×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת אמר} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל⁠־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא⁠־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃
Hashem said to Moses, "Speak to the priests, the sons of Aaron, and say to them, 'A priest shall not defile himself for the dead among his people;
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[א] 1כי יהיה בהם אוב או ידעני... אמר אל הכהנים, מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, זה שאמר הכתוב (ישעיה ח, יט) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים, אמר הקב״ה לישראל, אם יאמרו אליכם דרשו אל האובות, והניחו אלהים שבשמים אמרו להם הלא עם אל אלהיו ידרוש וכו׳ (שם) ואם תאמר ממי נדרוש הרי הוא אומר (דברים י״ז:ט׳-י״א) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו׳ על פי התורה אשר יורוך. (תנחומא ישן ג)
[ב] 2כי יהיה בהם אוב או ידעני... אמר אל הכהנים, מה ענין זה אצל זה, אלא שצפה הקב״ה שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג את הכהנים בנוב ולדרוש באוב וידעוני, שנאמר (ש״א כח, ז) ויאמר שאול לעבדיו בקשר לי אשת בעלת אוב וכו׳, א״ר יהושע דסכנין בשם ר״ל מלמד שהראה לו הקב״ה למשה דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ושוטריו, דור דור ומלכיו, והראהו את שאול ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו, רבש״ע, מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב, א״ל הקב״ה ולי אתה אומר, אמרר אל הכהנים שהרג, שמקטרגין על שאול על שהרג נוב עיר הכהנים, וזה שנאמר, ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים. (תנחומא אמור ב)
[ג] כי יהיה בהם אוב או ידעני... אמר אל הכהנים, א״ר יוסי, מ״ט דא לקבל דא, דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, וסמיך ליה אמור אל הכהנים, אלא, כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא, אזהר להר לכהני לקדשא לון, וכן ללוים, לכהני מניין, דכתיב אמור אל הכהנים, וכו׳, בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. (זהר ח״ג פח.)
[ד] 3ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים, זש״ה (תהלים יב, ז) אמרות ה׳ אמרות טהורות כל מה שהקב״ה מזהיר את ישראל, בשביל קדושתן וטהרתן, הרי אמרות ה׳ אמרות טהורות. (תנחומא אמור א)
[ה] 4אמר אל הכהנים, אמר ר׳ לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן, פרשת כהנים (אמור אל הכהנים, שהלכות כהנים כתובות כה, לא יטמא, לא יקח, מום בו לא יגש, ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה, הוצרכה קדושתן להודיעם) וכו. (גיטין ס.)
[ו] 5[ויאמר ה׳ אל משה] אמר אל הכהנים. חמשה עשר פעם נדבר עם משה סיום אחד, ואיזה, זה יום שהוקם המשכן, ואלו הן וכו׳, אמור אל הכהנים וכו׳. (ספרי זוטא נשא פ״ז – י״א)
[ז] 6ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים. ר׳ מנא דשאב בשם ר׳ יהושע בן לוי אמר, על כל דבר ודבר שהיה הקב״ה אומר למשה, היה אומר לו טומאתו וטהרתו, וכיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים, אמר לפניו, רבש״ע, ואם נטמאו אלו במה היא טהרתן, לא השיבו דבר. אותה שעה נשתנו פניו של משה, וכיון שהגיעו לפרשת פרה אדומה, אמר לו הקב״ה למשה, משה, אותה אמירה שאמרתי לך, אמור אל הכהנים, ואמרת לי אם נטמאו במה היא טהרתן, ולא אמרתי לך דבר, זו היא טהרתן, ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (במדבר י״ט:י״ז). (קה״ר פ״ח – א׳)
[ח] 7אמר אל הכהנים. רבי יוסי בר ממל, כהנת מותרת לצאת חוצה לארץ (שכהן אסור לצאת לחו״ל שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים – קה״ע) מ״ט, אמור אל הכהנים, לא אל הכהנות. (ירושלמי קדושין פ״א ה״ז)
[ט] 8אמר אל הכהנים... ואמרת, רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברה״ר בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא (הנהג תינוקות זכרים ונקבות) וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו, אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין בי״ד מצווין להפרישו וכו׳ ת״ש אמור ואמרת (שתי אמירות הללו למה) להזהיר גדולים על הקטנים (שלא יטמאו), מאי לאו דאמר להו לא תיטמו, לא, דלא ליטמו להו בידים. (יבמות קיד.)
[י] 9אמר אל הכהנים... ואמרת, ר׳ יוחנן בשם ר״ש בן יוחאי, כל מקום שנאמר ויאמר, ויאמר, שני פעמים, צריך להדרש וכו׳, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, מהו אמור ואמרת ב׳ פעמים, אלא באמירה ראשונה אמר לו לנפש לא יטמא בעמיו, באמירה שניה אמר לו אם בא מת מצוה לידיך הזקק לו. (ויק״ר כו-ח, הוצ׳ מרגליות)
[יא] 10אמר אל הכהנים... ואמרת, רבי ברכיה בשם ר׳ לוי אמר, משל לישראל וכהן שנכפו, נמסר להן רופא מומחה והיה מצוה את ישראל ומניח את הכהן, א״ל הכהן מפני מה אתה מצוה את ישראל ואתה מניחני, אמר לו זה ישראל הוא ודרכו להלך בין הקברות, אבל אתה כהן ואין דרכך להלך בין הקברות, לפיכך אני מצוה את ישראל ומניחך. כך העליונים שאין יצה״ר מצוי בהם אמירה אחת דיה להם שנאמר (דניאל ד, יד) בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, אבל התחתונים שיש בהם יצה״ר הלואי לשתי אמירות יעמדו, הדא הוא דכתיב וכו׳ אמור אל הכהנים בני אהרן (וגו׳) [ואמרת אליהם]. (ויק״ר פכ״ו – ה)
[יב] 11אמר אל הכהנים... ואמרת, אמרות ה׳ אמרות טהורות (תהלים יב, ז), אמר רבי תנחום, אמר הקב״ה, שתי אמירות אמרתי לך וטהורות הן, ולמי נתן לשבטו של לוי אותו שכתוב בו (מלאכי ג, ג) וישב מצרף ומטהר כסף [וטהר את בני לוי], ואיזו זו פרשת המת, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. (מדרש תהלים יב)
[יג] אמר אל הכהנים... ואמרת, זה שאמר הכתוב (תהלים י״ט:ג׳-ד׳) יום ליום יביע אומר וגו׳, אין אומר ואין דברים, אתה מוצא בימות הסתיו היום מלוה את הלילה, ובימי הקיץ הלילה מלוה את היום, אין בריה שומע ביניהם, שנאמר אין אומר ואין דברים [בלי נשמע קולם], אבל למטה בני אדם מלוין זה לזה, וכמה מריבות הן עושין וכו׳, העליונים אינם צריכין לא אמירה ולא דיבור, אכל התחתונים צריכין אמירה ודיבור ואמרות, אמור ואמרת אולי יעמדון, שנאמר אמור אל הכהנים [ואמרת אליהם]. (תנ״י אמור ב)
[יד] 12אמר... ואמרת. כל מקום שנאמר אמור ואמרת, במרה נאמר. (תנחומא)
[טו] 13אמר אל הכהנים בני אהרן, הדא הוא דכתיב (תהלים יט, יא) יראת ה׳ טהורה עומדת לעד, א״ר לוי, מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב״ה, זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות, ואיזו זו פרשת המת, שנא׳ ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן. (ויק״ר כ״ו:ו׳)
[טז] 14אמור אל הכהנים בני אהרן, יראת ה׳ טהורה עומדת לעד (תהלים ט, י), מה היא עומדת לעד, בא וראה בשר ודם שנתן מתנה לחבירו, אפילו היא של מאה זהובים, כמה היא עומדת בידו, שתים שלוש שנים, אפילו כל ימי חייו, שמא היא עומדת ביד בניו וביד בני בניו, אבל הקב״ה נתן מתנה לאהרן ולבניו שאינה זזה מהן לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, אמר לו הקב״ה, אע״פ שעתיד בית המקדש ליחרב והקרבנות בטילים וכהונה גדולה נפסקת, הטהרה אינה בטילה לעולם, לכך נאמר יראת ה׳ טהורה עומדת לעד, אמר ר׳ שמואל טהרה כתיב, לפי כך הקב״ה אומר למשה אמור לאהרן ולבניו, שלא יהו סבורין שמא על ידי הקרבן הזהרתי אותם, אלא אע״פ שבטלו הקרבנות יטהרו עצמן מלהתטמא למתים, מנין ממה שקרינו בענין ויאמר אל משה אמור אל הכהנים [לנפש לא יטמא בעמיו]. (מדרש הגדול)
[יז] 15הכהנים... בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו, ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא, ח), יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילות, ת״ל אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, הכהנים אין מטמאים למתים, ישראל מטמאים למתים, ק״ו אם מטמאים למתים חמורים, לא יטמא לנבילות הקלות, הא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו, ברגל (מפני שהם חייבים בראיה ונכנסים בעזרה, ולפיכך צריך אדם לטהר עצמו ברגל. ראב״ד). (תו״כ שמיני ד׳:ח׳-ט׳)
[יח] 16בני אהרן, מתני׳: מה בין כהן לכהנת וכו׳ כהנת מטמאה למתים, ואין כהן מטמא למתים. גמ׳: מ״ט, אמר קרא אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן. (סוטה כג.-:)
[יט] 17[בני אהרן], אחד גר ואחד עבד משוחרר וחלל מותרין בכהנת, מסייעא ליה לרב, דאמר רב יהודה אמר רב, לא הוזהרו כשרות (כהנות) להנשא לפסולים, (שנאמר בני אהרן ולא כנות אהרן, רמב״ם איסו״ב פי״ט הי״א). (קדושין עג.)
[כ] בני אהרן. מ״ט הכא בני אהרן, וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו, אלא בני אהרן ולא בני לוי, דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא, דביה אתרעי קב״ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא, ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי, דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא, ובגין דאורחוי כך, סליק ליה קב״ה להאי למיעל שלמא בפמליא דלעילא, ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. (זהר ח״ג פ״ח.)
[כא] 18ואמרת אליהם, כל הפרשיות כתיב בהן אמור לבני אהרן, דבר אל בני ישראל, וכאן כתיב ואמרת אליהם, ולמה ריבה אמרות הרבה, שאין חביב לפני הקב״ה יתיר מן הטהרה. (מדרש החדש)
[כב] 19אמר... ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, הרי [אמירה] שתי פעמים, למה הדבר דומה לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך, גוזרני עליך שלא תראה מת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ורואה את פני, שלא תטמא פלטרין שלי, כך הקב״ה גזר על הכהנים הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו. (תנחומא ישן א)
[כג] 20לנפש לא יטמא בעמיו, ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא (להלן פס׳ יא), חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא (היינו כגון שנכנסו לאהלו כשהוא גוסס ונפק נשמתא, דטומאה וביאה בהדדי קאתיין, ואע״ג דהוא ענין אחד אפ״ה לוקה שתים משום שני שמות, ביאור הח״ח), אין לי אלא כ״ג שהוא חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא, מנין לכהן הדיוט (דלא כתיב ביה לא יבוא) שהוא בלא יבוא ושהוא בלא יטמא, ת״ל לא יטמא לא יטמא לגז״ש, מה לא יטמא האמור בכ״ג חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט, חייב כלא יבוא וחייב בלא יטמא. (תו״כ אמור פרשתא ב׳:ד׳)
[כד] 21לנפש לא יטמא בעמיו, משל לנפש אדם שנמשלה לנר, שנאמר (משלי כ, כז) נר ה׳ נשמת אדם, מה הנר הזה כל זמן שיש בו שמן הוא דולק, כלה השמן כלה אורו, כך האדם, כל זמן שנפשו בו הכל מידבקין בו, יצאת הנפש ברחו ממנו הכל, לכך נאמר לנפש לא יטמא בעמיו. (מדרש החדש)
[כה] 22לנפש לא יטמא בעמיו. מעשה היה ברבי עקיבא שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים, והיה ר׳ יהושע הגרסי משמשו, פעם אחת יום הכיפורים היה, ולקח רשות מר׳ עקיבא והלך לו לביתו. בא אליהו ז״ל ודפק על פתח הדלת, אמר לו מי אתה, א״ל אליהו אני וכו׳, באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת. מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים, ומצאו הפתח פתוח ורב האסורים ישן וכו׳. נתחזק אליהו ונטפל בו, אמר לו ר׳ יהושע ולאו כהן אתה וכו׳, אמר אליהו לר׳ יהושע הגרסי, לך אמור לחכמים שילמדו לתלמידיהם כי אין טומאה לצדיקים, ועל זה משה רבינו הזהיר לכהנים, לנפש לא יטמא בעמיו, אבל למת מצוה ולצדיקים ולחכמים אין להם טומאה. (מדרש אגדה אמור נ״ב)
[כו] 23בעמיו, תני רב שמעיה, יכול אפילו פירשו אבותיו (אביו ואמו של כהן) מדרכי ציבור (כגון מומר) יטמא (להם במותם) ת״ל בעמיו, בעושה מעשה עמיו (יטמא לו, ואם לאו אל יטמא). (סנהדרין מז.)
1. כ״ה בנדפס סי׳ ב, ובמדרש אגדה ח״ב נא.
– ובלק״ט סו״פ קדושים: ולמה נסמכה פרשת אוב וידעוני לטומאת מת וכו׳ לנפש לא יטמא בעמיו, לפי שרוח אוב וידעוני ודורש אל המתים דומים זה לזה.
2. תנ״י אמור ד, ויק״ר פכ״ו-ז, מדרש שמואל פכ״ד, ילקו״ש כאן, ח״ב קלט, מדרה״ג כאן.
3. ילקו״ש כאן, וח״ב תרנז. מדרש אגדה כאן, ילהמכ״ת יב,יט.
4. ראה אות הבא.
5. משנת ר״א עמ׳ 115, מדרה״ג שמות עמ׳ תשע״ד, וראה אות הקודם, תו״ש שמיני פ״י אות סא.
6. תנ״י חוקת כ׳. פדר״כ לח. פס״ר ס״ג, קה״ז פ״ח-א מדרה״ג כאן.
7. ירושלמי סוטה פ״ג ה״ז. וראה להלן אות יח.
8. תו״כ, ילקו״ש, מדה״ג ולק״ט כאן.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ג הי״ב: כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו, ואם בא להטמא מעצמו, אין בי״ד מצווין עליו להפרישו.
9. תנחומא ישן ה, ובנדפס ג, איכ״ר פ״א-מא, מדרש שמואל פכ״ד, ילקו״ש כאן, וח״ב רמז רכו, מדרה״ג כאן, וראה תו״כ כאן ולהלן אות מה.
10. מדרש חדש עה״ת (ע״י מאן) ח״ב עמ׳ נט, ילקו״ש כאן.
11. ילקו״ש ח״ב רמז תרנח, מדרה״ג כאן. ובויק״ר פכ״ו-ג: ב׳ פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות וכו׳ ואיזו זה, פרה אדומה ופרשת המת. וכ״ה במדרש חדש (ע״י מאן) ח״ב עמ׳ נט. וילקו״ש כאן.
12. מובא בפענח רזא כאן, בשם תנחומא, ולפנינו אינו, וראה סנהדרין כו: והוריות ח: עשר מצוות נצטוו ישראל במרה כו׳, הובא בת״ש בשלח פט״ו אות רסח-רעח, וצ״ב.
13. מדרש תהילים פי״ט-טו, ילקו״ש ח״ב רמז תרעו.
14. מקורו נעלם.
15. ר״ה טז:, וראה תו״כ חובה פי״ז. לק״ט כאן, ורש״י יבמות פה. ד״ה והרי, ותו״ש שמיני פי״א אות מא.
– רמב״ם הל׳ טומאת אוכלין פט״ז ה״ט-י: וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן, שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת, מכלל שכל העם מותרין, ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת. כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהם נכונים להכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו, ברגל בלבד.
16. תו״כ, ילקו״ש, מדרה״ג ולק״ט כאן. יבמות פה., קדושין כט. לה:, וראה לעיל אות ח ולהלן אות מ״ט וראה בכורים פ״ד מ״א-ג באנדרוגינוס. במדרה״ג כאן מוסיף: ומפני מה הותרה טומאה לנשים, שהן גרמו מיתה לאדם, לפיכך יהו מיטמאות למתים.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ג הי״א: בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת, שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן, וכן החללים מותרין להטמא שנאמר בני אהרן עד שיהיו בכיהונם.
17. ראה להלן אות עד.
18. נדפס בקטעי מדרשים מכת״י הגניזה, ע״י מאן, ח״ב עמ׳ נט.
בנזיר מג: כשהוא כתוב ואמרת אליהם, הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת וכו׳, הובא להלן אות מב.
19. ובזח״ג פח: אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין, לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון, דמאן דמשמש באתר קדישא, בעיא דישתכח קדישא בכלא לנפש לא יטמא.
20. ראה נזיר מב:.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ג ה״א: כל כהן שנטמא למת, חוץ מששה מתים המפורשים בתורה, או אשתו, בעדים והתראה, הרי זה לוקה, שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת, שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו.
21. נדפס ב״קטעי מדרשים מכת״י הגניזה״, ע״י מאן ח״ב עמ׳ סא.
22. כעי״ז במדרש משלי פ״ט. וראה תו״כ כאן ולהלן אות מד-מה.
– לנפש לא יטמא בעמיו – ראה עוד להלן אות מא.
23. ראה תו״כ, תרגום יונתן, ילקו״ש מה״ג ולק״ט להלן פסוק ד.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ב ה״ח: וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי בי״ד ושפרשו מדרכי ציבור והנפלים והמאבד עצמו לדעת, אין הכהן מטמא להן.
[דִּבּוּרָא דֶאֱמֹר פָּרָשָׁה א]
[א]
״וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו״ – בְּנֵי אַהֲרֹן אֵינָן מִטַּמִּין לַמֵּתִים, מִטַּמּוֹת הֵן בְּנוֹת אַהֲרֹן לַמֵּתִים.
״בְּנֵי אַהֲרֹן״ – יָכֹל חֲלָלִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַכֹּהֲנִים״, יָצְאוּ חֲלָלִים.
מְנַיִן לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בְּנֵי אַהֲרֹן״.
״בְּנֵי אַהֲרֹן״ – אַף הַקְּטַנִּים.
[ב]
״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו״ – אֵין לִי אֶלָּא הַמֵּת, מְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הַדָּם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לְנֶפֶשׁ״.
וְאוֹמֵר: ״כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״ (דברים כ״ב:כ״ג).
[ג]
מְנַיִן לְרַבּוֹת כָּל הַטְּמָאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״, לְרַבּוֹת כָּל הַטְּמָאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת.
״לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו״ – בִּזְמַן שֶׁעַמָּיו שָׁם, אֵינוֹ מִטַּמֵּא, מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אֵימַר לְכָהֲנַיָּא בְּנֵי אַהֲרֹן וְתֵימַר לְהוֹן עַל מִית לָא יִסְתָּאַב בְּעַמֵּיהּ.
And the Lord spoke with Moshe, saying: Speak to the priests, the sons of Aharon, and say to them: Let no one be defiled among his people on account of the dead:
פרשת אמור

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו
וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה אֵימַר לְכַהֲנַיָּא בְּנֵי אַהֲרֹן וְתֵימַר לְהוֹן עַל מִית לָא יִסְתָּאַב בְּעַמֵּיהּ
כהני ה׳ – כָּהֲנַיָּא, כהני מצרים – כּוּמְרַיָּא
א. לכבוד שמים אונקלוס מבחין בין מונחים המשותפים לעבודת ה׳ ולענייני חולין כגון ״מנחה״: כקרבן לה׳ – מִנְחָתָא, אבל ״מנחה לעשו״ (בראשית לב יד) – תִּקְרוּבְתָּא. הבחנה זו נשמרת במיוחד במונחים המשותפים לעבודת ה׳ ולעבודה זרה. לכן תרגם ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים״ – ״אֵימַר לְכַהֲנַיָּא״ אבל בכהני מצרים תרגם ״רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה״ (בראשית מז כב) ״לְחוֹד אֲרַע כּוּמְרַיָּא לָא קְנָא אֲרֵי חוּלָקָא לְכוּמְרַיָּא מִן קֳדָם פַּרְעֹה״.⁠1
״יונתן״: בְּנֵי אַהֲרֹן – דווקא זכרים
ב. המיוחס ליונתן תרגם ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״ – ״אֵימַר לְכַהֲנַיָא בְּנֵי אַהֲרֹן דְכוּרַיָא״ (אמור לכהנים בני אהרן הזכרים) על פי המבואר בגמרא (סוטה כג ע״ב): ״כהנת מטמאה כו׳. מאי טעמא? אמר קרא: אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן – ולא בנות אהרן״, וכן ברש״י.
לְנֶפֶשׁ – עַל מִית
ג. לדעת ״הכתב והקבלה״, מלת נֶפֶשׁ במקרא מגזרון פ״ש נאמרת על גוף חי וגם על גוף מת, וכאן היא בהוראה השנייה.⁠2 ואולם מדוע ת״א ״לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא״ – ״עַל מִית לָא יִסְתָּאַב״, וכן לעיל ״וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ״ (ויקרא יט כח) ״וְחִיבּוּל עַל מִית״, ולא כבפרשות נשא ובהעלותך בהן תרגם ״לְנֶפֶשׁ״ – ״לִטְמֵי נַפְשָׁא״ (לעצמות אדם)? השווה: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ (במדבר ה ב) ״וְכֹל דִּמְסָאַב לִטְמֵי נַפְשָׁא״, ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ (במדבר ט ו) ״מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא״, ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״ (במדבר ט, י) ״גְּבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאֵב לִטְמֵי נַפְשָׁא״. וכן העירה המסורה לת״א: ״לנפש דמיתרגם עַל מִית ב׳ באוריתא: אני ה׳, לא יטמא״.⁠3 מה טעם השינוי? כי אצלנו ״לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא״ משמעו בַּעֲבוּר המת לא יטמא. גם לעיל ״וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ״ משמעו שריטה בעבור מת. לכן בשני אלה השמיט תיבת ״נפש״ ותרגם ״על״ תחת למ״ד השמוש; ״לָנֶפֶשׁ״ – ״עַל מִית״. אבל בנשא ובהעלותך שהכוונה לנגיעה עצמה (כרא״ם שם), השאיר תיבת ״נפש״ והניח למ״ד השמוש כצורתה; ״וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״ – ״וְכֹל דִּמְסָאַב לִטְמֵי נַפְשָׁא״.⁠4 אבל להלן תרגם ״וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא״ (יא) ״וְעַל כָּל נַפְשָׁת מִיתָא לָא יֵיעוֹל״ כרמז לדם המת, עיין שם.
ד. לטעם ״בְּעַמָּיו״ (רבים) – ״בְּעַמֵּיהּ״ (יחיד), עיין לעיל ״מִקֶּרֶב עַמּוֹ״ (ויקרא יז ד) ״מִגּוֹ עַמֵּיהּ״.
1. לדוגמאות נוספות ראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, עמ׳ 916.
2. ״הכתב והקבלה״: ״לנפש לא יטמא. מלת נֶפֶשׁ ישומש בכ״ק (בכתבי הקודש) על גוף החי ועל גוף המת: ״נפש כי תחטא״ – על החי. וכאן הוא על גוף המת. ויש שמות הרבה דומים לזה המשמשים בנין וסתירה דבר והפוכו. והנה תשמישו על גוף החי הוא, להיות שהנפש הוא הענין העיקרי והראשי שבו כי ממנו תוצאות חיים אליו, ולא נקרא חי רק מסבתו, ונקרא ע״ש העיקרי שבו. אמנם לקרוא את גוף המת בשם נפש צריך ביאור. ונ״ל אחרי שידענו מקדמוני בעלי הלשון לשתף הנחים והחסרים בהוראה אחת ולבארם עפ״י שתי אותיות שרשיות שבהם, לכן אני אומר שמלת נפש משותף עם שרש פש. ובמשפטים (בוינפש בן אמתך), העירונו ע״ש נפש שהוא על חלק הרוחני שבאדם ואמרנו, ששם זה הונח עליה ע״ש ההתפשטות, יעו״ש. והנה בכל דבר המתפשט יולד ממילא התפרדות חלקיו זה מזה, ובאמת יורה שם פש גם על פירוד החלקים כמו ״נָפֹשׁוּ עַמְּךָ עַל הֶהָרִים וְאֵין מְקַבֵּץ״ (נחום ג יח) דתרגומו ״אִתְבַּדַרוּ״ ... הנה מיתת האדם בצאת נפשו יתפרד מחברת בני אדם החיים והוא לקברות יובל אשר בו יתפרדו כל חלקי גופו זה מזה לגמרי, וע״ש מעמד התפרדות הזאת שבמותו הונח על גוף המת שם נפש״.
3. ״וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ... אֲנִי ה׳⁠ ⁠⁠״, קליין, מסורה, עמ׳ 157.
4. וכן כתב ראב״ע (ויקרא יט כח): ״וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ, ומלת ׳לנפש׳ הגוף המת. וכן מתורגם, והוא האמת״. פירוש: דווקא למת אסור לשרוט [וכן לע״ז ככתוב ״לא תתגודדו״] אבל שריטה מחמת צער לא נאסרה. לא נאמר ״וְשֶׂרֶט לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם לָנֶפֶשׁ״ אלא ״וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם״ ות״א ״עַל מִית״.
ואמר י״י למשה אמר לכהנייא בנוי דאהרן ותמר להון על נפש דמית לא יסתאב כהנא רבה די בעמהא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על נפש דמית לא יסתאב כהנא רבה די בעמה״) גם נוסח חילופי: ״לטמא נפיש דמית לא יסתאב בעמיה״.
ואמר י״י למשה אימר לכהניא בני אהרן דכוריא דיתפרשון מן סאוב⁠{׳} וכדנא תימר להון על בר נש דמית לא יסתאב בעמיה.
And the Lord spoke to Mosheh, saying: Speak unto the priests, the men of the children of Aharon, that they keep themselves apart from defilement, and thus shalt you say to them: For a man who is dead, (the priest) shall not defile himself among his people;
ויאמר י״י למשה אמור לכהנים בני אהרן הזכרים שיפרשו מן טומאה וכך תאמר להם על בן אדם שמת לא יטמא בעמיו.

פרשה כו

סדר אמר

[א] אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן – רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חֲנִילָאי פָּתַח: אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת (תהלים י״ב:ז׳), אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת אִמְרוֹת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִכְנַס לִמְדִינָה כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְעָרַב לוֹ קִלּוּסָן, אָמַר לָהֶם לְמָחָר אֲנִי בּוֹנֶה לָכֶם דִּימוֹסִיאוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת, לְמָחָר אֲנִי מַכְנִיס לָכֶם אַמָּה שֶׁל מַיִם, יָשַׁן לוֹ וְלֹא עָמַד, הֵיכָן הוּא וְהֵיכָן אִמְרוֹתָיו, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא: וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת (ירמיהו י׳:י׳), לָמָּה הוּא אֱמֶת אָמַר רַבִּי אָבִין: שֶׁהוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם (ירמיהו י׳:י׳), אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר, וְרַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין, וְאָמְרִין לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה (בראשית ז׳:ח׳), וּבְמָקוֹם אַחֵר עִקֵּם שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ תֵּבוֹת בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דָּבָר שֶׁל טֻמְאָה מִתּוֹךְ פִּיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִכֹּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה (בראשית ז׳:ב׳), [הטמאה] [אשר טמאה היא] אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּן מְנַשֶּׁה אַף כְּשֶׁבָּא לִפְתֹּחַ לָהֶם בְּסִימָנֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה, לֹא פָּתַח אֶלָּא בְּטַהֲרָה, אֶת הַגָּמָל (ויקרא י״א:ד׳) כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַעֲלֵה גֵרָה, אֶת הַשָּׁפָן (ויקרא י״א:ה׳) כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא כִּי מַעֲלֵה גֵרָה, וְכֵן הָאַרְנֶבֶת וְכֵן הַחֲזִיר.
[ב] רַבִּי יוֹסֵי מִמִּלְחַיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ, מָצִינוּ תִּינוֹקוֹת בִּימֵי דָוִד עַד שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא הָיוּ יוֹדְעִין לִדְרשׁ אֶת הַתּוֹרָה מ״ט פָּנִים טָמֵא וּמ״ט פָּנִים טָהוֹר, וַהֲוָה דָּוִד מַצְלֵי עֲלַיְהוּ, הֲדָא הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר: אַתָּה ה׳ תִּשְׁמְרֵם (תהלים י״ב:ח׳), אַתָּה ה׳ נְטַר אוֹרַיְתְהוֹן בְּלִבֵּהוֹן, תִּנְצְרֵם מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם (תהלים י״ב:ח׳), מִן הַדּוֹר הַהוּא שֶׁהוּא חַיָּב כְּלָיָה, אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִין, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ בָּהֶם דֵּילָטוֹרִין הָיוּ נוֹפְלִין, הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר: נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם (תהלים נ״ז:ה׳), לְבָאִם זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא שֶׁהָיוּ לְבָאִים בַּתּוֹרָה. אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים (תהלים נ״ז:ה׳), זֶה דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל שֶׁהָיוּ לְהוּטִין אַחַר לָשׁוֹן הָרָע. בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים (תהלים נ״ז:ה׳), אֵלּוּ אַנְשֵׁי קְעִילָה דִּכְתִיב בָּהֶם: הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ (שמואל א כ״ג:י״א). וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה (תהלים נ״ז:ה׳), אֵלּוּ הַזִּיפִים דִּכְתִיב בְּהוֹן: בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל (תהלים נ״ד:ב׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד וְכִי מָה הַשְּׁכִינָה עוֹשָׂה בָּאָרֶץ: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים (תהלים נ״ז:ו׳), סַלֵּק שְׁכִינָתְךָ מִבֵּינֵיהוֹן. אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב כֻּלָּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן דֵּילָטוֹרִין הָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, הוּא שֶׁעוֹבַדְיָה אָמַר לְאֵלִיָּהוּ: הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי וגו׳ וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם (מלכים א י״ח:י״ג), אִם לֶחֶם לָמָּה מָיִם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ הַמַּיִם קָשִׁים לוֹ לְהָבִיא יוֹתֵר מִן הַלֶּחֶם, וְאֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל וְאוֹמֵר: אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה׳ לְבַדִּי (מלכים א י״ח:כ״ב), וְכָל עַמָּא יָדְעֵי וְלָא מְפַרְסְמֵי לְמַלְכָּא.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמְרוּ לוֹ לַנָּחָשׁ מִפְּנֵי מָה אַתָּה מָצוּי בֵּין הַגְּדֵרוֹת, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁפָּרַצְתִּי גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הַנָּחָשׁ פָּרַץ גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם תְּחִלָּה לְפִיכָךְ נַעֲשָׂה סְפֶּקָלָטוֹר לְכָל פּוֹרְצֵי גְדֵרוֹת. אָמְרוּ לוֹ לָמָּה אַתָּה נוֹשֵׁךְ, מָה אַתָּה מוֹעִיל, אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, וְאַתְּ נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית. אָמַר לָהֶם: אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ (קהלת י׳:י״א), אֶפְשָׁר דַּאֲנָא עָבֵיד כְּלוּם אֶלָּא אִם מִתְאֲמַר לִי מִן עֲלִיּוּתָא. אָמְרוּ לוֹ לָמָּה אַתָּה נוֹשֵׁךְ בְּאֵבֶר אֶחָד וְאַרְסְךָ מְהַלֵּךְ בְּכָל הָאֵבָרִים, אָמַר לָהֶם וְלִי אַתֶּם אוֹמְרִים: אֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י׳:י״א), דְּיָתֵיב בְּרוֹמִי וְקָטֵל בְּסוּרְיָא, בְּסוּרְיָא וְקָטֵל בְּרוֹמִי. וְלָמָּה קוֹרֵא שְׁלִישִׁי, שֶׁהוּא הוֹרֵג שְׁלשָׁה, הָאוֹמְרוֹ, הַמְּקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמַר עָלָיו. עוֹבָדָא הֲוָה בִּגְבַר דַּהֲוַת לֵיהּ כַּלָּה בִּישָׁא וַהֲוַת צְמִידָה אֲמָרָה לִשָּׁן בִּישׁ, וַהֲוָה מְפַיֵּס יָתָהּ תְּרֵין זִמְנִין בְּיוֹמָא, חַד בְּרַמְשָׁא וְחַד בְּצַפְרָא, אֲמַר לָהּ אֲנָא בָּעֵי מִינָךְ דְּלָא תֵימְרִין לִשַּׁן בִּישׁ, מָה עֲבָדַת אֲזָלַת וַאֲמָרַת לְבַעֲלָהּ הָדֵין אֲבוּךְ בָּעֵי לְשַׁמָּשָׁא יָתִי, וְאִי לֵית אַתְּ מְהֵימַנְתְּ לִי עוּל אָתֵית לְרַמְשָׁא וְאַתְּ מַשְׁכַּח יָתֵיהּ יָתֵיב וּמְפַיֵּס לִי, אָזַל וּרְצַד עֲלוֹי וְחָמָא יָתֵיהּ קָאֵים גָּחִין וְסָיַח יָתָהּ. אֲמַר כְּבָר מִלָּא קוּשְׁטָן, מָה עֲבַד מְחָא לַאֲבוֹי וּקְטָלֵיהּ. אוֹבִילִין יָתֵיהּ לְדִינָא וְאִתְחַיַּיב קָטוֹלִין, וּלְהַהִיא אִנְתְּתָא דַּאֲמָרַת עַל אֲבוֹי לָשׁוֹן הָרָע וְאִיתְחַיְיבָא קָטוֹלִין, וְאִשְׁתַּכַּח לִשָּׁנָא קָטֵל תְּלָתֵיהוֹן. וּבִימֵי שָׁאוּל הָרַג אַרְבָּעָה, דּוֹאֵג שֶׁאָמַר, שָׁאוּל שֶׁקִּבְּלוֹ, אֲחִימֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו, אַבְנֵר לָמָּה נֶהֱרַג, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אַבְנֵר נֶהֱרַג עַל שֶׁעָשָׂה דָמָן שֶׁל נְעָרִים שְׂחוֹק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב ב׳:י״ד). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר עַל שֶׁהִקְדִּים שְׁמוֹ לְשֵׁם דָּוִד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ (שמואל ב ג׳:י״ב), וְהָכֵי כָּתַב לֵיהּ מֵאַבְנֵר לְדָוִד. וְרַבָּנָן אָמְרוּ עַל יְדֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְשָׁאוּל לְהִתְפַּיֵּס בְּדָוִד וְלֹא הִנִּיחוֹ אַבְנֵר, שֶׁאָמַר לוֹ דָּוִד: וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה (שמואל א כ״ד:י״א), אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ בָּעֵי, מִן גְּלַגּוֹי דִּידָךְ בְּסִירָה הוּעֲדָה, כַּד אָתוֹן לַמַּעֲגָל. אָמַר לוֹ: הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר (שמואל א כ״ו:י״ד), בַּכָּנָף אָמַרְתָּ בְּסִירָה הוּעֲדָה, חֲנִית וְצַפַּחַת בְּסִירָה הוּעֲדוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל יְדֵי שֶׁהָיָה סִפֵּק בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּשָׁאוּל עַל נוֹב וְלֹא מִחָה.
[ג] אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן רַבִּי חֲנִילָאי שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת הִכְתִּיב לָנוּ משֶׁה בַּתּוֹרָה וְהֵן טְהוֹרוֹת, וְעַל יְדֵי מִי נִתְּנוּ עַל יְדֵי שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ (תהלים י״ב:ז׳), וּכְתִיב: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם (מלאכי ג׳:ג׳). וְאֵיזוֹ זוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה וּפָרָשַׁת הַמֵּת.
[ד] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר (תהלים י״ט:ג׳), תַּנְיָא בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת נִיסָן וּבְאֶחָד בִּתְקוּפַת תִּשְׁרֵי הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה שָׁוִין, מִכָּאן וָאֵילָךְ הַיּוֹם לֹוֶה מִן הַלַּיְלָה וְהַלַּיְלָה מִן הַיּוֹם וּפוֹרְעִין זֶה לָזֶה בְּפִיּוּסִין, הַכֹּל בְּלִי שְׁטַר וּבְלִי גְזַר דִּין, הֱוֵי: יוֹם לְיוֹם וגו׳, אֲבָל לְמַטָּה כַּמָּה שְׁטָרוֹת וְכַמָּה גְּזַר דִּין, בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם (תהלים י״ט:ה׳), רַב שָׁלוֹם בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא אָמַר מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנָּטַל הֶגְמוֹנְיָא מִן הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַמָּתוֹרִין שֶׁלּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ כְּפָגָן, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַמָּתוֹרִין שֶׁלּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ בַּקָּלָאמִין, כָּךְ עַד שֶׁלֹּא יָצְאוּ לָעוֹלָם: אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים (תהלים י״ט:ד׳), כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ לָעוֹלָם כַּמָּה שְׁטָרוֹת כַּמָּה גִּזְרֵי דִּינִין בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם.
[ה] רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לְיִשְׂרָאֵל וְכֹהֵן שֶׁנִּכְפּוּ, נִמְסַר לָהֶן רוֹפֵא מֻמְחֶה וְהָיָה מְצַוֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל וּמֵנִיחַ אֶת הַכֹּהֵן, אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן מִפְנֵי מָה אַתָּה מְצַוֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה מַנִּיחֵנִי. אָמַר לוֹ זֶה יִשְׂרָאֵל הוּא וְדַרְכּוֹ לְהַלֵּךְ בֵּין הַקְּבָרוֹת, אֲבָל אַתָּה כֹּהֵן וְאֵין דַּרְכְּךָ לְהַלֵּךְ בֵּין הַקְּבָרוֹת, לְפִיכָךְ אֲנִי מְצַוֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל וּמַנִּיחֲךָ. כָּךְ הָעֶלְיוֹנִים שֶׁאֵין יֵצֶר הָרָע מָצוּי בָּהֶם אֲמִירָה אַחַת דַּיָּהּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא (דניאל ד׳:י״ד), אֲבָל הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יֵצֶר הָרָע הַלְּוַאי לִשְׁתֵּי אֲמִירוֹת יַעַמְדוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וגו׳.
[ו] דָּבָר אַחֵר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִרְאַת ה׳ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד (תהלים י״ט:י׳), אָמַר רַבִּי לֵוִי מִיִּרְאָה שֶׁנִּתְיָרֵא אַהֲרֹן מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זָכָה וְנִתְּנָה לוֹ הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ שֶׁאֵינָהּ זָזָה מִמֶּנּוּ וְלֹא מִבָּנָיו וְלֹא מִבְּנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, וְאֵיזוֹ זוֹ פָּרָשַׁת הַמֵּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן.
[ז] מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְעֹנִי (ויקרא כ׳:כ״ז), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי וְאִישׁ זֶה שָׁאוּל, וְאִשָּׁה זוֹ אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא מַה כְּתִיב: וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה (דברים כ״ח:י״ג), מוּטָב הָיָה לוֹ לִשְׁאֹל בָּאוּרִים וְתֻמִּים שֶׁל מַעְלָן וְלֹא בָּאוֹב וְיִדְעֹנִי שֶׁל מַטָּן, הוּא שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ (שמואל א כ״ח:ז׳), לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְגָזַר וְאָמַר כָּל הַתַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ כָּאן יִשָּׁחֲטוּ בַּלַּיְלָה, בִּקֵּשׁ לָצֵאת אָמַר יֵשׁ כָּאן תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא, אָמְרוּ לוֹ לֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ כָּל תַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ כָּאן יִשָּׁחֲטוּ. כָּךְ שָׁאוּל הֵסִיר אֶת הָאוֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְעוֹנִים מִן הָאָרֶץ וְהוּא אוֹמֵר: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, אַף עַל פִּי כֵן: וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב (שמואל א כ״ח:ז׳), וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל (שמואל א כ״ח:ח׳), נַעֲשָׂה חָפְשִׁי לַמַּלְכוּת, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים (שמואל א כ״ח:ח׳), מָאנִין פָּנִיקָא. וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ (שמואל א כ״ח:ח׳), זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, שֶׁאִם יֵצֵא סוֹפוֹ נַעֲשָׂה עֶבֶד לְעַבְדּוֹ, דְּאָמַר רַבִּי אַיְבוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם נָהֲגוּ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, אַבְרָהָם וְשָׁאוּל, בְּאַבְרָהָם מַהוּ אוֹמֵר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ (בראשית כ״ב:ג׳), וּמִי הָיוּ יִשְׁמָעֵאל וֶאֱלִיעֶזֶר, בְּשָׁאוּל מַהוּ אוֹמֵר: וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וּמִי הָיוּ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא, וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה (שמואל א כ״ח:ח׳), וְכִי לַיְלָה הָיָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַשָּׁעָה אֲפֵלָה לָהֶם כְּלָיְלָה, וַיֹּאמֶר קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ וגו׳ וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה׳ (שמואל א כ״ח:ח׳-י׳), לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֵצֶל אוֹהֲבָהּ וְנִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, כָּךְ שָׁאוּל שׁוֹאֵל בְּאוֹב וְיִדְעֹנִי וְאוֹמֵר: חַי ה׳ אִם יִקְרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָךְ (שמואל א כ״ח:י״א), מֵאוֹתָן שֶׁאָמְרוּ: מִי ה׳ (שמות ה׳:ב׳), אוֹ מֵאוֹתָן שֶׁאָמְרוּ: מִי כָמֹכָה (שמות ט״ו:י״א), וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי (שמואל א כ״ח:י״א), עֲבָדַת מַה דַּעֲבָדַת, אֲמָרַת מַה דַּאֲמָרַת וַאֲסִיקְתֵּיהּ, כֵּיוָן דַּחֲמִיתֵּיהּ אִזְדַּחֲלַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל (שמואל א כ״ח:י״ב), וְכִי מִנַּיִן הָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁהוּא שָׁאוּל, אֶלָּא לֹא כְּשֵׁם שֶׁעוֹלֶה לְהֶדְיוֹט הוּא עוֹלֶה לְמֶלֶךְ, לְהֶדְיוֹט עוֹלֶה פָּנָיו לְמַטָּה וּלְמֶלֶךְ פָּנָיו לְמַעְלָה. וַיֹּאמֶר לָהּ [המלך] אַל תִּירְאִי (שמואל א כ״ח:י״ג), כֵּיוָן דְּשָׁמַע אֱלֹהִים דְּחַל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים צַדִּיקִים עָלוּ עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ (שמואל א כ״ח:י״ד), וְלָא הֲוָה מַכִּיר לֵיהּ, אֶלָּא שְׁלשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּמִי שֶׁמַּעֲלֶה מֵת בִּזְכוּרוֹ, הַמַּעֲלֵהוּ רוֹאֶה וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ, מִי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֵהוּ, וּמִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא רוֹאֶה. כָּךְ הָאִשָּׁה שֶׁהֶעֶלְתָה אֶת שְׁמוּאֵל רָאֲתָה אוֹתוֹ וְלֹא שָׁמְעָה קוֹלוֹ, שָׁאוּל שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹ שָׁמַע קוֹלוֹ וְלֹא רָאָהוּ, אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִים לוֹ לֹא רוֹאִין אוֹתוֹ וְלֹא שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ. וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל (שמואל א כ״ח:י״ד), עַל שׁוּם: וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ (שמואל א ב׳:י״ט). וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִּי לְהַעֲלוֹת אֹתִי (שמואל א כ״ח:ט״ו), רַבִּי הֲוָה פָּשֵׁיט קְרָיָה וְכַד הֲוָה מָטֵי לְהָדֵין פְּסוּקָא הֲוָה בָּכֵי: כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ (עמוס ד׳:י״ג), מַהוּ מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יַעְבֵּץ אָמַר יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יַעְבֵּץ אָמַר אוֹחֳרֵי, תֹּהוּ חשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁאָדָם מֵשִׂיחַ עִם אִשְׁתּוֹ הֵן נִכְתָּבִין עַל פִּנְקָסוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרְאִין לְפָנָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, וּמִי כוֹתְבָן: עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה (עמוס ד׳:י״ג), וְחַבְרֵיהּ: בַּקְּשׁוּ אֶת ה׳ כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ (צפניה ב׳:ג׳), וְחַבְרֵיהּ: שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב (עמוס ה׳:ט״ו), וְחַבְרֵיהּ: יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ (איכה ג׳:כ״ט), וְחַבְרֵיהּ: כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים (קהלת י״ב:י״ד), וְחַבְרֵיהּ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִּי לְהַעֲלוֹת אֹתִי (שמואל א כ״ח:ט״ו), אָמַר לוֹ לֹא הָיָה לְךָ לְהַרְגִּיז בּוֹרְאֲךָ אֶלָּא עֲשִׂיתַנִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָעוֹבְדִין כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַנֶּעֱבָדִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיָה שְׁמוּאֵל סָבוּר שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין וְנִתְיָרֵא וְהֶעֱלָה לְמשֶׁה עִמּוֹ, שֶׁאֵין אֱלֹהִים אֶלָּא משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה (שמות ז׳:א׳), וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר מַה שְּׁמוּאֵל שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה׳ (שמואל א ג׳:כ׳), עַל יְדֵי שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין נִתְיָרֵא, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וגו׳ (שמואל א כ״ח:ט״ו), וְלָמָּה לֹא אָמַר לוֹ בָּאוּרִים וְתֻמִּים, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן רַבִּי חִיָּא: לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ (משלי י״ד:י׳), שֶׁאִלּוּ אָמַר לוֹ בָּאוּרִים וְתֻמִּים הָיָה לוֹ לוֹמַר אַתָּה הוּא שֶׁגָּרַמְתָּ עַל עַצְמְךָ, לֹא אַתָּה הוּא שֶׁהִכִּיתָ נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי (שמואל א כ״ח:ט״ו-ט״ז), אֲמַר לֵיהּ הֵידָא לִי גַּבֵּי שַׂנְאָךְ הִידָא לִי גַּבֵּי עָרֶךָ. וַיַּעַשׂ ה׳ לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וגו׳ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד (שמואל א כ״ח:י״ז), אֲמַר לֵיהּ וְלֵית הָלֵין מִלַּיָּא קַדְמָיָתָא דַּהֲוֵית אֲמַר לִי, כַּד הֲוֵית גַּבִּי הֲוֵית אָמַר: וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ (שמואל א ט״ו:כ״ח), וְכַדּוּן אַתְּ אָמַר לִי הֵידָא לִי גַּבֵּי שָׂנְאָךְ וְהֵידָא לִי גַּבֵּי עָרֶךָ. אֲמַר לֵיהּ כַּד הֲוֵינָא גַּבָּךְ הֲוֵינָא בְּעוֹלָם דְּשֶׁקֶר, וַהֲוֵית שְׁמִיעַ מִנִי מִלִּין שִׁקְרִין דַּהֲוֵינָא דָחֵיל מִנָּךְ דְּלָא תִקְטֵילוּנְנִי, וְכַדּוּן דַּאֲנָא בְּעוֹלָם דְּקוּשְׁטָא לֵית אַתְּ שְׁמִיעַ מִנִּי אֶלָּא מִלִּין דִּקְשׁוֹט, לֹא חִנָּם עָשָׂה לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה אֶלָּא: כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק, וְיִתֵּן ה׳ גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים (שמואל א כ״ח:י״ח-י״ט). אֲמַר לֵיהּ וְאִין מֵיעֲרַק, אֲמַר לֵיהּ אִין עֲרַקְתְּ אַתְּ מִשְׁתְּזֵיב, וְאִם אַתְּ מְקַבֵּל עָלֶיךָ מִדַּת הַדִּין: מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי (שמואל א כ״ח:י״ט), מַאי עִמִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עִמִּי בִּמְחִיצָתִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אֶת דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל נִתְיָרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל (שמואל א כ״ח:כ׳). אָמַר לוֹ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא מָה אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל, אָמַר לָהֶם אָמַר לִי לְמָחָר אַתְּ נָחֵית לִקְרָבָא וְנָצַח, וְלֹא עוֹד אֶלָּא בָּנֶיךָ מִתְמַנִּין רַבְרְבִין, נָטַל שְׁלשָׁה בָּנָיו וְיָצָא לַמִּלְחָמָה.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם בֹּאוּ וּרְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה אֵינוֹ מוֹלִיךְ בָּנָיו עִמּוֹ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וְזֶה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְיוֹדֵעַ שֶׁנֶּהֱרַג, וְנוֹטֵל בָּנָיו עִמּוֹ, וְשָׂמֵחַ עַל מִדַּת הַדִּין שֶׁפּוֹגַעַת בּוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹפְטָיו, דּוֹר דּוֹר וּמְלָכָיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַשְׁנָיו, דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹטְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וְחוֹמְסָיו, דּוֹר דּוֹר וְגַזְלָנָיו, דּוֹר דּוֹר וּנְבִיאָיו. וְהֶרְאָהוּ שָׁאוּל וּבָנָיו נוֹפְלִים בֶּחָרֶב. אָמַר לְפָנָיו מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמֹד עַל בָּנֶיךָ יִדָּקֵר בְּחֶרֶב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִי אַתָּה אוֹמֵר אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים שֶׁהָרַג שֶׁהֵם מְקַטְרְגִים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן. תָּנוּ רַבָּנָן עַל חֲמִשָּׁה חַטָּאִים נֶהֱרַג אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה׳ (דברי הימים א י׳:י״ג), וְעַל שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, וְעַל שֶׁחָמַל עַל אֲגָג, וְעַל שֶׁלֹּא שָׁמַע לִשְׁמוּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ (שמואל א י׳:ח׳), וְלֹא עָשָׂה כָּךְ, וְעַל שֶׁשָּׁאַל בְּאוֹב וְיִדְעֹנִי: וְלֹא דָּרַשׁ אֶת ה׳ וַיְמִיתֵהוּ (דברי הימים א י׳:י״ד), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ (איוב ל״ד:י״א), וּכְתִיב: וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ (ויקרא כ׳:כ״ז).
[ח] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וגו׳ – כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיֹּאמֶר, וַיֹּאמֶר צָרִיךְ לִדָּרֵשׁ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה (אסתר ז׳:ה׳), וַיֹּאמֶר, וַיֹּאמֶר, לָמָּה, אָמַר לָהּ, אִם הוּא זֶה מוּטָב וְאִם לָאו אִמְרִי שֶׁהוּא הוּא. רַבִּי אוֹמֵר עַד שֶׁהִכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא יְהוּדִית הָיָה מֵסִיחַ עִמָּהּ עַל יְדֵי תֻּרְגְּמָן, וּמִשֶּׁהִכִּיר בָּהּ הִתְחִיל הוּא מְסַפֵּר עִמָּהּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה׳ (מלכים א כ׳:כ״ח), וַיֹּאמֶר, וַיֹּאמֶר, כְּשֶׁיִּפֹּל בֶּן הֲדַד בְּיָדֶךָ לֹא תַחְמֹל עָלָיו, אֲמִירָה שְׁנִיָּה אָמַר לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ כַּמָּה מְצוּדוֹת וַחֲרָמִים פָּרַשְׂתִּי לוֹ עַד שֶׁבָּא לְיָדְךָ וְעַכְשָׁיו אִם יִפָּקֵד: וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ (מלכים א כ׳:מ״ב). כַּיּוֹצֵא בּוֹ: וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר (יחזקאל י׳:ב׳), הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לַמַּלְאָךְ, וְהַמַּלְאָךְ לַכְּרוּב, אָמַר לוֹ גָּזַר עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַאֲנִי אֵין לִי רְשׁוּת לִכָּנֵס לִמְחִיצָתֶךָ, אֶלָּא עֲשֵׂה עִמִּי צְדָקָה וְתֵן לִי שְׁנֵי גֶחָלִים מִשֶּׁלְךָ שֶׁלֹּא אִכָּוֶה, מִיָּד: וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים (יחזקאל י׳:ז׳), רַבִּי פִּנְחָס אָמַר הִפְשִׁירָן וּנְתָנָן לוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי שֵׁשׁ שָׁנִים הָיוּ אוֹתָן גֶּחָלִים עֲמוּמוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ בִּקֵּשׁ לְזָרְקָן וּלְקַעֲקֵעַ בֵּיצָתָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גַּבְרִיאֵל, גַּבְרִיאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂים צְדָקָה אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם (יחזקאל י׳:ח׳), אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי בֶּרֶכְיָה, מִי מַעֲמִיד הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, הַצְּדָקָה שֶׁעוֹשִׂים בַּיָּד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם וגו׳ (תהלים ע״א:י״ט), וְאַף כָּאן אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אֲמִירָה רִאשׁוֹנָה לְמֵת מִצְוָה יִטַּמָּא, וְהַשְּׁנִיָּה לַאֲחֵרִים לֹא יִטַּמָּא, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר: אֱמֹר, וְאָמַרְתָּ.
[פרשת אמור]
[א] אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִמְרוֹת י״י אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת וְגוֹ׳ (תהלים י״ב:ז׳). עַל כָּל מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל קְדֻשָּׁתָן וְטָהֳרָתָן. הֱוֵי, אִמְרוֹת י״י אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת. דָּבָר אַחֵר, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, הֲרֵי אֲמִירָה שְׁנֵי פְּעָמִים. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְטַבָּח שֶׁהָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ, גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא תִּרְאֶה אֶת הַמֵּת כָּל יָמֶיךָ, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה נִכְנָס וְיוֹצֵא וְרוֹאֶה פָּנַי, שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא אֶת פַּלְטְרִין שֶׁלִּי. כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַכֹּהֲנִים הַנִּכְנָסִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ לַמֵּת. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
[ב] דָּבָר אַחֵר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעוֹנִי מוֹת יוּמָתוּ, בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אוֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם, וְאַחֲרֵי כֵן, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעוֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים, הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים (ישעיהו ח׳:י״ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם יֹאמְרוּ לָכֶם אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הַנִּיחוּ אֶל הָאֱלֹהִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְדִרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת. אִמְרוּ לָהֶם, הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ לַאֲחַזְיָהוּ, הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתָּה שׁוֹלֵחַ לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן (מלכים ב א׳:ו׳). לָמָּה לָנוּ לְהַנִּיחַ חַי הָעוֹלָמִים, וַי״י אֱלֹהִים אֱמֶת, הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, וְנִדְרֹשׁ אֶל הַמֵּתִים, פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ (תהלים קט״ו:ה׳). אָנוּ כְּתִיב בָּנוּ, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּי״י אֱלֹהֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד׳:ד׳), לְפִיכָךְ נִדְרֹשׁ בֵּאלֹהִים חַיִּים. אֲבָל אֱלֹהוּת שֶׁל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עוֹשֵׂיהֶם (תהלים קט״ו:ח׳). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שַׁחַר (ישעיהו ח׳:כ׳). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֵין לָהֶם שַׁחַר, אֵינוֹ מַזְרִיחַ לָהֶם אֶת הַשַּׁחַר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר, אֲשֶׁר אֵין לוֹ שַׁחַר, הָאוֹבוֹת וְהַיִּדְּעוֹנִים עַל עַצְמָן אֵינָן מַעֲלִין אֶת הַשַּׁחַר, שֶׁהֵן נְתוּנִין בָּאֹפֶל, וְכָל שֶׁכֵּן עַל אֲחֵרִים. וְאִם תֹּאמְרוּ, מִמִּי נִדְרֹשׁ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְּוִיִּם וְאֶל הַשּׁוֹפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְגוֹ׳, עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְגוֹ׳ (דברים י״ז:ט׳-י״א). וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעוֹנִי, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן. מָה עִנְיָן זֶה אֵצֶל זֶה. אֶלָּא שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָתִיד שָׁאוּל לִמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְלַהֲרֹג אֶת הַכֹּהֲנִים בְּנוֹב וְלִדְרֹשׁ בְּאוֹב וְיִדְּעוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ (שמואל א כ״ח:ז׳). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מָשָׁל לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ, כָּל הַתַּרְנְגוֹלִין שֶׁיֵּשׁ בַּמָּקוֹם הַזֶּה יִשָּׁחֲטוּ בַּלַּיְלָה. בִּקֵּשׁ לָצֵאת לְדַרְכּוֹ בַּבֹּקֶר, אָמַר, אֵין כָּאן תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אַתָּה הוּא שֶׁצִּוִּיתָ לְשָׁחְטָן. אַף כָּאן שָׁאוּל הֵסִיר אֶת הָאוֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעוֹנִים, וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב. וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל (שם פסוק ח). מַהוּ וַיִּתְחַפֵּשׂ, שֶׁנַּעֲשָׂה חָפְשִׁי מִן הַמַּלְכוּת. וַיֵּלֵךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לַיְלָה וַיֹּאמֶר קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֶת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלַיִךְ (שם). וּמִי הָיוּ. אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא. לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם לַדֶּרֶךְ לְבַדּוֹ. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְבַדּוֹ לַדֶּרֶךְ, נַעֲשֶׂה עֶבֶד לָעֲבָדִים. אָמַר רַבִּי אֵיבוֹ, שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם נָהֲגוּ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אַבְרָהָם וְשָׁאוּל. אַבְרָהָם, כְּתִיב בּוֹ, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּבְקַע עֲצֵי עוֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֵךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים (בראשית כ״ב:ג׳). וְכָאן: וַיֵּלֵךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ. וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לַיְלָה, וְכִי לַיְלָה הָיָה. אֶלָּא אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה לָהֶם אֲפֵלָה כַּלַּיְלָה. וַיֹּאמֶר קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֶת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלַיִךְ (שמואל א כ״ח:ח׳). אָמְרָה הָאִשָּׁה, הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְעֹנִי מִן הָאָרֶץ, וְלָמָּה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי (שם פסוק ט). אָמַר לָהּ: חַי י״י אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה (שם פסוק י). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מָשָׁל לְמִי שָׁאוּל דּוֹמֶה. לְאִשָּׁה שֶׁהִיא נְתוּנָה אֵצֶל אֲהוּבָהּ, וְהִיא נִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָךְ (שם פסוק יא), מֵאוֹמְרֵי מִי י״י, אוֹ מֵאוֹמְרֵי מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִים י״י. אָמַר לָהּ: שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי (שם), רַבָּן שֶׁל הַנְּבִיאִים. עָשְׂתָה מַה שֶּׁעָשְׂתָה וְהֶעֱלַתּוּ. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וְתִזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמַר הָאִשָּׁה לָמָּה רִמִּיתַנִי וְאַתָּה שָׁאוּל (שם פסוק יב). מֵהֵיכָן יָדְעָה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לֹא כְּשֵׁם שֶׁהוּא עוֹלֶה לְמֶלֶךְ כָּךְ הוּא עוֹלֶה לְהֶדְיוֹט. אֶלָּא לְמֶלֶךְ, פָּנָיו לְמַעְלָה וְרַגְלָיו לְמַטָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הָעוֹלָם. וּלְהֶדְיוֹט, פָּנָיו לְמַטָּה וְרַגְלָיו לְמַעְלָה. וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִיתָ, וַתֹּאמַר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עוֹלִים מִן הָאָרֶץ (שם פסוק יג). אֱלֹהִים, תְּרֵי. וּמִי הָיוּ. שְׁמוּאֵל וּמֹשֶׁה. כְּשֶׁשָּׁמַע שָׁאוּל כָּךְ, נִתְיָרֵא, שֶׁקָּרָא לְאֶחָד וְעָלוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים רָאִיתִי עוֹלִים מִן הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ (שם פסוק יד) שֶׁל אֶחָד. וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עוֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל (שם). שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמְרוּ בְּמַעֲלֶה הַמֵּת בִּזְכוּרוֹ. הַמַּעֲלֶה אוֹתוֹ, רוֹאֵהוּ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ. וְהַשּׁוֹאֲלוֹ, שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֵהוּ. וְהָעוֹמְדִים שָׁם, לֹא שׁוֹמְעִין וְלֹא רוֹאִין. אִישׁ זָקֵן עוֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל. וּלְהַלָּן כְּתִיב: וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ (שמואל א ב׳:י״ט). תָּנָא, הוּא הַמְּעִיל אֲשֶׁר בּוֹ גָּדַל, בּוֹ נִקְבַּר, בּוֹ עָלָה. תַּנָּא בְּשֵׁם רַבִּי נָתַן, כְּסוּת שֶׁיּוֹרֶדֶת עִם אָדָם לִקְבוּרָה, בּוֹ עָתִיד לַעֲלוֹת בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ (איוב ל״ח:י״ד). וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּפֹּל אַפַּיִם אַרְצָה, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אוֹתִי (שמואל א כ״ח:י״ד-ט״ו). אָמַר לֵיהּ לֹא הָיָה לְךָ לְהַרְגִּיז לְבוֹרְאֲךָ אֶלָּא בִּי, שֶׁעָשִׂיתָ אוֹתִי עֲבוֹדָה זָרָה. לֹא כֵן שָׁנִינוּ, כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִים מִן הָעוֹבֵד, כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַנֶּעֱבָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי. שֶׁאָמַר לֵיהּ: הָיִיתִי מַרְגִּיז שֶׁמָּא יוֹם הַדִּין הוּא וְהָיִיתִי מִתְיָרֵא. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמַה שְּׁמוּאֵל רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים, הָיָה מִתְיָרֵא מִיּוֹם הַדִּין. שְׁאָר בְּנֵי אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי כִּי הֲוָה מָטֵי לְהַאי קְרָא, הֲוָה בָּכִי, שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט, אוּלַי יֶחֱנַן י״י אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף (עמוס ה׳:ט״ו). אָמַר, כֻּלֵי הַאי וְאוּלַי. בַּקְּשׁוּ אֶת י״י כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ, בַּקְּשׁוּ צֶדֶק, בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה, אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף י״י (צפניה ב׳:ג׳). כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ (עמוס ד׳:י״ג). רַבִּי חַגַּי אוֹמֵר, יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה (איכה ג׳:כ״ח). כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִיא בַּמִּשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם (קהלת י״ב:י״ד). וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עֲנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלוֹמוֹת וְגוֹ׳ (שמואל א כ״ח:ט״ו). וְלָמָּה לֹא אָמַר לֵיהּ בָּאוּרִים וְתֻמִּים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ (משלי י״ד:י׳). עַל שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, לֹא הִזְכִּיר לוֹ אוּרִים וְתֻמִּים. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל, וַיַּעַשׂ י״י לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע י״י אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדְךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד (שמואל א כ״ח:י״ז). אָמַר לֵיהּ: כַּד הֲוֵית גַּבָּן, אָמַרְתְּ לִי, וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. וְכַדּוֹ אָמַרְתְּ, לְרֵעֲךָ לְדָוִד. אֲמַר לֵהּ, כַּד הֲוֵינָא גַּבָּךְ, הֲוֵינָא בְּעַלְמָא דִּשְׁקַר, וַהֲוֵינָא אָמְרִי לָךְ מִלִּין דִּשְׁקַר, מִדְּחִיל מִנָּךָ דְּלָא תִּקְטְלִינַנִּי. בְּרַם אֲנָא כְעַן בְּעַלְמָא דִּקְשׁוֹט, לָא תִּשְׁמַע מִנִּי אֶלָּא מִלִּין דִּקְשׁוֹט. לֹא עַל חִנָּם עָשָׂה לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּדָּבָר הַזֶּה, אֶלָּא, כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל י״י וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק וְגוֹ׳, וַיִּתֵּן י״י גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי (שמואל א כ״ח:י״ח-י״ט). עִמִּי, בִּמְחִיצָתִי, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כָּךְ, וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּירָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל (שם פסוק כ). אָמְרוּ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא, מָה אָמַר לְךָ. אָמַר לָהֶם: אָמַר לִי, לְמָחָר אַתְּ נָחַת לִקְרָבָא וְנָצַחְתְּ, וּבָנֶיךָ מִתְמַנִּין רַבְרְבִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּרְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, אֵינוֹ מוֹלִיךְ בָּנָיו עִמּוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וְזֶה יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶהֱרָג, וְנוֹטֵל בָּנָיו עִמּוֹ, וְשָׂמֵחַ עַל מִדַּת הַדִּין שֶׁפּוֹגַעַת בּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, מְלַמֵּד, שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹפְטָיו, דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹטְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּמְלָכָיו, וְהֶרְאָהוּ אֶת שָׁאוּל וּבָנָיו נוֹפְלִים בַּחֶרֶב. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמֹד עַל בָּנֶיךָ יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִי אַתָּה אוֹמֵר. אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים שֶׁהָרַג, שֶׁמְּקַטְרְגִין עַל שָׁאוּל עַל שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים. תָּנוּ רַבָּנָן, עַל חָמֵשׁ חַטָּאוֹת נֶהֱרַג אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּי״י (דברי הימים א י׳:י״ג), עַל שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, וְעַל שֶׁחָמַל עַל אֲגָג. וְעַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמַע לִשְׁמוּאֵל, שֶׁאָמַר לוֹ: שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחִיל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ (שמואל א י׳:ח׳), וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא, וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעוֹלָה (שם י״ג:י״ב). וְגַם לִשְׁאֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ, וְלֹא דָּרַשׁ בַּי״י וַיְמִיתֵהוּ (דברי הימים א י׳:י״ג-י״ד).
[ג] וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֹר וְאָמַרְתָּ, צָרִיךְ לִדְרֹשׁ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה. וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר, לָמָּה לִי. אָמַר לָהּ: אִם הוּא זֶה, מוּטָב. וְאִם לָאו, אִמְרִי שֶׁהוּא הוּא. דָּבָר אַחֵר, עַד שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא יְהוּדִית, הָיָה מֵשִׂיחַ עִמָּהּ עַל יְדֵי תֻּרְגְּמָן. מִשֶּׁהִכִּיר בָּהּ, הִתְחִיל לְסַפֵּר עִמָּהּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר י״י (מלכים א כ׳:כ״ח). וַיֹּאמֶר שְׁנֵי פְּעָמִים לָמָּה לִי. אֶלָּא אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיִּפֹּל בֶּן הֲדַד בְּיָדְךָ, לֹא תַּחְמְלוּ עָלָיו. אֲמִירָה שְׁנִיָּה, אָמַר לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ כַּמָּה מְצוּדוֹת וַחֲרָמִים פָּרַשְׂתִּי לוֹ עַד שֶׁבָּא לְיָדְךָ. וְעַכְשָׁו אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל (יחזקאל י׳:ב׳). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לַמַּלְאָךְ, וְהַמַּלְאָךְ לַכְּרוּב. אָמַר לוֹ: גָּזַר עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַאֲנִי אֵין לִי רְשׁוּת לְהִכָּנֵס בְּתוֹךְ מְחִיצָתְךָ, אֶלָּא עֲשֵׂה עִמִּי צְדָקָה וְתֵן לִי שְׁנֵי גֶּחָלִים. מִיָּד, וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבוּשׁ הַבַּדִּים (יחזקאל י׳:ז׳). רַבִּי פִּנְחָס אָמַר, הִפְשִׁירָן וּנְתָנָן לוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, שְׁנֵי גֶּחָלִים הָיוּ עֲמוּמוֹת בְּיַד גַּבְרִיאֵל, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ, בִּקֵּשׁ לִזְרֹק וּלְקַעְקֵעַ בֵּיצָתָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְגַבְרִיאֵל גַּבְרִיאֵל, לְהוֹנָךְ לְהוֹנָךְ, יֵשׁ בָּהֶן בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂין צְדָקָה אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם (שם פסוק ח). וְאַף כָּאן, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ. אֲמִירָה רִאשׁוֹנָה, לְמֵת מִצְוָה יִטַּמָּא. וְהַשְּׁנִיָּה, לָאֲחֵרִים לֹא יִטַּמָּא. לְפִיכָךְ, אֱמֹר וְאָמַרְתָּ. לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, כֹּהֵן מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה. אֲבָל לֶעָתִיד, אֵין אַתֶּם מִטַּמְּאִין כָּל עִקָּר. לָמָּה, שֶׁאֵין מִיתָה לֶעָתִיד, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח (ישעיהו כ״ה:ח׳).
[Parashat Emor]
[Siman 1] (Lev. 21:1:) “Speak unto the priests.” This text is related (to Ps. 12:7), “The sayings of the Lord are pure sayings….” Everything [against] which the Holy One, blessed be He, warned Israel is for the sake of their holiness and their purity. Hence, “The sayings of the Lord are pure sayings.” Another interpretation (of Lev. 21:1), “Speak (literally, say) unto the priests, the sons of Aaron, and say unto them”: Note that "say" [occurs] two times. To what is the matter comparable? To a cook who would go in and out before the king. The king said, “I am commanding you not to look at a dead person all your days since you come in and out before me, lest you defile my palace.”1 Similarly, the Holy One, blessed be He, had commanded the priests who enter the Temple not to be defiled for a dead person. It therefore says (in Lev. 21:1), “Let no one defile himself for a dead soul among his people.”
[Siman 2] Another interpretation (of Lev. 21:1), “Speak unto the priests”: What is written above the matter (in Lev. 20:27)? “When a man or a woman has a ghost or a familiar spirit […].” And afterwards, “Speak unto the priests.” This text is related (to Is. 8:19), “And when they say unto you, ‘Inquire of ghosts and familiar spirits.’”2 The Holy One, blessed be He, said to Israel, “If they say unto you, ‘Inquire of ghosts, and forsake the God who is in the heavens,’ say to them (ibid. cont.), ‘should not a people inquire of its God?’” Just as Elijah said to Ahaziah (in II Kings 1:3), “Is it for lack of a God in Israel that you are sending to inquire of Baal-Zebub […]?” Why should we forsake the everlasting God? (Jer. 10:10:) “But the Lord is a true God; He is a living God and an everlasting King.” We therefore seek a living God; however, the god[s] of the nations of the world are dead [and (according to Ps. 115:6),] “They have a mouth, but they do not speak; they have eyes but do not see.” [But] about us it is written (in Deut. 4:4), “But you who clung to the Lord your God are all alive today.” We therefore seek a living God. However, [concerning] the god[s] of the nations of the world (according to Ps. 115:6), “Those who make them shall be like them.” What is written after [Is. 8:19], (in vs. 20)? “For instruction (Torah) and for testimony, if they do not speak according to this word, such a one shall have no dawn.”3 R. Johanan and R. Laqish [differed]. R. Johanan said, “The Holy One, blessed be He, said, ‘If they do not speak according to this word to the nations of the world they (sic) have no dawn; I will not shine the dawn upon them.’”4 [But] R. Laqish says, “It (i.e., the word of a necromancer) shall have no dawn. The ghosts and the familiar spirits do not enlighten (literally, raise up the dawn upon) themselves, since they are [themselves] set in darkness; and all the more does this [principle] hold true for others.” So if you should say, “Of whom shall we inquire?” See, it says (in Deut. 17:9-11), “And you shall come unto the Levitical priests and unto the judge […. You shall act....] According to the Torah which they shall teach you.” (Lev. 20:27:) When a man or a woman has a ghost or a familiar spirit.” What is written after that (in Lev. 21:1)? “Speak unto the priests.” What relation does the one have to the other? It is simply that the Holy One, blessed be He, foresaw that Saul was going to be king over Israel and kill the priests [and] then inquire of a ghost and a familiar spirit. It is so stated (in I Sam. 28:7), “Then Saul said to his servants, ‘Seek me out a woman who controls a ghost.’” Resh Laqish said, “To what is Saul comparable?⁠5 To a king who entered a province and said, ‘All the cocks in this province are to be slaughtered tonight. [When] he wished to depart on his way in the morning, he said, ‘Is there no cock to crow here?’ They said to him, ‘Are you not the one who ordered them to be killed?’ Here also (in I Sam. 28:3) ‘Saul had put away the ghosts and the familiar spirits’; and [now] he went back and said (in vs. 7) ‘Seek me out a woman who controls a ghost.’” (Vs. 8:) “Then Saul disguised himself. What is the meaning of “disguised himself (rt.: hpsh)?” That he had become divested (rt.: hpsh) of the kingship. (Ibid., cont.:) “And he went with two men.” Who were they? Abner and Amasa. The Torah has taught proper protocol, that one does not leave on a journey by oneself; as anyone who leaves on a journey by himself become a slave to slaves. R. Ayyevu said, “Two men acted with proper protocol, Abraham and Saul. [Regarding Abraham it is written (in Gen. 22:3), ‘and he (i.e., Abraham) took with him two of his servants and his son Isaac [...].’ And here (in I Sam. 28:8), ‘and he (Saul) went with two men.’” (Ibid., cont.:) “And they came unto the woman at night.” Was it at night? It is simply that this time was for them as black as night. (Ibid., cont.:) “Then he said, ‘Please divine for me through a ghost […].” She said (in vs. 9) “You know what Saul has done, how he has rooted out the ghosts and the familiar spirits from the land.” He said immediately (in vs. 10), “As the Lord lives, no punishment shall befall you over this matter.” Resh Laqish said, “To what is Saul comparable? To a woman who was situated with her lover and swore by the life of her husband.” (Vs. 11:) “Then the woman said, ‘Whom (Mi) shall I bring up for you?’” One of those who say (as in Exod. 15:11), “Who (Mi) is like You among the powers, O Lord,”6 or one of those who say (as in Exod. 5:2:),⁠7 “Who is the Lord?” He said to her (in I Sam. 28:11, cont.), “Bring up Samuel for me,” the master of the prophets. She did what she did and brought him up. (Vs. 12:) “When the woman saw Samuel, she cried out [with] a loud voice, and the woman spoke [unto Saul, saying], ‘Why have you deceived me? For you are Saul.’” How did she know? Our masters have said, “[A ghost] does not come up for a king as it comes up for a commoner.⁠8 For the king its face is up and its feet down, just like everyone [on earth]; but for the commoner its feet are up and its face down.” (Vs. 13:) “Then the king said to her, ‘Do not be afraid; for what do you see?’ And the woman said unto Saul, ‘I saw powers (elohim) coming up from the earth.’” Powers (here in the plural form) implies two. So who were they? Moses and Samuel. When Saul heard this, he was afraid, because he had called one, but two had arisen, as stated, “I saw powers coming up from the earth.” (Vs. 14:) “Then he said to her, ‘What does he look like?’ And she said, ‘An old man is coming up, and he is wrapped in a robe.’” They have said three things about bringing up a [ghost]. 1. The one bringing it up sees it but does not hear its voice. 2. The one asking for it hears its voice but does not see it. 3. Those standing there neither see it nor hear its voice. (Ibid.:) “An old man is coming up, and he is wrapped in a robe.” And elsewhere it says (in I Sam. 2:19), “His mother would make a little robe for him.”9 It was taught that this was the robe that grew upon him; in it he was buried; in it he rose up. It has been taught in the name of R. Nathan: A garment which goes down to the grave with a person is going to rise on him in the resurrection of the dead.⁠10 Thus it is stated (in Job 38:14), “It is changed like clay under a seal, and they stand forth as in a garment.” (I Sam. 28:14-15) “Then Saul knew that it was Samuel; so he bowed with his face to the ground and did homage. Samuel said unto Saul, ‘Why have you disturbed me and brought me up? Have you no way to disturb your Creator except through me, in that you have made me an idol.⁠11Did we not teach the following? Just as one exacts punishment from the worshiper, so does one exact punishment from those worshiped.’” Some say, “’Why have you disturbed me?’ [is meaning] that he said to him, ‘I was disturbed lest it be the Day of Judgment, and I was afraid.’” Now here is an argument a fortiori (qal wahomer): For if Samuel, the master of all the prophets, was afraid of the Day of Judgment, how much the more does the rest of humanity [have to fear]? When Rabbi would reach this verse (Amos 4:13), he would cry: “Hate evil and love good, and establish justice in the gate; perhaps the Lord, the God of hosts, will be gracious to the remnant of Joseph.” He said, “So much, and [only] ‘perhaps?’” [Similar is (Zeph. 2:3),] “Seek the Lord, all you humble of the land who have fulfilled His law, seek righteousness, seek humility; perhaps you will find shelter on the day of the Lord’s anger.” R. Haggai said, “[Similarly (in Lamentations 3:29),] ‘Let him put his mouth to the dirt, perhaps there is hope.’” [Similar is the verse (in Lamentations 12:14),] “For God will call every creature to account for everything unknown.” (I Sam. 28:15, cont.:) “And Saul said, ‘I am very distressed […], He (i.e., the Holy One, blessed be He) no longer answers me either through prophets or in dreams….” Why did he not [also] say to him, "[Or] by Urim and Thummim"?⁠12 R. Isaac said (Prov. 14:10), “’The heart knows its own bitterness,’ in that he had destroyed Nob, the city of priests.”13 Samuel said to him, (I Sam. 28:17), “The Lord has done for Himself according to what He spoke through me; for the Lord has torn the kingship out of your hand and given it to your companion, to David.” He said to him, “When you were with us [in the flesh], you said to me (in I Sam. 15:28), ‘and given it to a companion of yours who is better than you’; and now you say, ‘to your companion, to David?’” He said to him. “When I was with you, I was in the world of falsehood, and I was telling you words of falsehood, because I was afraid of you, lest you kill me. Now, however, I am in the world of truth, you will only hear words of truth from me. He did not do this thing to you for no reason. Rather (according to I Sam. 28:18-19), ‘Because you did not hearken to the voice of the Lord and did not carry out his wrath against Amalek…. Moreover, the Lord will deliver Israel along with you into the hand of the Philistines; and tomorrow you and your sons will be with me.’”” With me,” [means] in my section [of heaven]. When he heard this, (according to vs. 20), “Immediately Saul fell full length to the ground, for he was terrified because of Samuel's words.” Abner and Amasa said to him, “What did [Samuel] say to you?” He said to them, “He said to me, ‘Tomorrow you will go down to battle and be victorious. In addition, your sons will be appointed to be great leaders’”. Resh Laqish said, “At that time the Holy One, blessed be He, called the ministering angels. He said to them, ‘Come and see the creature that I have created in My world. By universal custom when one goes to a banquet house, he does not take his children with him for fear of the evil eye; but this one, when he is going down to battle and knows that he will be killed, takes his sons with him and is happy over the divine justice that is striking him.’”14 R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi, “[This] teaches that the Holy One, blessed be He, showed Moses every generation and its expositors, every generation and its judges, every generation and its kings; and he showed him Saul and his sons falling by the sword.⁠15 He said to him, ‘Master of the world, will the first king to stand over Your children be pierced by the sword?’ He said to him, ‘Moses, [why] are you telling me? Tell the priests whom he killed. [They are the ones] who are denouncing16 him,’ as stated, ‘And the Lord spoke to Moses, “Speak to the priests.”’” Our masters have taught, “That righteous man (i.e., Saul) was killed for five sins. Thus it is stated (in I Chron. 10:13), ‘So Saul died for his transgression which he committed against the Lord’: Because he had destroyed Nob, the city of priests; Because he had spared Agag; Because he had not hearkened to Samuel, as stated (in I Sam. 10:8), ‘wait seven days …,’ since he did not do so; but (according to I Sam. 13:12), ‘and I forced myself to offer the burnt offering’; (In I Chron. 10:13-14) ‘and also he inquired for counsel through a ghost; And he did not inquire through the Lord.’”
[Siman 3] (Lev. 21:1:) “Then the Lord said unto Moses, ‘Say unto the priests […], and say unto them.”17 R. Johanan said, “Wherever it says, ‘say […,]’ and ‘say,’ it must be interpreted.”18 (Esth. 7:5:) “Then said King Ahasuerus, and he said to Queen Esther.” Why “said […]” and “he said?” He said to her, “If this (Haman) is the man, well and good; but if not, say that he is [regardless].” Another interpretation: Before [the king] came to know about her being Jewish, he talked with her through an interpreter; when he came to know about her, he began to talk with her [by himself]. Similarly (in I Kings 20:28), “Then the man of God approached and said unto the king of Israel and said, ‘Thus says the Lord.’” “Why “said […,]” and “said?”19 He was saying to him (with the first said), “When Ben-Hadad falls into your hand, you shall not take pity on him.” A second saying: He said to him, “Be aware of how many nets and enticements I set out for him before he comes into your hand. So now, if he is missing (according to vs. 42), it will be your life for his life and your people for his people.” [Similarly (in Ezek. 10:2),] “Then he said unto the person clothed in linen, and said, ‘Go in among the wheel work, [under the cherub].’” The Holy One, blessed be He, said unto the angel, and the angel said to the cherub. He said to him, “The Holy One, blessed be He, has commanded me, but I do not have the authority to enter your section [of heaven]; so do me a favor and give me two burning coals.” Immediately (in vs. 7), “he took some and put them into the hands of the one who was clothed in linen.” R. Pinhas said, “He cooled them and gave them to him.”20 R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi, “Two burning coals were being quenched in Gabriel's hand. He was thinking that Israel would repent. When they did not do so, he sought to hurl them and destroy them. The Holy One, blessed be He, said to him, ‘Gabriel, slowly, slowly. There are among them people who are doing acts of charity with each other.’ Thus it is stated (in vs. 8), ‘And there the cherubim appeared to have the form of a human hand21 under their wings.’” So also here (in Lev. 21:1), “Say unto the priests…, and say.” The first saying is for the unclaimed corpse, for which [a priest] must become unclean; and the second is for other [corpses], for which he may not become unclean. Ergo, “say […,]” and “say.” Since in this world, a priest becomes unclean for an unclaimed corpse, but in the future you will not become unclean at all. Why? As there will be no death in the future. That is as written (in Isaiah 25:8), “He will swallow death forever.”
1. Lat.: praetorium, Gk.: praitorion.
2. Lev. R. 6:6.
3. Similarly in the 1985 JPS translation: FOR ONE WHO SPEAKS THUS THERE SHALL BE NO DAWN. So understood, the clause means that a necromancer will not live to see the dawn. Such a translation fits the immediate context of the midrash. The clause can also mean: SUCH A ONE HAS NO LIGHT, i.e., a necromancer cannot enlighten. This translation better fits the interpretations that follow.
4. See the previous note.
5. Lev. R. 26:7; M. Sam. 24.
6. Words spoken by Moses, typifying the righteous. The verse is suggested by the mi in Saul’s question.
7. Words spoken by Pharaoh, typifying the wicked.
8. Gk.: idiotes.
9. Cf. above, Gen. 11:9.
10. yKil. 9:4 (32b).
11. See Gen. R. 96:5 (6).
12. According to vs. 6, the Holy One had also failed to answer Saul through this medium.
13. Lev. R. explains further, that if Saul had brought up the matter of the high priest’s Urim and Thummim, Samuel would have replied that it was he, Saul, who had done away with them by killing the priests at Nob.
14. M. Pss. 7:2.
15. Tanna deve Eliyahu Zuta, 6; cf. Sanh. 38b; AZ 5a, according to both of which the expositors and other generational leaders were shown to Adam.
16. Gk.: kategorein.
17. A somewhat awkward translation of this verse and others that follow is necessary, because the midrash is concerned with the double use of the verb “say/said” (rt.: ‘MR).
18. Lev. R. 26:8; see Lam. R. 1:13 (41); Meg. 16a.
19. ySanh. 11:7/5 (30c).
20. Cf. Yoma. 77a.
21. A symbol of the almsgiving.

פרשת אמר

[א] ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן וגו׳ (ויקרא כ״א:א׳). זש״ה אמרות ה׳ אמרות טהורות וגו׳ (תהלים י״ב:ז׳), כל מה שהקב״ה מזהיר את ישראל בשביל קודשתן וטהרתן, אמרות ה׳ אמרות טהורות, אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, הרי [אמירה] שתי פעמים, למה הדבר דומה לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך גוזרני עליך שלא תראה מת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ורואה את פני, שלא תטמא פלטירין שלי, כך הקב״ה גזר על הכהנים הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא שם).
[ב] ד״א אמור אל הכהנים. זש״ה יום ליום יביע אומר וגו׳ (תהלים י״ט:ג׳), אין אומר ואין דברים (שם שם:ד׳), אתה מוצא בימות הסתיו היום מלוה את הלילה, ובימי הקיץ הלילה מלוה את היום, אין בריה שומע ביניהם, שנאמר אין אומר ואין דברים [בלי נשמע קולם], אבל למטה בני אדם מלוין זה לזה, וכמה מריבות הן עושין, שנאמר אין אומר ואין דברים וגו׳ [בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם] (שם שם:ה׳) העליונים אינם צריכין לא אמירה ולא דיבור, אבל התחתונים צריכין אמירה ודיבור ואמרות, אמור ואמרת אולי יעמדון, שנאמר אמור אל הכהנים [ואמרת אליהם].
[ג] אמור אל הכהנים. מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני וגו׳ (ויקרא כ׳:כ״ז), זש״ה וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים (ישעיהו ח׳:י״ט), אמר הקב״ה לישראל אם יאמרו אליכם דרשו אל האובות, והניחו אלהים שבשמים, אמרו להם הלא עם [אל]⁠אלהיו ידרוש (שם), כשם שאמר אליהו לאחזיהו המבלי אין אלהים בישראל וגו׳ (מלכים ב א׳:ג׳), למה לנו להניח לחי העולמים, וה׳ אלהים אמת [הוא אלהים חיים ומלך עולם] (ירמיהו י׳:י׳), וכתיב ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים (דברים ד׳:ד׳), לפיכך נדרוש באלהים חיים, אבל [אלוה] אומות העולם מתים, כמוהם יהיו עושיהם (תהלים קט״ו:ח׳), מה כתיב אחריו לתורה ולתעודה [אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר] (ישעיהו ח׳:כ׳), ר׳ יוחנן ור׳ לקיש, ר׳ יוחנן אמר אמר הקב״ה אם לא יאמרו כדבר הזה לאומות העולם אשר אין להם שחר, [ור׳ לקיש אומר אשר אין לו שחר] האובות והידעונים על עצמם אינן מעלים את השחר, שהם נתונין באופל, וכל שכן על אומות העולם, ואם תאמר ממי נדרוש, הרי הוא אומר, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו׳ על פי התורה אשר יורוך (דברים י״ז:ט׳-י״א).
[ד] ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני (ויקרא כ׳:כ״ז), מה כתיב אחריו, אמור אל הכהנים, מה ענין זה אצל זה, אלא צפה הקב״ה שעתיד שאול למלוך על ישראל, ולהרוג את הכהנים, ולדרוש באוב וידעונים, שנאמר ויאמר שאול (אל עבדיו) [לעבדיו] בקשו לי (אשה) [אשת] בעלת אוב (שמואל א כ״ח:ז׳). אמר ריש לקיש למה שאול דומה, למלך שנכנס למדינה ואמר כל התרנגולין שבמדינה זו ישחטו בלילה, בקש לצאת לדרכו, אמר אין כאן תרנגול שיקרא, אמרו לו לא צוית אתה לשוחטן, אף כאן שאול הסיר את האובות ואת הידעונים (שם שם:ג׳), ואמר בקשו לי (אשה) [אשת] בעלת אוב. ויתחפש שאול (שם ח), מהו ויתחפש, שנעשה חפשי מן המלכות, וילך הוא ושני אנשים עמו (שם), מי היו, אבנר ועמשי, לימדה תורה דרך ארץ שלא יצא אדם לדרך (בלילה) לבדו, וכן עשה אברהם אבינו, ויקח את שני נעריו (עמו) [אתו] (ואת יצחק בנו) (בראשית כ״ב:ג׳), וכן וילך הוא ושני נעריו (אתו) [עמו] (שמואל א כ״ח:ח׳), ויבואו אל האשה לילה (שם), וכי לילה היה, אלא אותה שעה היתה להם אפילה כלילה, ויאמר קסמי נא לי באוב וגו׳ (שם), ותאמר האשה (אל שאול) [אליו] הנה אתה ידעת [את] אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת (הידעונים) [הידעוני] (שם שם:ט׳), מיד וישבע לה שאול בה׳ לאמר [חי ה׳] אם יקרך עון בדבר הזה (שם שם), אמר ריש לקיש למה שאול דומה, לאשה שהיתה נתונה אצל אהובה, ונשבעת בחיי בעלה, ותאמר השה את מי אעלה לך (שם שם:י״א), מאומרי מי כמוכה (שמות ט״ו:י״א), או מאומרי מי ה׳ (שם ה׳:ב׳), אמר לה את שמואל העלי לי (שמואל א שם), עשתה מה שעשתה והעלתה, ותרא האשה את שמואל ותזעק (קול) [בקול] גדול ותאמר למה רמיתני ואתה שאול (שם שם:י״ב), מהיכן ידעה, אמרו רבותינו, לא כשם שעולה ללך עולה להדיוט, למלך פניו למעלה ורגליו למטה, כדרך כל האדם, ולהדיוט רגליו למעלה ופניו למטה, ויאמר לה המלך [אל תיראי כי] מה ראית ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ (שם שם:י״ג), עולים תרי, ומי היו משה ושמואל, כששמע שאול כן נתיירא שקרא אחד ועמדו שנים, ויאמר לה מה (תוארו) [תארו] ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל (שם שם:י״ב), שלשה דברים אמרו במעלה את האוב, המעלה אותו רואהו ואינו שומע את קולו, השואלו שומע את קולו ואינו רואהו, העומדין שם לא רואין אותו ולא שומעין את קולו, איש זקן עולה והוא עוטה מעיל, ולהלן הוא אומר ומעיל קטן תעשה לו אמו (שמואל א ב׳:י״ט), תנא המעיל בו גדל, בו נקבר, בו עלה, תני בשם ר׳ נתן כסות שיורד עם אדם לקבורה בו עתיד לעלות בתחית המתים, שנאמר תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב ל״ח:י״ד) וידע שאול כי שמואל הוא ויקד אפים ארצה וישתחו, ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי (שמואל א כ״ח:י״ד-ט״ו), לא היה לך להרגיז בוראך אלא בי שעשית אותי ע״ז, לא כך שנינו כשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד, ויש אומרים למה הרגזתני שאמר לו הייתי מרגיז שמא יום הדין הוא והיתי מתיירא, והרי דברים קלוחומר, ומה שמואל [רבן] של כל הנביאים היה מתיירא מיום הדין, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. ויאמר שאול (אל שמואל) צר לי מאוד וגו׳ [ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות] (שמואל א כ״ח:ט״ו), למה לא אמר לו באורים ובתומים, אמר ר׳ יצחק לב יודע מרת נפשו (משלי י״ד:י׳) על שהרג נוב עיר הכהנים, ויעש ה׳ לך כאשר דבר בידי, ויקרע ה׳ את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד (שמואל א שם:י״ז), א״ל [כד הוית גבן אמרת לי ו יתנה לרעך הטוב ממך, וכדו אמרת לרעך לדוד, א״ל] כד הוינא גביכון הוינא בעלמא דשקר, והוינא אמרין לך מלין דשקר דדחילת מינך דלמא תקטלינני, ברם אנא כען בעלמא דקשוט, לא תשמע מני אלא מלין דקשוט, ולא על חנם עשה לך את הדבר הזה, כאשר לא שמעת בקול ה׳ ולא עשית חרון אפו בעמלק [וגו׳], ויתן ה׳ גם את ישראל עמך ביד פלשתים ומחר אתה ובניך עמי (שם שם יח-יט), עמי במחיצתי, כששמע כך וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם:כ׳), אמרו לו אבנר ועמשא מה אמר לך שמואל, אמר להם אמר לי למחר את נחית לקרבא ונצח, ובנך מתמנין רברבן. אמר ריש לקיש באותה שעה קרא הקב״ה למלאכי השרת, אמר להם בואו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה, אינו מוליך בניו עמו, מפני מראית העין, וזה שיורד למלחמה ויודע שהוא נהרג נוטל בניו עמו, ושמח על מדת הדין שפוגעת בו. אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי מלמד שהראהו הקב״ה למשה, דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, והראהו שאול ואת בניו נופלים בחרב, אמר לפניורבונו של עולם מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב, א״ל משה ולי אתה אומר, אמור אל הכהנים שנרג שמקטרגין אותו. תנו רבנן על חמש חטאות נהרג אותו צדיק, שנאמר וימת שאול במעלו אשר מעל בה׳ (דברי הימים א י׳:י״ג), על שהרג נוב עיר הכהנים,
ועל שחמל על אגג,
ועל שלא שמע לשמואל, שנאמר שבעת ימים תוחל וגו׳ (שמואל א י׳:ח׳), והוא לא עשה כן, אלא ואתאפק ואעלה העולה (שמואל א י״ג:י״ב),
וגם אשר שאל באוב, שנאמר וגם לשאול באוב לדרוש, (דברי הימים א י׳:י״ג), ולא דרש בה׳ וימיתהו (שם שם:י״ד).
[ה] ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים. אמר ר׳ יוחנן כל מקום שהוא אומר אמור ואמרת צריך להדרש, ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה (אסתר ז׳:ה׳), ויאמר ויאמר למה, אמר לה אם הוא זה מוטב, ואם לאו אמרו שהוא הוא, ר׳ אבין אמר עד שלא הכיר בה שהיא יהודית היה מספר עמה על ידי מתורגמן, משהכיר בה התחיל לספר עמה בעצמו, כיוצא בו ויגש איש האלהים ויאמר אל (אחאב) מלך ישראל ויאמר כה אמר ה׳ (מלכים א כ׳:כ״ח), ויאמר ויאמר למה, אמר לו כשיפול בן הדד בידך לא תחמול עליו, אמירה שניה אמר לו, הוי יודע כמה מצודות וחרמים פרשתי לו עד שבא לידך, ועכשיו אם הפקד יפקד (והיה) [והיתה] נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו (שם שם:מ״ב), [כיוצא בו] ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בא אל בינות לגלגל (יחזקאל י׳:ב׳), אמר אל המלאך, והמלאך אמר לכרוב, אמר לו גזר עלי הקב״ה ואני אין לי רשות להכנס תוך מחיצתך, אלא עשה עמי צדקה ותן לי שני גחלים, מיד וישא ויתן אל חפני לבוש הבדים (שם שם:ז׳), ר׳ פנחס אמר הפשירן ונתנן לו, אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי שני גחלים היו עמומות בידו של גבריאל שתי שנים ומחצה, סבור שישראל עושין תשובה, כיון שלא עשו בקש לזורקן ולקעקע ביצתן, אמר לו הקב״ה גבריאל אל תעשה יש בהן בני אדם שעושין תשובה וצדקה אלו עם אלו, שנאמר וירא לכרובים תבנית יד אדם (שם שם:ח׳), לפיכך ויאמר ויאמר, ואף כאן אמור אל הכהנים ואמרת, אמירה ראשונה למת מצוה שיטמא, והשניה לאחרים לא יטמא.
[ו] [ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים]. מה כתיב אחרי הענין הזה, והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כ״א:י׳), למה נקרא שמו גדול שהוא גדול בחמשה דברים, בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים, בנוי שהוא נאה מאחיו, בכח שהיה גבור בכח, בא וראה אהרן כשהניף את הלוים עשרים ושנים אלף ביום אחד, כיצד היה מניף, מליך ומביא מעלה ומוריד, הוי שהיה גדול בכח, ובעושר שאם לא היה עשיר, אחיו הכהנים מעשרין אותו. מעשה בפנחס הסתת שמינוהו כהן גדול, ויצאו אחיו הכהנים וראו אותו חוצב אבנים, ולא הניחוהו, ומלאו את המחצב לפניו דינרי זהב, [ומנין] שאם אין לו, אחיו הכהנים מגדלין אותו, שנאמר והכהן הגדול מאחיו, ולא כהן גדול בלבד, אלא מלך כיוצא בו, וכן אתה מוצא בדוד, כשהלך להלחם עם גלית הפלשתי, אמר לו שאול, לא תוכל ללכת אל הפלשתי וגו׳ ש״א י״ז:ל״ג), א״ל דוד, רועה היה עבדך [לאביו] בצאן וגו׳ (שם שם:ל״ד), ויצאתי אחריו והכיתיו וגו׳ (שם שם:ל״ה), גם את הארי גם את הדוב וגו׳ (שם שם:ל״ו), א״ל שאול ומי אמר לך שאתה יכול להרוג אותו, השיבו דוד וכי קניגויי למדני אבא, ה׳ אשר הצילני מיד הארי וגו׳ (שם שם:ל״ז), מיד וילבש שאול את דוד מדיו וגו׳ (שם שם:ל״ח), וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שם ט׳:ב׳), כיון שהלבישו וראה שהם עשוים לו, מיד הכניס לו עין צרה, כשראה דוד שהלבין פני שאול, א״ל לא אוכל (לצאת) [ללכת] באלה כי לא נסיתי (שם י״ז:ל״ט), הא למדת שאפילו יהא אדם קצר ויתמנה מלך נעשה ארוך, למה שבשעה שהיה נמשח בשמן המשחה היה משובח יותר מאחיו, אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שאיני זז מכבודי לעולם, שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכן לבטח (תהלים ט״ז:ט׳).
[Parashat Emor]
[1] (Lev. 21:1:) THEN THE LORD SAID UNTO MOSES: SPEAK UNTO THE PRIESTS, THE SONS OF AARON, < AND SAY UNTO THEM: LET NO ONE DEFILE HIMSELF FOR A DEAD SOUL AMONG HIS PEOPLE >. This text is related (to Ps. 12:7 [6]): THE SAYINGS OF THE LORD ARE PURE SAYINGS…. Everything < against > which the Holy One warned Israel is for the sake of their holiness and their purity.⁠1 (Ibid.:) THE SAYINGS OF THE LORD ARE PURE SAYINGS. (Lev. 21:1:) SPEAK (literally: SAY) UNTO THE PRIESTS, THE SONS OF AARON, AND SAY UNTO THEM. Note that "say" < occurs > two times. To what is the matter comparable? To a cook who would go in and out before the king. The king said: I am commanding you not to look at a dead person all your days, since you come in and out before me, lest you defile my palace.⁠2 Similarly, the Holy One had commanded the priests who enter the Temple not to be defiled for a dead person. It therefore says (in Lev. 21:1): LET NO ONE DEFILE HIMSELF FOR A DEAD SOUL AMONG HIS PEOPLE.
[2] Another interpretation (of Lev. 21:1): SPEAK UNTO THE PRIESTS. This text is related (to Ps. 19:3–4 [2–3]): ONE DAY POURS OUT SPEECH TO ANOTHER…; THERE IS NO SPEECH, NOR ARE THERE WORDS. You find that in the days of autumn the day lends to the night, while in the days of summer the night lends to the day.⁠3 (Vs. 4:) THERE IS NO SPEECH, NOR ARE THERE WORDS. No creature hears < about any difference > between them, as stated (in Ps. 19:4 [3]): THERE IS NO SPEECH, NOR ARE THERE WORDS, [NOR IS THEIR VOICE HEARD]. Down below, however, when the children of Adam lend to each other, how many quarrels they generate! Thus it is stated (in Ps. 19:4–5 [3–4]): THERE IS NO SPEECH, NOR ARE THERE WORDS…. [THEIR LINE GOES OUT THROUGHOUT THE WHOLE EARTH, AND THEIR WORDS TO THE END OF THE WORLD]. The heavenly creatures need neither talk nor speech, but earthly creatures need talk (rt.: 'MR), speech, and words (rt.: 'MR). (Lev. 21:1:) SPEAK (rt.: 'MR)… AND SAY (rt.: 'MR). Perhaps they will attend to them (i.e., the double command). Thus it is stated (ibid.): SPEAK UNTO THE PRIESTS, [AND SAY UNTO THEM].
[3] Another interpretation (of Lev. 21:1): SPEAK UNTO THE PRIESTS. What is written above of the matter (in Lev. 20:27)? WHEN A MAN OR A WOMAN HAS A GHOST OR A FAMILIAR SPIRIT…. This text is related (to Is. 8:19): AND WHEN THEY SAY UNTO YOU: INQUIRE OF GHOSTS AND FAMILIAR SPIRITS.⁠4 The Holy One said to Israel: If they say unto you: INQUIRE OF GHOSTS, and forsake the God who is in the heavens, say to them (ibid. cont.): SHOULD NOT A PEOPLE INQUIRE OF ITS GOD? Just as Elijah said to Ahaziah (in II Kings 1:3): IS IT FOR LACK OF A GOD IN ISRAEL < THAT YOU ARE SENDING TO INQUIRE OF BAAL-ZEBUB >…? Why should we forsake the everlasting God? (Jer. 10:10:) BUT THE LORD IS A TRUE GOD; [HE IS A LIVING GOD AND AN EVERLASTING KING]. It is also written (in Deut. 4:4): BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD ARE < ALL > ALIVE < TODAY >. We therefore seek a living God; however, [the god< s > of] the nations of the world are dead, < and > (according to Ps. 115:8:) THOSE WHO MAKE THEM SHALL BE LIKE THEM. What is written after < Is. 8:19 >, (in vs. 20)? FOR INSTRUCTION (Torah) AND FOR TESTIMONY: [IF THEY DO NOT SPEAK ACCORDING TO THIS WORD, SUCH A ONE SHALL HAVE NO DAWN].⁠5 R. Johanan and R. Laqish differed. R. Johanan said: The Holy One said: IF THEY DO NOT SPEAK ACCORDING TO THIS WORD to the nations of the world THEY (sic) HAVE NO LIGHT;⁠6 [but R. Laqish says: IT (i.e., the word of a necromancer) HAS NO LIGHT.] The ghosts and the familiar spirits do not enlighten (literally: raise up the dawn) on their own, since they are < themselves > set in darkness; and all the more does this < principle > hold true for the nations of the world. So if you should say: Of whom shall we inquire? see, it says (in Deut. 17:9–11): AND YOU SHALL COME UNTO THE LEVITICAL PRIESTS AND UNTO THE JUDGE…. < YOU SHALL ACT > ACCORDING TO THE TORAH WHICH THEY SHALL TEACH YOU.
[4] (Lev. 20:27:) WHEN A MAN OR A WOMAN HAS A GHOST OR A FAMILIAR SPIRIT. What is written after that (in Lev. 21:1)? SPEAK UNTO THE PRIESTS. What relation does the one have to the other? It is simply that the Holy One foresaw that Saul was going to be king over Israel and kill the priests; then inquire of a ghost and a familiar spirit. It is so stated (in I Sam. 28:7): THEN SAUL SAID {UNTO} [TO] HIS SERVANTS: SEEK ME OUT A WOMAN WHO CONTROLS A GHOST. Resh Laqish said: To what is Saul comparable?⁠7 To a king who entered a province and said: All the cocks in this province are to be slaughtered tonight. < When > he wished to depart on his way, he said: Is there no cock to crow here? They said to him: Did you not order them to be killed? Here also (in I Sam. 28:3) Saul had put away the ghosts and the familiar spirits; so Saul said (in vs. 7) SEEK ME OUT A WOMAN WHO CONTROLS A GHOST < …. > (Vs. 8:) THEN SAUL DISGUISED HIMSELF. What is the meaning of DISGUISED HIMSELF (rt.: HPSh)? That he had become divested (rt.: HPSh) of the kingship. (Ibid., cont.:) AND HE WENT WITH TWO MEN. WHO WERE THEY? Abner and Amasai.⁠8 Torah has taught proper protocol, that one does not leave on a journey (at night) by oneself; and our father Abraham acted accordingly (in Gen. 22:3): AND HE (i.e., Abraham) TOOK WITH HIM TWO OF HIS SERVANTS {AND HIS SON ISAAC}. And so (in I Sam. 28:8): AND HE (Saul) WENT WITH TWO OF HIS SERVANTS (sic). (Ibid., cont.:) AND THEY CAME UNTO THE WOMAN AT NIGHT. Was it at Night? It is simply that this time was for them as black as night. (Ibid., cont.:) THEN HE SAID: PLEASE DIVINE FOR ME THROUGH A GHOST…. (Vs. 9:) BUT SHE SAID UNTO {SAUL} [HIM]: SEE HERE, YOU KNOW WHAT SAUL HAS DONE, HOW HE HAS ROOTED OUT THE GHOSTS AND THE FAMILIAR {SPIRIT} [SPIRITS] < FROM THE LAND >. Immediately (in vs. 10): SAUL SWORE TO HER BY THE LORD, SAYING: [AS THE LORD LIVES,] NO PUNISHMENT SHALL BEFALL YOU OVER THIS MATTER. Resh Laqish said: To what is Saul comparable? To a woman who was situated with her lover and swore by the life of her husband. (Vs. 11:) THEN THE WOMAN SAID: WHOM (mi) SHALL I BRING UP FOR YOU? One of those who say (as in Exod. 15:11): WHO (mi) IS LIKE YOU < AMONG THE GODS, O LORD >?⁠9 or one of those who say (as in Exod. 5:2:)⁠10 WHO IS THE LORD? He said to her (in I Sam. 28:11, cont.:) BRING UP SAMUEL FOR ME. She did what she did and brought him up. (Vs. 12:) WHEN THE WOMAN SAW SAMUEL, SHE CRIED OUT [WITH] A LOUD VOICE, AND < THE WOMAN > SPOKE < UNTO SAUL, SAYING >: WHY HAVE YOU DECEIVED ME? FOR YOU ARE SAUL. How did she know? Our masters have said: < A ghost > does not come up for a king as it comes up for a commoner.⁠11 For the king its face is up and its feet down, just like everyone < on earth >; but for the commoner its feet are up and its face down. (Vs. 13:) THEN THE KING SAID TO HER: [DO NOT BE AFRAID; FOR] WHAT DO YOU SEE? AND THE WOMAN SAID UNTO SAUL: I SEE A GOD COMING UP FROM THE EARTH. COMING UP (here in the plural form) implies two. So who were they? Moses and Samuel. When Saul heard this, he was afraid, because he had called one, but two had arisen. (Vs. 14:) THEN HE SAID TO HER: WHAT DOES HE LOOK LIKE? AND SHE SAID: AN OLD MAN IS COMING UP, AND HE IS WRAPPED IN A ROBE. They have said three things about bringing up a ghost. 1. The one bringing it up sees it but does not hear its voice. 2. The one asking for it hears its voice but does not see it. 3. Those standing there neither see it nor hear its voice. (Ibid.:) AN OLD MAN IS COMING UP, AND HE IS WRAPPED IN A ROBE. And elsewhere it says (in I Sam. 2:19): HIS MOTHER WOULD MAKE A LITTLE ROBE FOR HIM.⁠12 < This verse > teaches that the robe grew on him. In it he was buried; in it he rose up. It has been taught in the name of R. Nathan: A garment which goes down to the grave with a person is going to rise on him in the resurrection of the dead.⁠13 Thus it is stated (in Job 38:14): IT IS CHANGED LIKE CLAY UNDER A SEAL, AND THEY STAND FORTH AS IN A GARMENT. (I Sam. 28:14–15:) THEN SAUL KNEW THAT IT WAS SAMUEL; SO HE BOWED WITH HIS FACE TO THE GROUND AND DID HOMAGE. SAMUEL SAID UNTO SAUL: WHY HAVE YOU DISTURBED ME AND BROUGHT ME UP? Have you no way to disturb your creator except through me, in that you have made me an idol.⁠14 Did we not teach the following? Just as one exacts punishment from the worshiper, so does one exact punishment from those worshiped. Some say: WHY HAVE YOU DISTURBED ME? What he said to him was: I was disturbed lest it be the day of judgment, and I was afraid. Now here is an argument a fortiori (qal wahomer); for if Samuel, [the greatest] of all the prophets, was afraid of the day of judgment, how much the more does the rest of humanity < have to fear >? (Vs. 15, cont.:) AND SAUL SAID {UNTO SAMUEL}: I AM VERY DISTRESSED….⁠15 [HE (i.e., the Holy One) NO LONGER ANSWERS ME EITHER THROUGH PROPHETS OR IN DREAMS.] Why did he not < also > say to him: "< Or > by Urim and Thummim"?⁠16 R. Isaac said: (Prov. 14:10:) THE HEART KNOWS ITS OWN BITTERNESS, in that he had destroyed Nob, the city of priests.⁠17 (I Sam. 28:17:) MOREOVER, THE LORD HAS DONE TO YOU18 ACCORDING TO WHAT HE SPOKE THROUGH ME; FOR THE LORD HAS TORN THE KINGSHIP OUT OF YOUR HAND AND GIVEN IT TO DAVID. He said to him: [When you were with us < in the flesh >, you said to me (in I Sam. 15:28): < THE LORD HAS TORN THE KINGSHIP OVER ISRAEL FROM YOU TODAY, > AND GIVEN IT TO A COMPANION OF YOURS WHO IS BETTER THAN YOU. He said to him:] When I was with you in the world of falsehood, I was telling you words of falsehood, because I was afraid of you, lest you kill me. Now, however, I am in the world of truth, you will only hear words of truth from me. He did not do this thing to you for no reason. Rather (according to I Sam. 28:18–19): BECAUSE YOU DID NOT HEARKEN TO THE VOICE OF THE LORD, AND DID NOT CARRY OUT HIS WRATH AGAINST AMALEK [….] MOREOVER, THE LORD WILL DELIVER ISRAEL ALONG WITH YOU INTO THE HAND OF THE PHILISTINES; AND TOMORROW YOU AND YOUR SONS WILL BE WITH ME. WITH ME < means >: In my section < of heaven >. When he heard this, (according to vs. 20): IMMEDIATELY SAUL FELL FULL LENGTH TO THE GROUND, FOR HE WAS TERRIFIED BECAUSE OF SAMUEL'S WORDS. Abner and Amasa said to him: What did Samuel say to you? He said to them: He said to me: Tomorrow you will go down to battle and be victorious. In addition, your sons will be appointed their superiors. Resh Laqish said: At that time the Holy One called the ministering angels. He said to them: Come and see the creature that I have created in my world. By universal custom when one goes to a banquet house, he does not take his children with him for fear of the evil eye; but this one, when he is going down to battle and knows that he will be killed, takes his sons with him, and is happy over the divine justice that is striking him.⁠19 R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: < Lev. 21:1: SPEAK UNTO THE PRIESTS. These words > teach that the Holy One showed Moses every generation and its expositors, every generation and its judges, every generation and its kings; and he showed him Saul and his sons falling by the sword.⁠20 He said to him: Sovereign of the World, will the first king to stand over your children be pierced by the sword? He said to him: Moses, < why > are you telling me? Tell the priests whom he killed. < They are the ones > who are denouncing21 him. Our masters have taught: That righteous man (i.e., Saul) was killed for five sins. Thus it is stated (in I Chron. 10:13): SO SAUL DIED FOR HIS TRANSGRESSION WHICH HE COMMITTED AGAINST THE LORD:

Because he had destroyed Nob, the city of priests;

Because he had spared Agag;

Because he had not hearkened to Samuel, as stated (in I Sam. 10:8): WAIT SEVEN DAYS …, since he did not do so; but (according to I Sam. 13:12): AND I FORCED MYSELF TO OFFER THE BURNT OFFERING;

Also when he inquired through a ghost, as stated (in I Chron. 10:13, cont.): AND ALSO BECAUSE HE INQUIRED FOR COUNSEL THROUGH A GHOST; and

(I Chron. 10:14:) BUT HE DID NOT INQUIRE THROUGH THE LORD.
[5] (Lev. 21:1:) THEN THE LORD SAID UNTO MOSES: SAY UNTO THE PRIESTS < …, AND SAY UNTO THEM >.⁠22 R. Johanan said: Wherever it says: SAY < …, > AND SAY, it must be interpreted.⁠23 (Esth. 7:5:) THEN SAID KING AHASUERUS, AND HE SAID TO QUEEN ESTHER. Why SAID < … > AND HE SAID? He said to her; If this (Haman) is the man, well and good; but if not, they have said that he is.⁠24 R. Abbin said: Before < the king > came to know about her being Jewish, he talked with her through an interpreter; when he came to know about her, he began to talk with her by himself. Similarly (in I Kings 20:28): THEN THE MAN OF GOD SAID UNTO {AHAB} THE KING OF ISRAEL, AND SAID: THUS SAYS THE LORD. Why SAID < …, > AND SAID?⁠25 He was saying to him (with the first SAID): When Ben-hadad falls into your hand, you shall not take pity on him. A second saying: He said to him: Be aware of how many nets and enticements I set out for him before he comes into your hand. So now, if he is missing, (according to vs. 42) IT WILL BE YOUR LIFE FOR HIS LIFE AND YOUR PEOPLE FOR HIS PEOPLE. [Similarly] (in Ezek. 10:2): THEN HE SAID UNTO THE PERSON CLOTHED IN LINEN, AND SAID: GO IN AMONG THE WHEEL WORK, < UNDER THE CHERUB >. < The Holy One > said unto the angel, and the angel said to the cherub. He said to him: The Holy One has commanded me, but I do not have the authority to enter your section < of heaven >; so do me a favor and give me two burning coals. Immediately (in vs. 7), HE TOOK SOME AND PUT THEM INTO THE HANDS OF THE ONE WHO WAS CLOTHED IN LINEN. R. Pinhas said: He cooled them and gave them to him.⁠26 R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: Two burning coals were being quenched in Gabriel's hand for two years and a half. He was thinking that Israel would repent. When they did not do so, he sought to hurl them and destroy them. The Holy One said to him: Gabriel, do not act. There are among the children of Adam those who are repenting and doing acts of righteousness with each other. Thus it is stated (in vs. 8): AND THERE THE CHERUBIM APPEARED TO HAVE THE FORM OF A HUMAN HAND27 < UNDER THEIR WINGS >. Ergo (in vs. 2): SAID < …, > AND SAID. So also here (in Lev. 21:1:) SAY UNTO THE PRIESTS…, AND SAY. The first saying is for the unclaimed corpse, for which < a priest > may become unclean; and the second is for other < corpses >, for which he may not become unclean.
[6] [(Lev. 21:1:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES: SAY UNTO THE PRIESTS.] What is written after this passage (in vs. 10)? AND THE PRIEST THAT IS HIGHEST AMONG HIS BROTHERS.⁠28 Why is he called by the name HIGH?⁠29 Because he was highest (literally: greatest) in five areas: In beauty, in strength, in wealth, in wisdom, and in age.⁠30 In regard to beauty, because he was more handsome than his brothers. In regard to strength, because he was heroic in strength. Come and consider Aaron. When he waved the Levites (as in a wave offering), he waved twenty-two thousand in one day. How did he wave them? Back and forth, up and down. Ergo: He was highest in strength. Also in regard to wealth, because if he had not been wealthy, his brother priests would have made him wealthy. There is a story about Pinhas the Stone Cutter. When they appointed him high priest, his brother priests went out and saw him cutting stone. So they would not permit him to continue, but filled the quarry before him with gold dinars.⁠31 [And where is it shown] that, if he had nothing, his brother high priests would magnify (rt.: GDL) him? Where it is stated (in an alternate translation of Lev. 21:10): AND THE PRIEST THAT IS HIGHEST (rt.: GDL) BECAUSE OF HIS BROTHERS. And < this rule applies > not to the high priest alone, but to the king as well. And so you find in the case of David, when he went to fight with Goliath the Philistine, Saul said to him (in I Sam. 17:33): YOU CANNOT GO UNTO < THIS > PHILISTINE … David said to him (in vs. 34–36): YOUR SERVANT TENDED HIS [FATHER'S] SHEEP; < AND WHEN A LION OR A BEAR CAME AND CARRIED OFF A LAMB FROM THE FLOCK, > I WOULD GO OUT AFTER IT, SMITE IT, < AND DELIVER IT OUT OF ITS MOUTH >…. < YOUR SERVANT > SMOTE BOTH THE LION AND THE BEAR, < AND THIS UNCIRCUMCISED PHILISTINE SHALL BE AS ONE OF THEM >…. Saul said to him: And who told you that you could slay him? David replied: Hunting32 has trained me, Papa. (Vs. 37:) THE LORD WHO DELIVERED FROM THE PAW OF THE LION< WILL DELIVER ME FROM THE HAND OF THIS PHILISTINE >. Immediately (we read in vs. 38): SAUL CLOTHED DAVID WITH HIS MILITARY GARMENTS…. Now it is written (in I Sam. 9:2): HE WAS A HEAD TALLER33 THAN ANY OF THE PEOPLE. When he had clothed him in his garments and seen that they were made for him, he immediately cast a jaundiced eye at him. When David saw that he had offended Saul, he said to him (in I Sam. 17:39): I CANNOT {GO FORTH} [GO] IN THESE, FOR I AM NOT USED TO THEM. Here you learn that even though a person may be short, when he is appointed king, he becomes tall. Why? Because as soon as he is anointed with the anointing oil, he becomes superior to his brothers. David said: I rejoiced over the anointing oil with which I was anointed, in that I shall never move away from my glory. It is so stated (in Ps. 16:9): SO MY HEART REJOICES, AND MY GLORY EXALTS; MY FLESH ALSO DWELLS IN SAFETY.
1. Tanh., Lev. 8:1.
2. Lat.: praetorium, Gk.: praitorion.
3. See Lev. R. 26:4; M. Pss. 19:10.
4. Tanh., Lev. 8:2; Lev. R. 6:6.
5. Similarly in the 1985 JPS translation: FOR ONE WHO SPEAKS THUS THERE SHALL BE NO DAWN. So understood, the clause means that a necromancer will not live to see the dawn. Such a translation fits the immediate context of the midrash. The clause can also mean: SUCH A ONE HAS NO LIGHT, i.e., a necromancer cannot enlighten. This translation better fits the interpretations that follow.
6. See the previous note.
7. Tanh., Lev. 8:2; Lev. R. 26:7; M. Sam. 24.
8. The parallels in the traditional Tanh., Lev. 8:2, in Lev. R. 26:7, and in M. Sam. 24 all read, “Abner and Amasa.”
9. Words spoken by Moses, typifying the righteous. The verse is suggested by the mi in Saul’s question.
10. Words spoken by Pharaoh, typifying the wicked.
11. Gk.: idiotes.
12. Cf. above, Gen. 11:9.
13. yKil. 9:4 (32b).
14. See Gen. R. 96:5 (6).
15. Other midrashim add other vss., such as Amos 5:15, in this context. Apart from the parallels mentioned above, see Lam. R. 3:29f. (9); Eccl. R. 12:14:1.
16. According to vs. 6, the Holy One had also failed to answer Saul through this medium.
17. Lev. R. explains further, that if Saul had brought up the matter of the high priest’s Urim and Thummim, Samuel would have replied that it was he, Saul, who had done away with them by killing the priests at Nob. Similarly, the parallel in Tanh., Lev. 8:2.
18. The text here follows a reading that agrees with the Septuagint here rather than the Masoretic Text, which reads: FOR HIMSELF.
19. M. Pss. 7:2.
20. Tanna deve Eliyahu Zuta, 6; cf. Sanh. 38b; AZ 5a, according to both of which the expositors and other generational leaders were shown to Adam.
21. Gk.: kategorein.
22. A somewhat awkward translation of this verse and others that follow is necessary, because the midrash is concerned with the double use of the verb “say/said” (rt.: ‘MR).
23. Tanh., Lev. 8:5; Lev. R. 26:8; see Lam. R. 1:13 (41); Meg. 16a.
24. Buber’s fifth Oxford ms (Hunt 74 Uri Nc No. 2337) reads, “They have said to me that he is.” The first two parallels mentioned in the previous note have, “But if not, say that he is.”
25. ySanh. 11:7/5 (30c).
26. Cf. Yoma. 77a.
27. A symbol of the almsgiving.
28. Tanh., Lev. 8:4; Lev. R. 26:9.
29. THE PRIEST THAT IS HIGHEST, without the addition, AMONG HIS BROTHERS, would normally be translated, HIGH PRIEST.
30. TYoma 1:6; Yoma 18a; see yYoma 1:3 (39a); cf. ‘Eduy. 2:9; Avot. 6:8.
31. Lat.: denarii.
32. Gk.: kynegia.
33. More literally: TALLER FROM HIS SHOULDERS ON UP.
אמר אל הכהנים – כשעלה משה אל ערבות מואב וחלה פני הקב״ה שיכנס אל ארץ ישראל, ולא רצה הקב״ה להתיר שבועתו, ואמר לו רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים ג׳:כ״ו), שלא יאמר כמה הרב קשה וכמה התלמיד סרבן, עוד חלה פני בוראו שיראהו ארץ ישראל כולה, וקבל הקב״ה והראהו כל ארץ ישראל כולה, וכל דור ודור ופרנסיו, שנאמר ויראהו ה׳ את כל הארץ (מגלעד ועד) [את הגלעד עד] דן (דברים ל״ד:א׳), 1והראה לו שאול המלך ואת כל הפרנסים שעתיד להיות על ישראל, והראה לו שאול המלך הראשון שעתיד להיות על ישראל וצדיק גמור, והראה לו שעתיד לפול בחרב הוא ובניו, מיד תמה משה ע״ה, אמר לו הקב״ה משה למה אתה תמה, אמר משה רבונו של עולם לא אתמה תחלת המלך שימלוך על בניך בזה המיתה ימות, אמר לו, משה ולי אתה תמה אמור אל הכהנים.
2דבר אחר: אמר אל הכהנים – זה שאמר הכתוב אמרות ה׳ אמרות טהורות (תהלים י״ב:ז׳), כל מה שהזהיר הקב״ה את ישראל בשביל קדושתם וטהרתם, הוי אמרות ה׳ אמרות טהורות 3ואמר אמור ואמרת הרי [אמירה] שני פעמים למה הדבר דומה לטבח היה יוצא ונכנס לבית המלך, אמר המלך גוזר אני עליך שלא תראה מת ולא תגע במת, כי אתה רואה פני בכל יום, ושמא תגע במת ותטמא אותי, כך הקב״ה גזר על הכהנים מפני שהם נכנסים לבית המקדש ובקדשי הקדשים, שלא יגעו ולא יקרבו במת כל ימיהם, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו.
4דבר אחר: אמור אל הכהנים – מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני (ויקרא כ׳:כ״ז), [זש״ה] וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים (ישעיהו ח׳:י״ט), אמר הקב״ה אם יאמרו אליכם אומות העולם הניחו את אלהיכם, ודרשו אל האובות, אמרו להם הלא עם אל אלהיו ידרוש (שם), 5אתם אומרים אלינו נניח החי ונלך אצל המת שנאמר ויאכלו (מזבחי) [זבחי] מתים (תהלים ק״ו:כ״ח), ואנחנו מדובקים באלהינו יתרומם ויתנשא, שנאמר ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד׳:ד׳).
6דבר אחר: אמור אל הכהנים – ראה מה כתיב למעלה מזה, ואיש או אשה וגו׳, ומה ענין זה אצל זה, אלא צפה הקב״ה שעתיד שאול למלוך על ישראל, ועתיד להרוג את הכהנים ומכעיס הקב״ה ואינו שומע דבריו, ועתיד שידרוש באוב וידעוני, 7מרוב הצרה שתגיע אליו מן הגוים שיבואו עליו בחיילות וישאל באוב, שנאמר ויאמר שאול (אל עבדיו) [לעבדיו] וגו׳ (שמואל א כ״ח:ז׳), וכיון שהלך אצל בעלת האוב ואמרה לו את מי אעלה לך (שמואל א כ״ח:י״א), אמר לה את שמואל העלי לי (שם), כיון שראה את שמואל עולה נזדעזעה, שנאמר ותרא האשה את שמואל ותזעק וגו׳ (שמואל א כ״ח:י״ב), ולמה זעקה, אלא שראתה מה שלא ראתה מימיה, והלא אומנותה היה מפני מה יראה, אלא שראתה דבר שלא ראתה מימיה ודבר משונה, שהמתים עולים תחלה ברגליהם, וזה עלה בראשו ורגליו למטה, שנאמר אלהים [ראיתי] עולים מן הארץ (שמואל א כ״ח:י״ג), ולמה אמרה אלהים היתה צריכה לומר איש ראיתי עולה מן הארץ, 8אלא אמרו רבותינו ז״ל בשעה ששמואל היה רוצה לעלות נתיירא מיום הדין, והלך למשה ואמר לו משה אני מתיירא מיום הדין, בוא עמי, אמר לו משה ואתה מתיירא מיום הדין מה עשית שאתה מתיירא, והלא לא היית כהנה מבני אדם ואתה הולך בתמימות, אמר לו אם כן בוא עמי ועליהם אמרה האשה אלהים עולים [תרי משמע], מיד ויאמר שמואל אל שאול למה העליתני אין כתיב אלא הרגזתני להעלות אותי, מתיירא אני מיום הדין, אמר ר׳ חנינא מכאן אתה למד שאפילו הצדיקים מתייראים מיום הדין, כענין שנאמר שמעתי ותרגז בטני (חבקוק ג׳:ט״ז), אמר שמואל לשאול למה הרגזתני והייתי סבור שיום הדין בא, ולקחתי [את] משה עמדי, ולא לבדי הרגזתה אלא אפילו למשה ויאמר שאול (אל שמואל) צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם (בחלום) [בחלומות] ואקרא לך [להודיעני מה אעשה] (שמואל א כ״ח:ט״ו), אמר לו שמואל עד עכשיו היה ה׳ עמך, ועתה למה תשאלני וה׳ סר מעליך ויהי עריך (שמואל א כ״ח:ט״ז), תחלה הרגת את נביאיו והם כהניו ויהי עריך, שאל ממך דין הכהנים, שנאמר בהם וערכו בני אהרן. ויתן [ה׳] גם את ישראל עמך ביד פלשתים (שמואל א כ״ח:י״ט) אמר לו שמואל אם תלך למלחמה מחר אל תברח ואתה דע לך כי על כל פנים תהרג, ואני אפייס עליך [ומחר אתה ובניך עמי] (שם), שתהיה עמי במחיצתי אתה ובניך, מיד וימהר שאול [ויפול] מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שמואל א כ״ח:כ׳), מיד אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם תחלת מלך שהמלכתה על בניך תפיל אותו ביד פלשתים הוא ובניו, אמר הקב״ה למשה משה חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב ל״ד:י׳), אלא כי פעל אדם ישלם לו (איוב ל״ד:י״א). משה חייב שאול בשתים, אחת ששאל באוב וידעוני, שנאמר ואיש או אשה וגו׳, והשנית שהרג הכהנים ודמם הוא נדרש, שאמר אמור אל הכהנים.
דבר אחר: אמר אל הכהנים9ומפני מה שני אמירות נאמרו אל הכהנים, אלא אמירה ראשונה שלא יטמא למת, ואמרת אעפ״י שאמרתי להם לא יטמאו, למת מצוה יטמאו, ולצדיקים גם כן, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים.
10ומעשה היה ברבי עקיבא שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים, והיה ר׳ יהושע הגרסי משמשו, פעם אחת יום הכיפורים היה ולקח רשות מר׳ עקיבא והלך לו לביתו, בא אליהו ז״ל ודפק על פתח הדלת, אמר לו מי אתה, אמר לו אליהו אני, אמר לו מה תרצה. אמר לו באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת, מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים, ומצאו הפתח פתוח ורב האסורים ישן וכל העם ישנים, באותה שעה הגיע אליהו אצל הפתח ונפתח הפתח. נתחזק אליהו ונטפל בו, אמר לו ר׳ יהושע ולאו כהן אתה, אמר לו בני אין טומאה לצדיקים ולא לחכמים, וכשיצאו מבית האסורים באו המלאכים לקראתם, והיו אומרים צדקת ה׳ עשה והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע, 11כיון שהגיעו לאפריון של קיסר ירדו שלשה מדרגות, ועלו שלשה מדרגות ומצאו מערה שהיה בה מטה וכסא ומנורה, נתנוהו על המטה והיו יוצאין, 12נשא ר׳ יהושע את עניו וראה מטה אחרת נאה הימנה, באו לצאת ולא היה ר׳ יהושע מבקש לצאת, אמר לו רבי לא אצא מכאן עד שתודיעני למי זאת המטה, אמר לו לאשתו של טיטוס הרשע, על כל הטובה שעשתה עם ר׳ עקיבא כשהיה חבוש בבית האסורים, וכשיצאו מן המערה נסתם פיהו והודו ושבחו למי שאמר והיה העולם, וכשבאו אמר אליהו לר׳ יהושע הגרסי לך אמור לחכמים שילמדו לתלמידיהם כי אין טומאה לצדיקים, ועל זה משה רבינו הזהיר לכהנים לנפש לא יטמא בעמיו, אבל למת מצוה ולצדיקים ולחכמים אין להם טומאה.
1. והראה לו שאול המלך ואת כל הפרנסים. עיין תנחומ׳ אמר אות ד׳, ובהערה ל״ו.
2. ד״ה זש״ה אמרות ה׳ אמרות טהורות. תנחומא, ותנחומ׳ הנדפס מכבר אמור אות א׳, ומובא בילקוט אמור רמז תרכ״ו, וילקוט תהלים רמז תרנ״ז בשם התנחומ׳.
3. ואמר אמור ואמרת הרי אמירה שני פעמים. לדעתי מוסב למעלה ומביא הדרש על אמרות ה׳ אמרות טהורות כמו שנאמר שני פעמים אמירה כן גם בפסוק אמור ואמרת נאמר ב׳ פעמים אמירה.
4. דבר אחר: מה כתיב למעלה מן הענין, תנחומא אות ג׳, ובנדפס מכבר אות ב׳, ומובא בילקוט ישעי׳ רמז רפ״א בשם התנחומא.
5. אתם אומרים בתנחומא סיים באופן אחר ע״ש.
6. דבר אחר: ראה מה כתיב למעלה מזה. תנחומ׳ אות ד׳, ובנדפס מכבר אות ב׳.
7. מרוב הצרה שתגיע אליו מן הגוים שיבואו עליו בחיילות וישאל באוב זה ליתא לפנינו בתנחומ׳.
8. אלא אמרו רבותינו. עיין חגיגה ד׳ ע״ב, ועיין בתנחומ׳ שם עולים תרי מי היו משה ושמואל, וע״ש בהערה כ״ג מה שהבאתי מנוסחת כ״י חמישי מאקספארד, ועיין בוי״ר פכ״ו אות ו׳, ועיין בתנחומא שם הערה כ״ח, ושם הבאתי נוסחת כ״י רומ״י והוא כמו שהביא המחבר עד סוף המאמר ע״ש.
9. ומפני מה שני אמירות. תנחומא סוף אות ה׳ ותנחומא הנדפס מכבר סוף אות ג׳, ועיין שם בהערה מ״ח.
10. ומעשה היה בר׳ עקיבא. כל המעשה מובא במדרש משלי פ״ט, אבל קצת בשינויים.
11. כיון שהגיע לאפריון של קיסר, נשתבש המאמר ובמדרש משלי לאנטיפטרס של קוצרים, ולדעת בעל תבואות הארץ צ״ל של קצרה, ואנטיפטרס היא עיר Antipatres בין יפו לקסריה בנוייה ע״י הורדוס לכבוד אביו אנטיפטר, ואולי צ״ל במדרש משלי לאנטיפטרס של קסריה.
12. נשא ר׳ יהושע את עניו וראה מטה אחרת נאה הימנה בו, אמר לו לאשתו של טיטוס הרשע. זה ליתא במדרש משלי וכל הסיום איננו שם.

פָּרָשַׁת אֱמֹר

(א) אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים – רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חַנִּילַאי פָּתַח: ״אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת״ וְגו׳. ״אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת״ אִמְרוֹת בָּשָׂר וָדָם אֵינָם אֲמָרוֹת. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִכְנָס לִמְדִינָה וּבְנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְעָרֵב לוֹ קִלּוּסָן, אוֹמֵר לָהֶם: לְמָחָר אֲנִי בּוֹנֶה דֵּימוֹסִיאוֹת מֶרְחֲצָאוֹת, לְמָחָר אֲנִי מַכְנִיס לָכֶם אַמַּת הַמַּיִם, וְיָשֵׁן לוֹ וְלֹא עָמַד, הֵיכָן הוּא הֵיכָן אִמְרוֹתָיו, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא: ״וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״, לָמָּה, שֶׁהוּא ״אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם״. ״טְהֹרוֹת״ מָצִינוּ, שֶׁעִקֵּם הַכָּתוּב שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ תֵּבוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דְּבַר טֻמְאָה מִפִּיו. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: ״מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה״, ״מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר טְמֵאָה״ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְכוּ׳ (כִּדְכָתוּב בְּרֶמֶז נ״ה). כָּל מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל קְדֻשָּׁתָן וְטָהֳרָתָן, [הֱוֵי]: ״אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת״. ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ״ הֲרֵי שְׁנֵי פְּעָמִים. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְטַבָּח שֶׁהָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא תִּרְאֶה מֵת כָּל יָמֶיךָ, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה נִכְנָס וְרוֹאֶה אֶת פָּנַי שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא פְּלָטִין שֶׁלִּי. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עַל הַכֹּהֲנִים הַנִּכְנָסִין לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ לַמֵּת. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: ״לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא״. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל לְיִשְׂרָאֵל וְכֹהֵן שֶׁנִּכְפּוּ, וּמָסַר לָהֶם הָרוֹפֵא קָמֵעַ מֻמְחֶה, וְהָיָה מְצַוֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל וּמַנִּיחַ אֶת הַכֹּהֵן. אָמַר לֵהּ אוֹתוֹ כֹּהֵן: אֲדוֹנֵינוּ רוֹפֵא, לֹא לִשְׁנֵינוּ מָסַרְתָּ כְּאֶחָד, וּמִפְּנֵי-מָה אַתָּה מְצַוֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל וּמַנִּיחַ אוֹתִי. אָמַר לֵהּ: זֶה יִשְׂרָאֵל הוּא וְדַרְכּוֹ לְהַלֵּךְ בֵּין הַקְּבָרוֹת, אֲבָל אַתָּה כֹּהֵן וְאֵין דַּרְכְּךָ לְהַלֵּךְ בֵּין הַקְּבָרוֹת, לְפִיכָךְ אֲנִי מְצַוֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל וּמַנִּיחַ אוֹתְךָ. כָּךְ, לְפִי שֶׁהָעֶלְיוֹנִים אֵין יֵצֶר הָרַע מָצוּי בָּהֶן, אֲמִירָה אַחַת דַּיָּה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא וּ(בְ)⁠מֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָּא״, אֲבָל הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁיֵּצֶר הָרַע מָצוּי בָּהֶן בִּשְׁתֵּי אֲמִירוֹת, וְהַלְוַאי יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ״. ״יִרְאַת ה׳ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד״. אָמַר רַבִּי לֵוִי: מִיִּרְאָה שֶׁנִּתְיָרֵא אַהֲרֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זָכָה שֶׁנִּתְּנָה לוֹ פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁאֵינָהּ זָזָה מִמֶּנּוּ וּמִבָּנָיו וּמִבְּנֵי בָּנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְאֵיזוֹ, זוֹ פָּרָשַׁת הַמֵּת. ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים״. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת הִכְתִּיב לָנוּ משֶׁה בַּתּוֹרָה וְהֵן טְהוֹרוֹת. וְעַל יְדֵי מִי נִתְּנוּ, עַל יְדֵי שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: ״כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב: ״וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי״ וְגוֹ׳. ״וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר״ זוֹ פָּרָשַׁת פָּרָה. ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, ״וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי״. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים״ מָה עִנְיָן זֶה אֵצֶל זֶה, אֶלָּא שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד שָׁאוּל לִמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְלַהֲרֹג אֶת הַכֹּהֲנִים וְלִדְרשׁ בָּאוֹב. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: מְלַמֵּד, שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹפְטָיו, דּוֹר דּוֹר וּמְלָכָיו. וְהֶרְאָהוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו נוֹפְלִין בַּחֶרֶב. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמֹד עַל בָּנֶיךָ יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. אָמַר לוֹ (משֶׁה) [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא]: וְלִי אַתָּה אוֹמֵר אֱמֹר, ״אֶל הַכֹּהֲנִים״ שֶׁהָרַג שֶׁמְקַטְרְגִין אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֱמֹר, וְאָמַרְתָּ״ צָרִיךְ לְהִדָּרֵשׁ. ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה״ ״וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר״ לָמָּה לִי, אָמַר לָהּ: אִם זֶה הוּא מוּטָב, וְאִם לָאו אִמְרִי שֶׁהוּא הוּא. רַבִּי אָבִין אָמַר: עַד שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא יְהוּדִית, הָיָה מְסַפֵּר עִמָּהּ עַל יְדֵי מְתֻרְגְּמָן, מִשֶּׁהִכִּיר בָּהּ, הִתְחִיל הוּא לְסַפֵּר עִמָּהּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: ״וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל (אַחְאָב) מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה׳⁠ ⁠⁠״ ״וַיֹּאמֶר, וַיֹּאמֶר״ לָמָּה לִי, אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיִּפֹּל בֶּן הֲדַד בְּיָדְךָ אַל תַּחְמֹל עָלָיו. אֲמִירָה שְׁנִיָּה אָמַר לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ כַּמָּה מְצוֹדוֹת וַחֲרָמִים פָּרַשְׂתִּי לוֹ עַד שֶׁבָּא לְיָדְךָ, וְעַכְשָׁו אִם יִפָּקֵד ״וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ״. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: ״וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר״ וְגוֹ׳ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לַמַּלְאָךְ וּמַלְאָךְ אָמַר לַכְּרוּב, אָמַר: גָּזַר עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַאֲנִי אֵין לִי רְשׁוּת לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ מְחִצָּתְךָ, אֶלָּא עֲשֵׂה עִמִּי צְדָקָה וְתֵן לִי שְׁנֵי גֶּחָלִים. מִיָּד: ״וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנִי לְבוּשׁ הַבַּדִּים״ הִפְשִׁירָן וּנְתָנָן לוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: [שֵׁשׁ שָׁנִים] הָיוּ עוֹמְמוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, בִּקֵּשׁ לְזָרְקָן וּלְקַעְקֵעַ בֵּיצָתָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גַּבְרִיאֵל, אַל תַּעֲשֶׂה כֵּן, יֵשׁ בָּהֶן בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂין צְדָקָה אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, [שֶׁנֶּאֱמַר]: ״וַיֵּרָא לַכְּרוּבִים תַּבְנִית יָד [אָדָם״]. אַף כָּאן: ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ״ אֲמִירָה רִאשׁוֹנָה לְמֵת מִצְוָה יִטַּמָּא, וְהַשְּׁנִיָּה לַאֲחֵרִים לֹא יִטַּמֵּא. ״אֱמֹר וְאָמַרְתָּ״ לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת אֵין מְצֻוִּין וְכוּ׳ [כָּתוּב בְּרֶמֶז תקפ״ג].

רמז תרכז

כָּל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה בֵּין שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין, חוּץ מִבַּל תַּקִּיף וּבַל תַּשְׁחִית וּבַל תִּטַּמֵּא לְמֵתִים. בִּשְׁלָמָא בַּל תִּטַּמֵּא לְמֵתִים, דִּכְתִיב: ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״ וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. אֶלָּא בַּל תַּקִּיף וּבַל תַּשְׁחִית מְנָלָן, דִּכְתִיב: ״לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֶת פְּאַת זְקָנֶךָ״ כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַשְׁחָתָה יֶשְׁנוֹ בְּהַקָּפָה, וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְלֵיתְנְהוּ בְּהַשְׁחָתָה לֵיתְנְהוּ בְּהַקָּפָה. וּמְנָא לָן דְּלֵיתְנְהוּ בְּהַשְׁחָתָה, אִיבָעֵית אֵימָא קְרָא, מִדְּשָׁנֵי קְרָא בְּדִבּוּרֵהּ דְּאִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא ״פְּאַת זְקַנְכֶם״ מַאי ״זְקָנֶךָ״ זְקָנֶךָ וְלֹא זְקַן אִשְׁתְּךָ. וְאִיבָעֵית אֵימָא סְבָרָא, דְּהָא לֵית לְהוּ זָקָן. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בַּל יִקְרְחוּ קָרְחָה נָשִׁים פְּטוּרוֹת. מַאי טַעַמָא דְּאִיסִי, דָּרִישׁ הָכִי וְכוּ׳ (כָּתוּב לְמַטָּה בְּרֶמֶז תקצ״ג). ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְסָמַךְ״ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת. ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵנִיף״ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְנִיפִין וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מְנִיפוֹת. ״אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן, וְקָמַץ״ בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. ״וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן״ וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן לְקַבָּלַת הַדָּם. ״וְהִקְטִירוּ [אוֹתוֹ] בְּנֵי אַהֲרֹן״ וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. ״וּמָלַק, וְהִקְטִיר״ אִתְקַשׁ מְלִיקָה לְהַקְטָרָה, [בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן]. הַזָּיַת בֶּן עוֹף בַּכֹּהֲנִים וְלֹא בַּכֹּהֲנוֹת, מִקַּל וָחֹמֶר מִבֶּן צֹאן: וּמַה בֶּן צֹאן שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ כֹּהֵן לִשְׁחִיטָתוֹ קָבַע לוֹ כֹּהֵן לְהַזָּיָתוֹ, כֵּן עוֹף שֶׁקָּבַע לוֹ כֹּהֵן לִמְלִיקָתוֹ אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ כֹּהֵן לְהַזָּיָתוֹ. מִנְחַת כֹּהֶנֶת נֶאֱכֶלֶת [וּמִנְחַת כֹּהֵן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת], דִּכְתִיב: ״וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״ כֹּהֵן וְלֹא כֹּהֶנֶת. כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת [וְכֹהֵן אֵין מִתְחַלֵּל], דְּאָמַר קְרָא: ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו״ זַרְעוֹ מִתְחַלֵּל וְאֵין הוּא מִתְחַלֵּל. כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה לְמֵתִים, ״בְּנֵי אַהֲרֹן״ וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, דִּכְתִיב: ״כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה״. אִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ, דִּכְתִיב: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי״. הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ, דִּכְתִיב: ״וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ״. הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה, דִּכְתִיב: ״וְרָגְמוּ אוֹתוֹ״ אוֹתוֹ בְּלֹא כְּסוּתוֹ [וְלֹא אוֹתָהּ בְּלֹא כְּסוּתָהּ]. הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית, דְּאָמַר קְרָא: ״וְתָלִיתָ אוֹתוֹ״ וְלֹא אוֹתָהּ. הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵבָתוֹ וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵבָתָהּ, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ״ וְלֹא בִּגְנֵבָתָהּ.
בְּנֵי אַהֲרֹן – יָכוֹל חֲלָלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַכֹּהֲנִים״ יָצְאוּ חֲלָלִים. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּנֵי אַהֲרֹן״. ״בְּנֵי אַהֲרֹן״ אַף הַקְּטַנִּים. ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו״ אֵין לִי אֶלָּא לְמֵת, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַדָּם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְנֶפֶשׁ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ״. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת כָּל הַטֻּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״ לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת.
לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו – כָּל זְמַן שֶׁעַמָּיו שָׁם אֵין מִטַּמֵּא, [אֲבָל] מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. אִית דְּבָעֵי מִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא: ״לְהֵחַלּוֹ״ לְהֵחַלּוֹ אֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. וְאִית דְּבָעֵי מִשְׁמָעִינָהּ מִן הָדָא: ״כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי״ אֶת שֶׁהוּא מֻזְהָר עַל קִלְלַת הַשֵּׁם מֻזְהָר עַל מֵת מִצְוָה. הֲתִיבוּן: הֲרֵי גוֹי, אֵלּוּ שֶׁמִּיתָתָן בִּתְלִיָּה, יָצָא זֶה שֶׁמִּיתָתוֹ בְּסַיִף. מִנַּיִן אַתָּה מַרְבֶּה סַיִף שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ, עֵץ שֶׁנִּתְלָה בּוֹ, סוּדָר שֶׁנֶּחֱנַק בּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּקְבְּרֶנּוּ״. יָכוֹל יִקָּבְרוּ עִמּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״ קְבוּרָה לוֹ וּקְבוּרָה לְעֵצוֹ. הָא כֵּיצַד, מַעֲמִיק שְׁלשָׁה טְפָחִים שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה הַמַּחֲרֵשָׁה.
ת֗ם קאל אללה למוסי מר אלאימה בני הרון וקל להם לא ינגס כל ואחד מנהם במות מן קומה:
אחר כך אמר ה׳ למשה, צו את הכהנים בני אהרן ואמור להם, לא יטמא כל אחד מהם למת מעמו.
אמר ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד.).
בני אהרן – יכול חללים, תלמוד לומר: הכהנים (ספרא ויקרא כ״א:א׳).
בני אהרן – אף בעלי מומין במשמע (ספרא ויקרא כ״א:א׳).
בני אהרן – ולא בנות אהרן (קידושין ל״ה:).⁠1
לא יטמא בעמיו – בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה (ספרא ויקרא כ״א:א׳).
1. השוו ספרא ויקרא כ״א:א׳.
אמר אל הכהנים SAY UNTO THE PRIESTS [… AND YOU SHALL SAY UNTO THEM] – "Say" and again "you shall say unto them" – this repetition is intended to admonish the adults about their children also – that they should teach them to avoid defilement (Yevamot 114a).
בני אהרן THE SONS OF AHARON – One might think that חללים (priests who have lost their priestly status for reasons connected with their birth or marriage) also may not defile themselves by the dead, Scripture therefore states, "Say unto the priests", – thus only those sons of Aharon are included who have not lost their priestly character; consequently חללים are excluded (Sifra, Emor, Section 1 1) .
בני אהרן THE SONS OF AHARON – This implies also those of Aharon's sons who have a bodily blemish;
בני אהרן THE SONS OF AHARON – but not the daughters of Aharon (Sifra, Emor, Section 1 1).
לא יטמא בעמיו THERE SHALL NONE BE DEFILED BY THE DEAD AMONG HIS PEOPLES – This means, as long as the dead is among his peoples (i.e. so long as there are some of his people – Jews – who can occupy themselves with his burial) thus excluding the case of a מת מצוה (a corpse of a person whose relatives are unknown or which lies in a place where there are no Jews, nor are there any in the near vicinity; cf. Nazir 43b) in which case the priest is allowed to make himself unclean by handling the corpse (Sifra, Emor, Section 1 3).
פרשת אמור אל הכהנים
כתוב מי אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון כי לכלב חי טוב מן האריה המת: (קהלת ט׳:ד׳)
כי מי אשר יחבר קרי כלומר מי הוא אשר בחר בו הקב״ה ונתחבר לו החיות ודומה לו אמר דוד (תהלים פ״ט:מ״ט) מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה. ד״א כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון פירושו כל זמן שהאדם בחיים יש בטחון לחזור בתשובה ומשמת אין לו דרך לעשות תשובה ומעשים טובים שנאמר (שם פח) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ואומר (תהלים קטו) לא המתים יהללו יה. ואומר (תהלים קמו) אהללה ה׳ בחיי אזמרה לאלהי בעודי. כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. (קהלת ט׳:ד׳) 1רבותינו אמרו תנוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. מן האריה המת. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. תנן התם במסכת ידים אמרו צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאין את הידים 2וספרי המוכסים אין מטמאין את הידים. אמר רבן יוחנן בן זכאי וכי אין לנו מן הפרושים אלא זו בלבד הרי הן אומרים עצמות חמור טהורין שנאמר (ויקרא י״א:ח׳) ובנבלתם לא תגעו פרט לעצמות שאינן קרוין נבלה. ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים שנאמר (במדבר י״ט:ט״ז) או במת או בעצם אדם או בקבר. אמרו לו כפי חיבתן הן טמאין שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טמאתן. וספרי המוכסין אינן חביבין ואין מטמאים את הידים. והקב״ה קידש את ישראל במצותיו ואמר להן קדושים תהיו אבל לא הזהיר מליטמא למתים אלא הכהנים שנאמר ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן – בני אהרן הוזהרו ולא שאר ישראל הוזהרו. בני אהרן הוזהרו ולא בנות אהרן.
הכהנים – להוציא את החללים.
בני אהרן – להביא את הקטנים.
ואמרת אליהם – להזהיר הגדולים על הקטנים.
לנפש לא יטמא – להביא רביעית דם שתצא מן המת שהוא בל יטמא לו. לפי 3שישראל מיטמאין למתים הזהיר הקב״ה לכהנים שלא ליטמא בהם שהם קרובין לעבודת הקדש.
בעמיו4בזמן שעמיו שם. כלומר בזמן שיש לו למת קוברין.
בעמיו – שעושין מעשה עמיו. ומתעסקין בו מלמד שמיטמא הכהן למת מצוה. ואי זה הוא מת מצוה שהכהן מיטמא לו כל שקורא ואין מי עונהו. ומת מצוה קנה מקומו ואין אדם רשאי לפנותו. כהן שמטמא במזיד לוקה משום דכתיב לא יטמא 5יש שנטמא ואינו לוקה:
1. רבותינו אמרו. (שבת קנ״א:):
2. וספרי המוכסים. לפנינו במשנה שם הגי׳ וספרי מירוס אינם מיטמאין. ופי׳ הרב ספרי מירוס ספרי מינים והוא מירם היוני הידוע בספריהם:
3. לפי שישראל מטמאין למתים. פי׳ כי מצוה הוא על ישראל לטמא למתים כי זה ג״ח של אמת:
4. בזמן שעמיו שם. היינו שיש לו קוברין ואינו מת מצוה כדמסיים:
5. יש שנטמא ואינו לוקה. היינו בשוגג:
(הקדמה)
אמור אל הכהנים
(א) לנפש לא יטמא בעמיו – איש בעם הכהנים לא יטמא לנפש אדם, כמו: בתולה מעמיו יקח אשה (ויקרא כ״א:י״ד).
אבל אילו היה כתוב: לעמיו, היה משמע: לא יטמא לעמיו, כמו שכתוב: לנפש לא יטמא, לאחיו ולאחותו לא יטמא להם (במדבר ו׳:ז׳), ולא נאמר בהם.
גם יש לפרש: לנפש הנמצא בעמיו לא יטמא.
(Introduction)
אמור (Leviticus 21–24)
(1) לנפש לא יטמא בעמיו NO ONE SHALL DEFILE HIMSELF בעמיו: [This means] no one from the company (עם) of priests should defile himself for [i.e. through contact with] any [dead] human body.⁠1 [The word בעמיו in this verse is not a reference to the person who died, but to the subject of the sentence, the priest, and his “עם – company,”] as in the phrase (vs. 14), “he shall take a virgin מעמיו as a wife.”2
If the word read לעמיו, then it would [be a reference to the person who has died; the verse would then] mean “he should not defile himself for anyone from his [=the Jewish] people (עם).” [References to the bodies that are the source of defilement are always introduced by the letter lamed,] as in the phrase (in this verse), “לנפש לא יטמא – he shall not defile himself for (ל) any body.” [So also in the verse] (Num. 6:7), “for his brother (לאחיו), for his sister (ולאחותו), he shall not defile himself להם – for them.” The text [of those verses] does not read בהם.
It is also possible to interpret the phrase as meaning, “he should not defile himself for any body (לנפש) that may be found בעמיו – among his people.”3
1. Aside from those relatives listed as exceptions in the following verses.
Rashbam understands the syntax of the verse in a manner that differs from almost all exegetes. Most exegetes explain that the priest is to separate himself from a human body (נפש) who is part of the Jewish people (בעמיו). See e.g. Rashi, Ibn Ezra, NJPS, Gerstenberger and many others. Rashbam insists (at least in his first explanation) that the word בעמיו is modifying the subject of the sentence, the priests, the sons of Aaron. Any person בעמיו, i.e. from the company of priests, should not defile himself.
Aside from the linguistic argument that Rashbam himself makes in the continuation of his comment, his explanation solves another problem in the verse. As Noth notes, there really is no description in the verse of who is required to observe this law. Rashbam’s explanation solves that problem to some extent by saying that the law – which, the text says, is to be told to Aaron and his sons – is specifically directed to people that are בעמיו, from the company of the priests.
Like Rashbam, see Heidenheim and Luzzatto.
2. Rashbam’s comment here is radical from the halakhic perspective. He “proves” his explanation of this verse through a non-halakhic reading of vs. 14, which says that the High Priest is allowed to marry only a virgin מעמיו. Halakhah says that a High Priest is allowed to marry any Jewish virgin. Rashbam’s proof – that בעמיו means “from among the priests,” is based on a heterodox peshaṭ reading, according to which a High Priest is allowed to marry only a virgin from his own tribe of priests. See Luzzatto who argues that Rashbam is right that that is the peshaṭ of verse 14. See also Gerstenberger, “a virgin from his clan.”
See Rosin here, note 1, who says that Luzzatto misunderstood Rashbam. Rosin offers a convoluted reading of Rashbam’s comment that defends Rashbam’s orthodoxy.
3. Rashbam now seems to retreat from his innovative position and to say that it is also possible to read the verse the way most exegetes have.
The phrase, “גם יש לפרש – it is also possible to interpret,” is rare in Rashbam’s commentary. It, and the similar phrase, “גם יש לומר – it is also possible to say,” (commentary to 26:26) appear only twice in the Leviticus commentary. In that second passage too, after explaining each phrase of a verse in a manner that does not conform with Rashi’s exegesis, he writes that, concerning the last phrase in the series, “it is also possible to explain it” the way Rashi explains. Perhaps in these two passages Rashbam is displaying rare tolerance of others’ opinions. More likely a later hand has interpolated these two more orthodox readings into Rashbam’s words. See also commentary to Num. 5:31 (and note 25 there) and Num. 7:3, s.v. צב (and note 52 there). And see also Sara Japhet, The Commentary of Rabbi Samuel ben Meir (Rashbam) on the Book of Job, pp. 305–306, where Japhet identifies six such interpolated passages – all beginning with wording such as ויש לפרש or ויש לומר – in the commentary which she claims is Rashbam’s commentary to Job. See the discussion in my article, “‘Rashbam’ on Job: a Reconsideration,” Jewish Studies Quarterly 8 (2001), 80–104.
(הקדמה) פרשת אמר אל הכהנים
(א) אחר שהזהיר את ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים (ויקרא י״ט-כ׳), הזכיר בני אהרן שהן חייבים להשמר מדברים אחרים, בעבור שהם משרתי השם.
ויתכן להיות פירוש אמור אל הכהנים – כל הפרשהא הנזכרת, כי התורה בידם.
ואמרת אליהם – טעמו: ואמרת המצוות שהן חייבים לשמרם לבדם.
לנפש – הוא המת.
לא יטמא – מבנין התפעל, ודגשות הטי״ת להתבלע התי״ו.
וטעם בעמיו – כל ישראל, שהן עמיו.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: פרשה.
(Introduction) Parashat Emor el HaKohanim
(1) SPEAK UNTO THE PRIESTS. After charging the Israelites, and the sons of Aaron who are included among them, to be holy,⁠1 the Lord told the sons of Aaron that they are commanded to keep themselves from other things, for they are the ministers of God. It is possible that speak unto the priests refers to the section which is mentioned above,⁠2 for the Torah is in the hands of the kohanim.⁠3
AND SAY UNTO THEM. This refers to the commandments which they alone are obligated to keep.⁠4
FOR THE DEAD. Le-nefesh (for the dead) refers to the dead.⁠5
The word yittamma (defile) is a hitpa'el. The tet6 receives a dagesh because the tav7 is, swallowed.⁠8
The meaning of be-amav (among his people) is among all of Israel, who are his people.⁠9
1. In chapters 18, 19, and 20.
2. That is, in the above-noted chapters.
3. It is the duty of the kohanim to teach these laws to the children of Israel. See Deut. 31:9; 17:8-13.
4. The laws, which follow.
5. The word nefesh usually refers to a living body.
6. Of yittamma.
7. Of the hitpa'el.
8. By the tet. In other words, the dagesh compensates for the missing tav of the hitpae'el form.
9. Be-amav (among his people) literally means in his people. Hence Ibn Ezra's comment.
אמור אל הכהנים – למעלה פירש הבדלה שבין ישראל לעמים, כדכתיב: אשר הבדלתי אתכם מן העמים (ויקרא כ׳:כ״ד), שהבדילם מן שקצים ורמסים ומצורעים וזבים וזבות ובהמה טמאה ושאר טמאות שלא נצטוו בני נח עליהם. ועתה מפרש הבדלת כהנים הדיוטים מישראל, שהם מצווים להבדיל מטומאת מתים, לבד חמשה מתי מצוה הכתובים כאן, וישראל מטמאין על כל מת לקוברו ולעסוק בו.
בני אהרון – לא בנות אהרון,⁠1
[ורבותינו דרשו (ספרא ויקרא כ״א:א׳): להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יניחום לטמא במתים. הגה״ה.]
לנפש לא יטמא – אפילו בעמיו – לקרוביו, וכל שכן לנכרים.
ורבותינו דרשו (ספרא ויקרא כ״א:א׳): לנפש שהוא בעמיו, אבל אינו בעמיו, כגון מת מצוה – מטמאין.
1. כן בספרא ויקרא כ״א:א׳.
אמור אל הכהנים – SPEAK TO THE PRIESTS – Above it details that which distinguishes between Israel and the peoples, as it is written “who has separated you from the peoples” (Vayikra 20:24), that He separated them from detestable creatures and from creeping creatures and from those who have tzara'at and from males that have a discharge and from females that have a discharge and from impure animals and the rest of the impurities which Noachides are not commanded about. And now it details that which distinguishes ordinary priests from an Israelite, that they are commanded to separate from impurity caused by a corpse, aside from the five corpses of obligation [i.e. the corpses one is commanded to bury] that are written here, while an Israelite may become impure for every corpse to bury it and to be involved in it.
בני אהרון – SONS OF AHARON – Not daughters of Aharon,
[And our Rabbis derived (Sifra Vayikra 21:1): to warn the adults about the children, not to let them become impure to corpses. {A glossed annotation.}]
לנפש לא יטמא – FOR THE DEAD HE SHALL NOT BECOME IMPURE – even בעמיו – AMONG HIS PEOPLE – for his relatives, and even more so for strangers.
And our Rabbis expounded (Sifra Vayikra 21:1): For the soul that is among his people, but one who is not among his people [i.e. there is no one around to bury him], like a corpse of obligation – they may become impure.
אמר אל הכהנים – אחר שהזהיר את ישראל להיות קדושים הזהיר את הכהנים לשמור עצמם מן הטומאה לפי שהם משרתיו ובני ביתו1 וביום שהוקם את המשכן נאמרה פרשה זו משום שבו ביום הוזקקו לעבודה. ונסמכה פרשת אוב וידעוני לפרשת אמור אל הכהנים לומר לך שמן הדין יש לרגום שואל באוב וידעוני כי אין צורך לישראל בהם אלא אם באת לשאול, אמור אל הכהנים והם ישאלו לך באורים ותומים. תנחומא.
בני אהרן – לרבות הקטנים.⁠2
לא יטמא בעמיו – בכל ישראל שהם עמיו.⁠3
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מהספרא.
3. שאוב מאבן עזרא.
אמור אל הכהנים, "say to the priests;⁠" after the Torah had warned the Israelites to become "holy,⁠" it warns the priests to be especially careful not to incur ritual impurity. Seeing that they have to perform duties in and around the Sanctuary, incurring ritual impurity would prevent them from being able to carry out their duties, considering they are the members of God's "household" on earth. This paragraph had been addressed to the priests on the day when the Tabernacle had been erected, seeing that on that day they were already required to perform some duties therein. The reason why this paragraph follows immediately after the warning not to indulge in divining the future by consulting people practicing any kind of witchcraft, is to inform them that from a legal point of view anyone doing so should be stoned to death, as Israelites have no need for such people; if anyone felt the need, they should turn to the priests who in turn would consult God about their problems by means of the urim vetumim in the folds of the breastplate of the High Priest. 'Parrshat Emor
בני אהרן, "the sons of Aaron,⁠" including minors;⁠"
לא יטמא בעמיו, "he must not defile himself on account of any Israelite that had died, i.e. although they are all of "his people.⁠"
אמור אל הכהנים וגו׳ – סמוך לי׳ לעיל כי יהי׳ בהם אוב וידעוני לומר שלא יטמאו הכהנים למת כבעלי אוב וידעוני, פן יבאו גם הם לידי כך, ד״א דמיהם בם אמור אל הכהנים וגו׳ לומר שכהן ששימש בטומאה אחיו הכהנים מוציאין אותו ופוצעין את מוחו בגזרין.
אמור וגו׳ ואמרת וגו׳ – אמירה אחת שלא לטמא למת, והשניה שיטמא למת מצוה, פי׳ ר״י מאורליינ״ש, דמה שפירש״י להזהיר גדולים על הקטנים היינו שלא להכניס קטן לבית הקברות אבל אם נכנס מאליו לא שהרי קטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווין להפרישו.
בני אהרן – פירש״י מתוך הספרי אף בעלי מומין במשמע, והתם בת״כ בעי למילף אף חללים מק״ו מבעלי מומין, והקשה הר״י מאורליינ״ש הא בת״כ גופי׳ בפ׳ ויקרא אמרו בני אהרן ולא בעלי מומין מה אהרן כשר אף בניו כשרים.
אמור אל הכהנים – במדרש אמור וכן יסד הפייט בדבור אמור שינה עוז פניו, פי׳ שכשאמר הקב״ה למשה לא יטמא תמה ונחרד למאוד לומר אם יטמא במאי יטהר עד שאמר לו פרשת פרה, והקשה מהר״ר חיים הלא במרה נאמרה לו פרה אדומה כדכתיב שם שם לו חוק ומשפט ואמרינן חוק זה פרה אדומה, וא״כ אח״כ כשנאמר לו האי אמור וגו׳ איך תמה ושינה עוז פניו, ואף למדרש תנחומא דאמר כ״מ שנאמר אמור ואמרת במרה נאמר, והמופת כי אמור הוא בגימ׳ במרה, מ״מ שניהם נאמרו לו שם, ומסתמא היתה פרשת פרה תחלה כמו שנזכר חוק תחלה בפסוק וי״ל דכל פרטיה והיאך מזין לא נאמר לו שם, מרבי.
לנפש לא יטמא – למי שי״ל השארת נפש אחר מיתה לא יטמא, בעמיו, פי׳ הג״ן לפי הפשט אפי׳ בעמיו אחר מיתתו כ״ש לעכו״ם, ובעמיו דהיינו לקרוביו וכ״ש לאחרים.
(הקדמה) סדר אמור אל הכהנים
(א) אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו (בבלי יבמות קי״ד.).
והאזהרה הזו לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים. ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפיא מדרש רבותינו (בבלי יבמות קי״ד.), בדם ובשרצים ובטומאה, ומהם נלמוד לכל איסורים שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים. אבל אם יעשו הם לדעת עצמם, אין אנו מצווין עליהם להפרישם.
וטעם הכתוב על פי מדרשו: אמור אל הכהנים, ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו. ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים.
ואמר ר׳ אברהם בדרך הפשט: אמור אל הכהנים – הפרשה הנזכרת למעלה, כי הם מורי התורה והמזהירים את העם. ואמרת אליהם – המצות שהם לבדם חייבים לשמרם. ואיננו נכון.
ועל דעתי בפשטב הכתוב: טעם אמור – כמו דבר, אמרי האזינה י״י (תהלים ה׳:ב׳) – דברי. וכן: אמרים אמת (משלי כ״ב:כ״א), וכן: כי היא שמעה את כל אמרי י״י (יהושע כ״ד:כ״ז). וכתיב: בא אל פרעה ודברת אליו (שמות ט׳:א׳), כמו: ואמרת. וידבר משה אל אהרן ואל בניוג קחו את המנחה (ויקרא י׳:י״ב) – כמו ויאמר, ורבים כן. ויאמר במקומות רבים: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר בהן מאד, או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה. וכן יאמר: אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. וכמוהו: כה אמר י״י אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר י״י וגו׳ (ירמיהו ל״ד:ב׳) – שטעמו: דבר אל צדקיהו ואמרת אליו. וכן: ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפל על אפיה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך (שמואל ב י״ד:ד׳) – ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה. והנה טעם: אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כטעם: דבר אל הכהנים ואמרת אליהם, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. וענינו: דבר אל העם בשמי, ותאמר להם ככה, כענין: בא אל פרעה ואמרת אליו (שמות ז׳:כ״ו).
ורבים יאמרו כי טעם: דבר אל בני ישראל כטעם קריאה, דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך ותאמר להם ככה. וכן: אמור אל הכהנים – שיתקבצו וישמעו.
וטעם: הכהנים – כי במצות אשר הן בעניני הקרבנות יאמר: אל אהרן ואל בניו, ולא יזכירם בשם: הכהנים, כי הענינים ההם בקרבנות או במעלת הקדש, אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבאו למקדש, והיא מעלהד להם בעצמם, ולכך הזכיר: הכהנים, לאמר כי בעבור שהם כהני י״י ומשרתי אלהינו יאמר להם שינהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם. והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה.
וטעם: לא יטמא – שתאמר להם שלא יטמא אחד מהם לנפש בעמיו, או ימשך אל: בעל בעמיו המוזכר למטה (ויקרא כ״א:ד׳) ושיעורו: לנפש לא יטמא הבעל בעמיו.
א. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מפי״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״במשפט״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא, וכן בפסוק: ״ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מעלה״.
(Introduction) Seder Emor El HaKohanim
(1) SAY [UNTO THE PRIESTS] … AND THOU SHALT SAY UNTO THEM. "[The repetition of the verb say … and thou shalt say is] to warn the adults about the children" [that they observe this law]. This is Rashi's language on the basis of the words of our Rabbis.⁠1 Now the meaning of this "warning" is to state that we are not to assist with our hands in the defilement of children [but it does not intend to warn us that we are obliged to prevent them from becoming defiled]. There are many admonitions in the Torah of this nature according to the interpretation of our Rabbis,⁠2 such being the prohibitions against eating blood and swarming things, and against the defilement [of priests], and from them we learn that [it is applicable to] all prohibitions of the Torah, that we must not assist children in any case to transgress the law. But if they are doing it of their own accord, we3 are not commanded to prevent them [from so doing since they have not yet reached the training period of minors for religious practices, but if they have reached that stage, everyone is commanded to prevent them from doing a prohibited act].⁠4 The meaning of the verse according to its interpretation is then: "say unto the priests … and thou shalt say it over again to them, that they are not to defile themselves,⁠" the purpose of the many warnings being [to teach] that all sons of Aaron are to be guarded from defilement, even the young ones. And Rabbi Abraham ibn Ezra said by way of the plain meaning of Scripture, that say unto the priests refers to the section mentioned above [i.e., Seder Kedoshim], since they [the priests] are the teachers of the Torah and it is they who admonish the people; and thou shalt say unto them, meaning those specific commandments which devolve upon them alone to observe, [as mentioned in this section]. But it is not correct [to interpret two such adjacent phrases as referring to two different sections].
In my opinion the plain sense of the verse is as follows: The meaning of emor (say) is like that of dabeir (speak): Give ear to 'amarai,' O Eternal5 is like d'varai (my words). A similar case is 'imrei'(words of) truth.⁠6 So also: for it hath heard all 'imrei' (the words of) the Eternal.⁠7 And the expression Go in unto Pharaoh 'v'dibarta' (and thou shalt speak) to him8 is like v'amarta (and thou shalt say). 'Vayedabeir Mosheh' (And Moses spoke) unto Aaron, and unto Elazar and unto Ithamar, his sons that were left: 'Take the meal-offering,'9 is like vayomer Mosheh (and Moses said). And so also you find in many places that both [amor and dabeir are used in one verse, such as:] 'Dabeir (Speak) unto the children of Israel, 'v'amarta' (and say) unto them,⁠10 such usage [of the two verbs] being found in those sections where He wishes to warn them strongly [about a certain law] either because of the stringency of the matter, or on account of their habit to commit that sin. Thus 'emor' (say) unto the priests … 'v'amarta' (and thou shalt say) unto them [is like 'dabeir' (speak unto the priests) 'v'amarta' (and thou shalt say), as will be explained further on]. Similarly, Thus saith the Eternal, the G-d of Israel: Go 'v'amarta' (and say) to Zedekiah king of Judah 'v'amarta' (and say) unto him: Thus saith the Eternal etc.⁠11 means "Go dabeir (speak) to Zedekiah.⁠" Similarly, 'Vatomer ha'ishah ha't'ko'ith' (And when the woman of Tekoa said) to the king, she fell on her face to the ground, and prostrated herself, 'vatomer' (and she said): 'Help, O king'12 is like: "vatedabei'r ha'ishah (and the woman spoke) to the king vatomer (and she said), 'Help, O king.'" The meaning of Say unto the priests … and thou shalt say unto them is thus like "speak to the priests and say to them,⁠" similar to [that which we find elsewhere], 'Dabeir' (speak) unto the children of Israel, 'v'amarta' (and say) unto them,⁠13 the meaning thereof being: "speak to the people in My Name, and say thus to them,⁠" like, Go in unto Pharaoh, and say unto him: ['Thus saith the Eternal: Let My people go'].⁠14 Now many scholars15 say that the meaning of 'dabeir' unto the children of Israel is like that of the term kriah (calling), thus: "call unto the children of Israel that they assemble themselves before you, and you shall say to them the following,⁠" and similarly 'emor' to the priests means ["call them] to assemble themselves and to listen.⁠"
[SAY UNTO] THE PRIESTS. The reason for [His mentioning the term] the priests [in this section is as follows]: In commandments relating to matters of the offerings He says, Command Aaron and his sons16 and does not refer to them by the name "the priests,⁠"17 because those subjects concern the offerings or the various degrees of holiness of the Sanctuary. But here He warns the priests that they should never defile themselves for the dead, even at a time when they do not come into the Sanctuary, this being a mark of distinction to them personally; therefore Scripture mentioned here the priests, meaning to say that it is because they are the priests of the Eternal and the ministers of our G-d that He told them to conduct themselves in a manner reflecting honor and greatness, and that they should never become defiled. Thus the priests who are unfit for the priesthood [i.e., those who are born from a marriage forbidden to their father], are excluded from this principle [i.e., they are permitted to defile themselves for the dead].
The explanation of 'lo yitama' (he shall not defile himself — in the singular) is that you [i.e., Moses] are to tell the priests that none of them is to defile himself for the dead among his people. Or it may be that [the use of the singular in lo yitama] is connected with the expression of 'ba'al b'amav' (a chief man among his people) mentioned below in Scripture,⁠18 and the meaning thereof [here] is: "the chief man among his people is not to defile himself [for the dead].⁠"
1. Yebamoth 114a.
2. Yebamoth 114a.
3. I.e., the court. But his father is obliged to rebuke him and prevent him from doing that which is forbidden (ibid., and such is the final decision of the law, Shulchan Aruch, Hilchoth Shabbath, 343).
4. Shulchan Aruch ibid., Rama, and Mishnah Brurah, 7.
5. Psalms 5:2.
6. Proverbs 22:21. This is equivalent to 'divrei' emeth (words of truth) — Ecclesiastes 12:10.
7. Joshua 24:27. Here too it is like 'divrei' Hashem (the words of G-d) in Exodus 24:3.
8. Exodus 9:1.
9. Above, 10:12.
10. Numbers 15:38.
11. Jeremiah 34:2.
12. II Samuel 14:4.
13. Numbers 15:38.
14. Exodus 7:26. — In brief, Ramban up to this point has explained that there is no difference between emor and dabeir, and that the double use of each of these verbs or the use of the two together is to indicate the importance of the subject discussed. I have found a similar view in Yonah ibn Ganach's Sefer Hashorashim, root dabeir.
15. I have not identified these scholars.
16. Above, 6:2. Or: Speak unto Aaron and his sons (ibid., (18)).
17. "The priests.⁠" In the Tur quoting Ramban: "and He does not refer to them by the term of priesthood.⁠"
18. (4).
שפתים ישק משיב דברים נכוחים (משלי כד, כ״ו)
שלמה המלך ע״ה למד בכאן (משלי כ״ד) על מעלת החכם אשר דבריו ערבים על הבריות והכל חפצים לשמען מפני שהוא מדבר דברים נכוחים ומשיב בהם לכל שואל, ואין הכונה שראוי לנשקו בשפתים, כי מה יבא ללמד, ועוד שאם כן היה לו לומר שפתים יושק, אבל יאמר הכתוב שפתי השומעין ישק מי שהוא משיב דברים נכוחים, והכונה לומר כי אזני הבריות קשובות לדבריו ולבם נכון ושלם עמו לשמען כאלו היה הוא נושק שפתי השומעין, לפי שהוא רצוי אחיו ודבריו נשמעים ומקובלים להם, זהו על דרך הפשט.
וע״ד הקבלה שפתים ישק משיב דברים נכוחים, קרא דברי החכמה דברי נכוחים כענין שכתוב (שם ח) כלם נכוחים למבין, ולשון ישק לפי שהנשיקה דבקות גופני בא המשל על דבקות שכלי כלשון (שיר השירים א׳:ב׳) ישקנו מנשיקות פיהו ומלת שפתים מלשון שפת הנהר שענינו גבול. ובאור הכתוב כי החכם המתבונן בעקרי החכמה העליונה שאין מחשבתו נפרדת ממנה לעולם והוא המשיב בה לכל שואל דברים נכוחים שפתים ישק, הלא הוא בסוף דבק בגבולי החכמה ההיא, ומעלת הדבקות הזה היא מיתת נשיקה שהוא הדבקות בשם הנכבד, והיא מעלת החשק שהזכיר דוד ע״ה (תהלים צ״א:י״ד) כי בי חשק ואפלטהו, והצדיק הזוכה אל המעלה הזאת אין מיתתן על ידי הכח המשחית כשאר בני העולם. והנה משה ואהרן ומרים זכו אליה, שהזכיר בהם הכתוב (במדבר ל״ג:א׳) על פי ה׳, והיא מיתת נשיקה, אבל במרים לא נאמר על פי ה׳ כי אינו דרך כבוד של מעלה, ואמר ר׳ אליעזר מרים נמי בנשיקה מתה דאתיא שם שם ממשה, ומפני מה לא נאמר על פי, שגנאי הדבר לומר וכו׳. וכן באבות העולם שכתוב בהם בכל מכל כל. גם רבינו הקדוש ז״ל זכה אליה לפי שברור הדבר מתוך שנתעלה בהשגת החכמה לא היתה מיתתו על ידי המלאך המשחית, ודרשו רז״ל בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי, יצתה בת קול ואמרה יבא שלום ינוח על משכבו. ואמרו בירושלמי כד דמך ר׳ יהודה נשיאה הכריז ר׳ ינאי אין כהונה היום, וטעם הדבר מפני שהכהנים מוזהרין על טומאת המת לפי שהם משרתי עליון מקודשים לעבודתו, וכיון שמיתתו היתה שלא ע״י הכח המשחית אלא ע״י שכינה לא היתה שם טומאה. ולכך הכריז ר׳ ינאי אין כהונה היום, לפי שהכהנים נתעסקו בקבורתו ונסתלקה מעליהם תורת כהונה היום, אבל שאר בני העולם שמיתתן ע״י הכח המשחית שהוא סבת טומאת המת הנה הכהנים מוזהרין מזה שלא יטמאו, וזהו שכתוב.
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו – אמר תחלה אמור אל הכהנים והחזיר עוד ואמרת אליהם, ושעורו, אמור אל הכהנים, הפרשה של מעלה, כי הם מורי התורה מזהירים את העם, ואמרת אליהם פרשה זו.
ורבותינו ז״ל פירשו אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים. והאזהרה הזו לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים, ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מה שדרשו רז״ל בדם ובשרצים ובטומאה, ומהם נלמוד לכל אסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים, אבל אם יעשו בהן לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם, ויאמר הכתוב לפי המדרש הזה אמור אל הכהנים בני אהרן ותחזור ותאמר להם שלא יטמאו, ושיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה ואפילו הקטנים.
ובמדרש אמור ואמרת, אמירה ראשונה שיטמא למת מצוה, אמירה שניה שלא יטמא לאחרים. ומה שהוצרך הכתוב לומר הכהנים והיה הכתוב ראוי לומר אמור אל בני אהרן, אבל היה זה להוציא החללים מכלל הפרשה, כי אע״פ שהם בני אהרן אינם כהנים. ולכך הוצרך לבאר הכהנים.
בני אהרן – דרשו רז״ל ולא בנות אהרן, שאין אזהרת טומאת מת בנשים, וטעם הדבר כתבתי בסדר צו לפי שהנשים גרמו מיתה לעולם. ומה שנסמכה פרשה זו של כהנים לפסוק אוב וידעוני, אמרו במדרש צפה הקב״ה שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג נוב עיר הכהנים ולדרוש אוב וידעוני, שנאמר (שמואל א כ״ח:ז׳) ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה, זה שאמר הכתוב (ישעיהו ח׳:י״ט) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים הלוא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים, אמר להם אם יאמרו לכם אומות העולם הניחו את האלהים בשמים ודרשו אל האובות ואל הידעונים, אמרו להם הלוא עם אל אלהיו ידרוש, האם ישראל יניח אלהיו וידרוש אל המתים, כשם שאמר אליהו לאחזיהו (מלכים ב א׳:ו׳) המבלי אין אלהים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון, למה נדרוש אל המתים, לאלהות מתים (תהלים קט״ו:ה׳) פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו, בעד החיים, שכתוב בו (ירמיהו י׳:י׳) הוא אלהים חיים ומלך עולם. אם תאמר ממי נדרוש, הרי הוא אומר (דברים י״ז:ט׳) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת. א״ר יהושע דסכנין בשם רבי יהושע בן לוי הראה לו הקב״ה למשה דור דור ודרשיו דור דור ופרנסיו דור דור ומלכיו, והראהו שאול המלך הוא ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו רבש״ע מלך ראשון שיעמוד ידקר בחרב, אמר לו אמור אל הכהנים בני אהרן עד כאן. ובסדר שופטים אבאר לך בעז״ה ענין בעלת אוב כי יש שם דעות וחלוק סברות.
שפתים ישק משיב דברים נכוחים, "he who gives the right answer is like giving a kiss on the lips.⁠" (Proverbs 24,26)
Solomon taught us here about the advantage enjoyed by the wise man whose words are so pleasant to his listeners, everybody being anxious to listen to them. His words provide the answers to all the questions his listeners have either asked or have been meaning to ask. Solomon did not mean that such a wise man deserves to be kissed on his lips; after all what would his listeners learn from kissing him? Besides, if that had been Solomon's meaning he should have written שפתים יושק, "the lips have been kissed,⁠" or "the lips ought to be kissed.'" The meaning of the words is that the lips of the listeners "listen" to his words and feel as close to him as if they were kissing his lips. The listeners hang on every word such a wise man utters. His words are well received and welcome. This is the plain meaning of the verse we quoted.
A kabbalistic approach: Solomon referred to the words spoken by the wise as נכוחים, "correct,⁠" the word having a similar meaning to Proverbs 8,9 כלם נכוחים למבין, "they are all straightforward to those that possess knowledge.⁠" Seeing that the word ישק, "will kiss,⁠" describes close and intimate physical contact, Solomon employs this word which is familiar to us to describe close and intimate contact on an intellectual though abstract level. Solomon used similar wording in Song of Songs when he spoke of ישקני מנשיקות פיהו, "may he (God) kiss me with the kisses of His mouth,⁠" (Song of Songs 1,2). There too the word is "borrowed,⁠" describing spiritual values couched in language applicable to matters physical. The word שפתים, instead of meaning "lips" is derived from שפת הנהר, "the banks of the river,⁠" meaning "the boundaries of the river.⁠" Keeping this in mind, the meaning of the whole verse quoted above is: "the wise man who is tuned in to the fundamental aspects of wisdom in the celestial domains, a wisdom which is freely available at all times without interruption, can answer all questions and questioners correctly, being always in tune with them.⁠" He can do this as he has reached the outermost limits (שפתים) of this wisdom.
When we wish to understand the specific allure of this level of wisdom we should think of what our sages call מיתת נשיקה, "death by divine kiss,⁠" i.e. mortal man achieving the ultimate cleaving to the divine that it is possible for a creature to achieve with its Creator.
King David referred to this elevated spiritual level of the mutual attraction between God and man when he said in Psalms 91,14 (quoting God): כי בי חשק ואפלטהו, "because he is devoted to Me I will deliver him.⁠" Any righteous person (צדיק) who has attained the spiritual level David spoke of here will not experience death as a form of destruction of the body or other faculties, but will experience it as a direct spiritual promotion. Three famous people who experienced such a "death" were Miriam, Aaron, and Moses. When the Torah reported their deaths" it always added the words,על פי ה', "a kiss of God.⁠" In the case of Miriam the Torah did not use these words as it is not in keeping with accepted rules of decorum to speak of God as "kissing" a woman. (Compare Numbers 33,38 — Aaron, Deut. 34,5 — Moses). We have it on the authority of Rabbi Eliezer (Baba Batra 17) that Miriam experienced the same kind of death as did her brothers as there is a גזרה שוה, a textural nuance not justifiable by the rules of syntax or grammar, which links Moses and Miriam. In connection with the deaths of all these three great personalities the Torah writes an extraneous word שם, "there.⁠" Rabbi Eliezer sees in this a hint that they all died in a similar manner, but that the Torah wished to avoid saying this outright in the case of Miriam as we have already pointed out.
We find a similar linkage of the three patriarchs by means of the respective words בכל, מכל, כל describing the blessings each received from God.
Another individual who experienced this kind of "death" was Rabbi Yehudah haNassi (editor of the Mishnah). We know this as according to tradition the priests took part in his funeral. Had he died at the hands of the angel of death, the priests would not have been allowed to defile themselves by participating actively in his funeral (last rites).
According to Ketuvot 104 when Rabbi Yehudah haNassi was about to die, he raised his ten fingers toward heaven exclaiming: "Lord, You are aware that I have toiled with all my ten fingers and have not even used the smallest one to indulge in the pleasures of this world. May it be Your will that my "rest" (hereafter) will be one of undisturbed tranquility.⁠" Thereupon a heavenly echo was heard saying: יבא שלום ינוח על משכנו, "may he come to peace and rest on his couch" (compare Isaiah 57,2).
We have a passage in the Jerusalem Talmud Berachot 3,1 according to which when Rabbi Yehudah haNassi died Rabbi Yannai exclaimed "the laws applicable to the priesthood do not apply today.⁠" He referred to the fact that the priests must not defile themselves by touching a corpse or being under the same roof as a dead body. This is because if they did they would disqualify themselves from performing service in the Temple until such time as they had purified themselves. What Rabbi Yannai had in mind was that seeing that Rabbi Yehudah did not die the kind of death other mortals die, i.e. at the hands of the angel of death, the rule about priests not being allowed to touch his body or being in his proximity did not apply to them concerning him. This statement of Rabbi Yannai was to apply only on that day and only to that particular corpse.
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, "speak to the Priests, the sons of Aaron, and say to them 'none of them must defile himself through a dead person among his people'" The verse commences with the words: "say to the Priests,⁠" and immediately repeats: "and tell them!⁠" Why the repetition? We need to understand the sequence as follows: "say to the Priests whatever was written in the previous paragraph, and now add new information, i.e. laws recorded forthwith and applicable specifically to the priests.⁠" The reason that the Priests had to be instructed in the legislation contained in chapter 20 was that they were the foremost teachers of the Jewish people and therefore had to be conversant with all legislation concerning civil law such as marriages, etc.
Our sages (Yevamot 114) understand the repetition to mean that the adults were to warn the minors concerning all these laws. One was not to make use of one's children while they were not yet of age to perform tasks for their parents which the Torah had forbidden to be carried out by adults. This warning includes many of the prohibitions of the Torah whether in the field of ritual impurity, violations of the Sabbath by minors, consumption of forbidden food by minors, etc. On the other hand, if minors choose to carry out such tasks forbidden to their elders without having been urged to do so, the parents are not commanded to stop them. To make sure we do not act in this manner the Torah repeated the exhortation "say to them,⁠" to teach us that we do have to train the young priests already to distance themselves from all that is forbidden to the adult priests.
A Midrashic approach (Tanchuma 3, Emor): the first word אמור is a directive to the priest to defile himself for the sake of burying a dead who has no one else to bury him. The second word אמר is to forbid the priest to defile himself on other corpses. The reason the Torah had to write the words הכהנים, "the priests,⁠" (seeing that by being sons of Aaron we already know that they are priests), the Torah wanted to exempt people who genetically are priests but are disqualified from carrying out priestly functions for reasons of some kind of illegitimate genealogy (חללים).
בני אהרן, "sons of Aaron,⁠" etc. Our sages in Sotah 23 understand this as excluding female descendants of priests, i.e. "the sons of Aaron but not the daughters of Aaron.⁠" I have explained the reason why the female offspring of priests is not considered as priests in the full sense of the word in my commentary on Parshat Tzav (Leviticus 6,19) as due to the woman having been the one who brought death into the world. This does not make them fit to act as priests, i.e. people who are concerned with preserving and extending life.
The reason that this paragraph of special laws for the priests has been written immediately after the verse prohibiting the law of how to deal with sorcerers, various kinds of performers of magic, is explained in the Midrash as justified by subsequent Jewish history. King Saul killed an entire city of Priests (Nof), compare Samuel I 22,18 appointing Doeg their accuser to be the executioner. [There had not been the kind of evidence that the priests had committed treason against Saul which would stand up in court. Ed.] Subsequently, when King Saul found himself in a quandary when he did want advice from God and was refused it, he turned to a necromancer despite the express prohibition to even allow such people to live in Leviticus 20,27. God had foreseen all this and had written these two commandments, i.e. to give precedence to the priests and to abhor necromancers as a warning to Saul and others not to become guilty of the sin described.
Isaiah 8,19 deals with this subject when he writes addressing the common folk who might be asked to practice the art of necromancy by saying: "should the people say to you, 'inquire of the ghosts and familiar spirits that chirp and moan, for a people may inquire of its divine beings, of the dead on behalf of the living, for instruction and message;' by responding: 'surely for one who speaks thus there shall be no dawn.⁠" Isaiah's point is that if such a practice is raising its head in Israel the people have to respond that they get any information they are desirous of from their God directly, not from charlatans, etc. The prophet Elijah had remonstrated with King Achazyah who had sent inquiries to idols of other nations, and had challenged him saying: "are there then no representatives of the true Lord in Israel that you saw fit to inquire from deities like Baal Zevuv and others?⁠" (Kings II 1,6). In the event that the people feel that they have no legitimate address from which to inquire about their future, the Torah goes on record in Deut. 17,9: "you will come to the priests, the Levites, or to the judge who will officiate in those days; when you inquire they will tell you.⁠"
Rabbi Yehoshua from the village Sakinin said in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi that God showed Moses a bird's eye view of all subsequent generations and their respective leaders. He showed him King Saul, his sons, and his death by the sword of the Jewish people's enemies. This was part of the panorama God showed to Moses. Moses was aghast and exclaimed: "the first King of the Jewish people should have such a tragic end, should be stabbed by a sword?⁠" Thereupon God told Moses to write down the paragraph we are now dealing with. Thus far Rabbi Yehoshua (compare Tanchuma Emor 2). I plan to explain the details about the various forms of necromancy, etc., in connection with Parshat Shoftim, (seeing there are different views about this subject).
בני אהרן – פרש״י יכול חללים ת״ל הכהנים בני אהרן אף בעלי מומין במשמע וכו׳. אבל בעבודת הקרבנות בפר׳ ויקרא בעלי מומין פסולין אע״ג דכת׳ התם בני אהרן הכהנים דהא גלי קרא שנ׳ כאן כל איש אשר בו מום לא יקרב. ועל הקדשים הכתוב מדבר כמו שפי׳. ומ״מ צריך לכתוב שם בני אהרן לדרוש בנים ולא בנות כדדרשינן הכא. עד״י ב״א.
אמור – למה נסמכה פ׳ זו לפ׳ של מעלה שכתב בה אוב או ידעוני. יש בתנחומא שהקב״ה הראה למשה כל פרנסי ישראל ומלכיהם והראהו שאול נופל בחרב אמר משה לפניו רבש״ע מלך ראשון שהעמדת על בניך ידוקר בחרב מה חטא. א״ל הקב״ה אמור אל הכהנים בני אהרן שיהרג נוב עיר הכהנים ובעונם יענשו וגם בעון שאול ששאל באוב וידעוני.
לנפש לא יטמא בעמיו – לפי הפשט אפי׳ בעמיו לקרובו וכ״ש לנכריים.
לנפש לא יטמא – כלו׳ אפי׳ לעמיו לקרובים וכ״ש לנכרים.
[לנפש לא יטמא בעמיו], "he must not ritually defile himself on account of the dead [members] of his people.⁠" If he cannot defile himself in order to bury his relatives, how much less may he do so for people not related to him!
אמור אל הכהנים – אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. וכתב הרמב״ן והזהיר כמה פעמים בתורה על הקטנים בדם ובשרצים ובטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה וכתב עוד האזהרה הזאת שלא נסייע לקטנים שיעברו אבל אם הם יעשו לדעת עצמם אין אנו מצווין עליהם להפרישם. ונ״ל דודאי לענין טומאה מצווים להפרישם אף אם יעשו לדעת עצמם ולכך לא אמרו בלשון שאמרו במקום אחר קטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווים להפרישו דוודאי מצווים להפרישו דגבי דם ושרצים דרשינן ליה מייתורא לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום ההיא ודאי לא מרבה אלא שלא להאכילו בידים אבל אם אוכל מעצמו אין מצווים להפרישו אבל הכא דדריש ליה מייתורא דקרא משמע בכל ענין אפי׳ אם בא לעבור מעצמו מצווין להפרישו וטעמא משום קדושה דכהונה. וכתב עוד הרמב״ן ופי׳ הפסוק על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר להם שלא יטמאו וריבוי האזהרות מלמד שמצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים.
וי״מ: מדשני קרא בדיבוריה דבכל דוכתא אמר בני אהרן והכא הכהנים בני אהרן להכי דרשינן אמור אל הכהנים שיאמרו לבניהם. וכתב ר׳ אברהם אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים הזכיר גם בבני אהרן שהם חייבים להשתמר גם מדברים אחרים בעבור שהם משרתי ה׳. ויתכן להיות פירושו אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת אליהם המצות שהם חייבים לבדם לשמרם. וכתב עליו הרמב״ן ואיננו נכון ועל דעתי בפשט הפסוק אמור כמו דבר אל הכהנים ואמרת כענין שנאמר בכמה מקומות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ואומר כן בפרשיות שרוצה להזהיר בהן מאוד או לחומר הענין או מפני שהיו מורגלים לחטוא בהם ופירושו דבר אל העם בשמי ואמרת אליהם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו.
וי״מ: כי פי׳ דבר אל בני ישראל שיאספו אליך ואמרת אליהם דברי וכן אמור אל הכהנים שיאספו אליך. ופי׳ הכהנים כתב הרמב״ן כי במצות שהם בענייני הקרבנות יאמר אל אהרן ואל בניו ואינו מזכירם בשם הכהונה כי העניינים הם בקרבנות או במעלת הקודש אבל בכאן שמזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפי׳ בעת שלא יבואו למקדש והיא מעלת הכהונה בהם בעצמם לכך מזכיר הכהנים לומר בעבור שהם כהני ה׳ ומשרתיו שינהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו למת לעולם:
לנפש לא יטמא – כתב הרמב״ן שלא יטמא כל אחד מהם לנפש:
אמור אל הכהנים, "say to the Priests, etc.⁠" The repetition of the words: אמור ואמרת, are intended to signal that the adults are meant to train their youngsters in Judaism and its mores.
Nachmanides writes that the warning by the Torah to train the children while they are still small occurs several times in the Torah. It occurs in connection with the legislation not to eat blood, as well as in the prohibition not to eat creepers and the ritual contamination caused by the dead bodies of such creepers. (Compare Midrash Proverbs 14,33) We learn from these various instances that under no circumstances are minors to be encouraged to do things the Torah forbade for adults. However, if such minors, on their own initiative, engage in activities for adults, the adults are not legally required to interfere.
It seems to me, (Nachmanides continuing) that as far as ritual contamination is concerned the adults are required to prevent their youngsters from doing this even if the children had themselves initiated these activities forbidden to their parents. This is the reason why the sages did not say –as they had done in respect of eating dead carcasses-"that if a minor is observed eating such meat from dead animals that have not been ritually slaughtered that the court does not need to interfere.⁠" [if the youngster has no father whose duty it is to raise him. Ed.] Nachmanides quotes Psalms 5,2 הקשיבו לקול שועי in support of his view, as well as the extraneous words לא תאכלום, "you must not eat them,⁠" which appear in connection with the legislation to eat neither blood nor creepers. (Leviticus 11,42) The sages interpret this as if the Torah had written לא תאכילום, "do not feed them, etc.⁠" (Yevamot 113) The only reason that the Torah had added this little statement after having forbidden the eating of these reptiles outright previously even with the rider that eating such creepers even contaminates one's clothing, must be to add the prohibition not to feed such to anyone else with one's own hands.
In our verse here, where the Torah is concerned with the state of ritual purity to be maintained by the priests at all times, the wording is such that it even imposes the need to restrain youngsters from eating such contaminating food when the youngster got hold of it by himself and was not fed by an adult. The reason is that the ritual purity of the priests, even their minors, is to be inviolate as far as is humanly possible.
Nachmanides, adding an aggadic interpretation to our verse, adds that the repetition of the words אמור ואמרת, are both addressed to the same priests, a second time, i.e. the Torah feels the need to repeat these instructions again and again to impress upon them the importance of their maintaining their ritual purity. Not only priests engaged in Temple service, not only adult priests, but any male born to the priesthood is charged with preserving his status of ritual purity.
Some commentators claim that seeing the Torah had seen fit to alter its mode of address by writing here אל הכהנים בני אהרן instead of simply אל בני אהרן, the meaning is that the כהנים are to transmit the instructions to בניהם, their children even while they are still minors.
Ibn Ezra writes that after the Torah had requested that the whole Jewish nation be careful of their ritual purity, the Torah now repeats this theme once more when addressing the priests to whom this is so much more important in their daily lives.
It is possible that the interpretation of the words אמור אל הכהנים is a reminder that it is these priests who are charged with teaching the people the laws of the Torah, and it is their duty to warn the people not to become negligent in their observance of the laws of ritual impurity even when there is no immediate requirement to be ritually pure in their daily tasks.
Nachmanides writes concerning the last mentioned interpretation that he does not agree with it, and that in his opinion the word אמור here is similar to the word דבר elsewhere in the Torah. אמור אל הכהנים is equivalent to דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, [such as in connection with זב or ציצית et al. Ed.] The wording is dictated either by reason of the importance the Torah places on what follows, or because people were in the habit of disregarding the particular laws which followed.
Concerning the word הכהנים in our verse, Nachmanides points out that when the Torah addresses the priests in their capacity as functionaries in the Temple carrying out the sacrificial service, etc., the term is simply דבר אל אהרן ואל בניו, "speak to Aaron and his sons,⁠" the fact that they are also priests is not even mentioned, whereas here when the subject is ritual purity, in other words something touching the essence of their being, the Torah does draw attention to this. The message is that not only must the priests be on guard not to enter the Tabernacle while ritually impure, etc., but, they must maintain such purity also "off duty,⁠" so to speak. [This was important in later years when there were thousands of priests and each one had only two weeks' service, and even during those two weeks only served on a single day in each week. Ed.] As a result of our verses here, priests who do not take part in funerals do not do so because they consider themselves superior, but because the Torah forced them to act in what to some might appear in the wrong light. They maintain a state of purity for God's sake, so as always to be on "call,⁠" if the occasion should arise.
לנפש לא יטמא, "he shall not contaminate himself for an ordinary dead person.⁠" According to Nachmanides the word לנפש is to be read as part of what follows, i.e. "he must not contaminate himself on account of a dead person.⁠"
אמר אל הכהנים – סמך אזהרת הכהנים שלא יטמאו לאוב שגם בו נאמר אזהרה שלא לטמא בו א״נ שלא יטמא הכהן למת כשירצה לשאול באוב שצריכין ליטמא כששואלין בו א״נ להכי סמך אמור אל הכהנים לאוב וידעוני שאם תאמרו ממי נדע העתידות הרי לא נדרש באוב וידעוני לכך סמך לו אמור אל הכהנים הרי לך כהן שישאל לך באורים ותומים. והכי איתא בתנחומא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני זה שאול ואשה בעלת אוב וסמך לו אמור אל הכהנים. אמר ר׳ לוי יפה היה לו לשאול באורים ותומים האמור למטה ולא באוב האמור למעלה. לעיל מיניה כתיב דמיהם בם וסמיך ליה לא יטמא שאם יטמא דמיו בו והיינו דאמרינן כהן ששמש בטומאה אחיו הכהנים מפצעים את מוחו.
אל הכהנים – בגימטריא זה לא חללים.
בני אהרן – בגימטריא זהו. גם בעלי מומין. למה אמר בני אהרן ולא בנות אהרן. לפי שהם גדמו מיתה לדורות.
אמור אל הכהנים וגו׳ ואמרת – בגימטריא לדורות. ואמרת הם אותיות אמרו״ת טהורות. אמור ואמרת אמירה ראשונה כדי שלא ליטמא במת ואמירה שניה לטמא למת מצוה.
לנפש לא – בגימטריא בדם המת.
(הקדמה)
אמור
(א) אמור אל הכהנים – הקשה הרי״ח [למה] סמך פרשת אוב וידעוני לאמור אל הכהנים, ותירץ כי רמז על שאול שאמר לפני הב״ה מפני מה אתה משנה מיתתי מכל מיתות שאר מלכים. אמר לו הב״ה מפני ששאלת באוב וידעוני ושהרגת נוב עיר הכהנים. אמר לו שאול מחול לי. אמר לו הב״ה [מה] שחללתני לשאול באוב וידעוני מחול לך, אבל מן הכהנים שהרגת אינני מוחל לך. אמור אל הכנים שימחלו לך ולא היה יכול שכבר הרגם, ולכך נסמכה פרשת אמור אל הכנים לפרשת אוב וידעוני.
ד״א אמור אל הכהנים – מה כתוב למעלה (כ׳ כ״ה) והבדלתם בין הבהמה טהורה לטמאה. (לעיל י״א מ״ז) ולהבדיל בין הקדש ובין החול בין הטמא ובין הטהור, אמור אל הכהנים שיקדשו עצמן ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.
ד״א סמך אמור אל הכהנים לפרשת אוב וידעוני לומר אמור אל הכהנים שיזהרו מלטמא למתים, כי הם עומדים לומר עתידות לישראל ולהורות להם שלא יאמרו שואלי אוב וידעוני הם. ולפי שכהן מטמא למת מצוה אם היתה אמו בעלת אוב לא יטמא לה.
ד״א אמור אל הכהנים – הקשה הר״א מגרמייזא למה לא כתב דינו של כ״ג תחלה, ותירץ לפי שכ״ג אינו מטמא בשום טומאה בעולם, וכהן הדיוט מטמא במקצת, לכך סמך טומאה לטומאה דלעיל.
ד״א אמור אל הכהנים – הב״ה מזהיר אותן בשביל קדושתן לפי שנכנסין בבית המקדש ליזהר שלא יטמאו למת. משל לטבח שהיה יוצא ונכנס לפני המלך, צוה עליו המלך שלא יראה כל ימיו טבחות לפי שנכנס ויוצא לפניו ויטמא כל פלטרין שלו. כך גזר על הכהנים בשביל שלא יטמאו בית המקדש.
ד״א אמור אל הכהנים – הקשה הר״י שעשה הקליר בפרשת פרה (בפיוט המתחיל אצורה) בדבור אמור אל הכנים שונה צח פניו ויערוך זאת לפניו. פי׳ כשאמר לו אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא. היה משה נבהל במה יטהרו עד שהאיר עיניו ואמר לו פרשת פרה ולקחו לטמא מעפר וגו׳. והלא נאמרה פרשת פרה במרה ואמור אל הכהנים נאמ׳ אח״כ. וי״ל דודאי נאמרה, אבל לא הרגיש משה כשנאמר לו אמור אל הכהנים והיה סבור אחרי שמבדיל הכהנים מישראל בטומאה, א״כ גם (ב)⁠טהרה אחרת יהיה להם ולא יטהרו באפר פרה עם ישראל. והיה סבור לומר א״כ עדיין לא נאמרה טהרת הכהנים. והב״ה האיר עיניו והשיבו שאותה טהרה עצמה יש להם כמו לישראל. א״נ קצת נאמרה במרה ולא כל הדין היינו שריפתה היאך לשרפה ולא נאמר מה יהיה באפרה.
ד״א אמור אל הכהנים – פרש״י להזהיר גדולים על הקטנים, וכתב הרמב״ן הזהיר כמה פעמים בתורה על הקטנים, בדם ובשרצים ובטומאה ומהם נלמוד לכל אסורין שבתורה. וכתב עוד האזהרה הזאת שלא נסייע לקטנים שיעברו, אבל אם הם יעשו לדעת עצמן אין מצווין עליהם להפרישם. ונ״ל דודאי לעניין טומאה מצווים להפרישו אף אם יעשו לדעת עצמן, ולכך לא אמרו בלשון שאמר במקום אחר (יבמות קי״ד א׳) קטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווין עליו להפרישו, דודאי מצווין להפרישו. דגבי דם ושרצים דרשינן ליה (שם) מייתורא לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום, ההיא ודאי לא מרבה אלא שלא להאכילו בידים, אבל אם אוכל מעצמו אין מצווין להפרישו. אבל היכא דדריש ליה מייתורא דקרא משמע בכל עניין, אפילו אם בא לעבור מעצמו מצווין להפרישו, וטעמא משום קדושה דכהונה. וכתב עוד הרמב״ן ופי׳ הפסוק על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר להם שלא יטמאו, ורבוי האזהרות מלמד שמצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נזהרים מזה גם הקטנים. וי״מ מדשני קרא בדבוריה ובכל דוכתא אמר בני אהרן והכא אמר הכהנים בני אהרן להכי דרשינן אמור אל הכהנים שיאמרו לבניהם. וכתב ר׳ אברהם אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיות קדושים, הזכיר גם בבני אהרן שהן חיבים להשתמר גם מדברים אחרים בעבור שהם משרתי ה׳. ויתכן להיות פירושו אמור אל הכהנים הפרשה הנזכר למעלה, כי הם מורי התורה והמזהירים את העם, ואמרת אליהם המצות שהם חייבים לבדם לעשות ולשומרם. וכתב עליו הרמב״ן ואינו נכון. ועל דעתי בפשט הפסוק אמור כמו דבר אל הכהנים ואמרת כעניין שנ׳ בכמה מקומות דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. ואומר כן בפרשיות שרוצה להזהיר בהן מאד מאד לחומר העניין. או מפני שהיו מורגלים לחטוא בהם. ופירושו דבר אל העם בשמי ואמרת אליהם ככה, כעניין (שמות ט׳ א׳) בא אל פרעה ודברת אליו. וי״מ כי פירוש דבר אל בני ישראל שיאספו אליך ואמרת אליהם ככה, וכן אמור אל הכהנים שיאספו אליך. ופי׳ הכהנים, כתב הרמב״ן כי במצות שהם בענייני הקרבנות אומר אל אהרן ואל בניו ואינו מזכירם בשם הכהנים. כי העניינים הם בקרבנות או במעלת הקדש. אבל הכא שמזהיר שלא יטמאו במת לעולם, אפילו בעת שלא יבואו למקדש והיא מעלה (הכהנה) להם בעצמם, לכך מזכיר הכהנים לומר בעבור שהם כהני י״י ומשרתיו שינהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו במת לעולם.
ד״א אמור אל הכהנים – פרש״י להזהיר גדולים על הקטנים. בפרק חרש ביבמות (קי״ד א׳) דחי ואמר דלא ליטמונהו בידים. והקשה הר״י מה צריך קרא סברא הוא דילמא אתי למיסריך, דאמר בפרק בכל מערבין (עירובין מ׳ ב׳) לתניה לינוקא דילמא אתי למסרך. ולא דמי.
בני אהרן – פרש״י אף בעלי מומים במשמע, והכי נמי אמרינן בת״כ. והקשה הר״י דבפרשת ויקרא לעיל (א׳ ה׳) פי׳ דבני אהרן אין בעלי מומין במשמע, דמה אהרן כשר אף בניו כשרין.
ד״א בני אהרן – פרש״י ולא בנות אהרן. והכי נמי תנן בפ״ק דקדושין (כ״ט א׳) כל מצות לא תעשה שוה אשה לאיש חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים. ואמר בגמרא (שם ל״ה ב׳) בשלמא בל תטמא למתים דכתיב ביה בני אהרן ולא בנות אהרן. ומשמע דיתורא דקרא דריש. והקשה הר״י א״כ אמאי אצטריך קרא איש או אשה כי יעשו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, מדאיצטריך קרא למעט נשים, ש״מ דהוו בכלל. ואין לומר נילף מינה. דג׳ כתובין הבאין כאחד לכ״ע אין מלמדין.
ועוד הקשה הר״י ולמה בני אהרן ולא בנות אהרן. ותירץ לפי שהעבודה בזכרים ולא בנקבות. ועוד הן גרמו מיתה לעולם כך יהו מטמאות למת, ולכך אמר הכתוב (ירמיהו ט׳ י״ט) ולמדנה בנותיכם נהי, שהן הביאו מיתה שיש בו נהי והם הולכות לפני המטה.
לנפש לא יטמא בעמיו – בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה. תימה למה לי מה צריך קרא והתנייא בסיפרי ומייתי לה בנזיר פרק כ״ג (מ״ח ב׳) ובברכות פרק מי שמתו (י״ט ב׳) דאפילו כ״ג ונזיר מטמא הוא למת מצוה, ודריש ליה מלאביו ולאמו אחיו ואחותו דכתיב גבי נזיר, א״כ מה צריך קרא בכהן הדיוט. וי״ל אם לא היה כי אם חד קרא ה״א אבל מטמא הוא למת מצוה אם הוא רוצה, אבל מצוה אינו כי היכי דדרשינן לה יטמא בכהן הדיוט רשות אליבא דר׳ (שמעון) [ישמעאל] בפ״ק דסוטה (ג׳ א׳). ואפילו אליבא דר׳ עקיבה דאמר התם חובה משום דכתיב קרא יתירא. מיהו קשה זה לדברי המפרשים בההיא ברייתא הרי שהוא הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו׳ עד אבל מיטמא הוא למת מצוה. ומפרש דארישא קאי דאפילו הוא כהן והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מטמא הוא למת מצוה. והיינו ע״כ מצוה דאי רשות היאך יניח פסח ומילה ויטמא הואיל ורשות, א״כ מאי צריך קרא בעמיו. אבל אי לא קאי אכהן אז ניחא דלעולם בכהן הוא רשות והולך לשחוט את פסחו מיירי בישראל והוא מחוייב לעסוק במת מצוה.
ד״א לנפש לא יטמא בעמיו – בת״כ אמרינן אין לי אלא המת מניין לרבות את הדם ת״ל נפש, ואומר כי הדם הוא הנפש. ובריש סנהדרין (ד׳ א׳) אמרינן מניין לרביעית דם היוצא משני מתים שמטמאה באהל שנ׳ ועל כל נפשות (דם) מת (ור׳) [דברי רבי] עקיבא (ודם נפשות וכתיב) [ורבנן נפשת כתיב], מכל מקום תרוייהו מודו דרביעית מנפשות נפקא. וי״ל דהצריך לכתוב בכ״ג שעבר על לאו שני אם נטמא. וכן בכל הטמאות הפורשות מן המת. ומיהו בזה לא תירץ כלום אדמייתי בסנהדרין דרש דרביעית דם מטמאה מכ״ג, א״כ [למה] לא מייתי קרא דכהן הדיוט לנפש לא יטמא בעמיו מדאיצטריך קרא להזהיר הכהנים מכלל דמטמאי, הר״י.
(הקדמה) אמור אל הכהנים.
גם בזאת הפרשה אהיה מקצר ועולה כי רוב דבריה במצות, יעויין בפירוש רש״י.
(א) לנפש – הטעם לגוף מת.

פרשת אמור אל הכהנים

(א) אֱמֹר אל הכהנים בני אהרן – מגיד שאין אלו האזהרות נוהגות כי אם בזכרי כהונה, כי הם יותר ראויים בזה הדין מהכהנות, להיותם נבדלים לעבוד ה׳ יתעלה. וזה נוהג בכהנים, לא בחללים, כי הם מחוללים מן הכהונה.
לנפש לא יִטַּמָּא בעמיו – מגיד שאין טומאת מת נוהגת בגוים, כי לרוחקם מהשלמות האנושי, כמעט שלא נפקד מהם דבר בסיבת המות יהיה בו תועלת לאדם במה שהוא אדם. והזהיר הכהנים מלִטָּמֵא למתים, כאילו יאמר שהם ראויים שיתעבו הענינים החומריים, אם לא מצד מה שבהם תועלת לצורה האנושית, ולזה יהיו מתרחקים מהִטמא למת.
ואפשר שיהיה הרצון באומרו ׳בעמיו׳ - שיהיה המת בעמיו, רוצה לומר שיהיו לו קוברים; אבל מִטַּמֵּא הוא למת שאינו בעמיו, והוא שאין לו קוברים; וכן פירשו בתורת כהנים. וכבר יתבאר שזה הענין מצוה, ממה שאמרה התורה בענין הנתלין: ׳לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא׳ (דברים כא, כג); והנה אם ציותה אותנו התורה לקבור כמו אלו הרשעים, כל שכן שמצוה בזה בשאר המתים.

ואמנם התועלות המגיעות מזאת הפרשה הם שמונה עשר:

(א-ד) התועלת הראשון הוא במצוות, והוא שלא יִטמא אחד מהכהנים למת, זולתי לקרוביו הנזכרים בזאת הפרשה; ולא כהן גדול למת, אפילו היה מקרוביו. וכבר נתבאר התועלת המגיע מזאת האזהרה במה שקדם.
אמור ואמרת להזהי׳ גדולים על הקטנים. ביבמות פרק חרש ופרש״י שתי חמורות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים דאע״ג דגבי דבר ואמרת דרשו במכילתא דבר ותחזור ותאמר להם כל פרק ופרק הני מילי בשהאחד בלשון דבור והאחר בלשון אמירה שהלימוד של פעם ראשונה מקריא בלשון דבור והלימוד של פעם שנית נקרא בלשון אמירה אבל כששניהם בלשון אמירה אי אפשר לומר אמור ותחזור ותאמר להם דאם כן דבר ואמרת מיבעי ליה אי נמי האי תנא דאמר דאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ס״ל דלשון דבור מורה על הכללות ולשון אמירה מורה על הפרטו׳ לפרש הדבור המורה על הכללות אי זהו מן דבור הוא ולכן בכל מקום מלת לאמר אחר וידבר ומלת ואמרת אחר דבר כדי להודיע ולפרש מה מין דבור הוא אבל אמור ואמר׳ ששניהם מורין על הדבור הפרטי עכ״ל שאין שתי האמירות הללו של משה אלא האמירה הראשונה של משה שיאמר לכהנים והב׳ של כהנים שיאמרו לבניהם כאילו אמר אמור אל הכהנים בני אהרן אמרו לבניכם לנפש לא יטמא בעמיו שפירושו כל אחד מכם אמור לבניך שהם בני אהרן הנזכרים כל אחד מכם לנפש לא יטמא בעמיו שהמובן ממנו הוא שהגדול יזהיר את הקטן שלא יטמא וזהו הנראה גם מדברי רז״ל שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים שפירושו שבאותה אזהרה עצמה שהוזהרו הגדולי׳ לעצמם הוזהרו גם על הקטנים שיפרישום מן הטומאה וכן כתב גם בעל הטורים כשם שהכהן מוזהר שלא ליטמא כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מלטמא שכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ומה שכתב בהלכות שבת דאפילו באיסור דאוריתא נמי אין ב״ד מוזהרין להפרישם אינו אלא בשאר איסורים של תורה אבל באיסור טומאת כהנים בית דין מצווין להפרישם דשאני כהנים שריבה להן הכתוב מצות יתירות וכן כתוב בנימוקי יוסף בפירוש הלכות טומאה של הרב ז״ל דמרובוי הכתוב שאמר אמור וחזר ואמר ואמרת דהוה סגי בחד דרשו שהאב מוזהר שלא יניח בנו להטמא למתי׳ אף על גב דבשאר אסורין אין האב מוזהר על הבן כדתנן כותים שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה וקטן הבא לכבות שאומרי׳ לו אל תכבה ומוקמינן לה בקטן העושה על דעת אביו הא לאו הכי לא אמרינן ליה אבל בטומאה מוזהר מריבויא דקרא וכן כתב גם רבינו הלל בפי׳ ת״כ דתניא בני אהרן אף הקטני׳ דמדכתי׳ בני אהרן משמע נמי קטנים שלא יטמאו במה דהוזהרו גדולים על הקטנים להפרישן שלא יטמאו למת אבל הרמב״ן והרמב״ם והסמ״ג ורבי׳ ישעיה הראשון כולם פירשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטני׳ דלא לטמויינהו בידים אבל אין גדולים מוזהרין להפרישן דקטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו וראייתם מההיא דפר׳ חרש רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא בר״ה אתא לקמיה דרבי פדת א״ל זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו ופריך מדתניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תטמו ומשני לא דלא לטמויינהו בידי׳ ואף על גב דאזהרתן של גדולי׳ הוא שלא להטמאת אזהרת גדולים על הקטני׳ אינה אלא דלא לטמויינהו בידים ואע״פ שלא הוזכר זה בכתוב מ״מ מרבוי האזהרות של אמור ואמרת שפירושו תזהיר ותחזור ותזהיר למדנו שהיא אזהרה חמורה וצריך להחמיר בה שיהיו מוזהרין אף כל קטניהם ומפני שא״א לפרש הרבוי הזה רק על היותר קרוב שהוא דלא לטמויינהו פירשו אותו הן דלא לטמויינהו בידים אלא שאין זו ראיה גמורה דדילמא דחויי בעלמא הוא דקא מדחו ליה אבל אמור ואמרת אינו אלא לאפרושינהו שכן משמע הלשון של אמור ואמרת שפירושו אמור אל הכהנים כל אחד מכם תאמר ותזהיר לבניכם שכל אחד מכם לנפש לא יטמא ולאו מרבויא דשתי אמירות הוא דדרשי רז״ל להזהיר גדולים על הקטנים עד שא״א לפרש הרבוי הזה אלא על היותר קרוב ברבוי שהוא דלא לטמויינהו בידים כדלעיל והא דקא משני דלא לטמויינהו בידים ולא קא משני שאני כהנים שריבה להם הכתוב מצות יתירות הוא כי היכי דלהוי האי שנויא דומיא דשנויי דדם ושרצי׳ דהתם א״א לתרץ אלא דלא ליספו להו דהיינו דלא לטמויינהו ורש״י ז״ל לא גלה דעתו פה במאי קמיירי אי בלא לטמיינהו אי בלא פרושינהו אלא הביא הברייתא בצורתה כמו שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים וא״ת למה לי אמור ואמרת תיתי במה מצינו מדם ושרצים דגבי דם כתיב קרא יתירה כל נפש מכם לא תאכל דם ותניא להזהיר גדולים על הקטנים וגבי שרצים כתיב קרא יתירא לא תאכלו׳ כי שקץ הם ותניא להזהיר גדולים על הקטנים כבר תרצו בגמרא משום דאיכא למפרך מה להנך שכן אסורן שוה בכל אבל טומא׳ אימא לא קמ״ל וא״ת אי הכי למה לי קרא יתירי דדם ושרצים ליתו מטומאה כבר תרצו גם זה ואמרו משום דאיכא למיפרך מה לכהני׳ שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות אבל דם ושרצים אימא לא צריכא. אך קשה אם כן לכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתו שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות איכא למימר דם יוכיח וכי פרכת מה לדם שכן כרת איכא למימר טומאה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן באזהרה והוזהרו בה גדולים על הקטנים אף שרצים ושאר כל איסורין שבתורה שהן באזהרה יהיו גדולים מוזהרין על הקטנים וצ״ע והא דתניא בת״כ בני אהרן אף הקטני׳ נ״ל דלאו מבני אהרן נפקא דמ״ל הא דילמ׳ בני אהרן ולא בנות אהרן אלא משום דמאמור ואמרת דרשו להזהיר גדולים על הקטנים יחוייב מזה שבני אהרן אף הקטנים בכלל אבל בלקוטי הרא״ש ז״ל כתוב שינה הלשון כאן שבכל מקום נאמר בני אהרן הכהנים וכאן נאמר הכהנים בני אהרן להזהיר את הכהנים על בניהם:
בני אהרן יכול חללים ת״ל הכהנים בני אהרן אף בעלי מומין במשמע בני אהרן ולא בנות אהרן. בת״כ הכי פירושא אצטריך למכתב הכהנים ואצטריך למכתב בני אהרן דאי מבני אהרן ה״א אף חללים במשמע ת״ל הכהנים למעוטי חללי׳ ואי מהכהנים ה״א אף כהנות בכלל כל התורה כולה אע״פ שנכתבה בלשון זכר גם הנשים בכלל מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה מדרב יהודה מאיש או אשה ולכל דינין שבתורה מדברי ר׳ אליעזר מאשר תשים לפניהם ולכל מיתות שבתורה מדברי חזקיה מוהמית איש או אשה אלא דנקט לשון זכר משום דעדיף טפי כתב בני אהרן יתירא לדרוש בני׳ ולא בנות והשת׳ לא שייך לומר מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אף הבנות בכלל דאם כן קרא יתירא דבני אהרן למה לי והא דקאמר בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולא קאמר כהנים אף בעלי מומין משום דתנא אבני אהרן קאי וקאמר יכול אף חללים ת״ל כהנים יצאו חללים והדר אמר ומנין לרבות בעלי מומין ת״ל בני אהרן כלומר דלא אתא שום מיעוטא למעוטינהו כמו שבא מיעוט הכהנים למעט חללים ונשאר בני אהרן אף בעלי מומין במשמע וליכא למימר אדרבה נימא איפכא דהוי לחומרא הכהנים יכול ולא חללים ת״ל בני אהרן אף חללים במשמע דאם כן הא דקאמר קרא הכהני׳ דמשמע כהנים דוקא ולא חללים במאי מוקמת לה וא״ת כיון דמבני לא מתמעטי בנות מדהשוה הכתוב אשה לאיש אלא נקט בנים והוא הדין בנות והכא דדרשי בני ולא בנות אינו אלא משום דהוי יתירא ועל כרחך לא אתא אלא למעט בנות אם כן הא דממעטי מקרא דולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם והא דממעטי גבי הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקו׳ וההזאות והקבלות שאמרו בני ולא בנות היכי דרשי להו למיעוטא הא לא הוו יתירי נינהו וכי היכי דכתיב בני ישראל בכל התורה כולה ולא ממעטינן בנות אלא בני וה״ה בנות משום דהשוה הכתוב אשה לאיש הכא נמי נימא הכי י״ל משום דכל הני לא שייך בהו דרשא דהשוה הכתוב אשה לאיש משום דהשוה אשה לאיש אינו אלא להשוות המצווי׳ שכמו שהאיש מצווה כך האשה מצווה ופירוש ולמדת׳ אותם את בניכם אין בניכם המצוו׳ אלא אבותיהם ואם בניכם בכלל השוה הכתוב אשה לאיש ואם כן נשאר בנים כמשמעותו בניכם ולא בנותיכם וכן גבי תנופות וסמיכות וכו׳ דאי אפשר לפרשם בני׳ וה״ה בנות לחייבן בסמיכות והתנופות משום דהני מצות עשה שהזמן גרמא הוא והנשים פטורות ונשאר בניכם:
לא יטמא בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה. בת״כ דאל״כ בעמיו למה לי ומת מצוה הוא כל שקורא ואין אחרים עונים אותו ויש לתמוה למה לי בעמיו תיפוק לי מנזיר דכתיב ביה כל ימי הזירו לי״י על נפש מת לא יבא וסמוך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא ותניא בספרי ומייתי לה במסכת נזיר בפר׳ כהן גדול לאביו פרט למת מצוה לאמו ללמד שאם היה נזיר זה כהן הדיוט דהוו עליה שתי קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל למת מצוה מטמא וכל שכן כהן לבד דאין לו אלא קדושה אחת ועוד ליתי מק״ו דכהן גדול ומה כ״ג שקדושתו חמורה אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא ודרשו רז״ל בתורת כהנים לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה כהן הדיוט לא כל שכן וכי מפני שנעשה כהן גדול גרע טפי להיות אתה מטמא למת מצוה ולא קודם לכן אך לפי מה שכתב הרמב״ם בהלכו׳ אבלו׳ כהן שפנע במת מצוה בדרך הרי זה מיטמא לו אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו ודבר זה הלכה מפי הקבלה ובהלכו׳ נזיר כתיב הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ודברי׳ אלו דברי קבלה הן לא קשיא ולא מידי דלדידיה כל הני קראי דכהן הדיוט וכהן גדול ודנזיר אינו אלא אסמכתא בעלמא. אך קשה דא״כ הא דמסכת נזיר בפרק כהן גדול דקתני לאביו ולאמו הוא דאינו מממא אבל מטמא הוא למת מצוה ופריך עלה עד שלא יאמר יש לי בדין ומה כ״ג שקדושתו קדושת עולם מטמא למת מצוה נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שמטמא למת מצוה ומשני לא אם אמרת בכ״ג שאינו מביא קרבן על טומאתו תאמר בנזי׳ שמביא קרב׳ על טומאתו הואיל ומביא קרבן על טומאתו לא יטמא למת מצוה ת״ל לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה הוה ליה למימר הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו ולא קשיא ולא מידי וצ״ע:
(הקדמה) ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים עד מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קדש. ויש לשאול בפרשיות האלה ועניניהם שאלות:
השאלה הא׳: למה צותה התורה לכהנים שיטמאו לקצת המתים ולא יטמאו לקצתם והנה טומאת המת שהוא לבא אל האהל אשר הוא יושב בו או לגעת בגופו שוה בין שיהיה מגוף אביו המת או מאיש זר, כי טומאת מת היא מאותו גוף שיצא ממנו הרוח ולכן היה ראוי שהכהן לא יטמא לשום מת או שיטמא לכלם:
השאלה הב׳: למה התיר שיטמא לאותם הששה שזכרה תורה ולא לשאר הקרובים כמו אחי האב או האם או לאבי אביו או לאבי אמו שהיה ראוי שיהיה דינם כאמו וכאביו ומהאחיות למה התיר שיטמא לאחותו הבתולה ולא לאחותו הנשואה האם אין הנשואה אחותו כבתולה והנה באיסור העריות שתיהן שוות הבתולה והנשואה. ואם היה מותר ליטמא על האח למה כשמת נדב ואביהוא אסר משה על אהרן ועל בניו מהתעסק בקבורתם וצוה אל מישאל ואלצפן שיקברום:
השאלה הג׳: באמרו לא יקרחו קרחה בראשם וגו׳ כי למה הוצרך לצוות על זה כיון שלמעלה בקרוב צוה לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית פאת זקנך ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם ואם זה כלו נאסר לכל איש ישראל כ״ש וכ״ש שיאסר לכהני השם ולמה הוצרך להזהירם עליו עתה:
השאלה הד׳: באמרו קדושים יהיו לאלהיהם וגו׳ כי את אישי ה׳ לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש שמורה שהם מעצמם יתקדשו בקרבנותיהם וחזר לומר בסמוך וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך שמורה שישראל יקדשו בזה את הכהנים לא שהם מעצמם יקדשו בקרבנותיהם:
השאלה הה׳: באמרו ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף כי מה ענין זאת המצוה בזה המקום ולמה לא נתן משפט גם כן בבן איש הכהן כשהיה רע ובליעל ויכבד ענשו מפני שאת אביו הוא מחלל כי היה ראוי שיהיה העונש שוה בבן או בבת לענין הכהן:
השאלה הו׳: באמרו איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב וגו׳ והיא שתמצא האזהרה הזאת נשנית כאן ד׳ פעמים. הא׳ איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב. הב׳ כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור וגו׳. הג׳ כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אישי ה׳. הד׳ אמרו עוד מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב וגו׳:
השאלה הז׳: למה תלה הכתוב איסור עבודת בעל מום כשיהיה מזרע אהרן כמו שאמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב כי הנה האיסור הוא מפני היותו בעל מום ומה ענין היותו מזרע אהרן האם בהיות הכהן מזרע אחר יהיה מותר לעבוד עבודה בהיותו בעל מום:
השאלה הח׳: בפרשת דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל כי מה צורך להזהיר את הכהנים בהיותם טמאים שלא יכנסו למקדש ולא יאכלו בקדשים כי הנה זה כבר נצטוו בו ישראל כלם רוצה לומר מטומאת המקדש וקדשיו וכ״ש שהיה הדבר אסור בכהני השם אף כי הכהנים מכלל ישראל היו ומי יוציא אותם מטומאה וטהרה שיצטרכו אזהרה מחודשת על שמירתה:
השאלה הט׳: במה שצוה גם כן בכהנים שנבלה וטריפה לא יאכלו לטמאה בה כי הנה כבר אמר למעלה בסדר אחרי מות וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר וגו׳ ואם כבר נאסר זה לכל ישראל שהכהנים מכללם למה הוצרך הכתוב לצוותו עתה אליהם פעם אחרת בפרט:
השאלה הי׳: באמרו ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש, כי הנה בסדר ויקרא בא הפרשה. נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳ והביא את אשמו איל תמים וגו׳ ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן. ואם כבר נזכרה המצוה הזאת לישראל בכלל היתה אזהרתה כאן לכהנים בפרט ללא צורך אף כי לא זכר כאן איל האשם:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(א) ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן עד והכהן הגדול מאחיו. כבר ביארתי בהקדמת ספר השלישי הזה שזה הספר בתורת האלהים היה בקדושת עמו ולכן הקדים קדושת העם הקרבנות למיניהם אחר כך הקדישם והבדילם מטומאת המאכלים ומטומאת נגעים וזבים וזבות. ואח״כ באזהרת טומאת מקדש וקדשיו. ואח״כ הקדישם בנשים ואיסורי העריות ובמצות האמורות למעלה ואח״כ יקדש את הכהנים ויקדש את הארץ בשמיטות ויובלות ומקדש בערכים ומעשרות וקדוש בתים בגמר הספר מדרך הזה החל בקדושים תהיו והשלים באמרו והייתם לי קדושים וזה לך קשור הפרשיות כלם. כן כאשר צוה למשה שיאמר לישראל הדברים שבהם יתקדשו ויהיו קדושים כדי שתהיה השכינה האלהית שרויה ביניהם צוה עתה למשה גם כן שכן יזהיר לכהנים משרתי ה׳ במצות מיוחדות אליהם יתר על שאר העם. וזה שאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו בטעם ההכפל הזה אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. וכפי הפשט יראה שאמור אל הכהנים ענינו שיקבץ אותם וידבר אליהם יחד. ומה שהוסיף לומר ואמרת אליהם הוא על המצות אשר יצוה אותם וענין הפסוק הזה שידבר לכהנים בהיותם בני אהרן זרע ברך ה׳ שישמרו עצמם מטומאת המת. ואפשר לפרש גם כן שיאמר אמור אל הכהנים מאמר כולל לכהנים ההדיוטים ולכהן הגדול כי לכלם יצוה כמו שיזכור אבל ביאר בתחלה מה שיאמר לכהנים ההדיוטים ועל זה אמר ואמרת אליהם שהם האזהרות המיוחדות לכהנים ההדיוטים. ואח״ז יזכור פרשת והכהן הגדול מאחיו שהם במצות המיוחדות לכהן הגדול. והיותר נכון בעיני בכפל אמור ואמרת הוא שמפני שהיה האדם בהפרד ממנו שארו הקרוב אליו חם לבו בקרבו לא יוכל להפרד ממנו מאהבתו אותו בעבור זה יזהיר את בני אהרן הכהנים אזהרה אחר אזהרה פעמים רבות שלנפש לא יטמא אחד מהם בעמיו. ופירשו המפרשים לנפש לא יטמא לאדם מת איזה שיהיה. ויקשה למה דבר בלשון נפש ודרך הלשון היה לומר למת לא יטמא או לאדם לא יטמא כמו שאמר אדם כי ימות באהל איש כי יגע בעצם אדם או בקבר לא בלשון נפש ולכן אחשוב שכלל במאמר הזה ג׳ כוונות. הכוונה הראשונה היא כי מפני שביום השמיני בחנוכת המזבח כשמתו נדב ואביהוא משה אסר לאהרן ולבניו מהתעסק בקבורתם. וצוה אותם ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה׳ עליכם. וצוה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן שאו את אחיכם וגו׳ חשב יתברך שמא ילמדו מזה לדורות שהכהן הדיוט לא יטמא על מת אפילו שיהיה אביו ואמו או אחיו. מפני זה הוצרך לבאר להם לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו כי גם לאחים יטמא, ואם נאסר זה לאהרן ולבניו במיתת נדב ואביהוא היה מפני שמתו בשעת העבודה ושאין ראוי שיעזבו אותה, גם שאז היו בני אהרן משוחים בשמן. ומפני מעלה היה ראוי שבאותו יום ראשון לא יטמאו וכמ״ש ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה׳ עליכם. אבל לדורות היה ראוי שיטמאו הכהנים ההדיוטים לקרוביהם כמו שיזכור.
ואמר לנפש להגיד שאין הבדל בהיות המת מלך ישראל נפש יקרה חכם חרשים ובין שיהיה הדיוט יחד כסיל ובער. הנה בצאת נפשו אין ראוי שיטמא לו ולא יחוש אל מעלת נפשו בכבוד או בחכמה שהיה לו בחיים כי אחרי הפרד הנפש לא יטמא בנגוע בו. והכוונה השנית היא שהודיע יתברך לכהנים שמפני היות נפשם קדושה ודבקה באלהים ראוי שינהגו עצמם בשמירה מעליא יותר מכל שאר בני ישראל אף על פי שכלם קדושים כמו שנפשות הכהנים מנפשותיהם. ולכך צוה לומר להם לנפש לא יטמא בעמיו רוצה לומר שמפאת נפשם שלמותה וקדושתה אין ראוי שיטמא אחד מהם בעמיו כי שאר העם יוכלו לעשותו אבל משרתי המקדש והכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו מזה לנפש בעבור קדושת נפשם ושלמותה והיא ע״ד ונשמרתם מאד לנפשותיכם שהוא בעבור נפשותיכם. והכוונה השנית הוא שתכלית האדם וסוף שלמותו הוא שלעת קצו יפרדו שני חלקיו זה מזה הפרד גמורה כל אחד לעצמו מבלי השאיר לאחד מהם שום שארית אצל חברו וזו היא המות הנבחרת והקדושה שתתפרד הנפש מן הגוף מבלי שתתערב עם תכונות החומר ופחיתיותיו להתעצם בהם. אלא שיהיו נפרדים החלקים ההם בעת המות הפרד גמור וכמ״ש ראש החכמים (קהלת י״ב ז׳) וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שבת קנ״ב) וחכמינו זכרונם לברכה אמרו תנה לו כמו שנתנה לך רוצה לומר מבלי ערוב תכונות גשמיות. וההפרדה היא קשה מאד להמצא אצל האנשים לפי שעל הרוב יש לנפשם נטיה גדולה אל חמרם בסבת ההרגל שהורגלו יחדיו הנפש והגוף כל ימיהם, ולכן בעת המות ישארו בגוף ענינים רעים ונפסדים, מחברת הנפש עולים ויורדים בו והם רוחות הטומאה אשר אמרו אצל המתים, ומפני זה ארז״ל (ברכות ל״ו) שנפש הרשע קשה להפרד מן הגוף כגבבא דעמרא דשדיא אחיזרי. ולפי שכלל האנשים אחד המרבה ואחד הממעיט יקרה להם זה גזרה התורה טומאה חמורה על כל הטומאות טומאת אדם מת כי באמת הטומאה ההיא בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש הזאת לפי שלא נתקיים וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל נשארו בהם ענינים מזיקים ומטמאין עד שלזאת הסבה היתה הנשמה עולה ויורדת י״ב חדש עד כלותם. ולכך ארז״ל עצמות אדם מטמאין ועצמות חמור אינם מטמאין, לפי שאין הטומאה אלא כפי ערוב הנפש בגוף. אמנם כבר נמצאו על המעט ובדרך הזרות אנשי מופת שלא היתה לנפשם עם חמרם אותו קשור וערוב. אבל היה חמרם נמשך אחר השכל בכל מעשיהם ובשעת מיתתם לא תגבר יד חמרם להמשיך הנפש אחריו ותהיה אז הנשמה טהורה בצאתה מן הגוף עולה למקום מושבה בלי שום עכוב וזה לא ימצא באיש מן האנשים אלא בפליאה עצומה ואז באמת הגוף אין לו שום טומאה כי שב העפר אל הארץ כשהיה ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה וזה ענין מה שאמרו בפרק הנושא יום שמת ר׳ בטלה כהונה כי לפי שהיה רבינו הקדוש אלהי בנפשו ומעשיו לכן יצא מכלל ילודי אשה בענינים האלה ואמר ר׳ חייא שבאדם כמותו בטלה טומאת מת וטהרת כהונה לפי שלא היה בגופו טומאה כלל מצד התאחז בו הנפש או חלק מחלקיה עד שמפני זה יוכלו כהני ה׳ להתעסק בקבורתו ואינם מטמאין וכמו שיתבאר הענין הזה יותר בקבורת מרע״ה. הנה כדי לבאר המדע הזה אמרה תורה לנפש לא יטמא בעמיו בעבור ערוב הנפש בגוף המת שהיה עקר טומאה ולכן לא יטמא שום כהן בעמיו כלומר באיזה שיהיה מבני עמיו וענין המצוה הזאת הוא לפי שהיתה קבורת המתים מצוה רבה וכמ״ש ז״ל והלכת בדרכיו מהו קובר מתים אף אתה קבור מתים הוצרך להזהירם שמפני הטומאה שיש באדם המת אין ראוי להם שיתטמאו לבא באהל המת או לגעת בגופו בהיותם עושים קבורתו. וזהו לנפש לא יטמא בעמיו כלומר כיון שהמת בתוך עמיו ויש לו קוברים לא יתטמאו בו כהני ה׳ ומשרתי מקדשו כי רוחות הטומאה נמצאים במתים מהסבה אשר דברתי גם שהשלמים אין ראוי שיחישו בדברים שהם חמריים ואין בהם כלל מהשלמות הצוריי כמו שהוא פגר אדם המת. אמנם מי שאין לו קוברים ואינו בעמיו היה הכהן מחוייב בקבורתו כי בצלם אלהים עשה את האדם ואין כבודו יתברך שיהיה האדם בצלמו כדומן על פני האדמה. אבל בהיותו בעמיו אינו מוטל על הכהן לקברו.
אמור אל הכהנים – אחר שחתם טהרת ישראל סמך לכאן טהרת הכהנים. שראוי להם שיהיו טהורים וקדושים יותר מישראל. אחר שעבודת הקדש עליהם. ובמדרש נתנו קשר אחר לזאת הפרשה. ואמרו מה כתיב למעלה מן הענין ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מה ענין זה אצל זה. אבל אמר שהראה הקב״ה למשה דור ודורשיו. והראהו שאול המלך איך היה נופל בחרב פלשתים. אמר לפניו רבש״ע מלך ראשון שעתיד למלוך על בניך ידקר בחרב. א״ל ולי אתה אומר אמור אל הכהנים בני אהרן שמקטרגין עליו. לפי שהרג נוב עיר הכהנים. וכן שאול העביר אוב וידעוני מן הארץ. ואח״כ הלך לדרוש בבעלת אוב. לפי שהרג הכהנים וה׳ סר מעליו גם בחלומות. והנה רז״ל נכנסו לדרשה הזאת מכח ההכרח או ההכרחיות. האחד שכבר כתב למעלה בתחלת הענין והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים. ואם כן למה חזר ואמר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני. ולא כפל בזה אלא לסמכו לפרשה של אחריו לענין שאול ומיתתו בסבת הכהנים. והב׳ שאפילו אם נאמר שהיא כפל ענין. היה ראוי לסמכו לדברים של מעלה שכתב בהם דמיו בו דמיהם בם. אחר שכתב בכאן ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני באבן ירגמו אותם דמיהם בם. אבל הפסיק ואמר ושמרתם את כל חוקותי וכל הפרשה. ואח״כ כתב ואיש או אשם כי יהיה בהם אוב. נראה כי לא היה אלא לסמכו לפרשה של אחריו לענין שאול ששאל בבעלת אוב ומיתתו שהיתה בסבת נוב עיר הכהנים שהרג. ולכן אמרו כי כשאמר כי אחזתני השבץ. אלו הכהנים הלובשים כתנות תשבץ שעמדו כנגדו. כאומרו וחטאתי נגדי תמיד. ולכן אמר כי כשאמר לו משה מלך הראשון שעתיד לעמוד על בניך ידקר בחרב. א״ל ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהם עומדים כנגדו:
ורמז באומרו אל הכהנים ואמרת אליהם. שיזהירם ויקדשם. לפי שהקדושה ראויה להם מצד ב׳ דברים. הא׳ מצד היותם בני אהרן איש קדוש לאלהיו. וראוי להם להיות כאבותם. והב׳ מצד קדושת עצמם. וזהו ואמרת אליהם בבחינת עצמם. שאני קדשתי אותם מעדת ישראל. וזהו ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ מצד עצמם. מצד ב׳ דברים. האחד מצד היותם בני האבות שהם נצר מטעם. והשני מצד עצמם מצד היותם מעשה ידי להתפאר. ולכן אמר בכאן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו. אחר שהם נבדלים מהם וראוי להם להיות קדושים משאר העם. כי אם לשארו הקרוב אליו כי אחר שהם כהנים הדיוטים. אין להם כ״כ דבקות בשי״ת ובמקדשו. וראוי להם לזכור יום המיתה ולהטמא לקרובים. בענין שיזכרו וישובו אל ה׳. כי אין דבר ראוי כזה כיום המות. כאומרו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. זה יום המיתה שהוא יום דומיה. וכן אמר טוב שם כשבא משמן טוב. שהיא התורה שנקראת שמן. ויום המות מיום הולדו. כלומר כשזוכר זה מיום הולדו. ולכן טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. בענין שיזכור את השי״ת וזה יבחן מלכת אל בית משתה. כאומרם ז״ל הוזכרו רעי איוב בבית האבל. ולא נזכרו שם ועבר ואבימלך שהיו במשתה אברהם. ובזה החי שהוא יחידו של עולם. יבין האדם אל לבו. ובפירוש קהלת הארכתי בזה. ולכן בכאן צוה לכהנים הדיוטים שיטמאו לקרוביהם כדי שיזכרו וישובו אל ה׳. וצוה לקדשם גם כן בנשים. ואמר אשה זונה וחללה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו מצד עצמו. ומצד שני וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. ואחר שאני מצוה להם אשה זונה וחללה לא יקחו. אם כן בת כהן כי תחל לזנות באש תשרף. זה הסדר אני נותן לכהן הדיוט. אבל הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלובש בבגדי כהונה לשרת לפני ה׳ תמיד. והוא דבק בשם ה׳ ובזה יזכור תמיד את ה׳. כאומר בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. וכן הכהן אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים. איש כזה אינו צריך להטמא אפילו לאביו. כי רבה היא עבודת הכהונה מזכירת יום המות. ומן המקדש לא יצא. מקדושתו לא יצא. אחר שיש עליו נזר שמן משחת אלהיו. וכן בנשים אשה בבתוליה יקח. אחר שהוא בא לתקן הכלה שהיא בתולת ישראל היא כנסת ישראל. ורבותינו אמרו הגדול מאחיו. שאחיו מצווין לחלוק לו כבוד. וליתן לו עושר גדול עד שיהיה גדול מאחיו:
ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים – מה שנאמר למעלה להבין ״ולהורות״ כל מיני הטומאות, ולהבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, כי זה יאות יותר לכהנים, כאמרו ״ולהבדיל בין הקדש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות״ (ויקרא י׳:י׳-י״א).
ואמרת אליהם – שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחלול הזרע, שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד.
לנפש לא יטמא בעמיו – שום אחד מהכהנים לא יטמא לנפש ״בעמיו״ שהוא כל מת מן ההמון שאינו קרובו אלא שהוא מעמו בלבד.
ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים, what has been written earlier so that they will understand and instruct each other in the various categories of ritual impurities and contaminations, including the difference between ritually pure domestic beasts and birds, for these are the aspects of foremost concern to the priests on a regular basis as we read in 10,10-11 ולהבדיל בין הקדש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור ולהורות, “and to separate the sacred from the profane, and the ritually impure, and between the ritually contaminated, and to teach these values.”
ואמרת אליהם, that the need to exercise caution in addition to these categories of the ritually pure and that which is not, also in regard to impurity conferred through contact with the dead as well as through desecrating their seed.
לנפש לא יטמא בעמיו, no one of the priestly caste must ritually defile himself through dead bodies belonging to his nation., i. e. any dead person who is not one of the seven family members for whose sake he is to ritually contaminate himself to arrange for their burial, etc.
(הקדמה) חידושי פירוש הגאון כמוהר״ר עובדיה ספורנו יזיי״א1
(א-ז) [׳אמור –ואמרת׳]:
הנה זאת הפרשה שיעור הכתובים כך הוא, אמור אל הכהנים שהם בני אהרן, ואמרת אליהם, היינו ל׳בני אהרן׳ דסליק מיניה. לפי שיש חילוק בין ׳כהנים׳ ל׳בני אהרן׳, שה׳כהנים׳ הם הגדולים ובית דין של כהנים2, ו׳בני אהרן׳ כולם בכלל, כנקלה כנכבד. והלוא תראה שבכל התורה כולה לא תמצא לשון זה ׳הכהנים בני אהרן׳3, כי אם ׳בני אהרן הכהנים׳. ולכן אמר, ׳אמור אל הכהנים׳ – שהם הגדולים, ול׳בני אהרן׳ – כולם בכלל.
וזהו שפירש רש״י ׳להזהיר הגדולים על הקטנים׳, שבית דין של כהנים מצווין על הקטנים. ומה יאמר להם כולם בכלל, לנפש לא יטמא בעמיו.
כי אם לשארו הקרוב אליו וגו׳, ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש באופן שאותו האיש לה יטמא – כגון הנשואה. לפי שבכל התורה כולה ׳הויה׳ היא קידושין, לכך אמר ׳אשר לא היתה לאיש׳ באופן ש׳לה יטמא׳, אז מותר לו ליטמא לה4, גם כי הוא מצוה (ראה זבחים ק.), לפי דקיימא לן (יבמות כט:) דארוס אינו מיטמא לארוסתו, ואם בעלה לא יטמא לה, אז מצוה היא לו ליטמא.
[איסור טומאה לכהן – טעמו]:
ואומרו ׳לנפש לא יטמא׳, ר״ל לא יטמא בשביל ה׳נפש׳ להתעסק בקבורתו וכיוצא בו, שהוא יקרא דשיכבי (ראה סנהדרין מו:), ׳לא יטמא כי אם׳ וגו׳, פרט להני.
אבל לא יטמא כלל בטומאות אחרות שאינן בשביל הנפש, הבעל בעמיו – שהוא הכהן, להחלו – כמו ׳להתחללו׳, והוא מן ההתפעל. כל עיקר ודקדוק הפסוקים חוזר על ׳בעל בעמיו׳, כאילו אמר ׳אמור אל הכהנים וגו׳ בעל בעמיו לא יטמא׳ כלל על טומאות אחרות, וגם ׳לנפש׳ – בשביל יקרא דשיכבי – ׳לא יטמא כי אם׳ לאלו השבעה בשביל קורבתם וגדולתם, שגם הם היו בעלים בעמם.
ושמא תאמר, בשביל גדולת אלו השבעה – הואיל והותר להם ליטמא להם, יוּתר גם כן לקרוח קרחה עליהם, תלמוד לומר לא יקרחו קרחה וגו׳, לפי שה׳ ציוה הכהנים לשרתו ולברך בשמו, ולא יאה להם לקרוח ולהתאבל בשביל מיתת הגופות החומריות, רק ראוי להם תמיד לעבוד עבודת ה׳ בשמחה ובשירים, שָׂשִׂים בגורלם. וזהו שאמר בנתינת טעם אלו האזהרות קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלוהיהם, שהרי הוא חילול ה׳ אילו היו מתפעלים על זה, לפי שהם מקריבים אישי ה׳ לחם אלהיהם, לפיכך והיו קודש.
ופסק בקדושה5 ולא פירש כל אזהרות הכהנים אחת לאחת, והיה די בקדוש אחת לכולן, שהיה לו לומר אחר ׳לא יקרחה׳ תיכף ׳אשה זונה וחללה׳, רק פסק בקדושה בינתיים לפי שהראשונות הם חילול ה׳ – ואלו הם קדושת עצמם, לפיכך אשה זונה וכו׳ כי קדוש הוא לאלהיו:
1. ׳יראה זרע יאריך ימים, אמן׳. כפי הנראה, מפרשה זו התחיל התלמיד לרשום את השיעורים, ראה מבוא.
2. ׳בית דין של כהנים׳ נזכר במשנה (משנה כתובות א׳:ה׳), ובגמרא בכ״מ, וראה ספרי (במדבר יח א), והתורה והמצוה למלבי״ם שם.
3. ראה דה״י ב׳ (לה יד), וצ״ע.
4. ראה רש״י ע״פ חז״ל שלמד כן מריבוי ׳הקרובה׳.
5. הפסיק באמצע דיני הכהנים לדבר בעניין הקדושה.
פרשת אמור
(א) [א] אמר אל הכהנים בני אהרן
[1] ראש השנה פרק ראשון דף יו ע״ב (ראש השנה יו:) [2] יבמות פרק תשיעי דף פה ע״א (יבמות פה.) [3] סוטה פרק שלישי דף כג ע״ב (סוטה כג:) [4] קידושין פרק ראשון דף לה ע״ב (קידושין לה:) ב, ודף לו ע״א
[ב] אמור ואמרת
[1] יבמות פרק ארבעה עשר דף קיד ע״א (יבמות קיד.)
[ג] לנפש לא יטמא בעמיו
[1] סוטה פרק ראשון דף ג ע״א (סוטה ג.)1 [2] קדושין פרק ראשון דף כט ע״א (קדושין כט.)2 [3] סנהדרין פרק שישי דף מז ע״א (סנהדרין מז.)
1. בסוטה ג ע״א משמע שציטוט ג ׳לנפש לא יטמא בעמיו׳, גם רבי ישמעאל וגם רבי עקיבא מסכימים, שהמשמעות היא איסור לכהן להיטמא למת. אלא שהם נחלקו על המשמעות של המשך הפסוקים.
2. בהפניה זו לקידושין כט ע״א, לא כתובות המילים ׳לנפש לא יטמא בעמיו׳. ככל הנראה כוונת רבנו לכתוב בסוף המשנה, ובל תטמא למתים, שהוא איסור שנאמר לכהנים (לנפש לא יטמא בעמיו) והוא אחת משלש מצוות לא תעשה שנשים כהנות פטורות.
להזהיר הגדולים על הקטנים. ביבמות בפרק חרש (סוף קיד.). פירוש, שאין דרך הכתוב לכתוב שתי אמירות בהדדי, דכל מקום שכתוב ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם״ פירושו דבר דבור כללי, והאמירה היא אמירה פרטית, כלומר ענין זה תאמר אליהם. ומפני שהוא גם כן מיותר, דלמה למכתב דבור כללי ואחריו אמירה פרטית, דרשו בו במכילתא (שמות כא, א) ׳דבר ותחזור ותאמר להם׳, כלומר שיאמר להם הפרשה שתי פעמים, לכך כתב בראשונה דבור ואחר כך אמירה, כי בפעם הראשון אין הענין מובן לאדם, והוא לו דבור בלבד, עד שבפעם השנית הוא מובן אצלו, ואז אצלו אמירה, שהוא מורה על הענין. אבל כאן שכתב שתי פעמים לשון אמירה, ואם כן בלשון האמירה כבר הוזכר האמירה הפרטית שהוא אחר ׳דבר׳, ואם כן למה כתב עוד אמירה, אלא בא לאורויי תוספות אזהרה, ׳להזהיר הגדולים על הקטנים׳:
ובפרק חרש מפרש התם תלמודא (יבמות קיד.) הא מילתא ׳להזהיר גדולים על הקטנים׳ – פירוש דלא ליטמא בידים, אבל אם טמאו עצמן – אין צריך להפריש אותם, דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו (שם), כך מפרש אליבא דרבי אליעזר בן פדת. אף על גב דאליבא דרבי יוחנן מפרש התם דספוקי מספקא ליה אם בית דין מצווים להפריש, כיון דלרבי אליעזר בן פדת פשיטא ליה, אין לדחות פשיטתיה דרבי אליעזר בן פדת משום ספיקא דרבי יוחנן. אבל מדברי בעל הטורים נראה דסובר דחילוק יש בין האיסורים; דבהלכות טומאות כהנים (יור״ד סימן שעג) פירש דכהנים מוזהרים על הקטנים, ואילו בהלכות שבת (אור״ח סימן שמג) פירש דאפילו באיסור דאורייתא אין בית דין מצווים להפרישם. ומשמע מזה דהוא מחלק בין שאר איסורים ובין טומאה. ולפי דבריו צריך נמי לחלק דגבי דם מוזהרים הגדולים על הקטנים, דהא גבי דם גם כן אמרו ׳להזהיר הגדולים על הקטנים׳, וכן בשרצים:
ובפרק חרש (יבמות ריש קיד ע״ב) עביד בגמרא צריכתא הא דכתב ׳להזהיר הגדולים על הקטנים׳ גבי דם ושרצים וטומאת כהנים, וקאמר, אי כתב רחמנא שרצים ודם, הווה אמינא שאני אלו שאיסור שלהם שוה בכל, אבל טומאה, שאין איסור של טומאה שוה בכל, הוצרך לכתוב גם כן ׳להזהיר הגדולים על הקטנים׳, ומשמע דכל איסור שהוא שוה בכל אתא מיניה, ואם כן, מה חילוק יש בין איסור שבת לאיסור דם ושרצים. ועוד, דמאי פריך התם לרבי אליעזר בן פדת מן ״אמור ואמרת״ ׳להזהיר גדולים על הקטנים׳, ומדם ושרצים, לשני ליה דהתם גלי קרא, אבל בדוכתיה אחריתי – לא. ועוד קשיא לי, שהטור כתב שהכהן מוזהר על הקטן, ומשמע דוקא כהן מוזהר על הקטן, אבל ישראל אינו מוזהר עליו. וכל זה שלא כסוגיא דהתם, דאם כן לא הוי קאמר התם דאי כתב רחמנא דם ושרצים לא הוי אתא טומאת כהנים מיניה משום דהוי לאו שאינו שוה בכל, תיפוק ליה בלאו הכי, דאיך הוי אתא מינהו שמוזהר עליו כהן אחר, דהא לא דמיא לגמרי לשרצים ודם, דהתם כל ישראל מוזהרים עליו, וכאן לא מוזהר עליו רק כהן אחר:
ונראה כי הטור סובר דכל הך סוגיא אתא כרבי אליעזר, דקאמר התם (יבמות ריש קיד.) אלמא קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, ומשמע דאין שום איסור שאחר מוזהר עליו, דאי הוי סובר רבי אליעזר דוקא גבי שבת אמרינן שאין בית דין מוזהרין על הקטן, ולא בכל האיסורים, לא הוי ליה למנקט רק איסור דקאי ביה, דהיינו שבת, לא איסור נבילות דלא קאי ביה, אלא רוצה לומר בכל איסורין בעולם אין בית דין מצווין להפרישו, ומקשה שם מדם ושרצים וטומאה שפיר. אבל לרבי יוחנן דמספקא ליה, לא קשה מידי, דרבי יוחנן ספוקא מספקא ליה אם ילפינן מן דם ושרצים וטומאה, או לא ילפינן, ושמא דוקא גלי בשרצים ודם וטומאה, ובמקום אחר – לא, או שנאמר דאין חילוק, וילפינן מיניהו להזהיר גדולים על הקטנים בכל מקום. וסבר בעל הטורים, כיון דרבי יוחנן מספקא ליה בשאר האיסורים, ורבי אליעזר פשיטא ליה, אין מוציא ספיקא דרבי יוחנן מפשיטתיה דרבי אליעזר, ויש להתיר בשאר האיסורים. אבל בטומאה דפשיטא ליה לרבי יוחנן גם כן דאסור, קיימא לן כוותיה, ולא כרבי אליעזר, והגדולים מוזהרים על הקטנים. וברייתא כפשטיה ׳להזהיר הגדולים׳ היינו הכהנים, דקרא כתיב גביה כהנים. וכל הך צריכתא דעביד בגמרא הוא לרבי אליעזר, דמוקי ליה לקרא שלא יטמאו הקטנים ביד, וכל האיסורים הם שוים בזה. ולפי זה הא דכתיב גבי טומאה ׳להזהיר גדולים על הקטנים׳ – לאו בכהן איירי, אלא אף ישראל אסור לו לטמאות כהן קטן, ואהא עביד צריכותא. אבל לרבי יוחנן לא הוי הכי, ובזה מיושבין דברי הטור:
אך קשיא, דמנא ליה לתלמודא לדייק מרבי אליעזר דסבירא ליה בכל האיסורין קטן (שאוכל נבילות) [שעובר] אין בית דין מצווין להפרישו, דקאמר ׳אלמא קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו׳, דלמא לא בכל איסור סבר ליה רבי אליעזר כן, כדסבירא ליה רבי יוחנן גם כן דחילוק בין שאר איסורין ובין טומאה ובין שרצים. לפיכך דבריו צריכין עיון וישוב:
ושם (יבמות קיד ע״ב) עביד צריכתא; דאי כתב שרצים, משום דאסורם במשהו, אבל דם עד דאיכא רביעית דם אימא לא, קא משמע לן. ואי אשמועינן דם, דאיכא כרת (לעיל יז, יד), אבל שרצים לא, קא משמע לן. ואי אשמועינן הנהו תרתי, משום דהוי איסור שוה בכל, אבל טומאה לא, קא משמע לן. ואי אשמועינן טומאה, הוי אמינא כהנים שאני, דריבה להם מצות יתירות, אבל דם ושרצים לא, קא משמע לן. והקשה הרא״ם, דלכתוב טומאה וחד מהנך, דהשתא נילף במה הצד שפיר, דליכא למפרך מידי, ואין זה קשיא, דכיון דכהנים שאני דריבה להם המצות, אם כן אין זה הצד השוה, דצריך לומר הצד [השוה] שבהן, ואין לעשות צד השוה כהנים עם שאר איסורים, דכיון דכהנים רבה להן מצות יתירות, ואין זה דומה כלל, ואינו צד השוה, ופשוט הוא פירוש זה:
בני אהרן יכול חללים וכו׳. יש לפרש דהכי פירושו; ״בני אהרן״ יכול חללים, תלמוד לומר ״הכהנים״, דמשמע שראוי לכהונה, אבל חלל אין ראוי לכהונה. ומפני שהוקשה לו אם ״הכהנים״ אתא למעט חללים, הוי ליה למכתב ׳בני אהרן הכהנים׳, כיון ד״הכהנים״ אתא לאורויי על ״בני אהרן״, שלא תאמר כל בני אהרן אף חללים, הוי ליה למכתב ׳בני אהרן הכהנים׳, לא ״הכהנים בני אהרן״, וכן כתיב בפרשת ויקרא (ראו לעיל א, ה) ״וזרקו בני אהרן הכהנים״, ומתרץ ״בני אהרן״ ׳אף בעלי מומין במשמע׳, ואילו כתיב ׳בני אהרן הכהנים׳ הוי אתא ״הכהנים״ לאפוקי אף בעלי מומין, אבל השתא דכתיב ״הכהנים בני אהרן״ לא מפיק ״הכהנים״ ״בני אהרן״ ממשמעתיה. ואיפכא ליכא למימר, למעט בעלי מומים ולרבות חללים, דהא בעל מום אוכל בקדשים (זבחים קא ע״ב), ולא החלל:
והשתא מקשה, דלעולם יכתוב ׳בני אהרן הכהנים׳, ואם אמרת ד״הכהנים״ הוי אתא לאפוקי ״בני אהרן״ דאין בעלי מומין במשמע, אם כן לא לכתוב ״בני אהרן״ כלל, ולכתוב ״הכהנים״, והוי משמע כהנים דוקא שראוים לעבודה, ולא בעלי מומין, ואם כן ״בני אהרן״ בודאי אתא לרבות בעלי מומין אפילו אם כתב ׳בני אהרן הכהנים׳, והדרא קושיין לדוכתיה, ומתרץ ״בני אהרן״ ׳ולא בנות אהרן׳, דעיקר קרא אתא למעט בנות אהרן. והשתא אם כתב ׳בני אהרן הכהנים׳ הוי ממעט אפילו בעלי מומים, ולא קשיא דלא לכתוב ״בני אהרן״, שהרי אתא למעט בנות אהרן. והשתא אתא שפיר דכתיב בפרשת ויקרא (ראו לעיל א, ה) ״וזרקו בני אהרן הכהנים״, ופירש שם רש״י ׳יכול חללים, תלמוד לומר ״הכהנים״⁠ ⁠׳. והשתא נמי נימא (שם) ״בני אהרן״ ׳אף בעלי מומין במשמע׳ כדאמר הכא, ודבר זה לא יתכן, אלא על כרחך דלעיל ״הכהנים״ אתא למעט הכל, בין בעלי מומין ובין חללים, והא דכתיב (שם) ״בני אהרן״ אתא למעט בנות אהרן. אבל הכא כתיב ״הכהנים בני אהרן״, אמרינן ״בני אהרן״ אף בעלי מומין במשמע:
אך קשה, דבתורת כהנים בפרשת ויקרא (שם) אמרינן נמי ״בני אהרן״ יכול חללים, תלמוד לומר ״הכהנים״, אוציא אני את חללים ולא אוציא את בעלי מומים, תלמוד לומר ״בני אהרן״, מה אהרן כשר אף בני אהרן כשרים. ואם כן משמע דבלא ״הכהנים״ ממעטינן בעלי מומים מן ״בני אהרן״, ולפי זה משמע מן ״הכהנים״ ממעטינן בעלי מומים. ועוד, דבתורת כהנים (שם) קאמר ״בני אהרן״ ממעט בעלי מומים, ולפירוש רש״י (כאן) ״בני אהרן״ מרבה בעלי מומים. ובתורת כהנים בפרשת אמור (כאן) שנו כמו דברי רש״י בכאן, והכי איתא שם; ״בני אהרן״ אין מטמאין למתים, ולא בנות אהרן, ״בני אהרן״ – יכול חללים, תלמוד לומר ״הכהנים״ יצאו חללים. ומנין לרבות בעלי מומים, תלמוד לומר ״בני אהרן״, עד כאן. והשתא דבריו (של התו״כ) סותרין דבריו דבפרשת ויקרא:
אמנם הפירוש הנכון בכל זה, בודאי כאשר יכתב ״בני אהרן הכהנים״ אתא ״בני אהרן״ למעט בעלי מומים, ופירושו מה אהרן אינו בעל מום, אף בניו אינם בעלי מום. טעם הדבר, כיון דהכתוב בא לומר מי יזרוק, ובודאי פירושו אותם שהם בני עבודה וראוים לעבודה, וקאמר ״בני אהרן״ שהם ראוים לעבודה. וכיון שבני אהרן אתא לארויא על הכהנים שהם ראוים לעבודה, יש לפרשו לגמרי שהם דומיא דאהרן שהיה כשר, שהרי הכתוב בא לארויא במה שכתב ״בני אהרן״ שיזרקו הראוים לעבודה. אבל במקום שכתב ״הכהנים בני אהרן״, אם כן כבר כתב לך הראוים לעבודה במה שכתב ״הכהנים״, אם כן אין לפרש ״בני אהרן״ שיהיו בניו (שיהיו) תמימים, שלא כתיב זה בקרא, ואדרבא, נדרש לרבות כל אותם שהם ״בני אהרן״, אפילו בעלי מומין במשמע:
ומפני שרצה רש״י לפרש ד״בני אהרן״ אתא ׳ולא בנות אהרן׳, לפיכך הוצרך לומר ״בני אהרן״ ׳אף בעלי מומין במשמע׳, ולפיכך ליכא למעט מיניה ״בני אהרן״ ולא בעלי מומים, דודאי ״בני אהרן״ אף בעלי מומים במשמע. ואף על גב דממעטינן בפרשת ויקרא (לעיל א, ה) ״בני אהרן״ ולא בעלי מומין, היינו מפני שכתב ״בני אהרן הכהנים״ כדלעיל, אבל כאן כתיב ״הכהנים בני אהרן״. וליכא למימר דקרא להכי אתא לרבות בעלי מומים, דלא לכתוב כלל ״בני אהרן״, דמהיכי תיסק אדעתין למעט בעלי מומים, דהא אדרבה, בפרשת ויקרא (שם) צריך קרא למעט בעלי מומים, אם כן מן ״הכהנים״ לא משמע מיעוט כלל, ולמה כתב ״בני אהרן״. והא דיליף בתורת כהנים (כאן) מן ״בני אהרן״ לרבות בעלי מומים, לא שצריך לזה, דהא בלאו קרא נמי דמהיכי תיתי למעט, אלא דניחא ליה לאתוי מקרא, דהא ״בני אהרן״ משמע הכל – אף בעלי מומים, אבל קרא להכי לא צריך, ומתרץ דקרא אתא ״בני אהרן״ ולא בנות אהרן, והשתא צריך הכל:
אי נמי, דהא דפירש רש״י בכאן ״בני אהרן״ ׳אף בעלי מומים במשמע׳, דהא ״בני אהרן״ הם גם כן, ומהיכי תיתי למעוטי, דהא ליכא מיעוט לאפוקי משמעותיה ד״בני אהרן״ ולומר דבעלי מומים לא. וכן ממעטינן מן ״בני אהרן״ ׳ולא בנות אהרן׳. ואין לומר דלמא קרא אתא לרבות כהנים בעלי מומין, ומנא לן דדרשינן דקרא אתא למעט בנות אהרן, דזה אינו, דלכך פירש רש״י ״בני אהרן״ ׳אף בעלי מומים במשמע׳, כלומר דמגוף המקרא משמע כך – ״בני אהרן״ כל שהוא בני אהרן, אף על גב שהוא בעל מום. ולכך אין לך לומר דאתא לרבוי, ולא משתמע מיניה בנות אהרן. בשלמא אי הוי ״בני אהרן״ רבוי, תוכל לומר משום רבוי כתב ״בני אהרן״, ולא תשמע מיניה מעוט ׳ולא בנות אהרן׳. אבל לא משום רבוי ילפינן בעלי מומין, רק ד״בני אהרן״ משמע אף בעלי מומין. והשתא נוכל ללמוד גם כן שפיר ׳לא בנות אהרן׳, דהא ״בני אהרן״ כתיב, ולא בנות אהרן:
ואף על גב דבכל התורה כולה נאמר ״דבר אל בני ישראל״, ואין חילוק בין איש לאשה בכל עונשין שבתורה, מדרב יהודה אמר רב ״איש או אשה״ (במדבר ה, ו) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב״ק טו.), הכא שאני, דודאי היכי שנוכל למילף כל אשה הוי שפיר, אבל לומר ׳השוה כהנת לכהן׳ זה אינו, דלא אמרינן אלא במקום שכל איש שייך במצות, אמרינן ׳השוה אשה לאיש׳, אבל מצוה דלא שייך רק בכהנים, בהא לא נאמר ׳השוה כהנת לכהן׳, דאדרבא, כיון דיש חילוק בין איש לאיש – בין כהן לישראל, הכי נמי יש חילוק בין איש לאשה, ודבר [זה] ברור. ולפיכך מלשון ״בני אהרן״ הכתוב מפקינן ׳בני אהרן ולא בנות אהרן׳. והוצרך הכתוב לרבות בעלי מומים, דהוה אמינא כיון שפסול לעבודה (פסוק יז) אין נפקא מיניה בטומאתו:
ואם תאמר, אם כן לא לכתוב ״בני אהרן״, כיון דכתיב ״הכהנים״ מנא לן לרבות נשים, דהא ״הכהנים״ כתיב, דאין זה קשיא, דכמו שיקרא הזכר ׳כהן׳, האשה תקרא ׳כהנת׳, ואין חילוק בזה ביניהם, כי שם התואר של כהונה נופל על שניהם בשוה. ובשביל שכתיב בלשון זכר תאר השם אין להוציא הבנות. אבל ״בני״ שהוא לשון ׳בן׳, אין זה תאר, רק הוא שם עצם לזכרים, כי הנקיבות יקראו ׳בנות׳, וכאילו כתיב ״איש״, ובודאי כאשר כתיב ״איש״ אין לומר שהכתוב מדבר בנקיבה גם כן, כיון שלשון ״איש״ נופל על הזכר בעצמו. ו׳בן׳ ו׳בת׳ הוא כמו ׳איש׳ ו׳אשה׳, וכאשר יכתוב ״בני אהרן״ אין לרבות בנות כלל, כמו שלא נוכל לרבות אשה מלשון ״איש״:
יצא מת מצוה. בתורת כהנים. דאם לא כן ״בעמיו״ למה לי. והקשה הרא״ם, דלמה לי למכתב להתיר מת מצוה, תיפוק ליה מכהן גדול ונזיר שמטמאים למת מצוה, אף על גב דלקרוביהם אינם מטמאים, כהן [הדיוט] דמותר לטמא לקרובים (פסוקים ב, ג) – אינו דין שמותר לטמא למת מצוה, וכי בשביל שהוא כהן הדיוט יהיה יותר חמור מכהן גדול, וכהן גדול מטמא למת מצוה, כמו שפירש לקמן (רש״י פסוק יא) ׳לא בא הכתוב רק להתיר מת מצוה׳. ויראה דלא קשיא מידי, דלא כתיב שריותא דמת מצוה, והוה אמינא דקרא ד״לא יטמא״ (פסוק יא, במדבר ו, ז) שלא יטמא טומאה בחנם שלא לשם מצוה, אבל להתעסק במת לקוברו, דאיכא מצוה, שרי, ואין אסור רק שלא לשום מצוה, ולכך כתב בכהן הדיוט שכל אשר המת תוך עמיו אסור לטמאות, ואם כן היתר דכהן גדול איירי במת מצוה שאין לו קוברים, אבל יש לו קוברים – אף על גב דמצוה עביד – אסור לטמאות לו:
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם – וכי עדיין לא ידענו שהכהנים בני אהרן המה מה ת״ל בני אהרן, גם כפל האמירה צריך ביאור והקרוב אלי לומר בזה שאהרן קדוש ה׳ היה מקור הקדושה וממנו נמשכה הקדושה גם לבניו אך לא היו כמותו בכל צד כי היו רחוקים ממקור הקדושה, ע״כ אהרן שהיה מקור הקדושה לא הותרה לו לטמא לשום קרוב אפילו לאב ואם וכן כל כ״ג מזרעו דומה לו מכל צד שהוא מקבל שפע הקדושה בעצם וראשונה מקדושה ראשונה ית׳ כמ״ש כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. נזר לשון הפרשה ור״ל שהופרש ממשחת אלהיו וניתן עליו לא ע״י אמצעי, אבל בני אהרן שקבלו הקדושה באמצעית אהרן לצדדין קתני כי מצד עצמם אין בהם קדושה ומצד היותם בני אהרן יש בהם קדושה, ע״כ דינם חלוק כי מצד חלק הקדושה שקבלו אין להם לטמא למתים הרחוקים, ומצד שהם רחוקים קצת מן מקור הקדושה הותר להם לטמא לקרובים, ע״כ כפל האמירה כי אמירה ראשונה אמור אל הכהנים בני אהרן מצד היותם בני אהרן ע״כ דבקה בהם הקדושה באמצעית אהרן ע״כ ראוי לצוות להם לנפש לא יטמא בעמיו. ואמרת אליהם היינו אמירה שניה מצד עצמותם שאין בעצמותם כ״כ קדושה יתירה כי זה רמוז במלת אליהם, כאילו לא היו בני אהרן, ולפיכך ראוי לצוות להם צווי כ״א לשארו שמותר להם לטמא לקרובים.
ד״א הפך זה ממש, לומר להם אמירה ראשונה שדבקה בהם הקדושה מצד היותם בני אהרן שהיה מקור הקדושה, ואמרת אליהם מצד עצמם שאף אם לא היו בני אהרן מ״מ מאחר שהם משרתי אל חי אין נכון להם שיטמאו כי אם לשארו הקרוב אליו. כי דיו לעבד להיות כרבו כי גם השי״ת מתעסק בקרוביו כמ״ש (דברים ל״ד:ו׳) ויקבור אותו בגיא והיינו קרובי השי״ת.
אמר
אמור ואמרת. דלא היה לו לכתוב אלא אמור אל הכהנים, אלא אמור להזהיר את עצמן, ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים. וא״ת למה לא מתרץ רש״י נמי דבר ואמרת דכתיב בפרשת קדושים. וי״ל דדבור הוי כלל ולא מפרש מהו הדבור, ואמרת הוי פרט, ר״ל דבר זה אמור להם, אבל הכא גבי אמור הוא פרט קשה לרש״י למה לי ב׳ פרטים:
ת״ל הכהנים. וקשה למה מהפך רש״י הפי׳ של הפסוק, בתחילה היה לו לפרש בני אהרן ואח״כ ואמרת אליהם, וע״ק מנ״ל למילף כל הלימודים מבני אהרן. וי״ל דהכי פירושו, כיון שפירשתי ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים, קשה ל״ל למכתב הכהנים בני אהרן, בשלמא בלא זה הייתי אומר אי כתיב הכהנים ולא בני אהרן ה״א דוקא גדולים אבל לא קטנים, לכך איצטריך למכתב בני אהרן להזהיר הגדולים על הקטנים, אבל השתא דלמדתי זה מואמרת אליהם קשה ל״ל למכתב הכהנים. ומתרץ אי כתיב בני אהרן ולא הכהנים ה״א אפילו חללים, ת״ל הכהנים ר״ל שהוא כהן גמור. ותו מתרץ רש״י שאל תקשה לך מנלן לתרץ דהכהנים ממעט חללים דלמא לכך איצטריך, דאי לא כתיב הכהנים אלא בני אהרן ה״א דומיא דבני אהרן שהיו תמימים לאפוקי בעלי מומין, לכך איצטריך הכהנים לרבות בעלי מומין, ומתרץ דמן בני אהרן אף בעלי מומין במשמע, ולא היה מתורץ ל״ל הכהנים אלא לכך איצטריך כמו שתרצתי לעיל למעט חללים. ותו קשה לרש״י בני אהרן למה לי, דלא היה לו למכתב רק הכהנים ויכול אני למעט חללים ולרבות בעלי מומין, שהרי שניהם נשמעים ממלת הכהנים, ומתרץ אי לא כתיב בני אהרן ה״א דגם בנות אהרן במשמעות של הכהנים, דכל מקום שנכתב בתורה בלשון זכר אף הנשים בכלל, לכך איצטרך בני אהרן ולא בנות אהרן: עיין במזרחי דפירש בענין אחר והכי פירש איצטרכו תרוייהו, דאלו מבני אהרן גרידא הוה אמינא אף חללים במשמע ואם כן אין מיעוט כאן הממעט חללים ויכולין להיות נכללין בבני אהרן, תלמוד לומר הכהנים, יצאו חללים, והדר אמר ומניין לרבות אף בעלי מומין, תלמוד לומר בני אהרן, כלומר דלא אתא שום מיעוט למעטינהו כמו שבא מיעוט הכהנים למעט חללים, ונשאר בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולמעט בנות אהרן, ואלו הכהנים גרידא הוה אמינא כהנות בכלל דהשוו לכל עונשין שבתורה לאיש, וליכא למימר איפכא דהוה לחומרא, הכהנים יכול ולא חללים תלמוד לומר בני אהרן, ואף חללים בכלל בני אהרן דאם כן מיעוטא דהכהנים במאי אוקמית ליה:
בתוך עמיו. דאל״כ בעמיו למה לי, אלא ר״ל שישנו בתוך עמיו שיש הרבה בני אדם שמתעסקין עמו לקבור אותו:
יצא מת מצוה. ר״ל שאין לו קוברין שמותר לטמא לו, ומת מצוה הוא כל שקורין ואין אחרים עונים אותו: [גור אריה] והקשה הרא״ם ל״ל למיכתב להתיר מת מצוה, תיפוק לי׳ מכהן גדול ונזיר שמטמאים למ״מ אע״ג דלקרוביהם אינם מטמאים, כהן הדיוט שמטמא לקרוביו אינו דין שמותר לטמא למ״מ, וכי בשביל שהוא כהן הדיוט יהיה יותר חמור מכ״ג, ונראה דאי לא קרא ה״א דקרא דלא יטמא שלא יטמא טומאה בחנם שלא לשם מצוה, אבל להתעסק במת לקוברו דאיכא מצוה שרי, ואין אסור רק שלא לשם מצוה, ולכך כתב בכהן הדיוט שכל אשר המת תוך עמיו אסור לטמאות, וא״כ היתר דכ״ג איירי במ״מ שאין לו קוברים, אבל יש לו קוברים אע״ג דמצוה עביד אסור לטמאות לו:
Say (אמור), and you shall say. The verse should only have written, "Speak, to the kohanim.⁠" Therefore [the apparent redundancy teaches us that], "speak" is to warn [the adult kohanim] themselves, "and you shall say" is to warn the adults regarding the minors. You might ask why Rashi does not also say this answer [regarding the verse] "Speak (דבר) (to the entire congregation [of] Bnei Yisroel) and say (אמרת) (to them)" in parshas Kedoshim (Vayikra 19:2). The answer is that דבור is a general [command to speak] and does not explain what the statement will be, while אמרת implies something specific, i.e., say this [particular] thing. Here however, where אמור is [already] specific, Rashi is asking why one needs [a command to say] two specific [statements].
The verse says: The kohanim. You might ask, why does Rashi explain the verse in reverse order? He should have first explained "the sons of Aharon" and then [explained] "you shall say to them.⁠" You might also ask, how does he derive all these lessons from "the sons of Aharon"? The answer is that Rashi is explaining as follows: Once I have explained that "you shall say to them" is to "to warn the adults regarding the minors,⁠" why then does the verse need to write "the kohanim, the sons of Aharon"? Without [the first explanation regarding minors] there would be no difficulty as I could say that, if it wrote "the kohanim" and not "the sons of Aharon,⁠" I would think the law only applied to adults and not to minors. Therefore it had to write "the sons of Aharon" in order "to warn the adults regarding the minors.⁠" But now that I derived this from "you shall say to them,⁠" you might ask, why write "the kohanim"? Rashi answers, if it wrote "the sons of Aharon" and not "the kohanim,⁠" I would think even those who are unfit. Therefore the verse says "the kohanim,⁠" i.e., he must be a complete kohein. Rashi then answers another question. How can you explain that "the kohanim" excludes those who are unfit? Perhaps it is needed [for something else], since if it did not write "the kohanim," but only "the sons of Aharon,⁠" I would think they must be perfect like the sons of Aharon, and it would exclude those who are blemished. Therefore you need "the kohanim" to include the blemished. [To this] Rashi answers that "the sons of Aharon" implies the blemished as well and therefore this would not answer why the verse writes "the kohanim." Rather, you need it as I answered above, to exclude the unfit. Rashi then answers why the verse writes "the sons of Aharon.⁠" It should only have written "the kohanim" and from that I could exclude the unfit and include the blemished, because both of these [laws] are implied in the word "the kohanim." He answers that if it did not say "the sons of Aharon,⁠" I would think that even daughters of Aharon are implied in "the kohanim," because wherever the Torah writes a masculine term, women are also included. Therefore it has to write "the sons of Aharon" and exclude the daughters of Aharon. See Mizrachi who explains in a different way, as follows: You need them both because if it only wrote "the sons of Aharon,⁠" it would imply even the unfit and if so, there would be no exclusionary phrase for the unfit, and they would be included in "sons of Aharon.⁠" [Therefore] it writes "the kohanim" to exclude the unfit. [Rashi] then says, from where do you include even the blemished? Because the verse says "the sons of Aharon.⁠" I.e., there is no exclusionary phrase to exclude them as "the kohanim" came to exclude the unfit, and therefore "the sons of Aharon" implies that even the blemished [should be included]. Thus we are left with a situation where "the sons of Aharon" includes the blemished and [the Torah writes the phrase] to exclude the daughters of Aharon. Whereas if it were only written "the kohanim" one would have thought that women kohanim are included because men and women are [generally] treated the same regarding all the punishments of the Torah. You cannot say the other way round, which would be stringent [as follows]: "'The kohanim.' You might think, but not the unfit, so the verse says 'the son of Aharon,' and even the unfit are included in the sons of Aharon.⁠" Because if so, for what would you use the exclusionary expression "the kohanim."
Among his people. Because if not so, why say "among his people?⁠" Therefore, it is saying [that this law only applies] when the deceased is among his people and there are many people involved in his burial.
Excluding a mes mitzvoh. I.e., [when] there is no one to bury [the deceased], he is permitted to become defiled and bury the deceased. A mes mitzvoh is every case where one [the finder of the body] calls [for help] and no one responds. (Gur Aryeh) Re'em raises a difficulty: Why do we need a verse to permit mes mitzvoh? Why not derive this from the Kohein Godol and nazir who may defile themselves for a mes mitzvoh even though they may not defile themselves for their relatives. How much more so should a regular kohein who does defile himself for his relatives be permitted to defile himself for a mes mitzvoh. Should his being a regular kohein make the law more stringent for him than that of a Kohein Godol? It seems that if not for [this] verse, I would think that the verse "he shall not become [ritually] impure" [said of the Kohein Godol] means that he may not defile himself for no purpose, [and is] not [speaking about] for the sake of a mitzvah. But to deal with a corpse in order to bury it, where there is a mitzvah, he is permitted, and it is only forbidden when not for the purpose of a mitzvah. Therefore the Torah writes regarding the regular kohein that whenever the dead body is "among his people" he may not defile himself, and if so, the leniency of the Kohein Godol [too] is [only in] a case of mes mitzvoh that has no one to bury the deceased. But if there are people available to bury the deceased, he is forbidden to become defiled for it even though he would be performing a mitzvah [by doing so].
פרשת אמור
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו – פירוש יאמר אל הכהנים כלם שהם בני אהרן כלומר שיקראם בשם בני אהרן. כן מצאנו במקומות רבים בכתוב יקראום בני אהרן בדרך כלל להודיע שלא בבניו לבד דבר הכתוב. כי אמנם יקשה בלשון הכתוב ואמרת אליהם לשון רבים לנפש לא יטמא בעמיו לשון יחיד? גם מלת בעמיו צריכה ביאור. והטעם דברא מזכי אבא וכאשר ידעו שהמה יוצאי חלציו של אהרן המקודש בהכרח גם המה ישימו על לבם לבלתי חלל שם קדשו בטמאותם בטמאם את שם נפש אהרן בתועבותיהם הלכך הזהיר למשה שיאמר לכהנים כלם שהם בני אהרן הקדוש ולכן לא יחללוהו ובמעשיהם לא יהיה נטמא זכר אהרן הקדוש בקבר. וזה שאמר לנפש לא יטמא בעמיו רצונו אמור להם הזהרו שלא יטמא אהרן הנזכר בשביל נפש בעמיו מיוצאי זרעו שנטמא כי יחסו טומאתם אליו. ד״א אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. לפי {א} שגדול הדור נשיא בעמיו יקשוט עצמו תחילה ואחר כך יקשוט אחרים. ושופט כל הארץ כאשר יעשה משפט בקרוביו על פני כל העם יכבד וממנו יראו וכן יעשו. לכך הזהיר למשה שיאמר תחילה ויצוה אל הכהנים בני אהרן אליעזר ואיתמר. ואחר כך ואמרת אליהם יצוה אל כל הכהנים כי גם המה יקחו מוסר ויקיימו את דבריו. אולם מה שקשה לנו לבד בפרשה הזאת אמרו אמור ואמרת שתי פעמים וכן דברי רש״י אמור ואמרת להזהיר גדולים וכו׳. ולא הוקשה לנו ברוב המקומות שאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם גם תמיד כתוב וידבר ה׳ אל משה לאמר? הטעם כי כשר הדבר כאשר יביא שתי לשונות דבור ואמירה שיהיה פירושם לפי שישראל יקבלו עול מצות והאיסורים ברוע לב ויהיה להם הדבור קשה אם לא יערב עמו ויוסיף אמירה רכה לפייסם בדברים אך שתי אמירות תכופות ניתנו לידרוש:
ויאמר ה׳ וגו׳ – צריך לדעת למה שינה מסדר הרגיל לומר בכל התורה דבר אל וגו׳. עוד למה הקדים התואר למתואר שהיה צריך לומר בני אהרן הכהנים. ודרשות שדרשו חז״ל (תו״כ) במקומן עומדים הגם שידבר בסדר זה. ויתבאר על דרך מה שאמרו ז״ל (תנחומא כאן) וזה לשונם אמר הקב״ה למשה אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת וכו׳ ע״כ, והוא אומרו אמור לשון מעלה, אל הכהנים פירוש לצד שהם כהנים משרתי פני מלך, ומה היא המעלה שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז״ל שאין נאה ליוצא ונכנס וכו׳. ומטעם זה הקדים התואר למתואר להסמיך המעלה לצד היותם כהנים מה שלא היה נשמע כן אם היה אומר אמור אל בני אהרן.
ואמרת אליהם לנפש וגו׳ – צריך לדעת למה כפל לומר ואמרת. ורז״ל אמרו (תו״כ יבמות קיד:) כמה דרשות, ועוד יש לאלוה מילין והוא על דרך מה שכתב הרמב״ם פרק ב׳ מהלכות אבל וזה לשונו המטמא את הכהן אם היו שניהם מזידים הכהן לוקה וזה המטמא עובר משום ולפני עור וגו׳, ואם היה הכהן שוגג והמטמא מזיד הרי זה שמטמאו לוקה ע״כ. וקשה מנין לו להרמב״ם לחייב המטמא מלקות, והרב המגיד ומהרי״ק לא אמרו כאן דבר, כי אם הלחם משנה אשר הוא כתב וזה לשונו בהלכות כלאים כתב רבינו בזה שהמלביש כלאים לחברו אם היה הלובש שוגג המלביש לוקה, ותמה עליו הכסף משנה וכתב ששאל זה הרא״ש מהר״ש ולא זכינו לתשובה וכו׳, ואפשר לו דמשמע ליה לרבינו דמדאמרינן בפרק ג׳ מינים (נזיר מד.) דגלי קרא בנזיר שלא עשה המטמא כנטמא מדכתיב וטמא את ראש נזרו משמע דבעלמא עבדינן המטמא כנטמא ולכך כתב רבינו בפרק ה׳ מהלכות נזירות שאם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אינו לוקה ע״כ דברי הרב, ואינם נראים דקשה א׳ למה לא יהיה הנזיר בנין אב לכל התורה כולה דלא אמרינן המטמא כנטמא וכו׳ וכן על זה הדרך. ועוד ההוא דנזיר שהוצרך הכתוב למעט משום שהייתי דן קל וחומר מתגלחת שחייב דהא חומר בטומאה מבתגלחת תלמוד לומר וטמא את ראש וגו׳ ע״כ, אם כן זולת הקל וחומר לא היה צריך למעט, ואדרבא תגדל מדורת הקושיא לרמב״ם מההוא דפרק ג׳ מינים.
והנכון בעיני שטעמו של רמב״ם הוא מאותה שאמרו במסכת נזיר דף מ״ד וזה לשונם ומה טומאה וכו׳ לא עשה בה מטמא כמיטמא תגלחת לא כל שכן שלא עשה מגלח כמתגלח אמר קרא תער לא יעבור קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר עד כאן ופירש״י לא יעביר לו אחר ע״כ, פירוש אזהרה לאחר שלא יעביר תער על ראש הנזיר שאם לא כן תהיה הכוונה שלא יעביר הנזיר שער של אדם אחר ופשוט. וצריך לדעת כוונת הש״ס מנין דורש לא יעביר לו אחר, אם דורש המסורת הלא מסורת לא יעביר הוא ביו״ד בין בי״ת לרי״ש. ועוד לכשנאמר שאין חסרון היו״ד מעכבת אף על פי כן עדיין חסר תיבת לו שזולתה יהיה משמעות לא יעביר שהנזיר לא יעביר לאחרים.
אכן כוונת הש״ס שמדייק מאמר הכתוב תער לא יעבור וגו׳ שהיל״ל לא יגלח את ראשו או לא יעביר על ראשו יו״ד בין בי״ת לרי״ש ויחזור אל הנזיר האמור בסמוך ויתלה האיסור כמצווה עליו לא במעשה התער שלא בכינוי אל המתגלח כאומרו תער לא יעבור שמשמעות הדברים יגידו שאסר המעשה בין על יד המתגלח בין על יד אחרים, והוא מאמר הש״ס קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לו אחר פירוש משמעות התיבה תגיד לאסור הדבר בין על ידו בין על ידי אחר. ומאמר קרי ביה אינו מדויק אלא מלבישים המכוון בתיבה והבן.
ומעתה כמו כן נאמר בדין כלאים שאמר (לעיל יט יט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ולא אמר לא תעלה עליך משמע שלא על המעלה עליו לחוד מצוה אלא על המעשה הוא מצוה שלא יהיה בין ממנו בין מהזולת, ולזה פסק הרמב״ם (הל׳ כלאים פ״י הל״א) שהמלביש כלאים לחבירו מזיד לוקה, וכמו כן נאמר במה שלפנינו בטומאה כהן ממה שאמר הכתוב לא יטמא אזהרה שלא בכינוי לנטמא לומר שמזהיר בין לכהן עצמו בין לאחרים על הטומאה. ושיעור המצוה היא שמצוה ה׳ ב״ה לבל יהיה הכהן טמא. ומעתה כל המטמאו בין הוא בין אחר הרי זה עבר על הלאו ולוקה. וכפי זה עלו פסקי רמב״ם על נכון.
ובזה נבוא ליישב דקדוק הכתוב שכפל לומר אמור ואמרת, כי לצד שצוה ה׳ לכהנים גם לאחרים על טומאתם, כנגד הכהנים אמר אמור אל הכהנים, וכנגד אזהרת אחרים שלא יטמאו אמר ואמרת אליהם. ואולי שתיבת אליהם חוזרת לישראל המצטוים בכל המצוה, ותמצא שאמר בסוף ענין זה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל הרי שהציווי נאמר מה׳ גם לישראל, וזה יצדיק לך פירושנו שהאזהרה בא כאן גם לישראל שלא יטמאו הכהנים. ובתורת כהנים (לקמן כד) אמרו וזה לשונם וידבר ה׳ הזהיר את אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על ידי זה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
לנפש – רז״ל דרשו (בתו״כ) לרבות רביעית דם וכו׳, וראיתי לרמב״ם ז״ל שכתב בפרק ג׳ מהלכות אבל וזה לשונו אחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש עכ״ל, והקשו עליו מדתנא בתורת כהנים וזה לשונם אין לי אלא המת מנין לרבות הדם תלמוד לומר לנפש, מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות וכו׳ ע״כ. ותירץ הכסף משנה שסובר רמב״ם שמתיבת לנפש גמרינן הכל ששקולים הם וקרא לא צריך אלא אסמכתא ע״כ. ואין דברי הכסף משנה נראים, כי מנין לו לרמב״ם לבנות בנין חדש שלא כדברי הברייתא.
אכן הנכון הוא כי רמב״ם ז״ל ברייתא אחרת הוא שראה והנה היא כתובה בפסיקתא, וזה לשונם אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, לנפש לא יטמא להביא רביעית דם שתצא מן המת שהוא בלא יטמא עכ״ל, והובאה ברייתא זו ביבמות (קיד.). ולפי ברייתא זו תתחייב לומר שגם שאר טומאות הפורשות מן המת מתרבות מן לנפש שהרי דורש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. והדבר פשוט אצלי שנעלמה ברייתא זו מעיני הכסף משנה והראיה שכתב הרב בפרק הנזכר דין י״ב וזה לשונו כהן קטן וכו׳ הגדולים וכו׳ כפירש״י אמור ואמרת וגו׳ עד כאן, הנה ממה שמוכיח דין זה מדברי רש״י ולא מדברי הברייתא אתה יודע שלא ידע הברייתא.
ונשאר ליישב מנין להם לדרוש מתיבת לנפש רביעית דם וכו׳, ודלמא הוצרך לומר לנפש להודיע שאינו מזהיר אלא על טומאת מת ולא על שאר טומאות, ויש לומר שהיה לו לומר למת לא יטמא ומאומרו לנפש דרשו רביעית דם וכל שיש בו נפש. אבל טמאי מת אינם בכלל זה.
לא יטמא – אמר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר בלשון רבים הכהנים, אליהם. לסברת תנא שדרש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מעתה אין לנו מקום אזהרה למטמא שלא יטמא לכהן לזה אמר לשון יחיד ואמירה לרבים לומר שאזהרת רבים על היחיד הא למדת אזהרה למטמא.
עוד נראה שחש הכתוב לומר לא יטמאו שלא תבא הסברא לטעות שלא הקפיד הכתוב אלא על טומאת כללות הכהנים, כי דבר זה אינו אלא חוקה ואין לנו אלא מה שבא בפירוש, אבל כהן יחיד לא יקפיד עליו תלמוד לומר יטמא לשון יחיד.
עוד לצד שצוה ה׳ לכהנים (לעיל י ט) איסור יין ושכר ושם גילה הכתוב שטעם האיסור הוא לבל יעבדו עבודת הקדוש שתויי יין, ואם כן שלא בזמן משמרתם או שלא בזמן עבודה יכולין לשתות יין ושכר, ואם כן תבא הסברא שילמוד סתום מהמפורש לדון בטעם איסור טומאה שהוא מהטעם עצמו שנאסרה שתיית יין ושכר נאסרה טומאה כדי שיהיה ראוי לעבודה לזה נתחכם ה׳ וידבר לשון יחיד לא יטמא לומר שאפילו אחד מהכהנים הוא עומד באיסור זה, וממוצא דבר אתה למד שלא מטעם ביטול עבודה כי אין עבודה בטילה מהעדר כהן אחד, אלא ודאי שאיסור טומאת כהן היא חובת גברא ואפילו מי שמשמרתו באה לזמן רחוק אף על פי כן הוא באיסור זה, ומטעם האמור בדבריהם ז״ל וכתבנוהו למעלה.
ויאמר ה' אל משה, אמור וגו' God said to Moses: "say! etc.⁠" Why does this paragraph begin with the word אמור instead of the word דבר which is the customary introduction when God announces legislation? Furthermore, why did the Torah mention the "adjective,⁠" i.e. the priests before mentioning the noun that the "adjective" belongs to, i.e. the "sons of Aaron?⁠" The correct description should have been בני אהרון הכהנים! Our sages both in Torat Kohanim and elsewhere have offered a number of explanations why the Torah chose this order. Perhaps the Tanchuma is worth quoting. "God said to Moses: 'it is not fitting that someone who goes in and out of My Tabernacle should be exposed to looking at dead bodies all the time, etc.'" Thus far Tanchuma. The address with the word אמור implies a compliment, an advantage; the words אל הכהנים is intended to justify the compliment, i.e. because the priests go in and out in the Tabernacle, i.e. in God's Presence where they perform service for the King of Kings. What does this compliment or advantage consist of? The priests are not to defile themselves through contact with the dead, as mentioned in Tanchuma. Seeing the כהנים are privileged to enter the Tabernacle and to be in God's presence most of the time, their present superior status is mentioned first before the Torah tells us how they came to be priests, i.e. through being descendants of Aaron. If the Torah had used the customary phraseology this point would not have come across.
ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו, "and say to them not to defile himself for the dead amongst his people.⁠" Why is the word ואמרת i.e. אמור ואמרת repeated? Our sages in Yevamot 114 as well as in Torat Kohanim offer a variety of commentaries on this. I believe that there is room for still other approaches not yet explored by our classical commentaries. We may do well to refer to what Maimonides wrote in chapter 3 of his treatise on the rules to be observed by mourners. This is what he wrote: "If someone deliberately defiles a priest and the priest co-operates of his own free will, the priest is subject to the corporal punishment of 39 lashes, whereas the person who initiated the defilement is guilty of transgressing the injunction not to place an obstacle in the path of a blind man (Leviticus 19,14). Neither Radbaz nor Maharik comment on this. The problem is whence does Maimonides get the ruling that the priest is liable to 39 lashes? Lechem Mishneh comments as follows: "Maimonides wrote in his treatise on kilayim that if someone dresses a fellow Jew in garments containing a mixture of wool and linen such a person is guilty of 39 lashes provided the person wearing this mixture is unaware of committing a sin.⁠" Kesseph Mishneh (Rabbi Joseph Karo) queries this ruling mentioning that the Rosh asked this question of the Rashba without receiving an answer. Perhaps Maimonides' source was Nazir 44 according to which the person who defiles a Nazir is not treated in the same way as the Nazir who became defiled as a result of that person's doing. This is based on Numbers 6,9: וטמא ראש נזרו which means that under normal circumstances the same guilt applies to the person causing the sin as to the one committing it. This is why Maimonides writes in chapter 5,20 of his treatise about the laws of the Nazirite that in this case if the Nazir himself was unaware of committing a sin neither he nor the person defiling him deliberately is subject to מלקות, corporal punishment. Maimonides quotes the verse in Numbers 6,9 as the basis for his ruling. He understands that verse to mean that culpability does not occur until the Nazirite himself defiles his head. This ruling appears incomprehensible. 1) Why should the Nazirite legislation not serve as a בנין אב, as a model for many other similar situations where two parties are involved in committing a sin, the first one being guilty of לפני עור לא תתן מכשול? Furthermore, the situation involving the Nazirite required a special verse to exclude culpability because I could have learned a קל וחומר from the situation in which he shaved his hair and is guilty. Seeing that defiling himself is a more serious sin than shaving off his hair, the Torah had to write a verse to tell us that even defiling himself does not carry the penalty of מלקות. If this is so, it follows that had it not been for this קל וחומר, I would not have needed to write a single verse to exclude the Nazirite's not being guilty of מלקות if someone had deliberately defiled him. In fact the query against Maimonides's ruling in chapter 3 of his treatise on the laws for mourners would have been still stronger!
I believe the true reason why Maimonides ruled as he did is based on the Talmud in Nazir 44. This is what the Talmud writes there: "if in the case of someone defiling the Nazirite we do not treat the person causing the impurity as equally guilty as the person who has become defiled (although as a result of this action the preceding days of the Nazirite's abstention are completely invalidated), then in the parallel case of someone shaving off the Nazirite's hair I most certainly would not treat such a person as guilty of corporal punishment (seeing the result of his action did not cause the Nazirite to lose more than a maximum of thirty days of the preceding days during which he had not shaved)! The Torah therefore had to write the word תער לא יעביר על ראשו that the Nazirite must not allow someone else to shave him, to insure that I do not learn such a קל וחומר. According to the Talmud we equate the spelling לא יעביר with the spelling לא יעבור, i.e. that he himself must not apply the razor to his own hair or to someone else's hair. Rashi corrects this wording by saying "someone else must not apply a razor to the hair of the Nazirite.⁠" We now need to examine why the Talmud assumes that the word לא יעביר (which is spelled defective) refers to someone other than the Nazirite himself applying the razor to his hair. If the Talmud applied the principle of using our tradition as the basis for the spelling, the word יעבר should have been spelled יעביר with the letter י to indicate the fact that it is meant transitively, i.e. לשון הפעיל. Even if we were to argue that the absence of the letter י is not crucial to the meaning, at least the word לו is missing without which I would not know that the meaning of יעבר without the letter י is transitive and that the Nazirite must not shave others!
I believe that the Talmud concentrated on the fact that the Torah used the expression תער לא יעבר על ראשו, "a razor must not pass over his head,⁠" instead of the simple לא יגלח את ראשו, "he must not shave his head,⁠" or at least לא יעביר על ראשו with the letter י to indicate the transitive meaning of the expression. If the Torah had used the simple expression we would have known that the prohibition applied to the person who was commanded not to shave rather than to the action of the razor. The word יעביר would refer to the Nazir himself who is mentioned adjacently in that verse. The Torah would then have attributed the prohibition to the person committing it and not to the action of the razor. This would not be the impression if we accept the wording תער לא יעבור על ראשו, "a razor must not be applied to his head;⁠" this wording suggests that the principal concern of the Torah is the fact that the hair of the Nazirite is shaved, regardless by whom. This is what the Talmud had in mind with the words: קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לו אחר, "read as if it said: 'neither he himself nor someone else must apply the razor to his head.'" Clearly the word is meant to prohibit shaving the Nazirite either by himself or someone else. The words קרי ביה in the Talmud are not really accurate but they describe a concept rather than a grammatical comment.
We can now extrapolate to the laws of כלאים in 19,19 where the Torah wrote: ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, "a garment made of a mixture of linen and wool shall not cover you" (יעלה עליך) instead of writing לא תעלה עליך. The word תעלה is transitive and applies to the person putting such a garment on the wearer. The word יעלה is intransitive and applies to the garment rather than to the person putting it on. The Torah's wording makes it plain that it is immaterial who puts the garment on the wearer. If he wears it knowingly he is guilty of violating the prohibition of כלאים. This is why Maimonides rules in chapter 10 subsection 1 of his treatise Hilchot Kilayim that "if someone deliberately places a garment containing a mixture of linen and wool on a fellow Jew he is subject to 39 lashes.⁠" Similarly, any ruling in our situation dealing with the defilement of the priest is based on the wording לא יטמא, "he (the priest) must not become defiled.⁠" The fact that the Torah does not add a pronoun indicating that it is only the priest himself who must not defile himself makes the verse a warning to anyone else not to contribute to the defilement of the priest. It follows that anyone who defiles a priest, be it the priest himself or someone else, is subject to the penalty of 39 lashes. Maimonides is consistent in all his rulings then.
This brings us to the reason why the Torah saw fit to repeat the word אמר, by writing אמר ואמרת. It is simply that the Torah commands both the priest himself and anyone else not to defile him. The word אמר tells the priest not to defile himself, whereas the word ואמרת tells others not to defile the priest. Perhaps the word אלהם, "to them,⁠" refers back to the Israelites (not the priests) who are commanded to observe all the commandments. You will note that at the very end of this chapter (verse 24) the Torah writes: "Moses spoke to Aaron, to his sons and to all the children of Israel.⁠" This indicates that the legislation in this chapter is addressed to all of the Israelites. This justifies our explanation that also at the beginning of the chapter the Torah extends a warning to the whole people, not just to the priests, that they must not cause the priests to become ritually defiled. Torat Kohanim on 21,24 writes as follows: "The words וידבר משה are a warning to Aaron through his children whereas the words אל כל בני ישראל are a warning to the sons by the Israelites. They are each warned to ensure that the others do not become guilty of the sin of ritual impurity.⁠" Both what we read in Torat Kohanim and what we have written ourselves are דברי אלוהים חיים, legitimate exegesis of the text of the Torah.
לנפש לא יטמא, "he must not become defiled through a dead body.⁠" Torat Kohanim derives from this word נפש that contact with an amount of blood equivalent to 86 grams (רביעית) is sufficient to confer ritual impurity on the priest. I have seen that Maimonides writes as follows in chapter 3 subsection 1 of his Hilchot Avel: "There is no halachic difference between impurities of the body of the dead and impurities which emanated in the body of the dead (such as blood which oozed out) seeing the Torah used the expression נפש when prohibiting ritual defilement through the dead.⁠" Commentators attack Maimonides for this statement basing themselves on a Baraitha in Torat Kohanim which writes as follows: "From our verse (21,1) I only learn that one defiles oneself through contact with the dead body itself. Whence do we know that one also becomes defiled through contact with the blood (of the dead person?)" Answer: This is why the Torah wrote the otherwise extraneous word לנפש. How do I know that all other excretions from the dead body also confer ritual impurity on contact? This is why the Torah added the word אלהם.⁠" Thus far Torat Kohanim. Kesseph Mishneh defends Maimonides by pointing out that he must have thought that the word לנפש is sufficient to teach us that everything which originates in the dead body confers the same degree of ritual impurity on all those who come in contact with it; there is no need for further scriptural proof; any additional word in the Torah is only in the nature of an אסמכתא, something to jog our memory. Thus far Kesseph Mishneh. I do not accept the comment by the author of Kesseph Mishneh. What gave Maimonides the right to come up with a new approach other than the one of the Baraitha?
The fact of the matter is that Maimonides bases himself on another Baraitha which he found in Pessikta. This is what is written there: "The words אמר ואמרת are meant to tell us that the adults are warned to see to it that the minors do not become ritually impure; the words לנפש לא יטמא are intended to tell us that even a רביעית דם, a small amount of 86 grams of blood is enough to confer ritual impurity on contact if it has escaped from the dead body.⁠" Thus far the Pessikta. The Baraitha we just quoted is mentioned in Yevamot 114. We are entitled to understand that Baraitha as including all other excretions from the dead body as being included in this legislation based on the word לנפש, seeing the author used the repetition of the words אמר ואמרת as commanding the adults to warn the minors concerning this legislation. I am quite certain that the author of the Kesseph Mishneh had not seen or remembered this latter Baraitha. Proof of this is to be found in something the same author wrote in the same chapter we have quoted earlier in subsection 12. "Adult priests are responsible to see that they do not cause a priest who is a minor to become ritually impure. If, however, the priest who is a minor causes himself to become ritually impure it is not the task of the Jewish court to prevent this.⁠" So far Maimonides on the subject. According to Kesseph Mishneh this is in accordance with Rashi's interpretation of the meaning אמר ואמרת. Clearly, if the author of Kesseph Mishneh had known about this Baraitha he would not have written that Maimonides based his ruling on Rashi's exegesis which is of much more recent origin.
There remains the question of how anyone derived from the word לנפש that a רביעית of blood confers ritual impurity on contact? Perhaps we must understand that the meaning of the word לנפש is confined to the ability of blood to confer ritual impurity to the category of impurity called טומאת מת, as distinct from other categories of ritual impurities. It would have sufficed for the Torah to write למת לא יטמא that the priest must not become ritually impure through a dead body. The fact that the Torah added the word לנפש led our sages to conclude that an amount of blood which is sufficient to keep an organism alive is the amount which is capable of conferring the ritual impurity associated with dead bodies. People who are themselves ritually impure only through indirect contact with the dead are not included in that definition of לנפש.
לא יטמא. "He must not become defiled.⁠" The Torah switched to the use of the singular although the verse had commenced with God addressing the Israelites in the plural, i.e. אלהם. According to the reasoning of the scholar who explained the repetition of the words אמר ואמרת as a warning that a person other than the priest himself should also not cause the priest to become defiled, the switch from plural to singular is easy to understand, i.e. the people (pl.) are commanded not to defile the priest (sing.).
In addition, the Torah may have been afraid to write לא יטמאו, "they shall not become defiled" as the impression would have been that the Torah only minded if the priests as a group became defiled, not if an individual priest became defiled. The Torah therefore worded the commandment in the singular i.e. יטמא to show the Torah shows its concern for the defilement of each individual priest.
Furthermore, the Torah had to avoid the comparison of this legislation with Leviticus 10,9 where the Torah commanded that the priests were not to enter the Tabernacle while intoxicated. In that instance the legislation was phrased as applicable only in connection with the priests entering the precincts of the Tabernacle drunk when they were about to perform the sacrificial service. The impression left was that at times when the priests were not engaged in service they were free to indulge in wine and alcohol. It would have been easy to deduce from there that when the priests were not about to engage in sacrificial service they are at liberty to defile themselves. The Torah used the singular when legislating this commandment to make it clear that the priests are not to defile themselves at any time, except for the occasions listed in subsequent verses. This teaches that the prohibition for a priest to defile himself is totally unconnected to the Temple-service and its requirements. The Temple-service, after all, is not in danger of becoming defunct due to the temporary impurity of a single priest. The duty of the priest to remain in a state of ritual purity is one that devolves upon him independent of any consideration for the function he can perform only while in such a state.
ואמרת אלהם – לרבות כל טומאה הפורשת מן המת.
לנפש לא יטמא בעמיו – לנפש לרבות רביעי׳ דם וכה״א כי הדם הוא הנפ׳. לא. יטמא כו׳ עיין רש״י ז״ל.
פרשת אמור
(א) ויאמר ה׳ אל משה – פירשנו למעלה (ויקרא א, א), שה״אמירה״ כוללת דברים רחבים ודברים קצרים, ו״דיבור״ תמיד דברים רחבים. וכשנסמך אמירה לדבור, יורה שֶׁדִּבֶּר ברחבה, גם צוהו לאמר לעם בלשון הבא בענין. וכן כאן ״ויאמר ה׳ אל משה״ כלשון הכתוב בענין. כן ״אמור אל הכהנים בני אהרן״ באותו הלשון שאני אומר אליך. וטעם שלא נאמר גם כאן דבור ואמירה, ובלי ספק נדבר עמו והורהו ההלכות כלם בנבואה, אפרש בעז״ה (פסוק כד).
אמור אל הכהנים בני אהרן – בפרשיות שלמעלה נאמר ״אל אהרן ואל בניו״, ולא אמר ״הכהנים״, [כתב רמב״ן] לפי שהם מצות בקרבנות ובמעלות הקדש שהם במקדש. אבל כאן שהזהירם מלהטמא למת לעולם, אפילו חוץ למקדש ושלא בשעת עבודה, מפני מעלתם וכהונתם. לכן אמר ״הכהנים״, כלומר שינהגו כבוד בעצמם, לפי שהם כהנים משרתי אלהינו [עכ״ד]. מדברי רמב״ן ז״ל. ורבותינו1 ז״ל דרשו ״⁠ ⁠׳בני אהרן׳, יכול חללים? תלמוד לומר ׳הכהנים׳, ״בני אהרן אף בעלי מומין במשמע, בני אהרן ולא בנות אהרן״ כמו שפירש רש״י ז״ל. וכפי הפשט לא זכר כאן אהרן, לפי שאמר בענין (פסוק י) ״והכהן הגדול מאחיו״ וגו׳ שהוא על כל, הכהנים הגדולים העומדים תחת אהרן שהן כלם בני אהרן, כי לאהרן עצמו לא יקרה אחרי מות נדב ואביהו דבר מטומאת ששה קרובים, וגם אזהרת פסולי הנשואין לא יתכנו בו, ואין כבודו להזכר עליהן, כמו שלא הזכירוֹ (פסוק יז) במומין, וכמו שאפרש שם בשם רמב״ן ז״ל.
ואמרת אלהם – למעלה שנאמר ״אל אהרן ואל בניו״, הוא בענין הקרבנות שמביאין ישראל, אלא שהם העובדים. אבל פרשה זו ושתי פרשיות שלאחריה המדברות במומין ובטומאות שהן חובת הגוף לכהנים לבדם, הֵחֵל ״אמור אל הכהנים בני אהרן״, כלומר מעכשיו אצוה לך דברים שתאמר אל הכהנים בייחוד, שאינן נוהגין בישראל כלל. ואחר כך פֵּרֵט מה הן הדברים הללו? ״ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו״. והולך ומפרש עד ״כי אני ה׳ מקדשכם״ (ויקרא כב, יח) ועוד אפרש (ויקרא כד). ורש״י ז״ל פירש ״אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים״, וכן דרשו בתורת כהנים.
לנפש – נקרא הגוף המת ״נפש״, מטעם שבארנו (ויקרא ב, א), שנקראת נשמת האדם ״נפש״ בעבור שהתחברה בגוף, ועל ידו תפעל תחת השמש. שעל החבור הזה אמר ״ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב, ז). ולפי שהגוף סבת זה, שבהיותה חוץ לגוף אין לה עסק בכל אשר תחת השמש, לכן גם בצאת הנשמה ממנו נקרא ״נפש״, שהוא עצמו טעם שמטמא טומאה חמורה, בעבור שהיה נפש לנשמת חיים העליונה, שגם בעבור זה האבל ודיניו.
יִטַּמָּא – מן ההתפעל, ודגש המ״ם על סימן הבנין, ודגש הטי״ת להבלעת [אות] תי״ו הבנין, ופירושו ״לא יטמא עצמו״.
בעמיו – פי׳ רשב״ם ז״ל ״איש בעם הכהנים לא יטמא לנפש אדם. שאילו היה כתוב ׳לעמיו׳, היה משמע שלא יטמא לעמיו, כמו שכתוב ׳לנפש לא יטמא׳⁠ ⁠⁠״. ופירש עוד ״לנפש הנמצא בעמיו לא יטמא״. ולפירושו הראשון איני יודע מה צורך לומר בעם הכהנים, ו⁠[הרי] מהם ידבר? גם לפירושו השני ״למת הנמצא בעמיו״, ומה חסר אם אמר ״לנפש לא יטמא״? ובאמת מלת ״בעמיו״ קשה בעיני, למה ברוב המקומות יאמר מן עם בכינוי, עמו״ ״עמך״, ובמקצת המוקמות בתורה לשון רבים, כמו בפרשה זו ״בעמיו״, ״בעל בעמיו״ (כא, ד), ״בתולה מעמיו״ (כא, יד), ״זרעו בעמיו״ (כא, טו), וכן אצל האסיפה ״ויאסף אל עמיו״ (בראשית מט, לג). גם במקצת הכריתות כמו ״ונכרתה הנפש ההיא מעמיה״ (ויקרא ז, פסוקים כ, כא, כה). וכל אדם מעם אחד? ואחשוב אני לפי שמלת ״עם״ הוא על קבוץ בני אדם שהם זה עם זה, לכן על קבוץ האומה כלם יאמר ״עם״. וכן על כל קבוץ פרטי שבאומה יאמר ״עם״, כמו קבוץ הכהנים, קבוץ השרים, קבוץ החכמים. ולכל אדם יש חברה שהוא מתחבר עמהם, והנכבד יתחבר עם אנשים כערכו, ישב בסוד חכמים וכיוצא. ועל זה באה המליצה ״בעמיו״ שהם המיוחדים שבאומה שהן עמיו. ואמר שמוזהר הכהן שלא להטמא לשום נפש אפילו אותן שהן עמיו, במות קרובו או דודו או בן אחיו, במות כהן או במות חכם גדול או שר הצבא או הנשיא, לא יטמא לו, וכל שכן לשאר בני אדם. וכן פירוש ״עמיו״ שנכתב על האסיפה שנאסף למחיצת עמיו נכבדים וגדולים כמוהו. וכן הכריתות שבהיותו מחברת הגדולים תכרת נפשו מחברתם, וכן כל בעמיו שבפרשה זו וכמו שאפרש. ורש״י ז״ל פירש ״בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה״. ולשון תורת כהנים ״בעמיו, בזמן שעמיו שם אינו מטמא. יצא מת מצוה״, ולשון זה, מכוון יותר.
1. תורת כהנים, אמור, א, א.
(הקדמה) פרשת אמור
(א) בעמיו – בעמיו של אהרן לא יטמא איש לנפש מת.
אל הכהנים בני אהרן – בפרשיות שלמעלה נאמר אל אהרן ואל בניו, ולא אמר הכהנים, לפי שהם מצות בקרבנות ובמעלות הקדש שהם במקדש, אבל כאן שהזהירם מלהטמא למת לעולם, אפילו חוץ למקדש ושלא בשעת עבודה, מפני מעלתם וכהונתם, לכן אמר הכהנים, כלומר שינהגו כבוד בעצמם, לפי שהם כהנים משרתי אלהינו:
לנפש – נקרא הגוף המת נפש מטעם שביארנו שנקראת נשמת האדם נפש בעבור שהתחברה בגוף, ועל ידו תפעל תחת השמש, ולפי שהגוף סבת פעולותיה, שבהיותה חוץ לגוף אין לה עסק בכל אשר תחת השמש, לכן גם בצאת הנשמה ממנו נקרא הגוף נפש:
בעמיו – לנפש הנמצא בעמיו, והשיעור לנפש מישראל שהם עמיו, שאין העכו״ם מטמאים באהל המת, ואילו אמר בעמו היה משמע שבעם הכהנים לבד מדבר:
אמר אל הכהנים בני אהרן – בני אהרן, אף הקטני׳ (ספרא), כי שם בן יאמר גם על הקטן, שבהיותו קטן יצטרך לאביו, וכ״א (סנהדרין ס״ח ב׳) בן קטן משמע. ובמכילתא יתרו לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך להזהיר גדולים על שביתת הקטנים. ובמכילתא משפטים או בן יגח לחייב על הקטן. והנה בכל שאר מקומות דכתיב בני אהרן הכהנים, לא נוכל לומר אף הקטן, כיון דכתיב אחריו הכהנים, שפי׳ משרתי המקדש (כי אין כהונה אלא שירות), ואין הקטן ראוי לשירות, וע״כ רק בגדול מיירי, כי מדרך הלשון שיבוא התואר אחר המתואר, ויבוא כהנים אחר בני אהרן, שבני אהרן הם המתוארים בתואר כהנים, אמנם כאן שהקדים כהנים לבני אהרן, ואין כהנים המוקדם יוכל להיות תואר לבני אהרן שאחריו, שפיר נכלל במלת בני אף הקטנים. אמנם צריך ביאור מה הוא אמור אל הכהנים בני אהרן, וכי נצטוה משה לאמר אזהרה זו לקטנים, וגם אם נסבול דוחק זה, הלא נאמר אחריו ואמרת אליהם, כפל אמירות למ״ל? ונ״ל שאין מלת אמור כאן לשון דבור והוצאת דברים בפה (זאגען), כ״א לשון התנשאות והתרוממות, כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ״ד) כלומר יתרוממו, וכן את ה׳ האמרת וה׳ האמירך, וכן אמרו צדיק (ישעיהו ג׳) אמרו לאלהים (תהלים ס״ו), כלם לשון רוממות מעלה והתנשאות (עמפאָרהעבען), ומטעם זה נקרא ענף העליון שבאילן אמיר, בראש אמיר (ישעיהו י״ז) ע״ש רוממותו וגבהותו על הענפים שתחתיו. והנה שמירת הכהנים מן הטומאה הוא למעלת קדושתם על ישראל, ואם היא מעלה יתרה לכהן המחוייב בכל המצות, והמשמש בעניני מקדש וקדשיו, מכש״כ אם נאמר כי גם הכהן הקטן הפטור מכל המצות ושאינו ראוי לעבודת המקדש, ובכל זאת צריכים לשמרו מן הטומאות, אין לך התרוממית מעלה והתנשאות מדרגה יותר מזה, כי נתעלה בקדושתו הרבה יותר מישראל הגדול בשנים והמחוייב בשאר מצות הנה על התנשאות הקטן למדרגת כהונה בענין זה אמר הכתוב. אמור אל הכהנים בני אהרן, כלומר הרם את הקטנים שבבני אהרן למדרגת כהנים. כי יש במשמעות בני אהרן שני ענינים, הא׳ על שלשלת ההולדה לבד להיותם משתלשלים מאהרן, הב׳ על שלשלת הכהונה שקנו ממנו ונדמו אליו, ואם נאמר בני אהרן הכהנים, שמלת כהנים הבא אחריו כדין תואר הבא אחר המתואר, ידענו שבני אהרן הקדום אליו, הוא מענין השני על שלשלת כהונתם, ואין זה רק בגדול הראוי לשרות הכהונה, אבל כאן שאין כהנים תואר לבני אהרן, שאין מדרך המתואר לבוא אחר התואר, ידעי׳ שבני אהרן נקראו על שלשלת הולדתם לבד, והם הקטנים, ואמר א״כ, אמור אל הכהנים בני אהרן ר״ל הקטנים שבכהנים שמצד שלשלת הולדתם הם בני אהרן, אותם תנשא ותרומם למדרגת כהנים, והולך ומבאר בענין מה יתעלם למדרגת הכהונה, ע״ז אמר, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. והנה ביבמות קי״ד איתא, אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, לא מכפל לשון אמירה לחוד הוא דילפי להך דינא, כ״א גם ממלת בני אהרן, וכדעת הספרא, דלפי המובן בלשון בני אהרן גם הקטנים, יתיישב גם כפל לשון אמירה, כמבואר במה שקדם. אמנם רש״י כ׳ שם, שתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו, וכ״כ הרמב״ן אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר להם, רבוי אזהרות ילמדונו שיהיו כל בני אהרן נשמרים מן הטומאה גם הקטנים, ולא הבינותי, איך נילף מכפל האמירות לחוד האזהרה על הקטנים, והרא״ם אמר בזה, אמירה ראשונה היא של משה שיאמר לכהנים, ואמירה שני׳ היא של כהנים שיאמרו לבניהם, כאילו אמר, אמור אל הכהנים בני אהרן אמרו לבניכם לנפש לא יטמא, שהמובן בו שהגדול יזהיר את הקטן שלא יטמא. ע״כ. וכמה קלקול לשון בזה, ובקרבן אהרן השתדל בהשוואת דברי התלמוד עם הספרא, ואמר, גם לפי התלמוד צריכים לפרש בני אהרן הקטנים, ופי׳ הפסוק לדעתם, אמור אל הכהנים אזהרה זו שלא יטמאו, ובני אהרן שהם הקטנים, ואמרת אליהם לכהנים הגדולים, כי עליהם מוטל שמירת הקטנים, ע״כ. והדוחק מבואר. ולדברינו הך ילפותא דקטנים מהנך תרתי אתי׳ לן, ודברי הספרא מתאחדים ומשתוים עם דברי התלמוד, הספרא נקט בני אהרן עיקרא דילפותא, והתלמוד נקט כפל האמירות, אשר ע״י אחד מהם משתנה בהוראתו ע״י הבנת בני אהרן, וכאמור.
לנפש לא יטמא – מלת נפש ישומש בכ״ק על גוף החי ועל גוף המת, נפש כי תחטא על החי (איין בעזעעלטעס וועזען), וכאן הוא על גוף המת (ענטזעעלט), ויש שמות הרבה דומים לזה המשמשים בנין וסתירה דבר והפוכו, והנה תשמישו על גוף החי הוא, להיות שהנפש הוא הענין העיקרי והראשי שבו כי ממנו תוצאות חיים אליו, ולא נקרא חי רק מסבתו, ונקרא ע״ש העיקרי שבו; אמנם לקרוא את גוף המת בשם נפש צריך ביאור, ונ״ל אחרי שידענו מקדמוני בעלי הלשון לשתף הנחים והחסרים בהוראה אחת ולבארם עפ״י שתי אותיות שרשיות שבהם, לכן אני אומר שמלת נפש משותף עם שרש פש, ובמשפטים (בוינפש בן אמתך), העירונו ע״ש נפש שהוא על חלק הרוחני שבאדם (זעעלע, גייסט), ואמרנו, ששם זה הונח עלי, ע״ש ההתפשטות, יעו״ש. (וכעת מצאתי דמיון לזה בלשון ערבי), והנה בכל דבר המתפשט יולד ממילא התפרדות חלקיו זה מזה, ובאמת יורה שם פש גם על פירוד החלקים כמו נפושו עמך על ההרים (נחום ג׳), דתרגומו אתבדרו (געטרעננט, צערשטרייעט), ולזה הונח על צמח (פלאכס) שם פשתים, ע״ש הפרדו מן הדבקות, כנודע מן הפשתים שהוא מתבודד בענינו שנשאר תמיד נפרד לבדו, שאין אורגין עמו חוטים של מין אחר, לפי שאינו קולט את הצבע יפה כמוהם כדאמרי׳ (בביצה ד׳ ט״ו), דעמרי וכיתנא לא סליק להו ציבעא בהדי הדדי, ואף בתחלה כשאינו נטוע עדיין אין מערבין אותו עם מין אחר כמו שמערבין שאר מינין זה בזה כצמר הכבשים והרחלים והגמלים ונוצה של עזים ומשי שמערבין אותם אפי׳ קודם הטווי׳, אבל הפשתן נשאר לבדו תמיד, וכן ע״ש שנוהג בצמר ענין הבדידות הונח עליו שם בד, כמו מכנסי בד, וכן ע״ש פירוד הדבקות הנוהג בו הונח עליו שם פשתים משרש פוש שהוראתו פירוד הדבקות, (ומחקרי הלשון נבוכו בביאור עיקר הוראת שם פשתים עי׳ בדבריהם, ועמ״ש בראה ולא תאכל הנפש עם הבשר) והנה מיתת האדם בצאת נפשו יתפרד מחברת בני אדם החיים והוא לקברות יובל אשר בו יתפרדו כל חלקי גופו זה מזה לגמרי, וע״ש מעמד התפרדות הזאת שבמותו הונח על גוף המת שם נפש, והוא דומה ממש למלה אשכנזית שנקרא המת (דער געשידענע).
לא יטמא בעמיו – בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה (רש״י מת״כ) ולתלמודא דידן אייתי למת מצוה מדכתיב לאחותו, לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למ״מ (נזיר מ״ח) ונ״ל דלתלמודן דידעינן מ״מ מקרא אחרינא, יש לפרש בעמיו לאפוקי מת נכרי, וכדעת הרא״ם בספר היראים (סי׳ שי״א) דמותר לכהן במגע ובמשא של מת נכרי, דכמו שנתמעטו מאהל הכי נמי אתמעטו ממגע ומשא (הובאו דבריו בהגהות מיימוני פ״ג מאבל, ואין דעת אינך פוסקים כוותיה, עב״י יו״ד סי׳ שע״ב) ואות בי״ת בעמיו כבי״ת בצמר ובפשתים (תזריע י״ג נ״ב) שטעמו של צמר של פשתים (ע״ש רש״י ורא״ם) וכן הנוגע במת בנפש אדם (חקת י״ט י״ג) פירושו במת של נפש אדם, כן בעמיו פירושו של עמיו, וטעמו לא יטמא לנפש של עמיו כלומר למת ישראל, אבל למת של נכרי מותר. וקרוב לזה איתא בת״כ ע״פ לא יטמא בעל בעמיו, בעמיו בזמן שעושה מעשה עמך לא בזמן שפירש מדרכי צבור, דלא הותר טומאה לכהן למיתי מצוה אלא בעושה מעשה עמו, לא כשפירש מדרכי צבור כגון מין ואפיקורס והפורק מעליו עול תורה ומצות. (עי׳ רא״ם וקרבן אהרן ומשכיל לדוד שהרחיבו לדבר בהשואת דברי הת״כ עם דעת תלמודן).
לנפש לא יטמא בעמיו – איש בעם הכהנים לא יטמא לנפש אדם, כמו {פסוק י״ד} בתולה מעמיו יקח אשה (רשב״ם), כי לפי הפשט צריך שתהיה כהנת.
No one of his class (be-ammav, lit. “in his people”) may render himself impure through any dead person. No man among the clan [am] of priests may become impure through a dead person; cf. “he shall take to wife a virgin of his class [me-ammav]” (v. 14 below) (Rashbam), for according to the plain meaning, she [i.e., the wife of the high priest] must be a member of the priestly clan.⁠1
1. {Translator's note: Philo (Special Laws 22:110) maintained that the high priest’s wife had to be the daughter of a priest. However, this does not appear to be the normative halakhic view. The Jerusalem Talmud (Yevamot 8:2), interpreting Lev. 21:14, states that the requirement of me-ammav excludes a convert, the implication being that the high priest may marry a virgin from any tribe of Israel. This view is specifically adopted by Rabbi S. R Hirsch and the Netsiv in their comments on Lev. 21:14.}
אמור
(א) אמר אל הכהנים – כל מחזור המצוות החל מפרק יא עד לפרק זה, עוסק בקדושת החיים של האדם היהודי. הוא מראה את הדרכים שהופכות אדם להיות ראוי לקדושה, והוא מתאר את תוכנה של קדושת חיים זו – קדושה המקיפה כל בחינה גשמית ורוחנית של חיי הפרט והכלל. הפרק שלפנינו עוסק בקדושתם המיוחדת של חיי הכהנים.
פרקנו פותח בתיבות: ״אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם״ וגו׳. ומכיוון שתיבות ״ואמרת״ וגו׳ פותחות משפט חדש, מאמר חדש עם תוכנו, הרי שבהכרח גם התיבות שקדמו – ״אמר אל הכהנים בני אהרן״ – מהוות כשלעצמן מאמר נפרד עם תוכן משלו. לא ניתן להשוות את הלשון כאן – ״אמר אל הכהנים וגו׳ ואמרת אלהם״ – עם הנוסח הרגיל ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם״; שכן שם מורה ״דבר״ על הבעת המושג בלשון תמציתית, השמעת הדין בכלליו, ואילו ״ואמרת״ מורה על ביאור הדין לפרטיו, בדברים המושכים את השכל וגם את הלב.
״דַּבֵּר״ חלוק מ״אֱמֹר״, שכן דיבור שונה מאמירה. ״לדבר״ פירושו להביע רעיון, בין אם יש מאזין בין אם לאו. אולם ״אמירה״ משמעה תקשורת, העברת תוכן בין האומר לזולתו. כאשר אדם שרוי לבדו הוא יכול לדבר, אך אינו יכול ״לאמור״. המדבר מביע באופן מדויק רעיון כלשהו, ואילו האומר מעביר רעיון אל לב זולתו תוך שהוא מבאר ומפתח באופן מלא את הרעיון.
לפי זה, ״דיבור״ בתורה הוא הביטוי התמציתי והמדויק של המצווה כפי שניתן לנו בתורה שבכתב, ואילו ״אמירה״ היא הביאור המלא כפי שנמסר לנו בתורה שבעל פה. מכאן ה״אמורא״, החכם המפרש את מה ששמע; ומכאן ה״אמוראים״, מפרשי המצוות, ממשיכי דרכם של התנאים. שכן התנאים היו ״שונים״ – חוזרים על מה ששמעו; הם מסרו לתלמידיהם את מה שקיבלו מרבותיהם. משום כך אנו מדברים על ״עשרת הדברות״ ו״עשרה מאמרות״. דבָרה של הבריאה הוא ״אמירה״, משום שהוא מתגשם באופן מיידי בחפץ שכלפיו כוּונה האמירה. מאידך, דבָרה של התורה הוא ״דיבור״; עצם זה שהוא הושמע, אינו מביא בהכרח לכך שממילא יקבלו אותו ויקיימו אותו (השווה פירוש, בראשית א, כב–כג).
בפסוקנו חוזרת לשון ״אמירה״ כמה פעמים. הפסוק כולו סובב סביב ה״אמירה״: ״ויאמר ה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳, ״אמר״ וגו׳, ״ואמרת״ וגו׳. הרעיונות המוצגים כאן במשפטים קצרים, נתבארו על ידי ה׳ למשה בפרטיהם, ומשמעותם ותוכנם צריכים אף הם להימסר אל הכהנים, כדי שיוכלו להבין עניינים אלה ולהשיב אותם אל לבם.
מכאן שתיבות ״אמר אל הכהנים בני אהרן״ מביעות רעיון בפני עצמו, אשר נראה שתמציתו היא כך: ״אמור אל הכהנים״ כ״בני אהרן״, היינו הסבר להם שכהונתם נובעת מהיותם בני אהרן. עליהם לדעת ולהכיר שכהונתם אינה באה להם בזכות עצמם, אלא ניתנת להם מלידה. כהונה היא תפקיד שנקבע לאדם בלידתו, תפקיד שאליו הוא נולד ולמענו הוא גדֵל, כדי שבעתיד ימלא תפקיד זה את כל חייו. לפיכך, כשם שעל הכהנים לראות עצמם כ״בני אהרן״, כך עליהם לראות את בניהם ככהנים שלעתיד, ולגדלם במסגרת חובות השבט שלהם ולמענן.
רעיון זה נרמז גם בסדר התיבות ״הכהנים בני אהרן״, הנמצא רק כאן. בכל מקום אחר במקרא, הלשון היא ״בני אהרן הכהנים״ (לעיל א, ה ועוד מקומות). כך גם מלמדת הברייתא: ״⁠ ⁠׳אמור ואמרת׳, להזהיר גדולים על הקטנים״ (יבמות קיד.), שעל כך מעיר הרא״ש בהלכות קטנות שלו (הלכות טומאה סימן א): ״ולכך שינה הלשון כאן, שבכל מקום נאמר ׳בני אהרן הכהנים׳, וכאן נאמר ׳הכהנים בני אהרן׳, להזהיר הכהנים על בניהם״ (עיין הגרסא במעדני יו״ט).
לנפש לא יטמא בעמיו – הנושא – בלשון יחיד – הוא אהרן, המייצג את שבט הכהונה. חובתו הראשונה במעלה של שבט אהרן היא להימנע מטומאת מת.
איסור זה נוהג בכל הכהנים המיוחסים – אפילו אם נפסלו לעבודה. לכן נתרבו גם בעלי מום. דבר זה נלמד מהרחבת מושג ״הכהנים״ על ידי התיבות הנוספות ״בני אהרן״. נתמעטו חללים (תורת כהנים, עיין קרבן אהרן), אשר מלידתם אבד מהם כל אופי הכהונה שלהם (עיין פירוש להלן פסוק טו).
(״לנפש לא יטמא״. על משמעות הלמ״ד במבנה לשוני זה, עיין פירוש לעיל [יא, כד–כה].)
בעמיו – בעוד שכל שבטי ישראל מצוּוים להתעסק בקבורת המת – שבט אהרן לבדו מחויב לעמוד מנגד. הם אינם רשאים לבוא במגע עם מת או עם טומאות הפורשות מן המת, ואף לא להיות תחת גג אחד עם מת, ב״אהל המת״ (עיין במדבר יט, יד).
אולם איסור זה מוגבל ל״נפש בעמיו״; הוא נוהג רק כאשר המת הוא ״בעמיו״ – קרוב לבני עמו. נתמעט מת מצווה – מת עזוּב שהכהן מוצא במקום שבו אין אדם אחר שיתעסק עמו. במקרה כזה, אסור לכהן להניח את המת, אלא הוא מחויב לעסוק בקבורתו (תורת כהנים, נזיר מג:): ״איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה״.
נאמר במסכת ברכות (יט:) שקבורת מת מצווה דוחה גם כמה מצוות הבאות ביחד. כגון: אפילו כהן גדול שהוא גם נזיר, הנמצא בדרכו לשחיטת פסחו ומילת בנו, חייב להתעסק בקבורת המת המוטל לפניו. מדוגמא זו אנו יכולים לראות כמה חשובה היא החובה לגמול חסד למת עזוּב ובלתי נודע. חובה זו היא מהעקרונות המנחים של תורת החיים היהודית. היא מראה שהתכלית הגבוהה ביותר של תורה זו היא לחנך אדם להיות אנושי ורחום.
אמור
[א]
אמר אל הכהנים בני אהרן – כבר בארנו (ויקרא סימן ח באורך) ששם ״בן״ ו״בנים״ בהבנה המדויקת הוא הזכר דוקא, וכל מקום שכתוב ״בני ישראל״ ״בני אהרן״ צריך ריבוי לנשים. ופה שאין ריבוי לרבותם אין הנשים בכלל. וביבמות (דף פד) אמר שם ללישנא קמא, שמה שאמר שם רב יהודה אמר רב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה היא רק בלאו השוה בכל ומה שצריך המיעוט ״בני אהרן״ הוא כדי שלא נילף מ״לא יקחו״ שגם נשים מוזהרות. וללישנא בתרא אמר שמה שהשוה אשה לאיש הוא גם בלאו שאינו שוה בכל ומה שצריך ריבוי ד״לא יקחו״ היא שלא נילף מטומאה דאין נשים בכלל. ומ״ש בתמורה (דף ב) שצריך לרבות אשה גבי תמורה מפני שהוא עונש שאינו שוה בכל, אתיא כלישנא קמא. והגירסא שהביא רש״י (בתמורה שם) שגורס מהו דתימא לאו שאין בו מעשה היא אתיא כלישנא בתרא. ובשו״ת ש״א (סימן פא) האריך להקשות על גירסא זו דתמורה דלמה לי קרא גבי תמורה, נגמר מלא יקחו?! ואין לומר דנגמר מטומאה דהא לחומרא מקשינן בכל מקום. וכן למה לי ״לא יקחו״, נילף מתמורה?! ועוד השתא דכתב ״לא יקחו״ וריבוי דגבי תמורה, למה לי מיעוט בטומאה דלא נגמר מ״לא יקחו״, הא הוה ״לא יקחו״ ותמורה שני כתובין הבאין כאחד?! ונראה לישב על פי מ״ש בגור אריה דפה לא שייך הכלל דהשוה הכתוב אשה לאיש שכיון שהוא מצוה הנוהגת בכהנים לבד יש לומר כמו שיש חילוק בין כהן לישראל כן יש חילוק בין כהן לכהנת. ובפרט שיש לומר שלא הזהיר כל זה רק לכהנים מפני קדושתן שעוסקים בעבודה. ולפי זה השקלא וטריא שביבמות היא רק בדבר המיוחד בכהונה – איסור טומא ונשים פסולות – והריבוי דתמורה היא ענין אחר מפני שהוא לאו שאינו שוה בכל ולא נוכל למילף, לא תמורה מנייהו – שיש לומר שבזה השוה כהנת לכהן והוה לאו השוה בכל הכהנים, ולא הן מתמורה – שהוא ענין אחר.
[ב]
הכהנים בני אהרן – כבר בארתי זאת בסדר ויקרא (סימן לח) שבכל מקום כתוב ״בני אהרן הכהנים״ ובא שם ״כהנים״ להגביל שם ״בני אהרן״ – דוקא הכהנים הכשרים, לא בעלי מומין. ופה כתוב ״הכהנים בני אהרן״, בא שם ״בני אהרן״ להרחיב שם ״הכהנים״ – כל שהם ״בני אהרן״ אף בעלי מומין, עיי״ש. והנה שם ״בן״ בהבנתו המדויקת כולל גם הקטן, ולפעמים יאמר רק על הקטן – ״בן סורר״ ולא ״איש סורר״ (סנהדרין דף סח). [וכל מקום שאמר ״בני״ צריך מיעוט על קטן כמו שצריך למעט קטן מעבודה [חולין דף כד] ומחלוקת קדשים (מנחות עב)] ״וכי ימכור איש את בתו״ – בקטנה מדבר (מכלתא משפטים), ״או בן יגח״ – לחייב על הקטנים (שם ובבא קמא דף מד), וכהנה.
[ג]
ואמרת אלהם לנפש לא יטמא – הכתוב יתפוס גבי טומאות מת כמה לשונות: ״אשר יגע בטומאת אדם״ (ויקרא ה׳:ג׳), ״או באדם אשר יטמא לו״ (ויקרא כב, ה), ״הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות״, ״וכל טמא לנפש״ (במדבר ה, ב). ובאמת בכ״מ כתב סתם טומאת מת בשם ״טמא נפש״ כי עיקר הטומאה בא מצד הנפש, שהגוף מצד עצמו לא היה מקבל טומאה [כמו גוף הבהמה והעכו״ם לר׳ שמעון], רק מצד שהוא משכן הנפש. ואחר שמשכן הנפש היא בדם כמו שכתוב ״כי הדם הוא הנפש״, והיא יקרא בשם ״נפש״ ועליו תחול הטומאה בעצם וראשונה והגוף על ידי שהוא משכן להדם יקבל טומאה בשניה, לכן הוכיח ממה שכתוב ״לנפש״ לרבות את הדם. והנה בכל מקום כתוב ׳דבר ואמרת׳ ופה כתוב ׳אמר ואמרת׳. וכבר בארנו (ויקרא סימן ג׳ באורך) שכל מקום שאמר ׳דבר ואמרת׳ או ׳דבר לאמור׳ יציין במלת ״דבר״ הרחבת הדברים – שידבר עמם באורך ויודיעם פירוש ההלכות על פי הכללים שנמסרו למשה ועל פי המדות שהתורה נדרשת. ובמלת ״ואמרת״ מציין הלשון שיאמר לו, שהוא כפי שנכתב בהכתוב. ובזה יש הבדל בין ׳דבר ואמרת׳ ובין ׳אמור ואמרת׳. שכל מקום שהלכות תורה שעל פה מיוסדים בתורת הכתב על ידי הכללים ושרשי הלשון, ועל ידי מדות הנמסרים לדרוש את הכתוב שמהם נוציא את ההלכות [כפי דרכינו בכל החיבור הלז], יציין זאת במלת ״דבר״ שהיא הרחבת הדברים והפירוש שיפרש את המאמר כדרך הדורש בארוכה. אבל במקום שיציין הלכה למשה מסיני, שאין לה שום יסוד בהכתוב, רק שכן נמסר לו על פה מבלי טעם ודרוש [כמו הלכות שבספר תורה, תפילין ומזוזות וכל ההלכות מסיני שמנה הרמב״ם בהקדמתו לסדר זרעים שאין להם שום שורש בהכתוב כמו גוד, ולבוד, ודופן עקומה, שיעורין, חציצין, ומחיצין, וכדומה] עליהם לא יפול לשון ״דיבור״, כי לא נאמרו לדרוש ולהוציא אותם מן הכתוב, ועליהם כפל ׳אמור ואמרת׳ שהם שני אמירות – אחת תורת הכתב ואחת הלכות על פה שנאמרו גם כן בקצרה. ועל כן למד מן ״אמור... ואמרת״ לרבות הטומאות הפורשות מן המת שהם עצם כשעורה וכן הדברים שהנזיר מגלח עליהם וכהן מוזהר עליהם ושאין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר כמ״ש בתוספתא (פרק ג דמכות) – רובם הם הלכה למשה מסיני אשר אין לו סמך בכתוב כלל ואמר לו שיאמר תורת הכתוב, ״ואמרת״ עוד הלכות בעל פה מטומאות הפורשות (כמ״ש הרמב״ם (פ״ז מהל׳ נזירות). וכן אמר בנזיר (דף מג:) יכול לא יטמא לשדרה וכולי כתיב ״ואמרת אלהם״ הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת. ולזה בתרגום יונתן בן עוזיאל אמור לכהניא בני אהרן דיתפרשון מן סאוב וכדנא תימר להון על בר נש דמית לא יסתאב. ומדברי הרמב״ן בספר תורת האדם נראה שהיה גירסתו אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. ומנין לרבות הטומאות הפורשות? ת״ל לנפש, וכן נראה מדברי הרמב״ם (פ״ג מהל׳ אבל) שתמה עליו הכסף משנה שם. וזה כדרוש הגמ׳ יבמות (דף קיד).
[ד]
לנפש לא יטמא בעמיו – פירש הרשב״ם בפירוש השני למת הנמצא בעמיו, וכן כתב הראב״ע בעמיו – בכל ישראל שהם עמיו. אולם לאיזה צורך יאמר זה? ומ״ש הרלב״ג מגיד שאין טומאת מת נוהגת בעכו״ם אינו כפי הדין דגם לדעת ר׳ שמעון בר יוחאי במגע ובמשא מטמאי כמ״ש רבינא ביבמות (דף סא). ועל כן פירוש חז״ל מוכרח שהוא תנאי – רק אם נמצא המת תוך עמיו, שיש לו קוברין, לאפוקי מת מצוה. ומלת ״בעמיו״ שבא בלשון רבים מרמז על כל כתות האנשים ר״ל אף אם נמצא המת בין עם וכת הגדולים שאין כבודם להטפל לו או בין עם הנזירים וכמ״ש הרמב״ם (פ״ג מהל׳ אבל ה״ט). והיותר נראה שכינוי ״עמיו״ ״עמיה״ היא ככינוי ״בעליו״ ״אדוניו״ ״אלהיו״ שבא בלשון רבים ליחיד לתפארת. והריבוי הוא ״אחריך בנימין בעממיך״ (שופטים ה׳:י״ד) כמבואר בקדושין (דף עז) לא יחלל זרעו בעמיו – בעם אחד הוא דמיחל, בשני עממין אינו מיחל ופרש״י מדלא כתיב ״בעממיו״. והרמ״ם שכתב שם שהוא מפי הקבלה בהכרח נטה לפירוש אחר אבל באמת הוא מיוסד בפשט הכתוב.
אמור ואמרת – לפי הפשט הוא כמו ׳דבר ואמרת׳, היינו, תחילה אמר הפרשה כמו שהיא, ואחר כך הביאור,⁠1 כך פירוש ״אמור ואמרת״. אך באשר דמשונה הלשון ״אמור ואמרת״2 פירשו חז״ל דשניהם על ביאור, היינו לעצמן, ולהזהיר על בניהם.⁠3
אל הכהנים בני אהרן4 – באשר כתוב (פסוק ד׳) ״לא יטמא בעל בעמיו״, דמשמעו אדם גדול, כמו ״בעלי יריחו״ (יהושע כד,יא),⁠5 וכן הרבה,⁠6 והיה סלקא דעתך דהוא הדין ישראל שהוא גדול בעירו ומיקרי ׳כהן׳, כמו ״ובני דוד כהנים היו״ (שמואל ב ח,יח),⁠7 משום הכי פירש הכתוב דוקא ״בני אהרן״ מוזהרים.
לנפש – עיין ספר במדבר (יט,יג).⁠8
בעמיו9 – קיבוץ אנשים במנהג מיוחד נקרא ׳עם׳, כמו שכתבתי בספר בראשית (כח,ג).⁠10 ותחת כהן נטפלים כמה קיבוצי ׳עם׳,⁠11 ולכל אופן ״לא יטמא״.⁠12
1. כך פירש רבינו ב׳קדמת העמק׳ ט׳. שמות יט,ג. ולעיל א,א.
2. שכפל את לשון ״אמירה״.
3. תורת כהנים על אתר, וכן יבמות (קיד,א), והובא ברש״י כאן ׳להזהיר גדולים על הקטנים׳. ואם ישאל השואל – וכי רק כהנים מוזהרים על הקטנים שלהם?! אולי משום שבנו של כהן בעל כרחו גם הוא כהן, ולכן לאי אזהרתו על הדינים יש תוצאות חמורות בכל הקשור בקדושת הכהנים, מה שאין כן אצל ישראל, אי אזהרת בנו הוא ענין פנימי משפחתי.
4. ״בני אהרן״ מיותר, שהרי הכהנים הם מזרע אהרן. ועיין בדרשות חז״ל, הובאו ברש״י.
5. מצודת דוד: כי כל מלכי העכו״ם ההם היו אדונים ביריחו.
6. ספר שופטים כל פרק ט׳. שמואל א׳ (כג,יא). שמואל ב׳ (כא,יב).
7. רש״י: ׳רברבין הוו׳.
8. שמשמעות ״נפש״ היא – רוח המרחף על המת.
9. רש״י (בעקבות חז״ל): בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה. רבינו יסביר ע״פ פשוטו.
10. עה״פ ״והיית לקהל עמים״.
11. השוה לשון בעל ספר החינוך (מצוה שע״ו) הכותב על כהן (הדיוט): ... ואמנם לעתים גם כן ישכון בהיכלו ויגל עם אוהביו, ולשמחה ולמשתה יקרא רעיו וקרוביו, על כן יחם לבבו עליהם וגם הם עליו...
12. אלא לשבעת הקרובים, כפי שכתב החינוך (שם): ...ומפני זה הרשה להיטמא להם כי כל דרכי התורה נועם וכל נתיבותיה שלום...
פרשת אמר
לנפש לא יטמא וגו׳. גדולי הפילוסופים נתכוונו פעמים רבות לדעת תורתינו ובראש כלם הוא אפלטון שנודע לכל הקדמונים לאח קרוב ועמית לאמונתינו, וגם בפרט זה מצאנו לו שהשוה דעתו לדעת התו׳ וכתב שאין לכהנים להטפל בשום אבל או מספד אם לא לשופט השופטים הנודע אצלו בשם Censore וגם היציאה מן הכלל הלזו תזכירנו דברי חז״ל שאמרו יום שמת רבי בטלה כהונה.
(הקדמה)
חוקי קדושה מיוחדים לכהנים
(פרקים כ״א–כ״ב)
כשם שעם ישראל נבחר בבחינת ממלכת כהנים מתוך האומות וחוייב ללכת בדרכי הקדושה, כך נבחר מתוך עם ישראל שבט כהנים, שבט לוי (השוה דברים י׳:ח׳), והמובחרים משבט זה, אהרן ובניו, לוקחו במיוחד (דברים י״ח:ה׳, במדבר ט״ז:ה׳) שהם יתנהגו בקדושה יתרה וישמשו דוגמה להם.
פרשת החוקים שלפנינו מכילה חמשה חלקים, ששנים מהם (הראשון והשלישי) שוב נחלקו לשנים כל אחד: א) הכהנים יהיו קדושים לאלהים (ויקרא כ״א:א׳-ט׳), וביחוד הכהן הגדול (ויקרא כ״א:י׳-ט״ו). ב) מראה הכהן העומד לשרת צריך להיות הדור; כהן בעל⁠־מום לא יגש אל המזבח (ויקרא כ״א:ט״ז-כ״ד). ג) על הכהנים להיות מרוחקים בטומאתם מן הקדשים (ויקרא כ״ב:א׳-ט׳), וכן ייבדלו הזרים מן הקודש (ויקרא כ״ב:י׳-ט״ז). ד) ככהנים בעבודתם כן גם הקרבנות בעלותם על המזבח צריכים להיות תמימים בלי מום (ויקרא כ״ב:י״ז-כ״ה). ה) שאר הדינים הנוגעים לקרבנות (ויקרא כ״ב:כ״ו-ל״ג). כל אחד מחלקים אלה פותח במלת ״וידבר ה׳ אל משה״ (מלבד החלק הראשון שמתחיל ב״ויאמר״).
המצוות שבשלושת החלקים הראשונים נאמרו לאהרן ובניו בלבד, מכאן ואילך גם לכל עם ישראל. החוק כולו ניתן רק אחרי הקמת אוהל מועד במקום זה. בהרבה פסוקים קיימת הנחה מראש של מציאות המקדש (ויקרא כ״א:י״ב,כ״ג, כ״ב:כ״ב); הכהן הגדול משוח כבר (ויקרא כ״א:י״ב); זאת ועוד: בפסוק אחד (ויקרא כ״א:כ״ג) קיימת ההנחה על מציאות הפרשה של עבודת יום הכפורים (ויקרא ט״ז:ב׳,י״ב,ט״ו) שנאמרה רק אחרי מות בני אהרן (השוה לעיל עמוד ז).
פרשה זו מובאת על⁠־ידי הנביא יחזקאל, קצתה מלה במלה, קצתה לפי תוכנה, ורק משפט קדום עיור יכול להוליך להנחה, שהחוקים שביחזקאל הם מזמן קדום יותר מאשר אלה שבשתי פרשיותינו אלו. יש להשוות את המקבילות דלהלן:
ויקרא:יחזקאל:
לנפש לא יטמא בעמיו כי אם... לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחתו... אשר לא היתה לאיש... יטמא (ויקרא כ״א:א׳-ג׳).ואל מת אדם1 לא יבא לטמאה כי אם לאב ולאם ולבן ולבת לאח ולאחות אשר לא היתה לאיש יטמאו (יחזקאל מ״ד:כ״ה).
לא יקרחה קרחה (ויקרא כ״א:ה׳).והקריחו... קרחא2 (יחזקאל כ״ז:ל״א).
אני ה׳ מקדשכם (ויקרא כ״א:ח׳, ועוד).אני ה׳ מקדש3 את ישראל (יחזקאל ל״ז:כ״ח).
את ראשו לא יפרע (ויקרא כ״א:י׳).ופרע לא ישלחו4 (יחזקאל מ״ד:כ׳).
ולא יחלל את מקדש אלהיו (ויקרא כ״א:י״ב, (ויקרא כ״א:כ״ג)).אל מקדשי... לחללו (יחזקאל כ״ג:ל״ט).
אלמנה וגרושה... לא יקח כי אם בתולה מעמיו (ויקרא כ״א:י״ד).אלמנה וגרושה לא יקח.⁠5.. כי אם בתולות מזרע בית ישראל (יחזקאל מ״ד:כ״ב).
להקריב לחם אלהיו, (ויקרא כ״א:ו׳,ח׳,י״ז,כ״א, כ״ב:כ״ה).בהקריבכם את לחמי6 (יחזקאל מ״ד:ז׳).
וינזרו מקדשי (ויקרא כ״ב:ב׳).וינזר מאחרי (יחזקאל י״ד:ז׳).
ולא יחללו את שם קדשי (ויקרא כ״ב:ב׳ (ויקרא כ״ב:ל״ב)).ויחללו את שם קדשי (יחזקאל ל״ו:כ׳, ועוד).
נבלה וטרפה לא יאכל (ויקרא כ״ב:ח׳).״נבלה וטרפה.⁠7.. לא יאכלו הכהנים, (יחזקאל מ״ד:ל״א).
ולא יחלל את קדשי (ויקרא כ״ב:ט״ו).ויחללו קדשי (יחזקאל כ״ב:כ״ו).
ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב).ונקדשתי בה (יחזקאל כ״ח:כ״ב, ועוד). ואחל בתוכם (יחזקאל כ״ב:כ״ו).
כי יש לנו טעם מספיק לדחיית ההשערה, כי בפרשתנו עוּבדו או עוּבדו מחדש מקורות שונים, זאת הוכחנו כבר לעיל עמוד ח. על דבר התופעות הלשוניות המתמיהות ועל דבר הפסוקים שסותרים, כביכול, זה את זה, השוה הביאור לאותם הפסוקים.
(א) הדיבור האלוהי היה תכופות אל הכהנים, אולם זה היה תמיד דברי צווי, שלא הופנו אל הכהנים בלבד, כי אם לכל ישראל היה חלק בהם. הכהנים הוזכרו שם לחוד בתורת מורי העם או בתורת שומרי החוק ומבצעים אותו (השוה חלק א, עמוד רי), אבל הדיבור שבכאן הוא ענין לכהנים בלבד; שאר בני ישראל לא היו מצווים עליו. ולכן, כנראה, נאמר כאן: ״אמור אל... ואמרת אלהם...⁠״. אמור אליהם, בתורת מורי החוק ואותם, שהחוקים נוגעים בהם במיוחד. לפי הרמב״ן אפשר להשתמש במלה ״אמור״ גם בהוראת ״דבר״, אבל כאן לא נאמר כרגיל בשאר הפסוקים: ״בני אהרן הכהנים״, אלא מקדים ״הכהנים״ ל״בני אהרן״, ללמד שהחוק מכוון רק אל הכהנים. ועוד, משום שלכל הפעלים שבצוויים הבאים אחר⁠־כך יש לצרף במחשבה את הנושא: ״הכהן״ או ״הכהנים״.⁠8
לנפש – ביטוי מקוצר במקום ״לנפש מת״ (ויקרא כ״א:י״א, במדבר ו׳:ו׳, השוה גם במדבר ט׳:ו׳, י״ט:י״א,י״ג).
לא יטמא – המבקרים האחרונים מתפלאים, שכאן משתמש הכתוב בגוף נסתר, בעוד שהדיבור יצא ישר אל הכהנים. אולם החוק לא ניתן לאותם הכהנים בלבד שהיו נוכחים; לאלה ניתנו מכבר הוראות בפרק י׳:ו׳-ז׳ (השוה שם, ד׳) במקרה מתאים. אלא החוק שלפנינו ניתן בצורה כזו שיכולה לשמש סדר לכהנים הבאים בעתיד. ייתכן כי החוק ניתן בקשר להוראות שנמסרו לכהנים, לעיל י׳:ו׳-ז׳, ומכוונים לימים הבאים. ואף יש ביניהם חוקים (למשל פסוק ג), שאי⁠־אפשר היה למסרם לאהרן ולבניו, ולכן היתה הצורה המתאימה ביותר הדיבור בגוף נסתר. בכל זאת השוה גם להלן ביאור לפסוק ח.
בביטוי בעמיו – התקשו המפרשים. ספרא מבאר (השוה גם נזיר מ״ג:): רק אם עמו נמצא אתו, אסור לו ליטמא, אבל מותר לו ב״מת מצוה״, כלומר: המוצא מת במקום שאין איש ישראל ואי אפשר לו לקרוא איש. הלכה זו מתאימה למובן הפשוט של הפסוק.
ראשית כל מלמדת המלה בעמיו – שהכהן שהוא צריך להיות הנעלה והמכובד בין בני עמו לא ייתכן שיטמא את עצמו למת בשעה שנמצא בקרב עמו, ונכון שיתעסקו בו אחרים (השוה ביאור לפסוק ד). וודאי לא רצה הכתוב לומר, כי במקרה שאין אדם נוכח ליד המת, מותר לכהן לנגוע בו, כי למה ייטמא בלי צורך? אולם יש ויש להסיק מכאן, ש״במת שאין לו קוברים״ מבין בני עמו והתעסקותו היא דחופה, מותר לו ליטמא.
1. המונח ״לנפש״ שבחוק, הוחלף על⁠־ידי יחזקאל במלה יותר מקובלת בדורו: ״ואל מת אדם״. את הביטוי ״אל מת... לא יבא״ לקח מספר במדבר ו׳:ו׳.
2. הביטוי ״קרח קרחה״ (הקרח) אינו מצוי בשום מקום אחר.
3. הפסוק שחוזר כמה פעמים בחוק שלפנינו (השוה כ׳:ח׳), מבואר ביחזקאל באופן אפייני במלת ״בהיות מקדשי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
4. מה שבחוק שלפנינו צווה לכהן הגדול, בא בספר יחזקאל כמצוה כללית לכל הכהנים, ראה להלן ביאור לפסוק י.
5. ראה ההערה הקודמת, וראה להלן ביאור לפסוק ז. במקום הביטוי הנדיר ״מעמיו״ נאמר ביחזקאל ברורות: ״מזרע בית ישראל״.
6. הביטוי ״הקרב לחם א״, שאפשר למצוא רק בחוק שלפנינו ולא במקומות אחרים (השוה גם ג׳:י״א,ט״ז; במדבר כ״ח:ב׳,כ״ד), מתכוון להבליט בזה את עמדתם הנעלה של הכהנים ואת קדושתם של הקרבנות. הביטוי אצל יחזקאל הושאל בלא ספק מפרשתנו.
7. עיין להלן כ״ב:ח׳. – ביחזקאל נמצא בהרחבה: ״מן העוף ומן הבהמה״ (השוה ויקרא ז׳:כ״ו).
8. מתוך ההישנות ״אמר... ואמרת״ מסיקים חכמינו (ביבמות קי״ד.) את הלימוד ״להזהיר גדולים על הקטנים״. הכהנים מצווים בתורת מורים לחנך גם את הקטנים לשמירת החוקים הבאים כאן בנוגע לטומאות, שאי-אפשר למסור להם את אלה במישרין. גם כהנים בעלי-מום, שאינם מוכשרים לעבודה על-יד המזבח, חייבים לשמור חוקים אלה, אך החללים פטורים, ראה פסוק טו.
אמור
(א) אמור אל הכהנים וכו׳ – בראב״ע. דקאי על הפרשה הקודמת, לפי שהכהנים שומרי התורה. ומה נאות זה לפי המובא בסנהדרין פרק י״ד, דבזמן שיש כהן מקריב על המזבח דנין דיני נפשות, ולכן פרשה הקודמת, דבעונשין של עריות מיירי אמור אל הכהנים, דזה דוקא בזמן שכהן מקריב ע״ג המזבח. ופשוט.
אמר אל הכהנים – תניא, הכהנת מותרת לצאת לחוץ לארץ, מאי טעמא, אמור אל הכהנים ולא אל הכהנת.⁠1 (ירושלמי סוטה פ״ג ה״ז)
אל הכהנים – הכהנים – להוציא חללים.⁠2 (תו״כ)
בני אהרן – תניא, יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה, ת״ל אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא, בני אהרן מוזהרין ואין בני ישראל מוזהרין, ואם על טומאה חמורה אין מוזהרין, על טומאה קלה לא כל שכן.⁠3 (ר״ה ט״ז:)
בני אהרן – הכהנת מטמאת למתים, מאי טעמא, אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן.⁠4 (סוטה כ״ג:)
בני אהרן – בני אהרן – לרבות בעלי מומין.⁠5 (תו״כ)
ואמרת אלהם – אמור ואמרת אליהם מה ת״ל, להזהיר גדולים על הקטנים דלא לטמאון בידים.⁠6 (יבמות קי״ד.)
לנפש לא יטמא – לנפש – לרבות את הדם והטומאות הפורשות מן המת.⁠7 (תו״כ)
לא יטמא – נאמר כאן לא יטמא ונאמר בכה״ג לא יטמא (פ׳ י״א), מה לא יטמא שבכה״ג חייב בלא יבא ולא יטמא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא ולא יטמא.⁠8 (שם)
לא יטמא בעמיו – בזמן שעמיו שם אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.⁠9 (שם)
1. ר״ל משום דגזרו טומאה על ארץ העמים מפני שאינן זהירין בדיני טומאה וטהרה, ולכן אסור לכהן לצאת לשם כדי שלא יטמא, ואמר על זה דהכהנת מותרת לצאת משום דאינה מוזהרת על הטומאה. ומה שתפס הירושלמי ציור כזה להורות היתר טומאות הכהנות, י״ל משום דענין טומאת ארץ העמים היא רק מגזירת חכמים, יען שאין הטומאה ידועה בודאי, והו״א כיון דהגזירה היתה בסתם הוו גם הנשים בכלל משום לא פלוג, קמ״ל.
והנה הגמ׳ שלנו והתו״כ ילפי היתר טומאת הכהנות מדרשה אחרת כמבואר בסמוך, בני אהרן ולא בנות אהרן. וי״ל דלא ניחא להו בדרשת הירושלמי אע״פ שהיא מוקדמת, משום דבאמת יש מקומות שמלת כהן אינו מוציא כהנת, כמו וכהן כי יקנה נפש, הוא הדין כהנת, וכדומה. וגם דרשינן מן הכהנים להוציא חללים, כבדרשה הבאה.
2. דמשמע כהנים ודאים ולא חללים, וכה״ג דרשינן בבכורות מ״ב א׳, אם זכר אם נקבה, זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, ועי׳ בסנהדרין ה׳ ב׳.
3. טומאה חמורה היא טומאת מת מפני שהיא אבי אבות הטומאה, וכנגדו נחשבה טומאת נבילה לטומאה קלה. וכלל דרשה זו נתבאר לפנינו לעיל בפ׳ שמיני בפסוק ובנבלתם לא תגעו (י״א ח׳), יעוי״ש.
4. וכתב הרמב״ם בפ״ו ה״ו מאבל שמטעם זה אין הנשים מצוות להתטמא למתים כאלה שהכהנים הזכרים מצווים כגון לקרובים, כפי שיתבאר בסמוך. וכתב על זה הרמב״ן דאפשר שהוא דורש כל שישנו בלא יטמא [לרחוקים], ישנו ביטמא [לקרובים], והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו נמי במצות יטמא, עכ״ל. והוסיף לתמוה ע״ז מנ״ל לדרוש דרשה שלא נאמרה בגמ׳ ולפטור ע״י זה את הנשים ממצוה זו, ולכן הוא וכל הפוסקים אחריו דחו דעת רמב״ם בזה.
אבל לדעתי דעת הרמב״ם ופסקו נאמנים וברורים, כי הנה שתי המצות האלו, איסור טומאה למתים רחוקים ומצות טומאה למתים קרובים, מבוארים בפסוקי פרשה זו, לנפש לא יטמא, הי אם לשארו לה יטמא, ודרשינן לה יטמא – מצוה, והלשון כי אם מורה מפורש שלא קבע הכתוב מצות טומאה לקרובים למצוה בפ״ע רק בהמשך ממצות לנפש לא יטמא, ושתי המצות האלו הם בערך שתים שהן אחת, היינו שלא יטמאו לרחוקים ויטמאו לקרובים, וא״כ אחרי שהקדים הכתוב למצות אלו בני אהרן ודרשינן ולא בנות אהרן, הרי דהוציא הכתוב נשים מכלל מצוה זו שבכללה כלולים שתי המצות הפרטיות, שלא לטמא לרחוקים ולטמא לקרובים, ודו״ק.
ומה מאד מדוייק לפי״ז לשונו שכתב [בדין מצות טומאה לקרובים], במה דברים אמורים בזכרים, אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כך אינן מצוות להתטמא לקרובים, עכ״ל, וזה מבואר מפורש כמו שהסברנו.
ואף יש ראיה מכרחת לזה דהדרשה ולא בעת אהרן קאי אכולא ענינא דטומאה בפרשה כאן, שהרי בקדושין ל״ו א׳ מפרש הגמ׳ אליבא דחד מ״ד דמצות לא יקרחו קרחה דכתיב בסמוך לא קאי אנשים, משום הדרשה בני אהרן ולא בנות אהרן דבראש הפרשה דקאי אכולא ענינא דפרשה זו, וא״כ הגע עצמך, דכש״כ דקאי דרשה זו אמצוה דלה יטמא דחד ענינא וחדא מצוה היא עם המצוה לנפש לא יטמא, דרק המשך מצוה היא, כמש״כ.
ולבד זה הנה מצינו כמה וכמה מצות וענינים באופן כזה, מצינו שהזר אינו חייב על ביאה לק״ק מפני שאין עליו מצוה ליכנס באיזה זמן, וכן לא הוזהרו זרים על עבודה בטומאה מפני שאין בהם מצוה בטהרה, כמש״כ תוס׳ ביבמות ל״ב ב׳. וכן אין זרים בעלי מומין לוקין כשעבדו מפני שאין בהם מצוה בשלמים, וכהנה הרבה, וכן כאן מפני שאין בנשים מצות מניעת האיסור ברחוקים אין בהם חיוב המצוה בקרובים, ודו״ק. –
ודע שהרמב״ם בפי״ט הי״א מאיסו״ב הביא דרשה זו בני אהרן ולא בנות אהרן על הדין המבואר ביבמות פ״ד ב׳ לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים, כגון ישראלית לכהן חלל, ואנו השמטנו דרשה זו, מפני שכפי מסקנת הגמ׳ בקדושין ל״ה ב׳ לא קאי הדרשה ולא בנות אהרן אכל ענין הפרשה, רק אענין טומאה, ואותו הדין שכתב הרמב״ם נבאר לקמן פ׳ ז׳.
5. דמיותר הוא, ועיין מש״כ בענין זה בס׳ התוה״מ בריש פ׳ ויקרא סי׳ ל״ח.
6. וכתב הרמב״ם בפ״ג הי״ב מאבל דאע״פ שאם הם מטמאין בעצמן אין הב״ד מחויבים להפרישן מ״מ צריך אביו לחנכו בקדושתו ולמונעו מטומאת מת. ויש להעיר לפי המתבאר בסמוך דכשם שאסור לכהן להתטמא למת כך מצוה לו להטמא לקרובים, אם מחויבים למנוע את הקטן גם מטומאות קרובים, אחרי די״ל דכיון דהקטן פטור מן המצות, וגם ממצות טומאה לקרובים, א״כ אסור להניחו להטמא גם לקרובים שמא יבא להתרגל להטמא גם לשארי מתים, וכנגד זה י״ל דכיון דחייבים לחנך את הקטן במצות, לכן מצוה גם לחנכו בטומאה לקרובים, ולא חיישינן שמא ירגיל עצמו לטומאת מתים בכלל.
ונראה ראיה דמצוה לחנכו גם במצוה כזו ממה דקי״ל במנחות ע״ג א׳ דכהן קטן אוכל במנחות קדשים [מחלק אביו], וגם מעוף הנמלק, ואע״פ דמליקה שלא בקדשים הוי נבילה, בכ״ז לא חיישינן לשמא ירגיל עצמו באכילת נבילה, והיינו טעמא, כיון דעכ״פ עתה מצוה לחנכו באכילת קדשים אנו דנין לפי שעתה הוא מחויב בחנוך, וה״נ כן, ודו״ק, ויש להביא עוד ראיות לזה, ודי בזה. –
ועיין בכסף משנה פ״ג הי״ב מאבל שכתב על דין זה אמור ואמרת להזהיר וכו׳, וז״ל בפירוש רש״י אמור ואמרת להזהיר הגדולים וכו׳, עכ״ל. ולכאורה הוא פלא שהביא מפירש״י ולא מגמ׳ מפורשת, וגם בכלל מה זה מקור לדברי רמב״ם מפירש״י, ולא נמצא כזה בשום מקום, אבל אין ספק כי אך ט״ס קל הוא, ובמקום בפי׳ רש״י צ״ל בפרק חרש, שדרשה זו באה בפ׳ חרש ביבמות, ונשתרבבו האותיות באשמת מעתיק ומדפיס, וכן נראה ברור דט״ס הוא, מדסיים הכ״מ ומ״ש ואם בא להטמא מעצמו כו׳ שם, ובפירש״י לא נמצא זה, וע״כ האי ״שם״ איבמות קאי. ולא היה כדאי לבאר דבר קל כזה לולא ראיתי לבעל אור החיים עה״ת כאן שכתב שנעלם מהכ״מ סוגיא זו דיבמות, וראיה שהביא דרשה זו מפירש״י, ושרו ליה מאריה, שחשד להכסף משנה בשגיאה שאין לחשוד גם בר בי רב. –
והנה בתו״כ איתא כאן בני אהרן אף הקטנים במשמע, וצ״ל הכונה בגמרא שלפנינו שהגדולים מוזהרים על הקטנים, וניחא ליה להתו״כ להסמיך זה על הדרשה בני אהרן, משום דמהדרשה אמור ואמרת דריש התו״כ ענין אחר, כפי שיתבאר בדרשה הבאה.
7. כגון כזית מן המת ועצם כשעורה, והנה לפנינו בתו״כ לא כתיב כלשון זה ממש שהעתקנו, רק בזה״ל, לנפש לא יטמא לרבות את הדם, ומנין לרבות הטומאות הפורשות מן המת ת״ל ואמרת אליהם לרבות הטומאות הפורשות, וגירסא זו היא עפ״י סוגיית הגמ׳ בנזיר מ״ג ב׳ ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת שדרה וגולגולת וכו׳. ואמנם לפי המתבאר בדרשה הקודמת ילפינן מן אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, והתו״כ לטעמיה שהשמיט דרשה זו דאמור ואמרת להזהיר גדולים וכו׳, ועיין מש״כ סוף אות הקודם, אבל לדידן דילפינן מן אמור ואמרת להזהיר גדולים וכו׳ ילפינן מן לנפש גם רבוי הטומאות הפורשות ששוה הוא לרבוי דם, ולכן העתקנו כמו שהעתקנו.
ויש לי בזה סיוע וגם ביאור בדברי רמב״ם פ״ג ה״א מאבל, שכתב וז״ל, אחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת, שנאמר לנפש לא יטמא, עכ״ל, וכתב הכ״מ בתו״כ, מנין לרבות את הדם, שנאמר לנפש וכו׳, ומנין לרבות שאר טומאות הפורשות מן המת ת״ל אמור ואמרת וכו׳, ורבינו נראה שסובר דכיון דילפינן לדם הוא הדין לשאר טומאות, דמאי שנא, ולא הוה צריך קרא למילף שאר טומאות הפורשות אלא אסמכתא בעלמא הוא, עכ״ל. ולדעתי אין דברים אלה מספיקים, דמהיכי תיתא הוי דרשה זו אסמכתא יותר משארי דרשות, אבל לפי מש״כ כיון דמסברא שוה טומאות הפורשות לדם לכן מוכרח לילף כל זה מלנפש, כיון דהדרשה אמור ואמרת באה לענין אחר להזהיר גדולים על הקטנים, ודו״ק.
והנה בתורת האדם להרמב״ן בענין הכהנים כתב בזה״ל, תניא בתו״כ, אמור ואמרת להזהיר גדולים על קטנים, מנין לרבות הדם של מת ת״ל לנפש, ומנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת״ל לנפש, עכ״ל. הרי מבואר מפורש שהיה לפניו הגירסא בתו״כ כמו שהעתקנו אנו, וקרוב לודאי שכן היתה גם לפני הרמב״ם.
8. דבכה״ג כתיב מפורש ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא ועי״ש, ור״ל חייב על טומאות נגיעה ועל הביאה לאהל המת, ולפעמים יצוייר שיהיה חייב על שתיהן, כגון אם נכנס לבית ושהה שם עד שמת המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, הרי זה לוקה שתים, משום לא יבא ומשום לא יטמא, מפני שטומאה וביאה באין כאחת, אבל אם נכנס כדרכו הוי טומאתו קודמת לביאתו, יען שמעת שיכניס אצבעות רגליו נטמא ואינו חייב משום ביאה עד שיבא כולו. –
ועיין ברמב״ם פ״ג ה״ו מאבל הביא דין זה לענין כהן גדול, והשמיט זה בענין כהן הדיוט אע״פ דאיירי ביה בתחלת הפרק, וצע״ג.
9. ר״ל בזמן שיש בני אדם זולתו להתעסק עמו אז אינו מטמא, אבל בזמן שאין לו קוברין אלא הוא מטמא עצמו, ועיין בנזיר מ״ד א׳ ומ״ח א׳ אתרבי טומאת כהן למת מצוה מדרשה אחרת כפי שיבא לפנינו בפ׳ י״א.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ב) כִּ֚י אִם⁠־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃
except for his relatives that are near to him, for his mother, for his father, for his son, for his daughter, for his brother,
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[כז] 1לשארו, שארו זו אשתו. (יבמות כב:)
[כח] 2לשארו, אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע וכו׳ באשת איש וכו׳, אלא פרט למשמש מתה (אשת איש לאחר מיתתה), דסד״א הואיל לאחר מיתה נמי איקרי שארו, (דבעלה מיקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו ואמרינן שארו זו אשתו), אימא ליחייב עלה באשת איש, קמ״ל. (יבמות נה:)
[כט] 3לשארו הקרוב אליו, אמר ר׳ חייא כר׳ אמי משמיה דעולא, אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכו׳ בשארו תלה רחמנא (כדכתיב כי אם לשארו הקרוב ואמר מר שארו זו אשתו). (סנהדרין כח:)
[ל] 4לשארו... לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחתו הבתולה, ת״ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן, אבל מתאבל עליהן. ואלו הן, אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו, הוסיפו עליהן אחיו ואחותו הבתולה מאמו (שלא מאביו, דקרא משמע מאביו שלא מאמו), ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו (דבקרא לא אשכחן אלא אבתולה). (מו״ק כ:)
[לב] 5ולאביו, אמר רב חסדא אמר רב, נקטע ראשו של אביו (אעפ״י שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע) אינו מטמא לו, מ״ט אמר קרא לאביו, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר (כגון זה שנקטע ראשו) וכו׳, מיתיבי, לה יטמא, לה הוא מטמא (כשהיא שלימה) ואינו מטמא לאיבריה (שאם נפרד ממנה אבר בין בחייה בין במותה אינו מיטמא לה) לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו (וה״ה נמי לאבר מן המת) אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה, מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה. לאו למימרא דאי מיחסר פורתא (כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא כשעורה ואפ״ה היה מותר ליטמא לה, וה״ה לאביו אע״ג דהוא חסר ואינו שלם, וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל הוא) לא, ההיא ר׳ יהודה היא (דסתם ספרא רבי יהודה ושמעינן ליה לר׳ יהודה דאמר נמי בכהאי גוונא) דתניא רבי יהודה אומר לה יטמא ואינו מיטמא לאבריה, לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו אבל הוא חוזר על עצם כשעורה מאביו (כלומר לאיבריו הוא דאינו מיטמא וכו׳ לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו, אכל מיטמא הוא לעיקר הגוף לכתחילה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה, ואנא אמינא לה כרבנן דפליגי עליה דר׳ יהודה, דאמרי כיון שנחסר במקצת שוב אינו מותר ליטמא בו) וכו׳, ורב דאמר כי האי תנא, דתניא מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגינזק, ובאר והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את ר׳ יהושע בן אלישע וד׳ זקנים שעמו (מהו ליטמא ולהביאו בקברי אבותיו) ואמרו, לאביו, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר (ולאחר ג׳ שנים אי אפשר לו שאינו חסר). (נזיר מג:)
[לג] [ולאחיו], מתני׳: מי שיש לו אח מכל מקום וכו׳, ואחיו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן העובדת כוכבים. גמ׳: למאי הלכתא, ליורשו וליטמא לו (אם כהן הוא ולו אח ממזר מיטמא לו), פשיטא, אחיו הוא, סד״א הואיל וכו׳ מטמא הוא לאשתו כשרה ואין מטמא לאשתו פסולה (ראה להלן אות מו), הכא נמי מטמא הוא לאח כשר ואין מטמא לאח פסול, קמ״ל. ואימא ה״נ, התם לאפוקי קיימא (הלכך לאו אשתו היא) הכא אחיו הוא. (יבמות כב:)
1. יבמות צ:, תו״כ, שאילתות, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה להלן אות מו. ובב״ב קט: וקיא: דרשו כן על הכתוב לשארו בבמדבר (כו, יא) שהבעל יורש את אשתו עיי״ש וברשב״ם, ובתו״ש משפטים פכ״א אות רו בביאור.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ב ה״ז: אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו, ואינו מתטמא לה אלא מדברי סופרים. עשאוה כמת מצוה, כיון שאין לה יורש אלא הוא, לא תמצא מי שיתעסק בה, ועי״ש ברדב״ז, שלדעת הרמב״ם הלימוד אינו אלא אסמכתא. ובכ״מ שם ה״א שהרמב״ם לשיטתו שכל דבר שאינו מפורש בתורה, אע״פ שדינו דין תורה, מיקרי דברי סופרים. ואשתו אינו מפורש בתורה דשארו אינו מוכרח שיהא פירוש אשתו שהרי אונקלוס תרגם לשארו לקרובים דקריב ליה.
2. ראה אות הקודם. ורמב״ם הל׳ איסו״ב פ״א הי״א.
3. יבמות כט: מג: כתובות נג. פט: ב״מ יח. ובתו״כ כאן: הקרוב, לא את הארוסה. וכ״ה בירושלמי יבמות פ״ו ה״ד (ע״פ הפנ״מ שם) וב״ב פ״ח ה״ה. וראה שאילתות אמור קד. יל״ש ומדה״ג כאן. ולהלן אות לד.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ב ה״ז ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד אבל הארוסה אינו מטמא לה.
4. ראה מו״ק כ. ורש״י ד״ה אלא חמשה, ושבת קה: ד״ה לעולם.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ב ה״א: אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה וכן האשה על בעלה ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאמו. ועי׳ שם בכסף משנה וברדב״ז בטעם שכתב הרמב״ם שאשתו אינה אלא מדבריהם. ולעיל אות כז.
5. תורת כהנים, ילקוט שמעוני, לק״ט ומדרה״ג כאן. סוטה ג.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ב הי״ד-טו: אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו, וכן המלקט עצמות אביו אינו מטמא להן אע״פ שהשדרה קיימת, נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר.
[ד]
״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו״ – אֵין שְׁאֵרוֹ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁאֵר אָבִיךָ הוּא״.
״הַקָּרֹב״ – לֹא אֲרוּסָה.
״אֵלָיו״ – לֹא גְרוּשָׁה.
יֵאָמַר ״לְאִמּוֹ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְאָבִיו״?
מָה אִמּוֹ, שֶׁהִיא מִתְחַלֶּלֶת, הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לָהּ, אָבִיו, שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּל, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטַּמֵּא לוֹ?
אִלּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אִמּוֹ בַּיָּדוּעַ, אַף אָבִיו בַּיָּדוּעַ.
אָבִיו חֲזָקָה, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּלְאָבִיו״.
[ה]
אוֹ אִלּוּ נֶאֱמַר ״לְאָבִיו״ וְלֹא נֶאֱמַר ״לְאִמּוֹ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אָבִיו, שֶׁהוּא חֲזָקָה, הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לוֹ, אִמּוֹ וַדַּי, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטַּמֵּא לָהּ?
אִלּוּ כֵן, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אָבִיו, שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּל, אַף אִמּוֹ, שֶׁאֵינָהּ מִתְחַלֶּלֶת.
אִמּוֹ שֶׁנִּתְחַלְּלָה, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳וּלְאִמּוֹ׳. ״לְאִמּוֹ״
[ו]
יֵאָמַר ״וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו״?
מַה בְּנוֹ וּבִתּוֹ, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָן, הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לָהֶם, אִמּוֹ וְאָבִיו, שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטַּמֵּא לָהֶם?
אִלּוּ כֵן, הָיִיתִי אוֹמֵר: ״וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ״, יָכֹל לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַנְּפָלִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו״, מָה אִמּוֹ וְאָבִיו, בְּנֵי קַיָּמָה, אַף בְּנוֹ וּבִתּוֹ, בְּנֵי קַיָּמָה.
יָצְאוּ בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַנְּפָלִים, שֶׁאֵינָן בְּנֵי קַיָּמָה.
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִבְנוֹ״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְבִתּוֹ״?
לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּבֵּן מַה שֶּׁאֵין בַּבַּת, וּבַבַּת מַה שֶּׁאֵין בַּבֵּן: הַבֵּן, אָבִיו חַיָּב בּוֹ מִצְווֹת: לְמוּלוֹ, לִפְדּוֹתוֹ, לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבַּת.
הַבַּת, אָבִיהָ זַכַּי בִּמְצִיאָתָהּ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבְהָפֵר נְדָרֶיהָ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבֵּן.
הָא לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּבֵּן מַה שֶּׁאֵין בַּבַּת, וּבַבַּת מַה שֶּׁאֵין בַּבֵּן, צָרִיךְ לוֹמַר ״לִבְנוֹ״, וְצָרִיךְ לוֹמַר ״לְבִתּוֹ״.
[ח]
יֵאָמַר ״לְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ״?
מָה אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהֶם מִצְווֹת, הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לָהֶם, בְּנוֹ וּבִתּוֹ, שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶם מִצְווֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטַּמֵּא לָהֶם?
אִלּוּ כֵן, הָיִיתִי אוֹמֵר: ״לְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ״, יָכֹל לְאָחִיו וְלַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ״;
מַה בְּנוֹ וּבִתּוֹ, שֶׁהוּא יוֹרְשָׁן, אַף אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ, שֶׁהוּא יוֹרְשָׁן;
יָצְאוּ אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, שֶׁאֵינוֹ יוֹרְשָׁן.
[ט]
יֵאָמַר ״לְאָחִיו״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלַאֲחֹתוֹ״ (ויקרא כ״א:ג׳)?
שֶׁאִלּוּ נֶאֱמַר ״לְאָחִיו״, וְלֹא נֶאֱמַר ״וְלַאֲחֹתוֹ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אָחִיו, בֵּין קָטָן, בֵּין גָּדוֹל, אַף אֲחוֹתוֹ, בֵּין קְטַנָּה, בֵּין גְּדוֹלָה!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה״ (ויקרא כ״א:ג׳), הַקְּטַנָּה, לֹא הַגְּדוֹלָה.
[י]
אוֹ אִלּוּ נֶאֱמַר ״וְלַאֲחֹתוֹ״, וְלֹא נֶאֱמַר ״לְאָחִיו״, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אֲחוֹתוֹ, הַקְּטַנָּה, לֹא הַגְּדוֹלָה, אַף אֶחָיו, הַקָּטָן, לֹא הַגָּדוֹל!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּלְאָחִיו״, בֵּין קָטָן, בֵּין גָּדוֹל.
אֱלָהֵין לְקָרִיבֵיהּ דְּקָרִיב לֵיהּ לְאִמֵּיהּ וְלַאֲבוּהִי וְלִבְרֵיהּ וְלִבְרַתֵּיהּ וּלְאֲחוּהִי.
yet for his kin, who is nigh to him, for his mother, and for his father, and for his son, and for his daughter, and for his brother,

כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו
אֱלָהֵין לְקָרִיבֵיהּ דְּקָרִיב לֵיהּ לְאִימֵיהּ וְלַאֲבוּהִי וְלִבְרֵיהּ וְלִבְרַתֵּיהּ וְלַאֲחוּהִי
לִשְׁאֵרוֹ – לאשתו? חז״ל ואונקלוס
א. לפי המיוחס ליונתן שתרגם ״לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו״ – ״לְאִנְתְּתָא דִקְרִיבָא לְגוּפֵיהּ״ (לאִשׁה שקרובה לגופו), ״שְׁאֵרוֹ״ זו אשתו כדרשת חז״ל.⁠1 ואולם אונקלוס שתרגם ״לְקָרִיבֵיהּ דְּקָרִיב לֵיהּ״ פירש ״שְׁאֵרוֹ״ ככלל שלאחריו הפרטים – אמו, אביו, בנו, בתו אחיו ואחותו הבתולה – כראב״ע.⁠2 אבל אם כתרגומו שאשתו לא נזכרה, מהו המקור המתיר לכהן ליטמא לאשתו? ייתכן שסבר כרשב״ם וכרמב״ם שמן התורה כהן אכן אסור ליטמא לה. ומכיוון שההיתר לכך הוא מדרבנן בלבד – לא הזכירו התרגום וממנו למד גם הרמב״ם.⁠3 וכעין זה תרגומו בפרשת נחלות ״לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו״ (במדבר כז יא) ״לְקָרִיבֵיהּ דְּקָרִיב לֵיהּ״, שגם הוא אינו כדרשת חז״ל ״שארו זו אשתו״ כמבואר שם. ועיין להלן ״בַּעַל בְּעַמָּיו״ (פסוק ד) ״רַבָּא בְּעַמֵּיהּ״.
1. ספרא אמור, פרשה א: ״אין שארו אלא אשתו, שנאמר שאר אביך הוא״ וכן ברש״י. והעיר הרה״ג אביגדר נבנצל: מכיוון שירושת בעל את אשתו היא מדרבנן והוא נוטל מה שלא מגיע לו מהתורה, עלולים קרוביה לסרב לקוברה. לכן עשאוה כמת מצוה והתירו לבעלה להיטמא לה כמבואר באשת כהן קטנה (יבמות פט ע״ב): ״והא הכא דמדאורייתא אביה מיטמא לה, ומדרבנן מיטמא לה בעל? משום דהויא לה מת מצוה. ומי הוי מת מצוה? והתניא: אי זהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו – אין זה מת מצוה! הכא נמי, כיון דלא ירתי לה, קריא ולא ענו לה״.
2. ראב״ע: ״כי אם לשארו הקרוב אליו – היה נראה לנו כי פירושו כמו איש איש אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו) שֵם כלל ואחר כן פרט: לאמו ולאביו. וטעם בעל בעמיו (ד) – שלא יטמא הבעל באשתו. וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא לאשתו, ושמו ושארו כדרך אסמכתא, כאשר פירשתי במלת לעם נכרי (שמות כא, ח), ואמרו, כי פי׳ ״בעל״ – גדול שהעם ברשותו כמו בעליו אין עמו (שמות כב יג) בטל הפי׳ הראשון״.
3. רשב״ם פסוק ד: ״לא יטמא בעל בעמיו – שום בעל בעם כהנים לא יטמא לאשתו״. רמב״ם הלכות אבל פרק ב הלכה א: ״אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו. ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה״. רדב״ז שם: ״ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו וכו׳. רבינו אינו גורס בברייתא אשתו אלא בהדי הנך דהוסיפו עליהן ולפיכך כתב שאשתו היא מדבריהם. והא דכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו ואמרינן שארו זו אשתו דרשה דרבנן היא״. כסף משנה שם: ״אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה. בפרק ואלו מגלחין (כ ע״ב) ת״ר: כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו הוסיפו עליהם אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו. וא״ת מאחר שרבינו סובר דמדין קרובים שהכהן מיטמא להם למדנו שמתאבלים עליהם כמ״ש בתחלת הלכות אלו ואשתו כתובה באורייתא לענין טומאה כהן דכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו ואמרינן בפ׳ האשה רבה (דף צ׳) ובפרק כיצד (דף כ״ב) שארו זו אשתו ובר״פ טבול יום אמרו שמתה אשתו של יוסף הכהן וטמאוהו על כרחו וכ״כ רבינו לקמן בפרק זה אשתו של כהן מתטמא לה והיינו ודאי מדאורייתא וכן משמע עוד מדבריו רפ״ג וא״כ למה כתב שאינו מתאבל עליה מן התורה? ואפשר לומר דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אף על פי שדינו דין תורה מיקרי מד״ס ואשתו אינה מפורש בתורה דשארו אינו מוכרח שיהא פירוש אשתו שהרי אונקלוס תרגם לשארו הקרוב – לקריביה דקריב ליה״.
ויש להעיר שאת ת״א ״שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ״ (שמות כא י) ״זִיוּנַהּ״ (מזונות) פסק הרמב״ם להלכה אף שגם הוא אינו מפורש בתורה, כדבריו בהלכות אישות פרק יב הל׳ א-ב: ״כשנושא אדם אשה... יתחייב לה בעשרה דברים... שלשה מהן מן התורה ואלו הן: שארה כסותה ועונתה. שארה אלו מזונותיה״. ובמגיד משנה שם: ״הג׳ דברים שכתב רבינו שהן מן התורה ואחד מהן המזונות הם מחלוקת תנאים בפרק נערה שנתפתתה בברייתא. ופסק רבינו כדברי האומר שארה אלו מזונות וכן תרגם אונקלוס שארה – זיונה וכן פירש״י ז״ל בפירוש התורה״.
ארום אלהן לקריב בשרי׳ דקריבא לוותיה לאמיה ולאבוי ולברי׳ ולברתיה ולאחוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלהן לקריב בשרי׳ דקריב״) גם נוסח חילופי: ״אלא הן לקריבות בשריה דקר⁠(ו){י}⁠ב״.
אלהין לאינתתא דקריבא לגופיה לאימיה ולאבוי ולבריה ולברתיה ולאחוי.
but for a woman who is of kin to his flesh, for his mother, and for his father, and for his son, and for his daughter, and for his brother,
אלא לאשה הקרובה לגופו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו.
כי אם לשארו1שארו זו אשתו, וכן [הוא] אומר בעריות שאר אביך היא (ויקרא י״ח:י״ב), הקרוב אליו. אלו שבעה קרובים האמורים בפסוק. ואמרו הקרוב, מכאן אמרו אשתו הארוסה לא אונן ולא מטמא לה.
1. שארו זו אשתו כו׳. ספרא ריש אמור, וכל המאמרים שלאחריו הוא בספרא, רק קצת באופן אחר, ובלק״ט הובא בלשון המחבר במאמר המתחיל אמרו רבותינו שארו זו אשתו כו׳.
כְּתִיב: ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ״, וּכְתִיב: ״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו״ יֵשׁ בַּעַל שֶׁהוּא מִטַּמֵּא וְיֵשׁ בַּעַל שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא, מִטַּמֵּא הוּא לְאִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה. אֵין ״שְׁאֵרוֹ״ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁאֵר אָבִיךָ הִיא״. ״הַקְּרוֹבָה״ וְלֹא אֲרוּסָה. ״אֵלָיו״ וְלֹא הַגְּרוּשָׁה. יֹאמַר ״לְאִמּוֹ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאָבִיו״, וּמַה לְּאִמּוֹ שֶׁהִיא מִתְחַלֶּלֶת הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לָהּ, אָבִיו שֶׁאֵין מִתְחַלֵּל אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטַּמֵּא לוֹ. אִלּוּ כֵּן הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אִמּוֹ בְּיָדוּעַ אַף אָבִיו בְּיָדוּעַ, אָבִיו חֲזָקָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְאָבִיו״. וְיֹאמַר ״לְאָבִיו״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאִמּוֹ״, וּמָה אָבִיו שֶׁהוּא חֲזָקָה הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לוֹ, אִמּוֹ שֶׁהִיא וַדָּאִית אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטַּמֵּא לָהּ. אִלּוּ כֵּן הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אָבִיו שֶׁלֹּא נִתְחַלֵּל אַף אִמּוֹ שֶׁלֹּא נִתְחַלְּלָה, אִמּוֹ שֶׁנִּתְחַלְּלָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְאִמּוֹ״. וְיֹאמַר בְּנוֹ וּבִתּוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו״, וּמָה אִם בְּנוֹ וּבִתּוֹ שֶׁאֵין חַיָּב בָּהֶם בִּכְבוֹדָן הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לָהֶם, אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁחַיָּב בָּהֶם בִּכְבוֹדָן אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטַּמֵּא לָהֶם. אִלּוּ כֵּן הָיִיתִי אוֹמֵר: ״בְּנוֹ וּבִתּוֹ״ (יָכוֹל) בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַנְּפָלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִמּוֹ וְאָבִיו״, מָה אִמּוֹ וְאָבִיו בְּנֵי קַיָּמָא אַף בְּנוֹ וּבִתּוֹ בְּנֵי קַיָּמָא, יָצְאוּ נְפָלִים. וְיֹאמַר ״לִבְנוֹ״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְבִתּוֹ״, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּבֵּן מַה שֶּׁאֵין בַּבַּת וּבַבַּת מַה שֶּׁאֵין בַּבֵּן, בֵּן אָבִיו חַיָּב בְּמִצְוֹת לְמוּלוֹ וְלִפְדּוֹתוֹ לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבַת, בַּת אָבִיהָ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבֵּן, הָא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּבֵּן מַה שֶּׁאֵין בַּבַּת וּבַבַּת מַה שֶּׁאֵין בַּבֵּן צָרִיךְ לוֹמַר ״לִבְנוֹ״ וְצָרִיךְ לוֹמַר ״לְבִתּוֹ״. וְיֹאמַר ״לְאָחִיו וְלַאֲחוֹתוֹ״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ״, וּמָה אִם אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ שֶׁאֵין חַיָּב בָּהֶם בְּמִצְוֹת הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לָהֶם, בְּנוֹ וּבִתּוֹ שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶם בְּמִצְווֹת אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטַּמֵּא לָהֶם. אִלּוּ כֵּן הָיִיתִי אוֹמֵר ״אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ״ (יָכוֹל) אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּנוֹ וּבִתּוֹ״ מַה בְּנוֹ וּבִתּוֹ יוֹרְשָׁן אַף אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ שֶׁהוּא יוֹרְשָׁן, יָצְאוּ אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹרְשָׁן.
אלא בנסיבה אלאקרב אליה אמה ואביה ואבנה ובנתה ואכ֗יה:
אלא לשארו הקרוב אליו, אמו ואביו ובנו ובתו ואחיו.
כי אם לשארו – אין שארו אלא אשתו.
כי אם לשארו BUT FOR HIS KIN [THAT IS NEAR TO HIM] – שאר here denotes his wife (Sifra, Emor, Section 1 4; Yevamot 22b).
פס׳: כי אם לשארו הקרוב אליו – שארו זו אשתו וכן הוא אומר (משלי יא) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. וכתיב (שם) עוכר ביתו ינחל רוח מה זה באשתו מדבר אף זה באשתו מדבר.
ד״א: שארו – בשרו דכתיב (בראשית ב) והיו לבשר אחד לכך אמרו רבותינו שארו זו אשתו 1וכן הוא אומר שאר אביך אחות אביך.
הקרוב אליו – אליו שבעה קרובים שבפסוק.
ד״א: הקרוב – ולא הארוסה. מכאן אמרו אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה מתה אינה יורשה. מת הוא גובה כתובתה מנכסי הבעל.
אליו – ולא הגרושה.
לבנו – מי שיש לו בן מכל מקום ואפילו ממזר הרי בנו לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. שהבן הולך אחר האם בשפחה ובנכרית. 2(ואם תאמר הקרוב לשון זכר הארוסה נקבה היא והיאך אתה דורש ולא ארוסה. תשובתו משום שארו שהוא לשון זכר אמר הקרוב 3ודומה לו אותו ואת בנו משום אותו אמר בנו הוא) פירושו שפחה ונכרית הבנים הולכין אחריהם. שפחה דכתיב (שמות כא) האשה וילדיה תהיה לאדוניה. נכרית דכתיב (דברים ז) כי יסיר את בנך מאחרי. בנך הבא מאיש קרוי בנך ואין בנך מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה. כל שמטמא להם קורע עליהם 4וחולץ ומתאבל. לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו פתח הכתב באמו לפי שהיא ודאי אבל אביו שהוא מחמת חזקה שהבנים בחזקת שהן מן אביהם תאמר לא יטמא לו לפיכך נאמר לאמו ולאביו.
ולבנו ולבתו – לפי שיש בבן מה שאין בבת. שהבן האב מחויב בו מצות הרבה למולו ולפדותו אם בכור הוא. וללמדו תורה ואומנות. 5לפיכך הקדים הבן לבת. והקדים האם והאב לבן ולבת לפי שהאם והאב חייב בכבודם מה שאין כן לא בבן ולא בבת.
ולאחיו ולאחותו – הקדים את הבן ואת הבת לאחיו ולאחותו שהרי הבן חייב בו האב במצות שאמרנו והבת האב זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה. מה שאין כן לא באחיו ולא באחותו. והקדים הכתוב אחיו לאחותו שהרי הבן שאחיו מת מטמא לו בין שהוא נשוי בין שאינו נשוי אבל אחותו לפנויה מטמא. ולא לנשואה. שנאמר הבתולה הפנויה ולא הנשואה.
ד״א: ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו – מה בנו ובתו שהם יורשיו אף אחיו ואחותו שהם יורשיו יצא אחיו ואחותו מאמו שאינן יורשין אותו:
1. וכה״א שאר אביך וכו׳. וזה ראיה כי שאר קאי על הנקבות וכן הבא שארו זו אשתו:
2. וא״ת הקרוב לשון זכר וכו׳. כל המאמר הזה המוסגר נכתב שלא במקומו שדורש הקרוב ולא הארוסה. וע״ז שייך הקושיא וא״ת:
3. ודומה לו אותו ואת בנו משום אותה ואת בנה היא כצ״ל. שי׳ כי האיסור הוא רק הנקבה ובנה ובתורה כתוב ובנו. וכן הכא משום שארו שהוא לשון זכר שקאי על הבעל שהאשה קרובה אליו אמר ג״כ הקרוב לשון זכר:
4. וחולץ. היינו חליצת כתפיו שנוהגין גבי מת משום אבילות:
5. לפיכך הקדים הבן לבת. בת״כ מוסיף עוד לפי שיש בבת מה שאין בבן שהבת אביה זכאי במציאתה במעשה ידיה ובהפרת נדריה (כמו שמסיים המחבר לקמן) לפיכך צריך לומר לבנו וצריך לומר ולבתו:
כי אם לשארו – היה נראה לנו, כי פירושו כמו: איש איש אל כל שאר בשרו (ויקרא י״ח:ו׳) – שם כלל, ואחר כן פרט: לאמו ולאביו, וטעם בעל בעמיו (ויקרא כ״א:ד׳) – שלא יטמא הבעל לאשתו.
וכאשר ראינו שהעתיקו קדמונינו ז״ל: כי יטמא לאשתו, ושמו לשארו כדרך אסמכתא (בבלי יבמות כ״ב:), כאשר פירשתי במלת לעם נכרי (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״א:ח׳), ואמרו: כי פירוש בעל – גדול שהעם ברשותו, כמו: בעליו אין עמו (שמות כ״ב:י״ג), בטל פירוש הראשון.
וטעם להזכיר האם קודם האב,⁠א כי הזכר יחיה יותר מהנקבה ברוב.
א. המלים ״קודם האב״ חסרות בכ״י פריס 177 והושלמו מכ״י פריס 176.
EXCEPT FOR HIS KIN. It had appeared to us that the meaning of she'ero (His kin) is similar to she'er (near of kin) in None of you…to any that is near of kin to him (Lev. 18:6). In other words, she'ero is a general term,⁠1 with the details for his mother, and for his father following.
The meaning of ba'al be-amav (a chief man among his people) (v. 4) is that a husband2 shall not defile himself for his wife. However, since we saw that our teachers transmitted to us the law that a kohen is permitted to defile himself for his wife,⁠3 the first interpretation falls away. They employed the word she'er as a support,⁠4 as I explained in my comments on the phrase unto a foreign people (Ex. 21:8).⁠5 The rabbis said that the meaning of ba'al is, a chief who rules over the people, as in the owner thereof (be-alav) not being with it (Ex. 22:13).⁠6 The reason Scripture mentions the mother of the kohen before the father is that in most cases the male lives longer than the female.⁠7
1. Meaning a close relative.
2. Who is a kohen.
3. Yevamot 22b.
4. She'ero (his kin) literally means his flesh. According to the rabbis the reference is to a wife. The sages render ki im le-she'ero (except for his kin), except for his wife. According to Ibn Ezra the plain meaning of she'ero is not his wife. He believes that the rabbis used this verse as a support for a law which they knew by tradition.
5. According to the rabbis unto a foreign people means to any stranger. According to Ibn Ezra this is not the literal meaning of this phrase. The rabbis merely used this verse as a support. See Ibn Ezra on Ex. 21:8 (Vol. 2, pp. 458,459).
6. According to the rabbis the meaning of lo yittamma ba'al be-amav (He shall not defile himself, being a chief man among his people) is: "Seeing that he is fit to become the highest and most honored one among his people [i.e., a high priest], it (Scripture) warns him not to profane his distinction with the impurity of the dead" (Nachmanides, Chavel translation).
7. In most cases the kohen will mourn for his mother before he does so for his father. Hence she is mentioned first.
כי אם לשארו – אמרו רבותינו (ספרא ויקרא כ״א:ב׳): שארו זו אשתו. וכן מוכיח סיפא דפרשה שכהן מטמא לאשתו, מדכתיב: לא יטמא בעל בעמיו להחלו (ויקרא כ״א:ד׳), הא שלא להחלו מטמא. וכתיב נמי: ולאחותו הבתולה אשר לא הייתה לאיש (ויקרא כ״א:ג׳), הא אם הייתה לאיש לא יטמא לה, כי אם בעל⁠{ה} קוברהא ומטמא לה, ואפילו הוא כהן, דכתיב: והיו לבשר אחד (בראשית ב׳:כ״ד), ואין קורבה גדולה מזו.
[לבנו ולבתו – בני קיימי, אבל לנפלים אינו מטמא. ולכך אין כהן מטמא לבנו ולבתו שמתו בתוך שלושים, אלא אם כן קים ליה שכלו חדשיו. וכל שכן לאחיו ולאחותו, כדיליף בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״א:ב׳) מה אביו ואמו בני קיימא, אף בנו ובתו בני קיימא. הגה״ה.]⁠1
הקרוב אליו – שאינו בא מחמת אחר, כגון דודו הקרוב אליו מכח אביו, וכן כל הקרובים באים מכח אחרים, חוץ מאילו. ולכן כתיב: הקרוב אליו, שהקורבה מגעת אליו.
1. המיקום של ההגהה בכ״י מינכן 52 קוטע את הרצף של הרובד המקורי של הפירוש.
א. השוו ספר הג״ן: שבעלה קרוב לה הימינו.
כי אם לשארו – EXCEPT FOR HIS RELATIVES – Our Rabbis said (Sifra Vayikra 21:2): his blood relation means his wife. And likewise the end of the unit proves that a priest becomes impure for his wife, since is written: “A chief among his people shall not become impure, to profane himself” (Vayikra 21:4) – thus, to that which does not profane him, he may become impure. And it is also written: “and for his virgin sister who is near to him, who has had no husband” (Vayikra 21:3), thus, if she had a husband he does not become impure for her, but rather her husband buries her and becomes impure for her, and even if he is a priest, as it is written: “and they become one flesh” (Bereshit 2:24), and there is no closeness greater than this.
[לבנו ולבתו – FOR HIS SON AND FOR HIS DAUGHTER – children that are viable, but for miscarried fetuses he does not become impure. And therefore the priest does not become impure for his son or daughter who died within thirty days [of birth], unless it is established that they were full term, and even more so for his brother or his sister, as is taught in Torat Kohanim (Sifra Vayikra 21:2) Just as his father and mother are viable, so too his son and daughter are viable. {A glossed annotation.}]
הקרוב אליו – THAT ARE NEAR TO HIM – That did not come [close to him only] because of another, like his uncle who is close to him because of his father, and likewise all relatives who came because of others, except for these. And therefore it is written: that are near to him, that the nearness relates to him.
הקרב אליו – אבל לא את הארוסה.⁠1
לאמו ולאביו – וי״ו במקום או. וכן ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו (ויקרא כ״א:ג׳). אם יאמר לאמו מה תלמוד לומר: לאביו ומה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה, אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלא אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו בחזקה מנין, תלמוד לומר ולאביו. ואלו יאמר לאביו הייתי אומר ומה אביו שהוא חזקה הרי הוא מטמא לו, אמו שהיא ודאי אינו דין שמטמא לה. אלא אם כן הייתי אומר, מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת. אמו שנתחללה מנין תלמוד לומר: לאמו ולאביו. גבי כהן הדיוט מקדים אב לאם לומר לך לא מבעי׳ קאמר, לא מבעיא לאמו שהיא ודאית שהוא מטמא לה אלא אפילו לאביו שהוא חזקה מטמיא לו, וגבי כהן גדול הקדים אב לאם כלו׳ לא מבעיא לאביו שהוא חזקה שאינו מטמא לו אלא אפילו אמו שהיא ודאית אינו מטמא לה. ולבנו ולבתו אם יאמר לבנו ולבתו מה תלמוד לומר: לאמו ולאביו ומה בנו ובתו שאינו חייב בכבודם הרי הוא מטמא להם, אביו ואמו שהוא חייב בכבודם אינו דין שמטמא להם, אלא אלו כן הייתי אומר לבנו ולבתו אפילו הם נפלים, תלמוד לומר לאמו ולאביו, מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא, יצאו בנו ובתו הנפלים. מה תלמוד לומר: לבנו ולבתו אלא מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן, הבן חייב אביו בו מצות מה שאין כן בבת, והבת אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה מה שאין כן בבן. לכך צריך לומר ולבתו.⁠2
ולאחיו, ולאחתו – יאמר לאחיו ולאחותו ולא יאמר לבנו ולבתו ומה אחיו ואחותו שאין חייב בהן מצות הרי הוא מטמא בהן, בנו ובתו שהוא חייב בהן מצות אינו דין שיטמא להם, אלא אלו כן הייתי אומר לאחיו ולאחותו מאמו תלמוד לומר: לבנו ולבתו, מה בנו ובתו שהן יורשין אף אחיו ואחותו שהן יורשין יצא אחיו ואחותו מאמו שאין יורשין.⁠3
1. שאוב מהספרא.
2. שאוב מהספרא.
3. שאוב מהספרא.
הקרובה אליו, "who is related to him;⁠" she is related to him only as long as she has not married. As soon as his sister is betrothed this relationship has ended, halachically. (Talmud tractate Yevamot folio 29)
לאביו ולאמו, to his father or his mother;⁠" the letter ו before the word לאמו means: "or,⁠" instead of "and.⁠" The same applies in לבנו ולבתו, or in ולאחיו ולאחותו. In each of these words the prefix ו means "or" instead of "and. As to the question why the word ולאביו, "or to his father,⁠" was needed to permit the son to defile himself at his father's funeral, seeing that the relationship is of a lower level as that of the mother, [being only presumptive as we do not know for sure that he is the father, Ed.], we might have thought that on account of this the Torah would not have allowed the son the priest to defile himself at the funeral; on the other hand if the Torah had only mentioned that the son could defile himself at his father's funeral, we would have taken for granted that if even this was allowed, attending his mother's funeral would certainly be allowed. However, I could have argued the reverse: if I cannot defile myself on account of my father's funeral when he had disgraced himself and lost his status as a functioning priest, I can certainly not defile myself on account of my mother's funeral, if my mother had lost her status as legitimately married to a priest. In light of these problems, the Torah decided to mention father and mother separately. לאמו ולאביו, "to his mother or father;⁠" when the Torah speaks of an ordinary priest, it mentions the mother before the father, whereas when speaking of the prohibition for the High Priest to defile himself for the death of his parents, it mentions first the father and then the mother. (verse 11) The logic runs as follows: if an ordinary priest may defile himself at his mother's funeral, seeing that we are certain that she is his kin, the Torah broadens this to also include the father, though he is by no means definitely a blood relative. When speaking of the prohibition for the High Priest to attend even his closest relative's funeral, it mentions the father first, seeing that he is not definitely a blood relative. It continues by saying that this High Priest may not defile himself even for the sake of his mother's funeral, although we know definitely that he is her son. ולבנו ולבתו, "and on account of his son or his daughter,⁠" (he may defile himself) if the Torah had only written about either son or daughter, why would this not have been enough to tell us that the priest may defile himself at the funeral of any of his children, God forbid? Not only that, but we could have reasoned that if the priest may defile himself on account of children's death neither of whom he was obliged to honour during their lifetime, is it not logical that he has to do the same on account of his parents whom the Torah commanded him to honour and revere? Answer: if the Torah had not spelled out both son and daughter, I might have thought that for preemies who did not survive their birth, the priest would also be permitted to defile themselves; therefore the Torah spelled out that only children who qualify for the title son or daughter, are a legitimate cause for the priest to defile himself. Another reason why the Torah had to write: לבנו ולבתו, "to defile themselves on account of his son or daughter,⁠" is that son and daughter do not have the same relationships to their respective parents. A son is obligated to perform the commandment of honouring and revering his parents throughout his life, whereas a daughter's obligation to do this takes second place to her honouring her husband upon marriage, as is evident that while her father could invalidate certain of her vows before marriage (depending on her age) after marriage only her husband has the right to do this. Therefore, the fact that they rank equally concerning the rights of their parents to defile themselves at their funerals had to be spelled out.
ולאחיו ולאחותו, "and concerning his brother or his sister, in case either of them died; this too could not be derived from the Torah having written this concerning son and daughter. Neither brother nor sister was obligated to perform acts by which to honour the other. We could have assumed therefore that the family ties to one another was therefore weaker than the other relatives mentioned by the Torah which would have prohibited them defiling themselves at each other's funeral. The Torah also had to make a distinction between a sister who is still a virgin, i.e. too young to have been married, and one who has left her father's house already to live with her husband.
כי אם לשארו – שארו זו אשתו, שהיה לו בה קרוב בשר. הקרוב, ולא ארוסה. אליו, ולא גרושה, כן דרשו רז״ל. ואע״פ שהכהן נקרא קדוש והכתוב מזהירו לגודל מעלתו שלא יטמא למת, הנה הכתוב מצוה עליו שיטמא לאשתו, ואם לא רצה כופין אותו על כרחו, וכמו שדרשו רז״ל מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ערב הפסח ולא רצה להטמא וטמאוהו בעל כרחו. וטומאה זו היא שיעמוד בבית תחת אהל אחד, והוא הדין לאמו ולאביו וכל השאר, אבל אין להטמא ולהכנס בבית הקברות על אחד מהם כלל, וכן אמרו רז״ל מי ראה כהן בבית הקברות.
לאמו ולאביו – הקדים האם לאב, ובכהן גדול הקדים האב שאמר לאביו ולאמו לא יטמא. ואפשר לומר כי מה שהקדים כאן אמו לאביו, לפי שהזכיר שארו והתיר להטמא לכך הוצרך להקדים אמו כדי לסמוך אמו לשארו ושיזכיר הנקבות בפני עצמן, שאם היה אומר כי אם לשארו לאביו ולאמו יבא הלשון בלתי מסודר להכניס הזכר בין הנקבות. או הקדים אמו מפני שהיא ודאי שהיא אמו, וכדי לדרוש כי אין צריך לומר אמו אלא אפילו לאביו שאפשר להסתפק בו אם הוא אביו יטמא. אבל בלא יטמא הקדים אביו, כי אין צריך לומר אביו שהוא ספק אלא אפילו לאמו שהיא ודאי לא יטמא. ולאחותו הבתולה, פרט לאנוסה ומפותה, הקרובה, לרבות ארוסה, אליו, לרבות בוגרת, אשר לא היתה לאיש, לרבות מוכת עץ, וכבר נפסקה הלכה להטמא לאלו.
כי אם לשארו, "except for his wife.⁠" The sages explain that the word שאר means "wife,⁠" i.e. someone whose relationship is that of shared flesh. The Torah adds the word הקרוב, "which is physically close,⁠" to exclude a wife who has been betrothed to him but has not yet completed the marriage ceremony and moved into her husband's home (חופה). Similarly, a divorced wife is also no longer considered part of her former husband's flesh so that her ex-husband if a priest may defile himself in order to actively participate in her funeral (compare Sifra Emor 1,4).
Even though a priest is called "holy,⁠" and the Torah warns us that due to his elevated status he must not defile himself with a corpse, it is a positive commandment that he does defile himself when his wife has died. It is incumbent upon him to actively participate in her funeral. Should he be unwilling to do so, the court may force him to do so against his will. Sifra 1,12 reports of a certain priest by the name of Joseph whose wife died on the eve of Passover and he did not want to defile himself at her funeral and thereby forego the Passover offering. The court forced him to defile himself by participating in his wife's funeral. The defilement the Torah speaks about is being in the same house, or even standing under the branches of the same tree as the body concerned. Not only direct contact with the corpse is forbidden. Whatever applies to the priest's participation in his wife's funeral also applies to his participating in the funeral of his mother and father. However, subsequent to the funeral, this same priest must not again defile himself by visiting the grave of his wife or parents in the cemetery and defying the rules of ritual purity. Even at the time of the funeral the priest is not allowed to roam in the cemetery and thereby contaminate himself through the proximity of other graves he has come too close too. This is what the sages (Shemot Rabbah 5,14) had in mind when they asked the rhetorical question: "who has ever seen a priest in a cemetery?⁠"
לאמו ולאביו, "for his father or his mother" he may defile himself. In this instance the Torah mentioned the mother first, whereas in verse 11 where the Torah prohibits the High Priest from defiling himself on account of his parents' death the Torah mentions the father before the mother. Perhaps seeing that the Torah had first mentioned a female relative of the priest when introducing the subject of ritual defilement and using the priest's wife as an example of whose funeral overrides the legislation, the Torah felt that it wanted to continue with female examples. Had the Torah written: כי אם לשארו לאביו ולאמו, the sequence would not have been consistent as female, male, and female, in that order would have seemed illogical. Alternatively, the Torah mentioned the mother first as there is no doubt about the maternity of a person's mother, whereas there is always some doubt about the paternity of someone claiming to be the father. The Torah therefore proceeds from that which is obvious, i.e. the duty to defile himself on account of one's mother's death, to the less obvious and to include the father in that legislation although there is no absolute certainty that he was indeed the father.
When it comes to prohibiting the High Priest to defile himself on account of the death of his parents, the opposite consideration is in place. Not only must the High Priest not defile himself on account of a father (who may not be a father), but even the death of his mother does not entitle him to defile himself at her funeral.
The reason the Torah limits the sister to one who is still a "virgin,⁠" something that is presumed seeing she has not yet been married, is to exclude an unmarried sister who has been the victim of a rapist. The word הקרובה, "who is close to him,⁠" means that even though his sister may have been betrothed, as long as she was not fully married her status as a close relative of her brother the priest has not been affected. The apparently extraneous word אליו, "to him,⁠" in our verse refers to an unmarried sister who is past the age of puberty. The words אשר לא היתה לאיש, "who has not been wed to a man,⁠" include a girl whose hymen has been ruptured through penetration by some instrument other than a man's member. She retains her status as a virginal sister. Maimonides (Hilchot Aveilut 2,10) rules that a priest must defile himself on account of such sisters.
לאמו ולאביו – מה הם בני קיימא אף בנו ובתו שהם בני קיימא יצאו נפלים שלא יטמאו להם. תימ׳ למה נקט בכהן הדיוט לאמו קודם לאביו ובכהן גדול איפכא. י״ל דלא מיבעיא קאמ׳ לא מיבעיא כהן הדיוט באמו דפשי׳ שהיא אמו שילדתו שיטמא לה. אלא אפי׳ לאביו שהוא ספק אם הולידו יטמא. וכהן גדול לא מיבעיא שלא יטמא לאביו משום דספק הוא אם הוא אביו אם לאו אלא אפי׳ אמו דודאי אמו לא יטמא לה.
לאחיו ולאחותו – יכול אפילו מאמו ת״ל ולבנו ולבתו מה בנו ובתו שהוא יורשם. אף אחיו ואחותו שהוא יורשם פרט לאחיו ולאחותו מאמו.
כי אם לשארו הקרוב אליו – אמרו חכמים שארו זו אשתו וכן מוכח בסוף הפרשה שכהן מטמא לאשתו מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו. דייקי׳ הא שלא לחללו מטמא וכתב נמי ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. הא אם היתה לאיש אינו מטמא לה. לפי שבעלה קרוב לה יותר ממנו ומטמא לה ואפי׳ כהן הוא דכתי׳ והיו לבשר א׳ ואין לך קורבה גדולה מזו.
הקרוב אליו – שאינו בא מחמת אחר כגון דודו וכולם חוץ מאלו המנויים.
כי אם לשארו הקרוב אליו – איתמר בת״כ הקרובה ולא הארוסה וגבי לאחותו פרש״י הקרובה אליו לרבות הארוסה והיא הנותנת דכיון דכהן אינו מטמא לארוסתו א״כ דין הוא שיטמא לאחותו ארוסה הואיל ואם הי׳ בעלה כהן אינו מתעסק בקבורתה.
ואז״ל שארו זו אשתו וכן מוכח לקמן דכהן מיטמא לאשתו דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו הא שלא להחלו מטמא ועוד מדכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא הא אם היתה לאיש לא יטמא לה לפי שבעלה קרוב לה יותר ומטמא לה ואפילו כהן דכתיב והיו לבשר אחד ואין לך קורבה גדולה מזו, לאמו ולאביו לומר מה אביו ואמו שהם בני קיימא אף כל אלו בני קיימא יצאו נפלים שאינו מטמא להם. ומאי שנא דכאן גבי כהן הדיוט מקדים אמו לאביו משום דגבי הדיוט כתיב יטמא הילכך לא מבעיא לאמו שהיא ודאי אלא אפילו לאביו שאינו ודאי יטמא. וגבי כהן גדול דכתיב לא יטמא קאמר לא מבעיא לאביו שאינו ודאי אלא אפילו לאמו שהיא ודאי לא יטמא.
לאחיו ולאחותו – איתמר בת״כ יכול לאחיו ולאחתו מן האם ת״ל לבנו ולבתו מה בנו ובתו שהם יורשין אף אחיו ואחותו היורשין אותו לאפוקי מן האם שאינן יורשין.
כי אם לשארו הקרוב אליו, "except for his kin that is close to him;⁠" according to Torat Kohanim, the word הקרוב אליו, excludes a girl only betrothed to him who has not yet become his wife in the full meaning of the word. Seeing that the priest may not defile himself on account of a woman only betrothed to him, it is clear that he may defile himself on account of a sister who is betrothed but not married yet. Concerning the words הקרובה אליו, Rashi explains that they include a sister who is betrothed. This makes sense, as seeing that an ordinary priest may not defile himself in order to bury a woman betrothed to him, it is logical that he should be allowed to defile himself for a sister who is only betrothed. If his sister's husband to be had been a priest, he would not have been permitted to busy herself with her funeral. The Talmud in tractate Yevamot folio 22, understands the word שארו as referring to the priest's properly married wife. This is also in agreement of what is written in verse 4: לא יטמא בעל בעמיו להחלו, "a husband shall not defile himself for his wife's corpse if she had not been legally permitted to be the wife of a priest.⁠" Unless the clause להחלו, "to disgrace him,⁠" applied to his "wife,⁠" he would, of course, be permitted to defile himself on her corpse. Furthermore, the fact that the Torah makes a distinction between a sister who has remained a virgin, (verse three) and it describes such a sister as הקרובה אליו, "who is close to him seeing that she had not been married,⁠" by adding: "he may defile himself on her account,⁠" it is clear that if she had been married already, her brother the priest, would not be permitted to defile himself at her funeral. The reason is simply that in that event her husband is considered as closer to her than her brother, though the former is a blood relative. The degree of relationship through marriage has been spelled out in the Torah already in Genesis 2,24, where the Torah described the bond of marriage as making "one flesh" out of husband and wife. There is no greater degree of קרובה, physical intimacy, than that.
לאמו ולאביו, "but for his mother and his father's [funeral] etc;⁠" just as he may only defile himself for burying mother and father who had been fully alive, so this exception for other members of his closest family applies only to those who had been alive for at least thirty days. He must not defile himself on account of stillborn children, for instance. Seeing that the Torah saw fit to mention the mother before the father when discussing the rules for ordinary priests, why, when discussing the parents of the High Priest in verse eleven, does the Torah mention the father ahead of the mother? If it is forbidden for the ordinary priest to defile himself ritually at his mother's funeral, there is no need to repeat this as there is no doubt who was one's mother, whereas there is no certainty as to who was one's father. The father is added therefore to tell us that notwithstanding this uncertainty, he may defile himself at his father's funeral. In the case of the High Priest, the Torah mentions his mother last in order to tell us that in spite of our being certain the woman being buried was his mother, he is still not permitted to defile himself on her account.
לאחיו ולאחותו, "concerning his brother or his sister, etc.;⁠" we find that according to Torat Kohanim that we might have thought that the Torah speaks of a brother and sister of the same mother; in order to show us that this is not so, the Torah adds the words: לבנו ולבתו, "and concerning his son and his daughter.⁠" Just as the son and daughter are his potential heirs, so the brothers and sisters that are meant here are only those that are potentially heirs, i.e. they have the same father. The law of inheritance excludes the mother.
כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו – וגבי כ״ג כתי׳ ועל כל נפשות מת לא יבוא לאמו ולאביו לא יטמא וא״ת מאי שנא דגבי כהן גדול כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא ומאי שנא דגבי כהן הדיוט הקדים לאמו קודם אביו וי״ל דה״פ דבתחלה גבי כהן הדיוט כתיב לא יטמא כי אם לשארו לא מבעייא לאמו שהיא ודאית שיצא מבטנה ואיכא סהדי ודאי שיטמא אלא אפי׳ אביו שהוא ספק דשמא זינתה אפ״ה יטמא שאין קדושתו רבה וגבי כ״ג אמ׳ לא יבא לא מיבעייא לאביו שהוא ספק שלא יבא ליטמא אלא אפי׳ אמו שהיא ודאית לא יבא וניחא.
כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו – בכהן הדיוט הקדים אמו לאביו ובכהן גדול הקדים אביו לאמו לפי שבכהן הדיוט אמר שיטמא הקדים אמו לומר לא מיבעיא אמו שהיא וודאית אמו שמטמא אלא אפילו לאביו שהוא ספק מטמא לו ובכהן גדול שהוזהר שלא לטמא הקדים אביו לומר לא מיבעיא אביו שהוא ספק אלא אפילו לאמו שהיא וודאית לא יטמא לה:
כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו, "except for a near relative; (or) on account of his mother or of his father, etc.⁠" If he is a priest of the regular category, he may or must contaminate himself on account of the above-mentioned (and some other) relatives. This is why the mother here is mentioned before the father. In the case of the High Priest when even contamination on account of wife, father and mother, is prohibited, the Torah mentions the father ahead of the mother (verse 11). The Torah does not differentiate between mother and father, though we might have thought that the "father" does not need to be mentioned separately, since even the mother whose identity as mother is beyond question is out of bounds.
כי אם לשארו – בת״כ אין שארו אלא אשתו שנ׳ שאר אביך הוא. ובפי׳ תורת הכהנים אומר אפילו אחיו נקרא שאר שאר אחיך היא דאחי אביו קרי ליה שאר אביו משום דבשר חד נינהו דנפקי מרחם אחד, וגם הכי קרי לאשתו שאר דכתיב ביה לבשר אחד.
כי אם לשארו הקרוב אליו – פרש״י אם נאמר אמו הייתי אומר מה אמו ודאית פירש שהרי אפשר הוא לידע בודאי שזאת אמו, אבל לא מצי לידע בודאי שזה אביו ודאי לכך נאמר (ודאי) [לאביו]. וא״ת למה לי קרא לרבות, כיון דבעלמא אמרינן דאביו הוא דיכול הוא לטמא באביו ואע״ג דהוי ממזר, מאי טעמא גרע ההוא גברא דאמרינן דאביו מאיניש אחרינא דעלמא נימא דכי היכי דבאיניש דעלמא יכול לטמא בו הכי נמי האי ממזר יכול לטמא כהאי איניש דאמרי אביו הוא. וי״ל דהאי ייתורא דקרא דאביו אתא למצוה, דלא אמרינן דלא כפינן ליה לההוא בן לטמא לאביו מטעם מצוה, אלא דוקא היכא דידעינן דודאי אביו הוא דומייא דאמו. ולהכי אתא קרא דלאביו לאשמעינן דב״ד לכפי ליה לההוא בן כיון דאיכא קלא בעלמא דאביו הוא דליטמא בו משום מצוה דכתיב ביה יטמא. מה שאין כן באיניש דעלמא דהרשות בידו דהאי ממזר אם רוצה לטמא בו אם לאו. ועוד פרש״י מה אביו שאין מתחלל, כלומר כיון דלידתו היתה בקדושה, שוב אינו מתחלל אע״פ שיקח גרושה, שהרי מדאורייתא אינ׳ פסול לעבודה, אבל רבנן החמירו עליו ואמרו דנודר ועובד יורד ומגרש, כדקתני (בכורות מ״ה ב׳) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים וכתב הראב״ד ועל זה הקשו למה הצריך לנושא נשים בעבירה הדרת הנאה ולא הצריכו כך לכהן שנטמא למתים, ותירץ שזה יצרו תוקפו, ר״ל דלהכי צריך נדר גדול כשנשא כהן נשים בעבירה אם רצה לעבוד משום דיצרו תוקפו וגובר עליו לעמוד עם אשתו וחפץ לעמוד עתה יותר מלטמא למתים שהרי בנדר עצמו כל שהוא יפריש שלא יטמא למתים, כלומר כשירצה לעבוד עבודה צריך הוא שיגרשנה ולאחר שעשה יתן לה גט. ועוד פרש״י אף אמו שאינה מתחללת. פי׳ והרי היא יכולה להיות מחוללת, כגון אם היתה אלמנה ונשאת לכהן (הדיוט) [גדול], או אם היתה נבעלת לפסול כגון נתין או ממזר או לשאר פסולין כדקתני בפרק י׳ יוחסין (קידושין ע״ד ב׳). ת״ר בן ט׳ שנים ויום אחד, גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי חלל נתין ממזר שבאו על הכהנת, לויה וישראלית פסולה לכהונה, פרש״י פסולה לכהנת מן התרומות ומן הכהונה (ומן) הלויה (ומן) הישראל⁠[ית] מלינשא עוד לכהן. ואם נתחללה אימא דאינו יכול ליטמא אליה להכי אצטריך האי קרא דאמו דכיון דאמו היא חייב אותו בן לטמא לה. כתב הרמב״ם (איסורי ביאה פי״ט י״ד) חלל שנשא כשירה זרעו ממנו חללים, פי׳ משום דלא אמרינן דבנות ישראל מקוה טהרה לחללים, וכן בן בנו אפילו אחר אלף דורות של בן, חלל הוא לעולם. ואם היתה לו בת אסורה לכהונה לעולם שהרי היא חללה. אבל (בת) ישראל שנשא חללה הולד כשר, לפיכך אם היתה לו בת הרי זו תנשא לכהונה, פי׳ משום דאמרינן (דבנות) [דבני] ישראל מקוה טהרה לחללות. קתני התם בפרק אלו נערות (כתובות כ״ט ב׳) איכא ביניהו בעולה לכ״ג ופרש״י ואיכא עשה דאשה בבתוליה יקח דמשמע דבתולה יקח ולא בעולה, וא״ת יש כאן לאו דזונה. לא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא הנבעלת לפסול לה ע״כ.
לאמו ולאביו – הקשה הר״י למה הקדים בכהן הדיוט לאמו קודם ואח״כ לאביו ובכ״ג הקדים אביו מקודם ואח״כ אמו. ותרץ לפי שבכהן הדיוט אמר שיטמא הקדים אמו לאביו, לומר לא מיבעייא אמו שהיא אמו ודאית שמטמא, אלא אפילו לאביו שהוא ספק מטמא לו. ובכהן גדול שמזהיר שלא לטמאות, מקדים אביו לומר לא מיבעייא אביו שהוא ספק, אלא אפילו אמו שהיא ודאית לא יטמא לה.
לבנו ולבתו – דוקא בני קיימא ולא נפלים וכדפי׳ לאחיו דוקא מן האב ולא מן האם וכן באחותו, אך באחיו בין הגדול בין קטן בין נשוי. ובאחותו אפילו בוגרת ואפילו מוכת עץ ואפילו ארוסה אך לא לבעולה ואפילו אנוסה ואפילו מפותה. ופי׳ ה״ר שמחה באותן שאין כהן הדיוט מטמא להם כגון אחיו ואחותו מן האם או אחותו בעולה ואותם המפורשים אינו יוצא (תחת) [אחר] המטה אלא כמו דאמרינן בגמרא גבי כ״ג משום דילמא אגב מרירותיה נגע ביה.
(ב-ג) כי אם לשארו הקרֹב אליו – רצה ה׳ יתעלה שיתטמאו לשאֵר בשר, כדי שיתאבלו עליהם באופן ראוי; כי בזה תועלת, כמו שביארנו בענין ספוֹד אברהם שרה אשתו ובכוֹתוֹ עליה. ולזה באה המצוה לכהנים שיִטַּמְּאוּ לקרוביהם, כמו שיתבאר. והנה זכר מאלו הקרובים אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו ואחותו. והתנה באחותו שתהיה בתולה, שאם נבעלה באי⁠־זה אופן שיהיה אינו מִטַּמֵּא לה; והתנה שתהיה קרובה אליו, והיא אחותו מאביו, לא אחותו מאמו, כי אינו יורשה. ולזה התנה במוחלט ׳כי אם לשארו הקרֹב אליו׳; ומזה יתבאר שאינו מִטַּמֵּא לאחיו מאמו. ובכלל, הנה כמו שבנו ובתו הם ראויים ליורשו, כן ראוי שיהיה מִטַּמֵּא לאחיו ולאחותו הראויין ליורשו. וראוי שיתבאר מאומרו ׳הקרובה אליו׳ שאינו מִטַּמֵּא לאחותו הארוסה, כי אינה קרובה אליו, אבל היא קרובה לאישהּ לידבק בו ולהפרד מאחיה.
אשר לא היתה לאיש – לימדה אותנו התורה שאינו מִטַּמֵּא לאחותו שהיתה נשואה, אף על פי שנתגרשה, כי כבר היתה לאיש.
לה יִטַּמָּא – מגיד שהוא חייב להטמא לה. וכן ההיקש בשאר הקרובים הנזכרים, כי הם ראויין בזה הדין כמוה. וראוי שנדע שהוא אינו מִטַּמֵּא להם אלא בזמן שהם שלמים, שנאמר ׳לאמו ולאביו וגו׳ לה יִטַּמָּא׳, שמוֹרֶה שהם שלמים. והוא מבואר מצד הוראת הגדר שלא יִקָּרְאוּ הנפלים בנו ובתו, כי לא נשלמה הויתם, ולזה לא יִטַּמָּא להם. וכן הוא מבואר שלא הותר לכהנים להטמא אלא לאלו, לא לזולתם עמם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אין שארו אלא אשתו. בתורת כהנים ופי׳ אין שארו האמור כאן אלא אשתו לא שמלת שאר בכל מקום הוא אשתו שהרי כתוב איש איש אל כל שאר בשרו וכולל כל הקרובים וכתיב באחות אביו שאר אביך היא ובאחות אמו שאר אמך היא ואין לעעון אם שארו זו היא אשתו היה ראוי להיות ולאמו בוי״ו כי מצאנו רבים שבאו בחסרון וי״ו ויהיה גם זה כמו הם אבל הרמב״ם ז״ל כתב בהלכות אבלות אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה אמו ואביו בנו ובתו ואתיו ואחותו מאביו ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה וכתב עוד אשתו של כהן מטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מד״ס עשאוה כמת מצוה שאין לו קוברין שכיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה ואלו היה פי׳ שארו אשתו היה מיטמא לה מן התורה ומתאבל עליה ולא מד״ס אלא עכ״ל שזה שאמרו אין שארו אלא אשתו אינו אלא דרך אסמכתא על דבריהם כמו ערובי תבשילין שהן מדבריהם ואסמכוה אקרא דזכור את יום השבת וכיוצא בהן הרבה אך יש לתמוה על דבריו ז״ל שאם אשתו הנשואה אינו מתאבל עליה אלא מד״ס א״כ הא דתניא כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם הוסיפו עליהם אחיו מאמו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו ה״ל למיתני נמי אשתו הנשואה בהדייהו כיון שגם היא מד״ס.
ושמא יש לומר שבנוסחא שלו היה כתוב בה גם אשתו אבל הסמ״ג וההגהות המימוניות והטור הביאו הברייתא הזאת ואין בה אלא הוסיפו עליהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו ותו לא לכן נראה לי שהרמב״ם ז״ל סובר שכיון שהסמיכו את אשתו על שארו הכתוב בפרשת כהנים על דרך אסמכתא הרי היא בכלל כל האמור בפרשת כהנים ולפיכך לא הזכירוה בכלל הנוספים:
ואמר כי אם לשארו הקרוב אליו רוצה לומר אך לשאר בשרו שהוא הקרוב אליו ונשען עליו שהוא אם לא יתעסק בקבורתו לא יבואו אנשים מחוץ לקברו ובכלל שארו אשתו שנאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד. וכן לאמו ולאביו והקדים האם לאב לפי שהיא תדיר בבית אמו ולאביו אח״כ אף על פי שאינו כל כך תדיר אצלו ולבנו ולבתו ולאחיו כי אלה הם כלם בביתו ואצלו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] כי אם לשארו הקרוב אליו
[1] יבמות פרק שני דף כב ע״ב (יבמות כב:), ופרק עשירי דף צ ע״ב [2] סוטה פרק ראשון דף ג ע״א (סוטה ג.)1
[ב] לאמו ולאביו
[1] נזיר פרק שישי דף מג ע״ב (נזיר מג:), ודף מד ע״א [2] זבחים פרק יב דף ק ע״א (זבחים ק.)
1. בסוטה ג ע״א המילים, ׳כי אם לשארו הקרוב אליו׳, נדרשים לרבי עקיבא, ומייתרים את דרשת רבי ישמעאל מהמילים ׳לה יטמא׳ – רשות להיטמא לקרובים. עיין עוד לקמן פסוק ג ׳לה יטמא׳.
אין שאר אלא אשתו. בתורת כהנים. פירוש, אין ״שאר״ סתם אלא אשתו, אבל בשאר מקום אף על גב דמצאנו גם כן לשון ״שאר״ בקרובים, דדרך הכתוב לכתוב אצלו ״שאר בשרו״, דזה משמע על קרובים ממש, וכן ״או משאר בשרו יגאלנו״. ונראה אלי מה שדרשו כאן ׳אין שארו אלא אשתו׳, אין רוצה לומר שפירוש הכתוב לפי פשוטו ״כי אם לשארו״ היינו אשתו, דאם כן הוי למכתב ׳כי אם לשארו הקרוב אליו ולאמו׳, מאי ״לאמו״ בלא וי״ו, אלא פירושו, דלכך כתב כאן ״לשארו״, דלא הוי למכתב רק ׳לאמו ולאביו׳, ובודאי ידענו דכל אלו – שאר בשר הם, אלא ללמד על ״שארו״ דהיא אשתו – גם כן מטמא לה, לכך תלה רחמנא בשאר:
כי אם לשארו – טעם איסור הטומאה הוא בעבור רוח הטומאה הנשאר דבק בגוף האדם, ע״כ נאמר לנפש לא יטמא ולא אמר בנפש לפי שהנפש מצד עצמה טהורה היא ואין בה שום צד טומאה, אך שהנפש סבת הטומאה כי כל שאר הבעלי חיים שאין בהם נפש המשכלת כ״א רוח החיונית לבד אין מיתתם כ״א פירוד הד׳ יסודות ואין מלאך המות מזדקק להם כלל ע״כ אין בהם טומאה חמורה אבל נשמת האדם אינה יוצאת כ״א ע״י מלאך המות המוציאה משם בעל כרחה כארז״ל (אבות ד׳:כ״ט) ועל כרחך אתה מת, והוא בא מסטרא דמסאבא ומביא הטומאה על הגוף, זולת הצדיקים ויחידי הדור אשר מיתתם בנשיקה לא ע״י מלאך המות אין בהם שום צד טומאה. לפיכך ארז״ל (ירושלמי ברכות פ״ג ה״א) שביום שמת רבינו הקדוש בטלה הכהונה כי לא נטמאו בו הכהנים כלל.
ויכול להיות שכל מי שהוא מזרע אהרן קדוש ה׳, אז מיתתו ע״י נשיקה ואז פרחה מהם הטומאה, ונמשכה קדושה זו מן אהרן קדוש ה׳ אל כל יוצאי יריכו שבכולם אין שום צד טומאה, ע״כ מותר לכהן להתעסק בקרוביו אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו כי כולם מזרע אהרן המה ואשתו של כהן כגופו דמי, ואע״פ שהמתעסק בהם יש לו טומאת ז׳ מ״מ אין הטומאה גדולה כ״כ שתהיה מתנגדת אל קדושת הכהן מאחר שעצמות הטומאה קלה קצת, ומ״מ לא יטמא בשאר כהן שאינו קרובו שהרי הדבר מוטל על קרוביו ואם אין לכהן קרובים מוטב שיתעסקו בו ישראלים ואם אין כאן לא זה ולא זה הרי הוא מת מצוה ופשיטא שמותר לו להתעסק בו ואפילו בישראל מותר וכ״ג אסור בכל הקרובים כי מצד גודל קדושתו אפילו טומאה קלה פוגמתו.
כי אם לשארו הקרוב אליו – ארז״ל (יבמות כב:) שארו זו אשתו וקשה מהו זה שאמר הקרוב אליו לשון זכר הקרובה אליו מבעי ליה למימר, ולמה קרא לאשתו שארו, ולמה הקדימה לאביו ואמו. ובדרך הפשט נראה לפרש כדמסיק (ביבמות סג.) א״ל רבי יוסי לאליהו במה אשה עוזרתו לאדם א״ל אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. ולפי זה ודאי אשתו מפרנסתו והרי היא שארו, היינו מזונו הקרוב אליו, כי המזון נהפך אל גוף הניזון וביאור הכתוב שיטמא למי שהיא זן אותו לפי שהמזון קרוב אל עצמותו להוסיף בו ליחה תמורת מה שניתך ממנו, וע״כ כל אשתו כגופו דמיא אע״פ שלא נבראת עצם מעצמיו כ״א זאת הפעם ביצירה ראשונה מ״מ מאחר שלדורות היא מאירה עיניו בשארו ומזונו, ע״כ ראוי שיטמא לה. וכדי שלא תטעה לומר שיוכל לטמא לכל מי שזן ומפרנס אותו ע״כ הוציא המזון בלשון שארו שיש במשמעתו לשון אשתו שנאמר (ויקרא י״ח:י״ב) שאר אביך היא ולא אמר אשתו בפירוש כדי לפרש הטעם למה הוא מטמא לה.
ועל צד הרמז יש להוציא מכאן דין, מה שארז״ל (מו״ק׳:כ״ה) ת״ח שמת הכל כקרוביו ועליו אמר כי אם לשארו הקרוב אליו. כי שארו היינו מזונו כארז״ל (ברכות יז;) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו׳ וארז״ל (ב״ק ס.) אין פורענות בא לעולם כי אם בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ״א בצדיקים שנאמר (שמות כ״ב:ה׳) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שכבר נאכל הגדיש דהיינו הצדיקים הנך רואה שקרא לצדיקים גדיש, כגדיש זה שאוכלים ממנו כך כל העולם ניזונין בעבור הצדיקים, וענין כבר נאכל כי הקב״ה בא בטכסיסי מלחמה כי מדרך הלוחמים לסתום תחילה מעיינות העיר ולשרוף גדישם כדי שלא יהיה להם ממה להתפרנס, כמו שפירש״י במכות של פרעה (שם ח׳:י״ז) כך הקב״ה עשה בזמן שאין ישראל עושין רצונו יתברך הוא מסיר צלם מעליהם תחילה ומקלקל גדישם שלא יהיה להם מה לאכול בזכותו, כדרך שביארנו למעלה פר׳ ויחי (נ׳:י׳) בגורן האטד ענין הקוצים והגדיש, לכך נאמר כי אם לשארו הקרוב אליו. רמז לת״ח המזין אותו והכל כקרוביו והקדימו לאביו ואמו כארז״ל (ב״מ לג.) אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת כו׳ וזה יכלול גם בזמן שהצדיק אבד או אביו ואמו, לכך הקדים אבידת רבו.
לאמו ולאביו – כי אמו אינה מזרע אהרן זולת מצד שהיא כגוף בעלה על כן הקדים האם הדבר שהוא חידוש יותר, אבל בכהן גדול שאמר לא יטמא הקדים האב כי זה חידוש יותר מה שאינו מטמא לאביו שהוא מזרע אהרן ואם נפשך לפרש זה דרך לא זו אף זו נוכל לומר שיותר קרוב לשמוע שיטמא לאמו כי נצטערה עליו הרבה בהריון ולידה וגידול מה שאין כן באב, על כן יהיו שני מקומות אלו הן יטמא האמור כאן, הן לא יטמא האמור בכ״ג, כולם דרך לא זו אף זו. ועוד שאמו יותר ודאית מן אביו כי שמא זינתה אמו עם אחר וזה אינו אביו ולפיכך יהיו שניהם בדרך לא זו אף זו, ועוד שניוול של האשה קשה מן ניוול האיש על כן הקדים אמו לומר לך שאם שניהם מוטלים לפניו חייב לטפל תחילה עם אמו אבל בכ״ג שנאמר לא יטמא הקדים האב בדרך לא זו אף זו וק״ל.
אין שארו אלא אשתו. ר״ל שארו דכתיב הכא (ועיין בתוספות י״ט פרק יש נוחלין) וא״ת היה לו לכתוב הקרובה שהיא לשון נקיבה. ויש לומר דכל היכא דכתיב שאר היינו שאר בשר והוי כאלו כתיב שאר בשר, ובשר לשון זכר הוא לכך כתיב הקרוב בל׳ זכר: [דברי דוד] קשה דא״כ היה לו לומר ולאמו בוי״ו כיון דשארו הוא מילי אחריתי ונראה דבאמת קאי שארו על אמו ואביו דבתרי׳ שהם שארו ובשרו אלא דק״ל ל״ל שארו כיון שמפורש אחריו למי יטמא, לזה אמרו שמרבה אשתו דזולת אשתו אין בנמצא שארו. וצריך טעם למה באמת לא זכר אשתו לחוד כמו שזכר לאמו ולאביו. נראה דלמדנו בזה דגם באשתו יש חילוק דהיינו ארוסה לא מטמא לה וה״ק רחמנא, אשתו שהוא דומה לאמו ולאביו הוא מטמא אבל לא ארוסה שאסור לטמא לה: (כתב בספר פענח רזא) דכאן אמר לאמו ולאביו ובכ״ג אמר לאביו ולאמו היינו בתרווייהו נקט ע״ד לא זו אף זו, דכאן בכהן הדיוט שיטמא להם אמר לא זו לאמו שהיא ודאית פשיטא שיטמא אלא אפי׳ לאביו שהוא ספק יטמא ובכ״ג שאינו מטמא אמר לא זו לאביו פשיטא שלא יטמא אלא אפילו לאמו לא יטמא:
"His kin" [refers] to none other than his wife. I.e., "his kin" that is written here, (see Tosefos Yom Tov in Bava Basra chapter Yeish Nochalin [Mishnah 1]. You might ask that it should have written הקרובה (to whom he is closely related) in the feminine form? The answer is that wherever it is written שאר (kin) it means שאר בשר (blood kin) and thus it is as if the verse had written שאר בשר. And since בשר is masculine, it writes the masculine form הקרוב. (Divrei Dovid) You might ask that if so, it should have said "and for his mother" with a vav, since שארו refers to something else. It seems that שארו actually refers to his mother and his father mentioned afterwards as they are his close relatives and his flesh. However, since one could ask [that if so], why does the Torah writes שארו, since afterwards it explicitly says to whom he may become defiled. To answer this they said that it includes his wife, because besides his wife there is no close relative of his [not already mentioned]. We need to find a reason why, in truth, the Torah does not mention the wife separately as it mentions his mother and father. It seems that we learn from this that regarding his wife too, there is a distinction [to teach us] that he does not defile himself for his betrothed. This is what the Torah is saying: he defiles himself for his wife whose marital status is similar to that of his mother and his father, but for his betrothed he is forbidden to defile himself. (The Pa'anei'ach Raza writes) that here it says "for his mother and his father,⁠" and regarding the Kohein Godol it says "for his father and his mother,⁠" because in both cases it goes from the obvious to the less obvious. Here, regarding the regular kohein who defiles himself for them, it says that not only for his mother who is certainly [his mother] does he obviously defile himself, but even for his father who is in doubt [as maybe his mother conceived from someone else] he defiles himself. And regarding the Kohein Godol who does not defile himself, it says that not only for his father does he obviously not defile himself, but even for his mother he should not defile himself. (Divrei Dovid)
כי אם לשארו וגו׳ – תניא בתורת כהנים וזה לשונם שארו זו אשתו דכתיב שאר אביך, הקרוב למעט ארוסה פירוש לצד שעדיין לא נתקרבה. אליו למעט הגרושה פירוש קרוב שנתרחק. יאמר לאמו מה תלמוד לומר לאביו מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין תלמוד לומר ולאביו ע״כ. הקשו חכמי לוניל לרי״ץ לעולם לא יאמר הכתוב לאביו ואנו למדין מקל וחומר מאמו מה תאמר הרי אביו זה אינו ידוע כאמו יטמא ממה נפשך אם זה אביו מטמא ואם אינו אביו אם כן הוא ממזר ואין לו כהונה עד כאן.
ובעיני אינו קושיא כלל כי הכתוב כאן בא לב׳ דברים להתיר, ולהצריך, להתיר טומאה בקרובים הגם שאסר ברחוקים, ולהצריך. שאם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו, כמו שאמר הכתוב לה יטמא ואמרו בתורת כהנים מצוה, שחייב כל כהן ליטמא למתים האמורים בענין. והגם שלא נאמר לה יטמא אלא באחותו, הרי אמרו בתורת כהנים וזה לשונם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בע״כ עכ״ל, הרי שלך לפניך שעל כל הקרובים האמורים בענין הוא חייב ליטמא. וכפי זה אם הייתי דן טומאת אביו מדין ממה נפשך אין לי מקום לחייבו לטמא לו כי יאמר מי יאמר שהוא אביו, ומה גם אם ימות אביו בערב פסח אין לבטל מצות פסח א׳ במועדו מחמת ספק, ולא מבעיא למאן דאמר (רמב״ם ופר״ח) ספק דאורייתא מותר מדאורייתא פשיטא שלא יטמא לדחות מצות פסח במועדו אלא אפילו למאן דאמר ספק דאורייתא אסור מדאורייתא אף על פי כן אין לו לדחות מצות ודאי מפני מצות ספק, תלמוד לומר לאמו ולאביו שחייב ליטמא לכל אחד מהם דבר תורה. ועיין בפסוק שאחר זה.
ועוד נראה לי כיון שיש מציאות שאביו אין לו אלא חזקה, והבן מוחזק בכהן, כגון שיש לפנינו ב׳ בני אדם מוחזקים בחזקת כהנים כל אחד בפני עצמו, גם מוחזקים שאחד מהם אב ואחד בנו, ומציאות זה יכול להיות שיורע חזקת האב שאינו כהן ולא יורע חזקת הבן להסירו ממדריגת כהן ונאמר שאין זה אביו ונשאר הבן בחזקתו. וכיון שכן אם לא אמר לאביו הייתי דן שלא יטמא לאביו חזקה באופן הנזכר מטעם שמא יורע חזקת אביו והבן ישאר כהן לעולם, ולזה אמר התנא אביו חזקה מנין תלמוד לומר לאביו. והנה בין לדרך זה ובין לדרך ראשון אביו חזקה חייב לטמא לו כי סוף כל סוף אביו אינו אלא חזקה והתורה חייבתו ליטמא.
ולבנו ולבתו ולאחיו וגו׳ – תניא בתורת כהנים וזה לשונם יאמר לבנו ולבתו מה תלמוד לומר לאמו ולאביו. בנו ובתו שאינו חייב בכבודם הרי הוא מטמא להם אביו ואמו שהוא חייב בכבודם אינו דין שיטמא להם, אלו כן הייתי אומר לבנו ולבתו הנפלים, תלמוד לומר לאמו ולאביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא ע״כ. קשה כפי זה לא היה צריך לומר אלא לאמו ולבנו וגו׳ ולא יאמר לאביו, ולטענת מה אמו בידוע, בנו ובתו יוכיחו שמן הסתם אינם בידוע אלא חזקה ומטמא להם. ואין לומר שגרוע אביו מבנו ובתו, שהרי מצינו שדן התנא קל וחומר מהם לאביו ולאמו, ואם כן למה הוצרך לומר לאביו. ואם לגלות על בנו ובתו שהם בני קיימא, למדינן מיתור לאמו שאין צריך שבאה מק״ו בנו ובתו. ואין לומר שצריך לאביו ולאמו שניהם יחד למעט בנו ובתו הנפלים, כי למה לא יספיק אחד. ועוד אם צריך שניהם מה מקום לתנא לעשות צריכיות בין לאביו ולאמו הלא צריכין שניהם למעט בנו ובתו נפלים, והדברים פשוטים.
ונראה לומר שאם לא אמר לאביו הייתי דן על זה הדרך מה תלמוד לומר לאמו בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מטמא להם אמו לא כל שכן, אילו כן הייתי דן גם אביו תלמוד לומר לאמו למעט אביו מטעם שאינו אלא חזקה, והיינו מתחייבין לפרש כי בנו ובתו שאמר הכתוב הם דומים לאמו בידוע, וכגון שלא היה מציאות שתתעבר אשתו אלא ממנו על ידי ידיעה ברורה במציאות שיכול להיות, מה שאין כן אחר שאמר הכתוב לאביו והקשינו למה הוצרך ויבא דינו מאמו והכרחנו לומר שבא לומר אפילו אינו אלא חזקה אם כן אמו למה לי שמע מינה למעט בנו ובתו נפלים. והגם שהתנא אמר לאביו ולאמו למעט הנפלים, לאו דוקא, וסמך על מה שהעירך בסמוך בדרשת לאביו שבא לומר אפילו אינו אלא חזקה.
אלא שקשה למה שאמרו שם בתורת כהנים בסיפא דברייתא דלאמו ולאביו וזה לשונם אלו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו וכו׳ הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת אמו שנתחללה מנין תלמוד לומר לאמו ע״כ. הרי שהוצרך לאמו לרבות אפילו נתחללה, ומנין לו למעט הנפלים, ואם תדרוש לנפלים נתחללה מנין, ועוד צריך לדעת כפי זה בתו שנתחללה אם חייב לטמא לה או לא, שיש פנים לומר דוקא אמו שחייב בכבודה הוא שנתרבית אפילו נתחללה, ויש פנים לומר כיון שגילה קרא שהחילול אינו פוגם הקורבה הוא הדין בתו.
אכן בהעיר בדברי התנא מנין מצא לומר שיטמא לאמו שנתחללה, אם מיתור, דלמא אצטריך משום שהייתי אומר לאביו לצד שיש בו מעלה שאינו מתחלל מה שאין כן האם שגרועה מערך אב לצד שמתחללת. וכמו כן דקדק התנא בתחלת דבריו באמרו מה אביו שאינו מתחלל, משמע כי ההפרש יוצרך לעשות בו ההדרגה הגם שאינו בנמצא אלא כיון שראוי להיות, ואם כן נוכל לומר עד עתה שאמו שנתחללה פטור מלטמא. ובהכרח לומר שהתנא סובר כי אומרו לאמו משמעותה הוא בין כהנת בין חללה. האמת שאם לא היה אומר אלא לאביו היה לבעל דין לחלוק ולומר אמו גרועה מאביו גם בהיותה כהנת כיון שישנה בחילול, אבל אחר שאמר לאמו אפילו נתחללה במשמע. וכמו כן תדון כשאמר הכתוב ולבתו אפילו נתחללה במשמע. כי לא תלה הכתוב הדבר אלא בסיבת הקורבה, ואמו שנתחללה ובתו שנתחללה נקראים אמו ובתו, ומעתה כיון שבלא ריבוי אנו אומרים כי משמעות בתו הוא אפילו שנתחללה כל שנקראת בתו יטמא לה, אם כן נבא לדין למה אמר אמו והלא תבא בקל וחומר מבתו ומה בתו שנתחללה מטמא לה אמו אצטריך.
אכן אם לא אמר הכתוב לאמו אז לא היינו אומרים כי לאביו בא למעט בנו ובתו הנפלים אלא למעט אמו, ומיעוט זה קרוב יותר בנשמע מלילך לחפש אחר הנפלים של בנו ובתו לומר שעליהם בא, והייתי ממעט אמו מטעם שמתחללת, וכשהיינו באים לדון מבתו שמתחללת ומטמא לה היינו מעמידין מיעוט האם כשנתחללה דוקא, אבל לא נתחללה היתה באה מקל וחומר מבתו, וכשנבוא לדון בבתו אפילו נתחללה ממשמעות התיבה כמו שאמרנו למעלה שאפילו נתחללה תקרא בתו, היינו חוזרים ודנים בתו שנתחללה מאמו שנתחללה ומה אמו שנתחללה אינו מטמא לה כמו שדרשנו מיתור לאביו בתו שנתחללה לא כל שכן והגם שמשמעות בתו יגיד אפילו נתחללה, זה מן הסתם, אבל כשיבא הלימוד במיעוט או בקל וחומר נחזור להעמידה בשלא נתחללה.
העולה מכל הכתוב בעומק הכתוב הוא, שאם לא אמר הכתוב לאביו שממנו נבא לטעות שבא למעט אמו כמו שכתבתי לא היה צריך לומר לאמו והיתה באה מבנו ובתו כנזכר. ואם לא אמר לאמו שממנה היה בא הטעות לומר שבא למעט אביו לצד שאינו ידוע אלא חזקה לא היה צריך לומר לאביו. אם כן תקשה לא יאמר לא אביו ולא אמו לזה דרשו שבא למעט הנפלים שאינו מטמא להם, ומעתה אין מקום לנו לומר שיאמר או לאמו לבד או לאביו לבד, כי אחד מהם שיאמר יוליד הטעות ויסתור הבנין, ונתחכם ה׳ לדבר דברי אמת, ולזה נתחכם התנא וקדם להודיע הטעות היוצא מאם יאמר א׳ מהם, ואחר כך דרש יתור שניהם יחד והבן. ובזה עלה דברי התנא לאור עולם דברי אלהים חיים.
כי אם לשארו, except to his wife, etc. Torat Kohanim explains that the meaning of the word שארו is "his wife.⁠" The words הקרוב, "who is close,⁠" a word which is not really necessary, refers to the exclusion of ארוסה, a woman betrothed to a priest who does not yet live in his home, the final marriage vows not having been completed as yet. She is excluded from relatives for the sake of whose burial a priest must defile himself as a mourner. The word אליו "to him,⁠" another extraneous word, teaches that the death of a divorced wife of a priest also does not qualify as an excuse for her erstwhile husband to defile himself ritually. The reason is that such a woman is no longer קרוב, close to her former husband the priest. Why does the Torah add the words לאמו ולאביו? Seeing the mother is not of the same tribe as the son (or is subject to being demoted in status if she survives her husband the priest), I might have thought that the son may not defile himself at her death. The Torah therefore had to tell us that the son is to defile himself at his mother's death. Once we have established this, why would I have thought that the son must not defile himself over the death of his father unless the Torah spelled this out for us? Would I not have reasoned that inasmuch as the son must defile himself at his mother's death even though the mother was most likely not the daughter of a priest, the son most certainly has to defile himself at his father's death seeing the father was a priest also (and is not subject to lose his status through the death of his spouse)? The Torah had to write that the son who is a priest must defile himself due to the death of his father although we do not know for a fact that the man who described himself as his father really was his father. Paternity is established only by reason of חזקה not by reason of definitive knowledge such as maternity. The scholars of Luneil raised an objection to this Torat Kohanim. They felt there was no need for the Torah to mention that the son must defile himself at the death of his father as I could have arrived at this legislation by learning a קל וחומר from his mother. They reasoned that the son has to defile himself precisely because either the father is a priest who does not cause himself to be demoted and as such qualifies as a close relative even more than the mother who is subject to demotion in status; or there is no certainty that his father is his real father in which case the son is not a priest and there is no reason he cannot defile himself at the death of this man. [the scholars of Luneil described the son as a bastard, something I have not been able to understand. Why could the father not simply have been a non-priest claiming to be a priest? Ed.]
Our author does not consider the objection of the scholars of Luneil as serious seeing our verse is concerned with permitting something which had so far been forbidden to the parties concerned. We cannot permit something which was forbidden by using the קל וחומר (according to the principle דיו לבוא מן הדין כנדון) as our exegetical instrument. All a קל וחומר can accomplish is to teach that a situation is similar to the one which forms the basis of the קל וחומר; It cannot teach additional halachot of a more stringent nature. The Torah permits the son to defile himself for the sake of near relatives whereas the prohibition to defile himself at the death of more distant relatives remains in force. Furthermore, in the event that the son does not want to defile himself, he is forced to do so as part of honouring his father who has died. This is the meaning of the words לה יטמא, "he must defile himself for her sake.⁠" Torat Kohanim explain these words by saying: "it is a positive commandment for every priest to defile himself at the death of any of the seven relatives mentioned in our verse.⁠" While it is true that the Torah wrote this expression only next to the sister of the priest, Torat Kohanim already explained this in connection with a true story involving a priest called Joseph whose wife died on Passover eve and the priest did not want to defile himself so as not to forego the commandment to offer the Passover sacrifice, etc. The local rabbinic authorities forced that husband to defile himself and take part in the burial of his wife. Thus far the story related in Torat Kohanim. The story proves that the authorities did not restrict the meaning of the words לה יטמא as applicable only in the event a priest loses a sister. What all this proves is that one must defile oneself for the sake of any of the relatives enumerated in verses 2 and 3. It follows that if I had derived the directive to defile oneself at the death of one's father based on exegesis alone I could not have arrived at such a law as I would not have been able to be certain that the man who died was indeed the father of the son described here. I certainly would not have been entitled to refrain from offering the Passover sacrifice if such a "father" had died on the eve of Passover. Doubts concerning the application of a biblical commandment cannot be resolved through abrogation of that commandment, even temporarily. Not only would such a son not be permitted to defile himself on the father's grave based on the doubt (according to Maimonides and Pri Chadash who hold that doubt concerning a biblical commandment's applicability may be resolved by a lenient ruling), but even according to those who hold that we never apply a lenient ruling when the doubt concerns a biblical injunction the son could still not defile himself merely on the chance that the deceased was not his real father and as a result postpone celebrating the Passover on time. After all, no doubt exists about the need to perform the commandments connected with Passover. The Torah therefore had to write both the words לאמו ולאביו to tell us that a son who is a priest must defile himself for the purpose of bringing either his father or his mother to burial.
Furthermore, we are dealing here with a situation where the son's status as a priest is based only on the assumption that his father who claims to be his father is also a priest, another assumption which is itself not based on definitie evidence. In view of the fact that neither son nor father can establish a definitve claim as to their paternity and priesthood respectively, I would not have allowed the son to violate his legal status and defile himself on the basis of a חזקה that the man he knew as his father was indeed his father unless the Torah had decreed this specifically
ולבנו ולבתו ולאחיו, "and for the death of his son, his daughter or his brother.⁠" Torat Kohanim comment as follows on this verse: "The Torah should have been content to mention the son and the daughter; why did the Torah also have to write that the son must defile himself for the sake of burying his father and his mother? If the Torah wrote that a father must defile himself in order to bury his son or daughter whom he is not obligated to honour, is it not logical that he certainly has to defile himself for the sake of burying his father or mother whom he is obligated to honour?⁠" If this reasoning were correct, I would have had to conclude that the words "son or daughter" were meant to apply to children who were aborted and had never drawn a breath of life. The Torah therefore had to write the words "son and daughter" to ensure that I would not apply the קל וחומר we just described. The Torah told us that only sons and daughters who had demonstrated viability qualify for their father the priest defiling himself at their burial.⁠" Thus far Torat Kohanim. I find this difficult to understand. If it were correct, all the Torah had to write were the words לאמו ולבנו, and I would have derived this information from these two examples. The word לאביו would have been quite unnecessary. Also, according to the argument that seeing the mother is a definite blood-relation therefore I could not have concluded that the father also qualified for the son defiling himself at his grave unless the Torah had stated so specifically, we could have extrapolated this from the words "his son or his daughter.⁠" Whose father is known with certainty? Yet the Torah spelled out that the father must defile himself at the grave of a son whose identity as his son is based on an assumption, חזקה only. We cannot even argue that the identity of the father is less certain than the identtiy of either son or daughter (as far as their respective paternity is concerned) for we find that the author of Torat Kohanim used their identities as the basis for his קל וחומר to include the father in the same legislation. So we are back to the question of why the Torah had to spell out that the "son" has to defile himself at the burial of his "father?⁠" If the only reason the Torah wrote "his father" was to teach that the commandment to defile himself applied only to children who were viable, so that the term "father" applied in the full meaning of the word, we could have derived this from the fact that the Torah wrote לאמו though this too could have been derived from קל וחומר seeing we already have the words בנו ובתו. There is no reason to say that we need both the words לאביו ולאמו together in order to exclude aborted fetuses; why would the word "father" or "mother" not be sufficient to teach us that rule? Besides, if we really needed both these words why did the author of Torat Kohanim go to the trouble to demonstrate that each word by itself was required separately? We already needed both words together to exclude the aborted infants from the regulation discussed by the Torah in our verse?
However, another statement concerning the words לאמו ולאביו at the end of Torat Kohanim presents a problem. We read there as follows: "If the Torah had only written the word לאביו and had not also written the word לאמו I would have reasoned that if the Torah demanded that the son defile himself for the burial of his father whose identity is based merely on חזקה, an assumption, such a son most certainly would have to defile himself at the death of his mother who is his biological mother beyond any doubt! I would then have countered that the mother's status as a priest's wife is not constant since she stands to lose it on the death of her husband or through a divorce. Therefore the Torah had to write the word לאמו to also include her in the number of blood relations for whose burial the son who is a priest has to defile himself.⁠" We see that the Torah had to write the word לאמו to include a mother who had already forfeited her status as a priest's wife prior to her death! If so, what word is there left for exegetical use to exclude aborted infants from the legislation that the father who is a priest must defile himself on their account? On the other hand, if you use the word to exclude these aborted fetuses, which word is left to include that the son, the priest, must defile himself over a dead mother who had become נתחללה, lost her former status as the wife of a priest? Besides, whence do I know that the father the priest has to defile himself on account of a daughter who had lost her status as the wife of a priest? One could argue that case in either direction! One could say that seeing the son has to honour his mother regardless of her marital status, he also has to defile himself on her account when she dies; on the other hand, one could argue that the Torah had already made it plain that the fact that a woman forfeited her marital status as the wife of a priest did not affect her blood relationship to her son and therefore should have no bearing on the need of her biological son the priest to defile himself at her funeral; also that just as the son has to defile himself for his mother, so, in the event that he has a daughter he has to defile himself if she dies.
Let us examine precisely how the author of Torat Kohanim arrived at the conclusion that the son the priest must defile himself on account of a mother who had lost her status as the wife of a priest. Was this conclusion based on the extraneous word לאמו? Perhaps the word לאמו was not at all superfluous and we needed it to prove that defilement is in order seeing the mother's status was inferior as she was subject to becoming מתחללת, losing her privileges as the wife of a priest, something that cannot happen to the father except if he does something wrong himself. Similarly, the author of Torat Kohanim had been careful to point out already at the beginning of his discourse: "What distinguishes the father? The fact that he is not subject to losing his status as a priest.⁠" This meant that this consideration established the basis for a certain asymmetry in the status of the "father the priest" and the "mother the priest's wife.⁠" The remarkable thing is that even though in effect the mother died without ever losing her status as the wife of a priest, the fact that she might have done so is considered as sufficient reason to rate her priestly status as inferior to that of her husband. Following this train of thought, we are entitled to the conclusion that if the mother had indeed already been disqualified from being the wife of a priest her son would really not be allowed to defile himself at her burial. We are therefore compelled to say that the author of Torat Kohanim proceeded from the premise that mention of the word לאמו means that a priest has to defile himself for his mother regardless of whether or not she has in effect been disqualified from being the wife of a priest. Now the fact remains that if the Torah had only written the word לאביו I would have been entitled to argue that the mother is inferior in status to her husband the priest even while she enjoys her status as the wife of her husband the priest because of her potential disqualification. Now that the Torah also wrote the word לאמו the Torah made clear that even if she had become disqualified her son the priest has to defile himself on her account when she dies. You can apply the same reasoning to the word ולבתו, and on account of his daughter. By the simple expedient of mentioning the daughter the Torah included a daughter who had become disqualified as a possible wife for a priest. Her father the priest must defile himself on her account in the event she dies. The only factor which governs all this legislation is the biological relationship. Seeing a mother or daughter who do not qualify as a wife for a priest have not ceased to be called mother or daughter respectively, the legislation for the son or father to defile himself is in place. This brings us back to the question why the Torah had to write the word לאמו, seeing we could have derived the law for the mother from the word בתו?
Nonetheless, if the Torah had not written the word לאמו, I would not have concluded that the word לאביו was meant to exclude children which had been aborted before they became viable, but I would have concluded that it excluded אמו, his mother. It is far more more reasonable to exclude the mother of the priest than to search for such far-fetched exclusions as the need to defile oneself at the death of premature stillborn children. The reason I would have excluded the mother would be her status, i.e. the fact that she is constantly subject to losing her status as a priest's wife and the privileges which accrue to her thanks to that fact. We would have limited the fact that the daughter qualifies for her father defiling himself as applying to a daughter who had not actually jeopardised her status as a priest's wife, or at least as potentially a priest's wife, whereas I would have limited the exclusion of the priest's mother to a mother who had actually lost that status. A mother who had not jeopardised her status as the wife of a priest would qualify for her son the priest defiling himself at her funeral. I would have used a קל וחומר extrapolating from the word בתו to arrive at that conclusion. When discussing the status of a daughter, even one who had forfeited her status, we would have remembered that she is still called "his daughter" in the Torah regardless of whether she qualifies for marriage to a priest or not. We would then have reverted to apply that same reasoning to a daughter who had jeopardised her status by comparing her to a mother who had jeopardised her status, based on the unnecessary word לאביו. We would have reasoned that just as a mother who has jeopardised her status as the wife of a priest does not cause her son the priest to defile herself on account of her funeral, so a daughter in her condition most certainly does not confer the duty on her father the priest to defile himself on account of her death. We would have argued this in spite of the fact that the very word בתו in the Torah implies that this daughter did not jeopardise her status as a blood relative by losing her status as a woman a priest may marry. The word בתו would only commit us if I did not either have a restrictive clause or a קל וחומר to counter our reading of the text. We would therefore read the word בתו as applying only to a daughter who had not lost her status, i.e. לא נתחללה.
What emerges from all these examinations of the deeper meaning of our text is that if the Torah had not written the word לאביו which could have misled us into thinking that it was intended to exclude the son the priest defiling himself at his mother's funeral, there would indeed have been no need to write the word לאמו. I would have derived all the הלכות I needed from the words בנו ובתו, his son or his daughter as mentioned earlier. If the Torah had not written the word לאמו from which the error concerning excluding the father whose status is based only on חזקה would have resulted, there would have been no need to write the word לאביו. If so, you would ask why does the Torah not simply write only לאביו, leaving out the word לאמו altogether? In order to forestall this question Torat Kohanim explained that the word was intended to exclude premature stillborn infants. Seeing that this is so there is no more room to argue that the word לאמו or לאביו should have been written by itself. The moment the Torah would write only one of these two words I would arrive at an erroneous conclusion and demolish the whole pyramid we have built thus far. The Torah was therefore very clever in writing exactly what it did. Torat Kohanim was conscious of this and informed us of a possible error we could make if the Torah had not written precisely the words we find in our text.
לשארו – עיין רש״י ז״ל אין שארו אלא אשתו פי׳ דודאי לשון שארו היינו שאר בשרו ולא אשתו והא דמרבינן הכא אשתו היינו משום דכל שאר קרובין א״צ דהרי כולן מפורשין ולכך דרשינן מיניה אשתו ועוד מהקרוב אליו משמע לי׳ כן דאין לך קרוב יותר מאשתו שהרי כל הפסולין עמה פסולין עמו משא״כ בשאר קרובי׳. הקרוב. ולא את הארוסה (פי׳ דעדיין אינה קרובה אליו) אליו פרט לשנתגרשה (פירש שאף שהיתה קרובה אליו) מ״מ עכשיו אינה קרובה אליו שנתגרש׳ ממנו. לאמו ולאביו. אי כתב לאמו. יכול מה אמו וודאית אף אביו ודאי אביו חזקה מנין ת״ל ולאביו. אלו נאמר ולאביו יכול מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת מתחללת מניין ת״ל ולאמו. ולבנו ולבתו אי לבנו יכול בנו שהוא חייב בה׳ דברים למולו לפדותו להשיאו אשה ללמדו תור׳ ללמדו אומנות אבל בתו לא ת״ל ולבתו אי לבתו יכול בתו שהוא זוכה בחמשה דברי׳ במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ובקדושי׳ ומקבל את גיטה אבל בנו לא ת״ל ולבנו. ולאחיו ולאחותו. אי לאחיו יכול מה אחיו בין נשוי בין אינו נשוי אף אחותו בין נשואה בין שאינ׳ נשואה ת״ל ולאחותו הבתולה אי לאחותו יכול מה אחותו שאינה נשואה אף אחיו שאינו נשוי ת״ל ולאחיו. יאמר לאמו ולאביו ולא יאמר לבנו ולבתו אלו נאמר לאמו ולאביו יכול אמו ואביו שהוא חייב בכבודן אבל בנו ובתו שאינו חייב בכבודן לא ת״ל לבנו ולבתו אי לבנו ולבתו יכול אפי׳ נפלים ת״ל לאביו ולאמו שהן בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימין. ולבנו ולבתו אי לבנו ולבתו יכול בנו ובתו שהוא חייב בהן מצות אבל אחיו ואחותו לא ת״ל ולאחיו ולאחותו אי לאחיו ולאחותו יכול אפי׳ מאמו ת״ל ולבנו ולבתו מה בנו ובתו שה׳ יורשיו אף אחיו ואחותו שה׳ יורשיו יצאו אחיו ואחותו מאמו שאין יורשיו.
כי אם לשארו הקרוב אליו – מלת ״שאר״ בארנו (ויקרא יח, ו), שנקראים כן קרובי האדם ממשפחתו לפי שהן שארית בשרו. ויש שאר קרוב כמו הששה האמורים בענין, שאין קרובים יותר מהן, והרחוקים כמו אבי אביו, ואבי אמו, בן בנו, ובן בתו, ובן אחיו, ובן אחותו ודודיו. ויש עוד הרחוקים יותר וכלם ״שאר״. וראיה לזה שנאמר ״לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה״ (במדבר כז, יא), הקרוב מהם ביותר. ולפניו נאמר ״ונתתם את נחלתו לאחי אביו״ (שם שם, ט) למדנו שדודו [גם הוא] ״שארו״, והרחוק עוד גם הוא שארו, על כן פירש כאן שאינו מטמא ״כי אם לשארו הקרוב לו״. וחזר ופירש ואמר לענין טומאה מי הם שאר קרוב? ״לאמו ולאביו״ וגו׳. כך הוא פשוטו של מקרא. אלא לפי שאין צורך להאמר, אחר שפירש אותם בשמותיהן מי הם הקרובים הללו, לכן דרשו רבותינו ז״ל בתורת כהנים ״אין שארו אלא אשתו, שנאמר שאר אביך היא״. ולא ראיתי מי שפירש ראיה זו. ונראה לי שכך פירושו, לפי שאמר ״שארו״, ולא אמר ״כי אם לשאר הקרוב אליו״, לא בא להוסיף שְׁאֵר על הששה המפורשים, אלא אשתו שהיא לבדה שארו. כי האשה שארית האיש, פלג גופא, כמו שמצינו במעשה בראשית. (שוב ראיתי כן בפירוש ילקוט שמעוני בשם הראב״ד ז״ל), ולא שאר אביו ואמו או אחד ממשפחתו, אבל אם תוסיף שאר אחר, אינו שארו לבדו, אלא הוא שאר קרוב יותר לאביו או לבנו ולבתו וכיוצא, מביא ראיה מ״ערות אחות אביך לא תגלה״, שהיא שארו, וקוראה שאר אביך, לפי שהיא שאר קרובה יותר לאביו. ופירוש זה קבלה ביד רבותינו ז״ל שפשט המקרא כולל גם אשתו.
ורמב״ם ז״ל שאמר (הלכות אבל ב, א) ״ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה״, כבר פירש מוהרי״ק1 ז״ל שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש, אעפ״י שדינו דין תורה קורא רמב״ם ז״ל ״מדברי סופרים״. ואשתו אינו מפורש בתורה, שהרי לשארו תרגום אונקלוס ז״ל ״לקריביה דקריב ליה״. ואפשר לי לומר שלדעת רמב״ם ז״ל אף על פי שמטמא לה דין תורה, אינו אלא רשות, לא מצוה כמו בששה קרובים המפורשין, שנאמר עליהן ״לה יטמא״ שחייב להטמא להן. ולכן לא נאמר ״ולאמו״2 ב⁠[אות] וי״ו, שלא לחבר שארו עם הששה המפורשים. ועל זה אמר הרמב״ם (שם הלכה ז), ״אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו, ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים עשאוה כמת מצוה שאין לה קוברין, שכיון שאין לה יורש אלא הוא, לא תמצא מי שיתעסק בה״. והוצרך לטעם זה בעבור ״מטמא לה בעל כרחו״, שהוא גזרת חכמים שמדין תורה מותר להטמא לה, וחכמים עשאוה כמת מצוה שחייב להטמא. וראיה [לזה] ששנו בתורת כהנים ״מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערבי פסחים ולא רצה ליטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו״. ומזה אתה למד שמן התורה אינו חייב להטמא לה, שאם לא כן למה לא רצה להטמא לה? ומה ספרו לנו שדחפוהו חכמים וטמאוהו, פשיטא. כל מצות עשה כופין עד שיקיים, אבל החיוב אינו אלא מדברי סופרים. אבל שמותר הכהן להטמא לאשתו דבר תורה הוא כמו שקבלו רבותינו ז״ל. ואין רבינו משה3 ז״ל חולק על זה שהרי פסק (שם פ״ג א), ״כל כהן המטמא למת חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו בעדים והתראה הרי זה לוקה״, הא למדת שמן התורה מותר להטמא, אלא שאינה מפורשת לפי שאינו מצוה כמו לששה קרובים.
הקרוב – נדרש לדעת רבותינו4 ז״ל ״פרט לארוסה״. ו״אליו, פרט לגרושה״ שאינו מטמא להן, ולשון זכר ״הקרוב״ שב על [מלת] שארו, וכן פירש ב״פסיקתא זוטרתי״.
לאמו ולאביו – זכר אם ואב בראשונה, שמלבד השאר חייב במוראם ובכבודם לאחר מיתה כבחיים.
ולבנו – בתורת כהנים דרש על כל האמורים שאין האחד למד מחברו, וצריכין כלם להיות מפורשים, ואין זה צורך לפשט הכתוב.
1. רבי יוסף קארו. כסף משנה (הל׳ אישות א פסקא ב) (הלכות טומאת מת ה, פסקא ה) (הל׳ נחלות א, פסקא ח).
2. בהמשך הפסוק, אחרי שהזכיר ״שארו״ [זו אשתו].
3. הרמב״ם.
4. תורת כהנים, פסקא ד. וכן הביא החזקוני.
לשארו הקרב אליו – מלת שאר פירשנו שכולל כל קרובי האדם ממשפחתו שהן שארית בשרו, ולפי שיש שאר קרוב ושאר רחוק פירש כאן הקרוב אליו, וחזר ופירש מי הם שאר קרוב לענין טומאה, ואמר לאמו ולאביו וכו׳, ורבותינו דרשו אין שארו אלא אשתו:
לשארו – שארו זו אשתו (רש״י מרבותינו) ואסברה לה הרשב״ם, (ב״ב ק״ט ב׳), כדכתיב והיו לבשר אחד וכתיב נמי שארה כסותה ועונתה, עכ״ד. וכ״כ בשאלתות דרב אחאי משבחי, ע״ש. ולדעתי נקראת אשה שאר ע״ש הקיום וההותרה שגורמת לבעלה בהולידה לו בנים שהם שארית וקיום לאיש, כענין לשום לכם שארית (בראשית מ״ה); ואמר הגר״א דודאי לשון שארו היינו שאר בשרו ולא אשתו, והא דמרבינן הכא אשתו היינו משום דכל שאר קרובין א״צ, דהרי כולן מפורשין, ולכך דרשינן מני׳ אשתו, ועוד מהקרוב אליו משמע ליה כן, דאין לך קרוב יותר מאשתו, שהרי כל הפסולין עמה פסולין עמו, משא״כ בשאר קרובים. ולשון ספרא אין שארו אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא, אין כוונת הספרא להוכיח משם דאשתו נקרא שאר דהא קרא דהתם באחות אביך כתיב, אלא כיון דלפי דרכי הלשון אין מלת לשארו נופל רק על זכר, ועל נקבה היה ראוי לשארתו בסימן נקבה, ובפרט שמצאנוהו בה״א (לעיל י״ח י״ז) שארה הנה, לכן הביא קרא דהתם שקרא הכתוב לאחות אב שאר אביך, ולא שארת אביך, הרי דנופל גם על נקבה. (שמעתי) והרב בתי״ט (ב״ב פ״ח) הבין כוונת הספרא להוכיח משם דאשתו נקראת שאר, לכן כתב דצריך נגר ובר נגר דיפרקיני׳. וגם הרנ״ו כאן דחק מאד בפירושא דספרא.
כי אם לשארו וגו׳ – ״אין שארו אלא אשתו״ (תורת כהנים). במקום אחר (פירוש, בראשית יט, א) עמדנו על משמעות השם ״שאר״. שם זה מציין יתרה שנשארת [שְׁאָר], מזון, קרבת דם, ואישה [בת הזוג]. מכאן שמשמעותו הבסיסית של ״שאר״ היא השלמה. לעיל בפרק יח מורה ״שאר״ על קרבת דם, ודבר זה מוגדר בדייקנות (בפסוק הפתיחה שם יח, ו) בצירוף ״שאר בשרו״. אולם בפסוקנו ״שארו״ אינה אלא אשתו, המשלימה אותו מבחינה רוחנית ומוסרית.
לדעת הקרבן אהרן, מרומזת משמעות זו של ״שארו״ בפסוקנו, בתיבות הנוספות ״הקרב אליו״. קרובי דם נשארים תמיד ״קרובים״, ואין צורך להזכיר את קִרבתם המיוחדת. אולם האישה נעשית לקרובה ממש רק בעקבות הנישואין, וקִרבתה פוסקת בהתרת קשר הנישואין. לפיכך כאשר הכתוב מתייחס לאישה הוא מדגיש את בחינת ״קִרבתה״ אליו. בדומה לכך, הדברים האמורים על האחות (להלן פסוק ג) נוהגים רק ב״אחותו בתולה״ – למעט אפילו אחותו ארוסה; ומיעוט זה מובע במיוחד בתיבות ״הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש״. ביתר קרובי דם המנויים כאן: ״לאמו״ גו׳, שונה הדבר, שכן קִרבתם עומדת בעינה בכל המצבים, ולפיכך הכתוב אינו צריך להדגיש את בחינת קִרבתם.
בספר במדבר (כז, יא) מוסיף הכתוב ל״שארו״ את תיבות ״הקרב אליו ממשפחתו״, ללמדנו שזכות הירושה מוגבלת לקרובים מצד האב, שכן רק משפחת האב קרויה ״משפחה״ (בבא בתרא קט:). גם כאן (פסוקים ב–ג) ״אחיו״ ו״אחותו״ מתייחס רק לאחים מן האב (תורת כהנים).
הקרב אליו – אישה הנשואה לו, אך לא ארוסה לו או גרושה ממנו.
לאמו ולאביו – גם כאן מקדים הכתוב את האם לאב (השווה לעיל יט, ג). מעלת הכהונה תלויה בראש ובראשונה בטהרתה המוסרית של האם. כהונת האב עוברת אל הכהן מלידה, ואינה אובדת ממנו לעולם. אך זכות האישה להיות לאם של כהנים, נשמרת על ידי מוסריותה (עיין להלן פסוק ז).
[ה]
כי אם לשארו הקרוב אליו – שם ״שאר״ נרדף עם ״בשר״ – ״כלה שארי ולבבי״, ״ככלות בשרך ושארך״. וכן נרדף עמו על מושג הקורבה כמו ״אך עצמי ובשרי אתה״. ו״שארו״ כמו ״בשרו״, ועיקרו על דבר הדומה וניתך לבשר האדם, שמזה בא על הבשר המוכן למאכל אדם – ״וימטר עליהם כעפר שאר״ (תהלים עח, כז). ועל המזון עצמו – ״שארה כסותה ועונתה״ ״טנאך ומשארותיך״, על שהמזון ניתך ומתהפך לבשר האדם. ויקראו בשם ״שאר״ כל הקרובים כמו שכתוב ״או דודו או בן דודו... או משאר בשרו ממשפחתו״. ובמה שכתוב ״ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו״ פירושו הקרוב קרוב קודם, כי שם ״קרוב״ הוא שם מצטרף ויאמר ביחוד נגד הרחוק ממנו. וגם יֵאמר בהחלט כמו שֵם ״גדול״ ״קטן״, ״רב״ ״מעט״, וכדומה. וכמו שכתוב במורה נבוכים (חלק א פ׳ ??). אמנם פה אי אפשר לומר כן שפירושו הקרוב קרוב דהא פירש אחר כך רק לאמו ולאביו. ועל כרחך פירוש ״לשארו״ הקרוב בהחלט. כי הששה קרובים שחשב הם קרובים שלא על ידי אמצעי ויתר הקרובים הם על ידי אמצעי – אחי אביו, על ידי אביו. בן בנו, על ידי בנו. וכדומה. אולם למה אמר זה? הלא אינו מוסיף בזה על הששה המפורשים?! מזה הוציאו חז״ל שבא לרבות עוד ״שאר״ הקרוב אליו בלא אצמעי והיא אשתו ונכללה במה שכתוב ״שארו הקרוב אליו״ כי אין לרבות קרוב אחר שכולם הם רק קרובים על ידי אמצעי. וז״ש אין שארו אלא אשתו שנאמר ״שאר אביך הוא״. מביא ראיה שאין עוד ״שאר״ הקרוב בלי אמצעי זולתה, דהא על ערות אחות אביך נתן הטעם שהיא ״שאר אביך״ – הרי לא נקרא שום קרוב שאחר אביו ״שארו״, רק ״שאר אביו״, והוא הדין כל קרוב שהוא אחר הששה המפורשים פה. ולא נשאר ״שאר״ בלא אמצעי רק אשתו. ואחרי העיון יש הבדל בין שארו סתם ובין שאר בשרו. ש״שאר״ סתם לא בא רק על הקרוב בלא אמצעי, ולכן דייק ״שאר אביך הוא״ ״שאר אמך הוא״ ר״ל שאינם ״שארך״, רק ״שאר אביך״. אבל ״שאר בשרו״ ר״ל שאר קרובו וכולל גם הקרוב על ידי אמצעי כמ״ש או ״משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו״. וכן מה שכתוב ״איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה״, מפני שיש בעריות מה שאינם ״שארו״ רק ״שאר בשרו״. ולכן במה שכתב ״ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב״ דריש בבבא בתרא (דף קח) על האב. ושם (דף קט:) וממאי ד״שארו״ זו האב? דכתיב ״שאר אביך הוא״ פירוש: מדקרא אחות אביו ״שאר אביך״ ר״ל שאינם ״שארך״, רק ״שאר אביך״, מכלל דהאב הוא ״שאר״ בעצם ולכן אוסר שאר האב. ומה שכתוב באחות אב ״את שארו הערה״ אינו מענין קורבה, רק מענין בשר כמו שכתוב ״שארה כסותה״ שפירשו בירושלמי (פרק אף על פי) ובבבלי (דף מז) על העונה ורצונו לומר קירוב בשר כמו שפרש״י שבת (דף יג) ובזה מדויק יותר מה שאמרו אין שארו אלא אשתו כי ״שאר״ סתם לא יאמר רק על הקרוב בלא אמצעי. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל כי אם לאנתתיה דקריבא לגופיה. אולם, לפי זה היה די שיאמר ״כי אם לשארו״ והייתי מרבה אשתו אחר שחוץ מן הששה קרובים אין עוד מי שיקרא בשם ״שאר״ סתם, רק אשתו. ולמה הוסיף ״הקרוב אליו״? השיבו שבא להטיל תנאי להוציא הארוסה והגרושה. הארוסה עדיין אינה קרובה אליו. וז״ש ״הקרוב״ – ולא הארוסה. והגרושה נתמעטה מכינוי ״אליו״ כי יש הבדל בין ״קרוב לו״ ובין ״קרוב אליו״. שהעומד בקורבה נוכחיית יאמר ״קרוב אליו״ ומי שאינו בקורבה נוכחיית יאמר ״קרוב לו״ כמו שכתוב ״קרוב לנו האיש״ (רות) ובועז היה קרוב ונתרחק במיתת מחלון. וכן ״ולפני מזה אלישיב הכהן...קרוב לטוביה״ (נחמיה יג, ד) היה קרוב ונתרחק. ולכן בעצמיים הגיוניים יאמר ״קרוב לו״ – ״קרוב ה׳ לכל קוראיו״, ״קרוב ליראיו ישעו״ – כי אינו קורבה נוכחיית. ואם היה כתוב ״הקרוב לו״ היה גם הגרושה בכלל, ובמה שכתב ״הקרוב אליו״ מוציא הגרושה. והרמב״ם (פ״ב מהל׳ אבל) ומדבריהם שיתאבל האדם על אשתו. ושם (פ״ב מהל׳ אבל ה״ז) אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מתטמא אלא מדברי סופרים. עשאוה כמת מצוה שאין לו קוברין ופירש מהרי״ק שהולך לשיטתו שכל מה שאינו מפורש בתורה קורא דברי סופרים. וכן דבר זה שיתטמא לאשתו אינו מפורש כי יש לפרש ״כי אם לשארו״ – כלל, ומפרש ״לאמו ולאביו...⁠״. וכמו שפירש הראב״ע. וחז״ל הוציאו זה מיתור הלשון. וגם שמה שכתב עשאוה כמת מצוה הוא בקטנה שנישואיה דרבנן שעל זה נאמר זה ביבמות (דף פט), וכמו שהאריך בזה בקרבן אהרן. ומכל מקום דינו כדין דבר המפורש בתורה לכל דבר כמבואר בדברי הרמב״ן בעיקר השני למנין המצות, עיי״ש. ואין כאן מקום להאריך.
[ו]
לאמו ולאביו – לפי הפשט אמר בדרך לא זו אף זו – אביו הוא רבותא יותר מאמו שהיא ודאי ואביו רק חזקה, דיש לומר דלמא לאו אביו הוא. (ואף שבצד זה אינו כהן ואינו מוזהר על הטומאה הא מכל מקום אינו מחויב להתטמאות). ולכן הוסיף דאף באביו, שהוא רק חזקה, הוא מצווה לטמא אליו וכופים אותו על כך. [כן פירש הרשב״א בתשובה ועיי׳ בסוף פרק יא דיבמות עוד תירוצים בזה]. ומוסיף ״לבנו״, אף שאינו חייב בכבודו. ומוסיף ״לאחיו״, אף שאינו קרוב לו כבנו. [ולכן בכהן גדול תפס להפך – ״לאביו ולאמו לא יטמא״ ורצונו לומר אף לאמו שכן דרך הכתוב לדבר לא זו אף זו כמו שבארנו בכמה מקומות]. אולם, חז״ל עבדי בזה צריכותא – יאמר לאמו ומה ת״ל לאביו וכולי. והוא על פי מה שבארנו (בסימן הקודם) ששם ״שאר״ בא רק על הקרוב בלא אצמעי. ואם כן כמו שלא פירש אשתו כן לא היה צריך לפרש יתר הקרובים, ולא יכתב רק אחד לבד והשאר נדע מכל שכן. ופירשו שצריך לומר אביו אף שהוא רק חזקה וצריך לומר אמו אף אם היא חללה. והיה יכול ללמוד אביו ואמו מקל וחמר מבנו ובתו רק ששם ״בן״ ו״בת״ [הגם שבהבנה המדויקת הוא רק על בן קיימא הבונה בית אביו כמו שבארנו (תזריע סימן ד)] בכוונה המורחבת מצאנוהו בהשאלה גם על בלתי בן קיימא – ״בני החי ובנך המת״ וכיון שדבר פה מן המת נאמר שאף שהיה בלתי בן קיימא. לכן אמר ״לאביו ולאמו״ שמבואר אצלינו שהשמות שבאו ביחד יש להם דימוי זה לזה והוא אחד מיסודות ההיקש, הרי מדבר בבני קיימא. וכן בדרך הזה יכול ללמוד בנו ובתו מקל וחמר מאחיו ואחותו רק שמלמד שדוקא אחיו ואחותו מן האב שיורש אותם דומיא דבנו ובתו. וכן אי אפשר ללמוד בנו מבתו ובתו מבנו שכל אחד יש להם מעלה – בנו חייב בו למולו וכולי כמו שכתוב בקדושין (דף כט), ובתו הוא זכאי במציאתה (כמ״ש בפרק ד דכתובות). וכן אי אפשר ללמוד אחיו מאחותו ובהפך כי אחותו דוקא קטנה, דהיינו בתולה, ואחיו בין גדול בין קטן. ועדיין יש לפלפל שיכתב אמו ונלמד אביו חזקה מבנו ובתו ושיהיו בני קיימא נלמד מן אמו. וכן שיכתב בנו לבד ונלמד שאחיו מן האב מן בנו, ובתו נלמד מן אחיו ואחותו. וכבר האריכו בזה הבונים כמו שהאריך בזה הרשב״א בתשובה סימן ??, ובשושנת העמקים בפתיחה, ובמה שכתבנו די לפי דרך חיבורינו הנוכחי.
כי אם לשארו – לפי פשוטו של הפסוק ״לשארו״ הוא כלל, שאחריו באים הפרטים, אבל ספרא אומר: ״אין שארו אלא אשתו, שנאמר: ״שאר אביך הוא״. ויזל ומלבי״ם טרחו לחינם לבאר את ההוכחה מתוך ״שאר אביך הוא״ (ויקרא י״ח:י״ב). קרוב לוודאי, שהכוונה: ״ערות אביך הוא״ (ויקרא י״ח:ח׳). אם ערות אשת אב נחשבת גם לערות אב, הרי אפשר להסיק מזה שאיש ואשתו נחשבים כגוף אחד (״אשתו כגופו״); ולפי זה היא גם השאר הקרוב ביותר. אותו דבר מוכח גם מתוך י״ח:ט״ז שם מזדהים ״ערות אשת אחיך״ עם ״ערות אחיך״. ובאמת ייתכן, כי רק זהו הטעם שלא נזכרה כאן ״אשתו״ במיוחד, כי אם בשארים הותר ליטמא, כל-שכן שמותר באשתו שהיא כגופו.⁠1 הרי היה מנהג קדום בישראל שהבעל יתעסק בקבורת אשתו. באופן בהיר ביותר אפשר לראות זאת מתוך הסיפור על אברהם, איך הוא דואג לקבורת שרה שקורא אותה ״מֵתִי״. גם יעקב אבינו קבר את רחל ואת לאה; השוה בראשית מ״ח:ז׳, מ״ט:ל״א. וגם מתוך הפסוק הבא אפשר להביא ראיה לכך. שם נאמר כי לכהן מותר ליטמא לאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש. ואם היא היתה כבר נשואה אסור לו להתעסק בקבורתה. ברור, שהטעם הוא משום שהחובה מוטלת על הבעל. לפי-זה ההנחה היא, שהבעל מחוייב לחלוק את הכבוד האחרון לאשתו שנפטרה. ובכן נהיה מוכרחים להודות, אף אם אנו מבארים את הפסוק כפשוטו, שהתורה התירה ואף ציוותה לכהן ליטמא לאשתו, אלא משום כך לא נזכרה ״אשתו״ בפירוש, משום שזה יוצא מתוך המלה ״שארו״ שהרי אשתו היא קרובה עוד יותר משאר סתם היא כגופו. ובכל זאת פסק הרמב״ם הלכות אבל ב׳:ז׳, שרק מדברי סופרים חייב הכהן ליטמא לאשתו. ״לחם משנה״ שם הלכה א (וכן ״מזרחי״) משתדל להוכיח, שגם התלמוד סובר כן ושהלימוד מ״שארו״ אינו אלא אסמכתא; אך השוה ויזל, שרוצה לפשר בין הרמב״ם והספרא.
לאמו וגו׳ – אצל השאַר מקדימים הגברים לנשים, אבל האם נזכרת לפני האב, מפני שהיא זקוקה יותר לבנה; השוה יבמות ס״ה: ״חוטרא לידה ומרה לקבורה״. השוה גם ספרא ולעיל י״ט:ג׳.
1. אחות האב נקראת לעיל (ויקרא י״ח:י״ב) ״שאר אביך״; אולם אשת האב היא ממש כ״אביך״ (ויקרא י״ח:ח׳), לכן העונש חמור בחילול זו האחרונה.
כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו כו׳ – הקדים אמו לאביו מפני, כי עקר טעמא דאמו וכל הקרובים הוא מפני, שאם לא יטמא להם הקרוב, לא יתעסק בהם אחר, וכמו שאמרו ביבמות פרק האשה רבה דף פ״ט, דמהאי טעמא מטמא בעל לאשתו קטנה, יעו״ש, ולכן קרי להו בפרק הישן דף כ״ה מתי מצוה, יעו״ש. ומן הדין הבעל חייב בקבורתה, ואע״ג שזהו מדברי סופרים, מ״מ כן הדין והמנהג, ובפרט שהבעל יורשה מחויב בקבורתה מן התורה, ולכן אמר לאמו אעפ״י שאביו קיים, וא״כ סד״א דיש לה קוברין, היינו אביו, לא יטמא הבן, קמ״ל, דאעפ״כ מטמא הבן לאמו, ומשו״ה הקדים לאמו קודם לאביו, אבל בכה״ג אמר לאביו קודם לאמו, שאעפ״י שאביו אינו קיים ואפ״ה אינו מטמא לאמו. ודו״ק.
כי אם לשארו – שארו זו אשתו, וכתיב (פ׳ ד׳) לא יטמא בעל בעמיו להחלו, יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא, הא כיצד, מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה1. (יבמות כ״ב:)
הקרוב אליו – הקרוב – למעט אח הארוסה, אליו – למעט את הגרושה2. (תו״כ)
לאמו – אפילו נתדללה.⁠3 (תו״כ)
ולאביו – אפילו רק אביו מוחזק.⁠4 (שם)
ולאביו – בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר.⁠5 (שם)
ולבנו ולבתו – אפילו פסולים, חוץ מבנו ובתו מן השפחה ומן הנכרית.⁠6 (יבמות כ״ב:)
ולבנו ולבתו – לבנו ולבתו הקיימים, יצאו בנו ובתו הנפלים.⁠7 (תו״כ)
ולאחיו – לאחיו בין כשר בין פסול.⁠8 (שם)
ולאחיו – לאחיו מן האב ולא לאחיו מן האם.⁠9 (שם)
1. כתב הרשב״ם בב״ב ק״ט ב׳ טעם הדבר דאשתו נקראת שארו משום דכתיב והיו לבשר אחד, וכתיב נמי שארה כסותה ועונתה לא יגרע, עכ״ל. ובתו״כ איתא שארו זו אשתו שנאמר שאר אביך היא, וזה פלא, שהרי זה כתיב באחות האב, בפ׳ אחרי. ועיין בתוי״ט ריש פ׳ יש נוחלין מש״כ והגיה בזה, ועוד טרחו רבים בבאור דרשה זו בכלל.

אבל לדעתי נראה הבאור פשוט, מכיון דמצינו כ״פ בלשון התורה שרומז על קורבת אישות בלשון שאר, ומזה הטעם דרשו בכתובות מ״ז ב׳ שארה – זו עונה, ומכיון דכתיב כאן לשארו הקרוב אליו דרשינן על אשתו, משום דאין לך יותר קירוב באישות במנהג העולם והצניעות מאשר אשה לבעלה, וכל אלה שטרחו בבאור דרשה זו גרם להם שחשבו דכונת הגמרא דשארו פירושו אשתו ממש, אבל באמת לא כן הדבר, אלא כמש״כ, דשארו פירושו קרבת אישות בכלל, ומדכתיב שארו הקרוב דרשינן היותר קרוב בקרבת אישות בצניעות ובכשרות וטהרה, והיינו אשה לבעלה, ודו״ק.

והנה הרמב״ם בפ״ב ה״ב מאבל פסק דטומאת כהן לאשתו הוי מדרבנן, דס״ל דדרשה שארו זו אשתו אסמכתא בעלמא היא. ונראה דמפרש דפשטות הלשון כי אם לשארו הוא כעין הקדמה ומבוא לפרטי הקרובים שחשב אח״כ לאביו ולאמו וגו׳, ואלו היתה כונת התורה להורות היתר טומאה לאשתו, היתה כותבת מפורש לאשתו כמו דחשיב כל הקרובים בלשון מבואר ומבורר.

ואף שהכ״מ ריש פרק הנזכר כתב דבאמת ס״ל לרמב״ם דהוי דאורייתא, ומש״כ שהוא מדברי סופרים הוא כפי שיטתו בכ״מ דכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא דברי סופרים [ע׳ הה״מ ריש הלכות אישות], אבל לדעתי אין הדבר כן, שהרי מפורש כתב בטעם הדבר דמפני שאין לה יורש אלא הוא אין מי שיתעסק בקבורתה והוי כמת מצוה, ולכן התירו לו חכמים לטמא לה, הרי מבואר מפורש מדבריו דס״ל דהוי דרבנן.

וגם נראה לי ראיה מוכרחת דכן ס״ל לרמב״ם, שהרי לענין נחלות אמרו בב״ב ק״י ב׳ שהבעל יורש את אשתו משום דכתיב ונתתם את נחלתו לשארו ושארו זו אשתו, וכתב ג״כ הרמב״ם בפ״א מנחלות דירושת הבעל דרבנן, הרי מבואר דבכ״מ תפס הדרשה שארו זו אשתו לאסמכתא בעלמא, ואמת שהרבה יש להעיר בדעתו זו, אבל עכ״פ לא רחוק הדבר שמפרש פשטות לשון הכתוב כמו שכתבנו. ומצאתי בראב״ן סי׳ ל״ג ס״ל ג״כ דטומאת כהן לאשתו הוי מדרבנן, וכ״כ בסמ״ג עשין צ״ו שדין זה מפי הקבלה ואסמכוה אקרא.

אך בגוף הטעם שכתב הרמב״ם דכהן מטמא לאשתו דהוי כמת מצוה יש להעיר לענין כהן גדול דקיי״ל דאינו מטמא לקרובים ומטמא למת מצוה כפי שיתבאר לקמן פ׳ י״א, ולפי״ד הרמב״ם יתחייב שגם כה״ג יטמא לאשתו כיון דדינה כמת מצוה, וזה דין מחודש מאוד, וכל כי האי הו״ל לפרש.

והנה פשטות הלשון אשתו פסולה אינו מטמא לה מורה שפסולה לו מה״ת רק קדושין תופסין לו בה, כמו חייבי לאוין, דאלו חייבי כריתות פשיטא שאין מטמא לה כיון דאין קדושין תופסין לו בה ואינה אשתו כלל.

ובכן קשה לי לשון הרמב״ם בפ״ב ה״ט מאבל שכתב אשתו הפסולה אינו מטמא לה, לפיכך האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואח״כ בא בעלה שניהם אין מטמאין לה שהרי היא פסולה לשניהם, עכ״ל. ולא ידעתי למה צייר ענין פסולה באופן כזה ולא בפשיטות פסולה מחייבי לאוין, וכמו שכתב הוא לענין ירושת הבעל בפ׳ כ״ב ה״ד מאישות הנושא אשה שהיא אסורה לו, הואיל ויש לו בה קדושין אם מתה יורשה.

וצ״ל דהיא הנותנת, דכיון שהוא הניח ליסוד מוסד טעם הדבר דטומאת בעל לאשתו תלוי בירושתו אותה, וא״כ כיון דחייבי לאוין ג״כ יורש, לכן באמת מטמא הוא גם לחייבי לאוין, ומה שאמרו אשתו פסולה אינו מטמא הוא רק באופן שצייר, כיון דבאופן כזה אינו יורש אותה, אבל דעת התוס׳ ביבמות פ״ט ב׳ אינו כן, יעוי״ש שהביאו הרבה ראיות דהיתר הטומאה אינו תלוי בירושה.

ולפי זה יש תימא בב״י ליו״ד סי׳ שע״ג הביא בשם ס׳ ארחות חיים דמ״ש אשתו פסולה אינו מטמא לה הוא רק באשה ששמעה שמת בעלה ואח״כ בא, אבל לסתם פסולות מטמא, ומבואר שהחליט כהרמב״ם, בעוד שהתוס׳ חולקים על זה בראיות מכריחות, והב״י לא העיר על זה מאומה, ויותר מזה שהרמב״ם גופיה בפ׳ כ״ב ה״ד מאישות העתיק מתוספתא פ״ב דיבמות אלמנה לכה״ג גו״ח לכה״ד הרי היא כאשתו לכל דבר, יורשה ואינו מטמאה לה, עכ״ל. [וחידוש על התוס׳ שם שלא הביאו מתוספתא זו ראיה לדעתם]. סוף דבר, דברי הרמב״ם בפסקיו אלה לא נתבררו לי, ואין להאריך עוד.
2. ועיין ביבמות כ״ט ב׳ אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, ופירש״י ולא מטמאה אינה צריכה להתעסק בו, ולא דוקא נקט ולא מטמאה דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה למתים, אלא איידי דנקט לא אוננת נקט ולא מטמאה, כך שמעתי. ולי נראה ולא מטמאה כגון ברגל שישראל מוזהרין על הטומאה מונבלתם לא תגעו, עכ״ל. ומשמע לפי פי׳ השני שגם נשים מחויבות לטהר עצמן ברגל, ולעת עתה לא מצאתי דין זה בפוסקים, וחדש הוא לי. ועיין עוד מה שכתבתי בענין זה בפרשה שמיני בפסוק הנזכר.

ודע שכתב הב״ח ביו״ד סי׳ שע״ה דמי שגירש אשתו על תנאי אם ימות יהא גט אינה מתאבלת עליו, יעו״ש. ויש להעיר ע״ז ממש״כ בש״ב י״א בבת שבע שהיתה מתאבלת על אוריה אע״פ שאמרו (שבת נ״ו.) כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו וכתבו התוס׳ דהגט היה על תנאי, ואע״פ שכתב הב״ח בטעם הדבר כדי שלא להוציא לעז על הגט בכ״ז צ״ע לחדש דבר ע״פ סברא בעוד שמצינו סתירה בכתוב, וצ״ע.

ועיין בים של שלמה פ״ב דגיטין סי׳ ד׳ דמי שנתן עיניו באשתו לגרשה ובתוך כך מתה אין מתאבל עליה, ובנה יסודו על מ״ש בגיטין י״ט א׳ כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות, והנה זה מקור קלוש, אבל אפשר להביא ראיה ומקור נאמן לדין זה ממ״ש בב״ב קמ״ו א׳ מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתך תותרנית היא ונכנס אחריה לחורבה לבודקה ונפלה החורבה עליה ומתה ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אלא לבודקה אינו יורשה, ופירש רשב״ם הואיל ולא נכנס אלא לבודקה ולגרשה שוב אינו יורשה, עכ״ל. והנה כבר בארנו לעיל באות הקודם בדעת הרמב״ם בטעם הדבר שהאיש מטמא לאשתו מפני דכיון שהוא יורשה ולא אחר הוי כמת מצוה, דמפני שאין לה יורש אלא הוא אין מי שיתעסק בקבורתה זולתו [וע׳ יבמות פ״ט ב׳], ולפי״ז מכיון דהיכי דחושב לגרשה שוב אינו יורשה א״כ בטלה הסבה שיטמא לה, ואמרו במו״ק כ׳ ב׳ כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם מתאבלין עליהם, וכתב הרמב״ם בפ״ב ה״ו מאבל דענין מצות אבל היא היא מצות טומאה, יעו״ש, א״כ מכיון שאינו מטמא לכן גם אינו מתאבל, ודו״ק.
3. כגון אחר שנולד ממנה כהן זה נשאת לכהן כשהיתה גרושה, וע׳ בתו״כ כאן.
4. ר״ל דהודאי של אב אינו ממש כודאי דאם, דאפשר לומר ודלמא לאו אביו הוא, ואע״פ דא״כ אינו כהן, מ״מ אינו מחוייב להטמא, וטעם הדרשה מן ולאביו י״ל משום דבכ״מ מקדים הכתוב אב לאם, והכא להיפך, וקמ״ל רבותא לא מבעי אם דיחוסה לו ודאית אלא אפילו אביו דיחוסו רק ע״פ סתם חזקה שמחזקינן שהוא אביו ג״כ מטמא לו.
5. כגון על אבר מן החי ועל עצם מעצמות אביו וכן אם נקטע ראשו, וכן המלקט עצמות של אביו אע״פ שהשדרה מתקיימת, ועיין ביו״ד ס״ס שע״ג.
6. דכל הפסולים מתיחסים אחריו ונקראים בנו חוץ מן השפחה ומן הנכרית שמתייחסים אחריה כמבואר לפנינו ר״פ משפטים בפסוק האשה וילדיה תהיה לאדוניה.
7. היינו דלא קים להו שכלו להם חדשים או שהם פחות משלשים יום.
8. שנקראים אחים כמבואר ביבמות כ״ב ב׳ ולפנינו ס״פ תצא בפסוק כי ישבו אחים יחדיו.
9. דמקשינן לבנו ולבתו, מה בנו ובתו הראוים ליורשו אף אחיו הראוי ליורשו, לאפוקי אחיו מן האם, וזה הטעם גם באחותו בפסוק הבא. ואמנם זה הוא מדאורייתא, אבל מדרבנן השוו אח ואחות מן האם לאח ואחות מן האב לענין זה, כמבואר במו״ק כ׳ ב׳ וביו״ד סי׳ שע״ד ס״ד.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ג) וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא⁠־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃
and for his virgin sister who is near to him, who has had no husband; for her he may defile himself.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהדעת זקניםמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[לד] 1... ולאחותו... הקרובה. הקרובה, לרבות את הארוסה וכו׳. מחלפה שיטתין דרבנין, תמן אינון אמרין וכו׳ קרוב לא ארוסה וכו׳, והכא אינון אמרין הכין. (דהתם גבי אשתו, דכתיב, כי אם לשארו הקרוב אליו, ודריש לה בתו״כ קרוב, ולא ארוסה, דאין מטמא לארוסתו, והכא אמרינן דארוסה קרובה מיקרי׳. פ״מ). א״ר הילא כל מדרש בעניינו, אחותו לעולם היא בפנים (כלומר לעולם אחותו מיקרי׳) עד שתצא לחוץ (ותנשא דאז לא יטמא לה), ארוסתו לעולם היא בחוץ, עד שתכנס לפנים (ותינשא לו דאז מטמא לה). (ירושלמי יבמות פ״ו ה״ד)
[לה] 2ולאחתו הבתולה, פרט לאנוסה ומפותה, (שאינה בתולה). (יבמות ס.)
[לו] 3הקרבה, לרבות ארוסה שנתגרשה וכו׳, והא אמר ר״ש (לקמן אות לט) ראויה לכ״ג מטמא לה שאין ראויה לכ״ג אין מטמא לה, שאני התם דרבי רחמנא קרובה, אי הכי מוכת עץ נמי רבי, קרובה אחת ולא שתים, ומה ראית, הא איתעביד בה מעשה, הא לא איתעביד בה מעשה. (יבמות ס.-:)
[לז] 4אליו, תנו רבנן אחותו וכו׳ (המשך המאמר להלן אות ל״ח-ל״ט) ובוגרת מטמא לה דברי כל אדם (ואפילו לר״מ דפסיל בוגרת לכ״ג הכא לענין טומאה איתרבי כדלקמן), מ״ט דר״מ ור״י דדרשי הכי וכו׳ אליו לרבות הבוגרת, הא למה לי קרא, והאמר ר״מ בתולה אפי׳ מקצת בתולה משמע (מדאיצטריך למיכתב בבתוליה לגבי כ״ג להוציא את הבוגרת לר״מ מכלל דבתולה בוגרת נמי משמע), איצטריך סד״א נילף בתולה בתולה מהתם (כי ימצא איש נערה בתולה (דברים כב, כח), מה להלן נערה, אף כאן נמי נערה קמ״ל, ור׳ יוסי ור״ש מאי טעמייהו דרשי הכי וכו׳ אליו לרבות הבוגרת וכו׳, והא אמר ר״ש בתולה בתולה שלימה משמע (מדאיצטריך בתוליה למישרי בוגרת לכ״ג) טעמא דידיה נמי התם מהכא, דדריש הכי מדאליו לרבות הבוגרת, מכלל דבתולה בתולה שלימה משמע. (יבמות ס.-:)
[לח] 5הקרבה... אשר לא היתה, תנו רבנן, אחותו ארוסה, רבי מאיר ורבי יהודה אומרים מטמא לה, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין מטמא לה וכו׳. מאי טעמא דר״מ ור״י דדרשי הכי וכו׳. הקרובה לרבות הארוסה (ואיצטריך לרבויא דלא תימא אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה לאיש) וכו׳. ורבי יוסי ורבי שמעון מאי טעמייהו, דרשי הכי וכו׳ אשר לא היתה פרט לארוסה. (יבמות ס.)
[לט] 6ולאחתו הבתולה... אשר לא היתה לאיש, תנו רבנן אחותו וכו׳ (המשך המאמר לעיל אות לח) ומוכת עץ אין מטמא לה דברי רבי שמעון, שהיה ר״ש אומר ראויה לכ״ג מטמא לה, שאין ראויה לכ״ג אין מטמא (ר״ש לטעמיה דאמר במתני׳ מוכת עץ אסורה לכ״ג אלמא לאו בכלל בתולה היא) וכו׳. מאי טעמא דרבי מאיר ורבי יהודה דדרשי הכי ולאחותו וכו׳, יכול שאני מוציא אף מוכת עץ, ת״ל אשר לא היתה לאיש, מי שהווייתה ע״י איש יצאה זו שאין הווייתה ע״י איש וכו׳. ור״י ור״ש מאי טעמייהו דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ וכו׳. ורבי יוסי מדשבקיה בר זוגיה (דגבי מוכת עץ לא פליג, אלא ר״ש לחודיה ושבקיה ר׳ יוסי דהוה בר זוגיה בארוסה, לעיל אות לח), מכלל דבמוכת עץ כר״מ סבירא ליה (דמטמא לה) מנא ליה, מלא היתה לאיש, והא אפיקתיה (ר׳ יוסי להוציא את הארוסה) חד מלא היתה (להוציא את הארוסה) וחד מלאיש (למישרי מוכת עץ שאין מקולקלת ע״י איש). (יבמות ס.-:)
[מ] לה יטמא, גופא וכו׳ לה יטמא רשות, דברי ר׳ ישמעאל, ור׳ עקיבא אומר חובה וכו׳. מ״ט דרכי ישמעאל, איידי דכתוב (לעיל פסוק א) אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, איצטריכא למיכתב לה יטמא (לומר שמותר ליטמא לקרובים הללו), ור׳ עקיבא מכי אם לשארו (הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו׳ ולאחותו הבתולה) נפקא (דמיטמא לאלו), לה יטמא למה לי, לחובה. ורבי ישמעאל, לה מיטמא ואין מיטמא לאיבריה. ורבי עקיבא, א״כ (דלאו לחובה אתא אלא להך דרשה) ליכתוב רחמנא לה (כלומר לגופה שלם ולא לאיבריה) ולישתוק. יטמא למה לי, ש״מ. ור׳ ישמעאל, איידי דכתב לה כתב נמי יטמא, לכדתני דבי ר׳ ישמעאל, דתנא דבי ר׳ ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה (אורחיה דקרא לחזור ולשנות את האמור מפני דבר המתחדש בכפילתו). (סוטה ג.-:)
[מא] 7לה יטמא, גופא וכו׳ לה יטמא רשות, דברי ר׳ ישמעאל, ור׳ עקיבא אומר חובה וכו׳, מ״ט דרבי ישמעאל, איידי דכתוב (לעיל פסוק א) אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, איצטריכא למיכתב לה יטמא (לומר שמותר ליטמא לקרובים הללו), ור׳ עקיבא מכי אם לשארו (הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו׳ ולאחותו הבתולה) נפקא (דמיטמא לאלו), לה יטמא למה לי, לחובה. ורבי ישמעאל, לה מיטמא ואין מיטמא לאיבריה. ורבי עקיבא, א״כ (דלאו לחובה אתא אלא להך דרשה) ליכתוב רחמנא לה (כלומר לגופה שלם ולא לאיבריה) ולישתוק, יטמא למה לי, ש״מ. ור׳ ישמעאל, איידי דכתב לה כתב נמי יטמא, לכדתני דבי ר׳ ישמעאל, דתנא דבי ר׳ ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה (אורחיה דקרא לחזור ולשנות את האמור מפני דבר המתחדש בכפילתו). (סוטה ג.-:)
[מב] 8לה יטמא, תניא רב כהנא בר״א בן יעקב (כלומר בברייתא דראב״י) לה יטמא ואינו מיטמא לאברים פרט לכזית מן המת וכזית נצל (ליחה היוצא מן המת שפורש ממנו) ומלא תרווד רקב (מלא כף עפרורית ורקבון גוף המת, שאינו מטמא לה). יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה (כגון שתי שוקיים ירך אחת) ולרוב מניינה (כגון קכ״ה איברים) כשהוא כתוב (פסוק א) ואמרת אליהם, הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת, יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו של אחרים (שאר קרובים), אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בה (בשדרה וגולגולת שבכך עיקר הגוף תלוי או בזה או בזה) ומיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה, אף כל (בשאר קרובים) שגופו תלוי בו מיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו (ואע״פ שהוא חסר משאר הגוף). (נזיר מג:-מד.)
1. ראה תו״כ כאן ולעיל אות כט ולהלן אות לז, ובלק״ט כאן: הקרובה: לרבות את הארוסה. שהיא עדיין קרובה לו, שהרי אין הבעל מטמא לה ואינו יורשה לפיכך היא קרובה לאח.
2. תו״כ כאן, ירושלמי יבמות פ״ו ה״ד.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ב ה״י: הבתולה פרט לאנוסה ומפותה.
3. רמב״ם הל׳ אבל פ״ב הי״א: נתגרשה אחותו מן האירוסין מטמא לה, שנאמר הקרובה אליו להביא את המגורשת מן האירוסין.
4. תו״כ לק״ט ילו״ש ומדרה״ג כאן, ירושלמי יבמות פ״ו ה״ד, רמב״ם ראה להלן אות לט.
5. כנ״ל, וראה תרגום יונתן כאן. ותו״ש כרך כד (תרגומי התורה) עמ׳ רה.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ב ה״י: אחותו הנשואה אינו מטמא לה, אע״פ שהיא נשואה לכהן, שנאמר הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש... אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שאינו מטמא לה אע״פ שהיא ארוסה לכהן.
6. רמב״ם הל׳ אבל פ״ב ה״י: הבתולה פרט לאנוסה ומפותה, יכול שאני מוציא את הבוגרת ומוכת עץ, ת״ל אשר לא היתה לאיש, מי שהוייתה בידי איש.
7. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. זבחים ק. וראה רש״י כתובות נג. ד״ה ולא, ושם פט: ד״ה ולא.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ב ה״ו: כמה חמורה מצות אבלות, שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו׳ לה יטמא, מצות עשה, שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו, במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה, אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות.
8. ילקו״ש כאן.
[יא]
״וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה״ – פְּרָט לַאֲנוּסָה וְלַמְּפֻתָּה.
אוֹ יָכֹל שָׁנִיא מוֹצִיא אֶת מֻכַּת עֵץ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ״, שֶׁהֲוָיָתָהּ בִּידֵי אִישׁ, לֹא שֶׁהֲוָיָתָהּ בְּדָבָר אַחֵר.
[יב]
״הַקְּרוֹבָה״ – לְרַבּוֹת אֶת הָאֲרוּסָה.
״אֵלָיו״ – לְרַבּוֹת אֶת הַבּוֹגֶרֶת.
״לָהּ יִטַּמָּא״ – מִצְוָה.
לֹא רָצָה לִטַּמֵּא, מְטַמִּין אוֹתוֹ עַל כָּרְחוֹ.
מַעֲשֶׂה בְיוֹסֵף הַכֹּהֵן, שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בְּעֶרֶב פְּסָחִים, וְלֹא רָצָה לִטַּמֵּא לָהּ, וּדְחָפוּהוּ חֲכָמִים וְטִמּוּ אוֹתוֹ עַל כָּרְחוֹ.
[יג]
״לָהּ יִטַּמָּא״ – עַל הַוַּדַּי הוּא מִטַּמֵּא, אֵינוֹ מִטַּמֵּא עַל הַסָּפֵק.
״לָהּ יִטַּמָּא״ – אֵינוֹ מִטַּמֵּא לַאֲחֵרִים עִמָּהּ.
שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְנִטְמֵאתִי עַל אַבָּא, אֲלַקֵּט עַצְמוֹת פְּלוֹנִי בְּיָדִי.
״לָהּ יִטַּמָּא״ – אֵינוֹ מִטַּמֵּא עַל אֵבָרֶיהָ, שֶׁאֵין אָדָם מִטַּמֵּא עַל אֵבֶר מִן הַחַי מֵאָבִיו, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא עַל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מֵאָבִיו.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אָדָם מִטַּמֵּא עַל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מֵאָבִיו, אֲבָל חוֹזֵר הוּא עַל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מֵאָבִיו.
[יד]
מַעֲשֶׂה בְיוֹסֵה בֶּן פָּכְסָן, שֶׁעָלַת נִימָה עַל רַגְלוֹ, וְנִכְנַס הָרוֹפֵא לְחָתְכָהּ.
אָמַר לוֹ: ״כְּשֶׁתַּנַּח בָּהּ כְּחוּט שַׂעֲרָה, הוֹדִיעֵנִי!⁠״
חֲתָכָהּ וְהִנִּיחַ בָּהּ כְּחוּט שַׂעֲרָה וְהוֹדִיעוֹ.
קָרָא לִנְחוֹנְיָה בְנוֹ, אָמַר לוֹ: ״נְחוֹנְיָה בְנִי!
עַד כָּן, הָיִיתָ חַיָּב לִטַּפֵּל בִּי, מִכָּן וְאֵילָךְ, צֵא לָךְ, שֶׁאֵין אָדָם מִטַּמֵּא עַל אֵבֶר מִן הַחַי מֵאָבִיו.⁠״
וּכְשֶׁבָּא דָבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: עַל זֶה נֶאֱמַר ״יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ״ (קהלת ז׳:ט״ו), הַצַּדִּיק אוֹבֵד וְצִדְקוֹ עִמּוֹ.
א. שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
וְלַאֲחָתֵיהּ בְּתוּלְתָא דְּקָרִיבָא לֵיהּ דְּלָא הֲוָת לִגְבַר לַהּ יִסְתָּאַב.
and for his sister, a virgin who is near to him, who has no husband, for her he may be defiled.
ולאחתהא בתולתה דקריבה לוותיהב די לא אתנסבה גלגברד לעליה יסתאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולאחתה״) גם נוסח חילופי: ״ולחתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לוותיה״) גם נוסח חילופי: ״ליה מן אבוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לגבר לעליה יסתאב״) נוסח אחר: ״{לג}⁠ברה לה יסב׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתנסבה לגבר״) גם נוסח חילופי: ״אנסבת לגבר״.
ולאחתיה בתולתא דקריבא ליה ולא מארסא ודעד כדון לא הות מיבעלא לגבר לה יסתאב.
and for his sister, a virgin who is nigh to him, and who hath neither been betrothed, nor married to a husband, for her he may defile himself.
ולאחותו הבתולה הקרובה לו ולא מאורסת ושעד עתה לא היתה בעולה לאיש לה יטמא.
ולאחתו הבתולה – לרבות את הארוסה, שהיא עדיין קרובה אליו שהרי אין הבעל מטמא לה ואינו יורשה לפיכך היא קרובה לאח.
אליו – לרבות את הבוגרת שהוא מטמא לה, הואיל ולא נבעלה לכהן אחיה כהן מטמא לה.
לה יטמא – לא רצה להיטמא מטמאין אותו בעל כרחו. מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו.
וְיֹאמַר ״לְאָחִיו״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלַאֲחֹתוֹ״, אִלּוּ כֵּן הָיִיתִי אוֹמֵר מַה אָחִיו בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן אַף אֲחוֹתוֹ בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה״ קְטַנָּה וְלֹא גְּדוֹלָה. אִלּוּ אָמַר ״לַאֲחוֹתוֹ״ וְלֹא נֶאֱמַר ״אָחִיו״ הָיִיתִי אוֹמֵר מָה אֲחוֹתוֹ קְטַנָּה וְלֹא גְּדוֹלָה אַף אָחִיו קָטָן וְלֹא גָּדוֹל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְאָחִיו״ בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל. תָּנוּ רַבָּנָן: אֲחוֹתוֹ אֲרוּסָה רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים: מִטַּמֵּא לָהּ. רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין מִטַּמֵּא לָהּ. אֲנוּסָה וּמְפֻתָּה דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין מִטַּמֵּא לָהּ. מֻכַּת עֵץ אֵין מִטַּמֵּא לָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רְאוּיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל מִטַּמֵּא לָהּ, שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל אֵין מִטַּמֵּא לָהּ. בּוֹגֶרֶת דִּבְרֵי הַכֹּל מִטַּמֵּא לָהּ. מַאי טַעֲמַיְהוּ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר דָּרְשֵׁי הָכִי: ״וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה״ פְּרָט לַאֲנוּסָה וּמְפֻתָּה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף מֻכַּת עֵץ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ״ מִי שֶׁהֲוָיָתָהּ עַל יְדֵי אִישׁ, יָצָאת מֻכַּת עֵץ שֶׁאֵין הֲוָיָתָהּ עַל יְדֵי אִישׁ. ״קְרוֹבָה״ לְרַבּוֹת אֶת הָאֲרוּסָה. אֵלָיו לְרַבּוֹת אֶת הַבּוֹגֶרֶת. לָמָּה לִי קְרָא, וְהָא אָמַר רַבִּי מֵאִיר: ״בְּתוּלָה״ מִקְצָת בְּתוּלִים מַשְׁמָע, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵילַף בְּתוּלָה בְּתוּלָה מֵהָתָם, מַה לְּהַלָּן נַעֲרָה אַף כָּאן נַעֲרָה, קָא מַשְׁמָע לָן. וְרַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעֲמַיְהוּ, דָּרְשֵׁי הָכִי: ״וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה״ פְּרָט לַאֲנוּסָה וּמְפֻתָּה וּמֻכַּת עֵץ. ״אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ״ פְּרָט לְאֲרוּסָה. ״קְרוֹבָה״ לְרַבּוֹת אֲרוּסָה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה. ״אֵלָיו״ לְרַבּוֹת אֶת הַבּוֹגֶרֶת. ״הַקְּרוֹבָה לְרַבּוֹת אֲרוּסָה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה״, וְהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: רְאוּיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל מִטַּמֵּא לָהּ, וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ, שָׁאנֵי הָתָם דְּרַבִּי רַחֲמָנָא ״קְרוֹבָה״. אִי הָכִי מֻכַּת עֵץ נַמֵּי, ״קְרוֹבָה״ אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם. וּמָה רָאִיתָ, הָא אִתְעָבִיד בָּהּ מַעֲשֶׂה וְהָא לֹא אִתְעָבִיד בָּהּ מַעֲשֶׂה. וְרַבִּי יוֹסִי, מִדְּשָׁבְקֵהּ לְבַר זוּגֵהּ מִכְּלָל דִּבְמֻכַּת עֵץ כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵהּ, מְנָא לֵהּ, נַפְקָא לֵהּ מִ״לֹּא הָיְתָה לְאִישׁ״. וְהָא אֲפִיקְתֵּהּ, חַד מִ״לֹּא הָיְתָה״ וְחַד מִ״לְּאִישׁ״. ״אֵלָיו לְרַבּוֹת הַבּוֹגֶרֶת״, וְהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: ״בְּתוּלָה״ שְׁלֵמָה מַשְׁמָע, טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן נַמֵּי הָתָם דְּדָרִישׁ מֵהָכָא, מִדְּאֵלָיו לְרַבּוֹת אֶת הַבּוֹגֶרֶת מִכְּלָל דִּבְתוּלָה בְּתוּלָה שְׁלֵמָה מַשְׁמָע.
לָהּ יִטַּמָּא – רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אַיְדֵי דְּכָתַב ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְגוֹ׳ לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא״ אִיצְטְרִיךְ לְמִכְתָּב ״לָהּ יִטַּמָּא״. וְרַבִּי עֲקִיבָא, מִ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ״ נַפְקָא, ״לָהּ יִטַּמָּא״ לָמָּה לִי, לְחוֹבָה. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לָהּ מִטַּמֵּא וְאֵין מִטַּמֵּא לַאֲבָרֶיהָ. וְרַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן נִכְתֹּב רַחֲמָנָא ״לָהּ״, ״יִטַּמָּא״ לָמָּה לִי. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אַיְדֵי דְּכָתַב ״לָהּ״ כָּתַב נַמֵּי ״יִטַּמָּא״, כָּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִשְׁנֵית לֹא נִשְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ.
לָהּ יִטַּמָּא – מִצְוָה. לֹא רָצָה, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. וּמַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף הַכֹּהֵן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח וְלֹא רָצָה לִטַּמֵּא, וְנִמְנוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְטִמְּאוּהוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. ״לָהּ יִטַּמָּא״ לַוַּדַּאי הוּא מִטַּמֵּא וְאֵין מִטַּמֵּא לַסָּפֵק. ״לָהּ יִטַּמָּא״ וְאֵין לַאֲחֵרִים עִמָּהּ. לֹא יֹאמַר הוֹאִיל וְנִטְמֵאתִי לְאַבָּא אֲלַקֵּט עַצְמוֹת פְּלוֹנִי בְּיָדַי. ״לָהּ יִטַּמָּא״ וְלֹא לָאֲבָרִים וְכוּ׳, אֲבָל מִטַּמֵּא לְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מֵאָבִיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אָדָם מִטַּמֵּא לְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מֵאָבִיו, אֶלָּא חוֹזֵר עַל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מֵאָבִיו. מַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף בֶּן פִּקְחִין שֶׁעָלְתָה נִימָא בְּרַגְלוֹ וְנִכְנַס הָרוֹפֵא לְחָתְכוֹ וְהָיָה הָרוֹפֵא גּוֹרֵר בָּהּ, אָמַר לֵהּ: הַנַּח בָּהּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה וְהוֹדִיעֵנִי, חֲתָכָהּ וְהִנִּיחַ בָּהּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה וְהוֹדִיעוֹ, קָרָא לִבְנוֹ וְאָמַר לוֹ: צֵא נְחוּנְיָא בְּנִי, עַד כָּאן הָיִיתָ חַיָּב לְטַפֵּל בִּי מִכָּאן וְאֵילָךְ צֵא לְךָ, אֵין אָדָם מִטַּמֵּא לְאֵבֶר מִן הַחַי מֵאָבִיו. וּכְשֶׁבָּא דָּבָר לִפְנֵי חֲכָמִים אָמְרוּ: עַל זֶה נֶאֱמַר: ״יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ״ [הַצַּדִּיק אָבַד וְצִדְקוֹ עִמּוֹ]. אָמַר רַבִּי חִסְדָּא: נִקְטַע רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיו, אֵינוֹ מִטַּמֵּא לוֹ. מַאי טַעֲמָא, אָמַר קְרָא: ״לְאָבִיו״ בִּזְמַן שֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא חָסֵר. מֵיתִיבֵי: ״לָהּ יִטַּמָּא״ לָהּ הוּא מִטַּמֵּא וְאֵין מִטַּמֵּא לַאֲבָרֶיהָ, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מִטַּמֵּא לֹא לְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁל אָבִיו וְלֹא לְאֵבֶר מִן הַמֵּת שֶׁל אָבִיו. אֲבָל מְחַזֵּר הוּא עַל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. מַאי ״מְחַזֵּר הוּא״, לָאו לְמֵימְרָא דְּאִי מֵיחְסַר פּוּרְתָּא, לֹא, רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לָהּ מִטַּמֵּא וְאֵין מִטַּמֵּא לַאֲבָרֶיהָ וְכוּ׳. וְהָתָנֵי רַב כַּהֲנָא בְּר׳ אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: לָהּ מִטַּמֵּא וְאֵין מִטַּמֵּא לְאַחַר מֵאֲבָרֶיהָ, פְּרָט לְכַזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת נָצָל וּמְלֹא תַּרְוָד רָקָב. יָכוֹל [לֹא] יִטַּמֵּא לְשִׁדְרָא וְגֻלְגֹּלֶת וּלְרֹב בִּנְיָנָהּ וּלְרֹב מִנְיָנָהּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאָמַרְתָּ״ הוֹסִיף הַכָּתוּב טֻמְאָה אַחֶרֶת, הָא נַמֵּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְרַב חִסְדָּא דְּאָמַר כִּי הַאי תָּנָא, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה שֶׁמֵּת אָבִיו שֶׁל רַבִּי יִצְחָק בְּגִינְזַק וּבָאוּ וְהוֹדִיעוּהוּ לְאַחַר שָׁלשׁ שָׁנִים, וּבָא וְשָׁאַל לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן אֱלִישָׁע וְאַרְבָּעָה זְקֵנִים, וָאָמְרוּ לוֹ: ״לְאָבִיו״ בִּזְמַן שֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא חָסֵר. אָמַר רַב הוּנָא: נָזִיר שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְהוֹשִׁיטוּ לוֹ מֵתוֹ וּמֵת אַחֵר וְנָגַע בּוֹ, חַיָּב. אֵיתִיבֵהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: כֹּהֵן שֶׁהָיָה מֵת מֻנָּח עַל כְּתֵפוֹ וְהוֹשִׁיטוּ לוֹ מֵת אַחֵר וְנָגַע בּוֹ, יָכוֹל יְהֵא חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יְחַלֵּל״ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻלָּל יָצָא זֶה שֶׁהוּא מְחֻלָּל וְעוֹמֵד. אָמַר לֵהּ: וְתִיקְשֵׁי לָךְ מַתְנִיתִין: הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים [כָּל הַיּוֹם], וְאָמְרוּ לוֹ אַל תִּטַּמֵּא [אַל תִּטַּמֵּא], חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וְאַמַּאי, הָא מִטַּמֵּא וְקָאֵים, לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּחִבּוּרִין כָּאן שֶׁלֹּא בְּחִבּוּרִין. וְטֻמְאָה בְּחִבּוּרִין דְּאוֹרַיְתָא, וְהָא אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לֹא אָמְרוּ טֻמְאָה בְּחִבּוּרִין אֶלָּא לְעִנְיַן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים אֲבָל לְנָזִיר וְעוֹשֶׂה פֶּסַח לֹא, וְאִי אָמַרְתָּ דְּאוֹרַיְתָא מַאי שְׁנָא, כָּאן בְּחִבּוּרֵי אָדָם בָּאָדָם, כָּאן בְּחִבּוּרֵי אָדָם בַּמֵּת.
ואכ֗תה אלבכר אלאקרב אליה והי אלתי לם תצר לרגל פבהא יתנגס:
ואחותו הבתולה הקרובה אליו והיא אשר לא היתה לאיש, הרי שלה יטמא.
הקרובה – לרבות את הארוסה.
אשר לא היתה לאיש – למשכב.
לה יטמא – מצוה.
הקרובה [AND FOR HIS SISTER A VIRGIN] THAT IS NEAR UNTO HIM – This is intended to include the sister who was only betrothed and has therefore not yet left her father's house and who is consequently still near to him (Sifra, Emor, Section 1 1; Yevamot 60a), [for it continues]
אשר לא היתה לאיש, WHO HAS HAD NO HUSBAND – i.e. who has not yet entered into marital relations with him:
לה יטמא – This is a command, [and the translation is: FOR HER HE SHALL DEFILE HIMSELF, not, "he may defile himself"] (Sifra, Emor, Section 1 12; Zevachim 100a).
פס׳: ולאחותו הבתולה – פרט לאנוסה ומפותה.
הקרובה – לרבות את הארוסה 1שהיא עדיין קרובה לו שהרי אין הבעל מטמא לה ואינו יורשה לפיכך היא קרובה לאח.
אליו – לרבות את הבוגרת שהוא מטמא לה. הואיל ולא נבעלה מאיש. אחיה כהן מטמא לה.
לה יטמא – מצוה. לא רצה מטמאים אותו בעל כרחו. מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו.
ד״א: לה יטמא – מטמא הוא על הודאי 2ואינו מטמא על הספק.
ד״א: לה יטמא – שלא יאמר הואיל ונטמאתי לה יטמא גם באחרים ת״ל לה יטמא.
ד״א: לה יטמא3ואינו מטמא לאבריה:
1. שהיא עדיין קרובה לו וכו׳. כוונתו כמו שהוא בירושלמי פרק הבא על יבמתו שמקשה תמן אמרין (היינו גבי קרא כי אם לשארו הקרוב אליו) למעט את הארוסה והכא (גבי ולאחותו הקרובה) מרבינן ארוסה א״ר הילא כל מדרש בענינו אחותו לעולם היא בפנים עד שתצא לחוץ ארוסתו לעולם היא בחון עד שתכנס לפנים. וזה כוונת המחבר הכא גבי אחותו הקרובה מרבינן ארוסתו שהרי היא עדיין קרובה לו ע״כ אין הבעל מטמא לה ואינו יורשה לפיכך היא קרובה עדיין לאח אבל לגבי בעל ממעטי: ארוסה שעדיין בחוץ היא נגד הבעל שהרי אינו יורשה ועדיין אינה קרובה כ״כ עם הארוס שלה עד אחר הנישואין:
2. ואינו מטמא על הספק. היינו שהיא אחותו מספק כנון ספק בן ט׳ לראשון או בן ז׳ לאהרון וכדומה:
3. ואינו מטמא לאבריה. פי אם נחסר מהגוף אבר אינו מטמא לה. ודע דזה הדין לאו דווקא גבי אחותו רק זה גבי כל הז׳ מתים שהכהן מטמא. מטמא רק למת שלם ולא חסר עיין בת״כ שדורש זה ג״כ גבי אביו ועיין (נזיר מג:) נקטע ראשו של אביו אינו מטמא דכתיב ולאביו בזמן שהוא שלם וכו׳. ועיין (סוטה נ׳) תוס׳ ד״ה ור״ע מה שהקשו ע״ז וצ״ע. ועיין באדרת אליהו להגר״א שמתרץ קושית התוס׳:
הקרובה אליו – להיותה אחותו מאב ואם.
THAT IS NEAR UNTO HIM. In that she is his sister from his father and his mother.⁠1 Now, aside from those mentioned,⁠2 a chief (v. 4) shall not defile himself for any of his people, be they kohanim or Israelites.
1. That is near indicates that the sister spoken of is a full sister.
2. In verses 2 and 3.
אלהב יטמא – ולא לאבריה. וכן לאביו כשהוא שלם ולא לאברים, שאין כהן מטמא לאבר מן החי לאביו.⁠1 אבל כשמת, מטמא אפילו לעצם כשעורה.
1. כן בספרא ויקרא כ״א:ג׳.
א. בכ״י מינכן 52 הביאורים על פסוק ד׳ מופיעים קודם הביאור לפסוק ג׳.
ב. בכ״י מינכן 52 בטעות: לא.
לה יטמא – FOR HER HE BECOMES IMPURE – and not for her limbs. And likewise for his father: when he is complete, and not for limbs, for a priest may not become impure for a limb from his live father. But when he dies, he may become impure even for a bone the size of a barley grain.
יאמר לאחיו מה תלמוד לומר: ולאחתו – אלא אלו נאמר לאחיו ולא נאמר לאחתו – הייתי אומר מה אחיו בין גדול ובין קטן מטמא לו אף אחותו בין גדולה בין קטנה מטמא להו תלמוד לומר: ולאחתו הבתולה – קטנה ולא גדולה. ואלו נאמר ולאחותו ולא נאמר לאחיו הייתי אומר מה אחותו שהיא קטנה ולא גדולה מטמא לה אף אחיו הקטן ולא הגדול מטמא לו תלמוד לומר: לאחיו בין גדול בין קטן.⁠1
ולאחתו הבתולה הקרובה אליו – להיותו אחותו מאב ומאם.⁠2
הקרובה אליו – מה שפר״ש לרבות את הארוסה לא לארוס שלה קאי דהא קים לן אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן שנינו בת״כ כי אם לשארו (ויקרא כ״א:ב׳) פרט לארוסתו, אלא קאי הוא לאחיה כהן. וכן הפירוש ולאחתו הבתולה – זו קטנה פנויה הקרובה אליו לרבות את הארוסה. דאי לא כתב הקרובה הוה אמינא הואיל ונתארסה אינו מטמא לה קא משמע לן הקרובה אליו שעדיין אינה קרובה היא לבעלה שלא נשאה דאילו נשאת קרובה היא לבעלה ומטמא לה כדכתיב כי אם לשארו (ויקרא כ״א:ב׳).
אשר לא הייתה לאיש – שהוייתה על ידי איש3 הא אם הייתה לאיש אינה מטמא לה שהרי קרוב לה ומטמא לה.
לה יטמא – מצוה דאם לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בכל כרחו.⁠4
לה יטמא – ואינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי אלקט בידי עצמות פלוני לכך נאמר לה יטמא – לה יטמא ואינו מטמא לאבריה וכן לאביו ולאמו כשהן חיים, אבל מטמא הוא אפילו לעצם כשעורה מן המת.⁠5
1. שאוב מהספרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
3. שאוב מהספרא.
4. שאוב מהספרא.
5. שאוב מהספרא.
ולאחותו הבתולה הקרובה אליו "and in respect of a sister, a virgin, and therefore still closely bound to him by family ties; regardless of whether she is a sister through a common mother or a common father; when Rashi commented here on the sister including one who is already betrothed to a husband to be, he does not refer to some priest's betrothed but not yet married fiancee. Similarly, when the Torah wrote about a sister who is a virgin, it is understood that she is below twelve years of age at the time of her death. Had she been married already she would have been part of her husband's family, not that of her father. This is why the Torah used the expression לשארו, "to his family.⁠" (verse 2).
אשר לא היתה לאיש, "who had never belonged to a man.⁠"According to Sifra, this somewhat clumsy wording implies that if that sister had lost her virginity through a cause other than being penetrated by a man's genital organ, she is considered as still a virgin with regard to the prohibition of her brother defiling herself at her funeral. If she lost her virginity through marital relations with her husband, he (her brother) may not do so.
לה יטמא, "he will defile herself on her account;⁠" not only may he defile himself at her funeral, but he is commanded to do so. If he declines to do so, the court forces him to do so. The Sifra relates that a certain priest by the name of Joseph whose wife had died on the eve of Passover, and he did not want to defile himself at her funeral as then he would not be able to fulfill the commandment of eating from the paschal lamb on the night following, was forced by the sages to do so nonetheless.
לה יטמא, but he must not additionally engage in burying other people seeing that he is already ritually impure. It is always forbidden for a priesteven nowadays when all priests (and non priests) are ritually impure, to add impurity unnecessarily to their bodies seeing that they cannot purify their bodies in the absence of the ash of the red heifer. Ed.] The Rabbis derived this from the word לה, understanding it as restrictive, i.e. he may only defile himself through her body, not through anyone else's that happens to be nearby. He may also not defile herself through contact with her limbs, if, for instance, she had been mutilated, and only parts of her body are available for burial.
אשר לא היתה לאיש – פרש״י למשכב וכו׳ וקשי׳ דממילא אימעיט מבתולה. וי״ל שבא לרבות בוגרת ומוכת עץ אע״פ שאינה בתולה מ״מ כיון שלא היתה לאיש מטמא לה כ״פ ר״מ מקוצי. והר״ר אליקים תירץ שבא למעט נבעלה שלא כדרכה אע״פ שהיא בתולה שאין בתולה אלא במקום בתולים מ״מ כיון שהיתה לאיש אינו מטמא לה.
ולאחותו הבתולה – אז״ל לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ונמצא בספר הרמב״ם ז״ל דהיינו מת מוטל על הדרך והוא רחוק כ״כ מבני אדם שאם יצעק המוצאו מאותו מקום לא יהא קולו נשמע לאחרים וזהו שאז״ל קורא ואין אחרי׳ עונים אותו זהו מת מצוה וזהו חומרא גדול׳ דמשמע שאם אנו מוצאין שום מתעסקי׳ אחרי׳ דאין כהן יכול להטמא למת מצו׳.
ולאחותו הבתולה, "and his sister as long as she is still a virgin;⁠" The Talmud in tractate Nazir, folio 47, commenting on this verse, sees in the repetition of the word ולאחותו, "and on account of his sister,⁠" an allusion to the contrast with a corpse who has no one claiming it, and which therefore even the High Priest is not only permitted but commanded to defile himself and bury, out of consideration for human dignity. We find the following comment on this subject in Maimonides, laws concerning mourning, chapter 3, halacha 8: if a High Priest encounters a corpse along the way, and he finds himself so far from the nearest human being that even if he yells at the top of his voice no one can hear him, he is obliged to proceed with burying this corpse. This ruling is based on the Talmud, tractate Yevamot folio 89: "If the High Priest calls out in order to attract the attention of other human beings, and no one answers his call, this is the situation known as מת מצוה, "a corpse that anyone is called upon to bring to burial forthwith.⁠" This is a decree of great severity, i.e. if there is anyone else available the High Priest must not defile himself in order to perform this last act of kindness for the dead.
הקרובה אליו – פרש״י לרבות הארוסה. פי׳ אינו ר״ל שארוס שלה מטמא לה דהא קים לן (יבמות כ״ט ב׳) דאשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, אלא קאי אאחיו, כלומר לרבות הארוסה אם יש לכהן אחות שהיא ארוסה לאיש אחר ומתה אחיה הכהן מטמא לה, וזה נפקא לן ממשמעות לשון של הקרובה, שהיא קרובה לאחיה כל זמן שלא היתה נשואה יותר מן הארוס שלה. אבל משנשאה קרובה היא לבעלה יותר מלאחיה לא יטמא.
לה יטמא – פי׳ ולא לאחר עמה כלומר אם יש מת אחר בשעה שמתה (אשתו) [אחותו] מהעי כהן שהיא ארוסה או נתגרשה, דבהאי גוונא מוקי׳ לה התם בהלכות טומאה לא אמרינן דמתוך שמטמא לאחותו שהיא ארוסה לטמא לאותו מת, כדקתני התם שלא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלקוט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני להכי אתי לה למעוטי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הקרובה לרבות את הארוסה. בת״כ ומייתי לה בפרק הבא על יבמתו ופרש״י לרבות את הארוסה אצטריך לרבויי דלא תימא אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהיתה לאיש דהויה לשון קדושין משמע לפיכך כתב הקרובה לרבות את הארוסה והשתא ע״כ לפרש קרא דאשר לא היתה לאיש למשכב ולא להוית קדושין והיינו דמסיים בה אשר לא היתה לאיש למשכב למעט נשואה אבל מוכת עץ אף על גב דמקרא דהבתולה משמע למעוטי כל שאינה בתולה אפילו מוכת עץ מכל מקום מקרא דאשר לא היתה לאיש שפירושו למשכב לא אימעיט אלא מי שהוייתה ע״י איש אבל מוכת עץ לא וקרא דהבתולה למעוטי אנוסה ומפותה הוא דאתא וזהו ששנינו בת״כ ובפרק הבא על יבמתו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת״ל אשר לא היתה לאיש שהוייתה ע״י איש יצא זו שאין הוייתה ע״י איש ומסיים בה הקרובה לרבות את הארוסה ורש״י ז״ל פירש מקודם הקרובה לרבות את הארוסה כדי לפרש אחר זה אשר לא היתה לאיש למשכב ולא להוייות קדושין ותנא דריש ברישא קרא דאשר לא היתה לאיש משום דמקרא דהבתולה דכתיב ברישא משמע למעוטי מוכת עץ ולפיכך הוצרך לפרש דמתרבייא מאשר לא היתה לאיש כדכתבו התוספות וא״ת מאי שנא גבי הקרובה אליו דרשו לרבות את הארוסה ולגבי שארו הקרוב אליו דרשו ולא הארוסה י״ל משום דלגבי בעל אין האשה קרובה לו אלא הנשואה שכל זמן שהיא ארוסה היא אצל אביה ואחיה דרשו הקרוב אליו ולא הארוסה שאינה קרובה לו ולגבי אח שאין אחותו קרובה לו אלא בהיותה פנויה או ארוסה דרשו הקרובה אליו לרבות את הארוסה והכי איתא בירושלמי מחלפא שיטתייהו דרבנן תמן אינון אמרין הקרוב לא ארוסה והכא אינון אמרין לרבות את הארוסה ומשני אחותו לעולם בפנים עד שתצא בחוץ ארוס לעולם בחוץ עד שתנשא לו:
לה יטמא מצוה. דאי רשות מכי אם לשארו כו׳ נפקא לה יטמא למה לי אלא לחובה ואם לא רצה להטמא לה מטמאין אותו בעל כרחו ולא באחותו בלבד אמרו אלא אף כל האמורים בפרשה וחד מנייהו נקט וה״ה השאר כדתניא בת״כ לא רצה להטמא לה מטמאין אותו בעל כרחו מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו אלמא לא באחותו בלבד אמרו דאם כן באשתו אמאי טמאוהו בעל כרחו:
וכן לאחותו הבתולה שאין לה על מי שתשען ולכן היתה קרובה אליו ואמר אשר לא היתה לאיש לפי שאם היתה לאיש בעלה יתעסק בקבורתה ואם היתה אלמנה על הרוב קרובי בעלה ישתדלו לקברה רק אחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש ואפילו בקדושין לה יטמא ר״ל לאחותו אשר כזאת יטמא ולא לאחרת ומזה תבין שלא התיר לכהן להטמא אלא לקרוביו הנשענים עליו מבלי אמצעי כאלו תאמר לאשתו ולאביו ולאמו ולא לאביהם ולא לאמותיהם של אלו כי כבר יהיו להם קרובים אחרים שישענו עליהם לקברם, וכן יטמא לבנו ולבתו ולא לבני הבנים והבנות כי כבר יש להם קרובים אחרים, וכן לאחים ולאחיות לפי שאין להם משען אחר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ולאחתו
[1] ברכות פרק שלישי דף יט ע״ב (ברכות יט:) [2] מגלה פרק ראשון דף ג ע״ב (מגלה ג:) [3] נזיר פרק שישי דף מח ע״ב (נזיר מח:) [4] זבחים פרק שנים עשר דף ק ע״א (זבחים ק.)
[ב] ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא הייתה לאיש
[1] יבמות פרק שישי דף ס ע״א (יבמות ס.), וע״ב
[ג] לה יטמא
[1] נזיר פרק שישי דף מג ע״ב (נזיר מג:) [2] סוטה פרק ראשון דף ג ע״א (סוטה ג.)1
1. ז״ל הגמרא בסוטה ג ע״א: ׳לה יטמא׳ - רשות, דברי רבי ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר: חובה, עכ״ל. הרי נדרשו כאן שתי דרשות מצמד המילים ׳לה יטמא׳ א״כ מדוע רבנו לא ציין זאת? יש לומר כשרבנו ציין מילים אלו, כוונתו רק לדברי רבי עקיבא, דקיימא לן הלכה כרבי עקיבא מחבירו.
לרבות הארוסה. בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס.). דלא תימא ״אשר לא היתה לאיש״ כתיב, דמשמע לשון הויה, שלא היה לה הויה לאיש, ומשמע אפילו קדושין, לכך כתיב ״הקרובה״ לרבות הארוסה. ואם תאמר, ולא לכתוב ״אשר לא היתה לאיש״, דהשתא לא צריך למכתב ״הקרובה״, דמהיכי תיתי למעט ארוסה, דהא בתולה היא, דזה לא קשיא, דאי לאו ״אשר לא היתה לאיש״ הוה אמינא אפילו מוכת עץ נמי לא יטמא לה, דהא לאו בתולה היא, וכתיב ״כי אם לאחותו הבתולה״, לכך כתיב ״אשר לא היתה לאיש״ דהווייתה על [ידי] איש, לאפוקי מוכת עץ שאין הווייתה על ידי איש. ואי כתב ׳כי אם לאחותו הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש׳, הוה אמינא ״אשר לא היתה לאיש״ על ידי קדושין, אבל אנוסה ומפותה לא, שהרי לא היתה גם כן לאיש, דמשמע שלא נתקדשה, לכך כתיב ״הבתולה״ למעט אנוסה ומפותה (יבמות ס.):
ואם תאמר, תינח ד״קרובה״ דגבי אחותו בא לרבות ארוסה, אבל ״הקרוב אליו״ אצל שארו (פסוק ב) למה, כבר למדנו מזה (תו״כ שם) ״הקרוב אליו״ למעט הארוסה, שלא יטמא לאשתו ארוסה. ואם תאמר, ומאי שנא דגבי אשתו אתא ״הקרוב אליו״ למעט את ארוסה, ואילו גבי אחותו אתא ״הקרובה אליו״ לרבות את הארוסה, ואין זה קשיא, ד״שארו״ היא אשתו – משמע אפילו ארוסה, ולכך אי לאו ״קרובה״ הוה אמינא כל שהיא אשתו נקרא ״שארו״, דמנא לן לומר דנעשה אשתו על ידי נשואין, לכך אתא ״הקרובה״ לומר לך שקרובה אליו לגמרי. אבל גבי אחותו, מהיכי תיתי ארוסה, דהא ״לא היתה לאיש״ כתיב, וארוסה נמי היתה לאיש, ולמה לי למכתב ״הקרובה אליו״, אלא לכך קרא אתא לומר אם היא קרובה בלבד, אף על גב שנתקדשה לאיש אחר, כיון דקרובה היא – יטמא לה:
אשר לא היתה לאיש למשכב. כלומר, השתא דאמרינן ׳לרבות הארוסה׳, אם כן הא דכתיב ״אשר לא היתה לאיש״ צריך לומר שלא היתה לאיש למשכב, ולא לקדושין כמשמעות לשון ״אשר לא היתה לאיש״ (כ״ה ברא״ם):
לה יטמא מצוה ליטמא. בתורת כהנים. דאם לא כן, ״לה יטמא״ למה לי, דהא כבר כתיב (פסוק ב) ״כי אם לשארו הקרובה אליו לאמו ולאביו״:
הַקְּרוֹבָה: הקו״ף בדגש. [הַקְּרוֹבָה].
הארוסה. יש מקשין ואימא איפכא למעט הארוסה שלא יטמא לה. ויש לומר דאם כן לישתוק קרא ולא יכתוב הקרובה ואנו ידענו דארוסה ממועט מדכתיב אשר לא היתה דסתם הויה הוא קידושין ואם כן ממילא אנו יודעין דארוסה אסורה מלטמא לה, אלא על כרחך הקרובה לרבות בא שיטמא לה, ואשר לא היתה, פירוש למשכב הוא כדפירש רש״י בסמוך. וא״ת מנא ליה לרבות ארוסה, דלמא הא דכתיב הקרובה לרבות מוכת עץ הוא דאתא שלא תמעט מוכת עץ מדכתיב הבתולה ולא בעולה ואשר לא היתה בא למעט הארוסה. ויש לומר דאם כן לא לכתוב קרא לא הבתולה ולא הקרובה ואנא ידענא דמוכת עץ מותר לטמא, אלא על כרחך צריך לומר דהקרובה לרבות ארוסה הוא בא, ואשר לא היתה לאיש פירוש למשכב וממילא איתרבי מוכת עץ כיון דבלא משכב נעשית בעולה. ואין להקשות לישתוק קרא מבתולה ולא לכתוב נמי אשר לא היתה לאיש, אם כן הוה אמינא הקרובה למעט ארוסה הוא בא משום הכי הוצרך לכתוב אשר לא היתה לאיש כדפירש רש״י לעיל וממילא ילפינן נמי למוכת עץ: [גור אריה ודברי דוד] וא״ת מ״ש גבי הקרובה אליו דאחותו דרשו לרבות הארוסה ואלו גבי שארו הקרוב אליו ממעטין הארוסה. בירושלמי נותן טעם דגבי ארוסתו דכל שלא ניסת היא בבית אביה ואחיה לכן ממעטין, אבל גבי אחותו הוה קרובה אליו עד הנשואין היא בבית אחיה דרשו לרבות:
מצוה. מדכתיב לפניו לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו׳ ולאחותו הבתולה וגו׳ משמע דכל הני דקחשיב רשאי לטמא להן ל״ל למכתב עוד לה יטמא, אלא למצוה:
The betrothed. You might ask, why not say the opposite, that it comes to exclude the betrothed, that he may not become defiled for her? The answer is that if so, the verse need not have written "closely related,⁠" and I would still know that the betrothed is excluded because it says "who has not yet been married" (לא היתה), since "married" (הויה) generally means betrothal. Perforce, "closely related" is coming to include, that he may become defiled for her. And [therefore], "who has not yet been married" must mean "consummated,⁠" as Rashi explains nearby. You might ask: why say that ["closely related"] come to include "the betrothed"? Perhaps "closely related" comes to include "someone [whose signs of virginity were] struck by a stick,⁠" so that you do not exclude "someone struck by a stick" because of the verse "virgin" which [seems to] exclude a non-virgin; and "who has not yet been married" [actually] comes to exclude the betrothed? The answer is that if so, the verse should have written neither "virgin" nor "closely related,⁠" and I would have known that he is permitted to defile himself for "someone struck by a stick.⁠" Therefore we must say that "closely related" comes to include the betrothed, and "who was not married" means "consummation,⁠" and "struck by a stick" is automatically included since she became a nonvirgin without consummation. Do not ask that the verse should write neither "virgin" nor "who was married to a man,⁠" because in that case I would have said that "closely related" comes to exclude the betrothed. Therefore it has to write "who was not married to a man, [which], as Rashi explains above [means that the marriage was consummated], and automatically we also include "struck by a stick.⁠" (Gur Aryeh and Divrei Dovid) You might ask, why is [the phrase] "closely related" [written in the verse dealing with] his sister different such that we expound from it, "to include the betrothed,⁠" whereas regarding "his kin to whom he is closely related" we exclude the betrothed? The Yerushalmi explains that regarding his [the kohein's] betrothed, so long as she has not had nisu'in she remains in the house of her father and brothers, and therefore we [expound to] exclude her. But regarding his sister, she is [regarded] his close relative until the nisu'in [as] she is in the home of her brothers. Therefore, we expound to include [her].
[It is] a [positive] command. Because before it is written, "Let him not defile himself with the dead among his people. Except to his kin ... for his virgin sister...⁠" This implies that he may defile himself for everyone mentioned. If so, why also write, "For her, he may be defiled"? Therefore, it must be to add a positive command.
ולאחתו הבתולה – ולא אנוסה ומפותה. אשר לא היתה [עיין ביבמות דף ס׳ ע״א] פרט לארוסה.
לאיש – שהווייתה לאיש לרבות מוכת עץ.
הקרובה – לרבו׳ ארוסה שנתגרשה.
אליו – לרבות את הבוגרת.
לה יטמא בע״כ – לה יטמא. לוודאי ולא לספק. לה יטמא [נזיר מ״ג ע״ב] לשלם ולא לחסר. לה יטמא. ולא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני ביד.
לה יטמא – מצוה: (ולאביו כו׳ הכל בלמ״ד דה״לל ואביו ובנו וכו׳ ואחותו ובזה מתורץ קושית התוס׳ סוטה דף ג׳ ב׳.
ולאחותו הבתולה – למעט אם ידעה איש, וזהו ״אשר לא היתה לאיש״ כלומר למשכב איש, פרט לאנוסה ומפותה, אעפ״י שלא נשאת אינו מטמא לה. אבל אם לא נבעלה, אעפ״י שהיא בוגרת, או שאבדה בתולים ע״י הכאת עץ, מטמא לה. וכן הוא בתורת כהנים.
הקרובה – לרבות את [אחותו] הארוסה,⁠1 כל זמן שלא נבעלה לאיש, מטמא לה.
לה יִטַּמָּא – מצוה. לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו, כן שנו בתורת כהנים, ונסמך אל אחותו שממנה מדבר, וכל שכן אחרים.
1. תורת כהנים, פסקא יב. וכן חזקוני.
ולאחתו הבתולה – למעט אם ידעה איש. וזהו אשר לא היתה לאיש, כלומר למשכב איש, אבל אנוסה ומפותה אעפ״י שלא נשאת אינו מטמא לה:
הקרובה – לרבות את הארוסה, כל זמן שלא נבעלה לאיש מטמא לה:
לה יטמא – מצוה, לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו ונסמך אל אחותו שממנה מדבר, וכל שכן האחרים:
לא היתה לאיש – פרט לארוסה (יבמות ד״ס לר״י, ור״ש), וכן פסקו כל הפוסקים שאינו מטמא לאחותו ארוסה (יורה דעה שע״ג), וכתיב״ע דקריבא ליה ולא מארסא. וכן בכל מקום לשון הוי׳ שאין אחריו מלת לאשה ענינו אירוסין כמה שכתבתי בכי תצא (כ״ד ב׳) והיתה לאיש אחר. ורש״י שפירש הקרובה לרבות ארוסה, היא דעת רבי מאיר ורבי יהודה, ואינם כהסכמת הפוסקים. ולפי ההלכה אין צריך לחלק בין הקרובה דאחותו, בין להקרובה דלשארו, דאיתא עליו בספרא לשארו הקרוב אליו הקרוב לא את הארוסה.
אשר לא היתה לאיש – שאם היא בעולה מסתמא יש לה בנים והם יעסקו בקבורתה, והתורה לא דברה אלא בהווה, כי רוב הבעולות יש להן בנים; ואם אין לה בנים אולי יטמא לה בעלה כמת מצוה או ישכור קוברים.
who has not had a husband. For if she had been married, presumably she would have had children who would have taken care of her burial. The Torah spoke only of the typical case, for most married women have children; [even] if she did not have children, perhaps her husband would have rendered himself impure for her as if she were a met mitsvah [i.e., a dead person with no one else to bury her], or else he would have hired buriers.
הקרובה – אף אם הייתה ארוסה, אך נתגרשה מן האירוסין.
אשר לא היתה לאיש – אף לא כארוסה (יבמות ס.).
לה יטמא – מצווה. ״לא רצה מטמאין אותו על כרחו״ (זבחים ק.). ההיטמאות לקרובים הנזכרים כאן אינה רשות גרידא אלא היא חיוב.
[ז]
ולאחותו הבתולה הקרובה אליו – הברייתא דפה מובאת ביבמות (דף ס) ואמר שזה דעת ר׳ מאיר ור׳ יהודה. ור׳ יוסי ור׳ שמעון דרשי, ל״אחותו הבתולה״ – פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ. ״אשר לא היתה״ – פרט לארוסה. ״הקרובה״ – לרבות ארוסה שנתגרשה. ״אליו״ – לרבות את הבוגרת. וכן ב׳(?) יונתן בן עוזיאל דקריבא ליה ולא מארסא כדעת ר׳ יוסי ור׳ שמעון. כפי הפשט נראה דר׳ מאיר ור׳ יהודה דעתם שמוכת עץ בכלל בתולה ור׳ יוסי ור׳ שמעון סבירא להו שהיא בכלל בעולה. ואזלי לשיטתם דלקמן (סוף פרק א) ״אשה בבתוליה״ – פרט לבוגרת. ר׳ אלעזר ור׳ שמעון מכשירין בבוגרת. ומפרש ביבמות (דף נט) דמאן דאמר פרט לבוגרת, והוא ר׳ מאיר (והוא הדין ר׳ יהודה סתמא דספרא) סבירא ליה ד״בתולה״ אפילו מקצת בתולין משמע. ור׳ מאיר סבירא ליה בכתובות (דף יא) דמוכת עץ דומה לבוגרת וכתובתה מאתים. וכן יסבור ר׳ יהודה. ולכן במה שכתוב ״ולאחותו הבתולה״ תפסו כפי הפשוט שמוכת עץ בכלל והוא הדין לבוגרת. ולדעתם מה שכתוב ״הקרובה אליו״ ר״ל כל ששוכנת עמו ביחד בבית אביה. ונכלל בזה ארוסה ובוגרת שעדן היא בבית אביה. ודייק במלת ״אליו״ שמציין הקרובה הנוכחיית (כנ״ל סימן ה׳) לכלול הבוגרת שהיא יותר קרובה אליו מארוסה (שיש גם להארוס קורבה לענין הפרת נדרים) ובא לומר שלא נטעה ללמד מכהן גדול או מאונס ומפתה ששם מיעט בוגרת (כפרש״י ותוס׳ שם). ולפי זה מה שכתב ״אשר לא היתה לאיש״ אינו מלת התנאי רק מלת הטעם, שלכן יטמא לבתולה מפני שלא היתה לאיש. כי הבעולה כבר היתה לאיש בנשואין או בזנות שעל ידי כן הוכנה לו כמו שכתוב ״ולו תהיה לאשה״ ונתרחקה מעל אחיה. ור׳ יוסי ור׳ שמעון לשיטתם דסתם בתולה כל בתולים משמע ולא בוגרת והוא הדין מוכת עץ. לכן החזיקו כפי הפשט שמוציא מוכת עץ. ומ״ש ״אשר לא היתה לאיש״ הוא מלת התנאי למעט ארוסה. ומ״ש ״הקרובה״ – לרבות ארוסה שנתגרשה. ו״אליו״ מרבה בוגרת״ שהיא בקורבה נוכחיית עמו. והגם דבתולה שלמה משמע, הא רבי לה במלת ״אליו״. ומוכת עץ דאתעביד בה מעשה נתמעטה מן ״בתולה״. ובגמ׳ אומר שם דר׳ יוסי סובר בארוסה כר׳ שמעון ובמוכת עץ כר׳ מאיר. והקשה מנא ליה?. ומשיב מ״לא היתה לאיש״. ומקשה והא אפיקתיה?. ומשני, חד מ״לא היתה״ וחד מן ״לאיש״. ר״ל דר׳ יוסי קשיא ליה דהוה ליה לומר ״אשר לא אורסה״ למעט ארוסה שכן הלשון באונס ומפתה – ״נערה בתולה אשר לא אורסה״, ולמה תפס לשון ״אשר לא היתה לאיש״, שנופל גם על נשואה, שאין צודק פה, שכבר אמר ״בתולה״? ומזה הוכיח שבא ליתן טעם כולל – בתולה שלא היתה לאיש, בין על ידי אירוסין בין על ידי אונס ופיתוי. שמצד האירוסין תפס לשון ״הויה״ ומצד הבעילה תפס ״היתה לאיש״ ולא ״אשר לא אורסה״ שעיקר הדיוק שם ״איש״ וללמד שאם היתה לדבר שאינו איש כגון מוכת עץ, מטמא לה. וי״ל שר׳ יוסי יסבור לענין שם ״בתולה״ כר׳ מאיר ור׳ יהודה שמקצת בתולים משמע. והנה הרמב״ם (פ״א מהל׳ נערה בתולה) לא חשב מוכת עץ בהדי הנך דאין להם קנס, וכן הסמ״ג לא חשבה. ואם כן דעתם כדעת הרמ״ה שהביא הטור (סימן קעז) דיש לה קנס וכמ״ש המשנה למלך (פרק יא מהל׳ אישות). ויקשה הלא מבואר בספרי (תצא סימן רמד) אין לי אלא בעולה. מוכת עץ מנין? תלמוד לומר ״בתולה״ – פרט למוכת עץ. הרי מבואר דמוכת עץ אין לה קנס. והמפרשים לא הרגישו בזה. אולם למה שכתבנו יש לפרש דר׳ שמעון סתמא דספרי לשיטתו דסבירא ליה שמוכת עץ אינה בכלל ״ולאחותו הבתולה״. והרמב״ם פסק (פ״ב מהל׳ אבל ה״ט) דמטמא לאחותו מוכת עץ כר׳ יוסי. ואם כן למדינן משם דמוכת עץ בכלל בתולה. וכן פסק (פ״יז מהל׳ איסורי ביאה ה״יג) כר׳ מאיר ור׳ יהודה דכהן גדול לא ישא בוגרת ומוכת עץ. ולפי זה בתולה אפילו מקצת בתולין משמע, רק בכהן גדול כתיב ״בבתוליה״ ולכן שפיר פסק דיש לה קנס.
[ח]
לה יטמא – כל מקום שבא מלת ״כי אם״ אחר שלילה, לא יכפיל את הפעל שנית – ״לא אשלחך כי אם ברכתני״, ״אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה״. ובמקום שכפל הפעל הוא מיותר ונדרש. וכן היה די לאמר ״לנפש לא יטמא... כי אם לשארו... ולאחותו הבתולה״. ולמה כפל פעל ״יטמא״? וכללו רבותינו מפני שכל ציווי הבאה הפך האזהרה אינו מצוה רק רשות כמו ״לא יגוש את רעהו...את הנכרי תגוש״ פירושו מותר ליגוש, ״לא תזבחנו... בשעריך תאכלנו״ ״רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו״, ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות״ – רשות. ״לא יבא אל תוך המחנה...וכבא השמש יבא״ – רשות. וכמו שבארנו עוד ויקרא סימן ??. ולכן במקום שרצה להודיע שהוא מצוה וחיוב, לא הפך האזהרה לבד, כפל הפעל ובזה נדון כמשפט העומד בפני עצמו. ולכן אמר ״לה יטמא״, מצוה. וכמו שאמרו בסוטה (דף ג) לר׳ עקיבא. ועל זה מביא המעשה דיוסף הכהן ומובא בזבחים (דף ק). וכן עוד לקמן (סימן לו) על ״כי אם בתולה מעמיו יקח אשה״ – מצוה.
[ט]
ולאחותו וכולי לה יטמא – הנה מה שבא פה הכינוי כפולה ״לאחותו... לה״ היא זרות בלשון [כמו שכתב הרד״ק במכלול (דף כט)] ונדרש תמיד שבא לדייק מלת ״לה״ – ״לה״ דוקא. והוציאו חז״ל הדיוק הזה בג׳ אופנים: (א) שידע שמטמא ״לה״, וממעט הספק, כגון שנתערב ולדה בולד חברתה או ספק בן ט׳ לראשון או בן ז׳ לשני שהיא ספק אחותו (ב) ״לה״ ולא לאחרים עמה (ג) ״לה״ ולא לחלק ממנה. וכל זה רצוף במלת ״לה״ כשבא בדיוק. ומה שכתב שאינו מטמא לאחרים עמה מפרש בנזיר (דף מב) דמיירי כשפירש מן המת דמוסיף טומאה בחבורין, עיי״ש. ומ״ש שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא הוא על עצם כשעורה גריס בגמ׳ נזיר (דף מג:) אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה רצונו לומר אם כבר נטמא לקבור את אביו וחסר ממנו עצם כשעורה, חוזר ומטמא לו וקוברה. ואף על גב שהיה חסר בעת הקבורה ברייתא זו ר׳ יהודה דסבירא ליה דמטמא לאביו אפילו הוא חסר, כן פירשו בגמ׳ שם. ומ״ש ר׳ יוסי אומר וכולי הרא״ש בהל׳ טומאה להרי״ף גריס ר׳ יהודה אומר וקאמר דכולה ר׳ יהודה הוא. שתחלה אמר דעל ידי חזרה חוזר ומטמא על עצם כשעורה אבל אינו מטמא עליו בתחלה בלא חזרה. ומ״ש מעשה דיוסף מובא במס׳ שמחות (פרק ה).
הקרובה אליו1 – שכך היה מנהגם שאחות יתומה תלויה בדעת אחיה עד שנותנים אותה לאיש, משום הכי היא קרובה אליו שמא ימות האב.
1. מה בא ללמד, ידוע שהיא קרובתו. וברש״י: לרבות את הארוסה.
הבתולה – להוציא את האנוסה ואת המפותה, אבל לא את הבוגרת ומוכת עץ (השוה משנה יבמות ו׳:ד׳).
הקרובה – אם עוד יושבת בבית אביה, ולכן גם אם נתארסה כבר לאיש; כך לפי הספרא. אבל ביבמות ס׳., יש בזה מחלוקת תנאים; השוה תרגום יונתן ואת פסק הרמב״ם בהלכות אבל ב׳:י׳-י״א.
לה יטמא – זוהי חובה, כך בספרא, לפי ר׳ עקיבא; ואילו לדעת ר׳ ישמעאל (סוטה ג׳.) זוהי רק רשות.
לה יטמא – על הודאי מטמא ואינו מטמא על הספק. תו״כ. ונראה דממעט אם ספק שמא היתה לאיש או שמא נתארסה, אע״ג דמצינן לומר דמוקמינן על החזקה דלא נבעלה לאיש או לא נתארסה בכ״ז אינו מטמא. כנ״ל.
ולאחותו – לאחותו בין כשרה בין פסולה.⁠1 (שם)
ולאחותו – לאחותו מן האב ולא לאחותו מן האם.⁠2 (שם)
ולאחותו הבתולה – הבתולה – פרט לאנוסה ומפותה, יכול שאני מוציא את הבוגרת ומוכת עץ, ת״ל אשר לא היתה לאיש, מי שהווייתה ע״י איש, יצאו אלו שאין הווייתן ע״י איש.⁠3 (יבמות ס׳.)
הקרובה אליו – הקרובה – לרבות ארוסה שנתגרשה, אליו – לרבות את הבוגרת.⁠4 (שם שם)
אשר לא היתה לאיש – פרט לארוסה.⁠5 (יבמות ס׳.)
לה יטמא – לה הוא מטמא ואינו מטמא לאברים.⁠6 (נזיר מ״ג:)
לה יטמא – לה יטמא – מצוה, לא רצה מטמאין אותו על כרחו7. (זבחים ק׳.)
לה יטמא – מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק8. (תו״כ)
לה יטמא – לה הוא מטמא – אבל אינו מטמא לאחרים עמה.⁠9 (שם)
1. כמש״כ באות י״ז.
2. כמש״כ באות הקודם.
3. ואצטריך לדרשה זו משום דאל״ה היינו ממעטין אותן מדפסולות לכה״ג דכתיב ביה והוא אשה בבתוליה יקח, אלמא דלאו בתולות הן.
4. וע׳ בדרשה הקודמת נתרבה בוגרת מדרשה אחרת.
5. דלשון הויה יונח גם על הוית אירוסין, וכמו כי יהיה נערה בתולה מאורשה.
6. עיין מש״כ בפ׳ הקודם אות י״ד.
7. מדייק זה מיתור המלות האלו, דהיה די אם היה אומר לנפש לא יטמא כי אם לשארו וגו׳ ותו לא, ומדכפל האזהרה לה יטמא משמע שהקפיד הכתוב שלא רק שאינו חייב על טומאתו אם נטמא אלא גם מחויב להטמא, וצ״ל דאיירי אפילו אם יש מתעסקים זולתו, דאל״ה הוי מת מצוה ופשיטא שה א מחויב להטמא, וזה מוכרח מפלוגתא דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בסוטה ג׳ א׳ דר״י סבר לה יטמא רשות ור״ע סבר חובה, ואם היה איירי במת שאין לו מתעסקין אלא הוא לא היה סבר ר״י דהוי רשות, וקיי״ל כר״ע, ולכן קבענו דרשה זו שלפנינו בפנים.

ועיין בתוס׳ פסחים ט׳ א׳ ב׳ בד״ה בשפחתו, מבואר מדבריהם דרק מה שנוגע לצרכי המת מותר לטמא לקרובים, ודעת הרמב״ן דאפילו שלא לצורך מותר. ונראה בטעם פלוגתייהו, דהתוס׳ אזלו בשיטתם בברכות כ׳ א׳ דענין טומאת קרובים במת דחויה, וענין דחויה בכל מקום פירושו שבקושי הודח ולא שנעשה היתר גמור, ולכן לא הודחה רק מה שלצורך המת, וכמו גבי שבת דהודחה אצל פקוח נפש לא הודחה רק במה שלצורך החולה, ורמב״ן ס״ל דטומאה במת הותרה, כדעת רש״י בברכות שם, והיינו שמעיקרא לא נאמר הלאו דטומאה בקרובים, וממילא הותרה היתר גמור ואפילו שלא לצורך, ועיין ביו״ד סי׳ שע״ג ס״ה.
8. כגון מי שלא שהתה ג׳ חדשים אחר בעלה ונשאת וילדה ואין ידוע אם הולד בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון והם שניהם כהנים אין מטמאין.

ועיין במו״ק כ׳ ב׳, כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהם, ומשמע דכללא הוא. ויש להעיר שהרי כאן בדרשה שלפנינו מבואר דעל הספיקות אין כהן מטמא, ובמס׳ שמחות פ״ד מבואר דמתאבלין גם על הספיקות. וצ״ל דכונת הגמרא להשוות הענינים רק לענין קורבה, דלמי שמטמא מחמת קורבה מתאבל עליו, אבל הספיקות הא דאין כהן מטמא להן הוא מחמת ספק שמא לאו קרוב הוא ומשום קדושת כהונה החמירו בזה, ודו״ק.
9. ר״ל שלא נאמר כיון דכבר נטמא לקרוביו יטמא גם לאחרים, והרמב״ם ספ״ב מאבל הסביר הטעם בזה משום דטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, עכ״ל. וכונתו דענין דחויה פירושו שבקושי הודחה מפני הדחק ולא היתר גמור, והותרה פירושו היתר גמור וכמש״כ לעיל אות כ״ה. אך תמה אני מה ענין זה בכלל שייך להודחה והותרה, דהא אפילו אי נימא הותרה לא הותרה אלא לקרובים, וכמדומה לי שלא מצינו בכל התלמוד באור ענין הודתה והותרה באופן כזה אלא כעין שציירנו באות כ״ה, דמדהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אבל הכל באותו המת, אבל לומר דמדהותרה לזה הותרה נמי גם לאחר – זה לא שמענו מעולם, וצ״ע.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהדעת זקניםמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃
A chief among his people shall not defile himself, to profane himself.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[מג] 1לא יטמא בעל בעמיו, כהן שעומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר, יכול יקבל, ת״ל לא יטמא בעל בעמיו (אעפ״י שהוא טמא בעמיו לא יטמא עוד – פ״מ) וכו׳, א״ר זעירא אמר ר׳ יוחנן, לא יטמא בעל בעמיו, שלא יאמר הואיל וניטמאתי על אבא אלקוט עצמות פלוני בידי. (ירושלמי נזיר פ״ג ה״ה)
[מד] 2לא יטמא בעל בעמיו, אפילו כהן, ואפילו נביא, ואפילו מלך, לא יטמא להן. (מדרש הגדול)
[מה] 3לא יטמא בעל בעמיו להחלו בעמיו (בזמן שהוא בעמיו שיש לו קוברין -פ״מ) אינו מיטמא, מיטמא הוא למת מצוה, אית דבעי מישמעיניה מן הכא, להחלו, להחלו אינו מיטמא (טומאה שהיא לו חולין וזר שאין זה כבודו שיטמא למת – קה״ע) אבל מיטמא הוא על מת מצרה. (ירושלמי נזיר פ״ז ה״א)
[מו] 4לא יטמא בעל בעמיו להחלו, מתני׳: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך, וניסת, ואח״כ בא בעלה, תצא מזה ומזה וכו׳ ולא זה וזה מטמא לה. גמ׳: מנלן, דכתיב (לעיל פסוק ב) כי אם לשארו הקרוב אליו, ואמר מר שארו זו אשתו (לעיל אות כז) וכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו, יש בעל שמיטמא ויש בעל שאין מיטמא, הא כיצד, מיטמא הוא לאשתו כשרה, ראינו מיטמא לאשתו פסולה. (יבמות צ:)
[מז] 5להחלו, כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב, ת״ל (ולא יחלל) [להחלו] במי שאינו מחולל (שעדיין לא נטמא בו דיבר הכתוב לא יטמא), יצא זה שהוא מחולל ועומד. (נזיר מב:)
[מח] 6להחלו, ת״ר, להחלו עד שעה שימות (מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו משום לא יחלל עד שעה שימות), רבי אומר לא יטמא להם במותם (במדבר ו, ז) עד שימות, (והאי קרא בנזיר קאי והוא הדין בכהן), מאי בינייהו אמר ר׳ יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו, ר״ל אמר גוסס איכא בינייהו, למאן דאמר מלהחלו, אפילו גוסס (קאי בלא יחלל, דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל), למ״ד במותם, עד שימות אין, גוסס לא, ולמ״ד מלהחלו הכתיב במותם וכו׳, ולמ״ד במותם הכתיב להחלו, להחלו להכי הוא דאתא במי שאינו מחולל וכו׳ (לעיל אות מז), ולמ״ד מלהחלו הא מיבעי ליה להאי סברא, א״כ לימא קרא להחל, מאי להחלו שמעת מינה תרתי. מיתיבי אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, ואפילו מגוייד ואפילו גוסס, ולמ״ד מלהחלו הא קתני דאינו מטמא, לענין טמויי עד דנפקא נפשיה לענין אתחולי הא איתחיל. (נזיר מג.)
(ד-ה) [מט] בני אהרן... לא יקרחו קרחה, איסי תני, אף בל יקרחו נשים פטורות, מ״ט דאיסי, דדריש הכי בנים אתם לה׳ אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת וכו׳ (דברים יד, א) בני ולא בנות וכו׳. אביי אמר היינו טעמא דאיסי, דגמר קרחה קרחה מבני אהרן, מה להלן נשים פטורות, אף כאן נשים פטורות, ואי סבירא לן דכי כתיב קרא (בני אהרן) בכולי עניינא הוא דכתיב, נשתוק קרא מיניה (מהך גז״ש גבי ישראל) ותיתי בק״ו, ואנא אמינא, ומה כהנים, שריבה בהם הכתוב מצוות יתירות, בני אהרן ולא בנות אהרן, ישראל לא כ״ש, אי לאו גז״ש הוה אמינא הפסיק הענין, השתא נמי נימא הפסיק הענין, ואי משום גז״ש, מיבעי ליה לכדתניא וכו׳ (להלן אות נב) א״כ נכתוב קרא קרח, מאי קרחה ש״מ תרתי. (קידושין לו.)
1. לפי גירסת קרבן עדה. בתו״כ כאן נדרש מפס׳ ג: לה יטמא.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ב הט״ו: הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל. לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו. שנאמר לה יטמא. אינו מטמא לאחרים עמה. שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני, לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקוברו בסוף בית הקברות. כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו.
2. ראה תרגום אונקלוס כאן. 3בלק״ט:4 לא יטמא בעל בעמיו שאינו מטמא לנשיא. וראה תו״ש כרך כד (תרגומי התורה) עמ׳ קעט, ולעיל אות כה.
3. ילקו״ש כאן. וראה לעיל אות י ואות כה.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ג ה״ח: כהן שפגע במת מצוה בדרך, הרי זה מטמא לו אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו, ואיזהו מת מצוה, אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברין, דבר זה הלכה מפי הקבלה.
4. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. יבמות כב:, ולעיל אות לג.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ב ה״ט: אשתו הפסולה אינו מיטמא לה, לפיכך מי ששמעה שמועה שמת בעלה ונשאת ובא בעלה, שניהן אין מטמאין לה שהרי היא פסולה לשניהן. אבל מטמא הוא לאמו אע״פ שהיא חללה. וכן מטמא לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו, אע״פ שהן פסולין, אפילו היו ממזרים מטמא להן.
5. נזיר מג., ילקו״ש ומדרה״ג כאן. ובירושלמי נזיר פ״ג ה״ה: ת״ל להחלו את שהוא מוסיף חילול על חילולו, יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ג ה״ד: היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים, אע״פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש.
6. ירושלמי נזיר פ״ג ה״ה, ילקו״ש כאן.
[טו]
״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ״ (ויקרא כ״א:ב׳-ג׳), מִטַּמֵּא לָהֶם בֵּין כְּשֵׁרִים, בֵּין פְּסוּלִים.
יָכֹל אַף לְאִשְׁתּוֹ מִטַּמֵּא בֵּין כְּשֵׁרָה בֵּין פְּסוּלָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל״, יֵשׁ בַּעַל מִטַּמֵּא וְיֵשׁ בַּעַל שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא.
הֲכֵיצַד? מִטַּמֵּא הוּא לְאִשְׁתּוֹ כְשֵׁרָה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְאִשְׁתּוֹ פְסוּלָה.
[טז]
״בְּעַמָּיו״ – בִּזְמַן שֶׁהֵן עוֹשִׂין כְּמַעֲשֵׂה עַמָּיו, לֹא בִזְמַן שֶׁפָּרְשׁוּ מִדַּרְכֵי הַצִּבּוּר.
״לְהֵחַלּוֹ״ – נָהַג כְּמִנְהָג זֶה, הֲרֵי הוּא חֻלִּים.
יָכֹל יְהֵא חֻלִּים לְעוֹלָם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ״.
בִּזְמַן שֶׁהוּא עִמּוֹ, הֲרֵי הוּא חֻלִּים, פָּרַשׁ, הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ.
לָא יִסְתָּאַב בְּרַבָּא1 בְּעַמֵּיהּ לְאַחָלוּתֵיהּ.
1. לשון גדולה, כמו ׳ברבי׳ בלשון חכמים. (ביאורי אונקלוס שעפטעל)
But a chief among his people (the high priest) shall not defile himself, to make himself profane.

לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ
לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְּעַמֵּיהּ (ח״נ: בְּרַבָּא בְּעַמֵּיהּ) לְאַחָלוּתֵיהּ
בַּעַל בְּעַמָּיו – כל כהן? אונקלוס ורש״י
א. ״בַּעַל בְּעַמָּיו״ – ״רַבָּא בְּעַמֵּיהּ״. האם ״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו״ מוסב לכהן הדיוט שלא ייטמא לכהן גדול או שבכל מקרה אסור לו לטמא עצמו? וכיצד פירש אונקלוס? לפי רוב המפרשים, כאן ״בעל״ הוא בעלה של האשה אלא שנחלקו בפרטים: לדעת רשב״ם שהובא בפסוק ב, זהו איסור לכל בעל שהוא כהן ליטמא לאשתו. ואילו חז״ל, ובעקבותם רש״י, דייקו ממלת לְהֵחַלּוֹ שלכהן אסור ליטמא רק לאשתו שמחללת אותו, כלומר לאשתו הפסולה, אבל לאשתו הכשירה – מותר.⁠1 ואולם אונקלוס שתרגם ״בַּעַל״ – ״רַבָּא״ כלומר ״אדון״, מפרש שכאן נאמר איסור כללי לכהן הנקרא ״בַּעַל בְּעַמָּיו״, לטמא עצמו.⁠2 ואף על פי שתרגום ״בעל״ על-ידי ״רבא״ הוא יחידאי ונראה כמנוגד לפשט שהרי פסוקים ב-ג עוסקים בקרובי משפחה ולא במעמדות חברתיים, רמב״ן הוכיח שהמובן הפשוט הוא דווקא כאונקלוס (בעל=אדון):
וטעם בַּעַל בְּעַמָּיו כמו מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה (שמואל ב ו, ב); בַּעֲלֵי גוֹיִם (ישעיהו טז, ח) – הנכבדים בהם או האדונים; מלשון בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ (שמות כב יג) בַּעַל הַבַּיִת (שמות כב ז); כי הנכבדים יקראו ״אדונים״. יאמר: לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו. יפרש הכתוב, כי למעלת הכהן, בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו, יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים...
וכן תרגומו של אונקלוס: ״לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה״. וב״תורת כהנים״ נדרש בבעל באשתו כמו שכתב רבנו שלמה.
גם הלשון מסייע לאונקלוס, כי במקום ״בַּעַל אִשָּׁה״ כמקובל (שמות כא ג; כא כב) הצירוף ״בַּעַל בְּעַמָּיו״ מוכיח שכאן ״בעל״ הוא אדון. ייתכן שמטעם זה פירש גם ראב״ע כתרגום.⁠3 ומכל מקום, לכל הביאורים (ת״א, רש״י ורמב״ן) ״בַּעַל בְּעַמָּיו״ אוסר טומאת כהן הדיוט לאשתו או אפילו לכל אדם ולא רק לכהן גדול. ואולם יש נוסחים בת״א ולפיהם הכוונה שכהן הדיוט לא ייטמא לכהן גדול דווקא. והגרי״ז פירש ת״א ״בַּעַל בְּעַמָּיו״ – ״רַבָּא בְּעַמֵּיהּ״ כמוסב לכהן גדול שלא יטמא עצמו כמבואר בהערה הבאה.
בַּעַל בְּעַמָּיו – שני נוסחים בת״א, יניי והגרי״ז
ב. לתרגום ״בַּעַל בְּעַמָּיו״ נשתמרו שני נוסחים ולכן נחלקים המפרשים בכוונת אונקלוס: בכתבי יד תימניים ובבליים מתורגם ״לָא יִסְתָּאַב בְּרַבָּא בְּעַמֵּיהּ״ וכן גרס יא״ר. לפי נוסח זה אסור לכהן הדיוט ליטמא אפילו לנשיא או למלך כמופיע גם בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב): ״דבר אחר: לא יטמא בעל בעמיו, שאינו מטמא לנשיא״. וכן תרגם גם רס״ג: ״בעל בעמיו, בגדול שבעמיו״. ואולם בנוסח ״לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְּעַמֵּיהּ״ כגרסת רמב״ן וחזקוני, נחלקו המפרשים: לדעת ״באורי אונקלוס״ האיסור מוסב לגדול מכולם שהוא הכהן הגדול.⁠4 אבל רמב״ן פירש רַבָּא בְּעַמֵּיהּ כמוסב לכל כהן [״יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים... וכן תרגומו של אונקלוס: לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְּעַמֵּיהּ לְאַחָלוּתֵיהּ״] ולכן טען כנגדו ״מרפא לשון״: ״והוא דחוק, שלפי פירושו יהיה לאו זה כפול ומיותר, והל״ל לנפש לא יטמא בעל בעמיו״. אמנם חזקוני פירש נוסח זה כמוסב לכהן הגדול: ״לא יטמא בעל בעמיו, כתרגומו: רַבָּא בְּעַמֵּיהּ, וחסר בי״ת כמו ״בבעל עמיו״... פירוש: לא יטמא כהן הדיוט ב״בעל בעמיו״ היינו בכה״ג שבעמיו״. ״ונתינה לגר״ שגם הוא גרס ״רַבָּא בְּעַמֵּיהּ״ הגיה: ״צריך להיות לְרַבָּא בְּעַמֵּיהּ, שאפילו לנשיא וכה״ג אסור לכהן הדיוט להטמא״.⁠5 ואף שפירוש זה – לכהן אסור להיטמא לכהן גדול דווקא – אינו מצוי במדרשי הלכה ובמקורות מדרש ראשוניים, יש לו סימוכין בפיוטי יניי, מקדמוני פייטני ארץ ישראל, שבו נמצא הקטע הבא6:
לְמֶלֶךְ אֲשֶׁר הוּא בַּעַל בְּעַמָּיו לֹא יִיטַּמָּא
לְנָשִׂיא אֲשֶׁר כֹּל מִיטַּפְּלִים בּוֹ לֹא יִיטַּמָּא
לְשַׂר אֲשֶׁר כָּל הָעָם קְרוֹבָיו לֹא יִיטַּמָּא
ומסתבר שהפייטן שאב פירוש זה ממקור שאבד מאתנו.⁠7
ואולם הגרי״ז פירש שת״א ״בַּעַל בְּעַמָּיו״ – ״רַבָּא בְּעַמֵּיהּ״ מוסב לכהן גדול שלא יטמא עצמו8:
״לא יטמא בעל בעמיו להחלו״. ובתרגום אונקלוס ״לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה״, הרי דמפרש ש״בעל בעמיו״ היינו הכהן הגדול, וכמו שתרגם להלן ״והכהן הגדול מאחיו״ (י) ״וכהנא דאתרבא מאחוהי״, אלא דלפי״ד קשה מדוע כתבה התורה האיסור טומאה דוקא בכהן גדול, הלא לענין עצם איסור הטומאה אין הבדל בין כהן גדול וכהן הדיוט, אלא שזה מטמא רק למת מצוה וזה אף לקרובים.
ונראה לומר דהכתוב איירי בכהן גדול וכהן הדיוט שהיו מהלכים בדרך ופגעו במת מצוה, דפסק הרמב״ם (בפ״ג מאבל ה״ט) דיטמא ההדיוט לפי שכל הקודם את חבירו במעלה מתאחר בטומאה. והטעם הוא שכיון שהכהן הגדול יותר גדול במעלה הרי אף שאיסור הטומאה שוה בהם, מ״מ חילול הקודש גדול אצלו יותר מאשר אצל כהן הדיוט.
וזהו שאמר הכתוב ״לא יטמא בעל בעמיו״ היינו שלא יטמא הכהן הגדול, ״להחלו״ משום שחילול קדושתו גדול יותר מחילול כהן הדיוט.
וזהו כ״באורי אונקלוס״ לעיל שפירש ת״א ״בַּעַל בְּעַמָּיו״ – ״רַבָּא בְּעַמֵּיהּ״ כמוסב לכהן גדול בניגוד לרמב״ן.⁠9 והרה״ג אביגדר נבנצל ציין לדברי רבי חיים כהן שאילו היה בפטירת רבנו תם היה מיטמא לו כי גדול הדור שנפטר, הכל קרוביו10
1. ספרא אמור, פרשה א: ״לא יטמא בעל בעמיו – יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא, הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשירה, ואינו מטמא לאשתו פסולה״. רש״י: ״לא יטמא בעל בעמיו להחלו – לא יטמא לאשתו פסולה, שהוא מחולל בה בעודה עמו״. וראה רד״צ הופמן.
2. השווה: ״יתרו כהן מדין״ (שמות יח א) ״רַבָּא דְּמִדְיָן״.
3. ראב״ע לפסוק ב: ״וטעם בעל בעמיו – שלא יטמא הבעל באשתו. וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא לאשתו, ושמו ושארו כדרך אסמכתא כאשר פירשתי במלת לעם נכרי (שמות כא ח). ואמרו [=המפרשים] כי פי׳ ״בעל״ – גדול, שהעם ברשותו, כמו ״בעליו אין עמו״ בטל הפירוש הראשון״. התרגום כשלעצמו הוא סביר כי כשם שההלכה פוטרת ממצוות פריקה וטעינה את מי שאין הדבר לפי כבודו (בבא מציעא לב ע״א) כן ייתכן לפטור אדם נכבד מחובת ההיטמאות למת.
4. ומשמעות ״רַבָּא בְּעַמֵּיהּ״ – הגדול בעמו שהוא הכהן הגדול (וכן פירש הגרי״ז להלן). אבל ״בְּרַבָּא״ משמעו מי שהוא עם הגדול או אצל הגדול, וזהו כהן הדיוט. או שטעם ״בְּרַבָּא״ כמו ״בירבי״ בתלמוד שהוראתו אדם גדול.
5. וראה גם ״נפש הגר״ ו״מיני תרגומא״.
6. מהדורת מ׳ זולאי, ברלין תחר״ץ, עמ׳ קסג.
7. ועל סמך פיוט זה ביקש בעל ״אור התרגום״ להוכיח שהנוסח ״בְּרַבָּא בְּעַמֵּיהּ״ הוא הנכון בת״א. וראה גם מאורי, פשיטתא, עמ׳ 174.
8. חידושי הגרי״ז, הוספות פרשת אמור.
9. כי רמב״ן (לעיל הערה א) פירש רַבָּא בְּעַמֵּיהּ כמוסב לכל כהן: ״יפרש הכתוב, כי למעלת הכהן, בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו, יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים... וכן תרגומו של אונקלוס: לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְּעַמֵּיהּ לְאַחָלוּתֵיהּ״.
10. תוספות כתובות קג ע״ב ד״ה אותו היום: ״והרב רבי חיים כהן היה אומר אילמלי הייתי כשנפטר ר״ת הייתי מטמא לו דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה״.
אלא יסתאב רבה דבעמה דלא יפס ית כהנתאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לא ... כהנתא״) נוסח אחר: ״{לא} יסתאב כהנה רבה ואפילו בעמיה לאפסה כהונתה רבה אמטול ליה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבעמה דלא יפס ית כהנתא״) גם נוסח חילופי: ״דבעמכון למפסה כליל בה״.
לא יסתאב בעלא לאיתתיה אלהין כד כשרא ליה ברם לקריבוי דהינון עבדין עובדי עמיה יתחל עליהון.
The husband shall not defile himself on account of his wife, except so far as it is right for him; but for a relative of those who do the work of his people he may defile himself.
לא יטמא בעל לאשתו אלא כאשר כשרה לו אבל לקרובה שהם עושים מעשי עמיו יתחלל עליהם.
לא יטמא בעל בעמיו – יכול לאשתו יטמא בין שהיא כשרה בין שהיא פסולה, תלמוד לומר בעמיו בזמן שהיא עושה מעשה עמיו.
לֹא יִטַּמָּא בַּעַל – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ״ מִטַּמֵּא לָהֶם בֵּין כְּשֵׁרִין בֵּין פְּסוּלִין, יָכוֹל אַף לְאִשְׁתּוֹ מִטַּמֵּא בֵּין כְּשֵׁרָה בֵּין פְּסוּלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל״ יֵשׁ בַּעַל שֶׁמִּטַּמֵּא וְכוּ׳. יָכוֹל אַף-עַל-פִּי שֶׁפָּרְשׁוּ מִדַּרְכֵי צִבּוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּעַמָּיו״ בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין מַעֲשֵׂה עַמָּיו, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁפָּרְשׁוּ מִדַּרְכֵי צִבּוּר. ״לְהֵחַלּוֹ״ נוֹהֵג כְּמִנְהָג זֶה הֲרֵי הוּא חֻלִּין. יָכוֹל יְהֵא חֻלִּין לְעוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ״ כָּל זְמַן שֶׁבְּעַמָּיו הֲרֵי הוּא חֻלִּין, פָּרַשׂ הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ.

רמז תרכח

תָּנוּ רַבָּנָן: ״לְהֵחַלּוֹ״ עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת. רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּמוֹתָם״ יִטַּמֵּא עַד (שָׁעָה) שֶׁיָּמוּת. מַאי בֵּינַיְהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִכָּא בֵּינַיְהוּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: גּוֹסֵס אִכָּא בֵּינַיְהוּ. לְמַאן דְּאָמַר מִ״לְּהֵחַלּוֹ״ אֲפִלּוּ גּוֹסֵס, וּלְמַאן דְּאָמַר ״בְּמוֹתָם״ עַד שֶׁיָּמוּת אִין, גּוֹסֵס לָא. וּלְמַאן דְּאָמַר מִ״לְּהֵחַלּוֹ״ הָכְתִיב ״בְּמוֹתָם״, הַהוּא מִבָּעֵי לֵהּ לְכִדְרַבִּי: בְּמוֹתָם אֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא בִּנְגִיעָתָם וּבְזִיבָתָם. וּלְמַאן דְּאָמַר ״בְּמוֹתָם״ הָא מִבָּעֵי לֵהּ לְהַאי סְבָרָא, אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״בְּמָוֶת״, מַאי ״בְּמוֹתָם״, שְׁמַע מִנַּהּ תַּרְתֵּי. וּלְמַאן דְּאָמַר ״בְּמוֹתָם״ הָא כְּתִיב ״לְהֵחַלּוֹ״, לְהָכִי הוּא דְּאָתָא בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻלָּל יָצָא זֶה שֶׁהוּא מְחֻלָּל. וּלְמַאן דְּאָמַר מִ״לְּהֵחַלּוֹ״, הָא מִבָּעֵי לֵיהּ לְהַאי, אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״לְהָחֵל״, מַאי לְהֵחַלּוֹ, שְׁמַע מִנַּהּ תַּרְתֵּי. מֵיתִיבֵי: הָאָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וַאֲפִלּוּ מְגֻיָּד וַאֲפִלּוּ גּוֹסֵס. וּלְמַאן דְּאָמַר מִ״לְּהֵחַלּוֹ״ הָא קָתָנֵי דְּאֵינוּ מְטַמֵּא, לְעִנְיַן טִמּוּיֵי עַד דְּנַפְקָא נַפְשֵׁהּ, לְעִנְיַן אִתְחוּלֵי הָא אִתְחִיל.
לא ינגס בכ֗טיר מן קומה פאנה תבד֗לה:
לא יטמא לנכבד מעמו כי זה יחללו.
לא יטמא בעל בעמיו – רצונו לומר: לא יטמא בבעל בעמיו (כלומר: אפילו אדם גדול בעמיו).⁠1 (ספר הרקמה כ״ה)
1. נראה לי שה-ל׳ שבמילת להחלו – מוסב על מילת בעל הקודמת, כלומר: לא יטמא לבעל בעמיו. וכזה נמצא עוד בתנ״ך, כמו: ההֹפכי הצור אגם מים, חלמיש למעינו מים (תהלים קי״ד:ח׳) – ה-ל׳ של למעינו – מוסב גם על אגם הקודמת, כלומר: לאגם (א. ז. רבינוביץ)
לא יטמא בעל בעמיו להחלו – לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו. וכן פשוטו של מקרא, לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו, שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה. ובאיזו שאר אמרתי, באותו שהיא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו – This means: he shall not defile himself for his wife if she is really unfitted to be his wife (because he is a כהן) and through whom he consequently becomes profaned as a priest, so long as she remains with him (Sifra, Emor, Section 1 15). The following, therefore, is the literal exposition of the verse: לא יטמא בעל, a husband shall not defile himself for his wife's corpse while it is among its people, which means that there are persons who can bury her so that she is not a מת מצוה (cf. Rashi's explanation of בעמיו on v. 1). And with reference to what kind of wife do I say this? With reference to such a one who להחלו, i.e. who leads to his being profaned and therefore disqualified from his priestly duties so long as she remains with him (cf. Sifra, Emor, Section 1 15; Yevamot 90b).
פס׳: לא יטמא בעל בעמיו – מה ת״ל לפי שמצאנו שהוא מטמא לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו בין שהן כשרין בין שהן פסולין יכול אף לאשתו יטמא לה בין שהיא כשרה בין שהיא פסולה ת״ל לא יטמא בעל. יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואין מטמא לאשתו פסולה.
1בעמיו – של בעל שלמעלה שאמר מטמא הוא לכשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה. ומנין שנאמר בעמיו בזמן שהן עושין מעשה עמיו ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור. שני פעמים כתובים בעמיו. הראשון בזמן שעמיו שם. כלומר בזמן שיש לו קוברים לא יטמא הא אם אין עמיו שם 2יטמא כהן גדול. והשני בעמיו יטמא לקרוביו שאם עושין מעשה עמיו מטמא להן בין כשרין בין פסולין הא פירשו אבותיו מדרכי צבור אין מטמא להן.
להחלו – מלמד שאם לא נוהג במצוה הזאת הרי הוא חולין.
ד״א: לא יטמא בעל בעמיו3שאינו מטמא לנשיא.
להחלו4בזמן שהוא מתעסק בו הרי הוא חולין. 5פירש וטבל והזה הרי הוא בקדושתו:
1. בעמיו של בעל שלמעלה וכו׳. כוונתו כי אם לשארו הקרוב מרבינן לעיל שארו זו אשתו שמטמא לה. ע״ז מסיים ואינו מטמא לאשתו הפסולה. והנה כתיב כאן שני פעמים בעמיו ויש ע״ז ג׳ דרשות (א) בעמיו להוציא מת מצוה שמטמא (ב) שאינו מסמא לאשתו הפסולה (ג) שאינו מטמא לקרובין שאינם עושין מעשה עמך. וע״ז אמר המחבר בעמיו של בעל. ומנין שנאמר בעמיו בזמן שהוא עושה מעשה עמך ע״כ אינו מטמא לה. והוא בכלל דרשא הא אם פירשו מדרכי צבור אינו מטמא להם. ואף שלא הוזהרו פסולות להנשא לכשרים עיין (יבמות) אעפ״כ אין עושין מעשה עמך קרינן ליה. ועיין בת״כ. אולם רש״י ז״ל כתב ובאיזה שאר אמרתי באותו שהיא להחלו להתחלל הוא מכהונתו עכ״ל. ומשמע מלשון להחלו קדריש שאינו מטמא לאשתו הפסולה. וכבר עמד בזה המזרחי ע״ש.
2. יטמא כה״ג. היינו אפילו כ״ג ופשיטא כהן הדיוט:
3. שאינו מטמא לנשיא. בת״כ ליתא ולא ידעתי רמז לדרשא זו מקרא. ואולי יפרש כמו שהית כתוב לבעל בעמיו. והיינו הנשיא שהוא גדול בעמו. וכעין זה עיין ברמב״ן בפירושו שפי׳ לענין דבר אחר. כי בעל בעמיו קאי על הגדולים ע״ש:
4. בזמן שהוא מתעסק בו וכו׳. עיין בת״כ הגי׳ להחלו נהג מנהג כזה (וקאי על שפירשו מדרכי צבור) הרי הם חולין יכול יהיו חולין לעולם ת״ל בעמיו בזמן שהוא עמו היינו שעדיין העבירה בידו פירש הרי הוא בקדושתו. ואולי כצ״ל הכא:
5. פירש וטבל והזה. הלשון אינו מדוקדק ובת״כ ליתא רק הכוונה שפירש מעבירה שבידו:
ולא יטמא בעל בעמיו – שום בעל בעם כהנים לא יטמא לאשתו.
להחלו – שהרי מתחלל מכהונתו.
ולפי דברי חכמים (ספרא ויקרא כ״א:ד׳, בבלי יבמות כ״ב:): לא {יטמא} לאשתו פסולה ומחוללת, אבל מטמא לאשתו כשירה.
לא יטמא בעל בעמיו NO בעל FROM THE COMPANY [OF PRIESTS] SHALL DEFILE HIMSELF: No husband from the company of priests shall defile himself by [becoming impure through contact with the dead body of] his wife,
להחלו – for that would render him unfit for the priesthood.⁠1
But according to the rabbis, [the verse means that] he should not defile himself by [becoming impure through contact with the dead body of] his unfit or disqualified wife. But he may defile himself by [becoming impure through contact with the dead body of] his legitimate wife.⁠2
1. Rashbam offers a radical explanation, from the halakhic perspective, explaining the peshaṭ of the verse in a manner that contradicts the halakhah. The halakhah says that a priest may (in fact, must) defile himself by going to his wife’s funeral and burial. Rashi writes here that that halakhic explanation is פשוטו של מקרא, the plain meaning of Scripture. Rashbam says that the peshaṭ of our verse is the precise opposite – that the priest is forbidden to defile himself when his wife dies.
One might contrast Rashbam’s approach with that of one of his younger contemporaries and fellow peshaṭ enthusiasts. Ibn Ezra mentions the peshaṭ understanding (= Rashbam) as something that someone might have thought or that he used to think (היה נראה לנו). Then, after noting that that explanation contradicts halakhah, Ibn Ezra says that the peshaṭ explanation is therefore nullified (בטל הפירוש הראשון). Rashbam can and does tolerate the idea that the peshaṭ contradicts halakhah, forbidding something that halakhah requires; Ibn Ezra does not tolerate that tension. See further discussion in my article, “Tradition or Context.”
See also the commentary of Eliezer of Beaugency to Ezek. 44:25, where Eliezer interprets our verse in Leviticus the way that Rashbam does here. See the discussion in Harris, pp. 45–6.
See criticism of Rashbam’s explanation in the commentaries of Shapira and Wessely. Although they cite contextual and linguistic arguments against him, their true objections to Rashbam’s comments are doubtless based on orthodoxy.
See also Maimonides (’Evel 2:7) who argues that the rule that a priest should defile himself at the death of his wife is of rabbinic origin. Apparently Maimonides finds the rabbinic exegesis here to be so far from the plain meaning of the text that he cannot see the law as being of Torah origin.
2. Rashbam here presents the standard halakhic understanding of the verse, using language that is very close to that of the Sifra here. This explanation is that if the priest married a woman whom he was not supposed to marry (e.g. a divorcee), then he may not defile himself through contact with her dead body. This explanation is based on understanding the word להחלו adjectivally, as modifying the [implicit] noun “wife.” The only wife for whom the priest is not allowed to defile himself is an illegitimate wife (אשתו מחוללת).
והנה לא יטמא בעל בעמיו – בכהנים, או: בישראלים, חוץ מהנזכרים.
להחלו – דגשות הלמ״ד להתבלע אחיו, והוא שם הפועל מבנין נפעל.
TO PROFANE HIMSELF. The lamed1 has a dagesh in it to compensate for the missing other lamed.⁠2 Le-hechallo (to profane himself) is an infinitive in the nifal.
1. Of le-hechallo.
2. Hechallo is spelled with one lamed. However, it comes from a root that has two lameds. The dagesh in hechallo compensates for the missing root letter.
אלא יטמא בעל בעמיו – מצאתי מפורש:⁠ב כמו לבעל בעמיו, דאפילו לכהן גדול שמת לא יטמא.⁠ג
ויש לפרש: בעל – כהן קורא בעל, לפי שהוא קדוש.
ולא יטמא {וגו׳} להחלו – לקרוביו המחוללים, כגון אם יש לו אח חלל או בן חלל.
ורבותינו אמרו (ספרא ויקרא כ״א:ד׳): שהוא מטמא אפילו לבנו ממזר, חוץ מי שיש לו מן השפחה והנכרית, ופירשו על אשתו שהוא מחולל עליה כגון שנשא גרושה.
א. בכ״י מינכן 52 הביאורים על פסוק ד׳ מופיעים קודם הביאור לפסוק ג׳.
ב. עיין בספר הג״ן שמצטט ביאור זה עם הכותרת ״מצא הרב בכור שור מפורש״.
ג. בספר הג״ן נוסף: ומתוך קדושתו הגדולה קוראהו בעל.
לא יטמא בעל בעמיו – A CHIEF AMONG HIS PEOPLE SHALL NOT BECOME IMPURE – I found it explained: [this is] like: “for a chief among his people,” that even for a high priest that dies he shall not become impure.
And it is possible to interpret: בעל – CHIEF – a priest is called “chief,” since he is holy.
ולא יטמא {וגו'} להחלו – AND HE SHALL NOT BECOME IMPURE {etc.} TO PROFANE HIMSELF – to his profaned relatives, like if he has a profaned brother or a profaned son.
And our Rabbis said (Sifra Vayikra 21:4) that he becomes impure even for his bastard son (ממזר), except for those he has from a maidservant or a gentile woman, and they explained this to refer to his wife for whom he became profane, for instance, if he married a divorcee.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו – ואי קשיא תרי קראי באשה למה לי לכתוב לא יטמא בעל וכו׳ דמשמע בפסולה שהיא להחלו לא יטמא אבל לכשרה יטמא ומאי אצטריך כי אם לשארו. תשובה. אי לאו כי אם לשארו לא הוה דרישנא בעל ממש מיניה דהוו קשו קראי אהדדי דברישא כתיב לנפש לא יטמא בעמיו והדר כתיב לא יטמא בעל דמשמע דמטמא לכשרה אלא הוה מפרשינן האי בעל כהן וקרי ליה בלשון כבוד וה״ק לא יטמא כהן למת כשהוא בתוך עמיו מפני שהוא מתחלל בכך אבל השתא דכתיב לשארו וילפינן מיניה דהוא מטמא לאשתו מצינן למדרש לא יטמא בעל בעמיו נמי על אשתו ואתא למימר דלא יטמא לאשתו פסולה.
לא יטמא בעל בעמיו – כתרגומו רבא בעמיה וחסר בית כמו בבעל בעמיו, דוגמא: שבי אלמנה בית אביך (בראשית ל״ח:י״א) ועוד הרבה פי׳ לא יטמא כהן הדיוט בבעל בעמיו, היינו בכהן גדול שבעמיו, אף על פי שהתרתי לך לטמא לקרובים לא תטמא לכהאי גוונא שאינו קרובך.⁠1
דבר אחר: לא יטמא בעל – היינו הכהן בעמיו – אפילו בכהנים חוץ מן הנזכרים.⁠2
1. בדומה בר״י בכור שור.
2. בדומה באבן עזרא.
לא יטמא בעל בעמיו, "a husband (who is a priest) may not defile himself for his wife's corpse;⁠" if there are other people available who can do this without delay. According to the Targum, there is a letter ב missing here at the beginning of the word בעל which should be understood as if it had been written בבעל. The reference then would be to the High Priest not being allowed to bury his wife as he is the highest ranking priest. According to our author, this construction is not unique, and he cites Genesis 38,11 שבי אלמנה בית אביך, where Yehudah tells his daughter-in-law to spend the period of her widowhood in her father's house pending his son Shelah becoming of age so that he could marry her. In other words, the word בית there should really have been: בבית, "in the house.⁠" Our author claims that there are numerous such constructions to be found elsewhere. According to Ibn Ezra, the verse speaks of an ordinary priest not being allowed to defile himself on his wife's body, as she is not a blood relative.
לא יטמא בעל בעמיו – זה כהן גדול שלקדושתו וגדולתו קורהו בעל, הר״ר בכור שור.
וטעם: בעל בעמיו – כמו: מבעלי יהודה (שמואל ב ו׳:ב׳), בעלי גוים (ישעיהו ט״ז:ח׳) – הנכבדים בהם, או האדנים להם, מלשון: בעליו אין עמו (שמות כ״ב:י״ג), בעל הבית (שמות כ״ב:ז׳). כי הנכבדים יקראו אדונים. יאמר: לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו. יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הנכבד והגדול בעמיו, יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים. ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבאם אל אהל מועד לשרת בקדש. וכן בכל הפרשה יזכיר כי הכל למעלתם: את אביה היא מחללת (ויקרא כ״א:ט׳) ולא יחלל זרעו (ויקרא כ״א:ט״ו). וכן תרגומו של אנקלוס: לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה (אונקלוס ויקרא כ״א:ד׳). ובתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״א:ד׳) הוא נדרש בבעל באשתו כמו שכתב רבינו שלמה.
And the meaning of ba'al b'amav1 is like the expressions: 'miba'alei Yehudah;'2 'ba'aleigoyim,'3 namely "the dignitaries" or "the lords" among them [i.e., Judah4 and the nations5], similar to the phrase: 'ba'alav ein imo'6 — "the master is not with it; "'ba'al habayith' — "the master of the house;⁠" as honored people are called "lords.⁠" The verse here is thus stating: "the honored one among his people [i.e., the priest] is not to defile himself for the dead, [in which case] he would be treating his honor with irreverence.⁠" Scripture is thus explaining that it is because of the distinction of the priest, seeing that he is fit to become the highest and most honored one among his people [i.e., the High Priest] that it warns him not to profane his distinction with the impurity of the dead. By means of this statement, Scripture intends to teach us that it should not occur to us to say that the warning [against the priests defiling themselves for the dead] is only when they come into the Tent of Meeting to perform the holy Service. Similarly in this whole section He states that all restrictions [on the priests mentioned here] are due to their distinction. Thus: she profaneth her father;7 and he shall not profane his seed.⁠8 Onkelos likewise translated [(4)]: "The chief among his people shall not defile himself, to be profaned thereby.⁠" But in the Torath Kohanim9 [ba'al b'amav]⁠10 is interpreted [literally] to refer to "a husband" with reference to his wife, as Rashi has written.⁠11
1. (4).
2. II Samuel 6:2.
3. Isaiah 16:8.
4. II Samuel 6:2.
5. Isaiah 16:8.
6. Exodus 22:13.
7. (9).
8. (15).
9. Torath Kohanim, Emor 1:15.
10. (4).
11. Thus: "A husband [a priest] shall not defile himself for his wife's corpse while it is among his people, meaning where there are other persons who can attend to her burial, this applying only to a wife who disqualified him from serving as a priest, because she was forbidden to him in marriage.⁠" But otherwise the priest is to defile himself for his wife, even if there are other people to attend to her burial.
לא יטמא בעל בעמיו – פירש רש״י ז״ל לא יטמא הבעל לאשתו פסולה שהוא מחולל בה מכהונתו.
והרמב״ן ז״ל פירש בעל נכבד, כמו (שמואל ב ו׳:ב׳) בעלי יהודה, הנכבדים שביהודה. אמר לא יטמא נכבד בעמיו להקל את כבודו, כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים, ודרשו רז״ל בעמיו במת שהוא בתוך עמיו, יצא מת מצוה.
לא יטמא בעל בעמיו, "a husband (priest) among his people shall not defile himself to someone who has defiled him through marriage (forbidden union).⁠" According to Rashi what is meant is that if a priest has married someone forbidden to him under Jewish law, he is not allowed to subsequently defile himself at such a woman's funeral.
Nachmanides, however, understands the word בעל as not speaking of a husband (or even a bachelor or widower) who is a priest, but of a non-priest who is of prominent social position. He supplies proof for the use of the word בעל in that context from Samuel II 6,2 בעלי יהודה, "the notables of Yehudah.⁠" According to Nachmanides the Torah legislates that a socially highly placed husband must not defile himself on the dead if such participation results in his demeaning himself. The comparison to the priest who is not to defile himself on the dead is based on the social status of the priest which is the highest level of society. Therefore, other men of stature, who similarly occupy prominent positions should be judicious about where and when they defile themselves. Sifra Emor 1,3 claims that the word בעמיו means that a מת מצוה, a stray corpse who appears to have no relatives, is exempt from the legislation in this verse, and even socially highly placed persons must busy themselves forthwith with the burial of such a corpse.
לא יטמא בעל בעמיו – מצא הרב״ש מפורש כמו לבעל בעמיו. ואפי׳ כהן גדול שמת לא יטמא לו. ולמה קורהו בעל מפני קדושתו.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו – פי׳ הרב בכור שור כמו לבעל בעמיו כלו׳ שאפי׳ לכהן גדול שמת שהוא בעל ואדון וקדושתו גדול׳ א״ה לא יטמא לו כהן אחר אם אינו מקרובין המוזכרים בפסוק.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו, "a husband1 among his people, shall not contaminate himself to one (his wife) who had become his wife as a result of her having desecrated him.⁠" According to the author of b'chor shor, we must understand this as if the Torah had written: לבעל בעמיו, even if he is a High Priest.⁠"2 Even in the situation described, an alternate priest who is not allowed to defile himself except to the relatives mentioned in our portion may not substitute for the High Priest to save him from performing the commandment of מת מצוה.
1. [a priest, of course, Ed.]
2. [The word בעל is being used by that commentator as "the highest authority,⁠" not only the husband, i.e. his wife's authority. Ed.]
לא יטמא בעל בעמיו – פירש״י הבעל לאשתו פסולה וכו׳. והרמב״ן פי׳ בעל כמו מבעלי יהודה שהוא מנכבדי יהודה וכמו בעל הבית שהוא אדון ונכבד הבית ופי׳ הפסוק לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו שבא לפרש כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול בעמיו מזהירו שלא יחלל מעלתו בטומאתו למתים:
לא יטמא בעל בעמיו, "A husband among his people shall not contaminate himself to desecrate himself.⁠" Rashi understands this verse as referring to a priest who has married someone forbidden to him as a wife, but whose marriage is recognized in Jewish halachah as such.
Nachmanides understands the word בעל here as similar to that same word in Samuel II 6,2 מבעלי יהודה, from the "notables of the tribe of Yehudah.⁠" [And other similar verses]. Accordingly, the message appears to be that priests are not only warned by the Torah not to defile themselves legally, but to be conscious of their position among the people at all times and to conduct themselves accordingly, so that they do not bring shame on the institution of the priesthood. One such example would be marrying someone obviously not suited, such as a harlot. Defiling himself by attending funerals of the people not his near relatives is among the things he must not do.
לא יטמא בעל בעמיו – בתוך עמיו שיש לו קוברים שאינו מת מצוה. ומשמע הא אם הוא מת מצוה מטמא כך נדרש בת״כ. והקשה הר״י אפילו כ״ג ונזיר ילפינן מולאחותו דמטמא למת מצוה. והייתי רוצה לפרש דהאי בעמיו בזמן שעושה מעשה עמיו. אבל מה אעשה שת״כ חולק עלי, א״כ עדין קשה מולאחותו נפקא. וי״ל דנפקא מינה לכהן הדיוט ונזיר שהלכו בדרך, ואירע להם לעסוק במת מצוה דכהן הדיוט מטמא אבל לא נזיר. דבכה״ג אמרינן (נזיר מ״ז א׳) גבי כ״ג ונזיר (אמרינן) דנזיר מטמא אבל לא כ״ג, משום דקדושת כ״ג הוה ליה קדושת עולם, ומשום הכי אינו מטמא, מה שאין כן בנזיר שהרי יש לו היתר לכשישלים נזירותו. ואע״ג דקדושת כהן הדיוט כהונתו הוייא לעולם והוה לי׳ למימר שלא יטמא, להכי אצטריך קרא דלא יטמא בעל בעמיו.
ד״א לא יטמא בעל בעמיו – פרש״י הבעל לאשתו פסולה וכו׳. והרמב״ן פי׳ בעל כמו מבעלי יהודה שהוא מנכבדי יהודה, וכמו בעל הבית שהוא אדון ונכבד הבית. ופי׳ הפסוק לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו, שבא לפרש כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות גדול בעמיו מזהירו שלא יחלל את מעלתו בטומאתו למתים.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו – זאת הגזרה כמו הקודמת שהיא מחזקת בתנאי שקדם זכרו, רצוני רק ליחידים הרמוזים.
לא יִטַּמָּא בעל בעמיו לְהֵחַלּוֹ – ראוי שתדע כי כבר יאמר ׳בעמיו׳ על אשתו, כמו שאמר בזאת הפרשה: ׳ולא יחלל זרעו בעמיו׳ (פסוק טו); ולפי שאמר ׳בעל׳, הנה יתבאר שהתורה הזהירה אותו שלא יטמא מצד מה שהוא בעל, והוא מבואר שהוא בעל מצד אשתו. ולזה יהיה הרצון בזה שלא יטמא בעל באשתו שהיא ׳לְהֵחַלּוֹ׳, והיא אשתו הפסולה. ואף על פי שאינה מחללת בעלה, אבל היא חללה וזרעה חללים, הנה אמר שהיא ׳לְהֵחַלּוֹ׳ באופן שאמר בבת כהן ׳את אביה היא מחללת׳ (פסוק ט); וזה, כי אף על פי שאין הכהן הנושא הפסולה לו חלל, הנה זה הענין חילול⁠־מה לו, כי הוא מוריד זרעו מקדושתו. ומזה המקום יתבאר שאין הכהן מִטַּמֵּא לאשתו הפסולה; וראוי שיתבאר מזה שאפשר לו להטמא לאשתו הכשרה, אבל לא יתבאר מזה שיחוייב להטמא לאשתו הכשרה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לא יטמא בעל בעמיו לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו. נראה לי שזה אינו לא על פי מדרשו ולא על פי פשוטו אלא תקון המדרש והימשכו על פי משמעות המקרא ופשוטו בלבד שהרי בת״כ ובפרק האשה רבה לא דרשו לאשתו פסולה אלא מכח קושית המקראות כדתניא לא יטמא בעי מת״ל לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו שמיטמא הוא להם בין כשרים בין פסולין יכול אף לאשתו יטמא בין כשרה בין פסולה ת״ל לא יטמא בעל יש בעל שהוא מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשר ואינו מיטמ׳ לאשתו פסולה פי׳ מדכתיב לא יטמא בעל משמע אשתו כאלו אמר לא יטמא הבעל לאשתו וכתיב לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו שאין שארו אלא אשתו אלמא מיטמא הוא לאשתו ומשני לפי שנאמר לאמו ולאביו וגו׳ שמיטמא הוא להם בין כשרים בין פסולים כגון אם נשאו נשים בעבירה דאמרינן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן ואם מתו אע״פ שלא הדור הנאה הוא מיטמא להם ה״א אף לאשתו מיטמא הוא לה אף על פי שהוא פסולה ת״ל לא יטמא בעל הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה וכך אמרו בפרק האשה רבה במתניתי׳ דלא זה וזה מיטמא לה מנ״ל דכתיב כי אם לשארו ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב לא יטמא בעל יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה לא שממלת להחלו הוציאו זה כדכתב רש״י לא יטמא הבעל לאשתו שהוא מחולל בה בעודה עמו שזהו פי׳ להחלו וזהו שכתב אחר זה וכן פשוטו של מקרא כו׳ שהמשיך המדרש של המקרא הזה על לשון הכתוב אבל לפי פשוטו של מקרא אין הבעל הזה בעל האשה אלא כתרגומו וא״ת למה נכתבו כל הקרובים הללו יאמר לאמו וכל שכן לאביו ומה אמו שהיא מתחללת אם נבעלה לפסול לה הוא מיטמא לה אביו שאינו מחולל אלא בעוד שאשתו פסולה עמו לא כל שכן כבר תרצו זה בת״כ אילו לא נאמר לאביו ה״א מה אמו בידוע שהיא אמו אף אביו בידוע שהוא אביו כגון שהיו שניהם חבושין בבית האסורין אבל אביו בחזקה מנין ת״ל ולאביו ואילו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו ה״א מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינו מתחללת אמו שנתחללה מניין תלמוד לומר ולאמו וא״ת לישתוק מאמו ומאביו וליתו בק״ו מבנו ובתו ומה בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מיטמא להם אביו ואמו שחייב בכבודם לא כל שכן כבר תרצו גם בזה שאילו כן ה״א לבנו ולבתו אפילו נפלים תלמוד לומר לאביו ולאמו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו בנו ובתו הנפלים וא״ת אם כן לכתוב חד מינייהו או בנו או בתו וליתו אינך מיניה אביו ואמו במכ״ש ובנו ובתו חד מחבריה כבר תרצו גם בזה לפי שיש בבן מה שאין בבת ויש בבת מה שאין בבן שהבן חייב אביו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה מש״כ בבת והבת אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר׳ נדרים מש״כ בבן וכיון שכן לא מצי יליף חד מחברי׳ לפיכך הוצרכו שניהם וא״ת יאמר לאחיו ולאחותו וליתו בנו ובתו מינייהו במכ״ש ומה אחיו ואחותו שאינו חייב בהן מצות מטמא להם בנו ובתו שחייב בהן מצות לכ״ש כבר תרצו גם בזה שאילו כן ה״א אף לאחיו ולאחותו מאמו ת״ל לבנו ולבתו מה בנו ובחו שהוא יורשן אף אחיו ואחותו שהוא יורשן יצאו אחיו ואחותו מאמו וא״ת יאמר לאחיו ולא יאמר לאחותו כבר תרצו גם בזה שאילו כן הוה אמינא מה אחיו בין קטן בין גדול אף אחותו בין גדולה בין קטנה ת״ל ולאחותו הבתולה הקטנה לא הגדולה פירוש כל זמן שלא נשאת וסומכת על שלחן אביה קרויה כאן קטנה אף על פי שהיא גדולה בשנים ואם נשאת ואינה סומכת על שלחן אביה קרויה כאן גדולה אף על פי שהיא קטנה בשנים דומיא דמציאת בנו ובתו הקטנים דפרק שנים אוחזין בטלית ואילו נאמר לאחותו הוה אמינא מה אחותו קטנה לא גדולה אף אחיו קטן ולא גדול תלמוד לומר לאחיו בין קטן בין גדול וא״ת למה לי כולהו קראי דלנפש לא יטמא דכתיב בכהן הדיוט ועל כל נפשות מת לא יבא דכתיב בכ״ג ואל נפש מת לא יבא דכתיב בנזיר לכתוב חד מנייהו וליתו אינך מיניה יש לומר מצרך צריכי דאי כתב בכהן הדיוט הוה אמינא מה כהן הדיוט מותר בקרובים אף כהן גדול מותר בקרובים ואי כתב בכהן גדול הוה אמינא דוקא כהן גדול אבל כהן הדיוט מותר אף ברחוקים ואי כתב כהן גדול וכהן הדיוט הוה אמינא דוקא הני שקדושתן קדושת עולם אבל נזיר שקדושתו קדושת שעה אימא לא ואי כתב נזיר הוה אמינא דוקא נזיר שמביא קרבן על טומאתו אבל כהן גדול וכהן הדיוט שאינן מביאים קרבן על טומאתן אימא לא קמ״ל:
אמנם לאדם זר אף על פי שיהיה שר וגדול בישראל לא יטמא הכהן בקבורתו וז״ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו רוצה לומר לא יטמא הכהן אפילו על הנשיא בעמיו שהכל חייבים לכבודו להחלו כלומר להיות הכהן מחולל בזה כי הכהן מחלל קדושתו בהיותו טמא שלא לצורך לפי שלא יוכל לעבוד את עבודת הקדש בהיותו טמא אבל יהיה תמיד טהור וקדוש לאלהיו, ואפשר לפרש בעל בעמיו על הכהן עצמו שלא יטמא הכהן שהוא בעל שר ואדון בקרב עמיו לפי שבטומאתו הוא מחלל את עצמו. הנה התבאר טעם המצוה הזאת כי מפני שהטמא למת אסור ליכנס למקדש ולעבוד עבודה, והיה הכהן משרת אלהיו עובד עבודתו. לכן לא היה ראוי שיטמא לשום מת כי אם לקרובים אליו שהם בערך המת שאין לו קוברים כי חששה תורה למה שיטה אליו טבע האדם במולידיו ואחיו וילדיו ובאשתו. והותרו במה שפירשתי בזה שתי השאלות הראשונה והשני׳.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו – והטעם שלא יטמא הכהן כי אם לקרוביו הוא, כי אמנם הכהן הוא ״בעל בעמיו״, להבין ולהורות, ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו״ (מלאכי ב׳:ז׳). וראוי לאיש כזה לנהוג נשיאות, ׳כי היכי דלשתמען מיליה׳. ואין ראוי שיחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו כדי לכבד המתים הבלתי קרובים, כאמרם ז״ל (סנהדרין מ״ו-מ״ז) שהקבורה וההספד הם ׳יקרי דשכבי׳. אמנם לקרובים התיר להטמא, כי כבודם הוא כבודו.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו, the reason why a priest is not to defile himself through contact with the dead except those of his next of kin, is that also the priest is indeed a בעל בעמיו, a distinguished, highly placed member of his people, it is his task to understand and teach these laws as we know from Maleachi 2,7 “for the lips of the priest are meant to guard knowledge, and Torah and the people will enquire concerning these from his mouth.” This makes him a person to be treated in the manner one treats a politically highly placed person, a king. Seeing he is supposed to be ever ready to serve the King of Kings, in His Temple, it is not appropriate for such a person to desecrate his status even temporarily in order to participate in the burial rites of ordinary people. According to our sages in Sanhedrin 47 the prime purpose of burying and eulogising the dead is to render honour to them. This conflicts with the honour the priests have to accord to God on an ongoing basis. However, the Torah exempts the priests from this restriction for burial and eulogising of near relatives from this rule.⁠a
a. some of the last line is my own wording, though it corresponds to the thoughts expressed by the author.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] לא יטמא בעל בעמיו
[1] יבמות פרק שני דף כב ע״א (יבמות כב.), ופרק עשיר דף צ ע״ב [2] קידושין פרק רביעי דף עז ע״א (קידושין עז.) [3] זבחים פרק עשירי דף צ ע״א (זבחים צ.)
[ב] להחלו
[1] נזיר פרק שישי דף מג ע״א (נזיר מג.) ב1
1. ז״ל הגמרא נזיר מג ע״א: ת״ר: ׳להחלו׳ - עד שעה שימות, רבי אומר: ׳במותם׳ (׳לא יטמא להם במותם׳ במדבר ו, ז) יטמא - עד שימות. מאי בינייהו? אמר ר׳ יוחנן: משמעות דורשין איכא בינייהו, עכ״ל. גם בבמדבר ו, ז, הפנה רבנו את המילה ׳במותם׳ לגמרא הנ״ל. ככל הנראה רבנו סובר כרבי יוחנן שאין מחלוקת הלכתית בין ת״ק ורבי.
כאמור בהקדמה, האות ב מכרזת על שתי דרשות שנלמדו מהציטוט ׳להחלו׳. לאילו שתי דרשות כוונת רבנו?
יש לומר, דרשה אחת, כתובה בברייתא, בטומאת כהן למת, לפי ת״ק אין המת מטמא אלא לאחר מותו ולא בהיותו גוסס, כלומר מעת היותו חלל (׳להחלו׳)
בהמשך הגמרא, קיים דיון מה דורש רבי מהתיבה ׳להחלו׳ שדרש ת״ק. עונה הגמרא רבי דורש את הדין שנאמר בדף מב ע״ב: כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו, ומת אחר, ונגע בו, יכול יהא חייב? ת״ל: ׳להחלו׳ (כגרסת תוס׳ והגר״א) במי שאינו מחולל, יצא זה שהוא מחולל ועומד.
ת״ק לומד דרשה זו מתוספת וו ׳להחלו׳, לשון הגמרא שם: א״כ לימא קרא להחל מאי ׳להחלו׳
שמעת מינה תרתי. אלו שתי הדרשות בכוונת רבנו.
לא יטמא לאשתו הפסולה כו׳. אבל בגמרא בפרק האשה רבה (יבמות צ ע״ב) קאמר ״כי אם לשארו הקרוב אליו״ (פסוק ב), ואמר מר אין שארו אלא אשתו, וכתיב ״לה יטמא״, וכתיב ״לא יטמא בעל בעמיו״, אלא יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא, הא כיצד, מטמא לאשתו כשירה, ואינו מטמא לאשתו פסולה. ואם כן מכח קושיות המקראות דייקו, ולא דייקו מלשון ״להחלו״, ד״להחלו״ פירושו כאשר יטמא למת הוא להחלו. מכל מקום דעת רש״י, דכיון דמכח קושיות המקראות אנו צריכין לפרש המקרא ד״לא יטמא בעל בעמיו״ איירי באשתו פסולה, מעתה יש לנו לפרש המקרא ״לא יטמא בעל בעמיו״ לאשתו שהיא ״להחלו״, דהיינו אשתו פסולה. אבל בודאי אי לאו קושיות המקראות לא היינו מפרשים המקרא ד״לא יטמא בעל בעמיו להחלו״ לאשתו פסולה שהיא להחלו, אלא היינו מפרשים ״לא יטמא להחלו״ שהטומאה חלול היא לו:
ובתורת כהנים מפרש, כל הני קראי ״לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו״ למה לי, דלכתוב ״לאביו״ ונלמד לאמו ממנו, או איפכא, וקאמר התם אי כתב ״לאמו״, הוה אמינא לאמו יטמא משום שהיא ודאית, אבל אביו אין ידוע שהוא אביו רק משום חזקה, הוה אמינא לא יטמא, קא משמע לן דיטמא. ואי כתב ״לאביו״, הוה אמינא מה אביו שאינו מתחלל, אף אמו שאינה מתחללת, אמו שנתחללה מניין, תלמוד לומר ״לאמו״. וקאמר עוד שם, דלא לכתוב ״לאביו ולאמו״, וליתי מקל וחומר מ״בנו ומבתו״, דמה בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מטמא להם, אביו ואמו שחייב בכבודם (שמות כ, יב) לא כל שכן דמטמא להם, וקאמר שאם כן הוה אמינא אפילו לבנו ולבתו נפלים, תלמוד לומר ״לאביו ולאמו״, מה אביו ואמו בני קיימא, אף בנו ובתו בני קיימא. וקאמר לכתוב ״בנו״ ולא לכתוב ״בתו״, או איפכא, ומתרץ אי כתב ״בנו״, הוה אמינא דוקא בנו, דחייב לפדותו ולמולו וללמדו (קדושין כט.), אבל בתו לא, קא משמע לן. ואי כתב ״בתו״, הוה אמינא דוקא בתו שזכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה (כתובות מו ע״ב), אבל בנו לא, קא משמע לן:
וקאמר, דלכתוב ״אחיו ואחותו״ ולא לכתוב ״בנו ובתו״, ונילף מקל וחומר, מה אחיו ואחותו דלא חייב בהן במצוות מטמא להם, בנו ובתו שחייב בהן במצוות לא כל שכן, ומתרץ, אם כן הוה אמינא אפילו אחיו ואחותו מאמו, תלמוד לומר ״בנו ובתו״, מה בנו ובתו שהוא יורשן (ב״ב קטו.) אף אחיו ואחותו שהא יורשן, אבל אחיו ואחותו מאמו אינם יורשן (ב״ב קי ע״ב) – לא. ומקשה, לכתוב ״אחיו״ או ״אחותו״ ולא לכתוב אידך, וקאמר, אי כתב ״אחיו״, הוה אמינא מה אחיו בין גדול ובין קטן, אפילו אחותו בין גדולה בין קטנה, לכך כתב ״ולאחותו הבתולה״ קטנה ולא גדולה. ואי כתב ״ולאחותו״, הוה אמינא מה אחותו קטנה ולא גדולה, אף אחיו קטן ולא גדול, לכך כתיב ״לאחיו״, בין גדול בין קטן:
ולא לאחרים עמה ממ״ש בפ׳ לא יטמא בעל והכי הוא פשטא דקרא אף שטימא לקרובים מ״מ לא יטמא. ובעל הוא דרשא אחרינא ומצוה ממ״ש יטמא אבל גמרא לא ס״ל אלא ב׳ למודים מצוה ואברים עכ״ל ודוק.
לא יטמא – עיין רש״י ז״ל.
להחלו – שנוהגין בו מנהג חולין יכול לעולם ת״ל בעמיו בזמן שהוא עמו הא אם פירש הרי הוא בקדושתו. [פי׳ לא יטמא בעל על אשתו ולמעלה אמר כי אם לשארו הא כיצד מטמא הוא לכשרה כו׳ וכאן דרש לא יטמא בעמיו כמו מעמיו יקח אשה מב׳ עממין וכן כאן מישראל ונתנכר ואמר יכול לעולם ת״ל בעמיו מב׳ של בעמיו דרש דהל״ל לעמיו.]
להחלו – מניין שמוזהר עד שימות [נזיר מ״ב וס״ג] ת״ל להחלו רבי אומר במותם כו׳ א״כ מה ת״ל להחלו יצא מי שהוא מחולל ועומד כגון שהי׳ מת על כתפו כו׳.
לא יטמא בעל בעמיו – תרגם אונקלס ז״ל ״לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה״, וכן פירש רמב״ן ז״ל ״טעם בעל בעמיו, כמו מבעלי יהודה (שמו״ב ו, ב), מלשון בעליו אין עמו (שמות כב, יג), ונקרב בעל הבית (שם שם ז). כי הנכבדים יקראו ״אדונים״. יאמר לא יטמא הנכבד בעמו להחל את כבודו, לא רק בבואם אל אהל מועד לשרת, אלא שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים״ [עכ״ד]. ולפי שלדבריהם צריכין אנו לומר שהוא כפול, שכבר אמר ״לנפש לא יטמא בעמיו״, נראה לדעתי יותר שאעפ״י כי ״בעל בעמיו״ כתרגומו ״רבא בעמיה״, לא נאמר על הכהנים כמו ״לנפש לא יטמא בעמיו״, אלא על הכהן הגדול לבדו, שהוא בעל בעמיו, אדון וגדול בעמיו הנכבדים. כי לפי שהתיר לכהנים בני אהרן להטמא לקרובים, לא כמו שאסר עליהם בשמיני למלואים כמו שפירשנו שם, חזר ואמר שהכהן הגדול שהוא בעל בעמיו עומד באיסורו הראשון ולא יטמא כלל אפילו לקרובים. ומלת ״להחלו״, להתחלל לבדו בתוך עמיו, שהרי אם יטמא לקרובים נמצא אם ימות עליו אחד מקרוביו, כל עמיו הכהנים פורשים, והוא לבדו מיטמא לו. ובסוף ענין חזר ופירש מי הוא בעל בעמיו? ואמר ״והכהן הגדול מאחיו״ וגו׳, ופרט כל דיניו גם בנשואין. ובראש הענין כלל אותו בכלל כל בני אהרן לענין הדינין המפורשין בהן, ולפי שזה נוהג בין בכהן גדול משוח בשמן המשחה, בין במרובה בגדים, וכדתנן (הוריות פ״ג ד) ״אין בין כהן גדול משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות״, קורהו ״בעל״ לא ״משיח״, כן נראה בעיני. ורבותינו דרשו1 ״בעל״ ממש, לפי שהתיר להטמא לאשתו, חזר ואמר ״לא יטמא בעל בעמיו פעמים שאינו מטמא, כגון לאשה פסולה״, וכן פירש רש״י ז״ל. ורשב״ם ז״ל פירש ״שום בעל בעם הכהנים לא יטמא לאשתו. להחלו, שהרי מתחלל מכהונתו, ולפי דברי חכמים2 ״לא מטמא לאשתו פסולה ומחוללת, אבל מטמא לאשתו כשרה״ [עכ״ל]. וכפי פשט שלו מה טעם הוצרך להזהיר עליה? והיא בכלל כל הקרובים והעם שאינו מטמא להן שנאמר עליהן ״לנפש לא יטמא בעמיו״. אבל אם התיר במלת ״שארו״ אשתו, הוצרך להזהירו על הפסולה.
1. שם, פסקא טו.
2. הנ״ל.
לא יטמא בעל – אשה, בעמיו – של אהרן לאשר החלו – לאשר החל אותו, והיא אשתו הפסולה, כדברי רש״י ז״ל. אבל מה שפירש להחלו – להתחלל הוא, אין להעמידו לפי משפט הלשון, שלא יתכן לומר לגדלו במקום להתגדל, להללו במקום להתהלל, לפקדו במקום להתפקד, וכיוצא. אבל הלמ״ד כלמ״ד לנפש לאביו וכו׳.
לא יטמא בעל בעמיו – נראה שמדבר על הכהן הגדול לבדו שהוא בעל בעמיו אדון וגדול בעמיו, כי לפי שהתיר לכהנים להטמא לקרובים, חזר ואמר שהכה״ג עומד באיסורו הראשון ולא יטמא כלל אפילו לקרובים, ומלת להחלו, להתחלל לבדו בתוך עמיו, ובסוף הענין פירש מי הוא בעל בעמיו ואמר והכהן הגדול מאחיו וכו׳, וכאן קראו בעל בעמיו לפי שדין זה נוהג בין בכה״ג משוח, בין במרובה בגדים:
בעל בעמיו – הכהן הגדול (אנקלוס ורנ״ה וייזל).
{לא יטמא בעל בעמיו – שום בעל בעם הכהנים לא יטמא לאשתו לחללו שהרי מתחלל מכהונתו. ולפי דברי חכמים לא מיטמא לאשתו פסולה וחללה אבל מיטמא לאשתו כשרה (רשב״ם). והטעם שלא יטמא לאשתו כי מן הסתם יש לה בנים והם מיטמאים לאמם, או יש לה אב ואם והם מיטמאים לבתם, או שהיא ישראלית ואחיה מיטמאים לה (אח״מ).}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
The chief of his class (ba’al be-ammav). The high priest (Onkelos and Wessely).⁠1
1. {Translator's note: At one point, Shadal took the alternate view (found in the Lutzki 672 manuscript) that ba’al be-ammav means “any husband of the priestly clan,” and that the plain meaning of the verse is that no priest may render himself impure by burying his wife, as there will generally be other family members (such as her children or her parents) who would be obligated to assume this responsibility. Shadal notes that the halakhic view is less strict and allows a priest to bury his wife as long as she was from a class of women that he was permitted to marry.}
לא יטמא בעל בעמיו להחלו, לבעל אסור להיטמא בהקשר לחילולו – היינו, מחמת נישואין שבהם חילל עצמו. הווי אומר שאסור לו להיטמא ל״אשתו פסולה״, אישה שאסור היה לו להתחתן עמה (יבמות כב:). איסור זה נוהג אף הוא רק ״בעמיו״ – אם אין המדובר במת מצווה שאין לו קוברין.
[י]
לא יטמא בעל בעמיו – בפסוק זה נלחצו המפרשים. ואונקלוס תרגם מענין אדון וגדול, שלא יטמא הנכבד בעם. ועיין ברמב״ן. אולם המעיין במקרא יראה שסתם ״בעל״ הנאמר תמיד הוא על בעל האשה. והבא על ענין אחר בא בסמיכות תמיד – ״בעל השור״, ״בעלי הבית״ וכן ״בעלי יהודה״ היינו המושלים על יהודה. ובא על מי שיש לו קנין באיזה דבר חוץ מגופו או תכונה בגופו – ״בעל שער״ ״בעל אף״. ואם כן ממה שכתב ״בעל״ סתם מבואר כדברי חז״ל שקאי על בעל האשה. וכן פירשו הרשב״ם. ואחר שלמדו ממה שכתב ״כי אם לשארו״ שמטמא לאשתו, פירשו ביבמות (דף כב ודף צ) שהכתוב באר התנאי ״להחלו״, והלמ״ד הוא כמו למ״ד של ״לנפש״ – שלא יטמא הבעל אל האשה המחללת אותו, דהיינו לאשתו פסולה. שהגם שהוא אינו מתחלל, פירוש: שמורדת אותו מקדושתו כמו ״את אביה היא מחללת״, וזה פירוש משנה טו. והנה מלת ״בעמיו״ פרש״י כשהוא תוך עמיו, לאפוקי מת מצוה. אבל הלא כבר אמר זה ״לנפש לא יטמא בעמיו״? ועל כרחנו פירושו שמה שכתב שני פעמים ״בעמיו״ בא אחד מהם להוציא אם יצא מן העם על ידי שפירש מדרכי צבור. וכמו שדרשו ביבמות ובכמה מקומות: ״ונשיא בעמך״ – בזמן שעושה מעשה עמך. ואמר שאף על פי שהיא ״בעמיו״ לא יטמא להחלו אם היא פסולה. מה שאין כן בשאר קרובים מטמא לפסולים, כל שלא פירשו מדרכי צבור דהיינו שאין שומרים החגים והמועדים ופורשים מדרכי ישראל כמו שכתוב ביורה דעה (סימן שמה ס׳ ע״ה). ועיין בסנהדרין (דף מז) וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל לא יסתאב בעלה לאתתיה אלהן עד כשרא ליה. ברם לקריבא דאינין עבדין עובדי עמיה יתחל עליהון. ובמה שכתוב ״להחלו״ – נהג מנהג כזה לא יכולתי לפרש לפי גירסת הספרים והגהתי ת״ל ״להחלו״, וכן מצאתי בפסיקתא זוטרתי, ורצונו לומר כי על הדרוש הא׳ היה ראוי לומר ״לחללה״, כי הוא אינו מתחלל רק האשה. ועל כן דרשו כונה שנייה שלא יטמא באופן שיחל כהונתו על ידי שאם מטמא למתים אינו כהן כמו שאמרו בפרק ז דבכורות והוא חולין. ורמז גם כן הדרוש שדרשו בנזיר (דף מג) ״להחלו״ – במי שאינו מחולל. יצא זה שמחולל ועומד דהיינו בזמן שמתעסק במת מותר ליגע במת אחר באותו שעה. והאזהרה הוא רק אם פירש מן המת שאז אינו מחולל והוא בקדושתו. וקאמר שם שדרוש זה מוכח ממה שכתוב ״להחלו״ ולא ״להחל״. וז״ש בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין.
לא יטמא בעל בעמיו1 – דכהן הוא גדול בקרב ישראל {ומשמעות ״בעל בעמיו״ – גדול בקרבם, כמו שביארתי בפסוק א׳.}
ואמר הכתוב2 שאע״ג שראוי לכל גדול לנהוג קלות בעצמו בקבורת מי מעמיו, בין למי שראוי לנהוג בו כבוד בחייו בין לעם הדיוט שתחת משרתו,⁠3 מ״מ אינו ראוי להטמא באופן שיגיע ״להחלו״ – שמתחלל מכהונתו על ידי זה.⁠4 וכדתניא בתורת כהנים: ״להחלו״ – נהג מנהג כזה הרי הוא חולין...⁠5 פירש הרי הוא בקדושתו (עכ״ל), היינו, שפירש ממנהגו חזר לקדושתו. וזהו דתנן בבכורות (מה,ב) ׳המיטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מיטמא למתים׳.⁠6 [כן פירש הרמב״ם ברייתא דתורת כהנים,⁠7 והכי פירש הר״ש משאנ״ץ ז״ל בתו״כ]. זהו פשט המקרא, והדרש ידוע.⁠8
1. מה המשמעות של ״בעל בעמיו״.
2. מדוע מזהירה התורה את הכהן מלהיטמא בלשון כזאת של ׳גדול בישראל׳, הרי כבר הוזהרו הכהנים בפירוש על זה בפסוק הראשון (פסוק א׳).
3. וכמו מצות קבורת ׳מת מצוה׳.
4. דין כבוד לחוד ודין טומאה לחוד.
5. המשך: יכול יהיו חולין לעולם, תלמוד לומר ״בעמיו״ בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין, פירש...
6. ואין צורך לנדר מצדו כמו במקרה הקודם במשנה ׳הנושא נשים בעבירה׳.
7. בפירוש המשניות, וז״ל: והטעם שהוצרכנו בנשיאת נשים נדר, ובטומאה מספיק שיקבל בלבד, מפני שיש שם תאוה האונסתו, ולפיכך לא הסתפקנו אלא בנדר, ובתנאי שידור על דעת רבים...
8. בתו״כ: יש בעל שמיטמא (לאשתו) ויש בעל שאינו מיטמא, הא כיצד? מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה.
לא יטמא בעל בעמיו – שְאֵר נקראו הקרובים לנו מבטן ומהריון, והנקנים לנו על ידי נישואי אשה יתחתנו בנו; אם כן נראה לי שלפי הפשט מתיבת ״לִשְׁאֵרוֹ״ אין להוציא שכהן מִטַמֵא לאשתו, וגם בא האיסור על כך בפסוק לא יטמא בעל בעמיו, שלפי הטעמים מדבר בכהן גדול, אבל נראה שהיה ראוי להטעימו לא⁠־יטמ֥א ב֖על בעמ֑יו, בעל לא יטמא תוך עמיו, תוך אחיו הכהנים שזה ענין לשון עמיו כמו ויאסף אל עמיו (סוף פרשת תולדות). ובאמת הדבר קשה שהבעל לא יטמא לאשתו, מכל שכן שלאחותו הבעולה אשר היתה לאיש לא יטמא מטעם שבעלה מִטַמֵא לה, ואם כן בת כהן שנשאת לכהן (דבר נמצא מאד) לא יטמאו לה לא אחיה ולא בעלה רק אביה ובניה. ולפרש כנהוג בעל בעמיו על הכהן הגדול לא נראה לי, ומדוע יפסיק תוך ענין כהן הדיוט לדבר בכהן גדול, ואחר כך מתחיל בדבר חדש והכהן הגדול מאחיו וגו׳?
לדעת רוב המבארים בעל – הוא כאן בעלה של האשה, רק בפרטים הם שונים זה מזה. רשב״ם סבור, שכאן יש איסור לכל בעל שהוא כהן להיטמא לאשתו. קנובל עוד מרחיב את האיסור באמרו, שהאיסור חל על כל הקרובים על-ידי חיתון (קרובי⁠־חיתון = מחותנים), כגון החמות וכיוצא בה. קייל אומר, שכאן יש איסור להתחלל על ידי נישואי⁠־לאוין, מה שמבואר ביתר דיוק בפסוק ז.
לפי חכמינו (בספרא וביבמות כ״ב:) יש במלת להחלו – הפירוש היותר מדויק לאיסור זה, והוא: לכהן אסור ליטמא רק לאשתו שמחללת אותו, כלומר: לאשתו הפסולה. אולם הרמב״ן כבר הוכיח, שהמובן הפשוט הוא כפי שאונקלוס מתרגם ואשר לפיו ״בעל״ פירושו: ״רבא״, היינו ״אדון״. הכהן נקרא ״בעל בעמיו״ (התרגום מתרגם גם ״כהן מדין״: ״רבא דמדין״). יש גם מקומות במקרא ששם נקראו הכהנים בשם ״שרי קדש״ (השוה ישעיהו מ״ג:כ״ח, דברי הימים א כ״ד:ה׳, אולי גם בירמיהו י״א:ט״ו: ״ובשר קדש״ הכוונה על ידי שר הקודש). והנה כאן חזר הכתוב על האיסור בקיצור וגם נתן הטעם לאיסור: מפני שהכהן רב בעמו, היה מזלזל בעצמו, לוּ היה מיטמא. לדעת ויזל ״בעל בעמיו״ משמעותו במיוחד: הכהן הגדול, השוה שם. גם חזקוני מבאר כך; אלא שהוא סבור שהכתוב מתכוון להגיד: ״לא יטמא כבעל בעמיו״, כלומר: הכהן אל יטמא אפילו לכהן גדול. את שיטת חכמינו שמסתמכת על פסוק זה, שלכהן אסור ליטמא לאשתו הפסולה, אפשר לנמק גם לפי ביאורו של אונקלוס.
בעמיו להחלו – בתו״כ. נהג מנהג כזה הרי הוא חולים יכול יהיו חולים לעולם ת״ל בעמיו מזמן שהיא עמו הרי הוא חולים פירש הרי הוא בקדושתו. פירוש, שמפרש לא יטמא בעל לאשתו הפסולה שמחללתו מכהונה. ולכן אמר שה״א, דהאשה הפסולה מחללתו לעולם וכמו שפסול מחללה לעולם, לכן ת״ל בעמיו, בזמן שהיא עמו הרי הוא חולים דבשעה שהוא דר עמה, הוא חולין, פירש ממנה, כמו נודר לגרש אף שעוד לא גרשה יורד ועובד. זה פירושו האמיתי. וכן פי׳ רבינו בפה״מ פ״ג דסוטה יעו״ש.
בעל בעמיו – בזמן שעושין מעשה עמיו ולא בזמן שפורשין מדרכי צבור.⁠1 (שם)
להחלו – עד שעה שימות.⁠2 (נזיר ס״ג.)
להחלו – מי שאינו מחולל, יצא מי שמחולל ועומד.⁠3 (שם)
1. ר״ל אע״פ דלאשתו אם היא פסולה אינו מטמא, אבל לקרובים מטמא אפילו לפסולים כל זמן שלא פרשו מדרכי צבור, בפריקת עול התורה והמצוה. וע׳ ביו״ד סי׳ שמ״ה.
2. לאפוקי גוסס אע״פ דרוב גוססין למיתה מ״מ כיון דכתיב להחלו דריש לשון חלל, והיינו לאחר שנעשה חלל דהיינו מת גמור. ואמנם בגמרא כאן יש גירסות שונות בענין זה כמבואר בתוס׳, ולפי אותן הגירסות הוי גם גוסס בכלל מת, ולכן אין דין זה ברור, ולכן קיי״ל דאסור לכהן לכנס לבית שיש שם גוסס אם לא לאיזה תועלת והכרת הדרוש להחולה. וע׳ ביו״ד סי׳ של״ט וסי׳ ש״ע.
3. ר״ל אם בעת שנטמא לקרובו המת נטמא למת אחר אינו חייב מלקות, כיון דמחולל הוא מטומאת מתו, אבל לאחר שפירש ממתו חייב, ולענין לכתחלה לטמא למת אחר ביחד עם קרובו או עם מת מצוה נתבאר לעיל אות כ״ז.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ה) לֹֽא⁠־[יִקְרְח֤וּ] (יקרחה) קׇרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃
They shall not make a bald spot on their heads and they shall not shave off the corners of their beards or make any cuttings in their flesh.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
איסורי הקפת הראש וקרחה – ויקרא י״ט:כ״ז, דברים י״ד:א׳
איסורי התגודדות – ויקרא י״ט:כ״ח, דברים י״ד:א׳
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ה) [נ] 1לא יקרחו קרחה. תנו רבנן לא יקרחו, יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר קרחה (יתירא הוא) לחייב על כל קרחה וקרחה וכו׳, הני ד׳ וה׳ קריחות ה״ד, אילימא בזה אחר זה ובחמש התראות, פשיטא, אלא בחדא התראה, מי מחייב וכו׳ לא צריכא, דסך חמש אצבעותיו נשא (סם שמשיר את השיער) ואותבינהו בבת אחת (בה׳ מקומות דהוו להו ה׳ קריחות, ובחדא התראה, דכיון דבבת אחת קא עביד מאי חזית דחיילא התראה אהאי אצבעי טפי מהאי) דהויא ליה התראה לכל חדא וחדא. (מכות כ.-:)
[נא] 2[קרחה], כמה שיעור קרחה, רשב״א אומר כגריס, אחרים אומרים, כדי שיראה מראשו (שיראה מבשר הראש ערום), אמר רב יהודה בר חביבא, פליגי בה תלתא תנאי, חד אומר כגריס, וחד אומר כדי שיראה מראשו, וחד אומר כשתי שערות, ואיכא דמפיק שתי שערות ומעייל בכעדשה. (מכות כ:)
[נב] 3לא יקרחו קרחה בראשם, ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (דברים יד, א), יכול לא יהיו חייבים אלא בין העינים בלבד, מנין לרבות את כל הראש, ת״ל בראשם, לרבות את כל הראש. יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצוות יתרות חייבים על כל קרחה וקרחה וחייבים על הראש כבין העינים, אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצוות יתרות לא יהו חייבים אלא אחת ולא יהיו חייבים אלא בין העינים בלבד, תלמוד לומר קרחה קרחה לגז״ש, מה קרחה האמורה בכהנים חייבים על כל קרחה וקרחה וחייבים על הראש כבין העינים, אף קרחה האמורה בישראל חייבים על כל קרחה וקרחה וחייבים על כל הראש כבין העינים, ומה קרחה האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת בלבד, אף קרחה האמורה בכהנים אין חייבים אלא על המת. (ספרי ראה פיס׳ צו)
[נג] 4לא יקרחו קרחה בראשם, ולא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים יד, א), מנין לעשות הראש כבין העינים, הרי הוא אומר בכהנים, לא יקרחו קרחה בראשם, הכהנים בכלל היו, ולמה יצאו מן הכלל ללמד, מה הכהנים עשה בהן את הראש כבין העיניים בקרחה, אף ישראל דין הוא שנעשה בהן את הראש כבין העיניים. (מדרש תנאים דברים יד, א)
[נד] 5ופאת זקנם לא יגלחו, מתני׳: והמשחית פאת זקנו וכו׳ חייב וכו׳ ואינו חייב עד שיטלנו בתער, ר׳ אליעזר אומר, אפי׳ לקטו במלקט או ברהיטני חייב. גמ׳: ת״ר ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב, תלמוד לומר (ויקרא יט, כז) לא תשחית, אי לא תשחית, יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב, ת״ל לא יגלחו, הא כיצד, גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער. (מכות כא.)
[נה] 6ופאת זקנם לא יגלחו, תניא זקנו (ויקרא יד, ט) מה תלמוד לומר, (והלא כל שערו כתיב, וזקנו בכלל כל שערו במשמע), לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו. יכול אפילו מצורע כן (אפי׳ כהן מצורע המתגלח לא יגלח פאת זקנו) ת״ל זקנו. (נזיר מ:)
[נו] 7ופאת זקנם לא יגלחו, א״ר לוי כל מעשיהם של ישראל מובדלים מן אומות העולם וכו׳, בתגלחתם, ופאת זקנם לא יגלחו. (במדב״ר י׳:א׳)
1. תו״כ ילקו״ש ומדרה״ג כאן. ספרי ראה פצ״ו, קדושין לו. ובלקח טוב כאן: לא יקרחה. בה״א כתיב. מלמד שאם סך בה׳ אצבעות, או בדבר המסיר את השער, ועשה חמש קרחות בבת אחת, חייב על כל קרחה וקרחה.
– רמב״ם הל׳ עכו״ם פי״ב הט״ו: הקורח ארבע או חמש קרחות על מת אחד לוקה כמנין הקרחות והוא שהתרו בו על כל קרחה וקרחה. וברמב״ם הל׳ ע״ז פי״ב הט״ו: הטביל אצבעותיו בסם והניחם בחמשה מקומות בראשו בבת אחת. הואיל וקרח חמש קרחות אעפ״י שהיא התראה אחת, לוקה חמש, שהרי כולן באין כאחת.
– רמב״ם הל׳ עכו״ם פי״ב הט״ו: הקורח ארבע או חמש קרחות על מת אחד לוקה כמנין הקרחות והוא שהתרו בו כל קרחה וקרחה.
2. יל״ש ומדרה״ג כאן, רמב״ם הל׳ ע״ז פי״ב הט״ו: וכמה שיעור הקרחה, כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלי שיער.
3. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. קדושין לו:, מכות כ:, ואות הבא.
– רמב״ם הל׳ עכו״ם פי״ב הט״ו: הקורח קרחה על המת לוקה שנאמר ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, אחד ישראל ואחד כהן וכו׳ וחייב על כל הראש כבין העינים שנאמר לא יקרחו קרחה בראשם.
4. ראה אות הקודם.
5. תו״כ קדושים פרשתא ג פ״ו-ד, נזיר מ:, נח:, קידושין לה: לק״ט כאן, ילקו״ש רמז תקסב תרט״ז. וראה תו״ש לעיל פי״ט אות תכג.
6. תו״כ מצורע פרק ב-ד, יבמות ה., נזיר נח.-:, ילקו״ש רמז תקסב, וראה תו״ש מצורע פי״ד אות נו.
7. ראה תו״ש קדושים פ״ב אות קמא.
[דִּבּוּרָא דֶאֱמֹר פֶּרֶק א]
[א]
״לֹא יִקְרְחוּ״ – יָכֹל עַל חָמֵשׁ קְרָחוֹת אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״קָרְחָה״, לְחַיֵּב עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה.
[ב]
״בְּרֹאשָׁם״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת״ (דברים י״ד:א׳), שֶׁיָּכֹל אֵין לִי חַיָּבִין אֶלָּא עַל בֵּין הָעֵינַיִם בִּלְבַד;
מְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרֹאשׁ?
תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּרֹאשָׁם״, לְרַבּוֹת אֶת הָרֹאשׁ.
[ג]
יָכֹל הַכֹּהֲנִים, שֶׁרִבָּה בָּהֶם הַכָּתוּב מִצְווֹת יְתֵרוֹת, חַיָּבִין עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה, וְעַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם, אֲבָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא רִבָּה בָּהֶם הַכָּתוּב מִצְווֹת יְתֵרוֹת, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת, וְאֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא עַל בֵּין הָעֵינַיִם בִּלְבַד?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״קָרְחָה״, ״קָרְחָה״ (דברים י״ד:א׳), לִגְזֵרָה שָׁוָה: מַה ׳קָּרְחָה׳ אֲמוּרָה בַכֹּהֲנִים, חַיָּבִין עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה וְעַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם, אַף ״קָרְחָה״ אֲמוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל, חַיָּבִין עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה וְעַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם.
מַה ׳קָּרְחָה׳ אֲמוּרָה בְיִשְׂרָאֵל, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא עַל הַמֵּת, אַף קָרְחָה אֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא עַל הַמֵּת.
[ד]
״וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת״ – יָכֹל עַל חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״שָׂרָטֶת״, לְחַיֵּב עַל כָּל שִׂרְטָה וְשִׂרְטָה.
[ה]
יָכֹל הַכֹּהֲנִים, שֶׁרִבָּה בָהֶם הַכָּתוּב מִצְווֹת יְתֵרוֹת, חַיָּבִין עַל כָּל שֻׂרְטָה וְשֻׂרְטָה, אֲבָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא רִבָּה בָהֶם הַכָּתוּב מִצְווֹת יְתֵרוֹת, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״שָׂרָטֶת״, ״שֶׂרֶט״ (ויקרא י״ט:כ״ח), לִגְזֵרָה שָׁוָה:
מַה ׳שֻּׂרְטָה׳ אֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים, חַיָּבִין עַל כָּל שֻׂרְטָה וְשֻׂרְטָה, אַף ׳שֻׂרְטָה׳ אֲמוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל, חַיָּבִים עַל כָּל שֻׂרְטָה וְשֻׂרְטָה.
מַה שֻּׂרְטָה אֲמוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא עַל הַמֵּת, אַף שֻׂרְטָה אֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא עַל הַמֵּת.
לָא יִמְרְטוּן מְרַט בְּרֵישְׁהוֹן וּפָתָא דְּדִקְנְהוֹן לָא יְגַלְּחוּן וּבִבְשַׂרְהוֹן לָא יְחַבְּלוּן חִבּוּל.
They shall not make baldness on their heads, nor cut away the hair of their beards, nor scarify their flesh with marks.

לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת
לָא יִמְרְטוּן מְרַט בְּרֵישְׁהוֹן וּפָתָא דְּדִקְנְהוֹן לָא יְגַלְּחוּן וּבִבְסַרְהוֹן לָא יְחַבְּלוּן חִיבּוּל
לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה – לא יתלשו בידיים
א. ״לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם״ – ״לָא יִמְרְטוּן מְרַט בְּרֵישְׁהוֹן״. וכן: ״וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה״ (דברים יד א) ״וְלָא תְשַׁוּוֹן מְרַט״. מריטת שער היא תלישתו בכוח.⁠1 אבל לעיל תרגם ״וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ״ (ויקרא יג מ) ״וּגְבַר אֲרֵי יִתַּר סְעַר רֵישֵׁיהּ״, שנשר מאליו, על פי ההלכה שנתבארה שם.
לֹא יְגַלֵּחוּ – אונקלוס ו״יונתן״
ב. ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״. מהידוע היום מתברר שבני חם ובכללם המצרים היו מגלחים לגמרי בניגוד לעמים השמיים שהיו מגדלים שער ראש וזקן.⁠2 גם בני ישראל נהגו לגדל זקנם ושלוש עדויות לכך במקרא: ״וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ (שמואל ב כ ט), ופעמיים אצל דוד: בשנותו את טעמו לפני אבימלך כתוב ״וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם... וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנו״ (שמואל א כא יד), וכשהשפיל חנון מלך עמון את עבדי דוד שבאו לנחמו נאמר ״וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם... וַיַּגִּדוּ לְדָוִד... כִּי הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם״ (שמואל ב י ד-ה). ופירש רד״ק:
עד יצמח זקנכם – ולא אמר לגלח החצי האחר כי לא היה מנהגם לגלח הזקן ואפי׳ במספרי׳ אלא השפם לבד, אלא אם כן משום צער ואבל כמו שאמר ״מגולחי זקן וקרועי בגדים״. וחרפה היא גלוח הזקן, אלא שנהגו כן באלה הארצות אשר אנחנו שם.⁠3
וכן פירש ראב״ע ״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו״ (רות ג ד): ״והנה אשה – יתכן שאמרה לו לא תפחד וקול אשה לעולם מוכר, או היה אור הלבנה רב וראה אותה שהיתה בלא זקן״.
והואיל והכל גידלו זקנם, נחשב גילוח זקן סימן לאבלות כמפורש בירמיהו (ירמיהו מא ה): ״וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה׳⁠ ⁠⁠״. וברש״י: ״להביא בית ה׳ – כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם וגלחו זקנם״.
גילוח זקן נאסר גם בישראל כלעיל ״וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ״ (ויקרא יט כז) ו״משך חכמה״ נתן בו טעם נחמד.⁠4 ואולם מלשון פסוקנו ״לֹא יְגַלֵּחוּ״ למדו בגמרא שאינו חייב עד שיטלנו בתער אך במספרים מותר.⁠5 ומכיוון שלשון גילוח מציין תער בדווקא, אונקלוס מתרגם פועל ״גלח״ בכל התורה בלשון זה כגון, ״וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ (ויקרא יד ט) ״יְגַלַּח יָת כָּל סַעָרֵיהּ״, וכן כאן: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ – ״וּפָתָא דְּדִקְנְהוֹן לָא יְגַלְּחוּן״ וכך בשאר מקומות [זולת האמור ביוסף ״וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו״ (בראשית מא יד) ״וְסַפַּר וְשַׁנִּי כְסוּתֵיהּ״ בלשון תספורת, עיין שם הטעם]. אבל המיוחס ליונתן שתרגם ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ – ״לָא יְסַפְּרוּן״ מנוגד להלכה כי תספורת מותרת.⁠6
ואולם לכהנים נאמרה מצווה מיוחדת7: לא רק שלא יגלחו, אלא שיספרו את שערם בצורה נאה ככתוב: ״וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם״ (יחזקאל מד כ) ותיוב״ע: ״וְרֵישֵׁיהוֹן לָא יְגִלְחוּן וּפֵירוּעַ לָא יִרְבּוּן סַפָרָא יְסַפְּרוּן יַת סְעַר רֵישֵׁיהוֹן״, לשון תספורת. וברש״י: ״וראשם לא יגלחו – להעביר את כל השער. ופרע לא ישלחו – גידול שער לא ירבו. כסום יכסמו – ככוסמת הזו שסדורין בשבולת ראשו של זה לצד עיקרו של זה, כך שמעתי משמו של רבי מנחם זצ״ל. ויתכן לפרשו לשון מדת דבר השוה לא גזיזת ראש ולא גדול שער אלא במדה שוה״.⁠8 על כן קבעו חז״ל (סנהדרין כב ע״ב) ״מלך מסתפר בכל יום, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט אחד לשלשים יום״. וכן משבח דוד המלך ״כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו״ (תהי קלג ב), הדרת פני הכהן הגדול ניכרת בזקנו.
שריטה – השחתה
ג. ״לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת״ – ״לָא יְחַבְּלוּן חִיבּוּל״, בלשון השחתה כמו ״וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ״ (בראשית ו יא) ״וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא״. וכן לשון הרמב״ם שהשווה שריטה לגדידה (הלכות עבודת כוכבים פרק יב):
הלכה יב: השורט שריטה אחת על המת לוקה שנאמר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, אחד כהן ואחד ישראל. שרט שריטה אחת על חמש מתים או חמש שריטות על מת אחד לוקה חמש, והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת.
הלכה יג: גדידה ושריטה אחת היא, וכשם שהיו העכו״ם שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלין בעצמם לעבודת כוכבים שנאמר ויתגודדו כמשפטם, גם זה אסרה תורה שנאמר לא תתגודדו, אלא שעל מת בין שרט בידו בין שרט בכלי לוקה, לעבודת כוכבים בכלי חייב מלקות בידו פטור.
אבל אונקלוס הבחין: שריטה – השחתה ואילו ״לֹא תִתְגֹּדְדוּ״ (דברים יד א) ״לָא תִתְהָמְמוּן״ או ״לָא תִתְחָמְמוּן״, עיין שם משמעו.
1. וכן בלשון ימינו: מריטת נוצות נעשית בידיים.
2. אפשר שחז״ל בדרשתם ״והם לא הכירוהו (בראשית מב ח) מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן״ (יבמות פח ע״א) נתכוונו לציין כי בניגוד למצרים הגלוחים, יוסף שמר על דיוקנו גם משעלה למלכות. ואולי בגלל שפרעה היה מכשף דרשו ״פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה, ופרמשתקו אמה וזרת, לקיים מה שנאמר ושפל אנשים יקים עליה. ואמר אביטול ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה אמגושי היה שנאמר הנה יצא המימה״ (מועד קטן יח ע״ב) וברש״י: ״אמגושי הוה דכתיב הנה יוצא המימה – מחלוקת במסכת שבת (עה, א), חד אמר: חרשי, להכי יוצא ליאור בשביל מכשפות, ואידך אמר: גידופי, להכי יוצא, שאומר: לי יאורי ואני עשיתני״.
3. גם בתקופת התלמוד נהגו אבותינו לגדל זקן כמוכח מבבא מציעא פד ע״א: ״שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון. ואילו רבי יוחנן לא קא חשיב ליה! שאני רבי יוחנן, דהדרת פנים לא הויא ליה״. וברש״י: ״הדרת פנים – זקן״, וברש״ש: ״בודאי מקור דברי רש״י ז״ל שהדרת פנים היינו זקן הוא בתלמוד ערוך במסכת שבת (קנב ע״א): הדרת פנים זקן, עיין שם״. וכן בתוספות הרא״ש ברכות יא ע״א: ״משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל, אמר להם: יהיה כנגד המשחיתים״ ״כלומר לקנתר הגוים והמינים המשחיתים את זקנם״. וראה בסידור ״בית יעקב״ לר׳ יעקב עמדין (שער הדלק מוסר לתשעה באב) שצווח על הורדת זקן שפשטה בימיו. וכן נהגו בקהילות אשכנז לומר ברשות לש״צ (שמקורה אינו ידוע): ״וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל, וּפִרְקוֹ נָאֶה, וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל״. ואולם החתם סופר הליץ יושר בעד מגולחי זקן: ״אבל אשר שם פניו נגד מגולחי הזקן, לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה... ומה שרמז לספרי מקובלים שכתבו שלא להושיט ידים בדקני כלל אין לי עסק בנסתרות. אבל מהם ומהמונם הותרה הרצועה לגמרי בכל ארץ אטלי׳ שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר׳ מנחם עזרי׳ בעל עשרה מאמרות אבי המקובלים שהוא היה מגולח מבלי השאיר שערה אחת... אבל אבותינו הנהיגו עצמם כן על צד ההכרח הגדול ולא מקור משחת ח״ו אלא בקדושה יתירה, והוא בימי גזירת תתנ״ו, והרועים וכדומה התירו גדוליהם להמכתתים רגליהם לשנות מלבוש ולגלח זקנם שלא יכירום האויבים כי אז כבר גלחו הגוים זקניהם״ (שו״ת חתם סופר אורח חיים סימן קנט).
4. ״משך חכמה״ על ״וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ״ (ויקרא יט כז): ״בספר אהבת יונתן (של רבי יונתן איבשיץ) מביא מדרש: שאלו לרבי, מפני מה אתם מגלחים שער ראשכם ואין אתם מגלחים פאת זקניכם? אמרו לו, מפני שזה גדל בשטות וזה גדל בפקחות (עכ״ל). המכוון, דלא מצאנו על מצוה שהבורא יעשה סייג בטבע, לבד על עריות עשאה ההשגחה שינוי בטבע, שהנשים אין להן זקן. ויעויין נזיר על קרא דלא ילבש גבר וכו׳, וזה סייג לעריות. אמנם שער הראש מצאנו באותו נזיר שהיו קווצותיו תלתלים ופחז עליו יצרו [פרק קמא דנדרים]. אם כן שער הראש מביא להסתת היצר וזה ״גדל בשטות״. ושער הזקן מגדירו מעבירות, ולכן ״גדל בפקחות״. ולכן כתוב (ויקרא יח ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי בעריות, שהכוונה שהשי״ת גדר ביצירה מתחילה ועשה משמרת לזה בטבע, ולכן כתוב מִשְׁמַרְתִּי״.
5. מכות כא ע״א: ״ת״ר: ופאת זקנם לא יגלחו – יכול אפי׳ גלחו במספרים יהא חייב? ת״ל: לא תשחית; אי לא תשחית, יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב? תלמוד לומר: לא יגלחו, הא כיצד? גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר: זה תער״. וכן ברש״י כאן.
6. ואולם ״אהבת יהונתן״ כתב שאולי רמז ״יונתן״ לדברי רמ״א שהחלק התחתון במספריים נחשב כתער כשו״ע יו״ד סימן קפא סעיף י: ״אינו חייב על השחתת פאת הזקן אלא בתער אבל במספרים מותר אפילו כעין תער. הגה: ומ״מ נזהרים כשמסתפרין במספרים שיעשה היקף הגילוח בחלק העליון מן המספרות ולא בתחתון, פן יעשה הכל עם חלק התחתון והוי כתער״. וכעין זה כתב ״הכתב והקבלה״ על פי שו״ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קלט: ״ועוד נ״ל מה שאנו תופסים לאסור מספרים כעין תער בפאת הראש לאו מטעם התוס׳ והרא״ש אתאינן עלה דס״ל לחלק בין ראש לזקן אלא מטעם גליון תוספות שהביא בתה״ד הובא ביתה יוסף דס״ל לאסור גם בזקן מספרים כעין תער אלא שבאו דבריהם סתומים״ ועל פי זה כתב שאולי היא מידת חסידות בכהנים. אך עיין גם ת״א ״תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ״ (במדבר ו ה) ״מַסְפַּר לָא יִעְבַּר עַל רֵישֵׁיהּ״. ולעניין מספריים ראה גם דברי ר׳ דוד פרדו בשו״ת ״מכתם לדוד״, בביאורנו לפסוק ״מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ״ (דברים כט י).
7. בה״ג מנה איסור זה כלאו מיוחד לכהנים אבל שאר מוני המצוות – רמב״ם בספר המצוות, החינוך, סמ״ג ועוד – לא מנו אלא לאו אחד (אנציקלופדיה תלמודית, יא, עמ׳ קיח).
8. וזהו כחדשים המפרשים כָּסוֹם מן כַּסַמֻ באכדית הקרוב ל״גזם״. ואולם לפי הרמב״ם (כלי המקדש ה ו) כָּסוֹם יִכְסְמוּ נאמר דווקא בכהן גדול: ״אלא מספר מערב שבת לע״ש. ואינו מספר בתער אלא בזוג ראש שערה זו בעיקר זו עד שיראה כאילו הוא צמח כאחת שנאמר ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהן״. ופירש ״כסף משנה״ שם: ״והרא״ש כתב כסום יכסמו את ראשיהם ככוסמת הזה ראשו של בצד זה עיקרו של זה ובכ״ג איירי מדכתיב בקרא ויין לא ישתו כל כהן מכלל דהך לאו בכל כהן איירי. ועוד דברישא כתיב וראשם לא יגלחו והיינו בשאר כהנים״.
לא ירשמון רושם בראשי⁠[הון] ושומת דקניהון לא יספרון ובבשרהון לא ישרטו׳ שרטתא.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״שרטת״) גם נוסח חילופי: ״{שר}⁠טא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שרטת״) גם נוסח חילופי: ״סורטה״.
לא ירשמון בין עיניהון ולא רושם ברישיהון ואומנא דיקניהון לא יספרון ובבישרהון לא יחבלון חבול.
They shall not mark themselves between their eyes, nor set a mark upon their heads, nor cut away the corners of their beards, nor make any incision in their flesh:
לא ירשמו בין עיניהם ולא רושם בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא יחבלו חבלה.
לא יקרחה קרחה – לחייב על מי שעושה בראשו קרחה על איזה דבר שיהיה.

רמז תרכט

לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה – יָכוֹל אֲפִלּוּ קֵרֵחַ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קְרִיחוֹת, לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא עַל אַחַת מֵהֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קָרְחָה״ לְחַיֵּב עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה. ״בְּרֹאשָׁם״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּין עֵינֵיכֶם לַמֵּת״ יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא עַל בֵּין הָעֵינַיִם בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת כָּל הָרֹאשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּרֹאשָׁם״ לְחַיֵּב עַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם. אֵין לִי אֶלָּא כֹּהֲנִים שֶׁרִבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵרוֹת, יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא רִבָּה בָּהֶן מִצְוֹת יְתֵרוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קָרְחָה, קָרְחָה״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, מַה כָּאן חַיָּב עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה וְעַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם, אַף לְהַלָּן חַיָּב עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה וְעַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם. וּמַה לְּהַלָּן עַל מֵת אַף כָּאן עַל מֵת. הָנֵי אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קְרִיחוֹת הֵיכִי דָּמִי, אִילֵימָא בַּחֲמִשָּׁה זִמְנֵי וְחָמֵשׁ הַתְרָאוֹת, פְּשִׁיטָא, וְאֶלָּא בַּחֲדָא זִמְנָא בַּחֲדָא הַתְרָאָה מִי מִחַיֵּב, וְהָתְנָן: נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינָן דִּסְכִינְהוּ לְחָמֵשׁ אֶצְבָּעָתֵהּ [נָשָׁא] וְאַנְחִינְהוּ בְּבַת אַחַת בְּחָמֵשׁ מְקוֹמוֹת, דַּהֲוָה לֵיהּ הַתְרָאָה לְכָל חֲדָא. וְכַמָּה שִׁעוּר קָרְחָה, פְּלִיגִי בָּהּ תְּלָתָא אָמוֹרָאֵי: חַד אָמַר: כִּגְרִיס, וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ, וְחַד אָמַר: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אִכָּא דְּמַפִּיק כִּגְרִיס וּמְעַיֵּל כַּעֲדָשָׁה, וְסִימַנְהוֹן: בַּהֶרֶת כִּגְרִיס, מִחְיָה כַּעֲדָשָׁה. הַגּוֹזֵז שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּשַׁבָּת, חַיָּב. וְכֵן לְקָרְחָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַת. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּמְלַקֵּט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחֹרוֹת שֶׁאֲפִלּוּ אַחַת חַיָּב. וְדָבָר זֶה אֲפִלּוּ בַּחֹל אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה״. ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ (כָּתוּב בִּקְדוֹשִׁים תִּהְיוּ עַל לֹא תַּקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וּבְרֶמֶז תקצ״ג).
וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ – יָכוֹל עַל חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא אַחַת. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂרֶטֶת״ לְחַיֵּב עַל כָּל שְׂרִיטָה וּשְׂרִיטָה. יָכוֹל הַכֹּהֲנִים שֶׁרִבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵרוֹת יְהוּ חַיָּבִין עַל כָּל שְׂרִיטָה וּשְׂרִיטָה, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא רִבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵרוֹת לֹא יְהוּ חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׂרִיטָה, שְׂרִיטָה״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, מַה שְּׂרִיטָה הָאֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים חַיָּבִין עַל כָּל שְׂרִיטָה וּשְׂרִיטָה אַף שְׂרִיטָה הָאֲמוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל חַיָּבִין עַל כָּל וְכוּ׳. וּמַה שְּׂרִיטָה הָאֲמוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל מֵת אַף שְׂרִיטָה הָאֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל מֵת.
ולא ינתפו נתפא מן שעור רווסהם וזואיא לחאהם לא יחלקוהא ופי אבדאנהם לא יכ֗דשון כ֗דשא:
ולא ימרטו מריטה משער ראשם ופאות זקנם לא יגלחום, ובגופם לא ישרטו שריטה.
לא יקרחהא קרחה – על מת. והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל: בין עיניכם (דברים י״ד:א׳), יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר: בראשם. וילמדו ישראל מכהנים בגזירה שוה, נאמר כאן: קרחה, ונאמר להלן בישראל: קרחה, מה כאן כל הראש, אף להלן כל הראש במשמע – בכל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת.
ופאת זקנם לא יגלחו – לפי שנאמר בישראל: לא תשחית (ויקרא י״ט:כ״ז), יכול ליקטו במלקט ורהיטני, לכך נאמר כאן: לא יגלחו – שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גילוח ויש בו השחתה, וזהו תער.
ובבשרם לא ישרטו שרטת – לפי שנאמר בישראל: ושרט לנפש לא תתנו (ויקרא י״ט:כ״ח), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר: לא ישרטו שרטת – לחייב על כל שריטה ושריטה, שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב: לא ישרטו, ואני יודע שהיא שרטת.⁠ב
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 34: ״יקרחו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, פריס 154. בכ״י לייפציג 1: ״שריטת״.
לא יקרחו קרחה THEY SHALL NOT MAKE BALDNESS [UPON THEIR HEAD] – for the dead. But were not the ordinary Israelites also forbidden in respect of this? Why then is this law especially stated with reference to the priests? But because in the prohibition addressed to the ordinary Israelites it is stated, "[You shall not make anybaldness] between your eyes [for the dead]" (Devarim 14:1), I might think that one is not liable to punishment for making baldness on any other part of the whole head, Scripture therefore states here: "upon their heads"; and now that we have both commands, the law regarding the Israelites may be derived from that addressed to the priests from a similarity of terms used in both prohibitions: the term "קרחה" is used here, and in the prohibition regarding the Israelites it also uses the term "קרחה"; what is the case here? The prohibition applies to the whole head! So, also, there the whole head is included in the prohibition. And, on the other hand, how is the case there? The prohibition is limited to making baldness for the dead! So here too it applies only to such baldness as is made for the dead (Makkot 20a; Kiddushin 36a).
ופאת זקנם לא יגלחו NEITHER SHALL THEY RAZE THE CORNER OF THEIR BEARD – Because it is written in the prohibition addressed to the ordinary Israelites, "you shall not destroy (תשחית) [the corners of your beard]" (Vayikra 19:27), I might think if one took it (the hair) off with a מלקט or a רהיטני, tweezers or plane-like or file-like tools that may be used for destroying the hair, he is guilty of violating the law! Scripture therefore states here "they shall not raze off (לא יגלחו) the corner of their beard", the two statements supplementing each other, thus teaching that one is liable only for the use of an instrument the employment of which is termed גילוח (razing), and, which at the same time, involves the destruction of the hair, and this results only from the use of a razor (Makkot 21a).
ובבשרם לא ישרטו שרטת NOR SHALL THEY MAKE ANY INCISION IN THEIR FLESH – This is stated in addition to the law in Vayikra 19:28 for the following reason: Because it is said there of the ordinary Israelites "and you shall not make a cutting in your flesh for the dead", I might think that if one made five incisions at the same time he is liable to the punishment of lashes only once, Scripture therefore states here: לא ישרטו שרטת "they shall not incise an incision" to make one liable for each and every incision – for this word (שרטת) would be redundant if it added nothing to the previous prohibition and must therefore have been added for the purpose of deriving an Halakhah, since it ought to have written only לא ישרטו and I would then have known that it refers to making incisions and consequently the intention of Scripture by using the term "they shall not incise an incision" is to make one liable to punishment for each incision (cf. Sifra, Emor, Chapter 1 4).
פס׳: לא יקרחה – בה״א כתיב מלמד 1שאם סך בה׳ אצבעות או בדבר המסיר את השער ועשה חמש קרחות בבת אחת חייב על כל קרחה וקרחה.
בראשם – מה ת״ל 2לפי שנאמר (דברים י״ד:א׳) לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד ת״ל בראשם לרבות את כל הראש. והוא הדין לישראל שהרי נאמר כאן קרחה לא יקרחה קרחה בראשם. 3ונאמר להלן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. מה כאן חייב על כל הראש אף להלן חייב על כל הראש.
ופאת זקנם לא יגלחו – ולהלן כתיב (ויקרא י״ט:כ״ז) ולא תשחית את פאת זקניך. איזה הוא גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומה להלן על חמש פאות אף כאן כיוצא בהם שתים מכאן ושתים מכאן ואחת באמצע.
ובבשרם לא ישרטו שרטת – חייב על כל שריטה:
1. שאם סך וכוי. עי׳ (מכות כ:) והיינו התראה אחת וחייב ה׳ מלקות:
2. לפי שנאמר לא תתגודדו. היינו גבי ישראל:
3. ונאמר. להלן לא תתגודדו וכו׳ למת אף כאן לא יקרחו קרחה גבי כהנים למת כצ״ל. וכ״ה בת״כ:
לא יקרחו – על מת. והוא הדין לישראל (דברים י״ד:א׳).
לא יקרחו THEY SHALL NOT SHAVE [THEIR HEADS] SMOOTH: [As a sign of mourning] for someone who died. This same rule applies to an Israelite.⁠1
1. In other words, even though the verse here says only that priests are not allowed to shave their heads as a sign of mourning, the same restriction applies to Israelites who are not priests. In this way, Rashbam harmonizes our verse with Deut. 14:1. See Rashi who reaches the same conclusion after a very long comment that explains why two verses were necessary if the same rule applies in both cases. See also R. Joseph Bekhor Shor who writes that the peshaṭ would seem to suggest that there are distinctions between the rule for priests here and the rule for Israelites in Deuteronomy, but the peshaṭ must be abandoned in the face of the rabbinic explanation (ואין להעמיד על הפשט מפני הגזירה שוה).
It is difficult to know why Rashbam simply toes the rabbinic line in his commentary to this verse, when he was willing to offer an interpretation that contradicted halakhah in his commentary to the previous verse.
לא יקרחה קרחה בראשם – על המת.
ופאת זקנם – על המת, כמנהג מקומות בארץא אדום, והנה התברר פירוש את פאת זקנך (ויקרא י״ט:כ״ז).⁠1
וטעם שרטת – אפילו אחת.
וכבר נזהרו ישראל על אלה, וטעם הזכירם, כי ראש מוקרח וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני השם.
1. השוו ראב״ע ויקרא י״ט:כ״ז.
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177: ארץ.
THEY SHALL NOT MAKE BALDNESS UPON THEIR HEAD. Over the dead.
THE CORNERS OF THEIR BEARD. Over the dead, as is the practice in places in the land of the Chaldeans. The meaning of the corners of thy beard (Lev. 19:27) is thus clarified.⁠1
Saratet (cuttings) means even one cut.⁠2 Israel has already been cautioned not to do these things.⁠3 The reason Scripture warns the kohanim4 about this is that one who has a bald head, or whose beard has been shorn, or whose flesh is cut shall not serve before the Lord.
1. It too refers to an act of mourning. See Ibn Ezra on Lev. 19:27.
2. Saratet (cuttings) is singular. Hence Ibn Ezra's comment.
3. Not to cut their flesh, to shave the corners of their beards, or to make themselves bald. See Lev. 19:27,28.
4. After already having told the Israelites.
לא יקרחוא קרחה בראשם – לפי הפשט היה נראה: שישראל אינם חייבין אלא בין העינים ועל מת ועל כמה קרחות לאו אחד, כדכתיב: ולאב תשימו קרחה בין עיניכם למת (דברים י״ד:א׳), אבל כהנים חייבין על הראש, ואפילו בלא מת, ועל כל קרחה וקרחה, מדכתיב: לא יקרחו קרחה, לחייב על כל קרחה וקרחה.⁠1
בראשם – משמע כל הראש.⁠2
ופאת זקנם לא יגלחו – לפי הפשט נראה: שישראל אינו חייב אלא בהשחתה, כגון מלקט ורהיטני (בבלי קידושין ל״ה:), כדכתיב בהו: ולא תשחית את פאת זקנך (ויקרא י״ט:כ״ז), וכהנים אפילו בגילוח בעלמא.
ובבשרם לא ישרטו שרטת – לפי הפשט: שרטת – לחייב על כל שריטה ושריטה ואפילו בלא מת. וישראל אינם חייבין אלא על מת, ועל כמה שריטות – אחת, דכתיב בהן: ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (ויקרא י״ט:כ״ח).
ואין להעמיד על הפשט מפני הגזירה שוה דפאת פאת (בבלי קידושין ל״ה:) שנתנה למשה מסיני. ובין כהנים ובין ישראל: חייבין על הראש כעל בין העינים, וחייבין על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה, ואינם חייבין אלא על המת, ואינם חייבין אלא על הגילוח שיש בו השחתה, כגון תער. דאי סלקא דעתך למימר להחמיר ליתן את האמור של זה בזה, ולחייבו בין על מת בין בלא מת בין בגילוח בין בהשחתה, אם כן: למה הזכיר ושרט לנפש (ויקרא י״ט:כ״ח) – לימא ושרט סתם, ולימא גילוח ולא ליזכר השחתה, דהשחתה אין לך גילוח גדול מזה. אבל מדכתיב גילוח והשחתה, שמע מינה דאינן חייבין רק בהשחתה שיש בה גילוח ובגילוח שיש בה השחתה, כגון תער שמגלח ומשחית שאינו משייר כלום חוץ לבשר, לאפוקי מלקט ורהיטני שעוקרים השיער ומספרים. ואם תאמר: מאחר שהם חייבין על כל הראש, למה הזכיר בין העינים, כיון דאין לדרוש שניהם בראשם ובין העינים, למה כתב? דילמא בראשם והרי בין העינים בכלל, הרי הוא מופנה לדון גזירה שוה ללמדינו מקום תפילין, דכתיב בהן: והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו׳:ח׳), מה כאן מקום שיער אף להלן מקום שיער, דהא כתיב כאן: קרחה, וגזירה שוה דפאת פאת (בבלי קידושין ל״ה:) והפנאתה בפרק קמא דקידושין מקרחה קרחה (בבלי קידושין ל״ו.).
ואם תאמר: מאחר שישראל וכהנים שוים באילו דברים, למה נכתבים גבי פרשת כהנים, ליכתבן גבי ישראל שתי הפרשיות, ולילפן מהדדי כדהשתא והוא הדין לכהנים? איכא למימר: דהא קמשמע לן, דאי עבדי להו כהנים להני שריטות וגילוחין וקריחות, דאסורין לעבוד עבודה עד יצמח ראשם וזקנם ותתרפא השריטה, כגון שגלוחי ראש ופרועי ראש דאסורין לעבוד ולא מחלי עבודה, כדכתיב ביחזקאל: וראשםג לא יגלחו ופרע לא ישלחו (יחזקאל מ״ד:כ׳), דלא מחלי עבודה, כדאמרינן בסנהדרין בשלהי פרק כהן גדול (בבלי סנהדרין כ״ב:). ללמדנו כן נכתבו גבי כהנים.
1. כן בספרא ויקרא כ״א:ה׳.
2. כן בספרא ויקרא כ״א:ה׳.
א. כן בכ״י מינכן 52. בכתיב בפסוק: יקרחה.
ב. בכ״י מינכן 52: לא.
ג. בכ״י מינכן 52: ראשם.
לא יקרחו קרחה בראשם – THEY SHALL NOT MAKE A BALD SPOT ON THEIR HEADS – According to the plain meaning, it appears: That an Israelite is only obligated between the eyes and about a dead person [i.e when the bald spot is made as a sign of mourning], and it is one violation for a number of bald spots, as it is written: “you shall not make any baldness between your eyes for the dead” (Devarim 14:1), but priests are liable [for bald spots made] on the head, and even not for a dead person, and [they are in violation] for every single bald spot, since it is written: “they shall not make a bald spot” – to obligate on every single bald spot.
בראשם – ON THEIR HEADS – The implication is: the entire head.
ופאת זקנם לא יגלחו – THE CORNERS OF THEIR BEARDS THEY SHALL NOT SHAVE – According to the plain meaning it appears that an Israelite is only liable for destructive clipping, for instance, [with] tweezers or a plane] a tool for plucking hair] (Bavli Kiddushin 35b:11), as it is written about them: “you shall not clip off the edge of your beard” (Vayikra 19:27), and priests [are liable] even for mere shaving.
ובבשרם לא ישרטו שרטת – OR MAKE ANY CUTTINGS IN THEIR FLESH – According to the plain meaning: “cuttings” – to make one liable on any and all cuttings and even without a dead person [i.e. even if not done as a sign of mourning]. And Israelites are liable only for a dead person, and for several cuts – [they incur only] one [violation], as is written by them: “You shall not make a cutting in your flesh for the dead” (Vayikra 19:28).
And one should not maintain the plain meaning due to the verbal analogy from “corner” “corner” (Bavli Kiddushin 35b:7) that was given to Moshe at Sinai. And whether priests or Israelite: they are [both] liable for the head like between the eyes, and they are liable for every single bald spot and every single cut, and they are only liable for doing it for a dead person, and they are only liable for shaving which is destructive, like a razor. For if it occurs to you to say to be stringent, to place what is said about this [the priests] onto that [Israel], and to obligate him whether for a dead person or whether without a dead person, whether with shaving or whether with destructive clipping, if so why mention “a cut for the dead” (Vayikra 19:28) – let the verse say just "a cut", and let the verse say “shave” and not mention “destructive clipping,” for there is no greater shaving than “destructive clipping". But since it is written “shaving” and “destructive clipping”, infer from it that they are only liable for destruction which involves shaving, and for shaving that involves destruction, like a razor that shaves and destroys, that does not leave anything outside the flesh, to exclude tweezers and planes that uproot the hair [but do not shave] and scissors [which do not destroy]. And if you say: Since they are liable for the whole head, why mention "between the eyes"? Since one cannot derive both of them, "on their head" and "between the eyes", why was it written? Perhaps: [one learns the law from] “on their head,” and behold “between the eyes” is included [therein], behold it is available to make a verbal analogy1 to teach us the place of the phylacteries, as it is written about them: “and they shall be as bands between your eyes” (Devarim 6:8) – just as here it is the place of the hair so too there it is the place of the hair, for behold it is written here: “bald spot;” and the verbal analogy of “corner” “corner” (Bavli Kiddushin 35b:7) and its availability [to be used as a verbal analogy] from the first chapter of Kiddushin, from “bald spot” “bald spot”2 (Bavli Kiddushin 36a:2).
And if you say: Since a [regular] Israelite and priests are equal in these things, why are they written in the section about priests, let it write two sections about Israelites, and they shall derive one from another like now, and that this is the law also for the priests? It is possible to say that this is what it comes to tell us: that if the priests perform these cuts and shaves and bald spots, that they are forbidden from doing service until their hair and beard grow back and the cut is healed, like those whose heads are shaven or have overgrown hair are forbidden to serve but do not desecrate the service, as is written in Yechezkel: “Neither shall they shave their heads, nor allow their locks to grow long” (Yechezkel 44:20), that they do not desecrate the service, as we say in Sanhedrin at the end of the chapter "High Priest" (Bavli Sanhedrin 22b:14). To teach us this, it was written regarding priests.
1. Since the words "between the eyes" are superfluous, being included in the term "בְּרֹאשָׁם" (on their head), they are available to be used to derive a different law via a verbal analogy.
2. The intent of these last words is unclear.
לא יקרחה קרחה בראשם – כתיב בה״א וקרי בוי״ו.
לא יקרחה קרחה בראשם, "they shall not make a bald spot on their heads.⁠" Although the word יקרחה is spelled with the letter ה at the end, it is read as if it had been spelled with the letter ו and the vowel shuruk.
ופאת זקנם לא יגלחו – בפ״ק דקדושין תניא לא יגלחו. יכול גלח במספרים יהא חייב ת״ל לא תשחית. אי לא תשחית יכול לקט במלקט וברהיטני יהא חייב ת״ל לא יגלחו הא כיצד גלוח שיש בו השחתה הוי אומ׳ זה תער. פי׳ דילפי׳ מג״ש פאת פאת ליתן את של כהנים בישראל ואת של ישראל בכהנים. והוי כאלו כתו׳ בתרוייהו גלוח והשחתה לאפוקי מלקט ורהיטני שאין דרך גלוח בכך ולאפוקי מספרים שאין בהם השחתה. בריית׳ זו ופתרונה מאירת עינים לפרש״י דהכא. מלקט פלניי״א של מצחצחי חרבות שמחליקין בה תיק של סייף. ורהיטי פלנייא של עושי תריסין כפרש״י התם.
לא יקרחה – בה׳ כתוב לחייב על כל קרחה וקרחה אפי׳ קרח ה׳ קרחות בפעם אחת. וכתב ר׳ אברהם וטעם המצוה לזכרים ולא לנקבות כי ראש מוקרח וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני ה׳:
לא יקרחו קרחה, "They are not to make bald spots, etc.⁠" The reason why the word קרחה is spelled with the letter ה at the end instead of the letter ו which would signal the normal plural mode, is to teach that people making more than one such bald spot (not only the priests, by the way,) are culpable for each such bald spot.
Ibn Ezra writes that the reason why the Torah commands this only to the males is because the males who are the only priests performing service in the Temple, must not appear before God with their heads shorn or their beard shaved off. Nor must they appear before Hashem when they had made incisions on their flesh or skin.
לא יקרחה – כתיב בה״א לחייב על ה׳ קרחות אפילו קרח חמישתן בפעם אחת.
ופאת זקנם – בגימטריא זה בתער.
לא יקרחה קרחה – כתוב בה׳ לחייב על כל קרחה וקרחה אפילו קרח ה׳ קרחות בפעם אחת. וכתב ר׳ אברהם וטעם המצוה לזכרים ולא לנקבות, כי ראש מוקרח וזקן מגולה ובשר שרוט לא ישמש לפני י״י.
לא יקרחה קרחה – אין זה על מת, ורצה לייחד להם על זה אסור, ואם כבר קדם האיסור לכל ישראל בכלל, כי האיסור יותר ראוי בם.
לא יקרחו קרחה בראשם – רוצה לומר על מת שמת להם; כבר ביאר זה במקום אחר ואמר: ׳ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת׳ (דברים יד, א). ומגיד שהוא חייב על כל קרחה וקרחה, באי⁠־זה מקום שיהיה מהראש, שנאמר ׳בראשם׳. והנה שיעור הקרחה יתבאר ממה שנאמר בשיעורי הנגעים שהוא כגריס הקלקי.
ופאת זקנם לא יגלחו – כבר התבאר פירושו בפרשה הקודמת.
ובבשרם לא ישרטו שרטת – רוצה לומר על מת, כמו שהתבאר בפרשה הקודמת, אמר: ׳ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם׳ (יט, כח).
התועלת השני הוא במצוות, והוא האזהרה מקרוח הכהנים קרחה בראשם למת, ומשרוט בבשרם שרט לנפש. וכבר נתבאר התועלת באלו האזהרות במה שקדם.
התועלת השלישי הוא במצוות, והוא האזהרה מלגלח הכהנים פאת זקנם. וכבר ביארנו התועלת המגיע מזאת האזהרה במה שקדם.
לא יקרחו קרחה בראשם על מת. דיליף גזרה שוה קרחה קרחה מישראל מה להלן על מת אף כאן על מת כדלקמי׳ אבל בלא גזרה שוה לא מצו כהנים למילף מקרא דלא תשימו קרחה בין עיניכם למת האמור בישראל משום דהוה אמינא אף על גב דישראל לא הוזהרו אלא על מת כהנים הוזהרו אף בלא על מת דשאני כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות כדתניא בתורת כהנים יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות חייבין על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתירות לא יהו חייבין אלא אחת ולא יהו חייבין אלא על בין העינים בלבד תלמוד לומר קרחה קרחה גזרה שוה כו׳ ומה קרחה האמורה בישראל אין חייבין אלא על המת אף קרחה האמורה בכהנים לא יהו חייבין אלא על המת:
והלא אף ישראל הוזהרו על כך. וכל שכן כהנים שריבה להם הכתוב מצות יתירות ולמה חזר וכתב זה בכהנים אלא לפי שנאמר בישראל בין עיניכם דמשמע בין עיניכם ולא בשאר הראש חזר וכתבו פה כדי שיאמר בראשם לחייב על כל הראש:
וילמדו ישראל מכהנים בגזרה שוה כו׳ מה כאן כל הראש. אין זו תשובת שאלת והלא אף ישראל הוזהרו ע״כ אלא אגב גררא שהשיב שלכך חזר וכתב זה פה כדי שיאמר בראשם לחייב על כל הראש סיים ואמר שאף ישראל חייבין על כל הראש אע״פ שלא נאמר שם ולא בין עיניכם מפני שלמדו בג״ש מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש ואגב הג״ש הזאת סיים ואמר שלמדו מזאת גם הכהנים מישראלים מה להלן על מת אף כאן על מת ואי קשיא היכי מצו רז״ל לדרוש לפי שנאמר לא תשימו קרחה בין עיניכם אין לי אלא על בין העינים מניין לרבות כל הראש ת״ל בראשם והא בין עיניכם כתיב אם בראשם בא לרבות כל הראש קרא דבין עיניכם היכי מיתוקמא ואדרבה הוה להו למדרש איפכ׳ לפי שנאמר לא יקרחו קרחה בראשם שומע אני כל הראש ת״ל בין עיניכם לא אמרתי אלא על בין העינים בלבד דהשתא ליכא לאקשויי והא בראשם כתיב דבין העינים נמי ראשם הוא שאפילו מקצת ראשם ראשם מיקרי והא דהדר כתביה גבי כהנים אינו אלא משום קרחה יתירא דאית ביה לחייב על כל קרחה וקרחה כדתניא בת״כ לא יקרחו יכול על חמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת״ל קרחה לחייב על כל קרחה יכול הכהנים שריבה להם הכתוב מצות יתירות חייבין על כל קרחה וקרחה אבל ישראל לא יהו חייבין אלא אחת ת״ל קרחה קרחה לגזרה שוה מה קרחה האמורה בכהנים חייבין על כל קרחה וקרחה אף קרחה האמורה בישראל חייבין על כל קרחה ולמה לגבי חיוב הקרחה אם היא על מת דוקא אם לא אמרו יכול דוקא מת אבל בלח מת לא ת״ל לא יקרחו סתם מ״מ אבל לא אמרו ההיפך לפי שנאמר לא יקרחו יכול אפי׳ בלא מת ת״ל למת משום דקשיא להו והא למת כתיב ולמדו קרחה קרחה גזרה שוה מה בישראל על מת אף בכהנים על מת כדתני׳ בת״כ ואלו לגבי חיוב הקרחה בכל הראש או בין העינים בלבד אמרו אין לי אלא בין העינים מניין לרבות את כל הראש ת״ל בראשם לרבות את כל הראש ולא חששו מקושיית והא בין עיניכם כתיב וליכא למימר משום דכל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומר׳ לחומרא דרשינן לקולא לא דרשינן דה״מ בשאין שם הכרח אבל הכא איכ׳ הכרח מקושיית והא בין עיניכם כתיב והראיה על זה שהרי לגבי חיוב הקרחה אם הוא על מת דוקא או בכל מקום דרשו אותו לקולא ואמרו על מת דוקא משום קושיית והרי על מת כתיב וצ״ע:
ופאת זקנם לא יגלחו לפי שנאמר בישראל לא תשחית יכול לקטו במלקט וברהיטני לכך נאמר לא יגלחו שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער. וגמרי ישראל מהכהנים במכל שכן ומה כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות אינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה ישראל לא כל שכן אבל גבי קרחה שהחמיר על הכהנים לחייב על כל הראש לא מצו ישראל למגמר מכהנים דאיכא למימר שאני כהנים שריבה להן הכתוב מצות יתירות ולפיכך אתיא גזרה שוה דקרחה קרחה ללמד מה כהנים על כל הראש אף ישראל על כל הראש:
ובבשרם לא ישרטו שרטת לפי שגמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו בבשרכ׳ יכול שרט ה׳ שריטו׳ לא יהא חייב אלא אח׳ ת״ל לא ישרטו שרטת לחייב על כל שריטה ושריטה כו׳. וגמרי ישראל מכהנים בגזרה שוה דשרטת שרטת מה כהנים חייבין על כל שריטה ושרישה אף ישראל חייבים על כל שריטה ושריטה אבל בלאו גזרה שוה הוה אמינא שאני כהנים דריבה להם הכתוב מצות יתירות וכן שנינו בת״כ ובבשרם לא ישרטו יכול על חמש שריטות לא יהא חייבין אלא אחת ת״ל שרטת לחייב על כל שריטה ושריטה יכול הכהנים שהרבה בהן הכתוב מצות יתירות חייבין על כל שריטה ושריטה אבל ישראל לא יהו חייבין אלא אחת ת״ל שריטה שריטה לגזרה שוה מה שריטה האמורה בכהנים חייבים על כל שריטה ושריטה אף שריטה האמורה בישראל חייבים על כל שריטה ושריטה ורש״י ז״ל הזכיר הג״ש הזאת בקרחה ולא הזכירה בשריטה והזכיר ענין החמש שריטו׳ שחייבים על כל אחת ואחת בשריטה ולא הזכירה בקרחה אע״פ שבתורת כהנים שנינו בקרחה ענין החמש קרחות שחייבין בכל אחת ואחת כמו ששנינו בשריטה ובשריטה שנינו הגזרה שוה של שריטה ושריטה כמו ששנינו אותה בקרחה מפני שסמך במה שאמר בקרחה שהוא אמר אף בשריטה ומה שאמו׳ בשריטה שהוא אמור אף בקרחה ולא חשש להאריך:
ואחר שזכר קבורת המתים והזהיר עליה לכהני ה׳ הזהירם אחר זה שלא יעשו על מתיהם כדרכי הכנעניים שיעשו על המתים והוא שלא יקרחו קרחה בראשם רוצה לומר לתלוש את השער מעקרו בראשם רוצה לומר בכל מקום וכל שכן בין העינים ונכלל בזה שלא להקיף פאת הראש בתער. ופאת זקנם לא יגלחו ולמעלה נאמר לא תשחית את פאת זקנך אחז״ל (מכות כ״א) ואיזו היא תגלחת של השחתה הוי אומר בתער ולא במספרים. וכן הדין בהשחתת פאת הראש ולפי שהיה דרך הכנעניים להתגלח על המתים ולמרט כל שער הראש והזקן וגם לעשות שריטות וחבורות בבשרם ובפניהם לכך אמר שהכהנים שהם עם קדוש לה׳ לא יעשו כן על המתים שלא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. והנה המעשים האלו כלם אסורים לכל ישראל. האמנם הוצרכה התורה להזהיר עליהם כאן ביחוד לכהנים לשתי סבות. האחת לפי שיחם לבבם בקרבם במות קרוביהם ולא יוכלו להתעסק בקבורתם ולהטמא להם ולכן יבכו למת וינודו לו ואולי יקרחו עליו בחשבם שאין התנודדות על המתים שאין בו טומאה מוזהרת על התורה בקבורתם לכן באה האזהרה הזאת בזה המקום להגיד שאף שיטמא לאותם הקרובים לא יתגודד ולא ישים קרחה בין עיניהם למת. והסבה השנית היא לפי שהקרחה והשחתת הזקן נאסרה לכל איש ישראל לפי שהיה זה מנהג עובדי עבודה זרה הקדומים ולמעלה נאסר בנטיעת האילנות להיותו מיוחס אליהם כמו שבארתי שם.
לא יקרחו – אף על פי שהתרתי להם הטומאה על מתיהם לכבודם, לא התרתי שיפליגו באבלות להרבות כבוד מתיהם על ידי קרחה ושריטה, כאמרם ז״ל: מה להלן על מת, אף כאן על מת.
לא יקרחו, even though I have permitted the priests to defile themselves to bury their close relatives and express mourning rites, I have not permitted them to exaggerate such displays of mourning to include the making of bald spots on their heads and to make incisions in their flesh. As our sages phrased it, “just as the previous verses dealt with the dead, so the verses in front of us deal with honour for the dead.”(Torat Kohanim 1,3)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] לא יקרחו קרחה
[1] קידושין פרק ראשון דף לו ע״א (קידושין לו.) ב1 [2] מכות פרק שלישי דף כ ע״א (מכות כ.)
בראשם2
[ב] ופאת זקנם לא יגלחו
[1] יבמות פרק ראשון דף ה ע״א (יבמות ה.) [2] נזיר פרק שישי דף מ ע״ב (נזיר מ:), ודף מא ע״א, ופרק שמיני דף נח ע״א, וע״ב ב [3] קידושין פרק ראשון דף לה ע״ב (קידושין לה:) [4] מכות פרק שלישי דף כא ע״א (מכות כא.)
1. לאילו שתי דרשות כוונת רבנו בקידושין לו ע״א? הרי מדובר בברייתא הדורשת ג״ש ׳קרחה׳ (כא, ה), ׳קרחה׳ (דברים יד, א) וממנה נלמדים שלושה דינים: א. לחייב על כל קרחה. ב. לחייב על כל הראש. ג. ודווקא קרחה על מת. ברייתא זאת כתובה גם בהפניה שנייה מכות כ ע״א, ושם לא ציין רבנו שהדרשה כתובה פעמיים. ומשמע מדברי רבנו בהפניה שנייה שהג״ש נחשבת לדרשה אחת וממנה נלמדים שלושה פרטים. עיין בלשון הברייתא ותמצא שכך מדויק שם.
א״כ חוזרת השאלה מה כוונת רבנו לשתי דרשות דווקא בהפניה לקידושין ולא למכות?
יש לומר, שלדרשת הברייתא מהג״ש ׳קרחה׳ ׳קרחה׳ הכתובה בקידושין, קדמה אותה ג״ש של אביי לומר כמו שבכהנים, באיסור הנאמר לכהנים, נשים פטורות, אף בישראל נשים פטורות. שאלה הגמרא הרי ג״ש זו נצרכת לכתוב בברייתא (ממנה נלמדו שלושה דינים)? תירצו בגמרא תוספת האות ה למילה ׳קרחה׳ מאפשרת לדרוש ג״ש נוספת על הנלמד כבר בברייתא (עיין רש״י). ולכן כתב רבנו שיש ב דרשות מקרחה.
ואילו בגמרא במכות כתובה רק הברייתא ובה הלימוד על שלושת הדינים בדין איסור קרחה, והנחשבת כאמור לדרשה אחת. ולכן לא ציין רבנו שיש ב דרשות.
2. צריך להבין מדוע רבנו לא ציין תיבה זאת? הרי בברייתא קידושין לו ע״א היא נדרשת כך: ׳בראשם׳ לרבות כל הראש. (ולא רק בין העינים, ככתוב בדברים יד, א) עכ״ל. לכאורה נראית כאן דרשה בפני עצמה, אמנם עיין הערה קודמת, שמוכח בברייתא שדרשת תיבה זאת כלולה בין שאר הדינים שנלמדו בג״ש.
לא יקרחו קרחה על מת וכו׳. כדמסיק דיליף ליה מגזירה שוה מישראל, דכתיב ״למת״ גביה (דברים יד, א). וקשיא, דאדרבא, לחומרא יש ללמוד, דמה בכהן דכתיב ״לא יקרחו קרחה״ אף שלא על מת, אף בישראל אף שלא על מת. ואין לומר דכיון דכתיב ״למת״ ליכא למדרש דיהא חייב אף שלא על מת, אם כן היאך נוכל למילף דיהא חייב בישראל על כל הראש מגזירה שוה לכהנים, דכתיב גבייהו ״לא יקרחו קרחה בראשם״, והלא ״בין עיניכם״ כתיב (שם), ואיך נדרוש על כל הראש. ואין לומר דשאני ״בין עיניכם״, דנוכל לומר אף על גב דחייב על כל הראש כבין עיניכם – שפיר כתב ״בין עיניכם״ ללמוד על ״בין עיניכם״ דתפילין, דיש להניחם במקום שער, נאמר כאן ״ולא תשימו קרחה בין עיניכם״, ונאמר (דברים יא, יח) ״לטוטפות בין עיניכם״, מה גבי קרחה במקום שראוי לקרחה, דהיינו במקום שער, אף ״בין עיניכם״ דתפילין במקום שער יש להניחם (מנחות לז ע״ב), אבל על מת, אם נאמר דאפילו שלא על מת נמי חייב, אם כן ״למת״ למה לי. דמכל מקום קשה, דלמה לא נדרש גם כן שלא יהא חייב רק על בין עיניכם, כדכתיב בישראל ״בין עיניכם״:
ויראה לומר, דודאי יש לנו למילף מה להלן בכהנים חייב על כל הראש, אף כאן בישראל חייב על כל הראש, דעל כרחך קרא דכתיב כאן גבי כהנים נכתב למילף ישראל מכהנים בגזירה שוה לחייב אותם על כל הראש, דאם לא כן, שלא היה חייב רק על ״בין עיניכם״, לא לכתוב קרא כלל גבי כהנים, ונלמוד כהנים מישראל, דלא גרע מישראל, ולפיכך על כרחך נלמוד לחייב על כל הראש גבי ישראל. ואין לומר דנילף גם כן לחייב אפילו שלא על מת בגזירה שוה מכהנים, דזה לא יתכן כלל, דכיון דכתיב ״למת״, אם כן אין ללמוד לחייב אף שלא על מת, דהא ״מת״ כתיב. ולא דמי ל״בין עיניכם״ דכתיב גבי ישראל, דחייב על כל הראש, דעל כרחך צריך לאוקמי לגזירה שוה ללמוד שהתפילין הוא במקום שער, כדלעיל:
ועוד נראה, דודאי לענין לחייבו על כל הראש יש לומר דלחומרא ילפינן ישראל מכהנים, ואף על גב דכתיב ״בין עיניכם״, בין עיניכם גם כן הוא חלק אחד בראש כמו שאר הראש, ולפיכך ילפינן לחומרא. תדע, דאם לא כתב ״בין עיניכם״ לא ידענו באיזה מקום לא יקרחו, לפיכך כאשר כתב ״ולא תשימו קרחה בין עיניכם״ רוצה לומר בראש, שהרי בין העינים חלק אחד בראש. אבל גבי ״למת״ לא יתכן לחומרא מקשינן, דהא ״למת״ כתיב, שאדרבא, אם לא כתב ״למת״ הוי שפיר טפי, ולפיכך ״למת״ דוקא, ופשוט הוא. והרא״ם אמר על קושיא הנזכרת למעלה שצריכה עיון, ואין אני רואה מקום עיון:
לכך נאמר לא יגלחו. ואיפכא ליכא למימר – דמפני שכתוב כאן ״לא יגלחו״, אבל במלקט ורהיטני לא, לכך כתב (לעיל יט, כז) ״לא תשחית״ אף במלקט ורהיטני, ונדרש לחומרא, דזה לא קשיא כדאמרינן למעלה, דאם כן לא לכתוב כלל גבי כהנים, ונילף מישראל דחייבים אף אם לקטו במלקט ורהיטני, ועל כרחך קרא נכתב בכהנים כדי ללמד ישראל מכהנים, שלא יהא חייב רק על גלוח:
[לחייב על כל שריטה ושריטה]. ואם תאמר, מנא לן למילף גבי שריטה ישראל מכהנים, שמא כהנים ריבה להם מצות יתירות (יבמות ה.) חייבים על כל שריטה, אבל ישראל דלא ריבה בהם מצות יתירות שמא אין חייבים על כל שריטה, אין זה קשיא, כמו דגבי קרחה איכא גזירה שוה ד״קרחה״ ״קרחה״, אף בשריטה יש גזירה שוה, נאמר שריטה בישראל (לעיל יט, כח), ונאמר שריטה בכהנים, מה כהנים חייבים על כל שריטה ושריטה, אף בישראל כן. ורש״י סמך על גזירה שוה דכתב למעלה גבי קרחה, ולא הוצרך לכתוב כאן גזירה שוה זה:
לא יקרחו קרחה בראשם – אע״פ שגם ישראל הוזהרו על כך מ״מ תרווייהו צריכי, דאי אשמעינן ישראל ה״א דווקא אבידת ישראל לדורו שאינו עושה רושם כ״כ ע״כ אין להצטער עליו ביותר לקרח קרחה עליו לפי שאינו עושה ג״כ כ״כ קרחה בעולם, אבל בכהן משרת אלהינו שמת ודאי האבידה גדולה לדורו ועושה קרחה בעולם סד״א שמותר לכהן קרובו לקרח עליו קרחה קמ״ל, ואי אשמעינן בכהנים ה״א שמצד שהכהן משרת לאלהינו ודאי אחר מותו הוא נכנס באור החיים הנצחי לפיכך אין נכון להצטער על מיתתו כי לטובתו היא, אבל בסתם ישראל שאינו בטוח שלא יראה פני גיהנם סד״א שמותר להצטער עליו ולקרח קרחה מצדו קמ״ל.
ולא יחלל זרעו בעמיו – פליאה בעיני אם למעלה דרשו בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו מה יאמרו מן בעמיו הנאמר כאן, ופשוטו הוא בעמיו שפסל את זרעו מלהיות בכלל עמיו דהיינו הכהנים כי פסלו מדין כהונה, אבל למעלה א״א לפרש כן דא״כ הוא משמע שלא יטמא בעמיו בכהן שאינו שאר בשרו הא בישראל מטמא והלא ק״ו הוא, ואין לומר דנקט בעמיו לרבותא דא״כ לשתוק מיניה כי כבר נאמר כי אם לשארו וגו׳ ובזה מיעט הכל, ע״כ הוצרכו לדרשת בעוד שהמת בתוך עמיו אבל כאן הוא כפשוטו מלהיות בכלל עמיו.
יִקְרְחֻה: יקרחו ק׳, והוא חד מן י״ד מלין דכתי׳ ה׳ בסוף תיבותא וקרי ו׳, וסי׳ 1במ״ג סוף אלפא ביתא רביעאה דאיכה. <ובמה שנכתב בה"א ולא בוי"ו יש רמז למה שאמרו רבותינו 2במסכת מכות פ׳ אלו הן הלוקין שאם קרח חמש קרחות בה׳ אצבעותיו כגון דסך אצבעותיו נשא, כלומ׳ סם המשיר את השיער, ואותבינהו בבת אחת בה׳ מקומות, כלומ׳ והתרו בו התראה אחת, ואפ״ה מחייב חמשה. וכ״כ 3בלקח טוב <על התורה> לכמה״ר משה נאגארה, 4ובפסיקתא דר׳ טוביה בן ר׳ אלעזר. ועיין עוד טעם אחר בספר 5הזוהר דף פ״ט.> [יקרחה כ׳, יִקְרְחוּ ק׳].
1. במ״ג: מ״ג-ד איכה ד יז.
2. במסכת מכות: מכות כ ע״א-ע״ב.
3. בלקח טוב: נאג׳ארה על אתר, צא ע״ג.
4. ובפסיקתא: לקח טוב ויקרא, נח ע״ב.
5. הזוהר: ויקרא, פט ע״א-ע״ב.
על מת. כמו שמוכיח רש״י מגזירה שוה:
אף להלן כל הראש. וא״ת דלמא איפכא מה להלן בין עיניכם דוקא אף בכהנים בין עיניכם דוקא ולא על כל הראש. וי״ל דאין יכול למילף כהנים מישראל לעניין זה דהא בהדיא כתיב הכא בראשם דמשמע כל הראש. ואין להקשות השתא נמי היאך ילפינן גבי ישראל נמי כל הראש, הא כתיב בין עיניכם. די״ל דודאי כל הראש במשמע והא דכתיב בין עיניכם לג״ש אחרת איצטריך, כדי שילמוד תפילין מיניה דכתיב והיו לטוטפות בין עיניכם שלא תאמר בין עיניכם ממש דילפינן ג״ש כתיב הכא בין עיניכם ולהלן כתיב לא יקרחה קרחה בין עיניכם מה להלן מקום שעושה קרחה אף גבי תפילין מקום שעושה קרחה. ואין להקשות היאך ס״ד שילמוד כהנים מישראל דדוקא בין עיניכם דא״כ לא יקרחה קרחה וגו׳ ל״ל הא בכלל ישראל הם. די״ל דלכך איצטריך כדי שילמוד ממנו שאם קרח הרבה קריחות בפעם אחת שחייב על כל קריחה וקריחה. ובזה יתורץ קושית רא״ם שהקשה היאך מצו רז״ל לדרוש לפי שנא׳ לא תשימו קרחה בין עיניכם אין לי אלא על בין עיניכם, מנין לרבות את כל הראש ת״ל בראשם והא בין עיניכם כתיב, ואם קרא בראשם בא לרבות כל הראש קרא דבין עיניכם היכי מתוקמא ואדרבה הוה ליה למידרש איפכא, לפי שנ׳ לא יקרחה קרחה בראשם שומע אני כל הראש ת״ל בין עיניכם לא אמרתי אלא בין העינים בלבד דהשתא ליכא לאקשויי והא בראשם כתיב דבין העינים נמי ראשם הוא שאפי׳ מקצת ראשו ראשם מקרי. והא דהדר כתביה גבי כהנים אינו אלא משום קרחה יתירא דאית ביה לחייב על כל קרחה וקרחה וכו׳ והרב הניח הדבר בצ״ע ודו״ק:
יכול לקטו במלקט. ר״ל יהא נמי חייב וכו׳ וילפינן ישראל מהכהנים דריבה בהן הכתוב מצות אפ״ה אינן חייבים אלא בגילוח כעין תער ישראל לכ״ש:
לחייב על כל שריטה. וילפינן ישראל מכהנים בג״ש דשריטה שריטה. אבל א״ל דילפינן במה מצינו ישראל מכהנים שיהיו חייבים על כל שריטה דאיכא למיפרך מה לכהנים שריבה בהן מצות להכי צריכים אנו לג״ש ואף שלא הזכיר זה רש״י ז״ל מפני שסמך במה שכתב בג״ש דקרחה קרחה ולא חש להאריך:
For a deceased person. As Rashi proves from a gezeroh shovoh.
So too further on the entire head. You might ask, perhaps [we should say] the opposite? Just as later [it says] specifically between the eyes, so too regarding kohanim it means specifically between the eyes and not the whole head? The answer is that one cannot learn kohanim from Israelites in this manner, because the verse here explicitly writes "on their heads,⁠" which implies the entire head. Do not ask that now, how can you learn that regarding Israelites too it means the entire head if the verse writes "between your eyes"? The answer is that it certainly means the entire head, and it only writes "between your eyes" for the purpose of another gezeroh shovoh, so that we can learn tefillin from it, as it is written, "They will be totafos between your eyes,⁠" so that you do not say it means literally between your eyes. So [to avoid this mistake] we learn a gezeroh shovoh. It is written here [regarding tefillin], "between your eyes,⁠" and later it is written, "You shall not make any baldness between your eyes.⁠" Just as later it refers to a place where one makes baldness, so regarding tefillin it is a place where one makes baldness. Do not ask, how could we think [in our first question] that we should learn kohanim from Israelites that [the prohibition of kohanim] is specifically between their eyes? If so, why would I need the verse "They shall not make baldness"? Are they not [included in the prohibition of] Israelites? The answer is that you would use [our verse] in order to learn from it that if one made many bald patches at once he is liable for each [instance of making a] bald patch. With all this we have answered the question of Re'm. He asks, how the sages could expound: Since it says, "You shall not make any baldness between your eyes,⁠" I would think the prohibition is only between your eyes. From where do we include the entire head? Because the verse says, "On their heads.⁠" [Regarding this Re'm asks]: But it is written, "Between your eyes,⁠" And if the verse "on their heads" comes to include the entire head,⁠" why do we explain the verse "between your eyes" [which implies only part of the head]? On the contrary, the sages should expound the opposite, that because it says, "They shall not make baldness on their heads,⁠" I would say it means the entire head. And therefore the verse says "between your eyes" [to tell you], I only said between your eyes! And now you could not object, that it is written "on their head,⁠" because between the eyes is also on their heads, because even part of the heads is called "their heads.⁠" And the reason it writes it again regarding kohanim is only because of the superfluous [word] קרחה written there, to make one liable for every bald patch, etc. Re'm left this unanswered; analyze this.
Perhaps for plucking with tweezers. I.e., they should be liable for this as well. [In conclusion] we derive Israelites from Kohanim to whom the Torah gave more mitzvos, and even so, they [kohanim] are not liable except for shaving. How much more so an Israelite.
To make him liable for each and every gash. And we learn Israelites from kohanim with a gezeroh shovoh. But you cannot say that we learn Israelites from kohanim through a plain comparison that they are liable for every gash, because you could disprove it, since what [makes kohanim liable for every gash]? [The fact] that the Torah added many mitzvos for them. Therefore we need the gezeroh shovoh. Even though Rashi does not mention this [gezeroh shovoh], this is because he relied on his writing the gezeroh shovoh of "baldness, baldness" [earlier], and he did not want to be lengthy.
לא יקרחה קרחה – לחייב על כל קרחה וקרחה יכול אף שלא למת ת״ל לא תשימו קרחה בין עיניכם למת עיין רש״י ז״ל.
ופאת זקנם כו׳ – עיין רש״י ז״ל.
קדשים – עיין רש״י ז״ל.
לא יקרחֻה קרחה בראשם – להלן אמר ״בנים אתם לה׳ אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״ (דברים יד, א). היה נראה לפי שהכהנים הוזהרו במצוות יתרות הוסיף [מלת] ״בראשם״, בכל הראש. שישראל לא הוזהרו רק ״בין עיניהם״. ישראל לא הוזהרו רק למת, והכהנים הוזהרו מכל וכל. אבל רבותינו1 קבלו ששוין כהנים וישראל בלאו זה, ומה שנאמר כאן הוא עצמו מה שנאמר להלן, ובא זה ולימד על זה. שכן אמרו ״⁠ ⁠׳קרחה׳ לחייב על כל קריחה וקריחה, ׳בראשם׳ שיכול אינו חייב אלא על בין העינים בלבד? תלמוד לומר ׳בראשם׳ לרבות את הראש כלו. יכול ישראל לא יתחייבו על קרחות רבות אלא אחת? ולא יהו חייבים אלא על בין העיניים בלבד? תלמוד לומר ׳קרחה קרחה׳ לגזרה שוה. מה כהנים חייבין על כל קרחה וקרחה, ועל הראש כבין העינים, אף ישראל כן. ומה ׳קרחה׳ האמורה בישראל אין חייבין אלא על המת, אף ׳קרחה׳ האמור בכהנים לא יהיו חייבים אלא על המת״ [עכ״ל]. וסוף סוף דבריהם מתמיהים וכמו שאמר רא״מ ז״ל. שאם גם ישראל חייבים על הראש כלו, למה נאמר בהן ״בין עיניכם״? ולמה לא נלמד מהכרח הכתוב, שכהנים שריבה בהן מצות יתרות חייבין בכל הראש, וישראל אינן חייבין רק בין עיניהם. והשאלה עצומה מאד. ועוד יקשה בעיני, אם שוין בכל ענין, יאמר בישראל ״ולא תקרחו קרחה בראשכם למת״, והיינו שומעים הכל כי כל שכן כהנים? וכפי הפשט וליישב קבלת חכמים ז״ל יראה בעיני שבפרשה זו המדברת עם הכהנים משרתי ה׳, הזהירם בייחוד מקרוח קרחה, ומלעשות שרט, ולגלח פאת זקנם. לפי שכומרי עבודת אלילים זה היה מנהגם לעבודת אלילים. כמו שמצינו בעובדי הבעל ״ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם״ (מל״א יח, כח), והוא עצמו השריטה הנזכרת פה. וכן היו קורחים ראשיהם ומגלחים פאתי זקנם, שהרי רבינו משה2 ז״ל כתב (הלכות עבודת אלילים פרק יב, א) ״אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי עבודת אלילים וכו׳. ואמר עוד (שם הלכה ז), דרך כהני עבודת אלילים היה להשחית זקנם לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן וכו׳. ואמר עוד (שם הלכה יג), גדידה ושריטה אחת היא, וכשם שהיו העובדי אלילים שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער, כך היו חובלים בעצמם לעבודת אלילים שנאמר ׳ויתגודדו כמשפטם׳⁠ ⁠⁠״ [עכ״ל]. ואין ספק שגם הקרחה היו עושים כהני עבודת אלילים, ולכן נכתבו כל אלו בייחוד לכהני ה׳, שלא ינהגו כן בעבודת ה׳. אבל ישראלים שאינן בני עבודה, אינן אסורים בקרחה ובשריטה אלא על מת, שכן היו עושים עובדי אלילים למתיהם, וזהו ״ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם״. וכן ״לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״ (דברים יד, א). ובכלל זה גם הכהנים, שבעשותה כאלה למת חייבין, וזה שאמרה הברייתא ״אף קרחה האמור בכהנים אינן חייבים אלא על מת״, לא בא להוציא שאין הכהנים חייבים אם עשו כאלה בעבודתן כדרך כהני הבעל, חלילה לומר כן, אלא בא להוציא אם עשה כן על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים, כמו שמעטו כן בישראל, שהרי גם רבינו משה3 ז״ל אמר כן בשריטה שאפילו בישראל כששורט לעבודת אלילים חייבין, וכאן הוזהרו הכהנים עליהן אפילו לשמים. ועתה הכתובים מתישבים על מכונם, שבישראל נאסרו למת וכל שכן כהנים, נוסף עליהן כהנים שאסורים לעשות כן בעבודת המקדש, ולכן הכתובים מלמדין זה על זה, כמו שאמרה הברייתא, ולא הוצרך להתפרש בתלמוד ובהלכות שהוא בכלל ״ובחוקותיהן לא תלכו״ (ויקרא יח, ג), כל מה שחקקו הם לעבודת אלילים, אתם לא תעשו כן לשמים, וכמו שבארנו (ויקרא יג, ב). ואולי מנהג המשרטים למת היה לקרוח על הפדחת, ולכן אמרה ״בין עיניכם״, אלא שאנו למדין זו מזו שחייב על כל הראש כבין העינים.
ופאת זקנם לא יגלחו – פירשנו למעלה (ויקרא יט, כז), שבא למעט מְלַקֵט ורהיטני שאינן מגלחין. וזה ראיה לדברי רבותינו ז״ל, שאילו לא ילמדו הכתובים זה על זה, יהיה לישראל אסור במלקט ורהיטני, ולכהן מותר.
שרטת – כמו ״שרט״, שם דבר בתוספת [אות] תי״ו האמנתי״ו,⁠4 ולמדו חכמים מזה שחייב על כל שריטה ושריטה, וכן בישראל.
1. תורת כהנים, א, ג.
2. הרמב״ם.
3. הרמב״ם.
4. אלו שבע אותיות (מסודרות בצורה קלה לזכירה) המצטרפות לאותיות השורש ליצירת בנינים, משקלים, נטיות וגזָרות.
לא יקרחה קרחה בראשם – להלן אמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, וקבלו רבותינו ששוין כהנים וישראל בלאו זה, ומה שנאמר כאן הוא עצמו מה שנאמר להלן, ובא זה ולמד על זה, אלא שישראל נאסרו למת, לפי שאינן בני עבודה, ובכלל זה גם הכהנים שבעשותם כאלה למת חייבין, אבל נוסף עליהם כהנים שאסורים לעשות כן בעבודת המקדש, ולכן הכתובין מלמדין זה על זה:
לא יקרחו – לרבותינו קרחה האמורה כאן בכהן אינם חייבים אלא על המת דומי׳ דישראל, וכן שריטה האמורה כאן בכהן אינם חייבים אלא על המת דומי׳ דישראל (ת״כ ותלמוד) ולא תקשה אם שוים כהנים לישראל בכל ענין יאמר בישראל ולא תקרחו קרחה בראשכם למת, ולנפש לא תשרטו שרטת והיינו שומעים דכש״כ כהנים שריבה בהן בכ״מ מצות יתרות, כי באמת יש לומר אף ששוים הם לענין חיובא, חלוקים הם בענין האיסור, דחיובא דמלקות לית׳ בשניהם רק כשקורח ושרוט על מת, אבל בלא מת אין האיסור רק לכהנים, דשריטה וקריחה הי׳ חוק לכומריהם לאלילם, כמ״ש בעובדי הבעל ויתגודדו כמשפטם (מלכים א י״ח) וכן הקריחה (עיי׳ טור יו״ד סי׳ ק״פ) ועשו כן להורות שהם עבדים מכורים לאלילם ומרושמים לעבודתו (כמ״ש הרמב״ם סוף הלכ׳ ע״א בכתובת קעקע, ועמ״ש עליו הב״ח יו״ד בסי׳ ק״פ), וגם בעינינו ראינו כמה מכומריהם שהתגלחו אמצעית ראשיהם להיות שם מקורחים, וכיון שהוא חוק לכהני אליל שאף בלא מת יסמנו עצמם להיות מרושמים לעובדי אלילם, לכן נתוסף על כהני ד׳ לבלי עשות כמו אלה אף לשמים, מטעם בחקותיהם ל״ת. וקרוב לזה כ׳ הרנ״ו, וכ״כ מהר״מ יפה דמלקות הוא דלא מיחייבי אלא על מת, אבל איסור׳ מיהו איכא אף שלא על מת. (והרב בצד״ל תמה עליו דלא אשתמיט שום תנא ואמור׳ לאשמעי׳ הכי, ואין זה תימה כל כך דממילא שמעי׳ כיון דידעי׳ שהוא מחוקותיהם) עמ״ש הרמב״ם (סוף הלכ׳ ע״א) וכן הקורח ראשו או השורט בבשרו על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים פטור, כ׳ הב״ח (סי׳ ק״פ) מדכתב פטור משמע דעכ״פ איסורא איכא, דלא כב״י שכתב דאיסורא נמי ליכא (ובלא״ה דברי הב״י תמוהים להתיר שריטה, דהא אסור לחבול בעצמו, כסתם מתני׳ דפ׳ החובל, החובל בעצמו אעפ״י שאינו רשאי, עיי׳ משכיל לדוד פ׳ קדושים בושרט לנפש) וכ״ד הרא״ה בחינוך סי׳ תס״ז לאיסור, וכן נראה מסדור לשון המקרא, מדכתב לאו דגלוח הזקן בין לאו דקריחה ושריטה, דבר הלמד מענינו הוא, כמו דגלוח הזקן איסורו בכל אופן, כן קריחה שלפניו ושריטה שלאחריו עכ״פ איסורא איכא. מכלל הדברים יצא לנו שהקבלה לא עקרה הכתוב מפשטי׳.
לא יגלחו – יכול גלחו במספרים יהא חייב ת״ל לא תשחית שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער (רש״י מרבותינו) ואפשר לתת טעם למה שהכפיל הכתוב האזהרה בשני מקומות בשנוי לשון כדי לילף זו מזו, ולא אמר בחד דוכתא לא תשחית את פאת זקניך בתער והיינו שומעים הכל, דכש״כ כהן, כי רבוותא פליגי בפאת זקן אי איכא איסורא במספרים כעין תער, יש סוברים דמותר לגמרי, ואיכא דסברי אע״ג דמשורת הדין מותר במספרי׳ כע״ת מ״מ ממדת חסידות יש למנוע מפני חשד הרואים (עיי׳ חדושי ריטב״א מכות כ״א, ובפסקי תוס׳ שם סי׳ כ״ז כ״ח, וביו״ד סי׳ קפ״א ס״ט), והרב בתשו, חתם סופר (סי׳ קל״ט ק״מ) הבין בדעת גליון התוס׳ דבמספרים כע״ת אסור מן התורה, והרב בית הלל (סי׳ קפ״א) דבמספרים כע״ת אית בי׳ משום בחקותיהם ל״ת, והיינו למ״ש הרמב״ם בס׳ המצות (סי׳ מ״ד ובס׳ המורה (ח״ג פל״ז) שגלוח הזקן הי׳ קשוט ותיקון לגלחי עכו״ם וכומריהם, וכמו שביאר הב״ח (סי׳ קפ״א) דעתו, שאין כוונת הרמב״ם לתת בזה טעם למצוה, כי מצות מלך היא לנו אף אם לא נדע טעמם, רק הגדיל בזה האזהרה, שמלבד הלאו המפורש בקרא עוד עובר עליו בלאו דבחקותיהם ל״ת. מעתה אפשר לומר דבכוונה אמר הכתוב בכהנים לשון לא יגלחו לחוד, להורות אזהרה יתרה על כהני ה׳ לאסור עליהם הגלוח במספרים כע״ת לפי שהוא חוק כהני אליל. אמנם ליתנהו ע״ז כ״א באיסור, אבל חיובא דמלקות ליכא רק בתער כישראל. עיי׳ כריתות (דברי הימים ב) זקן אהרן וגו׳ כשהוא מסתפר וכו׳ דשקיל במזיי׳. ועיי׳ לחם הפנים (סי׳ קפ״א) דאיכא לאפלוגי בין יתבי ארעא קדישא לארעא מסאבא, ומצאתי במכדרשב״י (זהר פ׳ תרומה דל״ה ב׳) אינון שתי טפות יהבית לי׳ וכד אעבר מורה על דיקני׳ דהיינו כד הוה מסתפר כמד״א ומורה לא יעלה על ראשו.
לא יקרחה קרחה – כל שלושת האיסורים האמורים כאן בנוגע לכהנים, אמורים במקום אחר לגבי ישראל. איסורי גילוח פאת הזקן והשריטה הובאו לעיל (יט, כז–כח), ואיסור הקרחה נאמר בספר דברים (יד, א): ״ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״. במסכת מכות (כ.–כא.) מפרשים חז״ל, שאיסורי הקרחה וגילוח הפאה – שנאמרו בפסוקים שהבאנו על דרך כלל – מבוארים ביתר פירוט בפסוקנו. אולם לגבי שריטה הדבר אינו כן. עם זאת נראה שיש סיבה לחזור על כל שלושת האיסורים האלה במיוחד לכהנים, וסיבה זו עולה מתוך מהות האיסור. ונבאר דברינו:
קרחה היא תלישת שער הראש, או הסרתו באמצעים אחרים – כגון על ידי ״נשא״, ״סם שמשיר את השיער והסך ממנו אינו צומח שיער בגופו״ (רש״י מכות כ:). אסור לעשות אפילו קרחה קטנה בראש (מכות כ:). מהפסוק בדברים (שם) מוכח שאיסור קרחה, כמו איסור שריטה, נוהג רק ״למת״ – הווי אומר, שהקרחה נעשית מחמת אדם שמת לו. לשון ״ולא תשימו״ וגו׳ (דברים שם) מורה, שהאיסור תלוי לא רק במעשה התלישה כשלעצמו, אלא גם בתוצאה הנגרמת מכך – כפי שראינו גם באיסור ״ושרט לנפש לא תתנו״ וגו׳ (עיין פירוש לעיל יט, כח).
אם כן נמצאנו למדים, שקרחה אינה רק ביטוי של צער (יתירה מכך, הסרת שער על ידי ״נשא״, ככל הנראה אינה מכאיבה כלל), אלא קרחה – כמו שריטה – היא אות קבוע לאבדן ערכו של אדם. באבדן מי שאהוב עליו, מראה הנותר בחיים שגם גופו שלו איבד את ערכו. או, שקרחה היא אות לכפרה המוגשת לאלים האויבים לחיי אדם (השווה פירוש לעיל יט, כח).
ישנה הוכחה נוספת שקרחה היא אות המבטא רעיון. שכן בספר דברים אומר הכתוב שקרחה היא ״בין עיניכם״, כביכול הקרחה היא אות על חלקו הקדמי של הראש – כמו תפילין של ראש, אף על פי שפסוקנו אומר באופן ברור שהאיסור חל על כל הראש.
נמצא שקרחה ושריטה הם אותות הכנעה. הם מוגשים לאל המוות, הגובר על הכל. על פי זה מבואר מדוע חוזר הכתוב על איסורים אלה במיוחד לגבי הכהנים, על אף שמובן מאליו שאיסור הנוהג בכל ישראל נוהג גם בכהנים. חזרה מיוחדת זו קשורה כנראה לאיסור טומאת מת, הנוהג רק בכהנים.
האליליות, הן העתיקה והן של ימינו, נוטה לקשר את הדת עם המוות: מלכות האל מתחילה רק במקום בו מגיע אדם אל סופו. גוויעה ומוות הם גילויֵיה העיקריים של האלוהות. שכן לפי ההשקפה האלילית, האלוה הוא אל של מוות ולא של חיים, אלוה שממית ולעולם אינו מחיה; השולח את המוות ואת מבשריו – החולי והעוני – כדי שבני האדם ייראו מפניו, בהיותם מוּדָעים לכוחו ולחוסר האונים שלהם. משום כך עומדים מקדשי האלילים בצד קברים, והמקום הראשון במעלה של כומריהם הוא ליד גופת המת. שם, במקום בו העיניים כהות והלב נשבר, הם מוצאים קרקע פורייה להפצת דתם. הנושא על בשרו אות של מוות – סמל לכוח המוות לכבוש את הכל – ובכך זוכר תמיד את המוות, עושה מעשה דתי מובהק, והדבר ראוי במיוחד לכומר ולמִשׂרתו.
לא כך הם כהני ישראל, משום שלא כך היא התפיסה היהודית של האלוקות, ולא כך היא הדת היהודית. האל, המורה לכהן את מעמדו בישראל, הוא אלוקי החיים. ההתגלות הנעלה ביותר של האלוקים אינה בכוח המוות, הנותץ גבורה וחיים; אלא הוא מתגלה בכוח המשחרר והמרענן של החיים, המרומם אדם לרצון חופשי ולחיי נצח. היהדות מלמדת אותנו, לא כיצד למות אלא כיצד לחיות; כך שאפילו בעודנו בחיים נוכל להתגבר על מוות, קיום חסר⁠־חירות, השתעבדות לדברים גשמיים וחוסר מוסריות. היהדות מלמדת אותנו איך לחיות כל רגע ורגע מהחיים הארציים כרגע של חיי נצח בעבודת ה׳; ועל ידי כך, כיצד לחיות כל רגע ורגע של חיים שיש בהם חירות מוסרית, חיים של מחשבה ורצון, יצירה והישגים, וגם של הנאה. זהו הלימוד שאליו ה׳ הקדיש את בית מקדשו, ולשירותו קידש את הכהנים, המלמדים את העם את ״הכַּן [הבסיס] והכיוון של החיים״ (״כהן״ = ״כון״ [עיין פירוש, בראשית יד, יח]).
כאשר המוות קורא לשאר בני העם לגמול חסד עם המעטה הגופני של הנפש אשר נקראה לצור מחצבתה אל ה׳, צריכים כהני ה׳ לעמוד מנגד ולהתרחק. בעמידתם מנגד הם מעלים על נס את דגל החיים לצד גופת המת. הם מעוררים בהכרת בני העם את רעיון החיים, ומזכירים להם את חירותו המוסרית, ואת הווייתו האלוקית של האדם, אשר איננה משועבדת לכוחות הגוף המדכאים כל חירות מוסרית. הם מחזקים בהכרת העם את רעיון החיים, כדי שלא יאפיל עליו רעיון המוות.
רק כאשר חובת החיים דורשת אף מהכהן לקיים את חובתו האחרונה כבעל או כבן, כאב או כאח, ולגמול חסד עם מעטה הנפש שנפטרה; או כאשר הימצאותו של מת מצווה מזקיקה אותו לעמוד במקום אביו או אחיו של הנפטר – רק אז נדחית חובת כהונתו מפני חובתו כבן משפחה וכבן אדם. במקרים כאלה לא רק שמותר לו, אלא שהוא מחויב להתעסק בקבורת המת. אולם בכל שאר המקרים, חייבים הכהנים להתרחק מן המת.
לפיכך נאמר בייחוד לכהנים: ״לא יקרחה קרחה בראשם״ וגו׳; אַל להם לשאת על עצמם את סמל המוות. על ידי מראם החיצוני, עליהם לקדם את כוח החיים ולא את כוח המוות.
ראוי לציון הכתיב ״יקרחה״ באות ה״א, במקום ״יקרחו״. דוגמתו מצאנו רק במקום אחד נוסף: בפרשת עגלה ערופה (דברים כא, ז). הכתוב שם דן בחלל הנמצא נופל בשדה ולא נודע מי הכהו. זקני העיר הקרובה אל החלל מחויבים להכריז: ״ידינו לא שפכו את הדם הזה״. גם שם ״שפכו״ כתוב בה״א: ״לא שפכה״.
אם כנים דברינו בעניין איסור קרחה שנשנה שוב במיוחד לכהנים, הרי שיש צד שווה בין שתי פרשיות אלה, וייתכן שבו טמון הטעם לכתיב יוצא הדופן. ונבאר דברינו:
איסור קרחה שנשנה שוב לכהנים נראה בהשקפה ראשונה כמיותר לגמרי, שכן מובן מאליו שאיסור הנוהג בכל ישראל נוהג גם בכהנים. אך לאחר עיון מעמיק אנו באים להכרה שהישנות איסור זה פעמיים בייחוד לכהנים, היא נצרכת. היא מלמדת אותנו לא להעלות במחשבתנו אף לרגע, שאות הדוגל בגבורת האל של כוח המוות, הוא סמל דתי אמיתי המתאים במיוחד לתפקיד הכהנים.
דומה לכך היא הכרזת בית הדין של העיר: ״ידינו לא שפכה את הדם הזה״. שכן ההלכה מבארת כך: ״וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן״? (סוטה מה:). הכרזה זו ודאי מיותרת היא! עם זאת הכרזה כזו היא אכן נצרכת. אם ראשי העיר אינם נוהגים מידת הכנסת אורחים בעובר⁠־אורח עני העובר דרך עירם; אם הם מניחים לו לצאת מן העיר ללא מזון ובלא לוויה ועקב כך קרהו אסון, או שהוא הוכרח לגנוב ואירע לו אסון, הרי שהם אחראיים לגורלו, וקולר מיתתו יהיה תלוי על צווארם. מאשמה כזו עליהם לנקות עצמם: ״שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה״ (שם). נמצא שיש כאן מאמר (״ידינו לא שפכה את הדם הזה״), הנראה כמיותר לגמרי מבחינת האנשים המחויבים להכריזו, אך למעשה הוא נחוץ והכרחי.
לפיכך בשני המקומות – בפסוקנו (״יקרחה״) ובפסוק בדברים (״שפכה״) – אות הסיום של הנשוא, המתייחסת לנושא, היא ה״א – חסרת המשמעות הברורה, במקום וא״ו – המורה בדרך כלל על הנושא. בהשקפה ראשונה מותיר הכתיב מקום לספק לגבי נושא המאמר, אך הקרי מורה, שבפסוקנו ההתייחסות היא לכהנים, ובפרשת עגלה ערופה לידיהם של הזקנים.
ופאת זקנם לא יגלחו – כשם שהכהנים מוזהרים על קרחה ושריטה, שהן אותות הכנעה לכוחו של אל המוות, כך הם מוזהרים במיוחד על גילוח פאת הזקן.
לעיל, בפירושנו לפרשת קדושים (יט, כז), ביארנו שאיסור זה מזהיר גברים בישראל להיות צנועים, לשלוט בכוח ובפעילות הגברית, ולשעבד את חושניותם לכוח בן⁠־החורין של הרצון האנושי המוסרי. השחתת פאות אלה מהווה כפירה בַּניגוד שבין המוסרי והחושני שבאדם, היא מסירה את ההבדל בין השעבוד הגופני החושני לבין החירות המוסרית האלוקית של האדם, והופכת את האדם כולו ליצור הנאלץ לשמוע בקול ציוויי חושיו: אף במהלך חייו, האדם הוא כלי⁠־משחק בידי כוחות כפייה גופניים. הוא נכנע לשליטתם לא רק לאחר צאת נשמתו; אלא אף בעודו בחיים הוא נתון ברשות לבו, הנשלט בידי כוחותיהם החשוכים של הדחפים והתאוות.
האלילות – הן העתיקה והן של ימינו – לא רק שעושה את כוח המוות לאליל, אלא שאוחזת גם מעשיית כוחות החושים לאליל. כומרי העבודה זרה בונים את בנייניהם לא רק על פחד האדם מהמוות, אלא גם על כוח החטא השולט באדם. ואכן, עבודה זרה וגילוי עריות היו תמיד כרוכות זו בזו. על פי זה יבואר מדוע מדגיש הכתוב את איסור גילוח פאת הזקן ביחד עם איסורי הקרחה והשריטה, אולם מביא את פאת הזקן מיד לאחר קרחה – כנראה משום ששני האיסורים האלה מתייחסים לשער.
[יא]
לא יקרחו קרחה בראשם – כבר התבאר (ויקרא סימן יג) דכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל יש בו טעם. ואחד מדרכי חז״ל בזה, שהשם הנוסף בא להגביל כמות הפעל. שהפעל ״יקרחו״ כולל הפעולה בכלל והשם ״קרחה״ מחלק, שיתחייב על כל קרחה בפני עצמה. [והיינו אם קרח חמשה קריחות בבת אחת אף בהתראה א׳. ובזה אחר זה בחדא התראה תלוי בפלוגתת רש״י ותוס׳ במכות (דף כ). לרש״י ולג׳ אינו חייב אלא אחת. וכן משמע דעת הרמב״ם. ולדעת התוס׳ הוי כגופים מחולקים וחייב על כל אחת. והלשון שתפס חמש קריחות מורה בה׳ אצבעות ורומז גם כן מה שכתוב ״לא יקרחה״, בה׳ בסוף תחת וי״ו, כנמסר במסורה] ולהלן אמר ״בנים אתם לה׳ אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״ והיה משמע שכיון שהכהנים הוזהרו במצות יתירות הוסיף עליהם החומר בג׳ דברים: (א) שיתחייבו על כל קרחה (ב) ״בראשם״ שיתחייבו על כל הראש (ג) שהוזהרו אף שלא למת. אולם חז״ל קבלו שהכהנים וישראל שוים בלאו זה ומה שנאמר בא׳ מהן מלמד על השני [וכמ״ש בספרא ובספרי (ראה פסקא צו) ובקדושין (דף לו), מכות (דף כ)]. וזה מבואר לפי מה שכתב הרמב״ם (פרק יב מהל׳ עכו״ם) שטעם האזהרות האלה שלא להתדמות לעכו״ם. ואמר שם אין מגלחים פאת הראש כמו שהיו עושים עובדי עכו״ם וכהניהם. ושם (ה ז) דרך כהני עכו״ם להשחית זקנם. ושם (הלכה יג) וכשם שהיו הכותים שורטים בבשרם על מתיהם כך היו חובלים לעצמם לעכו״ם וכולי מבואר שהכל משום מנהג העכו״ם. וכבר ידעו חכמים שלא היה מנהגם לקרוח לעכו״ם רק למת בלבד מפני הצער, והיה דרכם לקרוח בכל הראש, וכמו שנמצא מנהג זה בדברי הנביאים – ״כי כל ראש קרחה״ (ירמיה מה), ״וכל ראשיהם קרחה״ (יחזקאל ז׳:י״ח) וכן עמוס ח ומיכה א. ומוכרח שמה שכתוב ״בין עיניכם״ לאו דוקא כי קרחה זו שהיה להם לאות לזכר צערם ומותם קרוי ״בין עיניהם״ כמו ״לזכרון בין עיניך״. וכן מה שכתוב בכהנים הוא על המת, שבענין טומאת הקרובים מדבר פה. ואמר אף שהותר להם לטמאות לקרוביהם ולהתאבל עליהם [וכמ״ש הרמב״ם בספר המצות (מצוה לז) שלומדים האבלות מדין טומאה] בכל זאת, לא יקרחו עליהם בדרך שהעכו״ם עושים. ואין לפרש שאסור להם לקרוח משום לתא דעבודת גלולים, שלא נמצא חק זה לעכו״ם, רק למת לבד. ורק בשריטה וגדידה נמצא חק זה לעכו״ם וכמו שיתבאר בסימן הבא. וע״כ לא יכלו לחלק ביניהם וקבלו הגזירה שוה מהלשון השוה בשניהם – ״לא תשימו קרחה״ ״לא יקרחו קרחה״. והמבאר שכתב בזה שהכהנים הוזהרו על הקרחה ביחוד משום שכך היה מנהגם לעכו״ם, הוא טעות שרק בגדידה כתב הרמב״ם זה, ורק בגדידה בכלי שהיה המנהג כן לעכו״ם. ובזה שוו כהנים וישראל, ואין להאריך יותר.
[יב]
ובבשרם לא ישרטו שרטת – גם בזה כפל שם הפעל על הפעל לחייב על כל שריטה ושריטה כנ״ל בסימן הקודם. ולהלן אמר ״שרט לנפש לא תתנו בבשרכם״. ובארו חכמים שאזהרת שניהם שוה כי השריטה לא היתה נוהגת בין העכו״ם רק למת, ובהכרח שגם הכהנים לא הוזהרו בזה רק למת. וכן למדנו מה שכתוב שם ״ושרט״ ממה שכתוב כאן ״ישרטו שרטת״ לחייב על כל שריטה, עיין מה שכבתנו שם (סימן עה). והרמב״ם (פרק יב מהל׳ עכו״ם הי״ג) כתב גדידה ושריטה אחת היא. וכשם שהיו הכותים שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלים לעצמם לעכו״ם שנאמר ״ויתגודדו בחרבות כמשפטם״, גם זה אסרה תורה שנאמר ״לא תתגודדו״ אלא שעל המת בין שרט בידו, בין בכלי, חייב. לעכו״ם בכלי חייב מלקות, בידו פטור. וזה ממה שאמרו בגמ׳ מכות (דף כב) לר׳ יוסי דגדידה ושריטה אחת היא והשריטה לא היה נוהג רק למת בלבד אבל הגדידה בכלי היה נוהג בין לעכו״ם [וכמו שאמרו בספרי (ראה פסקא ??) שלא תתגודדו כדרך שאחרים עושין שנאמר ״ויתגודדו בחרבות כמשפטם״], בין למת [כמו שכתוב ״ולא יתגודד ולא יקרח להם״ (ירמיהו טז ו)]. ולכן למת אסור שריטה וגדידה ולעכו״ם רק גדידה. וכיון שפה תפס ״שריטה״ על כרחנו הוא למת, וזה מופת למה שבארנו בסימן הקודם.
לא יקרחו וגו׳1 – כבר נתבאר לעיל (יט,כז)2 דאע״ג דדין אחד לכהן ולישראל בזה,⁠3 מ״מ בלשון האזהרה נשתנו, והחמיר הכתוב בכהן מבישראל.⁠4 משום הכי5 בישראל דכתיב בספר דברים (יד,א) ״לא תשימו קרחה בין עיניכם למת״, משמעות ׳שימה׳ – תיקון בשום לב,⁠6 לעשות על ידי זה זכר למת, משום הכי כתיב ״בין עיניכם״. ובכהנים כתיב ״בראשם״ דאפילו מקום שלא יהא ניכר כל כך, הוא מוזהר בפירוש בתורה7.
ופאת זקנם לא יגלחו8 – בישראל כתיב (לעיל יט,כז) ״לא תשחית וגו׳⁠ ⁠⁠״ דמשמעו השחתה לגמרי כדרך עבדים, ובכהנים מפורש דגילוח כל שהוא9 היינו שתי שערות אסור,⁠10 שהוא נגיעה בכבוד המעלה.⁠11
ובבשרם לא ישרטו שרטת12 – ביארנו שם (לעיל יט,כח) הפרש במפורש בין ישראל לכהן.⁠13 אבל כל זה אינו אלא לענין עונשי שמים,⁠14 אבל לדין באה הקבלה להשוות ישראל לכהן בדינים אלו.⁠15
1. רש״י מפרש (בעקבות חז״ל) שאע״פ שגם ישראל הוזהרו לא לקרוח קרחה על מת, מ״מ למדים מכאן שחייבים גם על כל הראש, עיי״ש. אך רבינו יבאר ע״ד הפשט שיש חילוק ושינוי בין האיסור על כהנים לאיסור על ישראל.
2. בענין האיסור של הקפת הראש והשחתת הזקן.
3. כך קבלת חז״ל שלמדים גזירה שוה ישראל מכהן ולהיפך.
4. וביאר שם רבינו שמ״מ יש נ״מ בזה שהחמיר הכתוב בכהן, וז״ל: דבמקום המפורש בתורה (שבכתב) העונש בידי שמים חמור, ממה שנלמד בקבלה בגזירה שוה וכדומה.
5. ואת כל הנ״ל שנאמר על איסורי הקפת הראש והזקן, מיישם רבינו גם על פסוקנו בענין איסור קרחה על מת, שאע״ג שלמדים בג״ש כהן מישראל ולהיפך, מ״מ יש נ״מ בלשון שנכתב כאן אצל כהן לעומת ישראל.
6. כפי שביאר רבינו בכמה מקומות את משמעות ׳שימה׳.
7. אינו מוזהר ע״י גזירה שוה, אלא במפורש, ונ״מ לעונש בידי שמים, וכדלעיל ברבינו (יט,כז).
8. גם כאן, רבינו ימצא סיבה ע״פ פשוטו של מקרא לחזרת האיסור של השחתת זקן (או שריטה בבשר), אחר שכבר נאסר זה בישראל, מעבר לדרשת חז״ל שהובאה ברש״י.
9. ״לא יגלחו״.
10. ונ״מ לא לענין עונשי אדם, כי בהם הקבלה לימדה אותנו ששוים ישראל וכהן, אלא לענין עונשי שמים, וכנ״ל ברבינו (יט,כז).
11. מעלתו של הכהן.
12. גם כאן, רבינו ימצא סיבה ע״פ פשוטו של מקרא לחזרת האיסור של השחתת זקן (או שריטה בבשר), אחר שכבר נאסר זה בישראל, מעבר לדרשת חז״ל שהובאה ברש״י.
13. שאצל ישראל המשמעות היא שלא ישכירו עצמן (בשביל פרנסה) לאחרים שהם ישרטו עליהם שרטת, ובכהן המשמעות היא שלא יעשו לעצמם (״בבשרם״) שרטת.
14. כאשר ההבדל בניסוח הכתיבה מתבטא בעוצמת העונש דוקא בדיני שמים. ברור כי לא דבר ריק הוא ההבדל בין שתי הכתיבות. והענין חייב לבוא לידי ביטוי בצורה זאת או אחרת. ועיין בספרנו ׳פשוטו של מקרא׳ מדור א׳ – פרק 11.
15. ע״י גזירה שוה.
לא יקרחו קרחה – אם יתר בני ישראל חייבים להזהר בזה כל שכן הכהנים, ובא להוסיף אזהרה עליהם, וכן למטה (כ״ב:ח׳) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, וכן כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מ״ד:ל״א).
המשך הענינים מראה, שכאן מדובר על מנהגי אבל על מת. בדברים י״ד:א׳ נאסר לכל ישראל להתגודד או לשים קרחה למת. אולם התורה ראתה צורך לשנן איסור זה דווקא לכהנים, משום שכומרי עבודה זרה שמרו על מנהגים אלה, שאולי היו קשורים בפולחן אלילי מסויים באופן מיוחד (השוה מלת ״ויתגודדו״ בסיפור על נביאי הבעל מלכים א י״ח:כ״ח). קושיא אחרת יותר חמורה יש כאן. השחתת הזקן באה כאן בתורת מנהג אבילות, וכך גם בירמיהו מ״א:ה׳, ואילו לעיל (ויקרא י״ט:כ״ז), כפי שהוכח שם, נאסרה סתם בכללות. כנראה, שהפשט הנכון הוא, שאמנם נאסרה גם לכהנים וגם להדיוטים בכל המקרים, אולם מכיון שהיה המנהג נפוץ, במיוחד בין כומרי האלילים באבילות, היה צורך לחזור על האיסור כאן, משום שאם לא כן היו יכולים לחשוב, שהיה מותר לעשות כן, בתורת יוצא מן הכלל, למת. שונה מזו דעת ויזל; השוה שם. מלבד זה משלים הפסוק שלפנינו פסוקים מקבילים אחדים שבמקומות אחרים; כך, למשל, שהקרחה אסורה לאו דווקא בין העינים (דברים י״ד:א׳), אלא כמו⁠־כן בכל הראש. ועוד, שהשחתת הזקן אינה אסורה אלא אם כן נעשית בתער; ראה לעיל הפירוש לפרק יט, פסוק כז.
יקרחה – הכתיב בה״א, כמו ״שפכה״ בדברים כ״א:ז׳ וכמו הרבה מלות שיש להן בסופן ה׳ במקום ו׳. המסורת רושמת באיכה ד׳:י״ז ארבעה עשר מקומות בתנ״ך שבהם הכתיב: הֻ והקרי: וּ (השוה גם גזניוס⁠־קאוץ .m 44).
לא יקרחה קרחה בראשם כו׳ – כתב זה להורות, שהמגולח זקן ומקורח ראש כו׳ אינו ראוי שישמש ע״ג מזבח ומחלל עבודה לפ״ז. ואין זה סותר לדברי הגמ׳ בזבחים י״ז דאמר, דאינו מחלל עבודה, דאיסורים דקרחה וגלוח זקן, ושרט הוי דינו כמטמא למתים וכנושא נשים פסולות, דכל זמן שהם עמו מחלל עבודה [לדעת קצת] ואינו עובד ע״ג המזבח וכיון שנודר הוא כשר לעבוד כו׳, כן הכא עד שיקבל עליו שלא לעשות עוד זה פסול לעבוד. ויעוין תוס׳ יבמות פ״ה ד״ה וכל, שהוא פסול. ועיין בכורות דף פ״ז ודו״ק. ואל זה כוון הראב״ע כאן יעו״ש ותבין.
והא דכתיב לא יקרחה בה״י והקרי בוא״ו עיין זוה״ק. והנראה דמרמז לדין של התוספתא דמכות ופסקה הרמב״ם, דהקורח קרחה בראש חבירו חייב ג״כ, לכן דרשינן הקרי והכתיב ביחד לא יקרחהו וכאילו אמר, שלא יקרחהו קרחה בראשם, היינו אחרים לא יקרחהו, וכיו״ב דרש הגמ׳ שבועות דף ל״ה על קרא דואם לא יגיד כו׳ ודו״ק.
לא יקרחו קרחה – נאמר כאן קרחה ונאמר להלן [פ׳ ראה] ולא תשימו קרחה, מה להלן על מת אף כאן על מת.⁠1 (מכות כ׳.)
לא יקרחו קרחה – ת״ר, יכול אפילו קרח ארבעה וחמשה קריחות לא יהא חייב אלא אחת, ת״ל קרחה, לחייב על כל אחת ואחת2 (שם שם)
קרחה בראשם – מה ת״ל בראשם,⁠3 לפי שנאמר (פ׳ ראה) ולא תשימו קרחה בין עיניכם, יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד, ת״ל בראשם – לרבות כל הראש4 (שם שם)
לא יגלחו – ת״ר, יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב, ת״ל (פ׳ קדושים) לא תשחית את פאת זקנך, אי לא תשחית יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב, ת״ל לא יגלחו, הא כיצד, גלוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער.⁠5 (שם כ״א א׳)
לא ישרטו שרטת – נאמר כאן שרטת ונאמר להלן (פ׳ קדושים) ושרט לנפש, מה להלן על מת אף כאן על מת.⁠6 (תו״כ)
לא ישרטו שרטת – יכול על חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, ת״ל שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה.⁠7 (תו״כ)
קדושים יהיו – כלל אמרו ביבמה, כל שאסורה איסור קדושה חולצת ולא מתייבמת,⁠8 ואיזהו איסור קדושה, אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר, ואמאי קרי להו איסור קדושה דכתיב קדושים יהיו.⁠9 (יבמות כ׳.)
ולא יחללו – תניא, רבי סמאי אומר, רמז לטבול יום שאם עבד חלל מניין,⁠10 ת״ל קדושים יהיו ולא יחללו, אם אינו ענין לטמא ששימש11 תנהו ענין לטבול יום ששימש, ויליף חילול חילול מתרומה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה.⁠12 (סנהדרין פ״ג:)
הם מקריבים – הם ולא הלוים.⁠13 (תו״כ)
והיו קודש – לרבות בעלי מומין לקדושה14. (סנהדרין נ״א:)
1. שם כתיב מפורש ולא תשימו קרחה למת, לאפוקי אם עשה כן מחמת צער אחר, וע׳ בסמוך אות ל״ו וצרף לכאן.
2. נראה דמדייק מדכתיב הפעל והפועל בשם אחד לא יקרחו קרחה, דעל הרוב בא לדרשה, ופשוט הו״ל לומר לא ישימו קרחה, וכמו דכתיב בפ׳ ראה (דברים י״ד:א׳) לא תשימו קרחה. ועיין משכ״ל בפ׳ קדושים בפ׳ ושרט לנפש השייך לענין זה.

ועיין בטור יו״ד סי׳ ק״פ בשם הרא״ש דהקורח קרחה אחת על חמשה מתים אינו חייב אלא אחת, וכתב הב״י בטעמו דכיון דילפינן בגמרא (מכות כ׳:) גבי שריטה דהשורש שריטה אחת על חמש מתים חייב על כל אחת ואחת, משמע דבקריחה אינו חייב אלא אחת, עכ״ד. אבל לדעתי הדבר צ״ע, שהרי בתוספתא פ״ג דמכות מבואר מפורש הקורח קרחה אחת על חמש מתים חייב על כל מת ומת, ומה דאיתא בגמרא כן לענין שריטה נראה דלאו דוקא שריטה לבד ולא קריחה, אבל באמת הוא הדין לקריחה וכמבואר בתוספתא הנ״ל ובכ״מ בסוגית הגמ׳ דמכות הנ״ל דדין אחד לשריטה וקריחה, יעו״ש. ודו״ק
3. לכאורה אינו מבואר, דהא אצטריך למכתב בראשם אחרי דסתם קריחה הוא בשער, וא״כ לולא כתב בראשם הו״א דחייב גם על קריחות יתר השערות שבגוף, כמו שער בית השחי ושער הערוה וכדומה. וצ״ל כיון דהאי קריחה איירי בקורח מפני הצער על מת, כפי שנתבאר לעיל, ודרך הקריחה של צער הוא לגוז שער הראש, וא״כ מיותר המלה בראשם דממילא משתמע.
4. ומה דכתיב בין עיניכם אורחא דמילתא נקט, שכן היה הנהוג אצלם.
5. שיש בו שתי המעלות שמגלח ומשחית, משא״כ מלקט ורהיטני, וכן גם במספרים אפילו כעין תער.
6. שם הפי׳ למת דכן משמעות הלשון ושרט לנפש, על צער שמת לו מת, ולאפוקי אם שרט מחמת צער אחר, ובפ׳ קדושים בארנו עוד מענין זה.
7. עיין מש״כ השייך לענין זה לעיל בפ׳ קדושים בפ׳ ושרט לנפש. ועיין בקדושין ל״ה ב׳ דעת איסי בן יהודה דנשים אינן מצוות על קריחה, וסברתו דהלשון בני אהרן שבתחלת הפרשה דדרשינן ולא בנות אהרן קאי על כל ענין הפרשה, וגם על פרט זה, אבל לא קי״ל כן, וכמש״כ לעיל בפ׳ א׳ אות ד׳.
8. איסור קדושה היינו כל אשה שאינה אסורה משום קורבה רק משום קדושת יחוס זמ״ז, כדמפרש, ולכן אם אשה כזו נפלה ליבום לפני אחד מאלו שמפרש אין מתייבמות, משום גזירה ביאה ראשונה [שהיא מצוה] אטו שניה, אלא חולצת, אבל זו שאסורה איסור כרת או מיתת ב״ד אין חולצת ג״כ, ויתבאר הטעם לפנינו אי״ה ס״פ תצא בפ׳ יבום.
9. ובכל אלו אין בגופן איסור ערוה וקורבה ורק משום קדושת יחוס משפחה. והא דכלל כאן אלמנה לכה״ג אף דפסוק זה איירי בכהנים הדיוטים, הוא משום דגם בכה״ג כתיב (פ׳ ט״ו) כי אני ה׳ מקדשו, והא דכלל גם ממזרת ונתינה לישראל מטעם איסור קדושה, אע״פ דלא איירי כאן בישראל, צ״ל דסמך על מה שמצינו בכ״מ בתורה שקרא הקב״ה לישראל קדושים, כמו קדושים תהיו, והתקדשתם, וכדומה, ולכן מדאיירי כאן בענין קדושה כולל גם קדושת ישראל במה דשייך בהו בעניני משפחה. וע״ע מענין דרשה זו לקמן ס״פ בחקתי בפסוק אלה המצות.
10. כל טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו נקרא טבול יום.
11. דנפקא לן זה ממה דכתיב ריש פרשה הבאה וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וגו׳ וכפי שיתבאר שם.
12. לקמן בפרשה הסמוכה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וגו׳ וכל זר לא יאכל קודש, וכל הפרשה בתרומה איירי, דכתיב שם ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, מבואר שרק ביאת שמשו מעכבתו ולא כפרתו, וזה רק בתרומה, דאלו קדשים אינו אוכל עד שיביא כפרתו וכפי שיתבאר עוד שם.
13. ר״ל אף דגם הלוים נבחרו לשרת את ה׳, בכ״ז מובדלים הכהנים לקדושה מהם גם לענין הקרבת קרבנות, והלוים נועדו רק לשיר ולשמור משמרת ה׳.
14. מכפל לשון מדייק, דהא כבר כתיב קדושים יהיו, ולשון הויה דרשינן בעלמא בהווייתם יהיו, וכאן דריש שישארו בקדושתם לעולם אף שיפסלו מן העבודה ע״י מום כדכתיב לקמן בפרשה כל אשר בו מום לא יקרב, ומטעם דרשה זו מדייק בגמרא דגם בבנות בעלות מומין לא יצאו מכלל קדושתן לכל דבר כמו לענין בת כהן שזינתה, וכן לענין נשיאות כפים הוו כהנים בעלי מומין בקדושתן.

ועיין בהלכות גדולות הלכות בכורות, קל״ט, דמותר לפדות בכור ע״י כהן סומא, ולא ידעתי מאי רבותא, אחרי דכל כהנים בעלי מומין עומדים בקדושתייהו, ואפשר לומר, דהרבותא היא, כיון דסומא פטור מכל המצות וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, וגם אינו מוציא את האב הפודה במצות כהן, קמ״ל כיון דעכ״פ קיימה התורה כהנים בעלי מומין בקדושתייהו פודין על ידם.

ודע דמבואר ביבמות ע״ו א׳ דכהן פצוע דכה מותר בגיורת משום דלאו בקדושתיה קאי, ולכאורה קשה דהא מרבינן כאן גם כהן בע״מ לקדושה, ואין לומר דשאני פצוע דכה משום דאסור לבא בקהל ולכן אינו קאים גם בקדושתיה, דהא לקמן בפרשה הבאה (פ׳ כ״ד) כתיב גבי מומי בהמה ומעוך וכתות ונתוק וכרות, דבכלל זה גם פצוע דכה וכרות שפכה, וילפינן למומי אדם ממומי בהמה, כמבואר שם, ובכ״ז כתיב שם בכהנים בע״מ מקדשי הקדשים יאכל, אלמא דגם כהן פצוע דכה וכרות שפכה קיימו בקדושתייהו.

ולכן נראה דרק לענין אישות וזיווגין יצאו פצו״ד וכרו״ש מכלל קדושה מפני שאסורים לבא בקהל, אבל לשאר עניני קדושת כהן, כגון לטמא למתים ולכבדו ולישא כפיו בקדושתייהו קיימי, וראיה לזה, שהרי גם ישראל פצו״ד אינו בקדושתי׳ לענין זיווגין, והאם נימא שאינו בקדושת ישראל לכל דבר תורה ומצוה התלוי בקדושה, אלא ודאי רק לענין זיווגין כן, והוא הדין בכהן, ומ״ש בגמרא בסתם לאו בקדושתי׳ קאי – קיצור לשון הוא, והכונה לאו בקדושתי׳ קאי לענין זיווגין, ודו״ק.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ו) קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת⁠־אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃
They shall be holy to their God, and not profane the name of their God; for they offer the offerings of Hashem made by fire, the bread of their God. Therefore they shall be holy.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[נז] 1קדשים יהיו לאלהיהם, מתני׳: איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת וכו׳, איסור קדושה אלמנה לכה״ג וכו׳. גמ׳: ואמאי קרי להו איסור קדושה דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם וכו׳, קפסיק ותני לא שנא (נפלה לפניו) מן הנשואין (דהיינו תרתי לגריעותא חדא דאלמנה היא ואיכא לאו דאלמנה לא יקח ועוד דבעולה היא ואיכא איסור עשה לגביה דכתיב אשה בבתוליה יקח) ולא שנא מן האירוסין (דליכא אלא לאו דאלמנה), בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין, לא תעשה גרידא הוא, יבא עשה (דיבמה יבא עליה) וידחה לא תעשה וכו׳, אמר רבא אלמנה לכה״ג מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם וכו׳, אי הכי כל התורה כולה נמי עשה ול״ת הוא דכתיב והתקדשתם, אלא אמר רבא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין. (יבמות כ.-:)
[נח] 2קדשים יהיו לאלהיהם, אמר ר׳ סימון מי הוא זה מלך הכבוד (תהלים כד, י) זה מלך שחלק מכבודו ליראיו וכו׳ שנו רבותינו מלך בשר ודם וכו׳ אין קוראין לסגן שלו בשמו והקב״ה קרא למשה בשמו וכו׳ וכן לישראל שנאמר אני אמרתי אלהים אתם (שם פב, ו) וקראן קדושים שנאמר קדושים יהיו לאלהיהם. (מדרש תהלים מ״ז כא)
[נט] 3קדשים יהיו לאלהיהם. וגוי קדוש (שמות יט, ו), מיכן אמרו, ראויין היו ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו מעשה העגל, ומשעשו מעשה העגל, ניטלו וניתנו לכהנים, שנאמר קדושים יהיו לאלהיהם. (שכל טוב שמות יט, ו)
[ס] 4קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו, תניא ר׳ סימאי אומר, רמז לטבול יום, שאם עבד חילל, מניין, ת״ל קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו, אם אינו ענין לטמא ששימש, דנפקא לן מוינזרו (ויקרא כב, ב) תניהו ענין לטבול יום ששימש, ויליף חילול חילול (שם) מתרומה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה, (סנהדרין פג:)
[סא] קדשים יהיו... ולא יחללו, איתיביה, היוצק והבולל וכו׳ ואין חייבין עליהן לא משום זרות (זר שעשה אחת מהם בפנים אינו חייב מיתה) ולא משום טומאה (כהן טמא ששימש) וכו׳ מכלל דיוצק ובולל לאו נמי לא (מיחייב משום טומאה), והתניא, אזהרה ליוצק ובולל (לטומאת הגוף) מניין, ת״ל קדושים יהיו ולא יחללו (אם אינו ענין לעבודה תמה, דהא כתיב ויקרא כב, ב, וינזרו ולא יחללו, תנהו ענין לעבודה שיש אחריה עבודה), מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. (סנהדרין פב:-פג.)
[סב] 5והיו קדש, תני אבוהי דשמואל בר אבין לפי שמצינו שחלק הכתוב בזכרים בין תמימים לבעלי מומין (לענין עבודה) יכול נחלוק בבנותיהן (יכול אף בנות בעלי מומין יצאו מכלל קדושתן ויהיה דינם כבנות ישראל אם זנו) ת״ל (להלן פסוק ט) בת ובת. ור׳ עקיבא מוהם מקריבים והיו קודש נפקא, (לרבות אף בעלי מומין לקדושה), ור׳ ישמעאל אי מההיא הוה אמינא הני מילי (דנפקי שאף בעלי מומין בקדושתן מויהיו קודש) אינהו (הכהנים עצמן נתרבו לקדושה, שלא תאמר הואיל ופסולין לעבודה יהיו מותרין לטמא למתים) אכל בנותיהן לא, קמ״ל. (סנהדרין נא:)
1. ראה יבמות סא. וסנהדרין נג: ולהלן אות עז.
– רמב״ם הל׳ יבום וחליצה פ״ו ה״י: היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שנייה הרי זו חולצת ולא מתייבמת וכו׳.
2. ראה תו״ש קדושים פי״ט אותיות יח,כ.
3. ראה תו״ש יתרו פי״ט אות צב.
4. ראה זבחים י״ז. יל״ש ומדרה״ג כאן, ובספרי דברי מנחם ח״א בתשובות סי׳ כ״ט אות כ״ז.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ד ה״ד: טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמיים, שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר (להלן כב ז) ובא השמש וטהר, מכלל שעדיין לא טהר.
5. ראה תו״כ כאן. ובה״ג הל׳ בכורות: וכהן סומא מותר לפדות את הבכור דכתיב בהו בכהנים הם מקריבים והיו קדש, בהוייתן יהו.
[ו]
״קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם״ – עַל כָּרְחָם.
״וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי יי, לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם״ – לְהַגִּיד מַה גָּרַם.
״הֵם מַקְרִיבִם״ – לֹא הַלְוִיִּם.
״וְהָיוּ קֹדֶשׁ״ – לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִים.
קַדִּישִׁין יְהוֹן קֳדָם אֱלָהֲהוֹן וְלָא יַחֲלוּן שְׁמָא דֶּאֱלָהֲהוֹן אֲרֵי יָת קוּרְבָּנַיָּא דַּייָ קוּרְבַּן אֱלָהֲהוֹן אִנּוּן מְקָרְבִין וִיהוֹן קַדִּישִׁין.
They shall be holy before their God, and shall not profane the Name of their God; for they offer the oblations of the Lord their God, and they shall be holy.

קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה׳ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ
קַדִּישִׁין יְהוֹן קֳדָם אֱלָהֲהוֹן וְלָא יַחֲלוּן שְׁמָא דֶּאֱלָהֲהוֹן אֲרֵי יָת קוּרְבָּנַיָּא דַּה׳ קוּרְבַּן אֱלָהֲהוֹן אִינּוּן מְקָרְבִין וִיהוֹן קַדִּישִׁין
לחם אלהים – קרבן, מקור לדעת הגר״א
א. הצירוף ״לחם אלהים״ אינו מופיע בכל התורה זולת שש פעמים בפרשתנו.⁠1 והואיל והקרבנות אינם לחם פירש רש״י: ״לחם אלהיו (פסוק יז) – מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה א)״. וחזר ופירש: ״לחם אלהיו (פסוק כא) – כל מאכל קרוי לחם״.⁠2 אבל אונקלוס נרתע מלתרגמו כמאכל [כלהלן ״מַטֵּה לֶחֶם״ (ויקרא כו כו) ״סְעֵיד מֵיכְלָא״] שהרי הכתוב צועק ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?⁠״ (תהלים נ יב-יג). על כן פירש לֶחֶם – קרבן אף על פי שהוצרך לכפול התיבה: ״כִּי אֶת אִשֵּׁי ה׳ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם״ – ״אֲרֵי יָת קוּרְבָּנַיָּא דַּה׳ קוּרְבַּן אֱלָהֲהוֹן״. ואולי מכאן מקור לנוסח הגר״א בברכת ״רצה״.⁠3 וכעין זה הם דברי הגר״א שהובאו בפסוק ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ (במדבר כח ב). אבל את ״לֶחֶם פָּנִים״ (שמות כה ל) ת״א ״לְחֵים אַפַּיָא״ כי אינו מייחס לֶחֶם לבורא. ועיין גם להלן ״לֶחֶם אֱלֹהָיו״ (יז).
וְהָיוּ קֹדֶשׁ – ויהיו קדושים
ב. ת״א מבחין בין השם קֹדֶשׁ המתורגם קוּדְשָׁא, כגון ״וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״ (ויקרא כב י) ״לָא יֵיכוֹל קוּדְשָׁא״, לבין התואר קָדוֹשׁ שתרגומו קַדִּישׁ, כגון ״קָדֹשׁ יִהְיֶה״ (במדבר ו ה) ״קַדִּישׁ יְהֵי״. על פי זה מתבקש לתרגם ״וְהָיוּ קֹדֶשׁ״ – ״וִיהוֹן קוּדְשָׁא״. אבל אונקלוס הפך השם המופשט קֹדֶשׁ לתואר: ״וִיהוֹן קַדִּישִׁין״. וכמוהו גם ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶש״ (שמות כב ל) ״וַאֲנָשִׁין קַדִּישִׁין״. לטעם השינוי ראה להלן ״מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ״ (ויקרא כג ב) ״מְעָרַע קַדִּישׁ״.
קֹדֶשׁ – יחיד, קַדִּישִׁין – רבים
ג. ״וְהָיוּ קֹדֶשׁ״ – ״וִיהוֹן קַדִּישִׁין״ ברבים, כהערת המסורה לפסוק ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי״ (שמות כב ל) ״וַאֲנָשִׁין קַדִּישִׁין״: ״קֹדֶש – ג׳ באוריתא דמיתרגם קַדִּישִׁין: וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ, והיו, ואתה (וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים לג ב) וְעִמֵּיהּ רִבְּוָת קַדִּישִׁין)״ עיין שם הטעם.
1. פרק כא פסוק ו: ״כִּי אֶת אִשֵּׁי ה׳ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם״; פסוק ח: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב״; פסוק יז: ״אִישׁ מִזַּרְעֲךָ... אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו״; פסוק כא: ״אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב״; פסוק כב: ״לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל״; פרק כב פסוק כה: ״וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם״.
2. ולכן תמה רא״ם ״לא שמעתי טעם נכון בפירוש הזה פה פעם שנית, כי מאחר שפירש למעלה בסמוך (פסוק יז) ״לחם אלהיו – מאכל אלהיו, כל הסעודה קרויה לחם״, מה טעם לכתבו פה שנית? ושמא יש לומר שהוצרך לפרשו פה פעם שנית, מפני שהראשון מורה על התמידין, וזה על שאר הקרבנות״. ועדיין קשה מדוע המתין רש״י לפסוק יז ולא פירשו כבר לעיל בפסוק ו.
3. הואיל ות״א נמנע מהכפלת תיבה בפסוק אחד לשתי מלים שונות, אפשר שתרגומו ״אִשֵּׁי ה׳״ – קורבנות מסייע לגר״א שפסק לומר ״והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל, ותפילתם באהבה תקבל ברצון״, כי ״והשב״ נאמר על העבודה ועל אשי ישראל (קורבנות) ו״תקבל ברצון״ – על התפילה. ולא כפוסקים שקבעו לומר ״והשב את העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון״ ומפרשים ״ואשי ישראל״ כמליצה לתפילות או לנשמות הצדיקים. שלש הדעות הוזכרו בבית יוסף אורח חיים סימן קכ : ״ואשי ישראל וכו׳ ואף על פי שאין עתה עבודה מתפללים על התפילה וכו׳. ולפי זה הכי פירושו: ואשי ישראל ותפילתם – תפילת ישראל שהיא במקום האישים שהם הקרבנות, תקבל ברצון. ובמדרש יש מיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים וכו׳. ולפי זה הכי פירושו: ואשי ישראל, כלומר אנשי ישראל הנקרבים על ידי מיכאל או יהיה מלשון אשה ריח ניחוח כלומר קרבנות ישראל דהיינו נפשותיהן שהן עצמן נקרבות על ידי מיכאל גם תפילתם של ישראל הכל תקבל ברצון... ויש אומרים דקאי אדלעיל: והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל. דלשני הפירושים הראשונים ואשי ישראל דבוק עם ותפילתם הבא אחריו. ולפירוש זה ואשי ישראל דבוק עם והשב העבודה לדביר ביתך כלומר השב העבודה ואשי ישראל דהיינו קרבנותיהם לדביר ביתך״. והגר״א פסק כפירוש השלישי (כמובא במשנה ברורה קכ ס״ק א).
קדישין יהוון קדם אלההוןא ולא יפסון שמה דאלההוןב ארום ית קרבנוי די״י לחם אלההון אינוןג מקריבין ויהוון קדישיןד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם אלההון״) גם נוסח חילופי: ״לאלה׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמה דאלההון״) גם נוסח חילופי: ״שם אל׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדישין״) גם נוסח חילופי: ״קודש״.
קדישין יהון קדם אלההון ולא יפסון ית שמא דאלההון ארום ית קרבניא די״י תיקרובתא דאלקהון הינון מקרבין ויהון קדישין בגופיהון.
but they shall be holy before their God, and shall not profane the name of their God; for the oblations of their God they do offer, and they must be holy in their bodies.
קדושים יהיו לפני א-להיהם ולא יחללו את שם א-להיהם כי את קרבנות י״י תקרובת אלהיהם הם מקריבים ויהיו קדושים בגופם.
ולא יפסון.
They shall not profane
קדשים יהיו לאלהיהם – שלא יהיה בהם שום מום.
קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם״ עַל כָּרְחָן. ״וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה׳ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם״ לְהַגִּיד מַה גָּרַם. ״הֵם מַקְרִיבִים״ וְלֹא הַלְוִיִּים. ״וְהָיוּ קֹדֶשׁ״ לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין. תַּנְיָא: רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: רֶמֶז לִטְבוּל יוֹם שֶׁאִם עָבַד חִלֵּל, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קְדֹשִׁים יִהְיוּ, וְלֹא יְחַלְּלוּ״ אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטֻמְאָה דְּנָפְקָא לָן מִ״וְּיִנָּזְרוּ״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִטְבוּל יוֹם. אֵימָא תְּנֵהוּ עִנְיָן לְקָרַח קָרְחָה וּלְמַשְׁחִית פְּאַת זָקָן, טְבוּל יוֹם דְּאִם עָבַד בְּמִיתָה, מְנָלָן, דְּגָמַר ״חָלָל, חָלָל״ מִתְּרוּמָה, דְּפָסִיל בַּתְּרוּמָה מֵחֵיל עֲבוֹדָה, דְּלָא פָסִיל בַּתְּרוּמָה לֹא מֵחֵיל עֲבוֹדָה.
וליכונו קדיסין לרבהם לא יבד֗לו אסמה פאנהם למא הם מקרבין קראבין ללה רבהם אלדאימה יצירו מקדסין:
ויהיו קדושים לאלהיהם, לא יחללו שמו, שכיון שהם מקריבים קרבנות לה׳ אלוהיהם תמיד,⁠1 הם נעשים מקודשים.
1. שכן ״לחם״ הוא קרבן קבוע, וכמו שביאר בפירוש הארוך, ורבינו מבאר מה שנקט כאן הכתוב לשון לחם ולא קרבן, כיון שזו סיבת חובת קידוש הכהנים, כיון שהם מקריבים קרבנות קבועים ולכן הם מוכנים תמיד להקרבת קרבנות.
קדושים יהיו – על כרחם יקדישום בית דין בכך.
קדשים יהיו THEY SHALL BE HOLY – even against their will – the court shall force them to remain holy in respect to this (Sifra, Emor, Chapter 1 6).
פס׳: קדושים יהיו לאלהיהם1על כרחן.
ולא יחללו את שם אלהיהם כי את אשי ה׳ וגו׳ הם מקריבים – ולא הלוים.
והיו קדש – לרבות בעלי מומין:
1. על כרחן. דורש מדכתיב קדושים יהיו ולא כתיב קדושים הם ע״כ יהיו קאי על ב״ד שיקדישו אותם בע״כ:
ולא יחללוא שם אלהיהם – ופירושו: כי את אשי י״י.
א. בכ״י פריס 177 נוסף כאן: את.
AND NOT PROFANE THE NAME OF GOD. The reason being, for the offerings made by fire…they do offer.⁠1
1. For the offerings made by fire…they do offer refers to and not profane the name of God, not to They shall be holy unto their God.
והיו קדש – לרבות בעלי מומין.⁠1
1. שאוב מהספרא.
והיו קודש, "therefore they shall be holy.⁠" This "holiness" also includes priests suffering a physical handicap which disqualifies them from performing service in the Temple.⁠" (Sifra)
קדשים יהיו לאלהיהם – הקדושה היא הפרישות כאשר פרשתי בסדר של מעלה (רמב״ן ויקרא י״ט:ב׳). יאמר שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות.
THEY SHALL BE HOLY UNTO THEIR G-D. Holiness signifies separateness, as I have explained in the section above.⁠1 Scripture is thus stating that even in those things which are permissible to Israelites, the priests should exercise self-control, avoiding the impurity of the dead, and marrying of women who are unfit for them in purity and cleanliness.
1. In the beginning of Seder Kedoshim.
קדושים יהיו לאלהיהם – שיהיו פרושים אפילו מן הדברים המותרים לישראל כטומאת המתים ונשואי זונה וחללה, כי הזונה היא שנבעלה לפסול לה כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר, וחללה היא שנולדה מחמשה פסולין שבכהונה, כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה מכהן הדיוט, שהרי כהן הדיוט לא הוזהר אלא בזונה וחללה אבל באלמנה מותר, וזהו שכתוב (יחזקאל מ״ד) והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו, כי יש מן הכהנים שמותרין באלמנה וזהו כהן הדיוט, וטעם הזקף קטן שבאלמנה מורה כן.
קדושים יהיו לאלוהיהם, "they are to remain holy to their God.⁠" This apparently superfluous comment means that the priests should practice a degree of abstinence, caution of coming close to temptation, over and above what is required of ordinary Israelites. Matters which are permitted to ordinary Israelites, and which therefore are not displeasing in the eyes of the Lord per se, are nevertheless out of bounds for the priests. These include marrying divorcees, women who had been unchaste at one time or another, etc. It is not appropriate for people who derive their food from God's Altar to associate with the categories of people listed in an intimate relationship The word זונה in our verse includes a woman who had sexual relations with someone forbidden to her as a marriage partner. The word חללה refers to someone born of one of the five categories of marriages forbidden to be entered into by priests. On the other hand, priests (other than the High priest) are permitted to marry widows. This is the meaning of the verse in Ezekiel 44,22 והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו, "but some priests may marry a widow;⁠" (i.e. a priest who is not High Priest).
קדושים יהיו – כתב הרמב״ן הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי למעלה ובא לומר שאפי׳ במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים שיבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם. ופי׳:
כי אני ה׳ מקדשכם – עם הכהנים מדבר כאשר התחיל אמור אל הכהנים.
אי נמי: חוזר אל הכהנים (והעם) והטעם כי מאחר שהוא מקריב לחם אלהיך קדוש יהי׳ לך כי על ידו אני מקדש אתכם ומשרה שכינתי במקדשכם:
קדושים יהיו, "They shall be holy, etc.⁠" Nachmanides writes that קדושה is a term describing a certain type of abstinence, as he had explained on previous of occasions. In the case of the priests, the Torah re-emphasizes this to teach that even though the Torah had already made holiness a state every Israelite is to strive for, the priests must abstain even from things that are perfectly permissible for the ordinary Israelite. The most prominent example of these is the mitzvah to busy oneself with the burial of the dead. Another, well known example, is the restriction the Torah imposes on the priests in the type of woman that is eligible to become the wife of a priest.
כי אני ה' מקדשכם, "seeing that it is I, Hashem, Who sanctifies you.⁠" The switch to direct speech (you) again, signals a continuation of the opening line in the chapter that had been addressed exclusively to the priests. Alternately, God does indeed refer to both the priests and the people as a whole, but seeing that the priests represents the entire nation being the one who presents God's "food" on the altar, He addresses them in the first instance. The people's state of holiness necessitates that the priests represent them in the manner prescribed.
קדושים יהיו לאלהיהם – כתב הרמב״ן הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי למעלה. ובא לומר אע״פ שמותר לישראל יהיו הכהנים פרושים שיבדלו מטומאת המתים ונשואי נשים שאינן הגונות הלם. ופי׳ כי אני י״י מקדשכם. כי עם הכהנים מדבר כאשר התחיל אמור אל הכהנים. א״נ חוזר על הכהנים והעם והטעם כי מאחר שהוא מקריב לחם אלהיך קדוש יהיה לך כי על ידו אני מקדש אתכם ומשרה שכינתי במקדשכם.
קדֹשים יהיו לאלֹהיהם – רוצה לומר שינהגו קדושה יתרה בעצמם להתרחק מהענינים המגונים.
ולא יחללו שם אלהיהם – רוצה לומר שאם לא נהגו עצמם בקדושה, הנה הם משפילים אצל האנשים מדרגת ה׳ יתעלה, אשר הם מוכנים לשרתו.
קדושים יהיו על כרחם יקדישום בית דין על כך. פירוש אדלעיל קאי שם רצו להטמא למתים לחלל את קדושתם ב״ד מצווין להכריחם שלא יטמאו מדכתיב קדושים יהיו ולא כתיב קדושים הם משמע על ידי אחרים שבית דין יקדשום על כך וכך שנינו בת״כ קדושים יהיו לאלהיהם על כרחם שפירושו על ידי בית דין:
ולפי שלא יחשבו כהני ה׳ שהמה בהיותם עובדים במקדשו מרוחקים מעבודה זרה ודרכיה לא היה בהם החשש הזה לכך הוזהר להזהירם שגם הם בכל זמן יהיו נזהרים בזה. ולכך נתן עליו הסבה באמרו קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו את שם אלהיהם כי בהיותם באופן כך קרוחי שער ונשחתים זקנם בהיותם משרתי עליון חלול הוא לאלהים העובדים על שלחנו כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. אמנם להזהרת המתים אמר כי את אישי ה׳ שהוא הנקרא לחם אלהיהם הם מקריבים כלומר והטמא לא יוכל להקריב ומפני זה ראוי שלנפש לא יטמא בעמיו, והותרה בזה השאלה הג׳.
ולא יחללו שם אלהיהם – ואף על פי שכל אלה לכבודו אין לו רשות למחול על כבודו, כי אמנם הכוונה בכבוד הכהנים הוא לכבוד האל יתברך, וכשימחלו על זה יחללו את שמו.
ולא יחללו שם אלוהיהם, even though all of the aforementioned were expressions of grief over the loss of relatives, the priest is not permitted to disregard the dignity which his status as priest imposes upon him. Even though the priests, no doubt, mean to honour God in what they are doing, when they disregard the restrictions their status imposes upon them, they indirectly desecrate the name of the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] קדשים יהיו לאלוהיהם
[1] יבמות פרק שני דף כ ע״א (יבמות כ.), וע״ב [2] סנהדרין פרק שביעי דף נג ע״ב (סנהדרין נג:), ופרק תשיעי דף פג ע״א וע״ב [3] זבחים פרק שני דף יז ע״א (זבחים יז.)
[ב] הם מקרבים והיו קדש
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נא ע״ב (סנהדרין נא:)
על כרחו יקדישום בית דין על כך. פירוש, דהאי למאי אתא, אי לומר שיהיו קדושים שלא יטמאו למתים, כבר כתיב זה שלא יטמאו למתים (פסוקים א-ד), אלא שבית דין על כרחם יקדישום לכך:
זונה שנבעלת בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר. הרמב״ן (לעיל יט, כט) הקשה על זה, שאין זונה אלא מחייבי כריתות או עבד או גוי שאין להם קדושין, אבל חייבי לאוין, כגון ממזר, אינה זונה ואינו לוקה. וכן התוספות בפרק הבא על יבמתו (יבמות סוף סא.) כתבו פירוש הקונטרס דזונה הוי שנבעלת לפסול, ופירשו התוספות דלא הוי זונה אלא מחייבי כריתות. ובפרק החולץ (יבמות מד ע״ב) גבי הכל מודים הבא על חייבי כריתות הולד פגום, מקל וחומר מאלמנה שאינה רק חייבי לאוין, כל שכן כיון שנבעלה לחייבי כרת עשאה זונה, דייקו בתוספות (שם ד״ה עשאה) ׳מכאן משמע דסבירא לרבי יהושע דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות, דבתפיסות קדושין תליא מילתא, כדמשמע בפרק כל האסורים (תמורה כט ע״ב) ׳. פירוש, דקאמר התם (שם) אתנן זונה גויה אסור, דכתיב (ראו דברים כג, יט) ״תועבה היא״, וכתיב התם (ראו לעיל יח, כט) ״כי כל התועבות האלו״, מה התם עריות שאין בהם קדושין, אף כאן שאין קדושין תופסין בה, ולפיכך אתנן זונה גויה אסור. ומזה משמע דלא הוי שם זנות אלא אם אין קדושין תופסין בה, דאי הוי זונה בכל ביאת איסור, למאי נבעי דלא תפסי קדושין, דמאי ענין קדושין לענין אתנן זונה. אלא עיקר זנות הוי כשאין קדושין תופסין בה, ולכך אתנן זונה גויה אתננה אסור, דלא תפסי בה קדושין (יבמות ריש מה.). ואף על גב דרבא סבירא ליה (תמורה כט ע״ב) דאתנן זונה ישראלית אסור, מכל מקום גם כן הוא מודה דעיקר זונה בדלא תפסי קדושין, אלא דיליף זונה ישראלית מזונה גויה, דזונה גויה אסור אתנן שלה – אף זונה ישראלית כך, ולא בעי זנות בהך ביאה – אם נבעלה פעם אחת למי שאין קדושין תופסין בה, ואף על גב דאחר כך בא עליה מי שקדושין תופסין בה, אתננה אסור. והשתא משמע לדברי הכל שתולה שם זנות באין קדושין תופסין בה:
ועוד מוכח התם בהדיא דשם זונה לא הוי אלא אם אין קדושין תופסין בה, דהתם (תמורה כט ע״ב) פריך אליבא דאביי ׳אחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית אתנה אסור׳, ומוקי ליה אביי כדרבי אלעזר, דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. ומה תירץ, סוף סוף קרא כתיב ״תועבה״, וילפינן גזירה שוה דבעינן שלא יהא קדושין תופסין בה, ועל כרחך הכי פירושו, דלא בעינן זונה גויה שאין קדושין תופסין בה אלא בשביל שתהא אותה ביאה לזנות, ורבי אלעזר סבירא ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ולכך כל ביאה – זנות היא, ואתננה אסור. שמע מינה דאליבא דכולי עלמא לא הוי זונה אלא במידי דלא קדושין תופסין בה. והשתא ראיה ברורה לדברי התוספות:
והרא״ם תמה על ראיית התוספות מפרק כל האסורים, ומשם אדרבה, להיפך ראיה, דהכל מודים דכהן הבא על הזונה דקדושין תופסין בה דחייב, ולא פליגי אביי ורבא אלא לענין אתננה, דלאביי לא הוי אתנן אלא אם כן אין קדושין תופסין בה, ורבא יליף אתנן זונה ישראלית מאתנן זונה דגויה, מה אתנן זונה דגויה הוי אתנן, אף אתנן ישראלית הוי אתנן. אבל הכהן הבא על ישראלית זונה, אף על גב שלא נבעלה אלא למי שקדושין תופסין בה, חייב:
ודבריו תמוהין, שכבר נתבאר ראיית התוספות. ומה שאמר כי ההפך משם ראיה, אין בדבריו ממש, דמי הגיד לו שכהן שבא על בת ישראל שנבעלה לפסול אף אם קדושין תופסין לוקה, דזה אינו אלא אם נבעלה למי שאין קדושין תופסין בה. וכך אמר התם ׳זונה ישראלית (לכהן) אתננה מותר, דהא קדושין תופסין בה, וכהן הבא עליה לוקה משום זונה׳. והכי פירושו, דאתנן זונה – שבא עליה אדם דתופסין בה קדושין, אתננה מותר, דהא בזאת הביאה תופסין קדושין. אבל כהן לוקה, אף על גב דתופסין, דנבעלה כבר למי שאין קדושין תופסין בה:
אבל שנולדה מפסולי כהונה וכן שנתחללה מן הכהונה וכו׳. בפרק יוחסין (קדושין עז.) יליף ליה דלא זרעו בלחוד הוא מחולל, אלא אף היא נעשית חללה על ידי ביאת אחד מן הפסולין לכהונה, דכתיב (פסוק טו) ״ולא יחלל״, ומשמע זה קדושין שהיה כשר ונתחלל, וזו האשה שהיתה כשירה ונתחללה על ידי ביאת אחד מן הפסולין:
ע״כ יקדישום ב״ד. מדלא כתיב קדושים הם אלא קדושים יהיו משמע על כרחם. פירוש לפירושו יהיו כמדבר לנסתר ר״ל על הכהנים לב״ד, ואף שלא יוכל לומר תהיו לשון נוכח כיון דכל ענין מדבר בל׳ נסתר לא יקרחה לא יגלחו וגו׳ מ״מ הול״ל קדושים הם וק״ל: נלי״ט: [דברי דוד] אע״ג דלעיל אמר קדושים תהיו ושם לא הוזכר בע״כ. נראה דלעיל אמר תחלה קדושים תהיו ואח״כ מפרש במה יהיו קדושים דהיינו בגדר ערוה משא״כ כאן הזהיר תחלה האזהרה של כהנים מאי היא דהיינו מטומאת מת וא״כ מה מוסיף לומר שיהיו קדושים, דאין קדושים יהיו פי׳ על האמור קודם לו ע״כ תיקן שמוסיף אזהרה על הב״ד נוסף על האזהרות עצמן הזה:
The court shall sanctify them against their will. [Re'm explains]: Because it is not written "They (are) holy" (קדושים הם), but rather, "They shall be holy" (קדושים יהיו), which indicates [even] against their will. The explanation of his explanation is: יהיו is in the third person, speaking of the kohanim to the beis din. Even though the verse could not say "you shall be" (תהיו) in the second person because the whole subject is said in the third person, "They shall not make baldness,⁠" "They shall not shave,⁠" etc., nevertheless, it could have said "They (are) holy" (קדושים הם). This is easy to understand (R. Yaakov Taryosh) Even though above (Vayikra 19:2) it says [regarding the Bnei Yisroel], "You shall be holy" (קדושים תהיו), and there it is not mentioned that this is against their will? The answer seems to be: Above, it first said "You shall be holy" and afterwards explained how they should be holy, by restricting themselves from wives who are forbidden to them. Here, however, it first commanded the kohanim about what is forbidden, such as defilement of the dead; if so, what is it adding when it says "They shall be holy,⁠" since "They shall be holy" cannot be an explanation of what came before it [as it adds nothing]. Therefore, Rashi answers that it is an additional command to the beis din, in addition to commanding [the kohanim] themselves regarding this. (Divrei Dovid)
ולא יחללו שם אלהיהם – שלא ישמשו בטומאה [סנהדרין פ״ג ע״ב זבחי׳ מ׳ ע״א] אם אינו ענין לטמא תנהו ענין לטבול יום ששימש אם עבד חילל. נאמר כאן חילול. ונאמר בטמא שאכל את התרומה חילול מה להלן במיתה אף כאן במיתה.
כי את אשי ה׳ – להגיד מה גרם.
הם מקריבם – ולא הלוים.
והיו קדש – לרבות בעלי מום.
קדושים יהיו לאלהיהם – אעפ״י שעל כל העדה נאמר ״קדושים תהיו״, הכהנים הנגשים אליו יתקדשו ביותר, הן להזהר מטומאת מת, והן מטומאת מנהגי כנענים והבליהם, יתרוממו בלבבם על מנהגי בני אד., וגם במות שְׁאֵרָם הרחוק או אנשים שהם כריע כאח להם, יעבדו במקדש ה׳ בשמחה הראויה לעבודתו. וזו היא קדושה גדולה כמו שפירשנו (ויקרא יט, ב), כי הבדלתי אותם מכל משפחות ישראל לעמוד לשרת לפני.
ולא יחללו – במנהגיהם את שם אלהיהם, כי הם כהני ה׳. ואם בעבודתם ינהגו ככהני עבודת אלילים יחללו שמו הגדול הנקרא עליהם.
כי – כמו שאמרנו שבהיותם משרתי השם קודש הם.
אשי ה׳ – מבואר (ויקרא א, ט), שכל הקרבנות הנאכלות על המזבח קרויים ״אש״ ו״אשי״ ו״אשים״, כלומר מתנה על האש לה׳.
לחם אלהיהם – אשי ה׳ הללו קרויים ״לחמו״, כמו ״את קרבני לחמי לאשי״ (במדבר כח, ב).
והיו – גם המקריבים קדש לה׳, כמו העבודות שהם עובדים.
קדשים יהיו לאלהיהם – אעפ״י שעל כל העדה נאמר קדושים תהיו, הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו ביותר:
ולא יחללו – במנהגיהם את שם אלהיהם, כי הם כהני ה׳, ואם בעבודתם ינהגו ככהני ע״ז, יחללו שמו הגדול הנקרא עליהם:
והיו – גם המקריבים קדש לה׳, כמו העבודות שהם עובדים:
קדשים יהיו לאלקיהם – לא רק בתוך המקדש אלא גם מחוצה לו עליהם להיות קדושים לאלוקיהם; אסור להם לחלל את שמו, אשר דמותם נושאת אותו ברמה ומזכירה אותו לכל. על ידי הקִרבה לגופת המת, על ידי שריטה, קרחה, והשחתת פאות, הם יחללו את שם ה׳; וה׳, שבשמו הם קוראים, ייוודע על ידם כאלוהי חוסר חירות האדם – בחיים ובמוות. אולם ה׳ הוא אלוקי החירות המוסרית, ועמו מקור חיים. הוא מרומם אדם משערי מוות ומשחרר אותו מכוח החטא. הוא מלמדו ללכת קוממיות ופותח לו שערי חיים וטוהר. לפיכך ״לא המתים יהללוי⁠־ה״ (תהילים קטו, יז); אלא החיים, רק החיים, יכולים להודיע את מעשי חסדו. תהילת ה׳ עולה לא מתוך חולשת האדם וחסרונותיו אלא מכוחה של חירותו המוסרית. שכן אם כהן ישהה לצד מת, או שייעשו בו קרחה, שריטה או השחתת פאות – אותות המוות והחטא – יהיה בכך חילול שמו הגדול. התפיסה האמיתית שבה חפץ ה׳ שנתפוס אותו, תעוּות בכך להפך הגמור.
כי את אשי ה׳ וגו׳ (עיין פירוש לעיל ג, יא). בני העם מוסרים לאש התורה את מטרותיהם ושאיפותיהם, את כל עצמיותם כיצורים חיים, את נכסיהם המספקים להם מזון ורווחה ואת כל שמחת החיים: חלב, כליות, איברים, קומץ סולת ושמן, וכל הלבונה. כל אלה נמסרים כקרבן לאש התורה, כדי להיטהר ולקבל צורה על ידה, ולעשות נחת רוח לה׳, כך ששכינתו תשרה ליד שולחן קיום האדם.
את כל אלה ״הם מקריבים״; הם, הכהנים, מקַרבים אל ה׳. לפיכך ״והיו קדש״, הם עצמם צריכים להיעשות ״מקדש״. בכל מקום – גם מחוץ למקדש – עליהם להביא לידי ביטוי בעצם חייהם ומהותם את האמיתות והמטרות של המקדש. שכן החיים הממשיים שמחוץ למקדש, הם המקבלים משמעות וכיוון על ידי מעשיהם הסמליים של הכהנים בתוך המקדש. לפיכך, זוהי חובת הכהן להיות ״כהן״ אף מחוץ למקדש. בחייו בקרב הבריות הוא צריך להביא לידי ביטוי בכל מקום את אותו ה״כַּן״ [הבסיס] שעליו מכוננת תורת המקדש את החיים, ואת אותן ה״מטרות״ שכלפיהן מכוונת תורת המקדש את החיים.
משום כך, מחויבים הכהנים להרחיק מכל חייהם את היפוכה של אמת הכַּן הזה, ואת היפוכן של קדושת אותן מטרות.
[יג]
קדושים יהיו לאלהיהם – אחר שהזהיר את ישראל בכלל שיקדשו את עצמם מטומאת המאכלות (סוף שמיני) ומאיסורי העריות ויתר התועבות (בפר׳ קדושים) ודבר אליהם בנוכח – ״קדושים תהיו״, הזהיר את הכהנים בקדושה יתירה נוסף על קדושת ישראל ודבר בלשון נסתר – ״קדושים יהיו״, שהוא האזהרה לבית דין שישגיחו על זה ויכריחו אותם אל קדושה זו להזהר מן הטומאה והקרחה והשריטה. ובאר הטעם כי ״אשי ה׳..⁠״ ר״ל שזה הסיבה הגורמת שמוכרחים להתקדש בקדושה עליונה כי הם משרתי אלהינו. ומ״ש ״הם מקריבים״, שכפל מלה שתחת הגוף עם כינוי הגוף שבפעל ובא תמיד לדייק, רצונו לומר הגם שגם הלוים נבחרו לשרת את ה׳, הם מובדלים מהם שמקריבים על גבי המזבח והלוים הם רק לשיר ולשמר משמרתי. ומה שכפל שנית ״והיו קדש״ פירושו שישארו בקדושתם לעולם, אף שיפסלו מן העבודה על ידי מום, לא תבטל קדושתם. כי פעל ״היה״ משמש על תחלת ההויה ועל הקיום. ולכן ״תהיה״ מורה תמיד העיכוב (כמו שכתבנו באילת השחר סימן תר). ופה שנכפל ״קדושים יהיו... והיו קדש״ על כרחנו שבא הפעל השני על הקיום, שישארו קדש בכל אופן.
קדושים יהיו לאלהיהם1 – ׳קדושה׳ היא פרישות2 מאנשים לשם ה׳, בכל ענין שמתקדש שם שמים ע״י שנוהגים כך, היינו, שיהיו מצויינים במדות טובות ובצניעות וכדומה.⁠3 לאפוקי שלא יהיו מובדלים מאנשים בדבר שאין בזה קידוש שם שמים ואין זה אלא גאוה והתרברבות.
[הרחב דבר: ויחזקאל הנביא (מד,יט) אמר ״ובצאתם אל החצר החיצונה, אל החצר החיצונה אל העם, יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם, והניחו אותם בלשכות הקודש, ולבשו בגדים אחרים, ולא יקדשו את העם בבגדיהם״. אין הפירוש ״ולבשו בגדים אחרים״ – בגדי חול,⁠4 דפשיטא שלא ילכו ערומים, וגם מה זה ״ולא יקדשו את העם בבגדיהם״5 – הרי בגדי קודש אסור ללבוש בלא זה בחוץ.⁠6 אלא הכי פירושו, ״ולבשו בגדים אחרים״ – שלא ילבשו בגדי חול בצורת בגדי כהונה, אלא ילבשו בגדים הנהוגים בכל העם.⁠7 ועל זה נתן טעם ש״לא יקדשו את העם בבגדיהם״ – אם ילכו בבגדי כהונה יפרישו את העם8 מהם, בראותם הכהנים מלובשים בגדי כהונה כמו בשעת עבודה.⁠9 וכל זה רמז הכתוב כאן שקדושתם מן העם יהיו רק ״לאלהיהם״ – לשם כבוד שמים, ולא לכבוד עצמן.]
ולא יחללו וגו׳ – אם לא יתנהגו במדות מצוינות כפי הראוי לכהנים,⁠10 אע״ג שאינו עוון באמת,⁠11 וכדאיתא ביומא (פו,א) היכי דמי חילול השם12 וכו׳, כן הוא בכהן יהיה חילול שם שמים בדבר.⁠13
כי את אשי ה׳ לחם אלהיהם הם מקריבים – משום הכי נקרא שם ה׳ עליהם ביותר.
והנה שתי פעמים מכונה בפרשה זו הקרבן בשם ׳לחם אלהים׳, בזה המקרא, ובסמוך (פסוק ח׳) ״וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב״. והענין הוא, דבספר במדבר (כח,ב) במקרא ״את קרבני לחמי״ הסברנו פירוש ״לחמי״ שהוא בשתי משמעויות, א׳, שהוא כביכול מתחבר עם בני אדם המוכשרים לזה.⁠14 ב׳, לחם שמפרנס עולמו ואת ישראל ביחוד, יע״ש.⁠15 מעתה מתפרש זה המקרא, דלהכי הוא חילול שם שמים, דהקרבן הוא ״אשי ה׳ לחם אלהיהם״ שמתקרב16 אל הכהנים בהשגה רוחנית ע״י הקרבן. [ועיין מה שכתבתי בספר במדבר (ח,ו בהרח״ד) שכיוצא בזה הוזהרו העוסקים בתורה17 דכתיב בהו גם כן (משלי יט,ג) ״לכו לחמו בלחמי״,⁠18] ובסמוך יבואר עוד.
והיו קודש – הבטחת הכתוב הוא שאם ישמרו דבר ה׳ להתקדש19 – ״והיו קודש״ גם כן בעיני העם, וינהגו בהם כבוד ומורא.
זהו פשוטו של מקרא.
והדרש בתורת כהנים ״והיו קודש״ – לרבות בעלי מומין, והובא בסנהדרין (נא,ב). ומוצא הדרש הוא מלשון ״והיו״ דמשמע – לעולם, כדאיתא בבכורות (ד,ב) ״והיו לי הלוים״ (במדבר ג,יב), ״והיו״ – בהוייתן יהיו. והכי נמי הפירוש – אפילו כשאינן בני עבודה, והוא הדין אפילו בזמן הזה.
1. די לכתוב ״קדושים יהיו״ ומהי התוספת ״לאלוהיהם״, כמו ״קדושים תהיו״ (לעיל יט,ב) ולא כתוב ״לה׳⁠ ⁠⁠״.
2. השוה רש״י ד״ה קדושים תהיו – פרושים מן העריות. מבחינה לשונית פילולוגית המלה קד״ש (גם בערבית) מציינת פרישה הרחקה והבדלה, וכן כאן ברמב״ן. רבינו כאן מדגיש נקודה מיוחדת בפרישות – התרחקות מאנשים בהקשר של הצטיינות ומיוחדות במדות טובות ובצניעות.
3. כלומר, הפרישה מן הציבור צריכה לעורר בציבור הרגשה לנסות לעשות כמוהו.
4. כפירוש בעל מצודת דוד (בעוד רש״י ורד״ק החרישו).
5. רד״ק ומצודות: כי אם יגעו העם בבגדי כהונה שהם קודש, יראה שהעם קדושים כמוהם. ובתרגום יונתן בן עוזיאל פירש ״ולא יתערבון עם עמא בלבושיהון״.
6. כי אם בשעת העבודה שאז מותרת לבישת האבנט שהוא כלאים–שעטנז.
7. כלומר, גם בגדי החול יבלטו בזה שהם אינם דומים כלל וכלל לבגדי הקודש שלבשו.
8. ״לא יקדשו״ = לא יפרישו וירחיקו. ׳קדוש׳ בבנין הקל מציין נפרד, ובמילא בבנין הפיעל הוא מציין להפריד.
9. ולכן גם אסר לבישת בגדי חול הדומים לבגדי כהונה.
10. כפי שהסביר רבינו בקטע הקודם.
11. כלומר, אין איסור בלא תעשה שאפשר להגדירו, כמו ״לא תגנוב״.
12. המשך: אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר (עיין שם הדיון בגמרא), הרי שעוון חילול ה׳ אינו מוגדר בתורה, באשר אי אפשר להגדירו, כי הכל לפי האיש, המצב וכדו׳, מה שמותר לאדם רגיל לעשות (בסוגית פרישתו–קדושה–מן הציבור) יהיה אסור לכהן בבחינת ׳כגון אנא׳, לכן הסמכת ״לא יחללו״ ל״קדושים יהיו״.
13. והשוה ספורנו ד״ה ולא יחללו שם אלהיהם: ואף על פי שכל אלה לכבודו, אין לו רשות למחול על כבודו, כי אמנם הכוונה בכבוד הכהנים הוא לכבוד האל יתברך, וכשימחלו על זה יחללו את שמו.
14. מלשון ׳להלחים׳. (הרש״ר הירש מפרש כי על כן נקרא המאכל הזה ״לחם״, משום שהוא מלחים את הגוף עם הנשמה, באשר הוא המאכל הבסיסי).
15. זה לשון רבינו שם (במדבר כח,ב): שם ״לחם״ משמעו פעולת חיבור בהתקשרות אמיץ ומדובק, כלשון מדרש ויקרא רבה פ״ג על הפסוק ״וישוב אל ה׳ וירחמהו״, כאדם שהוא מלחים שני נסרים ומדביקן, ופירושו, דטבע ידוע כשמחליקין נסרים ומדביקן עד שרוח אויר לא יבא ביניהם, אז אי אפשר להפרידם זה מזה בשום אופן. וזה החיבור נקרא ׳מלחים׳. ומזה הפעולה בא שם ״לחם״ שמחבר הגוף עם הנפש באופן חזק. והנה קרא הקב״ה קרבנות בכלל ״לחמי״ שהוא מחבר כביכול את הקב״ה לישראל... אבל עוד משמעות יש בזה, היינו ׳לחם שאני מפרנס בם את עולמי׳, וכדאיתא בכתובות (י,ט) למה נקרא שמו ״מזבח״ שהוא מזין. ופירש רש״י ׳בזכות הקרבנות העולם ניזון׳ וכו׳, ובשביל זה נקרא עבודת הקרבנות בשם ׳עבודה׳ סתם יותר משארי מצוות שבתורה, משום דסתם עובד הוא כדי לשבוע לחם. וכבר ביארנו בספר בראשית (טו,ט) ובכמה מקומות דעבודת הקרבנות היתה חוק לישראל היינו פרנסתם בא״י, משא״כ כל המצוות אינן באות בשביל פרנסה בעוה״ז...
16. הקב״ה (כמשמעות הראשונה של ״לחם״).
17. להיזהר בחילול השם, דוקא בגלל עמדתם הגבוהה באומה.
18. במקביל (מבחינה רוחנית) ל״קרבני לחמי״. כלומר, העוסקים בתורה גם הם מחוברים לקב״ה ע״י עיסוקם בתורה, כפי שכתב רבינו בבמדבר שם: וכן נקרא התלמוד ״לחמי״, כדאיתא בחגיגה (יד,א) ״לכו לחמו בלחמי״ – זה לימוד. ואין לך מחבר ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים כמו תלמוד וקרבנות. והנה לפי זה מתפרש ״לחמי לאשי״ – חיבור שלי לאשי.
19. לפרוש מאנשים לשם ה׳.
פסוק כו, שבפרק כ מצַוה לכל ישראל ״והייתם לי קדשים״, אולם על הכהנים מוטלת חובת קדושה יתרה, ולכן צריכים הם להינזר מטומאת מתים ובמיוחד ממנהגי אבילות של עובדי אלילים.
ולא יחללו – אם הכהנים אינם נזהרים בקדושה הרי הם גורמים לחילול שם ה׳ שנקרא עליהם, כי על כן הם נקראים ״כהני ה׳⁠ ⁠⁠״; על דבר השינוי מלשון יחיד ללשון רבים (מה שמוצאים גם ביחזקאל מ״ד:ט״ו ואילך) עיין לעיל עמוד לג.
כי... קדש – מכיון שהכהנים הם בחינת מתווכים בין ה׳ לבין העם השואף להתקרב אליו בקרבנות, לכן מוטל עליהם להתנהג בקדושה יתרה. אגב, לדעת הספרא מכוּונת מצוה זו אל האומה כולה: על האומה להשגיח על הכהנים שיהיו קדושים.
והיו קודש – מכליל בתוך הצו גם בעלי מומין שאינם מקריבים קרבנות; ״קודש״, שם עצם במקום תואר, כמו בשמות כ״ח:ל״ו.
קדושים יהיו כו׳ ולא יחללו כו׳ כי את אשי ה׳ לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש – אולי מרמז, דכמו דאמר בפ״ק דמכות, דהמטמא למת מצוה סד״א דליפטור מכרת אם נכנס למקדש, כן הו״א, דבמילי דרשות הוא הטומאה מחלל אם שמש בטומאתו, אבל אם נטמא למת מצוה אימא, דאינו מחלל עבודה, ולעיל כתב לא יטמא בעל בעמיו להחלו והכונה, דאם הוא מטמא למתים הרי הוא חולין וכדתניא בתו״כ נהג מנהג כזה הרי הוא חולין, לכן אמר כאן, דאע״ג דטימא עצמו לאביו וכיו״ב, שטומאה אליהם מצוה, בכ״ז אם עבד בטומאתו מחלל עבודה. וזה ולא יחללו כי את כו׳ והיו קדש אף באופן שהוא קדוש, שלא נעשה חולין, והוא שטימא עצמו למתי מצוה. ועיין תו״כ ובפ״ב דזבחים. וזה, שאף הוא לא נעשה חולין ע״י טומאה זו מחלל אם עבד. ודו״ק.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ז) אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי⁠־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו׃
They shall not marry a woman who is a prostitute or profane; they shall not marry a woman divorced from her husband, for he is holy to his God.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
איסורי גרושה ואלמנה לכהנים – ויקרא כ״א:י״ג-ט״ו, יחזקאל מ״ד:כ״ב
[סג] 1זנה, תניא, זונה, זונה כשמה (לשון טועה, שטועה מתחת בעלה לאחרים) דברי ר׳ אליעזר (דלרבי אליעזר אין זונה אלא אשת איש), רבי עקיבא אומר, זונה זו מופקרת (ואפי׳ פנויה מאחר שהפקירה עצמה לכל קרויה זונה, אכל משום בעילה אחת לא הויא זונה הפנויה), רבי מתיא בן חרש אומר, אפי׳ הלך בעלה להשקותה (ואסורה לו עד שתשתה) ובא עליה בדרך עשאה זונה (הואיל ונבעלה לפסול בה) רבי יהודה אומר זונה זו איילונית, וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות (לפסול לה כגון א׳ מכל העריות) ר׳ אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. (יבמות סא:)
[סד] זנה, מתני׳: כהן הדיוט וכו׳. רבי יהודה אומר, אע״פ שיש לו אשה ובנים לא ישא איילונית שהיא זונה האמורה בתורה, וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת (דביאת עכו״ם ועבד פסלה) ושנבעלה בעילת זנות (כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה). גמ׳: אמר רב הונא, מאי טעמא דר׳ יהודה דכתיב (הושע ד, ו) ואכלו ולא ישבעו הזנו ולא יפרוצו, כל ביאה שאין בה פריצה אינה אלא בעילת זנות. (יבמות סא.-:)
[סה] 2זנה, אמר רבא, אשת כהן שנאנסה, בעלה לוקה עליה משום זונה (דכתיב זונה לא יקחו, וסתם זונה היינו מנאפת תחת בעלה שטעתה מאחר בעלה לזרים, וזו אע״ג דנאנסה, גבי כהן לא פליג רחמנא בין אונס בין רצון) וכו׳, מתיב ר׳ זירא, והיא לא נתפשה (במדבר ה, ג) אסורה, הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע״פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן, ולאו הבא מכלל עשה עשה, אמר רבה הכל היו בכלל אחרי אשר הוטמאה (דברים כד, ד) (כל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון בכלל זונה לא יקחו הן, שהרי כולן נבעלו בעילת זנות) כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת, מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא. (יבמות נו:)
[סו] 3זנה, מנין לכהן הדיוט שנעשה זרעו מן הפסולות ממנו חולין, (דבה לא כתיב, ולא יחלל) ת״ל זונה (להלן פסוק י״ד), זונה לגזירה שוה, מה זונה האמורה בכהן גדול, זרעו מן הפסולות ממנו, חולין, אף זונה האמורה בכהן הדיוט זרעו ממנו חולין. (תו״כ אמור פרק ב׳:ד׳)
[סז] 4וחללה, איזו היא חללה, כל שנולדה מן הפסולים. מאי פסולים אילימא פסולים לו (ואפי׳ הוא ישראל אם ביאתו בעבירה שאינו של ממזרת הוי הולד חלל) הרי מחזיר גרושתו (כשנישאת לאחר) דפסולה לו, ובניה כשרים דכתיב (דברים כד, ד) תועבה היא, היא תועבה ואין בניה תועבים, אמר רב יהודה הכי קאמר איזו היא חללה כל שנולדה מן פסול כהונה. נולדה אין, לא נולדה לא, הרי אלמנה (לכ״ג) וגרושה זונה, דלא נולדה וקא הויא חללה (דכל איסור כהונה עושה אותה חללה בביאתו), אמר רבה ה״ק איזו חללה מוזכרת שלא היה לה שעת הכושר כלל כל שנולדה מן פסול כהונה. מאי מוזכרת, אמר רב יצחק בר אבין, ה״ק איזו היא חללה שעיקרה מדברי תורה (ממשמעות המקרא שכתב וחללה לא יקחו) ואין צריכין לפרש מדברי סופרים (דמקרא נפקא בהדיא), כל שנולדה מן פסולי כהונה (דסתם חלל היינו ולד פסול לכהונה, מדכתיב (להלן פס׳ טו) ולא יחלל זרעו, אבל חללה הנעשית חללה ע״י ביאה הוצרכו לדרוש בה מקראות כגון זו שהיתה כשרה ונתחללה). (קידושין עז.)
[סח] 5וחללה, חלילה לך (בראשית יח, כה), חללה כתיב, כד״א אשה זונה וחללה, לא חול הוא לך וכו׳. (תנחומא וירא ח)
[סט] 6אשה זנה וחללה ואשה גרושה מאישה, תניא, לא יאמר גרושה בכהן גדול ותיתי בקל וחומר מכהן הדיוט, ואנא אמינא וכו׳ למה נאמרה, כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט (שייחד לה לאו לעצמה ואשה גרושה מאישה לא יקחו, ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא, לוקה עליה אף משום גרושה) כך חלוקה בכהן גדול וכו׳. (קידושין עז:)
[ע] 7לא יקחו, מתני׳: הבא על יבמתו וכו׳, אחד המערה (שלא גמר ביאתו) ואחד הגומר קנה, ולא חילק בין ביאה לביאה (בין העראה לגמר ביאה), וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה או פסולות (לכהונה) כגון אלמנה לכה״ג, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו׳ פסלה, ולא חילק בין ביאה לביאה. גמ׳: העראה דחייבי לאוין דכהונה מנלן, אתיא קיחה קיחה (כתיב גבי חייבי כריתות, איש אשר יקח את אחותו (ויקרא כ, יז), וכתיב בחייבי לאוין כהונה לא יקחו). (יבמות נג., נה.)
[עא] 8ואשה גרושה, אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות וכו׳ גרושה וחלוצה אינו חייב אלא על אחת (דחלוצה לאו דאורייתא אלא דרבנן) וכו׳ וחלוצה דרבנן, והתניא גרושה אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין, ת״ל ואשה, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. (קידושין עח.)
[עב] 9ואשה גרושה מאישה, אמרו לה מת בעליך ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה, מותרת לחזור לו, אע״פ שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה, את זו דרש ר׳ אלעזר בן מתיא, ואשה גרושה מאישה, ולא מאיש שאינו אישה. (משנה יבמות צב.)
[עג] 10ואשה גרושה מאישה, תניא ראשה גרושה מאישה, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה (כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, שלא נתגרשה זו לגמרי, אלא מאישה נפרדה) פסולה לכהונה (אם מת והותרה לינשא) והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה. (יבמות צד.)
[עד] 11לא יקחו... לא יקחו, אמר רב יהודה אמר רב, לא הוזהרו כשרות (כהנות) להנשא לפסולין (לחללין ואעפ״י שהכהן הוזהר בחללה) וכו׳. מתיב רבין בר נחמן לא יקחו לא יקחו (למה לי למכתב לא יקחו תרי זימני) מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש (קס״ד להזהיר כשרות שלא ינשאו לחללים), אמר רבא כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת (והאי קרא לאו להזהיר כשרות אתי, אלא להזהיר פסולות שלא לינשא לכשרים שכשם שהכהן מוזהר שלא ליקח זונה וחללה, כך היא מוזהרת שלא תשאנו) וכל היכא דהוא לא מוזהר (כגון חלל בכשרה) היא לא מזדהרא. והא מהכא נפקא, מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל, איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם (במדבר ה, ה) השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (לאו וכרת), אי מההיא הוה אמינא לאו השוה בכל, אבל לאו (דכהונה) שאינו שוה בכל (שאין נוהגין בישראל) לא, (הלכך אי לא אשמעינן לא יקחו הוה אזלינן לקולא ומיפטרו נשים). והרי טומאה דלאו שאין שוה בכל (וכתיב אמור אל הכהנים, ולא ישראל), וטעמא דכתב רחמנא בני אהרן ולא בנות אהרן, הא לאו הכי ה״א נשים חייבות, מאי טעמא, לאו משום דרב יהודה אמר רב, (אלמא אפי׳ לאו שאין שוה בכל נפקא לן מהתם דנשים חייבות), לא דגמרינן מלא יקחו (כלומר מאיש או אשה לא נפקא לן אלא לאו השווה בכל, והא דאיצטריך למעוטי ולא בנות אהרן, משום דאי לא מעטי׳ הוה גמרינן מלא יקחו, דמחייב לנשים אלאו שאין שוה בכל), איכא דאמרי קיחה איצטריכא ליה (למכתב דבלאו שאין שוה בכל נשים מוזהרות) ס״ד אמינא ליגמר מטומאה (דלאו שאין שוה בכל הוא ונשים פטורות), קמשמע לן. (יבמות פד:-פה.)
(ז-ח) [עה] 12אשה זנה וחללה לא יקחו... וקדשתו, אמר רבי יהושע בן לוי, מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה, ואית ליה קריין סגיאין, אשה זונה וחללה וגו׳ וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב. (ויק״ר כ״ד:ו׳)
1. תו״כ. לק״ט, ילקו״ש. ומדה״ג כאן. וראה יבמות נט: פא. פה:. ותו״ש קדושים פי״ט אות תמב.
– רמב״ם איסו״ב פי״ח ה״א-ה: מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל. או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל וכו׳. וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אע״פ שהיא במלקות לא נעשית זונה וכו׳ וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת ג׳ שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן וכו׳ והאילונית מותרת לכהן ואינה זונה.
2. רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ח ה״ז: אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה וכו׳. פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה, אבל אשת כהן באיסורה עומדת שהרי היא זונה. וכ״ה בהל׳ אישות פכ״ד הכ״א.
3. קדושין עז: לק״ט ילקו״ש ומה״ג להלן פסוק יד.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט ה״ג: כהן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הגרושה או על הזונה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה, הרי אלו נתחללו לעולם. ואם הוליד ממנה בן, בין זה שחללה בין כהן אחר. הולד חלל. ושם בה״ו: וכן כהן הבא על הגיורת והמשוחררת חללה, וזרעו ממנה חללים.
4. תו״כ כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט ה״א: איזו היא חללה זו שנולדה מאיסור כהונה, וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה.
5. הובא בתו״ש וירא פי״ח אות רנז בבאור.
6. ראה להלן אות קמד.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז ה״ט-י: והוא הדין לכהן הדיוט שבא על הגרושה שנעשית חללה ואחר כך זונה שהוא לוקה שלש על ביאה אחת.
7. ירושלמי יבמות פ״ו ה״ב, ילקו״ש כאן. ולהלן אות קמט-קס.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ח ה״ו: כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה. ושם פי״ז ה״ב: כל כהן שנשא אחת משלש נשים אלו, בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה. ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה, שנאמר לא יקחו, עד שיקח ויבעול.
8. תו״כ. ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. יבמות כד. ורש״י שם פה: ד״ה איכא, וראה תרגום יונתן כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז ה״ז: החלוצה אסורה לכהן מדברי סופרים מפני שהיא כגרושה. וכ״ה בהל׳ אישות פ״א ה״ז.
9. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
10. שם נב., גיטין פב:, ורש״י שם כד: ד״ה חוץ, שאילתות אמור קד, ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ גירושין פ״י ה״א: המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל, שאף עפ״י שאין זה גט הרי זו פסולה לכהונה מדבריהן שנאמר ואשה גרושה מאישה, אמרו חכמים אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל נאסרה לכהונה וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מדבריהם.
11. ראה תו״כ וילקו״ש כאן. ירושלמי יבמות פ״ט ה״א וקדושין פ״ג הי״ב, וראה רש״י קדושין עז. ד״ה היא שעברה עבירה, ותוס׳ חגיגה טו. ד״ה בתולה, ולעיל אות יט.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט הי״א: הכהנת מותרת להנשא לחלל וכו׳, שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין שנאמר בני אהרן ולא בנות אהרן. ושם פי״ז ה״ה: וכל מקום שהוא לוקה היא לוקה וכו׳ שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין.
12. ילקו״ש תרב. וראה תו״ש קדושים פי״ט אות א.
[ז]
״אִשָּׁה זֹנָה״ – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״זֹנָה״, זוֹ אַיְלוֹנִית.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין ״זֹנָה״ אֶלָּא גִּיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת, וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הַפָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת.
[ח]
״וַחֲלָלָה״. אֵיזוֹ הִיא?
זוֹ שֶׁנּוֹלְדָה מֶאֶחָד מִכָּל הַפְּסוּלִים.
[ט]
״גְּרוּשָׁה״ – אֵין לִי אֶלָּא גְּרוּשָׁה;
חֲלוּצָה, מְנַיִן?
וְדִין הוּא: מָה, אִם גְּרוּשָׁה, שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לַחְזֹר לַמְּגָרֵשׁ, פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה, חֲלוּצָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַחוֹלֵץ, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה?
צָרָה תּוֹכִיחַ, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַחוֹלֵץ, וּכְשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה.
[י]
הֶפְרֵשׁ: גְּרוּשָׁה, עָשָׂה בָהּ מַעֲשֶׂה, וַחֲלוּצָה, עָשָׂה בָהּ מַעֲשֶׂה.
אַל תּוֹכִיחַ צָרָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ מַעֲשֶׂה.
וְאִם נַפְשָׁךְ לוֹמַר ״וְאִשָּׁה״, לְרַבּוֹת אֶת הַחֲלוּצָה, יָכֹל אַף צָרָה תְּהֵא פְסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״, שֶׁגֵּרוּשֶׁיהָ בִּידֵי אִישׁ, לֹא שֶׁגֵּרוּשֶׁיהָ בִּידֵי אִשָּׁה.
[יא]
״אִשָּׁה גְּרוּשָׁה״ – זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָה: הֲרֵי שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ ״מֵת בַּעְלִיךְ״, וְנִתְקַדָּשָׁה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ.
מְנַיִן שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לַחְזֹר לָרִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ הָאַחֲרוֹן גֵּט, לֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״, לֹא מֵאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אִישָׁהּ.
[יב]
״לֹא יִקָּחוּ״״לֹא יִקָּחוּ״, מְלַמֵּד שֶׁאַף הַאִשָּׁה מֻזְהֶרֶת עַל יְדֵי הָאִישׁ.
אִתְּתָא מַטְעֲיָא1 וּמַחֲלָא לָא יִסְּבוּן וְאִתְּתָא דִּמְתָרְכָא מִבַּעְלַהּ לָא יִסְּבוּן אֲרֵי קַדִּישׁ הוּא קֳדָם אֱלָהֵיהּ.
1. אפשר שלא תרגם נפקת ברא כמו ג׳ זונות דבראשית, דשם משמע פנויה המופקרת, וכאן תרגם כדעת חכמים בספרא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין ״זֹנָה״ אֶלָּא גִּיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת, וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת. (פרשגן)
They shall not take to wife a woman who is a harlot, or one who is corrupted, nor may they take a woman who has been put away from her husband; for (the priest is to be) holy before his God.

אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו
אִתְּתָא מַטְעֲיָא וּמַחֲלָא (ח״נ: וּמְחַלְלָא) לָא יִסְּבוּן וְאִתְּתָא דִּמְתָרְכָא מִבַּעְלַהּ לָא יִסְּבוּן אֲרֵי קַדִּישׁ הוּא קֳדָם אֱלָהֵיהּ
ת״א אינו מוסיף אוֹ
א. לדעת הרמב״ם ״אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ״ הם שני לאווין, כאילו כתוב ״אִשָּׁה זֹנָה אוֹ חֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ״.⁠1 וכן ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו... אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם... וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״ (פסוקים י-יב) הם שלושה לאווין.⁠2
ואולם בפסוק ״כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ״ (ויקרא ב יא) שגם אותו פירש הרמב״ם ״שהזהירנו מהקריב שאור או דבש על גבי המזבח״, התבאר שאונקלוס אינו נוהג להוסיף תיבת אוֹ שאינה בכתוב ולכן תרגם שם ״אֲרֵי כָל חֲמִיר וְכָל דְּבַשׁ לָא תַסְּקוּן״. גם בפסוק ״וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת״ (שמות כא טו) שחז״ל פירשו ״או זה או זה״, תרגם ״וּדְיִמְחֵי לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ״ [ולא: לַאֲבוּהִי אוֹ לְאִמֵּיהּ]. וכן תרגם כאן: ״אִתְּתָא מַטְעֲיָא וּמַחֲלָא לָא יִסְּבוּן״ [ולא: מַטְעֲיָא אוֹ מַחֲלָא]. אך עיין עוד להלן ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״ (יא).
זוֹנָה – מַטְעֲיָא, נַפְקַת בָּרָא, זָנִיתָא
ב. ״אִשָּׁה זֹנָה״ – ״אִתְּתָא מַטְעֲיָא״ וכן תרגם ״וַחֲלָלָה זֹנָה״ (פסוק יד) ״וַחֲלִילָא מַטְעֲיָא״. אבל ״הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ״ (בראשית לד לא) ״הַכְנַפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵיד לַאֲחָתַנָא״. מה טעם ההבדל?
ההגדרה ״זונה״ מתאימה לשני סוגי נשים: לפנויה הנוהגת כמופקרת גם אם אין איסור בבעילתה, וכן לנבעלת באיסור כגון אשת איש. לפיכך בדינה שהיתה פנויה תרגם ״נַפְקַת בָּרָא״, לשון המביע את הכיעור שבמעשה הזונה – היותה מופקרת ויצאנית – גם אם אין איסור בדבר. כנגד זאת זונה האמורה כאן היא זו ״שנבעלה בעילת ישראל האסור לה״ (רש״י) ובזו תרגם ״אִתְּתָא מַטְעֲיָא״ (מַטְעָה, גורמת לטעות), על שם האיסור והעבירה. וכלל הוא אצל אונקלוס: פעלים שעניינם הֲדָחָה לעבירה כגון הַשָּׁאָה, פִּתּוּי, זְנוּת, הֲסָרָה ודומיהם מתורגמים בלשון טָעוּת על פי הרעיון הקבוע בתרגום שכל עבירה היא גם טעות שכלית.⁠3
אבל ״אֶתְנַן זוֹנָה״ (דברים כג יט) ״אֲגַר זָנִיתָא״, שכר זְנוּת, משום שכך דברו בשפה העממית וכמו ״מוגר זנייתא״, משכיר זונות (ירושלמי תענית א ד [סד ע״ב]). ועיין שם טעם נוסף.
חֲלָלָה בכהן הדיוט – מַחֲלָא, ובכה״ג – חֲלִילָא
ג. בפסוקנו המדבר בכהן הדיוט תרגם ״וַחֲלָלָה״ – ״וּמַחֲלָא״ (ומחללת). אבל אצל כהן גדול תרגם ״אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה... לֹא יִקָּח״ (פסוק יד) ״וַחֲלִילָא מַטְעֲיָא״. ״חֲלִילָא״ – מחוללת, ולא מחללת כבפסוקנו. טעם ההבדל מבואר: בעוד שבכהן הדיוט תתכן חללה באחד משני האופנים, בין שנולדה מפסולי כהונה (ובארמית חֲלִילָא – מחוללת ועומדת מלידתה) או שנבעלה לפסולי כהונה (וזו בארמית מַחֲלָא – שמחללת עצמה בבעילת הפסול לה), חללה שבכהן גדול אינה אלא זו שנולדה מפסולי כהונה, אבל מי שנבעלה לפסול לא הוצרך הכתוב לאסור שהרי בלאו הכי נצטווה כהן גדול לשאת בתולה בלבד. לכן בכהן הדיוט דקדק לתרגם ״וּמַחֲלָא״ ובכהן גדול ״וַחֲלִילָא״.⁠4 ועל פי זה יובנו גם ההבדלים ברש״י: בפסוקנו המדבר בכהן הדיוט פירש חללה בשתי דרכים: ״חללה – שנולדה מן הפסולים לכהונה... וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה״. אבל בכהן גדול (בפסוק יד) כתב רק: ״חללה – שנולדה מפסולי כהונה״ וכן פירש רא״ם.⁠5 באופן אחר פירש ב״לחם ושמלה״: להלן שנאמר ״וַחֲלָלָה זֹנָה״ בסמיכות תרגם ״וַחֲלִילָא מַטְעֲיָא״, אבל אצלנו תרגם ״וַחֲלָלָה״ – ״וּמַחֲלָא״ כי חללה נפרד מזונה. ואולם פיסוק הטעמים מעיד כנגדו: להלן וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה ואצלנו אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ (מונח ומהפך שניהם טעמים מחברים).
גְּרוּשָׁה – שלושה תרגומים שונים
ד. לעומת אונקלוס שתרגם ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״ – ״וְאִתְּתָא דִּמְתָרְכָא מִבַּעְלַהּ״, המיוחס ליונתן תרגם ״וְאִתְּתָא דְמִיפַּטְרָא״, ובת״נ: ״וְאִתָּה מְשַׁבְקָא״. וכעין זה נחלקו בתרגום ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ (דברים כד א): אונקלוס – ״גֵּט פִּיטוּרִין״, המיוחס ליונתן – ״סֵפֶר תֵּירוּכִין״, ות״נ ״אִגֶּרֶת שְׁבוּקִין״. ומכיוון שכל לשונות התרגומים נזכרים במשנה – ״ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין״ (גיטין ט ג) – למד מכאן רמ״מ כשר שכל התרגומים הארמיים קדמו למשנה.⁠6
גְּרוּשָׁה – דִּמְתָרְכָא או דְּמִתָּרְכָא?
ה. שניים מחכמי תימן התנצחו בתרגום גְּרוּשָׁה. מהר״י צאלח ב״חלק הדקדוק״ גרס ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה״ – ״וְאִתְּתָא דִּמְתָרְכָא״, הדל״ת בחיריק והתי״ו רפה. וכן גְּרוּשָׁה – מְתָרְכָא, בכולם המ״ם בשוא. ״וכן הוא בכל הקדמוניות. ומלמדי תינוקות שלא ידעו דקדוק הלשון עוותו שלא כדת״. ואולם הרב יוסף צובירי ב״פרשה מפורשה״ שגרס ״וְאִתְּתָא דְּמִתָּרְכָא״ דחה דבריו:
ואחר בקשת המחילה מעפר משכבו, אדרבה נוסחתנו עיקר והיא מדוייקת ומלמדי התינוקות יפה לימדו על יסוד מסורת אבותם. שכן הכתוב אומר ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״ ואונקלוס בתרגומו ביאר יפה, כלומר אשה המתגרשת מאישה לא יקחו הכהנים. וכן הוא בלשון הרמב״ם ״אין האשה מתגרשת אלא בכתב״ (הלכות גירושין פרק א הלכה א), וכן הוא בלשון התלמוד ״בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף״ (קידושין ה ע״א). ולפיכך גרסת דִּמְתָרְכָא ברפיות התי״ו לא דייקא, דמשמע שהיא מגרשת אחרים ואינה מתיישבת בקשר עם המ״ם של מֵאִישָׁהּ. ושפיר נקטינן לה בנוסחא דידן בדגשות התי״ו.
1. כדבריו בהקדמתו להלכות איסורי ביאה: יש בכללן שבע ושלשים מצות: (לה) שלא ישא זונה (לו) שלא ישא חללה. ובספר המצוות בשורש ט [לאו שבכללות] כתב: ״התבאר גם כן שאמרו יתעלה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו שחייב על כל אחת ואחת... ועל זה ההקש בעצמו אומר שמאמרו יתעלה (שופטי׳ יח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים כי כל אחד מאלו התשעה דברים המנויים הוא לאו בפני עצמו (ל״ת ז לא – לח). ... וכבר טעה זולתנו בזה הענין אם בעבור שלא השיגה דעתו לאלו העניינים כלם או שהוא שכח בהם ומנה אמרו ית׳ בכהנים (ר״פ אמור) אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו מצוה אחת. וכבר התבאר לנו בגמרא קדושין (עז א) שהוא חייב על כל אחת ואחת״.
2. שם מצות לא תעשה קסה: ״וכבר התבאר שאלו השלשה לאוין שהם ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא אמנם נכפלו בכהן גדול לבאר עניינם, כמו שנכפלה אזהרתו מגרושה וחללה וזונה״.
3. נתבאר בפסוק ״הנחש הִשִּׁיאַנִי״ (בראשית ג יג) ״חִיוְיָא אַטְעְיַנִי״. לתרגומי זונה ראה עוד בבר׳ לד יא ״הכזונה״.
4. ״נפש הגר״ ו״באורי אונקלוס״ שהוסיף שלכן נכון יותר לתרגם בכהן הדיוט וּמַחֲלָא (מבניין אפעל) ולא כנוסחי וּמְחַלְלָא (מבניין פַּעֵל).
5. מזרחי (רא״ם) לפסוק יד: ״חללה שנולדה מפסולי כהונה. הוצרך לפרש אותה פה, ולא סמך במה שפירש אותה בכהן הדיוט, כמו שסמך בזונה במה שפירש בכהן הדיוט (פסוק ז), דלא תימא פירוש חללה דכהן גדול כפירוש חללה דכהן הדיוט, מה להלן שנולדה מפסולי כהונה או שנתחללה על ידי ביאת אחד מן הפסולין לכהונה, אף כאן כן, וזה אי אפשר שהרי כתיב ביה ״והוא אשה בבתוליה יקח״ ואי אפשר שישא חללה שנבעלה לאחר, לפיכך פירש פה שהחללה הזאת אינה אלא שנולדה מפסולי כהונה״.
6. ראה ״תורה שלמה״ כד, עמ׳ כא-כו שהאריך בדבר. ושם בעמ׳ כה ציין לגט שנכתב בשנה הששית לבר כוכבא ובו הנוסח ״שבק ומתרך״, וגם ״ספר תרכין וגט שבקין״. וראה הערותינו ל״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ (דברים כד א).
אתה טעוהא ומפסהב לא יסבון ואתה משב⁠[קה] מןג בעלה לא יסבון ארום קדישין אנון קדם אלההוןד.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״טעוה״) גם נוסח חילופי: ״טעיה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טעוה״) גם נוסח חילופי: ״זנו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומפסה״) גם נוסח חילופי: ״ומתפסה בזנו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משב⁠[קה] מן״) גם נוסח חילופי: ״דקבלת גיטא בלא תנאה מן״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנון קדם אלההון״) גם נוסח חילופי: ״הוא לאלהיה״.
איתתא מטעיא בזנו דאיתלידא מן פסוליא לא יסבון ואיתתא דמיפטרא בין מגברא בין מן יבמה לא יסבון ארום קדיש הוא קדם אלקיה.
They shall not take to wife a woman who hath gone astray by fornication, or who was born illegitimate, nor a woman who hath been put away, whether from her husband or the husband's brother, may they take; for he is to be holy before his God.
אשה מטעה בזנות ושנולדה מהפסולים לא יקחו ואשה שגורשה בין מאיש בין מן יבמה לא יקחו כי קדוש הוא לפני אלהיו.
אתתא זנו ומפסא.
A woman a fornicatress, or profane,
אשה זונה1אמרי רבנן אין זונה אלא גיורת ומשוחררת לפי שלא היתה בחזקת שימור ונבעלה בעילת זנות.
וחללה2זו שבא אביה על אחת [מן] הפסולות לו, כמו כהן שנשא גרושה או חלוצה בנה חלל ובתה חללה.
1. אמרו רבנן. ספרא אמור פרק א׳, וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת, וכן הוא ביבמות ס״א ע״א, וכאשר הביא המחבר וגם הסיום כן מובא גם בלק״ט.
2. זו שבא אביה. לק״ט שם, ועיין ספרא שם וקידושין דף ע״ז ע״א.
אִשָּׁה זוֹנָה – תַּנְיָא: ״זוֹנָה״ כִּשְׁמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״זוֹנָה״ זוֹ מֻפְקֶרֶת. רַבִּי מַתְיָא בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״זוֹנָה״ זוֹ אֵילוֹנִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זוֹנָה אֶלָּא גִּיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לִנָּשֵׂא לַפְּסוּלִין. מֵתִיב רָבִין בַּר רַב נַחְמָן: ״לֹא יִקָּחוּ, לֹא יִקָּחוּ״ מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מֻזְהֶרֶת עַל יְדֵי הָאִישׁ. אָמַר: כָּל הֵיכָא דְּהוּא מֻזְהָר הִיא נַמֵּי מֻזְהֶרֶת, וְכָל הֵיכָא דְּהוּא לֹא מֻזְהָר הִיא נַמֵּי לֹא מֻזְהֶרֶת. וְכָל הֵיכָא דְּהוּא מֻזְהָר הִיא נַמֵּי מֻזְהֶרֶת מֵהָכָא נָפְקָא, מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם״ הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל עֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה, אִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמֵינָא לָאו הַשָּׁוֶה בַּכֹּל, אֲבָל לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל לֹא. וַהֲרֵי טֻמְאָה דְּלָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל הוּא וְטָמֵא, דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״בְּנֵי אַהֲרֹן״ וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא נָשִׁים חַיָּבוֹת, מַאי טַעֲמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לָא, דְּגָמְרִינָן מִ״לֹּא יִקָּחוּ״. אִכָּא דְּאָמְרִי: קִיחָה אִיצְטְרִיךְ לֵהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לִגְמַר מִטֻּמְאָה, קָא מַשְׁמָע לָן. הַעֲרָאָה דְּחַיָּבֵי לָאוִין דִּכְהֻנָּה מְנָא לָן, אָתְיָא ״קִיחָה קִיחָה״. ״וַחֲלָלָה״ אֵיזֶהוּ חֲלָלָה, שֶׁנּוֹלְדָה מִן אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין. ״גְרוּשָׁה״ אֵין לִי אֶלָּא גְּרוּשָׁה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַחֲלוּצָה, וְדִין הוּא: וּמָה אִם גְּרוּשָׁה שֶׁמֻּתֶּרֶת לַחֲזֹר לַמְגָרֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל, פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה, חֲלוּצָה שֶׁאֲסוּרָה לַחֲזֹר לַחוֹלֵץ, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה. צָרָה תּוֹכִיחַ, שֶׁאֲסוּרָה לַחֲזֹר לַחוֹלֵץ וּכְשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. הֶפְרֵשׁ, גְּרוּשָׁהּ עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה וַחֲלוּצָה עָשָׂה בַּת מַעֲשֶׂה וְאַל תּוֹכִיחַ צָרָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה. וְאִם נַפְשָׁךְ לוֹמַר ״וְאִשָּׁה״ לְרַבּוֹת אֶת הַחֲלוּצָה. יָכוֹל תְּהֵא אַף הַצָּרָה פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״ שֶׁגְּרוּשָׁה מִידֵי אִישָׁהּ וְלֹא שֶׁגְּרוּשָׁה מִידֵי אִשָּׁה.
וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ – אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא: הֲרֵי שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעֲלֵיךְ (וְנִשֵּׂאת) [וְנִתְקַדְּשָׁה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעֲלָהּ] מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן, אַף-עַל-פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ אַחֲרוֹן גֵּט לֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״ וְלֹא מֵאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אִישָׁהּ. אָמַר רַב: הֲוָה לֵהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא לְמִדְרָשׁ בְּהַאי קְרָא מַרְגָנִיתָא וְדָרַשׁ בָּהּ חַסְפָּא. מַאי מַרְגָּנִיתָא, ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״ אֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה. אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא לְאִישׁ פְּלוֹנִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״ אֲפִלּוּ לֹא הִתִּירָהּ אֶלָּא לְאִישׁ אַחֵר הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְרַבָּנָן, הַאי ״אִישׁ״ עַד שֶׁיַּתִּירֶנָּה לְכָל אִישׁ וָאִישׁ. אַבָּיֵי אָמַר: טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵהָכָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״ אֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה, אַלְמָא הָוֵי גִּיטָא. וְרַבָּנָן, אִסּוּר כְּהֻנָּה שָׁאנֵי. ״גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ״ אֵין לִי אֶלָּא גְּרוּשָׁה, חֲלוּצָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִשָּׁה״. מִדְּרַבָּנָן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
״לֹא יִקָּחוּ, לֹא יִקָּחוּ״ מְלַמֵּד שֶׁאַף הָאִשָּׁה מֻזְהֶרֶת עַל הָאִישׁ. ״כִּי קָדוֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו״ הוּא וְלֹא מֶלֶךְ, הוּא וְלֹא נָזִיר.
פאמראה פאגרה ומבדלה לא יתזוגו ובמראה מטלקה מן בעלהא לא יתזוגו פאן כל ואחד מנהם מקדס לרבה:
הרי שאישה זונה ומחוללת לא ישאו, ואישה גרושה מבעלה לא ישאו, כי כל אחד מהם מקודש לאלוהיו.
זונה – שנבעלתא בעילת ישראל.⁠ב
חללה – שנולדה מן הפסולים שבכהונה, כגון: בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה מכהן הדיוט, וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולין.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34: ״שנבעלה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1 נוסף כאן: ״האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר״.
זנה – is a woman who had sexual intercourse with an Israelite who is forbidden to her as a husband, for instance, with those whom she may not marry under the penalty of excision, or a Gibeonite or a ממזר (that is, a man born from the union of a couple who are liable to excision for such a union) (cf. Sifra, Emor, Chapter 1 7; Yevamot 61b).
חללה – This is a woman born from a marriage which is forbidden to the priesthood alone (Kiddushin 77a), e.g., the daughter of a widow and a high priest, or the daughter of a divorced woman [or one released from levirate marriage by the appropriate ceremony (cf. Devarim 25:9)] and an ordinary priest. So also it denotes a woman who became profaned in respect to the priesthood (who lost the right of marrying a priest) through her having previously entered into a union with one of those priests a marriage with whom comes under the term: "marriages forbidden to the priesthood alone".
פס׳: אשה זונה – רבנן אמרי אין זונה אלא גיורת ומשוחררת לפי שלא היתה בחזקת שימור ושנבעלה בעילת זנות וחללה. זו שנתחללה שבא אביה על אחת מן הפסולות לו. כהן שנשא גרושה או חלוצה בנה חלל ובתו חללה.
לא יקחו ואשה גרושה מאישה – לרבות את החלוצה. את זו דרש ר׳ אלעזר בן מתיה מאישה שתהא גרושה מאישה ולא שתהא גרושה מאיש שאינו אישה שאם הלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונתקדשה לאחר 1ואח״כ בא בעלה קודם שנבעלה אע״פ שטעונה גט מאחרון הואיל ואינה גרושה מאישה לא נפסלה.
לא יקחו – שתי פעמים מלמד 2שאף האשה מוזהרת ע״י האיש.
כי קדוש הוא לאלהיו – להגיד מה גרם:
1. ואח״כ בא בעלה. אע״פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה שנאמר אשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אשה כצ״ל. וכ״ה בת״כ וכן (יבמות צ״ב.) בשם ר׳ אליעזר ב״ר מתיה ע״ש:
2. שאף האשה מוזהרת ע״י האיש. פי׳ שאף שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים (יבמות פה:) אעפ״כ היא מוזהרת שהעבירה עליו ועיין בת״כ ובק״א שהאריך בזה:
וחללה – בת אותן שכתוב בהן: ולא יחלל זרעו (ויקרא כ״א:ט״ו).
וחללה: [The word חללה means] the daughter of [the union between a priest and] one of the women concerning whom it is written [that a priest should not marry them,] (21:15) “lest he profane (יחלל) his offspring.”1
1. Rashi here (following the standard rabbinic position; see e.g. Qid. 77a) lists two types of women who are considered חללה: (1) women who are the daughters of a relationship between a priest and a woman with whom he should not have had intercourse, and (2) women who had sexual relations with certain inappropriate partners. Rashbam lists only the first category here but his interpretation should not be seen as heterodox. The Talmud itself (ibid.) considers the question of what kind of חללות are described explicitly in the Torah. It concludes that only the first category is explicitly described. The second category, according to the Talmud could not be derived from the Torah without rabbinic exegesis. (חללה, שעיקרה מדברי תורה ואין צריכין לפרש מדברי סופרים). Rashi there (s.v. כל שנולדה) explains that the first category of women are considered to have been explicitly identified by the Torah as חללות because of vs. 15, i.e. precisely the argument found here in Rashbam.
אשה זונה וחללה – לא מצאנו על דרך הפשט בכל המקרא כי אם כמשמעה. גם כן: ויתנו הילד בזונה (יואל ד׳:ג׳) כאשר פירשתי [בתרי עשר] (ראב״ע יואל פירוש ראשון ד׳:ג׳).⁠א
וחללה – שאינה מפורסמת כזונה.
ולפי הפשט: היה נראה מדבריב יחזקאל, כי אלמנת כהן מותרת לכהנים (יחזקאל מ״ד:כ״ב), לכן דבר הקבלה (בבלי קידושין ע״ח:) הוא נכון.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פריס 176, פריס 182, אוקספורד 45, ברסלאו 52, דפוס קושטא. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: ״כדברי״.
WOMAN THAT IS A HARLOT. If we follow the plain meaning of the text then we do not find in all of Scripture the word zonah (harlot) to have any but its literal meaning.⁠1 The meaning of and have given a boy for a harlot (zonah) (Joel 4:3) is also as I have explained.⁠2
OR PROFANED. A woman who is not known as a harlot.⁠3 According to the plain meaning, it would appear from the words of Ezekiel4 that the widow of a kohen5 is permitted to marry other kohanim.⁠6 The words of tradition7 are thus true.⁠8
1. That is, a zonah is a woman who sells her body. According to the rabbis a zonah is a woman who had intercourse with an individual whom she is not permitted to marry, i.e., a woman who has relations with a close relative or with a non-Jew. Such a woman is considered a zonah even if the intercourse was not with her consent. Hence Ibn Ezra's comment.
2. In other words, zonah in Joel 4:3 refers to a harlot. It means that they gave a young man in payment for sexual favors.
3. A woman who is not a harlot but has been defiled. Ibn Ezra does not define how the woman was profaned. However, from the context it appears that Ibn Ezra refers to a woman who is not a prostitute but had intercourse with someone who is not a kohen. It is also possible that Ibn Ezra refers to a woman who is promiscuous but not a prostitute. It should be noted that according to the rabbis the reference is to a woman born of a marriage between a kohen and a woman prohibited to him (Kiddushin 77a).
4. Ezek. 44:22.
5. That is, only the widow of a kohen.
6. Ezek. 44:22 seems to imply that the only widow a kohen may marry is the widow of another kohen, for Ezekiel states, Neither shall they take for their wives a widow…but they shall take…a widow that is the widow of a priest.
7. To the effect that a kohen may marry any widow. See Kiddushin 78b.
8. Despite the plain meaning of Ezek. 44:22, for our chapter (v. 7) does not prohibit a kohen from marrying any widow. We thus must interpret Ezek. 44:22 as follows: Neither shall a kohen gadol take for their wives a widow…but some of the kohanim, that is, a common kohen, may take a widow (any widow, not only the widow of a kohen). See Kiddushin 78b.
זונה – פליגי בה תנאי ביבמות (משנה יבמות ו׳:ה׳).
וחללהא – שנולדה בפסול או נבעלה לפסול לה.⁠1
גרושה מאישה – אף על פי שאינה אלא מאישה, שאמר לה הרי את גרושה ממני ואי את מותרת לכל אדם. וזהו ריח הגט (בבלי יבמות נ״ב.) שפוסל בכהונה, שאינו גט גמור ואין בו כריתות. וכל שכן גרושה גמורה.
1. כן בספרא ויקרא כ״א:ז׳.
א. בכ״י מינכן 52: חללה.
זונה – PROSTITUTE – The Tannaim disagree about her1 in Yevamot (Mishnah Yevamot 6:5).
וחללה – OR A WOMAN WHO IS PROFANE – Who was born from an invalid marriage or had relations with someone to whom she is forbidden.
גרושה מאישה – A WOMAN DIVORCED FROM HER HUSBAND – Even if this is only from her husband, that he said to her: Behold you are divorced from me and you are not permitted to any man. And this is the spirit of the bill of divorce (Bavli Yevamot 52a:13) that disqualifies with regards to priesthood, which is not a complete bill of divorce and it has no complete severance. And even more so a full divorcee.
1. They dispute who should be identified as the "prostitute" whom the priest is forbidden from marrying. R. Yehuda includes a sexually immature woman who cannot bear children, while the Rabbis include a female convert, a freed maidservant, and any woman who engaged in sexual intercourse with a man whom she is not allowed to marry.
אשה זנה – פר״ש: שנבעלה בעילת ישראל. חז״ק: אמאי מיפסלא בכך לכהן הדיוט דלא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר׳ אליעזר ולית הלכתא כוותיה ואין זונה אלא לנבעלת לפסול כמו שפר״ש עצמו בר״פ אלו נערות.
וחללה – שאינה מפורסמת בזונה.⁠1
וחללה – וי״ו במקום או וכן ואשה גרושה מאישה וכן וגרושה וחללה (ויקרא כ״א:י״ד).
גרושה מאישה – ולא מאיש שאינו אשה, זו דרש ר׳ אלעזר בן מתיא הרי שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונתקדשה לאחר ואחר כך בא בעלה הראשון מניין שהיא מותרת לחזור לראשון שאף על פי שהאחרון נתן לה גט לא פסלה מן הכהונה תלמוד לומר: גרושה מאישה – ולא מאיש אחר.⁠2
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מהספרא.
אשה זונה, "a woman who had engaged in a sexual relationship with a partner forbidden to Israelites;⁠" (Rashi). If so, why would she on account of that be forbidden to marry an ordinary priest? We find only one single Rabbi in the Mishnah who rules that if an unmarried male Israelite had intercourse with an unmarried Israelite woman that she becomes forbidden to be married to a priest! The opinion of that Rabbi was never accepted as halachah. (Talmud, tractate Yevamot folio 61) The only woman who is known by the stigma zonah, as a harlot, is the one who had had sexual relations with someone disqualified as a priest, as Rashi himself pointed out in his commentary on Ketuvot, folio 30.
וחללה, "a woman who has been profaned;⁠" the letter ו at the beginning of this word means "or,⁠" and substitutes for או. The same applies to the letter ו in ואשה גרושה, "or a woman who had been divorced;⁠"
גרושה מאישה, "divorced from her husband;⁠" according to Rabbi Elazar ben Matya, this must be understood as distinct from someone no longer her husband, as he had abandoned her and emigrated overseas and has not been heard from. In the meantime this woman had remarried, and after a while her first husband turns up and claims her as his wife. Our verse comes to tell us that she can return to her former husband although in the meantime she had received a divorce decree from her second husband, and in the event that her first husband is a priest, she has not lost her status as being legally a priest's wife. All this the sages derived from the otherwise superfluous words: "from her husband,⁠" as who else could have divorced her? In the scenario just described her "marriage" to her second husband would not have been recognized as a marriage, hence her "divorce" from the second "husband,⁠" was not a divorce at all.
אשה זונה – פרש״י שנבעלה בעילת ישראל. וא״ת הא לא אשכחן שום תנא דאמ׳ פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר׳ אליעזר ולית הלכת׳ כותיה דאין זונה אלא שנבעלה לפסול לה כמו שפרש״י בריש אלו נערות וצ״ע. וי״א שרש״י פי׳ שנבעלה בעילת ישראל לפסול לה ולאותו פי׳ ניחא.
אשה זונה וחללה – בכהן הדיוט אמר זונה וחללה וגרושה ובכהן גדול היפך הסדר ואמר גרושה חללה זונה. ואמר א״א הרא״ש יצ״ו הטעם לפי שבכהן הדיוט אמר כסדר לא זו אף זו לא מיבעיא זונה החמורה שפסולה מחמת עצמה אלא אפי׳ חללה ואפי׳ גרושה שהיא קלה עדיין יותר אבל כהן גדול שהוסיף בו אלמנה התחיל בו באלמנה שהוסיף לו ולפי שהתחיל באלמנה שהיא קלה שבכולם סיים באותו הסדר לומר הקל קל קודם:
אשה זונה וחללה לא יקחו, "they are not to marry a woman who is either a harlot (has desecrated herself) or has been desecrated through no fault of her own. (by birth)" When speaking of the ordinary priest, the Torah lists the women disqualified in the order of "harlot, disqualified by birth, divorced,⁠" whereas when speaking of the High Priest the order is reversed "widow, divorced, disqualified by birth, harlot.⁠"
My late father of sainted memory [the R'osh, Ed.] explained the reason for this reversal in sequence as follows: in the case of the ordinary priest the Torah follows the pattern of forbidding not only a woman who had disqualified herself by her own conduct, but even women who had been disqualified by accidents of fate, or even women who clearly had once qualified to become the wives of priests but who had been divorced by their first husbands. Seeing that in the case of the High Priest the Torah added another disqualification, i.e. widow, it mentioned this special disqualification first. Having started with a disqualification which is neither genetic nor due to character faults, the Torah proceeds from the relatively minor disqualification to the most severe one, i.e. being a harlot.
אשה זונה וחללה – הקשה הרא״ש למה בכהן הדיוט אמר זונה וחללה וגרושה ובכ״ג הפך הסדר ואמר גרושה וחללה זונה. ותירץ הטעם לפי שבכהן הדיוט אמר בסדר לא זו אף זו, לא מבעייא זונה החמורה שפסולה מחמת עצמה, אלא אפילו חללה ואפילו גרושה שהיא קלה עדיין יותר. אבל כ״ג שהוסיף בו אלמנה התחיל באלמנה שהוסיף לו, ולפי שהתחיל באלמנה שהיא קלה שבכולם חייב באותו הסדר לומר הקל קל קודם.
ואשה גרושה מאישה – מקשה העולם לכתוב רחמנא ואשה גרושה, מאישה למה לי, שהרי כיון שאמר גרושה מסתמא מבעלה נתגרשה. ומתרצינן כדקתני התם בת״כ הרי שהלך בעלה למדינת הים ובאו עדים ואמרו מת בעליך ונתקדשה, ואח״כ בא בעלה מניין לר״ש שמותרת לראשון שהוא כהן, אע״פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה [מן] הכהונה, ת״ל אשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה. פי׳ כיון שזה האיש שגרשה אינו אישה ודאי דהא לא תפסי בה קדושין כיון שיש לה בעל לא שמה גרושה. אבל במסכת גיטין (פ״ב ב׳) קא דריש ליה להאי קרא הכי ואשה גרושה מאישה, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, פי׳ שאמר לה ראובן בעלה הרי את מגורשת ממני ולא תהיה מותרת לכל אדם נפסלה מן הכהונה, פי׳ [אם] מת ראובן אח״כ בלא בנים אסורה היא לכהן מפני שגרושה היא. וזהו ריח הגט שפוסל מכהונה מדבריהם.
אשה זֹנה וחללה לא יקחו – ראוי שתדע כי הזונה, לפי הוראת הגדר, היא האשה שנבעלה לאיש האסור לנושאה. והרצון בזה, שהיא נוטה מהאדם המותר לה אל האדם האסור לה. וחללה היא - לפי הוראת הגדר - שנבעלה לכהן פסול לה, כי הכהן מחלל אותה, כמו שאמר אחר זה: ׳ולא יחלל זרעו בעמיו׳ (פסוק טו); או שבאה מפסולי כהונה, כי הזרע ההוא מתחלל. וגם כן הנה כמו שהזונה היא זונה מצד הבעילה, כן ראוי שתהיה האשה חללה מצד הבעילה. והוא מבואר שלא עבר על לאו זה אם לא נְשׂאָהּ, שנאמר ׳לא יקחו׳.
ואשה גרושה מאישה לא יקחו – כבר יורה היותה גרושה שנמצא בה דבר גנות, ואין ראוי שיקח הכהן לאשה מי שלא היתה הגונה לישראל.
כי קָדֹש הוא לאלהיו – ולזה אין ראוי שיקח אלו הנשים אשר הם בזה האופן מהגנות.
התועלת הרביעי הוא במצוות, והוא שלא יקח אחד מהכהנים אשה זונה וחללה וגרושה; ולא כהן גדול אלמנה, כי אם בתולה מעמיו. וכבר התבאר התועלת המגיע מאלו המצוות אצל המאמר בהם.
זונה שנבעלה בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתו׳ או נתין או ממזר. כדתנן בפרק הבא על יבמתו וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות ופירש רש״י גיורת ומשוחררת דביאת כותי ועבד פסלה ושנבעלה בעילת זנות שנבעלה לפסול לה כגון אחת מכל העריות וכגון בת ישראל לנתין וממזר. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואינו נכון שאין זונה אלא מחייבי כריתות וכותי ועבד שאין להם קדושין בה וזו היא שהכהן לוקה עליה משום זונה אבל מחייבי לאוין כנון ממזר וגר עמוני ומואבי אינה זונה ואינה לוקה עליה אלא שנפסלה מן התרומה ומן הכהינה דכתב כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסולה ומחייבי לאוין שבכהונה נעשת חללה וכן כתבו התוספות בפרק הבא על יבמתו ושנבע׳ בעילת זנות פי׳ בקונטרס ישראלית שנבעלה לפסול לה וא״א לומר כן דמחייבי לאוין דתפשי בה קדושין לא הויא זונה אלא מחייבי כריתות כדמפרש בהחולץ וכ״כ הסמ״ג שהכהן אסור לישא חללה וזונה ולפי׳ אסור בגיורת ומשוחררת ובנבעלה לחייבי כריתות וכ״כ גם הרא״ש ז״ל מפני שכולם סוברים דבתפיש׳ קדושין תלוי שם הזנות כדכתבו התוספות בפרק החולץ גבי הכל מודין הבא על חייבי כריתות הולד פגום מקל וחומר מאלמנה לכהן גדול כל שכן שכיון שנבעלה לחייבי כרת עשאה זונה ודייקי מינה דמכאן משמע דס״ל לר׳ יהושע דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות דבתפישת קדושין תלוי שם הזנות כדמשמע בפ׳ כל האסורין אבל היכא דתפשי בה קדושין אין שם זנות כלל אבל רש״י והרמב״ם ורבינו ישעיה סוברים שבנבעלת לפסול לה לא שנא חייבי כריתות וכותי ועבד שאין קדושין תופשין בם ל״ש חייבי לאוין וחייבי עשה שקדושין תופשין בהן הרי היא הזונה שהזהיר בה הכתוב בלא יקח וכהן הבא עליה לוקה משום זונה מדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ודרז״ל בפרק אלמנה לכהן גדול כיון שנבעלה לפסול לה שהוא זר לה מעיקרא פסולה אם כהנת היא מן התרומה דבי נשא ומן הכהונה ואם לויה וישראלית היא מן הכהונה שלא להנשא לכהן וכיון דבעילתה זאת פוסלתה לכהונה למדנו שזו היא הזונה שהזהיר בה הכתוב בסתם אשה זונה מכיון שאין איסור הזונה אלא מצד בעילה לפסול לה כדתנן בפרק הבא על יבמתו וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות שבעילת זנות סתם כולל כל בעילת האיש הפסול לה שאינה יכולה להיות לשם אישות לא שנא לחייבי כריתות לא שנא לחייבי לאוין ולחייבי עשה ואם כוונת חכמים פה היתה בעד בעילת החייבי כריתו׳ שאין קדושין תופשין בהן וכיוצ׳ בהן לא היה להם לסתום אלא לפרש ולומר ושנבעלה למי שאין קדושין תופשין בה והראיה שהביאו התוספות והסמ״ג מההיא דתמורה בפ׳ כל האסורין דאמרי׳ מה עריות דלא תפשי קדושין אף זונה תמהני מאד מה ראיה מביאים משם אדרבה כל ההיפך משמע שהרי בין לאביי בין לרבא כהן הבא על זונה בת ישראל אע״פ שלא נבעלה אלא למי שקדושין תופשין בה לוקה עליה משום זונה כדאית׳ התם בהדי׳ וגזרה שוה דתועבה תועבה שאין זונה אלא הנבעלת לאותן דלא תפשי בהו קדושין אינו אלא לאתננה דאביי אמר זונה כותית וכן זונה ישראלית שנבעלה למי שאין קדושין תופשין בה אתננה אסור אבל ישראלית שנבעלה למי שקדושין תופשין בה אתננה מות׳ ורבא אמר בין זונה כותית בין זונה ישראלית אפילו נבעלה למי שקדושין תופשין בה אתננה אסור דגמרי מהדדי מה זונה כותית אתננה אסור אף זונה ישראלית אתננה אסור ומה זונה ישראלית כהן הבא עליה לוקה משום זונה אף זונה כותית כהן הבא עליה לוקה משום זונה וצ״ע:
חללה שנלדה מן הפסולין שבכהונה כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט וכן שנתחללה מן הכהונה ע״י ביאת אחד מן הפסולין לכהונה. ואע״פ שבת״כ לא שנו אלא שנולדה מן הפסולין כבר הקשו על זה בפרק עשרה יוחסין נולדה אין לא נולדה לא הרי אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט שלא נולדה ונעשת חללה בביאתו וכן זונה שבא עליה כהן הדיוט נקראת חללה ללקות עליה משום חללה ותרצו הכי קאמר אי זו היא חללה שעקרה מד״ת ואין צריכין לפרש מדברי סופרים כל שנולדה מפסולי כהונה דסתם חלל היינו ולד פסול לכהונה מדכתיב ולא יחלל זרעו אבל חללה הנעשית חללה על ידי ביאה הוצרכו לדרוש בה מקראות כגון זו שהיתה כשרה ונתחללה:
וכן הזהיר את הכהנים שאשה זונה והיא הקדשה המופקרת וחללה המחללת את כבודה או שהיא בת חלל או אשת מחולל או שחללה כהן פסול וכן אשה גרושה מאישה כי מצא בה ערות דבר אחת מאלה לא יקח רוצה לומר שלא ישא אותה ולא יזווגנה בשם לקוחי׳ ולכך אמר לא יקח ולא אמר לא ישכב.
ואמרו כי קדוש הוא לאלהיו חוזר לכהן שהוא קדוש לאלהיו יותר משאר העם ואין אשה מאלה הגונה לו בהיותו משרת אל עליון וקדוש לפניו.
ואפשר לפרש כי קדוש הוא לאלהיו שחוזר לבעל שזכר, ואשה גרושה מאישה לפי שבלי ספק אותו האיש שגרשה קדוש הוא לאלהיו ולא גרשה מפני פחיתותו ורוע לבו אלא כי מצא בה ערות דבר. והעידה עליו התורה שבדין עשה מה שעשה לגרשה. ויצא מזה שיכול הכהן לישא אלמנה.
כי קדוש הוא לאלהיו – כל זרע הכהונה שהוא ׳בעל בעמיו׳ הוא מקודש לאלהיו. ואם ישא את אלה הנשים יחלל את כבודו, וזרעו שלא יהיה ראוי לאותה הקדושה.
כי קדוש הוא לאלוהיו, every member of the tribe is by definition בעל בעמיו, an especially distinguished personage among his people. If he were to marry someone guilty of or unfortunate enough to belong to the categories mentioned in this verse, the husband would no longer be entitled to the sanctity his birthright had not only entitled him to but had expected him to preserve.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ואשה גרושה מאישה לא יקחו
[1] יבמות פרק חמישי דף נב ע״א (יבמות נב.), ופרק עשירי דף צב ע״א, ודף צד ע״א [2] גיטין פרק תשיעי דף פב ע״ב (גיטין פב:) [3] קידושין פרק רביעי דף עח ע״א (קידושין עח.)
[ב] גרושה
[1] יבמות פרק שני דף כד ע״א (יבמות כד.)1
[ג] לא יקחו
[1] יבמות פרק תשיעי דף פד ע״ב (יבמות פד:), ודף פה ע״א
1. ז״ל הגמרא יבמות כד ע״א: וחלוצה דרבנן היא? והתניא: ׳גרושה׳ - אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין? ת״ל: ׳ואשה׳, מדרבנן הוא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, עכ״ל.
מדוע רבנו לא ציין גם את המילה ׳ואשה׳, שהיא חלק מן הדרשה? כך אמנם עשה בציטוט א כשציין את שתי המילים הנצרכות לדרשה, ׳ואשה גרושה׳... והפנה לקידושין עח ע״א, שנמצאת אותה ברייתא הכתובה ביבמות כד ע״א. ולכאורה יכול היה רבנו לנקוט בדרך אחרת, בציטוט א הנזכר לעיל להוסיף הפניה ליבמות כד, בלי להקדים את ציטוט ב? וצ״ע.
וְאִשָה גְּרוּשָה: ה״א וְאִשָה בלא מפיק והגימ״ל בדגש. [וְאִשָּה גְּרוּשָׁה].
ע״י ביאת אחד מן הפסולים. כגון אלמנה לכ״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנתחללה היא מן הכהונה ונקראת חללה אע״פ שקודם לכן ג״כ היתה אסורה לכהן. נ״מ אם בא כהן אח״כ עליה שחייב שני לאוין אחד משום גרושה וחלוצה ואחד משום חללה:
Because she had sexual relations in one of the marriages forbidden to a kohein. For example, a widow [who was married] to a Kohein Godol, or a chalutzah to a regular kohein, who becomes profaned from the kehunah. She is called profaned even though she was already forbidden to a kohein, [since] there is a difference. If a kohein had relations with her afterwards, he will be liable for two negative commands, one because of [her being] a widow and a chalutzah, and one because of [her being] profane.
אשה זונה – ר׳ יהודה אומר זו איילונית ר״א אומר פנוי הבא על כו׳ וחכ״א זו משוחררת או גיורת או שנבעלה בעילת זנות.
ואשה – לרבות חלוצה יכול אפי׳ צרתה ת״ל מאישה ולא מאשה.
גרושה מאישה – אפי׳ לא נתגרשה אלא מאישה פסולה מן הכהונה [גיטין פ״ב ע״ב] וזהו ריח הגט.
לא יקחו – כשם שהוא מוזהר עליה כך היא מוזהרת עליו. כי קדש הוא לאלהיו. אפי׳ בזמן הזה.
אשה זונה – כפי הפשט כמו ״זונה״ בכל המקרא, המפקרת עצמה לזנות. ורש״י ז״ל פירש ״שנבעלה בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר״. וכן שנינו במשנה (יבמות סא, א) ״וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה ביאת זנות״. ופירש רש״י1 ״ביאת גוי ועבד פסלה, ושנבעלה בעילת זנות שנבעלה לפסול לה״. כגון אחת מכל העריות, וכגון בת ישראל לנתין וממזר. ויש שיטה אחרת2 שאין זונה מחוייבי לאוין, אלא מחייבי כריתות שאין קדושין תופסין בה וכן כותי ועבד. וסוף סוף הכל כלול בשם ״זונה״ שהיא המופקרת לכל, כי המפקרת עצמה לזנות באין עליה מי שירצה, ובכללן פסולין וחייבי כריתות וחייבי לאוין. וחכמים שאמרו כן לא משום ״זונה״ הוציאוהו, אלא שכך קבלו שזונה האמורה פה שהכהן לוקה עליה היא שנבעלה ביאת זנות.
וחללה – תאר לנקבה, ולזכר ״חָלָל״ בשני קמצין. והרד״ק ז״ל ב״ספר השרשים״, שרש ״חלל״, כתב ״לבי חָלַל בקרבי״ (תהלים קט, כב), פועל עבר כי חציו פתח. ונפלל חלל״ (יחזקאל כח, כג) תאר. וכן ״ממותי חלל בלב ימים״ (שם כח, ח) או ״בחלל״ (במדבר יט, יח), ״טובים היו חללי חרב מחללי רעב״ (איכה ד, ט). וכו׳ וכו׳. וענין אחר ״כי חִלֵּל יהודה״ (מלאכי ב, יא), ״אל תחלל את בתך להזנותה״ (ויקרא יט, כט). והתאר מזה ״אשה זונה וחללה״. ויתכן מזה הענין ״ואתה חלל רשע״ (יחזקאל כא, ל), או מהענין הראשון, וכן תרגם יונתן ״ואת חייב קטולא רשיעא״, זה תוכן דבריו.
ובעיני תמוה שיהיה תאר אחד לשני ענינים נפרדים, על ההריגה שהוא בקל התאר ״חלל, חללים״, ועל חלול כבוד וקדש, שהוא תמיד בבנין הכבד גם כן התאר בקל ״חלל, חללה״? והאמת לדעתי הוא לפי שהענין שוה בשניהן, כמו שתאר ״חלל״ שהוא על ההריגה ענינו שלא יחיה אחרי נפלו, כן תארים ״חלל״ ו״חללה״ על אבדן כבוד קדושה לדור דור, שאין אחריו חזרה. וכמו שסתם חלל הומת ע״י חרב או רעב, ולא עשה בעצמו כלום, שעל המעט שיהרוג אדם את עצמו לדעת, כן ״חלל״ ו״חללה״ לענין קדושת כהונה שהוחל ע״י אחר, כמו שבא בקבלת רבותינו ז״ל ״איזו היא חללה זו שנולדה מאחד מכל הפסולים לכהונה״.⁠3 והרי היא לא עשתה עבירה, ונעשית חללה ע״י מעשה אביה ואמה, ואין תרופה לחלל זה. שהנושא חללה והוליד ממנה בן, אותו הבן חלל, ואין תורת כהונה עליו, והרי הוא כזר ומותר להטמא למתים, ונושא גרושה. וכן אם הוליד ממנה בת היא חללה, וכן זרע זרעו של חלל הם חללים אפילו עד אלף דור. כי ״חלל״ זכר חלל לעולם, וכן זרע הבת. רק אם נשאת חללה לישראל והוליד ממנה בת מותרת לכהונה, אבל כל זמן שהיא נשואה לכהנים, תמיד זרעו חללים. ולכן נקראת ״חללה״ על שם הזכר שהוא חלל. ואין כן כהן שעבר עבירה, כגון שנשא זונה או חללה או שהרג את הנפש וכיוצא, אינו נעשה חלל. גם אין זרעו שמוליד מן המותרות לו חללים, כך נראה בעיני. וסוגית הגמרא מסייעת פירוש זה, שהם אמרו שגם אלמנה לכהן גדול, וזונה וגרושה לכהן הדיוט, נעשית חללה בביאה זו ולוקין עליה משום חללה. ולכן הקשו (קידושין עז, א) ״נולדה אין, לא נולדה לא? והרי אלמנה וגרושה וזונה דלא נולדה והויא חללה! ומשני רבא, איזו היא חללה שעיקרה מדברי תורה, ואין צריכין לפרש מדברי סופרים, כל שנולדה מפסולי כהונה״. למדנו שפירוש מלת ״חללה״ בתורה סתם היא על דרך שפרשנוה, שהוא על ידי אחר. אלא שחכמים למדו מן המקראות שאם נתחללה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה היא גם כן חללה, לפי שגם הפוגע בעצמו יקרא חלל.
לא יקחו – כל אחד מהכהנים.
גרושה מאישה – לפי הפשט יראה שלהלן אמר ״וכתב לה ספר כריתות, ושלחה מביתו״ (דברים כד, א). ולשון ״גרושין״ לא נאמר שם, כמו ״ויגרש אותם מאת פני פרעה״ (שמות י, יא). לכן אילו אמר ״ואשה גרושה״ היתה המליצה כוללת פנויה שגרשוה מן הבית או מן העיר בעבור רעה שעשתה, שגנבה או שהלשינה וכיוצא. על כן הוסיף ״מאישה״, שמדבר על נשואה שגרשה אישה, ואין זה אלא בספר כריתות, שאם לא כן הרי היא אשת איש, ורבותינו ז״ל דרשוהו4 לענין אחר.
גרושה – אף על פי שלא גרשה מדעתו, שלא מצא בה דבר ערוה או רעה אחרת, כגון אותן נשים שכופין בעליהן להוציאם בגט, גם הן אסורות לכהונה.
כי קדוש הוא לאלהיו – כל ישראל קדושים לאלהים, ולא הוזהרו באלה. והכהן קדוש מהם, לכן נצטוה אזהרות יתרות בענין הקדושה, וזהו כנוי ״לאלהיו״, והתפרש (ויקרא ד, כב).
1. שם בגמרא.
2. תוספות שם, ד״ה שנבעלה בעילת זנות.
4. יבמות נב, א. [לענין ריח הגט].
אשה זנה – המפקרת עצמה לזנות, וקבלו חכמים שזונה האמורה פה שהכהן לוקה עליה היא שנבעלה לפסול לה כגון אחת מכל העריות, וכגון בת ישראל לנתין וממזר:
וחללה – תאר לנקבה, ולזכר חלל בשני קמצין והוא מלשון חילול קדש, ומצאנו עוד תאר חלל על ההריגה, כי הענין שוה בשניהם, כמו שתואר חלל שהוא על ההריגה ענינו שלא יחיה אחרי נפלו, כן תואר חלל וחללה על אבדן כבוד קדושה לדור דור, שאין אחריו חזרה, כי זרעו של כהן חלל, הם חללים אפילו עד אלף דור:
גרושה מאישה – אילו אמר גרושה סתם, היינו שומעים אפילו שגרשוה מן העיר בעבור שגנבה או שהלשינה וכיוצא, על כן הוסיף מאישה, שמדבר על נשואה שגרשה אישה, ואין זה אלא ספר כריתות הנזכר במקום אחר:
כי קדש הוא לאלהיו – כל ישראל קדושים לאלהים, ולא הוזהרו באלה, והכהן קדוש מהם, ולכן נצטוה אזהרות יתרות בענין הקדושה, וזהו כנוי לאלהיו:
גרושה מאישה – אין ספק שכל אשה שמתגרשת מבעלה בין לרצונה בין שלא לרצונה אסורה לכהן, כי מלת גרושה אין משמעותה שלא לרצונה דוקא, כי מצינו לשון גירושין אף בדבר שהוא לרצונו של אדם, כמו כלה גרש יגרש אתכם מזה, כי גורשו ממצרים, וצאת בנ״י ממצרים לחירות מלתא דחביבה להו הוי׳ ושדה מגרש עריהם (בהר כ״ה ל״ה) תרגום מגרש רוח (פרייער פלאטץ), וכן ע״י הגט האשה מצאה לה רוחא להנשא לכל מי שתרצה. עוררתי ע״ז לפי שראיתי לאחד שטעה בזה טעות גדולה). וביבמות צ״ד אמרי׳ מאישה (דמיותר, דפשיטא דאינה גרושה מאיש שאינו אישה) בא ללמד אפי׳ לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה, כגון דאמר לה הרי את מגורשת ממני, ואי את מותרת לכל אדם, אע״ג דלעלמא לא הוי גירושין ולא שרי׳ לאנסובי בהך גיטא, לדידי׳ מיהו איפסלא, דאי כהן הוא איפסלא מני׳, כפי׳ הרא״ש והרי״ף. ורש״י פי׳ פסולה לכהונה, אם מת והותרה לינשא (ויש להתעורר לפירש״י דאם ימות אסורה לכהן, א״כ תפשוט מנה פ״ק דקדושין די״ג דמיתת הבעל מתרת), ויראה דלא דברה תורה מאיש המתאכזר באשתו לפרדה ממנו ולעגנה לאוסרה בחייו לכל אדם, דאטו ברשיעא עסקינן, אבל עושה כן מרצונה כדי שלא תהא זקוקה ליבם, שמגרשה בחליו, ומאמינים זה לזה שיחזרו וישאו זא״ז, אם יעמוד מחליו, ולכן אינו מתירה לעלמא (עי׳ בלשון רש״י בגיטין פ״ב שכ׳ ומדפסולה לכהונה אלמא גט הוא, והכא דשרי׳ לכל אדם וכו׳ מלשון זה משמע, דבההיא דאי את מותרת לכל נמי גט מעלי׳ הוא אלא שא״א לה להנשא מצד התנאי ומ״מ אינה זקוקה ליבום כיון שהיא מגורשת מבעלה), גם לדעת תוס׳ שם (ד״ה אפי׳) דדוקא לכהונה אסורה משום דאיסוריה חמירי, אבל אם מת מותרת להתייבם, י״ל שמגרשה ע״ד זה מרצונה, לפי שהיו סבורים לפי דעתם דמהני גירושין אלו להפטר מיבם, אף שבאמת אינו מועיל, הכי נ״ל לבלי לאוקמי עיקר דרשה דקרא באינש רשיעא, ובצד״ל האריך כאן לסתור דעת מהר״ם יפה, ומן התימה שלא התעורר כי דעת רש״י כמהר״ם, ועי׳ פני יהושע שם בגיטין שהניח דעת התוס׳ בצ״ע דאמאי פשיטא להו כ״כ דמותרת להתייבם הפך דעת רש״י, ויש בענין זה אריכות דברים בתשו׳ מהר״מ לובלין סי׳ קכ״ג, ובבית מאיר ססי׳ ק״נ, ואין מקום לזה לביאור פשט המקרא.
חללה – לדעת ראב״ע שאינה מפורסמת כזונה, ולדעת אח״מ {=אברהם חי מיינסטער} אפי׳ אנוסה.
ואשה גרושה מאישה – דע כי מה שהביא רמבמ״ן בהקדמתו אור לנתיבה: התפוח נאכל מראובן, איננו מדרך לשון הקודש ורעותיה, אבל כשהמדבר יודע מי הוא האוכל יאמר ראובן אכל את התפוח, ואם לא ידע מי הוא האוכל אז יאמר התפוח נאכל (בבנין מורה על קבלת הפעולה) בלי זכרון הפועל, ולפיכך הבנינים המורים על קבלת הפעולה נקראים בנין שלא נזכר שם פועלו, כי המדקדקים הקדמונים יודעים היו שאין דרך לשון הקודש ורעותיה להזכיר הפועל באבלאטיףא {בצירוף מן או מ״ם לעושה הפעולה}, ויודעים היו שאם יאמר אדם (כרם חמד ז׳ {עמ׳} ק׳) אהוב ממני מאד, יהיה המובן מדבריו: אהוב יותר ממני מאד, ולא יובן כלל שהוא חביב לי מאד. אך ידוע כי מלת מן נאמרת על הסבה הגורמת כמו מחטאת נביאיה איכה ד׳:י״ג, ועל הדרך הזה אמרו ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול (בראשית ט׳:י״א), והכוונה מפני מי המבול. ועל הדרך הזה אמרו נבלעו מן היין (ישעיהו כ״ח:ז׳) והכוונה בסבת היין, לא שהיין הוא הפועל. והראיה מה שכתוב אחריו תעו מן השכר, שבהכרח פירושו בסבת השכר, כי תעו איננו פאסיף, וכן מקשת אסרו (ישעיהו כ״ב:ג׳), ענינו שהם כמו אסורים מפחד הקשת, לא שהקשת אוסרת אותם, כי הקשת תכה ותהרוג, ולא תאסור. וגעזעניוס באוצרו (עמוד 803), הביא שני המקראות האלה מישעיה להוכיח מציאות האבלאטיף אחר הפאסיף, ואינו אלא טעות. ועוד הביא לראיה כגבור מתרונן מיין (תהלים ע״ח:ס״ה) שהוא מפרש שהיין התגבר עליו (victus a vino), ואף אם יונח כדבריו ששרש רון בא כאן להוראת ההתגברות כמו בלשון ערבי, לא יתכן לשום בעל הלשון ולשום אדם אשר אזנו תבחן הדבור העברי, להבין ממלות מתרונן מיין שהיין התגבר עליו, אבל בהפך ראוי להבין: כגבור המתגבר יותר מן היין, כלומר המתגבר על היין. ועוד הביא החכם הנ״ל עת נשברת מימים במעמקי מים (יחזקאל כ״ז:ל״ד), ואמת הוא שהוא מקרא קשה, אבל מכל מקום רחוק הוא עד מאד שיאמר שהים שבר את העיר, והנה למעלה (פסוק כ״ו) כי רוח הקדים שבר אותה בלב ימים, לא שהימים שברו אותה; ועוד מה טעם לומר שנשברה מימים במעמקי מים? לכך אומר אני כי המקרא הזה סתום ואין למדין ממנו. עוד מצאנו כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו (תהלים פ״ח:ו׳), אך אין הכוונה כלל שידך גזרה אותם (e che dalla tua man furono troncati). אבל יגיד עליו רעו (שם ל״א:כ״ג) נגרזתי מנגד עיניך, וכן כי נגזר מארץ חיים (ישעיהו נ״ג:ח׳), כי נגזר מבית ה׳ (דברי הימים ב כ״ו:כ״א), כלם ענין הפרשה וריחוק, ומי״ם מידך היא כמי״ם מנגד עיניך ומארץ חיים ומבית ה׳, והוראתה על המקום אשר ממנו יהיה הריחוק, והכוונה כתרגום רמבמ״ן וכפירוש ר׳ יואל ברי״ל שלא ירגישו מכותיך וידך החזקה, או כפירוש געזעניוס שהם רחוקים מעזרתך, וקרוב לזה תרגם הארמי מאפי שכינתך אתפלגון. ודע כי גזר, גרז וגרש אחים הם, ומצאנו (יונה ב׳:ה׳) נגרשתי מנגד עיניך בשי״ן, וכן כאן גרושה מאישה, אין המי״ם קושרת הפעול עם הפועל, אבל היא להורות על המקום אשר ממנו יהיה הריחוק, כלומר אשה מופרשת ורחוקה מאישה. עוד מצאנו הנשכחים מני רגל (איוב כ״ח:ד׳), אך לא הרגל היא השוכחת, אבל הכוונה כפירש ראב״ע שהם נשכחים מפני הרגל, מרוב שדרכו בהם בני אדם, כלומר הנחל יחרב ויבש וידרכו בו בני אדם, עד שלא יוודע מקומו. ואמנם מצאנו מה׳ מצעדי גבר כוננו (תהלים ל״ז:כ״ג), נתנו מרועה אחד (קהלת י״ב:י״א), ומצאנו בלשון ארמית בדניאל {ג׳:כ״ט} ועזרא {ד׳:י״ט} מני שים טעם, עד מני טעמא יתשם {עזרא ד׳:כ״א}; ונראה לי כי כל אלו הם דרך כבוד וגדולה, ולא היתה כוונת המדברים במקראות האלה להבחין בשם הקשור במי״ם בחינת פועל ממש, ואין הכוונה ממש לומר שהמלך ישים הדת והחק, שהאל יכונן מצעדי גבר, אבל כוונת המדברים לומר כי מלפניו יצא הדבר, על דרך מה׳ יצא הדבר (בראשית כ״ד:נ׳). מלפניך משפטי יצא (תהלים י״ז:ב׳), יצא דבר מלכות מלפניו (אסתר א׳:י״ט), מן קדמי שים טעם (דניאל ו׳:כ״ז), ולעולה כי כשאין הכוונה לדבר דרך גדולה וכבוד לא יתכן בלשון הקודש לקשור הפעול עם הפועל במי״ם, ועיין למטה על והארץ תעזב מהם (כ״ו:מ״ג), כל חרם אשר יחרם מן האדם (כ״ז:כ״ט). והואיל ובא לידנו פסוק מה׳ מצעדי גבר {ודרכו יחפץ} כוננו אחוה דעתי בו, כי לדעתי ענינו פשוט מאד, והמפרשים הלכו בדרך רחוקה. והנה אחשוב שהמקרא הזה ענינו שוה ממש למה שכתוב במשלי (ט״ז:ט׳) לב אדם יחשב דרכו וה׳ יכין צעדו, מה שכתוב כאן ודרכו יחפץ הוא כנגד לב אדם יחשב דרכו, ולא חסרה הבי״ת כדעת ראב״ע, אבל הכוונה שהאדם הוא בעל בחירה ורצון, והוא החפץ ובוחר דרכו ומחשב בלבו מה שיעשה, אבל השלמת המעשה איננה תלויה בידו, אלא בידי שמים, כי מה׳ מצעדי גבר כוננו, ואם לא יישר בעיני האלהים הדרך אשר הוא הולך, אז לא יכונו מצעדיו, ולא יוכל להשלים דרכו ולהקים עצתו.
א. תוקן ברשימת התיקונים בסוף דפוס ראשון.
or debased (va-ḥalalah). According to Ibn Ezra, this is a woman who is less “flagrant” [mefursemet] than a harlot [zonah], and according to A. H. Mainster, this even includes a victim of rape.⁠1
a woman divorced from her husband (ve-ishah gerushah me-ishah).2 Know that the example [of a supposedly parallel usage] given by Mendelssohn in his introduction, Or la-Netivah3ha-tappuaḥ ne’ekhal me-Reuven (“the apple was eaten by Reuben”) – is not the way of Hebrew or its cognate languages. Rather, when the speaker knows who the eater was, he says Reuven akhal et ha-tappuaḥ (“Reuben ate the apple”), but if he does not know who the eater was, then he says ha-tappuaḥ ne’ekhal (“the apple was eaten,” using a conjugation [nif ’al] that indicates the reception of action), without mentioning the agent. Thus, the [passive] conjugations that indicate the reception of action are known as conjugations that do not identify the agent, for the early grammarians knew that it is not the way of Hebrew or its cognate languages to mention the agent in the ablative [e.g., “...by Reuben”], and they knew that if one were to say (as in Kerem Ḥemed vol. 7 [1843], p. 100) ahuv mimmenni me’od, the import of these words would be, “He is loved much more than I am,” and not at all “He is very dear to me” [i.e., “He is much loved by me”].⁠4
Rather, it is known that the word min [sometimes shortened to a prefix me- or mi-] is employed to indicate a causative factor, as in me-ḥatat nevi’eha (“It is because of the sins of her prophets” – Lam. 4:13); similarly, it was said, “And no more will all flesh perish by means of the waters of the flood [mi-mei ha-mabbul]” (Gen. 9:14). Another similar example is nivle’u min ha-yayin (“they are confused because of wine” – Isa. 28:7), not that the wine is the agent [i.e., the phrase should not be translated as “they are confused by the wine”]. The proof of this is the subsequent phrase, ta’u min ha-shekhar (ibid.), which must mean “they stagger because of strong drink,” because the verb ta’u (“they stagger”) is not in the passive. Likewise, mi-keshet ussaru (“their hands are bound for fear of the bow” – Isa. 22:3), which does not mean “they are bound by the bow,” for a bow may strike or kill, but it does not bind.
Gesenius, in his Thesaurus [Leipzig, 1835, vol. 1] (p. 803), cites both of these verses from Isaiah to prove the existence [in Hebrew] of the ablative following the passive, but this is erroneous. He brings as further proof the phrase ke-gibbor mitronen mi-yayin (Ps. 78:65), which he interprets as meaning “like a mighty man who is overcome by wine (victus a vino),” but even if one assumes, like him, that the root run is used here in the sense of “overcoming,” as in Arabic, it would make no sense to any linguist, or to anyone who has a discerning ear for Hebrew speech, to understand from the words mitronen mi-yayin that wine has overcome a person; to the contrary, the phrase is properly understood to mean “like a man who is mightier than wine,” that is, one who has overcome wine.
In addition, this scholar cites the phrase et nishberet mi-yammim be-ma’amakei mayim (Ezek. 27:34). While it is true that this is a difficult verse, it is still extremely unlikely that nishberet mi-yammim means that the city [of Tyre] has been “broken by the seas,” for previously (v. 26) it says that “the east wind has broken you in the heart of the seas,” not that the seas broke it. Besides, what would it mean to say that it was “broken by the seas in the depths of the waters”? Therefore I say that this verse is opaque and one cannot use it for purposes of comparison.⁠5
We also find the verse, “...like the slain that lie in the grave, whom You remember no more; mi-yadekha nigzaru(Ps. 88:6), but this does not at all mean that “they are cut off by your hand.” Rather, the meaning is elucidated by its companion phrases:
nigzarti mi-neged einekha (“I am cut off from before Your eyes” – Ps. 31:23);
ki nigzar me-erets ḥayyim (“for he was cut off out of the land of the living” – Isa. 53:8);
ki nigzar mi-beit YHVH (“for he was cut off from the house of the Lord” – 2 Chron. 26:21)
– each of which [indicate that the word nigzar] denotes a separation and a distancing, and that the prefix mem in mi-yadekha is like the mem that appears in mi-neged einekha, me-erets ḥayyim, and mi-beit YHVH, and that it relates back to the place from which there is a distancing [i.e., it means “from,” not “by”]. Thus, the meaning [of the phrase mi-yadekha nigzaru] is as Mendelssohn translates and as R. Joel Brill comments, “they will not feel Your blows or Your strong hand”; or else it is as Gesenius interprets it, “they are far removed from Your help.” This is similar to the Aramaic translation, me-appei shekhintakh itpalagun (“they are separated from before Your presence”).
Know that the roots gazar, garaz, and garash are all “brothers,” and thus we find the phrase nigrashti mi-neged einekha (“I am cast out from before Your eyes” – Jonah 2:5), with a shin [as opposed to the zayin in the parallel phrase nigzarti mi-neged einekha in Ps. 31:23]. Here, too [Lev. 21:7], in the phrase gerushah me-ishah, the prefix mem does not connect a passive party to an active party [i.e., the phrase does not mean “divorced by her husband”]; rather, it indicates the place from which there is a distancing, that is, “a woman who is separated and distanced from her husband.”
Another example that we find is ha-nishkaḥim minni ragel (lit. “they [i.e., the waters of a stream] are forgotten from the foot” – Job 28:4), but it is not the foot that is forgetting [i.e., this does not mean “forgotten by the foot”]. Rather, the meaning is as Ibn Ezra explained, that they are forgotten because of “the foot,” that is, as a result of being stepped through by many people. In other words, the stream has dried up and people walk through it, to the extent that its place can no longer be recognized.
We do find the following:
• “It is of the Lord [me-YHVH] that a man’s footsteps are established” (Ps. 37:23);
• “The words of the wise... are given from one Shepherd [me-ro’eh eḥad] (Eccl. 12:11); and in the Aramaic of Daniel and Ezra:
• “I have made a decree [minni sim te’em]” (Dan. 3:29, Ezra 4:19); and
• “Until I have made a decree [ad minni ta’ma yittesam]” (Ezra 4:21).
It seems to me that all of these are [euphemistic] usages that convey honor and greatness, and that the speakers’ intention in these verses was not to make the noun or pronoun preceded by me- or min into the actual agent; that is, the speakers did not precisely mean to say that the decree was promulgated by the king or that a man’s footsteps were established by God. Rather, the speakers intended to say that the matter issued “from his presence,” in the manner of:
• “The word has come forth from the Lord [me-YHVH]” (Gen. 24:50);
• “May my judgment go out from before You [mi-l’fanekha]” (Ps. 17:2);
• “Let a royal edict issue from him [mi-l’fanav]” (Esther 1:19);
• “An order is hereby issued from me [min kodomai]” (Dan. 6:27).
But even when the intention is not to speak in a manner conveying greatness or honor, it is unlikely that in Hebrew, the passive party would be connected to the active party with a mem prefix; see the comments below on the phrases ve-ha-arets te’azev mehem (Lev. 26:43) and kol ḥerem asher yoḥoram min ha-adam (Lev. 27:29).
Since the verse “It is of the Lord that a man’s footsteps are established, though he desires his way [ve-darko yeḥpats]” (Ps. 37:23) has come to our attention, I will express my opinion about it, for in my view its meaning is quite simple, yet the commentators have gone far afield. I think the meaning of this verse is exactly the same as that which is written in Prov. 15:9, “A man’s heart devises his way; but the Lord directs his steps.” The phrase here, ve-darko yeḥpats, corresponds to “A man’s heart devises his way [lev adam yeḥashev darko]”; there is no missing bet, as Ibn Ezra thought.⁠6 The meaning is that man is a master of free will, and he is the one who desires and chooses his own way and who devises in his heart what he will do, but the completion of his action does not depend on his own power, but is in the hand of Heaven, for “it is of the Lord that a man’s footsteps are established.” If the way that he is going is not correct in the eyes of the Lord, his footsteps will not be established, and he will be unable to complete his way and fulfill his devisings.
1. {Translator's note: Milgrom asserts that “it is altogether plausible that in the biblical period rape disqualified a woman from marrying a priest” (Leviticus: A Book of Ritual and Ethics, p. 264). Arnold Ehrlich, in his comment on the word va-ḥalalah in Lev. 21:7, says that the term includes a rape victim. However, R. David Zvi Hoffmann, in his comment ad loc., says (with respect to the peshat, or plain meaning), “It is impossible to agree with the later exegetes who say that ḥalalah means a woman who has been raped, for if so, the prohibition of the zonah (‘harlot’) would be entirely superfluous.” The halakhic definition of ḥalalah is restricted to a daughter of a priest and a zonah or divorcee (or of a high priest and a widow), or a zonah or divorcee herself if she has had relations with another priest (or a widow who has had relations with a high priest) (Maimonides, Issurei Bi’ah 19:1-2). The halakhic definition of zonah, in turn, is not a “prostitute” in the ordinary sense of the word, but is either (1) a non-Israelite woman, or (2) an Israelite woman who has had relations with a man whom she is forbidden to marry (Issurei Bi’ah 18:1-2).}
2. {Translator's note: Note that Shadal’s Italian translation of this phrase, una donna ripudiata dal marito, may be rendered either as “a woman repudiated [or ‘divorced’] by her husband,” or as “a woman divorced from her husband.” In order to have the translation conform with the commentary, the second alternative has been given here in the English.}
3. {Translator's note: Or la-Netivah (Berlin, 1783) was Mendelssohn’s introductory pamphlet to his Netivot ha-Shalom. The last section of this pamphlet reviewed the grammatical principles that governed the larger work’s Bible translation and commentary.}
4. {Translator's note: Shadal is citing an anonymous article in which he himself is the subject of both praise and criticism. (Elsewhere, Shadal identifies the nameless author as R. Solomon Judah Loeb Rapoport; see Iggerot Shadal, vol. 8, p. 1104.) Among other things, the author says, “Indeed Luzzatto is... ahuv mimmenni me’od [obviously the author means “much loved by me”], and is in fact deserving of being loved by any reader of his enlightened and beneficial books, but nevertheless he is a creature of clay like any other man....” Note that Shadal, in pointing out this author’s grammatical error, is at the same time aiming a sarcastic barb at him, as if to say, “This person, in his own clumsy way, is admitting than I am loved much more than he is!”}
5. {Translator's note: Shadal’s own commentary on Ezekiel offers no comment on this phrase. Many English translations render nishberet mi-yammim as “broken by the seas”; Metsudat David and Malbim interpret the word mi-yamim as “because of the seas.”}
6. {Translator's note: Ibn Ezra understood Ps. 37:23 to mean, “It is of the Lord that a man’s footsteps are established, and He delights in his way.” Accordingly, he interpreted the phrase ve-darko yeḥpats (יחפץ ודרכו) as if it said יחפץ ובדרכו.}
אשה זונה וגו׳ – הגמרא ביבמות (סא.) אומרת ש״זונה״ היא אישה שנבעלה בעילת זנות. לדעת התוספות (ד״ה שנבעלה) והרא״ש, בעילת זנות היא כל ביאה ״דלא תפסי בה קידושין״ – הווי אומר, אם נבעלה על ידי חייבי כריתות ומיתת בית דין, נכרי ועבד. אולם לדעת רש״י (יבמות שם) והרמב״ם (הלכות אסורי ביאה יח, ב), שם ״זונה״ חל על כל אישה שנבעלה לאדם שנאסר עליה להינשא לו.
נבאר עתה מחלוקת זו. ישנן דרגות שונות של איסורי חיתון:
א. חייבי מיתת בית דין – כגון אלה שנזכרו לעיל כ, י–יב,יד.
ב. חייבי כריתות, נזכרו לעיל כ, יז והלאה.
ג. חייבי לאוין, שמהם יש שלושה סוגים: א) חייבי לאוין דשאֵר, האסורים משום קִרבה – כגון חלוצתו ואנוסת אביו לר׳ יהודה. (לדעת רבינו תם [יבמות מט. תוספות ד״ה הכל] גם מחזיר גרושתו נכלל בסוג הזה, אך לדעת רש״י [שם] הוא נכלל בסוג הבא.) ב) חייבי לאוין דלאו דשאֵר – כגון יבמה לשוק, גר עמוני ומואבי, ממזר. ג) חייבי לאוין דכהונה, שאינם ״שוין בכל״, היינו שאינם נוהגים באופן כללי אלא רק בכהנים – כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה לכהן הדיוט.
ד. חייבי עשה – כגון גר מצרי ואדומי קודם שלושה דורות (יבמות שם).
לפי ההלכה המקובלת, האיסורים הכלולים בסוגים א׳ וב׳ מונעים כל אפשרות של נישואין. אם אדם מנסה לקדש אישה האסורה עליו משום אחד מן האיסורים האלה, קידושיו פסולים ואינם חלים כלל וכלל. האיסורים הכלולים בסוגים ג׳ וד׳ – חייבי לאוין ועשה – אוסרים את החיתון, הן לכתחילה והן בדיעבד, אך קידושין תופסים והאישה צריכה גט. (יוצאת מכלל זה יבמה לשוק: קידושיה תופסים רק מספק, והיא צריכה גט מספק [עיין יבמות צב:].)
לדעת התוספות והרא״ש, רק אישה שעברה על סוג א׳ או ב׳ אסורה לכהן משום זונה. לדעת רש״י והרמב״ם, אישה נאסרת לכהן גם אם עברה על סוג ג׳ או ד׳ – חוץ מחייבי לאוין דכהונה, בהם האישה נעשית ״חללה״ (עיין להלן) אך לא ״זונה״.
אולם לפי רוב המפרשים, אין במחלוקת זו נפקא מינה לגבי עצם האיסור, שכן הנבעלת לחייבי לאוין ועשה אסורה לכהן גם לדעת התוספות והרא״ש, על פי הכלל: ״ובת כהן כי תהיה לאיש זר״ (להלן כב, יב; עיין פירוש שם) – ״כיוון שנבעלה לפסול לה פסלה״ (יבמות סח.).
גם גיורת ומשוחררת אסורות לכהן, מאחר שלא נולדו תחת סדר הנהגת דיני הנישואין של התורה (עיין שם סא. ותוספות שם ד״ה אין).
וחללה – אם כהן עובר על אחד מאיסורי הכהונה – כגון כהן הדיוט הנושא גרושה או זונה, או כהן גדול הנושא אלמנה – הופכת האישה לחללה. כמו כן, בת שנולדה מנישואין אלו היא חללה, ובן הוא חלל, וגם בנו או בתו של חלל הם חלל או חללה. (לדעת רוב הפוסקים, גם אשת חלל היא חללה. ולדעת הרמב״ם בהלכות אסורי ביאה [יח, א] – עיין השגות הראב״ד ומגיד משנה – היא נחשבת זונה.) אך בני חללה שנולדו ללוי או לישראל אינם נחשבים לחללים, ובת שנולדה מנישואין כאלה כשרה לכהונה, כנאמר במשנה (קידושין עז.): ״בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם, ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה״ (עיין פירוש להלן פסוק טו).
לא יקחו, לא יקחו – האזהרה נשנתה פעמיים ללמדנו, שההקפדה על כשרות נישואי הכהנים היא חובה המוטלת לא רק על הכהנים אלא על כל הציבור (עיין להלן פסוק ח); אך בעיקר זוהי חובתן של הנשים השותפות למעשה האיסור – הזונה, החללה והגרושה: ״מלמד שהאישה מוזהרת על ידי האיש״ (יבמות פד:). אם כהן נושא גרושה וכדומה, עונשה שווה לעונשו. כך הורחב כללו של רב יהודה אמר רב – ״השוה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה״ (קידושין לה.; עיין פירוש, במדבר ה, ו) – והוא נוהג גם בלאוין שאינן שווין בכל. היוצאים מן הכלל היחידים הם: איסור טומאת הכהנים הנוהג רק בבני אהרן אך לא בבנות אהרן (קידושין לה:), ואיסורי בל תשחית פאת זקנך ובל תקיף הנוהגים רק באיש ולא באישה. ״כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים״ (שם כט.). במקביל, כאשר לאדם פסול – כגון חלל – מותר לשאת אישה כשרה, גם היא מותרת להינשא לו: ״לא הוזהרו כשרות להינשא לפסולין״ (יבמות פה.).
כי קדש הוא לאלקיו – כדרך שדיני הכהונה מתחילים בלשון יחיד (עיין לעיל פסוק א, על ״לנפש לא יטמא בעמיו״), כך גם כאן הם מסתיימים בלשון יחיד, המתייחסת לשבטו של אהרן. שבט זה קדוש לתורת ה׳, אשר הכהנים מייצגים אותה בתוך המקדש ומחוצה לו. לפיכך הנישואין שעל ידם מתרבה שבט זה, וחיי המשפחה שהוא מנהיג לעיני העם, צריכים להדגים את העקרונות הבסיסיים של תורה זו.
לאחר סקירת האיסורים המייחדים את הכהנים, אנו מגיעים למסקנה שייעודו של השבט הזה הוא ״להכין״ לבבנו אל אלוקיו – להזכיר לנו בכל עת את ה״כַּן״ [הבסיס] וה״כיוון״ של חיינו כלפי ה׳. לפיכך צריכים הכהנים להתרחק מטומאת מת; ובעשותם כן הם שומרים בלִבנו את רעיון האל האחד האישי בן⁠־החורין, ואת רעיון אישיותו המוסרית ובת⁠־החורין של האדם – רעיונות שעליהם להיות היסוד והבסיס של כל חיינו. באמצעות איסורי זונה, חללה וגרושה, מלמדים אותנו הכהנים, שמוסריות צנועה, קדושה כעין כהונה, וחיים של שלום ואחווה – הם המה תכונות היסוד של חיי המשפחה ושל כל מטרות חיינו. הכהנים צריכים להביא לידי ביטוי את כל התכונות האלה גם מחוץ למקדש – בקרב חיי העם.
דיני חיתון אלה, הייחודיים לכהנים, מראים את חשיבות טהרת ייחוס המשפחה בעת בחירת בן הזוג. מכאן למדו כל ישראל את חשיבותו של ערך זה. והאומה למדה מהאירועים שעברו עליה, שפגמים בולטים במידותיו של אדם, כגון מריבה בין משפחות, מחלוקת, נטייה ללשון הרע, עזות פנים, אכזריות ושנאה, הם גם סימנים לחשש פגם בטהרת הייחוס (עיין אבן העזר סי׳ ב).
[יד]
אשה זונה – שם ״זונה״ הבא בתנ״ך הוא על המפקרת עצמה לזנות ולרוב בא השם הזה בזונה תחת בעלה ובזונה נכרית. ועל פי זה דעת חכמים שהוא רק גיורת ומשוחררת שזנתה בגיותה ושנבעלה בעילת זנות. ויש בזה ב׳ פירושים: לדעת רש״י יבמות (דף סא) והרמב״ם (ריש פי״ח מהל׳ איסורי ביאה) היינו בעילה האסורה. והתוס׳ והרא״ש חולקים שדוקא חייבי כריתות או לנכרי ועבד, אבל חייבי לאוין דתפסי ביה קדושין לא הוה זונה. ובמקום אחר בארתי שגם להתוס׳ והרא״ש לוקה מקרא ד״כי תהיה לאיש זר״ כמ״ש ביבמות (דף סט) אף לרבא שאין לוקין על גילוי מלתא כמ״ש התוס׳ סוף פרק ד׳ אחין (דף לה ד״ה אעפ״י) אליבא דרבא שלוקין [ודלא כהב״ח במה שכתב לתרץ קושיית הב״י בסימן ו] והרא״ש עצמו כתב (פ׳ הבע״י דין ו) דכהן הבא עליה לוקה מקל וחמר מגרושה דגלוי מלתא בעלמא. וצריך לומר שהנפקא מינה בין שיטת רש״י לשיטת התוס׳ והרא״ש בהנך לאוין שאינם פסולי קהל דהנך דחשב בברייתא דמרבי מ״לאיש זר״ פסולי קהל נינהו, ואכמ״ל. ודעת ר׳ אליעזר שכל המפקרת עצמה אף לאיש אחד נקרא זונה כמו ״אל תחלל את בתך להזנותה״, עיין מה שכתבנו שם. ודעת ר׳ יהודה שפירושה שהיא זונה אצל בעלה הכהן דהיינו איילונית שביאתו עליה היא זנות כמו שכתוב ״הזנו ולא יפרוצו״ כיון שאינה להולדה.
[טו]
וחללה – עיקר שם ״חללה״ מענין ״חול״ והוא דבר שראוי להיות קדש מתולדתו ויצא לחולין. וזה זרע הכהן שראוי שיהיה קדש כאביו והרי הוא חול שכל זרעו אין להם דין כהונה. וזה שארמו בגמ׳ (קדושין דף עז) בפירוש ברייתא זו איזו היא חללה מוזכרת? שלא היה לו שעת הכושר כלל, כל שנולדה מן פסול כהונה. ומפר׳ לשון מוזכרת דהיינו שעיקרה מדברי תורה ואינו צריך לפירוש דברי סופרים. כי הגם שגם אלמנה לכהן גדול וזונה וגרושה לכהן הדיוט נעשית חללה בביאתו, עליה אין נופל שם ״חול״ כי אם היא בת ישראל לא היה עליה קדושה מעולם. וגם ר״ל שעיקר חללה הנזכר בתורה הוא מ״ש ״ולא יחלל זרעו״, מה שאין כן מה שהיא עצמה מתחללת, לא נזכר בביאור רק נלמד פירושו מדברי סופרים כמו שיתבאר (בסימן לד).
[טז]
ואשה גרושה מאישה – כבר בארנו (באילת השחר כלל סג) שדרך הלשון להזכיר התואר בלא מלת ״איש״ כמו ״צדיק״ ״חסיד״ ״גבור״ ״חכם״. וכן בלא מלת ״אשה״, וכמו שכתוב ״אלמנה וגרושה״. ולמה הוסיף ״ואשה״? מזה הסמיכו החליצה, שאינה גרושה אמיתית, רק אשה גרושה שהיבם מיאן לקחתה. וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל. וכבר אמרו (בקדושין דף עח ויבמות כד) שהיא אסמכתא ר״ל שמה שגזרו חכמים על החלוצה אינו סותר לפשט המקרא כמו שבארנו ענין זה (באילת השחר כלל רלו). ואמר שאין לעשות אסמכתא כזו על צרתה דכתיב ״גרושה מאישה״ וזו נתגרשה מן היבום על ידי צרתה, לא על ידי יבמה.
[יז]
אשה גרושה מאישה – הוסיף ״מאישה״ להוציא אם נתגרשה מאיש אחר שלא תפסי קדושין בה. וזה מובא ביבמות (דף צב) ושם אמר דרוש אחר: אפילו נתן לה גט ממנו ולא התירה לשום אדם – פסלה מן הכהונה. וזה שכתוב ״מאישה״ – אפילו לא נתגרשה אלא מאישה לבד. וזה ריח הגט שפוסל בכהונה. (ומובא עוד ביבמות דף נב ובגיטין דף עב).
[יח]
לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו – למה כפל פעל ״לא יקחו״? ומבואר אצלינו שפעל הנכפל בא להורות שבא בדיוק ובא ללמד שהגם שאף היא מוזהרת, אין אזהרתה מצד עצמה רק מצדו. וכמו שאמרו ביבמות (דף עד) כל היכא דהוא מוזהר, היא מוזהרת. וכל היכא דהוא לא מוזהר, היא לא מוזהרת עד שגם מה שהיא מוזהרת הוא מצד ש״לא יקחו״ הם. ומדיוק הזה ידעינן שהיא מוזהרת גם כן שאם לא כן למה כפל ״יקחו״? לשתוק מיניה ונדע שרק לדידיה אזהר. כך נראה לקרב דרוש זה אל הפשט.
כי קדוש הוא לאלהיו – על כן ראוי שתהיה לו אשה כשרה ולא יסיחו אודותה לרע.
מלת זונה – מציינת, ברגיל, אשה מופקרת לזנות. אולם בספרא וביבמות ס״א: יש מחלוקת בזה, מה פירוש ״זונה״ כאן. לדעת ר׳ אלעזר עושה כל בעילה שאינה על⁠־ידי קידושין את האשה לזונה (אפילו פנוי הבא על הפנויה). אולם תנאים אחרים חולקים על דעתו זו, ואלה האחרונים מחולקים בינם לבין עצמם. ההלכה נקבעה כפי דעת החכמים, שאומרים: ״אין זונה אלא גיורת ומשוחררת שנבעלה בעילת זנות״ (השוה משנה יבמות ו׳:ו׳, בתרגום מ. פיטוכובסקי, שם נמצאים הפירושים השונים לפסוק זה).
לפי הפשט זונה – פירושה, כפי שר׳ עקיבא (יבמות ס״א:) מפרש: אשה מופקרת לזנות, ומבחינה זו, כיון שנישואין בלתי-חוקיים שווים לפילגשיות, אפשר לקרוא גם אשה שהיא מקיימת נישואין כאלה בשם ״זונה״. וגם דעת ר׳ אלעזר מבוססת היטב, באשר הוא אינו מבדיל אם הפקירה עצמה פעם אחת או פעמים רבות. אולם החכמים אינם מודים שבעילת אדם כשר, שהנישואין אתו מותרין, עושה אותה לזונה, משום שאשה כזו אין להשוותה ל״מפקרת עצמה״. לכן חשבו שיש לצמצם כאן את המושג ״זונה״.
וחללה – אי-אפשר להסכים לפרשנים האחרונים, שאומרים ״חללה״ פירושה אשה שעינו אותה, שאם כן היה הלאו של זונה מיותר לגמרי. ומאחר שלפי פסוק טו כל כהן הנושא אשה שאסורה לו, ״מחלל״ את זרעו, למדים חכמינו מכאן, כי כל בת שנולדה לכהן מאשה אסורה לו, הרי היא ״חללה״, ובן מנישואין כאלה הוא ״חלל״ ומאבד את כל סגולות הכהן והוא שוה לזר, ואם לבן זה יש בת, הרי גם היא ״חללה״. השוה ביאור לפסוק טו.
גרושה וגו׳ – לפי דעת בית שמאי יש למצוא טעם לאיסור זה פשוט בעובדה שבאשה כזאת נמצאה ״ערות דבר״ (דברים כ״ד:א׳, משנה גיטין, סוף). אולם הישנותה של מלת ״לא יקחו״ לבדה מוכיחה, שגרושה שייכת לסוג אחר מאשר זונה וחללה. האחרונות אסורות לכהן משום מעשי עצמן או משום שנולדו מנישואין פסולין; אולם גרושה אינה הגונה לכהן מפני שלנישואיה היתה פעם אחרית רעה. אין לבעל בעמיו לקחת אשה שאיש אחר גירש אותה. לפי זה אין הבדל מאיזו סיבה נתגרשה.
יחזקאל מ״ד:כ״ב מלמד שגם אלמנה אסורה לכהן ורק ״האלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו״. הטעמים מפרידים בין המלות ״אלמנה״ לבין ״מכהן״; ברור, כי זה בהתאם לביאורם של תרגום, רש״י וקידושין ע״ח:, אמנם, ביאור זה אינו מניח את הדעת. לדעת ר׳ יהודה, שם, פירוש ״מכהן״ כל אחד ששייך ל״משיאין לכהונה״ (כלומר המשפחות שכהנים היו מותרים להתחתן בהן). וזה הוא בוודאי הביאור הפשוט ביותר. הכהנים לא היתה דעתם נוחה בוודאי מאלמנה סתם, משום שעברה של זו לא היה ברור להם; רק אלמנה מכהן היתה מותרת להם. אולם בזמן מאוחר יותר היו המשיאין לכהונה1 בענין זה שוות זו לזו בעיני הכהנים. מכל-מקום משמש הכתוב ביחזקאל הרחבה לעומת החוק בתורה על⁠־ידי חוק⁠־מונע מזמן מאוחר.
1. על ביטוי זה עיין במאמרי: ״הבית⁠־דין הגדול וכו׳⁠ ⁠⁠״, עמוד 27 ואילך.
אשה זונה – הנה כאן המכוון על האשות שיקחו להם לנשים, לכן לא ממעט קטנה, אמנם אמר ואשה גרושה ולא גרושה לבד מרמז על חלוצה, היינו שגט איכא גם בקטנה ובפרט בגרושה מארוסין, א״כ לא יקח ע״י קדושי אביה, אבל לחליצה הלא אינה חולצת עד שתביא שתי שערות והיא גדולה לא קטנה גם כן אסורה לכהן, וזה ואשה דבר שדוקא באשה וזה חלוצה דמרבה בתו״כ. ולמה דמרבה בגמ׳ מלא יקחו יתירא, דהנשים מוזהרות א״ש, דזה דוקא, בגדולה, דקטנה לאו בת אזהרה הויא. ודו״ק היטב.
גרושה מאישה – בתו״כ פ״א פס׳ ט׳ אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ודין הוא ומה אם גרושה כו׳ צרה תוכיח שהיא אסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה. כל משכיל יתבונן, דהך ברייתא סברא כר׳ יוחנן דאין החולץ חייב כרת על הצרה, דלריש לקיש, יבמות יו״ד, דחייב כרת והוה אשת אחיו שמת (עיין ירושלמי) ופקע זיקה למפריע, וכמי שלא נפלה לפניו ליבום דמיא, א״כ אין זו ענין גירושין כלל, רק לר׳ יוחנן דאיסור אשת אחיו פקע בחליצת חברתה, רק איסור לאו איכא, שפיר דמיא לגרושין. ועיין יבמות מ׳ ע״ב הך דשמואל ודו״ק.
שם בתו״כ. יכול אף הצרה תהא כחלוצה ופסולה מן הכהונה ת״ל ואשה גרושה מאישה שגרושיה ביד אישה ולא שגרושיה ביד אשה. פירושו פשוט, דלכך נקט מאישה, להורות שהגט לא תלוי רק בבעל [זולתה] שאינו צריך דעתה, לא כן בחליצה תלוי בדעת שניהם ועד שיכונו שניהם, א״כ הרי גרושי הצרה תלוי ברצון האשה, היינו הצרה ודו״ק. והגמרא מסיק בכמה דוכתי, דחלוצה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. מ״מ מסתברא לענ״ד, דלר׳ עקיבא דסבר ביבמות מ״ד דאחות חלוצה הוה הולד ממזר והכתוב קראה ביתו והוה כאשתו שנתגרשה, אפשר דהוה דאורייתא ואתרבאי מיניה. ובזה א״ש סתימת הנך משניות טובא דנקיט גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, וכולהו סתמאי אליבא דרע״ק. ועיין חידושי לסוטה בשומרת יבם שזנתה ודו״ק. אחרי זמן כביר נדפס תוס׳ ישנים ליבמות ראיתי שהעירו בזה ושמחתי ת״ל.
אשה זונה – אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות1. (יבמות פ״א.)
וחללה – איזו היא חללה – כל שנולדה מפסול כהונה.⁠2 (קדושין ע״ז.)
לא יקחו – ואפילו בהעראה, מאי טעמא, ילפינן קיחה קיחה מחייבי כריתות.⁠3 (יבמות נ״ד.)
לא יקחו – כתיב לא יקחו [וקרינן] לא יִקָחו, מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש4. (יבמות פ״ד:)
ואשה גרושה – בין מן האירוסין בין מן הנשואין.⁠5 (שם נ״ט.)
ואשה גרושה – אין לי אלא גרושה, חלוצה מניין ת״ל ואשה, יכול אף צרת חלוצה כחלוצה, ת״ל ואשה גרושה מאישה, מי שגירושיה ביד אישה, יצתה צרת חלוצה שאין גירושיה ביד אישה6. (תו״כ)
גרושה מאישה – נתן לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם נפסלה לכהונה, דכתיב ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו.⁠7 (יבמות נ״ב.)
גרושה מאישה – הרי שאמרו לה מת בעלך ונתקדשה ואח״כ בא בעלה אעפ״י שנתן לה האחרון גם, לא פסלה מן הכהונה, דכתיב ואשה גרושה מאישה, מאישה ולא מאיש שאינו אישה.⁠8 (שם צ״ב.)
1. ר״ל אין זונה האסורה לכהן אלא כל שאינה בת ישראל, ואפילו לא נבעלה או אפילו נתגיירה או נשתחררה פחותה מבת ג׳ שנים דאינה ראויה לביאה, בכ״ז נחשבת כזונה ואסורה לכהן מפני שבאה מעובדי כוכבים השטופים בזימה, וכן זו שנבעלה לאדם שאסורה לו בין באיסור חייבי כריתות או מיתת ב״ד בין באיסור חייבי לאוין ועשה השוין בכל ואינן מיוחדין לכהן, כגון גר עמוני ומואבי [דאסורין לבא בקהל] מצרי ואדומי [עד דור שלישי ואתיין מכח עשה דור שלישי יבא] כותי חלל ונתין דאסורין בלא תתחתן וממזר [בלא יבא בקהל], וכל אלה שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלוה מן הכהונה, וכן הנבעלת לחלל אע״פ שאינה אסורה לו מ״מ פסולה לכהונה [ועי׳ בתוי״ט פ״ו מ״ו דיבמות], וע״ע לקמן בפסוק ובת כהן כי תהיה לאיש זר השייך לענין זה.

הנה זו היא דעת רש״י בסוגיא כאן ודעת רמב״ם פי״ח ה״א מאס״ב דזונה נקראת גם הנבעלת לחייבי לאוין ועשה, אבל התוס׳ כאן וראב״ד בהשגות שם ורא״ש בפ״ו דיבמות ס״ל דאין זונה הפסולה לכהונה אלא הנבעלת לחייבי כריתות ומיתת ב״ד מפני שאין קדושין תופסין בהם, או לעובד כוכבים ועבד שאין בהם קדושין, כפי שיתבאר לקמן בפסוק ובת כהן כי תהיה אלמנה, אבל הנבעלת לחייבי לאוין ועשה אינה נקראת זונה מפני שקדושין תופסין בהן ומותרת לכהונה, והה״מ שם טרח למצוא סמוכין לדעת הרמב״ם ודעמיה.

ואני תמה, שהרי כמה וכמה סוגיות מוכיחות מפורש כדעת רש״י ורמב״ם, כמו המשנה יבמות נ״ג ב׳ הבא על אחת מכל עריות שבתורה או פסולות כגון אלמנה לכה״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וממזר פסולה, הרי מפורש דהנבעלת לחייבי לאוין פסולה לכהונה וכן המשנה כתובות י״ג א׳ ראוה מדברת וכו׳ הרי זו בחזקת בעילה לנתין ולממזר וכו׳ וחזקה זו היא לענין שתפסל לכהונה, כמבואר שם.

ולא ידעתי באמת איך יכלכלו תוס׳ וראב״ד ודעמם סוגיות אלו ועוד כאלו, אם לא דנימא דאתיין כמ״ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, אבל זה דוחק גדול, שהרי לא קיי״ל כמ״ד זה, ואיך נוקים המשניות שלא אליבא דהלכתא, וע׳ בתוס׳ גיטין פ״ט א׳ ד״ה בעולה, וצ״ע רב.

ודע דהנרבעת לבהמה אינה נקראת זונה לענין שתפסל לכהונה, משום דאין זנות לבהמה, ויתבאר זה אי״ה לפנינו בפ׳ תצא בפסוק לא תביא אתנן זונה, ועי׳ יבמות נ״ט ב׳, וכן הבא על הנדה לא עשאה זונה לענין שתפסל לכהונה ואע״פ שהיא בכרת. וטעם הדבר כתב הרמב״ם בפ׳ י״ח ה״א מאס״ב מפני שאינה אסורה להנשא לו, והה״מ ריש פי״ח מאס״ב טרח למצוא מקור לטעם זה שנתן הרמב״ם, ובאמת כדבריו מבואר מפורש בתמורה כ״ט ב׳, אמר רב, אחד אתנן זכר ואחד אתנן כל עריות חוץ מאתנן אשתו נדה, מאי טעמא זונה כתיב והא לאו זונה היא, ע״כ. ובארנו שם דל״ל דזונה היא המופקרת לזנות דהא כל העריות אינן מופקרות לזנות ומה נשתנו מנדה, ואם נפרש זונה כל שביאתה ביאה אסורה קשה הלא גם ביאת נדה אסורה, ולכן צריך לפרש דזונה נקראת כל שנשואיה לו באיסור, ולכן כל העריות שאין קידושין תופסין בהן נקראות זונה, משא״כ נדה קיי״ל שקדושין תופסין בה כמבואר לפנינו ס״פ מצורע בפסוק ותהי נדתה עליו, לכן לא נקראת זונה. והנך רואה שדברים אלה ראה הרמב״ם וכתב תמציתן, ולכן אחרי דגם כאן לענין פסול כהונה כתיב זונה וכפי המבואר אין נדה בכלל זונה ממילא כשרה נדה לכהונה, וע״ע מש״כ ס״פ מצורע שם, ודו״ק.
2. כגון כהן הדיוט שבא על הזונה ועל הגרושה וכהן גדול גם על האלמנה והבעולה הוו בניה חללים, ואפי׳ אם ילדה לאחר אך מכיון שנתחללה שוב הוו בניה חללים.
3. דכתיב ס״פ אחרי ואשה אל אחותה לא תקח וגו׳, וסיים שם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ומקשינן שם כל העריות לנדה, מה נדה בהעראה כדכתיב את מקורה הערה וגם היא מחייבי כריתות אף כל חייבי כריתות בהעראה, וה״נ כן.
4. היינו היכי שהוא מוזהר עליה כגון כהן הדיוט בגרושה או כה״ג באלמנה וכן ממזר בישראלית שמוזהר על לא יבא בקהל [עי׳ תוס׳ כתובות כ״ד א׳ ד״ה אבל], אבל היכי שהוא אינו מוזהר כגון חלל בכשרה וכן גר בממזרת וכהנת אין היא מוזהרת להנשא להם. ומה שהעתקנו דממשמעות הדרשה מדקרינן לא יקחו בקמ״ץ הקו״ף, כ״מ מתוס׳ יבמות ה׳ א׳.

אבל הרמב״ם פי״ט הי״א מאיסו״ב סמך דין זה על הדרשה המובאה ריש פרשה זו בני אהרן ולא בנות אהרן. ולכאורה קשה שהניח דרשת הגמ׳ כאן במקום דין זה, ויותר מזה שהרי בקדושין ל״ה א׳ מסיק הגמ׳ דדרשה בני אהרן ולא בנות אהרן לא קאי אכולה פרשה רק אדין דטומאה, וא״כ איך סמך דרשה זו אדין זה. אמנם כבר כתבנו כ״פ בחבורנו דדרך הרמב״ם להסמיך דרשה אף שנדחת בגמ׳, אך אם נראה לו פשוטה יותר ואין נ״מ לדינא, וכתבנו מזה בפ׳ שמיני (י׳ ו׳) ובס״פ אחרי.
5. עיין מש״כ לקמן בפסוק י״ד בדרשה אלמנה וגרושה מה ששייך לדין זה, ותימא בעיני על הרמב״ם פי״ז הי״א מאיסו״ב שהשמיט הפשוט ומפורש בגמ׳, ובעל עין משפט ציין בטעות, יעוי״ש, וצע״ג.
6. מ״ש ת״ל ואשה י״ל דמדייק מדלא כתיב וגרושה כמו לקמן אלמנה וגרושה, ודריש שבא לרבות חלוצה שגם היא כעין גרושה שהיבם ממאן לקחתה. אמנם מבואר בגמ׳ (יבמות כ״ד.) דדרשה זו אסמכתא היא וחלוצה אינה אסורה אלא מדרבנן. ומ״ש מי שגירושיה וכו׳, ר״ל שלא נתגרשה מן היבם אלא ע״י צרתה, כי ענין צרת חלוצה הוא שהיה להמת שתי נשים, אחת אסורה לחלוץ משום קורבת עריות ואחת כשרה, דכיון שהאסורה משום עריות פטורה נפטרת גם השניה.

ודע דנראה לומר בעיקר טעם הדבר שפסלה התורה גרושה לכהן וכללה ביחד את הזונה ואת החללה, משום דמעיקר דין התורה עיקר גירושין היה מפני ערות דבר [משום זנות] וכפשטות לשון הכתוב בפ׳ תצא כי מצא בה ערות דבר, וא״כ הוי הגרושה בערך אחד עם זונה, ומדוייק לפי״ז מה שסיים כאן בטעם האיסור גרושה כי קדוש הוא לאלהיו, ר״ל ואין מן הנמוס והכבוד שיקח גרושה שנתגרשה מחמת זנות, ודו״ק.
7. פשוט דמדייק יתור לשון מאישה, ובגמ׳ מבואר דזה נקרא ריח הגט שפוסל בכהונה, ר״ל אע״פ שלא הותרה בגט זה מ״מ נפסלה לכהונה. ומטעם זה כתב הרשב״א בתשובה ס״ס תק״נ דאפי׳ נתגרשה רק משום שיצא עליה קול קדושין בעלמא אע״פ שברור שאין ממש באותן הקדושין ורק משום חומרא בעלמא הצריכוה גט אפ״ה פסולה לכהונה. ועי׳ באה״ע סי׳ ו׳ ס״א ומש״כ בדרשה הסמוכה מה ששייך לדין זה.
8. מפני שמדינא א״צ גט כיון דלא תפסו בה קדושין. ועיין מש״כ באות הקודם בשם הרשב״א דהיכי שהצריכוה גט משום קול קדושין שיצא עליה אע״פ שברור שאין ממש באותן הקדושין בכ״ז פסולה לכהונה. ולכאורה צ״ע מאי שנא מדהכא, ויש לחלק קצת דהתם אלו היה הקול אמת היו הקדושין גמורים ותופשים, משא״כ הכא דלכתחלה אין שום תפיסה בהקדושין, ובכ״ז לדעתי דין זה צ״ע, ועי׳ בבית מאיר לאה״ע סי׳ ק״נ ס״ג.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ח) וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹא כִּֽי⁠־אֶת⁠־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה⁠־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
You shall sanctify him therefore; for he offers the bread of your God. He shall be holy to you, for I Hashem, who sanctify you, am holy.
א. וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ =ל1,ב,ק3,ו ושיטת-א ובדפוסים (נגד מ״ש)
• ל,ש=וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ (אין מתיגה)
• ש1!=וְקִדַּ֨שְׁתּ֔וֹ (מקום המתיגה)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ח) [עו] 1וקדשתו, מנין שאם לא רצה, דפנו (הכהו וקדשתו בעל כרחו) ת״ל וקדשתו בעל כרחו. (יבמות פח:)
[עז] 2וקדשתו, מתני׳: איסור קדושה אלמנה לכ״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. גמ׳: ואיסור קדושה וכו׳ וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב (וה״פ לכך קרי להני איסור קדושה שאיסורן מחמת תוספת קדושת כהנים הן באין. קה״ע). (ירושלמי יבמות פ״ב ה״ד)
[עח] 3וקדשתו, מתני׳: אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל. גמ׳: מנהני מילי וכו׳ רבי חייא בר אבא אמר מהכא, וקדשתו, לכל דבר שבקדושה. תנא דבי רבי ישמעאל, וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון (בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש), ולברך ראשון (בסעודה), וליטול מנה יפה ראשון (אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה, אומר לו ברור וטול איזה שתרצה). (גיטין נט:)
[עט] 4וקדשתו, כהן גדול וכו׳ ואין רואין אותו ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ וכו׳ ואם רצה שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, ר׳ יהודה אומר רצה לנהוג בזיון בעצמו אין שומעין לו שנ׳ וקדשתו בעל כרחו. (תוספתא סנהדרין פ״ד ה״א)
[פ] 5וקדשתו, כהן שהמיר דתו לא ישא את כפיו ולא יקרא ראשון, דכתיב וקדשתו, והוא אחליה לקדושתיה, ועבדו ליה רבנן מעלה מפני דרכי שלום, והאי כיון דאידחי אידחי, כדתנן (מנחות קט.) הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש. (והזהיר)
[פא] 6קדש יהיה לך, אע״פ שאין קרבנות להקריב. (לקח טוב)
[פב] 7קדש יהיה לך כי קדוש אני ה׳, אמר רבי לעזר, כהן גדול שחטא, מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו וכו׳. אמר רבי אבון, קדוש יהיה לך [כי קדוש אני ה׳], כביכול [מה] אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו. (ירושלמי הוריות פ״ג ה״א)
1. תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. ובלק״ט: וקדשתו בעל כרחו, ואם אינו רוצה דפנו, כלומר הכריחהו, וכן אמרו רבותינו ז״ל במסכת כתובות (עז.) אין מעשים אלא לפסולות, כגון מאן אמר רב יהודה אלמנה לכ״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין, וכל הפוסל את עצמו ומחלל את זרעו ראוי לנדותו ולשמתו שנאמר וקדשתו בעל כרחו. וראה להלן אות עט.
2. ראה לעיל אות נז.
3. מו״ק כח:, נדרים סב., הוריות יב:, ילקו״ש ומה״ג כאן. וראה רש״י מגילה כח. ד״ה ולא ברכתי.
– רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ד ה״א-ב: ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו וכו׳ וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.
4. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. יבמות פח: מנין שאם לא רצה (כהן להתקדש מן טומאה ומנשים פסולות) דפנו (הכהו וקדשו בעל כרחו) ת״ל וקדשתו בעל כרחו. ראה לעיל אות עו.
5. הובא בתוס׳ מנחות קט. ד״ה לא ישמשו. ולפנינו בנדפס ליתא. וראה אוצה״ג גיטין עמ׳ 132.
6. ראה לעיל אות טז.
7. ראה להלן אות קלא, רמב״ם הל׳ סנהדרין פי״ז ה״ח: כהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר כל העם וחוזר לגדולתו. ובהל׳ אסו״ב פי״ט ה״א: אבל הכהן עצמו שעבר העבירה לא נתחלל.
[יג]
מְנַיִן אִם אֵינוֹ רוֹצֶה, דַּפְּנוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״, עַל כָּרְחוֹ.
״כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב״ – לְהַגִּיד מַה גָּרַם.
״קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ״ – לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִים.
״כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יי מְקַדִּשְׁכֶם״ – לְהַזְהִיר בֵּית דִּין עַל כָּךְ.
וּתְקַדְּשִׁנֵּיהּ אֲרֵי יָת קוּרְבַּן אֱלָהָךְ הוּא מְקָרֵיב קַדִּישׁ יְהֵי לָךְ אֲרֵי קַדִּישׁ אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁכוֹן.
Thou shalt consecrate him, for he is to offer the oblation of your God: he shall be sacred to you; for I the Lord, who sanctify you, am Holy.

וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם
וּתְקַדְּשִׁינֵּיהּ אֲרֵי יָת קוּרְבַּן אֱלָהָךְ הוּא מְקָרֵיב קַדִּישׁ יְהֵי לָךְ אֲרֵי קַדִּישׁ אֲנָא ה׳ מְקַדִּשְׁכוֹן
וְקִדַּשְׁתּוֹ – ואם כן מדוע ת״ח קודם לכהן?
א. ״וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב״. בעל ״בנימין זאב״ (שו״ת בנימין זאב סימן רנג) דן בדין קדימת תלמיד חכם לכל אדם ואפילו לכהן, כמבואר במשנה (הוריות ג ח): ״אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ – ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ״. והקשה, מהו המקור להקדים תלמיד חכם לכהן? לכאורה הדין נותן להפך שהרי קדימת הכהן היא מצוה דאורייתא הנדרשת מפסוקנו (גיטין נט ע״ב): ״תנא דבי רבי ישמעאל: ״וקדשתו – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון״ והיא דרשה גמורה1?
בתשובתו מאריך המחבר להוכיח כי אכן תלמיד חכם קודם. קדימת הכהן בבית הכנסת ולכל דבר שבקדושה שלמדוה מ״וקדשתו״, נאמרה רק כששניהם שוין שאז בלבד יש להקדים כהן, כדרך שכתב הרמב״ם בפירוש המשנה (גיטין ה ח):
דע שזה הדבר המפורסם בכל המקומות שיהיה הכהן קורא בבהכ״נ ראשון – בין שיהיה ת״ח או ע״ה – הנה הוא דבר שאין לו שורש בתורה כלל, ולא נזכר זה בש״ס ולא היא זאת הכוונה הנרמזת אליה בזאת ההלכה! ואני נפלא, הפלא ופלא, מערי הגלות שנוהגים בזה המנהג – אחר היותם בריאים מחולאי המנהגות ומדעות האחרונים ודרכיהם, ואין אצלם אלא עניינים הנאותים ללשון הש״ס – ואיני יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד! ואמנם צורת הענין... כפי שבא בקבלה ״בכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון״ וזה כולו בשאין שם חכם גדול ממנו.⁠2
ואף שדרשו בברייתא שיש לקדש כהן ואפילו בעל כרחו כמו ששנינו: ״מנין שאם לא רצה – דפנו? ת״ל וקדשתו״ (יבמות פח ע״ב, וברש״י: מנין לכהן שנשא פסולה ולא רצה לגרשה, שאתה מכהו ומקדשו בעל כרחו? דפנו – הכאה בלשון יוונית), זהו ללמדנו שעיקר מצות ״וקדשתו״ אינה אלא לכופו להמנע מעבירה. אבל, כותב בעל ״בנימין זאב״, בוודאי שאין ללמוד מכאן שכופין לכבד כהן לכל דבר שבקדושה מדין ״וקדשתו״: ״וכן משמע מפירוש רש״י דפירש בפרשת אמור ״וקדשתו – על כרחו. שאם לא רצה לגרש, הלקהו ויסרהו עד שיגרש׳⁠ ⁠⁠״.
בהמשך מביא המחבר טעם נוסף – המיוסד על תרגום אונקלוס – ממנו למדנו שתלמיד חכם קודם לכהן על כל פנים בזמן הזה:
עוד יש לחלק דאפילו נפרש קרא ד״וקדשתו״ כפשוטו – דעל כבוד משתעי קרא, על כרחו – י״ל דוקא בזמן שהיו כהנים בעבודתם שהיו מקריבים לחם קדש אז אנו מחוייבים להקדישו על כרחו. דהא קרא ד״וקדשתו״ נותן טעם: למה ״וקדשתו״? ״כי את לחם אלהיך הוא מקריב״ וראוי שיהיה מכובד על כרחו, דהא עובד ה׳ יתברך.
ומלת ״כי״ באה בכל מקום על נתינת טעם כמו שמצינו (גיטין צ ע״א) ״כי מצא בה ערות דבר״ – דמשמש בד׳ לשונות: ״אי״, ״דילמא״, ״אלא״, ״דהא״. ופירש רש״י: ״כי משמש בארבעה לשונות, במקום ארבע לשונות הללו נכתב ״כי״ בתורה. במקום ״אם״, במקום ״פן״, במקום ״אלא״, במקום ״אשר״ ו״דהא״ היינו ״אשר״...
כאן מביא המחבר דוגמאות למשמעיה השונים של מלת כִּי וממשיך:
וחפשתי אני ההדיוט בנימין בכל תרגום של אלו הפסוקים דפרישית, ובכולהו מתרגם המתרגם אֲרֵי. והדין עמו, דריש לקיש לא אתא למימר דלא מתרגמינן שום ׳כי׳ שבעולם אלא מהני לשונות. אלא אתא למימר דאפילו מתרגמינן אֲרֵי – דרשינן משמעותיה כמשמעו ״דהא״.
ונחזור לענייננו: ד״כי את לחם אלהיך הוא מקריב״ – רוצה לומר, או מפני שלחם אלהיך הוא מקריב או דהא לחם אלהיך הוא מקריב. ולפי״ז האידנא דליכא לחם אלהיך – אי אתה מצווה להקדישו על כרחו אלא בנושא נשים בעבירה.⁠3
התרגום מפסיד הבחנת המסורה
ב. נוסח המסורה משקף את ההבדל בין קדושת הבורא העליונה לעומת קדושת האדם שאינה דומה לה, כיצד? בכל פסוקי התורה המציינים קדושת בן אדם לצד קדושת ה׳, קָדוֹשׁ המוסב על ה׳ נכתב תמיד מלא ולעומתו על האדם תמיד חסר. כך בפסוקנו ״קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״, ודוגמתו ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא יט ב, וכן שם יא מד-מה, כ כו). הבחנה זו אינה משתקפת בתרגום; מאין אפשרות אחרת נכתבים שניהם קַדִּישׁ, וכן בכל כתבי היד ודפוסים ראשונים.⁠4
1. תשובה מקורית כתב הרה״ג אביגדר נבנצל: ״הכהן קָדֹשׁ כי הוא עובד במקדש. והמקדש קָדֹשׁ כי הוא מקום הלוחות – ספר התורה. אבל החכם – בו התורה עצמה״.
2. כך שיטת הרמב״ם. אמנם בתוס׳ (חולין פז. ד״ה וחייבו) נקטו שדרשה זו אינה אלא אסמכתא. וכבר האריכו בכך האחרונים. עיין מגן אברהם סימן רא ס״ק ד.
3. ועיין בפסוק ״לא צחקתי כי יראה״ (בראשית יח טו) בתשובת רש״י הארוכה על תרגומי ״כי״.
4. וראה לכך דברי רד״צ הופמן לעיל יא, מד.
ותקדשון יתיה ארום ית לחם אלהכון אנון מקרבין קדישין יהוון לכוןא ארום קדיש אנה י״י דקדשת יתכוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנון מקרבין קדישין יהוון לכון״) גם נוסח חילופי: ״הוא מקרב קדיש יהווי לכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנה י״י דקדשת יתכון״) גם נוסח חילופי: ״בממרי אנה הוא דבממרי מקד׳ יתכון״.
ותקדישיניה לכהנא ארום ית קרבן אלקך הוא מקריב קדיש יהי לך ולא תפסיניה ארום קדיש אנא י״י מקדישכון.
You shalt sanctify him unto the priesthood; for the oblation itself of thy God he is to offer: he shall be holy to thee, and you shalt not make him profane: I, the Lord who sanctify you, am holy.
וקדשתו לכהן כי את קרבן אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך ולא תחללנו כי קדוש אני י״י מקדשכם.
מִנַּיִן שֶׁאִם אֵינוֹ רוֹצֶה דָּפְנוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב״ לְהַגִּיד מַה גָּרַם. ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה לָךְ״ לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין. ״כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״ לְהַזְהִיר בֵּית דִּין עַל כָּךְ. מִנַּיִן שֶׁאִם לֹא רָצָה כּוֹפִין אוֹתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ בְּעַל כָּרְחוֹ. הֵיכִי דָּמִי, אִילֵימָא דְּלָא נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדִים וְלֹא קָאָמְרָה בָּרִי לִי, צְרִיכָא לְמֵימַר דָּפְנוֹ, אֶלָּא דְּנִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדִים וְאָמְרָה בָּרִי לִי, אַלְמָא מַפְקִינָן לָהּ מִנֵּהּ, וְקָשְׁיָא לְרַב דְּאָמַר לֹא תֵּצֵא. אִסּוּר כְּהֻנָּה שָׁאנֵי. וְאִי בָעֵית אֵימָא: מַאי ״דָּפְנוֹ״, נַמֵּי בָּעֵדִים. וְאִיבָעֵית אֵימָא: כְּשֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאַחַר כָּךְ נִיסַת, וְרַבִּי מְנַחֵם בַּר רַבִּי יוֹסִי הִיא. ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן.

רמז תרל

כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן, אַחֲרָיו לֵוִי. מְנָהָנֵי מִלֵּי, אָמַר רַב מַתָּנָה: אָמַר קְרָא: ״וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי״ אָטוּ לָא יָדְעִינָן דְּכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ, אֶלָּא כֹּהֵן וַהֲדַר לֵוִי. רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר: מֵהָכָא: ״וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי״ אָטוּ לָא יָדְעִינָן דְּכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ, אֶלָּא כֹּהֵן וַהֲדַר לֵוִי. רַב אַסִּי אָמַר מֵהָכָא: ״וּבְנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמשֶׁה וַיַּבְדֵּל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים״. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר מֵהָכָא: וְקִדַּשְׁתּוֹ״ לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן. כָּל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ, כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ לְכָל דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה וְכוּ׳.
פקדסה באלאלזאם לאנה יקרב קרבאן רבך אלדאים פליכון לך מקדסא כמא אני מקדסכם:
וקדש אותו על כרחו כי הוא מקריב את קרבן אלוהיך התמידי, ויהיה לך מקודש כפי שאני מקדשכם.⁠1
1. כמו שביאר בפירוש הארוך, שהקביל את הקדושה שה׳ מקדש את ישראל על כרחם, לקדושה שנצטוו ישראל לקדש את הכהנים על כרחם.
וקדשתו – על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו וייסרהו עד שיגרש.
קדוש יהיה לך – נהוג בו קודש, לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה.
וקדשתו YOU SHALL SANCTIFY HIM – even against his will; it means that if he is not willing to divorce the woman whom he had illegally married flog him (מלקות ארבעים) and chastise him (מכות מרדות) until he divorces her (Sifra, Emor, Chapter 1 13; Yevamot 88b).
קדש יהיה לך HE SHALL BE HOLY UNTO YOU – holy unto you: treat him with sanctity [as someone holy] – that he should be the first in all holy matters (e.g., the reading of the law) and that he should have the first right to recite the benedictions at a meal (המוציא and ברכת המזון) (Gittin 59b; cf. Rashi on Nedarim 62b).
פס׳: וקדשתו – בעל כרחו ואם אינו רוצה דפנו כלומר הכריחהו. וכן אמרו רבותינו ז״ל במסכת כתובות אין מעשים אלא לפסולות כגון מאן אמר רב יהודה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין. וכל הפוסל את עצמו ומחלל את זרעו ראוי לנדותו ולשמתו שנאמר וקדשתו בעל כרחו.
קדוש יהיה לך – אע״פ שאין קרבנות להקריב.
ד״א: קדוש יהיה לך – אפי׳ בעלי מומין.
כי קדוש – להזהיר בית דין על כך. אני ה׳ מקדשכם:
וקדשתו – במחשבה ובדבור.
לחם אלהיך – מאכל שהוא קרב לשם.
אני י״י מקדשכם – כולכם.
THOU SHALT SANCTIFY HIM THEREFORE. In mind1 and in speech. THE BREAD2
OF THY GOD. Food3 which is offered to God.
I THE LORD, WHO SANCTIFY YOU.⁠4 All of you.
1. Think of the kohen in a respectful manner.
2. Hebrew, lechem.
3. Lechem usually refers to bread. Hence Ibn Ezra's comment.
4. Hebrew, lakhem, which is plural.
כי קדוש אני – וראוים משרתי להתנהג בהם מנהג קדושה.
כי קדוש אני – FOR I AM HOLY – And it is appropriate for My ministers to behave with them in a manner of holiness.
קדש יהיה לך – לרבות בעלי מומין.⁠1
1. שאוב מהספרא.
קדוש יהיה לך, "he will be holy as far as you are concerned;⁠" here too the adjective "holy" also applies to physically handicapped priests. (Sifra)
וטעם כי אני י״י מקדשכםא – עם הכהנים ידבר כאשר החל: אמור אל הכהנים (ויקרא כ״א:א׳). או: אני י״י מקדישכם – כולכם, הכהנים והעם. והטעם: כי מאחר שהוא מקריב לחם אלהיך קדוש יהיה לך, כי על ידו אני מקדש את כולכם ומשרה שכינתי במקדשכם.
ויתכן על דרך האמת שיחזור לראש הפסוק וכבר נתפרש.
א. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״כולכם״.
FOR I THE ETERNAL, WHO SANCTIFY YOU, AM HOLY. The sense [of the plural form of you] is that it is addressed to the priests, just as He began, Say unto the priests.⁠1 Or it may be that the expression I the Eternal, Who sanctify you means "Who sanctifies all of you — priests and [the rest of the] people,⁠" and the meaning thereof is as follows: "Since the priest offers 'the bread' of your G-d, he shall be holy unto thee, for through him I sanctify all of you and make My Shechinah (Divine Glory) dwell in your Sanctuary.⁠" It is possible by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala] that the above phrase refers back to the beginning of [this] verse,⁠2 a matter which has already been explained.⁠3
1. (1).
2. The beginning of the verse reads: Thou shalt sanctify him. The sense of the whole verse is thus: "Sanctify him, and you likewise will become holy, because it is I the Eternal Who sanctifies you, and when he [the priest] performs the rites of the offerings to be acceptable upon Mine altar, he thereby sanctifies you and brings you nearer unto Me" (Ricanti).
3. Above, 1:9 (towards the end).
וקדשתו – שלש קדושות בפסוק לפתוח ראשון ולברך ראשון וליתן לו מנה יפה ראשון.
וקדשתו כי את לחם אלהיך וגומר – וקדשתו בעל כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש. ותימה פשיטא מאי שנא מכל עבירות דאם אינו רוצה להניח דמלקין אותו ומייסרין אותו עד שיניח. וי״ל דהוה אמינא ה״מ במצות הנוהגות אף בישראל, אבל במצות דכהנים מצי למימר תניחוהו להיות כמו ישראל לישא גרושה שלא אעבוד עבודה, דאיני אסור אלא בעבור קדושת כהנים ואני אהיה שוה לישראל קמ״ל דבעל כרחו צריך לגרש ולעמוד על קדושתו.
ד״א וקדשתו – ג׳ קדושות בפסוק לבד כי קדוש אני, לומר לך שחביבין כמלאכי השרת שאומרים קק״ק בכל יום, הב״ה מוסיף להם קדושה אחת על ישראל שבישראל כתיב ב׳ קדושות (לעיל כ׳ ז׳) והתקדשתם והייתם קדושים ובכהנים כתיב ג׳ קדושות.
ד״א וקדשתו – ד׳ קדושות בפסוק כנגד ד׳ עבודות יום הכפורים והם כולם טעונין כ״ג. ויום הכפורים נקרא קדוש שנ׳ (ישעיהו נ״ח י״ג) ולקדוש י״י מכובד. ד׳ תפילות בו ביום, ד׳ בתים בתפלין, ד׳ בשבתך ובלכתך בשכבך ובקומך.
קדוש יהיה – פרש״י נהגו בו קדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון. והקשה הר״י כי בהוריות (י״ג ב׳) מרבה זה לפתוח ראשון ולברך ראשון מוקדשתו, והיאך מרבה אותו רש״י מקדוש יהיה.
אני י״י מקדשכם – ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני י״י מקדשו, קדושים יהיו, אשה זונה וחללה, והקשה הר״י הא קדושים יהיו קאי אפאת זקן דכתיב לעיל מיניה ולא אזונה, דבזונה ליכא עשה, אבל בפאת זקן איכא עשה כדמוכח בנזיר.
וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב – רוצה לומר כבר תצֻוֶּה לקדשו ולתת לו מהכבוד חוקו, מפני כבוד ה׳ יתעלה; כי כל מה שיהיו הכהנים יותר מכובדים בעיני האנשים תגדל מעלת מי שהם מיוחדים לשרתו בעיניהם. ולזה ציוה ה׳ יתעלה שיהיו להם בגדי קודש לכבוד ולתפארת, וציוה בקרבנות שיהיו תמימים.
וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש. וכך שנינו בתורת כהנים מניין אם אינו רוצה לגרש דפנו חלמוד לומר וקדשתו פירש דפנו הלקהו ואם תאמר למה לי וקדשתי והא לעיל מיניה כתיב קדושים יהיו על כרחם ופירש רש״י על כרחם יקדשם ב״ד על כך יש לומר דההוא בטומאה דלעיל מיניה קאי שאם רצו להטמא למתים בית דין מצווה להכריחן שלא יטמאו אבל וקדשתו אפסולות לכהונה קאי שאם נשאו נשים פסילות בית דין מצווים להכריחם לגרשן וכן פירש רבינו ישעיה הראשון ז״ל אי נמי הראשון בדברים והשני בשוטים וכן נראה מפירש רש״י ז״ל שפירש בפרק האשה רבה דמייתי התם ברייתא דתורת כהנים דקתני מניין שאם לא רצה דפנו תלמוד לומר וקדשתו ופירש רש״י ז״ל מניין שאם לא רצה כהן להתקדש מטומאה ומפסלות דפנו תלמוד לומר וקדשתו בעל כרחו:
קדוש יהיה לך נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה. דאם לא כן למה לי הרי כבר נאמר קדושים יהיה וגם וקדשתו ודרשו בם רז״ל שבית דין יכריחום לקדשם בעל כרחם אך קשה שרז״ל לא דרשו המדרש הזה אלא מקרא דוקדשתו כדאיתא בגיטין פרק הניזקין ובמועד קטן פרק אלו מגלחין.
ושמא יש לומר שאף על פי כן הוציא אותו רש״י ז״ל מקרא דקדוש יהיה לך משום דקרא דוקדשתו לפי פשוטו של מקרא אינו מורה אלא על שיקדשוהו ב״ד בעל כרחו על פסלות נשים דכתיבי לעיל מיניה ולא לפתוח ראשון אבל מקרא דקדוש יהיה לך דקרא יתירא הוא מצינן למדרש שפיר וכל שכן שהברייתא של ת״כ הוא לעזרו:
והנה אמר אח״ז וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך. אם לצוות את ישראל שינהגו בכהן כבוד כיון שהוא מקריב את לחם אלהיו והוא במקום כל ישראל כיון שהוא שלוחם, ואם לצוות את ישראל שאם הכהן יתחזק ליטמא למתים או לעשות אחד משאר הדברים שאסרה התורה בהם כמו שנזכר שימחו בידו ויכריחוהו לקיים המצוה, וי״מ וקדשתו שהוא צווי למשה שילמדם קדושה.
ואמר קדוש יהיה לך רוצה לומר ובסבתך יהיה קדוש אני ה׳ מקדשכם וכן חפצתי בקדושה ובקדושים ולא בדבר טמא ומגונה. והותרה בזה השאלה הד׳.
(ח-ט) וקדשתו – בעל כורחו (יבמות פח:), אזהרה לבית דין שאם כנס – הלקהו וייסרהו עד שיוציא. ונתן הסברה לישראל גם כן, כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה׳ מקדישכם, וראה כמה יהו זהירים על חילול עצמן לסיבה הקודמת, שבת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת וגו׳.
וזְכוֹר ההפרש שאמרנו (פסוק א-ד) בין ׳לנפש לא יטמא׳ ובין ׳טמא נפש׳ וכיוצא, ש׳טמא נפש׳ הוא כגון נוגע בחלל או בבית הקברות, ו׳מטמא לנפש׳ הוא העוסק בשביל נפש. ונקוט האי כללא בידך וזכרהו תמיד:
[א] וקדשתו
[1] מועד קטן פרק שלישי דף כח ע״ב (מועד קטן כח:) [2] יבמות פרק עשירי דף פח ע״ב (יבמות פח:) [3] נדרים פרק שמיני דף סב ע״א (נדרים סב.) [4] גיטין פרק חמישי דף נט ע״ב (גיטין נט:) [5] הוריות פרק שלישי דף (יג ע״א)⁠1 [יב ע״ב]
1. בדפוס ימינו הדרשה לגבי ׳וקדשתו׳ כתובה בשורה אחרונה בדף יב ע״ב. ומה שכתב רבנו דף יג ע״א כוונתו לפי דפוס וינציאה שנת רפא שהיה למראה עיניו.
שאם לא רצה לגרש כו׳. דאם לא כן, ״וקדשתו״ למה לי, אי ללמוד שיהיה קדוש מאשה זונה וחללה, זה כתיב כבר (פסוק ז) ״אשה זונה וגו׳⁠ ⁠⁠״, אלא ללמוד שאם לא רצה לגרש וכו׳. ואף על גב דכבר כתיב (פסוק ו) ״קדושים יהיו״, ולמדנו מזה שעל כרחו יקדישום בית דין בכך (רש״י שם), הוה אמינא דוקא כופין בדברים, שבית דין יזהירו אותם, אבל לא בשוטים, לכך כתיב קרא ״וקדשתו״, שאם לא רצה לגרש מלקין אותו ומייסרין אותו עד שיגרש:
קדוש יהיה לך נהוג בו קדושה לפתוח ראשון. דאם לא כן ״קדוש יהיה לך״ למה לי. ובגמרא בפרק הניזקין (גיטין נט ע״ב) דריש ליה מן ״וקדשתו״, ונראה כי דעת רש״י אף על גב דנקט בגמרא ״וקדשתו״, לא מן ״וקדשתו״ מפיק, אלא מן ״קדוש יהיה לך״, ושפיר נקט ״וקדשתו״, מפני שאם לא כתב ״קדוש יהיה לך״ הוי אתא ״וקדשתו״ שיהיה בו נוהג קדושה, רק מפני שכתוב ״קדוש יהיה לך״ אתא ״קדוש יהיה לך״ לנהוג בו דבר קדושה, ואתא ״וקדשתו״ לכוף אותו שיוציא נשים פסולות. ומפני דשם (גיטין נט ע״ב) איירי בלא קרא ד״קדוש יהיה לך״, נקט הדרשא מן ״וקדשתו״, שהוא למוד ראשון:
וְקִדַשְתוֹ: הקו״ף בלא קדמא. [וְקִדַּשְׁתּוֹ].
כִֽי: במאריך, לא בתביר. [כִּי⁠־אֶת⁠־לֶ֥חֶם].
על כרחו. וא״ת הא לעיל נמי כתיב קדושים יהיו על כרחו. י״ל דלעיל מיירי לעניין שלא יטמא למתים, חייבין ב״ד להפרישו בע״כ והכא מיירי באשה פסולה וזהו שנקט רש״י הכא ואם לא רצה לגרש הלקהו וכו׳: [דברי דוד] אע״ג דכבר הוזכר שבע״כ יקדשוהו הב״ד, נראה דקמ״ל הכתוב שנית דל״ת דוקא אם הוא רוצה לטמא יכפוהו הב״ד שלא יטמא כיון שהוא טהור משא״כ אם נשא אשה האסורה לו ה״א שכבר נתחלל והוא כמו זר נחשב ויניחוהו כך קמשמע לן דהב״ד מוזהר דצריך דוקא לגרש:
Against his will. You might ask: Above too in v. 6 it is written "They shall be holy,⁠" [and Rashi explained], "Against their will"? The answer is that above it is saying that regarding the prohibition against become defiled by the dead, the beis din are obligated to separate him against his will. But here it is discussing an invalid woman, and therefore Rashi says here, "For if he does not wish to divorce, beat him...⁠" Even though it already mentioned that the beis din [forces him to be] sanctified him [even] against his will, it seems that the verse says this again so that you do not say that only when he wants to defile himself does the beis din force him to not defile himself, since he is [still] pure. But if he married a woman forbidden to him, I might think that since he is already profaned and considered like a non-kohein, we should leave him thus [with her]. So it tells us that the beis din is commanded [to see to it] that he must specifically divorce her. (Divrei Dovid)
וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה׳ מקדשכם – על כי הרבה בקדוש הזה כמה פעמים ללא צורך אחשוב שהקדושה היא שפע החוזר ומתגלגל בצלם ובדמות האור המאיר לזולתו שיחזור ויאיר אל מול פני המאיר.
{ב} כאשר ההבטה תיטיב בגלגולה אל המטיב עצמו ככה הקדושה לא יקבלנה איש אם לא ישפיע ממנה אל המקדש. גם הי״ת נקדש בקדושה. וזה אמרם צדיקים מוסיפים כח בגבורה של מעלה. ואם ישראל יקדשו אהרן בהקריבו את לחם אלהיו הוא ישפיע מקדושתו על ישראל באופן שקדוש יהיה להם להנאתם. כאשר גם הי״ת הוא קדוש יותר על כי מקדש את ישראל כי קדוש אני ה׳ מקדשכם:
וקדשתו ולא אמר וקדשתם כסדר הנדבר עד עתה בלשון רבים. לדבריהם ז״ל (יבמות פח:) שאזהרה זו באה שאם כהן לא רצה לגרש אשה זונה וחללה וגו׳ שמלקין אותו ומיסרין אותו עד שיגרש, ולפי הטעם שנתן הכתוב כי את לחם אלהיך הוא מקריב, תבא הסברא לומר כי כל עוד שיש כהנים שלמים וכן רבים המספיקים להקריב אין חיוב לכוף, לזה אמר לשון יחיד שאפילו על אחד מהם יקפיד לעשות כמשפט הזה.
קדוש יהיה לך – פירוש כדי שיהיה קדוש יהיה לך הכהן פירוש הנה הוא שלך לכופו על הדבר. ואומרו כי קדוש – פירוש לצד שקדמה לנו הידיעה כי הקדושה היא בחינה הנקנית ברצון ובהשלמת החפץ והחשק בה ולא בכפייה. ואיך אומר הכתוב לכופו על הקדושה, לזה אמר כי קדוש פירוש לא להמשיך לו הקדושה מחדש שכבר הוא קדוש אלא שלא לאבד קדושתו. ואומרו אני ה׳ מקדשכם, נותן טעם לחיוב ישראל בדבר זה, כי באמצעות קדושת כהן ה׳ ב״ה משרה שכינתו בתוכינו ומקדש אותנו, ואם אין כהן אין עבודה ואין מקדש ואין שוכן.
וקדשתו, "You shall sanctify him, etc.⁠" The Torah refrains from addressing the priests in the plural, i.e. as a group as it had done up to now. Yevamot 88 explains that the word וקדשתו is a warning to a priest who married a divorcee, or some other category of woman forbidden to him and who refuses to divorce her. The court is to administer corporal punishment to such a priest and otherwise afflict him until he agrees to divorce such a woman. The words כי את לחם אלוהיך הוא מקריב "for he offers the bread of your God" mean that as long as there are many other priests who are ritually able to perform the service in the Temple there is no need to apply corporal punishment to the dissident priest who refuses to divorce a wife he married in violation of Torah law. This explains why the Torah addressed the priest in the singular in this instance.
קדוש יהיה לך, "he shall be holy unto you.⁠" This means that in order for him to be holy he has to be a priest unto you. In other words, it is up to you to see that he conducts himself in a holy manner. The emphasis on the words "for he is holy" stems from the premise that holiness is something that is acquired through one's free-willed effort, one does not achieve it because it is forced upon one. How then can the Torah command us to "force" holiness on the priest? This is why the Torah had to repeat: "for he is holy,⁠" that the holiness of the priest is of a different nature than that of ordinary Israelites (if and when they achieve it in some measure). We do not impose holiness on the priest. We are commanded to see to it that he does not lose or abandon the holiness which is his by birth. The Torah underlines this at the end of our verse with the words: "for I the Lord sanctify you.⁠" God allows His Presence to rest on the whole people only through the priests. When there is no priest there is no sacrificial service; when there is no sacrificial service there is no Sanctuary. When there is no Sanctuary God's Presence is not at home amongst us.
וקדשתו עיין רש״י ז״ל – ד״א [בת״כ נדרש וקדשתו בע״כ וכ״ה ביבמות פ״ח ע״ב וכן פי׳ רש״י כאן ונ״ל הא דקאמר בכל הש״ס וקדשתו לפתוח ראשון וכו׳ היינו מסיפא דקרא קדש יהיה לך והוא מפורש בגיטין נ״ט ע״ב ברש״י וקדשתו כי את וגו׳ ור״ל מסיפא דקרא קדש יהיה לך והוא דבר חדש ואמת ונקל להבין והש״ס נקיט בכ״מ רישא דקרא׳ וקדשתו. לברך ראשון ולפתוח ראשון וליטול מנה יפה ראשון.
כי את לחם אלהיך הוא מקריב – להגיד מה גרם. קדש יהיה לך. לרבות בע״מ. כי קדוש כו׳ להזהיר ב״ד על כך. [הוא בת״כ פרשה ב׳ ה״ל ז׳] הוא. ולא נזיר.
וקדשתו – נְהַג בו מנהג קדושה ותהיה מעלתו בעיניך למעלה ממעלת כל העם. ואמר הטעם ״כי את לחם אלהיך הוא מקריב״, כלומר תשיב אל לבבך יתרון קדושתו שהרי בחרתי בו להקריב לפנַי חלב ודם זבחי. וכן אמרו רבותינו1 ״וקדשתו, נהג בו קדושה, לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה״, וכן בכל דבר מעלה, זהו כפי פשוטו. ועוד דרשו2 על ״⁠ ⁠׳קדושים יהיו׳, על כרחם, בית דין יקדישום בכך״, וכן דרשו3 על ״וקדשתו״, שאם אינו רוצה לגרש, על כרחו יגרש אם נשא אשה פסולה לו.
קדוש יהיה לך – זהו פירוש ״וקדשתו״, לא בעל כרחך ומגזרת המקום ב״ה, אלא ״קדוש יהיה לך״ יֵחָשֵׁב בעיניך לקדוש-ה׳ כדרך ״וקראת לשבת עונג, לקדוש ה׳ מכובד״ (ישעיה נח, יג). כי נפשות המשפחה הזאת יקרות ביותר, כי נטוע בהן כח קדושה-יתרה לעמוד בהיכל ה׳ לשרת לפניו. ובתורת כהנים אמרו ״⁠ ⁠׳קדוש יהיה לך׳, לרבות בעלי מומין. לפי שאמר ׳כי את לחם אלהיך הוא מקריב׳, שמא תאמר אם אינו מקריב כגון בעלי מומין, אין אנו צריכין לקדשו ולכבדו? על כן הוסיף ׳קדוש יהיה לך׳, הוא עצמו קדוש ה׳ יחשב לך״.
כי קדוש אני ה׳ מקדשכם – כמו ״והייתם קדושים כי קדוש אני״ (ויקרא יא, מה), ופרשנו שם אני הקדוש, ובידי לקדש אתכם״, וכן כאן יאמר ״אני ה׳ מקדשכם״ כשם שקדשתי אתכם מכל העבודת אלילים להיות קדוש, כן קדשתי את הכהנים מכולכם, ונתתי בהם רוח קדושה להיות משרתים במקדשי. ולכן ״קדש יהיה לך״.
וקדשתו – נהג בו מנהג קדושה, ותהיה מעלתו בעיניך למעלה ממעלת כל העם, ואמר הטעם כי את לחם אלהיך הוא מקריב, כלומר תשוב אל לבבך יתרון קדושתו, שהרי בחרתי בו להקריב לפני חלב ודם זבחי:
וקדשתו – ציווי זה מופנה אל הציבור היהודי בכללותו. הציבור מחויב לדאוג לכך שהכהנים ישמרו את דיני הכהונה: ״מנין שאם לא רצה דפנו (פירש״י: הכהו וקדשו בעל כרחו), תלמוד לומר ׳וקדשתו׳ – בעל כרחו״ (יבמות פח:). קדושת הכהן היא עניין הנוגע לאומה; שכן זהו ייעודו של הכהן: במקדש עליו להראות באופן סמלי, איך כל חיינו הלאומיים יכולים לעשות נחת רוח לפני ה׳ ולהיות ראויים לקרבת ה׳. לפיכך, גם כאשר הוא בקרב העם, צריכים חייו לעלות בקנה אחד עם עקרונות היסוד של תכנית זו של חיינו הלאומיים. ואם הכהן מזלזל בחובה זו, צריך העם לזרזו לקיימה. כאשר הכהן מחלל את קדושתו, הרי הוא מחלל את ייעוד האומה.
קדש יהיה לך – אתם, העם, צריכים לתת ביטוי לקדושת הכהונה בהתנהגותכם כלפי הכהן: ״לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון״ (נדרים סב.). כל אימת שישנה הזדמנות לציין את מעלת וקדושת הכהונה (״בכל דבר שיראה גדול ומקודש״ [פירוש הרא״ש שם]) – בפתיחת אסיפה, בברכה על קריאת התורה או בברכת המזון – יש לתת לכהן להיות הראשון; ובסעודה יש להביא לפניו מנה יפה תחילה (עיין רא״ש שם סב:).
במסכת נדרים (סב.–:), ובמסכת גיטין (נט:) ובעוד מקומות, לומדת הברייתא חיוב זה מתיבת ״וקדשתו״. אולם רש״י בפירושו על התורה לומד אותו מ״קדש יהיה לך״. נראה אפוא שהברייתא הביאה רק את תחילת הפסוק – דרך הבאת פסוקים המצויה גם במקומות אחרים (עיין פירוש ר׳ אליהו מזרחי).
לדעת תוספות (חולין פז. ד״ה וחייבו) חובה זו היא אסמכתא בעלמא, אך לדעת רוב הפוסקים היא דאורייתא (עיין מגן אברהם, או״ח סי׳ רא, ב).
למדנו במשנה (הוריות יג.): ״כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר וכו׳, אימתי בזמן שכולם שוים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ״. אולם בקריאת התורה הולכים תמיד לפי הכלל ״כהן קורא בתורה ראשון״, ואין מחלקים בין תלמיד חכם לעם הארץ (או״ח סי׳ קלה, ג–ד).
כי קדוש אני ה׳ מקדשכם – קדושת שאר העם אינה פוקעת על ידי קדושת הכהנים. אדרבה, השורש והמטרה של קדושת הכהנים היא קדושת כל האומה. את קדושת החיים, המסומלת על ידי הכהן, יש להוציא לפועל בחיים הממשיים על ידי כל האומה – הכוללת את הכהן.
[יט]
וקדשתו – בא הציוי אל אחרים שיקדישוהו בעל כרחו ויכריחוהו להתנהג בקדושת הכהונה. וביבמות (דף פח:) מפרש למה צריך קרא לזה, עיי״ש. ובאר הסבה לזה מצד שמקריב לחם אלהיך. ומה שכפל עוד ״קדוש יהיה לך״ מלת ״יהיה״ מורה על הקיום שישאר קדוש אף שנעשה בעל מום ופסול מלהקריב. וכבר דרש כזאת בפסוק ו׳ ושם הזהיר על הטומאה, ופה על מה שכתוב שלא יקח זונה וחללה שזה קדושה אחרת מובדלת מיתר העם בענין הנשואין. ומה שסיים בלשון רבים – ״מקדישכם״ ואמר מקדישכם בנוכח, מורה שדבר אל כלל ישראל והבית דין בראשם שהם ישגיחו על זה שכן בכל מצות שדבר אל הכלל והפרט בא האזהרה גם לבתי דינים בל יעלימו עיניהם.
וקדשתו – בעל כרחו.⁠1
{וכתיב זה המקרא בלשון יחידי,⁠2 משום דקאי על כל האומה, ולא רק על בית הדין, מהטעם המבואר. וכלל האומה מיקרי בלשון יחיד וכמו שכתבתי בספר דברים (לא,כו)3 בשם הגר״א.}
ונתן טעם על זה:
כי את לחם אלהיך הוא מקריב – כאן הפירוש במשמעות השנית,⁠4 שהוא פרנסת ישראל עמו. ואם לא יהא הגון להיות מקריב ועומד לפני ה׳, יהיה נוגע לפרנסתך. ובאשר הכהן מתפרנס מישראל,⁠5 משום הכי כח ביד ישראל להכריחו6 לשמור השפעתם7 שלא יגרע על ידו.
קדוש יהיה לך8 – אתה תנהוג בו מעלה וקדושה,⁠9 ואין זה העדר כבוד לפניך. ונתן טעם על זה:
כי קדוש אני ה׳ מקדשכם – שהקב״ה מקדש ישראל ושרוי בתוכם, על כן ראוי להיות הרבה מעלות ומדרגות בקדושה,⁠10 והכל הוא כבוד ה׳, וכדאיתא כיוצא בזה ביומא פרק בא לו (סט,א) דמדרגות הרבה הוא כבוד ראש המעלה.⁠11
{אני ה׳ מקדשכם – כאן חזר וכתב בלשון רבים,⁠12 משום שאין קדושת כל ישראל שוה, ויש הרבה אופני קדושות להרבה אופני בני אדם.⁠13}
1. עיין רש״י.
2. לעומת הפסוקים הקודמים הכתובים בלשון רבים (מלבד סוף הפסוק הקודם).
3. עה״פ ״לקוח את ספר התורה הזה״.
4. שהזכיר רבינו בפסוק ו׳ ד״ה כי את אשי ה׳ לחם אלוהיהם.
5. על ידי מתנות כהונה.
6. ״וקדשתו״ – בעל כרחו.
7. על ידי עבודת המקדש.
8. כפילות עם ״וקדשתו״, ומהו ״לך״ הרי הכהן הוא קדוש לה׳.
9. רבינו מפרש שהציווי הוא שהכהן יהיה קדוש בעיני ישראל, כלומר, שכך יתיחסו אליו. וכך ברש״י בעקבות חז״ל ׳נהוג בו קדושה לפתוח ראשון׳...
10. ורק בצירוף כל הדרגות השונות (מלך, נביא, כהן, לוי, ישראל, איש, אשה) מגיעים אל שלימות היצירה.
11. משנה: חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת... לסגן... והסגן נותנו לכהן גדול...
12. בהמשך לתחילת הפסוק שנאמר בלשון יחיד, עיי״ש ברבינו.
13. ועיין בזה ביאורנו את שיטת הספורנו ריש פרשת בהעלותך בספרנו ׳קדושת פשוטו של מקרא׳ (׳הדרכים השונות בעבודת ה׳⁠ ⁠׳).
וקדשתו – מסב הדיבור אל בני ישראל, ראו בו אתם שישמור מצות קדושתי כדי שיהיה קדוש בעיניכם.
הדיבור עובר מגוף נסתר אל גוף נוכח, ומתמיה ביותר שהדיבור שנועד לפנות אל הכהנים, מדבר על הכהנים תמיד בגוף נסתר, ואילו הפסוק שלפנינו, שאינו מדבר על הכהנים אלא על ישראל כולו, משנה לגוף נוכח. אולי אפשר לשער, שכל הפרשה נאמרה בדיבור לא-ישיר (ומכאן: ״אמור״ – ״ואמרת״, ולא ״דבר״ – ״ואמרת״), ומלת ״וקדשתו״ מכוונת במישרין אל משה בתורת בא⁠־כחו של כל העם.
וקדשתו – הַדְרִך אותו (היינו: את הכהן) בדרך אל הקדושה. על בית-דין מוטל להשגיח, שהכהנים יקיימו בהקפדה את חוקי הקדושה שנועדו להם (יבמות כ״ח:).
קדש וגו׳ – הוא יהיה גם בעיניך כאיש קדוש, ובכל דבר שבקדושה יינתן לו מקום בראש, השוה נדרים ס״ב., גטין נ״ט:.
כי קדוש – מכיון שה׳ הוא הקדוש המוחלט, על הקרובים אליו להיות קדושים יותר מאחרים.
וקדשתו – בשו״ע סימן קכ״ח יעו״ש. אסור להשתמש בכהן כו׳ אם לא מחל ע״ז. ועיין ט״ז ומג״א. הגהת מימוני הל׳ עבדים פ״ג והגר״א כתב על זה דלא כרמב״ם בסה״מ ז״ל במ״ע ל״ב שציונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם כו׳ ואפילו ימאנו לא נשמע מהם זה כולו הגדולה לאל יתעלה כו׳ והוא אמרו כו׳ וקדשתו כי את לחם אלהיך כו׳ ובא הפירוש וקדשתו לכל דבר וכו׳ ולשון ספרא וקדשתו בע״כ לומר כי זה נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן כו׳ ע״כ. והביאו האחרונים ראיות ע״ז. ולדעתם הך וקדשתו דפנו, היינו שאסור באיסורי כהונה ואם רוצה לישא אנו מצוין ע״ז. אולם דברי רבנו מפורשים בתוספתא סנהדרין פ״ג גבי כהן גדול ואם רצה לרחוץ עם אחרים הרשות בידו רי״א אף אם רצה לרחוץ עם אחרים אין שומעין לו משום שנאמר וקדשתו בע״כ, הרי מפורש, דאין בידו למחול קדושתו וכמוש״כ רבינו.
ואם תשאל מדוע פסק רבינו תמן, דאם רצה לרחוץ עם אחרים הרשות בידו כרבנן דר״י, זה לאו מידי, אטו רבנן פליגי עליה דר״י, בהך וקדשתו בע״כ, רק בכהן גדול בתוספות קדושה שנוהגין בו, שזה אינו בכלל וקדשתו, רק נדרש והכהן הגדול מאחיו ויתר הפרשה ע״ז סברו, שיכול למחול, אבל במה שכהן הדיוט קדוש יותר מזר לא מצי מחיל, ור״י סבר, דגם במה שכה״ג קדוש יותר מכהן הדיוט לא מצי למחול על קדושתו ואפילו לרחוץ עם כהנים הדיוטים אינו רשאי.
ונראה דר״י סבר דילפינן קדושת כה״ג מקדושת כהן הדיוט ואזיל בשיטת ר׳ ישמעאל בהוריות י״ב דלא צריך קרא, שכה״ג מוזהר על הבתולה כשהוא בעל יום, דיליף מכהן הדיוט, דכתיב ביה והיו קדש, אף כשהן בעלי מומין, כדאמר בתו״כ ומייתי לה בסנהדרין נ״א, יעו״ש, וחכמים ס״ל כרע״ק בהוריות שם, דצריך קרא כשהוא בע״מ ולא יליף מקדושת כה״ד. ודו״ק. וכן המפרש בנדרים וליטול מנה יפה בלחם הפנים פירש דעל כהן גדול קאי.
וזה ברור וכמו שכתב הט״ז, דכהן שיצק מים לר״ת זו היא קדושתו וקו״ח אם במות רבו בטלה קדושה זו כ״ש בחייו של רבינו יעקב, ואותו תלמיד שהקשה אולי לא הרגיש לזה, ור״ת לא רצה ליטול גדולה לעצמו. ובודאי דב״ד מצי למכור אותו בגנבתו לשלם לבעה״ב ובמכרוהו ב״ד רבו מוסר לו שפחה לשמואל (ואיך שייך מחילה). וכ״ז ברור בס״ד ודו״ק. וכן עשה ר׳ שמן ב״א שהי׳ כהן לר׳ יוחנן שבת ס״א וכן אבימי כהן לר׳ יוסף בפרק חבית קמ״ז יעו״ש.
קדוש יהיה לך כי קדוש כו׳ – לפי מה שפירשו בעל כרחו דפנו שמכריחים אותו לגרשה את האשה הפסולה אליו, א״ש דמרמז דין המשנה הנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה, ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש. וזה שאמר וקדשתו, שתכריחו שיגרשה וידור הנאה, כי את לחם כו׳ הוא מקריב בהוה, הגם כי קדוש יהיה לך, שעדיין לא גרשה רק שאתה בטוח שלאחר העבודה יגרשנה ויהיה קדוש, כי קדוש, מפני מה אינו צריך לגרש מפני, שאינו מחלל עבודה אף אם עבד ויש לו אשה פסולה ולא יגרשנה, רק שלכופו צריך להרחיקו מעבודת כהונה, והוא אחד מדרכי הכפיות הגדולים, שלא תניח אותו לעבוד ולהיות כהן ותרחיקו מכל כהונתו, אבל לא חלל אם עבד וכמוש״כ רבינו פ״ו מהלכות ביאת מקדש אינו עובד כו׳ כדי שלא יוסיף לחטוא כו׳ ואם עבר ועבד כו׳ לא חלל עבודה. עכ״ל. ודו״ק.
וקדשתו – תניא, [מניין לכהן שנשא פסולה ולא רצה לגרשה] דפנו, ת״ל וקדשתו – בעל כרחו1. (יבמות פ״ח:)
וקדשתו – תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון2. (גיטין נ״ט:)
1. ר״ל שצריך להכריחו שיתנהג בקדושתו, ולכן יגרשנה. ושורש המלה דפנו הוא מלשון יוני ובאורו הכאה עד יציאת דם מהגוף, ועי׳ בגיטין ל״ד א׳ משום דפנויי ופירש״י מכין וחובטין אותו, ובב״מ ק״ז ב׳ אתו עליה בני משרוניא דפנוהו.

ועיין בבית שמואל לאה״ע סי׳ ו׳ ס״ו דגם לישראל שנשא אשה בעבירה צריך לנהוג בו עניני כפיות כמה שאפשר [המותרות עפ״י המלכות] עד שיגרשנה, ונראה להסמיך דבריו על טעם דרשה זו, דאע״פ שבכהן אמורה, אך מצינו כ״פ בתורה שקרא הקב״ה גם לישראל קדושים, כמו קדושים תהיו, והתקדשתם, וא״כ כיון דבכהן ילפינן זה מלשון וקדשתו ממילא נוהג דין זה גם בישראל. וכ״מ בתנא דב״א ח״א פט״ו וז״ל, לא לכהנים לבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, עכ״ל. ויותר מזה נראה ראיה דגם בישראל שייך קדושה בעניני זווגין, ממ״ש ביבמות כ׳ א׳ איסור קדושה אלמנה לכה״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין וממזר, הרי דכייל הגמ׳ גם ישראל באיסור קדושה כמו כהנים, וממילא הסברא נותנת שצריך לכופו כשנשא בעבירה וחילל קדושתו.
2. לדעת הרמב״ם בסה״מ מ״ע ל״ב הוי דרשה זו גמורה ודין זה מן התורה ממש, וכ״כ הריב״ש בתשובה סי׳ צ״ד בשם הסמ״ג. וכפשטות לשון הגמ׳ כאן דאורייתא היא, אבל התוס׳ בחולין פ״ז א׳ כתבו דדרשה זו אסמכתא היא, ומ״ש בגמ׳ דאורייתא היא – הכונה שנמצא על זה אסמכתא בתורה, והוי הדין מדרבנן, ולא נתבאר מה הכריחם להוציא הדרשה ולשון הגמ׳ מפשטם.

וי״ל בדעתם דקשה להו דהא עיקר קרא דוקדשתו צריך לדרשה אחרת, וקדשתו בעל כרחו, שאם נשא אשה פסולה כופין אותו לגרשה, וכמבואר בדרשה הקודמת, ובאמת איזו מאחרונים נתעוררו על דרשה זו איך ילפינן מן וקדשתו לענין כבוד בעוד שצריך זה לענין כפיה, ובס׳ באר שבע להוריות י״ג ב׳ האריך הרבה בזה, ולכן כתבו התוס׳ דרשה זו שלענין כבוד הוי אסמכתא בעלמא, אך א״כ יהיה קשה טובא לדעת הרמב״ם ודעמיה דס״ל דדרשה זו גמורה היא והא איצטריכא לענין כפיה, וזה ודאי דאורייתא.

אבל ראה זה מצאתי מרגניתא טבא בזה ברש״י בסוגיא כאן שציין על דרשת הגמ׳ וקדשתו וז״ל, וקדשתו כי את וגו׳, עכ״ל. ולא נתבאר מה כונת רש״י בציינו המשך לשון הפסוק, ואין דרכו בזה בכ״מ, אך י״ל דגם לרש״י הוקשה מה שהערנו איך יליף מן וקדשתו לענין כבוד בעוד שצריך לדרשה דכפיה, לכן רמז המשך הפסוק כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך, לרמז דרשה זו דכבוד אנו למדין לא מן הלשון וקדשתו אלא מן סוף הפסוק קדוש יהיה לך, והגמ׳ מציינת רק ראשית הפסוק וחסר מלת וגו׳, וראיה נאמנה שזו היא כונת רש״י, שהרי בפירושו לפסוק זה ציין דרשה זו על הלשון קדוש יהיה לך [ומה שמצויין בצדו ״תו״כ״ ט״ס הוא כי אין נמצא זה בתו״כ וצרייך לציין מגמרא כמו לפנינו], ובכן דעת התוס׳ בזה צ״ע.

ועיין בר״ן פ״ד דמגילה כתב בענין דרשה זו וז״ל, אע״פ דוקדשתו בכהן גדול כתיב, מ״מ ילפינן גם לכהן הדיוט, שצריך להיות יותר מקודש מישראל, עכ״ל, ודבר פלא הוא, שהרי פסוק זה באמת כתיב בכהן הדיוט, כי ענין כהן גדול מתחיל מפסוק י׳, ואדרבה בכה״ג לא כתיב וקדשתו אלא דפשוט הוא דכש״כ הוא מכהן הדיוט, וכזה קשה על המפרש לנדרים ס״ב ב׳ שהבין גם הוא כן, וצע״ג.

והנה איתא בירושלמי ברכות פ״ח ה״ד דאסור להשתמש בכהן והמשמש בו מעל, ובא״ח ס״ס קכ״ח חקרו אם כשהוא מוחל על כבודו אם מותר לשמש בו, עי״ש בט״ז, ואפשר להביא ראיה דמותר אם בא לו להכהן הנאה עפ״י שמושו ממ״ש בב״ק כ׳ ב׳ שביקש רב חסדא מרב חמא להגיד לו איזה דבר, אמר לו, לכי תשמש לי, וידוע דרב חסדא היה כהן, וא״כ איך רצה רב חמא בשמושו, אלא ודאי דבשביל ההנאה שתבא לרב חסדא בהודעו דבר שביקש מחל רב חסדא ושרי. וע״ע מש״כ בפ׳ עקב (י״ב י״ט) בדין כבוד הלוי.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ט) וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת⁠־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃
The daughter of any priest, if she profanes herself by playing the prostitute, she profanes her father; she shall be burned with fire.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פג] 1ובת, ור׳ ישמעאל, האי בת ובת (ראה להלן אות פז) מאי דריש ביה, מיבעי ליה לכדתני אבוהי דשמואל בר אבין, לפי שמצינו שחלק הכתוב בזכרים (בכהנים) בין תמימים לבעלי מומין (לענין עבודה) יכול נחלוק בבנותיהן (יכול אף בנות בעלי מומין יצאו מכלל קדושתן ויהיה דינם כבנות ישראל אם זנו) ת״ל בת ובת. (סנהדרין נא:)
[פד] 2ובת איש כהן, הוציאוה ותשרף (בראשית לח, כד), אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר אמר משום רבי מאיר, תמר בתו של שם היתה, דכתיב ובת איש כהן, לפיכך הוציאוה ותשרף. (בראשית רבה פ״ה-י׳)
[פה] 3ובת איש כהן כי תחל לזנות, ת״ר וכו׳ בת כהן, אין לי אלא שניסת לכהן, ניסת ללוי ולישראל לעכו״ם לחלל לממזר ולנתין מניין, ת״ל ובת איש כהן, אע״פ שאינה כהנת (איש יתירא למה לי אלא למדרש דאב הוא דבעינן איש כהן אבל בעל לא בעינן איש כהן) וכו׳. משום דאינסבא להו להני לאו בת כהן היא (בתמיה, למה לי איש יתירא לרבויי), ותו, מידי כהנת לכהן כתיב, סד״א כי תחל לזנות אמר רחמנא (כשהיא מתחללת על ידי זנות) הני מילי היכא דקא מתחלא השתא, אבל הא כיון דקא מתחלא וקיימא מעיקרא (וזו נתחללה כבר ע״י נישואין שנשאת לחלל לנתין ולממזר) דאמר מר ובת כהן כי תהיה לאיש זר (ויקרא כב, יב), כיון שנבעלה לפסול לה פסלה (עולמית מתרומה ומכהונה), ללוי וישראל נמי (אע״פ שאינה מחוללת עולמית, מיהו כל ימי חייו מחוללת מן התרומה כדכתיב) ושבה אל בית אביה כנעוריה (שם יג), מכלל דכי איתיה גביה לא אכלה, אימא לא תידון בשריפה, קמ״ל. (סנהדרין נא.)
[פו] 4ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת, ת״ר ובת איש כהן וכו׳ יכול אפילו פנויה, נאמר כאן אביה ונאמר להלן (בנערה המאורסה) אביה (דברים כב, כא), מה להלן זנות עם זיקת הבעל (שזינתה בשעה שזיקת הבעל עליה), אף כאן זנות עם זיקת הבעל. או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל האדם (שאם זינתה מאביה תידון בשריפה, אבל משאר כל אדם תידון כבת ישראל), כשהוא אומר היא מחללת (משמע היא מחללת אותו ולא הוא מחללה) הוי כל אדם אמור, הא מה אני מקיים אביה, נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל וכו׳. יכול אפי׳ פנויה, הא לזנות כתיב, (ופנויה לאו זנות היא דאין לשון זונה אלא שזינתה ויצאתה מתחת בעלה לאחרים, כמו כי זנית מעל אלהיך (הושע ט, א) לשון מורדת ויוצאה מזה לזה) כדר״א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל אדם, אלא מאי ניהו שזינתה מאביה, מאי איריא בת כהן, אפילו בת ישראל נמי, דאמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבודימי, אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה (לידון בשריפה) איצטריך, סד״א (האי אביה קרא יתירא הוא דגליא שריפה בבת כהן שזינתה מאביה) לאפוקי מדרבא, מדגלי רחמנא בבת כהן ולא בבת ישראל, קמ״ל. (סנהדרין נ:-נא.)
[פז] 5ובת איש כהן... את אביה, תניא, ובת איש כהן כי תחל לזנות, בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר, אתה אומר בנערה והיא ארוסה, או אינו אלא אפי׳ נשואה, ת״ל (ויקרא כ, י) [ואיש אשר ינאף את אשת] איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת, הכל היו בכלל הנואף והנואפת (נשואות וארוסות כהנת וישראלית), הוציא הכתוב (מכלל זה) בת ישראל בסקילה ובת כהן בשריפה, מה כשהוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה, ארוסה ולא נשואה, אף כשהוציא הכתוב בת כהן לשריפה, ארוסה ולא נשואה וכו׳, דברי רבי ישמעאל, ר״ע אומר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה (דקרא סתמא כתיב) יכול אפי׳ פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה וכו׳ (לעיל אות פו) א״ל ר׳ ישמעאל אי מה להלן נערה והיא ארוסה, אף כאן נערה והיא ארוסה, א״ל ר״ע, ישמעאל אחי, בת ובת אני דורש (וי״ו יתירה לרבות הנשואה), א״ל וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה (ונחמיר עליה ממיתה המפורשת בה דהוי חנק) אם משמע (גז״ש) להביא את הנשואה, הביא את הפנויה, ואם משמע להוציא את הפנויה הוציא את הנשואה, ור״ע אהני גז״ש למעוטי פנויה, ואהני בת ובת לרבות את הנשואה, ורבי ישמעאל (לא ידע דעתיה דר״ע) סבר מדקאמר ליה בת ובת ש״מ הדר ביה (ר״ע) מגז״ש. (סנהדרין נא:)
[פח] 6ובת איש כהן... את אביה היא מחללת, תני אבוה דרבי אבין, לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו, הוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן (דהוה ליה למימר ובת כהן וכתוב איש, לומר לך בת איש מאנוסתו שאינה בת אשתו, כי תחל לזנות את אביה כלומר שזנתה מאביה בשריפה), אי מה בת כהן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, אף בתו מאנוסתו היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, אמר אביי, אמר קרא את אביה היא מחללת, מי שמחללת את אביה יצתה זו שאביה מחללה. (סנהדרין עו.)
[פט] 7ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת, מתני׳: בת כהן שנשאת לישראל וכו׳ ומיתתה בשריפה (אם זינתה לאחר שנשאת), נישאת לאחד מכל הפסולין (כגון מאיסורי לאוין וחייבי עשה השוין בכל, דקיי״ל דנעשית זונה ונפסלה לכהונה) וכו׳, ומיתתה בחנק, דברי ר׳ מאיר, וחכ״א זו וזו וכו׳ מיתתה בשריפה. גמ׳: מה טעמא דרבי מאיר, כי תחל לזנות את אביה, את שהיא ראויה לחזור לבית אביה, יצאת זו שאינה ראויה לחזור לבית אביה (כיון שנבעלה לפסול לה פסלה והרי היא כזרה). נשאת לכשר וזינתה הרי היא ראויה לחזור לבית אביה (בתמיה אם בראויה לחזור לבית אביה לבד קפיד קרא א״ה לא משכחת לה בת כהן נשואה שזינתה שתהא בשריפה) מאי כדון (אלא מ״ט דר״מ), כי תחל לזנות, את שחילולה מחמת הזנות (ואם לא זינתה היתה ראויה לחזור לבית אביה כגון שנשאת לכשר) ולא חילולה מחמת נשואין (מקודם שזינתה). מה טעמא דרבנן, ובת איש כהן מ״מ. מעתה אפי׳ חללה מכנה (כגון שנשא אביה גרושה או זונה האסורה עליו ונולדה זו דהיא חללה, נימא נמי דהואיל ומ״מ בת כהן היא תהא דינה כבת כהן ואם זינתה לאחר שנשאת תהא בשרפה), תנא ר׳ חיננא בר פפא קומי ר׳ זעירא דר׳ ישמעאל, את אביה היא מחללת, את שחילולה מחמת עצמה, ולא שחילולה מחמת אביה (שנשא אשה מאיסורי כהונה וזו חללה נולדה ואין דינה כבת כהן כלל). (ירושלמי תרומות פ״ז ה״ב)
[צ] 8כי תחל לזנות, תנו רבנן. ובת איש כהן כי תחל לזנות, רבי אומר תחילה (כי תחל לשון תחלה ולקמיה מפרש לה), וכן הוא אומר (דברים כב, כה) ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. מאי קאמר, אמר רב הונא בריה דרב יהושע, רבי כר׳ ישמעאל ס״ל דאמר ארוסה יצאה לשריפה ולא נשואה (לעיל אות פז) והכי קאמר, אם תחילת ביאה בזנות (שזו היא ביאה ראשונה שנבעלה) בשריפה, אידך בחנק. מאי וכן, כי התם, מה התם (בנערה המאורסה) בתחילת ביאה קמשתעי קרא (שיצאה מחנק לסקילה, ולא יצאה אלא בביאה ראשונה וכתוב לבדו למעוטי שני) הכא נמי בתחילת ביאה קמשתעי קרא (אף בת כהן לא נשתנית מיתתה אלא כביאה ראשונה הלכך בנערה בתולה והיא ארוסה הכתוב מדבר). אמר ליה רב ביבי בר אביי, מר לא הכי אמר, ומנו, ר׳ יוסף, רבי כר׳ מאיר ס״ל, דאמר נשאת לאחד מן הפסולין (שנתחללה משעת נשואין) מיתתה בחנק, והכי קאמר אם תחילת אחלתה בזנות (אם זו תחילת חילולה) בשריפה, ואידך בחנק, ומאי וכן (הכא לא קפיד אלא אתחילת חילול ולא אתחילת ביאה והתם אתחילת ביאה נמי קפיד) סימנא בעלמא (ובתחילת שום דבר הכתוב מדבר דתחילת חילול מיהא הוה). (סנהדרין סו:)
[צא] 9כי תחל לזנות, ת״ר ובת איש כהן כי תחל, יכול אפילו חללה את השבת, ת״ל לזנות, בחילולין שבזנות הכתוב מדבר וכו׳. חיללה שבת בת סקילה היא (והיכי ס״ד דהיקל בה הכתוב משאר בנות ישראל לידון במיתה קלה), אמר רבא הא מני ר״ש היא דאמר שריפה חמורה, סד״א הואיל ואחמיר בהו רחמנא בכהני דרבי בהו מצוות יתירות תידון בשריפה, קמ״ל. ומאי שנא מיניה דידיה (לענין שבת, למה יחמיר לנו בנקיבות יותר מן הזכרים כהנים), סד״א איהו דאישתריא ליה שבת לגבי עבודה (ומשו״ה היכא דלא אישתראי ליה מיהו לא תחמיר עליה), היא כיון דלא אישתריא שבת לגבה אימא תידון בשריפה, קמ״ל. (סנהדרין נ:-נא.)
[צב] 10כי תחל לזנות, וישב ישראל בשטים וגו׳ ויחל העם לזנות (במדבר כה, א), כבת כהן שזנתה ונתחללה, כמה דאת אמר ובת איש כהן כי תחל לזנות. (ילמדנו)
[צג] כי תחל לזנות, נמרוד עמד להכעיס, והמריד כל באי עולם על הקב״ה שנאמר (בראשית י, ח) הוא החל, ואין החל אלא לשון זימה, כד״א ובת איש כהן כי תחל לזנות. (בראשית זוטא עמ׳ מ״ה)
[צד] 11את אביה היא מחללת, ור׳ ישמעאל האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה, מיבעי ליה, לכדתניא, היה רבי מאיר אומר, מה ת״ל את אביה היא מחללת, שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול, כבוד נוהגין בו בזיון, אומרין ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו. אמר רב אשי, כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא, כמאן, כהאי תנא. (סנהדרין נב.)
[צה] 12היא מחללת, אחת עשרה היא כתיב ביו״ד בתורה, וכו׳, את אביה היא מחללת. (אדר״נ נו״א פל״ד)
[צו] 13את אביה... באש תשרף, ת״ר וכו׳ רבי אליעזר אומר, את אביה בשריפה, ואת חמיה בסקילה וכו׳, מאי את אביה ואת חמיה, אילימא את אביה מאביה (שזינתה מאביה) ואת חמיה מחמיה, מאי איריא בת כהן, אפילו בת ישראל נמי בתו בשריפה וכלתו בסקילה, אלא את אביה, ברשות אביה (ארוסה), ואת חמיה, ברשות חמיה (נשואה), כמאן, אי כרבנן, האמרי נשואה יצאת לשריפה ולא ארוסה וכו׳, לעולם כרבנן, ואיפוך את אביה בסקילה, ואת חמיה בשריפה. (סנהדרין נא.-:)
[צז] 14את אביה... באש תשרף, מתני׳: ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סקילה שריפה הרג וחנק (דוקא נקט סידרא, סקילה חמורה משריפה ושתיהן מהרג, ושלשתן מחנק ונפקא מינה למתחייב שתי מיתות דקי״ל דנידון בחמורה). גמ׳: שריפה חמורה מסייף, שכן ניתנה לבת כהן שזינתה, ומאי חומרא שכן מחללת את אביה, אדרבה, סייף חמור שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא, שכן ממונן אבד, נאמר אביה (דברים כב, כג) בסקילה ונאמר אביה בשריפה, מה אביה האמור בסקילה, סקילה חמורה מסייף (כדיליף טעמא לעיל) אף אביה האמור בשריפה, שריפה חמורה מסייף. (סנהדרין נ.)
[צח] 15היא... באש תשרף, מתני׳: הבא על אשת איש וכו׳ הרי זה בחנק, וזוממי בת כהן, ובועלה שכל המוזמין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. גמ׳: מנהני מילי, אמר רב אחא בריה דרב איקא דתניא ר׳ יוסי אומר, מה ת״ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו (דברים יט, יט), לפי שכל המזוממין שבתורה זוממיהן ובועליהן כיוצא בהן, בת כהן, היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו, כשהוא אומר לעשות לאחיו, לאחיו ולא לאחותו. (סנהדרין צ.)
[צט] 16באש תשרף, מתני׳: מצות הנשרפין, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו (שלא יתהפך אנה ואנה) ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו וכו׳. גמ׳: מנא לן (דכי האי גוונא שריפה היא דקאמר רחמנא), אתיא שריפה שריפה מעדת קרח (כתיב הכא באש תשרף וכתיב התם, במדבר יז, ד, אשר הקריבו השרופים) מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים, רבי אלעזר אמר, אתיא שריפה שריפה מבני אהרן, (דכתיב בהו, ויקרא י, ו יבכו את השריפה) מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים. (סנהדרין נב.)
[ק] 17באש תשרף, וגחלים של מתכת לאו אש הוא, והא גבי בת כהן דכתיב באש תשרף, ואמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושין לה (מתיכו וזורקו לתוך פיה), שאני התם, דאמר קרא באש תשרף, תשרף לרבות כל שריפות הבאות מן האש (כל מיני שריפה משמע מדלא כתיב באש ונשתוק) וכו׳, ואלא באש ל״ל, לאפוקי אבר מעיקרו (שמוציאין אותו מן הקרקע רותח הוא בלא תולדת אש). (פסחים עה.)
[קא] 18ובת איש כהן כי תחל לזנות... והכהן הגדול מאחיו, מה ענין זה לזה וכו׳, משל למה״ד, לקיטרון (שר ומושל) שהשלים שניו ולא שימש פלומופילון (שר צבא) שלו אלא ברח והלך לו, שלח המלך והביאו וחייבו לקטוע את ראשו, עד שלא יצא ליהרג אמר המלך מלאו לו מדה של דינרים זהב והוציאו לפניו ואמרו לו אלו עשית כדרך שעשו חביריך היית נוטל מדה של דינרי זהב ונפשך שלך, עכשיו אבדת את נפשך ואבדת את ממונך, כן בת כהן שזינתה יוצא כהן גדול לפניה, ואומר לה, אלו עשית כדרך שעשו אמותיך זכית שיוצא ממך כהן גדול כיוצא בו ועכשיו אבדת את עצמך ואבדת את כבודך, לכך נאמר ובת איש כהן וגו׳ והכהן הגדול מאחיו וגו׳. (ספרי בלק פס׳ קל״א)
1. ילקו״ש כאן. וראה לעיל אות סב.
2. יל״ש רמז קמ״ה, וראה תו״ש וישב פל״ח אות צו.
3. תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פ״ג ה״ג: בת כהן שזינתה כשהיא אשת איש, בין שהיה בעלה כהן, בין שהיה ישראל, ואפילו היה בעלה ממזר או נתין או שאר מחייבי לאוין הרי זו בשרפה, שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות.
4. תו״כ, ילקו״ש ומה״ג כאן, ספרי תצא פיס׳ רמ.
5. תו״כ ילקו״ש מה״ג ולק״ט כאן, סנהדרין נ:.
6. ירוש׳ יבמות פי״א ה״א, סנהדרין פ״ט ה״א, תוספתא סנהדרין פי״ב-א.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פ״א ה״ה: ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה וכו׳ והבא על בתו. וכ״ה בהל׳ סנהדרין פט״ו הי״א.
7. ראה לעיל אות פה-פו.
8. ילקו״ש כאן. וראה תו״כ ולק״ט כאן ותו״ש כרך כד (תרגומי התורה) עמ׳ רו.
9. תו״כ ילקו״ש לק״ט ומה״ג כאן.
10. הובא בילקו״ש רמז תשעא.
11. ילקו״ש לק״ט כאן. ובמה״ג מוסיף: מיכן אמרו קשים בנים רעים לאבותיהם כצרעת.
12. אדר״נ נו״ב פל״ח, פרקי רבינו הקדוש פרק י״א. וראה תו״ש לך פי״ד אות טז, שמיני פי״א אות רלב.
13. תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. ירושלמי סנהדרין פ״ז ה״א. וראה סנהדרין נ. ולעיל אות פז.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פ״ג ה״ג-ה: בת כהן שזינתה כשהיא אשת איש וכו׳ הרי זו בשריפה וכו׳ ונערה מאורשה בת כהן שזינתה בסקילה.
14. רמב״ם הל׳ סנהדרין פי״ד ה״ד: סקילה חמורה מן השריפה, ושריפה חמורה מן הסייף.
15. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. סנהדרין נא., ירושלמי סנהדרין פ״ז ה״א.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פ״ג ה״ג: בת כהן שזינתה וכו׳ הרי זו בשריפה וכו׳ ובועלה בחנק. וכ״ה שם פ״א ה״ו. ובהל׳ עדות פ״כ ה״י: שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן ונגמר דין ראובן ליחנק ודין הנואפת לשריפה, ואחר כך נמצאו זוממין. הרי אלו נחנקין ולא נשרפין, ודבר זה מפי הקבלה.
16. תו״כ שמיני פרשתא א-מא, פסחים עה., ילקו״ש כאן. וראה תו״ש שמיני פ״י אות יב.
– רמב״ם הל׳ סנהדרין פט״ו ה״ג: מצות הנשרפין היו משקין אותו בזבל וכו׳ ומתיכים את הבדיל ואת העופרת וכיוצא בהן, והוא זורק לתוך פיו, והיא יורדת ושורפת את בני מעיו.
17. ילקו״ש כאן. וראה סנהדרין נב: הובא לעיל אות צט. ותו״ש קדושים פ״כ אות פב.
18. ילקו״ש כאן. ורמז קעח, מה״ג כאן.
[יד]
״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל״ – יָכֹל אִם חִלְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת, תִּדּוֹן בִּשְׂרִיפָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת״, שֶׁחִלְּלָה בִזְנוּת, לֹא שֶׁחִלְּלָה בְּדָבָר אַחֵר.
[טו]
יָכֹל אִם זִנַּת פְּנוּיָה, תִּדּוֹן בִּשְׂרִיפָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר כָּן ״אָבִיהָ״, וּלְהַלָּן נֶאֱמַר ״אָבִיהָ״ (דברים כ״ב:כ״א);
מָה ״אָבִיהָ״ אָמוּר לְהַלָּן, זְנוּת עִם זִקַּת הַבַּעַל, אַף ״אָבִיהָ״ אָמוּר כָּן, זְנוּת עִם זִקַּת הַבַּעַל.
אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר ״אָבִיהָ״ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת כָּל הָאָדָם?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״הִיא מְחַלֶּלֶת״, הֲרֵי כָּל אָדָם אָמוּר;
הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״אָבִיהָ״?
מָה ״אָבִיהָ״ אָמוּר לְהַלָּן, זְנוּת עִם זִקַּת הַבַּעַל, אַף ״אָבִיהָ״ אָמוּר כָּן, זְנוּת עִם זִקַּת הַבַּעַל.
[טז]
אוֹ מָה ״אָבִיהָ״ אָמוּר לְהַלָּן, נַעֲרָה אֲרוּסָה, אַף אֵין לִי אֶלָּא נַעֲרָה אֲרוּסָה.
מְנַיִן נַעֲרָה נְשׂוּאָה, בּוֹגֶרֶת אֲרוּסָה, בּוֹגֶרֶת נְשׂוּאָה אֲפִלּוּ זְקֵנָה, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּבַת... כֹּהֵן״, מִכָּל מָקוֹם.
[יח]
אֵין לִי אֶלָּא בַּת כֹּהֵן לְכֹהֵן;
מְנַיִן בַּת כֹּהֵן לְלֵוִי, בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל?
אֲפִלּוּ לְנָתִין, אֲפִלּוּ לְמַמְזֵר, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כֹּהֶנֶת.
[יט]
״אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עִם אָבִיהָ בִּשְׂרִיפָה וְעִם חָמִיהָ בִּסְקִילָה.
״הִיא... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ – הִיא בִּשְׂרִיפָה, אֵין בּוֹעֲלָהּ בִּשְׂרִיפָה.
הִיא בִּשְׂרִיפָה, אֵין זוֹמְמֶיהָ בִשְׂרִיפָה.
וּבַת גְּבַר כָּהִין אֲרֵי תִתַּחַל לְמִטְעֵי מִקְּדוּשַּׁת אֲבוּהָא הִיא מִתַּחֲלָא בְּנוּרָא תִּתּוֹקַד.
And if the daughter of a man who is a priest profane herself by becoming an harlot, she has profaned the sanctity of her father; she shall be burned with fire.

וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף
וּבַת גְּבַר כָּהִין אֲרֵי תִתַּחַל לְמִטְעֵי מִקְּדוּשַׁת אֲבוּהָא הִיא מִתַּחֲלָא בְּנוּרָא תִתּוֹקַד
וּבַת אִישׁ כֹּהֵן – אונקלוס ו״יונתן״
א. לעומת ת״א המילולי ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן״ – ״וּבַת גְּבַר כָּהִין״ המיוחס ליונתן הוסיף ״וּבְרַת גְבַר כָּהִין מְאַרְסָא״. וכן ברש״י: ״כי תחל לזנות – כשתתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין. ורבותינו נחלקו בדבר. והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה״. ואמנם ״הכתב והקבלה״ הוכיח על פי חוקי הלשון ש״בת איש״ אינה פנויה.⁠1
כֹּהֵן – כָּהִין, כָּהֲנָא
ב. ״הַכֹּהֵן״ ביִידוע מתורגם ״כָּהֲנָא״. אבל כאן ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן״ שהיא צורה סתמית תרגם ״וּבַת גְּבַר כָּהִין״. וכן תרגם להלן ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ״, ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ״, ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה״ (כב יא-יג) ״כָּהִין״. אולם ״מרפא לשון״ כתב שבאלה תרגם כָּהִין ״מפני העמדת הטעם״. ואין כוונתו לטעמי המקרא אלא לנוסחי תימן שבהם ת״א נקרא בטעמים, ובכל אלה הוטעם ״כהן״ בטעם מפסיק.
כִּי תֵחֵל – לשון חילול או התחלה?
ג. ״כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת״ – ״אֲרֵי תִתַּחַל לְמִטְעֵי״, בלשון חילול ולא בלשון התחלה (שניהם משורש חל״ל) שאם כן היה לו לתרגם בלשון ״שריותא״ כמו ״תָּחֵל לִסְפֹּר״ (דברים טז ט) ״תְּשָׁרֵי לְמִמְנֵי״. וכן פירש רש״י, אבל ראב״ע הסתפק בדבר.⁠2
מְחַלֶּלֶת – מתחללת
ד. צורת הפָּעיל ״אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״ מתורגמת ״מִקְּדוּשַׁת אֲבוּהָא הִיא מִתַּחֲלָא״ בסביל וכאילו נכתב ״היא מתחללת״. והטעם: האב אינו נעשה חלל במה שבתו זנתה, אלא היא המחוללת. על כן תרגם ״אֶת אָבִיהָ״ – ״מִקְּדוּשַׁת אֲבוּהָא״ ופירש אֶת בהוראת מִן [כמו ״כצאתי את העיר״ (שמות ט כט) ״מִן קַרְתָּא״].⁠3 וראה הערת המסורה לפסוק ״הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות ט כ) ״דְּדָחֵיל מִפִּתְגָּמָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ המונה חמישה פסוקים ״את דמתרגם מ״ וזה אחד מהם.
קדושת בת כהן – אונקלוס ״ויונתן״
ה. היש לבת כהן קדושה עצמית? ב״אמרי שמאי״ תלה זאת במחלוקת התרגומים: לפי אונקלוס שתרגם ״אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״ – ״מִקְּדוּשַׁת אֲבוּהָא הִיא מִתַּחֲלָא״, היא נענשת מכיוון שחיללה קדושת אביה אך לה עצמה אין קדושה יותר מבת ישראל. ואילו למיוחס ליונתן שתרגם ״עַד דְהִיא עִם בֵּית אָבוּהָא וְזַנְיַת בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד״ (עד שהיא עִם בית אביה וזנתה באש תִשׂרף), ״משמע שיש לה זכויות וקדושה של כהונה, וכן מצינו בתלמוד״.⁠4 ואולם ב״תורת חיים״ ו״משך חכמה״ כתבו שגם לפי ת״א יש לה קדושה עצמית.⁠5
אֵשׁ – נוּרָא, אִישָׁתָא
ו. ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ – ״בְּנוּרָא תִתּוֹקַד״, וכן לעיל: ״וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם״ (ויקרא טז כז) ״וְיוֹקְדוּן בְּנוּרָא״. אבל ״וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ״ (ויקרא טז יב) ״גּוּמְרִין דְּאִישָׁא״. להבחנה שבין אִישָׁתָא/אֵשָׁא לבין נוּר/נוּרָא עיין בהרחבה בפסוק ״כִּי תֵצֵא אֵשׁ״ (שמות כב ה) ״אֲרֵי יִתַּפַּק נוּר״, ובקצרה גם לעיל בפסוקים ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ״ (ויקרא א ז) ״אִישָׁתָא עַל מַדְבְּחָא״, ״וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ״ (ויקרא ד יב) ״בְּאִישָׁתָא״.
1. ״הכתב והקבלה״: ״ובת איש כהן. מלת איש הוא מיותר ודי היה אם אמר ובת כהן, ונ״ל מזה מוכרח דקרא לא מיירי בפנוי׳ כ״א בארוסה או נשואה, כי שם בן ובת הוא משרש בנה, לפי שזרע האבות הם בונים את ביתם אחריהם, וכמ״ש מי שיש לו בנים נקרא בנוי, ומי שאין לו בנים אינו אלא הרוס... ולהיות שבנין המשפחה הוא ע״י האשה תתואר האשה הנשואה בשם בית, כאמרם ביתו זו אשתו, ואמר ובנית ביתך (משלי כ״ו כ״ז), ר״ל תשא אשה, ולזה תקרא האשה הנשואה גם בשם בת, כמו לקחה מרדכי לו לבת, ובחקו תשכב ותהי לו לבת (ש״ב י״ב), כאמרם במגלה (י״ג), ושם בת אשר סרח (במדבר כ״ו) תרגמו אונקלס ושום בת אתת אשר שרח״.
2. רש״י: ״כי תחל לזנות – כשתתחלל על ידי זנות״ אבל ראב״ע כתב: ״כי תחל לדעת רבים מגזרת תחילה. ולפי דעתי מלשון חלול״. גם ״וַיָּחֶל נח״ (בראשית ט כ) ת״א ״וְשָׁרִי נֹחַ״ לשון התחלה, אבל שם פירש רש״י מלשון חולין עיין שם הטעם. וראה ״נתינה לגר״.
3. ״נתינה לגר״ ״מרפא לשון״ ואור התרגום״. על דברי רש״י ״את אביה היא מחללת, חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל״ הקשה בעל ״תורת חיים״: למה נתפרש עוון זנות דוקא, והרי על כל חטא גורמת הבת בזיון לאביה? ״ועוד תימה... מאי רבותא דבת כהן? הא בת ישראל נמי מחללת את אביה ואומרים עליו ארור שזו ילד וכו׳?... על כן נראה דפשטיה דקרא דאת אביה היא מחללת לאו שאומרים עליו ארור שזו ילד... אלא לפי שבת כהן יש לה מקדושת אביה שאוכלת בתרומה ובקדשים ונותנים לה הזרוע והלחיים וכיוצא בהן, ועל ידי הזנות היא מחללת את עצמה מקדושת אביה לכך קאמר הכתוב ׳את אביה היא מחללת׳ פי׳ היא מחללת את עצמה מקדושת אביה. וכן תרגם אונקלוס בהדיא מקדושת אבוה היא מתחלא״. (״תורת חיים״, סנהדרין נא ע״א ד״ה סד״א. המחבר ר׳ אברהם חיים בר׳ צבי הירש שור, בעל ״תורת חיים״ לכמה מסכתות ו״צאן קדשים״ על סדר קדשים. היה מגדולי דורו. שימש ברבנות בכמה מעיירות גליציה. נפטר בשנת שצ״ב (1632). דבריו הובאו ב״תוספות ומילואים״ לפסוקנו.
4. בחולין קלא ע״ב מסופר שעולא נתן מתנות כהונה – זרוע לחיים וקבה – לכהנת. וברש״י: ״ואי משום ונתן לכהן – קסבר אפילו כהנת משמע״. וכן בתוספות סוטה כג ע״ב: ״דלא אמר לכהן ולא לכהנת אלא אפילו לכהנת״.
5. על דברי רש״י ״את אביה היא מחללת – חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל״ הקשה בעל ״תורת חיים״: למה נתפרש עוון זנות דוקא, והרי על כל חטא גורמת הבת בזיון לאביה? ״ועוד תימה... מאי רבותא דבת כהן? הא בת ישראל נמי מחללת את אביה ואומרים עליו ארור שזו ילד וכו׳?... על כן נראה דפשטיה דקרא דאת אביה היא מחללת לאו שאומרים עליו ארור שזו ילד... אלא לפי שבת כהן יש לה מקדושת אביה שאוכלת בתרומה ובקדשים ונותנים לה הזרוע והלחיים וכיוצא בהן, ועל ידי הזנות היא מחללת את עצמה מקדושת אביה לכך קאמר הכתוב ׳את אביה היא מחללת׳ פי׳ היא מחללת את עצמה מקדושת אביה. וכן תרגם אונקלוס בהדיא מקדושת אבוה היא מתחלא״. (״תורת חיים״, סנהדרין נא ע״א ד״ה סד״א. המחבר ר׳ אברהם חיים בר׳ צבי הירש שור, בעל ״תורת חיים״ לכמה מסכתות ו״צאן קדשים״ על סדר קדשים. היה מגדולי דורו. שימש ברבנות בכמה מעיירות גליציה. נפטר בשנת שצ״ב (1632). הובאו דבריו ב״תוספות ומילואים״ לפסוקנו).
משך חכמה״: ״אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת – מִקְּדוּשַׁת אֲבוּהָא הִיא מִתַּחֲלָא. פירוש, המכוון כאילו היה כתוב ״מתחללת״. אבל הפירוש שהקדושה שיש לה מאביה היא מחללת, עשתה זה חול ומחולל, והואי כאילו אינה בת כהן, דאביה הוי לנחלה, רק הקדושה שיש לה אבדה״.
וברת גברא כהן ארום בטעוה ומפסה ית אבוה היא מטעו׳ג בנורא תתוקד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וברת גבר״) גם נוסח חילופי: ״וברתה דג׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״טעוה... אבוה״) נוסח אחר: ״תשרי למזנייה ית כליל כהונתה דאבוה היא מפסה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מטעו׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״{מט}⁠עיה״.
וברת גבר כהין מארסא ארום תפיס גרמה למטעי בזני עד דהיא עם בית אבוהא וזניית בנורא תיתוקד.
And if the betrothed daughter of a man of the priesthood profane herself, by going astray in fornication; if, while she is yet in her father's house, she is guilty of fornication, she shall be burned with fire.
ובת איש כהן מאורסה כי תחלל עצמה לטעות בזנות בעוד שהיא בבית אביה וזנתה באש תשרף.
ובת איש כהן וגו׳ – 1שתחלת ביאתה בזנות כגון נערה המאורסה או נשואה ואפילו הזקינה.
את אביה היא מחללת2שאם היו נוהגים בה קדושה נוהגים בה עתה חול, ואומרים ארור שזה ילד, ארור שזה גידל, ארור שיצא זה מחלציו.
באש תשרף – היא בשריפה ואין בועלה בשריפה.
1. שתחלת ביאתה בזנות. כל המאמרים מובאים בלשונם ממש בלק״ט.
2. שאם היו נוהגים בה קדושה. מובא ג״כ בלק״ט״ ועיין סנהדרין נ״ב ע״א.
וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל – יָכוֹל אֲפִלּוּ חִלְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִזְנוֹת״ בְּחִלּוּלִין שֶׁבִּזְנוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. יָכוֹל אֲפִלּוּ פְּנוּיָה, נֶאֱמַר כָּאן ״אָבִיהָ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אָבִיהָ״ מַה לְּהַלָּן זְנוּת עִם זִקַּת הַבַּעַל אַף כָּאן וְכוּ׳. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא ״אָבִיהָ״ לְהוֹצִיא אֶת כָּל הָאָדָם, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״ הֲרֵי כָּל אָדָם אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״אָבִיהָ״, נֶאֱמַר כָּאן ״אָבִיהָ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אָבִיהָ״, מַה לְּהַלָּן זְנוּת עִם זִקַּת הַבַּעַל אַף כָּאן זְנוּת עִם זִקַּת הַבַּעַל. אִי מַה לְּהַלָּן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה אַף כָּאן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה, נַעֲרָה וְהִיא נְשׂוּאָה בּוֹגֶרֶת וְהִיא אֲרוּסָה בּוֹגֶרֶת וְהִיא נְשׂוּאָה וַאֲפִלּוּ הִזְקִינָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַת כֹּהֵן״ מִכָּל מָקוֹם. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן, נִשֵּׂאת לְלֵוִי לְיִשְׂרָאֵל לְגּוֹי לְחָלָל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן״ אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינָהּ כֹּהֶנֶת. הִיא בִּשְׂרֵפָה וְאֵין בּוֹעֲלָהּ בִּשְׂרֵפָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶת אָבִיהָ בִּשְׂרֵפָה וְאֶת חָמִיהָ בִּסְקִילָה. אָמַר מַר: ״יָכוֹל אֲפִלּוּ חִלְּלָה שַׁבָּת״ בַּת סְקִילָה הִיא, אָמַר רָבָא: הָא מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְאַחְמִיר רַחְמָנָא בְּכָהֲנֵי דְּרַבֵּי בָּהֵן מִצְוֹת יְתֵרוֹת תִּדּוֹן בִּשְׂרֵפָה, קָא מַשְׁמָע לָן. ״יָכוֹל אֲפִלּוּ פְּנוּיָה״ הָא ״לִזְנוֹת״ כְּתִיב, כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר פָּנוּי הָכָא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. ״אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אָבִיהָ אֶלָּא לְהוֹצִיא כָּל אָדָם״ [אֶלָּא] מַאי נִיהוּ, שֶׁזִּנְּתָה מֵאָבִיהָ, מַאי אִירְיָא בַּת כֹּהֵן אֲפִלּוּ בַּת יִשְׂרָאֵל נַמֵּי, דְּאָמַר רָבָא: אָמַר לִי רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: אָתְיָא ״הֵנָּה, הֵנָּה״ אָתְיָא ״זִמָּה, זִמָּה״, אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לְאַפּוּקֵי מִדְּרָבָא, קָא מַשְׁמָע לָן. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּיסַת לְכֹהֵן [נִיסַת לְלֵוִי לְיִשְׂרָאֵל לְגוֹי לְחָלָל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר מִנַּיִן] תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן״ אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינָהּ כֹּהֶנֶת מִשּׁוּם דְּאִינְסִיבָא לְהָנֵי לָאו בַּת כֹּהֵן הִיא, [וְתוּ], מִידִי כֹּהֶנֶת לְכֹהֵן כְּתִיב, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא ״כִּי תֵחֵל״ אָמַר רַחֲמָנָא, הָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְּקָא מִתְחַלָּא הַשְׁתָּא אֲבָל הָא כֵּיוָן דְּאִתְחַלָּא וְקָיְמָא מֵעִקָּרָא, דְּאָמַר מַר: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר״ שֶׁנִּבְעֲלָה לְפָסוּל לָהּ פְּסָלָהּ, לְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל נַמֵּי ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ״ מִכְּלָל דְּכִי אִיתָא גַּבֵּהּ לָא אָכְלָה, אֵימָא לֹא תִּדּוֹן בִּשְׂרֵפָה, קָא מַשְׁמָע לָן. ״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֶת אָבִיהָ בִּשְׂרֵפָה וְאֶת חָמִיהָ בִּסְקִילָה״ מַאי ״אֶת אָבִיהָ וְאֶת חָמִיהָ״, אִילֵימָא אֶת אָבִיהָ מֵאָבִיהָ חָמִיהָ מֵחָמִיהָ, מַאי אִירְיָא בַּת כֹּהֵן אֲפִלּוּ בַּת יִשְׂרָאֵל נַמֵּי בִּתּוֹ בִּשְׂרֵפָה וְכַלָּתוֹ בִּסְקִילָה, אֶלָּא ״אֶת אָבִיהָ״ בִּרְשׁוּת אָבִיהָ, ״וְאֶת חָמִיהָ״ בִּרְשׁוּת חָמִיהָ. כְּמַאן, [אִי] כְּרַבָּנָן, הָא אָמְרִי נְשׂוּאָה יָצְתָה לִשְׂרֵפָה וְלֹא אֲרוּסָה. אִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָמַר אַחַת אֲרוּסָה וְאַחַת נְשׂוּאָה לִשְׂרֵפָה יָצְאָה. אִי כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָאָמַר אֲרוּסָהּ יָצָאת לִשְׂרֵפָה וְלֹא נְשׂוּאָה, אֶת חָמִיהָ חֶנֶק הוּא, שָׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵהּ דְּרַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא: כָּךְ הִיא הַצָּעָה שֶׁל מִשְׁנָה: לְעוֹלָם כְּרַבָּנָן, וְהָכִי קָאָמַר: כָּל שֶׁהִיא לְמַטָּה מִמִּיתַת אָבִיהָ, וּמַאי נִיהוּ, נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל, דְּאִלּוּ נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא בְּחֶנֶק הָכָא בְּמִיתַת אָבִיהָ בִּשְׂרֵפָה. וְכָל שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמִּיתַת אָבִיהָ, וּמַאי נִיהוּ, אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל, דְּאִלּוּ אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא בִּסְקִילָה הָכָא בְּמִיתַת חָמִיהָ בִּסְקִילָה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבַּה בַּר אֲבוּהַּ: הֲלָכָה כִּדְשָׁלַח רָבִין. אָמַר רַב יוֹסֵף: הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא. אָמַר לֵהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה שְׁחִיטַת קָדָשִׁים לֹא לִתְנִי, הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא, אֶלָּא דְּרשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר, הָכָא נַמֵּי דְּרשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. תַּנְיָא: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת״ בְּנַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִלּוּ נְשׂוּאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאָפֶת״ הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל ״הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאָפֶת״, הוֹצִיא הַכָּתוּב בַּת יִשְׂרָאֵל לִסְקִילָה וּבַת כֹּהֵן לִשְׂרֵפָה, מַה כְּשֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב בַּת יִשְׂרָאֵל לִסְקִילָה אֲרוּסָה וְלֹא נְשׂוּאָה אַף כְּשֶׁהוֹצִיא בַּת כֹּהֵן לִשְׂרֵפָה אֲרוּסָה וְלֹא נְשׂוּאָה. זוֹמְמֶיהָ בִּכְלַל מִיתַת בּוֹעֲלָהּ, מִשּׁוּם ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם״ וְכוּ׳, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַחַת אֲרוּסָה וְאַחַת נְשׂוּאָה יָצְתָה לִשְׂרֵפָה, יָכוֹל אֲפִלּוּ פְּנוּיָה, נֶאֱמַר כָּאן ״אָבִיהָ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אָבִיהָ״, מַה לְהַלָּן זְנוּת עִם זִקַּת הַבַּעַל אַף כָּאן זְנוּת עִם זִקַּת הַבַּעַל. אָמַר לֵהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִי מַה לְּהַלָּן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה, אַף כָּאן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: יִשְׁמָעֵאל אָחִי, ״בַּת וּבַת״ אֲנִי דּוֹרֵשׁ. אָמַר לוֹ: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה דּוֹרֵשׁ ״בַּת וּבַת״ נוֹצִיא לָזוֹ בִּשְׂרֵפָה, אִם בַּת מַשְׁמָע לְהָבִיא אֶת הַנְּשׂוּאָה הֵבִיא אֶת הַפְּנוּיָה, וְאִם [מַשְׁמָע לְהוֹצִיא אֶת הַפְּנוּיָה הוֹצִיא אֶת הַנְּשׂוּאָה]. וְר׳ עֲקִיבָא, אַהֲנֵי גְּזֵרָה שָׁוָה לְהוֹצִיא אֶת הַפְּנוּיָה וְאַהֲנֵי בַּת וּבַת לְרַבּוֹת אֶת הַנְּשׂוּאָה. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר מִדְּאָמַר לֵהּ ״בַּת וּבַת״ הֲדַר בֵּהּ מִגְּזֵרָה שָׁוָה. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַאי ״בַּת וּבַת״ מַאי דָּרִישׁ בֵּהּ, מִבָּעֵי לֵהּ לְכִדְתָנֵי אֲבוּהַּ (דְּרַבִּי) [דִּשְׁמוּאֵל בַּר] אָבִין: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בַּזְּכָרִים בֵּין תְּמִימִים לְבַעֲלֵי מוּמִין יָכוֹל נַחְלֹק בִּבְנוֹתֵיהֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּת וּבַת״. וְרַבִּי עֲקִיבָא, מִ״הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ״ נָפְקָא. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִלֵּי אִינְהוּ אֲבָל בְּנָתַיְהוּ לָא קָא מַשְׁמָע לָן. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַאי אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת מַאי דָּרִישׁ בֵּהּ, מִבָּעֵי לֵהּ לְכִדְתַנְיָא: שֶׁאִם הָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ קֹדֶשׁ נוֹהֲגִין בּוֹ בִּזָּיוֹן, [אוֹמֵר]: אָרוּר שֶׁזּוֹ יָלַד אָרוּר שֶׁזּוֹ גִּדֵּל אָרוּר שֶׁזּוֹ יָצָאת מֵחַלָּצָיו. אָמַר רַבִּי אַשִּׁי: כְּמַאן קְרֵינָן רְשִׁיעָא בַּר רְשִׁיעָא וַאֲפִלּוּ לִרְשִׁיעָא בַּר צַדִּיקָא, כְּמַאן: כִּי הַאי תַּנָּא. תָּנוּ רַבָּנָן: ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת״ רַבִּי אוֹמֵר: תְּחִלָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ״. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: רַבִּי כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סְבִירָא לֵהּ דַּאֲרוּסָה יָצְתָה לִשְׂרֵפָה וְלֹא נְשׂוּאָה, וְהָכִי קָאָמַר: אִם תְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בִּזְנוּת בִּשְׂרֵפָה וְאִידָךְ בְּחֶנֶק, וּמַאי ״וְכֵן״, כִּי הָתָם, מַה הָתָם בִּתְחִלַּת בִּיאָה מִשְׁתָּעֵי קְרָא הָכָא נַמֵּי בִּתְחִלַּת בִּיאָה מִשְׁתָּעֵי קְרָא. אָמַר לֵהּ רַב בֵּיבַי בַּר אַבָּיֵי: מַר לֹא אָמַר הָכִי, וּמַנּוֹ, רַב יוֹסֵף: רַבִּי (יְהוּדָה) כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵהּ, דְּאָמַר נִשֵּׂאת לְאֶחָד מִן הַפְּסוּלִים מִיתָתָהּ בְּחֶנֶק, וְהָכִי קָאָמַר: אִם תְּחִלַּת אֲחַלְתָּא בִּזְנוּת בִּשְׂרֵפָה, וְאִידָךְ בְּחֶנֶק, וּמַאי ״וְכֵן״, סִימָנָא בְּעָלְמָא.
וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף – אָמַר רַב מַתָּנָה: בִּפְתִילָה שֶׁל אֲבָר, דִּכְתִיב: ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ לְרַבּוֹת כָּל שְׂרֵפָה הַבָּאָה מֵחֲמַת הָאֵשׁ, וְכָל שֶׁכֵּן אֵשׁ. וְנַקִּיף לָהּ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְנִקְלָּהּ, גָּמַר ״שְׂרֵפָה שְׂרֵפָה״ מִבְּנֵי אַהֲרֹן, מַה לְּהַלָּן שְׂרֵפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּם אַף כָּאן. וְנַעֲבִיד לָהּ חַמֵּי הָאוּר, אָמַר רַבִּי נַחְמָן [אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ]: אָמַר קְרָא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ בְּרֹר לוֹ מִיתָה יָפָה. וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לָן מִדְּרַב נַחְמָן, גְּזֵרָה שָׁוָה לָמָּה לִי, אִי לָאו גְּזֵרָה שָׁוָה הֲוָה אָמֵינָא שְׂרֵפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּם לָאו שְׂרֵפָה הִיא, וְאִי מִשּׁוּם דְּרַב נַחְמָן נַקִּיף וְנָפִישׁ לָהּ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְנִקְלָהּ כִּי הֵיכִי דְּלִימוּת לָעֲגָל, קָא מַשְׁמָע לָן. אֶלָּא ״בָּאֵשׁ״ לָמָּה לִי, לְמִעוּטֵי אֵבֶר (מֵעִירָקוֹ) [מֵעִקָּרוֹ]. וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב ״בָּאֵשׁ״ לְרַבּוֹת כָּל שְׂרֵפָה הַבָּאָה מֵחֲמַת הָאוֹר הוּא, וְהָכְתִיב ״וְשָׂרַף אוֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ״, וְתַנְיָא: ״בָּאֵשׁ״ וְלֹא בְּסִיד רוֹתֵחַ, הָתָם ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״, לְבַסּוֹף כְּתִיב שְׂרֵפָה, לְרַבּוֹת כָּל שְׂרֵפָה הַבָּאָה מֵחֲמַת הָאֵשׁ, הָכָא כְּתִיב ״וְשָׂרַף אוֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא: בָּאֵשׁ אִין, מִידִי אַחֲרִינָא לָא. הָתָם נַמֵּי כְּתִיב ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״, הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְשָׂרַף״ אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין שָׁם דֶּשֶׁן, ״יִשָּׂרֵף״ אַף-עַל-פִּי שֶׁהִצִּית הָאֵשׁ בְּרֻבּוֹ.
(ט-י)

רמז תרלא

כְּתִיב: ״וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקוֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ לְמֵדָה הֵימֶנָּה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פָּרָשִׁיּוֹת הַרְבֵּה סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, וּרְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי״, אָמַר לֵהּ הַמָּקוֹם: ״וְשָׁמְעוּ לְקוֹלֶךָ״. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת״ וְגוֹ׳, וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא אַף הוּא נִשְׂרָף. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְקַטְרוֹן שֶׁהִשְׁלִים שָׁנָיו וְלֹא שִׁמֵּשׁ פּוֹלִימַרְכּוֹס שֶׁלּוֹ אֶלָּא בָּרַח וְהָלַךְ לוֹ. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ וֶהֱבִיאוֹ וְחִיְּבוֹ לִקְטֹעַ אֶת רֹאשׁוֹ. עַד שֶׁלֹּא יָצָא לֵהָרֵג אָמַר הַמֶּלֶךְ: מִלְּאוּ לוֹ מִדָּה שֶׁל דִּינְרֵי זָהָב וְהוֹצִיאוּהוּ לְפָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: אִלּוּ עָשִׂיתָ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ חֲבֵרֶיךָ הָיִיתָ נוֹטֵל מִדָּה שֶׁל דִּינְרֵי זָהָב וְנַפְשְׁךָ שֶׁלְּךָ, עַכְשָׁו אִבַּדְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ וְאִבַּדְתָּ אֶת מָמוֹנְךָ. כָּךְ, בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה יוֹצֵא כֹּהֵן גָּדוֹל לְפָנֶיהָ וְאוֹמֵר לָהּ: אִלּוּ עָשִׂית כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ אִמּוֹתַיִךְ זָכִית שֶׁיֵּצֵא מִמֵּךְ כֹּהֵן גָּדוֹל כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְעַכְשָׁו אִבַּדְתְּ אֶת עַצְמֵךְ וְאִבַּדְתְּ אֶת כְּבוֹדֵךְ. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: ״כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי״, וְאוֹמֵר: ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ שָׁלַח אַחַר סוֹפֵר לָבֹא וְלִכְתֹּב לָהּ גֵּט, עַד שֶׁלֹּא בָּא הַסּוֹפֵר נִתְרַצָּה הַמֶּלֶךְ לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אֶפְשָׁר שֶׁיּוֹצֵא סוֹפֵר זֶה מִכָּאן חָלָק, אֶלָּא אָמַר לוֹ: בּוֹא וּכְתֹב שֶׁאֲנִי כּוֹפֵל לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: ״תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ״, וְאוֹמֵר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְכִי מָה עִנְיָן זֶה אֵצֶל זֶה, מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה עַל הַמֶּלֶךְ. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ פּוֹלִימַרְכּוֹס אֶחָד לְהַחֲרִיבָהּ. הָיָה אוֹתוֹ פּוֹלִימַרְכּוֹס בָּקִי וּמְיֻשָּׁב, אָמַר לָהֶם: טְלוּ לָכֶם יָמִים, וְאִם לָאו הֲרֵינִי עוֹשֶׂה לָכֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתִי לִמְדִינָה פְּלוֹנִית וּלְחַבְרוֹתֶיהָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן, שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל״.
ואי אבנה רגל אמאם תבד֗לת פפגרת פקד פצ֗חת אבאהא פלתחרק באלנאר.
וכל בת איש כהן שתתחלל ותזנה, כבר חיללה את כבוד אביה, ולכן תישרף באש.
כי תחל לזנות – כשתתחלל לזנותא על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל וזינתה או מן האירוסין או מן הנישואין. ורבותינו נחלקו בדבר, והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה.
את אביה היא מחללת – חללה וביזתה את כבודו, שאומרין עליו: ארור שזו ילד, ארור שזו גדל.
א. מלת ״לזנות״ מופיעה בכ״י לייפציג 1, אך היא חסרה בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא.
כי תחל לזנות – means, if she profanes herself through unchastity, i.e. that a marriage-tie of some kind applied to her and she nevertheless prostituted herself either after betrothal (which constituted a kind of marriage-tie, since she would require a bill of divorce to enable her to marry someone else) or after marriage (having left her father's house for her husband's). Our Rabbis are of different opinions regarding this (whether Scripture speaks here of an ארוסה or a נשואה), but all agree that Scripture is not speaking of a פנויה (a woman who is neither betrothed nor married) (cf. Sanhedrin 51b).
את אביה היא מחללת SHE PROFANES HER FATHER – i.e. she profanes and makes light of his honor by her conduct (מחללת does not mean she causes him to become a חלל, one unfit for priestly service), in that people say about him, "Cursed be he who has engendered this woman; – cursed be he who has reared this woman" (Sanhedrin 52a).
פס׳: ובת איש כהן כי תחל לזנות – יכול אם חללה שבת או אם חללה שבועה תשרף ת״ל לזנות שחללתה זנות ולא דבר אחר.
ד״א: כי תחל – שתחלת ביאתה בזנות כגון נערה ארוסה ומנין לרבות נערה והיא נשואה בוגרת והיא ארוסה בוגרת והיא נשואה ואפילו הזקנה ת״ל ובת איש כהן מכל מקום. את אביה היא מחללת 1שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול. אומרין ארור שזה ילד ארור שזה גידל ארור שזו יצאת מחלציו. אמר רב אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא לרשיעא בר צדיקיא כמאן כי האי תנא באש תשרף היא בשריפה ואין בועלה בשריפה ואין זוממיה בשריפה אלא זוממיה בכלל מיתת בועלה הן במיתת חנק:
1. שאם היו נוהגין וכו׳. (סנהדרין נ״ב.) ע״ש:
ובת איש כהן – ארוסה, ומפורש בסנהדרין (בבלי סנהדרין נ׳.).
ובת איש כהן WHEN THE DAUGHTER OF A PRIEST [PLAYS THE HARLOT]: When she is betrothed, as it is explained in Sanhedrin.⁠1
1. In his commentary to 19:29, Rashbam explains the word להזנותה as a reference to the promiscuity of an unattached woman. Here he has to note, then, that the rule of this verse about the woman who plays the harlot (לזנות) does not apply to single women, only to betrothed ones.
Both Rashi and Rashbam refer their readers to Sanhedrin (50a-51b). Rashi says that the Talmud presents a dispute about whether this verse applies to a betrothed woman or to a married woman (or to both). Rashbam seems to see the issue as settled, and writes that the Talmud says that the rule applies only to betrothed women (whose promiscuous behavior would have led to the death penalty even if they were not daughters of priests. The verse teaches us that because they defamed the priesthood they will receive the stricter death penalty of “burning.”) Ultimately they both agree on the most important point – that the rule does not apply to unmarried women. See Hoffmann who writes that that is not the peshaṭ meaning of the text, and that Philo and Josephus understood the text in the peshaṭ manner as referring to the punishment of the unmarried daughter of a priest who brings dishonor on the priesthood through her promiscuity. The earliest rabbis argued against this harsh treatment and I have found no instance of Philo’s interpretation within rabbinic circles. See also Nahmanides’ commentary to Gen. 38:24.
כי תחל – לדעת רבים, מגזרת: תחלה.
ולפי דעתי: מלשון חלול, רק היא מהבנין הכבד הנוסף, כמו: לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳). ועל שני הפירושים המלה היא מפעלי הכפל, רק היא זרה. ויתכן שתהיה זרה החל גם תחל, שלא יתערבו עם טעם תחלה, בעבור היות התי״ו קמוץ בקטן, וכן: לבלתי החל (יחזקאל כ׳:ט׳).
ובת כהן – אם חללה עצמה בזנות, בעבור שחללה כבוד אביה.
באש תשרף – בעולה או ארוסה.
IF SHE PROFANE HERSELF BY PLAYING THE HARLOT. Many believe that techel (profane) is related to techillah (beginning).⁠1 However, I believe that it is related to the word chillul (profane) but it is a hifil. Compare, he shall not break (yachel)⁠2 his word (Num. 30:3). According to both interpretations the word comes from a double root.⁠3 However, it is irregular.⁠4 It is possible that the word hechel (profaned) (Ezek. 20:9) and the word techel are both irregular in that the tav5 is vocalized with a tzereh6 so that it not is confused in meaning with techillah (beginning).⁠7 Similarly, hechel (profaned)⁠8 in that it should not be profaned (Ezek. 20:9).
AND THE DAUGHTER OF ANY PRIEST…SHE SHALL BE BURNT WITH FIRE. If she profaned herself by harlotry, for she profaned the honor of her father.
SHE SHALL BE BURNT WITH FIRE. Whether she is either married or betrothed.⁠9
1. This interpretation renders ki techel li-zenot (if she profane herself by playing the harlot) as if she begins to play the harlot.
2. Or profane.
3. Its root is chet, lamed, lamed.
4. For its prefix is vocalized with a tzere rather than with a kamatz as similar roots are in the hifil. Compare, achel (I will begin), tachel (she will begin), etc.
5. The tav of techel
6. Literally, a small kamatz.
7. Beginning and profane both come from the same root, chet, lamed, lamed. If both were similarly vocalized, we would confuse them.
8. Hechel is vocalized with a tzere rather than with a kamatz so that it not be confused with hachel (begin) (Deut. 2:24).
9. Hebrew, arusah. The reference is to the first stage of marriage. During this phase the woman lives in the house of her parents.
ובת {איש} כהן – בזיקת הבעל הכתוב מדבר, דילפינן (ספרא ויקרא כ״א:ט׳) אביה אביה מנערה המאורסה, לרבנן נשואה בשריפה ולא ארוסה, לר׳ שמעון ארוסה ונשואה, לר׳ ישמעאל ארוסה ולא נשואה, כדמפרש טעמייהו בפרק ד׳ מיתות (בבלי סנהדרין נ״א.).
את אביה – שהוא קדוש, היא מחללת – ומזלזלת. ועוונה כפול ולכך תשרף.
ובת {איש} כהן – THE DAUGHTER {OF ANY} PRIEST – Scripture is talking about one with a bond to a husband, for we learn (Sifra Vayikra 21:9) “her father” “her father” from the engaged woman.⁠1 According to the Rabbis a married woman gets [a death penalty of] burning but not the engaged woman, according to R. Shimon [both] an engaged woman and a married woman [are punished with burning], according to R. Yishmael an engaged woman and not a married woman, as their reasoning is detailed in Chapter Four, "Death Penalties" (Bavli Sanhedrin 51a:26).
את אביה – HER FATHER – for he is holy, היא מחללת – SHE PROFANES – and degrades. And her sin is double and therefore she is burned.
1. The Sifra learns a verbal analogy from usage of the word "her father" both here and by the case of an engaged woman who had relations with another (Devarim 22:21) to derive that in both cases the Torah is speaking only about a woman who has an attachment to a husband (whether engaged or married).
ובת איש כהן כי תחל לזנות – פירש המורה: כשיש בו זיקת בעל או מן הארוסין או מן הנשואין דבפנויה ליכא מיתה וק׳ ממאי דאמרו בתמר בתו של שם היתה לפיכך דנוה בשריפה והא שומרת יבם היתה ואין בה אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה ולא היה בה זיקת בעל כלל.
ותירץ רבינו יצחק בעל החוטם דב״ד של שם גזרו על בת ישראל הנבעלת לגוי תשרף ובני נח אזהרתן זו היא מיתתן ולא היה שם ישראל אחר כי אם יהודה לפיכך סבר יהודה כי לגוי נבעלה וציוה לשרפה וכשאמרה לו הכר נא למי החותמת והרגיש כי לו נבעלה אמר צדקה ממני שעדיין לא גזרו על הכלה והכי אמרינן פ׳ אין מעמידין דב״ד של שם גזרו.
את אביה – שהוא קדוש היא מחללת – ומזלזלת ועוונה כפול לפיכן תידון בשריפה.⁠1
היא מחללת – כתיב ביו״ד.
באש תשרף – היא בשריפה ואין בועלה בשריפה.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מהספרא.
את אביה, "she profanes her father,⁠" seeing that being a priest he is holy. (legally) and she also causes her father to become belittled in the eyes of his friends who know that he failed miserably in the way he raised his daughter, her guilt is therefore twofold. This is why the Torah decreed the harsher mode of execution by having molten lead poured down her throat.
היא מחללת, the word היא is spelled with the letter י.
באש תשרף, "she will be burned by fire" (as explained.). Only she has to suffer this harsher mode of execution, not her partner. Her partner dies by the sword. (decapitation)
באש תשרף – אילו אמר תשרף באש היה נראה להיות משפט השרפה באש כלומר בהקף עצים ומדורת אש, ודין תורה במיתת שרפה אינו כן לשרוף תבנית הגוף באש ח״ו. וכן מצאתי שדקדקו רז״ל ממה שדרשו בפסחים פרק כיצד צולין, באש תשרף לרבות כל השרפות הבאות מחמת האש, ואמר רב מתנה פתילה של אבר. כי בפרים הנשרפים כתיב ושרף אותו על עצים באש, באש אין מידי אחרינא לא, הכא כתיב באש תשרף, לרבות כל השרפות הבאות מחמת האש. והוצרכו לומר כן כי הכונה במיתת שרפה דוגמת שרפת בני אהרן, שרפת נשמה וגוף קיים.
באש תשרף, "she is to be consumed by fire.⁠" Had the Torah written the sequence תשרף באש, I would have understood that the meaning is that the daughter mentioned is to be literally burned to death on a pile of wood set afire. The Torah's method of execution by what is called שרפה is not similar to burning someone on a pyre. The body of the guilty party is most certainly not destroyed by fire. I have found that the sages in Pesachim 75 when discussing how the Passover is to be prepared for eating, discuss the finer points of what is written. The Torah had stipulated that the Passover has to be eaten after it has been צלי אש, "roasted over the fire.⁠" The sages there say that the words באש תשרף "she is to be burned by fire,⁠" include all possible methods of burning as long as the course of the burning is fire. Rav Matnah stated that the way this penalty is applied is through administering molten lead to the party to be executed and pouring it into the larynx so that instant death occurs. He points to the difference in the wording of the Torah in Leviticus 4,12 when the parts of a bull which serves as a sin-offering for the High Priest is burnt outside the camp except for the parts offered on the Altar. The wording there is that ושרף אותו על עצים באש, "he shall burn it on wood in fire.⁠" You will note that the Torah describes the process of burning before mentioning fire, the reverse of what is written in our verse here. It is therefore likely that the penalty of death by burning applicable to the daughter of the priest mentioned in our verse results in injuries similar to those suffered by the sons of Aaron when heavenly fire entered their nostrils. In other words, the life-force, נשמה, is burned whereas the body remains intact.
את אביה היא מחללת באש תשרף – וא״ת למה דינה בשריפה יותר משאר נשים המזנות שהן בחנק י״ל לפי שהיא בת אדם גדול וחשוב דינה להיות נדונת במיתה חמורה טפי מבת ישראל שזינתה. והיינו דקאמ׳ קרא את אביה היא מחללת. וצ״ל למ״ד שרפה חמורה שהרי ארוסה בת ישראל הוייא בסקילה ובת כהן בשרפה.
באש תשרף – לפי שכל מעשה הכהנים באש לפיכך מיתתה באש.
כי תחל – מטעם חלול.
ובת איש כהן כי תחל לזנות – לפי שאמרה התורה באש תשרף, ולא אמרה ״מות תומת, באש תשרף״, כמו שאמרה בשאר העונשין: ׳מות יומת, עם הארץ ירגמֻהו באבן׳ (כ, ב); ׳מות יומת, אביו ואמו קלל דמיו בו׳ (כ, ט); ׳מות יומתו, דמיהם בם׳ (כ, יג); ׳מות יומתו, באבן ירגמו אֹתם דמיהם בם׳ (כ, כז); - למדנו שכבר נתבאר שהיא במיתה, ולזה לא נצטרכה התורה לזכור שהיא במיתה כי אם לזכור באי⁠־זו מיתה תמות. ולזה הוא מבואר שהזנות הזה היה עונשו בישראל מיתה, אלא שהיא יותר קלה, כי מפני היותה מחללת אביה החמירה התורה במיתתה. ולזה יתבאר שהיא נשואה, שהיתה מיתתה בחנק אם לא היתה בת כהן, כמו שהתבאר בפרשה הקודמת. והנה היא מחללת אביה, כי יבזוהו האנשים מפני שיצא ממנו זרע פגום בזה האופן.
התועלת החמישי הוא במצוות, והוא שנדין בשריפה בת כהן, שהיתה אשת איש, שזנתה. והתועלת בזאת המצוה מבואר.
כי תחל לזנות כשתתחלל ע״י זנות שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן הארוסין או מן הנשואין ורבותינו נחלקו בדבר והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה. מאמרו כשתתחלל הודיענו שפירוש תחל מענין חלול לא מענין תחלה וכן שנינו בבריתא בפ״ד מיתות כי תחל יכול אפילו חללה את השבת ת״ל לזנות בחלול שבזנות הכתוב מדבר ואמרו כשתתחלל אינו ר״ל שהוא מבנין התפעל כי אין שום אחד מן המפרשים שפירש כן רק קצתם אמרו שהוא מבנין הפעיל והתי״ו ראויה להפתח וקצתם אמרו שהוא מבנין נפעל והחי״ת ראויה להפתח וכונת׳ בפירוש כשתתחלל אינו אלא להוציאו מבנין הפעיל ואמר על ידי זנות הוא לאפוקי חלול דבר אחר כדתניא יכול אם חללה את השבת תדון בשרפה ת״ל כי תחל לזנות כשחללה בזנות ולא שחללה בדבר אחר ואמרו שהיתה בה זיקת בעל הוא לאפוקי פנויה כדתניא יכול אם זנתה פנויה תדון בשריפה תלמוד לומר כאן אביה ולהלן נאמר אביה מה אביה האמור להלן בזנות עם זיקת הבעל אף אביה האמור כאן בזנות ע״י זיקת הבעל ואמרו מן הארוסין או מן הנשואין הוא אליבא דרבי עקיבא דאמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה יכול אפי׳ פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן בית אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל אמר לו רבי ישמעאל אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה אמר ליה בת ובת אני דורש ואהני ג״ש למעוטי פנויה ואהני בת ובת לרבות נערה והיא נשואה בוגרת והיא ארוסה בוגרת והיא נשואה ואפילו הזקינה רבי ישמעאל אומר בארוסה הכתוב מדבר או אינו אלא אפילו נשואה ת״ל ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הכל הוי בכלל הנואף והנואפ׳ הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשרפה מה כשהוציא בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן לשריפה ארוסה ולא נשואה:
את אביה היא מחללת חללה ובזתה את כבודו שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל. כדתניא בפ״ד מיתות היה רבי ירמיה אומר מת״ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון אומרים ארור שזו ילד ארור שזו גדל ואמר רב אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא:
ולפי שהזהיר את הכהנים בענין הנשים אשר ישאו הזהירם עוד שבת איש כהן ובא בקבלה שבאשת איש הכתוב מדבר כי תחל לזנות תחת אישה שאביה לא יחמול ולא יכסה עליה ולא אמר מה לי ולצער הזה והדבר מוטל על בעלה לא יעשה כן כי את אביה היא מחללת שיאמרו ארור מי שילדה ארור מי שגדלה וכיון שאת אביה בהיותו כהן לאל עליון היא מחללת ראוי שיגדל ענשה ולכן באש תשרף כי אחרי שנתחממה יותר מדאי וזנתה בחומה תשרף ותתחמם יותר. האמנם זכר זה בבת איש כהן ולא בבן לפי שנמשך למה שזכר אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה וגו׳ ולהיות הנשים מפרכסות זו את זו ולומדות זו מזו ממעשיהן הזהיר שלא יקח הכהן אשה זונה וחללה וגרושה שאם יעשה כן הבת אשר תצא מהם תהיה כיוצא בהן כאמה בתה ותחל לזנות רוצה לומר תתחלל להיות זונה וחללה ותבא להשרף וכדי בזיון וקצף לכהן והותרה השאלה הה׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] ובת איש כהן כי תחל לזנות
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נ ע״ב (סנהדרין נ:), ודף נא ע״א ב וע״ב, ודף סו ע״ב, ופרק תשיעי דף עו ע״א
[ב] את אביה היא מחללת
[1] שם פרק שביעי דף נ ע״א (שם נ.), ודף נב ע״א, ופרק תשיעי דף עו ע״א
[ג] באש תשרף
[1] פסחים פרק שביעי דף עה ע״א (פסחים עה.)
כשתתחלל על ידי זנות שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן הארוסין או מן הנשואין. פירוש ׳כשתתחלל׳, מפני שהוא סובר דהוא מבנין נפעל, ואינו מחלק בין לשון נפעל ובין לשון התפעל, כמו שנתבאר בפרשת חיי שרה (בראשית כד, סה) אצל ״ותתכס״ ׳כמו ותשבר ותקבר׳ (רש״י שם). ובכמה מקומות הוא זה, מפני שכוונתו לפרש כוונת הענין, שאינו מן הפועלים, אלא מאותם המקבלים הפעולה. והיתה ראויה החי״ת להיות פתוחה, שהוא מן הפעלים הכפולים – שרשו ׳חלל׳:
ומה שאמר ׳רבותינו נחלקו׳, הוא בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין נא ע״ב), כי לדעת רבי עקיבא איירי בין מן הארוסין ובין מן הנשואין, אבל לא פנויה. דיליף ליה בגזירה שוה, נאמר כאן ״את אביה היא מחללת״, ונאמר להלן (דברים כב, כא) ״והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה״, מה להלן זנות עם זיקת בעל, אף כאן זנות עם זיקת בעל. אי מה להלן ארוסה והיא נערה, אף כאן נערה והיא ארוסה, תלמוד לומר ״ובת״, דהוי מצי למכתב ׳בת׳, מאי ״ובת״, לרבות נשואין. ורבי ישמעאל סבירא ליה הכל היה בכלל ״ואיש כי ינאף את אשת רעהו״ (לעיל כ, י) לידון בחנק, יצאתה בת ישראל לידון בסקילה, ובת כהן בשריפה, מה כשהוציא בת ישראל להיות נידון בסקילה – ארוסה, אף כשיצאתה בת כהן להיות נדון בשריפה – ארוסה ולא נשואה:
כשתתחלל ע״י זנות. דק״ל דמשמע דוקא כשתתחיל לזנות היא בשריפה הא אם כבר התחילה לזנות ולא היו יודעין ולבסוף יודע הדבר אינה בשריפה וזה אין לו שום טעם. לכן פירש כשנתחללה ע״י זנות, והודיענו שמלת תחל מלשון חלול ולא לשון התחלה:
זיקת הבעל. זיקת לשון קשירה, ומלכיהם נהוגים ת״י ומלכיהם זקוקין:
When she becomes profaned through fornication. Rashi is answering the question: The verse implies that she is only burnt if she "began (תחל) to fornicate" [and was caught immediately]. But if she had already begun to fornicate and no one knew, and the matter only became known later, she is not burnt. But this is not logical! Therefore Rashi explains: "When she becomes profaned through fornication,⁠" and informs us that the word תחל means "profanity" and not "beginning.⁠"
Marital tie (זיקת) with a husband. זיקת is an expression of tying. The Targum Yonasan translates (Yeshayahu 60:11) ומלכיהם נהוגים, "And their kings tied up,⁠" as ומלכיהם זקוקין.
ובת איש כהן כי תחל – יכול אפי׳ חיללה את השבת ת״ל לזנות יכול אפי׳ פנויה נאמר כאן לזנות את אביה ונאמר להלן לזנו׳ בית אביה מה להלן עם זיקת הבעל אף כאן עם זיקת הבעל. או מה להלן נערה והיא ארושה אף כאן נערה והיא ארוסה. מניין נערה נשוא׳ בוגרת ארוסה בוגרת נשואה ואפי׳ זקינה ת״ל ובת כהן מ״מ א״ל אלא שנישאת לכהן [סנהדרין נ״א ע״ח. נישאת לישראל אפי׳ לנתין וממזר ת״ל ובת איש כהן אף שאינה כהנת.
את אביה כו׳ עיין רש״י ז״ל – היא באש תשרף. היא ולא בועלה. היא ולא זוממיה. באש. אין לי אלא באש [פסחים ע״ה ע״א] מנין לרבות כל השריפות ת״ל תשרף א״כ מה ת״ל באש להוציא אבר מעיקרו ומניין שבפתילה של אבר נאמר כאן שריפה. ונאמר בבני אהרן יבכו את השריפה שאין ת״ל השריפה ללמד מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן כו׳.
ובת איש כהן – בתו של כהן, כי אי אפשר לומר [מלת] ״כוהנת״, שאין תאר זה על הנקבות, שאינן עובדות במקדש.
כי תֵחֵל לזנות – שרשו ״חלל״ מפעלי הכפל, ומשרש זה לשון ״תחלה״, כמו ״החל הנגף״ (במדבר יז, יא), ״אחל תֵּת פחדך״ (דברים ב, כו). ואם ״תחל״ מענין זה היתה ה⁠[אות] תי״ו מנוקדת בקמץ.⁠1 גם מה טעם לומר שתתחיל לזנות, יאמר ״כי תזנה״. אבל ״תחל״ לשון חלול, כמו שאמר רד״ק שיתכן להיות מבנין נפעל, והחי״ת ראוי להפתח, כמו ״למעני אעשה כי איך יֵחָל״ (ישעיה מח יא), או שהוא מבנין הפעיל וה⁠[אות] תי״ו ראויה להפתח, כמו ״לא יַחֵל דברו״ (במדבר ל, ג). וכן דעת רבותינו ז״ל שאמרו בתורת כהנים ״⁠ ⁠׳כי תחל׳, יכול אם חללה את השבת תדון בשריפה, תלמוד לומר ׳לזנות׳, כשחללה בזנות לא בדבר אחר״.
את אביה היא מחללת – קדושת אביה הכהן היא מחללת, שבהיות אביה כהן לאל-עליון, לא היה ראוי שתחלל זרעו בזנות שתגרום שיחללו קדושת אביה, ויאמרו עליו שיש בו שמץ דבר, ולכך יצאה ממנו בת כזו. וזהו שפירש רש״י ז״ל ״חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ׳ארור שזו יָלַד, ארור שזו גִדֵּל׳⁠ ⁠⁠״. וכן וסקלוה פתח בית אביה מטעם זה. אלא שבישראל לא אמר ״חלול״, וכאן מחללת קדושת הכהונה. וקבלו רבותינו2 ז״ל שהכתוב מדבר בזנות שיש בה זיקת בעל, ולמדו גזירה שוה, נאמר כאן אביה״ ונאמר להלן ״פתח בית אביה״. מה להלן זנות עם זיקת הבעל, אף כאן זנות עם זיקת הבעל. ונחלקו בדבר אם מן האירוסין או מן הנשואין.
באש תשרף – [כתב רלב״ג] ״בכל חייבי מיתות אמר הכתוב תחלה ״מות יומת״, כמו ״מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן״ (ויקרא כ, ב), ״מות יומתו שניהם דמיהם בם״ (שם שם יא), ״מות יומתו, באבן ירגמו אותם דמיהם בם״ (שם שם כז). וכאן סָתַם ואמר ״באש תשרף״. לפי שבכל מקום נכון לומר תחלה שפלוני או פלוני חייב מיתה ואח״כ יאמר באיזה מיתה ימיתוהו. ולפי שכאן מדבר באותה שהיא במיתה אפילו בישראל, שהיא ארוסה או נשואה, שהן בחנק ובסקילה, ובבת כהן דינה בשריפה, על כן לא היה צורך לאמר ״מות תומת״ [עכ״ד]. מדברי הרלב״ג ז״ל, ויפה פירש. וזה כפי קבלת רבותינו ז״ל.
והכהן הגדול מאחיו – הכהנים. ולפירושנו למעלה (פסוק ד׳), יפרש מה שאמר ״לא יטמא בעל בעמיו״, שהוא הכהן הגדול מאחיו, והוא הבעל והאדון עליהם. ומי הוא זה? ״אשר יוצק על ראשו שמן המשחה״ וגו׳.
הגדול – לפי פשוטו שהוא אדון עליהם, אבל רבותינו אמרו שהוא על מעלות גופו ונפשו, שיהא גדול מאחיו בנוי ובעושר שהוא אדון עליהם, שיהא גדול מאחיו בנוי ובעושר בכח ובחכמה ובמראה. וכל זמן שהנבואה בישראל נמשחו הכהנים הגדולים במצות השם על פי נביא, הוא יבחר הגדול שבכלן בגדולת נפש. וכשפסקה נבואה ונבחר על פי אחיו הכהנים, צריך שיתנו עיניהם באיש שיראו בו הנוי והעושר והכח והמראה. וגם החכמה יכולים לדעת, ששואלין ממנו הלכה בכל מקום ויודע.
יוצק על ראשו – דקדק הכתוב ביציקה ולא במשיחה, לפי שבני אהרן נמשחו גם הם, עליהם ועל בגדיהם בהזאת שמן המשחה. אבל על ראש אהרן יצק השמן ומשחו לקדושת כהונה גדולה, ותבין זה מן המבואר (ויקרא ח, פסוקים יב, ל).
וּמִלֵּא את ידו – שנתן לו הרשות והכח ללבוש את הבגדים, שהן בגדי כהונה גדולה לשרת בה. ולפי שלא היה צריך לומר כן, כי מיציקת שמן המשחה ידענו שמדבר בכהן גדול. יש לומר ״ומלא״ כמו ״או מלא״3 כמו ״וּמַכֶּה אביו ואמו״ (שמות כא, טו), כי לפי שבבית שני לא היה שמן המשחה.⁠4 כיון שמלא ידו ללבוש את הבגדים דין כהונה גדולה עליו, ואסור בכל האמור בענין. ולא נזכר לבישת הבגדים לבד, לפי שדין טומאה ופריעה ופרימה נוהג גם במשוח מלחמה, שאינו משמש בשמנה בגדים.
לא יפרע – פרשנוהו (ויקרא י, ו), וכן לא יפרום, והוא על מת, כמו שנזכר שם בענין. וכן אמרו בתורת כהנים ״רבי מאיר אומר, את ראשו וגו׳ על מתו, כדרך שבני אדם פורעים ופורמים על מתיהם״. ורמב״ן ז״ל פירש ״על כל נפשות מת״ הנאמר אחריו נמשך לפניו, יאמר שלא יפרע ולא יפרום על כל נפשות מת, ולא יבוא עליו. והאמת שנוהג פריעה ופרימה בכהן גדול בכל עת, שאסור לו לשלח פרע לעולם וכן אסור לפרום. ומטעם זה נאמר כאן קודם ״ועל נפשות מת״. וכל שכן הוא, אם על מתו שמתאבל עליו אסור בפריעה ובפרימה, כל שכן שלא על מתו. וזה דעת רמב״ם ז״ל שפסק (הל׳ ביאת מקדש פ״א י) ״כהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם, שהרי תמיד הוא במקדש, ולכך נאמר בו ׳את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום״ [עכ״ל], אבל כהן הדיוט שמטמא לקרובים, פורע ופורם עליהם כדרך שאר אבלים, שאינו עובד בעודו טמא. ובכניסתו למקדש אסור בפריעה ובפרימה, ואם עבד פרוע ראש או קרוע בגדים, אף על פי שלא חלל עבודתו,⁠5 חייב מיתה בידי שמים. ואף על פי שגם פרוע ראש לא נאמר בכהן הדיוט, למדוהו6 מדברי קבלה7 שנאמר ״ויין לא ישתו כל כהן, וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו״ (יחזקאל מד, כ). מה שתויי יין במיתה אף מגודלי פרע במיתה. ויראה שלכך נאמר בכהן גדול קודם ״ועל כל נפשות מת״, ללמד שהוא בעבור הכניסה והעבודה במקדש, שהוא תמיד שם מקריב מנחת-כליל בכל יום ועוסק תמיד בעניני המקדש, ללמדנו שכל עובד במקדש אסור באלה בשעת עבודה אפילו כהן הדיוט. ולפי שאינו מפורש סמכוהו לדברי קבלה שפירשה, וזה דרך נכון בפשט הכתובים.
1. ובמקרא שלנו היא מנוקדת צירה צירה.
2. תורת כהנים, אמור, א, יד.
3. כלומר, לא שהמקרא בא להגיד מילוי בגדים באותו כהן שכבר נמשח בשמן המשחה, אלא אות וי״ו של ״ומלא״ הוא כמו ״או מלא״. כמו במכה אביו או אמו, ולא שמתחייב רק במכה שניהם יחד. אות וי״ו פירושו כאן ״או״.
5. רמב״ם, הל׳ ביאת מקדש א, ט.
7. נביאים וכתובים.
ובת איש כהן – בתו של כהן, כי אי אפשר לומר כֹּהֶנֶת, שאין תואר זה על הנקבות שאינן עובדות במקדש:
כי תחל לזנות – לשון חלול, ולא לשון תחלה, כי מה טעם לומר שתתחיל לזנות:
את אביה היא מחללת – קדושת אביה הכהן היא מחללת, שבהיות אביה כהן לאל עליון, גרמה שיחללו קדושת אביה ויאמרו שיש בו שמץ דבר, ולכך יצאה ממנו בת כזו:
באש תשרף – בכל חייבי מיתות אמר הכתוב תחלה מות יומת, ואח״כ מפרש באיזו מיתה ימיתוהו, לפי שבכל מקום נכון להודיע תחלה שפלוני או פלוני חייב מיתה, ואח״כ יאמר אופן מיתתו, אבל כאן מדבר בעבירה שהיא במיתה אפילו בישראל, שהיא ארוסה או נשואה, אלא שבת ישראל בחנק או בסקילה, ובת כהן דינה בשריפה, על כן לא היה צורך לומר מות תמות:
ובת איש כהן – מלת איש הוא מיותר ודי היה אם אמר ובת כהן, ונ״ל מזה מוכרח דקרא לא מיירי בפנוי׳ כ״א בארוסה או נשואה, כי שם בן ובת הוא משרש בנה, לפי שזרע האבות הם בונים את ביתם אחריהם, וכמ״ש מי שיש לו בנים נקרא בנוי, ומי שאין לו בנים אינו אלא הרוס, לכן על הוית הבנים נאמר אולי אבנה ממנה (בראשית ט״ז), ועל הממאן את הנשואין יאמר אשר לא יבנה את בית אחיו, לכן משפחת האדם יתאר בשם בית כמו בית יעשה לך (שמואל ב ד׳), ואשר עשה לי בית (מלכים א ב׳:כ״ד), ולהיות שבנין המשפחה הוא ע״י האשה תתואר האשה הנשואה בשם בית, כאמרם ביתו זו אשתו, ואמר ובנית ביתך (משלי כ״ו כ״ז), ר״ל תשא אשה, ולזה תקרא האשה הנשואה גם בשם בת, כמו לקחה מרדכי לו לבת, ובחקו תשכב ותהי לו לבת (שמואל ב י״ב), כאמרם במגלה (י״ג), ושם בת אשר סרח (במדבר כ״ו) תרגמו אונקלס ושום בת אתת אשר שרח (ע״ש רמב״ן), וכן סופר בספר הישר ששרח לא היתה בתו של אשר כ״א בתה של אשת אשר. הנה ביאור שם בת כפי ההוראה התאומית ומשותפת בת כפי תולדתה, ואשה לפי נשואי׳, וכן כאן שם בת, לה הוראה תואמית וכפולה זו, ע״ש תולדתה מאבי׳ תקרא בת כהן, וע״ש נשואי׳ לאיש לבנות את ביתו אחריו תקרא בשם בת איש, ובסוטה (י״ב א׳) הנושא אשה לש״ש מעלה עליו כאילו ילדה. ובתיקונים (ס״ו ג׳) כל אתתא בת בעלה. ולפי״ז ראוי לתרגם, ובת איש כהן (איינע פערעהעליכטע טאָכטער), הנה המקרא מבואר כפי קבלת רבותינו, ועי׳ בסנהדרין נ״א ברש״י ד״ה בת איש כהן איש יתרה.
באש תשרף – פשטות לשון זה יורה שתשרף ע״י מדורת עצים עד שלהב האש יאכלנה, ומנפש ועד בשר יכלה, אמנם זה דעת הצדוקים ההולכים אחר משמעות הלשון, האומרים יקיפוה בחבילי זמורות וישרפוה, ודעת רבותינו ששריפה האמורה פה ובכל חיובי שריפה אינה אלא שריפת נשמה והגוף קיים, כי משליכין לתוך פיו אבר מהותך באש היורד לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו (סנהדרין נ״ב), ובזה האופן הצער מועט ומיקל עליו את מיתתו. ולשון חומרת את בני מעיו שאמרו רבותינו, פי׳ הרמב״ם (פט״ו מסנהדרין), שורפת את בני מעיו ושורפת אותן, וכ״א (חולין נ״ו) בעוף שנפל לאור ונחמרו בני׳ מעי׳, ע״ש. לדבריו היה מקום ליישב גם לשון באש תשרף ור״ל תחול שרפה מה באחת מאברי׳ הפנימיים הגורמים את המיתה (אנגעבראננט), אמנם הדבר ברור שאין כוונת הרמב״ם שריפה ממש כפי המובן בדבריו בהשקפה ראשונה, דהא בעוף שנפל לאור א״א לפרש שריפה ממש דבחמום הבני מעיים לבד עד שנכווצו ונשתנה מראיתן טרפה, אף שלא נשחת ונפחת מהם מאומה כמבואר שם, ועוד אין לך צער יותר גדולה ומיתה יותר קשה מזו, כי האבר המהותך אם יבא תוך מעיים, הוא שורף מעט מעט והולך בחלל הגוף הלוך ושרוף, ולא ימות כ״כ מהרה אבל יחיה חיי הצער כמה ימים טרם ימות, וזה הפך המכוון מרבותינו, לחמול עליו למעט צערו בכל מה דאפשר למהר ולהקל עליו מיתתו; והאמת חומרת בני מעיו שאמרו רבותינו הוא כמ״ש רש״י ענין כוויצה וקמיטה, כי ע״י חמום האבר המהותך, הבני מעיים נקמטים ונכווצים יחד ועי״ז תתבטל ממנו תנועת ונשיבת רוח חיים שבו, ואין לך מיתה קלה יותר מכזה; אמנם באופן זה קשה עלינו לשון. באש תשרף. ונ״ל שההוראה העיקרית בשרש שרף הוא ענין, רפיות והסרת העמדת חלקי עצם הדבר, כי האש ירפה כח העמדתם יחד עד שיתפרדו כל חלקיו זה מזה וישובו לאבק ולעפר (אויפלאֶזונג, אויסאיינאנדערזעטצונג, טרעננונג דער צוזאממענהאֶנגענדען בעשטאנדטהיילע), כבשריפת העגל, שאינו אלא ההתכה או התפרדות חלקיו כמש״ש. והנה בכל הגשמים שבעולם אשר העמדתם העצמית המה ד׳ יסודות הטבעיים שבהם, פעולת האש הוא להפרידם זה מזה וישובו לאפס ואין, (וזהו ההבדל לדעתי בין לשון שריפה ובין לשון בעור, בעור הוא השריפה בבחינת הדבר בכללו, שריפה היא בבחינת חלקי הדבר ופרטיו, דבלשון בעור לא נעלה בדעתנו רק הסתלקות הדבר מגדר מציאות ישותו וביאתו בגדר ההעדר, כי פעל בער יורה בדרך כלל על הסתלקות הדבר, בין הסתלקות מקומי לבד כמו בערתי הקדש מן הבית, שלא נעדר ממציאותו רק נמצא במקום אחר, בין הסתלקות החלטי כמו ובערת הרע מקרבך, וכן הסתלקות החלטי הנעשה בדבר ע״י האש; אמנם בלשון שרף נעלה בדעתנו הסתלקות פרטי חלקי הדבר ועצמותו, ואין כן דעת הרבי שלמה פאפענהיים בהבדל בעור ושריפה, ע״ש). אמנם האדם להיותו מובחר הבריאה, שאין עיקר העמדתו העצמית המכוון בו התחברות ארבע יסודות שבו לבד כ״א התאחדות חלק גשמיותו הכללית עם הנפש הרוחני שבו, והוא העמדתו העיקרית המכוון בו ביצירתו לפי מעלתו התכליתית, לכן יתכן בו לומר לשון שריפה גם אם אין האש פועל בו רק פרוד עיקר העמדתו זאת, ר״ל פירוד הנפש מן הגוף, אף שחלקי גשמיותו עדיין דבוקים ואחוזים יחד וגופו שלם כמקדם, וגם התרפות ועזיבת חלקיו הראשיים העיקרים זה מזה יקרא שריפה כהוראה העיקרית שבלשון שריפה (אויפלאֶזונג זיינעס לעבענסבעשטאנדטהיילס); והנה בטול תנועת רוח חיים שבאדם המתילד בקמוט וכווץ הבני מעיים הנעשה על ידי אבר מחומם באש קראוהו רבותינו בשם שרפת נשמה, ר״ל פירוד נשמה. ובזה דברי רבותינו מיושבים על לשון המקרא. ועוד נראה כי לשון שריפה כאן ענינו גמיעה ובליעה (שלירפען, איינשלוקקען), מלשון שריף ליה משרף (נזיר ל״ו), כהן שדעתו יפה שורפה חי׳ (ע״א כ״ט), שריף פינכא דדייסא (תענית כ״ד), וכ״ה בלשון סורי׳, ולדעתי הוא לשון המקרא, ונשאו דודו ומסרפו (עמוס ו׳), כי ידבר שם מן המעדנים נפשם באכילה ושתיה כמ״ש אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק השותים במזרקי יין, על זה אמר אם ימות אחד מהם יבא אחד מאוהביו שהיה חברו בזלילה וסביאה ליטול עצמותיו, וזהו ומסרפו (זיין צעכגענאָססע), וכן שאר פעלים משותפים בהוראת אכילה ושריפה, ותצא אש ותאכל, המבעיר את הבערה, לשרפה, כי יבער איש שדה, לאכילה, וישאם דוד ואנשיו (שמואל ב ה׳) תרגו׳ ואוקדינון, כי לא תוכל שאתו (ראה י״ד) לאכילה, ואמר כאן תשרף, על בליעת האבר המהותך, ובא בנפעל דומה להרבה נפעלים המורים על המפעל מצד הפועל (כמ״ש בוארא בלא נודעתי), וכלשון שבועה בכל המקרא שבא בנפעל, תשבע (ויקרא ה׳), לפי שאין שבועה מבחירתו ורצון נפשו, שאין להזכיר ש״ש לבטלה, כ״א בנפעל על ידי אחרים שתבעוהו והב״ד יחייבוהו השבועה, ככה בליעת האבר שאינה מבחירתה ורצון נפשה רק בע״כ, כמ״ש כורכין סודר על צוארו ומושכין לכאן ולכאן עד שפותח את פיו ואז זורקין לתוכו האבר המהותך, לכן בא כאן תשרף בלשון נפעל אף שהוא בבחינת פועל, ומלת באש הוא בחסרון נושאו, כמו היחתה איש אש בחקו, לחתות אש מיקוד, ואת האש זרה הלאה שבכולם המובן גחלים הנושאים את האש, ככה כאן מלת באש הוא בחסרון נושאו, והמובן בו האבר והעופרת המהותך ונושא האש בתוכו, ומנהג הלשון לחבר אכילה ושתיה באות בי״ת אז יאכל בו, לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי. ודע דבילקוט (בשמיני על פ׳ יבכו את השריפה) כתב. משא״כ בשריפת בת כהן ובשריפת אשה ובתה, יעו״ש. והוא טעות גדולה שהיא דעת הצדוקים הנ״ל, וצריך למחוק מלת משא״כ, ועי׳ בת״כ שממנו הועתקו דבריו אלה.
כי תחל – אולי חלל מן קלל, וכן כל דבר חול לשון קל הפך נכבד.
who dishonors herself (ki teḥel). Perhaps the root ḥalal (“to dishonor”) is from kalal (“to be light” or “lightly esteemed”); likewise, anything that is ḥol (“common, profane”) can be said to be kal (“light”), the opposite of nikhbad (“honorable”) [from the root kavad, “to be weighty”].
ובת איש כהן – להלן (כב, יב) אומר הכתוב: ״ובת כהן כי תהיה לאיש זר״, היינו, אם בת כהן נעשית לאשתו של זר שאינו כהן. שׁם הדגש הוא על הרגע בו היא עוברת מבית אביה לבית בעלה. באותו זמן היא עדיין בת כהן, יש לה עדיין מעמד של כהנת, אך היא מאבדת מעמד זה עם כניסתה לבית בעלה.
לעומת זאת, בפסוקנו הכתוב אינו אומר ״בת כהן״ אלא ״בת איש כהן״: האב הוא כהן, אך היא אינה כהנת. אין היא קשורה עוד לבית אביה – היא נשואה. אף על פי כן, גם אם היא נשואה לזר שאינו כהן, ואפילו נישאה לאדם שעל ידו היא מפסידה את מעמד כהונתה לנצח (עיין פירוש להלן כב, יב), בכל זאת מבחינת הדרישות המוסריות היא נותרת בת כהן, ואם זינתה תחת בעלה, עונשה חמור יותר מהעונש שהייתה מקבלת אילו הייתה בת ישראל: בת ישראל אשת איש שזינתה – בחנק, ואילו בת כהן – בשריפה (עיין פירוש לעיל כ, יד). עיין סנהדרין (נ:), שם מגבילים חז״ל דין זה ל״זנות עם זיקת הבעל״, ניאוף של בת כהן נשואה, ודורשים: ״אין לי אלא שניסת לכהן, ניסת ללוי ולישראל לעכו״ם לחלל לממזר ולנתין מנין? תלמוד לומר ׳ובת איש כהן׳ – אף על פי שאינה כהנת״.
על כל פנים, ״כי תֵחֵל״ היא צורה יוצאת דופן. כבניין נפעל של שורש ״חלל״ היה צריך להיות ״תחַל״; וכבניין הפעיל היה צריך להיות ״תַחֵל״. בתרגום הלועזי תרגמנו זאת כעין צורה חוזרת של בניין נפעל (״המחללת את עצמה״).
[כ]
ובת איש כהן כי תחל לזנות – כל מקום שבא פעל נסמך אל פעל בדרך המקור בשימוש הלמ״ד בא להגביל את הפעל הראשון כידוע. ובמה שכתב ״אל תחלל את בתך להזנותה״ פירשו בספרא שם שהוסיף פעל ״להזנותה״ מפני שמפעל ״אל תחלל״ נוכל לפרש בל יוציאנה לחולין על ידי שישיאנה ללוי ולישראל וכדומה. ומה שלא אמרו כן גם כאן, שמלשון ״כי תחל״ נאמר אם יצאה לחולין על ידי שנשאת לישראל או לפסולי כהונה עד שנעשית חללה, מזה ראיה שדעתם שפעל ״תחל״ הוא מבנין הפעיל. כי הרד״ק במכלול שער דקדוק הפעלים (דף קמה:) ובשרשיו (שורש חלל) נסתפק במלה זו. כי אם היא מההפעיל היה צריך לומר אות איתן בקמץ כמו ״אָחל גדלך״ או בפת״ח כמו ״לא יַחֵל דברו״ ״ולא אַחֵל את שם קדשי״ שבא בפת״ח להפרידו מן לשון התחלה. ואם היא מהנפעל היה ראוי תֵחַל בפת״ח החי״ת כמו ״כי איך יֵחל״ (ישעיהו סז). ודעת חז״ל שמשמש בבנין הפעיל ור״ל שתחל את אביה על ידי זנות [וכן דעת הראב״ע. והטעם נ״ל כי מדינו היה ראוי להיות איתן העתיד בציר״י כמו הבינינו (כמו ״הנני מסב כלי המלחמה״ ״מחל להרע״) ונשתנה לקמ״ץ להבדילם מעתידי הקל בנחי פא יוד כמו שבאר הבחור (עיקר ח סימן ו). וכיון שפה הוצרך להשתנות להבדילו מן לשון התחלה, לא הקפיד לשנותו לצירי כדינו] ובזה לא יכלו חז״ל לומר שאם יכתב ״תחל״ נטעה אם התחללה על ידי ביאת פסולי כהונה, כי פה בא בהפעיל – שחללה את אחרים. ועל זה השיבו שאז נפרש שחללה את השבת. ובסנהדרין (דף נא) מקשה על זה חללה שבת, בת סקילה היא?! ומשיב דאתיא כר׳ שמעון דסבירא ליה שריפה חמורה ונטעה דבת כהן דינה חמור יותר, דאף שהכהן שחלל שבת בסקילה יש לומר דכהן הותרה שבת אצלו לגבי עבודה.
[כא]
כי תחל לזנות את אביה היא מחללת – כבר בארנו בסימן הקודם שמלת ״תחל״ היא פעל יוצא מבנין הפעיל ופירושו שמחללת את אביה. ואם כן מה שאמר ״את אביה הוא מחללת״ מיותר, שכבר נדע מן ״תחל״ שמחללת אחרים שהיא אביה בהכרח. ופירשו שלכן פרט ״את אביה היא מחללת״ לרמז שאינו מדבר בפנויה ולמען נדמה הלשון עם מה שכתוב בפ׳ תצא ״כי נבלה עשתה בישראל לזנות בית אביה״ שמדבר בזנות עם זיקת הבעל. [ודבר זה ימתק היטב על פי מה שהעיר הרלב״ג שבכל חייבי מיתות אמר הכתוב תחלה ״מות יומת״ כמו ״מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן״ ״מות יומת דמיהם בם״ וכאן סתם ואמר ״באש תשרף״. לפי שבכל מקום יאמר תחלה שפלוני חייב מיתה ואחר כך יאמר באיזה מיתה יומת, לא כן פה שמדבר מדבר שחייב מיתה אפילו בישראל שהוא ארוסה או נשואה שהן בסקילה ובחנק, לא היה צורך לומר ״מות יומת״, כי זה פשוט, רק שבאש תשרף, שדינה בשריפה. ואם כן מה שכתב ״את אביה היא מחללת״ היא תחת מה שכתוב תמיד ״מות יומת״ ר״ל הלא חייבת מיתה גם בישראל מצד שמחללת כבוד אביה (כמ״ש בפר׳ תצא על כיוצא בזה) ופה נשתנה דינה שבאש תשרף.] ובארו עוד שצריך לכפול שנית ״היא מחללת״ הגם שכבר אמר ״כי תחל״, שפירושה שמחללת את אביה כנ״ל, מפני שאז נטעה שמלת ״את אביה״ נמשך על פעל ״לזנות״, לא על פעל ״תחל״, ונפרש שתחל במה שתזנה את אביה ושמדבר שזנתה עם אביה דוקא. לכן הוסיף ״היא מחללת״ להמשיך מלת ״את אביה״ למטה, לא אל פעל ״לזנות״. וז״ש או אינו אומר אביה וכולי. וכל זה מובא בסנהדרין (דף נ:). ופירשו שמ״ש יכול אפילו פנויה הוא כר׳ אליעזר דפנוי הבא על הפנויה מקרי זנות. ומ״ש או אינו אומר אביה אלא להוציא כל אדם פי׳ שלפי טעות זה לא נדרש דרשא ד״הנה״/״הנה״ ״זימה״/״זימה״ לחיוב שריפה על בתו, כמו שבארנו בפ׳ קדושים (סימן קי״א).
והנה הלא יש לומר שמה שרמז במה שכתב ״את אביה היא מחללת״ על מה שכתוב ״לזנות בית אביה״ מדבר רק בנערה המאורסה כמו שם. ומנין להביא גם בוגרת נשואה? תלמוד לומר ״ובת כהן״. נראה פירושו שבכל הפרשה לא החזיר שם ״כהן״, רק דבר בכינוי, כי הכל חוזר על מה שכתוב בראש הפרשה ״אמור אל הכהנים״, ולמה החזיר פה שם ״כהן״? והיה לו לומר ״ובתו כי תחל לזנות״. ומבואר אצלינו בכל החיבור הלז שכל מקום שהחזיר את השם וכפלו בא לדייק את השם ביחוד. שאם היה אומר ״ובתו״ נאמר שמדבר רק בנערה ארוסה. ולזה אמר ״בת איש כהן״ לדייק את השם שהיא שם כולל – כל שהיא בת איש כהן דינה כך, וגם נשואה ובוגרת נכנסת בשם ״בת איש כהן״ ולמד כי כולם דינם שוה. כן נראה פירוש הברייתא כפי הפשט וכפי דרכינו בחיבור הלז. אמנם, בסנהדרין (דף נא:) מביא דבר זה בשם פלוגתא דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא. ור׳ ישמעאל השיב לרבי עקיבא אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה! אמר ליה ר״ע ישמעאל אחי בת-״ובת״ אני דורש. אמר ליה ר׳ ישמעאל וכי מפני שאתה דורש בת-״ובת״ נוציא לזו בשריפה?! ... ור׳ ישמעאל האי בת-״ובת״ מאי דריש ביה? לכדתני אבוה דשמואל בר אבין לפי שמצאנו שחלק הכתוב בזכרים בין תמימים לבעלי מומין, יכול נחלק בבנותיהם?... תלמוד לומר בת-״ובת״. ור׳ עקיבא מ״הם מקריבים והיו קדש״ נפקא וכולי. מבואר שדרש זה מן הוי״ו של ״ובת״ ואיך נוציא דרשות כאלה מן הוי״ו. אולם הדבר בנוי ומשוכלל על חוקי הלשון כי מבואר שכל הענינים המחוברים בווי החיבור כולם ענין אחד מקושר זה לזה כמו שבארנו בכמה מקומות. ובכל דבר שהיא ענין אחד אין דרך המליצה לחזור השם בכל פעם, רק ירמזנו על ידי הכינוי כנודע. אמנם כשמתחיל ענין חדש, נפסק מן המאמר שלפניו, אז דרך הלשון לחזור השם שנית ולא יסמך על מה שהזכירו בענין שלמעלה הנפרד מענין הזה. והנה המאמר ״ובת איש כהן כי תחל לזנות״ יש לומר שהוא נפרד מן המאמר הקודם, שעד עתה למד הנהגת הכהנים וקדושתם ועתה נפסק הענין ומתחיל ענין חדש מנושא אחר שהוא דין בת כהן. ולפי זה אין ראיה ממה שהחזיר השם ״בת איש כהן״ ולא אמר ״בתו״ בכינוי, אחר שהוא ענין מפורד משל מעלה. רק זה היה נכון אם היה אומר ״בת איש כהן״ בלא וי״ו, שאז היה ענין בפני עצמו. אבל אחר שאמר ״ובת״, בוי״ו, הוא ענין מחובר, ואם כן השם ״איש כהן״ מיותר כי היה יכול לומר בכינוי ובא לדייק את השם – כל שהיא בת כהן בכל אופן כנ״ל. וגם ר׳ ישמעאל דורש מה שהוכפל השם ״בת איש כהן״ הגם שהענין מחובר לשלמעלה, ומפרש שבא לרבות כל שהיא בת איש כהן, אף שאינו כהן כשר לעבודה כגון שהוא בעל מום. וביבמות (דף סח ודף סט ודף פז) דרש על מ״ש ״ובת כהן כי תהיה לאיש זר״ וכן ״ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה״ אשכחן כהנת. לויה וישראלית מנין? כדאמר ר׳ אבא אמר רב בת-״ובת״, הכא נמי בת-״ובת״. ומקשה כמאן? כר׳ עקיבא דדריש ווין. אפילו תימא רבנן! כולה ״ובת״ קרא יתירא הוא פירוש: שגם מה שכתוב ״ובת כהן כי תהיה לאיש זר״ וכן ״ובת כהן כי תהיה אלמנה״ שם ״בת כהן״ מיותר, שהיה לו לומר ״וכי תהיה״, ששם דבר מן בת כהן – ״וכהן כי יקנה נפש קנין כספו״ שמדבר באשת כהן כמו שיתבאר (בסימן פז) וכ״ש מ״ש ״ובת כהן כי תהיה אלמנה״ שמיותר דהא בבת כהן מדבר. ולכן דרשו שבא השם כפול לרבותא, שגם בבת כהן נוהג דבר זה, וכל שכן בלויה וישראלית שזה אחד מן הכללים בשם הנכפל. והמקשה חשב שזה דומה לדרשת ר׳ עקיבא על ״ובת איש כהן כי תחל לזנות״ שדרש גם כן מן כפילות השם ושם הוצרך לדיוק מפני שהמאמר מחובר בוי״ו שזה מעיד שהוא ענין אחד עם של מעלה ומן הוי״ו החיבור הוציא לדרוש יתור השם. וז״ש כמאן כר׳ עקיבא דדריש ווין. והשיב שזה אין דומה לשם. כי במ״ש ״ובת איש כהן״ דבר תחלה מכהן ואחר כך מבת כהן, והשם ״בת״ אינו מיותר רק שם ״כהן״ שהיה לו לומר ״בתו״ בכינוי ובזה צריך להוכיח מן הוי״ו אחר שהם נושאים מפורדים – תחלה דבר מכהן ואחר כך מבת כהן. לא כן במה שכתוב ״ובת כהן כי תהיה לאיש זר״ וכן ״ובת כהן כי תהיה אלמנה״ שכל השם מיותר, כי בבת כהן דבר עד הנה ואין צורך כלל לראיה מן הוי״ו. ובזה בודאי השם מיותר שהיה לו לומר ״וכי תהיה״ ונדרש לכולי עלמא, אף למי שלא ישקיף לחבר ענינים מפורדים על ידי הוי״ו ולדרשם, כי פה הוא ענין אחד לכולי עלמא. והבן היטב כי הם דברים נכוחים.
[כב]
ובת איש כהן – הנה רוב שמות התואר יבואו בלא מלת ״איש״ כמו ״כהן״ ״צדיק״ ״חכם״. וכל מקום שהוסיף המתואר ״איש״ יש בו טעם. ופירשו חז״ל מפני ששם ״בת״ יבא לפעמים לציין הקנין הנמצא בה כמו ״בת יהודה״ ״בת נדיב״ ״בת גדוד״ ״בנות השיר״ ״בת בליעל״. וכן יש לומר ״בת כהן״ הוא תואר עצמה, שהיא יש לה שייכות בכהונה. ונטעה להוציא אם נתחללה מן הכהונה כגון שנשאת לנתין ולממזר, או אף בנשאת ללוי וישראל, כיון שאין לה חלק בתרומה בחיי בעלה. ומפרש בגמ׳ (סהנדרין דף נא) דיש לטעות בהכי משום דסלקא דעתך אמינא כי תחל לזנות אמר רחמנא הני מילי היכא דקא מתחלי השתא אבל הא כיון דקא מתחלא וקיימא מעיקרא דאמר מר בת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה, ללוי ולישראל נמי ושבה אל בית אביה כנעוריה מכלל דכי איתא גביה לא אכלה אימא לא תידון בשריפה, קמ״ל. ר״ל להכי כתב ״בת איש כהן״ שבזה אי אפשר לפרש כלל מלת ״בת״ כמו ״בת חיל״ ״בת נדיב״ על קנין הכהונה שנמצא בה, רק בת איש כהן, שאביה כהן, אף שהיא אין לה שום חלק בכהונה.
[כג]
את אביה היא מחללת – בפירוש דברי ר׳ אליעזר פלפלו בגמ׳ (סנהדרין נא) ולכל אופן ס״ל כרבנן דאית להו דארוסה בסקילה ונשואה בשריפה. ולשון הברייתא מסיק רבינא שצריך לומר בהפך – עם אביה בסקילה ועם חמיה בשריפה. ופירושו: ארוסה, שהיא ברשות אביה, היא בסקילה. ונשואה, שברשות חמיה, בשריפה. ועיין בירושלמי שפי׳ כדשלח רבין אבל בשינוי כפי שהיא בבבלי, ואכמ״ל.
[כד]
היא מחללת באש תשרף – כבר בארנו שמלת ״היא״ ״הוא״ ״הם״ שבאים נוספים על סימן השם שנכלל בפעל באו תמיד לאיזה דרשה. והיה לו לומר ״את אביה מחללת״. ודריש רק היא מפני שמחללת דינה בשריפה, ולא הבועל. וממילא אמרינן דאין הזוממין בשריפה משום דכתיב ״כאשר זמם לעשות לאחיו״ ולא לאחותו כמו שאמרו בסנהדרין (דף נב ודף צ).
ובת איש כהן – ׳ובת כהן׳ מיבעי, ודרשו מזה בתורת כהנים והובא בסנהדרין (נא,א) ׳אפילו נתחללה מקודם ושוב איננה כהנת, אלא בת איש כהן׳. אכן מנימוקי הרמב״ן ב׳מלחמות ה׳⁠ ⁠׳ למדנו דהא דקיימא לן דבנשואה הכתוב מדבר ולא בארוסה, הוא מדכתיב ״ובת איש כהן״ דמשמע שהיא כבר יצאה מרשות אביה ואין לה שם ׳בת כהן׳.
[הרחב דבר: והיינו דאיתא סנהדרין שם (נ,א) ׳ומדאפקא רחמנא לארוסה בסקילה שמע מינה סקילה חמורה׳, ולא כפירוש רש״י שם.⁠1 והא דתנן בפרק הנשרפין (שם) דהוכיחו חכמים דסקילה חמורה2 מהא דניתנה למגדף ועובד עבודה זרה, ולא הוכיחו מהא דבת כהן עצמה דארוסה בסקילה,⁠3 היינו משום דסתמא כרבי עקיבא דסבירא ליה כרבי שמעון בהא דאחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה, ומ״מ בהא סבירא ליה דסקילה חמורה משריפה, ולא כר״ש, כאשר יבואר לפנינו.]
את אביה היא מחללת באש תשרף – אם נפרש שהוא טעם, דמשום הכי תשרף משום ד״את אביה היא מחללת״, אם כן מבואר דבא הכתוב להחמיר עליה. וכך כתב בעל המאור ז״ל בזה הלשון: דכיון דכתיב ״את אביה היא מחללת״ לא בא הכתוב להקל עליה אלא להחמיר עליה (עכ״ל). ומכאן הוא שלמד רבי שמעון דשריפה חמורה מסקילה, לפי דעתו דבין בארוסה בין בנשואה הכתוב מדבר. ועדיין לא היה הכרח דשריפה חמורה מסקילה, והיה אפשר לומר, דהטעם אינו אלא בשביל נשואה,⁠4 דשריפה חמורה מחנק, אבל הא דבארוסה בשריפה גזירת הכתוב הוא בלי טעם. משום הכי הוצרך רבי שמעון להא דתניא שם (סנהדרין נ,ב): ר״ש אומר, שני כללות נאמרו בבת כהן, והוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה וארוסה מכלל ארוסה, מה כשהוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה להחמיר,⁠5 אף כשהוציא הכתוב ארוסה מכלל ארוסה להחמיר (עכ״ל). מבואר, כי בלי ׳מה מצינו׳ לא היינו למדים מגוף הדין דארוסה בשריפה דשריפה חמורה מסקילה, שיותר היינו למדים דסקילה חמורה מדניתנה למגדף ועובד עבודה זרה, כדתנן בפרק הנשרפין (שם עט,ב), אלא מ׳מה מצינו׳.
ובאמת רבי עקיבא וסתמא דתורת כהנים דסבירא להו גם כן אחת ארוסה ואחת נשואה הכתוב מדבר, מ״מ סבירא להו סקילה חמורה משריפה דלא כרבי שמעון בהא. וראיה מהא דרבנן אליבא דרבי עקיבא סבירא להו סוף פרק הנשרפין (שם עט,ב) סייף חמור מחנק, דלא כר״ש, הכי נמי מסתמא סבירא להו סקילה חמורה משריפה לר״ע. והטעם, דאע״ג דסבירא להו בהא כר״ש דגם בארוסה הכתוב מדבר, מ״מ אין בזה שום הכרח דשריפה חמורה, משום דטעמא דקרא קאי על נשואה,⁠6 ו׳מה מצינו׳7 לית ליה. איברא כל זה לר״ע וסתמא דתורת כהנים דסבירא להו דבין בארוסה בין בנשואה הכתוב מדבר,⁠8 אבל ר׳ ישמעאל סבירא ליה (שם נא,ב) דרק בארוסה הכתוב מדבר, ואם כן אי נימא ד״את אביה היא מחללת״ בא לטעם, על כרחך סבירא ליה שריפה חמורה מסקילה, ופשיטא להגמרא דלא כן הוא, אלא גם הוא סבירא ליה דסקילה חמורה משריפה. והיינו דמקשה הגמרא שם ׳ור׳ ישמעאל האי ״את אביה היא מחללת״ מאי דריש ביה׳, פירוש, כיון שאינו מפרש לטעם,⁠9 למאי אתי האי קרא? ומשני, מיבעי ליה לכדתניא: היה רבי מאיר אומר, מה תלמוד לומר ״את אביה היא מחללת״, שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול (עכ״ל), פירוש, לאו טעם הוא כלל,⁠10 אלא דין בפני עצמו הוא שראוי ומצוה לחלל אביה. והיינו דאיתא שם (סנהדרין נב,א) עוד ׳אמר רב אשי, כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא אפילו לרשיעא בר צדיקא, כמאן כהאי תניא׳, פירוש, דלאידך תנאי דמפרשי האי קרא לטעם, אינו מוכח דראוי לבזות את האב, ורק היא גורמת שיחולל אביה בפי הבריות, אע״ג שאין ראוי לעשות כן. אבל לר׳ ישמעאל ורבי מאיר דינא הכי.⁠11 והכי פירושו דהאי קרא ״את אביה היא מחללת״ – מצוה לחלל אביה. ״באש תשרף״ – גזירת הכתוב היא דתשרף, אע״ג דסקילה חמורה. זהו עיקר פירוש הסוגיא, אע״ג שאין פירוש רש״י ותוספות הכי.
ודעת בעל המאור ז״ל מסייעני.⁠12 ובזה יתיישבו כמה תמיהי בסוגיא, דוק ותשכח.
1. ד״ה ומדאפקה רחמנא לארוסה: בת כהן מכלל נשואה בת כהן משריפה לסקילה, שמע מינה סקילה חמורה, דעל כרחך ארוסה חמורה מנשואה שמחללת ומזנה בית אביה, והכתוב החמיר עליה, דהא נשואה בת ישראל בחנק שהיא (מיתה) קלה מכולם, וארוסה בסקילה...
2. תנא קמא: סקילה, שריפה, הרג, חנק. רבי שמעון: שריפה, סקילה, חנק, הרג.
3. כאשר ארוסה חמורה מנשואה.
4. כאשר ״הבת איש כהן״ היא או נשואה או ארוסה.
5. שריפה או סקילה במקום חנק.
6. ודין הארוסה הוא מגזירת הכתוב.
7. ׳אף כשהוציא הכתוב ארוסה (בת כהן) מכלל ארוסה (בת ישראל) – להחמיר׳.
8. ולכן יש מקום ל׳מה מצינו׳, ובמילא למסקנה ששריפה חמורה.
9. כי אילו היה זה טעם לחומרא, היה יוצא ששריפה חמורה מסקילה.
10. על דין שריפה.
11. ולא טעם.
12. כל זה כמבואר בארוכה בד״ה את אביה היא מחללת.
הפסוק ״אל תחלל... להזנותה״ (ויקרא י״ט:כ״ט) מלמד, כי גם כאן יש לגזור ״תחל״ משורש ״חלל״, כלומר: לפסול. חכמינו (סנהדרין נ׳:,נ״א:) תמימי דעה בזה, שלא מדובר כאן על בת כהן פנויה, אלא או על ארוסה בלבד (ר׳ ישמעאל), או גם על נשואה (ר׳ עקיבא ור׳ שמעון), או רק על נשואה (רבנן, סנהדרין נ׳:). אמנם, פשוטו של מקרא סותר, כנראה, דעה זו. גם פילון ויוסיפוס הבינו את הכתוב כפשוטו. בכל-זאת הישווה יוסיפוס (קדמוניות ד׳:ח׳:כ״ג) את הפסוק שלפנינו עם האמור בדברים כ״ב:כ׳-כ״ה; ובצדק, שהרי גם שם (כא) נאמר: ״נבלה... לזנות בית אביה״ ושם הלא מדובר, כפי שחכמינו היטיבו לבאר, על מעשה זנות אחרי האירוסין, ולפי זה גם בפסוק שלפנינו אין הכוונה על פנויה. שאין כוונת החוק בדברים כ״ב:כ׳ להעניש פנויה שזינתה במיתה, זה יוצא מפורש מפסוק כ״ג, שם, ומספר שמות כ״ב:ט״ו. ואם מפרשים אחרונים סוברים, שטעם עונש מיתה בזה, שהנערה רימתה את בעלה, באמרה על עצמה בתולה, הרי יש לטעון נגד זה, ראשית, שקשה להניח שהתורה היתה מענישה בגלל שקר כזה במיתה, ואילו הבעל מקבל בגלל מוציא שם רע עונש קל. ועוד: הלא הכתוב אומר שם (פסוק כא) מפורש וברור, שהסקילה אינה באה בשל השקר אלא: ״כי עשתה נבלה בישראל לזנות וגו׳⁠ ⁠⁠״. לפי זה הכרח הוא ששם מקרה דומה לזה שבדברים כ״ב:כ״ג, ורק מפני זה אין הכתובים אומרים זאת בפירוש, משום שזה יוצא מאליו מכל תיאור הענין: הנערה מאורשה על⁠־ידי אביה (פסוק טז) בעוד שהיתה קטנה. ואם המדובר על עונשה, הלא רק בגלל עבירה שעשתה בבגרותה מגיע לה עונש; זהו דבר מובן מאליו לפי התורה, ואם כן היתה כבר ארוסה כשזינתה. ואם אנו עוד מניחים כאן, שבימים קדומים היה נוהג שהאב היה מארס או מקדש את הבת הקטנה לאיש, ואילו העונש לא יכול לבוא אלא כשזנתה בהיותה כבר בוגרת, הרי מובן ממילא שאין הכתוב מדבר כאן אלא בארוסה או בנשואה.
על דבר טעם עונש שריפה עיין לעיל ביאור לפרק כ, פסוק יד.
ובת איש כהן כו׳ – הנה לפי המבואר בירושלמי סוף פרק יש מותרות, דהנך תרי ובת כהן דכתיב כי תהיה לאיש זר וכתיב כי תהיה אלמנה וגרושה כו׳ פירושן מלמדתה דכהן, היא הנשואה לכהן, שאוכלת בשביל בנה וכשניסת לא תאכל תרומה ואם זרע אין לה שבה לאכול בשביל בנה, ובישראלית הנשואה לכהן, לזה אמר כאן ובת איש כהן, להורות, דהישראלית הנשואה לכהן אם זנתה לא תשרף, ודו״ק. או ירמוז, דאם בת הכהנים כמו אלעזר ואיתמר, שנכהנו באמצע שנותיהם, וזה איש כהן, שנתכהן ג״כ הדין הזה נוהג.
ובת כהן כו׳ – סנהדרין נ״א בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר כו׳ כשהוציא הכתוב כו׳ לסקילה ארוסה ולא נשואה כו׳ ארוסה ולא נשואה כו׳ דברי ר׳ ישמעאל. נראה לנו, דר׳ ישמעאל מגזירה שוה יליף, טעמא דר׳ ישמעאל הוי כרבנן דסקילה חמורה משרפה, והא דהקילה תורה בארוסה בת כהן יותר מארוסה בת ישראל הוא טעמו, דחזינן לענין פתח בית אביה דראו גדולים שגדלתם כדמפרש בברייתא דכתובות מ״ה, כן משום זה אמרה תורה שבת כהן, שאביה היא מחללת אמרה תורה בשרפה, להודיע קלון האב, שלא שמר בתו מזנות כשהיא ברשותו, לכן נתנה תורה מיתה קלה ולא סקילה, שבסקילה אינו נודע שמשום זנות חייבת היא מיתה, דהא איכא כשוף דמצוי בנשים (שם ס״ז) ומסית, וחלול שבת, ומקלל אביו ואמו, אבל שרפה נודע לכל שזנתה, שכל הנשרפין בתורה רק דחייבת משום זנות, לכן ע״י שרפה איכא חלול טפי לחביה, דנודע לכל שזנתה ואביה מחללת. אולם לרע״ק דסבר, דנשואה בת כהן ובוגרת ארוסה יצאה לשרפה שפיר אמר ר׳ שמעון במשנה פ׳ הנשרפין אילו לא היתה שרפה חמורה לא ניתנה לבת כהן שזנתה. ויעוין רש״י דף נו״ן ד״ה קסברי רבנן כו׳ דכמו דנשואה יצאת להחמיר כן ארוסה. ודו״ק. ויעוין שם דף פ״ד ר״ש ואליבא דרע״ק וברש״י שם. והמעיין בסוגיא דגמ׳ יראה כי זה נכון.
אביה היא מחללת – היא ולא זוממיה. פירוש כיון שחסה התורה לכבוד אביה, א״כ כשנזדממו עדי׳ ולא זנתה, אם ישרופו יתפרסם יותר הקלון שהעידו שזנתה ויעורר השם רע, ויתחלל כבוד אביה, לכן מיתתם בחנק, שלא יתפרסם, שעל בת כהן העידו. ודו״ק.
את אביה היא מחללת – מקדושת אביה היא מתחלא. פירוש המכוון כאילו הי׳ כתוב מתחללת, אבל הפירוש, שהקדושה שיש לה מאביה היא מחללת, עשתה זה חול ומחולל והואי כאילו אינה בת כהן, דאביה הוי לנחלה, רק הקדושה שיש לה אבדה. וזה מה שבת כהן אכלה בתרומה וזונה לא אכלה בתרומה, דהויא כחללה מתרומה וכהונה. וכמה כרכורים כרכרו בתוס׳ יבמות דף מ״ד ודף ל״ה מנא לן, דזונה מפסלא בתרומה. ויעוין רש״י דף ס״ח ע״ב. ולפי התרגום הוא מפורש.
ויתכן דבזה פליגי ר׳ מאיר וחכמים בתרומות, דהנבעלת לפסולים סבר דמיתתה בחנק ומשלמת קרן וחומש, דמפרש כהתרגום, וכיון דכבר נתחללה בביאת פסול, תו אינה חייבת שרפה, וחכמים סברי כתנא דדריש אם הי׳ אבי׳ כו׳ ארור שזה ילד כו׳ שהאב אינו מכובד, וא״כ דכל פעם היא מבזה את אביה כיון שלא שבה מרשעתה, דאם שבה בתשובה הלא אין לבזות אביה, לכן סברי דמיתתה בשרפה, ויעוין סנהדרין נ״א ודלא כר״מ. ודו״ק. ולפ״ז הגירסא שם נ״ב כי הא דתני ר׳ ירמיה כפי מה שהוא בר״ת ובפי׳ ר״ח ולא ר״מ. ואכמ״ל.
ובת איש כהן – לרבות נערה ארוסה ונשואה, בוגרת ארוסה ונשואה ואפילו הזקינה.⁠1 (סנהדרין נ׳:)
ובת איש כהן – אין לי אלא שניסת לכהן, ניסת ללוי ולישראל, לעובד כוכבים לחלל לממזר ולנתין מניין, ת״ל ובת איש כהן – אעפ״י שאינה כהנת2. (שם נ״א.)
כי תחל לזנות – יכול אפילו חללה את השבת, ת״ל כי תחל לזנות, בחלול שבזנות הכתוב מדבר.⁠3 (שם נ׳:)
את אביה – [כשהיא את אביה – היא בסקילה, וכשהיא את חמיה – היא בשריפה].⁠4 (שם נ״א:)
את אביה – יכול אפילו פנויה, נאמר כאן אביה ונאמר בנערה המאורסה אביה (פ׳ תצא) מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות, עם זיקת הבעל.⁠5 (שם שם)
את אביה וגו׳ – תניא היה ר׳ מאיר אומר, מה ת״ל את אביה היא מחללת, שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול, כבוד – נוהגין בו בזיון, אומרים, ארור שזו ילד, ארור שזו גדל, ארור שיצאה זו מחלציו6. (שם נ״ב.)
באש תשרף – היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה.⁠7 (סנהדרין נ״א.)
באש תשרף – [כיצד שורפין אותה] א״ר מתנה. פתילה של אבר היו עושין לה, ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה, אתיא שריפה שריפה מבני אהרן מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.⁠8 (פסחים ע״ה.)
1. דבשם בת כלול הכל, ומה שצריך לרבוייא הוא משום דבסמוך בדרשה את אביה יליף מנערה המאורסה דאיירי כאן דוקא בזנות עם זיקת הבעל יעוי״ש, והו״א דילפינן משם גם לענין זה דדוקא ארוסה קמ״ל אפי׳ נשואה וכו׳.
2. דהו״א כיון שניסת ללוי ולישראל וכו׳ ואינה אוכלת בתרומה שוב אין לה שייכות בכהונה, וכש״כ כשניסת לעובד כוכבים שכבר נתחללה מן הכהונה, ולכן אם זנתה שוב אינה מוספת חלול ואינה נשרפת, ת״ל ובת איש כהן אע״פ שאינה כהנת, ונראה הכונה, דאם היה אומר ובת כהן היה במשמע שיש לה עצמה סגולת ויחוס הכהונה, וכמו כונת הלשון בת נדיב, משא״כ הלשון ובת איש כהן משמע אף שרק מתיחסת היא בכהונה לאביה ולה בעצמה אין כל חלק בכהונה, והיינו אם נשאת לזר ולפסול, וכמו שצייר.

ויש להעיר למה לא דייקו ענין דרשה זו מלשון את אביה היא מחללת, דמשמע שרק את אביה היא מחללת ולא אותה בעצמה, וזה יצוייר כשנשאת לזר ולפסול שכבר חללה כהונת עצמה או גם לכשר רק שאבדה חלק כהונתה, וי״ל.
3. בגמ׳ מפרש דאתיא כר״ש דס״ל שריפה חמורה מסקילה והו״א דאף דבעלמא מחלל שבת בסקילה אך מפני קדושת כהונה חייבת שריפה אף בחילול שבת, קמ״ל, וע׳ בסמוך אות נ״ט. אך יש לדייק איך הוי ס״ד אפילו חללה את השבת והא מפורש כתיב כי תחל לזנות, וי״ל משום דלפעמים מצינו הפעל זנה יונח גם על שאר עבירות לבד זנות, כמו וזנו אחרי אלהיהם, וזנה אחרי אלהי נכר, כי זנית מעל אלהיך (הושע ט׳) קמ״ל דבנקבה הוי סתם זנות זנות ממש.
4. ר״ל אם היא עדיין בבית אביה כגון שהיא ארוסה אז היא בסקילה, ואם כבר היא בבית חמיה, והיינו שנשאת, אז היא בשריפה, ובסוגיית הגמרא כאן פלפול גדול ומחלוקת תנאים, והעתקנו את התמצית היוצא לדינא.
5. ר״ל ולא פנויה, ומה שלא אמר בקיצור מה להלן ארוסה, הוא משום דאליבא דאמת מרבינן גם נשואה כמבואר בדרשא ראשונה מפסוק זה, אבל לשון זיקת הבעל כולל הכל.
6. הלשון שאם היו נוהגין בו קודש וכו׳ לכאורה אינו מבואר, דהא ודאי נהגו בו קודש דמ״ע היא וקדשתו כמבואר בפסוק הקודם, וכן אינו מבואר מה שאמר שאם היו נוהגין בו קודש וכו׳ ושאם היו נוהגין בו כבוד, דהא היינו קודש היינו כבוד, דעיקר דין וקדשתו הוא לנהוג בו כבוד, כמבואר לעיל. וי״ל משום דלפעמים נוהגים כבוד רק מחמת קדושת כהונתו, כגון שאינו ת״ח ואין אתו ת״ח ישראלים, ואם ישראל ת״ח – הוא קודם, משא״כ אם הוא גם ת״ח ומכבדין אותו גם נגד ת״ח ישראל הרי נוהגין בו גם כבוד יתר על קדושתו, ויהיה לפי״ז שיעור הלשון שאם נהגו בו קודש – רק קודש וכו׳ ואם היו נוהגין בו גם כבוד וכו׳, ודו״ק.

ועיין במרדכי פ״ו דסנהדרין מי שיש לו בת שהמירה דתה או שזנתה אין מחויבין עוד לקדשו בקדושת כהונה, ולכאורה צ״ע מש״כ שהמירה והא בדרשה דלעיל מבואר דהכתוב מדבר רק בחילול שבזנות ולא בחילול אחר, וצ״ל דכיון שהמירה בודאי גם זנתה. וע׳ באו״ח סי׳ קכ״ח סמ״א דבזה״ז אין נוהגין בחלול כהונה במקרים כאלה.
7. כיון דאין הבועל בשריפה ממילא גם אין הזוממים בשריפה משום דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשינן ולא לאחותו, וע׳ ברש״י סנהדרין צ׳ א׳.
8. עיין לפנינו בר״פ שמיני ולעיל בפ׳ ויקרא בפ׳ ושרפו אותו על עצים באש (ד׳ י״ב) עיי״ש וצרף לכאן.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(י) וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר⁠־יוּצַ֥קא עַל⁠־רֹאשׁ֣וֹ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ב וּמִלֵּ֣א אֶת⁠־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת⁠־הַבְּגָדִ֑ים אֶת⁠־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם׃
He who is the high priest among his brothers, upon whose head the anointing oil is poured, and that is consecrated to put on the garments, shall not let the hair of his head hang loose or tear his clothes;
א. אֲֽשֶׁר⁠־יוּצַ֥ק ל=געיה אמצעית
ב. עַל⁠־רֹאשׁ֣וֹ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (לגרמיה). על לגרמיה בתחום שלטונו של פשטא ראו ברויאר, טעמי המקרא, ב.56 (עמ׳ 66); והשוו ויקרא י,ו (שמיני); רות א,ב.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קב] 1והכהן הגדול, גדול ממיכאל השר הגדול שנאמר (דניאל יב, א) ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול, שמיכאל סניגור בדברים וכהן גדול עושה מעשים שהוא נכנס בבית קדשי הקדשים ואינו זז עד שאני מוחל עונות ישראל. (ילמדנו)
[קג] 2והכהן הגדול, שגדול ממשה רבינו, משל לשני סניגורין, אחד מהם עומד בפני הדיין מ׳ יום ומבקש על אוהבו ולא פנה אותו עד שהכניס עמו עוד שלשה סניגורין, והשני נכנס שעה אחת לפני הדיין ופינה את אוהבו, הוי אומר השני גדול מן הראשון, כך משה ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ארבעים יום (דברים ט, יח), ולא אמר סלחתי עד שהכניס עמו שלשה סניגורין שנאמר (שם שם, כז) זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב, וכהן גדול נכנס שעה אחת וכתוב (ויקרא טז, יז) וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. (ילמדנו)
[קד] 3והכהן הגדול, מתני׳: אין דנין וכו׳ את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וכו׳. גמ׳: מנהני מילי, אמר רב אדא בר אהבה, דאמר קרא (שמות יח, כב) כל הדבר הגדול יביאו אליך, (ומשה במקום שבעים ואחד קאי), דבריו של גדול (ר״ל דבר האיש הגדול ואין לנו גדול זולתי כה״ג כמו שנאמר והכהן הגדול מאחיו, פיה״מ להרמב״ם). (סנהדרין ב., טז.)
[קה] 4והכהן הגדול מאחיו. כהן גדול וכו׳ ואין רואין אותו ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ, שנאמר והכהן הגדול מאחיו, שיהיו אחיו הכהנים נוהגין בו גדולה. (תוספתא סנהדרין פ״ד-ה״א)
[קו] 5והכהן הגדול מאחיו, מתני׳: מסרו לו זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו בסדר היום ואומרים לו אישי כהן גדול קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת. גמ׳: בשלמא שמא שכח לחיי, אלא שמא לא למד מי מוקמינן כי האי גוונא, והתניא והכהן הגדול מאחיו, שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בחכמה ובעושר, אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו, תלמוד לומר והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו. אמר רב יוסף לא קשיא, כאן במקדש ראשון (לא העמידו אלא על פי התורה כהנים מהוגנין) כאן במקדש שני, דאמר רב אסי תקרבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי. (יומא יח.)
[קז] 6והכהן הגדול מאחיו, ואעשך לגרי גדול (בראשית יב, ב), למה הדבר דומה, למלך שנכנס למדינה, וראה בחור נאה, מסיק בקמין (תנור), במרחץ, א״ל המלך בוא עמי ואני נותנך בפלטין שלי, הלך עמו ועשאו בקסטר (ממונה בחצר המלך), אמרו בני פלטין אתמול מסיק בקמין ועכשיו בקסטר, כך אמר הקב״ה בוא אחרי ואני עושה אותך כהן גדול כאדם הראשון, שנאמר ואעשך לגוי גדול, וכתיב והכהן הגדול מאחיו. (מדרש אבכיר)
[קח] 7והכהן הגדול מאחיו, יכול יהו כהנים גדולים רבים בדור, ת״ל והכהן הגדול מאחיו, כהן גדול אחד בדור, ואין שני כהנים גדולים בדור. אם כן מה הוא זה שנאמר (ש״א כב, יח) וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש נשא אפוד בד, לא שהיו נושאין אלא שהיו ראויין לישא. (מדרש הגדול שמות כח, ל)
[קט] 8והכהן הגדול מאחיו [אשר יוצק על ראשו שמן המשחה], כשבאין למשחו, והיו מכניסין כהנים ומעמידין לצד ונותנין שמן המשחה באמצע, והשמן רץ מעצמו ונצוק על ראשו של כהן גדול שנאמר (תהלים מה, ח) על כן משחך אלהים וגו׳ שמן ששון, שמכיון ששמן המשחה היה יורד עליו, אם היה קצור היה מאריך, אם היה שחור היה מתלבן, ואם היו פניו רעות, היו משחקות, ומהו מחבריך, שהיה נאה וניכר מכל אחיו, שנאמר והכהן הגדול מאחיו. (ילמדנו)
[קי] 9אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. זש״ה (קהלת ז, א) טוב שם משמן טוב וכו׳, טוב שמותן של שבטים משמן המשחה שהיה כהן גדול נמשח בו שנאמר והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, מכאן אתה למד שנאה שמותן של שבטים משמן המשחה שהיה כהן גדול נמשח בו. (מדרש אגדה ח״א קי״ט)
[קיא] 10והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבש את הבגדים, תניא, דברים שבין כ״ג לכהן הדיוט אלו הם, פר הבא על כל המצות ופר יוה״כ ועשירית האיפה, ולא פורע ולא פורם וכו׳ ואין מטמא לקרובים וכו׳ וכולן נוהגין במרובה בגדים וכו׳ וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה חוץ מה׳ דברים האמורים בפרשה, לא פורע ולא פורם ואין מטמא לקרובים ומוזהר על הבתולה ואסור באלמנה וכו׳, מה״מ, דת״ר הכהן הגדול מאחיו, זה כ״ג, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, זה משוח מלחמה, ומלא את ידו ללבוש את הבגדים, זה מרובה בגדים, על כולן הוא אומר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא. (הוריות יב:)
[קיב] 11ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם, והצרוע (ויקרא יג, מה) אעפ״י כהן גדול, לפי שנאמר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, יכרל אעפ״י מנוגע, מה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע (שם), בכל אדם חוץ מכהן גדול, ת״ל אשר בו הנגע (שם) אעפ״י כהן גדול. (תו״כ תזריע פרק י״ב ה)
[קיג] 12ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם, מה ת״ל, והלא כבר נאמר (ויקרא י, ו) ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, אלא שכהן הדיוט בשעת עבודה הוא שאסור בפריעה ובפרימה ושלא בשעת עבודה מותר, וכהן גדול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה אסור. (מדרש הגדול)
[קיד] 13ובגדיו לא יפרם, מתני׳: כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה. גמ׳: אמר רב, למטה, למטה ממש (בשפת חלוקו), למעלה, למעלה ממש (בצואר בשפה במפתח חלוקו), ושמואל אמר למטה, למטה מקמי שפה (שקורעין למטה משפה לפיו שהוא למטה מבית הצואר), למעלה, למעלה מקמי שפה (שקורעין בית הצואר ממש), וזה וזה בצואר. מיתיבי, על כל המתים כולן רצה מבדיל קמי שפה שלו, רצה אינו מבדיל קמי שפה שלו, על אביו ועל אמו מבדיל, כיון דבעלמא הוי קרע (דאם רצה אינו מבדיל אלא קורעין למטה משפה ויצא ידי קריעה, אם כן כהן גדול היכי מצי קרע למטה מקמי שפה) קרי כאן בגדיו לא יפרום, שמואל כרבי יהודה סבירא ליה, דאמר כל קרע שאינו מבדיל שפה שלו אינו אלא קרע של תפלות (דבעלמא לא יצא ידי קריעה הלכך מותר בכהן גדול). (הוריות יב:)
1. מובא בקונדריס אחרון ממדרש ילמדנו שבסוף ילקו״ש (דפוס קושטא) ובבית המדרש לילינק ח״ו.
2. מובא בקונדריס אחרון ממדרש ילמדנו שבילקו״ש (דפוס קושטא) ובבית המדרש ח״ו.
3. ראה תו״ש יתרו פי״ח אות קמ.
– רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ה ה״ח: כ״ג דן ודנין אותו וכו׳ ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בב״ד הגדול בלבד, שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך.
4. רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ה ה״ג: וחייב כהן גדול לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל בעצמו עם שאר העם, ולא יראו אותו ערום לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא כשמסתפר, שנאמר והכהן הגדול מאחיו. מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה.
5. הוריות ט., חולין קלד:, וראה רש״י תענית כא. ד״ה מלך, ובתו״כ כאן ותוספתא יומא פ״א וירושלמי שם פ״א ה״ג מנו ה׳ דברים בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה. ובויק״ר פכ״ו-ט ותנחומא ותנ״י כאן: למה נקרא שמו כהן גדול שהוא גדול בה׳ דברים בחכמה בכח בנוי בעושר ובשנים. ובילקו״ש מביא מתו״כ: בנוי בכח בעושר ובמדה. ובלק״ט: בנוי בכבוד בעושר ובחכמה. ובמדרש אגדה: בכח בגבורה בנוי בעושר ובחכמה. וראה תו״ש ויקרא פ״ה אות צט.
– רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ה ה״א-ב: כהן גדול צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה, אין לו ממון כל הכהנים נותנין לו משלהן כל אחד לפי עשרו עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן, ואין אחד מכל אלו מעכב אלא כל זה למצוה, אבל אם נתרבה מכל מקום נתרבה.
6. מובא בילקו״ש ח״א רמז סג, וראה תו״ש לך לך פי״ב אות נח.
7. ראה תו״ש תצוה פכ״ח אות פ״ט, שמיני פ״ו אות קכ.
– רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ד הט״ו: אין ממנין שני כה״ג כאחת.
8. מובא בילקו״ש ח״ב רמז תשנ.
9. ראה קה״ר ריש פ״ז, וילק״ש ח״ב רמז תתקע״ג.
10. יומא עג.
– רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ד הי״ד: אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים, אלא פר שמביא כהן המשוח וכו׳ אבל לשאר הדברים שוים הם.
11. ראה תו״ש פי״ג אות קכד.
– רמב״ם הל׳ טומאת צרעת פ״י ה״ו: אפילו כ״ג שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה את לא תעשה.
12. ראה תו״ש שמיני פ״י אות מד.
– רמב״ם הל׳ ביאהמ״ק פ״א ה״י: אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש, בד״א, בכהן הדיוט, אבל כהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם, שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום.
13. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ה ה״ו: ואינו קורע על מתו כשאר הכהנים שנאמר ובגדיו לא יפרום, ואם קרע לוקה, אבל קורע הוא מלמטה כנגד רגליו.
[דִּבּוּרָא דֶאֱמֹר פָּרָשָׁה ב]
[א]
״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ – שֶׁיְּהֵא גָּדוֹל מֵאֶחָיו בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּעֹשֶׁר, בְּחָכְמָה וּבַמַּרְאֶה.
אֵין לוֹ, מְנַיִן שֶׁיְּגַדְּלוּהוּ אֶחָיו?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״, שֶׁיְּהֵא גָּדוֹל מֵאֶחָיו.
אָמְרוּ עָלָיו עַל פִּינְחָס אִישׁ חֲבַתָּה, שֶׁעָלָה גּוֹרָלוֹ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהָלְכוּ אַחֲרָיו גִּזְבָּרִים וּמַרְכוּלִין, וּמְצָאוּהוּ חוֹצֵב וּמִלּוּ עָלָיו אֶת הַמַּחְצֵב דֵּינָרֵי זָהָב.
אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל: וְכִי סַתָּת הָיָה?
וַהֲלֹא חָתְנֵנוּ הָיָה?
וַהֲלֹא לֹא מְצָאוּהוּ אֶלָּא חוֹרֵשׁ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּא חֹרֵשׁ, שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר.⁠״ (מלכים א י״ט:י״ט)
[ב]
״אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן״ (שמות כ״ט:ל׳), שֶׁיָּכֹל אֵין לִי אֶלָּא הַנִּמְשָׁח שִׁבְעָה וְנִתְרַבָּה שִׁבְעָה;
נִמְשַׁח שִׁבְעָה וְנִתְרַבָּה יוֹם אֶחָד, נִמְשַׁח יוֹם אֶחָד וְנִתְרַבָּה שִׁבְעָה, נִמְשַׁח יוֹם אֶחָד וְנִתְרַבָּה יוֹם אֶחָד, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה״, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת.
״וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים״ – אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת.
[ג]
אִלּוּ אָמַר ׳רֹאשׁ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם׳, יָכֹל לֹא יִפְרָע וְלֹא יִפְרֹם שֶׁלַּסּוֹטָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״רֹאשׁוֹ״.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם״, עַל מֵתוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם פּוֹרְעִין וּפוֹרְמִין עַל מֵתֵיהֶן.
״לֹא יִפְרֹם״ – לֹא יִפְרֹם כְּדֶרֶךְ הַפּוֹרְמִין.
הֲכֵיצַד? כֹּהֵן גָּדוֹל פּוֹרֵם מִלְּמַטָּן, וְהַהֶדְיוֹט מִלְּמַעְלָן.
וְכָהֲנָא דְּיִתְרַבַּא מֵאֲחוֹהִי דְּיִתָּרַק עַל רֵישֵׁיהּ מִשְׁחָא דִּרְבוּתָא וְדִיקָרֵיב יָת קוּרְבָּנֵיהּ לְמִלְבַּשׁ יָת לְבוּשַׁיָּא יָת רֵישֵׁיהּ לָא יְרַבֵּי פֵירוּעַ1 וּלְבוּשׁוֹהִי לָא יְבַזַּע.
1. עי׳ לעיל י:ו.
And the (high) priest who has been consecrated from his brethren, upon whose head has been poured the oil of consecration, and who, at the offering of his oblation, is arrayed with the (holy) robes, shall not make bare his head, nor rend his garments.

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם
וְכַהֲנָא דְּיִתְרַבַּא (ח״נ: דִּמְרַבַּא) מֵאֲחוֹהִי דְּיִתָּרַק עַל רֵישֵׁיהּ מִשְׁחָא דִּרְבוּתָא וְדִיקָרֵיב יָת קוּרְבָּנֵיהּ לְמִלְבַּשׁ יָת לְבוּשַׁיָּא יָת רֵישֵׁיהּ לָא יְרַבֵּי פֵירוּעַ וּלְבוּשׁוֹהִי לָא יְבַזַּע
הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו – דְּיִתְרַבַּא מֵאֲחוֹהִי, כחז״ל: גדלהו משל אחיו
א. מדוע תרגם ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ – ״וְכַהֲנָא דְּיִתְרַבַּא מֵאֲחוֹהִי״ ולא כתרגומו ״וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל״ (במדבר לה כה) ״עַד דִּימוּת כַּהֲנָא רַבָּא״ וכן לעיל ״אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא״ (ויקרא ד ג) ״אִם כָּהֲנָא רַבָּא יְחוּב״? כי רמז לדרשת חז״ל: ״והכהן הגדול מאחיו – שיהא גדול מאחיו בכח, בנוי, בחכמה, ובעושר. אחרים אומרים: מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו? תלמוד לומר והכהן הגדול מאחיו – גדלהו משל אחיו״ (יומא יח ע״א).⁠1 ואולי מתרגומו למדו התוספות שמינוי כהן גדול תלוי באחיו הכהנים.⁠2 אבל ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו״ (ויקרא ו טו) ״וְכָהֲנָא דְּיִתְרַבַּא תְּחוֹתוֹהִי מִבְּנוֹהִי״ (והכהן שֶׁיִּמָּשַׁח תחתיו) הוא תרגום מילולי כמשפט.
ואף שבכמה נוסחים גרסו כאן ״וְכַהֲנָא דִּמְרַבַּא״ או ״וְכַהֲנָא דְּאִתְרַבַּא״ בעבר, עדיף נוסח ״וְכַהֲנָא דְּיִתְרַבַּא״ בעתיד בהתאמה עם ״אֲשֶׁר יוּצַק״ – ״דְּיִתָּרַק״, בעתיד.⁠3
וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ – מליצה
ב. אונקלוס תרגם ״וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ״ – ״וְדִיקָרֵיב יָת קוּרְבָּנֵיהּ״ כתרגומו הקבוע למליצה זו כגון ״וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם״ (שמות כח מא) ״וּתְקָרֵיב יָת קוּרְבָּנְהוֹן״, ושם הובאו כמה הצעות בביאור תרגומו וביניהן דברי רד״ק לפסוק ״שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָיו״ (יחזקאל מג כו): ״ופירוש וּמִלְאוּ יָדָיו, הכינוי למזבח. ופירושו כתרגומו וִיקָרְבוּן קוּרְבָּניהּ. וכזה הענין תרגם אונקלוס וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו והדומים לו. ויש לפרש כנוי יָדָיו לכהן המקריב שימלא ידיו מנתחי הקרבן״. פירוש: כמו ״מילוי ידי המזבח״ שמשמעו הקרבת קרבנות, גם ״מילוי יד״ כהן – מילוי ידיו בנתחי הקרבן, ועיין שם ביאורים נוספים.⁠4 ואולם יא״ר תמה: ״מה יהיה משמעות וְדִיקָרֵיב יָת קוּרְבָּנֵיהּ לְמִלְבַּשׁ יָת לְבוּשַׁיָּא?⁠״ והניח בצ״ע. לדעת ״אהבת יהונתן״ ״גם כאן דעתו כבכל מקום שהמילוי יד של הכהנים לעבודה הוא הקרבת הקרבן הראשון עם ריבוי הבגדים״.⁠5
תרגומי לֹא יִפְרָע, לֹא יִפְרֹם
ג. לתרגום ״לֹא יִפְרָע״ – ״לָא יְרַבֵּי פֵירוּעַ״ ״לא יגדל פרע על אבל״ (רש״י), וכן לתרגום ״לֹא יִפְרֹם״ – ״לָא יְבַזַּע״, עיין לעיל ״רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ״ (ויקרא י ו).⁠6
1. וכן כתב רש״ר הירש: ״והכהן הגדול וגו׳. הביטוי ״הכהן הגדול״ כשלעצמו – דיו לציין את מעלת הכהונה הגדולה; אך כאן נוספה תיבת ״מאחיו״... משום כך אף בטרם יוקדש על ידי שמן המשחה, חייב הוא להיות גדול מאחיו: עליו לעלות עליהם במעלות גופניות ורוחניות ובעמדה חברתית בלתי תלויה: ״בכח, בנוי, בחכמה ובעושר״ (יומא יח ע״א); ואם חסר לו הממון הנדרש לעמדה בלתי תלויה – ״גדלהו משל אחיו״ (יומא יח ע״א): אחיו הכהנים, שהוא מיועד לעמוד בראשם, חייבים לספק לו את הממון, המאפשר עמדה בלתי תלויה״.
2. ״מעט צרי״ שציין לתוספות יומא יב ע״ב ד״ה כהן גדול משום איבה: ״וי״ל דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירושלמי דריש ליה מקרא ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים״.
3. ״אהבת יהונתן״.
4. פשט הכתוב ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר... מִלֵּא אֶת יָדוֹ״ – לחנכו להיות כהן גדול [וּמִלֵּא=ימלא. אֶת יָדוֹ – ובזה ייפו את כוחו]. ואמנם הניב ״מילוי יד״ נתבאר ברש״י (שמות כח מא) כמינוי ומתן סמכות, ביטוי המיוסד על טקס סמלי שבו מעבירים חפץ מיד המסמיך ליד הנסמך. אבל לפי רמב״ן שם ״מילוי יד״ משמעו השלמת והכשרת הכהן לעבודה.
5. ובחידושי הגרי״מ (ר׳ יחיאל מיכל פיינשטיין) על התורה, בני ברק תשס״ז ציין לרש״י (יומא ה ע״א) דריבוי שבעה היינו שילבש שמונה בגדים בשעת העבודה.
6. ויש לעיין אם האיסור נאמר רק בבגדי כהונה או גם בבגדי עצמו. והגראי״ל שטיינמן, ב״אילת השחר״ ציין לחזון איש הוריות טו ג שתלה זאת במחלוקת רמב״ם ורמב״ן. אך בספר החינוך (מצוה קנ) ובמנחת חינוך נראה פשוט שחייב רק בבגדי כהונה.
וכהנא דמתרביא מן אחוי די יתארק על ראשה מן משחה דרבותה וישל⁠[ם] ית קרבן ידוי למלבש ית לבושיה ית ראשיה לא יכסהב ולבושו לא יבזע.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמתרבי״) גם נוסח חילופי: ״{דמתר}⁠בא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יכסה״) גם נוסח חילופי: ״ירבי פרע״.
וכהנא רבא דמתרברב על אחוי די יתריק על רישיה מישחא דרבותא ודיקרב ית קורבניה למלבוש ית לבושיא ית רישיה לא ירבי פירוע ולבושוי לא יבזע בשעת אניקי.
And the high priest who hath been anointed over his brethren, and upon whose head the anointing oil was poured, and who offered his oblation to be arrayed in the (holy) robes, shall not make his head bare, nor either rend or tear his garment in the hour of grief.
וכהן הגדול שמתגדל על אחיו אשר יוצק על ראשו שמן משחה ויקריב את קרבנו ללבוש את הבגדים את ראשו לא יגדל פרע ולבושו לא יקרע בשעת צרה.
[ט] מַה כְּתִיב אַחַר הָעִנְיָן: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו – לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא גָּדוֹל בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים: בְּחָכְמָה, בְּכֹחַ, בְּנוֹי, בְּעשֶׁר וּבְשָׁנִים. בְּנוֹי, שֶׁהוּא נָאֶה מֵאֶחָיו. בְּכֹחַ, שֶׁהוּא גִּבּוֹר. בּוֹא וּרְאֵה אַהֲרֹן כְּשֶׁהֵנִיף אֶת הַלְוִים עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, הֵנִיף בְּיוֹם אֶחָד, כֵּיצַד הָיָה מְנִיפָם, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, הֱוֵי שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּכֹחַ. בְּעשֶׁר, מִנַּיִן שֶׁאִם לֹא הָיָה עָשִׁיר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְעַשְּׁרִין אוֹתוֹ. מַעֲשֶׂה בְּפִנְחָס הַסַּתָּת שֶׁמִּנּוּהוּ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְיָצְאוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְרָאוּהוּ חוֹצֵב בַּאֲבָנִים, וּמִלְּאוּ הַמַּחְצָב לְפָנָיו דִּינְרֵי זָהָב. וּמִנַּיִן שֶׁאֶחָיו מְגַדְּלִין אוֹתוֹ אִם אֵין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, וְלֹא כֹהֵן גָּדוֹל בִּלְבָד, אֶלָּא הַמֶּלֶךְ כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לְהִלָּחֵם עִם גָּלְיַת אָמַר לוֹ שָׁאוּל: לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה (שמואל א י״ז:ל״ג), אָמַר לוֹ דָּוִד: רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִי בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְ [את] הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו, גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם (שמואל א י״ז:ל״ד-ל״ו), אָמַר לוֹ שָׁאוּל מִי אָמַר לְךָ שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהָרְגוֹ, מִיָּד הֱשִׁיבוֹ דָּוִד: ה׳ אֲשֶׁר הִצִּלַנִּי מִיַד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה (שמואל א י״ז:ל״ז), מִיָּד: וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו (שמואל א י״ז:ל״ח), וּכְתִיב בְּשָׁאוּל: מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שמואל א ט׳:ב׳), כֵּיוָן שֶׁהִלְבִּישׁוֹ בְּגָדָיו וְרָאָה שֶׁעֲשׂוּיִן לוֹ, מִיָּד הִכְנִיס בּוֹ עַיִן הָרָע, כְּשֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁהִלְבִּין פְּנֵי שָׁאוּל, אָמַר לוֹ: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו (שמואל א י״ז:ל״ט), הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִלּוּ יְהֵא אָדָם קָצָר וְנִתְמַנָּה מֶלֶךְ נַעֲשָׂה אָרֹךְ, כָּל כָּךְ לָמָּה שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה נַעֲשָׂה מְשֻׁבָּח מִכָּל אֶחָיו, אָמַר דָּוִד בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנִּמְשַׁחְתִּי בּוֹ, אֲנִי שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח (תהלים ט״ז:ט׳).
[ד] מַה כְּתִיב אַחַר הָעִנְיָן הַזֶּה, וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו – וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל. שֶׁהוּא גָּדוֹל בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּעֹשֶׁר, וּבְחָכְמָה, וּבְשָׁנִים. בְּנוֹי, שֶׁיְּהֵא נָאֶה מֵאֶחָיו. בְּכֹחַ, שֶׁיְּהֵא גִּבּוֹר בְּכֹחַ. בּוֹא וּרְאֵה כְּשֶׁהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְּוִיִּם, שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף הֵנִיף בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד הָיָה מֵנִיף אוֹתָם. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. הֱוֵי, שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּכֹחַ. בְּעֹשֶׁר מִנַּיִן. שֶׁאִם לֹא הָיָה עָשִׁיר, שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְעַשְּׂרִין אוֹתוֹ. מַעֲשֶׂה בְּפִנְחָס הַסַּתָּת שֶׁמִּנּוּ אוֹתוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְיָצְאוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְרָאוּ אוֹתוֹ חוֹצֵב אֲבָנִים, וּמִלְּאוּ אֶת הַמַּחְצָב לְפָנָיו דִּינְרֵי זָהָב. וּמִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ שֶׁאֶחָיו מְגַדְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו. וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד, אֶלָּא הַמֶּלֶךְ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לְהִלָּחֵם בְּגָלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי. אָמַר לוֹ שָׁאוּל, לֹא תּוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה, וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעוּרָיו (שמואל א י״ז:ל״ג). אָמַר לוֹ דָּוִד, רוֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הַאֲרִי וְאֶת הַדֹּב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְגוֹ׳, גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם (שמואל א י״ז:ל״ד-ל״ו). אָמַר לֵיהּ שָׁאוּל, וּמִי אָמַר לְךָ שֶׁאַתָּה יָכֹל לַהֲרֹג אוֹתוֹ. מִיָּד הֱשִׁיבוֹ דָּוִד, י״י אֲשֶׁר הִצִּילַנִי מִיָּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה (שם פסוק לז). מִיָּד, וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו (שם פסוק לח). וּכְתִיב בְּשָׁאוּל, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שם ט׳:ב׳). כֵּיוָן שֶׁהִלְבִּישׁוֹ בְּגָדָיו וְרָאָה שֶׁעֲשׂוּיִין לוֹ, מִיָּד הִכְנִיס בּוֹ עַיִן צָרָה. כְּשֶׁרָאָה דָּוִד כֵּן שֶׁהִלְבִּין פְּנֵי שָׁאוּל, אָמַר לוֹ: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי, וַיְסִירֵם דָּוִד מֵעָלָיו (שם י״ז:ל״ט). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֲפִלּוּ יְהֵא אָדָם קָצָר וְהוּא מִתְמַנֶּה מֶלֶךְ, נַעֲשֶׂה אָרֹךְ. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִמְשָׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, נַעֲשָׂה מְשֻׁבָּח מִכָּל אֶחָיו. אָמַר דָּוִד, בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנִּמְשַׁחְתִּי בּוֹ, אֲנִי שָׂמֵחַ. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח (תהלים ט״ז:ט׳).
[Siman 4] What is written after this passage (in Lev. 21:10)? “And the priest that is highest among his brothers”1 Why is he called by the name, “high priest?”2 Because he was highest (literally: greatest) in five things: in beauty, in strength, in wealth, in wisdom, and in age.⁠3 In regard to beauty, because he was more handsome than his brothers. In regard to strength, because he was powerful in strength. Come and consider Aaron. When he waved the Levites (as in a wave offering), he waved twenty-two thousand in one day. How did he wave them? Back and forth, up and down. Ergo, he was highest in strength. With regard to wealth, where would it come from? If he was not wealthy, his brother high priests would magnify (rt.: gdl) him. There is a story about Phineas the Stonecutter. When they appointed him high priest, his brother priests went out and saw him cutting stone. So they filled the quarry before him with gold dinars.⁠4 And where is it shown that if he had nothing, his brother high priests would magnify (rt.: gdl) him? Where it is stated (in an alternate translation of Lev. 21:10), “And the priest that is highest (rt.: gdl) because of his brothers.” And [this rule applies] not to the high priest alone, but to the king as well. And so you find in the case of David, when he went to fight with Goliath the Philistine, Saul said to him (in I Sam. 17:33), “You cannot go unto this Philistine […].” David said to him (in vs. 34-36), “Your servant tended his father's sheep; and when a lion or a bear came and carried off a lamb from the flock, I would go out after it, smite it, and deliver it out of its mouth…. Your servant smote both the lion and the bear; and this uncircumcised Philistine shall be as one of them.” Saul said to him, “And who told you that you could slay him?” Immediately David replied, (vs. 37), “The Lord who delivered me from the paw of the lion will deliver me from the hand of this Philistine.” Immediately (we read in vs. 38), “Saul clothed David with his military garments.” Now it is written (in I Sam. 9:2), “he was a head taller5 than any of the people.” When he had clothed him in his garments and seen that they were fit for him, he immediately cast a jaundiced eye at him. When David saw that he had offended Saul, he said to him (in I Sam. 17:39), “I cannot go in these, for I am not used to them.” Here you learn that even though a person may be short, when he is appointed king, he becomes tall. Why? Because as soon as he is anointed with the anointing oil, he becomes superior to his brothers. David said, “I rejoiced over the anointing oil with which I was anointed.” It is so stated (in Ps. 16:9), “So my heart rejoices, and my glory exalts; my flesh also dwells in safety.”
1. Lev. R. 26:9.
2. THE PRIEST THAT IS HIGHEST, without the addition, AMONG HIS BROTHERS, would normally be translated, HIGH PRIEST.
3. TYoma 1:6; Yoma 18a; see yYoma 1:3 (39a); cf. ‘Eduy. 2:9; Avot. 6:8.
4. Lat.: denarii.
5. More literally: TALLER FROM HIS SHOULDERS ON UP.
והכהן הגדול מאחיו1צריך שיהיה גדול מאחיו בחמשה דברים, 2בכח, ובגבורה, בנוי, בעושר, ובחכמה.
1. צרי שיהיה גדול מאחיו בחמשה דברים. תנחומא אות ו׳, ובתנחומ׳ הנדפס מכבר אות ד׳, ונשנה בוי״ר פכ״ו אות ט׳. ומובא בילקוט אמור רמז תרל״א בשם התנחומ׳.
2. בכח בגבורה כו׳. בתנחומא בנוי בכוח בעושר בחכמה ובשנים, ובהערה נ״ב העירותי הן ה׳ דברים שמנו בעדיות פ״ב מ״ט שהאב זוכה לבנו, ובמשנה אבות פ״ה מ״ח מונה שבע מדות לצדיקים ובמקום בשנים חושב שם הזקנה והשיבה, ונוסף עוד שם והבנים, ובספרא אמור פ״ד, ובתוספתא יומא פ״א, ובירושלמי יומא פ״א ה״ג (דף ל״ט ע״א), במקום ובשנים חשוב ובמראה, ובגמרא בבלית יומא דף י״ח ע״א ליתא בשנים, וחושב רק ד׳ אין ספק שנשמט מלת ״ובמראה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(י) לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״כֹּהֵן גָּדוֹל״, שֶׁהוּא גָּדוֹל בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים: בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּעשֶׁר, בְּחָכְמָה, וּבְשָׁנִים. בְּנוֹי שֶׁהוּא נָאֶה מֵאֶחָיו. בְּכֹחַ שֶׁיְּהֵא גִּבּוֹר [בְּכֹחַ]. בּוֹא וּרְאֵה: אַהֲרֹן הֵנִיף אֶת הַלְוִיִּים, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד הָיָה מֵנִיף אוֹתָם, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. בְּעשֶׁר שֶׁאִם לֹא הָיָה עָשִׁיר, אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מַעֲשִׁירִין אוֹתוֹ. מַעֲשֶׂה בְּפִינְחָס הַסַּתָּת שֶׁמִּנּוּהוּ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְיָצְאוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְרָאוּ אוֹתוֹ חוֹצֵב אֲבָנִים, וְלֹא הֱנִיחוּהוּ וּמִלְּאוּ הַמַּחְצֵב לְפָנָיו דִּינְרֵי זָהָב. מִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ אֶחָיו מַגַדְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״. וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד, אֶלָּא הַמֶּלֶךְ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כְּשֶׁהָלַךְ לְהִלָּחֵם עִם גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר לוֹ שָׁאוּל: ״לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי״ וְגוֹ׳. אָמַר לוֹ דָּוִד: ״רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ וְגוֹ׳. [אָמַר לוֹ שָׁאוּל: וּמִי אָמַר לְךָ שֶׁאַתָּהּ יָכוֹל לַהֲרֹג אוֹתוֹ, מִיָּד הֱשִׁיבוֹ דָּוִד: ״ה׳ אֲשֶׁר הִצִּילַנִי״ וְגוֹ׳]. מִיָּד: ״וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו״, וּכְתִיב בְּשָׁאוּל: מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם״, כֵּיוָן שֶׁהִלְבִּישׁוֹ וְרָאָה שֶׁהֵם עֲשׂוּיִין לוֹ, מִיָּד הִכְנִיס בּוֹ עַיִן הָרַע. כְּשֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁהִלְבִּין פְּנֵי שָׁאוּל, אָמַר לוֹ: ״לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי״. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה אָדָם קָצָר וְיִמָּנֶה מֶלֶךְ, נַעֲשֶׂה אָרֹךְ. לָמָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִמְשָׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׂחָה, הָיָה מְשֻׁבָּח יוֹתֵר מֵאֶחָיו. אָמַר דָּוִד: בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנִּמְשַׁחְתִּי, בּוֹ אֲנִי שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״.
וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו – שֶׁיְּהֵא גָּדוֹל מֵאֶחָיו בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּעשֶׁר, [בְּחָכְמָה], וּבְמִדָּה. אֵין לוֹ, מִנַּיִן שֶׁיְּגַדְּלוּהוּ מִשֶּׁל אֶחָיו, [תַּלְמוּד לוֹמַר]: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ שֶׁיְּגַדְּלוּהוּ אֶחָיו. אָמְרוּ עָלָיו עַל פִּינְחָס אִישׁ חִבָּתָהּ שֶׁעָלָה גּוֹרָלוֹ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהָלְכוּ אֵלָיו גִּזְבָּרִין וַאֲמַרְכָּלִים וּמְצָאוּהוּ כְּשֶׁהוּא חוֹצֵב וּמִלְּאוּ לוֹ אֶת הַמַּחְצֵב דִּינְרֵי זָהָב. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: וְכִי סַתָּת הָיָה, וַהֲלֹא חֲתָנֵנוּ הָיָה וּמְצָאוּהוּ כְּשֶׁהוּא חוֹרֵשׁ, כַּמָּה שֶׁנֶּאֱמַר בֶּאֱלִישָׁע: ״שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר״. הַהוּא שַׂקָּא דְּדִינְרֵי דְּאָתָא לְבֵי מִדְרָשָׁא, קְדַם רַבִּי אַמִּי וְזָכָה בֵּהּ. וְהֵיכִי עָבִיד הָכִי, וְהָתַנְיָא: ״וְנָתַן״ וְלֹא שֶׁיִּטֹּל מֵעַצְמוֹ, רַבִּי אַמִּי נַמֵּי לָעֲנִיִּים זָכָה. וְאִיבָעֵית אֵימָא אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי. דְּתַנְיָא: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ וְכוּ׳ גַּדְּלֵהוּ מִשֶּׁל אֶחָיו. תָּנוּ רַבָּנָן: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ זֶה כֹּהֵן גָּדוֹל. ״אֲשֶׁר יֻצַּק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׂחָה״ זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. ״וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת הַבְּגָדִים״ זֶה מְרֻבֶּה בְּגָדִים. עַל כֻּלָּן הוּא אוֹמֵר: ״אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא״. יָכוֹל יְהוּ מַקְרִיבִין אוֹנֵן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו״ וְלֹא עַל חֲבֵרוֹ. וְאַחַר שֶׁחִלְּקוֹ הַכָּתוּב יָכוֹל לֹא יְהֵא מְצֻוֶּה עַל הַבְּתוּלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח״, אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב רִבָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לִי אֶלָּא שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קִרְיוֹ, מֵחֲמַת מוּמוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּא״. בְּעָא מִנֵּהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: מָשִׁיחַ שֶׁנִּצְטָרַע מַהוּ בָּאַלְמָנָה, [מִידְחֵי דָּחֵי אוֹ מִיפְטַר פָּטוּר], לָא הֲוָה בְּיָדֵהּ. יְתִיב רַב פַּפָּא וְקָא מִבַּעְיָא לֵהּ, אֲמַר לֵהּ הוּנָא בְּרֵהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב פַּפָּא: תְּנִינָא: אֵין לִי אֶלָּא שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קִרְיוֹ, מֵחֲמַת מוּמוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּא״. קָם נַשְׁקֵהּ עַל רֵישֵׁהּ וִיהַב לֵהּ בְּרַתֵּהּ. ״אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת הַבְּגָדִים״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו״ שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּמְשַׁח שִׁבְעָה וְנִתְרַבָּה שִׁבְעָה, נִמְשַׁח שִׁבְעָה וְנִתְרַבָּה יוֹם אֶחָד נִמְשַׁח יוֹם אֶחָד וְנִתְרַבָּה שִׁבְעָה נִמְשַׁח יוֹם אֶחָד וְנִתְרַבָּה יוֹם אֶחָד מִנַּיִן, וַאֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת [מִנַּיִן], תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יֻצַּק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה״ וַאֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, ״לִלְבּשׁ אֶת הַבְּגָדִים״ וַאֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. אִלּוּ נֶאֱמַר ״רֹאשׁ לֹא יִפְרָע וּבֶגֶד לֹא יִפְרֹם״ הָיִיתִי אוֹמֵר בְּרֹאשׁ וּבֶגֶד שֶׁל סוֹטָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם״ שֶׁאֵינוֹ בִּפְרִיעָה וּבִפְרִימָה כָּל עִקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. (רַבִּי שִׁמְעוֹן) [רַבִּי יִשְׁמָעֵאל] אוֹמֵר אֵינוֹ פּוֹרֵם כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם פּוֹרְמִין אֶלָּא הוּא מִלְּמַטָּה וְהַהֶדְיוֹט מִלְּמַעְלָה. אָמַר רַב: לְמַטָּה לְמַטָּה מַמָּשׁ, לְמַעְלָה לְמַעְלָה מַמָּשׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְמַטָּה לְמַטָּה מִקַּמֵּי שָׂפָה, וְזֶה וָזֶה בַּצַּוָּאר.
ואלאמאם אלכביר מן אכ֗ותה אלד֗י יצב עלי ראסה דהן אלמסח ויכמל ואגבה בלבס אלת֗יאב פלא ישעת֗ ראסה ות֗יאבה לא ימזקהא.
והכהן הגדול מאחיו, שנוצק על ראשו שמן המשיחה ומילא את חובותיו בלבישת הבגדים, הרי שלא יפרע את ראשו ואת בגדיו לא יקרעם.
ראשו לא יפרע – פירשו רבותינו ז״ל: ניוול הראש (בבלי סנהדרין כ״ב:), כלומר: שפסק שערו שלושים יום, כמו שיעשה האבל.⁠1 (ספר השרשים ״פרע״)
1. {הערת המהדיר: כוונת רבינו ב״ניוול״ לגידול השיער במשך שלושים יום, ובכך ״שפסק (מלספר) שערו שלושים יום״, כדברי התלמוד בעניין מניין הימים לתספורת כהן הדיוט: כהן הדיוט אחד לשלושים יום... ויליף ״פרע״ ״פרע״ מנזיר... מה להלן שלושים, אף כאן שלושים (בבלי סנהדרין כ״ב:)}
לא יפרע – לא יגדל פרע על אבל. ואיזהו גידול פרע, יותר משלשים יום.
לא יפרע [THE HAIR OF HIS HEAD] SHALL HE NOT DISARRANGE – i.e. he shall not let his hair grow wild on account of ritual mourning for the death of a near relative (Sifra). And what is called "letting the hair grow wild"? Leaving it uncut for more than 30 days (Sanhedrin 22b).
פס׳: והכהן הגדול – זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה.
הגדול מאחיו – שיהא גדול מאחיו. בנוי בכבוד בעושר ובחכמה.
ד״א: מאחיו – אין לו ממון גדלהו מאחיו כמעשה 1דר׳ פנחס איש (הבינ׳) [הבנאי] שמצאוהו חוצב ומילו עליו את המחצב זהב.
אשר יוצק על ראשו שמן המשחה – אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת.
2ומלא את ידו – אפילו (נטיבה) יום אחד ואפילו שעה אחת. את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. כדרך שבני אדם פורעין ופורמים על מיתיהן. 3כיצד כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה:
1. דר׳ פנחס. עיין ויקרא רבה פ׳ כ״ו הגי׳ פנחס הסתת. ופי׳ שהיה חוצב אבנים. ובת״כ גי׳ אחרת:
2. ומלא את ידו ללבוש אח הבגדים אפילו יום אחד אפילו שעה אחת כצ״ל. ועיין בת״כ והוא ג“כ כה״ג אחר שנגנז שמן המשחה:
3. כיצד כה״ג וכו׳. עיין (הוריות יב:) פלוגתא בזה:
את הבגדים – הם בגדי הקדש.
את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם – מזה הכתוב נלמוד מה שהעתיקו חכמינו במשפט האבלות.
THE GARMENTS. The reference is to the holy garments.
SHALL NOT LET THE HAIR OF HIS HEAD GO LOOSE, NOR REND HIS CLOTHES. We learn from this verse what our sages transmitted regarding the laws of mourning.⁠1
1. According to the rabbis a mourner has to rend his garments and is prohibited from cutting his hair. Our verse shows that the latter are mourning practices.
והכהן הגדול – עתה בא לפרש הפרש שבין כהן גדול לכהן הדיוט.
מאחיו – שאם אין לו, מגדילים אותו משל אחיו.⁠1
ולפי הפשט, שהוא גדול משאר אחיו.
ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום – שאינו רשאי לנוול עצמו בשביל אבילות.
1. כן בספרא ויקרא כ״א:י׳.
והכהן הגדול – AND THE HIGH PRIEST – Now it comes to detail the difference between the high priest and an ordinary priest.
מאחיו – FROM HIS BROTHERS – That if he does not have, they make him great [i.e. wealthy] from what belongs to his brothers.
And according to the plain meaning, that he is more important than the rest of his brothers.
ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום – HE SHALL NOT LET THE HAIR OF HIS HEAD HANG LOOSE OR TEAR HIS CLOTHES – That he is not permitted to disgrace himself for mourning.
את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם – אינו רשאי לנוול את עצמו אפילו בשביל אבילות.⁠1 ומזה נלמד מה שאמרו חכמים באבל.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מאבן עזרא.
את ראשו לא יפרע ובגדיו לו יפרום, "he must not let hishair grow wild, nor must he rend his garments" (as a means of showing the world that he is in mourning). He must not neglect his dignified appearance, even when in mourning.
(י-יא) את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום – נמשך לפניו עם: נפשות מת, יאמר שלא יפרע ולא יפרום על כל נפשות מת ולא יבא עליו.
(10-11) HE SHALL NOT LET THE HAIR OF HIS HEAD GO LOOSE etc. 11. NEITHER SHALL HE GO IN TO ANY DEAD BODY. The phrase [dealing with his hair, in (10)], is connected with any dead body in the following verse, thus stating that the High Priest is not to let his hair go loose nor rend his garments for any dead body, neither is he to enter a tent where there is a corpse.
והכהן הגדול מאחיו – ע״ד הפשט אחר שהחמיר על כהן הדיוט ואסר עליו טומאת מת זולתי במתים ידועים, ואסר עליו גם כן השנים והן זונה וחללה וגרושה זולתי אלמנה, הוסיף עתה והחמיר על הכהן הגדול שהוא מקודש ופנימי יותר מיוחד לעבודת ה׳, לא ימיש מתוך המקדש, שיהיה אסור לו להטמא בשום מת בעולם ואפילו על אביו ועל אמו, ושיהיה ג״כ אסור בכל הנשים זולתי הבתולה הכשרה, וטעם הדבר כדי שתהיה נמשכת לדעתו ולרצונו, והכהן הגדול יצטרך שיהיה גדור ביותר בענין המשגל ולכך נאסרה עליו אם היתה רגילה תחלה באיש אחר, פן תמשכנו היא לדעתה.
ע״ד המדרש והכהן הגדול מאחיו, שיהא גדול מאחיו בחמשה דברים, בנוי בכח בעושר בחכמה בכבוד. ואם אין לו, אחיו הכהנים מעשירין אותו, שנאמר והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו. ומעשה בפנחס הסתת שמנוהו כהן גדול ויצאו אחיו הכהנים וראו אותו חוצב אבנים ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב.
וע״ד הקבלה הכהן הגדול ידוע מי הוא דוגמתו, וכבר הזכרתי מזה בסדר צו, והיה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו דוגמת השרפים, וזהו שאמר המלאך ליהושע הכהן הגדול (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים וגו׳, רמז לו מקומו ודוגמתו, ותרגם יונתן בין שרפיא האלין, ממה שכתוב (ישעיהו ו) שרפים עומדים ממעל לו.
ואמרו במסכת יומא פרק הממונה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, ועוד תניא, שלשה מהלכים בדרך הרב באמצע גדול בימינו וקטן בשמאלו, וכן מצינו בשלשה מלאכים שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע גבריאל מימינו רפאל משמאלו.
ואם תזכה תבין כי לכך הזכיר בו הכתוב הלשון הזה הכהן הגדול כענין שכתוב (דברים י״א) את כל מעשה ה׳ הגדול וגו׳, שהרי עבודתו של כהן גדול לשם הגדול, וזהו שאמרו רז״ל במסכת הוריות פרק כהן משיח (ויקרא כ״א) את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, לא יפרום כלל דברי ר׳ יהודה, ר׳ שמעון אומר אינו פורם מלמעלה אבל פורם הוא מלמטה, כלומר תחת בגדיו, לא בבגד העליון כמשפט הקריעה בכהן הדיוט ובשאר ישראל, ובא לרמוז שהפרימה אינה אלא למי שהוא למטה ממנו זהו כהן הדיוט, ולכך כהן גדול פורם מלמטה לפי שאין בדוגמתו ירידה אלא התעלות למעלה למעלה עד אין סוף, ולשון פרימה קריעה, כתרגומו יבזע.
והכהן הגדול מאחיו, "and the priest who is exalted above his brethren,⁠" according to the plain meaning of the text seeing that the Torah had already listed special restrictions applicable to ordinary priests who must not marry certain categories of women and who must refrain from defiling themselves other than to the closest relatives, the Torah now adds additional restrictions which apply to the High Priest. This is natural seeing that the High Priest's duties require him to be even closer to the Shechinah than ordinary priests. The Torah categorized the High Priest's function as מן המקדש לא יצא, "he must not leave the Sanctuary.⁠" The reason that the High Priest is to marry only a previously unmarried virgin is to ensure that she will be amenable to his outlook and opinions. Such a woman cannot make comparisons between her husband the High Priest and her previous husband.
A Midrashic approach: (Sifra Emor 2,1) The words והכהן הגדול מאחיו (emphasis on the letter ה in הגדול) mean that the High Priest must be superior to his priestly colleagues in five areas. He has to be more handsome, physically stronger, materially wealthier, wiser, and more dignified. If he does not have sufficient material wealth, the other priests are to chip in from their own wealth to make him independently wealthy. This is alluded to in the word מאחיו, i.e. his wealth may originate with his brethren.
It happened with a priest called Pinchas who was a professional stone mason that he was elected to become High Priest; when his fellow priests came to the quarry from which he made his livelihood, they filled it with gold pieces in order to make him financially independent.
A kabbalistic approach to the words והכהן הגדול מאחיו; he is the person who is always conscious who his role model is, i.e. the Lord Himself. He is flanked by his deputy on the right and the president of the Supreme Court on his left. This parallels the vision of the seraphim described in Yoma 37, a reference to the encounter between an angel and Yehoshua the High Priest in Zecharyah 3,7 where the angel assured the High Priest that he would be someone making spiritual progress as opposed to the angels flanking him who are spiritually stationary. This was a hint that the spiritual parameters within which the High Priest was to move consisted of the Sanctuary and what this symbolised. In the verse from Zecharyah mentioned, Yonatan ben Uzziel translated the words בין העומדים האלה as a reference to the angels called seraphim which were flanking him. The Targum based himself on what Isaiah described in his opening vision (Isaiah 6,2) שרפים עומדים ממעל לו, that he had perceived the seraphim as standing in attendance for the Shechinah which he beheld seated on a throne in that vision.
There is another Baraitha which discusses these phenomena describing three men walking together, the tallest in the middle, flanked by a גדול on his right and a קטן on his left. When the three angels visited Avraham (Genesis 18,3) the angel Michael was in the center, Gavriel on his right, and Raphael on his left.
If you are fortunate you will appreciate that our verse tries to teach us something analogous and that is why the wording הכהן הגדול has been selected to describe the High Priest. It is reminiscent of Deut. 11,7 את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה, "all the great work of Hashem which He did;⁠" The word גדול has first and foremost a qualitative dimension rather than being a description of physical properties possessed by the High Priest; our sages in Horiot 12 understood the second half of our verse in which the Torah directs that the High Priest must not leave his head unshorn, etc., as a direct corollary of his function of being the people's representative before the Lord. They understand the restrictions mentioned here as applying also to the two people always flanking the High Priest. There is some disagreement as to whether the words לא יפרום, that the High Priest must not rend his garments (as a sign of mourning for a relative who has died), refer only to the visible outer garments or also to the garments covering his skin. The disagreement of the scholars as to the halachah in that instance reflects 1) the view that only people of a lesser stature than he, i.e. ordinary priests, are allowed to rend their garments in acknowledging their state of mourning. 2) the other opinion which holds that the High Priest must tear an inner garment which is not visible. This would be an allusion that the procedure where it is visible is aimed at people of a spiritually lower level, whereas seeing that the High Priest is in a class by himself, addressing himself only to the highest spiritual level, Hashem, does not display such signs of mourning to his peers but gives vent to the emotion of mourning nonetheless by rending his inner garments.
והכהן הגדול – ה׳ גדול מאחיו בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים.
יוצק – ב׳ דין ואידך ונהר יוצק יסודם מלמד ששמן המשחה אשר עשה משה היה מושך כנהר וממנו היו מושחין כל המלכים.
ללבוש – ב׳ דין ואידך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש כדדרשינן גדלהו משל אחיו וזהו כיון שמלא ידו ללבוש הבגדים אז ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.
והכהן הגדול – בה׳, גדול בה׳ דברים בנוי, בכח, בחכמה, בעושה, ובמראה, ואם אין לו גדלהו משל אחיו, הגדול אותיות גדלהו. למה צריך להיות גדול מאחיו לפי שהוא גדול ממיכאל השר הגדול, דכתיב (לעיל ט״ז י״ז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו אפילו מלאכים ודמות פניהם פני אדם. וכ״ג נכנס לפני ולפנים ומתפלל על ישראל ומקטיר קטורת.
את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום – וקתני התם הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה, מהכא קא מוכחינן (משום) דסתם פרע ל׳ יום כדפ׳ בפרשת נשא. וקתני התם מי שאירא לו אבל צריך שיאמר בר מינן י״א פעמים ומחצה שנ׳ (איכה א׳ י״ב) לוא אליכם כל עוברי דרך, וא״ת היכי מוכח הא מהכא, וי״ל דמוכח מאליכם דהוה ליה למיכתב לא לכם וכתיב לוא אליכם יו״ד ואל״ף יתירים, ואתא לאשמועינן י״א, ומחצה אשמעינן מוי״ו דכתיב בלוא דהוה ליה למיכתב לוא בלא וי״ו והרי קריאתו של וי״ו עם הנעלם איכא שני ווי״ן ובכתוב אין כתוב כי אם וי״ו אחת והיינו מחצה. ויאמר י״א פעמים בר מינן ובר מינן פעם אחת, כתב בעל הערוך ז״ל בערך קבל ואשר פסיק ויאמר לא בשופר מקלל כל העם כולו, אבל צריך שיחבר ויאמר בחטיפה לוא אליכם כל עוברי דרך.
והכהן הגדול מאחיו וגו׳ – רוצה לומר שכיון שנמשח בשמן המשחה ולבש בגדי כהן גדול, אף על פי שלא לבשם כי אם פעם אחת, הנה תהיינה נוהגות בו אלו המצוות היתרות.
את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם – לפי שהוא תמיד במקדש הזהירה אותו התורה שלא יהיה מגודל שער וקרוע בגדים בעת מהעתים. וכבר יתבאר שהוא היה במקדש תמיד מהציץ, שאמרה התורה בו שיהיה על מצחו תמיד.
התועלת הששי הוא במצוות, והוא האזהרה שלא יפרע כהן גדול ראשו בעת מהעתים, ושלא יפרום בגדיו; כי הוא היה תמיד במקדש, ולזה ראוי שיהיה תמיד ראוי לעבודה. וכבר נתבאר התועלת המגיע מאלו האזהרות בפרשת ויהי ביום השמיני.
[שער סו]
אמנם הנמשך יתחייב להיות יחס האומה הזאת הכוללת אל סגולותיה יחס המין בכללו אליה כמו שנתבאר אמתת זה בשער נ״ו.
והנה כאשר נתבארה בכל התורה כלה סגולת יחס הכהונה במעלה וכבוד משאר משפחות ישראל ושבחיהם להיות לגיון של מלך הקרוב אליו לשרתו ולברך בשמו עד שכבר היה כל כבוד ומעלה מתייחס אליהם באומרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות י״ט:ו׳), ואתם כהני י״י תקראו (ישעיהו ס״א:ו׳) ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח). הנה הוא מבואר שמשפט הנמשך יכוון אליהם והוא בשיתקדשו קדוש׳ יתירה על כלם. אבל אחר שכבר שמנו מעלת הכלל בשתי הקדושות ונשגב י״י לבדו בקדוש׳ השלישית מי יתן ואדע מה יעשה עוד להם יקר וגדולה להדמות לעליון. אלא שאנחנו נרא׳ שהישרת זה מחלק המיוחד אשר אנחנו בביאורו היא נתנה סדר מדרגה זאת האומה הנבחרת במעלה וכבוד עד שכבר יותן בהם צורת ודוגמת העולם בכללו על הדרך אשר כתב הרב המור׳ פרק ע״ב ח״א אמר ודע שזה שאמרנוהו כלו מדמות העולם בכללו כאיש מבני אדם לא מפני זה נאמר באדם שהוא עולם קטן כי זה הדמיון כלו נמשך בכל איש מאישי בעלי חיים השלם באיבריו ולא שמעת כלל אחד מהראשונים אמר כי החמור והסוס עולם קטן ואמנם נאמר באדם מפני הדבר שיוחד בו האדם שהוא הכח המדבר ר״ל השכל אשר הוא השכל ההיולאני אשר לא ימצא באחד מבעלי חיים זולתו וכו׳ עד אומרו לפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכל. ומפני זה הענין נקרא הש״י בלשוננו חי העולם וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳) ע״כ. וקרוב לזה הדמיון אומר שיתכן שימצא בהם מי שיהי׳ במדרגת האלוה יתעל׳ ומי שיהי׳ במדרגת המלאכים ומי שיהי׳ במדרגת עולם הגלגלים. אמנם קדש אותם לגמרי לבלתי המצא בם דוגמת אלו השפלים האובדים והנפסדים כי זאת המדרגה השפלה נתיחדה לשאר האומות וכמו שאמר הן גוים כמר מדלי וגו׳ (ישעיהו מ׳:ט״ו) כי אעשה כלה בכל הגוים וגו׳ (ירמיהו ל׳:י״א). וזה יתבאר מאד מתוך הקדושות הנזכרות בכאן. וזה כי דוגמת קדוש קדושי עליונים שהוא האחד המיוחד בעולם אשר הוא טהור ומשרתיו טהורים וטכסיסיו זכים ונקיים כמו שאמרו עליו לבושיה כתלג חיור ושער ראשיה כעמר נקא (דניאל ז׳:ט׳) היה הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן משחת הגדולה והכבוד ואשר מלא את ידו ללבוש בגדי הקדש לכבוד ולתפארת ובפרט ביום המיוחד הלא הוא ג״כ לבוש הבדים בגדי לבן נקיים וטהורים מכל הגוונים.
(י-יב) ואמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא לרמוז אל מה שאין לפניו לא בכיה ולא עצבות רק עוז וחדוה במקומו והדר ותפארת במקדשו ועל דרך שנאמר מלך ביופיו תחזנה עיניך (ישעיהו ל״ג:י״ז). והנה מזה יש הישרה נפלאה להכרת מהות האדם ועצמותו כי לא כאשר ירא׳ האדם כי הוא בשר ודם ובכלות הבשר והדם יכלה עצמותו חלילה כי עקר האדם ואמתת עצמותו הוא השכל הנקנה אשר בו ואשר יתעצם בו כי הוא אשר יתחדש באדם אחר הולדו מרחם אמו כמו שכתבנו עקר זה בשער ו׳ והנה עם זה נמצא שאמתת האדם אין לו קרובי׳ משאר בשר אשר יתאבל עליהם כמו שחשבו ההמון המבלים זמנם ומפסידים ימיהם לקנות ממון לקרוביהם כמו שצעק על זה החכם שלהם בחכמתו באומרו על זה החלק השכלי יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו ולמי אני עמל ומחסר את וגו׳ (קהלת ד׳:ח׳) כמו שפירשתי במקומו והוא ענין נכבד ראוי שיושם רושמו בזה האיש האלהי אשר בעבור זה צוה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר משחת אלהיו עליו אני י״י – כלומר כי הוא דוגמת אלהיו אשר לא קדם אליו שום התחלה כלל כמו שאמרנו ובבחינה זו אם היה מטמא אל ההורים היה מחלל עקר דוגמתו ומטמא את ראש נזרו בלי ספק.
לא יפרע לא יגדל פרע על אבל. כדתניא בת״כ ר״מ אומר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן וההיא דפרק הנשרפין ושלהי פרק כ״ג ששנו פרועי ראש ששמשו במיתה דמשמע דמיירי בשעת עבודה ולא על מתו מקרא דופרע לא ישלחו דאיתקש פרועי ראש לשתויי יין הוא דמפיק לה מה שתויי יין אין הכהנים מוזהרין אלא בשעת ביאה לקמדש אף פרועי ראש אינן אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש וכ״ג אסור לגדל פרע ולפרום את בגדיו לעולם שהרי הוא תמיד במקדש ולפיכך קרא דאת ראשו לא יפרע דכהן גדול אע״פ שמצד אבלות אינו אסור אלא על מתו בלבד מצד ביאתו למקדש אסור לעולם בין אבילותו בין בביאתו למקדש שהרי הוא שם לעולם אבל הכהנים ההדיוטים שאינן במקדש לעולם אינן אסורין בפריעות ראש אלא על מתיהן או בעת ביאתן למקדש:
והכהן הגדול מאחיו וגו׳ עד דבר אל בני ישראל איש מזרעך. אחרי שנתן המשפטים בכהנים הדיוטים נתן המשפט בכהן גדול והנה בהיותו כהן היה מחוייב בכל המצות שזכר למעלה בכהנים אלא שהוסיף עליהם מפני קדושתו חמש אזהרות אחרות, האחת שלא יגדל שער ראשו כאבל. והשנית שלא יקרע את בגדיו על מת ועל שתי אלה אמר והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו רוצה לומר מפני שנמצאו בו שתי מעלות יתירות על שאר הכהנים האחת שנמשח בשמן המשחה כאשר נתמנה כהן גדול וזהו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. והמעלה השנית הוא אמרו ומלא את ידו ללבוש את הבגדים שהם שמונת הבגדים שמשרת בהם כהן גדול. הנה מפני זה ראוי לו שישמור שתי שמירות כנגד שתי המעלות האלה כי כיון שיוצק על ראשו שמן המשחה את ראשו לא יפרע כמו האבלים כי יהיה בזה מחלל את שמן הקדש אשר על ראשו. וכן אמר לאהרן ולבניו ראשיכם אל תפרעו. ומפני שמלא את ידו ללבוש את הבגדים שהם בגדי קדש ראוי שבגדיו לא יפרום רוצה לומר שלא יקרעם כי בגדי קדש הם.
[א] והכהן הגדול מאחיו
[1] יומא פרק ראשון דף יח ע״א (יומא יח.)1 [2] הוריות פרק שני דף ט ע״א (הוריות ט.), ופרק שלישי דף יב ע״ב, [3] חולין פרק עשירי דף קלד ע״ב (חולין קלד:)
[ב] את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום
[1] הוריות פרק שני דף יב ע״ב (הוריות יב:), ודף יג ע״א
1. ז״ל הגמרא ביומא יח ע״א: והתניא: ׳והכהן הגדול מאחיו׳ - שיהא גדול מאחיו בכח, בנוי, בחכמה, ובעושר. אחרים אומרים: מנין שאם אין לו, שאחיו הכהנים מגדלין אותו - תלמוד לומר ׳והכהן הגדול מאחיו׳ גדלהו משל אחיו. עכ״ל. לכאורה מדובר במחלוקת תנאים, ושתי דרשות נאמרו בברייתא זו, לפי תנא קמא אין חיוב על אחיו הכהנים לגדלו כשאין לו, ולפי אחרים אין חובה על אחיו הכהנים לגדלו. הרמב״ם הלכות כלי המקדש פרק ה הל׳ א, כתב אין לו ממון כל הכהנים נותנים לו משלהן. לכאורה פסק הרמב״ם כאחרים.
רבנו לא ציין שמדובר כאן בשתי דרשות. ובפשטות כוונתו כהרמב״ם שהלכה כאחרים.
יש גם אפשרות לומר שרבנו סובר כדברי ה׳גבורת ארי׳ ביומא יח ע״ב. שדעת אחרים בברייתא לא באה לחלוק על תנא קמא אלא להוסיף עליו. כלומר הדין הוא אחד, הכהן הגדול צריך שיהא גדול מאחיו, ומודה תנא קמא לאחרים שאם אין לו שצריכים אחיו הכהנים לגדלו משלהם. ורק משמעות דורשים איכא ביניהו. ת״ק דרש זאת מהתיבות ׳הכהן הגדול׳ ואחרים דרשו ׳מאחיו׳.
ה׳גבורת ארי׳ הוכיח זאת מהגמרא חולין קלד ע״ב, דרבי אמי נטל שק דינרי זהב שהגיע לישיבה ונטלם לעצמו. הסבר הגמרא לצעדו של רבי אמי על פי אחרים בברייתא, שצריך לגדלו משל אחיו. ואם תאמר שת״ק ואחרים נחלקו בעניין זה, כיצד עזב רבי אמי דעת חכמים ועשה כאחרים שהוא רבי מאיר (הוריות יג)? מכאן שגם ת״ק מודה לדעת אחרים.
וכך משמע מנוסח הברייתא הכתובה ב׳ילקוט׳ פרשת אמור רמז תרלא, ה׳ילקוט׳ השמיט את המילים אחרים אומרים, ובמקום זה כתב בדברי ת״ק: אין לו, מניין שיגדלוהו משל אחיו ת״ל ׳והכהן הגדול מאחיו׳ שיגדלהו מאחיו. עכ״ל.
וכך אפשר גם להסביר את דעת הרמב״ם שלא פסק כדעת אחרים שהיא דעת יחיד, אלא כו״ע מסכימים להלכה זו. ולכן רבנו לא ציין שנאמרו כאן שתי דרשות.
לא יגדל פרע על אבל כו׳. כדתניא בתורת כהנים ׳רבי מאיר אמר ״את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום״ על מתו, כדרך שבני אדם עושים׳, עד כאן. ונראה לי דדייק מדכתיב ״את ראשו לא יפרע״, והקדים הפעול, והוי למכתב ׳לא יפרע את ראשו׳ להקדים הפועל, אלא רוצה לומר בני אדם פורעים את ראשיהם, וזה – ״את ראשו לא יפרע״, כאילו קאי על בני אדם אחרים שמגדלים פרע על אבל, ואמר על זה ״את ראשו לא יפרע״. והרמב״ן פירש, כי מה שכתוב אחר זה (פסוק יא) ״ועל כל נפשות מת לא יבא״, נמשך גם כן אל ״ראשו לא יפרע״, כאילו כתיב ׳את ראשו לא יפרע על כל נפשות מת׳, ונמשך לאחריו גם כן ״ועל כל נפשות מת לא יבא״:
<אֲֽשֶר יוצק: בספרי׳ כ״י מדוייקי׳ מספרד ושאר ארצות האל״ף בגעיא. ואדבר מזה בסוף 1מאמ׳ המאריך בס״ד תראנו משם.> [אֲֽשֶׁר⁠־יוּצַ֥ק].
1. מאמ׳ המאריך: בצר, הנוספות, עמ׳ 117.
לא יגדל פרע על אבל. דילפינן מבני אהרן דכתיב ראשיכם אל תפרעו, מה להלן על האבל אף כאן על אבל. ואיזה גידול פרע, יותר משלשים יום דילפינן מנזיר דכתיב בו יהיה גדל פרע יהיה בגי׳ שלשים:
It shall not grow wild in mourning. As we learn from the sons of Aharon where it is written (Vayikra 10:6), "Do not let your hair grow long (תפרעו),⁠" just as over there [it refers to someone] in mourning, so here [it refers to someone] in mourning. And what is [the definition of] growing [hair] wild? [Leaving it uncut for] more than thirty days as we learn from the [laws of] nazir of whom it is written, "He shall let (יהיה) the hair of his head grow long; the gematria of יהיה is thirty.
והכהן הגדול מאחיו – שיה׳ גדול מאחיו בנוי בכח בחכמ׳ ובעוש׳ ובמרא׳ ומניין שאם א״ל שאחיו מגדלין אותו ת״ל הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו. והכ״הג. זה כה״ג.
אשר יוצק כו׳ ומלאכו׳ אפי׳ שעה א׳ לפי שנא׳ שבעת כו׳ – ד״א אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה כהן משוח מלחמה [הוריות י״ב ע״ב].
ומלא את ידו ללבש את הבגדים – זה מרובה בגדים.
את ראשו לא יפרע ובגדיו – ראשו אלו נאמר ראש יכול אפי׳ ראש ובגד של סוטה ת״ל ראשו ובגדיו.
לא יפרע לא יפרם – על מתו. שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר דר״י [הוריות י״ב ע״ב] רי״א כדרך בני אדם אלא כה״ג פורס מלמטה והדיוט מלמעלה.
והכהן הגדול מאחיו – יפרש מה שאמר למעלה לא יטמא בעל בעמיו, וקראו כאן גדול מאחיו בעבור גודל מעלת גופו ונפשו, שיהיה גדול משאר הכהנים בנוי ובעושר ובכח ובחכמה ובמראה:
ומלא את ידו – שנתן לו הרשות והכח ללבוש את הבגדים, ויש לומר שוא״ו של ומלא משמשת במקום או, כמו ומכה אביו ואמו, כי לפי שבבית שני לא היה שמן המשחה, כיון שמלא ידו ללבוש את הבגדים, דין כהונה גדולה עליו, ואסר בכל האמור בענין:
לא יפרע – על מת, וכן לא יפרום, ואם על מתו אסור בפריעה ובפרימה כל שכן שלא על מתו, א״כ אסור לעולם:
(י-יב) והכהן הגדול מאחיו וגו׳ – הביטוי ״הכהן הגדול״ כשלעצמו דיו להורות על הכהונה הגדולה, כך מצאנו בספר במדבר (לה, כה,כח). אולם פסוקנו מוסיף לביטוי זה את תיבת ״מאחיו״. תיבה זו מתייחסת כנראה לפרשה הקודמת: ״אחיו״ הם חבריו לכהונה, הכהנים ההדיוטות. איסורי טומאת מת ואיסורי כהונה נוהגים גם בכהנים הדיוטות, אך ישנם מקרים היוצאים מכלל האיסור, או שחלות האיסורים מוגבלת בהיקפה:
כהונתם של הכהנים ההדיוטות צריכה להידחות מפני שבעת הקרובים: אשתו, אביו ואמו, בניו ובנותיו, אחיו ואחיותיו. כשאר בני העם, אסור גם לכהנים לעשות סימן קרחה בשערם או שרט בבשרם – נאסר עליהם לשאת על עצמם זיכרון קבוע למוות. אך כשאר העם, מותר להם לתת ביטוי ליגונם ולאבלותם על ידי הזנחה ארעית של גידול שערם ועל ידי קריעה בלבושם (פריעה ופרימה). יגונם צריך למלא את לִבם באנינות; ובהיותם אוננים נאסר עליהם לעבוד במקדש, ואם עבדו – עבודתם פסולה.
כמו כן, איסורי הכהונה של הכהנים ההדיוטות מוגבלים לזונה, חללה וגרושה. אלמנה מותרת לכהן, והוא לא חייב לשאת דווקא בתולה.
היוצאים מכלל האיסור, והחלות המוגבלת, מביאים לידי ביטוי את מהותם של הכהנים ההדיוטות. קדושתם היא כפרוזדור אל הקדושה חיובית, כדוגמת החצר כלפי המשכן, והעזרה כלפי ההיכל.
לעומת זאת, ״הכהן הגדול מאחיו״, המתנשא מעל כל יתר הכהנים, צריך לייצג את הכהונה במדרגתה החיובית העליונה. לפיכך אף לפני שיוקדש בשמן המשחה, עליו להיות ״גדול מאחיו״: הוא צריך להיות נעלה מהם בתכונותיו, הן הגשמיות והן הרוחניות, ועליו להיות במעמד של עצמאות חברתית, ״בכוח בנוי בחכמה ובעושר״ (יומא יח.). ואם אין לו את הממון והנכסים הנדרשים עבור מעמד עצמאי, הרי ש״גדלהו משל אחיו״ (שם), אחיו הכהנים שאותם הוא נועד להנהיג, חייבים לספק לו את הממון (השווה פירוש לעיל ו, טו–טז).
אשר יוצק וגו׳ – הגוף המייצג העליון של האומה – בית דין של שבעים ואחד – מושח אותו בשמן המשחה ונותן לו את הרשות ללבוש בגדי כהונה גדולה. מכאן ואילך הוא מייצג את החזון המוסרי החיובי הנעלה ביותר, אשר קיומו מוטל על כל קהל עדת ישראל. אדם כזה חדל מלהיות איש פרטי גרידא, אלא עליו לראות עתה גם את יחסיו הפרטיים מנקודת המבט של הרעיון הלאומי; ובמקום שהוא מחויב לתת ביטוי חיובי לרעיון זה, תדחה חובה זו כל מצב⁠־רוח או רגש פרטיים המפריעים לכך.
הרעיון הלאומי אינו יודע מוות – ״אין ציבור מת״ (עיין תמורה טו:). באמצעות רעיון הכלל הנצחי, גם היחיד החי למען הכלל נוטל חלק בנצחיות הקיימת אפילו בעולם הזה. בכל נימה טהורה של חיים המתנהלים בנאמנות, הוא נשאר שזור לנצח עם מהותו הנצחית של הכלל. על ידי פעילותה נושאת הפירות של נפשו האצילה הוא ימשיך לחיות בעולם הזה – גם לאחר שנפשו עזבה את המעטה הגופני שבו התהלך באופן נראה⁠־לעין בקרב עמו.
כאשר היחיד החי למען הכלל מאבד את אשתו, ועמה את ביתו; או שהוא מאבד את הוריו, ילדיו, אחיו או אחיותיו, ועמם את משפחתו; הוא ימצא שוב בית ומשפחה בכלל הלאומי. שם ימצא את הבסיס לקיומו וליצירתו, את התחום לחייו ולפעלו. אך מעל הכל, ה׳ אשר במקדשו הוא משרת, שֵם ה׳ אותו הוא נושא על מצחו, ירומם אותו לגבהי המחשבה והרגש המהפכים את כל המציאות, על חליפותיה ותמורותיה המרובות, לדרך חיים של שמחה תמידית בה׳. זו אינה דרך המובילה מהעריסה אל הקבר ומקיום אל אי⁠־קיום, אלא דרך המובילה מחיים לחיים ומנצחיות לנצחיות.
לפיכך זהו דינו של הכהן הגדול מאחיו: הוא ניצב בפסגת הכהונה בישראל ומייצג ממלכת כהנים. האומה יצקה את שמן המשחה על ראשו, וכך קידשה אותו להיות של ה׳. לאחר מכן הלבישה אותו האומה בבגדים הלאומיים, המסמלים את שלמות כל המעלות, כך שיהיה לעם לדוגמא ללכת לאורה. אדם כזה אסור לו להניח לראשו לשאת, אף באופן ארעי, את סימני ההזנחה שנגרמו על ידי הצער והאבלות. אף בעת אובדנו המר ביותר, אַל לו להראות עצמו עם קרע בבגדיו (פריעה ופרימה מקבילות בבירור למשיחה ולבישה). אפילו אם מת האדם הקרוב והיקר לו ביותר, אַל לו להתקרב לגוף המת (אולם במקום של מת מצווה, אף הכהונה הגדולה נדחית). גם כאשר הוא אונן, אסור לו לנטוש את העבודה. בכל מקום ובכל זמן עליו לייצג חיים ושמחת חיים. מקור שמחתו הוא ה׳, והמקדש – אשר כוננו ה׳ – הוא המקום בו מגדלים את השמחה הזאת.
אולם אין הכוונה שעליו להיות נטול רגשות אנושיים. אבדן קרובי משפחתו הקרובים ביותר לא יעבור עליו מבלי לגרום רעדה בלבו. כפי שנראה להלן, חיי הנישואין והמשפחה שלו – אף יותר משל שאר הכהנים – צריכים לשמש דוגמא. לפיכך, במקום שכל לבב דווי וכל עין נוטפת דמעה, לא לזכות תיחשב לו קרירות לב שלא אכפת לה דבר. הוא אכן נעשה אונן, ולמרות שהוא עובד אונן, אסור לו לאכול קדשים (עיין הוריות יב: ופירוש לעיל י, יח–יט). על אף שאינו קורע את בגדיו ״כדרך שבני אדם פורמים״ – הוא אינו נותן ביטוי לקריעה בעולמו האישי על ידי קריעת בגדיו במקום בולט, בצוואר – ואף על פי כן הוא ״פורם למטה״, בשוליים (שם). על אף שאסור לו להצטרף באופן ישיר ללוויה, ״אינו יוצא אחר המטה״, הוא הולך אחריה ממרחק, עד שהיא מגיעה לשער העיר; כך שהוא נכנס לכל רחוב ורחוב שהמיטה עוברת דרכו, לאחר שמסע הלוויה עוזב אותו: ״הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח שער העיר״ (סנהדרין יח.).
אך בעוד שלבו מלא יגון ודעתו עסוקה במחשבות על מוות, עליו להראות ביתר שאת את כוח ושמחת החיים. שכן ה׳ הוא מקור חיים, והשמחה שרויה במעונו. זהו הלימוד היוצא מן המקדש, שהכהן הגדול הוא משרתו הראשון.
יוצק – לשון עתיד של בניין הָפעַל. ומלא וגו׳: לשון עבר. לכתחילה ראוי שתתקיים משיחה, אבל מציאות שמן המשחה תלויה בעלייתה ופריחתה של האומה. כאשר הארון נגנז על ידי יאשיהו המלך, נגנזה גם צלוחית של שמן המשחה (עיין כריתות ה:) לזמנים עתידים טהורים יותר. ומשנגנז שמן המשחה, נתקדש הכהן הגדול על ידי ריבוי בגדים בלבד.
ההבדל היחיד בין כהן המשוח בשמן המשחה לכהן גדול מרובה בגדים הוא פר הבא על כל המצוות (היינו פר העלם דבר של כהן המשיח [עיין לעיל ד, ג, והוריות יא:]). למרובה בגדים אין כל מעמד מיוחד לגבי התורה; בנוגע לשגגות, דינו כדין כל יחיד בישראל.
את ראשו וגו׳ ובגדיו – עיין פירוש לעיל י, ו. השווה גם פירוש לעיל יט, כח.
ועל כל נפשת מת לא יבא – ביאה זו היא טומאת אוהל (עיין פירוש, במדבר יט, יד). לא יטמא הוא טומאת מגע.
קשה להבין את צורת הרבים ״נפשת״, ואת סמיכות ״נפשת״ ל״מת״. לשון רבים נקבה מורה לעתים על אַחְדוּת מופשטת המתגלה במספר רב של דרכים. כגון: ״חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ״ (משלי ט, א); ״חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ״ (שם יד, א). ״חכמות״ זוהי החכמה המתגלה במצבים השונים והמשונים של החיים. לשון רבים נקבה מורה על אחדות מופשטת במיוחד כאשר לשון הרבים באה בכתיב חסר, כמו בפסוקנו. הווי אומר: ״נפש מת״ – האדם הממשי שמת; ״נפשת מת״ – האישיות האנושית שכל גופת מת מזכירה לנו.
יש לשים לב שפסוקנו מדבר, בראש ובראשונה, על טומאת אוהל. טומאה זו – יותר מכל שאר הטומאות – תלויה בתפיסה השכלית של האישיות האנושית. לאישיות האנושית יש תחום מסוים של שליטה, וכל דבר בתוך תחום זה מובלע תחת שליטתה. לפי זה תובן לשון הרבים שבפסוקנו המורה על האחדות.
במסכת סנהדרין (ד.) למדנו, שלמרות ששני חצאי זיתים משני מתים מייצגים יחדיו את מושג המת והם מטמאים, אף על פי כן, רביעית דם שיצאה משני מתים אינה מייצגת את נפש המת, אלא רק שני חצאי רביעית דם ממת אחד מצטרפים לטמא. גם דין זה נלמד מלשון הרבים המורה על האחדות: ״⁠ ⁠׳נפשת׳ כתיב״ (עיין תוספות שם).
לדעת ר׳ אליהו מזרחי, ״על כל נפשת מת״ פירושו על כל רביעית דם של מת. נמצא ש״נפש״ פירושה: החומר המייצג את הנפש, ופסוקנו אומר, שלא רק הגוף כולו אלא כל חלק וחלק ממנו המייצג את הנפש, מטמא באוהל.
לאביו ולאמו וגו׳ – תיבות ״על כל נפשת מת״ וגו׳ כבר לימדונו, שלכהן גדול – בניגוד לכהן הדיוט – אסור להיטמא אפילו לקרוביו הקרובים ביותר. תיבות ״לאביו״ וגו׳ באות רק למעט מת מצווה: ״לאביו הוא דאינו מיטמא, הא מיטמא הוא למת מצוה״ (נזיר מז:).
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל – אם הידיעה על המיתה מגיעה אליו בשעת עבודה הוא אינו נדרש להפסיק את עבודתו, שכן אם הוא עובד אונן – אינו מחלל את מקדש אלוקיו. לפיכך אסור לו להפסיק את העבודה, ואם מפסיקה, יש בזה משום חילול. בכהן הדיוט ההפך הוא הנכון: ״אחר שלא יצא חילל״ (זבחים טז.), אם עבד אונן – עבודתו פסולה.
הניגוד המוחלט שבין אונן לעבודת המקדש הוא כה גדול, עד ש״אונן אינו משלח קרבנותיו״ (שם צט:): נאסר אפילו להביא קרבן עבורו במקדש. הרי זה אחד מן העקרונות האופייניים, המציינים את ההבדל המהותי שבין המקדש של אלוקי ישראל לבין מוסדות כל שאר דתות.
כי נזר שמן וגו׳ – קידוש הכהן הגדול הוא נזר על ראשו. הוא כתר מקַדֵש המבדיל אותו מכל האחרים ומרוממו מעל כולם. הוא מגן עליו גם ברגעים של צער, כדי שהצער לא יגבר על רוחו. הוא מאפשר לו למצוא את אומץ הלב ואת שמחת החיים להתקרב אל ה׳ על ידי העבודה. זהו חלקו של כל מי שמבין – כמו הכהן הגדול – את תיבות אני ה׳.
[כה]
והכהן הגדול מאחיו – אם יציין ערך היתרון בהפלגה שאין למעלה ממנו (זופערלאטיף) יציינו לפעמים בשימוש הב׳ – ״היפה בנשים״ ״הנה אלפי הדל במנשה״. ולפעמים בשימוש המ״ם – הכהן הגדול מאחיו, פירוש: מכל אחיו. ועל זה אמר שיהא גדול מאחיו בנוי בעושר וכולי. אולם על זה היה יותר לומר ״הגדול באחיו״ שזה מציין תמיד ההפלגה בתכלית. כי ״גדול מאחיו״ יאמר לפעמים על יתרון מעט גם כן כמו ״ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו״. לכן הוציאו עוד כוונה שניה שבא מ״ם השימוש גם מצד הוראתה השניה שיגדלוהו משל אחיו (וברייתא זו מובא יומא דף יט, הוריות דף ט, חולין דף קלד). ובילקוט גריס תחת ״במראה״, ״במדה״. ובתנחומא כתב בחמשה דברים...ובשנים, סמך על הה״א.
[כו]
אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו – הנה מה שכתב ״ומלא את ידו״ הוא וי״ו המחלקת שמשנגנז שמן המשחה נתרבו בבגדים לבד, וכמו שלמד (אחרי סימן עט) ממה שכתוב ״אשר ימשח... ואשר ימלא״, עיי״ש. אולם למה אמר זה? והלא כבר ביאר במקומו איך מושחין ואיך מחנכין את הכהן גדול?! פירשו חז״ל משום דכתיב ״שבעת ימים ילבשם הכהן״ והוא הדין דמשיחה שבעה, דאתקיש משיחה לריבוי. לכן מלמדנו שבדיעבד די אפילו בריבוי יום אחד או במשיחה יום אחד שעל זה אמר שדי אם ״יוצק על ראשו״ אף פעם א׳. וכן למד כזאת בכ׳ אחרי שם לענין עבודת יום הכפורים. וברייתא דשם מובא ביומא דף ה. וצריך לומר שם נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד (עיי״ש בספר פני יהושע וכמ״ש הרמב״ם (פ״ד מהל׳ כלי המקדש) ופה למד לענין שנוהג בו כל מצות כהן גדול.
[כז]
את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום – דעת ר׳ מאיר ש״לא יפרום״ קריעה גמורה, כדרך שאר אדם, אבל פורם מלמטה מקמי שפה שאינו קריעה אצל יתר בני אדם. ודעתו בנוי על ההבדל שיש בלשון בין קריעה לפרימה [שבארתי בסדר שמיני (סימן ל)]. ש״קריעה״ כולל כל מקום ובכל אופן שיקרע אבל הפרימה היא רק הקריעה במקום השפה, שקורע את האימרא, ודוקא בבית הצואר למעלה, עיי״ש. ומזה מוכיח שלא הוזהר רק מלפרום, לא מלקרוע למטה מקמי שפה, שאם כן היה לו לתפוס לשון ״קריעה״ ללמד שגם בזה אסור. ור׳ יהודה חולק עליו וסבירא ליה שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר. וסוף דברי ר׳ יהודה חסרין בספרים וצריך להגיה כמו שסיים בגמ׳ הוריות (דף יב:) וז״ל אילו נאמר ״ראש לא יפרע ובגד לא יפרום״ הייתי אומר בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר. ת״ל ״את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום״ שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר דברי ר׳ יהודה. ודברי ר׳ יהודה מבוצרים על הכלל שכתבתי (בסדר תזריע סימן קעד) שהגם שיש הבדל בין פרימה וקריעה במה שקריעה כולל כל קרע אף כל שהוא ואף בכל מקום, בכל זאת במקום שנזכר הפעול אחריו – ״ויקרע את בגדיו״ – היינו קריעה גמורה כדרכו, עיי״ש. ואם כן אין ראיה ממה שכתב כאן ״לא יפרום״ ולא כתב ״לא יקרע״ שרק פרימה אסור וקריעה מותר שגם אם היה כתוב ״בגדיו לא יקרע״ היה גם כן פירושו קריעה גמורה שכיון שכתוב הפעול קרע בגדיו היא כדרך קריעת בגדים הנוהג. אולם שעדיין יש להשיב אם איתא שגם קריעה למטה מקמי שפה אסור, היה לו לכתוב ״לא יקרע״ סתם. שקריעה שלא בא הפעל אחריו כולל אף קרע כל שהוא, ומדלא כתב הכי וכתב ״בגדיו לא יפרום״ יש ראיה לר׳ מאיר שקרע כל שהוא מותר. על זה השיב אם היה כתוב ״ראש לא יפרע ובגד לא יפרום״ ר״ל בלא הכינוי והוא הדין אם היה כתוב ״לא יפרע ולא יפרום״ סתם בלא הפעול הייתי טועה לפרש שלא יפרע ראש הסוטה ולא יקרע בגדיה [כמ״ש במשנה שהכהן סותר שערה ואוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו...והייתי מפרש שמזהיר שהכהן גדול לא יפרע ראשה] ואם כן מוכרח לכתוב ״ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום״, הפעול עם הכינוי. ועתה גם אם היה תופס לשון קריעה פירושו כלשון פרימה כיון שמוכרח לכתוב ״בגדיו לא יפרום״ ואם כן אין ראיה להתיר קריעה למטה. וז״ש ת״ל את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום״ שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר.
שמן המשחה – עיין מה שכתבתי לעיל (ז,לה) בשם הירושלמי יומא דמשמעו לשון גדולה, כמו ״אנשי מדות״ (במדבר יג,לב) תרגם אונקלוס – ״גברי דמשחן״, אלא דשם משמעו רק בקומה וכאן משמעו גדול בכל דבר מעלה.
לא יפרע – גם בפרשת שמיני כמו כאן בא איסור פריעת הראש ופריעת בגדים לאהרן ובניו, וכאן לכהן הגדול, אם כן יתר בני אדם אינם מוזהרים על זה ורשאים בו, והתורה לא צותה ולא אסרה מנהגי אבלות המורים צערנו על מיתת קרובינו, אבל צותה שלא להתאכזר על עצמנו כאלו קרובינו אבדו ממנו מכל וכל, או כאלו אלהינו חס ושלום אכזרי וחפץ בצערנו (פרשיות קדושים וראה). מכל מקום מאחר שסופר לנו אֵבֶל אברהם על שרה, ואבל יעקב גם על דבורה מינקת אמו, ואבל יוסף על אביו, נראה ברור שטוב בעיני ה׳ שנתאבל על מות קרובינו, ולא לצדקה תחשב לנו אם נכבוש צערנו כאלו לא איכפת לנו; ואל תשיבני מדוד על בנו (שמואל ב י״ב:ב׳) שמת לכפרת עונו.
הכהן הגדול מאחיו – זהו התואר המלא של הכהן הגדול, שבמקומו יבוא במקוצר ״הכהן הגדול״ (השוה במדבר ל״ה:כ״ה, יהושע כ׳:ו׳, מלכים ב י״ב:י״א, כ״ב:ד׳, כ״ג:ד׳ ופעמים רבות בחגי וזכריה, השוה חלק א עמודים כט-ל׳). לדעת הספרא יהיה הכהן הגדול המצויין בין אחיו מכמה בחינות.
יוצק על ראשו – גם בני אהרן נקראים בשם ״משוחים״ (במדבר ג׳:ג׳), מפני שהוזה עליהם שמן המשחה (ויקרא ח׳:ל׳), אולם רק לאהרן הוצק שמן על הראש (השוה חלק א, עמוד קצג).
ומלא וגו׳ – כמו לעיל ט״ז:ל״ב. מריבוי התוארים שניתנו כאן לכהן הגדול. מסיקה ברייתא אחת (בהוריות י״ב:), שמחוץ לדין אחד (״מקריב אונן״, פסוק יב) חלים הצוויים שבכאן גם על כהן משוח מלחמה ועל כהן מרובה בבגדים (עיין חלק א, עמוד קכה). שונה מזה דעתו של הרמב״ם; עיין משנה למלך בהלכות כלי המקדש ה׳:ו׳.
את ראשו – בעוד שלכהן הדיוט מותר על⁠־ידי קריעת בגדיו וגידול פרע שער ראשו להביע את אבילותו, אין הכהן הגדול רשאי אפילו זאת (עיין חלק א, עמוד רו). אולם הרמב״ם בהלכות ביאת מקדש א׳:י׳ סובר, לכהן גדול אסורות היו תמיד פריעה ופרימה, משום שהיה צריך להיות תמיד במקדש, מה שהיה אסור במצב של פריעה ופרימה, כפי שיוצא מתוך יחזקאל מ״ד:כ׳. לפי זה כוונת הכתוב כאן, שלכהן הגדול אסור היה אפילו על מת לגדל פרע ולפרום את בגדיו, וכל שכן שאסור לו לעשות זאת בלי סיבה; השוה עוד חלק א, עמוד רה. על דבר ״פרם״ עיין חלק א, עמוד רסח. לדעת ר׳ ישמעאל גם הכהן הגדול פורם את בגדיו, אולם עושה זאת מלמטה, ולא מלמעלה (הוריות י״ב:).
והכהן וגו׳ – ת״ר, והכהן הגדול מאחיו – זה כהן גדול, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, זה משוח מלחמה, ומלא את ידו ללבוש את הבגדים – זה מרובה בגדים, – על כולם הוא אומר, את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא.⁠1 (הוריות י״ב:)
והכהן הגדול מאחיו – שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בחכמה ובעושר, אחרים אומרים, מניין שאם אין לו שאחיו הנהנים מגדלין אותו ת״ל והכהן הגדול מאחיו – גדלהו משל אחיו2. (יומא י״ט.)
ובגדיו לא יפרם – מהו לא יפרם, אינו פורם כדרך שבני אדם פורמין, אלא הוא פורם מלמטה וההדיוט פורם מלמעלה.⁠3 (הוריות י״ב:)
1. ר״ל בכולם נוהגים דיני כהן גדול. וע״ע בסמוך ס״פ י״ב וריש פסוק י״ג.
2. טעם הדרשה הראשונה שיהא גדול מאחיו וכו׳ פשוט דמדייק יתור המלה מאחיו, ובתו״כ מוסיף עוד ובמראה, ובילקוט גריס תחת במראה. במדה, כלומר שיהיה בעל קומה, ונראה עיקר גירסת הילקוט ע״פ מ״ש בשבת צ״ב א׳ אין השכינה שורה אלא על בעל קומה, ובתענית ט״ו א׳ אומר אדם של צורה, ופירש״י בעל קומה שישמעו ויקבלו דבריו, ובסנהדרין י״ז א׳ מבואר שצריך להושיב בסנהדרין אנשים בעלי קומה, ופירש״י כדי שתהא אימתן מוטלת על הבריות, הרי דזה הוי אחת המעלות הדרושות לאדם נכבד ובעל בעמו, והוא הדין בכה״ג. [וע״פ זה יש לפרש האגדה דחלק ק״ה ב׳ שבין יתר הקללות שביקש בלעם לקלל את ישראל אמרו שביקש שלא יהא להם מלכים בעלי קומה, ולא בארו המפרשים בתכונת בקשה זו, ולפי שכתבנו ביקש שיהיו להם מלכים חסרי מעלה זו, ולא יטילו אימה על הצבור, וממילא יהיה העם פרוע לשמצה, וזו היא באמת קללה נמרצה]. וע״ע מש״כ בפ׳ שופטים בפסוק שום תשים עליך מלך.

וטעם אחרים שאם אין לו, אחיו הכהנים מגדלין אותו, י״ל דמדייקו מדלא כתיב הגדול באחיו, כמו היפה בנשים, ודרשו מאחיו כמו משל אחיו. וע׳ בחולין קל״ד ב׳ הובאה דרשה זו ויליף מזה לשאר פרנסי הצבור.
3. ר״ל כה״ג קורע על מת רק שפה התחתונה של בגדיו סמוך לרגליו וכה״ד – שפה העליונה של בגדיו, ולא כמו קריעה על המת סתם, דהיינו שפה העליונה של בגדיו מלפניו שסביב לצוארו סמוך לכתף, וס״ל דהאי ובגדיו לא יפרום אין פירושו שאינו פורם כל עיקר [כדעת חד מ״ד ב מ״א] אלא כדמפרש. ולא נתבאר מניין לו הכרח פירוש זה ולא שאינו פורם כל עיקר, ויתכן לומר, דנראה לו שאין סברא שלא יקרע כלל ולא יעשה כל רושם להפגת צערו אלא שעושה בשנוי.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יא) וְעַ֛ל כׇּל⁠־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃
He shall he not go in to any dead body or defile himself for his father or for his mother.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קטו] 1ועל כל נפשת מת, על כל, לאפוקי רחוקים (דלא ליטמא), מת, לאפוקי קרובים. (נזיר מט:)
[קטז] 2נפשת, מניין אתה מרבה דם קטן כולו (ואפי׳ לא יהיה בו שיעור הדם שהוא רביעית. ר״מ אהלות פ״ב מ״ב.) ת״ל נפשות. (ספרי זוטא חוקת יט, יא)
[קיז] 3ועל כל נפשת מת לא יבא, אמר ר׳ יוחנן, רבי ורבי יהודה בן רועץ וב״ש ור״ש ור׳ עקיבא כולהו ס״ל יש אם למקרא (בתר קרייה אזלינן דהיא עיקר) וכו׳. ר״ע, דתניא ר״ע אומר, מניין לרביעית דם שיצאה משני מתים שמטמא באהל, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא (היינו דם דאיקרי נפש, רביעית היא שיעור חיותו של אדם ובלא״ה לא איקרי מת עד שיהא בו שיעור מיתה), שתי נפשות (משמע משני ב״א) ושיעור אחד (וכתב מת כדי מיתה היינו רביעית), ורבנן (פליגי עליה ואמרי עד שיהא השיעור מאדם אחד) נפשת (חסר) כתיב. מתקיף ליה רב אחא בר יעקב, מי איכא דלית ליה יש אם למקרא וכו׳ אלא דכ״ע יש אם למקרא וכו׳, ור״ע ורבנן בהא פליגי, ר״ע סבר נפשות תרתי משמע, ורבנן סברי נפשות דעלמא משמע (ולעולם חדא משמע אלא הכי קאמר על אחת מכל נפשות מת שבעולם לא יבא). (סנהדרין ד.-:)
[קיח] 4[ועל כל נפשת מת לא יבא... לא יטמא] איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב (במדבר ו, ז) לא יטמא, כשהוא אומר (שם ו) לא יבא, להזהירו על הטומאה, להזהירו על הביאה (על ביאת אהל שבו מת, לומר לך שאם ניטמא במת וחזר ונכנס באהל שיש בו מת חייב שתים). (נזיר מב:)
[קיט] 5ועל כל נפשת מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא, מתני׳: כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין לקרוביהן, אבל מיטמאין למת מצוה. גמ׳: מנא הני מילי, דת״ר על כל נפשות מת לא יבא, במה הכתוב מדבר, אי ברחוקים קל וחומר הוא ומה כהן הדיוט שהוא מיטמא לקרובים אינו מיטמא לרחוקים, כהן גדול שאינו מיטמא לקרובים אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים, אלא בקרובים הכתוב מדבר (והואיל ולא בא הכתוב להזהיר על כל נפשות מת אלא משום קרובין מה ת״ל לאביו) ולאביו הוא דאינו מיטמא, הא מיטמא הוא למת מצוה. (נזיר מז.-:)
[קכ] 6לאביו ולאמו, למה לי (תרווייהו. תוס׳) צריכי, דאי כתב אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מיטמא ליה, משום דחזקה בעלמא הוא (דלא ברירא מילתא אי אבוה הוא אלא חזקה בעלמא הוא), אכל אמו דידעין דילידתיה ליטמא לה, (קמ״ל), ואי כתב רחמנא אמו, הוה אמינא אמו לא ליטמא לה דלאו אזיל זרעה בתרה, אבל אביו כיון דאמר מר (במדבר א, ב) למשפחותם לבית אבותם (משפחת אב קרויה משפחה, ולא משפחת אם), אימא ליטמא ליה, קא משמע לן. (נזיר מט.)
[קכא] 7ולאמו לא יטמא, ולאמו (האמור בכ״ג מה ת״ל) לגזירה שוה לכדרבי, דתניא רבי אומר גבי נזיר (לאביר ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם כמותם כי נזר וגו׳ (במדבר ו, ז) והאי קרא בנזיר כתיב), במותם אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם. ואין לי אלא בנזיר, בכהן גדול מנין, אמרת לא יאמר אמו בכ״ג, שאין ת״ל שהרי ק״ו הוא, ומה אם במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו (אין כהן הדיוט מיטמא לאחיו אלא א״כ ישנו אחיו מאביו), אין כהן גדול מיטמא לאביו, מקום שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו מאמו, אינו דין שאין כ״ג מיטמא לאמו, אם זכיתה (למדת) מהדין (שאין כ״ג מיטמא לאמו) מה ת״ל אמר בכ״ג, מופנה להקיש ולדון הימנו גזירה שוה, נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכ״ג, מה אמו האמור בנזיר במותם אינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם, אף אמו האמור בכ״ג, במותם אינו מיטמא אבל מיטמא לנגעם ולזיבתם. (נזיר מח.)
1. רמב״ם הל׳ אבל פ״ג ה״ו: וכן אינו נכנס עם המת באהל אפילו קרוביו, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא.
2. ראה אהלות פ״ב מ״ב: דם קטן שיצא כולו, רע״א כל שהוא וחכ״א רביעית.
– רמב״ם הל׳ טומאת מת פ״ג הי״ד: דם קטן שיצא כולו, אם אין בו רביעית טהור, אע״פ שהוא כל דם שבו.
3. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. נזיר לח. מט: נב:, חולין עב, אהלות פ״ב מ״ו, וראה רש״י שבת קלב. ד״ה עקיבא, וסוטה ה. ד״ה אדם, ספרי זוטא חקת יט,יא.
– רמב״ם הל׳ טומאת מת פ״ד ה״א: רביעית דם הבאה משני מתים טהורה עד שתהיה כל הרביעית ממת אחד.
4. ראה תו״כ כאן. ובגמ׳ שם הדרש הוא על נזיר, וה״ה בכ״ג. וכ״ה ברמב״ם הל׳ אבל פ״ג ה״ו: כהן גדול אינו מטמא לקרובים וכו׳ וכן אינו נכנס עם המת באהל אפילו קרוביו, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא, הא למדת שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, כיצד וכו׳.
5. תו״כ לק״ט ילקו״ש, ומה״ג כאן, נזיר מד. ורש״י ד״ה ת״ל. ירושלמי נזיר פ״ז ה״א.
– רמב״ם הל׳ אבל פ״ג ה״ו: כהן גדול אינו מטמא לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא. ושם ה״ח: כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו. אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו.
6. ראה תו״כ לעיל פס׳ ב, ולק״ט שם.
7. ספרי נשא פכ״ו. במ״ר פ״י-יא. ילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ טומאת אוכלין פט״ז ה״ט: כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת.
[ד]
״וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת״ – אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: מְנַיִן לִרְבִיעִית דָּם שֶׁהִיא מִשְּׁנֵי מֵתִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת״, שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת, מֵת אֶחָד.
״לֹא יָבֹא״ – וְ״לֹא יִטַּמָּא״, חַיָּב בְּ׳לֹא יָבֹא׳ וְחַיָּב בְּ׳לֹא יִטַּמָּא׳.
אֵין לִי אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא חַיָּב בְּ׳לֹא יָבֹא׳ וְחַיָּב בְּ׳לֹא יִטַּמָּא׳, מְנַיִן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהוּא חַיָּב בְּ׳לֹא יָבֹא׳ וְחַיָּב בְּ׳לֹא יִטַּמָּא׳?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא יִטַּמָּא״, ״לֹא יִטַּמָּא״ (ויקרא כ״א:א׳), לִגְזֵרָה שָׁוָה: מָה ״לֹא יִטַּמָּא״ אָמוּר בְּכֹהֵן גָּדוֹל,
חַיָּב בְּ׳לֹא יָבֹא׳ וְחַיָּב בְּ׳לֹא יִטַּמָּא׳, אַף ״לֹא יִטַּמָּא״ אָמוּר בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט,
חַיָּב בְּ׳לֹא יָבֹא׳ וְחַיָּב בְּ׳לֹא יִטַּמָּא׳.
״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״ – מִטַּמֵּא הוּא עַל מֵת מִצְוָה.
וְעַל כָּל נַפְשָׁת מִיתָא לָא יֵיעוֹל לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ לָא יִסְתָּאַב.
Nor shall he enter to any dead body, nor defile himself for his father or his mother.

וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא
וְעַל כָּל נַפְשָׁת מִיתָא לָא יֵיעוֹל לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ לָא יִסְתָּאַב
לֹא יָבֹא – לא יִכָּנֵס לאהל המת
א. אילו תרגם ״וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא״ – ״לָא יֵיתֵי״ (לא יִקְרַב), היה נשמע שאסור לכהן הגדול להתקרב למת בכל מצב, גם כשאינו נטמא. אבל זה אינו כמבואר במשנה (סנהדרין ב א): ״מת לו מת אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נִכְסִין והוא נִגְלֶה הן נִגְלִין והוא נִכְסֶה ויוצא עמהן עד פתח העיר״. לכן דקדק לתרגם ״וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא״ – ״וְעַל כָּל נַפְשָׁת מִיתָא לָא יֵיעוֹל״ (לא יִכָּנֵס) כי האיסור הוא להכנס לאהל ולהיטמא ואפילו כשיש באהל דם בלבד כדרך שדרשו נַפְשֹׁת מֵת בהוראת דם המת.⁠1 אבל לעיל תרגם ״לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא״ (א) ״עַל מִית לָא יִסְתָּאַב״ כי שם פירושו גוף המת. ואולם המיוחס ליונתן שתרגם ״וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא״ – ״וּלְוָת כָּל בַּר נָשׁ דְמִית לָא יֵיעוֹל״ (ואל כל בן אדם מת לא יבוא) מפרש וְעַל כמו וְאֶל, ונַפְשֹׁת מֵת – גוף של מת.⁠2
לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא – לאו אחד
ב. לעיל התבאר שלדעת הרמב״ם ״אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ״ (ז) הם שני לאווין, כאילו כתוב ״אִשָּׁה זֹנָה אוֹ חֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ״ אלא שאונקלוס אינו נוהג להוסיף תיבת אוֹ שאינה בכתוב. ולכן תרגם ״וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת״ (שמות כא טו וברש״י: או זה או זה), ״וּדְיִמְחֵי לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ״ [ולא: לַאֲבוּהִי אוֹ לְאִמֵּיהּ]. ואולם את פסוקנו ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״ גם הרמב״ם מונה כלאו אחד: ״הזהיר כהן גדול מהטמא למת מן המתים במין ממיני הטומאה והוא אמרו לאביו ולאמו לא יטמא״ (ספר המצוות לא תעשה קסח). ומסתבר שכאן לא חילק בין הלאווין כי השווהו לכתוב לעיל ״לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו״ (א-ב) שהיא מצווה כללית: ״ענין טומאת הכהנים לקרוביהם, ובכללה שיתאבלו כל אחד מישראל על ששה מקרוביו הידועים״ (ספר החינוך מצוה רסד). וכמו ששם ״לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו״ הם חלק מן המצווה, גם אצלנו ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״ – ״לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ לָא יִסְתָּאַב״ היא מצווה אחת.⁠3
1. חולין עב ע״א: ״מנין לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמאה באהל? שנאמר ״ועל כל נפשות מת לא יבא״, שתי נפשות ושיעור אחד״. ויסוד הדרשה בצירוף נַפְשֹׁת מֵת: נַפְשֹׁת – ברבים מֵת – ביחיד.
2. על פי ״חליפות שמלות״ ו״אהבת יהונתן״.
3. והטעם שבכהן הדיוט הקדים מיתת האם פירש ראב״ע: ״לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו (ב) – וטעם להזכיר אמו קודם האב, כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב״. והקשו כנגדו: אם כן מדוע בפסוקנו הקדים מות האב ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״? השיב ר׳ יוסף פאצאנאווסקי בעל ״פרדס יוסף״ (לודז, תרצ״ה): כאן מדובר בכהן גדול והוא לעולם אינו מתמנה אלא במות אביו אך אמו עשויה לחיות עוד.
ועל כל נפשא דמית לא ייעול לאבוי ולאמה לא יסתאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נפש״) גם נוסח חילופי: ״עמא״.
ולות כל בר נש דמית לא יעול לאבוי ולאימיה לא יסתאב.
Nor unto any person who is dead shall he go in, nor for his father or his mother make himself unclean.
אל כל בן אדם שמת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא.
וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא – בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אִם בָּרְחוֹקִים, קַל וָחֹמֶר הוּא: וּמַה כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהוּא מִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָרְחוֹקִים כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא מִטַּמֵּא לָרְחוֹקִים, אֶלָּא בִּקְרוֹבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. ״לְאָבִיו״ לְאָבִיו אֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל הוּא מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה. ״וּלְאִמּוֹ״ לִגְזֵרָה שָׁוָה לְכִדְרַבִּי. בְּמוֹתָם אֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְנִגְעָם וּלְזִיבָתָם. וְאֵין לִי אֶלָּא נָזִיר, כֹּהֵן גָּדוֹל מִנַּיִן, אָמַרְתָּ: לֹא יֹאמַר אִמּוֹ בְּכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר שֶׁהֲרֵי קַל וָחֹמֶר הוּא: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁכֹּהֵן הֶדְיוֹט מִטַּמֵּא לְאָחִיו מֵאָבִיו אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִטַּמֵּא לְאִמּוֹ, מָקוֹם שֶׁאֵין כֹּהֵן הֶדְיוֹט מִטַּמֵּא לְאָחִיו מֵאָבִיו אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִטַּמֵּא לְאִמּוֹ. אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִמּוֹ״ בְּכֹהֵן גָּדוֹל, מֻפְנֶה לְהָקִישׁ מִמֶּנּוּ לִגְזֵרָה שָׁוָה: נֶאֱמַר אִמּוֹ בְּנָזִיר וְנֶאֱמַר אִמּוֹ בְּכֹהֵן גָּדוֹל, מָה אִמּוֹ הָאָמוּר בְּנָזִיר בְּמוֹתָם אֵינוֹ מִטַּמֵּא אֲבָל מִטַּמֵּא לְנִגְעָם וּלְזִיבָתָם אַף אִמּוֹ הָאָמוּר בְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּמוֹתָם אֵינוֹ מִטַּמֵּא אֲבָל מִטַּמֵּא לְנִגְעָם וּלְזִיבָתָם. תַּנְיָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לִרְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִשְּׁנֵי מֵתִים שֶׁהוּא מְטַמֵּא בָּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא״ שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת וְשִׁעוּר אֶחָד. ״לֹא יָבֹא וְלֹא יִטַּמָּא״ חַיָּב בְּלֹא יָבֹא וְחַיָּב בְּלֹא יִטַּמָּא. אֵין לִי אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁחַיָּב בְּלֹא יָבֹא וְחַיָּב בְּלֹא יִטַּמָּא, מִנַּיִן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט שֶׁחַיָּב בְּלֹא יִטַמָּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִטַמָּא, לֹא יִטַּמָּא״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, מַה ״לֹּא יִטַּמָּא״ הָאָמוּר בְּכֹהֵן גָּדוֹל חַיָּב בְּלֹא יָבֹא וְחַיָּב בְּלֹא יִטַּמָּא, אַף ״לֹא יִטַּמָּא״ הָאָמוּר בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט חַיָּב בְּלֹא יָבֹא וְחַיָּב בְּלֹא יִטַּמָּא.
לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא – אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״ לֹא יֵצֵא עִמָּהֶם אֲבָל יוֹצֵא הוּא אַחֲרֵיהֶם. כֵּיצַד, הֵם נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה הֵם נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה, יוֹצֵא עִמָּהֶם עַד פֶּתַח הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
ועלי אי אנסאן מית פלא ידכ֗ל חתי באביה ואמה לא ינגס.
ולכל אדם מת לא ייכנס, אפילו לא לאביו ולאמו לא יטמא.
ועל כל נפשות מת – באהל המת.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, ובדומה בכ״י מינכן 5, המבורג 13, נוסף כאן: ״נפשות מת – להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל. לאביו ולאמו לא יטמא – לא בא אלא להתיר לו מת מצוה.⁠״
ועל כל נפשת מת וגו'‏ means, he shall not go into a tent wherein is a corpse.⁠a
a. Some manuscripts add here: "נפשת מת – The word נפשת, which appears redundant, is intended to include a quarter of a log of the blood of a corpse – to intimate that even this, as a corpse itself, makes men and vessels unclean through being in a "tent" in which it happens to be (Sanhedrin 4a).
לאביו ולאמו לא יטמא NOR SHALL HE DEFILE HIMSELF FOR HIS FATHER OR FOR HIS MOTHER – By these words which appear redundant, since אביו ואמו are included in כל נפשת מת, Scripture has no other intention than to permit him to defile himself for a מת מצוה (cf. v. 1) (Sifra, Emor, Section 2 4; Nazir 47b).⁠"
פס׳: ועל כל נפשת1חסר וי״ו מלמד שאפילו רביעית דם שיצא משני מתים מטמא באהל.
2לא יבא – חייב בבל יבא ובל יטמא.
לאביו ולאמו לא יטמא – אבל מטמא הוא למת מצוה:
1. חסר ו׳ וכו׳. בת״כ גירסא אחרת שנאמר ועל כל נפשות (הוא לשון רבים) מת (הוא לשון יחיד) מכאן לרביעית דם שיצא מב׳ מתים שהוא טמא:
2. לא יבא. וכתיב אח״כ לא יטמא. מכאן שהוא חייב בבל יבא ובבל יטמא והיינו ב׳ לאוין ועיין בת״כ:
ועל כל נפשת מת – גוף מת, והגוף חסר. כי מת שם התואר, וכן: ועשיר יענה עזות (משלי י״ח:כ״ג), ומאכלו בריאה (חבקוק א׳:ט״ז) – ותחסר: שה.
וטעם לא יבא – באהל או בבית ששם המת.
וטעם לאביו ולאמו – שהוא מצוה עליו לכבדם בחייהם ובמותם, ואף כי לאחיו ולבנו.
NEITHER SHALL HE GO IN TO ANY DEAD BODY. Nafshot met is to be read as if written nafshot guf met (dead body). The word guf (body)⁠1 is missing, for met (dead) is an adjective.⁠2 Similarly, But the rich answers impudent3 (Prov. 18:23)4 and and their food plenteous5 (Hab. 1:16),⁠6 where the word lamb is missing.
The meaning of he shall [not] go in is, he shall not go into a tent or a house where the dead body is located.
The meaning of for his father, or his mother is, for his father and mother, whom he is obligated to respect while they live and after their death. The kohen gadol may certainly not defile himself over his brother or his son.⁠7
1. Guf is masculine.
2. Modifying guf. Met is masculine. It cannot modify nafshot, which is feminine. Hence Ibn Ezra's comment.
3. Translated literally.
4. The term "words" is missing from the verse. The clause should be read as if written: But the rich answers [with] impudent words.
5. Literally, and his food fat.
6. And his food fat should be read as if written: and his food a fat lamb.
7. Our verse only mentions the kohen gadol's father and mother. However, if he cannot defile himself over the latter he certainly cannot defile himself for his brother or son.
ועל כל נפשת מת לא יבא – אזהרה לכהן גדול שלא יכנס באהל המת ואין לי אלא כהן גדול שהוזהר בלא יבא מניין לרבות כהן הדיוט אלא גמר גזירה שוה לא יטמא בכהן הדיוט מלא יטמא בכהן גדול מה לא יטמא האמור בכהן גדול מוזהר אף בלא יבא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט מוזהר נמי אף בלא יבא. ת״כ.
לאביו ולאמו לא יטמא – לא בא הכתוב אלא להתיר לו מת מצוה.⁠1 כאן אין צריך לומר לבנו ולבתו לאחיו ולאחותו, שכשאינו מטמא לאביו ולאמו כל שכן שאינו מטמא לשאר קרובים.
1. שאוב מהספרא.
ועל כל נפשות מת לא יבא, "he shall not go to make contact with any corpse.⁠" This is a warning to the High Priest not to be in the same covered airspace with any corpse. Seeing that this could have been derived already from the previous verse, it is clear that here the Torah includes ordinary priests in this legislation also. The linkage known as g'zeyrah shava, is established by the word יבא which is used here in connection with the High Priest, followed by the unnecessary
ולאביו ולאמו לא יטמא "he must not defile himself on the bodies of either his father or his mother.⁠" This was included in the previous part of the verse that was all inclusive, by the words: כל נפשות מת, "any dead bodies.⁠" By repeating it, apparently, the sages learn that if a corpse is abandoned and has no one to arrange for his burial, the High Priest is commanded to defile himself on his account. (Sifra)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

ועל כל – נפשות מת וגו׳. כל הפסוק האותיות של סופי תיבות כפולות רמז לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא.
ועל כל נפשות מת וגו׳ – פי׳ הר״י שכל הלאוין האמורין בכ״ג לעבור עליהן בשני לאוין, שאל״כ למה נאמר בכהן גדול והלא בכלל כהנים הוא.
לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא – כ״ג חייב בלא יבא ובלא יטמא, וכהן הדיוט יליף ליה בג״ש. (לא יטמא) לאביו ולאמו לא יטמא – וקשיא לרבי׳ הלל בגמרא (נזיר מ״ח ב׳) דייק גבי נזיר לאחותו מה ת״ל, לפי שכתוב על כל נפשות מת לא יבא, (יטמא) [למה] לא דייק בו כאן גבי כ״ג לאביו ולאמו מה ת״ל, והא כבר כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא. ופי׳ רבי׳ הילל משום דאצטריך למכתב לאביו ולאמו לא שתאמר על כל נפשות מת, אפילו נפש בהמה משמע. ת״ל לאביו ולאמו, מה אביו ואמו שהן בני אדם, כך נפשות מת שהן בני אדם ולא נפש בהמה, וכ״ן די״ל דאצטריך לאביו ולאמו לגלות אבל מטמא הוא למת מצוה, וה״א על כל נפשות מת ואפילו מת מצוה במשמע.
ועל כל נפשׂת מת לא יבא – לפי שזכר אחר הכלל הזה אביו ואמו, למדנו שההבדל בין כהן גדול ובין כהן הדיוט אינו כי אם בכמו אלו הקרובים, לא במת מצוה, והוא המת שאינו בעמיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ועל כל נפשות מת לא יבא באהל המת דאין ביאה אלא במקום שיש בו תוך כמו אהל או בית או מערה וכיוצא בהם. בת״כ לא יבא ולא יטמא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא פי׳ מוזהר שלא יבא באהל המת אף על פי שלא יגע במת ומוזהר שלא יגע במת אפילו במקום שאין בו תוך כגון בקעה וכיוצא בה אין לי אלא כ״ג כהן הדיוט מנין ת״ל לא יטמא לא יטמא לגזרה שוה מה בכהן גדול חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא אף בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא:
נפשות מת להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל. משום דברביעית דם תלויה נפשו של אדם וקרא הרביעית דם נפש וכאלו אמר ועל כל רביעית דם שיצא מן המת לא יבא באהל שהוא שם מפני שהדם הוא חשוב כמת עצמו לענין טומאת אהל ואע״פ שכתוב נפשות בלשון רבים נפשת כתיב בלא וי״ו וסבירא להו לרבנן יש אם למסורת כדאיתא בסנהדרין והקשו בתוספות למה לי קרא דהכא תפוק לי מקרא דהנוגע במת בנפש האדם שדרשו בו זו רביעית הדם הבא מן המת והביאו רש״י ז״ל בפירושו שם נראה לי שאין זו קושיא דאיכא למימר איצטריכו תרוויהו חד לטומאת מגע דכתיב ביה כל הנוגע וחד לטומאת אהל דכתיב ביה לא יבא שפירושו באהל אבל רבי עקיבא אומר מניין לרביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באהל אף על גב דליכא שיעור רביעית דם ממת אחד ת״ל ועל כל נפשות מת לא יבא משתי נפשות מת אחד קורא המת נפש והרביעית דם מת מפני שבו תלוי המות וכאילו אמר ועל כל שני מתים שיצא מהם רביעית דם לא יבא באהל שהוא שם דאם לא כן ועל כל נפש מת מיבעי ליה:
לאביו ולאמו לא יטמא לא בא אלא להתיר לו מת מצוה. בת״כ דקרא דלאביו ולאמו קרא יתירא הוא דבכלל על כל נפשו׳ הוא מה ת״ל לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא דאינו מטמא הא למת מצוה מטמא ותניא נמי במסכת נזיר בפרק כהן גדול על כל נפשות מת לא יבא במה הכתוב מדבר אי ברחוקים קל וחומר הוא ומה כהן הדיוט שהוא מטמא לקרובים אינו מטמא לרחוקים כהן גדול שאינו מטמא לקרובים אינו דין שאינו מטמא לרחוקים אלא בקרובים הכתוב מדבר ומה ת״ל לאביו לאביו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה וא״ת אי הכי לאמו למה לי מלאביו נפקא כבר תרצו זה בפרק כהן גדול ואמרו ולאמו מופנה נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכהן גדול מה אמו האמורה בנזיר כתיב בה במותם ודרז״ל במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם דאם לא כן במותם למה לי הא לעיל מיניה כתיב על נפש מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו אף אמו האמורה בכהן גדול במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם וא״ת כיון דפירוש על כל נפשות מת ברביעית דם שיצא מן המת קמיירי כדלעיל אם כן קרא דלאביו לא יטמא לאו יתירא הוא ולמדרש מיניה לאביו הוא דאינו מטמא אבל למת מצוה מטמא י״ל דרז״ל סבירא להו דקרא דעל כל נפשות מת במתים ממש קמיירי כדמשמע מברייתא דלעיל במה הכתוב מדבר אי ברחוקים קל וחומר הוא אלא בקרובים והא דדרשי מיניה לרביעית דם כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות טומאת מת טומאת רביעית דם וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי יראה לי שכלן טומאתן אינו דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן כמו שבארנו בהלכות נזירות ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינו דין תורה אלא מדרבנן וסמכו דבריהם על המקראות בדרך אסמכתא ולפי זה הא דהקשו התוספ׳ לרבנן למה לי קרא דעל כל נפשות מת תיפוק לי מקרא דכל הנוגע במת בנפש האדם לא קשיא ולא מידי וא״ת אכתי קרא דלאביו לא יטמא לאו יתירא הוא דהא אזהרת לאביו ולאמו הוא בלא יטמא דמיירי במגע המת ואזהרת על כל נפשות מת היא בלא יבא דמיירי באהל המת י״ל מדהוה ליה למכתב ועל כל נפשות מת לא יבא ולא יטמא ואין צריך לומר לאביו ולאמו אייתר ליה קרא דלאביו למדרש מיניה הא למת מצוה מטמא:
והאזהרה הג׳ היא בענין קבורת המתים שלא יהיה כהן גדול כשאר הכהנים כי הוא להיותו כהן גדול לא יטמא לשום מת לא לאמו ולא לאביו אע״פ שהוא חייב בכבודם ולכן לא זכר בן ובת אח ואחות, אלא האב והאם שצותה תורה על מוראם וכבודם.
[א] ועל כל נפשות מת לא יבוא
[1] נזיר פרק שישי דף לח ע״א (נזיר לח.),⁠1 ופרק שביעי דף מז ע״ב, ודף מח ע״א2, ודף מט ע״א וע״ב, ודף נב ע״ב [2] סנהדרין פרק ראשון דף ד ע״א (סנהדרין ד.) וע״ב [3] הוריות פרק שלישי דף יב ע״ב (הוריות יב:) [4] חולין פרק רביעי דף עב ע״א (חולין עב.)
[ב] לאביו
[1] נזיר פרק שביעי דף מז ע״ב (נזיר מז:)
[ג] לאביו ולאמו לא יטמא
[1] שם דף מח ע״א וע״ב
1. שורה זו של הפניות אכן שייכת למסכת נזיר. בספר המקורי הפניות אלו כתובות לאחר ההפניות למסכת הוריות. האחריות לטעות זו מוטלת על כתפי המעתיק בלבד. [או המדפיס]
2. בהפניה זו נזיר מח ע״א הציטוט לא כתוב, הוא כן כתוב בע״ב אך לא ככתבו וכלשונו. אלא הוא נכלל בדברי הגמרא: נאמרו כללות בכ״ג, ונאמרו כללות בנזיר...רש״י ותוס׳ ביארו את כוונת הגמרא כללות בכ״ג, הוא הפסוק, ׳על כל נפשות מת לא יבוא׳. ביאורם של רש״י ותוס׳ מופיע בע״א (ככל הנראה בגלל בעיות עימוד). ואולי לזה התכוון רבנו בהפניה לע״א.
לא ה׳תורה אור׳ ולא מדפיסי תו״א בימינו הפנו לנזיר מח, לא לע״א, ולא לע״ב.
באוהל המת. דלשון ״יבא״ לא שייך אלא על ביאת מקום, ואין בביאת מקום טומאה אלא אם יבא באהל המת. ואם תאמר, אם כן מנא ליה לאסור נגיעה בלא אוהל, פירשו בתורת כהנים דכתיב אחריו ״לאביו ואמו לא יטמא״, אף בלא אהל, רק בנגיעה בלבד. אין לי אלא כהן גדול מוזהר ב״לא יבא״ ו״בלא יטמא״, כהן הדיוט מנין, תלמוד לומר ״לא יטמא״ ״לא יטמא״ (פסוק א) לגזירה שוה, מה כהן גדול ב״לא יטמא״ וב״לא יבא״, אף כהן הדיוט ב״לא יטמא״ וב״לא יבא״:
נפשות מת להביא רביעית דם מן המת. דאם לא כן, ״נפשות״ למה לי. ואף על גב ד״נפשות מת״ משמע תרתי, סבירא להו לרבנן דיש אם למסורת, ו׳נפשת׳ כתיב (סנהדרין ד.). ורבי עקיבא יליף ליה (שם) מניין רביעית מן שני בני אדם מטמאים באהל, דכתיב ״נפשות מת״, אף על גב דאין רביעית ממת אחד. והקשו בתוספות (חולין עב. ד״ה שתי) למה לי קרא, תיפוק ליה מדכתיב (במדבר יט, יג) ״הנוגע במת בנפש האדם״, ודרשו רז״ל (חולין עב.) ״בנפש״ להביא רביעית דם מן המת, שנפשו של אדם תלויה ברביעית דם. והרא״ם אמר דלא קשה מידי, דחד לטומאת אהל, וחד לטומאת מגע, דכתיב (כאן) ״לא יבא״, דפירושו באהל. ולא נראה לי תירוץ זה, חד – דהא איתקיש טומאת מגע לטומאת אהל, דכתיב ״לא יבא ולאביו ולאמו לא יטמא״, דמהאי קרא מפקינן מגע, ואם כן איתקיש להדדי. ועוד קל וחומר, מה עצם כשעורה שאינו מטמא באהל – מטמא במגע (משנה אהלות ב׳:ג׳), רביעית דמטמא באהל אינו דין שיהא מטמא במגע. אבל לי נראה דלא קשיא מידי, דכאן אשמועינן דהכהן מוזהר עליה, דלא נוכל למילף מהא דכתיב ״הנוגע במת בנפש אדם״, דשם לא אמר רק שמטמא. ומכאן לא נוכל למילף שמטמא טומאת שבעה, וחייב על טומאתו על ביאת מקדש:
לא בא אלא להתיר לו מת מצוה. דלגופיה לא צריך קרא לאסור קרובים, דהא כתיב ״ועל כל נפשות מת לא יבא״, על כרחך בקרובים איירי, דאי ברחוקים – אם כהן הדיוט מוזהר עליו (פסוק א), כל שכן כהן גדול, אם כן בקרובים איירי, וכיון דאיירי בקרובים ״לאביו ולאמו״ למה לי, אלא לאביו ולאמו לא יטמא, אבל למת מצוה יטמא (נזיר מז ע״ב). והקשה הרא״ם, דהא ״על כל נפשות מת״ אי אפשר לדבר בקרובים, דהא ״נפשות מת״ אתי לרביעית דם מן המת, ולא יתכן לומר – השתא דאיירי ברביעית דם מן (הקרובים) [המת] – דלרביעית דם קרובים אינו מטמא. ולא הקשה כלום, דעל כרחך הא דכתיב ״מת״ הוא מת ממש, ו״נפשות״ מרבה לך רביעית מן המת. והשתא שפיר קאמר דהאי ״מת״ הוא קרובים, דאי רחוקים – מה כהן הדיוט אסור לטמאות לו, כהן גדול לא כל שכן. ואם כן אפילו אי לא כתב רק ׳בנפש׳ הוי מוקמינן ברביעית דם, דאי למת גמור – קל וחומר מכהן הדיוט, אלא ב״מת״ איירי בקרובים, ו״נפשות״ מרבה לך רביעית דם:
ואם תאמר, מנין רביעית דם שאסור בכהן הדיוט, דשמא דוקא כהן גדול מוזהר עליו, ויש לומר, כיון ד״נפש״ דכתיב בכהן גדול הוא רביעית דם, ״לנפש״ דכתיב בכהן הדיוט (פסוק א) הוא רביעית דם גם כן. ואין להקשות הרי קרא ד״לאביו ולאמו לא יטמא״ לא מיותר, דהרי צריך קרא לחייבו אף על נגיעה בלא אהל, דכתיב ״לא יטמא״, דאין זה קשיא, דהוי מצי למכתב ׳על כל נפשות מת לא יבא ולא יטמא׳. ובגמרא פרק כהן גדול (נזיר ריש מח.) קאמר ״לאמו״ למה לי, ומתרץ קרא לאפנויי, כתיב הכא ״ולאמו״, וכתיב גבי נזיר (במדבר ו, ז) ״ולאמו״, מה התם במיתה הוא דאינו מטמא להם, דכתיב התם (שם) ״לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם״, ודרשינן הא בנגעים ובזיבתם שלהם מטמא להם, אף כאן דוקא במותם אזהר רחמנא, ולא לנגעים ולזיבתם:
אינו הולך אחר המטה. כרבי יהודה בפרק ב׳ דסנהדרין (יח.). ולפי זה הכתוב מחובר למעלה ״ועל כל נפשות לא יבא ומן המקדש לא יצא״, לצאת אחרי המטה:
ועוד למדו מכאן וכו׳. הרמב״ן הקשה על זה, כי שני המדרשים האלו חלוקים, כי אם נאמר שבא להתיר שאם יעבוד שלא יחלל העבודה, ולפירוש ראשון שלא יצא אחר המטה הוי אזהרה, ואם כן איך ילמדו שני דברים דסותרים אהדדי ממקרא זה. ונראה דקרא קאמר לא יצא מן המקדש, כלומר כל דבר שהוא יציאה מן המקדש לא יהיה בו. וכשהוא הולך אחר המטה אחר המת – הוא יציאה מן הקדושה כשהולך אחר המטה, שמא יגע. וגם אם עבודתו היה מחוללת הוא יציאה מן הקדושה. ואין זה שני דברים דסותרים אהדדי, רק ענין אחד. ותרווייהו שמעינן מיניה; דאי להא מילתא שלא ילך אחר המטה, לכתוב ׳אחר מת לא יצא׳. ואי להא אתא שאינו מחלל העבודה, לכתוב ׳ומן העבודה לא יצא׳. אלא פירושו שאל יצא מקדושתו בענין המת הזה:
אך לפירוש רש״י ״ולא יחלל את מקדש ה׳⁠ ⁠⁠״, לא יתכן לפרש על שניהם כאחד, כי לענין שאל יצא אחר המת – פירושו שאל יחלל מקדש ה׳, שהוא אזהרה לו. ולענין שכהן גדול מקריב אונן – יתפרש לפירוש רש״י שבשביל שיקריב אונן לא יהיה מחלל מקדש ה׳ אלקים:
לכך נראה שדעת רש״י כי אינו הולך אחר המטה ענין בפני עצמו, והוא אזהרה לכהן גדול שלא יצא אחר המטה. ודרש שכהן גדול מקריב אונן הוא ענין בפני עצמו, ואינו אזהרה, רק שבא להודיע שכהן גדול מקריב אונן. ומפני שלפירוש הראשון לא אתי שפיר ״ומן המקדש לא יצא״, דהוי למכתב ׳ומביתו לא יצא׳, לכך אמר ׳ועוד נדרש׳, כלומר שלא דבר זה בלבד דרשו בו, אלא יש בו עוד מדרש. אף על גב דלמדרש שלא יצא אחר המת הוא אזהרה, ולמדרש השני אינו אזהרה, מה בכך, כל אחד הוא דרש בפני עצמו, ולא שייך בזה דסתרי אהדדי:
אבל לא ידעתי מה הכריח רש״י לפרש ״ולא יחלל את מקדש אלקיו״ שאין מחלל בזה העבודה, דשפיר מצינו לפרש ״ומן המקדש לא יצא״ – ויחלל מקדש אלקיו, ולפיכך אם הולך אחר המטה יוצא מקדושתו, והיה מחלל קדושתו. וכן אם היה צריך לצאת בשעת אנינתו מן העבודה, היה זה יציאה מקדושתו, והיה מחלל בזה קדושתו. והא דדיייק (סנהדרין פד.) ׳הא אחר שעבד חלל׳, דאם לא כן, מה בכך אם יצא מן העבודה, דהא אונן מותר בעבודה, אלא שכל אונן מחלל עבודתו, [ו]⁠אם היה צריך כהן גדול לצאת מן העבודה בשביל אנינות היה מחלל קדושתו, כך יראה:
ועל כל נַפְשֹת מת: חס׳ וי״ו ע״פ 1המסורת. והכי איתא ריש 2פ״ק דסנהדרי׳ <תניא ר"ע אומ' מנין לרביעית דם הבא משני מתים שהוא מטמא באהל, שנא' ועל כל נפשות מת לא יבא, שתי נפשות ושעור אחד, ורבנן נפשת כתיב, ע"כ. ועיין 3קרבן אהרן דף רכ״ז, 4וילקוט, 5ופסיקתא דר׳ טוביהו, 6ולקח טוב, ופ״ב דאהלות משנה ב׳>. ומה שנמס׳ עליו 7במקרא גדולה כל אורית׳ חס׳, לא יתכן, דאשכחן ואת כל 8נַפְשוֹת ביתו דפ׳ וישלח מל׳. וכן כתב 9הרמ״ה ז״ל, ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת כל נַפְשוֹת ביתו, דין לחוד מל׳ וי״ו באורית׳ וחד חס׳, ועל כל נַפְשֹת מת. [נפשת].
1. המסורת: מ״ק-ד על אתר.
2. פ״ק דסנהדרי׳: ד ע״א.
3. קרבן אהרן: פרשת אמור, פרשה ב הלכה ד, רכז ע״ב.
4. וילקוט: ויקרא רמז תרלא, ד״ה ועל כל.
5. ופסיקתא: לקח טוב ויקרא, נט ע״א.
6. ולקח טוב: נאג׳ארה על אתר, צב ע״א.
7. במקרא גדולה: מסורה צדית של ד על אתר.
8. נַפְשוֹת ביתו: בר׳ לו ו.
9. הרמ״ה: נפ״ש.
באהל המת. ר״ל מדכתיב לא יבא ואין שייך ביאה אלא בדבר שיש לו תוך:
רביעית דם. נראה דיוקו מדכתיב נפשות לשון רבים ומת לשון יחיד דהל״ל נפש מת או נפשות מתים, אלא ר״ל דבמת אחד שייך טומאה כעל נפשות הרבה וזו רביעית דם שכל רביעית דם מן המת מטמא ושייך לומר בו נפש כיון דהנפש תלוי ברביעית דם באדם וק״ל: נלי״ט: וא״ת והא בפרשת חקת גם כן כתיב במת בנפש ופירש״י בנפש זו רביעית דם ולמה לי תרי קראי. ויש לומר דכאן מדבר שמטמא באהל והתם מדבר שמטמא במגע:
להתיר לו מת מצוה. דהא כבר כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא ועל כרחך זה בא ללמד שאינו מטמא אף לאביו ולאמו דאי דוקא לשאר בני אדם הוא דאתא פשיטא דהא אפילו כהן הדיוט הוא אסור כדכתיב לנפש לא יטמא, אלא ע״כ על כל נפשות מת לא יבא לאסור בכ״ג אף מה שהתיר בכהן הדיוט דהיינו אביו ואמו וא״כ לאביו ולאמו לא יטמא ל״ל, אלא ודאי לכך איצטריך דאי לאו לאביו ולאמו ה״א כיון דקרא דעל כל נפשות וגו׳ בא לאסור בכהן גדול אף מה שהתיר בכהן הדיוט ולעיל התיר לו ג״כ מת מצוה ואביו ואמו וכאן בכהן גדול אסר לו הכל והואיל ואסר לו מת מצוה בכאן ה״א אף באביו ואמו אם הם מת מצוה אסור לו ליטמא להן דדוחק הוא לחלק, לכך חזר וכתב לאביו ולאמו לא יטמא לומר לך דאביו ואמו לא דמי לשאר אדם דלשאר אדם אסור לטמא אפי׳ מת מצוה ולאביו ולאמו כשהן מת מצוה מותר ליטמא להן. כך מצאתי:
A tent [which is over a] dead body. I.e., because it is written "he shall not enter,⁠" and entering is not applicable except into something that has an interior.
A quarter of blood. It seems that Rashi infers this from Scripture's writing "souls" in the plural, and "dead body" in the singular, as it should have said either "the soul of a dead body,⁠" or "the souls of dead bodies.⁠" Thus it is saying that one body can impart impurity similar to that of many souls, and this is [through] the quarter [of a לוג] of blood, since each quarter [of a לוג] from a corpse imparts impurity, and one can call it "soul" as the soul rests in a quarter [of a לוג] of a person. And this is easy to understand. (R. Yaakov Taryosh) You might ask: In parshas Chukas (Bamidbar 19:13) it is also written, במת בנפש, "a corpse,⁠" and Rashi writes, "'Of a [human] soul' refers to a quarter [of a לוג] of blood.⁠" Why do we need two verses [to teach this lesson]? The answer is: Here it is speaking of a case where it caused impurity in a tent, and there it is speaking of a case where it caused impurity though contact.
To permit him [to become impure] for a meis mitzvoh. Because Scripture has already written, "Adjacent to any dead body he shall not enter,⁠" which must be teaching that he may not become impure even for his father and mother. Because if it meant for other people, this would be obvious as even a regular kohein is prohibited as it is written (verse 1), "Let him not defile himself with the dead.⁠" Therefore, "Adjacent to any dead body he shall not enter,⁠" must be coming to prohibit a corpse [for whom] a regular kohein is permitted [to defile himself], e.g., his father and mother. But if so, why do we need [the verse], "for his father and mother he shall not become [ritually] impure"? We must certainly need it [for the following]: If the Torah did not write "his father and his mother,⁠" we would think that since the verse "Let him not defile himself, etc.,⁠" prohibits the Kohein Godol doing even that which is permitted to the regular kohein, and earlier the Torah permitted [the regular kohein to become impure for] a meis mitzvah and for his father and mother, whereas here regarding the Kohein Godol the Torah forbids everything, we would then think that even for a meis mitzvah it is forbidden for him to become impure. Therefore the verse repeats and writes, "For his father and his mother he shall not become [ritually] impure,⁠" [to teach us that] for his father and mother he may not become impure, but for a meis mitzvah he may become impure. So I found.
ועל כל נפשת מת – במה הכתוב מדבר אם ברחוקים [הוא בנזיר מ״ז ומ״ח] ק״ו מן ההדיוט אלא בקרובים א״כ מה ת״ל לאביו ולאמו. לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמ׳ למת מצוה. ולאמו לג״ש נאמר כאן לאמו ונא׳ להלן לאמו מה להלן במותם אינו מטמא אבל מטמא בנגעם ובזיבתם א״כ כו׳. נפשת מת. להביא רביעית דם מב׳ מתים דר״ע.
לא יבא – שהוא חייב משום ביאה.
לא יטמא – שהוא חייב משום טומאה. אין לי אלא כה״ג כהן הדיוט מניין שהוא חייב משום ביאה נא׳ כאן לא יטמא ונאמ׳ להלן לא יטמא מה כאן בבל יבא ובבל יטמא אף להלן כו׳.
ועל כל נפשות מת לא יבא – כבר בארנו (פסוק א) שהגוף נקרא ״נפש״ לאחר המות, לפי שעל ידו היה האדם לנפש חיה. והיה אפשר לומר ״ועל כל נפשות1 לא יבא״, אלא שלא מתפרש כהוגן, כי למעלה שאמר ״לא יטמא״ מבואר שמדבר בנפש מת, כי להלן מפורש שהטומאה באדם מת. אבל מ״לא יבא״ לא היינו שומעין באיזו ענין מדבר. על כן הוסיף לומר ״נפשות מת״, שלא יבא בבית או באהל שיש שם מת, ולמדנו שהוזהר על טומאת האהל אף על פי שלא נגע. ורבותינו2 דרשו ״נפשות מת״ על רביעית דם משני מתים שמצטרפין לטומאה, כי הנפש הוא הדם, כאמרו ״כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא״ (ויקרא יז, יד), ופירשנו שיש בדם חלקים רבים שונים המתפעלים מכחות הנפש.
לאביו ולאמו לא יטמא – זו היא טומאת מגע. וכן כהן הדיוט באותן שאסור לו להטמא להן מוזהר על שתיהן, ולמדוהו3 בגזירה שוה, ״לא יטמא, לא יטמא״ מכהן גדול.
לאביו ולאמו לא יטמא – וכל שכן לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו, שמלבד הקורבה חייב מוראם ובכבודם גם לאחר מותם. ורבותינו ז״ל בתורת כהנים4 ״דרשו לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה״.
1. בלי מלת ״מת״.
3. תורת כהנים, אמור, ב׳ סוף פסקא א.
4. שם.
לא יבא – שלא יבוא בבית או באהל שיש שם מת, ולמדנו שמוזהר על טומאת האהל אעפ״י שלא נגע:
לאביו ולאמו לא יטמא – זוהי טומאת מגע, וזכר אביו ואמו, וכ״ש לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו:
ועל וגו׳ – באהל המת (רש״י מרבותינו), מלת על דומה לשרש פנים ולשרש בית אשר יורו על התוך הפך החיצון, ואל הקדש פנימה, מבית ומחוץ תצפנו, וכן יורה מלת על, תוכיות הדבר ופנימיותו (דאס איננערע), כמו נגינותי ננגן על בית ה׳ (ישעיהו ל״ח) בתוך בית ה׳, והושבתים על בתיהם לבטח (הושע י״א) בתוך בתיהם, ושמת אותם על סל אחד, בתוך סל, והוא חלל הפנימי, וכמו שיורה שם בית על בנין המחיצות המיוחד לדירה (הויז) כי תבנה בית, וכן יורה שם פנימי על הבית המיוחד לדירה כמו כל כבודה בת מלך פנימה, ר״ל כל כבודה לשבת בית מקום המוצנע לא להתהלך קרב חוצות, ככה מלת על יורה כאן על הבית והאהל ע״ש תוכיותם ופנימיותם המוקף במחיצות, (ולפי״ז יתכן ששם עלי׳ שע״ג הבית איננו מצד שעולין אליו לבד כ״א גם מצד תוכיות מחיצותיו ופנימיותיו החללי), אמנם לא אמר כאן בית או אהל, כי טומאת מת איננו מצד מחיצות הבית והאהל הצדדיים כ״א מצד דבר המאהיל מלמעלה, לכן בחר בלשון על להורות על התוכיות שבין מעלה ומטה לבד. וע״כ קרא משתעי מאהל המת, מדאמר לא יבא, ואין ביאה אלא במקום שיש בו תוך כאהל בית ומערה, והזהיר בזה שלא יבא באהל אף על פי שאינו נוגע במת.
נפשות מת – דם מן המת (רש״י מרז״ל), וקרא את הדם בשם נפש ממש״כ כי הדם הוא הנפש, ולזה ישמשו המקראות לשון שפיכה בשם נפש אף דלא שייכה ביה, כמו תשתפך עלי נפשי׳ וטעמו תשתפך עלי דמי (לעבענסבלוט); והמכוון בועל נפשות מת לא יבא, לא יבא תחת דבר אשר מעל לדם מן המת, כי הדם חשוב כמת עצמו לענין טומאת אהל, וברביעית דם תלויה נפשו של אדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[כח]
ועל כל נפשות מת לא יבא – מה שכתב ״על כל נפשות מת״ ולא אמר ״על כל מת״ דרש ר׳ עקיבא שבא לרבות על רביעית דם שהוא הנפש (כנ״ל סימן ג׳). וממה שכתב ״נפשות״ בלשון רבים ו״מת״ בלשון יחיד מוכיח שרביעית דם משני מתים מטמא באהל. וכמו שאמרו בסנהדרין (דף ד), עיי״ש. ומה ששינה ואמר ״לא יבא״ ו״לא יטמא״, למדו שחייב על ביאה באהל המת ועל טומאת נגיעה. ויצויר שיתחייב על שתיהם כפי שצייר בנזיר (דף מג) שנכנס בשידה תיבה ומגדל או דעייל כשהוא גוסס, דטומאה וביאה בהדדי קאתיין. ולמד מכהן גדול שהוא הדין בכהן הדיוט חייב על טומאה וביאה כי לשון ״לא יטמא״ שוה בשתיהם. ולמדנו שבכל אופן שמטמא חייב, בין על ידי אהל, בין על ידי נגיעה. והנה ממה שכתב ״על כל נפשות מת לא יבא״ כולל גם הקרובים, כי על הרחוקים אינו צריך קרא דלא גרע מכהן הדיוט, ולמה פירש ״לאביו ולאמו לא יטמא״? על כרחנו בא לדיוק שרק לאביו לא יטמא, אבל מטמא למת מצוה. כן פירשוהו בנזיר (דף מז:). והרא״מ הקשה הא לר׳ עקיבא צריך ״על כל נפשות״ לרביעית דם משני מתים. ונדחק לישב. והקרבן אהרן האריך שברייתא השנייה ר׳ ישמעאל הוא שדרש דם המת מן ״במת בנפש״ וחולק על ר׳ עקיבא בחולין. ואני תמה על השרים האלה שלא עיינו בסוף שיטת הגמ׳ בנזיר שם שאחר כל הפלפול מסיק בדף מט ״ועל כל נפשות מת לא יבא״ למה לי? ״על כל״ – לאפוקי רחוקים. ״מת״ – לאפוקי קרובים. ״נפשות״ – לאפוקי רביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באהל. הרי נסתר כל מ״ש בזה מדברי הסוגיא עצמו, עיי״ש, ודוק.
ועל כל נפשות מת לא יבא1 – אינו בא בקהל המספידים והמלוים, אלא כדתנן (סנהדרין יח,א) ׳מת לו מת אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה׳2 וכו׳,⁠3 אבל מ״מ רשאי ללוות ולצאת מביתו. מיהו כל זה אינו אלא בשעה שהוא בביתו, מה שאין כן בשעה שהוא בבית המקדש כתיב (פסוק י״ב) ״ומן המקדש לא יצא״. זהו פשוטו של מקרא4, והדרש ידוע.⁠5
1. לשון משונה, כי בהמשך מוזכר ״לא יטמא״, א״כ מהו לשון זו ע״פ פשוטו.
2. רש״י: כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר, ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן, הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון, והן נכסין ממבוי השני והוא נגלה ונכנס לתוכו.
3. המשך: הן נגלין והוא נכסה. ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, דברי ר״מ (רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, משום שנאמר ״ומן המקדש לא יצא״).
4. שאם מת לו מת בזמן שעובד בבית המקדש, לא רק שאינו בא בקהל המספידים והמלווים, אלא אף אינו רשאי לצאת מן המקדש כדי ללוות מרחוק. יש להדגיש, שאמנם ראינו בהערה הקודמת משמעות המילים ״מן המקדש לא יצא״ כפשוטו אצל רבי יהודה, אך החילוק בין יציאה מביתו ליציאה מבית המקדש לא מצינו גם לפי רבי יהודה, אלא נלמד ע״פ רבינו מפשוטו של מקרא, וכאמור כמה פעמים שדרכו של רבינו ללמוד הלכה מפשוטו של מקרא במקביל לנלמד ממדרש הלכה, ואשר אינו עומד בסתירה אליו. ועיין בזה בהרחבה בספרנו ׳פשוטו של מקרא׳ מדור א׳ פרק 1.
5. מובא ברש״י.
ועל כל – לכהן הגדול אסורות כל הטומאות, אפילו זו לאביו ולאמו, ומכל שכן לשאר קרובים.
נפשות – מספר הרבים בשל ״כל״ ולהדגיש את הניגוד לפסוק א, אף⁠־על⁠־פי שברגיל בא אחרי ״כל״ מספר יחיד. בספרא משמשת מלת ״נפשת״ מקור להלכות רבות. ובאמת יש למצוא במקרא גם ״כל נפש״ וגם ״כל נפשות״; השוה בראשית ל״ו:ו׳, מ״ו:ט״ו (ראה ויקרא רבה, פרשה ד).
לא יבא – גם הביאה באוהל, שהמת נמצא בו, מטמאה, במדבר י״ט:י״ד, ו׳:ט׳.
על – (ולא ״אל״, השוה יחזקאל מ״ד:כ״ה), כמו במדבר ו׳:ט׳, משום שהוא מאהיל על המת.
את התואר מת – צריך לכתוב כאן, משום שמספר רבים ״נפשות״, ברגיל, אינו משמש לציין מתים.
לאביו ולאמו – מלות אלו, שהן מיותרות אחרי שכתב ״על כל נפשות מת״, מלמדות שלמת מצוה (עיין לעיל עמוד סג) רשאי הוא להיטמא. הטעם שכאן מקדים את האב לאם אפשר להסביר בנקל: אם לעיל (פסוק ב) לגבי ההיתר להיטמא, יש קולא יתירה באביו, הרי כאן, באיסור, יש – להפך חומרה יתירה באם; מטעם זה נמצא סדר דומה בבמדבר ו׳:ז׳.
לאביו – בזמן שהוא שלם לא בזמן שהוא חסר. נזיר דף מ״ג ע״ב. מהיכן משמע ועוד דהול״ל לאמו כשהיא שלמה כו׳. ונראה, דבכל מקום כתוב ותפשו בו אביו ואמו וכן מקלל אביו ואמו, ומכה אביו ואמו וכאן כתוב לאמו ולאביו כו׳ יטמא, דאם כתוב לאמו ואביו הוי משמע, דרק לשניהם ביחד יטמא, לא כשמת אחד מהם. וזה ניחא כאן, אולם בכה״ג הלא היה צריך לכתוב לאביו ואמו לא יטמא, דאף לשניהם חינו מטמא ולכן דריש דלאביו לבדו ולאמו לבדה יטמא כהן הדיוט, אבל אם נתרסקו איבריהם ומעורבים אביו ואמו, אף שהן אביו ואמו, כיון שכל אחד אינו שלם באיבריו אינו מטמא גם כהן הדיוט, לזה אמר, דכהן גדול אף כשאביו שלם ואמו שלמה והמה כל אחד בפני עצמו לא יטמא וזה לאביו ולאמו, שהן כל אחד בפני עצמו. ודו״ק.
ועל כל נפשת מת – תניא, רביעית דם היוצא משני מתים טהור מלטמא באוהל, שנאמר ועל כל נפשת מת לא יבא – נפשת כתיב.⁠1 (סנהדרין ד׳.)
לא יבא – לא יבא ולא יטמא – להזהירו על הטומאה ולהזהירו על הביאה.⁠2 (נזיר מ״ב:)
לאביו – לאביו הוא דאינו מטמא אבל מטמא היא למת מצוה.⁠3 (שם מ״ז:)
ולאמו – נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכהן גדול, מה בנזיר במותם הוא דאינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם, אף כה״ג במותם הוא דאינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם.⁠4 (שם מ״ח.)
1. נפש היינו דם וכמפורש פ׳ אחרי כי הדם הוא הנפש. וטעם שיעור רביעית שמטמא הוא משום דחיי אדם תלויין בשיעור דם כזה כמ״ש בשבת ל״א סע״ב רביעית דם נתתי בכם וכו׳ יעו״ש ברש״י, וס״ל יש אם למסורת, דמשמע דוקא אם בא הרביעית מנפש אחד. וע׳ בנזיר ל״ח א׳ ולפנינו בפ׳ חקת בפסוק כל הנוגע במת בנפש האדם (י״ט) י״ג
2. עיין ביאור ענין זה לפנינו לעיל בפסוק א׳ בדרשה לא יטמא ומש״כ שם.
3. טעם הדיוק י״ל פשוט משום דהא דכתיב על כל נפשות מת לא יבא על כרחיך לקרובים הוא דאזהר הכתוב דאי לרחוקים פשיטא הוא דלא גרע מכהן הדיוט דאסור לו לטמא לרחוקים כמבואר ריש פרשה זו, וא״כ כיון דלקרובים הוא דאתא ל״ל לפרט ביחוד לאביו, ש״מ דאתא לדרשה, וזה הוא גם טעם הדרשה והדיוק בדרשה הסמוכה מן ולאמו.
4. דבנזיר כתיב ענין טומאת מת בכפל לשון על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא במותם, והאי במותם מיותר הוא, ולכן דרשינן שם שבא לרמז דלנגעם ולזיבתם מטמא, אע״פ דגם זה מין טומאה, וה״נ כן. ומה שתפס דוקא טומאת נגע וזב ולא אמר סתם לשאר טומאות, י״ל דאשמעינן במצורע אע״פ שחשוב כמת ובטומאת מת אסור, וזיבה נקט אגב מצורע שנשנו בפרשה אחת, כ״מ בתוס׳. וע׳ ברמב״ם פט״ז ה״ט מטומאת אוכלין שכתב מפורש שמטמא הנזיר והכהן בשאר טומאות סתם, והכ״מ לא הראה המקור לסוגיא דהכא. ובטעם הדרשה מן ולאמו עיין מש״כ באות הקודם.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יב) וּמִן⁠־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
He shall not go out of the sanctuary or profane the sanctuary of his God; for the crown of the anointing oil of his God is upon him. I am Hashem.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
איסור לצאת מן המקדש – ויקרא ח׳:ל״ג, ויקרא י׳:ז׳
[קכב] 1ומן המקדש לא יצא, מתני׳: כהן גדול וכו׳ מת לו מת, אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה (כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר, ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון והן נכסין ממבוי השני והוא נגלה ונכנס לתוכו), ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, דברי ר״מ רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, משום שנאמר ומן המקדש לא יצא. גמ׳: ת״ר ומן המקדש לא יצא, לא יצא עמהן, אבל יוצא הוא אחריהן כיצד, הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה וכו׳. שפיר קאמר ר׳ יהודה, אמר לך ר׳ מאיר, אי הכי לביתו נמי לא, אלא ה״ק, מן המקדש לא יצא, מקדושתו לא יצא (כלומר יעשה חיזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא), וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למינגע, ורבי יהודה, אגב מרריה (מרירות לבו) דילמא מיקרי ואתי ונגע. (סנהדרין יח.-יט.)
[קכג] 2ומן המקדש לא יצא, וירא אהרן (שמות לב, ה) מה ראה, אמר אהרן אם בונין הן (את העגל), אותו הסרחון נתלה בהן מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל, רבי אבא בר יודן בשם ר׳ אבא, משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסייף לחתך את אביו, א״ל פדגוגו אל תייגע את עצמך תן לי ואני חותך, הציץ המלך עליו א״ל יודע אני להיכן היתה כוונתך מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני, חייך מן פלטין דידי לית את זייע (לא תזוז) ומותר פתורי (שולחני) את אכיל, עשרים וארבעה אנינוס (מתנות) את נסיב, כך מן פלטין דילי לית את זייע, ומן המקדש לא יצא, ומותר פתורי את אכיל, והנותרת מן המנחה (ויקרא ב, ג), עשרים וארבעה אנינוס את נסיב, אלו כ״ד מתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו. (ויק״ר י׳:ג׳)
[קכד] 3ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, ואלו שבמיתה וכו׳ אבל ערל ואונן (ששימש) וכו׳ אינן במיתה אלא באזהרה וכו׳. אונן מנלן, דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו (כלומר, אע״פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל) הא (כהן) אחר שלא יצא חילל, א״ל רב אדא לרבא, וניליף חילול חילול (ויקרא כב, ב) מתרומה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה, מי כתיב ביה בגופיה (בכהן הדיוט גופיה חילול) מכללא (דכהן גדול דכתיב ביה אונן אינו מחלל) קאתי, הוי דבר הבא מן הכלל, וכל דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזרה שוה. (סנהדרין פג.-פד.)
[קכה] 4ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, ומפתח אוהל מועד לא תצאו (ויקרא י, ז), יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ת״ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אימתי אינו יוצא ולא יחלל (באיזו שעה הייתי סבור שהיה מחלל אם לא יצא שהכתוב אומר שאם לא יצא לא יחלל בעמידתו. ראב״ד), הוי אומר בשעת עבודה (שהייתי סבור שאם הקריב אונן שיחלל עבודתו כשאר כהנים). (תו״כ שמיני מכילתא דמילואים מב)
[קכו] 5ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, מתני׳: על שמיעת הקול וכו׳ ב״ד פטורין, היחיד והנשיא והמשיח חייבין, אלא שאין כהן גדול חייב על טומאת מקדש וקדשיו, דברי רבי שמעון. גמ׳: אמר ר׳ יוחנן, ומן המקדש לא יצא (שלא יצא לטמא עצמו) ולא יחלל, (והאי לא יחלל ה״ק) הא אם יצא (וטמא עצמו) אינו מחלל (אם נכנס בשוגג אל המקדש שאינו מתחייב בטומאת מקדש), רבי אשיאן רבי יונה רבי בון בר כהנא מקשי (אלא מעתה) והכתיב (להלן פס׳ יד) אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וגו׳ ולא יחלל, הכי נמי דדרשת הכי) הא אם לקח אינו מחלל (בתמיה, מי גרע מכהן הדיוט שמחלל זרעו באיסור לאו, אלא ע״כ דקרא אתי לעבור עליה בלא יקח ולא יחלל, וה״נ בקרא דמן המקדש לא יצא ולא יחלל. פנ״מ). (ירושלמי הוריות פ״ב ה״ז)
[קכז] כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, בא וראה, שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה, מקדישין אותו מלמעלה וכו׳, אמר הקב״ה הרי הוא (הנזיר) חשוב לפני ככהן גדול וכו׳, מה בכ״ג כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, אף בנזיר הוא אומר (במדבר י, ז) כי נזר אלהיו על ראשו וכו׳. (במדב״ר י׳:י״א)
[קכח] 6כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה׳, או נפש (ויקרא ה, ב), לרבות כל הנפשות אף נפש נשיא ומשיח (חייב בטומאת מקדש וקדשיו), ר׳ ירמיה אמר, דבר הלמד מענינו, שנאמר (שם ז) ואם לא תגיע ידו די שה וכו׳, במי שבא לכלל עוני הכתוב מדבר, יצא נשיא ומשיח וכו׳, ובמשיח הוא אומר כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה׳ וכו׳, שאינן באין לכלל עוני שקדושתן עולמית. (תוספתא שבועות א׳:ו׳)
[קכט] 7שמן משחת אלהיו עליו, תני רב חנניה קמיה דרבא, מנין לכהן גדול, שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב שנאמר (שמות ל, לב) על בשר אדם לא ייסך. א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי, מ״ש מהא דתניא כהן שסך (עצמו) בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו (ואפילו גדול ושף עצמו באבי אמו) ואינו חושש (אלמא כיון דבטלה בהתירא בטלה), א״ל התם ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב, ט) כתיב, כיון דחלליה הא איתחיל, אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, שמן משחה קרייה רחמנא דאע״ג דאיתא עליו לא איתחיל. (כריתות ז.)
[קל] 8שמן משחת אלהיו עליו, ת״ר, והכהן הגדול מאחיו, (לעיל פס׳ י) זה כהן גדול, אשר יוצק על ראשו וגו׳ (שם) זה משוח מלחמה, ומלא את ידו ללבוש את הבגדים (שם) זה מרובה בגדים וכו׳, יכול יהו כולן מקריבין אוננים, ת״ל כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, עליו ולא על חבירו (למעוטי משוח מלחמה דאין מקריב אונן, אבל כ״ג מקריב אונן בין מרובה בגדים ובין ראשון שחוזר לעבודה ואפילו שני מפני שהן בכלל כהונה גדולה לאפוקי משוח מלחמה, דלאו בכלל כהונה גדולה הוא). (הוריות יב:)
[קלא] 9כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה׳, אמר רבי לעזר, כהן גדול שחטא, מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו, אמר רבי מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה׳, כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו. (ירושלמי הוריות פ״ג ה״א)
1. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. ירושלמי סנהדרין פ״ב ה״א. הוריות פ״ג ה״ג, תוספתא סנהדרין פ״ד-א.
– רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ה ה״ה: מת לו מת אינו יוצא אחריו, ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש, וכל העם באים לנחמו לביתו.
2. ראה תו״ש כי תשא פל״ב אות מ ויקרא פ״ב אות מא.
3. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן, זבחים טז., וראה רש״י שבת קלב. ד״ה יהא זר, ויומא יג: ד״ה מקריב, ושם עג. ד״ה ומקריב, וזבחים צט. ד״ה מקריב.
– רמב״ם הל׳ ביאת המקדש פ״ב ה״ו: כהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אעפ״י שאינו יוצא מן המקדש אינו עובד, מפני שהוא אונן, ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו, בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור, אבל כ״ג עובד כשהוא אונן שנא׳ ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, כלומר ישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה ואינה מתחללת.
4. תוספתא סנהדרין פ״ד-א, מדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאהמ״ק פ״ב ה״ה: כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד, חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, כלומר לא תניחו עבודה ותצאו וכו׳, וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא, אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא.
5. ראה הוריות ט., תוספתא שבועות פ״א-ו. ותו״ש ויקרא פ״ה אות צט.
6. ראה תו״ש ויקרא פ״ה אות צט.
7. ראה תו״ש כי תשא פ״ל אות קסד.
8. ראה תו״כ כאן. וראה יומא עג. ולעיל אות קיא. ולהלן אות קלב.
9. ירו׳ סנהדרין פ״ב ה״א. וראה לעיל אות פב.
[ח]
״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״ – עִמָּהֶם אֵינוֹ יוֹצֵא, יוֹצֵא הוּא אַחֲרֵיהֶן אַחֲרֵיהֶן, אֶלָּא הֵן נִכָּסִין וְהוּא נִגְלָה, הֵן נִכָּסִין וְהוּא נִגְלָה, וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח הָעִיר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״, אֵינוֹ יוֹצֵא כָּל עִקָּר.
[ו]
מְנַיִן אִם עָבַד, תְּהֵא עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו״.
הָא כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁעָבַד אוֹנֵן, עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה.
״כִּי... שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו״ – אֵין לִי אֶלָּא הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, הַמְּרֻבֶּה בְּגָדִים מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כִּי נֵזֶר״.
״כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו, אֲנִי יי״ – לְהַגִּיד מַה גָּרַם.
וּמִן מַקְדְּשָׁא לָא יִפּוֹק וְלָא יַחֵיל יָת מַקְדְּשָׁא דֶּאֱלָהֵיהּ אֲרֵי כְּלִיל מְשַׁח רְבוּתָא דֶּאֱלָהֵיהּ עֲלוֹהִי אֲנָא יְיָ.
And he shall not go out from the sanctuary nor defile the sanctuary of his God; for the crown of thea anointing oil of his God is upon him. I am the Lord.
a. Samaritan Version, "of the excellency.⁠"

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה׳
וּמִן מַקְדְּשָׁא לָא יִפּוֹק וְלָא יַחֵיל יָת מַקְדְּשָׁא דֶּאֱלָהֵיהּ אֲרֵי כְּלִיל מְשַׁח רְבוּתָא דֶּאֱלָהֵיהּ עֲלוֹהִי אֲנָא ה׳
האם אסור לכה״ג לצאת מהמקדש?
א. ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״ – ״וּמִן מַקְדְּשָׁא לָא יִפּוֹק״. בפשוטו מלמד הכתוב שאסור לכהן גדול לצאת מהמקדש אפילו לביתו. אבל מכיוון שהוא דבר הנמנע דרשו חז״ל: מקדושתו לא יצא.⁠1 ואולם אונקלוס לא תרגם ״וּמִקְדוּשָׁתֵיהּ לָא יִפּוֹק״ אלא כצורתו, כי יש במשמע הפסוק גם שאסור לו לצאת מהמקדש בשעת עבודה.⁠2
נֵזֶר – כְּלִיל, עטרה
ב. ״כִּי נֵזֶר״ – ״אֲרֵי כְּלִיל״, וכן ״צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ״ (שמות לט ל) ״צִיצָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא״. כָּלִיל במשמע לגמרי מתורגם גְּמִיר כמבואר בפסוק ״כְּלִיל תְּכֵלֶת״ (שמות כח לא) ״גְּמִיר תַּכְלָא״. ואולם כאן תרגם נֵזֶר – כְּלִיל כי מצאנו כָּלִיל גם בהוראת עטרה כרש״י לפסוק ״וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא (יחזקאל טז יד) – דבר אחר: כִּי כָּלִיל – קרונ״א בלע״ז ((crown) כמו נֵזֶר דמתרגמינן כְּלִילָא״. אבל ״כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ״ (במדבר ו ז) ״נִזְרָא דֶּאֱלָהֵיהּ״, עיין שם הטעם.
1. סנהדרין יט ע״א: ״מת לו מת כו׳. תנו רבנן: ומן המקדש לא יצא – לא יצא עמהן, אבל יוצא הוא אחריהן, כיצד? הן נכסין והוא נגלה, הן ניגלין והוא נכסה. ויוצא עד פתח כו׳. שפיר קאמר רבי יהודה! – אמר לך רבי מאיר: אי הכי לביתו נמי לא! אלא הכי קאמר: מן המקדש לא יצא – מקדושתו לא יצא״.
2. רמב״ם הלכות ביאת המקדש פרק ב הלכה ה: ״כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזירה זו. וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא״. ומכל מקום פסק בהלכות כלי המקדש פרק ה הלכה ז: ״ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כ״ג, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום, ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם״. וב״מנחת חינוך״ מצוה קלו פירש: ״כיון דכה״ג הי׳ מקריב מנחה בכל יום הי׳ טעון לינה בירושלים, ע״כ היה צריך הכה״ג לדור בירושלים כי הי׳ צריך לינה וכ״ה בר״מ פ״ה מכה״מ ה״ז שכתב ויהי׳ ביתו בירושלים ואינו זז משם ע״ש. וכסף משנה לא הראה מקום מוצא הדין ומה טעם יש בה. אך באמת הטעם דהי׳ טעון לינה בירושלים מפני הקרבן שמביא בכל יום. וזה אמת ברור״. אבל הגראי״ל שטיינמן, ״אילת השחר״, בני ברק תשס״ה כתב (ויקרא ו יג) שעדיין צ״ב כי גם כהן אחר יכול להביא עבורו מנחה זו. ועוד, לפני שהקריב המנחה רשאי לצאת מירושלים, שהרי אין צריך להקריבה בתחילת היום.
ומן בית מקדשהא לא יפוק ולא יפס ית בית מקדשה דאלהה ארום כליל משה רבותה דאלהה עלוי אמרב י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מקדשה״) גם נוסח חילופי: ״{בית }⁠מקדש״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רבותה דאלהה עלוי אמר״) גם נוסח חילופי: ״רבות אלהיה עלוי כדין אמ׳⁠ ⁠⁠״.
ומן מקדשא לא יפוק ולא יפיס ית מקדשא דאלקיה ארום משח רבות אלקיה עלוי אנא י״י.
And he shall not go forth from the sanctuary, or profane the sanctuary of his God; for the anointing oil of his God is upon him: I am the Lord.
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי שמן משחת אל היו עליו אני י״י.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ יוֹצֵא כָּל עִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״. שַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר לְךָ רַבִּי מֵאִיר: אִי הָכִי לְבֵיתוֹ נַמֵּי לֹא, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״ מִקְּדֻשָּׁתוֹ לֹא יֵצֵא, וְכֵיוָן דְּאִית לֵיהּ הֶכֵּרָא לֹא אָתֵי לְמִנְגַּע. וְרַבִּי יְהוּדָה, אַגַּב מְרָרֵהּ דִּלְמָא מִקְרֵי וְאָתֵי וְנָגַע. אוֹנֵן אֵינוֹ בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה, דִּכְתִיב: ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל״ הָא אַחֵר שֶׁלֹּא יָצָא חִלֵּל. אֲמַר לֵהּ רַב אַחָא לְרָבָא: וְנֵילַף חִלּוּל חִלּוּל מִתְּרוּמָה, מַה לְּהַלָּן בְּמִיתָה אַף כָּאן בְּמִיתָה, מִי כְּתִיב בְּגוּפֵהּ, מִכְּלָלָא הוּא דְּאָתֵי, הָוֵי דָּבָר הַבָּא מִן הַכְּלָל וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּגְזֵרָה שָׁוָה. מִנַּיִן שֶׁאִם עָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו״ הָא כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁעָבַד [אוֹנֵן], עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. ״כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו״. אֵין לִי אֶלָּא מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, מְרֻבֶּה בְּגָדִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה׳⁠ ⁠⁠״ לְהַגִּיד מַה גָּרַם.
ומן אלקדס פלא יכ֗רג וראהמא ולא יבד֗ל תקדיס רבה לאנה למא כאן תאג דהן מסח רבה עליה אנא אללה שרפתה.
ומן המקדש לא יצא בעקבותיהם ולא יחלל את קדושת אלהיו, כי כאשר כתר1 שמן משחת ה׳ ישנו עליו - אני ה׳ כיבדתי אותו.
1. הכוונה בכך לציץ, וכמו שביאר בפירוש הארוך. ולכן נראה לתרגם ״לאנה למא כאן״ ״בעת שישנו״, ״כאשר ישנו״, ואין צריך לדחוק ולתרגם ״מאחר שישנו״, שכן אם היה מדבר בשמן המשחה לבדו, היה צריך לפרש שמאחר שנמשח בשמן המשחה כיבדו ה׳, ולא ״כאשר״, שהרי אין המשיחה דבר הנמצא עליו, אבל כיון שמדובר בציץ יש לפרש שבזמן שהציץ בראש כהן גדול יש בו תוספת קדושה.
ומן המקדש לא יצא – אינו הולך אחר המטה. ועוד דרשו רבותינו מיכאן שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו: אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש, אלא עובד עבודה.
ולא יחלל את מקדשיא – שאינו מחלל בכך את העבודה שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד חילל.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34, ס״פ 118, וכן בכ״י ליידן 1 לפני שנמחקה האות י׳. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13: ״מקדש״.
ומן המקדש לא יצא NEITHER SHALL HE GO OUT FROM THE SANCTUARY – This means that he must not follow the bier (attend the funeral of his father or mother) (Sanhedrin 18a). Our Rabbis further derived from this (Sanhedrin 84a) the Halakhah that the High Priest may perform the sacrificial rites when an "Onan". The following is how this is implied: even if his father or his mother died he is not required to leave the Sanctuary as may be assumed, but may perform the service;
ולא יחלל את מקדש – means because he does not thereby (by remaining in the Sanctuary) profane the sacred service, since Scripture permits him to remain and to perform it; it follows therefore that an ordinary priest who officiated when an "Onan" did profane the service (Zevachim 16a; Sanhedrin 84a).
פס׳: ומן המקדש לא יצא – מקדושתו לא יצא הא כיצד הן נכסין והוא נגלה. ויוצא עמהן עד פתח העיר 1דברי ר׳ מאיר.
2ולא יחלל את אלהיו – מלמד שהכהן אונן מחלל. 3
כי שמן משחת אלהיו עליו – לרבות מרובה בגדים שהית בבית שני משנגנזו שמן המשחה.
עליו אני ה׳ – להגיד מה גרם:
1. דברי ר״ם. ועיין בת״כ שר״י פליג ע״ז וכ״ה (סנהדרין י״ח.) ע״ש:
2. ולא יחלל את אלהיו. ומנין שאם עבד עבודתו כשרה ת״ל ולא יחלל את מקדש אלהיו הא כהן הדיוט שעבד אין עבודתו פסולה כצ״ל וכ״ה בת״כ.
3. כי שמן וכו׳ לרבות מרובה בגדים. בכאן אין הגי׳ מכוונת. וגם בת״כ ג״כ קשה הגי׳ עיין בק״א ויותר נכון הגירסא עיין (הוריות י״ב:) והכהן הגדול מאחיו זה כ״ג. אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוח מלחמה. ומלא את ידו ללבוש את הבגדים זה מרובה בגדים. על כולן הוא אומר את ראשו לא יפרע וכו׳ וכו׳ יכול יהיו כולם מקריבים אוננים ת״ל כי נזר שמן משחת אלהיו עליו ולא על חבירו וממעטין רק משוח מלחמה שאינו מקריב אונן ע״ש בפירש״י. אבל כ״ג הן שנמשח בשמן המשחה הן מרובה בגדים מקריבים אוננים. וכן הוא כוונת המחבר הכא:
ומן המקדש לא יצא – אמרו המעתיקים: אחר המת (משנה סנהדרין ב׳:א׳), והוא הנכון.
ויש אומרים: בשבעת ימי המלואים. וזה לא יתכן, כי כבר ביאר: ומלא את ידו ללבש (ויקרא כ״א:י׳).
גם יתכן שלא יצא מן המקדש – כי אם לדבר מצוה.
NEITHER SHALL HE GO OUT OF THE SANCTUARY. After the dead, so said the transmitters of tradition.⁠1 What they said is correct. Some say that the reference is to the seven days of consecration. However, this cannot be so, for Scripture has already stated, and [the kohen] that is consecrated (v. 10).⁠2 It is also possible that the meaning of our verse is that the kohen gadol shall not go out of the sanctuary except for the purpose of observing a precept.
1. San. 18a. Also see Rashi.
2. In other words, our verse speaks of a kohen who is already consecrated.
ומן המקדש לא יצא – אם מת לו מת.
ולא יחלל – בעבודתו שם, דכהן גדול מקריב אונן ואין עבודתו מתחללת, הא אחר שלא יצא חילל.⁠1 וילפינן נמי מהכא שאינו יוצא אחר המטה, יש אומרים: כלל, ויש אומרים: נכסים והוא נגלה (משנה סנהדרין ב׳:א׳). אבל אינו אוכל אונן, כמו שפירש אהרן: ואכלתי חטאת היום (ויקרא י׳:י״ט), בתמיה. לפי שקדשים אינן נאכלין אלא בשמחה, דכתיב: וזבחת שלמים ואכלת {שם} ושמחת (דברים כ״ז:ז׳), ואנינות בלבו.
אני י״י – והמשמח לשמי צריך להתקדש.
ומן המקדש לא יצא – HE SHALL NOT GO OUT OF THE SANCTUARY – If someone of his dies.
ולא יחלל – AND HE SHALL NOT PROFANE – with his service there, for a High Priest serves as an acute mourner and his service is not profaned, but the other [priest] who does not leave does profane it. And we also learn from here that he does not go out after the bier, there are those who say: at all, and there are those who say: they are concealed and he is revealed1 (Mishnah Sanhedrin 2:1). But he does not eat as an acute mourner, as Aharon explained: “Had I eaten the sin offering today?” (Vayikra 10:19) as a question, since sacrifices are eaten only in joy, as it is written: “And you shall sacrifice peace offerings, and shall eat {there}; and you shall rejoice” (Devarim 27:7), but he has acute mourning in his heart.
אני י"י – I AM HASHEM – And one who rejoices for My name needs to make himself holy.
1. There are those who maintain that the high priest may follow the bier, but at a distance from the other mourners, so that he is only seen after they are no longer in sight (having turned a corner or the like).
ומן המקדש לא יצא – אינו הולך אחר המטה (משנה סנהדרין ב׳:א׳). ועוד מכאן למדו רבותינו (ספרא ויקרא כ״א:י״ב) שכהן גדול מקריב אונן. וכן משמעו: אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה. ולא יחלל את מקדש אלהיו – שאינו מחלל בכך את העבודה אם עבד כשהוא אונן, שהתיר לו הכתוב לעבוד. הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל. לשון רבינו שלמה.
ושני המדרשים האלו חלוקים הם זה על זה, שאם הכתוב הזה התיר בכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן,⁠א אם כן אין בכאן אזהרה כלל שלא יצא אחר המטה. וכן: לא יחלל את מקדש אלהיו – כפי הלשון הזה אינו אלא לומר שאין עבודתו מחוללת, וללמד שההדיוט שעבד אונן חלל, ואם כן הכתוב הזה שלילות, לא אזהרה, ובעלי ההלכות מנאוהו בלאוין בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות. ועוד שכבר כתבתי (רמב״ן ויקרא י׳:ו׳) הבריתא שהיא שנויה בתורת כהנים (ספרא ויקרא י׳:ו׳) ומפורש בה שהוא לאו גמור, כדקא תני: ומפתח אהל מועד לא תצאו (ויקרא ח׳:ל״ג), יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה, תלמוד לומר: ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אימתי אינו יוצא ואין מחלל? הוי אומר בשעת עבודה. וקא תני: אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו׳. והרי הוא לאו גמור, אזהרה שלא יניח עבודה ויצא.
לפיכך אני אומר כדי לקיים כל דברי חכמים, שעיקר הכתוב הזה יזהיר לכהןב גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו, וכל שכן שאם מניח העבודה ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה. אבל הזכירוג הכתוב בענין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן, ומאחר שהיא מותרת לו, אם יניחנה מרצון עצמו יהיה חלול המקדש. זהו פירוש הכתוב הזה. וכבר כתבתיו בסדר ויהי ביום השמיני (רמב״ן ויקרא י׳:ו׳).
ועוד מצינו שנחלקו בו רבותינו בפרק שני של מסכת זבחים (בבלי זבחים ט״ז.), ואמרו: אונן מנא לן דמחיל עבודה, דכתיב: ומןד המקדש לא יצא ולא יחלל, הא אחר שלא יצא חלל. ורבי אלעאה אמר מהכא: הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם (ויקרא י׳:י״ט) – אני הקרבתי, מכלל דאי אינהו אקרבוה שפיר אישתריף. ורבי אלעאו מאי טעמא לא אמר: ומן המקדש לא יצא, אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל. והענין לומר כי כיון שהכתוב אזהרה בכהן גדול שלא יצא ושלא יחלל העבודה בהניחו אותה, אין לכהן הדיוט במשמע הזה שיחלל כשיעבוד. ומכאן ראיה עוד שאיננו רשות להתיר העבודה בכהן גדול, ולהודיענו שאין עבודתו מחוללת בכך, כי היה יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה.
והנה יראה מזה כפשוטו כי על דעת הפירוק הראשון הוא שלילות בכהן גדול שאינו מחלל עבודה, כלשון רבינו שלמה, אבל מפני שהבריתא מפורשת שהוא אזהרה, נאמר שהם יסברו כי מאחר שאין האזהרה אלא בכהן הגדול ומכלל שההדיוט יוצא ומניח העבודה, מזה נלמוד שהיאז מחוללת, ואלו היתה כשרה לא יתיר לו להניחה. וכך שנויה בתורת כהנים בפרשה הזו (ספרא ויקרא כ״א:י״ב): ומנין שאם עבד, עבודתו כשרה, תלמוד לומר: ולא יחלל את מקדש אלהיו, הא כהן הדיוט שעבד עבודתו פסולה.
והסוגיא ששנויה בסנהדרין (בבלי סנהדרין י״ט.): ומן המקדש לא יצא – שאינו יוצא אחר המטה עמהן, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש כלל, שנאמר: ומן המקדש לא יצא. ופירשו בטעמו של רבי מאיר: ומן המקדש לא יצא – מקדושתו לא יצא. וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע. ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע, כל זה אסמכתא מדבריהם. שהם הנהיגו סלסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה לפי שהוא אינו מיטמא לקרובים, ואדם בהול על מתו שמא יגע בהם, כענין שכתוב: ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ׳:א׳). אבל כהן הדיוט על קרוביו הוא מטמא, ועל אחרים אינו בהול שיטמא בהם. וכל זה בכהן גדול מעלה מדבריהם, וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד. וכך מצאתי בתוספתא שם בסנהדרין (תוספתא סנהדרין ד׳:א׳): אמרו לו לרבי יהודה: אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד. ועוד שם בירושלמי (ירושלמי סנהדרין ב׳:א׳) ראיות אין כאן מקום הזכרתם.
א. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כשהוא אונן״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״בכהן״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״הזהירו״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״מן״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פריס 222. בכ״י פולדה 2: ״אלעאי״. בדפוס ליסבון: ״אלעזר״.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״אלעזר״.
ז. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שהוא״.
NEITHER SHALL HE GO OUT OF THE SANCTUARY. "He does not follow the bier [of a near relative]. Our Rabbis have further derived from this verse [the principle] that the High Priest may perform [the Divine Service] when he is an onen (a mourner),⁠1 the meaning of the verse thus being as follows: Even if his father or his mother died, he need not leave the Sanctuary but he may perform the Service. Nor shall he profane the Sanctuary of his G-d, means that [the High Priest] does not profane thereby the Service by ministering when he is an onen,⁠2 since Scripture permitted him to minister. From this you deduce that a common priest who officiated when he is an onen, does profane the Service.⁠" This is Rashi's language.
But these two interpretations [that Rashi mentioned, namely, that the High Priest is not to follow the bier of a near relative, and that he may officiate when he is an onen], are really opposing opinions, for since the verse permitted the High Priest not to leave the Sanctuary on account of his mourning, as a common priest must do, but instead he may [continue to] officiate when he is an onen,⁠3 then there is no admonition here against his following the bier of his near relative.⁠4 Similarly, nor shall he profane the Sanctuary of his G-d is, according to this interpretation [of Rashi], nothing but a statement that the Service of the High Priest does not become profaned [although performed when he is an onen], from which you are to deduce that a common priest who officiates when he is an onen, does defile the Service. But if so, this verse is merely a negation, not a prohibition, and yet the "masters of the Halachoth"5 counted it among the negative commandments in the Hilchoth Gedoloth! Moreover, I have already quoted the Beraitha6 which is taught in the Torath Kohanim7 where it is clearly explained that this verse is a proper prohibition [and not a mere negation], as it is taught: "And ye shall not go out from the door of the Tent of Meeting.⁠8 I might think that [upon becoming apprised of the death of a near relative, an ordinary priest may not leave the Sanctuary] whether he is ministering or not; Scripture therefore says, Neither shall he go out of the Sanctuary, nor shall he profane. When is he not permitted to go out [so that only by his staying there] he does not profane it? I must say that this applies only when he is ministering.⁠" And it further states there [in the Torath Kohanim]:⁠9 "I would only know that this tells me that Aaron and his sons, who were anointed with the oil of anointment, are liable to death [by the hand of Heaven] if they leave the Sanctuary while they are ministering. How do I know that this [prohibition] applies also to all priests of all times? etc.⁠" Thus it is clear that the verse before us constitutes an actual negative commandment, prohibiting the priest from leaving the Service and going out [of the Sanctuary].
Therefore I say in order to maintain the words of all the Sages [i.e., of Rashi and of the author of the Hilchoth Gedoloth, as will be explained], that the main purpose of this verse is to admonish the High Priest not to leave the Sanctuary while he is ministering, on [becoming apprised of] the death of any near relative, and he is not to profane the Sanctuary by leaving its Service for the honor of the dead. Instead, the honor of the Sanctuary and its Service is to be greater to him than his honor of and love for the dead, and it follows all the more so that if he left his ministration for no reason at all, and went out of the Sanctuary, that he has violated this negative commandment. However, Scripture warned him with [especial] reference to the dead, in order [incidentally] to permit the High Priest to perform the Service when he is an onen (a mourner),⁠10 and since it is permissible for him to perform it, therefore if he leaves it voluntarily it constitutes a profanation of the Sanctuary. This is the meaning of this verse, and I have already written it in the section of Vay'hi Bayom Ha'shemini.⁠11
We find furthermore that our Rabbis have differed in the second chapter of Tractate Zebachim [on this matter, namely whether the verse before us is a prohibition, or a mere negation]. Thus they have said:⁠12 "How do we know that an onen [who performs] profanes the Service? Because it is written, Neither shall he [i.e., the High Priest] go out of the Sanctuary, nor profane; but any other priest who does not go out [of the Sanctuary], does profane it [i.e., if he officiates when he is an onen]. And Rabbi Ilai13 said, We derive it from this verse: Behold, this day have they offered their sin-offering and their burnt-offering14 — it is 'I' [Aaron — the High Priest] who offered! From this you may learn that if they [Aaron's sons — Elazar and Ithamar] had performed the rites of the offerings, they would have acted correctly [in burning them, since common priests who minister when in a state of aninuth (mourning) invalidate the Service] etc. And Rabbi Ilai, why does he not derive this principle from the verse, Neither shall he go out of the Sanctuary, nor profane? He will answer you: Is it after all written, 'But any other priest who does not go out of the Sanctuary does profane it'?⁠" The meaning of [Rabbi Ilai's answer] is that since Scripture states an admonition with reference to the High Priest, that he is not to leave the Sanctuary and that he should not profane the Service by leaving it [on becoming apprised of the death of a near relative], there is no implication here that a common priest does profane the Service if he officiates when he is an onen [and hence Rabbi Ilai resorted to another verse — Behold, this day etc.⁠15 — from which he learned that a common priest who is an onen profanes the Service]. From this text, then, there is another proof that it is not [merely] a permission [that the Torah extended] to the High Priest, permitting him to perform the Service, and informing him that his ministration will not become profaned [as Rashi had stated it], for if that were the case, it would surely have followed that a common priest does profane it by ministering [when he is an onen]. Thus it appears from the interpretation of the text,⁠16 that according to the opinion of the first answer [stated above, that we know that an onen profanes the Service from the verse about the High Priest, Neither shall he go out etc., which teaches by implication: "but any other priest who does not go out, does profane it"], it constitutes a mere negation as far as the High Priest is concerned,⁠17 [to teach us] that he does not profane his Service [and invalidate it if he officiates whilst he is an onen], as is the language of Rashi. However, because in the Beraitha [quoted above] it is clearly stated that it is an admonition [an opinion held by the Hilchoth Gedoloth], we shall say that they18 hold that since the admonition pertains only to the High Priest, and by implication we reason that a common priest does go out [of the Sanctuary] and leave the ministration, from this we learn that [if the common priest would continue ministering], the Service would be profaned, for if it would have been valid, [the Torah] would not have permitted him to leave it. And so it is taught in the Torath Kohanim in this section:⁠19 "How do we know that if [the High Priest] officiates [whilst he is an onen] that his Service is valid? Because Scripture says, Nor shall he profane. But if a common priest officiates whilst in mourning, his Service is invalid.⁠"
Now as to the text written in Tractate Sanhedrin:⁠20 "Neither shall he go out 'min hamikdash' (of the Sanctuary) — this means that he may not follow after the bier with the bearers, but [he may go forth with them as long as they do not see one another, thus:] when they [who form the funeral cortege] are hidden [from his view, as when entering an alley], he [the High Priest] appears; when they emerge, he disappears [in the alley]. These are the words of Rabbi Meir. But Rabbi Yehudah says: He may not go forth from the Sanctuary at all, for it is said, Neither shall he go out of the Sanctuary.⁠" And [in the Gemara there] the Rabbis explained that the reason of Rabbi Meir is that he interprets the verse as follows: "'u'min hamikdash — out of his sanctity — he shall not go forth,'21 and as long as he has some distinction [to remind him not to defile himself, namely, the fact that he is not in sight of the funeral cortege], he will not come to touch the dead. And Rabbi Yehudah [is of the opinion that] on account of his grief, he might by chance touch it.⁠" [Now this whole text would seem to indicate that the verse before us is an admonition whose purpose is to guard the sanctity of the High Priest, and not, as we have said above, that its purpose is to guard the sanctity of the Service!] However, all this is merely a Scriptural support for a Rabbinic ordinance. It is they [i.e., the Rabbis] who [decided to] guard the dignity of the High Priest, that he should not go out after the bier, because he is not permitted to defile himself for near relatives; and since people are upset about their dead, [they feared] lest he will touch it, similar to that which is written, And Joseph fell upon his father's face.⁠22 But a common priest must defile himself for his near relatives, and he is not so upset about other people that there is a fear lest he defile himself; [therefore there was no need for the Rabbis to institute a restriction against a common priest following the funeral cortege of people other than his near relatives]. Thus it is clear that all this is a mark of distinction [for the High Priest] by law of the Rabbis, and they gave it support by reference to this verse, as is the manner of asmachtoth23 in the Talmud. So also have I found in the Tosephta of Sanhedrin:⁠24 "The Sages said to Rabbi Yehudah: The verse Neither shall he go out of the Sanctuary, only refers to his leaving the Sanctuary at the time of ministration.⁠" There are also proofs in the Talmud Yerushalmi there,⁠25 [to the correctness of this explanation], but this is not the place to mention them.⁠26
1. See above, Seder Shemini, Note 85.
2. See above, Seder Shemini, Note 85.
3. See above, Seder Shemini, Note 85.
4. To understand Ramban's criticism of Rashi's interpretation, it is necessary to recall the difference between a statement which is a mere negation and one which is a prohibition. "An admonition is in the nature of a charge; it is in fact the verb in its command-form" ("The Commandments,⁠" Vol. II, p. 391). But a statement of negation merely excludes a particular case from a certain subject (see further, Ramban Vol. II, p. 350, Note 71). Now the verse before us reads, Neither shall he go out of the Sanctuary, nor profane the Sanctuary of his G-d. In interpreting the phrase, neither shall he go out of the Sanctuary as a prohibition, meaning that he is not permitted to leave the Sanctuary to follow the bier, how could Rashi continue on the basis of the same phrase to state that he need not leave the Sanctuary, but he may perform the Service, since these two interpretations of the same phrase are contradictory to each other! This is the meaning of Ramban's succinct objection: "Since the verse permitted the High Priest … then there is no admonition …" Mizrachi, in defense of Rashi, answers that Rashi was not referring only to the first phrase [as if both the permission and the admonition are derived from the same phrase], but rather to both phrases of the verse, the first one [neither shall he go out …] establishing the prohibition, and the second one [nor profane …] constituting the negation. Ramban will also further on defend Rashi's position from another standpoint.
5. "Masters of the Halachoth.⁠" From the ensuing phrase ["counted it among the negative commandments in the Hilchoth Gedoloth"], it is obvious that Ramban is referring to one particular work. But if so, why does he speak of "the masters" [in the plural] of that work? It may be that this is because it has long been in doubt whether the authorship of that book is to be ascribed to Rav Yehudai Gaon or to Rabbi Shimon Kairo, or to both. Hence Ramban writes here "the masters of the Halachoth.⁠" See, however, in Exodus 21:7, where Ramban writes of "the master of the Hilchoth Gedoloth" — in the singular. See Vol. II, p. 350, Note 70.
6. For the meaning of this term, see in Exodus, Seder Bo, Note 209.
7. Torath Kohanim, Shemini Milu'im 42. Ramban quoted it above, 10:6.
8. Above, 8:33.
9. Torath Kohanim, Shemini Milu'im 43.
10. See above, Seder Shemini, Note 85.
11. Above 10:6.
12. Zebachim 16a.
13. Ibid., Rabbi Eleazar.
14. Above, 10:19. The verse refers to the day when Aaron's two sons — Nadab and Abihu — died, and Aaron the High Priest performed the Service on that day. When Moses was angry with Elazar and Ithamar, Aaron's two remaining sons, for not eating a certain offering as required, but burning it instead, Aaron intervened by replying: "Did they perform the rites of the offerings? It was I, the High Priest, who ministered, and the High Priest may indeed minister whilst an onen. And as for the reason why that offering was burnt etc.⁠" (see above, 10:19).
15. Above, 10:19. The verse refers to the day when Aaron's two sons — Nadab and Abihu — died, and Aaron the High Priest performed the Service on that day. When Moses was angry with Elazar and Ithamar, Aaron's two remaining sons, for not eating a certain offering as required, but burning it instead, Aaron intervened by replying: "Did they perform the rites of the offerings? It was I, the High Priest, who ministered, and the High Priest may indeed minister whilst an onen. And as for the reason why that offering was burnt etc.⁠" (see above, 10:19).
16. The significance of this phrase of Ramban ("the interpretation of the text"), becomes clearer later on in the text, as another interpretation is offered by the author. At this point here Ramban is saying that the plain interpretation of the Beraitha shows that the First Sage agrees with Rashi's view that the verse before us is a mere negation, and not an admonition to the High Priest (see following note).
17. Ramban's meaning is as follows: Since the First Sage of this Beraitha derives the admonition against a common priest ministering whilst in mourning from the verse about the High Priest [as explained in the text], this perforce shows that this Sage holds that with reference to the High Priest, the verse is a mere negation, and the reasoning is as follows: "Since Scripture states that the High Priest need not leave his ministration, we understand by implication that the common priest must leave it.⁠" Thus with reference to the High Priest the verse is a mere negation, but, by implication, it is an admonition to the common priest. Rashi's interpretation quoted at the beginning of this verse, that the verse is a negation, is thus justified and is in accord with the opinion of this Beraitha. — Thus far Ramban argued on the basis of the interpretation of the text of the Beraitha, that it substantiates Rashi's position. Ramban will now turn his attention to the fact that a cursory reading of the Beraitha does convey the thought that the verse is an admonition to the High Priest, which is the opinion of the Hilchoth Gedoloth [as mentioned above], and he will explain the Beraitha accordingly. Thus Ramban has "validated the words of all the Sages" — Rashi and Hilchoth Gedoloth as he promised above in the text.
18. "They.⁠" The reference may be to "the masters of the Halachoth" (see Note 30 above).
19. Torath Kohanim, Emor 2:6.
20. Sanhedrin 18a. — Ramban now quotes a text showing that the verse 'Neither shall he go out of the Sanctuary,' prohibits the High Priest from following the bier of his near relative, so that he should not become defiled thereby and thus "go out from his sanctity" (see Note 44 further). From this text it would then appear that the verse is not an admonition against his going out of the Sanctuary because of the honor of the Service, but because of the honor of his own sanctity, which would thus be a contradiction to what was said above. This, in short, is the intention of Ramban in quoting this text, and further on he will remove the difficulty.
21. That is to say, he is to guard himself against being defiled by the dead. This implies that he is to follow the bier, but must guard himself against touching it or its bearers, and hence he must never be in sight of the funeral cortege.
22. Genesis 50:1.
23. See in Exodus, p. 314, Note 449.
24. Tosephta, Sanhedrin 2:1. On "Tosephta" see above in Seder Tazria, Note 124.
25. Yerushalmi, Sanhedrin II, 1. On "Yerushalmi,⁠" see above in Seder Metzora, Note 44.
26. In his comments to Rambam's Sefer Hamitivoth, Principle Five, Ramban does quote this Yerushalmi at length.
ומן המקדש לא יצא – פירש״י שאינו הולך אחר המטה ועוד בא לומר שעובד אונן וכו׳. וכתב הרמב״ן דשני המדרשים חלוקים זה על זה שאם בא הכתוב להתיר לו לעבוד אונן שאינו צריך לצאת מן המקדש בשביל אנינותו א״כ אין אזהרה שלא לילך אחר המטה ועוד לפי מה שדורש ולא יחלל שאינו מחלל עבודתו אם לא יצא א״כ אין כאן שום אזהרה ובברייתא בת״כ מפורש שלא יחלל הוא לאו גמור שלא יניח עבודתו ויצא וכן בעל הלכות מונה אותו בחשבון הלאוין. ופי׳ הוא ז״ל שעיקר הכתוב מזהיר לכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת ולא יחלל המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת וכ״ש שאם הניח העבודה ללא דבר ויצא שעובר בלאו הזה אלא הזכירו הכתוב בענין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן ומאחר שהיא מותרת לו אם יניחנה ברצון עצמו יהיה חלול המקדש. ומה שדורש ממנו בסנהדרין שאינו יוצא אחר המטה הוא מדבריהם שהם הנהיגו סלסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה לפי שאינו מטמא ואדם בהול על מתו ושמא יגע בו אבל כהן הדיוט לקרוביו הוא מטמא ועל אחרים אינו בהול:
ומן המקדש לא יצא, "And he shall not leave the Sanctuary.⁠" According to Rashi this means that the High Priest is not even to walk behind the bier of his father or mother, and that he is even to continue with his daily priestly routine while still in the condition known as onan, a state of pre-mourning before his dead has been buried.
Nachmanides, commenting on Rashi's interpretation, writes that we are faced with two conflicting views about this verse expressed by different midrashim. If we assume that the verse meant to permit the High Priest, or better, to instruct the High Priest, not to interrupt his Temple service even while he is in the state of aninut, pre-burial mourning, there was no need for the Torah to mention that he must not take time out to walk behind the funeral procession and that he is not permitted to leave the Sanctuary for that purpose. It follows that what is meant by our verse is not a warning for the High Priest not to walk behind the bier of his father or mother. On the other hand, the baraitha cited in Torat Kohanim on our verse is quite emphatic that the words ולא יחלל in our verse mean that as long as the High Priest does not leave the Sanctuary he does not desecrate the institution of the Temple even if he does perform the Temple service while in a state of aninut. In other words, the injunction not to walk behind the funeral procession is a definitive negative commandment. The author of halachot gedolot also shares the view cited in Torat Kohanim, listing it as such.
He explains that the principal injunction of our verse consists of forbidding the High Priest to leave the Temple and to thereby interrupt or abandon the sacred task he had been entrusted with by preferring participation in the funeral of his parents, etc., to the task at hand. It follows that if the High Priest were to leave the Holy Temple for a lesser reason this would constitute an even graver dereliction of his duties. The reason why the Torah chose our verse to make this point was in order to allow the High Priest to continue performing his service in spite of the fact that he temporarily finds himself in a state of aninut. It follows that if he voluntarily prefers to attend his parents' funeral, that he would thereby desecrate the Temple.
Concerning the Talmud in Sanhedrin 18 where our verse is understood to mean that the High Priest is not to follow the bier, this is not a Biblical injunction, but seeing that by following the bier he might come closer to it than is halachically permitted, [closer than 4 cubits. Ed.,] the sages decreed that he must keep the kind of distance from it that places him a block away from the bier, beyond direct visual contact with the bier. An ordinary priest is not subject to such stringent restrictions. He may contaminate himself in respect of the relatives mentioned in our paragraph, but not for the sake of people not related to him genetically.
ומן המקדש לא יצא – פרש״י שאינו הולך אחר המטה, ועוד בא ללמד שעובד אונן וכו׳. וכתב הרמב״ן דשני המדרשים חלוקין זה על זה, שאם בא הכתוב להתיר לו לעבוד אונן שאין צריך לצאת מן המקדש בשביל אנינותו, א״כ אין אזהרה שלא לילך אחר המטה. ועוד לפי מה שדורש בת״כ מפורש שלא יחלל הוא לאו גמור שלא יניח עבודתו ויצא, וכן בעל הלכות מונה אותו בחשבון הלאוין. ופי׳ הרמב״ן שעיקר הכתוב מזהיר לכ״ג שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל המקדש שיעזב עבודתו לכבוד המת. וכ״ש שאם הניח העבודה ללא דבר ויצא שעובר בלאו הזה. אלא הזכירו הכתוב בעניין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן, ומאחר שהיא מותרת לו אם יניחנה ברצון עצמו יהיה חילול המקדש. ומה שדורש ממנו בסנהדרין שאינו יוצא אחר המטה הוא מדבריהם הם הנהיגו סילסול בכ״ג שלא יצא אחר המטה, לפי שאינו מטמא ואדם בהול על מתו ושמא יגע בהן, אבל כהן הדיוט לקרוביו הוא מטמא ועל אחרים אינו בהול.
ומן המקדש לא יצא, ולא יחלל את מקדש אלהיו, כי נזר שמן וגו׳ – למדנו שזאת האזהרה היא גם כן בכהן הדיוט בפרשת ויהי ביום השמיני; ובהיות הענין כן הנה ראוי שנעיין מה ההבדל בזה בין כהן גדול לכהן הדיוט, אשר בעבורו תתן התורה סיבה ׳כי נזר שמן משחת אלהיו עליו׳. ונֹאמר, שהרצון בזה שלא יצא מן המקדש ויניח עבודתו מפני מת שימות לו; ויהיה אומרו ׳ולא יחלל את מקדש אלהיו׳ - שלא יירא שיחלל מקדש אלהיו מפני היותו עובד אונן, כי אין עבודתו מתחללת מפני האנינות, לפי שהוא משוח בשמן המשחה, ולזה ראוי שלא יתפעל כלל מכמו אלו הענינים באופן שתתבלבל כוונתו. ואמנם הכהן⁠־הדיוט אם עבד והוא אונן - חילל. וראוי שתדע שאף על פי שכהן גדול אינו מחלל עבודה מפני האנינות, הנה הוא אסור באכילת קודשים באנינות. כמו שנתבאר בפרשת ויהי ביום השמיני מאומרו ׳ואכלתי חטאת היום׳ (י, יט).
התועלת השביעי הוא במצוות, והוא האזהרה שלא יניח כהן גדול עבודתו מפני אנינותו על מות אחד מקרוביו, כי הוא בלתי מחלל עבודתו בזה. והתועלת בזאת האזהרה הוא להעיר שאין ראוי לַשלם שיכאיב לבו מאד על כמו אלו הענינים, כי אין בהכאבת לבו תועלת כלל, ולא יוכל להשיב מה שהיה. ולזה לא יניח עבודתו כהן גדול מפני האנינות, כי לגודל מעלתו הוא בלתי מתפעל מאלו המקרים באופן שיבלבל כוונתו אשר בזאת העבודה הנכבדת לה׳ יתעלה. ואין ראוי גם כן שלא יתן אל לבו זה הענין כלל; ולזה לא יתכן לו שיאכל הקודשים באנינות, כמו שהתבאר בפרשת ויהי ביום השמיני; כי אם תביאהו עוצם אהבתו ה׳ יתעלה לבלתי תת לבו כלל באנינותו בעת שַׁמשו במקדש, הנה בעת אוכלו לא יוכל על זה, כי ראוי שיתן החי אל לבו אלו הענינים, וידאג דאגה⁠־מה במות קרוביו, כמו שביארנו בענין ספוד אברהם לשרה ובכותו עליה. ולזאת הסיבה נמנעו שאר הכהנים מלשמש באנינות, כמו שהתבאר מזה המקום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ומן המקדש לא יצא אינו הולך אחר המטה. כדתנן בסנהדרין פרק כהן גדול מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה נכסין והוא נגלה ויצא עד פתח העיר דברי רבי מאיר פי׳ אינו יוצא עמהן אחר המטה סמוך לו דילמא אתי למנגע אבל יוצא אחריהן כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין במבוי אחר ונכנסין ממבוי שאינו רואה אותן הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון והן נכנסין למבוי השני וכן בכל מבוי ומבוי עד שיצא עד פתח העיר דהאי קרא בכהן גדול אונן קמיירי כדכתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא ופירוש ומן המקדש לא יצא מקדושתן לא יצא כלומר יתרחק מן הכעור שלא יבא לידי טומאה ודלא כרבי יהודה דאמר ומן המקדש לא יצא מן המקדש ממש שאינו יוצא מתוכו כלל אבל ממה שאמרו בגמרא שפיר קאמר רבי יהודה ותרצו אמר לך רבי מאיר לביתיה הכי נמי דלא אזיל אלא מאי ומן המקדש לא יצא שלא יצא מקדושתו וכיון דאית ליה הכרא לא אתי למנגע ואמרו אחר כך ורבי יהודה זימנין דאגב מרירותיה מיקרי דאזיל ונגע דמשמע דסבירא ליה לרבי יהודה דפירש מן המקדש לא יצא הוא שלא יצא מתוך המקדש ללכת אחר המטה בין עמהם יחד בין בהן נכסין והוא נגלה משום דזימנין דאגב מרירותיה מיקרי דאזיל ונגע אבל שלא אחר המטה שאין שם דילמא אתי למנגע יוצא שלא בשעת העבודה והולך לביתו כשאר בני אדם מצינן לפרושי מילתיה דרש״י ז״ל אליבא דרבי יהודה ופירוש אינו הולך אחר המטה אינו רוצה לומר סמוך למטה דומיא דמתניתין דקתני מת לו מת אינו יוצא אחר המטה דהתם פירש אחריו מיד אלא הן נכסין והוא נגלה כו׳ אבל רש״י ז״ל שכתב סתם אינו הולך אחר המטה דמשמע לא שנא עמהם לא שנא אחריהן כשהן נכסין והוא נגלה אתא כרבי יהודה וכן נראה גם מדברי הרמב״ן ז״ל שכתב בהלכות אבלות אסור לכהן גדול לצאת אחר המטה ולא חלק לומר בד״א עמהם אבל יוצא אחריהן כשהן נכסין והוא נגלה עד פתח העיר ומדלא חלק שמע מינה כרבי יהודה סבירא ליה דאמר אינו יוצא כל עיקר שרוצה לומר אינו יוצא אחר המטה כל עיקר בין עמהן בין לאחריהן כשהן נכסין והוא נגלה וכבר כתב בפירוש בהלכות כלי המקדש מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש כו׳ ואין לתמוה ממה שכתב בהלכות ביאת מקדש בפרק שני כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כו׳ וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא אם כן מפני מה נשנת אזהרה זו בכהן גדול שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל בו אף על פי שאינו יוצא מן המקדש אינו עובד מפני שהוא אונן ואם עבד והוא אונן של תורה חלל עבודתו בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר ישב ויעבוד עבודתו שהיה עוסק בה ואינה מתחללת שמהמדרש הראשון משמע דקרא דמן המקדש לא יצא באחר המטה קמיירי לא שנא בשעת עבודה ל״ש שלא בשעת עבודה ומזה המדרש משמע שאינו אלא בשעת עבודה בלבד ופירושו שלא יניח עבודתו ויצא דיש לומר שהמדרש הראשון אינו אלא אסמכתא בעלמא אבל עיקר המקרא אינו אלא שלא יניח עבודתו ויצא ולכן באבלות כתב אסור לכהן גדול לצאת אסורא בעלמא ובהלכות ביאת מקדש כתב שלא יניח עבודתו ויצא לשאת אותם אבל ממה שכתב רש״י ז״ל ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן וכן משמעו אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה ולא יחלל את מקדשו שאינו מחלל העבודה בכך שהתיר לו הכתוב הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל יש לתמוה היאך אפשר שיהיו שני המדרשות הללו נופלות שתיהן על המקרא הזה שלפי המדרש האחד יחוייב שיפורש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ולפי המדרש האחר יחוייב שיפורש בשעת עבודה בלבד ועוד שלפי המדרש הראשון יהיה המקרא הזה אזהרה שלא יורשה לצאת ללכת אחר המטה ולפי המדרש הזה יהיה המקרא הזה שלילה ולא אזהרה.
ושמא יש לומר דקרא דומן המקדש לא יצא סתם בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה קמיירי ולשון אזהרה הוא ופירושו שאינו רשאי לצאת מן המקדש ללכת אחרי המטה בין בשעת העבודה בין שלא בשעת העבודה והדרש שדרשו שאינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה ולא יחלל שאינו מחלל העבודה בכך מקרא דלא יחלל הוא דדרשי ליה הכי דמה טעם לקרא דלא יחלל הכא אלא ה״ק אינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו אלא עובד ולא יחלל שאינו מחלל העבודה בכך וכן מה שדרשו בפרק שני דזבחים ובפרק אלו הן הנשרפים אונן מנ״ל שאם עבד חלל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל אקרא דלא יחלל קאי ופירושו הוא אינו מחלל הא אחר שלא יצא ועבד חלל אבל קרא דומן המקדש לא יצא במדרשו הראשון הוא עומד שלא יורשה לצאת מן המקדש ללכת אחר המטה אי נמי האי אינו צורך פירושו אינו רשאי והוא אזהרה שלא יורשה לצאת להניח עבודתו אע״פ שהוא אונן אלא עובד עבודתו ואינו מחלל והא דנקט אינו צריך אעבוד׳ קאי שאינו צריך להניח עבודתו מפני האנינות לצאת מן המקדש שאינה מתחללת בכך כי המקרא הזה כולל שני ענינים שלא יורשה לצאת מן המקדש ללכת אחר המטה ושאינו רשאי להניח עבודתו מפני האנינות שהעבודה אינה מתחללת בכך. והרמב״ן ז״ל טען על רש״י ז״ל ואמר ושני המדרשים האלו חלוקים זה על זה שאם הכתוב הזה התיר לכהן גדול שאינו צריך לצאת מי המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן אם כן אין כאן אזהרה על שלא יצא אחר המטה ונראה לי שאין מזה טענה כלל כי כבר פירשתי שהמדרש של לא ילך אחר המטה שהוא אזהרה מפיק לה מקרא דמן המקדש לא יצא ומיירי בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה והמדרש של לא יצא ולא יחלל הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל מפיק לה מקרא דלא יחלל ומיירי בשעת עבודה בלבד וה״ק אם שמע שמת לו מת בעודו עומד במקדש לא יצא מן המקדש ללכת אחר המטה ואם היתה אז שעת עבודה לא יחלל כלו׳ אין חלול אם יעבוד זה אע״פ שהוא אונן הא כהן הדיוע שעבד אונן חלל ואף את״ל ששני המדרשי׳ מקרא דמן המקד׳ לא יצא נפקי כדמשמע מבריי׳ דקתני מן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה דמשמע דקרא דומן המקדש לא יצא אינו נדרש בשעת עבודה אלא בהדבקו עם ולא יחלל ומשמע שבהיותו בלתי דבק עם ולא יחלל הבא אחריו הוא נדרש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה כמדרש רבי מאיר ורבי יהודה דפרק כ״ג וכדמשמע גם מדברי רש״י ז״ל ממאמר ועוד מכאן למדו אכתי ל״ק ולא מידי משום דמדרש פרק כהן גדול דפליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה אסמכתא בעלמא הוא ואין בה אזהרה כלל מן התורה ולכן לא כתב הרמב״ם ז״ל בהלכות אבלות בזה אלא אסור לכ״ג לצאת אחר המטה וכן משמע נמי מהא דקאמר רבי מאיר דילמא אתי למנגע ורבי יהודה אמר זמנין דאגב מרירותיה מיקרי דאזיל ונגע שאלה הגזרות אינן נעשין אלא במילי דרבנן לא במילי דאורייתא והמדרש של ת״כ ושל פ׳ הנשרפים ושל פרק שני דזבחים שדרשו אותו באזהרה שלא יניח עבודתו ויצא ואם יצא הוא בחיוב מיתה הוא דרשא גמורה שהוא בשעת עבודה בלבד כדמשמע מלא יצא ולא יחלל אימתי הוי אומר בשעת עבודה מסמיכות לא יצא עם לא יחלל וזהו שכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות ביאת מקדש כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה כו׳ ומנה אותו בכלל הלאוין ולפי זה יתפרשו גם דברי רש״י ז״ל על פי הדרך הזאת ולא קשיא ולא מידי וכן מה שטען עוד ואמר וכן לא יחלל את מקדש אלהיו כפי הלשון הזה אינו אלא לומר שאין עבודתו מחוללת ללמד שההדיוט שעבד אונן חלל אם כן הכתוב הזה הוא שלילות ולא אזהרה ובעלי הלכות מנו אותו בלאוין בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות ועוד שכבר כתבתי הברייתא שהיא שנויה בתורת כהנים ומפורש בה שהוא לאו גמור כדקתני ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה וקתני אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מניין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו׳ והרי הוא לאו גמור אזהרה שלא יניח עבודה ויצא עכ״ד. ונראה לי שאינה טענה כי בעל ההלכות הפסוקות והגדולות אינן נזהרין במנין המצות מלמנות השלילו׳. והרמב״ם ז״ל כתב בשורש השלישי מחבור ספר המצות שאין ראוי למנות שלילת החיוב עם האזהרות כו׳ ואחר כך כתב וכאשר היה זה כן אין ראוי שימנה הלאוין שהן שלילה במצות לא תעשה בשום פנים וזה ענין מופתי לא יצטרך עליו ראיה וכבר נעלם מזולתינו זה עד שמנו לא תצא כצאת העבדים בכלל הלאוין ולא ידע כי זה שלילה לא אזהרה ומה שטען עוד מברייתא השנויה בתורת כהנים שמפורש בה שהוא לאו גמור אינה טענה כי אין משם ראיה שהוא לאו גמור רק על הלאו דמן המקדש לא יצא לא על הלאו דלא יחלל וכב׳ השיבונו על זה במה שקדם וכן מה שכתב עוד דמההיא דפרק שני דזבחים דאמרו אונן מנ״ל דמחלל עבודה ותנא קמא מפיק לה מדכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ורבי אליעזר מפיק לה מדכתיב הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרבוה שפיר אשתריף ואמרו שם ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מומן המקדש לא יצא אמר לך כי כתיב הא אחר שלא יצא חלל יש להביא ראיה מזה שאינו רשות להתיר העבודה לכהן גדול ולהודיענו שאין עבודתו מחוללת בכך כי הוא יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה עכ״ד. אינו יודע איך יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה כשיעבוד והלא אפשר הוא לומר שהתיר לכהן גדול לעבוד עבודתו כשהוא אונן והוא הדין לכהן הדיוט ומפני זה אמרו ורבי אלעזר אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל ופי׳ רש״י ז״ל דילמא אחר נמי לא חלל ובדידיה אצטריך למשרי דלא תימא מתוך חשיבותו וקדושתו היתרה הוא דפסול אונן:
באופן שמן המקדש לא יצא ולא יהיה טרוד בדבר אחר אלא בעבודת אלהיו. ולא יחלל את מקדש אלהיו בהיותו מתעסק באבלו.
ואמר אני ה׳ רוצה לומר ואין לחוש על המתים במקום שיש כבודי כי אני חי וקיים ובי תשועת עולמים ולא במתים שכבר מתו.
ומן המקדש לא יצא – בשביל המת.
ולא יחלל את מקדש אלהיו – שיראה שהוא מחשיב יותר כבוד המת מכבוד המקדש והקדש שנתנה לו.
ומן המקדש לא יצא. According to Rabbi Saadyah gaon, this means primarily joining the funeral cortege which requires leaving the holy precincts.
ולא יחלל את מקדש אלוהיו, so as not to desecrate the Temple of his God, as people would conclude that giving honour to the dead is more important than to remain within the sphere of God’s immediate presence, something he enjoys as the exceptional privilege of being exposed to on an ongoing basis.
[א] ומן המקדש לא יצא
[1] סנהדרין פרק שני דף יח ע״א (סנהדרין יח.), ודף יט ע״א ב, ופרק תשיעי דף פד ע״א1 [2] זבחים פרק שני דף יו ע״א (זבחים יו.) ד
[ב] כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו
[1] הוריות פרק שלישי דף יב ע״ב (הוריות יב:)
1. ז״ל הגמרא סנהדרין פד ע״א: אונן מנלן (שאסור לו לעבוד במקדש)? דכתיב ׳ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו׳,(נאמר בכהן גדול שעבד באנינות, לא חילל) הא אחר (כהן הדיוט, אונן) שלא יצא (ועבד במקדש) – חילל, עכ״ל.
וצ״ב מדוע רבנו לא השלים את הציטוט שהוא עיקר הדרשה, ׳ולא יחלל את מקדש אלוקיו׳, שהרי מכאן הדרשה, שכהן הדיוט כשהוא אונן מחלל.
התשובה לשאלה זו, כתובה בהפניה הבאה לזבחים טז ע״א. ז״ל הגמרא שם:
אונן – מנלן (שמחלל עבודתו)? דכתיב: ׳ומן המקדש לא יצא ולא יחלל׳, הא אחר (כהן הדיוט, אונן) שלא יצא (ועבד) - חילל. רבי אלעזר אמר, מהכא: ׳הן הקריבו׳ (שמיני י, יט)? אני (אהרן) הקרבתי, מכלל דאי אינהו (בניו) אקריב שפיר אישתרוף (שהרי חללוהו בעבודתם בהיותם הדיוטות אוננים). ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מ׳ומן המקדש לא יצא׳? אמר לך: מי כתיב הא אחר שלא יצא, חילל?, עכ״ל.
הרי שרבי אלעזר דחה את הדרשה שנאמרה בסנהדרין פד ע״א, ומובן א״כ מדוע רבנו לא ציין דרשה זו (׳ולא יחלל׳) שהרי נדחית בגמ׳ בזבחים. ואכן רבנו בפרשת שמיני י,יט, הפנה את הפסוק לגמרא בזבחים טז ע״א.
אלא שעדיין צריך להבין מכיון שהסוגיא שם נדחתה, והמקור לאיסור עבודה במקדש לכהן הדיוט אונן, נלמד מדרשת רבי אלעזר, א״כ מדוע רבנו ציין את תחילת הדרשה ׳ומן המקדש לא יצא׳ והפנה לסנהדרין פד ע״א, הרי לכאורה ממילים אלו לכשעצמם לא נדרשת שם דרשה כלל?
ועל כן יש לומר שרבנו בציטוט זה מתייחס לנאמר בדברי הרמב״ן בחומש פסוק דידן (תופעה שקיימת בספר ונמצאה כמה פעמים כמו, שמות י בהערה הראשונה, שמות כד בהערה עז, עח).
וזה לשון הרמב״ן על הציטוט: ׳ומן המקדש לא יצא׳ - עיקר הכתוב הזה יזהיר לכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל המקדש כשיעזוב עבודתו לכבוד המת, עכ״ל. ואינו בא למעט שבכהן הדיוט יהיה אסור. אלא הוא נתינת טעם על חומרת האיסור ביציאה מן המקדש ועזיבת העבודה לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו. דברי הרמב״ן תואמים לאשר כתב כאן רבנו.
אך קשה כשמתברר כי הכוונה בציטוט הוא לדברי הרמב״ן, וא״כ הוא לא שייך כלל לכתוב בגמרא שם.
יש לומר עפ״י יסוד מוסד שכבר כתבתיו בשמות י ציטוט [א] אביב הערה א, כשהציטוט המובא גם שם הוא לפי דברי הרמב״ן. וביאור הדברים: רבנו לא מתכוין להפנות את הציטוט למקום בתלמוד בו נמצא איסור לא תעשה שבציטוט, כלומר יציאת הכהן הגדול מעבודתו על נפש המת. אבל הוא כן מפנה לסוגיא בתלמוד המתאימה לפסוק זה, מצד זה שהגמרא עוסקת באותו נושא.
נֵ֠זֶר: תלשא בראש תיבה. [נֵ֠זֶר].
מקריב אונן. פירוש מקרא הזה ילפינן דהיינו מדכתיב ולא יחלל את מקדש אלהיו דאין לומר מדכתיב לא יצא דרשינן הכי איך יתכן לדרוש השתי דרשות מן המקרא הזה דהא שדרשו אינו הולך אחר המטה משמע בין בעבודה ובין שלא בעבודה ולפי המדרש השני יחויב שמפורש בשעת עבודה:
May offer [a sacrifice] while he is an onein. Explanation: We derive this from theis verse, "He shall not profane his God's Sanctuary.⁠" You cannot say we derive this from "He shall not depart (from the Sanctuary),⁠" [because] how could we derive these two teachings from this verse? The teaching that "he does not follow the bier" implies both during the Temple service and not during the service, whereas according to the second teaching, the verse has to be explained [as speaking of] during the service, [whereas not during the service he should follow the bier].
ומן המקדש לא יצא – אחר המת אלא הוא נכסה והן נגלין וכו׳ ר״י אומר כל עיקר. ד״א מן המקדש לא יצא. שלא יצא בשעת עבודה ועיין לעיל בפ׳ שמיני. ד״א שמקריב אונן [זבחים ט״ז ע״א].
ולא יחלל – הא אחר שעבד חילל אין לי אלא משוח. מרובה בגדים מניין ת״ל ומלא את ידו וגו׳. יכול אף כהן משוח מלחמה מקריב אונן ת״ל כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. עליו ולא על חבירו [הכל בהוריות י״ב ע״ב] יכול לא מצווה על הבתולה ת״ל והוא להביא משוח מלחמה דר״י ר״ע אומר הוא לרבות שעבר מחמת קריו. והוא לרבות שעבר מחמת מומו (ובת״כ דרש הוא ולא מלך והוא לרבות משוח מלחמה).
ומן המקדש לא יצא – ללכת אחר מטת אביו ולהתאבל עליו, מבלי שיטמא לו. ותלה האזהרה במקדש, ולא אסר עליו לצאת מביתו. לפי שלא אסור עליו להתעצב ולבכות על מיתת קרוביו, כי זה דרך כל אדם, והגון לו וחייב לספוד ולבכות עליהן. ולר׳ מאיר (סנהדרין יח, ב), יוצא אפילו אחר המטה, ור׳ יהודה שאוסר לפי שחושש שבמר נפשו ישכח כהונתו ויגע בטומאה. הרי שלדעת כלם מתאונן ומתעצב עליהן, אלא מן המקדש לא יצא, ממעשיו שעושה במקדש לא יצא שאם עוסק בעבודה ושמע שמת לו מת, אסור לו להניח עבודתו ולצאת. שאם יניחנה מעצבת לב, לרוץ ולבכות ולהתאבל על מתו, לעון יחשב לו. שבהיותו קדוש ה׳ וגדול מכל אחיו, תֵּרַב קדושתו ושמחת לבו בעבודת ה׳ מרוב כל, ויתרומם על העצב ועל תמרור נפשו, גם במות שארו הקרוב אליו. וכמו שפירשנו למעלה (ויקרא יט, ב) שזהו דרך הקדושים, אבל היא רק מדרגת קדושת כהן גדול, שאפילו שאר הכהנים, הקדושים גם הם לאלהיהם, אינן חייבין ביתרון הקדושה הזאת, ונצטוו להטמא לקרובים האמורים בענין. וכשעובדים באנינות מחללים עבודתם, כי יודע השם שאין זה בכחם להתרומם גם על העצבון הזה ולעבדו בשמחה.
ולא יחלל וגו׳ – שאם בעצבת לבו יניח העבודה ויצא, הרי הוא מחלל את מקדש אלהיו, כלומר שנוהג בו מנהג חול, שמניח לפעמים דבר בשביל דבר אחר שנחשב בעיניו יותר. והוא חייב להראות שחפץ בעבודת אלהיו יותר מכל, וכמו שכתוב ״וידם אהרן״ (ויקרא י, ג), ובארנוהו שם. ובכלל זה שמענו שאל יקטן בעיניו לאמר ״איכה אעבוד את אלהי? ותקראנה אותי כאלה״. אלא ״ולא יחלל את מקדש אלהיו״, ותפרש ה⁠[אות] וי״ו לנתינת טעם, כי לא יחלל את המקדש. שראוי הוא לעבוד אונן, וממילא נשמע שכהן הדיוט שעבד אונן חלל, וכמו שאמרו (זבחים טז, א) ״אונן דמחיל עבודה מנא לן? דכתיב ׳ומן המקדש לא יצא ולא יחלל׳. הא אחר שלא יצא חילל״. ואם כן דברי הברייתא בתורת כהנים שאמרה ״ומן המקדש וגו׳ אזהרה שלא להניח עבודה ולצאת״, וסוגית התלמוד בזבחים, עולים כהוגן וכהלכה.
אלהיו – בכנוי, בעבור רוב דבקות לבו בה׳, וכן ״קדושים יהיו לאלהיהם״ (פסוק ו) ובארנוהו (ויקרא ד כב).
כי נזר שמן משחת אלהיו עליו – שמן משחת אלהיו הוא עליו נזר, כמו ״ציץ הזהב נזר הקדש״ (ויקרא ח, ט), כמו עטרה. ונקרא ״נזר״ שמזיר אותו מכל אחיו, שגדולתו רבה עליהן. לכן נופל על כל דבר קדוש, כמו שמן המשחה שמזיר את הנמשח בו מכל העם למעלה ולכבוד. וכן על מלכי בית דוד הנמשחים בשמן זה נאמר ״ועליו יציץ נזרו״ (תהלים קלב, יז). וכן נושא הציץ שעליו חקוק השם קראו נזר הקדש. וכן בנזיר ״כי נזר אלהיו על ראשו״ (במדבר ו, ז). והכלל זאת המלה על גדולה של קדושה, בהיותו פָּרוּשׁ מן הטומאות ומן התאוות. ורמז הכתוב במלת נזר גם על הכהנים הגדולים שהיו בבית שני שאינן משוחים בשמן המשחה, אבל ציץ נזר הקדש עליהם. וכן אמרו בתורת כהנים.
אני ה׳ – אמרו בתורת כהנים ״להגיד מה גרם״. כלומר אני ה׳ יוצר נפשו, ואני יודע כי כחו רב לעמוד בכל אלה.
ומן המקדש לא יצא – לא אסר לו הכתוב להתעצב ולבכות על מיתת קרוביו, כי זה דרך כל אדם, אלא מן המקדש לא יצא, ממעשיו שעושה במקדש לא יצא, שאם היה עוסק בעבודה ושמע שמת לו מת, אסור לו להניח עבודתו ולצאת, שבהיותו קדוש ה׳ וגדול מכל אחיו, יתרומם על תמרור נפשו גם במות שארו הקרוב אליו, וזהו דרך הקדושה, אבל היא רק מדרגת קדושת כהן גדול, שאפילו שאר הכהנים הקדושים גם הם לאלהיהם נצטוו להטמא לקרוביהם, וכשעובדים באנינות מחללים עבודתם, כי יודע השם שאין זה בכחם להתרומם גם על העצבון הזה ולעבדו בשמחה:
ולא יחלל – לא ינהג מנהג חול במקדש להניח העבודה בשביל מתו, כי חייב להראות שחפץ בעבודת אלהיו יותר מכל:
כי נזר שמן משחת אלהיו עליו – שמן משחת אלהיו הוא עליו כמו נזר ועטרה, וקראו בלשון נזר, כי שמן המשחה מזיר את הנמשח בו מכל העם למעלה ולכבוד, וכן על מלכי בית דוד הנמשחים בשמן זה נאמר ועליו יציץ נזרו (תהלים קל״ב י״ח):
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל – ערש״י ומ״ש עליו הרא״ם ובקרבן אהרן ובצדה לדרך. והנה להרמב״ם (פ״ב מביאת מקדש ה׳ ו׳ ז׳, ובסה״מ סי׳ קס״ה) כוונת המקרא הוא כה״ג מותר לו לעבוד כשהוא אונן על מתו, ואין העבודה מתחללת, הא אחר אם לא יצא חלל, כלומר כהן הדיוט שהוא אונן אין העבודה מותרת לו והוא מוזהר שלא יעבוד, ואם עבד והוא אונן חלל עבודתו, ומנין שעבודת האונן פסולה, מק״ו אם בעל מום שאוכל בקדשים אם עבד חלל, אונן שהוא אסור בקדשים דין הוא שיחלל, ע״ש בדבריו. הנה הך ק״ו אית, בתלמודא (זבחים ט״ז) בשם תנא דבר״י, ולדידי, אזהרת אונן אינו מומן המקדש לא יצא אלא מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה, ע״ש. והא דנקט הרמב״ם קרא דומן המקדש לא יצא לילפותא דאזהרה, וקא שביק ילפותא דתנא דבי ר״י מהן הקריבו. נראה דזה אינו אלא לר׳ יוחנן בן ברוקא דסובר (פסחים פ״ב) דאף בשאין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר גם כן ישרף מיד (ערש״י זבחים שם ד״ה קסבר מפני הטומאה) אבל לת״ק דכשאין פסולו בגופו טעון עבור צורה, וכ״פ הרמב״ם פ״ד מה׳ ק״פ ה״ג, לא נוכל לומר מפני אנינות נשרפה, דא״כ אמאי שרפוה מיד היו להם להניחו עד אחר עבור צורה. לכן נקט הרמב״ם ילפותא דאזהרה לאונן מקרא מומן המקדש לא יצא. אמנם כיון דבמקרא זה אינו מפורש כ״כ דבדיעבד עבודתו פסולה, וכדקאמר תלמודא התם ר״א מ״ט לא אמר מומן המקדש לא יצא, אמר ליה מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל, לכן צירף הרמב״ם לזה הך ק״ו ליליף מיניה דבדיעבד חלל, (ואפשר דמאי דקאמר תלמודא התם, דלתנא דבי ר״י אין האזהרה מומן המקדש לא יצא, חלול בגופי׳ כתיב ביה, הוא בלשון תמיה, כלומר אטו כתיב בגופיה דקרא דבדעבד חלל), והדברים פשוטים עד מאד בדעת הרמב״ם, ולא נתעוררתי לכותבם, אלא מפני שראיתי להרב בנודע ביהודה בסוף ספרו, שמתקשה בדעת הרמב״ם דיליף פסול דעבודת אונן מק״ו דבע״מ כתנא דבי ר״י, הא לדידיה אזהרת אונן מהן הקריבו ומפני אנינות נשרפה וע״כ סובר אנינות לילה מדברי תורה. והרמב״ם פסק אנינות לילה אלא מד״ס, וקושיא זו חמורה ועצומה כ״כ לדעתו עד שמהפך מפני זה גרסת התלמוד שלפנינו, ע״ש. ולדעתי אין כאן התחלת קושיא, דלהרמב״ם אין האזהרה מהן הקריבו אלא מומן המקדש לא יצא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[כט]
ומן המקדש לא יצא – פי׳ לדעת ר׳ מאיר שלא יצא מעניני המקדש ר״ל לא יניח עבודתו ולצאת. אבל לא אסר לו היציאה בהחלט דאם כן לא ילך גם לביתו. והכי מפרש בסנהדרין (דף יט) לר׳ מאיר מקדושתו לא יצא. ולכן מתיר ללכת אחרי המטה מרחוק. ור׳ יהודה סבירא ליה דגם זה אסור ופירש שלא יצא אחרי המטה דאגב מרירות לב, ישכח ויטמא את עצמו. ועיין מה שכתבנו בפר׳ שמיני (סימן כ).
[ל]
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל – פשטות הכתוב שאם יצא יחלל מקדש אלהיו על ידי שמניח עבודתו ויוצא. אבל חז״ל פירשוהו בהפך – שאם לא יצא, לא יחלל. והוכיחו מזה (בזבחים דף טז) דאונן מחלל עבודה מדכתיב ״מן המקדש לא יצא ולא יחלל״ הא אחֵר שעבד אונן, חלל. והוא דבר תימא! מנא ליה לעזוב פשט הפשוט?! וכבר תמה הרמב״ן בזה שברייתא זו סותרת לברייתא הקודמת שדריש שביציאתו מן המקדש יחלל והוא אזהרה שלא יצא, וכאן דריש שהיא נתינת רשות שאינו צריך שיצא. ועוד, שלפי הדרש הראשון יחויב שיפורש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ולפי הדרש השני הוא דוקא בשעת עבודה. ועל ידי זה כתב הרמב״ן שדרשה ראשונה אינו מעיקר הכתוב אלא מדבריהם. ואני תמה, הלא הדרשה הראשונה היא כפי הפשט – שלא יצא שעל ידי כן יחלל – שכן מפורש לשון כזה בכל מקום. וגם מ״ש הרא״ם ובעל קרבן אהרן בזה לא ישביעו נפש שוקקה. אולם, דבריהם דברי אלהים חיים משוכללים על היסוד שהנחתי בפר׳ שמיני (סימן לא), שמצינו שהכתוב יציין האזהרה התולדיית פעמים במלת ״פן״ – ״ולא תגעו בו פן תמותון״, ״ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות״. ופעמים במלת ״לא״ – ״וכסה ענן הקטרת... ולא ימות״ וכדומה. ושם בארתי כי לרוב יצדק מלת ״פן״ בתולדה שאחר תנאי הבא במלת ״לא״. ומלת ״לא״ יבא לרוב בתולדה שאחר תנאי הבא בחיוב. וכן אם התולדה מחויבת מצד עצמה, למשל, שמוכן למות ונתן תיקון שלא ימות, בא מלת ״לא״. ואם התולדה אינה מחויבת מצד עצמה ומודיע עתה כי על ידי שלא יעשה כפי שצוה ימות בא מלת ״פן״, עיי״ש באורך. ולפי זה היה ראוי שיאמר פה ״ומן המקדש לא יצא פן יחלל״ מצד שדבר בשלילה. ומצד שהלא זה שיחלל המקדש בצאתו אינו דבר מחויב מעצמו ואינו תיקון שעל ידי שלא יצא יתקן החילול, והוה ליה לומר ״פן יחלל״ להודיע שעל ידי היציאה יתחדש שיחלל את מקדש אלהיו. ולכן חדשו חז״ל שכהן אחר שעבד מחלל עבודה ולכוונה זו השניה בא מלת ״לא״ תחת מלת ״פן״ להודיע שהכהן גדול אם לא יצא לא יחלל. ולפי זה הדרש הראשון שדרש שלא יצא אחר המטה כדי שלא יחלל המקדש בצאתו הוא כפי הפשט, והדרש השני שאם לא יצא לא יחלל, ושאחר אם יצא – חלל, היא לפי הדרוש שמוכרח על ידי ששינה ואמר מלת ״לא״ במקום מלת ״פן״. והוא ממש כפי שני הדרושים שנמצאו בפ׳ שמיני על ״ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו״ שהוציא גם כן ממה שבא מלת ״לא״ תחת מלת ״פן״ שאחֵר שלא פרע חייב מיתה, והודיע שהם אם לא יפרומו לא יהיו חייבים מיתה. וגם שם נדחק הרמב״ן ויתר מפרשים ושם כתב הרמב״ן שדרוש זה שאחר שלא פרע ופרם חייב מיתה הוא אסמכתא. ופה כתב שהדרש הראשון שלא יצא אחר המטה הוא אסמכתא. ראה כי לא שמר בזה חוקי הלשון והדקדוק. ולפי חוקי הלשון אין דבריו מוסכמים זה עם זה. ות״ל מקום הניחו לי לעמוד על אמיתת כונת חז״ל ולגלות כוונתם כפי האמת לאמתו.
[לא]
כי נזר שמן משחת אלהיו עליו – ״שמן משחת אלהיו״ היא מה שנמשח בשמן המשחה כמו ״כי שמן משחת ה׳ עליכם״ (ויקרא ט׳:ט׳) ובני אהרן נמשחו (כמ״ש צו סימן מא שנמשחו על ידי הזיה) והוסיף ״כי נזר שמן״ לכלול גם הכהנים בבית שני שלא נמשחו, רק היה נזר אלהים על ראשם שהוא ציץ הזהב, נזר הקדש, ונזר הקדושה והפרישות כמ״ש בנזיר ״כי נזר אלהיו על ראשו״. ומ״ש ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ להגיד מה גרם כי מצדו ית יוצר הנפשות ואלהי הרוחות בחר בו להקדישו קדש קדשים כפי ערך נפשו העליונה וקרבתו לאלהים בקדושה עליונה ונשגבה.
כי נזר שמן וגו׳ – הוא טעם על שאונן כהן גדול אינו מחלל עבודה1 ״כי נזר וגו׳⁠ ⁠⁠״. דהא דאונן פסול לעבודה הוא משום שאינו ראוי לעמוד לפני המלך בשעה שהוא בעצב, ומשום הכי גם ישראל אסור לאכול קדשים בשעה שהוא אונן, משום דמשולחן גבוה קא אכיל, ואין העצב ראוי לאכול על שולחן המלך. אבל כהן גדול שהוא דבק לשכינה, ראוי להיות פניו ולבו צוהלים אפילו באנינות, והיינו טעם ״כי נזר2 וגו׳⁠ ⁠⁠״. ופירוש ״משחת אלהיו״ מבואר לעיל (י,ז).
[הרחב דבר: ותניא בתורת כהנים: אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין, ת״ל ״כי נזר וגו׳⁠ ⁠⁠״.⁠3 וההוכחה זו נפלאה.⁠4 אבל הראיה היא מיתור ״נזר״,⁠5 ומפרש דקאי על מעלת התורה, וכדאיתא ביומא (עב,ב): כתיב ״זר״6 וקרינן ׳זיר׳ – זכה7 נעשית לו זיר, לא זכה זרה הימנו8 (עכ״ל). אבל בכהן גדול דכתיב (לעיל י,יא) ״ולהורות את בני ישראל״, הרי זכה בשלימות ההוראה, והתורה נזר עליו,⁠9 וכח התורה מחזק דעתו ומשמח הלב כשהענין נדרש שיהא בשמחה, היינו בשעת עבודה. ואם כן משמעות ״כי נזר שמן וגו׳⁠ ⁠⁠״ – הכח והעוז10 של ״שמן משחת אלהיו״ – ״עליו״, אפילו אין עליו שמן, מ״מ אותו העוז שהשמן נותן יש עליו, והיא הוראת התורה.]
1. רש״י ד״ה ומן המקדש לא יצא: ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה.
2. וכפי שיסביר רבינו בהרחב דבר.
3. ״כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה׳⁠ ⁠⁠״ – להגיד מה גרם (עכ״ל הספרא). ומבאר הר״ש משאנץ את הדיוק ואת הלימוד: דהא כתיב ״כי נזר״ והיינו ציץ שהוא אחד משמונת הבגדים (עכ״ל). ואילו הראב״ד פירש: ד״משחת״ כולל נמי מרובה בגדים, כדכתיב ״ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם״ (שמות כט,כט).
4. מלשון ״כי יפלא ממך״, ועיין בהערה הקודמת.
5. שהרי אפשר היה לכתוב ״כי שמן משחת אלהיו עליו״.
6. ה״זר״ שנאמר בארון. כאשר המלה כתובה ׳חסרה׳, כלומר בתנועת צירה בלי יו״ד.
7. רש״י: ללמוד לשמה ולקיימה.
8. משתכחת ממנו.
9. מלשון ׳זיר׳.
10. הוא ה״נזר״.
ומן וגו׳ – אפילו לעזוב את המקדש, כדי ללוות את ארון המת, אסור לו לכהן. כאן כתוב ״מקדש״, ולא ״משכן״ או ״אהל מועד״ (השוה לעיל י׳:ז׳), משום שהדברים כאן מכוִונים לדורות, שלהם יהיה בית קבוע.
אולם מקדש – מציין בכלל גם את אוהל מועד (שמות כ״ה:ח׳). לדעת ר׳ מאיר (סנהדרין י״ח:) מותר לכהן הגדול ללכת אחרי המטה, ואפילו ר׳ יהודה אינו אוסר, אלא משום חשש שיבוא לידי טומאה. הכתוב אוסר לפי זה רק את היציאה מן המקדש; ומובן מאליו, שזאת דווקא בשעת עבודתו של הכהן הגדול.
ולא יחלל – יהיה זה חילול המקדש אם יעזבהו בשל מת. לדעת רש״י ורמב״ם (ספר המצוות ל״ת קסה) אין כאן איסור אלא מאמר שלילי: לא יחלל את המקדש על-ידי כך שעושה עבודתו באבלותו וגו׳ (השוה רמב״ן). מתוך פסוק זה יש גם להסיק, שהכהן הגדול אפילו באנינותו (היינו: ביום מות אחד מקרוביו, שהוזכרו בפסוק ב׳, או אשתו) רשאי לעבוד, מה שאין כן בכהן הדיוט. לפי רמב״ן יש ללמוד את הדין האחרון מזה, שכאן נאסר רק לכהן הגדול לצאת מן המקדש, ולא לכהן הדיוט. ואילו היה מותר לזה האחרון לעבוד, היה גם הוא אסור לעזוב את העבודה בגלל מת; השוה עוד חלק א, עמוד רו.
אני ה׳ – הריהו עובד את עבודת המקדש בשם ה׳.
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו – לפי הפשט מקדש אלהיו הוא כנוי לקדושתו, קדושת כהונה. וזה שאמר כי נזר שמן כו׳. וכיו״ב דריש ר׳ מאיר במשנה מקדושתו לא יצא. ולפי הירושלמי כוון, שאף אם יצא לא יחלל את עצמו, שכהן שעבר על ל״ת מחזירין אותו לכהונה גדולה, שקדושתו קיימת. עיין ירושלמי פ׳ כ״ג בסנהדרין ודו״ק.
ומן המקדש לא יצא – מת לו מת אינו יוצא אחר המטה, שנאמר ומן המקדש לא יצא1. (סנהדרין י״ח.)
לא יצא – [מכאן לכהן גדול שהוא מקריב אונן].⁠2 (זבחים צ״ט א׳ ברש״י)
לא יצא ולא יחלל – כל הזבחים שקיבל דמן אונן פסול, מנלן, דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, הוא אם לא יצא לא חילל, הא אחר אם לא יצא חילל3. (שם ס״ז.)
ולא יחלל – תניא, כהן שהיה לו מת מונח על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב, ת״ל ולא יחלל, מי שאינו מחולל, יצא זה שמחולל ועומד.⁠4 (נזיר מ״ב:)
משחת אלהיו עליו – יכול כשם שכהן גדול מקריב אונן כך יהא כהן משוח מלחמה מקריב כשהוא אונן, ת״ל כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, עליו ולא על חבירו.⁠5 (הוריות י״ב:)
משחת אלהיו עליו – כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו, אמר ר׳ מנא, כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה׳, כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו.⁠6 (ירושלמי סנהדרין פ״ב ה״א)
1. זו דעת ר׳ יהודה, ור׳ מאיר ס״ל שאם עושה היכר ביציאתו שלא יבא לידי נגיעת טומאה, כגון אם הולך מרחוק וכדומה היכרים מותר לו לצאת, ור״י ס״ל דאע״פ שעושה היכר אסור לו לצאת משום דדילמא אגב מרירותיה מקרי ונגע. וטעם פלוגתתם מבואר בגמרא דר״מ לא ס״ל כר״י דאינו יוצא כלל מפתח ביהמ״ק משום דאי הכי אפילו לביתו נמי לא יצא, אלא ה״ק ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא והיינו שיזהר שלא יטמא, וכיון שיש לו היכר לא אתא למנגע, ור״י ס״ל דאע״פ שעושה היכר בכ״ז חיישינן דילמא אגב מרירותיה נגע, ולכן לא יצא מן המקדש כלל, ופשוט דהלכה כר״י.

ואינו מבואר מה קשה ליה לר״מ אי הכי אפילו לביתו נמי לא, ומאי קושיא, ולמה לא יצא לביתו, כיון דאחר המת הוי הטעם שלא יטמא ומה שייך בזה ביציאה לביתו, ומה טעם יש לאסור היציאה לביתו. והנה הב״ח בהגהות הגמרא הגיה דבמקום לביתו צ״ל מביתו, וסתם כונתו וכתב רק שכן נראה לו להגיה, וי״ל שקשה לו כמה שהערנו, דמאי קשיא ליה לר״מ, ולכן הגיה דצ״ל מביתו, ובזה יתבאר היטב, דשניהם ס״ל דאין הכי נמי דמה שאמר הכתוב ומן המקדש לא יצא פירושו מקדושתו לא יצא, והיינו שיזהר מלבא לידי טומאה, ורק ר״מ ס״ל דבעושה היכר שוב לא חיישינן שיטמא ור״י ס״ל דילמא אגב מרירותי׳ לא יזהר, ולפי״ז באמת איסור אחד הוא לצאת אחר המת בין אם יצא מן המקדש בין אם יצא מביתו, ודו״ק.

וע״פ זה ארווח לן מאוד ליישב ברחבה דברי הרמב״ם בפ״ה ה״ה מכלה״מ שכתב וז״ל, כה״ג שמת לו מת אינו יוצא אחריו, לא מפתח ביתו ולא מן המקדש, עכ״ל. ותמה הכ״מ מניין לו שאינו יוצא גם מפתח ביתו וזה דלא כמאן, וטרח מאוד ליישב הדברים, אבל לפי מה שכתבנו ע״פ הגהת הב״ח דבריו מאירים מאוד ופסקו נכון כשמש, יען כי באמת הלשון ומן המקדש לא יצא לאו דוקא מביהמ״ק אלא מקדושתו לא יצא, אבל באמת גם מביתו אסור, כמבואר, ודו״ק היטב.
2. ע׳ מש״כ בזה בפ׳ שמיני בפ׳ ואכלתי חטאת היום.
3. ר״ל אם לא יצא ועבד עבודה, ונסמך על הדרשה הקודמת דכהן גדול מקריב אונן. והנה רש״י פירש דפירוש הכתוב ומן המקדש לא יצא שאין זה חיוב אלא רשות, ר״ל שא״צ לצאת שאינו מחלל עבודתו, הא אחר מחלל, עכ״ל. וזה פלא שהרי לפי המבואר בדרשה הקודמת הוי הא דומן המקדש לא יצא אזהרה ממש ולא רשות, וכ״מ בסוגיא דסנהדרין שהבאנו שם, וכ״כ כל המפרשים והפוסקים ומוני המצות. וטעם אזהרה זו י״ל פשוט משום דכשיצא מן המקדש ללות המת נראה שהוא מחשיב כבוד המת יותר מכבוד הקודש והמקדש הנמסר על ידו. ומה שהכריח לרש״י לפרש שהוא רשות נראה משום דאל״ה אינו מתבאר הדרשה הא אחר אם יצא חלל, משום דכיון דאזהרה היא, הרי הוי הפי׳ ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אם יצא [הוא] חילל.

אמנם לולא פירש״י אפשר לומר דשתי הדרשות כלולות בפסוק זה, שהכהן גדול אם יצא חילל, וגם מכיון שהמצוה היא רק על כה״ג ממילא מבואר שכהן הדיוט אסור בזה, ואם נהג מנהג כה״ג חילל עבודתו, ועיין בנמוקי רמב״ן.
4. עיין מש״כ לעיל בפסוק ג׳ בדרשה לה יטמא ובפסוק ד׳ בדרשה להחלו השייך לענין זה.
5. הרבותא בזה אע״פ דמבואר בסוגיא דכל פרטי הדינים שבפרשה שנוהגים בכה״ג נוהגים גם בכהן משוח מלחמה, אבל לענין הקרבה באנינות אינו שוה לו, דכיון דחזינן דבפרט זה נתנה התורה טעם מיוחד כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, ומכיון דבכהן משוח מלחמה אין נוהג פרט זה לכן אין בו קדושה יתירה כ״כ עד שתדחה מפני אנינות ואמנם הכהנים גדולים שהיו בבית שני היינו מרובים בגדים שלא היה אז שמן המשחה ג״כ אין מקריבים אוננים, יען דגם הם היו נושאים ציץ הזהב נזר הקודש והרי הם בכלל נזר אלהיו על ראשו.
6. לכאורה צ״ע מאי רבותא בזה, והא קיי״ל (מכות כ״ג:) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, דכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך, ובפירוש כתב הרמב״ם פי״ז ה״ז מסנהדרין כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, וא״כ גם בכל אדם כן, וי״ל דשאני כה״ג דהו״א דמפני קדושתו היתירה נכתם עונו ואין לו תקנה, וכמ״ש באמת בירושלמי הוריות פ״ג ה״ב דראש ישיבה שחטא מלקין אותו ואין חוזר לשררותו, משום דנפגמה מעלתו, קמ״ל בכה״ג דעומד בקדושתו, וכדמפרש הטעם שהוקשה קדושתו לקדושת המקום לענין זה שקיימת לעולם.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יג) וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח׃
He shall take a wife in her virginity.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלתולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
(יג-טו) איסורי גרושה ואלמנה לכהנים – ויקרא כ״א:ז׳, יחזקאל מ״ד:כ״ב
[קלב] 1והוא, אחר שחלקו הכתוב (למשוח מלחמה שאינו מקריב אונן ככהן גדול (לעיל אות קל) יכול לא יהא מצווה על הבתולה, ת״ל והוא. כתנאי, והוא אשה בבתוליה יקח, אחר שחלק הכתוב ריבה דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר אין לי אלא שעבר מחמת קריו (דהוי כהן גדול מעליא, שהרי חוזר לעבודתו הוא), מחמת מומין (דאינו חוזר לעבודתו מפני המום) מנין (שמצווה על הבתולה) תלמוד לומר והוא. (הוריות יב:)
[קלג] 2והוא, לא המלך (שאינו מצווה על הבתולה), והוא, לא הנשיא (הוא לא הנזיר גרסינן, ומשום דמיזהרי על הטומאה כדין כהן גדול הוציאו הכתוב מכלל דין זה. פנ״מ). (ירושלמי הוריות פ״ג ה״ב)
[קלד] 3אשה, אחת ולא שתים. (יבמות נט).
[קלה] 4והוא אשה בבתוליה יקח, מתני׳: כהן גדול וכו׳ ולא ישא את הבוגרת, ר׳ אלעזר ור׳ שמעון מכשירין בבוגרת. גמ׳: תנו רבנן והוא אשה בבתוליה יקח, פרט לבוגרת שכלו לה בתוליה, דברי ר׳ מאיר, ר׳ אלעזר ור׳ שמעון מכשירין בבוגרת. במאי קא מיפלגי, רבי מאיר סבר בתולה (אי הוי כתיב בתולה) אפילו מקצת בתולים משמע (והואי מישתרי בוגרת, השתא דכתיב) בבתוליה, עד דאיכא כל הבתולים וכו׳, ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי בתולה (אי הוי כתיב בתולה) בתולה שלימה משמע (ומיתסרא בוגרת, השתא דכתיב) בתוליה, ואפילו מקצת בתולים. (יבמות נט.)
[קלו] 5והוא אשה בבתוליה יקח, בעא מיניה רבי חייא בר יוסף משמואל כהן גדול שקדש את הקטנה, ובגרה תחתיו (בימי אירוסין וכ״ג אסור בבוגרת – לעיל אות קלה) מהו (לכונסה משבגרה) בתר נישואין אזלינן (וכיון דבגרה אסירא ליה) או בתר אירוסין אזלינן (ושריא ליה) וכו׳, כי קמיבעיא ליה, והוא אשה בבתוליה יקח, מאי, קיחה דקידושין בעינן, או קיחה דנישואין בעינן, אמר ליה הא נמי תניתוה, אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס (אלמא בתר אירוסין אזלינן), שאני התם דכתיב (להלן פס׳ יד) יקח אשה (והאי אשה קרא יתירא הוא ומיניה מרבינן), הכא נמי כתיב אשה, אחת (תירוצא הוא אחת יש לך לרבות) ולא שתים, ומה ראית, הא (בוגרת) אישתני גופה (מן אירוסין לנישואין), והא (אלמנה) לא אישתני גופה. (יבמות נט.)
[קלז] 6בבתוליה, ת״ר, והוא אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת וכו׳ (לעיל אות קלה) רבי מאיר סבר וכו׳ בבתוליה (ב׳ יתירא דמשמע הכי למדרש במקום בתוליה) בכדרכה (אם נבעלה) אין (נפסלה לכ״ג) שלא כדרכה לא (דלמיסר בעולה שלא כדרכה ליכא למימר וכו׳ כיון דבתולה ממעט בוגרת, כ״ש בעולה שלא כדרכה הלכך כי אתא קרא למישרי אתא) ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי וכו׳ בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין בכדרכה בין שלא כדרכה (ב׳ יתירא משמע שתהא בבתוליה שלא אבדה מהם כלום על ידי בעילה בין כדרכה בין שלא כדרכה, וכיון דאיתרבאי בוגרת להיתירא איצטריך למיסר בעולה שלא כדרכה). (יבמות נט.)
[קלח] בבתוליה, בתולה הנבעלת (באונס) מן הקטן וממי שאינו איש (מבהמה) כשירה לכהונה, תני ר׳ חלפתא בר שאול כשירה אפי׳ לכ״ג. ר׳ ירמי׳ ור׳ אמי מקשי (על הא דאפי׳ לכ״ג כשירה) מה בינה לבין הנבעלת באצבע, (שמיעכה בתוליה באצבע), אילו הנבעלת באצבע שמא אינה פסולה לכהונה (בתמיה, דודאי פסולה לכה״ג שהרי אין בתוליה קיימין), אמר ר׳ חגי תיפתר שבא עליה שלא כדרכה. בעא ר׳ חגי מיהדר ביה (לחזור בו ממה שפירש דשלא כדרכה מיירי) דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח עד שתהא בתולה משני צדדיה וכו׳ (מכדרכה ומשלא כדרכה מיתורא דבי״ת קדריש שתהא בתולה מן ב׳ צדדים) מה עבד לה רבי חגיי (ביתורא דבי״ת דבבתוליה) עד שלא יחזור בו (קודם שחזר בו והיה סובר דבעולה שלא כדרכה כשרה לכהן גדול), פתר לה בהערייה (לרבות שאם הערה בה אחר פסולה לכה״ג). (ירושלמי כתובות פ״א ה״ג)
[קלט] 7והוא אשה בבתוליה יקח, אמר רבי זעירא וכו׳ בשם רבי יוחנן, וולד בוגרת (שנשאת לכ״ג. פנ״מ) כשר, שהוא בלא תעשה שבא מכח עשה, עשה והוא אשה בבתוליה יקח, וכל לא תעשה שבא מכח עשה, עשה הוא. (ירושלמי בכורים פ״א ה״ה)
[קמ] 8והוא אשה בבתוליה יקח, אמר רב פפא חייבי לאוין בהדיא כתיב בהו (דתפסי בהו קדושין) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה (דברים כא, טו), וכי יש שנואה לפני המקום ואהובה לפני המקום, אלא אהובה אהובה בנישואיה, שנואה שנואה בנישואיה, וקאמר רחמנא כי תהיין (אלמא אית בהו הויה), ולר״ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכו׳, ואפילו חייבי עשה במאי מוקים לה, בבעולה לכהן גדול (דעשה הוא, דכתיב אשה בבתוליה יקח ולא בעולה, ולאו הבא מכלל עשה עשה) ומאי שנא, (האי עשה) משום דהוי ליה עשה שאין שוה בכל (שאינו נוהג אלא בכ״ג הילכך קיל) וכו׳. (קדושין סח.)
[קמא] והוא אשה בבתוליה יקח, איבעיא להר תחילת ביאה קונה (באירוסין) או סוף ביאה קונה, נפקא מינה וכו׳, אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה (אם מותר לקדש בביאה, אי אמרת תחילת ביאה קונה מותר, ואם סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קדושין ואסירה ליה, דכתיב בתולה מעמיו יקח) מאי, אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. (קדושין י.)
(יג-יד) [קמב] 9והוא אשה בבתוליה יקח אלמנה... לא יקח, מתני׳: כהן גדול שמת אחיו, חולץ ולא מייבם (דאלמנה היא ואסורה לו). גמ׳: קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין, בשלמא מן הנישואין עשה ולא תעשה הוא (אלמנה לא יקח בתולה יקח ולא בעולה ואין עשה דוחה ל״ת ועשה) אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה את לא תעשה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. (יבמות סא.)
1. תו״כ, לק״ט. ילקו״ש ומדרה״ג כאן, ירושלמי הוריות פ״ג ה״ב.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז ה״א: אחד כהן גדול משוח בשמן המשחה או המרובה בגדים, ואחד כהן העובד ואחד כהן גדול שמנוהו ועבר וכן כהן משוח מלחמה כולן מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה.
2. תו״כ ילקו״ש לק״ט ומדה״ג כאן.
3. ברמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז הי״ג: ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת, שנאמר אשה, אחת ולא שתים. ובמ״מ שם שהרמב״ם פירש כן הגמ׳ שלפנינו. וראה להלן אות קלו ותו״ש לעיל פט״ז אות עד.
4. תו״כ, לק״ט ילקו״ש ומדרה״ג כאן, כתובות צז. ירושלמי ביכורים פ״א ה״ה, יבמות פ״ח ה״ב, קדושין פ״ד ה״ו, הוריות פ״ג ה״ב.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז הי״ג: מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה, ומשתבגור תאסר עליו, שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח וכו׳ בבתוליה ולא בוגרת.
5. ראה להלן אות קנה.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז הי״ז: אירס את הקטנה ובגרה תחתיו קודם נישואין ה״ז לא יכנוס מפני שנשתנה גופה, ואם כנס לא יוציא.
6. כתובות צז., ילקו״ש כאן, וראה חגיגה יד: ורש״י ד״ה בתולה שעיברה.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז הי״ד: כהן גדול לא ישא וכו׳ נבעלה שלא כדרכה הרי זו כנבעלה כדרכה.
7. ירושלמי יבמות פ״ח ה״ב, קדושין פ״ד ה״ו.
8. ראה כתובות ל. ורש״י ד״ה בעולה.
– רמב״ם הל׳ אישות פ״א ה״ח: ויש שאיסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין וכו׳ ובעולה לכהן גדול וכו׳, ומכלל שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח, אתה למד שאינה בתולה לא יקח, ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה.
9. שם כ: ורש״י ד״ה קפסיק, וסנהדרין יח:, וראה רש״י יבמות פד. ד״ה דהוה ליה עשה.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז הי״ב: כהן גדול שמת אחיו, אע״פ שהוא מן האירוסין הרי זה לא ייבם אלא חולץ. ועיי״ש הל׳ יבום וחליצה פ״ו ה״י.
[ז]
״הוּא״ – לֹא הַמֶּלֶךְ, ״הוּא״, וְלֹא הַנָּזִיר ״הוּא״, לְרַבּוֹת כֹּהֵן מָשׁוּחַ מִלְחָמָה.
״אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקַּח״ – פְּרָט לְבוֹגֶרֶת, שֶׁכָּלוּ בְּתוּלֶיהָ.
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִים בְּבוֹגֶרֶת.
וְהוּא אִתְּתָא בִּבְתוּלַהָא יִסַּב.
And he shall take a wife in her virginity;

וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח
וְהוּא אִיתְּתָא בִּבְתוּלַהָא יִסַּב
״יונתן״: בִבְתוּלֶיהָ – למעט בוגרת
״בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח״ – ״בִּבְתוּלַהָא יִסַּב״, במצב של בתולים.⁠1 והמיוחס ליונתן שתרגם ״וְהוּא אִיתָא דְאִית בָּהּ בְּתוּלָהָא יִסַב״, רמז לדעת ר׳ מאיר הממעט גם מי שכלו מקצת בתוליה כגון בוגרת.⁠2
1. ומצאנו שמות עצם מופשטים הבאים תמיד בלשון רבים כגון זְקֻנִים, עֲלוּמִים כראב״ע: ״בבתוליה – יש שמות בלה״ק לא יפרדו לעולם, כמו: נעורים וזקונים ועלומים ובתולים. ויש שמות בלה״ק שלא יתחברו כטַף ושכם וזהב וברזל״.
2. ״אהבת יהונתן״ על פי יבמות נט ע״א: ״[כה״ג] לא ישא את הבוגרת. תנו רבנן: והוא אשה בבתוליה יקח – פרט לבוגרת שכלו לה בתוליה, דברי ר׳ מאיר [ובתוספות שם: פרט לבוגרת שכלו בתוליה – לאו דוקא כלו אלא כלומר נתמעטו קצת]. ר׳ אלעזר ור׳ שמעון מכשירין בבוגרת. במאי קא מיפלגי? רבי מאיר סבר: בתולה – אפילו מקצת בתולים משמע [רש״י: אי הוה כתיב בתולה יקח, מקצת בתולים משמע והואי מישתרי בוגרת. השתא דכתיב בתוליה מיתסרא בוגרת דמשמע דבעינן כל בתוליה]. ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי: בתוליה – ואפי׳ מקצת בתולים [רש״י: אי הוה כתיב בתולה – שלימה משמע ומיתסרא בוגרת. השתא דכתיב בתוליה אפילו מקצת בתולים משמע לרבות בוגרת]. בבתוליה – עד שיהיו כל בתוליה קיימין [רש״י: בבתוליה – ב׳ יתירא, משמע שתהא בבתוליה שלא אבדה מהם כלום על ידי בעילה בין כדרכה בין שלא כדרכה. וכיון דאיתרבאי בוגרת להיתירא איצטריך למיסר בעולה שלא כדרכה]״.
אוהו׳ אתה בסחדודתה יסב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״והו׳... יסב״) נוסח אחר: ״וכהנא רבה אתה בתולה יסב״.
והוא איתא דאית בה בתולהא יסב.
And he shall take a wife who is in her virginity;
והוא אשה שיש בה בתוליה יקח.
הוּא – וְלֹא נָזִיר, ״הוּא״ וְלֹא מֶלֶךְ, ״הוּא״ לְרַבּוֹת כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. ״אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח״ פְּרָט לְבוֹגֶרֶת שֶׁכָּלוּ בְּתוּלֶיהָ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְר׳ שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בְּבוֹגֶרֶת.
וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח – פְּרָט לְבוֹגֶרֶת שֶׁכָּלוּ בְתוּלֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְר׳ שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בְּבוֹגֶרֶת. רַבִּי מֵאִיר סָבַר, ״בְּתוּלָה״ אֲפִלּוּ מִקְּצָת בְּתוּלָה מַשְׁמָע, ״בְּתוּלֶיהָ״ עַד דְּאִכָּא כָּל בְּתוּלֶיהָ, ״בִּבְתוּלֶיהָ״ כְּדַרְכָּהּ אִין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ לֹא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְר׳ שִׁמְעוֹן סָבְרֵי ״בְּתּוּלָה״ בְּתוּלָה שְׁלֵמָה מַשְׁמָע, ״בְּתוּלֶיהָ״ וַאֲפִלּוּ מִקְּצָת בְּתוּלֶיהָ, ״בִּבְתוּלֶיהָ״ עַד שֶׁיְּהוּ כָּל בְּתוּלֶיהָ קַיָּמִין, בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אֵרַס אֶת הָאַלְמָנָה וְנִתְמַנָּה כֹּהֵן גָּדוֹל יִכְנֹס, דִּכְתִיב: ״אִשָּׁה״. קִדֵּשׁ אֶת הַקְּטַנָּה וּבָגְרָה תַּחְתָּיו לֹא יִכְנֹס, הָא אִשְׁתְּנֵי גּוּפָהּ.
והוא לא יתזוג אלא בכר מן אלנסא.
והוא לא יישא אלא בתולה מן הנשים.
פס׳: והוא – הוא ולא מלך. הוא ולא נזיר. והוא. 1לרבות כהן משוח מלחמה. אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה 2ואיזו זו (זו) יתירה על שנים עשרה שנה (שהרי י״ב יתרין) שלא אמר בתולה אלא בבתוליה:
1. והוא לרבות כהן משוח מלחמה. שמצווה על הבתולה. עיין הוריות שם:
2. ואיזה הוא. זו יתירה על י״ב שנה שלא אמר בתולה אלא בבתוליה כצ״ל ועיין (יבמות נ״ט.) שדורש מב׳ יתירה ע״ש:
בבתוליה – יש שמות בלשון הקודש שלא יתחברו: כטף, ושכם, וזהב, וברזל. ויש שמות שלא יתפרדו לעולם, כמו: נעורים, וזקונים, ובחורות,⁠א ועלומים, ובתולים.
א. כך בכ״י פריס 176, פריס 182, אוקספורד 597, פרנקפורט 150, לוצקי 827, והכוונה כנראה למלה ״בחורותך״ בקהלת י״א:ט׳. בכ״י פריס 177, ברסלאו 53: ובחורים. בדפוס נפולי הושמטה המלה.
IN HER VIRGINITY. There are nouns in Hebrew that never come in the singular. Compare, ne'urim (youth), zekunim (old age), alumim (youth), and betulim (virginity). There are other words which never come in the plural, i.e., taf (children), shekhem (shoulder), zahav (gold), and barzel (iron).
והוא אשה בבתוליה וגו׳ – רמז לו לבן י״ח לחופה כמנין והו״א, וזהו והו״א כחתן יוצא מחופתו.
בבתולי״ה – אותיות ב״י הם יתרים דהי׳ יכול לכתוב אשה בתולה, אלא להורות שעד י״ב שנים היא בתולה אח״כ נקראת בוגרת שנושרין קצי בתוליה.
והוא אשה בבתוליה יקח – פירושו: אבל לא בעולה, והוא לאו הבא מכלל עשה. ואחרי כן הזהיר בלאו על האלמנה והפסולות, ואמר: כי אם בתולה מעמיו יקח אשה (ויקרא כ״א:י״ד) – לצוות עליו שיקחנה, וזהו שאומרים רבותינו (בבלי הוריות י״א:): מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה. וכך שנו בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״א:י״ד): כי אם בתולה – מלמד שהוא מצווה על הבתולה.
AND HE SHALL TAKE A WIFE IN HER VIRGINITY. This means that he is not to wed a woman who is not a virgin, this being a negative commandment which is derived from a positive commandment [which carries the force of a positive commandment].⁠1 Afterwards [in the following verse] He forbids the High Priest by means of a negative commandment to marry a widow or other disqualified woman, and then says, but a virgin of his own people shall he take to wife,⁠2 thus commanding him [in a positive manner] to take a virgin as a wife. It is this which our Rabbis have said:⁠3 "He is forbidden [to marry] a widow, and he is commanded to marry a virgin.⁠" And so the Rabbis taught in the Torath Kohanim:⁠4 "But a virgin. This teaches that he is commanded to marry a virgin.⁠"
1. The intention of Ramban's comment is that this verse is primarily intended to teach that the High Priest is not to marry a woman who is not a virgin. And the reason why it is stated in a positive form, is to make the negative aspect of it carry the force of a positive commandment, because it is an accepted principle that a negative commandment which is derived from a positive commandment carries only the force of a positive commandment. Therefore if he marries a woman who is not a virgin, he does not incur whipping, since the prohibition thereof is derived from a positive commandment, and only carries the force of a positive commandment, for the violation of which the court is not empowered to mete out punishment. This interpretation is made necessary by the following (14), where it is stated again, but a virgin of his own people shall he take to wife. As Ramban will explain further on, it is this expression in (14) which established the positive aspect thereof, while (13) before us expresses the prohibitive part thereof. Thus the two verses are not redundant, but instead complement each other.
2. (14). See preceding note.
3. Horayoth 11b.
4. Torath Kohanim, Emor 2:6.
והוא אשה בבתוליה יקח – וה״וא גימ׳ י״ח ורמז למשז״ל בן י״ח לחופה.
והוא אשה בבתוליה – והוא עולה י״ח רמז בן י״ח שנה לחופה וכן והוא כחתן יוצא מחופתו. בבתוליה. בי״ת ויו״ד יתירין דהוי מצי למכתב בתולה רמז עד י״ב שנים בתוליה שלמים.
בבתוליה – בשני בית״ן אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה.
והוא אשה בבתוליה יקח – למדנו מאומרו ׳אשה׳ שאינו לוקח כי אם אשה אחת, לא שתי נשים או יותר; כי לעוצם קדושתו אין ראוי שישתדל בריבוי המשגל, אבל יספיק לו ההכרחי לקיום המין. ולמדנו מאומרו ׳בבתוליה׳ שלא תהיה בעולה, כי שֵׁם הבתולה מורה על העדר הבעילה ממנה; ולפי שהבעילה שהיא כֹּחִיִּית עליה היא משכב האדם, הנה לא תאסר לכהן גדול מן התורה אם לא שכב איש אותה, ואף על פי שסרו בתוליה לסיבה אחרת.
ואמר עוד והוא אשה בבתוליה יקח לרמוז אל שני עניינים נכבדים מאד:
האחד אל הקיום והנצחיות האפשרי באדם במינו שהוא דומה בצד מה לקיום ונצחיות קונו ולזה חייבו עליו (יומא ב׳.) ביום המעשה המיוחד ההוא שתהי׳ אשה אחרת עצורה לו מערב יום הכפורים שמא תמות הראשונ׳ בו ביום ונמצא ערירי גבר והכתוב אמר וכפר בעדו ובעד ביתו והכוונה שיהי׳ נמוקו עמו להמשיך מציאותו בעולם כפי מה שאיפשר.
והשנית כשתהי׳ האשה ההיא בתולה ואיש לא ידעה ובכל בתוליה להוציא את הבוגרת (יבמות נ״ט.) כמו שהפעילות האלהיות במעש׳ בראשית הוא יתעל׳ חדשם חדוש מוחלט ולא קדמה להם שום סבה זולתו יתעל׳ ובעולת עצמו גם היא אסורה ללקוחו (יבמות נ״ט:) כמו שלא קדם בשעת הבריאה שום מעשה והתחלה כמו שאמרו קצת בחומר הקדום ואין צריך לומר שלא יקח גרושה וחללה זונה שהם נשים בלתי הגונות להוליד ממנה בנים כשרים כי האל יתעל׳ תמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול.
(יג-יד) והאזהרה הד׳ שחדש כאן בכהן גדול היא שלא די שלא ישא אשה זונה וחללה וגרושה אבל גם אלמנה לא יקח אלא בתולה מעמיו. והיה זה לפי שהבתולה אינה יודעת איש ולכך נסתפקה ברוב או במעט מהמשגל והעונות וינהיגנ׳ כפי רצונו מה שלא יוכל לעשות באשה אלמנה שאולי בעלה הראשון הרגילה באופן אחר. ובא בקבלה אלמנה וגרושה אפילו מן האירוסין. ואלמנה היא מלה מורכבת שאין לה מנה כלומר שנעדרה מנתה.
ואמר כי אם בתולה מעמיו להגיד שלא יקח אשה מעם נכרי אפילו בתולה שנתגיירה היא אסורה לכהן וזו היא האזהרה הה׳.
[א] והוא אשה בבתוליה יקח
[1] יבמות פרק שישי דף נט ע״א (יבמות נט.) ב [2] כתובות פרק אחד עשר דף צז ע״ב (כתובות צז:) [3] הוריות פרק שלישי דף יב ע״ב (הוריות יב:) ג1
1. הציטוט ׳והוא אשה בבתוליה יקח׳ לא כתוב שלש פעמים בהוריות דף יב ע״ב. כוונת רבנו למחלוקת תנאים על התיבה ׳והוא׳ שבציטוט מה היא באה לרבות. לרבי ישמעאל באה לומר שאף משוח מלחמה מצווה לקחת רק בתולה . לרבי עקיבא היא באה לומר שאף כהן שעבר מכהונתו בגלל מום שארע בו ונדחה לעולם, מצווה על הבתולה. מבואר בדברי רש״י, בכהן שעבר מחמת קריו סברא היא שמצווה על הבתולה שבידו לחזור לקדושתו לאחר טבילה.
א״כ מה כוונת רבנו על ג דרשות? והרי כאן ראינו רק שתי דרשות של רבי ישמעאל, ורבי עקיבא.
יש לומר לפי דברי הרמ״ה הובאו דבריו בתוספות הרא״ש בהוריות יב ד״ה ר״ע. שרבי עקיבא דורש מתיבת ׳והוא׳ שתי דרשות, האחת מתיבת ׳הוא׳ לענין כהן שעבר מחמת קריו, והשנייה מן ה וו של ׳והוא׳. ולזה נוסיף את דרשת רבי ישמעאל שאף משוח מלחמה מצווה לקחת רק בתולה, הרי לנו שלוש דרשות ממקרא זה ׳והוא אשה בבתוליה יקח׳.
בִֿבְתוּלֶיה: הבי״ת רפה, דכלל שתי אותיות בג״ד כפ״ת זו אצל זו כשהם ממוצא אחת שהראשונה דגושה אעפ״י שהיא סמוכה לאותיות אהו״י אינו אלא כשתהיה נקודה בִשְבָא, כמו 1לא ירדנו בְפָרֶךְ. כן כתבו 2כל המדקדקי׳ חוץ מבעל 3מקנה אברהם שכת׳ אשה בבתוליה דגש. ודבריו צ״ע במקומן. ועיין 4מ״ש בד״ה א׳ ז׳. [בִבְתוּלֶיהָ].
1. לא ירדנו בְפָרֶךְ: וי׳ כה נג.
2. כל המדקדקי׳: כגון ערוגת הבושם, פרק ו, יז ע״א.
3. מקנה אברהם: השער השני, קונט׳ ב, ג ע״ב.
4. מ״ש: מ״ש דה״א ז כג (׳היתה בביתו׳).
והוא – האיש הגדול הזה שצויתי עליו קדושות כאלה, אל תאמר שראוי לו להתקדש ביותר שאֶל כל אשה אל יגש, כמו שנצטוו במעמד הר סיני. אלא אשה יקח, חייב לישא אשה, אבל חייב שישא בתולה.
בבתוליה – הנפרד בתולים, והן מן השמות שלא יתפרדו לעולם כמו ״נעורים״ ו״זקונים״. ויש שמות שלא יתחברו כמו ״כסף״ ״זהב״ ו״ברזל״, כמו שזכר רד״ק וראב״ע ז״ל.
והוא – האיש הגדול הזה שצויתי עליו קדושות כאלה, אל תאמר שראוי לו להתקדש ביותר שאל כל אשה לא יגש, כמו שנצטוו במעמד הר סיני, אלא אשה יקח, חייב לישא אשה, אבל חייב לישא בתולה:
והוא וגו׳ – הגמרא ביבמות (נט.) מפרשת שפסוקנו מדבר על בתולה בגיל הנערות – למעט אפילו בוגרת (עיין פירוש, שמות כא, ז).
[לב]
והוא אשה בבתוליה יקח – מבואר אצלינו שכל מקום שכפל מלת הגוף על סימן הגוף הנכלל בפעל בא לדייק או למעט או ליחד איזה דבר, שהיה לו לומר ״ואשה בבתוליה יקח״. ובארו חז״ל בספרא, מובא בירושלמי הוריות (פרק ג), שבא מלת ״והוא״ ליחד את השם שהזכיר בראש הענין. כי מלת ״והוא״ ר״ל הוא הנזכר למעלה. כי במה שכתב ״הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה״ נכלל גם משיח מלחמה כמ״ש בהוריות (דף יב:) על מה שנאמר שם וכולן אין נוהגים במשיח מלחמה חוץ מה׳ דברים האמורים בפרשה – לא פורע ולא פורם ואין מטמא לקרובים ומוזהר על הבתולה ואסור באלמנה. מנא הני מילי? דתנו רבנן ״והכהן הגדול מאחיו״ – זה כהן גדול. ״אשר יוצק על ראשו שמן המשחה״ – זה משיח מלחמה. ״ומלא את ידו ללבוש את הבגדים״ – זה מרובה בגדים. על כולם הוא אומר ״ראשו לא יפרע וכולי״ יכול יהיו כולם מקריבים אוננים? תלמוד לומר ״כי נזר שמן משחת אלהיו עליו״ – עליו ולא על חבירו. ואחר שחלקו הכתוב יכול לא יהא מצוה על הבתולה? ת״ל ״והוא״ והכי פירושו: שבמה שכתוב ״והכהן הגדול מאחיו וכולי״ נכלל גם המשיח מלחמה שהומשח בשמן המשחה. אמנם במה שכתב ״כי נזר שמן משחת אלהיו עליו״ אין משיח מלחמה בכלל, וזה מבואר על פי היסוד שבארנו בסדר ויקרא (סימן רנח) שלא נמצא שם ״אלהים״ בכינוי אל היחיד, רק אל הנזיר והכהן גדול והנביא שהיו מיוחדים בקדושה ובקורבה לאלהים מזולתם, ואל המלך לבדו שאין עליו אלא ה׳ אלהיו. ומזה הוכיח שם שמה שכתוב ״אשר נשיא יחטא״ אינו נשיא שבט, רק מלך, כי לא נמצא כינוי ״אלהיו״ אל שום שר ומושל רק אל המלך לבדו, עיי״ש. ואם כן במה שכתב בטעם שמקריב אונן משום שנזר אלהיו על ראשו לא נכלל משיח מלחמה שלא יבא עליו שם ״אלהים״ בכינוי כיון שהכהן גדול הוא על גביו וגבוה ממנו בענינו. ואם היה כתוב ״ואשה בבתוליה יקח״ היה נמשך על הפסוק שלפניו שמדבר רק בכהן גדול לבדו. וכן היה נכלל גם המלך והנזיר שנמצא שמיחס אליהם שם ״אלהיו״ בכינוי. והנזיר גם כן ״נזר אלהיו עליו״ והמלך שמן משחת אלהיו עליו אבל היה מוציא המשיח מלחמה. לכן אמר ״והוא״ שנמשך על הנושא הנזכר בראש הענין שכולל גם המשיח מלחמה ומוציא מלך ונזיר דהא אמר ״הכהן״.
[לג]
אשה בבתוליה – מפרש ביבמות (דף נט) שר׳ מאיר סבירא ליה דסתם ״בתולה״ אינו מוציא הבוגרת דהא מצאנו ״נערה בתולה״, מכלל דיש בתולה בוגרת. ואם כן מה שכתוב ״בבתוליה״ בכינוי היינו בכל הבתולים הראוים לה ולהוציא בוגרת שכלו בתוליה. ור׳ אלעזר ור׳ שמעון סבירא להו דסתם ״בתולה״ היינו נערה בתולה. ואם כן כינוי ״בתוליה״ היינו בתולים שיש לה בפרטות אף שאינם בתולים הראוים לכל הבתולות, אזלינן בתרה שהיא מצד בגרותה אין לה יותר. ושם אומר דלר׳ מאיר ״בבתוליה״ מוציא רק אם נבעלה כדרכה. ולר׳ אלעזר ולר׳ שמעון מוציא גם נבעלה שלא כדרכה. שלר׳ מאיר הב׳ היא ב׳ הזמן כמו ״בנעוריה״ ור״ל בעת בתוליה היינו בעודה בימי הבתולים, לא בבגרותה, ואינו מוציא נבעלה שלא כדרכה. ולר׳ אלעזר ור׳ שמעון אי אפשר לומר כן דהא מכשירין בבוגרת. ופירוש ״בבתוליה״ עם בתוליה, ואם כן צריך שיהיו קיימים גם שלא כדרכה, ועיין מה שכתבנו למעלה (סימן ז).
והוא אשה בבתוליה1 – לשון ״אשה״ משמעו – גדולה בדעת,⁠2 משכלת ביראת ה׳, אע״ג שהיא עדיין ״בבתוליה״ – צעירה בשנים. ועיין בסמוך.
1. הול״ל ׳והוא בתולה יקח׳.
2. מקביל ללשון ״איש״, וכדלעיל (יט,ג) ברבינו. וכפי שמתפרש לשון ״אנשים״ = חשובים, ״כולם אנשים״ (במדבר יג,ג) רש״י: לשון חשיבות. אך עיין ברבינו לעיל (א,ב) שמשמעות חשיבות נלמדת מהלשון ״אדם״ דוקא.
והוא – בא להגיד שצו זה מכוון אל הכהן הגדול בלבד, משום שהיה אפשר לחשוב, כי אחרי הסיום ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ הדיבור מתכוון אל הכהנים בכללם.
בבתוליה – מציין כאן גם גיל מסוים (נעורים) וממעט את גיל הבגרות (יבמות נ״ט., השוה רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ז:י״ג).
והוא אשה בבתוליה יקחבהוריות דף ב׳ בעי כו׳ משיח שנצטרע מהו באלמנה מידחי דחי או מיפטר פטור יתיב רב פפא כו׳ תניא אין לי אלא שעבר מחמת קריו מחמת מומין מנין ת״ל והוא ע״כ. ותמוה למה בעי אם נצטרע דוקא ולא אם נעשה בעל מום, ועוד פירוש מידחי דחי וכו׳ לפי רש״י תמוה, ותו איך יליף מוהוא לרבות, טפי משמע למעט, ותו מה דבר חכמה ראה בו. אולם פירושו עמוק עפ״י איזה הצעות. תניא בתו״כ מכילתא דנגעים סימן קנ״ב והצרוע אשר בו הנגע אעפ״י שהוא כה״ג לפי שנאמר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אעפ״י שהוא מנוגע כו׳, וכן כתב רמב״ם שעשה דוחה ל״ת [ולכאורה צ״ע הא איכא ל״ת ועשה דוקדשתו כי את לחם אלהיך. אך עיין תוספות ב״מ כ״ט ע״ב ועוד בימי חלוטו אינו קדוש, וכמו שכתב רמב״ם גבי נזיר כיון דאינו עולה יעו״ש], וזהו דבעי כיון דליכא גביה לאו דפריעה ופרימה מי אמרינן דמדחא דחיא עשה לל״ת, הא לשאר דברים מוזהר ככה״ג, ודוקא פריעה ופרימה נדחה מעשה דהצרוע אשר בו יהיה הנגע ראשו יפרע כו׳ או מיפטר פטור מכל דיני כהונה גדולה והוא כהדיוט לכל דבר, וא״כ האיבעי׳ דוקא על נצטרע. ופשיט דפירוש דהך ברייתא עפ״י מה דאמרינן, בתו״כ פסקא ע׳ איש איש מזרע אהרן והוא צרוע אין לי אלא מזרע אהרן אהרן עצמו [פירוש כה״ג] מנין ת״ל והוא, וקאי והוא צרוע על כה״ג, וא״כ שפיר יליף מגז״ש והוא אשה בבתוליה יקח מוהוא צרוע או זב, דשניהם מדברין בכה״ג והוא כאילו קאמר אעפ״י שהוא צרוע, בכ״ז אשה בבתוליה יקח ומיניה יליף לעבר מחמת מומו, וממילא מוכחא דמצורע בכ״ז הוי כה״ג. ומחמת שהבין עומק הדברים נשקיה כו׳ ודו״ק. ומופלג אחד אמר שעפ״י זה מוכרח דהך צרוע או זב במוחלט הכתוב מדבר, דאמרינן והוא אעפ״י שהוא צרוע ופורע ופורם, בכ״ז אשה בבתוליה יקח, שהוא כה״ג לכל הדברים, אבל מוסגר אינו פורע ופורם. וזה שאמר ביבמות דף ע״ג ולהך תנא דפליג עליה דרי״ש דאמר במצורע מוחלט כו׳ וזה רע״ק דילן דיליף והוא והוא. וזה נכון.
בתורת כהנים, לא מה ת״ל גרושה הייתי אומר כהן הדיוט שמותר באלמנה אסור בגרושה כ״ג שאסור באלמנה אינו דין שאסור בגרושה. ובברייתא בגמ׳ גרסינן השתא כהן הדיוט אסור כ״ג מבעי ולא מייתי הקו״ח מאלמנה. ועמדו ע״ז המחברים. ולפי מה שנתבאר באור שמח הל׳ כלי המקדש, דאם אבנט של כ״ג ואבנט של כהן הדיוט שוים, ששניהן של כלאים, אז הכהן גדול הוא כהן הדיוט גם כן והוא נוסף שהוא כהן גדול גם כן, אבל ר׳ יודא דסתם ספרא כותי׳ סבר, דאבנט של כהן הדיוט בשאר השנה הוי של בוץ ושל כ״ג הוי של כלאים אינו כהן הדיוט בשעה שהוא כ״ג, לכן צריך לדון בקו״ח מאלמנה. יעו״ש ותבין היטב.
והוא – אחד כהן משמש ואחד כהן שעבר מצווין על הבתולה, ואין לי אלא זה שעבר מחמת קריו, עבר מחמת מומו מניין, תלמוד לומר והוא1 (הוריות י״ב:)
והוא – לרבות כהן משוח מלחמה שמצווה על הבתולה.⁠2 (שם שם)
והוא – הוא ולא המלך, הוא ולא הנזיר3 (ירושלמי הוריות פ״ג ד״ב)
אשה – אשה – אחת ולא שתים4. (יבמות נ״ט.)
אשה בבתוליה – פרט לבוגרת שכלו בתוליה5 (שם שם)
אשה בבתוליה יקח – ת״ר, קידש את הקטנה ובגרה תחתיו לא ישאנה, מאי טעמא, דכתיב אשה בבתוליה יקח, בתר קיחה דנשואין אזלינן.⁠6 (יבמות נ״ט.)
1. נראה בטעם הדיוק משום דכתיב בו׳ החבור, ונסמך אענין הקודם, וכמו למעלה בסוף פסוק ו׳ דרשינן והיו קודש לרבות בעל מום לקדושה, כך מוסב ענין זה גם אכהן בעל מום.
2. טעם הלמוד מלשון והוא, משום דהו׳ המחבר מורה שמוסב אענינא דלעיל, וכמו לעיל נתרבה גם משוח מלחמה כמבואר לעיל ריש פסוק י׳, הוא הדין לענין זה. ומבואר בגמ׳ דכן נוהג דין זה בכהן מרובה בגדים, וזה ג״כ מטעם המבואר.
3. דהו״א כשם שמצוה על הטומאה כמו כהן גדול כמבואר לעיל ובפ׳ נשא, ה״נ מצוה על הבתולה, וכן המלך הו״א עפ״י מ״ש בהוריות י״ב א׳ שהמלך נקרא שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו וכן כה״ג נקרא שאין משיח על גביו זולת ה׳ אלהיו והו״א שמעלתו כמעלת הכה״ג גם לענין זה, קמ״ל.
4. דרשה זו הובאה בגמ׳ לענין האיבעיא אם קידש כה״ג את הקטנה ובגרה תחתיו מהו, בתר נשואין אזלינן או בתר אירוסין, ופשיט מהא דתנן אירס את האלמנה ונתמנה להיות כה״ג יכנוס, ודחי שאני התם דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, ופירש״י דמלת אשה מיותר, ומיניה מרבינן דין הנ״ל, ופריך ה״נ הא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח, ומשני אחת ולא שתים, ופירש״י אחת יש לך לרבות ולא שתים, ופריך ומה ראית, ומשני הא אשתני גופה והא לא אשתני גופה, ולפי פירש״י צריך לפרש מה ראית לרבות באלמנה ולא בבוגרת. אמנם לדעתי הלשון אחת ולא שתים אינו סובל ברחבה פי׳ זה שפעם אחת יש לרבות ולא שתי פעמים, וכמדומה שלא מצינו כיוצא בלשון זה וכונה כזו בתלמוד.

אבל הנה הרמב״ם פי״ז הי״ג מאיסו״ב פסק דכה״ג אינו נושא שתי נשים, וכפי הנראה מפרש הלשון אחת ולא שתים, ר״ל דמה דכתיב כאן אשה בא למעט שרק אשה אחת נושא ולא שתים, ועל זה פריך מה ראית האי אשה לרבות והאי למעט, ומשני הא אשתני גופה והא לא אשתני גופה, וכ״מ מפורש לשון הרמב״ם כאן שכתב ואינו נושא שתי נשים לעולם שנאמר אחת ולא שתים, וכ״כ הה״מ שם, וכהאי גונא דרשינן ביומא י״ג א׳ לענין כה״ג ביוהכ״פ דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו, אחת ולא שתים.

וכבר נתפרסם דבר השגת הראב״ד שם על פסק הרמב״ם מפסוק דדה״י ב׳ כ״ד וישא לו יהוידע נשים שתים, ויהוידע היה כה״ג, ועל זה תירץ חכם אחד שאין הכונה שלקח לו לעצמו אלא שהשיא ליהואש בנו, דכל הענין שם איירי בתולדות יהואש, ונתפרסמה ההערה הנפלאה הזאת ע״י ס׳ תולדות אדם בשם רב גדול אחד, ובאמת לא חדות היא. וכבר באה הערה זו מפורש בס׳ ברכ״י לאה״ע סי׳ ל״א, וגם מה שתלו הקושיא הנ״ל בהרחב״ד, תימא הוא, שהרי כן כתבו התו״י ביומא שם.

ויש להביא סמך לדעת הרמב״ם מלשון המשנה ביבמות ס״א א׳ כהן הדיוט אינו נושא איילונית אלא א״כ יש לו אשה ובנים, ואינו מבואר למה נקיט כהן הדיוט ולא כהן סתם, כי הלא אין ספק שגם כהן גדול כלול באיסור זה, אבל לפי דעת הרמב״ם דכה״ג אינו נושא לעולם שתי נשים, א״כ לא שייך לומר שלא ישא אא״כ יש לו אשה, יען דכשיש לו אשה בלא״ה אסור לו ליקח עוד אשה, ולכן נקיט מפורש כהן הדיוט. וע״ע מש״כ בדרשה לקמן ס״פ י״ד בישוב דיוק הלשון זה במשנה.

וכנגד זה קשה לי טובא לדעת הרמב״ם מהוריות י״ב ב׳ דחשיב שם הדינים שבין כה״ג לכהן הדיוט בעניני נשואין כמו הא דמוזהר על הבתולה ואסור באלמנה וכו׳ ולמה לא חשיב גם זה דאינו נושא שתי נשים, וצע״ג.

אמנם לגוף הדין שחידש הרמב״ם סובר הראב״ד להסכים לו עפ״י הסברא, יען דאל״ה הרי יצטרך בכל ערב יוהכ״פ לגרש אשה אחת, כדי לקיים וכפר בעדו ובעד ביתו, אחת ולא שתים, כמבורר ביומא שם. ויש להעיר נ״מ בין לימוד הרמב״ם שדין זה הוא עפ״י גזירת הכתוב ובין סברת הראב״ד – לענין משוח מלחמה דילפינן לעיל ששוה לכה״ג בכל דיני פרשה זו, ואם איסור לקיחת ב׳ נשים הוא מגזה״כ אסור גם משוח מלחמה, משא״כ לדעת הראב״ד דאסור רק משום עבודת יוהכ״פ, וא״כ משוח מלחמה דאינו עובד ביוהכ״פ מותר לישא שתים, וצ״ע, ואין להאריך עוד בזה.
5. כתבו התוס׳ לאו דוקא כלו אלא כלומר נתמעטו קצת, עכ״ל. ונראה שהכריחם לפרש כן, משום דאין לפרש כלו ממש, דהא אמרי׳ בנדה ס״ד ב׳ בוגרת נותנין לה לילה הראשון לשמש דאפי׳ אם ראתה דם אמרי׳ דם בתולים הוא, אלמא דבוגרת יש לה בתולים, לכן פירשו דנתמעטו קצת, והוא הדין למוכת עץ ובעולה שלא כדרכה. וטעם הדיוק מבואר בגמ׳, משום דלשון בתולה משמע אפי׳ מקצת בתולים, ובבתוליה מורה עד שיהיו לה כל בתוליה.

ועיין בסוגיא כאן ס׳ א׳ דבדיעבד אם נשא בוגרת או מוכת עץ יקיים, ומבואר מזה דגם באיסור דאורייתא יש חילוק בין לכתחלה לדיעבד, שהרי כפי המבואר מזה איסור בוגרת ומוכת עץ הוי מדאורייתא, והתוס׳ בפסחים י״א א׳ ד״ה קוצרין, ואיזו מאחרונים נשאו ונתנו בזה, ומכאן ראיה מכרחת לזה.
6. שגם בעת הנשואין תהיה קטנה, אבל בוגרת נתמעטו בתוליה, כמבואר בדרשה דלעיל, ואקרי אישתני גופה, משא״כ בכהן הדיוט שקידש את האלמנה ונתמנה להיות כה״ג דיכנוס משום דלא אישתני גופה, כמובא בפסוק הסמוך. ובאור חלוק זה י״ל משום דלשון לקוחין מורה גם על קדושין וגם על נשואין, כמו כי יקח איש אשה, ודרשינן אין קיחה אלא בכסף והיינו קדושין, וגם מורה על נשואין, כמו מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, ולכן מכיון דבקטנה כתיב לשון לקוחין, אשה בבתוליה יקח, וכן במניעת נשואי אלמנה, כתיב ג״כ לשון זה, את אלה לא יקח, לכן כיון שאפשר לפרש זה על קדושין ועל נשואין, לכן בקטנה ובגרה דאישתני גופה אמרי׳ דקיחה שבכאן מורה על נשואין, ר״ל שאפי׳ בעת נשואין תהיה בתולה, אבל בכהן הדיוט שנשא אלמנה ונתמנה להיות כה״ג דלא אשתני גופה אמרי׳ דקיחה דבשם הוא לשון אירוסין, וכיון דבשעת אירוסין היתה כשרה לו שאז היה עוד כהן הדיוט לכן יכנוס.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלתולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יד) אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת⁠־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם⁠־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה׃
A widow, or one divorced, or a woman who has been defiled, or a prostitute, these he shall not marry; but a virgin of his own people shall he take as a wife.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יד) [קמג] 1אלמנה, מתני׳: בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה, בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים. גמ׳: מאי אלמנה, אמר רב חנא בגדתאה, אלמנה על שם מנה (שאם נשאת משנתאלמנה אין לה כתובה אלא מנה) אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר, איידי דהא קרי לה אלמנה, הא נמי קרי לה אלמנה, אלמנה דכתיבא באורייתא (ועדיין לא נתקנו כתובות) מאי איכא למימר, דעתידין רבנן דמתקני לה מנה, ומי כתב קרא לעתיד אין וכו׳. (כתובות י:)
[קמד] 2אלמנה וגרושה וחללה זנה, אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן אין חללה אלא מאיסור כהונה, דתניא לא יאמר גרושה בכהן גדול ותיתי בק״ו מכהן הדיוט, ואנא אמינא השתא לכהן הדיוט אסורה, לכהן גדול מיבעיא (מהדיוטותו נאסרה עליו), למה נאמרה, כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה (האמורות) בכהן הדיוט (שייחד לה לאו לעצמה ואשה גרושה וגו׳ ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה) כך חלוקה בכהן גדול (אע״פ שנאמרו בו בלאו אחד), פשיטא מיגרע גרעה (בתמיה וכי מפני שנעשה כ״ג נתמעטה קדושתו), אלא כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט, כך אלמנה חלוקה מגרושה וחללה זונה בכהן גדול, חללה למה נאמרה (הרי אסורה לכהן הדיוט), אין חללה אלא מאיסור כהונה (מקרא יתירא דרשי׳ דהאי דהדר כתבה להכי כתבה לומר שתלמד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורן נוהג אלא בכהנים ולא כתבה אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל, לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל), זונה למה נאמרה, נאמר כאן זונה ונאמר להלן (בכהן הדיוט) זונה, מה כאן (בכ״ג) זרעו חולין (דכתיב ולא יחלל) אף להלן זרעו חולין. (קדושין עז:)
[קמה] 3אלמנה וגרושה וחללה זנה, ת״ר וכו׳ אלמנה וגרושה וחללה זונה, בזמן שהם כסדר, (כסדר הזה שנתאלמנה תחילה, ונשאת לשני וגירשה, ונשאת לכהן ונתחללה, ואח״כ נבעלה בעילת זנות) חייב על כל אחת ואחת. זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתארמלה, אינו חייב אלא אחת וכו׳, האי תנא מאי קסבר, אי קסבר איסור חל על איסור, איפכא נמי, ואי קסבר אין איסור חל על איסור, אפילו כסדר הזה נמי לא, אמר רבא האי תנא איסור חל על איסור לית ליה, איסור מוסיף אית ליה (שהוא חל על איסור, כשהאיסור השני מוסיף עליה לאוסרה במה שהיתה מותרת לו מחמת איסור ראשון אית ליה שהוא חל להתחייב שתים, הילכך בזמן שהן כסדר יש בכולן איסור מוסיף כדמפרש ואזיל) אלמנה אסורה לכה״ג, ושריא לכהן הדיוט, הויא לה גרושה, מיגו דאיתוסף לה איסורא לגבי כהן הדיוט, איתוסף לה איסורא לגבי כהן גדול (ומיחייב שתים), ועדיין שריא למיכל בתרומה (אם בת כהן היא), הויא לה חללה, מיגו דאיתוסף איסורא למיכל בתרומה, איתוסף איסורא לגבי כה״ג (ללקות אף משום חללה), אלא זונה מאי איסור מוסיף אית בה, אמר רב חנא בר רב קטינא, הואיל ושם זנות פוסל בישראל, (כגון אם זינתה תחתיו נאסרת על בעלה). (קדושין עז.-:)
[קמו] 4אלמנה וגרושה... לא יקח, מתני׳: כהן גדול לא ישא אלמנה, בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנישואין. גמ׳: תנו רבנן אלמנה לא יקח, בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנישואין, פשיטא (אלמנה סתמא משמע), מהו דתימא לילף אלמנה אלמנה (בראשית יח, לא) מתמר, מה להלן מן הנישואין, אף כאן מן הנישואין, קמ״ל. ואימא הכי נמי, דומיא דגרושה (ובגרושה פשיטא ליה דסתמא היא דלית לך למילף כדילפינן ג״ש באלמנה), מה גרושה בין מן האירוסין בין מן הנשואין אף אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין. (יבמות נט.)
[קמז] 5את אלה לא יקח, תני תנא קמיה דרב ששת, כל שהוא ביקח (כל שאתה קורא בה כשהיא בתולה יקח דראויה לכ״ג) הרי הוא בלא יקח (אם היתה אלמנה) וכו׳ פרט לכ״ג שבא על אחותו אלמנה (שאינו לוקה עליה משום איסור כהונה אלא משום איסור אחותו). (קידושין עז:)
[קמח] 6לא יקח, בא להודיעך (דשייכא בהו קיחה) שאם קידשה תפסא בה קידושין (וללמד דהן תופסין בחייבי לאוין). (ירושלמי סנהדרין פ״ט ה״א)
[קמט] 7לא יקח, תני רבי ישמעאל, נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה (ויקרא יח, יח) בשאר כל העריות, מה לקיחה שנאמר בשאר כל העריות עשה בהן את המערה כגומר (דכתיב כי את שארו הערה) אף לקיחה שנאמר כאן, נעשה בה את המערה כגומר. ר׳ חגיי בעי, אי מה לקיחה שנאמר בשאר כל העריות עשה בהן את המערה כגומר והולד ממזר, אף לקיחה שנאמר כאן נעשה בה את המערה כגומר והולד יהא ממזר. א״ר יוסה (א״כ דהולד הוי ממזר), ליידא מילה איתמר חלל (לאיזה צורך כתב קרא דזרע חייבי לאוין דכהונה הרי חלל) לא דממזר רוב מן החלל (הא ממזר פסול טפי מחלל שאסור לבוא בקהל ש״מ דחלל הוא דהוי ולא ממזר). אתא רבי בון בר כיסנא בשם רבי בא בר ממל, נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה (דברים כה, ה) בשומרת יבם (ולקחה לו לאשה), מה לקיחה שנאמר בשומרת יבם עשה בה את המערה כגומר והולד כשר, אף לקיחה שנאמר כאן נעשה את המערה כגומר והולד כשר. (ירושלמי יבמות פ״ו ה״ב)
[קנ] 8כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, תניא, בתולה, יכול קטנה, ת״ל אשה, אי אשה יכול בוגרת, ת״ל בתולה, הא כיצד, יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באתה. רב נחמן בר יצחק אמר, האי תנא הוא דתניא בתולה, אין בתולה אלא נערה, וכן הוא אומר (בראשית כד, טז) והנערה טובת מראה מאד בתולה. (יבמות סא:)
[קנא] 9כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, תני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, להביא גיורת מכנה (שאביה ואמה מעם אחד ונולדה בקדושה) שהיא כשרה לכהונה, (לאפוקי גר עמוני שנשא בת ישראל, דלאו מכנה היא, הואיל וביאתה בעבירה, בתו פסולה), ואמר ליה אני שונה עמיו מעמיו (דמצי למכתב בתולה עמיו יקח, וכתיב מעמיו, אפי׳ ממקצת עמיו, ועם אחר) להביא בתולה הבאה משני עממין, ואת אמרת גיורת מכנה ותו לא מאי שני עממין (דקאמר), אילימא עמוני שנשא עמונית, ומאי משני עממין, דזכרים אסורים ונקבות מותרות, היינו גיורת מכנה, אלא בעמוני שנשא בת ישראל, ואיכא דאמרי (הכי) אמר ליה (בהדיא) אני שונה עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין (מישראלית וגר ואותו גר הוי) מעם שיש בו שני עממין (דהיינו עמוני) ואת אמרת גיורת מכנה ותו לא. (יבמות עז:)
[קנב] 10כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, ולא מן גיורת, כל לא תעשה שבא מכח עשה, עשה הוא (הלכך בניה כשרים. קה״ע). (ירושלמי בכורים פ״א ה״ה)
[קנג] 11כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, שאל רבי יוסי בן תדאי איש טבריא את ר״ג, מה אשתי שאני מותר בה אני אסור בבתה, אשת איש שאני אסור בה, אינו דין שאהיה אסור בבתה, (וכוונת הק״ו שלא יהא מותר לשום אדם לישא אשה אלא דוקא בת אלמנה וגרושה שמותר גם באמה), אמר לו צא ופרנס לי כהן גדול שכתב בו כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. (וא״כ אפי׳ בבת אלמנה וגרושה והא אסור באמה ולפי״ז א״א לכה״ג לישא אשה, אלא ע״כ דלא ילפינן להאי ק״ו – נחלת יעקב). (מסכת דרך ארץ רבה פ״א)
[קנד] 12בתולה מעמיו, מן המובחר שבישראל, ועוד משפחות חשובות בירושלים היו משיאין מהם לכהונה, אם כן למה נאמר מעמיו, אלא מה הוא מעולה שבעמיו, כך הוא לא ישא אלא מן המעולים שבמשפחות. (מדרש החפץ)
[קנה] 13יקח אשה, מתני׳: אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס וכו׳, שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כה״ג, אע״פ שעשה בה מאמר הרי זה לא יכנוס. גמ׳: ת״ר, מנין שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול שיכנוס, ת״ל יקח אשה, א״ה שומרת יבם נמי, אשה ולא יבמה. (יבמות סא.)
(יד-טו) [קנו] 14את אלה... ולא יחלל, ורבי אליעזר בן יעקב אמר, אלה למעוטי נדה (שאם בא כהן על אשתו נדה אין הולד חלל), כמאן אזלא הא דתניא, מאלה אתה עושה חלל, ואי אתה עושה חלל מנדה, כמאן כרבי אליעזר בן יעקב. (יבמות ס.)
[קנז] 15את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ולא יחלל, ת״ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא (כהן גדול, דכתיב בתולה יקח, בשעת ליקוחין תהיה בתולה), ואם נשא נשוי, אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא, ואם נשא, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר הולד חלל, וחכמים אומרים הולד כשר וכו׳. רב אשי אמר ביש חלל מחייבי עשה (דכתיב בתולה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה, עשה) קמיפלגי, רבי אליעזר בן יעקב סבר יש חלל מחייבי עשה, ורבנן סברי אין חלל מחייבי עשה, מ״ט דראב״י, דכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה וגו׳, וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו אכולהו (ואפי׳ אבתולה יקח ולא בעולה דעשה הוא), ורבנן, אלה הפסיק הענין וכו׳ ורבי אליעזר בן יעקב נכתביה לאלה לבסוף (הואיל ולאו לפלוגינהו אתי), קשיא. (יבמות נט:-ס.)
[קנח] 16לא יקח... ולא יחלל, תניא, רבי סימאי אומר, מן הכל (כל הנולדים מחייבי לאוין) עושה רבי עקיבא ממזרים, חוץ מאלמנה לכהן גדול, שהרי אמרה תורה לא יקח (וסמיך ליה) ולא יחלל, חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרים. (כתובות כט:)
[קנט] לא יקח... ולא יחלל זרעו, אמר רבי בא בר ממל, הערה בה (באלמנה לכ״ג) חייב משום חללה (נעשית חללה וחייב משום לא יחלל. פנ״מ) נכנסה עטרה חייב משום ביאה (לא יקח), גמר את הביאה חייב משום ולא יחלל זרעו בעמיו. (ירושלמי יבמות ו׳:א׳-ב׳)
[קס] 17לא יקח... ולא יחלל, יכול אפילו אנס (מדכתיב לא יקח לשון אישות, דלא הקפידה התורה אלא שלא ישאנה, אבל אנס לא, דלא פסלה בביאת אונס. פנ״מ) תלמוד לומר לא יחלל זרעו בעמיו (מדלא כתיב לא יחול כדמסיק), יכול אפילו הערה (מיעט הכתוב דלאו קיחה מיקרי) תלמוד לומר לא יחול (ה״ל למיכתב, וכתיב) ולא יחלל (לרבות) אפילו באונסין, לא יחול, ולא יחלל, אפילו בהעראה (דעובר בלאו ופוסלה. פנ״מ), עד כדון כרבי עקיבא (זו דברי ר״ע). (ירושלמי יבמות פ״ו ה״ב)
[קסא] 18אלמנה וגרושה... לא יקח... ולא יחלל זרעו, אמר אביי, כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד (לא תעשה) אם עביד מהני (דמה שעשה עשוי) דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי. רבא אמר לא מהני מידי, והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא וכו׳. והרי אלמנה לכהן גדול דרחמנא אמר אלמנה וגרושה לא יקח, ותנן כל מקום שיש קדושין (שהקדושין תופסין) ויש עבירה (באותן קדושין, ומפרש התם דהיינו אלמנה לכהן גדול) הוולד הולך אחר הפגום (דהוי חלל אלמא מהני מדקתני יש קדושין, דאי לא מהני לא תפסי קדושין), שאני הכא דאמר קרא לא יחלל זרעו (דמשמע חללים הוא עושה ואינו עושה ממזרים אלמא תפסי קדושין). ולאביי נימא קרא לא יחל, מאי לא יחלל, אחד לו (לולד) ואחד לה (שהיא עצמה מתחללת). (תמורה ה:)
[קסב] 19לא יקח... ולא יחלל, אמר אביי, קידש (כה״ג או כהן הדיוט אחת מן הפסולות האמורות בענין) לוקה, בעל לוקה, קידש לוקה משום לא יקח, בעל לוקה משום לא יחלל. רבא אמר בעל (אחר קדושין) לוקה (שתיים), לא בעל, אינו לוקה (אפילו אחת), משום דכתיב לא יקח ולא יחלל, מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכו׳, ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה (אע״ג דבעי באיסור כהונה תרתי, דוקא ביאה אחר קדושין הוא דבעי, דאקדושין לחודייהו לא לקי, אבל בעל ולא קידש, מודה הוא שהבעילה אינה תלויה בקדושין), ולא יחלל זרעו בעמיו, אמר רחמנא, והרי הוא חילל. (קדושין עח.)
[קסג] 20לא יקח... ולא יחלל זרעו, אמר רב יהודה, כהן גדול באלמנה לוקה שתים, אחת משום לא יקח (משום קדושין) ואחת משום לא יחלל (בביאה שלאחר קדושין שחילל אותה), ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו, בשלא גמר ביאתו (דליכא חילול זרע אבל היא נתחללה בהעראה). (קדושין עח.)
1. לק״ט ומדרה״ג כאן. וראה תו״ש בראשית פ״ב אות ריג.
2. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. וראה לעיל אות סו-סט.
3. מדה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז ח-ט-י, כלל גדול הוא בכל איסורים שבתורה, שאין איסור חל על איסור, אלא א״כ וכו׳ שהיה האיסור האחד מוסיף דברים אחרים על אותו האיסור וכו׳, לפיכך אשה שהיתה אלמנה ונעשית גרושה ונעשית חללה ונעשית זונה, ובא עליה כהן גדול אחר כך, לוקה ד׳ מלקיות על ביאה אחת, לפי שהאלמנה אסורה לכה״ג ומותרת להדיוט, חזרה להיות גרושה, נוסף בה איסור ונאסרת לכהן הדיוט, לפיכך נוסף בה איסור אחר על איסור האלמנה, ועדיין היא מותרת לאכול בתרומה, נעשית חללה נוסף בה איסור, שהרי נאסרת בתרומה, ועדיין היא מותרת לישראל, נעשית זונה הואיל ויש שם זנות שאוסרה על ישראל אם זינתה אשתו ברצון נוסף בה איסור אחר. וה״ה לכהן הדיוט שבא על הגרושה שנעשית חללה ואח״כ זונה שהוא לוקה ג׳ על ביאה אחת.
4. ירושלמי יבמות פ״ו ה״ד, ילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז הי״א: אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין אסורה. ושם הי״ח: אחת גרושה מן האירוסין או מן הנשואין.
5. ילקו״ש כאן. וראה לעיל אות קמה.
6. ירושלמי יבמות פי״א ה״א. וראה להלן אות קסא.
7. ראה לעיל אות ע ולהלן אות קס.
8. ירושלמי יבמות פ״ו ה״ד, וראה תו״ש חיי שרה פכ״ד אות צא.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז הי״ג: מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה ומשתבגור תאסר עליו, שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח, אשה, לא קטנה, בבתוליה ולא בוגרת, הא כיצד, יצאה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה, זו נערה.
9. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. ירושלמי יבמות פ״ח ה״ג.
– רמב״ם הל׳ אסו״ב פי״ט הי״ב: גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת אפילו לאחר כמה דורות, הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל הרי אותה הבת אסורה לכהן ואם נשאת לא תצא, הואיל והורתה ולידתה בקדושה, אבל גר או משוחרר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת או משוחררת בתו כשרה לכהונה לכתחילה. ושם הי״ג: גר עמוני שנשא בת ישראל, וכן מצרי שני שנשא בת ישראל, אע״פ שביאתם בעבירה, והרי נשותיהן זונות כמו שביארנו, בנותיהם כשרות לכהונה לכתחילה.
10. ירוש׳ יבמות פ״ח ה״ב, קידושין פ״ד ה״ו. וראה לעיל אות קלט.
11. יל״ש כאן.
12. וכ״ה בכת״י ילקוט מעין גנים ובילקוט תימני.
13. תו״כ, לק״ט ילקו״ש ומדה״ג כאן. יבמות נט. ראה לעיל קלו.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז הי״ב: נפלה לו יבמה והוא כהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול אע״פ שעשה בה מאמר כשהוא כהן הדיוט ה״ז לא ייבם אחר שנתמנה, אבל אם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול ה״ז יכנוס אחר שנתמנה.
14. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט ה״ו: כהן הבא על הנדה הולד כשר ואינו חלל, שאין איסור הנדה מיוחד בכהנים אלא שוה בכל.
15. ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה לעיל אות קנב.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט ה״ג: כהן בן ט׳ שנים ויום אחד שבא על הגרושה או על הזונה, וכ״ג שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה, הרי אלו נתחללו לעולם, ואם הוליד ממנה בן בין זה שחללה בין כהן אחר הולד חלל.
17. ראה לעיל אות קמט.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט ה״ב: ובין שנבעלה באונס או בשגגה, בין כדרכה בין בשלא כדרכה משהערה בה נתחללה.
18. ילקו״ש כאן.
19. סוטה מד., ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז ה״ג: כהן גדול שבא על אלמנה לוקה אחת אעפ״י שלא קידש שנאמר לא יחלל, כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה, אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו, ולפיכך לוקה כהן גדול לבדו על בעילת אלמנה לבדה, אע״פ שאין שם קדושין שהרי חללה והוא מוזהר שלא יחלל כשרים לא אשה ולא זרעו. ושם ה״ד: קידש כ״ג אלמנה ובעלה לוקה שתים, אחת משום אלמנה לא יקח ואחת משום לא יחלל. ובין כ״ג ובין כהן הדיוט שנשא אשה מן הארבע ולא בעל אינו לוקה.
20. ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז ה״ד: קידש כהן גדול אלמנה ובעלה לוקה שתים, אחת משום אלמנה לא יקח ואחת משום לא יחלל.
[דִּבּוּרָא דֶאֱמֹר פֶּרֶק ב]
[א]
יֵאָמַר ״אַלְמָנָה״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״גְרוּשָׁה״?
שֶׁאִלּוּ נֶאֱמַר ״אַלְמָנָה״, וְלֹא נֶאֱמַר ״גְרוּשָׁה״, הָיִיתִי אוֹמֵר, אַלְמָנָה, שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל?
אִלּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר, אַלְמָנָה, שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, זַרְעוֹ מִמֶּנָּה חֻלִּין, גְּרוּשָׁה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, יְהֵא זַרְעוֹ מִמֶּנָּה מַמְזֵר!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״גְרוּשָׁה... וְלֹא יְחַלֵּל״.
[ב]
אוֹ אִלּוּ נֶאֱמַר ״גְרוּשָׁה״, וְלֹא נֶאֱמַר ״אַלְמָנָה״, הָיִיתִי אוֹמֵר, גְּרוּשָׁה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, זַרְעוֹ מִמֶּנָּה חֻלִּין, אַלְמָנָה, שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, יְהֵא זַרְעוֹ מִמֶּנָּה כָּשֵׁר!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אַלְמָנָה... וְלֹא יְחַלֵּל״, ״גְרוּשָׁה... וְלֹא יְחַלֵּל״, ״אַלְמָנָה״, לְהַחְמִיר עָלֶיהָ, ״גְרוּשָׁה״, לְהָקֵל עָלֶיהָ.
[ג]
״וַחֲלָלָה״ – אֵיזוֹ הִיא? זוֹ שֶׁנּוֹלְדָה מֶאֶחָד מִכָּל הַפְּסוּלִים.
[ד]
״זֹנָה״ – מַה תַּלְמוּד?
שֶׁיָּכֹל אֵין לִי אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁעָשָׂה זַרְעוֹ מִן הַפְּסוּלוֹת מִמֶּנָּה חֻלִּין, מְנַיִן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, נֶעֱשָׂה זַרְעוֹ מִן הַפְּסוּלוֹת מִמֶּנָּה חֻלִּין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זֹנָה״, ״זוֹנָה״, לִגְזֵרָה שָׁוָה: מַה זּוֹנָה אֲמוּרָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל, עָשָׂה זַרְעוֹ מִן הַפְּסוּלוֹת מִמֶּנָּה חֻלִּין, אַף זוֹנָה הָאֲמוּרָה בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט, נֶעֱשָׂה זַרְעוֹ מִן הַפְּסוּלוֹת מִמֶּנָּה חֻלִּין.
[ה]
״אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח״ – אֵלֶּה לֹא יִקַּח וְלֹא יְחַלֵּל, וְאֵין זַרְעוֹ מִן הַנִּדָּה חֻלִּין.
וַהֲלֹא דִין הוּא: מָה אֵלּוּ, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל בִּיאָתָן כָּרֵת, זַרְעוֹ מֵהֶן חֻלִּין, נִדָּה, שֶׁהוּא חַיָּב עַל בִּיאָתָהּ כָּרֵת, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא זַרְעוֹ מִמֶּנָּה חֻלִּין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח״, אֵלֶּה לֹא יִקַּח וְלֹא יְחַלֵּל, וְאֵין זַרְעוֹ מִן הַנִּדָּה חֻלִּין.
[ו]
״כִּי אִם בְּתוּלָה״ – מְלַמֵּד שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל הַבְּתוּלָה.
״מֵעַמָּיו״ – לְהָבִיא בַּת גִּיֹּרֶת עַמּוֹנִית, שֶׁתְּהֵא כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה.
״יִקַּח אִשָּׁה״ – מַה תַּלְמוּד?
מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר אֵרַס אֶת הָאַלְמָנָה, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, יִכְנֹס?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״יִקַּח אִשָּׁה״.
מַעֲשֶׂה בִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא, שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת מַרְתָה בַּת בַּיְתוֹס, וּמִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּכְנָסָהּ.
יָכֹל אֲפִלּוּ עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבַמְתּוֹ, יִכְנֹס?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״יִקַּח אִשָּׁה״, לֹא יְבָמָה.
אַרְמְלָא וּמְתָרְכָא וַחֲלִילָא מַטְעֲיָא יָת אִלֵּין לָא יִסַּב אֱלָהֵין בְּתוּלְתָא מֵעַמֵּיהּ יִסַּב אִתְּתָא.
a widow, or a divorced person, or a corrupt harlot, these he shall not take; but a virgin from his people shall he take for a wife.

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה
אַרְמְלָא וּמְתָרְכָא וַחֲלִילָא מַטְעֲיָא יָת אִלֵּין לָא יִסַּב אֱלָהֵין בְּתוּלְתָא מֵעַמֵּיהּ יִסַּב אִתְּתָא
וַחֲלָלָה – אונקלוס ו״יונתן״
א. כאן תרגם ״וַחֲלָלָה״ – ״וַחֲלִילָא״ מחוללת, אבל לעיל בכהן הדיוט תרגם ״וַחֲלָלָה״ (ז) ״וּמַחֲלָא״ ומחללת, עיין שם הטעם על פי רש״י. גם את המיוחס ליונתן שתרגם בשניהם ״וַחֲלָלָה״ – ״וּדְאִיתְיְלִידָא מִן פִּיסוּלַיָא״ יש לפרש כהבחנת רש״י: כאן כוונתו ״חללה – שנולדה מפסולי כהונה״, אבל לעיל ״חללה – שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה״ כמבואר שם.⁠1
1. ״אהבת יהונתן״.
ארמלה ומשבקה וטעווה ומפסה ית איליןא לא יסב ארו׳ אלהן מעמיה יסב אתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אילין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ארמלא ומיפטרא ודאיתילידא מן פסוליא ומטעיא בזנו ית איליין לא יסב אילהן בתולתא מיכשרא מבנת עמיה יסב איתא.
but a widow, or a divorced person, or one who was born of depraved parents, or who hath gone astray by fornication, such as these he shall not take; but a virgin proper shall he take to wife from the daughters of his people.
אלמנה וגרושה ושנולדה מן פסולים והמטעה בזנות את אלה לא יקח אלא בתולה כשרה מבנות עמו יקח אשה.
(יד-טו) תָּנֵי תָּנָא קַמֵּהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: כָּל שֶׁהוּא בְּ״יִקַּח״ הֲרֵי הוּא בְּ״לֹא יִקַּח״ כָּל שֶׁאֵינוֹ בְּ״יִקַּח״ אֵינוֹ בְּ״לֹא יִקַּח״, פְּרָט לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל אֲחוֹתוֹ אַלְמָנָה. תַּנְיָא: לֹא יֹאמַר גְּרוּשָׁה וְתֵיתֵי בְּקַל וָחֹמֶר מִכֹּהֵן הֶדְיוֹט: הַשְׁתָּא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל מִיבַּעְיָא, לָמָּה נֶאֱמַר, לוֹמַר לְךָ, כְּשֵׁם שֶׁחֲלוּקָה גְּרוּשָׁה מִזּוֹנָה וַחֲלָלָה בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט, כָּךְ חֲלוּקָה אַלְמָנָה גְּרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל. ״חֲלָלָה״ אֵין חָלָל אֶלָּא מֵאִסּוּר כְּהֻנָּה. ״זוֹנָה״ נֶאֱמַר כָּאן ״זוֹנָה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״זוֹנָה״, מַה כָּאן זַרְעוֹ חֻלִּין אַף לְהַלָּן זַרְעוֹ חֻלִּין. אָמַר רַב אַשִּׁי: הִלְכָּךְ כֹּהֵן הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, זוֹנָה מַשְׁוֵי לָהּ, חֲלָלָה לֹא מַשְׁוֵי לָהּ. חָזַר וּבָא עָלֶיהָ עֲשָׂאָהּ חֲלָלָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה לוֹקֶה שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם ״לֹא יִקַּח״, וְאַחַת מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל״. וְלִילְקֵי נַמֵּי מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ, בְּשֶׁלֹּא גָּמַר בִּיאָתוֹ. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לוֹקֶה שְׁנֵי שֵׁמוֹת עַל זֶה וּשְׁנֵי שֵׁמוֹת עַל זֶה. [וְהָתַנְיָא]: ״גְּרוּשָׁה״ אֵין לִי אֶלָּא גְּרוּשָׁה, חֲלוּצָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִשָּׁה״, מִדְּרַבָּנָן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. אָמַר אַבָּיֵי: קִדֵּשׁ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יִקַּח״, בָּעַל [לוֹקֶה] מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל״. רָבָא אָמַר: בָּעַל לוֹקֶה, לֹא בָּעַל אֵינוֹ לוֹקֶה. מַאי טַעֲמָא ״לֹא יִקַּח״, מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל״. וּמוֹדֶה אַבָּיֵי בְּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁאִם קִדֵּשׁ וְלֹא בָּעַל שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה, ״לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לֵיכָּא. וּמוֹדֶה רָבָא בְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה שֶׁאִם בָּעַל וְלֹא קִדֵּשׁ שֶׁלּוֹקֶה, ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וַהֲרֵי חָלָל. וּשְׁנֵיהֶם מוֹדִים בְּמַחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁאִם בָּעַל וְלֹא קִדֵּשׁ שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה, דֶּרֶךְ הֲוָיָה אָסְרָה תּוֹרָה. תָּנוּ רַבָּנָן: ״אַלְמָנָה לֹא יִקָּח״ בֵּין אַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשֹּׂוּאִין. פְּשִׁיטָא, מַהוּ דְּתֵימָא נֵילַף אַלְמָנָה מִתָּמָר, מַה לְהַלָּן מִן הַנִּשּׂוּאִין אַף כָּאן מִן הַנִּשּׂוּאִין, קָא מַשְׁמָע לָן. וְאֵימָא הָכִי נַמֵּי, דּוּמְיָא דִּגְרוּשָׁה, מַה גְּרוּשָׁה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשֹּׂוּאִין אַף אַלְמָנָה. אֲנוּסַת חֲבֵרוֹ וּמְפֻתַּת חֲבֵרוֹ לֹא יִשָּׂא. וְאִם נָשָׂא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַוָּלָד חָלָל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַוָּלָד כָּשֵׁר. קָמִיפַלְגֵּי בְּיֵשׁ חָלָל מֵחַיְּבֵי עֲשֵׂה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר יֵשׁ חָלָל מֵחַיְּבֵי עֲשֵׂה וְרַבָּנָן סָבְרֵי אֵין חָלָל מְחַיְבִי עָשָׂה. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּכְתִיב: ״אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח״, וּכְתִיב: ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״ אַכֻּלְּהוּ. וְרַבָּנָן, ״אֵלֶּה״ הִפְסִיק הָעִנְיָן. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, ״אֵלֶּה״ לְמִעוּטֵי נִדָּה. אָמַר אַבָּיֵי: כָּל מִלְּתָא דְּאָמַר רַחְמָנָא לָא תַעֲבִיד אִי עָבִיד מְהַנֵּי, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לֹא מְהַנֵּי אַמַּאי לָקֵי. וְרָבָא אָמַר לָא מְהַנֵּי מִידִי, וְהָא דְּלָקֵי מִשּׁוּם דְּעָבַר אַמֵּימְרָא דְּרַחֲמָנָא. וַהֲרֵי אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקָּח״, וּתְנָן: כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין עִם עֲבֵרָה הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם. וְאֵיזוֹ, זוֹ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. אָמַר לְךָ רָבָא: שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״ שְׁנֵי חִלּוּלִין, אֶחָד לְזַרְעוֹ וְאֶחָד לָאַלְמָנָה. וּלְאַבָּיֵי, נֵימָא קְרָא ״לֹא יָחֵל״ מַאי ״לֹא יְחַלֵּל״, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ. וְיֹאמַר ״אַלְמָנָה״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״גְּרוּשָׁה״, וּמָה אִם אַלְמָנָה שֶׁמֻּתֶּרֶת לְכֹהֵן הֶדְיוֹט אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה שֶׁאֲסוּרָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. אִלּוּ כֵּן הָיִיתִי אוֹמֵר אַלְמָנָה שֶׁמֻּתֶּרֶת לְכֹהֵן הֶדְיוֹט זַרְעוֹ הֵימֶנָּה חֻלִּין, גְּרוּשָׁה שֶׁאֲסוּרָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט זַרְעוֹ הֵימֶנָּה מַמְזֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״גְּרוּשָׁה לֹא יְחַלֵּל״. אוֹ [אִלּוּ] נֶאֱמַר ״גְּרוּשָׁה״ וְלֹא נֶאֱמַר ״אַלְמָנָה״, הָיִיתִי אוֹמֵר גְּרוּשָׁה שֶׁאֲסוּרָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט זַרְעוֹ הֵימֶנָּה חֻלִּין אַלְמָנָה שֶׁמֻּתֶּרֶת לְכֹהֵן הֶדְיוֹט זַרְעוֹ הֵימֶנָּה כָּשֵׁר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַלְמָנָה לֹא יְחַלֵּל, גְּרוּשָׁה לֹא יְחַלֵּל״ בָּאתָה אַלְמָנָה לְהַחֲמִיר עָלֶיהָ וּגְרוּשָׁה לְהָקֵל עָלֶיהָ. ״וַחֲלָלָה״ אֵי זוֹ הִיא, שֶׁנּוֹלְדָה מֵאֶחָד מִן הַפְּסוּלִין. ״זוֹנָה״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁעוֹשֶׂה זַרְעוֹ מִכָּל פְּסוּלוֹת מִמֶּנּוּ חֻלִּין, כֹּהֵן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹנָה, זוֹנָה״ לִגְזֵרָה שָׁוָה: מַה זּוֹנָה הָאֲמוּרָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל עוֹשֶׂה זַרְעוֹ מִכָּל פְּסוּלוֹת מִמֶּנּוּ חֻלִּין, אַף זוֹנָה הָאֲמוּרָה בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט עוֹשֶׂה זַרְעוֹ מִכָּל פְּסוּלוֹת מִמֶּנּוּ חֻלִּין. ״אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח״ אֵלֶּה לֹא יִקַּח וְלֹא יְחַלֵּל, וְאֵין זַרְעוֹ מִן הַנִּדָּה חֻלִּין. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם אֵלּוּ שֶׁאֵין חַיָּב עַל בִּיאָתָן כָּרֵת זַרְעוֹ מֵהֶן חֻלִּין, נִדָּה שֶׁחַיָּב עַל בִּיאָתָהּ כָּרֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁזַּרְעוֹ מִמֶּנָּה חֻלִּין. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת אֵלֶּה וְלֹא יְחַלֵּל״, וְאֵין זַרְעוֹ מִן הַנִּדָּה חֻלִּין. שְׁאֵלָה זוֹ שָׁאַל רַבִּי יוֹסִי אִישׁ טְבֶרְיָא לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַמַר לוֹ: וּמָה אִם אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵינוֹ אָסוּר בָּהּ אָסוּר בְּבִתָּהּ, אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאָסוּר בָּהּ אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא אָסוּר בְּבִתָּהּ. אָמַר: לוֹ צֵא וְהַתֵּר לִי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁכָּתַב בּוֹ ״כִּי אִם בְּתוּלָה״ וְגוֹ׳, וַאֲנִי אֲפַרְנֵס לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל. אֵין דַּיָּן יָכוֹל לַעֲקֹר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה. ״כִּי אִם בְּתוּלָה״ מְלַמֵּד שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל הַבְּתוּלָה. ״מֵעַמָּיו״ לְהָבִיא אֶת בַּת גִּיֹּרֶת עַמּוֹנִית שֶׁתְּהֵא כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. ״יִקַּח אִשָּׁה״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר אֵרַס הָאַלְמָנָה וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל יִכְנֹס, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִקַּח אִשָּׁה״. מַעֲשֶׂה בִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת מַרְתָּא בַּת בַּיְתּוֹס, וּמִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וְכִנְּסָהּ. יָכוֹל אֲפִלּוּ עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ [יִכְנֹס], תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִקַּח אִשָּׁה״ וְלֹא יְבָמָה. ״בְּתוּלָה״ יָכוֹל קְטַנָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִשָּׁה״. אִי ״אִשָּׁה״ יָכוֹל בּוֹגֶרֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּתוּלָה״. הָא כֵּיצַד, יָצְאָה מִכְּלַל קַטְנוּת וְלִכְלַל בּוֹגֶרֶת לֹא בָּאתָה. אֵין ״בְּתוּלָה״ אֶלָּא נַעֲרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְהַנַּעֲרָה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה״. תָּנֵי רַבִּי זַכַּאי קַמֵּהּ דְּר׳ יוֹחָנָן: ״כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה״ לְהָבִיא גִּיוֹרֶת מִכַּנָּה שֶׁכְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. אָמַר לוֹ: אֲנִי שְׁנִיתִיו ״עַמָּיו מֵעַמָּיו״ לְהָבִיא בְּתוּלָה הַבָּאָה מִשְּׁנֵי עֲמָמִין וְאַתְּ אָמַרְתְּ [גִּיּוֹרֶת] מִכַּנָּה וְתוּ לֹא. מַאי שְׁנֵי עֲמָמִין, אִילֵימָא עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית, מַאי שְׁנָא עֲמָמִין דִּזְכָרִים אֲסוּרִין וּנְקֵבוֹת מֻתָּרוֹת, הַיְנוּ גִּיֹּרֶת מִכַּנָּה, אֶלָּא בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל. ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״. כֹּהֶנֶת מִתְחַלֵּל כֹּהֵן אֵינוֹ מִתְחַלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״ זַרְעוֹ מִתְחַלֵּל וְאֵין הוּא מִתְחַלֵּל. יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. מְנָא הָנֵי מִלֵּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר כָּאן ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו, זְכָרִים וְלֹא נְקֵבוֹת. אֶלָּא מֵעַתָּה בִּתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל תִּשְׁתְּרֵי, מִי כְּתִיב ״לֹא יְחַלֵּל בְּנוֹ״, לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ כְּתִיב, בַּת בְּנוֹ תִּשְׁתְּרֵי, כְּתִיב: ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״ מֵקִישׁ זַרְעוֹ לוֹ, מַה הוּא בִּתּוֹ אֲסוּרָה אַף בְּנוֹ נַמֵּי בִּתּוֹ אֲסוּרָה. בַּת בִּתּוֹ תִּתְסַר, אִם כֵּן גְּזֵרָה שָׁוָה מַאי אֲהַנֵּי לֵהּ. ״לֹא יְחַלֵּל״ אֵין לִי אֶלָּא זַרְעוֹ, הִיא עַצְמָהּ מִנַּיִן, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר: וּמַה זַּרְעוֹ שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרָה מִתְחַלֵּל, הִיא שֶׁעָבְרָה עֲבֵרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁמִּתְחַלֶּלֶת. הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְאֵין מִתְחַלֵּל. מַה לְּהוּא שֶׁכֵּן אֵין מִתְחַלֵּל בְּכָל מָקוֹם, תֹּאמַר בְּהִיא שֶׁמִּתְחַלֶּלֶת בְּכָל מָקוֹם. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, אָמַר קְרָא: ״לֹא יְחַלֵּל״ זֶה שֶׁהָיָה כָּשֵׁר וְנִתְחַלֵּל. אָמַר אַבָּיֵי: זוֹנָה נָכְרִית אֶתְנַנָּהּ אָסוּר, גָּמַר ״תּוֹעֵבָה, תּוֹעֵבָה״ מֵעֲרָיוֹת: מָה עֲרָיוֹת לֹא תָּפְסֵי בְּהוּ קִדּוּשִׁין אַף זוֹנָה בְּהַךְ דְּלָא תָּפְסֵי קִדּוּשִׁין. כֹּהֵן הַבָּא עָלֶיהָ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״, ״זַרְעוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא וְהַאי לָאו זַרְעוֹ הוּא. זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית אֶתְנַנָּהּ מֻתָּר, דְּהָא תָּפְסֵי בָּהּ קִדּוּשִׁין. וְכֹהֵן הַבָּא עָלֶיהָ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״ דְּהָא זַרְעוֹ הוּא. וְרָבָא אָמַר: אַחַת זוֹנָה נָכְרִית וְאַחַת זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית אֶתְנַנָּהּ אָסוּר, וְכֹהֵן הַבָּא עָלֶיהָ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם זוֹנָה. מַאי טַעֲמָא, יָלְפִינָן מֵהֲדָדֵי: מַה זּוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית בְּלָאו אַף זוֹנָה נָכְרִית בְּלָאו, וּמַה אֶתְנַן נָכְרִית אָסוּר אַף אֶתְנַן יִשְׂרְאֵלִית אָסוּר. ״בְּעַמָּיו״ לְהָבִיא אֶת בַּת חָלָל זָכָר שֶׁתְּהֵא פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר. ״כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדְּשׁוֹ״ לְהַגִּיד מַה גָּרַם.
וארמלה או מטלקה ומ⁠[ב]⁠ד֗ולה ופאגרה לא יתזוג אחדי האולי אלא במראה בכר [מן קומ]⁠ה.
ואלמנה או גרושה או מחוללת או זונה - לא יישא אף אחת מאלה, אלא אישה בתולה מעמו.
חללה – שנולדה מפסולי כהונה.
וחללה OR A PROFANE [SHALL HE NOT TAKE] – i.e. a woman born from marriages forbidden to the priesthood alone (cf. v.7) (Sifra, Emor, Chapter 2 3).
פס׳: אלמנה – על שם מנה. מלמד שכתובתה מנה. 1ולפי שהותרה לכהן הדיוט הוצרך הכתוב לאסרה לכהן גדול ללמדך שאין בנו ממנה ממזר אלא חולין באת אלמנה להחמיר עליה שאע״פ שמותרת לכהן הדיוט לכהן גדול זרעו ממנה חולין ובאת גרושה להקל עליה שאע״פ שאסורה לכהן הדיוט אין ממנה ממזר לכהן גדול אלא חולין כדין כהן הדיוט. וחללה זו שנולדה מאחד מן הפסולין.
זונה – לגזירה שוה מה זונה אמורה בכהן גדול עשה זרעו מן הפסולים ממנה חולין אף כהן הדיוט כן.
את אלה לא יקח ולא יחלל2אין זרעו מן הנדה חולין ואע״פ שהיא בכרת. כי אם בתולה מעמיו מלמד שהוא מצוה על הבתולה. מעמיו 3להביא בת גיורת ועמונית שתהא כשרה לכהונה. יקח אשה שאם ארס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכניסנה. כמעשה דיהושע בן גמלא שקידש את מרים בת בעתוס. מפורש בפרקא קמא במסכת יומא תרקבא דדינארי עיילא ליה מרים בת בעתוס לינאי מלכא לעיולי ליהושע בן גמלא לכהן גדול.
4יקח אשה – ולא יבמה:
1. ולפי שהותרה וכו׳. עיין כ״ז בת״כ בארוכה:
2. אין זרעו מן הנדה חולין, עיין (יבמות ס׳.) ובתוס׳ שם מה שמקשה ע״ז:
3. להביא בת גיורת עמונית שתהא כשרה לכהונה כצ״ל דדרשינן עמוני ולא עמונית:
4. יקה אשה ולא יבמה. אלא כה״ג חולץ ולא מיבם:
אלמנה – כלל: מכהן או מישראל.
וחללה זונה – חסר ו״ו הדבק,⁠1 כמו: שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג׳:י״א).
וטעם להוסיף כי אם בתולה – להזכיר עמיו, כי השבויה והמתיהדת אסורה לו.
1. כלומר: צריך לפרש כאילו כתוב ״וזונה״.
A WIDOW, OR ONE DIVORCED. Any woman widowed or divorced from a kohen or an Israelite.
OR A PROFANED WOMAN, OR A HARLOT. The connective vav before the word zonah (harlot) is missing.⁠1 Compare, The sun moon (shemesh yare'ach) stand still in their habitation2 (Hab. 3:11).⁠3
The reason Scripture reads but a virgin4 is that it wants to add of his own people, for a captive virgin5 and a convert6 are prohibited to him.
1. From before the word zonah (harlot). Our verse reads, va-chalalah zonah. This literally means or a profaned woman harlot. Ibn Ezra believes that the latter should be read as if written, va-chalalah ve-zonah (or a profaned woman or a harlot).
2. Translated literally.
3. Here too a vav is missing. The verse should be read as if written: The sun and moon (shemesh ve-yare'ach) stand still in their habitation.
4. The law mandating that a kohen gadol may only marry a virgin was stated in the previous verse. Why repeat it again in our verse?
5. A foreign woman taken captive as a result of war. See Deut. 21:10-14.
6. Who is a virgin.
כי אם בתולה – הא בעולה בעשה, דלאו הבא מכלל עשה – עשה (בבלי פסחים מ״א:). ואם תאמר: מאי שנא כי אם צלי אש (שמות י״ב:ט׳), וכי אם בתולה הוי עשה? איכא למימר: דכי אם בתולה קאי איקח אשה דבתריה שהוא עשה, וכי אם צלי אש (שמות י״ב:ט׳) אלאו דלעיל קאי, שהרי אין אחריו עשה.
כי אם בתולה – EXCEPT FOR A VIRGIN – Thus, [if he marries] a woman who is not a virgin [he transgresses] a positive commandment, for a prohibition that comes by inference from a positive commandment is considered a positive commandment (Bavli Pesachim 41b:19). And if you say: What is the difference between “but only roasted in fire” (Shemot 12:9), and “but only a virgin” that [only the latter] is considered a positive commandment? It is possible to say: that “but only a virgin” refers to [the words] "he shall take a woman" which follow, which is a positive commandment, and “but only roasted in fire” (Shemot 12:9) refers back to the above prohibition, for it does not have a positive commandment after it.
[הגהה: אלמנה וגרושה לא יקח – הקשה רבינו יהודה החסיד מ״ט כהן גדול אסור באלמנה וכהן הדיוט מותר בה ותירץ דאמרינן פ׳ עשרה יוחסין דאין מוסרין שם המפורש אלא לצנועי׳ שבהם וכ״ג אומר אותו ביה״כ כדאמרינן ביומא ושמא ישא עיניו באשת איש שיראה אותה יפה ויזכיר ה׳ על בעלה ויהרוג אותו.]
אלמנה וגרושה – יאמר אלמנה – מה תלמוד לומר: וגרושה – הייתי אומר ומה אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט אסורה לכהן גדול גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט אינו דין שתהא אסורה לכהן גדול אלא אילו כן הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט זרעו של כהן גדול ממנה חולין אבל גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט זרעו של כהן גדול ממנה ממזר תלמוד לומר: גרושה ולא יחלל, חולין הוא עושה ממזרים אינו עושה. או אלו נאמר גרושה ולא נאמר אלמנה הייתי אומר גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט זרעו של כהן גדול ממנה חולין אבל אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט זרעו של כהן גדול ממנה כשר תלמוד לומר: אלמנה ולא יחלל, גרושה ולא יחלל אלמנה להחמיר עליה גרושה להקל עליה.⁠1
וחללה זנה – חסר וי״ו כמו שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג׳:י״א),⁠2 וכפר אדמתו עמו (דברים ל״ב:מ״ג).
את אלה לא יקח – בגלוי.
כי אם בתולה – הא בעולה בעשה ולאו הבא מכלל עשה, ואם תאמר מאי שנא מכי אם צלי אש (שמות י״ב:ט׳) דהוי לאו כדאמרינן אכלו נא לוקה שתים אחת משום נא ואחת משום צלי אש והכא כי אם בתולה הוי עשה. אלא יש לומר: דכי אם בתולה קאי איקח אשה דאבתריה קאי שהוא עשה אבל כי אם צלי אש (שמות י״ב:ט׳) קאי אלאו דלעיל שהרי אין אחריו עשה.⁠3
1. שאוב מהספרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
3. שאוב מר״י בכור שור.
אלמנה וגרושה, "a widow or divorced woman;⁠" seeing that the High Priest is not allowed to marry a widow, is it not obvious that he may not marry a divorced woman? Why did the Torah have to spell this out for us? Answer: I might have thought that seeing a widow is permitted for the ordinary priest to marry, a divorcee who is also forbidden to an ordinary priest and who is certainly forbidden to the High Priest, that if the High Priest had contravened this law, the son from such a union is not only no priest but has the status of a mamzer, someone who is not allowed to marry a Jewish woman. By phrasing it as it does, the Torah limited the fallout from such a contravention to demoting the issue to be like an ordinary Israelite, not a priest. Or, if the Torah had written only that the High Priest must not marry a divorced woman, I would have thought that the son of a marriage between a High priest and a divorced woman would indeed not be a priest, whereas the son of a union between a High Priest and a widow would be considered as a normal priest; therefore the Torah has to state that the consequences are more serious than we would have thought. In short, the unnecessary word גרושה is interpreted as lenient, whereas the unnecessary word אלמנה is interpreted as additional severity. (Sifra)
וחללה זנה, "or a profaned woman or a harlot;⁠" the missing letter ו in the word זונה is comparable to the missing letter ו in Chabakuk 3,11, "their habitation" in the word זבלה which should have been זבולה, "its respective habitation (orbit)" or as in Deuteronomy 32,42: וכפר אדמתו עמו, where the ו is missing at the beginning, so that it will be understood: "and His people.⁠"
את אלה לא יקח, "these (who have been mentioned) he must not marry.⁠" (publicly, in a ceremony of a wedding)
כי אם בתולה מעמיו, "but he must marry a virgin of his own people.⁠" If she is not a virgin he would have transgressed a positive commandment. (The transgression is not punishable by lashes. If you were to ask what is different here from the commandment that the Passover lamb must only be eaten broiled on the fire, not boiled or steamed, where the sages interpreted this not as a positive commandment but as a negative commandment (Talmud tractate Pesachim folio 41) and they decreed that someone not doing so would receive lashes on account of having transgressed two negative commandments, one for having eaten it raw, the other for not having eaten it broiled? Here too the commandment of marrying a virgin is a positive commandment? Answer: the words: כי אם בתולה, "only a virgin,⁠" refer to the part of the verse that began with the words, and refer to what follows; whereas in the verse speaking of how to eat the Passover lamb, the words כי אם צלי אש, refer to what had already happened, something which is not followed by another positive commandment, i.e. יקח אשה.
אלמנה וגו׳ – תימה למה נאסרה לו הרי אין בה פסול כהנך דחשיב בהדה, ולא דמיא.
כי אם בתולה מעמיו – למה הוצרך והלא כבר הזכיר והוא אשה בבתוליה יקח, אלא מכאן למדנו שאסור לכהן גדול לקדש בביאה, לפי שסוף ביאה קונה, וכשהוא קונה אותה בסוף ביאה הרי אינה בתולה, שבעולת עצמו היא, וכהן גדול מוזהר הוא בבעולת עצמו כמו בבעולת אחרים, וזהו שאמר כי אם בתולה מעמיו יקח, ולא בעולה, והוא לאו הבא מכלל עשה וכדאיתא בפרק קמא דקדושין.
כי עם בתולה מעמיו, "except for a virgin from his people.⁠" Why is this verse necessary, seeing that it has just been written in verse 13 that he must marry a virgin? According to Kidushin 10 the repetition teaches that if the High Priest performed marital intercourse with his wife to be (by mutual consent) relying on this as the act acquiring her as his wife, this is not admissible in his case, [although a legal option to anyone else. Ed.] The reason for this is that halachically speaking, the completion of the act of coitus is when the acquisition becomes effective, i.e. a point in time when the girl in question is technically no longer a virgin. Technically she became a בעולת עצמו, a woman who had already had intercourse with the same man. A High Priest is forbidden to marry a בעולת עצמו no less than he is forbidden to marry someone who had had sexual relations with another male. This prohibition is known in the Talmud as לאו הבא מכלל עשה, "a negative commandment which is the logical result of a positive commandment related to the same subject.⁠"
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה – פי׳ מתחלה אמר (והוא אשה בבתוליה יקח. כצ״ל) בתולה ולא בעולה והוא לאו הבא מכלל עשה ועתה מצוה אותו שיקח בתולה:
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, "but he must take for a wife a virgin belonging to his own people.⁠" These words are the definition of the previous והוא אשה בבתוליה יקח in verse 13. In other words, [if the High Priest was not yet married at the time he was appointed as such, a most unlikely scenario, Ed.] he is not allowed to marry a woman who has already had carnal relations with another man. (13) is what is known as לאו הבא מכלל עשה, negative commandment arrived at by bringing it into line with an existing positive commandment. Now, by repeating the same concept as a positive commandment, it is much stronger. [The author understands the positive message in verse 13 as only an indirect prohibition to marry a woman no longer a virgin. Ed.]
אלמנה וגרושה – הקשה הר״י אמאי אינו לאו שבכללות וגם ניתק לעשה הוא, דאמר בתר הכי כי אם בתולה מעמיו דוקא, דומייא דאל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל. ויש לדחות דהתם קדם ללאו ואמר אל תאכל, והכא כתיב לאו אח״כ את אלה לא יקח וכללן באת אלה כאלו כתב לאו בכל כלל, ומחרצנים ועד זג לא יקשה דשאני התם דאמר מחרצנים ועד זג משמע ששתיהן אמורין בלאו אחד, ויש תירוץ אחר ואין להאריך כאן כי כיוצא בזה הרבה פסוקים ורבו הדברים בזה הדבר ואיני יכול להאריך.
כי אם בתולה מעמיו – הקשה החסיד ולמה נצטווה כהן גדול בבתולה דוקא ולא באלמנה. ותירץ לפי שהיה מזכיר את השם, ושמא נתן עיניו באשת איש בשעת אזכרה שימות בעלה וישאנה, לכך אמרה תורה שישא בתולה ולא אלמנה.
ד״א כי אם בתולה – תימה מה הוצרך לומר פעם שנית, וי״ל כדי להודיעך הא דאמרינן במסכת יומא אשה אחרת מתקינין לו וצריכה להיות (בעלה) [בתולה].
אלמנה וגרושה וגו׳ – למדנו שאף על פי שנתאלמנה מן האירוסין היא אסורה לכהן גדול; והסיבה בזה כי מפני שהיתה מיוחדת להיבעל לאיש אחר אין ראוי שיקח אותה כהן גדול, לעוצם מדרגתו על שאר האנשים. והנה רצון התורה בזה שאין ראוי שיקח אלמנה, וכל שכן גרושה, וכל שכן חללה, וכל שכן זונה. וראוי שתדע שאם ארס אותה קודם שנתמנה כהן גדול - מותר לו לנושאה, שנאמר: ׳לא יקח׳, והרי לקחהּ קודם היותו כהן גדול.
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה – מגיד שאין נושא גיורת ומשוחררת, ואף על פי שהיא בתולה.
חללה שנולדה מפסולי כהונה. הוצרך לפרש אותה פה ולא סמך במה שפירש אותה בכהן הדיוט כמו שסמך בזונה במה שפירש בכהן הדיוט דלא תימא פירוש חללה דכהן גדול כפירוש חללה דכהן הדיוט מה להלן שנולדה מפסולי כהונה או שנתחללה על ידי ביאת אחד מן הפסולין לכהונה אף כאן כן וזה אי אפשר שהרי כתיב ביה והוא אשה בבתוליה יקח ואי אפשר שישא חללה שנבעלה לאחר לפיכך פירש פה שהחללה הזאת אינה אלא שנולדה מפסולי כהונה אבל זונה שאין הפרש בינה ובין זונה דכהן הדיוט סמך במה שפירש לעיל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[א] אלמנה
[1] יבמות פרק שישי דף נט ע״א (יבמות נט.)
[ב] אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח
[1] שם דף ס ע״א [2] כתובות פרק שלישי דף כט ע״ב (כתובות כט:) [3] קידושין פרק שלישי דף סד ע״א (קידושין סד.), ופרק רביעי דף עז ע״א וע״ב, ועח ע״א ב [4] תמורה פרק ראשון דף ה ע״ב (תמורה ה:)
[ג] בתולה מעמיו יקח אשה
[1] יבמות פרק שישי דף (עא)⁠1 [סא] ע״ב, ופרק שמיני דף עז ע״ב [2] קידושין פרק רביעי דף עז ע״ב (קידושין עז:)
[ד] יקח אשה
[1] יבמות פרק שישי דף סא ע״א (יבמות סא.)
1. ככל הנראה טעות המעתיק וצ״ל דף סא, ושם נמצא ציטוט ג.
וחללה שנולדה מפסולי כהונה וכו׳. הוצרך לפרש עוד פה, מפני שכאן כתיב ״וחללה זונה״ בלא וי״ו, ומשמע מילתא חדא ״וחללה״ שהיא ״זונה״, כדכתיב (פסוק ט) ״כי תחל לזנות״, כשתתחלל על ידי זנות (רש״י שם), כך משמע ׳חללה זונה׳, לכך הוצרך לומר שאין הדבר כן, אלא ״חללה״ היא שנולדה מפסולי כהונה, כמו גבי כהן הדיוט. ומה שכאן הקדים חללה קודם זונה, וסמך אותה אל ״אלמנה וגרושה״, לומר דהך ״חללה״ רוצה לומר שנולדה מפסולי כהונה, דהיינו שנולדה מאלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט, ולכך סמך חללה אל אלמנה וגרושה. וכך איתא בהדיא בפרק עשרה יוחסין (קדושין סוף עז ע״ב) למה כתב חללה גבי כהן גדול, וכי מגרע גרע בשביל שהוא כהן גדול, דהא כהן הדיוט נמי אסור בחללה (פסוק ז), ומתרץ לכך כתב חללה בכהן גדול לומר שאין חללה אלא שנולדה מפסולי כהונה. וזונה דכתיב אצל כהן גדול, וכי מגרע גרע מפני שהוא כהן גדול, ומתרץ בתורת כהנים כדי ללמוד גזירה שוה על כהן הדיוט, שאם נשא אחת מן הפסולות שזרעו מהם נעשים חללים; נאמר גבי כהן גדול ״זונה״, ונאמר גבי כהן הדיוט ״זונה״ (פסוק ז), מה זונה האמור גבי כהן גדול זרעו מן הפסולות נעשים חללים, דכתיב (פסוק טו) ״ולא יחלל זרעו״, וילפינן ממנו בסמוך (רש״י שם) שזרעו ממנה חללים, אף בכהן הדיוט זרעו מן הפסולות חללים. וגרושה בכהן גדול, מתרץ בפרק עשרה יוחסין (קדושין סוף עז.) דצריך ״וגרושה״ גבי כהן גדול ללמוד כמו שחלוקה הגרושה גבי כהן הדיוט, דחייב על גרושה בפני עצמה, וחייב על חללה וזונה בפני עצמה, דהא גבי כהן הדיוט יש לאו בפני עצמו לגרושה, ולזונה ולחללה גם כן לאו בפני עצמן, כך מוזהר על אלמנה בפני עצמה, ועל זונה וחללה בפני עצמם גבי כהן גדול:
מפסולי כהונה. וא״ת הא כבר פירש לעיל ואי רוצה לפרש גם כאן היה לו לפרש גם פי׳ השני שפירש לעיל והיה לו לפרש ג״כ זונה דכתיב כאן. וי״ל כאן צריך לפרש שהפי׳ של חללה דה״א דמיירי דוקא כשנתחללה מן הכהונה ע״י ביאת אחד מן הפסולים פירוש אף שלא כדרכה אבל בתולה שנולדה מן הפסולים לכהונה לא הוה חללה דדוקא כתיב וחללה זונה דמשמע חללה שהיא זונה דהא כתיב לפניו אלמנה וגרושה דמשמע אלמנה או גרושה א״כ גם בכאן היה לו לכתוב וזונה דמשמע או זונה אלא מדכתיב זונה בלא וי״ו משמע חללה שהיא זונה לכך היה לו לכתוב וזונה דמשמע או זונה, אלא מדכתיב זונה בלא וי״ו משמע חללה שהיא זונה לכך הוצרך רש״י לפרש נולדה מפסולי כהונה ג״כ מקרי חללה, וזונה לא קאי אחללה. והא דלא כתיב וחללה וזונה דרך המקרא לדבר כן כמו לעיל כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו היה לו לכתוב ולאמו:
Born of [a marriage] forbidden to the kehunoh. You might ask: Rashi already explained this above (verse 7)? Furthermore, if Rashi wanted also to explain [the verse] here as well, he should have also mentioned the second explanation [of profaned woman as] he explained above, and also explained the word "harlot" written here. The answer is: he has to explain the meaning of "profaned woman" here, since you may have thought the case is specifically that she was invalidated from kehunoh through having sexual relations with one of those people forbidden to kehunoh, i.e., even if the relations were unnatural [and she remained a virgin according to the opinion of Rabbi Meir (see Yevamos 59a)]. But [you may have thought that] a virgin born from someone invalidated from kehunah would not be considered a profane woman, since the verse specifically writes חללה זונה, which implies, a profane woman who is [also] a harlot. [You might think this] because preceding this, the verse wrote אלמנה וגרושה ("a widow and a divorcee), which implies a widow or a divorcee. If so, here [too] it should have written וזונה (and a harlot), which would have implied "or a harlot.⁠" Therefore, because it writes "harlot" without a ו, this implies that she is a profaned woman who is also a harlot. Therefore, Rashi has to explain that [a daughter] "born of [a marriage] forbidden to the kehunoh" is also considered a profaned woman, and that the word "harlot" is not connected with the word "profane woman.⁠" The reason Scripture does not write "and a profaned woman and a harlot,⁠" is because it is normal for verses to write in this way. For example, above (verse 2) [it says], "Except to his kin to whom he is closely related, for his mother and his father,⁠" it should have said "and for his mother.⁠"
אלמנה וגרושה – אלו נאמר גרושה יכול שתהא אלמנה בניה כשירין ת״ל אלמנה אלו נאמר אלמנה יכול שתהא גרושה בניה ממזרין ת״ל וגרושה.
וחללה – ללמד שאין חללה אלא מאיסורי כהונה. זונה. לג״ש נאמ׳ כאן זונה ונאמר להלן זונה מה כאן בניה חללין אף זונה האמורה בכהן הדיוט בניה חללין. את אלה לא יקח. מאלה עושה חללה ואין עושה חללה מנדה. לא יקח ולא יחלל. שחייב על הביאה ועל הלקיחה [קידושין ע״ח ע״א] עמיו מעמיו [יבמות ע״ז ע״ב] להביא משני עממין וזו בת גר עמונית מישראל שהיא כשרה.
יקח אשה – שאם אירס אלמנה ונתמנה לכה״ג שיכנוס יכול אפי׳ שומרת יבם שנפלה לפניו ועשה מאמר ואח״כ נתמנה לכה״ג שיכנוס ת״ל אשה ולא יבמה.
אלמנה וגרושה – סדר הכתוב מן הקל אל החמור, אלמנה אין בה פגם כלל ומותרת גם לכהן. רעה ממנה הגרושה, שלא מצאה חן בעיני בעלה ואסורה גם לכהן הדיוט. רעה ממנה החללה, שנולדה מאיסורי כהונה. רעה ממנה הזונה, שפגמה עצמה בדבר עבירה. ובכהן הדיוט הסדר מן החמור אל הקל ״זונה וחללה״ ואחריהן ״גרושה״. והוא הסדר הנכון, אלא שבכהן גדול פתח באזהרה שנתחדשה בו שהוא איסור אלמנה ולכן הוצרך להזכירם מן הקל אל החמור. ורבותינו בתורת כהנים דרשו טעם שנאמרו כולן.
וחללה זונה – כמו וזונה.⁠1 שכבר אמר זונה וחללה אבל ״אלמנה גרושה״ לא אמר,⁠2 אולי טעינו שבא לאסור לכהן גדול גרושה גם לאחר מיתת בעלה שגרשה, והיינו מתירים לכהן הדיוט גרושה לאחר מיתת המגרש, ולכן הפסיק ב⁠[אות] וי״ו.
את אלה לא יקח – אמרו רבותינו3 אלה לא יקח, ואם לוקח מחלל זרעו, ואין זרעו מן הנדה חולין, אע״פ שחייב כרת על ביאתה.
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה – אמרו רבותינו4 מלמד שהוא מְצֻוֶּה על הבתולה, דומה לפירושנו על ״והוא אשה בבתוליה יקח״ (ויקרא כא, יג), שחייב לישא אשה. ומפסוק זה נראה בפירוש שהוא חובה.
מעמיו – לפי פשוטו יאמר מלבד שיזהר מקחת הפסולין לו, גם יקח בת גדולים, אנשים שהן בערכו שראוי לו להזדווג בהן, וכמו שבארנו פירוש ״בעמיו״ למעלה (פסוק ב).
1. שלא תטעה לחשוב שהאיסור הוא לשאת חללה שהיא זונה. אלא אסור גם בחללה כשלעצמה, ואסור גם בזונה כשלעצמה.
2. כאן בא רבינו לבאר מדוע יש אות וי״ו לפני מלת ״וגרושה״ [ודלא כמו באשה זונה, ששם אין אות וי״י].
4. פסקתא זוטרתי, אמור, דף נט ע״ב.
אלמנה וגרושה – סדר הכתוב מן הקל אל החמור, אלמנה אין בה פגם כלל ומותרת גם לכהן, רעה ממנה הגרושה שלא מצאה חן בעיני בעלה ואסורה גם לכהן הדיוט, רעה ממנה החללה שנולדה מאיסורי כהונה, רעה ממנה הזונה, שפגמה עצמה בדבר עבירה, ובכהן הדיוט הסדר מן החמור אל הקל זונה וחללה ואחריהן גרושה, והוא הסדר הנכון, אלא שבכה״ג פתח באזהרה שנתחדשה בו שהוא איסור אלמנה, ולכן הוצרך להזכירם מן הקל אל החמור:
וחללה זנה – כמו וזונה:
וחללה – שנולדה מפסולי כהונה (רש״י) כוונתו שנולדה ע״י ביאת פסולי כהונה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה לכהן הדיוט, ולא שנולדה מאיסורי או פסולי ביאות ישראל. אמנם גם אשה שנבעלה לאחד מפסולי כהונה היא עצמה נתחללה בביאה זו והוי׳ חללה, כמ״ש רש״י (פ״ז) בכהן הדיוט. (קרבן אהרן וצד״ל דלא כרא״ם), וכן בקדושין (ע״ז ב׳) מבואר דחללה דקרא דילן הוי׳ שנבעלה לפסולי כהונה׳ דאמרי התם הוי׳ חללה מגו דאתוסף איסור׳ וכו׳. והנה אמר הכתוב וגרושה וחללה בוי״ו ובמלת זונה החסיר הכתוב אות וי״ו, ונ״ל בטעמו לדעת הרמב״ם (בפח״י מאיסורי ביאה ה״א) דבת ישראל שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו מכל מקום נקראת זונה, וכיון דחללה דקרא דילן היינו שנבעלה לחלל ומבעילה זו עצמה נעשית זונה, לא דמי לגרושה וחללה, דבהו היה מעשה אחר מעשה, אחר שנתאלמנה נתגרשה משני, ואחר שנתגרשה נבעלה לחלל דהוי בה מעשים חלוקים לכן חילקם קרא בוי״ו, אבל זונה הוית אף בלא חידוש מעשה אחר שנתחללה, דמיד שנבעלה לחלל, נעשית חללה וזונה בפעם אחת, לכן החסיר אות וי״ו. ולפי״ז מה דאמר תלמודא התם בקדושין דזונה הוי׳ איסור מוסיף, ה״ה דהוי מצי למימר דהוי איסור בת אחת דבביאה אחת נעשית חללה וזונה, ולכ״ע איסור חע״א, ורק לרווחא אמרו דהוי איסור מוסיף דומי׳ דגרושה וחללה. אמנם לדעת הראב״ד שם שביאת החלל אין פוסלה לכהונה משום זונה רק משום חללה, ע״כ זונה דקרא בשזינתה אחר שנתחללה בא׳ מחייבי כריתות וכדומה, דהוי בה מעשים חלוקים, אם כן צריך טעם על חסרון הוי״ו.
אלמנה – לרבות אלמנה מן האירוסין (יבמות נט.).
״אלמנה״, ״גרושה״, ״חללה״ ו״זונה״ – בסדר הזה יכולים ארבעה איסורים אלה לחול על אישה אחת, ואם נושא אותה אחר כך כהן גדול, הרי הוא עובר על ארבעה איסורים וחייב על כל אחד מהם בפני עצמו: ״בזמן שהן כסדר חייב על כל אחת ואחת״ (קידושין עז.). כגון: אלמנה נישאת בשנית ומתגרשת. לאחר מכן נישאת לכהן, ובכך נעשית חללה. לבסוף היא עושה עבירה שנותנת לה שם זונה (עיין לעיל פסוק ז). אם האיסורים חלים בסדר הזה, הרי שכל איסור נוסף הוא ״איסור מוסיף״, שכן הוא אוסר אותה לגבי דבר שהייתה מותרת בו עד כה: כאלמנה הייתה אסורה רק לכהן גדול, ומשנתגרשה נאסרת גם לכהן הדיוט; כאשר נעשית חללה, נאסרת אף באכילת תרומה, ולבסוף, שֵם זונה נחשב לאיסור מוסיף, משום שהוא אוסר אישה אפילו לישראל (״הואיל ושם זונה פוסל בישראל״) – כגון אשת איש שזינתה, הנאסרת לבעלה אף אם אינו כהן.
לעומת זאת, אם אישה מקבלת את השמות האלה (אלמנה, גרושה, חללה, זונה) בסדר הפוך (זונה, חללה, גרושה, אלמנה), אם כן משנעשית זונה, שאר האיסורים אינם יכולים עוד לחול. שכן על ידי השם הראשון (זונה), כבר קיימות כל בחינות האיסור, ואין איסור חל על איסור אלא באיסור כולל או מוסיף או איסור בבת אחת (עיין קידושין עז.–: ופירוש לעיל ז, כד).
אולי מטעם זה, חסרה וי״ו החיבור בתיבת ״זונה״ – כדי שיהיה ניתן לקרוא את הפסוק גם כך: ״אלמנה⁠־גרושה⁠־חללה [שנעשית לאחר מכן] זונה״ וכו׳. אך כדי שלא ייראה כאילו אישה אסורה רק אם היא מקבלת את כל השמות האלה, מוסיף הכתוב: ״את אלה לא יקח״, ללמדנו שכל אחד מהשמות האלה בפני עצמו אוסרה.
כי אם בתולה מעמיו – ״מעמיו״ – מכל אחד משבטי ישראל, ולא רק משבט אהרן או לוי. לעיל (טז, ו) הזכרנו שהכהן הגדול חייב להיות נשוי (עיין שם).
איסורי הכהונה של כהן גדול כוללים יותר מאיסורי כהן הדיוט. איסורי כהונה של כהן הדיוט מוגבלים לזונה חללה וגרושה. נישואיו מורים אפוא, שצניעות, קדושת כהונה ושלום הם עמודי התווך של חיי הנישואין בישראל. נישואי כהן גדול מרמזים אף יותר. הם מייצגים אחדות של לב ונפש, והתאמה בהשקפות ובדרך החיים, בקשר הנישואין. שכן כהן גדול אינו יכול לשאת אלמנה, וחובתו לשאת נערה בתולה. הווי אומר שאשתו לא הרגילה עצמה קודם לכן להשקפות ולדרך חיים של אדם אחר; היא נבחרה בגיל שבו שום מחשבה על כל אדם אחר לא עלתה על דעתה.
[לד]
אלמנה וגרושה וחללה זונה – הנה הסדר הראוי היה ראוי להיות בהפך – ״זונה וחללה גרושה אלמנה״, מן החמור אל הקל והיה מוסיף רבותא שכן סדר הכתוב תמיד לומר לא זו אף זו כמו שכתבנו בכמה מקומות, וכן סדרם בכהן הדיוט. ולמה שינה הסדר? בארו חז״ל משום דגרושה אין צריך לומר, דהיא כל שכן מאלמנה, ולא בא רק להקל עליה דאף גרושה אין זרעו ממזרים, רק חללים. ואם כן יש רבותא בגרושה על אלמנה. ובמה שכתבו שהייתי טועה שזרעו מגרושה ממזרים הוא משום דסתמא דספרא, ר׳ יהודה, סבירא ליה כר׳ עקיבא דיש ממזר מחייבי לאוין (עי׳ יבמות דף מט) חוץ מחייבי לאוין דכהונה דכתיב ״ולא יחלל״ – חלולים הוא עושה ולא ממזרים (כמ״ש בפרק אלו נערות). ואם לא כתוב ״גרושה״ לא יהא קאי עלה מיעוט ד״לא יחלל״ והוה אמינא שדינו כשאר חייבי לאוין. אולם מה שכתב שלא יכתב אלמנה אי אפשר לפרש שלא יכתב כלל, דהא צריך ללאו, דמן ״כי אם בתולה מעמיו יקח״ לא נדע כי אם עשה, ולא נדע אלמנה מן האירוסין שידעינן רק מגרושה בהיקש כמו שאמרו ביבמות (דף נט). רק פירוש הספרא שאלמנה היא רבותא שזרעה חללים ובגרושה מוסיף שאינם ממזרים, רק חללים. ועיקר דבריו לתרץ סדר הלשון שתפס ״אלמנה וגרושה״ ולא בהפך. ומה שכתב איזו חללה? כל שנולדה מפסולי כהונה כבר עמד על זה הקרבן אהרן, הלא כבר אמר כן בכהן הדיוט?! והרא״ם כתב ע״ד רש״י שכתב בכהן הדיוט שנתחללה בביאת אחד מן הפסולים ובכהן גדול כתב שנולדה מפסולי כהונה משום דבכהן גדול ליכא למימר שנתחללה בביאת אחד מן הפסולים דאם כן היל״ל ״בעולה״. ועין במשנה למלך (פרק י״ח מהל׳ איסורי ביאה הלכה ב). ובפרט שלר׳ עקיבא אין איסור חל על איסור ולא חל איסור חללה על אלמנה וגרושה. ולדעת הטור דלא חשב רק כהן גדול הבא על אלמנה וכולי ולא חשב בעולה, וכמ״ש בספר עצי ארזים (סימן ז סקכט), עיי״ש. ועם העיון יש הבדל בין החללה הנולדה מאיסורי כהונה שעיקרה מדברי תורה כמו שאמרו בקדושין, ובין שנתחללה על ידי ביאת פסול. שהחלל הנולד מפסולי כהונה כזר לכל דבר כמו שאמרו ביבמות (דף עד), ולענין אכילת תרומה אזהרתיה מ״כל זר לא יאכל קדש״ וחייב מיתה. אבל החללה שנתחללה על ידי ביאת פסול אינה כזרה גמורה ואזהרתו לענין תרומה מן ״בת כהן כי תהיה לאיש זר״ (כמ״ש בפרק ו מהלכות תרומות הי״ז) ואין בה רק לאו לאכילת תרומה (כמ״ש בפי״ט מהל׳ סנהדרין) שחשב זר שאכל תרומה בכלל חייבי מיתה וחללה שאכלה תרומה בכלל הלוקין. ור״ל חללה שנתחללה על ידי ביאת פסול. וע״כ שפיר דייק שאין חלל אלא שנולדה מפסולי כהונה שזה חלל גמור ולאו זרעו דאהרן הוא. ואין כאן מקום להאריך יותר. ואמר דמה שכתב ״זונה״ לבסוף משום דמיותר באמת לגזירה שוה ועל כרחנו בא מלת ״זונה״ בלא וי״ו החיבור שתדמה עם מלת ״זונה״ שבכהן הדיוט, שציון הגזירה שוה היא דימוי המלות. וכן כל ״זונה״ שבתורה מלא וי״ו, ושני אלה חסרים מטעם זה. ובקדושין (דף עח) אמר בדרך אחר דשם למ״ד קדושין תופסים בחייבי לאוין.
[לה]
את אלה לא יקח – כבר בארנו (צו סימן כג) דכינוי הרומז – ״זה״ ״זאת״ ״אלה״ בא תמיד למעט, רק אלה ולא אחרים. ופירשוהו בספרא (מובא ביבמות דף ס׳) שבא למעט שרק אלה לא יקח כדי שלא יחלל זרעו אבל מביאת הנדה אינו מחלל זרעו אף על גב דיש לומר מקל וחמר דכל שכן, כיון שחייב כרת, שמחלל זרעו והוא הדין שהיא מתחללת. ואמר שם דר׳ אליעזר בן יעקב הוא.
[לו]
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה – כבר בארתי זה (למעלה סימן ח) שכל מקום שבא מלת ״כי אם״ אחר שלילה אין דרך לכפול את הפעל שנית. ובמקום שכפל את הפעל פירשוהו חז״ל שבא לומר שמה שכתוב ״כי אם״ אינו רק הפך האזהרה, רק שהוא מצוה בפני עצמו, שעל זה אומר ״יקח אשה״ שמצוה לקחתה, עיי״ש. ועל כן אמר שנית ״כי אם בתולה״, וכבר אמר ״והוא אשה בבתוליה יקח״ וגם כפל, בעבור הדרוש בסימן שאחרי זה (דומה לדברי הראב״ע) ובעבור הדרוש (שבסימן לח).
[לז]
בתולה מעמיו – סתם ספרא ר׳ יהודה דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר. ומפרש (ירושלמי פרק א דבכורים ובבלי פרק עשרה יוחסין) דכתיב ״בתולות מזרע ישראל״ – עד דאיכא כל זרע מישראל ר״ל זרע האב, שהוא העיקר. וכן מ״ש ״מעמיו״ היינו מזרע האב. ובכל זאת אין צריך שיהא גם מן האם דכתיב ״מעמיו״ – אפילו מקצת עמיו כמו שאמרו ביבמות (דף עז).
[לח]
יקח אשה – מלת ״אשה״ מיותר. ופירשוהו חז״ל (מובא ביבמות דף סא) מפני שלקיחה באשה יאמר על הקדושין כמ״ש ״כי יקח איש אשה״ אין קיחה אלא בכסף (קדושין דף ד) ועל הנשואין כמו שכתוב ״אשר ארס אשה ולא לקחה״. וכשיאמר ״בתולה יקח״ יכלול שניהם, שגם בעת הלקיחה אחר האירוסין תהיה בתולה. אבל בכל מקום שאומר ״יקח אשה״ או ״ולקחה לאשה״ הוא על תחלת האירוסין דוקא, שמארסה שתהיה אשתו, לא על הקיחה לרשותו אחר שהיא אשתו וארוסתו מכבר. ואם כן במה שכתוב ״יקח אשה״ ידעינן שכל שתחלת האירוסין היה בהיתר שאז היה כהן הדיוט ונתמנה אחר כך לכהן גדול מותר לקחתה לרשותו. אמנם לקיחת היבמה נקרא בשם ״יקח אשה״ כדכתיב ״ולקחה לו לאשה ויבמה״, ואף שעשה בה מאמר מקודם, המאמר אינו מועיל ביבמה מדאורייתא.
וגרושה וחללה זונה – מן הקל אל החמור, לא כדרך המקרא.⁠1 היינו משום שכל המקרא מיותר, ולא בא אלא לדרשה, כידוע.⁠2 ומכל שכן למאן דאמר אין איסור חל על איסור,⁠3 אינו לוקה על כל אלו, אלא דוקא בזה הסדר, דהוי מוסף, ולא להיפך.
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה – חזר הכתוב ופירש4 דרק ״בתולה מעמיו יקח אשה״.⁠5 ללמדנו, דאע״ג שמהראוי שיהדר כהן גדול ליקח דוקא ״אשה״ בתולה שהיא מצוינת בדעת,⁠6 אבל אם אינו מוצא לפניו זה האופן אזי יקח אשה איזה ״בתולה מעמיו״, שהרי אסור לישב בלי אשה. משום הכי רשאי לישא ״מעמיו״ – מאיזה עם, אפילו בת הדיוט בישראל.
1. אשר בעניני גנאי רושמת מן החמור אל הקל (ועיין להלן פסוק י״ח). והשוה רבינו בחיי לעיל (ט״ו, נד–נה) ד״ה זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת, וז״ל: אע״פ שקבלת חז״ל היא האמת והיא המעידה על ענייני הצרעת, שמתחילה מלקה אותו בביתו... אם לא (חזר, מיד) מלקהו בבגדו... מלקהו בגופו ממש [להיפך מסדר הדברים בתורה שבכתב]... לפי שהתורה כל ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״ (משלי ג,יז), וכדי שלא יהא הסדור בפורענות הולך וגדל, וכמו שהיה הענין [אליבא דחז״ל] אלא הולך ומתמעט, כנתבאר לנו בסדר הפרשיות (ועיין בזה בהרחבה בספרנו ׳פשוטו של מקרא׳ מדור ז׳ פרק 3).
2. קידושין עז,א–ב ותורת כהנים על אתר.
3. עיין בסוגיא דקידושין (שם) בענין זה באריכות.
4. חז״ל והמפרשים על אתר עומדים על כך, רבינו כדרכו יבאר ע״פ פשוטו של מקרא.
5. רבינו יעמוד על ההבדל שבין ״אשה בבתוליה״ (׳גדולה בדעת ה׳⁠ ⁠׳) ובין ״בתולה מעמיו״.
6. כמבואר בפסוק הקודם.
אלמנה וגו׳ – הכתוב פותח באיסור קל וממשיך והולך בחמור יותר. איסור האלמנה הוא הקל ביותר, שהרי היא מותרת לכהן הדיוט. חמור יותר הוא איסור הגרושה, ועוד יותר חמור הוא האיסור של חללה, שנולדה בנשואין פסולין, והחמור ביותר הוא איסור הזונה שחיללה את עצמה.
וחללה זונה – דבקות יחד, אולי לרמוז, שיש חללה שהיא דומה לזונה, היינו שאינה חללה מלידה, אלא נתחללה על ידי נישואין פסולין.
את אלה – מכיון שבאו כמה שמות⁠־עצם בזה אחר זה, נכללו כאן יחד כדי למנוע טעות. חכמינו למדים מכאן שרק בניהן של אלו חללים ולא בני הנידה, אף⁠־על⁠־פי שזו אסורה בכרת (ויקרא כ׳:י״ח).
כי אם בתולה – לפי תו״כ נשנו כאן הדברים כדי ללמד, שהכהן הגדול לא רק שרשאי לישא בתולה אלא הוא מצווה על כך.
מעמיו – לדעת פילון (de monarchia 229 M.): משבטו, כלומר: בת כהן. גם הרשב״ם בפסוק ד מבאר ״עמיו״: שבט הכהנים. אולם לפי יחזקאל מ״ד:כ״ב (״כי אם בתולות מזרע בית ישראל״) הוראת ״עמיו״ היא: כל בני ישראל באשר הם עמו. ולפי זה אפשר היה להסכים עם ראב״ע ואברבנאל, ש״מעמיו״ בא לאסור על הכהן הגדול את הגיורת או בת גר שמוצאה מעם אחר. אולם אין ההלכה מסכימה עם ביאור זה לכל פרטיו.⁠1 לפי קידושין ע״ז. ועח, א אין בנוגע לגיורת ובת גרים הבדל בין הכהן הגדול ובין הכהנים ההדיוטים, ואת האיסור לקחת גיורת למדו מיחזקאל מ״ד:כ״ב ובפירוש פסוק זה נאמרו שם ארבע דעות שונות: לדעת ר׳ אליעזר בן יעקב, שנפסקה הלכה כמותו, הכהן מותר בבת גיורת, אם האב הוא מזרע ישראל, וכן גם בבת גר אם האם היא מגזע ישראל; אולם הגיורת עצמה אסורה לכהן.
1. אולם תלמוד ירושלמי (קידושין ד׳:ו׳) מניח את הדרוש הזה, באמרו: ״כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, לא גיורת, כל לא תעשה שהיא באה מכח עשה, עשה היא״. אמנם ״קרבן העדה״ גורס במקום ״בתולה מעמיו״ את הפסוק שביחזקאל: ״בתולת מזרע בית ישראל״ לפי הבבלי. אבל יש לקיים את הגירסא הישנה. אולם אף⁠־על⁠־פי⁠־כן פסק גם ירושלמי בלי ספק שהגיורת אסורה לכל כהן, ואם זה נכתב בפרשתנו כאן בענין הכהן הגדול, הרי זה משום שהתורה התכוונה לאסור גם את הבתולה שאינה מעמיו. לפי יבמות ע״ז: למדין מתוך ״מעמיו״ שזרע הגרים הבאים לכל הפחות מצד אחד (מצד האב או מצד האם) מעמיו, כשרים להנשא לכהנים. כך גם לפי ספרא.
תורת כהנים: אלמנה וגרושה גרושה מה ת״ל כו׳ גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט יהא זרעו ממנה ממזר. פירוש דהוי אמינא, דגרע מחייבי לאוין, דלשיטת רבינו משה לא לקי בכל חייבי לאוין בביאה בלא קדושין לחודא ובכהן גדול דלקי אם בעל אותה ולא קדש משום לא יחלל הו״א, דגם ממזר הוא עושה, לכן קמ״ל, דרק חללים עושה. וזה כדעת ההמ״ג בזה דכהן גדול לוקה אכולהו בביאה לבד יעו״ש.
אלמנה וגרושה – אלמנה דומיא דגרושה, מה גרושה בין מן האירוסין בין מן הנשואין אף אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין.⁠1 (שם שם)
אלמנה וגרושה וגו׳ – ת״ר, אלמנה אלמנה אלמנה, גרושה גרושה גרושה, אינו חייב אלא אחת2 – אלמנה וגרושה וחללה זונה, בזמן שהם כסדר חייב על כל אחת ואחת, זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתאלמנה אינו חייב אלא אחת.⁠3 (קדושין ע״ז.)
וגרושה – מה ת״ל גרושה בכהן גדול, תיתי בק״ו מכהן הדיוט, אלא כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כך חלוקה אלמנה מגרושה וחללה וזונה בכה״ג.⁠4 (קדושין ע״ז:)
וחללה – תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, יש חלל מחייבי עשה,⁠5 מאי טעמא, דכתיב אלמנה וגרושה וחללה וגו׳, וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו – אכולהו.⁠6 (יבמות ס׳.)
וחללה – למה נאמרה, לומר שאין חללה אלא מאיסור כהונה.⁠7 (קדושין ע״ז:)
זונה – למה נאמרה [תיתי בק״ו מכהן הדיוט], אלא נאמר כאן זונה ונאמר בכהן הדיוט זונה מה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין.⁠8 (שם שם)
את אלה – למעוטי נדה [שאין בניה חללים].⁠9 (יבמות נ״ט.)
לא יקח – ואפילו בהעראה, דילפינן קיחה קיחה מחייבי כריתות.⁠10 (שם נ״ד.)
לא יקח – תנא תנא קמיה דרב ששת, כל שהוא ביקח הרי הוא בלא יקח, וכל שאינו ביקח אינו בלא יקח, פרט לכהן גדול שנשא אחותו אלמנה [שאינו לוקה משום אלמנה].⁠11 (קדושין ע״ז:)
לא יקח – אמר רב יהודה כהן גדול באלמנה לוקה שתים, אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל, וללקי נמי משום לא יחלל זרעו – בשלא גמר ביאתו.⁠12 (שם ע״ח.)
לא יקח – אמר רבא, בעל לוקה, לא בעל אינו לוקה, משום דכתיב לא יקח ולא יחלל, מה טעם לא יקח משום לא יחלל.⁠13 (שם שם)
כי אם בתולה – מלמד שמצוה עליו לישא בתולה.⁠14 (תו״כ)
בתולה מעמיו – להביא בתולה הבאה משני עממין.⁠15 (יבמות ע״ז:)
בתולה מעמיו – מעמיו ולא מן הגיורת.⁠16 (ירושלמי בכורים פ״א ה״ה)
בתולה מעמיו יקח אשה – ת״ר, אי בתולה יכול קטנה ת״ל אשה, אי אשה יכול בוגרת, ת״ל בתולה, הא כיצד, יצאה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה ואיזו היא, זו נערה.⁠17 (יבמות ס״א:)
יקח אשה – ת״ר, מניין שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול שיכנוס אותה, ת״ל יקח אשה,⁠18 אי הכי שומרת יבם נמי, אמרת, אשה כתיב ולא יבמה.⁠19 (יבמות ס״א.)
1. גרושה בודאי בין מן האירוסין ובין מן הנשואין דסתמא כתיב, והוא הדין באלמנה, והרבותא באלמנה אע״פ שג״כ כתיב סתמא כמו גרושה, אך משום דמצינו בתורה שם אלמנה שהיא מן הנשואין, שכן בתמר כתיב, שבי אלמנה בית אביך.
2. ר״ל מי שנתאלמנה או שנתגרשה מאנשים הרבה, והרבותא בזה, דאע״פ דיש בזה שמות מחולקים, אלמנת ראובן, אלמנת שמעון, אלמנת לוי, אך מכיון שאין גופין מחולקין, לכן אין חייב אלא אחת, וכפי שנתבאר אצלנו כ״פ דעיקר רבוי מלקות תלוי בגופין מחולקין [ע׳ פ׳ קדושים (י״ט כ׳) בדרשה והיא שפחה].
3. דין זה נוגע במקצוע רחב אחד בש״ס, והוא בענין איסור חל על איסור, ונבארנו כאן בקצור כפי השייך והצורך לעניננו. כלל גדול הוא בכל איסורין שבתורה שאין איסור חל על איסור אלא באחד משלשה דרכים אלו, אם היו שני איסורין באין כאחת או שהיה האיסור האחד מוסיף דברים אחרים לאיסור על אותו הדבר או אם היה כולל דברים אחרים עם איסור זה. ולפיכך אשה שהיתה אלמנה ונעשית גרושה ונעשית חללה ונעשית זונה ובא עליה כה״ג לוקה ארבע פעמים מספר מלקות על ביאה אחת, אחת מפני אלמנה האסורה לכה״ג ומותרת לכהן הדיוט, ואחת מפני דכשנעשית גרושה נוסף בה איסור שנאסרה גם לכהן הדיוט, הרי שתים, ובכ״ז כשהיא אלמנה וגרושה מותרת לאכול בתרומה כשהיא בת כהן, אבל כשנעשית חללה נוסף בה איסור שנאסרת בתרומה, ולכן לוקה שלש. אכן גם עם שלש אלה עדיין היא מותרת לישראל, אבל כשנעשית זונה נוסף בה איסור שנאסרת לישראל [אם זינתה ברצון שסתם זונה כן היא] ולכן לוקה ארבע, והוא הדין לכהן הדיוט שבא על הגרושה שנעשית חללה ואח״כ נעשית זונה שהוא לוקה שלש על ביאה אחת, אבל איסור אלמנה לא שייך ביה. אך כל זה אם היו הפסולים האלה בסדר החשוב כאן, אבל אם נשתנה הסדר מכפי המבואר אינו לוקה אלא אחת, מטעם הנתבאר שאין כאן איסור מוסיף וכו׳. ואם היה הזנות באמצע לוקה שתים בכהן הדיוט, ובכהן גדול פעמים שתים ופעמים שלש, שאם היה הזנות שני – לוקה שתים, ואם שלישי – לוקה שלש, והוא שיהיה אלמנות תחלה, וכל זה מבואר, ודו״ק ועיין עוד בדרשה הסמוכה.
4. בכהן הדיוט חלוקה גרושה מזונה וחללה היינו שייחד לה הכתוב לאו לעצמה, ואשה גרושה מאישה לא יקחו, ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה, ומיניה ילפינן לכה״ג שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה וזונה חייב על כל אחת ואחת, וכבר נתבארו פרטי דין זה בדרשה הקודמת, יעוי״ש.
5. כגון כה״ג שנשא אנוסת ומפותת חבירו שהיא עליו בעשה בתולה יקח ולא בעולה [ונקראת זה עשה משום דמצוה היא שלא יהיה פנוי בלא אשה כפי שיתבאר בפסוק הסמוך], אבל לאו דזונה אין כאן משום דקי״ל פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה.
6. ר״ל אפילו אעשה דבתולה יקח.
7. כונת הקושיא למה נאמרה אחרי דזה כתיב בכהן הדיוט (פ׳ ז׳) פשיטא דכה״ג אסור בה, וכבר נתבאר ענין זה לעיל בפסוק ז׳.
8. כאן זרעו חולין כדכתיב ולא יחלל זרעו. וע״ע לקמן בסמוך אות צ״ג השייך לדרשה זו.
9. דריש כן מיתור לשון זה, ומפרש בתו״כ דרבותא היא בנדה אע״פ שחייב על ביאתו כרת בכ״ז אין זרעו מחולל, וטעם הדבר נראה פשוט משום דענין חילול זרע שייך רק מביאה שהיא פגומה, ולא שייך פגומה רק באשה שאיסורה עליו איסור קיים ומוחלט, משא״כ נדה דאינה פגומה רק איסור זמני רובץ עליה וכשבא עליה בתוך ימי נדתה עובר רק איסור לשעתיה.
10. עיין מה שכתבתי לעיל בפסוק ז׳ בדרשה לא יקחו בענין כזה וצרף לכאן.
11. ר״ל דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח וסמיך ליה אלמנה וגרושה וחללה זונה לא יקח, ודרשינן כל שאתה קורא בה כשהיא בתולה יקח, דהיינו שראויה לכה״ג, ישנו בבל יקח אם היתה אלמנה וכו׳, וכל שאסורה לו כשהיא בתולה, כגון עריות האסורות עליו, אז אינו בבל יקח, שאם נשאה לזו כשהיא אלמנה אינו לוקה משום אלמנה אלא משום ערוה האסורה לו, וכדמפרש. והטעם הוא משום דאין איסור חל על איסור, ואע״פ דבעלמא קיי״ל איסור חל על איסור, אך הני מילי איסור חמור על איסור קל, אבל איסור קל על איסור חמור כגון איסור אלמנה על איסור ערוה, שזו בלאו וזו בכרת, אינו חל, וע׳ בתוס׳ כאן.
12. אבל היא מתחללת אף בהעראה, כמבואר במשנה יבמות נ״ג ב׳ אחד המערה ואחד הגומר קנה, ויתבאר עוד בפסוק הסמוך. והנה לפי המבואר בדרשה דלעיל דגם בכהן הדיוט שייך הא דלא יחלל, לכן גם כה״ד שנשא גרושה וחללה לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל. ועיין בהה״מ פי״ז ה״ב מאס״ב ולפנינו בסמוך אות ק״א.
13. ר״ל ולכן כשבועל אחר קדושין לוקה גם משום לא יקח, ולענין אם בעל ולא קידש יתבאר בריש פסוק הסמוך.
14. ר״ל דלא נימא דאין מצוה זו רק מניעה, שלא ישא אלמנה וגרושה וכו׳ וכשנושא ישא בתולה, אבל אם אינו רוצה לישא אשה כלל רשאי, אלא מצוה היא שישא בתולה, ומדייק זה מכפל לשון כי אם בתולה וגו׳, אחרי דכבר כתיב והוא אשה בבתוליה יקח. וטעם מצוה זו פשוט, דכמו כל איש ישראל אסור לו לישב בלא אשה כמבואר ביבמות ס״ב ב׳, כך הוא בכה״ג, וגם לא סגי בלא״ה דלא יוכל לקיים בו וכפר בעד ביתו, וא״כ כיון שמחויב לישא אשה ממילא חייב לישא בתולה, דזולתה פסולות כל הנשים, ולפי״ז הוי נשיאת בתולה מצוה.
15. עיין מש״כ בדרשה הבאה.
16. היינו בת גיורת, אבל גיורת עצמה בודאי פסולה כמ״ש בפ׳ ז׳. ואמנם דעת רמב״ם דאין איסור זה אלא מדרבנן, וכפשטות הדרשה הקודמת להביא בתולה הבאה משני עממים [ומדייק שם מדלא כתיב מעמו], ודעת איזו ראשונים דהוי זה איסור עשה וכלשון הכתוב ביחזקאל בענין הכהנים (מ״ד) בתולות מזרע בית ישראל, וחידוש שלא הביאו ראיה מזה הירושלמי, ונתבאר ענין זה במפרשים ופוסקים.
17. בתולה ממעט בוגרת מפני שנתמעטו בתוליה, ולכן איירי בכזו שיצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה, והיא נערה בתולה, ושיעור שנות קטנה ונערה ובוגרת הוא כי עד י״ב שנה נקראת קטנה, ואפילו הביאה סימנים, וכשהיא למעלה מי״ב שנים ויום אחד והביאה שתי שערות הנקראות סימן התחתון נקראת נערה עד ו׳ חדשים גמורים, ומתחלת יום תשלום הששה חדשים ומעלה נקראת בוגרת.
18. משום דלא אשתני גופה כמו קידש את הקטנה ובגרה תחתיו כמש״כ סוף פסוק הקודם.
19. ר״ל אם בעת היותו כהן הדיוט עשה מאמר ביבמתו ואח״כ נתמנה להיות כהן גדול אינו כונס וטעם הדיוק פירש״י דהאי אשה מיותר הוא ואצטריך לדרשה, עכ״ל. ואין פי׳ זה מבואר לי יפה, דאיפה מרומז במעוט זה יבמה, ולו״ד אפשר לומר דצ״ל יקח אשה כתיב ולא יבמה. והכונה דלשון קיחה לא יונח על נשואי יבמה כי אם בתוספת לשון יבום כמו בס״פ תצא ולקחה לו לאשה ויבמה.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טו) וְלֹֽא⁠־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ׃
He shall not profane his seed among his people; for I am Hashem who sanctifies him.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(טו) [קסד] 1ולא יחלל זרעו, תנו רבנן, לא יחלל זרעו, אין לי אלא זרעו, היא עצמה מנין (שהאלמנה מתחללת בביאתו מן התרומה ומן הכהונה ללקות כהן הדיוט הבא עליה אחריו משום חללה), אמרת קל וחומר, מה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שמתחללת, הוא עצמו יוכיח שעבר עבירה ואין מתחלל (להלן אות קסו) מה להוא שכן אין מתחלל בכ״מ (אפילו בא על השפחה ועל הזונה) תאמר בהיא שמתחללת בכ״מ (שאם בא עליה כותי חלל נתין ממזר פסולה) ואם נפשך לומר (שום תשובה על ק״ו זה) אמר קרא לא יחלל זרעו, לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל (היא עצמה שהיתה כשרה ונתחללה, אבל זרעו מעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חילול). מאי ואם נפשך לומר (מה היה לנו להשיב על ק״ו דאיצטריך לפרושי קראי), וכי תימא איכא למיפרך מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה, אמר קרא לא יחלל, לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל. (קידושין עז.)
[קסה] 2ולא יחלל זרעו, מקיש זרעו (של כ״ג מן האלמנה) לו, מה הוא פוסל (האלמנה בביאתו מן התרומה) אף זרעו (החלל) נמי פוסל (אשה בביאתו מן התרומה), ואימא משעת הויה, דומיא דכ״ג באלמנה מה כ״ג באלמנה בביאה (הוא דפסול כדכתיב לא יחלל זרעו, כשיש זרע חילל), אף האי נמי בביאה. (יבמות סט.)
[קסו] 3ולא יחלל זרעו, מתני׳: מה בין כהן לכהנת וכו׳ כהנת מתחללת (מן התרומה ומן הכהונה אם נבעלת לפסול) וכהן אין מתחלל (אם נשא גרושה זונה וחללה). גמ׳: מנלן, דאמר קרא, ולא יחלל זרעו בעמיו (ודרשינן בקדושין לא יחלל שני חילולין אחד לה ואחד לזרעו שהכהן מחלל את שתיהן) זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל. (סוטה כג:)
[קסז] 4ולא יחלל זרעו, אמר שמואל, שחוף (שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח) וכו׳ ופוסל בתרומה (אם הוא אחד מן הפסולין המחללין את האשה כגון עכו״ם עבד חלל נתין וממזר וכו׳), פשיטא, מהו דתימא לא יחלל זרעו אמר רחמנא (מדלא כתיב לא יחל דרשינן שני חילולין אחד לה ואחד לזרעה), דאית ליה זרע ליחלל (את האשה בביאתו) דלית ליה זרע לא ליחלל, קמ״ל. (סוטה כו:)
[קסח] 5ולא יחלל זרעו, אמר אביי, זונה עובדת כוכבים וכו׳ כהן שבא עליה אין לוקה עליה משום זונה, מ״ט דאמר קרא לא יחלל זרעו, מי שזרעו מיוחס אחריו, יצאו עובדת כוכבים דאין זרעו מיוחס אחריו (דלא מיקרי זרעו אלא בנה כדאמרינן ביבמות דף כג.) זונה ישראלית וכו׳ כהן שבא עליה לוקה משום זונה מ״ט דהא זרעו מיוחס אחריו, ורבא אמר אחד זה ואחד זה וכו׳ וכהן הבא עליה לוקה משום זונה, מ״ט ילפי מהדדי, מה זונה ישראלית בלאו, אף זונה עובדת כוכבים בלאו. (תמורה כט:)
[קסט] 6ולא יחלל זרעו בעמיו, מתני׳: ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה. גמ׳: מנא הני מילי, אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ ישמעאל, נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו, ונאמר להלן (לעיל פס׳ ד) לא יטמא בעמיו, מה להלן (לענין טומאה) זכרים ולא נקבות (דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן), אף כאן (בפסולי חללות) זכרים (נפסלו) ולא נקבות. אלא מעתה, בתו של כ״ג (מן האלמנה) תישתרי, מי כתיב בנו, זרעו כתיב, לא יחלל זרעו בעמיו (ואפי׳ נקבות, וכי אהני גז״ש לבת בתו אהני), בת בנו (חלל) תישתרי (דתהני ליה גז״ש, ולא אפיק קרא אלא זרעו אכל זרע זרעו תיכשר בנקבות מגז״ש), כתיב לא יחלל זרעו (האב והזרע הוזכרו בתיבה זו והיינו הקישא) מקיש זרעו לו, מה הוא בתו פסולה, אף בנו בתו פסולה, בת בתו (חללה) תיתסר (מהך הקישא), אם כן גזירה שוה מאי אהני ליה. (קדושין עז.)
[קע] 7ולא יחלל זרעו בעמיו, מתני׳: חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה. גמ׳: מתני׳ דלא כרבי דוסתאי בן יהודה, דתניא, רבי דוסתאי בן יהודה אומר, כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות (להכשיר את בתה ממנו לכהונה), כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים (להכשיר את בתו ממנו לכהונה). מאי טעמיה דר׳ דוסתאי בר׳ יהודה, אמר קרא לא יחלל זרעו בעמיו (מדלא כתיב בעממיו, משמע) בעם אחד (כשהוא ואשתו מעם אחד ששניהם חללים) הוא דמיחל, בשני עממים אינו מיחל. (קידושין עז.)
[קעא] ולא יחלל זרעו, תמן תנינן, איילונית וזקינה ושאינה ראויה לוולד, לא שותה ולא נוטלת כתובתה, שנאמר (במדבר ה, כח) ונקתה ונזרעה זרע, הראויה להזריע זרע, יצאת זו שאינה ראויה להזריע זרע. התיכון, הרי אלמנה לכהן גדול הרי היא ראויה להזריע זרע (ואפ״ה לא שותות), שניא היא דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו (דזרע חלל מיקרי ולאו זרע מעליא, וה״ה לשאר פסולין דילפינן מינה. פנ״מ). (ירושלמי סוטה פ״ד ה״א)
[קעב] בעמיו, מהו בעמיו, דהא כתיב לעילא, אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח, וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו, בהם, מבעי ליה, מהו בעמיו, אלא מלה דא קלנא בעמיו, פגימו בעמיו. (זהר אמור צ.)
1. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. ירושלמי סוטה פ״ג ה״ז, מכות פ״א ה״א. וראה רש״י פסחים נ: ד״ה בן גרושה, ויבמות טו: ד״ה בנה וד״ה היא, ושם מד: ד״ה שכן, ושם נו: ד״ה ר״א, וסוטה ו. ד״ה ויש. ונדה סט: ד״ה בנה וד״ה היא.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט ה״א: וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה. ובה״ג שם: וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה הרי אלו נתחללו לעולם.
2. רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ח ה״א: מפי השמועה למדנו, שהזונה האמורה בתורה וכו׳ או שנבעלה לחלל אע״פ שהיא מותרת להנשא לו. וע״ש בהשגת הראב״ד ובמ״מ.
3. ירוש׳ סוטה פ״ג ה״ז. ילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט ה״א: אבל הכהן עצמו שעבר העבירה לא נתחלל.
4. רמב״ם הל׳ איסו״ב פ״א הי״א: כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי וכו׳ אבל פוסל הוא מן התרומה.
5. בכורות נו:, ילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ז ה״ו: כל כהן הבא על הכותית בין גדול בין הדיוט לוקה משום זונה, שהרי אינה בת קידושין והוא אסור בבעילת זונה בין ישראלית בין כותית.
6. ירושלמי קדושין פ״ו ה״ו, ילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט הי״ד: ישראל שנשא חללה הולד כשר, לפיכך אם היתה בת הרי זו תינשא לכהונה לכתחילה.
7. ראה אות הקודם, וברש״י נדה סט: ד״ה היא עצמה, דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו, ועמיו זו אשתו.
– רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט הי״ד: חלל שנשא כשרה זרעו ממנה חללים. וכן בן בן בנו ואפילו אחר אלף דור, שבן החלל הזכר הוא חלל לעולם, ואם היתה בת אסורה היא לכהונה שהרי היא חללה.
[ז]
״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא זֶרַע שֶׁהוּא מִתְחַלֵּל;
הִיא עַצְמָהּ מְנַיִן?
וְדִין הוּא: מָה, אִם זֶרַע, שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרָה, הֲרֵי הוּא מִתְחַלֵּל, הִיא, שֶׁעָבְרָה עֲבֵרָה, אֵינוֹ דִין שֶׁתִּתְחַלֵּל?
הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, וְאֵינוֹ מִתְחַלֵּל.
[ח]
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בָּאִישׁ, שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּל בְּכָל מָקוֹם, תֹּאמַר בָּאִשָּׁה, שֶׁהִיא מִתְחַלֶּלֶת בְּכָל מָקוֹם?
הוֹאִיל וְהִיא מִתְחַלֶּלֶת בְּכָל מָקוֹם, דִּין הוּא שֶׁתִּתְחַלֵּל.
אִם נַפְשָׁךְ לוֹמַר לֹא יָחוּל וְלֹא יְחַלֵּל, אַף מִי שֶׁהָיָה כָּשֵׁר וְנִתְחַלַּל.
[ט]
״בְּעַמָּיו״ – לְהָבִיא בַּת חָלָל זָכָר, שֶׁתְּהֵא פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר.
״כִּי אֲנִי יי מְקַדְּשׁוֹ״ – לְהַגִּיד מַה גָּרַם.
וְלָא יַחֵיל זַרְעֵיהּ בְּעַמֵּיהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדְּשֵׁיהּ.
And his offspring he shall not profane among his people; for I the Lord do sanctify him.
ולא יפס זרעה בעמה ארום אנה י״י דקדשת יתהוןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״י״י דקדשת יתהון״) גם נוסח חילופי: ״הוא י״י דבממרי מקדש יתיה״.
ולא יפיס זרעיה בעמיה ארום אנא י״י מקדשיה.
Neither shall he profane his offspring among his people; for I the Lord do sanctify him.
ולא יחלל זרעו בעמו כי אני י״י מקדשו.
ולא יחלל זרעו – להביא את האשה המתחללת שגם זרעה מתחלל.
וצריכים הכהנים שלא יהיה בהם מום כמו שפירשו רבותינו ז״ל, וצריך הכהן שיהיה בו החמשה הנזכרים למעלה ואם חסר אחד מהם אינו עובד ואין מושחין אותו. 1ומעשה בפינחס שמינו אותו כהן גדול ויצאו אחיו לעיין בו החמשה הנזכרים, וראו בו ארבעה חוץ מן העושר שלא היה לו, והיה חוצב באבנים, והלכו אחיו ומלאו המחצב זהב, לקיים מה שנאמר והכהן הגדול מאחיו, ורוצה לומר שצריך להיות לו קומה ואפילו שאין לו קומה כשימשחו אותו תגדל קומתו, 2וכן אתה מוצא בדוד ע״ה כיון שהלך אל גלית, אמר לו שאול לא תוכל [ללכת את הפלשתי הזה] להלחם עמו כי נער אתה וגו׳ (שמואל א י״ז:ל״ג), אמר לו דוד רועה היה עבדך לאביו וגו׳, ויצאתי אחריו (והכאתי) [והכתיו] והצלתי וגו׳ והמיתיו (שמואל א י״ז:ל״ד-ל״ה), ואמר לו שמא אין אתה יכול אליו ויהרגך, אמר לו לא תדאג, ה׳ אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב [הוא יצילני מיד הפלשתי הזה (שמואל א י״ז:ל״ז)] מה עשה וילבש שאול את דוד מדיו ונתן כובע נחושת על ראשו וילבש אותו שריון (שמואל א י״ז:ל״ח), וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל (האנשים) [העם] (שם ט׳:ב׳), וכיון שהלבישו בגדיו, דוד היה קצר, ושאול משכמו ומעלה [גבוה], ובאו בגדיו על דוד שוה בשוה, וזו היא ראייה שדוד ע״ה ראוי היה למלוכה, וכיון שראה שאול כי בגדיו על דוד שוה בשוה, הכניס בו עין רעה, וכיון שראה דוד כי שאול מעיין בו, אמר לו אדוני קח בגדיך, כי לא (נסיתי) [אוכל] ללכת וגו׳ (שמואל א י״ז:ל״ט) הוי אפילו המלך כיון שהוא מתמנה מלך והוא קצר, מיד הוא נעשה ארוך, ובשביל מה אלא כשימשח בשמן המשחה הוא נעשה משובח מכל אחיו, אמר דוד רבונו של עולם כשמשחת אותי בשמן המשחה אני שמח, 3ואיני זז מכבודך לעולם, שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח (תהלים ט״ז:ט׳).
1. ומעשה בפינחס. תנחומ׳ שם וע״ש הערה נ״ד.
2. וכי אתה מוצא בדוד. תנחומ׳ שם.
3. ואיני זז מכבודך לעולם. בתנחומא הגירסא שאיני זז מכבודי לעולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ולא יבד֗ל נסלה בסואהא מן קומה פאני אללה מקדסה.
ולא יחלל את זרעו בזולתה מעמו, כי אני ה׳ מקדש אותו.
ולא יחלל זרעו – הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו שהוליד ממנה חַלַלא מדין קדושת כהונה.
א. כך הניקוד בכ״י לייפציג 1.
ולא יחלל זרעו NEITHER SHALL HE PROFANE HIS SEED – thus if he marries one of these women disqualified for a union with him his offspring (זרעו) from her becomes "profaned" (חלל) being exempted from the general law of holiness that applies to the priestly status (cf. Kiddushin 77a).
פס׳: ולא יחלל זרעו בעמיו1להביא את האשה שמתחללת כשם שזרעו מתחלל.
אני ה׳ מקדשו – להגיד מה גרם:
1. להביא האשה שמתחללת וכו׳. שאם נשאה אח״כ כהן הדיוט לוקה:
ולא יחלל זרעו – פירוש: אלמנה וגרושה בסתר, כי את אלה לא יקח בגלוי.
AND HE SHALL NOT PROFANE HIS SEED. By taking a widow or a divorced woman in secret. These shall he not take (v. 14) means he shall not publicly take any of these women.⁠1 After Scripture mentions the sanctity of the kohanim it begins to list the blemishes.⁠2
1. Since Scripture has already stated that he may not publicly take a divorced woman, a widow, a harlot, or a profaned woman. Hence our verse refers to secret intercourse with these women.
2. Which disqualify a kohen from offering sacrifices.
ולא יחלל זרעו – בשני חילולין הכתוב מדבר, אחד לה ואחד לזרעה, זרעו מתחולל אבל הוא אינו מחולל,⁠1 אלא נודר ועובד יורד ומגרש (גיטין ל״ה:). אבל כל זמן שלא נדר לגרשה, לא שבקינן ליה מדרבנן.
ולא יחלל זרעו – HE SHALL NOT PROFANE HIS SEED – About two acts of profaning Scripture speaks, one for her and one for her children; his children are profaned but he is not profaned, rather he vows [not to derive benefit from the woman] and serves, descends [from the altar] and divorces (Gittin 35b:11). But the entire time he does not vow to divorce her, we do not permit him [to serve in the Sanctuary], by a Rabbinic prohibition.
ולא יחלל זרעו – ליקח אותן הפסולות לו בסתר.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ולא יחלל זרעו, "so that he will not profane his seed,⁠" by marrying these profaned people secretly.⁠"
ולא יחלל זרעו – הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה. לשון רבינו שלמה.
פירשו הרב לשלילות בלבד, את אלה לא יקח (ויקרא כ״א:י״ד) – שלא יתחלל זרעו. ועל דעת רבותינו (בבלי קידושין ע״ח.) הוא לאו שני. וכך אמרו: קדש ובעל – לוקה שתים, אחת משום: לא יקח, ואחת משום: לא יחלל. ואמרו: בעל ולא קדש, לוקה משום: לא יחלל. והנה הם שני לאוין. ונדרש להם גם כן בטעם: קדש ולא בעל אינו לוקה, מה טעם: לא יקח, משום: ולא יחלל, אם כן פירושו: את אלה לא יקח (ויקרא כ״א:י״ד), כי אני מזהירו שלא יחלל זרעו, ומאילינו נלמוד שהזרע מן הפסולות הוא מחולל.
AND HE SHALL NOT PROFANE HIS SEED AMONG HIS PEOPLE. "Thus if he married one of these women who are disqualified for him, his offspring from her becomes profaned [i.e., disqualified] from the law of the sanctity of the priesthood.⁠" This is Rashi's language.
The Rabbi [Rashi] thus explained the verse [before us] as a mere negation, meaning: "these shall he not take in order that he profane not his offspring.⁠" But in the opinion of our Rabbis, this constitutes a second negative commandment. Thus they have said:⁠1 "If [a High Priest or a common priest] betrothed and had intercourse with one of the women disqualified to him, he is subject to two penalties of whipping, once on account of he shall not take, and again on account of he shall not profane.⁠" And the Rabbis have also said there: "If he has intercourse without betrothal, he is liable to whipping on account of he shall not profane.⁠" Thus it is clear that these are two negative commandments. They have also explained there the reason why, for [mere] betrothal without [subsequent] intercourse, he is not liable to whipping, because [Scripture says: he shall not take … he shall not profane, meaning:] Why must he not take [her as his wife]? "In order that he may not profane" [his offspring, and therefore if the marriage was not consummated, and he can have no offspring from her, he is not liable merely for the betrothal]. If so, the meaning of the expression, these shall he not take, is "because I [the Eternal] admonish him against profaning his seed,⁠" and from this statement we ourselves deduce that his offspring from one of the disqualified women is profaned, [rendered unfit for the priesthood].
1. Kiddushin 78a.
ולא יחלל – מקשינן למה איצטריך במ׳ קדושין הנני נותן לו את בריתי שלום. כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. תיפוק לי מהאי קרא דכתיב ולא יחלל.
ולא יחלל – פירש״י לא יקח כדי שלא יחלל. והרמב״ן כתב א״כ אינו לאו אלא טעם ללא יקח. ורבותינו דרשו אותו לאו גמור שאמרו קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל:
ולא יחלל, "so that he will not desecrate, etc.⁠" Rashi understands the message of our verse, as "he must not take as a wife someone forbidden to him so that he will not desecrate any male children he will have from such a union.⁠"
Nachmanides rejects this interpretation saying that if it were correct our verse is not a negative commandment, but merely an explanation of the legislation.
Our sages (Kidushin 78) make plain that our verse is an additional negative commandment, i.e. a priest will receive twice 39 lashes for what might have a appeared as violating a single commandment. In fact he violates לא יקח as well as לא יחלל.
ולא יחלל – פרש״י לא יקח כדי שלא יחלל, והרמב״ן כתב א״כ אינו לאו אלא טעם ללא יקח, ורבותינו דרשו אותו ללאו גמור שאמרו (קידושין ע״ח א׳) קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל.
ולא יחלל זרעו בעמיו וכו׳ – בפרק י׳ יוחסין [קידושין ע״ז א׳) אומר לא יחלל, אין לי אלא זרעו, היא עצמה מניין, פר״ש שהאלמנה מתחללת בביאתו מן התרומה ומן הכהונה להלקות כהן הדיוט הבא עליה אחר ביאת (של) כהן גדול משום חללה. וקא מסיק בשמעתא והיא מתחללת, ר״ל שנקראת חללה האי אלמנה בביאה כ״ג עליה, וכהן הדיוט הבא עליהם אח״כ לוקה עליה משום חלל. משמע דכהן הדיוט נמי הבא על חללה בלא קדושין דחייב משום חללה, דהא ר״ש נקט כהן הדיוט הבא עליה ולא אמר כהן הדיוט הבא עליה בקדושין משמע דמשום ביאה קא מחייב מלקות משום חללה.
ולא יחלל זרעו בעמיו – למדנו שהוא מוזהר מלחלל זרעו באשתו הפסולה שיקח. ויתבאר שהיא מתחללת בזה ממה שזכרנו במה שקדם. וגם כן, הנה מפני שזרעו מתחלל מפני היותו בה, הנה יותר ראוי שתהיה היא חללה. עם שאם לא נודה שתהיה חללה מפני זאת הביאה הפסולה, לא יהיה טעם לזה הסידור הנזכר באלו הפסולות; כי יִדמה שהזונה היא היותר מגונה, ואחריה החללה, ואחריה הגרושה; והנה החללה היותר מגונה מהגרושה היא אשר נתחללה מפני בעילה פסולה; ואולם החללה שנולדה מפסולי כהונה אינה יותר מגונה מהגרושה, אבל הענין בהפך; ולזה יתבאר מזה הענין שיש בכאן חללה היא מתחללת מפני הביאה הפסולה. ומזה המקום יתבאר באופן⁠־מה שהכהן מוזהר מלחללה; כי כבר הוזהר מלחלל מה שלא בא לעולם, כל שכן שהוא מוזהר מלחלל זאת האשה הכשרה לכהונה. ואפשר שיהיה הרצון באומרו ׳בעמיו׳ - עם עמיו, כי אות הבי״ת כבר ישתמשו בה בלשון בזה האופן, ויתבאר מזה בביאור שהוא מוזהר מלחלל אשתו.
כי אני ה׳ מקדשו – רוצה לומר הכהן הגדול; ולזה ראוי שיזהר מאלו הזיווגים הפחותים.
ולפי שבכל העניינים האלו תאר אותו בתארים שהם דוגמא לו יתעלה אמר בסופם כי אני ה׳ מקדשו כי היות דוגמתו היא עצמה עצם קדושתו. והנה דוגמת הממשלה הראשונ׳ המושפעת ממנו יתברך הוא העולם המלאכים היושבים ראשונה משרתיו עושי רצונו הם כל הכהנים המשרתים בבית ה׳ שכלם נתנו לאהרן רצוני לכהן הגדול הנזכר לעבוד ולשרת בדבר המזבח כמו שאמר: אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו, וגם את אחיך מטה לוי שבט אחיך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך וגו׳ ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל (במדבר י״ח:א׳-ג׳). והפלא מה שנקרא בלשון חז״ל (יומא י״ט:) פרחי כהונה לוייה שיורה שמם על היותם נכונים ומזומנים להפריח עצמם בקלות נמרץ לעבודת הכהונה גם שהם בזה תחת עבודת הכהן הגדול כמו הם כמלאכי השרת נמשלים אל בעלי הכנפים להמצא להם עם בוראם שתי בחינות אלו כמו שכתב הרב המור׳ פרק מ״ח ח״א.
והוזהרו הכהנים בכלל מהטמא על קצת המתים והותרו בקצתם כי מצד שהמלאכים הם עלולים יש להם סבה והתחלת קודמת ראוי להם שיורתעו ממנה ויחרדו מפניה ובמקום יראה שם תהא רעדה ועצבות אמנם מצד שהם עלות לאשר תחתיהם הם ששים ושמחים וכמו שאמרו (ברכות ל׳:) במקום גילה שם תהא רעדה. אמנם נזהרו על סלסול עצמם להורות על שלמות פעולותיהם. ומעלת הכהן הגדול הממונה עליהם כמו שסלסול ועוצם שלמות ותקון מציאות אלה המלאכים מורים על גדולת מעשיהם ועל יכולת אדוניהם. ואסר להם הנשים הבלתי הגונות גרושה וחללה זונה מהטעם עצמו שאסרם אל הכהן הגדול כי המעשים הבלתי נאותים לא יאותו לא לשליח ולא למשלח אך התיר להם האלמנה כי ודאי פעולות המלאכים כבר ידעם בעל מלאכתם הראשון יתברך שמו. וסיים קדושתם באומרו כי קדוש הוא לאלהיו – לומר שקדושתו היא תלויה במה שהוא כהן לאלהיו ומשרת אותו. ועל הדוגמא הזאת אמר הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳) יורה שהכהנים בכלל הם כמלאכי אלהים.
והוא ענין המאמר ההוא שזכרנו ראשונ׳ משל לכהן וישראל שנכפו וכו׳. כך העליונים והוא מתוך שאין יצר הרע ביניהם די להם באמירה אחת וכו׳. ראה כי שמו חז״ל ענין אחד משותף לכהנים ולמלאכים עד שכמעט אין הפרש ביניהם זולתי במה שהם כשני אנשים חלוקי המשפחות כלומר שהם קרובים ודומים בענינים ואין ביניהם חלוף רק אשר הוא מצד ההתחלה כמו שהיה איפשר לישראל שישוה בשלמותו לכהן אם ישאר הבדל יחס המשפחות 1ומזה הטעם אמרו שהחולי הוא כפיה לומר שמדרך השלמים במושכליהם להיות עליהם אור השכל זורח תמיד ולא יוסר כי אם לעתים רחוקים וקצרים כמו שיקרה לנכפים שאינם בשבושי הכחות והפעולות זמן ארוך כשאר החולים מחלאים אחרים. וזהו לשון החוקר בפ״י מהז׳ מספר מדות. הרשע דומה לחולי קשה אידרופישיא״ה או טיסיק״ו אמנם החטא לחולי הנופל זהו תמידי וזה אמנם אינו תמידי ע״כ וכמו ששם המשל בענין הרשע והחטא כן הוא ביתר החסרונות בלי ספק ושתפו למלאכים בכפייה הזאת לא למה שיקרה למלאך קיצור מה כמו שבטבעו להשיג אלא על הביטול שהיה להם קודם שימצאו כי שותפים היו כלם בזה והנה על עלוי מדרגתם זאת אמרו שהיה הרפואה של קמיע לא של סמים ועשבים כי הקמיע תחשב רפואה אלהית רוחנית לקוחה מאמרות טהורות ומשמות הקדושים כמו שאמרו אשגבהו כי ידע שמי (תהלים צ״א:י״ד). בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו׳ (שמות כ׳:כ׳). ושמו את שמי על בני ישראל וגו׳ (במדבר ו׳:כ״ז). אמנם הוצרך השיווי על הנמשל בישראל שישמר ויזהר בטהרת הקמיע כי אפילו השלם שבמין האנושי צריך זריזות וזהירות גדולה להגיע להשואה הזאת המלאכיית כי למלאך די באמירה אחת כי משעה שנבראו בדבר ה׳ ועל פי מאמרו מיד נמצאו על שלמותם ולא היה להם עוד צורך אזהרה. ולא שמו מאמר המלאך למה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי כי אם לשלמות המשל. אמנם השפלים מצד שהם נמצאים בחומר אשר מחמתו היצר הרע מצוי בהם הלואי בשתי אמירות ויעמודו. הא׳ היא האמירה הראשונ׳ כי הוא אמר נעשה אדם בצלמנו וגו׳ (בראשית א׳:כ״ו). ושם תקן ענייני בריאתו כמו שהיה נאות אליו כמוזכר שם. והב׳ אמירת התור׳ המזהרת לכל איש ואיש המתחדש בכל הדורות ולואי שיוכלו עמוד. ועוד שם במדרש (תנחומא פ׳ אמור) אמור ואמרת כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר אינו אלא לדרוש, באמירה ראשונ׳ אמר לו לנפש לא יטמא בעמיו באמירה שניה וכו׳. ואם יבא מת מצוה לידך הטמא לו שבעולם הזה אתם מטמאים במת מצוה אבל לעולם הבא אין אתם מטמאים שאין מיתה לעתיד לבא שנאמר בלע המות לנצח (ישעיהו כ״ה:ח׳) ונומר. והנה פשט המאמר הוא מבואר שהיו שתי אמירות לשני עניינים הפכיים שיכלכל במאמר ההוא הראשון על איסור הטומאה והשני על התנאי שהטיל על האיסור והוא בהיות המת בעמיו הא אם אינו בעמיו מצוה להטפל בו וזה עקר לענין הדין. אמנם יש בכלל דבריהם כי באמירה ראשונה שהית׳ במחשבת בריאתו כמו שאמרנו היתה לנפש לא יטמא בעמיו כי לא היתה הכונה רק אל היותו נקי ופרוש מכל טומאות העולם ודבק בשלמותן. אמנם באמירה שנייה נאמר לו כי על עסקי מת מצוה והיא יצר הרע שמצוה להמיתו כמו שאמרו (גיטין נ״ז:) וזאת התורה אדם כי ימות באהל ודוד אמר ולבי חלל בקרבי (תהלים ק״ט:כ״ב) וחז״ל אמרו (ילקוט בראשית רמז י״ד) אם ימות יחיה שודאי כבר יצטרך להטמא בשבילו שא״א ליותר שלם שבמין האנושי שלא לחטא בעון אחר אמנם שזה יהי׳ בעולם הזה אבל בימות המשיח שלא ימצא יצר הרע כמ״ש ומל ה׳ אלהיך את לבבך וגו׳ (דברים ל׳:ו׳) ואמרו (שבת קנ״א:) ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח כלומר שלא יהי׳ בהם חפץ אל החטא כמו שכתב הרמב״ן ז״ל (דברים שם) כי אז תבטל הטומאה לגמרי ולא יהי׳ עוד לנפשם מות ומשכלת.
הנה מכל זה נתבאר יחס עולם המלאכים ודמיונו עם כלל הכהנים משרתי בית אלהינו כמו שהנחנו. ואולם להשלים קדושתם המחוייבת לפי עבודתם ומעלת מערכתם סמך לזה הרחקת הבעלי מומין והטמאים כי אין ראוי להיות ביושבים ראשונ׳ לפניו יתע׳ לא עיף ולא כושל ולא בלתי טהור.
1. תוכן דעת הרב ז״ל הוא, כי הנמצאים השונים מתחלפים בבחינת מדרגת מעלתם לא לבד לפי התחלפות והשתנות מדרגת התחלתם ר״ל סבתם אשר על ידן נתהוו כי מדבר יקר ונכבד יתהוה ויצא גם דבר יקר הערך, כמו שבהפך מדבר נבזה ופחות יתהוה רק דבר פחות וקל הערך, [כעין מאמר הכתוב ״מי יתן טהור מטמא (איוב י״ד:ד׳)״ וכמאחז״ל לענין איסור והיתר בבכורות ה׳ ע״ב ״שהיוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור״] כי אם גם לפי רבוי או מיעוט מספר ההתחלות המצטרכות להויתו, כן תקטן או תגדל מדרגת מעלתו, והנה החוקר אמר כי לכל דבר נמצא בעולם התחתון שהוא עולם היסודות והמורכבים ההם, יש ג׳ התחלות, החומר, הצורה, וההעדר, (עיין מזה בביאורי לשער ס״ד) אך יש הבדל בין ג׳ התחלות אלה, כי ההעדר הוא רק שלילה, ר״ל שצריך החומר לחדול תחילה מהיות מה שהיה בטרם יוכל להיות מה שהוא עתה כי כן יסד ה׳ בטבע שישתדל תמיד להסיר מהדברים הנמצאים בעולם הצורה ההוה עתה, להחליפה ולהמיר׳ באחרת, ואחרת באחרת עד סוף כל הדורות, ד״מ מבשר האדם אשר ימות יסיר צורת המדבר, ויהי׳ לרמה ותולעה שהן בע״ח, והם ייבשו ויסירו צורת החי, ויהיו לאבק ועפר שהם דוממים, אשר מהם יצאו אח״כ, כאשר ימירו צורתם הראשונה, פרחים וצמחים שהם מגדר הצומח, ורק שאר ב׳ התחלות הן אמיתיות ומחוייבות, והן החומר, והצורה, והחומר הראשון הנקרא הילי אשר ממנו נתהוו כל הדברים המורכבים, הוא משותף לכולם, [אף שלפי חילוף והשתנות אופן הרכבת חלקיהם יחד הם מתחלפים ומשתנים בבחינת חמרם הפרטי והקרוב להם,] אבל בבחינת הצורה המיוחדת אשר קבל כל אחד מהנמצאים [לפי מתכונת חמרו הפרטי והקרוב הזה] הם נבדלים ושונים זה מזה, ועולם האמצעי ר״ל עולם הגלגלים והכוכבים יש לו רק ב׳ התחלות החומר שהוא עצם השמים, אשר בזכותו וטהרתו נבדל ונעלה מאוד מחומר ברואי העולם השפל, והצורה השכלית, אשר יש להם לפי דעת הקדמונים, אבל ההתחל׳ הג׳ שהיא ההעדר הקודם להוית כל נמצא אשר ע״כ אחוז בעקבו גם ההעדר המגיע לו באחריתו, אינה נמצאת אצלם, כי בדבר ה׳ שמים נעשו, ולא מחומר קדום אשר הוצרך להפשיט תחיל׳ צורתו הקדומ׳, ללבוש אח״כ צורת השמים (ומה שאחז״ל ״שמים מאש ומים״ אין הכונה שיהיו אלה השנים החומר אשר מהם נתהוו, כי זה הי׳ קרוב לאמונת הקדמות אשר ירחיקה כל מאמין אמיתי, כי אם בעבור שאש ר״ל הברק, והמים יורדים לפעמים מן השמים ע״כ נראה כאלו היו שני אלה מתולדת השמים ועצם מעצמיהם) גם אין העדר אחוז בהם כי קיימים הם באישיהם (ומאמר הכתוב ״המה יאבדו ואתה תעמוד״ הכונה רק שאם גם יצויר שתהי׳ אפשרות שיאבדו, אתה בכל זאת תעמוד לנצח, וכן ״כי השמים כעשן נמלחו״ ר״ל אם גם יהי׳ זאת באפשרות בכל זאת ״וישועתי לעולם תהיה״ כי יכולת ה׳ להושיע אין שום אפשרות להעלות על לב שתוכל להבטל לעולם) ועולם השכלים הנעל׳ והנכבד גם משני עולמות אלה, יש לו רק התחלה אחת והיא הצורה השכלית זיינע גייסטיגע וועזענהייט שיש לכל אחד ואחד הנכנעת לסבת׳ הראשונה שהוא הי״ת אשר ע״כ הם יראים וחרדים מפניו הנה לפנינו כי כל עוד יתמעטו התחלות הנמצא כן תגדל מעלתו ומדרגתו אשר ע״כ נכבד העולם האמצעי מהעולם התחתון, ועולם השכלים נכבד ונעלה משניהם ונמשך מזה כי הי״ת אשר אין לו התחלה כלל, היא לבדו סיבת כל הסבות ועלת כל העלות, הוא נשגב ונעלה על כל כמאמר הכתוב ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״ וכו׳ ומאמר הכתוב ״ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא״ כי מהשמים שהם כסאו הוא עוד נעלה ונשגב שתי מדרגות כי ״רם״ היא לא לבד מעולם הגלגלים בעבור שאין לו חומר כמוהם, כי אם גם ״נשא״ מעולם השכלים, בעבור שאין לו התחלה כלל, וע״כ יאמרו ג״כ המלאכים ״קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות״ להורות כי נעלה הוא מעולם התחתון שיש לו ג׳ התחלות, בשלש מדרגות קדושה ומעלה.
והנה אנחנו בני ישראל ברואי העולם השפל יש לנו ג״כ ג׳ הנ״ל החומר, ההעדר, והצור׳, ובסבת השנים הראשונים היינו פתותי המעל׳ וקלי הערך כי מצד החומר אנו עלולים להשחית דרכינו המוסרי ולהיות כבהמות שדה וחייתו יער הנוטים רק אל הנאות גופניות וחמריות ומצד ההעדר הקודם להויתנו היינו נכונים ומועדים להיות כלים ג״כ ואובדים באחריתנו בבוא עתנו למות, אבל מחסד הי״ת נתן לנו את תורתו להיישירנו בדרך נכוחה, ולהרחיקנו מפתויי יצרנו לבלתי הלכד ברשת תשוקת החומר, ועי״ז תשאר ג״כ נפשנו בחיים הנצחיים ונמלט מפח ההעדר הטמון לרגלנו, ובאופן זה תוסר ממנו בבחינת מה פחיתות החומר וחסרון ההעדר האחוז בטבענו, ועל יקרת הרעיון הזה רומזים דחז״ל שאמרו ״בכל יום מכתירין העליונים לפני הקב״ה שלשה קדושות״ וכו׳ (המורה על היותו נעלה ונשגב ג׳ מדרגות, ר״ל מחסרון החומר, ״ההעדר״ וההצטרכות לשום התחלה.) ״מה הקב״ה עושה נוטל אחת לעצמו״ (ר״ל מעלת מניעת ההצטרכות אל התחלה נשארת לו לבד) ״ונותן השתים לישראל הדא הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים״ כי ע״י שמירתם חוקי התירה, והתקדשם ע״י מידות ופעולות טובות, ישיגו גם הם שני כתרים הא׳ הכשרון לזכך ולטהר חמרם, והב׳ להשאיר נפשם בחיים הנצחיים, ונמשך מזה כי אומתנו הישראלית אשר כל זאת היתה לה למנה היא סגולה מכל העמים, וכן אמר הכתוב ״כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים״ ואמר ״ואתם כהני ה׳ תקראו״ הורה בזה כי יחס ישראל אל שאר העמים ויתרון מעלתו עליהם, כיחס הכהן אל שאר העם ומעלתו עליהם, אך עתה יתעורר לנו הספק אחרי שכלל האומה הישראלית נשאת למעלה להיות מוכתרת בשני כתרי הקדושה שזכרנו, במה דגולה ונכבדה עוד יותר משפחת הכהנים? ואיזה יקר וגדולה נעשה לה עוד להדמות לעליון יותר מכל שאר משפחות ישראל? ולבאר זאת יאמר הרב ז״ל כי אחרי שכבר כ׳ המורה פ׳ ע״ב מח״א כי ע״כ נקרא האדם לבדו בשם עולם קטן (ולא גם החמור והסוס אשר יש לו ג״כ הרבה איברים) יען כי כמו שהעולם מחובר מחלקים רבים פרטים, וכולם ינהיג רצון הי״ת בשכלו שהוא לבלי תכלית, אשר ע״כ נקרא גם כן בלה״ק בשם חי העולם, כמו ״וישבע בחי העולם״ כן גם האדם מחובר מאיברים שונים וחלקים פרטיים וכולם יונהגו בשכלו ההילאני אשר היא ניצוץ משכל האלהי העליון, ולא ימצא כי אם בו ולא בשום אחד משאר בע״ח, הלוא נוכל להרחיב המשל והדמיון הזה עוד יותר ולאמר, כי יחס ישראל אל שאר העמים ומעלתם עליהם, דומה ליחס עולם הגלגלים לעולם התחתון ומעלתו עליו, ויחס הכהנים אל העם ומעלתם עליהם, כיחס עולם השכלים אל עולם הגלגלים ומעלתו עליו ויחס הכהן הגדול מאחיו שהוא בעל בעמיו, דומה ורומז בבחינה מה אל יחס הי״ת לעולם השכלים כי הוא נעלה ונשגב עליהם ועל כל זולתו, וע״כ נצטווה הכה״ג ללבוש בגדי הקודש לכבוד ולתפארת, ובגדי בד לבן המורים על הנקיות והטהרה ביה״כ להורות לו, כי חובה עליו לא לבד לטהר תמיד ואף כי ביה״כ מידותיו ותכונות נפשו מכל סיג וחלאה מוסרית כי אם גם להתקדש תמיד בקדושה אלהית יותר מכל זולתו עד היותו כמעט דומה רק לעצם רוחני הנפרד מהגוף וכל משיגיו וחסרוניו, וע״כ הוזהר ג״כ לבלתי הטמא לאחד מקרוביו או להתאבל ולהתחונן עליהם, כי האדם האמיתי הוא רק השכל הנקנה לו אחרי צאתו מרחם ע״י העיון וההשכלה, המתאחד והמתעצם עם נפשו הנתונה לו מלידה ומבטן, (עיין ביאורי לשער ו׳ ול״ב), ולו אין שאר וקרבת בשר עם זולתו, וממנו אמר הכתוב ״יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו״ ולמה זה יבכה ויתאונן על זולתו? ובזה הוא רומז ג״כ על הי״ת אשר לפניו אין בכיה ועצבון, כי נעלה ונשגב היא על כל אלה התפעליות האדם, כ״א עוז וחדוה במקומו תמיד, וע״כ נאמר בהזהרת הכה״ג לבלתי עשות אחת מפעולות העצבון הנהוגות על מת ״את ראשו לא יפרע וכו, ״כי נזר משחת אלהיו על ראשו אני ה׳⁠ ⁠⁠״ ובאופן זה הולך הרב ז״ל ומבאר גם שאר המצות המיוחדות לכה״ג (עיין בפנים הספר) והכהנים אשר היתרה להם להטמא לקצת הקרובים ולהתאבל עליהם, והוזהרו על טומאת זולתם דומים בבחינה מה אל המלאכים, אשר בעבור היותם עלולים מהסיבה הראשונ׳ שהיא הי״ת ותלוים ברצונו, הם יראים וחרדים מפניו כעבד מפני אדוניו, והיראה והחרדה הזאת המסובבת מידיעתם חסרון שלימותם ופחיתות ערכם לעמת הי״ת שהוא יוצרם תסבב להם כעין עצבון רוחני (כי ידיעת חסרון השלימות תסבב תמיד לבעליה עצבון נפש,) ובהפך בבחינת היותם סבה ועלה למה שתחתיהם במדרגה, הם ששים ושמחים, כי ידיעת יקרת מעלת עצמותו והטבתו לזולת ותשמח נפש בעליה, ובעבור קדושתם זאת הוזהרו הכהנים ג״כ לבל יפרעו ראשם ובגדיהם לא יפרומו, כי אם להיות תמיד מסולסלים בגופם ובבגדיהם. וסילסולם זה מורה לכל, כי הם לא לבד בעצמם אנשים יקרים ונכבדים, כי אם גם משרתי אדון יקר ונכבד מאוד שהוא הכה״ג, (כי כן דרך ומשפט כל שר ונגיד שיהיו גם משרתיו ועבדיו מלובשים בבגדי כבוד ויקר) כמו שיורה תיקון מציאות המלאכים לא לבד על שלימות עצמותם כי אם גם על שלימות סבתם שהוא הי״ת אדון כל, וע״כ נאמר גם בהזהרת הכהנים לבלתי חלל קדושתם בלקיחת נשים שאינן הגונות, או ע״י שאר פעולות אשר לא תאותנה להם, הטעם ״כי קדוש הוא לאלהיו״ ועל דמיון זה של כל כהן בבחינה מה למלאך ה׳, יורם גם מאמר הכתוב ״כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו׳ כי מלאך ה׳ צבאות הוא״ וע״ז מורה גם המדרש שהחל בו הרב ז״ל ״משל לכהן״ וכו׳ אשר מדבריו נראה שהכהנים דומים בבחינה מה אל המלאכים, הנבדלים מהם רק בבחינת מדרגת מעלתם עליהם, כהבדל הכהן וישראל אשר שניהם מגזע קודש אחד יצאו רק ממשפחות שונות, וע״כ אמר דרך משל שכמו שאם נחלו שני אלה בחולי הכפיה (אשר כפי הנודע יבוטל על ידו כח הרגש החולה וידיעתו רק זמן מה ולפי שעה ואח״כ תשוב נפש החולה מהר ורפא לו) ויבואו שניהם אל הרופא ויתן להם קמיע כתוב בשמות קדושים עפ״י חכמת הקבלה לרפאותם על ידו, יען כי לא יוכל חולי זה להרפא כשאר חליים ע״י רפואה טבעית, כלקיחת סמים ועלים לתרופה או שתית מרקחת, כי אם ע״י סגולות מיוחדות, הלוא רק את הישראל יצטרך אז להזהיר מאוד שישמרהו בקדושה ובטהרה, ולא ילך עם הקמיע ההוא לבית הקברות לבלתי חלל קדושתו אפס את הכהן אשר מלבד זה ישמר מבוא שמה. ואף כי מנגוע במת או בקבר, לא יצטרך להזהיר הרבה, כן גם אם תקצר לפעמים השגת המלאך או השכל הנבדל, על נקלה יסיר הי״ת מסוה הסכלות הזאת מעליו לגלות לו את סודו וזש״א ״מתוך שאין יצר רע ביניהם די להם באמירה אחת״ אפס בני אדם אף שהם כהנים הנגשים אל ה׳, בכל זאת הלוא נקלה יוכלו להתפתות מנטית יצרם הרע לחלל קדושתם, ע״כ צריך להזהירם על זה בהזהרה גדולה ויתירה, וע״כ בא פה הציווי על שמירת קדושתם וטהרתם, והזהרתם מהטמאות למת באמירה כפולה ״אמר ואמרת״ וזש״א ״אבל התחתונים מתוך שיצר הרע מצוי ביניהם הלואי בשתי אמירות וכו׳ ורומז בזה גם על ענין אחר יקר מאוד והוא שהמלאכים קנו שלימותם באמירה אחת ר״ל ע״י עצמותם הרוחנית המיוחדת להם כבר מעת בריאתם ויציאת מציאותם אל הפועל בדבר ה׳ ובמאמרו (כי ״בראשית ברא אלהים את השמים וכו׳ אשר בו נכלל גם בריאת המלאכים נמי מאמר הוא״ לדחז״ל, (ר״ה ל״ב.) אפס הסכלים וכו׳ הלואי בשתי אמירות ויעמודו, ר״ל בני אדם בעלי חומר אשריהם אם יקנו שלימותם הנפשית והמוסרית בשתי אמירות. הא׳ בעבור היותם בעלי נפש משכלת אשר נבראו בצלם אלהים במאמר ״נעשה אדם בצלמינו״ וכו׳. והב׳ ע״י אמירת התורה, שנתן הי״ת לישראל להאיר מיני שכלם להיישירם ולהדריכם בדרך הישרה והנכוחה, המתחדשת בכל הדורות לכל איש ואיש מישראל אשר ילמד אותה (ע״ד מחז״ל ״בכל יום יהיו בעיניך כחדשים״ (עיין ספרי פ׳ ואתחנן וברכות דף ס״ג, מ״ב) ואשריהם אם לאור שני נרות אלה, נר שכלם הטבעי ונר התורה האלהים ילכו בטח כל הימים, מבלי נטות ימין ושמאל ממעגלי הצדק והמישרים, כי אם יעמדו תמיד על משמרת פקודתם ותעודתם אשר נתן להם ה׳ עלי תבל ארצה.
ולא יחלל זרעו הא אם נשא אחד מן הפסולות זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה. הרמב״ן ז״ל טען ואמר פירשו הרב לשלילו׳ בלבד את אלה לא יקח שלא יתחלל זרעו ועל דעת רבותינו ז״ל הוא לאו שני וכן אמרו קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל והנה שני לאוין ונדרש להם ג״כ בטעם קדש ולא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל א״כ פירושו את אלה לא יקח כי אני מזהירו שלא יחלל זרעו ומאלה נלמוד שהזרע מן הפסולות הוא מחולל עכ״ד. ולא ידעתי מהיכן ידע שהרב פירש אותו לשלילות ולא לאזהרה אם מפני הדוקיא שהוציא ממנו הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל ואילו היה סובר שלא יחלל הוא אזהרה לא היה צריך לדוקיא זו מאחר שהכתוב הזהיר בפירוש שלא יורשה לחלל זרעו אין מזה ראיה דאפילו אם תמצי לומר דסבירא ליה שהוא אזהרה אכתי לא שמעינן מינה שאם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנו חלל אלא ממה שתלה הכתוב אזהרת את אלה לא יקח באזהרת לא יחלל זרעו כדאמר רבא בפרק עשרה יוחסין מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכמו שהוצרך הוא עצמו להוסיף מלת כי על ולא יחלל כדי שיתלה זה בזה כדרבא דהשתא צריך לדוקיא הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל אבל אילו לא תלה הכתוב אזהרת לא יקח באזהרת לא יחלל הוה אמינא דכל חדא וחדא מינייהו אזהרה בפני עצמה היא שהזהיר אותו שלא יקח מאלה הנשים הפסולות וגם שלא יחלל זרעו ולא ידענו החלול הזה אם הוא מצד ביאתו או מצד אחר שאינו תלוי בביאתו ואם תאמר אי הכי לאביי דסבירא ליה דכל חדא וחדא מינייהו אזהרה בפני עצמה היא ומפני זה אמר קדש לוקה משום לא יקח אף על פי שלא בעל מנ״ל דחלול זרעו מצד ביאתו הוא דילמא מצד אחר שאינו תלוי בביאתו הוא יש לומר אף על פי שלא תלה הכתוב זה בזה בפירוש מכל מקום סבירא ליה דמדסמך אזהרת חלול לאזהרת את אלה לא יקח משמע דאזהרת חלול מצד ביאת הנשים שהזהיר בלא יקח הוא וכן נראה גם מדברי רש״י ז״ל שפירש שם גבי ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא ופירש רש״י ז״ל ומודה אביי אף על גב דמחייב מלקות אקדושין באיסור כהונה הכא הוא דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה הוא שלא תלה הכתוב זה בזה בפירוש אבל ישראל המחזיר גרושתו משנשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אף על גב דכתיב לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו אזהרה שלא יקדשנה מודה הוא דאינו לוקה עד שיבעול דבהדיא תלה רחמנא קדושין בביאה לקחתה להיות לו לאשה דכיון דקיחה הוא קדושין להיות לו לאשה אישות של ביאה קאמר ואם נפשך לומר שאין לשון הא נופל אלא אם יהיה לא יחלל שלילה אבל לא אם הוא אזהרה יתפרש לשון הא דהכא לשון הרי ולא לשון דוקיא כאילו אמר הרי לך מכאן שאם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל שהלשון הזה נהוג בכמה מקומות והוצרך לומר זה פה אף על פי שהוא מבואר מן הכתוב מפני שכתב למעלה חללה שנולדה מפסולי כהונה ולא הביא ראיה מהיכן למדו זה הוצרך פה להודיע שמכאן למדוהו ואם תאמר למה נכתב כל הנשים הפסולות לכתוב אלמנה לחודה וליתו אינך מינה בקל וחומר ומה אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט אסורה לכהן גדול גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט אינו דין שתהא אסורה לכ״ג וליכא למימר משום דאין מזהירין מן הדין דאטו מגרע גרע מפני שנעשה כהן גדול נתמעטה קדושתו שבהדיוטותו נאסרה עליו ובגדולתו תהיה מותרת לו כבר תרצו בת״כ אילו כן הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט זרעו ממנה חללין גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט זרעו ממנה ממזרים תלמוד לומר וגרושה ולא יחלל זרעו וא״ת אי הכי לשתוק מזונה ותיתי מקל וחומר מאלמנה דאטו מגרע גרע כדלעיל דהשתא ליכא למימר אילו כן הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט זרעו ממנה חללין זונה שהיא אסורה לכהן הדיוט זרעו ממנו ממזרין דאיכא למימר גרושה תוכיח שאסורה לכהן הדיוט וזרעו ממנה חללין אף אני אביא זונה אף על פי שהיא אסורה לכהן הדיוט זרעו ממנה חללין כבר תרצו בת״כ זונה מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא כהן גדול שנעשה זרעו מן הפסולות חולין מניין לכהן הדיוט שנעשה זרעו מן הפסולות חולין תלמוד לומר זונה זונה לגזרה שוה מה זונה האמורה בכהן גדול נעשה זרעו מן הפסולות חולין אף זונה האמורה בכהן גדול נעשה זרעו מן הפסולות חולין ואם תאמר אם כן לשתוק קרא מחללה ותיתי מקל וחומר מאלמנה דאטו מגר׳ גרע כדלעיל כבר תרצו בפרק עשרה יוחסין לומר לך שאין חללה אלא מאיסורי כהונה דקרא יתירא הוא ודרשינן מיניה דלהכי כתבה לומר שתלמוד מסדר האמור בה שנכתבה חללה אחר אלמנה וגרושה לומר לך שאין איסורן נוהג אלא בכהנים ולפיכך לא כתב׳ אחר זונה מפני שמצינו שם זנות פוסל בישראל למדנו שאינה נקראת חללה אלא מביאת פסולי כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל:
ונתן הטעם בזה באמרו ולא יחלל זרעו בעמיו רוצה לומר הבנים דומין לאם ולמקבת בור נוקבו ממנו. ויהיו הבנים אשר יוליד מאלו הנשים הבלתי הגונות לו רעים וחטאים לה׳ מאד, ואמר כי אני ה׳ מקדשו הוא מחלל כבודו וקדושתו ומפני שהיו המצות האלה כלן מיוסדות על כבוד האל יתברך כי כבוד האדון נכר בכבוד המשרתים אותו לכן אמר על אלה המצות אני ה׳ רוצה לומר אל תזלזלו בכבודי כי אני ה׳ סבות הסבות וממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ואין ראוי שמשרתי יקלו בכבודי:
[א] ולא יחלל זרעו בעמיו
[1] יבמות פרק שישי דף ס ע״א (יבמות ס.), ופרק שביעי דף סט ע״א [2] כתובות פרק שלישי דף כט ע״ב (כתובות כט:) [3] נזיר פרק שישי דף מב ע״ב (נזיר מב:)1 [4] סוטה פרק שלישי דף כג ע״ב (סוטה כג:), ופרק רביעי דף כו ע״ב, ופרק שמיני דף מד ע״א [5] קידושין פרק שלישי דף סד ע״א (קידושין סד.), ודף סח ע״א, ופרק רביעי דף עז ע״א ג, ודף עח ע״א ב [6] בכורות פרק תשיעי דף נו ע״ב (בכורות נו:) ב [7] תמורה פרק ראשון דף ה ע״ב (תמורה ה:), ופרק שישי דף כט ע״ב
1. ז״ל הגמרא בנזיר מב ע״ב: כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב? ת״ל: ׳ולא יחלל׳, במי שאינו מחולל, יצא זה שהוא מחולל ועומד, (שהרי מת על כתיפו) עכ״ל.
ה׳תורה אור׳ כתב ׳ולא יחלל׳ ויקרא כא (הוא חי בתקופת רבנו כשהפסוקים עדיין לא סומנו עיין בהקדמה דף 20) הכיצד נדע כוונתו? הרי בפרק זה שלש פעמים חוזר הביטוי ׳ולא יחלל׳ (פסוקים: יב, טו, כג)?
רבנו לעומתו, כדי שהדברים היוצאים תחת ידו יהיו ברורים, הוסיף לציטוט הכתוב בגמרא שם ׳ולא יחלל׳, את המילים ׳זרעו בעמיו׳. נמצאנו למדים שכוונתו לפסוק טו, והפניה לנזיר מב ע״ב.
בנזיר מב ע״ב נמצאת גם גרסה אחרת, בתוס׳ ד״ה איתיביה אביי, וז״ל: יכול יהא חייב? ת״ל ׳להחלו׳ (ויקרא כא, ד). גם הגר״א מחק ׳ולא יחלל׳ ובמקומו כתב ׳להחלו׳.
הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה. פירוש, אין ״ולא יחלל זרעו״ מילתא בפני עצמו, שלא יהיה כהן גדול מחלל זרעו, דבאיזה ענין יחלל זרעו, אלא אדלעיל קאי, שלא ישא מן הפסולות לכהונה, ועליהן אמר ״ולא יחלל זרעו״, שאם נשא אחת מן הפסולות לכהונה – זרעו חלל מקדושת כהונה. אי נמי, שלא תאמר ״ולא יחלל זרעו״, פירוש שכהן גדול הנושא נשים פסולות מחלל זרעו, שלא יהיו בניו כהוגן, מאחר שבאיסור נשאם, ולפיכך אמר כי הדיוקא הוא שאם נשא אחת מן הפסולות זרעו חלל מקדושת כהונה, שאינו כהן לגמרי:
בְעַמָיו: העי״ן בפתח והמ״ם דגושה. [בְּעַמָּיו].
חלל מדין קדושת כהונה. [נחלת יעקב] ר״ל שבניו הזכרים מותרים ליטמא ולישא גרושה וכל כיוצא בזה:
Profaned from the status of the holiness of the kehunoh. I.e., his male children are permitted to become impure, to marry a divorcee, and anything similar. (Nachalas Yaakov)
ולא יחלל זרעו אין לי אלא זרעו היא עצמה מניין (קידושין ע״ז ע״א) ת״ל ולא יחלל יכול אף הוא מתחלל ת״ל זרעו. בעמיו. להביא בת חלל (קידושין שם) נאמ׳ כאן בעמיו ונאמר להלן בעמיו מה להלן זכרים אף כאן זכרים מכאן אמרו בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם. ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה.
כי אני ה׳ מקדשו – להגיד מה גרס.
ולא יחלל זרעו בעמיו – [כתב רש״י] ״הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה״, לשון רש״י ז״ל. והוא לאו בפני עצמו, כמו שאמרו (קידושין עח, א), ״קדש ובעל, לוקה שתים. משום ׳לא יקח׳ ומשום ׳ולא יחלל׳. בעל ולא קדש, לוקה אחת משום ׳לא יחלל׳. קדש ולא בעל, אינו לוקה, מה טעם ׳לא יקח׳? משום ׳ולא יחלל׳⁠ ⁠⁠״. ולפי שהעיקר משום חלול זרע, למדנו שזרעו הימנה חלל. ותאר ״חלל״ פירשנו (פסוק ז).
בעמיו – החשובים והגדולים כמו שכתבתי (פסוק ב׳), שאפילו אלמנת מלך או אלמנת כהן גדול אסורה לו. ואם1 הם עמיו ואנשיו כערכו, וכל שכן אלמנת וגרושת הדיוט.
כי אני ה׳ מקדשו – אמרו בספרא ״להגיד מה גרם״. כלומר קדושתי שקדשתיו בתתי בו נפש יקרה,⁠2 גורמת שהזהרתי אותו באלה האזהרות. ואפשר שכנוי מקדשו על הזרע, ושב על זרעו, אני ה׳ מקדש זרע אהרן להיות משרתים בביתי, ואם יטמא בביאות האסורות, מחלל זרעו מהיות כהן לפני, כי החלל פסול מדין כהונה. ואין כן ישראל הבא על האסורות לו, אעפ״י שפוגם זרעו, דינו כדין ישראל בכל דבר.
1. למרות.
2. רבינו האריך בזה בספר ״גן נעול״, מהד׳ ראשון לציון, עמ׳ 229-230. ועל מעלת כהן גדול, ראה שם עמ׳ 285-286.
ולא יחלל זרעו בעמיו – הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה:
כי אני ה׳ מקדשו – אפשר שכנוי מקדשו שב על זרעו, אני ה׳ מקדש זרע אהרן להיות משרתים בביתי, ואם יטמא בביאות האסורות, מחלל זרעו מהיות כהן לפני, כי החלל פסול מדין כהונה, ואין כן ישראל הבא על האסורות לו, שאעפ״י שפוגם זרעו, דינו כדין ישראל בכל דבר:
ולא יחלל זרעו בעמיו – ההלכה אומרת (קידושין עז.), שאם כהן עובר על איסורי כהונה – אשתו וילדיו הם חללים וחללות. כגון: כהן גדול שבא על אלמנה, או כהן הדיוט שבא על גרושה – אשתו ובתו הן חללות ובנו חלל. כמו כן: חלל שנשא בת ישראל – בתו, וכן אשתו (לפי רוב הדעות), פסולות לכהונה, ובנו ונכדו וכו׳ הם חללים: ״מקיש זרעו לו, מה הוא – בתו פסולה, אף בנו – בתו פסולה״. מאידך גיסא, אם ישראל נושא חללה, בתו כשרה לכהונה (שם).
לדעתנו, הלכות אלה נובעות בפשטות ממושג ה״חלל״, אשר מהותו היא: אבדן כהונה מחמת עבירה על איסורי כהונה. ממילא שם חלל יכול לחול רק אם האדם היה ראוי לכהונה, ולאחר מכן איבד את כהונתו משום עבירה כזו בלבד. אולם אם לא היה ראוי לכהונה בגלל סיבות אחרות, אין שם חלל יכול לחול.
אשתו וילדיו של הכהן נוטלים חלק בכהונתו. אשתו ובנותיו – כל עוד הן כלולות בביתו – אוכלות בתרומה ובחזה ושוק; ובניו ובני בניו עד סוף כל הדורות הם כהנים. אולם אם אדם הזכאי בכהונה הוא חלל מחמת שהיה צד איסור בלידתו, וחלל זה נושא בת ישראל, הרי שאשתו ובנותיו, בניו ונכדיו הם חללים וחללות. גם הם מפסידים את טובות הכהונה שבמצב רגיל היו זכאים להן. לעומת זאת, אם בת כהן או אלמנת כהן נישאת לישראל, הכהונה אינה עוברת אל הצאצאים – אפילו אם הנישואין היו כדת וכדין. לפיכך, גם אם חללה או בת חלל נישאת לישראל, לא עובר מעמד החלל אל הצאצאים. מכאן מאמר חז״ל: ״בני ישראל מקווה טהרה לחללות״, אך בנות ישראל אינן מקווה טהרה לחללים (שם).
נראה שמושג הלכתי זה מרומז בביטוי ״חילל זרעו בעמיו״. ״זרעו בעמיו״ מתייחס למעמד המכובד בעם שאופי הכהונה מעניק ליוצאי חלציו של הכהן. תיבת ״בעמיו״ בפסוקים א וד (לעיל) יכולה להתבאר אף היא באופן דומה: איסור טומאת מת מבדיל את הכהן משאר העם; בעוד שהם גומלים חסד עם המת, הרי שהוא צריך לעמוד מנגד. אך רק הזכר מעביר את כהונתו לצאצאיו. לפיכך אזהרת ״לא יחלל״, שממנה התעלם האב, פועלת על בניו ובני בניו עד סוף כל הדורות. אולם הילדים שבת כהן יולדת לישראל אינם עוד ״זרעו בעמיו״, אלא הם קרויים ״עמיו״ ונחשבים לישראלים כאביהם. לפיכך השפעות אזהרת ״לא יחלל״ אינן מגיעות אליהם. כללו של דבר, מעמד החלל הוא כמעמד הכהונה: הוא עובר רק ליוצאי חלציו של הבן, בן אחר בן; אך אינו עובר לצאצאי הבת, ונפסק כבר בנכדה שנולדה לישראל.
נראה שזהו גם מובנו של הביאור שניתן במסכת קידושין (שם) למאמר המשנה ״ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה״: ״ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה; מנא הני מילי? אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון: נאמר כאן ׳ולא יחלל זרעו בעמיו׳, ונאמר להלן ׳לא יטמא בעל בעמיו׳, מה להלן זכרים ולא נקבות, אף כאן זכרים ולא נקבות״.
מבחינת יחסו למקדש וקדשיו, בין קדשי מזבח בין קדשי גבול (לרבות תרומה) – מעמד החלל כמעמד הזר. אולם הכהן עצמו, שנשא אישה שלא כדין ובכך הפך את צאצאיו מנישואין אלה לחללים מלידה, אינו נעשה חלל בעצמו, ועדיין כהונתו עליו (עיין שם). אך עד שהוא מקבל על עצמו – בנדר שאין לו התרה – לגרשה, ״שהדירה הנאה על דעת רבים״ (עיין בכורות מה:), אסור לו לעבוד שום עבודה. וכך גם בדרך כלל, ״כל כהן שאינו מודה בעבודה״ – אם כהן מסוים אינו נוהג ככתבה וכרוחה של עבודת כהונתו – ״אין לו חלק בכהונה״ (עיין מנחות יח: ופירוש לעיל ז, לג).
הכהונה אינה אומנות שאדם בוחר בה מרצונו, אלא היא שליחות לכל החיים, שה׳ מטיל על הכהן בשעת לידתו. לפי זה, הכהן יכול לקפח באופן ארעי את כשרותו לקיים שליחות זו, אך היא לעולם לא תוכל לפקוע לצמיתות. אדרבה, סילוק כל פסול זמני הוא חובתה הראשונה במעלה של שליחות⁠־חיים זו, וכהן שנולד בטהרה מזרע אהרן, לעולם לא יחדל מלהיות כהן בהתאם לייעודו. (רק כהן שעבד עבודה זרה פסול לעבודה לעולם [מנחות קט., השווה פירוש לעיל פסוק א].)
והוא הדין בנוגע ליהדות, שהיא הכהונה בתחום האנושות: מי שנולד יהודי לעולם לא יחדל מלהיות יהודי בהתאם לייעודו. עבורו, היהדות אינה דת שהוא בוחר בה מרצונו החופשי; אלא היא שליחות לכל החיים שה׳ הטיל עליו בשעת לידתו. לפי זה, הנולד יהודי אינו יכול להפקיע עצמו משליחות זו ומחובותיה: ״אף על פי שחטא ישראל הוא״ (סנהדרין מד.). ברגשותיו, בדעותיו ובדרך חייו יש לאל ידו להתנכר לשליחות זו; הוא יכול להפנות לה עורף בבגידה גמורה; ועל ידי אותה התנכרות הוא פוסל עצמו מעשיית אותם מעשים הכשרים רק אם נעשו על ידי יהודי נאמן. אך החזרה אל אמת היהדות, החזרה אל הנאמנות במחשבה, ברגש ובמעשה, תהיה לעולם תפקידה הראשון במעלה של שליחות⁠־החיים שה׳ הטיל עליו.
[לט]
ולא יחלל זרעו – ולמדו חז״ל (מובא בקדושין דף עז) שגם היא מתחללת ועיקר הדבר למד מקל וחמר – שאם הולד מתחלל כל שכן האשה שעשתה עבירה. והגם שהאיש אינו מתחלל, אין ראיה, שהוא אינו מתחלל בשום מקום אף בא על שפחה ונכרית. אבל היא מתחללת בביאת פסול כמו שכתוב ״כי תהיה לאיש זר״. ואם נפשך לומר ״לא יחלל״ ר״ל שתרצה לדחות הקל וחמר ממה שכתוב ״לא יחלל זרעו״. על זה משיב שגם חילול האשה במשמע שנתחללה מכשרותה. שהגם שעיקרו הונח על הולד (כנ״ל סימן טו) בכל זאת יונח גם על האשה מצד חילול הכשרות, לא מצד חילול הקדושה.
[מ]
ולא יחלל זרעו בעמיו – מלת ״בעמיו״ מציין שישאר חילול זה בעמיו לעולם, שבניו ובני בניו הזכרים בתם מחוללת אף שנשאו בת ישראל, כי מלת ״בעמיו״ מציין רק הזכרים שהם העם, לא הנקבות. מה שאין כן בתו החללה שנשאת לישראל, בתה כשרה לכהונה כי כתוב ״זרעו בעמיו״ ר״ל הזכרים. ומזה למד ר׳ יהודה שבת גר זכר כבת חלל זכר כי כתוב גם כן ״בתולה מעמיו יקח״ היינו שיהיה אביו מישראל, לא גר. וגם שם עיקר הקפידה על האב, לא על האם כמו שבארנו למעלה ״מעמיו״ – להביא בת גיורת עמונית שכשרה לכהונה, כי ״מעמיו״ היינו הזכרים שבעמיו.
ולא יחלל זרעו – אפילו בביאה בעלמא בלא אישות, מ״מ ״לא יחלל זרעו״.
בעמיו – מאיזה עם, אפילו באפרתי ישראל,⁠1 אם אסורות לו הרי זה מתחלל זרעו.
כי אני ה׳ וגו׳ – על כן הוא קדוש מכולם,⁠2 ומי שיש בו קדושה הרי זה מתחלל ביותר.⁠3 אלא שהוא בעצמו4 אינו מתחלל לחלוטין כי אם באותה שעה, כדתנן בבכורות (מה,ב) ׳הנושא נשים בעבירה פסול׳5 וכו׳, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק ד׳) דלמדין מקרא. אבל מ״מ לאחר שגירש חזר לכשרותו שהיה תחילה. מה שאין כן הבנים מתחללין לגמרי, שהרי באים מאותה שעה שהיה הוא חלל.⁠6
1. כלומר, המשפחות המיוחסות ביותר.
2. משאר כל הכהנים.
3. כגודל הקדושה כך גדולה האפשרות לחילול.
4. לעומת זרעו שהם חללים, ללא אפשרות של תיקון לגבי דיני כהונה.
5. המשך: ... עד שידיר הנאה (כלומר, יאסור על עצמו הנאה ממנה, כאשר הנדר הוא על דעת רבים, כך שאין לו התרה. במקרה כזה הוא חוזר לעבודת בית המקדש עוד לפני שגירש אותה).
6. חידוש של רבינו, עיין בזה.
ולא יחלל – אין לפרשו כמו בפסוק ו או בפסוק ט (״את אביה היא מחללת״), כי לא היה הוגן להגיד, שהכהן הגדול לא יקח אשה שאסורה לו, משום שעל⁠־ידי כך הוא מחלל את בניו; אדרבה, הכתוב בא ללמדנו שהילדים הנולדים מנישואין כאלה, הם חללים (חלל או חללה) ופסולים לעבודת כהן (וכמו⁠־כן לנישואין עם כהן, פסוק ז). ואפילו בן הנולד לכהן גדול מאלמנה, שהיא הרי כשרה לכהן הדיוט, הוא פסול לכל עבודות הכהונה. וכל-שכן אם הכהן נשא גרושה וכיוצא בה, שהיא אסורה לכל כהן. אגב, יש כאן איסור לחלל את זרעו1
בעמיו – לפי פשוטו בא ללמד, שאסור לו לעשות כן לעיני בני עמו שכן עליו להיות הגדול מכולם. אדרבה, הוא צריך לשמש דוגמה לכל גם בשמירתו על טהרת המשפחה ויחוסה. חכמינו במסכת קידושין ע״ז. ובתורת כהנים סומכין על זה את ההלכה, שגם בת חלל שנשא בת ישראל, פסולה לכהונה; ואילו בת חללה שנישאת לישראל כשר, כשרה לכהונה (הטעם לכך הובא על ידי הירש).
כי אני ה׳ – אסור להפקיר את כבודו, משום שקיבלו מיד ה׳ ומצוּוה לשמרו לדורותיו.
1. גם האשה מתחללת, אם נישאת לכהן והיא אסורה לו (קידושין ע״ז.). כהן המקדש אשה, שלפי הפרשה שלפנינו היא אסורה לו ואח״כ בא עליה, עובר בשני לאוין (לוקה שתים), קידושין ע״ח:.
ולא יחלל – אמר רבא, כהן גדול באלמנה שבעל ולא קידש לוקה, מאי טעמא, ולא יחלל זרעו בעמיו כתיב והרי חילל1. (קדושין ע״ח.)
ולא יחלל – לרבות שאפילו אנס חילל.⁠2 (ירושלמי יבמות פ״ו ה״ב)
ולא יחלל זרעו – מקיש זרעו לו, מה הוא פוסל מן התרומה אף זרעו פוסל סן התרומה.⁠3 (יבמות ס״ט.)
ולא יחלל זרעו – חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרות.⁠4 (קדושין ס״ח.)
ולא יחלל זרעו – אין לי אלא זרעו, היא עצמה שמתחללת מניין, אמרת ק״ו, מה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שמתחללת,⁠5 וכי תימא מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה, אמר קרא ולא יחלל, לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל6. (שם ע״ז.)
ולא יחלל זרעו – זרעו מתחלל והיא אינו מתחלל.⁠7 (סוטה כ״א.)
ולא יחלל זרעו – אימתי עובר על לא יחלל זרעו – כשגמר ביאתו.⁠8 (ירושלמי יבמות פ״ו ה״ב)
ולא יחלל זרעו בעמיו – תני, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, מנה״מ, א״ר יוחנן, נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן (פ׳ ז׳) לא יטמא בעל בעמיו, מה להלן זכרים ולא נקבות9 אף כאן זכרים ולא נקבות, אלא מעתה בתו של כה״ג מאלמנה תשתרי, מי כתיב בנו – זרעו כתיב, בת בנו תשתרי, כתיב לא יחלל זרעו, מקיש זרעו לו, מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה.⁠10 (קדושין ע״ז.)
1. נסמך על הדרשה שבפסוק הקודם דדריש רבא מלא יקח דעיקר חיוב מלקות תלוי בביאה, ואם קידש ולא בעל אינו לוקה רק אם בעל אחר הקדושין לוקה גם משום לא יקח, ועל זה אומר כאן דלא נימא דאע״פ דעיקר חיוב מלקות תלוי בביאה מ״מ אינו חייב על הביאה אלא א״כ היתה אחר הקדושין, אלא דבביאה לחוד לוקה נמי, משום דעכ״פ חללה כדמפרש, אבל בשאר חייבי לאוין כגון כהן הדיוט בגרושה זונה וחללה וכן ישראל בפסולי קהל אינו לוקה בביאה בלא קדושין. וטעם הדבר משום דבאלמנה לכה״ג כיון שבא עליה חללה ושייך בה ולא יחלל, משא״כ בכהן הדיוט בג׳ נשים הנ״ל ובפסולי קהל כיון שמחוללות הן מכבר אין לוקין משום לא יחלל רק אם קידש מקודם.

זו היא דעת הרמב״ם בפט״ו ה״ב ובפי״ז ה״ג מאס״ב, אבל הראב״ד ורמב״ן חולקים עליו וס״ל דגם בכה״ד בנשים האסורות לו לוקה על ביאה בלא קדושין, ומה שאמר רבא דינו בכה״ג לאו דוקא בכה״ג בלבד, אלא משום דגוף הפסוק ולא יחלל כתיב בכה״ג, אבל אליבא דאמת כיון דילפינן בגז״ש זונה זונה דגם כהן הדיוט מחלל זרעו כמבואר לעיל, א״כ שוה בזה כה״ד לכה״ג, והוא הדין לשאר פסולי קהל, וכ״נ בדעת רש״י ביבמות ע״ח א׳. וכבר נשאל הרמב״ם מחכמי לוני״ל על חידוש דין זה, והשאלה והתשובה הועתקו במלואם במ״מ פט״ו ה״ב מאס״ב, וכמעט שלא הניחו הראשונים מה להתגדר בבאור מחלוקת זו.

ואך באחת נעיר מה שנראה סמוכין לדעת הרמב״ם לפי הדרשה דבסמוך ולא יחלל זרעו, אין לי אלא זרעו, היא עצמה מניין שמתחללת ת״ל וכו׳, וא״כ לעיל בפסוק הקודם בדרשה זונה דיליף בגז״ש מה כאן בכה״ג זרעו חולין אף התם בכה״ד זרעו חולין, ואי ס״ד כדעת החולקים על הרמב״ם דגם בכהן הדיוט חייב משום לא יחלל על ביאה בלא קדושין, א״כ למה לא אמר ג״כ מה כאן בכה״ג היא עצמה מתחללת אף התם בכה״ד היא עצמה מתחללת, והיה בזה נ״מ לענין מלקות דידיה, אלא ודאי דכיון דאין מלקות בכה״ד על ביאה לחוד אין שום נ״מ בזה שהיא עצמה מתחצלת, כיון דהיא מחוללת ועומדת מכבר, רק לענין שזרעו מתחלל יש נ״מ שנפסלו לכהונה ולתרומה, ודו״ק.
2. זה כלול בדרשה הקודמת ושם נתבאר סברת הדבר, ומפרש בירושלמי דטעם הרבוי מדלא כתיב ולא יחול אלא לא יחלל.
3. ר״ל מה הוא פוסל את האלמנה בביאתו מן התרומה כפי שיתבאר בסמוך ולא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל וזו היא האלמנה אף זרעו החלל פוסל בביאתו את האשה מן התרומה, וטעם הדיוק מלשון ולא יחלל זרעו מצאתי בשל״ה דף שי״ג משום דהול״ל ולא יחלל זרע, כי בשעת הצווי עדיין אינו זרעו שיכונה בו, ומדכתיב זרעו דריש כמו שהיה כתוב זרע לו, וזהו מקיש זרעו לו. וע׳ בסוטה כ״ו ב׳ דאע״פ דכתיב ולא יחלל זרעו אין הכונה דרק אז מחלל את האשה במי שראוי להזריע אלא גם במי שאינו ראוי להזריע [כגון השוחף שאינו מתקשה] דג״כ פסולה מן התרומה, ולא דבר הכתוב אלא בהוה, ואע״פ דלענין כרת או מיתה אינו חייב אלא בביאה הראויה להזריע, כמבואר ס״פ אחרי, שאני התם דכתיב רבוי מיוחד לא תתן שכבתך לזרע, כמבואר שם.
4. דרשה זו אליבא דר׳ עקיבא דס״ל כל מי שאין קדושין תופסין בה הוי הולד ממזר ובכללם גם חייבי לאוין, ובכ״ז מודה באלמנה לכה״ג דאין הולד ממזר משום דמפורש הוציא הכתוב שרק חלל עושה כמבואר, אבל לרבנן דר״ע א״צ לכל זה, כי לדידהו בלא״ה אין ממזר מחייבי לאוין. והנה לפי מה דקיי״ל בקדושין ע״ז ב׳ דהאי ולא יחלל זרעו קאי גם על זונה וגרושה וחללה לכהן הדיוט שגם הוא עושה הולד חלל וכמבואר לפנינו בפסוק הקודם בדרשה זונה, א״כ מודה ר״ע גם בכהן הדיוט בג׳ נשים הנ״ל שאין עושה הולד ממזר, אך לפי״ז צ״ע מ״ש ומודה ר״ע באלמנה לכה״ג, דהול״ל באלמנה לכה״ג ובזונה גרושה וחללה לכהן הדיוט, וצ״ע בזה.
5. רומז למ״ש לעיל (פ׳ ז׳) לא יקחו ודרשינן להזהיר האשה על האיש, כלומר שגם היא מוזהרת. ויש להעיר בק״ו זה מממזר שהוא לא עבר עבירה ובכ״ז פסול לקהל ואמו שעברה עבירה כשרה, ואולי שאני דין חילול כהונה מפסולי קהל, וצ״ע.
6. פירש״י דעיקר חילול האמור כאן משמע היא עצמה שהיתה כשרה ונתחללה, אבל זרעו מעיקרא הוא נפסל ואין זה לשון חילול, עכ״ל. ולא ידעתי איך אפשר לומר דעיקר חילול דכתיב כאן קאי עליה אחרי דכתיב מפורש ולא יחלל זרעו ולו״ד היה אפשר לפרש כונת הגמרא שר״ל שגם חילול שלה במשמע שנתחללה מכשרותה.

ועיין ביבמות מ״ד ב׳ הובא דין זה שהיא עצמה מתחללת, ופירש״י דכתיב ולא יחלל זרעו ולא כתיב ולא יחל ומשמע ב׳ חילולים אחד לה ואחד לזרעו, והכי מפרש בקדושין (קדושין ע״ז.) עכ״ל, וכ״כ בסוטה כ״ו ב׳. והנה לפנינו בסוגיא זו ליתא דרשה זו מדלא כתיב ולא יחל, אבל כן הוא בתמורה ה׳ ב׳ ובירושלמי סיטה פ״ג ה״ז, ולפי״ז צ״ל דמש״כ רש״י והכי מפרש בקדושין, כונתו על עיקר הדין ולא על הדרשה. ואמנם לא ידעתי למה בחר בדרשה זאת נגד הדרשה המבוארה בסוגיא במקומה כמו שהיא לפנינו, וכבר כתבנו כ״פ כי כמו דקיי״ל סוגיא דאתמרא בדוכתא עדיכא מסוגיא שלא בדוכתא לענין הלכה, כך דרשה שבדוכתא עדיפא מדרשה שלא בדוכתא. ואפשר לומר דכונת רש״י בלשון הגמרא כאן אמר קרא ולא יחלל ר״ל מדלא כתיב ולא יחול, וקיצור לשון הוא, והכונה כמו בתמורה ובירושלמי שם.
7. פירש״י דכתיב ולא יחלל זרעו ודרשינן בקדושין שני חילולין אחד לה ואחד לזרעו, שהכהן מחלל את שתיהן אבל הוא אינו מתחלל, עכ״ל. וע׳ מש״כ באות הקודם.
8. ר״ל לאפוקי המערה מפני שאינו ראוי להזריע.
9. דנקבות לא הוזהרו על הטומאה למת כמבואר ריש פרשה זו.
10. אבל הא ליכא למימר דגם בת בתו תתסר, דא״כ גז״ש מאי אהני ליה.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טז) {שני} אוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
א. ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותמנחת שיעודהכל
(טז-יז) [דִּבּוּרָא דֶאֱמֹר פָּרָשָׁה ג]
[א]
״וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו״ – אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּרַבִּי יוֹסֵה: הַתִּינוֹק פָּסוּל, אַף עַל פִּי תָּמִים.
מֵאֵמָתַי עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה?
מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
אֲבָל אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מַקְרִיבִים אוֹתוֹ לַעֲבוֹדַתו עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׁרִים שָׁנָה.
[ב]
״אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלהָיָה בוֹ מוּם לְאַחַר הַדִּבֵּר, כְּזִיבָה וְכִנְגָעִים;
הָיָה בוֹ מוּם לִפְנֵי הַדִּבֵּר, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנּוֹלַד תָּמִים וְנֶעֱשָׂה בַּעַל מוּם;
נוֹלַד בַּעַל מוּם מִמְּעֵי אִמּוֹ, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם״.
[ג]
״לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו״ – אֵין לִי אֶלָּא תְמִידִין שֶׁהֵן קְרוּיִין לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ (במדבר כ״ח:ב׳), שְׁאָר כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר שׁוּב (ויקרא כ״א:כ״ב) ״לֶחֶם״.
מְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הַדָּם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לְהַקְרִיב״.
וְאוֹמֵר ״וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו״ (ויקרא ט׳:ט׳).
[ד]
מְנַיִן אֵמוּרֵי חַטָּאת, וְאֵמוּרֵי אָשָׁם, אֵמוּרֵי קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, אֵמוּרֵי קֳדָשִׁים קַלִּים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב״ (ויקרא כ״א:כ״א).
מְנַיִן הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב״ (ויקרא כ״א:כ״א).
מְנַיִן הַיְצִיקוֹת, הַבְּלִילוֹת, הַתְּנוּפוֹת, הַהַגָּשׁוֹת, הַקְּמִיצוֹת, הַהַקְטָרוֹת, הַמְּלִיקוֹת, הַקַּבָּלוֹת, הַהַזָּיוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב״ (ויקרא כ״א:כ״א).
יָכֹל יְהוּ חַיָּבִין עַל כֻּלָּם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֶחֶם״: מַה ׳לֶּחֶם׳ מְיֻחָד, שֶׁהוּא מִשֵּׁם עֲבוֹדָה, יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָן מִשֵּׁם עֲבוֹדָה.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
וידבר י״י עם משה לאמור.
ת֗ם כלם אללה מוסי תכלימא:
אחר כך דיבר ה׳ אל משה דיבור.
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה לאמר – דבר אל אהרן לאמר. א״ר אלעזר ברבי יוסי 1תינוק פסול לעבודה אע״פ שהוא תמים מאימתי עבודה כשרה משיביא שתי שערות. אבל אין אחיו הכהנים מקריבין אותו לעבודה 2עד שיהא בן כ׳ שנה משום שנאמר איש מזרעך ולא כל זרעך עד שיהא הגון לעבודה.
אשר יהיה בו מום – בין ממעי אמו בין שנולד בו לאחר מיכן. לא יקרב להקריב להם אלהיו אלו הקרבנות. שנאמר (במדבר כח) את קרבני לחמי לאשי 3ומנין לרבות שאר הקרבנות ת״ל להקריב. 4וכן הוא אומר ויקריבו בני אהרן (לחם) 5מה לחם שהוא מיוחד לעבודה:
1. תינוק פסול. דכתיב איש מזרע אהרן עד שיהיה גדול כצ״ל וכ״ה בת״כ:
2. עד שיהיה בן ב׳. כן הוא ג״כ בת״כ והוא כדברי רבי (חולין כ״ד) ע״ש:
3. ומנין לרבות שאר הקרבנות ת״ל שוב להם. פי׳ שני פעמים כתיב לחם בפרשה לא יקרב להקריב לחם אלהיו. ובסופו את לחם אלהיו לא יגש להקריב מנין לרבות את הדם ת״ל להקריב:
4. ובה״א ויקריבו בני אהרן את הדם כצ״ל הרי שדם נקרא הקרבה:
5. מה לחם שהוא מיוחד וכו׳. חסר כאן כל הדרשה ועיין בת״כ וכצ״ל מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים וכו׳ ה״ל לא יגש להקריב. יכול יהיו חייבים על כולם ת״ל לחם מה לחם מיוחד שהיא משום עבודה יצאו אלו שאינו משום עבודה וכצ״ל הכא:
(טז-כד) התועלת השמיני הוא במצוות, והוא שלא יקרב כהן בעל מום לעבודה; ולא יבוא אל הפרוכת, ואל המזבח לא יגש, אף על פי שלא עבד. וכבר התבאר התועלת המגיע מאלו האזהרות אצל המאמר בהם.
וידבר דאיש מזרעך: פ׳ סתומה.
ספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותמנחת שיהכל
 
(יז) דַּבֵּ֥ר אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃
"Say to Aaron, 'Any of your seed throughout their generations who has a blemish, may not approach to offer the bread of his God.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורתולדות אהרןכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קעג] 1איש מזרעך, ת״ר איש מזרעך לדורותם [איש ולא קטן. גירסת רש״י], מכאן אמר ר׳ אלעזר [בן עזריה. גי׳ ילקו״ש] קטן פסול לעבודה ואפילו תם (דהכי משמע איש הוא דבעי מומא לאיפסולי ואשר יהיה בו מום לא יגש, הא קטן אפילו תם לא יגש), מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות, אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים. (חולין כד:)
[קעד] 2איש מזרעך לדרתם, אם שלמים וכן רבים (נחום א, יב), כל מי שהוא שלם מכל מום מרבים אותו לכהונה, וכה״א, איש מזרעך לדורותם וגו׳, וכן לא נמסרה הכהונה גדולה לשם בן נח, אלא שהיה שלם, שנאמר (בראשית יד, יח) ומלכי צדק מלך שלם. (ילמדנו)
[קעה] 3מום, אמר רבא למה לי דכתב רחמנא מום באדם, מום בקדשים, מום בבכור, צריכא, דאי כתב רחמנא מום באדם, שכן נתרבה במצוות (אדם כהן שכן נתרבה במצוות הרבה. ר״ג), אדם מבכור לא אתי, שכן הוא עצמו קרב לגבי מזבח (דין הוא שיפסלנו המום), קדשים מבכור לא אתי, שכן קדושתו מרחם, אדם מקדשים לא אתי, שכן הן עצמן קריבין, בכור מקדשים לא אתי, שכן קדושתו מרובה (חטאות ואשמות עולות ושלמים) וכו׳, הלכך צריכי. (בכורות מג.)
1. ראה תו״כ, לק״ט וילקו״ש כאן, ובלק״ט מסיים: משום שנאמר איש מזרעך ולא כל זרעך עד שיהא הגון לעבודה.
– רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ה הט״ו: כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהיה בן עשרים שנה.
2. מובא בילקו״ש ח״ב רמז תקס״א.
3. ילקו״ש כאן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

מַלֵּיל עִם אַהֲרֹן לְמֵימַר גְּבַר מִבְּנָךְ לְדָרֵיהוֹן דִּיהֵי בֵּיהּ מוּמָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא קֳדָם אֱלָהֵיהּ.
Speak with Aharon, saying: A man of the generations of your sons who has any blemish on him shall not approach to offer the oblation of his God.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו
מַלֵּיל עִם אַהֲרֹן לְמֵימַר גְּבַר מִבְּנָךְ לְדָרֵיהוֹן דִּיהֵי בֵיהּ מוּמָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא קֳדָם אֱלָהֵיהּ (ח״נ: קוּרְבָּן אֱלָהֵיהּ)
א. לטעם ״אִישׁ מִזַּרְעֲךָ״ – ״גְּבַר מִבְּנָךְ״ [ולא: מִזַּרְעָךְ], עיין לעיל ״אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ״ (ויקרא כ ב).
לֶחֶם אֱלֹהָיו – שני נוסחים בתרגום
ב. ברוב הנוסחים ״לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו״ – ״לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא קֳדָם אֱלָהֵיהּ״. אבל בח״נ: ״לְקָרָבָא קוּרְבָּן אֱלָהֵיהּ״, וכן כתב ״אוהב גר״: אין צורך למלת קֳדָם. אבל ״באורי אונקלוס״ קיים תיבת קֳדָם על פי הערת המסורה1:
כל לחם לממומא – קורבן מתרג׳. בר מן איש מזרעך לקרבא קורבנא – קדם מתרג׳.
פירוש: כל לֶחֶם המוזכר אצל בעלי מום מתורגם קוּרְבָּן כסמיכות וללא קֳדָם.⁠2 זולת פסוקנו שבו נצרכת תיבת קֳדָם כי היא לאחר קוּרְבָּנָא, ביידוע.
ואולם ״באורי אונקלוס״ טען שההערה שגויה מכיוון שבשני פסוקים שאינם אצל בעלי מום תרגם כמו כן קוּרְבָּן: ״כִּי אֶת אִשֵּׁי ה׳ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם״ (פסוק ו) ״קוּרְבַּן אֱלָהֲהוֹן אִינּוּן מְקָרְבִין״; ״וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב״ (פסוק ח) ״וּתְקַדְּשִׁינֵּיהּ אֲרֵי יָת קוּרְבַּן אֱלָהָךְ הוּא מְקָרֵיב״. ״על כן ברור אצלי שמלת ״לממומא״ ט״ס וצ״ל ״למקום״. והכוונה: כל לשון ״לחם אלהים״ – לחם להשי״ת המכונה מקום – מתורגם קוּרְבַּן בסמיכות. רק כאן תרגם לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא קֳדָם אֱלָהֵיהּ, לפי שהיא עיקר האזהרה לבעל מום שלא יקרב כלל לעבודה כמו ששנינו בתו״כ אפילו לשאינה עבודה תמה כגון יציקה ובלילה״.⁠3
1. קליין, מסורה, עמ׳ 158.
2. והם שלושה פסוקים: ״מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב״ (ויקרא כא כא), ״לֶחֶם אֱלֹהָיו... וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ״ (כא כב-כג), ״וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם... כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״ (ויקרא כב כה).
3. ספרא אמור פרשה ג: ״מנין היציקות והבלילות והתנופות וכו׳? ת״ל: לא יגש להקריב. יכול יהיו חייבים על כולם? תלמוד לומר לחם מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה יצאו אילו שאינן משום עבודה״.
מליל עם אהרן למימר גבר גבר מן בניךא לדריהון די יהווי ביה מום לא יקרבב למקרבה לחם אלהיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בניך״) גם נוסח חילופי: ״זרעיית בניכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יקרב״) גם נוסח חילופי: ״יקרוב״.
מליל עם אהרן למימר גבר מבנך לזרעיית דריהון דיהי ביה מומא לא יתכשר לקרבא קרבן אלקיה.
Speak with Aharon, saying: No man of thy sons in the families of their generations who hath a blemish in him shall be qualified to offer the oblation of his God:
דבר עם אהרן לאמור איש מבניך למשפחת דורותם שיהיה בו מום לא יוכשר להקריב קרבן אלהיו.
אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדוֹרוֹתָם – מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: קָטָן פָּסוּל לָעֲבוֹדָה אֲפִלּוּ תָּם. וּמֵאֵימָתַי הוּא כָּשֵׁר לָעֲבוֹדָה, מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֲבָל אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מַנִּיחִין אוֹתוֹ לַעֲבֹד עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים. ״אֲשֶׁר יִהְיֶה בּוֹ מוּם״ אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם לְאַחַר הַדִּבּוּר כְּזִיבָה וְכִנְגָעִים, נוֹלַד בּוֹ מוּם לִפְנֵי הַדִּבּוּר מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר בּוֹ מוּם״. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנּוֹלַד תָּמִים וְנַעֲשָׂה בַּעַל מוּם (מֵאִמּוֹ) [נוֹלַד בַּעַל מוּם מִמְּעֵי אִמּוֹ מִנַּיִן], בַּעַל מוּם קָבוּעַ, בַּעַל מוּם עוֹבֵר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר בּוֹ מוּם״. ״לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו״ אֵין לִי אֶלָּא תְּמִידִין שֶׁנִּקְרְאוּ לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״. מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר שׁוּב: ״לֶחֶם״. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַדָּם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהַקְרִיב״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וַיַּקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו״. מִנַּיִן אֵמוּרֵי חַטָּאת וְאֵמוּרֵי אָשָׁם וְאֵמוּרֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו״. מִנַּיִן הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו״. מִנַּיִן הַיְצִיקוֹת וְהַבְּלִילוֹת וְהַתְּנוּפוֹת וְהַהַגָּשׁוֹת וְהַקְּמִיצוֹת וְהַקְטָרוֹת וְהַמְּלִיקוֹת וְהַקַּבָּלוֹת וְהַהַזָּאוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו״. יָכוֹל יְהֵא חַיָּב עַל כֻּלָּם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֶחֶם״ מַה לֶּחֶם מְיֻחָד שֶׁהוּא מִשּׁוּם עֲבוֹדָה, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מִשּׁוּם עֲבוֹדָה.
מר הארון וקל לה אי רגל מן נסלך עלי מר אגיאלכם יכון פיה עיבא פלא יתקדם ליקרב קרבן רבה:
צו את אהרן ואמור לו, כל איש מזרעך לדורותיכם שיהיה בו מום לא יתקרב להקריב קרבן אלהיו.
לחם אלהיו – מאכל אלהיו, כל הסעודהא קרויה לחם, כמו: עבד לחם רב (דניאל ה׳:א׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בדפוס רומא: ״סעודה״.
לחם אלהיו THE BREAD OF HIS GOD – This means, any food of his God (not "bread" only); any meal is termed לחם, as e.g., "he made a great banquet (לְחַם)" (Daniel 5:1) (cf. Rashi on Bereshit 31:54).
ואחר שהזכיר קדושת כהנים (ויקרא כ״א:ו׳-ט״ו), החל להזכיר המומין.
לחם אלהיו – הוא קרבן המזבח.
ואלה הכהנים ההדיוטים, על כן אמר: כל מי שהוא מזרע אהרן הכהן.
THE BREAD OF HIS GOD. The reference is to the sacrifices offered on the altar. The kohanim spoken of in our verse refer to common priests. Scripture therefore states anyone who is of the seed of Aaron the kohen.
איש מזרעך לדרתם – מכאן אמר ר׳ אלעזר בן עזריה קטן פסול לעבודה ואפילו תם. ומאימתי עבודתו כשרה משיביא שתי שערות אבל אין אחיו הכהנים מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים שנה.⁠1
אשר יהיה בו מום – אחר שהזכיר קדושת הכהנים הזכיר המומים הפסולים בהם.⁠2
1. שאוב מהספרא ויקרא כ״א:ט״ז.
2. שאוב מאבן עזרא.
איש מזרעך לדורותם, "any of your descendants (afflicted with a physical deformity;)" Rabbi Elazar ben Azaryah uses the wording of this verse to rule that a minor,son of a priest is unfit to perform service in the Temple, even if he is physically perfect. As to the question of from what age such a minor is qualified to perform service in the Temple, he rules that when he has grown 2 pubic hairs this demonstrates that he is sufficiently developed physically. In spite of this ruling, his colleagues, the adult priests do not admit him to perform such service until he has reached the age of 20 years. [They imply that spiritual maturity is required also. Ed.] (Sifra)
אשר יהיה בו מום, "who is afflicted with a physical blemish;⁠" after the Torah had made an overall statement regarding the holiness of the priests, it begins to list blemishes which will disqualify individual priests from performing service in the Temple. (Ibn Ezra)
דבר אל אהרן איש מזרעך – לא אמר בכאן: דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כאשר יאמר בפרשיות כולן (ויקרא ו׳:י״ח), והטעם: כי שם יצוה בתורתא הקרבנות: זאת תורת העולה (ויקרא ו׳:ב׳), וזאת תורת החטאת (ויקרא ו׳:י״ח), והאשם (ויקרא ז׳:א׳), וכיוצא בזה, אבל בכאן אם אמר: דבר אל אהרן ואל בניו, ראוי שיאמר: איש מכם לדורותיכם, ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש י״י כולו יפה ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם.
ובפרשת הטומאה בסמוך: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב:ב׳) – כי יתכן שגם באהרן יארע טומאת המגע במת או בשרץ. וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב, חזר ואמר: איש איש מזרע אהרן (ויקרא כ״ב:ד׳) – כי לא יארע זה בגופו כי מלאך י״י צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳). ואמר בסוף זו הפרשה: וידבר משה אל אהרן ואל בניו (ויקרא כ״א:כ״ד) – שרצה משה להזהירב גם בניו שיקחו מפיו תורה, ואמרה גם לבני ישראל להזהיר בית דין של ישראל על כך.
ובתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״א:י״ח) מצאתי: כל איש – מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר: כלג אשר בו מום (ויקרא כ״א:י״ח). וכן שנו שם (ספרא ויקרא כ״א:י״ח): זרע אהרן – אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר: והוא צרוע או זב (ויקרא כ״ב:ד׳). ופירוש ״אהרן עצמו״ – הכהן הגדול תחתיו מבניו, כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת, והוצרך לרבותו. או שתרמוז דין אהרן עצמו כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס, אבל כסתה על אהרן לכבודו ולרמוז לנו שלא יארע כן.
א. כן בכ״י פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״בפרשיות״. בכ״י פרמא 3255: ״בתורה״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״להחזיר״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2, ובפסוק נוסף כאן: ״איש״.
SPEAK UNTO AARON, SAYING: WHOSOEVER HE BE OF THY SEED THROUGHOUT THEIR GENERATIONS. He does not state here "speak unto Aaron and his sons" as He does in all [other] sections,⁠1 because there in the Scriptural portions He commanded the laws of the offerings: This is the law of the burnt-offering;2 This is the law of the sin-offering,⁠3 and of the guilt-offering,⁠4 and so on [and these laws apply to all priests — Aaron and his sons alike]. But here, if He were to have said "Speak unto Aaron and his sons,⁠" He would have had to continue by saying: "Whosoever of you be throughout your generations" [which would have included Aaron among priests that might have a blemish, which this section discusses], and He did not want to warn Aaron himself about the law of blemishes, because Aaron the holy one of the Eternal5 is all fair6 and there shall be no blemish in him. Instead He admonished him concerning his seed, that he is to teach them these laws and warn them throughout their generations. In the section on impurity immediately following, however, He does say: Speak unto Aaron and to his sons, that they separate themselves from the holy things of the children of Israel,⁠7 because it is possible that even Aaron might happen to become impure by touching a corpse or a dead swarming thing.⁠8 But when He comes to mention the impurity of leprosy or a flux, He again says, What man soever of the seed of Aaron,⁠9 because this would not happen to the body [of Aaron], for he is the messenger of the Eternal of hosts.⁠10 At the end of this section He states, So Moses spoke unto Aaron, and to his sons, and unto all the children of Israel,⁠11 [although Moses had been told, Speak unto Aaron, saying, etc.], because Moses wanted to warn Aaron's sons as well in order that they should receive the instruction directly from his mouth. He also said so to the children of Israel, which means that he warned the court of Israel on this matter.
Now in the Torath Kohanim I have found this text:⁠12 "Whatsoever man he be that hath a blemish.⁠13 Why is this said [since it has already been mentioned in the preceding verse]? But because it says the seed of Aaron,⁠14 I would only know that this law [of blemishes] applies to Aaron's offspring. How do I know that it applies to Aaron himself? From the verse which states, For whatsoever man he be that hath a blemish.⁠"15 Similarly it has been taught there:⁠16 "The seed of Aaron.⁠17 I would only know that this law [of blemishes] applies to Aaron's offspring. How do I know that it applies to Aaron himself? From the verse which states, For whatsoever man he be that hath a blemish. "18 Similarly it has been taught there:⁠19 "The seed of Aaron.⁠20 I would only know that this law applies to Aaron's seed. How do I know that it applies to Aaron himself? From the verse and he is a leper, or hath an issue.⁠"21 Now [that which the Torath Kohanim states] "Aaron himself,⁠" means [any] High Priest that shall be in his stead among his sons,⁠22 [but it does not mean Aaron personally, since, as explained above, Scripture does not mention Aaron's name with reference to having a blemish or suffering from leprosy or an issue. It did, however, have to include the High Priest in the law of blemishes], because having permitted the High Priest [to officiate] whilst he is an onen, one might perhaps think that it also permits him [to officiate] although he has a blemish or leprosy. For this reason it became necessary to include him in this law. Or it may be that [the Torath Kohanim] is alluding to the law about Aaron himself, for the Torah in its prohibitions does not rely on a miracle. However, it concealed it [the prohibition] in connection with Aaron, in his honor, thus hinting that this would [in fact] not happen to him.
1. Above, 6:2, etc.
2. Above, 6:2, etc.
3. Ibid., 6:18.
4. Ibid., 7:1.
5. Psalms 106:16.
6. Song of Songs 4:7. And there is no blemish in thee.
7. Further, 22:2.
8. Above, 11:29-31.
9. Further, 22:4.
10. Malachi 2:7.
11. Further, (24).
12. Torath Kohanim, Emor 3:5.
13. (18).
14. In (17) before us: Speak unto Aaron … Whosoever he be of thy seed. Also in (21): of the seed of Aaron.
15. (18).
16. Torath Kohanim, Emor 4:1.
17. In (17) before us: Speak unto Aaron … Whosoever he be of thy seed. Also in (21): of the seed of Aaron.
18. (18).
19. Torath Kohanim, Emor 4:1.
20. In (17) before us: Speak unto Aaron … Whosoever he be of thy seed. Also in (21): of the seed of Aaron.
21. Further, 22:4.
22. Above, 6:15.
דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך – כתב הרמב״ן ז״ל, לא אמר בכאן דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כאשר יאמר בפרשיות כולן, והטעם כי שם יצוה בתורת הקרבנות, זאת תורת העולה זאת תורת המנחה והחטאת והאשם וכיוצא בזה, אבל אם אמר בכאן דבר אל אהרן ואל בניו ראוי שיאמר איש מכם לדורותיכם, ולא ירצה להזהיר אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש ה׳ כולו יפה, ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם. ורז״ל בארו מומים רבים הפוסלין, והזכיר תחלה המום בחסרון האברים, עור או פסח, ואחרי כן בקטנות כגון החרום, ובגדול כגון השרוע, ואחרי כן בשברון העצמות אע״פ שכל אבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול, ואח״כ פסל אפילו בכעור התואר כגון הגבן, ואשר בעיניו הגרעינין, ואחרי כן בבשר הגוף שצריך שיהיה נקי וחלק, ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו. ואמר אשר בו מום וחזר ואמר מום בו, כי בין שנולד המום עמו בין שנפל בו המום אחר שנולד הרי זה פסול לעבודה. וחזר והזכיר מומי הבהמה כי בהם נפסלו לקרבן, ופסל בבהמות אפילו מומי היצירה ואין צריך לומר מומי המקרה, מומי היצירה שרוע וקלוט שהם מומים מן הבטן, מומי המקרה הן עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת, ועורת הוא אשר בו עורון שפחתה עינו.
דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך, "speak to Aaron saying: 'any man of your offspring, etc.'" Nachmanides points out that the Torah here does not instruct Moses to speak to Aaron and his sons as it does in all other instances (compare Leviticus 6,18 et al) where Moses is instructed to speak to Aaron, but here only Aaron was to be addressed and told the law that physically blemished priests must not perform service in the Tabernacle. The reason may be that in the other instances such matters as the rules pertaining to the burnt-offering, the sin-offering, the gift-offering, etc., were the subject of the instructions, and Aaron's sons were directly involved.
Had the Torah written in this instance: "speak to Aaron and his sons,⁠" it should have followed this with the words: איש מכם לדורותיכם, "if any one of your descendants has a blemish, etc.⁠" The Torah did not want to include Aaron himself in a verse referring to physical blemishes. By choosing the wording in front of us, i.e. איש מזרעך לדורותם, "a man of your offspring in their respective generations,⁠" the Torah placed a qualitative distance between Aaron and his future offspring.
Our sages enumerated a multitude of physical defects each of which disqualifies a priest from performing sacrificial service. The Torah here begins the list by mentioning missing or inoperative organs, such as the blind, the lame, followed by relatively minor defects such as a nose without a bridge, or limbs of uneven length. This is followed by priests suffering from broken limbs on their arms or legs. Even priests whose external appearance is aesthetically displeasing are included in the list. Blemishes which are not normally invisible, such as crushed testicles, are also a cause for disqualifying the priest from performing most priestly functions.
When the Torah repeats the words אשר בו מום, "who suffers from a blemish,⁠" this means that regardless of whether the priest has suffered from the blemish from birth or whether the blemish occurred during his lifetime, he is unfit to perform service in the Temple. The Torah continues (chapter 22, 22-24) by listing physical blemishes which disqualify an animal from serving as an acceptable sacrificial offering on the Altar. Included in these animals which do not qualify as sacrifices are the ones which have genetic defects such as uneven limbs or a hoof which is not split. Defects which develop during the lifetime of the animal certainly disqualify it as an offering on the Altar. Defects to the eye are serious even if the sight is not affected but the eye looks diseased.
אשר יהי׳ בו מום לא יקרב – תימה אמאי מצרכינן במס׳ קדושין קרא הנני נותן לו את בריתי שלום לו׳ כשהוא שלם ולא כשהוא חסר תיפוק ליה מהכא וצ״ע.
אשר (יהיה) בו מום לא יגש להקריב, "that has a blemish shall not come close in order to present an offering.⁠" The Talmud in tractate Kidushin, folio 66, raises the question of why the verse in Numbers 25,12: הנני נותן לו את בריתי שלום, "here I bless him with My covenant of peace" (to Pinchas) was necessary. It suggests that it was based on what is written here, i.e. that the priest must be שלם, unblemished. The subject needs further study.
דבר אל אהרן איש מזרעך – כתב הרמב״ן לא אמר כאן אל אהרן ואל בניו כמו בשאר מקומות לפי שלמעלה דבר בענייני הקרבנות תורת העולה והמנחה ושאר הקרבנות אבל כאן אם היה אומר דבר אל אהרן ואל בניו היה צריך לומר איש מכם לדורותיכם אשר יהיה בו מום ולא רצה להזהיר אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש ה׳ כולו יפה ומום אין בו אלא הזהירו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם. ובפרשת הטומאה בסמוך דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל יתכן שגם (באהרן) יארע טומאת מגע במת או בשרץ. ולמטה בסוף הפרשה אמר גם לבני ישראל להזהיר ב״ד של ישראל על כך. וכשבא להזכיר תורת הצרעת אמר וידבר משה אל אהרן ואל בניו הזכיר גם בניו שרצה משה שישמעו מפיו תורה שגם בכאן במומין היה ראוי להזכירם אלא שאי אפשר כדפרישית. ומה שדורש בת״כ על פסוק איש איש מזרע אהרן הכהן והוא צרוע או זב לאו אהרן ממש קאמר שאינו מזכירו על המומין כדפרישית אלא פי׳ אהרן הכהן הגדול תחתיו מבניו והוצרך לרבות כהן גדול לדין מומין וצרעת שלא תאמר כמו שהותר לו אנינות יתיר לו גם כן מום וצרעת.
אי נמי: שמזכיר אהרן ברמז שהתורה אינה סומכת על הנס ומ״מ לכבודו כסתה עליו ולא הזכירו בפי׳ לרמוז שלא יארע כן:
דבר אל אהרן: איש מזרעך, "speak to Aaron saying: 'any man of your offspring, etc.'" Nachmanides points out that the Torah here does not use the formula דבר אל אהרן ובניו, "speak to Aaron and his sons,⁠" but it refers to his sons, etc, in the third person. The reason is that earlier Moses, i.e. God, had spoken in connection with the sacrifices, whereas if here the Torah had used the same form of address it would have had to add the words איש מכם לדורותיכם אשר יהיה בו מום, "if any one of you (the priests) throughout the generations is afflicted with a physical blemish, etc.⁠" The Torah did not want to include Aaron personally in the list of people who might be stricken with a blemish, seeing that Aaron was a paragon of holiness, physical perfection, etc. The possibility of any priest being stricken with a physical blemish in the future therefore had to be approached in a very sensitive manner, not addressed to anyone in particular. It remained Aaron's task, of course, to caution his offspring against performing priestly duties while in a blemished state.
In the paragraph dealing with ritual contamination (chapter 22) where the Torah reverts to its customary formula of "speak to Aaron and his sons, that they should abstain, withdraw from holy domains as soon as they do become contaminated,⁠" there was no need for such sensitivity, as Aaron himself, without being in the least to blame, could become the victim of such ritual contamination, [for instance, if a dead mouse fell upon him. Ed.]
Further on in our portion, (22,18) not only Aaron and his sons but all of the Israelites are addressed, the idea being that the courts are warned to intervene in any non observance.
When it comes to warn the people about the plague of צרעת, Aaron is mentioned at the beginning of chapter 14, as seeing that we have learned that the High Priest continues to perform his functions even while in a state of pre-mourning, אנינות for father and mother, I might have thought that even if he were struck by tzoraat this would also not disqualify him from performing his duties. To make sure we do not err in this respect, the Torah introduces that legislation by including Aaron by name. (Leviticus 214,33)
This confronts us with the statement in Torat Kohanim on Leviticus 22,4 איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, "any man from the offspring of Aaron who is either stricken with tzoraat, or zav, etc.⁠" On this verse Torat Kohanim comments that the word והוא means that the legislation might even apply to him personally, if he were to be afflicted with such a dysfunction. This is so, in spite of the fact that on the face of it, the verse appears to restrict itself to the offspring of Aaron.
It is possible to understand the word אהרן in all of these verses as the (first) High Priest, and as such Aaron is mentioned by name as representative of High Priests throughout the generations, although he himself had long ceased to be alive. Accordingly, when the Torat Kohanim asks: 'whence do I know that the legislation applies to Aaron personally,' and it answers that we derive this from the word והוא, the author had never referred to the actual Aaron but to the respective High Priest officiating, if and when the problem raised by our verse should ever occur.
Alternatively, the mention of Aaron is a hint that the Torah's legislation is not predicated on miracles –i.e. considers the possibility that Aaron might be stricken with either of the two afflictions mentioned in that verse. However, out of sensitivity for Aaron this possibility is obscured by the word והוא so as to preserve our image of him as a physically perfect specimen.
דבר אל אהרן – כתב הרמב״ן, לא אמר כאן אל אהרן ואל בניו כמו בשאר מקומות, לפי שלמעלה דבר בענייני הקרבנות תורת העולה והמנחה ושאר הקרבנות. אבל אם היה אומר דבר אל אהרן ואל בניו היה צריך לומר איש מכם לדורותיכם אשר יהיה בו מום. ולא רצה להזהיר אהרן עצמו בתורת המומין, כי אהרן קדוש י״י כולו יפה ומום אין בו, אלא הזהירו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם. ובפרשת הטומאה בסמוך אמר דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, יתכן שגם [באהרן] יארעו טומאת מגע במת או בשרץ ואמר גם לבני ישראל להזהיר ב״ד של ישראל על כך. ולמטה בסוף הפרשה כשבא להזכיר תורת הצרעת אמר [איש איש מזרע אהרן, כי לא יארע זה בגופו כי מלאך י״י צבאות הוא, ולמטה בסוף אמר] וידבר משה אל אהרן ואל בניו הזכיר גם בניו שרצה משה שישמעו מפיו תורה שגם בכאן במומין היה ראוי להזכירם אלא שאי איפשר כדפרשינן, ומה שדורש בת״כ על פסוק איש איש מזרע אהרן (הכהן) והוא צרוע או זב [לרבות את אהרן] לאו אהרן ממש קאמר שאינו מזכירו על המומין כדפרשינן, אלא פי׳ אהרן, הכהן הגדול תחתיו מבניו. והוצרך לרבות כהן גדול לדין מומין וצרעת שלא תאמר כמו שהותר לו אנינות יתיר לו ג״כ מום וצרעת. א״נ שמזכיר אהרן ברמז שהתורה אינה סומכת על הנס, ומ״מ לכבודו כסתה עליו ולא הזכירו בפירוש לרמוז שלא יארע כן.
איש מזרעך לדורותם וגו׳ – מכאן א״ר אלעזר (בן יוסף) כהן תינוק פסול לעבודה שנ׳ איש ולא קטן, ואסיק עד שיהיה בן י״ג שנה ויום אחד שראוי להביא שתי שערות, אבל אין אחיו הכהנים מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן כ׳. ובפ״ק דחולין (כ״ד ב׳) פליגי ר׳ ורבנן אם עבד בדיעבד מבן י״ג עד בן עשרים אם עבודתו פסולה מדרבנן אי לא דלכתחלה הוא דלא, אבל בדיעבד שפיר דמי. ולעניין תפלה אסיק בפ״ק דחולין (שם) אע״ג דקאמר אין ממנין אותו ש״צ עד שתמלא זקנו, אסיק דווקא למנותו ש״צ ברגילות, אך להתפלל באקראי מותר, כיון שיש לו י״ג שנים ויום אחד, וכן הרי״ח פי׳ לישא כפיו מי״ג ואילך התיר ר׳ הלכה למעשה.
אשר יהיה בו מום – אי כתיב אשר יהיה ולא כתיב בו, ה״א דוקא שנולד בו מום לאחר הדבור כזיבה וכנגעים, לפני הדבור מניין, ת״ל אשר בו מום. ואין לי אלא שהיה תם ונולד בו מום (שנ׳ יהיה בו מום), נולד בו מום מעיקרו מניין שפסול לעבודה ת״ל אשר בו מום, אין לי אלא מום קבוע (כמו בורר), מום עובר מניין ת״ל אשר בו מום. וק״ק ואמאי לא פריך והא אפיקתה כדפירש גבי אין לו עיין עליו בפ״ק דקדושין (ד׳ א׳). וכן די״ל דהתם יליף ליה מייתור יו״ד דאין מדלא כתיב אן כמו מאן יבמי, אבל הכא יליף כולהו ממשמעותיה דקרא, בו מום דמשמע בין נולד לו לאחר הדיבור, בין מום מעיקרו, בין עובר כיון שהוא בו עכשיו פסול לעבודה.
איש מזרעך לדֹרֹתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו – ידוע כי מום יִקָּרֵא אצל האנשים אי⁠־זה שינוי שיהיה ביצירת האדם, בכמות או באיכות, כאילו תאמר מי שצוארו קצר, או מה שיִדמה לזה מהשינויים אשר בבריאה; אף על פי שאין בהם הפסד בפעולות הטבעיות. והנה על כמו אלו המומין לוקה אם עבד; וכבר יהיה באלו המומין מה שתתחלל העבודה בעבורם, והם הנזכרים בפרטים הבאים אחר זה, כמו שיתבאר במה שיבוא. ויתבאר מאומרו ׳איש׳ שהקטן אינו ראוי להקריב ולא האשה ולא הטומטום ולא האנדרוגינוס.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יז-יח) ואמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו. ונתן הטעם ואמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וגו׳ – כלומר הטעם הוא נרא׳ ומפורסם מעצמו שלא יתכן שבעלי מומין כאלו יראו לפניו בעבודתו וכמוהו רבים בפרשה שקדמה אביו ואמו קלל (ויקרא כ׳:ט׳) ערות אביו גלה (ויקרא כ׳:י״א) וחבריהם כמו שבארנו שם.
לחם אלהיו מאכל אלהיו כל הסעודה קרויה לחם כמו עבד לחם רב. פי׳ כל הסעוד׳ בכללה הלחם והבשר ושאר כל מיני המאכל קרוי לחם כמו עבד לחם רב שאין פירושו הלחם לבדו רק כל הסעודה בכללה:
וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל אהרן עד דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. בעבור שהיו המצות האלה שצוה השם לכהנים כלן אזהרות על כבוד הש״י ושלא יעשה דבר שיהיה חלול בכבודו לכן אחרי שהזהירם בעניני המתים. וקבורתם הספדם ועניניהם וכן בעניני הנשים אשר יקחו להם הזהירם עוד שלא יקרב אל המזבח לשרת איש בלתי הגון וכן דבר בלתי הגון לא יקרב שמה ועל זה באו ג׳ פרשיות סמוכות זו לזו, הא׳ כהן בעל מום שלא יעבוד. הב׳ בכהן טמא שלא יאכל בקדשים ומי יאכל מהם מבני ביתו של כהן. הג׳ שלא יתקרב על המזבח קרבן שיהיה בו מום. ועתה יבאר הפרשה הראשונה מהכהן שיהיה בו מום שלא יעבוד על המזבח אם שנולד במומו ואם שנעשה אחר כך ונתחדש בו מחמת חולי מום קבוע או מום עובר וכ״ש אם המום בפניו. והנה צוה השם את משה שיאמר לאהרן איש מזרעך לדורותם וכן אמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא ללמד שאם לא יהיה מזרע אהרן יוכל לשרת בהיותו בעל מום. אבל אמר זה לפי שאהרן וזרעו נתיחדו לעבודת בית המקדש ובם בחר השם לשרתו והזר הקרב יומת. ולפי שלא יחשבו הכהנים שלהיותם מזרע אהרן היו כלם כשרים לעבודה ושהמומים שנתחדשו בהם בטבע או במקרה לא יפסלו אותם בעבודתם כיון שהם מזרעו של אהרן שנתיחדו לעבודה לכן אמר יתברך למשה שיבאר ויפרש לאהרן כי בו ובזרעו בחר לעבדו ולשרתו אך בתנאים שלא יהיה העובד בעל מום כי הבעל מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו כי הוא חלול כבוד השכינה יען כי כל הרואים את הכהן בעבודתו והוא בעל מום יתפעלו בדמיונם ויתעבו העבודה ההיא וזהו גנאי מפורסם אפילו לבשר ודם כל שכן להש״י וכמו תאמר הקריבהו נא לפחתך.
אח״כ אמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום – לפי שאמר למעלה שהכהן עובד עבודה. ואינו מטמא לשום מת אלא עובד עבודה. ואולי יאמר אומר שיעבוד אעפ״י שיהיה בעל מום. לזה אמר אינו כן כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. וזהו דבר אל אהרן כנגד הכהן עצמו. איש מזרעך לדורותם לרבות זרעו. שכולם צריכין להיות בלא מום. אבל איש אשר בו מום אין ראוי שיקרב ע״ג המזבח. וסמך לכאן דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל. לרמוז כי אולי יאמרו הכהנים כי אחר שהם בלי מום. יוכלו להקריב איזה קרבן שיהיה. באי זה זמן שיהיה. לזה אומר אינו כן. כי אעפ״י שלא יהיה בהם מום. אם הם טמאים אין ראוי שיקריבו קרבנם. וזהו שאמר אמור אליהם כל איש אשר יקרב אל הקדשים וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא. וכן איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. לרבות כ״ג עצמו בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. וכן או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וגומר ובא השמש וטהר. וחתם הפרשה טעם לכל זה כי אני ה׳ מקדשכם:
[א] איש מזרעך לדרתם
[1] חולין פרק ראשון דף כד ע״ב (חולין כד:)
איש מזרעך אשר יהיה בו מום – כאן אמר בו מום ולמטה הפך ואמר מום בו, וכאן אמר אשר יהיה להבא משמע ואח״כ אמר כל איש אשר בו מום בהווה משמע, ומהו שנתן טעם לדבר באותו דבר עצמו ואמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, ומה שפירש״י אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך אינו מפורש במקרא.
על כן אומר אני שהקדמונים שהיו בקיאין בחכמות, היו יודעין בכל מום שנתהוה באדם טרם היותו, מצד איזו עון שראו בו דרך משל אם ידעו שהוא מקבל שוחד ידעו בו שסופו בא לידי עורון, ואם ראו בו רגל גאוה ידעו בו שסופו לבא לידי שבר רגל, והכרת פניו ענתה בו שהכירו במראה פניו איזו תכונה רעה שיש בקרבו הפוגמת איזו אבר ידוע וסופו לבא לידי מום נגלה וראוי לגאלו מן הכהונה ע״ש סופו, לכך נאמר איש איש מזרעך אשר יהיה בו מום, שהכרת פניו ענתה שלסוף יהיה בו מום כי מתוך מעשיו ניכר שלסוף יבא לידי מום זה שיהיה בו הרי הוא נפסל על שם סופו ונתן טעם לדבר כי כל איש אשר בו מום וגו׳, אי אתה מודה אם המום כבר יש בו ודאי אינו דין שיקרב משום הקריבהו לפחתך. (מלאכי א׳:ח׳) ע״כ גם זה אשר יהיה בו מום להבא ראוי שיתגאל מן הכהונה, ומטעם זה לא אמר בנתינת טעם לשון יהיה. וכל זה מדבר במי שאינו נולד במומו שהרי מעשיו גרמו לו מציאת המום כי במעשיו פגם אחד מאבריו, לכך נאמר בב׳ פסוקים אלו בו מום שקדמה מציאתו למציאת המום כי מלת בו מדבר במציאת האדם שקדמה ואח״כ נולד בו המום.
ועדיין לא שמענו אם נולד במומו אם המום מעכב או לא, כי יש מקום לומר שמא דווקא זה שתרווייהו איתנהו ביה שיש לו פגם בנשמתו ובגופו ראוי שיתגאל מן הכהונה לבלתי הקריב את קרבן ה׳, אבל הנולד במומו שאין בו פגם בנשמתו זולת בגופו לבד שמא תאמר שאינו מעכב קמ״ל למטה מום בו את לחם אלהיו וגו׳ וזה מדבר במי שקדמה מציאת המום למציאתו לאויר העולם, וזה ביאורו כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה׳. ואע״פ שכבר הזכיר למעלה אשר יהיה בו מום וגו׳ מ״מ לא הזכיר שם כ״א לחם אלהיו. וסד״א דווקא לחם אלהיו כמנחות, ולחם הפנים, אבל שאר אשי ה׳ מותר להקריב קמ״ל לא יגש להקריב את אשי ה׳ להשוות כל האישים במי שבו מום וסד״א דווקא במי שבו מום אבל לא במי שמום בו קמ״ל מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. ונקט לחם אלהיו לא שבא למעט האישים שהרי כבר הושוו כל האישים במי שבו מום והוא הדין במי שמום בו ולא נקט לחם אלהיו כ״א בעבור שר״ל אח״כ שאפילו לחם אלהיו שיש בהם קדושה יתירה יותר מן העולים לאישים מ״מ מותר לאכול מהם, כמ״ש מיד לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל, וכ״ש מן האישים. ומ״ש ומן הקדשים יאכל אלו קדשים קלים לפי שיש מקום לומר שאחר שלא הותרו לזר, כמו מנחות של קדשי קדשים שאכל משה וכן משמע בילקוט סוף פר׳ צו (ח תקיח) ובדרך זה מיושב מה שנאמר גם בבהמות פעם מום בו ופעם בו מום, לפי שכל מומים פוסלים בבהמה בין שנולדה במומה בין שנולד מומה בה.
מאכל. וא״ת למה לא פירש זה לעיל דכתיב לחם אלהיהם הם מקריבין והיו קודש. וי״ל דלעיל ה״א הא דנקט לחם וגו׳ קאי על לחם הפנים שהיה בהיכל, אבל הכא כתיב לא יקרב להקריב וגו׳ להקריב ל״ל אלא ע״כ בכל הקרבנות שמקריבים על מזבח מיירי לכן הוצרך לפרש כל מאכל וכו׳:
The food. You might ask: Why does Rashi not explain this above in v. 6 where it says, "The bread of their God they bring, and they must be holy?⁠" The answer is that above you could say that when the verse mentions bread, etc., it is referring to the show bread that was in the sanctuary. But here, where it says "shall not approach to offer,⁠" why do we need [the extra word] "to offer?⁠" Thus, it must be dealing with all the offerings offered on the altar, and therefore he has to explain, "Every food [meal]...⁠"
(יז-כא) איש מזרעך לדרתם עד כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן וגו׳ – רצון הכתובים בכפל הזה ובמה שאמר כי כל איש וגו׳ שהוא נותן טעם לדבר בדבר עצמו? אחשוב שבאו להודיע על מה זה אסרה תורה כל מומי אדם אף מומים הקלים ומה יתן או מה יוסיף לרוממות ה׳ יתברך אם יעבוד במקדש איש בו מום שיוכל לחלל את שם קדשו או לכבדו? הטעם כי יש מומים באדם המעכבים את העבודה. ושא״א לו לשרת בהם כגון העיור שאינו רואה והקיטע בידיו או ברגליו היאך יעבדו ולא יחללו את עבודתם רצוני שישפכו הדם בידיהם או יתחלף להם דבר בחבירו ונמצא עבודת שמים מתחללת ועל זה חסה התורה ואסרה כל המומים בכלל ולא נתנה דבריה לשיעורין. זהו אומרו איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יקרב וגו׳ וטעמו בצדו הואיל וכל איש אשר בו מום לא יקרב רצונו לא יוכל לקרב ולעבוד כגון עיור או פסח וכו׳ ולכן אסרתי גם מומים אחרים ופסקתי כל איש אשר בו מום לא יגש מיראה מדבר שלא יחלל את מקדשי ולא ישרת בקרבנותי כהלכתם:
דבר אל אהרן לאמר – אמר לאמר, לצד שהמצוה באה לאהרן כאומרו דבר אל אהרן שהטיל עליו להפריש בעלי מומין מהכהנים להיות שהוא כהן גדול, לזה אמר לאמר שיזהיר גם כן כל הכהנים שיאמר להם המצוה, ונמצאו מוזהרים הכהנים על עצמן וכהן גדול גם כן מוטל עליו לבל [יגש] (יזיד) איש בעל מום.
איש מזרעך וגו׳ – לא אמר כסדר שאמר בתחלת הפרשה, ולא כסדר שאמר בפרשה שאחריה דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו, ולא כסדר יין ושכר שאמר אתה ובניך. ואולי כי נתכוין ה׳ במתק לשונו לומר שאהרן ובניו מובטחים מכל המומין האמורים בפרשה לזה לא הזכיר לא הוא ולא בניו אלא זרעך. והגם שגם בניו יקראו זרעך, אף על פי כן ממה ששינה העירך כי על הבאים אחריהם הוא אומר, ודקדק גם כן לומר מזרעך, הבטיחך שלא יפול המום בכולם אלא במקצתם, ועיין בפירוש פסוק והוא צרוע (לקמן כב ד).
דבר אל אהרון לאמר, "speak to Aaron to say: etc.⁠" The reason the Torah added the word לאמר once more, is to tell him that Aaron in his capacity as High Priest is charged with the task to see to it that no physically blemished priests perform service in the Tabernacle. He has to warn all the priests to be careful to abide by this commandment. The result of this wording is that the priests themselves are commanded to observe this directive and Aaron is commanded to see that the priests abide by this directive.
איש מזרעך, "any man who is a descendant of yours, etc.⁠" The Torah did not adhere to the order it had displayed at the beginning of the Parshah, nor did it use the order it employed subsequently, i.e. "speak to Aaron and to his sons that they should abstain, etc.⁠" Neither did the Torah use the form of address used in Leviticus 10,9 where the Torah addressed both Aaron and his sons directly about not entering the holy precincts after having drunk wine or alcohol. Why these changes in syntax each time? Perhaps the fact that since neither Aaron nor his sons personally suffered from any of the deficiencies mentioned in this paragraph, God did not mention them directly but referred only to their future issue amongst whom there could be someone who did suffer from the blemishes listed in this chapter. Although Aaron's sons are also included in the description זרעך "your seed,⁠" the change in the Torah's syntax is intended to alert us that in this instance the sons are not included in the word זרעך. In fact, the Torah made this point even clearer by writing מזרעך, "some of your seed,⁠" instead of the usual זרעך, "your seed.⁠" This was a promise to Aaron and his sons that they themselves would not be disqualified by a physical blemish during their respective lives. (compare my commentary on 22,4, "והוא צרוע").
איש מזרעך – איש תם ולא בעל מום אבל קטן פסול ואפי׳ תם. אשר יהיה בו מום. אפי׳ לפני הדבור. אין לי אלא שנולד תם ונעשה בע״מ נולד בעל מום ממעי אמו מניין ת״ל אשר יהיה בו מום. אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת״ל כל איש אשר בו מום.
כל איש אשר בו מום – להביא אהרן עצמו. לפי שנא׳ איש עור או פסח כו׳ אין לי אלא מומין אלו שאר מומין מניין ת״ל איש אשר בו מום [ור״ל דבפרק שני לא נאמר יהיה לרבות אפילו קודם הדבור אם כן מה תלמוד לומר בפ׳ הראשון יהיה לרבות שנולד אחר כך ואמר בפרק שני כי כל איש לרבות אהרן עצמו ונאמר אחר כך איש אשר בו מום לרבות שארי מומין ונאמר שם כל לרבות מום עובר].
מזרע אהרן – ששוה לזרעו של אהרן פרט הכליון והלפתן וכו׳. ומניין לרבות את הכושי ואת החיגר כו׳ ת״ל איש איש ריבה יכול אף אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן שפסולין בבהמה פסולין באדם מק״ו ת״ל מום בו כו׳ פרט לאלו.
כי מום בו – פרט לשעבר מומו.
דבר אל אהרן לאמר, איש מזרעך – [כתב רמב״ן] בפרשיות שלמעלה אמר ״אל אהרן ואל בניו״, לפי שֶׁמְצַוֵּם על הקרבנות וכיוצא, שהן תפארת למשפחה זו. אבל בפרשת זו המדברת על המומין, אילו אמר ״אל אהרן ואל בניו״, היה צריך לומר ״איש מכם לדורותיכם״ ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו על המומין, כי אהרן קדוש ה׳ כלו יפה, מום אין בו. ובתורת כהנים1 שאמרו ״כל איש, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר ׳זרע אהרן׳, אין לי אלא זרע, אהרן עצמו מניין? תלמוד לומר ׳כל אשר בו מום׳⁠ ⁠⁠״. פירוש [מלת] ״עצמו״ הכהן הגדול תחתיו מבניו וכמו שיתבאר, מפירוש2 רמב״ן ז״ל, ונכון הוא.
אשר יהיה בו מום – חסרון גָלוּי בגוף שנראה לעין שאינו תמים, וכן ״ומוכיח לרשע מומו״ (משלי ט, ז), פירוש מברר לו מומו שנראה לכל. ואע״פ כן ״לוקח לו קלון״3. וכל שכן יוסר רשע. וזה פירשנוהו בספר ״מעין גנים״4 ברחבה. וכן ״כלך יפה רעיתי ומום אין בך״ (שיר ד, ז), שכן קראה ״יונתי תמתי״5 (שיר ה, ב). ומלת ״יהיה״ נגד מלת ״לדורותם״, ובין שנולד כן ממעי אמו, ובין שנולד תמים [אבל] שנתחדש בו מום, אסור להקריב.
לא יקרב להקריב – רבותינו בתורת כהנים למדו מן המקראות שחייבים על כל העבודות, על ההזאות ועל ההקטרות של כל מיני הקרבנות. ואמרו עוד ״מניין לרבות היציקות והבלילות והתנופות וההגשות וכו׳ תלמוד לומר ׳לא יגש להקריב׳, יכול יהיו חייבים על כלם? תלמוד לומר ׳לחם׳. מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה, יצאו אלו שאינן משום עבודה״. שכבר פירשנו (ויקרא ב, ב) שהיציקה והבלילה וכל הקודם לקמיצה כשר בזר, וכמו שאמרו (מנחות יח, ב), ״לימד על יציקה ובלילה שכשרה בזר״ וכן פסק רמב״ם (הל׳ מעשה הקרבנות יב, כג) ״וכל מעשיהן כשרים בזר עד שיבואו לבית הקמיצה״. ואם כן כהן בעל מום גרוע מזר שאסור גם באלה. ואל תתמה על זה, כי זר אפילו בעל מום עושה מה שהתירו התורה לעשות, שאיננו עובד בתורת ״כהן״. אבל בעל מום כהן כשעושה כן, נראה שבא בתורת כהונתו, וזה חולין כלפי מעלה. ולכן כל מה שעושה במקדש פוסל את המעשה. ועל זה נאמר כאן ״לא יקרב להקריב לחם אלהיו״. וכן (פסוק יח) ״לא יקרב״. ועוד (פסוק כא) ״לא יגש להקריב את אשי ה׳ ״. לא אמר באחד מהן ״לא יקריב״, אבל הוסיף פעם ״לא יקרב״ ופעם ״לא יגש״, ללמד שלא יקרב ולא יגש לעשות דבר הצריך להעשות בקרבנות הבאים להקריב על המזבח. ולכן שנינו (מדות פ״ב ה׳) ״מזרחית צפונית היא היתה לשכת העצים, ששם הכהנים בעלי מומין מתליעים בעצים״ וכו׳. שלפי שאסור להן לסייע בשום עבודה אפילו מה שכשר בזר, היו עוסקים במלאכה זו, כך נראה לי. וראיה [לזה] ממה ששנינו (חולין כד, א) ״כשר בכהנים פסול בלוים, כשר בלוים פסול בכהנים״. כי בעל מום כשר בלוים, ופסול בכהנים. והרי הלוים משוררים אפילו [הם] בעלי מומין, ואילו בכהנים גם כמו זאת אסור בבעלי מומין. שכן נאמר ״ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות״ (במדבר י, ח), ותניא (ספרי, פרשת בהעלותך), ״רבי עקיבא אומר, תמימין ולא בעלי מומין״. ורבי טרפון [שם] הודה לדבריו. ולכן לא הבנתי מה שכתב רמב״ם ז״ל (הל׳ ביאת מקדש ט, ה) ״אבל היוצק והבולל (וגו׳) [והפותת והמולח והמניף והמגיש ומסדר את לחם הפנים או את הבזיכין על השלחן והמטיב את הנרות והמצית אש במזבח והקומץ והמקבל דמים]⁠6 אעפ״י שנפסלו והרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה, אינו חייב מיתה״. אולי שאינו שב על ״יוצק ובולל״. ומפרשי ספרו ז״ל לא אמרו על זה דבר, וכן תימה על הרב ר״ע מברטנורה ז״ל (זבחים פרק יד משנה ג, על זבחים דף קי״ב ע״ב) שעל מה ששנו ואין חייבין עליו לא משום זרות וכו׳, פירש ״אינו חייב מיתה אעפ״י שנפסל אותו דבר שעבד בו״. גם הרב בעל משנה למלך ז״ל (פ״ב מהלכות תמידין ומוספין) התעורר איך יהיה הזר טוב מבעל מום? ולא אאריך בזה, כי הנראה לדעתנו לפשט הכתוב כתבנו.
לחם אלהיו – ״מאכל אלהיו. כל סעודה קרויה לחם, כמו ׳עֲבַד לְחֶם רב׳⁠ ⁠⁠״ (דניאל ה, א), לשון רש״י ז״ל, ולכן כולל כל הקרב למזבח.
1. אמור, ג, ה.
2. רבינו קיצר ותמצת דברי רמב״ן.
3. רישא של הפסוק הנ״ל.
4. מהד׳ ראשון לציון, עמ׳ 338, 373.
5. תמתי, תמימה בלי מום.
6. השלמנו כאן להביא כל דברי הרמב״ם, מה שרבינו דילג בהעתקתו, כדי להבין תירוצו.
מום – חסרון גלוי בגוף שנראה לעין כל, שאינו תמים:
לא יקרב להקריב – מלבד שלא יקריב, גם אסור לגשת לעשות דבר כלומר לסייע בשום עבודה אפילו מה שכשר בזר, כי זר אפילו בעל מום עושה מה שהתירה התורה לעשות, שאינו עובד בתורת כהן, אבל בעל מום כהן כשעושה כן, נראה שבא בתורת כהונתו וזה חולין כלפי מעלה:
איש מזרעך – כדי להיות כשר לעבודה, הכהן צריך להיות ״איש״ – היינו שעליו להגיע לכלל השנים בהן הוא נעשה איש. לפיכך ״קטן פסול לעבודה ואפילו תם״. כך היא לשון ההלכה. אף על פי כן, הכהנים לא הרשו לאף אחד מבניהם לעבוד כל עבודה עד שנעשו בני עשרים (חולין כד:).
אשר יהיה בו מום – ״מום״ הוא פגם גופני חיצוני הנראה לעין – ״מום שבגלוי״. כאן הכתוב מונה מומים הפוסלים באדם; בפרק הבא (פסוק כב ואילך) מנויים מומים הפוסלים בקודשים; ובספר דברים (טו, כא) הוא מונה במיוחד את המומים הפוסלים בבכור. מקומות אלה משלימים זה את זה, והמומים שנמנו בהם הובאו רק כדוגמאות (בכורות לז.–:, מג.).
״כל הפוסל בבהמה פוסל באדם״, אך ״יתר עליהן באדם״: באדם, נדרשת תמימות גופנית גדולה יותר. להלן בפסוק כא כתוב: ״כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן״. הווי אומר, שפרט למומו הוא ״איש מזרע אהרן הכהן״ – היינו ״איש ששווה בזרעו של אהרן״ (שם מג.); אין לו עוד דבר בלתי רגיל בגופו, כגון ראש בצורה משונה או חטוטרת בגבו, המבדיל אותו משאר זרע אהרן. יתירה מכך, ההלכה מונה עוד מומים גופניים האוסרים על כהן מלעבוד עבודה משום ״מראית עין״, מראה בלתי נאה – כגון ״שנשרו ריסי עיניו או שנשרו שיניו״ (שם מג:).
יש כאן אפוא שלושה סוגים של מומי אדם, השונים זה מזה מבחינת ההלכה: א. מומים ממשיים, הנופלים באדם ובבהמה. בעל מום מהסוג הזה הוא ״מחיל עבודה״ – כל עבודה שעושה פסולה. ב. כהן אשר צורת גופו מקולקלת – ״שאינו שווה בזרעו של אהרן״ – הוא עובר בעשה אם עובד עבודה (לדעת הרמב״ם בהלכות ביאת מקדש [ו, ו] הוא עובר בלאו, עיין משנה למלך שם), אך מעשה העבודה שלו אינו ״מחיל עבודה״, הווי אומר שעבודתו כשרה. ג. כהן האסור לעבוד עבודה משום ״מראית עין״, אינו עובר לא בעשה ולא בלאו אם הוא עובד עבודה (בכורות מג.–:).
אשר יהיה בו מום – אין נפקא מינה אם המום היה בו מלידה או שנפל בו לאחר זמן (תורת כהנים, עיין קרבן אהרן).
לא יקרב להקריב וגו׳ – האיסור על כהנים בעלי מום לעבוד במקדש חוזר ונשנה כמה פעמים – בפסוקנו ובפסוקים יח, כא וכג – בלשונות מתחלפות: ״לא יקרב להקריב לחם אלקיו״ (פסוק יז), ״לא יקרב״ (פסוק יח), ״לא יגש להקריב את אשי ה׳⁠ ⁠⁠״, ״את לחם אלקיו לא יגש להקריב״ (פסוק כא), ״אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש״ (פסוק כג). הלשונות משתנים מ״לא יקרב״ ל״לא יגש״, ומ״לחם אלקיו״ ל״אשי ה׳⁠ ⁠⁠״.
לשון ״קרב״, הנאמרת הן בחפצים והן בבני אדם, מתפרשת בשני אופנים: ״להיות קרוב״ ו״להתקרב״. מטרת המתקרב היא לבוא במגע עם דבר אחר. מבחינת המקום שאליו הולכים, מורה ״קרב״ על תנועת התקרבות. מכאן שהמשמעות המוחלטת של ״קרוב״ היא להיות סמוך לדבר, ההפך מ״רחוק״.
ל״נגש״ יש משמעות שונה. בבניין קל הוא נאמר רק לגבי אנשים. הוא מציין את הפעילות שתכליתה להתקרב ולהגיע אל מטרה, ופעילות זו נתפסת מבחינת המקום שממנו נע אדם לעבר המקום האחר. לכן אפילו פסיעה אחת בכיוון זה נקראת ״נגש״.
קודם לכן (פירוש לעיל ג, יא) ניסינו להבין את הבחינות השונות של הקרבן אשר השמות ״לחם״ ו״אשה״ מורים עליהן. לדעתנו ״לחם״ מציין עיבוד וסידור כה מושלמים של היסודות האנושיים המיוצגים בקרבן, עד שהם לנחת רוח לפני ה׳, ושכינתו שורה במחוזות האדם. ״אשה״, לעומת זאת, מורה אך ורק על פעילות אש תורת ה׳, המטהרת והמעניקה צורה ליסודות האנושיים. אש זו פועלת על הכליות, החלב והאיברים, ועל הסולת, השמן והלבונה. הווי אומר, שהיא משפיעה על שאיפותיו, מטרותיו ופעולותיו של אדם, על קנייניו ועל כל שמחת חייו.
על פי דברים אלה, זהו פירוש ״לא יקרב להקריב״: הכהן המקריב נתפס כאן כעומד באותה דרגת אלוקות, שאליה הוא מרומם את האדם [היינו בעל הקרבן] ואת כל בחינותיו של אותו אדם – כמסומל בקרבן – להיות ״לחם אלקיו״. הכהן ההדיוט לבוש בבגדי טהרה וחגור בשאיפה לשלמות. הכהן הגדול לבוש גם בביטויה של שלמות זו. הם מייצגים את אותה הדרגה שבה האדם המסומל על ידי הקרבן נעשה ״לחם אלקיו״. לפיכך אסור שתהיה כל סתירה בין מראה הכהן המקריב לבין האופי העושה את הקרבן להיות ראוי להקרבה. המומים הפוסלים בהמה לקרבן פוסלים גם את הכהן להקרבה; וקרבן שהוקרב לה׳ על ידי כהן בעל מום, פסול כאילו בקרבן עצמו היה מום.
בפירושנו לעיל (א, ג), כבר עמדנו על היחס ההדוק שבין הכהן המקריב לבין הקרבן, וביארנו את משמעות התמימות הגופנית הנצרכת לשניהם. תמימות זו מייצגת את שלמות התמסרותנו וגם את מלֵאוּת החיים שנזכה בהם בהתקרבותנו אל ה׳. מזבח ה׳ לא הוקם למען השבור והרצוץ, הפיסח והעיוור, הנכה והמסכן והחולה. המזבח לא נבנה כדי שלאדם התשוש תהיה אפשרות לזחול בשארית כוחותיו אל מרומיו, ולמצוא שם נחמה לצערו, או רפואת פלא לחוליו. אלא את החיים בשלמותם, ברעננותם ובכוחם, יש להקדיש שם לחיים פעילים של עבודת ה׳, ובכך לזכות בברכת ה׳ לרעננות נעורים וחיות. חיים וכוח – לא מוות וחולשה – שוכנים על מזבח ה׳, הדורש את התמסרות כל כולו של האדם; והאדם, עם כל הווייתו, יעלה שם ויפרח. ״אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רפאך״ (שמות טו, כו). זהו המאמר הראשון על משמעותן וכוחן של מצוות ה׳. אם תמסרו את כל חייכם לקיום כל תורת ה׳, הרי שהתורה תהיה לכם רפואה הקודמת למכה לכל החוליים הגופניים והחברתיים ששאר האנושות סובלת מהם, ״כי אני ה׳ רפאך״.
הבטחה זו והתנאי לקיומה יקבלו את ביטויָם במקדש התורה על ידי הכהן והקרבן. לפיכך, אנשים תמימים – ולא בעלי מום – הם יקריבו את קרבנות מקדש התורה. רק להם – לדעת הרמב״ם (עיין להלן פסוק כג) – מותר להיכנס למקומות המקודשים שבמקדש. ״איש כו׳ אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו״: בדרגה שבה כל חיי האדם נעשו ״לחם אלקיו״ – שם אין אנשים שבורים; ״כי כל איש אשר בו מום לא יקרב״, בעל מום אינו יכול לייצג אדם הקרוב לה׳.
כשם שבעל מום אינו יכול לייצג אדם הגדל ופורח בקִרבת ה׳, כך גם ״לא יגש להקריב את אשי ה׳⁠ ⁠⁠״: הוא אינו יכול לייצג את הבחינה שממנה יש לבקש את קִרבת ה׳. לא אמור לקרות אסון כדי להביא את היהודי לבקש את ה׳ במזבחו. לא חיים שבורים – ולא פיסה של חיים שנשברו – יימסרו לאש המטהרת והיוצרת של התורה, כדי להפוך ל״לחם אלקיו״. ״את לחם אלקיו לא יגש להקריב״: אין אדם יכול לזכות לחיים שלמים הראויים לקרבת ה׳, אלא אם כן שאיפתו נובעת מנקודת מבט של החיים השלמים בתמימותם.
כבר הערנו (פירוש לעיל א, ג) שהמושג ״תמים״ בהקשר לקרבנות, אין משמעותו רק שלא יהיה מום, אלא כרוכה בכך גם התמימות הפנימית של הבהמה. לפיכך גם בהמה המחוסרת איבר בפנים פסולה לקרבן, ואילו אדם נפסל רק במומים שבגלוי. זאת משום שתמימות פנימית, ככלל, ניכרת רק בבהמה – בשעת הפשט וניתוח. לעומת זאת, תמימות החיים הנצרכת אצל האדם מתייחסת למראהו החיצוני בלבד. אולם תמימות החיים הנדרשת באדם, גדולה מזו הנדרשת בבהמה. עיוותים משונים ופגמים גופניים שאינם פוסלים בהמה לקרבן, פוסלים כהן מלשמש במזבח – כגון מום ש״אינו שווה בזרעו של אהרן״ ומומים הפוסלים משום ״מראית עין״. החיים בהופעתם הבריאה והנאה – ולא חיים בעלי צורה משונה – יסמלו את האדם הקרוב אל ה׳.
[מא]
איש מזרעך – כבר התבאר (ויקרא סימן י) ההבדלים שבין שם ״אדם״ לשם ״איש״. ש״אדם״ הוא שם העצם ונקרא בו מיום הולדו, ו״איש״ הוא שם התואר לפי שניו. והקטן לא נקרא ״איש״. וזה שכתב הא תינוק פסול אף על פי שהוא תמים. ובכל עבודת הקרבנות כתוב ״הכהנים״ או ״בני אהרן״ שאינו מוציא קטנים, רק מפה למדוהו. ומאמר זה מובא בחולין (דף כד), ועיי״ש.
[מב]
אשר יהיה בו מום – כבר התבאר (תזריע סימן ב) שיש הבדל בין שימוש מלת ״כי״ לשימוש מלת ״אשר״. שבכל מקום שבא שימוש מלת ״כי״, כמו בזיבה ונגעים, מציין מלת התנאי – מכאן ולהבא – וממעט לפני הדיבור. אבל מלת ״אשר״ מציין הקנין הנמצא בעצם ואף שהיה בו מום קודם מתן תורה או קודם שנעשה בן י״ג. וממה שכתוב ״אשר יהיה״, לשון הויה, מורה על הקביעות, אף שהוא בו מתחלת ברייתו. ואף שבגמ׳ זבחים (דף קב) בעל מום מעיקרו מנין? וכן ברמב״ם (פרק ו מהל׳ ביאת המקדש) אחד שהיה בו מום מתחלת ברייתו ואחד שנולד לו אחר כך, משמע שיותר יש לפסול מום מברייתו – זה לפי האמת אחר שלמדנו פה שאין חילוק ביניהם.
אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב – הכי מיבעי ׳איש אשר בו1 מום לא יקריב2 לחם אלהיו׳. אבל לשון ״אשר יהיה בו מום״ משמעו מום קבוע שיהיה כל זמן שהוא בחיים, על כן ״לא יקרב״ אפילו להתקרב ולהתחנך בעבודה. וזהו לשון ״לא יקרב להקריב״ – שלא יהא קרוב להקריב.⁠3 אבל כשהוא בעל מום עובר, אע״ג שאסור להקריב, מ״מ רשאי להתחנך ולהיות קרוב לזה, ואין חשש שמא ימהר לעבוד טרם יעבור המום, דכהנים זריזין הן. וגם, הרי מצוה עליו להתחנך לעבודה4 כשיעבור המום.⁠5
1. ללא המלה ״יהיה״.
2. ללא המלה ״יקרב״.
3. הרי לפנינו גזירה דאורייתא (ועיין בזה בספרנו ׳פשוטו של מקרא׳ מדור ו׳ פרק 2 ׳כל דתקינו רבנן, כעין דאורייתא תיקון׳).
4. כפי שלמדו חז״ל שתקופת ה׳חינוך׳ היא של חמש שנים מגיל עשרים וחמש עד גיל שלושים (הובא ברש״י במדבר ח,כד ד״ה מבן חמש ועשרים).
5. וכשיש ׳מצוה׳ אין חשש שיצא ממנה תקלה.
הערה קולעת של הרמב״ן היא, שלפיה המומין שבפרשה זו, וכן הטומאות להלן כ״ב:ד׳ הם רק כאלה שאפשרים הם בעתיד לגבי צאצאי אהרן, שהרי באהרן עצמו (וכנראה גם בבניו) לא אירעו דברים כאלה.
אל אהרן – ולא ״ואל בניו״, כמו בכ״ב:ב׳, כי לזה לא היה מתאים לכתוב ״איש מזרעך״; השוה פסוק כא.
אשר יהיה בו מום – הפסוק הראשון מלמד בדרך כלל, שכל מום פוסל לעבוד עבודה בקודש. הפסוק הבא מתחיל בהרצאת פרטים, וחוזר על הפסוק הכולל בקצרה.
איש – בא להוציא את הקטן, שהוא פסול לעבודה. ומנהג היה בין הכהנים לא לתת להתקרב לעבודה בגיל למטה מעשרים שנה (חולין כ״ד:).
לחם וגו׳ – בביטוי זה נמצא גם טעם האיסור. רק מי שהוא שלם גם בגופו ראוי לגשת לפני ה׳ כבא כחו של העם ולהקריב לו את מתנות העם ולשרת בקודש. בפסוק הבא וכן בכא וכג, נשנות העבודות השונות האסורות. אפילו עבודות פחות חשובות, כגון יציקה ובלילה (השוה חלק א, עמוד קח), אסורות להיעשות על ידי כהן בעל מום.⁠1 אולם אינו לוקה אלא על ״עבודות תמות״ (עבודות נשלמות), יומא כ״ד., השוה זבחים קי״ב:, רמב״ם הלכות ביאת המקדש ט׳:י׳ ומשנה למלך הלכות תמידין ומוספין ב׳:י׳.
1. ויזל העיר כאן: אף-על-פי שיציקה ובלילה כשרות גם בזר (מנחות י״ח:ב׳, רמב״ם, מעשי הקרבנות י״ב:כ״ג) והוא הרי כשר גם אם מום בו (השוה ביאור לפסוק כא); בכל⁠־זאת אסור לכהן לעבוד עבודה זו, אם הוא בעל-מום, משום שהוא ניגש אל העבודה בתורת כהן ובבחינה זו עליו להיות בלא מום. ואין בזה שום סתירה לקבלה, שלפיה זר העובד בבמה היה צריך להיות בלא מום (עיין ההערה הבאה) שהרי בבמה עבד גם הזר בבחינת כהן.
איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב כו׳ – כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. לכאורה הוא טעם. ועיין רש״י וצ״ב. והנראה, דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים, אשר אין השכל והעיון מורה ע״ז, ולכן לא נאמר שום שם, רק הויה, שלא ליתן פ״פ למינים וכמבואר בתו״כ ריש ויקרא, וא״כ יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר ע״ז הזהירה תורה לעבדו בכל לבבכם כמו שאמרו בספרי, וזה לא יאות, שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה, כמו שפרש״י ריש פסחים ד״ה שחץ פסול, ולגלות ע״י נביא זה לא יאות למעלת השי״ת וכמו שאמרו וכי דיליטורין אני אצל עכן, לכן היה מהתחבולה האלהית, שבע״מ פסול להקרבה, אף אם הוא כשר שבכשרים וצדיק בצדיקים והמום בו הוא גזרה מהשי״ת מטעם הכמוס אצלו, לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בע״מ ויפרח המום בו, ויבדל משירות מזבח ה׳, ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו, כי כל איש אשר מום בו, אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו ג״כ לא יקריב, אף שודאי המום שנולד בו אינו לסבת זדון לבבו, כי צדיק ורשע לא אמר. והוא שאמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יקריב, וזה אינו גלוי על זדון לבבו, כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, אף שהמום בו מתחילת ברייתו, ולכן חסר מלת יהיה כאן, שמורה שהוא איש מומי והוא צדיק וחסיד ג״כ לא יקרב, וא״כ לא יודע לאיש ממה שיודע היודע התעלומות יתברך. ועיין סנהדרין י״א כמה מעשיות במדה זו, שלא לפרסם החוטא ולעשות תחבולה שלא יודע ממנו. ובזה א״ש מה דאמר בתו״כ אין לי אלא תם ונעשה בע״מ נולד בע״מ ממעי אמו מנין, שזה נגד המושכל, שהמושכל נוטה יותר לפסול בע״מ ממעי אמו וכמו דאמר בתו״כ פרשה צו סימן פ״ד נולד בע״מ ממעי אמו מנין שאוכל בחלוקה קדשים כו׳ ולפ״ז א״ש, דסד״א שחששה התורה שמא הוא תוהא לבו בעבודה, אבל נולד בע״מ ממעי אמו לא יתכן זה קמ״ל. ונכון. ודו״ק.
ובתו״כ אשר יהיה בו מום אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדיבור כזיבה וכנגעים היה בו מום לפני הדבור מנין ת״ל אשר בו מום (פסוק י״ח) [משמע שעכשיו בשעת הדבור יש בו מום] אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בע״מ נולד בע״מ ממעי אמו מנין ת״ל אשר יהיה בו מום. זה ט״ס וצ״ל כך ת״ל כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן. ופירוש דמילדותו, היינו תיכף מזרע אהרן ניכר המום בו. ובפסקא ה׳ אשר מום בו פרט לאותו ואת בנו כו׳ ט״ס וצ״ל מום בו וזהו מפסוק כ״א ואח״כ דריש קרא כי מום בו פרט לשעבר מומו מפסוק כ״ג. ובפסקא ה׳ דריש כי כל איש אשר בו מום מפסוק י״ח על אהרן עצמו וזהו כל קמא. ומכל דפסוק כ״א כל איש אשר בו מום דריש על בעל מום עובר, והיינו תרי כל דכתיבי. ועיין בכ״ז באדרת אליהו להגר״א ז״ל ודו״ק.
איש מזרעך – מכאן אמר ר׳ אליעזר, קטן פסול לעבודה ואפילו תם.⁠1 (חולין כ״ד:)
אשר יהיה – אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדבור כזיבה ונגעים, היה בו מום לפני הדבור מניין ת״ל אשר יהיה בו מום.⁠2 (תו״כ)
אשר יהיה בו מום – אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מניין ת״ל אשר יהיה בו מום.⁠3 (שם)
לא יקרב – מניין לרבות הקרבת הדם, ת״ל לא יקרב, ונאמר (פ׳ שמיני) ויקריבו בני אהרן את הדם.⁠4 (שם)
לחם אלהיו – יכול יהיו בעלי מומים חייבים על כל העבודות ת״ל להקריב לחם אלהיו, מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה אף כל מה שהוא משום עבודה.⁠5 (שם)
1. דהכי משמע איש, גדול הוא דבעי מום ליפסל, אבל קטן אפילו בלא מום לא יקרב, ובכל הקרבנות כתיב סתם בני אהרן או הכהנים, ולשונות אלו אין מוציאין קטנים, ומהכא ילפינן לכל הקרבנות.
2. עין מש״כ בפ׳ תזריע ריש פרשת נגעים דהפי׳ לפני הדבור ולאחר הדבור היינו לפני אמירת פרשה זו מהקב״ה ולאחר אמירת הפרשה, יעו״ש. ומה שמדייק מלשון אשר יהיה בו מום דאפילו לפני הדבור הוא משום דלשון אשר יהיה מורה על ההויה התמידית איך שהיא בכל אופן.
3. וע׳ מענין זה בזבחים ק״ב א׳ ונתבאר אצלנו בפ׳ צו בפסוק כל זכר בבני אהרן יאכלנה, יעו״ש.
4. נראה הבאור ע״פ המבואר בכ״מ בפ׳ ויקרא דהיכי שנאמר בני אהרן הכהנים מרבה בעלי מומין, משום דבני אהרן הכהנים הוא כפל לשון, משא״כ בני אהרן לבד מוציא בע״מ, דדרשינן בני אהרן בדומה לו, כמו שהוא תמים, ולכן דרשינן מן ויקריבו בני אהרן, דגם להקרבת הדם פסולין בע״מ.
5. דרשה זו שייכת לדרשה שבסמוך פ׳ כ״א דאסור לבע״מ להתעסק אפילו בעבודות שאינן עבודות תמות, וכמו דחשיב שם כפי שיבא לפנינו, ועל זה אמר כאן דאע״פ שאסור בכולם מ״מ אינו חייב מלקות רק על עיקר עבודות, משא״כ עבודות שאינן רק סניפין לעיקרי עבודות.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורתולדות אהרןכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יח) כִּ֥י כׇל⁠־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר⁠־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃
For whatever man has a blemish, he shall not draw near: a blind man, or a lame, or he who has a flat nose, or is long-limbed,
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[קעו] 1כל איש אשר בו מום לא יקרב, בין האולם ולמזבח מקודש ממנו (מעזרת כהנים) שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם (אמר השי״ת לאשר במקדש ראשיכם אל תפרעו, ואמר כל אשר בו מום לא יקרב, פהמ״ש להרמב״ם). (משנה כלים א׳:ט׳)
[קעז] 2[אשר בר מום לא יקרב], בעל מום (כהן בעל מום ששימש) רבי אומר במיתה (ראה להלן אות קצט) וחכמים אומרים באזהרה. (סנהדרין פג.)
[קעח] לא יקרב... לא יגש, לא יגש לא יגש ג׳ פעמים, לעבור עליו בג׳ לאוין על ההגשה, ובשני לאוין על ההקרבה שנאמר לא יקרב לא יקרב שני פעמים. (לקח טוב)
[קעט] 3איש עור, תנו רבנן, עור בין סומא בשתי עיניו בין באחת מעיניו, חורוור (חולי הוא שיש כמין טיפין לבנות בעין. רש״י לח:) והמים (שעיניו נוטפות מים) הקבועים, מנין, ת״ל איש עור (מריבויא דאיש). (בכורות מד.)
[קפ] 4איש עור... או דק או תבלל בעינו, אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא איש, עור, דק, תבלול בעינו, צריכי, דאי כתב רחמנא עור, משום דליתנהו כלל (עור משמע שניטלו עיניו וליתנהו כלל), אבל חוררור והמים הקבועין דאיתנהו ביה לא, כתב רחמנא איש, ואי כתב רחמנא איש, משום דלא קא חזי כלל, אבל מחסורייתא (שחסרה מראיתו אבל רואה מקצת) לא, כתב רחמנא דק (מחוסרת המראה ואינו ניטל כולו), ואי כתב רחמנא דק משום דמחסרן, אבל מבלבליתא (לבן דפוסק בסירה ונכנס בשחור ואינו מחסר המראית כלל) לא, כתב רחמנא תבלול, ואי כתב רחמנא תבלול משום דמבלבלן, אבל משום משניותא (שמשונות במעמדן כגון למעלה או למטה או רואה חדר ועלייה כאחת) לא, כתב רחמנא בעינו. אמר רבא, הלכך כל מחמת כהיותא (דאינו רואה כלל) אתיא מאיש, מחסורייתא מדק, מבלבליתא מתבלול, משניותא מבעינו. (בכורות מד.)
[קפא] 5או חרם, מתני׳: החרום פסול, איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת (שאין לו כלל חוטם בין שתי עיניו, וכשהוא כוחל עיניו במכחול יכול למשוך המכחול מעין לעין ואין החוטם מעכבו). גמ׳: ת״ר חרום, שחוטמו שקוע (למעלה בין עיניו) חוטמו סולד (שקצר באורכו), חוטמו בולם (נסתמו נקביו), חוטמו נוטף (ארוך ותלוי מלמטה משפתו) מנין, תלמוד לומר או חרום, ר׳ יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת, אמרו לו הפלגת (יותר מדאי אמרת, אלא אע״פ שאינו משוקע כל כך הוי חרום) אע״פ שאינו כוחל את עיניו כאחת. (בכורות מג:)
1. ראה רע״ב ותוי״ט שם שיש חולקים וסוברים שאין האיסור אלא מדרבנן.
– רמב״ם הל׳ בית הבחירה פ״ז ה״כ: בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסין לשם.
2. רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ו ה״ב: וכן בעל מום עובר שעבד, פסל ולוקה, שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר.
3. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה להלן אות קפ.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ז ה״ה: העיור בין באחד מעיניו בין משתיהן, מי שאינו רואה בשתי עיניו או באחת מהן, אע״פ שאין נראה בהן שינוי כלל מחמת שירדו מים קבועים כנגד ראותיו, מי שאינו רואה בעיניו או באחת מהן ראייה ברורה מחמת שהיה בה סנורים קבועים וכו׳.
4. ראה תו״כ וילקו״ש כאן. ורש״י פסחים עג. ד״ה בדוקין שבעין.
5. תו״כ, לק״ט ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ח ה״ז: ששה בחוטם ואלו הן, מי שעיקר חוטמו שוקע, אע״פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת, וזה חרום האמור בתורה, מי שאמצע חוטמו בולט למעלה, מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה, מי שחוטמו עקום לצד אחד, מי שחוטמו גדול מאיבריו, מי שחוטמו קטן מאיבריו וכו׳.
[ה]
״כָל אִישׁ״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״א:י״ז) ׳זֶרַע אַהֲרֹן׳, אֵין לִי אֶלָּא זַרְעוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן;
אַהֲרֹן עַצְמוֹ מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם״.
אֵין לִי אֶלָּא בַּעַל מוּם קָבוּעַ;
בַּעַל מוּם עוֹבֵר, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם״.
[ו]
״עִוֵּר״ – בֵּין סוֹמֵא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, בֵּין סוֹמֵא אֲפִלּוּ בְּעֵינוֹ אַחַת.
חֲוַרְוָר1 הַקָּבוּעַ וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִים, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אִישׁ עִוֵּר״.
[ז]
״פִסֵּחַ״ – בֵּין חִגֵּר בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו, בֵּין חִגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת.
רַגְלוֹ חֲלוּלָה וַעֲקוּמָה, דּוֹמָה לְמַגָּל, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אוֹ פִסֵּחַ״.
״חָרֻם״ – שֶׁחָטְמוֹ שׁוֹקֵעַ.
חָטְמוֹ בָּלוּם, חָטְמוֹ סוֹלֵד, חָטְמוֹ נוֹטֵף, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אוֹ חָרֻם״.
[ח]
אַבָּא יוֹסֵה אוֹמֵר: ׳הַחֵרֵם׳. אֵיזֶהוּ ׳הַחֵרֵם׳?
הַכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת.
אָמְרוּ לוֹ: הִפְלַגְתָּ!
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָכֹל לִכְחֹל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת.
[ט]
״שָׂרוּעַ״ – שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ.
פִּקָּה יוֹצָא מִגִּדּוּלוֹ, עֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו, פַּרְסָתוֹ רְחָבָה כְּשֶׁלְּאָוָז, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אוֹ שָׂרוּעַ״.
1. חֲוַרְוָר. מחלת עיניים, כתם לבן על הקרנית, קטרקט.
אֲרֵי כָל גְּבַר דְּבֵיהּ מוּמָא לָא יִקְרַב גְּבַר עֲוִיר אוֹ חֲגִיר אוֹ חֲרִים אוֹ סְרִיעַ.
For no man in whom is a blemish may come nigh; a blind man, or lame, or flat-nosed, or disproportioned;⁠a
a. Pesch. Syriac here, "or who has the ear slit.⁠"

כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ
אֲרֵי כָל גְּבַר דְּבֵיהּ מוּמָא לָא יִקְרַב גְּבַר עֲוִיר אוֹ חֲגִיר אוֹ חֲרִים אוֹ סְרִיעַ
הבחנת חתם סופר בין פִּסֵּחַ, שֶׁבֶר רָגֶל, וצוֹלֵעַ
א. ״פִּסֵּחַ״ – ״חֲגִיר״ שעל פיו פירש רש״י ״וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם (שמואל ב כב מו) – לשון פִּסְחִים״. ואולם מה בין ״פִּסֵּחַ״ – ״חֲגִיר״ לפסוק הבא ״שֶׁבֶר רָגֶל״ – ״תְּבַר רִגְלָא״? ומה בינם לבין ״וְהוּא צֹלֵעַ״ (בראשית לב לב) ״וְהוּא מַטְלַע״?
החתם סופר דן בכך כשנשאל על המשנה בבכורות (מ ע״א): ״נשבר עצם ידו ועצם רגלו, אף על פי שאינו ניכר. מומין אלו מנה אילא ביבנה, והודו לו חכמים״. והקשו בגמרא: ״אינו ניכר מי קא הוי מומא? אמר רב פפא: אינו ניכר – מחמת עצמו, אבל ניכר מחמת מלאכה״, וברש״י: ״מחמת עצמו – שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצולע, והילוך הרגל זו היא מלאכתו״ וכתב על כך החתם סופר:
מה שנתקשה בדברי רש״י דבכורות מ׳ ע״א דשבר רגל שאינו ניכר שלא בשעת מלאכה היינו שהוא צולע בשעת הילוך שהוא מלאכה דידי׳. והוקשה למעלתו דצולע היינו פיסח האמור בתורה בפ׳ מומין ומה הוסיף אילא ביבנה? וכן הקש׳ ארמב״ם דמנה שתיהם פיסח ושבר רגל הניכר בשעת הילוך וכ׳ מעלתו שהטור לא מנה פיסח כלל רק שבר רגל.
בתשובתו מבחין החת״ס בין פִּסֵּחַ – שאינו יכול לעמוד על רגלו, צוֹלֵעַ – המסוגל לכך אבל נוטה לצד, ואילו שֶׁבֶר רָגֶל ניכר רק בשעת ההליכה.⁠1
חָרֻם, שָׂרוּעַ אינם מבוארים
ב. ״חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ״. רש״י פירש על פי ספרא: ״חָרֻם – שחוטמו שקוע בין שתי העינים שכוחל שתי עיניו כאחת״.⁠2 וכן במיוחס ליונתן: ״אוֹ דְלָקִי בְּחוּטְמֵיהּ״ (או שלקה בחוטמו). ופירש רמב״ן: ״ולשון חָרוּם מלשון כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם (ויקרא כז כט), וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם (במדבר כא ב), ענין חרבן, ויקרא חָרוּם, כי החוטם הדרת פנים, כמו שאמרו (יבמות קכ ע״א) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואשר אין חוטמו כתאר בני האדם צורתו חרבה״.
אבל מכיוון ש״חוטם״ אינו קיים בארמית של אונקלוס, הוצרך לתרגם ״חָרֻם״ – ״חֲרִים״ בתצורה ארמית. ולשמירת האחידות תרגם גם ״שָׂרוּעַ״ – ״סְרִיעַ״ בהעתקה לארמית ומבלי לפרש.⁠3 אבל להלן תרגם ״וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט״ (ויקרא כב כג) ״יַתִּיר וְחַסִּיר״ מהטעם המבואר שם.
1. שו״ת חתם סופר חלק ו, ליקוטים סימן כא: ״בתשובת דבר זה אומר כי אין דבר מקובל בידי בזה כלל. אך מהנראה אם נאמר שפוסח וצולע א׳ הוא בלשון הקודש אם כן יראה שהדבר מבואר מעצמו, דבקרא ה״ל למימר פוסח בחולם ויהי׳ אז על משקל צולע על ירכו או לאידך גיסא דרש״י הו״ל למכתב צלוע במלאפו״ם על משקל שרוע וקלוט ויהי׳ שם התואר כמו פיסח בחירק. אבל הענין מובן דהתורה מיירי מי שניכר אפי׳ שלא בשעת הילוך על כן יתואר האיש בתואר פיסח משא״כ כשאינו ניכר אלא בשעת מלאכה והילוך הרי איננו יתואר אלא במה שעושה פעולת הפסיחה והצליעה כשעושה מלאכתו שהוא ההילוך. ע״כ יאמר עליו שם הפועל פוסח או צולע בחולם שהוא פועל הצליעה בהילוכו וע״כ הוצרכנו להוספת אילא ביבנה. והטור דכ׳ שבר רגל הניכר לא הוצרך תו להזכיר פיסח שבתורה דק״ו הוא ורמב״ם שנכנס למנין מנה הכל כדרכו ובאמת צריך קצת טעם מנ״ל לאילא ביבנה להוסיף פוסח על פיסח דקרא. אמנם כן ראיתי בתרגום שתרגם פיסח חגירא וצולע מתרגם איטלע ומהנראה מפרש״י ביבמות ל״ט ע״ב אטלע לה רגלא דימינא הצדד לה רגל ימין משמע צידוד בעלמא משא״כ פיסח שהוא דולג ומקפץ ואינו יכול לעמוד על רגלו כלל ולזה נוטים דברי הגאון מהר״ז עמריך בספרו הקטן סוף סי׳ ב׳ ודברי נוב״י בחלק א״ע סס״י צ״ד תמוהי׳ בזה. וזכינו לדין דפיסח וצולע תרי מילי נינהו. ואין להשיב ממשחז״ל פ״ק דע״ז עוד אחרת הי׳ ברומי א׳ לשבעים שנה מביאי׳ שלם על חיגר וחיגר נגד יעקב והרי יעקב צולע הי׳ והם מביאי׳ חיגר? ויותר מזה קשה בקרא כי אם הסירך העיורי׳ והפסחי׳ ואמרו שהוא נגד יצחק ויעקב, הרי שקרא ליעקב פיסח? לזה אומר אין מביאי׳ ראי׳ מן השוטים שעושי׳ דמיון בעלמא ופיסח וחיגר יותר ניכר ונראה לעינים מן הצולע ע״כ עושי׳ דוגמת דפיסח וחיגר ולעולם האמת לפי ענ״ד כמו שכתבתי למעלה״.
2. ספרא אמור, פרשה ג: ״חרום שחוטמו שקוע... אבא יוסי אמר: איזהו החרום? הכוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו: הפלגתה, אף על פי שאין יכול לכחול שתי עיניו כאחת״.
3. י׳ קוטשר (״מלים ותולדותיהן״, עמ׳ 75) הסתפק במוצאה הארמי של ״חוטם״, לפי שמצאנו במקרא שורש חט״ם כפועל בהוראת ״להאריך אף״: ״לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ״ (ישעיהו מח ט), ובהוראה נוספת בלשון חז״ל ״הנאקה בחֲטָם״ (משנה שבת ה א) היינו זמם על פי הבהמה.
ארום כל גבר דאית ביה מום לא יקרב למקרבהא גבר סימי או חגיר או פחוש או פסיעב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יקרב למקרבה״) גם נוסח חילופי: ״יקרוב גב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סימי או חגיר או פחוש או פסיע״) גם נוסח חילופי: ״דסמי או דחגיר או דפסיק או דמסר׳⁠ ⁠⁠״.
ארום כל גבר דביה מומא לא יקרב גבר דסמי או דחגיר או דלקי בחוטמיה או דמשתימיט ירכיה.
for no man who hath a blemish in him shall offer. A man who is blind or lame, or stricken in his nostrils, or mutilated in his thigh,
כי כל איש שבו מום לא יקרב איש עור או פסח או שלקוי בחוטמו או שנשמטה ירכו.
אֲשֶׁר בּוֹ מוּם – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֶרַע אַהֲרֹן״, אֵין לִי אֶלָּא זַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, אַהֲרֹן עַצְמוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם״. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנּוֹלַד תָּמִים וְנַעֲשָׂה בַּעַל מוּם, בַּעַל מוּם מִמְּעֵי אִמּוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר בּוֹ מוּם״.
עִוֵּר – בֵּין סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו בֵּין סוּמָא בְּעֵינוֹ אַחַת. חֲוַרְוָר קָבוּעַ וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ עִוֵּר״. ״פִּסֵּחַ״ בֵּין חִגֵּר בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו בֵּין חִגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת. רַגְלוֹ חֲלוּלָה וַעֲקֻמָּה וְדוֹמָה לְמַגָּל, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ פִסֵּחַ״. ״חָרוּם״ שֶׁחָטְמוֹ שָׁקוּעַ. חָטְמוֹ סוֹלֵד חָטְמוֹ בָּלוּם, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ חָרוּם״. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: אֵין ״חָרוּם״ אֶלָּא הַכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת. אָמְרוּ לוֹ: הִפְלַגְתָּ, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ כּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת. ״שָׂרוּעַ״ שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ. פִּקָּה יוֹצֵא מִגּוּדָלוֹ, עֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו, פַּרְסוֹתָיו רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוָּז, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שָׂרוּעַ״.
[אד֗ כ]⁠ל רגל פיה עיב לא יתקדם פמן ד֗לך אלאעמי ואלזמן ואלאכ֗רם [ואלכ֗אמע]:
שכן כל איש שיש בו מום לא יתקרב, ומכלל זה העיוור והפיסח ובעל האף והאוזן הנקובים ובעל האיברים הלא-שווים.
חרֻם – אמרו רבותינו: שמיתר חוטמו נכרת, ומיתר החוטם הוא החוצץ בין שני האפים.⁠1 (ספר השרשים ״חרם״)
1. {הערת המהדיר: רבינו מפרש את חרֻם באופן ייחודי, כפגיעה בדופן שבין שני הנחיריים. בתלמוד, התפרש חרֻם כחוטם שקוע, המבטל את ההפרדה שבין העיניים: ״חרֻם״ – שחוטמו שקוע. חוטמו סולד, חוטמו בולם, חוטמו נוטף – מניין? תלמוד לומר: ״או חרֻם״ (בבלי בכורות מ׳.), וכן פוסק הרמב״ם: מי שעיקר חוטמו שוקע, אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת, וזה ״חרֻם״ האמור בתורה (רמב״ם ביאת מקדש ח׳:ז׳).
וקשה, שהרי פירושו של רבינו אינו מוגדר מום בפרק ו׳ של מסכת בכורות: על אלו מומין שוחטין את הבכור? ... חוטמו שניקב, שנפגם, שנסדק (משנה בכורות ו׳:א׳-ג׳), ובתלמוד: תנו רבנן: ניקבו חוטמין זה לתוך זה, מבחוץ – הרי זה מום, מבפנים – אינו מום (בבלי בכורות ל״ט.), ואפשר שיש לפרש את דברי רבינו במי שנכרתה המחיצה המפרידה בין שני נחיריו מבחוץ, דבר הקרוב למשמעות חרֻם בתלמוד – שאין מפריד בין עיניו, אף שאינו שקוע מלידתו, וצ״ע}
א
חרום – שחוטמו שקוע בין שתי העיניים, שכוחל שתי עיניו כאחת.
שרוע – שאחת מאיבריו גדולה מחבירתה, עינו אחת גדולה ואחת קטנה, או שוקו ארוכה מחבירתה.
א. בכ״י אוקספורד 165, ובדומה בכ״י המבורג 13, נוסף כאן: ״כי כל איש אשר בו מום לא יקרב – אינו בדין שיקרב, דומה להקריבהו נא לפחתך (מלאכי א׳:ח׳). נראה לי.⁠״ הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34.
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב FOR ANY MAN THAT HAS A BLEMISH SHALL NOT APPROACH – This means: it is not right that he should approach; It expresses the same idea as "[And if you offer the blind for sacrifice, is it not evil? and if you offer the lame or sick, is it not evil?] offer it now unto your governor! [will he be pleased with you?]" (Malakhi 1:8).
חרם A FLAT-NOSED MAN – one whose nose is sunk between his two eyes so that he is able to paint both his eyes (for medical or cosmetic purposes) with one stroke (Sifra, Emor, Section 3 7; Mishna Bekhorot 7:3).
שרוע HE THAT HAS A LIMB TOO LARGE – i.e. one of whose limbs forming a pair is larger than the other, e.g. one of his eyes is large and the other small, or, one of his legs is longer than the other (Bekhorot 40b; cf. Sifra, Emor, Section 3 9).
פס׳: כי כל איש אשר בו מום לא יקרב – בין מום קבוע בין מום עובר.
איש עור – בין סומא בשתי עינים בין סומא באחת מעיניו. חוורור הקבוע כעין המים הקבועין בעין כדמפורש במסכת בכורות. הכל בכלל עור.
או פסח – בין בשתי רגליו בין ברגלו אחת. רגלו חלולה עקומה דומה למגל הכל בכלל פסח.
או חרום – שחוטמו שקע 1חוטמו בלום 2חוטמו סולד 3חוטמו נוסף. הכל בכלל חרום.
או שרוע – שעקביו יוצא לאחוריו:
1. חוטמו בלום. פי׳ שנסתמו נקבי האף:
2. חוטמו סולד. שהוא קצור בארכו שנדמה שניטל ראש החוטם עיין (בכורות מ״ד.) וברש״י שם:
3. חוטמו נוטף. ארוך ותלוי למטה משפתו:
חרום ושרוע – מפורש בבכורות (משנה בכורות ז׳:ג׳, בבלי בכורות מ׳.).
חרום ושרוע: These words are explained in Bekhorot.⁠1
1. The Mishnah in Bekhorot 7:3 defines חרום as a person who has a nose that is so shrunken that his two eyes seem to be connected. The word שרוע, in reference to an animal, is defined in BT Bekhorot (40a) as an animal with a dislocated thigh. In Bekhorot 3b the word שרוע is used in relation to humans and animals. It is not defined, but from the context it means a person with organs that are mismatched (e.g. one larger eye and one smaller one). Rashi on our verse goes into details about the meaning of the words, and combines the two explanations of שרוע into one. Rashbam says more simply that details may be found in Bekhorot.
There is no consensus among modern scholars about what these words mean.
חרם – הפך שרוע, והנה חרם קרוב מגזרת: חרם (ויקרא כ״ז:כ״ח), ושרוע – מגזרת: מהשתרע, [כי קצר המצע מהשתרע (ישעיהו כ״ח:כ׳).]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
MAIMED. Charum (maimed) is the reverse of saru'a (too long). Note, charum is related to the word cherem (destruction).⁠1
TOO LONG. Saru'a (too long) is related to the word me-histare'a (to stretch himself) (Is. 29:20).
1. According to Ibn Ezra saru'a refers to a person who has an extra-large limb while charum refers to a person who has a limb that is undersized.
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב – וכאן אמר איש אשר בו מום אינו דין שיקרב, ולהעמיד דבריו בא זה, וכי זה כמו דהא.
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב – FOR WHATEVER MAN HAS A BLEMISH HE SHALL NOT DRAW NEAR – And here [in explication of the previous verse] it says a man who has a blemish it is not appropriate that he shall draw near, and this comes to support his words [of the previous verse], and this FOR is like “because.”
כי כל איש וגו׳ – נתינת טעם הוא, וכן פירושו דהא כל איש אשר בו מום אין נראה נאה שיקריב.⁠1
אשר בו מום – אפילו נולד בעל מום ממעי אמו.⁠2
חרם – לשון חרם ושבירה.⁠3
שרוע – מלשון מהשתרע.⁠4
1. בדומה בר״י בכור שור.
2. שאוב מהספרא ויקרא כ״א:ט״ז.
3. בדומה באבן עזרא.
4. שאוב מאבן עזרא.
'כי כל איש וגו, "for any man who is afflicted with a blemish" the Torah lists the reason that such priests may not perform service in the Temple as being that seeing that they represent the whole Jewish community, it would not seem appropriate that this community dispatches blemished people as their representatives at the Court of the King of Kings. (B'chor shor)
אשר בו מום, "even if he had been born with the physical abnormality;⁠"
חרם, an expression similar to חרם or שבירה, "disgraceful, something to be avoided.⁠" (Ibn Ezra)
שרוע, asymmetrical, too long or too short. Compare Isaiah, 28,20, השתרע.
(יח-כ) חרום – נראה ליא שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו כאחת. לשון רבינו שלמה.
ובתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״א:י״ח) ובגמרא בכורות (בבלי בכורות מ״ג:) שנו: חרום – שחוטמו שקוע, חוטמו בלום, חוטמו סולד, חוטמו נוטף מניין? תלמוד לומר: או חרום. אבא יוסי אומר: אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו: הפלגת, אף על פי שאינו יכול לכחול שתי עיניו כאחת.
ולשון: חרום – מגזרת כל חרם אשר יחרם מן האדם (ויקרא כ״ז:כ״ט), והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳) – ענין חרבן. ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים, כמו שאמרו (בבלי יבמות ק״כ.): אין מעידין אלא עלב פרצוף פנים עם החוטם, ואשר אין חוטמו כתואר בני אדם צורתו חרבה.
וטעם: או גבן או דק נמשך אל מלת: בעינו. או שהוא גבן בעינו, או דק או תבלול בו,⁠ג והוא שגבות עיניו שוכבות עליהן, מלשון: גב המזבח (יחזקאל מ״ג:י״ג), על גבי חרשו חורשים (תהלים קכ״ט:ג׳).
והזכיר תחלה המום בחסרון האיברים: עור או פסח, ואחרי כן בקטנות כגון: החרום, ובגודל כמו: השרוע, ואחרי כן בשברון העצמות אף על פי שכל איבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול, ואחרי כן פסל אפילו בכיעור התאר כגון: הגבן ואשר בעיניו הגרעינים, ואחרי כן בבשר הגוף כי צריך שיהיה נקי וחלק, ואחרי כן הוסיף בבעלד הרוח אשר ביציו נפוחים בו אף על פי שהוא חולי נהוג בזקנים ואינו מום בעצם או בבשר.
ורבותינו ביארו (משנה בכורות ו׳) מומין רבים נלמדים מאלה כי הנזכרים בתורה אבות להם.
א. כן בכ״י פולדה 2, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, דפוס ליסבון: ״נ״ל״. בכ״י פריס 222, דפוס רומא: ״כל״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״על״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258. בכ״י פריס 222. בדפוס ליסבון: ״בעינו״.
ד. כן תוקן בין השיטין בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״בעל״.
(18-20) O (OR) CHARUM O (OR) SARU'A.' "[Charum] is anyone whose nose is sunk between his two eyes, so that he is able to paint both his eyes [for cosmetic purposes] with one stroke.⁠" This is Rashi's language. And in the Torath Kohanim1 and in the Gemara of Tractate Bechoroth2 we have been taught: "Charum is one whose nose is sunk. [How do I know about] one whose nose is obstructed? or one whose nose is turned up? or whose nose overhangs his lips? From the expression o charum, [the word 'o' (or) includes these blemishes]. Aba Yosei says: The word charum means only one who can paint both his eyes with one stroke. But the Rabbis said to him: 'You have overstated it. Even though he cannot paint both his eyes with one stroke'" [because his nose is not so deeply sunken, he may nonetheless come within the term charum].⁠3
The term charum is of the expressions: None 'cheirem' (doomed) who shall be 'yachoram' (doomed of man);⁠4 'v'hacharamti'(and I shall utterly destroy) their cities,⁠5 the meaning thereof being destruction. Now [a man with a sunken nose] is called charum because the nose determines the beauty of the face, just as the Rabbis have said:⁠6 "Evidence [as to the identity of a corpse] may not be given unless [from proof afforded by recognition] of the face together with the nose,⁠" and if someone's nose is unlike that of the appearance of normal people, the shape [of his face] is deemed "destroyed.⁠"
'O gibein o dak o t'valul b'eino.'7 The expression 'o gibein' is connected with the word 'b'eino' (in his eye), meaning that he is either a gibein in his eye, or has a dak (membrane) or a t'valul (a speck) in his eye, gibein meaning that the hair of his eyebrows are so long that they lie over his eyes, of the expressions: 'gav' (the side of) the altar;8 upon 'gabi' (my back) plowed the plowers.⁠9
Now Scripture mentioned10 first [in (18) before us] blemishes of missing limbs: a blind man, or a lame, and afterwards [it
mentioned blemishes which are a result of] the smallness of the limbs, such as the charum [whose nose is sunk into his face, and consequently is shorter than the normal nose], or a result of the largeness of the limbs, such as the saru'a [meaning "anything too long,⁠" as where one eye is larger than the other, or one leg longer]. Then in the following verse [19] it cites blemishes because of the breaking of bones even though he has all his limbs with him, nonetheless, if the bone is broken, he is disqualified [from ministering the Service]. Then [in (20)] He disqualified [a priest from performing the Service] even on account of a hideous appearance, such as one whose eyebrows overhang his eyes, or who has kernel-like growths in his eyes [like a membrane or a speck], and then it mentioned blemishes on the flesh of the body [such as scabs or scurvy], because he [the priest] must be clean and smooth [in flesh]. And afterwards He added [o m'roach ashech, which means] one who has wind [and as a result of which] his testicles are swollen, even though it is a sickness common amongst older people, and is not a blemish in the bone or flesh. Now our Rabbis have explained11 many other blemishes which are deduced from these, for those mentioned in the Torah are merely the primary [categories of those] blemishes [deduced by the Rabbis].
1. Torath Kohanim, Emor 3:7.
2. Bechoroth 43b.
3. Ramban's objection to Rashi's interpretation is thus clear. Rashi stated that charum is one whose nose is so far sunk that he is able to paint both his eyes with one stroke. But, as pointed out by Ramban, this is only the opinion of a single Sage, Aba Yosei, while all the other Sages differ with him, as explained in the text. Mizrachi too, writes that he does not know what prompted Rashi to follow the opinion of a single Sage. See also Gur Aryeh.
4. Further, 27:29.
5. Numbers 21:2.
6. Yebamoth 120a.
7. (20).
8. Ezekiel 43:13.
9. Psalms 129:3.
10. Ramban now sets forth the thought that the blemishes mentioned in these verses are primary types of blemishes, which are to serve as examples for other defects to be deduced therefrom. Thus the Torah mentioned first, cases of missing limbs, then uneven limbs etc. Thus the list here, although not exhaustive, served as the source for the deduction of other defects enumerated by the Rabbis of the Talmud.
11. Bechoroth, Chapter 6.
חרום – מגזרת חרם כמו והחרמתי את עריהם ענין חורבן כי החוטם הוא עיקר הדרת הפנים וכשאין חוטמו כתואר בני אדם נמצאת צורתו חרבה:
חרום, "someone with a flat nose, without a bridge,⁠" the origin of the word is חרם, as used in והחרמתי את עריהם, "I will utterly deface their cities.⁠" (Numbers 21,2) The nose, i.e. the bridge of the nose, is considered essential to someone having a handsome face. Absence of that bridge deprives a person of his human appearance, [makes him appear like an inferior species, such as an ape. Ed.]
חרום – מגזרת חרם כמו (במדבר כ״א ב׳) והחרמתי את עריהם עניין חורבן. כי החוטם הוא עיקר הדרת פנים וכשאין חוטמו כתואר בני אדם נמצאת צורתו חרבה. או שרוע. פר״ש שנ״ל שחוטמו שקוע בין שתי העינים שכוחל שתי עיניו כאחת. וא״ת ויש מתמיהין על פי׳, היאך אמר נ״ל, דהא בהדייא קתני התם בת״כ אבא יוסי אומר אי זהו חרום זה שכוחל שתי עיניו כאחת. ותו איכא לאקשויי דהא אי איפשר להיות דהא קתני אמר לו הפלגת, אע״פ שאינו יכול לכחול שתי עיניו כאחת.
חרום – חסר אבר.
ושרוע – יתר אבר.
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב – רוצה לומר מום קבוע, כי כבר זכר בפרטים הבאים אחריו מומין קבועים, והם העִוֵּר והפִּסֵּחַ. ואמנם בסוף הענין זכר מומים עוברים, כמו גרב או ילפת, וסמך לו ׳כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה׳, מום בו וגו׳⁠ ⁠׳ (פסוק כא), והוא אזהרה לבעל מום עובר; ולזה אמר ׳מום בו׳, להעיר שאינו נפסל אלא בעת שהמום בו, לא אחר עוברו. והנה זכרה התורה המומין היותר קשין, לפי שכבר יזכור שאם עבד הבעל⁠־מום יחלל עבודתו, וזה לא יהיה אלא בכמו אלו המומין החמורים; ואם היתה כונת התורה שיהיה כל בעל מום מחלל עבודה, היתה זוכרת המומין היותר⁠־קלים ומהם נלמד החמורים; ואמנם הבדילה החמורים, לבאר שבהם ענין נוסף על שאר המומין והוא חילול העבודה. וזה מבואר מהשורשים הכוללים.
איש עִוֵּר או פִּסֵּחַ – הנה העיור הוא מי שנעדר ראות עינו לאי⁠־זו סיבה שתהיה, ואף על פי שאין שם שינוי בתמונתו ומראהו; והפיסח הוא מי שיהיה פוסח בלכתו.
או חָרֻם – הוא מענין חֵרֶם, שהוא מענין השחתה והפסד; והוא מי שנפסד ממנו דבר מהדברים שיש להם רושם בפעולותיו הטבעיות, כמו הענין במומין הקודמין לזה. כאילו תאמר שיָבְשה אוזנו או מה שיִדמה לזה.
או שרוע – הוא שיהיה נוסף בו דבר יהיה בו הפסד⁠־מה בפעולותיו הטבעיות, כאילו תאמר שיהיו לו שני שחוסים באוזן. כי זה הענין יִדמה שהוא משוער בטבע מצד הכמות והתמונה, וכאשר נפסד הסדר ההוא לא תהיינה פעולות האבר ההוא שלמות, וזה מבואר למי שעיין בטבעיות. ולזאת הסיבה היה החולי מום, כשיתבלבלו בעבורו הפעולות הטבעיות, כי זה גדר החולי, כמו שהתבאר במלאכת הרפואה. ולזה תמצא שאמר הנביא ׳והבאתם גזול את הפִּסֵּחַ ואת החולה׳ (מלאכי א, יג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(יח-כא) ואחר שזכר כל המומים הראשיים עור או פסח או חרום או שרוע ואשר יהיה בו שבר רגל וגו׳ או גבן או דק וגו׳, זכר שאר המומין מהטעם עצמו ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה׳ מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב – והנה היה סוג הכיעור מבואר אם מצד מה שימצא בבעל מום מהדופי והמיאוס החיצוני מהתיצב במקום גדולים כל שכן לפני אדון האדונים ואלהי האלהים. אם למה שחוייב מצורך שלמות הגוף ותוכן בנינו וגמר איבריו וחושיו וכחותיו לשלמות הנפש השורה עליו. משל למרגלית הצריכה משבצת הכסף או הזהב וזולתם כדי שיסודרו ממנה הפעולות המסוגלות בה כי זהו התועלת הראשון אשר כתבנו בפרשת מילה מהסרת הערלה לפי שהוא כעין מום מותרי באדם וכל שכן שצריך להשמר זה הענין באנשי קדש העומדים בין ה׳ ובין העם להשפיע על ידם הטוב העליון.
1אמנם למה שכבר יהיו רוב המומין האלו באנשים לאונסם או כי יולדו עמהם מהתחלתם וכבר כתב החכם בפרק י׳ מהג׳ מהמדות זה לשונו. כאשר הם מכוערים לא יגער בהם א׳ כי אשר הם להתרשלות ורפיון וכן גם כן אצל החולשא והכיעור ורוע התמונה כי אמנם אין אחד מואס לאשר הוא בטבע או בחולי או מנגע אבל יחוננו ואשר הוא משתיית יין או מדברים נעשים יושר כל אדם ימאסהו הדברים אשר הם כעורי הגוף והם בידינו הם נמאסים ואשר אינם לא ע״כ.
1. כונתו, כי כמו שאמר החוקר כי הרשע דומה לחולי קשה ותמידי, יען כי האיש אשר בו יקונן הרשע והוא הנטיה למעול מעל בה׳ ולהרשיע בזדון לב, לא במהרה ועל נקלה יעזוב דרכו הרעה וייטיב מעלליו, אפס החטא שהוא רק בשגגה ובלי דעת, אשר ברשתו יפול האדם רק לפעמים כאשר יחדל להתבונן כראוי על כל מפעליו אינו תמידי, ודומה לחולי נופל אשר רק לעתים ידועים יחלה בו האדם, כן זכר המדרש גם פה במשלו רק חולי הכפיה, להורות כי כמו שהחולי הזה יאריך רק זמן מעט, כן יושר אור השכל וההשגה הברור׳ מהשלימים האמיתים ככהני ה׳, ואף כי מלאכיו העומדים לפניו רק לפי שעה כאור שמש זורח אשר לפתע פתאום יחשיכנו לפעמים הענן זמן מה, ואח״כ תעבור הרוח ותטהר הרקיע וישוב אורו להיות בהיר בשחקים כבראשונה.
אמנם וכו׳ דעת החוקר הוא כי כמו שלא יגונה האדם בעבור כעור גופו, אם היא לו מלידה ומבטן, כי אם בהיותו הוא בעצמו הסיבה לכעורו זה, ד״מ אם יתן לנשים חילו ועי״ז משמן בשרו ירזה ולא תואר לו ולא הדר, או אם יהי׳ איש ריב ומדון לכל רעיו, עד כי ינצו תמיד עמו ויכוהו הכה ופצוע, עד כי יהי׳ מאיש משחת מראהו. כן לא יגונה האדם בעבור מדותיו המכוערות כ״א בהיותו הוא בעצמו המסבב אותן או בעבור שהיה בידו להסיר המדות האלה מעליו ולא הסירן אבל לא אם הן דבוקות ואחוזות בו בטבעו ד״מ בעבור רפיון וחולשות גופו, כמו שלא יגנה איש יראת החלש מיד חזק ממנ׳, או מורך לב הנשים ושאר רפי ידים בטבעם, ועפ״י דברי החוקר האלה יאמר הרב ז״ל, כי אף שהכהנים בעלי מום הורחקו מעבודת הקדש יען כי גם לאיש שחסר׳ לו רק שלימות גופנית, לא נאוה להיות מליץ בין ה׳ ובין העם, בכל זאת אחרי שרוב מומי האדם הם בו מלידה ומבטן, או באים לו אח״כ רק שלא ברצונו ולאונסו ע״י מקרה ואסון, הותר להם לאכול בקדשים וזה שאמר הכתוב תחילה דרך חמלה וחנינה ״לחם אלהיו וכו׳ יאכל ואח״כ ״אך אל הפרוכת לא יבוא וכו׳ ולא יחלל וכו׳⁠ ⁠⁠״.
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך. פירוש האי לא יקרב תנינא אין פירושו כפירוש לא יקרב להקריב דלעיל שהוא אזהרה דא״כ תרתי למה לי ועוד דלשון כי כל איש משמע שהוא נתינת טעם על האזהרה למה לא יקרב להקריב כי אינו ראוי שיקרב שכמו שאין ראוי שיהיה הקרבן בעל מום מטעם הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך כן אין ראוי שיהיה המקריב בעל מום מזה הטעם עצמו:
שכוחל שתי עיניו באחת. פירוש שחוטמו סמוך לעיניו הוא שקוע לגמרי עד שכשרוצ׳ לכחול שתי עיניו אין חוטמו מעכב מלכחול שתיהן יחד בכחילה אחת ואיני יודע מי הכריחו לרש״י ז״ל לפרשו אליבא דאבא יוסי דאמר אי זהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת והלא כבר אמרו לו חכמים הפלג׳ על דבריך יותר מדאי שאין אנו צריכין שיהא שקוע כל כך אלא שיראה משונה משאר בני אדם אע״פ שאינו יכול לכחול שתי עיניו כאחת כדתניא בתורת כהנים:
שרוע שאחת מאבריו גדולה מחברתה עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה או שוקו אחת ארוכה מחברתה. כי שרוע מלשון ייתור ויש לתמוה שבפרק על אלו מומין שנינו עינו אחת גדולה ולא קתני לה גבי שרוע ושרוע מפרש במתניתין שנשתרבב׳ ירכו שמע מינה אין שרוע אלא ברגל ואם תאמר כששוקו אחת ארוכה מחברתה היינו פסח דפסח הוי בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת כדתני׳ בתורת כהנים יש לומר שהפסח הוא כשרגלו אחת קטועה או קצרה משעור הרגל והאחר הוא כמנהג אבל מי שנשתרבבה יריכו יותר משיעור הרגל אין זה פסח אלא שרוע:
(יח-כג) והנה חזר לומר שנית כי כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב ע״ד אביו ואמו קלל הנכפל ואפשר לפרש שאמר כי כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב להביא משל למלך שכל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב רוצה לומר לשרת לפני מלך שר ואדון כל שכן לפני מלך מלכי המלכים. ולזה נכפלה זאת האזהרה. והנה זכר ראשונה המום הנראה ונגלה באמרו איש עור כלומר שלא יהיה נראה בעינו. וזכר אחריו או תבלול בעינו שהוא מום כפי הנראה, אבל אינו נעדר הראות. וכן זכר פסח וחזר לומר שבר רגל, לפי שהפסח הוא שנולד כן והשבר רגל הוא חולי.
ואמנם חרום הוא חסר אבר כאלו תאמר אצבע וכדומה לו וזה אם בלידה ואם בחולי ואף שהוא מכוסה. ושרוע הוא הפכו שהוא מיותר אבר או בשר והוא נפוח מתולדתו או מחליו וגבן הוא הגבוה יותר מן הראוי. והדק הוא הנמוך ביותר כך פירשו הראב״ע. ולדעת רש״י גבן שנתחברו שני ריסי עיניו או דק דוק שבעין, ואפשר לפרש גבן חטוטרת מגבו כגמל מלשון הרים גבנונים או גבינה. ודק הפכו שחזהו דק והוא חולי רע, תבלול דבר זר בעינו מלשון תבל עשו והוא מדמות שבלול. וגרב הוא מוכה שחין רע. וילפת הוא רעש האברים מלשון ויחרד האיש וילפת. ומרוח אשך שאשכיו נפוחים כנוד מלא רוח.
וכלל הדברים באמרו כל איש אשר יהיה בו מום מזרע אהרן רוצה לומר אע״פ שהוא זרע אהרן שבחר השם לעבודתו כיון שהוא בעל מום לא יגש להקריב את אשי ה׳ כי כיון שמום בו ראוי הוא שאת לחם אלהיו שהם הקרבנות לא יגש להקריב מפני כבוד המזבח והעבודה והותרו כפי מה שפירשתי בזה השאלות הו׳ והז׳.
כאשר אסר הכתוב לבעל מום ההקרבה במזבח אמר הן אמת שמקדשי הקדשים ר״ל החמורים כאשם וכחטאת וכמנחה ומן הקדשים שהם קדשים קלים כתרומה וכשלמים יאכל הכהן הנזכר אף על פי שיהיה בעל מום כיון שהוא מזרע אהרן. אך אל הפרוכת לא יבא שאם הוא כהן גדול ונתחדש בו מום מהמומים שזכר לא יגש ולא יבא אל הפרוכת להכנס לפני לפנים ביום המקודש וגם אל המזבח החיצון לא יגש להקרבת קרבנות וכל שכן אם הוא כהן הדיוט שלא יגש כי מום בו רוצה לומר בעוד שהמום בו ובזה האופן לא יחלל הכהן את מקדש ה׳ שצריך שיהיה נכבד בעיני העם שהכהן המשרת ראוי שיהיה יפה בגופו ובמדותיו וכן ארז״ל שצריך שיהיה זקן ופרקו נאה שפל ברך ומרוצה לעם, ואמר כי אני ה׳ מקדשם רוצה לומר לכהנים המשרתים להיותם שלמים בכל ענין יותר מכל עדת ישראל.
ויתכן שהמומים הנזכרים כאן הם כסוגים ותחתיהם יכנסו מינים רבים. כי הנה העור כולל כל החלאים המתילדים בעין כגון הרחבת הנקב בבת העין וצורתו וחולשת הראות וכיוצא בם. ופסח כולל כל מי שצולע ונשמט הירך ומקצה רגלים ומועדי רגל. וחרום כולל כל חתוך בשר או עצם או אבר ומי שמדבר בחוטמו. והשרוע כולל כל תוספת בשר ואנדרוגינוס והוא הדין שנשברו צלעותיו או עצמותיו. וגבן כולל תחתיו מי שדקדקו עולה למעלה כמו ביצה או מי שראשו יוצא אחריו כנגד ערפו. ודק כולל הנמוך ואשר נמנעו הגידים באחד מאבריו ונדלדל הפנים וגדול הבשר בקצה העין וחסרונו. וגרב כולל כל מיני שחין. וילפת כל עוות הגוף ומעיכ׳ הפה והכפיה והרעד והשטות וגלגול הראש ועקום החוטם הנוטה לצד אחד, ומרוח אשך כל מה שירע בכיס הבצים והסרוס והחצץ. ומי יוכל לקבץ כל זכרון כל המקרים בגוף ההווים, וכלם נכללו תחת כל איש אשר בו מום. וחז״ל מנו אותם והעלום לתשעים מומים וגם פירשו המלות בדרך אחרת ומה שפירשתי בם הוא היותר נכון כפי הפשט. ומזה תדע למה לא הזכיר האלם והחרש או נכפה ומי שיש לו רעד ושאר החלאים.
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב – ״לעמד לשרת בשם ה׳⁠ ⁠⁠״, כענין ״כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק״ (אסתר ד׳:ב׳).
איש עור – והם המומים אשר בתולדה מחסרון החומר או הכח המצייר.
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, to stand and perform the Temple service. The principle is familiar to us from when Esther was aghast when her uncle Mordechai appeared wearing sackcloth in the courtyard of the Royal Palace (Esther 4,2).
[א] איש עור
[1] בכורות פרק שביעי דף מד ע״א (בכורות מד.)
[ב] או חרם
[1] שם1 [מג ע״ב]
1. רבנו כתב ׳שם׳ וכוונתו מד ע״א לפי דפוס וינציאה שנת רפב, שם המשנה בעניין החרום, כתובה בראש דף מד ע״א. בדפוס ימינו משנה זו כתובה בסוף מג ע״ב.
אינו דין שקרב. פירוש, דלמה צריך לומר עוד ״כי כל אשר בו מום לא יקרב״, הרי כבר כתיב (פסוק יז) ״אשר יהיה בו מום לא יקרב״, אלא פירושו אינו בדין שיקריב (כ״ה ברא״ם). וכתב זה לומר כי העונש גדול יותר, שהרי לא מחשיב השם יתברך כבשר ודם, שלפני בשר ודם איש כזה אין ראוי להקריב, ולפני מלך מלכי המלכים מקריב. אבל בתורת כהנים דריש אותו כך; ״אשר יהיה בו מום״, אין לי אלא שלא יהיה בו מום אלא זרע אהרן, אהרן עצמו מניין, תלמוד לומר ״אשר יהיה בו מום״. אין לי אלא שנולד בלא מום ונעשה בעל מום, נולד במומו מניין, תלמוד לומר ״אשר בו מום״, עד כאן:
שכוחל שתי עיניו כאחת. כסתם משנה בפרק אלו מומין (בכורות מג ע״ב). אף על גב דבברייתא (שם) איתא זה אליבא דאבא יוסי, וחכמים אמרו לו הפלגת, אף על גב שאין כוחל שתי עיניו כאחת, נראה לפסוק כסתם משנה. אי נמי, דמשנה לאו דוקא קאמר ׳הכוחל שתי עיניו כאחד׳, אלא דמילתא פסיקא נקט, דזה הוא בודאי חרם. וכך הם דברי רש״י שאמר שכוחל שתי עיניו כאחת, מלתא פסיקא, ולאו דוקא שתי עיניו כאחת לגמרי:
עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה. הקשה הרא״ם, דהא במתניתין קתני (בכורות מ ע״ב) עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, ולא קתני שרוע, ושרוע מפרש במתניתא (בכורות מ ע״ב) שנשתרבבה יריכו, שמע מינה אין שרוע אלא ברגל. ואין זה קשיא, כי רש״י סבירא ליה דברייתא לא אתא לפרושי כל עניני שרוע, וחד מינייהו נקט, והוא הדין עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה דהוי שרוע, ולא מפרש רק מלתא חדא דשרוע. אבל זה יש לתמוה, מנא ליה לרש״י דטעמא דשרוע דאחת מיריכותיו גדולה ואחת קטנה, דילמא מום שלו מפני שהוא מחובר למעלה מן הכסלים, שהרי במשנה (בכורות מ.) שנה ׳כסול׳ שאחת מן הירכות גבוה, ומפרש בגמרא שרגלו אחת על הכסול, ולפי הנראה היינו שרוע שנשתרבבה יריכו, שרוצה לומר שנשתרבבה למעלה מכסלים שלו. ולפי זה אפילו שתי הרגלים כך הוי מום. ולפי זה אין ענין ׳עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה׳ לשרוע, רק נקרא שרוע שנשתרבבה חוץ לשעור, ורגלו אחת או שתיהן על הכסל:
אינו דין שיקרב. דאל״כ אין זה נתינת טעם במה שאמר לא יקרב וכו׳ כי כל איש אשר בו מום לא יקרב מה חידש בזה ל״פ אינו דין. וק״ל נלי״ט:
שתי עיניו כאחת. פי׳ שחוטמו שקוע סמוך לעיניו עד שכשרוצה לכחול שתי עיניו אין חוטמו מעכבת מלכחול שתיהן יחד בכחילה אחת:
ארוכה. וא״ל היינו פיסח וי״ל פיסח מיירי שאבריו כשאר כל אדם אך שוק אחת הוא יותר קצרה, אבל שרוע הוא להיפך כי כל איבריו כשאר אברים של אדם אך שוק אחד הוא יותר ארוך ולשון שרוע הוא מלשון כי קצר המצע מהשתרע:
It is not proper that he approach. Because if not so, what reason is the verse giving when it says (verse 17) "Shall not approach... For any man who has a blemish shall not approach.⁠" What is the verse adding with this? Therefore he explains, "It is not proper.⁠" (R. Yaakov Taryosh)
Both his eyes with one stroke. Explanation: his nose is sunk close to his eyes so that when he wants to paint both of his eyes, his nose does not prevent him from painting them both together with one stroke.
Longer. You might ask: This is the same as being lame. The answer is that lameness is when his limbs are like everyone else except that one thigh is shorter, while "disproportionate" is the opposite, all his limbs are like everyone else except that one thigh is longer. The expression of שרוע is similar to, "For the bed is too short to stretch oneself out (מהשתרע)" (Yeshayahu 28:20).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

להקריב לחם אלהיו – אין לי אלא תמידין שקרויין לחם שנא׳ את קרבני לחמי שאר קרבנות מניין ת״ל עוד לחם אלהיו מניין לרבות את הדם ת״ל להקריב. מניין לרבות ק״ק וקדשי קלים ת״ל לא יגש להקריב. מניין הקומץ והלבונה והקטרת ומנח׳ נסכים וכו׳ ת״ל לא יגש להקרי׳ ומניין לרבות היציקות והבלילות התנופות והגשות ת״ל עוד לא יגש. יכול שיהא חיי׳ על אלו ת״ל לחם מה לחם מיוחד שהו׳ משו׳ עבודה (וזה סדרן מום הראשון אפי׳ נעשה אח״כ. הב׳ אפי׳ לפני הדבור. כי כל לרבות אהרן עצמו. הג׳ לרבות שאר מומין.
כל לרבות מום עובר – איש איש שבשני פסוקין לרבות הכושי כו׳ ואיש שבפסו׳ ראשון לקטן שפסול. הד׳ פרט לטריפה. הה׳ פרט שעבר מומו. לא יקרב הראשון על עולות ועל אימורי הבשר. הב׳ על הדם. הג׳ על אמורי קדשים. הד׳ על הקומץ כו׳. הה׳ על היציקות כו׳. לחם הראשון פרט ליציקות כו׳ שאינו חייב. לחם הב׳ לרבות שאר עולות ציבור ויחיד.
עור – בין בשתי עיניו בין בעינו אחת חוורוור ומים קבועין מניין ת״ל איש עור. פסח. בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת מניין לרבות חלולה עקומה ת״ל או פסח.
חרס – שחוטמו שקוע חוטמו סולד חוטמו נוטף או בלוס מניין ת״ל או חרם. שרוע. שנשמטה יריכו פיקה יוצא מגודלו מניין ת״ל או שרוע. שבר רגל. שנשברה רגלו קישין וקולבו ועיקל מניין ת״ל או שבר רגל. שבר יד. שנשברה ידו. אצבעות קלוטות או מורכבות מניין ת״ל או שבר יד. גבן. שיש לו גבינות הרבה. אין לו גבינות או שאין לו אלא גבן א׳ מניין ת״ל או גבן ר׳ דוסא אומר שגביניו שוכבות רחב״א אומר שיש לו ב׳ גבין או שדראות. דק. זה הדוק. נחש חלזון עינב מניין ת״ל או דק.
כי כל איש – אעפ״י שאיש זר מותר לעשות מקצת מעשים בקדש כמו יציקה ובלילה, והרי צריך שיקרב אל הקדשים, ״כל איש אשר בו מום לא יקרב״, וכמו שיתבאר. ורש״י ז״ל פירש ״כי כל איש וגו׳ לא יקרב, אינו דין שיקרב, כמו ׳הקריבהו נא לפחתך׳⁠ ⁠⁠״ (מלאכי א, ח). ואין כוונתו ז״ל שהדברים דומים ממש, כי בעל מום אינו מבזה חולין וגם בחצרות המלכים יעבוד. ולולי שגזר הכתוב שלא יעבוד בקדש, לא היה בא בדין, אלא הביאו לדוגמא.
עִוֵּר או פִסֵחַ – כבר כתב רמב״ן ז״ל שהמומים הנזכרים בתורה אבות הן. [זו לשונו:] ״ורבותינו בארו מומים רבים נלמדים מאלה, כי הנזכרים בתורה אבות הן״.⁠1 ועוד בין סומא בעינו אחת בין בשתי עיניו, ועוד יש מומין בראות שזכרו רבותינו, וכן פסח בין חגר בשתי רגליו בין באחת, ועוד שאר מומין ברגל שזכרו רבותינו. ושתי אלה מונעים פעולת אדם, האחד מונע הראות, והשני ההליכה. ״או חרם״, שחוטמו שקוע, אעפ״י שאינו כוחל שתי עיניו כאחת. ופירש2 רמב״ן ז״ל ״חרום מלשון חרם, ענין חרבן. ונקרא בעל חוטם שקוע כן, לפי שהחוטם הדרת פנים, כמו שאמרו3 ׳אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם׳, ומי שאין חוטמו כתואר חוטמי בני אדם, צורתו חרבה״ [עכ״ל]. ויש עוד מומין בחוטם זכרום רבותינו ז״ל.
או שרוע – הפך מן חרום, כי הוא מגזרת ״מהשתרע״ (ישעיה כח, כ), שהוא ההרחבה, שהאבר רחב וגדול ממה שראוי להיות, וכמו שפירש רש״י ז״ל ״שאחד מאיבריו גדול מחברו. עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה מחברתה״ [עכ״ל]. וכן שנינו במומין (בכורות מ, ב) ״עינו אחת גדולה ואחת קטנה, אזנו אחת גדולה ואחת קטנה״. אלא שבתורת כהנים שנינו ״שרוע זה שנשמטה ירכו״. ואין זה פסח, שהרי אמרו בגמרא שנשתרבבה ירכו, ופירש רש״י ז״ל שאחת מירכותיו גדולה מחברתה, ודומה לזה בעין ובאזן. וכל שכן הוא, אלא לדעתי הירך שהוא האבר היותר גדולה, בהיותו גדולה מחברתה נראה לכל ועליו נקרא ״שרוע״, ושתי אלה אינן מונעין בפעולות האדם, ואף על פי כן הם מומים גמורים.
1. על ויקרא כא, סוף פירושו לפסוק יח.
2. שם.
עור או פסח – המומים הנזכרים בתורה אבות הם, ורבותינו בארו מומים רבים נלמדים מאלה:
חרם – שחוטמו שקוע:
שרוע – מגזרת מהשתרע, שהוא ההרחבה, וענינו שאחד מאיבריו רחב וגדול יותר ממה שראוי להיות:
לא יקרב – יקרב קמא אזהרה שלא יעבוד כהן בעל מום קבוע, לא יקרב תניינא אזהרה אפי׳ לבעל מום עובר (ת״כ, וכ״כ הרמב״ם פ״ו מביאת מקדש); ונראה לי דמלת יהיה דבקרא קמא יורה ע״ז, שמצאנוהו על הקביעות, כמו ואשים את הלוחות בארון וגו׳ ויהיו שם (עקב י׳), ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן ויהיו שם (יהושע ד׳), לכן אוקמוה לקרא קמא במום קבוע, ובתניינא דליתא למלת יהיה במום שאינו קבוע; ורש״י שפי׳ לא יקרב תניינא אינו דין שיקריב הוא ע״ד הפשט, דלשון כי משמע שהוא נתינת טעם, למה לא יקריב לפי שאין מן הראוי שיקריב בעל מום, כענין הקריבהו נא לפחתך, והרא״ם שכתב בטעם רש״י דאם כן תרתי למה לי, במכ״ת נתעלם ממנו דברי ת״כ הנ״ל. ולרבותינו אין מלת כי לנתינת טעם כמו לרש״י, אבל ישמש כמלת כן. ומצאנוהו על שמוש זה (מלכים א ג׳) וזאת אומרת לא כי דתרגומו לא כן, והרבה ישמשוהו חכמי המשנה כאמרם (ב״ק פ״ג) והמזיק אומר לא כי אלא תם היזיק, וטעמו כאן לחבר שני המשפטים האלה ולייחסם זע״ז בבחינת הדמיון והשואה, כמו שבעל מום קבוע לא יקרב כן בעל מום עובר, (עמ״ש ויגש מ״ו ל״ד כי תועבת מצרים).
כי כל איש וגו׳ – עיין פירוש הפסוק הקודם.
אשר בו מום – כל עוד המום בו, אף אם אינו מום קבוע אלא רק מום עובר (תורת כהנים).
חרום – משמעותו המקורית של ״חרם״ היא ״רשת דייגים״. ובהרחבה, ״חרם״ הוא איסור על שימוש בדבר, או נידויו של אדם מתוך חברה. ״חרם״ יכול להורות גם על השמדה ועשיית חורבן.
לפי הגמרא בבכורות (מג:), ״חרום״ הוא מי שעצם האף שלו שקעה, כך שחלקו העליון של האף שטוח – ״שחוטמו שקוע בין עיניו״. אולם, כמו כל שאר המומים הנזכרים בכתוב, ״חרום״ ניתן רק כדוגמא, ונכללת בו כל צורה משונה של האף. הרמב״ן אומר שהאף הוא גורם מרכזי ביופיים של הפנים, ואם אפו של אדם צורתו משונה – מראהו נחרב; לפיכך הוא קרוי ״חרום״.
שרוע – משורש ״שרע״, למתוח ולהרחיב. לפי הגמרא בבכורות (מ.), ״שרוע״ הוא אדם שירכו האחת גבוהה מחברתה, ״שנשתרבב לו ירכו״.
[מג]
לא יקרב – הנה נכפלו פה הדברים כמה פעמים. כאן אמר ״לא יקרב להקריב לחם אלהיו״, ובפסוק יח ״כל אשר בו מום לא יקרב״, ופסוק כא ״כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב את אשי ה׳ ״. עוד שם ״לחם אלהיו לא יגש להקריב״. – הרי נכפל ד׳ פעמים. ושני פעמים כתוב ״לחם אלהיו״, ופעם אחד ״את אשי ה׳⁠ ⁠⁠״, ופעם אחד סתם ״לא יקרב״, ושני פעמים תפס ״לא יקרב״, ושני פעמים תפס ״לא יגש״. ובארו חז״ל כי שם ״לחם״ בעצם יצדק על התמידין שהם בדמיון הלחם שהיא הסעודה הקבועה מיד בבקר ובערב. ולכן אמר עליהם ״את קרבני לחמי לאישי״. ובמה שכתוב פעם א׳ ״לא יקרב להקריב לחם אלהיו״ נפרש על התמידין. לכן אמר שנית – ״לחם אלהיו לא יגש להקריב״ שבהשאלה יבא שם ״לחם״ גם על סעודה בלתי קבועה ויבא גם על שאר הקרבנות הקבועים בזמנים כמו מוספי שבת ויום טוב וראש חדש שקרוים גם כן ״לחם״ כמו שכתוב (במדבר כח כד) ״לחם אשה ריח ניחח לה׳ על עולת התמיד יעשה״. וזהו שכתב שאר כל הקרבנות מנין? ת״ל שוב לחם. והטעם ששינה ואמר שם לשון ״לא יגש״ מפני שיש הבדל בין לשון ״הקרבה״ ובין לשון ״הגשה״. ״הקרבה״ הוא בדבר שעומד קרוב שם בקביעות, ו״הגשה״ היא גם לפרקים. ואצל קרבנות משמש תמיד לשון ״הקרבה״, ורק כשתי מקומות יאמר ״בגשתם אל המזבח״. וממה שכתב ״לא יגש״ מוסיף אף דברים שאינם קבועים למועדים כמוספים, רק באים לפעמים על ידי חטא או נדבה כמו אימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים. ועל זה אמר ״לחם אלהיו לא יגש להקריב״ – אף בדרך הגשה, ומלמד שכולל ב״לחם״ גם אימורים וחלבים שקרוים גם כן ״לחם״ כמ״ש בספרא (ויקרא דבורא דנדבה סוף פרק יט) ״לחם אשה לה׳⁠ ⁠⁠״ – למד על החלבים שהם קרוים ״לחם״. וז״ש (במשנה ד) מנין אימורי חטאת וכולי ת״ל ״לא יגש להקריב״. ומ״ש ״כל איש... בו מום לא יקרב״ בא לרבות את הדם, שלא יפול עליו, לא לשון ״לחם״ ולא לשון ״אישים״, רק ״הקרבה״ סתם שבא על עבודת הדם כמו שבארנו בסדר ויקרא (סימן ??) [רק מה שהביא פסוק ״ויקריבו בני אהרן את הדם״ צריך עיון ששם מדבר בהולכה או קבלה, כי ההזיה היה על ידי אהרן עצמו, ופה ודאי מדבר מן הזריקה שהיא עבודה תמה, לא מקבלה והולכה שאינם עבודה תמה] ומה שכתב ״לא יגש להקריב את אשי ה׳⁠ ⁠⁠״ – מרבה הקומץ והלבונה והקטורת וכולי שלא יפול עליהם שם ״לחם״ רק שם ״אישים״ שנקטרים על האש. ובמה שכתוב ״לא יגש״ ולא בלשון ״לא יקרב״ מרבה אף הגשה בעלמא בדברים שאין חייב עליהם מלקות מפני שאינם עבודה תמה. וטעות סופר נפל בספרים וצריך למחוק ההקטרות וההזיות ולהכניס תחתיהם הפתיתות והמליחות (כמו שחשב בפרק יד דזבחים משנה ג), והוא הדין מסדר את השלחן ומטיב את הנרות שחשב שם [ושם נשמט מולק וכבר עמדו בזה התוס׳ סנהדרין (דף פה ד״ה היוצק)] ומכאן הוציא הרמב״ם מה שכתב (בהל׳ ביאת המקדש) שבעל מום אינו חייב רק על עבודה תמה, שלא גילה הכסף משנה מקורו. ולא כקרבן אהרן שכתב משום דלא בלל ולא יצק כשר ולפי דבריו על קמיצות ומליקות חייב, וזה אינו. וכבר השיגו המשנה למלך (פרק ט מה׳ ביאת מקדש הלכה י). ולמ״ש המשנה למלך (פרק פ מהל׳ תמידין ומוספין הלכה י) שי״ל לדעת התוס׳ דבעל מום חייב מלקות אף על עבודות שאין זר חייב עליהם מיתה, שכן במשנה ג׳ פרק יד דזבחים לא הזכיר בעל מום. אף הוא עצמו לא הסכים בזה ולכאורה הלא לר׳ יהודה לקמן (פ״ג משנה ו) דבעל מום במיתה ממילא דינו כזר שעל עבודה שאינה תמה באזהרה. ואחר שסתם ספרא ר׳ יהודה, יש לקיים סברת הקרבן אהרן. אך ז״א דגם לר׳ יהודה יהיה הפי׳ יכול חייב על כולם מיתה, ולכן העיקר כמו שכתבנו.
[מד]
כל איש אשר בו מום – פירש הרמב״ן ז״ל בפרשיות של מעלה אמר דבר אל אהרן ואל בניו לפי שמצוה על הקרבנות שהיא להם לתפארת אבל בפרשה זו המדברת על המומין, אילו אמר ״אל אהרן ואל בניו״ היה צריך לומר ״איש מכם לדורותיכם״ והיה גנאי לאהרן, כי אהרן קדוש ה׳ לא יהיה בו מום. ובספרא אומר ״כל איש״ מה ת״ל? לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו. אהרן עצמו מנין? ת״ל ״כל איש״. וכן בצרעת וזוב תפס זרע אהרן ורק ברמז דרש אהרן עצמו מן ״והוא צרוע או זב״.
[מה]
כי כל איש אשר בו מום – הנה כפל זה בפרשה זו חמשה פעמים – פסוק יז אמר ״אשר יהיה בו מום״ ופה ״אשר בו מום״ ובפסוק כא ״כל איש אשר בו מום מזרע אהרן״ ושם ״מום בו וכולי״ ובפסוק כג ״לא יגש כי מום בו״ ויש על זה חמשה דרשות: שמה שאמר ״אשר יהיה בו מום״ יש לומר מום קבוע שאין לו רפואה, לכן אמר שנית ״אשר בו מום״ בלא מלת ״יהיה״ שממה שאמר תחלה ״אשר יהיה״ ואמר שנית ״אשר בו״ ידעינן שמרבה אף מום עובר, שאין לו הויה בקביעות. ומ״ש ״כל אשר בו מום מזרע אהרן״ מרבה (פרק ג משנה א) יתר מומין שלא נחשבו כאן. ומה שכתוב שם ״מום בו״ ממעט (שם משנה ו) יוצא דופן וטריפה. ומה שכתוב ״לא יגש כי מום בו״ ממעט שם פרט לשעבר מומו.
[מו]
איש עור – שם ״עור״ כולל בין משתי עינים בין מעין אחד, דהא מצאנו ״ואת עיני צדקיהו עור״, ״השוחד יעור עיני חכמים״ – ממה שכתב ״עיני״ מבואר שיש עור בעין אחד. וכבר בארנו (באילת השחר כלל סג) כי בתוארים המיוחדים לא יזכיר שם ״איש״ כמו ״עור״ ״פסח״ ״צדיק״ ״חכם״ וכדומה. והוסיף שם ״איש״ הגם שאין עינו עורת, רק שהאיש הוא עור, שאינו רואה כגון החרוור הקבוע שהם טפות לבנות בעין או מים היורדים אל תוך העין ומונעים הראות (וכדמפרש לה במשנה ג׳ פ״ו דבכורות). וז״ש ת״ל ״איש עור״. וכיוצא דרש בספרי (תצא סימן רעז) ״ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו״ – עשיר מנין? ת״ל ״איש עני״ שמלת ״איש״ המיותר מורה הגם שאינו עני כתואר ״עני״ הידוע רק שהאיש חסר לו העבוט, לא מצד העוני עצמו.
[מז]
או פסח – שם ״פסח״ כולל בין ברגלו אחת בין בשתי רגליו אחר שמצאנו (שמואל ב ט יג) ״והוא פסח בשתי רגליו״ [וזה ההבדל בין פסח ובין צולע. שהצולע הוא על ידי שנשמט הירך והולך על צלע אחת. והפסח דולג. ונכה רגלים הוא דוקא על ידי הכאה אבל הפסח יהיה גם מתולדה]. ומבואר אצלינו שבכל מקום שיכול לדבר בוי״ו המחלקת ותפס מלת ״או״ בא לדרשה, ובמקום שדבר בחלוקה בא מלת ״או״ להראות שמדבר בחלוקה המינית. שאם היה אומר ״עור ופסח וחרום״ היה רומז רק על שם הפרטי אבל במה שכתוב מלת ״או״ מדבר בהבדל המינים, וכל הקרוב אל פסח נכנס בגדרו וכמו שבארנו (באילת השחר כלל ריד). ואם כן כל שינוי שיש ברגלו נכנס תחת מין ״פסח״ ומרבה רגלו חלולה [פירש הרמב״ם (פרק ח מהל׳ ביאת מקדש) שאמצעה גבוה מן הארץ ונמצא כשעומד עומד על עקבו ועל אצמעות רגלו, ועיין בתוס׳ בכורות דף מה ד״ה בעל] ועקומה ודומה למגל, כן הובא בתוספתא דבכורות ומפ׳ בר״מ שם שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עד עקבו כאילו הם שני ראשי הקשת.
[מח]
או חרום – פירוש – שחוטמו שקוע. החוטם נקרא ״אף״ ו״חרון״. נקרא ״אף״ על שהיא צורת הפנים, ונקרא ״חרון״ ו״נחיר״ על שמשם נתגלה הכעס. ובהיותו שקוע ואינו אף ר״ל צורת הפנים, ואין בו רק הנחירים נקרא ״חרום״, ושרשו ״חר״, שכן בהרבה פעלים יתלו בם המ״ם לשם דבר כמו ״פדיום״ ״שלשום״, פלוני פלמוני המדבר. וכן מן ״ערה״ – ״ערום״, מן ״צל״ – ״צלם״/״צלמון״/״צלמות״, מן ״רז״ – ״ירזמון עיניך״ (איוב טו, יב), ״שלוה״/״שלום״, ״שפה״/״שפם״, מן ״פיח״ – ״פחם״ לגחלים, ״נח״ – זה ינחמנו, ״כלאב״ – כלם אב (ברכות ד) וכדומה. וממה שכתב ״או חרום״, שמלת ״או״ מורה חלוקה המינית כמו שכתבנו בסימן הקודם, מרבה כל המין כגון סולד ונוטף ר״ל ארוך תלוי למטה כמ״ש בבכורות דף מג. ור׳ יוסי מפרש חרום כפירוש הרמב״ן מלשון ״ויחרם את עריהם״ שנשחת צורת פניו וכן תרגם יונתן דלקי בחוטמיה, וכן סתם במשנה וכן הביא רש״י בפירושו. ורבנן אמרו לו הפלגת יותר מדאי, והרמב״ם לא פסק כר׳ יוסי.
[מט]
או שרוע – מלשון ״כי קצר המצע מהשתרע״ – הארכת הרגל יותר מן הצורך על ידי שנשמטה יריכו [עי׳ תוס׳ בכורות דף מ ד״ה שנשנטה] וכן הוא בתרגום יונתן דאשתמיט יריכיה. וממה שכתב ״או שרוע״ שמדבר בחלוקה המינית כנ״ל מרבה כל מין שרוע והיינו פיקה היוצא מגודלו ר״ל חתיכת בשר עגול (פרק ט דבכורות משנה ו), או עקבו לאחוריו עד שהשוק באמצע רגלו. ומה שאמר פרסתו רחבה פירש בערוך רחבה ועשונה [ומשונה⁠(?)], וכ״מ ברמב״ם. ורש״י ורע״ב פירשו בדרך אחר, עיי״ש.
כי כל איש1 אשר בו מום – לאו דוקא בכהן העובד בבית המקדש נאמר זה הדין, כמו אזהרת בגדי כהונה וקידוש ידים ורגליים, שכל אלו הפסולין נקראים ׳פסולי זרות׳, שבזמן שאין כך הרי הוא כזר, ואם כן בבמה שזר כשר,⁠2 גם אלו כשרים. אבל בעל מום, אפילו ישראל שכשר בבמה, אסור כשהוא בעל מום. והכי ידוע בבראשית רבה ריש פרשת נח (ל,ו) וריש פרשת אחרי (ויקרא רבה כ,א)⁠3 דנח כשיצא מן התיבה נעשה בעל מום ונפסל לעבודה.
איש עור וגו׳ – החמור חמור תחילה.⁠4 מתחילה הזהיר הכתוב על נולד משונה במומו וגלוי לכל שהוא עיקר במומין, כדאיתא בבכורות (לז,א) ד״מום רע״ (דברים טו,כא)5 לא מיקרי אלא בגלוי – המנוולו.⁠6 משום הכי מה שגלוי יותר הרי הוא חמור. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (טו,כא).
1. וכאן לא הוזכר ״מזרעך״.
2. כי אין מזבח בבמה, ואין כהונה ואין ריח ניחוח בבמה.
3. אמר ר׳ יוחנן בשם ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי, נח כשיצא מן התיבה, הכישו הארי ושברו, ולא היה כשר להקריב, והקריב שם בנו תחתיו. ויכול היה רבינו להביא מגמרא מפורשת בזבחים (טז,א).
4. עיין ברמב״ן פסוק כ׳, ולעיל פסוק י״ד והערה 96.
5. ״וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו״.
6. הגמרא אמנם דנה שם בענין בכור בעל מום ולא בענין כהן בעל מום, אך רבינו סבור שיש ללמוד זה מזה.
אשר בו מום – גם מום עובר. ספרא. המומין שנזכרים כאן משמשים לדעת חז״ל (בכורות מ״ג.) דוגמא בלבד (ראה פסוק כא), ויש בכללם עוד הרבה מומין אחרים, וביחוד אלה שלפי כ״ב:י״ט ואילך הם פוסלין בבהמה. ועוד פסולים כל אלה שמשונים מבני אדם אחרים במבנה גופם, אלא שאלה אינם מחללים את העבודה. ויש שפסולים לעבודה משום רושם צורתם (״מראית עין״), השוה בכורות מ״ג.-:. מכאן ראיה, שהמומין השונים שפוסלים לעבודה נמסרו בקבלה. ואין חשיבות מיוחדת לכך איך מבארים את המומים שבכתובים אחד אחד.
כי – לא בא כאן ליתן טעם אלא לאַמת, כמו ישעיהו ז׳:ט׳.⁠1 השוה גם רש״י.
חרם – כנראה שהוא משורש ״חרם״ (בערבית: خرم שוסע, היינו מטיל מום; לדעת ר׳ יונה בספר השרשים הוראתו: קוצץ; וכן גם דיטריך. עיין פליישר במילון לעברית חדשה ללוי, חלק שני עמוד 208). לדעת תו״כ זה איש, שעצם חוטמו שקוע, ובכללו גם צורות משונות אחרות של החוטם. לפי רמב״ן נקרא איש שבחוטמו מום: חרום, משום שפניו כולם מעוּותים.
שרוע – משורש ״שרע״ = ״סרח״, לפי תו״כ ירך בולטת (ואולי גם יד מאורכת).
1. קבלה היא (השוה זבחים ט״ז.) שגם בבמה, מקום שם גם הזר כשר לעבודה (חלק א, עמוד קפג), היה בעל⁠־מום פסול. לפי זה אפשר היה לבאר את פסוק יח, שהוא מחמיר לעומת פסוק יז: כל איש (גם זר העובד בבמה) שיש בו מום, לא יגש (להקריב קרבן).
כי כל איש – מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מניין, ת״ל כי כל איש אשר בו מום.⁠1 (שם)
אשר בו מום – אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מניין, ת״ל כי כל איש אשר בו מום.⁠2 (שם)
איש עור – ת״ר, עור – בין סומא בשתי עיניו בין סומא באחת מעיניו, חורוור והמים הקבועין מניין ת״ל איש עור.⁠3 (בכורות מ״ד.)
או פסח – בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת,⁠4 רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מניין, ת״ל או פסח.⁠5 (תו״כ)
או חרום – ת״ר, חרום זה שחוטמו שקוע,⁠6 חוטמו סולד, חוטמו בולם, חוטמו נוטף מניין, ת״ל או, חרום7 (בכורות מ״ג:).
או שרוע – שרוע זה שנשמטה ירכו,⁠8 פוקה יוצא מגודלו,⁠9 עקבו יוצא לאחוריו,⁠10 פרסתו רחבה כשל אווז מניין,⁠11 ת״ל או שרוע.⁠12 (תו״כ)
1. פירש רמב״ן דבכל פרשת קרבנות כתיב דבר אל אהרן ואל בניו, לפי שמצוה על הקרבנות שהיא להם לתפארת, אבל בפרשה זו המדברת על המומין אלו היה אומר דבר אל אהרן ואל בניו היה צ״ל איש מכם לדורותיכם וגו׳, והיה גנאי לאהרן שיתנו אם יהיה בו מום, כי לא נאה לקדוש ה׳ שיהיה בע״מ, וכן בצרעת וזוב תפס זרע אהרן ורק ברמז דרש אהרן עצמו מפסוק והוא צרוע או זב (לקמן כ״ב ד׳).
2. דבזה חלוק לשון אשר יהיה בו מום מלשון אשר בו מום, כי לשון אשר יהיה מורה על ההויה התמידית, דהיינו מום קבוע, משא״כ לשון אשר בו מום כולל כל שבו מום ואפילו מום עובר.
3. החורוור הוא זה שיש לו טפות לבנות שבעין ומונעות הראיה, ומים הקבועים הוא זה שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד, ומתוך כך מונעות הראיה, והאי הקבועין קאי גם אחורוור. ויתכן דנפקא ליה מדלא כתיב סתם עור, וכמו כל שמות התוארים, חכם, צדיק, רשע, ולא כתיב איש חכם, איש צדיק, איש רשע, ומדכתיב כאן איש עור, משמע אף דהעין בעצמה אינה עורת, רק האיש הוא עור מפני דברים שבעין המונעות הראיה כמו שחשב ג״כ פסול.
4. דמצינו דכתיב (שמואל ב ט׳) והוא פסח שתי רגליו, ומדמפרש שתי רגליו משמע דסתם פסח נקרא אפילו פסח ברגל אחת.
5. רגלו חלולה הוא שאמצעה גבוה מעל הארץ ונמצא כשעומד עומד על עקבו ועל אצבעות רגליו, ודומה למגל הוא שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו כאלו הם שני ראשי הקשת. וטעם הדיוק משום דהיה יכול לכתוב עור ופסח, והיה הו׳ – ו׳ המחלק, ומדכתיב או פסח בא לרבות כל דדמי לפסח, וזה הוא טעם כל הדרשות שבסמוך מרבוי או.
6. יתבאר ע״פ מ״ש ביבמות ק״כ א׳ שעיקר יופי הפנים הוא החוטם, וכשניטל החוטם מבין העינים נשחת ונשתנה כל הפנים. ומפרש חרום מלשון והחרמתי את עריהם והיינו שהפנים נחרם ונחרב, והיינו שחוטמו שקוע ומוטבע, ושיעור החירום מבואר במשנה שכוחל שתי עיניו כאחת ר״ל שאין כל מקום בולט בין העינים.
7. חוטמו סולד הוא שקצר בארכו, כ״פ רש״י, ובערוך פי׳ בע״א. וחוטמו בולם הוא שנסתמו נקביו, וחוטמו נוטף הוא ארוך ותלוי מלמטה משפתו, ומרבה כולם מלשון או כמש״כ לעיל אות ק״כ.
8. הוא מלשון כי קצר המצע מהשתרע, כי ע״י שמוטת הירך יתארך הרגל יותר מן הצורך, והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה שמבואר בחולין נ״ד ב׳, וכ״ה הלשון במשנה בכורות מ׳ א׳, אבל בגמרא שם הלשון שרוע שנשתרבבה ירכו ופירש״י בלא איעכל ניבי׳, דאל״ה טריפה נמי הוי כדאיתא בחולין שם האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה, והני מילי דאיעכל ניבי׳, והתוס׳ הקשו לפירושו דהא איכא מאן דטריף התם אפילו לא איעכול וגם בלא איפסק [ור״ל, וא״כ קשיא לדידיה מתניתין], ולכן כתבו דכאן איירי שנשמטה מתחלת ברייתה, עכ״ל. ותמיהני שלא הביאו ראיה מפורשת לדבריהם מתמורה ז׳ א׳ דשם מפורש דשרוע הוי מום מעיקרו היינו מתחלת ברייתו. אך עם כ״ז לא ידעתי מה יועילנו הא דאיירי כאן בנשמטה מתחלת ברייתה, כי האם אין טריפה בנולדה בטריפות, והלא מפורש אמרינן בחולין ע״ד א׳ ובכ״מ הרי שנולדה מן הבטן וכו׳, וצ״ע. ובדבר עיקר קושית תוס׳ על רש״י – הנה כנראה מחידושי הרשב״א בחולין שם היה לרש״י גירסא אחרת שלפיה לא קשה קושית התוס׳, יעו״ש ואין כאן המקום להאריך.
9. שיש בליטת עצם מאגודל ידו או מאגודל רגלו.
10. שע״י זה רגלו עומד באמצע הפרסה חצי פרסה בולט לפניו וחצי׳ לאחריו.
11. שהפרסה קלושה ועגולה שאין ארכה יותר על רחבה
12. עיין מש״כ לעיל אות ק״כ וצרף לכאן, וע׳ בבכורות מ״ה א׳.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יט) א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר⁠־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃
or a man who has a broken foot, or a broken hand,
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[קפב] 1או איש אשר יהיה בו שבר רגל, ת״ר שבר רגל, אין לי אלא שבר רגל, מנין לרבות הקישן (המקיש בקרסוליו) והעיקל (כל שהוא מקיף פרסותיו כשיושב ומחבר פרסות רגליו זו לזו ואין ארכבותיו נוגעות זו לזו שעקומות כלפי חוץ), והקילבן (היינו פיקה יוצאה מגודלו) ת״ל או [איש אשר יהיה בו. גי׳ ילקו״ש] שבר רגל. (בכורות מה.)
[קפג] 2שבר רגל או שבר יד, יכול שאני מרבה שבר צלע, ת״ל (שבר יד או שבר רגל) [שבר רגל או שבר יד] מה אלו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרים, יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי. (תו״כ אמור פרשתא ז-י״א)
[קפד] 3או שבר יד, מתני׳: אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות למעלה עד הפרק (האמצעי) כשר, למטה מן הפרק (דהיינו לצד הצפורן שמחוברין כולן) וחתכה (שיהא מסולקים) כשר. גמ׳: ת״ר שבר יד, אין לי אלא שבר יד, אצבעות מורכבות או קלוטות למעלה מן הפרק וחתכן, והאמרת כשר, אלא ולא חתכן מנין, ת״ל או שבר יד. (בכורות מה.)
1. ראה תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ח הי״ג: מי ששוקיו עקומות עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו וכו׳, מי שפיקה יוצאה מגודלו וכו׳.
2. ילקו״ש רמז תרמב, מדה״ג ויקרא כב, כב. וראה תוספתא בכורות פ״ד-ד׳, ומדה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת המקדש פ״ו ה״ז: אין פוסל באדם, אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף, כגון שניטל כולייתו של אדם, או טחול שלו, או שניקבו מעיו, אעפ״י שנעשה טריפה, עבודתו כשירה, שנאמר שבר רגל או שבר יד. מה אלו בגלוי אף כל בגלוי.
3. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ח הי״ג: מי שאצבעותיו מורכבות זו ע״ג זו, מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות עד למטה מן הפרק, ואם היו עד הפרק או שחתכן והפרישן כשר.
[י]
״שֶׁבֶר רָגֶל״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ;
הַקַּיְשָׁן וְהָעֻקְלָן וְהַקֻלְבָּן, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אוֹ... שֶׁבֶר רָגֶל״.
[יא]
״שֶׁבֶר יָד״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּשְׁבְּרָה יָדוֹ;
אֶצְבְּעוֹתָיו מְרֻכָּבוֹת זוֹ עַל זוֹ, אוֹ קְלוּטוֹת עַד הַפֶּרֶק, כָּשֵׁר.
לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק, פָּסוּל.
חֲתָכָהּ, כָּשֵׁר, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אוֹ שֶׁבֶר יָד״.
אוֹ גְּבַר דִּיהֵי בֵיהּ תְּבָר רִגְלָא אוֹ תְּבָר יְדָא.
or a man who has a broken foot, or a broken hand,
{.....}.
או גבר דיהי ביה תביר דרגיל או תביר דידא.
or a man who hath a broken foot, or a broken hand,
או איש שיהיה בו שבר רגל או שבר יד.
שֶׁבֶר רָגֶל – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, הַקִּישָׁן וְהַקּוֹלְבָן וְהָעוֹקְלָן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל״. ״שֶׁבֶר יָד״ אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּשְׁבְּרָה יָדוֹ, אֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ לָזוֹ מִנַּיִן וְכוּ׳. קְלוּטוֹת לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק כָּשֵׁר, לְמַעְלָה מִן הַפֶּרֶק פָּסוּל. חֲתָךְ הַבָּשָׂר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שֶׁבֶר יָד״. הָיְתָה בָּהּ יַתֶּרֶת וַחֲתָכָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם פּוֹסֵל, וְאִם לָאו כָּשֵׁר.
או רגל פיה כסר רגל או כסר יד.
או איש שיש בו שבר ברגל או שבר ביד.
פס׳: או איש אשר יהיה בו שבר רגל – לרבות שנתעקל רגלו.
או שבר יד – לרבות שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד – למדנו שהשבר אינו פוסל אלא באברים שבגלוי, כגון יד ורגל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

שבר רגל – והם מומים קורים מסבות מחוץ לגוף.
שבר רגל, an example of blemishes not caused by the priests’ bodies themselves.
[א] שבר רגל או שבר יד
[1] שם דף מה ע״א ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

שבר רגל – רבותינו ז״ל מנו עוד מומים רבים ברגל, כשהוא משונה מרגל שאר בני אדם, וכן ביד. והכל בכלל ״שבר״, שאם השבר מום, אעפ״י שאינו משתנה משאר יד ורגל, וכן שנינו ״נשברה עצם ידו ועצם רגלו אעפ״י שאינו ניכר״ (בכורות מ, ב), כל שכן אותן המשונים ממנו.
[נ]
או איש אשר יהיה בו שבר רגל – שם ״שבר רגל״ הוא שנשברה רגלו וממלת ״או״ שמורה על חלוקה המינית מבואר שכל מין שבר, אף שנשבר אצבעו. ויש לומר שרק אם נשבר, לא אם הוא מתולדה שאינו נכלל בלשון ״שבר״. אבל ממה שכתב ״איש אשר יהיה בו שבר״ משמע שאין עיקר הקפידה על שבירת הרגל והיד, רק על האיש שנמצא בו מום זה. ואין חילוק בין אם הוא על ידי שבירה או מתולדה. וז״ש הקשן (מובא בבכורות דף מה) פירושו: ״המקיש בקרסוליו, והעקלן – כל שמקיף פרסותיו ואין ארכבותיו נוגעות זו בזו, והקולבן פרש״י פיקא יוצאת מגודלו, וצריך עיון דאם כן היא בכלל ״שרוע״. ובקרבן אהרן פירש שרגליו מהופכים. ובמה שכתב ״או שבר יד״ מבואר גם כן על דרך זה. ובגמ׳ שם צריך להגיה או קליטות למעלה מן הפרק – פסול. חתכה – כשר. ״מנין״?! והאמרת ״כשר״?! אלא ״ולא חתכן מנין?⁠״ ת״ל ״או שבר יד״ ר״ל שקשיא ליה על מה שאמר מנין על חתכה כשר ומשיב שמ״ש מנין מוסב על הצד הראשון בלא חתיכה.
שבר רגל1 וגו׳ – גם זה גלוי לכל, אבל לא נולד כך, וגם יש לו רפואה. ולשון ״אשר יהיה״2 ללמד דאפילו אינו ניכר השבר מחמת עצמו רק מחמת מלאכה, כשיהלוך וכדומה יהיה ניכר, הוי מום, וכדאיתא בבכורות (מ,א) ׳נשבר עצם ידו וכו׳ אע״פ שאינו ניכר׳, ומפרש בגמרא3 שאינו ניכר מחמת עצמו אלא מחמת מלאכה.⁠4
1. רבינו ממשיך להסביר את סדר המומין בפסוקים אלו, שהינם מן החמור (הגלוי ביותר) אל הקל (פחות גלוי).
2. הול״ל ׳או אשר שבורה רגלו׳.
3. ׳אינו ניכר מי קא הוי מומא׳?
4. רש״י: שאין השבר נראה, אבל ניכר הוא מחמת מלאכה שצולע, והילוך רגל הבהמה זו היא מלאכתו.
שבר רגל – ת״ר, שבר רגל, אין לי אלא שבר רגל, מניין לרבות הקישן והעיקל והקילבן, ת״ל או שבר רגל.⁠1 (בכורות מ״ה.)
שבר רגל – היה בו מום מבפנים אינו מום, שנאמר שבר רגל או שבר יד, מה אלו בגלוי אף כל בגלוי.⁠2 (תוספתא פ״ד דבכורות)
או שבר יד – שבר יד, אין לי אלא שבר יד, אצבעותיו מורכבות למעלה או קולטות למעלה מן הפרק ולא חתכן מניין, ת״ל או שבר יד3. (בכורות מ״ה.)
1. הקישן מבואר בסוגיא דהוא המקיש בקרסוליו, ובאורו דהקרסולים הם מקום שמחובר עצם אל עצם ע״י עצמות קטנות, והכא ר״ל מקום שמחובר הפרסה להארכובה הנמכרת עם הראש, דהיינו שהברכים עקומות לחוץ, וע״י זה מקום חיבור הפרסה להארכובה מתקרב לרגל האחר ובלכתו נוקשות זב״ז. והעיקל הוא שכשסומך הפרסות זו לזו אי אפשר לו להסמיך הארכובות. והקילבן פירש״י שהוא פוקה יוצא מגודלו, וצ״ע שהרי זה בכלל שרוע שבדרשה הקודמת, ויש מפרשים שהקילבן הוא שרגליו מהופכות, וע׳ ברמב״ם פ״ח הי״ג מביאת מקדש. ובטעם הרבוי מלשון או עיין מש״כ לעיל אות ק״כ, אבל בתו״כ הגירסא ת״ל איש, ור״ל מדכתיב או איש אשר יהיה בו שבר רגל ולא כתיב או שבר רגל משמע שאין עיקר הקפידא על שבירת הרגל רק על האיש שנמצא בו מום זה, ואין חילוק בין אם הוא ע״י שבירה או ע״י תולדה, וכל אלה שחשב כאן באים מתולדה ולא ע״י שבירה.
2. מום מבפנים – כגון ניטל הטחול או הכוליא או שניקבו אע״פ שנעשה טריפה אינו מום. והנה לפנינו בתוספתא הגירסא דכתיב עור ופסח מה אלו בגלוי וכו׳, אבל כנראה מרמב״ם פ״ו ה״ז מבמ״ק ומסמ״ג לאוין ש״ח היה לפניהם הגירסא כמו שהעתקנו, וכ״מ בתו״כ לקמן (כ״ב כ״ב) בפסוק או שבור, יכול שאני מרבה שבר צלע ת״ל שבר יד או שבר רגל, מה אלו מיוחדים שמומם בגלוי ואין חוזרים, יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי. ומש״כ הרמב״ם שם עבודתו כשרה, אין לשון זה מבורר לי, דמשמע דרק בדיעבד כשרה, אבל מלשון התוספתא אינו מום משמע דגם לכתחלה מותר לו לעבוד, וצ״ע.
3. ר״ל שמדובקות שתים ביחד עד פרק האמצעי של האצבע ולא הפרישן כדי שיהיו מחולקין זמ״ז. ובטעם הרבוי עיין לעיל אות ק״כ וצרף לכאן.

ודע שכתב הרמב״ם בפ״ח הי״א מבמ״ק, מי שחסר אצבע מידו הוי מום, וכתב הכ״מ דפשוט הוא. אבל כמדומה לי שאין דרך הרמב״ם לפרש דין שאינו מבואר בגמ׳ מסברא דנפשיה אם לא שאומר יראה לי, כנודע. ונ״ל שיצא לרמב״ם דין זה ממ״ש ביבמות ל״ג א׳ לענין כהן בעל מום שעבד בטומאה כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה דבא לו טומאה ומום בבת אחת, הרי מפורש דגם באצבע הוי מום, ואע״פ דשם מיירי בחתך אצבעו, והרמב״ם איירי במי שחסר לו אצבע מלדה, אך לענין מום אין נ״מ באיזה אופן חסר דעכ״פ חסר אצבע הוא, וצ״ע.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(כ) אֽוֹ⁠־גִבֵּ֣ן אוֹ⁠־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃
or hunchbacked, or a dwarf, or one who has a defect in his eye, or scabbed, or scurvy, or who has damaged testicles.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[קפה] 1או גבן, מתני׳: אין לו גבינין, או אין לו גבין אחד, זהו גבן האמור בתורה, רבי דוסא אומר כל שגביניו שוכבין (ששערות גביניו גדולים ומוטלין על עיניו). רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר שיש לו שני גבין ושתי שדראות. גמ׳: וגבן דאין לו משמע, ורמינהו, גבן שיש לו גבינין הרבה (ששני גבות עיניו מצטרפות ואין הפרש חלק בין זו לזו), אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד מנין, ת״ל או גבן, אמר רבא זהו מדרש או גבן (והכי קאמר מתני׳ זהו או גבן האמור בתורה ור׳ דוסא פליג עליה ולא דריש או). (בכורות מג:)
[קפו] 2או גבן, דרש בר קפרא, מאי דכתיב (תהלים סח, יז) למה תרצדון הרים גבנונים, יצאת בת קול ואמרה להם, למה תרצו דין עם סיני, כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני, כתיב הכא גבנונים, וכתיב התם או גבן או דק, אמר רב אשי, ש״מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא. (מגילה כט.)
[קפז] 3[או דק או תבלל בעינו], מתני׳: הרי (שיש) בעינו דק, תבלול, חלזון, נחש, איזהו תבלול, לבן הפוסק בסירא (היינו שורה שבעין סביב לשחור וכו׳ שמשם מראית העין באה ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה) ונכנס בשחור (הוי מום), שחור (חוט השחור) נכנס בלבן אינו מום (שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין). גמ׳: מתני׳ מני רבי יוסי היא, דתניא, לבן ונכנס בשחור, שחור ונכנס בלבן, ה״ז מום, דברי ר״מ, ר׳ יוסי אומר, לבן ונכנס בשחור ה״ז מום, שחור ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן. אמר רב, מאי טעמיה דרבי יוסי דכתיב (תהלים עג, ז) יצא מחלב עינימו (יצא רשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעינו ושומן העין בלבן הוא), תרבא דעינא איקרי, עינימו סתמא לא איקרי, ור׳ מאיר מאי טעמא אמר רבא, מה לשון תבלול, דבר המבלבל את העינים (שפוסק הסירה ומערב השחור והלבן כל היכי דעבר הוי מבלבל). (בכורות לח.-:)
[קפח] 4תבלל בעינו, מתני׳: שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, רואה את החדר ואת העלייה כאחד. גמ׳: מאי שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה וכו׳, אלא שתי עיניו למעלה, דקיימן למעלה (בגובה המצח שלא כשאר בני אדם), שתי עיניו למטה דקיימן למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה דקיימי עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, וקיימי כסדרן נמי ורואה את החדר ואת העלייה כאחת (שעינו אחת רואה למעלה ועינו אחת רואה למטה), מנא הני מילי, דת״ר, בעינו (תבלול בעינו דהוה ליה למיכתב דק תבלול ואנא ידענא דלא שייכא אלא בעין), כל מה שבעינו, מכאן אמרו שתי עיניו למטה, שתי עיניו למעלה וכו׳ או שמדבר עם חבירו, ואחר אומר לי רואה. (בכורות מד.)
[קפט] 5או דק או תבלל בעינו או גרב או ילפת, מתני׳: מומין אלו (האמורין בבכור וכו׳) פוסלין באדם (בכהן לעבודה). גמ׳: אמאי (פוסלין באדם) והאיכא יבלת (להלן כב, כב) דלא כתיב באורייתא באדם, ותו, דק תבלול דלא כתיבי בבהמה (ומשני) מילף ילפי מהדדי, דתניא, באדם לא נאמר בו יבלת, בבהמה לא נאמר דק תבלול, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, ת״ל גרב גרב, ילפת ילפת לגז״ש, מפני, דאי לא מפני איכא למיפרך, אדם מבהמה לא יליף שכן היא עצמה קריבה לגבי מזבח, בהמה מאדם לא ילפא שכן נתרבה במצוות, לאיי אפנויי מפני, לכתוב רחמנא ילפת ולא בעי גרב, ואנא אמינא ומה ילפת דלא מאיסא הוי מומא, גרב דמאיס (מילפת דקשה הוא כחרס ומשקע בבשר ועושה חריצין) לא כל שכן, גרב גרב דכתב רחמנא למה לי, לאפנויי. (בכורות מג.)
[קצ] 6או גרב או ילפת, תניא גרב זה החרס (שחין קשה כחרס), ילפת זו חזזית המצרית (שחין שהובא על המצרים), ואמר ר״ל למה נקרא שמה ילפת, שמלפפת (דבוקה בו) והולכת עד יום המיתה. (בכורות מא.)
[קצא] 7או מרוח אשך, מתני׳: אין לו ביצים, או אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה, רבי ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו (שנימוחו ביציו), ר״ע אומר כל שרוח באשכיו (שביציו נפוחים), רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, כל שמראיו חשוכין (שהוא שחור ככושי, ולא בביצים משתעי כלל). גמ׳: קשיא ליה לרבי ישמעאל (כלומר להכי פליג ר״י את״ק משום דקשיא ליה, א״כ דבשאין לו ביצים מישתעי קרא) האי חסר אשך מבעי ליה (להכי) תני, שנמרחו אשכיו, קשיא ליה לר״ע, האי ממרוח אשך מיבעי ליה (דהא מ״ם דמרוח משמשת היא), תני שהרוח באשכיו, קשיא ליה לרבי חנינא בן אנטיגנוס האי רוח אשך מיבעי ליה, תני שמראיו חשוכין, קסבר גורעין (ח׳ ממרוח ואל״ף מאשך) ומוסיפין (ח׳ במקום אל״ף על אשך ואל״ף במקום חי״ת על מרוח) ודורשין (והוי מראיו חשך). (בכורות מד:)
1. תו״כ וילקו״ש כאן. ובמדרה״ג: גבן, שיש לו שלשה גבינין.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ח ה״ד: חמשה בגבינים ואלו הן, מי שאין לו שיער בגביניו והוא גבן האמור בתורה, מי שגביניו שוכבין, מי שאין לו אלא גבין אחד, מי שיש לו גבינין יתר על שנים, מי שאחד מגביניו משונה מחבירו, בין ששערו של זה ארוך ושערו של זה קצר, בין ששערו של אחד שחור ושערו השני לבן או אדום, הואיל ויש ביניהם שינוי זה הרי זה פסול.
2. מכילתא מסכתא דבחדש פ״ד, מכילתא דרשב״י שמות יט,יח. ב״ר פצ״ט-א, במ״ר פ״א-ח, מדרש תהילים פרק ס״ח, ילהמכ״ת שם, שאילתות וזאת הברכה, או״מ כת״י עמ׳ צו. וראה תו״ש יתרו פי״ט אות רכג, רלב.
3. תו״כ, ילקו״ש ומה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ז ה״ה: מי שיצא בשר יתר בעינו עד שחפה מעט מן השחור של עין, מי שנמשך הלובן של עין ונכנס ממנו מעט בשחור עד שנמצא השחור מעורב בלובן והוא תבלול האמור בתורה.
4. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ח ה״ו: מי שראיית עינו מעורבבת עד שרואה את החדר ואת העלייה כאחת, ויודע דבר זה בעת שידבר עם חבירו ונראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר.
5. תו״כ אמור פרשתא ז-יג, ילקו״ש רמז תרמב, מדרה״ג ריש ויקרא (ברייתא דר״י), ויקרא כב,כב, וראה רמב״ם הל׳ ביאת המקדש פ״ז ה״י: מי שיש בו יבלת שיש בה עצם וזה הוא יבלת האמורה בתורה.
6. תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ז ה״י: מי שיש בו גרב יבש כל שהוא וזהו הגרב האמור בתורה וכו׳, מי שיש בו חזזית מצרית כל שהיא והיא חזזית קשה וכעורה וזו היא ילפת האמורה בתורה.
7. תו״כ ילקו״ש ומה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ח הי״ב: מי שנמרחו אשכיו והם הכיס של ביצים [מי שרוח באשכיו] והוא מרוח אשך האמור בתורה.
[יב]
״גִבֵּן״ – שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְבִינִין.
אֵין לוֹ גְבִינִין, אֵין לוֹ אֶלָּא גְבִין אֶחָד, זֶה הוּא הַגִּבֵּן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה.
רַבִּי דּוֹסָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁגְּבִינָיו שׁוֹכְבִין.
רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן אַנְטִיגֳנוֹס אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַבִּין וּשְׁתֵּי שְׁזָרוֹת1.
״דַק״ – זֶה הַדּוֹק.
חַלָּזוֹן, נָחָשׁ, עֵינָב2, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אוֹ דַק״.
[יג]
״תְּבַלֻּל״ – לָבָן הַנִּכְנָס בַּשָּׁחֹר וְשָׁחֹר בַּלָּבָן.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֵין מוּמִין בַּלָּבָן.
אֵיזֶהוּ ״תְּבַלֻּל״?
לָבָן הַפּוֹסֵק בַּסִּירָה3 וְנִכְנָס בַּשָּׁחֹר.
[יד]
״בְּעֵינוֹ״ – לְהָבִיא אֶת שֶׁבְּעֵינָיו.
שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָן, שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּן, עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָן וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּן, רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת4, סָכֵי שֶׁמֶשׁ5 וְהַזַּגְדֵּס6, וְהָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר ״לִי הוּא רוֹאֶה״.
[טו]
״גָרָב״ – זֶה הַחֶרֶס.
״יַלֶּפֶת״ – זוֹ חֲזָזִית7 מִצְרִית.
״מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּל שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו.
חֲנַנְיָה בֶּן אַנְטִיגֳנוֹס אוֹמֵר: כָּל שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין.
1. שְׁזָרוֹת. עמודי שדרה. שדרה היא הצורה הארמית, שזרה המילה העברית המקורית.
2. עין משנה בכורות ו,ב. מחלות עיניים שיש בעין צורה הדומה לאלה.
3. סִירָה. קשתית.
4. ראה משנה בכורות ז,ג.
5. סָכֵי שֶׁמֶשׁ. שהוא מסונוור באור השמש הרגיל ביום.
6. זַגְדֵּס. משתי מילים ביוונית, zeugos, זוג, ו- dis, שונה. שתי עיניו שונות זו מזו במראה.
7. חֲזָזִית. מין שחין.
אוֹ גְבִין אוֹ דוּקָּא אוֹ חִלִּיז בְּעֵינוֹהִי אוֹ גַרְבָּן אוֹ חֲזָזָן אוֹ מְרִיס פַּחְדִּין.
or who is crookbacked, or dwarfish,⁠a or who has a white spot in his eye,⁠b or the scurvy, or ringworm, or who has ruptured testicles.
a. Or, "whose eyebrows have fallen off.⁠" � Pesch. Syriac.
b. Or, "having sightless eyes,⁠" or "having white spots in his eyes.⁠" � Pesch. Syriac.

אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ
אוֹ גְּבִין אוֹ דוּקָא אוֹ חִילִין (ח״נ: חִילִיז) בְּעֵינוֹהִי (ח״נ: בְּעֵינֵיהּ) אוֹ גַּרְבָּן אוֹ חֲזָזָן אוֹ מְרִיס פַּחְתִּין (ח״נ: פַּחְדִּין)
גִבֵּן אוֹ דַק – מומים שבעין
ראב״ע פירש גִבֵּן – בעל חטוטרת, דַק – ננס.⁠1 ואולם מכיוון שכל הפסוק נמשך אל ״אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ״ שבפסוק הקודם, ולפי זה גִבֵּן הוא כינוי המום ולא כינוי לבעל המום, פירשו חז״ל שאלה הם מומים בגבות העיניים ששמם בארמית ״גבינין״ וכדרך זו פירש רש״י.⁠2 ת״א ״אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק״ – ״אוֹ גְּבִין אוֹ דוּקָא״ פירש כחז״ל על מומי העין. וכן המיוחס ליונתן ״אוֹ דִגְבִינוֹי שָׁכְבָן חָפְיָין עַינוֹי אוֹ לֵית שְׂעַר בִּגְבִינוֹי״ (או שגבותיו שוכבות ומכסות את עיניו, או אין שׂער בגבותיו [כי הוא כה דק שנראה כאילו אין לו שער]).
תְּבַלֻּל – חִילִין או חִילִיז?
ב. בנוסח הפנים שבמהדורת שפרבר: ״אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ״ – ״אוֹ חִילִין בְּעֵינוֹהִי״. ואולם בחילופי נוסחים: ״אוֹ חִילִיז״, וכן גרס רש״י: ״אוֹ תְּבַלֻּל – דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור, שקוראים פרוניל״א (אישון), והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חיליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט. וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב (בכורות לח ע״א)״.⁠3
בְּעֵינוֹ – בְּעֵינֵיהּ או בְּעֵינוֹהִי?
ג. אף שמתבקש לתרגם ״תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ״ – ״בְּעֵינֵיהּ״ ביחיד כבחילופי הנוסחים, ב״לחם ושמלה״ תמך בנוסח ״בְּעֵינוֹהִי״ ברבים, בהקבלה ל״מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ – ״מְרִיס פַּחְתִּין״ ברבים ומצא כדבריו גם בתוי״ט.⁠4
יַלֶּפֶת – חֲזָזָן וממנו ״עלתה חזזית״
ד. על פי תרגום ״או יַלֶּפֶת״ – ״אוֹ חֲזָזָן״ כתב רש״י: ״ילפת, היא חזזית המצרית. ולמה נקרא שמה ילפת? שמלפפת והולכת עד יום המיתה. והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים״. ומן התרגום פירשו הפוסקים פסול ״חזזית״ שבאתרוג: ״עלתה חזזית על רובו פסול״ (משנה סוכה ג ו). וברש״י: ״חזזית, כמין אבעבועות דקות״ (סוכה לד ע״ב). ״ופירוש חזזית הוא כעין גָרָב הנעשה באתרוג כדמתרגמינן או יַלֶּפֶת – אוֹ חֲזָזָן. ופסולו מפני שאינו הדר ולפיכך אע״פ שאינו מגיע עד הלבן פסול״ (״מגיד משנה״, הלכות לולב פרק ג הלכה ז).⁠5
על תרגום זה הסתמך המבי״ט במחאתו החריפה על ״מחמירים״ שהוציאו שם רע על יתר האתרוגים וגרמו להפקעת מחירים בצפת:
קנא קנאתי במהללים את עצמם לייקר ולהוסיף על שיווי האתרוגים של מצוה... שהוא סבה לייקר שיווי הכשרים, אף על פי שיש אחרים שהם הדר, והם מראים שאינם כשרים אותם האחרים... ומזלזלים באתרוגים הכשרים.
תוך שהוא מסתמך על התרגום, מבחין המבי״ט בין הקרוי בפי העם ״חזזית״ ולמעשה אינה כזו, לבין החזזית הפוסלת באתרוג. גם שיעור החזזית מתברר לו על פי התרגום:
אבל אין הדבר פשוט בכל מה שקורין העולם חזזית... כי רש״י פירש ״כמין אבעבועות דקות״. וכתב עוד: ״אין זה כמין גרב שיש באתרוגים שלנו״.⁠6 ונראה לי כי מה שכתב רש״י ז״ל ״כמין אבעבועות דקות״ הוא, שיש בזה שאנו קורין חזזית כמין שתי אבעבועות לפחות. וכן הוא לשון חזזית ולשון התרגום חֲזָזָן – שנראה ריבוי אבעבועות, ומיעוט רבים שנים, כי לא כתב (רש״י) ״כמין אבעבועה״, א״כ אבעבועה אחת אפילו בדדו כשר.
וכתב עוד: ״אין זה כמין גרב שיש באתרוגים שלנו״. ואם כן גם זה שיש באתרוגים שלנו אינו מעין גרב ואינו חזזית. כי הגרב דמתרגמינן חֲזָזָן, הוא אבעבועות שעולות בבשר האדם, ועל אבעבועה אחת אינו נקרא גרב. וכן באתרוגים שלנו, שמצוי ליגדל בהן נקודות קטנות כל שהן אינו גרב. שמה שהוא כעין גרב הוא, שמעצמות האתרוג נולד אותה נקודה כמו תפוח או סרוח... וזה שאנחנו קוראים חזזית אינו מריעותא של האתרוג אלא מן הקוצים ברקנים שבאילן האתרוג, שעוקצים בו. ובאותה עקיצה כשהוא גדל באילן, משתנה מקום העקיצה ונעשה מקומה כמו אדום, וקורין אותו חזזית ואינו אלא מצד העקיצה, לא מצד ריעותא שבאתרוג שנקרא חזזית. כמו גרב שבאדם דמתרגמינן חֲזָזָן שהוא מריעותא שיש באדם תוך גופו וממנו פורח לחוץ אותו גרב.⁠7
מְרוֹחַ אָשֶׁךְ – אונקלוס ״יונתן״ וירושלמי
ה. בביאור ״מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ נחלקו תנאים במשנה (בכורות מד ע״ב):
אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת הרי זה מרוח אשך האמור בתורה. רבי ישמעאל אומר: כל שנימוחו אשכיו. ר׳ עקיבא אומר: כל שרוח באשכיו. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל שמראיו חשוכין (רש״י: שנמרחו אשכיו – שנימוחו ביציו. שהרוח באשכיו – שביציו נפוחים. שמראיו חשוכים – שהוא שחור ככושי ולא בביצים משתעי כלל).⁠8
אונקלוס תרגם ״מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ – ״מְרִיס פַּחְדִּין״ כתרגומו להלן ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת״ (ויקרא כב כד) ״וְדִמְרִיס וְדִרְסִיס״ וברש״י שם: ״מעוך – ביציו מעוכין ביד״, וזהו כר׳ ישמעאל המפרש מְרוֹחַ משורש ״מרח״; שנמרחו אשכיו, נימוחו ונמעכו. אבל המיוחס ליונתן שתרגם ״אוֹ דְפַחְדוֹי נְפִיחִין וּקְלִיטִין״ (או שביציו נפוחים ומחוברים) פירש כר׳ עקיבא; מְרוֹחַ משורש ״רוח״.⁠9 ואולם ת״י ״אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ – ״אוֹ דַחֲסַר כּוּלְיָיא״ (החסר כּלְיָה) משולל הבנה, כי פרשתנו עוסקת במומי אדם שבהם פוסלים רק מומים שבגלוי.⁠10 לכן מסתבר להגיה ״דַחֲסַר חֲלָיָא״ (כרש״י בכורות ז ע״ב: חלי דיחמורתא – כעין ביצי זכר), וזהו כתנא קמא: ״אין לו אלא ביצה אחת הרי זה מרוח אשך״.⁠11
מְרוֹחַ אָשֶׁךְ – מְרִיס פַּחְדִּין או פַּחְתִּין?
ו. ברוב הנוסחים ״מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ מתורגם ״מְרִיס פַּחְדִּין״ בדל״ת, לשון פחד. נוסח זה רווח בספרד ובאשכנז: כך אצל רש״י שפירש ״מרוח אשך – לפי התרגום מְרִיס פַּחְדִּין, שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין. פַּחְדִּין כמו גִּידֵי פַחֲדָיו יְשֹׂרָגוּ (איוב מ יז)״.⁠12 וכן פירש ראב״ע באיוב שם: ״פַחֲדָיו, תרגום מְרוֹחַ אָשֶׁךְ – פַּחְדִּין והם הביצים״. גם רד״ק (״שרשים״, סוף שורש פחד) כתב: ״גִּידֵי פַחֲדָיו יְשֹׂרָגוּ, הם אשכיו. וכן תרגם מְרוֹחַ אָשֶׁךְ – מְרִיס פַּחְדִּין״.
ואולם לפי עדות ״מרפא לשון״, בנוסחי תימן הקדומים תרגמו ״מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ – ״מְרִיס פַּחְתִּין״ בתי״ו. ומסתבר שהנוסח הקדום פַּחְתִּין היה מוכר בספרד, שהרי ריב״ג [שקדם לראב״ע] הזכירו: ״גִּידֵי פַחֲדָיו יְשֹׂרָגוּ, הם אשכיו. וכן תרגם מְרוֹחַ אָשֶׁךְ – מְרִיס פַּחְדִּין. ויש מי שקורא אותה פַּחְתִּין ושניהם אחד״ (״שרשים״, שורש פחד). ויא״ר תמך בנוסח פַּחְתִּין לשון פחיתות ההולם למי שנמעכו ביציו, ואילו פַּחְדִּין לשון פחד אינו לשון תרגום ואינו מתאים כאן כי אם בדרך רחוקה. וזה לשונו:
מְרוֹחַ אָשֶׁךְ – מְרִיס פַּחְדִּין. והיו רגילים רבותי לומר פַּחְדִּין מלשון גִּידֵי פַחֲדָיו יְשֹׂרָגוּ, דאיוב (איוב מ יז). וכן כתב רש״י. אחר כך עיינתי בתרגום אחר ספרדי שהיה [כתוב] פַּחְתִּין אלא שמחקוהו שיהיה כתוב בדל״ת... ונראה כי פַּחְתִּין דוקא, לפי שהן לשון פחיתות, שהן פחיתות האדם וחסרונו נקראו כן, כמו שנקראו מבושיו בעבור כלימתו. וכן ״שְׁקַעֲרוּרֹת״ (ויקרא יד לז) ״פַּחְתִּין״. אבל פחד אינו לשון תרגום כמו ״ופחד יצחק״, ״אימתה ופחד״ – לכולם יש תרגום אחר. ואמרו המפרשים כי לכך נקראו פחדיו בעבור שחלישות הפחד יתראה שם בתחילה.
והוסיף ופירש ״אָשֶׁךְ – נוטריקון אִישׁ כָּאן, כי שם ניכר ההבדל בין איש לאשה כמו כומז״.⁠13 והטעם שתרגם אָשֶׁךְ – פַּחְתִּין ברבים ולא פַּחְתָּא ביחיד ״רמז דהיינו הביצים שדרכם להיות רבים״.⁠14
1. ראב״ע: ״או גבן – קרוב מגזרת הרים גבנונים (תהלים סח יז) והנו״ן שרש, והוא שם התאר. וכן דק. והוא כמשמעו להיות דק קצר קומה״.
2. משנה, בכורות מג ע״ב: ״אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד – זהו גבן האמור בתורה. רבי דוסא אומר: שגבינין שוכבין״. רש״י שם: ״שגבינין שוכבין – ששערות גביניו גדולים ומוטלין על פניו״ כלומר גבות עיניים ארוכות ומדולדלות. רש״י כאן: ״או דק – שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל״א [קרום], כמו (ישעיהו מ כב) הנוטה כדוק״. וראה רד״צ הופמן.
3. נראה שרש״י גזר תְּבַלֻּל משורש בל״ל וכמוהו גם רד״ק (״שרשים״, בלל). אבל יש שגזרוהו מן ״תֶּבֶל הוּא״ (ויקרא יח כג), דבר מאוס.
4. תוי״ט בכורות ז ג: ״שתי עיניו למעלה וכו׳ – דת״ר בעינו [תבלול בעינו דה״ל למכתב דק תבלול. ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין] כל מה שבעינו. מכאן אמרו שתי עיניו למטה וכו׳⁠ ⁠⁠״. אבל ״אוהב גר״ שבדק הרבה נוסחים כתב ״אני לא אכריע״.
5. וכן בשו״ע בדין דברים הפוסלים באתרוג: ״עלתה חזזית עליו ... [פירוש : תרגום או ילפת – או חזזן]״ (סימן תרמח סעיף ט).
6. לשון זה אינו מדברי רש״י. אלא שב״אורחות חיים״ לרבי אהרן הכהן מלוניל כתב: ״לפירש״י ׳תזזית אבעבועות דקות׳ – אין זה מין גרב שיש באתרוגים שלנו״. הובאו דבריו ב״בית יוסף״ לטור אורח חיים סימן תרמט.
7. מתשובתו עולה שהיה לפניו נוסח (שגוי?) שבו שני המומים ״ילפת״ וגם ״גרב״ מתורגמים ״חזזן״. אבל בנוסחנו ״אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת״ – ״אוֹ גַּרְבָּן אוֹ חֲזָזָן״. ואולי נסמך על רש״י: ״ילפת – הוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר (דברים כח כז) ובגרב ובחרס, כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות״.
את דבריו מסיים המב״יט מעין הפתיחה: ״ובמה שכתבתי ימצאו אתרוגים הרבה כשרים לכתחילה, ולא יצטרכו לצאת ידי חובה באתרוג אחד של איש אחד ושילכו אליו רוב עם – רובם הדיוטות! – לצאת ידי חובה, כאלו האחרים שלא נטלו אותו לא יצאו ידי חובתן. וחסרון וחרפה גדולה היא לעיר מהוללה בארץ ישראל מקהילות קדושות בחכמים רבים ומפורסמים – כן ירבו – שיאמר, כי לא נמצא בכל הקהילות אתרוג כשר אלא אותו אתרוג. בהיות בעיר גנות ופרדסים שיש בהם ריבוי אתרוגים כשרים, והלוקטים אותם הם מחביאים הטובים ומייקרים אותם...ובענין מה שכתבתי... ימצאו הרבה אתרוגים כשרים, ובזול הרבה ממה שהיו, שיוכל כל עני לקנותו״ (שו״ת המבי״ט, חלק ג סימן מט). המחבר ר׳ משה בר׳ יוסף מטראני (ר״ס – ש״מ, 1500 – 1580) היה מגדולי חכמי ארץ ישראל בתקופת צפת, תלמידו המעולה ביותר של ר׳ יעקב בירב וחברו ובר פלוגתיה של מרן ר׳ יוסף קארו.
8. ופירש ״הכתב והקבלה״: ״אשך שם לביצי זכר המעורות בגידין עם הגיד (והוא נרדף עם שך בשי״ן שמאלית שענינו סביכה וחבור) ואיפלגו תנאים בפירוש מרוח אשך: לת״ק הוא מי שאין לו ביצים או ביצה אחת, ולדעתי יהיה מְרוֹחַ אשך מלשון רְוָחָה שיש בכיס רֶוַח מקום. ולר״י הוא שנמרח ונפצעו מלשון וְיִמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין (ישעיהו לח כא) שהמ״ם שרש נוסף. ולר״ע הוא מי שאשכיו נפוחים ע״י הרוח המוסגר בהם. זולת רחב״א דלא משמע ליה שיהיה מרוח לשון רוח או מרוח לפי שקשה לו בדברי חכמים לכן גורע ומוסיף ודורש״.
9. רד״צ הופמן. וכתב ״נתינה לגר״ שאונקלוס תרגם כר׳ ישמעאל כי הכל מסכימים עמו ורק משמעות דורשין איכא בינייהו, ולכאורה אינו נראה כך. אמנם גם הרמב״ם (הלכות ביאת המקדש ז ח) פסק כר׳ ישמעאל: ״שנים עשר באיברי הזרע ואלו הן: מי שנמעך הגיד שלו, או נכתת, או ניתק, או נכרת, מי שנמעכו הביצים שלו או אחת מהן, או נכתתו או אחת מהן, או נתקו או אחת מהן, או נכרתו או אחת מהן״. על הנחת בעל ״נתינה לגר״ שאונקלוס מתרגם בדרך כלל בשיטת ר׳ עקיבא ומה שיש להעיר עליה, ראה במבוא ל״פרשגן״ עמ׳ 45.
10. כרמב״ם הלכות ביאת המקדש ו ז: ״אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כולייתו של אדם... עבודתו כשירה שנאמר שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי אף כל בגלוי״.
11. ״אהבת יהונתן״.
12. אבל רשב״ם בפירושו לאיוב כתב: ״פַחֲדָיו – ביציו; וזהו תרגומו של וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו (דברים כה יא) בְּבֵית בַּהְתְּתֵיהּ. והוא לשון בית הבשת שבלשון תלמוד (זבחים כח ע״א)״.
13. ״וכומז – כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה. ורבותינו פירשו שם כומז כאן מקום זמה״ (רש״י לשמ׳ לה כב).
14. ״מרפא לשון״.
או די גבנוי חפיין על עיינוי או דלית ליה שער בגיבינוי או אגביע או ננס או דחלזונה בעינויב ג או דמלי חזזיין או דחזווי חשיך או דמרחש אשכתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״גביע או ננס... אשכתיה״) נוסח אחר: ״דגביח או דנסיס או דחלזונה בעייניה או דמלי גרב או דמלי חזזין או דחסיר כולייה״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״בעינוי״) גם נוסח חילופי: ״{בעי}⁠ניה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דחלזונה בעינוי״) גם נוסח חילופי: ״דחליזון עייניה״.
או דגבינוי שכבן חפיין עינוי או לית שיער בגבינוי או דחלזון בעיינויי דמערב חיוורא באוכמא או דמלי חרסין יבשין או דמלי חזזיתא מצריתא או דפחדוי נפיחן וקליטן.
or whose eyelids droop so as to cover his eyes, or who hath no hair on his eyelids; or who hath a suffusion of whiteness with darkness in his eyes; or who hath the dry scurvy, or who is full of the blotches of Egypt, or whose testicles are swollen or shrunk,
או שגביניו שוכבות מכסות עיניו או אין שער בגביניו או שחלזון בעיניו שמעורב לבן בשחור או שמלא חרסים יבשים או שמלא חזזית מצרית או שביציו נפוחים ומחוברים.
או דגבינוי חפיין עינוי או דלית ליה סער בגבינוי או דגביה או דנניס או יחלזווה בעינוי או דמלי גרב או דמלי חזזין או דחסר כולייא.
Or one whose eyelids cover his eyes, or hath no hair on his eyelids, or who is overgrown, or a dwarf, or blear-eyed, or filled with scurvy or with blotches, or who is wanting in the testicles
גִּבֵּן – שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְּבִינִים הַרְבֵּה. אֵין לוֹ גְּבִינִים אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא גָּבַן אֶחָד מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ גִּבֵּן״. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁגְּבִינָיו שׁוֹכְבִים. רַבִּי חֲנַנְיָא אוֹמֵר: ״גִּבֵּן״ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁתֵּי שִׁדְרָאוֹת. ״אוֹ דַּק אוֹ תְּבַלְּל״ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: סָח לִי יֹאשִׁיָּה דְּמִן אוּשָׁא: ״דַּק״ שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע הֲרֵי זֶה מוּם, צָף אֵינוֹ מוּם. דַּק לָבָן מְשֻׁקָּע אֵינוֹ מוּם, צָף הֲרֵי זֶה מוּם. וְסִימָנִיךְ: בַּרְקָא. ״תְּבַלֻּל״ לָבָן הַפּוֹסֵק אֶת הַסִּירָא וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר. שָׁחוֹר הַנִּכְנָס בַּלָּבָן אֵינוֹ מוּם. אֵין מוּמִין בַּלָּבָן, וְהָא תַּנְיָא: הֲרֵי זֶה מוּם, הָא מַנִּי רַבִּי יוֹסִי הִיא, דְּרַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: לָבָן שֶׁנִּכְנָס בַּשָּׁחוֹר הֲרֵי זֶה מוּם וְכוּ׳. אָמַר רָבָא: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹסִי, ״יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ״, תַּרְבָּא דְּעֵינָא אִקְּרֵי, עֵינָא סְתָמָא לָא אִקְּרֵי. וְרַבִּי מֵאִיר מַאי טַעֲמָא, אָמַר רָבָא: מַה לְּשׁוֹן תְּבַלֻּל, דָּבָר הַמְבַלְבֵּל בָּעַיִן.
אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ – ״בְּעֵינוֹ״ כָּל מַה שֶּׁבְּעֵינוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ: שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה, שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה, עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה, וְרוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת, אוֹ שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְאַחֵר אוֹמֵר: לִי רוֹאֶה.
עִוֵּר – בֵּין סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו וְכוּ׳. אָמַר רָבָא: לָמָּה לִי דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״אִישׁ עִוֵּר, דַּק, תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ״, צְרִיכָא. דְּאִי כָּתַב רַחְמָנָא ״עִוֵּר״ מִשּׁוּם דְּלֵיתַנְהוּ [כְּלָל], אֲבָל חֲוַרְוָר וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִין דְּאִיתַנְהוּ [בֵּהּ] אֵימָא לָא, כָּתַב רַחֲמָנָא ״אִישׁ״. וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״אִישׁ״ דְּלָא קָא חָזֵי כְּלָל, אֲבָל מַחֲסֹרְתָּא לָא, כָּתַב רַחֲמָנָא ״דַּק״. וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״דַּק״ מִשּׁוּם דִּמְחַסְּרָן, אֲבָל מְבַלְבְּלִיתָא לָא, כָּתַב רַחֲמָנָא ״תְּבַלֻּל״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״תְּבַלֻּל״ מִשּׁוּם דִּמְבַלְבְּלָן, אֲבָל מְשַׁנִּיוּתָא לָא, כָּתַב רַחֲמָנָא ״בְּעֵינוֹ״. אָמַר רָבָא: הִלְכָּךְ כָּל מֵחֲמַת כַּהֲיוּתָא [אָתְיָא] מֵ״אִישׁ״, מַחֲסוֹרְתָא מִ״דַּק״, מְבַלְבְּלִיתָא מִ״תְּבַלֻּל״, מְשַׁנִּיוּתָא מִ״בְּעֵינוֹ״. תַּנְיָא: בְּאָדָם לֹא נֶאֱמַר ״יַבֶּלֶת״, בִּבְהֵמָה לֹא נֶאֱמַר בָּהּ ״דַּק, תְּבַלֻּל״. מִנַּיִן לִתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גָרָב גָרָב, יַלֶּפֶת יַלֶּפֶת״ לִגְזֵרָה שָׁוָה. מֻפְנֶה, דְּאִי לָא מֻפְנֶה אָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף, שֶׁכֵּן הִיא עַצְמָהּ קְרֵבָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. בְּהֵמָה מֵאָדָם לֹא יָלְפָה, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בְּמִצְווֹת. לָאיִי אַפְנוֹיֵי מֻפְנֶה. דְּלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא יַלֶּפֶת וְלָא בָּעֵי גָּרָב, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמַה יַּלֶּפֶת דְּלָא מְאִיסָא הָוֵי מוּמָא גָּרָב דְּמָאִיס לֹא כָּל שֶׁכֵּן, ״גָּרָב״ דְּכָתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִי, לְאַפְנוֹיֵי. וְלִכְתְּבִינְהוּ רַחֲמָנָא [כֻּלְּהוּ] בְּחַד, וְגָרָב וְיַלֶּפֶת הָכָא וְהָכָא, וְלֵילְפוּ מֵהֲדָדֵי, בְּהֵי לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא, בְּאָדָם, הֲוָה אָמֵינָא: כָּל דְּפָסוּל בְּאָדָם פָּסוּל בִּבְהֵמָה, קָלוּט וְחִטִּין דְּלֵיתַנְהוּ בְּאָדָם בִּבְהֵמָה נַמֵּי לָא פָּסְלִי. לִכְתְּבִינְהוּ רַחֲמָנָא בִּבְהֵמָה, הֲוָה אָמֵינָא: כָּל דְּפָסֵיל בִּבְהֵמָה פָּסוּל בְּאָדָם, גִּבֵּן חָרוּץ דְּלֵיתַנְהוּ בִּבְהֵמָה בְּאָדָם נַמֵּי לָא פָּסְלִי. וְלִכְתְּבִינְהוּ רַחֲמָנָא כֻּלְּהוּ בְּחַד וְהָנַךְ דְּלֵיתַנְהוּ בְּאִידָךְ וְגָרָב וְיַלֶּפֶת הָכָא וְהָכָא וְלֵילְפוּ מֵהֲדָדֵי, אֶלָּא כִּדְתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִשְׁנֵית, לֹא נִשְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ.

רמז תרלב

אָמַר רָבָא: לָמָּה לִי דְּכָתַב רַחֲמָנָא מוּם בְּאָדָם, מוּם בִּבְכוֹר, מוּם בְּקָדָשִׁים, צְרִיכָא. דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא מוּם בְּאָדָם, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בְּמִצְוֹת. אָדָם מִבְּכוֹר בְּהֵמָה לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן הוּא עַצְמוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. קָדָשִׁים מִבְּכוֹר לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן קְדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם. אָדָם מִקָּדָשִׁים לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן הֵן עַצְמָן קְרֵבִין. בְּכוֹר מִקָּדָשִׁים לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן קְדֻשָּׁה מְרֻבָּה. חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתֵי, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי, מֵהֵי תֵּיתֵי, לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּאָדָם וְתֵיתֵי מֵהָנַךְ, מַה לְּהָנַךְ שֶׁכֵּן קְרֵבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. בִּבְכוֹר וְתֵיתֵי מֵהָנַךְ, מַה לְּהָנַךְ, שֶׁכֵּן קְדֻשָּׁתָן מְרֻבָּה וּנוֹהֲגִין בִּפְשׁוּטִין. בְּקָדָשִׁים וְתֵיתֵי מֵהָנַךְ, מַה לְּהָנַךְ שֶׁכֵּן קְדֻשָּׁתָן מֵאֲלֵיהֶן הִלְכָּךְ צְרִיכִי. ״אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ אֵין לוֹ בֵּיצִים, אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת, זֶהוּ ״מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שֶׁהָרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין. קָשְׁיָא לֵהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָא חֲסַר אָשֶׁךְ מִבָּעֵי לֵהּ, תָּנֵי שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו. קַשְׁיָא לֵהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הַאי מְמֹרָח אָשֶׁךְ מִבָּעֵי לֵהּ, תָּנֵי שֶׁהָרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו. קַשְׁיָא לֵהּ לְר׳ חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס: הַאי רוּחַ אָשֶׁךְ מִבָּעֵי לֵהּ, תָּנֵי שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין, קָסָבַר גּוֹרְעִין וּמוֹסִיפִין וְדוֹרְשִׁין. אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר הַמּוּמִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מוּם, מוּם״ רִבָּה.
או אחדב או אכ֗פש או כתיב פי עינה או גרב או חזאז או אדר.
או גיבן או בעל עיניים קטנות וצרות או בעל בליטה בעינו או מצורע או בעל גרדת או בעל אשך מעוך.
דק – בא מדברי רבותינו שהוא חולי בעפעפים וצרות. (ספר השרשים ״דקק״)
מרוח אשך – שאין לו ביצים, וקורין בארמית לצמח שדומה לביצי השועל: אשכי דתעלי. (ספר השרשים ״אשכ״, ״מרח״)
או גבן – שורצִילוש בלעז, שגביני עיניו שערו ארוך ושוכב.⁠א
או דק או תבלול בעינו – שיש לו בעינו דוק שקורין טיילא, כמו: הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ׳:כ״ב).
או תבלול – דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהיא עוגל המקיף את השחור שקורין פרונילא, והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור.
ותרגום תבלול – חיליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור: חלזון נחש עינב (בבלי בכורות ל״ח.).
גרב וילפת – מיני שחין הן: גרב – זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ. ילפת – היא חזזית המצרית, ולמה נקרא ילפת, שמלפפת והולכת עדב יום מיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר: ובגרב ובחרס (דברים כ״ח:כ״ז), כשסמך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב. כך מפורש בבכורות (בבלי בכורות מ״א.).
מרוח אשך – לפי התרגום: מריס פחדין, שפחדיו מרוססין, שבצים שלו כתותין. פחדיו כמו: גידי פחדיו ישורגו (איוב מ׳:י״ז).
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בדפוס רומא: ״שערותם ארוכין ושוכבין על עיניו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, וכן בכ״י לייפציג 1 להלן ויקרא כ״ב:כ״ב. בכ״י לייפציג 1 כאן חסר: ״עד״.
או גבןsourcils in Old French is one whose eye-brows have their hair long so that they lie over his eyes (Bekhorot 43b)
או דק – one who has in his eye a membrane which is called "toile" in old French.⁠1 The word is similar in meaning to "It is He that stretches out the heavens like a web (כַּדֹּק)" (Yeshayahu 40:22) (Bekhorot 48a).
או תבלל – (from בלל "to mingle") denotes anything that causes a mingling in the eye, e.g., a white line which extends from the white of the eye and intersects the סירא (the iris), which is the ring that encloses the black of the eye which is called prunelle in old French. This white line intersects the circle and runs into the black (so that the white and the black of the eye mingle).
The Targum rendering of תבלל is חילוז, connected in meaning with חלזון (a kind of worm); he translates it thus because that line resembles a worm. Thus, too, the Sages of Israel name it (the while line) among the blemishes of first-born animals: חלזון נחש עינב (worm, snake, wart) (cf. Bekhorot 38a,b).
גרב וילפת – These are kinds of boil; גרב is identical with חרס (mentioned in Devarim 28:27) – a boil which is dry both inside and on the surface. ילפת is identical with the Egyptian lichen, (חזזית) (Sifra, Emor, Section 3 15). Why is it called ילפת (root לפת "to embrace")? Because it continues to cling to the body until the day of death. It is wet on the surface and dry inside. In another passage, however, Scripture gives the name גרב to a boil which is wet on the surface and dry inside, as it is said "[Hashem will smite you…] ובגרב ובחרס" (Devarim 28:27), where גרב necessarily denotes a wet boil since חרס (identical with חרש, potsherd) denotes the dry species. But the explanation is as follows: חרס always denotes the dry skin disease, ילפח always the wet one; as to גרב it depends: When Scripture mentions גרב together with חרס it is calling a ילפת by the term גרב, and when it mentions it (גרב) together with ילפת [as is the case here] it is calling a חרס by the term גרב. Thus is it explained in Bekhorot 41a.
מרוח אשך – according to the Targum, מרס פחדין, which signifies one whose פחדין are מרוססין, i.e., one whose testicles are crushed. פחדין has the same meaning as "and the sinews of his stones (פחדיו) are wrapped together" (Iyyov 40:17).
1. English: web.
פס׳: או גבן – או שגבינים שוכבים ר׳ חנניה בן אנטיגנוס אומר כל שיש לו שני גבונין 1ושתי שזרות 2(הקצת) דוק שבעין.
או תבלול בעינו – זה לבן הנכנס בשחור.
בעינו – את שעינו אחת למעלה ואחת למטה ורואה את החדר ואת העליה כאחת.
או גרב – זה החרס. ילפת זה חזזית.
או מרוח אשך – זה 3שרוח באשכיו. ר׳ חנניה בן אנטיגנוס אומר 4זה שמראיו חשוכים:
1. ושתי שזרות. היינו כעין שתי שדרות עיין (בכורות מ״ג) כי שתי שדרות ממש אינו חי:
2. הקצת ט״ס וכצ״ל או דק זו דוק שבעין עיין רש״י בכורות שם דוק כמו הנוטה כדוק שמים:
3. שרוח באשכיו. היינו שביציו נפוחים:
4. זה שמראיו חשוכים היינו שמראות הפנים שלו שחורים ולא קאי אביצים:
מרוח אשך – מעוך בצים.
מרוח אשך: means that his testes are crushed.⁠1
1. So also Rashi, at much greater length. That is the common understanding of the phrase both in rabbinic literature and among moderns.
It is unclear why Rashbam chose to comment specifically on three of the many defects listed in vss. 18–20. He does not seem to be adding anything new or saying anything controversial about them.
או גבן או דק – קרוב מגזרת: הרים גבנונים (תהלים ס״ח:י״ז), והנו״ן שרש, והוא שם התואר.
וכן: דק, והוא כמשמעו, להיות דק – קצר קומה.
או תבלל בעינוא – מגזרת: תבל עשו (ויקרא כ׳:י״ב), השחתה.
ויש אומרים, מגזרת: בלולה בשמן (ויקרא ב׳:ה׳). והתי״ו על שני פירושים נוסף.
גם גרב – בעין, ועל דעת רבים כן.
ילפת – כטעם דבק, מגזרת: וילפת שמשון (שופטים ט״ז:כ״ט).
ויש אומרים: עיוות, מגזרת: ויחרד האיש וילפת (רות ג׳:ח׳),⁠1 והיו״ד נוסף, כיו״ד יצהר (במדבר י״ח:י״ב).
מרוח אשך – שם התואר, מגזרת: רוח.
אשך – הביצה.
1. בדומה בראב״ע רות ג׳:ח׳.
א. בכ״י פריס 177: בעיניו.
OR CROOK-BACKED. The word gibben (crook-backed) is most probably related to the word gavnunnim (peaks) in ye mountains of peaks (Ps. 68:17).⁠1 The nun2 is a root letter.⁠3 Gibben is an adjective. Similarly the word dak (a dwarf) is to be interpreted according to the plain meaning.⁠4
Dak means short of stature.⁠5
HATH HIS EYE OVERSPREAD. Some say that tevallul (overspread) is related to the word tevel (corruption) in they have wrought corruption (Lev. 20:12). Tevallul means a corruption.⁠6 Others say that tevallul is related to the word belullah (mingled) in mingled with oil (Lev. 2:5).⁠7 According to both interpretations the tav of tevallul is superfluous.⁠8
According to the opinion of many the scab (garav) is also in the eye.
OR SCURVY. Yalefet (scurvy) means sticking.⁠9 It is related to the word va-yilpot (took fast hold) in And Samson took fast hold (Jud. 16:29). There are others who say that yalefet means crooked.⁠10 It is related to the word va-yillafet (turned) in that the man was startled, and turned (Ruth 3:8). The yod of yalefet is superfluous.⁠11 It is like the yod of yitzhar (oil) (Num. 18:12).⁠12
CRUSHED. Mero'ach (crushed) is an adjective. It is related to the word ru'ach (wind).⁠13
STONES. Ashekh (stones) refers to the testicle. After listing specific blemishes the Torah issues a general statement and says, no man…that hath a blemish (v. 21).
1. According to Ibn Ezra gibben is someone who is extremely tall.
2. Of gibben.
3. Hence we can relate gibben (crook-backed) to gavnunnim (peaks).
4. Of the verse.
5. Dak stands in contrast to gibben. If gibben means a peak, then dak is its opposite.
6. A blemish.
7. A streak of white going into the iris or pupil. See Rashi and Ibn Janach (Sefer Ha-Rikmah).
8. For the root of tevallul is bet, lamed, lamed.
9. It refers to boils which stick to the body.
10. A kohen with a crooked hand, foot, fingers, etc.
11. For its root is lamed, peh, tav.
12. The root of which is tzadi, heh, resh.
13. See Nachmanides: "One who has wind [and a result of which] his testicles are swollen" (Chavel translation).
גבן – לשון הרים גבנונים (תהלים ס״ח:י״ז)1 איש עב וארוך וכבד לעבוד עבודת הקדש.
או דק – קצר קומה.⁠2
תבלל – לשון השחתה כמו תבל עשו (ויקרא כ׳:י״ב).⁠3
מרוח – לשון מעיכה4 כמו וימרחו על השחין (ישעיהו ל״ח:כ״א).
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
3. שאוב מאבן עזרא.
4. שאוב מרשב״ם.
גבן, "hunchback;⁠"דק, "a dwarf;⁠"
תבלול, "malformed eyes.⁠"
מרוח, "psoriasis"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

או גבן – נמשך אל מלת בעינו שגובן בעיניו שגביני עיניו שוכבים על עיניו והוא מלשון על גבי חרשו חורשים. תחלה הזכיר מומין שבחסרון האיברים עור או פסח ואחרי כן בקטנות כגון החרום ואחרי כן בגודל כגון השרוע ואחרי כן בשברון העצמות אע״פ שכל איבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול ואחרי כן פסל אפי׳ בכיעור התואר כגון הגבן ואשר בעיניו הגרעינין ואחרי כן בבשר כי צריך שיהי׳ נקי וחלק ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים אע״פ שהוא חולי נוהג בזקנים ואינו לא בעצם ולא בבשר:
או גבן, "or abnormally long eyebrows;⁠" the word appears in conjunction with eyes, as in שגובן בעיניו, describing eyebrows so bushy that they cover one's eyes. The word is related to גב, "back,⁠" as in על גבי חרשו חורשים, "plowmen plowed across my back" (Psalms 129,3)
The Torah began by listing the kind of physical blemishes that consist of visibly missing or malfunctioning limbs or organs, limbs, etc., proceeding to examples of priests whose limbs are all there and functioning, but who suffer from blemishes making them appear ugly. This is followed by defects which were not congenital but the result of bone fractures, etc. At the end, we even hear about blemishes that affect the mind of a person such as knowing that one's reproductive organs, though not visibly blemished, suffered the kind of injuries which make the organ permanently dysfunctional.
או גבן – נמשך אל מלת בעינו, שגיבן בעיניו שגביני עיניו שוכבים על עיניו. והוא מלשון (תהלים קכ״ט ג׳) על גבי חרשו חורשים. תחלה הזכיר מומין שבחסרון האיברים עור או פסח, ואח״כ בקטנות כגון החרום. ואח״כ בגודל כגון השרוע, ואח״כ בשברון העצמות, אע״פ שכל איבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול. ואח״כ פסל אפילו בכיעור התואר כגון הגבן ואשר בעיניו הגרעינין. ואח״כ בבשר כי צריך שיהא נקי וחלק. ואח״כ הוסיף בעל מרוח אשר ביציו נפוחים, אע״פ שהוא חולי נוהג בזקנים ואינו לא בעצם ולא בבשר.
תבלול – פרש״י חלוז בעיניה לשון חלזון שהוא דומה לתולעת שיש בו חלזון נחש עינבי. משמע מפי׳ רש״י תבלול הוא חלזון הוא תרגום תבלול בעיניו חיליז בעיניה. ואין נראה דתנן במסכת בכורות תבלול חלזון נחש בפרק אלו מומין (ל״ח א׳) ובעי בגמרא חלזון הוא נחש. עד כאן לא מבעייא ליה אלא חלזון נחש. אבל תבלול פשיטא ד״א הוא. ובמסכת בכורות (שם) פר״ש חלזון הוא לאי״ן בלע״ז, וי״ל כולו מין אחד הוא, אך שמשונין קצת זה מזה דהא בבכורות קאמר דחלזון ונחש חד הוא, ובתוספתא דבכורות תנא חלזון כמשמעו נחש כמשמעו, משמע קצת משונים זה מזה.
דק – הוא הננוס.
או גבן – הוא מי שיש לו שני גבינים על עינו; ומזה יתבאר שאם אין לו גבין על עינו הוא בעל מום גם כן.
או דק או תְּבַלֻּל בעינו – ׳דק׳ הוא מי שיש לו כתם לבנה על השחור שבעינו, וזה מבואר מצד הוראת הגדר; ו׳תְבַלֻּל׳ הוא שנתערב מהלובן בשחור ונבלל עמו. ומזה יתבארו המומין שבעין הדומין לאלו, לפי מה שנתבאר מהשורשים הכוללים.
או גרב – הוא החיכוך היבש.
או ילפת – הוא חזזית מצרית, והיא קשת הרפואה.
או מרוח אשך – רוצה לומר שנמעך אחד מאשכיו או נכתת. ומזה יתבארו המומין אשר בכלי ההולדה הדומים לזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

או דק שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל״א כמו הנוטה כדוק. פירשו בבכורות בפרק על אלו מומין שהוא מום משוקע בשחור שבעין וקרי ליה דק על שם דוקין שבעין פי׳ ענן כמין קרום דק פרוס על העין וכל דבר הפרוס יקר׳ דוק כמו הנוטה כדוק שמים ואם היה משוקע בעין שלא היה גבוה מן העין אלא שוקע אז הוי מום קבוע:
וכן כנוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב. ומפרש בפ׳ אלו מומין חלזון זה מום קבוע הוא וזהו נחש ששנו חכמים ששניהם אחד אלא שיש שקורין אותו חלזון מפני שהוא עשוי כתולע׳ שהוא ארוך ויש שקורין אותו נחש שגם זה מורה על האורך אבל עינב מום בפני עצמו הוא וי״מ שיש בשחור עינו לבן עגול כגרעינה של עינב ויש גורסין חלזון נחש בעיניו ופירושו שיש בשחו׳ עיניו חוט לבן ארוך כחלזון וכנחש וזה נכון בעיני שאם כפירוש הראשון למה הזכיר פה העינב שהוא מום בפ״ע אך על שני הפירושים קשיא דהא חלזון פירושו של דק הוא ולא של תבלול כדתניא בת״כ דק זהו הדוק חלזון נחש עינב מניין ת״ל או דק תבלול לבן הנכנס בשחור ושחור בלבן רבי יוסי אומר אי זהו תבלול לבן הפוסק בסירה ונכנס בשחור אלמא חלזון פירושו של דק הוא ולא של תבלול:
גרב וילפת מיני שחין הם גרב זו החרס שהוא שחין יבש מבפנים ומבחוץ ילפת הוא חזזית המצרית ולמה נקראת ילפת שמלפפתו והולכת עד יום המיתה והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים שנ׳ ובגרב ובחרס כשסמך גרב אצל ילפת קור׳ לחרס גרב וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב בפ׳ על אלו מומין. פי׳ גבי מומין כתיב או גרב או ילפת ותני׳ בתורת כהנים גרב זה החרס שהו׳ יבש כחרס מבפנים ומבחוץ ילפת זו חזזית המצרית שהיא מכת השחין שהביא הקב״ה על המצרים במצרים שהיה לח מבחוץ ויב׳ מבפנים שנ׳ ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה ולמה נקרא שמה ילפת שמלפפתו והולכת עד יום המיתה וכתיב ובגרב ובחרס אלמא גרב לח מבחוץ ויבש מבפנים הוא לא קשיא כשהגרב סמוך אצל החר׳ שהוא יבש מבפנים ומבחוץ נקראת הילפת שהיא לחה מבחוץ ויבשה מבפנים גרב וכשהגרב סמוך אצל הילפת שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים נקרא החרס שהוא יבש מבחוץ ומבפנים גרב מפני ששם גרב נופל על היבש מבפנים ומבחוץ ועל היבש מבפנים ולח מבחוץ ושם החרס אינו נופל רק על היבש מבפנים ומבחוץ בלבד ושם ילפת נופל על הלח מבחוץ ומבפנים כילפת דמתניתין דתנן ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל גרב ובעל ילפת ובעל חזזית דאוקימנ׳ דמיירי בלח מבחוץ ומבפנים שהוא עתיד להרפא ומום עובר הוא ולפיכך אין שוחטין עליהן ועל הלח מבחוץ ויבש מבפנים כילפת דמומין שלא יוכל להרפא כדכתיב יככה ה׳ ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא ומדחרס יבש מבפנים ומבחוץ מכלל דגרב לח מבחוץ ויבש מבפנים וכתיב אשר לא תוכל להרפא אלמא מום קבוע הוא ופוסל במומין הוא וא״כ כשסמך הכתוב גרב אצל חרס ע״כ לומר שגרב אז מורה על היבש מבפנים ולח מבחוץ וכשסמך הגרב אצל ילפת יהיה הגרב אז מורה בהכר׳ על היבש מבפנים ומבחוץ מאחר שהילפת אז מורה על הלח מבחוץ ויבש מבפנים דאילו הלח מבפנים ומבחוץ מום עובר הוא כדתנן במתניתין דלעיל:
מרוח אשך לפי התרגום מריס פחדין שפחדיו מרוססין שבצים שלו כתותין פחדיו כמו גידי פחדיו ישורגו. פי׳ מריס מרוסס כי תרגום ומעוך ודמריס ופחדיו הם הבצים בלשון ארמי לא שמלת מריס הוא מרוסס כי מרוסם שרשו רסס ומריס שרשו מרס רק טעמו מרוסס שהוא המעוך וזהו אליבא דרבי ישמעאל ואף על פי שיש לטעון עליו אי הכי ממורח מיבעי לי בשני ממי״ן מכל מקום יותר יש לטעון על רבי עקיבא שאמר לשון רוח הוא כלומר שהרוח באשכיו דא״כ רוח באשך מיבעי ליה אבל אין לפרש כרבי חנניה שאמר כל שמראו חשוך ולא כתנא קמא שאמר חסר בצים דאי לתנא קמא חסר אשך מיבעי ליה ואי לרבי חנניה צריך לומר דקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין פירוש שגורעין האל״ף מאשך והחי״ת ממרוח ומוסיפין האל״ף על מרוח אחר שגרעת ממנו החי״ת ויהיה מראו ומוסיפי׳ החי״ת על אשך אחר שגרעת ממנו האל״ף ויהיה חשך והוה ליה כאילו כתוב ומראו חשך וזה רחוק מאד מפשוטו של מקרא כל זה מבואר בפרק אלו מומין באר היטב ואם תאמר למה לי תלתא מומין בעין עור ודק ותבלול כבר תרצו בגמרא בפרק מומין אלו צריכי דאי כתב רחמנא עור הוה אמינא דוקא עור משום דליתנהו ולא חזי בהו כלל אבל מחסורתא שחסרה מראיתו אבל חזי קצת אימא לא כתב רחמנא דק שמחסר המראה ואינו נוטלו כלו ואי כתב רחמנא דק הוה אמינא משום דמחסרן אבל בלבוליתא שהוא הלובן הפוסק הסירה ונכנס בשחור שאינו מחסר המראות כלל אימא לא כתב רחמנא תבלול:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

או גבן – והם מומים באים ממקרה בלחות הגוף והפסדם.
או גבן, (eyebrow) an example of blemishes caused by the body being deficient in some of its essential moisture.
[א] או גבן או דק
[1] מגילה פרק רביעי דף כט ע״א (מגילה כט.) [2] בכורות פרק שביעי דף מג ע״ב (בכורות מג:) ב
[ב] או תבלל
[1] בכורות פרק שישי דף לד ע״ב (בכורות לד:), ופרק שביעי דף מד ע״א
[ג] בעינו
[1] שם פרק שביעי דף מד ע״א (שם מד.) ב
[ד] או גרב או ילפת
[1] בכורות פרק שישי דף מא ע״א (בכורות מא.), ופרק שביעי דף מג ע״א
[ה] או מרוח אשך
[1] שם דף מד ע״ב
חלזון נחש עינב. פירוש ״תבלול״ הוא חלזון, והוא תולעת ארוך ודק, ומפרש החלזון הזה נקרא ׳נחש׳. וענב מום אחר בפני עצמו, ופירוש בערוך שיש בעיניו כמו עינב, והוא מום. אמנם מה שפירש ״תבלול״ הוא חלזון, הוא לפי תרגום אונקלוס, אבל במשנה לא שנו כן, רק משמע כי ״דק״ הוא חלזון, וכן בברייתא דתורת כהנים:
ואם תאמר, למה לי שלשה מומין בראות; עור, דק, תבלול, קאמר בגמרא בפרק אלו מומים (בכורות מד.) אי כתב רחמנא עור, דאינו רואה כלל, אבל חסר ראות – לא, כתב רחמנא ״דק״ שאין זה רק חסרון ראות, אבל רואה קצת. ואי כתב רחמנא ״דק״, הוה אמינא דוקא חסרון ראות, אבל תבלול, שאין זה רק בלבול ראות, לא, קא משמע לן:
שמלפפתו והולכת עד יום המיתה. פירוש, שמתחבר בו תמיד יותר עד יום המיתה, תרגום של ״וחבר״ (ראו שמות לו, י) ׳ולפף׳:
וכשהוא סמוך אצל ילפת וכו׳. ואם תאמר, ולמה לא כתב גם כן התם (דברים כח, כז) ׳גרב וילפת׳, או הוי למכתב גם כן כאן ׳גרב וחרס׳, ויש לומר, דלקמן איירי לענין פורעניות שמביא על החוטאים, ואם יעשה תשובה – הקב״ה שהוא הכה אותו – מרפא אותו, שלא הכה אותו רק בשביל שיחזור מחטאו. אבל כאן שלא הביא הקב״ה עליו בשביל חטאו, ובא עליו כמנהגו של עולם, ומזלו גרם, בודאי קשה ההסרה, ולא יוסר, שלא בשביל חטא בא, ודבר כזה קשה שיוסר:
נחש עינב. ר״ל שיש לו כמין חלזון או כמין נחש או כגרגיר של ענב בעיניו. יש שגורסין חלזון נחש עיניו ור״ל שיש לו כמין חלזון או נחש בעיניו, וי״א ענב לשון עניבה דדרך של נחש שכורכת את עצמה ועניבה הוא ל׳ כריכה והכל הוא דבר אחד:
מריס פחדין. פחדין פירוש ביצים:
Snake, wart. I.e., he has the form of a snail, or the form of a snake, or something like the pit of a grape in his eyes. Some have the text, "worm, snake, his eyes,⁠" meaning that he has the form of a snail or snake in his eyes. Some say that ענב is an expression of עניבה (coil), because it is the way of the snake to coil itself and עניבה is an expression of coiling. All [the versions] mean the same, [i.e., that he has some kind of a streak in his eye]. מריס פחדין. פחדין means testicles.
מריס פחדין. פחדין means testicles.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

תבלל – לבן הפוסק בסירא שנכנס לשחור. כל המבלבל בעין מנין ת״ל או תבלל. בעינו. להביא כל שבעינו שב׳ עיניו למעלה או למטה או א׳ למעלה וא׳ למטה כו׳ וכל המבלבל מין תבלול (בכורות מ״ד ע״א).
כל החסר בעין – מין דק. בעינו. כל שינוי שבעינו.
גרב – זו חרס יבש מבפנים ומבחוץ. ילפת. זו חזזית מצרית יבש מבפנים ולח מבחוץ. אבל לח מבפנים ומבחוץ או לח מבפנים ויבש מבחוץ הרי זה מום עובר ואין שוחטין עליו לא במדינה ולא במקדש ובאדם פסולין וזהו שנאמר או גרב או ילפת (בכורות מ״א ע״א). מרוח אשך. שאין לו ביצים או אין לו אלא ביצה א׳ (שם ע״ב). ר׳ ישמעאל אומר שנמרחו אשכיו ר״ע אומר שרוח באשכיו ר״ח בן אנטיגנוס אומר שמראיו חשוכים.
או גבן – אמר ראב״ע ז״ל ״קרוב מגזרת ׳הרים גבנונים׳ (תהלים סח, יז)1 והנו״ן שרש. והוא שם התאר.⁠2 וכן ׳דק׳ הוא כמשמעו להיות דק קצר קומה״ [עכ״ל]. ואעפ״י שגם אלו מומין, כמו ששנינו (בכורות מה, ב) ״והקפח והננס״, אין דבריו נראין במשמעות הכתוב. כי מה ענין ״גבן ודק״ עם ״תבלול בעיניו״? אלה בגוף כלו, ותבלול רק בעין. ויותר יסמך ״תבלול״ לְעִוֵּר. אבל רבותינו שנו (שם מג, ב) ״אין לו גבינים, אין לו אלא גבן אחד, זהו גבן האמור בתורה״, והוא מלשון גַבּוֹת עיניו, שהן השיער שמעל עיניו ואפילו חסר אחת3 הרי זה מום. וזהן ״גבן״ שהוא בעל גבן אחד, ועליו שנה אין לו אלא גבן אחד זהו גבן האמור בתורה, וכל שכן אין לו גבינים כלל.
או דק – במשנה שנינו (שם שם) ר׳ דוסא אומר כל שגביניו שוכבים, ואם פירוש ״גבן״ ששערות גביניו ארוכים ושוכבים על עיניו, יהיה דק להפך שגביניו דקים שאין בהם שער כלל, וזה דעת יונתן בן עוזיאל וירושלמי, שתרגמו ״או דגבינו ישכבן חפיין עינוי או לית שער בגבינוי״. אבל לדעת חכמים שגִבֵּן הוא שאין לו גבינים יפרשו ״דק״ על נקודה שבשחור של עין, כמו ״הנוטה כדוק שמים וימתחם כאבל לשבת״ (ישעיה מ, כב). ובתורת כהנים ״דוק זה הדוק, חלזון נחש ועינב מניין? תלמוד לומר או דק״. כלומר דק כדמות נקודה עגולה לבנה בשחור שבעין. ומניין חלזון או נחש ועינב שיש בה לובן, נמשך בה כדמות תולע חלזון או נחש או עינב? תלמוד לומר ״או דק״.
או תבלול בעינו – פירש רש״י ז״ל ״דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור שקורין פרוני״ל,⁠4 והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום [אונקלס] תבלול ׳חיליז׳ לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט. וכן כנוהו חכמי ישראל במומי הבכור ׳חלזון נחש ועינב׳⁠ ⁠⁠״ ויפה פירש. אע״פ שבברייתא אמרו על ״או דק, חלזון נחש עינב״, זהו ללמד אם יש חוט לבן בשחור שהוא מום כמו נקודה עגולה, ואינו עובר את השחור ליגע בלבן, אלא הסירא שלימה. אבל ״תבלול״ הוא כשחוט הלבן נמשך מלובן שבעין, ופוסק העוגל המקיף את השחור ונכנס בשחור. וזהו לשון ״תבלל״ שבולל הלובן שבעין עם השחור שבעין, והחוט הזה הוא ג״כ כתולעת משוך כמו שאמר רבינו ז״ל בפירושו דברי התרגום. וראיה [לזה] ממשנתינו (בכורות לח, א) ״הרי בעיניו דק תבלול חלזון נחש ועינב, ואיזהו תבלול? לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור״. לדעתי הפירוש תחלה מפרש דק שגם הוא תבלול חלזון נחש, אעפ״י שאינו נקודה אלא כדמות חלזון נחש, שהוא מבלבל הראות שאינו רואה כהוגן. ולכן שאל ״ואיזה הוא תבלול?⁠״, כלומר אם כן מה בין ״דק״ ל״תבלול״ האמור בכתוב בפני עצמו? והשיב שהוא לבן הפוסק בסירא, שמבלבל את העין, ואינו מונע הראות, כך נראה בעיני. לא כפירוש רא״מ ז״ל בפירוש ״דק״. גם מתישב מדברינו מה שתמה על רש״י ז״ל.
או גרב – זו החרס, שחין יבש מבפנים ומבחוץ.
ילפת – [כתב רש״י] ״היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת? שמלפפת והולכת עד יום המיתה. והיא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר אומר קורא ל׳גרב׳ שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים. מפני שנאמר ׳ובגרב ובחרס׳ (דברים כח, כז). כשסמך ׳גרב׳ אצל חרס קורא לילפת ׳גרב׳, וכשהוא סמך אצל ילפת קורא לחרס ׳גרב׳. כך מפורש בבכורות״ (מא, א). מפירוש רש״י ז״ל. ואם כן ״גרב״ תמיד נופל על שחין יבש, הן לח מבחוץ ויבש מבפנים, או יבש מחוץ ומבפנים. אבל לח מבפנים ומבחוץ, מום עובר הוא.
מְרוֹחַ אשך – פירש רש״י ז״ל ״לפי התרגום ׳מריס פחדין׳, שפחדיו מרוססין, שביצים שלו כתותין, ׳פחדין׳ כמו ׳גידי פחדיו ישורגו׳⁠ ⁠⁠״ (איוב מ, יז) [עכ״ל]. ומריס בלשון ארמי הוא מעוך, תרגום ״ומעוך״ (ויקרא כב, כד) ודי מריס. וזהו הקרוב לפשוטו של מקרא, כי יש דעות אחרות בענין זה, כמו שפירש רא״ם ז״ל. ויאמר רמב״ן ז״ל שזכרון המומין שבכתוב הולכים על הסדר מחמור לקל, כמו שכתוב על ספרו.⁠5
1. רש״י ורד״ק מפרשים שם ענין גובה.
2. בעל גבנונים או גבינים.
3. מעל גבי עינו אחת.
4. פירש ספר ״לעזי רש״י בתנ״ך״: אישון.
5. על פסוק כ. ״והזכיר תחילה המום בחסרון האברים...⁠״.
גבן – קרוב לגזרת הרים גבנונים, והוא הקפח שזכרו חז״ל:
דק – קצר קומה:
תבלל בעינו – שהלובן שבעין בלול עם השחור:
גרב – זו החרס, שחין יבש מבפנים ומבחוץ:
ילפת – היא חזזית המצרית, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים, ובמקום אחר אומר ובגרב ובחרס, קורא לילפת גרב לפי שסמך אצל חרס, וכשסמוך גרב לילפת הוא החרס:
מרוח אשך – יתכן שהוא החולי הנולד באשכים מחמת הרוח שבהם כדעת ר״ע (בכורות פ״ו) ועי״כ נמשכים בני מעיו ונופלים בכיס, והוא חולי נהוג בזקנים, וכן דעת הרמב״ן ז״ל:
מרוח אשך – אשך שם לביצי זכר המעורות בגידין עם הגיד (והוא נרדף עם שך בשי״ן שמאלית שענינו סביכה וחבור, ואיפלגו תנאים (בכורות מ״ד) בפירוש מרוח אשך, לת״ק הוא מי שאין לו ביצים או ביצה אחת, ולדעתו יהיה מרוח אשך מלשון רוחה שיש בכיס רוח מקום, ולר״י הוא שנמרח ונפצעו מלשון וימרחו על השחין (ישעיהו ל״ח) שהמ״ם שרש נוסף, ולר״ע הוא מי שאשכיו נפוחים ע״י הרוח המוסגר בהם, זולת רחב״א דלא משמע ליה שיהיה מרוח לשון רוח או מרוח לפי שקשה לו בדברי חכמים לכן גורע ומוסיף ודורש, ע״ש.
תבלול – כמו שבלול, והיא חיליז או חלזון שם שרץ רר בשרו, וכן כאן עינו מורידה ריר.
מרוח אשך – מן רוח וּרְוָחָה, כן תרגם רבינו סעדיה, ולדעת אחרים schiacciato d'un testicolo מלשון מִרוח (וְיִמְרְחו על השחין {ישעיה ל״ח:כ״א}), ואשך כנוי לביצים, ולפירוש זה הסכים גיזניוס ואומר שזו הוראת מלת אשך גם בסורי, ושהוא משרש שכה, שבלשון כושי ענינו indicare {הודיע}, ונקראו כן על שם שמעידים על הזַכְרות, וכן ברומי testis.
bleary-eyed (tevallul). The Hebrew resembles shablul, otherwise known as ḥiliz or ḥillazon (“snail”), a creeping thing that emits slime. Likewise, the eye of the person referred to here drips slime.
herniated (mero’aḥ ashekh). The Hebrew is derived from revaḥ and revaḥah [i.e., “spread out”]; so translated Saadiah Gaon. According to others, mero’aḥ ashekh means one who has a crushed testicle, from meru’aḥ (“smearing, spreading”) (e.g.. “let them spread it [ve-yimreḥu] on the boil,” Isa. 38:21), and eshekh, which is a word for “testicle.” Gesenius agreed with this interpretation and said that this is the meaning of eshekh in Syriac also; that it is from the root shakhah, which in the Ethiopian language means “to indicate”; and that testicles were called by this term [eshekh] because witnesses used to testify [by swearing] upon their male organs, thus the Latin testis (“witness,” “testicle”).⁠1
1. {Translator's note: This etymological theory has been called into question by modern linguists; see, for example, Editors of the American Heritage Dictionaries, Word Histories and Mysteries (2004), s.v. “testis,” p. 282.}
גבן – השער שמעל העיניים קרוי בארמית ״גבינים״. מקומם של הגבינים קרוי (לעיל יד, ט) ״גבת עיניו״. על פי הגמרא בבכורות (מג:), ״גבן״ הוא אדם ״שיש לו גבינין הרבה״, ומפרש רש״י שם ששתי גבות עיניו מחוברות ללא רווח ביניהן; או שגבות עיניו תלויות למטה על עיניו, ״שגביניו שוכבין״ (לדעת רש״י [ד״ה זהו מדרש], שני הפירושים נכללים במשמעות ״גבן״). אולם כלולות בזה גם צורות משונות אחרות של גבות העיניים.
דק פירושו ״מחסורירתא״, קרום דק שמחליש את הראייה (לפי רש״י, בכורות מד.).
תבלל הוא עירבוב של הלובן אל תוך גלגל העין: ״לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור״ (בכורות לח.), קו של לובן העובר דרך הקשתית [אייריס] ונכנס לתוך האישון. לעומת זאת, שחור הנכנס בלבן אינו מום (שם).
גרב וילפת הם סוגים של שחין שאינו מתרפא (על פי בכורות מא.).
הרמב״ן מעיר, ש״עור או פסח״ הם דוגמאות לחסרון איבר; ״חרום או שרוע״: דוגמאות לצורה משונה של איברים; ״שבר רגל או שבר יד״: דוגמאות לפצעים בגוף; ״גבן או דק או תבלל״: דוגמאות לשינוי צורה שרק מכוער ותו לא (לדעתו, ״דק״ מציין נקודות בולטות [גרעינין] בעין, שאינן משפיעות על הראייה); ״גרב או ילפת״ הינן דוגמאות למחלות עור.
[נא]
או גבן – מענין ״גבות עיניו״ שהם גבנוני העינים ומלת ״בעינו״ מוסב גם על ״גבן״ והשם התואר ״גבן״ מורה שיש לו גבינים הרבה כמו ״איש שעיר״ ״איש שמן״ וכדומה. וממ״ש מלת ״או״ שהוא חלוקה המינית מרבה כל השייך למין ההוא כגון שיש שינוי אחר בגבינים. ומה שכתב אין לו גבינים וכולי זה גבן האמור בתורה כן הוא במשנה (בכורות משנה ג). ומפרש בגמ׳ זה מדרש ״או גבן״ ר״ל שזה אינו ״גבן״ בלשון בני אדם, רק גבן האמור בתורה, שכיון על כל המין כמו שמורה מלת ״או״. ולשון הרמב״ם (פרק ח הלכה ד) אינו מדוקדק היטב, עיי״ש. ור׳ חנינא פירש ״גבן״ מענין גב האדם. פירש ששדרתו עקומה. ולדידיה מלת ״בעינו״ לא קאי על ״גבן״, וכן פירש הראב״ע. וכן משמע במגילה (דף כט) שהוא מענין הרים גבנונים.
[נב]
או דק (בעינו) או תבלול בעינו: ״דק״ מפרש בגמ׳ נקודה לבנה תוך השחור של עין. ו״חלזון נחש״ הוא בשר נוסף וחופה השחור שבעין, עיין רמב״ם (פרק ז הלכה ה) ובראב״ד שם. ו״עינב״ שיש בשחור כגרגר של ענבה. ורש״י פירש על ״תבלול״ חלזון נחש עינב וצריך לומר שהיה לו גרסא אחרת, וכבר הניחו הרא״ם בצ״ע. ומ״ש לבן פוסק בסירה היינו שורה שבעין שסביב השחור. ומ״ש ״בעינו״ – להביא וכולי ר״ל אחר שאמר ״אשר יהיה בו״, היה לו לומר ״בעין״, בלא כינוי, כמ״ש ״שבר יד״ ו״שבר רגל״, בלא כינוי. וממה שכתב בו ״בעינו״ למדו שפירושו עינו הראויה לו, לא עין המשונה. ומ״ש שתי עיניו למעלה – ממקום שראוים להיות, וכן למטה. וסני שמש – בלתי יכול לראות השמש. והזוגדן, שתי עינים משונות זו מזו. וברמב״ם (פרק ח הלכה ז) מי שראיית עיניו מעורבת עד שרואה את החדר ואת העליה כאחד ויודע דבר זה בעת שמדבר עם חבירו ונראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר ולפי זה היה גרסתו ורואה את החדר והעליה כאחד ומדבר עם חבירו וכולי, וכן הוא בגמ׳, וסני שמש והזוגדום צריך לגרוס קודם ורואה את החדר. ומ״ש ״או גרב״ היינו שחין יבש מבפנים ומבחוץ. ותרגם יונתן דמלי חרסין יבשין. ״וילפת״ תרגם אונקלוס חזזין והוא חזזית מצרית כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל שיבש מבפנים ולח מבחוץ.
[נג]
או מרוח אשך – ר׳ ישמעאל אומר זו שנמרחו אשכיו כמו ״וימרחו על השחין״ מענין מעיכה, והמ״ם שורש. ור׳ עקיבא לא נכון בעיניו פירוש זה כי משקל פָעוֹל יבא ברוב על שם שהוא נקרא מצד עצמו כמו ״גדול״ ״רחוק״ ״קרוב״, אבל השם שנקרא בו על ידי שינוי שנעשה בו יבא לרוב על משקל פָעוּל – ״שבור⁠(?)״ ״חרוץ״ ״קלוט״ ״מעוך״ ״כתות״ ״נתוק״ ו״כרות״. [וצריך לגרוס בגמ׳ שם קשיא ליה לר׳ עקיבא האי ״מָרוּח אשך״ מבעיא ליה]. וכן ״עשוּק״ הוא הנעשק, ״הצילו גזול מיד עשוֹק״ הוא העושק. לכן אמר ששרשו ״רוח״ על משקל מָפוֹל כמו ״מקום״ ״מלון״ ״משוש״ ״מנוס״ ר״ל מלא רוח. וכן כתב הראב״ע. וכמו ״מאור״ – מקום האורה, ״מלון״ – מקום הלינה. ור׳ חנינא קשיא ליה שמשקל זה לא יבא גם כן על שינוי, רק על דבר קיים. והוה ליה לומר ״רוֹח אשך״, בחול״ם, שיעשה מן השם פעל בדרך המקור שאשכיו נתמלאו רוח כמו ״זוֹב״ ״פור״ וכדומה. [ובגמ׳ גרס ״מרוח אשך״ מבעיא ליה וזה כדברינו]. ועל כן אמר שהשם מורכב מן מראה חשך ועל ידי קריאת השם בפי ההמון שהורכבו שני תיבות אלה, נתהפכו האותיות כמו שזה מצוי בשמות. ואונקלוס תרגם מריס פחדין וזה כר׳ ישמעאל, ויונתן בן עוזיאל תרגם דפחדוי נפוחין וקליטין וזה כר׳ עקיבא.
או גבן וגו׳ – המה מומין שאינן ניכרים ומהם שיכול לכסות בבגדיו, מ״מ,⁠1 לכל נקרא גלוי כשיהא ערום.⁠2
1. על פי שיטת רבינו שהמומים רשומים מן הכבד אל הקל.
2. ולכן עדיין מוגדרים מומין שבגלוי שאוסרים.
גבן – הוא לדעת ראב״ע והאחרונים: בעל חטוטרת (ודומה לזה ר׳ חנינא בן אנטיגנוס בספרא).
דק – ננס או כחוש. אולם כל הפסוק נמשך אל ״איש אשר יהיה בו״ (פסוק יט), ולפי זה משמש, איפוא, ״גבן״ רק כינוי המום ולא כינוי לבעל המום. חכמינו (בכורות מ״ג:) סבורים, שאלה הם מומין בגבות עין, ששמם בארמית ״גבינין״. לדעת רש״י (בבכורות, שם) הן גבות עינים ארוכות ומידלדלות. וכן מבואר שם מ״ד., ״דק״ (כמו דק בישעיהו מ׳:כ״ב), קרום דק שבעין. ״בעינו״ נמשך בהכרח אל המלה ״דק״. אולם בתרגום ירושלמי נמצא גם ״גבן״ ו״ננס״, וההלכה מציינת אותם כמומין (משנה בכורות ז׳:ו׳).
תבלל – (על משקל ״תאשור״, איוולד 161 c), משורש בלל = מערבב, לפי בכורות ל״ח. כשקו לבן נכנס לתוך השחור.
גרב – עיין רש״י; ״ילפת״ לפי ספרא: ״חזזית מצרית״.
מרוח אשך – לפי תרגום אונקלוס (משורש ״מרח״) בעל אשכים כתושים; ואילו לדעת תרגום יונתן (משורש ״רוח״, הרחב). בעל אשכים תפוחים; אולי מכוון אל שבר באשכי⁠־המים, אחד המומין שגם היום רגילים הם ביותר במצרים.
או גבן – אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד – זהו גבן האמור בתורה.⁠1 (בכורות מ״ג:)
או דק – זה הדוק, חלזון נחש ועינב.⁠2 (בכורות ל״ח.)
או דק – דק שחור משוקע הרי זה מום, צף – אינו מום, דק לבן משוקע אינו מום, צף הרי זה מום.⁠3 (בכורות ל״ח:)
או דק וגו׳ – אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא או דק או תבלול בעינו,⁠4 צריכי, דאי כתב דק הו״א משום דמחסרן אבל מבילבליתא לא5 כתב רחמנא תבלול, ואי כתב תבלול הו״א משים דמבלבלן אבל משום משניותא לא6 כתב רחמנא בעינו.⁠7 (בכורות מ״ד.)
תבלול בעינו – איזהו תבלול, לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור, בשחור ונכנס בלבן אינו מום.⁠8 (בכורות ל״ח.)
תבלול בעינו – ריס של עין שניקב שנפגם ושנסדק הרי בעינו.⁠9 (שם שם)
תבלול בעינו – כל מה שבעינו, מכאן אמרו, שתי עיניו למטה או למעלה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה10 ורואה את החדר ואת העליה כאחת11 או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לי הוא רואה.⁠12 (שם מ״ד.)
או גרב – גרב זה החרס.⁠13 (שם מ״א.)
או גרב – באדם לא נאמר יבלת ובבהמה לא נאמר דק ותבלול (כ״ב כ״ב), מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ת״ל גרב גרב ילפת ילפת לגזירה שוה.⁠14 (שם מ״ג.)
או ילפת – זו חזזית המצרית,⁠15 ואמר ריש לקיש, למה נקרא שמה ילפת, שמלפפת. והולכת עד יום המיתה.⁠16 (שם מ״א.)
או מרח אשך – אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת הרי זה מרוח אשך האמור בתורה,⁠17 ר׳ ישמעאל אומר, זה שנמרחו אשכיו,⁠18 ר׳ עקיבא אומר, כל שרוח באשכיו,⁠19 ר׳ חנינא בן אנטיגנוס אומר, כל שמראיו חשוכין.⁠20 (בכורות מ״ד:)
1. ר״ל אם אין לו שער גבות העין או ששתי הגבינין מתחברין יחד ממעל לחוטם ונראין כגבן אחד זהו הנקרא בתורה גבן, ובהגהות הרש״ש תמה על לשון זה שלא מצינו כן בשאר מומין לומר זהו באור אותו המום הכתוב בתורה. ולדעתי נראה פשוט, מפני שבבאור מלת גבן יש כמה דעות במשנה, ת״ק ס״ל דגבן הוא כמבואר לפנינו, ור׳ דוסא סבר, כל שגביניו שוכבין [על עפעפיו], ור׳ חנינא ס״ל דגבן הוא כל שיש לו שני גבין ושתי שדראות, ולכן נקטו חכמים בלשונם זהו גבן האמור בתורה, ר״ל לאפוקי מדעת ר״ד ור״ח, ועיין לקמן בדרשה או מרוח אשך, דגם שם איתא כלשון זה וגם שם צריך לפרש כמו כאן. ועיין ברמב״ם בפיה״מ ובחבורו דכל הני מומין שחשבו כל התנאים כולהו הוו מומין לכו״ע, ולא פליגי רק בפירוש המלה הזאת.
2. הדוק הוא זה שיש לו עור על העין או נקודה לבנה, וחלזון נחש ועינב הוא שנבלל בהשחור שבעין ע״י בליעת בשר לבן כמין נחש, ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון.
3. ר״ל אם יש נקודה שחורה בתוך השחור שבעין והיא שוקעת בתוך השחור ה״ז נקרא דק והוי מום, ואם היתה צפה אינו מום, לפי ששחורה בשחור, וכנגד זה אם יש נקודה לבנה בתוך השחור והיא צפה על השחור ה״ז מום, ואם היתה משוקעת בשחור אינו מום, אבל נקודה בלובן לעולם אינו מום, לפי שהלובן אינו עיקר העין אלא שמנו, וכמבואר בסמוך.
4. כיון דענינה אחד הוא מפני חסרון הראיה היה די לכתוב אחד מהם.
5. ר״ל דהו״א דוקא דק מפני שחסר המראה כולה, אבל אם רק מבלבל המראה לא.
6. ר״ל שמשונות במעמדן כגון למעלה או למטה או רואה חדר ועליה כאחת וכפי שיתבאר בסמוך.
7. וע״ל בפסוק י״ח בדרשה איש עור, ומש״כ שם.
8. סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין, ואם חוט לבן פוסק העיגול ההוא ונכנס לתוך השחור הוי מום, אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלובן שבעין אינו מום, מפני שהלובן אינו עיקר העין רק שמנו, ולכן אין מומין כלל בלובן.
9. ריס של עין הוא עפעף של עין, ואם נפגם נקרא שהעין נפגמת.
10. ר״ל אפילו רק עין אחת נתקלקל מקום מושבה, וקמ״ל רישא אף שהב׳ עינים עומדות בשורה אחת כראוי, וקמ״ל סיפא אף שרק מושב עין אחת נתקלקל.
11. עיין במ״ר פ׳ בראשית על הפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה, בשר ודם רואה את העליה אינו רואה את החדר, אבל הקב״ה אינו כן אלא רואה שניהם כאחד, וכאן משמע דאפשר גם לבשר ודם לראות חדר ועליה כאחת, וי״ל משום זה גופא הוי מום, כיון דיוצא מכלל טבע הבריאה הקבוע לבני אדם.
12. ר״ל שעיניו עומדות במקום הראוי, אבל אישון העין הוא משונה, שכשהוא נוטה לשמאלו הוא צופה ומביט לימינו, וכן איפכא. וזה כשמדבר עם חבירו נראה כאלו מביט בפני אדם אחר.
13. גרב הוא מין שחין, ושלשה מיני גרב הן, יבש מבפנים ומבחוץ, לח מבפנים ומבחוץ, יבש מבפנים ולח מבחוץ, וזה דאיירי ביה קרא הכא הוא יבש מבפנים ומבחוץ, אבל גרב דעלמא אינו חרס, דהא כתיב בפ׳ תבא בגרב ובחרס, אלמא דגרב אינו חרס וההוא יבש מבפנים ולח מבחוץ, והוא היה השחין שהביא הקב״ה על המצרים והוא ילפת שמבואר בסמוך, ומבואר ענין זה אצלנו בפ׳ וארא בפסוק ויהי שחין אבעבועות.
14. דבשניהם גרב מיותר, דכש״כ הוא מילפת דלא מאיס כל כך ובכ״ז פסול א״כ כש״כ גרב, ואתיא לדרשה ללמוד כל המומים הכתובים באדם לבהמה והכתובים בבהמה לאדם, כמו חרוץ נתוק וכרות דלא כתיב באדם, וגבן [למ״ד ששדרתו עקומה] לא כתיב בבהמה.
15. הוא מין שחין היבש מבפנים ולח מבחוץ, והוא השחין שהיה במצרים וכמש״כ לעיל אות קמ״ג.
16. ר״ל שאין לה רפואה לעולם, וכדכתיב (בפרשה תבא) בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא.
17. ר״ל אין לו ביצים בב׳ כיסים רק שתיהן בכיס אחד [דאלו אין לו כלל פשיטא הוא דהוי בע״מ כסריס] או ב׳ כיסים ואין לו רק ביצה אחת הרי זה מרוח אשך, דאשך היינו ביצי זכר, ודריש מרוח אשך שנעשו ביציו רוח שנהדפו ממקומם כמו רוח. ובבאור הלשון הרי זה מרוח אשך, עיין מש״כ לעיל אות קל״א.
18. ר״ל שנתמעכו. ודריש מרוח אשך מלשון מרוח ומעיכה, ועיין בתוס׳ סוטה כ״ו ב׳ דגרסי זה השחוף [שאינו מזריע].
19. שביציו נפוחים ומלאים רוח, ודריש מרוח מלשון רוח וכת״ק, ואפ״ה אינו אומר כמ״ש הת״ק, משום דא״כ הול״ל חסר אשך.
20. דריש מרוח אשך בלשון נוטריקו״ן כאלו כתב מראה חשך, והוא עפ״י מדת גורעין ומוסיפין ודורשין, שגורעין חי״ת ממרוח ואל״ף מאשך ומוסיף זה במקום זה והוי מרואי אשך, ור״ל שעור בשרו שחור וחשוך ואף שאינו שחור ככושי ממש, ומדה זו היא אחת מל״ב מדות של ר״א בריה״ג שהתורה נדרשת בהן, ולא ניחא ליה לדרוש כר״ע, משום דא״כ הול״ל רוח אשך. ולדינא כל אחד מהתנאים מודה לחבריה שמה שחשב הוי מום, ולא פליגי רק בפירוש מרוח אשך, וכמש״כ כה״ג לעיל בדרשה או גבן, ולכן קי״ל לדינא דכל אלה שנחשבו כאן בפי׳ מרוח אשך הויין מומין.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כא) כׇּל⁠־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר⁠־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת⁠־אִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃
Any man of the seed of Aaron the priest who has a blemish shall not come near to offer the offerings of Hashem made by fire. Since he has a blemish, he shall not come near to offer the bread of his God.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[קצב] 1כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, מתני׳: מומין אלו (האמורין בבכור) בין קבועין בין עוברים פוסלים באדם (בכהן לעבודה), יותר עליהן באדם, הכילון (ראשו חד מלמעלה ורחב למטה), והלפתן (ראשו רחב למעלה והולך וכלה למטה), והמקבן (שבולט הפדחת לחוץ וכן ערפו מאחוריו). גמ׳: מנא הני מילי, א״ר יוחנן דאמר קרא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, איש ששוה בזרעו של אהרן (הוא דבעי מומא, הא אין שוה בזרעו של אהרן בלא מומא נמי מיפסל), מאי איכא בין מומא (הנפסל במום גמור) לשאינו שוה בזרעו של אהרן, איכא בינייהו משום אחולי עבודה, מומא מחיל עבודה וכו׳ (להלן אות קצח), שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה, מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן, ומשום מראית העין (הנך דקחשיב במתני׳ משום מראית העין שמאוסין לראות כגון שנשרו ריסי עיניו, ושנטלו שיניו), איכא בינייהו עשה (מי שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם עבד דהכי משמע השוה בזרע אהרן הוי כהן ויעבוד שאינו שוה לא יעבוד, ולאו הבא מכלל עשה, עשה). (בכורות מג.-:)
[קצג] 2איש... מזרע אהרן, תנן, שפתו העליונה עודפת על התחתונה, או שתחתונה עודפת על העליונה ה״ז מום, גבי אדם הוא דכתיב איש איש מזרע אהרן, (להלן כב, ד) איש ששוה בזרעו של אהרן, אבל בבהמה לא. (בכורות מ:)
[קצד] 3לא יגש, הרי ג׳ פעמים לא יגש וב׳ פעמים לא יקרב, כנגד ה׳ מקומות שנאסרו בעלי מומין ליכנס כדתנן במסכת טהרות [צ״ל כלים א, ט], עשר קדושות הן וכו׳ בין האולם למזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם, בין האולם ולמזבח, והמזבח וההיכל, והפרוכת, ובית קדש הקדשים הרי אלו ה׳ קדושות שמובדלין מהן בעל מומין, וה׳ של מעלה הרי עשר קדושות. (לקח טוב)
[קצה] 4מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב, לרבות מומין מפני מראות העין, והן שנשר מקצת ריסי עיניו, ומי שניטלו שיניו. (מדרש הגדול)
1. ילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ו ה״ה: שלשה מיני מומין הם, יש מומין שהן פוסלין הכהן מלעבוד והבהמה מליקרב, ויש מומין שפוסלין באדם בלבד מלעבוד, ויש מומין שאין פוסלין, אבל מפני מראית העין אמרו שכל כהן שיש בו אחד מהן אינו עובד.
2. ילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ח ה״ח: מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה, או ששפתו התחתונה עודפת על העליונה.
3. ראה לעיל אות קעו.
4. ראה לעיל אות קצב.
[דִּבּוּרָא דֶאֱמֹר פֶּרֶק ג]
[א]
אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד, מְנַיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר כָּל הַמּוּמִין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מוּם״, ״מוּם״, רִבָּה.
[ב]
מְנַיִן הַכּוּשִׁי, וְהַגִּחֵר, וְהַלַּוְקָן, וְהַכִּפֵּחַ, וְהַנָּנָס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִין טְהוֹרִין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳אִישׁ׳, ׳אִישׁ׳, רִבָּה.
[ג]
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם בְּהֵמָה, שֶׁפָּסַל בָּהּ ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳ וּטְרֵפָה וְ׳יוֹצֵא דֹפֶן׳, הִכְשִׁיר בּוֹ הַכּוּשִׁי, וְהַגִּחֵר, וְהַלַּוְקָן, וְהַכִּפֵּחַ, וְהַנָּנָס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִין טְהוֹרִין,
[ד]
אָדָם, שֶׁהִכְשִׁיר בּוֹ ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳ וּטְרֵפָה וְ׳יוֹצֵא דֹפֶן׳, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּכְשִׁיר בּוֹ הַכּוּשִׁי, וְהַגִּחֵר, וְהַלַּוְקָן, וְהַכִּפֵּחַ, וְהַנָּנָס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִין טְהוֹרִין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳אִישׁ׳, ׳אִישׁ׳, רִבָּה.
[ה]
״אֲשֶׁר מוּם בּוֹ״ – פְּרָט לְ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳ וּטְרֵפָה וְ׳יוֹצֵא דֹפֶן׳.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם בְּהֵמָה, שֶׁהִכְשִׁיר בּוֹ הַכּוּשִׁי, וְהַגִּחֵר, וְהַלַּוְקָן, וְהַכִּפֵּחַ, וְהַנָּנָס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִין טְהוֹרִין, פָּסַל בָּהּ ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳ וּטְרֵפָה וְ׳יוֹצֵא דֹפֶן׳, אָדָם, שֶׁפָּסַל בּוֹ הַכּוּשִׁי, וְהַגִּחֵר, וְהַלַּוְקָן, וְהַכִּפֵּחַ, וְהַנָּנָס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִין טְהוֹרִין, אֵינוֹ דִין שֶׁנִּפְסֹל בּוֹ ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳ וּטְרֵפָה וְ׳יוֹצֵא דֹפֶן׳?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר מוּם בּוֹ״, פְּרָט לְ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳ וּטְרֵפָה וְ׳יוֹצֵא דֹפֶן׳.
[ו]
״מוּם בּוֹ״ – פְּרָט לְשֶׁעָבַר מוּמוֹ.
וַהֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם בְּהֵמָה, שֶׁפָּסַל בּוֹ ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳ וּטְרֵפָה וְ׳יוֹצֵא דֹפֶן׳, אִם עָבַר מוּמָהּ, כְּשֵׁרָה, אָדָם, שֶׁהִכְשִׁיר בּוֹ ׳אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳ וּטְרֵפָה וְ׳יוֹצֵא דֹפֶן׳, אִם עָבַר מוּמוֹ, לֹא יְהֵא כָשֵׁר?
[ז]
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַּבְּהֵמָה, שֶׁהִכְשִׁיר בָּהּ הַכּוּשִׁי, וְהַגִּחֵר, וְהַלַּוְקָן, וְהַכִּפֵּחַ, וְהַנָּנָס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִין טְהוֹרִין, תֹּאמַר בָּאָדָם, שֶׁפָּסַל בּוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ!
הוֹאִיל וּפָסַל בּוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ, אִם עָבַר מוּמוֹ, לֹא יְהֵא כָשֵׁר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מוּם בּוֹ״, פְּרָט לְשֶׁעָבַר מוּמוֹ.
כָּל גְּבַר דְּבֵיהּ מוּמָא מִזַּרְעָא דְּאַהֲרֹן כָּהֲנָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא יָת קוּרְבָּנַיָּא דַּייָ מוּמָא בֵיהּ יָת קוּרְבַּן אֱלָהֵיהּ לָא יִקְרַב לְקָרָבָא.
No man of the offspring of Aharon the priest who has a blemish may approach to offer the oblations of the Lord; having a blemish in him he shall not draw near to present the oblation of his God:

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה׳ מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב
כָּל גְּבַר דְּבֵיהּ מוּמָא מִזַּרְעָא דְּאַהֲרֹן כָּהֲנָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא יָת קוּרְבָּנַיָּא (ח״נ: קוּרְבָּנָא) דַּה׳ מוּמָא בֵיהּ יָת קוּרְבַּן אֱלָהֵיהּ לָא יִקְרַב לְקָרָבָא
כָּל אִישׁ – ״יונתן״: כל איש כהן
א. אונקלוס תרגם ״כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם״ – ״כָּל גְּבַר דְּבֵיהּ מוּמָא״. אבל המיוחס ליונתן הוסיף ״כָּל גְבַר כָּהִין דְבֵיהּ מוּמָא״. ותמוה: מה בא להשמיענו והרי הכתוב אומר ״כָּל אִישׁ... מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״? ב״אהבת יהונתן״ תירץ שבתרגומו ״גְבַר כָּהִין״ לימד חומרה מיוחדת בכהן בעל מום השונה מזר: כל העבודות הכשרות בזר, כשרות גם אם הזר הוא בעל מום. אבל כהנים בעלי מומין שעבדו, עבודתם מחוללת גם בעבודות שהותרו לזרים. וטעם נוסף: מבואר בגמרא שכהן כשר לעבודה משיביא שתי שערות אלא שהכהנים לא הניחוהו לעבוד עד שיהיה בן עשרים.⁠1 ובא ללמד שגם אם נתכהן ועבד ואח״כ נולד בו מום, שלא יגש להקריב.
אִשֵּׁה – קוּרְבַּן, אִשֵּׁי – קוּרְבָּנַיָּא
ב. לעיל תרגם ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״ (ויקרא א ט) ״קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא״. אבל בפסוקנו תרגם ״לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״לְקָרָבָא יָת קוּרְבָּנַיָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ [ולא קוּרְבָּנָא כמקצת נוסחים] כי אִשֵּׁי היא צורת רבים.⁠2
סרבול משפט
ג. בפסוקנו מופיע שורש קר״ב פעמיים: ״לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה׳... לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב״. ואולם בתרגום הוא חוזר שש פעמים: ״לָא יִקְרַב לְקָרָבָא יָת קוּרְבָּנַיָּא... יָת קוּרְבַּן אֱלָהֵיהּ לָא יִקְרַב לְקָרָבָא״. במקרה זה, סרבול המשפט על ידי חזרות נובע מהבדלי הלשונות הארמית והעברית.⁠3 ומצוי גם סרבול משפט על ידי הוספות משיקולים פרשניים.⁠4
1. חולין כד ע״ב: ״קטן פסול לעבודה ואפי׳ תם. מאימתי כשר לעבודה? משיביא שתי שערות, אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן כ׳⁠ ⁠⁠״.
2. ״פרשה מפורשה״.
3. ודוגמתו: ״וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ״ (בראשית כז ג) ״וּכְעַן סַב כְעַן זֵינָךְ״, ״וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ״ (בראשית מד לג) ״וּכְעַן יִתֵּיב כְּעַן עַבְדָּךְ״. ודוגמה הפוכה: ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״ (במדבר יב יג) ״אֱלָהָא בְּבָעוּ אַסִּי כְעַן יָתַהּ״.
4. כגון: ״רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם״ (שמות י י) ״חֲזוֹ אֲרֵי בִישָׁא אַתּוּן (ח״נ: דְאַתּוּן) סְבִירִין לְמַעֲבַד לֵית קָבֵיל אַפֵּיכוֹן לְאִסְתְּחָרָא״ (רפל, ת״א, עמ׳ 139).
כל גבר דאית ביה מום מן בנויא דאהרן כהנא לא ביקרב למקרבה לחם אלהיה מום בה ית לחם אלהיה לא יקרבג למקרבה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנוי״) גם נוסח חילופי: ״זרעיתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״יקרב ... בה״) נוסח אחר: ״יקרוב למקרבה ית קרבנה די״י מום ביה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יקרב״) גם נוסח חילופי: ״יקרוב״.
כל גבר כהין דביה מומא מזרעא דאהרן כהנא לא יתכשר לקרבא קרבניא די״י מומא ביה ית קרבן אלקיה לא יתכשר לקרבא.
no man, a priest of the race of Aharon the priest who hath in him any such blemish, shall be qualified to offer the oblations of the Lord. He hath a blemish, and it is not meet for him to offer the oblation of his God.
כל איש כהן שבו מום מזרע אהרן הכהן לא יוכשר להקריב קרבנות י״י מום בו את קרבן א-להיו לא יוכשר להקריב.
מִנַּיִן הַכּוּשִׁי וְהַגִּיחוֹר לַוְקָן כִּפֵּחַ נַנָּס הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה וְהַשִּׁכּוֹר וּבַעַל נְגָעִים טְהוֹרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ, אִישׁ״. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם בְּהֵמָה שֶׁפָּסַל בָּהּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּטְרֵפָה וְיוֹצֵא דֹּפֶן וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה, הִכְשִׁיר בָּהּ כּוּשִׁי וְגִיחוֹר וְכוּ׳, אָדָם שֶׁהִכְשִׁיר בּוֹ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּטְרֵפָה וְיוֹצֵא דֹפֶן וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּכְשִׁיר בּוֹ הַכּוּשִׁי וְגִיחוֹר לַוְקָן וְכִפֵּחַ וְנַנָּס וְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְהַשִּׁכּוֹר וּבַעַל נְגָעִים טְהוֹרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ, אִישׁ״ רִבָּה. ״אֲשֶׁר בּוֹ מוּם״ פְּרָט לְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וְלִטְרֵפָה וּלְיוֹצֵא דֹפֶן וּלְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם בְּהֵמָה שֶׁהִכְשִׁיר בָּהּ כּוּשִׁי גִּיחוֹר לַוְקָן כִּפֵּחַ נַנָּס חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה שִׁכּוֹר וּבַעַל נְגָעִים טְהוֹרִים פָּסַל בָּהּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּטְרֵפָה וְיוֹצֵא דֹפֶן וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה, אָדָם שֶׁפָּסַל בּוֹ כּוּשִׁי וְגִיחוֹר לַוְקָן כִּפֵּחַ נַנָּס וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְשִׁכּוֹר וּבַעַל נְגָעִים טְהוֹרִים אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּפְסֹל בּוֹ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּטְרֵפָה וְיוֹצֵא דֹּפֶן וּלְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה.
מוּם בּוֹ – פְּרָט לְהָלַךְ מוּמוֹ. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם בְּהֵמָה שֶׁפָּסַל בָּהּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּטְרֵפָה וְיוֹצֵא דֹפֶן וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה אִם הָלַךְ מוּמָהּ כְּשֵׁרָה, אָדָם שֶׁהִכְשִׁיר בּוֹ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ טְרֵפָה וְיוֹצֵא דֹּפֶן וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה אִם הָלַךְ מוּמוֹ לֹא יְהֵא כָּשֵׁר. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה שֶׁהִכְשִׁיר בָּהּ כּוּשִׁי גִּיחוֹר לַוְקָן כִּפֵּחַ נַנָּס וְהַשִּׁכּוֹר וּבַעַל נְגָעִים טְהוֹרִים תֹּאמַר בְּאָדָם שֶׁפָּסַל בּוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ, הוֹאִיל וּפָסַל בּוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ אִם הָלַךְ מוּמוֹ לֹא יְהֵא כָּשֵׁר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מוּם בּוֹ״ פְּרָט לְשֶׁהָלַךְ מוּמוֹ. תְּנָן: ״שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, אוֹ שֶׁהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי זֶה מוּם. גַּבֵּי אָדָם דִּכְתִיב: ״מִזֶּרַע אַהֲרֹן״ שֶׁשָּׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, אֲבָל בִּבְהֵמָה לֹא. לָא קָשְׁיָא, הָא דְּאִית בָּהּ עֶצֶם הָא דְּלֵית בָּהּ עֶצֶם. יֶתֶר עֲלֵיהֶן הָאָדָם הַכִּילוֹן וְהַלַפְתָּן וְכוּ׳ מְנָהָנֵי מִלֵּי, אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דַּאֲמַר קְרָא: ״כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן״ אִישׁ שֶׁשָּׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. מַאי אִכָּא בֵּין מוּמִין לְשֶׁאֵינָהּ שָׁוָה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, אִכָּא בֵּינַיְהוּ אַחוּלֵי עֲבוֹדָה, מוּמָא מַחִיל עֲבוֹדָה, דִּכְתִיב בֵּהּ: ״מוּם בּוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל״, שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לֹא מַחִיל עֲבוֹדָה. מַאי אִכָּא בֵּין שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וּמִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, אִכָּא בֵּינַיְהוּ עֲשֵׂה.
כד֗אך כל רגל פיה עיב מן נסל הרון אלאמאם לא יתקדם ליקרב קראבין אללה ומהמא בה ד֗לך אלעיב פקרבאן רבה לא יתקדם ליקרבה.
כך כל איש שיש בו מום מזרע אהרן הכהן לא יתקרב להקריב את קרבנות ה׳, ומאחר שיש בו אותו המום, את קרבן ה׳ לא יתקרב להקריב.
כל אשר בו מום – לרבות שאר מומין.
מום בו – בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו, כשר.
לחם אלהיו – כל מאכל קרוי לחם.
כל איש אשר בו מום NO MAN THAT HAS A BLEMISH… [SHALL COME NEAR] – This is intended to include in the prohibition (besides the blemishes expressly mentioned in verses 18–20) also other bodily blemishes (Sifra, Emor, Chapter 3 1).
מום בו HE HAS A BLEMISH – These apparently redundant words imply: so long as he has the bodily blemish he is unfit for priestly service; (the translation is: מום בו while the blemish is in him, לא יגש וכו'‏ he shall not approach to offer); consequently, if his blemish disappears, he becomes again fit for it (Sifra, Emor, Chapter 3 6).
לחם אלהיו THE BREAD OF HIS LORD – any food is called לחם (cf. Rashi on v. 17).
פס׳: כל איש1לרבות שאר המומין 2מום פרט לשעבר מומו.
3לא יגש – לא יגש. ג׳ פעמים לעבור עליו בג׳ לאוין על ההגשה ובשני לאוין על ההקרבה שנאמר לא יקרב לא יקרב שני פעמים:
1. כל איש אשר בו מום לרבות שארי מומין. ובת״כ למד מדכתיב ב׳ פעמים מום ע״ש.:
2. מום בו פרט לשעבר מומו. מבו קדריש רק שהמום בו
3. לא יגש כו׳ כו׳ ג׳ פעמים וכו׳ כצ״ל:
ואחר שפרט, אמר כלל: כל איש אשר בו מום.
וטעם מום בוא – כמו: אביו ואמו קלל (ויקרא כ׳:ט׳).⁠1
1. כלומר: החזרה להדגשת חומרת המעשה, השוו ראב״ע ויקרא כ׳:ט׳,י״א.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: בו.
The meaning of hath a blemish is similar to he hath cursed his father or his mother (Lev. 20:9).⁠1
1. The repetition is for emphasis. See Ibn Ezra on Lev. 20:9.
לחם אלהיו – מאכל אלהיו, כל (ה)⁠סעודה קרוייה לחם כך פרש״י. ובשבועות (כ״ב ב׳) בעי מנ״ל דשתייה בכלל אכילה. תימה תיפוק לי דכל הסעודה קרוייה לחם כדאמר בחולין פ״ק (ד׳ ב׳) לאו אורח ארעא מלכא למשתי בלא מיכלא גבי יהושפט ואחאב. ושמא מקבלה לא ילפינן לאוקומי בלאו, כי אסמכתא בעלמא הוא.
כל איש אשר בו מום וגו׳ – לפי שזכר ׳אשי ה׳⁠ ⁠׳, שהם דברים נקטרים, כאילו תאמר החלבים והקומץ והלבונה, ו׳לחם אלהיו׳ שהוא נקטר, רוצה לומר מה שיקריב ממנו, הנה נשפוט כי על אלו יתחייב, לפי שאין אחריהן עבודה, אבל הם בעצמם גמר עבודה; ואמנם לא יתחייבו מלקות על הפתיתה והבלילה והתנופה ושאר מה שדומה לזה, כי הם אינם ראויים בזה הדין כמו אלו העבודות שהם גמר עבודה. ואמנם על זריקת הדם יתחייבו, כי היא עבודה שאין אחריה עבודה, אבל היא היותר מכוונת שבעבודות, כמו שהתבאר בענין הקרבנות. ובכלל, הנה על כל העבודות שהן גמר עבודה יתחייבו מלקות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

כל אשר בו מום לרבות שאר מומין. בתורת כהנים דאם לא כן כל איש אשר בו מום שנית למה לי הא לעיל מיניה כתי׳ איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב אבל ממה שהשמיט מלת איש וכתב כל אשר בו מום לרבות שאר מומין וחפשתי בכמה ספרים ובכלם כתוב בהם כל אשר בו מום לרבות שאר מומין נראה דמרבויא דכל הוא דמרבה שאר מומין ולא מיתורא דקרא:
לחם אלהיו כל מאכל קרוי לחם. לא שמעתי טעם נכון בפירוש הזה פה פעם שנית כי מאחר שפי׳ למעלה בסמוך לחם אלהיו מאכל אלהיו כל הסעודה קרויה לחם מה טעם לכתבו פה שנית.
ושמא יש לומר שהוצרך לפרשו פה פעם שנית מפני שהראשון מורה על התמידין וזה על שאר הקרבנות כדתניא בת״כ לחם אלהיו אין לי אלא תמידין שהן קרוין לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי שאר קרבנות הצבור מניין תלמוד לומר שוב לחם וזהו שכתב בתחלה לחם אלהיו מאכל אלהיו ופה כתב כל מאכל קרוי לחם כלומר לא התמידין בלבד אלא אף שאר הקרבנות קרוין לחם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן
[1] שם דף מג ע״א
[ב] מום בו
[1] שם ע״ב
כל אשר בו מום לרבות שאר מומים. דאם לא כן, ״כל איש אשר בו מום״ למה לי, אלא לרבות שאר מומין. ומה ששמט מן המקרא ״איש״, מפני שפירש הכתוב שבא לרבות שאר מומים, ואם כן אין זה ענין בפני עצמו, אלא שמרבה שאר מומין, ולא הוי השתא למכתב ״כל איש אשר בו מום״, שהרי קאי על המקרא שלפניו (פסוקים יח-כ) ״כי כל איש אשר בו מום לא יקריב גבן או דק או תבלל בעיניו״, ועל זה אמר ״כל אשר בו מום״, והוא לרבות שאר מומין, אבל בלשון ״כל איש אשר בו מום״ משמע שהוא מלתא בפני עצמו, כי לשון זה דרך לכתוב בהתחלת הסיפור, ואם היה התחלת הספור אם כן בזה היו נכללים כל המומין, ואם כן למה לי למכתב (ראו פסוק יט) ״שבר יד או שבר רגל״, אבל השתא דלא הוי מלתא בפני עצמו, רק אדלעיל קאי, וענין אחד, וכתב תחלה קצת בפרט, ואחר כך אמר ״כל אשר בו מום״ לרבות שאר מומים, ולפיכך תיבת ״איש״ אין צריך, כאילו כתיב ׳כל אשר בו מום׳:
כל מאכל קרוי לחם. הוצרך לכתוב שנית ׳כל מאכל קרוי לחם׳, מפני שהכתוב דלעיל איירי בתמיד, וכאן בשאר קרבנות. וכך יש בהדיא בתורת כהנים. ובודאי גבי תמיד שייך שכל סעודה נקראת על שם הלחם, שהרי מה שהסעודה נקראת על שם הלחם היינו שיש בסעודה גם כן לחם, וכך יש בתמידים מנחות (במדבר כח, ה), שהוא לחם, ונקרא כל הקרבן על שם הלחם. אבל שאר קרבנות, יש הרבה קרבנות שלא היה בהן לחם, והוה אמינא דלא מקרי הסעודה על שם הלחם, לכך פירש דגם כאן נקראת הסעודה על שם הלחם, דכיון דסעודה שיש בה לחם נקרא על שם הלחם, מהשתא כל סעודה בעולם נקרא על שם לחם:
יִגַּש: הגימ״ל דגושה. [יִגַּשׁ].
לרבות שאר מומין. דאל״כ כל איש אשר בו מום שנית ל״ל הא לעיל כתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום וגו׳:
כל מאכל. וא״ת והא רש״י פירש זה לעיל. וע״ק דכאן מפרש כל מאכל ולעיל פירש דוקא מאכל אלהיו. וי״ל דלעיל מדבר בקרבן תמידין דהם נקראים לחם שנאמר לחמי לאשי והכא מדבר בקדשי קדשים וה״א דלא מקרי לחם לכן פירש כל מאכל קרוי לחם:
To include other blemishes. Because if not so, why does it repeat "Any man who has a blemish" a second time? It is already written above (verse 17), "Anyone of your offspring, through [all] their generations who will have a blemish, etc.⁠"
Every food. You might ask: Rashi already explained this above (verse 17)? Furthermore, here he [only] explains "every food,⁠" while above he [also] explained "the food of his God?⁠" The answer is: Above he is talking about the daily sacrifices that are called bread as it says, "My food [lit. bread] of My fires" (Bamidbar 28:2). But here he is talking about the most holy sacrifices, which one may have thought are not called bread. Therefore, he explains, "Every food is called bread.⁠" [See Re'm]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

כל איש וגו׳ מזרע אהרן וגו׳ – כפל האזהרה הוא לישראל שלא יניחו להקריב בעל מום, ולזה לא עשה הציווי לנוכח והבן.
כל איש…מזרע אהרון, "Any man of the descendants of Aaron..who has a blemish,etc.⁠" The reason the warning has been repeated is to alert the Israelites that they must not allow a priest who suffers from such a blemish to perform sacrificial service. The Torah phrased this warning in indirect speech to make clear it was not addressed to the priest directly.
לחם אלהיו מקדשי הקדשים – אלו נאמר מן הקדשים הייתי אומר מן הקדשים יאכל ומן הק״ק לא יאכל מפני שהן חמורין. אלו נאמר מק״ק הייתי אומר מק״ק יאכל שמותר לזרים ומן קק״ל לא יאכל ת״ל ומן הקדשים.
כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן – כבר אמר ״איש מזרעך לדורותם״, ומה טעם לומר עוד ״מזרע אהרן הכהן״? יתישב לפירושנו על ״כי כל איש אשר בו מום לא יקרב״, שבא לאסור על כהנים בעלי מומין [מלעשות] מעשים שהתיר לזר לעשות בקרבנות. ושמא תאמר שלא הותרו אלא לזרים תמימים, אבל זרים בעלי מומין, כל שכן שיאסור עליהן לעשותן, לכן חזר לאמר ״כל איש וגו׳ מזרע אהרן הכהן״, לא אסרתי לך מומין אלא בזרע אהרן הכהן, לא בזרים, ומה שמותר לזר תמים, מותר לזר בעל מום.
כל איש אשר בו מום – ״לרבות שאר מומין״, מפירוש רש״י ז״ל. וכן הוא בתורת כהנים.
אשי ה׳ – פירשנוהו (ויקרא א, ט), ולפי הפשט לכלול הקטורת והלבונה, וכל שהן מתנות גבוה.
מום בו – בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו, כשר.
את לחם אלהיו – וכן למעלה (פסוק יז) אמר ״לחם אלהיו״, כמו ״כי קדוש הוא לאלהיו״ (פסוק ו) ושם מבואר. כי לפי שבעל מום קדושת כהונה עליו, רק שאינו מקריב, אמר ״לחם אלהיו״, שהוא קרב לעשות ככהן הנבחר והקדוש לאלהיו, ועל כן נאסר עליו הכל, אלא שעל העבודות שזר חייב עליו מיתה, בעל מום באזהרה ולוקה. ומה שזר פטור עליו, וכל שכן מה שמותר לזר, בעל מום אינו לוקה, אבל פוסל העבודה.
אשר בו מום מזרע אהרן הכהן – כבר אמר איש מזרעך לדורותם, אלא בא ללמד שאין המום פוסל אלא בזרע אהרן, אבל זרים בעלי מומים מותרים בכל מה שמותר לזר תמים:
מום בו – בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:
כל איש וגו׳ – עיין פירוש לעיל פסוק יז.
[נד]
כל איש אשר בו מום מזרע אהרן – כבר כתבתי (בסימן מה) שכפל זאת בפר׳ זו חמש פעמים. וכולהו לדרשא. ופירשו מה שכתוב עתה זה שלישית, ״אשר בו מום״ מרבה גם יתר המומים שלא נחשבו בכתוב, וכמו שמנאם הרמב״ם (פרק ז׳ מהל׳ ביאת המקדש). ומה שכתוב ״כל איש״ שמיותר, שכבר אמר ״איש מזרעך״, ״כל איש אשר בו מום״ פירשוהו שבא לרבות אף שאין המום באבר פרטי רק בכלל האיש ר״ל בבנין הגוף ותכונתו בכלל, שזה מום המיוחד באיש ולא בבהמה. וזה – אם במראה צבעו כגון הכושי והגיחור והלבקן, שהיא השחור או האדום או הלבן ביותר. אם בכמות גופו – הקופח (ארוך ודק) או הננס. אם בתכונת חושיו ושכלו – חרש ושוטה ושיכור [משאר משקין המשכרים, עיין מה שכתבנו בפר׳ שמיני סימן ל״ה]. אם שינוי על עורו – בעלי נגעים טהורים כמו בוהק וכולו הפך לבן. ובאר דצריך קרא שהיינו לומדים קל וחמר מבהמה שכשר. ומה שכתב אותו ואת בנו פירוש: אהרן ובניו, ואתיא כחנניא דאותו ואת בנו נוהג בזכרים כמ״ש בגמרא (דף מה:). ובגמ׳ (דף מג) למד מומין הפוסלים באדם לבד ממה שכתוב ״אשר בו מום מזרע אהרן״ – איש ששוה בזרעו של אהרן. ופרשתיו בתורה אור ויקרא (סימן יא).
[נה]
מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב – הנה חזר ואמר פעם רביעית ״מום בו״ [וגם יש פה עוד דבר היוצא מכללי הלשון שמוסד אצלינו שדרך הלשון תמיד לומר הטעם לבסוף, כמ״ש (באילת השחר כלל רב), ואם כן היה לו לומר ״לא יגש להקריב כי מום בו״]. ודרשו שרק אם מום בו לא יגש, אבל דבר שאינו מום כגון יוצא דופן וטריפה – אף על פי שפסול בבהמה – אינו פסול באדם. (וזה פירוש משנה ה) ומה שאמר פעם חמישית בפסוק כג ״אל המזבח לא יגש כי מום בו״ בא ללמד שדוקא בעוד שהמום בו לא יגש, אבל כשעבר מומו, כשר. (וזה פירוש משנה ו). ובאר שאין ללמדו מקל וחמר מבהמה כי יש בכל אחד קולא וחומרא.
להקריב את אשי1 ה׳ – היינו חלב2 שבא למזבח.
את לחם אלהיו וגו׳ – היינו תנופת חזה ושוק דמיקרי ״לחם אלהיו״ במקרא הסמוך, בשביל שבא משולחן גבוה לכהנים, והכהן מניף סמוך למזבח עם החלב.
1. לעומת ״לחם אלוהיו״ שמוזכר בהמשך.
2. מלשון מה שעולה לאישים.
החוק הכולל חוזר ונשנה בביטוים שונים בחלקם, כך שבחוק שלפנינו יש כלל ופרט וכלל, שלפיו נכללים בהם כל המומין הדומים להם.
מזרע אהרן הכהן – ייתכן שבא להדגיש, כמו ״מזרעך״ (לעיל בפסוק יז), שאפילו זרעו של אהרן אסור לשמש בקודש אם הוא בעל מום. לעומת זאת סובר ויזל, שזה בא ללמד, שרק בכהנים מזרע אהרן פוסל מום לעבודה, ולא בזר. באותן העבודות בקודש, הכשרות בזר, אין הבדל בין זר תמים ובין זר בעל מום. ומה שהכתוב עבר מנוכח (מזרעך״) לנסתר (״מזרע אהרן״), הוא משום שהמשך הדיבור נמסר באותה לשון שניתן למשה. סדר כזה נמצא גם להלן בפרק כב, פסוקים ג-ד.
אשי ה׳ – בביטוי זה ובביטוי ״לחם אלהיו״ נמצא טעם האיסור.
מום בו – בזה מתואר חילול העבודה כאחת העבירות החמורות. השוה לעיל כ׳:ט׳: ״אביו ואמו קלל״ (ראב״ע).
כל איש – לרבות הכושי והגיחר והלבקון והקופה והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים.⁠1 (תו״כ)
אשר בו מום – פרט לטריפה ויוצא דופן.⁠2 (שם)
מזרע אהרן – הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוע ושקיפס ובעלי החטוטרת פסולין,⁠3 דאמר קרא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, איש ששוה בזרעו של אהרן4. (בכורות מ״ג.)
לא יגש להקריב – לרבות אימורים וקומץ ולבונה וקטורת ומנחת כהנים וכהן משיח ומנחת נסכים והיציקות והבלילות והתנופות וההגשות והקמיצות והפתיתות והמליחות והמליקות והקבלות.⁠5 (תו״כ)
מום בו – פרט לשעבר מומו.⁠6 (שם)
1. הכושי הוא שעורו שחור והגיחור אדום כארגמן והלבקון לבן כשלג, וכל אלה שמות אומות הן שצבע עורן כך, והקופה ארוך ודק שאינו עב כראוי לפי ארכו והוא מכוער, ובעלי נגעים טהורין – כגון בוהק או נגע שכולו הפך לבן כמבואר בפ׳ תזריע.
2. שנולד בו אחת מסימני טריפות המנויין בפ׳ אלו טריפות [ולפנינו ס״פ שמיני], משום דהוי מום שבסתר וכמשכ״ל פ׳ י״ט בדרשה שבר רגל, יעו״ש. או אשה המקשה לילד דרך הרחם והוציאו הולד דרך הדופן, ובבהמה פסול כהאי גונא לקרבן משום דכתיב שור או כשב כי יולד ודרשינן כי יולד כדרכו פרט ליוצא דופן, ואשמעינן כאן דאע״פ דלענין הרבה מומין מדמינן מומי אדם למומי בהמה כמבואר לעיל בפסוק הקודם בדרשה או גרב, אך שאני הכא משום מעוטא דכתיב בבהמה כמש״כ.
3. הכילן הוא שראשו חד מלמעלה ורחב למטה ודומה לכסוי של חבית שנקרא כילון. והלפתן שראשו דומה לראש לפת שרחבה למעלה והולכת ומתאחדת למטה. והמקבן הוא שראשו דומה למקבת שפדחתו בולט לפניו וכן ערפו בולט ביותר לאחוריו כמקבת שבולט מכאן ומכאן להבית יד. וראשו שקוע שיש באמצע קדקדו שקוע. והרמב״ם פ״ח ה״ב מביאת מקדש מונה גם צוארו שקוע הרבה שראשו מונח על כתיפיו, והכ״מ לא גילה המקור לדין זה, אכן כן מפורש בתוספתא פרק זה שלפנינו. ושקיפס הוא שאין בראשו בליטה מאחוריו כלל, ומילת שקיפס הוא נוטריקו״ן, שקיל פיסא, ור״ל שראשו דומה כאלו נוטל מאחוריו גוש מקדקדו. וחטוטרת הוא שם ידוע בענין השמטת החוליות בין לאחריו ובין לצדדיו, או שנולדה מורסא [בועה] קשה על גביו כדמות חטוטרה [גבנון של גמל].
4. ר״ל שיהיה דומה לבני אדם בכלל ואע״פ דלא הוי מום. ויתכן דמדייק כן מסירוס לשון הכתוב, דהול״ל כל איש מזרע אהרן אשר בו מום, ונ״מ בזה ובין מום, דבע״מ שעובד מחלל עבודתו משא״כ זה, וע׳ בתוי״ט פ״ז מ״ג דבכורות.

ודע דיש עוד שני מומין שפוסלין בכהנים רק משום מראית עין בלבד ולא משום דהוו מומין, והם מי שנשרו ריסי עיניו ומי שנטלו שיניו, וזה מבואר בבכורות מ״ג ב׳ ומ״ד א׳. ולענין נטלו שיניו יש להעיר מלשון הכתוב ס״פ זו ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו׳ שן תחת שן, הרי דקרי לנפילת שן מום. וצ״ל דשם מום הוא שם כולל לחסרון דבר מה ממעלות האדם אף כי אינו חסרון ומום עקרי, וראיה לזה שהרי בין המומין נמנו גם שוטה ושכור, וכ״מ מלשון הפסוק במשלי ט׳ ומוכיח לרשע מומו.

והנה בבכורות ג׳ ב׳ ומ׳ ב׳ הביא הגמרא בזה הענין הפסוק דריש פרשה הבאה איש איש מזרע אהרן, אבל נ״ל שהוא ט״ס וצ״ל הפ׳ שלפנינו, כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, יען כי הפ׳ איש איש וגו׳ כתיב גבי טומאה ומאי שייך להביאו בענין מומין. ונראה שנשתרבב הט״ס כאן ע״פ הסוגיא דיבמות ע״ד א׳ ששם מביא הפ׳ הנ״ל איש איש מזרע אהרן איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן זו תרומה, וגם כאן דרשו איש ששוה בזרעו של אהרן, אבל שם לענין תרומה איתמר ואינו ענין לכאן.
5. כל אלה אינן עבודות תמות, דעבודה תמה נקראת עבודה שאין אחריה עבודה כמו זריקה והקטרה וניסוך המים והיין כמבואר ביומא כ״ד א׳ ובכ״מ, משא״כ הני דהן עבודות שיש אחריהן עבודות, והו״א דאינם בכלל איסור לבע״מ, קמ״ל. ועיין לעיל פסוק י״א דאפ״ה מלקות אין בו.
6. דכך משמע הלשון מום בו שעתה הוא בו בשעת עבודה.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כב) לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקׇּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן⁠־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃
He shall eat the bread of his God, both of the most holy, and of the holy.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[קצו] 1לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל, מתני׳: בעלי מומין, בין בעלי מומין עוברין בין בעלי מומין קבועין חולקין ואוכלין. גמ׳: מנה״מ דת״ר (ויקרא ו, יא) כל זכר (במנחה כתיב בצו את אהרן), לרבות בעלי מומין, למאי, אי לאכילה הרי כבר נאמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל, אלא לחלוקה. (זבחים קב.)
1. ראה תו״ש צו פ״ו אות קח.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ו הי״ב: מי שנמצא כשר בייחוסו ונמצא בו מום וכו׳ וחולק בקדשים עם אנשי בית אב שלו ואוכל, שנאמר לחם אלהיו מקדש הקדשים ומן הקדשים יאכל, וכ״ה בהל׳ מעה״ק פ״י הי״ז.
[ח]
״לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל״ – אִם נֶאֱמַר ״מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים״, צָרִיךְ לוֹמַר ״וּמִן הַקֳּדָשִׁים״?
וְלָמָּה נֶאֱמַר ״וּמִן הַקֳּדָשִׁים״?
שֶׁאִלּוּ נֶאֱמַר ״מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים״, וְלֹא נֶאֱמַר ״וּמִן הַקֳּדָשִׁים״, הָיִיתִי אוֹמֵר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, שֶׁהֻתְּרוּ לְזָר, מֵהֶם יֹאכַל, וּמִן קֳדָשִׁים קַלִּים לֹא יֹאכַל!
צָרִיךְ לוֹמַר ״וּמִן הַקֳּדָשִׁים״.
אוֹ אִלּוּ נֶאֱמַר ״וּמִן הַקֳּדָשִׁים״, וְלֹא נֶאֱמַר ״מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים״, הָיִיתִי אוֹמֵר, מִן קֳדָשִׁים קַלִּים יֹאכַל, וּמִן קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים לֹא יֹאכַל!
צָרִיךְ לוֹמַר ״מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים״, וְצָרִיךְ לוֹמַר ״וּמִן הַקֳּדָשִׁים״.
[ט]
״יֹאכֵל״ – אַף בְּמַחְלֹקֶת.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁהֵן כְּשֵׁרִים לַעֲבוֹדַת מָחָר, אֵינָן אוֹכְלִין בְּמַחְלֹקֶת, בַּעַל מוּם, שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לַעֲבוֹדַת מָחָר,
אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּמַחְלֹקֶת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״יֹאכֵל״, אַף בְּמַחְלֹקֶת.
קוּרְבַּן אֱלָהֵיהּ מִקּוּדְשֵׁי קוּדְשַׁיָּא וּמִן קוּדְשַׁיָּא יֵיכוֹל.
yet of the sanctified oblations of his God, even of the most holy, he may eat:

לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל
קוּרְבַּן אֱלָהֵיהּ מִקּוּדְשֵׁי קוּדְשַׁיָּא וּמִן קוּדְשַׁיָּא יֵיכוֹל
האם בעל מום חולק בקרבנות? אונקלוס ו״יונתן״
הפסוק מלמד שבעל מום חולק בקרבנות אף על פי שאסור לו לעבוד, כרש״י.⁠1 וכן ת״א: ״לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל״ – ״קוּרְבַּן אֱלָהֵיהּ מִקּוּדְשֵׁי קוּדְשַׁיָּא וּמִן קוּדְשַׁיָּא יֵיכוֹל״.⁠2 ואולם מהמיוחס ליונתן שתרגם: ״בְּרַם מוֹתְרֵי קָרְבָּנַיָּא דֶאֱלָהֵיהּ מַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִן קוּדְשֵׁי קוּדְשַׁיָּא וּמִן קוּדְשַׁיָּא יִתְפַּרְנֵס״ (אך מותרי קורבנות אלהיו מה שנשאר מן קדשי הקדשים ומן הקדשים יתפרנס), משתמע שבעל מום אוכל רק משיירי הקרבנות אך אינו חולק עם אחיו. ואף שתרגומו מנוגד להלכה שכן שנינו: ״בעלי מומין... חולקין ואוכלין״ (משנה זבחים יב א), ״ומן הקדשים יאכל, אף במחלוקת״ (ספרא אמור, פרשה ג), כתב ״אהבת יהונתן״ שתרגם לפי הפשט: לא כל ״לֶחֶם אֱלֹהָיו״ יאכל, אלא רק ממותר הקרבנות. לכן לא תרגם ״וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל״ – ״וּמִן קוּדְשַׁיָּא יֵיכוֹל״ כת״א, אלא ״וּמִן קוּדְשַׁיָּא יִתְפַּרְנֵס״, כי אין לו פרנסה אחרת. וכן תרגם להלן ״וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא״ (ויקרא כב ז) ״וּבָתַר כְּדֵין יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָּא אֲרוּם מְזוֹנֵיהּ הוּא״ ולא כת״א ״אֲרֵי לַחְמֵיהּ הוּא״.
1. רש״י: ״מקדשי הקדשים – אלו קדשי הקדשים. ומן הקדשים יאכל – אלו קדשים קלים״. .
2. לת״א ״לֶחֶם אֱלֹהָיו״ – ״קוּרְבַּן אֱלָהֵיהּ״ ולקושי בדברי רש״י כאן ״לחם אלהיו – מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה א)״, עיין לעיל ״לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם״ (ו) ״קוּרְבַּן אֱלָהֲהוֹן״.
לחם אלהיה מן קדשא קדשיה ומן קדשיה יאכל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדש״) גם נוסח חילופי: ״קודשוי״.
ברם מותרי קורבנייא דאלקים מה דמשתייר מן קודשי קודשיא ומן קודשיא יתפרנס.
Nevertheless he may support himself with the residue of the oblations of his God which remaineth of the most holy and of the holy (offerings);
אך שיירי קרבנות א-להיו מה שנשאר מקודשי הקודשים ומן הקדשים יתפרנס.
לֶחֶם אֱלֹהָיו – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקי״ח).
וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל – אַף בְּמַחֲלֹקֶת. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין לַעֲבוֹדָה לְמָחָר אֵינָן אוֹכְלִין בְּמַחֲלֹקֶת, בַּעַל מוּם שֶׁאֵין כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה לְמָחָר אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּמַחֲלֹקֶת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״יֹאכֵל״ בְּמַחֲלֹקֶת.
לכן רזק רבה מן כ֗ואץ אלאקדאס ועואמהא יאכל.
אבל ממה שמעניק לו ה׳, מהמיוחד שבקדשים ומהרגיל שבהם יאכל.
מקדשי הקדשים – אילו קדשי קדשים.
ומן הקדשים – אילו קדשים קלים. אילוא נאמרו קדשי קדשים, למה נאמרו קדשים קלים? אם לא נאמרו, הייתי אומר בקדשי קדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה מבשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולקב בהן, לכך נאמרו קדשים קלים. כך מפורש בזבחים (בבלי זבחים ק״א:).
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 (לפני שנמחק), אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, דפוס רומא: ״ואם״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1: ״ח לק״.
מקדשי הקדשים OF THE MOST HOLY – These are what are technically known as קדשי קדשים – of them he may eat.
ומן הקדשים יאכל AND OF THE HOLY HE MAY EAT – these are what are technically known as קדשים קלים. But if קדשי קדשים are mentioned as being permitted to him as food, why are קדשים קלים also mentioned? Could this not be inferred by a conclusion a fortiori? But the explanation is as follows: If קדשים קלים were not expressly mentioned as being permitted, I might have said: of the sacrifices holy in the highest degree the priest with a bodily blemish may eat – because we find that these had on one occasion been permitted to be eaten even by a non-priest, for Moshe (who was not a priest) ate the flesh of the installation offering (cf. Vayikra 8:29; and this was holy in the highest degree since Scripture continues there: "Seethe the flesh at the entrance of the appointed tent… etc., a law that only applies to קדשי קדשים) – but he (a priest who is בעל מום) must not eat of the breast and the shoulder of sacrifices holy in a minor degree, since we do not find that a non-priest ever took a share in them. On this account sacrifices holy in a minor degree are expressly stated as permitted to be eaten. Thus it is explained in Treatise Zevachim 101b (cf. Sifra, Emor, Chapter 3 8-9).
פס׳: לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל – למה נאמר מקדשי הקדשים ומן הקדשים שאילולי כן הייתי אומר בקדשים קלים יאכל ולא בקדשי קדשים. לכך נאמר ומן הקדשים ומקדשי הקדשים:
לחם אלהיוא – לחם הפנים, והאשם, והחטאת, שהם קדש הקדשים כנגד השלמים, כי גם השלמים קדש.
ומןב הקדשים – המעשר והבכור.
א. בכ״י פריס 177: אלהיך.
ב. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פרנקפורט 150: וכן ומן. בכ״י פריס 177: וכן.
THE BREAD OF HIS GOD…OF THE MOST HOLY. The showbread, the guilt offering, and the sin offering, which in comparison to the peace offerings are most holy, for the peace offerings are also holy.
AND OF THE HOLY. The tithe and the first-born.
מקדשי הקדשים ומן הקדשים – אם נאמר מקדשי הקדשים למה נאמר ומן הקדשים יאכל אלא אם נאמר מקדשי הקדשים ולא נאמר ומן הקדשים הייתי אומר קדשי קדשים שהותרו לזר מהן יאכל אבל מקדשים קלים לא יאכל לכך נאמר ומן הקדשים יאכל ואלו נאמר ומן הקדשים יאכל ולא נאמר מקדשי הקדשים הייתי אומר מן הקדשים יאכל אבל מקדשי הקדשים לא יאכל לכך צריך לומר מקדשי הקדשים וצריך לומר ומן הקדשים.⁠1
1. שאוב מהספרא.
מקדשי הקדשים, ומן הקדשים, "both of the most holy and the holy.⁠" (he may eat) This poses the question of why we have to be told that he may eat of the 'holy,⁠" seeing that the Torah had already permitted him to eat from "the most holy?⁠" Answer: if the Torah had only written that he may eat of the קדשי הקדשים, I might have thought that what is meant by this is only the קדשים, "the holy things of a lower level of holiness.⁠" The logic behind such a thought would have been that these קדשים, "holy" things, could be consumed also outside the sacred precincts of the Temple which are also permitted to be eaten by non priests. (Example: Passover lamb) In order to prevent such a misunderstanding, the Torah added the extra words.
לחם אלהיו – הפסוק מתחיל בלמ״ד ומסיים בלמ״ד רמז לס׳ מומין באדם.
מקדשי הקדשים – פרש״י אלו לא נאמר כן הייתי אומר בקדשי קדשים אוכל בעל מום שמצינו שהותרו לזר שאכל משה בשר המלואים. וא״ת והיכי ידעינן שאותו בשר המלואים היתה קדשי קדשים. י״ל דמסתמא אית לן למימר הכי, דהא חזינן דכתיב לעיל בפרשת צו (ח׳ א׳) באותו עניין ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו, ואם היו קדשים קלים היאך היה משה מתרה להם לאכול בפתח אהל מועד, והרי קדשים קלים נאכלים בכל העיר, דהכי קתני בזבחים (נ״ו ב׳) הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים נאכלין בכל העיר, אלא מסתמא קדשי קדשים היו והיו צריכין לאכול תוך הקלעים. והרי משה אכל מהן שהרי כתיב (לעיל ח׳ כ״ט) ויקח משה את החזה, למשה היה למנה כאשר צוה י״י את משה.
לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל – למדנו שהבעל⁠־מום חולק עם אחיו הכהנים בקודשי הקודשים ובקודשים קלים, רוצה לומר עם אנשי בית אב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(כב-כג) לזה פנה אליהם בעין החמלה ואמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי וגו׳.
ואם נאמרו קדשי קדשים למה נאמרו קדשים קלים אם לא נאמרו הייתי אומר בקדשי קדשים יאכל בעל מום שמצינו שהותרו לזר שאכל משה מבשר המלואים אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל שלא מצינו זר אוכל בהם לכך נאמרו קדשים קלים. כך שנו בתורת כהני׳ ובמסכת זבחי׳ בפ׳ כל התמיד ומה שאמר אבל בחזה ושוק של קדשים קלים שלא מצינו זר חולק בהם מפורש בזבחים בפרק טבול יום אבל מה שאמר בקדשי קדשי׳ שהותרו לזר קשי׳ מההיא דפרק טבול יום דאמר רב מרע״ה כהן גדול היה וחולק בקדשי שמים שנאמר מאיל המלואים למשה היה למנה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] לחם אלוקיו מקדשי הקדשים
[1] זבחים פרק שנים עשר דף קא ע״ב (זבחים קא:), ודף קב ע״א
ואם נאמרו קדשי הקדשים. במסכת זבחים בפרק כל התדיר. והקשה הרא״ם על מה שאמר בקדשי הקדשים שהותרו לזר, הא דאמרינן בפרק טבול יום (זבחים קא ע״ב) משה רבנו ע״ה כהן גדול היה, וחולק בקדשי שמים, שנאמר (לעיל ח, כט) ״מאיל המלאים למשה היה למנה״, ואם כן לא הותרו לזר, ואין זה קשיא, דמכל מקום שפיר אמרינן דהותר לזרים, היינו למי שאין בניו כהנים. וגם משה לא היה כהן לכל מילי, שהרי לא הותר לו לעבוד אחר שהוקם המשכן, ובדבר הזה זר מקרי, ופשוט הוא:
ה״א בק״ק יאכל. [גור אריה] הקשה הרא״ם על מה שאמר בקדשי הקדשים שהותרו לזר הוא אמרינן בפרק טבול יום מרע״ה כ״ג היה וחלק בקדשי שמים שנאמר מאיל המלואים למשה היה למנה וא״כ לא הותרו לזר. ואין זה קושיא דמ״מ שפיר אמרינן דהותר לזרים היינו למי שאין בניו כהנים וגם משה לא היה כהן לכל מילי שהרי לא הותר לו לעבוד אחר שהוקם המשכן ובדבר זה זר מקרי:
I would have thought: A blemished person may eat of the most holy sacrifices. (Gur Aryeh) Re'm raises a question regarding Rashi's statement that the holy sacrifices were permitted to a non-kohein: The Gemara in Perek Tevul Yom (Zevachim 101b) says, Moshe, our teacher, was a Kohein Godol and took a portion of the sacrifices of Heaven as it says concerning the ram of inauguration (Vayikra 8:29), "That was the portion of Moshe.⁠" If so, [where is the proof that] it was not permitted to a non-kohein? This is no difficulty, since it is still correct to say that it was permitted to a non-kohein, i.e., to someone whose sons were not kohanim. Also, Moshe was not a kohein regarding everything, as he was not permitted to do service after the Tabernacle was erected, and concerning this he is called a non-kohein.
לחם אלהיו מקדשי הקדשים – אלו קדשי קדשים.
ומן הקדשים יאכל – אלו קדשים קלים. וטעם שנאמרו שתיהן פירשו במסכת זבחים (קא, ב) והביאו רש״י ז״ל בפירושו. ולפי הפשט אילו נאמר קדשי קדשים הייתי אומר שהתיר לו לאכול מבשר הקרבנות, שלא יבואו לידי נותר אם האוכלין מעוטין. לכך נאמר ״ומן הקדשים יאכל שהן התרומות״, כמו ״ולא יאכל מן הקדשים״ (ויקרא כב, ו), ״וכל זר לא יאכל קדש״ (שם שם, י), ללמדך שחולק בתרומה ובקדשי קדשים ככל אחיו הכהנים. ומותר לישראל ליתן התרומה שמפריש לכהן בעל מום, וזהו מן הקדשים יאכל, שתהא פרנסתו ולחמו מן הקדשים, כמו ״ואחר יאכל מן הקדשים, כי לחמו הוא״ (שם שם, ז). ובתורת כהנים שנו ״יאכל, אף במחלוקת״.⁠1
1. בחלוקת המאכלים בין הכהנים.
לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים – בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, ואילו אמר קדשי קדשים לבד, הייתי אומר שהתיר לו לאכול מבשר הקרבנות, שלא יבואו לידי נותר אם האוכלין מעוטין, לכך אמר שגם בתרומות יאכל ככל אחיו הכהנים:
לחם אלקיו, לאחר שכבר נעשה ״לחם״ – הווי אומר, לאחר שההקרבה הושלמה. בעל מום נתמעט רק מהקרבה, אך לא מאכילת קודשים. אף על פי שגם האכילה מכפרת (עיין שמות כו, לג), היא רק המשכה וגמרה של הכפרה.
[נו]
מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל – מה שהוצרך לומר קדשי קדשים וקדשים קלים, הלא קדשים קלים נשמע מכל שכן מקדשי קדשים?! פירשוהו שהייתי טועה שרק ק״ק יאכל משום שהותרו לזר. ומפרש בזבחים (דף קא) שהותרו לזר בבמה. ולפי זה אתיא סתמא זו כר׳ מאיר שסבירא ליה יש מנחה בבמה, ולא כר׳ יהודה (זבחים דף קיג) דלדידיה אין מנחה בבמה. וי״ל שזה רק לרב דסבירא ליה שמשה כהן גדול היה אבל למה דמסיק שם (דף קב) דתנאי פליגי בזה ור״ש סבירא ליה שמשה לא היה כהן, מה שכתוב שהותרו לזר היינו שמשה אכל במלואים. ובזה תמצא חידתו של רש״י בפירושו פה שפירש שהותרו לזר, למשה, שהיא פלאי שהיא נגד הגמ׳, אך שרצה לאוקים הספרא כר׳ יהודה.
[נז]
יאכל – אף חולק בקדשים. וזה לא נשמע מפה רק ממה שכתוב בפר׳ צו במנחה ובחטאת ובאשם ״כל זכר בכהנים יאכל״ שמרבה בעל מום לחלוקה. כי ממה שכתוב פה ״יאכל״ ידעינן אכילה וידעינן גם כן בין בעל מום קבוע בין עובר ובין בעל מום מתולדה. ואייתרא ג׳ קראי במנחה וחטאת ואשם לרבות בעל מום מעיקרו ובעל מום עובר ובעל מום קבוע לחלוקה. ובזה מיושב קושיית התוס׳ זבחים (דף קב) ד״ה בע״מ. ועיין בפר׳ צו (סימן ל״ו) בארתי זה. והקרבן אהרן פה אשתמטיה גמ׳ דזבחים שם. (ועיין עוד בזבחים דף צט:).
ומן הקדשים יאכל1 – דלא נימא דוקא קדשי קדשים שאין שום מעשה בכהנים בבשר,⁠2 משום הכי אין נ״מ בין תם לבעל מום לאכילה,⁠3 אבל שלמים דחזה ושוק בעי תנופה ובעל מום אסור להניף, סלקא דעתך שאין לו זכות באכילה, להכי כתיב ״ומן הקדשים יאכל״ – אפילו מן הקדשים יאכל4 (כג)
אך אל הפרוכת לא יבא5 – כלפי דישראל אינו מוזהר בלא–תעשה מלבא אל ההיכל, ולא הוזהרו אלא כהנים, כמו שכתב הרמב״ם בהלכות ביאת המקדש (ב,ב) ׳והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש או לקדש הקדשים׳6 וכו׳, והכי תניא בתורת כהנים ריש פרשת אחרי:⁠7 אין לי אלא אהרן, שאר כהנים מנין, תלמוד לומר ״דבר אל אהרן אחיך״8 (עכ״ל). הא9 כל ישראל לא הוזהרו. והטעם הוא משום שאין בהם10 מצוה להכנס לצורך, משום הכי לא הוזהרו על שלא לצורך,⁠11 כמו שכתבו התוספות יבמות (לב,ב) דאין זר המקריב בטומאה חייב משום טומאה, משום שאין בו מצוה להקריב בטהרה12. מעתה13 הייתי אומר דהוא הדין בעל מום, שאינו מצוה ליכנס לצורך עבודה, אינו מוזהר ליכנס שלא לצורך,⁠14 וכמו לענין איסור שתוי יין תניא בתו״כ פרשת שמיני (פרשתא א, ג) דבעלי מום לא הוזהרו לבא שתויי יין לעזרה, משום שלא נצטוו לבא שלא שתויי יין,⁠15 ואם כן הכי נמי סלקא דעתך שלא הוזהרו בעלי מומים ליכנס להיכל שלא לצורך עבודה. משום הכי פירש הכתוב דמוזהר מלבא אל הפרוכת כמו תמימים.
[הרחב דבר: אכן בטעם הדבר16 נראה, דמכ״מ מצווין להכנס להיכל לצורך תיקון או להוציא טומאה.⁠17 והיינו דתניא שלהי עירובין מתוך שנא׳ אך אל הפרכת לא יבא יכול לא יהא כהנים בע״מ נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות רקוע פחים ת״ל אך חלק מצוה בתמימים אין שם תמימים נכנסין בע״מ מצוה בטהורין אין שם טהורין נכנסין טמאים אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא. ולכאורה ק׳ מנלן מהאי קרא דבע״מ קודמין לישראל. אלא כמש״כ דמש״ה הוזהרו בלאו משום דמצווין ליכנס לצורך תיקון,⁠18 משא״כ ישראל לא הוזהרו בלאו משום שאין מצוה עליהם להכנס לצורך אם לא שאין שם אחר. והא דאי׳ שם דבהיכל לא אפשר בלוים. ופרש״י בהיכל לא עיילי לוים דאפי׳ כהנים לא עיילי אלא לעבודה כו׳. אין הכונה דלוים ג״כ מוזהרין בלאו אלא שאין ראוי שיכנסו כיון שגם הכהנים הוזהרו ע״כ. אבל מכ״מ המה אינם בלאו כמש״כ לעיל. הא מיהא דמדרשא דהאי קרא אך ממילא למדנו שהם קודמין. ואלמלא כתיב אך הייתי אומר להיפך דמש״ה כתיב בהם אזהרה ללמד דאפי׳ לתקון ולהוציא הטומאה אסיר אע״ג דזר כשר מכ״מ בע״מ אסור כמו עבודה בבמה דזר כשר וכהן בע״מ אסור אבל השתא דכתיב אך למעט שפיר למדנו שבע״מ קודם לישראל ומש״ה הוזהרו שלא לצורך. ויותר נכון לומר, משום דאיתא בזבחים (סג,א): ריב״ב אומר, מנין ש א ם הקיפו גוים את העזרה,⁠19 נכנסים כהנים להיכל ואוכלין,⁠20 שנאמר (במדבר יח,י) ״בקודש הקדשים תאכלנו״.⁠21 ובאכילה, תמימים ובעלי מומין שוין, והוא מצוה, כידוע.⁠22 הרי מצווים בעלי מומין ליכנס להיכל, ומשום הכי הוזהרו גם כן.⁠23}]
1. אם מ״קדשי הקדשים״ אוכל, ק״ו ש״מן הקדשים״ יאכל? כך שואל רש״י, עיי״ש.
2. כי אין בהם דין תנופה.
3. כאשר הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (״ואכלו אותם אשר כופר בהם״).
4. כך שהפסוק בנוי על משקל ׳לא זו אף זו׳.
5. מדוע הוזהר בעל מום על ענין זה של ׳ביאה אל הפרוכת׳ באופן מיוחד, ולא נותר באזהרה הכללית שהוזכרה בפסוק י״ז. וחז״ל ביארו על דרך הדרש, עיי״ש.
6. המשך: שלא בשעת עבודה, שנאמר (ויקרא טז,ב) ״ואל יבא בכל עת אל הקודש״ – זה קודש הקדשים, ״מבית לפרוכת״ – להזהיר על כל הבית.
7. עה״פ ״דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת...⁠״
8. המשך: מה תלמוד לומר ״אחיך״, לרבות את הבנים (עכ״ל) ובמדרש לקח טוב מוסיף: וכן הוא אומר ״וישמע אברם כי נשבה אחיו״ (בראשית יד,יד), והוא לוט בן אחיו.
9. מדייק רבינו...
10. אצל כלל ישראל.
11. לעומת הכהנים ׳כהן הדיוט נכנס לקודש לעבודה בכל יום׳ (רמב״ם שם הלכה א׳).
12. זה לשונם בד״ה בעל מום ששימש בטומאה: הא דלא נקט זר כדנקט לעיל, היינו משום דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים, דכתיב ״דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו״ וגו׳. והא דקאמר ׳טומאה לכל נאסרה׳, היינו אפילו בעלי מומין (עכ״ל).
13. עתה חוזר רבינו לפסוקנו מדוע הוצרכה התורה להדגיש על בעל מום ״אך אל הפרוכת לא יבוא״.
14. כך בהוה אמינא, אותה מחזק רבינו מאיסור שתויי יין.
15. זה לשון התו״כ: (״יין ושכר אל תשת) אתה ובניך אתך״ (ויקרא י,ט), יכול חללים! תלמוד לומר ״אתך״. אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומים (חפץ חיים: שהם באים גם כן לחלק בקדשים), תלמוד לומר ״אתך ובניך״, מה ״אתה״ כשר אף ״בניך״ כשרים, יצאו חללים ובעלי מומים.
16. ש׳הוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש או לקודש קדשים׳ – כולל בעלי מומים.
17. כך שלפי שיטת רבינו, זה המצווה להיכנס לצורך (יהא אשר יהא) הוא המצווה מלהיכנס שלא לצורך.
18. כך שלפי שיטת רבינו, זה המצווה להיכנס לצורך (יהא אשר יהא) הוא המצווה מלהיכנס שלא לצורך.
19. ואף יורים חצים ובליסטראות לתוכה (רש״י).
20. ׳שם קדש קדשים׳, ואין הבשר נפסל ביציאתו מן העזרה אל ההיכל מדין ״יוצא״.
21. לרבות גם את ההיכל.
22. שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.
23. כביאה שלא לצורך.
לחם וגו׳ – הקודש שנאכל לכהן הוא לחם אלהיו; ״כהנים משלחן גבוה קזכו״ (חולין ק״כ.). אך לבעל⁠־מום הותר לאכול גם קודש קדשים, כגון חטאת ואשם וכיוצא בהן, וגם קדשים קלים, בכורות ודומיהן (ראה חלק א עמודים נ״ו-נ״ז). ולא למותר הוא ההיתר של אכילת קדשים קלים, מאחר שאפילו אכילת קודש קדשים הותרה. שהיו יכולים לחשוב, כי דוקא בקדשים קלים אין לו חלק לבעל מום, שהרי המורם מהם ניתן לכהנים חלף עבודתם; ואילו אכילת קודש קדשים אינה תשלומים חלף העבודה, אלא חובה (השוה י׳:י״ז).
ומן הקדשים יאכל – מקדשי קדשים אלו קדשי קדשים, ומן הקדשים – אלו קדשים קלים.⁠1 (זבחים ק״א:)
1. וע׳ בפירש״י בפסוק זה דאצטריכי שניהם.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כג) אַ֣ךְ אֶל⁠־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל⁠־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי⁠־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת⁠־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃
But, he shall not come near to the veil or come near to the altar because he has a blemish, that he may not profane my sanctuaries, for I am Hashem who sanctifies them.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונידעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[קצז] 1אך אל הפרכת לא יבא, תני רב כהנא, מתוך שנאמר אך אל הפרוכת לא יבא, יכול לא יהו כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים (טסין של זהב שמחפין בהן בית קדשי הקדשים מתוכו) תלמוד לומר אך (אכין ורקין מיעוטין), חלק (מיעט דלמלאכה שרי לעיולי), מצוה בתמימים, אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין, מצוה בטהורין, אין שם טהורין נכנסין טמאין, אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא. (עירובין קה.)
[קצח] 2כי מום בו ולא יחלל, מאי איכא בין מומא (כהן הנפסל במום גמור) לשאינו שוה בזרעו של אהרן וכו׳ (ראה לעיל אות קצב) מומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל, שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה. (בכורות מג:)
[קצט] 3ולא יחלל, גופא, ואלו שבמיתה וכו׳ בעל מום (ששימש) רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה וכו׳, מ״ט דרבי דכתיב אך אל הפרוכת לא יבא וגו׳ [ולא יחלל], ויליף חילול חילול (ויקרא כב, ט) מתרומה, מה להלן במיתה, אף כאן במיתה וכו׳. ורבנן אמר קרא (שם) בו, ולא בבעל מום. (סנהדרין פג.-פד.)
1. תו״כ ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ בית הבחירה פ״ז הכ״ג: בשעה שנכנסין הבנאין לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה, מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים, לא מצאו תמימים יכנסו בעלי מומין וכו׳ מצוה בטהורים לא מצאו טהורים יכנסו טמאים.
2. תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה קידושין סו: ורש״י שם ד״ה ובעל מום. ובלק״ט כאן: ולא יחלל את מקדשי, מלמד שאם עבר ועבד עבודתו כשרה אלא שחילל. וצ״ע. וראה ברא״ם.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ו ה״ו: כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה, ואם היה מזיד לוקה, וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד אע״פ שהוא לוקה לא חילל עבודתו.
3. תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ו ה״ב: ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות בלבד.
[י]
אִם נֶאֱמַר ״אֶל הַפָּרֹכֶת״, צָרִיךְ לוֹמַר ״אֶל הַמִּזְבֵּחַ״, וְלָמָּה נֶאֱמַר ״אֶל הַמִּזְבֵּחַ״?
שֶׁאִלּוּ נֶאֱמַר ״אֶל הַפָּרֹכֶת״, וְלֹא נֶאֱמַר ״אֶל הַמִּזְבֵּחַ״, הָיִיתִי אוֹמֵר, לַפָּרֹכֶת, שֶׁהִיא בִּפְנִים, יְהֵא פָסוּל, וְלַמִּזְבֵּחַ, שֶׁאֵינוֹ בִּפְנִים, לֹא יְהֵא פָסוּל!
צָרִיךְ לוֹמַר ״אֶל הַמִּזְבֵּחַ״.
אוֹ אִלּוּ נֶאֱמַר ״אֶל הַמִּזְבֵּחַ״, וְלֹא נֶאֱמַר ״אֶל הַפָּרֹכֶת״, הָיִיתִי אוֹמֵר, לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁהוּא כָּשֵׁר לָעֲבוֹדָה, יְהֵא פָסוּל, לַפָּרֹכֶת שֶׁאֵינָהּ כְּשֵׁרָה לָעֲבוֹדָה, לֹא יְהֵא פָסוּל.
צָרִיךְ לוֹמַר ״אֶל הַפָּרֹכֶת״, וְצָרִיךְ לוֹמַר ״אֶל הַמִּזְבֵּחַ״.
[יא]
יָכֹל לֹא יִכָּנֵס לַעֲשׁוֹת רְקִיעוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אַךְ״.
כָּךְ הִיא מִצְוָתָן: הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים;
אִם אֵין כֹּהֲנִים, נִכְנָסִים לְוִיִּם, אִם אֵין טְהוֹרִים, נִכְנָסִין טְמֵאִין, אִם אֵין תְּמִימִין נִכְנָסִין בַּעֲלֵי מוּמִין.
מְנַיִן אִם עָבַד, תְּהֵא עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי״, מְנַיִן שֶׁבָּעַל מוּם בְּמִיתָה?
רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּן ׳חִלּוּל׳, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ׳חִלּוּל׳;
מַה ׳חִלּוּל׳ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן, מִיתָה, אַף כָּן מִיתָה.
וַחֲכָמִין אוֹמְרִין: אֵין בַּעַל מוּם בְּמִיתָה, אֶלָּא בְּאַזְהָרָה.
בְּרַם לְפָרוּכְתָּא לָא יֵיעוֹל וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרַב אֲרֵי מוּמָא בֵיהּ וְלָא יַחֵיל יָת מַקְדָּשַׁי אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁהוֹן.
only he shall not enter within the veil, nor approach the altar, because he has a blemish; that he profane not My sanctuary; for I am the Lord who sanctify them.

אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדְּשָׁם
בְּרַם לְפָרוּכְתָּא לָא יֵיעוֹל וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרַב אֲרֵי מוּמָא בֵיהּ וְלָא יַחֵיל יָת מַקְדְּשַׁי אֲרֵי אֲנָא ה׳ מְקַדִּשְׁהוֹן
היות שהפרוכת היא בתוך אהל מועד תרגם ״אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא״ – ״לָא יֵיעוֹל״ (לא יִכָּנֵס) ולא תרגם ״לָא יֵיתֵי״ (לא יִקְרַב). וראה כעין זה לעיל בפסוק יא.
להודא לגו מן פרכתהב לא ייעול ועל גבי מדבחה לא יקרב ארום מומא בה ולא יפס ית בית מקדשי ארום אנה י״י דקדשת יתהוןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״להוד״) גם נוסח חילופי: ״לחוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לגו מן פרכתה״) גם נוסח חילופי: ״לפר׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״י״י דקדשת יתהון״) גם נוסח חילופי: ״הוא י״י דבממרי מקדש יתיה״.
לחוד לפרגודא לא יעול ולמדבחא לא יקרב ארום מומא ביה ולא יפיס ית מקדשי ארום אנא י״י מקדישיהון.
only he must not enter within the veil, nor approach the altar; for a blemish is in him, and he shall not profane My sanctuary; for I the Lord do sanctify them.
אך לפרוכת לא יבוא ולמזבח לא יקרב כי מום בו ולא יחלל את מקדשי כי אני י״י מקדשם.
וְיֹאמַר לַמִּזְבֵּחַ וְאֵין צָרִיךְ לַפָּרֹכֶת, לָמָּה נֶאֱמַר ״לַפָּרֹכֶת״, שֶׁאִם נֶאֱמַר ״לַמִּזְבֵּחַ״ וְלֹא נֶאֱמַר ״לַפָּרֹכֶת״, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִן הַמִּזְבֵּחַ שֶׁכָּשֵׁר לְכָל עֲבוֹדָה יְהֵא אָסוּר מִן הַפָּרֹכֶת שֶׁאֵין כָּשֵׁר לְכָל עֲבוֹדָה לֹא יְהֵא אָסוּר, צָרִיךְ לוֹמַר לַפָּרֹכֶת. אִלּוּ נֶאֱמַר ״לַפָּרֹכֶת״ וְלֹא נֶאֱמַר ״לַמִּזְבֵּחַ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִן הַפָּרֹכֶת שֶׁבִּפְנִים יְהֵא אָסוּר מִן הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַּחוּץ לֹא יְהֵא אָסוּר, צָרִיךְ לוֹמַר לַמִּזְבֵּחַ וְצָרִיךְ לוֹמַר ״לַפָּרֹכֶת״. יָכוֹל לֹא יִכָּנֵס לַעֲשׂוֹת רִקּוּעִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״. כָּךְ הוּא מִצְוָתוֹ: הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין, אֵין כֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְוִיִּם, אֵין לְוִיִּם נִכְנָסִין יִשְׂרָאֵל, אֵין טְהוֹרִין נִכְנָסִים טְמֵאִים, אֵין תְּמִימִין נִכְנָסִין בַּעֲלֵי מוּמִים.
תָּנוּ רַבָּנָן: הַכֹּל נִכְנָסִין לַהֵיכָל לִבְנוֹת וּלְתַקֵּן וּלְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה. מִצְוָה בְּכֹהֲנִים וְכוּ׳. תָּנֵי רַב כָּהֲנָא: ״אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא״ יָכוֹל לֹא יְהוּ כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין נִכְנָסִין לְבֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ לַעֲשׂוֹת רִקּוּעִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ חִלֵּק״. מִצְוָה בִּתְמִימִים, אֵין שָׁם תְּמִימִים נִכְנָסִין בַּעֲלֵי מוּמִין וְכוּ׳.
בַּעַל מוּם, רַבִּי אוֹמֵר: בְּמִיתָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּאַזְהָרָה. מַאי דָּרֵישׁ, ״אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא״ וְגוֹ׳, וְיָלֵיף חִלּוּל חִלּוּל מִטָּמֵא שֶׁשִּׁמֵּשׁ, גָּמַר פְּסוּל הַגּוּף מִפְּסוּל הַגּוּף, קָדוֹשׁ פְּנִים פִּגּוּל וְנוֹתָר מִקֹּדֶשׁ פְּנִים פִּגּוּל וְנוֹתָר. וְרַבָּנָן אָמְרִי: אֲמַר קְרָא: ״בּוֹ״ וְלֹא בַּעַל מוּם.
ואמא אלי אלסגף פלא ידכ֗ל ואלי אלמד֗בח פלא יתקדם אד֗ פיה עיב ולא יבד֗ל מקאדסי לאני אללה מקדסהא.
ואולם אל הפרוכת הרי שלא ייכנס, ואל המזבח הרי שלא יתקרב, כי יש בו מום, ולא יחלל את מקדשי כי אני ה׳ מקדש אותם.
אך אל הפרכת לא יבא – להזות שבע הזאות שעל הפרכת.
ואל המזבח – החיצון. ושניהם הוצרכו ליכתב ומפורשים בתורת כהניםא (ספרא ויקרא כ״א:כ״ג).
ולא יחלל את מקדשי – שאם עבד עבודתו מחוללת ליפסל.
א. הכ״י קרוע כאן והמלה הושלמה ע״י עדי נוסח אחרים.
אך אל הפרכת ONLY [HE SHALL NOT GO IN] UNTO THE PARTITION VEIL – for the purpose of applying the seven sprinklings which are to be made upon the partition vail (cf. Vayikra 16:17).
ואל המזבח [NOR SHALL HE COME NEAR] UNTO THE ALTAR – i.e. the outer altar. Both (פרכת and מזבח) must be mentioned here and the reason is explained in Torath Cohanim (Sifra, Emor, Chapter 3 10).
ולא יחלל את מקדשי THAT HE PROFANE NOT WHAT IS HOLY TO ME – Consequently, if he performs the service it is profaned and thus becomes invalid (Sifra, Emor, Chapter 3 11).
פס׳: אך אל הפרכת – זה לפני ולפנים.
ואל המזבח – אע״פ שהוא מבחוץ.
לא יגש כי מום בו – הרי ג׳ פעמים לא יגש וב׳ פעמים לא יקרב כנגד ה׳ מקומות שנאסרו בעלי מומין ליכנס. כדתנן במסכת טהרות. עשר קדושות הן וכו׳ בין האולם למזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם בין האולם ולמזבח והמזבח וההיכל והפרוכת ובית קדש הקדשים הרי אלו ה׳ קדושות שמובדלין מהן בעלי מומין. וה׳ של מעלה הרי עשר קדושות.
1ולא יחלל את מקדשי – מלמד שאם עבר ועבד עבודתו כשרה אלא שחילל:
1. ולא יחלל וכו׳. שאם עבר ועבד עבודתו כשירה אלא שחילל. ופליאה היא שבת״כ הגי׳ עבודתו פסולה. וכן הדין בעל מום פוסל עבודה. ואפשר קצת לדחוק. דהמחבר קאי על מומי עוברין עיין (בכורות מ״ג:) מאי איכא בין מומא. ולשאינו שוה בזרעו של אהרן (דהיינו כילון וליפתן) איכא משום אחולי עבודה מומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל. שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה. מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין א״ב עשה שאינו שוה עובר בעשה. ויהיה כוונת המחבר על מומין עוברין אף שעבודתו כשירה אעפ״כ חילל היינו שעבר בעשה. כנ״ל לפרש. ועדיין לא הונח לי והבוחר יבחר:
אך אל הפרכת לא יבא – להיותו כהן גדול, גם אל המזבח לא יקרב.
ONLY HE SHALL NOT GO IN UNTO THE VEIL. Although he is a kohen gadol.⁠1 He shall also not approach the altar.
1. If the kohen gadol is struck with a blemish he is prohibited from going unto the veil. A common kohen may not go unto the veil. Hence Ibn Ezra's comment.
אך אל הפרוכת לא יבא – אף על פי שהתירו הכתוב לאכול קדשים שהאכילה כפרה, דאמר: ואכלו {אתם} אשר כופר בהם (שמות כ״ט:ל״ג), מלמד שהכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (בבלי פסחים נ״ט:), סבור הייתי שכפרה שאינה ריח ניחוח יכולים לעשות. לכך איצטריך למימר אך אל הפרוכת לא יבא.
ואל המזבח לא יגש – מזבח הזהב להזות עליו, כי אינם ראוים לכפרה זו.
כי אני י״י מקדשם – הפרוכת והמזבח, ואין ראוי בעל מום לבא אליהם.
אך אל הפרוכת לא יבא – BUT HE SHALL NOT COME NEAR TO THE VEIL – Even though Scripture permits him to eat sacrificial meats since the eating atones, as it says: “{They} for whom atonement was made by them shall eat them” (Shemot 29:33), which teaches that the priests eat and the owners are atoned (Bavli Pesachim 59b:4), [and thus] I would have thought that atonement which does not involve a pleasing aroma they would have been able to do. Therefore it has to say EVEN TO THE VEIL HE SHALL NOT COME NEAR.
ואל המזבח לא יגש – OR COME NEAR TO THE ALTAR – The golden altar to sprinkle upon it, because they are not suitable for this atonement.
כי אני י"י מקדשם – FOR I AM HASHEM WHO SANCTIFIES THEM – The veil and the altar, and it is not appropriate for someone blemished to go to them.
אך אל הפרכת, ואל המזבח – אלו נאמר אל הפרכת ולא נאמר ואל המזבח הייתי אומר אל הפרכת שהוא בפנים יהא פסול ואל המזבח שאינו בפנים לא יהא פסול לכך נאמר ואל המזבח. ואלו נאמר ואל המזבח ולא נאמר אל הפרכת הייתי אומר ואל המזבח שהוא כשר לעבודה יהא פסול, אל הפרכת שאינה כשרה לעבודה לא יהא פסול לכך צריך לומר אל הפרכת ואל המזבח.⁠1
כי אני י״י מקדשם – הפרכת והמזבח ואין בעל מום ראוי לבא אליהם.⁠2
1. שאוב מהספרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
אך אל הפרכת ואל המזבה, "but to the dividing curtain inside the Sanctuary, and to the altar he must not come near.⁠" (on account of his blemish); if the Torah had only quoted the example of the dividing curtain I might have thought that seeing that the dividing curtain is inside the Sanctuary, the blemished person could also not approach the golden altar whereas it would be all right to approach the copper altar outside the Sanctuary. On the other hand, if the Torah had only forbidden the blemished priest to approach the altar, I would have thought that the reason is because the sacrificial animals are slaughtered in it. Seeing that the dividing curtain did not have anything to do with the actual slaughtering of the offering, I might have thought that even a blemished priest could approach it; in order to prevent such faulty reasoning on our part the Torah added a few words.
כי אני ה' מקדשם, "for I the Lord, sanctify them.⁠" The Torah is speaking about sanctifying the dividing curtain and the altar, and that is why a priest with a blemish is not fit to approach them. (B'chor shor)
אך אל הפרכת לא יבא – בת״כ עביד צריכותא מפרכת וממזבח דאי כתיב פרכת משום דלפני׳ ואי כתב מזבח משום דבר עבודה הוא.
אך אל הפרוכת לא יבא, "but he must not go beyond the dividing curtain;⁠" Torat Kohanim demonstrates why the additional mention of the altar in this verse was necessary by stating that if the Torah had only mentioned the dividing curtain, we might have thought that seeing that anything beyond was the Holy of Holies, anyone who was not a priest was forbidden to enter there, and if it had written only that the altar was out of bounds to them that the reason was that they were not allowed to perform sacrificial rituals. By mentioning both the dividing curtain and the altar situated in the Sanctuary, no one could make such an error.
אך אל הפרוכת לא יבא – אך מיעוטא הוא שלפעמים יבא כההיא דאמרינן אם אין כהנים נכנסין לוים אם אין טהורין נכנסין טמאין אם אין טמאין נכנסין בעלי מומין.
אך אל הפרכת לא יבא – מהאי קרא משמע דבעל מום שעבד (אזהרה) [עבודה] חילל, ובפרק בתרא דקדושין (ס״ו ב׳) ילפינן מקרא אחרינא לבעל מום שעבד עבודה חילל. דאמרינן התם הנני נותן לו את בריתי שלום, וי״ו דשלום קטיעא הוא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ומכאן לבעל מום שעבד חילל, א״כ תרי קראי למה לי. וי״ל דמקרא דהכא משמע בעל מום שעבד מזיד שיחלל, אבל שוגג לא הייתי יודע שחילל אם עבד בעל מום בשוגג, קמ״ל קרא דאת בריתי שלום דאפילו בשוגג אם עבד חילל.
ולא יחלל – פי׳ שאם עבד עבודתו פסולה, וכן הרבה פעמים בזאת הפרשה. הקשה הר״י התינח לר׳ חננייה בן גמליאל דאית ליה (קידושין ס״א א׳) מכלל לאו אתה שומע הין, אלא לר׳ מאיר מ״ל דאם עבד עבודתו פסולה.
אך אל הפרֹכת לא יבֹא ואל המזבח לא יגש כי מום בו – למדנו שהוא מוזהר מלבוא אל הפרוכת ומלהתקרב אל המזבח, אף על פי שלא עבד. וראוי שנדע שהוא אינו מוזהר כי אם מהמזבח ולפנים, כי משם יבואו להקריב בו, כי שם פני המזבח, כמו שביארנו במה שקדם; ומזה הצד נמנע ממנו ההתקרב למזבח ולא נמנע ממנו ההכנס למקדש.
ולא יחלל את מקדשַׁי כי אני ה׳ מקדשם – ראוי שתדע שאין הכוונה בזה חילול בית המקדש, שאם היה הענין כן היה אומר: ״כי אני ה׳ מקדשו״; ואולם אמר: ׳כי אני ה׳ מקדשם׳, והם הקודשים. ומזה המקום למדנו שהבעל⁠־מום מחלל עבודתו, כשהיה מומו מכמו אלו המומין החמורין שזכרה התורה; כי לזאת הסיבה בחרה התורה לזכור היותר⁠־קשה שבאלו המומין, כמו שביארנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

אך אל הפרכת להזות שבע הזאות שעל הפרוכת. דאל״כ מה לו ולפרוכת עד שיזהירנו שלא לבא שם:
אל המזבח החיצון. לא אל מזבח הזהב שגם הוא בפנים כמו הפרוכת וכשנאסר בפרכת נאסר גם במזבח הזהב ואם תאמר אי הכי אל הפרוכת למה לי השתא בעבודת חוץ פסול בעבודת פני׳ מיבעיא כבר תרצו בתורת כהנים שאילו נאמר אל הפרוכת ולא נאמר אל המזבח הייתי אומר אל הפרוכת שהוא בפנים יהא פסול ואל המזבח שאינו בפנים לא יהא פסול ואילו נאמר אל המזבח ולא נאמר אל הפרוכת הייתי אומר אל המזבח שהוא כשר לעבודת הקרבנות יהא פסול ואל הפרוכת שאינה כשרה לעבודה אלא בזריקת דמים ותו לא, לא יהא פסול, לפיכך צריך לומר אל הפרכת וצריך לומר אל המזבח:
ולא יחלל את מקדשי שאם עבד עבודתו מחוללת ליפסל. שפירוש מקדשי עבודתי כי שם המקדש נאמר על המקדש ממש ועל העבודה של גבוה וכן דרשו למעלה גבי ולא יחלל את מקדש אלהיו שאינו מחלל בכך את העבודה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] אך אל הפרכת לא יבא
[1] עירובין פרק עשירי דף קה ע״א (עירובין קה.)
[ב] ולא יחלל
[1] בכורות פרק שביעי דף מג ע״ב (בכורות מג:)1
(כב – ב)2[א] דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי
[1] סנהדרין פרק תשיעי דף פג ע״ב (סנהדרין פג:) [2] זבחים פרק שני דף טו ע״ב (זבחים טו:)3, ודף יו ע״א, ודף יז ע״א [3] תמורה פרק ראשון דף ג ע״א (תמורה ג.)4
[ב] בני ישראל
[1] זבחים פרק רביעי דף מה (ע״ב)⁠5 [ע״א]
[ג] ולא יחללו את שם קדשי
[1] שבת פרק ראשון דף לג ע״א (שבת לג.)6 [2] האלילים פרק שני דף כז ע״ב (האלילים כז:)⁠7, ופרק רביעי דף נד ע״א8 [3] זבחים פרק רביעי דף מד (ע״ב)⁠9 [ע״א], ודף מה (ע״ב)⁠10 [ע״א] ב
1. ז״ל הגמרא בבכורות מג ע״ב: מומא - מחיל עבודה, דכתיב: ׳מום בו ולא יחלל׳. עכ״ל. כלומר כהן בעל מום שעבד בעבודת הקרבנות, מחלל את עבודתו, והקרבן פסול.
2. ציטוט זה שייך לפרק כב פסוק ב. רבנו הביאו לאחר ציטוט אחרון ׳ולא יחלל׳ של פרק כא פסוק כג. לכאורה הכל לפי סדר הפסוקים, אלא החריגה באה לידי ביטוי בחלוקת הפרקים, כלומר פרק כא מסתיים עם סיום הציטוטים של פסוק כג. וכאן אמור להופיע הסימון ׳פרק כב׳, במקום זה מופיע ציטוט מפרק כב פסוק ב. הסימון פרק כב מופיע אחרי ציטוט ג ׳ולא יחללו ...׳ באותו פסוק, ועוד לפני ציטוט ד של אותו פסוק . מה כוונת רבנו בחריגה זו? עיין בהערה הבאה.
3. ציטוט א הוא אזהרה לכהנים להתרחק מעבודת הקרבנות בעת טומאתם, ׳וינזרו מקדשי׳. בהמשך הפסוק ׳ולא יחללו׳ (ציטוט ג) משמע שעבודת הקרבנות בטומאה אף מחללת – פוסלת את הקרבן.
בהפניה 2 זבחים טו ע״ב, דרש התנא לוי ששני הציטוטים הנ״ל הם המקור לדין המשנה שהזר פוסל את הקרבן בעבודתו.
דבי רבי ישמעאל תנא בהפניה 2 בזבחים דף טז ע״א, אמרו שהמקור לדין המשנה לגבי זר הפוסל עבודתו נלמד למסקנה מהצד השווה. כלומר, כאן פרק כב, ב למדנו על כהן טמא שעבד מחלל עבודתו. לעיל פרק כא, כג, למדנו על כהן בעל מום שעבד שמחלל עבודתו. הצד השווה שבהן (כהן בעל מום שעבד, וכהן טמא שעבד) שמוזהרין לא לעבוד, ואם עבדו חיללו, אף אני אביא זר שהוא מוזהר שאם עבד חילל.
הרמב״ם בפירוש המשניות זבחים פרק שני משנה א, לא כתב את המקור לדין הזר שמחלל עבודתו. ובהל׳ ביאת מקדש פ״ט ה״א אף שכתב שם את דין הזר שעבד במקדש עבודתו פסולה, לא הביא לזה את המקור שעבודתו פסולה. וכתב בספר ׳קרן אורה׳ על זבחים דף טו ע״ב בתוס׳ ד״ה אלא למעוטי, אבל באמת נראה מדברי הרמב״ם דלא ס״ל דקרא ד׳וינזרו׳, מיירי בזר (כדרשת התנא לוי) מדלא כתבו בפ״ט מהל׳ הנ״ל גבי זר שעבד. אלא הא דעבודתו פסולה הוא מק״ו מכהן בע״מ כתנא דבי רבי ישמעאל. (וא״ת שק״ו זה פרכה הגמרא – כתשובה, מוסיף הקרן אורה) וסמך על מש״כ להאי ק״ו מבע״מ גבי אונן וכש״כ דאיכא למילף זר בהאי ק״ו, וכמו שמבואר בגמרא, עכ״ל.
יש לומר שדעת רבנו כדעת הקרן אורה, בהסברו על הרמב״ם שהמקור לזר הפוסל עבודתו כדבי רבי ישמעאל מק״ו, ולבסוף נלמד בהצד השווה בטמא ובעל מום. הדבר בא לידי ביטוי אצל רבנו, בהבאת פרק כב פסוק ב לגבי כהן טמא שפוסל עבודתו ונאמר בו ׳ולא יחללו׳, ולהסמיכו מיד אחרי ציטוט ג ׳ולא יחלל׳ מפרק כא פסוק כג לגבי כהן בעל מום הפוסל עבודתו. והצד השווה של שני דינים אלה הנלמדים משני פסוקים מלמדנו על הזר שגם אצלו קיים אותו צד שווה, שפוסל בעבודתו.
על תופעה זו הבאה לרמז על דרשה שנלמדת על ידי העברת ציטוטים מפסוק פלוני, ולציינו בפסוק אחר, כתוב בהקדמה עיין דפים 17, 18, בפרק - פרטי עריכה מיוחדים של הספר.
4. בהפניה זו לתמורה ג ע״א, הובאה ברייתא עם דינים שונים של קודשי עובדי כוכבים. אותה ברייתא כתובה גם בזבחים מה ע״א. ושם היא מתפרשת על ידי רש״י, ובתמורה לא נמצא ביאור זה בדברי רש״י. פעמים שרבנו מפנה את הפסוק לתמורה ג ע״א, ופעמים לזבחים מה ע״א.
ז״ל הברייתא אמר מר: מוקדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין. לא נהנין - מדרבנן, ולא מועלין - מדאורייתא. מ״ט? דכתיב: ׳נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה׳ (ויקרא ה, טו) וילפינן ׳חטא׳ ׳חטא׳ מתרומה (ויקרא כב, ט), ובתרומ׳ כתיב בני ישראל (ויקרא כב, טו) - ולא עובדי כוכבים. ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא, דכתיב בה בטומאה: ׳דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם׳ (ויקרא כב, ב), עכ״ל.
מציטוט זה למדה הברייתא דווקא קודשי ישראל יש כרת באכילת קדשים בטומאה ולא קודשי עכו״ם.
הפסוקים הכתובים בברייתא יתבארו כל אחד במקומו.
5. רבנו כתב דף מה ע״ב, לפי דפוס וינציאה שנת רפב. לפי דפוס ימינו צ״ל ע״א.
6. ז״ל הגמרא בשבת לג ע״א, ובחלול השם כתיב: ׳ולא תחללו את שם קדשי׳. עכ״ל. הפניה זו צריכה ביאור הרי הציטוט הכתוב בגמרא הוא מפסוק לב. א״כ כיצד רבנו מפנה לגמרא זו מפסוק ב, ׳ולא יחללו את שם קדשי׳? עיין עוד בהערות הבאות.
7. ז״ל הגמרא עבודה זרה כז ע״ב: דתניא, היה רבי ישמעאל אומר: מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג, שיעבוד ואל יהרג? ת״ל: ׳וחי בהם׳ - ולא שימות בהם, יכול אפילו בפרהסיא? ת״ל: ׳ולא תחללו את שם קדשי׳. גם הפניה זו צריכה ביאור הרי הציטוט בגמרא הוא מפסוק לב, א״כ מדוע רבנו הפנה מפסוק ב?
8. גם בהפניה זו ע״ז נד ע״א, בעניין חילול השם, הגמרא מביאה את פסוק לב ׳ולא תחללו את שם קדשי׳ ורבנו מפנה מפסוק ב ׳ולא יחללו את שם קדשי׳?
נראה הסבר אפשרי לבחירת פסוק ב כמיצג את עניין חילול השם, שהרי גם בפסוק ב כתובה המילה ׳חילול׳ אמנם בהטיה אחרת אבל בעלת אותו שורש של ׳חילול׳. ומכיוון שפסוק ב קודם הוא לפסוק לב, מן הראוי לדרוש ממנו את הדרשה, כדרכו של רבנו להקדים את הדרשה מן הפסוק המוקדם בתורה. עיין עוד לקמן פסוק לב בהערה. ויש להוסיף דרק בסנהדרין עד ע״א כתוב ׳ולא תחללו וכו׳ ונקדשתי׳. ובכל שאר הגמ׳ זה לא כתוב. ומוכח מזה שהכוונה לפס׳ ב׳ בלי ונקדשתי.
9. רבנו כתב ע״ב לפי דפוס וינציאה שנת רפב, בדפוס ימינו הציטוט כתוב בע״א.
התיבות ׳ולא יחללו את שם קדשי׳ לא כתובות שם, אבל כוונת רבנו לגזרה שווה ׳חילול׳ (בנותר, ויקרא יט, ח) ׳חילול׳ (בטומאה – ׳ולא יחללו את שם קדשי׳ כב, ב) הנדרשת שם (עיין רש״י ד״ה ואתי נותר ׳חילול׳ ׳חילול׳ מטומאה).
10. רבנו כתב דף מה ע״ב לפי דפוס וינציאה שנת רפב, בדפוס ימינו צ״ל ע״א
ושניהם צריכים לכתוב. דאי כתב ״פרוכת״, הוה אמינא בעבודת פנים פסול, בעבודת חוץ כשר, לכך כתב ״אל המזבח״. ואי כתב ״מזבח״, הוה אמינא דוקא לעבודת מזבח, שהוא כשר לעבודה – פסול, אבל הפרוכת שאינו כשר לעבודת הקרבנות, אלא לזריקת דמים (לעיל ד, ו, יז) כשר, לכך צריך ״אל הפרוכת״:
שאם עבד עבודתו פסולה. כי ״מקדשי״ הנאמר כאן רצונו לומר העבודה הנקראת ״מקדשי״, דלא יתחלל בזה המקדש כאשר יעבוד בעל מום:
אֲנִ֥י: במירכא. [אֲנִ֥י].
להזות ז׳ הזאות. דאל״כ מה לו ולפרוכת עד שיזהיר הכתוב מלבא שם:
החיצון. וא״ת מנ״ל לרש״י דלמא מזבח הפנימי, וי״ל דאי מדבר במזבח הפנימי אז לא צריך למכתב ואל הפרוכת לא יבא דאם אסור ליקרב למזבח הפנימי שהוא חוץ לפרוכת מכ״ש שאין רשאי ליקרב אל הפרוכת, אבל אי מדבר במזבח החיצון שניהם הוצרכו ליכתוב, ומפורש כו׳:
עבודתו מחוללת. כלומר מקדשי שנא׳ בקרא אינו מקדש ממש אלא פירוש עבודתו כי מלת מקדש נא׳ על מקדש ממש וגם על העבודה הנעשה במקדש:
To sprinkle seven sprinklings. Because if not so, what has he to do with the Curtain that the verse should warn him from entering there.
The outer [one]. You might ask: How does Rashi know this? Perhaps it is the inner altar? The answer is: If it was speaking about the inner altar, there would be no need to write, "He may not enter beyond the Curtain,⁠" because if he is forbidden to approach the inner altar which is outside the Curtain, he would certainly not be permitted to approach the curtain. But if it is speaking of the outer altar, "both had to be written, and [the reason] is explained, etc.⁠"
His service is profaned. I.e., מקדשי of the verse does not mean the actual Temple, but rather His service, because the word מקדש can refer to the actual Temple and also to the service performed in the Temple.
אך אל הפרכת – אלו נאמר פרכת יכול מפני שהוא בפנים ת״ל ואל המזבח אלו נאמר ואל המזבח הייתי אומר מפני שהוא כשר לכל עבודה ת״ל אל הפרכת. יכול לא יכנס לעשות רקועים אם אין שם כהן אחר ת״ל אך. מניין שאם עבד חילל ת״ל ולא יחלל מניין שהוא במיתה נא׳ כאן ולא יחלל ונא׳ בתרומה כי יחללהו מה להלן במיתה אף כו׳ דר״י וחכ״א אין בעל מום במיתה אלא באזהרה. כי אני ה׳ מקדשם. להגיד מה גרם.
אך אל הפרכת לא יבא – פירש רש״י ז״ל ״להזות שבע הזאות שעל הפרוכת. ואל המזבח לא יגש, מזבח החיצון. ושניהם הוצרכו להכתב כמפורש בתורת כהנים״.⁠1 והוא תמוה בעיני, אם כבר מעטנוהו מכל העבודות כמו שפירשנו (פסוק יז) לאיזו צורך חזר והזהירו מן הזאות שעל הפרכת, שהן עבודות פנימיות? וכן שלא יגש אל מזבח-העולה לעבוד עליו, אם לא שחזר להזהיר לסמוך אליו ״ולא יחלל את מקדשי״ שאם עבד חִלֵל ועבודתו פסולה. ויותר נראה כפשוטו, שמזהירו גם על ביאה ריקנית שלא יבוא אל הפרכת להשתחוות שם, ושלא יגש אל המזבח החיצון לעמוד על המזבח, אע״פ שאינו עובד. ולולי שאין כונתנו להאריך היה אפשר לפרש על דרך זו הברייתא השנויה בתורת כהנים שרמז עליה רש״י ז״ל, ופירשנו בשיטת רמב״ם ז״ל שאמר (הל׳ ביאת מקדש, ו, א) שכהן בעל מום לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים שנאמר ״אך אל הפרכת לא יבא, ואל המזבח לא יגש״, ואם עבר ונכנס לוקה אף על פי שלא עבד. ואם רמב״ן ז״ל חולק עליו ודעתו בפירוש הכתוב כדעת רש״י ז״ל, ואמר כי מה ששנינו ״בין האולם ולמזבח מקודש ממנו, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם״ (כלים א, ט) אינו אלא מעלות דרבנן, כבר אמרנו (ויקרא י, ט) שבענין שאמר ״מן המזבח ולפנים״ יש לחלוק עליו, שבעזרה מותר לילך מדין תורה אפילו בין האולם ולמזבח, ושעל זה השיגו גם הראב״ד ז״ל. אבל בעיקר הדבר פשט הכתוב מסייעתו שהזהירו מבוא אל הפרכת בהיכל, ״ואל המזבח לא יגש״, ״על המזבח לא יעלה״, אפילו אינו עובד. וכן נאמר בזרים ״ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם וגו׳ והזר הקרב יומת״ (במדבר יח, ז). זכר המזבח ולמבית לפרוכת כמו כאן, ואעפ״י שאינו חייב מיתה אלא על עבודה תמה, כמו שלמדו בגמרא2 מן ״עבודת מתנה אתן את כהונתכם״, אסור לו לעלות על המזבח, אפילו לעשות מה שמותר לו. ולכן אמרו (זבחים סה, א) ״אמר ר׳ עקיבא, וכי תעלה על דעתך שור קרב על לגבי מזבח?⁠״ וכן כאן בבעלי מומין, ושמא תאמר בעלי מומין שפסולין לעבודה, איך יכנסו להיכל, והרי הן בכלל ״ואל יבוא בכל עת אל הקדש״. הוצרך לאסור עליהן אפילו למצוה כגון לעשות רקועות, שאם יש כהנים תמימין לעשותן, אסורין בעלי מומין ליכנס שם משום ״אך אל הפרכת״ וגו׳. ובברייתא דתורת כהנים שנו ״יכול לא יכנס לעשות רקועות? תלמוד לומר ׳אך׳⁠ ⁠⁠״. נראה ברור שהוזהרו בעלי מומין ליכנס מבית לפרכת מדין תורה אפילו כשאינו עובד, שאם בעבור ״ואל יבוא בכל עת״ נגעו בו כמו שחשב רמב״ן ז״ל, גם על כהנים תמימים יאמרו כן. ויותר יקשה שנחלקו (עירובין קה, א) ״טמאין ובעלי מומין מי נכנס לעשות רקועות״. ואם בעלי מומין אסורין לבד ממעלות דרבנן, אם כן לעשות מצוה שאינו עובר משום ״ואל יבוא״, איך יעלו על הדעת שיכנסו טמאין שמוזהרין על הכניסה. אין זה אלא שבעל מום אסור ליכנס להיכל ולמזבח, כפשט הכתוב וכדברי רמב״ם ז״ל.
כי מום בו – כמו שאמר למעלה (פסוק יח) לענין העבודה, אמר כאן לענין הכניסה.
ולא יחלל את מקדשַׁי – השי״ן בפת״ח, ולא מצאנו כדוגמתו, שכל האחרים השי״ן בחיר״ק לשון יחיד, כמו ״למען טמא את מקדשי״ (ויקרא כ, ג). ולדעתי גם זה מוכיח שהוזהר על העבודה, ועל הכניסה למקומות המקודשים, וְכָלַל שתיהן במלת ״מקדשַׁי״, הקרבנות שהן קדשי ה׳, מחלל אותן בעבודתו, והמקדש מחלל בכניסתו למקומותיו הקדושים. וענין חלול מקדש שנוהג בו מנהג חולין, כמו ״ולא יחלל את מקדש אלהיו״ (שם כא, יב), ״להיות במקדשי לחללו״ (יחזקאל מד, ז), ״הנני מחלל את מקדשי״ (שם כד, כא). וזה יתכן בנכנס למקום המקודש שלא כדת. ואילו אין בכל הפרשה אזהרה רק על העבודה, מהו ״מקדשי״ ב⁠[אות] מ״ם, שבשום מקום לא נאמר ״מקדש״ ו״מקדשים״ על הקרבנות, אלא ״קָדְשִׁי״ ״קדשיך״. אבל כולל גם המקדש בעבור הכניסה, ולפי שכולל גם הקרבנות, יפה למדו מזה בתורת כהנים ״ומניין שאם עבד, עבודתו פסולה? תלמוד לומר ׳ולא יחלל את מקדשי׳⁠ ⁠⁠״.
כי אני ה׳ מְקַדְשָׁם – מלת ״מְקַדשָׁם״ רבים, ומוסב על מקדשי, אני מקדש את הקרבנות, ואני מקדש את המקדש. ומי שנוהג באחת מהן מנהג חולין, מחלל מה שקדשתי. אני ה׳ הקדוש, ומה שאני מקדש, הוא קדוש באמת.
1. אמור, ג, י.
אך אל הפרכת – כבר אמר שאסור בכל העבודות, וכאן מזהירו גם על ביאה ריקנית, שלא יבא אל הפרוכת להשתחוות שם, ושלא יגש אל המזבח החיצון לעמוד על המזבח אעפ״י שאינו עובד:
ולא יחלל את מקדשי – השי״ן בפתח, והוא לשון רבים, לפי שמלבד שהוזהר על העבודה, הוזהר ג״כ על הכניסה למקומות המקודשים, וכלל שתיהן במלת מקדשי, שמחלל הקרבנות שהם קדשי ה׳ בעבודתו ומחלל המקדש בכניסתו:
כי אני ה׳ מקדשם – בלשון רבים, מוסב על מקדשי, אני מקדש את הקרבנות, ואני מקדש את המקדש:
אך אל הפרכת לא יבא – נחלקו הרמב״ם והרמב״ן בספר המצוות (לא תעשה סט), אם בעל מום אסור רק בעבודה, או שהוא נאסר אפילו בכניסה גרידא (״ביאה ריקנית״) למקומות העבודה (מן המזבח ולפנים); עיין משנה למלך, הלכות ביאת מקדש (ו, א; ט, א).
לדעת הרמב״ם (הלכות ביאת מקדש ו, א) בעל מום אסור אפילו בביאה ריקנית. אך נראה מדבריו בהמשך (שם ט, א) שזר אינו חייב על ביאה ריקנית, ונראה שלא ייתכן כלל – כפי שכבר העיר המשנה למלך (שם ט, טו) – שדרגת כהן בעל מום תהיה פחותה משל זר. אולם ניתן לבאר את שיטת הרמב״ם על פי הבנתנו את פסול בעל מום:
כהן הלבוש בבגדי כהונה הנכנס לתחום המקדש⁠־משכן – הווי אומר למקום שבין האולם ולמזבח ולפנים ההיכל (או כהן הנכנס אל מקום העבודה, הכולל את ל״ב האמות שמול המזבח; כך נראה מלשון הכתוב: ״ואל המזבח לא יגש״ [עיין משנה למלך שם ו, א]) – הריהו מייצג שם, מעצם היותו כהן הלבוש בבגדי מקדש, את ״האדם הקרוב לה׳⁠ ⁠⁠״. אך זהו אדם במלוא חיוניות החיים הזכאי לייצג את מי שגדל ופורח בקרבת ה׳, ולא אדם שבור בעל מום. כהן בעל מום הנמצא במקומות האלה – ודווקא משום שהוא כהן ולכך מוטבע בו חותמה של קדושת המקדש – הוא חילול מקדשַי פשוטו כמשמעו. הוא מחלל את המקומות המקודשים לה׳, הקרובים אל ה׳.
אולם לזר אין כל קשר כזה למקדש, והוא אינו מייצג שם דבר. אפילו זר בעל מום לא יפגום ברעיון המקדש. רנ״ה וייזל בפירושו מביע מחשבה דומה לזה.
יש להעיר שאפילו כהן שאינו בעל מום, רשאי להיכנס להיכל רק בשעת עבודה (עיין פירוש לעיל טז, ב). נמצא שלכהן בעל מום, אסורה ביאה ריקנית להיכל בלאו נוסף, ותיבות ״אל המזבח לא יגש״ מרחיבות איסור זה גם אל המקום שלפני ההיכל (כולל, כנראה, ל״ב האמות של מקום המזבח).
לדעת הרמב״ן, תיבות ״אך אל הפרכת״ וגו׳ אוסרות על בעל מום רק לעבוד עבודה. לפי זה, תיבת ״מקדשַי״ אינה מורה על מקומות המקדש אלא רק על הקודשים – וזהו אינו הפירוש הרגיל של תיבה זו. אף על פי כן, ניתן ליישב לשון זו אף לשיטת הרמב״ן. שכן ההנחה כאן היא, שהקרבן הובא אל המקדש כ״תמים״; ומושג המום, הסותר את רעיון המקדש, הובא אל הקרבן על ידי הכהן, משרת המקדש. נמצא שחילול הקודשים הוא גם חילול המקדש. על כל פנים למדנו מכאן, שעבודה הנעשית על ידי בעל מום היא מחוללת.
כי אני ה׳ מקדשם – המושא של ״מקדשם״ יכול להיות רק ״מִקְדָשַׁי״. ה׳, המקיים כל נמצא, והמעניק בכל רגע תמיד הוויה מתחדשת – הוא זה שבהווייתו מקדש מקומות אלה להוויה ולחיים מתחדשים. חוסר שלמות – מום – באנשים המשרתים במקומות האלה, יבטל את רעיון החיים, העושה מקומות אלה למקדשי ה׳; יהיה זה חילול מקדשַי – מכיוון ש״אני ה׳ מקדשם״.
[נח]
אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח – בארו גם כן הטעם מה שצריך לכתוב שתיהם. והנה לדעת הרמב״ם מוזהר גם על הכניסה לבד, ולפי זה מה שכתוב (בפרק א׳ דכלים) בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מום נכנסים לשם לאו דוקא, כי גם אל ל״ב אמה של המזבח אסור. וכן כתב בספר המצות (לאוין סט). והרמב״ן השיג עליו ודעתו דהכניסה אינה אסורה אלא מדרבנן, רק בין האולם למזבח. ומה שכתוב ״אל המזבח לא יבא״ הוא רק לעבודה, ו״אל הפרוכת״ להזייה. וצריך עיון דאם כן איך אומר פרוכת שאינה כשרה לעבודה, הא מיירי בנכנס להזות שהיא עבודה תמה, כמ״ש ביומא (דף כד)?! אולם בילקוט גריס פרוכת שאינה כשרה לכל עבודה ר״ל רק להזיה, בפרים ושעירים הנשרפים. והנה הרמב״ן הביא ראיה לשיטתו ממה שכתוב בעירובין הכל נכנסין לתקן כהנים לוים וישראלים, ואיני יודע מה ראיה הוא, דהא ריבה במשנה יא דמשום תיקון מותר. והרי אמר לר״כ⁠(?) טמא ובעל מום טמא נכנס אף על גב דטמא יש בו כרת, ועל כרחך דלצורך תיקון שאני. ואדרבה להרבמ״ן יקשה למה יכנס טמא ולא בעל מום, והלא בעל מום רק מדרבנן?! אמנם הרמב״ן בעצמו כתב שמה שאמרו בספרא יכול לא יכנס לעשות רקועים? ת״ל ״אך״ בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה שאסור בביאה ריקנית משום ״אל יבא בכל עת אל הקדש״ ואם כן להיכל איכא איסור בכניסה מדאורייתא גם להרמב״ן. [אולם בגירסת הש״ס שלנו בעירובין (דף קד) יכול לא יהיו כהנים בעלי מום נכנסים בין האולם ולמזבח ועל זה אומר טמא ובעל מום, איזה מהן נכנס? ושם אין איסור בביאה ריקנית, ומוכרח כהרמב״ם]. ובמגלת אסתר הביא ראיה ממה שכתוב בפרק בתרא דזבחים היוצק והבולל וכולי והמסדר את השולחן והמטיב את הנרות אינו חייב עליהם לא משום זרות ולא משום טומאה ולא קאמר משום בעל מום, שמע מינה כהרמב״ם דבעל מום בלי זה אסור לכנס אפילו שלא לעבודה. ולמה שכתבתי גם הרמב״ן מודה שיש איסור בהיכל משום ביאה ריקנית רק בין האולם ולמזבח חולק. אך בלי זה קשה הלא גם זר אסור בביאה ריקנית בהיכל, ואפילו כהן שלא לצורך כמ״ש הרמב״ם (פרק ב מביאת מקדש) וכיון דעבודתו פסולה, אף על פי שאינה עבודה תמה, היא ביאה ריקנית, וצריך עיון.
[נט]
אך אל הפרוכת – רש״י פירש להזות ז׳ הזיות, והיא כדעת הרמב״ן הנ״ל. ועל מה שכתב אל המזבח החיצון הקשה הרא״ם דלמא הפנימי, ולא קשיא מידי דכל מקום שכתוב ״מזבח״ סתם היא החיצון. והפנימי נקרא תמיד בשם לויי – ״מזבח הזהב״ או ״מזבח הקטורת״ או ״מזבח אשר לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, וכמו שבארנו (פר׳ ויקרא סימן ??). ומבואר אצלינו שיש הבדל בין מלת ״רק״ ובין מלת ״אך״. שבמלת ״אך״ מציין תמיד איזה מיעוט במשפט הזה עצמו – אך זה, לא זולת. וכן פירושו כאן אם הולך, אך אל הפרוכת אז לא יבא.. אבל אם אין כוונתו לפרוכת רק לתקן שם דבר, יבא. ובמה שאמר לוים נכנסים צריך לומר אין לוים ישראלים נכנסים. וכסדר הכתוב פה היא בתוספתא (פרק קמא דכלים). ובעירובין (דף קה) מצוה בתמימים. אין תמימים, נכנסים בעלי מום. מצוה בטהורים. אין טהורים, נכנסים טמאים. אידי ואידי כהנים הן, ישראלים לא. ולפי דעתי מסדר הספרא והתוספתא אין ראיה דכהנים טמאים קודמים לישראל טהורים, וכן מלשון הרמב״ם (פרק ז מהל׳ בית הבחירה הלכה כג) שסדר כמו פה [רק ממה שהקדים כהן בעל מום לזר משמע שסובר דמ״ש רב כהנא מסייע כהנא חולק על ברייתא דלעיל שהיא כהספרא ותוספתא דכלים.] ופסק דישראל טמא קודם לכהן טהור, ולא כמ״ש הכסף משנה שם. ובזה מתישב מה שהקשה המשנה למלך שם על גירסת הכסף משנה שגרס טמא ובעל מום. יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שטומאה דחויה בציבור ופי׳ לגריעותא שלזה לא יכנס טמא מפני שהוא רק דחויה, לא הותרה. וקשה למה נקט הרמב״ם הטעם בשלילה ולא בחיוב כמ״ש ר׳ אלעזר בעל מום נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים (ומחמת זה רצה להסכים לגירסת המביט שגרס בהפך יכנס טמא). ולמה שכתבנו ניחא, דמ״ש ר׳ אלעזר הטעם דבעל מום נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים הוא דוקא לברייתא דרב כהנא דכהן טמא קודם לישראל טהור. ואם כן קשיא למה בעל מום טהור עדיף מכהן טמא? לא יהיה רק כישראל? לזה צריך טעם דבעל מום עדיף מישראל שאוכל קדשים. אבל למ״ש הרמב״ם דישראל טהור קודם לכהן טמא כל שכן דבעל מום עדיף מכהן טמא ואין צריך כלל לטעם דאוכל קדשים.
[ס]
ולא יחלל את מקדשי – אמר ״מקדשַי״ בלשון רבים, כי מוסב בין על מ״ש למעלה שלא יגש להקריב אישי ה׳ ובין על מ״ש שלא יכנס אל הפרוכת, שהם הקדש והמקדש. ושם ״מקדש״ מורה על המקדש, והסימן הרבים על כרחך על קדשי המקדש. [ועיין עוד טעם לזה בפר׳ שמיני (סוף סימן לא)]. ור׳ יהודה למד ״חילול״ ״חילול״ מטמא ששמש שהוא במיתה. וחכמים דסבירא להו דכתיב בתרומה ״ומתו בו כי יחללוהו״, מלת ״בו״ ממעט זולתו, והיא הבעל מום. ומובא בסנהדרין (דף פד) ושם גרס רבי אומר. וכן בתוספתא (דכריתות ופרק יב דזבחים).
אך אל וגו׳ – הרמב״ם, הלכות ביאת המקדש ו׳:א׳, מפרש את הפסוק כך, שהכניסה אל הקודש ״מן המזבח ולפנים״ אסורה לכהן בעל-מום, אף⁠־על⁠־פי שלפי רמב״ם שם ט׳:א׳ הכניסה מותרת לזר (השוה משנה למלך, שם). אולם הרמב״ן (בספר המצוות ל״ת סט) סובר, שהאיסור שנאמר במשנה כלים א׳:ט׳, שלפיו אסור לבעל מום ליכנס ל״בין האולם ולמזבח״, הוא רק מ״מעלות דרבנן״, ואילו מדאורייתא הכניסה אל הקודש מותרת. ולפי זה מדבר הכתוב כאן רק על הגישה אל העבודה, והיינו ״אל הפרכת״ מכוון בעיקר אל העבודה ליד הפרוכת בפנים הקודש ביום הכפורים (פרשה טז), ואילו ״ואל המזבח״, מציין את עבודת המזבח הרגילה בכל ימות השנה. כאן יש להרגיש החמרת האיסור: לא רק ״אל הפרכת״, אלא אפילו ״אל המזבח״. לפי הרמב״ם אסור לגשת אל הפרוכת אפילו למצוה (למשל לעשות רקועי זהב לקודש, השוה עירובין ק״ה.), אם יש שם כהנים אחרים, שהרי לא למצוה אסור בלאו הכי להיכנס שמה. השוה רמב״ם הלכות ביאת המקדש ב׳:ד׳.
ולא יחלל – מכאן, שעבודת בעל-מום נחשבת לעבודה מחוללת.
את מקדשי – לדעת הרמב״ם נכללו בזה השטחים המקודשים; ולפי הרמב״ן מקדשי=קדשי.
מקדשם – אני מציין אותם (את מקדשי) כקדושים.
אך אל הפרכת – תנא רב כהנא, מתוך שנאמר אך אל הפרוכת, יכול לא יהיו כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות רקועי פחים, ת״ל אך חלק.⁠1 (עירובין ק״ה.)
ולא יחלל – מכאן שבעל מום שעבד מחיל עבודתו2. (בכורות מ״ג:)
1. ר״ל רק אז אסור לבא אם הוא בא אל הפרוכת לתכלית שבאים לו, אבל אם בא לתקן דבר מה מותר לו לבא.
2. וזה דוקא במומין גמורים ולא באלה שהם רק מפני מראית עין כמשכ״ל אות קנ״ד, וכן באלה שאינם פסולים רק מפני שאינו דומה לבני אדם בכלל אע״פ דלא הוו מומים עקרים כמש״כ לעיל בפ׳ כ״א בדרשה מזרע אהרן.

ועיין בקדושין ס״ו ב׳ דיליף דבעל מום שעבד עבודתו פסולה מדרשה אחרת [ע״ל ר״פ פינחס], וכפי המתבאר ברש״י שם דמפסוק שלפנינו ילפינן למזיד והדרשה שבקדושין יליף גם לענין שוגג. וע׳ בסנהדרין פ״ד א׳ לחד מ״ד ילפינן מכאן דבעל מום ששימש חייב מיתה דילפינן חילול חילול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו, אבל לא קיי״ל כן, ולכן השמטנו דרשה זו.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונידעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כד) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל⁠־בָּנָ֑יו וְאֶֽל⁠־כׇּל⁠־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
So Moses spoke to Aaron, and to his sons, and to all the Children of Israel.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ר] 1ואל כל בני ישראל, להזהיר בי״ד על כך. (מדרש הגדול)
1. ראה תו״כ כאן. ובמדרש הביאור כת״י: ולמה אמר ואל כל בני ישראל והלא הציווי לאהרן ולבניו, אלא שאם לא רצו להיטמא למתים כופין אותם בני ישראל בעל כרחם. וראה תו״כ לעיל פסוק ג.
[יב]
״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.⁠״ – הִזְהִיר אֶת אַהֲרֹן עַל יְדֵי הַבָּנִים, וְהִזְהִיר אֶת הַבָּנִים עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִזְהִיר אֶת הַבָּנִים זֶה עַל יְדֵי זֶה.
וּמַלֵּיל מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
And Moshe spoke with Aharon, and with his sons, and with all the sons of Israel.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וּמַלֵּיל מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
תרגם ללא תוספת
להלן בפסוק ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כג מד) הדומה לפסוקנו, הוסיף אונקלוס את דרשת חז״ל ״וּמַלֵּיל מֹשֶׁה יָת סְדַר מוֹעֲדַיָּא דַּה׳ וְאַלֵּיפִינּוּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, כי ללא דרשתם, הפסוק נראה כמיותר כמבואר שם. אבל כאן, שמצוות הכהנים נמסרו לא רק ״אל אהרן ואל בניו״ אלא גם ״אל בני ישראל״, זהו עצמו חידוש הפסוק ולכן ת״א בתרגום מילולי מבלי צורך לדרשה.⁠1 וכעין זה גם בפסוק ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״ (במדבר ל א), עיין שם.
1. וכן הטעים רש״י: ״וידבר משה – המצוה הזאת. אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל – להזהיר בית דין על הכהנים״. וראב״ע כתב: ״וטעם ואל כל בני ישראל – שלא יזבח להם שלמים בעלי מום לולי הקבלה״. וראה רד״צ הופמן.
ומליל משה עם אהרן ועם בנוי ועם כל בני ישראל.
ומליל משה עם אהרן ועם בנוי ועם כל בני ישראל.
And Mosheh spoke with Aharon and with his sons, and with all the sons of Israel.
וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל.
וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לְהַזְהִיר אַהֲרֹן עַל יְדֵי בָּנִים, וְאֶת הַבָּנִים עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הַבָּנִים זֶה עַל יְדֵי זֶה.
פאמר מוסי בד֗לך הרון ובניה וסאיר בני אסראיל.
והורה משה זאת לאהרן ולבניו ולשאר בני ישראל.
וידבר משה – המצוה הזאת, אל אהרן וגומ׳.
ואל כל בני ישראל – להזהיר ב״ד על הכהנים.
וידבר משה AND MOSHE TOLD – this command,
אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל UNTO AHARON AND UNTO HIS SONS AND UNTO ALL THE CHILDREN OF ISRAEL – He told it to the Israelites although they were not directly concerned with these commands in order to admonish the court regarding the priests (i.e. that the authorities should watch over the sanctity of the Sanctuary and prevent priests with a bodily blemish from officiating) (Sifra, Emor, Chapter 3 12).
פס׳: וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל – הזהיר את אהרן ע״י הבנים.
וינזרו – זו הפרשה. וכן הוא אומר (ישעיהו א׳:ד׳) נזורו אחור.
מקדשי בני ישראל – ולא מקדשי עובדי כוכבים. 1מלמד שאין חייבין על קדשי עובדי כוכבים משום פיגול ונותר וטמא.
ולא יחללו את שם קדשי2מלמד שהשם מתקדש בקדשי בני ישראל.
3אשר הם מקדישים – להביא את קדשי הכהנים עצמם.
לי אני ה׳ – לרבות את כלם.
אני ה׳ – משלם גמול לרשעים:
1. מלמד שאין חייבין על קדשי עבודה זרה. כ״ה ג״כ בת״כ. ועיין (זבחים פ״ו:) אלא למעט עובד כוכבים השתא ציץ לא מרצה וכו׳ היפוך כמו שאמר הכא ע״ש בתוס׳:
2. מלמד שהשם מתקדש וכו׳. אולי הכוונה כי אצל קרבן נכתב רק שם הוי״ה וכאשר מחלל הקרבן כביכול ששם הקודש מתחלל:
3. אשר הם מקדישים. להביא קדשי כהנים עצמם ממלת הם דריש:
וטעם ואלא כל בני ישראל – שלא יזבח להם שלמים בעלי מום. לולי הקבלה (בבלי ברכות ל״א:).⁠1
1. כלומר: לולי קבלת חז״ל, היה נראה לאסור שחיטה בישראל בעל מום.
א. בכ״י פריס 177: אל.
[AND UNTO ALL THE CHILDREN OF ISRAEL.] If it were not for the tradition1 we would interpret and unto all the children of Israel as meaning that those who are blemished should not slaughter peace offerings for the children of Israel.
1. Which permits kohanim who are blemished to slaughter peace offerings for the children of Israel
ואל כל בני ישראל – שלא ימסרו קרבנותיהם לבעלי מומין.
ואל כל בני ישראל, "as well as to all the Children of Israel.⁠" They are warned not to entrust their offerings to priests who are afflicted with blemishes.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וידבר משה המצוה הזאת. והוא מקרא קצר כאילו אמר וידבר משה את כל אשר צוה י״י:
ואל כל בני ישראל להזהיר בית דין על הכהנים. בת״כ פי׳ שיזהירו בית דין של ישראל את הכהנים הבעלי מומין להפרישם מן העבודה דאל״כ מה ענין בני ישראל באזהרה זו של בעלי מומין בעבודה ואע״פ שדרשו עוד בת״כ הזהיר את אהרן על ידי הבנים דאי איכ׳ בעלי מומין מבני אהרן הוא מוזהר להפריש׳ שלא ישמשו בעבודה לא הביא רש״י ז״ל אלא אזהרת ישראל על הכהנים שהוא קרוב לפשוטו של מקרא דאל״כ מה ענין ישראל באזהרה זו אבל אזהרת אהרן ע״י הבנים להפרישן אין בזה הכרח מפשוטו של מקרא מפני שגם הם בכלל האזהרה הזאת כמו אהרן ולפיכך לא הביא בפירושו:
וספר הכתוב שדבר משה כל מה שזכר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל רוצה לומר לאהרן פרשת והכהן הגדול מאחיו המתיחסת אליו. ואל בניו שאר הפרשיות שנאמרו באזהרתם. ואל כל בני ישראל כדי שיכריחו את הכהנים בקדושתם. ואם ישאו נשים פסולות אליהם ימחו בידם וכן בשאר הדברים שיכריחום לשמור קדושתם.
להזהיר בית דין. דאם לא כן, מאי ענין ״בני ישראל״ לכאן, אלא בית דין, שהם בישראל, יזהירו הכהנים שלא יעבדו בעלי מומים (כ״ה ברא״ם):
להזהיר ב״ד. דאל״כ מה לישראל אצל אזהרת כהנים:
To warn the court. Because if not so, what have Yisroel to do with the warning of the kohanim?
וידבר משה אל אהרן – להזהיר ב״ד על זה. וינזרו עיין רש״י ז״ל (סנהדרין פ״ג ע״ב) ומניין שאין מדבר אלא מטומאה נא׳ כאן חילול ונא׳ למטה חילול מה למטה בטומאה אף כאן בטומאה אזהרה לכהן שלא ישמש בטומאה. ומניין שאם עבד חילל ת״ל ולא יחללו ומניין שהוא במיתה נא׳ כאן חילול ונא׳ למטה ומתו בו כי יחללהו מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ומניין לזר ששימש שאם עבד חילל ושהוא במיתה ת״ל וינזרו מקדשי בני ישראל מאי בני ישראל (זבחים ט״ו ע״ב) אי בני ישראל ולא נכרים וכי קדשי נכרים בטומאה קרב והלא אף הציץ אינו מרצה אותו אלא בני ישראל וינזרו מקדשי אזהרה לזר ששימש. ומניין שאם עבד חילל ושהוא במיתה ת״ל ולא יחלל כו׳. אין לי אלא קדשי בני ישראל קדשי עצמן מניין ת״ל אשר הם מקדשים.
וידבר משה אל אהרן וגו׳ – אחשוב שמוסב על שתי פרשיות שלמעלה. כי בראשונה לא נזכר אהרן וישראל, ובשניה לא נזכרו בניו ובני ישראל. ועוד בראשונה לא נזכר לשון ״דיבור״, שיפרש להם הדברים באר היטב. לכן חתם בפסוק זה שנאמר בו ״דיבור״, ונזכרו בו אהרן ובניו וכל ישראל ליתן את האמור בזה לזה. ורש״י ז״ל פירש ״אל בני ישראל״, להזהיר בית דין על הכהנים, וכן הוא בתורת כהנים.
וידבר משה אל אהרן – מוסב אל שתי פרשיות שלמעלה, כי בראשונה לא נזכר אהרן וישראל, ובשנייה לא נזכרו בניו ובני ישראל, ועוד בראשונה לא נזכר לשון דבור, שיפרש להם הדברים באר היטב, לכן חתם בפסוק זה שנאמר בו דבור, ונזכרו בו אהרן ובניו וכל ישראל, ליתן את האמור בזה לזה:
ואל כל בני ישראל – זוהי החובה המוטלת על כלל הציבור הלאומי: אַל יהא מקדש ה׳ בית חולים מוסרי לחיים שבורים ודוויים.
[סא]
וידבר משה אל אהרן ואל בניו – ה׳ אמר לו ״דבר אל אהרן״ ומשה דבר אל כולם למען יזהירו זה את זה ולמען ישגיחו בית דין של ישראל גם על הכהנים. וכן הכהנים ישגיחו זה על זה.
ואל כל בני ישראל – שישגיחו גם המה על זה, וכדתניא בתורת כהנים והובא בפירוש רש״י. ונראה עוד, דמכאן למדו בעירובין (נד,ב) דמשה לימד תחילה לאהרן ואח״כ לבניו ואח״כ לכל ישראל.⁠1 אלא דאיתא שם דבינתיים למד עם הזקנים, וזה2 למדנו מדכתיב (במדבר ל,ב) ״וידבר משה אל ראשי המטות״, וכל התורה למד זה מזה.
1. תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו פרקו... נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן... נכנסו זקנים... נכנסו כל העם... (הובא ברש״י שמות לב,לד ד״ה ואחרי כן נגשו). רבינו, כדרכו, מביא מקור בכתוב לדברי חז״ל, כשהם עצמם לא ציינו לכך מקור.
2. הלימוד לזקנים.
אם כי הפקודה ניתנה רק לכהנים, מסרה משה בכל זאת לכל ישראל, משום – כפי שמסביר רש״י – שבית⁠־הדין היה מצווה להשגיח על טהרת הכהנים. הפסוק ״וידבר״ מכוּון אל שתי הפרשיות הקודמות, השוה ביאור לפסוק ח. לפי דעת ויזל סודרה החתימה הזאת כאן, משום שבפרשה הראשונה (פסוק א) חסרות המלות ״וידבר״ וגם ״אהרן״ ו״בני ישראל״, ובפרשה השניה (פסוק יז) חסרות ״בני אהרן״, ו״בני ישראל״, לכן באה החתימה הזאת להשלים מה שחסר בפתיחה. השוה הפתיחה השלימה בפרק יז, פסוק ב ובכ״ב:י״ח, ובמכילתא דר׳ שמעון בן יוחאי לשמות י״ב:א׳ וההערה שלי שם.
וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל – כתב ראב״ע יתכן, כי בא להזהיר, שגם בני ישראל השוחטין שלמיהן לא יהיו בעלי מומים לולא דברי הקבלה. ובאמת משנה ערוכה כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה. אולם לענ״ד נראה עפ״י מה דאמרו סוף זבחים, דחין כהונה בבמה ומומין פסולים בבמה, ועיין ריש פ״ב דף ט״ו, דבעלי מומין פסולים לעבודה בבמה, וע״ז שפיר צוה אל בני ישראל. וכן מורה קרא דמדבר על ההקרבה, דבבמה לא יקריבו בעלי מומין ישראלים. ודו״ק והטעם, דכל אשר בו מום לא יקרב גם במושב שרים והקריבהו לפחתך, לכן גם בבמה אסור.
ואל כל בני ישראל – הזהיר את הכהנים על ידי ישראל.⁠1 (תו״כ)
1. כלומר שישגיחו כל ישראל, דהיינו הב״ד, שישמרו הכהנים את דיניהם, ומדייק משום דאם לשון זה לא בא לדרשה, א״כ מאי שייכות בני ישראל למצות המיוחדות לכהנים.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144