך שיאספו הגוים בני אדום על ירושלם, ויבאו עליהם בני מזרח וצפון ותהיה מלחמת ה׳ ביניהם, ואז ישים השם עיני השגחתו ושמירתו על בני יהודה ויהיו באויביהם ככיור אש בעצים שישרוף ימין ושמאל, ושבאותה מלחמה ימות ויפול שר צבא ישראל ויספדו עליו כל בני ישראל אנשים ונשים ואז יפתח השם בירושלם מקור מים חיים ונבואה עליונה לטהר כל חטאת וכל נדה ויבטלו מן העולם בכל האומות דורשי אמונתם וקדושיהם, ותהיה ההכאה והמפלה כל כך באומות וגם ביהודה שפי שנים בה יכרתו והשלישית יותר בה צרופים כצרוף הכסף ויהיו קדושים דבקים באלהיהם ויתראו בימים ההם, ובאותה מלחמה בהיות היהודים בצרה ומצוקה רבה נפלאות השם ומופתיו ובעת החשך היותר חזק בצרתם יהיה אור תשועת ה׳, ומשם והלאה תהיה ירושלם ביישובה ומעמדה והאומות שישארו משם יבואו להשתחוות לפני אדון כל הארץ ויאמינו באלהותו ומי שלא יעשה כן מהם יפול במגפה ובהעצר הגשמים וכמו שיתבאר כל זה בפירוש הכתובים:

(א) משא דבר ה׳ על ישראל וגומר עד ביום ההוא יגן ה׳ בעד יושבי ירושלם: ענין הנבואה הזאת הוא שאחרי שזכר בנבואה שלמעלה שברשעת בני בית שני לא זכו לאחת מן הטובות שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ לעשות להם לא לנקמת האויבים ולא לקבוץ הגליות ולא לחזרת השכינה ושאר הטובות אבל באו אל חרבן וגלות אחר ביד בני אדום, הודיע הקדוש ברוך הוא לנביא אם אחר זה בשום זמן מן הזמנים יתקיימו הייעודים הטובים ההם שלא נתקיימו בזמן בית שני ואמר לו שעל כל פנים יבא זמן ידוע ומוגבל לפניו יתברך שיתקיימו כל הדברים הטובים אשר דבר על עמו ונחלתו, וזהו אומרו משא דבר ה׳ על ישראל שהיא הנבואה שבאה לזה הנביא על ישראל ממה שיקרה לו ויהיה עליו לעתיד לבוא בהכרח. והנה הקדים להודעת העתידות האלה אומרו נאם ה׳ נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו לפי שהתכלית האמתי העצמי בגאולה העתידה הוא להשלים את המין האנושי בכללותו, ומפני שהעמים כולם בארצותם לגויהם דתיהם ואמונותיהם שונות כוזבות ואת דתי המלך ה׳ צבאות אינם עושים ותהי האמת נעדרת בפיהם ובלבותם לכן יברא השם חדשות בארץ להביא מלחמה בין העמים ולהכותם מכה רבה על רוע מעשיהם ואמונתיהם כדי שמתוך הנסים והנפלאות שיעשה בזה האל יתברך יכירו וידעו כל יושבי תבל באמתת אלהותו ויקראו כולם בשמו לעובדו שכם אחד, וזה שאמר נאם ה׳ שנטה את השמים ויסד הארץ בתחילת הבריאה הנכבדת הזאת ויצר רוח האדם בקרבו ולכבודו בראו כדי שידע ויכיר אמתת אמונתו.

ומפני זה ישים את ירושלם סף רעל לכל העמים ר״ל כוס התרעלה שכל השותה ממנו ימות כן כל הצובאים על ירושלם יכלו ויתמו אז באפס יד. ויש מפרשים סף רעל לשון סוף ורעל מלשון שממון כמו והברושים הרעלו (נחום ב, ד) יאמר שתהיה ירושלם בעת ההיא סוף החרבן והשממון לכל העמים, ואמנם אומרו וגם על יהודה יהיה במצור פירשו המפרשים שג״כ יהיה על יהודה סוף רעל לפי שהם יבאו ג״כ עם העמים במצור על ירושלם.

ולכן יקבלו שם גם הם צרות רבות ורעות באופן שישים השם את ירושלם אבן מעמסה לכל העמים העולים עליה. ויותר נכון לפרש וגם על יהודה יהיה ר״ל הסף רעל שזכר יהיה גם כן על יהודה ובי״ת במצור היא בי״ת הסבה כלומר בעבור המצור שיבא על ירושלם ובני יהודה יהיו בה ולכן גם עליהם יעבור כוס, והותרה בזה השאלה הא׳.

ובעבור שפעמים אחרות עלו העמים על ירושלם לכבשה פעם מבני אדום ופעם מבני ישמעאל והיה נקל הדבר בעיניהם לפי שמיד בבואם עליה היו כובשים אותה, לכן אמר שלא יהיה כן בפעם הזאת כי ישים את ירושלם אבן מאמסה לכל העמים ר״ל אבן כבדה מאד שלא יוכלו לעמוס אותה על כתפיהם ולא יוכלו לכובדה להרים אותה מן הארץ ולכן כל עומסיה שרוט ישרטו שבבשרם ובידיהם ישרטו שרטת המעמיסים אותה, והוא דבור המשלי שכל אותם העמים שיבאו לכובשה יספו ויתמו עליה כי תהיה כבדה וקשה עליהם עד מות כמו האדם שיקח על עצמו משא ומעמסה כבדה שלא יוכל להוליכה שיפול תחתיה וימות וזכר איך יהיה הדבר הגדול הזה באומרו ונאספו עליה כל גויי הארץ יגיד שזה יהיה כאשר כל גויי הארץ יאספו לעלות על ירושלם רוצה לומר הנוצרים כדי לכבשה וללקחה להם ואנשי המזרח והצפון מבני הערב להדיחם מן הארץ ובזה האופן אלו כנגד אלו נאספו עליה כל גויי הארץ.

וביום ההוא באותה מלחמה העצומה אכה כל סוס בתמהון ורוכבו בשגעון ר״ל שלא יעשו אותם הצובאים על ירושלם פעל מסודר במלחמתם לא הם ולא סוסיהם אבל יהיו הסוסים בתמהון לבב מבלי גבורה והרוכבים עליהם כמשוגעים שלא יעשו דבר בשכל כי אם בבהלה מבלי דעת, ועל בית יהודה אפקח עיני שהם היושבים במצור בתוך ירושלם להצילה מידי אויביהם הצרים אותם. ורש״י והראב״ע פירשו על בית יהודה אפקח את עיני שעם היותם באים עם הצובאים על ירושלם ישמרם שלא יבא עליהם הנזק והמכה הזאת אשר תבא על אותם הצובאים. ועוד זכר שיעשה השם נס אחר שכל סוס מאותם הבאים לצבוא על ירושלם יכה בעורון באופן שלא יראה אחד מהם אנה ילך ולאיזה צד ילחם.

ומפני שאלופי יהודה והם השרים והסגנים שבאומה יראו יד ה׳ הויה באויביהם והם נצולים ממנה יאמרו בלבם אצבע אלהים הוא ויבקשו מיושבי ירושלם בתפלה וצעקה לאלהיהם, כי גם בהיות ירושלם חרבות תהיה השגחת הש״י בה והתפלה שיתפללו שם ישמע השמים, וזהו אמצה לי ירושלם בה׳ צבאות אלהיהם ר״ל שבכל אחד מהנכבדים אשר בכל ערי יהודה יאמר אמצה לי אמצה בעבורי והתחזק אתה יושב ירושלם בה׳ להתפלל בעדי. והרד״ק פירש אמצה לי דבר אומץ וחוזק להם ליושבי ירושלם ואינו נכון בפשט הכתוב.

והשם מבטיחם שביום ההוא לא יצטרכו לתפלות יושבי ירושלם כי הוא אלהינו מעצמו ורצונו ישים את אלופי יהודה ככיור אש בעצים ר״ל כמדורת אש גדולה כשישימו אותה על העצים, כי כיור מלשון כירים, וכן יהיו כלפיד אש כשיבער בעמיר כן אלופי יהודה יכו על ימין ועל שמאל את כל העמים הבאים עליהם והעומדים סביב להם באופן שתשב ירושלם עוד תחתיה שלא יכבשוה עוד העמים ולא יחריבוה כמו שחשבו לעשות. והנה אמר וישבה ירושלם עוד תחתיה בירושלם שיראה כפל ומותר אומרו שנית בירושלם לרמוז על ענין אמתי אספרהו לך פה וכבר העירותיך עליו, והוא שירושלם כאשר החריבה טיטוס וחיילי רומיי הפילו לארץ חומותיה וכל בתיה השחיתו ונותרה שממה כשדה לא תעבד ואחר כך הקיסר אדריינוס צוה לבנות אותה ירושלם שהיום הזה קיימת אבל לא נבנית באותו מקום עצמו שהיתה בראשונה, והראיה לך על זה שהנה כשנתלה ונקבר יש״ו ידוע הוא שמקום קבורתו היה חוץ לעיר ירושלם כשאר בתי הקברות שהיו כולם חוץ לעיר מפני הטומאה, וכן הדין שמוציאין את המומתין בבית דין וזה שאמר (ויקרא כד, יד) הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, וכתב הרמב״ם בהלכות סנהדרין שהיו מרחיקין אותם מן העיר שש מילין ושם נתלה אם כן ושם נקבר שהרוגי בית דין לא היו קוברים בבתי הקברות הנהוגין, ובבניין אשר נעשה במצות אדריינוס נמצא קברו באמצע העיר והוא מה שיוכיח שנבנית העיר הזאת במקום הבתי קברות המתים שהיו בראשונה ולא במקומה הראשון, ובעבור שאמר כאן וישבה ירושלם עוד תחתיה הוצרך הנביא לומר שנית בירושלם להודיע שלא תשאר העיר ויישובה במקום אשר היא עתה שאינו המקום האמתי כי אם בירושלם רוצה לומר במקום ירושלם הראשון.

והודיע השם לנביא שאז יושיע ה׳ את אהלי יהודה בראשונה והם בני יהודה היושבים בערים קודם תשועת ירושלם, למען לא תגדל תפארת בית דוד ותפארת יושב ירושלם על בני יהודה כי מפני היות בית דוד מבפנים בירושלם אם היו הם נושעים בתחילה היו מתפארים על בני יהודה שמחוץ באומרם שעל ידם וגבורתם היתה התשועה אמנם בהיות התשועה הראשונה על אנשי יהודה אשר מחוץ לא תגדל תפארת יושבי ירושלם עליהם. והענין שתהיה התחלת המלחמה מחוץ קודם שיצאו אנשי ירושלם ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם, ובני יהודה אשר בערים וחצי העם שכבר יצא בגולה מן העיר כמו שיזכור יתאמצו להנקם מאויביהם ואז יבאו יושבי ירושלם ג״כ ובזה האופן תהיה התחלת התשועה בראשונה ליושבי הערים ואחר כך תבא התשועה לבני העיר. והרב אברהם בן עזרא פירש והושיע ה׳ את אהלי יהודה על הבאים עם האויבים שכן דרך המחנות לשכון באהלים כי הם כשיראו במפלת העמים יתחילו ללחום בהם ושעל זה אמר למעלה ואכלו על ימין ועל שמאל, ואחר כך יצאו יושבי ירושלם ויכו גם כן בהם ובזה הדרך תהיה התשועה לאלפי יהודה בראשונה ותשועת ירושלם אחריה. וכפי תוכן הענין יראה לי שבבוא אנשי המזרח והצפון להלחם על הנוצרים תהיה ראשונה מלחמתם בסוף ארץ יהודה בהכנסם לארץ עם הנוצרים המתפשטים בכל הארץ, ולפי שתהיה שמה נקמת השם בהם והיהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות יצאו למלחמה ההיא ויכו באויביהם כרצונם ואחר כך תתפשט עוד המלחמה עד ירושלם לכן אמר שיושיע ה׳ ראשונה את אהלי יהודה. והשם הזה שבא בדברי זכריה ר״ל אלופי יהודה הוא בלתי נהוג בדברי שאר הנביאים, ואחשוב שקראם כן לרמוז על מיעוטם שלא יהיו מהם רבבות כי נשארו מעט מהרבה בגלותם ולכן קראם אלופי יהודה כאילו אמר שרי אלופי יהודה. והנה בית דוד שזכר כאן פירשוהו המפרשים על זרע בית דוד ומשפחתו. וכתב הראב״ע בית דוד עד היום בעיר בגדאד עיר מלכות ישמעאל והם ראשי הגולה משפחה רבה ולהם ספר היחס משנים קדמוניות, ואמת הוא כי שם ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד וכמו שכתב רבי בנימין במסעותיו שראה אותם שם, אבל לא כתב שהיו משפחה רבה כי אם אנשים מיוחדים, וגם בספרד בחרבן בית ראשון כתב הרב רבי יצחק בן גיא׳ שבאו שתי משפחות מבית דוד האחת משפחת בני דאוד שנתישבה באלוסנ״א ומשפחת בני אברבניאל שנתישבה בשיבילי״א וממנה אלפי הדל. אבל אין ראוי לפרש למען לא תגדל תפארת בית דוד ותפארת יושבי ירושלם על זה כי לא יהיו זרע דוד כל כך רבים שיהיו עיקר המלחמה ואולי שלא יהיו בקרב ירושלם כולם. ולכן אחשוב שלא אמר בית דוד כי אם על יושבי ירושלם אותם שהיו משבט יהודה ומלכותו, כי לפי שדוד לכד את ציון וירושלם נקראת ירושלם בית דוד ולכן אמר עוד ותפארת יושב ירושלם שהוא רמז לשאר השבטים היושבים שמה, ובעבור זה נאמר אח״ז משפחת בית דוד שהוא שם נאמר על זרעו ומשפחתו בייחוד אבל בית דוד בלבד ראוי לפרשו במקום הזה על כל יושב ירושלם משבט יהודה, וכמוהו ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלם וגומר כי תמיד יזכור יושבי ירושלם סמוך לבית דוד כאלו אמר לשבט יהודה ולשאר השבטים. והנה זכר כל זה ביהודה ולא בישראל עם היות תחילת הנבואה משא דבר ה׳ על ישראל לפי שביהודה בחר ה׳ לנגיד ובחלוק המלכיות נעשה ונקרא המלכות ההוא שלא היה מזרעו שבט יהודה מלכות ישראל, אבל בשוב המלכות כולו לאחדותו יקרא כולו בית יהודה ואלופי יהודה ולהיות ירושלם ראש המלכות כולו זכר בלבד את יושבי ירושלם ובה נכלל המלכות והשבטים כולם והותרה בזה השאלה השנית:

ביום ההוא יגן ה׳ בעד יושב ירושלם וגומר עד הנה יום בא לה׳: יאמר שבבוא המלחמה לפני שערי ירושלם יצאו יושבי ירושלם להלחם באויביהם ולהנקם במרשיעיהם ויגן ה׳ עליהם לשומרם מידי אויב, ואמנם אומרו והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלהים כמלאך ה׳ לפניהם פירשו המפרשים שהחלש והנכשל שיהיה בהם יהיה כדוד שהיה גבור החיל ואיש מלחמה ובית דוד שהוא שם לאנשי משפחתו יהיו כאלהים כמו שתרגם יונתן כרברבין. והרב רבי אברהם בן עזרא פירש כמלאכי עליון, וכן פירש כמלאך ה׳ לפניהם במלחמה וכן והביטו אלי את אשר דקרו, ופירש רש״י והרד״ק שאם יזדמן שידקרו האומות אחד מבני ישראל במלחמה אף שיהיה הקטן שבהם ישאו עליו ישראל עיניהם למרום ויספדו עליו, וכן דרשו חכמים זכרונם לברכה והיה הנכשל בהם כדוד זהו שאמר הכתוב ראשך עליך ככרמל (שיר השירים ז, ו) אמר הקב״ה הראשים שבכם חביבין עלי כאליהו שעלה לראש הכרמל, ודלת ראשך כארגמן (שם) הדלים שבכם חביבין עלי כדוד שנאמר והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד. ויותר נכון לפרשו על משיח בן יוסף כמו שפירשו רז״ל במסכת סוכה (נב, א) לפי שהוא יהיה איש גבור חיל משבט יוסף ויהיה שר צבא ה׳ באותה מלחמה בראשונה והוא ימות באותה מלחמה. וביאר הנביא שלא תהיה מיתתו על חטא ולא גם כן מפני חולשתו כי לא קראו נכשל כי אם בעבור שיפול וימות שם ע״ד וכשל עוזר (ישעיה לא, ג), כי אותו המשיח שיהיה נכשל ונהרג בהם ביום ההוא יהיה בענין השלמות כדוד שהיה איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד ויהיה גבור ואיש מלחמה כמוהו, וגם יושבי ירושלם היוצאים אתו לאותם מלחמה לא יהיו רעים וחטאים לשיחשוב שבפשעם מת משיחם כי הם יהיו כאלהים ר״ל כמלאכי עליון הקדושים, וגם לא יהיה זה לחולשתם כי הם יהיו כמלאך ה׳ לפניהם כלומר שיכו ויהרגו באויביהם כמו אותו מלאך האלהים שהכה במחנה סנחריב, ומזה תבין שלא אמר כאן ובית דוד כאלהים על משפחתו כי אם על בני יהודה יושבי ירושלם כמו שפירשתי.

וכן אומרו ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלם רוח חן ותחנונים ואמר על בני יהודה שהם כולם נקראים בית דוד, ועל השאר השבטים שנכללו ביושבי ירושלם אמר ויושבי ירושלם, וזכר שיהיה יקר בעיני ה׳ המותה לאותו חסיד עד שבעבור זה יבקש דרכים להשמיד את כל הגוים רוצה לומר שכאשר ימות משיח בן יוסף במלחמה יחרה אף ה׳ וקנאתו בגוים ההם ולכן יסבב סבות ביניהם להתחזק מלחמתם כדי להומם ולאבדם, וכן יהיה ששם יהיו נשמדים רובם והשלישית יותרו בה רובו ככולו, ויסייע לזה שישפוך השם עליהם רוח חן ותחנונים כלומר שיתן בלבם להתפלל ולהתחנן לפניו על מות אותו צדיק וישאו עיניהם למרום ויביטו אליו יתברך על אותו שלם שידקרוהו האויבים ויאמרו לפניו יתברך רוח אפנו משיח ה׳ נלכד בשחיתותם של האויבים אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים וספדו עליו כמספד על הבן היחיד לאביו.

וכמו שיאמר האדם על בנו הבכור שימות ויגדל המספד עליו בירושלם כמספד הדדרמון בבקעת מגדון שהיה מספד גדול מפורסם ביניהם בימים הקדמונים. ויונתן הבין שאין ענין להדדרמון בבקעת מגדון ולכן פירש שהם שני הספדים האחד כמספד אחאב בר עמרי דקטל יתיה הדרמון בר טברמון, והאחד כמספד יאשיהו בן אמון דקטליה פרעה חגירא בבקעת מגדון שנאמר ויקונן ירמיהו ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם וכן דרשוהו בפ״ק דמגילה (דף ג׳ ע״א).

וזכר הכתוב שעם היות המשיח הנהרג ההוא משבט אפרים בן יוסף הנה יספדו עליו משפחת בית דוד כאלו היה אחיהם ממש, לפי שלא יהיה אז ביניהם לא קנאה ולא איבה כי אם אהבה עצומה ולכן משפחת בית דוד ויושבי ירושלם כולם יספדו עליו כאלו היה בן יחיד ובכור לכל אחד מהם וכן אמר שיספדו עליו משפחת בית נתן

ומשפחת בית לוי ומשפחת השמעי. ורש״י כתב שבית נתן הוא מבני דוד שנאמר שמוע ושובב ונתן (דברי הימים א יד, ד) וכן השמעי הוא שמוע ובית לוי הוא הכהנים והלוים כאילו אמר שכתר מלכות וכתר הכהונה שני בני היצהרי ספדו עליו, וזכר ראשונה משפחת בית דוד בכלל ואחר כך פרט כל אחד מבניו שכולם יספדו עליו, וכן בית הלוי, ואולי ראה הנביא בזכות ושלימות נבואתו שבימים ההם יהיו בירושלם מזרע בית דוד ומשפחתו וגם כן מבית לוי הכהנים והלוים וגם כן משבט שמעון השמעי ומשבט אשר ראה נתן מפני שנאמר בו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מט, כ) כאילו היו אלה המשפחות היותר יקרות שיהיו שמה.

וכנגד שאר השבטים אמר כל המשפחות הנשארות, ואמר שיספדו האנשים בפני עצמם והנשים בפני עצמן אם משום צניעות ואם מפני שאין הספד הנשים כמספד האנשים. ואמר כל כך בביאור ובאורך ענין ההספד הזה להגיד שכבוד יעשו לו במותו והוי אדון יספדו לו ולא יהיה ענינו כמתים במלחמתם שלא יספדום כראוי והותרה עם מה שפירשתי השאלה השלישית. ומיתת משיח בן יוסף אין ראוי שיחשוב אדם שתהיה מקרית אלא בהשגחת השם שכדי שתחזור המלוכה לזרע דוד ימות משיח בן יוסף במלחמה באופן שיאמרו ישראל הלא על כי לקח לו כתר המלוכה בהיותו משבט אפרים נהרג ולכן ישובו ויבקשו את ה׳ אלהיהם ואת דוד מלכם. ואפשר לפרש שלא יהיה המספד הזה על אותו הנכשל והנהרג כי אם שיספדו על צרתם בראותם שאויביהם באים לכבוש את הארץ ולהחריבם ושעל זה אמר ביום ההוא יגדל המספד בירושלם וגו׳ שהוא בראות׳ שהאויבים שות שתו השערה והוא היותר נכון בעיני: