×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ב) יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי⁠־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן׃
Let him kiss me with the kisses of his mouth, for your love is better than wine.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר שְׁלֹמֹה נְבִיָּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ דַּיָי דִּיהַב לַן אוֹרַיְתָא עַל יְדוֹהִי דְּמֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא כְּתִיבָא עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא וְשִׁיתָּא סִדְרֵי מִשְׁנָה וְתַלְמוּדָא בְּגִּרְסָא וַהֲוָה מִתְמַלַּל עִמַּן אַפִּין בְּאַפִּין כִּגְבַר דְּנַשֵּׁיק לְחַבְרֵיהּ מִן סְגִיאוּת חִבְּתָא דְּחַבֵּיב לַן יַתִּיר מִשִּׁבְעִין עַמְמַיָּא.
[א] יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ – הֵיכָן נֶאֶמְרָה, רַבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא אָמַר בַּיָּם נֶאֶמְרָה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה (שיר השירים א׳:ט׳). רַבִּי יוּדָא בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר בְּסִינַי נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר שֶׁאָמְרוּ אוֹתוֹ הַשִּׁירִים הַשּׁוֹרְרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: קִדְמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים (תהלים ס״ח:כ״ו). תָּנֵי מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹד גְּדֻלָּתוֹ אֲמָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֲמָרוּהוּ, שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר שֶׁאֲמָרוּהוּ שָׁרִים שֶׁל מַעֲלָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּסִינַי נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֶאֶמְרָה, וּמַיְתֵי לָהּ מִן הֲדָא קְרָיָא: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן (שיר השירים ד׳:ט״ז). עוּרִי צָפוֹן, זוֹ הָעוֹלָה הַנִשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ שְׁלָמִים שֶׁנִּשְׁחָטִין בַּדָּרוֹם. הָפִיחִי גַנִּי, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, זֶה קְטֹרֶת הַסַּמִּים. יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ, זוֹ הַשְּׁכִינָה. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. רַבָּנִין אָמְרִין בְּבֵית עוֹלָמִים, וּמַיְתִין לָהּ רַבָּנִין אַף אִינוּן מֵהַאי קְרָא; עוּרִי צָפוֹן, זוֹ הָעוֹלָה הַנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן. וּבוֹאִי תֵימָן, הַשְּׁלָמִים שֶׁנִּשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם. הָפִיחִי גַנִּי, זֶה בֵּית הָעוֹלָמִים, יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, זוֹ קְטֹרֶת הַסַמִּים. יָבֹא דוֹדִי, זוֹ הַשְּׁכִינָה. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. וְרַבָּנִין אָמְרֵי כֻּלְּהוֹן חֳרֵי, כֻּלָּהּ בְּבֵית הָעוֹלָמִים נֶאֶמְרָה אָמַר רַבִּי אַחָא אַפִּרְיוֹן וּדְבַתְרֵיהּ, וְרַבָּנִין עָבְדִין יַתְהוֹן פְּתִיחָה לְוַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה (במדבר ז׳:א׳), עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא דְּאָמַר בַּיָּם נֶאֶמְרָה, יַשְׁרֵי עָלֵינוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירוֹת הַרְבֵּה. וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֲמָרוּהוּ, יִתֵּן לָנוּ מִנְּשִׁיקוֹת שֶׁנָּשַׁק לְבָנָיו. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֶאֶמְרָה, יוֹרִיד לָנוּ הָאֵשׁ וִיקַבֵּל קָרְבְּנוֹתָיו. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר בְּסִינַי נֶאֶמְרָה, יוֹצִיא לָנוּ נְשִׁיקוֹת מִתּוֹךְ פִּיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ.
[ב] דָּבָר אַחֵר: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַלְאָךְ הָיָה מוֹצִיא הַדִּבּוּר מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, וּמַחֲזִירוֹ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לוֹ מְקַבֵּל אַתָּה עָלֶיךָ אֶת הַדִּבּוּר הַזֶּה, כָּךְ וְכָךְ דִּינִין יֵשׁ בּוֹ, כָּךְ וְכָךְ עֳנָשִׁין יֵשׁ בּוֹ, כָּךְ וְכָךְ גְּזֵרוֹת יֵשׁ בּוֹ, וְכָךְ מִצְווֹת, וְכָךְ קַלִּים וַחֲמוּרִים יֵשׁ בּוֹ, כָּךְ וְכָךְ מַתַּן שָׂכָר יֵשׁ בּוֹ, וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ יִשְׂרָאֵל, הֵן, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר לוֹ מְקַבֵּל אַתְּ אֱלָהוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ, הֵן וָהֵן, מִיָּד הָיָה נוֹשְׁקוֹ עַל פִּיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת (דברים ד׳:ל״ה), עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. וְרַבָּנִין אָמְרִין, הַדִּבּוּר עַצְמוֹ הָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לוֹ מְקַבְּלֵנִי אַתְּ עָלֶיךָ, כָּךְ וְכָךְ מִצְווֹת יֵשׁ בִּי, וְכָךְ דִּינִין יֵשׁ בִּי, כָּךְ וְכָךְ עֳנָשִׁין יֵשׁ בִּי, כָּךְ וְכָךְ גְּזֵרוֹת יֵשׁ בִּי, כָּךְ וְכָךְ מִצְווֹת יֵשׁ בִּי, כָּךְ וְכָךְ קַלִּין וַחֲמוּרִין יֵשׁ בִּי, כָּךְ וְכָךְ מַתַּן שָׂכָר יֵשׁ בִּי, וְהוּא אוֹמֵר, הֵן וָהֵן, מִיָּד הַדִּבּוּר נוֹשְׁקוֹ עַל פִּיו לְאַדֶּקוּלְאִין בֶּן הַדִּימָה וְלִמְּדוֹ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דִכְתִיב: פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ (דברים ד׳:ט׳), דְּבָרִים שֶׁרָאוּ עֵינֶיךָ, אֵיךְ הָיָה הַדִּבּוּר מְדַבֵּר עִמָּךְ, דָּבָר אַחֵר, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים, שְׁנֵי דִבּוּרִים שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין אַחַר כָּל הַדִּבְּרוֹת כְּתִיב: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה (שמות כ׳:ט״ו), מָה עֲבַד לָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּלִיג שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה אֶלָּא לְאַחַר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דִבְּרוֹת, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תְּפִיסוּ שִׁיטָתֵיהּ, אָמְרֵי כְּתִיב: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה (דברים ל״ג:ד׳), כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת הֲוֵי, בְּגִימַטְרִיָּא תּוֹרָה עוֹלָה שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַת עֶשְׂרֵה מִצְווֹת, דִּבֶּר עִמָּנוּ משֶׁה, בְּרַם אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ לֹא שָׁמַעְנוּ מִפִּי משֶׁה אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱוֵי: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. וְכֵיצַד הָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבָּנָן, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹאלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְחוֹזֵר וְעוֹקֵף אֶת מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל וְחוֹזֵר וּמַקִּיף מִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ מִימִינוֹ וְחוֹקְקוֹ עַל הַלּוּחַ, וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ (תהלים כ״ט:ז׳). וְרַבָּנִין אָמְרִין וְכִי יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָה וַהֲלֹא כְתִיב: יְמִינְךָ ה׳ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה׳ (שמות ט״ו:ו׳), אֶלָּא הַדִּבּוּר הָיָה יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִימִינוֹ לִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְחוֹזֵר וְעוֹקֵף אֶת מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, וְחוֹזֵר וּמַקִּיף מִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ מִימִינוֹ וְחוֹקְקוֹ עַל הַלּוּחַ, וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה שָׁנָה לִי רַבִּי חֶלְבּוֹ, הַדִּבּוּר עַצְמוֹ הָיָה נֶחְקַק מֵאֵלָיו, וּכְשֶׁהוּא נֶחְקַק הוֹלֵךְ קוֹלוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. אָמַרְתִּי לְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְהָא כְתִיב: כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים (שמות ל״א:י״ח), אָמַר לִי חָנוֹקָה סְבַרְתְּ לְחָנְקֵנִי, אֲמָרִית לֵיהּ וּמַהוּ דֵין דִּכְתִיב: לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, אָמַר לִי כְּתַלְמִיד שֶׁהוּא כּוֹתֵב וְרַבּוֹ מְיַשֵּׁב עַל יָדוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנִין, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שְׁנֵי דִבְּרוֹת שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, וְלֹא כָּל הַנְּשִׁיקוֹת. וְרַבָּנִין אָמְרִין כָּל הַדִּבְּרוֹת שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין דִּכְתִיב: וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, מָה עֲבֵיד לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי פָּלִיג שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה אֶלָּא אַחַר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דִּבְּרוֹת, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תָּפְשֵׂי שִׁיטָתֵיהּ, אָמְרֵי כְּתִיב: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה (דברים ל״ג:ד׳), כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת הֲוֵי, תּוֹרָה בְּגִימַטְרִיָּה עוֹלֶה כְּמִנְיַן תרי״א מִצְווֹת דִּבֵּר עִמָּנוּ משֶׁה, בְּרַם אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, לֹא דִּבֵּר עִמָּנוּ משֶׁה אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמַעְנוּם.
[ג] רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַר קְרָיָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ לְהַר סִינַי, לְמֶלֶךְ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִקַּח לוֹ אִשָּׁה בַּת טוֹבִים וּבַת גְּנוּסִים, שָׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ, דִּבֶּר לָהּ, אָמְרָה אֵינִי כְּדָאִית לְשִׁפְחָתוֹ אֶלָּא רְצוֹנִי לִשְׁמֹעַ מִפִּיו, כֵּיוָן שֶׁחָזַר אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ אֶל הַמֶּלֶךְ הָיוּ פָּנָיו שׂוֹחֲקוֹת וְשִׂיחוֹתָיו אֵינָן נִשְׁמָעוֹת לַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ אָמַר זֶה פָּנָיו שׂוֹחֲקוֹת, דּוֹמֶה שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ וְשִׂיחוֹתָיו אֵינָן נִשָׁמָעוֹת לִי, דּוֹמֶה שֶׁאָמְרָה רְצוֹנִי לִשְׁמֹעַ מִפִּיו. כָּךְ יִשְׂרָאֵל הִיא בַּת טוֹבִים, הַשָּׁלִיחַ זֶה משֶׁה, הַמֶּלֶךְ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּשָּׁעָה הַהִיא: וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה׳ (שמות י״ט:ח׳), וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה׳ (שמות י״ט:ט׳), אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה׳ (שמות י״ט:ט׳), אָמַר לֵיהּ כָּךְ תָּבְעוּ, אָמַר לֵיהּ וּשְׁמָעוּן לִמְיַינוֹקָא מַה דְּהוּא בָּעֵי, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מַתְלָא אָמַר דִּנְכֵית לֵיהּ חִיוְיָא חַבְלָא מַדְחֵיל לֵיהּ, כָּךְ אָמַר משֶׁה, אֶתְמוֹל עַל יְדֵי שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי (שמות ד׳:א׳), נָטַלְתִּי אֶת שֶׁלִּי מִתַּחַת יְדֵיהֶם, עַכְשָׁיו מָה אֲנִי עוֹשֶׂה לָהֶם, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, כָּךְ תָּבְעוּ, אָמְרוּ, רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת כְּבוֹד מַלְכֵּנוּ. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי גָּלוּי הָיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לְהָמִיר כְּבוֹדוֹ בְּאַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם (תהלים ק״ו:כ׳), שֶׁלֹא יְהוּ אוֹמְרִים אִלּוּ הֶרְאָנוּ אֶת כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, הָיִינוּ מַאֲמִינִים לוֹ, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹא הֶרְאָנוּ כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים לוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ (תהלים קמ״ג:ב׳).
[ד] רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָא בַּר רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳), נִתְקַע תַּלְמוּד תּוֹרָה בְּלִבָּם, וְהָיוּ לְמֵדִים וְלֹא הָיוּ מְשַׁכְּחִין, בָּאוּ אֵצֶל משֶׁה וְאָמְרוּ: משֶׁה רַבֵּנוּ, תֵּעָשֶׂה אַתְּ פְּרוֹזְבְּיוֹן שָׁלִיחַ בֵּינוֹתֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה (שמות כ׳:ט״ו), וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת (דברים ה׳:כ״א), וּמָה הֲנָיָיה יֵשׁ בַּאֲבֵדָה שֶׁלָּנוּ, חָזְרוּ לִהְיוֹת לְמֵדִים וְשׁוֹכְחִים, אָמְרוּ: מַה מּשֶׁה בָּשָׂר וָדָם עוֹבֵר, אַף תַּלְמוּדוֹ עוֹבֵר, מִיָּד חָזְרוּ בָּאוּ לָהֶם אֶל משֶׁה, אָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ לְוַאי יִגָּלֶה לָנוּ פַּעַם שְׁנִיָּה, לְוַאי יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְוַאי יִתָּקַע תַּלְמוּד תּוֹרָה בְּלִבֵּנוּ כְּמוֹת שֶׁהָיָה. אָמַר לָהֶם: אֵין זוֹ עַכְשָׁיו אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (וְ)⁠נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה (ירמיהו ל״א:ל״ב), רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל: לֹא יִהְיֶה לְךָ (שמות כ׳:ב׳), נֶעֱקַר מִלִּבָּם יֵצֶר הָרָע, בָּאוּ אֵצֶל משֶׁה אָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ תֵּעָשֶׂה אַתְּ פְּרוֹזְבְּיוֹן שָׁלִיחַ בֵּינוֹתֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת, וּמָה הֲנָיָיה יֵשׁ בַּאֲבֵדָה שֶׁלָּנוּ, מִיָּד חָזַר יֵצֶר הָרָע לִמְקוֹמוֹ, חָזְרוּ עַל משֶׁה וְאָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ לְוַאי יִגָּלֶה לָנוּ פַּעַם שֵׁנִי, הַלְּוַאי יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. אָמַר לָהֶם אֵין זוֹ עַכְשָׁו אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הוּא, דִּכְתִיב: וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם (יחזקאל ל״ו:כ״ו).
[ה] רַבִּי עֲזַרְיָה וְאַמְרֵי לָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא וְרַבָּנָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן, בָּא אֶחָד אוֹרֵחַ רִאשׁוֹן, מָזַג לוֹ אֶת הַכּוֹס וְנָתַן לוֹ, וּבָא הַשֵּׁנִי וּמָזַג לוֹ אֶת הַכּוֹס וְנָתַן לוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּא בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, נָתַן לוֹ הַמַּרְתֵּף כֻּלּוֹ. כָּךְ אָדָם הָרִאשׁוֹן נִצְטַוָּה עַל שֶׁבַע מִצְווֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב׳:ט״ז), וַיְצַו, זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו (הושע ה׳:י״א). ה׳, זוֹ קִלְּלַת הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֹקֵב שֵׁם ה׳ מוֹת יוּמָת (ויקרא כ״ד:ט״ז). אֱלֹהִים, אֵלּוּ הַדַּיָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם (שמות כ״ב:ח׳). עַל הָאָדָם, זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: שֹׁפֵךְ דַם הָאָדָם (בראשית ט׳:ו׳). לֵאמֹר, זוֹ גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ (ירמיהו ג׳:א׳). מִכֹּל עֵץ הַגָּן, זֶה הַגָּזֵל, דִּכְתִיב: הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ (בראשית ג׳:י״א). נֹחַ נִתּוֹסֵף לוֹ אֵבֶר מִן הַחַי, דִּכְתִיב: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָּמוֹ (בראשית ט׳:ד׳). אַבְרָהָם, נִצְטַוָּה עַל הַמִּילָה. יִצְחָק, חִנְּכָהּ לִשְׁמוֹנָה יָמִים. יַעֲקֹב, עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה (בראשית ל״ב:ל״ג). יְהוּדָה עַל הַיְבָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ (בראשית ל״ח:ח׳). יִשְׂרָאֵל אַכָּל מִצְווֹת עֲשֵׂה וּמִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא וְרַבָּנִין אָמְרִין לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְחַלֵּק אַפְסִינִיּוֹת לְלִגְיוֹנוֹתָיו עַל יְדֵי דֻּכָּסִין וְאִיפַּרְכִין וְאִיסְטְרַטְלִין, כֵּיוָן שֶׁבָּא בְּנוֹ נָתַן לוֹ מִיַּד לְיָד. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה אוֹכֵל אִיפַסְטַלִין, כֵּיוָן שֶׁבָּא בְּנוֹ נָתַן לוֹ מִיַּד לְיָד. רַבָּנָן אָמְרֵי לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה אוֹכֵל חֲתִיכוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּא בְּנוֹ נָתַן לוֹ מִיַּד לְיָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּנָעָהּ מִפִּיו וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ה׳ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב׳:ו׳). רַבִּי אַבָּהוּ וְאַמְרֵי לָהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שְׁנֵי חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בִּדְבַר הֲלָכָה, זֶה אוֹמֵר בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה וְזֶה אוֹמֵר בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּקְיוֹתְהוֹן עַל יָדִי. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אֲפִלּוּ הֶבֶל הַיּוֹצֵא מִפִּיו, כְּמָה דְתֵימָא: וְאִיּוֹב הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהוּ (איוב ל״ה:ט״ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשּׁוּקְיוֹתְהוֹן עָלַי. וְרַבָּנָן אָמְרִין עֲתִידִין נַפְשֵׁיהוֹן שֶׁל אֵלּוּ לִנָּטֵל בִּנְשִׁיקָה.
אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה מָצָאנוּ שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לֹא נִטְּלָה אֶלָּא בִּנְשִׁיקָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה׳ וַיָּמָת שָׁם (במדבר ל״ג:ל״ח). וְנַפְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה׳ עַל פִּי ה׳ (דברים ל״ד:ה׳). מִרְיָם מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם (במדבר כ׳:א׳), מַה שָּׁם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן עַל פִּי ה׳, אַף כָּאן כֵּן, אֶלָּא שֶׁגְּנַאי לְפָרְשׁוֹ. וּשְׁאָר כָּל הַצַּדִּיקִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, אִם עָסַקְתָּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁשְּׂפָתֶיךָ מְנֻשָּׁקוֹת, סוֹף שֶׁהַכֹּל מְנַשְׁקִין לְךָ עַל פִּיךָ.
דָּבָר אַחֵר: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת – יְזַיְּנֵנִי, יְטַהֲרֵנִי, יְדַבְּקֵנִי, יִשָּׁקֵנִי, יְזַיְּנֵנִי, מִדִּכְתִיב: נשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים (דברי הימים א י״ב:ב׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר נַחְמָן מָשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּזַיִּן, מָה הַזַּיִּן הַזֶּה מִתְקַיֵּם לִבְעָלָיו בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת עִם מִי שֶׁעָמֵל בָּהֶן כָּל צָרְכָּן. רַבִּי חָנָא בַּר אַחָא מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא: רוֹמְמוֹת אֵל וגו׳ (תהלים קמ״ט:ו׳), מָה הַחֶרֶב שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת מִשְּׁנֵי צְדָדִים, כָּךְ תּוֹרָה נוֹתֶנֶת חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְחַיִּים לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּפֶה אַחַת נֶאֶמְרָה בְּפִיּוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שְׁתֵּי תּוֹרוֹת נֶאֶמְרוּ, אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בִּכְתָב. וְרַבָּנִין אָמְרִין שֶׁהֵן גּוֹזְרִין עַל הָעֶלְיוֹנִים וְעוֹשִׂין, עַל הַתַּחְתּוֹנִים וְעוֹשִׂין. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר טַעֲמוֹן דְּרַבָּנָן דִּכְתִיב: כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְשָׂרֵי הָאֱלֹהִים (דברי הימים א כ״ד:ה׳), שָׂרֵי קֹדֶשׁ אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ (ישעיהו מ״ג:כ״ח). שָׂרֵי הָאֱלֹהִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בְּהוֹן: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם (תהלים פ״ב:ו׳), שֶׁהֵן גּוֹזְרִין עַל הָעֶלְיוֹנִים וְעוֹשִׂין, עַל הַתַּחְתּוֹנִים וְעוֹשִׂין, כְּשֶׁהֵן עוֹשִׂין בְּטָהֳרָה.
דָּבָר אַחֵר: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ – יְטַהֲרֵנִי כְּאָדָם שֶׁהוּא מַשִּׁיק שְׁנֵי גֵבִין זֶה אֶל זֶה וְהוּא מַדְבִּיקָן, כְּמָה דְתֵימָא: כְּמַשַּׁק גֵּבִים שֹׁקֵק בּוֹ (ישעיהו ל״ג:ד׳).
דָּבָר אַחֵר: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. יִשָּׁקֵנִי – יַדְבִּיקֵנִי, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ (יחזקאל ג׳:י״ג).
דָּבָר אַחֵר: יִשָּׁקֵנִי – יוֹצִיא לִי קוֹל נְשִׁיקוֹת מִתּוֹךְ פִּיהוּ.
[ו] כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן – תַּמָּן תְּנֵינַן שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ אֶת גְּבִינַת הַגּוֹיִם, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵיבַת נְבֵלָה. אָמַר לוֹ וַהֲלֹא קֵיבַת הָעוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּיבַת נְבֵלָה וְאָמְרוּ כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה שוֹרְפָהּ חַיָּה, וּמַה שּׂוֹרְפָה חַיָּה, גָּמִיעַ לָהּ, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּשׁוֹתֶה בְּכוֹס מְזֹהָם, לֹא נֶהֱנֶה וְלֹא מוֹעֵל. אָמַר לוֹ אִם כֵּן לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַּהֲנָיָה, וְהִשִּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר, אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל אָחִי הֵיאַךְ אַתָּה קוֹרֵא כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן אוֹ דּוֹדַיִּךְ מִיָּיִן. אָמַר לוֹ אֵין הַדָּבָר כָּךְ שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ בָּא לִמֵּד עָלָיו כֵּן, לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים. וְלָמָּה לֹא גִּלָּה לוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִפְּנֵי שֶׁבְּקָרוֹב אֲסָרוּהָ, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיָה קָטָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא וְרַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כְּתִיב: כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ (משלי כ״ז:כ״ו), כְּבָשִׁים כְּתִיב, בְּשָׁעָה שֶׁתַּלְמִידֶיךָ קְטַנִּים, תִּהְיֶה מְכַבֵּשׁ לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, הִגְדִּילוּ וְנַעֲשׂוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, תְּהִי מְגַלֶּה לָהֶם סִתְרֵי תּוֹרָה. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כ״א:א׳), מַה שִּׂימָה זוֹ אֵינָה נִגְלֵית לְכָל אָדָם, כָּךְ הֵן דִּבְרֵי תוֹרָה. רַבִּי הוּנָא בָּעֵי וְרַבִּי חָמָא בַּר עוּקְּבָא מַקְשֵׁי אִם לְהַפְלִיגוֹ הָיָה מְבַקֵּשׁ הָיָה לוֹ לְהַפְלִיגוֹ מֵחֲמִשָּׁה הַכְרָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאֵלּוּ הֵן: שְׂאֵת (בראשית ד׳:ז׳), אָרוּר (בראשית מ״ט:ז׳), מָחָר (שמות י״ז:ט׳), מְשֻׁקָּדִים (שמות כ״ה:ל״ד), וְקָם (דברים ל״א:ט״ז). הֲלֹא אִם תֵּטִיב שְׂאֵת, אוֹ שְׂאֵת אִם לֹא תֵטִיב.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אִית לִי חוֹרֵי: וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם (בראשית ל״ד:ז׳), אוֹ כְּשָׁמְעָם בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: וְאֹתִי צִוָּה ה׳ (דברים ד׳:י״ד), יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאָמַר לִי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאָמַר לִי לוֹמַר לְבָנַי, אָמַר רַבִּי אִילָא יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁמַּשִּׁיקִין אוֹתָן עַל פֶּה, כֵּיצַד, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ (תהלים קי״ט:י״א), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ (תהלים קי״ט:י״ג), בְּאֵי זֶה צַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיָה עִירָא הַיָּאִירִי רַבּוֹ שֶׁל דָוִד קַיָּם, בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי.
[ז] דָּבָר אַחֵר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן – דִּבְרֵי תוֹרָה דּוֹמִין זֶה לָזֶה, דּוֹדִין זֶה לָזֶה, קְרוֹבִין זֶה לָזֶה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אוֹ דֹּדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ (ויקרא כ״ה:מ״ט). אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם (ויקרא י״א:ל״ו) שֶׁמַּכְשִׁירִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע (ויקרא י״א:ל״ח). שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, חֲבִיבִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדִבְרֵי תוֹרָה, מַה טַּעַם וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב. חַבְרַיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, חֲבִיבִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, פָּטוּר. ה׳ טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, חַיָּב. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי שָׁמַע לֵיהּ מִן הֲדָא, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן אֲנִי הָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וְסִכַּנְתִּי בְּעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּיסְטִין. אַתְּ חָמֵי אִם לֹא קָרָא הָיָה עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה בִּלְבָד, עַכְשָׁו שֶׁקָּרָא נִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, הֱוֵי חֲבִיבִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה. רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַדָּא בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר אַחָא אָמַר, וַחֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּנְבוּאָה, כְּתִיב: אַל תַּטִּפוּ יַטִּיפוּן (מיכה ב׳:ו׳), מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח פְּלָמַנְטְרִין שֶׁלּוֹ לִמְדִינָה, עַל אֶחָד מֵהֶן כָּתַב, אִם מַרְאֶה לָכֶם חוֹתָמִי וְסֵימַנְטְרִין שֶׁלִּי הַאֲמִינוּ לוֹ, וְאִם לָאו אַל תַּאֲמִינוּ לוֹ. וְעַל אֶחָד מֵהֶם כָּתַב אֲפִלּוּ אֵינוֹ מַרְאֶה לָכֶם חוֹתָמִי וְסֵימַנְטְרִין שֶׁלִּי, הַאֲמִינוּ לוֹ. כָּךְ בְּדִבְרֵי נְבוּאָה, כְּתִיב: כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא (דברים י״ג:ב׳), בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים כְּתִיב: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים י״ז:י״א), אֲשֶׁר תּוֹרְךָ הַתּוֹרָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר תֹּאמַר, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ. לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל, עַל הַיָּמִין שֶׁהוּא יָמִין וְעַל הַשְּׂמֹאל שֶׁהוּא שְׂמֹאל, שְׁמַע לָהֶם, וַאֲפִלּוּ שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ עַל הַיָּמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל וְעַל הַשְּׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין.
[ח] דָּבָר אַחֵר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן – נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה בְּמַיִם, בְּיַיִן, בְּשֶׁמֶן, בִּדְּבַשׁ וְחָלָב. בְּמַיִם: הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיהו נ״ה:א׳), מַה מַּיִם מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, דִּכְתִיב: לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם (תהלים קל״ו:ו׳), כָּךְ תּוֹרָה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ (איוב י״א:ט׳). מַה מַּיִם חַיִּים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים (שיר השירים ד׳:ט״ו), כָּךְ תּוֹרָה חַיִּים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד׳:כ״ב), וּכְתִיב: לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ (ישעיהו נ״ה:א׳). מַה מַּיִם מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם (ירמיהו י׳:י״ג), כָּךְ תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם (שמות כ׳:י״ח). מָה הַמַּיִם בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ עַל הַמָּיִם (תהלים כ״ט:ג׳), כָּךְ תּוֹרָה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים (שמות י״ט:ט״ז). מָה הַמַּיִם מְשִׁיבִין הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וגו׳ (שופטים ט״ו:י״ט), כָּךְ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (תהלים י״ט:ח׳). מָה הַמַּיִם מְטַהֲרִים אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם (יחזקאל ל״ו:כ״ה), כָּךְ תּוֹרָה מְטַהֶרֶת הַטָּמֵא מִטֻּמְאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת (תהלים י״ב:ז׳). וּמַה הַמַּיִם מְטַהֲרִים הַגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם (ויקרא י״ד:ט׳), כָּךְ תּוֹרָה מְטַהֶרֶת הַגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד (תהלים קי״ט:ק״מ). וּמַה מַּיִם מְכַסִּים עֶרְוָתוֹ שֶׁל יָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו י״א:ט׳), כָּךְ תּוֹרָה מְכַסָּה עֶרְוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה (משלי י׳:י״ב). וּמַה מַּיִם יוֹרְדִין טִפִּין טִפִּין וְנַעֲשׂוֹת נְחָלִים נְחָלִים, כָּךְ תּוֹרָה אָדָם לוֹמֵד שְׁתֵּי הֲלָכוֹת הַיּוֹם וּשְׁתַּיִם לְמָחָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כְּנַחַל נוֹבֵעַ. מַה מַּיִם אִם אֵין אָדָם צָמֵא אֵינָהּ עֲרֵבָה בְּגוּפוֹ, כָּךְ תּוֹרָה אִם אֵין אָדָם עָיֵף בָּהּ, אֵינָהּ עֲרֵבָה בְּגוּפוֹ. וּמָה הַמַּיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִים בְּמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ תּוֹרָה מַנַּחַת מִי שֶׁדַּעְתּוֹ גְּבוֹהָה עָלָיו, וּמִדַּבֶּקֶת בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ נְמוּכָה עָלָיו. וּמַה מַּיִם אֵין מִתְקַיְּמִין בִּכְלֵי כֶסֶף וְזָהָב אֶלָּא בַּיָּרוּד שֶׁבַּכֵּלִים, כָּךְ תּוֹרָה אֵין מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כִּכְלִי חֶרֶס. וּמַה מַּיִם אֵין אָדָם גָּדוֹל מִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר לְקָטָן הַשְׁקֵנִי מַיִם, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין הַגָּדוֹל מִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר לְקָטָן לַמְדֵנִי פֶּרֶק אֶחָד, דָּבָר אֶחָד, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, וַאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. וּמַה מַּיִם כְּשֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ לָשׁוּט בָּהֶן סוֹף שֶׁהוּא מִתְבַּלֵּעַ, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה, אִם אֵין אָדָם יוֹדֵעַ לָשׁוּט בָּהֶן וּלְהוֹרוֹת בָּהֶן, סוֹף שֶׁהוּא מִתְבַּלֵּע.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא דְּקֵיסָרִין, מָה הַמַּיִם נִמְשָׁכִין לְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וּלְבָתֵּי כִּסְאוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה׳ (הושע י״ד:י׳).
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא, מָה הַמַּיִם מְגַדְּלִין אֶת הַצְּמָחִים, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְגַדְּלִין אֶת כָּל מִי שֶׁהוּא עָמֵל בָּהֶן כָּל צָרְכָּן. אִי מָה הַמַּיִם מַבְאִישִׁים וּמַחְמִיצִים בַּקַּנְקַן אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר יַיִן, מַה יַּיִן כָּל זְמַן שֶׁהוּא מִתְיַשֵּׁן בַּקַּנְקַן מִשְׁתַּבֵּחַ, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁהֵם מִתְיַשְּׁנִין בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם הֵן מִשְׁתַּבְּחִין בִּגְדֻלָּה. אִי מָה הַמַּיִם אֵינָן נִכָּרִין בַּגּוּף אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר יַיִן, מָה הַיַּיִן נִכָּר בַּגּוּף, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה נִכָּרִין בַּגּוּף וּמְרַמְּזִין וּמַרְאִין בְּאֶצְבַּע וְאוֹמֵר זֶה הוּא תַּלְמִיד חָכָם. אִי מָה הַמַּיִם אֵין מְשַׂמְּחִין אֶת הַלֵּב יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר יַיִן, מַה יַּיִן מְשַׂמֵּחַ אֶת הַלֵּב, דִּכְתִיב: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים ק״ד:ט״ו), כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְשַׂמְּחִין הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים י״ט:ט׳). אִי מָה הַיַּיִן פְּעָמִים שֶׁהוּא רַע לָרֹאשׁ וְלַגּוּף, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר שֶׁמֶן, מַה שֶּׁמֶן מְעַדֵּן הָרֹאשׁ וְהַגּוּף, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְעַדְּנִים הָרֹאשׁ וְהַגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: נֵר לְרַגְלִי דְּבָרֶךָ (תהלים קי״ט:ק״ה). אִי מָה הַשֶּׁמֶן מַר מִתְּחִלָּתוֹ וּמָתוֹק בְּסוֹפוֹ, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר דְּבַשׁ וְחָלָב, מָה הֵם מְתוּקִין אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מְתוּקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ (תהלים י״ט:י״א), אִי מַה דְּבַשׁ יֵשׁ בּוֹ קְצֵרִים, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר חָלָב, מָה חָלָב נָקִי אַף דִּבְרֵי תוֹרָה נְקִיִּים, דִּכְתִיב: לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית (איוב כ״ח:י״ז). אִי מָה חָלָב תָּפֵל, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר דְּבַשׁ וְחָלָב, מַה דְּבַשׁ וְחָלָב כְּשֶׁמְעֹרָבִים זֶה בָּזֶה אֵין מַזִּיקִין הַגּוּף, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ (משלי ג׳:ח׳), כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד׳:כ״ב).
דָּבָר אַחֵר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ – אֵלּוּ הָאָבוֹת. מִיָּיִן, אֵלּוּ הַנְּשִׂיאִים.
דָּבָר אַחֵר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ – אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. מִיָּיִן, אֵלּוּ הַנְּסָכִים.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ משֶׁה מָה הַקָּרְבָּנוֹת חֲבִיבִין בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, הָיָה מַקְרִיב כָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אֶלָּא רָץ לוֹ לִזְכוּת אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ (שמות ל״ב:י״ג).
דָּבָר אַחֵר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. מִיָּיִן, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, י׳ עֲשָׂרָה, י׳ עֲשָׂרָה, נ׳ חֲמִשִּׁים, שִׁבְעִים אֻמּוֹת. לְלַמֶּדְךָ שֶׁחֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכָּל הָאֻמּוֹת.
ישקני מנשיקות פיהו – זו עמידתו לפני הר סיני שאמר להם משה כך אמר המקום ואמרו לו מפיו אנו רוצים לשמוע ואמר לפני המקום מן התשובה אתה למד הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות י״א:ט׳) רוצים אנו לראותו אמר להם הקב״ה רוצים אתם לראותי ואני מתאוה לראותכם שנאמר הראיני את מראיך (שיר השירים ב׳:י״ד).
ד״א ישקני מנשיקות פיהו – אלו הדברות שקבל משה בראשונה או יכול כל התורה כלה קבל מתחלה חזר הקב״ה ואמר למשה עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ״ד:י״ב) מלמד ששתי פעמים קבל את התורה.
ד״א ישקני מנשיקות פיהו – לפי שמצינו מלכי מזרח ומערב נושקים על היד אבל להודיע חבתן של ישראל שאין נשיקותיו אלא על פה.
ד״א ישקני מנשיקות פיהו – באדם שהוא מכובד על המלך והוא מבקש לנשקו על ידו ועל רגלו אבל בצדיקים ישקני מנשיקות פיהו. אבא שמעון אומר העברת ישראל בנחלי ארנון שהשיק ראשי ההרים ורצץ ראש שונאיהם. ד״א עברו ישראל את הירדן.
ד״א ישקני מנשיקות פיהו – שתי נשיקות הן אחת בעולם הזה ואחת בעולם הבא נשיקה בעולם הזה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳) נשיקה לעולם הבא שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל ל״ז:י״ד).
כי טובים דודיך מיין – אלו דברי תורה שנתן לישראל מה היין תנחומין אף דברי תורה תנחומין שנאמר תנחומיך ישעשעו נפשי (תהלים צ״ד:י״ט) מה היין כל זמן שמתישן הוא משתבח אף דברי תורה כל זמן שמתישנים בגוף משתבחים הם. ד״א כי טובים דודיך מיין. זה הלומד תורה בילדותו כיון שנגמל מדדי אמו לתוך התורה גמולי מחלב לזה נאה לדברי תורה עתיקי משדים למי שעבדו את העתיקים מדדי אמותן שנאמר ועתיק יומין יתיב (דניאל ז׳:ט׳).
ד״א זה היין אין כונסין אותו אלא בכלי חרס ואין כונסין אותו לא בכלי כסף ולא בכלי זהב למה שאינו מתקיים בהן כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שרוחו דכא.
שאל רבי יהושע את רבי ישמעאל האיך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך אמר לו רבי ישמעאל לא קראתי כן אלא לשום לשון זכר כי טובים דודיך. ד״א כי טובים דודיך מיין. אי מה היין כל מה שנתישן הוא חסר יכול כך דברי תורה ת״ל לריח שמניך טובים כשם שאין השמן חסר כך אין דברי תורה חסרים.

רמז תתקפא

ישקני מנשיקות פיהו – דברי תורה שנתנו בנשיקה, רבי חגי בשם ר׳ ישמעאל כבשים ללבושך, כבשים כתיב כשתלמידיך קטנים היה כובש לפניהם, הגדילו ונעשו תלמידי חכמים הוי מגלה להם סתרי תורה, א״ר יצחק ואותי צוה ה׳ בעת ההיא, יש דברים שאמר לי לומר ביני לבין עצמי, אמר ר׳ אילא ישקני מנשיקות יש דברי שמשיקי עליהם את הפה, כתוב אחד אומר בלבי צפנתי אמרתך, וכתוב אחד אומר בשפתי ספרתי.
דבר אחר: ישקני מנשיקות – יש דברים שמשיקים עליהם את הפה, כתוב אחד אומר בלבי צפנתי אמרתך, וכתוב אחד אומר בשפתי ספרתי.
דבר אחר: ישקני מנשיקות – א״ר יוחנן מלאך אחד יוצא לפני כל דבור ודבור ומחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדבר הזה, כך וכך מצות יש בו, כך וכך קלים וחמורים יש בו, כך וכך גזרות שוות יש בו, כך וכך עונשים יש בו, כך וכך שכר יש בו, ואומר לו הן, וחוזר ואומר לו מקבל אתה עליך אלהותו של הקב״ה, ואומר לו כן והן, מיד הוא נושקו על פיו, משל למלך שהיה מבקש לישא לו אשה בת טובים וגניסין שלח אצלה שליח ואמרה לו איני כדאי לשפחתו אלא רצוני לשמוע הדבר מפיו, כך תבעו רצוננו לראות את מלכנו, הדא הוא דכתיב וישב משה את דברי העם אל ה׳, ומשעה ששמעו אנכי מפי הגבורה היו למדין ולא שכחין, כשאמרו למשה דבר אתה עמנו חזרו להיות למדין ושכחין, חזרו ואמרו משה בשר ודם עובר כך תלמודו עובר, חזרו אצל משה ואמרו לו משה רבינו הלואי יגלה פעם שניה, הלואי ישקני מנשיקות פיהו כמות שהיה, הלואי יתקע תורתו בלבנו כמות שהיה, אמר להם אין זו עכשו, לעתיד בא הוא שנאמר נתתי את תורתי (בלב) [בקרבם] ועל לבם אכתבנה. אמר ר׳ נחמיה בשעה ששמעו ישראל בסיני לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם, וכיון שאמרו דבר אתה עמנו חזר יצר הרע למקומו וכו׳, עד לעתיד לבא הוא, דכתיב והסירותי את לב האבן, ר׳ אליעזר אומר משל למלך שהיה לו מרתף של יין, נכנס אורח הראשון מזג לו כוס, השני מזג לו כוס, וכן לשלישי ולרביעי, בא בנו ונתן לו כל המרתף, כך אדם הראשון נתן לו שש מצות, נח נתוסף לו אבר מן החי, אברהם על המילה, יצחק חנכו לשמונה, יעקב גיד הנשה, יהודה יבמה, כיון שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע נעשו לו לאומה נתנה להם כל התורה כלה רמ״ח מצות עשה ושס״ה מצות לא תעשה, א״ר יוסי בר חנינא משל למלך שהיה מחלק אפסניות ללגיונותיו על ידי דוכסין על ידי איפרכין על ידי איסטרטליטין, כיון שבא בנו נתן לו מיד ליד, אמר ר׳ יצחק משל למלך שהיה או כל אפיצטלין וכיון שבא בנו שמטה מפיו ונתנה לו, כך ה׳ יתן חכמה לכל, אבל מפיו דעת ותבונה לישראל, רבי יודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יודה אומר שני חברים שהם יושבים ועוסקים בהלכה אומר הקב״ה משיקות הם עלי, ורבי נחמיה אמר אפילו הבל היוצא מפיהם, כמא דאת אמר ואיוב הבל יפצה פיהו, אמר הקב״ה משיקות הם עלי. ורבנן אמרין סוף נפשותיהן עתידין להנטל בנשיקה, וכן אתה מוצא במשה ואהרן, את עמלת בתורה סופך להשיק לאחרים, סוף שדבריך מתנשקין, סוף שפתותיך מתנשקות, סוף שהכל משיקין לך.
ישקני מנשיקות – יזינני יטהרני ידביקני ישקני, יזיינני כמא דאת אמר נושקי רומי קשת, א״ר שמואל בר נחמני מה הזיין מתקיים לבעליו כך דברי תורה מתקיימין על כל מי שהוא עמל בהן כל צרכן, רב הונא בשם ר׳ אחא שמע ליה מן הדין רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, פיפיות שהיא אוכלת משני צדדים נותנת חיים בעולם הזה וחיים לעולם הבא. ישקני יטהרני כמשיק שני גבים זה לזה והם טהורים זה מזה, כמא דאת אמר כמשק גבים שוקק בו. ישקני ידביקני, כמא דאת אמר כמשק גבים שוקק בו. ישקני ידביקני, כמא דאת אמר וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה. יוציא לי נשיקות מתוך פיהו שתי נשיקות אחת בעולם הזה ויפח באפיו נשמת חיים, ולעתיד לבא ונתתי רוחי בכם וחייתם. פיהו ולא נשיקה ביד.
כי טובים דודיך מיין – דברי תורה קרובים הם זה לזה, כמא דאת אמר או דודו או בן דודו יגאלנו, אמר רבי שמעון בר אבא חביבים דברי סופרים כדברי תורה שנאמר וחכך כיין הטוב, חבריא בשם ר׳ יוחנן חמורים דברי סופרים מדברי תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין, האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב, רבי אבא בר כהנא בשם ר׳ יהודה בן פזי שמע לה מן הדא, א״ר טרפון פעם אחת הייתי מלך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטין, אלו לא קרא עבר על מצות עשה, ועכשו שקרא כדברי בית שמאי חייב מיתה בעצמו. בדברי תורה כתיב ונתן אליך אות או מופת, בדברי סופרים כתיב על פי התורה אשר יורוך.
כי טובים דודיך מיין – נמשלו דברי תורה ליין ומים (כתוב בישעיה רמז תפ״ג).
שאל רבי יהושע את רבי ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או דודיך מיין, אמר ליה כי טובים דודיך מיין, אמר ליה אינו כן חברו מוכיח עליו לריח שמניך טובים וגו׳, ונעייניה להאי קרא דשייליה פשטיה דקרא במאי כתיב כי אתא רב דימי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה ערבים דברי דודים יותר מיינה של תורה. דרש רב נחמן בר רב חסדא למה תלמיד חכם דומה לצלוחית של פלייטון מכוסה אין ריחו נודף מגולה ריחו נודף, ולא עוד אלא אפילו (בני אדם המסוכין) [דברים המכוסין] ממנו מתגלין לו, אל תקרי עלמות אלא עלומות, ולא עוד אלא שאפילו מלאך המות אוהבו, אל תקרי עלמות אלא על מות, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, אל תקרי עלמות אלא עולמות.
דבר אחר: ישקני מנשיקות פיהו – אלו עשרת הדברות ששמעו מפי הגבורה, למה אמר מנשיקות, שתי נשיקות אחת עשרת הדברות ואחת קבלת התורה.
כי טובים דודיך מיין – מה היין תנחומין אף דברי תורה תנחומין דכתיב ביה תנחומיך ישעשעו נפשי. מה היין כל מה שמתישן משתבח, אף דברי תורה כל מה שמתישנין בגוף משתבחין.
דבר אחר: כי טובים דודיך מיין – זה הלמד תורה בילדותו כדכתיב את מי יורה דעה וגו׳ גמולי מחלב עתיקי משדים. ד״א מה יין אין מתקיים אלא בפחות שבכלים אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
דבר אחר: כי טובים דודיך – אלו האבות. מיין אלו הנשיאים. ד״א דודיך אלו הקרבנות, מיין אלו הנסכים. ד״א טובים אלו ישראל, מיי״ן אלו שבעים אומות.
דבר אחר: כי טובים דודיך מיין – לריח שמניך אי מה יין כל זמן שהוא מתיישן הוא חסר אף דברי תורה כן, תלמוד לומר לריח שמניך טובים כשם שאין השמן חסר כך אין דברי תורה חסרים. ד״א למה נמשלו בשמן, מה שמן רפואה לאדם ומצהיל פנים כך דברי תורה מאירות עינים רפאות תהי לשרך. ד״א למה נמשלו בשמן אם יתן קורטוב (שמן) [מים] בתוך חבית של (מים) [שמן] קורטוב [שמן] יוצא כנגדו, כך מי שהוא מלא חכמה הכניס דברי בטלה דברי תורה יוצאים לפי מה שהוא. ד״א לריח שמניך זה חזקיה ודורו שנאמר וחבל עול מפני שמן. היה רבי חדקא אומר מן הדא אתה למד שריח הצדיקים יפה וניכר משל רשעים, שכן הוא אומר ויקח משה את עצמות יוסף שהיה ריחו הולך, וכן אתה מוצא ביצחק ראה ריח בני כריח שדה שיה ריחו של יעקב ניכר מריחו של עשו, יש שמן שיש לו ריח ואין לו מראה יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר שמן תורק שמך כשמן שמריקין אותו מכלי אל כלי וריחו נודף ומראה נאה. ד״א אם עשית התורה שנמשלה בשמן שמך הולך בכל העולם והאומות אוהבים ואתך שנאמר על כן עלמות אהבוך אלו המלכיות שנאמר ועלמות אין מספר.
יקבלני מן קבל פאה, לאן מודתך אכ׳יר מן מודת אלכ׳מר.
ינשק אותי מהנשיקות של הפה שלו, לפי שהידידות שלך יותר טובה מההתידדות ליין.
כי טובים – כי חבתך טובה מחבת היין.
ישקני מנשיקות פיהו – זה שיר בפיה בגלותה ואלמנותה מי יתן וישקני המלך שלמה מנשיקות פיהו כאשר מאז. לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף אך אני מתאוה ושוקקה להיותו נוהג עמי כמנהגא הראשון כחתן על כלה, פה אל פה.
כי טובים – לי דודיך מכל משתה יין – מכל עונג ושמחה. ולשון עברי הוא להיות כל סעודת עונג ושמחה נקראת על שם היין, כעיניין שנאמר: אל בית משתה היין (אסתר ז׳:ח׳) דאסתר, בשיר לא ישתו יין (ישעיהו כ״ד:ט׳), והיה כנור ונבל ותףב וחליל ויין משתיהם (ישעיהו ה׳:י״ב), זהו ביאור משמעו.
ונאמר דוגמא: על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים. ואותם דודים עודם עריבים עליהם מכל שעשוע, ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתרי צפונותיה, ומחלים פניו לקיים דברו, וזהו: ישקני מנשיקות פיהו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״במנהג״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, וינה 220: ״ותוף״. בנוסח המקרא שלנו: ״תף״.
Let him kiss me with the kisses of his mouth – She recites this song with her mouth in her exile and in her widowhood, "If only King Shelomo would kiss me with the kisses of his mouth as of yore,⁠"1 because in some places they kiss on the back of the hand or on the shoulder, "but I desire and wish that he behave with me as his original behavior, like a bridegroom with a bride, mouth to mouth.⁠"2
For ... is dearer – Your love [is dearer] to me than any banquet of wine or than any pleasure and joy. In the Hebrew language, every feast of pleasure and joy is called after the wine, as the matter is stated, "to the house of the wine feast,⁠"3 [and as in,] "They shall not drink wine with song,⁠"4 [and as in,] "And there were harp and lute, tambourine and flute, and wine at their drinking parties.⁠"5 This is the explanation of its apparent meaning.
And according to its allegorical meaning: It was said in reference to when He gave them His Torah and spoke to them face to face. And that love is still more pleasant to them than any pleasure, and they are assured by Him that He will appear to them again to explain to them the secret of its reasons and its hidden mysteries, and they beseech Him to fulfill His word. This is [the meaning of], "Let Him kiss me with the kisses of His mouth.⁠"
1. "With the kisses of his mouth" is obviously superfluous, therefore Rashi explains that it refers to the days of yore. (Sifsei Chachomim)
2. If it were not mouth to mouth the verb נשק [=kiss] would be followed with a lamed as in Bereshit 27:26 and Ibid. 29:11, and in many other places. (Sifsei Chachomim)
3. Esther 7:8.
4. Yeshayahu 24:9.
5. Ibid. 5:12.
ישקני מנשיקות פיהו – יש בפסוק הזה זכירת מתן תורה. יום שדבר הקב״ה עם אבותינו בחורב כענין שנאמר מן השמים השמיעך את קולו. ואו׳ הנה אנכי בא אליך בעב הענן. ואו׳ קול דברים אתם שומעים. והוציאו בלשון בקשה שכנסת ישראל מבקשת רחמים ואומ׳ ישקני מנשיקות פיהו על שראה שלמה ארך הגלות וראה שישראל ישבו ימים בלא נביא ובלא כהן מורה ובלא תורה שהתורה נתחלקה לכמה פנים מפני חסרון החכמה שנעדרה מבני אדם וישראל מבקשים רחמים ואו׳ רבונו של עולם כמה שהוצאת את אבותינו ממצרים ונתת להם התורה וקרבתנו לעבודתיך כן עוד יהי רצון שישקני הקב״ה מנשיקות פיהו. מלשון נשקו בר. והוא נשיקות התורה שיגלה הקב״ה משיחו וישלח את אליהו להיות מורה צדק וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ולשון מלשון משמע לשון נשיקה ממש. ומרוב אהבת הקב״ה לישראל זכר בנשיקה הזו פיהו לפי שדרך מלכי מזרח מלכי דרום להיות נושקים על היד אבל כאן מנשיקות פיהו. ופירושו על התורה שלמדני דעת שנאמר ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. ואו׳ כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ואו׳ ועשיתי את אשר בחקי תלכו ואת משפטי תשמרו ועשיתם. וגם משמע ישקני לשון זי״ן שהתורה נמשלת ככלי זי״ן כענין שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. זו התורה שמזכה את האדם בעולם הזה ובעולם הבא. אבא מרי ז״ל פיר׳ ישקני יטהרני מלשון כמשק גבים. וכן בתלמוד אמרו רז״ל משיקין את המים בכלי אבן לטהרם ופירושו גם על התורה שמטהרת את לומדיה מכל אשמה ועון. ולאחר שאמרו ישראל זה לזה ישקני מנשיקת פיהו בדרך שעשה לאבותינו במצרים חוזרין ואו׳ כלפי שכינה כי טובים דודיך מיין.
טובים – הם הטובות שגמלת לאבותינו מימי קדם כענין שנאמר והיה הטוב ההוא אשר ייטיב י״י אתנו והיטבנו לך. כך תיטיב אותנו באחרית הימים כענין שנאמר והיטיבך והרבך מאבותיך.
מיין – מכחך הגדול שנקראת בע׳ שמות של גבורה ושל שבח.
ד״א: מיין – מחמת התורה שנתתה לנו שהתורה נמשלה כיין שנאמר ושתו ביין מסכתי. כשם שהיין משמח את הלב שנאמר ויין ישמח לבב אנוש. כך דברי תורה משמחין לבו של אדם שנאמר פקודי י״י ישרים משמחי לב. ביין כתי׳ ויין למרי נפש ובתורה כתי׳ תנחומיך ישעשעו נפשי. וכשם שהיין הטוב כל זמן שמתיישן מתעלה. אף דברי תורה כל זמן שמתישנין בגוף משתבחין. ומה היין אינו משתמר לא בכי זהב ולא בכלי כסף אלא בפחות שבכלים ככלי יוצר ובכלי עץ כך אין התורה מצויה לא בגסי רוח ולא ברחבי לב. אלא בנמוכי הדעת. וכן הוא או׳ ושפל רוח יתמוך כבוד. ואין הכבוד אלא התורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. וכשם שהיין ניכר מי ששתהו כן החכם ניכר בחכמתו.
ד״א: כי טובים דודיך מיין – או׳ ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם טובים לנו דודיך וקרבתך יותר ממה שאנן נתונים בין האומות שאני להם למשל כענין שנאמר ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר.
ד״א: מיין – מע׳ אומות שמושלים בישראל.
ד״א: כי טובים דודיך מיין – עריבין לנו דברי תורתך ולא להיות כגויי הארצות שמתקבצין אל בתי משתאות ושותין יין ואין מספרים שבחך אבל אנחנו בשמך מזכירים בכל מקום.
ישקני – מי יתן והלואי שיבוא דודי וישקני נשיקותא פיהו – על פי, ברוב ידידותו, כימי עולם.
כי טובים – וערביםב ומתוקים עלי דברי חיבתוג יותר מכל משקה מתוק.⁠ד
פיהו, דודיך – פעמים שמשוררת הכלה כאילו היא מדברת עם אוהבה פה אל פה,⁠ה ופעמים שמספרת לריעותיה ומשתוקקתו על שאינו אצלה.
טובים דודיך – שאתה משמחני ברוב ידידותיך.⁠ז
מיין – יותר מיין המשמח אלהים ואנשים (שופטים ט׳:י״ג) מה שאין כן בשאר דברים.⁠ח
מיין – כלט משקה מתוק קרויי יין.⁠1
ודימיון זה על התורה, שנאמרה לישראל פה אל פה2 מפי הקב״ה.⁠יא
1. השוו לרש״י שמפרש שכל הסעודה נקראת על שם היין.
2. השוו רש״י.
א. כן בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג, פרמא. בפסוק ובכ״י סינסינטי: מנשיקות.
ב. כן בכ״י סינסינטי. בכ״י סנקט פטרבורג, בודפשט: ועריבים. בכ״י המבורג חסר: וערוכים.
ג. כן בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג, פרמא. בכ״י סינסינטי (בדומה יותר ללשון ״דודיך״ בפסוק): ידידותו.
ד. כן בכ״י סינסינטי. בכ״י סנקט פטרבורג, פרמא, בודפשט, סואב: משקין ומתיקה. בכ״י המבורג: משקין ומתוקה.
ה. כן בכ״י פרמא. בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג חסר: פה אל פה. בכ״י סינסינטי קיצור בלבד: כאילו היתה עמו.
ו. כן בכ״י פרמא. בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג, סינסינטי חסר: ומשתוקקת.
ז. כן בכ״י פרמא. בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג חסר כל הד״ה הזה.
ח. כן בכ״י פרמא. בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג חסר כל הד״ה הזה.
ט. כן בכ״י סינסינטי. בכ״י המבורג, בודפשט: מכל.
י. כן בכ״י סינסינטי. בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג: מתיקה קרויין.
יא. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סינסינטי, סואב. בכ״י המבורג, פרמא חסר: מפי הקב״ה.
KISSES – Oh, if only my loved one would come and kiss me on the mouth out of his abundant love as he did in olden times!
His words of affection WERE BETTER, more pleasant, and sweeter to me than all drinks and sweet things.⁠1
YOUR LOVE – At times the bride sings as if she were speaking with her loved one, at other times she relates to her friends that he is not with her.⁠2
{See Hebrew text.}
[MORE DELIGHTFUL] THAN WINE – Sweeter than all sweet drinks that are called wine.
{See Hebrew text.}
This allegorical meaning of this verse refers to the Torah which was given to Israel "mouth to mouth" (i.e. directly).⁠3
1. This comment is based upon that of Rashi, but Rashbam has condensed the material.
2. This observation is paralleled in Ibn Ezra who also notes that at times she seems to be speaking to herself, recalling past events, but at other times she speaks as if talking to him directly.
3. The word "kiss" is the springboard for this comment. Rashbam intends to refer to the entire verse not just the word "wine".
נשיקה בלי אות מבדיל בין הדבקים היא בפה, כמו ישקני, ובאות למ״ד – ביד או בכתף או בלחי, כמו אשקה נא לאבי ולאמי (מלכים א י״ט:כ׳) וישק יעקב לרחל (בראשית כ״ט:י״א).
דודיך – נמצא לשון יחיד דודי כמו הולך לדודי למישריםא (שיר השירים ז׳:י׳), והוא שם, ופעם תאר השם, כמו שירת דודי (ישעיהו ה׳:א׳).
ואמר אחד מהגאונים: שהוא הריר שתחת הלשון, מן טעם לכה נרוה דודים (משלי ז׳:י״ח).
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״למישרים״.
ישקני – The verb נשק without the letter ל intervening before its object means to kiss the mouth, as here; with ל to kiss the hand or the shoulder or the cheek, as in 1 Kings xix. 20, Gen. xxix. II.
וזה הפשט:⁠א נערה חוץ מןב המדינה בכרמים ראתה רועה עובר וחשקה בו והתאוותה בלבה ואמרה מי יתן ישקני פעמים רבות.
וכאלו שמע אותה, ואמרה לו כן: כי טובים דודיך מייןג – יותר ישמחו אהביך מיין.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״וזה הפשט״.
ב. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״מן״.
ג. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״דודיך מיין״.
A damsel outside the city in the vineyards sees a shepherd passing by, and falls in love with him, and longs after him in her heart, and says, O that he would kiss me with repeated kisses! Then, as he were listening to her, she says, For thy love gladdens the heart more than wine.
אמרה כנסת ישראל והחלה מאברהם ששמע מצות השם. והנשיקות היו שאמר וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי (בראשית כ״ו:ה׳) ויותר התענג בעבודת השם מהיין והראה מפעלות אלהיו והשיב נפשות ליראה את השם.
The synagogue of Israel speaks, beginning with Abraham, who observed the commandments of God, which are the kisses, as is said, ‘And he kept my charge, my commandments, my statutes, and my laws’ (Genesis 26:5). And he delighted more in the worship of God than in wine.
ישקני – כל נשיקה שהיא בלא למ״ד – היא בפה כמו וישקהו, ועם הלמ״ד – ביד או בכתף או בלחי, על פי מנהג המדינות, כמו ושקה לי בני (בראשית כ״ז:כ״ו), וישק לו (בראשית כ״ז:כ״ז), וכן וישק יעקב לרחל (בראשית כ״ט:י״א).
דודיך – אהביךא יותר ישמחו מהיין.
והגאון אמר: כי הוא הריר שהוא תחת הלשון, והביא ראיה מן הפסוק: לכה נרוה דודים עד הבקר (משלי ז׳:י״ח).
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״אהבוך״ עם סימני מחיקה.
ישקני – דברי הנערה כאלו תדבר עם נפשה, בכל תאותה, שישק אותה פעמים רבות כי לא תשבע מאחת, וכאילו הרגיש הרועה וחוזרת ומדברת לו.
כי טובים דודך – יותר ישמחו וירוו אהביך, או על פירוש הגאון רב סעדיה.
ישקני – החל מאברהם שהיה העיקר, ונשיקות הפה הם התורות והמצות כאשר כתוב: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי (בראשית כ״ו:ה׳).
ואל תתמה בעבור שאמר ישקני לדבר עבר, כי כן דרך המקרא: אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳), יעשו עגל בחורב (תהלים ק״ו:י״ט). והפך הדבר: אלהים באו גוים בנחלתך (תהלים ע״ט:א׳), ורבים כמוהם.
כי טובים דודיך – אהבות,⁠א כמו שהעיד הכתוב על אהבתו זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳), כי הפרש יש בין אוהבי ובין אהובי.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488: ״אהביך״.
ישקיני מנשיקות פיהו – לפי פשוטו: אשה אחת היתה לשלמה, אהובה יותר מכל נשיו, והיא מחבבת אותו, ועליה אמר השירה הזאת, ועל רוב חיבתה, ועל המעשה אשר נעשה, כמו שמספר למטה.⁠1 והמקראות של מטה מסייעות שאחת הייתה לו אהובה יותר מכולם, שנאמר למטה: ששים המה מלכות ושמנים פילגשים (שיר השירים ו׳:ח׳), שכולם נשא, ואחת היא יונתי (שיר השירים ו׳:ט׳) החביבה לי על כולם, שאותה האשה אומרת ומבקשת שתעשה לה בקשתה. ומה בקשתה: ישקיני המלך בעלי מנשיקות פיהו שהיא נשיקה נכונה. שיש מנשקים בידו ובידה.⁠א
כי טובים דודיך מיין – פתרונו: כי מאד טובים ונעימים דודיך ואהבים שלך, מתוך שתיית היין אני משתוקקה לנשיקות פיהו.
דודיך מיין – כמו נרוה דודים (משלי ז׳:י״ח), שפירושו: נרוה אהבים. והמקרא אשר בסמוך מוכיח על תיבתב {מ}⁠יין שהוא: מתוך היין נזכירה דודיך, שאין פתרונו כי אם הלשון הזה.
ויש מפרשים:⁠2 כי טובים דודיך – יותר מן היין, ואינו נראה.
1. מיוחס לר״י קרא מפרש את המגילה לפי הפשט בלי להציע אלגוריה, ובניגוד לפירושי רש״י והמיוחס לרשב״ם.
2. השוו פירושי רש״י והמיוחס לרשב״ם.
א. בכ״י: ובידך.
ב. בכ״י: התיבת.
ישקיני מנשיקות פיהו. עתה האהובה משוררת על אהוב שלה, שאינו עכשיו אצלה כאן: מתאוה אני על דודי, שישקיני פה אל פה כדרכו. שהרי טובים ועריבים לי דודיך וחיבתך מיין הטוב המשמח אנשים. כי כן דרך המשוררים והמוכיחים והמקוננים: בפסוק אחד מדבר אל חבירו פה אל פה, ובסופו ידבר לאחרים – פיהו... דודיך.
והדוגמה כתרגומו, על מתן הדברות, ״דהוהא מתמלל עמנאב אפין באפין כגבר דנשיק לחביריה״. מיין – ״מסגיאות חיבתא דחביב לן יתיר משבעיןג אומייא״ – יין בגימטריא שבעים.
א. בגירסת התרגום במהדורת שפרבר, במקראות גדולות הכתר ובתרגום אלכסנדר: והוה.
ב. בגירסת התרגום במהדורת שפרבר ובמקראות גדולות הכתר: עמן.
ג. בגירסת התרגום במהדורת שפרבר ובמקראות גדולות הכתר: מן סגיאות... מן שבעין.
1ישקני מנשיקות פיהו – אמר אבן עזרא2 שהעלמה ראתה דודה שהיה בא ומ⁠{ת}⁠קרב אליה ואמרה אל רעותיה: מי יתן שינשקני דודי. וטרם כלתה לדבר, נתקרב דודה ועמד אצלה. אמרה: הדין עמי שאני מתאוה שתנשקני, כי טובים דודיך מיין.
ואני אומר: שכיוצא בפסוק זה מצינו הרבה פסוקים: ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו {ו}⁠תשליך במצולות ים כל חטאותם (מיכה ז׳:י״ט), וכן: יבושו מאלים אשר חמדתם (ישעיהו א׳:כ״ט), וכן: ואולם כלם תשובו (איוב י״ז:י׳), הרי מקראות אילו שראשם אינו מדבר פה אל פה. וכן יש מקראות שתחלתן מדברים וסופן מסבבין הדבור כאילו מדבר על איש אחד: י״י חננו לך קוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה (ישעיהו ל״ג:ב׳), וכן: היינו מעולם לא משלת בם ולא נקרא שמך עליהם (ישעיהו ס״ג:י״ט), וכן: והדפתיך ממצבך וממעמדך יהרסך (ישעיהו כ״ב:י״ט). וכן יש הרבה פסוקים משנים דבורם, כמו: והדפתיך (ישעיהו כ״ב:י״ט), וכן: אם לא נכחד קימנו (איוב כ״ב:כ׳), היה לו לכתוב: קימם. וכן: חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר (עמוס ד׳:ז׳), היה לו לכתוב: אשר לא אמטיר. וכן: {ב}⁠כל {ה}⁠מקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ׳:כ׳), היה לו לכתוב: אשר תזכיר, וכן: אם תגאל גאל ואם לא יגאל (רות ד׳:ד׳). וכן: ובאשת נעוריך אל יבגוד (מלאכי ב׳:ט״ו), וכן: גם אתם {כושים} חללי חרבי המה (צפניה ב׳:י״ב). וכן: עתה תהיה מבוכתם (מיכה ז׳:ד׳). וכן: ועד הם {עומדים} יגיפו הדלתות (נחמיה ז׳:ג׳), היה לו לכתוב: ועד אתם, שהרי היה מדבר עמהם פה אל פה.
מנשיקות פיהו – נשיקות הפה דרך חבה ורעות היא, יותר מאותם שמנשקים ידי אוהבם או כתפם, שאין נשיקה זו נשיקת ריעות כל כך.
מנשיקות – הרבה נשיקות, שלא הייתי שביעה מנשיקה אחת או משתים, רק מהרבה נשיקות.
כי טובים דודיך מיין – לכן המשילה נשיקותיו ליין, לפי שכל משקים שבעולם כשאדם שבע מהן פעם אחת, הוא קץ בהם עד זמן ארוך. אך היין כל זמן שהוא שותהו הוא מתאוה אליו יותר ויותר, לפי שהוא מחמם הגוף ומדליקו, שנאמר: יין ידליקם (ישעיהו ה׳:י״א), והוא תאב לו להקר חמימותו, והוא מדליקו יותר ויותר, כן נשיקותיו מדליקותא גופה יותר ויותר.
טובים – משמחים, כמו: וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב (מלכים א ח׳:ס״ו), ולכך אומרת שדודיך משמחים הלב יותר מיין המשמח לבב אנוש.
1. מהדורה זו של הפירוש אנונימי בכתב יד אוקספורד 625 מבוססת על מהדורת הינרי יוחנן מאתיאוס, תהלה למשה - ספר היובל למשה (מוריץ) שטיינשניידר (לייפציג, תרנ״ו): 185-164.
2. בפירושי ראב״ע שלפנינו יש ביאור דומה אך שונה במקצת, שבהם העלמה מדברת קודם בלבה ועם נפשה (ולא עם ריעותיה). והשווה למיוחס לרשב״ם.
א. בכ״י: אתדליקות.
ישקני מנשיקות פיהו – החשוקה מתאוה לחשוק שלה. בתחילה שנתנה לב על החשוקים, ראתה כי האומות חושקות צלמים ודברים אחרים שאינם מהוגנים, ובחרה לה חשוק מופלא ומעולה מלך על כלם, ותתאוה לו מאוד על יפיו ותארו וגבורתו ונעימותו, ועל שמן טוב שיוצא בכל העולם. ואומרת מרוב החשק: ולואי שישקנו מנשיקות פיהו, שהוא דרך חיבה וריעות. לפי שנשיקות בכתף וביד ובירך ובכף, בחרה נשיקות הפה שהיא חביבה מכולן. ומשהתחילה לדבר בו נתנה לבה עליו ומחשבתה עד שנראה לה שהוא עומד לפניה ומדבר עמה פה אל פה,⁠1 ואעפ״י שהרבה פסוקים דרכן לדבר כן פעמים באדם שמדבר לאדם שהוא בפניו, ופעמים אינו לפניו, במקום חשק יושב יותר יפה.
וסיימה כי טובים דודיך מיין – שמשמח אלהים ואנשים ונותן תענוג ושמחה לבני אדם, דכתיב: החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים (שופטים ט׳:י״ג), דודיך טובים לשמוח ולהתענג בהם יותר הרבה.
1. בדומה במיוחס לרשב״ם.
ישקני מנשיקות פיהו – שיר – השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות ר״ת האלים, שיר של מלאכים1 שנקראו ״בני אלים״2.
ישקני מנשיקות פיהו – בספר היכלות, שמחבק ומנשק דמותו של יעקב. דבר אחר, מנשק ישראל בדיבורו במתן תורה3.
ישקני – ישק נ״י, רוצה לומר ישק לס׳ רבוא כמנין נ״י.
דבר אחר, ישקני מימי הבאר לעתיד4.
דבר אחר, ישקני – יש קני – יש קן לכל צדיק וצדיק י״ש עולמות5 שנאמר ״להנחיל אוהבי יש״6, וזהו ישקני. קרי ביה ישא קני וכתיב ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״7.
ישקני מנשיקות ר״ת ים, על ים נאמרו השירים.
מנשיקות – מ׳ נשיקות, מ׳ יום במתן תורה8.
מנשיקות אותיות מן [שיקות] – נתן לנו המן.
מנשיקות לית9, כי לא היתה שוה אומה שקיבלה נשיקות התורה כי אם אבותינו, לכך כתיב לית10, כאילו לא יותר.
פיהו כ״ב בקרייה11, כנגד כ״ב אותיות.
פיהו גי׳ מלאכי גי׳ מיכאל.
ישקני מנשיקות פיהו ר״ת ימ״פ גי׳ סיני. מנשיקות פיהו ר״ת מ״פ בגי׳ ק״ך, כי משה היה בהר ק״ך יום. כי טובים דודיך מיין קרי12 ביה דדיך, להניק דברי תורה.
מיין – מיין המתנסך על גבי המזבח, ולכך סמיך ליה ״לריח [שמניך]״, ר״ל לריח ניחוח.
כי טובים דודיך מיין ס״ת ימכ״ן גי׳ ק״ך – ימים היה משה בסיני.
מיין – מ׳ יין, ר״ל לנסך על גבי המזבח כך מ׳ יום, וזהו מיין13.
כי טובים דודיך ס״ת יכ״ם גי׳ ע׳ – ע׳ סנהדרין.
דדיך – משה ואהרן14, המניקים תורה לישראל.
1. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני
2. תהלים כט:א, פט:ז
3. ראה ילקוט שמעוני
4. ראה יואל ד:יח, זכריה יד:ח, שקלים ו:ג
5. עוקצין ג:יב
8. שמות כד:יח, מנחות צט:, ראה רש״י כאן
9. (פי׳ לית במסורת מלה זו לא נמצא עוד פעם אחרת)
10. (במסורת)
11. שמות ד:טו, מלכים א ז:לא, ירמיה לד:ג, מלאכי ב:ו, ב:ז, תהלים ה:י, י:ז, משלי טז:כג, טז:כו, יט:כד, כ:יז, כד:ז, איוב ג:א, לא:טז, מ:כג, איכה א:יח, ג:כט, קהלת ו:ז, פעמיים בי:יג, דברי הימים א טז:יב
12. ככתיב, וראה שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, עבודה זרה ב:ה
13. (נראה פירושו כך מ׳ יום, ר״ל כי משה היה ארבעים יום בסיני וכן היין בן ארבעים יום מתנסך על גבי המזבח [עדיות ו:א], או מלתא באנפי נפשיה הוא וצריך להגיה ממלת כך בן. דה״ט)
14. ראה שיר השירים רבה ד:ד
ישקני מנשיקות פיהו המילה ״נשיקה״ אם היא יוצאת מבלי אות השימוש ל׳ הרי זוהי נשיקה בפה, ואם היא יוצאת אל המושא באמצעות אות שימוש הרי זוהי נשיקה ביד או בכתף או בפנים, כמו ״ותשק ערפה לחמותה״ (רות א:יד) ״אשקנה לאבי ולאמי״1 ״וישק יעקב לרחל״ (בראשית כט:יא). ואם כך הוא המצב הרי שדברי המקרא ״וישקהו ויבכו״ (בראשית לג:ד) זוהי נשיקה בפה2. לעומת זאת כאשר הפה מוזכר בפירוש אין צורך בסימני היכר. צריך היה להיכתב ״נשקני מנשיקות פיך״, שכן הקטע כולו הוא ציוויים במשמעות של בקשה ועתירה.
כי טובים דודיך מיין אהבתך מענגת יותר מן היין, כלומר השיכרון וההנאה המגיעים אל הנפש בגלל אהבתך הם גדולים יותר ומענגים יותר מהנאת היין. המם במילה ״מיין״ משמעה ״יותר מאשר״ כמו ״שמן ששון מחבריך״ (תהלים מה:ח), יותר מהם. [נדרשנו להסביר זאת] שכן בחלק מן המקרים המם משמשת לציון הקטנה וחלקיות ״ואחביא מנביאי ה׳⁠ ⁠⁠״ (מלכים א יח:יג) ״מסלתה ומשמנה״ (ויקרא ב:ב). פירוש המילה ״דודיך״ הוא אהבתך [בערבית ״ודך״] בדומה לערבית. יש גם האומרים שזהו הרוק שבפה, וכך גם ״לכה נרוה דודים״ (משלי ז:יח) ודומה לו ״שם אתן את דודי לך״ (שיר השירים ז:יב). למילה זו אין צורת יחיד והיא באה רק בצורת רבים, כמו ״זקונים, נעורים, בתולים״, וכך גם ״מים ושמים״ (ישעיהו מ:יב), זוהי צורת הרבים וגם צורת היחיד. לעומת זאת ״או דודו או בן דודו״ (ויקרא כה:מט) יש לכך צורת רבים וצורת יחיד.
1. ״אשקה נא לאבי ולאמי״ (מלכים א יט:כ).
2. בהערה זו מבקש תנחום כנראה להתנגד לדעה שיעקב ועשיו נשקו זה את זה בצוואר, שעליה מתבסס המדרש המופיע בבראשית רבה עח:א ובתרגום הירושלמי לתורה לפיו ניסה עשיו לנשוך את יעקב בצוארו.
ישקני מנשיקות פיהו – כנסת ישראל אומרת, כשהיתה בגלות מצרים וקודם מתן תורה. היתה שואלת מן הש״י שיתחבר אליה, בתתו אליה תורתו, ושישפיע עליה נבואתו, שכמות שהנשיקות מורות התחברות ודבקות בין הבריות, כך היתה שואלת, ומדברת בנסתר בדרך ענוה, ישקני הש״י מנשיקות פיהו, ר״ל ידבר אלי דבריו המתוקים והערבים, וישפיע נבואתו עלי, ויתן לי תורתו, ויתדבק השפעתו והשגחתו עלי:
כי טובים דודיך מיין – עתה מדברת בנכח עם הש״י, ואומרת כי היא מתאוה לזאת, בעבור כי דודיו ואהבתו הן חביבין עליה יותר מן היין, שרמז לתענוגי העולם. וכוונת כל הפסו׳, תבוא אלי השפעתך וטובך, כי אני בוחרת בה ובאהבתך ודודיך יותר מן היין, שהם תענוגי העולם הזה, שכולם אצלי יהיו נחשבות כאין בערך אל דודיך: או יר״ל1 כי טובים דודיך, דודים נקראים אהובים, ורמז לאבות, וכוונת הפסו׳ שאומרת לש״י התחבר עמי בנתינת תורתך, כי אני רואה שאהוביך, ר״ל אותם אשר אתה אהבת, הם טובים משאר האנשים שאין להם דבקות בך. [מיין]⁠2, ר״ל שותי היין, והמשיל שותי היין לאותם שאין להם דבקות עם הש״י, כמו שהשכורים ביין שכלם מבולבל ויש להם דעות נפסדות, כן אותם שלא ידבקו שכלם עם הש״י יש להם דעות נפסדות, והיא אומרת שמתאוה להיות כדודים, ר״ל כאוהביו:
1. ר״ת ירצה לומר.
2. בכ״י הוא חסר.
והתחילה לומר כמדברת ע״י שליש משלישיו ואמרה ישקני מנשיקות פיהו ר״ל ישקני שלמה זה דודי מנשיקות פיהו כי ראיתי כי טובים דודיך אתה שלישו ושלוחו מיין כ״ש הוא בעצמו.
ישקני – להיות המציאות כלו מסודר במעלות תחתיות שניות ושלישיות. ועוד גבוה מעל גבוה והיה הכל מושפע מאתו יתברך שהוא הסבה הראשונה לכל בעל חי. אבל שהיו קצתם נוטלים פרס באמצעות קצתם והיה המושפע מאתו בלי אמצעי כאילו מגיע ונושק בסבה הראשיית עצמה ית׳ שמו. לזה מה שהיתה תשוקת הכנסיה ראויה ונכבדת לשישק אותה מנשיקות פיהו כלומר שתהיה השפעתו אליה והנהגתו בלי אמצעי ותבדל בזה מיתר האומות וע״ד אשר בקש משה רבינו ע״ה (שמות ל״ג) ונפלינו אני ועמך וגו׳ כמו שאמר שם.
ולזה אמר כי טובים דודיך. לומר כי עם שמשתה היין הוא חביב אצל קצת מהנשיקות לאדם הנה היא מחבבת הנשיקות על זה הדרך מן היין כלומר מכל הטובות והצלחות המורגשות הנמשכות מהן. ודברה ראשונה כאילו הוא נסתר ואחר כאילו הוא נמצא להורות שהוא נסתר מצד עצמו ונשיקתו מפורסם מתחת מעשה דודיו.
אמנם מה שאמרו קצת שהורגלו חז״ל במטבע הברכות על זה הדרך עצמו אין אני מודה להם לפי שהנוסח הוא הפך מה שכוונוהו. כי הנה על העלמו היה לברך ברוך הוא יי׳. ועל פרסומו מצד מעשיו אשר בראת פרי העץ. או אשר קדשתנו וכיוצא. אבל השאלה בנוסח הברכה אינו כלום אחרי שהתחלה בלשון נמצא כל מה שיבא אחריו הוא נמשך אל הנמצא כמו שהוא באמת (תהלים ע״ז) אתה האל עושה פלא (נחמיה ט׳) ואתה מחיה את כולם. (תהלים קמ״ה) ואתה נותן להם את. (נחמיה שם) אתה הוא יי׳. (תהלים מ״ד) אתה הוא מלכי. (ישעיהו מ״ג) אנכי אנכי הוא מוחה. אתה חונן וכן אתה יי׳ בורא פרי הגפן הכל דרך נמצא הוא. ואינו צריך לפנים. אבל בכאן דוקא הוא. או יהיה הדבור עם שליח אם הוא נביא או מלאך כמו שאמר במשל ויאמר אחר שטובים דודיך אתה האמצעי המעולה ראוי לכסוף שהוא בעצמו ישקני.
{הנשיקה כמשל לגילוי סתרי התורה}
ישקני – בפירוש בקשת גלוי סתרי התורה המסורה מפיו אל פינו בלי אמצעי המכונה לזאת הסבה בנשיקות פה, ולהורות על מעלת זה החלק התוריי על התורה שבכתב כפירושינו האחרון בשיר השירים קודש קדשים, אמר ׳כי טובים דודיך מיין׳, כאומרים ערבים עלי דברי דודים מיינה של תורה, ירצה טובים עלי מה שנמצא כמוס אצל החכמים אשר הם דודיך, ירצה הן הדברים הנסתרים אליך, טובים הם מן התורה שבכתב המכונה בכמה מקומות ביין, ומן הידוע שיש שני מינים מהיין, מין חוץ מענביו בתורה שבכתב, ומין משומר בענביו שאם זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש (סנהדרין ע.), והוא דמות שבעל פה:
ובכן התחיל המחבר כמגיד דברי עדת ה׳ ותפילתה לא-ל יתברך באמרה -
- ישקני מנשיקות פיהו. כלומר ׳ישקני׳ המלך שהשלום שלו ׳מנשיקות פיהו׳1, כדרך הנושק את הנשוק בדיבוק אהבה2, על דרך ׳יאר ה׳ פניו אליך׳ (במדבר ו כה)3, על היפך ׳והסתרתי פני׳ (דברים לא יז)4. ודיבר על המלך5 בלשון נסתר6, כענין ׳ירא פרעה וגו׳ ויפקד׳ (בראשית מא לג-לד)7: כי טובים דודיך מיין. וראוי שתפנה מידת טובך אלי יותר מלזולתי8, ׳כי טובים דודיך מיין׳, ׳כי׳ אמנם ׳דודיך׳9, שהם ׳התורה והמצוה אשר כתבת להורות׳10 במידת טובך11, הם ׳טובים׳ וחביבים אצלי יותר מן ה׳יין׳, שהוא ראש לתענוגות בני האדם מצד מה שהוא נאות בטעמו וריחו ומזונו12, ועם זה13 הוא14 פוגע בפתע15, ובהכירי דרכי טובך אלה16 תהיה אהבתי אותך בהכרח17 גדולה מכל אהבת זולתי אליך18, ובזה אני ראויה לנשיקה הנזכרת19 יותר מכל זולתי20:
1. עדת ה׳, שהיא עם ישראל, מדברת על ׳שלמה׳ הנזכר בפסוק הקודם, שהוא המלך שהשלום שלו, ומבקשת שינשק אותה ׳מנשיקות פיהו׳. וכ״כ רש״י ׳מי יתן וישקני המלך שלמה מנשיקות פיהו׳.
2. ׳כי הנשיקה מורה על הדביקות וההתקרבות׳ (רלב״ג), וזהו דוקא ב׳נשיקות פיהו׳, וכמו שפירש רש״י ׳לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאווה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון כחתן אל כלה פה אל פה׳, וכתב הרלב״ג ׳כי הנשיקה בפה מורה על דביקות יותר חזק כי הוא כמו דביקות רוחני׳. וראה אבע״ז.
3. כלומר, עדת ישראל מתפללת ומבקשת מאת ה׳ שיאר פניו אליה וישגיח עליה בהשגחה פרטית בדרך חיבה, וכמו שפירש בפסוק א׳ שעל ידי הארת פניו של ה׳ שהוא הממציא ומקיים את הכל זוכים ל׳שלום׳ ללא התנגדות בין מרכיבי הגוף, וכלשון הכתוב בברכת כהנים בהמשך לפסוק שהביא רבינו ׳וישם לך שלום׳, שעל ידי השראת השכינה שמלך השלום יאר פניו אלינו, נשיג חיי נצח שהוא השלום. וכן כתב רבינו שם: ׳יאר ה׳ פניו אליך - לחיי עולם, כענין כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים וגו׳ (תהלים לו י), וכאמרם (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ומתענגים מזיו שכינה, וישם לך שלום - מנוחת שלום, שהוא הנצחיות בלי תערובת עונש, הראוי לכל שלם לחיי עולם׳. והיינו שעל ידי השגחת ה׳ על ישראל באופן זה, יזכו ישראל לקיום נצחי ושלם, וזה מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא. [ויותר מבואר בשיעורי רבינו שכתבם תלמידו שם: ׳יאר ה׳ פניו אליך - שישלים אור שכלו עליך שתוכלו לקנות שכליות רבות לאין קץ, ויחונך - למצוא הדיעות האמיתיות, ישא ה׳ פניו אליך - שהוא העולם הבא שכל אחד ואחד מתענג מזיו כבודו לראות באור פני מלך חיים, וישם לך שלום - שאין בהם צד חובה ויצר הרע׳. ובשהש״ר איתא: ׳ישקני מנשיקות פיהו, היכן נאמרה..., על דעתיה דרבי חיננא בר פפא דאמר בים נאמרה, ישרי עלינו רוח הקודש ונאמר לפניו שירות הרבה׳. וראה שוחר טוב (ד י) ׳אמר רבי יוחנן, אמרו ישראל לפני הקב״ה, ריבונו של עולם, אין לנו אלא הארת פניך, שנאמר ה׳ אלקים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה׳. [ובפרשת בחוקתי פירש רבינו ׳ונתתי משכני בתוככם - תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו..., אתהלך בתוככם וְיֵרָאֶה כבודי בכל מקום שתהיו שם, כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא קְדשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן שבו תשלם כוונתו... והייתי לכם לאלקים - אהיה לאלקים מיוחד לכם, לא יהיה לכם אלקים ומנהיג זולתי, ובכן יהיה נצחיות מציאותכם ממני בלתי אמצעי וכמו שהוא לשאר הנבדלים הנצחיים בהיותכם אז בצלמי כדמותי, כמו שהיתה הכוונה בבריאת האדם ובמתן תורה, ולזה אמר (שמות ו ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, כי אמנם במתן תורה לולי השחיתו היתה הכוונה לשום אותם במעלת ימות המשיח ועולם הבא שיעד בזאת הפרשה בלי ספק׳, וראה בדבריו בתחילת פרשת פקודי שאף כלים ששרתה שכינה עליהם הופכים להיות נצחיים, ולכן לא נחרבו המשכן וכליו לעולם, אלא נגנזו. ומעלה זו הבטיח ה׳ לאברהם, כמו שכתב רבינו בפירושו לבראשית (יז ז-ט) ׳להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, לייחד שמי עליכם בלתי אמצעי כמו שהוא מתייחד על כל הנצחיים, כאמרו (קהלת ג יד) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים, הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, כי אמנם הנפסדים, באשר הם נפסדים, אינם פעולתו בלתי אמצעי, אמר אם כן שבהקמת הברית ושמירתו יהיו הוא וזרעו נצחיים באיש לפניו׳. ולמדרגה זו באו ישראל במתן תורה, וכמו שאמר להם ה׳ (שמות יט ו) ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳, ופירש רבינו: ׳וגוי קדוש - בלתי נפסדים, אבל תהיו קיימים לעד באיש, כמו שיהיה הענין לעתיד לבוא, כאמרו (שם ד ג) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, ואמרו ז״ל (סנהדרין צב:) ׳מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים׳⁠ ⁠׳. הרי ש׳קדושה׳ היא הנצחיות, כי דבר קדוש הוא דבר שיש בו השראת השכינה ללא אמצעי, ולכן חייב להיות נצחי, ולכן ׳גוי קדוש׳ מתפרש ׳גוי נצחי׳, ולמעלה זו שזכו לה אז מתפללת עדת ישראל אל ה׳ שיזכו שוב]. וכן פירש בעל העקידה: ׳ישקני – להיות המציאות כולו מסודר במעלות תחתיות שניות ושלישיות ועוד גבוה מעל גבוה, והיה הכל מושפע מאתו יתברך שהוא הסיבה הראשונה לכל ב״ח, אבל שהיו קצתם נוטלים פרס באמצעות קצתם, והיה המושפע מאתו בלי אמצעי כאילו מגיע ונושק בסיבה הראשיית עצמה יתברך שמו, לזה מה שהיתה תשוקת הכנסיה ראויה ונכבדת לשישק אותה ׳מנשיקות פיהו׳, כלומר שתהיה השפעתו אליה והנהגתו בלי אמצעי, ותיבדל בזה מיתר האומות ועל דרך אשר ביקש משה רבינו ע״ה (שמות לג) ׳ונפלינו אני ועמך׳⁠ ⁠׳.
4. ׳אעלים עֵינֵי חֶמְלָתִי מהם כבלתי רואה בצרתם׳ (לשון רבינו שם), וכמש״כ בפסוק א׳ שהסתר פנים של ה׳ גורם להפסד וביטול המציאות, היפך השלום. ולכן כינה השגחתו של ה׳ בלי אמצעי כנשיקה של מי שהשלום שלו. וכן כתוב בהמשך שם אחרי שאמר ׳אסתיר פני׳: ׳על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות׳, ופירש רבינו ׳בשביל שסילק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו׳, שהסתר פנים הוא סילוק השראת השכינה, ומזה נגרמו כל הצרות המביאים כליון והפסד לישראל.
5. ה׳, שהוא ׳שלמה׳ שהזכיר בפסוק הקודם.
6. ׳ישקני׳, אע״פ שעדת ה׳ מדברת אל ה׳, והיתה צריכה לומר ׳תשקני׳ בלשון נוכח, וכמו שאומרת בהמשך הפסוק ׳כי טובים דודיך׳.
7. אע״פ שדיבר יוסף אל פרעה, דיבר אליו דרך כבוד בלשון נסתר. וראה ברשב״ם שם (פסוק י) ש׳פרעה׳ בלשון מצרים פירושו מלך, וא״כ ׳ירא פרעה׳ הוא כאומר ׳יראה המלך׳, הרי שמצינו שם שלמלך גם כשמדבר אליו בנוכח, צורת דיבורו בלשון נסתר.
8. עדת ישראל מבארת למה ראוי והגון שה׳ ישפיע לה טובו יותר מאשר לאחרים, כמו שרמזה כשאמרה ׳ישקני מנשיקות פיהו׳, שביקשה להשרות עליה שכינתו באופן שיזכו לחיי נצח. [מזה נראה ששאב רבינו מדברי בעל העקידה הנזכרים בפסוק הקודם שבקשת עדת ה׳ היא ׳שתהיה השפעתו אליה והנהגתו בלי אמצעי, ותיבדל בזה מיתר האומות׳]. ותרגומו של ׳כי טובים דודיך מיין׳ - ׳דחביב לן יתיר מן שבעין עממין׳ [ודרש גימטריא של ׳יין׳ שהוא שבעים (לקח טוב)], אך לפי התרגום הכוונה שישראל חביבים לה׳ יותר משאר האומות, ואילו לרבינו עדת ה׳ מבקשת שכך יהיה, ו׳כי טובים דודיך׳ הם דברי ישראל לה׳ שהם מחבבים את דבריו יותר ממה שהם מחבבים יין.
9. אהביך (אבע״ז), חיבתך (רס״ג).
10. ע״פ לשה״כ בשמות (כד יב), וביאר רבינו שם שה׳תורה׳ הוא החלק העיוני הכוללת ידיעת טובו וגודלו של ה׳ המביאים לאהבתו ויראתו, וה׳מצוה׳ הוא החלק המעשי המכין את גופו של האדם להיות מוכן להשיג את החלק העיוני, כך ששניהם מביאים את האדם אל השגת השלימות והנצחיות שישיג על ידי אהבת ה׳ ויראתו, ולכן נקראו ׳דודיך׳ של ה׳, שהם אהביו של ישראל אל ה׳. וראה בתחילת כוונות התורה באריכות בזה.
11. וכיון שניתנו לישראל במידת טובך, לכן הם נקראים ׳דודיך׳. ולכן אמר ׳דודיך׳ בלשון רבים, כי הכוונה לשני חלקי התורה, ׳התורה והמצוה׳, ששניהם ביחד מביאים את האדם לאהבת ה׳ ולהשיג שלימות. וכ״כ אבן עזרא ׳ונשיקות הפה הם התורה והמצוות׳. [אלא שלפירושו מספרת עדת ה׳ על העבר, ואילו לרבינו ׳ישקני׳ מתפרש כפשוטו, שמבקשת עכשיו על כך].
12. היין רומז לכלל התענוגות הגשמיים לפי שהוא ראש התענוגות מצד טעמו וריחו הטוב, ומצד שהוא מזין ומשביע את רעבונו של אדם (ראה ברכות לה: ׳חמרא סעיד׳). וכעי״ז כתב רש״י: ׳מכל משתה יין ומכל עונג ושמחה, ולשון עברי הוא להיות כל סעודת עונג ושמחה נקראת על שם היין׳. [ומש״כ ׳וריחו׳, ראיתי למי שהעיר כי בפירוש הגר״א וצרור המור מבואר שאין ריח ליין, אך בוודאי אין כוונתם כפשוטו כמבואר בחוש, וכמובא בש״ס רבות שהיו מזלפים יין לריח טוב (ראה פסחים כ: ועוד), אלא כוונתם לבאר את ההבדל בין שמן ליין שעיקר הנאתו בשתייה ולא בריחו, משא״כ שמן שהעיקר הוא ריחו, ואין הכוונה לשמן זית אלא לשמן של בשמים כמו שכתב האבע״ז].
13. אך מלבד מעלות אלו.
14. היין.
15. על אף מעלותיו הרבים של היין מצד טעמו וריחו ומצד שהוא מזין, יש בו חיסרון שהוא פוגע לפתע בשכלו של אדם ומערבב אותו. וכן הוא בכל תענוג והנאה חומרית, שיש בו הנאה לרגע, וסופו רע ומר. ולכן ׳דודיך׳ - ׳התורה והמצוה׳ שהם טובה רוחנית ואין בהם חיסרון זה, טובים יותר מכל הנאה גשמית. ובשהש״ר: ׳נמשלו דברי תורה במים ביין בשמן בדבש וחלב וכו׳, מה יין כל זמן שהוא מתיישן בקנקן משתבח, כך דברי תורה כל זמן שהם מתיישנין בגופו של אדם הן משתבחין בגדולה וכו׳, מה יין משמח את הלב וכו׳ כך דברי תורה משמחין הלב וכו׳, אי מה היין פעמים שהוא רע לראש ולגוף, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר שמן, מה שמן מעדן הראש והגוף, כך דברי תורה מעדנים הראש והגוף׳. והרלב״ג כתב ׳וזכר היין לפי שהיא היותר מפורסמת מכל ההנאות הגופיות והערבה יותר אל המון העם, והיא המביאה אל ההימשך אל שאר ההנאות׳.
16. בדפוסים: ובהכיר דרכי טובך אלי.
17. בכת״י מ׳ במקום ׳בהכרח׳ – ׳יותר׳.
18. כמו שכתב רבינו בהקדמתו ׳בידיעת פרשת גדולת איזה נמצא מן הנמצאות שהוא גדול במעלה, ועם זה תהיה לנו ידיעת טובו אשר בו מטיב לזולתו, יהיה אותו הנמצא נאהב בהכרח גם ממי שלא ישפעו עליו חסדי אותו הנמצא, וכאשר תהיה מעלת אותו הנמצא יותר גדולה ונדע שעם זה ישכיל להיטיב לזולתו ולא שקץ ענות עני, תהיה בהכרח האהבה יותר גדולה׳. וכיון שישראל לומדים ומכירים את דרכי טובו של ה׳ מתוך התורה והמצוה שנתן להם, עד שהתורה והמצוה חביבים עליהם יותר מכל תענוג גשמי, לפי שהם מבינים שהתועלת הרוחנית שישיגו בתורה ובמצוות היא גדולה לאין ערוך מכל תועלת גשמית שהיא מרה באחריתה, בהכרח שגם אהבתם לה׳ גדולה משאר הגויים שלא למדו להכיר את טובו מתוך התורה.
19. ׳נשיקות פיהו׳, שהוא ההשגחה המיוחדת והארת פניו.
20. מכל שאר העמים, וכמו שמבאר בפסוק הבא שגם אם יש בעמים קצת צדיקים האוהבים את ה׳, אין זה אלא מצד הטוב הגשמי שמשיגים ממנו, ואם כן אין אהבתם יכולה להיות יותר ׳מיין׳, שהוא סמל תענוגות העולם הזה, כי כל מקור אהבתם הוא התענוג הגשמי. [ואולי הכוונה שרק מי שמכיר בטוב הרוחני של ה׳ ראוי לנשיקה הנזכרת, כי האהבה הבאה מצד הכרת הטוב הרוחני הנצחי יכולה להשפיע השראת השכינה שתהפוך את האדם לנצחי ורוחני, ואילו הגויים שאהבתם באה רק מצד ההנאה גשמית אינם ראויים לשכר נצחי, אלא לשכר גשמי].
כי טובים דדיך מיין. בפרק אין מעמידין ובשיר השירים רבה אמר לו ר״ע לר׳ ישמעאל ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דדֶיך מיין או כי טובים דדַיך מיין ופי׳ רשי לשון נקבה והכי קאמר כנסת ישראל ישקני הצור מנשיקות פיהו כי כך אמר לי כי טובים דדַיְךְ מיין א״ל אין הדבר כן שהרי חבירו מוכיח עליו לריח שמניך טובים וגו׳ פי׳ חבירו מוכיח עליו שהוא ל׳ זכר וכנסת ישראל היא שאמרה כך לפני שכינה לריח שמניך וגו׳ עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה ועיין ש״ת בר ששת סימן רפ״ד ואילת אהבים למוה״רר שלמה הלוי בן אלקבץ.
דודיך – ענין אהבה וחיבה כמו נרוה דודים (משלי ז׳:י״ח).
ישקני – עתה החל לספר מהפלגת הגעגועין שהיה אחר הפרד החשוק מאת חשוקתו והלך לו, ומה הנעשה באותם הימים (ועם כי לא פורש במקרא שנפרד החשוק ממנה ועזבה, אף לא פורש מי הוא המדבר כל דבר מהדברים. הנה כן המה דרכי צחות מליצת השירים המעולים אשר יקצרו ויסתמו הדברים, אולם הם מוכיחים על עצמם מי הוא המדבר ומי הוא המשיב, ומה היה הסיבה לכל הדברים הנאמרים. ובזה הדרך הולכת וסובבת גם המגלה הזאת עד תומה). ואמר בזה כאילו החשוקה המו מעיה גם תשתוקק אליו, ואומרת אל לבה מי יתן וישקני עוד החשוק ההוא, מעין הנשיקות החביבות אשר נשקני בפיו בימי קדם. (ועם כי אמרה מנשיקות, הוסיפה לומר פיהו לתוספת ביאור, כי כן דרך הנשים המזכירות אהבת נעורים מבוררות אמריהן במלות נוספות לפי גודל הגעגועין, וזה יחשב להן לצחות מליצה).
כי טובים דודיך מיין – מרוב אהבתה לו הוחק בנפשה כאילו עומד למולה ואליו תאמר הנה אתאוה אל הנשיקות האלה, כי הדודים שהראית לי מאז היו טובים ממשתה היין, ולכך אחמוד אליהם. והנמשל הוא לומר הנה כנסת ישראל בהיותה בגולה זוכרת אהבת ה׳ שהראה לה בעת הוציאה ממצרים, ועת עמידתה מול הר סיני לקבל התורה, והשראת השכינה שהיתה עליה מאז, ולבה התאוה וכן תחל פניו להופיע עוד עליה שכינתו, לבאר לה סוד טעמי התורה ומסתרי צפונותיה.
משל:
ישקני – הרועה דודה, עומד אחרי הדלת והמזוזה, והיא מרגשת בו ע״י שמניו הטובים המריחים ריח טוב, והיא אומרת מי יתן יקרב אלי פנים אל פנים וישקני נשיקות אהבה, [משיבה פניה אליו לנכח ואומרת] הן דודיך ואהבתך טובים לי מיין ותענוג שיש לי בבית המלך.
מליצה:
ישקני – הדוד העליון משגיח על רעייתו היא נפש שלמה ועומד אחר כתליה. כי הקיר שהוא החומר והגויה מבדיל בין הרעיה האלהית ובין דודה וריעה, והיא מרגשת בו ע״י שמן תורק וריחו הטוב. ומבקשת ישקני מנשיקות פיהו. ר״ל כי השגת הנפש תהיה בשני דרכים. א) מה שתשיג את ה׳ ע״י השכל והבינה והעיון. שאז לא תשיג את עצמו, וגם לא תשיגנו מצד עצמו רק מצד סימני החכמה והיכולת והרצון הנראים מהנהגתו את העולם. וזה נמשל במשל הריח. שהגם שהדבר המורח הוא במקום סתר בלתי מתראה, בכ״ז נדע בבירור שישנו במציאות ע״י הריח הטוב שיגיע ממנו לחוש הריח. וכן רוחניות ה׳ מורח אצל החכמים מצד הריח הטוב (שהיא ההנהגה השלמה) המורק מחכמתו על כלל המציאות ויריחוה המשכילים ביראת ה׳, וכמ״ש המליץ בכל כחי אעבד את אלהי אעלה אל בית אבי בתמרת עשן ענן הקטורת המורח לאפי מריחו, ימליץ כי עמוד ענן הקטורת הוא המקשר בין הנפש והאלהי. בו תרגיש ותתעצם להכירו ולהריחו, ב) יש השגה גדולה מזאת אשר תדמה כנשיקה. שהיא תתקרב החושקים פנים אל פנים בתשוקה נפלאה, והיא. עת ישפך ה׳ את רוחו על הנפשות אשר הוכנו והתקדשו אל הנבואה ורוח הקדש שאז תצא הנפש מאדמתה ותדבק בשכל הנפלא ובקודש הקדשי׳ (ובמכלתא דרשב״י משפטים (דף קכ״ד) דבגין כך נשיק׳ בפה דהא פומא אפקותא ומקורא דרוחא היא, וע״ד נשיקין בפומא בחביבותא ודבקין רוחא ברוחא דלא מתפרשין דא מן דא, וע״ד מאן דנפיק נשמתי׳ בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא וכו׳ ושם פ׳ תרומה (דף קמ״ו) דלית רחימו דדביקותא דרוחא ברוחא בר נשיק׳ ונשיקא בפומא דאיהו מבועא דרוחא ומפקנו דיליה וכו׳) וע״ז בקשה מי יתן ישקני (ובמדר׳ ידביקני) מנשיקות פיהו. והנשיקות האלה יש בהם כמה מדרגות וכמה מחיצות שבם יראו וישיגו החוזים כפי רוב הקירוב והחשק והדיבוק שבין האלוה ובין הנפש המתדבקת בו, ועז״א מנשיקות פיהו. עתה תסב דבורה אל הדוד העומד אצל קיר גוייתה, אומרת אליו דודיך טובים מיין ר״ל כי היין יגביה כחות הנפש ילהיב את החום הטבעי וישמח רוח האדם. אבל ההתלהבות הזה היא אש זרה כי בא מלמטה למעלה, מן הגוף אל הנפש. וע״כ היא אש זרה ושמחה של חול לא כן התלהבות הנפש ושמחתה ע״י חלות הרוח הקדש והנבואה. היא חדות ה׳ ושמחה של קדושה הבאה מלמעלה למטה. אש אלוה המתפשט מן הנפש אל הגוף עד שעמודי הגויה יתפלצון ויכנעון תחת קדושת הנפש ולכן דודיך טובים מיין.
ישקני – הלואי וישקני.
מיין – ששמת לפני; וכל נשי המלך קרואות אל המשתה, ואחת מהן, השונמית, חושקת שישים עיניו בה, ומדברת חצי בלשון נסתר וחצי בלשון נמצא, ע״ד יקם אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך (פרשת תולדות) ורבים כמהו, רק על דבריה אליו, אולי דברה באזנו כי לצדו היא יושבת.
ישקני – אמר ר׳ אילא, יש דברים שמשיקין עליהם את הפה כמו שנאמר ישקני מנשיקות פיהו.⁠1 (ירושלמי ע״ז פ״ב ה״ז)
ישקני – מהו ישקני – יזיינני, יטהרני, ידבקני, ישקני. יזיינני – כמש״נ (דברי הימים א י״ב) נושקי קשת, ונמשלו דברי תורה לזיין שמתקיים לבעליו בשעת מלחמה כך ד״ת מתקיימין למי שעמל בהן כל צרכן,⁠2 יטהרני – כמש״נ (ישעיהו ל״ג) כמשק גבים, כאדם שמשיק שני גבין זה על זה,⁠3 ידבקני, כמש״נ (יחזקאל ג׳) וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה. ישקני – יוציא לי קול נשיקות מתוך פיהו. (מ״ר)
ישקני וגו׳ – תניא, בשעה שלמד משה תורה לישראל, אמרו ישראל, מה משה בשר ודם עובר אף תלמידו עובר ולואי יגלה לנו הקב״ה פעם שנית ולואי ישקני מנשיקות פיהו.⁠4 (שם)
ישקני וגו׳ – תניא, א״ר עזריה, מנין אתה אומר כשם שנפשו של משה ושל אהרן ושל מרים יצאו בנשיקה5 כך נשמת כל הצדיקים יוצאת בנשיקה ת״ל ישקני מנשיקות פיהו, אם עסקת בדברי תורה ששפתיך מנושקות סוף שהכל מנשקין לך על פיך.⁠6 (מ״ר)
מנשיקות פיהו – תניא, רבי יהושע בן לוי אומר, כל עשרת הדברות מפי משה שמעו ישראל, לבד מן אנכי ולא יהיה לך אלהים אחרים מפי הקב״ה שמעו,⁠7 הדא הוא דכתיב ישקני מנשיקות פיהו, מנשיקות ולא כל הנשיקות.⁠8 (שם)
כי טובים דדיך – תניא, דברי תורה דומין זה לזה, דודין זה לזה, קרובים זה לזה, כמש״נ (פ׳ בהר) או דודו או בן דודו יגאלנו.⁠9 (שם)
כי טובים דדיך וגו׳ – אמר ליה ר׳ יהושע לר׳ ישמעאל, ישמעאל אחי, האיך אתה קורא, כי טובים דודיך מיין או כי טובים דּוֹדַיִךְ, אמר ליה, כי טובים דּוֹדַיִךְ, אמר ליה, אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו – לריח שמניך טובים10. (ע״ז כ״ט:)
טובים דדיך מיין – כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה.⁠11 (ע״ז ל״ה.)
טובים דדיך מיין – אמר רבי יודא בן פזי, חביבים דברי סופרים מדברי תורה, שהרי ר׳ טרפון אלו לא קרא ק״ש כלל לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה על שם (קהלת י׳) ופורץ גדר ישכנו נחש, הדא הוא דכתיב כי טובים דודיך מיין.⁠12 (ירושלמי סנהדרין פי״א ה״ד)
טובים דדיך מיין – חברייא בשם ר׳ יוחנן אמרי, חביבין דברי סופרים מדברי תורה, שכן האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור,⁠13 חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב,⁠14 הדא הוא דכתיב כי טובים דודיך מיין.⁠15 (ירושלמי ע״ז פ״ב ה״ז)
טובים דדיך מיין – נמשלו דברי תורה ליין, מה יין משמח את הלב, כמש״כ (תהלים ק״ד) ויין ישמח לבב אנוש, כך דברי תורה משמחין את הלב, שנאמר (שם י״ט) פקודי ה׳ ישרים משמחי לב.⁠16 (מ״ר)
טובים דדיך מיין – דודיך אלו האבות,⁠17 מיין אלו הנשיאים,⁠18 דבר אחר, דודיך אלו הקרבנות, מיין אלו הנסכים.⁠19 (שם)
טובים דדיך מיין – דודיך אלו ישראל, מיין – מיין עשרה – י׳ עשרה, נ׳ חמשים, הרי שבעים, אלו שבעים אומות,⁠20 ללמדך שחביבין ישראל לפני הקב״ה יותר מכל האומות.⁠21 (מ״ר)
1. היא כמ״ש (מנחות צ״ט.) דבר זה אסור לומר בפני עם הארץ, וכן אין מגלין אלא לצנועין.
2. הלשון שמתקיים לבעליו כך ד״ת מתקיימין פירושו מגין ומציל, וכמו אין עומדין לו לאדם בשעת דחקו. והכונה כאן שצרורה ומונחת לקיום לעת שיהיה דרוש להשתמש בזכותה, אבל קשה לפרש דקאי על התורה עצמה שהיא מתקיימת במי שעמל בה, יען דאין זה מקביל להקיום דכלי זיין דשם מוסב על הבעלים, ועוד דהו״ל במי שעמל ולא למי.
3. לשון המשנה דפ״ב דביצה משיקין המים לטהרן, והכונה משיק שני גבים מדבק שני בורות יחד כדי שיהיה בשניהם יחד שיעור מקוה לטהר.
4. הלשון אף תלמודו עובר הכונה משתכח, מפרי שהוא בא ממקור עובר, משא״כ אם בא ממקור נצחי יש לו קיום נצחי.
5. משום דבכולם כתיב שמתו על פי ה׳, ומבואר זה לפנינו בתו״ת בפ׳ חקת במיתת מרים ובס״פ ברכה במיתת משה.
6. ר״ל ואפי׳ הקב״ה לכשתבא עת הסתלקות הנפש מן הגוף. ופשוט דמדייק כפל המלות ישקני מנשיקות דהול״ל ישקני מפיהו, ולכן דריש ישקני מנשיקות פיהו מאותן הנשיקות שרגיל פיהו לנשק, והם הנשיקות לצדיקים בשעת סלוקם.
7. כי שונה הוא לשון שתי הדברות האלה מיתר הדברות, שאלה הם מדברים בעדם, אנכי, הוצאתיך, על פני, ויתר הדברות הם בלשון נסתר, לא תשא שם ה׳ כי לא ינקה ה׳, וניכר שמשה אמרם על שם הקב״ה.
8. ידוע הוא דהמ׳ מורה על חלק מהשלמות, וכמו שדרשו בר״פ ויקרא בפסוק מן הבקר ולא כל הבקר ועוד הרבה. וביחס הכונה לכאן – מדברות ולא כל הדברות. ועיין לפנינו בתו״ת ר״פ ברכה בפ׳ תורה צוה לנו הובא ג״כ דרשה כזו.
9. דריש דודיך בכנוי לתורה כפי שיתבאר. ומה שכינה דודיך בלשון רבים י״ל דדריש כמו שדרשו חז״ל (יומא כ״ח:) עה״פ שנאמר באברהם וישמור משמרתי וגו׳ ותורותי, שתי תורות, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבע״פ, וה״נ כן. ומפרש למה יכוון כנוי זה אל התורה – מפני שדומין זל״ז, דודין זל״ז וקרובין זל״ז, והבאור הוא, מפני שכל ענין שבתורה אפשר ללמד ממנו גם לענין אחר, אע״פ שלכאורה אין להם כל שייכות זל״ז, ייען כי עפ״י איזו סברא כללית והיקש הגיוני וכלל אחד שבזה ושבזה מתקרבים הענינים, כנודע. או שמכוין להדמיון והקורבה שמשתי התורות, שבכתב ושבע״פ זל״ז. והבאור הוא, כי כידוע יש שלש הוראות להשם דודים: א) לשני אנשים השוים בתכונת נפשם ובהלך רוחם, ועי״ז רצוים המה איש בעיני רעהו, וכמ״ש שתו ושכרו דודים (שיר השירים ה׳:א׳), וזהו שאמר דומין זה לזה. ב) לתענוגי איזו אהבה, וכמ״ש נרוה דדים (משלי ז׳ י״ח) וזהו שאמר דודין זה לזה. ג) לקרובי משפחה, וכמו שהביא הפסוק או דודו וגו׳ דשם איירי בדין גאולה בזכות קרבת משפחה, וזהו שאמר קרובים זה לזה, וכל הדברים האלה ישנם בד״ת.
10. כונת השאלה והתשובה היא, כי הוא שאל אם קורין דודיך בלשון זכר, והוי לפי״ז מאמר זה מוסב מישראל להקב״ה, או כמו דודייך בלשון נקבה, והוי מאמר זה מוסב מהקב״ה לישראל, ויהיה המשך הכתוב שאומרת כנסת ישראל ישקני הקב״ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי הוא כי טובים דודייך מיין, והשיב לו ר׳ ישמעאל שקורין כמו דודייך בלשון נקבה, וכמבואר. וטעמו בהכרח פי׳ זה משום דהכי מסתבר, שהרי רישא דקרא פתח בנסתר – ישקני, וסופי׳ בנוכח – דודיך, אלא ע״כ הכי קאמר קרא, שאמרה כנ״י ישקני וגו׳, שכך אמר לי הקב״ה כי טובים דודייך, וכמש״כ למעלה, ואמר לו ר׳ יהושע, שאין הדבר כן, שהרי חבירו, כלומר, הפ׳ הסמוך לו, לריח שמניך טובים, מלמד עליו שהוא לשון זכר, שמסיים על כן עלמות אהבוך שלא שייך לומר לנקבה, ולכן המשך הלשון כולו מישראל להקב״ה, כפי שנתבאר, וכפי שיתבאר עוד בסמוך בבאור הלשון עלמות אהבוך.

והנה בגמ׳ כ״י (עיין דקדוקי סופרים) הגירסא כאן ״האיך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך מיין, א״ל כי טובים דודייך מיין וכו״⁠ ⁠׳, ואם הגירסא הזאת [בהוספת המלה מיין גם באופן הב׳ מהשאלה גם בהתשובה] נכונה היא אזי יתכן לפרש דברי המשנה באופן אחר [ודרוש רק לתקן במקום דׁוַדִיךְ (שבא כפי הפי׳ הרגיל) – דוׁדֶיךָ], וזהו, דהנה הכתוב הזה סובל ב׳ פירושים: א) כי טובים דודיך יותר מיין [והמ״ם הוא מ׳ היתרון] ותהי נגינתו כּי-טובִים דּוׁדֶיךָ מִיָיִן. ב) כי טובים דודיך שהם מתוך היין, כלומר מתוך המשתה, [כן פי׳ ר׳ יוסף קרא וכן פירשו במדרש את הפ׳ דלקמן נזכירה דׁדֶיךָ מיין וכבדרשות הבאות להלן. והמ״ם הוא יחס שממנו], ותהי נגינתו אפוא כִּי-טוׁבִים דּוׁדֶיךָ מִיָיִן, וזאת היתה שאלת ר׳ יהושע אם המלה טובים היא במשרת ודודיך במפסיק וכפי׳ הא׳ או כי המלה טובים היא במפסיק וכפירוש הב׳. אמנם רק בדבור בפה נכֶּרַת כונת השואל והמשיב עפ״י הטעמת המדברים, אבל במשנה אין הכונה נכרת בקריאה זו או זו, ולכן הבינו כלם כי הכונה אל הקריאה דוׁדֶיךָ או דוׁדַיִיךְ, והשמיטו המלה מיין בב׳ פעמים האחרונות למען הטעים את הדברים. והנה עפ״י המבואר בבבלי כאן דף ל״ה היתה כונת ר׳ יהושע לאמר לו כי אין לבקש טעם לדברי סופרים, וכמו שאין לבקש טעם לכמה מדברי תורה, דגזרת הכתוב הוא, ומכש״כ הוא, דחביבין ד״ס יותר מיינה של תורה, ור׳ ישמעאל השיב לו דרק אז

חביבין ד״ס אם הם מתוך יינה של תורה, כלומר שיש להם רמז בתורה, ואם אין רמז כזה יש לבקש טעם ; וע״ז השיב לו ר׳ יהושע אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים והפירוש שם מוכרח: כי על השמנים הטובים בריחם הנה שמך הטוב נעלה עליהם כשמן תורק, ומזה נראה כי הכונה גם בטובים דודיך מיין כי דודיך הם יותר טובים מהיין. ובזה ריחא ג״כ מה שהקשו בירושלמי דהיה לו להפליגו בה׳ מקראות שאין להם הכרע, דגם כאן המלה דודיך אין לה הכרע וכמו שכתבתי.
11. נסמך על הדרשות הבאות דיין הוא כנוי לגוף התורה ודודיך לדברי סופרים המבארים את התורה שבכתב, ואמר שעריבים עלי דברי סופרים יען כי על פיהם תתבאר התורה הכתובה ובלעדה היא מחוסרת באור וכפי שיתבאר עוד. ועיקר טעם כנוי יין לגוף התורה, היינו תורה שבכתב, יש לבאר ע״פ המבואר במשנה חגיגה י׳ א׳ הלכות שבת חגיגות ומעילות הם כהררים התלוים בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות, ר״ל שבתורה גופה באו רק בקצור מופלג, והחכמים בארו ופרשו וחדשו הלכות רבות, ולכן נמשלה התורה עצמה ליין, דגם היין הטוב טבעו להמזג במזיגה רבה מן הצד, כמ״ש (שבת ע״ז.) כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא.
12. גם דרשה זו תתבאר עפ״י היסוד דיין הוא כנוי לגוף התורה שבכתב ודודיך לדברי סופרים כמש״כ באות הקודם. וכלל ענין אגדה זו מכוון למ״ש בבבלי ברכות י׳ ב׳ ב״ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ק״ש ובבקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך, וב״ה אומרים כל אדם קורא כדרכו, א״ר טרפון, אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב״ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, אמרו לו, כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב״ה.
13. ר״ל שהורה שהיא מצוה ואמר שאפ״ה פטור ממנה, פטור, משום דאין זו הוראה, דזיל קרי בי רב הוא, [אבל בכיחש ואמר שאינה מצוה מין הוא].
14. כל דבר שאינו מפורש ממש בתורה נקרא מדברי סופרים, ומספר ארבע טוטפות [פרשיות] אינו מפורש ממש בתורה, רק חז״ל למדוהו מדרשה כנודע הדרשה טוטפת, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים.
15. כמש״כ בדרשות הקודמות דיין כנוי לגוף התורה הכתובה ודודיך לתורה שבע״פ לדברי סופרים.
16. וע׳ בתענית ז׳ א׳ מסביר דמיון התורה ליין בענין אחר, וכאן י״ל דלכן דימה בענין שמחה ע״ש ענין הכתוב כי טובים דודיך שהוא מענין הרחבת הלב ושמחת הנפש, וע״ע מש״כ לעיל אות כ״א.
17. כמש״כ (ירמיהו י״א) מה לידידי בביתי, ודרשוהו (מנחות נ״ג:) על אברהם, וכן מצינו בענין ידידות וחשק מהקב״ה לכל האבות, כמש״כ (פ׳ עקב) רק באבותיך חשק ה׳, וע״ע באות הבא.
18. אפשר הכונה דנשיאים היינו הזקנים שהיו במספר שבעים כמספר שם יין [ודריש כמו בדרשה הבאה השם יין בגמטריא] ואע״פ שהיו חשובים הרבה לפני המקום כמש״כ אספה לי שבעים איש וגו׳ ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, בכ״ז כשהיה משה מעורר רחמי הקב״ה היה מזכיר זכות האבות ולא זכות הזקנים, ודריש בזה כי טובים דודיך אלו האבות אם שהם רק שלשה וכמ״ש בברכות אין קורין אבות אלא לשלשה, מיין – משבעים זקנים עם שהם שבעים. ובילקוט הגירסא אלו אמהות. וי״ל ביחס תואר יין להן עפ״י הכתוב אשתך כגפן פוריה, וכן בלשון המשנה (משנה נדה ה׳:ז׳) משלו חכמים את האשה לגפן, והכונה שגדול זכות האבות מזכות האמהות, מפני שהם בעלי תורה ומצוה בחיוב. ויתכן שהיה כתוב במדרש אלו הנשים ונשתרבב בטעות אלו הנשיאים.
19. ר״ל כי טובים דודיך אלו הקרבנות, ומכונים בשם דודיך שהוא כמו שם נרדף עם שם קרבן ששניהם ענין התקרבות להקב״ה כמ״ש ריח ניחח לה׳, והם טובים מנסכים שהמביא קרבן בלא נסכים נחשב קרבן משא״כ נסכים לבד, וע׳ מנחות ט״ו ב׳.
20. דריש נוטריקון זה כדי להסביר הנחת שם יין על אוה״ע.
21. ר״ל יען שגם האומות חביבין לפניו כמש״כ אף חובב עמים וגו׳, ועיין סנהדרין ל״ז ב׳ מעשה ידי טובעין בים וכו׳ אלא שישראל חביבים מכולם.
וכך התחיל שלמה המלך את משלו1, כשהוא מספר על הגעגועים שהיו לאחר שנפרד החשוק מאת חשוקתו והלך לו2, וכך אמרה הנערה בנפשה3, הלוואי ויבוא החשוק שלי4 וְיִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ שהיא נשיקה חביבה5 כחתן אל הכלה6, ומרוב אהבתה לו מרגישה בנפשה כאילו הוא עומד למולה7, ומדברת היא אליו ואומרת לו8 כִּי טוֹבִים וערבים9 דֹּדֶיךָ – אהבותיך10 יותר11 מִכָּל משתה12 יָּיִן ומכל משקה מתוק13 ועונג ושמחה14:
1. ר״י קרא בפס׳ קודם.
2. מצודת דוד.
3. אבן עזרא, מצודת דוד.
4. רשב״ם.
5. מצודת דוד.
6. רש״י. להודיע חבתן של ישראל שאין נשיקותיו אלא על פה, מדרש זוטא. והוא משל ליום מתן תורה שבו דיבר הקב״ה עם ישראל, לקח טוב, מצודת דוד. וכיון שראה שלמה את אורך הגלות שישראל ישבו ימים רבים בלא נביא ומורה ובלא תורה, וישראל מבקשים רחמים יהי רצון שישקני הקדוש ברוך הוא מנשיקות פיהו, והוא נשיקות התורה שיגלה הקדוש ברוך הוא משיחו וישלח את אליהו להיות מורה צדק וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לקח טוב.
7. מצודת דוד.
8. אבן עזרא.
9. רשב״ם.
10. מצודת ציון.
11. אבן עזרא.
12. רש״י.
13. רשב״ם.
14. רש״י. והנמשל, כנסת ישראל זוכרת בערגה את ימי אהבת ה׳ שנראתה בזמן יציאת מצרים ומתן תורה, ומבקשת שישוב להשרות את שכינתו ויגלה לה את סודות התורה, מצודת דוד.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ אלעזר הרוקחר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144