אמר יצחק אברבנאל ראיתי להקדים לפירוש הספר הזה (ספר שמואל) שתי חקירות כוללות בעניניו. האחת למה נקרא שמו ספר שמואל? ואין לנו שנאמר שהיה זה לפי ששמואל הנביא ע״ה כתבו, כפי קבלתם ז״ל בפ״ק דבבא בתרא, (דף י״ד ע״ב) ושהיה מיוחס הספר למחבר אותו, כי לא נקראו ולא יוחסו ספרי הקדש לאשר כתבם, כי הנה ספר שופטים שמואל כתבו וספר מלכים כתבו ירמיהו הנביא ולא נקראו על שמם, וגם הספר הזה לא נכתב כלו ולא רובו על ידי שמואל כי אם החלק המעט ממנו, כאלו תאמר השליש ממנו והשאר כלו כתבו נתן הנביא וגד החוזה, ולמה לא נקרא כפי רובו ונקרא כפי מיעוטו? כ״ש כפי דרכם ז״ל שאמרו (סוטה י״ג ע״ב) שאין המצוה נקראת כי אם על שם גומרה שנ׳ (יהושע כ״ד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישרא׳ ממצרי׳ קברו בשכם, שעם היות שמשה רבינו העלם נתיחסה המצוה לבני ישראל לפי שהם היו הגומרים, ומזה הצד היה יותר ראוי שיקרא הספר הזה על שם נתן הנביא וגד החוזה אשר השלימו אותו, משיהיה נקרא על שם שמואל שהתחיל כתיבתו. ואם אמרנו שנקרא זה הספר על שם שמואל לפי שבאו בו ספוריו והגדת עניניו ונבואותיו, הנה ג״כ נכתבו בו עניני שאול וסיפוריו והיה מלך ישראל וראשון למלכים, ולמה לא נקרא הספר על שמו? ובאו שם גם כן סיפורי דוד המלך ומעשיו שהוא רוב הספר וחתימתו והוא היה יסוד מוסד וראש פנה למלכי בית ישראל והיה ראוי שיקרא הספר על שמו אם היה השם נקנה מחומר הספור, והנה בספר מלכים באו סיפורי אליהו ואלישע וזולתם מהנביאים ולא נקרא הספר על שמם ונקרא בשם המלכים בעבור מעלתם, ואולי מפני זה גירונימו החכם שהעתיק ספרי הקדש לנוצרים, (גירונימ״ו מעתיק ס״ה לנוצרים קרא ספר שמואל בל׳ לטי״ן ריגו״ם ר״ל מלכים) עם היות שקרא ספר יהושע ושופטים ושאר הספרים כפי מה שהסכימו חז״ל בקריאתם, לא ראה לקרוא הספר הזה ספר שמואל וקראו ספר מלכים בבחינת ספורי שאול ודוד שנזכרו בו, וחלק הספר הזה לשני חלקים, הראשון מהם מתחלת הספר עד מות שאול, והשני משם עד סוף הספר, ולשניהם קראם ריגו״ם בלשונו ר״ל מלכים, ומאשר לא מצא שם אחר נבדל מזה לספר מלכים שיבא אחריו כדי להבדיל ביניהם בשמות קרא זה הספר כמו שאמרתי ריגו״ם, ואחר קרא בשמו העצמיי והאמתי בלשון הקדש מלכים, והנה ריגו״ם ומלכים שניהם אחד במובנם ואין חלוף ביניה׳ כי אם בשנקרא האחד בלשון לאטי״ן והשני בלשון הקדש להעיר על התחלפות הספרים, ואין זה כי אם להיות אצלו דרוש שני הספרים האלה (רוצה לומר שמואל ומלכים) אחד מעניני מלכי ישראל, והוא ממה שיורה שהיה ראוי שיקראו שניהם בשמם ולא בשם שמואל: והנראה לי בזה הוא שלא נקרא הספר הזה שמואל לפי שהוא כתבו, כי אם לשתי סבות אחרות. (המחבר נותן שתי סבות בשם הספר) הראשונה להיות חומר הספר וספוריו ודרושיו עניני׳ מתיחסים כלם אל שמואל הנביא, ועם היות שבאו שמה עניני שאול ודוד שהיו מלכי ישראל, הנה לפי שנמשחו שניהם על ידי שמואל היו המה מעשה ידיו, וכאלו כל ספוריהם ומעשיהם היה ראוי שיתיחסו אל שמואל כמו שיתיחסו פעולות הבנים אל אביהם אשר ילדם. וכמו שנקרא ספר שופטים כן להיות חומר הספורים אשר באו בו ממה שיתיחסו לשופטים ההם, ונקרא גם כן ספר יהושע על שמו להיות דרושי הספר וענינם מגיעים אליו (ועם היות שבאו בתוכם עניני כלב ועתניאל ובני ראובן ובני גד היה כלל הספר מתיחס אל יהושע נגידם) ככה נקרא הספר הזה שמואל לפי שסופרו בו עניניו ולידתו ונבואותיו ומעשיו אשר עשה שמכללם היו שאול ודוד. אמנם ספר מלכים לא היה ראוי שיקרא בשם ירמיהו ולא בשם נביא אחר לפי שלא היה עקר הספור כי אם מעניני המלכים ודברי הנביאים וספוריהם באו שמה על הכוונה השנית, ולהיות עניני המלכים ההם מיוחסים אל עצמם לא לנביא מה נקרא הספר הזה על שמם. והסבה השנית היא כי כבר זכרתי בהקדמת ספר יהושע, שכפי הדין היה ראוי שספורי עלי ושמואל להיותם משופטי ישראל יכנסו בספר שופטים ועניני שאול ודוד יהיו נכללים בספר מלכים, ואמנם יוחד הספר הזה (רוצה לומר ספר שמואל) בפני עצמו למעלת השלם והקדוש שבשופטים שמואל הנביא ולשלמות המעולה שבמלכים דוד עבד ה׳, וכדי להגיד עניני שמואל הוצרך להגיד בצדו ענין עלי השופט שקדם אליו, לפי שבחיי עלי הקים השם לשופט את שמואל תלמידו בחטאת בניו, וכן הביא קודם לספורי דוד ענין שאול שמלך לפניו ונמשח דוד בחייו למלך על ישראל ובחטאת האדון ירש עבדו את מלכותו, הנה אם כן בענין הזה נתדמו שמואל השופט לדוד המלך בערך עלי ושאול אדוניהם הקודמים אליהם במשפט ובמלכות, והיה אם כן הספר הזה כנקודה אשר באמצע הקו שהיא תכלית החלק הקודם וסופו והתחלת החלק המתאחר וראשיתו, כי בו ספר תכלית השופטים והתחלת המלכי׳ והוא מורכב משניהם, ואחרי היות שמואל ודוד התכלית העצמיי ביחוד הספר הזה והיה ראוי שמאחד מהם בלבד יקנה השם ולא משניהם, כי אין הספר נקרא על שני שמות, ראו חכמינו ז״ל שהיה יותר ראוי שיקרא זה הספר בשם שמואל משיקרא בשם דוד, וזה אם מפני קדושתו, ששמואל נולד בקדושה ובטהרה ועל ידי נדר ותפלה ותחנה ודוד לא היה כן, כמו שאמר על עצמו (תהלים נ״א ו׳) הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, ואם מפני חסידותו, שהיה שמואל נזיר אלהים מן הבטן ובעבודת בית המקדש גדל מנעוריו, ודוד היה עובד אדמתו והאל יתברך לקחו ממכלאות צאן, ואם מפני נבואתו, שעם היות דבר ה׳ יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, שמואל עלה אל האלהים ונתנבא באספקלריא המאירה ובימיו ובסבתו נתמלא הבית כלו אורה ומלאה הארץ דעה את ה׳, וכמו שאפרש בפסוק (שמואל א ג׳ כ״א) ויוסף ה׳ להראה בשילה כי נגלה ה׳ אל שמואל בשילה וגו׳, שבאמצעות שפע שמואל רבו בני הנביאים, אמנם דוד לדעת קצת החכמים לא זכה למדרגת הנבואה כי אם למעלת רוח הקדש, כמו שאפרש בפרשה הכ״ד בפסוק (שמואל ב כ״ג א׳) ואלה דברי דוד האחרונים, ואם נאמר שהיה דוד נביא אין אדם מספק שלא הגיע למדרגת שמואל בנבואה, עד שלשלמות שמואל הוקש למשה ולאהרן, כמ״ש (תהלים צ״ט ו׳ ז׳) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קראים אל ה׳ והוא יענם, בעמוד ענן ידבר אליהם שמרו עדותיו וחק נתן למו ה׳ אלהינו אתה עניתם וגומ׳, הנה אם כן עשה הדמוי ביניהם בנבואה בצד מה ובדבקות ובעניית השם אליהם בעת צעקתם במסות באותות ובמופתים, ומפני זה היה ראוי שיתעלה שמו על שם דוד, כל שכן בהיות שמואל הוא הרב הוא האב ודוד הוא הבן הוא התלמיד הוא הנמשח על ידו שכפי הדין היה ראוי שיקרא הספר על שמו, ולשתי הסבות האלה נקרא הספר הזה ספר שמואל, והוא החקירה הראשונה אשר ראיתי לחקור בכאן:

ואמנם החקירה השנית (החקירה הב׳ ובה נכללו ב׳ ספקות) היא בשאלה הארבעה עשר העצומה אשר העירותי בהקדמתי הכוללת לספרים האלה בתחלת ספר יהושע והנחתיה ערוכה בכל ושמורה למקום הזה המתיחס אליה נשבעתי ואקיימה לחקור עליה בכאן וענין השאלה נכלל בשני ספקות. (ספק א׳) האחד למה לא ספר הנביא בזה הספר כל עניני המלך דוד ומעשיו והשמיט קצתם שהביא עזרא בדברי הימים? והספורים הנשמטים כאן הם ספור (ד״ה א׳ י״ב) הגבורים אשר באו אל דוד צקלג עוד עצור מפני שאול, וספור ראשי החלוץ אשר באו חברונה להמליך את דוד, (שם ט״ו) ושקבץ דוד בני אהרן והלוים ושסדרם למשוררים ולשוערים להעלות את ארון האלהים ומספרם למשפחותיהם לבית אבותם, (שם י״ו) והשיר אשר עשה דוד הודו ליי׳ קראו בשמו ויתן אותו ביד אסף ואחיו להודות ליי׳ בהעלותם הארון, וגם כן לא זכר הנביא בזה הספר (שם כ״א) מה שצוה דוד אחרי שבנה המזבח בגורן ארונה היבוסי לכנוס את הגרים אשר בארץ ולהעמיד חוצבים לחצוב אבני גזית ומה שהכין מהברזל והעצים לבנות בית האלהים, (שם כ״ב) והדברים הקדושים והמחוכמים אשר דבר דוד לשלמה בנו בצוואתו על הבנין ומה שהודיעו שהכין לבית ה׳ בעניו זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחושת ולברזל אין מספר ועצים ואבנים הרבה, (שם כ״ג וכו׳) ומספר הלווים אשר מנה דוד לגלגלותם ומחלקותם למשמרות אשר חלק אותם לעבודת המקדש, (שם כ״ז) וספור הראשים ושרי הצבא אשר סדר על משמרתו חדש בחדשו לכל חדשי השנה וביד כל אחד מהם עשרים וארבעה אלף איש חיל, וספור האנשים אשר מנה דוד על אוצרותיו ועל מלאכת השדה ועל הכרמים ועל הזתים והשקמים ועל הבקר ועל הגמלים ועל האתונות ועל הצאן (שם כ״ח) וספור הדברים שדבר המלך דוד לכל שרי ישראל כאשר קבצם לדבר אליהם ויקם על רגליו וצום על בנין הבית ועל שלמה בנו, ושנתן לשלמה את תבנית האולם ואת כל בנין הבית ומה שדבר אחריו לכל הקהל ולשלמה, והנדבה שעשו השרים לעבודת הבית והברכה אשר בירך דוד את ה׳ על הנדבה ואת הקהל, ואלו הם ענינים ארוכים וספורים גדולי המעלה לא זכרם הנביא כלל בספר שמואל. וחתם ספרו בענין המזבח אשר בנה בגרן ארונה היבוסי ובעצירת המגפה והשמיט כל מה שנעשה אחריו מהענינים האלה והוא זר מאד: (ספק ב׳) והספק השני הוא למה עזרא הסופר בספר דברי הימים חזר להגיד מה שנכתב כאן בספר שמואל? ומה התועלת אשר מצא בהשנות הדברים ומה שנזכר בכאן לא היה צורך לכתבו שם הענינים כלם עם היות שנזכרו בכאן, למה אם כן זכר קצתם והשמיט קצתם? ואתה תראה שלא זכר שם דבר מספורי האבות, ולא מירידת העם מצרים ועניני המדבר ונפלאות אדוננו משה (עם היות שהתחיל ספרו מאדם בספר התורה) ולא זכר כלל מספורי יהושע וספורי השופטים, והשמיט גם כן עניני עלי הכהן ושמואל הרואה ושאלת ישראל מלך והמלכת שאול ועניניו והמלחמות אשר עשה והמשחת דוד וענין גלית הגתי אשר הכה ומה שרדף שאול את דוד וענין נבל ואביגיל וכל עניני איש בשת מהמלכתו ומיתתו ומיתת עשאל ואבנר וענין בת שבע ואוריה החתי וענין אמנון ותמר וספורי אבשלום ושבע בן בכרי, וגם לא זכר שם הרעב שבא בימי דוד על דבר הגבעונים, כל הענינים הגדולים האלה אשר באו בספר שמואל לא זכרם עזרא בספר דברי הימים, עם היות שזכר שם ספורים אחרים שבאו בספר שמואל נעתקים במלה ובקצתם שנה מלות מועטות והשמות, ויקשה אם כן מה ראה עזרא הסופר על כל זה ומה הגיע אליו? עוד תשוב ותראה שמהמלכים זכר קצתם והשמיט קצתם, כי הוא זכר שלמה ורחבעם ולא זכר ירבעם ולא נדב, אביה ואסא ויהושפט ולא זכר בעשא ולא זמרי ולא עמרי, ומה אוסיף עוד לדבר ואתה תמצא עם החפוש מלכים רבים ממה שנזכרו בספר מלכים שזכרם עזרא בדברי הימים, ומלכים אחרים רבים מהם שלא זכר ואי אפשר שיהיה כל זה ללא סבה, אלה הם מועדי הספקות מהשאלה העצומה הזאת, ולבקשת התשובה והיתרה הן אני נשארתי לבדי ואין איש מתעסק עמי על אלה, כי לא מצאתי בדרוש הזה דבר קטן או גדול מטוב ועד רע לחכמינו ז״ל, לא לראשונים בעל התלמוד ולא לאחרונים המחברים והמפרשים אין גם אחד התעורר על הספק כלל ולא אחד בהם המציא דרך לתשובתו, והנה יסף ה׳ יגון על מכאובי בשאין אתנו בארץ הלזו פירש לספר דברי הימים כי אם דברים מועטים לרד״ק ז״ל, והם בטלים במיעוטם ולא העמיק לחקור בזה כלל, וגם הספר ההוא דברי הימים בלתי נהוג אצל היהודים במדרשיהם, את חטאי אני מזכיר היום כי לא קראתי בו מימי ולא חפשתי בעניניו מהיותי ועד עתה ולא נשאר אתי בזה בלתי הסברא הגוברת והאומד השכלי בפשוטי הפסוקים, ועזרת האל המאזרני חיל ויתן תמים דרכי, לכן אמרתי שמעה לי אחוה דעי והדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר והצגתיו לפניך:

ואומר שהנביא הזה (ר״ל ספר שמואל) כוון לזכור עניני דוד ומעשיו הרשומים, (התר הספק הא׳) ואין זה לתכלית הספור המוחלט כספרי דברי הימים אשר יעשו האומות כלם מעניניהם, כי אם לתכלית הלמוד לעבודת האל ית׳, ולכן עם היות הספורים שבאו בו לתכליות רבים הנה כלם יוכללו בארבעה סוגים, מהם להגיד שלמותו, ומהם לספר חטאיו, ומהם להודיע חסדי האלהים ונסיו אשר עשה עמו, ומהם לגלות ענשיו אשר הענישו, ושאר הדברים שאין ספורם הכרחי לא חשש הנביא אליהם, ומפני זה לא ספר האנשים אשר באו אל דוד ציקלג עוד עצור מפני שאול, ונסתפק בספרו שבאו דוד ואנשיו שמה ומה שקרה שם להם מבלתי שיפרש מי אלה הבאים בשמות שאין זה עצמיי והכרחי בספורי דוד, גם לא הוצרך לספר הבאים אליו חברונה לפי שהיה די במה שאמר שנקבצו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה ושהמליכוהו שם, ולא היה צורך להודיע בפרט הבאים שמה ראשונה אחרי אמרו בכללות שבאו כל שבטי ישראל, ואם היה להודיע מעלת גבוריו הנה בסוף הספר הזה ספר הנביא גבורי דוד כלם, והשאר שלא זכר לא היו באותה מעלה מהגבורה וכמו שאזכור ואבאר בפרשת כ״ד בשלמות גדול. ואמנם בהעלת הארון מבית עובד אדום ספר הנביא שהעלה אותו דוד ושהיה הוא מכרכר ומפזז בכל עוז לפניו והזבחים והשמחות והמתנות שעשה בביאתו ומה שקרה לו עליו עם מיכל אשתו, כי היו הענינים האלה כלם מעידים על שלמותו וחסידותו. אמנם מספר הלויים אשר עלו שמה להביאו והשיר אשר היו משוררים לפניו לא חשש הנביא לזכרו בספר הזה, כי לא היו ענינים עצמיים בספורי דוד ולא היו גם כן המה מורים על שלמותו כשאר הדברים אשר הגיד, והשיר ההוא כבר בא בספר תהלים באופן אחר כפי מה שראה דוד עצמו לתקנו, ולכן השמיט הנביא כל הדברים הפרטיים האלה בכאן. ואמנם מה שהכין דוד לבית ה׳ עם היות שלא זכרו הנביא בכאן במשקל ובמשורה משקלי הכסף והזהב כמה היה, כבר אמרו בכלל בפרשה השמונה עשר (שמואל ב ח׳) שספר המנחה אשר שלח תועי מלך חמת לדוד על אשר נלחם באדרעי מכלי כסף וכלי זהב וכלי נחשת ושהקדישם המלך דוד ליי׳ עם כל הכסף והזהב אשר הקדיש מכל הגוים וגו׳, יורה שכל אשר היה לו הקדיש לבית האלהים. ואמנם מה שצוה על בנין הבית לשלמה בנו ולכל ישראל ותבנית המלאכה אשר נתן לשלמה ומספר הלויים ומחלקותם למשמרות לעבודת המקדש וכל שאר הדברים אשר זכר מענין הבית לא ראה הנביא לזכרם הנה, לפי שראה ליחס כל בנין הבית לשלמה בנו ולא ראה ליחס לדוד הבנין לא בפועל ולא בצווי ובהכנה, לפי שהאל ית׳ רצה שיהיה הבית נבנה ע״י שלמה ושדוד לא יבנה אותו, כמו שאמר (שמואל ב ז׳) האתה תבנה לי בית לשבתי וגו׳ ואמר על שלמה הוא יבנה בית לשמי וגו׳, וידוע שדוד ושלמה לא יהיו בונים את הבית בידיהם כי אם במצותם וכפי המצוה והמתנה וההכנה כן יוחס אליהם, ולכן ראה הנביא שהבין הכוונה האלהית שלא יספר ממה שהכין דוד ומה שצוה על בנין הבית דבר ויחס המלאכה כלה אל שלמה כאשר דבר ה׳, עם היות שדוד המלך למה שנכספה וגם כלתה נפשו לחצרות ה׳ הכין נדבתו אליה, ואני אוכיח בספר מלכים ששלמה לא עשה הבנין כי אם מכספו ומזהבו ולא מאשר הכין דוד אביו, ויורה על זה אמרו שמה (מלכי׳ א׳ ז׳ נ״ח) ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה׳ ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ה׳, כאלו אמר שהשלים המלאכה משלו ומה שנדב אביו נתן באוצרות בית ה׳, וזה לפי שיהיה הבנין נקרא על שמו ולא על שם אביו כמו שהיתה הכוונה האלהית מסכים לספורי הנביא בספר הזה. וכבר התעוררו חז״ל (בפסיקתא) לתת הסבה למה לא נבנה הבית מאשר נדב דוד, מהם אמרו שהיה לפי שידע שלמה שעתיד הבית להחרב ולא יאמרו העמים שנחרב לפי שנעשה מחמס וגזל, ומהם אמרו שאמר שלמה אבא שלש שנים היה רעב בימיו והיה לו לבזבז ההקדשות האלה להחיות בהם עניי ישראל, והם סבות חלושות. ויותר מתישב הוא מה שפירשתי שעשאו לפי שלא רצה ית׳ שיתיחס הבנין אליו. ואמנם שרי הצבא אשר לדוד הממונים על משמרתו חדש בחדש לכל חדשי השנה וביד כל אחד מהם ארבעה ועשרים אלף איש לא חשש גם כן הנביא לזכרו הנה, לפי שכבר זכרתי שהיו הספורים אשר באו בספר הזה לאחד מארבע׳ תכליות, אם לספר שלמותו, ואם להודיע חטאו, ואם להגיד חסדי השם עמו, ואם לגלות העונשים שהענישו, והדברים האלה אשר לא חשש לזכור בכאן הנביא לא היה בהם אחד מהתכליות האלה, ומה לנו לדעת מי היה שר הצבא בחדש הראשון ומי בחדש השני וכן בכל שאר החדשים? האם תחשוב שלא עשה גם מלבד זה המלך דוד ענינים רבים אחרים בכל מלכותו בארבעים שנה אשר מלך? ועל כרחך תאמר שלא נזכרו ולא באו בספר לפי שאין בהם התכליות אשר זכרתי, כי לא היו ספורי הנביאים בספריהם כספורי דברי הימים אשר למלכים שיאריכו בהגדת הדברים הצריכים והבלתי צריכים, אבל היו לכוונת הלמוד לאחד מהתכליות הנזכרים. ומזה הצד גם כן לא ספר הנביא כאן האנשים אשר מנה דוד על אוצרותיו ועל מלאכת השדה כרמים וזתים על הבקר על הגמלים על האתונות ועל הצאן, כי היה ג״כ זה בלתי מועיל ידיעתו, ומה לנו שנדע שיהיו אלה אשר זכר או שיהיו אחרים, ולבד הודיע הנביא בזה הספר מהממונים שהיה יואב בן צרויה על הצבא ויהושפט בן אחילוד מזכיר וצדוק ואחימלך כהנים ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי. והנה זכר אלה לפי שהיתה ידיעתו צריכה למה שיספר אחרי זה ממה שעשה יואב להיותו שר הצבא, וענין הכהנים ההם שהוציאו את ארון האלהים מירושלם עם דוד בצאתו מפני אבשלום, וענין בניהו והשאר שזכר כלו היתה הקדמת ידיעה לספורי הספר אשר הזכיר אחריו, ולכן זכרם ולא זכר שאר הדברים להיותם בלתי הכרחיים. ואני כבר זכרתי בהקדמתי לספר יהושע (דף ו׳), איך חברו הנביאים הספרים האלה ושמצאו דברים וספורים נכתבו באותם הזמנים אם על ידי השופטים או המלכים או שאר חסידי אותם הדורות וסופריהם בספרי דברי הימים למלכי ישראל ולמלכי יהודה שנזכרו בספר מלכים, ואמרתי שנחה רוח ה׳ אל הנביאים ויצום לחבר ולכתוב על ספר הספורים ההם בשלמות ובאמת ולקחו מהם דברים ועזבו דברים כפי מה שראתה החכמה האלהית שהדריכם אליו מועיל והכרחי בכוונת הספר: הנה אם כן עשה הנביא ספרו על פי הצווי האלהי, ולכן זכר קצת הדברים זולת קצת׳ כפי איכיותיהם על פי התכליות שאמרתי, אמנם עזרא בספר דברי הימים לא באהו הצווי האלהי על הדברים אשר יכתוב בפרט, ויען מצא זכרון הדברים ההם שלא זכר הנביא ראה לכתבם על ספר להודיע עניני דוד בפרט, לא כפי התכליות המכוונים בספר הנביא כי אם גם כן לספר מעלותיו וגדולתו כדרך ספרי דברי הימים וקורותיהם שיכללו כל דבר. הנה אם כן היה הספר הזה (ר״ל ספר שמואל) מכוון כפי ההכרח והרצון האלהי ללמד בני אדם דעת ויראת ה׳, ולכן לא באו בו כי אם הדברים ההכרחיים מכוונים לזה, והנה ספר דברי הימים נעשה על צד הספור המוחלט, ובעבור זה באו בו דברים על צד היותר טוב עם היותם בלתי הכרחיים כפי מה שיורה עליו שמו. והנה חבר עזרא הספר הזה לשאר כתבי הקדש על ידי חגי זכריה ומלאכי אשר נבאו בימיו, וחברו עם הכתובים להיותו מחובר ברוח הקדש כמו שזכרתי בהקדמתי לספר יהושע, והותר עם זה הספק הראשון אשר זכרתי מהשאלה במה שהשמיט הנביא מלזכור בכאן דברים שבאו בדברי הימים. ואמנם בענין סדר הדברים שנזכרו כאן ושם, והוא שלא זכרם עזרא בדברי הימים בסדר הקדימה והאיחור שזכרם הנביא הנה שהוא ספק אחר, אני אעיר עליו ואבאר היתרו בפרשה הי״ז מזה הספר ביאור מספיק והגון, ולא אתעורר עליו כאן פן יארכו הדברים במקום הזה יותר מדאי, והוא מתיחס שם לפירוש הפרשה:

ואמנם (התר הספק הב׳) בכוונת עזרא הסופר במה שזכר ומה שלא זכר בספרי דברי הימים, אחשוב שמפתח הבנתו הוא ידיעת התכלי׳ אשר חובר אליו אותו הספר. ועם היות הדרוש הזה בלתי מתיחס בעצם כי אם לפירוש ספר דברי הימים, הנה ראיתי להניחו הנה להיותו הכרחי בהיתר הספק הקודם והבנת הענינים שבאו בספר שמואל על השלמות, והוא אצלי כי כאשר ראה הסופר השלם הזה שהשבטים אשר הגלו אשורה ספו תמו מן בלהות, ונותרה בת ציון אשר הגלה נבוכדנאצר מלך בבל שבט יהודה ובנימין ועמהם מהלויים והכהנים אשר היו בבית ה׳ והם השבים ירושלם ברשיון כורש מלך פרס, וראה ג״כ שהמלכות באמת נתן אלהים לדוד ולזרעו עד עולם, ושאר המלכים אשר מלכו בישראל משאר השבטים לא היו כפי הרצון האלהי, ושלעתיד לבא לא ישאר כי אם מלכות בית דוד, כמ״ש הנביא (יחזקאל ל״ד כ״ד) ועבדי דוד נשיא להם לעולם, (שם ל״ז כ״ד) ועבדי דוד מלך עליהם, ואמר (שם שם) ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות, חשב למעלת המלך דוד לספר יחוסו ויחוס שבטו וענינו ומעשיו כלם המורים על שלמותו, והשתלשלות המלכים אשר באו מזרעו עד זרובבל בן שאלתיאל בן בנו של יהויכין שהיה ממלכות דוד והיה נשיא עליהם בבית שני, ושיער מפני זה לעשות שני ספרים, הראשון מהם הוא ספר דברי הימים, והתחיל יחוסו מאדם הראשון עד גלות ירושלים שגלתה יהודה מעוני ועד צדקיהו המלך האחרון מבית דוד, והשני ספר עזרא לספר בו השבים מגלות בבל אל ירושלם ויחוסם ונשיאות זרובבל ולהגיד בנין הבית השני ומה שקרה להם שמה בימי עזרא, והיה דעתו שיהיו שני הספרים האלה מחוברים ומדובקים יחד, ולכן היה שהפסוקים ההם אשר באו בסוף דברי הימים ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה׳ וגו׳ באותם הפסוקים עצמם התחיל ספר עזרא, ובשנת אחת לכורש וגו׳ להורות על חברת הספרים ודבוקם יחד, וכאלו היתה כוונת עזרא שבשני הספרים האלה אשר עשה היה די לאנשי דורו לדעת יחוסם ויחוס דוד מלכם גבורותיו ומעלותיו. ולהיות התכלית הראשון העצמי בספר דברי הימים לספר יחוסו דוד ומעלותיו והסתעפות זרעו, היה שנחלק הספר ההוא אצלי לשלשה (תכלית ספר ד״ה ונחלק לג׳ חלקים). חלקים ביחסם אל דוד, והם החלק העובר והקודם אליו מאבותיו, והחלק ההוה בימיו, והחלק העתיד והוא מזרעו אשר בא אחריו: אם החלק (חלק א׳ בספור הדורות מאדם עד דוד) הקודם העובר הוא בספור הדורות ותולדותם מאדם הראשון דור אחר דור עד דוד המלך שאליו היתה הכונה ביחוס, וכלל יהיה בידך כי החלק הזה למה שהיה הכוונה בו ספור היחס והסתעפותו לבד לא באו בו ספורים כלל, לא מבריאת העולם, ולא מקורות האבות ועניניהם, ולא מגלות מצרים ולא מספורי המדבר ונסיו, כי אם בלבד מהדורות ותולדות היחס המוליד הראשון עד דוד, ולזה התחיל אדם שת אנוש ולא זכר קין והבל כי אם שת שממנו הושתת העולם, ובבני נח התחיל ביפת וזכר שם באחרונה בקטון החל ובגדול כלה, לפי שהיה עתיד להמשיך הדבור משם כדי לבוא ממנו אל ייחוס אברהם אבינו, ובתוך בני אברהם הביא המלכים אשר מלכו באדום ואלופיו, והיה זה לשתי סבות מתיחסות אל שלמות דוד והצלחותיו. האחת להודיע שלא היה בהם מלך בן מלך, אבל היה כל אחד נכרי לחבירו שבא להמליך מארץ אחרת כפי התגברות אנשי המקום אשר מפני זה נפסקה מלכותם ובאו אחריהם האלופים במקומם, ומזה יודע חסד השם אשר עשה עם דוד עבדו בתתו לו ולזרעו הממלכה עד עולם. והסבה השנית היא שלפני מלוך מלך על ישראל היו באדום מלכים ואלופים ואחרי כן היו עבדים לדוד, ולזה אמר (בראשית ל״ו ל״א) ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך על ישראל, כי אחרי שמלך דוד על ישראל לא היה מלך באדום, וספר אחרי זה יחוסי בני יעקב שבטי יה והתחיל ביהודה, כי הוא היה העקר (כפי כוונת הספר) להיות הגולים בבלה משבטו והיה דוד ממנו, וזכר אחריו שאר השבטים ומשפחותיהם להודיע יחוסיהם, לפי שעם היות שרובם גלו אשורה אין ספק שמהם היו בארץ יהוד׳ שרידים והגלו עמהם בבלה והיו מכלל השבים ירושלים, וזכר באחרית השבטים בנימן, כי הוא היה גם כן מהגולים מירושלם והשבים עם שבט יהודה, והם הראשון והאחרון, רוצה לומר יהודה בנימן היו שני חלקי׳ היותר כוללים מעולי בבל, ואחרי שזכר השבטים הביא אחריהם זכרון המשפחות אשר היו בירושלם ובשאר ערי יהודה, להודיע יחוס הגולים והעולים מבבל וייחוס זרע דוד, ובזה השלים החלק הראשון מהספר, והוא עד ופלשתים נלחמו בישראל וגו׳ שהוא חלק הייחוס הקודם לדוד:

ואמנם החלק (חלק ב׳ מספר בעניני דוד עצמו) השני מהספר הוא בעניני דוד עצמו ומעשיו, והוא מתחיל מפרשת ופלשתים נלחמו בישראל וגו׳ עד ויתחזק שלמה בן דוד על מלכותו וגו׳. וכלל גדול יהיה גם כן בו בידך, שלהיות כוונת הספר הזה להודיע ולהגיד בו מעלת דוד המלך ושלמיותיו ולא היה דעתו לזכור הענינים אשר עשה קודם המלכתו, כי אינם אליו במה שהוא מלך, לכן זכר לבד הדברים אשר נתעלה בהם במלכותו, וגם אז לא ראה לזכור חטאיו והדברי׳ אשר עשה אחרי היותו מלך שאין בהם זכר מעלה ושלמות, כ״ש בהיות בהם גנאי ודופי מה, כי אם מעלותיו ושלמיותיו כפי כוונת הספר, ושאר הדברים מחטאו וענשו ושאר עניניו לא ראה עזרא לספרם הנה כפי כוונתו, לפי שכבר נמצאו בספר שמואל, ובעבור זה לא זכר שם בדברי הימים ספורי יהושע ושאר שופטי ישראל, ולא גם כן עניני עלי הכהן ושמואל הרואה ושאלת ישראל והמלכים שאול ועניניו ומלחמותיו כי לא היו הדברים האלה מתיחסים בייחוד אל דוד המלך אשר היתה אליו כוונת הספר ותכליתו. ואמנם המשחת דוד ומה שקרהו עם גלית ועם שאול ועם נבל הכרמלי ועם אביגיל אשתו עם היותם ענינים מיוחסים לדוד הנה לא היו לו במה שהוא מלך ולא ארעו אחרי המלכתו, ולכן לא זכרם גם כן שמה עם שאין בהם מהמעלה והשלמות ונסתפק לבד בספור הענינים אשר עשה מהמעלה והקדושה אחרי היותו מלך על ישראל, כי לא היתה כוונת הסופר הקדוש עזרא להלל ולשבח ולפאר לדוד במה שהוא בן ישי כי אם במה שהוא מלך ישראל. ולפי שנודע בספר שמואל שהיה שאול מלך על ישראל, לבל יקשה על הקורא איך בא המלכות לדוד? ויחשוב האם לקחו ממנו בחזקה והיה דוד הורג אדוניו, או איך היה הדבר הזה? לכן הוצרך עזרא להקדים לענין דוד שמתו שאול ובניו במלחמה על ידי פלשתי׳ וששאול הרג את עצמו ושמת במעלו אשר מעל בה׳ והוא יתברך הסב את הממלכה לדוד בן ישי, ושגם אז אחרי מות שאול לא לקח המלוכה בחזקה, אבל נקבצו כל ישראל אל דוד חברונה ובשמחה ובטוב לבב המליכוהו עליהם, ולא זכר ענין איש בשת ואבנר ועשאל ועמשא כי לא היו דברים מתיחסים לדוד ולא היו מורים על שלמותו אף כי היה בהם גנות מה אליו למה שלא עשה דוד משפט וצדקה ביואב על הריגת אבנר ועמשא כמו שעשה באנשים שהרגו את איש בשת, עם היות שהוא התנצל ממנו באמרו (שמואל ב ג׳ ל״ט) והאנשים האלה בני צרויה קשים ממנו, ובכלל אומר לך שהמלכת דוד על יהודה בראשונה לא נחשב אצל עזרא למאומה, כי אם ההמלכה הכולל׳ אשר הומלך דוד על כל ישראל, ולזה עשה ממנה התחלת הספור ולא חשש לדברים אשר קדמו לה. ואמנם ענין בת שבע ואוריה החתי לא ראה עזרא זכרו כי היה בזה מהגנות הרב לדוד המלך בחטאו בגלוי עריות ושפיכות דמים, ומזה הצד גם כן לא זכר ספורי אמנון ותמר וענין אבשלום ושבע בן בכרי כי היו כלם עונשים על חטאיו, ובמקום שלא נזכר החטא לא היה ראוי שיזכור העונש. וכבר זכר הכתוב בספר מלכים שהיה זה הגנות עצום בחק דוד כמו שאמר (מלכים א ט״ו ה׳) אשר עשה דוד את הישר בעיני ה׳ ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי, וככה תמצא גם כן שנזכרו בסוף ספר שמואל קודם השירה ארבעה מלחמות אשר עשה דוד ועבדיו עם ילידי הרפה, ובדברי הימים זכר השלשה מהן ולא זכר הרביעית, וסבתו אצלי לפי שמצא עזרא בה דופי מה לדוד, שנ׳ בה (שמואל ב כ״א ט״ו) ותהי עוד מלחמה לפלשתים את ישראל וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים ויעף דוד וישבי בנוב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה ויאמר להכות את דוד ויעזור לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו אז נשבעו אנשי דוד לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל. הנה לפי שראה עזרא בדברי הפרשה שיחס לדוד חולשה לא זכרה בספרו, וכן לא זכר הרעב שהיה בימי דוד על דבר הגבעונים, לפי שלא היה זה מעניני דוד וממעלותיו והיו מעניני שאול, וממה שעשה בנוב עיר הכהנים אשר לא נזכרו מהסבה אשר זכרתי. הנה התבאר שהספור׳ אשר זכר עזרא מעניני דוד היו כלם לספר מעלותיו, והספורים אשר לא זכר היה כי אם להיותם בלתי מתיחסים לדוד אחרי המלכתו, ואם להיות בהם שום דופי וגנות. ואמנם שנוי השמות והדברים שבאו במה שספר שם למה שספר הנה בספר שמואל, היו לתכלית הביאור וההבנה כמו שאפרש במקומותיהם. וזה מה שראוי שתדע בחלק השני מאותו ספר, ולהעיר עזרא על הדברים אשר לא זכר אמר בסוף זה החלק (ד״ה א׳ כ״ט כ״ט) ודברי דוד המלך הראשונים הנם כתובים על דברי שמואל הרואה ועל דברי נתן הנביא וגו׳:

ואמנם החלק (חלק ג׳ מספר מזרע דוד והמלכים אחריו). השלישי ממנו הוא בספורי זרע דוד והמלכים המסתעפים ממנו, וגם בזה יהיה כלל גדול אצלך, והוא שבספר הזה לא היה דעתו לספר דבר ממלכי ישראל כי אם ממלכי יהוד׳ שהם מזרע בית דוד בלבד, לפי שהם היו המלכי׳ האמתיי׳, ומזרע׳ היה זרובבל נשיאם בבית שני, ומזרעו יהיו המלכים בימות משיחנו מהרה יגלה. ולכן זכר ספורי שלמה ומאמריו בשלמו׳ גדול, וכן עניני בניו, ולא תמצא בו זכר שום מלך ממלכי ישראל, ולא חסר בו מלך ממלכי בית דוד, והחלק השלישי הזה יתחיל מפרשת ויתחזק שלמה בן דוד על מלכותו וגו׳ עד סוף הספר. הנה הודעתיך הבן יקיר לי המעיין כוונת כללות ספר דברי הימים וחלקיו באופן נאות בעיני, והיתר הספקות אשר זכרתי כאשר עם לבבי, ואם הארכתי בו יותר מדאי עמך הסליחה, ואחרי הדברים האלה הנני בא אליך לפירוש הספר הזה רוצה לומר ספר שמואל, כי הוא המעולה מכל שאר הספרים האלה אשר פירשתי, ואפרשהו כפי דרכי בעזרת האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה:

והנה שערתי בספר שמואל זה חמשה ועשרים פרשיות

הפרשה הראשונה תספר עניני אלקנה וחנה אשתו, ושנולד שמואל הרואה ע״ה בנדר ועל פי התפלה והתחנונים לפני המקום ב״ה, והתפלה שהתפללה חנה כאשר הביאה את שמואל בנה למקדש. תחלת הפרשה ויהי איש אחד מן הרמתים, עד וילך אלקנה הרמתה:

הפרשה השנית תספר ענין בני עלי הכהן, רוצה לומר חטאם וענשם ומה שייעד עליהם איש נביא, והנבואה הראשונה אשר באה אל שמואל שהיתה גם כן בייעוד ענשם. תחלת הפרשה וילך אלקנה הרמתה, עד ויוסף ה׳ להראה בשילה:

הפרשה השלישית תספר עניני ארון האלהים כאשר נלקח בידי פלשתים ומיתת עלי הכהן עליו וכלתו והמכות אשר עשה הארון בפלשתים, ואיך הושיבוהו לבית שמש ומה שהכה שם, והתשובה אשר עשו בני ישראל והמלחמה אשר עשה שמואל בפלשתים והכניעם. תחלת הפרשה ויוסף ה׳ להראה בשילה וגו׳, עד ויהי כאשר זקן שמואל:

הפרשה הרביעית תספר משיחת שאול כאשר שאלו ישראל מלך ושחרה אף שמואל עליו ומשפט המלך, ושהלך שאול לבקש על דבר האתונות ונמשח שם והאותות שנתן לו על מלכותו. תחלת הפרשה ויהי כאשר זקן וגו׳ עד ויזעק שמואל את העם:

הפרשה החמשית בהמלכת שאול בפעל על ישראל ושהפילו הגורלות ויפול הגורל על שאול, ומלחמת יבש גלעד וחדוש המלוכה בגלגל ותוכחת שמואל את העם. תחלת הפרשה ויזעק שמואל את העם, עד בן שנה שאול במלכו:

הפרשה הששית תספר המלחמה הראשונה שעשה שאול בפלשתים והחטא הראשון אשר חטא בגלגל. וגבורת יהונתן בנו ונערו ושעבר על מצות אביו ומה שנמשך עליו. תחלת הפרשה בן שנה שאול וגו׳, עד ושאול לכד המלוכה וגו׳:

הפרשה השביעית תספר שמות בני שאול ואשתו ושריו, והנבואה שבאהו על מלחמת עמלק על ידי שמואל ומה שחטא בה וענשו. תחלת הפרשה ושאול לכד המלוכה וגו׳ עד וילך שמואל הרמתה וגו׳:

הפרשה השמינית במשיחת דוד ושצלחה עליו רוח ה׳ וסרה מעם שאול ושדוד היה מנגן לפניו. תחלת הפרשה וילך שמואל הרמתה, עד ויאספו פלשתים את מחניהם וגו׳:

הפרשה התשיעית תספר מלחמת דוד עם גלית הפלשתי ושנפש יהונתן נקשרה בנפש דוד. תחלת הפרשה ויאספו פלשתים את מחניהם, עד ויהי ממחרת ותצלח רוח אלהים רעה וגו׳:

הפרשה העשירית תספר התחבולות אשר עשה שאול להרוג את דוד בעודו עמו בהטלת החנית ובנשואי בתו ועל ידי עבדיו, וגם בניות ששלח אחריו מלאכים והתנבאו שמה וגם שאול הלך שמה והתנבא ושיהונתן חקר לדעת כוונת אביו וידע כי כלה היא להמית את דוד וברח מפני שאול. תחלת הפרשה ויהי ממחרת ותצלח רוח ה׳, עד ויבא דוד נובה אל אחימלך וגו׳:

הפרשה הי״א ברדיפות שרדף שאול את דוד מן היום אשר ברח מפניו עד מות שמואל הנביא, ותספר שהרג את הכהנים אשר בנוב, ומה שקרה לו עמו במערה בכרתו את כנף מעילו. תחלת הפרשה ויבא דוד נובה וגו׳, עד וימת שמואל וגו׳:

הפרשה הי״ב במה שקרה לו לדוד (בהיותו בורח) עם נבל הכרמלי ואביגיל אשתו, וענין מיכל שנתנה לפלטיאל בן ליש, ומה שקרה לדוד עם שאול כאשר לקח חניתו וצפחת המים מראשותיו, ומה שהיה עושה בארץ אכיש. תחלת הפרשה וימת שמואל וגו׳, עד ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל וגו׳:

הפרשה הי״ג תספר שנקבצו פלשתים להלחם עם שאול וששאל בחלומות ובנביאים ולא ענהו ה׳ ושאל באוב על ידי האשה. תחלת הפרשה ושמואל מת וגו׳, עד ויקבצו פלשתים וגו׳:

הפרשה הי״ד תספר שהלך דוד ואנשיו עם אכיש מלך גת למלחמה על שאול ושלא נתנוהו פלשתים ללכת עמהם וחזר לצקלג ומצאה שרופה באש כסוחה מהעמלקים ורדף אחריהם והשמידם. תחלת הפרשה ויקבצו פלשתים, עד ופלשתים נלחמו בישראל וגו׳.

הפרשה הט״ו תספר מיתת שאול ובניו במלחמה, ומהאיש העמלקי שספר לדוד וצוה להרגו, והקינה אשר קנן דוד על שאול ועל יהונתן בנו, ושאנשי יבש גלעד לקחו גוית שאול מחומת בית שן. תחלת הפרשה ופלשתים נלחמים, עד ויהי אחרי וישאל דוד בה׳ וגו׳:

הפרשה הי״ו תספר שמלך דוד בחברון על יהודה ואיש בושת בן שאול מלך על ישראל והמלחמות אשר היו ביניהם, ומיתת אבנר בידי יואב ומיתת איש בושת והמלכת דוד על כל ישראל. תחלת הפרשה ויהי אחרי כן וישאל דוד וגו׳, עד בן שלשים שנה דוד במלכו וגו׳:

הפרשה הי״ז תספר שלכד דוד את ירושלם וציון ונלחם עם פלשתים, וששלח חירם מלך צור עצי ארזים לבנות לו בית, ושהעלה ארון האלהים מקרית יערים ומיתת עוזא ושהביאו אח״כ הארון אל ירושלם, ושחשב דוד לבנות בית לה׳ והנבואה שבאהו על זה ותפלתו עליה. תחלת הפרשה בן שלשים שנה וגומ׳, עד ויהי אחרי כן ויך דוד וגומ׳:

הפרשה הי״ח תספר המלחמות שעשה דוד בפלשתים ובמואב ובארם ובדמשק ויהיו לו לעבדים, וששלח מלאכים אל חנון מלך עמון לנחמו על מות אביו ויגלח חצי זקנם ושלקח דוד נקמתו מהם, והעושר אשר הקדיש המלך דוד לבית ה׳. תחלת הפרשה ויהי אחרי כן ויך דוד וגו׳, עד ויהי לתשובת השנה וגו׳:

הפרשה הי״ט תספר מה שחטא דוד בענין בת שבע ואוריה החתי ומה שנבא עליו נתן הנביא ותשובת דוד עליו ומיתת הילד אשר ילדה לו ראשונה ולידת שלמה. תחלת הפרשה ויהי לתשובת השנה וגו׳ עד ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד וגו׳:

הפרשה הכ׳ תספר ענין אמנון ותמר ששכב עמה ויענה ושהרג אבשלום את אמנון על זה וברח אל מלך גשור, ודברי האשה התקועית אשר דברה אל המלך להשיב את אבשלום ונתרצה לו. תחלת הפרשה ויהי אחרי כן ולאבשלום וגו׳, עד ויהי מאחרי כן ויעש לו אבשלו׳:

הפרשה הכ״א תספר שקם אבשלום על דוד אביו וישב את נשיו לעיני ישראל, וענין שמעי בן גרא וקללתו, ועצת אחיתופל ודברי חושי ומלחמת אבשלום עם אנשי אביו ומיתתו על ידם. תחלת הפרשה ויהי מאחרי כן ויעש לו אבשלום, עד ויהי כל העם נדון וגו׳:

הפרשה הכ״ב תספר שבני יהודה ואנשים מבני ישראל השיבו את דוד מלכם ירושלם שנתוכחו עליו ישראל ויהודה, וענין שבע בן בכרי ומיתת עמשא. תחלת הפרשה ויהי כל העם נדון, עד ויהי רעב בימי דוד וגו׳:

הפרשה הכ״ג תספר הרעב שבא בימי דוד על שאול שהמית את הגבעונים ושנתן אליהם דוד שבעה מבני שאול והוקעום לפני ה׳ ושאחר כן נקברו עם עצמות שאול ובניו. תחלת הפרשה ויהי רעב בימי דוד וגו׳, עד ותהי עוד המלחמה וגו׳:

הפרשה הכ״ד תספר המלחמות שעשה דוד ואנשיו עם ארבעת בני הרפה, והשירה אשר דבר דוד לה׳ על תשועותיו ודבריו האחרונים והגבורים אשר היו לו. תחלת הפרשה ותהי עוד מלחמה לפלשתים וגו׳, עד ויוסף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד וגו׳:

הפרשה הכ״ה תספר ששלח דוד למנות את ישראל והנגף שנגף השי״ת לעם ותפלת דוד עליו, ושגד החוזה הגביל ופירש ענשו ודוד השיב נפלה נא ביד ה׳, ושהראהו האל יתברך שיעשה מזבח בגורן ארונה היבוסי והוא יהיה בית אלהים. תחלת הפרשה ויוסף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד וגו׳, עד סוף הספר: