(הקדמה)
פרשה ראשונה בלידת שמואל ועניני חנה אמו ותפלתה שעשתה בהביאתו אל המקדש משכן שילה. תחלתה מתחלת הספר ויהי איש מן הרמתים, עד וילך אלקנה וגו׳, והנה שאלתי בפרשה הראשונה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה בפסוק הראשון. וזה אם באמרו מן הרמתים, והוא היה מן הרמה האחת ולא משתי הרמות כאמרו (שמואל א ב׳ י״א) וילך אלקנה אל ביתו הרמתה (וסי׳ ז׳ י״ז) ותשובו הרמתה, והיה ראוי שיאמר איש אחד מן הרמתה. ואם באמרו צופים, ואם אמר זה על הרמות ששתיהם צופות זו לזו, היה ראוי שיאמר צופות זו אל זו לא שאמר צופים לבד, ואם פירוש צופים נביאים כמו שת״י היה ראוי שיאמ׳ ממשפחת צופים, והיה לו לפרש זה בספור משפחתו כאשר אמר בן ירוחם בן אליהוא בן תוחו בן צוף אפרתי ששם היה ראוי שיאמר צופים לא בספור מקומו. ואם באמרו גם כן בסוף הפסוק אפרתי, ואם אמר זה להודיע שהיה אלקנה יושב בהר אפרים כבר אמר מהר אפרים, ואם להודיע משפחתו שהוא משבט אפרים הוא בלתי אפשר, לפי שכבר התבאר בספר דברי הימים (דברי הימים א ו׳) שהיה אלקנה לוי:

השאלה השנית באמרו ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה׳, ויקשה למה לא זכר עלי שהיה הכהן הגדול מאחיו וזכר בניו לבד? ומה היה התועלת בהזכירו זה אצל עליית אלקנה מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה׳ צבאות בשילה? ולמה הכניסו בתוך ענין העלייה בין אמרו ועלה האיש ההוא מעירו וגומר ובין ויהי היום וגו׳:

השאלה השלישית באמרו ולחנה יתן מנה אחת אפים וגו׳ וכעסתה צרתה וגו׳. אם באמרו אפים כי את חנה אהב, ואם אהב אותה איך יתן מתנתה באף ובחמה? כי אפים א״א שיפורש בלשון כפלים. ואם באמרו וכעסתה צרתה וגם כעס בעבור הרעימה, הנה כעסתה וגם כעס והרעימה כלם לשונות של כעס הם ונכפלו א״כ ללא צורך. ואם באמרו וה׳ סגר רחמה וחזר ואמר שנית כי סגר ד׳ בעד רחמה, ולמה יכעיסנה מדי עלותה בית ה׳ ולא בזמן אחר בהיות הסבה מתמדת? השאלה הרביעית במה שאמר עלי לחנה עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך וגו׳ והנה ההשתכרות אינו כ״א שתיית היין הרב, ואיך יאמר א״כ עד מתי תשתכרין? שהיא לא היתה משתכר׳ בהיותה עושה פועל השכרות כ״א היתה כבר שכורה בשלמות, ואיך יצוה על שכבר עשתה? וגם מה ענין אמרו הסירי את יינך מעליך? והשכור לא יוכל להסיר יינו מעליו אחרי שכבר שתה אותו, ומה שפיר׳ רד״ק עד מתי תראי עצמך שכורה, אין פשטי הכתובים סובלים אותו:

השאלה החמישית בנדר חנה שנדרה ואמרה ונתתיו לה׳ כל ימי חייו וגו׳, ובאמרה עוד וגם אנכי השאילתיהו לה׳ כל הימים וגו׳, ויקשה זה לפי שהאדם מדיר את בנו לנזיר ואין האשה מדרת את בנה לנזיר, ואם אמרנו שאלקנה קיים את נדרה כאשר שמע אותו, הנה לא נזכר זה בכתוב שהוא העקר וזכר נדר חנה שהוא הטפל, וגם יקשה איך חל הנדר על דבר שעדיין לא היה בעולם? השאלה הששית בהכפל דברי חנה בתפלתה, כי היא אמרה קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל, והוא עצמו מאמר מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון וגו׳, ואמרה שבעי׳ בלחם נשכרו ורעבים חדלו, והוא עצמו ה׳ מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, ובאו א״כ נכפלים. ויקשה עוד בזה למה קראה הכתוב תפלה? באמרו ותתפלל חנה ותאמר, ומדבריה יראה שהיא שירה והלול ושבח לאל לא תפלה ותחנונים.

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

(א) ויהי איש אחד וגומ׳. כבר פירשתי בפסוק ויהי אחרי מות משה וגו׳ שאין מנהג הלשון להתחיל הספור בוי״ו כמו שחשב רבי דוד קמחי, אבל בא לקשר ולדבק הספור ההוא עם הספור הקודם, ולפי שבסוף ספר שופטים סופר ענין פלגש בגבעה ומהאיש ההוא אשר היה דר בירכתי הר אפרים ומפלגשו נמשכה רעה רבה לכל ישראל, ספר בכאן אחריו דבר בחלופו, שהיה איש אחד לוי גם כן ומהר אפרים ושמו אלקנה שממנו ומחנה אשתו נמשכה בלידת שמואל בנה טובה גדולה, כדי שלא נחרף הלוים ולא נקלל הר אפרים שממנו יצא רעה לישראל אחרי שמשם גם כן צוה ה׳ את הברכה. ובספר דברי הימים (דברי הימים א ו׳) התבאר שהיה אלקנה לוי מבני אביסף בן קרח, ומפני זה ייחדה חנה את שמואל בנה לשרת את ה׳ כל הימים להיותו לוי, ולפי שהיו מקצת הלוי׳ באים לשרת וקצתם היו עומדים בארצותם ובעריהם. ופי׳ הפסוק לפי דעת המפרשים כך הוא שהיו שם שתי רמות והיו צופות זו אל זו, וספר שהיה האיש הזה מאחת מהרמות הצופות אשר בהר אפרים והוא מדברי חז״ל (מגילה י״ד ע״א). ורלב״ג פירש בו עוד שהודיע בזה מעלת משפחתו, ושהיה רמתים שבא בקמ״ץ כמו רמתים בחיר״ק תחת התי״ו, וכמוהו (משלי כ״ח) ונעקש דרכים יפול באחת, יאמר שהיה איש אחד מן האנשים הרמתים שוכני הרמה הצופיה העתידות והנביאים אשר היו בהר אפרים, ויקראו יושבי הרמה רמתים כמו יושבי מצרים שיקראו מצריים, והודיע בזה שהיה שמואל ממשפחות בני הנביאים, כי היה מבני קרח אשר שרתה עליהם רוח הקדש, ולהיות הרמה מקום הנביאים מקדם קדמתה קבע שם שמואל ביתו, כמו שאמר (סימן ז׳ י״ז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, והדעת הזה לקוח ג״כ מחז״ל ממסכת מגלה פרק קמא (דף י״ד ע״א), אמ״ר אבא מאי דכתיב צופי׳ מהר אפרי׳? אחד ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל. ואפשר לפרש עוד צופים שם משפחה, להיותם מבני צוף שנקרא שמו צופי בספר דברי הימים (דברי הימים א ו׳), וכן תמצא אחרי זה בספורי שאול ודוד (סי׳ ט׳ ה׳) המה באו בארץ צוף, ולכן ייחס אלקנ׳ בכאן אל ראש המשפחה בן תחו בן צוף שהיה אבי היחס ונקראה הארץ על שמו, ויאמר שהיה איש אחד מן הרמתים אנשי הרמה מן הצופים שנקראים כן הדרים בהר אפרים ושמו אלקנה בן ירוחם בן אליהוא בן תחו בן צוף, שאותו הצוף אבי היחס היה אפרתי, רוצה לומר דר ויושב בהר אפרים, הנה אם כן אמרו אפרתי יחזור לצוף שזכר לא לאלקנה ומשמות אלקנה ואבותיו שזכר למדנו הכתוב בייחוס שמואל שהיו אבותיו כלם יראי אלהים אנשי אמת, כי אלקנה רומז שקנה האלהים לנחלה לו, וכן ירוחם יורה שהיה אביו רחמן ומטיב לבריות, וכן אליהוא יורה גם כן שהיה אבי אביו דבק עם השכינה את האלהים התהלך ולכן נקרא אליהוא, ובן תחו בן צוף הם היו אבות היחס, ואותו צוף הראשון היה אפרתי שוכן בהר אפרים ושם היו נחלותיו. ולמדנו מזה למה היה הנביא שמואל ביתו ברמתה, להיותו מנהג אבותיו כך, ולמה זכה למעלת הנבואה, להיותו ממשפחת צופים ומבני צוף האפרתי אבי אבותיו, ולמה היה חסיד ירא השם וסר מרע, להיות זה נמשך אליו בטבע מאבותיו שהיו כלם חסידי עליון אלקנה ירוחם ואליהו וגומר. ובבמדבר רבה (סי׳ רל״ח ע״ד) אמרו כל מקום שנאמר אחד גדול הוא, והביאו רבים ומהם אלקנה, שנאמר ויהי איש אחד מן הרמתים, שהיה גדול בדורו, והותרה עם זה השאלה הראשונה:

ולו שתי נשים וגו׳. זכר שהיו לאלקנה שתי נשים, וקרוב אצלי (אם היו שתי רמות צופות זו לזו כדברי חז״ל) שהיתה חנה מהרמה האחת והיתה פנינה מהרמה השניה, ולזה אמר שהיה הוא מן הרמתים לפי שהיתה אשתו אחת מהרמה אחת ואשתו אחרת מהרמה אחרת, עם היות שלכבוד חנה היה עיקר ישיבתו אצלה, וזהו אמרו וישובו ויבואו אל ביתם הרמתה כי שם היה בית חנה, וכמו שאמר בשמואל (סי׳ ז׳ י״ז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, כי קבע שם ביתו בבית אמו. ואם נאמר שנקרא אחת מהם רמה והשני׳ הרמתה יתכן שבית פנינה היתה ברמה ובית חנה ברמתה, ולזה אמר שהיה ביתו של אלקנה ושל שמואל גם כן בייחוד ברמתה ולא ברמה. ואמרו ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים פירשו המפרשים שהיתה חנה עקרה. ויקשה אצלי למה לא אמר שהיתה חנה עקרה? כמו שאמר (בראשית י״א ל׳) ותהי שרי עקרה אין לה ולד. ואני אחשוב שלא היתה חנה עקרה בטבעה, אבל כפי מזגה והרכבתה היתה ראויה להוליד והאל יתברך ברצונו ועל דרך נס מנע ממנה ההולדה, ולכן אמר ולחנה אין ילדים ולא אמר שהיתה עקרה, וזהו מה שאמר אחר כך ויי׳ סגר רחמה, ואמר כי סגר ה׳ בעד רחמה ולא תאמר סגירה כי אם במה שהיתה פתוח ומוכן, וזה יורה שהיתה חנה ראוי׳ להוליד והקדוש ברוך הוא סגר רחמה ומנע ממנה ההולדה כדי שתתפלל עליו ותהיה הריונה ולידתה ברצון אלהי ובדרך נס. ורבי לוי בן גרשם כתב שלהיות חנה יותר אהובה לאלקנה ופנינה שנואה ממנו לכן בהשגחתו נתן לפנינה ילדים:

ועלה האיש ההוא וגומר. זכר שהיה מנהג אלקנה כל השנים להיות עולה מעירו שנה בשנה להשתחוות ולזבוח וגו׳ שהוא פירוש מימים ימימה, כמו (שמות י״ג י׳) ושמרת את החקה הזאת למועד׳ מימים ימימה, והיה עולה בחג האסיף שהוא זמן השמחה. או יהיה פי׳ ממועד למועד ומרגל לרגל, שהיה הולך לשילה שלש רגלים בשנה, והפירוש הראשון יותר נכון, כי כן אמר וכן יעשה שנה בשנה מדי עלותה בית ה׳ וגומר. ועם היות כפי הדין הנשים והטף פטורים מן המצוה הזאת (רוצה לומר מן הרגל) הנה היה אלקנה עולה עם נשיו ובניו ואנשי ביתו, וזה כדי להישירם באמונה האמתית במה שיראו מעניני המקדש, וגם לפי שאין לאדם שמחה שלמה כי אם עם אשתו ובניו, והיה תכלית הליכתו להשתחוות ולזבוח ליי׳ צבאות זבחים בשילה ששם היה אז הארון: ובדרש (מ״ש פרש׳ א׳) לא בדרך שהיה עולה שנה זו היה עולה בשנה אחרת אלא בכל שנה היה עולה בדרך אחר, בשביל שישמעו ישראל ויעלו גם כן לשילה להשתחוות ולזבוח, הקיש התפלה לזבחים לפי שחביבה תפלה כקרבנות. ואמרו ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה׳, הוא להגיד שעם היות שחפני ופנחס שני בני עלי היו במקדש והיו לוקחים הזבח בחזקה ושוכבים את הנשים כמו שיזכור אחר זה, הנה עם כל זה לא נמנע אלקנה מבוא שמה שנה בשנה להשתחוות ולזבוח, כי חשש לעבודת האל יתברך ולא חשש לרשעת הכהנים לגודל צדקתו, והותרה בזה השאלה השניה:

ויהי היום ויזבח אלקנה וגו׳. אמרו במדרש שמואל שם ויהי היום רבי יהושע בן לוי אומר זה יומא של עצרת. ויהיה המועד מי שיהיה, זכר שקרה ביום מועד אחר שהלך אלקנה למקדש לזבוח שנתן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות, ולחנה נתן מנה אחת אפים. ופרשו המפרשים אפים מנה אחת נכבדת להשיב אפה וכעסה. וכפי יונתן יהיה פירושו מנה הראויה להתקבל בסבר פנים יפות. ושניהם מדברי חכמינו זכרונם לברכה, לקוחים ממדרש שמואל (שם). ורבי לוי בן גרשם פירש אפים כמו פנים, שהיתה יושבת אצלו וכנגדו פנים אל פנים להשגיח בה. והנוצרים העתיקו אפים טרישטי״ש בלעז, ופירשו שהיה נותן אלקנה מנה אחת לבד לחנה, והיה לו חרון אף על זה למה לא יתן לה יותר ממנה אחת לפי שסגר השם את רחמה ולא היו לה בנים שיתן להם מנות הרבה כמו לבני פנינה, וזהו כי את חנה אהב, רוצה לומר לפי שאהב אותה והיה מתאוה שיהיו לו ממנה בנים, ולפי שלא היו לו ממנה בנים שיתן להם מנות הרבה היה עצב על היות מנתה אחת בלבד, וכן הביאו רבי דוד קמחי בשם אביו גם כן והוא פירוש יפה מאד: ואני אחשוב שאמר אפים בלשון רבים לפי שהיו לאלקנה שתי יגונות, האחת בהיו׳ שאהב את חנה והשם סגר רחמה היה דואג ועצב על הדבר הזה מפאת עצמו להעדר הבנים, והשני היה דואג לפי שהיתה צרתה פנינה מכעסת לחנה על זה, ובעבור שפנינה היתה מכעסת לחנה היה לאלקנה יגון אחר, ויהיה אם כן פירוש הכתוב ולחנה יתן מנה אחת באפים ויגונות. וזכר מיד היגון האחד והוא כי את חנה אהב ויי׳ סגר רחמה, ולהעדר הבנים ממנה היה עצב ודואג אלקנה.

וזכר עוד היגון השני באמרו וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, רוצה לומר וכאשר כעסתה צרתה שהיא פנינה היה גם כעס לאלקנה, כלומר גם כעס אחר ויגון שני היה לו בעבור הרעימה, רוצה לומר בעבור שפנינה היתה מרעימה ומקצפת לחנה באומרה אליה כי סגר ה׳ בעד רחמה הנה אם כן אמרו גם כעס הוא מפרטי היגונות שכלל באמרו אפים ויחזור לאלקנה, ויהיו אם כן שתי יגונות, האחת מהעדר הבנים ועליה אמר ויי׳ סגר רחמה, והעצב השני על מה שהיתה פנינה מקצפת לחנה ועל זה אמר פעם שנית כי סגר ה׳ וגומר. ואפשר עוד לפרש וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה וגומר, שפנינה (שהיתה צרתה של חנה ואויבת אותה) היתה מכעסת אותה לא בענין עקרותה, כי אם בכעס אחר וזהו גם כעס, והיתה עושה זה בעבור הרעימה כי סגר ה׳ בעד רחמה, רוצה לומר כי האדם העצב והדואג בנפשו על צרה גדולה כשיבואהו יגון מה מעט או רב קטן או גדול יזכור יגונותיו הגדולים ויפעל בו היגון הקטן ההוא הפעלות גדול, לא מצדו כי אם מזכרונו הצרה העצומה האחרת, ולזה אמר שצרתה היתה מכעסת אל חנה גם כעס אחר בעבור הרעימה, רוצה לומר להקציפה, לא בעבור אותו הכעס הקטן כי אם בעבור היגון אשר היה אתה כי סגר ה׳ בעד רחמה, ומלת הרעימה כמו (סי׳ ב׳ י׳) עליו בשמים ירעם (תהלים כ״ט ג׳) אל הכבוד הרעים, שהוא לשון רעש: והמפרשים פירשו גם כעס כלומר כעס אחר כעס פעמים הרבה. ובדרש (מ״ש פרש׳ א׳) אמרו שהיתה אומרת לחנה ענינים המיוחסים לבנים. הנה התבאר הכתוב והותרה השאלה השלישית: וחז״ל בבא בתרא פ״ק (דף י״ו ע״א) אמרו אמ״ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, ופירש הראב״ד שהיה הכעס בעבור הרעימה כדי שתתפלל ותתרעם על הקב״ה ותבקש רחמים, כי לפי שהיה בעלה אוהב אותה היתה מתיאשת מלבקש רחמים. ואפשר עוד שנאמר לדעתם שיהיה בעבור הרעימה כמו הרחימה, מלשון רחם שהעי״ן והחי״ת מתחלפות, יאמר שפנינה היתה מכעסת את חנה לא לתכלית רע, כי אם בעבור שתתפלל אל השם ותהר ותקבל ברחמה ועשתה כן, לפי שסגר ה׳ בעד רחמה והיתה כוספת שיפקדה השם:

וכן יעשה שנה בשנה וגו׳. פירשו המפרשים שאלקנה היה עושה כן שנה בשנה לעלות בית ה׳ עם כל ביתו ולתת המתנות, ומדי עלות פנינה גם כן בית ה׳ בראותה ענין המתנות ושאלקנה היה מראה חבה לחנה מיד כן תכעיסנה לחנה כמו שזכר. וכפי פשט הכתוב לא יחזור [וכן יעשה] כי אם לענין פנינה בלבד, יאמר שכן תעשה פנינה בכל שנה ושנה מדי עלותה בית ה׳ שכן תכעיסנה לחנה ותבכה חנה ולא תאכל, ויהיה לפי זה וכן יעשה לשון זכר כמו וכן תעשה ורבים ככה, אבל נשאר לדעת למה לא תכעיס פנינה לחנה כי אם מדי שנה בשנה מדי עלותה בבית ה׳? ולפי דעת חז״ל שאמרו שפנינה לתכלית טוב נתכוונה, נאמר שלכן לא היתה מכעסת לחנה כי אם מדי עלותה בית ה׳ כדי שתתפלל על ה׳ שם ובכה תבכה. ואפשר לומר עוד כמו שזכרתי שלא היו פנינה וחנה בעיר אחת כי היתה חנה ברמתה ופנינה ברמה, ולפי שלא נתקבצו כי אם בעלותם בית ה׳ לכן אמר שמדי עלותם בית ה׳ היתה מכעסת פנינה אל חנה, כי בזמן אחר לא היו מתחברות יחד. וכפי הפשט נאמר עוד שהיה הכעס על ענין המנות, ובעבור שאלקנה לא היה נותן אותם כי אם מדי עלותם בית ה׳ לכן באותו זמן היתה ההכעסה והקצף, ובמדרש תהלים (מזמור מ״ב) אחז״ל היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, מכאן אתה למד שהבכיה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול, וכן בחנה ותבכה ולא תאכל שהיתה הבכיה משבעת אותה:

ויאמר לה אלקנה אישה וגומר. זכר שאלקנה בראותו מצוקת חנה ותוגת לבבה דבר על לבה דברי נחומים והוכיחה משלשה צדדים. האחד כי הבכי מיוחד לעשות על המתים, כאמרו (ירמי׳ כ״ג י׳) אל תבכו למת, ולזה אמר חנה למה תבכי? רוצה לומר האם יש לפניך מת שתבכה עליו? השני שהתורה צותה ברגלים שיאכלו שם הבעלים זבחי שלמיהם, ואם כן ולמה לא תאכלי בזמן הרגל המיוחד לזה? השלישי שהתורה צותה ברגל על השמחה, כמו שנאמר (דברים ט״ז ט״ו) והיית אך שמח, ואם כן למה ירע לבבך בזמן השמחה? כל שכן שאנכי טוב לך מעשרה בנים, רוצה לומר אנכי טוב לך ומועיל לך יותר ממה שיהיו לך מועילים עשרה בנים אשר תוליד, ולא זכר הכתוב תשובת חנה כי לא היה לה פה להשיב:

ותקם חנה אחרי אכלה וגו׳. פירשו המפרשים אחרי אכלה בשילה אחרי שאכלו ושתו האוכלים והשותים בשילה אבל חנה לא אכלה, כמו שאמר ותבכה ולא תאכל, ואמרה ויין ושכר לא שתיתי וגו׳ ויהיה אכלה מקו״ר בתוספת ההא. ואפשר לומר שחנה אכלה אחרי דברי אלקנה כי נתפייסה אליהם, ומה שאמר ותבכה ולא תאכל היה קודם זה, ואמנם מה שאמרה ויין ושכר לא שתיתי יורה שלא שללה האכילה וגם לא שתיית המים הקרים על נפש עיפה, כי אם לבד שלא שתתה יין להודיע אליו שאינה שכורה כמו שחשב עלי, ויהיה אם כן אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה, ר״ל שחנה אכלה שם ושתה מים לדברי אלקנה, ואחרי כן הלכה להתפלל בהיות עלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה׳, רוצה לומר שהיה יושב בעזרה סמוך מזוזת ההיכל. וחז״ל (ילקוט ח״ב דף י״ב ע״ד) למדו מכאן שהכהן גדול יושב בעזרה, ואמרו שאותו היום מנוהו כהן גדול. ואחרים אמרו שאז נתמנה שופט, והנה יבואו אחרי זה דברים בישיבת העזרה אם היתה מותרת למלכי בית דוד גם כן, ואם נמנה עלי שופט באותו יום:

וספר הכתוב שהיא היתה מרת נפש והיתה מתפללת אל ה׳, רוצה לומר כנגד ההיכל, ובכה תבכה בתפלתה לפי ששערי בכיה לא ננעלו.

והיתה התפלה ה׳ צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וגו׳. וכפי דעת המפרשים יהיה גזרת המאמר הזה ונתתיו לה׳ וגו׳, תאמר אם ראה תראה וגו׳ וזכרתני וגו׳ ונתת לאמתך וגומ׳ הנה אז אתנהו לה׳ כל ימי חייו, רוצה לומר שלא יהיה כשאר הלויים הבאים לעבוד עבודה מבן חמש ועשרים שנה אבל כל ימי חייו מיום הגמלו יהיה לה׳ ויעבוד לפניו. ולדעתי תהיה הגזרה ונתת לאמתך וגו׳, רוצה לומר כי אם ישגיח האל יתברך בעניה ובחרפתה יהיה מחוייב שיתן לה זרע אנשים, ואם לא יתנהו יהיה להעדר ההשגחה. ואמרה זה להעיר שמפאת הצדק והיושר היה ראוי שיפקדה האלהים כפי עניה ולחצה, וזהו אם ראה תראה בעני אמתך, רוצה לומר אם אתה תשיג ותדע עניני הפרטים וזכרתני ולא תשכח את אמתך שלא יהיה לפניך שכחה, הנה אז בלי ספק תתן לאמתך זרע אנשים, רוצה לומר בנים זכרים שהוא זרע הנתלה באנשים, וכאשר יהיה זה נדרה שתתנהו לה׳ כל ימי חייו כמו שזכרתי. וכבר אחז״ל במסכת ברכות (ברכות ל״א:) אמ״ר אלעזר חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר ותתפלל על ה׳ ובכה תבכה. וכן אמרו במדרש שמואל (פרש׳ ב׳) אמרה חנה אם מן העליונים אנו? אל נמות, ואם התחתונים אנו? נפרה ונרבה כתחתונים. ועוד אמרה לפניו רבונו של עולם מכל אכלוסין שיש לפניך אין אתה פקדני כאחד מהם. ובמה שאמרה חנה ה׳ צבאות אמרו ז״ל שם (שם) אמר הקב״ה לחנה מתחילת ברייתו של עולם לא קלסני אדם בה׳ צבאות אלא את, חייך שמבניך עומד ופותח בו, הה״ד (שמואל א ט״ו) כה אמר ה׳ צבאות פקדתי. ועוד אמרו שם (שם פר׳ א׳) כל מעשה אשה זו בכפלים, כעסה בכפלים שנאמר וכעסתה צרתה גם כעס, מנתה בכפלים שנאמר מנה אחת אפים, בכייתה בכפליים שנאמר ובכה תבכה, ראייתה בכפליים שנאמר אם ראה תראה, נדרה בכפליים שנאמר ותדר נדר. ועוד אמרו שם (ברכות ל״א ע״ב) אם ראה תראה, אם ראה מוטב, ואם לאו תראה שאסתתר לפני אלקנה בעלי וישקני מי סוטה ואתה אי אתה עושה תורתך פלסתר, דכתיב (במדבר ה׳ כ״ח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ועוד דרשו (מ״ש פר׳ ב׳) אם ראה תראה אם ראה בצערי תראה בעבורי תראה בלידתי. ואמנם במה שאמרה זרע אנשים הרבו הדעות במדרש, (שם שם), אמרו וזכרתני בזכרים ולא תשכח את אמתך בנקבות, ונתת לאמתך זרע אנשים, ריב״ל אמר שלא יהיו פניו דומין לא לקוף ולא לסריס. ד״א אנשים צדיקים. ד״א אנשים נביאים. כד״א (במדבר י״א כ״ז) וישארו שני אנשים במחנה. ד״א זרע ששקול כשני אנשים, שנאמר (תהלים צ״ט ו׳) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו. ד״א זרע שימשח שני אנשים והם שאול ודוד. ומורה לא יעלה על ראשו שם (נזיר ס״ו ע״א) חלקו בזה ר׳ נהוראי אומר שהיה נזיר עולם כשמשון, ור׳ יוסי אומר שלא היה עליו מורא של בשר ודם כי אם מורא שמים:

והיה כי הרבתה וגומר. ספר שבהיותה מרבה בתפלה ותחנונים עלי הכהן היה שומר את פיה ומעיין באריכות תפלתה, אם בכמותה שהיתה ארוכה ואם באיכותה שקולה לא ישמע והיתה מדברת על לבה, ולזה חשבה עלי לשכורה משני הצדדים האלה: ויאמר אליה עלי וגו׳. אחשוב שעלי לפי שאלקנה ונשיו היו באים שמה שנה בשנה היה אוהב אותם, ולפי שפעמים ראה זה לחנה חרה אפו על היותה משתכרת ואמר אליה עד מתי תשתכרין הסירי את יינך, ולא אמר זה על השכרות והיין אשר שתתה כבר, אבל היה זה לעתיד עצה נכונה שלא תוסיף עוד לשתות יין ולא תשתכר, וזה שאמר עד מתי תשתכרין, רוצה לומר בכל יום ויום והיא חרפה ובוז רב, ולכן היה מהטוב כדי שתתרחק מהשכרות ושתסיר ממך שתיית היין מכל וכל, כי היה (כמו שזכר המדיני) ראוי לאדם לתקן המדות המגונות שיקרה לו כמו יקרה למאשרי המקלות שיטו אותם לצד המנגד בתכלית ההטייה, כדי שישארו אחר כך כשיונחו לטבעם בדרך הממוצע, ועל זה הדרך צוה עלי לחנה שלהרחיק השכרות תתרחק משתיית היין כל שהוא, שהוא הקצה המנגד, והותרה השאלה הרביעית. ובמסכת כתובות פרק אעפ״י (דף ס״ה ע״א) תנא כוס אחד יפה לאשה שנים גנות הוא לה שלשה תובעת בפה ארבעה אפילו חמור תובעה אינה מקפדת וכו׳. והוא למוד מעולה והיותר טוב הוא שלא תשתה כלל. ובמדרש שמואל (פרש׳ ב׳) דרשו מזה המקום תנאי התפלה, אמרו והיה כי הרבתה להתפלל, מכאן שכל המרבה בתפלתו נענה, מדברת על לבה, מכאן למתפלל שצריך לכוין לבו, רק שפתיה נעות, מכאן שצריך לחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע, מכאן שצריך שלא ישמיע קולו בתפלתו מאד, ויחשבה עלי לשכורה, מכאן לשכור שאסור להתפלל:

ותען חנה ותאמר וגומר. אמרו המפרשים שחנה השיבו לא אדני איני שכורה כמו שחשבת אבל אשה קשת רוח אנכי. ורש״י כתב [במסכת ברכות] (רש״י ברכות ל״א:) לא אדון אתה בדבר הזה, גלית עצמך שאין רוח הקדש שורה עליך כיון שחשבתני שכורה. ואני אחשוב שהפסוק הזה מסורס, שאינה אשה קשת רוח בעלת כעס ושאינה גם כן שכורה שהם דברים מתחלפים, וזהו לא אדני אשה קשת רוח אנכי וגומר, כלומר אדני לא אשה קשה רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי, רוצה לומר אין זה לעזות לבבי וקשיו והיותי אשת מדינים, וגם כן אין זה מפני שכרות כי אני יין ושכר לא שתיתי, ושללה חנה אם כן בזה שתי המדות המגונות האלה שהיה אפשר לחשוב בה ברבוי דברים. וביאר׳ שהאמת בענינה הוא ששפכה את נפשה לפני ה׳, והוא רמז להגדת רצונה בכוונה מופלגת, כאמרו (תהלים ק״ב א׳) ולפני ה׳ ישפוך שיחו ואמרו (שם ס״ב ט׳) שפכו לפניו לבבכם, כי התפלה אין צריך שתשמע לפני אדם ולכן הספיקה שפיכת נפשה לפני ה׳ לא לפניו:

ואמרה עוד: אל תתן את אמתך לפני בת בליעל, ופירשוהו המפרשים באחד משני פנים, אם שאמרה שלא יחשבה כבת בליעל או שלא יפרסם דבריו אלה שדבר בפני פנינה שהיא בת בליעל כתרגום יונתן, לפי שמרוב שיחה (והוא דבור הצרה וספור המצוקה) ומרוב כעסה שכעסתה פנינה דברה עד הנה ולא מפני שכרות. ואני אפרש הכתוב על דרך הפסוק הקודם, אחרי שביארה הנה שלא היה זה מפני שכרות הוסיפה לבאר שאינו גם כן להיותה קשת רוח דברנית זדונית, ולזה אמרה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כבת בליעל, לומר שמרוב שחי וכעסי ומפני זדוני דברתי עד הנה כי אין זה כן, אבל היה לבד לשפוך נפשה לפני ה׳ כמו שזכרה:

ויען עלי ויאמר וגומר. ידמה שעלי עדין היה מסתפק בענינה, ולכן היתה תשובתו לכי לשלום לעורר אותה שתלך משם, והיו דבריו אם בדרך נבואה או בדרך תפלה לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך, רוצה לומר אל תתכעס עם פנינה צרתך ואל תתרגז עמה, כי היה יודע ענינה או שהגידה לו הדבר בפרט, ולכן אמר לה לכי לשלום ואל תרגזו בדרך, גול על ה׳ דרכך ובטח עליו כי הוא יתן את שלתך אשר שאלת מעמו. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו בפרק אין עומדין (ברכות ל״א ב׳) אמר רבי אלעזר מכאן לחושד בכשרים בדבר שאין בהם שצריך לו לפייסם, ולא עוד אלא שצריך לברכם, שנאמר ואלהי ישראל יתן את שלתך. ובמדרש שמואל (סוף פר׳ ב׳) אמרו שלתך לרמוז על שלייתה היוצאת מבין רגליה, ושיעדה שיתן האל יתברך הבן ששאלה מעמו:

וחנה השיבתו: תמצא שפחתך חן בעיניך, ופירשו המפרשים שבקש׳ ממנו שיתפלל עליה, או שמצאה חן בעיניו בדבריו כאמרו (רות ב׳ י״ג) אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני. ולפי שאמרה תמצא שפחתך בלשון עתיד, ולא אמרה מצאה בלשון עבר, יהיה פירושו אצלי שאמרה חנה לעלי עם היות שעתה חשבתני לשכורה, הנה אם יתן ה׳ את שלתי (כמו שאמרת) עוד יבא זמן שתמצא שפחתך חן בעיניך ותחשבני לאשה יראת ה׳ היא תתהלל, כמו שקרה אחרי כן. וזכר הכתוב שמיד אחרי הדברים האלה כלם הלכה האשה לדרכה ותאכל ופני הכעס לא היו לה עוד. כי בטחה בתפלתה ובמה שבשרה עלי ואלהי ישראל יתן את שלתך, וזה יודיע שפעמי׳ רבות האנשים והנשים לבם אומר להם מה שיהיה ובדרש (מ״ש סוף פ״ב) אמרו ותלך האשה לדרכה מהו לדרכה? שפירסה נדה כמו (בראשית ל״א ל״ה) כי דרך נשים לי:

וישכימו בבקר וישתחו וגומ׳. זכר שהשכימו בבקר לפי שאחז״ל (ספרי פר׳ ראה מ״ד קע״ג) כל פניה שאתה פונה (מן המקדש) יהיה בבקר ושהשתחוו לפני ה׳ להפטר מהבורא^א יתברך. וישובו ויבואו אל ביתם הרמתה, רוצה לומר שלא הלכו לרמה לבית פנינה כי אם הרמתה לבית חנה, ואמרו אל ביתם לרמוז לאלקנה ולחנה, ולהיותו שם בביתה ידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה׳ שזכר תפלתה ושם דמעתה בנאדו:

ויהי לתקופת הימים, רוצה לומר אחרי עבור שלשים יום מהקף הלבנה אז ותהר חנה, ובמלאת הימים ותלד בן זכר. ובמדרש שמואל אמרו שחנה נפקדה בת מאה ושלשים שנה כיוכבד. ולדעת ר׳ אליעזר בראש השנה פ״ק (דף י״א ע״א) נפקדה שרה ורחל וחנה ביום תרועה.

ואמר ותקרא חנה את שמו שמואל כי מיי׳ שאלתיו, והיה ראוי מפני זה שיקראהו שאול, והמפרשים לא נתנו בזה טעם נכון. ואחשוב בו אחד משלשה ענינים. אם שכוונה בזה השם ששמו האל בעולם ולכן קראתו שמואל, לומר שהאל שם אותו, ואמרה כי מיי׳ שאלתיו, רוצה לומר אני שאלתיהו ממנו והוא שמו בתוך מעי, ואם שכוונה בזה השם ששמואל היה מהאל יתברך ומסבתו, ויהיה שמואל כמו שמאל שהיה מהאל, וזהו אמרה גם כן כי מיי׳ שאלתיו וממנו היה ונמשכה תולדתו. ואפשר עוד לומר ששמואל הוא שמו אל, כי כל הדברים האלהיים יקראו בשם הקב״ה, כמו שקרא למזבח (בראשית ל״ג כ׳) אל אלהי ישראל, והנביא אומר (ישעי׳ ט׳ ה׳) ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור וגו׳. ולפי ששאלה את שמואל מאת ה׳ והוא יתברך נתנו וקראה בשמו שמואל:

ויעל האיש אלקנה וגו׳. אמר שאלקנה בבוא המועד בשנה האחרת בחג הסכות עלה הוא וכל ביתו אל בית המקדש לזבוח לה׳ את זבח הימים, רוצה לומר זבח שהיה עושה מימים ימימה כמו שזכר. ובאמרו ואת נדרו, רמז למה שנדר ליי׳ לעלות שמה שנה בשנה, או יהיה הכוונה על נדריו שהלך לאכלם שמה, כמו שאמר (דברים י״ב ו׳) והבאתם שמה וגו׳ ונדריכם ונדבותיכם. והמפרשים פירשו נדרו, נדר קרבן ליי׳ על הבן הנולד לו: