Shir HaShirim 1 – שיר השירים א‏ – Mikraot Gedolot

לְקָל נִיסָּךְ וּגְבוּרְתָךְ דַּעֲבַדְתָּא לְעַמָּךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל זָעוּ כָּל עַמְמַיָּא דִּשְׁמַעוּ יָת שֵׁימַע גְּבוּרְתָךְ וְאָתְוָתָךְ טָבַיָּא וּשְׁמָךְ קַדִּישָׁא אִשְׁתְּמַע בְּכָל אַרְעָא דַהֲוָא בְּחִיר מִמְּשַׁח רְבוּתָא דַּהֲוָה מִתְרַבֵּי עַל רֵישֵׁי מַלְכִין וְכָהֲנִין וּבְגִין כֵּן רְחִימוּ צַדִּיקַיָּא לִמְהָךְ בָּתַר אוֹרַח טוּבָךְ בְּדִיל דְּיַחְסְנוּן עָלְמָא הָדֵין וְעָלְמָא דְּאָתֵי.

[א] לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים – רַבִּי יַנַּאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל הַשִּׁירִים שֶׁאָמְרוּ לְפָנֶיךָ הָאָבוֹת, רֵיחוֹת הָיוּ, אֲבָל אָנוּ שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ, כְּאָדָם שֶׁמֵּרִיק מִכְּלִי לִכְלִי חֲבֵרוֹ. כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשׂוּ לְפָנֶיךָ הָאָבוֹת רֵיחוֹת הָיוּ, אֲבָל אָנוּ שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה מִצְווֹת עֲשֵׂה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ, וַאֲגַמִּים קוּלְמוֹסִין, וְשָׁמַיִם וְאֶרֶץ מְגִלּוֹת, וְכָל בְּנֵי הָאָדָם לַבְלָרִים, אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתּוֹב [דברי תורה שלמדתי], וַאֲנִי לֹא חִסַּרְתִּיהָ אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁמַּטְבִּיל זַכְרוּתוֹ כְּמִכְּחוֹל בַּיָּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אִם יִהְיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ, וַאֲגַמִּים קוּלְמוֹסִין, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ יְרִיעוֹת, וְכָל בְּנֵי אָדָם לַבְלָרִין, אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתּוֹב דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁלָּמַדְתִּי, וְלֹא חִסַּרְתִּיהָ רַק כְּאָדָם שֶׁמַּטְבִּיל זַכְרוּתוֹ כְּמִכְּחוֹל בַּיָּם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתַי, אֶלָּא רַבּוֹתַי חִסְּרוּהָ, וַאֲנִי לֹא חִסַּרְתִּיהָ, אֶלָּא כְּמֵרִיחַ בְּאֶתְרוֹג, הַמֵּרִיחַ נֶהֱנָה, וְהָאֶתְרוֹג לֹא חָסֵר, וְכִמְמַלֵּא מֵאַמַּת הַמַּיִם, וּכְמַדְּלִיק מִנֵּר לְנֵר. פַּעַם אַחַת שָׁהָה רַבִּי עֲקִיבָא לָבוֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, בָּא וְיָשַׁב לוֹ מִבַּחוּץ, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ הֲלָכָה, אָמְרוּ הֲלָכָה מִבַּחוּץ, חָזְרָה וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה, אָמְרוּ תּוֹרָה מִבַּחוּץ, חָזְרָה וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה, אָמְרוּ עֲקִיבָא מִבַּחוּץ פִּנּוּ לוֹ מָקוֹם, בָּא וְיָשַׁב לוֹ לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיָה עָשׂוּי כְּמִין רִיס, וְאֶבֶן אַחַת הָיְתָה שָׁם וְהָיְתָה מְיֻחֶדֶת לוֹ לִישִׁיבָה, פַּעַם אַחַת נִכְנַס רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִתְחִיל מְנַשֵּׁק אוֹתָהּ הָאֶבֶן, וְאָמַר הָאֶבֶן הַזֹּאת דּוֹמָה לְהַר סִינַי, וְזֶה שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ דּוֹמֶה לַאֲרוֹן הַבְּרִית.

[ב] דָּבָר אַחֵר: לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים – רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חִיָּא, שְׁנֵי שְׁמָנִים הֵם, שֶׁמֶן כְּהֻנָּה וְשֶׁמֶן מַלְכוּת. וְרַבָּנָן אָמְרִין שְׁתֵּי תוֹרוֹת הֵן, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה.

אָמַר רַבִּי יוּדָן שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ שֶׁמֶן מִתְגַּדֵּל עַל כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּשַׁמְנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, הִיא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוּדָן, דְּאָמַר: וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן (ישעיהו י׳:כ״ז), חֻבַּל עֻלּוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּשַׁמְנָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

דָּבָר אַחֵר: שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ – מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה מַר מִתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ מָתוֹק, כָּךְ: וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח׳:ז׳). מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵין מִשְׁתַּבֵּחַ אֶלָא עַל יְדֵי כְּתִישָׁה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין. מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵין מִתְעָרֵב בִּשְׁאָר מַשְׁקִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין מִתְעָרְבִים בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, דִּכְתִיב: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם (דברים ז׳:ג׳). מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה כּוֹס מָלֵא אֵינוֹ מְזַרְזֵיף כִּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִים, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מְזַרְזְפִים בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת. מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה כּוֹס מָלֵא שֶׁמֶן בְּיָדְךָ וְנָפַל לְתוֹכוֹ טִפָּה שֶׁל מַיִם וְיָצָאת כְּנֶגְדָּהּ טִפָּה שֶׁל שֶׁמֶן, כָּךְ אִם נִכְנַס דָּבָר שֶׁל תּוֹרָה לַלֵּב יָצָא כְּנֶגְדּוֹ דָּבָר שֶׁל לֵיצָנוּת, נִכְנַס לַלֵּב דָּבָר שֶׁל לֵיצָנוּת, יָצָא כְּנֶגְדּוֹ דָּבָר שֶׁל תּוֹרָה. מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה מֵבִיא אוֹרָה לָעוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אוֹרָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:ג׳). מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה עֶלְיוֹן עַל כָּל הַמַּשְׁקִין, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל עֶלְיוֹנִים עַל כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְתָנְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן (דברים כ״ח:א׳). מָה הַשֶּׁמֶן אֵין לוֹ בַּת קוֹל, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם בַּת קוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כְּתִיב: וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי (ישעיהו כ״ט:ד׳).

[ג] רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַר קְרָיָיא בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ (בראשית י״ב:א׳), לְמָה הָיָה דוֹמֶה, לִצְלוֹחִית שֶׁל פּוֹלְיָטוֹן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בְּזָוִית אַחַת וְלֹא הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, בָּא אֶחָד וְטִלְטְלָהּ מִמְּקוֹמָהּ וְהָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, אַף כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, אַבְרָהָם הַרְבֵּה מַעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ לְךָ, הַרְבֵּה מִצְווֹת יֵשׁ לְךָ, טַלְטֵל עַצְמְךָ בָּעוֹלָם וְשִׁמְךָ מִתְגַּדֵּל בְּעוֹלָמִי, לֶךְ לְךָ, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל (בראשית י״ב:ב׳). עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵא לְךָ עֲלָמוֹת הַרְבֵּה, דִּכְתִיב: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית י״ב:ה׳), וַהֲלֹא אִם מִתְכַּנְּשִׁים כָּל הָעוֹלָם לִבְרֹאת יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִים לִבְרֹאתוֹ, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיְּרוּ אַבְרָהָם וְשָׂרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן.

אָמַר רַבִּי חוֹנְיָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֲנָשִׁים, וְשָׂרָה הַנָּשִׁים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיסָן לְבֵיתוֹ וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וּמַאֲהִיבָן וּמְקָרְבָן וּמְגַיְּרָן וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמַּכְנִיס בְּרִיָה אַחַת לְתוֹךְ כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא בְּרָאוֹ וִיצָרוֹ וְרִיקְמוֹ.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִמַּה שֶּׁאַתָּה מֵבִיא אוֹרָה לָעוֹלָם, שִׁמְךָ מִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם, וּמָה הִיא הָאוֹרָה, גְּאֻלָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מֵבִיא לָנוּ אוֹרָה, הַרְבֵּה גֵרִים בָּאִים וּמִתְגַּיְּרִים וְנוֹסָפִים עָלֵינוּ, כְּגוֹן יִתְרוֹ וְרָחָב, יִתְרוֹ שָׁמַע וַאֲתָא, רָחָב שָׁמְעָה וְאַתְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, הַרְבֵּה גֵרִים נִתְגַּיְּרוּ, דִּכְתִיב: כִּי בִרְאוֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי (ישעיהו כ״ט:כ״ג), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה.

דָּבָר אַחֵר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – עַל שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ בִּזַּת מִצְרַיִם, וּבִזַּת הַיָּם, וּבִזַּת סִיחוֹן וְעוֹג, וּבִזַּת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ.

דָּבָר אַחֵר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – עַל שֶׁהֶעֱלַמְתָּ מֵהֶם יוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַנֶּחָמָה, אֲהֵבוּךָ.

דָּבָר אַחֵר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – בְּעַלֵּמוּת וּבִזְרִיזוּת.

דָּבָר אַחֵר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה.

דָּבָר אַחֵר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – זוֹ כַּת הַשְּׁלִישִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף וגו׳ (זכריה י״ג:ט׳).

דָּבָר אַחֵר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – אֵלּוּ הַגֵּרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ה׳ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה׳ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים וגו׳ (חבקוק ג׳:ב׳).

דָּבָר אַחֵר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה (תהלים מ״ד:כ״ג).

דָּבָר אַחֵר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה וגו׳ (דברים ז׳:ח׳).

דָּבָר אַחֵר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – עַל שֶׁהֶעֱלַמְתָּ מֵהֶם מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, דְּאָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת רֹאשׁ חוּלָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, מַה טַּעַם: שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה (תהלים מ״ח:י״ד), לְחוֹלָה כְּתִיב, צַדִּיקִים מִכָּאן וְצַדִּיקִים מִכָּאן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶמְצָעָם, וְהֵם חָלִים לְפָנָיו בְּעַלְמוּת, וּמְרַמְּזִין אֵלּוּ לְאֵלּוּ בָּאֶצְבַּע וְאוֹמְרִים: כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַלְ-מוּת (תהלים מ״ח:ט״ו), בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת יְנַהֲגֵנוּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

דָּבָר אַחֵר, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַלְ-מוּת, בְּעַלֵימוּת וּבִזְרִיזוּת.

דָּבָר אַחֵר, עַלְ-מוּת, כְּאִילֵין עוּלֵימְתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת (תהלים ס״ח:כ״ו).

דָּבָר אַחֵר, עַלְ-מוּת, תִּרְגֵּם עֲקִילַס אַתְנִסָיָא, עוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ מָוֶת, וּמְרַמְּזִין אֵלּוּ לְאֵלּוּ בָּאֶצְבַּע וְאוֹמְרִים: כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַלְ-מוּת, בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת יְנַהֲגֵנוּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה דִּכְתִיב: כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ (דברים ט״ו:ו׳), וּבָעוֹלָם הַבָּא דִּכְתִיב: וְנָחֲךָ ה׳ תָּמִיד (ישעיהו נ״ח:י״א).

לריח שמניך טובים – מה שמן אפרסמון ריחו יוצא חוץ ממנו כך דברי תורה שמם הולך בכל מקום.

ד״א למה נמשלו דברי תורה לשמן מה שמן רפואה לאדם ומצחין את פניו כך דברי תורה רפואה לאדם שכן הוא אומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (משלי ג׳:ח׳).

ד״א למה נמשלו דברי תורה לשמן אם יתן אדם קורטוב של שמן לתוך חבית של מים קורטוב שמן יוצא כנגדו כך מי שהוא מלא חכמה [הכניס] דברי הבטלה דברי חכמה יוצאים מלפניו לפי מה שהוא. ד״א לריח שמניך טובים זה חזקיהו ודורו שנמשלו לשמן שנאמר וחבל עול מפני שמן (ישעיהו י׳:כ״ז) עולו של סנחריב. רבי דוסתאי ב״ר ינאי משום רבי ינאי אומר למה שלח הקב״ה שחין בחזקיה המלך מפני ששלט בזהבו של בית המקדש וקלפו לתת אותו למלך אשור לכך נאמר לריח שמניך טובים.

ד״א לריח שמניך טובים – היה רבי חדקא אומר הרי אתה למד שריח הצדיקים יפה ונכר משל רשעים שכן מצינו שהכיר משה את עצמות יוסף. שהיה ריחו הולך ואל תתמה שאף בעוה״ז יש שמבדילים בין עצמות אדם לעצמות בהמה בין עצמות ישראל לעצמות גוים וכן אתה מוצא ביצחק כשנשק ליעקב הוא אומר וירח [את] ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה (בראשית כ״ז:נ״ז) מלמד שהיה ריח יעקב נכר מריחו של עשו.

ד״א לריח שמניך – יש שמן (שאין) [שיש] לו ריח ואין לו מראה יכול כך דברי תורה יש להם טעם ואין להם מראה ת״ל שמן תורק שמך כשמן שמריקים אותו מכלי אל כלי וריחו הולך ומראהו נאה כך דברי תורה. ד״א שמן תורק שמך אם עשית את התורה שנמשלה לשמן הטוב שמך הולך עד סוף העולם האומות אוהבין אותך על כן עלמות אהבוך. ד״א שמן תורק שמך על כל השמנים והברכות שאמרתי לתן לכם לעתיד לבא בשביל (שהוא) שהמלכיות מרחקים אתכם ומבקשים להרוג אתכם ולהחטיאכם לפני ואתם מורדים עליהם ומבקשים תורתי ומקיימים אותה. ומנין שנמשלו המלכיות כשאול וכמות שנאמר מיד שאול אפדם ממות אגאלם (הושע י״ג:י״ד) ומנין אף ברוחות רעות שנאמר אהי דברך מות אהי קטבך שאול (הושע י״ג:י״ד) ומנין אף בגובאי שנאמר והנה יוצר (גובאי) [גובי] בתחלת עלות הלקש (עמוס ג׳:א׳).

ד״א שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך – אלו המלכיות שנקראו עלמות לישראל שנאמר ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר (שיר השירים ו׳:ח׳). ד״א על כן עלמות אהבוך העוה״ז והעוה״ב עשה מצות בעוה״ז יתן לך שני עולמות.

לריח שמניך טובים שמן תורק שמך – אמר רבי ברכיה למה היה אברהם דומה לצלוחית של פלסמון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית ולא היה ריחו נודף, כיון שהיתה מיטלטלת היתה ריחה נודף. כך אמר הקב״ה לאברהם אבינו טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם.

על כן עלמות אהבוך – האהבנו לך עלמות הרבה דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. א״ר ברכיה בשעה שאתה מביא לנו אורה שמך מתגדל בעולם, גרים מתגיירין באותה שעה, כגון יתרו שמע ואתא, רחב שמעה ואתת, הה״ד בראותו ילדיו וגו׳ ומה כתיב אחריו וידעו תועי רוח בינה.

דבר אחר: עלמות אהבוך – אלו בעלי תשובה.

עלמות אהבוך – אלו דורו של שמד וכו׳.

דבר אחר: עלמות אהבוך – על שהעלמת מהם מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא אהבוך.

עלמות אהבוך – א״ר ברכיה ורבי חלבו ועולא בריה דרבי אליעזר בשם ר׳ חנינא עתיד הקב״ה ליעשות ראש חולה של צדיקים לעתיד לבא. ומה טעם שיתו לבכם לחילה וכו׳. והם חלים לפניו כעלמות והם מראים באצבע כי זה אלהים אלהינו וגו׳ הוא ינהגנו על מות. כעלמות כמא דאת אמר בתוך עלמות תופפות. ד״א על מות עולם שאין בו מיתה.

דבר אחר: עלמות אהבוך – העולם הזה והעולם הבא. דא״ר ינאי ראשונים נתת להם ריח מצות, אדם נתת לו שבע מצות כו׳, אבל אנו כשבאנו לסיני כאדם שמערה מפי חבית היה מערה לנו המצות שנאמר שמן תורק שמך, א״ר ברכיה כשם שהשמן מאיר כך התורה מאירה. על כן על מות אהבוך העולם הזה והעולם בא.

דבר אחר: אומות העולם באים ומתגיירין מי היה זה יתרו וישמע יתרו מתן תורה שמע ובא.

אשתקת לשמום ראיחת אדהאנך אלחסנה, וטיב אסמך כטיב דהן כ׳אלץ מרווק צאפי, לד׳לך אחבוך אלאחדאת׳.

התגעגעתי לשאיפת ריחות הבשמים הטובים שלך. וטיב שמך כמו טיב בושם נקי מתערובת, נשפך (תורק לשון הורק –נשפך) טהור (ללא תערובת), לכן העלמות אהבו אותך.

לריח – השתוקקתי להריח ריח שמניך הנחמדים, וטוב שמך כטוב שמן זך מזוקק וצלול. לפיכך אהבוך בני הנעורים.

הענין הראשון בהם הם שתי התורות שניתנו לנו על ידי משה ואהרן ומרים האהובים, והם שבכתב ושבעל פה, כלומר התורה והמשנה, שעל ידי למודם יצא לנו שם גדול בעולם שנ׳ ויצא לך שם בגוים ביפיך כי כליל הוא בהררי (יחזקאל טז יד). ועל ידי כך נתאוו האומות להכנס בדתנו והם הערב רב ויתרו וזולתם, לפיכך אמר לריח שמניך טובים, עד שמשך אותנו מלכנו יתברך ויתעלה ממצרים לארץ ישראל אחרי עבודתו ומשמעתו כמו שנ׳ לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיהו ב ב), ולכן אמר משכני אחריך נרוצה.

לריח שמניך טובים וגו׳ – שם טוב נקרא על שם שמן טוב.

לריח שמניך הטובים – שהריחו בהם אפסי ארץ אשר שמעו שמעך הטוב בעשותך נוראות במצרים.

שמן תורק נקרא שמך – לאמר עליך: אתה שמן אשר תורק תמיד להיות ריח ערב שלך יוצא למרחוק, שכן דרך שמן ערב, כל עת שהוא בצלוחית חתומה – אין ריחו נודף, פֺתְחָה ומריק שמנה לכלי אחר – ריחו נודף.

על כן עלמות אהבוך – בא יתרו לקול השמועה ונתגייר, אף רחב הזונה אמרה: כי שמענו את אשר הוביש וגו׳ (יהושע ב׳:י׳), ועל ידי כן כי י״י אלהיכם הוא אלהים בשמים וגו׳ (יהושע ב׳:י״א).

עלמות – בתולות, לפי הדיבור שדימהו לבחור^א שאהובתו מחבבתו.

ולפי הדוגמא: העלמות הן האומות.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, וינה 220. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״שדימהו לבחור״.

Like the fragrance of good oils – A good name is referred to as, "good oil.⁠"¹

Like the fragrance of good oils – That those dwelling at the ends of the earth smelled, [i.e.,] those who heard of Your good reputation when You performed awesome deeds in Egypt.

[Your name] is like flowing oil – Your name is thus called. It is said about you that "you are [like] oil that is constantly being poured forth so that your fragrance goes forth to a distance.⁠" For such is the nature of fragrant oil, as long as it is in a sealed bottle, its fragrance does not diffuse. If one opens it and pours its oil into another vessel, its fragrance diffuses.⁠²

Therefore young maidens love you – Yisro came upon hearing the news and converted; also Rachav Hazonah said, "For we have heard how Adonoy dried up, etc.⁠"³ And because of this [she proclaimed], "For Adonoy your God, He is God in heaven, etc.⁠"⁴

Young maidens – Virgins, since the text compares Him to a young man whose beloved holds him dear.

And according to the allegory: The "young maidens" are the other nations.

1. Alternatively, "good oils" symbolize Torah and mitzvos due to their pleasant fragrance. (Sefer Duda'im)

2. See Rashi in Maseches Avodah Zarah 35b.

3. Yehoshua 2:10.

4. Ibid. 2.11. According to this Rashi, "maidens" represent proselytes, and because of the plural expression [עלמות], Rashi mentions two proselytes, Yisro and Rachav. (Sifsei Chachomim)

לריח שמניך טובים – זה ריח שמנו של צדיקים שבכל דור ודור שהרי הצדיק שקנה לו שם טוב נמשל כשמן הטוב שנאמר טוב שם משמן טוב. ואו׳ בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראש אל יחסר. ולמה נמשלו הצדיקים לשמן לומ׳ לך מה השמן מר מתחלתו וסופו מתמתק. כך הצדיקים מתייסרין תחלה וסופן מתגדלין כענין שנאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. ואו׳ והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאוד. ומה השמן צף על כל המשקים. אף הצדיקים עליונין על כל בני אדם ומה השמן רפואה לאדם ומצהיל פנים. אף מעשה הצדיקים רפואה ומצהיל פניהם שנאמר רפאות תהי לשרך. ואו׳ חכמת אדם תאיר פניו. לפיכך כנסת ישראל אומ׳ לפני הקב״ה רבונו של עולם זכור לנו את ריח הצדיקים שעמדו בכל דור ודור ואל תגשנו ביד האמות.

שמן תורק שמך – אבא מרי ז״ל פירש הוא שם שמן שריחו טוב למאור לפי שלא נאמ׳ שמך יורק ששמן לשון זכר. וגם השם לשון זכר. לכך נאמ׳ כי תורק הוא שם השמן.

ד״א: שמן תורק שמך – תי״ו במקום יו״ד לפי שאותיות אית״ן מתחלפות. ופירושו של פסוק כשם שהשמן הטוב המריקין אותו מכלי אל כלי וריחו נודף כך יצא שם הצדיקים. במקום שנשחטו על קדושת השם כגון רשב״ג נשיא ישראל ור׳ ישמעאל בן אלישע כהן גדול בן כהן גדול שבא הקוסנטור בימי מלכות הרשעה ומצאם יושבין בעזרה נושאין ונותנין בהלכות הפסח נטלם והביאם לפני המלך. בא להורג את רשב״ג אמ׳ לו ישמעאל בחייך התחל בי ולא אראה במיתת חבירי שאני כהן גדול בן כהן גדול. בא להרוג את ר׳ ישמעאל אמ׳ לו רשב״ג התחל בי שאני נשיא בן נשיא מיד התיי ראשו של רשב״ג בסייף. ביקש להרוג את ר׳ ישמעאל ובקשה בת מלך להפשיט את עורו שהיה נאה כיוסף הצדיק והפשיטו את פניו מזקנו עד מקום תפילין וקבלו עליהם את הדין ומתו על קדושת שמך וכן חוצפית התורגמן שהיה ר׳ עקיבא קורא אותו יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך שהיה יודע בע׳ לשונות ותפשוהו והרגוהו. וכן ר׳ יהודה הנחתום שלא הלך לעולם ד׳ אמות בלא תורה. ולמה נקרא שמו יהודה הנחתום שהיה מוציא דברי תורה עריבים כלחם חמודות. ומצאוהו בורח והרגוהו. וכן ר׳ יהודה בן בבא שמצאוהו יושב וסומך זקנים בין אושא לשפרעם ונעצו בו ג׳ מאות לונכיות של ברזל עד שנעשה עצמו ככברה. וכן בן עזאי חתנו של ר׳ עקיבא שמתוך חיבתו בתורה הניח את אשתו מצאוהו בבית המדרש והרגוהו. וכן ר׳ עקיבא היו עושין קולמוסים של קנין ונותנין בין צפרניו לתוך כ׳ שנה הוציאונו מבית האסורין והרגוהו. והוא היה קורא קרית שמע של שחרית ויצאה נשמתו באחד. וכן ר׳ חנניה בן תרדיון פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא לעסוק בתורה ומצאוהו יושב ודורש וספר תורה מונח לו בחיקו כרכוהו בספר והקיפוהו חבילי זמורות ושרפוהו. וכן ר׳ טרפון שהיה חרד במצות פעם אחת היה רעב בארץ ישראל וקידש ג׳ מאות נשים כדי להאכילן בתרומה. ומצאוהו בעזרה ועיוורוהו. וכן ר׳ ישבב שהיה משארית החסידים ונתפש על מטתתו ונהרג.

על כן עלמות אהבוך – על שרואין אומות העולם שנקראו עלמות שנאמר ועלמות אין מספר. לפי שרואין ייחודן של צדיקים שנהרגין על קדושת שמך חוזרין על כרחן ונותנין הודייה לשמך הגדול כדרך שנעשה בימינו בקהלות אשכנז בשנת תתתנ״ו כשנתנו יד בני שעיר לעלות על ארץ הצבי ושלחו ידיהם בקהלות ונשחטו אל קדושת השם כל אלה וכאלה ראה שלמה ברוח הקדש ודבר עליהם. לריח שמניך טובים שמן תורק שמך. הם הצדיקים שבכל הדורות המיחדים שמך ושמם הולך מסוף העולם ועד סופו כשמן הטוב והוא שאמ׳ דוד כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה.

ד״א: לריח שמניך טובים – ר׳ חייא בשם ר׳ אחא דרש שני שמנים הם שמן כהונה ושמן מלכות. ורבנן אמרי לריח שמניך טובים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שמן תורק שמן זו שמנה של תורה שישראל עוסקין בה כענין שנאמר בחזקיהו וחובל עול מפני שמן. חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו וסיעתו שהיו עוסקין בתורה ובמצות.

על כן עלמות אהבוך – אלו גירי הצדק שרואין שמנן של צדקים שמתדבקין בקונם. ובאין ומתגיירין להדבק בשם.

ד״א: לריח שמניך טובים – לפי שידענו הטובות שעשית עם אבותינו מימי קדם על שגלינו מארצנו לא שכחנוך בין הגוים.

שמן תורק שמך – אעפ״י ששמננו הורק לחוצות כשמן שמתרוקן מכלי לכלי ונתרוקננו מכל הטובות שנתת לאבותנו שמך בפינו תמיד כענין שנאמר כל זאת באתנו ולא שכחנוך וגו׳. אלא ייחודך בקרבנו.

על כן עלמות אהבוך – על כן שישראל מיחדים שמך בכל הדורות עלמות אהבוך כל הימים אהבוך כל העלמות שבראת לא שכרנוך בין בארץ בין בחוצה לארץ. שמך בפיהם תמיד.

ד״א: עלמות – על מות אהבוך אעפ״י שמתים אינם כופרים בשמך כענין שנאמר אם הרגם ודרשוהו ושבו ושחרו אל. ד״א. כמו ועלמות אין מספר. כלומר אפי׳ האומות אהבוך ומדבקים בייחודך על שרואין את ישראל מייחדים את שמך. באים גם הם תחת כנפי השכינה.

לריח שמניך טובים – למען ריח^א שמניך הטובים של אפרסמון, אשר ריחו נודף^ב למרחוק בקצוי הארץ והורקו מכלי אל כלי, קרוי שמך שמן, דוגמת: טוב שם משמן טוב (קהלת ז׳:א׳).

שמך – טון רנון.⁠^ג

ועל כן^ד אשר נודף^ה ריחך^ו נערות אהבוך.

דימיון על הנפלאות אשר הפליא הקב״ה לכנסת ישראל במצרים, ועל כן נודע שמו וגבורתו בעמים, כמו שנאמר: וישמע יתרו כהן מדין וג׳ (שמות י״ח:א׳), ונאמר ברחב הזונה: כי שמענו את אשר הוביש י״י וג׳ (יהושע ב׳:י׳),⁠¹ וכן שמעו עמים ירגזון וג׳ (שמות ט״ו:י״ד).

1. השוו רש״י.

א. כן בכ״י סינסינטי, פרמא. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג חסרה מלת: ריח.

ב. כן בכ״י סינסינטי. בכ״י פרמא: שריחו נודף. בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג: נדף ריחם.

ג. כן בכ״י פרמא. בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג חסר כל הביאור הזה.

ד. כן בכ״י סינסינטי, בודפשט, סנקט פטרבורג, פרמא. בכ״י המבורג חסרה מלת: כן.

ה. כן בכ״י סינסינטי, פרמא. בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג: נדף.

ו. כן בכ״י סינסינטי, בודפשט, פרמא. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג חסרה מלת: ריחך.

YOUR OINTMENTS YIELD A SWEET FRAGRANCE – Because of your fine balsam oils whose scent spreads to the farthest ends of the earth when they are poured from one vessel to another,⁠¹ you are called "oil", as in the phrase "A good name is better than fine oil" (Ecclesiastes 7:1).

{See Hebrew text.}

Likewise, you. are called "oil" because the maidens who love you are "spread [abroad]".

The allegorical meaning of this verse refers to the miracles that the Holy One performed for the Assembly of Israel in Egypt. Because of those miracles God's name and greatness was made known to the nations of the world² as it is said, "Jethro priest of Midian, Moses' father-in law, heard all that God had done" (Exodus 18:1), and of Rachab the prostitute "We have heard how the Lord dried the waters, and similarly, "the peoples heard and they trembled" (Joshua 2:10).

1. Ibn Ezra, ad loc., offers a similar comment but notes other explanations. Rashbam seems to be using Rashi's comment but in a shorter version.

2. This allegory is found in Rashi and other commentaries and is based upon Rabbinic exegesis.

תורק – לשון נקבה לשמן, ואם לא יימצא כמוהו, כמו בית שהוא לשון זכר ובמקום אחר לשון נקבה, כי שחה אל מות ביתה (משלי ב׳:י״ח), וכן מלת שאול.

ובעבור ריח שמניך כי שמך כשמן שיורק שריחו נודף, על כן עלמות – הנערות אהבוך.

Because of the fragrance of thine ointments, for thy name is as ointment which is poured forth, the fragrance of which is diffused around, the damsels love thee.

על כן עלמות אהבוך – הוא ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳).

And he proclaimed the wonders of his God, and brought back souls to the fear of Hashem. Therefore the maidens love thee. ‘The souls which they had gotten in Haran" (Genesis 12:5).

שמניך טובים – יש מפרשין: שהוא אפך.

והקרוב אלי: כי זה המפרש לא סך שמן מימיו, וחשב כי הוא שמן זית.

תורק – יש אומרים: כי הוא שם מקום.

והנכון: שהוא שמן כשמן שיורק שריחו נודף ועודף. ואל תתמה בעבור היות השם לשון נקבה, כי כן תמצא כל^א עמל ובית ומקום במקרא במקום אחד לשון זכר ובמקום אחר לשון נקבה.

עלמות – הם נערות קטנות.

א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 נוסף כאן: ״מ״ם״.

לריח שמניך – כי שמניך יש להם ריח טוב מרחוק.

והזוכרת שמך כאילו שמן מור יורק לפניה.

על כן עלמות אהבוך^א – אם כן שמניך מרחוק אף כי נשיקת פיך.

א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״אהבוך״.

לריח – היה מלמד מעשיו של מקום ומורה אנשי דורו, ובכל מקום שהולך ויקרא שם אברם בשם י״י (בראשית י״ג:ד׳), וזהו שמן תורק שמך.

על כן עלמות אהבוך – שאין להם בעל, כך אנשים שלא היה להם אלוה הכניסם תחת הייחוד, כעניין: ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳).

לריח שמניך טובים ושמן תורק – ופתרונו: השמנים שלך טובים הם להריח, והולך ומפרש מה הם שמנים.

שמן תורק שמיך – פתרונו כשמן,⁠^א כשמן^ב הזה המורק מכלי אל כלי חשוב ומובחר, ^גכן אתה בשמך, ששמך מעולה ומובחר על ממלכה ושריה.

שמן – ניקודו מוכיח על פתרונו שהוא מרוחק מתיבה של אחריו, ופתרונו: כשמן תורק אתה בשמך.

על כן עלמות אהבוך – מרוב גדולתך ותפארתך, ועל כן אני מבקשת לנשיקות פיך.

עלמות – נערות בתולות.

א. בכ״י: בשמן.

ב. בכ״י: בשמן.

ג. בכ״י נוסף כאן בטעות ״על״.

לריח שמניך טובים וגומ׳. לעת שנודף ריח שמן הטובים שתורק, כלומר שתוצק וְתִמָּשַׁח למלך בשמן הטוב שהוצקת והורקת. יציקת השמן תולֶה בגוף האדם, כאילו הוא עצמו הורק, כמו ״אריק חרבי״ (שמות ט״ו:ט׳) – כשתולה החרב קרוי ׳הורק׳, והנה התער הורק ולא החרב. וכן דריסת^א הקשת שקרויה ׳נחיתה׳, שנאמר ״ונחת קשת נחושה״ (שמואל ב כ״ב:ל״ה), ואף על פי כן כתוב בראש פסוק זה ״כי חצך נחתו״ (תהלים ל״ח:ג׳), כי תולה נחיתתה בחיצים, לפי שעל-ידי נחיתת הקשת מורים החצים. אף כאן יציקת השמן תולֶה באדם, כאילו הוא עצמו הוצק.

על כן עלמות אהיבוך. כן דרך המלכים, שיש להם עלמות אהובות לבר הכלה, כמו שנאמר ״ועלמות אין מספר. אחת היא״ וגומ׳ (שיר השירים ו׳:ח׳-ט׳). על כן – על חשיבות מלכותך: לריח שמניך וגבורותיך הלך למרחקים, אהבוך כל העולם. כך הוא כמו שפירשנו, שפתרון תורק שמך במשחת שמן על ראש מלך מדבר, ולא בשמן שהורק מכלי אל כלי, שהרי אין שבח אלא פגם, כדכתיב ״שאנן מואב מנעוריו... ולא הורק מכלי אל כלי... על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר״ (ירמיהו מ״ח:י״א).⁠^ב אלא במשיחת מלך מדבר, ולכך עלמות אהיבוך, שכן מצינו בספר תילים ״רחש לבי דבר טוב״ (תהלים מ״ה:ב׳)... ״אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים שמן ששון מחבריך״ (תהלים מ״ה:ח׳), וכתיב בתריה ״בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר״ (תהלים מ״ה:י׳), וכתיב בתריה ״לרקמות תובל למלך״ וגומ׳ (תהלים מ״ה:ט״ו).

והדוגמה כנגד נסים וגבורות, שעשה הקב״ה לישראל, ״שמעו עמים ירגזון״ (שמות ט״ו:י״ד).⁠^ג וגם נגד מתן תורה, ששבחוהו האומות, כדכתיב ״יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך״ (תהלים קל״ח:ד׳). על דברות ראשונות אמרוּ, לכבוד עצמו הוא דורש ״אנכי י״י אלהיך״ (שמות כ׳:ב׳) ו״לא יהיה לך״ (שמות כ׳:ב׳), שבועת שוא ושמירת שבת (ראו שמות כ׳:ו׳-י׳). וכששמעו מצות ״כַּבֵּד״ (שמות כ׳:י״א) ורציחה וגניבה וניאוף ועידות שקר וחימוד בתים ונשים (ראו שמות כ׳:י״ב-י״ג), אז יודו כי שמעו אמרי פיך האחרונים (ראו בבלי קידושין לא.).

א. לפי ההשוואה לרשב״ם (שמות ט״ו:ט׳) צריך לומר אולי: דריכת. אולם כיוון שאחת המשמעויות העיקריות של ״דרס״ בעברית (גם בלשון חכמים וגם בלשון ימי הביניים) היא ״דרך״ במובן to step (ראו מילון בן יהודה, ערך ״דרס״), ניתן לשער שפרשננו השתמש כאן במלה ״דריסת״ גם במשמעות דריכת קשת, ואין כאן טעות העתקה.

ב. הפסוק המלא בנוסח המסורה: שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל⁠־שְׁמָרָיו וְלֹא⁠־הוּרַק מִכְּלִי אֶל⁠־כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל⁠־כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר.

ג. ראו תרגום על אתר: ״לקל ניסך וגבורתך דעבדת לעמך בית ישראל זעו כל עממיא דשמעו ית שמע גבורתך ואתותך טביא״. נראה שפרשננו מקשר לפסוק בשמות בעקבות תרגום אונקלוס שם: ״שמעו עממיא וזעו״.

לריח שמניך טובים – בשביל ריח שמניך שאתה סך בהן, שכן כת׳ לפנים: וריח שמניך מכל בשמים (שיר השירים ד׳:י׳), וכן באסתר: ששה חדשים בשמן המור (אסתר ב׳:י״ב).

על כן נקרא שמך שמן תורק – הוא שמן שמוריקין אותו מכלי אל כלי, וריחו יוצא למרחוק על ידי שמתנענע בהרקתו. שם טוב נמשל לשמן, שנאמר: טוב שם משמן טוב (קהלת ז׳:א׳).⁠¹

על כן עלמות אהבוך – אל תאמר: מה שאני אוהבת אותו אינו בשביל מעלה יתירה שיש בו יותר מבשאר אדם אלא לפי שאנחנו ממזל אחד, שכן הדבר נשים יפות אוהבות אנשים שאינם יפים, אל תאמר כן, שהרי כמו שאני אוהבת אותו כך אוהבות אותו כל עלמות שבעולם בשביל רבוי מעלותיו, שנאמר: ששים המה מלכות {וגו׳} ועלמות אין מספר (שיר השירים ו׳:ח׳).

1. בדומה במיוחס לרשב״ם.

לריח שמניך טובים – שאר שמנים משירין השער ומעדנים הבשר, ואחר כך צריכה האשה בשמים שריחן ערב להתבשם, כדכתיב: ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים וגו׳ (אסתר ב׳:י״ב). אבל שמנים שלך אינו צריך אחריהם בישום, כי ריח השמן ערב מאד.

שמך שמן תורק – שמן שהורק מכלי אל כלי ונשארו השמרים בכלי הראשון, והוא זך מאוד וריחו נודף, כשמריקין אותו כך שמו נעים וטוב ויוצא למרחקי ארץ מרוב נעימותיך, ואין בו שמרים, כלומר שום דופי. ששאר שמות יש בהם דופי, כגון שאומה פלוני יפה הוא ונעים, אבל יש בו מדה זו, שמתוך שבחו בא לידי גנותו, והם השמרים. אבל בשמך אין בו גנות ושמרים, אלא כלו טוב וזך וכל העולם מתבשם בשמן הטוב והנעים. וגבי שם שייך לשון שמן, כדכתיב: טוב שם משמן טוב (קהלת ז׳:א׳).

תורק – כמו: הורק, כמו: תרגלתי לאפרים (הושע י״א:ג׳) – שהוא כמו: הרגלתי לאפרים.

על כן עלמות אהבוך – אפילו בתולות פנימיות שהן עלומות מן העין ואין זוקפות עין לשום אדם, אהבוך, אף על פי שלא ראוך, כי מתוך נעימות שמך היוצא, שומעות ענינך ואוהבות אותך.

לריח שמניך – ״מיין״¹ וסמיך ליה לריח שמניך טובים – ס״ת חכם – חמרא וריחני פקחין².

לריח גי׳ אברהם – אברהם דומה לצלוחית של אפרסמון המונחת בקרן זוית ואין ריחו נודף, וכשמטלטלין אותו ריחו נודף, כך אברהם שנאמר ״לך לך... ואגדלה שמך ויהא״³ – ריחך נודף⁴, וזהו שמן תורק.

דבר אחר, לריח גי׳ רמ״ח, אלו רמ״ח מצות עשה. שיר... לשלמה ראש וסוף ש״ה, ישקני... מיין ראש וסוף י״ן, גי׳ שס״ה. לריח גי׳ רמ״ח הרי הכל תרי״ג, שס״ה לא תעשה ורמ״ח עשה.

לריח ט״ז בקרייה⁵ – כנגד ט״ז בני אדם הקורין בתורה בשבוע, וי״ד תמידין וב׳ כבשים בשבת הרי ט״ז, וכתיב ״לריח ניחוח״⁶.

לר׳יח שמ׳ניך – יחש״ם – משיח.

[ל]⁠ריח שמניך גי׳ אברהם יצחק יעקב. לריח שמניך טובים שמן גי׳ ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״⁷. לריח – צדיקים הם ריח טוב⁸.

שמניך – משכני, משכני העליון – ״ונתתי משכני בתוככם״⁹.

שמניך טובים שמן הרי ב׳ – שמניך א׳, שמן ב׳, ר״ל ב׳ תורות. דבר אחר, שמניך לשון רבים – הרי ג׳, ג׳ שמנים הן¹⁰, וג׳ לוג שמן לתמיד¹¹.

תורק לית – כלומר לא הריק בתורה הרבה לשום בריה כמו לישראל. וגרסינן בתנחומא¹² לריח שמניך – נתת ריח ומצות לאדם ולבני נח¹³ מצות. לאברהם מילה ליהודה מצות יבום. ולנו אתה מריק כל החבית של שמן, וזהו שמן תורק. לכך תורק לית¹⁴, כלומר לא עשית לבריה ככה כמו שעשית לי.

תורק – קורת – קורת רוח שמך לנו, וכתיב ״לשמך ולזכרך תאות נפש״¹⁵.

על כן – כ״ן נפש – ע׳ נפש של יעקב¹⁶, ושל ע׳ סנהדרין. וזהו על כ״ן גי׳ ע׳, כלומר שמך על אותן ע׳ נפש וע׳ סנהדרין. על כ״ן – ע׳ אומות יבואו להתגייר, וזהו עלמות¹⁷.

דבר אחר, עלמות אהבוך – על מות¹⁸ אהבוך, ״כי עליך הורגנו כל היום״¹⁹.

דבר אחר, עלמות אהבוך – אלו מרים הנביאה וכל הנשים, וכתיב ״ותקח מרים וכו׳ ותצאן כל הנשים אחריה״ וכו׳²⁰, וזהו עלמות אהבוך. ״את התוף בידה ותצאן כל״ ר״ת אהבוך.

עלמות ד׳ בקרייה על פי המסורה. ״בנבלים על עלמות״²¹ שיר²², וכתיב ״למנצח לבני קרח על עלמות שיר״²³, וכתיב ״בתוך עלמות תופפות״²⁴, וכתיב ״עלמות אהבוך״. ״בתוך עלמות תופפות״ – בתנחומא²⁵ נדרש על מרים הנביאה והנשים, וזהו ״על עלמות שיר״. ועוד, ״על עלמות שיר״ – אלו הנשמות שהן כבחורות וכעלמות והן מצלצלות, וזהו ״בנבלים על עלמות״, וזהו ״בתוך עלמות תופפות״, וזהו ״עלמות אהבוך״ – הנשמות.

דבר אחר, קרי ביה עולמות – בב׳ עולמות אהבוך²⁶. ולכן כאן ב׳ פסוקים זה אחר זה מסיימים אהבוך – עלמות אהבוך, ״מישרים אהבוך״²⁷.

אהבוך ג׳ בקרייה²⁸ – ג׳ אבות אהבוך. דבר אחר, בג׳ תפלות אהבוך ישראל.

1. שיר השירים א:ב

2. יומא עז:

3. בראשית יב:א-ב

4. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, בראשית רבה לט:ב , ילקוט שמעוני סב

5. שמות כט:כה, כט:מא, ויקרא ב:יב, ג:טז, ד:לא, ח:כא, ח:כח, יז:ו, במדבר טו:כד, יח:יז, כח:ו, כח:כז, כט:ב, יחזקאל טז:יט

6. במדבר כח:ו

7. (וצ״ע כי משמע ישראל וכו׳ חסר שבעה. ונראה כי מספר התיבות ועם הקריאה יושלם המספר. דה״ט)

8. ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב

9. ויקרא כו:יא

10. מנחות ח:ד

11. במדבר כח:ה

12. יתרו ג, כי תבא ג, ישן יתרו ב, וכן בילקוט שמעוני רסח, ילקוט שמעוני שיר תתקפא:א. וכולם בגרסאות שונות

13. (שבעה)

14. (במסורת)

15. ישעיהו כו:ח

16. בראשית מו:כז, ראה שיר השירים רבה

17. ראה שיר השירים רבה

18. ראה תהלים ט:א, שיר השירים רבה

19. תהלים מד:כג, ראה שיר השירים רבה ז:א

20. שמות טו:כ

21. דברי הימים א טו:כ

22. רש״י שם

23. תהלים מו:א

24. תהלים סח:כו

25. ישן בשלח יג, שמות רבה כג:ז

26. ראה שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא

27. שיר השירים א:ד

28. שמואל א יח:כב

לריח שמניך טובים הלמד היא יתרה, כמו ״למשפחת לבני קהת״ (דברי הימים א ו:נה), וייתכן שהיא באה כדי לחבר [את הפסוק] למה שהיה קודם כלומר למילים ״טובים דודיך מיין״, כאילו היה אומר ״וריח שמניך״, כמו ״לכל העיר האלהים״ (עזרא א:ה) שמשמעותו ״וכל אשר העיר״. ״טובים״ היא מילה בלשון רבים במשמעות של יחיד, שכן זהו תיאור של ״ריח״, והיא באה בריבוי רק בגלל הקרבה למילה ״שמנים״ שהיא ריבוי, וכבר ביארנו במבוא לספר מקרים דומים רבים.

שמן תורק שמך הכוונה ״יורק״ שכן ״שמן״ ו״שם״ הם בלשון זכר. משמעות [הקטע כולו] היא: כאשר מזכירים את שמך עולים ניחוחות נעימים וטובים כאילו שמן בושם נשפך ונוצק, וראוי למי שאלה תכונותיו שיהיה אהוב וישתוקקו להתקשר אליו.

על כן עלמות אהבוך הוא אמר ״עלמות״ לפי דרך השירה, שכן האהבה והחיבה ההדדית היא בד״כ בין הזכרים והנקבות ובעיקר הצעירות ביניהן, והמנהג הרווח הוא שהגברים אוהבים את הנשים, אך [הגבר] הזה – בגלל רוב יופיו ושלמותו הרבה – העלמות אשר עדיין אינן יודעות דבר על ענייני העולם שקעו באהבתו. [סיבה נוספת להזכרת העלמות] היא גם משום שהנפש – אשר עליה מדברים ועליה מוסבים התיאורים – היא מבין הנשים והנערות, כלומר היא [מילה] בלשון נקבה, וזהו אחד מן הדברים הנסתרים והסודות הכמוסים, והמילה ״עלמות״ יש לה משמעות נוספת מעניין ״ונעלם ממנו״ (ויקרא ה:ב) ״ונעלמה מעיני כל חי״ (איוב כח:כא), לפיכך אמר ״עלמות״ ולא אמר ״נערות״ או מילה [אחרת] במשמעות דומה.

לריח שמניך טובים - אחר ששאלה מן הש״י שיתחבר אליה, בנותנו אליה תורתו, ובהשפיעו עליה השפעתו, עתה היתה אומרת דברי שבחות מהשפעתו, ואומרת שהיא כ״כ גדולה, שבמעט ממנה ימשך הרבה, ומאחד לרבים, כי מושפע אחד ישפיע לרבים, כמו שהשמן הטוב, ר״ל השמן המרוקח, [אם יתנו]⁠¹ מעט ממנו בכמות גדול שמן אחר שאינו מרוקח, אותו המעט יעשה שיריח הכל. וכוונת הפסו׳, לריח שמניך טובי׳ דודי׳, ר״ל ריח שמניך הטובים, שהם השפעתך ממך, כ״כ גדולים, ויש להם ריח כ״כ גדול, שבאיזו שמן שיורק לקוראים בשמך וקוראים אותך, יושפעו ג״כ מן המושפעים ממך. ועל כן עלמות אהבוך. ר״ל ולסבה הזאת אוהבים ג״כ אותך העלמות, שהם אומות העולם, שבערך אומת ישראל הם פילגשים, כי חלק ה׳ עמו², וכוונת הפסו׳, שאעפ״י שהב״ה לא השפיע השפעת נבואתו באומות העולם, עכ״ז, בעבור שמשפיע באומת ישראל, וממנה איזה חלק מעט מן הריח ילך לאומות העולם, אוהבים את הבורא, שהכל מאמינים בסבה ראשונה³, ולזה אמ׳ אהבוך, ר״ל אינם שלך אעפ״י שאהבוך⁴:

1. בכ״י מטושטש קצת.

2. דברים ל״ב ט׳.

3. עיין מורה נבוכים ח״א פרקים ל״ו, ס״ט; חלק ב׳ פרקים ד׳, כ׳.

4. יתכן גם בכוונת רבינו: אהבוך אע״פ שאינם שלך.

לריח וגו׳ – נראה ששמן הטוב כאשר מזכירין שמך תורק על כן העלמות אהבוך.

לריח – אמר כי מריח שמניו הטובים והמפורסמים בהשפעתו על כל הנמצאות כשמן שתורק נודע שמו ומציאותו בקל על כן עלמות אהבוך ואם לא ידעוך והם שאר האומות.

{משל השמן והבושם לתורה וסודותיה}

לריח שמניך טובים וכו׳ – ירצה לפרש עוד דבריו והמשיל משל ואמר, כשם שעקר שמן הרקח הוא הבושם הקלוט בו, ואם נראה בו מקרי בערך השמן נושא הבושם ההוא כן, ועל היחס הזה אם תהיה התורה שבכתב דמות השמן יהיו סודות שמותיו יתברך הרמוזים בה דמיון ריח הבושם הנזכר אשר הוא העקר. וזה שאמרו ׳לריח שמניך׳, רוצה לומר הנמצא בשמניך הטובים אשר הוא ודאי עקר אותו השמן, כן הוא ׳שמן תורק שמיך׳, שמותיך, שהם הנסתר הנזכר, וידוע כי המורק הוא לבדו מריח. ועל כן רצה שבערך החלק התוריי הזה ׳עלמות אהבוך׳, והם חכמי עולם, ואם תקרא (בו עלימו בחז״ל) [עֹלמות בחולם] נתבאר הענין. ולקח משל השמן הזה להורות בריחו על שמותיו של הקב״ה אשר הריחו אותו באמצעות התורה, ופירש עוד בספר החכמה ואמר ׳טוב שם משמן טוב׳ וכו׳ (קהלת ז, א):

לריח שמניך טובים. כי אמנם, גם שיהיו קצת מחסידי אומות העולם שיאהבוך¹, הנה אהבתם היא לריח שמניך הטובים השופע² לעולם כולו³: שמן תורק שמך. וזכרון ׳שמך׳ אצלם הוא בהיותו ׳שמן תורק׳⁴, מריק עליהם⁵ שְׁמָנִים מְמֻחָיִם⁶ שהם החיים והטוב בעולם הזה⁷, על כן עלמות אהבוך, ו׳לריח׳ אותם הטובות הזמניות, שבו הכירו היותם מאתך, אהבוך חסידי אומות העולם⁸, ובסור מהם אותן הטובות תסור אהבתם התלויה בדבר⁹, כאמרם ז״ל (ב״ב טו:) חסיד אחד היה באומות ואיוב שמו, התחילו יסורין באים עליו, התחיל מחרף ומגדף¹⁰, וזה¹¹ כי לא שמו לבם לדעת אותך זולתי לריח אותן הטובות הזמניות¹², אבל לא טעמו וראו את טובך¹³ כי לעולם חסדו¹⁴, וזה כי מצד טובך היה תכלית כל המכוון מאתך, גם בטובות הזמניות ובהפכם, להיטיב לזולתך, כי חפץ חסד אתה¹⁵, ובזה ראוי שתהיה נאהב מצד טובך, לא בלבד מצד הטוב המושג מאתך¹⁶:

1. כמו שמפרש את סוף הפסוק ׳עלמות אהבוך׳. [ואולי דייק ממה שנקראו בפי חז״ל ׳חסידי אומות העולם׳, שהוא לשון חסד השייך בעובדים מאהבה, לא מיראה, הרי שיש גויים האוהבים את ה׳]. וראה מש״כ רבינו בשמות (יט ה) על חשיבות ׳חסידי אומות העולם׳, ׳כי לי כל הארץ - וההבדל ביניכם [בין ישראל לחסידי אומות העולם] בפחות ויתר הוא, כי אמנם לי כל הארץ, וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק׳.

2. בדפוסים ׳השופעים׳, והכוונה לשמנים, ולגירסתנו הכוונה לריח.

3. כלומר, אהבתם היא בגלל הטוב הגשמי שה׳ משפיע על העולם כולו, ולא כמוני שאני אוהבת אותך בגלל טובך הגדול עצמו, לא בגלל ההשפעות וההנאות שאני משיגה מטובו. ובשמות (ד כב) כתב רבינו ׳בני בכורי ישראל - אף על פי שלקץ הימין אֶהְפֹּךְ אֶל העַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד, מכל מקום יחשב ישראל אצלי נכבד מכולם, באשר הוא בני - עובד כמו בן מאהבה, לא כעבד מאהבת שכר ויראת עונש, ומצד מה שהוא בכורי, ראשון לעבודתי בתעות כל האומות מעלי׳. והיינו שאף שאחרי שנבחרו ישראל לעם יש גויים שהם חסידי אומות העולם ועובדים מאהבת ה׳, אין אהבתם כשל בן לאביו שהיא אהבה בעצם, אלא אהבת השכר.

4. חסידי אומות העולם אלו מזכירים שמך ועובדים אותך, רק בשעה ש׳שמן תורק׳, כאשר אתה מריק ושופע שמן.

5. ׳כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו׳ (שהש״ר), וראה אבע״ז ורי״ד.

6. לשה״כ בישעיה (כה ו), והכוונה שמנים הנוחים ושמֵנים כמוח עצמות (מצודות שם), ומהמשך דברי רבינו משמע קצת שמפרש מלשון ׳חיים׳.

7. בישעיה שם כתוב ׳וְעָשָׂה ה׳ צְבָאוֹת לְכָל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים שְׁמָנִים מְמֻחָיִם שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים׳, ופירש רבינו: ׳[מִשְׁתֵּה] שְׁמָנִים - ׳ושמחתם׳ (ויקרא כג מ), מְמֻחָיִם - ׳אך שמח׳ (דברים טז טו), לא יהיה קול בכי׳. וביאור דבריו, ש׳שמנים ממוחיים׳ הוא לעומת ׳שמרים מזוקקים׳, כי ׳שמרים מזוקקים׳ הוא דבר גרוע בלי תערובת טוב, ולעומת זאת ׳שמנים ממוחיים׳ הוא דבר טוב בלי תערובת רע, ולעתיד לבוא יעשה ה׳ שתי משתאות, ׳משתה שמנים׳ ו׳משתה שמרים׳, שישלם שכר לצדיקים ב׳שמנים מחויים׳ שיהיה להם טוב בלי תערובת רע, ולרשעים ישלם ׳שמרים מזוקקים׳, שיהיה להם רע בלי תערובת טוב, וכן מבואר בפירושו לאבות (פ״ג מט״ז). [אך כאן מפרש רבינו ׳שמנים ממוחיים׳ על תענוגות העולם הזה, ואילו בישעיה ובאבות הכוונה לשכר העתיד לבוא]. והגויים אינם אוהבים את ה׳ רק כאשר מקבלים את הטובות ללא תערובת רעה כלל, אבל כאשר בא להם דבר רע, אינם מכירים שזה לטובתם בעולם הנצחי, ובועטים.

8. שהם הנקראים כאן ׳עלמות׳ [- בתולות (רש״י), נערות קטנות (אבע״ז)]. ובשהש״ר דרשו ש׳עלמות׳ הם הגרים, ואילו במדרש זוטא ׳דבר אחר, שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך - אלו המלכיות שנקראו עלמות לישראל, שנאמר ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר׳.

9. כל אהבת חסידי אומות העולם לה׳ היא אהבה התלויה בדבר, שהיא באה רק בגלל הטובות שה׳ משפיע עליהם, ובכל אהבה כזו, אם בטל הדבר, בטלה אהבה (אבות פ״ה מט״ז).

10. הרי שכאשר נפסקו ההשפעות הגשמיות ממנו, פסקה גם אהבתו את ה׳, ומוכח שהיתה אהבתו תלויה בדבר. וראה מה שפירש רבינו בדברי אליפז לאיוב (ד ד-ו): ׳ובהיות כי עתה תבוא אליך ותלא מלסבול ותבהל על שקרו כאלה לאיש כמוך, הלא יורה זה [הרי זה מוכיח] כי אמנם יראתך לא היתה יראת גודל האל יתברך ומעלתו כראוי, אבל היתה כסלתך, בטחונך שיקיים לך העושר והכבוד, [ו]תקותך להוסיף תום דרכיך [היתה] מצות אנשים מלומדה׳. ובמה שאמר ה׳ לשטן (איוב א ח) ׳השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ׳, דייק רבינו לפרש ׳בארץ עוץ׳, כלומר בארץ הגויים מצאצאי עשו, כי בודאי שאצל ישראל יש כמוהו והרבה יותר, כמבואר כאן. ושם (פסוק ט) ׳החינם ירא איוב אלקים׳, פירש רבינו ׳אין יראתו יראת גדלך, אבל יראת עונש בלבד׳.

11. הטעם שאהבתם של אומות העולם היא רק תלויה בדבר.

12. הגויים, גם החסידים שבהם, לא עיינו בהכרת וידיעת ה׳ כדי לבוא מתוך כך לאהבתו ויראתו, אלא הכירו את ה׳ רק מתוך מה שנתגלה להם בלי עיון, שהם הטובות הגשמיות הבאות להם.

13. ע״פ לשה״כ בתהלים (לד ט) ׳טעמו וראו כי טוב ה׳⁠ ⁠׳.

14. ׳שחסדו מַתְמיד להטיב בלי השתנות, אם לא בחסרון המקבלים׳ (לשון רבינו בתהלים קיח א). כלומר, שלא השיגו שחסדו וטובו של ה׳ הוא לעולם, לא רק כאשר משיגים ומבינים שהוא משפיע עליהם טוב, וגם כאשר השפעת טובו פוסקת, אין החיסרון בו, שאין בו שינוי והוא נשאר במידת טובו בשלימות, אלא שהחיסרון הוא באדם שאינו ראוי לקבל הטובה, או שטוב לו יותר שלא יקבלנה.

15. ע״פ לשה״כ במיכה (ז יח). כלומר, אותם הגויים לא השיגו שהן ׳הטובות הזמניו׳, כלומר החסדים הגשמיים שאתה משפיע עליהם, והן הפכם שהם הייסורין, כולם מביא הקב״ה כדי להיטיב להם בסופו של דבר, כי כל מה שברא ה׳ אינו אלא מפני שחפץ לעשות חסד, וא״כ כל מה שה׳ עושה אינו אלא מצד טובו. [ולכן ׳חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה׳ (ברכות נד.)].

16. היה ראוי שהאהבה תהיה מעצם ההכרה שאתה טוב, גם כאשר אין האדם רואה ומרגיש את השפעת החסד והטוב עליו, ואין ראוי שיעבדו את ה׳ בגלל הטוב שמשיגים מאתו, כי אם האהבה היא מצד הטוב שמקבלים, כאשר תבוא עליו רעה יבעט, אבל אם אהבתו מצד שיודע ומכיר את טובו יתברך, א״כ גם כשתבוא עליו רעה יידע שגם זה לטובתו. [אך גם אילו היו הגויים מכירים שגם מה שנעשה לאדם רעה הוא רק בטובו יתברך, בכל זאת לא יגיעו להכרת ישראל שחסדו של ה׳ הוא ׳לעולם׳, לחיי הנצח, וכפי שפירש בפסוק הקודם שרק ישראל שמכירים את טובו של ה׳ וחסדו ע״י התורה הנצחית מבינים זאת, ולכן אהבתם יותר גדולה. וזהו שכתב רבינו בהקדמתו ׳ובכן הגיד המחבר חסדי האל יתברך ורחמיו על כל מעשיו, וכי מהם בחר לו זרע אוהביו ויודעי שמו, ובכן גבר חסדו על עמו ועל חסידיו, ובכן ראוי שיאהבהו ושתהיה אהבתם יותר גדולה ועצמית׳, יותר ׳גדולה׳, כי הם מכירים את טובו בכל, גם כשבאים עליהם רעה, ויותר ׳עצמית׳, כי הם מכירים בטובו העצמית של ה׳ גם לולא היה משפיע מטובו עליהם].

לריח – בעבור ריח כמו פתח פיך לאילם (משלי ל״א:ח׳).

תורק – ענין הזלה ושפיכה וכן על הארץ יריקו (קהלת י״א:ג׳).

עלמות – נערות כמו והיה העלמה (בראשית כ״ד:מ״ג).

לריח שמניך טובים – בעבור ריח השמנים הטובים שאתה סך בשרך מהם, ועל כי תתמיד להריק בכל עת את השמן על בשרך, עד כי נקרא כינוי שמך שמן תורק, לפי מרבית הרקת השמן, בעבור כל אלה אהבו אותך כל הנערות כולן והנמשל הוא לומר בעבור גודל הנסים ומרביתם אשר הפלאת מאז, נתפרסם שמך אף בין האומות.

משל:

לריח – הנה עתה הגם שאינך נראה ואין מרגישים ממך רק ריח שמניך הטובים והמריחים, ואין להם השגה רק משמך הטוב שנודע כשמן תורק ע״י הריח הנודף למרחוק ובכ״ז עלמות [הם מדרגה יותר מבנות] הם אהבוך וכ״ש אם יראוך וישיגו יפיך ומעלת עצמך. לכן אבקש.

מליצה:

לריח – מבארת דבריה, מדוע תחשוק אל הנשיקות האלה, ואל היין הרוחני המשמח הנפש והרוח. הוא. כי כבר הרגישה בו היא והעלמות רעותיה (שהם כנוי החכמה והבינה והדעת) מצד ההשכלה בפעולות הנרגשות ממנו הגם שלא הכירו עצמותו פנים אל פנים. וז״ש לריח שמניך טובים (השמן מורה על השפע המורק ממנו על המציאות, והאורה והרוחנית הצפון בו) (ובר״מ צו דף ל״ד שמן תורק שמך דהא מהאי שמן נגידין ברכאן ע״י דכהנא ושם כי עמך מקור חיים דא שמן עלאה דנגד ולא פסק לעלמין דשריא בגו חכמה עלאה דכולא. ובזהר שם דף ל״ה לריח שמניך טובים בגין דבהאי ריחא אתקיים חולשא דנפשא במהימנותא. ואתנגדי ברכאן לעילא ותתא. ובפ׳ שמיני דף ל״ח כל חדותא דלעילא תליא בהאי שמנא קדישא דמתמן נפק חדוה וברכאן לכולהי בוצינין), ושמן תורק שמך, ר״ל אין לך שם מצד עצמך כי אינך ניכר ונודע רק מצד הרקת השמן והשפע והרוחניות המורק על כלל הבריאה. על כן עלמות הם הכוחות השכליות המשרתות את הנפש הרוחניות, אהבוך כי הכירו בכבודך ומעלתך ע״י הריח שהוא סימני החכמה וההנהגה הנראים מפעולתיך. עד שהכירוך ע״י השכל והעיון הגם שלא השיגו את עצמותך ע״י הנבואה, כי ההשגות השכליות נתלות בחומר אשר הוא למסך מבדיל ביניהם ובין ההשגה הנקיה להשיג כבוד ה׳ כפי מה שהוא. ולכן אבקש.

לריח – בעבור ריח שמניך שהם טובים.

שמן תורק – המפרשים עשו שמן לשון נקבה, ופירשו כשמן עָרֵב המורק מכלי אל מכלי ומנדיף ריחו; ושד״ל באגרת לכמוהר״ר מרדכי מורטארא פירשו מלשון ערבי Turak שהוא מין שרף בעל ריח טוב, Storaxöl, Olio Storaceo.

על כן – על ריח טוב הנודף ממך, כלומר על חמדת מלבושיך ויפיך, ויותר מזה על אודות שמך הטוב שטבעו יצא למרחוק, עלמות אהבוך.

לריח שמניך טובים – דרש רב נחמן ברי׳ דרב חסדא, מאי דכתיב לריח שמניך טובים וגו׳, למה ת״ח דומה לצלוחית של פלייטון, מגולה ריחה נודף, מכוסה אין ריחה נודף,⁠¹ ולא עוד אלא דברים שמכוסים ממנו מתגלין לו, שנאמר על כן עלמות אהבוך, קרי ביה עלומות ולא עוד אלא שמלאך המות אהבו, שנאמר עלמות אהבוך קרי ביה על מות,⁠² ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, עוה״ז ועוה״ב שנאמר עלמות קרי ביה עולמות. (ע״ז ל״ה:)

לריח שמניך טובים – רבי ינאי בריה דרבי שמעון אומר, כל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך, כאדם המריק מכלי לכלי חבירו,⁠³ כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך, רמ״ח מצות עשה ושס״ה מצות לא תעשה.⁠⁴ (מ״ר)

לריח שמניך טובים – [מהו שמניך], רבי תנחום ב״ר חייא אומר שני שמנים הן, שמן כהונה ושמן מלכות, ורבנן אמרי שתי תורות הן, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.⁠⁵ (שם)

לריח שמניך טובים – רבי יוחנן פתר קרא באברהם אבינו, אמר ליה הקב״ה לאברהם, אברהם, הרבה מצות ומעשים טובים יש לך, טלטל עצמך בעולם ושמך מתגדל בעולמי, הדא הוא דכתיב (פ׳ לך) לך לך מארצך וממולדתך והדר ואעשך לגוי גדול,⁠⁶

על כן עלמות אהבוך – אמר ליה הקב״ה, הא לך עולמות הרבה, הדא הוא דכתיב (שם) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ומהו זה ⁠־⁠־ אלו הגרים שגיירו.⁠⁷ (שם)

שמן תורק שמך – א״ר יודן, שמן תורק שמך, שמך מתגדל על כל מי שהוא עוסק בשמנה של תורה, הדא הוא דכתיב (ישעיהו ט׳) וחובל עול מפני שמן – חובל עולו של סנחריב מפני חזקיהו וסיעתו שהיו עוסקין בשמנה של תורה.⁠⁸ (מ״ר)

שמן תורק שמך – נמשלו דברי תורה לשמן, מה שמן תחלתו מר⁹ וסופו מתוק, כך ד״ת (איוב ח׳) והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד,⁠¹⁰ ומה שמן כוס מלא אינו מזרזיף כשאר כל המשקין כך ד״ת אין מזרזפין בדברי לצנות,⁠¹¹ ומה שמן כוס מלא ממנו שנפל לתוכה טיפה של מים יוצאת כנגדו טיפה של שמן¹² כך אם נכנס דברי תורה ללב יוצא כנגדו דבר של לצנות, נכנס דבר של לצנות יוצא כנגדו דבר תורה. (שם)

שמן תורק שמך – נמשלו ישראל לשמן, מה שמן אין משתבח אלא ע״י כתישה כך ישראל אין עושין תשובה אלא ע״י יסורין¹³ ומה שמן אין מתערב בשאר משקין כך ישראל אין מתערבין באוה״ע, שנאמר (פ׳ ואתחנן) ולא תתחתן בם, ומה שמן מביא אורה לעולם כך ישראל מביאין אורה לעולם, שנאמר (ישעיהו ס׳) והלכו גוים לאורך, ומה שמן עליון על כל המשקין כך ישראל עליונים על כל האומות, שנאמר (פ׳ תבא) ונתנך ה׳ אלהיך עליון, ומה שמן אין לו בת קול¹⁴ כך ישראל אין להם בת קול בעוה״ז,⁠¹⁵ אבל לעוה״ב כתיב (ישעיהו נ״ב) קול צופיך נשאו קול.⁠¹⁶ (שם)

על כן וגו׳ – מהו על כן – על שנתת לנו ביזת מצרים וביזת הים וביזת סיחן ועוג וביזת ל״א מלכים אנו אוהבים אותך.⁠¹⁷ (שם)

עלמות אהבוך – על שהעלמת מהם יום המיתה ויום הנחמה אהבוך. דבר אחר, על שהעלמת מהם מתן שכרם של צדיקים.⁠¹⁸ (שם)

עלמות אהבוך – אלו בעלי תשובה. דבר אחר, אלו הגרים, הדא הוא דכתיב (חבקוק ג׳) ה׳ שמעתי שמעך יראתי ה׳ פעלך בקרב שנים.⁠¹⁹ (שם)

עלמות אהבוך – זו כת השלישית, שנאמר (זכריה י״ג) והבאתי את השלישית באש וצרפתים.⁠²⁰ (מ״ר)

עלמות אהבוך – זה דורו של שמד, שנאמר (תהלים מ״ד) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה.⁠²¹ (שם)

עלמות אהבוך – אלו ישראל, שנאמר (פ׳ עקב) כי מאהבת ה׳ אתכם ומשמרו את השבועה וגו׳.⁠²² (שם)

עלמות אהבוך – אהבוך בעלמות ובזריזות.⁠²³ (שם)

1. והיינו דכתיב שמן תורק שמך כשמגלין אותה ומריקין שמנה, וכשתלמד תורה אז יצא לך שם. וטעם הדיוק מלשון זה הוא משום דהול״ל שמן תורק ריחך.

2. על מות, ר״ל זה הממונה על מות. וענין האהבה י״ל כמ״ש בשבת ל׳ א׳ שכל זמן שהיה דוד עוסק בתורה לא שלט בו מלאך המות לטול נשמתו, וזהו האהבה – שמניחו בחיים.

3. הכונה כי לפני זה הודו והללו לה׳ רק על נפלאותיו בבריאת השמים והארץ והשגחתו הנאמנה וזה רק כריח שמן טוב מפני שלא ראו עוד בעיניהם נסים גלויים כמו הדורות שאחריהם, והשיר הזה נאמר על הנסים הפרטיים אשר ראו ישראל במצרים ועל הים ומת״ת וזה כמריק השמן מכלי אל כלי שהעבירו אז כל תהלות ה׳ הנודעות לעליונים לעולם השכל שהכל יכירום וידעום.

4. גם כאן הכונה כי עד מ״ת לא היו כדאי עדיין לקבל התורה בשלמותה ומה שקימו היה רק כמו בריח, אבל עתה שנתנה לנו התורה בשלמותה נשגב שמך כשמן תורק המורק הכל מכלי אל כלי.

5. והתורה נמשלה לשמן כמבואר בתענית ז׳ א׳ ובמ״ר כאן כפי שיובא בסמוך. ודריש מה דלא כתיב שמנך, ביחיד.

6. ונמשל בזה לשמן כי כמו שהשמן כשמתרוקן מכלי אל כלי ריחו נודף, כך כשתנוע ממקום למקום יתגדל שמך בעולם.

7. יתכן דרומז למ״ש כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. ואם בקיום הגוף כך, כש״כ בקיום הנפש וזכותו, ולפי״ז אם הכניס כמה גרים תחת כנפי השכינה הרי קיים כמה עולמות ויש לו זכות כולם. ובעיקר דרשה זו מפסוק ואת הנפש אשר עשו עיין מש״כ בחבורנו תו״ת ר״פ לך.

8. הבאור הוא, כי בעלמא דרך העול לחבל את משמן הבשר, אבל בדברי תורה יחובל העול מפני שמנו של תורה וכדמפרש, וכמ״ש באבות כל המקבל עליו עול תורה מעבירין מעליו עול דרך ארץ, והיינו שעול תורה מתגבר על עול ד״א ומעבירן, והוי הפי׳ שמן תורק שמך כמו למען שמך.

9. כלומר הזיתים קודם כתישה.

10. דמפרש ראשיתך מצער מלשון מן צער, וע״ד המשנה דאבות כך היא דרכה של תורה וכו׳ וחיי צער תחיה, וכל זה בעת שרוכשים את למוד התורה, וכמשמעות הלשון כך היא דרכה, בעוד שעודם בדרך, אבל מכיון שרכשו את חכמת התורה אז היא נותנת חיים וכבוד, וכמבואר בסוף קדושין פ״ב א׳ ולפנינו בתו״ת ר״פ חיי בפסוק ואברהם זקן.

11. ר״ל כמו שהשמן אינו מבצבץ ומנתז למעלה כששופכין הרבה בפעם אחת כשאר משקין שעולין בקול, כך בתורה דברי חכמים בנחת נשמעים, משא״כ דברי לצנות, וכמש״נ כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל, ולפי״ז צריך לגרוס ד״ת אין מזרזפין כדברי לצנות בכ״ף.

12. מפני שהשמן צף לעולם למעלה.

13. כמש״כ בר״פ תצוה שמן זית זך כתית, ואמרו במנחות פ״ו ב׳ אין כתית אלא כתוש, ר״ל זה היוצא מן הכתוש, וע׳ לפנינו בתו״ת ר״פ תצוה. ומכוונת אגדה זו למ״ש במנחות נ״ג ב׳, למה נמשלו ישראל לזית [כמש״נ בירמיה זית רענן וגו׳] מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע״י כתיתה כך יישראל אין חוזרין למוטב אלא ע״י יסורין. ואמנם הלשון משתבח נראה יותר, יען דמטבע השמן דכל כמה שהוא נכתש יותר הוא משובח יותר כמבואר לפנינו בתו״ת שם. וע״ע לפנינו לקמן בפסוק ט״ז בדרשה הנך יפה דודי אף נעים.

14. ר״ל קול הברה, כששופכין אותו לתוך כלי אינו משמיע קול כשאר משקין.

15. ר״ל הם שפלים ואין שמם גדול בין העמים, ויש גירסא מוסיפה כאן שנאמר (ישעיהו כ״ט) ושפלת מארץ תדברי.

16. וכן נאמר לעת העתידה (ישעיהו מ׳) הרימי בכח קולך, ויש כיוצא בזה כמה פסוקים, ולפנינו הגירסא במ״ר משובשת וקטועה, והעתקנו כפי ברור הגירסות.

17. עיין בפ׳ האזינו (ל״ב י״ד) חמאת בקר וחלב צאן [מוסב על הפסוק הקודם לו, ירכיבהו, כלומר ירכיבהו לישראל חמאת בקר וגו׳], ותרגם אונקלוס יהב להון ביזת מלכיהון ושליטיהון וכו׳, ומבואר לפי״ז שביזת המלכים יכונה בשם שמן דהיינו חמאה וחלב, ולפי״ז דריש כאן לריח שמניך טובים – לריח הביזה שהנחלתנו על כן עלמות [מוסב על ישראל, כבסמוך] אהבוך.

18. מפרש לריח שמניך מוסב על מתן שכרן של צדיקים בעוה״ב ולימות המשיח, יען כי בהמה שמן חלקם, ואמנם לו ידעו ישראל כי עוד רחוק יום הנחמה אז היו רבים מתיאשים כלל, אך מפני שנעלם מהם זמן זה לכן בכל יום מצפים ומקוים וע״י כן תסוב אהבתם להקב״ה. וזהו שאמר לריח שמניך – למתן שכרם של צדיקים ועל כי העלמת אותו מישראל, לכן אהבוך, כמבואר. וכן מסבת העלם יום המיתה אהבוך, והוא ע״ד שאמרו ישוב היום פן ימות למחר וממילא הוי כל ימיו בתשובה.

19. על שניהם יונח לשון עלמות וזריזות, בעלי תשובה – לפי שהתגברו על יצרם לסור מעל יצרם הרע, וכן הגרים על טבעם התולדי, ושניהם באו לשוב אל ה׳ מיראת שם ה׳, וזו היא כונת הראיה מהפסוק שמביא. וגם י״ל דמפרש עלמות מלשון העלם דבר, שמקודם נעלם מהם דבר חטאתם ואח״כ נתודעו ושבו ונתגיירו.

20. למעלה מזה אמר והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרתו יגועו [בעת חבלו של משיח] והשלישית יותר בה והבאתי את השלישית באש וצרפתים ובחנתים הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו. ר״ל גם החלק השלישי שיותר אצרפנו ואבחנו אם ראוי לנחול הטובה העתידה, וע״ז דריש אלה שנשתיירו ונעלמו מהאבדון והגויעה.

21. ויונח עליהם לשון עלמות על שם שמסרו נפשם על קדה״ש. ודריש המלה עלמות כמו נפרדת בשתי תיבות על מות, ובחילוף למ״ד בדלי״ת מפני שהם ממוצא אחד, וכמו ט׳ על דסבירין עד, כמש״כ במנחת שי נחמיה י״ב פסוק ל״ט, והוי כמו דכתיב עד מות אהבוך.

22. יתכן דסמיך אסוף הפסוק שומר הברית והחסד לאוהביו, ומבואר שישראל אוהבים אותו, ושייכות שם עלמות לישראל יתפרש בדרשה הבאה.

23. זה מפרש להדרש הקודם דעלמות מוסב בכנוי לישראל, ומפרש שייכות כנוי זה להם, יען כי הם משתדלים בעלמות ובזריזות לעשות רצון הקב״ה וכמ״ש באבות הוי עז כנמר וכו׳, וכמו שדרשו בסוטה י״ב ב׳ עה״פ ותלך העלמה מלמד שהלכה בזריזות כעלמה.

לְרֵיחַ – בשל ריחם¹, שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים להריח בהם², וכיון שאתה מרבה לסוך בשמן³, ״שֶׁמֶן תּוּרַק״⁴ נהיה כינויו של⁵ שְׁמֶךָ – שִׁמְךָ, עַל כֵּן – ועל כל זאת⁶ עֲלָמוֹת – נערות בתולות⁷ אֲהֵבוּךָ, וכל שכן אם יראוך וישיגו יָפְיְךָ ומעלתך⁸:

1. מצודת דוד, מצודת ציון.

2. ר״י קרא. ובמדרש, מה שמן אפרסמון ריחו יוצא חוץ ממנו, כך דברי תורה שמם הולך בכל מקום, מדרש זוטא. והוא משל לניסים הגדולים שה׳ עשה ומחמתם התפרסם שמו בין האומות, רש״י, מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. ענין להוריק, לשפוך, מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר שמן שריחו נודף, כאילו אומר שמן שיורק.

5. מצודת דוד.

6. שם.

7. רש״י, מהרי״א קרא.

8. מלבי״ם. והנמשל, כמו שהשמן ריחו נודף למרחוק, כך התפרסם שמו של הקב״ה והתגיירו מאומות העולם יתרו ורחב, רש״י.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון