משכני אחריך נרוצה הנון לציון רום המעלה, לא לציון ריבוי, כמו ״נעשה אדם״ (בראשית א:כו) ״הבה נרדה״ (שם יא:ז).

הביאני המלך חדריו לשון עבר במשמעות עתיד כמו ״נתתי כסף השדה״ (בראשית כג:יג), וזוהי בקשה ותחנון כמו ״נחית בחסדך״ (שמות טו:יג). ה-ה׳ במילה ״המלך״ היא לציון פנייה. ״הֱביאַני״ צריך היה לבוא עם חטף פתח תחת ה-ה׳ וצרי תחת האלף על משקל ״והֲשיבֵני דבר״ (בראשית לז:יד) [כלומר בלשון ציווי]. משמעות [הקטע כולו] היא: הו, אתה המלך המרומם, משוך אותי אחריך והכנס אותי לארמונותיך וחדריך, כדי שאתאחד עמך ואשמח ואעלוז ואתענג על קרבתך.

נזכירה דודיך מיין נתענג על ניחוח אהבתך יותר מן ההנאה מן היין כמו שאמרה בתחילה, ו״נזכירה״ מעניין הניחוח והריח הטוב, כמו ״אזכרה״ (ויקרא כד:ז), וכמוהו ״זכרו כיין לבנון״ (הושע יד:ח).

מישרים אהבוך המם של ״מיין״ משמשת את המילה עצמה וגם את ״מישרים״ כמו ״אל בקצפך תוכיחני ובחמתך״ (תהלים לח:ב) ובדומה לכך ״מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך״ (בראשית מט:כה), הכוונה ״ומאת״, ושני המשפטים מתייחסים למה שנאמר קודם ״מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל״ (שם מט:כד), והוסיף עליו ״ומאל אביך ומאת שדי״ אך השמיט את ו׳ החיבור לצורך קיצור, כמו ״שמש ירח״ (חבקוק ג:יא) ״אדם שת אנוש״ (דברי הימים א א:א) ומקרים אחרים. לעומת זאת רבנו סעדיה זצ״ל הרי שהוא הוסיף שם [בתרגומו] מילה המבטאת את המילית שהושמטה ואמר ״בקש מאלוהי אביך שיסייע לך ומן הכל יכול שיברכך״¹, ועל פי זה ״אביר יעקב״ ו״רועה אבן ישראל״ ו״אל אביך״ ו״מאת שדי״ הם חזרה של ביטויים שווי משמעות, כמו ״בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי״ (בראשית מט:ו). יש מקרים רבים דומים לכך [השמטת מליות קישור] בדברי הנביאים, וכך גם המילים ״נזכירה דודיך מיין...⁠״ כוונתו ״וממישרים אהבוך״. ו⁠[לפי זה] ״מישרים״ יהיה שם תואר ליין, המתאר את מעברו בפה בצורה ישרה מבלי שתמאס בו הנפש או תתעב אותו – כפי שהיה קורה אילו היה זה שיכר שיש בו חריפות וכח רענן – אלא זהו השיכר העדין ביותר והיין הקליל ביותר והענוג ביתר והערב ביותר לפה, ועם כל זאת הרי שהאהבה אליו [אל הדוד] ערבה יותר ממנו ואחיזתה בנפש חזקה יותר. בצורה זו תיאר אותו גם במילים ״הולך לדודי למישרים״ (שיר השירים ז:י) וגם ״יתהלך במישרים״ (משלי כג:לא). הנושא של הפועל ״אהבוך״ הן העלמות שנזכרו לעיל, או ש״אהבוך״ היא כמו ״אהָביך״ [האהבה שלך] והיא מקבילה ל״דודיך״, ולפי זה יהיה הפסוק תקבולת ״נזכירה דודיך מיין וממישרים אהביך״, פירושו: נתענג על אהבתך יותר מאשר על יין, ועל חיבתך יותר מאשר מהלכו הישר וההנאה ממנו. במילה ״מישרים״ ישנה משמעות נוספת הדומה למשמעות של ״תם וישר ירא אלהים״ (איוב א:א) ״מות ישרים״ (במדבר כג:י), שכן השורש שלה י.ש.ר. והמשקל הוא ״מפעלים״ כמו ״משפטים״, שכן י׳ היא פ׳ הפועל אלא שהיא נחה. הכוונה היא שאלה שיתאהבו בך וייטו אל אהבתך הם רק הישרים והשלמים, אשר עזבו את הרגליהם הארציים ומטרותיהם החומריות, והלכו לעברך בדרך הישר ובוודאות של אמת. ברור שכל המאמר הזה שנאמר בקטע הזה הוא דברים פיוטיים שנאמרים בשם הנפש על תשוקתה והתחלת הבחנתה [במצבה] וכוונתה להתרומם מן המקום הארצי הגס אל המקום העליון העדין, ולקבל ממנו אור ולהתענג על אהבתו, כפי שכבר הוזכר במשל שהזכרנו. המשמעות של ״ישקני מנשיקות פיהו״ הוא רמז להבנה שמגיעה אליה ממנו [מן השכל] והתקשרותה [אליו] כמו שמתקשרים [נצמדים] שני אנשים אשר אחד מהם מנשק את השני והם מתאחדים פה אל פה, ובנוסף לכך אלה דברים המאפיינים את האוהבים ובמיוחד בתחילת הפגישה. לעומת זאת לפי הפירוש השני [הלאומי] הרי שהוא רומז לתחילת השליחות שהביא להם משה ואמר להם ״ה׳ אלהי אבותיכם שלחני אליכם...⁠״ (שמות ג:יג), וכאשר הזכיר להם את שמו של האל יתעלה זרחו בנפשם קרני הישועה והם האמינו, כמו שאמר ״ויאמן העם וישמעו...⁠״ (שם ד:לא), ואלו הם הריחות אשר התענגו עליהם באותה שעה, וזו המשמעות של ״לריח שמניך... תורק שמך״. ״עלמות אהבוך״ זהו הכבוד שנתנו להם האומות ופחדן מפניהם, וכך גם המלכים וגדולי האומות ועל כך אמר ״ה׳ נתן את חן העם... גם האיש משה גדול מאוד״ (שמות יא:ג). וכאשר יצאו הלכו אחריהם אנשים רבים ״וגם ערב רב עלה אתם״ (שם יב:לח). ונתנו להם המצרים בדים וכלי מתכות יקרות וממון רב בגלל הכבוד והגדולה שנתן ה׳ לו [למשה] ״וישאילום וינצלו את מצרים״ (שם יב:לו). ״משכני אחריך נרוצה״ זהו ״וה׳ הולך לפניהם...⁠״ (שם יג:כא). ״הביאני המלך חדריו״ זהו מעמד הר סיני ולאחר מכן כניסתם אל ארץ ישראל. ״נגילה ונשמחה בך״ בבית המקדש בחגים ובזמנים אחרים ״ושמחת לפני ה׳ אלהיך״ (דברים טז:יא). ״נזכירה דודיך מיין״ אלה הקורבנות אשר עמם באים הנסכים והמנחות וכדומה אשר נאמר עליהם ״אזכרתה ריח ניחוח״ (ויקרא ו:ח). ״מישרים אהבוך״ הכהנים והלוויים ואנשי המשמר המסורים לעבודת האל יתעלה שנבחרו לאהבתו ולמשמעתו, והפריד את חלקם [כלומר נחלתם] מענייני העולם וקבע שהאל יתעלה הוא חלקם, ״ה׳ הוא נחלתו״ (דברים י:ט).