ספר שיר השירים
עם פירוש
רבי מאיר עראמה
מהדורת אלול
באור שיר השירים להרב הכולל, אין גומרין עליו את ההלל
החכם השלם מוהר״ר מאיר עראמה זלה״ה
יפה פרי תאר מתאר במחוגה אלהית, ובו שיר השירים ומאמרי חז״ל
(ע״פ שער דפו״ר של ספר מאיר תהילות)
בן החכם השלם מוהר״ר יצחק עראמה זלה״ה בעל ״עקידת יצחק״
יוצא לאור בפאר והדר
בהוצאה חדשה ומפוארת
לרגל סעודת מצווה לגמרה של תורה
בהשלמת ההדרת ספר ״עקידת יצחק״
סמוך ליומא דהילולא של בעל העקידה
אדר תשפ״ה
{מבוא המהדיר – הרב יהודה זייבלד}
תולדות חייו של רבי מאיר עראמה
רבי מאיר עראמה, בנו של הגאון רבי יצחק עראמה בעל ה׳עקידת יצחק׳, נולד בסביבות שנת ר״כ (1460) בקלעת איוב (קלטיוד) שבמחוז אראגון בספרד. היה ככל הנראה הצעיר במשפחתו, כפי שהעיד על עצמו בהקדמתו לספרו מאיר איוב: ״על כן אני שועל בן ארי הצעיר בבית אבא מארי...״, ובדומה לכך בהקדמתו לספר מאיר תהילות: ״על כן אמרתי אני הצעיר בבית אבא מארי מאיר בן הרב הגדול החסיד מוהר״ר יצחק ערמה זלה״ה...״.
רבי מאיר עראמה נולד לפני שנת רט״ו, שכן בשנת רל״ד העתיק בכתב ידו הבוגר את החיבורים הפילוסופיים1 ״קצור הפילוסופיה הטבעית״ של אלברטוס מגנוס, ו״באור אמצעי על ספר הנפש של אריסטו״ של אבן רשד. בקולופון (דף 289ב) כתב: ״השלמתי ספר הנפש אני ... מאיר ן׳ עראמה שנת רל״ד בפרט האלף הששי״. שני החיבורים הללו אינם בתחום הפילוסופיה המדינית שבה התעניין אביו, שעיקרם ספר המידות (אתיקה ניקומאכית) לאריסטו, התרגום מהלטינית, וספריהם של אבן סינא, אבן טופאיל ואבן רשד, אלא מדובר במרחבים פילוסופיים חדשים.
בשנת רמ״ד בנה רבי מאיר את ביתו בישראל עם אשתו המשכלת, בתו של ר׳ שלמה אטורטוש, מהמשפחות הנכבדות בספרד. ר׳ שלמה התגורר בסרגוסה, העיר הגדולה באראגון, ורבי מאיר עבר להתגורר בעיר זו, שם עסק בתורה עד לגירוש בשנת רנ״ב.
בגירוש ספרד עבר את מסע הנדודים יחד עם אביו, בעל העקידה. בהיותם בנאפולי נסתלק אביו לבית עולמו, ככל הנראה בהרג האספסוף הנוכרי בערב כניסת שארל מלך צרפת לעיר, והיה זה בכ״ז באדר א׳ רנ״ה. בנו, רבי מאיר, קבר אותו. בשנת ער״ב נכבשה נאפולי על ידי הספרדים, וצו גירוש הוצא על תושביה היהודיים. משכך עקר רבי מאיר מהעיר, וקבע את מושבו בסלוניקי שבתורכיה.
לשיא פריחתה וימי תפארתה הגיעה סלוניקי בשנים שלאחר גירוש ספרד. רבים וגדולים מהגולים קבעו את מושבם בעיר, וחיי התורה, בנגלה ובנסתר, שגשגו בה במלוא יפעתם. ישיבות ובתי מדרש להרבצת תורה לרבבות עדרים נפתחו בה בזה אחר זה, והיא הפכה למטרופולין של יהדות אירופה. לא בכדי נחשבה סלוניקי לממשיכת תור הזהב של יהדות ספרד, עד שקראו עליה ״כי מסלוניקי תצא תורה״2. מהאוצר העשיר של יבול תורני מרשים והחותם ההלכתי שהותירה יהדות סלוניקי לדורות, אנו למדים על ענקי רוח ארזי הלבנון שגידלה בתוכה לתפארת.
בואם של המגורשים לסלוניקי הביא לכך, כי בנוסף על קהילות הקודש כ״איטליה״, ״רומאנייוטים״, ״סיציליה״, ״אשכנז״ שהיו בסלוניקי מלפני כן, נוספו בה עתה קהילות רבות נוספות מקרב הגולים, כקהלת ״גירוש״ או ״גרוש ספרד״ שהיתה קהלה חשובה מאד, קהלת ״מאייורקה״, ״קאטאלאן״, ״אראגון״, ״קאשטיליה״. הטלטולים והנדודים של מגורשי ספרד ופורטוגל, אשכנז ואיטליה, הונגריה ופרווינציה, הביאו לידי כך שכל עדה יסדה ״קהל קדוש״ לעצמה. ככל שנקפו השנים הלכו הקהילות והתרבו, עד שבשנות השיא מנתה יהדות סלוניקי בין שלושים לארבעים קהילות קודש שונות, לפי תפוצות ישראל ופזוריהם שבאו לסלוניקי מארבע כנפות תבל.
בראש קהילת אראגון, שהיתה מהקהילות החשובות והנכבדות ביותר בסלוניקי, עמד רבי מאיר, כשסביבו מתלכדים יוצאי אראגון, שזכרוהו לטובה ואת אביו בעל העקידה, שנודעו בכח תורתם והיותם עמודי ההוראה עוד בימי שבתם באראגון, ומינוהו לאלוף ראשם. רבי מאיר רעה את צאנו באהבה ובחמלה, כשהוא משקה מתורתו לכל צמא ודורש את דבר ה׳, ומורה לרבים את הדרך בה ילכו ואת המעשה אשר יעשון, כך גם היה דן בדינים שבין אדם לחבירו, מהם שמוזכרים בספרי ההלכה של בני דורו. מקום של כבוד התבצר לרבי מאיר בין גדולי דורו שראו בו גדול בתורה ובהלכה, והוא נחשב בין גדולי וקדושי אותו הדור3.
ככל שהתרבו הקהילות, ראו לנחוץ חכמי אותו הדור, לרכז את כל קהילות הקודש תחת קורת גג אחת, של מועצת חכמי וגדולי התורה של קהילות הקודש השונות, שיכהנו כ״ועד מתקני הסכמות״, שתפקידו לגדור גדר ולעמוד בפרץ ולהכריע בענייני הלכה והוראה הנוגעים לכלל הקהילות, כשבראש הועד עומד ועד עליון המורכב מזקני וגדולי הדור בחכמה ובשנים. לועד עליון זה נבחר רבי מאיר כשהוא מייצג את קהילת ״אראגון״ שעמד בראשה, כשעמו יחד משמשים בראשות הועד גדולי אותו הדור – מהידועים לנו: רבי יעקב ן׳ חביב בעל ה״עין יעקב״, רבי שלמה טאיטאציק, רבי אליעזר השמעוני, השר דון יהודה סינור בנבשבתי, רבי יוסף פאסי מטולידו, ורבי שמואל פראנקו.
מלבד מה שהיה רבי מאיר מרביץ תורה לעדתו, היה גם דיין בדיני ממונות לקהל מרעיתו, כפי שאנחנו למדים מתוך דבריו של המהרשד״ם4 וז״ל: ״והן אמת, כי פה בשלאניקי אינם נוהגים דינא דבר מצרא, כי כן הסכימו החכמים הקדמונים קדושים אשר בארץ החיים המה, לבד החכם השלם כמה״ר מאיר ן׳ עראמה ז״ל בק״ק שלו ארגון״5.
פסקיו של רבי מאיר התפרסמו ורבים נשענו על פסיקותיו שהיו כיתד בל ימוט, מפסקיו המפורסמים הוא בענין אופן אמירת הלל בליל הסדר, הנהוג עד ימינו אנו, אשר הביא הבית יוסף6 וז״ל: ״ולאפוקי נפשין מספיקא שמעתי בשם מו״ה מאיר ן׳ עראמה ז״ל שגומר את ההלל ואינו אומר יהללוך כלל ואחר גמר הלל אומר הלל הגדול ונשמת כל חי וישתבח עד ומעולם עד עולם אתה אל ואז יאמר יהללוך עד מלך מהולל בתשבחות וייטבו בעיני דבריו לצאת ידי ספק״.
בין הפסקים היסודיים הוא פסק ששת הרבנים שהתירו נישואי נשים שנישאו לאנוסים בספרד וברחו מספרד כשבעליהן נותרו לחיות כמשומדים: ״יודע לכל רואה כתבנו זה כי הוסכם ע״פ כל חכמי העיר הזאת שאלוניקי הן החכמים השלמים קדושים אשר בארץ המה זללה״ה, הן אותם אשר בחיים חייתם יצ״ו, שכל אשה שנשאת לשום איש מבני ישראל בעודם בגזרת השמד, אעפ״י שקדש אותם בפני ישראל העומדים שם אשר צפו מי השמד על ראשם, שאין לחוש לאותם קדושין כלל, והרי היא מותרת לכל ישראל אשר ירצה לכנוס אותה, הן שמה במקום השמד, הן אחר הנצלם מחרב השמד. וכן אנו נוהגין בעיר הזאת שאלוניקי, שכל אשה אשר תבוא מפורטוגאל וקשטיליא אין חוששין כלל לקדושין שנתקדשה אחרי השמד כלל, ואנו מתירים שתנשא לכל איש שתרצה, כי אין שם עדים כשרים בשום צד, וכיון שהעדים אינם כשרים הקדושין אינם קדושין כלל. ואם תשאר גם כן זקוקה ליבם, אין כאן זיקה כלל, ואין צריכה גט חליצה כלל, ומותרת להנשא כנזכר. ולכל זה אין ספק כלל. ולהודיע הדברים והאמת האלה חתמנו שמותינו פה. יוסף בכמהר״ר שלמה טאיטאצאק זללה״ה״7.
השתמרה תשובה של רבי מאיר עראמה, בתוך קובץ גדול הכולל תשובות רבות של חכמי ארץ ישראל והמזרח8. בקובץ זה מופיעה גם תשובתו, יחד עם תשובת שאר רבני שאלוניקי, בדין יבמה הזקוקה ליבם משומד (דפים 435-436), והיא מועתקת על ידי סופר עם כל החתימות שבה ואינה מכתב ידו של רבינו. אולם התשובה המעניינת היא המופיעה בדף 616ב, והיא כתובה אולי בכתב ידו9. הנידון שבה נראה לכאורה שלא בא מתוך רקע מעשי, כיון שהשאלה מותאמת לבירור סוגיא בתלמוד, אך מופיעים בה מטבעות לשון המוכיחות שמדובר בהתייחסות למעשה שהיה, שבו חטא אדם והוא זקוק לכפרה, וגם אלו שלא מחו בו יכפר ה׳ בעדם. מעניינת גם חתימתו של רבי מאיר, ״הכותב מתוך הדחק״, שיתכן שהיא רומזת לכך שהוא נאלץ לחוות את דעתו בנושא למרות שהאנשים לא היו מקהילתו, ויתכן גם שהיא רומזת לכך שהתשובה נכתבה בשעת דחק, כבריחה והגירה מעיר לעיר.
מדברי רבי מאיר עולה שבשנת ער״ב, כעשר שנים לפני הסתלקותו, פקדה את סלוניקי מגיפה שעשתה שמות בתושבים, ואך בנס ניצלו הימנה נפש רבי מאיר ונפשות אנשי ביתו, וכהודאה ואולי גם כסגולה להינצל מן הפורענות חיבר רבי מאיר את ספרו ״מאיר תהילות״, וכפי שכתב בהקדמתו:
ותהי זאת הודאתי הבנת קצת סתרי הודאות נגד עדתי, והמתיק סוד המלך החסיד הרב המורה אותי ולכל זולתי, ואם שמא ח״ו פירושי מתחלף לכוונת המחבר, יהיה לי זה חבור בפני עצמו ותשלום חיוב הודאתי לאל, כאשר עשו כל משיגי קצת דעה מלפנים בישראל, ויהיה פירושי זה המחובר בזמן הדבר הזה שנת הרע״ב, כופר נפשי ונפשות ביתי והודאה לפניו בקידה והשתחויה אפים ערב ובקר וצהרים.
כעבור עשר שנים, בשנת חייו האחרונה עלי אדמות, עסק רבי מאיר בהתקנת ספרו של אביו לדפוס. ספר עקידת יצחק נערך בדפוס המשובח של סלוניקי בשנת רפ״ב, והדפסתו נשלמה בי״ב באדר א׳ רפ״ב.
כמו כן עסק רבי מאיר בכתיבת עיבוד בחרוזים לספר עקידת יצחק, ממנו הגיעו לידינו שערים ל״ז-ל״ט, ויתכן שיותר מכך לא נכתב10.
פחות מחודשיים לאחר צאת הספר מהדפוס, ביום י׳ בניסן ה׳רפ״ב, הסתלק רבי מאיר לבית עולמו, והוא בן קרוב לשבעים. הוא נטמן בעיר בה כיהן ברבנות בעשורים האחרונים של חייו, בסלוניקי11. מנוסח מצבתו שנמצאה בבית החיים בסלוניקי אנו למדים על האבל הגדול והשבר שפקד את קהילתו בהסתלקותו, וזה נוסח המצבה12:
מה תתהלל יום בכור מות על מחמד עין ימינך רמה
היום אשר על ידך במחנה מערב אקוב וגם אזעמה
פטיש מפוצץ סלעי חכמה
הפז כה״ר מאיר אבן עראמה
גלעד ומצבה תהי עדה למקום אשר שקעה לתוכו חמה
בשנת בפ״ר נעלה ביוד ניסן יבא מקום קדש וימינו רמה
מור מאיר אבן עראמה ז״ל
רבי מאיר הותיר אחריו זרעו כיוצא בו, בנו החכם רבי יעקב בן עראמה ז״ל שהמשיך את מורשת אבותיו בהיותו ראש וקצין לקהילת אראגון שבסלוניקי. רבי יעקב לא הניח אחריו בנים, ואת מקומו ירש בן אחותו, נכדו של רבי מאיר, רבי אשר הכהן בן ארדוט.
רבי מאיר נודע בימיו ולדורות כמחבר בחסד עליון, בעל לשון לימודים וידיעות רחבות ועמוקות בתורה כמו גם בכל חכמה ומדע, והשכיל לבאר את דברי פסוקי התנ״ך בדרך קצרה וצחה המושכת את הלב. וכפי שכותב הגאון בעל הלחם שלמה בהקדמתו לספר מאיר תהלות: משבח אני הרב כמהר״ר מאיר ערמה זלה״ה בפירוש מאמריו הנמצאים בספריו, בהערה קטנה יגיד ויספר נפלאות תמימות דעותיו, כי אין הכונה רק להסיר המסך ולסלק המחיצה אשר בינינו ובין המאמר, ולהודיע על מה אדניו הטבעו ומי ירה פינת כונתו.
כתבי רבי מאיר השתמרו בסלוניקי, ועל פיהם נדפסו בוונציה חלק מחיבוריו לאחר הסתלקותו. בקרב בני המשפחה נשתמרו מן הסתם גם איגרות ושירים, של אביו ר׳ יצחק ושלו, ואלו הועתקו לימים על ידי רבי תם בן יחיא. שלושה חיבורים גדולים שחיבר נדפסו, ועוד חיבורים נוספים שנדפסו בתוך חיבורים אחרים. ואלו שלושת ספריו שנדפסו בספרים בפני עצמם:
א. מאיר איוב, פירוש למגילת אסתר. רבי מאיר חיברו בזמן המגיפה שפקדה את נאפולי בשנת רס״ג בהיותו בה כגולה מספרד. הספר נדפס לראשונה בסלוניקי בשנת רע״ז כששם המהדיר לא נודע. ונדפס בשנית בשנת שכ״ב בריוו דטרינטי, ובשלישית בויניציא בשנת שכ״ז. ככל הנראה ההדפסה בריוו דטרינטי לא נשלמה ובית הדפוס של ר׳ יעקב מרקריאה נסגר באמצע הליך ההדפסה, עם פטירתו של ר׳ יעקב, כשרק חלק מהקונטרסים נדפסו. ר׳ יוסף ב״ר יעקב שליט מפדובה, שעבד באותה עת כמגיה בריוו, וחיבב עד לאחת את ספרי בעל העקידה, נטל עמו את הקונטרסים שנדפסו יחד עם כתב היד שלא נדפס, ומסר אותם למדפיס קבאלי מוונציה, שאצלו עבר לעבוד אחרי שנסגר בית הדפוס בריוו13.
ב. מאיר תהילות, פירוש על ספר תהלים. רבי מאיר חיברו בעת מגפת הדבר שפקדה את סלוניקי בשנת ער״ב, כפי שמביא בהקדמתו. וכן הוסיף לעסוק בו גם בשנת רפ״א עקב עצירת גשמים קשה שהיתה בשנה זו בסלוניקי. הספר נדפס בפעם הראשונה בויניציאה בשנת ש״ן, על ידי רבי יצחק אבוהב, ובפעם השניה נדפס בהשתדלותו של הרה״ק רבי יחיאל מאלכסנדר. הגה״ק רבי אברהם מסוכטשוב בעל האבני נזר אמר למהדיר הספר במהדורתו השניה, שיכיר לו טובה כשיביא לו את הספר, כי הוא ספר יקר מאד.
ג. אורים ותומים, פירוש לספרים ישעיה וירמיה, נדפס על ידי מנחם יעקב ב״ר אליעזר יהודה אשכנזי מצפת בויניציאה בשנת שס״ג.
ואלו החיבורים שנכללו בספרים אחרים:
ד. פירוש לשיר השירים, נדפס בתוך קהלות משה, אמשטרדם תפ״ז, והוא המוהדר בזאת.
ה. פירוש למגילת אסתר, נדפס בשנת שכ״א בריווא די טרינטו יחד עם פירוש חמש מגילות מאביו, אינו אלא של רבי מאיר, ואף פותח במילים ״אמר מאיר בן הרב החסיד הה״ר יצחק עראמה ז״ל״.
ו. פירושיו על ספר יהושע נדפסו בספר לקוטי שושנים שנדפס בויניציאה בשנת שס״ב יחד עם פירושים נוספים.
נוסף על כל חיבורים אלו, בספריות שונות בעולם נמצאו כתבי יד מרבי מאיר, ברבים מהם השתמרו חלקים שונים של פירושו לאגדות הש״ס, וכתבי יד נוספים עוסקים בהרבה ממקצועות התורה, ופירושים על התורה והנביאים והכתובים
14. חיבר גם אגרת בשם ״ייסורי הצדיקים״, שהובאה באגרת שמואל על רות
(ד, יח) ובספרי רבי שמואל יפה בעל יפה תואר. בשנת תרנ״ד ראה אור בלמברג שבגליציה ספר ״אמרי קדוש זקוקין דנורין״, הכולל ליקוטים ״מהגאון הקדוש רבי מאיר ערמה בנו של בעל עקידה זלה״ה, הובא ספרו בשם הגדולים״.
רבי מאיר כונה גם ״מזהיר״, לפי שמשמעות השמות אחת. רבי שמואל טאיטאצאק חיבר הגהות על הבית יוסף, בשם שארית יהודה, והם נערכו על ידי אחיו ר׳ יוסף ונדפסו על ידי נכדו בסלוניקי, שנת ש״ס. במספר מקומות מביא רבי שמואל הגהות בשם ״רמ״ע״, בסימנים נה, ע ופג. בחלק מהם הוא גם מכנה אותו ״החסיד״, ובסימן ב הוא מכנה אותו רק ״החסיד״. אחיו כותב על כך: ״א״ה, באלפי יהודה מפי השמועה למדתי כי הרב החסיד הנזכר כאן בדברי אחי וראש זלה״ה, הוא מהר״ר מזהיר עראמה זצ״ל, אשר נודע בשערים רוב חסידותו וגודל בקיאותו ועוצם פלפולו, וכשמו כן תהלתו, כי כל דבריו מאירים ומזהירים כזוהר הרקיע, ואני הדיוט מצאתי בסימן פ״ג ובסימן נ״ה גליון מורה על זה, זכור אזכרנו עוד בס״ד״. ה״גליון המורה על זה״ הוא הזכרתו כ״החסיד רמ״ע״. כבר העירו שהכוונה לרבי מאיר עראמה, שכתב תיקונים וגליונות על ספר ״בית יוסף״, והוא המכונה כאן גם ״מזהיר״15.
כאמור לעיל, רבי מאיר בנה את ביתו בשנת רמ״ד עם בתו של רבי שלמה אטורטוש. רבי מאיר אלמושנינו התבקש על ידי קהל אראגון בסלוניקי לומר דרוש על פטירתה, והוא הכין שני דרושים. דרוש אחד, שנאמר בסופו של דבר, נדפס בספרו מאמץ כח, ודרוש נוסף שהכין ולא נאמר, מועתק בקובץ דרשות רבי משה אלמושנינו בכתב יד מוסקבה גינצבורג 1053 דף 232ב-242ב ״דרוש שחשבתי לדרוש על פטירת אשת החכם כמוהר״ר מאיר עראמה זלה״ה יום א׳ ז׳ לשבט שנת השי״ו״. אם אשה זו היא אשתו הראשונה של רבי מאיר, נמצא שהאריכה ימים והיתה בפטירתה קרובה לתשעים שנים.
השגת האלוהות בשיר השירים: שלושת דרכי ההשגה במשנת רבי מאיר עראמה
פירושו של רבי מאיר עראמה לשיר השירים מציג מהלך פרשני ייחודי ומרשים. הוא בונה מסגרת פרשנית אחידה ושיטתית לאורך כל המגילה, המיוסדת על חלוקה מובנית של שלושה אופנים שונים בהשגת הידיעה האלוהית.
הרעיון המרכזי בפירושו הוא שבשיר השירים מתוארים שלושה סוגי ״תלמידים״ שהן שלוש דרכים שבהן האדם מבקש להשיג את האלוהות, כאשר הם שונים זה מזה באופן גישתם, במניעיהם ובדרגת התקרבותם לאמת. פרשנות זו מיוסדת על תורת הרמב״ם במורה הנבוכים, אותה רבי מאיר מאמץ ומפתח.
המאפיין הייחודי בפירושו של רבי מאיר הוא שאינו מסתפק בראיית המגילה כמשל כללי לאהבת ה׳ וישראל, אלא יוצר מערכת שלמה ומדויקת שבה כל פסוק ופסוק בשיר השירים מתפרש כחלק ממהלך רעיוני אחד מקיף. הוא מציג את הרעיה, בנות ירושלים, ושומרי העיר כשלושה טיפוסים המייצגים שלוש דרכים שונות בבקשת האלוהות וההתקרבות לה׳, כאשר לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות משלו.
בכך מהווה פירושו של רבי מאיר לשיר השירים, פירוש השייך לבית-מדרשו של הרמב״ם, המפרש את הכתובים לפי המפתחות שמסר בספרו ״מורה הנבוכים״. סתם ״הרב״ בפירוש, הוא הרמב״ם במורה נבוכים. אך אין הוא מקבל את שיטת הרמב״ם במלואה, ודרכו בעניין מהות הנבואה שונה מדרכו של הרמב״ם.
את אביו, בעל העקידה, הוא מביא במקום אחד, בפירוש לפרק ו פסוק יב. שם הוא כותב: ״אמר ׳כתרשיש׳, שכן דרכי המזלות תרי שש, כמו שפירש בזה אבא מארי זכרו לברכה, ׳ששה משמותם׳ לעולם ששה צפונים וששה דרומים למעלה מהאופק וששה למטה״. הדברים נמצאים בפירושו של בעל העקידה לשיר השירים (
ה,
יד, דרך המשל): ״והנה על הגלגל העליון החלק גם על השני בעל המזלות אמר ממולאים בתרשיש. כי הנה החכמים מרשמים המזלות על צורותיהם בשניהם ורושמם בעליון וקראום המזלות הקיימים ובאשר תחתיו. המתמוגגים ולשון תרשיש תרי שש שהם תמיד שש למעלה מן האופק ושש למטה״.
להלן יתואר מהלכו של רבי מאיר בביאור המגילה, בחלוקתה לשלושת סוגי התלמידים. יהיה הדבר מעין מפת ההתמצאות בחיבור, המקלה את התמצאות הלומד בו.
א. התלמיד המעולה ביותר
הטיפוס הראשון והמעולה ביותר, המיוצג על ידי הרעיה כשהיא ערה לגמרי, הוא מי שמבקש להשיג את האמת האלוהית מאהבה טהורה ובדבקות גמורה. כפי שכותב רבי מאיר בפירושו לפרק ב׳ פסוק ז׳: ״השבעתי אתכם בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ״. בהסבירו שבועה זו, הוא מבהיר שהיא מיועדת לתלמיד השלם, המבקש את הדבקות העליונה, אך מוזהר שלא לעלות אל ההשגה העליונה מבלי שיתקדם בהדרגה הנכונה דרך השלבים הנדרשים.
תלמיד זה, המצוין בפירושו כ״מעיין האחד״ או ״התלמיד האחד״, מייצג את דור המדבר, דור דעה, שזכו להשגה נבואית ישירה: ״פנים בפנים דבר ה׳ אל כל קהלכם״
(דברים ה, ד). על תלמיד זה נאמר בפרק ב׳, פסוק י״ז: ״עד שיפוח היום... על הרי בתר״, כדברי רבי מאיר: ״עקר זמן זה הדבוק הוא הלילה עד הנץ החמה, שאז יפוח היום ונסו הצללים, עד שם זמן גלוי שכינה על שכל בני אדם״.
הדבקות הנבואית כרוכה בהפרדה זמנית בין הגוף והשכל: ״ירצה על השכל שנפרד אז מעניני הגוף, כי חלוקים הם אז עניני השכל והגוף זה מזה, כמו שיאמר להלן ׳אני ישנה ולבי ער׳ (ה, ב)״. לשם כך נדרשת התבודדות והתנתקות מהעניינים החומריים.
תלמיד זה הוא הנעלה מכולם, שכן הוא מסוגל להשיג את האמת האלוהית בדרך הנבואית והישירה ביותר, ״השגת פנים על צד הנבואה״, כפי שמבאר רבי מאיר בפירושו לפרק א׳, פסוק ד׳: ״וזו השגה יותר שלימה, ויותר אמיתית ובטוחה מן השגיאה, אך ישיגוה ויגיעו אליה לבד מתי מספר, כמספר הנביאים אשר מעולם״. השגתו אינו רק מצד הכוח השכלי הפנימי ואף לא רק מצד השכל הפועל, אלא מצד הנבואה מה׳ עצמו, פנים בפנים. זו ההשגה שזכה לה משה רבינו, וזכו לה כל ישראל מכוחו במעמד הר סיני, בלי שום מחיצה ותערובת דמיון.
התלמיד המעולה זוכה ל״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״ (ב, ו) - השגה מלאה הכוללת הן את ה״שמאל״ (ההשגה הטבעית) והן את ה״ימין״ (ההשגה האלוהית העליונה).
ב. התלמיד הבינוני
הטיפוס השני, המיוצג על הרעיה המבקשת את שאהבה נפשה על משכבה בלילות וממהרת לחפש את אהובה, הוא תלמיד בינוני, שגם הוא מבקש את קרבת ה׳, אך גישתו מעורבת גם בשיקולים אנושיים ורצון לתועלת אישית. תלמיד זה, ״המעיין השני״ בלשונו של רבי מאיר, הוא אמנם בעל יכולת עיון והשגה שכלית, אך אינו מגיע לרמת הדבקות הנבואית של התלמיד הראשון.
בפירושו לפרק ג׳, פסוק א׳, רבי מאיר מתאר תלמיד זה: ״התחיל בביאור השגה אחרת קצרה מזו, תגיע ביד המעיין אשר יקצר בחריצות והשתדלות אשר סופר למעלה מהמעיין האחד, אך אמר עם כל זה ישיג שלמות גדול כפי זריזותו... והיא ההשגה העיונית המקרית, מבלי שיעלה לגדר הנבואות והדבקות הנבדל״.
דמות זו מופיעה בפרק ג׳, הפותח במילים ״על משכבי בלילות״, שעליהם אומר רבי מאיר: ״הדרכים המפורסמים אשר בם תשבש ההשגה״, כלומר התלמיד מתעסק תחילה בענייני העולם הזה ורק לאחר מכן פונה לבקש את החכמה. הוא מתאר כיצד אותו תלמיד מתעורר מעצמו לבקש את השלמות: ״אקומה נא ואסובבה בעיר״ (ג, ב).
התלמיד הבינוני משיג את האלוהות באמצעות ״השגה עיונית מקרית״, כלומר באמצעות המחקר והעיון הפילוסופי. מקור ההשגה שלו הוא השכל האנושי בהתחברו אל השכל הפועל החיצוני, אך ללא ההשפעה הישירה של השכינה. רבי מאיר מבאר בפרק ג׳, פסוק א׳: ״התחיל בביאור השגה אחרת קצרה מזו, תגיע ביד המעיין אשר יקצר בחריצות והשתדלות... והיא ההשגה העיונית המקרית, מבלי שיעלה לגדר הנבואות והדבקות הנבדל״.
השגה זו נסמכת על כוחות השכל האנושי, ורבי מאיר מזהה אותה עם המונח ״השגת האחורי״ - השגת ה׳ דרך התבוננות בברואיו, כפי שהוא מסביר בפרק א׳: ״השגת האחורי... כי בהשגת המונע האחד יושג מניעו יתברך, על דרך ׳ומעשה ידיו מגיד הרקיע׳ ״.
גם תוכן ההשגה של התלמיד הבינוני מוגבל יותר, ומתרכזת ב״מעלות המדותיות והחכמות הטבעיות״, כפי שמסביר רבי מאיר בפרק ד׳, פסוק ו׳: ״עד אותו הזמן יספיקו לשכל האדם המעלות המדותיות והחכמות הטבעיות הנזכרות״. תלמיד זה אינו מגיע לסודות האלוהיות העליונים, אלא לידיעות בסיסיות יותר על ה׳, שניתן להשיגן באמצעות ההתבוננות בטבע והמחקר הפילוסופי. הוא עוסק במה שרבי מאיר מכנה ״שני חלקי השלמות: המעשי, מדיני ועיוני״ (פרק ו׳, פסוק ד׳).
בפרק ח׳, פסוק י״ג, רבי מאיר מסביר שהתלמיד הבינוני הוא ״היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך״, והוא מתאר את השגתו כיכולת להשפיע על אחרים: ״כי הוא יתברך התחלת השפע, ומשפיע שיעור יוכל אותו המושפע להשפיע גם הוא על זולתו״.
לתלמיד זה יש גם כן שבועה מיוחדת בפרק ג׳, פסוק ה׳: ״השבעתי אתכם בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ״. רבי מאיר מסביר: ״לפי שזה המעיין השני הנזכר התחיל בדרך לא טוב על משכבו ובשוקים וברחובות, חזר להשביעו עתה השבועה דומה בלשון ראשון, אך לא בענין, כי זו מיוחדת לזה הנזכר השביע לכוחות עירו זאת הנקראת ירושלים״.
לדברי רבי מאיר, תלמיד זה מייצג את דור בית שני, כפי שכתב בפירושו לפרק ד׳, פסוק ח׳: ״אתי מלבנון כלה... תשורי מראש אמנה״. הוא מסביר: ״ירצה שקורא ומושך אותה מן גלות בבל לארצו, כי שם נמצא בה המעיינים הזה השני, כמו שהכת האחד מהנביאים נמצא יותר בבית ראשון״.
ג. התלמיד הנחות
הטיפוס השלישי והנחות ביותר, המיוצג על ידי הרעיה השקועה בתרדמה ובתענוגות החומר, הוא התלמיד המתרשל, שמעצמו אינו מבקש את השלמות, ורק לאחר שהוכה ונפצע מתעורר לבקש את החכמה. זהו ״המעיין השלישי״ או ״התלמיד השלישי״, שעליו מדבר רבי מאיר בהרחבה מפרק ה׳ עד סוף הספר.
בפירושו לפרק ה׳, פסוק ב׳, הוא מתאר: ״אחר שלמדנו עד היכן מגיע שלמות כל א׳ מב׳ הענינים שקדם זכרם והבדל השגתם כפי הבדל חריצותם והשתדלותם, בא ללמד עתה על התלמיד השלישי יותר מתרשל ויותר מקצר משניהם, והוא אותו אשר מעצמו לא יבין ולא ישמע לקול מורה, ותהיה לכן השגתו מקובלת לבד, ואין ספק שזאת ההשגה היא מיוחדת לנו יושבי חשך וצלמות אחר גלות בית שני״.
לפי פירושו של רבי מאיר, תלמיד זה מייצג את דורות הגלות האחרונים: ״ונראה לי כי זה העצל בהשגה אשר לא עלה למעלת הדבקות הגבוהה כאשר עלו ב׳ רעיו הנזכרים, למעלה הוא רומז אל זמנינו זה, דורות כל שנות ׳גלות החל הזה׳
(עובדיה א, כ) כאמור, כי בעונותינו צרות לבבינו עשו אותו כסדקו של מחט״.
למרות נחיתותו, גם תלמיד זה מסוגל להגיע להשגה מסוימת, אם כי אך ורק באמצעות קבלה ולימוד מאחרים. רבי מאיר מדגיש זאת בפירושו לפרק ה׳, פסוק ז׳: ״מצאני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני״, ומסביר: ״הם נטורי קרתא בלשון חז״ל, הם חכמי הדור המיסרים התלמידים כדרבן זה המלמד הפרה כדברי חז״ל, שומרי החומות... הוציאוני מהתפנוקים הנזכרים, ובכן הגיעה לו השגה למודית עד שנגע בו רוח השלמות והדליק שלהבת תשוקת החכמה בו, מתוך מה שלמד מרבו״.
התלמיד הנחות אינו משיג את האלוהות מכוח עצמו כלל, אלא רק באמצעות קבלה ולימוד מאחרים. מקור ההשגה שלו הוא חיצוני לגמרי - ה״שומרים״, שהם חכמי הדור המלמדים אותו, ואינו משיג מכוח השכל הפועל או הכח הדברי אשר בו. רבי מאיר מבאר בפרק ה׳, פסוק ב׳: ״אותו אשר מעצמו לא יבין ולא ישמע לקול מורה, ותהיה לכן השגתו מקובלת לבד״. ההשגה שלו מוגבלת לחלוטין לידיעה חיצונית שאינה נובעת מהתבוננות שכלית עצמית.
גם תוכן ההשגה של התלמיד הנחות מוגבל ביותר. השגתו מתמקדת בהבנה בסיסית של עקרונות האמונה, אך ללא הבנה מעמיקה. זוהי ההשגה ה״מקובלת״ בלבד, כלומר, קבלת דברי המורים ללא הבנה שכלית עמוקה. בפרק ה׳, פסוק ט׳ והלאה, רבי מאיר מפרט את מה שהתלמיד הנחות כן מצליח להשיג - ידיעה בסיסית על מציאות ה׳: ״כבר אני מכרת ממנו על הלמוד, והלמוד משומרי החומות הנזכרים שהוא נמצא מחוייב ונמנע השגתו משני צדדים, והם מציאותו ומהותו״.
בפרק ו׳, פסוק ד׳, רבי מאיר מסביר שהתלמיד הנחות מצליח להשיג רק את היופי החיצוני, המעשי: ״יפה... כתרצה, יראה כל מה שהיא רוצה, כי זה תלוי ברצונו ובבחירתו... וזה לא יקרא צדיק עד סוף ימיו כי מאחר שהכל תלוי ברצונו והרצון משתנה, על כן לא אמר רק כתרצה״.
גם תלמיד זה זוכה לשבועה מיוחדת בפרק ח׳, פסוק ד׳: ״השבעתי אתכם... מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ״. ומסביר רבי מאיר: ״האחד שהיה דבק כבר השביע שלא עוררו, וזה שעתה הוא בדרך דבקות ויש אלה בו, הכנעתו וכפיפתו אליו, אמר מה שתעוררו, ירצה ההשבע שתעירו ושתעוררו את האהבה עד שתחפץ״.
תורת ההשגה האלוהית בפירושו של רבי מאיר עראמה
מעבר לזיהוי שלושת הטיפוסים, רבי מאיר עראמה מציג בפירושו הגות עמוקה בנושא דרכי ההשגה האלוהית, הדבקות בה׳, ומקומו של השכל האנושי במערכת זו. הוא מבסס את דבריו על תורת הנפש של הרמב״ם, ויוצר חיבור מקורי בין ההגות הפילוסופית של הרמב״ם לבין מסורת המקובלים.
בפתיחת פירושו, בפרק א׳, רבי מאיר מבחין בין שתי דרכי השגה עיקריות: השגת האחור היא השגה אלוהית באמצעות התבוננות בברואים ובעולם, ״כי בהשגת המונע האחד יושג מניעו יתברך, על דרך ׳ומעשה ידיו מגיד הרקיע׳
(תהלים יט, ב)״. זו דרך ההשגה הפילוסופית. ואילו השגת פנים זוהי ההשגה הנבואית הישירה, ״השגה יותר שלימה, ויותר אמיתית ובטוחה מן השגיאה, אך ישיגוה ויגיעו אליה לבד מתי מספר, כמספר הנביאים אשר מעולם״.
דברים אלו אמורים כתגובה לדברי הרמב״ם במורה נבוכים (א, נד), המתאר את שלמות השגת משה רבינו ״וראית את אחורי״ כראיית ״כל טובי״ שהוא העולם וכל סדריו. זו השגה פילוסופית שיסודה בהכרת העולם וסדריו, מעשה בראשית, ומשם היא עולה למעשה מרכבה ולהשגת ה׳. רבי מאיר ממשיך על יסוד זה, ואומר שהשגת משה רבינו ״פנים בפנים״ היא השגה מסוג אחר, הפוכה מהשגת ״וראית את אחורי״, והיא השגת הנביאים שלא הוצרכו להסיק את השגותיהם וידיעתם מתוך התבוננות בעולם וסדריו, אלא קיבלוה בדרך נבואית.
רבי מאיר מדגיש שהתורה ניתנה לישראל בדרך העליונה יותר: ״ולכן כשרצה הקב״ה לזכות את ישראל למדנו תורה על זה הדרך השני היותר שלם״. זאת היתה המעלה המיוחדת של מעמד הר סיני, עליו נאמר ״פנים בפנים דבר ה׳ את כל קהלכם בהר״
(דברים ה, ד).
בהמשך פירושו, רבי מאיר מרחיב בסוגיית מבנה הנפש האנושית והשגת האלוהות. בפרק א׳, פסוק ו׳, הוא דן בטבעו של השכל האנושי ומציג שתי דעות:
דעה ראשונה: השכל הפועל (המוציא את השכל מהכוח אל הפועל) הוא חיצוני לאדם - ״השכל העשירי כנודע בשם מעלת האישים כמונו״.
דעה שנייה: השכל הפועל הוא חלק מהאדם עצמו - ״חלק שכלי פעליי ימשכו ממנו התחלות בפעל ועל ידו יושלם החלק הכחני ושבו שניהם אחר כך לאחדים״.
הדעה השנייה מחודשת, ואינה מוכרת בספרות הפילוסופית. השאלה האם מקור השכל הוא חיצוני או פנימי היא מהותית להבנת תהליך ההשגה האלוהית לפי רבי מאיר, והוא מציין שחכמי ישראל נחלקו בכך. הוא מביא את מאמר חז״ל ״שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם״ כתמיכה בדעה הראשונה.
ההתקדמות בהשגה האלוהית
בפרק ב׳, פסוקים י׳-י״ד, רבי מאיר מתאר את תהליך ההתקדמות בהשגה האלוהית. הוא מציג סדר מובנה של שלבים:
א. שלמות החושים החיצוניים. ״כי הנה הסתו עבר... הגיעה שעה לעלות אל הר השם מבלי הריסה אחר שעלו בידך ההשגות החושיות בשלמות״. הוא מתייחס לחוש המישוש, הראייה, השמיעה, הטעם והריח.
ב. שלמות החוש המשותף. לאחר השלמת החושים החיצוניים, יש להעלותם אל החוש המשותף הפנימי, ״כי בהתאחדם בו יהיו לאחדים ביד השופט עליהם, ויקח ראיה מהם״.
ג. שליטה בכוח המדמה. הכוח המדמה יכול לעתים להטעות, אך הוא גם נחוץ לנבואה: ״אמר כי אז אחזו לנו שועלים בצורות אשר במשותף, לא השועלים המפורסמים רק אחרים קטנים מחבלים כרמים״. רבי מאיר מסביר שכוח המדמה אמנם יכול לחבל בהבנה השכלית, אך הוא גם הכרחי להשגה הנבואית: ״כי צריכים אנו לצורות הנמצאות במצייר, אוצר המשותף הנזכר... כי על ידם נצליח ונחזה פני המלאך אמצעי הנבואה כדעת הרב [הרמב״ם]״.
ד. הדבקות הנבואית. בשלב הגבוה ביותר, מגיע האדם לדבקות בשכל הנבדל, וזמנה המובחר הוא הלילה עד הנץ החמה: ״עד שיפוח היום ונסו הצללים, עד שם זמן גלוי שכינה על שכל בני אדם, כי אז השתמשות המלאך הנזכר וזמן שירותו, ועל ידו יסוב המשפיע השלם וידמה לצבי למהירות פעלו״.
***
רבי מאיר עראמה רואה בשיר השירים לא רק משל לאהבת ה׳ וישראל, אלא מורה דרך להבנת דרכי ההשגה האלוהית, המציג שלוש דרכים שונות להתקרב אל האמת האלוהית, כל אחת עם יתרונותיה ומגבלותיה.
שיר השירים משקף את המורכבות של היחסים בין האדם לאלוהיו. לא כל אדם מסוגל להגיע לדרגת הנבואה, אך גם מי שנמצא בדרגה נמוכה יותר יכול למצוא את דרכו אל הידיעה האלוהית, אם בדרך העיון השכלי ואם בדרך הקבלה והלימוד מאחרים.
חשיבות מיוחדת יש לפירושו לסיום המגילה. בפרק ח׳, פסוק י״ד: ״ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים״, רבי מאיר מפרש: ״ברח לך מכרם ההמונים הנזכרים ודמה לך לאותו צבי או לעופר האילים הנמצא תמיד על הרי בשמים שהוא התחלת כל בושם״. הוא מסיים את פירושו בהדגשת הפער בין האדם לה׳, אך גם באפשרות של התקרבות מסוימת, כל אחד לפי דרגתו ויכולתו.
***
פירושו של רבי מאיר עראמה לשיר השירים נדפס פעם אחת, באמשטרדם תפ״ז, בתוך ״מקראות גדולות״ קהלות משה. הפירוש הוהדר באותיות קטנות ומשובשות. רובו ככולו נסדר מחדש בתוך ״אהבה בתענוגים״ לשיר השירים, לצד שאר פירושי הספר, אך לא תוקנו בו השיבושים אלא נוספו עליהם עוד כהנה וכהנה.
בנוסף השתמר הפירוש בכתב יד אוקספורד אופנהיים 378, ב-17 דפים. בראשו נכתב ״פי׳ להרמ״ע ז״ל״, והדבר גרם לנובאואר להציגו בקטלוג שלו לכתבי היד באוקספורד (ערך 389), כפירושו של רבי מנחם עזריה מפאנו. בקטלוגים אחרים הוא הופיע כפירושו של רבי יצחק עראמה בעל העקידה. בדקנו ומצאנו בס״ד שמדובר בכתב יד של פירוש רבי מאיר עראמה, אך שיבושיו מרובים יותר משיבושי הדפוס. בין בדפוס ובין בכתב היד ישנם שיבושים מסוגים שונים, ואף חסרונות של שורות שלמות. למזלנו הנדפס וכתב היד אינם תלויים זה בזה, כך שניתן ליצור מהדורה אקלקטית המתחשבת בנוסח המתוקן מבין שניהם. במקומות שנראה שישנה טעות מוכחת הן בדפוס והן בכתב היד, הוצע תיקון בסוגריים עגולות ומרובעות כמקובל.
כמו כן נוספו מראי מקומות לכל הפסוקים, מאמרי חז״ל, מורה הנבוכים ושאר ספרי הקדמונים. ונוספו כותרות המבהירות את נושאי כל פיסקה.
1. כ״י המבורג, Cod. hebr. 265.
2. רבי יהודה קצין, יליד חאלב שבסוריה בשנת ה׳תס״ח, כותב בספרו מחנה יהודה, ירושלים תשמ״ט, עמ׳ קסח: ובאמת אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, כל שכן דבר היוצא מפי אריות גדולי הדור אשר בארץ המה, ומחנה אלהים זה שאלוניקי, בפרט בזמן הרב הגדול כמהרי״ד [-רבי יוסף דוד בן רבי שבתי הכהן מסלוניקי, בעל בית דוד], שם נמצא למעלה ממאה רבנים אשר שמם נודע בשערים, עד שהיו אומרים משאלוניקי תצא תורה, ע״כ. רבי בנבנשתי מירקאדו גאטינייו, כותב בספרו שער קרית שמע, סלוניקי תקט״ו, דף כד ע״א: והסכימו עמו באשרתא דדייני רבני מתא סאלוניקי המאורות הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כאשר יאמר משל הקדמוני, כי מסאלוניקי תצא תורה, ע״כ. מאוחר יותר כתב כך בספר אבני שהם, סלוניקי תקצ״ה, יו״ד הלכות שחיטה סימן ה: דמרגלא בפומייהו דאינשי, כי מציון תצא תורה, כי משאלוניקי תצא תורה, ע״כ.
3. בספר קורא הדורות, עמ׳ קי, כותב על רבי מאיר: ובנו של הרב בעל העקידה הוא הרב רבי מאיר בן עראמה, וקורים אותו הרב המאירי, והיה חכם גדול וחבר ספרים, ומכלל ספריו שחבר ס׳ פי׳ על תהילים ושמו מאיר תהלות. ובא לעיר שאלוניקי ונפטר שם. ואני הכותב דוד זכיתי לבקר על קברו. והרב מהר״י קארו ז״ל מביא אותו בב״י בטא״ח סימן תפ״ו, שכ״כ שם: ולאפוקי נפשין מספקא שמעתי בשם מהר״ר מאיר עראמה שגומר את ההלל וכו׳, ע״ש. וגם הרב מהרשד״ם ז״ל מזכיר אותו בחלק ח״מ סי׳ רצ״ט על ענין אם נוהגים עכשיו דינא דבר מצרא: כי כן הסכימו החכמים הקדמונים קדושים אשר בארץ החיים המה לבד החכם השלם כמה״ר מאיר ן׳ עראמה ז״ל בק״ק שלו ארגון וכו׳, ע״ש. וזה הרב היה לו בן חכם גדול ושמו ה״ר יעקב בן עראמה, ונפטר בשאלוניקי בלא בנים, וירש אותו ה״ר אשר הכהן בן ארדוט שהיה בן אחותו, ע״כ.
4. חו״מ סימן רצ״ט כ׳.
5. בנידון המצרנות בחזקה דנו בסלוניקי במשך ארבע מאות שנה, כשפסקו של רבי מאיר מוזכר בהקשר לכך פעמים מספר בספרי ההלכה שעסקו בנידון זה, ראו משפט צדק ח״ב סי׳ סד, שו״ת פרי הארץ חו״מ סי׳ יא, דברי ריבות סי׳ צט.
6. או״ח סי׳ תפו ו-ז.
7. הועתק בשו״ת עדות ביעקב (לרבי יעקב די בוטון מחכמי סלוניקי) עם שמות החותמים, ובשו״ת מהרשד״ם חלק אבן העזר סימן י בלי שמות החותמים. ראה ר״ש אסף, באהלי יעקב, עמ׳ 177, על כל ששת החותמים, ושם גם בהרחבה על הרקע לפסיקה זו.
8. כ״י הסה״ל בירושלים, 2001=8, קובץ גדול בן ארבעה כרכים של שו״ת ופסקים מחכמי ארץ-ישראל והמזרח, תורכיה איטליה ועוד, מן המאות ט״ז-י״ז, רובם אוטוגרפים, ועם חתימות רבות. התשובות שבס׳ זרע אנשים, הוסיאטין תרס״ב, לקוחות ברובן מקובץ זה.
9. כתב היד שונה מכתב היד שבו העתיק את ספר הנפש לאריסטו בצעירותו, אך יתכן שכתב ידו השתנה במהלך השנים הרבות שחלפו בינתיים.
10. ראה להלן, פרק יא, סעיף ב - עיבוד בחרוזים מאת רבי מאיר בנו של רבינו.
11. בעל ספר קורא הדורות השתבח כי בהיותו בסלוניקי ביקר על קברו, ומכך יש להסיק על מעמדו בפי כל.
12. מצבות שאלוניקי, א, מס׳ 38, עמ׳ 39; נוסח שונה קמעה ראה: ב׳ בן־יעקב, ״מצבות שאלוניקי״, ישראל [שאלוניקי תשרי תרצ״ב], עמ׳ 5, גדולי שלוניקי לדורותם, עמ׳ מד.
13. עיי׳ על דבר הספר מאיר איוב.
14. בכתב יד פריס BN 272 כלולים מספר פירושים, בכתבי יד מעתיקים שונים שרובם מרבי מאיר עראמה: מאמר המיוסד על שני שערים בעקידת יצחק, ועוסק בחטא העגל ותשובה, ללא כותרת (דף 1א-4א); פירוש רבי מאיר עראמה לישעיה (דף 5א-39א) עם הכותרת ״פי׳ ישעיה להרמ״ע ז״ל״; פירוש רבי יואל שועיב לתהלים עד פרק יח, ושמו ״נורא תהלות״, כנדפס בשאלוניקי שכ״ט על ידי בני משפחתו של רבינו, בני רבי יוסף יעב״ץ, דף 40א-73א, וספרור נוסף באותיות; פירוש אבא מרי בן אליגדור לאיוב, ההתחלה חסרה, דף 77א-102ב; פירוש למגילת רות שלא השתמר בשום כתב יד אחר ולא נדפס, אולי לרבי מאיר עראמה, דף 103א-106ב; פירוש המאמרים לרמ״ע – פירוש רבי מאיר עראמה למאמרי חז״ל, דף 107א-119ב; קובץ נוסף של פירוש מאמרים, ממופתח בראשו, אולי גם הוא של רבי מאיר עראמה, ובהמשך ליקוטים שאינם מופיעים במפתח, אחד מהם תחת הכותרת ״לרשב״א״ ואינו נמצא בחידושי אגדות לרשב״א, 120ב-134ב; דרוש לשבת הגדול ושאר מועדים, ואחר כך עוד דרושים, ללא כותרת, דף 136א-156ב; מפתחות לספר מאיר איוב, דף 153א-161ב; דרוש לפרשת בשלח, 162א-ב; מפתחות לדרך אמונה, דף 163א-173א, קולופון: כתיבת ידי חביב בן חביב בואין-וארון ז״ל.
15. ספר בית יוסף, עמ׳ קיט. וזאת שלא כדברי הקר, איגרת רבי מאיר עראמה, עמ׳ 504 הערה 23, שהוא אדם נוסף. מש״כ שם שמצויים גם שירים מידו בכתבי יד, יגעתי ולא מצאתי. וראו גם אהרן ילינק, קונטרס המזכיר, וינה תרנ״ג, עמ׳ 50, שהסתפק אם ר׳ מזהיר עראמה נקרא מזהיר או שמא אין זה אלא כינוי, והכריע מדעתו שכך היה נקרא.