×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {שביעי} וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying,
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשעודהכל
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe and with Aharon, saying:
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר
״עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״ ולא כדפוסים מצויים ״עם משה ועם אהרן״, הפך כוונת אונקלוס. ראה לעיל א א.
ומליל י״י עם משה ועם אהרן למ⁠[י]⁠מר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
[יב] וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר – לְפִי שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה הַפָּרָשָׁה בְּאַהֲרֹן, הֵבִיא אֶת אַהֲרֹן לִכְלַל דִּבּוּר, שֶׁזֶּה כְּלַל שֶׁכָּל זְמַן שֶׁדִּבּוּר לַכֹּהֲנִים מַעֲשֶׂה לַכֹּהֲנִים.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ וַאהַרֻון תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה ואהרן לאמר הלאה.
אל משה ואל אהרן – לפי שאהרן ובניו ישימו את משא הקהתים בכתף.
אל משה ואל אהרן, "to Moses and to Aaron;⁠" seeing that Aaron and his sons had to place the Holy Ark and its contents on the shoulders of the Kehatites.
אל משה ואל אהרן – לפי שגם אהרן ובניו היו מחוייבים להשתדל במשא בני קהת ככתוב לקמן (פסוק ה׳), לכן בא הצווי גם לאהרן, אבל במשא גרשון ומררי שלא היה צורך לכסוי שיעשה אהרן בא הדיבור למשה לבדו:
בפרק הקודם, נמנו כל אלה שנועדו לתפקיד הלוייה – מניין שכלל את כל הלויים מבן חודש ומעלה. עתה בא אחריו מניין נושאי ושומרי המקדש – הווי אומר רק העובדים עבודה פעילה במקדש. והכתוב מבאר ביתר פירוט את החובות המוטלות על כל אחד משלושת ״בתי״ הלוייה במשך שנות הנדודים. עבודת הרמת ונשיאת חלקי המקדש וכליו דרשה הפעלת כוח, ולכן הוגבלה לבני שלושים עד חמישים שנה. כבר הערנו (פירוש לעיל ב, יז) שקדושת המקדש לא פסקה בשעת המסעות, גם לאחר שפוֹרק לחלקיו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשהכל
 
(ב) נָשֹׂ֗א אֶת⁠־רֹאשׁ֙ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃
"Take a census of the sons of Kohath from among the sons of Levi, by their families, by their fathers' houses,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן בְּנֵי קְהָת מִגּוֹ בְּנֵי לֵוִי לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן.
Take the reckoning of the Beni Kehath from among the sons of Levi by the house of their fathers,
קבל ית סכומיהון דבנוי דקהת מן גו דבנויא דלוי לזרעייתהוןב לבית אבהתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבנוי״) גם נוסח חילופי: ״בנוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייותהון״.
קבילו ית חושבן בני קהת מגו בני לוי לגניסתהון לבית אבהתהון.
Take the account of the sous of Kehath from among the Beni Levi,
נָשׂא אֶת רֹאשׁ וגו׳ – אֵינוֹ אוֹמֵר פְּקֹד, אֶלָּא נָשׂא אֶת רֹאשׁ, לְשׁוֹן נְשִׂיאוּת, כְּשֶׁנִּמְנוּ לְהִתְמַנּוֹת עַל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ קִבְּלוּ נְשִׂיאוּת.
מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי – שֶׁמִּכָּל בְּנֵי לֵוִי לֹא חֲשׁוּבִים כִּבְנֵי קְהָת, וּמֵהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִם, וּלְפִי שֶׁהָיוּ חֲשׁוּבִים, וְעוֹד שֶׁעֲבוֹדָתָן הָיְתָה קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, לְפִיכָךְ נִמְנוּ תְּחִלָּה, שֶׁאַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁמְנָאָן מִבֶּן חֹדֶשׁ לִפְדוֹת הַבְּכוֹרִים נִמְנוּ דֶּרֶךְ תּוֹלְדוֹתָם, גֵּרְשׁוֹן תְּחִלָּה וְאַחַר קְהָת וְאַחַר מְרָרִי, אֲבָל כָּאן שֶׁמְנָאָן לְמַנּוֹתָן עַל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ, לְפִי חֲשִׁיבוּת עֲבוֹדָתָן מְנָאָן, קְהָת, לְפִי שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל הָאָרוֹן וְעַל קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, זָכָה לִמָּנוֹת תְּחִלָּה, וְאַחֲרָיו גֵּרְשׁוֹן, שֶׁהָיָה בְּכוֹר וְהָיָה מְמֻנֶּה עַל הַיְרִיעוֹת וְעַל אֹהֶל מוֹעֵד, וְאַחֲרָיו מְרָרִי שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל הַקְּרָשִׁים וְעַל הַבְּרִיחִים וְעַל הָעַמּוּדִים וְעַל הָאֲדָנִים וְעַל הַיְתֵדוֹת.
נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי – והלא גרשום היה בכור, ולמה הקדים תחלה לקהת, לפי שהיה נושא את הארון, ולכך אמר נשא, שהנשיאות היא שלו, ומה היו נושאים, ארון ושלחן שהיו להם בדים, והיו נושאים אותם בבדים שלהם, ולכך נאמר בהם ושמו בדיו (פסוק ו׳), אבל מנורה ומזבח הזהב שלא היו להם בדים, [לא כתיב בהון ושמו בדיו].
ארפַעַא גֻמלַתַּ בַּנִי קִהַאתַּ מִן בַּיְןִ בַּנִי לַאוִי לִעַשַׁאאִרִהִם וַבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם
העלו שניכם את⁠־מכלול בני קהת, מבין בני לוי לפי משפחותם ובתי אבותם.
(ב-ג) נשא את ראש – מנה מהם את הראוין לעבודת משא, והן מבן שלשים ועד בן חמשים. והפחות משלשים לא נתמלא כוחן, מכאן אמרו בן שלשים לכח, והיתר על חמשים כחו מכחיש מעתה.
(2-3) נשא את ראש וגו' TAKE THE SUM OF [THE SONS OF KOHATH] – Count those that are fit among them for the service of carrying, and these are the men from thirty to fifty years, for a person less than thirty has not yet attained his full strength, – hence they (the Rabbis) said "a man of thirty has reached the age when he enters into full strength" (Avot 5:21), – as for one who is older than fifty, his strength gradually diminishes from then.
פס׳: נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי – נתיחס קהת מתוך בני לוי מפני כבודם של משה ואהרן. וכן אמר לו משה לקרח (כמדבר טז) המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל ובקשתם גם כהונה. לפיכך נבדלו בני קהת לעבוד עבודת קדש הקדשים כמו שאומר בענין. ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות. כל אלו הבגדים שהיו מכסין בהן כלי הקדש נקראים בגדי שרד. ובני קהת נושאים בכתף. כדכתיב (שם ז) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו:
נשא את ראש בני קהת – בתחלה, בעבור משה ואהרן.
TAKE THE SUM OF THE SONS OF KOHATH. First, because of Moses and Aaron.⁠1
1. Moses and Aaron were descended from Kohath. Hence the sons of Kohath were counted first.
נשא את ראש בני קהת – אף על פי שגרשון בכור היה הקדים קהת תחילה לפי שהיה הוא נושא את הארון.
נשא את ראש בני קהת, "take the sum of the of the sons of Kehat;⁠" even though Gershon was the older son of Kehat, Kehat was given precedence, as he had been chosen to carry the most holy furnishing of the Tabernacle, the Holy Ark.
(ב-ג) והנה היו הלויים פסולים לזאת העבודה בהיותם יותר מבני חמישים שנה, להיותם אז חלושי כח מלשאת הדברים הכבדים. ובהיותם בפחות משלושים שנה גם כן היו פסולים, כי אינם שלמי ההויה והמוסר, ולזה לא היו עובדים אז באלו העבודות. וכבר יתבאר זה ביאור יותר שלם במה שיבוא בגזרת ה׳.
וראוי שנחקור בכאן מספק אחד יפול במה שנזכר בזאת הפרשה, והוא מה שנמצא מן האריכות וההכפל במה שנזכר בכאן מזה המספר ומעבודות בני קהת ובני גרשון ובני מררי.
ונאמר, שכבר יֵראה שיהיה זה לשתי סיבות: האחת, כי מפני שקיצרה התורה בקצת מקומות, והאריכה במקומות אחרים, הנה זה יביאנו לדעת אל מה שקיצרה בו אינו מצד שמנהג לשון זה הנביא הוא בקיצור, כי כבר נמצא שהאריך לשונו בדברים המבוארים; ולזה יהיה זה סיבה להעמידנו על כונת המקומות שקיצרה התורה בהם, ויתבאר לנו מפני זה שזה הוא לעומק הדברים ההם, ולזה נפליג בחקירה בהם, וכאילו יהיה זה סיבה להעמידנו על סודם. והסיבה השנית, כי מפני שחילוף עבודות משפחות הלויים היתה מכוונת לזאת הסיבה שזכרנו, התחיל תחילה לסדר זכרון משפחות הלוי לפי תולדותם, ולזה זכר עבודת בני גרשון קודם עבודת בני קהת, וזכר אחריהם עבודת בני מררי, כי תולדותם היו בזה הסידור; ואחר זה שב לזכור אותם לפי מעלתם, ולזה זכר עבודת בני קהת ראשונה. ולהורות על חוזק ההבדל שיש בין עבודת בני קהת ועבודת בני גרשון, הפסיק עוד מפסיק הפרשיות בין עבודת בני קהת ובין עבודת בני גרשון.
והנה מה שזכרנו בזאת הפרשה מספיק בזכירת התועלות המגיעות ממנה.
(ב-ג) נשא את ראש מנה מהם הראויין לעבוד׳ משא והם מבן ל׳ עד בן נ׳ שהפחות מבן שלשי׳ לא נתמל׳ כחו מכאן אמרו׳ בן ל׳ לכח והיתר מבן חמשי׳ מכחיש כחו מעתה. מה שפי׳ כאן נשא את ראש מנה מהם לא מנה הסך כמנהגו בכ״מ שבאו המלות הללו היא מפני שאין כונתו לפרש פה פי׳ מלות נשא את ראש אלא לפ׳ טע׳ המנין הזה שנשתנה מכל המניינים ששאר המניינים הם אם מבן חדש ומעלה כדי לדעת מספר אותן שיצאו מכלל ספק נפלים ואם מבן כ׳ ומעלה כדי לדעת מספר כל היוצאים בצבא ואם מבן י״ג ומעלה כדי לדע׳ מספר כל אותן שהגיעו לכלל איש אבל המנין הזה אינו דומה לשום אחד מהם לפיכך הוכרח לומ׳ מנה מהם כל הראויין לעבודת משא שהם מבן ל׳ עד בן נ׳ מפני שהפחות מבן ל׳ עדיין לא נתמלא כחו והיתר מבן נ׳ מכחיש כחו מעתה מפני שהוא סמוך לבן ששי׳ שאמרו עליו בן ששים לזקנה:
(ב-ג) ואחרי שצוה על המנין הראשון הזה בלוים מבן חדש ומעלה צוה על המנין השני מהם והתחיל מבני קהת ליוקר וקדושת משאם. וצום שימנם אותם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה והמנין הזה לא היה לדעת מספרם כמנין הראשון אלא לדעת הבחורי׳ אשר בהם כדי שישאו המשא הראוי אליהם. ולפי שעבודת הקדש עליהם בכתף ישאו לכן נבחרו מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה. כי אז האדם בכח גבורתו לשאת משא על שכמו גם להוריד את המשכן ולהקימו.
ואמנם מה שנאמר מבן חמש ועשרים שנה לא היה לעבוד עבודת משא בפעל רק בכח להתחנך ולהרגיל בעבודה בדרך קל חמש שנים הראשונים. ולפי שהיה קהת נושא כלי הקדש וקדש הקדשים אמר נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי רוצה לומר שינשאם ויכבדם כי מהם כהנים ומהם לוים והם נושאים כלי הקדש ולכן יפרסם שהם מעולים וחשובים מכל שאר בני לוי וזהו אמרו מתוך בני לוי שינטלם וינשאם בכבוד יותר מכלם. אבל אחר זה בסדר נשא זכר הכתוב מספרם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה. ובעבור המספר ההוא אמר נשא את ראש והותרה בזה השאלה הי׳.
אח״כ אמר נשא את ראש בני קהת – לפי שהם בעלי מעלה בתורה ובחכמה יותר מכל אחיו ונבחרים מכולם. אמר מתוך בני לוי. כאלו בני קהת נבחרו מכל השבט. ולכן צוה עליהם בראשונה למנותם מבן שלשים ועד בן חמשים. ונתן להם הדברים היותר מקודשים לפי קדושתם. וז״ש זאת עבודת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות. ולפי שעבודתם היתה קדש הקדשים. צוה עליהם אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי. כי הם חשובים עלי ככל השבט. ולכן לא אמר את משפחות הקהתי. אלא את שבט משפחות הקהתי. וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו. אחר שבהכרח יש להם לגשת אל הקדש. אהרן ובניו שהם יותר קדושים מהם. יבאו ויסדרו אותם איש איש במקומו. ולא יבואו לראות כבלע את הקדש. כתוב במדרש הנעלם כי כמו שכסותו של אדם הוא כבודו. כאומרו ותחת כבודו יקד יקוד. כן בכלי המשכן צוה לעשות להם כסתות לכסות כל כלי וכלי. בענין שלא יהיו מגולים. וכמו שלפעמים יכבדו האדם מצד מלבושיו כן יקרה בכלי הקדש. ולכן לא רצה השי״ת שיבואו לראות כלי הקדש כשהם מופשטים ממלבושים וכסויים. פן יעלה במחשבתם לזלזל בהם. וזהו כבלע את הקדש:
מנה מהם [הראויין] לכך כו׳. דאם לא כן, הרי כבר נמנו הלוים (לעיל ג, לט), ולמה מנאן שנית, אלא שימנה מהם כמה ראוים לעבודה:
(ב-ג) לעבודת משא. כוונתו לפרש טעם המניין שכל המניינים נמנין מבן חדש ומבן כ׳ ובני י״ג, אבל זה המספר אינו דומה לשום אחד מהמספרים, לכך פירש מנה מהם הראויין וכו׳. רא״ם:
(2-3) For the service of carrying. Rashi intends to explain the reason for the count: All those enumerated are normally counted from one month, from twenty or from thirteen years of age, but this number is not similar to any other. Therefore he explains "count those among them suited…" Re'm.
(ב-יח) נשא את ראש בני קהת וגו׳ עד אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וגו׳ – ההערות על השנויים והכפל נכוחות למבין ואין צורך לסדרם. ואמנם אחשוב אני שכל הפרשה מדברת נגד הרבנות שמקברת את בעליה ורפואתה להשפיל עצמו בנמיכות רוח. כי {ב} כל השוכן בשופע ההצלחות ביותר הוא מוכן אל הנפילה אל הפורענות. ומאן דבעי למזבן סם חיי ועשה והצליח יחשוב עצמו קטן ושפל וזה יביאנו אל המנוחה ואל הנחלה וסרה מעליו קנאת העולם וישכון לבטח. וכבר אמרנו למעלה על את ראשם לא תשא שהיא לשון רוממות ומכ״ש בזה דכתיב מתוך בני לוי משמע שנשא אותם וינטלם וינשאם מתוך בני גילם למעלה להגדיל. והיתה גדולתם על אחיהם משא הארון וכלי הקדש ולוי אחר לא היה רשאי לנגוע בם. ומ״מ כדי שלא ירום לבבם בגאוה על זה ולא ימותו נתן להם הקב״ה אליה וקוץ בה שאינם רשאים לשאת כי אם אחר שאהרן ובניו יכסו את הקדש ויכינו את אשר יביאו כדי שיכירו עליהם קצין שוטר ומושל וגנאי להם בל יוכלו יגעו בלבושיהם אל הקדש ולך לך אמרין נזירא אל תגע בו יד. זה היה טרחם ומשאם נלאו נשוא. וכך אמר הכתוב אלה משא בני קהת וגו׳ כלומר זה היה עמל ואון על לב בני קהת לדום ולהמתין שיערוך הכהן את משאם. ולהעמיק במחשבתנו את כל זאת הוסיף ואמר אל תכריתו וגו׳ רצונו אין ראוי שיכרתו הקהתים בעונש הגאוה ורום הלבב בהתנשאם על הלוים להעמיד חזון וכבוד ונכשלו ותגרום הרבנות להם מיתה אלא צריך לתקן זה בקצה אחר ובשפלות ויחיו. בזאת שאהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ועל משאו ובאלה ילמדו מדת הענוה לעבוד ולשרת אהרן ובניו ולא ימותו בגאותם וזדון לבם כי ישתררו על אחיהם גם השתרר כאמור:
נשא את ראש בני קהת – לפי מה שהעלינו בפרשת כי תשא כי על ידי נתינת הכופר הוא נשיאת ראש להם ולזה אמר הכתוב במספרם כי תשא מה שאין כן הלוים שלא נתנו כופר במספרם אמר פקוד את בני לוי, אם כן למה שינה הכתוב את לשונו בלוים עצמן וחזר לומר נשא ולא פקוד.
ונראה כי לצד שנתן ה׳ להם עבודה פנימית לשאת ארון ושלחן לזה יחס להם לשון נשיאות ראש בערך גרשון ומררי שיהיו הם מעולים מהם, והגם שגרשון הוא בכור לוי, קהת בחר לו יה כי ממנו יצא אור לעולם משה ואהרן, ושורת הדין שענף זה ישא ארון התורה אשר שם משה שיצא מקהת.
ודקדק לומר מתוך בני לוי, מטעם שאמרנו לצד שהוא אמצעי בין גרשון ובין מררי ויתיחס אליו תוך.
נשא את ראש בני קהת, "take the sum of the members of the Kehatites, etc.⁠" We have already explained in Parshat Ki Tissa that the act of elevating the Israelites, i.e. numbering them (Exodus 30,12) was performed through their handing over the half shekel which formed their ransom money for the sin of the golden calf and that this is the reason the Torah used the term כי תשא את ראש when you "lift the head" when describing their being counted. This is in contrast with the members of the tribe of Levi who had no need to pay a ransom for their soul seeing they had not been guilty of that sin. This is why the Torah introduced the instruction to count the Levites (3,15) with the words: פקד את בני לוי, "count the members of the tribe of Levi.⁠" If all this is correct, why did the Torah change its wording when it came to counting the Kehatites and employ the same term נשא when instructing Moses and Aaron to count them?
Perhaps the fact that the Kehatites were entrusted with a task such as carrying the Holy Ark and the Table which required them to enter the Tabernacle was a special elevation for them and this is why the Torah wanted us to know this and wrote the term נשא. It is a relative term and shows that their function was more highly rated than that of the family of the clan of Gershon although Gershon was the older of Levi's sons. The reason that God chose the Kehatites for this task was that they provided "light for the world" in that Moses and Aaron were descended from them. It was no more than fair that the branch of the Levites who had produced Moses and Aaron should be the ones entrusted with carrying the Torah which Moses had communicated to the people.
Our verse is careful to say מתוך בני ישראל, "from the midst of the children of Israel,⁠" seeing that Kehat was the middle son of Levi's three sons Gershon, Kehat and Merari.
נשא – לא צוה למנותם כדי לדעת מספרם, כי זה כבר ידוע ממנין הראשון, אלא לדעת הבחורים שבהם הראויים לישא המשא המוטלת עליהם, והוסיף ואמר מתוך בני לוי, להגיד שבני קהת היו היותר חשובים שבכל בני לוי, כי קצתם כהנים היו מה שאין כן בני גרשון ובני מררי:
נשא וגו׳ מתוך וגו׳ – תחילה עוסק הכתוב בבני קהת, שכן כפי שכבר נאמר לעיל (ג, לא), הם הופקדו על חלקיו המקודשים ביותר של המשכן.
נשא את ראש בני קהת – לפי הסדר הי״ל להתחיל מגרשון כמו במנין הקודם רק מפני שמנין זה היה לענין עבודתם בקדש ואז נבחרו בני קהת לשאת את הארון וכלי הקדש שהם האברים הפנימיים הקדומים לפי מעלתם, ועז״א נשא ר״ל שהם ראוים לנשיאת ראש מתוך יתר בני לוי, וכבר בארתי שכ״מ שעלה במנין ממטה למעלה אמר למשפחותם לבית אבותם וזה היה ההבדל בין מנין זה למנין בני לוי הקודם שירד מלמעלה למטה וע״כ אמר שם לבית אבותם למשפחותם, לבד אצל בני גרשון [לקמן כב] שינה בזה מטעם שיתבאר שם, ובבני גרשון ובני מררי אמר למשפחותם תפקוד אותם ופה לא אמר תפקדם, כי לא פקד את כל בני קהת שיצאו מהם משה ואהרן ובניו כנ״ל:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(ג) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן⁠־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כׇּל⁠־בָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲשׂ֥וֹת מְלָאכָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
from thirty years old and upward even until fifty years old, all who enter into the service, to do the work in the Tent of Meeting.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְמֶעֱבַד עֲבִידְתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא.
from thirty years and upward, to fifty years; all that come to the host, to do the work of the tabernacle of meeting.
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד
מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְמֶעֱבַד עֲבִידְתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא.
כָּל בָּא – כָּל דְּאָתֵי
א. ›מטבע הלשון ״כָּל הַבָּא״ מופיע בתורה שבע פעמים בלבד – הפעם הראשונה בפרשת פרה אדומה ״כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל⁠־אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא״ (במדבר יט יד), ושש פעמים נוספות בפרקנו (פס׳ כג, ל, לה, לט, מג, מז), וכולן מתורגמות ״כָּל דְּאָתֵי״.
לשון הפסוק אצלנו חריגה – ״כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה״ בהשמטת ה״א הידיעה, כדברי הנצי״ב: ״בכל מקום כתיב כל הבא לצבא, זולתי בזה המקום, ולאו דבר ריק הוא״. לדעתו השינוי נובע מההבדל שבין בני קהת לבין משפחות גרשון ומררי. בעוד שאצל משפחות גרשון ומררי נמנו כל הזכרים מבן חודש ומעלה (במדבר ג כא-לד) ולאחר מכן כל בני השלושים ומעלה (במדבר ד לח), אצל בני קהת נמנו רק בני השלושים שהיו כשרים לעבודה מבחינת מעלתם הרוחנית, ״והענין, דנכלל בזו התיבה (בָּא) משמעות אחרת, היינו – כל הכשר לכך״.⁠1 את ביאורו סמך על לשון דומה שנאמרה ביחזקאל ״וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּֽעֲשִׂי לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם לֹא בָאוֹת וְלֹא יִהְיֶֽה״ (יחזקאל טז טז) ופירש רש״י ״לא באות – לא היתה ראויה זאת לבא״.
אמנם אונקלוס שתרגם בפסוקנו ״כָּל בָּא״ – ״כָּל דְּאָתֵי״ בתוספת דל״ת, בדומה לשאר ההיקרויות – הפסיד ביאור זה.
ב. ״לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה״ – ״לְמֶעֱבַד עֲבִידְתָא״. דלות הלשון הארמית הכריחה את אונקלוס לתרגם שורשים שונים במילה זהה.
1. לדבריו בכך מתבאר היחס השונה בין המניינים בשתי המשפחות: אצל קהת יש 8,600 מבן חודש ומעלה, כשליש מתוכם בני שלושים ומעלה (2,750). לעומתו בני מררי מנו 6,200 מבן חודש ומעלה, וכמחצית מהם בני שלושים (3,200). אם כי יש להעיר שגם אצל בני גרשון קיים יחס של שליש בין המניינים למרות שבדומה למשפחת מררי, כל בני השלושים נמנו.
מן בר תלתין שנין ולעיל ועד בר חמשין שנין כל דיעולא לחיל קרבה למעבד עב⁠(ו){י}⁠דה במשכן זימנא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיעול״) גם נוסח חילופי: ״דעלל״.
מבר תלתין שנין ולעילא ועד בר חמשין שנין כל דאתי לחילא למעבד עיבידתא במשכן זימנא.
from thirty years and upwards to fifty years, every one who cometh by the band to do the work in the tabernacle of ordinance.
מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו׳ – וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה (במדבר ח׳:כ״ד), כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ, מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים לְתַלְמוּד, מִבֶּן שְׁלשִׁים לַעֲבוֹדָה.
מִן אבּןִ תַּ׳לַאתִ׳יןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא אִלַי׳ אבּןִ כַ׳מסִיןַ סַנַתַּ כֻּלֻּ אַלדַאכִ׳לִ לִלגַיְשִׁ לִיַעמַלַ צִנַאעַתַּ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ
מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה, כל⁠־הנכנס לצבא, לעשית איזו מלאכה באהל הועידה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

מבן שלשים שנה – קרוב מארבע שבועות.
בן חמשים – שבעה שבועות, כי אז יחסר כח הגוף.
מלאכה באהל מועד – מלאכת המשא.
FROM THIRTY YEARS OLD AND UPWARD. Close to four weeks.⁠1
[EVEN UNTIL FIFTY YEARS OLD.] A fifty-year-old is seven weeks of age. The body's strength then declines.
TO DO WORK IN THE TENT OF MEETING. The work of bearing.
1. The Hebrew word for week is shavu'a. Shavu'a is related to the word sheva (seven). Hence Ibn Ezra believes that shavu'a can also refer to seven years. Thus "four weeks" would equal 28 years. According to Ibn Ezra there is a mystical significance to the number seven. See Ibn Ezra on Gen. 8:5 (Vol. 1, p. 114, n. 16) and the notes thereto. Also see The Secret of the Torah, a translation and annotation of Ibn Ezra's Yesod Mora by H. Norman Strickman (Jason Aaronson, NJ, 1995, p. 125).
מבן שלשים שנה – ולקמן הוא אומר מבן חמש ועשריםא (במדבר ח׳:כ״ד). ואיכא למימר: מבן עשרים וחמש – לשורר ולהפשיט, עבודות קלות. מבן שלשים – למשא, אז הוא בכחו, כמו שאמרו רבותינו (משנה אבות ה׳:כ״א): בן שלשים לכח.
ורבותינו פירשו (בבלי חולין כ״ד.): בן כ״ה ללמוד, בן ל׳ לשמש. ואמרו (בבלי חולין כ״ד.): מכאן שכל שאינו רואה סימן ברכה בחמש שנים שוב אינו רואה סימן ברכה.
א. בכ״י מינכן 52: עשרים וחמש.
FROM THIRTY YEARS OLD – later it says [that Levites could serve] from twenty-five years old (Numbers 8:24). One can say: from twenty-five [the individual could] sing and skin, [i.e.,] lighter activities. From thirty, [one could] carry, since he is at his [peak] strength, as our Rabbis said (Mishna Avot 5:21): “at thirty, strength”.
Our Rabbis explained (Chulin 24a) that a twenty-five-year-old would study, and a thirty-year-old would serve. They also said (ad loc): this teaches that one who does see a positive sign in five years [of study] will not see a positive sign in the future.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואח״כ חזר לצוות למנות אותם מבן שלשים שנה ומעלה לצבא צבא לעשות מלאכה באהל מועד. וחלק המשמרות לד׳ הפאות למשה ואהרן ובניו וגרשון וקהת ומררי. והנה חלק על ג׳ ראשי אבות אלו משמרת העבודה על דמיון השלש עולמות כמו שנראה ממנו בקצת ההשקפה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

לעשות מלאכה – שינה מהאמור בעבודת בני גרשון ובני מררי לעבוד עבודה ואמר לעשות מלאכה, העיר בזה שאין בכללות מעשה בני קהת עבודה, לצד שהארון הוא אדרבה נושא את נושאיו (במד״ר פ״ד) ואין עושין בו אלא מלאכה. עוד נראה כי לצד שיש להם לעשות סדר נכון במשאם כשנושאים בכתף וכיוון ההליכה לצד כבוד ארון אלהים כנושא אדונו על כתפו, לזה קרא עבודתם מלאכה, מה שאין כן עבודת בני גרשון ובני מררי.
לעשות מלאכה, to perform work, etc. The Torah describes the task of the Kehatites differently from that of the sons of Gershon and that of the sons of Merari where the Torah uses the term לעבוד עבודה. The Torah was anxious to make it plain that though the Kehatites entered the Tabernacle what they did there did not qualify as עבודה, as priestly service. On the contrary, the ark is reputed to have carried its carriers as we know from Bamidbar Rabbah 4. What the Kehatites did was simply מלאכה, ordinary work. Furthermore, because the Kehatites had to carry the Holy Ark on their shoulders, i.e. perform physical labour as part of their assigned tasks, the Torah used the appropriate word מלאכה to describe their function. The tasks to be performed by the clan of Gershon and Merari respectively did not entail physical work of any major kind.
מבן שלשים שנה – בעבור שהמנין הזה על אותן הראויים לעבוד ולמשא לכן לא ימנו כי אם מבן שלשים שאז נתמלא כחם ולא למעלה מבן נ׳ שאז יחלש כחם. והנה בן לוי לא היה מחוייב לעבוד עד שיגיע לבן שלשים, אבל אם ירצה לעזור את אחיו קודם לכן הרשות בידו, ולזה אמר לקמן (ח׳ כ״ד) מבן חמש ועשרים שנה ומעלה וכו׳, כמו שנפרש שם:
כל בא לצבא – עיין פירוש לעיל א, ג.
כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד – ובבני גרשון ומררי תפס לשון עבודה, וידוע הבדלם ששם מלאכה מציין מלאכת מחשבת שיש בה אומנות, ושם עבודה מציין שיש בו טורח הגוף, לכן בבני קהת שהיה ענינם עם דברים המקודשים שהיה צריך להתעסק בהם במחשבת הלב בל יסיח דעתו מקדושתם קוראהו מלאכה ומצד שיש בה גם משא וטורח הגוף אמר זאת עבודת בני קהת, ושם עבודה כולל ג״כ עבודת ה׳ שיש בדבר, ומלאכה מציין אופן התעסקו בזה שהוא מלאכת מחשבת להדבק בקדש במחשבה זכה וע״ז תפס שני הלשונות:
כל בא לצבא: בכל מקום כתיב ״כל הבא לצבא״ זולתי בזה המקום, ולאו דבר ריק הוא. והענין, דנכלל בזו התיבה משמעות אחרת, היינו – כל הכשר לכך. כמו לשון הנביא יחזקאל (טז,טז) ״לא באות ולא יהיה״, דמשמעו שם – לא כשר הדבר ולא יהיה. וכן ביארנו בספר דברים (יח,כב) ״ולא יהיה הדבר ולא יבא״, יע״ש. ובלשון אשכנז אומרים (עש קומט ניט צו). כך הפירוש כאן.
ולמדנו שלא כל שהיה מבן שלשים שנה נמנה כאן, אלא מי שראוי למשמרת הקודש. והיינו דאיתא במדרש במדבר רבה (ו,ז) טעם שהיו מבני קהת בני שלושים פחות משליש, ולא כבני גרשון ובני מררי, הוא משום שהיה הארון מכלה והורג בהם. ותמוה, שהרי נמנו קודם שהגיעו לכך. אלא הכי פירושו, בשביל שהתבוננו בסכנה שלפניהם, ממה שראו מכבר בשעת הקמת המשכן ופירוקו בימי המלואים שמי שנגע בארון ולא היה מוכשר לכך ניזק, על כן לא נמנו בכלל נושאי המקדש ונכנסו בכלל טפלים. {וכמו שאנו מפרשים לעיל (א,ג) שהיו במנין ישראל הרבה מבני עשרים שנה ולא היו במנין, מחמת שלא היו ראוים להיות יוצאי צבא, כך בלויים היו הרבה מבני שלשים שנה ולא נמנו מחמת שלא היו ראויים למשא הקודש}.
לעשות מלאכה באהל מועד: אין לפרש מלאכת המשא, דא״כ יהא מוכח מכאן דהעברת ד׳ אמות ברשות הרבים מיקרי ׳מלאכה׳, ובריש פרק הזורק (שבת צו,ב) לא משמע הכי. אלא פירוש ״מלאכה״ – עשיית כלי קודש, אם נדרש לעשות מחדש איזה כלי שרת. ועוד עיין להלן פסוק כ״ג, ועיין מה שכתבתי לעיל (ג,לא). וא״כ פירוש ״לצבא״ – למשא, שזהו עיקר עסק בני קהת. ״לעשות מלאכה״ – בפני עצמה, אם יהא נדרש גם לזה.
כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד – הנה בבני קהת כתיב מלאכה, ובבני גרשון ומררי לא כתיב מלאכה משום, שהיו נושאין ע״ג בהמות העגלות והבקרים, ולא היה כאן רק מחמר בעת המסע, דאינה מלאכה, דגבי שבת לא חייב בה רק מלקות. יעוין שבת קנ״ד בזה. אבל בני קהת היו נושאין בכתף, דהוי הוצאה מלאכה חשובה וגמורה. ודו״ק.
מבן שלשים שנה – ולהלן הוא אומר (פ׳ בהעלותך) מבן חמש ועשרים שנה, הא כיצד, כ״ה ללימוד ושלשים לעבודה,⁠1 מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה2. (חולין כ״ד.)
1. נראה דסמך לדרוש ולחלק כן על שנוי לשון הכתובים בענין זה, דכאן כתיב מבן שלשים שנה וגו׳ לעשות מלאכה באהל מועד, וכ״כ ריש פרשה נשא (פ׳ כ״ג) מבן שלשים שנה וגו׳ לעבוד עבודה באהל מועד, וכן שם בפסוק ל׳, ובבן כ״ה שנה כתיב בפרשה בהעלותך יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. מזה מבואר שבן שלשים שנה יש לו חיוב וחלק בגוף מלאכת ועבודת אוה״מ, אבל בן כ״ה שנה הוא רק צבא בעבודה שעובדים אחרים והוא רואה ומתבונן ולומד.
2. דמסתמא לא נתנה התורה אלו החמשה שנים ללמוד אלא משום שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמודו, וא״כ מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השנים בלמודו שוב אינו רואה. וי״ל עפ״י זה טעם הדבר שחלק התנא בפ״ה דאבות בין כל ערך וחלוקת הלמודים משך חמש שנים, כמו שאמרו בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן ט״ו לגמרא, והיינו שמי שאין רואה ברכה במקרא כשהוא עדיין בן תשע עדיין צריך לטפל עמו שנה אחת בלמוד זה דעדיין יש תקוה, וכן בשיעורים שלהלאה.
ועיין ברמב״ן פ׳ בהעלותך ח׳ כ״ד כתב בענין דרשה זו וז״ל, אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי, ר׳ נתן אומר כתוב אחד אומר וכו׳, ולא אדע מה אידון בדבריו אלה, כי הלא לפנינו סתמא דגמ׳ היא כאן, וגם בספרי שם בלשון סתמא נשנית וצ״ע.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵי⁠־קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃
This is the service of the sons of Kohath in the Tent of Meeting, the most holy things.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזרארלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דֵּין פּוּלְחַן בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא.
And this (shall be) the service of the Beni Kehath in the tabernacle of meeting, – the Holy of Holies.
דן פולחנהא דבנוי דקהת במשכן זימנא בבית ק⁠[ו]⁠דשיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פולחנה״) גם נוסח חילופי: ״{פול}⁠חן״.
דא פולחנת בני קהת במשכן זימנא קודש קודשיא.
This is the service of the Beni Kehath, in the tabernacle of ordinance (with) the most holy things.
זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת וגו׳ – לְפִי שֶׁזָּכָה קְהָת שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ אַהֲרֹן שֶׁהָיָה קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, לְכָךְ זָכוּ בָנָיו לִהְיוֹת עֲבוֹדָתָן קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
הַדִ׳הִ כִ׳דמַתֻ בַּנִי קִהַאתַּ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ כַ׳וַאצֻ אַלּאַקדַאסִ
זה שרות בני קהת באהל הועידה: המבחר שבקדשים.⁠1
1. [עבדת בני-קהת באהל מועד--קדש הקדשים. חמשה כלים מעלים יש במקדש, והם שמירת בני קהת הארון, והשלחן, והמנורה, ושני המזבחות. הארון כנגד האיש הצדיק שתוכו כברו, והשלחן כנגד מלכי ישראל, והמנורה כנגד חכמי ישראל, ומזבח הקטרת כנגד הכהנים, ומזבח העולה כנגד ישראל. הארון, התורה בתוכו, והצדיקים כתיב בהן ״תורת אלהיו בלבו״ (תהלים ל״ז). מספר מדרש הגדול מתימן מרס״ג.]
(ד-ה) וכאשר התבוננתי בדרך כיסוי כלי המקדש, ראיתי כי כלם בצורה אחת מסוים, ראשית בבגד תכלת, אח״כ שם אותם בעטיפת עור תחש מלבד הארון. ונאמר בו כי בגד כליל תכלת על העטיפה מעל כיסוי לכל הכלים. ואני סובר כך כי הפרכת אינה זקוקה לבגד תכלת בינה ובין העטיפה, ואז עור תחש מכוסה בבגד כליל.
קדש הקדשים – המקודש שבכולן: הארון, והשולחן, והמנורה, והמזבחות, והפרכת, וכלי שרת.
קדש הקדשים [THIS SHALL BE THE SERVICE OF THE SONS OF KOHATH] THE קדש הקדשים – i.e., whatever is most holy of them all: the Ark, the table, the candelabrum, the altars, the Partition Veil and the vessels of service.
קדש הקדשים – הוא הארון.
ABOUT THE MOST HOLY THINGS. The reference is to the ark.
(ד-טו) והנה למעלת הדברים שהיו ממשמרת בני קהת, היו מכסים אותם אהרן ובניו תחילה, קודם שיגעו בהם בני קהת, כדי שלא יגעו אל הקודש זולתי הכהנים שהיו מיוחדים לעבודות הנכבדות.
ואולם על בני קהת נתן משמרת הכלים היותר נכבדים ובעלי הצורות היקרות אשר למעלתם נצטוו אהרן ובניו בפריקתן וכסויין כתיקנן ונתנו לשאת אותם בכתף.
ואמר זאת עבודת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים כי רצה הכתוב להודיע ראשונה המשא שישאו כל אחד ממשפחות בני לוי ואחר כך בסדר נשא יזכור מספר׳ מבן שלשים שנה ועד בן חמשים.
המקדש שבכולן. לא קדש קדשים כמשמעו, שלא נקרא ״קדש הקדשים״ אלא כשהיה המשכן עומד בבנינו, אז היה נקרא ״קודש הקדשים״ אותן עשר אמות הפנימים לצד מערב (רש״י שמות כו, לא):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

זאת עבדת – רצה הכתוב תחלה להודיע המשא שישאו בני קהת, ואחריו יספר משא בני גרשון ואח״כ משא בני מררי, ובסדר נשא יזכיר מספרם מבן שלשים שנה ומעלה שעליו צוה כאן נשא את ראש בני קהת וכו׳:
קדש הקדשים – המקודש שבכולם, הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי שרת, והנה נתעלה קהת על שאר אחיו גרשון ומררי להיות נושא קדש הקדשים, אעפ״י שגרשון הוא הבכור, לפי שהוא אבי עמרם אבי משה ואהרן:
זאת עבודת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים – נראה לי שיעורו ובקדש הקדשים, כלומר זאת תהיה עבודתם במשא השלחן והמנורה ומזבח הזהב שבאהל מועד, והארון שבקדש הקדשים, זאת תהיה דרך עבודתם: תחלה יבאו הכהנים ויכסו את הכלים וישימו בדיהם או יתנום על המוט, ואח״כ יבאו בני קהת לשאת.
about the tent of congregation and the most holy place (be-ohel mo’ed kodesh kodashim, lit. “in the tent of congregation, the most holy place”). It seems to me that this should be construed as, “and the most holy place,” i.e., “This will be their service, in carrying the table, the candelabrum, and the golden altar in the tent of congregation, and the ark in the most holy place. This will be the manner of their service: first the priests will come and cover the furnishings and affix their poles, or hang them on a pole, and then the sons of Kohath will come and carry them.”
{זאת עבודת: דוקא ״קדש הקדשים״. ולא נימא דמי שלא היה ראוי במעלה שישא ״קדש הקדשים״ ישא במשא בני גרשון ובני מררי, משום הכי פירש הכתוב ״זאת עבודת״ – ולא משא אחר. ועוד עיין מה שכתבתי בפסוק מ׳}.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזרארלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״בהכל
 
(ה) וּבָ֨א אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ⁠־בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָעֵדֻֽת׃
When the camp moves forward, Aaron shall go in, and his sons, and they shall take down the veil of the screen, and cover the ark of the Testimony with it.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירשב״םאבן עזראחזקוניפענח רזאר׳ בחיידעת זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיֵיעוֹל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי בְּמִטַּל מַשְׁרִיתָא וִיפָרְקוּן יָת פָּרוּכְתָּא דִּפְרָסָא וִיכַסּוֹן בַּהּ יָת אֲרוֹנָא דְּסָהֲדוּתָא.
And Aharon and his sons shall enter in, what time the camp is to proceed; and they shall unloose the veil that is hung, and cover therewith the ark of the testimony,
וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת
וְיֵיעוֹל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי בְּמִיטַּל מַשְׁרִיתָא וִיפָרְקוּן יָת פָּרוּכְתָּא דִפְרָסָא וִיכַסּוֹן בַּהּ יָת אֲרוֹנָא דְּסָהֲדוּתָא
א. ״וּבָא״ – ״וְיֵיעוֹל״. אהרון ובניו נכנסו למשכן על מנת להסיר את הפרוכת, ולכן תרגם בלשון ״עול״. ביאה שמשמעה הגעה למקום מסוים מבלי להיכנס מתורגמת בלשון ״אתא״.
ב. מטרת הורדת המשכן היא פירוקו, ובהתאם לכך תרגם ״וְהוֹרִדוּ״, ״וִיפָרְקוּן״ – עיין לעיל (במדבר א נא) לסיבת הדבר.
וייעלוןא אהרן ובנוי במטלתב משריתה ויפרקוג ית פרכתה דפרסה ויכסון בה ית ארונה דסהדותא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וייעלון״) גם נוסח חילופי: ״וייעול״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במטלת״) גם נוסח חילופי: ״בנטלות״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״ויפרקו״) גם נוסח חילופי: ״{ויפר}⁠קון״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויפרקו״) גם נוסח חילופי: ״ויחתון״.
ועליל אהרן ובנוי בזמן מיטל משריתא ויפרקון ית פרגודא דפרסא ויכסון ית ארונא דסהדותא.
But whenever the camp is to be removed, Aharon and his sons shall enter, and unloose the veil that is spread, and cover up the Ark of the Testimony,
[יג] וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וגו׳ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ מְפָרְקִין אֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא יִהְיוּ בְּנֵי קְהָת מְפָרְקִין אֶת הַפָּרֹכֶת מִפְּנֵי הָאָרֹן אֶלָּא יִהְיוּ בְּנֵי אַהֲרֹן נִכְנָסִין וְהֵן מְפָרְקִין אוֹתָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם כֹּהֲנִים. וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ (משנה מדות א׳:א׳): הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים מִבִּפְנִים וְהַלְוִיִּם מִבַּחוּץ, מְחִצַּת הַכֹּהֲנִים גְּדוֹלָה מִמְּחִצַּת הַלְוִיִּם, וּמָה הָיוּ בְּנֵי אַהֲרֹן עוֹשִׂין כְּשֶׁהָיוּ מוֹרִידִים אֶת הַפָּרֹכֶת, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא כָּךְ הָיוּ קוֹנְטָסִין גְּדוֹלִים וְצִינוֹרוֹת שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיוּ מַגְבִּיהִין אֶת הַפָּרוֹכֶת בַּקּוֹנְטָסִין וּפוֹרְקִין אֶת הַקּוֹרְקָסִין, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיוּ מַשְׁפִּילִין אוֹתָה בְּבַת אַחַת, כְּדֵי שֶׁלֹא יִרְאוּ הָאָרוֹן, אֶלָּא מַשְׁפִּילִין קִמְעָה קִמְעָה עַד שֶׁיּוֹרִידוּהָ וְכִסּוּ אֶת הָאָרוֹן, מִנַּיִן שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים אוֹמֵר לְמשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו וגו׳. אָמְרוּ הַפָּרֹכֶת הָיְתָה דוֹמָה לְוִילוֹן וְעָבְיָהּ טֶפַח, וְעַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִימִין נֶאֱרֶגֶת וְעַל כָּל נִימָא וְנִימָא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּטִין, וּשְׁלשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ, וּשְׁנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים נוֹשְׂאִים אוֹתָהּ בְּקוֹנְטָסִין מִפְּנֵי הָאָרוֹן.
וַיַדכֻ׳לֻ אהַרֻוןֻ וַבַּנֻוהֻ עִנדַ רַחִילִ אלמֻעַסכַּרִ וַיַהווןַ אלסַּגףַ אַלּמַסתֻורֻ וַיֻגַ׳טֻּוְןַ בִּהִ צֻנדֻוקַ אַלשַּׁהַאדַתִ
ויכנסו אהרן ובניו, בעת היציאה למסע המחנה, ויורידו את⁠־הפרכת הממסכת, ויכסו בה את ארון העדות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ובא אהרן ובניו וגומ׳ – יכניסו כל כלי וכלי לנרתיקו המפורש לו בפרשה זו, ולא יצטרכו הלוים בני קהת אלא לשאת.
בנסוע המחנה – כשהענן מסתלק והם יודעין שיסעו.
ובא אהרן ובניו וגו' AND [WHEN THE CAMP SETS FORWARD,] AHARON SHALL COME, AND HIS SONS, etc. – They shall put every object into its wrapping that is prescribed for it in this section, so that the sons of Kohath should have nothing to do except to carry them.
בנסוע המחנה WHEN THE CAMP SETS FORWARD – When the cloud departed they knew that they were to set out on the journey (see Rashi on Bemidbar 1:51, and Note thereon).
אהרן ובניו בנסוע המחנה – שני דגלים ראשונים, שנוסעים תחילה קודם שיסע המשכן והלוים.
אהרן ובניו בנסוע המחנה AARON AND HIS SONS SHALL COME [TO TAKE DOWN THE CURTAIN] WHEN THE DIVISION MARCHES: I.e. [Aaron and his sons will come to dismantle the holy items] after the first two three-tribe units march, before the Levites and the Tabernacle march.⁠1
1. See commentary to 2:17.
Rashbam explains that when the text says that Aaron shall do these things “when the division (המחנה) marches,” what it means is after two three-tribe units have begun their march. (Those units are sometimes referred to as מחנות; see 2:17 and Rashbam’s commentary.) Rashbam is opposing Rashi who says that “when the division marches” means when the divine signal – the rising cloud (9:17f.) – is given that a march is about to begin. Still, one see from Rashi’s commentary to 10:17 that he and Rashbam understand the order of the travel of the Israelite camps similarly. They differ only concerning the exegesis of “when the division marches” in this verse. See also Nahm. ad 10:17.
פרכת המסך – שתסך על הארון.
THE VEIL OF THE SCREEN. Which covers the ark.⁠1
1. The Hebrew reads, parokhet ha-masakh. This literally means the screen which covers. Ibn Ezra explains that the screen is so called because it covers the ark. See Ex. 40:3.
וכסו בה – ממנה, דוגמא: והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח׳:ל״ב), ביום משחו אותם (ויקרא ז׳:ל״ו), וכן אשר ישרתו לה בהם (במדבר ד׳:ט׳).
וכסו בה, "and the shall cover it;⁠" the prefix ב is used in this sense also in Leviticus 8,32: והנותר בבשר ובלחם, "and the surfeit of the flesh and bread;⁠" compare also Leviticus 7,36: ביום משחו אותם, "on the day they were anointed (by means of it). Compare also Numbers 4,9: אשר ישרתו לה בהם, "wherewith they minister unto it.⁠"
(ה-ו) ארן כו׳ ושמו בדיו. אי אפשר לומ׳ כן. והלא כתי׳ בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו (שמות כה:טו). אלא הא כיצד. מתפרקין ואינם נשמטים (יומא עב.). הולכי׳ ובאין היו אלא שראשיהן גסין ואינן יכולין לצאת. ובשעת סילוק מסעות היו מצמצמים אותם כנגד חציים כדי שיהא ראשו לכאן ולכאן שלא יהו ארוכים מצד זה לצד זה. ומהדקין אותם. בשעת חנייתן היו מחזרין אותן למקומן והולכין ובאין כ⁠[ב]⁠ראשונה.
ובא אהרן ובניו – סדר כסוי כלי המשכן, על הארון כסו את הפרוכת, ועליו מכסה עור תחש ומלמעלה פרשו עליו בגד תכלת, והשולחן מכסין בבגד תכלת ועליו הכלים, ועליהם מכסים בבגד תולעת שני ועל בגד תולעת שני מכסין אותו בעור תחש, והמנורה מכסים אותה תחלה בבגד תכלת ועל התכלת עור תחש, ומזבח הזהב המיוחד לקטורת פורשין עליו בגד תכלת ועל הבגד עור תחש, ומזבח הנחשת שהוא מזבח העולה פורשים עליו בגד ארגמן שהוא אדום יותר מבגד שני כי שם זורקין הקרבנות, ועל הארגמן עור תחש. נמצאת למד שבכל הכלים בין שיהיה בהן תכלת או שני או ארגמן כולם מכוסין בעור תחש והוא המכסה העליון הנראה על כולן, חוץ מהארון שלא רצה הכתוב להעמידו במכסה עור תחש כשאר הכלים אלא שיהיה המכסה העליון תכלת כעצם השמים לטוהר.
ובא אהרן ובניו, "Aaron and his sons shall come, etc.⁠" The sequence of covering up the furnishings of the Tabernacle was as follows: they would spread the dividing curtain over the Ark of Testimony; over this would be spread the tachash-skins which had been part of the roof; this in turn would be covered with a cloth made of techelet, blue wool. Next they would wrap the Table with a woolen cloth made of techelet. The appurtenances of the Table would also be wrapped in that cloth. These in turn would have an outer wrapping of tolaat-shani, scarlet-coloured wool. This in turn would be enclosed in the tachash-skins. The Menorah, candlestick, would be covered in an inner covering of techelet-coloured wool, and an outer covering of tachash-skins. They would cover the golden Altar with a techelet-coloured woolen cloth, and wrap it in tachash-skins. The copper Altar would be covered with a purple-covered woolen cloth. This in turn they would wrap in the tachash-skin. You will note that all the furnishings whether they were wrapped in techelet-coloured woolen cloth or different red cloths had an outer covering of tachash-skin around them. This was the same skin which formed the outer cover of the four layers of the ceiling of the Tabernacle and its appearance was familiar to everybody. The only furnishing the Torah did not want to enclose in that tachash-skin was the Holy Ark, preferring to have it wrapped in techelet-blue wool to remind the onlooker of the colour of heaven.
וכסו בה את ארון העדות – וכתיב ושמו בדיו פי׳ נתקנו בדיו אבל אין לפרש לשון שימה ממש דהא כתיב לא יסורו ממנו לעולם.
וכסו בו את ארון העדות, "they will cover with it the Ark of the Testimony;⁠" at the end of verse six, the Torah adds: ושמו בדיו, "they shall set the staves thereof.⁠" This means that these staves would be attached to the Holy Ark, but not in the ordinary sense of the words, seeing that the Torah, in Exodus 25,15 had already decreed that these staves were never to be removed from the Holy Ark.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

בנסוע המחנה כשהענן מסתלק הם יודעי׳ שיסעו. פי׳ אל יקשה בעיניך לומר היאך יודעין השעה שנוסע המחנה קודם נסיעתו עד שיתחילו אהרן ובניו לפרק את המשכן ויכניסו כל כלי וכלי לנרתקו דאין סברא לומר שאחר שיסע דגל מחנה יהודה הנוסע בתחלה יתחילו אהרן ובניו לפרק את הפרכת שיכסו בו את הארון כי אין זה כבוד לארון:
(ה-יד) וזכר בבני קהת ראשונה ארון העדות שהיה בו לוחות העדות שהוא העקר כי היא קדש הקדשים. לכך הזהיר שיתחכמו הכהנים בענינו וזה הוא ובא אהרן ובניו רוצה לומר שיבא להיכל בנסוע המחנה קודם נסע׳ כשישמע תקיעת תרועה וכן בניו הכהנים הגדולים שיהיו אחריו והורידו את פרוכת המסך ופניהם אחורנית ומפני מעלת הארון צוה שיכסוהו בג׳ כסויים הא׳ הוא הפרוכת כמו שאמר והורידו את הפרוכת וכסו בה את ארון העדות. הב׳ הוא כסוי עור תחש שיתנו על הפרוכת להגין מן המטר והאבק. והג׳ שיפרשו בגד כליל תכלת על התחש והוא הדומה לרקיע וכעצם השמים לטוהר.
והיה הכליל תכלת הנראה על הכל דומה לרקיע השמים שהוא כנגד עולם הגלגלים והעור תחש כנגד העולם השפל ההווה ונפסד לכן היה מעור בהמה שמתה. והפרוכת היה כנגד עולם המלאכים שהיה מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים ושלשתם היו על ארון העדות לרמוז שנותן התורה יתברך מושל בכלם ובורא אותם.
ואמרו ושמו את בדיו ענינו שיתקנו את הבדים באופן שיהיו יוצאים לשאת את הארון בהם כי כמו שכתב הרמב״ן היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו אך שאר כלי הקדש היו כסויים מלמעלם באופן אחר כי הנה השלחן יפרשו עליו בגד תכלת כמו מפה לכבוד ולתפארת ועל הבגד ההוא היו קערותיו וכפותיו ושאר הכלים המיוחדים לשלחן ולחם הפנים ועליהם בגד תולעת באופן שיהיו הכלים ולחם הפנים בין שתי מפות כדרך שנוהגים אנחנו בשבת. ולמעלה מהתולעת היה עור תחש להגין מן המטר והעפר ואחר כך ושמו את בדיו כמו בארון וכן יכסו את המנורה ואת כל כלים בבגד תולעת ועליו מכסה עור תחש להגין ונתנו על המוט כי אין לה טבעות לשום הבדים.
ואמנם מזבח הקטורת היה נושא בבדיו מכוסה בבגד תכלת ובעור תחש. וכן שאר כלי המקדש היו מכוסים בבגד תכלת ועור תחש מלמעלה.
אמנם במזבח העולה אמר ודשנו את המזבח כי בעת הנסיעה ינקו אותו לטהרו כדי שלא יכבד משאו ויכסו עליו בגד ארגמן וכבר ידעת שהארגמן הוא אדום מאד יותר מן התולע כי להיות השלחן והמנורה והמזבח אשר בהיכל כנגד העולם העליון השמימיי היו מכוסים בתכלת הדומה לרקיע. אבל מזבח העולה שהים מורה על עולם ההוים וההפסד היה מכוסה בארגמן דומה לדם כי שם היו שופכים ומזים את הדם. ובמדרש אמרו שהיה הארון כנגד בעלי תורה והשלחן כנגד מלכות בית דוד. ושהיו פורשים בגד תכלת על כל הכלים שהיו בהיכל מפני שהיתה שם שרויה השכינה הדומה לתכלת.
והכלל היוצא מהכסויים האלה הוא שבשלחן היה בגד מפריש בינו ובין כליו ובמנורה לא היה בגד מפריש בינה ובין כליה וכן במזבח הקטורת לא היו כלים עמו כי אם בפני עצמם. והם הכף והמחתה שהם כלי מזבח הקטורת. ושכל הכלים היו מכוסים מלמעלה עור תחש זולת הארון שהיה בו התכלת על עור תחש. והיה זה להבדילו משאר הכלים כדי שכל הרואה יכיר וידע כי שם הקדוש׳ האלהית.
בנסע המחנה – אחר שנסתלק הענן, כי קודם לכן היה אסור להם ליכנס.
בנסוע המחנה, after the cloud above it had already withdrawn, for prior to that they were forbidden to enter the Tabernacle.
כשהענן מסתלק וכו׳. פירוש, שאין הכתוב רוצה לומר כשיסעו המחנות אז יורידו המשכן, דזה אינו, שאם כן יהיה הורדת הפרוכת אחר נסיעת המחנות, וזה אינו, שהרי בפרשת בהעלותך (להלן י, יג-יז) היה מסע קהת עם הארון והכלים – אחר נסיעת מחנה יהודה מיד, והכתוב אומר ״בנסוע המחנות״, דמשמע שנים:
כשהענן מסתלק. פירוש אל יקשה בעיניך לומר היאך היו יודעים השעה שיסעו עד שיתחילו לפרק, שאין כבוד לארון הקודש לכסותו אחר נסיעת דגל מחנה יהודה כי היה נראה שנסיעת דגל יהודה הכריח לפרק המשכן ולכסות הארון:
When the cloud rises. Meaning that one should not raise the difficulty: How did they know the time that they were to travel, in order to begin to dismantle the Mishkon? Because it is not respectful for the Holy Ark to be covered after the banner of the camp of Yehudah had traveled — since it would appear that the departure of the banner of Yehudah was the reason to dismantle the Mishkon and to cover the Ark.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ובא אהרן ובניו בנסע המחנה – לפי שמשא בני קהת קדש הקדשים, בא לצוות איך ינהגו בזמן הורדת המשכן כדי שלא יגעו אל הקדש ומתו, ואמר בנסוע המחנה דהיינו כשיתחילו לנסוע שהוא אחר נסיעת דגל יהודה שהוא הראשון, אז יבאו הכהנים אל אהל מועד ויעשו ככל הכתוב כאן, וכל זה יהיה קודם נסיעת דגל ראובן, והטעם יתבאר לקמן (י׳ י״ז):
והורדו את פרכת המסך – הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קדש הקדשים יורידוה מן הקרסים שהיתה תלויה בהם, וכסו בה את הארן:
בנסע המחנה – אחר שנסתלק הענן, כי קודם לכן היה אסור להם לכנוס (רע״ס).
(ה-ו) ובא אהרן – גם הלויים אינם מורשים לגעת בכלי הקודש של המקדש – הארון, השולחן, המנורה והמזבחות (פסוק טו). הלויים מקבלים את הכלים מידי הכהנים כאשר הכלים כבר עטופים בכיסויי השמירה שלהם לצורך המסע. יש לזכור את הנאמר כבר לעיל: גם כשהוא מפורק ובעת המסע, עומד ״משכן העדות״ בחשיבותו הקדושה והמקדשת, כנקודת המפגש המאחדת של האומה. משום כך עצם פעולת עטיפת והכנת הכלים לצורך המסע, היא מעשה כהונה בעל חשיבות מרובה.
הכיסויים עצמם מתאימים לאופי הכלי המכוסה. הכיסוי החיצוני המגן של כל הכלים עשוי מעור תחש, עור חיה שנצטיינה במהירות מרוצתה (עיין פירוש, שמות כו, יד). דבר זה מסמל את מהירות המסע, שאל לשום עיכוב להאט אותה. הכלים העומדים בקודש הקודשים ובקודש – הארון, השולחן, המנורה ומזבח הזהב – מכוסים בבגד תכלת, צבע הקדושה וקרבת ה׳ (פירוש שם כה, ג–ח).
הארון נעטף תחילה בפרוכת הכרובים המגינה עליו במקדש, ואילו בגד התכלת הוא מעליה, היינו שהוא הכיסוי החיצוני הנראה⁠־לעין של הארון. נמצא שאופיו של הארון בא לידי ביטוי בכיסויו: ארון העדות הוא ״כליל תכלת״, קרוב לה׳ בקדושה עליונה.
על ״שולחן השגחתו המיוחדת של ה׳⁠ ⁠⁠״ – שגם הוא מכוסה בכיסוי⁠־תכלת של קדושה – מונח לחם ההשגחה האלוקית (פסוק ז), ביחד עם כלי תשמישו המסמלים את התנאים הנצרכים להשגחה זו; הם מראים כיצד לתת צורה למה שמוענק לאדם מאת ה׳, להקדיש אותו לה׳ ולשמר אותו (עיין פירוש שם כה, כג–כח).
״לחם״ העושר הלאומי הישראלי מכוסה בבגד תולעת שָני (פסוק ח), ואילו מזבח העולה מכוסה בבגד ארגמן (פסוק יג). כבר ביארנו (פירוש, שמות כה, ג–ח) שהצבע האדום מייצג את החיים, אלא ש״שָני״ מייצג את הצד הבהמי השפל של החיים, ו״ארגמן״ מייצג את הצד האנושי הנעלה. אמצעי המחיה והעושר מוענקים מאת ״פני״ ה׳, אך כל אלה מבטיחים רק ״שָני״, חיים גופניים⁠־בהמיים. לעומת זאת, ״ארגמן״, המדרגה האנושית הנעלה יותר של החיים, אינה מוענקת מאת ה׳. אלא האדם חייב להגיע למדרגה זו בעצמו, על ידי שליטה בת חורין בתאוותיו; הוא חייב לשעבד את כל כוחותיו הבהמיים⁠־גופניים ולהכניעם לרצון ה׳. דבר זה מסומל על ידי מזבח העולה ומעשי ההקרבה הנעשים עליו.
משמעות ״ושמו בדיו״ כאן (פסוק ו) שונה ממשמעותו בהקשר לשאר הכלים. כאן אין פירושו להכניס את הבדים, שכן לפי האמור בשמות (כה, טו), לעולם אין להסיר את הבדים מטבעות הארון. אלא פירושו כאן לסדר ולהתאים את הבדים.
ובא אהרן ובניו – בכל הכלים היה מכסה עור תחש מלמעלה לבד בארון שהיה בגד תכלת על העור תחש, כי קדושתו [שזה ימליץ בצבע תכלת שדומה לרקיע] בוקע גם במצפוניו, כי גם אחר שנבלע בתוך כסויו היו מהלכים פנים כנגד פנים [כמ״ש הרמב״ם [פ״ב מה׳ כה״מ הי״ג] ומקורו מן המדרש רבה פרשת במדבר] ואמר במדרש שהארון כנגד כסא הכבוד שהתכלת רומז לו וע״כ אמר כליל תכלת שכולו דומה לו, ובכל הכלים היו שני כסוים, ונראה שכסוי עור תחש של כ״א היה כיסוי מיוחד לו ונקרא כליין, ובגד תכלת או ארגמן היה בלתי מיוחד ונקרא בגד לא כיסוי, והיה זה כפי הדין המבואר בא״ח [סי׳ מ״ם] שצריך שיהיה כלי בתוך כלי וא׳ מהם אינו כליין, והארון נתכסה תחלה בפרוכת שהיה ג״כ קדוש והיה צריך שני כלים עליו, עור תחש ובגד תכלת, ומ״ש ושמו בדיו התפרש בפ׳ תרומה:
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירשב״םאבן עזראחזקוניפענח רזאר׳ בחיידעת זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(ו) וְנָתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ ע֣וֹר תַּ֔חַשׁ וּפָרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד⁠־כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו׃
And they shall put a covering of sealskin on it, and shall spread over it a cloth all of blue, and shall put in its poles.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי חוּפָאָה דִּמְשַׁךְ סָסְגוֹנָא וְיִפְרְסוּן לְבוּשׁ גְּמִיר תַּכְלָא מִלְּעֵילָא וִישַׁוּוֹן אֲרִיחוֹהִי.
and put over it a covering of hyacinthine skins, and overspread it with a wrapper, wholly purple, having inset its staves.
ויתנון עלוי חפוי משך דססגוןא ויפרשון לבוש גמר דתכלהב מן לעיל וישוון אריחוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חפוי משך דססגון״) גם נוסח חילופי: ״חפיי משכן דססגונין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גמר דתכלה״) גם נוסח חילופי: ״דשזיר דתכ׳⁠ ⁠⁠״.
ויתנון עלוי חופאה דמשך ססגונא ויפרשון לבוש שזיר תיכלא מלעיל וישוון אריחוי.
and put over it the covering of hyacinthine skin, and overspread it with a wrapper of twined work, and inset its staves.
וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ, שֶׁלֹא יֵרָאֶה בָּאָרוֹן כְּלוּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וגו׳. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר חָבִיב מַעֲשֶׂה הָאָרוֹן כְּכִסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ (שמות ט״ו:י״ז), שֶׁהַמִּקְדָּשׁ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָאָרוֹן כְּנֶגֶד הַכִּסֵּא, עָשָׂה לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ כַּפֹּרֶת, כַּשְּׂרָפִים שֶׁהֵם עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. עָשָׂה בוֹ שְׁנֵי כְּרוּבִים שֶׁהֵם חֲבִיבִים כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהָיָה בָּהֶם מוֹשָׁבוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וגו׳ (שמות כ״ה:י״ט), וּכְשֵׁם שֶׁהַשָּׁמַיִם פּוֹתֵחַ אֶת אוֹצָרוֹ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם (דברים כ״ח:י״ב), כָּךְ הַשְּׁכִינָה נְתוּנָה לְמַעְלָה מִשְּׁנֵי כְּרוּבִים, שֶׁנְּתוּנִין מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם מְכֻוָּנִים זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו (שמות כ״ה:כ׳), כְּנֶגֶד כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁמְּכֻוָּן כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (תהלים נ׳:ב׳). וְאַף בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים לֹא הָיוּ פּוֹרְסִין עָלָיו לֹא בֶּגֶד אַרְגָּמָן וְלֹא תּוֹלַעַת שָׁנִי אֶלָּא בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת, לָמָּה, שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר וגו׳ (יחזקאל א׳:כ״ו), לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָאָרוֹן הָיָה דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, וּלְכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ: כְּלִיל תְּכֵלֶת, שֶׁכֻּלּוֹ הָיָה דוֹמֶה לוֹ, וּלְפִי שֶׁהָאָרוֹן דּוֹמֶה לוֹ לְכָךְ הָיָה הַבֶּגֶד תְּכֵלֶת מִלְּמַעְלָה, פָּנָיו כְּנֶגֶד הָרָקִיעַ הַדּוֹמֶה לוֹ, מַה שֶּׁאֵין אַתְּ מוֹצֵא בִּשְׁאָר כֵּלִים שֶׁיִּהְיוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת מִלְּמַעְלָה, אֶלָּא בֶּגֶד תְּכֵלֶת מִלְּמַטָּה וּכְסוּי עוֹר תַּחַשׁ מִלְּמַעְלָה, אֲבָל בָּאָרוֹן כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ מִלְּמַטָּה וּבֶגֶד תְּכֵלֶת מִלְּמַעְלָה. וְעוֹד בָּאָרוֹן נֶאֱמַר בּוֹ: כְּלִיל תְּכֵלֶת, מַה שֶׁלֹא נֶאֱמַר בְּכֻלָּם כְּלִיל תְּכֵלֶת, לָמָּה, שֶׁהוּא חָשׁוּב מִכָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר (משנה אבות ד׳:י״ג): שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה, וְכֶתֶר כְּהֻנָּה, וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן. מַעֲשֵׂה הָאָרוֹן כְּנֶגֶד בַּעֲלֵי תּוֹרָה, שֶׁהֵם סְפוּנִים, שֶׁלְּכָךְ כָּתַב: מִלְּמַעְלָה, שֶׁכָּל הַזּוֹכֶה לְתוֹרָה כְּאִלּוּ זוֹכֶה לְמַלְכוּת וּכְהֻנָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וגו׳ (משלי ח׳:ט״ו).
וַיַגעַלֻוןַ עַלַיְהִ גִ׳שַׁאאַ גִלֻודִדַארִשֵׁ וַיֻבַּסִּטֻוןַ תַּ׳וְבַּא גִמלַתֻהֻ אִסמַאנגּוּןֵ פַוְקַהֻ וַיֻצַלִחֻוןַ אַקוַאבַּהֻ
וישימו עליו כסוי עורות תחש, וישטחו בגד שבכללותו עשוי מצמר⁠־כבשים צבוע תכלת אפרפר עליו, ויתקנו את שיעורי בליטת מוטותיו.⁠1
1. (ושמו בדיו. רס״ג פירש את זה, וכי מה יותר פשוט מהבנת שתי מלים אלו באופן שאחר שכסו את ארון העדות אזי שמו את בדיו היינו תחבו את המוטות שבהם נושאים את הארון. אולם רס״ג פירש את זאת באופן אחר כי ישנו ציווי על הבדים של הארון שלא יסורו ממנו, ולכן הדגיש אס״ג כי רק כיוננו והתקינו את הרחקי בליטת מטותיו אחרי כיסיו בכיסויים שלו בעוד שהמוטות לא סרו ממנו ולו לרגע אלא משכו אותם אנא ואנא כדי שהוטות ישתלבו עם הכיסויים מבלי להיות מוסרים מן טבעות הארון וכן פירש רס״ג לגבי שאר כלי הקודש שאינם כמו ארון הברית, כי כיוננו את בליטת המוטות לאזן את הגבהת הכלים כתקנם בלבד אחרי הכנסת המוטות שלא היו חייבים לקיימם על הכלים מלכתחילה.)
תחש – פירשו בו בערבי: דארש, והוא מין מהעורות המעובדים, והקרוב בו שהוא מין בהמה או חיה. (ספר השרשים ״תחש״)
ומובן בגד כליל – ארוך, רחב ושלם.
א[מה שהוקשה לי, כתוב בארון: ושמו בדיו, וכתוב: לא יסורו ממנו (שמות כ״ה:ט״ו)?⁠ב בגמרא דמסכת יומא (בבלי יומא ע״ב.) רמינן קראי אהדדי, כתיב והובא את בדיו בטבעות (שמות כ״ז:ז׳), וכתיב לא יסורו ממנו (שמות כ״ה:ט״ו)? הא כיצד מתפרקין ואינןג נשמטין, הולכין ובאין היו,⁠ד אלא שראשיהן גסין ואינן יכולין לצאת. ובשעת סילוק מסעות היו מצמצמין אותם כנגד חציין, שיהא ראשםה יוצא מן הארון לכאן ולכאן בשוה,⁠ו שלא יהו ארוכין מצד זה וקצרין מצד זה ויכבדז המשא לצד הקצר, ומהדקין אותן. ובשעת חנייתןח היו מחזריןט אותןי ליושנן, והולכין ובאיןיא כבראשונה.]
א. ביאור זה מסומן כתוספת בכ״י לייפציג 1 והוא מופיע שם ובכ״י אוקספורד 34 לאחר ביאור רש״י על במדבר ד׳:ט״ז. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34, מופיע בסופו: ״ועד כאן תשוב׳ מורי לר׳ יהודה ב״ר אברהם״. הביאור מופיע כאן בלי הציונים שהוא תוספת בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, וטיקן 94, וינה 3. תוכן הביאור מקביל גם לדברי רש״י יומא ע״ב. ״מתפרקין״, והביאור הובא בשם רש״י במנחת יהודה שמות כ״ה:ט״ו. ועיינו בהרחבה במאמרו של י. פנקובר, ״שני חכמים הנזכרים בכתבי היד של פירושי רש״י למקרא – ר׳ יהודה ור׳ יהודה הדרשן״, ש״י לשרה יפת, ירושלים תשס״ז: 241–243.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, וטיקן 94, וינה 3: (במקום ״מה שהוקשה לי... ממנו״): ״ושמו בדיו – איפשר לומר כן, והלא כתוב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו (שמות כ״ה:ט״ו)? ואף״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״ואין״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165 חסר: ״היו״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י אוקספורד 34: ״ראשן״. בכ״י לייפציג 1: ״ראשו״.
ו. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״בשוה״.
ז. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לייפציג 1: ״מכבד״.
ח. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״חנייתם״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״מחזירין״.
י. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״אותם״.
יא. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״ובאים״.
{See Hebrew}
ונתנו עליו – על המסך.
ויש אומרים: כי ישוב עליו – אל מלת ״את״, שהוא: את פרכת המסך (במדבר ד׳:ה׳), וכמוהו: ותצפנו (יהושע ב׳:ד׳).
ופרשו בגד כליל תכלת – כולו תכלת.
מלמעלה – יש אומרים: על כסוי עור תחש.
והנכון בעיני שפירושו: וכבר פרשו בגד כליל תכלת מלמעלה לפרכת המסך. ואם לדרך כבוד יתכן גם הראשון.⁠1
ועור תחש – מפני הגשם והאבק.
ושמו בדיו – והנה יסירום עד שיכסו את הארון.
ויש אומרים: ושמו בדיו – על כתפות הנושאים.
1. כלומר: לפי הפירוש הראשון, בגד התכלת היה מבחוץ דרך כבוד.
AND SHALL PUT THEREON. On the cover.⁠1 Others say that the word alav (thereon) refers to the word et (v. 5), which precedes parokhet (the veil).⁠2 Va-titzpeno (and hid him)⁠3 (Joshua 2:6) is similar.⁠4
AND SHALL SPREAD OVER IT A CLOTH ALL OF BLUE. Kelil tekhelet means all of blue.
OVER IT. Some say, over the covering of tachash (sealskin). However, it appears to me that its meaning is, and they had already spread a cloth all of blue over the screen covering.⁠5 If the blue cover was used in order to glorify the ark, then the first interpretation appears correct.⁠6 The tachash covering served to protect [the ark] from the rain and the dust.⁠7
AND SHALL SET THE STAVES THEREOF. Note, they removed the staves until the ark was covered.⁠8 Some say that they shall set the staves upon the shoulders of the bearers.⁠9
1. Our verse reads, ve-natenu alav (and put thereon). However, parokhet is feminine. Thus our text should read aleha rather then alav. Hence Ibn Ezra notes than alav refers to the word masakh (covering/screen).
2. The word et (the sign of the accusative) serves both the masculine and the feminine. Hence Ibn Ezra believes that either a masculine or a feminine proportional pronoun may follow a word which has et in front of it (Filwarg). Thus the word alav can refer to et parokhet.
3. Translated literally. See next note.
4. The text should have read, and hid them, for the reference is to the two spies sent by Joshua. Now hid him is preceded by et shene ha-anashim (the two men). However, since the word et is used both with the singular and the plural, a singular or a plural may follow a phrase preceded by et.
5. In other words, u-fareshu (and shall spread) is a pluperfect and is to be rendered, and they had already spread. According to this interpretation, the blue cover was placed on the ark, and the tachash (sealskin) covering was placed over the blue covering.
6. Blue is a royal color. Hence it stands to reason that if it was placed on the ark, it should be visible.
7. Unlike the blue covering, which served as a decoration.
8. According to Ex. 25:15 the staves were never to be removed from the ark. Ibn Ezra believes that the staves were momentarily removed while the ark was being covered. Hence Scripture states, and shall set the staves thereof (back in place).
9. In other words, the meaning of and they shall set the staves thereof is, they shall set the staves upon the bearers of the ark. Thus our verse does not imply that the staves were ever removed from the ark. See Tosafot Yoma 72a.
(ו-יד) בכל הכלים שיש להם בדים כתיב: ושמו בדיו (במדבר ד׳:ו׳,ח׳,י״א,י״ד). במנורה שלא היוא לה בדים, ובכלי מזבח הזהב שלא היו נתונין עליו {בדים} לפי שהוא קטן, כתיב: ונתנו על המוט (במדבר ד׳:י׳,י״ב).
(ו) ושמו בדיו – שכתוב גבי ארוןב לשון תיקון {הוא}, דהא כתיב: לא יסורו ממנו (שמות כ״ה:ט״ו), וכן מפרש ביומא (בבלי יומא ע״ב.).
(סיום)
חסלת במדבר סיני.
א. בכ״י מינכן 52 מופיע כאן עם סימני מחיקה: נתונין עליו.
ב. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52 עם סימן מחיקה: אהרן.
(6-14) For all of the vessels that had poles it is written: “and shall put in its poles” (Numbers 4:6,8,11,14). For the Lampstand which did not have poles, and the vessels of the Copper Altar upon which they did not place poles because it was small, it is written “and they shall put it on the carrying beam” (Numbers 4:10,12).
(6) AND THEY PLACED ITS POLES – [when referring to] the Ark, this is a language of fixing, as it is written: “They shall not be taken from it” (Exodus 25:15), and so it is explained in Yoma (72a).
(Conclusion)
Bemidbar Sinai is concluded.
ושמו בדיו – ומה שנאמר לא יסורו ממנו (שמות כ״ה:ט״ו), ארבעה בדים היו שנים קבועים בו ועליהם נאמר לא יסורו ממנו (שמות כ״ה:ט״ו) ועל השנים אחרים הוא אומר ושמו אתא בדיו (במדבר ד׳:י״א).
דבר אחר: לא היו שם רק שני בדים אך שני חריצים היו בבדים ונותנים הטבעות בחריצים שלא יפול הארון על ההולך ראשון ברדתו ועל ההולך האחרון בעלותו.
דבר אחר: ושמו בדיו – על כתפות הנושאים.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
א. כן בכ״י מינכן 224. בפסוק חסר: ״את״, והמלת מופיעה רק בפסוקים ח׳,י״א.
_
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ושמו בדיו – וקשה והכתיב לא יסורו ממנו וי״ל דודאי לא היו נשמטים ממנו לעולם דראשיהם היו גסים, אבל היו הולכים ובאים בטבעות עד ראשיהם בחנייתם, ובנסיעתם צוה ושמו שיהיו מהדקים אותן שלא יוכלו אז להמשך הנה והנה.
ונתנו עליו כסוי עור תחש – בעבור מעלת הארון לא היה נראה עליו כסוי עור תחש, אבל היו מכסים אותו בפרוכת שהוא המסך לו, ומכסים את שניהם במכסה עור תחש בעבור הגשמים, ופורשים על הכל בגד כליל תכלת מלמעלה, שיהיה נראה עליו הבגד הנכבד שהוא כעין השמים לטוהר. אבל שאר כל הכלים, השלחן והמנורה והמזבחות, היה נראה עליהם מלמעלה מכסה עור תחש.
ויש אומרים כי טעם הכתוב: ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה לפרכת המסך, ונתנו עליו – על הארון והפרכת, כסוי עור תחש. וטעם: ושמו בדיו – על כתפות הכהנים.
והנכון כי ושמו – שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם, כי היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם, ובלבד שלא יסורו ממנו.
AND THEY SHALL PUT THEREON [on the ark of the Testimony] A COVERING OF 'TACHASH'1 SKIN, AND THEY SHALL SPREAD OVER IT A CLOTH ALL OF BLUE. Because of the importance of the ark, the covering of tachash skin was not visible [at all] upon it; for they covered [the ark firstly] with the Veil as a screening partition,⁠2 and then they covered both of them [the ark and the Veil] with the covering of the tachash skin [as a protection] against the rains, and above them all they spread a cloth all of blue so that this distinguished garment, which was the like of the very heaven for clearness,⁠3 should be seen upon it. But as for all the other vessels — the table, the candelabrum, and the altars — the covering of the tachash skin4 was visible over them.⁠5 And some scholars6 say that the meaning of the verse [before us] and they shall spread over it a cloth all of blue refers to the screening partition Veil [mentioned in the preceding (5), thus meaning: "and they had already spread over it a cloth all of blue"], and they shall put thereon, that is, on the ark and the Veil, the covering of the 'tachash' skin.⁠7
And they shall set the staves thereof. This means, they shall put them on the shoulders of the priests.⁠8 The correct interpretation is that the word v'samu (and they shall set) means that they should adjust them [the staves] so that they should protrude outside [the ark] in such a way that they can carry it by means of them, for the rings [in which the staves were permanently fixed] were wide, so that they were able to lengthen the staves at will, provided only that they were not taken out from them.⁠9
1. "Tachash was a kind of wild animal which only existed at the time [when Israel built the Tabernacle]. Its hide was multicolored" (Rashi, Exodus 25:5).
2. (5).
3. Exodus 24:10.
4. "Tachash was a kind of wild animal which only existed at the time [when Israel built the Tabernacle]. Its hide was multicolored" (Rashi, Exodus 25:5).
5. Verses 8-14.
6. This opinion is stated here by Ibn Ezra.
7. Thus according to this interpretation, it was the covering of the tachash-skin that was visible on top of the ark when it was carried, and beneath it was the cloth all of blue, and not, as explained before, that the cloth of blue was spread on top over the tachash skin.
8. In Ibn Ezra, who quotes this interpretation in the name of "some scholars", the reading is: "those who are to carry the ark,⁠" namely the Levites of the Kohath family, instead of: "the priests". See my Hebrew commentary p. 205, Note 74. — Ibn Ezra also mentions another interpretation, namely, that the meaning of the expression and they shall set the staves thereof is that they should replace the staves which they had previously removed while the ark was being wrapped. Ramban evidently rejects this interpretation because of the verse, The staves shall be in the rings of the ark; they shall not be taken from it (Exodus 25:15), which clearly states that the staves are to remain in the rings permanently. See text further.
9. See Note 192.
ונתנו עליו כסוי עור תחש וגו׳ – כתב הרמב״ן מכסים הארון בפרוכת המסך ומכסים על שניהם עור תחש בעבור הגשמים ופורשים על הכל בגד כליל תכלת מלמעלה מה שאין כן בשאר הכלים במנורה ושולחן ומזבחות שהיה כסוי העליון עור תחש והיה זה מפני כבוד הארון שיהא נראה מלמעלה הבגד הנכבד שהוא כענין השמים לטוהר. ויש מפרשים וכבר פירשו עליו בגד כליל תכלת על הארון ועל הפרוכת ועל הכל נתנו כסוי עור תחש:
ושמו בדיו – י״מ ששמו אותם על כתפיהם.
וי״מ: שמשימים אותם כסדר בענין שישאו אותם בהם כי היו הטבעות רחבים והיו הבדים נכנסין ויוצאין רק שלא יסירו אותם לגמרי:
ונתנו עליו כסוי עור תחש, "they shall place upon it a covering of Tachash hide.⁠" Nachmanides writes that the Holy Ark was first wrapped in the curtain of blue wool that divided the Sanctuary from the Holy of Holies; after that the tachash hide cover was used to wrap both the Holy Ark and the dividing curtain around them. This was unlike the procedure used with the other furnishings of the Tabernacle, such as the table, the golden altar and the menorah. The latter were wrapped in a cover of tachash hide only. The reason why so much more care was used to wrap the Holy Ark was the fact that its sanctity was greater than that of the other furnishings. It was desirable that the blue wool curtain be visible through the tachash hide as it reminds us of the blue sky, which in turn reminds us of Hashem whose throne is in the heavens beyond.
Other commentators hold that the tachash hide was used to cover both the Holy Ark and the other furnishings, the former having first been wrapped in the dividing curtain.
ושמו בדיו, "they shall position its staves.⁠" Some commentators understand the word ושמו as meaning: "they shall adjust,⁠" i.e. the staves were to be adjusted as the Kehatites carried the Ark on their shoulders. Others understand the expression as referring to the positioning of these staves through the rings in the Ark in a manner that assured their proper balance prior to their being hoisted on to the shoulders of the men carrying it. The rings were considerably wider than needed to insert the staves into them. The staves were, however, not to be withdrawn from the Ark altogether.
בארון ובמזבח הנחשת כתיב בדיו ובשלחן ובמזבח הזהב כתיב לבתים לבדים וכתיב את בדיו לרבות הבתים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ד] והנה בענין המכסאות אשר סדר להם יראה שכוון מה שאמרנו ראשונה מהיות המעשים האלה כלם למודים והיישרות אל הכוונות הנכונות האלהיות. ולזה הארון אשר בו התורה האלהית אשר הוא עקר כל הבנין ותל שהכל פונין בו לתכלית עליון כמו שאמרנו צוה שיכסו עליו פרכת המסך – לומר שהוא מובדל מכל שאר הכלי׳ במעלה ותכלית ולזה על כסוי עור התחש שהוא עשוי למשמרת אמר שיפרשו בגד כליל תכלת מלמעלה מה שלא עשה כן לשום אחר זולתו.
והיה זה כדי שיהיה כלול בהדרו מבית ומבחוץ כי התכלת דומה לרקיע והרקיע לכסא הכבוד (מנחות מ״ג:) והוא ממש מאמר חז״ל נמצא שכלן מכוונין את לבם לאביהם שבשמים (ברכות ל׳.) וכמו שאמר כל מעשיך יהיו לשם שמים (משנה אבות ב׳) כמו שאמרנו ראשונה. אמנם שאר הכלים עם שכוונתם ג״כ הוא לשום שמים יהיה בדרך אמצעיות ובשניות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וּפָרְש֧וּ: דרגא בשי״ן. [וּפָרְשׂ֧וּ].
<מלמעלה וְשָמוּ בַדָיו: סימ׳ קדמא׳ ובתרא׳ ושמו בדיו, וב׳ מציע׳ ושמו את⁠־בדיו.> [ושמו בדיו].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כסוי עור תחש – להגין על הפרכת מן המטר והאבק, וקראו כסוי לפי שהיה עשוי כמין שק ומכסה מכל צד, אבל בגד כליל תכלת לא היה פרוש רק מלמעלה ואינו מכסה תחתיתו, אלא יסרח מכל צדדיו כשולי הבגד:
בגד כליל תכלת – בעבור מעלת הארון לא היה נראה עליו כסוי עור תחש, אלא בגד כליל תכלת שהוא כעצם השמים לטוהר, אבל בכל שאר הכלים היה נראה עליהם כסוי עור תחש מלמעלה:
ושמו בדיו – יתקנו הבדים שיהיו יוצאים מהטבעות ונמשכים חוץ מן הכסויים כשיעור ראוי לשאת על כתפיהם, כי לא סרו הבדים מן הטבעות לגמרי, שנאמר לא יסורו ממנו:
ושמו בדיו – לרבותינו (יומא ע״ב א׳) שהיו הבדים מתפרקין ואינם נשמטים, שבראשיהם היו עבים והכניס ראשן אחד בדוחק בטבעת ובאמצען היו דקין והולכין לכאן ולכאן אבל אינם נשמטים לצאת מהם לפי שהם עבים בראשיהם, אם כן מה ושמו בדיו שאמר כאן בנסוע המחנה. ופי׳ התוס׳ שם בשם רבנו יעקב מאורלייניש דושמו בדיו על כתפי הנושאים להוליכן. ומגמגמים שם בפי׳ זה שהרי בני קהת לא היו שם עדיין עד לאחר שהיו מכניסין כל הכלים לנרתק שלהם כדכתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, ופירשו שם פירושים אחרים, ע״ש. והרמב״ן פי׳ ושמו בדיו שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם כי היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ונתנו עליו כסוי עור תחש וגו׳: יש להתבונן על שינוי הכיסויים ואופני הקיפול שבין כל אחד ואחד. ובלא ספק שכל זה מיד ה׳ עלינו להשכיל על תכונת כל כלי שרת שראוי להיות כן.
והנה ראשית השינוי הוא בארון הקודש, שבכל כלי שרת היה בגד תכלת למטה וכיסוי עור תחש מלמעלה, ובארון הקודש להיפך. והענין, דבגד תכלת מורה על הנהגה למעלה מן הטבע כעין כסא הכבוד, ועור תחש נעשה לשמירה בדרך מחול וגשם וכדומה. מעתה נבין, דכל כלי שרת כל אחד מורה על פרט, כמו השולחן על מלכות, והמזבח הפנימי על כהונה גדולה, וכדאיתא ביומא פרק בא לו (עב,ב) לענין הזירים שעליהם, והמנורה על כח פלפולה של תורה, כמו שכתבתי ריש פרשת תצוה ובפרשת אמור (ויקרא כד,ב). וכל אלו אע״ג שמקורם למעלה בקודש ובהשגחה פרטית על כל מתנשא בישראל, מ״מ לפי הנראה לעין אדם באו בהשתדלות האדם להגיע לכך {וכן להצלחה בתורה נראה שבא ביגיעה, ובאמת הוא סייעתא דשמיא}, משום הכי הבגד תכלת למטה ועור תחש למעלה. משא״כ הארון להיפך, כליל תפארתו נגלה לעין-כל שהוא למעלה מטבע אנושי, והארון נושא את נושאיו {וכן דבר ה׳ למשה תורה שבכתב אינו בהליכות הטבע, עד שנצרך לעשות שישמע העם בדברו עמו, ולא יכחישו בעיקר הדבר שדיבר ה׳ את אדם, כמבואר בספר דברים (ה,כא) ״היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי״}, ומ״מ גנז הקב״ה גם בו הליכות הטבע עד שמ״מ היה נישא ביד אנשים, משום הכי בא עור תחש למטה, ובגד כליל תכלת למעלה.
ושמו בדיו: כבר ביארו התוספות יומא (עב,א) דלא ששמו ממש, שהרי כבר היו הבדים עליו, אלא משום שבעמידה היו הבדים יוצאים למזרח ובולטין בפרוכת כשני דדי אשה, ובשעת המסע התקינו שיהיו יוצאים משני הצדדים בשוה. זוהי כוונת התוספות. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (כה,יד-טו).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בהכל
 
(ז) וְעַ֣ל׀ שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֮ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֒לֶת֒ וְנָתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶת⁠־הַקְּעָרֹ֤תא וְאֶת⁠־הַכַּפֹּת֙ וְאֶת⁠־הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִהְיֶֽה׃
On the table of show bread they shall spread a blue cloth, and put on it the dishes, the spoons, the bowls, and the cups with which to pour out; and the continual bread shall be on it.
א. אֶת⁠־הַקְּעָרֹ֤ת =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• א(ס)=אֶת⁠־הַקֳּעָרֹ֤ת (בחטף קמץ) <הַקְערת? לא כן אלא בקמץ חטוף>
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְעַל פָּתוּרָא דִּלְחֵים אַפַּיָּא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תַּכְלָא וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת מְגִסַּיָּא וְיָת בָּזִכַּיָּא וְיָת מְכִילָתָא וְיָת קָסְוָת נִסּוּכָא וְלַחְמָא תְּדִירָא עֲלוֹהִי יְהֵי.
And upon the table of the presence bread they shall spread a wrapper of purple, and on it put the bowls and mortars, and the measures and cups for libations, and the bread that is ever on it;
וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה
וְעַל פָּתוּרָא דִּלְחֵים אַפַּיָּא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תַּכְלָא וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת מְגִיסַיָּא וְיָת בָּזִכַּיָּא וְיָת מְכִילָתָא וְיָת קַסְוָת נִסּוּכָא וְלַחְמָא תְּדִירָא עֲלוֹהִי יְהֵי
שֻׁלְחַן הַפָּנִים – גם ללא לחם?
א. ״וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים״ – ״וְעַל פָּתוּרָא דִּלְחֵים אַפַּיָּא״. אבל בת״נ: ״וְעַל פָּתוּרָה דְסִידּוּר לְחֵים אַפַּיָּה״ וכן תרגם ״וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים״ (שמות כה ל) ״סִדּוּר לְחֵים אַפַּיָּה״, ״וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ... וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים״ (שמות לה יג), ״וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה... וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים״ (שמות לט לג) – ״וְיָת סִידּוּר לְחֵים אַפַּיָּה״. לדעת רמ״מ כשר תוספת סִידּוּר באה ללמד ״שאין הכוונה לחם הפנים ממש אלא סידור ערך לחה״פ, היינו הכלים הנצרכים להנחת הלחם עליהם... ואפילו לא יהיה רק שלחן לבד, ג״כ אותו הדין. ויסבור התרגום ירושלמי כשיטת הספרי וכפי׳ רב האי גאון במשנה, שבמדבר לא היה להם לחם הפנים עד שבאו לארץ״.⁠1
קַסְוָה – תיבה עמומה
ב. קַסְוָה היא תיבה עמומה ומשמעה המדויק לא נתברר. אונקלוס שתרגם ״וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ״ – ״וְיָת קַסְוָת נִסּוּכָא״ וכן ״וּקְשׂוֹתָיו״ (שמות כה כט) ״וְקַסְוָתֵיהּ״, העתיק המילה בתצורה ארמית מבלי לפרשה. מטעם זה כתב רש״י שם ״ובלשון ערבי כל דבר חלול קרוי קסוה״, כי מת״א וגם מהתלמוד אין ללמוד משמעותה.⁠2
וְלֶחֶם הַתָּמִיד – וְלַחְמָא או וּלְחֵים?
ג. ״באורי אונקלוס״ תמך בנוסח ״וְלֶחֶם הַתָּמִיד״ – ״וְלַחְמָא תְּדִירָא״ ביידוע [ולא: וּלְחֵים שבדפוסים מצויים] ״כיון שמלת לֶחֶם היא עיקר המאמר שהציווי מוסב עליו, שלחם הפנים יהיה תמיד על השולחן אף בשעת הנסיעה״. אך בפסוק ״וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים״ (שמות כה ל) ״לְחֵים אַפַּיָּא״ התבאר כלל שונה בתרגומי לֶחֶם – לְחֵים וגם לַחְמָא.
1. ״תורה שלמה״, כג, סוף עמ׳ קמג (מילואים לפ׳ ויקה״פ). רמ״מ שם האריך בביאור ספרי דברים (פרשת עקב פיסקא מא) ״אל מצותי, מגיד שמיד נתחייבו בתלמוד, ואין לי אלא מצות עד שלא נכנסו ישראל לארץ כגון בכורות וקרבנות ומעשר בהמה. מצות משנכנסו ישראל לארץ כגון העומר והחלה ושתי הלחם ולחם הפנים מנין? תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, לרבות שאר מצות״, אף הדפיס מכתב מהאדמו״ר בעל ״אמרי אמת״ מגור ביישוב הדברים (עמ׳ קלח). וציין עוד לדברי רע״ב (כלים א ט) שבנוסח הגאונים במשנת עשר קדושות לא גרסו ״לחם הפנים״ כי לא נהג במדבר.
יש לעיין כיצד שיטה זו תפרנס את דברי הכתוב בסיפא של הפסוק ״ולחם התמיד עליו יהיה״ (הרה״ג אביגדר נבנצל). אכן מכח קושיא זו יש שהגיהו את דברי הספרי, ומחקו את ״לחם הפנים״ מרשימת המצוות שנצטוו רק בכניסה לארץ. ראה פירוש עמק הנצי״ב.
למקורו וחשיבותו של ת״נ (שרמ״מ כשר כינה ״תרגום ירושלמי השלם״ והפליג בשבחו) ראה במבוא עמ׳ 40.
2. וכן כתב תוי״ט למשנה ״הגונב את הקסוה״ (סנהדרין ט ו): ״כתב הר״ב אחד מכלי שרת מל׳ קשות הנסך. גמרא. כלומר שהקסוה הוא שם מושאל״. וכן לשון הרמב״ם בהלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו: ״הגונב כלי שרת מן המקדש... הקנאין פוגעין בהן״. אמנם בגמרא פירשו ״קשותיו – אלו סניפין״ (מנחות צז ע״א). ופירש רש״י כאן: ״סניפים, כמין יתדות זהב עומדין בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם, ומפוצלים ששה פצולים זה למעלה מזה, וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין, כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו״.
ועל פתורה דלחם אפיהא יפרשון (ד){ל}⁠בוש דתכלה ויתנון עלוי ית פיאלוותה וית בזכיהב וית מנקיתה וית קשוות נסוכהג ולחם בתדירה עלוי יהווה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אפיה״) גם נוסח חילופי: ״סדור״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיאלוותה וית בזכיה״) גם נוסח חילופי: ״פיילוותה וית בזיכוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קשוות נסוכה״) גם נוסח חילופי: ״קשוותה דנס׳⁠ ⁠⁠״.
ועל פתור לחם אפייא יפרסון לבוש דתיכלא ויתנון עלוי ית פילוותא וית בזיכיא וית מנקייתא וית קסוות ניסוכא ולחים תדירא עלוי יהי.
And over the table of the presence bread they shall spread a wrapper of purple, and set upon it the vials, and the spoons, and the vases, and the libation cups; but the bread shall be upon it evermore.
ית פיילותא.
Vials
[יד] מַעֲשֵׂה הַשֻּׁלְחָן כְּנֶגֶד מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁהַשֻּׁלְחָן מְכַסִּין בַּתְּכֵלֶת כְּנֶגֶד דָּוִד שֶׁהָיָה צַדִּיק וְכָרַת לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית מַלְכוּת לוֹ וּלְבָנָיו, וּלְכָךְ הִפְרִישׁ כֵּלָיו מִמֶּנּוּ וְכִסָּם בְּתוֹלַעַת שָׁנִי, שֶׁעַל יְדֵי חֵטְא בָּנָיו נֶחְלְקָה מַלְכוּת, וּלְכָךְ הָיָה הוּא וְכֵלָיו בִּכְסוּי אֶחָד, שֶׁבַּסּוֹף מַלְכוּת חוֹזֶרֶת לָהֶם כְּבַתְּחִלָּה.
וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת – עַל כָּל כֵּלִים הָעוֹמְדִים בַּהֵיכָל הָיוּ פּוֹרְשִׂים בֶּגֶד תְּכֵלֶת, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה שָׁם דּוּגְמַת מְקוֹם שְׁכִינָתוֹ שֶׁל מַעְלָה הַדּוֹמֶה לַתְּכֵלֶת. בְּאֵיזֶה צַד הָיוּ עוֹשִׂין, הָיוּ נוֹתְנִים עַל גּוּפוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן בֶּגֶד תְּכֵלֶת לְהַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין כֵּלָיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין כֵּלָיו עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וגו׳ (במדבר ד׳:ז׳), הַקְּעָרֹת אֵלּוּ דְּפוּסִין, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין אֶת לֶחֶם הַפָּנִים בִּדְפוּס וְאוֹפִין אוֹתוֹ בַּתַּנּוּר בִּדְּפוּס, וּכְשֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין מִן הַתַּנּוּר הָיוּ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִדְּפוּס שֶׁלֹא יִשָּׁבֵר הַלֶּחֶם. שְׁלשָׁה דְּפוּסִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד לַתַּנּוּר וְאֶחָד לַבָּצֵק וְאֶחָד שֶׁהוּא רוֹדֶה, נוֹתְנִין לִדְּפוּס כְּדֵי שֶׁלֹא יְקַלְקְלוּ אֶת הַלֶּחֶם. אֶת הַכַּפּוֹת, אֵלּוּ בָזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין עַל גַּבֵּי הַמַּעֲרָכוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה (ויקרא כ״ד:ז׳), (תוספתא מנחות י״א:א׳): הָא בְּאֵי צַד מְסַדְּרִין לֶחֶם הַפָּנִים, נוֹתֵן שֵׁשׁ חַלּוֹת לְסֵדֶר זֶה וְשֵׁשׁ חַלּוֹת לְסֵדֶר זֶה, אִם נָתַן שְׁמוֹנֶה חַלּוֹת לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבַּע חַלּוֹת לְסֵדֶר זֶה, אוֹ שֶׁעָשָׂה שְׁלשָׁה סְדָרִים שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. עָשָׂה שְׁנֵי סְדָרִים שֶׁל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, רַבִּי אוֹמֵר רוֹאִין אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת כְּאִלּוּ אֵינָן וְהַתַּחְתּוֹנוֹת כְּשֵׁרוֹת. בְּאֵי צַד מַסְדִּירִים אֶת הַבָּזִיכִין, נוֹתֵן בָּזִיךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי סֵדֶר זֶה, וּבָזִיךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי סֵדֶר זֶה, אִם נָתַן בָּזִיכִין בְּלֹא לְבוֹנָה אוֹ לְבוֹנָה בְּלֹא בָּזִיכִין, אוֹ שֶׁהָיָה דָבָר חוֹצֵץ בֵּין הַבָּזִיכִין לַלֶחֶם וּבֵין הַלֶּחֶם לַשֻׁלְחָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר בְּתוֹךְ שְׁנֵי טְפָחִים שֶׁבֵּין סֵדֶר לַחֲבֵרוֹ הָיָה נוֹתְנָן, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה, שֶׁהִיא כֻּלָּה סְמוּכָה לַמַּעֲרָכָה, וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת, אֵלּוּ הַקָּנִים, עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים שֶׁל זָהָב חֲלוּלִין מְקַבְּלִין טֻמְאָה הָיוּ שָׁם, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה, נִכְנָס בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בַּיִת, חוּץ מִן הָאָרוֹן שֶׁהָיָה אָרְכּוֹ נָתוּן כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל בַּיִת, כָּךְ הָיוּ בַּדָּיו נְתוּנִין כָּךְ הָיָה נֻטֵּל. כֵּיצַד מַסְדִּירִין אַחַר שַׁבָּת הָיָה נִכְנָס מַגְבִּיהַּ רֹאשָׁהּ שֶׁל חַלָּה וְנוֹתֵן קָנֶה תַּחְתֶּיהָ, מַגְבִּיהַּ רֹאשָׁהּ הָאַחֵר וְנוֹתֵן קָנֶה תַּחְתֶּיהָ וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, שְׁלשָׁה תַּחַת כָּל חַלָּה וְחַלָּה וּשְׁנַיִם תַּחַת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַשּׂוֹי, וְהַתַּחְתּוֹנָה נְתוּנָה עַל טָהֳרוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְלָמָּה הָיוּ נוֹתְנִין קָנִים בֵּינֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלֹט הָרוּחַ בָּהֶם וְלֹא יִתְעַפֵּשׁ הַלֶּחֶם, וְלָמָּה הָיוּ הַקָּנִים עֲשׂוּיִם כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, כְּדֵי שֶׁלֹא יִתְיַקְרוּ עַל הַלֶּחֶם, וּלְכָךְ כְּתִיב בַּצִּוּוּי: וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן (שמות כ״ה:כ״ט), שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִין הַלֶּחֶם כְּמִין סֻכָּה, שֶׁכָּל חַלָּה וְחַלָּה נַעֲשֵׂית סֻכָּה לָזוֹ שֶׁהִיא תַּחְתֶּיהָ.
וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ – אֵלּוּ סְנִיפִין, (תוספתא מנחות ג׳): אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב עוֹשִׂין לוֹ, וְקַרְנַיִם הָיוּ שָׁם שֶׁבָּהֶן סוֹמְכִין אֶת הַחַלָּה הַתַּחְתּוֹנָה, שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהַחַלּוֹת דּוֹמוֹת לִסְפִינָה, כְּדֵי שֶׁלֹא תְּהֵא רוֹקֶדֶת, וְהָיוּ הַסְּנִיפִין כְּנֶגֶד הַלֶּחֶם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַסְּנִיפִין מַגְבִּיהִים אֶת הַלֶּחֶם מֵעַל גַּבֵּי הַשֻׁלְחָן, וּמַהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ, שֶׁאַף הֵם הָיוּ מַעֲמִידִין רָאשֵׁי הַחַלּוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת לְמַעְלָה שֶׁלֹא הָיוּ נוֹגְעִין בַּשֻּׁלְחָן וְהָיוּ מְסַכּוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל אֶמְצָעִית שֶׁל חַלָּה תַּחְתּוֹנָה נוֹגַעַת בַּשֻּׁלְחָן, לְפִי שֶׁחַלָּה עֲשׂוּיָה כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת, חַדָּה מִלְּמַטָּה וְנָסְבָה וְרָחֲבָה מִלְּמַעְלָה.
וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה – מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁאַף בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת הָיָה עָלָיו לֶחֶם.
ונתנו עליו את הקערות – ולא היו נותנים עליו אלא סמוך לו.
הקערות1אלו דפוס של לחם.
הכפות2אלו בזיכי לבונה, שהם נותנין על המערכת של לחם הפנים.
3המנקיות – אלו חצאי קנים, שהיו נותנים בין לחם [ללחם] שתהא הרוח שולטת בהם, כדי שלא יתעפשו.
ואת קשות הנסך – אלו סניפין של זהב שהיו מקלפין את ראשיהם, והיה ראשו אחד מונה לארץ, והראש השני סומך המערכת שלא תשבר, והיה לכל מערכה ומערכה שני סניפין, אחד מכאן, ואחד מכאן, ומהו הנסך לשון נסכות, שהיו משמרין את המערכה שלא תפול ושלא תשבר.
ולחם התמיד עליו יהיה – אף בשעת המסעות היה שם לחם, לקיים מה שנאמר לחם פנים לפני תמיד (שמות כ״ה:ל׳).
1. אלו דפוס של לחם. מנחות צ״ז ע״א וע״ש צ״ד ע״ב, ורש״י על התורה שמות כ״ה כ״ט.
2. אלו בזיכי לבונה. שם שם.
3. המנקיות. אלו חצאי קנים כו׳ כדי שלא יתעפשו. קשות אלו סניפין כו׳ שלא תשבר. וכן הוא בגמ׳ מנחות דף צ״ז ע״ב קשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו קנים, ורש״י על התורה תרומה כ״ה כ״ט הביא להיפך קשותיו הן כמין חצאי קנים ומנקיותיו הן סניפין. ועיין מה שהעיר הרבה החכם הגדול מהר״א בערלינר שהביא בפירוש רב האיי גאון לטהרות הביא במס׳ מכשירין (הוא בדף 38) וז״ל דקא גרסינן במנחות ומנקיותיו אלו סניפין קשותיו אלו קנים אולם יש להעיר כי בקרא בשמות כ״ה כ״ט נאמר בתחלה קשותיו ואח״כ מנקיותיו. לכן יש לתקן בדברי רה״ג קשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו קנים. ומתאים עם הגירס׳ שבגמ׳ שלפנינו, ור״י שם הביא וז״ל ויש מחכמי ישראל אומרים קשותיו אלו סניפין שמקשין אותו ומחזיקים אותו שלא ישבר, ומנקיותיו אלו הקנים שמנקין אותו שלא יתעפש, והוא כמו שהביא המחבר וכמו שהוא בגמ׳, ולא אדע אל מי כוון במה שהביא ויש מחכמי ישראל, ואולי צ״ל ברש״י ויש מחכמי ארץ ישראל וכוון אל איזה ספר מאגדת ארץ ישראל, ואולי היה לפניו בירושלמי, ועיין בתוס׳ מנחות צ״ו ע״ב ד״ה לא.
וַעַלַי׳ אלּמַאאִדַתִ אלּמֻוגַהַתִ יֻבַּסִּטֻוןַ תַּ׳וְבַּ אִסמַאנגּוּןֵ וַיַגעַלֻוןַ עַלַיְהִ אַלּקִצַאעַ וַאלּדֻרֻוגַ וַאלּמַלַאעִקַ וַמַדַאהִןַ אלמַזַאגִ וַאלּכֻ׳בּזֻ אַלדַאאִם יַכֻּוןֻ עַלַיְהִ
ועל שלחן הפנים, ישטחו מלבוש צמר⁠־כבשים צבוע תכלת אפרפר, וישימו עליו את⁠־התבניות1 והמגירות והכסוים ומתלי הנסוך והלחם התמידי יהיה עליו.
1. (הן עשויות מזהב לקבלת הלחם בהם אחרי אפיתו)
מנקיות וקשות הנסך – הן בצורת קנים חצויים. והמנקיות מהן תהיינה בין שורות הלחם, למען לא ישיגהו עובש. וקשות הנסך הן לתמיכת השורות, כי הן ככרות גבוהות מזז וחוששים מהפיכתם. והקשוות תומכות אותן. והיו ארבע: שתים מהן מחזיקות כל אחת משתי השורות של הלחם.
והוכיח רב חפץ נ״ע כי קשוות לוחות מהכתוב וקסת הסופר במתניו (יחזקאל ט׳:ב׳). ואין לו בו הוכחה, כי קסת הסופר פירושו הראשוני הוא קסת {לדיו}, כי הוא אכן הקדים אשר קסת הסופר״ (יחזקאל ט׳:ג׳) כאשר הצטרך להזכיר בו שהוא רשם את הצדיקים בעיר ככתוב ״והתוית תו״ (יחזקאל ה׳:ד׳), והרישום אכן יהיה מדיו אשר יוצאת מקסת או בדומה לה ואין לו צורך בלוחות.
ובאשר למנקיות, הן היו כ״ח, י״ד לכל שורה. ואופן סדורן הוא כך היו שמים את הככר הראשונה על שטח השלחן, אח״כ שלשה קנים, אח״כ היו שמים ככר, אח״כ שלשה קנים, ותחת הככר העליונה, כלומר הככר הששית, שני קנים, כי לא היה מה שיכביד עליה, והספיקו לה שני קנים.
ואלה דברי הראשונים ז״ל: קערותיו – אלו טפסין, כפותיו – אלו בזכין, קסותיו – אלו סנפין, ומנקיותיו (שמות כ״ה:כ״ט) – אלו קנים. אשר יסך בהן (שמות כ״ה:כ״ט) – שהיו סומכין בהם את לחם הפנים. וכבר התברר כי כל המכשירים והכלים האלה זקוקים להם בשלחן ואינם לנוי כדברי בעל כתאב אלתשויר ואכמ״א.
ואמר מר רב שמואל הנגיד ז״ל ״אשר יסך בהן״ (שמות כ״ה:כ״ט) ממובן ״הסך נסך {שכר}״ (במדבר כ״ח:ז׳). ולא נמצא במעשי השלחן נסוך יין לחלוטין, והוא פעל שלא נזכר נושאו, מבנין כבד במובן התמיכה, כדברי הראשונים, או הכיסוי, גזור מן הכתוב ״כי נסך ה׳ עליכם (ישעיהו כ״ט:י׳), ״והמסכה הנסוכה״ (ישעיהו כ״ה:ז׳) אשר המובן בהם הסתרה וכיסוי. ופירוש ״כי נסך עליכם ה׳⁠ ⁠⁠״ – כסה אתכם ה׳ בתרדמה וסמא את ראייתכם.
קערות וכפות וקשות ומנקיות – כבר פירשתים במלאכת המשכן (רש״י שמות כ״ה:כ״ט).
הנסך – הכיסוי, לשון מסך: אשר יסך בהם (שמות כ״ה:כ״ט).
קערת וכפת וקשות ומנקיות – I have already described these in the chapter dealing with the work of the Tabernacle (Shemot 25).
הנסך means, "covering", – having the same meaning as מסך, the screen, – as it is written, "the covers by which they shall be covered (יסך)" (Shemot 25:29) (cf. Rashi on that verse and the Note thereon).
ועל שלחן הפנים – להורות כי שם שולחנות אחרים לצורך הבשר.
ולחם התמיד – שיש בו, לא יוסר.
(ז-י) בגד תולעת שני – והנה על השלחן – שני בגדים והמכסה. וכן על הארן – המסך, ובגד תכלת, ומכסה. ועל המנורה – בגד ומכסה.
AND UPON THE TABLE OF SHOWBREAD. To teach us that there were other tables there1 for the use of the meat.⁠2 Furthermore, the showbread which was placed upon this table was not removed.⁠3
(7-10) A CLOTH OF SCARLET. Look. There were two cloth coverings4 plus a covering of skin upon the table. There were similarly a screen covering,⁠5 a blue cloth covering, and a covering of skin over the ark.⁠6 A cloth covering and a cover of skin were over the menorah.⁠7
1. Hence Scripture identifies the table.
2. For the use of the sacrificial meat.
3. Hence it is referred to as the table of showbread.
4. One of blue (v. 7) and one of scarlet (v. 8).
5. The parokhot ha-masakh (v. 5).
6. (6).
7. Verses 9 and 10.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ועל שלחן הפנים – מתוך כך יש ללמוד שהיו שם שולחנות אחרים לצורך בשר הקדש.⁠1
ולחם התמיד עליו יהיה – חז״ק: היאך היה עומד הלחם בשעת המסעות שלא יפול.
1. שאוב מאבן עזרא.
ועל שולחן הפנים, "and on the table of the showbreads; "from this wording (the prefix letter ה in the word הפנים) we may assume that there were also other tables in the Sanctuary on which the sacred flesh was placed. (that flesh was removed daily as opposed to the showbreads. Ibn Ezra)
ולחם התמיד עליו יהיה, "the continual bread shall remain on it constantly.⁠" How could these showbreads stay upright and not fall down during the journeys? [Our verse is God's assurance that it would.]
(ז-ח) ולחם התמיד עליו יהיהעל השלחן עצמו יהיה הלחם, ועליהם בגד התכלת, וישימו על הבגד הזה בשולחן כל הכלים, ואחרי כן יפרשו על הכלים והשלחן בגד תולעת שני. כי לכבוד הלחם שהוא מסודר על השלחן כהלכתו יפרשו בגד תכלת, להפריש בין השלחן בלחמו,⁠א ובין הכלים. והיה המכסה העליון בבגד תולעת שניב שהוא מראה אדום בעבור שהשלחן סימן לכתר מלכות, שהוא במדת הדין. אבל הארון ומזבח הזהב בבגד תכלת, למדה הכלולה מן הכל, ומזבח העולה בבגד ארגמן שהוא אדום יותר מן הראשון, כי שם יזרק הדם כפר נפשם.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״ולחמו״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״השני״.
(7-8) AND THE CONTINUAL BREAD SHALL REMAIN THEREON. On the table itself was to be the bread,⁠1 and upon them [i.e., the twelve loaves of bread] a cloth of blue, and upon this cloth which was on the table they put all the vessels, and afterwards they spread upon the vessels and the table a cloth of scarlet.⁠2 For in honor of the bread which was arranged on the table according to the precept [of the Torah], they spread this cloth of blue in order to divide between the table and its bread [beneath the cloth], and the vessels [which lay above the cloth]; and the upper cover was a cloth of scarlet, which was a hue of red, because the table is a sign of the crown of royalty, which is [manifested by] the attribute of justice. But the ark and the golden altar were [covered on top] with a cloth of blue,⁠3 alluding to the attribute which is comprised of hakol (the All),⁠4 and the altar of the burnt-offering [was covered] with a purple cloth,⁠5 which is redder than the first [i.e., the cloth of scarlet which was upon the table], for it is there [on the altar of the burnt-offering] that the blood of the offerings, which is a ransom for the souls [of those who offer them], is sprinkled.
1. The verse reads: And upon the table of showbread they shall spread a cloth of blue, and put thereon the dishes, and the pans … and the continual bread shall remain thereon. Ramban interprets the verse to mean: "and upon the table of showbread, on which the continual bread shall remain, they shall spread a cloth of blue etc.⁠"
2. (8).
3. (6) (the ark); (11) (the golden altar).
4. See Vol. I, p. 292.
5. (13).
לחם התמיד עליו יהיה – כתב הרמב״ן על השלחן עצמו יהיה הלחם ועליהם הבגד התכלת שמתחלה היו מסדרים הלחם ופורשים על הלחם ועל השולחן בגד תכלת ועל הבגד היו נותנים הכלים והיו עושין כדי להפריש בין השולחן ולחמו ובין הכלים ומלמעלה לכלים היו נותנים בגד תולעת שני והיה כסוי העליון מתולעת שני שהוא מראה אדום בעבור שהשלחן הוא סימן לכתר מלכות שהוא מדת הדין אבל הארון ומזבח הזהב היה בבגד כליל תכלת שהוא סימן לכתר תורה ומזבח העולה היא ארגמן שהוא אדום יותר מן הראשון על שם הדמים שזורקים עליו:
לחם התמיד עליו יהיה, "and the constant bread shall remain on it.⁠" According to Nachmanides the meaning of the verse is that the show breads be remaining on the actual (flat surface of the) table, as opposed to the superstructure on which they rested when the Tabernacle was in its operational mode. The bread was then wrapped in the blue wool cover. The various appurtenances of the table, such as the spoons, dishes, shelving tubes, etc. (compare Exodus 25,29), would be placed above. This procedure was necessary in order to keep the actual breads and the appurtenances apart from one another when the people were on the move. The appurtenances were then covered with a cloth made of wool dyed scarlet. This colour was appropriate as the table symbolized the crown of a king, which in turn symbolizes the attribute of Justice. The other appurtenances that were wrapped in blue wool symbolized the crown of Torah. The cover of the main altar situated in the courtyard was made of purple wool, an intense red, as the altar upon which so much blood was sprinkled on a daily basis was close to that colour anyway.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ז-ח) ולזה היה על השלחן הראשונה בגד תכלת.
אמנם על הכלים ועל לחם התמיד צוה שיפרשו בגד תולעת שני שהוא סימן אל כתר המלכות דכתיב דודי צח ואדום דגול מרבבה (שיר השירים ה׳:י׳) ומשם למדת מלכות מה שנאמר המלבישכן שני עם עדנים (שמואל ב א׳:כ״ד). ועל הכל כסוי עור תחש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

יִפְרְשוּ: בלא דרגא.⁠א [יִפְרְשׂוּ֘].
הַמְּנַקִיֹת: הה״א בלא מאריך, והמ״ם בדגש. בהעתק הללי ובספרי׳ מדוייקים חס׳ וא״ו. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, הַמְנַקִיֹת דעל שלחן הפנים, חס׳ וי״ו כתיב, ומס׳ עלי׳ כולהו׳ חסרים. [וְאֶת⁠־הַמְּנַקִּיֹּ֔ת].
א. [ההערה באה להוציא מדפוס ונציה ש״ד, שנדפסו בו בתיבה הזאת הטעמים דרגא וזרקא.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ועל שלחן הפנים – שיעורו שלחן לחם הפנים:
את הקערת ואת הכפת – אלה כלי השלחן ומפורשים בפרשת מלאכת המשכן:
ולחם התמיד עליו יהיה – על השלחן עצמו יהיה הלחם ועליהם בגד התכלת וישימו על הבגד הזה בשלחן כל הכלים ואח״כ יפרשו על הכלים והשלחן בגד תולעת, כי לכבוד הלחם שהוא מסודר על השלחן כהלכתו יפרשו בגד תכלת להפריש בין השלחן בלחמו ובין הכלים:
ועל שלחן הפנים – ת״א ויב״ע פתורא דלחם אפיא, הוסיפו תיבות, ובאמת אינו חסר במקרא, כי שלחנות היה ללחם הפנים, הא׳ שהיו מונחים עליו תמיד והוא היה בפנים בתוך הקודש לפני קדש הקדשים, והב׳ היה באולם מבחוץ שעליו היו מניחים את הלחם ביציאתם בו מן הפנים בשעת הקטרת הבזיכין (עיין מנחות צ״ט ב׳) לכן אמר ועל שלחן הפנים יפרשו וגו׳ כלומר על השלחן העומד בפנים יפרשו התכלת ויתנו הקערות וגו׳ לא על השלחן השני העומד באולם, כי אף שתשמישו היה ללחה״פ אינה כ״א הנחת שעה לא תמידית, פנים הוא לשון פנימי הפך החיצון, כמ״ש בשם לחה״פ תרומה כ״ה למ״ד.
ולחם התמיד עליו יהיה – ככלל, ״כל המקודש בכלי פסול ביוצא״ (רש״י, זבחים כ: ד״ה יציאה; עיין תוספות שם ד״ה יציאה מהו): כל דבר שהתקבל בכלי שרת לצורך המקדש, נפסל בהוצאתו מתחום המקדש (עיין פירוש, שמות כב, ל). אף על פי כן, לחם הפנים שעל השולחן שומר על הקשר ההדוק שלו למקדש גם בעת המסעות ואינו נפסל ביוצא (מנחות צה.; עיין פירוש לעיל ב, יז).
ועל שלחן הפנים יפרשו בגד תכלת – נמצא היו לחה״פ וכלי השלחן בין שני מפות, ומפני קדושת לה״פ וכלי השלחן היה צריך שני כלים עליהם. והנה מ״ש ולחם התמיד עליו יהיה שמזה למד במנחות [דף צ״ה] שבמסודר אינו נפסל במסעות יקשה איך הניח הלחם על בגד תכלת הלא צריך שיונח על טהרו של שלחן, מזה מוכח כפי׳ הרמב״ן שמ״ש ולחם התמיד עליו יהיה פי׳ על השלחן עצמו, ופרש בגד תכלת על השלחן והלחם שעליו ועל הבגד נתנו את הקערות וכו׳, ועליהם פרשו בגד תולעת שני ועור תחש מפני קדושת הכלים שיהיו כלי בתוך כלי:
ונתנו עליו וגו׳: היו כלי השולחן מונחים על השולחן בבגד תולעת שני, והשולחן לבדו בבגד תכלת המפסיק בין השולחן ובין כליו, ולא כמו כלי המנורה. היינו משום דשולחן בא למלכות כמו שכתבתי, ואין מלך בלי ראשי העם סביביו, אבל מ״מ הוא מופשט מהם ומוראו עליהם מבלי שיהא רגיל עמהם כל כך. גם אופני הנשיאות-ראש שלהם משונים, דהמלך הוא מושגח פרטי ממקור עליון ברוך הוא, משום הכי הונח בכיסוי תכלת, משא״כ סנקליטין שלו תלויים בדעת המלך ואין להם השגחה פרטית יותר משארי בני אדם, משום הכי פרוש עליהם בגד תולעת שני.
ולחם התמיד עליו יהיה – אם נאמר על השולחן בעצמו (יעוין רמב״ן), א״כ בזיכי הקטרת היו על הבגד תכלת, והיה חוצץ הבגד תכלת בין הלחם ובין הבזיכין, וזה כמו דאמרו ונתנו על המערכת לבונה כו׳ על בסמוך לא על ממש ויעוין פרק שתי הלחם צ״ז ע״א. ויעוין שם צ״ו בתוס׳ ד״ה והא איכא בזיכין, דמוכח, דשולחן מקדש לבזיכין, ובאיכא בגד תכלת איך היה מקדש הבזיכין. ובכ״ז צ״ב.
ולחם התמיד עליו יהיה – מכאן ללחם הפנים שאינו נפסל במסעות משום יציאה חוץ למחנה.⁠1 (מנחות צ״ה.)
1. ר״ל כשנוסעין ישראל במדבר ומפרקין המשכן ונושאין השולחן עם הלחם, אע״פ שיצא הלחם חוץ לקלעים אינו נפסל משום יציאה חוץ למחנה. והנה לעיל בפ׳ ב׳ פסוק י״ז באה דרשה הפוכה מזו, והיינו שנפסל במסעות, וביארנו שם דאיירי במקרים שונים, ושתי הדרשות צודקות, יעוי״ש וצרף לכאן.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ח) וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת⁠־בַּדָּֽיו׃
They shall spread on them a scarlet cloth, and cover the same with a covering of sealskin, and they shall put in its poles.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיִפְרְסוּן עֲלֵיהוֹן לְבוּשׁ צְבַע זְהוֹרִי וִיכַסּוֹן יָתֵיהּ בְּחוּפָאָה דִּמְשַׁךְ סָסְגוֹנָא וִישַׁוּוֹן יָת אֲרִיחוֹהִי.
and overspread it with a wrapper of scarlet, and cover it with a covering of hyacinth skins, having inset its staves.
וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו
וְיִפְרְסוּן עֲלֵיהוֹן לְבוּשׁ צְבַע זְהוֹרִי וִיכַסּוֹן יָתֵיהּ בְּחוּפָאָה דִּמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁוּוֹן יָת אֲרִיחוֹהִי
תרגומי כיסוי
שתי התיבות משורש כס״ה אינן מתורגמות בשווה: ״וְכִסּוּ אֹתוֹ״ – ״וִיכַסּוֹן יָתֵיהּ״ אבל ״בְּמִכְסֵה״ – ״בְּחוּפָאָה״. והטעם: בארמית הוראת פועל ״כסי״ היא הִסְתִּיר, הֶעֱלִים. מכיוון שתפקיד הכיסוי הוא להסתיר את כלי הקודש כמפורש להלן ״וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת... וָמֵתוּ״ (פס׳ כ), תרגם ״וְכִסּוּ אֹתוֹ״ – ״וִיכַסּוֹן יָתֵיהּ״, ויעלימו אותו. כנגד זאת פועל ״חפה״ אינו מביע הַסְתָּרָה אלא ״שהחומר הַמְכַסֶּה מסבב את הדבר המכוסה מכל הצדדים כפי צורתו ותבניתו״ (באורי אונקלוס), לכן את המִכְסֶה תרגם חוּפָאָה.⁠1
1. להבחנה זו ראה בהרחבה בפסוק ״ויכסו את ערות אביהם״ (בראשית ט כג).
ויפרשון עליהון לבוש דצבע זהוריא טבה ויכסון יתיה בחפוי משך דססגוןב וישוון ית אריחוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זהורי״) גם נוסח חילופי: ״דזה׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בחפוי משך דססגון״) גם נוסח חילופי: ״בחפיי משכין דססגונין״.
ויפרשון עלוי לבוש צבע זהורי ויכסון יתיה בחופאה דמשך ססגונא וישוון ית אריחוי.
And they shall spread upon it a wrapper of scarlet, and cover it with a covering of hyacinthine skin, and inset its staves.
וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי – עַל הַכֵּלִים וְעַל הַלֶּחֶם, וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מְכַסִּין הַשֻּׁלְחָן וְכָל הַכֵּלִים אֲשֶׁר עָלָיו בִּכְסוּי עוֹר תַּחַשׁ, וְהָיוּ מְשִׂימִין בַּדָּיו לִשָּׂא אוֹתוֹ בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו.
וַיֻבַּסִּטֻוןַ עַלַיְהַא תַּ׳וְבַּ צַבּגִ׳ קֻרמֻזֵ וַיֻגַ׳טונַהֻ בִּגִ׳טַאאִ גֻלֻודִדַארִשֵׁ וַיֻצַלִחֻוןַ אַקוַאבַּהֻ
וישטחו עליה מלבוש צמר צבוע שני ויכסו אותו בכסוי עורות תחש ויתקנו את שיעורי בליטת מוטותיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

ושמו את בדיו – מקשין העולם הוא כתיב (שמות כ״ה ט״ו) לא יסורו ממנו, משמע שהיו תמיד קבועים בארון. ומהו ושמו את בדיו. אלא י״ל ד׳ בדים היו שנים היו קבועים בו תמיד, ועליהם נאמר לא יסורו ממנו, ועל השנים האחרונים אומר ושמו את בדיו, שבאותם הבדים היו נושאים הארון.
ד״א אפי׳ אם תאמר שלא היו רק שני בדים, מ״מ שני חריצים היו בבדים, ונותנין הטבעות בחריצין, שלא יפול הארון על ההולך ראשון ברדתו, ועל ההולך אחרון בהעלותו, ובחנותו היו כל הטבעות חוץ לחריצים. וכשהיו נוסעים היו שמים הבדים כהלכתן הטבעות בתוך החריצין, וזהו ושמו את בדיו.
וי״א ושמו את בדיו – כלומר הלוים ישימו את הבדים על כתפות הנושאים.
וי״א ששמו אותם על כתפיהם.
וי״א שמשימין אותם כסדר כעניין שישאו אותם בהם, כי היו הטבעות רחבין. והיו הבדים נכנסין ויוצאין רק שלא יסירו אותם לגמרי. הקשה הרי״ח מפני מה נאמר את בשולחן ובמזבח הקטורת, ולא נאמר את בארון ובמזבח העולה. ופי׳ בארון ובמזרח העולה היה הציפוי קבוע בטבעות, דהיינו דבתים, ובהם היה נותן הבדים וכתיב הטבעות לא יסורו ממנו, והיינו הבתים, ולכך לא נאמר בהם את, והיו נותנין הבדים על כתף הלוים, והם לא היו רשאין ליגע בבדים כדכתיב בדברי הימים (א׳ ט״ו ט״ו) גבי ארון בכתף ובמוטות עליהם. אבל בשולחן ובמזבח הקטרת נאמר בהם את לרבות את הבתים שלא היו קבועין בטבעות, אלא הבדים היה בתוכן וכשרצו ליסע אז נתן את הבתים בטבעות עם הבדים, ולפיכך לא נאמר בהם הבאה אלא שימה, לפי שהיה תמיד בבתים, אך שהיה מחובר הבתים בטבעות. וא״ת מאין לקח בצלאל לעשות בתים אחרי שלא נצטווה בויקחו לי. ופי׳ כי בשעת ציווי נאמר בהם את לרבות גם הבתים. ומה שלא נאמר בהם את כי מאותה שעה שתקנום שמו בטבעות ושוב לא הסירום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וכסו אתו – בכנוי היחיד, לפי שעל ידי פריסת בגד תולעת שני נכללו כל הכלים בכלל השלחן, לפיכך יאמר אותו על השלחן וכל הכלים בכלל, אבל בפריסת בגד תולעת שני אמר ופרסו עליהם בכנוי הרבים כי אז היה השלחן עם הלחם לבד והכלים לבד על ידי הבדל בגד תכלת, כמו שביארנו למעלה:
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(ט) וְלָקְח֣וּ׀ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֗לֶת וְכִסּ֞וּ אֶת⁠־מְנֹרַ֤ת הַמָּאוֹר֙ וְאֶת⁠־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְאֶת⁠־מַלְקָחֶ֖יהָ וְאֶת⁠־מַחְתֹּתֶ֑יהָ וְאֵת֙ כׇּל⁠־כְּלֵ֣י שַׁמְנָ֔הּ אֲשֶׁ֥ר יְשָׁרְתוּ⁠־לָ֖הּ בָּהֶֽם׃
They shall take a blue cloth, and cover the lampstand of the light, and its lamps, and its snuffers, and its snuff dishes, and all its oil vessels, with which they minister to it.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייונצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיִסְּבוּן לְבוּשׁ תַּכְלָא וִיכַסּוֹן יָת מְנָרְתָא דְּאַנְהוֹרֵי וְיָת בּוֹצִינַהָא וְיָת צֵיבְתַהָא וְיָת מַחְתְּיָתַהָא וְיָת כָּל מָנֵי שִׁמּוּשַׁהּא דִּישַׁמְּשׁוּן לַהּ בְּהוֹן.
א. נוסח אחר: ״משחא״, ועיינו בנתינה לגר.
And they shall take a purple wrapper, and cover the candelabrum of the light, and its lamps, and its tongs, and its snuff dishes, and all the vessels of the service by which they serve it;
וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם
וְיִסְּבוּן לְבוּשׁ תַּכְלָא וִיכַסּוֹן יָת מְנָרְתָּא דְּאַנְהוֹרֵי וְיָת בּוֹצִינָהָא וְיָת צֵיבְתָהָא וְיָת מַחְתְּיָתַהָא וְיָת כָּל מָנֵי שִׁמּוּשַׁהּ דִּישַׁמְּשׁוּן לַהּ בְּהוֹן
כְּלֵי שַׁמְנָהּ – מָנֵי שִׁמּוּשַׁהּ או מִשְׁחַהּ?
נוסח ״וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ״ – ״וְיָת כָּל מָנֵי שִׁמּוּשַׁהּ״ הוא המתועד בספרים המדויקים וכן הוא במיוחס ליונתן ״מָאנֵי שִׁמּוּשָׁא״, ופירושו הוא וְאֵת כָּל כְּלֵי שֵׁרוּתָה, שלא כלשון הפסוק. ולכאורה מתבקש לתרגם ״וְיָת כָּל מָנֵי מִשְׁחַהּ״,⁠1 ואולם מתרגום כזה היה משתמע שהשמן הניתן על המוט נתון בתוך הכלים. ומלבד שזה אינו אפשרי כי כך השמן יישפך, אינו נכון כמוכח מפסוק טז ״וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר״.⁠2 וברש״י: ״ופקדת אלעזר – שהוא ממונה עליהם לשאת אותם״. על כן בהכרח לומר שהשמן היה ניטל בידיים בידי אלעזר והוא ברצונו היה מעביר אותו לבני קהת כרמב״ן כאן.⁠3
1. כך הגירסא בחלק מהדפוסים המצויים אך ״תלמיד טועה חשב להגיה כן אחר לשון המקרא, ולא יתכן מפני שהכתוב מסיים ׳אשר ישרתו לה׳ ולא אשר ידליקו אותה״. ״מרפא לשון״.
2. ״באורי אונקלוס״, ״נתינה לגר״.
3. רמב״ן: ״יראה שאינו נושא אותם, אבל הוא פקיד עליהם ונותן אותם מידו ליד בני קהת אשר יבחר בהם בזריזות וחסידות והם ישאו אותם ויחזירום לידו בהקים המשכן״ (דבריו בפס׳ טז).
ויסבון לבוש תכלהא ויכסון ית מנרתה דאנהרותה וית בוצינהב וית מלקט⁠(ט)⁠הג וית דמחתת⁠[ה]⁠ה וית כל מני שמושה די ישמשון יתיה בהוןו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תכלה״) גם נוסח חילופי: ״דתי׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בוצינה״) גם נוסח חילופי: ״{בוצי}⁠ניה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלקט⁠(ט)⁠ה״) גם נוסח חילופי: ״מלקטיה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מחתתה ... מני״) נוסח אחר: ״מחתיתיה וית כל מני״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מחתת⁠[ה]״) גם נוסח חילופי: ״{מחת}⁠ת״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בהון״) גם נוסח חילופי: ״בה״.
ויסבון לבוש דתיכלא ויכסון ית מנרתא דאנהורי וית בוצינהא וית מילקטיא וית מחתיתא וית כל מני שימושא דישמשון לה בהון.
And they shall take a purple wrapper, and cover the candelabrum that lighteth, and its lamps, its tongs, its snuff-dishes, and all the vessels of service by which they attend it.
(ט-י) [טו] וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר – אַף הַמְּנוֹרָה לְפִי שֶׁעוֹמֶדֶת בַּהֵיכָל, הִיא וְכָל כֵּלֶיהָ הַנִּכְנָסִים לְשָׁם הָיוּ מְכַסִּים בְּבֶגֶד תְּכֵלֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ וגו׳, בַּמְּנוֹרָה לֹא הָיָה מַפְרִישׁ בֵּינָהּ לְכֵלֶיהָ. וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מְכַסִּין אוֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ בְּמִכְסֵה עוֹר תַּחַשׁ, וְהָיוּ נוֹתְנִין אוֹתָהּ עַל הַמּוֹט, לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ שָׁם בַּדִּים שֶׁיִּשְׂאוּ אוֹתָהּ בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וגו׳ (במדבר ד׳:י׳).
את מנורת המאור – זה גופה של מנורה והקנים שלה.
נרותיה – אלו הנרות שעל ראשי הקנים שבהם משימין הפתילות והשמן ומדליקין.
מלקחיה – ציביתיהן שבהם היו מטיבין את הנרות שבהם מוציאים מן הנרות שירי הפתילות השרופות.
ואת כל כלי שמנה – הכלים שמשימין בהם את השמן ליתן בנרות.
וַיַאכֻ׳ד׳וּןַ תַּ׳וְבַּ אִסמַאנגּוּןֵ וַיֻגַ׳טֻּוְןַ בִּהִ מַנַארַתַּ אַלּאִצַ׳אאַתִ וַסִרגַהַא וַכַּלַבַּאתִהַא וַמַגַּאמִרַהַא וַגַמִיעַ אַנִיתִ דִהנִהַא אַלַּתִּי יַכ׳דִמֻונַהַא בִּהַא
ויקחו מלבוש צמר⁠־כבשים צבוע תכלת אפרפר ויכסו בו את⁠־מנורת ההארה ונרותיה ומלקחיה ומחתותיה וכל-כלי השמן שלה, אשר ישרתו אותה בהם.
מלקחיה – כמין צבת, שמושך בה את הפתילה לכל צד שירצה.
מחתתיה – כמין כף קטנה, ושוליה פשוטין ולא סגלגלין, ואין לה מחיצה לפניה אלא מצדיה, וחותה בה את דשן הנרות כשמטיבן.
נרותיה – לוֹצֵיש בלעז, שנותנין בהן השמן והפתילות.
[ואת כל כלי שמנה – על שם שכל שימושה על ידי שמן היה.]⁠א
א. הביאור המוסגר מופיע בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״מ׳ר׳⁠ ⁠⁠״.
מלקחיה – a kind of tongs whereby one draws the wick in any direction one wishes.
מחתתיה – a kind of small ladle, the bottom of which was flat, not rounded (concave), and it had no wall in front (no piece projecting upwards) but only at its sides; and he (the priest) raked into it the ashes of the lamps when he cleansed them out (cf. Rashi on Shemot 25:28).
נרתיה ITS LAMPSluces in Old French, the receptacles into which people put the oil and the wicks (not the lights as the word sometimes means; see e.g. Shemot 40:4).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ט-יב) וכן במנורת המאור ומזבח הקטרת היה התכלת מלמטה והתחש למעלה.
נרותיה לוצי״רנא בלע״ז שנותנין בהן השמן והפתילות. לא הפתילה הדולקת כמו נר אלהים נשמת אדם כי אתה תאיר נרי כי מלת נר משרתת לשני ענינים פעם על הפתילה הדולקת פעם על הכלי שדולקת בו הפתילה לפיכך פי׳ פה שהיא מורה על הכלי הדולקת בו הפתילה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לוצי״ש בלע״ז. פירוש, שאין ״נרותיה״ כמו ״נר ה׳ נשמת אדם״ (משלי כ, כז), ושאר ״נר״ שנאמר על נר הדולק [ד]⁠אז נקרא ״נר״, אלא ״נרותיה״ בכאן הוא על הכלי שנותנין בו השמן והפתילה, אף אם אינו דולק, שלא היה אפשר ליתן נר הדולק לתוך המרצוף:
שנותנין בהן השמן. פירוש לא הפתילה הדולקת כמו נר אלהים וגו׳, לכן פירש פה שהוא מורה על הכלי כי מלת נר מורה גם על הכלי:
In which the oil [and wicks] are placed. The word נרותיה (its lamps) does not refer to the wick that is lit as [it does] in "the lamp of God…" (Mishlei 20:27) Therefore Rashi explains here that it refers to the container, because the word "lamp" can also pertain to the container.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואת נרתיה – בזיכין שנותנים בהם השמן והפתילות:
ואת כל כלי שמנה – כלים שבהם השמן הצריך למנורה, וגם מלקחיה ומחתותיה בכלל כלי שמנה הם, כי גם הם כלים מסייעים השמן להאיר, ולזה כיון אונקלוס שתרגם וית כל מני שמושא:
ולקחו בגד תכלת: הקדים במנורה לקיחת הבגד קודם שהזכיר את המנורה, ולא ככל כלי שרת שבפרשה. ללמדנו דכח פלפולה של תורה בעינן סייעתא דשמיא לעמלים בה עוד קודם שהגיעו להיות תלמידי חכמים, שיהיו יכולים להגיע לבסוף לכבודה.
וכסו את מנורת המאור ואת נרותיה וגו׳: ללמדנו שהרב עם התלמידים הוא מוכרח להיות בצוותא אחת, ׳והיו עיניהם רואות את מוריהם׳ ומשמשים אותם, וכולם מושגחים בפרטות, כמו הרב כן התלמידים. ומשום הכי היו הכל בבגד תכלת אחד.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייונצי״בהכל
 
(י) וְנָתְנ֤וּ אֹתָהּ֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלֶ֔יהָ אֶל⁠־מִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְנָתְנ֖וּ עַל⁠־הַמּֽוֹט׃
They shall put it and all its vessels within a covering of sealskin, and they shall put it on the carrying beam.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״להואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיִתְּנוּן יָתַהּ וְיָת כָּל מָנַהָא לְחוּפָאָה דִּמְשַׁךְ סָסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא.
and put it and all its vessels into a covering of hyacinthine skins, and set it upon a bar.
וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט
וְיִתְּנוּן יָתַהּ וְיָת כָּל מָנַהָא לְחוּפָאָה דִּמְשַׁךְ סַסְגּוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא (ח״נ אֲרִיחַיָּא)
מוט – אריח
א. בפסוק ״וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים״ (שמות כה יג) פירש רש״י ״בדי – מוטות״. מִניין למד רש״י לפרש כך? כי אונקלוס תרגם ״בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים״ – ״אֲרִיחֵי דְאָעֵי שִׁטִּין״ שהוא כתרגום ״וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם״ (במדבר יג כג) וכן כאן: ״וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט״ – ״וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא״. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וְיִתְּנוּן עַל אַסְלָא״, מן היוונית. אך ראה בפסוק הקודם ״וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ״ ובפסוקנו רשב״ם וראב״ע.⁠1
ב. ›בחלק מהדפוסים מוט תורגם בצורת רבים, ״אֲרִיחַיָּא״, שהרי מדובר בשני בדים שבצידי הכלים ולא במוט אחד. אך אין צורך בכך כי לשון מוט מכוונת לשני מקלות, עיין ברשב״ם שבהערה הקודמת ובביאורנו להלן ״וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם״ (במדבר יג כג) ״וְנַטְלוּהִי בַּאֲרִיחָא בִּתְרֵין״ לשון יחיד.
1. רשב״ם : ״ונתנו על המוט – טועה היה בזה ר׳ יוסף קרא מדלא כת׳ כדכת׳ במוט בשנים. והיה רוצה לומר שכל המוט היה תחת הכלים מדכת׳ על. השיבותי כי המוטות היו בצדי הכלים כדרך כל משא שנותנין המוטות בטבעות שבצידי הכלים כדכת׳ בפרשת המשכן, אבל לשון ונתנו ראוי לומר על המוט ואצל לשון משא יאמר במוט כדכת׳ וישאוהו במוט, ונשא בם את השולחן וכת׳ על כתף יסבלוהו, אין לכם משא בכתף. כלומר בדבר זה נושאין את זה״. ראב״ע: ״ונתנו על המוט – כי אין לה בדים, והוא כמו וישאוהו במוט״.
ויתנון יתיה וית כל אמניהב לגו חפוי משך דססגון ויתנון על קופה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מניה לגו חפוי״) נוסח אחר: ״מנאה לחפיי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מניה״) גם נוסח חילופי: ״מנהה״.
ויתנון יתה וית כל מנהא לחופאה דמשך ססגונא ויתנון על אסלא.
And they shall put it and all its vessels in a covering of hyacinthine skin, and place it upon a rest.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

רמז תרצד

כָּל הַכֵּלִים שֶׁבַּמִּשְׁכָּן עוֹר תַּחַשׁ מִלְמַעְלָה, וּבָאָרוֹן פָּרְשׂוּ בֶּגֶד כְּלִיל מִלְמַעְלָה, וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא הָאָרוֹן מְסֻיָּם, הֲוֵי ״וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״.
וַיַגעַלֻונַהַא וַגַמִיעַ אַנִיַתִהַא פִי גִ׳שַׁאאִ גִלֻודִדַארִשֵׁ וַיַצַ׳עֻוןַ דַ׳לִךַּ עַלַי׳ אַלדֻהקִ
וישימו אותה ואת⁠־כל⁠־כליה, בכסוי עורות תחש, ויניחו אותו על המוט.
אל מכסה עור תחש – כמין מרצוף.
אל מכסה עור תחש [AND THEY SHALL PUT IT, AND ALL THE VESSELS] WITHIN A COVERING OF TACHASH SKINS – This was a kind of packing bag.
ונתנו על המוט – שכל המוט היה תחת הכלים1 מדכת׳ על. (רשב״ם בשם ר״י קרא)⁠א
1. לפי ר״י קרא, כנראה, ״המוט״ היה כמין עול. והשוו רשב״ם ויקרא כ״ו:י״ג.
א. רשב״ם מקדים לביאור זה: ״טועה היה בזה ר׳ יוסף קרא מדלא כת׳ כדכת׳ במוט בשנים. והיה רוצה לומר...⁠״
ונתנו על המוט – טועה היה בזה ר׳ יוסף קרא מדלא כת׳ כדכתיב: במוט בשנים (במדבר י״ג:כ״ג), והיה רוצה לומר: שכל המוט היה תחת הכלים, מדכתיב: על.
השיבותי: כי המוטות היו בצדי הכלים, כדרך כל משא שנותנין המוטות בטבעות שבצידי הכלים, כדכתיב בפרשת המשכן (שמות כ״ה:י״ד,כ״ז, כ״ז:ז׳, ל׳:ד׳). אבל לשון ונתנו, ראוי לומר על המוט, ואצל לשון משא יאמר במוט, כדכתיב: וישאוהו במוט (במדבר י״ג:כ״ג), ונשא בם את השולחן (שמות כ״ה:כ״ח), וכת׳א {ישאהו} על כתףב יסבלוהו (ישעיהו מ״ו:ז׳), אין לכם משאג בכתף (דברי הימים ב ל״ה:ג׳). כלומר: בדבר זה נושאין את זה.
א. בדפוס ראשון: כדכתיב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): ככת׳.
ב. בדפוס ראשון: בכתף. כן בכ״י ברסלאו 103 (לפי עדות רוזין), אלא שכנראה יש טעות סופר במהדורת רוזין וכתוב שם בהערה: בכסף. אפשר שרשב״ם עצמו טעה בציטוט הפסוק מזכרונו, וניסה להביא משם ראייה בחושבו שכתוב שם ״בכתף״ ולא ״על כתף״. בקרן שמואל הציע לתקן ״בכתף ישאו״ (במדבר ז׳:ט׳), ואכן פסוק זה היה תומך בטיעון רשב״ם. אולם לא כל כך סביר שסופר יטעה וישנה פסוק מוכר לפסוק הרבה פחות ידוע.
ג. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון נוספה כאן בטעות מלת ״אלא״.
ונתנו על המוט AND THEY SHALL PLACE IT ON THE BAR (המוט): Rabbi Joseph Qara used to interpret1 this verse incorrectly. [His mistaken understanding was] based on the fact that the verse [reads “על המוט – on the bar,” and] does not read [“במוט – with the bar,”] as in the phrase (13:23) “Two of them carried it with a bar (במוט).” He wanted to argue that “on the bar” means that the entire bar2 was under the vessels [that were being carried].
I answered him that the מוטות [of this verse] were [bars that were] attached at the side of the vessels.⁠3 [This was done the same way] as was customary for any item that was being carried. Bars (מוטות) were put in rings [that were attached to] the sides of the items being carried, as it is written in the portion of the Torah that describes the Tabernacle.⁠4
However, [the distinction between “on the bar” and “with a bar” may be explained as follows:] when the verb “to place” (ונתנו) is used, it is appropriate that it be followed by [the preposition,] “on.” When the verb “to carry” is used, it is followed by [the preposition] “with,” as in the verse (13:23) “they carried it with a rod (במוט),” or (Ex. 25:28) “they carried the table with them (בם).”
And similarly [one sees that when using the noun “shoulder (כתף),” the prepositions ב and על do not imply two different ways of carrying an item. One verse reads] (Is. 46:7) “they must support it on their shoulders (על כתף)” and [another verse reads] (II Chron. 35:3) “you shall no longer carry it on your shoulders (בכתף).” [The preposition ב in that last phrase could not imply that the item is carried alongside of the shoulder; it is rather the instrumental use of the letter ב,⁠5] i.e. by means of (ב) this, some item is carried.⁠6
1. Rashbam’s phrase, “used to interpret incorrectly (טועה היה בזה)” might imply that Qara changed his mind after Rashbam explained to him his “error.” I think it more likely that the use of the past tense here implies that Qara was no longer alive when Rashbam wrote his Bible commentary. On this point I take issue with Avraham Grossman, Ḥakhme Ṣorfat, p. 28, who argues that Rashbam’s Torah commentary was written while Qara was still alive. (In a personal communication to me, Professor Grossman wrote that his estimation is that Qara died around the year 1130 and that Rashbam’s commentary was written in the 1120s.) I have argued in my “The Connection Between Rabbi Samuel ben Meir’s Torah Commentary and Midrash Sekhel Ṭov that Rashbam’s Torah commentary was written at least twenty years later, well after Qara’s death. On this point see further note 24 on 31:49–50 below.
2. It is possible that Joseph Qara does not understand מוט as meaning a pole or a bar, but rather, as NJPS would have it, “a carrying tray.” See note 32.
3. The most crucial difference between the approach of Rashbam and the explanation that he heard from and reports in the name of Qara is that Rashbam feels that the מוט of our verse is a bar, and is synonymous with the בדים described in Exodus for carrying the Tabernacle’s vessels. We have no further knowledge of what Qara said (since his Torah commentary is not extant, except in fragments), other than what Rashbam writes here. Accordingly it is difficult to know how he interpreted מוט, except to say that he thought that the מוט went under the item being carried. See also iE and Luzzatto here, who do not think that מוטות and בדים are synonymous.
4. See e.g. Ex. 25:14 and 25:27.
5. See G.-K. 119o.
6. In other words, Rashbam believes that the variation in the use of prepositions על and ב in verses that describe carrying should not be seen as reflecting different ways of carrying. Surely the only way of using one’s shoulder to carry an item is to put the item on one’s shoulder; the preposition ב could not be seen as implying anything else.
My translation above is based on Rosin’s speculative emendation of the text he found in the manuscript (to על כתף יסבלוהו). In the now lost ms., Rashbam’s second to the last proof text is (according to Ashkenazi’s report) “בכתף יסבלוהו” (or, as Rosin reports “בכסף [!] יסבלוהו,” although I am inclined to think that the word בכסף is simply a typo for בכתף). In any case, the text requires emendation since neither of those phrases appears in the Bible.
Ashkenazi emended in a more cavalier manner to “בכתף ישאו”; that reading yields a much simpler text. If we follow Ashkenazi’s emendation, then we find that Rashbam concludes his comment by citing four verses, all of which prove the same point – that the preposition ב is the one that is used after the verb “to carry (נשא).”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ונתנו על המוט – כי אין לה בדים, והוא כמו: וישאוהו במוט (במדבר י״ג:כ״ג).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

AND SHALL PUT IT UPON A BAR. For it did not have any staves.⁠1 It is similar to and they bore it upon a pole (Num. 13:25).⁠2
1. By which to carry it.
2. There too the grapes, which of course did not have any staves, were placed on a bar in order to be carried. Weiser suggests that Ibn Ezra believed that bar is to be interpreted as two bars, in the same manner that pole is to be interpreted as poles.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ונתנו על המוט – ולא תלויה תחתיו לפי שהמנורה גבוהה י״ח טפחים פן תגרר לארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

אל מכסה עור תחש כמין מרצוף. שהוא שק גדול שנותנין בו פלפלין וסחורות בעלי הספינות כדתנן במסכ׳ כלים הכרים והכסתות והשקין והמרצופין והוצרך לפרש כמין מרצוף שלא תחשו׳ שהוא מכסה התחש אשר על המשכן מלמעלה כי התחש ההוא בני גרשון נושאין אותו כדכתי׳ ונשאו את יריעו׳ המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה ועוד שאין ראוי שיעשו מכסה המשכן שק שישימו בו כלי השלחן ועוד שמכס׳ התחש אשר על המשכן הוא א׳ ומכסי התחש שכסו בהן כלי השלחן וכלי המנורה ומזבח הזהב וכלי השרת ומזבח הנחשת וכל כליו הם רבים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ונתנו על המוט – ואז יזכו הלויים לשאת.
ונתנו על המוט; after that the Levites were permitted to carry all these parts.
כמין מרצוף. פירוש, שאין פירושו מכסה כמשמעו, כמו ״מכסה התחש אשר עליו״ (פסוק כה), דלא שייך לומר ״אל מכסה עור תחש״, דמשמע שהיה לו בית קיבול, ועל כרחך צריך לומר שהוא כמו שק שיש לו בית קיבול, אלא מדקרא אותו בשם ״מכסה״ על כרחך אינו כמו שאר שק שנעשה לקבל בתוכו, דההוא לא יקרא ״מכסה״. אלא דהכא הוא ׳כמין מרצוף׳ העשוי לכסות בו בגדים בעת המסע, ומפני שלא נעשו רק שלא יקלקלו הבגדים נקרא ״מכסה״:
מרצוף. פירוש שק גדול ששמים בו סחורות. מדכתיב אל מכסה משמע דבר שיש לו תוך:
Sack. A large sack in which one places merchandise; because it is written "into the covering,⁠" it is clear that it has an inside.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אל מכסה עור תחש – יאמר שיתנו המנורה אל המכסה, ולא המכסה על המנורה, כי היה כמו נרתק ופיו למעלה, ובתוכו היו נותנים המנורה וכליה:
ונתנו על המוט – כי לא היו טבעות בכלי המנורה שינשאו על ידי בדים:
על המוט – המוט איננו הבד, כי הבד היה נכנס בטבעות, והיו שני בדים, והמוט היה אחד, והיו תולין עליו הדבר הנִישָא על ידי וָו או על ידי חבל, כמו שעשו באשכול {במדבר י״ג:כ״ג}, וכן כאן היתה המנורה עם כל כליה במרצוף, והמרצוף תלוי על המוט בוו או בחבל, וכן נקרא מוט העץ שהעול נכנס בתוכו, והנה מוט הוא בד המחזיק מה שתחתיו, ואומרים ונתנו על המוט, כי הוו או החבל היה על המוט {כדרך שאומרים תלוי עליו (שיר השירים ד׳:ד׳) ותלית אותו על העץ {דברים כ״א:כ״ב}.}.⁠א
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
upon a pole (ha-mot). The mot is not the same as the bad [the “pole” referred to in vv. 6 and 8 above], for the bad was inserted into rings, and there were two of them, while there was only one mot, on which they would hang the carried object by a hook or a rope, as was done with the cluster [of fruit that the spies carried out of the land of Israel (Num. 13:23)]. Here, likewise, the candelabrum and all of its furnishings were carried in a sack, which was hung on the mot with a hook or a rope. The term mot is also used for the wooden beam in which a yoke is inserted. In sum, a mot is a pole that holds something underneath it; one says “place upon a mot” because the hook or rope is on it.
מוט – משרש מוט, כי המשא בהיותו תלוי ונִשָּׂא על המוט ינוד ויתמוטט הנה והנה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״להואיל משההכל
 
(יא) וְעַ֣ל׀ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֗ב יִפְרְשׂוּ֙ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת⁠־בַּדָּֽיו׃
On the golden altar they shall spread a blue cloth, and cover it with a covering of sealskin, and they shall put in its poles.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְעַל מַדְבְּחָא דְּדַהְבָּא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תַּכְלָא וִיכַסּוֹן יָתֵיהּ בְּחוּפָאָה דִּמְשַׁךְ סָסְגוֹנָא וִישַׁוּוֹן יָת אֲרִיחוֹהִי.
And upon the golden altar they shall spread a purple wrapper, and cover it with a covering of hyacinth skins, and fix its staves.
וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו
וְעַל מַדְבְּחָא דְּדַהְבָּא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תַּכְלָא וִיכַסּוֹן יָתֵיהּ בְּחוּפָאָה דִּמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁוּוֹן יָת אֲרִיחוֹהִי
האם בֶּגֶד תְּכֵלֶת זהה לבִּגְדֵי הַשְּׂרָד?
אונקלוס תרגם ״יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת״ – ״יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תַּכְלָא״ וכמוהו גם המיוחס ליונתן. ובפסוק ״וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן״ (שמות לא י) תרגם ״וְיָת לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא וְיָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כָּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְּנוֹהִי לְשַׁמָּשָׁא״, ושם נחלקו המפרשים בכוונתו: האם פירש בִּגְדֵי הַשְּׂרָד כבגדי כהונה או ככיסויי כלי הקודש בזמן המסעות? תרגומו ״בִּגְדֵי הַשְּׂרָד״ – ״לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא״ שהוא כמו ״בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן״ – ״לְשַׁמָּשָׁא״ מוכיח לכאורה שכוונתו לבגדי כהונה. וכן דרשו חז״ל: ״מאי דכתיב את בגדי השרד לשרת בקדש? אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט״ (יומא עב סע״א). אבל רבינו בחיי הסתייע מת״א לפרש שהכוונה לכִסּוּיֵי כלי המשכן: ״ואת בגדי השרד – טעמו כתרגומו לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא, והיו מכסין בהם כלי המשכן״. ואולם ראייתו מן התרגום אינה מוכרחת: גם רש״י פירש בגדי הַשְּׂרָד כבגדים לכיסוי המשכן [כי ו״ו וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן מוכיחה שהם שני סוגים]⁠1 אבל הוא לא הסתייע מת״א שכן כתב:
בגדי השרד – יש מפרשים לשון עבודה ושירות, כתרגומו לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא, ואין לו דמיון במקרא. ואני אומר, שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים, ותרגום של מכבר, שהיו ארוגים במחט עשויים נקבים נקבים לצידי״ץ בלע״ז.
רש״י מפרש אפוא בִּגְדֵי הַשְּׂרָד על פי הארמית ״עשויים נקבים נקבים״, בדמיון לתרגומי ״קלעים״ (שמות כז ט) ״סְרָדֵי״, ״מִכְבָּר״ (שמות כז ה) ״סְרָדָא״, שגם הם מנוקבים.⁠2 ואולם מדבריו עולה שת״א ״לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא״ אינו מסייע לפירושו, ולא כרבינו בחיי. ואמנם ״תוספות יום טוב״ ו״משנה למלך״ התקשו בכוונת רש״י.⁠3
גם רמב״ן החולק על רש״י ומפרש בִּגְדֵי הַשְּׂרָד כבגדי כהן גדול, לא הוכיח דעתו מלשון התרגום, שכתב:
הנכון שנפרש בגדי השרד, בגדי היחוד, כלומר בגדים שיתיחד בלבישתם אחד העם הגדול מאחיו. וכן: וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה׳ קֹרֵא (יואל ג ה), הַשְּׂרִידִים שָׂרְדוּ מֵהֶם (יהושע י כ), מן פָּלִיט וְשָׂרִיד (ירמיהו מד יד). וירמוז לבגדי אהרן, ויקראם כן, שלא ילבשם רק יחיד בדורו, אהרן בחייו, ואחריו הכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה.
נמצא שמתרגום ״לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא״ אין להכריע מהי דעת ת״א בביאור ״בגדי הַשְּׂרָד״: כִּסּוּיֵי כלי המשכן או בגדי כהונה.⁠4 וראה גם דברי ״נתינה לגר״ על ״בִגְדֵי שְׂרָד״ (שמות לט א). ובוודאי אין להוכיח דעתו מתרגומו כאן ״יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת״ – ״יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תַּכְלָא״ שהוא תרגום מילולי.
1. רש״י: ״ואת בגדי השרד – אומר אני לפי פשוטו של מקרא אי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן. אלא אלו בגדי השרד, הם בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורין בפרשת מסעות: וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת (במדבר ד יב) וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן (במדבר ד יג) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי (במדבר ד ח). ונראין דברי, שנאמר וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (שמות לט א) ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש״. אך ראה ״העמק דבר״ שמ׳ לה יט שפירש בגדי השרד על כיסויי הכלים וגם על בגדי כהן גדול ביוכ״פ ״דשניהם נקראו לפי הפשט בגדי השרד משום שנשתיירו אחר תשמישם לגניזה כידוע. דבגדי יוה״כ נגנזים וכן בגדים שהלבישו בהם את כלי הקדש, אחר שבאו לא״י נגנזו ולא כמו בכל בגדי הקדש... ומעתה אין הו״ו וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן מיותר״.
2. על דרכו לפרש עברית על פי הארמית, ראה ״המשקוף״ (שמות יב ז).
3. בתוי״ט (חולין יא א) העיר על סתירה בין רש״י לש״ס לפירושו בחומש: מביאורו לש״ס ״לעמוד לשרת דבר הראוי לשירות – לתכלת דבגדי שרד״ (חולין קלז ע״א) עולה ש״בגדי שרד״ הם בגדי כהונה, הפך פירושו בחומש. אמנם ״תוספות חדשים״ למשנה שם הגיה ברש״י ״בגדי שרת״. אבל ״משנה למלך״ הל׳ כלי המקדש, פ״י הל״ד כתב: ״ולי נראה דרש״י בפירוש התורה מפרש כפי פשוטו של מקרא כמו שהשרישנו רא״ם ז״ל בכמה מקומות. אך בפירוש הש״ס נטה אחר דברי רז״ל דס״ל דבגדי שרד הם בגדי כהונה. ונקט בלישניה בגדי שרד לפי שתרגם אונקלוס לבושי שמושא״. כלומר גם לדעת רש״י ת״א מפרש בגדי שרד כבגדי כהונה.
4. גם ״אור התרגום״ פירש ״לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא״ על כסויי המשכן. אלא מכיוון ששימשו לכסותו מהאבק והשמש בדרכים נטלו לצורך זה שיירי בגדים ולכן ״תרגם הַשְּׂרָד מלשון שָׂרִיד״ בגדים פחותים, וכבר קדמו חזקוני שכתב ״בגדי השרד – לשון פליט ושריד, מה שנשאר ממלאכת יריעות המשכן ובגדי כהונה ומהפרכת והמסך עשו בגדים לכסות ארון העדות והשולחן והמנורה והמזבחות״.
ועל מדבחה דדהבה יפרשוןא לבוש (ח){ד}⁠תכלה ויכסון יתיה בחפויב משך דססגון ויכסוןג יתי אריחוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יפרשון״) גם נוסח חילופי: ״ילבשון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בחפוי״) גם נוסח חילופי: ״בחפיי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויכסון״) גם נוסח חילופי: ״וישוון״.
ועל מדבחא דדהבא יפרסון לבוש תיכלא ויכסון יתיה בחופאה דמשך ססגונא {וישוון ית אריחוי.
And upon the golden altar they shall spread a purple vest, and cover it with a covering of hyacinthine skin, and inset its staves.
(יא-יב) [טז] וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת – אַף מִזְבַּח הַזָּהָב לְפִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּהֵיכָל הָיוּ מְכַסִּין אוֹתוֹ בְּבֶגֶד תְּכֵלֶת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ כִּסּוּהוּ בְּמִכְסֵה עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו לִטֹּל בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה וגו׳, אֲבָל כֵּלָיו לֹא הָיוּ נוֹתְנִין עִמּוֹ אֶלָּא לְבַד הָיוּ נוֹתְנִין אוֹתָם עַל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וּמְכַסִּין אוֹתָן בְּמִכְסֵה עוֹר תַּחַשׁ וְהָיוּ נוֹתְנִין אוֹתָם עַל הַמּוֹט כְּדֵי לִטְּלָן עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ וגו׳, מָה הָיוּ כֵּלָיו, כַּף וּמַחְתָּה, כַּף לִקְטֹרֶת סַמִּים וּמַחְתָּה לְהַכְנִיס בָּהּ גֶּחָלִים, הָיָה מַנִּיחַ הַמַּחְתָּה שֶׁל גֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּמְעָרֶה הַקְּטֹרֶת שֶׁבַּכַּף לְתוֹכָהּ עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים, זֶה הָיָה מִזְבַּח הַזָּהָב.
וַעַלַי׳ מַד׳בַּחִ אלדַ׳הַבִּ יֻבַּסִּטֻוןַ תַּ׳וְבַּ אִסמַאנגּוּןֵ וַיֻגַ׳טֻּונַהֻ בִּגִ׳טַאאִ גִלֻודִדַארִשֵׁ וַיֻצַלִחֻוןַ אַקוַאבַּהֻ
ועל מזבח הזהב ישטחו מלבוש צמר⁠־כבשים צבוע תכלת אפרפר ויכסו אותו בכסוי עורות תחש ויתקנו את שיעורי בליטת מוטותיו.
ועל מזבח הזהבבגד אחד ומכסה.
AND UPON THE GOLDEN ALTAR THEY SHALL SPREAD. Another cloth1 and a covering.⁠2
1. Hebrew, beged acher. Some emend to one cloth (beged echad) (Filwarg).
2. The reference is to a covering of tachash (sealskin).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ושמו את בדיו – לשון תיקון וגבי ארון דכתיב ושמו מוכיח כן דהא כתיב לא יסורו ממנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

יִפְרְשוּ: בפשט. [יִפְרְשׂוּ֙].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ועל מזבח הזהב וגו׳: כבר ביארנו (פסוק ו׳) שהוא נגד כהונה גדולה. ובאשר אין מוכרח לכהן גדול שיהיו כהנים הדיוטים סביביו, משום הכי הונח מזבח הזהב בפני עצמו בתכלת ובעור תחש.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתנצי״בהכל
 
(יב) וְלָקְחוּ֩ אֶת⁠־כׇּל⁠־כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרְתוּ⁠־בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ וְנָֽתְנוּ֙ אֶל⁠־בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אוֹתָ֔ם בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְנָתְנ֖וּ עַל⁠־הַמּֽוֹט׃
They shall take all the vessels of ministry, with which they minister in the sanctuary, and put them in a blue cloth, and cover them with a covering of sealskin, and they shall put them on the carrying beam.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזארלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייונצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיִסְּבוּן יָת כָּל מָנֵי שִׁמּוּשָׁא דִּישַׁמְּשׁוּן בְּהוֹן בְּקוּדְשָׁא וְיִתְּנוּן לִלְבוּשׁ תַּכְלָא וִיכַסּוֹן יָתְהוֹן בְּחוּפָאָה דִּמְשַׁךְ סָסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא.
And they shall take all the vessels of the ministry with which they minister in the sanctuary, and put them in a cloth of purple, and cover them with a covering of hyacinth skins, and set them upon bars.
וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט
וְיִסְּבוּן יָת כָּל מָנֵי שִׁמּוּשָׁא דִּישַׁמְּשׁוּן בְּהוֹן בְּקוּדְשָׁא וְיִתְּנוּן לִלְבוּשׁ תַּכְלָא וִיכַסּוֹן יָתְהוֹן בְּחוּפָאָה דִּמְשַׁךְ סַסְגּוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא
אֶל בֶּגֶד – לִלְבוּשׁ ולא בִּלְבוּשׁ
רק בכיסוי הכלים הגדולים – הארון, השולחן ומזבח הזהב – נאמרה לשון פריסה: בארון – ״וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת... וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה״ (ה-ו), בשולחן – ״וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת״ (ז), וכן: ״וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת״ (יא). ואולם פסוקנו ״כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ״ מוסב לכלי הקטורת (כף ומחתה).⁠1 ומכיוון שאלה היו כלים קטנים לא נאמרה בהם פריסת בגד תכלת אלא ״וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת״ שמשמעותו: נתנום בתוך בגד תכלת. ואם כן מדוע תרגם אונקלוס ״וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת״ – ״וְיִתְּנוּן לִלְבוּשׁ תַּכְלָא״ ולא כדרכו לתרגם נתינה אֶל מקום או אֶל חפץ – בְּ , דוגמת ״וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת״ (שמות כה כב) ״וּבַאֲרוֹנָא״, ״וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים״ (שמות כח ל) ״בְּחֹשֶׁן דִּינָא״? ובדומה קשה תרגומו להלן ״וּמִן הֶעָפָר... יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם״ (במדבר ה יז) ״לְמַיָּא״ ומדוע לא תרגם ״בְּמַיָּא״? ושמעתי שאולי מפני שכלי השרת והעפר הם החשובים, לכן תרגם נתינתם ״אל״ לְ- ולא בְּ-.⁠2
1. רש״י: ״את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש – בתוך המשכן שהוא קדש, והן כלי הקטרת שמשרתין בהם במזבח הפנימי״.
2. שמעתי מהרב עמיאל שטרנברג והרה״ג אביגדר נבנצל קילס דבריו. וראה עוד בפסוק ״וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר״ (בראשית לט יב) ״בְּבֵית אֲסִירֵי״ [ולא כנוסחי לְבֵית אֲסִירֵי], כי רק נתינה ״אל״ אדם דוגמת ״וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר״ (בראשית יח ז) מתורגמת לְ – אבל נתינה ״אל״ מקום או חפץ מתורגמת בְּ-.
ויסבון ית כל מניא שמושה די ישמשוןב בהון בגו בית קודשהג ויתנוןד על קופה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מני״) גם נוסח חילופי: ״מאני״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די ישמשון״) גם נוסח חילופי: ״דשמ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגו בית קודשה״) גם נוסח חילופי: ״בבית״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״לגו לבוש תכלה ויכסון יתהון בחפוי משך דססגון ויתנון״.
ויסבון ית כל מאני שמושא די ישמשון בהון בקודשא ויתנון ללבוש דתכלא ויכסון יתהון בחופאה דמשך ססגונא}⁠א ויתנון על קופא.
א. הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
And they shall take all the vessels of the service with which they minister in the sanctuary, and wrap them in a covering of hyacinthine skins, and place it upon a beam.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ולקחו את כל כלי השרת – אלו המזרקים שהיה מכניס בהם דם הפר ודם השעיר של יום הכיפורים לפני ולפנים, מאותו הדם היה נותן על מזבח הזהב, שנאמר ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ (ויקרא ט״ז:י״ח). ואותם מזרקים שבהם מכניס דם פר כהן משיח, ודם פר העלם דבר של צבור שבאותם דמים, דכתיב ונתן הכהן מן הדם (ויקרא ד׳:ז׳).
מַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר, כְּלֵי שָׁרֵת דִּכְתִיב ״וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת״ וְכוּ׳ (כִּדְכָתוּב בְּרֶמֶז ת״מ).
וַיַאכֻ׳ד׳וּןַ גַמִיע אַנִיתִ אלּכִ׳דמַתִ אַלַּתִי יַכ׳דִמֻוןַ בִּהַא פִי אלּקֻדֻסִ פַיַגעַלֻונַהַא פִי תַּ׳וְבִּ אִסמַאנגּוּןֵ וַיֻגַ׳טונַהַא בִּגִ׳טַאאִ גִלֻודִדַארִשֵׁ וַיַצַ׳עֻונַהַא פִי אַלדֻהקִ
ויקחו את⁠־כללות כלי השרות אשר ישרתו בהם את⁠־מה שבקדש, וישימו אותם בבד צמר⁠־כבשים צבוע תכלת אפרפר ויכסו אותם בכסוי עורות תחש ויניחו על המוט.
את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש – בתוך המשכן שהוא קדש, והן כלי הקטרת שמשרתין בהן במזבח הפנימי.
את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש [AND THEY SHALL TAKE] ALL THE VESSELS OF MINISTRY, WHEREWITH THEY MINISTER IN THE HOLY PLACE – i.e. in the Tabernacle which is called holy; these were the vessels for the incense with which they performed the ministry at the inner altar.
אתא כל כלי השרת – כמו: סכינים, וקערות, וכפות הנשיאים.
א. כן בכ״י פריס 176 כלשון הפסוק. בכ״י פריס 177, ברסלאו 53: ואת.
OF COVERING THE HOLY FURNITURE, AND ALL THE HOLY VESSELS.⁠1 The ark, the table, the menorah, the altars, and all the utensils of ministry such as the knives, the spoons, and the plates.
1. Ibn Ezra's comment is misplaced. It belongs in verse 15.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

את כל כלי השרת – סכינים, קערות כוסות.⁠1
ונתנו על המוט – כמנהג כל משאוי שנושאים במוט ולא תחת המוט פן יהא המשאוי נגרר על הארץ.
1. שאוב מאבן עזרא.
את כל כלי השרת, "all the vessels of ministry;⁠" knives, bowls, and ladles.
ונתנו על המוט, "and they shall put them on the bar.⁠" Not below the bar so that they would not get damaged by being dragged along the ground.
אשר ישרתו בם בקודש. פי׳ הקונטריס (רש״י ד״ה את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש) בתוך המשכן שהוא [קדש] והן כלי הקטורת שמשרתים בהן במזבח הפנימי. ולפי׳ זה משמע דלהכי כתו׳ (בקדשים) [בקדש] לאפוקי כלי שרת של עזרה. ובפ׳ בתר׳ דזבחי׳ (זבחים קיט:) משמ׳ דלהכי כתי׳ (בקדשים) [בקדש] להשמיענו דאין כלי שרת בבמה. וקשי׳ דחשיבי כל כלי המשכן במשא בני קהת גרשון ומררי חוץ מכיור וכנו. יעקב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

בתוך המשכן שהוא קודש. לא שיהיה פירושו שמשרתים בכלים בקדושה, דאם כן ״בקדש״ בשוא מבעי ליה, לא שיהיה הבי״ת בפתח, דמשמע קודש הידוע, והיינו המשכן שהוא ידוע ביותר:
(יב-יד) יְשָֽרְתוּ: השי״ן במאריך, וכן וּפָֽרְשוּ, הפ״א במאריך, וכן וְנָֽתְנוּ על המוט, וכן וְנָֽתְנוּ עליו. [יְשָֽׁרְתוּ⁠־בָ֣ם].
בתוך המשכן שהוא קדש. דק״ל דלא הל״ל אלא אשר ישרתו בם, בקדש ל״ל ומתרץ מש״ה כתיב בקדש לומר שלא היו משרתים על המזבח באותן כלים כי אם במשכן, כי אין צריך כלים למזבח הפנימי שלא היו מקטירין עליו אלא קטרת הסמים. [גור אריה] לא שיהיה פירושו שישרתו שם בקדושה דא״כ ה״ל לינקד הבי״ת בשו״א, אבל עכשיו שהיא נקודה בפת״ח משמע קודש הידוע והוא המשכן שהוא ידוע ביותר:
Inside the Mishkon which is holy. Rashi is answering the question: It simply should have stated "with which they serve.⁠" Why did it add "בקדש — in the sanctuary" (lit. in the Holy)? He answers that it is written בקדש to teach that they would not serve on the altar with these utensils, but rather in the Mishkon. For they did not need utensils for the inner altar, since they would only burn incense on it. (Gur Aryeh) One is not to explain [the verse to mean] that they served there in holiness, because if this were so, the Torah should have vowelized the beis with a shva (בְקדש). However, now that it was vowelized with a pasach (בַקדש) it is implies a known "holy" (i.e. the holy) entity and this is the Mishkon, for it was the most known [holy entity].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

את כל כלי השרת – כלי הקטורת שמשרתים בהם במזבח הפנימי, לכך נאמר אשר ישרתו בם בקודש, ר״ל בתוך המשכן:
ולקחו וגו׳: נגד כהנים הדיוטים, וגם המה משרתי עליון המה ומושגחים בפרטות, משום הכי גם המה נתכסו בבגד תכלת מלמטה.
אשר ישרתו בם – תנא דבי ר׳ ישמעאל, את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש, שני כלים ושירות אחת, מלמד שאם הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם כשר, מאי טעמא, דרך שירות בכך1. (יומא נ״ח.)
אשר ישרתו בם בקדש – תניא, כל הכלים שעשה משה במדבר משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מקדשתן, מאי טעמא, דאמר קרא ואת כל כלי הקודש אשר ישרתו בם בקודש, הכתוב תלאן בשירות.⁠2 (סנהדרין ט״ז:)
אשר ישרתו בם בקדש – מכאן שאין כלי שרת נוהגין בבמה.⁠3 (זבחים קי״ט:)
1. לא נתבאר מהיכא משמע ליה לדרוש מלשון פסוק זה שני כלים ושירות אחת. ואולי דקדקו חז״ל שינוי לשון דכאן כתיב אשר ישרתו בם, ובפרשה הקודמת פ׳ ל״א ולעיל בפרשה זו פ׳ ט׳ ולהלן פ׳ י״ד בכולם כתיב אשר ישרתו בהם, ואע״פ דלכאורה אין חילוק בין לשון בם לבהם, אך חז״ל בעומק עיונם בסגולת לשון הקודש מצאו מקום להרגיש ולדרוש שינוי לשון זה, ודרשו דבהם משמע כמו עמהם או אתם, ולשון זה אינו מורה על פרטי השימוש איך נעשית, אלא שרק שהם משמשים כפי הדין והצורך, כל אחת ביחוד, משא״כ הלשון בם הוי כמו בתוכם, ולכן מדכתיב כאן כלי השרת אשר ישרתו בם, משמע אשר ישרתו בתוכם. ולכאורה הלא בתוך הכלי אין שורתין רק באחת ולא בשתים וא״כ הול״ל בהם, לכן דרשו שני כלים ושירות אחת, ר״ל בא לרמז שמותר לשמש שירות אחת בשני כלים, וכמו שצייר שהניח מזרק בתוך מזרק.
גם י״ל דדייקו הנקוד במלה כלי, בציר״י הלמ״ד, ובעלמא כתיב בחיר״ק, כל כלי זהב, מכל כלי עץ, כל כלי חרש, כל כלי העור, כל כלי מעשה (פ׳ מטות) ועוד הרבה, כולם בחיר״ק, ורק כאן כתיב בציר״י המורה על לשון רבים, ולכן דריש מה שדריש. – וגם י״ל דמדייק מדלא כתיב כלי השרתות, דהיה משמע שתי שירות.
ועיין בסוגיא כאן דמדרשה זו ילפינן דמין במינו אינו חוצץ כמו ששני אלה הכלים אינם חוצצים כשהם זה בתוך זה והוא אוחז בחיצונה והדם בפנימי, ונ״מ בזה לענין כמה דינים, כמו לענין לולב שאם כרך עלה של לולב על ידו ואחז הלולב אינו חוצץ, וכן אם הניח קציצת תפילין של יד על הרצועה אינו חוצץ, ועוד כהנה.
2. ר״ל בזמנם קדשתן המשיחה בשמן המשחה, וכדכתיב (פ׳ נשא) וימשחם ויקדש אותם, והם קדשו את הנכנס לתוכו, ולדורות נתקדשו ע״י שנשתמשו בהם במקדש. ובטעם הדרשה פירש״י דמדייק מדכפל קרא בלישניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע״י שירות, עכ״ל. וגם י״ל דמדייק מיתור המלה בקודש, דמהיכי תיתא הו״א ששרתו בם בחול, אלא בא לרמז שקדושתם תלויה בשירותם ובעבודתם כמבואר, וע״ע מש״כ בפ׳ נשא (במדבר ז׳:א׳).
3. היינו בבמה קטנה שכל יחיד עושה לעצמו בחצרו וגינתו להקריב עליו כל קרבנותיו [בשעת היתר הבמות, דהיינו קודם בנין הבית בשילה, ואחר שנחרבה שילה בימי עלי – קודם שנבנה המקדש בירושלים], אבל בבמה גדולה דהיינו במת צבור שהיה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש היו גם כלי שרת. וטעם דרשה זו בכלל הוא משום דבבמת יחיד לא היתה השכינה שורה ואין זה נקרא בקודש. וכה״ג היו חסרים עוד כמה ענינים בבמה באלה דכתיב בהו לפני ה׳ כמו סמיכת קרבנות ושחיטת כהן ותנופה והגשה ובגדי שרת ועוד, כמו שביארנו בס׳ ויקרא.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזארלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייונצי״בתורה תמימההכל
 
(יג) וְדִשְּׁנ֖וּ אֶת⁠־הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו בֶּ֖גֶד אַרְגָּמָֽן׃
They shall take away the ashes from the altar, and spread a purple cloth on it.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיִסְפּוֹן יָת קִטְמָא דְּמַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי לְבוּשׁ אַרְגְּוָן.
And they shall collect the cinders from the altar, and spread upon it a wrapper of crimson,
וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן
וְיִסְפּוֹן יָת קִטְמָא דְּמַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי לְבוּשׁ אַרְגְּוָן
וְדִשְּׁנוּ – וְיִסְפּוֹן יָת קִטְמָא, ויסירו הדשן
א. ״וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ״ – ״וְיִסְפּוֹן יָת קִטְמָא דְּמַדְבְּחָא״.⁠1 התרגום נתבאר ברש״י לפסוק ״וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ״ (שמות כז ג) המתורגם כמו כן ״לְמִסְפֵּי קִטְמֵיהּ״, ופירש שם רש״י:
לדשנו – להסיר דשנו לתוכם. והוא שתרגם אונקלוס ״לְמִסְפֵּי קִטְמֵיהּ״, לספות הדשן לתוכם. כי יש מלות בלשון עברית מילה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בנין וסתירה כמו ״וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ״ (תהלים פ י), ״אֱוִיל מַשְׁרִישׁ״ (איוב ה ג), וחִלופו ״וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ״ (איוב לא יב). וכמוהו ״בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה״ (ישעיהו יז ו), וחִלופו ״מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה״ (ישעיהו י לג), מְפַשֵּׁחַ סעיפיה.
כלומר, פועל דִּשֵּׁן משמש בשתי הוראות מנוגדות: במשמעות שִׁמֵּן, הוֹסִיף דֶּשֶׁן, כגון ״דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי״ (תהלים כג ה), אבל גם בהוראת סִלֵּק אֶת הַשֶּׁמֶן כבפסוקנו: ״וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ״ – ״וְיִסְפּוֹן יָת קִטְמָא דְּמַדְבְּחָא״, לכן פירש רש״י כאן: ״ודשנו – יטלו את הדשן מעליו״.⁠2
היכן היתה אש התמיד בשעת המסעות?
ב. מהאמור לעיל ״וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת״ (יא), ברור שפסוקנו ״וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ״ – ״וְיִסְפּוֹן יָת קִטְמָא דְּמַדְבְּחָא״ מדבר במזבח העולה, כרש״י: ״ודשנו את המזבח – מזבח הנחשת״. ומכיוון שנאמר עליו ״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה״ (ויקרא ו ו), על כן היו חייבים להזהר שלא תשרוף האש את המכסה ודבר זה נעשה בדרך נס כמו שפירש רש״י:
ופרשו עליו בגד ארגמן – ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות, ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת.
ואף על פי שנס זה שנעשה באש אינו מוזכר בתרגומים כי אין לו רמז בכתוב, המקור לרש״י הוא בספרא ובירושלמי.⁠3
אלא שדבריו קשים מטעם אחר: בפרשת תצוה מחדש רש״י שלמזבח העולה לא היה גג, נמצא שתבניתו היתה כמסגרת חלולה,⁠4 אבל אם כך – שלמזבח העולה אין תחתית וגם לא גג – מה החזיק את האש תחת הבגד בשעת המסעות? השיב הרה״ג אביגדר נבנצל: לדעת רש״י מוכרחים לפרש שעצי המערכה כיסו את מסגרת המזבח בשעת המסעות ועליה היתה אש רבוצה כארי. אמנם מדברי המלבי״ם לא נראה כך.⁠5 וב״עץ יוסף״ (תנחומא, תרומה, יא) כתב: ״ועכ״פ גם לרש״י צ״ל דאע״ג שבשעת מסעות היו שופכין האדמה מהמזבח, מ״מ היה מכוסה המזבח בטבלה העליונה, והאש שירדה משמים מונחת עליו גם בשעת המסעות כמו שפירש״י סוף פרשת במדבר״.
1. לתרגומי דֶּשֶׁן – קִטְמָא או דִּשְׁנָא – עיין ״וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן״ (ויקרא ו ג).
2. מלשונו ״לְמִסְפֵּי קִטְמֵיהּ – לספות הדשן לתוכם״ נראה שפירשו מגזרון ס״ף בהוראת אָסַף, קִבֵּץ, כבבא מציעא קיד ע״ב: ״פשוט גלימך, ספי שקול מהני טרפי״ וברש״י: ״ספי – לקוט״ (״ערוך השלם״, ערך סף 4). אבל ר״א בן הגר״א בספרו ״תרגם אברהם״ כתב: ״לְמִסְפֵּי – לשון כליון כמו הַאַף תִּסְפֶּה (בראשית יח כג)״.
3. ספרא צו, פרשה א: ״אש תמיד... לא תכבה – אף במסעות. מה עושים לה? כופים עליה פסכתר דברי רבי יהודה, ר׳ שמעון אומר אף בשבת ומסעות מדשנים אותה שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן״. וכן בירושלמי, יומא ד ו [מב ע״א].
4. מכיוון שעל מזבח הזהב נאמר ״וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ״ (שמות ל ג) דייק שם רש״י: ״את גגו – זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתן״. ואולם חידוש זה של רש״י אינו מפורש בחז״ל. כי בפשטות רק תחתית לא היתה למזבח העולה אבל גג היה לו. וכן משמע בדרשות חז״ל על ״מזבח אדמה תעשה לי״ (מכילתא דר״י, בחדש פרשה יא): ״מזבח אדמה תעשה לי, מזבח מיוחד לי, שלא תבנהו מתחלה לשום אחר. ר׳ ישמעאל אומר, מזבח מחובר באדמה תעשה לי, שלא תבנהו על גבי כיפים ולא על גבי עמודים. רבי נתן אומר, מזבח חלול באדמה תעשה לי, שנאמר נבוב לוחות תעשה אותו. איסי בן עקיבא אומר, מזבח נחשת מלא אדמה תעשה לי״, וראה מלבי״ם שם. ועוד יותר מפורש ב״העמק דבר״ לפסוק ״נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ״ (שמות כז ח) שכתב: ״לא שימלאו עפר בפעם הראשונה ואח״כ יסתמו בנסרים וכדומה, ויהיה העפר תמיד שם. אלא שיהיו הלוחות נבובים ופתוח מלמטה ובשעת נסיעה היה בלא אדמה ובכל הקמת המשכן מלאו אדמה. והטעם הוא משום דחובה שיהיה מחובר באדמה כדאיתא בזבחים דנ״ח ובמכילתא ס״פ יתרו ר׳ ישמעאל אומר מזבח אדמה תעשה לי – מזבח מחובר באדמה תעשה לי, שלא תבנהו על גבי כיפים ולא על גבי עמודים. ובזה שהיה נבוב והיה מתחבר העפר שבלוחות לעפר הארץ נעשה מחובר ממש״. וכן משמע ב״מושב זקנים״ לפסוק ״אשר על האש״ (ויקרא א ח): ״הקשה הרב יהודה החסיד: הלא הכהן צריך לעמוד על גבי המזבח ממש, ומתכת חם מקצתו חם כולו, א״כ אי אפשר לו לכהן שלא יכוה. וי״ל דרך אש של מעלה אינו מתקפץ לכאן ולכאן אלא כנגדו מה שצריך לו וראיה מוהסנה איננו אוכל (שמות ג ב)״.
אמנם ידידי מנוער הרה״ג שלמה הכהן אנגלנדר (ראש ישיבת בית שמעיה בבני ברק) השיב שאין כל קושי, כי ״גג״ הוא דווקא כשיש תחתיו חלל טפח. ומכיוון שלדברי רש״י ״ממלאים חללו אדמה בכל חנייתן״ – הרי באמת אין לו ״גג״ [כי העפר ממלא כל החלל] לכן גם רש״י יכול לסבור כעץ יוסף ״מ״מ היה מכוסה המזבח בטבלה העליונה״. ולבי מהסס בדבריו, שהרי ספורנו שהלך בשיטת רש״י פירש ״נבוב לוחות (שמות כז ח) – כמו תיבה בלי שולים ובלי מכסה״.
ולכאורה דברי רש״י ״לא היה לו גג״ נסתרים גם ממכות יב ע״א: ״אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב: וינס יואב אל אהל ה׳ ויחזק בקרנות המזבח (מלכים א ב כח) טעה – שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו; טעה – שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה״. משמע שיש לו גג!
אמנם ברש״י שם כתב:
ה״ג – והוא תפס במזבח של במה שעשה דוד לפני הארון שהיה באהל אשר נטה לו דוד בעיר דוד כדכתיב וינס יואב אל אהל ה׳, ומצינו בדברי הימים שעשה דוד מזבח לפניו. ואי אפשר לומר מזבח של שילה שהוא היה בימי דוד ושלמה (היה בגבעון). מסורת הש״ס: [בגבעון ואנן אמרינן (זבחים קי״ח) יום שמת בו עלי נאמר בו ויטוש משכן שילה].
כלומר, יואב לא הלך למזבח הנחושת [שאין לו גג אליבא דרש״י] אלא ל״מזבח של במה שעשה דוד לפני הארון״. אבל היכן מצא רש״י ״מזבח של במה שעשה דוד לפני הארון״? הרי במקרא נאמר רק ״וַיָּבִיאוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִיד וַיַּקְרִיבוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים״ (דברי הימים א א טז), אבל מזבח לא נזכר שם? אמנם שם בסוף הפרק כתוב (פס׳ים לז-מ) ״וַיַּעֲזָב שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה׳ לְאָסָף וּלְאֶחָיו לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. וְעֹבֵד אֱדֹם וַאֲחֵיהֶם שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה וְעֹבֵד אֱדֹם בֶּן יְדִיתוּן וְחֹסָה לְשֹׁעֲרִים. וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳ בַּבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן. לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה׳ עַל מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב וּלְכָל הַכָּתוּב בְּתוֹרַת ה׳ אֲשֶׁר צִוָּה עַל יִשְׂרָאֵל״. אבל על מזבח זה נאמר ״וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה״ (מלכים א ג א), וברש״י: ״היא הבמה הגדולה – הוא מזבח הנחשת שעשה משה במדבר והוקבעה בשילה. חרבה שילה בימי עלי ובא לנוב, חרבה נוב בימי שאול ובאו לגבעון״. ואולם אם יואב החזיק בקרנו של המזבח שבגבעון, אין ביאור למאמר ״טעה שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו״ כי לפי רש״י אין לו גג!
[ויעוין חידושי הריטב״א למכות שם: והוא תפס מזבח שילה. כך הגירסא בכל הספרים, וקשיא דהא בימי דוד לא היה משכן בשילה כדאמרינן בעלמא (זבחים קי״ח:) אותו יום שמת עלי נתקיים ויטוש משכן שילה, לכך גורס רש״י ז״ל והוא תפס מזבח במה כלומר במזבח במה שעשה דוד במה לפני הארון באהל אשר נטה בעיר דוד כדכתיב וינס יואב אל אוהל ה׳ ומצינו בספר דברי הימים שעשה המזבח לפניו ע״כ, ויפה כוון ז״ל, ויש גורסין במזבח גבעון כי שם היה משכן בימי דוד ושלמה עד שנבנה בית עולמים, ויש לקיים גירסת כל הספרים ישנים ושילה לאו דוקא אלא משום דשילה היא עיקר משכן יותר מכולם חוץ מבית עולמים וכולם נטפלין לו כדכתיב ויטוש משכן שילה, לכן תפס כאן מזבח שילה כי גבעון תחת שילה קם]. השיב הרה״ג אביגדר נבנצל: מאמר הגמרא ״אין קולט אלא גגו״ הוא לשון מושאל והכוונה לראש העפר הממלאו.
5. מלבי״ם כאן: ״ודשנו את המזבח. פרש״י יסלק את הדשן מעליו ופרשו עליו בגד ארגמן ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד ולא נשרף שהיו כופין עליו פסכתר של נחשת. ויש בזה פלוגתא בספרא צו שכן סובר ר׳ יהודה, ור״ש ס״ל שבשעת המסעות נסתלקה האש, ואמר בירושלמי דיומא [פ״ד] שלר״י פי׳ ודשנו שנתנו עליו דברים דשנים לקיום האש, ולר״ש פי׳ ודשנו שסלקו הדשן, וא״כ פרש״י מורכב אתרי רכשי. רק יש לקיים דבריו מן המד״ר [=במדבר רבה פרשה ד: מזבח הנחשת שהיה עומד בחצר היו מסירין את הדשן מעליו והיו פורשים עליו בגד ארגמן להבדיל בינו ובין כליו הנתונין עליו הדא הוא דכתיב ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן], וכבר בארתי בפ׳ יתרו במכילתא שלדעת ר״י היה המזבח מלא עפר בעת הנסיעה ולדעת ר״ש היה חלול, וא״כ לר״י פרשו בגד ארגמן על עפר המזבח ועליו נתנו הכלים ולא היה לכלי המזבח רק כסוי אחד, אבל למ״ד שהיה חלול בא בגד ארגמן עם הכלי בתוך חלל המזבח והוא היה כלי אחד וכסוי עור תחש היה כלי שני״.
וישבעוןא ית מדבחה ויפרשון עלויב לבוש דארגוון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וישבעון״) גם נוסח חילופי: ״וי⁠(רד){דר}⁠דון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלוי״) גם נוסח חילופי: ״עליהון״.
וידרדון ית מדבחא ויפרסון עלוי לבוש ארגוון.
And they shall remove the cinders from, the altar, and overspread it with a covering of crimson.
וידרדון ית מדבחא.
And they shall take away from the altar,
(יג-יד) [יז] מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת שֶׁהָיָה עוֹמֵד בֶּחָצֵר, הָיוּ מְסִירִין אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעָלָיו וְהָיוּ פּוֹרְשִׂים עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן לְהַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין כֵּלָיו הַנְּתוּנִין עָלָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְדִשְׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן. מִזְבַּח הָעוֹלָה, לְפִי שֶׁלֹא הָיָה בִּפְנִים לֹא הָיוּ מְכַסִּין אוֹתוֹ בַּתְּכֵלֶת אֶלָּא בָּאַרְגָּמָן, לָמָּה בָּאַרְגָּמָן, שֶׁהוּא הָיָה אוֹרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַחֵטְא, שֶׁעָלָיו הָיוּ מַקְרִיבִין תְּמִידִין בְּכָל יוֹם וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וְעוֹלוֹת וּשְׁלָמִים. וְאַחַר שֶׁהָיוּ מְכַסִּין אוֹתוֹ נוֹתְנִין עָלָיו כֵּלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ וגו׳. תָּנוּ (תורת כהנים צו י׳): אֵשׁ תָּמִיד (ויקרא ו׳:ו׳), אַף בַּשַּׁבָּת אַף בְּטֻמְאָה, לֹא תִכְבֶּה (ויקרא ו׳:ו׳), אַף בַּמַּסָּעוֹת, מָה הָיוּ עוֹשִׂין לָהּ, כּוֹפִין עָלֶיהָ פְּסַכְתֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִשְׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נִיחָא, שֶׁלְּכָךְ לֹא הִזְכִּיר פְּסַכְתֵּר עִם כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ בַּמַּסָּעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת הַמַּחְתֹּת וְאֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת, וְאֵינוֹ מַזְכִּיר סִירוֹת, לָמָּה, שֶׁעַל גַּבֵּי הָאֵשׁ הָיוּ כּוֹפִין אוֹתָהּ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ – לְרַבּוֹת אֶת הַסִּירוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְדִשְׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ, נִיחָא, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתוֹ וְהָיוּ מַנִּיחִין שָׁם אֵשׁ וְחוֹזְרִין וְכוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר כְּדֵי שֶׁלֹא תִכְבֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הֶפְרֵשׁ בֵּין כֵּלִים הַנִּתָּנִין בִּפְנִים לַכֵּלִים הָעוֹמְדִים בַּחוּץ לְעִנְיַן בֶּגֶד תְּכֵלֶת, אֲבָל לְעִנְיַן עוֹר תַּחַשׁ אֵלּוּ וְאֵלּוּ שָׁוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו.
[יח] מָה רָאָה הַמָּקוֹם לְצַוֹּתָן כָּךְ, אָרוֹן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֻׁלְּחָן וְאַחֲרָיו מְנוֹרָה וְאַחֲרָיו מִזְבַּח הַזָּהָב וְאַחֲרָיו מִזְבַּח הָעוֹלָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ פֵּרוּקָן בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת כַּעֲמִידָתָן בִּשְׁעַת חֲנָיוֹת. מַסָּעוֹת, מַה בִּשְׁעַת הֲקָמַת מִשְׁכָּן אָרוֹן תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן וגו׳ (שמות מ׳:כ״א), וְאַחַר כָּךְ: וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן (שמות מ׳:כ״ב), וְאַחַר כָּךְ: וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹוֹרָה וגו׳ (שמות מ׳:כ״ד), וְאַחַר כָּךְ: וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב וגו׳ (שמות מ׳:כ״ו), וְאַחַר כָּךְ: וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וגו׳ (שמות מ׳:כ״ט). אַף בִּשְׁעַת פְּרִיקָתָן אָרוֹן תְּחִלָּה וְאַחֲרָיו שֻׁלְחָן וְאַחֲרָיו מְנוֹרָה וְאַחֲרָיו מִזְבַּח הַזָּהָב וְאַחֲרָיו מִזְבַּח הָעוֹלָה.
ודשנו את המזבח – היו מדשנים בשעת מסעות ומדליקים עליו האש, לקיים מה שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו׳:ו׳). ולאחר שהיו עושים כך 1היו כופין עליו פסכתר, כדי שלא תשרוף האש הבגד הארגמן אשר עליו, ולכך כשאמר ונתנו עליו את כל כליו (במדבר ד׳:י״ב), לא הזכיר הסירות, כי הסירות הוא פסכתר, ושלשה דברים היה פסכתר משמש, בו מכסין האש על המזבח בשעת מסעות, ובו מוציאין את הדשן אל מחוץ למחנה, ובשעת עבודה היו משליכין אותו אל הרצפה, וכל כהן ולוי היה שומע קולו היה רץ ובא.
1. היו כופין עליו פסכתר. מובא ברש״י, ועיין ת״כ ריש צו.
וַיֻרַמִדֻוןַ אלמַד׳בַּחַ וַיֻבַּסִּטֻוןַ עַלַיְהִ תַּ׳וְבַּ אַרגַוַאןֵ
וינקו את⁠־אפר המזבח, וישטחו עליו מלבוש צמר⁠־כבשים הצבוע ארגמן.
ודשנו את המזבח – מזבח הנחשת.
ודשנו – יטלו את הדשן מעליו.
ופרשו עליו בגד ארגמן – ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות, ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת.
ודשנו את המזבח AND THEY SHALL TAKE AWAY THE ASHES FROM THE ALTAR – from the brazen altar.
ודשנו – means, they shall remove the ashes from off it (cf. Rashi on Shemot 27:3).
ופרשו עליו בגד ארגמן AND THEY SHALL SPREAD A GARMENT OF RED PURPLE THEREON – But the fire that descended from heaven on the altar (cf. Rashi on Vayikra 1:7) lay beneath the garment in the form of a lion during the journeyings; it did not, however, burn it because they inverted a large vessel of copper over it (cf. Yoma 21b).
ודשנו את המזבח – יסירו הדשן.
(יג-יד) ועל המזבח – בגד ומכסה.
AND THEY SHALL TAKE AWAY THE ASHES. It means, and they shall take away the ashes from the altar.⁠1
(13-14) _
1. The word deshen means ashes. Thus ve-dishenu literally means, and they shall ash. This might be taken to mean, and they shall put on ashes. Hence Ibn Ezra's interpretation that ve-dishenu means, and they shall remove the ashes.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(יג-יד) אמנם מזבח העולה היה בבגד ארגמן מקום התכלת להורות על מראה השמים שהוא כמראה אש אוכלת עליו והוא הוראת האש העליונה אשר על המזבח ההוא והיה עליו כסוי עור תחש.
הנה שבכלם לא היה מראה כבוד י״י בעצם השמים רק בארון לבד אשר הוא המרכז לכל אלו הענינים כמו שכתבנו.
ודשנו את המזבח מזבח הנחשת. כי מזבח הזהב כבר נכתב למעלה ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת וכסו אותו במכס׳ עור תחש:
ודשנו יטלו את הדשן מעליו. לא שישימו בו הדשן כמל׳ עקרו שור שפירושו הוציאו העקר:
ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשע׳ המסעו׳ ואינה שורפתן שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת. כדתניא בשלהי פ״ק דיומא ה׳ דברים נאמרו באש של מערכה רבוצה כארי וברה כחמה ויש בה ממש ואוכלת לחים כיבשים ואינה מעלה עשן ופרש״י רבוצה כארי גחלת שנפלה מן השמים והיתה על המזבח הית׳ דומה לארי רובץ פי׳ תמונת הגחלת ההיא הית׳ כתמונת ארי רובץ והקשו בגמרא והא תניא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה ורבוצה ככלב ותרצו לא קשיא הא במקדש ראשון הא במקדש שני ומה שאמר בשעת המסעות דמשמע דוקא בשעת המסעות היתה רבוצה כארי ולא שלא בשעת המסעות שמא י״ל מפני שלא בשעת המסעות היתה מעורב׳ עם אש עצי המערכה ולא היתה נכרת צורתה אבל בשעת המסעות שהסירו כל הגחלים והאפר מן המזבח ולא השאירו בו רק הגחלת שירדה מן השמים כדכתיב ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן אז היתה נכרת צורתה והיתה במקדש ראשון כארי רובץ ובמקדש שני ככלב רובץ ולא היתה שורפת הבגד הפרוש על המזבח בשעת המסעות מפני שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

מזבח הנחושת. דאי מזבח הזהב, כבר נאמר (ראו פסוק יא) ״ופרשו בגד תכלת וכסו אותו״ (כ״ה ברא״ם):
יטלו את הדשן. לא שיהיו נותנים דשן עליו כפי משמעות ״ודשנו״, אלא יטלו הדשן:
רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות. פירוש, אף בשעת המסעות לא זזה האש ממקומו על ידי המסע, אלא היה כארי רבוץ ומונח, לא כדרך שאר אש שהוא מתנענע ממקום למקום אפילו שלא על ידי מסע, כל שכן על ידי מסע שהוא קופץ ודולג, זה לא עשה כן, אלא היה רובץ כארי. שאם לא היה רובץ על מקומו לא היה מועיל כפיית פסכתר עליו, כדרך האש שהוא יוצא בכח, אבל השתא שהיה רובץ כארי היה נשאר על מקומו, ולא זז משם:
ומה שהיה כארי רובץ דוקא בצורה זאת, ובמקדש שני אמרינן שהיה רובץ ככלב, כדאמרינן בשלהי פרק קמא דיומא (כא ע״ב), יש לפרש לפי שהארי יותר רובץ בחוזק מן הכלב, כן האש שהיה במשכן ובמקדש ראשון היה בכח נדבק למטה, ואינו זז משם. אבל במקדש השני לא היה הרביצה מן האש של מעלה בכח גדול אצלינו, אלא היה ככלב, לפי שלא היה קדושה העליונה רובץ אצלינו כל כך בדביקות גמור, ולפיכך מדמה אותה לרביצת הכלב, ובמקדש ראשון לרביצת הארי, שנאמר אצלו (ראו להלן כד, ט) ״כרע שכב כארי מי יקימנו״. ומפני שהקדושה במקדש הראשון היה בו בדביקות יותר, לא סרה הקדושה עד אחר שעברו עבירות הרבה מאוד. ולא כן בבית מקדש שני, שלא עשו כל כך חטאים, ונחרב הבית:
ויש בזה עוד דבר נסתר מאוד, לפי שמקדש ראשון נקרא ״אריאל״ על שם ארי, והיה אש שלמעלה דומה לארי, כי מקדש ראשון בשביל זכות אברהם, ולפיכך היה האש דומה לארי, שהוא לימין מן המרכבה (יחזקאל א, י) . אבל מקדש שני שהיה בשביל זכות יצחק, היה האש לשם דומה לכלב הנמשך מצד השמאל. ובית הג׳, שיבנה במהרה בימינו, הוא בזכות יעקב. ופירוש הזה הוא אמת למבין. והבן למה היה מקדש שני חסר אורים ותומים הארון ושכינה ואש ולוחות (יומא כא ע״ב), [ד]⁠כולם הם נמשכים מן האור, ויצחק כהו עיניו (בראשית כז, א):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

יטלו את הדשן. לא שישימו בו הדשן:
כארי. דוקא בשעת המסעות נראה הגחלת כארי, אבל בשעת חנייתן לא היתה נראית מפני אש של המערכה שהיה מונח עליו, ובנסעם הסירו כל האש ונראית הגחלת:
פסכתר. בשלהי פרק המוצא תפילין פירש״י פסכתר סיר של נחושת, סירות מתרגמינן פסכתרותיה:
They shall take the ashes. Not that they should place the ashes there (as the word ודשנו might imply).
Like a lion. Specifically at the time when they traveled the coals appeared like a lion, however when they camped it was not visible because of the fire of the pyre that was placed above it. At the time of departure they removed this fire and the coal was visible.
Vessel. At the end of Perek HaMotzi Tefillin (Eiruvin 104b), Rashi explains that a פסכתר was a copper pot. The word סירות (Shemos 27:3) — "pots" is translated by the Targum as פסכתרות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ודשנו את המזבח – פועל דשן בפיעל יורה על הסרת הדשן, והטעם שיסירו הדשן מעל המזבח, כדי שלא יתלכלך בדשן בגד הארגמן שיתנו עליו:
את המזבח – למעלה (פסוק י״א) אמר ועל מזבח הזהב, שהוא מזבח הפנימי, ועתה ידבר ממזבח החיצון שהוא מזבח הנחושת, ואין צורך לפרש מלת נחושת:
ודשנו את המזבח – פרש״י יסלק את הדשן מעליו ופרשו עליו בגד ארגמן ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד ולא נשרף שהיו כופין עליו פסכתר של נחשת, ויש בזה פלוגתא בספרא צו [פ׳ כא] שכן סובר ר׳ יהודה, ור״ש ס״ל שבשעת המסעות נסתלקה האש, ואמר בירושלמי דיומא [פ״ד] שלר״י פי׳ ודשנו שנתנו עליו דברים דשנים לקיום האש, ולר״ש פי׳ ודשנו שסלקו הדשן, וא״כ פרש״י מורכב אתרי רכשי, רק יש לקיים דבריו מן המד״ר, וכבר בארתי בפ׳ יתרו מכלתא [סי׳ ד׳] שלדעת ר״י היה המזבח מלא עפר בעת הנסיעה ולדעת ר״ש היה חלול, וא״כ לר״י פרשו בגד ארגמן על עפר המזבח ועליו נתנו הכלים ולא היה לכלי המזבח רק כסוי אחד אבל למ״ד שהיה חלול בא בגד הארגמן עם הכלים בתוך חלל המזבח והוא היה כלי אחד וכסוי עור תחש היה כלי ב׳:
ודשנו את המזבח וגו׳ בגד ארגמן: באשר כח עבודה הוא במזבח החיצון, ושפע ברכה באה ע״י מזבח החיצון, שמזין, כדאיתא בכתובות (ח,א), ואפילו קטורת שעל מזבח הפנימי מוכרח להביא הגחלים ממזבח החיצון, משום הכי בא עליו בגד ארגמן, שהוא בגד מלכים ומי שיש לו שפע עשירות.
ודשנו את המזבח – תניא, ר׳ יהודה אומר, מהו ודשנו את המזבח – זירוון, כמה דתימר (פ׳ האזינו) ואכל ושבע ודשן.⁠1 (ירושלמי יומא פ״ד ה״ו)
1. ר״ל דאין הפי׳ ודשנו דישון הנהוג במזבח, אלא שישימו עליו דברים דשנים כדי שיתקיים האש משום המצוה דאש תמיד תוקד על המזבח, ור׳ שמעון סבר דהפי׳ ודשנו – דשן פשוט, וס״ל כן משום דלדעתיה לא היה נוהג במסעות המצוה דאש תמיד, משום דכתיב ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד, ואם היה אש תמיד היה נשרף הבגד, ור״י סבר דהיו כופין כלי נחושת ועליה היו פורשין הבגד, וקבענו כדעתיה דר״י דהלכה כמותו נגד ר״ש, ועוד ביארנו מענין זה בר״פ צו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יד) וְנָתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶֽת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֞יו אֲשֶׁ֣ר יְֽשָׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם אֶת⁠־הַמַּחְתֹּ֤ת אֶת⁠־הַמִּזְלָגֹת֙ וְאֶת⁠־הַיָּעִ֣ים וְאֶת⁠־הַמִּזְרָקֹ֔ת כֹּ֖ל כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֗יו כְּס֛וּי ע֥וֹר תַּ֖חַשׁ וְשָׂמ֥וּ בַדָּֽיו׃
They shall put on it all its vessels, with which they minister about it, the fire pans, the flesh hooks, the shovels, and the basins, all the vessels of the altar. And they shall spread on it a covering of sealskin, and put in its poles.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת כָּל מָנוֹהִי דִּישַׁמְּשׁוּן עֲלוֹהִי בְּהוֹן יָת מַחְתְּיָתָא וְיָת צִנּוֹרְיָתָא וְיָת מַגְרוֹפְיָתָא וְיָת מִזְרְקַיָּא כֹּל מָנֵי מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוֹן עֲלוֹהִי חוּפָאָה דִּמְשַׁךְ סָסְגוֹנָא וִישַׁוּוֹן אֲרִיחוֹהִי.
and put thereon all its vessels by which they minister upon it; censers, fleshhooks, shovels, and basins; all the vessels of the altar; and spread over it a covering of hyacinthine skins, and inset its staves.
ויתנון עלוי ית כל מנויא די ישמשוב ג עלוי בהון ית מחתיתה וית משליתה וית מגרפיתה וית מזרקיהד כל מניה מדבחה ויפרשון עלוי חפויו משך דססגון וישוון אריחוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנוי״) גם נוסח חילופי: ״מאנוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישמשו״) גם נוסח חילופי: ״{ישמ}⁠שון״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״די ישמשו״) גם נוסח חילופי: ״דש׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מזרקיה״) גם נוסח חילופי: ״מזרקוי״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מני״) גם נוסח חילופי: ״מאנוי״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חפוי״) גם נוסח חילופי: ״חפיי״.
ויתנון עלוי ית כל מנוי דישמשון עלוי בהון ית מחתיתא וית משילייתא וית מגרופייתא וית מזירקייא כל מני מדבחא ויפרשון עלוי חופאה דמשך ססגונא וישוון אריחוי.
and put upon it all its vessels with which it is served, the cinder-holders, flesh-hooks, prongs, and basins, even all the vessels of the altar, and spread upon it a covering of hyacinthine skin, and inset its staves.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

את המחתות – שבהם מביאים אש למזבח ומכניסין בו קטרת, וכן היו המחתות האחרות למנורה שבהם מכניסין אש להדליק את הנירות.
המזלגות – צינורות שבהם מהפכים הבשר לישרף.
ואת היעים – אלו מטאטי של נחושת שבהם מטאטים הדשן מן המזבח.
ואת המזרקות – שבהם מקבלם דם הזבחים וזורקין אותו על גגו של מזבח ה׳.
וַיַגעַלֻוןַ עַלַיְהִ גַמִיעַ אַנִיַתִהִ אַלַּתִי יַכ׳דִמֻוןַ בִּהַא עַלַיְהִ אַלּמַגַּאמִרַ וַאלּמַנַאשִׁלַ וַאלּמַגַּארִפַ וַאלּכַ׳רַאנִבַּ וַסַאאִרַ אַנִיתִ אלּמַד׳בַּחִ וַיֻבַּסִּטֻוןַ עַלַיְהִ גִ׳טַאאַ גִלֻודִדַארִשֵׁ וַיֻצַלִחֻוןַ דֻהֻקַהֻ
ויניחו עליו את⁠־כל⁠־כליו אשר ישרתו בהם, את⁠־המחתות והמזלגות והמגרפות והמזרקים ושאר כלי המזבח, וישטחו עליו כסוי עורות תחש, ויתקנו את שיעורי בליטת מוטותיו.
מחתת – שבהן חותין גחלים לתרומת הדשן, עשויין כמין מחבת שאין לה אלא שלש מחיצות, ומלפניה שואבת את הגחלים.
מזלגות – צינוריות נחשת שבהן מכין באיברים שעל המזבח להפכן, כדי שיתעכלו יפה ומהר.
יעים – הן מגרפות שקורין װַדִיל, והן של נחשת, ובהן מכבדין את הדשן מעל המזבח.
מחתת THE CENSERS – into which the coals were raked for the purpose of the ceremony of תרומת הדשן, removing a pan of ashes from the copper altar (cf. Rashi on Vayikra 6:4), and which were formed like a pan which has only three walls (none in front) and with the front of it draws in the coals.
מזלגת – copper hooks (cf. Rashi on Shemot 27:3) which they stuck forcibly into the limbs that were on the altar in order to turn them over so that they might become thoroughly and quickly consumed.
יעים – are shovels; vedil in Old French. They were of copper and with them they cleared the ashes from off the altar.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ונתנו עליו את כל כליו – לא הזכיר הסירות כי אם הפסכתר ושלשה עניינים היו הפסכתר משמש בו היו מביאים אש על המזבח בשעת המסעות לקיים מה שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו׳:ו׳), ובו היו מוציאין את הדשן אל מחוץ למחנה (ויקרא ו׳:ד׳). ובשעת העבודה היו משליכים אותו מן הכבש על הרצפה וכל כהן ולוי שהיה שומע קולו היה רץ ובא.
ונתנו עליו את כליו, "they shall put on it all its vessels.⁠" The pots were not mentioned as they were identical with wicker baskets made of copper which served three different purposes. They were used to transport fire (glowing coal) on to the altar during the journeys in order to fulfill the instruction that there must always be fire on the altar (Leviticus 6,6.) They would also contain ashes and not completely burned up remains of sacrifices to be carried beyond the boundaries of the camp. While service was in progress they were used to throw from the ramp to the ground next to it. They would land with a bang and be picked up by any priest who had heard the bang. (Compare Tamid 5,5 where all this is explained in great detail)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אשר יְֽשָרְתוּ עליו בהם: היו״ד בגעיא. [יְֽשָׁרְת֧וּ].
ואת הַמִזְרָקֹת: חס׳ וי״ו, ודכותי׳ דפ׳ ויקהל, ואית דמסרין עלי׳ כל אורית׳ חס׳, ודא ודא חדא היא, דבאורייתא הלין תרין בלחוד הוא דכתיב בהדין לישנא, הרמ״ה ז״ל. [ואת⁠־המזרקת].
עָלָיו: בזקף קטן.⁠א [וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו?].
א. [ר׳ וולף היידנהיים אומר ב׳מאור עיניים׳ כאן: ׳מה שהגיה בעל א״ת ואמר ׳עליו בז״ק׳ כוונתו על ׳ופרשו עליו׳ שלפני זה, שבפסוק ׳ודשני׳ (לעיל, יג), והוצרך להגהה בעבור שבמ״ק (=שבמקרא קטנה) של שנת ד״ש נשמט הטעם ממנו לגמרי [...]. והרב בעל מ״ש העתיק כל הגהותיו כדרכו, וגם כאן העתיק אך שלא במקומו הראוי׳.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ושמו בדיו – בטבעותיו:
מזלגות – להפוך הנתחים על האש.
{יעים – לאסוף הדשן.}א
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
the forks. To turn the pieces of meat on the fire.⁠1
1. {Translator's note: In an additional comment to this verse found in the Columbia X 893 L 9765 manuscript, Shadal says that the “shovels” [ya’im] were for the collection of the ashes.}
ושמו בדיו – התבאר בפ׳ תרומה [כ״ה י״ב] מדוע פה אמר ושמו בדיו וכן בארון ובשלחן ומזבח הזהב כתיב ושמו את בדיו. וכתב הרמב״ן שעל השלחן היה בגד תולעת שני שהוא מראה אדום שהוא סימן לכתר מלכות שהוא מדת הדין אבל הארון ומזבח הזהב מכוסה בתכלת רומז למדה הכלולה מן הכל ומזבח העולה מכוסה בארגמן שהוא אדום כדם שנזרק עליו:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םהכל
 
(טו) וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן⁠־וּ֠בָנָ֠יו לְכַסֹּ֨ת אֶת⁠־הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כְּלֵ֣י הַקֹּ֘דֶשׁ֮ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַחֲרֵי⁠־כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵי⁠־קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא⁠־יִגְּע֥וּ אֶל⁠־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי⁠־קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
When Aaron and his sons have finished covering the sanctuary, and all the furniture of the sanctuary, as the camp moves forward, after that, the sons of Kohath shall come to carry it. But they shall not touch the sanctuary, lest they die. These things are the burden of the sons of Kohath in the Tent of Meeting.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרארלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וִישֵׁיצֵי אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי לְכַסָּאָה יָת קוּדְשָׁא וְיָת כָּל מָנֵי קוּדְשָׁא בְּמִטַּל מַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן יֵיעֲלוּן בְּנֵי קְהָת לְמִטַּל וְלָא יִקְרְבוּן לְקוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן דֵּין מַטוּל בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא.
And when Aharon and his sons have completed to cover up the sanctuary, and all the vessels of the sanctuary in the moving of the camp, the sons of Kehath shall go in to carry (them), but they shall not touch the holy things (themselves), lest they die; but these are the burden of the sons of Kehath in the tabernacle of meeting.
וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד
וִישֵׁיצֵי אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי לְכַסָּאָה יָת קוּדְשָׁא וְיָת כָּל מָנֵי קוּדְשָׁא בְּמִטַּל מַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן יֵיעָלוּן בְּנֵי קְהָת לְמִטַּל וְלָא יִקְרְבוּן לְקוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן אִלֵּין (נ״א דֵּין) מַטּוּל בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא
תוספת מילה
״וָמֵתוּ״ – ״וְלָא יְמוּתוּן״. עיין להלן פסוק כ׳ בביאור תוספת מילה זו, ולפי דרכו המילה ״ולא״ מוסבת גם על ״יגעו״, וגם על ״ומתו״. ״וְלֹא יִגְּעוּ... וָמֵתוּ״.
וישלם אהרן ובנוי למכסיה ית קדשיהא וית כל מני קדשיה במטל⁠(י){ו}⁠ת (ד)⁠משריתהב ומן בתר כדןג ייעלון בנוי דקהת למטען במשכן ולאד יקרבון לבית קודשה ולא ימותון אליןה מטלני בנוי דקהתו במשכןז זימנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ית קדשיה״) גם נוסח חילופי: ״בית קודשה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מני קדשיה במטל⁠(י){ו}⁠ת (ד)⁠משריתה״) גם נוסח חילופי: ״מאנוי בית קודשה בנטלות משירת׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למטען במשכן ולא״) גם נוסח חילופי: ״למסבול דלא״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקהת״) גם נוסח חילופי: ״קהת״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במשכן״) גם נוסח חילופי: ״מש׳⁠ ⁠⁠״.
ויפסוק אהרן ובנוי לכסאה ית קודשא וית כל מאני קודשא בזמן מיטל משרייתא ומן בתר כדין ייעלון בני קהת למסוברא ולא יקרבון לקודשא דלא ימותון באישא מצלהבא דין מטול בני קהת במשכן זימנא.
And after Aharon and his sons have completed to cover the sanctuary, and all the vessels thereof, when the camp is to go forward, then the sons of Kehath may enter in to carry: but they shall not touch any holy thing, lest they die by the flaming fire. This is the burden of the sons of Kehath in the tabernacle of ordinance.
וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ – זֶה הָאָרוֹן, וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ – אֵלּוּ שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה וּשְׁנֵי מִזְבְּחוֹת וְכָל כְּלֵיהֶן.
בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה – לֹא הָיוּ כֵן אֶלָּא בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת.
[יט] וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וגו׳ – אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם דָּמָן שֶׁל בְּנֵי קְהָת אָסוּר וְדָמָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן מֻתָּר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאו, אֶלָּא אַהֲרֹן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים (דברי הימים א כ״ג:י״ג), וְאָרוֹן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְאֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מַזִּיק לְקֹדֶשׁ קָדָשִׁים. אֲבָל בְּנֵי קְהָת אֵינָם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְאָרוֹן וְכָל כֵּלִים הַנְּתוּנִים בִּפְנִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְהֵם מַזִּיקִים לָהֶם, לְכָךְ יִתְּנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן דַּעְתָּן שֶׁלֹא יָמוּתוּ בְּנֵי קְהָת.
אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד – אֵלֶּה בְמַשָּׂא וְאֵין שְׁאָר כֵּלִים בְּמַשָּׂא אֶלָּא בַּעֲגָלוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ וגו׳ (במדבר ז׳:ט׳).
פַאִדַ׳א פַרַגַ׳ אהַרֻוןֻ וַבַּנֻוהֻ מִן תַּג׳טִיַתִ אלּקֻדֻסִ וַגַמִיעִ אַנִיַתִהִ עִנדַ רַחִילִ אלמֻעַסכַּרִ פַבַּעדַ דַ׳לִךַּ יַדכֻ׳לֻ מַעדֻודֻוהֻם בַּנֻו קִהַאתַּ פַיַחמִלֻונַהַא וַלַא יַדנֻוןַ מִןַ אלקֻדֻסִ פַיֻהלַכֻּוןַ הַדִ׳הִ צִפַתֻ חַמלִ בַּנִי קִהַאתַּ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ
וכשמתפנה אהרן ובניו מן כסוי הקדש וכל-כליו, בעת היציאה למסע המחנה, אזי אחר זאת, יכנסו אלו המנוים שלהם, בני קהת, ואזי ישאו אותם ולא-יתקרבו מן הקדש, וישחתו בגללו, זה תאור העמסתם של בני קהת באהל הועידה.
לכסות את הקדש – הארון והמזבחות.
ואת כל כלי הקדש – המנורה וכלי שרת.
ומתו – שאם יגעו חייבין מיתה בידי שמים.
לכסת את הקדש [AND AHARON AND HIS SONS FINISHED] COVERING THE HOLY THINGS – the Ark and the altar,
ואת כל כלי הקדש AND ALL THE VESSELS OF THE SANCTUARY – the candelabrum and the vessels for service,
ומתו [SO THAT THEY SHALL NOT TOUCH ANY THING OF HOLINESS] LEST THEY DIE – because if they do touch they become liable to death by Heaven.
ואחרי כן יבואו בני קהת – לאחר שתכסו את הארון והכלים.
ואחרי כן יבואו בני קהת ONLY THEN SHALL THE KOHATHITES COME: After you cover up the Ark and the other vessels [of the Tabernacle].⁠1
1. Rashbam explains here that the Kohathites should absent themselves until after the Ark and the other vessels are covered up. This is the simple meaning of the text. In his next comment to vs. 20 he will explain that it is not actually the act of covering the vessels that is the source of the Torah’s concern. See notes 37 and 39.
לכסות את הקדש – שהוא הארון והשלחן והמזבחות וכל כלי השרת.
משא בני קהת באהל מועד – כי האהל והמשכן הם לא ישאוהו.
THESE THINGS ARE THE BURDEN OF THE SONS OF KOHATH IN THE TENT OF MEETING. For they did not carry the tent and the tabernacle.⁠1
1. Scripture states, These things are the burden, because they did not do any carrying.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

והיתה משמרת בני קהת על הכלים המקודשים האלו מסוכנת מאד כי היה להם לשאת בכתף ולא ליגע בהם כמו שאמר ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו.
ומתו שאם יגעו חייבין מיתה בידי שמים. פי׳ מלת ומתו אינה דבק׳ עם שתי מלות ולא יגעו כ״א לא יגעו היאך ימותו רק היא דבקה עם מלת יגעו לבדה כאילו אמ׳ לא יגעו שימותו שפירוש לא יגעו שתגרו׳ להם נגיעתם זו שימותו וכמוהו ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו שמלת ומתו אינה דבקה עם ולא יבאו לראות רק עם יבאו לראו׳ ואמר בידי שמים אף על פי שסתם מיתה האמורה בתורה היא בחנק מפני שהיא אמורה בקדש ומקדש שכן מיתתן בידי שמים שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש כמו שכתב הסמ״ג במצו׳ ש״ט וכבר הארכתי על זה בפרשת אמור עיין שם:
ובסוף אמר וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש. ואחר כך יבואו בני קהת לשאת רוצה לומר שכאשר יכלו אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש בנסוע המחנה כלומר בעת הנסיעה הנה אז יבואו בני קהת לשאת אותם ולא יגעו בני קהת הנזכרים אל הקדש באופן שיתחייבו מיתת כרת כי כבר היה הקדש מכוסה ואינו מגולה ולכך לא יגעו בו ולא ימותו כי כבוד אלהים הסתר דבר והצנע לכת עם אלהיך.
ואמר אלה משא בני קהת רוצה לומר הדברים והכלים שנזכרו הם המשא שישאו בני קהת.
שאם יגעו חייבים מיתה בידי שמים. פירוש, כי אין ״ומתו״ דבוקה עם ״לא יגעו״, כי למה יהיו חייבים מיתה, אלא פירוש שאם יגעו – ״ומתו״. ומה שכתב ׳בידי שמים׳, כבר ביארנו בפרשת אמור (ויקרא פכ״ב אות יג) שכל מקום שכתוב בו ״ולא יגעו ומתו״ שהוא מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם, שפירוש הכתוב ולא יגעו כדי שלא ימותו, ואם כן בידי שמים הוא, דמיתה בידי אדם אפשר שיגע ולא ימות, כגון שלא העידו עליו בבית דין. ובכל מקום שכתוב מיתה בידי אדם לא נמצא שהיא נשמע מכלל הלאו, מפני שהמיתה בבית דין היא מלתא בפני עצמה, שכתוב בנביא שקר (ראו דברים יח, כ) ״והאיש אשר יעשה בזדון ומת״, רצה לומר אחר שעשה את העבירה הזאת ומת בבית דין. אבל כאן ״ולא יגע ומתו״, שהמיתה הנזכרת קאי על ״ולא יגעו״, שמזהיר אותו שלא יגעו, שאם יגעו ימות בודאי:
ועוד, לא מצאתי בכתוב מיתת בית דין בלשון רבים לומר ״ומתו״, אלא בלשון יחיד, מפני כי בית דין דנין כל אחד ואחד בפני עצמו, ולא שייך בדין שלהם ״ומתו״, אבל במיתה בידי שמים שהוא מחייב דרך כלל, שייך לומר כך, וזה גם כן נכון. ועוד נתבאר בפרשת אמור:
לָשֵ֔את: בזקף קטן. [לָשֵׂ֔את].
יִגְּעוּ: הגימ״ל דגושה. [וְלֹא⁠־יִגְּעוּ].
המנורה וכלי שרת. [נחלת יעקב] וקשה דהא לעיל בסמוך פירש הרב קדש קדשים, הארון והשלחן והמנורה והפרכת וכלי שרת וכאן לא קחשיב שלחן ומזבחות אחרי כותבי מצאתי במדרש רבה ואת כלי הקדש, אלו שלחן ומנורה שתי מזבחות וכל כליהן:
שאם יגעו חייבין. לא שאם לא יגעו ימותו כדמשמע פשוטו של קרא, אלא מלת ימותו אינו דבוק עם מלת ולא יגעו רק שהוא דבק עם מלת יגעו לבד, הבא מדיוקא ולא יגעו הא אם יגעו ועליה קאי ימותו:
The Menorah and the service vessels. (Nachalas Yaakov) This raises a difficulty: Previously (v. 4) Rashi explained that the Holy of Holies referred to the Ark, the Table, the Menorah, the Paroches, and the service vessels, but here he does not mention the Table and the Altars. After I wrote this I found in the Midrash Rabbah "and the holy utensils" — these are the Table and the Menorah and the two Altars and their utensils.
Since, if they touch they will be subject. Not that if they do not touch they will die, as is implied by the simple reading of the verse. The word ימותו "and they will die" is not together with the words ולא יגעו— "they shall not touch,⁠" only with the word יגעו "touch.⁠" Thus we are to infer "they shall not touch,⁠" but if they do touch, then ימותו "they will die.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וכלה אהרן – מוסב אל מה שאמר למעלה ובא אהרן וכו׳ (פסוק ה׳), ואמר שכל המעשים האלה יעשו אהרן ובניו בנסוע המחנה, כלומר אחר נסיעת מחנה יהודה, כמו שכתבנו למעלה. ופועל וכלה הוא מורכב מעבר ועתיד, ר״ל שיהיה עבר בעתיד:
לכסת את הקדש – הארן והשלחן והמזבחות:
ואת כל כלי הקדש – המנורה וכל כלי השרת:
ולא יגעו – כדי שלא יגעו הקהתים אל הקדש עצמו טרם יכסוהו, ויבואו על ידי זה לחיוב מיתה, לכן הזהירם שלא יקרבו לשאת עד אחר שכלה אהרן ובניו לכסותם:
ואחרי כן – אלו אמר אחרי בלא וי״ו היה משמע שמיד אחר כלות אהרן הכסוי באו בני קהת לשאת, ובאמת היה שהוי זמן בין זה לזה, כי היו צריכים להמתין עד אשר צוה אהרן לפקוד איש איש על עבודתו ואל משאו, כבמקרא שאח״ז, לכן הוסיף וי״ו להורות על תוספת זמנו כלומר ועוד אחרי כן, עמ״ש בבהעלותך ט׳ י״ז ואחרי כן.
את הקדש מתייחס לארון העדות. שכן הארון הוא כל תמציתו ועיקרו של הקודש; הארון נותן לכל השאר את קדושתם. כלי הקדש הם השולחן, המנורה והמזבחות. יחסם אל הארון הוא כיחס הכלי אל החפץ שאותו הוא משמש: הכלי מוציא לפועל את המטרה שנקבעה על ידי החפץ.
וכלה אהרן וגו׳ ואחרי כן יבואו – ר״ל שלא יבואו לשאת עד שיכלה לכסות את כולם, ולא שישאו כל שנתכסה ראשונה שאז יצויר שיגעו אל הקדש, וגם י״ל שגם אחר שנתכסו לא ישאום רק ע״י המוט שכן נענש עוזא אע״ג שהארון היה מכוסה בודאי. אלה משא – ר״ל וכל הדברים שחשב מיוחדים לנסיעת בני קהת:
משא בני קהת – תניא, א״ר אלעזר, המוציא משא בשבת למעלה מעשרה טפחים חייב1 שכן משא בני קהת, ומשא בני קהת מנלן, ילפינן מארון, דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח, הרי כאן עשרה, וגמירי, דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתא מלרע, ואשתכח דלמעלה מעשרה הוי קאי.⁠2 (שבת צ״ב.)
1. אין ר״ל שמעבירו על כתיפו דבזה לא חידש מידי, דכן מבואר במשנה כאן וכבדרשה הבאה, אלא ר״ל שמעבירו באויר בידו ואינו על כתיפו וגבוה מן הארץ עשרה טפחים. והא דתנן במשנה שבת ק׳ א׳ הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מע רה כזורק באויר, אלמא אין למעלה מעשרה רה״ר, הוא דוקא זורק אבל מעביר חייב דיליף מבני קהת כדמפרש.
2. דמכתף אדם עד לארץ ג׳ אמות, כמ״ש בתרגום מגילת אסתר פרשנדתא אצטליב על תלת אמין וכן כולהו וראשיהון היו קטועין, ואפי׳ אין גובהן של לוים אלא ג׳ אמות הרי י״ח טפחים, וארון אינו תלוי למטה מכתפיהון אלא ו׳ טפחים ושני שלישי טפח, ואשתכח דגבוה י׳ ויותר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרארלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םתורה תמימההכל
 
(טז) וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר׀ בֶּן⁠־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כׇּל⁠־הַמִּשְׁכָּן֙ וְכׇל⁠־אֲשֶׁר⁠־בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו׃
The duty of Eleazar the son of Aaron the priest shall be the oil for the light, the sweet incense, the continual meal offering, and the anointing oil, the requirements of all the Tabernacle, and of all that is in it, the sanctuary, and its furnishings.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְדִמְסִיר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא מִשְׁחָא דְּאַנְהָרוּתָא וּקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא וּמִנְחָתָא תְּדִירָא וּמִשְׁחָא דִּרְבוּתָא מָסְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְכָל דְּבֵיהּ בְּקוּדְשָׁא וּבְמָנוֹהִי.
And that delivered to Elazar bar Aharon the priest (shall be) the oil for the light, and the aromatic incense, and the continual mincha, and the anointing oil, (with) the charge of all the tabernacle, and whatever belongs to the sanctuary and its vessels.
וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו
וְדִמְסִיר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא מִשְׁחָא דְּאַנְהָרוּתָא וּקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא וּמִנְחָתָא תְּדִירָא וּמִשְׁחָא דִּרְבוּתָא מָסְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְכָל דְּבֵיהּ בְּקוּדְשָׁא וּבְמָנוֹהִי
פְּקֻדַּת – מָסְרַת
לעיל (במדבר ג לו) התבאר שלשם פְּקֻדָּה שתי הוראות: [א] תפקיד; [ב] דבר שהופקד למשמרת. שני המשמעים נאמרו אצל אלעזר הכהן: לעיל ״אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ״ (במדבר ג לב) הוא מהסוג הראשון, תפקיד, לכן תרגם ״מִתְּחוֹת יְדוֹהִי מְמַנַּן נָטְרֵי מַטַּרְתָּא דְּקוּדְשָׁא״, כמבואר שם. אבל בפסוקנו ״וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר... פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ״ הכוונה לדברים שהופקדו בידו, לכן תרגם ״וְדִמְסִיר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן... מָסְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְכָל דְּבֵיהּ״.⁠1 וכמוהו גם ״וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי״ (במדבר ג לו) ״וְדִמְסִיר לְמִטַּר לִבְנֵי מְרָרִי״.⁠2
1. ובדפוסים מצויים השתבשו לגרוס מַטְּרַת במקום מָסְרַת.
2. ואע״פ שרש״י כתב: ״ופקדת אלעזר – שהוא ממונה עליהם... פקדת כל המשכן – ועוד היה ממונה על משא בני קהת״, אינו חולק על ת״א שפְּקֻדָּה כאן אינה תפקיד אלא דבר שנמסר לו למשמרת כדבריו עצמו ״שהוא ממונה עליהם לשאת אותם, שמן וקטרת״ אלא שכדרכו לפרש המלים לימדנו שפְּקֻדָּה נקשר למינוי [כפירושו לעיל א, מח: ״הפקדים – הממונים״]. אבל אונקלוס תרגם פְּקֻדָּה בכל מקום לפי הכוונה (״נפש הגר״).
וסכומויא אלעזר ברה דאהרן כהנה רבה משחה דאנהרותה וקטרת בוסמנייה ומנחה תדירה ומשחהב דרבותה סכוםג כל משכנה וכל מה דביה בבית קודשהד ובמנוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסכומוי״) גם נוסח חילופי: ״וסכמות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומנחה תדירה ומשחה״) גם נוסח חילופי: ״ומנחת תמידה ומ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סכום״) גם נוסח חילופי: ״סכמות״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דביה בבית קודשה״) גם נוסח חילופי: ״דאית ביה בית קודשה״.
ודמסיר לאלעזר בר אהרן כהנא מישחא דאנהרותא וקטורת בוסמיא ומנחתא דתדירא ומישחא דרבותא מסרת כל משכנא וכל דביה בקודשא ובמנוי.
And that delivered to Elazar bar Aharon the priest shall be the oil for the light, the aromatic incense, the perpetual mincha, the oil of anointing, and the custody of all the tabernacle, and whatever is in it in the sanctuary and its vessels.
[כ] וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וגו׳ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד (משלי כ״ה:ו׳), אִם לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם צָרִיךְ אָדָם לִנְהֹג שִׁפְלוּת בְּעַצְמוֹ, קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וּתְנֵינַן (משנה אבות ה׳:כ׳): הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וְרָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין גַּאֲוָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אֵלִיָּהוּ אוֹמֵר (תנא דבי אליהו רבה י״ג): כָּל הַמַּרְבֶּה כְּבוֹד שָׁמַיִם וּמְמַעֵט כְּבוֹד עַצְמוֹ, כְּבוֹד שָׁמַיִם מִתְרַבֶּה וּכְבוֹדוֹ מִתְרַבֶּה, וְכָל הַמְמַעֵט כְּבוֹד שָׁמַיִם וּמַרְבֶּה כְּבוֹד עַצְמוֹ, כְּבוֹד שָׁמַיִם בִּמְקוֹמוֹ וּכְבוֹדוֹ מִתְמָעֵט. מַעֲשֶׂה בְּאִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבְנוֹ עוֹמֵד כְּנֶגְדוֹ, וְכָל הָעָם עוֹנִים אַחַר הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה הַלְלוּיָה, וּבְנוֹ עוֹנֶה דְּבָרִים שֶׁל תִּפְלוּת, אָמְרוּ לוֹ רְאֵה בִּנְךָ שֶׁהוּא עוֹנֶה דְּבָרִים שֶׁל תִּפְלוּת, אָמַר לָהֶם וּמָה אֶעֱשֶׂה לוֹ תִּינוֹק הוּא, יְשַׂחֵק. שׁוּב לְמָחָר עָשָׂה כְּאוֹתוֹ עִנְיָן וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחַר הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה אָמֵן הַלְלוּיָה, וּבְנוֹ עוֹנֶה דְּבָרִים שֶׁל תִּפְלוּת, אָמְרוּ לוֹ רְאֵה בִּנְךָ שֶׁהוּא עוֹנֶה דְּבָרִים שֶׁל תִּפְלוּת, אָמַר לָהֶם וּמָה אֶעֱשֶׂה לוֹ תִּינוֹק הוּא, יְשַׂחֵק. כָּל אוֹתָן שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עָנָה בְּנוֹ דְּבָרִים שֶׁל תִּפְלוּת, וְלֹא אָמַר לוֹ כָּל דָּבָר, וְלֹא יָצָאת אוֹתָהּ הַשָּׁנָה וְלֹא שָׁנְתָה וְלֹא שִׁלְשָׁה עַד שֶׁמֵּת אוֹתוֹ הָאִישׁ וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ וּמֵת בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ וְיָצְאוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נְפָשׁוֹת מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר לוֹ אֶלָּא זוּג אֶחָד שֶׁל בְּנֵי אָדָם, אֶחָד חִגֵּר וְסוּמָא וְאֶחָד שׁוֹטֶה וְרָשָׁע. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה מִתְחָרֵט שֶׁלֹא קָרָא וְלֹא שָׁנָה, פַּעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה לִקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם הִגְבִּיהַּ אֶת קוֹלוֹ וְאָמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת (ישעיהו ו׳:ג׳), אָמְרוּ לוֹ מָה רָאִיתָ שֶׁהִגְבַּהְתָּ קוֹלְךָ, אָמַר לָהֶם לֹא זָכִיתִי לֹא לְמִקְרָא וְלֹא לְמִשְׁנָה וְעַכְשָׁו שֶׁנִּתְּנָה לִי רְשׁוּת לֹא אַגְבִּיהַּ אֶת קוֹלִי וְתָשׁוּב נַפְשִׁי עָלַי, וְלֹא יָצָאת אוֹתָהּ הַשָּׁנָה וְלֹא שָׁנְתָה וְלֹא שִׁלְשָׁה עַד שֶׁעָלָה אוֹתוֹ הָאִישׁ מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַעֲשָׂאוּהוּ שַׂר הַחַיִל שֶׁל קֵיסָר וּמִנּוּהוּ רֹאשׁ עַל כָּל בִּירָנִיּוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וּבָנָה עִיר וְיָשַׁב שָׁם, וְקָרְאוּ לוֹ קִילוֹנַי, לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁלֹא יִנְהַג אָדָם גַּאֲוָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁכָּל הַמִּתְגָּאֶה לְפָנָיו מִתְבַּזֶּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ (שמואל א ב׳:ל׳). וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא נָהַג עַצְמוֹ בְּגַאֲוָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֶלָּא בִּזָּה עַצְמוֹ לְפָנָיו כְּהֶדְיוֹט לְהַרְבּוֹת כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם, אֵימָתַי בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלָה הָאָרוֹן מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה לַהֲבִיאוֹ לִירוּשָׁלַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אָלֶף (שמואל ב ו׳:א׳), אָמַר דָּוִד אֵינִי מַעֲלֶה אֶת הָאָרוֹן בַּחֲשַׁאי, מִיָּד נִתְיָעֵץ עִם שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת שֶׁיִּשְׁלְחוּ בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְקַבְּצוּ אֲלֵיהֶם וְיֵלְכוּ לְהַעֲלוֹת הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּוָּעֵץ דָּוִיד עִם שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת לְכָל נָגִיד (דברי הימים א י״ג:א׳), וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן ה׳ אֱלֹהֵינוּ וגו׳ וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ, וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵינוּ אֵלֵינוּ וגו׳ (דברי הימים א י״ג:ב׳-ג׳), מִיָּד אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּם עֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁאַתָּה חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי יָשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי כָל הָעָם (דברי הימים א י״ג:ד׳), מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִים (דברי הימים א י״ג:ה׳). כַּמָּה זְקֵנִים מִנָּה דָּוִד שָׁם, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא תִּשְׁעִים אֶלֶף זְקֵנִים מִנָּה דָּוִד בְּיוֹם אֶחָד וְלֹא מִנָּה אֶת אֲחִיתֹפֶל עִמָּהֶם וְקִדְּשָׁן שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין דְּרָגוֹן לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אָלֶף, וַיּוֹסֶף תְּלָתִין אַלְפִין, עוֹד שְׁלשִׁים אָלֶף. וּפְשׁוּטֵיהּ דִּקְרָיָה שְׁלשִׁים אַלְפִין, הֲרֵי תִּשְׁעִים אַלְפִין, מִיָּד הָלְכוּ לַגִּבְעָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה וגו׳ (שמואל ב ו׳:ב׳), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַיַּעַל דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּעֲלָתָה אֶל קִרְיַת יְעָרִים אֲשֶׁר לִיהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים ה׳ יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם וגו׳ (דברי הימים א י״ג:ו׳-ז׳). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה וגו׳, כֵּיצַד יִתְקַיְימוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ, כָּל יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ לְבַעֲלָתָה שֶׁהִיא קִרְיַת יְעָרִים וְהִמְתִּינוּ שָׁם עַל הָאָרוֹן עַד שֶׁיְבִיאוּהוּ מִן הַגִּבְעָה, אֲבָל דָּוִד וְהַזְּקֵנִים קָמוּ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה הִיא בַּעֲלָתָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים וְהָלְכוּ נֶגֶד הָאָרוֹן לַגִּבְעָה לַהֲבִיאוֹ מִן הַגִּבְעָה לְקִרְיַת יְעָרִים הִיא בַּעֲלָתָה, וּמִבַּעֲלָתָה יַעֲלוּהוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ עַד יְרוּשָׁלַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בַּתְּחִלָּה נִמְלְכוּ שֶׁלֹא יֵלְכוּ אֶלָּא עַד בַּעֲלָתָה, וְיִשְׁלַח מִשָּׁם עַד בֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עַד קִרְיַת יְעָרִים, וּמִשָּׁם יַעֲלוּ כֻּלָּם עִמּוֹ לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהָיָה שָׁם אָמַר לָהֶם אֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָרוֹן שֶׁיָּבוֹא בִּיחִידִים אֶלָּא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ לְשָׁם, לְכָךְ כְּתִיב: וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וגו׳, לָמָּה לֹא הָלַךְ בַּתְּחִלָּה אֶלָּא בַּעֲלָתָה שֶׁהִיא קִרְיַת יְעָרִים, לְפִי שֶׁהַגִּבְעָה וְקִרְיַת יְעָרִים בְּבַת אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים, שֶׁשָּׁם הָיוּ יוֹשְׁבִין הַגִּבְעוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים (יהושע ט׳:י״ז), וְנָפְלָה קִרְיַת יְעָרִים בְּחֵלֶק יְהוּדָה, שֶׁכֵּן הוּא מוֹנָהּ בְּחֵלֶק נַחֲלָתוֹ: קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים (יהושע ט״ו:ס׳), וְהִיא הָיְתָה גְּבוּל בֵּין יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר בִּגְבוּל אֶרֶץ בִּנְיָמִין: וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים עִיר בְּנֵי יְהוּדָה וגו׳ (יהושע י״ח:י״ד), אֲבָל הַגִּבְעָה שֶׁשָּׁם הָיָה הָאָרוֹן הָיָה בִּגְבוּל בִּנְיָמִין, שֶׁכֵּן כְּתִיב בְּעָרֵי בִּנְיָמִין: גִּבְעוֹן וְהָרָמָּה וּבְאֵרוֹת, וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה (יהושע י״ח:כ״ה-כ״ו), וּלְכָךְ בָּאוּ בַּתְּחִלָּה עַד קִרְיַת יְעָרִים שֶׁהִיא גְּבוּל בֵּין יְהוּדָה לְבִנְיָמִין, וְאַחַר הָלְכוּ לְגִבְעוֹן: אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה׳ צְבָאוֹת (שמואל ב ו׳:ב׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מְלַמֵּד שֶׁהַשֵּׁם וְכָל כִּנּוּיָו מֻנָּחִין בָּאָרוֹן. רַב הוּנָא אָמַר מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִין בָּאָרוֹן. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וגו׳ (שמואל ב ו׳:ג׳). לֹא נָשְׂאוּ כַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳ (במדבר ז׳:ט׳), מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שֶׁנִּתְעַלֵּם הַמִּקְרָא מֵעֵינָיו, מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְדִבְרֵי תוֹרָה זְמִירוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ וגו׳ (תהלים קי״ט:נ״ד), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ (משלי כ״ג:ה׳), אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָן זְמִירוֹת, הֲרֵי אֲנִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שֶׁאֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתָן, וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳ וְאִיהוּ אַתְיֵיהּ בַּעֲגָלָה. וְהָיָה אֲרוֹנָא טָעֵין כַּהֲנַיָא לְרוּמָא וְטָרֵיף לוֹן לְאַרְעָא, טָעֵין כַּהֲנַיָא לְרוּמָא וְטָרֵיף לוֹן לְאַרְעָא. שְׁלַח דָּוִד וְאַיְיתֵי לַאֲחִיתֹפֶל אֲמַר לֵיהּ לֵית אַתְּ אָמַר לִי מַה נַּעֲבֵד לְדֵין אֲרוֹנָא דְּהוּא טָעֵין כַּהֲנַיָא לְרוּמָא וְטָרֵיף לוֹן לְאַרְעָא וְטָעֵין כַּהֲנַיָא לְרוּמָא וְטָרֵיף לוֹן לְאַרְעָא. אֲמַר לֵיהּ שְׁלַח שְׁאֵיל לְאִינוּן חַכִּימַיָא דְּמַנִּיתָה. אֲמַר דָּוִד מַאן דְּיָדַע לִמְקִמְתֵיהּ וְלָא קָם לֵיהּ יְהֵא סוֹפָא מִתְחַנְקָא. אָמַר לוֹ דְּבַח קוֹמֵי וְהוּא קָאֵים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַאֲחִיתֹפֶל מִלָּה דְּמֵינוֹקַיָא אָמְרִין בִּכְנִשְׁתָּא בְּכָל יוֹם לָא אֲמַרְתְּ לֵיהּ, וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳, וְדָא רַבְּתָא אֲמַרְתְּ לֵיהּ דְּבַח קוֹמֵי וְקָאֵים, וּלְכָךְ הָיָה זוֹבֵחַ כְּשֶׁהֶעֱלָהוּ בַּשְּׁנִיָה שֶׁלֹא יָבוֹא לִידֵי כָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ וגו׳ (שמואל ב ו׳:י״ג), וַיְהִי עֻזָּא וְאַחְיוֹ נוֹהֲגִין אֶת הָעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב וגו׳ (שמואל ב ו׳:ג׳), עֻזָּא מֵאַחֲרָיו וְאַחְיוֹ לְפָנָיו, וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וגו׳ (שמואל ב ו׳:ד׳), מַהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב וגו׳, מַה נָּשְׂאוּ עִמּוֹ, אַרְגָּז שֶׁשִּׁגְרוּ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁעָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח, כְּהַהִיא דִּתְנֵינָן (ירושלמי שקלים א׳:א׳): אָרוֹן שֶׁעָשָׂה משֶׁה: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קוֹמָתוֹ (שמות כ״ה:י׳), בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְהַלּוּחוֹת אָרְכָּן שִׁשָּׁה, וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה, וְעָבְיָן שְׁלשָׁה, מֻנָּחוֹת לְאָרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן, וְכַמָּה לוּחוֹת אוֹכְלוֹת, שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים. וְנִשְׁתַּיְירוּ שָׁם שְׁלשָׁה טְפָחִים, צֵא מֵהֶם טֶפַח, חֶצְיוֹ לְכֹתֶל זֶה וְחֶצְיוֹ לְכֹתֶל זֶה, נִשְׁתַּיְּרוּ שָׁם שְׁנֵי טְפָחִים שֶׁבָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת וגו׳ (מלכים א ח׳:ט׳), אֵין רַק, אֵין מִעוּט אַחַר מִעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁמֻּנָּח בָּאָרוֹן. פִּרְנַסְתָּ אָרוֹן לְאָרְכּוֹ בּוֹא וּפַרְנֵס אָרוֹן לְרָחְבּוֹ, כַּמָּה לוּחוֹת אוֹכְלוֹת בָּאָרוֹן שִׁשָּׁה טְפָחִים, נִשְׁתַּיְּרוּ שָׁם שְׁלשָׁה טְפָחִים, צֵא מֵהֶן טֶפַח חֶצְיוֹ לְכֹתֶל זֶה וְחֶצְיוֹ לְכֹתֶל זֶה, נִשְׁתַּיְּרוּ שָׁם שְׁנֵי טְפָחִים שֶׁלֹא יְהֵא סֵפֶר תּוֹרָה נִכְנָס וְיוֹצֵא בְּדֹחַק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים, וְהַלּוּחוֹת אָרְכָּן שִׁשָּׁה וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה וְעָבְיָן שְׁלשָׁה, וּמֻנָּחוֹת לְאָרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן, כַּמָּה לוּחוֹת אוֹכְלוֹת בָּאָרוֹן שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים, נִשְׁתַּיֵּר שָׁם חֲצִי טֶפַח, אֶצְבַּע וּמֶחֱצָה לְכֹתֶל זֶה וְאֶצְבַּע וּמֶחֱצָה לְכֹתֶל זֶה. פִּרְנַסְתָּ אָרוֹן לְאָרְכּוֹ צֵא וּפַרְנֵס אָרוֹן לְרָחְבּוֹ, כַּמָּה לוּחוֹת אוֹכְלוֹת בָּאָרוֹן שִׁשָּׁה טְפָחִים, נִשְׁתַּיְּרוּ שָׁם טֶפַח וּמֶחֱצָה, צֵא מֵהֶם חֲצִי טֶפַח אֶצְבַּע וּמֶחֱצָה לְכֹתֶל זֶה וְאֶצְבַּע וּמֶחֱצָה לְכֹתֶל זֶה, נִשְׁתַּיֵּר שָׁם טֶפַח שֶׁבּוֹ הָעַמּוּדִים עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ וגו׳ עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף וגו׳ (שיר השירים ג׳:ט׳-י׳), וְאַרְגָּז שֶׁשִּׁגְּרוּ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֻנָּח בְּצִדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וּשְׁלַחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ (שמואל א ו׳:ח׳), וְעָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָח, שֶׁנֶּאֱמַר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה (דברים ל״א:כ״ו), בְּצִדּוֹ הָיָה מֻנָּח וְלֹא בְּתוֹכוֹ, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת, לְרַבּוֹת שִׁבְרֵי לוּחוֹת שֶׁמֻּנָּחִין בָּאָרוֹן, לְפִי שֶׁהַלּוּחוֹת הַשְּׁלֵמוֹת וְלוּחוֹת הַשְּׁבוּרוֹת עַל צִדֵּיהֶן הָיוּ מֻנָּחוֹת בָּאָרוֹן, לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ עָבוֹת אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים, אֲבָל קֹדֶם שֶׁהָיָה הָאַרְגָּז דַּף אֶחָד הָיָה יוֹצֵא מִן הָאָרוֹן וְעָלָיו הָיָה סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח, לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב, זֶה הָיָה הָאַרְגָּז שֶׁעָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח וְהָיָה עוֹמֵד מִצַד אֲרוֹן בְּרִית ה׳. וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן (שמואל ב ו׳:ד׳), מִכָּאן אָמְרוּ אַחְיוֹ הוֹלֵךְ לְפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱלוּ אוֹתוֹ הָיוּ תִּשְׁעִים אֶלֶף זְקֵנִים מְהַלְּכִין לְפָנָיו וְהַכֹּהֲנִים טוֹעֲנִין בּוֹ וְהַלְוִיִּם מְנַגְנִין וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִין, מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לוּלָב, מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תֹּף וּכְלֵי שִׁיר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה׳ וגו׳ (שמואל ב ו׳:ה׳), זֶה לוּלָב שֶׁאָדָם מְנַעֲנֵעַ בּוֹ. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן (שמואל ב ו׳:ו׳), כְּתִיב כִּידֹן (דברי הימים א י״ג:ט׳), וּכְתִיב: נָכוֹן, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (בבלי סוטה ל״ה:): בַּתְּחִלָּה כִּידֹן, וּלְבַסּוֹף נָכוֹן. וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים (שמואל ב ו׳:ו׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאָרוֹן נוֹשְׂאָיו נָשָׂא עַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן, דִּכְתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה׳ וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם (יהושע ד׳:י״א), נָשָׂא אָרוֹן נוֹשְׂאָיו וְעָבַר. כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר (שמואל ב ו׳:ו׳), לָמָּה שָׁמְטוּ, שֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ שֶׁלֹא כַתּוֹרָה, שֶׁהֵן הָיוּ צְרִיכִים לְהוֹלִיכוֹ בַּכָּתֵף וּטְעָנוּהוּ בַּעֲגָלָה וְהָלַךְ לוֹ לְעַצְמוֹ, וַיִּחַר אַף ה׳ בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל (שמואל ב ו׳:ז׳), מַהוּ עַל הַשַּׁל, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר עַל עִסְקֵי שָׁלוּ, וְחַד אָמַר שֶׁעָשָׂה צְרָכָיו בְּפָנָיו. וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים (שמואל ב ו׳:ז׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֻזָּא בָּא לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, מַה אָרוֹן קַיָּם לָעוֹלָם הַבָּא אַף עֻזָּא בָּא לָעוֹלָם הַבָּא. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה׳ וגו׳ (שמואל ב ו׳:ח׳), מַהוּ וַיִּחַר, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ פָּנָיו כַּחֲרָרָה, מַה טַּעַם, דְּלָא כְתִיב בֵּיהּ אַף. מִיָּד נִתְיָרֵא דָּוִד לַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרָא דָוִד אֶת ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה׳ (שמואל ב ו׳:ט׳). מֶה עָשָׂה דָוִד הִטָּהוּ בֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם לַעֲמֹד שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא אָבָה דָּוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה׳ וגו׳ וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי (שמואל ב ו׳:י׳). לֵוִי הָיָה עוֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי, שֶׁכֵּן מְיַחֲסוֹ עִם הַלְוִיִּם, וְעוֹבֵד אֱדוֹם וְאֶחָיו שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עֹבֵד, עַל יְדֵי שֶׁעָבַד לִפְנֵי ה׳ כָּרָאוּי. אֱדֹם, שֶׁהֶאְדִּים פְּנֵי דָוִד, הוּא הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הָאָרוֹן שֶׁלֹא יְמִיתֶנוּ, וְהוּא עוֹבֵד לְפָנָיו וּבֵרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַגִּתִּי, שֶׁהָיָה מִגַּת. כְּשֶׁחָזַר דָּוִד לִירוּשָׁלַיִם בָּא אֲחִיתֹפֶל וְאָמַר לוֹ: דָּוִד, לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִפָּסוּק קָטָן שֶׁהַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִין: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳ (במדבר ז׳:ט׳), הַלְוִיִּם נוֹשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן. בַּכָּתֵף הֵם נוֹשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְלֹא עַל עֲגָלָה. וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁהֶעֱלָהוּ בַּשְּׁנִיָה לֹא הָיָה שָׁם כֹּהֵן וְלֹא עֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז אָמַר דָּוִיד לֹא לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי אִם הַלְוִיִּם (דברי הימים א ט״ו:ב׳), וּכְתִיב: וַיִּשְּׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים (דברי הימים א ט״ו:ט״ו). וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה׳ בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי (שמואל ב ו׳:י״א), אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שְׁנֵי דְבָרִים הָיוּ קְדוֹשִׁים וּגְדוֹלִים, וְכִסְּבוּרִין בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם קָשִׁים, וּכְדֵי שֶׁלֹא לְהוֹצִיא לַעַז עֲלֵיהֶם כָּתַב בָּהֶן דָּבָר גָּדוֹל שֶׁל שֶׁבַח וּבְרָכָה, וְאֵלּוּ הֵן: קְטֹרֶת וְאָרוֹן. קְטֹרֶת שֶׁלֹא יֹאמַר אָדָם קָשֶׁה הוּא הַקְּטֹרֶת, עַל יָדוֹ מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְעַל יָדוֹ נִשְׂרְפוּ עֲדַת קֹרַח, וְעַל יָדוֹ נִצְטָרַע עֻזִּיָּהוּ, לְכָךְ כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלָה גְדוֹלָה בַּקְּטֹרֶת שֶׁנִּצְּלוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וגו׳ (במדבר י״ז:י״ב-י״ג). אָרוֹן, שֶׁלֹא יֹאמַר אָדָם קָשֶׁה הוּא הָאָרוֹן, הוּא הִכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים, הוּא הָרַג בְּאַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ, הוא הָרַג לְעֻזָּא, לְכָךְ כָּתַב בּוֹ בְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה׳ וגו׳ (שמואל ב ו׳:י״א), לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין קְטֹרֶת וְאָרוֹן הוֹרְגִין אֶלָּא עֲוֹנוֹת הוֹרְגִין. בַּמֶּה בֵּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּבָנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּלְעֹבֵד אֱדֹם בָּנִים שְׁמַעְיָה הַבְּכוֹר וגו׳ יוֹאָח הַשְּׁלִשִׁי וְשָׂכָר הָרְבִיעִי וּנְתַנְאֵל וגו׳ פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי (דברי הימים א כ״ו:ד׳-ה׳). בְּעוֹן קוֹמֵי רַבִּי יוֹחָנָן מַהוּ פְּעֻלְּתַי, אָמַר לָהֶם עַל שֶׁפָּעַל פְּעֻלָּה גְדוֹלָה בַּתּוֹרָה, מַה פְּעֻלָּה גְדוֹלָה פָּעַל שֶׁהָיָה מַדְלִיק לִפְנֵי הָאָרוֹן נֵר אֶחָד שַׁחֲרִית וְנֵר אֶחָד עַרְבִית. רַבִּי יוֹסֵי עֲבַד לָהּ אַפְטָרָה מַה אִם הָאָרוֹן שֶׁלֹא אָכַל וְשָׁתָה וְלֹא מִתְכַּבֵּד אֶלָּא בִּשְׁבִיל שְׁנֵי לוּחוֹת שֶׁהָיוּ בּוֹ זָכָה בֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם שֶׁיִּתְבָּרֵךְ בִּזְכוּתוֹ, מִי שֶׁקִּבֵּל חֲכָמִים וְתַלְמִידִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְעַל מִטּוֹת כְּבוּדוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְשַׁלֵּם לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ. אָמְרוּ עַל עוֹבֵד אֱדוֹם שְׁמוֹנָה בָּנִים הָיוּ לוֹ וּשְׁמוֹנֶה כַּלּוֹת הָיוּ לוֹ וְכָל חֲדָא וַחֲדָא מִנְּהוֹן יָלְדָה תְּרֵין בְּיַרְחָא, הָא כֵיצַד, הָיְתָה טְמֵאָה שִׁבְעָה וּטְהוֹרָה שִׁבְעָה וְיוֹלֶדֶת, טְמֵאָה שִׁבְעָה וּטְהוֹרָה שִׁבְעָה וְיוֹלֶדֶת, שִׁית עֲשַׂר לְכָל יְרַח, לִתְלָתָא יַרְחִין הֲרֵי אַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא. וּבְנֵי שְׁמַעְיָה שִׁשָּׁה, דִּכְתִיב: וְלִשְׁמַעְיָה בְנוֹ נוֹלַד בָּנִים וגו׳ בְּנֵי שְׁמַעְיָה עָתְנִי וגו׳ (דברי הימים א כ״ו:ו׳-ז׳), הָא חַמְשִׁין וְאַרְבַּע, תְּמַנְיָא דִידֵיהּ, דִּכְתִיב: וּלְעֹבֵד אֱדֹם בָּנִים וגו׳ הָא שִׁתִּין וּתְרֵין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם (דברי הימים א כ״ו:ח׳), הֱוֵי: כִּי בֵרְכוֹ אֱלֹהִים (דברי הימים א כ״ו:ה׳), לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְבָרֶךְ ה׳ אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וגו׳ (דברי הימים א י״ג:י״ד). שָׁמַע דָּוִד לְסוֹף שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁבֵּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹבֵד אֱדוֹם וּלְבֵיתוֹ, קִבֵּץ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַשָּׂרִים וְשָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת הָאָרוֹן בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, דִּכְתִיב: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה׳ אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וגו׳ (שמואל ב ו׳:י״ב), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַיְהִי דָוִיד וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (דברי הימים א ט״ו:כ״ה), מִי הֶעֱלוּהוּ הַלְוִיִּם הֶעֱלוּהוּ, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה דָוִד שֶׁהֶעֱלוּהוּ הַלְוִיִּם וְלֹא נִזּוֹקוּ, כְּמָה שֶׁאָמַר לֵיהּ אֲחִיתֹפֶל, הוֹסִיף עוֹד וְזָבַח לְפָנָיו כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֲחִיתֹפֶל בָּרִאשׁוֹנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בֶּעְזֹר הָאֱלֹהִים אֶת הַלְוִיִּם וגו׳ (דברי הימים א ט״ו:כ״ו), כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַיִּזְבְּחוּ שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ וגו׳ שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא (שמואל ב ו׳:י״ג). רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי מָנָא (ירושלמי סנהדרין י׳:ב׳): חַד אֲמַר עַל כָּל צְעִידָה וּצְעִידָה שׁוֹר וּמְרִיא, וּבַסּוֹף שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים, וְחַד אֲמַר עַל כָּל צְעִידָה וּצְעִידָה שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים, וּבַסּוֹף שׁוֹר וּמְרִיא, רַבָּנָן אָמְרֵי מִקְרָא חַד פָּרֵשׁ לַחֲבֵרוֹ, עַל כָּל שִׁבְעָה פְּסִיעוֹת שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל אָמַר (בבלי סוטה ל״ה:): עַל כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה שׁוֹר וּמְרִיא, עַל כָּל שֵׁשׁ פְּסִיעוֹת שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא אִם כֵּן מִלֵּאתָ אֶת כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּמוֹת, אֶלָּא עַל כָּל שֵׁשׁ פְּסִיעוֹת שׁוֹר וּמְרִיא, עַל כָּל שִׁשָּׁה סְדָרִים שֶׁל שֵׁשׁ שֵׁשׁ פְּסִיעוֹת שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה׳ וגו׳ (שמואל ב ו׳:י״ד). בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה בִּזָּה דָּוִד עַצְמוֹ לִכְבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיָה לוֹ לְדָוִד לִהְיוֹת מְהַלֵּךְ לְפָנָיו סְתָם כְּמֶלֶךְ לָבוּשׁ כְּלֵי מַלְכוּתוֹ, לָאו אֶלָּא לָבַשׁ כֵּלִים נָאִים לִכְבוֹד הָאָרוֹן, וּמְשַׂחֵק לְפָנָיו מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכָל הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וגו׳ (דברי הימים א ט״ו:כ״ז), וּכְתִיב: וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה׳, מַהוּ בְּכָל עֹז, בְּכָל כֹּחוֹ, מַהוּ מְכַרְכֵּר, שֶׁהָיָה מַקִּישׁ יָדָיו זוֹ עַל זוֹ וְטוֹפֵחַ וְאוֹמֵר כִּירִי רָם, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְרִיעִים וְתוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וּבַחֲצוֹצְרוֹת וְכָל כְּלֵי שִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה׳ בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר (שמואל ב ו׳:ט״ו), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְכָל יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה׳ וגו׳ (דברי הימים א ט״ו:כ״ח), כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם הָיוּ כָּל הַנָּשִׁים מְצִיצוֹת עַל דָּוִד מִן הַגַּגּוֹת וּמִן הַחַלּוֹנוֹת וְרָאוּ אוֹתוֹ מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָיָה אֲרוֹן ה׳ בָּא עִיר דָּוִד וגו׳ (שמואל ב ו׳:ט״ז), הֲרֵי לְךָ שֶׁאִשְׁתּוֹ נִשְׁקְפָה עָלָיו, וּמִנַּיִן שֶׁכָּל נְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כֵּן, שֶׁכֵּן הִיא אוֹמֶרֶת לוֹ: מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו (שמואל ב ו׳:כ׳). וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר וגו׳ (שמואל ב ו׳:ט״ז), כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּהֶדְיוֹט, נִתְבַּזָה בְּעֵינֶיהָ. מַהוּ מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר, הָאֵיךְ הָיָה עוֹשֶׂה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי זָהָב סְנוּנִין דּוֹמִין לְפָז, וְהָיָה מַכֶּה בְּיָדָיו זוֹ עַל גַּב זוֹ וְטוֹפֵחַ, כֵּיוָן שֶׁהָיָה מְכַרְכֵּר כִּירִי רָם, הָיָה מְפַזֵּז, מַהוּ מְפַזֵּז, שֶׁהָיָה הַזָּהָב הַמְסֻנָּן שֶׁהָיָה עָלָיו קוֹלוֹ פּוֹזֵז, יָכוֹל לֹא הָיָה דָוִד עוֹשֶׂה יוֹתֵר מִזּוֹ, לָאו, אֶלָּא הוֹפֵךְ אַסְפֵּירָס וּמְשַׁוֵּיר לְפָנָיו, שֶׁכֵּן כְּתִיב בְּמָקוֹם אַחֵר: וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וגו׳ (דברי הימים א ט״ו:כ״ט), וְהָיוּ כָּל הַנָּשִׁים מְצִיצוֹת עָלָיו מִן הַגַּגּוֹת וּמִן הַחַלּוֹנוֹת וְלֹא אִכְפַּת לוֹ, וּמֵהֵיכָן אַתְּ לָמֵד שֶׁהָיָה דָוִד הוֹפֵךְ אַסְפִּירָס וּמְשַׁוֵּיר, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיסוּהוּ לְעִיר דָּוִד הִצִּיגוּהוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ דָּוִד וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת לְפָנָיו הוּא וְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה׳ וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ וגו׳ (שמואל ב ו׳:י״ז). תַּמָן כְּתִיב: וַיַּקְרִיבוּ עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים (דברי הימים א ט״ז:א׳), אַחַר שֶׁכִּלָּה לְהַעֲלוֹת בֵּרַךְ כָּל הָעָם עַל שֶׁכִּבְּדוּ אֶת הָאָרוֹן וְנָתַן לְכֻלָּם מַתָּנוֹת מֵרֹב שִׂמְחָתוֹ בָּאָרוֹן וְלַנָּשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וגו׳ וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמואל ב ו׳:י״ח-י״ט), מַהוּ אֶשְׁפָּר אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בַּפָּר, אֲשִׁישָׁה, אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בָּאֵיפָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲשִׁישָׁה, גַרְבָּא דְחַמְרָא, כְּמָה דְתֵימָא: וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים (הושע ג׳:א׳). לְאַחַר שֶׁנִּפְטְרוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ, נִפְנָה לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וּלְשַׂמְחָהּ מֵרֹב שִׂמְחַת הָאָרוֹן, יָצָאת מִיכַל לִקְרָאתוֹ וּבִזַּתְהוּ עַל שֶׁבִּזָּה עַצְמוֹ לִכְבוֹד הָאָרוֹן לְעֵינֵי הַנָּשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וגו׳ (שמואל ב ו׳:כ׳), לֹא הִנִּיחַתּוּ לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת אֶלָּא יָצָאת לַחוּץ וְהָיְתָה מְקַפַּחְתּוֹ בִּדְבָרִים, וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, מִכָּאן אַתְּ לָמֵד שֶׁהָיָה הוֹפֵךְ אַסְפֵּירָס וּמְשַׁוֵּיר, שֶׁכֵּן הִיא אוֹמֶרֶת לוֹ: אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם, הִתְחִילָה עוֹשָׂה מְרִיבָה כְּנֶגְדוֹ מְבַקֶּשֶׁת לֶאֱכֹל פָּנָיו, אָמְרָה לוֹ אִם רָאִיתָ כְּבוֹדְךָ מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁו הוֹדַעְתָּ שֶׁאַתְּ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם, הַלְוַי בִּצְנִיעוּת, אֶלָּא לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, וְאֵלּוּ הֵן נְשֵׁי יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא קוֹרְאָה אֶתְהֶן אֲמָהוֹת, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא הָרֵיק שֶׁבָּרֵיקִים זֶה אַרְכֵיסְטֵס שֶׁאֵין רֵיקָם הֵימֶנּוּ מִכָּל מִצְוָה, כָּךְ הָיָה דָוִד מְרַקֵד לִפְנֵי הָאָרוֹן, אָמְרָה לוֹ הַיּוֹם נִגְלָה כְּבוֹדוֹ שֶׁל בֵּית אַבָּא, בּוֹא וּרְאֵה מַה בֵּינְךָ לְבֵין בֵּית אַבָּא, כָּל בֵּית אָבִי הָיוּ צְנוּעִים וּקְדוֹשִׁים, אָמְרוּ עָלָיו עַל בֵּית שָׁאוּל שֶׁלֹא נִרְאָה מֵהֶם לֹא עָקֵב וְלֹא גּוּדָל מִימֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל וגו׳ (שמואל א כ״ד:ג׳), מַהוּ וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן, רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר נִכְנַס לוֹ לְדִיר הַצֹּאן גָּדֵר לִפְנִים מִגָּדֵר. וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו, עָשָׂה עַצְמוֹ כַּסֻּכָּה עָטוּף פְּעַלְיוֹנִים וְיָשַׁב לְבֵית הַכִּסֵּא, וַהֲוָה חָמֵי לֵיהּ מְשֻׁלְשָׁל צִיבְחָר וּמְסַלֵּק צִיבְחָר, מְשֻׁלְשָׁל צִיבְחָר וּמְסַלֵּק צִיבְחָר, אָמַר דָּוִד לֵית אָרִיךְ מַנְגַע בְּהָא גּוּפָא צְנִיעָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דְּהוּא אֲמַר לֵיהּ: הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה׳ הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ (שמואל א כ״ד:י׳), וָאָחוּס עָלֶיךָ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וַתָּחָס עָלֶיךָ, צְנִיעוּתְךָ חָסָה עָלֶיךָ, וְכָךְ אָמְרָה לוֹ מִיכַל, שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ צְנוּעִין כָּל כָּךְ וְאַתְּ עוֹמֵד וּמְגַלֶּה לְבוּשְׁךָ כְּאַחַד הָרֵיקִים. כֵּיוָן שֶׁגָּמְרָה דְבָרֶיהָ אָמַר לָהּ, וְכִי לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שִׂחַקְתִּי וְלֹא לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים שִׂחַקְתִּי אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ, וְאִלּוּ הָיָה אָבִיךְ צַדִּיק יוֹתֵר מִמֶּנִּי הָיָה הָאֱלֹהִים בּוֹחֵר בִּי וּפוֹסֵל בְּבֵית אָבִיךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה׳ וגו׳ (שמואל ב ו׳:כ״א), אָמַר לָהּ אָבִיךְ הָיָה מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד, אֲנִי נָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל עַם ה׳, זֶה שֵׁבֶט יְהוּדָה. עַל יִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ שְׁאָר שְׁבָטִים.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר לָהּ שֶׁל בֵּית אָבִיךְ הָיוּ מְבַקְּשִׁין כְּבוֹד עַצְמָן וּמַנִּיחִין כְּבוֹד שָׁמַיִם, וַאֲנִי אֵינִי עוֹשֶׂה כֵּן אֶלָּא מַנִּיחַ כְּבוֹד עַצְמִי וּמְבַקֵּשׁ כְּבוֹד שָׁמַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּנְקַלֹתִי עוֹד מִזֹּאת (שמואל ב ו׳:כ״ב), וְאַל תֹּאמְרִי שֶׁהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינֵי אֲחֵרִים וְלֹא נִבְזֶה בִּפְנֵי עַצְמִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה (שמואל ב ו׳:כ״ב), אָמַר לָהּ אוֹתָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁצָּוַחְתְּ אוֹתָן אֲמָהוֹת, אֵינָן אֲמָהוֹת אֶלָּא אִמָּהוֹת, לְוַאי יְהֵא לִי חֵלֶק עִמָּהֶם לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, לְוַאי עִמָּם אִכָּבֵדָה. וּלְפִי שֶׁאָמְרָה מִיכַל כֵּן נֶעֶנְשָׁה, שֶׁכֵּן כְּתִיב אַחֲרָיו: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ (שמואל ב ו׳:כ״ג), וְהָא כְתִיב: יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אִשְׁתּוֹ (דברי הימים א ג׳:ג׳), שֶׁגָּעֲתָה כְּעֶגְלָה וָמֵתָה, הַיְנוּ דִּכְתִיב: עַד יוֹם מוֹתָהּ, הָא בְּיוֹם מוֹתָהּ הָיָה לָהּ. אֵין לְךָ אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁבִּזָּה עַצְמוֹ עַל הַמִּצְווֹת יוֹתֵר מִדָּוִד, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב דְּהוּא אָמַר לִפְנֵי אֱלֹהִים: ה׳ לֹא גָּבַהּ לִבִּי (תהלים קל״א:א׳), בְּשָׁעָה שֶׁמְשָׁחַנִּי שְׁמוּאֵל לְמֶלֶךְ, וְלֹא רָמוּ עֵינַי (תהלים קל״א:א׳), בְּשָׁעָה שֶׁהָרַגְתִּי אֶת גָּלְיַת, וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת (תהלים קל״א:א׳), בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱזִירוּנִי לְמַלְכוּתִי, וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלֵתִי אֶת הָאָרוֹן, אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ (תהלים קל״א:ב׳), כְּשֵׁם שֶׁהַתִּינוֹק הַזֶּה אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת לִפְנֵי אִמּוֹ, כָּךְ שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי לְפָנֶיךָ שֶׁלֹא נִתְבַּיַּשְׁתִּי לְהִתְבַּזּוֹת לְפָנֶיךָ לִכְבוֹדְךָ, כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי (תהלים קל״א:ב׳), כְּהֵן יָנוֹקָא דְּנָפֵק מִמְּעֵי דְאִמֵּיהּ וְאֵין בּוֹ רוּחַ גַּסָּה לִינוֹק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, כֵּן הֲוַת נַפְשִׁי עָלַי, שֶׁאֵינִי מִתְבַּיֵּשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה אֲפִלּוּ מִקְּטַנֵּי יִשְׂרָאֵל.
אָמַר רַבִּי אֲדָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה שִׁוִּיתָ עַצְמְךָ לַגָּמוּל, חַיֶּיךָ כְּשֵׁם שֶׁאֵין לַתִּינוֹק הַזֶּה עֲווֹנוֹת, כָּךְ אֵין לְךָ עֲווֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת (שמואל ב י״ב:י״ג), מִכָּאן אַתְּ לָמֵד שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִנְהֹג גַּאֲוָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֶלָּא צָרִיךְ לְהִתְבַּזּוֹת עַל כְּבוֹדוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר רַבִּי שָׁלוֹם אֵין מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמַעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם, לָמָּה, עָבֵיד מָגֵירָס שֶׁל בָּשָׂר וָדָם יֵשׁ לוֹ כֵּלִים נָאִים בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַשּׁוּק הוּא לוֹבְשָׁם, אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹמֵד לְבַשֵּׁל פּוֹשֵׁט אֶת הַיָּפִים וְלוֹבֵשׁ מְקֹרָעִים וְזוֹסְטֵא, וְעוֹד בְּשָׁעָה שֶׁהוּא גוֹרֵף אֶת הַכִּירַיִם וְאֶת הַתַּנּוּר הוּא לוֹבֵשׁ רָעִים מֵהֶם, אֲבָל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁכֹּהֵן גּוֹרֵף אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּמְדַשְּׁנוֹ הָיָה לוֹבֵשׁ כֵּלִים מְעֻלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וגו׳ (ויקרא ו׳:ג׳), בִּשְׁבִיל וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן, לָמָּה כֵן, אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁאֵין גַּאֲוָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן שֶׁהָיָה נוֹהֵג בְּשִׁפְלוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֶלְעָזָר הָיָה דּוּךְ דּוּכָנִין נָשִׂיא עַל הַנְּשִׂיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וגו׳ (במדבר ג׳:ל״ב), רְאֵה שְׂרָרָה שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ וְאַתְּ סָבוּר מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אָדָם גָּדוֹל הָיָה נוֹתֵן לַאֲחֵרִים שֶׁיִּטְעֲנוּ אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיָה עָשׂוּי לִטְעֹן אוֹתָם, לָאו, אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ הָיָה טוֹעֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וגו׳ (במדבר ד׳:ט״ז), וְהֵיאַךְ הָיָה טָעוּן כָּל אֵלּוּ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כֵּן הָיָה טוֹעֵן, שֶׁמֶן הַמָּאוֹר בִּימִינוֹ, וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים בִּשְׂמֹאלוֹ, וּמִנְחַת הַתָּמִיד שֶׁל יוֹם תְּלוּיָה בִּזְרוֹעוֹ, בֵּין הָעַרְבַּיִם הֵיכָן הָיָה נָתוּן, אָמַר רַבִּי אַחָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כְּמִין צְלוֹחִית קְטַנָּה הָיָה תּוֹלֶה בַּאֲפֻנְדָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חָגוּר מָתְנָיו בְּזֵינוֹ כְּעֶבֶד לִפְנֵי קוֹנוֹ, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁאֵין גַּאֲוָה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.
פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו – שֶׁעַל יָדוֹ הָיָה נוֹתֵן לָהֶם הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וְכָל כְּלֵיהֶם, כְּמָה דְתֵימָא: וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וגו׳ וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר וגו׳ (במדבר ג׳:ל״א-ל״ב).
ופקודת אלעזר1אמרו עליו על אלעזר שהיה מוטל עליו טורח גדול שהוא היה נושא שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. פקדת אלעזר כל המשכן כל הלוים היו אסורין על ידו.
1. אמרו עליו על אלעזר שהיה מוטל עליו טורח גדול. עיין רש״י על התורה על ופקודת אלעזר שהוא ממונה עליהם לשאת אותה שמן וקטורת ושמן המשחה ומנחת התמיד עליו מוטל לצוות ולזרז בעת הנייתן, ועיין רש״י שבת צ״ב ע״א במשנה שהביא וז״ל ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האיי שמפרש בהש״ס ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה כו׳. והוא בירושלמי שבת פ״י ה״ג (דף י״ב ע״ג) ואולי למאמר הזה מרש״י שבת כוון הרמב״ן במדבר על ופקודת אלעזר שהביא ועל דעת הירושלמי הכתוב בפירש״י שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כו׳.
וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַמּוֹצִיא מַשְׂאוֹי לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה חַיָּב, שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת, הַמּוֹצִיא בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ עַל כְּתֵפוֹ חַיָּב שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת.
וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה – שֶׁמֶן אֶחָד בְּיָמִין, וְשֶׁמֶן אֶחָד בִּשְׂמֹאל, הַקְּטֹרֶת בְּחֵיקוֹ, וְהַחֲבִתִּין בְּכָתֵף.
וַוַכַּאלַתֻ אַלעַאזַאר בּןִ אהַרֻוןַ אלאִמַאם דֻהןֻ אַלּאִצַ׳אאַתִ וַבֻּכֻ׳ורֻ אַלצֻּמֻוגִ׳ וַאלּבִּרֻּ אַלדַאאִםִ וַדִהןֻ אַלּמַסחִ פַדַ׳לִךַּ וַכַּאלַתֻ אַלּמַסכַּןִ וַגַמִיעִ מַא פִיהִ מִן קֻדֻסֵ וַאַנִיַתִהִ
וכתב מנוי של אלעזר בן אהרן הכהן, שמן ההארה, ואדי השרפים1 והדגן התמידי2 ושמן המשיחה, וזה כולל מנוי של המשכן וכלל מה שבו מן קודש וכליו.
1. (חמרים צמיגיים המקטרים להיות אדים)
2. (ממנו מקריבים מנחת תמיד)
ומנחת התמיד – ר״ל מנחת כהן גדול והיא עשירית האיפה סלת.
ופקדת אלעזר – שהוא ממונה עליהן לשאת אותם. בפרק המצניע ירושלמי (ירושלמי שבת י׳:ג׳) מפורש: שמן המאור בימינו, קטרת הסמים בשמאלו, מנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, ושמן המשחה כמין צלוחית קטנה תלויה לו באפונדתו.
ואני אומר:⁠א שמן, וקטרת, ושמן המשחה, ומנחת התמיד, עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן.
פקדת כל המשכן – ועוד היה ממונה על משא בני קהת לצוות איש איש על עבודתו ומשאו, והוא: המשכן וכל אשר בו – כל הסדורין למעלה בפרשה זו. אבל משא בני גרשון ובני מררי שאינה מקדש הקדשים, על פי איתמר היה, כמו שכתוב בפרשת נשא (במדבר ד׳:כ״ח,ל״ג).
א. עיין ירושלמי שבת י׳:ג׳ ורש״י שבת צ״ב. ״שכן״: ״ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי, שאמר בשם רב האי, שמפורש בהתלמוד ירושלמי: ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, [שמן] אחד בימין, [ושמן] אחד בשמאל, והקטורת בחיקו, והחביתין בכתף״. על קטע זה ברש״י, עיין פרופ׳ י׳ מאורי ״⁠ ⁠׳הירושלמי הכתוב בפירושי רש״י׳ (רמב״ן לבמדבר ד 16) ונוסח דברי רש״י״, עיוני מקרא ופרשנות, ז׳ (תשס״ה), עמ׳ 397-385. הקטע של ״בפרק המצניע... ואני אומר״ מופיע בכ״י לייפציג 1, וטיקן 94, וכן בכ״י פרמא 3115 (במיקום שונה), ובנוסח שעמד לפני רמב״ן. הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34.
ופקדת אלעזר AND THE CHARGE OF ELEAZAR … [WERE THE OIL FOR THE LIGHT, AND THE INCENSE OF AROMATICS, AND THE CONTINUAL MEAL OFFERING, AND THE ANOINTING OIL] – This means: the charge of Eleazar who was appointed over them to carry them were the oil, and the incense and the anointing oil. As regards the continual meal-offering mentioned here, upon him lay the charge to give orders and to urge on that it should be offered at the time when they encamped.
פקדת כל המשכן – means: and further he was appointed over the burden of the sons of Kohath, i.e., to give each man orders regarding his service and his burden, which was the Tabernacle and all that was therein – all the articles set forth above in this section. The burden of the sons of Gershon and of the sons of Merari, however, which did not appertain to things of most holy character, was carried out by order of Ithamar, as is set forth in the section commencing with the word נשא (verses 21–34).
ופקדת – מגזרת: פקיד.
שמן המאור – יש אומרים: כי הוא היה נושא שמן מאור לילהא אחד, וכן: מנחת התמיד.
והנכון בעיני: שהוא פקיד עליהם לתת שמן המאור – והטעם: הכלי.⁠ב וכן כלי שמן המשחה, וכלי הסולת, וכלי הקטרת, לבני הקהתים.
וטעם פקדתג כל המשכן – כי יש לו גם פקידות במשכן ובכל כליו עם אחיו איתמר, רק לגודל מעלת אלעזר היה פקיד על השמן והקטרת והמנחה לבדו.
א. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 176: המאור לילה. בכ״י פריס 177: מאור הלילה.
ב. בכ״י פריס 177 נוסף כאן: וכל כלי.
ג. בכ״י פריס 177: ופקדת.
AND THE CHARGE OF. U-fekudat (and the charge of) is related to the word pakid (overseer).⁠1
THE OIL FOR THE LIGHT. Some say that Eleazar carried oil for one night's light and similarly the continual meal offering.⁠2 However, I believe that Eleazar was in charge of giving the oil for the light, that is, of the utensil containing the oil for the light, and similarly the vessel containing the anointing oil and the vessel containing the sweet incense, to the children of Kohath.
[HE SHALL HAVE THE CHARGE OF ALL THE TABERNACLE.] Scripture states this because Eleazar had charge over the tabernacle along with his brother Ithamar.⁠3 However, Eleazar alone had charge over the oil, the sweet incense, and the meal offering because of his great status.
1. One who assigns tasks.
2. The daily continual meal offering. See Yerushalmi, Sabbath 10:13. Eleazar carried oil for the lighting in his right hand and the sweet incense in his left hand, while the continual meal offering hung from his arm.
3. If Eleazar was in charge of the entire tabernacle, why does Scripture tell us that he was in charge of the oil, the sweet incense, and the meal offering? Hence Ibn Ezra's comments.
ופקדת אלעזר, שמן המאור וגו׳ – אלעזר היה נושא שמן המאור ושמן המשחה, א׳ בימין א׳ בשמאל והקטורת בחיקו והחבתים בכתף.
בקדש ובכליו – בי״ת דבקודש נקודה בשוא.
ופקדת אלעזר שמן המאור, "and the charge of Elazar was the oil for the lighting of the menorah;⁠" he was also charged with guarding the oil for anointing. He would carry one type in his right hand and the other in his left hand. He would carry the incense in his lapel, and the חביתים, "the daily offering of the High Priest", consisting of a meal offering, so called, he would carry on his shoulders.
בקדש ובכיליו, "whether belonging to the Sanctuary or its furnishings.⁠" There is a dot above the letter ב in the word בקדש. (In our editions the dot is over the letter ק.)
ופקודת אלעזר כו׳. שהיה ממונה לתת ולזרז (עי׳ רש״י ד״ה ופקדת אלעזר). ובפ׳ המצניע (שבת צב.) פי׳ הקונטריס (רש״י במשנה ד״ה שכן משא בני קהת) שמצא בשם רבינו יצחק בר׳ יהודה שאמ׳ בשם רב האיי [גאון] אלעזר היה נושא שמן המאור וקטורת הסמי׳ ומנחת התמיד ושמן המשחה. שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל הקטורת בחיקו וחביתין בכתף (ועי׳ ירושלמי שבת י:ג, ילקוט שמעוני במדבר ד:טז רמז תרצד).
(סיום)
נשלם פרשת במדבר סיני.
ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור – יאמר שהוא פקיד על אלו, ושיעורו: פקדת כל המשכן ופקדת כל המשכן וכל אשר בו.
ואמר ר׳ אברהם כי פירושו: שיש לו פקידות גם במשכן ובכל כליו עם איתמר אחיו, רק לגדל מעלת אלעזר היה הוא פקיד על השמן ועל הקטורת לבדו. ואיננו נכון כי הכתוב אומר: ביד איתמר (במדבר ד׳:כ״ח, במדבר ד׳:ל״ג). ופירש בכאן: בקדש ובכליו, וכן אמר למעלה: ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן פקודת שמרי משמרת הקדש (במדבר ג׳:ל״ב), כלומר נשיא פקודת משמרת הקדש שהם הנתונים ביד בני קהת.
אבל פירוש פקדת כל המשכן – כי פקודת שמן המאור והקטרת והמנחה ושמן המשחה, ופקדת כל המשכן בקדש וכל אשר בו בכלי הקדש, הכל ביד אלעזר, והם הנזכרים בכאן, שאמר: וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש (במדבר ד׳:ט״ו) והנה אלעזר אמרכל על שלשת הנשיאים,⁠א וגזבר למשמרת בני קהת, ואיתמר גזבר לגרשון ומררי. ומפני שלא הזכיר באלעזר: ונשא, כאמור בלויים, יראה שאינו נושא אותם, אבל הוא פקיד עליהם ונותן אותם מידו ליד בני קהת, אשר יבחר בהם בזריזות וחסידות, והם ישאו אותם ויחזירום לידו בהקים המשכן. וכן: פקודת שמרי משמרת הקדש (במדבר ג׳:ל״ב), וכן: ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם (במדבר ד׳:ל״ב).
ועל דעת הירושלמי (ירושלמי שבת י׳:ג׳) הכתוב בפירושי רבינו שלמה (בבלי שבת צ״ב.) שהוא נושא אותם, יהיה משא גדול, כי הקטרת שס״ה מנה (בבלי כריתות ו׳.), ומשה רבינו לא פטמה לחצאין, ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד, קפ״ג לוגין, [והיה נושא אותן בתשלומין. אבל מנחת התמיד, הזכירו שם בירושלמי מנחת תמיד של יום שלא היה צרך לשאת ממנה אלא ליום אחד, והשאר העשויין ומונחין שלמים ישאם, והוא מעשה נס. או שהיה אלעזר רב אונים]⁠ב (ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה, אבל היה אלעזר חזק) ואמיץ כיעקב אבינו, וכן משה רבינו ואהרן אביו.⁠ג וקויי י״י יחליפו כח.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ׳:ל״א.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הנביאים״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, והכוונה: ״אביו של אלעזר״. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״אחיו״.
AND THE CHARGE OF ELEAZAR THE SON OF AARON THE PRIEST SHALL BE THE OIL FOR THE LIGHT, AND THE SWEET INCENSE, AND THE CONTINUAL MEAL-OFFERING, AND THE ANOINTING OIL: HE SHALL HAVE THE CHARGE OF ALL THE TABERNACLE, AND OF ALL THAT THEREIN IS, IN THE SANCTUARY, AND IN THE VESSELS THEREOF. Scripture is stating that Eleazar was in charge of all these things, and the meaning of [the end of the verse] is that "he was in charge of all the Tabernacle and in charge of all that therein is.⁠" And Rabbi Abraham ibn Ezra explained that it means that "Eleazar's charge extended also to the Tabernacle and to all its vessels, together with his brother Ithamar,⁠1 and that due to Eleazar's great distinction, he alone was in charge of the oil [for the light], and the incense.⁠" But this is not correct, since Scripture states [that the services of the sons of Gershon and Merari were] under the hand of Ithamar2 [which thus indicates that Eleazar had no share in it]! And [Scripture] explained here [that Eleazar's charge was] in the Sanctuary and in the vessels thereof, and similarly it stated above, And Eleazar the son of Aaron the priest, was prince over the princes of the Levites and had the oversight of them that keep the charge of the Sanctuary3 meaning to say that he was the prince [who supervised] the charge of those that guarded the Sanctuary, which was in the hands of the Kohathites4 [i.e., he supervised the most holy things — the ark, the table, candelabrum, altars, Veils and the vessels used in the Divine Service]. But the meaning of the charge of all the Tabernacle is that "the charge of … the oil for the light, and the incense, and the meal-offering, and the anointing oil, and the charge of all the Tabernaclein the Sanctuary, and of all that therein is of the holy vessels — they were all under the hand of Eleazar,⁠"5 and they are those mentioned here when He stated, And when Aaron and his sons have made an end of covering the Sanctuary and all the vessels of the Sanctuary.⁠6 Eleazar was thus officer over the three princes7 [of the Levites], and [also] overseer of the charge of the Kohathites, and Ithamar was overseer of [the charges of the families of] Gershon and Merari. Now since Scripture does not say that Eleazar "shall bear" [the oil for the light etc.] as is said of the Levites,⁠8 it would appear that Eleazar did not carry them, but was in charge over them and would give them from hand to hand to those Kohathites whom he chose because of their zeal and piety. It was they who carried them, and they returned them to his control when the Tabernacle was set up. This also [is the meaning of the verse which says that Eleazar was the prince over the princes of the Levites,] having the oversight of them that keep the charge of the Sanctuary,⁠9 and the verse stating, and by name ye shall appoint the vessels of the charge of their burden10 [conveying the same thought, that the individual families of the Levites were to be told by the overseer what their particular kind of work would be, and Eleazar, as the prince over the princes, was the overseer of all the service of the Levites].
But according to the opinion of the Yerushalmi11 mentioned in the commentaries of Rashi12 that he [Eleazar himself] carried them [all the objects enumerated], it would be a heavy load! For the incense consisted of three hundred and sixty-eight manehs,⁠13 arid [surely] Moses our teacher would not have prepared [only] half of the required quantity,⁠14 and the oil for the light for a whole year was a large amount, namely one hundred and eighty-three logs,⁠15 and as for [the ingredients required for] the continual meal-offering, we do not know how many days' supply he carried! But [we would have to say that] Eleazar was very strong and powerful, as was our patriarch Jacob,⁠16 and so also were Moses our teacher17 and his brother Aaron,⁠18 and they that wait for the Eternal shall renew their strength.⁠19
1. Ibn Ezra's interpretation is intended to answer the following point: Scripture further on (4:28, 33) explains that it was Ithamar the son of Aaron who was in charge of the work of the sons of Gershon [in carrying the curtains, etc.] and of the work of the sons of Merari [in carrying the boards and bars of the Tabernacle, etc.]. Why then does Scripture state here that the charge of Eleazar was all the Tabernacle etc.? Ibn Ezra answers that Eleazar shared together with his brother Ithamar in the charge of all the Tabernacle etc., and that the first part of our verse is pointing out that in addition to sharing the general charge of the Tabernacle, Eleazar was, due to his great distinction, solely in charge of the oil for the light etc. Ramban objects to this interpretation and suggests his own explanation.
2. Further, 4:28, 33.
3. Above, 3:32.
4. Ramban's meaning is as follows. It is clear from Scripture's explanations that Eleazar was the prince of the princes of the Levites inasmuch as he supervised the most holy things. In (4) above it is clearly stated that the sons of Kohath — alone — were in charge of the most holy things, thus disproving Ibn Ezra's explanation quoted above. If so, the phrase the charge of all the Tabernacle must be in apposition to the end of the verse namely in the Sanctuary, and in the vessels thereof, and the meaning is as follows: "the charge of the oil for the light, etc., the charge of all the Tabernacle, that is, in the Sanctuary, and in the vessels thereof which refers to the most holy things [the ark, etc.] they were given over to the Kohathites — and all these were under the charge of Eleazar,⁠" just as Ithamar was in charge of the work of the sons of Gershon and Merari. In addition to supervising the Kohathites, and assigning each one his particular duty, Eleazar was also chief of all three main Levite families, as will be explained.
5. Ramban's meaning is as follows. It is clear from Scripture's explanations that Eleazar was the prince of the princes of the Levites inasmuch as he supervised the most holy things. In (4) above it is clearly stated that the sons of Kohath — alone — were in charge of the most holy things, thus disproving Ibn Ezra's explanation quoted above. If so, the phrase the charge of all the Tabernacle must be in apposition to the end of the verse namely in the Sanctuary, and in the vessels thereof, and the meaning is as follows: "the charge of the oil for the light, etc., the charge of all the Tabernacle, that is, in the Sanctuary, and in the vessels thereof which refers to the most holy things [the ark, etc.] they were given over to the Kohathites — and all these were under the charge of Eleazar,⁠" just as Ithamar was in charge of the work of the sons of Gershon and Merari. In addition to supervising the Kohathites, and assigning each one his particular duty, Eleazar was also chief of all three main Levite families, as will be explained.
6. (15).
7. The prince of the Gershonites was Eliasaph the son of Lael (above, 3:24); of the Kohathites, Elitzaphan the son of Uzziel (ibid., (30)), and of the families of Merari, Tzuriel the son of Abichail (ibid., (35)). The prince over the princes of the Levites was Eleazar the son of Aaron (ibid., (32)).
8. Further, (25): And they shall bear …
9. Above, 3:32.
10. Further, 4:32.
11. Ramban is not referring to Rashi here, but to Rashi's commentary to Shabbath 92a. On the term "Yerushalmi,⁠" see Leviticus, Seder Metzora, (p. 192, Note 44).
12. This expression ["mentioned in the commentaries of Rashi"] clearly indicates that Ramban does not mean Rashi's commentary on the Torah, as he never refers to it by that description. Rather, the reference is to Rashi's commentary on the Talmud. See Note 208.
13. Kerithoth 6a. There was one for each day of the solar year, and 3 extra manehs for the Service on the Day of Atonement.
14. "If he compounded only half the required amount [i.e., 184 manehs] it would be valid" (Yerushalmi Yoma IV, 5). This rule applies to the compounding of the incense, which was to be done once every year. But, continues Ramban, although valid if done in this manner, surely Moses would prepare the complete, and not just half, the required amount. Hence Eleazar carried the full quantity [except, of course, for the amount that had been used up from the time of the erection of the Tabernacle until the camps set forth].
15. Half a log of oil was used up every night of the year (Menachoth 89a). This was the measure that was estimated to be sufficient for the longest night of the year ; if any of the oil was left over on the shorter nights, it did not matter (ibid).
16. And Jacob went near, and rolled the stone from the well's mouth (Genesis 29:10) — "as easily as one draws the stopper from the mouth of a bottle. Scripture thus informs you how strong he was" (Rashi ibid., on the basis of Bereshith Rabbah 70:10).
17. Nedarim 38a.
18. Vayikra Rabbah 26:10. Proof for his great strength is brought there from the fact that he lifted twenty-two Levites in one day (further, 8:21).
19. Isaiah 40:31.
ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים – כתב הרמב״ן ז״ל כי מה שאמר ופקודת אלעזר ולא אמר ומשא אלעזר כמו שאמר משא בני קהת, נראה מזה שלא היה אלעזר נושא אותם אבל היה פקיד עליהם, אבל מן הירושלמי מצינו שהיה אלעזר נושא אותם הוא בעצמו, ובודאי היה משא גדול, שהרי הקטרת שס״ה מנה היה ושמן המאור לשנה שלמה היה קפ״ג לוגין, והיה בלי ספק מעשה נס, עד כאן לשון הרב ז״ל.
ומצאתי בירושלמי בפרק המצניע, שמן המאור בימינו, מנחת קטורת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, ושמן המשחה בימין צלוחית קטנה תלויה לו באפונדתו.
ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים, "and the task Eleazar son of Aaron the priest was charged with was the oil for lighting the Menorah and the Incense.⁠" Nachmanides, commenting on the unusual expression ופקודת instead of ומשא describing the word "task,⁠" writes that this indicates that as opposed to the Levites, especially the Kehatites who literally carried the Holy Ark on their shoulders, Eleazar did not actually carry these items mentioned here. He was in charge in a supervisory capacity, not physically carrying these items.
However, from the Jerusalem Talmud Shabbat 10,3 we get the impression that Eleazar personally carried the oil and the Incense. This was certainly a heavy load seeing that during some parts of the year the Incense consisted of 365 daily portions. The oil for the Menorah amounted to 183 login (at the time it had been prepared and mixed, slightly over 50 liters). It would have required super-human strength to carry these amounts [if indeed the full amounts of both ingredients were prepared at the same time. They were prepared only once a year, so that the stock decreased progressively. Ed.] Thus far the comment of Nachmanides.
According to my edition of the Jerusalem Talmud, Eleazar carried the oil in his right hand and the incense in his left hand. The daily quantity of the gift-offering he had hanging from his arm, whereas he had a small bottle of anointing oil suspended from his belt.
ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן – פרש״י שהיה ממונה עליהם לשאת אותן שמן וקטרת ושמן המשחה ומנחת התמיד מוטל עליו לצות ולזרז להקריב בשעת חנייתן עכ״ל. והק׳ ר״ת מאורלי׳ דבמסכ׳ שבת פ׳ המצניע פרש״י גופי׳ שמצא שם בשם ר׳ אברהם בר׳ יהודה שאמ׳ רב האי גאון שאלעזר היה נושא שמן המאור וקטרת הסמים ושמן המשחה וכו׳. ואומר הרר״א דרש״י פי׳ כאן אליבא דמ״ד מנחת התמיד זו מנחת הנסכים לכך לא היו צריכים שאת אותם שבכל מקום היתה נעשית בקל שאין בה תקון גדול. אבל שמן המאור ושמן המשחה וקטרת הסמים היה בהם תקון גדול. שמן למאור שנ׳ שמן כתית למאור כדפרש״י שם. שמן המשחה כמו שנ׳ בו לדורותיכם למשוח בו מלכים וכהנים גדולים ולא נעשה אחר זולתו וכן קטרת הסמים כלה היתה נעשית בבת אחת כדאמר בשבועות וצורתה כל כלה ולפי׳ היו צריכין לשאת אותה ומה שפרש״י בפר׳ דאלעזר היה נושא גבי מנחת התמיד היינו אליבא דמ״ד מנחת התמיד היינו מנחת העולה והיה צריך בה תקון גדול ולכך היו צריכין לישא אותה.
ופקודת אלעזר וגו׳ הכהן שמן המאור וקטורת וגו׳ פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו – פי׳ שהיה פקוד וממונה למסור למי שישא כל אלו וגם היה פקיד למסור לבני קהת לשאת אותם. וכתב ר׳ אברהם פי׳ פקודת המשכן שיש לו פקודת המשכן ובכל כליו עם איתמר אחיו רק לגודל מעלת אלעזר היה פקיד על השמן והקטורת לבדו. וכתב הרמב״ן ואינו נכון שהרי הפסוק אומר למט׳ בפרשה האחרת על פקודת המשכן ביד איתמר בן אהרן ואינו מזכיר אלעזר וכן אומר למעלה ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו׳ פקודת שומרי משמרת הקודש כלומר נשיא פקודת משמר הקודש שהם הנתוני׳ ביד בני קהת. אלא פי׳ פקודת המשכן כי פקודת שמן המאור והקטורת והמנחה ושמן המשחה ופקודת כל המשכן בקודש ובכל אשר בו בכלי הקודש הכל ביד אלעזר והם הנזכרים בכאן שאמר וכלה אהרן ובניו לכסות את הקודש ואת כל כלי הקודש. והנה אלעזר אמרכז לשלשת הנשיאים וגזבר למשמרת בני קהת ואיתמר גזבר לגרשון ובני מררי ומפני שלא הזכיר באלעזר ונשא כמו שאמר בשאר הלוים יראה שאינו נושא אותם אלא שהוא פקיד עליהם ליתנם לבני קהת למי שיבחר בהם והם יחזירוהו לידו בהקים המשכן וכן פקודת שומרי משמרת הקודש וכן בשמות תפקדו (את כלי) משמרת משאם שהיו פקידים ליתן לכל אחד משאו אשר ישאו. ועל דעת הירושלמי הכתוב בפי׳ (רש״י?) [אומר] שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטורת שס״ה מנה ומשה (לא) פטמה לחצאין ושמן המאור (לשנה) שלימה רב מאד קכ״ג (קפ״ג) לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה אלא היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב וכן משה רבינו וקוי י״י יחליפו כח:
ופקודת אלעזר ...הכהן, שמן המאור, וקטורת הסמים..פקודת כל המשכן וכל אשר בקודש ובכליו, "the supervision of Eleazar, son of Aaron the Priest, was the oil for illumination, the incense of spices the supervision of the entire Tabernacle and everything in it.⁠" In other words, Eleazar was the keeper of all the items mentioned, and would hand to whoever had occasion to use any of these items during the performance of their duties, the correct quantities needed to perform their task.
Ibn Ezra writes that the expression פקודת כל המשכן means although there were also subordinate tasks and supervisions, some of which had been entrusted to his brother Ittamar, the Torah wanted us to know that Eleazar was the person responsible for the overall functioning of all matters pertaining to the Tabernacle. Seeing that he was the person in charge, the Torah singles out his supervising the oil for illumination and the spices for the incense as being Eleazar's specific concern
Nachmanides writes that Ibn Ezra's commentary is not correct, seeing that we have another verse in which Ittamar's functions are specifically spelled out (Numbers 4,28, 4,31 et al) In those instances no mention is made of Eleazar. Also in Numbers 3,32 Eleazar is described only as the chieftain of the various chieftains of Levi whose task it was to look after the sacred objects and guard their well being. It is clear from there that what are referred to are the objects to be carried by the members of the group of Levites headed by the descendants of Kehat.
Therefore, in Nachmanides' opinion, the meaning of the expression פקודת כל המשכן must be the looking after the oil for illumination, the spices for the incense, the ingredients for the daily minchah offering, the oil for anointment, and other matters pertaining directly to the Tabernacle. It included all the items listed in this paragraph. They are summed up when the Torah writes (4,15) "and Aaron and his sons shall finish covering the holy, and all the holy utensils when the camp breaks up, in order to journey.⁠" At that point the Torah had spoken of Aaron and his sons (pl.), whereas in the verse following, the specific duties of Eleazar are detailed separately. Eleazar was the treasurer or administrator for the three leaders of the Levites as well as the keeper of the furnishings entrusted to the Kehatites, whereas Ittamar was the treasurer of the Gershonites and Merarites. Seeing that the Torah did not mention that Eleazar engaged in carrying any utensils, as it had done in connection with all the other Levites, it seems clear that his task was merely that of a supervisor. He ensured that the other Levites were handed whatever it was they needed to transport, and that when the camp came to rest that they handed back whatever it was they had been carrying during the most recent journey of the people. According to a view expressed in the Jerusalem Talmud as understood by Rashi, Eleazar, personally carried the quantities of spices, a heavy load indeed, seeing that at certain periods of the year 365 portions of such incense were kept in stock, ready and prepared for use. He also carried a full year's lighting oil supply, surely a very heavy load indeed. (183 login=slightly over 100000 ccm) As far as the daily minchah offering is concerned, we do not know the quantity of components kept in store at all times in the Tabernacle's storage room. At any rate, it appears that Eleazar must have been of a very powerful physique, like Yaakov who rolled the heavy rock single-handedly, if as reported in the Jerusalem Talmud, he did indeed carry all this by himself.
ואולם שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד - והיא מנחת חביתין של כהן גדול - ושמן המשחה, לא היו נושאים אותם בני קהת, לסיבה הנזכרת, והיה זה נישא על יד הכהנים.
ופקודת אלעזר שהוא ממונה עליהם לשאת אותם שמן וקטורת ושמן המשחה ומנחת התמיד עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן. פי׳ פקוד אלעזר שהוא מונה עליה׳ לשאת אותם בעצמו במסען הם הכתובים אחריו שמן המאור וקטורת הסמים ושמן המשחה אבל מנחת התמיד אינו נושא אותה במסען אלא שעליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן אבל המרב״ן ז״ל חשב שדע׳ הרב הוא שגם מנחת התמיד מכלל הנשואי׳ עליו הוא שהיה נושא אות׳ כמו שהיה נושא את שמן המאור ואת שמן המשחה והקטר׳ ולפיכך כתב ועל דעת הירושלמי בפי׳ רש״י ז״ל שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטרת שס״ה מנים ומרע״ה לא פטמה לחצאין ושמן המאור לשנה שלמה רב מאד קפ״ג לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה. ולא ידעתי איך יפרש דברי הרב במה שאמר עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן שמורה שאינו נושא אותם רק שמוטל עליו לצוות לאחרים ולזרז אותם בלבד וסותר דבריו הראשונים שאמר שהוא ממונה עליה נשאת אותם ולכן על כרחנו לפרש שמאמר שהוא ממונה עליהם לשאת אותם דבק עם השמן והקטר׳ ושמן המשחה בלבד ומאמר עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן ודבק עם מנחת התמיד בלבד מפני שרש״י ז״ל סובר שהסולת שממנה עושין מנחת התמיד אינה נקראת בשם מנחת התמיד אלא אחר שהפרישו ממנה העשרון לכבש שאז היא עומדת להקרבה וזה אינו אלא בחנייתן כשמקריבין את התמיד לא בנסיעתן ואם כן אי אפשר לומר על מנחת התמיד שאלעזר נושא אותה בעת הנסיעה ולפיכך פירש על מנחת התמיד עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן לא שהוא ממונה עליה לשאת אותה כמו שהוא ממונה על השמן והקטורת:
פקודת כל המשכן ועוד היה ממונה על משא בני קהת לצוות איש על עבודתו ועל משאו. לא שישאם הוא בעצמו כמו שמן המאו׳ והקטורת ושמן המשחה כי כבר כתוב למעלה ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ומפני שפקודת כל המשכן וכל אשר בו יצדק גם אל משא בני גרשון ומררי הוכרח לומר שמה שפירשנו אותו על משא בני קהת לבד הוא מפני שמשא בני גרשון ומררי על פי איתמר היה ולכן על כרחנו לפרש קרא דפקודת כל המשכן על משא בני קהת בלבד:
ומלבד שאלעזר יהיה פקיד עליהם הנם עוד יהיה פקודת אלעזר ארבעה דברים יקרים מן המקדש שהוא בעצמו ישא אותם. הא׳ שמן המאור למנורה להעלות נר תמיד. והב׳ קטורת הסמים להקטיר על מזבח הזהב. והג׳ מנחת התמיד סלת ויין שיקריב באותו יום כשיחנו. והד׳ שמן המשחה כי הנה היה פקוד׳ אלעזר על הדברים האלה כדי שיוליכו אותם שלמים מכל נזק כי לא ימצאו אותם במדבר בכל מקום.
ודעת הראב״ע שאלעזר לא היה נושא הדברים האלה בעצמו אבל שהוא היה פקיד לתת אותם הדברים בעת הצורך. ויותר נכון בעיני לומר שהיתה פקודתו בדברים האלה לתת אותם ביד אחד או שנים מבני קהת שיוליכום שלמים מכל נזק כי להיות שמירתו ועיניו ולבו עליהם בפרט נתיחסו אל פקודתו.
ואמר עוד פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו להגיד שלא זה בלבד היה פקודת אלעזר כי גם כל המשכן וכליו היו מפקודתו כמו שנזכר למעלה.
ופקדת אלעזר – לצוות מי ומי ישא, מה ישא כל אחד ואחד.
פקדת כל המשכן – בעת נסיעתם וחניתם היתה פקדתו לצוות הקמתם והורדתם והנחתם במקום הראוי להם.
ופקדת אלעזר, to issue orders who was to do what; i.e. who was to carry which parts of the Tabernacle.
פקדת כל המשכן; responsibility for the whole Tabernacle at the time when they broke camp to start their journeys and again when it came time to make camp.
שמן וקטורת ומנחת התמיד וכו׳ עליו לצוות ולזרז. שאין כל הדברים הנזכרים כאן – שהיה אלעזר ואיתמר ממונה עליו – שווים, שהרי השמן והקטורת היה ממונה עליו לשאת, ומנחת התמיד לא היה נושא אלעזר, שאיך ישא המנחה, שהרי לא נקראת ״מנחה״ עד שהיא מקודשת בכלי שרת, ואיך ישא אותו אחר כך, שהרי תהיה נפסלת ביוצא. ועוד, למה ישא אותו מתוקנת, הרי יכול לתקנה כל זמן שרוצים להקריב המנחה, ויותר טוב הוא כך משיהיה מתקן אותה לזמן מרובה. לפיכך האי ״ומנחת התמיד״ אינו שוה לשמן ולקטורת, שפירוש ״ומנחת התמיד״ שהיה ממונה להקריב בעת חנייתן:
ועוד היה ממונה על משא בני קהת וכו׳. פירוש, דהאי ״פקודת כל המשכן״ לא קאי אדלעיל – דשמן וקטורת ומנחת התמיד [הם] ״פקודת כל המשכן״, דאין זה פקודת כל המשכן, שהרי המזבח והמנורה וארון הם גם כן מפקודת המשכן, אלא הכי פירושו ׳ועוד היה ממונה וכו׳⁠ ⁠׳:
בְקֹדֶש ובכליו: הבי״ת בשוא בספרי׳ מדוייקים, וכן כתב החזקוני. והקו״ף רפה. וכן כתב ר׳ יונה בספר הרקמה כי משפטו בפתחות הבי״ת ודגשות הקו״ף. ובמקרא גדולה מסור עליו ג׳ רפין, כלומ׳ שהבי״ת נקודה בשבא, כי בעלי המסור׳ קורי׳ לשוא כזה רפי, לפי שלא יתכן אחריו דגש לעולם, כמ״ש בעל מסורת המסורת במאמר ג׳, אך לא נמסר הסימן. ובמסורת כ״י מצאתי בקדש ג׳, וסי׳ הכפרת, ובכליו, תאכלנו, ע״כ. והכי פירושא, ונתת את הכפרת על ארון העדת בקדש הקדשים (דתרומה), בקדש ובכליו (דהכא), בקדש הקדשים תאכלנו (דקרח). וכן מצאתיה אח״כ במסורת הדפוס פ׳ קרח. ובמסור׳ אחר׳ כ״י מסו׳ על זה וכל קרי׳ בקדש הקדשים, ע״כ, והיא היא. [בְּקֹדֶשׁ].
לשאת וכו׳ ולהקריב. וא״ת והרי כתיב לשאת אותם. וי״ל דכך פירושו לשאת אותם שמן וקטורת ושמן המשחה אבל מנחת התמיד עליו מוטל כו׳, אע״ג שלשאת אכולהו קאי אף על המנחה מ״מ אי אפשר לומר כן, לפי שהמנחה זה קמח ומקריבין עם הקרבן שמפרישין אותו עשרון לכבש ואינה קרויה מנחה אלא בזמן שמפרישין אותו לקרבן והוא בעת החנייה שאז היו מקריבין ולא בעת הנסיעה. וכ״ש שאין לומר שמיירי שהפרישו אותה או נתקדשה בכלי דא״כ היתה נפסלה ביוצא, גם למה יפרשו אותה מקודם וחביבה מצוה בשעתה, וא״כ א״א לומר שנשא אותה בעת הנסיעה. ל״פ שעליו מוטל לצוות כו׳ ובזה נדחה קושית הרמב״ן מדברי רש״י ז״ל:
לצוות איש. פי׳ לא שישאם הוא בעצמו כמו שמן המאור והשאר, כי כבר כתיב למעלה ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת והוסיף לומר על משא בני קהת מפני שלא תטעה לומר שגם משא בני גרשון ומררי נמי היה ע״פ אלעזר מדכתיב פקודת כל המשכן, וזה אינו דמשא גרשון ומררי ע״פ איתמר היה. ל״פ על משא קהת היה ממונה אלעזר:
To carry … and to offer. You might ask: Doesn't the written verse implies "to carry them" (rather than to offer)? The answer is that he means that Elazar was assigned "to carry them — the oil, incense and anointing oil.⁠" However for the continual meal-offering it was his responsibility [to issue orders…]. Even though the word "to carry" appears to refer to all of them, even to the meal-offering, it is impossible to say this. The meal-offering was flour that was offered with a sacrifice — an issaron for the sheep — and the flour was only termed a meal-offering at the time when it was brought together with the offering. This was only at the time of camping for then they would offer, but not at the time of traveling. Furthermore one cannot say that Rashi refers to the setting aside of flour or its sanctification in a utensil, because if so it would have become invalid after leaving the courtyard of the Mishkon. Also why would they set it aside earlier, since a mitzvah is most dear at its allotted time? Thus, it is impossible to say that they carried it at the time of traveling. Consequently Rashi explains that Elazar was responsible to issue orders, and with this Ramban's question on Rashi's explanation is rejected.
To issue orders for everyone. Meaning that he would not carry them himself like the oil for illumination and the other items, because the Torah had already written above (v. 15) "and after that, the sons of Kehos shall come to carry [these items].⁠" Rashi adds that he oversaw the load of Kehos, so that one does not err and say that the loads of Gershon and Merrori were also the responsibility of Elazar — given that the Torah here writes "the entire Mishkon.⁠" However this is not the case because the loads of Gershon and Merrori were the responsibility of Isamar. Thus Rashi explains that Elazar was assigned to the load of Kehos.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ופקדת אלעזר – ביאורו המנוי שהיה אלעזר ממונה עליהם הם המבוארים בסמוך:
שמן המאור – מאחר שלא הזכיר באלעזר לשון ונשא כמו בלוים, יראה שלא היה אלעזר עצמו נושא כל הדברים הנאמרים כאן, אלא היה פקיד עליהן ונותן אותם ליד בני קהת אשר יבחר בהם בזריזות וחסידות, והם ישאו אותם, ובהקים את המשכן יחזירום לידו, וכן משמע מלשון הכתוב שאמר בסמוך פקודת כל המשכן וכו׳, הרי שהשוה התמנותו על המשכן להתמנותו על שמן המאור וקטורת וכו׳, ובשניהם אמר לשון פקודה, מזה נראה לפי הפשט שכמו שלא היה אלעזר עצמו נושא את כל המשכן ואת כל אשר בו, כך לא היה נושא את שמן המאור וקטורת וכו׳, אולם בירושלמי אמרו שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף, א״כ היה נושא אותם ממש:
פקדת כל המשכן וכו׳ בקדש ובכליו – מלות בקדש ובכליו הם ביאור על פקודת כל המשכן, ופירוש הכתוב כך הוא, פקידת שמן המאור והקטורת והמנחה ושמן המשחה, וכן פקידת כל המשכן בדברים המקודשים יותר, והם הכלים הנתונים ביד בני קהת, את כל זאת היתה תחת משמרת אלעזר לבדו, כמו שאיתמר לבדו היה גזבר על בני גרשון ומררי למסור לכל אחד כליו בנסוע המשכן, ובחנותו יחזיר כל אחד כליו לידו, אלא שמלבד שהיה אלעזר גזבר על בני קהת, היה ג״כ נשיא על כל שלשה בתי אבות הלוים:
שמן המאור וגו׳ – הזכיר השמן והקטרת והמנחה מפני שאלו מתמעטים מדי יום ביומו, והיה אלעזר צריך להשגיח שלא יגנבו ויאמרו כדרכם נתמעטו. ולמה לא נזכרו גם העצים שהיו מתמעטים בכל שעה? נ״ל כי לא לחסרון כיס היו חוששין אבל היו חוששין שלא ישתמש אדם לתשמיש חול בשמן ובקטרת ובקמח, כי זה יהיה חלול גדול, כי השמן והקטרת והקמח קדש הם, אבל העצים אינם אלא מכשירי קרבן.
the oil of illumination, etc. The oil, the incense, and the flour are mentioned because these items would decrease day by day, and Eleazar would have to supervise them so that no one would steal them and then claim that they had only decreased as usual. Why was the firewood not mentioned as well, even though it decreased continually? It seems to me that the concern was not for financial loss, but for the profane use of the oil, incense, and flour, for this would be a great profanation, as these items were [intrinsically] holy, while the firewood was merely used to prepare sacrifices.
ופקדת וגו׳ פקדת וגו׳ – סדר מאמרים אלה מורה שהמאמר השני מבאר את הראשון. אחריותו של אלעזר היא על שמן המאור וכו׳; אך למעשה הפירוש הוא שמוטלת עליו האחריות על המשכן כולו. הווי אומר, שאלעזר מופקד על שמן המאור, קטורת הסמים, מנחת התמיד (זו מנחת הסולת הבאה עם כל קרבן תמיד [ירושלמי שבת י, ג]; ולפי גרסת הילקוט כאן, אלו הם חביתי כהן גדול [עיין ויקרא ו, יג]) ושמן המשחה; ובכך הוא מופקד על התכלית והייעוד של המשכן ושל תוכנו – הווי אומר, של הארון (״בקדש״), ושל השולחן, המנורה והמזבחות (״ובכליו״ [עיין לעיל פסוק טו]).
שמן המאור, קטורת הסמים, מנחת התמיד, שמן המשחה – הארה רוחנית, התבטלות עצמית מוחלטת לרצון ה׳ ולנחת רוחו, כניעה לפני ה׳ בכל רגע ורגע של חיי האדם, קדושה – אלה הן המטרות שיש לשאוף ולפעול למענן על ידי הארון, השולחן, המנורה והמזבחות. אין די בעצם קיומם של הכלים שהופקדו בידי בני קהת. רק העבודות הקשורות למטרות אלה – אשר ייצוגיהם הסמליים מופקדים ביד אלעזר – נותנות חיים ותכלית למשכן. ומאחר שאלעזר מופקד על החומרים של עבודות אלה, הוא למעשה מופקד על כל המשכן, ועל כל תוכנו וכל תכליתו.
ופקודת אלעזר – שמן וקטורת יהיו תחת פקודת אלעזר ביחוד מרוב קדושתם, ונחלקו המפרשים, י״א שנשאם כולם בעצמו בדרך נס, וי״א שנשא רק הצריך ליום א׳, וי״א שהיה משגיח עליהם ביחוד. פקודת – פי׳ וכן היה תחתיו פקודת כל המשכן שהיה ראש האמרכלין:
פקודת כל המשכן וגו׳: גם זה פקודת אלעזר, שהוא היה הסגן שהוא ממונה בכל הנעשה במשכן {כדאיתא בסנהדרין (יט,א) אמר רב פפא, סגן היינו ממונה}.
בקודש: בעבודת הקרבנות הוא היה מצוה להביא בכל עת לפי הצורך.
ובכליו: היינו במשא הכלים ובהבאתם לעבודה, כדתנן במסכת תמיד ׳אמר להם הממונה׳ וכו׳.
ופקדת אלעזר בן אהרן. עיין פירש״י ומה שכתב עליו הרא״ם, והיוצא מדבריהם ששמן המאור וקטרת הסמים, היה אלעזר נושא אותם בעצמו, והרי אלו שתי עבודות שלא ראינו בהן יתרון בשום דבר, ונהפוך הוא, כי הלא הן העבודות אשר עליהם בדו טעמים מגונים ושפלים, בקטרת אמרו שבא להעביר ריח הבשר הנשרף על גבי המזבח, ועל שמן המאור שבא להדליק ולהאיר בבית ה׳ כבחצרות המלכים, ולא כן דעת המקובלים, כי ידוע כי שתים אלה שמן המאור, וקטרת הסמים, וביחוד הקטרת היא העבודה העולה על כל חברותיה לכבוד ולקדושה, ובא הכתוב והעיד כי אמת יהגה חכם כי אין מכל כלי המקדש שיושמו על שכם אלעזר נשיא נשיאי הלוי, רק שמן המאור וקטרת הסמים.
ופקודת אלעזר כו׳ ומנחת התמיד – צריך להבין מה קדושה היה בסלת של מנחה ולמה היה צריך לישא אותה. לכן פרש״י, שמנחת התמיד להקריב. ובירושלמי פרק המצניע הל׳ ג׳ ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו. לכן אפשר כי היה מנחה של חביתין, שעליה אמר הכתוב בפ׳ צו מנחה תמיד. וזה, שהקריב חציה בשחרית, ואם היה נוסע באמצע היום הלא היה צריך לישא חצי השני, שכבר נתקדשה בכלי עם החצי הראשון בבקר. ודו״ק. אך במנחות דף צ״ה (וכן הביא רש״י בהמצניע בשם הירושלמי) אמר, דבמסולק היו קדשי קדשים נפסלין ביוצא א״כ נפסלה ביוצא ואיך הקריבה בין הערבים. ואפשר מטעם זה פסיקא ליה להגמ׳ שם, דלא היה המשכן נוסע באמצע היום, רק או בתחלת היום או תחלת הלילה, עיין תוס׳ שם ד״ה ש״מ יש סילוק מסעות בלילה, משום דא״כ היה נפסלה המנחת חביתין החציה השניה. ועיין ירושלמי סוף פרק טרף בקלפי פליגי בזה אם נפסלו ביוצא. ועיין פ״ק דמנחות ח׳ דפליגי אם חביתין קדוש לחצאין ובירושלמי שקלים פ״ז אם מקדשה ואח״כ חוצה כו׳. יעו״ש ודו״ק בכ״ז. ובילקוט וחביתין כו׳, הרי דמפרש, דעל חביתין קאי.
ופקדת אלעזר וגו׳ – המוציא בשבת בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב, שכן משא בני קהת,⁠1 דכתיב ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן המאור בימינו, וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, ושמן המשחה היכן היה נתון, כמין צלוחית קטנה היתה לו באפונדתו.⁠2 (ירושלמי שבת פ״י ה״ג)
1. ר״ל אף שאין ממנהג העולם לישא בשמאלו ובחיקו או על כתיפו, מ״מ כיון דמצינו שכן משא בני קהת כדמפרש, לכן חייב חטאת.
2. באזור שחוגרין בו המתנים, והיינו בתוך חיקו. ועיין ברש״י ורע״ב כאן שהבינו דהלשון שכן משא בני קהת בא לראיה רק על ההוצאה בכתף, כי הביאו הפסוק דפ׳ נשא (ז׳ ט׳) דכתיב בני קהת בכתף ישאו וס״ל דשמאל וחיק הוא אורח ארעא, וכ״כ מפורש הרמב״ם פי״ב ה״ב משבת, אבל לפי המבואר כאן בירושלמי נראה שהראיה היא על כל אופני ההוצאה שחשיב בזה, משום דאם היתה הראיה רק על כתף הו״ל להביא רק הפסוק בכתף ישאו, ולא ביאור כל הענין בפרט כמבואר. והנה רש״י במשנה כאן (צ״ב.) מביא ירושלמי זה בל״א, וכפי הנראה כונתו ג״כ דלפי״ז שכן משא בני קהת קאי על כל האופנים.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יז) {מפטיר} אוַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying,
א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתרש״ר הירשעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe and with Aharon, saying:
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר
נתבאר לעיל בפסוק א.
ומליל י״י עם משה ועם אהרן למימר.
ומליל י״י עם משה {ועם אהרן}⁠א למימר.
א. חסר בכ״י לונדון.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ וַאהַרֻוןַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה ואהרן לאמר הלאה.
וטעם אל משה ואל אהרן – כי מצוה על אהרן ובניו לשמר שלא יבאו הקהתים לידי כרת.
[UNTO MOSES AND UNTO AARON.] Scripture states this because Aaron and his sons were commanded to take heed that the sons of Kohath do not come to the penalty of excision (karet).
(יז-כ) אמר הגאון, ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. לפי שבתחילה כל הקודם זכה, לכך היו באים אנשים משבט הקהתי לשאת קודם שאהרן ובניו היו מפרקין כלי הקודש, והיו נוגעין בם, וזו היתה סיבה להם שימותו, לכך אמר אל תכריתו את שבט וגו׳, וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקדשים אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו ולא יבואו וגו׳:
ה֔׳: בזקף קטן. [יְדֹוָ֔ד].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וידבר וגו׳ – בפסוקים הקודמים נאמר שכלי הקודש יימסרו לבני קהת רק לאחר שיהיו מכוסים לגמרי, כך שנושאיהם לא יגעו בהם בידיהם. עתה נאמר לנו שלבני קהת אסור אף להיות שם בשעת הכיסוי. לא יבואו לראות את חפצי הקודש בעת שמכסים אותם. אם אין טעות בידינו, כוונת איסור זה היא כדלהלן: המקדש נועד להיות נושא למחשבה, ולא מושא לראייה גשמית. נושאי המקדש צריכים לכוון אליו את דעתם, ולא לזון בו את עיניהם. עליהם להתבונן במשמעות המקדש, ולא להסיח דעתם ממשמעות זו. זוהי בחינה מהותית של חובתם. לפיכך, אם יזונו עיניהם במקדש בעת הכיסוי, הרי הם מחללים אותו בליבם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתרש״ר הירשהכל
 
(יח) אַל⁠־תַּכְרִ֕יתוּ אֶת⁠־שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם׃
"Don't cut off the tribe of the families of the Kohathites from among the Levites;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחיימושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לָא תְשֵׁיצוֹן יָת שֵׁיבַט זַרְעֲיָת קְהָת מִגּוֹ לֵיוָאֵי.
Cut not off the tribe of the family of Kehath from among the Levites;⁠a
a. Do not occasion their death.
לא תשיצוןא ית שבט זרעייתה דבנוי דקהתי מן גו ליוויי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תשיצון״) גם נוסח חילופי: ״תישתיצון״.
לא תסתפקון לשיצאה ית שיבטא דגניסת קהת מגו ליואי.
You shalt not give occasion for the tribe of the family of Kehath to perish among the Levites.

פרשה ה

[א] אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: הִנֵּה עֵין ה׳ אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב (תהלים ל״ג:י״ח-י״ט). הִנֵּה עֵין ה׳ אֶל יְרֵאָיו וגו׳, זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים וּמְקַוִּים לְחַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכִי כָּל הַבְּרִיּוֹת אֵינָן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא בְּיוֹתֵר שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁלֹא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ, אֶלָּא יוֹשְׁבִים וּמִתְפַּלְּלִים שֶׁתַּעֲשֶׂה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פֵּרוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁיִּטְלוּ מַעְשְׂרוֹתֵיהֶם, שֶׁאֵין לָהֶם כְּלוּם בָּעוֹלָם אֶלָּא חַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱוֵי: לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם, מִן מִיתָה עַצְמָהּ, וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב, אֵלּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁנִּתְּנוּ לְשֵׁבֶט לֵוִי, עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ, וְעֶשֶׂר בַּגְּבוּלִין, וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם, הֱוֵי: וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת מֵאֵיזוֹ מִיתָה הָיוּ נִצּוֹלִים, אִם מִמִּיתָה שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי אֵין בְּרִיָּה שֶׁאֵין מֵתָה, מַהוּ לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם, אֶלָּא מִמִּיתַת הָאָרוֹן, כֵּיצַד, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִין הָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצִין שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִין מִתּוֹךְ שְׁנֵי בַּדָּיו שֶׁל אָרוֹן כְּדֵי לִפְגֹּעַ שׂוֹנְאֵיהֶם, וּמִנַּיִן, שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל מָה אַתֶם מִתְיָרְאִין מִן בְּנֵי עֲנָק וְכִי קָשִׁים הֵם מֵאוֹתָן שֶׁהָיוּ בָּאִים כְּנֶגְדֵנוּ וְהָיָה הָאָרוֹן שׂוֹרְפָן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ וגו׳ (דברים ט׳:ג׳), מִכָּאן אַתָּה דוֹרֵשׁ שֶׁהָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצִין מְקַדְּמִין לִפְנֵיהֶם, אָמַר לָהֶם: הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ (דברים ט׳:ג׳), וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הַנִּיצוֹצִין יוֹצְאִין הָיְתָה הָאֵשׁ שָׁפָה בְּטוֹעֲנֵי הָאָרוֹן וְהָיוּ נִשְׂרָפִים וּמִתְמַעֲטִין. וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ שֵׁבֶט קְהָת מְמֻעָט, אֶלָּא אַתָּה מוֹצֵא שָׁלשׁ מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ טוֹעֲנִין כָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן, גֵּרְשׁוֹן טוֹעֵן כָּל כְּלֵי הָאֲרִיגָה, יְרִיעוֹת, פָּרֹכֶת, הַמָּסָךְ וְהַקְּלָעִים. וּמִשְׁפַּחַת קְהָת הָיוּ טוֹעֲנִין הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ. וּמְרָרִי טוֹעֵן הַקְּרָשִׁים וְהַבְּרִיחִים וְהָעַמּוּדִים וְהָאֲדָנִים. וְאַתְּ מוֹצֵא שֶׁהָיוּ נִמְנִים אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת הַלָּלוּ מִבֶּן חֹדֶשׁ וּמִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה, וְכֵיוָן שֶׁהוּא מוֹנֶה אֶת הַגֵּרְשֻׁנִּי מִבֶּן חֹדֶשׁ הוּא מוֹנֶה אוֹתָם: שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת (במדבר ג׳:כ״ב), וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה אוֹתָן מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וּמוֹצֵא אוֹתָן: אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים (במדבר ד׳:מ׳), הֲרֵי שֶׁהָיוּ מֵאָה וּשְׁלשִׁים יוֹתֵר עַל שְׁלִישׁ. וְכֵן מְרָרִי מוֹנֶה אוֹתָם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעוֹלֶה מִנְיָנָן: שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם (במדבר ג׳:ל״ד), וְכֵיון שֶׁהוּא מְיַחֲסָן מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה הוּא מוֹצֵא אוֹתָן: שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם (במדבר ד׳:מ״ד), הֲרֵי שֶׁהָיוּ מֵאָה יוֹתֵר עַל חֶצְיָן. אֲבָל מִשְׁפַּחַת קְהָת אַתְּ מוֹצֵא אוֹתָן מְרֻבִּין מִכָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת, כִּי מִבֶּן חֹדֶשׁ הוּא מוֹנֶה אוֹתָן וּמוֹצֵא אוֹתָן: שְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת (במדבר ג׳:כ״ח), וְכֵיוָן שֶׁהוּא בָּא מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה, הוּא מוֹצְאָן: אַלְפַּיִם שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים (במדבר ד׳:ל״ו), הֲרֵי שֶׁהָיוּ אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִשְׁלִישִׁיתָן מֵאָה וְשִׁבְעָה עָשָׂר, לָמָּה כֵן, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא מִתּוֹךְ שֶׁהָיְתָה הָאֵשׁ יוֹצֵאת וְשָׁפָה בְּטוֹעֲנֵי הָאָרוֹן הָיוּ מִתְמַעֲטִין. וְהָיוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד רָצִין, זֶה נוֹטֵל אֶת הַשֻּׁלְחָן וְזֶה נוֹטֵל אֶת הַמְּנוֹרָה וְזֶה נוֹטֵל אֶת הַמִּזְבְּחוֹת, וּבוֹרְחִים מִן הָאָרוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מַזִּיקָן, וְהָיָה הָאָרוֹן כְּאִלּוּ מִתְבַּזֶּה, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם וְשׁוּב הָיוּ מִתְכַּלִּין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מָה אֲנִי הוֹרֵג בְּנֵי קְהָת, אִם יִטְעֲנוּ הֲרֵי מִתְמַעֲטִין וְאִם לֹא יִטְעֲנוּ הֲרֵי כַּעַס עֲלֵיהֶם, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן עֲשׂוּ לָהֶם תַּקָּנָה לִבְנֵי קְהָת כְּדֵי שֶׁלֹא יִכָּרְתוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁלֹא יְהוּ מַנִּיחִין וּבוֹרְחִין, אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט וגו׳, אֶלָּא יָבוֹא אַהֲרֹן וּבָנָיו, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ (במדבר ד׳:י״ט), כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכְלוּ לְהִתְחַלֵּף מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה וּמִמַּשָּׂא לְמַשָּׂא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וגו׳ (במדבר ד׳:י״ט), רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר חַס וְשָׁלוֹם לֹא הָיוּ בְּנֵי קְהָת מַנִּיחִין אֶת הָאָרוֹן וְרָצִין לַשֻׁלְּחָן וּמְנוֹרָה, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְמַעֲטִין הָיוּ נוֹתְנִין נַפְשָׁם עַל הָאָרוֹן, וְאִם כֵּן לָמָּה הָיָה מַזְהִיר עֲלֵיהֶם אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט וגו׳, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין שֶׁכָּל מִי שֶׁטּוֹעֵן בָּאָרוֹן שְׂכָרוֹ מְרֻבָּה וְהָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וְכֻלָּן רָצִין לָאָרוֹן לִטֹּל שָׂכָר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיָה זֶה מֵרִיב וְאוֹמֵר אֲנִי טוֹעֵן כָּאן, וְזֶה מֵרִיב וְאוֹמֵר אֲנִי טוֹעֵן כָּאן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִין בְּקַלּוּת רֹאשׁ וְהָיְתָה הַשְּׁכִינָה פּוֹגַעַת בָּהֶם, אָמַר הָאֱלֹהִים לְמשֶׁה עֲשֵׂה לָהֶם תַּקָנָה כְּדֵי שֶׁלֹא יִתְכַּלּוּ מִן הָעוֹלָם, אַל תַּכְרִיתוּ וגו׳, אֶלָּא יְסַדְּרוּ אוֹתָם עַל עֲבוֹדָתָם וְעַל מַשָּׂאָם שֶׁלֹא יָרִיבוּ זֶה עִם זֶה, עָשָׂה לָהֶם משֶׁה תַּקָּנָה, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְרִיבִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה, זֶה אוֹמֵר אֲנִי טוֹעֵן בָּאָרוֹן וְזֶה אוֹמֵר לָאו אֶלָּא אֲנִי טוֹעֵן, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אֶחָד מַהוּ קָבוּעַ לוֹ, מַהוּ מַשָּׂאוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָיוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו נִכְנָסִין וְנוֹתְנִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד טְעוּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם וגו׳.
[ב] דָּבָר אַחֵר: אַל תַּכְרִיתוּ וגו׳ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וגו׳ (משלי כ״ב:כ״ב), אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר אִם הוּא דַל, מַהוּ גוֹזֵל לוֹ, אֶלָּא לֹא דִּבֵּר אֶלָּא בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן לָהֶם מִן הַתּוֹרָה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, וְהִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יִגְזֹל אָדָם מֵהֶם מַתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לִתֵּן לָהֶם, כִּי דַל הוּא, דַּי לוֹ עֲנִיּוּתוֹ, לֹא דַיּוֹ לֶעָשִׁיר שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּרֶוַח וְעָנִי בְצַעַר, אֶלָּא אַף גּוֹזֵל מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר וגו׳ (משלי כ״ב:כ״ב), כְּמָה דְתֵימָא: לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט וגו׳ (שמות כ״ג:ו׳), וְאוֹמֵר: כָּל אַלְמָנָה וגו׳ (שמות כ״ב:כ״א), כִּי ה׳ יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ (משלי כ״ב:כ״ג). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ וגו׳ וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי וגו׳ (שמות כ״ב:כ״ב-כ״ג).
דָּבָר אַחֵר: אַל תִּגְזָּל, מְדַבֵּר בְּשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, לָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן דַּלִּים שֶׁהָיוּ דַּלִּים בַּמִּנְיָן מִכָּל הַשְּׁבָטִים, אֵין לְךָ בְּכָל הַשְּׁבָטִים פָּחוּת בַּמִּנְיָן כִּמְנַשֶּׁה, שֶׁלֹא עָלָה מִנְיָנָם אֶלָּא: שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּמָאתָיִם (במדבר א׳:ל״ה), וְהֵם הָיוּ מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים חוּץ מֵאוֹתָן שֶׁהָיוּ מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד עֶשְׂרִים, וְחוּץ מִן אוֹתָן שֶׁהָיוּ מִן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, אֲבָל כָּל שֵׁבֶט לֵוִי לֹא הָיוּ מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה אֶלָּא: עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּשְׁלשׁ מֵאוֹת (במדבר ג׳:כ״ב-ל״ד), וְאַהֲרֹן וּבָנָיו, לָמָּה שֶׁהָיוּ סְמוּכִים לַקֹּדֶשׁ וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר כָּרָאוּי מִדַּת הַדִּין פּוֹגַעַת בָּהֶן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֵם שׁוֹמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ כְּדֵי שֶׁלֹא תִּזֹּקוּ וְהֵם מִתְדַּלְדְּלִים בִּשְׁבִילְכֶם, אַל תִּגְזְלוּ מֵהֶם הַמַּתָּנוֹת שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם, כִּי דַל הוּא, וְעוֹד שֶׁהֵם דַּלִּים מִנַּחֲלָה שֶׁלֹא נָטְלוּ עִמָּכֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן משֶׁה נַחֲלָה (יהושע י״ג:ל״ג), וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה וגו׳ וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד וגו׳ וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳ (במדבר י״ח:כ״א-כ״ג). וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ וגו׳ (דברים כ״ו:י״ב), שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵּן כִּי ה׳ יָרִיב רִיבָם וגו׳ אַל תִּגְזָל דָּל, מְדַבֵּר בִּבְנֵי קְהָת, לָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן דָּל, שֶׁהָיוּ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁלֹא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ.
[ג] דָּבָר אַחֵר: אַל תַּכְרִיתוּ וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא דִבֶּר ה׳ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (מלכים ב י״ד:כ״ז), אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁיָּמוּת אֶחָד מֵהֶם, רְאֵה מַה כְּתִיב: וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר וגו׳ (ישעיהו נ״ו:ג׳), וּמַה עַל בֶּן נֵכָר אָמַרְתִּי שֶׁלֹא לְפָסְלוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בָּנַי, הֱוֵי: וְלֹא דִּבֶּר ה׳ לִמְחוֹת וגו׳. וְכֵן הַגִּבְעוֹנִים שֶׁהָיוּ גֵּרִים גְּרוּרִים וְלֹא הָיוּ גֵּרֵי אֱמֶת אֶלָּא מִן הַיִּרְאָה נִתְגַּיְּרוּ קִבַּלְתִּי אוֹתָם, וְעַל שֶׁבִּקֵּשׁ שָׁאוּל לְהִזְדַּקֵּק לָהֶם וְהָרַג הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִין מְזוֹנוֹתָן, הֲרַגְתִּיו. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵבֵאתִי שָׁלשׁ שָׁנִים רָעָב בִּשְׁבִילָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד וגו׳ (שמואל ב כ״א:א׳), וּמַה אִם לַגִּבְעוֹנִים שֶׁבָּאוּ אֶצְלְכֶם לֹא פָסַלְתִּי, לְבָנַי אֲנִי פּוֹסֵל, הֱוֵי: וְלֹא דִּבֶּר ה׳ לִמְחוֹת וגו׳, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לַלְוִיִּם שֶׁהֵם מְשָׁרְתִים לְפָנַי, הֱוֵי: אַל תַּכְרִיתוּ.
אַל תַּכְרִיתוּ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: טוֹב ה׳ לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה (נחום א׳:ז׳), אֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַת בָּשָׂר וָדָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמָּרְדָה עָלָיו מְדִינָה, הוּא עוֹשֶׂה בָהּ אַנְדְּרוֹלוֹמוּסְיָא וְהוֹרֵג הַטּוֹבִים עִם הָרָעִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, בְּשָׁעָה שֶׁהַדּוֹר מַכְעִיס לְפָנָיו הוּא מְמַלֵּט הַצַּדִּיקִים וּמְאַבֵּד לָרְשָׁעִים, חָטָא דּוֹר אֱנוֹשׁ אִבֵּד אוֹתָם, הִצִּיל לַחֲנוֹךְ: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ (בראשית ה׳:כ״ד), לָמָּה: בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ (נחום א׳:ז׳). דּוֹר הַמַּבּוּל הִכְעִיסוּ וְאִבְּדָן וְהִצִּיל לְנֹחַ: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳ (בראשית ו׳:ח׳), הֱוֵי: בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ. סְדוֹמִיִּים הִכְעִיסוּ וְאִבְּדָם וְהִצִּיל לוֹט, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּשַׁחֵת ה׳ אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וגו׳ (בראשית י״ט:כ״ט), הֱוֵי: בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ. הֵבִיא חשֶׁךְ עַל הַמִּצְרִיִּים: וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר (שמות י׳:כ״ג), הֱוֵי: בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ, יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בָּאוּ לַמִּדְבָּר עָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה חוּץ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי לַה׳ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות ל״ב:כ״ו), מִיָּד עָמַד משֶׁה וְהָרַג לַחוֹטְאִים עַל יְדֵי שֵׁבֶט לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה (שמות ל״ב:כ״ח), וְנָגַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֵׂי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וְלֹא נָגַף שֵׁבֶט לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגֹּף ה׳ וגו׳ (שמות ל״ב:ל״ה), הֱוֵי: בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁבֶט לֵוִי חָסוּ בִּי וְקִדְשׁוּ שְׁמִי בָּעֵגֶל, הַדִין הוּא שֶׁאֵדַע אוֹתָם לְטוֹב וְאַצִּילֵם מִצָּרָה, לְפִיכָךְ הִזְהִיר לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן עַל בְּנֵי קְהָת שֶׁהָיוּ לְוִיִּם שֶׁלֹא יִתְכַּלּוּ בְּמַעֲשֵׂה הָאָרוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַל תַּכְרִיתוּ וגו׳.
[ד] דָּבָר אַחֵר: אַל תַּכְרִיתוּ וגו׳. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן (במדבר ד׳:י״ז), אָמַר רַבִּי לֵוִי מָה עִסְקוֹ שֶׁל אַהֲרֹן נִזְכָּר כָּאן, אֶלָּא שֶׁהוּא נוֹתֵן רֶמֶז לִבְנֵי קְהָת וְאוֹמֵר לָהֶם תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹא לִנְהֹג בְּקַלּוּת רֹאשׁ וּלְהִכָּנֵס אֵצֶל הָאָרוֹן, אִם נְהַגְתֶּם בּוֹ בְּקַלּוּת רֹאשׁ, לִמְּדוּ מִבְּנֵי אַהֲרֹן. אָמַר, בְּנֵי אַהֲרֹן, בִּשְׁבִיל שֶׁנִּכְנְסוּ שֶׁלֹא בִּרְשׁוּת מַה כָּתוּב בָּהֶן: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל אוֹתָם (ויקרא י׳:ב׳), אַף אַתֶּם תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹא יַגִּיעַ לָכֶם כְּשֵׁם שֶׁהִגִּיעַ לִבְנֵי אַהֲרֹן. לְפִיכָךְ הוּא כָּתַב: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ לָמָּה כְּתִיב כָּאן אַהֲרֹן, לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי קְהָת עַל מַשָּׂא הָאָרוֹן נִתְיָרְאוּ, הִתְחִילוּ צוֹוְחִין עַל משֶׁה וְאוֹמְרִים הֲרֵי אָנוּ מֵתִים כְּשֵׁם שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי תַּקָּנָה לְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן וגו׳ (ויקרא ט״ז:ג׳), כָּךְ לְמִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי אֶעֱשֶׂה לָהֶם תַּקָּנָה שֶׁלֹא יָמוּתוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַל תַּכְרִיתוּ וגו׳ וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם. וְאַל תִּתְמַהּ עַל זוֹ שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּקָּנָה שֶׁלֹא יָמוּתוּ, שֶׁאַף בָּרְשָׁעִים מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה לָהֶם תַּקָּנָה שֶׁלֹא יָמוּתוּ, בְּשָׁעָה שֶׁפֵּרַשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כְּרִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אִם יֶחֱטָא אָדָם בָּהֶן כָּךְ הוּא נִטְרָד, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִלְקוּ אַרְבָּעִים וְיֵצְאוּ יְדֵי כְּרִיתָתָן, וְזוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (בבלי מכות כ״ג.): כָּל חַיָּבֵי כְּרִיתוֹת שֶׁלָּקוּ נִפְטָרִין מִידֵי כְּרִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ (דברים כ״ה:ג׳), כֵּיוָן שֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא אָחִיךָ, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל. וּמָה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת נַפְשׁוֹ נִטֶּלֶת עָלֶיהָ, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֵן לוֹ נַפְשׁוֹ. וְלָמָּה חִיְּבַתּוּ תּוֹרָה לִתֵּן לוֹ מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, לְפִי שֶׁעָבַר עַל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, וְגָרַם מִיתָה לְעַצְמוֹ שֶׁנּוֹצָר בְּאַרְבָּעִים יוֹם, יִלְקֶה אַרְבָּעִים וְיֵצֵא יְדֵי עָנְשׁוֹ. כְּשֵׁם שֶׁנַּעֲשָׂה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָטָא וְנִתְחַיֵּב מִיתָה וְנִלְקָה אַרְבָּעִים, שֶׁנִּתְקַלֵּל הָעוֹלָם בְּחֶטְאוֹ אַרְבָּעִים קְלָלוֹת, עֶשֶׂר לְאָדָם, וְעֶשֶׂר לְחַוָּה, וְעֶשֶׂר לַנָּחָשׁ וְעֶשֶׂר עַל הָאָרֶץ, וְהֶאֱרִיךְ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב׳:י״ז), וְהוּא חָיָה תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וְלֹא גָּמַר יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם לָרְשָׁעִים עָשָׂה תַּקָּנָה קַל וָחוֹמֶר לַצַּדִּיקִים, הֱוֵי: אַל תַּכְרִיתוּ וגו׳.
[ה] רַבִּי אַבָּא בַּר אַיְּבוּ אָמַר דַּי הוּא שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר כָּאן אֶלָא עַל הַמִּשְׁפָּחָה בִּלְבָד, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר לְכָל הַשֵּׁבֶט, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיהו מ״ו:י׳), וּמַקְדִּים דְּבָרִים שֶׁלֹא נַעֲשׂוּ, צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁקֹּרַח עוֹמֵד מִמִּשְׁפְּחוֹת קְהָת וְחוֹלֵק עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת וגו׳ (במדבר ט״ז:א׳), וּמשֶׁה עָתִיד לְבַקֵּשׁ לִפְנֵי הָה׳ שֶׁתִּבְלַע הָאָרֶץ אוֹתָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תֵּן דַּעְתְּךָ: זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר וגו׳ (במדבר י״ז:ה׳), חָסֵר קְרָיָה כְּלוּם, מַהוּ לוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לוֹ אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֲבָל לְכָל הַשֵּׁבֶט אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָךְ, לְכָךְ נֶאֱמַר: אַל תַּכְרִיתוּ וגו׳.
[ו] הַקְּהָתִי – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ (ישעיהו מ״ח:ט׳), מְדַבֵּר בְּיִשְׂרָאֵל. לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳), וְשִׁתֵּף שְׁמוֹ בִּשְׁמָם, יִשְׂרָאֵל, וּלְכָךְ הֶאֱרִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַפּוֹ עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא טְרָדָם וְגָבָה מֵהֶם קִמְעָה קִמְעָה בַּגָּלוּת כְּדֵי לְנַקּוֹתָם, וְלֹא בִּקֵּשׁ לִמְחוֹתָם שֶׁלֹא יִתְחַלֵּל שְׁמוֹ בָּהֶם. שֶׁכֵּן מָצִינוּ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מָרְדוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹתָם שָׁם, וְהֶאֱרִיךְ אַפּוֹ עִמָּהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ וְלֹא עָשָׂה כְּמָה דְתֵימָא: וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם, וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וגו׳ (יחזקאל כ׳:ח׳-ט׳). וְכֵן כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר מָרְדוּ בּוֹ וּבִקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹתָם וְהֶאֱרִיךְ אַפּוֹ עִמָּהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם וגו׳ (יחזקאל כ׳:י״ג). וְכֵן בְּנֵי דוֹר הַמִּדְבָּר מָרְדוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבִקֵּשׁ לְכַלּוֹתָם וְהֶאֱרִיךְ אַפּוֹ עִמָּהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ, וְנִשְׁבַּע שֶׁיִּפָּרַע עִמָּהֶם בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, אֲבָל לֹא עָשָׂה כָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי וגו׳ וַהֲשִׁיבֹתִי אֶת יָדִי וגו׳, גַם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי וגו׳ (יחזקאל כ׳:כ״א-כ״ג). וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹא יִתְחַלֵּל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהֶם יָבִיא לָהֶם קֵץ הַגְּאֻלָּה הֶחָתוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם וגו׳ וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וגו׳ (יחזקאל ל״ו:כ״ג-כ״ד).
דָּבָר אַחֵר: וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ, לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִבְרְאוּ לוֹמַר תְּהִלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְתֵימָא: עַם זוּ יָצַרְתִּי וגו׳ (ישעיהו מ״ג:כ״א), לְכָךְ כְּדֵי שֶׁיִּתְהַלֵּל שְׁמוֹ בָּהֶם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתְמָהּ לְטוֹבָה, כְּמָה דְתֵימָא: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ (שיר השירים ח׳:ו׳). וְהִיא גָרְמָה לָהֶם שֶׁלֹא נִכְרְתוּ בַּגָּלוּת, הֱוֵי: לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ.
דָּבָר אַחֵר: לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, מְדַבֵּר בַּקְּהָתִים, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן וְנִדְבַּק לְלִסְטִים וְנִתְפְּשׂוּ וְנִתְפַּשׂ בְּנוֹ עִמָּהֶם, אָמַר הַמֶּלֶךְ מָה אֶעֱשֶׂה, אֶהֱרֹג אֶת הַלִּסְטִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁהֲרֵי בְּנִי עִמָּהֶם, בִּשְׁבִיל בְּנִי הֲרֵינִי מְפַנֶּה אוֹתָם עַכְשָׁו. וְכָךְ הָיוּ הַלְוִיִּם נוֹשְׂאִים הַמִּשְׁכָּן וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בְּקֹרַח וּבַעֲדָתוֹ שֶׁעֲתִידִין לַחְלֹק עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אֶעֱשֶׂה לְאֵלּוּ, לַהֲרֹג אוֹתָם עַכְשָׁו אִי אֶפְשָׁר, שֶׁהֲרֵי מְעֹרָבִים הֵם עִם הָאֲחֵרִים צַדִּיקִים, וּכְדֵי שֶׁלֹא יִפְגַּע בְּכֻלָּם מִדַּת הַדִּין לָקַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲצִי שְׁמוֹ וְנָתַן עָלָיו יָהּ, שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו הַקְּהָתִי, ה״א מִתְּחִלָּה וְיוּ״ד בַּסּוֹף הֲרֵי יָהּ, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת עֲלֵיהֶם מִשְׁמֶרֶת עַד יָבוֹא יוֹמָם, הֱוֵי: לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וגו׳, לְכָךְ כְּתִיב הַקְּהָתִי כָּאן.
[כב] וַיְדַבֵּר י״י אֶל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַל תִּגְזָל דַּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׂעַר (משלי כ״ב:כ״ב). אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי לֵוִי, אֶל תִּגְזָל דַּל כִּי דַּל הוּא, זֶה הַתּוּרְמוּס שֶׁנִּכְנַס עִם הַפַּרְפֶּרֶת. לֹא יֹאמַר אָדָם, יֵשׁ לְפָנַי אֱגוֹזִים וּתְמָרִים, עֲלֵיהֶם אֲנִי אוֹמֵר הַבְּרָכָה תְּחִלָּה, וְאָנִיחַ אֶת הַתּוּרְמוּס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּגְזָל דַּל כִּי דַל הוּא. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, אֶל תִּגְזֹל דַּל כִּי דַל הוּא. וְצָרִיךְ אָדָם כְּשֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ דָּבָר, לוֹמַר אוֹתוֹ בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, אֲפִלּוּ מִשְּׁלִישִׁי, הֲלָכָה. שֶׁשָּׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם הַלַּבְלָר, מְקֻבָּל אֲנִי מְרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזְּקֵנִים, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר דָּבָר מִשֶּׁל תּוֹרָה בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, אֶל תִּגְזֹל דַּל כִּי דַל הוּא. וְכָל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, זוֹכֶה שֶׁיִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ. מִמִּי אַתְּ לָמֵד. מֵאֶסְתֵּר, שֶׁשָּׁמְעָה הַדָּבָר מִמָּרְדְּכַי, עַל יְדֵי כֵן זָכְתָה שֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדָהּ. הֱוֵי, אִם שָׁמַעְתָּ דָּבָר, הֱוֵי אוֹמֵר בְּשֵׁם אָמְרוּ. דָּבָר אַחֵר, אֶל תִּגְזֹל דַּל כִּי דַל הוּא, מְדַבֵּר בְּשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי. וְכִי דַּלִּים הָיוּ. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן וְרַבּוֹתֵינוּ. אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר, לָמָּה נִקְרְאוּ דַּלִּים. שֶׁהָיוּ דַּלִּים מִנַּחֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה, אִשֵּׁי י״י הוּא נַחֲלָתוֹ (יהושע י״ג:ל״ג). לְכָךְ אַל תִּגְזְלֵהוּ שֶׁהוּא דַּל מִן הַמַּתָּנוֹת שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ. וְהָאֶחָד אוֹמֵר, שֶׁהָיוּ דַּלִּים מִן הַמִּנְיָן. לָמָּה, שֶׁהָיָה הָאֲרוֹן מְכַלֶּה אוֹתָן. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה אֶת מֹשֶׁה וְאוֹמֵר: אֶל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפָּחוֹת הַקְּהָתִי.
[כג] אַל תַּכְרִיתוּ – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הָעוֹבֵר עַל כְּרִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בְּמָה הֵן מִתְרַפְּאִין וְיוֹצְאִין מִידֵי כְּרִיתָתָן. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כָּל חַיָּבֵי כְּרִיתוֹת שֶׁלָּקוּ, נִפְטְרוּ מִידֵי כְּרִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִפִּילוֹ הַשּׁוֹפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו וְגוֹ׳, אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף וְגוֹ׳, וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ (דברים כ״ה:ב׳-ג׳). כֵּיוָן שֶׁלָּקָה, חָסָה הַתּוֹרָה עָלָיו וְאָמְרָה, וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ, הֲרֵי אָחִיךָ. וְלָמָּה אַרְבָּעִים. אֶלָּא הָאָדָם הַזֶּה נוֹצַר לְאַרְבָּעִים יוֹם, וְעָבַר עַל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְנָה לְמֹשֶׁה לְאַרְבָּעִים יוֹם, יִלְקֶה אַרְבָּעִים וְיֵצֵא יְדֵי עָנְשׁוֹ. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן כְּשֶׁנִּצְטַוָּה, וְאָמַר לוֹ: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל וְגוֹ׳ (בראשית ב׳:י״ז). וְנִתְחַיֵּב מִיתָה, וְלָקָה הָעוֹלָם בְּאַרְבָּעִים עֳנָשִׁים. עֶשֶׂר לְאָדָם וְעֶשֶׂר לְחַוָּה וְעֶשֶׂר לַנָּחָשׁ וְעֶשֶׂר לָאֲדָמָה. וּלְפִיכָךְ כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עַל אַחַת מִן הָעֲבֵרוֹת, לוֹקֶה אַרְבָּעִים. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אַזְהָרוֹת וָעֳנָשִׁין. כְּתִיב בְּשַׁבָּת, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (שמות כ׳:ז׳), אַזְהָרָה. וְעָנְשָׁהּ, מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמַת (שם ל״א:י״ד). בָּאוּ לַמִּדְבָּר וּמָצְאוּ מְקוֹשֵׁשׁ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה בְּאֵיזֶה מִיתָה הוּא נֶהֱרָג, אֶלָּא וַיְנִיחֵהוּ בַּמִּשְׁמָר (במדבר ט״ו:ל״ד). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ, רְגֹם אוֹתוֹ בָּאֲבָנִים (שם פסוק לה). מִיָּד עָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יֶחְטָא אָדָם, כָּךְ הוּא נִסְקָל, הֲרֵי הֵן מִתְכַּלִּין. עֲשֵׂה לָהֶם תַּקָּנָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִלְקוּ אַרְבָּעִים וְיֵצְאוּ יְדֵי כְּרִיתָתָן. כָּךְ כְּשֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, רָאוּ אוֹתָם שִׁבְטוֹ שֶׁל קְהָת, הִתְחִילוּ צוֹוְחִין עַל מֹשֶׁה לוֹמַר, כָּךְ אָנוּ מֵתִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי תַּקָּנָה לְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן וְגוֹ׳ (ויקרא ט״ז:ג׳), אַף לְמִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה תַּקָּנָה שֶׁלֹּא יָמוּתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֹאת עָשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמוּתוּ וְגוֹ׳ (במדבר ד׳:י״ט). מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן אַל תַּכְרִיתוּ.
[כד] דָּבָר אַחֵר: אַל תַּכְרִיתוּ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הִנֵּה עֵין י״י אֶל יְרֵאָיו וְגוֹ׳ (תהלים ל״ג:י״ח), מְדַבֵּר הַכָּתוּב בְּשִׁיטִין הַרְבֵּה. אֶלָּא לְמַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִין, מְדַבֵּר בְּשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי. וּמִנַּיִן שֶׁנִּקְרָא שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי יִרְאֵי י״י. שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי (מלאכי ב׳:ה׳). לַמְּיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, שֶׁהֵם מְיַחֲלִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל עֵת. לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב (תהלים ל״ג:י״ט). בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם, אֵלּוּ הֵן, עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ, וְעֶשֶׂר בִּגְבוּלִין, וְאַרְבָּעָה בִּירוּשָׁלַיִם. עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ, חַטָּאת, וְאָשָׁם, זִבְחֵי שְׁלָמִים וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, חַטַּאת הָעוֹף, וְאָשָׁם תָּלוּי, לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת. עֶשֶׂר בִּגְבוּלִין, תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְחַלָּה, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וְגֶזֶל הַגֵּר, וַחֲרָמִים, וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם, הַבְּכוֹרוֹת, וְהַבְּכוֹרִים, וּתְמוּרָה מֵאֵיל תּוֹדָה וּמֵאֵיל נָזִיר וְחָזֵה הַשְּׁלָמִים וְשׁוֹק, וְעוֹרוֹת הַקֳּדָשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת. הֱוֵי, וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב.
אֶל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט וְגוֹ׳ – צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁקֹּרַח עָתִיד לַעֲמֹד וְלַחֲלֹק עַל הַכְּהֻנָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ, לֹא בִּשְׁבִיל קֹרַח אַכְרִית אֶת בֵּית הַלְּוִיִּם.
אֶל תַּכְרִיתוּ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחְטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ (ישעיהו מ״ח:ט׳). לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן וְנִדְבַּק עִם הַלִּסְטִים וְנִתְפְּסוּ, נִתְפַּס בְּנוֹ עִמָּהֶם. אָמַר הַמֶּלֶךְ, מָה אֶעֱשֶׂה. אֶהֱרֹג אֶת הַלִּסְטִים, אֶפְשָׁר, הֲרֵי בְּנֵי עִמָּהֶם. בִּשְׁבִיל בְּנִי, אֲנִי מְכַפֵּר אוֹתָם עַכְשָׁו. כָּךְ הָיוּ הַלְּוִיִּם נוֹשְׂאִין בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ (במדבר ז׳:ט׳). וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בְּקֹרַח וּבַעֲדָתוֹ, שֶׁעֲתִידִין לַחֲלוֹק עַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֶעֱשֶׂה לְאֵלּוּ. לַהֲרֹג אוֹתָם בַּמִּדְבָּר, אִי אֶפְשָׁר. לָמָּה, שֶׁנָּטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲצִי שְׁמוֹ וְנָתַן עָלָיו יָהּ. שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל קְהָת, הַקְּהָתִי. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר, לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וְגוֹ׳.
[כה] אַל תַּכְרִיתוּ – הֲרֵי יָפֶה אָמַר הַכָּתוּב, וְלֹא דִּבֵּר י״י לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (מלכים ב י״ד:כ״ז), אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ שֶׂיָּמוּת אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. רְאֵה מַה כְּתִיב: וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוֶה אֶל י״י לֵאמֹר, הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי י״י מֵעַל עַמּוֹ (ישעיהו נ״ו:ג׳). וּמָה עַל בֶּן נֵכָר אָמַרְתִּי שֶׁלֹּא לְפָסְלוֹ. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּנִי. הֱוֵי, לֹא דִּבֵּר י״י לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל. הַגִּבְעוֹנִים שֶׁהָיוּ גֵּרִים אֲרוּרִים וְלֹא הָיוּ גֵּרֵי אֱמֶת אֶלָּא מִן הַיִּרְאָה נִתְגַּיְּרוּ, וְקִבַּלְתִּי אוֹתָם. וְעַל שֶׁבִּקֵּשׁ שָׁאוּל לְהִזָּקֵק לָהֶם וְהָרַג מֵהֶם, הָרַגְתִּי אוֹתוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהֵבֵאתִי שָׁלֹשׁ שָׁנִים רָעָב בִּשְׁבִילָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָּוִד שָׁלֹש שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה (שמואל ב כ״א:א׳). וּמָה אִם לַגִּבְעוֹנִים שֶׁבָּאוּ אֶצְלְכֶם, לֹא פָּסַלְתִּי. לְבָנַי אֲנִי פּוֹסֵל. הֱוֵי אוֹמֵר, וְלֹא דִּבֵּר י״י לִמְחוֹת. וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לַלְּוִיִּם שֶׁהֵן מְשָׁרְתִים לְפָנַי. הֱוֵי, אֶל תַּכְרִיתוּ.
[כו] אַל תַּכְרִיתוּ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: טוֹב י״י לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיוֹדֵעַ חוֹסֵי בוֹ (נחום א׳:ז׳). אֵין מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמָּרְדָה עָלָיו מְדִינָה, הוּא עוֹשֶׂה בָּהּ אַנְדְרוֹמוּסְיָא וְהוֹרֵג הַטּוֹבִים עִם הָרָעִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַדּוֹר מְרֵעִים לְפָנָיו, הוּא מְמַלֵּא לַצַּדִּיקִים וּמְאַבֵּד לָרְשָׁעִים. חָטְאוּ דּוֹר אֱנוֹשׁ, אִבֵּד אוֹתָן וְהִצִּיל לַחֲנוֹךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים (בראשית ה׳:כ״ב). לָמָּה, בְּיוֹם צָרָה וְיוֹדֵעַ חוֹסֵי בוֹ. דּוֹר הַמַּבּוּל הִכְעִיסוּהוּ וְאִבְּדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם (שם ז׳:כ״ג). וְהִצִּיל לְנֹחַ וּבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי י״י (שם ו׳:ח׳). וְכֵן הַסְּדוֹמִים הִכְעִיסוּהוּ וְאִבְּדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה וְגוֹ׳ (שם י״ט:כ״ד). וְהִצִּיל לְלוֹט, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים וְגוֹ׳ (שם פסוק כט). וְכֵן הַמִּצְרִים הֵבִיא חֹשֶׁךְ עֲלֵיהֶם, לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם (שמות י׳:כ״ג). וְלָמָּה, בְּיוֹם צָרָה וְיוֹדֵעַ חוֹסֵי בוֹ. יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בָּאוּ לַמִּדְבָּר, עָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, חוּץ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי לַי״י אֵלַי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שם ל״ב:כ״ו). מִי שֶׁלֹּא נָתְנוּ נֶזֶם לָעֵגֶל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּיוֹם צָרָה וְיוֹדֵעַ חוֹסֵי בוֹ. מִיָּד עָמַד מֹשֶׁה וְהָרַג לַחוֹטְאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וְגוֹ׳ (שם פסוק כח). וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁנָּתְנוּ נַפְשָׁם עַל קְדוּשַׁת הַשֵּׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן אֶל תַּכְרִיתוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי. וְחָזַר וְאָמַר, אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִּפְקֹד וְגוֹ׳. אָמַר לֵיהּ: לָמָּה. אָמַר לוֹ: כְּדֵי לְהוֹצִיאָם מִן הַגְּזֵרָה. שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס לְפָנָיו וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִּגְרֵיכֶם (במדבר י״ד:כ״ט), לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בְּנֵי לֵוִי, וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִּשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לָמָּה, שֶׁהֵן שֶׁלִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ לִי הַלְּוִיִּם (שם ג׳:י״ג). שֶׂכָּל מִי שֶׁמַּקְרִיב עַצְמוֹ מְעַט, מַקְרִיבִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה. וְהֵן קָרְבוּ עַצְמָן, כְּשֶׁאָמַר מֹשֶׁה, מִי לַי״י אֵלַי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַפְקֵד אֶת הַלְּוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדוּת (במדבר א׳:נ׳). שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּבְדַּק בַּדָּבָר וְנִמְצָא נֶאֱמָן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַאֲמִינוֹ לְעוֹלָם. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ, נִבְדַּק בַּעֲמָלֵק וְעָשָׂה בּוֹ כַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ (שמות י״ז:י״ג). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִשִּׁבְטְךָ אֲנִי מַעֲמִיד שֶׁיִּפְרַע בַּעֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק (שופטים ה׳:י״ד). מַהוּ מִנִּי אֶפְרַיִם. מִנָּה אֶפְרַיִם בִּלְבַד לְשָׁרֵשׁ בֵּיצָתוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין (שם), הֵנִיחַ לְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ שֶׁהוּא בֶּן יְמִינִי, הוּא מְשָׁרְשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר, מִנִּי אֶפְרַיִם. נִבְדַּק שָׁאוּל וְלֹא נִמְצָא נֶאֱמָן בְּפִקְדוֹנוֹ, אֶלָּא וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג (שמואל א ט״ו:ט׳). הֶחֱזִירוּ לְאַחֲרָיו וְנִטְּלָה הַמַּלְכוּת מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ (שופטים ה׳:י״ד). וְאַף הַשֵּׁבֶט הַזֶּה, בָּדַקְתִּי אוֹתָם וְנִמְצְאוּ שׁוֹמְרִים בִּכְבוֹדִי, וְנָתְנוּ נַפְשָׁם עַל קְדוּשַׁת שְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ וְגוֹ׳, וְיַעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה (שמות ל״ב:כ״ז-כ״ח), וְלֹא נָשְׂאוּ פָנִים. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מְבָרְכָן, הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו (דברים ל״ג:ט׳). וְאַף אֲנִי מְקָרְבוֹ וְעוֹשֶׂה פַּלְמַנְטְרִין שֶׁלִּי. וְאֵינִי מַאֲמִין בֵּיתִי וּקְדֻשָּׁתִי אֶלָּא לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְּוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדוּת (במדבר א׳:נ׳). וּמַה שֶּׁאָמַרְתִּי לְךָ, אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִּפְקֹד, לְהוֹצִיאָם מִן הַגְּזֵרָה שֶׁאֲנִי עָתִיד לִגְזֹר עַל יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא לָהֶם אֲנִי חוֹלֵק כָּבוֹד גָּדוֹל, שֶׁאַתָּה מוֹנֶה אוֹתָן לְעַצְמָן בַּדִּבּוּר פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי. וּמָה אִם לַלְּוִיִּם שֶׁנּוֹשְׂאִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּבַּדְתִּי אוֹתָן. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּנֵי קְהָת הַנּוֹשְׂאִין אֶת הָאֲרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִשְׁמַרְתָּם הָאֲרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת (שם ג׳:ל״א). לְכָךְ אָמַר לָהֶם: אֶל תַּכְרִיתוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָה אִם בְּנֵי קְהָת בִּשְׁבִיל שֶׁהָיוּ יְרֵאִין אוֹתִי, כָּךְ כִּבַּדְתִּי וְחָלַקְתִּי לָהֶם כָּבוֹד וְלִבְנֵיהֶם. מִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִמֶּנִּי, אֲנִי מְכַבְּדוֹ וְאֵינִי מַכְרִית אֶת שְׁמוֹ מִן הָעוֹלָם. מִמִּי אַתְּ לָמֵד. מִבְּנֵי יוֹנָדָב, עַל יְדֵי שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנִי, מַה כְּתִיב בָּהֶן, לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עוֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים (ירמיהו ל״ה:י״ט). וּמָה אִם אוֹתָם שֶׁהָיוּ גֵּרִים, עַל יְדֵי שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנִי, כָּךְ עָשִׂיתִי לָהֶם. יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנִי, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא יִכָּרְתוּ וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמָם מִלְּפָנַי, אֶלָּא חַיִּים הֵם וְקַיָּמִין לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּי״י אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד׳:ד׳).
[Siman 22]
(Numb. 4:17-18:) “Then the Lord spoke unto Moses and unto Aaron, saying, ‘Do not cut off the tribe of the Kohathite families [from the Levites].’” This text is related (to Prov. 22:22), “Do not rob the impoverished because he is impoverished.” R. Tanhuma bar Abba said that R. Levi said, “’Do not rob the impoverished because he is impoverished.’ This refers to the lupine1 which arrives with the dessert. One should not say, ‘There are nuts and dates before me. I will say the blessing over them and leave the lupine alone.’ The Holy One, blessed be He, said (ibid.), ‘Do not rob the impoverished because he is impoverished.’” R. Hezekiah said that R. Jeremiah bar Abba said in the name of R. Johanan, “It is with reference to everyone who does not say something in the name of the one who said it that the text says (ibid.), ‘do not rob the impoverished because he is impoverished.’2 So when a person hears something, it is necessary to cite it in the name of the one who [originally] said it, even though [doing so takes up] more than a third of a law (halakhah).” Thus our masters have taught (in Pe'ah 2:6): R. Nahum the Scribe3 said, “I have received from R. May'asha, who received […] from the elders, a law (halakhah) of Moses from Sinai. So it is with reference to whoever does not say something in the name of the one who said it that the text (of Prov. 22:22) says, ‘do not rob the impoverished.’ But everyone who does say something in the name of the one who said it brings redemption into the world.⁠4 From whom have you learned it? From Esther when she heard of the matter from Mordecai. For that reason she was worthy of having Israel be redeemed at her hands.” Ergo, if you hear something, cite it in the name of the one who said it. Another interpretation (of Prov. 22:22), “Do not rob the impoverished.” It speaks about the tribe of Levi, and it is calling the tribe of Levi poor.⁠5 Were [the Levites] poor? R. Judah bar Simon and our masters [differ about the matter]. One of them says, “Why were they called poor? Because they were poor from [lack of] inheritance, as stated (in Josh. 13:33), ‘But Moses gave no inheritance to the tribe of Levi….’ Therefore, do not rob them of the donations, which I have told you [to give].” But the other (i.e., our masters) says, “It is because they were poor in number. Why so? Because the ark was destroying them. Therefore the Holy One, blessed be He, commanded Moses and said (in Numb. 4:18), ‘Do not cut off the tribe of the Kohathite families [from the Levites].’”
[Siman 23]
(Numb. 4:18:) “Do not cut off.” Let our master instruct us: In the case of one who commits a transgression punishable with excision according to the Torah, how do they receive pardon [and] become freed from their excision?⁠6 Thus have our masters taught (in Mak. 3:15): All who are liable to excision, when they have been scourged, are exempt from their excision, as stated (in Deut. 25:2-3), “then the judge shall have him lie down…. He may give him forty lashes but no more…; then your brother would be degraded.” When he has been scourged, then he is [again] your brother. And why forty lashes? It is simply that, because this adam was forty days in creation7 and transgressed against the Torah, which was forty days in the giving, he will be given forty lashes and be exempt from his punishment (i.e., from excision). And so you find in the case of the first Adam. When he was commanded and told (in Gen. 2:17), “But from the tree of the knowledge of good and evil you shall not eat …,” he incurred the sentence of death; and the world was scourged with forty punishments: ten for Adam, ten for Eve, ten for the serpent, ten for the land. Therefore, when a person commits one of the transgressions [punishable by death], he is scourged with forty lashes. And so you find with each and every thing that the Holy One, blessed be He, commanded Moses, [there were] warnings and punishments. It is written concerning the Sabbath (Exod. 20:8), “Remember the Sabbath day,” as a warning; and as a punishment (there is Exod. 31:14), “whoever profanes it shall surely be put to death.” They came to the desert and (according to Numb. 15:32) found one gathering [wood on the Sabbath], but Moses did not know by what death he should be killed. However, (according to Lev. 24:12) “They left him in custody [because it was not clear what should be done to him.]” The Holy One, blessed be He, said (in vs. 35), “The person shall surely be put to death; [all the congregation] shall stone him with stones.” Immediately Moses rose in prayer and said, “Sovereign of the world, if a man should so sin, should he [really] be stoned? Behold, they would be destroyed. Make an [other] arrangement for them.” He said to him, “Let them be scourged with forty lashes, and they will be exempt from excision.” Similarly when the children of Aaron died, the tribe of Kohath saw them. They began yelling to Moses, saying, “Are we to die like that?” The Holy One, blessed be He, said to Moses, “Just as I have made an [alternate] arrangement for Aaron, as stated (in 16:3), ‘In this way shall Aaron come [into the sanctuary]…’; so also for the Kohathite families I am making a similar arrangement, lest they die, as stated (Numb. 4:19), ‘Do this for them (i.e., for the Kohathites) that they may live and not die….’” Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 4:18), “Do not cut off….”
[Siman 24]
(Numb. 4:18:) “Do not cut off.” This text is related (to Ps. 33:18), “Behold, the eye of the Lord is on those who fear Him….” The text speaks along many lines of thought.⁠8 For what we need, however, it is speaking about the tribe of Levi.⁠9 And where is it shown? Where the tribe of Levi is called those who fear the Lord, as stated (in Mal. 2:5), “and I gave them (i.e., life and peace) as well as fear, and he feared Me.” (Ps. 33:19) “On those who wait for His steadfast love,” because they are always waiting for the name of the Holy One, blessed be He. (Ps. 33:19:) “To deliver their soul from death and to keep them alive in famine,” through the twenty-four gifts which the Holy One, blessed be He, has given them.⁠10 These are them: ten in the sanctuary, ten within the borders, and four in Jerusalem. The ten in the sanctuary: the sin offering (Lev. 6:17-23; Zev. 5:3), the guilt offering (Lev. 5:14-16, 20-26; 19:20-22; Zev. 5:5), the peace sacrifices and the community peace sacrifices (Lev. 23:19-20; Zev. 5:5), the sin offering of a fowl (Lev. 5:8), the guilt offering for a doubtful sin (Lev. 5:17-19; Zev. 5:5), the leper's log of oil (Lev. 14:12), the two loaves (Lev. 23:17), the shewbread (Exod. 25:30; Lev. 24:5-9), the remnant of the omer (Lev. 23:10-12; Men. 10:4), and the remainder of the meal offering (Lev. 2:3).
The ten within the borders: the terumah (Numb. 18:12), the terumah of the tithe (Numb. 18:25-29), the hallah (Numb. 15:18-21), the first of the shorn wool (Deut. 18:4), the shoulder, the cheeks, and the stomach (Deut. 18:3), the redemption of the [first-born] son (Numb. 18:15-16), [the redemption of] a firstling ass (Exod. 13:13), [the payment for] the robbery of a proselyte (Thal. 2:9; Bq 110b; Hul. 133b), things consecrated (Numb. 18:14; Bik. 3:12), and a field of possession (Lev. 27:16-21)
The four in Jerusalem: the firstlings [of animals] (Numb. 18:17-18), the first fruits (Exod. 23:19; Numb. 18:13; Hal. 4:9), the priest's share from the thank-offering ram and from the nazarite ram, the breast of the peace offerings, and the thigh (Exod. 29:27-28; Lev. 7:12-14; 31-34; 10:14-15; Numb. 6:13-20; 18:18), and skins of [burnt, sin, and guilt] offerings (Lev. 7:8; Zev. 12:3)
Behold, these are twenty-four gifts. Ergo (in Ps. 33:19), “and to keep them alive in famine. (Numb. 4:18) “Do not cut off [the tribe of the Kohathite families from the Levites].” The Holy One, blessed be He, foresaw that Korah was going to arise and disagree about the priesthood.⁠11 The Holy One, blessed be He, said. “I will not destroy the Levites because of Korah.” (Numb. 4:18:) “Do not cut off [the tribe of the Kohathite families from the Levites].” This text is related (to Is. 48:9), “For the sake of My name I will delay My anger, and for My praise I will hold back for you so as not to cut you off.” To what is the matter comparable?⁠12 To a king who had a son that was associated with bandits;⁠13 and when they were captured, his son was captured with them. The king said, “What shall I do? Shall I execute the robbers? Possibly my son is with them. Instead, for the sake of my son, I will exonerate them for now.” Similarly, the Levites carried the tabernacle. Thus it is stated (in Numb. 7:9), “But to the Children of Kohath he gave no [wagons], because they had the service of the holy.” When the Holy One, blessed be He, saw that Korah and his assembly were going to be opposed to Moses and Aaron, the Holy One, blessed be He, said, “What shall I do with these? To kill them in the desert is not possible.” Why? Because the Holy One, blessed be He, had taken half of His name and bestowed it upon them, the yh (of yhwh) in the Kohathite (hqhty in Numb. 4:18).⁠14 It therefore says (in Is. 48:9), “For the sake of My name I will delay15 My anger….”
[Siman 25]
(Numb. 4:18) “Do not cut off.” See how well the text has said (in II Kings 14:27), “And the Lord did not resolve to blot out the name of Israel from under the heavens.” The Holy One, blessed be He, does not wish that anyone from Israel would die.⁠16 See what is written (in Is. 56:3), “And let not the foreigner who has attached himself to the Lord speak, saying, ‘The Lord will surely separate me from His people.’” Now if in the case of a foreigner I have promised not to reject him, how much the more so with My [own] children. Ergo (in II Kings 14:27), “the Lord did not resolve to blot out the name of Israel.” [And so it was with] the Gibeonites, who were not true proselytes, but were cursed proselytes in that they were proselytized out of fear. [Still] I accepted them. And when Saul wanted to harm them and killed some of them, I killed him.⁠17 And not only that, but I sent three years famine because of them, as stated (in II Sam. 21:1), “And there was a famine in the days of David for three years, one year after the other.” Now surely if I did not reject the Gibeonites who came to be with you, shall I reject My children? Ergo (in II Kings 14:27), “And the Lord did not resolve to blot out [the name of Israel from under the heavens].” And how much the more so in the case of the Levites, who minister before Me? Ergo (in Numb. 4:18), “Do not cut off [the tribe of the Kohathite families from the Levites].”
[Siman 26]
(Numb. 4:18) “Do not cut off.” This text is related (to Nahum 1:7), “The Lord is good, a shelter in the day of trouble; He knows those who trust in Him.” The nature of the Holy One, blessed be He, is unlike the nature of flesh and blood.⁠18 In the case of a king of flesh and blood, when a province rebels against him, he acts against it with an indiscriminate punishment19 and kills the good along with the bad. Now the Holy One, blessed be He, is not like that. Rather, when a generation provokes Him, He saves the righteous and destroys the wicked. The generation of Enosh sinned. He destroyed them but rescued Enoch, as stated (in Gen. 5:24), “And Enoch walked with God.” Why? (Nahum 1:7:) “[The Lord is good, a shelter] in the day of trouble; He knows those who trust in Him.” The generation of the flood provoked Him. So He destroyed them, as stated (in Gen. 7:23), “And He blotted out all existence”; but He rescued Noah, as stated (in Gen. 6:8), “And Noah found favor [in the eyes of the Lord].” And similarly with the Sodomites, He destroyed them, as stated (in Gen. 19:24), “Then the Lord rained down upon Sodom”; but He rescued Lot, as stated (in vs. 29), “and sent Lot away.” He brought darkness upon the Egyptians, but (according to Exod. 10:23) “all the Children of Israel had light in their dwellings.” Why? (Nahum 1:7:) “[The Lord is good, a shelter] in the day of trouble; He knows those who trust in Him.” They went forth from Egypt and came to the desert. [There] they committed that deed (i.e., the incident of the golden calf), [all] except for the tribe of Levi. Thus it is stated (in Exod. 32:26), “[So Moses stood up in the gate of the camp and said,] ‘Whoever is for the Lord, to me!’ And all of the sons of Levi gathered to him.” [What is the meaning of “Whoever is for the Lord?”] Whoever (in Exod. 32:3) has not given a ring for the calf, let him come unto me. [To him] the Holy One, blessed be He, said (in Nahum 1:7), “[The Lord is good, a shelter] in the day of trouble; He knows those who trust in Him.” Moshe immediately arose and killed the sinners, as stated (Exodus 32:28), “And the Children of Levi did like the word of Moses.” With reference to the tribe of Levi, however, which gave their lives for the name of the Holy One, blessed be He, He thus said to Moses and Aaron (in Numb. 4:18), “Do not cut off….” And so He says in another place (i.e., in Numb. 3:15), “Enroll the Children of Levi.” But He has also said (in Numb. 1:49), “However, you shall not enroll the tribe of Levi.” Why? In order to exclude them from the decree. As the Holy One, blessed be He, foresaw that Israel was going to provoke Him and said to them (in Numb. 14:29), “In this desert shall your carcasses drop.” Therefore, the Holy One, blessed be He, said, “The Children of Levi shall not be [part of] this decree, as stated (in Numb. 1:49, cont.), ‘nor shall you take a census of them as part of the Children of Israel.’ Why? Because they are Mine, as stated (Numb. 3:12), ‘and the Levites shall be mine.’” Thus when anyone offers (rt.: qrb) a little of himself, they advance (rt.: qrb) him a lot. Now they had offered (rt.: qrb) themselves, when Moses said (in Exod. 32:26), “Whoever is for the Lord, to me!” And not only that, but the Holy One, blessed be He, said (according to Numb. 1:50) “You shall enroll the Levites to be over the tabernacle of the testimony.” Thus when someone is tested in [one] area and found trustworthy, the Holy One, blessed be He, trusts him forever; for so you find in the case of Joshua.⁠20 When he was tested with Amalek, he prevailed against him according to the law and according to the commandment. It is so stated (in Exod. 17:13), “And Joshua defeated Amalek and his people….” The Holy One, blessed be He, said to him, “From your tribe (Ephraim) I am raising up one to exact punishment from Amalek, as stated (in Jud. 5:14), “Out of Ephraim came those whose root is in Amalek….” What is the meaning of out of (mny) Ephraim? He appointed (mnh) Ephraim alone to destroy the seed of Amalek. The Holy One, blessed be He, said to him (ibid., cont.), “’After you, Benjamin with your peoples,’ [i.e.,] leave him for Saul ben Kish, the Benjamite; he will uproot him.” Another interpretation (of Jud. 5:14), “Out of Ephraim.” Saul was tested and found untrustworthy in his commission. Rather (according to I Sam. 15:9), “But Saul and the people spared Agag.” He put him back after him (i.e., behind Ephraim, the tribe of Joshua and Samuel) and the kingdom was taken from him, as stated (in Jud. 5:14), “after you (i.e., Ephraim), Benjamin with your peoples.” And I have also tested this tribe (of Levi), and they have been found to be preserving My honor; for they have given their life for the sanctification of My name (in Exod. 32:27-28), “Let each one put his sword on his thigh [….] So the Children of Levi acted according to the word of Moses,” and they did not show favoritism. Therefore, Moses blesses them and says to them (in Deut. 33:9), “Who says of his father and mother, ‘I do not consider them […].’” And [so] I am also advancing him and making him My imperial agent.⁠21 and I am entrusting him with My house and My sanctity, as stated (in Numb. 1:50), “But you shall enroll the Levites to be over the tabernacle of the testimony….” And what was it that I told you (in vs. 49)? “However, you shall not enroll the tribe of Levi.” [This prohibition] was to exempt them from the decree which I was going to pronounce over Israel. It is simply that I am allotting them great honor. When you number them, [number them] by themselves through the Divine utterance (in Numb. 3:15), “Enroll the Children of Levi.” Now if I have honored the Levites, who bear the tabernacle, how much the more so in the case of the Children of Kohath, who bear the ark, [as stated] (in Numb. 3:31), “And their duties included the ark, the table, the lampstand, the altars, [….]” He therefore said to them (in Numb. 4:18), “Do not cut off [the tribe of the Kohathite families from the Levites].” The Holy One, blessed be He, said, “And if because the Children of Kohath have feared Me, I have allotted glory to them and to their children; then [I will honor] whoever stands in awe of Me and not cut off his name from the world.”22 From whom do you learn this? From the children of Jonadab ben Rechab. Since they did his will, what is stated about them? (Jer. 35:19), “Someone belonging to Jonadab ben Rechab shall not be cut off from standing before Me forever.” And if in the case of those who are proselytes, because they have done My will, I have done likewise for them (i.e., what they want); in the case of Israel, when they are doing My will, how much the more shall they neither be cut off nor have their name be erased from before Me? Rather, they shall live and abide forever and ever and ever, as stated (in Deut. 4:4), “But you who clung to the Lord your God are all alive today.”
1. Gk.: thermos (“hot”).
2. See Avot 6:3.
3. Livlar. Cf. Lat.: libellaris (“documentary”); libellarius (“relating to a written rental contract”); librarius (“scribe,” “copyist”).
4. Meg. 15a.
5. See Numb. R. 5:2.
6. See Numb. R. 5:4.
7. The Rabbis believed that the fetus takes forty days to develop into a human shape. See Nid. 3:7; Ber. 60a; Men. 99b; also Philo, Quaestiones, Gen. 1:25.
8. Shittim. For this use of the word, Buber, n. 209, cites Lev. R. 34:8. For the other interpretations, see above, Gen. 6:5.
9. Numb. R. 5:1.
10. THal. 2:7-9; BQ 110b (bar.); Hul. 133b (bar.); cf. Hal. 4:9.
11. Cf. Numb. R. 5:5.
12. Numb. R. 5:6.
13. Gk.: lestai.
14. Numb. R. 5:6, and Yalqut Shim‘oni, Is. 48:9, 326 (466) add that the letters from the divine name appear at the end and the beginning of HQHTY, and Numb. R. explains further that the Holy One added the definite article (H) to the name, Kohathite, for this very reason.
15. Literally: LENGTHEN. This verb may have suggested that the Holy One deliberately lengthened the name, Kohathite, with the addition of the article.
16. Numb. R. 5:3.
17. Lev. R. 22:5; Numb. R. 8:4; yQid. 4:1 (65c).
18. Numb. R. 5:3.
19. Gk.: androlempsia or androlepsia (“seizure of foreigners” in reprisal for murder committed abroad).
20. Numb. R. 1:12.
21. Lat.: frumentarius (“grain dealer”).
22. Numb. R. 5:9.
[כז] וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי (במדבר ד׳:י״ז-י״ח), זש״ה אל תגזל דל כי דל הוא (משלי כ״ב:כ״ב), אמר ר׳ תנחומא בר אבא אמר ר׳ לוי אל תגזל דל כי דל הוא. זה התורמוס שהוא נכנס עם הפרפרת, לא יאמר אדם יש לפני אגוזים תמרים עליהם אני אומר, ומניח את התורמוס, אמר הקב״ה אל תגזל דל כי דל הוא, א״ר חזקיה ור׳ ירמיה בר אבא בשם ר׳ יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא, וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי של הלכה, ששנו רבותינו אמר ר׳ נחום הלבלר מקובל אני מר׳ מייאשא שקיבל [מאבא שקיבלו מן הזוגות שקיבלו] מן הזקנים הלכה למשה מסיני. ומי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזל דל, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ממי אתה למד מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי, ואמרה לאחשורוש, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (אסתר ב׳:כ״ב), על ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידיה, הוי אם שמעת דבר הוי אומר בשם אומרו.
ד״א אל תגזל דל. הוא מדבר בשבטו של לוי, והוא קורא לשבטו של לוי דל, וכי דלים היו, ר׳ יהודה בר סימון ורבותינו, אחד מהם אומר למה נקראו דלים, לפי שהיו דלים מנחלה, שנאמר ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה (יהושע י״ג:ל״ג), לפיכך אל תגזלהו מן המתנות שאמרתי לך, ואחד אמר שהיו דלים מן המנין, ולמה שהיה הארון מכלה בהן, לפיכך הקב״ה מצוה [את] משה ואומר אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי.
[כח] [אל תכריתו]. ילמדנו רבינו, העובר על כריתות שבתורה, במה הם מתכפרים, ויוצאין מידי כריתתן, כך שנו רבותינו, כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר והפילו השופט וגו׳ ארבעים יכנו לא יוסיף וגו׳ ונקלה אחיך (דברים כ״ה:ב׳-ג׳), כיון שלקה הרי הוא אחיך. ולמה ארבעים, אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום, ועבר על התורה שניתנה לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו, וכן אתה מוצא באדם הראשון כשנצטווה ונאמר לו מעץ הדעת [טוב ורע לא תאכל וגו׳] (בראשית ב׳:י״ז), נתחייב מיתה, ולקה העולם בארבעים עונשין, עשר לאדם, עשר לחוה, עשר לנחש, עשר לאדמה, לפיכך כיון שיעבור אדם על אחת מן העבירות ילקה ארבעים, וכן אתה מוצא על כל דבר ודבר שצוה הקב״ה את משה אזהרות ועונשין, כתיב בשבת זכור את יום השבת (שמות כ׳:ז׳), אזהרה, ועונש מחלליה מות יומת (שם ל״א:י״ד), באו למדבר ומצאו מקושש, ולא היה משה יודע באיזו מיתה הוא נהרג, אלא (ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה׳ (ויקרא כ״ד:י״ב)), [ויניחו אותו במשמר וגו׳ (במדבר ט״ו:ל״ד)], אמר הקב״ה מות יומת האיש רגום אותו באבנים (שם שם:ל״ה), מיד עמד משה בתפלה, ואמר רבש״ע אם יחטא אדם מישראל כך הוא נסקל הרי הם מתכלים, עשה להם תקנה, א״ל ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן, כך כשמתו בני אהרן, ראה אותן שבטו של קהת, התחילו צווחין על משה לאמר כך אנו מתין, א״ל הקב״ה למשה כשם שעשיתי תקנה לאהרן, שנאמר בזאת יבא אהרן וגו׳ (שם ט״ז:ג׳), ואף למשפחות הקהתי כך אני עושה תקנה, שלא ימותו בבואם אל קדש הקדשים, וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו׳ (במדבר ד׳:י״ט), מנין ממה שקראו בענין אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי.
[כט] אל תכריתו. זש״ה הנה עין ה׳ אל יראיו [וגו׳ להציל ממות נפשם] (תהלים ל״ג:י״ח-י״ט), מדבר הכתוב בשיטין הרבה, אלא למה שאנו צריכין, מדבר בשבטו של לוי, ומנין שנקראו שבטו של לוי יראי ה׳, שנאמר ואתנם לו מורא ויראני (מלאכי ב׳:ה׳). למיחלים לחסדו (תהלים ל״ג:י״ח), שהם מייחלים לשמו של הקב״ה בכל עת, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב (שם יט), בעשרים וארבע מתנות שנתן הקב״ה להם, עשר במקדש, ועשר בגבולין, וארבע בירושלים.
עשר במקדש: חטאת, ואשם, וזבחי שלמי צבור, חטאת העוף, ואשם תלוי, ולוג שמן של מצורע, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ומותר העומר, ושירי מנחות.
עשר שבגבולין: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, והזרוע והלחיים והקיבה, ופדיון הבן, ופטר חמור, וגזל הגר, וחרמים, ושדה אחוזה.
וארבע בירושלים: הבכורות, והבכורים, והמורם מאיל תודה ומאיל נזיר וחזה השלמים והשוק, ועורת קדשים,
הרי אילו עשרים וארבע מתנות, הוי ולחיותם ברעב.
[ל] [ד״א] אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי. צפה הקב״ה שקרח עתיד לעמוד ולחלוק על הכהונה, אמר הקב״ה לא בשביל קרח נאבד את הלוים. אל תכריתו, זש״ה למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך (ישעיהו מ״ח:ט׳), למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן ונדבק עם הליסטים, ונתפשו ונתפש בנו עמהם, אמר המלך מה אעשה אהרוג את הליסטים אפשר בני עמהם, אלא בשביל בני אני פונה אותם עכשיו, כך היו הלוים נושאים את המשכן, שנאמר (ובני) [ולבני] קהת לא נתן [כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו] (במדבר ז׳:ט׳), והיה הקב״ה מביט בקרח ובעדתו שעתידין לחלוק על משה ואהרן, אמר הקב״ה מה אעשה לאלו, להרוג אותם אי אפשר, למה שנטל הקב״ה חצי שמו ונתן עליו י״ה הקהתי, לפיכך הוא אומר למען שמי אאריך אפי וגו׳ לבלתי הכריתך.
[לא] ד״א אל תכריתו. הרי יפה אמר הכתוב ולא דבר ה׳ למחות את [שם] ישראל מתחת השמים (מלכים ב י״ד:כ״ז), אין הקב״ה מבקש שימות אחד מישראל, ראה מה כתיב, ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה׳ לאמר הבדל יבדילני ה׳ מעל עמו (ישעיהו נ״ו:ג׳), ומה על בן נכר אמרתי שלא לפוסלו, על אחת כמה וכמה בניי, הוי לא דבר ה׳ למחות את [שם] ישראל, וכן הגבעונים שלא היו גרים של אמת, אלא היו גרים גרורים, [ונתגיירו] מן היראה, קבלתי אותם, ועל שביקש שאול להזדקק להם, ונהרג מהם, הרגתי אותו, ולא עוד אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילו, שנאמר ויהי רעב בימי דוד שלש שנים (שמואל ב כ״א:א׳), ומה אם לגבעונים שבאו אצלכם איני פוסל, ולבני אני פוסל, הוי ולא דבר ה׳ למחות [את שם ישראל מתחת השמים] (מלכים ב י״ד:כ״ז), ללוים על אחת כמה וכמה שמשרתים לפני, הוי אל תכריתו.
[לב] אל תכריתו. זש״ה טוב ה׳ למעוז [ביום צרה] (נחום א׳:ז׳), אין מדתו של הקב״ה כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה, הוא עושה בה אנדרולומוסיא, והורג הטובים עם הרעים, ואינו אומר זה חטא, וזה לא חטא, אלא הורג את כולה, והקב״ה אינו כן, אלא בשעה שהדור מכעיס לפניו, הוא ממלט את הצדיקים ומאבד את הרשעים, חטאו דור אנוש איבד אותם, והציל את חנוך, ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה׳:כ״ד), למה ביום צרה ויודע חוסי בו (נחום שם), דור המבול הכעיסוהו ואיבדן, שנאמר וימח את כל היקום (בראשית ז׳:כ״ג), והציל לנח, שנאמר ונח מצא כן (שם ו׳:ח׳), וכן הסדומיים ואיבדן, שנאמר וה׳ המטיר על סדום (שם י״ט:כ״ד), והציל לוט, שנאמר וישלח את לוט (שם שם:כ״ט), הביא חושך על המצרים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י׳:כ״ג), למה ביום צרה יודע חוסי בו, יצאו ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה, חוץ משבטו של לוי, שנאמר ויאמר מי לה׳ אלי (שם ל״ב:כ״ו), מהו מי לה׳, ר׳ שמעון בן יוחי אומר מי שלא נתן נזם לע״ז יבא אלי, ויאספו אליו כל בני לוי (שם), אמר הקב״ה ביום צרה יודע חוסי בו, מי נשתתף במעשה העגל ומי לא נשתתף, מה עשה הרג לחוטאים, שנאמר ויגוף ה׳ את העם וגו׳ (שם ל״ב:ל״ה), אבל שבטו של לוי שנתנו נפשם לשמו של הקב״ה, אמר למשה ולאהרן אל תכריתו וגו׳.
[לג] [ד״א אל תכריתו]. וכן הוא אומר במקום אחר פקוד את בני לוי (במדבר ג׳:ט״ו), וחזר ואמר אך את מטה לוי לא תפקוד (שם א׳:מ״ט), ולא אמר לו אלא בתוך בני ישראל, ולא אמר לו להוציאם מן הגזירה, שצפה הקב״ה שעתידין ישראל להכעיס לפניו, והוא אמר להם במדבר הזה יפלו פגריכם (שם י״ד:כ״ט), לפיכך הקב״ה אמר בני לוי לא יהיו מן אותה גזירה, שנאמר ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל (שם א׳:מ״ט), למה שהם שלי, והיו לי הלוים, שכל מי שקירב את עצמו מעט, מקריבין אותו הרבה, והם קרבו עצמן, כשאמר משה מי לה׳ אלי, ולא עוד אלא ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות (שם שם:נ׳), שכל מי שנבדק בדבר ונמצא נאמן, הקב״ה מאמינו לעולם, שכן אתה מוצא ביהושע, שנבדק בעמלק, ועשה בו כתורה וכמצוה שנאמר ויחלוש יהושע וגו׳ (שמות י״ז:י״ג). א״ל הקב״ה משבטך אני מעמיד ופורע מעמלק, שנאמר מני אפרים שרשם בעמלק וגו׳ (שופטים ה׳:י״ד), [מהו מני אפרים] מנה אפרים בלבו לשרש ביצתו של עמלק, א״ל הקב״ה [אחריחך] בנימין בעממיך, הניח לשאול בן קיש בן ימיני הוא משרתו.
ד״א מני אפרים. נבדק שאול ולא נמצא נאמן בבפקדונו, אלא ויחמול שאול והעם על אגג (שמואל א ט״ו:ט׳), החזירו לאחריו וניטלה המלכות ממנו, שנאמר אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה׳:י״ד), ואף השבט הזה בדקתי אותו ונמצאו שמרים בכבודי, ונתנו את נפשם על קדושת שמי, שימו איש חרבו על ירכו (שמות ל״ב:כ״ז), ויעשו בני לוי כדבר משה (שם שם:כ״ח), ולא נשאו להם פנים, לפיכך משה מברכן ואומר להם, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו [וגו׳] (דברים ל״ג:ט׳), ואף אני מקרבו ועושה אותו פלמנטירין שלי, ואני מאמין להם ביתי וקדושתי שנאמר ואתה הפקד את הלוים וגו׳ (במדבר א׳:נ׳), ומה שאמרתי לך אך את מטה לוי לא תפקוד (שם א׳:מ״ט), להוציאם מן הגזירה שאני עתיד לגזור על ישראל, אלא להם אני חולק כבוד גדול, שאתה מונה אותן לעצמן בדיבור פקוד את בני לוי (שם ג׳:ט״ו), ומה אם ללוים שנושאים את המשכן כיבדתי אותן, על אחת כמה וכמה בני קהת הנושאים את הארון, [שנאמר ומשמרתם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש וגו׳] (שם לא), לכך אמר להם אל תכריתו וגו׳, אמר הקב״ה [מה אם בני קהת] בשביל שיראו אותי חלקתי להם כבוד [ולבניהם], כך כל מי שהוא מתיירא ממני [אני מכבדו], ואיני מכרית שמו מן העולם, ממי את למד, מיונדב בן רכב, שנאמר לא יכרת איש ליונדב בן רכב וגו׳ (ירמיהו ל״ה:י״ט). ומה אם אותם שיהו גרים, על שעשו רצוני כך עשיתי להם, ישראל שהן עושין רצוני על אחת כמה וכמה לא יכרתו ולא ישמד שמם מלפני, אלא חיים וקיימים הם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד׳:ד׳).
חסלת פרשת במדבר
[27] (Numb. 4:17-48:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON, SAYING: DO NOT CUT OFF THE TRIBE OF THE KOHATHITE FAMILIES <FROM THE LEVITES>. This text is related (to Prov. 22:22): DO NOT ROB THE IMPOVERISHED BECAUSE HE IS IMPOVERISHED. R. Tanhuma bar Abba said:⁠1 R. Levi said: DO NOT ROB THE IMPOVERISHED BECAUSE HE IS IMPOVERISHED. This refers to the lupine2 which arrives with the dessert. One should not say: There are nuts and dates before me. I will say <the blessing> over them and leave the lupine alone. The Holy One said (ibid.): DO NOT ROB THE IMPOVERISHED BECAUSE HE IS IMPOVERISHED. R. Hezekiah and R. Jeremiah bar Abba said in the name of R. Johanan: It is with reference to everyone who does not say something in the name of the one who said it that the text says (ibid.): DO NOT ROB THE IMPOVERISHED BECAUSE HE IS IMPOVERISHED.⁠3 So when a person hears something, it is necessary to cite it in the name of the one who <originally> said it, even though <doing so takes up> more than a third of a law (halakhah). Thus our masters have taught (in Pe'ah 2:6): R. NAHUM THE SCRIBE4 SAID: I HAVE RECEIVED FROM R. MAY'ASHA, WHO RECEIVED [FROM ABBA, WHO RECEIVED FROM THE PAIRS (zugot),⁠5 WHO RECEIVED] FROM THE ELDERS, A LAW (halakhah) OF MOSES FROM SINAI. So it is with reference to whoever does not say something in the name of the one who said it that the text (of Prov. 22:22) says: DO NOT ROB THE IMPOVERISHED. But everyone who does say something in the name of the one who said it brings redemption into the world.⁠6 From whom have you learned it? From Esther. When she heard of the matter from Mordecai, she said to Ahasuerus according to what is stated (in Esth. 2:22): AND ESTHER SPOKE TO THE KING IN THE NAME OF MORDECAI. For that reason she was worthy of having Israel be redeemed at her hands. Ergo: If you hear something, cite it in the name of the one who said it.
Another interpretation (of Prov. 22:22): DO NOT ROB THE IMPOVERISHED. It speaks about the tribe of Levi, and it is calling the tribe of Levi poor.⁠7 Were <the Levites> poor? R. Judah bar Simon and our masters differ. One of them says: Why were they called poor? Because they were poor from <lack of> inheritance, as stated (in Josh. 13:33): BUT MOSES GAVE NO INHERITANCE TO THE TRIBE OF LEVI. Therefore, do not rob them of the donations, which I have told you <to give>. But the other (i.e., our masters) said that they were poor in number. Why so? Because the ark was destroying them. Therefore the Holy One commanded Moses and said (in Numb. 4:18): DO NOT CUT OFF THE TRIBE OF THE KOHATHITE FAMILIES <FROM THE LEVITES >.
[28] [(Numb. 4:18:) DO NOT CUT OFF.] Let our master instruct us: In the case of one who commits a transgression punishable with excision according to the Torah, how do they receive pardon <and> become freed from their excision?⁠8 Thus have our masters taught (in Mak. 3:15): ALL WHO ARE LIABLE TO EXCISION, WHEN THEY HAVE BEEN SCOURGED, ARE EXEMPT FROM THEIR EXCISION, AS STATED (in Deut. 25:2-3): THEN THE JUDGE SHALL HAVE HIM LIE DOWN…. HE MAY GIVE HIM FORTY LASHES BUT NO MORE…; THEN YOUR BROTHER WOULD BE DEGRADED. WHEN HE HAS BEEN SCOURGED, THEN HE IS <AGAIN> YOUR BROTHER. And why forty lashes? It is simply that, because this adam was forty days in creation9 and transgressed against the Torah, which was forty days in the giving, he will be given forty lashes and be exempt from his punishment (i.e., from excision). And so you find in the case of the first Adam. When he was commanded and told (in Gen. 2:17): BUT FROM THE TREE OF THE KNOWLEDGE [OF GOOD AND EVIL YOU SHALL NOT EAT …], he incurred the sentence of death; and the world was scourged with forty punishments: ten for Adam, ten for Eve, ten for the serpent, ten for the land. Therefore, when a person commits one of the transgressions <punishable by death>, he is scourged with forty lashes. And so you find with each and every thing that the Holy One commanded Moses, < there were> warnings and punishments. It is written concerning the Sabbath (Exod. 20:8): REMEMBER THE SABBATH DAY, as a warning; and as a punishment (there is Exod. 31:14): WHOEVER PROFANES IT SHALL SURELY BE PUT TO DEATH. They came to the desert and (according to Numb. 15:32) found one gathering <wood on the Sabbath>, but Moses did not know by what death he should be killed. However, {(according to Lev. 24:12) THEY LEFT HIM IN CUSTODY <WHILE WAITING> FOR A CLARIFICATION TO THEM FROM THE MOUTH OF THE LORD.} [(according to Numb. 15:34) AND THEY LEFT HIM IN CUSTODY <BECAUSE IT WAS NOT CLEAR WHAT SHOULD BE DONE TO HIM.>] The Holy One said (in vs. 35): THE PERSON SHALL SURELY BE PUT TO DEATH; <ALL THE CONGREGATION> SHALL STONE HIM WITH STONES <OUTSIDE OF THE CAMP>. Immediately Moses rose in prayer and said: Sovereign of the World, if someone from Israel should so sin, should he <really> be stoned? Behold, <Israel> would be destroyed. Make <another> arrangement for them. He said to him: Let them be scourged with forty lashes, and they will be exempt from excision. Similarly when the children of Aaron died, the tribe of Kohath saw them. They began yelling at Moses, saying: Are we to die like that? The Holy One said to Moses: Just as I have made an <alternate> arrangement for Aaron, as stated (in 16:3): <ONLY> IN THIS WAY SHALL AARON COME <INTO THE SANCTUARY>: …; so also for the Kohathite families I am making a similar arrangement, lest they die when they come unto the Holy of Holies. (Numb. 4:19): DO THIS FOR THEM (i.e., for the Kohathites) THAT THEY MAY LIVE AND NOT DIE…. Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 4:18): DO NOT CUT OFF THE TRIBE OF THE KOHATHITE FAMILIES <FROM THE LEVITES>.
[29] (Numb. 4:18:) DO NOT CUT OFF. This text is related (to Ps. 33:18-19): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD IS ON THOSE WHO FEAR HIM, [<ON THOSE WHO WAIT FOR HIS STEADFAST LOVE> TO DELIVER THEIR SOUL FROM DEATH]. The text speaks along many lines of thought.⁠10 For what we need, however, it is speaking about the tribe of Levi.⁠11 And where is it shown? Where the tribe of Levi is called Those who Fear the Lord, as stated (in Mal. 2:5): AND I GAVE THEM (i.e., life and peace) TO HIM (i.e. Levi) AS WELL AS FEAR, AND HE FEARED ME. (Ps. 33:18:) ON THOSE WHO WAIT FOR HIS STEADFAST LOVE, because they are always waiting for the name of the Holy One.(Ps. 33:19:) TO DELIVER THEIR SOUL FROM DEATH AND TO KEEP THEM ALIVE IN FAMINE, through the twenty-four gifts which the Holy One has given them:⁠12 Ten in the sanctuary, ten within the borders, and four in Jerusalem. The ten in the sanctuary are

The sin offering (Lev. 6:17-23; Zev. 5:3),

The guilt offering (Lev. 5:14-16, 20-26; 19:20-22; Zev. 5:5),

The community peace sacrifices (Lev. 23:19-20; Zev. 5:5),

The sin offering of a fowl (Lev. 5:8),

The guilt offering for a doubtful sin (Lev. 5:17-19; Zev. 5:5),

The leper's log of oil (Lev. 14:12),

The two loaves (Lev. 23:17),

The shewbread (Exod. 25:30; Lev. 24:5-9),

The remnant of the omer (Lev. 23:10-12; Men. 10:4), and

The remainder of the meal offering (Lev. 2:3).
The ten within the borders are

The terumah (Numb. 18:12),

The terumah of the tithe (Numb. 18:25-29),

The hallah (Numb. 15:18-21),

The first of the shorn wool (Deut. 18:4),

The shoulder, the cheeks, and the stomach (Deut. 18:3),

The redemption of the <first-born> son (Numb. 18:15-16),

<The redemption of> a firstling ass (Exod. 13:13),

<The payment for> the robbery of a proselyte (THal. 2:9; BQ 110b; Hul. 133b),

Things consecrated (Numb. 18:14; Bik. 3:12), and

A field of possession (Lev. 27:16-21)
The four in Jerusalem are

The firstlings <of animals> (Numb. 18:17-18),

The first fruits (Exod. 23:19; Numb. 18:13; Hal. 4:9),

The priest's share from the thank-offering ram and from the Nazarite ram, the breast of the peace offerings, and the thigh (Exod. 29:27-28; Lev. 7:12-14; 31-34; 10:14-15; Numb. 6:13-20; 18:18), and

Skins of <burnt, sin, and guilt> offerings (Lev. 7:8; Zev. 12:3)
Are not these twenty-four gifts? Ergo (in Ps. 33:19): AND TO KEEP THEM ALIVE IN FAMINE.
[30] [Another interpretation] (of Numb. 4:18:) DO NOT CUT OFF THE TRIBE OF THE KOHATHITE FAMILIES <FROM THE LEVITES>. The Holy One foresaw that Korah was going to arise and be opposed to the priesthood.⁠13 The Holy One said: We will not destroy the Levites because of Korah. (Numb. 4:18:) DO NOT CUT OFF <THE TRIBE OF THE KOHATHITE FAMILIES FROM THE LEVITES>. This text is related (to Is. 48:9): FOR THE SAKE OF MY NAME I WILL DELAY MY ANGER, AND FOR MY PRAISE I WILL HOLD BACK FOR YOU SO AS NOT TO CUT YOU OFF. To what is the matter comparable?⁠14 To a king who had a son that was associated with bandits;⁠15 and when they were captured, his son was captured with them. The king said: What shall I do? Shall I execute the robbers? Possibly my son is with them. Instead, for the sake of my son, I will free them for now. Similarly, the Levites carried the Tabernacle. Thus it is stated (in Numb. 7:9): [BUT TO THE CHILDREN OF] KOHATH HE GAVE NO <WAGONS>, [BECAUSE THEY HAD THE SERVICE OF THE HOLY OBJECTS, WHICH THEY CARRIED ON THE SHOULDER], When the Holy One saw that Korah and his assembly were going to be opposed to Moses and Aaron, the Holy One said: What shall I do with these? To kill them is not possible. Why? Because the Holy One had taken half of his name and bestowed it upon them, the YH (of YHWH) in THE KOHATHITE (HQHTY in Numb. 4:18).⁠16 It therefore says (in Is. 48:9): FOR THE SAKE OF MY NAME I WILL DELAY17 MY ANGER, <AND FOR MY PRAISE I WILL HOLD BACK FOR YOU> SO AS NOT TO CUT YOU OFF.
[31] Another interpretation (of Numb. 4:18:) DO NOT CUT OFF. See how well the text has said (in II Kings 14:27): AND THE LORD DID NOT RESOLVE TO BLOT OUT [THE NAME OF] ISRAEL FROM UNDER THE HEAVENS. The Holy One does not wish that anyone from Israel would die.⁠18 See what is written (in Is. 56:3): AND LET NOT THE FOREIGNER WHO HAS ATTACHED HIMSELF TO THE LORD SPEAK, SAYING: THE LORD WILL SURELY SEPARATE ME FROM HIS PEOPLE. Now if in the case of a foreigner I have promised not to reject him, how much the more so with my <own> children. Ergo (in I Kings 14:27): THE LORD DID NOT RESOLVE TO BLOT OUT [THE NAME OF] ISRAEL. And so <it was with> the Gibeonites, who were not true proselytes but were forced proselytes19 [in that they were proselytized] out of fear. <Still> I accepted them. Moreover, when Saul wanted to harm them and killed some of them, I killed him.⁠20 And not only that, but I sent three years famine because of him, as stated (in II Sam. 21:1): AND THERE WAS A FAMINE IN THE DAYS OF DAVID FOR THREE YEARS. Now surely if I did not reject the Gibeonites who came to be with you, shall I reject my own children? Ergo (in II Kings 14:27): AND THE LORD DID NOT RESOLVE TO BLOT OUT [THE NAME OF ISRAEL FROM UNDER THE HEAVENS]. And how much the more so in the case of the Levites, who minister before me? Ergo (in Numb. 4:18): DO NOT CUT OFF <THE TRIBE OF THE KOHATHITE FAMILIES FROM THE LEVITES>.
[32] (Numb. 4:18:) DO NOT CUT OFF. This text is related (to Nahum 1:7): THE LORD IS GOOD, A SHELTER [IN THE DAY OF TROUBLE]. The nature of the Holy One is unlike the nature of flesh and blood.⁠21 In the case of a king of flesh and blood, when a province rebels against him, he acts against it with an indiscriminate punishment22 and kills the good along with the bad without considering: This one has sinned, and this one has not sinned. Instead he kills the whole of it (i.e., the province). Now the Holy One is not like that. Rather, when a generation provokes him, he saves the righteous and destroys the wicked. The generation of Enosh sinned. He destroyed them but rescued Enoch, as stated (in Gen. 5:24): AND ENOCH WALKED WITH GOD. Why? (Nahum 1:7:) <THE LORD IS GOOD, A SHELTER> IN THE DAY OF TROUBLE; HE KNOWS THOSE WHO TRUST IN HIM. The generation of the flood provoked him. So he destroyed them, as stated (in Gen. 7:23): AND HE BLOTTED OUT ALL EXISTENCE; but he rescued Noah, as stated (in Gen. 6:8): AND NOAH FOUND FAVOR <IN THE EYES OF THE LORD>. And similarly with the Sodomites, he destroyed them, as stated (in Gen. 19:24): THEN THE LORD RAINED DOWN UPON SODOM; but he rescued Lot, as stated (in vs. 29): AND SENT LOT AWAY. He brought darkness upon the Egyptians, BUT (according to Exod. 10:23) ALL THE CHILDREN OF ISRAEL HAD LIGHT IN THEIR DWELLINGS. Why? (Nahum 1:7:) <THE LORD IS GOOD, A SHELTER> IN THE DAY OF TROUBLE; HE KNOWS THOSE WHO TRUST IN HIM. They went forth from Egypt and came to the desert. <There> they committed that deed (i.e., the incident of the golden calf), <all> except for the tribe of Levi. Thus it is stated (in Exod. 32:26): <SO MOSES STOOD UP IN THE GATE OF THE CAMP> AND SAID: WHOEVER IS FOR THE LORD, COME TO ME <….> What is the meaning of WHOEVER IS FOR THE LORD? R. Simeon ben Johay says: Whoever (in Exod. 32:3) has not given a ring for idolatry, let him come unto me. (Ibid. cont.:) THEN ALL THE CHILDREN OF LEVI GATHERED UNTO HIM. The Holy One said (in Nahum 1:7): <THE LORD IS GOOD, A SHELTER> IN THE DAY OF TROUBLE; HE KNOWS THOSE WHO TRUST IN HIM. <Moses was asking:> Who took part in the deed of the calf, and who did not take part? What did <the Holy One> do? He killed the sinners, as stated (in Exod. 32:35): THEN THE LORD SMOTE THE PEOPLE…. With reference to the tribe of Levi, however, which gave their lives for the Name of the Holy One, he said to Moses and Aaron (in Numb. 4:18): DO NOT CUT OFF….
[33] [Another interpretation (of Numb. 4:18:) DO NOT CUT OFF.] And so he says in another place (i.e., in Numb. 3:15): ENROLL THE CHILDREN OF LEVI. But he has also said (in Numb. 1:49): HOWEVER, YOU SHALL NOT ENROLL THE TRIBE OF LEVI. But he only spoke to him <with reference to numbering them in> the midst of the children of Israel and did not tell him to exempt them from the decree <itself>.⁠23 The Holy One <did so> because he foresaw that Israel was going to provoke him and said to them (in Numb. 14:29): IN THIS DESERT SHALL YOUR CARCASSES DROP. Therefore, the Holy One said: The children of Levi shall not be <part of> this decree, as stated (in Numb. 1:49, cont.): NOR SHALL YOU TAKE A CENSUS OF THEM AS PART OF THE CHILDREN OF ISRAEL. Why? Because they are mine (according to Numb. 3:12): AND THE LEVITES SHALL BE MINE. Thus when anyone offers (rt.: QRB) a little of himself, they advance (rt.: QRB) him a lot. Now they had offered (rt.: QRB) themselves, when Moses said (in Exod. 32:26): WHOEVER IS FOR THE LORD, <COME TO ME>. And not only that, BUT (according to Numb. 1:50) YOU SHALL ENROLL THE LEVITES TO BE OVER THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY. Thus when someone is tested in <one> area and found trustworthy, the Holy One trusts him forever; for so you find in the case of Joshua.⁠24 When he was tested with Amalek, he prevailed against him according to the law and according to the commandment. It is so stated (in Exod. 17:13): AND JOSHUA DEFEATED <AMALEK AND HIS PEOPLE>…. The Holy One said to him: From your tribe (Ephraim) I am raising up one to exact punishment from Amalek, as stated (in Jud. 5:14): OUT OF EPHRAIM CAME THOSE WHOSE ROOT IS IN AMALEK…. [What is the meaning of OUT OF (MNY) EPHRAIM?] He appointed (MNH) Ephraim in his heart25 to destroy the seed of Amalek. The Holy One said to him (ibid., cont.): [AFTER YOU,] BENJAMIN WITH YOUR PEOPLES, <i.e.,> leave him for Saul ben Kish, the Benjamite; he will serve him.⁠26
Another interpretation (of Jud. 5:14): OUT OF EPHRAIM. Saul was tested and found untrustworthy in his commission. Rather (according to I Sam. 15:9): BUT SAUL AND THE PEOPLE SPARED AGAG. He put him back after him (i.e., behind Ephraim, the tribe of Joshua and Samuel) and the kingdom was taken from him, as stated (in Jud. 5:14): AFTER YOU (i.e., Ephraim), BENJAMIN WITH YOUR PEOPLES. And I have also tested this tribe (of Levi), and they have been found to be preserving my honor; for they have given their life for the sanctification of my name (in Exod. 32:27-28): LET EACH ONE PUT HIS SWORD ON HIS THIGH <….> SO THE CHILDREN OF LEVI ACTED ACCORDING TO THE WORD OF MOSES, and they did not show mercy to them. Therefore, Moses blesses them and says to them (in Deut. 33:9): WHO SAYS OF HIS FATHER AND MOTHER: I DO NOT CONSIDER THEM [….] And I am also advancing him and making him my imperial agent.⁠27 And I am entrusting him with my house and my sanctity, as stated (in Numb. 1:50): BUT YOU SHALL ENROLL THE LEVITES <TO BE OVER THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY>…. And what was it that I told you (in vs. 49)? HOWEVER, YOU SHALL NOT ENROLL THE TRIBE OF LEVI. <This prohibition> was to exempt them from the decree which I was going to pronounce over Israel. It is simply that I am allotting them great honor. When you number them, <number them> by themselves through the divine utterance (in Numb. 3:15): ENROLL THE CHILDREN OF LEVI. Now if I have honored the Levites, who bear the Tabernacle, how much the more so in the case of the children of Kohath, who bear the ark, [as stated (in Numb. 3:31): AND THEIR DUTIES INCLUDED THE ARK, THE TABLE, THE LAMPSTAND, THE ALTARS, AND THE SACRED UTENSILS….] He therefore said to them (in Numb. 4:18): DO NOT CUT OFF <THE TRIBE OF THE KOHATHITE FAMILIES FROM THE LEVITES>. The Holy One said: [If] because [the children of Kohath] have feared me, I have allotted glory to them [and to their children]; then [I will honor] whoever stands in awe of me and not cut off his name from the world.⁠28 From whom do you learn this? From the Jonadab ben Rechab, as stated (in Jer. 35:19): SOMEONE BELONGING TO JONADAB BEN RECHAB SHALL NOT BE CUT OFF <FROM STANDING BEFORE ME FOREVER>. And if in the case of those who are proselytes, because they have done my will, I have done likewise for them (i.e., what they want); in the case of Israel, when they are doing my will, how much the more shall they neither be cut off nor have their name be erased from before me? Rather, they shall live and abide forever and ever and ever, as stated (in Deut. 4:4): BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD ARE ALL ALIVE TODAY.
The End of Parashah Bemidbar
1. Tanh., Numb. 1:22.
2. Gk.: thermos (“hot”).
3. See Avot 6:3.
4. Livlar. Cf. Lat.: libellaris (“documentary”); libellarius (“relating to a written rental contract”); librarius (“scribe,” “copyist”).
5. Gk.: zuga (“yokes”); cf. Lat.: juga.
6. Meg. 15a.
7. See Numb. R. 5:2.
8. Tanh., Numb. 1:23; see Numb. R. 5:4.
9. The Rabbis believed that the fetus takes forty days to develop into a human shape. See Nid. 3:7; Ber. 60a; Men. 99b; also Philo, Quaestiones, Gen. 1:25.
10. Shittim. For this use of the word, Buber, n. 209, cites Lev. R. 34:8. For the other interpretations, see above, Gen. 6:5.
11. Tanh., Numb. 1:24; Numb. R. 5:1.
12. THal. 2:7-9; BQ 110b (bar.); Hul. 133b (bar.); cf. Hal. 4:9.
13. Cf. Numb. R. 5:5.
14. Numb. R. 5:6.
15. Gk.: lestai.
16. Numb. R. 5:6, and Yalqut Shim‘oni, Is. 48:9, 326 (466) add that the letters from the divine name appear at the end and the beginning of HQHTY, and Numb. R. explains further that the Holy One added the definite article (H) to the name, Kohathite, for this very reason.
17. Literally: LENGTHEN. This verb may have suggested that the Holy One deliberately lengthened the name, Kohathite, with the addition of the article.
18. Tanh., Numb. 1:25; Numb. R. 5:3.
19. Gerim gerurim, literally: “dragged-in proselytes.” See AZ 3b.
20. Lev. R. 22:5; Numb. R. 8:4; yQid. 4:1 (65c).
21. Tanh., Numb. 1:26; Numb. R. 5:3.
22. Gk.: androlempsia or androlepsia (“seizure of foreigners” in reprisal for murder committed abroad).
23. Tanh., Numb. 26, cont.; Numb. R. 1:12; 3:7.
24. Numb. R. 1:12.
25. Cf. the parallel in Tanh., Numb. 1:26, which reads, “Ephraim alone….”
26. Cf. the parallel in Tanh., Numb. 1:26, which reads, “He will uproot him.”
27. Lat.: frumentarius (“grain dealer”).
28. Numb. R. 5:9.
(יח-כ) הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ, מַאי קַסְוָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כְּלִי שָׁרֵת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (לעיל פסוק ז) ״אֶת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ״, וְהֵיכָא רְמִיזָא, וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ.
אָמַר רַב קְטִינָא בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל מְגַלִּין לָהֶן אֶת הַפָּרֹכֶת וּמַרְאִין לָהֶן אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהֵן מְעֹרִין זֶה בַּזֶּה וְאוֹמְרִים לָהֶן רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּחִבַּת זָכָר וּנְקֵבָה. מֵתִיב רַב חִסְדָּא וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ [וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב] בִּשְׁעַת הַכְנָסַת כֵּלִים לְנַרְתֵּק שֶׁלָּהֶן, אָמַר רַב נַחְמָן מָשָׁל לְכַלָּה כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ צְנוּעָה מִבַּעְלָה כֵּיוָן שֶׁבָּאתָ לְבֵית חָמִיהָ אֵינָהּ צְנוּעָה מִבַּעְלָה. מֵיתִיבִי מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵק וְרָאָה רִצְפָּה מְשֻׁנָּה מֵחַבְרוֹתֶיהָ, וּבָא לְהוֹדִיעַ אֶת חֲבֵרָיו וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ, וְיָדְעוּ בְּיִחוּד שֶׁשָּׁם אָרוֹן נִגְנַז, [אֲמַר לֵיהּ] נִתְגָּרְשָׁה קָאָמַרְתָּ, כֵּיוָן דְּנִתְגָּרְשָׁה וְחָזְרָה, חָזְרָה לְחִבָּתָהּ רִאשׁוֹנָה.

רמז תרצה

אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כ״ב:כ״ב) ״אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא״, אָמַר רַבִּי לֵוִי, זֶה הַתּוּרְמוֹס שֶׁהוּא נִכְנָס עִם הַפַּרְפֶּרֶת, לֹא יֹאמַר אָדָם יֵשׁ לְפָנַי אֱגוֹזִים וּתְמָרִים עֲלֵיהֶם אֲנִי מְבָרֵךְ וּמֵנִיחַ אֶת הַתּוּרְמוֹס, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר ״אַל תִּגְזָל דָּל״, וְצָרִיךְ אָדָם כְּשֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ דָּבָר לוֹמַר אוֹתוֹ בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ אֲפִלּוּ מִשְּׁלִישִׁי (הֲלָכוֹת) שֶׁשָּׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם הַלַּבְלָר מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מֵיאשָׁא שֶׁקִּבֵּל מִן הַזְּקֵנִים הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, [כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר דָּבָר מִשֶּׁל תּוֹרָה בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא״], וְכָל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאֶסְתֵּר שֶׁשָּׁמְעָה הַדָּבָר מִמָּרְדְּכַי וְאָמְרָה לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב׳:כ״ב) ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי״, וְעַל יְדֵי כֵּן זָכְתָה שֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדָהּ. דָבָר אַחֵר ״אַל תִּגְזָל דָּל״ מְדַבֵּר בְּשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, וְכִי דַּלִּים הָיוּ, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבָּנָן, אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר: [לָמָּה נִקְרְאוּ דַּלִּים] שֶׁהָיוּ דַּלִּים מִנַּחֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּלְשֵׁבֶט הַלֵוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה״, לְפִיכָךְ אַל תִּגְזְלֵהוּ מִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֶחָד אוֹמֵר: שֶׁהָיוּ דַּלִּים מִן הַמִּנְיָן, לָמָּה, שֶׁהָיָה הָאָרוֹן מְכַלֶּה בָּהֶם, לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה וְאוֹמֵר אַל תַּכְרִיתוּ.
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הָעוֹבֵר עַל כְּרִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בַּמֶּה הֵם (מִתְכַּפְּרִין) [מִתְרַפְּאִין] וְיוֹצְאִין מִידֵי כְּרִיתָתָן, כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כָּל חַיָּבֵי כְּרִיתוֹת שֶׁלָּקוּ נִפְטְרוּ מִידֵי כְּרִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ״ה:ב׳-ג׳) ״וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְגוֹ׳ אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ וְגוֹ׳ וְנִקְלָה אָחִיךָ״, כֵּיוָן שֶׁלָּקָה [חָסָה עָלָיו הַתּוֹרָה וְאָמְרָה ״וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ״] הֲרֵי הוּא ״אָחִיךָ״. וְלָמָּה אַרְבָּעִים, אֶלָּא הָאָדָם הַזֶּה נוֹצַר לְאַרְבָּעִים יוֹם, וְעָבַר עַל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, יִלְקֶה אַרְבָּעִים וְיֵצֵא יְדֵי עוֹנְשׁוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן כְּשֶׁנִּצְטַוָּה וְנֶאֱמַר לוֹ ״וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל״, וְנִתְחַיֵּב מִיתָה וְלָקָה הָעוֹלָם בְּאַרְבָּעִים עֳנָשִׁין, עֲשָׂרָה לְאָדָם, עֲשָׂרָה לְחַוָּה, עֲשָׂרָה לַנָּחָשׁ, עֲשָׂרָה לָאֲדָמָה. כְּשֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן רָאָה אוֹתָן שִׁבְטוֹ שֶׁל קְהָת, הִתְחִילוּ צוֹוְחִין עַל מֹשֶׁה לֵאמֹר כָּךְ אָנוּ מֵתִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי תַּקָּנָה לְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט״ז:ג׳) ״בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן״, אַף לְמִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי אֲנִי עוֹשֶׂה תַּקָּנָה שֶׁלֹּא יָמוּתוּ בְּבוֹאָם אֶל קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם״ וְגוֹ׳, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בְּעִנְיַן אַל תַּכְרִיתוּ.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ל״ג:ח׳) ״הִנֵּה עֵין ה׳ אֶל יְרֵאָיו״, מְדַבֵּר בְּשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי״ (תהלים שם) ״לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ״, שֶׁהֵם מְיַחֲלִים לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל עֵת, ״לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב״ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם, עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ, וְעֶשֶׂר בִּגְבוּלִין, וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם. עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ {א} חַטָּאת {ב} וְאָשָׁם (זִבְחֵי שְׁלָמִים) {ג} וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר {ד} חַטָּאת הָעוֹף {ה} וְאָשָׁם תָּלוּי {ו} וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע {ז} וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם {ח} וְלֶחֶם הַפָּנִים {ט} וּמוֹתַר הָעֹמֶר {י} וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת. עֶשֶׂר בִּגְבוּלִין {א} תְּרוּמָה {ב} וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר {ג} וְחַלָּה {ד} וְרֵאשִׁית הַגֵּז {ה} וְהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּיבָה {ו} וּפִדְיוֹן הַבֵּן {ז} וּפֶטֶר חֲמוֹר {ח} וְגֶזֶל הַגֵּר {ט} וַחֲרָמִים {י} וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם {א} הַבְּכוֹרוֹת {ב} וְהַבִּכּוּרִים {ג} וְהַמּוּרָם (מֵאֵיל) [מִן הַ]⁠תּוֹדָה וּמֵאֵיל נָזִיר וְחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים {ד} וְעוֹרוֹת קָדָשִׁים, הֲוֵי ״וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב״.
אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי – צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁקֹּרַח עָתִיד לַעֲמֹד וְלַחֲלֹק עַל הַכְּהֻנָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בִּשְׁבִיל קֹרַח נְאַבֵּד אֶת הַלְּוִיִּם. [אַל תַּכְרִיתוּ] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיהו מ״ח:ט׳) ״לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי״, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן וְנִדְבַּק עִם הַלִּסְטִים, [וְנִתְפְּסוּ] וְנִתְפַּס בְּנוֹ עִמָּהֶם, אָמַר הַמֶּלֶךְ מָה אֶעֱשֶׂה אֶהֱרֹג אֶת הַלִּסְטִים אֶפְשָׁר אֶהֱרֹג בְּנִי עִמָּהֶם, [בִּשְׁבִיל בְּנִי אֲנִי מְכַפֵּר אוֹתָם עַכְשָׁיו], כָּךְ הָיוּ הַלְּוִיִּם נוֹשְׂאִין אֶת הַמִּשְׁכָּן, [שֶׁנֶּאֱמַר] (להלן ז׳:ט׳) ״וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן״, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בְּקֹרַח שֶׁעָתִיד לַחֲלֹק עַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲרֹג אוֹתָם בַּמִּדְבָּר אִי אֶפְשָׁר, לָמָּה, שֶׁנָּטַל חֲצִי שְׁמוֹ וְנָתַן עָלָיו [י״ה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל קְהָת] הַקְּהָתִי, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר ״לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי״.
אַל תַּכְרִיתוּ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״טוֹב ה׳ לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיוֹדֵעַ חוֹסֵי בּוֹ״, אֵין מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמָּרְדָה עָלָיו מְדִינָה שׁוֹלֵחַ בָּהּ אַנְדְּרָלָמוּסְיָא וְהוֹרֵג הַטּוֹבִים עִם הָרָעִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מְאַבֵּד אֶת הָרְשָׁעִים וּמְמַלֵּט אֶת הַצַּדִּיקִים, חָטְאוּ דּוֹר אֱנוֹשׁ אִבֵּד אוֹתָם וְהִצִּיל אֶת חֲנוֹךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה׳:כ״ד) ״וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים״, לָמָּה, ״בְּיוֹם צָרָה יוֹדֵעַ חוֹסֵי בּוֹ״. דּוֹר הַמַּבּוּל הִכְעִיסוּהוּ וְאִבְּדָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם״, וְהִצִּיל לְנֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ו׳:ח׳) ״וְנֹחַ מָצָא חֵן״. וְכֵן הַסְּדוֹמִיִּים [הִכְעִיסוּהוּ] וְאִבְּדָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם י״ט:כ״ד) ״וַה׳ הִמְטִיר עַל סְדוֹם״ וְגוֹ׳, וְהִצִּיל לְלוֹט, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁלַח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה״. הֵבִיא חֹשֶׁךְ עַל הַמִּצְרִיִּים (שמות י׳:כ״ג) ״וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם״, (תהלים קל״ו:י׳) ״לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם״, (לעיל ג׳:י״ג) ״הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל״, לָמָּה, ״בְּיוֹם צָרָה יוֹדֵעַ חוֹסֵי בּוֹ״. יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם בָּאוּ לַמִּדְבָּר עָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, חוּץ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי״, מִיָּד עָמַד מֹשֶׁה וְהָרַג לַחוֹטְאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, כח) ״וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה״ וְגוֹ׳, וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁנָּתְנוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן ״אַל תַּכְרִיתוּ״.
בְּמָקוֹם אֶחָד נֶאֱמַר ״פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי״, וְחָזַר וְאָמַר (לעיל א׳:מ״ט) ״אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד״, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה, אֲמַר לֵיהּ לְהוֹצִיא מִן הַגְּזֵרָה, שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְהַכְעִיס לְפָנָיו, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם (להלן י״ד:כ״ט) ״בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם״, לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר עַל בְּנֵי לֵוִי ״וְאֶת ראֹשָׁם לֹא תִשָׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, לָמָּה, שֶׁהֵן שֶׁלִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ג׳:י״ב) ״וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם״, שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּקְרִיב אֶת עַצְמוֹ מְעַט, מַקְרִיבִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, וְהֵן קֵרְבוּ עַצְמָן, כְּשֶׁאָמַר מֹשֶׁה (שמות ל״ב:כ״ו) ״מִי לַה׳ אֵלָי״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא [אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא], (לעיל א׳:נ׳) ״וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדוּת״, שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּבְדַּק בְּדָבָר וְנִמְצָא נֶאֱמָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲמִינוֹ לְעוֹלָם, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ, שֶׁנִּבְדַּק בַּעֲמָלֵק, וְעָשָׂה בּוֹ כַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב״ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשִּׁבְטְךָ אֲנִי מַעֲמִיד שֶׁיִּפָּרַע בַּעֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה׳:י״ד) ״מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק״ [מַהוּ] ״מִנִּי אֶפְרַיִם״ בִּלְבַד לְשָׁרֵשׁ בֵּצָתוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין״ הָנִּיחַ לְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ שֶׁהוּא בֶּן יְמִינִי הוּא מְשָׁרְשׁוֹ. [דָּבָר אַחֵר ״מִנִּי אֶפְרַיִם״] נִבְדַּק שָׁאוּל, וְלֹא נִמְצָא נֶאֱמָן בְּפִקְדוֹנוֹ, אֶלָּא (שמואל א ט״ו:ט׳) ״וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג״, מַחֲזִירוֹ אַחֲרָיו וְנִטְּלָה הַמַּלְכוּת מִמֶּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ״. וְאַף הַשֵּׁבֶט הַזֶּה בָּדַקְתִּי אוֹתוֹ וְנִמְצְאוּ שׁוֹמְרִים בִּכְבוֹדִי, וְנָתְנוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ב:כ״ז) ״שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ״ ״וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה״, וְלֹא נָשְׂאוּ לָהֶם פָּנִים, לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מְבָרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל״ג:ט׳) ״הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו״, וְאַף אֲנִי מְקָרְבוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ (פלטנטירין) [פְּלָמְנָטְרִין] שֶׁלִּי, וְאֵינִי מַאֲמִין בֵּיתִי וּקְדֻשָּׁתִי [אֶלָּא] לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל א׳:נ׳) ״וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם״ וְגוֹ׳, וּמַה שֶּׁאָמַרְתִּי לְךָ (שם, מט) ״אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד״ לְהוֹצִיאָם מִן הַגְּזֵרָה שֶׁאֲנִי עָתִיד לִגְזֹר עַל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא כָּבוֹד גָּדוֹל אֲנִי חוֹלֵק לָהֶם, שֶׁאַתָּה מוֹנֶה אוֹתָם לְעַצְמָן בְּדִבּוּר ״פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי״, וּמָה אִם לַלְּוִיִּם שֶׁנּוֹשְׂאִין אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּבַּדְתִּי אוֹתָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לִבְנֵי קְהָת הַנּוֹשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר לָהֶם ״אַל תַּכְרִיתוּ״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמָה אִם בְּנֵי קְהָת בִּשְׁבִיל שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי חָלַקְתִּי לָהֶם כָּבוֹד, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִמֶּנִּי אֵינִי מַכְרִית שְׁמוֹ מִן הָעוֹלָם, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מִיּוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ל״ה:י״ט) ״לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב״ וְגוֹ׳, וּמָה אִם אוֹתָם שֶׁהָיוּ גֵּרִים עַל שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנִי כָּךְ עָשִׂיתִי לָהֶם, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ רְצוֹנִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא יִכָּרֵתוּ וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמָם מִלְּפָנַי, אֶלָּא חַיִּים וְקַיָּמִים הֵם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״.

פָּרָשַׁת נָשֹׂא

לַא תַּקטַעֻוא עַשַׁאאִרַ סִבּטִ קִהַאתַּ מִן בַּיְןִ אללִיֻוַאנִיִּיןַ
אל תקטעו, את⁠־משפחות שבט קהת, מבין הלוים.
אל תכריתו – אל תגרמו להם שימותו.
אל תכריתו CUT YOU NOT OFF [THE TRIBE OF THE FAMILIES OF THE KOHATHITES] – Do not bring it about for them that they shall die.
פס׳: אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי – שלא ימותו בלא זמנם.
ומלת אל תכריתו – למשה ולאהרן ולבניו.⁠א
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י ברסלאו 53: ולאהרן ובניו. בכ״י פריס 177: ואהרן לבניו.
The command Cut ye not off was given to Moses, Aaron and his sons.
אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי – צוה הקב״ה לאהרן ולבניו להזהיר הלוים בני קהת ולשמור אותן שלא יבאו לידי כרת. וחס הקב״ה על שבטו של לוי שמסר עצמו על קדושת השם בעגל שנאמר (שמות ל״ב) והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, ולכך אמר אל תכריתו.
ובמדרש אל תכריתו, כך שנו ז״ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתותן שנאמר (דברים כ״ה) והפילו השופט, כתיב ארבעים יכנו וכתיב ונקלה אחיך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. ולמה ארבעים, אלא האדם נוצר לארבעים יום ועבר על התורה שנתנה לארבעים יום, אמרה תורה ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשנצטוה ועבר עליו לקה העולם בארבעים עונשין, אדם הראשון עשרה, וחוה עשרה, והנחש עשרה, והאדמה עשרה. ולפיכך כשיעבור האדם על המצוה ילקה ארבעים. כן אתה מוצא במדבר בעונש מרגלים שלקו ארבעים שנה במדבר.
משפחות הקהתי – ולא אמר משפחת קהת, אמר הקב״ה גלוי וידוע לפני שעתידין קרח ועדתו לערער על משה ואהרן, אעפ״כ אמר הקב״ה אל תכריתו. נטל חצי שמו ונתן אותו על קהת ואמר הקהתי. משל למלך שהיה לו בן ונדבק עם הלסטים ונתפסו, אמר המלך בשביל בני אני פודה אותן עכשיו, ועז״א הכתוב (ישעיהו מ״ח) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך.
אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי, "do not let the tribe of the Kehatites be cut off from the family of the Levites!⁠" God commanded Aaron and his sons to warn the Levites, especially the sons of Kehat, not to become guilty of the karet penalty. God thereby displayed especial concern for the Levites who had risked their lives for the holy name of God at the time of the golden calf episode. At that time they had executed all the errant Israelites who had actively worshipped the golden calf (Exodus 32,27).
A Midrashic approach based on the Mishnah in Makkot 23: The sages concluded from the wording in our verse that if someone is guilty of the karet penalty but has had 39 lashes inflicted upon him instead, he has thereby saved himself from the karet penalty. The Talmud bases this on Deut. 25,2 והפילו השופט, "the judge shall cast him down;⁠" the Torah goes on to say: "he shall administer 40 lashes.⁠" The Torah also writes (verse 3 ibid) ונקלה אחיך לעיניך, "and your brother will be degraded in your eyes.⁠" The sages therefore derive from this that once a guilty Israelite has been degraded he is again considered "your brother,⁠" Why did the Torah set the number of 40 lashes as the number of lashes to be administered [for violations of ordinary negative commandments for which the karet penalty does not apply. Ed.]? The reason is that a human being after 40 days in the womb of his mother is considered as "formed.⁠" He subsequently violated a Torah law, i.e. the Torah which it took 40 days to teach Moses on Mount Sinai. It is appropriate therefore that when such a human being violates the Torah he should be punished by forty lashes. Having received such demeaning punishment he is considered as having discharged his guilt.
You will find that something similar occurred with Adam. When Adam had transgressed God's command not to eat from the tree of knowledge the world was subjected to forty punishments. This was divided into ten punishments for Adam, ten for Chavah, ten for the serpent, and ten for the earth itself. Ever since, when man transgresses God's laws he is subject to forty lashes as punishment. The number 40 was therefore also applied to the generation of the Israelites in the desert when they sinned by accepting the report of the ten spies. God decreed that the punishment would extend over forty years.
משפחות הקהתי, "the families of the Kehatites.⁠" The Torah deliberately did not write "the family (sing) of Kehat,⁠" being aware that many of them would be members of the rebellion of Korach against Moses and Aaron. In spite of this foreknowledge, God said that every care must be taken not to cause the Kehatites to become guilty of serious sins. By writing the word אל תכריתו in this form the Torah added two letters (יו) of the name of God in order to append them to the name קהת. You may understand the idea behind this by means of a parable. A king had a son who kept bad company and eventually was arrested with the thieves he had joined. The king's response was that at this time he would deal leniently with the thieves themselves seeing that his own son was also part of that group. However, he warned that there would not be a second time when such leniency would be practiced. This is also the meaning of Isaiah 48,9: "for the sake of My name I control My wrath; to My own glory I am patient with you and will not destroy you.⁠"
אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים – הקשה הרי״ח למה קורהו שבט, ותירץ כשם ששבט החונה בדרום אסור לחנות בצפון, כך משפחות לוים אסורין לשנות חנייתן.
(סיום)
נשלם פרשת במדבר סיני
(יח-כ) אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי – מבואר כי בני לוי: גרשוםא קהת ומררי. והנה משה ואהרן ובניו מקהת שהוא הבן השני, ונתמנה קהת בעבודה היותר נכבדת, בעבור משה ואהרן, והנה כל בני קהת, לא היו עושים דבר רק נושאים, ואהרן ובניו היו מכינים המשא כמו שקדם: ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה (במדבר ד׳:ה׳), כי הם היו מניעים הכלים הנכבדים ההם אחד אחד וקושרים החבילות אחת אחת, ומכסין אחרי כן כל חבילה וחבילה כראוי כפי מדרגתה, ונותנין בבדים או במוטים, וכאשר עשו כל זה אהרן ובניו לבדם ואין איש רואה, היו באים לשם יתר בני קהת, וירימו הבדים והמוטים שעליהם והחבילות על כתפיהם וישאו, וכל זה מבואר למעלה. לכן הזהיר עוד בזה למשה ואהרן שיזהרו שמירה מעולה, בכל מה שנזכר למעלה משמוש אהרן ובניו, ואחריהם יתר הקהתים, עד שלא יראו הקהתים בפרטי הקדשים בהקשרם בחבילות ויכוסו על ידי אהרן ובניו, וזהו: לא יבואו לראות כבלע את הקודש, כי כסוי הכלים תוך חבילה בבגד יכסה הכל, כאילו הם נבלעים והבגד בולעם. ואמר אל תכריתו, כי אם לא יהיו שומרים את הקדשים מנגוע בם ואף מראות, יהיו הקהתים נכרתים, וכאילו אהרן ובניו יכריתום, ובזה ייוחס הפועל לפועלב בכונה שנית ובמה שבמקרה. וכבר קדם כל זה במקומות רבים.
א. כן בכ״י המבורג. בפסוק: ״גרשון״.
ב. כן בכ״י המבורג. לאסט תיקן: ״לפעול״.
(יח-כ) ולזה הזהיר מאד לאהרן ולבניו עליהם ואמר אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך בני ישראל וגו׳ וזאת עשו להם וחיו וגו׳ ולא יבאו לראות וגו׳.
והתבאר מזה שלא היתה כוונת זה הדבור שישא את מספר בני קהת וימנה אותם אלא שינשאם בכבוד ומעלה ויגביל ויסדר משאם ועבודתם. לכן בא אחריו דבור אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי רוצה לומר הזהרו במעשיכם שלא תהיו אתם סבה להיות נכרת שבט הקהתי מתוך הלוים שאם היו הכהנים מתרשלים בכסוי כלי הקדש אין ספק שהקהתים בבואם לשאת אותם יראו את הקדש מגולה וימותו. ויהיו הכהנים מתוך התרשלותם מכריתים אותם מן העולם כי הקהתים לא ידעו מה לעשות והם שוגגים אם לא תלמדו אותם.
ואמר זה למשפחות הקהתי כי הם הנגשים אל ה׳ נושאי ארון הברית.
אל תכריתו – אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקדש, וזה יהיה סבה להכריתם, כמו שספרו ז״ל שקרה בתרומת הדשן.
אל תכריתו, do not allow the procedure of carrying parts of the Tabernacle to be a free for all, the one first on the spot carrying the part he chooses to, for if you do this the resulting chaos will lead to destruction, to death. Such chaotic conditions will inevitably lead to desecration of holy things, holy objects, with tragic results, i.e. loss of life. Our sages illustrated what is meant when describing the race between priests to be the first to carry out the cleaning of the ashes off the top of the altar. (compare Yoma 23-24).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

אל תגרמו. הודיענו בזה שמלת תכריתו הוא מבנין הפעיל ויוצא לשלישי:
Do not cause. Rashi thus informs us that the word תכריתו — "cut off" is from the causative הפעיל construct and it refers to the third person.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אל תכריתו – למשה ולאהרן ובניו בא הצווי הזה, שלא יגרמו מיתה לבני קהת ע״י התרשלותם לכסות כלי הקדש, כי אם לא יהיו זריזים בזה ויבאו בני קהת לשאת טרם כלו הכהנים לכסות, אין ספק שימותו בראותם את הקדש, ויהיו אז הכהנים סבה להיות נכרת שבט הקהתי מתוך הלוים. והנה לא הוצרך לזרזם גם על בני גרשון ומררי לפי שלא היתה עבודתם בדברים המוקדשים כ״כ, ולא יתחייבו מיתה על הנגיעה ועל הראייה כמו במשא בני קהת:
אל תכריתו – אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהן כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה וזה יהיה סבה להכריתם, כמו שספרו חז״ל (יומא פ״ב) שקרה בתרומת הדשן.
אל תכריתו וכו׳ – אינו אלא כפל לחזק שיזהרו הכהנים שלא להניח הלוים לגשת ולגעת בקדש.
Do not cause... to perish, etc. This is merely a reinforcing repetition, for the purpose of warning the priests not to let the Levites approach and touch the sacred items.
שבט – עיין פירוש לעיל ג, טו.
אל תכריתו – עתה חדש להם צווי אחרת שמפני שיש חשש שמרוב חשיבות הקדש יטהר כ״א לשאת וידחקו א״ע קודם שיתכסו הכלים כמעשה שהיו רצין ועולין בכבש ע״כ צוה שאין רשות לבני קהת לעשות דבר מעצמם רק עפ״י משטרם של אהרן ובניו שיסדרו לכל אחד מה ישא וכמה שעות ישא. ועז״א אהרן ובניו יבואו ושמו איש איש על עבודתו ואל משאו – ר״ל שיסדר מי ישא ומי יעבוד ר״ל להניח על כתף הנושאים, ובכל שעה החליפו את הנושאים והכל על פי פקודת אהרן, וממילא לא ידחקו לכנוס קודם הזמן ועי״כ לא יבואו לראות וכו׳:
אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי – רמז במלת שבט, שמשפחת הקהתי שקול כשבט, וגמירי דלא כלה שבטא (ב״ב קט״ו), וזה הוא שנאמר לו והקמותי בריתי את זרעך אחריך כו׳. וכמו שאמרו בפלגש בגבעה ולא יכרת שבט מישראל. ולכן מרמז כי שקול כמו שבט. ועיין מדרש.
הפטרה: הושע פרק ב (א)
בהפטרה: והיה מספר בנ״י כחול אשר על שפת הים אשר לא ימד כו׳ – ביומא אר״א כל המונה את ישראל עובר בלאו כו׳ שנא׳ כו׳. ובסוף ברכות אמר הריני מכשילך בדבר שתינוקות שב״ר כו׳ שנא׳ ונתנו כופר נפשו כו׳. ועוד אמאי לא מביא מריש וישלח כחול הים אשר לא יספר מרוב. ויעוין חא״ג. ונראה, דישראל כשהן דבוקים זל״ז נמשלים לעפר, ועפר אם מונח ע״ג קרקע מבטל בטיל, וכמו שאמרו מכניס אדם קופה עפר והוא שיחד קרן זוית, אבל חול הוא מחלקים קטנים נפרדים, ואברהם כן יעקב טרם הוליד שבטים היו רוצים שיתפשט שיטתם באלהות ויתפרסם, לכן הבטיח לאברהם כן ליעקב בויצא והיה זרעך כעפר הארץ וכמו שאמרו נדיבי עמים נאספו, שמתוספים גרים בבואם לא״י ורואין בכבוד ישראל, שהן עובדין לאל אחד כו׳ וזה כעפר, אבל מעת שהוליד יעקב שבטים וראה, כי בזה יתפרסם האלהות ולא ישכח מפי זרעו היה ירא להיפוך פן יתערב זרעו בעמים, ויתבולל בהם, כמוש״ב בריש וישלח ע״פ דויחן את פני העיר, לכן בקש הצילני נא מיד אחי, שלא יתבולל בעשו, רק שיעקב יהיה לגוי מצוין ונפרד ממנו כו׳, לכן אמר ואתה אמרת ושמתי את זרעך כחול הים, אף שיהיה בהם כתות נפרדים, ומהם אשר רק שם ישראל נקרא עליהם, בכ״ז לא יהדפו אותם האומות, שיהיו כחול אשר הוא בריח בעד גלי הים, כן המון עמים כהמון ימים יהמיון וישראל כחול נגד גליהם, שהגרועים שבישראל מתקבצים להכלל נגד רצון ההתבוללות, אולם כ״ז במנין כל הכלל כשהוא מונח אצל הים, שזה ידעינין מונשאו איש כפר נפשו שמנה משה כן דוד כלל ישראל, אבל למנות חלק, שצריך לענין פרטי, כמו פייסות וכמו מנין דשאול, שהיה לסבה, היינו לילך להכות פלשתים, או עמלק זה ידענא דאסור מקרא דהושע, שאמר אשר לא ימד ולא יספר, שזה לא ימד שהוא לטול חלק וחלק למדוד וג״כ אסור לספור, לכן אמר הושע לא עמי המה כו׳ והיה מספר בנ״י כחול הים, שהם נפרדים אבל נגד גלי הים לבלי להתבולל כולן שוין ויסבלו גירוש ושלל, ויהיו לבז, ובכ״ז יהיו כחול, שהוא חומה נגד גלי הים השוטף, המה האומות לכן בשביל זה והיה במקום אשר לא עמי יאמר להם בני אל חי. ודו״ק היטב.
נשא
אל הכריתו וגו׳ – תניא, המת לחמשים שנה זו מיתת כרת, דכתיב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וזאת עשו להם וחיו, עשו להם דבר של הקנה שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים, וכתיב (פ׳ כ׳) ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו, וכתיב (פ׳ בהעלותך) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה1. (ירושלמי בכורים פ״ב ה״א)
1. ר״ל לפי שבחמשים שנה היא מיתת כרת, לכן יעשה להם תקנה שלא ימותו מיתת כרת כל ימי עבודחם שהוא עד בן חמשים שנה.
ועיין עוד בירושלמי כאן הביאו עוד ראיה דכרת הוי בן חמשים שנה מהא דכתיב בתהלים צ׳ ימי שנותינו בהם שבעים שנה, דל עשרין שנין דלא איענוש עלייהו נשתיירו חמשים, ע״כ. וכתבו על זה התוס׳ במו״ק כ״ח א׳ וז״ל, ותימא, דהא משמע בשמעתין דבחמשין משנולד קאמר, ועוד יהא חמשים לאחר שנתחייב כרת והוא מיתת כל אדם, עכ״ל. ונראה באור הלשון לאחר שנתחייב כרת – לאחר שיעור השנים שנתחייב כרת דהיינו לאחר עשרים שנה שאז הוא בן עונשים, כמבואר שבת פ״ט א׳, או דט״ס הוא וצ״ל לאחר שנות כ׳ ואשתרבובי המלות והאותיות, וכונת דבריהם, דקשה לומר דשיעור כרת הוא כראיה שניה של הירושלמי בבן חמשים לאחר שנות כ׳ דהיינו בבן שבעים, דהא זה הוי מיתת כל אדם.
אמנם י״ל בכונת הירושלמי, דבאמת הוי שיעור כרת בבן חמשים משנולד, ורק נותן סימן לדבר מפסוק זה דהוא סימן יותר קל לזכור מפסוק זה שלפנינו, וכמו שרגילים חז״ל לעשות סימנים וציונים לכלללים ומספרים ע״ד מ״ש עשה ציונים לתורה (עירובין כ״א:) אף שאינו מצומצם ממש, וע״ע מש״כ בענין זה בפרשה אמור (כ״ב ט׳) ובפרשה דברים (א׳ ל״ה).
והנה כ״ז כתבנו לפי גי׳ התוס׳ בירושלמי, אבל באמת נראה דהנוסחא בירושלמי שהביאו מוטעת היא והנוסחא האמתית היא כמו שהוא בירושלמי אשר לפנינו וזאת היא, צא מהן עשרים שאין ב״ד של מעלה עונשין וכורתין נמצאת אומר המת לחמשים מת בהכרת, וכונת הירושלמי לסיפיה דקרא ואם בגבורות שמונים שנה צא מהן כ׳ וישארו ס׳, והפעל הכרת יאמר לא רק על כריתות חלק קטן מהכל כי אם גם על הכריתה לשנים חלקים שוים וכמו העגל אשר כרתו לשנים (ירמיהו ל״ד י״ח) והחצי של ס׳ הוא שלשים ועם העשרים הן חמשים, והוא פשוט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחיימושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יט) וְזֹ֣את׀ עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת⁠־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל⁠־עֲבֹדָת֖וֹ וְאֶל⁠־מַשָּׂאֽוֹ׃
but thus do to them, that they may live and not die, when they approach to the most holy things: Aaron and his sons shall go in and appoint them everyone to his service and to his burden.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יט-כ) הכהנים ממונים על הלויים – שמות ל״ח:כ״א, במדבר ד׳:כ״ח, במדבר ד׳:ל״ג
וְדָא עֲבִידוּ לְהוֹן וְיֵיחוֹן וְלָא יְמוּתוּן בְּמִקְרַבְהוֹן לְקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יֵיעֲלוּן וִימַנּוֹן יָתְהוֹן גְּבַר גְּבַר עַל פּוּלְחָנֵיהּ וּלְמַטוּלֵיהּ.
but do this to them, that they may live and not die, in their approach to the Holy of Holies: Let Aharon and his sons go in, and appoint each man his service and his burden.
וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ
וְדָא עֲבִידוּ לְהוֹן וְיֵיחוֹן וְלָא יְמוּתוּן בְּמִקְרַבְהוֹן לְקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יֵיעָלוּן וִימַנּוֹן יָתְהוֹן גְּבַר גְּבַר עַל פּוּלְחָנֵיהּ וּלְמַטּוּלֵיהּ
חַיִּים כהפך המוות ובהוראת מצב תמידי
א. ›״חי״ מתורגם בדרך כלל בלשון ׳קיים׳ אולם לפעמים מתורגם בלשון ׳חיים׳, ולדוגמא: ״לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי״ (בראשית יט יט) ״לְקַיָּמָא יָת נַפְשִׁי״ אבל ״וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה״ (בראשית כ ז) ״וִיצַלֵּי עֲלָךְ וְתֵיחֵי״, וכבר עמד על כך ״מתורגמן״ (ערך קים) ולא פירש מהו הכלל בדבר:
רוב לישנא חַיוּת מתורגם בלישנא חיות ממש זולת מעטים מתורגמים בלשון קיום כמו לְהַחֲיֹת אִתָּךְ (בראשית ו יט) לְקַיָּימָא עִמָּךְ, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ (בראשית יב יב) וְיָתִיךְ יְקַיְּימוּן, לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ (בראשית יז יח) לְוַי יִשְׁמָעֵאל יִתְקַיַּים בִּדְחַלְתָּךְ.
״לחם ושמלה״ כותב שאונקלוס תרגם כאן בלשון ׳חיים׳ ולא בלשון ׳קיום׳ כרמז למיוחס ליונתן ״וְדָא תַּקַּנְתָּא עֲבִידוּ לְהוֹן וְיֵיחוֹן בְּחַיֵּי דְצַדִּיקֵי וְלָא יְמוּתוּן בְּאֶשָּׁא מְצַלְהֲבָא״ (וזאת תקנה עשׂו להם ויחיו בחיים של צדיקים ולא ימותו באש להבה), כלומר חיים במובן של חיי עולם הבא, ולדבריו כן הוא גם ״ובחרת בחיים״ (דברים ל יט) ״וְתִתְרְעֵי בְּחַיֵּי״, כמיוחס ליונתן שם. אך דבריו נסתרים מכמה מקומות, כמו ״וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת״ (בראשית מג ח, מז יט) ״וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת״, שאין לבארם כרומזים לחיי צדיקים או לחיי עולם הבא.
בפס׳ ״הַעוֹד אָבִי חָי״ (בראשית מה ג) ״הַעַד כְּעַן אַבָּא קַיָּים״, נתבאר הכלל שלפיו ׳חַיִּים׳ במשמע ׳הפך המוות׳ מתורגם בלשון חיים כמו ״וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת״ (בראשית מג ח, מז יט) ״וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת״, וגם ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״ (דברים לב לט) ״אֲנָא מְמִית וּמַחֵי״; בשניהם הוראת הפועל ״חיה״ היא הפך המיתה ואינם מתורגמים בלשון קיום. לכן בפסוקנו – ״וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ״ – ״וְיֵיחוֹן וְלָא יְמוּתוּן״.⁠1
אבל כאשר הכוונה היא להביע את התמדת המצב, מתורגם ״קיים״, שכן קיום משמעו עמידה והמשכיות דוגמת ״אתם נצבים היום״ (דברים כט ט) ״אַתּוּן קָיְמִין יוֹמָא דֵין״. מכאן תרגם ״חיים כֻּלכם היום״ (דברים ד ד) ״קַיָּימִין כּוּלְּכוֹן יוֹמָא דֵּין״ – מצבכם יתמיד. כך גם ״זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ״ (בראשית מב יח) ״דָּא עִיבִידוּ וְאִתְקַיַּימוּ״, וכמוהו גם ״הלא מצער היא ותחי נפשי״ (בראשית יט כ) ״וְתִתְקַיַּים נַפְשִׁי״, ״וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ״ (בראשית יב יג) ״וְתִתְקַיֵּם נַפְשִׁי בְּפִתְגָמַכִי״. וכמוהו ״כי לא יראני האדם וחי״ (שמות לג כ) ״לָא יִחְזֵינַנִי אֲנָשָׁא וְיִתְקַיַּים״, לא יתמיד במצבו. לכן השאלה ״הַעוֹד אָבִי חָי״ (בראשית מה ג) ״הַעַד כְּעַן אַבָּא קַיָּים״, אין משמעה ״האם אבי מת״ אלא האם אבי עדיין מתמיד במצבו הקודם כדרך שסיפרתם.
שימה – מינוי
ב. פועל שִׂים מתורגם בדרך כלל בפועל ״שוי״, בין בשִׂימָה מוחשית כגון ״שָׂם על שכמה״ (בראשית כא יד) ״שַׁוִּי עַל כַּתְפַּהּ״, ובין בשִׂימָה מופשטת כמו ״וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ״ (בראשית יג טז) ״וַאֲשַׁוֵּי יָת בְּנָךְ״, ״וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ״ (שמות ח יט) ״וַאֲשַׁוֵּי פּוּרְקָן״. אבל שִׂימַת אנשים ״על״ מתורגמת כמינוי, כבפסוקנו ״וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ״ – ״וִימַנּוֹן יָתְהוֹן״.
1. וכן בכל מקום שהוראת חיים באה כנגד מיתה, גם אם לא מוזכר בפס׳ בפירוש ״ולא נמות״, כמו ״וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (בראשית מז כט) ״וַחֲיָא יַעֲקֹב בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם״.
ודא עבדו להוןא וייחון ולא ימותון בקרב⁠(תו){ות}⁠הון לבית קודש קדשיה אהרן ובנוי ייעלון וישרוןב יתהון גבר גבר על פולחניה ועל מטוליה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדו להון״) גם נוסח חילופי: ״תקנתה עיבידו להון די יזוחון עיניהון מן מקדשה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וישרון״) גם נוסח חילופי: ״וישוון״.
ודא תקנתא עיבידו להון וייחון בחיי דצדיקי ולא ימותון באישא מצלהבא ויזוחון עיניהון מן בית קודש קודשיא בזמן מיקרבהון לתמן אהרן ובנוי ייעלון וימנון יתהון גבר גבר על פולחניה ומטוליה.
But this appointment make you for them, that they may live the life of the just, and die not by the flaming fire; they shall turn away their eyes from the Most Holy Place at the time they approach thither. Aharon and his sons shall enter, and appoint them man by man to his service and his burden.
[ז] וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ וגו׳ – וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם – כְּשֵׁם שֶׁכָּתַב בְּאַהֲרֹן זֹאת: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן וגו׳ (ויקרא ט״ז:ג׳), אַף כָּאן כְּתִיב זֹאת, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה תַּקָּנָה לְאַהֲרֹן כֵּן עָשָׂה לָהֶם.
וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ וגו׳ – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשׂוּ לָהֶם תַּקָּנָה לִבְנֵי קְהָת שֶׁיִּחְיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶל הָאָרוֹן, שֶׁאִלּוּלֵי הֵם לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל קַיָּמִים, לָמָּה שֶׁאַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת הַלָּלוּ, גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וְאַהֲרֹן וּבָנָיו, מַקִּיפִין אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁאִם נִטְנְפוּ יִשְׂרָאֵל בְּדָבָר וְהַפֻּרְעָנוּת בָּאָה לָצֵאת מֵאֹהֶל מוֹעֵד מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה, מִיָּד בְּנֵי קְהָת שֶׁהֵם שְׁרוּיִים אֵצֶל אֹהֶל מוֹעֵד עוֹמְדִים וְכָלִים אוֹתָהּ שֶׁלֹא תֵצֵא עֲלֵיהֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב וגו׳ (במדבר א׳:נ״ג).
אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא וְאִם אֵין אַתְּ לָמֵד מִכָּאן יֵשׁ לְךָ מֵהֵיכָן לִלְמֹד, בְּשָׁעָה שֶׁחָלַק קֹרַח עַל משֶׁה בָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת לָצֵאת עַל יִשְׂרָאֵל וּלְחַבֵּל אוֹתָם, וְאִלּוּ יָצָא הָרַג אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה משֶׁה שָׁרוּי אֵצֶל אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁהָיָה מִבְּנֵי קְהָת, וְהִרְגִּישׁ בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָצֵאת עַל יִשְׂרָאֵל, מִיָּד אָמַר לְאַהֲרֹן: קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וגו׳ וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם (במדבר י״ז:י״א), מְהֵרָה וּבְדִלּוּג זַרֵז עַצְמְךָ, מָה אַתָּה עוֹמֵד וּמִשְׁתָּהֶה, הוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה (במדבר י״ז:י״א), אָמַר לוֹ אַהֲרֹן מָרִי מָה רָאִיתָ, אָמַר לוֹ רָאִיתִי לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁיָּצָא לִנְגֹף לְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה׳ (במדבר י״ז:י״א). נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַלְוִיִּם הָיוּ כָּלִין אֶת הַפֻּרְעָנֻיּוֹת, וּמֵהֶן בְּנֵי קְהָת שֶׁנּוֹשְׂאֵי אָרוֹן הָיוּ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם מִצְטַעֲרִים עִם יִשְׂרָאֵל כָּל הַצַּעַר הַזֶּה, וְאֵין אַתֶּם עוֹשִׂים לָהֶם תַּקָּנָה.
[ח] וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ – מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַזְהִיר עַל מִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַמִּשְׁפָּחוֹת, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק, יֵשׁ דָּבָר מְעֻלֶּה בְּשֵׁבֶט לֵוִי וּבְמִשְׁפְּחוֹת קְהָת מַה שֶּׁאֵין בְּכָל יִשְׂרָאֵל, כֵּיצַד, כָּל הַשְּׁבָטִים לֹא אִכְפַּת לָהֶם בִּכְלֵי בֵּית הַמִּשְׁכָּן, אֲבָל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי טוֹעֲנִין בִּכְלֵי הַמִּשְׁכָּן, מִי שֶׁהוּא טוֹעֵן בַּקְּרָשִׁים, מִי שֶׁהוּא טוֹעֵן בַּבְּרִיחִים, מִי שֶׁהוּא טוֹעֵן בָּאֲדָנִים, כָּךְ הָיוּ בְּנֵי מְרָרִי טוֹעֲנִין, וּמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן טוֹעֲנִין כָּל כְּלֵי הָאֲרִיגָה, וּמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי קְהָת בָּאָרוֹן.
דָּבָר אַחֵר: כַּמָּה הָיָה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי מְעֻלֶּה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מְהַלְּכִין לְבוּשִׁים סַנְדָּלִים, אֲבָל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁהָיוּ טוֹעֲנִין בִּכְלֵי הַמִּשְׁכָּן הָיוּ מְהַלְּכִין יְחֵפִים, הֲרֵי לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה שֵׁבֶט לֵוִי מְעֻלֶּה מִכָּל הַשְּׁבָטִים, וּמְעֻלִּין בְּשֵׁבֶט לֵוִי מִשְׁפַּחַת קְהָת, שֶׁהָיָה בֶּן לֵוִי נוֹתֵן מַשָּׂאוֹ אוֹ הַקְּרָשִׁים אוֹ הַבְּרִיחִים אוֹ הָאֲדָנִים אוֹ כָּל דָּבָר עַל הָעֲגָלוֹת, אֲבָל מִשְׁפְּחוֹת קְהָת הָיוּ טוֹעֲנִין בְּכִתְפֵיהֶם, שֶׁלֹא הָיָה לָהֶם רְשׁוּת לִתֵּן הָאָרוֹן עַל הָעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳ (במדבר ז׳:ט׳). וְעוֹד בְּדָבָר אֶחָד הָיוּ מְעֻלִּים מִכָּל הַלְוִיִּם, שֶׁכָּל הַלְוִיִּם הָיוּ טוֹעֲנִין בִּכְלֵי הַמִּשְׁכָּן, וְהָיוּ מְהַלְּכִין כְּדַרְכָּן וּפְנֵיהֶם כְּנֶגֶד הַדֶּרֶךְ, אֲבָל בְּנֵי קְהָת הָיוּ מְהַלְּכִין אֲחוֹרֵיהֶם וּפְנֵיהֶם לָאָרוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹא לִתֵּן אָחוֹר לָאָרוֹן, הֱוֵי נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים מִן שְׁאָר הַמִּשְׁפָּחוֹת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִן יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיְתָה רוּחָן גַּסָּה עֲלֵיהֶן אֶלָּא מְשֻׁעְבָּדִין לִפְנֵי הָאָרוֹן, לָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁאֵין גְּדֻלָּה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה מִשְׁפַּחַת קְהָת פָּלָאטְיָנִי, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהָיוּ בָּאִין לִטְעֹן אֶת הָאָרוֹן הָיוּ טוֹעֲנִין בּוֹ כַּעֲבָדִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה הִיא חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וגו׳ (משלי ג׳:י״ח), כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא (משלי ד׳:כ״ב), וּבְנֵי קְהָת מַחֲזִיקִים בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא חַיִּים, זֶה הָאָרוֹן שֶׁנּוֹשְׂאִין שֶׁבּוֹ הַתּוֹרָה, בְּדִין הוּא שֶׁיִּחְיוּ וְלֹא יָמוּתוּ, הֱוֵי: וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ וגו׳.
[ט] אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם וגו׳ – מִיכָּן הָיָה רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי נַחְמָן אוֹמֵר מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בְּנֵי קְהָת יוֹדְעִין שֶׁכָּל מִי שֶׁטּוֹעֵן בָּאָרוֹן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה וְהָיוּ מַנִּיחִין הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וכו׳ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה עַד אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

בַּל אִצנַעֻוא לַהֻם הַדַ׳א אַלּחַלַ חַתַּי׳ יַחיֻוא וַלַא יֻהלַכֻּוןַ בִּדֻנֻוִּהִם אִלַי׳ כַ׳וַאצִ אלּאַקדַאסִ יַדכֻ׳לֻ אהַרֻוןֻ וַבַּנֻוהֻ וַיֻולֻּונַהֻם כֻּלַּ פַרִיקֵ עַלַי׳ כִ׳דמַתִהִ וַחַמלִהִ
אלא, בצעו להם זה הפתרון, בכדי שישארו בחיים ולא-יהיו נשחתים, בהתקרבם אל המשבח שבקדשים, והוא שיכנסו אהרן ובניו, ויפקדו אותם, כל⁠־קבוצה על שירותה ומשאה.
וחיו – יוסיפו חיים.
ולא ימתו – בכרת. והטעם: כי אם ישמרו – יקבלו שכר, ואם לאו – יענשו. כי יתכן שלא יענשו, על כן: ולא ימתו.
ושמו אותם – הארון, והשלחן, והמנורה, והמזבחות.
על עבדתו – בכלי הקדש.
ואל משאו – לשאת בכתף.
THAT THEY MAY LIVE. That their lives may be extended.
AND NOT DIE. By excision. The meaning of our verse is that the family of the Kohathites will be rewarded if they observe and will be punished if they do not. Without the phrase and not die, our verse could be taken to imply that they will not be punished.
AND APPOINT THEM.⁠1 The ark, the table, the menorah, and the altars.
EVERY ONE TO HIS SERVICE. This refers to the holy vessels.
AND TO HIS BURDEN. To be carried on the shoulder.
1. Hebrew, ve-samu otam, which literally means, and put them. This can be interpreted as referring to the kohanim. Hence Ibn Ezra's interpretation.
וחיו – ב׳ וחיו ולא ימותו וחיו את בניהם ושבו בתרי עשר בענין הגאולה מלמד שמלאך המות בטל לעתיד לבא וזהו וחיו את בניהם ושבו וחיו ולא ימותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וזאת עשו להם ר״ל בעבורם ויחיו ולא ימותו בכרת בגשתם אל קדש הקדשים כי נפש האדם בגשתו אל הקדש תכסוף לראות חוץ מגבולו ולכך אתם צריכים לכסות ולהעלי׳ כדי שלא ימותו בהרסם לראות. אהרן ובניו יבואו ויכסו הדברים הקדושים והם ישימו את הקהתים איש איש אל עבודתו ואל משאו ר״ל לכל אחד כפי כח סבלו ואל יהרוס לראות.
ושמו אותם איש איש על עבדתו ואל משאו – ולא שיהיה כל הקודם זוכה, אבל ימתין כל אחד להיות מצווה ועושה.
ושמו איש איש על עבודתו ואל משאו, assign to each of them his specific duty in order to avoid a free for all. By doing this, you will insure that each Levite will wait patiently until his turn comes to carry out his assigned duty.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

<בְגִשְתָם אֶת קֹדֶש הקדשים: המסורת עליו ל׳ דמטעי׳, פי׳ דסבירין אֶל.> [בגשתם את⁠־קדש הקדשים].
וזאת עשו וגו׳ – פירוש המעשה הוא שלא יהיו בני קהת ברשות עצמן לשאת כחפצם, שאז לצד חיבת עבודת הקודש הכל רצים לעבוד ונמצאו שוגגים בדבר, אלא ישימו אותם אהרן ובניו איש איש וגו׳ ובזה כל אחד מכיר מקומו, והוא אומרו ושמו אותם איש וגו׳, והוא אומרו ולא יבואו לראות פירוש כדי שלא יבואו לידי ראיה כבלע את הקודש, ופירוש ושמו הוא שלא יועיל בהכרת כל אחד מקומו לבד אלא לא יכנס לשים ידו לשאת עד שיאמר לו אהרן ובניו פלוני שים ידך במקום פלוני לישא וכן על זה הדרך, והוא אומרו ושמו אותם, ולזה תמצא במצות בני גרשון הגם שאמר הכתוב על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת וגו׳ לא אמר ושמו וגו׳.
וחיו ולא ימותו – פירוש כי בהתעסקם בארון שבו התורה שהוא מקור החיים יאריכו ימים, ולחשש ההיזק שיכול להיות מהנגיעה והראות בו אמר ולא ימותו.
חסלת פרשת במדבר
וזאת עשו להם, "and this is what you are to do for them, etc.⁠" This means that the Kehatites were not to consider themselves as performing their task on their own authority. If they would do so there was a danger that anyone who loved the sacred vessels would arrogate to themselves a part in the service of the Tabernacle. Rather, all the Kehatites did was to be under the supervision of Aaron and his sons and at their direction. This would ensure that every member of the Kehatites knew his place. This is the deeper meaning of the words אותם איש. When the Torah continues ולא יבואו לראות, "so that they will not come and take a (unauthorised) look at the Sanctuary when the vessels are being covered,⁠" this tells us that even looking at something that was not their place to see could prove deadly. The words ושמו אותם stress that it was not enough for each Kehatite to know his place but that they had to wait before putting their hands on the vessels they were to carry until instructed to do so by Aaron. This was different from what the clan of Gershon did; although in that connection the Torah also writes that their task was performed על פי אהרון, at the command of Aaron, the Torah did not add the cautionary words ושמו אותם as they did not face death if they acted prematurely (compare 4,27).
וחיו ולא ימותו, "so that they may live and not die, etc.⁠" The Torah means that carrying the Holy Ark whose contents, the Torah (and the Tablets), is a dispenser of life will ensure that the Kehatites carrying same would enjoy long life. Seeing that some Kehatites might be afraid that unauthorised touching or viewing would cause them to die, the Torah adds the words ולא ימותו, "so that they will not die,⁠" to put at rest such fears of the Kehatites that they would die by accidentally touching or viewing what they were not supposed to view or touch.
וחיו – יוסיפו חיים:
אהרן ובניו יבאו ושמו אותם – הם יתעסקו בהורדת המשכן והכלים, ולכסות כל אחד ואחד עם הבגדים והמכסאות כמבואר בפרשה של מעלה, וכאשר תשלם המלאכה הזאת, אז ישאום הקהתים:
ושמו אותם – ולא שיהיה כל הקודם זכה, אבל ימתין כל אחד להיות מצוה ועושה.
וחיו ולא ימותו: יוסיפו חיים ולא יכרתו – הראב״ע. פירוש, כל קדושה נותנת חיים לנזהר בה כראוי, ומכרית למי שאינו נזהר כראוי. ועובד אדום ובניו יוכיחו שנתברכו הרבה בשמירת הארון כראוי.
ושמו אותם איש וגו׳ ואל משאו: אין הכוונה שיפרשו מי ומי ישא הארון וכדומה, שזה היה גם במשא גרשון ומררי, כמבואר במדרש רבה. ותו, א״כ ׳על משאו׳ מיבעי. אלא, אהרן ובניו יעמידו את נושאי כל כלי קודש אל המשא, משום שהיה הכל מכוסה, ואם לא היו עושין כן היו בעל כרחם מגביהין הכיסוי כרגע לדעת איזה כלי הוא.
איש איש על עבדתו – מכאן שאינו נכנס לעבודה עד שיגדל ויהיה לאיש1 (רמב״ם פ״ג ה״ז מכלי המקדש).
1. היינו לדורות, שאז אין הלוים פסולים בשנים כפי שיתבאר לפנינו ר״פ בהעלותך, אבל במדבר לא היו כשרים פחות מבן שלשים שנה כפי שיתבאר שם, ועיין מש״כ שם בכלל הנוגע לדין ודרשה זו.
ועיין ברמב״ם פ״ג ה״י מכלי המקדש כתב שמוזהרין הלוים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר [כי מבואר בד״ה א׳ ט׳ שהיו משפחות לוים מיוחדות על השירה ומשפחות מיוחדות על שמירת השערים] שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו, עכ״ל. והנה לא מצינו בתלמוד ובספרי סמך לדבר זה מפסוק זה, ותמיהני שלא הביא הדרשה מערכין י״א ב׳ נקטינן משורר ששיער חייב מיתה, דכתיב והזר הקרב יומת, מאי זר אילימא זר ממש והכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה. אמנם כבר כתבנו והוכחנו כ״פ בחבורנו דדרך הרמב״ם להסמיך דין מקובל בגמ׳ על לשון התורה שבאותו ענין או קרוב לו, אף שבגמ׳ אמרו דרשה אחרת, אך מפני שיש לשון יותר פשוט בתורה, עיין מש״כ בזה בפרשה שמיני י׳ ו׳ ובס״פ אחרי. ובענין כלל דרשה זו עיין מש״כ לקמן בפרשה קרח (י״ח ג׳).
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהנצי״בתורה תמימההכל
 
(כ) וְלֹא⁠־יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת⁠־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ׃
But they shall not go in to see while the holy things are being covered, lest they die.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וְלָא יֵיעֲלוּן לְמִחְזֵי כַּד מְכַסַּן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן.
But they shall not go in to see, when the vessels of the sanctuary are covered, lest they die.
וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ
וְלָא יֵיעֲלוּן לְמִחְזֵי כַּד מְכַסַּן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן
בליעה או כיסוי?
א. בְּלִיעָה מתורגמת בפועל ״בלע״ בין בהוראתה הראשונית – הכנסת אוכל או משקה לגוף דרך הלוע – ובין בהוראה מושאלת במשמע קִבֵּל אֶל קִרְבּוֹ, קָלַט, סָפַג. דוגמה לסוג הראשון הוא תיוב״ע ״כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ... בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה״ (ישעיהו כח ד) ״יִבְלְעִינַהּ״. ומן הסוג השני כגון, ״וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת״ (בראשית מא ז) ״וּבְלַעָא שֻׁבְלַיָּא לַקְיָתָא״, ״וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם״ (שמות ז יב) ״וּבְלַע חוּטְרָא דְאַהֲרֹן״, ״וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם״ (במדבר טז לב) ״וּבְלַעַת יָתְהוֹן״. ואם כן מדוע תרגם כאן ״כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ״ – ״כַּד מְכַסַּן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא״? כי בתרגומו היחידאי רומז אונקלוס לדרשת חז״ל שפירשו ״בליעה״ ככיסוי הכלים, ולכן גם הוסיף תיבת ״מָנֵי קוּדְשָׁא״ (כלי הקודש).⁠1 אבל תרגומי ארץ ישראל וכמה מהמפרשים פירשו ״כְּבַלַּע״ בדרך שונה.⁠2
מדוע לא תרגם כחז״ל?
ב. בביאור ״כְּבַלַּע את הקדש״ מצינו דרשות חלוקות: האם נרמז כאן איסור גניבת כלי שרת מן המקדש או איסור לראות את כלי הקודש בשעת כיסויים.⁠3 אונקלוס, ורש״י בעקבותיו, פירשו כדרך השנייה כמו שציין רמב״ן:
ולא יבאו לראות כבלע את הקדש – כשמכניסין את הכלי לתוך נרתיקו כמו שפירש למעלה בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני, ובלוע שלו זהו כסויו, לשון רש״י. והוא דעתו של אונקלוס. ורבותינו אמרו במסכת סנהדרין (פא ב), שזו אזהרה על הגונב כלי שרת שחייב מיתה והקנאין פוגעין בו, שהגנבה והגזל יקראו בליעה, מלשון חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ (איוב כ טו), וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו (ירמיה נא מד).
מלשון רמב״ן ״והוא דעתו של אונקלוס. ורבותינו אמרו...⁠״ משתמע שאונקלוס (ורש״י) אינם כדעת רבותינו שדרשו ״כבלע״ על איסור גניבת כלי שרת. מדוע לא ת״א כדרך זו? ב״מיני תרגומא״ השיב על פי דברי רש״י בביאור הש״ס (סנהדרין פא ע״ב):
והיכא רמיזא – דשייכא בה מיתה (בגונב כלי שרת)? כבלע את הקדש – לשון גנב שמבליעין ומחביאין. ורמז בעלמא הוא ולא מקרא נפיק, דעיקר קרא בלוים כתוב שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן, שהיו אהרן ובניו מכסין הארון והמזבחות כמו שכתוב שם, ובא אהרן בנסעם והורידו.
ומכיוון שאיסור הגניבה רק נרמז בפסוק אבל עיקרו בא לאסור ראיית הכלים בשעת כיסויים, תרגם כפשוטו.⁠4
וָמֵתוּ – ולא ימותו
ג. ״וְלֹא יָבֹאוּ ... וָמֵתוּ״ – ״וְלָא יֵיעֲלוּן ... וְלָא יְמוּתוּן״. וכן תרגם לעיל ״וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ״ (טו) ״וְלָא יְמוּתוּן״, כהערת המסורה.⁠5 ואף על פי שבכתוב נזכרה התוצאה ברמז בלבד, אונקלוס נוהג לפרש את הקשר הסיבתי גם כשאינו מפורש בכתוב, כמבואר בפסוק ״כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי״ (בראשית ד כג).⁠6
1. יומא נד ע״א: ״ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם״. תנחומא ויקהל סימן ז: ״ואח״כ נותנין כסוי עור תחש עליו שלא יראו בארון כלום שנאמר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו״. ועל פי ת״א פירש רש״י כאן ״ובלוע שלו הוא כסויו״. בליעה במשמע כיסוי מוכחת גם מהשוואת ״וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן״ (משלי יט כח) ״וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס״ (משלי י ו). אבל ר״י בכור שור (לפסוק ״ותבלענה השבלים הדקות״, בר׳ מא ז) גרס בת״א ״כְּבַלַּע את הקדש״ – ״כַּד מְחַפְיַאן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא״, ועיין שם בביאורנו.
2. כגון רשב״ם שלדעתו האיסור הוא לראות את ״הורדת המשכן״, לכן פירש: ״כְּבַלַּע – לשון סתירה״. ונסמך על הוראת בִּלַּע (מבניין פִּעֵל) – שִׁחֵת, כמו ״בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ״ (איכה ב ה); ״בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ״ (חבקוק א יג). והמיוחס ליונתן וירושלמי תרגמו ״לְשִׁקּוּעַ מָנֵי״, והכוונה לשלב מאוחר יותר: לשיקוע הכלים בתוך כיסוייהם. והשבעים תרגמו ״פתאום״, כהרף עין, על פי ״לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי״ (איוב ז יט), לא יבואו לראות אפילו כהרף עין. וכל אלה שלא כת״א (והפשיטתא) שפירשו ״כְּבַלַּע״ על כיסוי הכלים.
3. משנה סנהדרין פא ע״ב: ״הגונב את הקסוה – קנאין פוגעין בו״. ובגמרא שם: ״מאי קסוה? אמר רב יהודה: כלי שרת, וכן הוא אומר וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ. והיכא רמיזא? וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ״.
יומא נד ע״א: ״ולא יבאו לראות כבלע את הקדש״, ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם.
4. ו״נתינה לגר״ ציין לרמב״ם בספר המצוות שורש ג: ״וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ׳ולא יבאו לראות כבלע את הקדש׳... ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו ׳רמז לגונב את הקסוה – ולא יבואו לראות׳ (סנהדרין פא ע״ב), יש די ספוק באמרם ׳רמז׳, ושפשטיה דקרא אינו כן״, אבל עיין בהשגת רמב״ן שם.
5. קליין, מסורה, עמ׳ 131. ״וָמֵתוּ דמִתרגם וְלָא יְמוּתוּן ג׳ באוריתא: וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן [וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ, (שמות כח מג)], וְכִלָּה אַהֲרֹן [וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ... וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ, (פסוק טו)], וְלֹא יָבֹאוּ [לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ, (פסוקנו)]״.
6. וראה דוגמאות נוספות ב״נפש הגר״.
ולא ייעלון למיחמי אכד משקע כהנה רבה ית כל מני בית קודשהב דלא ימותון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״כד משקע... ימותון״) נוסח אחר: ״{כד} יהון כהנייא משקעין מאני בית קודשא דלא ימו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למיחמי כד משקע כהנה רבה ית כל מני בית קודשה״) גם נוסח חילופי: ״ליויאי כד מכסן כהנייא ית מאני קדשא״.
ולא ייעלון למתחמייא כד ייעלון כהניא לשיקוע מאני קודשא דלא ימותון באישא מצלהבא.
But they shall not go in to gaze, when the priests go in to cover the vessels of the sanctuary, that they die not by the flaming fire.
ולא ייעלון ליואי למחמי כד יהויין כהניא משקעין מאני בית קודשא דלא ימותון.
And the Levites shall not go in to gaze when the priests cover the vessels of the holy house, lest they die.
וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע וגו׳ – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בְּרַבִּי שָׁלוֹם רוֹצֶה אַתָּה לִלְמֹד בְּאֵיזֶה עִנְיַן מֵתִין בְּנֵי קְהָת, צֵא וּלְמַד מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה, וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַע וגו׳ – מְלַמֵּד כְּשֶׁהָיוּ בָּאִין לִטְעוֹן אֶת הָאָרוֹן הָיוּ מְפָרְקִין אֶת הַפָּרֹכֶת מִפָּנָיו וְהָיוּ זָנִים עֵינֵיהֶם מִן הָאָרוֹן לְפִיכָךְ הָיוּ מִתְכַּלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (שמות ל״ג:כ׳), וְהֵיאַךְ עָשָׂה לָהֶם משֶׁה תַּקָּנָה, אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מְפָרְקִין אֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא יִהְיוּ בְּנֵי קְהָת מְפָרְקִין אֶת הַפָּרֹכֶת מִפְּנֵי הָאָרוֹן, אֶלָּא יִהְיוּ בְּנֵי אַהֲרֹן נִכְנָסִין וּמְפָרְקִין אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהֵם כֹּהֲנִים, וִיכַסּוּ אֶת הָאָרוֹן וְכֵן הַשֻּׁלְחָן וְכֵן כָּל הַכֵּלִים הַנִּזְכָּרִים לוֹ, וּבָזֶה יִהְיֶה לָהֶם תַּקָּנָה שֶׁלֹא יָמוּתוּ אִם אֵינָם מִסְתַּכְּלִין בָּאָרוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַע וגו׳, זֶה הָאָרוֹן אִם עוֹשִׂין כֵּן. מַהוּ כְּבַלַע, אָמַר רַבִּי לֵוִי אִם רוֹאִין בָּאָרוֹן כְּבַלַּע הַזֶּה שֶׁהוּא נוֹפֵל מִן הָעַיִן, מִיָּד הֵם מֵתִים. תֵּדַע מֵאַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה׳ וַיַּךְ בָּעָם וגו׳ (שמואל א ו׳:י״ט), מַהוּ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה׳, רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי אֶלְעָזָר חַד אָמַר קוֹצְרִים וּמִשְׁתַּחֲוִים הָיוּ, וְחַד אָמַר מְדַבְּרִים דְּבָרִים יְתֵרִים הָיוּ, מָה אָמְרוּ, מַאן אַמְרִיךְ דְּאִמַּרִית וּמַאן פִּיְסָךְ דְּאִפַּיַּסְתְּ. רַבִּי לֵוִי אָמַר נִכְפְּפָה הַיְרִיעָה שֶׁעַל הָאָרוֹן וְרָאוּ בוֹ, אִיתָא חֲמֵי כַּמָּה תַּקָּלָה גְדוֹלָה הָיָה לָהֶם עַל כֵּן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ (שמואל א ו׳:י״ט), רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי אֶלְעָזָר חַד אֲמַר שִׁבְעִים אִישׁ הָיוּ וְכָל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כַּחֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ. וְחַד אָמַר חֲמִשִּׁים אֶלֶף הָיוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כְּשִׁבְעִים סַנְהֶדְּרִין. רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי מוֹנָה חַד אֲמַר שִׁבְעִים אִישׁ זוֹ סַנְהֶדְּרִין, וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ שֶׁהָיוּ שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ, וְחַד אֲמַר שִׁבְעִים אִישׁ אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ. אֵלִיָּהוּ אוֹמֵר נִתְקַבְּצוּ וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה וְנָפְלוּ מֵהֶם חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וְנָפְלָה כַּת סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה עִמָּהֶם, מִי הָרַג אוֹתָם הֱוֵי לֹא הָרַג אוֹתָם אֶלָּא אַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ עַל שֶׁרָאוּ בָּאָרוֹן, לְכָךְ הִזְהִיר בְּנֵי קְהָת וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת וגו׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי לִבְנֵי קְהָת עַל שֶׁהָיוּ יְרֵאִים אוֹתִי כִּבַּדְתִּים וְחָלַקְתִּי לָהֶם כָּבוֹד וְהִזְהַרְתִּי עֲלֵיהֶם לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִמֶּנִּי אֲנִי מְכַבְּדוֹ וְאֵינִי מַכְרִית שְׁמוֹ מִן הָעוֹלָם, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִבְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, עַל יְדֵי שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנִי מַה כְּתִיב בָּהֶם: לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים (ירמיהו ל״ה:י״ט), וּמָה אִם אוֹתָן שֶׁהֵם גֵּרִים כָּךְ עָשִׂיתִי לָהֶם, לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בְּנֵי אוֹהֲבִי בְּנֵי יְדִידִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּשֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנִי שֶׁהֵם עוֹמְדִים לְפָנַי כָּל הַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ (ישעיהו מ״ח:י״ח), וְאוֹמֵר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם (דברים ד׳:ד׳).
ולא יבאו לראות כבלע1כשהיו מכניסין הכלים לנרתיק שלהם.
2דבר אחר: כבלע את הקודש – שאם היו רואים בהם כבלע של עין מיד היו מתים.
1. כשהיו מכניסים הכלים לנרתיק שלהם. יומ׳ נ״ד ע״א.
2. דבר אחר: כבלע שאם היו רואים בהם כבלע של עין מיד היו מתים. במדרש במ״ר פ״ה אות ט׳ מהו כבלע אמר ר׳ לוי אם רואין בארון כבלע הזה שהוא נופל מן העין מיד הם מתים ע״כ. והעפעף נקרא בלע על שמבלע ומכסה את העין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וַלַא יַדכֻ׳לוּןַ פַיַנטֻ׳רֻון עִנדַ תַּג׳טִיַתִ אלּקֻדֻסִ וַלַא יֻהלַכֻּוןַ
ולא יבואו פנימה ובכך יביטו בעת כסוי הקדש, ולא-יהיו נשחתים.
כבלע את הקֹּדש – עניינו: הריסה וסתירה. והוא שנאסר להם לראות כשהכהנים סותרים את הקודש. ואין זה חולק על מה שאמרו רבותינו ז״ל שהוא סתר וכיסוי, ושגזרו אותו מן הבליעה, כמו שאמרו: אמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתיק שלהם (בבלי יומא נ״ד.). אבל הוא עניין אחר, אפשר שיכוון בו. (ספר השרשים ״בלע״)
כבלע את הקדש – פירושו האמתי הוא הבליעה, ויושאל למה שיוסתר ויכוסה כי הבליעה גם היא הסתרה. ואין ספק כי היו אסורים בראייתם בשעת פריקתם ג״כ, כלומר, הוצאתם מעטיפותיהם בשעת החנייה.
ולא יבואו לראות כבלע את הקדש – לתוך נרתק שלו, כמו שמפורש למעלה בפרשה זו: ופרשו עליהם בגד פלוני, וכסו אותו במכסה פלוני, זהו בלוע שלו, כיסויו.
(סיום)
חסלת במדבר.
ולא יבאו לראות כבלע את הקדש BUT THEY SHALL NOT COME IN TO SEE WHEN THE HOLY THINGS ARE WRAPPED IN, – each into its wrapping, as I have explained above in this section: "and they shall spread upon it such-and-such a garment" (v. 5 ff.), "and they shall cover it over with such-and-such a cover", – for the "wrapping-up' of it mentioned here is identical with the "covering up" of it mentioned in those passages.
(Conclusion)
The end of [Parashat] Bemidbar.
ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו – רבותינו אמרו בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם. ודומה כבלע את הקדש שהוא לשון כסוי כלומר בשעה שיכסו אותם. כמו (בראשית מ״א:ז׳) ותבלענה השבלים הדקות שהיו מכבים את השבלים הטובות:
כבלע את הקדש – כשסותרין את ההיכל ה⁠{ארון}⁠א נגלה, ואם יראו ימותו. כמו שמצינו באנשי בית שמש: כי ראו בארון י״י (שמואל א ו׳:י״ט).
כבלע – כמו: בלע י״י (איכה ב׳:ב׳), ודרך אורחותיך בלעו (ישעיהו ג׳:י״ב), בלע כל ארמנותיה (איכה ב׳:ה׳), ומאשריו מבולעים (ישעיהו ט׳:ט״ו). וכן כת׳ למעלה שמשעה שהיו מתחילין לפרק את המשכן היו מתרחקים בני קהת, כדכתיב: ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרכת המסך (במדבר ד׳:ה׳-י״ד), וכל הפרשה עד וכלה אהרן ובניו לכסות וגו׳, ואחרי כן יבאו בני קהת (במדבר ד׳:ט״ו).
א. השחזור על פי חזקוני, וכהצעת א׳ כסלו, ״⁠ ⁠׳הפשטות המתחדשים בכל יום׳: פירושו הקצר של ר׳ אברהם אבן עזרא לתורה כמקור לרשב״ם בפירושו לתורה״, תרביץ ע״ט (תשע״א), עמ׳ 431-430. בדפוס ראשון מופיעה רק האות ה׳, ולפי עדות רוזין במהדורתו, בכ״י ברסלאו היה כתוב ״נב״ עם נקודות מעל האותיות לסימני מחיקה.
כבלע את הקודש [THEY SHALL NOT GO INSIDE TO SEE] WHEN THE TABERNACLE IS DISMANTLED: When they dismantle the Tabernacle, [God]⁠1 is revealed and if they see [Him] they would die. So we see also concerning the men of Beth-shemesh, [that God put some of them to death] (I Sam. 6:19), “because they looked into the Ark of the LORD.”
[The root b-l-‘ appears, as it does here, in other biblical passages in the piel,] e.g. the phrase (Lam. 2:2) “The Lord has swallowed up (בִּלַּע) or (Is. 3:12) “They have confused (בִּלֵּעוּ) the course of your paths,” or (Lam. 2:5) “laid waste (בִּלַּע) all her citadels,” or (Is. 9:15) “they that are led have been confused (מְבֻלָּעִים).”2
So it is written above that when [the priests] started to dismantle the Tabernacle, the Kohathites would move far away. As it is written (vs. 5f.) “At the breaking of camp, Aaron and his sons shall go in and take down the screening curtain ...,” and [shall do] all [the things that are listed in] the continuation of that portion [of the text] up to (vs. 15a), “When Aaron and his sons have finished covering [the sacred objects ...], only then shall the Kohathites come.”3
1. On Rashbam’s attitude to seeing God, see also his commentary to Gen. 48:8 (and note 3 there), to Ex. 24:11 (and note 17 there), to Ex. 33:18 (and note 20 there), to Lev. 16:2 (and note 4 there) and to Num. 15:39 (and note 94 there).
In my notes to Exodus (p. 301), I take issue with Rosin’s reading and understanding of this text. Rosin claims that the comment means, “When they dismantle the Tabernacle, [the Tabernacle] is revealed and if they see [it] they would die.” I feel that the context of the comments here and in Leviticus and in Exodus demonstrate that Rashbam is referring to the problem of seeing God or at least seeing God’s Presence hovering over the Ark. As I argued in Exodus, Rosin is much more concerned about the anthropomorphism problem (“How can one see God?”) than Rashbam was.
2. Rashbam does not explain what the difficult verb b-l-‘ really means in our verse. He merely points out that, although that verb generally appears in the qal, we should not be surprised that it appears here in the piel. He cites four other examples of b-l-‘ in the piel (or, in the pual, piel’s partner).
3. While, as mentioned in the previous note, it is not certain how Rashbam understood the word כבלע, it is clear that he is disagreeing with Rashi’s explanation of it. Rashi explains that the verse means that the Kohathites should not watch while the vessels of the Tabernacle are being covered up. He explains that the verb b-l-‘ has its standard meaning of “swallowing up” here; when vessels are covered up the Torah describes them as being “swallowed.” Rashbam disagrees. It is the dismantling of the Tabernacle that the Kohathites are not allowed to see. For that reason, Rashbam explains that the Kohathites are to absent themselves from the vicinity during all the events that are described in vss. 5–15.
iE first offers the explanation found here in Rashbam. Then he offers Rashi’s interpretation and writes that that is the better explanation. Nahm., on the other hand, praises iE’s first explanation (= Rashbam’s). Like Rashbam, see NR 5:9. Some moderns agree with Rashbam. See e.g. NJPS and NJPSC. Many other moderns say that כבלע means “even for a moment.” See e.g. Luzzatto, Noth and Levine.
ולא יבאו – הקהתים.
לראות כבלע את הקדש – אל אהל מועד, והטעם: כאשר יוסר בנינו, יוסר מסךא הפרכת ויגלה הארון.
ויש אומרים כי: כבלע – כסות. והטעם: כאשר יכסו הארון לשאת אותו. [וכן אמר המתרגם: כד מכסי ית מני קודשא].⁠ב וזה הטעםג קרוב מהראשון. והנה שתים אזהרות: שלא יגעו בקדש, כי אם בבדים ישאהו, ולא יראו הקדשים.
חסלת פרשת במדבר סיני
א. מלת ״מסך״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176, ברסלאו 53.
ב. הוספה בכ״י פריס 177 ופרנקפורט 150. היא חסרה בכ״י לוצקי 827, כ״י פריס 176, ועוד עדי נוסח.
ג. מלת ״הטעם״ חסרה בכ״י פריס 177, ברסלאו 53, והושלמה מכ״י פריס 176.
BUT THEY SHALL NOT GO IN. The Kohathites shall not go in to the tent of meeting to see the holy things as they are being covered. The meaning of ke-vala et ha-kodesh (the holy things as they are being covered) is, when the structure is taken down, the veil of the curtain is removed and the ark is revealed.⁠1 Others say that the meaning of ke-vala is, when they are being covered. Thus the meaning of ke-vala et ha-kodesh is, when they cover the ark in order to carry it.⁠2 This interpretation is more plausible than the first one. Now there are two prohibitions. One, not to touch the holy vessels-they are to be carried only by staves. Two, the Kohathites shall not see the holy things.
1. According to Ibn Ezra the meaning of the holy things as they are being covered is, when the holy (i.e., the tabernacle) is taken down.
2. In other words, ke-vala means when it is covered. The word bala means swallowed. Thus ke-vala literally means when he swallows, i.e., when he covers.
כבלע את הקדש – לשון בלע י״י ולא חמל, פירש כשמפרקים את המשכן והארון נגלה אם יזונו עיניהם ממנו ימותו כמו שמצינו באנשי בית שמש בספר שמואל (שמואל א ו׳:י״ט), וכן משמע שמתרחקין בשעה שהכהנים באין לפרקו שהרי כתיב ובא אהרן ובניו (במדבר ד׳:ה׳) וכל העניין וכלה אהרן ובניו לכסות וגו׳ ואחרי כן יבואו בני קהת (במדבר ד׳:ט״ו) בגשתם אל הקדש הקדשים לפרק קרשיו, אז יבאו אהרן ובניו ושמו אותם איש איש על עבודתו (במדבר ד׳:י״ט), כדכתיב לעיל: ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וגו׳ (במדבר ד׳:ה׳) היינו דכתיב לאלתר ולא יבאו לראות וגו׳.⁠1
שלימא סדרא דפרשת במדבר.
1. שאוב מרשב״ם.
כבלע את הקדש, "as the sacred furnishings were being covered;⁠" the expression: בלע is also found in Lamentations 2,2, i.e. בלע ה' ולא חמל, "the Lord consumed without pity;⁠" in light of this we may understand it here as meaning that if anyone wanted to feast his eyes by watching the Tabernacle being dissembled he would die while doing so. We find that something similar happened to the people in Beyt Shemesh (Samuel I 6,19) [where 57000 men were killed by God for having dared to look inside the ark that the Philistines had captured from the Israelite soldiers and returned after it had created havoc among them. Ed.] We therefore hear that the Israelites in the desert, every time when the Tabernacle was dissembled prior to the next step in their journey, kept a distance from that area. (Compare verse 5 in our chapter and the whole discussion of what might otherwise be considered trivial detail as it had no historic significance, no portable Temple ever having been constructed again.) [The lesson surely must be, as already hinted at in Exodus chapter 24, where the elite of the people feasted their eyes on what they perceived as a vision of God. The Torah pointed out there that God took no action against them then as it was such a happy day in the Jewish people's history. Ed.] The warning in our verse extended even to the people personally charged with the covering of these sacred items.
ולא יבאו לראות כבלע את הקדש – כשמכניסין את הכלי לתוך נרתיקו, כמו שפירש למעלה בפרשה זו: ופרשו עליו בגד פלוני (במדבר ד׳:ו׳,ח׳,י״א,י״ד), וכסו אותו במכסה (במדבר ד׳:ח׳,י״א) פלוני. ובלוע שלו זהו כסויו. לשון רבינו שלמה. והוא דעתו של אנקלוס.
ורבותינו אמרו במסכת סנהדרין (בבלי סנהדרין פ״א:) שזו אזהרה על הגונב כלי שרת שחייב מיתה, והקנאין פוגעין בו, שהגנבה והגזל יקראו בליעה, מלשון: חיל בלע ויקיאנו (איוב כ׳:ט״ו), והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיהו נ״א:מ״ד).
ור׳ אברהם אמר כפשוטו, שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון, רק אחרי כן כאשר יכוסה הארון יבאו לשאתא אותו, ויהיה כבלע את הקדש – כאשר יוסר הבנין מעל הארון, שהוא הקדש, מלשון: בלע י״י ולא חמל את כל נאות יעקב (איכה ב׳:ב׳), יחד סביב ותבלעני (איוב י׳:ח׳). והנה הלויים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו, רק בבדים ישאוהו. ועוד יזהירם שלא יבאו כלל לראות הסרת הבנין בעת שיוריד אהרן את הפרכת, כענין: כי ראו בארון י״י (שמואל א ו׳:י״ט). ויפה אמר.
אבל על דרך האמת טעם הכתוב: כי בעבור היות הכבוד יושב הכרבים שם, הוזהרו הלוים שלא יהרסו אל י״י לראות1 עד שיורידו הכהנים את הפרכת, כי אז יתעלה הכבוד בחביון עזו וישוב אל מקומו הראשון, בקדש הקדשים. ויהיה: כבלע את הקדש כפשוטו, והמשכיל יבין.
1. השוו ללשון הפסוק בשמות י״ט:כ״א.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לשרת״.
AND THEY [i.e., the Kohathites] SHALL NOT GO IN TO SEE THE HOLY THING 'K'VALA' (AS THEY ARE BEING COVERED) — "as they [the priests] put each vessel into its wrapping, as I have explained above in this section: 'and they shall spread upon it such-and-such a garment, and they shall cover it with such-and-such a cover,' the [term] 'k'vala' referring to its 'covering.'" This is Rashi's language. It is also Onkelos' opinion [who translated the verse as quoted above]. But our Rabbis have said in Tractate Sanhedrin1 that this verse constitutes a prohibition against stealing a sacred vessel, for which one suffers death [by the hand of Heaven], and zealous people have the right to strike such a thief, for stealing and robbing are referred to as b'liah (swallowing, devouring), as in the expressions: 'bala' (he hath swallowed down) riches, and he shall vomit them up again;2 and I will bring forth out of his mouth 'eth bil'o' (that which he hath swallowed up).⁠3
But Rabbi Abraham ibn Ezra explained [the verse] in its plain sense: that [the Kohathites] should not come in to see when the screening Veil is removed and the ark becomes exposed; only afterwards when it is covered are they to come in to carry it. Accordingly, the expression k'vala eth hakodesh means [they shall not come in to see] "when the structure [i.e., the screening Veil] is being removed from the ark, which is hakodesh (the holiness),⁠" [the word 'k'vala'] being related to the expressions: 'bila Hashem' (the Eternal hath swallowed up) unsparingly4 [which means that He "destroyed the structure" of the habitations of Jacob mentioned further on in the verse]; Thy hands have framed me … together round about; yet 'va'tval'eini' (Thou dost destroy me).⁠5
Thus the Levites are warned not to touch the holy ark lest they die, and only by means of its staves are they to carry it. He furthermore warned them against coming in at all to see the dismantling of the structure, while Aaron is taking down the screening Veil, in a similar way to that which is said [of the people of Beth-shemesh that they were punished] because they had gazed upon the ark of the Eternal.⁠6 He [i.e., Ibn Ezra] has explained it well [i.e., the simple meaning of the verse]. But the [true] intention of the verse is that since the Glory that resides upon the cherubim [on the cover of the ark] is there, the Levites were warned not to break through "to see the Eternal"7 until the priests take down the Veil, for then the Glory is seen in the hiding of His power,⁠8 and it returns to its former place9 in "the Holy of Holies.⁠"10 In this way the expression k'vala eth hakodesh is to be understood in its literal sense. The student learned in the mysteries of the Cabala will understand.
1. Sanhedrin 81b.
2. Job 20:15.
3. Jeremiah 51:44.
4. Lamentations 2:2.
5. Job 10:8.
6. I Samuel 6:19.
7. See Exodus 19:24.
8. Habakkuk 3:4.
9. See Hosea 5:15.
10. "In the Holy of Holies on Above" (Abusaula).
ולא יבאו לראות כבלע את הקדש – לשון כבלע הסרת דבר ובטולו, וכן (שם ג) ודרך אורחותיך בלעו.
וע״ד הפשט יאמר ולא יבאו לראות כאשר יוסר בנינו ויוסר מסך הפרוכת ואז יתגלה הארון שהוא קדש, וכאלו אמר ולא יבאו לראות את הקדש כבלע.
וע״ד הקבלה ולא יבאו לראות כבלע, כשהכבוד מתבלע וחוזר אל מקומו הראשון אל הקדש למעלה.
וידוע כי כל השנה היה הכבוד נשמט מן הענן לפני ולפנים לגמרי ומתגלה על הכפורת, זהו שכתוב (ויקרא ט״ז:ב׳) כי בענן אראה על הכפורת, לא אמר כי אראה בענן אבל אמר כי בענן אראה, כלומר אני בא בעמוד ענן ואחר כך אשמע מן הענן ואראה על הכפורת, וכבר הזכתי זה במקומו, ולפיכך לא היה רשות לכהן גדול ליכנס לשם כי אם פעם אחת בשנה ביוה״כ, ואף ביוה״כ אינו רשאי ליכנס לשם כי אם בקטורת, ולא שיכניס הקטרת עשוי, אלא שיעשנו לשם ויעלה תמרת עשנו שם ויהיה הכבוד נכסה מעיניו, וכענין שכתוב (שם) וכסה ענן הקטורת את הכפרת. וזהו שהזהיר את הלוים ולא יבאו לראות כשהכבוד מתבלע אל הקדש שהוא חביון עזו, וכענין שכתוב (חבקוק ג׳:ד׳) ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזו.
ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו, "but they shall not come and look as the holy is dismantled, lest they die.⁠" The meaning of the word כבלע is that something is being removed and canceled. (Ibn Ezra). We find the word used in a similar sense in Isaiah 3,12 ודרך אורחותיך בלעו, "they destroy the course of Your paths.⁠"
According to the plain meaning of the text the meaning of the words ולא יבואו לראות וגו' is that when the dismantling of the Tabernacle is in progress prior to the Israelites breaking camp and beginning their journeys, there should not be nosy onlookers bent on feasting their eyes on beholding the holy vessels normally not visible as they are kept inside the Tabernacle.
A kabbalistic approach: the words ולא יבואו לראות כבלע mean that when the attribute of כבוד disappears and returns to its original domain in the celestial regions (at the time when its abode is being dismantled) one must not endanger oneself by trying to get a glimpse of it.
It is well known that throughout the year this attribute כבוד was detached from the cloud and resided in the Holy of Holies immediately above the lid of the Holy Ark, the כפורת. This is the meaning of the word "for in the cloud I will be 'visible' above the kapporet" (Leviticus 16,2). The Torah did not write כי אראה בענן, but כי בענן אראה. Had the Torah written the former I would have understood that God's majesty would be visible within the cloud. The wording that the Torah chose however, suggests that on the way to earth the attribute of majesty is within the cloud only to detach itself from the cloud above the Tabernacle and to descend to the kapporet within the Holy of Holies. I have mentioned this already at the appropriate place. This was the reason why the High Priest was not allowed to enter the Holy of Holies except on the Day of Atonement. Even on that day he was not allowed to enter that part of the Tabernacle except equipped with the incense, the smoke of which made it impossible for him to see something he was not meant to see. This was also the reason he was not to enter with ready-made incense but he had to ensure that the smoke would be initiated inside the Sanctuary so as to fill the airspace within the Holy of Holies enveloping the kapporet, the site of the attribute of כבוד in the process. The Torah spells this out in Leviticus 16,13 "and the cloud of incense is to cover (envelop) kapporet which is above the Testimony.⁠" This then is the reason why the Levites were warned here not to become guilty of beholding things which would cause their deaths, things which even the High Priest was never permitted to behold with his eyes. The matter is paraphrased by Chabakuk 3,4 ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזו, "it is a brilliant light which gives off rays on every side- and therein His glory is enveloped.⁠"
ולא יבואו לראות כבלע את הקדש – פירש״י כשמכסין אותו. ור׳ אברהם פירש שלא יבואו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון עד שיכוסה ויבואו לשאת אותו. ופי׳ כבלע כאשר יוסר הבנין שהוא הקדש מלשון בלע י״י ולא חמל שהם מוזהרים שלא ליגע ושלא לראות הסרת הבנין בעת שיוריד אהרן את הפרוכת:
ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו, "but they shall not come and look as the holy is being wrapped lest they die.⁠" According to Rashi the word כבלע means: "when it is being covered.⁠"
Ibn Ezra understands the verse to mean that people must not approach and look on when the dividing curtain that enveloped the Holy Ark was being removed from it prior to it being placed back in the Tabernacle. However, he adds that the word כבלע, based on the word בלע as in בלע המוות, "banish, remove death,⁠" refers to the dismantling of the Tabernacle prior to the people's journeying. The very process of the dismantling must not be watched by people who had no part in performing that duty.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ואמר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. אפשר לפרשו על בני קהת שלא יבואו לראות כבלע את הקדש רוצה לומר כשיכסו אותו כי אם יראוהו מגולה ימותו. ומלת כבלע הוא מלשון יחד סביב ותבלעני שהוא מענין כסוי והעלמה.
ואפשר לפרשו על אהרן ובניו שזכר מזהירם שילכו ויבואו בעת שיכסו הדברים הקדושים ההם ופניהם אחורנית כדי שהמה לא יראו כבלע רוצה לומר כשיכסו את הקדש וימותו. והוא ע״ד וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו פן יפרוץ בהם ובמדרש אמרו (שם פ׳ ד) אמר משה רבונו של עולם דמן של בני קהת אסור דמו של אהרן מותר אמר לו הקב״ה לאו אלא אהרן קדש הקדשים שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש הקדשים ואין קדש הקדשים מזיק לקדש הקדשים אבל בני קהת אינם קדש הקדשים ולכן אם יראו לקדש הקדשים יזיקם וימותו. אלה משא בני קהת אלה במשא בני קהת ואין שאר הכלים במשא אלא בעגלות:
תם ונשלם סדר במדבר תל״ע אמן:
ולא יבאו לראות – באופן זה לא יבאו לראות כשהכהן מכסה את כלי הקדש, כדי להקדים איש את חברו, ולא ינהגו קלות ראש באופן שיתחייבו מיתה.
ולא יבאו לראות, by having a previously assigned roster of individual duties you will avoid that someone will see things forbidden to be seen by him, as a result of which he would have to die. He will avoid watching the priests covering the holy vessels, something which would cause their death.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ובלוע שלו זהו כסויו. וכן ת״א כד מכסן ית מני קודשא:
Its "בלוע" refers to the covering of it. Similarly the Targum translates כד מכסן ית מני קודשא — "when the holy vessels are covered.⁠"
כבלע את הקדש – פעם אמר שלמה פי רשעים יכסה חמס (משלי י׳:ו׳,י״א), ופעם פי רשעים יבלע (משלי י״ט:כ״ח) חמס.⁠א זה ראיה ברורה לפירוש רש״י ז״ל שפירש כבלע – כסה, וסותר פירוש הרשב״ם, שפירש שהוא הריסה וחרבן. גם אם סילוק כלי הקדש נאסר ללויים שלא יראו סלוקם, מכל שכן שראוי לאסור להם הורדת הקרשים והמשכן, שיש לקראו הריסה יותר מסלוק כלים ממקום למקום.
א. בפסוק: ״יבלע און״, וכנראה יש כאן טעות של המחבר.
ולא יבאו לראות כבלע – אחר שהזהיר הכהנים שלא יתעצלו בכסיית הכלים, בא עתה להזהיר את בני קהת עצמם שלא ימהרו ליכנס לאהל מועד פן יהרסו לראות את כלי הקדש בעוד שהם מגולים, ושיעור הכתוב כך, ולא יבאו (הקהתים) לראות (את כלי הקדש) כבלע (הכהנים) את הקדש (ר״ל בעוד שנותנים הכסוי על כל כלי וכלי שהוא נבלע בתוכו, שאם יעשו כן) ומתו (הקהתים):
ולא יבאו לראות – כשהכהן מכסה את כלי הקדש כדי להקדים איש את חברו ולא ינהגו קלות ראש באופן שיתחייבו מיתה (רע״ס).
כבלע – רש״י פי׳ לשון כסוי, שלא יבאו הכהנים לראות בעת שנותן הקודש וכליו אל הכסוי שהוא נבלע בתוכו. ורשב״ם פי׳ לשון סתירה כענין ודרך אורחתיך בלעו, וטעמו כשמתחילין לפרק את המשכן יתרחקו בני קהת בל יראו שם. אמנם ברבה איתא מהו כבלע א״ר לוי כבלע הזה שהוא נופל מן העין, פירשו כבלע כשיעור הרף עין (אויגענבליק) שהעור המכסה את העין יורד עליו ומכסה אותו וחוזר ונגלה מהרה, וזהו הרף עין, שנרפה העין מראיתו. דומה לזה אמר חד מן המבארים כבלע ענינו זמן מועט, כרגע והרף עין (כבאיוב ז׳ י״ט) עד בלעי רקי, וכן המנהג בלשון ערבי כשירצה לומר המתן לי רגע אחד, יאמר המתן לי עד בלעי רקי. וטעם המקרא אף כרגע והרף עין לא יראו את הקדש. אמנם התביר בלראות והמרכא בכבלע ימאן בפירוש זה.
כבלע את הקדש – לראות את הקדש כאדם הבולע ואוכל בחפזון דבר שהוא תאב לו, כלומר לא יבאו אפי׳ רגע. וגיזניוס פירש מל׳ עַד-בִּלְעִי רֻקי {איוב ז׳:י״ט} אפילו רגע. אמנם לשאר פירושים היה ראוי בְּבַלַע.
to swallow as it were... the holy place (ke-valla et ha-kodesh). To look upon the holy place as one who swallows and hastily eats something that is desirable to him; that is, they were not to enter even for a moment. Gesenius interpreted this phrase as derived from the expression ad bil’i rukki (“nor let me alone till I swallow down my spittle”—Job 7:19), in other words, not even a moment. According to other interpretations, however, the word [ke-valla] would properly have been written be-valla.⁠1
1. {Translator's note: The most common interpretations given for ke-valla et ha-kodesh are “when the holy things are being covered” (Rashi, Ibn Ezra) and “when the holy place is being taken apart” (Rashbam, Hizkuni). The commentary Ho’il Mosheh, written by R. Moshe Ashkenazi (Moisè Tedeschi, 1821-1898), defends the “covering” interpretation and respectfully disagrees with Shadal’s view (“meḥilah mi-kh’vodo”). He says that strictly speaking, Shadal was correct in asserting that be-valla would have been the proper reading because it would imply the present tense (“when the holy things are being covered”), as opposed to ke-valla, which would imply the past tense (“when they were being covered”), but Ashkenazi observes that the two prefixes sometimes interchange.}
כבלע – ״בָּלֹע״ פירושו ״לשקע דבר בתוך גוף אחר״, מכאן ״לבלוע״. ״בלע״ קרוב ל״פלא״ (השווה, פירוש שמות ג, כ; ח, יח): דבר מכוסה מבינת האדם, שאין לשכל גישה אליו. כך גם ״בַּלֵּעַ״: להסתיר דבר מהמראה, למנוע את העין מלהבחין בו. כך ״וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ״ (ישעיהו ג, יב): הם העלימו מעיניך את הדרך היחידה שעליך לבחור בה מבין כל הדרכים העומדות לפניך.
וזהו שפירש הכתוב עוד: ולא יבואו לראות כבלע: פירוש, כהרף עין {והכי פירשו חז״ל בבמדבר רבה (ה,ט): מהו ״כבלע״, א״ר לוי, אם רואין בארון כבלע הזה שהוא נופל מן העין מיד הם מתים. ועיין מתנות כהונה. והמשל של הנאת ראיה להנאת אכילה איתא במשנה מדות (ד,ה) ׳שלא יזינו עיניהם׳}. וכמו באכילה, שהבולע בלי לעיסה אינו נהנה מאכילתו אלא רגע הבליעה, כך הרואה ואינו משביע עינו נקרא שהוא בולע. והזהיר הכתוב שלא יראו, אפילו כבלע, את הקודש.
כבלע – דברי שד״ל (מחילה מכבודו) אינם נכנסים באזני, אמת הוא מה שכתב שהיה ראוי בבלע בבי״ת לשון הווה כבלע בכ״ף לשון עבר כידוע, אבל מצאנו כמה קרין וכתיבין בבי״ת וכ״ף, והיה ראוי לתת גם לזה מקום ביניהם, וגם בפסוק בהוציאך את העם ממצרים (פרשת שמות) היה ראוי לכתוב כהוציאך, והמקרא אומר דרשני, והמבארים דרשוהו, אבל האדם יראה לעינים שלפי הפשט כונו לכתוב כהוציאך; ואם לא מצאנו בשום מקום שרש בלע בפִעֵל שתהיה הוראתו כסוי, זה אינו דבר תמוה, כי סוף סוף עיקר הוראת בלע היא הכניס או הסתיר בַּלּוֹעַ הוא הגרון (ושמת סכין בלעך, משלי כ״ג:ב׳), והושאל גם כן לנתיצת הבתים (בלע ה׳ לא חמל איכה ב׳:ב׳) הבאה בלשון חכמים בלשון סתירה (הבונה והסותר, משנה שבת ז׳:ב׳), ומה שֶנֻּתַּץ אינו עוד בקיומו וכמו נסתר מעינינו, א״כ נוכל לפרשו כדברי הקדמונים פשט פשוט, ולא יבאו לראות בשעה שהכהנים מכסים את הקדש.
ולא יבואו לראות וגו׳. אפשר אין המשכן עשוי כי אם להעלות עליו עולה ומנחה ואין בו השראת שכינה בפעל ועצם כדעת המקובלים, והכתוב יזהיר על זה ויאמר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו? ואם תאמר שלא בא הכתוב אלא כדי לאיים כדי שתהיה מורא מקדש מוטלת על הבריות אם כן עשיתו יתברך מערים במועצות ותחבולות כאשר יערים האומן עם הילד הקטן, ועשית ישראל כתינוקות של בית רבן הם ובני בניהם עד העולם, וחלילה לה״ית להוציא מפיו דבור ואזהרה דרך תחבולה ומרמה, וביותר במליצות כפולות ומכופלות ואיום נפלא כאשר שמענו אל תכריתו וגו׳ וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו ולא יבואו לראות כבלע וגו׳, ומי שיש לו חיך יטעם באזהרה זו טעם אזהרות רבותינו מזה המין ג״כ, כמו כל המסתכל בקשת ראוי לו שלא בא לעולם, וכן אסור להסתכל בכהנים בשעה שנושאים כפיהם, ואסור להסתכל בבית ק״הק, וזו ראיה כי רוח ה׳ אחד מפעם בתו׳ שבכתב ובתו׳ שבע״פ.
כבלע את הקדש. כתב כמשתדל, שאם היה פירושו לראות כשמכסין או כשמסתירין את הקדש היה ראוי בבלע בבית לא כבלע בכף, ותמהני על בקיאותו ששכח כחצות הלילה אני יוצא וגו׳ כבואכם את העיר, כצאתי את העיר, ומה נשתנה זה שלפנינו.
ולא יבאו לראות וגו׳ – תניא, הגונב את הקסוה קנאים פוגעין בו, מאי קסוה, אמר רב יהודה – כלי שרת, וכן הוא אומר (פ׳ ז׳) ואת קשות הנסך,⁠1 והיכי רמיזא, דכתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו.⁠2 (סנהדרין פ״א:)
1. דריש קסוה – קשות, בשוי המלה בקירוב.
2. כבלע הוא ל׳ גניבה, שמבליעין ומחביאין, או מלשון חיל בלע ויקיאנו (איוב כ׳), והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיהו נ״א), ורמז בעלמא הוא דחייב מיתה הוא, ולא מקרא נפיק, דעיקר קרא בלוים כתיב, שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן, שהיו אהרן ובניו מכסין הארון והמזבחות, כמו שכתוב (פסוק ה׳) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות, וע״ע בנמוקי רמב״ן כאן.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(כא) {פרשת נשא} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
(כא-מט) וידבר ה׳ אל משה וגו׳ נשא את ראש וגו׳ עד וישלחו מן המחנה ויש לשאול בפסוקים אלה שאלות:
השאלה הא׳: למה צוה ית׳ למנות ראשונה בני קהת ואח״כ צוה למנות בני גרשום בהיות גרשום הגדול מהאחים כמו שאמרו ובני לוי גרשום קהת ומררי והיה ראוי למנותם כפי זמנם וענינם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו:
השאלה הב׳: למה במנין בני קהת נצטוו יחד אהרן ומשה כמ״ש וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן וגו׳. ובבני גרשום היתה הצואה לבד למשה כמ״ש וידבר ה׳ אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשום. אמנם בבני מררי לא בא דבור לא לאהרן ולא למשה אבל אמר בני מררי למשפחותם מבלי שיזכור דבור כלל על מנינם:
השאלה הג׳: למה על בני קהת מלבד הדבור שבא על מנינם בא דבור אחר אל תכריתו את שבט הקהתי ובגרשום לא נאמר כזה ולא בבני מררי:
השאלה הד׳: למה בגרשום נאמר נשא ראש בני גרשום גם הם ולא נאמר גם הם בבני מררי ולא במנין השבטים:
השאלה הה׳: מה ראה מסדר הסדרים לעשות ראש הסדר הזה מבני גרשום ולא שם תחלת הסדר במנין בני קהת שהוא היה הראשון שנזכר כאן במניני הלוים וגם לא בבני מררי ויותר נכון היה להיות התחלת הסדר הזה בדבור וישלחו מן המחנה והוא לא עשה כן אבל השאיר מנין בני קהת בסדר במדבר סיני וגרשום ומררי בסדר נשא.
השאלה הו׳: למה בבני קהת נאמר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן פקדת שומרי משמרת הקדש ובבני מררי נאמר זאת עבודת משפחות בני מררי ביד איתמר בן אהרן הכהן אמנם בבני גרשום נאמר על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני וגו׳ ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן ואם היה אלעזר נשיא נשיאי הלוים מה לו לאיתמר בנשיאות ומה לו לאהרן בזה שלא נזכר כן בקהת ובבני מררי:
השאלה הז׳: בכפל הדברים שבאו בעבדת בני גרשום שאמר ראשונה זאת עבודת משפחות בני הגרשני לעבוד ולמשא וחזר לומר ע״פ אהרן ובניו תהיה כל עבודתם לכל משאם ולכל עבודתם.
ואמר עוד זאת עבודת משפחות בני הגרשני וגו׳. גם אמר ופקדתם עליהם במשמרת וחזר לומר ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן:
השאלה הח׳: למה אמר בבני מררי ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם ולא תמצא כזה לא במשא בני קהת ולא במשא בני גרשום.
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(כא-כב) אמר הגאון, נשא את ראש בני גרשון גם הם. אמר הכתוב ׳גם׳, לפי שלא היה להם עבודה נכבדה כמו הקהתים, לפיכך אמר ׳גם הם׳. כלומר, אף על פי שאינם נכבדים במלאכת העבודה כבני קהת, נשא את ראשם ׳גם הם׳:
וידבר ה׳ וגו׳ נשא – הוצרך לומר וידבר פעם ב׳ ולא הספיק במה שאמר וידבר ה׳ במספר בני קהת הקודם שבפרשת במדבר, לצד שבא לומר ענין אחר לבד המספר, והוא שינשא וירומם בני גרשון לערך בני מררי, וענין זה הוא דבר בפני עצמו שאין נשיאות זה בגדר נשיאות בני קהת שהם נושאי הארון, לזה קבע לו דיבור בפני עצמו, ולזה כשצוה על מספר בני מררי אמר בני מררי וגו׳ תפקוד לא קבע להם דיבור בפני עצמו שאין להם מעלה אלא מנין ממה שאמר תפקוד ולא תשא.
אל משה וגו׳ – ולהלן במספר אמר ואל אהרן, לצד כי שם בא הציווי לאהרן כדי שיעשה סדר האמור בענין משאם של בני קהת דכתיב ושמו אותם וגו׳ ולא ימותו, לזה אמר ואל אהרן, מה שאין צורך לזה במשא בני גרשון.
(21-22) וידבר ה'…נשא, God said to Moses: "Take the sum, etc.⁠" The Torah had to repeat the line וידבר ה' אל משה although it had used this introduction when telling Moses to count the Kehatites. The reason is that in this instance the Torah added the instruction to elevate the status of the clan of Gershon in relation to that of the clan of Merari. The elevation of the clan of Gershon was not of the same nature as that of the Kehatites as compared to the clan of Gershon. The former were distinguished in that they carried the Holy Ark. We would not have known that the clan of Gershon were more distinguished than the clan of Merari had the Torah not employed the term נשא in respect to their tasks. The Torah makes this even clearer when it does not preface the instruction detailing the tasks of the clan of Merari by God giving Moses a separate command (compare verse 29). The Torah contents itself with telling Moses to count (תפקד) the members of that clan before detailing their tasks.
אל משה, to Moses. Interestingly, when the count is actually being performed (verse 34) the Torah reports that both Moses and Aaron did the counting. This was because already in 4,1 God had commanded both Moses and Aaron to do the counting. God included Aaron in the commandment to instruct the Kehatites to be very careful so that they would not incur death seeing Aaron himself was liable to death if he entered the Holy of Holies, the site where the Holy Ark was situated in an unauthorised fashion at an unauthorised time. There was no need to include Aaron then in the command to assign the tasks of the clan of Gershon or of Merari.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםהכל
 
(כב) נָשֹׂ֗א אֶת⁠־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם⁠־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃
"Take a census of the sons of Gershon also, by their fathers' houses, by their families;
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קַבֵּיל יָת חוּשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אַף אִנּוּן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן.
Take the account of the sons of Gershon also, after the house of their fathers, by their families;
פרשת נשא
נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם
קַבֵּיל יָת חוּשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אַף אִינּוּן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן
נתבאר בפסוק ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר א ב) ״קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״.
קבל ית ריש סכומיהא דבנוי דגרשון אוף אינוןב לבית אבהתהון לזרעייתהוןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סכומיה״) גם נוסח חילופי: ״סכומיהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייותהון״.
קביל ית חושבון בני גרשון אף הינון לבית אבהתהון לגניסתהון.
Take the account of the Beni Gershon also,

פרשה ו

סדר נשא

[א] נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ג׳:ט״ו), תְּנֵינַן תַּמָּן (תוספתא הוריות ב׳:ח׳): חָכָם קוֹדֵם לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מֵת חָכָם אֵין לָנוּ כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּת כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְמַלְכוּת. הַמֶּלֶךְ קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וגו׳ (מלכים א א׳:ל״ג). כֹּהֵן גָּדוֹל קוֹדֵם לְנָבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא (מלכים א א׳:ל״ד), צָדוֹק קוֹדֵם לְנָתָן. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר (ירושלמי הוריות ג׳:ה׳): נָבִיא כּוֹפֵף יָדָיו וְרַגְלָיו וְיוֹשֵׁב לוֹ לִפְנֵי כֹּהֵן, מַה טַעַם, דִּכְתִיב: שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וגו׳ (זכריה ג׳:ח׳), יָכוֹל בְּנֵי אָדָם הֶדְיוֹטוֹת הָיוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה (זכריה ג׳:ח׳), וְאֵין מוֹפֵת אֶלָּא נְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת (דברים י״ג:ב׳). מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קוֹדֵם לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים. נָבִיא קוֹדֵם לִמְשׁוּחַ מִלְחָמָה, מְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לִסְגָן, סְגָן קוֹדֵם לְרֹאשׁ מִשְׁמָר, רֹאשׁ מִשְׁמָר קוֹדֵם לְרֹאשׁ בֵּית אָב, רֹאשׁ בֵּית אָב קוֹדֵם לַאֲמַרְכָּל, אֲמַרְכָּל קוֹדֵם לְגִזְבָּר, גִּזְבָּר קוֹדֵם לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, כֹּהֵן הֶדְיוֹט קוֹדֵם לְלֵוִי, לֵוִי קוֹדֵם לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר, מַמְזֵר לְנָתִין, נָתִין לְגֵר, גֵּר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר, אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, סָבְרִין מֵימַר לִפְדוּת, לְהַחֲיוֹת וְלִכְסוּת, הָא לִישִׁיבָה לָא, אָמַר רַבִּי אָבִין אַף לִישִׁיבָה, מַה טַּעַם יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, אֲפִלּוּ מִזֶּה שֶׁהוּא נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים.
דָּבָר אַחֵר: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, מְדַבֵּר בִּקְהָת וְגֵרְשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁגֵּרְשׁוֹן בְּכוֹר וּמָצִינוּ שֶׁבְּכָל מָקוֹם חָלַק הַכָּתוּב כָּבוֹד לַבְּכוֹר, לְפִי שֶׁהָיָה קְהָת טוֹעֵן הָאָרוֹן שֶׁשָּׁם הַתּוֹרָה הִקְדִּימוֹ הַכָּתוּב לְגֵרְשׁוֹן, שֶׁבַּתְּחִלָּה אָמַר: נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת (במדבר ד׳:ב׳), וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר: נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וגו׳, הֱוֵי: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, מִבְּכוֹר שֶׁיָּצָא רִאשׁוֹן, וְאֵין פְּנִינִים אֶלָּא תְּחִלָּה, כְּמָה דְּתֵימָא: וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל (רות ד׳:ז׳).
[ב] נָשׂא אֶת רֹאשׁ וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וגו׳ (איוב ל״ו:ז׳), אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֵעַ דּוּגְמָא דִּידְהוּ, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁיַּעֲקֹב חָמַד אֶת הַבְּכוֹרָה לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַקְרִיב, וּלְקָחָהּ מֵעֵשָׂו בְּדָמִים, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, וּקְרָאוֹ: בְּנִי בְּכֹרִי (שמות ד׳:כ״ב), וְנָתַן גְּדֻלָּה לַבְּכוֹרִים שֶׁיַּקְרִיבוּ לְפָנָיו, הֱוֵי: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו, וְאֵין עֵינָיו אֶלָּא תַּחְתָּיו, כְּמָה דְתֵימָא: וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו (ויקרא י״ג:ה׳). וּמַהוּ תַּחְתָּיו, אֵלּוּ בָּנָיו, כְּמָה דְתֵימָא: תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ (תהלים מ״ה:י״ז), וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא (איוב ל״ו:ז׳), שֶׁחָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד לַבְּכוֹרִים וְלָהֶם רָאוּי מַלְכוּת לִטֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר (דברי הימים ב כ״א:ג׳). וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ (תהלים פ״ט:כ״ח), הֱוֵי: וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיּשִׁיבֵם לָנֶצַח (איוב ל״ו:ז׳), שֶׁהֵם הָיוּ רְאוּיִם לִטֹּל הַכְּהֻנָּה וּמַה שֶּׁהַלְוִיִּם עוֹשִׂים אִלּוּלֵי לֹא חָטְאוּ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ הַבְּכוֹרִים מַקְרִיבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וגו׳ (שמות כ״ד:ה׳), וְכֵן יַעֲקֹב אוֹמֵר לִרְאוּבֵן: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה וגו׳ (בראשית מ״ט:ג׳), שְׂאֵת זוֹ כְּהֻנָּה, כְּמָה דְתֵימָא: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם (ויקרא ט׳:כ״ב). עָז זוֹ מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל א ב׳:י׳), שֶׁאִלּוּלֵי לֹא סָרַח רְאוּבֵן בְּמַעֲשֵׂה בִּלְהָה הָיָה רָאוּי לִטֹּל כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, לְפִי שֶׁהָיָה בְּכוֹר, וּמִנַּיִן אַף לַעֲבוֹדַת הַלְוִיִּם הָיָה רְאוּיִין, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁנִּכְנְסוּ פְּשׁוּטֵי הַלְוִיִּם תַּחַת בְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה׳ תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (במדבר ג׳:מ״א), הֱוֵי: וַיּשִׁיבֵם לָנֶצַח, זוֹ הִיא הַלְוִיָּה שֶׁהָיוּ רְאוּיִן הַבְּכוֹרִים לִטֹּל, כְּמָה דְתֵימָא: וַיִּסָּפְרוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו׳ מֵאֵלֶּה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה׳ וגו׳ (דברי הימים א כ״ג:ג׳-ד׳), וְעַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי אָמַר הַכָּתוּב: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי (תהלים ק״א:ו׳), הֱוֵי: וַיּשִׁיבֵם לָנֶצַח, (איוב ל״ו:ז׳), וַיִּגְבָּהוּ, מִי גָרַם לָהֶם לַבְּכוֹרִים שֶׁאִבְּדוּ הַכָּבוֹד הַזֶּה, עַל שֶׁנִּתְגַבְּהוּ בְּעַצְמָם וְעָבְדוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, לְפִיכָךְ: וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים (איוב ל״ו:ח׳), שֶׁנֶּאֶסְרוּ מִלְּהַקְרִיב דָּבָר הַנַּעֲשָׂה בָּאֵשׁ, וְאֵין זִקִּים אֶלָּא אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ וגו׳ (ישעיהו נ׳:י״א), שֶׁהֵם צְרִיכִים לִפְדוֹת עַצְמָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בַּחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כֶּסֶף וְלִתֵּן לַלְוִיִּם. הֲרֵי מָצִינוּ בִּבְכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרְדוּ מִגְדֻלָּתָם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, אֲבָל בְּכוֹרֵי הַלְוִיִּם שֶׁלֹא טָעוּ בָּעֵגֶל נִתְּנָה הַכְּהֻנָּה לְאַהֲרֹן שֶׁהָיָה בְּכוֹר, וּשְׁאָר בְּכוֹרֵי הַלְוִיִּם לֹא הֻצְרְכוּ לְפִדְיוֹן וְלֹא לְכַפָּרָה, וְזָכוּ לַלְוִיִּם עִם אֲחֵיהֶם. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם וַהֲלוֹא גֵּרְשׁוֹן הָיָה בְּכוֹר לָמָּה הִקְדִּים הַכָּתוּב לִקְהָת לִנְשִׂיאַת רֹאשׁ וְאַחַר מָנָה לְגֵרְשׁוֹן, אַף אַתָּה אֱמָר לוֹ לְפִי שֶׁקְּהָת הָיָה מִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן שֶׁהוּא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וְיָצָא מִמֶּנּוּ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁהוּא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְגֵרְשׁוֹן הָיָה קֹדֶשׁ, לְכָךְ הִקְדִּימוֹ הַכָּתוּב לִקְהָת. וּמִנַּיִן אַתְּ לָמֵד שֶׁגֵּרְשׁוֹן לֹא אִבֵּד גְּדֻלָּתוֹ לְפִי שֶׁהָיָה בְּכוֹר, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא כְּשֵׁם שֶׁאָמוּר בִּקְהָת: נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת (במדבר ד׳:ב׳), כָּךְ אָמוּר בְּגֵרְשׁוֹן: נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן. וּמַהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: גַּם הֵם, שֶׁלֹא תֹאמַר שֶׁלְּכָךְ מָנָה בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן שְׁנִיִּים שֶׁהֵם פְּחוּתִים מִבְּנֵי קְהָת, לָאו, אֶלָּא כְּתִיב גַּם הֵם, שֶׁאַף בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן כַּיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁל בְּנֵי קְהָת. אֶלָּא שֶׁהִקְדִּימוֹ הַכָּתוּב כָּאן בִּשְׁבִיל כְּבוֹד הַתּוֹרָה, אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים הִקְדִּים לְגֵרְשׁוֹן תְּחִלָּה לִקְהָת.
[ג] לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם – לְבֵית אָבוֹת עָשָׂה לוֹ מִשְׁפָּחוֹת וְלֹא לְבֵית אִמּוֹתָם, שֶׁאִם נָשְׂאוּ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן מִבְּנוֹת קְהָת אוֹ מִבְּנוֹת מְרָרִי יִקָּרְאוּ בְּנֵיהֶם עַל שֵׁם מִשְׁפְּחוֹת גֵּרְשׁוֹן, אֲבָל אִם מִשְׁאָר מִשְׁפָּחוֹת נָשְׂאוּ מִבְּנוֹת גֵּרְשׁוֹן, הָיוּ בְּנֵיהֶם נִקְרָאִין עַל שֵׁם שְׁאָר הַמִּשְׁפָּחוֹת.
נשא את ראש בני גרשון גם הם – לפי שהיה בכור, חלק להם הקב״ה כבוד, ונתן בהם נשוא, לשון נשיאות, כשם שכתוב בבני קהת, לכך נאמר גם הם, אבל בני מררי שלא היה להם מעלה, לא מפני ארון, ולא מפני בכורה, לא נאמר בהם נשא, לכך אתה מוצא שחלק הכתוב כבוד למשפחת גרשום, לפי שהיה בכור ומנאו שני לקהת בבני גרשום שבכל עת יחוסם לבית אבותם, מה כתיב בבני קהת ויהיו פקדיהם למשפחותם וגו׳ (במדבר ד׳:ל״ו), וכן בבני מררי ויהיו פקודיהם למשפחותם (במדבר ד׳:מ״ד), וכן אתה מוצא בבני קהת תלה הכתוב מניינם ביד משה, שנאמר על פי ה׳ ביד משה (במדבר ד׳:ל״ז), וכן נאמר בבני מררי אשר פקד משה ואהרן על פי ה׳ ביד משה (במדבר ד׳:מ״ה), אבל בבני גרשום לפי שהיה בכור, ומנאו שם נתן לו מעלה שלא תלה מנינם אלא על פי הקב״ה בלבד, שנאמר בהם אשר פקד משה ואהרן על פי ה׳ (במדבר ד׳:מ״א).
אִרפַע גֻמלַתַּ בַּנִי גִ׳ירשֻׁוןַ הֻם אַיְצַ׳א לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם לִעַשַׁאאִרִהִם
העלו שניכם את סך-כל בני גרשן גם כן1, לבתי אבותם לפי משפחותם.
1. (כמו בבני קהת)
(הקדמה)
נשא
(כב) גם הם – כמו שציויתיך על בני קהת, לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה.
נשא את ראש בני גרשון גם הם TAKE ALSO THE SUM OF THE SONS OF GERSHON – "also" implies: even as I have commanded you regarding the sons of Kohath; i.e. to see how many of them have already reached the age to be included among those fit for service.
כתוב טוב ה׳ למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו: (נחום א׳)
בוא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אם מורדת בו מדינה הוא עושה מלחמה עליה והורג את הרעים ואת הטובים. אבל הקב״ה אינו כן אלא בזמן שהוא כועס על מכעיסיו הוא מאבד את הרשעים וממלט את הצדיקים שנאמר ויודע חוסי בו. שהרי חטאו דור אנוש איבד אותם והציל את חנוך. חטאו דור המבול איבד אותם והציל את נח. חטאו הסדומיים איבד אותם והציל את לוט. חטאו המצריים הביא עליהם חשך. (שמות י) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. הרי ויודע חוסי בו. חטאו ישראל במדבר פרע מהם חוץ משבטו של לוי. שנאמר (שם לב) ויאספו אליו כל בני לוי. אמר הקב״ה יודע אני מי נשתתף לעגלם ומי לא נשתתף. (במדבר ד) אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים. וכן הוא אומר (שם א) אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. כדי להוציאם מן הגזירה שראה הקב״ה שעתידין ישראל להכעיס במדבר והוא גוזר עליהם (שם יד) במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה. יצאו הלוים שהיו פקודיהם מבן חדש ומעלה. לפיכך אמר הקב״ה (שם א) ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו. ועל הכל בני קהת שהיו קרובין לשכינה שנא׳ (שם ג) ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות. ושנים להם בני גרשון נושאי יריעות המשכן ומכסהו שנאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם – נשיאות ראש היה להם להיות עובדים לפני. וכן הוא אומר (תהלים סה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך.
(הקדמה)
נשא
(כב) גם הם – לפי שכתוב למעלה: נשא את ראש בני קהת (במדבר ד׳:ב׳).
(Introduction)
נשא (Numbers 4:21–7:89)
(22) גם הם [TAKE A CENSUS OF THE GERSHONITES] ALSO: [The text says “also,”] because above it says (4:2) “Take a census of the Kohathites.”1
1. So also Rashi and iE. See Mizraḥi’s super-commentary on Rashi where he argues, I think unconvincingly, that Rashi and iE are actually disputing whether the count of the Kohathites had already taken place, or whether there had simply been a previous command to count them, and that command had not yet been fulfilled. If Mizraḥi is right, then Rashbam might be seen as siding with Rashi. “Also count the Gershonites,” according to Rashbam, does not mean “as you have already counted the Kohathites”; it means “as I have already asked you to count the Kohathites.”
פרשת נשא את
נשא – שם הפועל, כמו: זכור את יום השבת (שמות כ׳:ז׳).
והטעם נשא – שא גם הם – בעבור שנשא את ראש הקהתים (במדבר ד׳:ב׳).
TAKE THE SUM. Naso (take the sum) is an infinitive. It is like zakhor (remember) in Remember the sabbath day, to keep it holy (Ex. 20:7).⁠1 The meaning of naso is, take the sum.⁠2
ALSO. Because he had already counted the Kohathites.
1. Which is an infinitive too.
2. In other words, even though naso is an infinitive, it has the meaning of an imperative. The same applies to zakhor.
נשא את ראש בני גרשון גם הם – לפי שגרשון {גדול}⁠א לבני לוי, {דכתיב}⁠ב גרשון קהתג ומררי (בראשית מ״ו:י״א), וגם במניין מבן חודש נמנו בני גרשון ראשונה (במדבר ג׳:י״ז). ובזה המניין בני קהת ראשונה במניין מבן שלשים (במדבר ד׳:ב׳-ג׳), לפי שכאן לעבודת הקודש מנאן, ועיקר העבודה לבני קהת, הארון והשלחן והמנורה והמזבחות, כדכתיב: כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז׳:ט׳), לפיכך מנאן כאן ראשונה. ולכך כתיב: נשא את ראש בני גרשון {גם הם}ד – אף על פי שצויתי למנות בני קהת ראשונה, לא להניח בני גרשון שלא ימנו, כי גם הם ימנו אחר בני קהת, אבל בני קהת נמנו ראשונה מפני עבודת הקודש, ולכך כתיב: גם הם.
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
ג. בכ״י מינכן 52: וקהת.
ד. ההשלמה מספר הג״ן.
TAKE A CENSUS OF THE SONS OF GERSHON ALSO – since Gershon was the [eldest] among Levi’s children, [as it is written]: “Gershon, Kehat and Merari” (Genesis 46:11), and also in the count of month-old boys the sons of Gershon were counted first (Numbers 3:17). In this count the sons of Kehat were first to be counted from the age of thirty (Numbers 4:2-3), since here, they were counted for the service of the Sanctuary, and the central service [was performed by] the sons of Kehat, i.e., the Ark, Table, Lantern and Altars, as it is written “because the service of the sanctuary belonged to them; they carried it on their shoulders” (Numbers 7:9). Therefore, they were counted first here, and therefore, it is written “take a census of the sons of Gershon also” – even though I commanded to count the sons of Kehat first, do not leave the sons of Gershon [aside] to not be counted, as they should also be counted after the sons of Kehat, but the sons of Kehat were counted first because of their service in the Sanctuary, and therefore it is written “also” [about the sons of Gershon].
נשא את ראש בני גרשון גם הם – אף על פי שצויתיך למנות בני קהת תחילה לפי שעקר העבודה כגון הארון והשולחן ומנורה ומזבחות מוטלות עליהם שנאמר כי עבודת הקדש עליהם וגו׳ (במדבר ז׳:ט׳) אל תמנע למנות אחריהם בני גרשון אף על פי שאין נושאים כלום ועבדתם בעגלות שהרי הוא היה גדול בבני לוי ודינו להיות נמנה שני.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
נשא את ראש בני גרשון גם הם, "count the number of the members of the house of Gershon, also;⁠" even though I have ordered you to count the members of the house of Kehat first, seeing that the most important part of that work is the transportation of the Ark, the Table, the altars and the menorah, as has been stated in chapter 7,1, do not fail to also count the members of the house of Gershon, even though they do not do any carrying, as their work is being performed by the wagons donated by the princes. After all, the members of the house of Gershon are the firstborns of the house of Levi, and for that reason deserve to be counted next.
נשא את ראש בני גרשון גם הם – לפי שהוא ראשון וגדול לבני לוי כדכתיב ובני לוי גרשון קהת ומררי והי׳ ראוי למנותו תחלה לולא שנמנה קהת תחלה לפי קדושת עבודתו אשר בכתף ישאו הארון ומנורה ומזבחות, לפיכך אומר כאן גם הם כלומר אע״פ שצויתי למנות קהת תחלה לטעם הנזכר מ״מ ימנו גם בני גרשון ופתח להם בזה סדר מיוחד לחשיבותם.
שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און (משלי כא, ט״ו)
שלמה המלך ע״ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כ״א) כי המשפט שבו קיום העולם הוא מחתה ופחד אצל הרשעים ושמחה אצל הצדיקים, וידוע כי לשון שמחה יותר גדול מן הגילה והרינה והמשוש והוא שכתוב (שם כ״ג) גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, הזכיר לשון גילה אצל הצדיק, והשמחה שהיא יותר גדולה אצל החכם אשר בו שתי המעלות חכם וצדיק, כי אין שלמה ע״ה משבח חכם רשע, וזהו שכתוב (תהלים ל״ב:י״א) שמחו בה׳ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, צרף בכתוב הזה שלש לשונות של שמחה, והם שמחה וגילה ורינה, והזכיר תחלה השמחה שהיא גדולה ויחס אותה לשם יתעלה לרוב מעלתה, כי לא אמר שמחו וגילו בה׳ צדיקים, ובאור הכתוב כי הצדיק ישמח בהעשות משפט בעיר וכשאין ביניהם גזל וחמס, ואם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה ידאג ויאנח על זה כי כן מדתו של צדיק. ומחתה לפועלי און, עשות משפט הוא מחתה ויראה ופחד לפועלי און, כי יראו לנפשם כאשר יוכיחו בעיר עושי רשעה, והענין להם למחתה פן יענשו על מעשיהם הרעים. ואם כן באר לך הכתוב כי עשית המשפט שהוא מחתה לפועלי און הוא שמחה אצל הצדיק.
והנה שלמה ע״ה כוון בזה להודיענו שיתחייב האדם להיותו שמח במצות כשיעשה אותן או יראה אחרים עושין וזהו שאמר עשות משפט ולא אמר עשותו משפט. וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי״ת כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה, והוא שכתוב (תהלים ק׳:ב׳) עבדו את ה׳ בשמחה, באר כי השמחה שלמות העבודה, ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה, ומכאן אמר הכתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה, ודרשו רז״ל אי זו עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר, כי היו הלוים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בשמחה. ומן הידוע כי עקר זמנו ותקפו של אדם בתכונת כח הקול ובטורח המלאכות הוא מזמן שלשים שנה עד חמשים וכמו שאמרו בן שלשים לכח, ומן החמשים ואילך הכח תשש והקול נפסק והלוי נפסל, כי איך ישיר את שיר ה׳ כיון שנפסק קולו ונשתנה, וזהו ששנינו לוים במומים כשרים בשנים פסולים, ועל זה אמר הכתוב (במדבר ח׳:כ״ה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ומפני זה נצטוו הלוים להמנות מבן שלשים ועד בן חמשים שהוא זמן עבודתם, וזהו שכתוב.
נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם, מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה – אמר גם הם כלומר כמו שנשאת בני קהת, כי כן הזכיר בפרשה של מעלה, ולפי שהיו בני קהת ראשונים במעלה שהיו נושאים כלים המקודשים לכך צוה למנותן תחלה אע״פ שגרשון היה הבכור, וכבר הזכרתי בסדר של מעלה כי כשם שהיו ישראל במדבר ארבע דגלים לארבע רוחות העולם, כן היו הלוים ארבע חלקים לארבע רוחות העולם, כי משה ואהרן ובניו במזרח ובני גרשון במערב ובני קהת בדרום ובני מררי בצפון.
שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און, "It is a joy for the righteous to do justice; ruin will come to evildoers " (Proverbs 21,15).
In this verse King Solomon informed us that the system of justice by means of which the universe continues to exist is a source of ruin and trepidation for the wicked and a source of joy for the righteous.
The expression שמחה describes a greater degree of joy and happiness than expressions such as גילה, רינה, משוש, all of which also describe joy of varying degrees. The expressions just cited appear also in connection with the righteous in such verses as Proverbs 23,24: "the father of the righteous will rejoice greatly (גיל יגיל), he who fathers a wise child will be happy (ישמח) with him.⁠" You will observe that Solomon described the joy of the righteous as גיל, whereas he used the expression שמחה in connection with the חכם, the wise. The reason is simply that the wise enjoys both the virtue of being righteous plus the attribute of wisdom. It is quite inconceivable that Solomon would sing the praises of a חכם who is wicked. In Psalms 32,11 David mentions three different kinds of joy in one verse writing שמחו בה' וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב, "Rejoice in the Lord; and exult O you righteous; shout for joy all upright men.⁠" You will note that David reserved the term שמחה for association with Hashem; seeing God is so superior in virtuous attributes the highest form of joy is associated with His Being. After all, David did not write שמחו וגילו צדיקים בה', which would have meant that the righteous are to display both forms of joy in relation to Hashem. The meaning of the verse we quoted at the beginning is: the righteous has reason to be happy (שמחה) when justice and righteousness is being observed in the city and there is an absence of violence and robbery; if, however, there is oppression of the poor and robbery then the righteous will worry about it and will be upset about this as it is the nature of the righteous to care. The second half of the verse which speaks about the ruin means that the performance of justice will frighten the wicked of becoming ruined when the righteous admonish the wicked about their conduct pointing out that retribution is in store for them. They will be punished for the hatred they display against the practice of justice. In other words, the new dimension of insight revealed here by Solomon is that the very performance, i.e. prevalence of justice and righteousness spells doom for the evildoers. When the righteous observes this reaction of the evildoers he has cause to rejoice.
Solomon, by implication, exhorts us to be joyful when performing God's commandments and when seeing others perform them. This is why he speaks about עשות משפט, "the dispensing of justice,⁠" in the infinitive. He does not speak about particular people dispensing justice but refers to the phenomenon which when observed inspires great joy.
Naturally, the joy which accompanies the performance of a commandment by an individual Jew is in a class by itself. Seeing that performance of the commandments is called עבודת ה', "serving the Lord,⁠" we can understand what is written in Deut. 28,16 תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה, "on account of the fact that you did not perform the commandments of the Lord your God with joy, etc.⁠" When David writes in Psalms 100,2 עבדו את ה' בשמחה, "serve the Lord with joy,⁠" he does not refer to the offering of sacrificial animals but to the performance of each and every commandment which it is our duty to perform. Joy is the ingredient which makes service of the Lord something perfect. This concept helps us understand the unusual phrase in Numbers 4,46 לעבוד עבודת עבודה. Concerning this expression our sages in Erchin 11 ask what kind of service this is that the Torah speaks of there. The answer given in the Talmud is that the Torah speaks of offering songs and hymns. The Levites are commanded to offer songs and encourage expressions of joy to accompany the sacrificial offerings. All of this was to ensure that joy is the prevailing sentiment accompanying service of the Lord.
It is well known that the age of thirty is the age at which man is at the zenith of his physical power (Avot end of chapter 5). Beginning with the age of fifty our physical strength begins to decline. This is the reason that the years during which the Levites perform active service are between the ages of 30-50. How would he be able to offer song to God at a time when he feels that his physical strength is already beginning to ebb? This is also why we have been taught in Chulin 24 that although Levites who are afflicted with certain physical blemishes are not disqualified from performing their service, they are disqualified as soon as they are over fifty years of age. This is why the Torah writes in 8,25: "from fifty years of age he shall withdraw from the legion of work and no longer work.⁠" This is also why the census of the Levites included the ones between the ages of 30-50 only.
נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותהם, מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה, "take a census of the sons of Gershon, as well, according to their fathers' household, according to their families.⁠" The words גם הם mean that the same procedure which was observed concerning the census of the Kehatites was followed here. Although Gershon was the oldest of the sons of Levi, the Kehatites were counted first as they were entrusted with transporting the Holy Ark as well as other holy vessels. I have already mentioned earlier that just as the encampments of the twelve tribes were four, three tribes in each direction, so the Levites also were divided into four groups, the three sons of Levi (descendants) Kehat, Gershon, and Merari who were encamped around the Tabernacle in three directions, and Moses, Aaron, and his sons who had their tents to the east of the Tabernacle.
נשא את ראש בני גרשון – לפי שהוא גדול מבני לוי דכתיב ובני לוי גרשון וקהת לפי׳ במנין חדש נמנו בני גרשון ראשונה בזה המנין מבן ל׳ שנה לפי שעיקר העבודה היתה על בני קהת הארון והמנורה והמזבחות דכתיב כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו לפי׳ נמנו כאן ראשונה ולכך כתיב נשוא את ראש בני גרשון גם הם. כלו׳ אע״פ שצויתי למנות בני קהת ראשונה לא להניח בני גרשון שלא ימנו כי גם הם ימנו ולכך כתיב גם הם. בבני קהת ובבני מררי כתיב על פי ה׳ ביד משה. ובבני גרשון לא כתב כי אם על פי ה׳ ונראה לפי שבראש פרש׳ קהת כתב וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן פירש בסופה אשר משה היה העיקר ולכך כתב על פי ה׳ ביד משה. ובבני מררי כתי׳ בני מררי למשפחותם ולא כתי׳ בהו וידבר ה׳ פי׳ בסופה על פי ה׳ לומר שמפי הגבורה נאמר למשה. אבל בבני גרשון כתיב וידבר ה׳ אל משה ולא נזכר אהרן לכך לא הוצרך לומר ביד משה.
נשא את ראש בני גרשון גם הם – לפי שבמנין דלעיל שמבן חדש ומעלה נמנו בני גרשון תחלה לפי שהיה גדול מבני לוי שנאמר ובני לוי גרשון וקהת ומררי ובמנין זה דמבן שלשים ומעלה נמנו בני קהת תחלה לפי שעקר עבודה עליהם הארון והמזבחות לכך הזכיר על בני גרשון גם הם כלומר לא הנחתים לגמרי מלמנות אלא גם הם תמנה.
נשא את ראש בני גרשון גם הם, "take the sum of the sons of Gershon, also;⁠" seeing that on the first occasion, (Numbers 3,17) when the Levites were counted from 30 days old and up, the Gersonides were listed first, (seeing he was the oldest of sons of Levi, as per Genesis 46,11) whereas here when only the ones thirty years and older were counted and Kehot was counted first, (seeing that he performed the most holy tasks of the Levites), the words גם הם, "they also,⁠" were added here to show that this section of the Levites also was counted.
נשא את ראש – לפי שבמנין דלעיל דמבן חדש ומעלה נמנו בני גרשון תחלה לפי שהיה גדול מבני לוי שנא׳ ובני לוי גרשון וקהת ומררי ובמנין זה דשלשים ומעלה נמנו בני קהת תחלה לפי שעיקר העבודה עליהם הארון והשולחן והמזבחות לכך הזכיר על בני גרשון גם הם כלו׳ שאע״פ שלהם צויתי למנות בני קהת תחלה לא להניח בני גרשון שלא למנות לגמרי אלא גם הם תמנה.
נשא את ראש – בקהת ובגרשון אומר נשא ולא במררי לפי שגרשון בכור וקהת נושא הארון אומר בהם לשון נשיאות ראש ועל כן אמר גם הם לומר שגם בני גרשון ראויין לנשיאות כבני קהת אע״פ שאינו נושא דברים המקודשים כמותו אבל במררי שלא אמר לשון נשיאות לא אמר גם הם. וא״א הרא״ש זצ״ל אומר טעם לגם הם כי במנין הראשון שמנה הלויים מבן חודש ומעלה התחיל סדר תולדותן בגרשון שהוא הבכור ובזה המנין שהוא מבן שלשים התחיל בקהת היה סבור משה שלא ימנה מבן שלשים ולמעלה אלא בני קהת בשביל שעבודתן בכתף ולכך אמר גם בני גרשון תמנה מבן שלשים ולמעלה. בגרשון ומררי אומר כל הבא ובקהת אומר כל בא כי הה״א בא לרבות שהם מעצמן באים מיד שהם בעצמן היו מפרקין אותו אבל בני קהת שלא היו רשאין לבא עד שהיו אהרן ובניו מכסין את הקדש ואחר כך היו הם באים לשאת לכך כתיב כל בא כלומר אחר מעשה בא. בגרשון ומררי כתיב לעבוד עבודה ובקהת כתיב לעשות מלאכה לפי שעבודת גרשון ומררי לפרק ולהקים שהיא עבודה קשה קורא אותה עבודה אבל משא בני קהת מלאכה קלה היא:
נשא את ראש, "take a census, etc.⁠" The expression נשא for counting in the sense of "elevating" is used only with the Kehatites and the Gershonites, but not with the members of the family of Merari The reason is that Gershon was especially distinguished by reason of being the eldest of the sons of Levi, whereas Kehat was distinguished by reason of his having been chosen to carry the Holy Ark, etc. This is also why the Torah adds the words: גם הם, "they too,⁠" when speaking of the Gershonites, as their distinction was only by reason of heredity rather than merit, and that although they did not perform the task of carrying parts of the Tabernacle that had been sanctified, they nonetheless qualify for this kind of census. When speaking of the members of the family of the Merarites, the Torah neither uses the term נשא nor the term גם הם.
My sainted father, the רא"ש said that the expression גם הם refers to the previous census when the Levites were counted from the age of one month and up. On that occasion the order in which they were counted began with the Gershonites (3,18) seeing that Gershon was the eldest of the three. Now, when the count includes only men who had reached the age of 30 and could therefore begin to perform their allocated tasks, Kehat is counted first as he carried the most sacred furnishings of the Tabernacle, and they had been chosen to carry the holy vessels on their shoulders, as opposed to items of lesser sanctity which were transported by the wagons. The Torah therefore had to write the words גם הם, "they too,⁠" to make plain that these Gershonites were also to be counted from the age of 30 and up at this junction.
In connection with both Gershon and Merari, the Torah uses the expression כל הבא, whereas in connection with the Kehatites the Torah speaks of כל בא (compare 4,3) The meaning of the letter ה is that these Levites came of their own volition, did not wait to be assigned their tasks. This was natural, seeing that they had to take part in the dismantling of the Tabernacle. At that stage there was nothing as yet for the Kehatites to do. They had to await Moses' call to indicate that the time had come to wrap up the Holy Ark, etc.
In connection with both the Gershonites and the Merarites, the Torah speaks of לעבוד עבודה, "to perform heavy labour,⁠" whereas in connection with the Kehatites the Torah speaks of לעשות מלאכה, "to carry out the work.⁠" The duties performed by both the Gershonites and the Merarites involved strenuous physical labour. The Kehatites' duties were easier to perform.
(הקדמה)
נשא את ראש
(כב) נשא את ראש – למה נאמר בקהת ובגרשון נשא, וגבי מררי לא אמר נשא, אלא בני מררי. אלא לפי שקהת נושא את הארון וגרשון הוא בכור, נאמר בהם נשיאות, ועל כן אמר גם הם ראש. ועי״כ משום שמצינו שלא נפסלו בני קהת מן בן נ׳ ומעלה, אלא לעבודה בכתף, אבל חוזר הוא לעגלות ולשיר ולא היה שום עבודה בכתף, אלא בבני קהת. אבל בבני גרשון שלא היה שום עבודתם בכתף ה״א לא יהו נמנין מבן ל׳ ועד נ׳ קמ״ל. והא קשה א״כ גם בבני קהת שהיו נימנין מבן ל׳ ועד בן נ׳ היה לו לומר גם הם. וי״ל כיון דכבר אפסקיה בבני גרשון, ואע״ג שלא היה להם עבודה בכתף דיי לי לומר שגם בני גרשון ראויין לנשיאות כבני קהת, אע״פ שאינו נושא דברים המקודשין כמותן. אבל במררי שלא אמר לשון נשיאות לא אמר גם הם. והרא״ש נתן טעם לגם הם, כי במניין הראשון שמנה הלוים מבן חדש ומעלה התחיל סדר תולדותם בגרשון שהוא הבכור, ובזה המניין שהוא מבן שלשים עד בן חמשים התחיל בקהת, והיה סבור משה שלא ימנה מבן ל׳ ומעלה אלא בני קהת בשביל שעבודתן בכתף, ולכך אמר גם בני גרשון תמנה מבן ל׳ ומעלה.
גם הם – פר״ש כמו שציויתיך בבני קהת. וא״ת והא בהדייא כתיב בהו מבן ל׳ עד בן נ׳ כדלעיל. אלא י״ל חשובים גם הם כבני קהת.
למה בגרשון ומררי אומר כל הבא, ובהקת אומר כל בא. וי״ל כי הה״א בא לרבות שהם מעצמם באים מיד שהם בעצמם היו מפרקים אותו, אבל בני קהת שלא היו רשאין לבא עד שהיה אהרן ובניו מכסין את הקדש, ואח״כ היו הם באים לישא לכך כתיב כל בא, כלומר אחר מעשה בא.
למה בגרשון ומררי כתיב לעבוד עבודה, ובקהת כתיב לעשות מלאכה. וי״ל לפי שעבודת גרשון ומררי לפרק ולהקים שהיא עבודה קשה, קורא אותה עבודה, אבל משא בני קהת היא מלאכה קלה.
לבית אבותם למשפחותם – קשה מאי שנא דגבי גרשון כתיב לבית אבותם קודם למשפחותם, וגבי האחרים כתיב למשפחותם קודם לבית אבותם. וי״ל לפי שבני גרשון לא היו כי אם ב׳ משפחות לבני ושמעי, לכך כתיב לבית אבותם תחלה, אבל האחרים שהיו הרבה משפחות כתיב למשפחותם תחלה.
נשא את ראש בני גרשון – כבר זכרנו במקום אחר מה שראוי להפלא בכאן על הפרש זאת הפרשה איך נפרשה בגרשום והושם דבר קהת בסוף הפרשה הקודמת, ואף על פי שבארנו זה במקום אחר, אין חסרון גם זכרו הנה גם במקום הזה, אולי נוסיף מלה או מלות יקבל רואם תועלת. ואומר כי מן הראוי היה להחל הפרשה הזאת, אם {מ}⁠נשא {את ראש} בני קהת (במדבר ד׳:א׳-ב׳), אם מצו את בני ישראל וישלחו מן המחנה (במדבר ה׳:א׳-ב׳), כי סיפור שלשת משפחות בני לוי הוא תחת מין אחד. אבל הבד⁠{י}⁠ל ביניהם, ושם קהת בסוף פרשה קודמת, והחל הפרשה הזאת בגרשום, ואחריו במררי בלי הפסק, להעירנו על הקדימה והאיחור שנעשה לאלו, רצוני שקהת שהוא מאוחר בזמן מגרשום, הושם קודם בסדר, והיה זה לקדימת המעלה שהיה לו, רצוני למשפחתו. וכל שכן להיות ממשפחתו אהרן ובניו, שעליהם קצת העבודה ההיא היותר נכבדת, כמו שכתוב ובא אהרן ובניו (במדבר ד׳:ה׳), וראה הפלגת כותב התורה כי בספירת הלויים מבן חדש ומעלה וזכרם ותולדותם, גרשום וקהת ומררי (במדבר ג׳:י״ז), שאותה הספירה לא נעשית מצד עבודתם, אבל כאשר ספרם מצד עבודתם מבן שלשים שנה עד בן חמשים הקדים קהת, אם כן מבואר כי מן הראוי היה שיקדם בסדר ספור עבודת קהת לספור גרשום, ולעשות לגרשום תשלום מה מהשפלות שהגיע לו, ולהעירנו על חלוף הסדור הזה עשה בעל הפרשיות בגרשום (במדבר ד׳:כ״א-כ״ב) זאת הפרשה.

פרשת נשא

(כב) נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו׳ – כבר זכרנו הסיבה בהיות עבודת הלויים על פי אהרן ובניו. ולהיות עבודת בני קהת יותר נכבדת, היתה משמרתם ביד אלעזר, להיותו יותר נכבד מאיתמר, ועבודת בני גרשון ובני מררי היתה משמרתם ביד איתמר.
גם הם כמו שציויתך על בני קהת לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה. אמר כמו שצויתיך ולא כמו שנשאת מפני שהוא סובר שלא נשא ראש הקהתים עד אחר שצוה לישא כל שלשתם כי אחר כלם ויפקוד משה ואהרן ונשיאי העד׳ את בני הקהתי משמע שלא פקד אותם רק אחר שצוה לפקוד כל שלשתן ואמר כמו שצויתיך לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבוד׳ ולא אמר כמו שצויתיך על בני קהת לפקוד אותם מפני שכונתו בזה שאין מלת גם דבקה עם מלת נשא רק עם לבית אבותם למשפחותם מבן שלשים שנה ומעלה הבא אחריו כאלו אמר נשא את ראש בני גרשון וגם הם יפקדו לבית אבותם למשפחותם מבן שלשים שנה ומעלה עד בן נ׳ שנה כל הבא לצבא צבא לעבוד עבוד׳ באהל מועד ומפני שהאריך בדבור חזר ואמר תפקוד אותם כל הבא לצבא צבא לעבוד עבוד׳ באהל מועד ולא רצה לומ׳ שמלת גם דבקה עם מלת נשא מפני שאם כן גם אותם מבעי ליה ועוד היה לו להקדים מלת גם קודם ראש בני גרשון לומ׳ נשא גם את ראש בני גרשון כי אחר מאמר נשא את ראש בני גרשון אינו נופל לומר גם אותם אבל ראב״ע פי׳ בעבור שנשא את ראש הקהתים ונראה שהוא סובר שמלת גם דבקה עם מלת נשא ובאה מלת הם במקום אותם כמו ולשם יולד גם הוא שהוא במקום לו אבל עם כל זה לא תקן הקדימה והאיחור של מלת גם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

וידבר ה׳ אל משה וגו׳ נשא את ראש בני וגו׳ עד וישלחו מן המחנה.
אין ספק שזכרה התורה כאן עניני קהת וגרשום ומררי ולא כפי זמני תולדותם. אלא כפי מעלת משאם ועבודתם. לפי שמעלת המשא תעשה מעלה ויתרון בנושאי אותו לכן נתעלו בני קהת לפי שהם היו נושאים את ארון העדות וכל כלי ההיכל ומזבח העולה. ומפני מעלת קדושה שקנו מפאת משאם זכרם הכתוב כאן ראשונה. הלא תראה שבמספר מנין הלוים מבן חדש נזכרו בסדר תולדותם גרשום ראשונה וקהת אחריו ומררי באחרונה לפי שאותה הספירה לא נעשית כפי משאם. אבל כאן שנמנו לענין המשא זכרם כפי מעלתו קהת ראשונה.
האמנם נשאר לדעת למה זה ניתן המשא הקדוש ההוא לבני קהת ולא ניתן לבני גרשום הגדול ממנו. אבל התשובה בזה היא שכמו שנבחר שבט לוי לעבודת הקדש לפי שיצאו משה ואהרן ממנו כן נבחר מפני זה קהת שהיה אביו של עמרם אביהם לשאת את כלי הקדש אם כן לכבוד משה ואהרן נתכבד שבטו ובית אביו ומשפחתו ולזאת הסבה נתיחדו בני קהת לשאת את כלי הקדש. גם לכבודם נזכר כאן מנין בני קהת בראשונה וזכר אחריו גרשום לפי שהיתה עבודתו ומשאו יריעות המשכן ומכסהו מעורות תחשים וקלעי החצר. ואחריו בני מררי שהיה משאו יותר פחות ושפל מעצמו לשאת קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו החצר והאדנים ויתדותם. הנה א״כ נזכרו אלו המשפחות כפי מעלת משאם והותרה השאלה הא׳.
והנה בא צווי בני קהת לאהרן עם משה. לפי שהיה צריך שאהרן ובניו ישתדלו במשא בני קהת כי קודם שהם יבואו לשאת הדברים המקודשים היו באים בני אהרן עמו והורידו את הפרוכת ויכסו את הכלים כמו שביארתי. עד שמפני זה בא ג״כ בענין הקהתים דבור אחר אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים זאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם אל קדש הקדשים כי לפי שהיה משאם מסוכן מאד מפני קדושתם היה צריך אל הכסוי שיעשו בו אהרן ובניו ולכך נצטווה בענינם אהרן עם משה והזהיר לשניהם אל תכריתו אבל במשא גרשום ומררי שלא היה צורך לכסוי שיעשה אהרן לא נצטווה לו ולא נאמר לו בענינם אזהרת אל תכריתו כאשר נאמר בבני קהת והותרו בזה השאלות הב׳ והג׳.
והנה לא בא דבור על ענין בני מררי לפי שבבני קהת יען היה פקיד עליהם אלעזר בן אהרן בא דבור מיוחד עליהם. אמנם גרשום ומררי לפי שהיו שניהם משמרת איתמר בן אהרן נשתתפו שניהם בדבור אחד. והנה מסדר הפרשיות כאשר ראה שהתורה הקדימה קהת לגרשום למעלת המשא והיה בלתי ראוי שירהבו הנער בזקן. ראה לעשות התחלת הסדר הזה בגרשום כדי שבזה יקנה גרשום על קהת מעלה וכבוד כבכור על הצעיר ממנו לימים אחר שכבר נתעלה קהת בקדימ׳ זכרונה מפני משאו ולפי שלא יחשוב משה רבינו שכיון שנתאח׳ מנין גרשום אחר קהת יהיה נמנה באופן מתחלף ממנו שאלמלא כן לא היה קודם אליו לכן הוצרך לומר נשא את ראש בני גרשום גם הם ר״ל באותו אופן עצמו שנמנה קהת תמנה גם את גרשום. אבל מררי שלא יפול עליו הספק והחשש הזה לא נאמר בו גם הם והותרו השאלות הד׳ והה׳.
נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם – לפי שלמעלה אמר נשא את ראש בני קהת. וגרשון היה הבכור והיה ראוי להקדימו בראשונה והקדים לקהת. לזה אמר נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שנאמר בקהת נשא את ראש בני קהת. כן אמר בגרשון נשא את ראש בני גרשון גם הם. כי אחר שהוא בכור ראוי לומר בו כמו בקהת. ולכן תמצא שלא אמר במררי נשא את ראש בני מררי אלא בני מררי. אבל בגרשון אמר נשא כמו בקהת לפי שהיה בכור. ולזה אמר בגרשון לבית אבותם למשפחותם. אבל בקהת אמר למשפחותם לבית אבותם. לרמוז כי הטעם שאמר בהם נשא ראש בני גרשון כמו בקהת. לפי שהיה בכור כמו בית אב. וזהו לבית אבותם מצד בית אבותם. וכן במררי אמר למשפחותם לבית אבותם מטעם הנזכר. וכל זה הכבוד ניתן לבני קהת מפני מעלת התורה. כאומרם ז״ל יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני לפנים. וכן אמרו יקרה היא מהבכור שיצא קודם אחיו. כד״א וזאת לפנים בישראל. ולכן אע״פ שגרשון היה הבכור. יצא קודם קהת ונתן הכבוד לקהת לפי שהיה בעל תורה. לפי שאין כבוד אלא לחכמים שנאמר כבוד חכמים ינחלו. כאומרם ז״ל את מוצא בו׳ דורות שהיו עד יעבץ ולא נאמר בהם כבוד אלא בו. לפי שהיה בעל תורה דכתיב ויהי יעבץ נכבד מאחיו. ולכך אמרו כי בני לוי מעולים מכל השבטים. ובני קהת מעולים מכל שבט לוי. ומה חשיבותם שבשביל כבוד הארון היו הולכים יחפים. כאומרו של נעליך מעל רגליך כי המקום וגו׳. וכן היו הולכים הפך מכל האחרים. שכל האחרים היו הולכים פניהם לדרך. ובני קהת היו הולכים פניהם אל הארון ואחוריהם אל הדרך. אמר הקב״ה אחר שכל זה עושים לכבודי. אני עושה לכבדם בראש. דכתיב נשא את ראש בני קהת ואח״כ נשא את ראש בני גרשון. הה״ד כי מכבדי אכבד. וכל זה מפני כבוד התורה שהיה קהת מקהיל קהלות ברבים. ולכן נקרא קהת כמו שכתבתי. ובפירוש קהלת הארכתי בזה ואמרתי שהטעם שנקרא שלמה קהלת לפי שהיה מקהיל קהלות ברבים. ומטעם זה נקראו תלמידיו בעלי אסופות. על שהם מקהילים ומאספים העם לשמוע ד״ת. כאומרו אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. וכן אמרתי שנקרא קהלת לפי שהיה חכם מכל האדם. כמו שהיה קהת מכל שבטו ומכל ישראל. וזהו קהלת שיש בו קהת. להורות שהיה בו מעלת החכמה כמו בקהת. והלמ״ד של קהלת הנוספת בו. הוא רמז למלכות שלמה שהיה חכם ומלך. והיו בו שלשים מעלות שהמלכות נקנית בהן. כאומרם ז״ל גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות. שהמלכות בשלשים מעלות. והתורה במ״ח. ולפי ששלמה היה בעל תורה והיו בו שלשים מעלות של המלכות נקרא קהלת. ולכן בכאן אמר נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שצויתיך על בני קהת בראשונה אע״פ שגרשון היה הבכור. ולכן אמר בקהת ויפקוד משה ואהרן ונשיאי העדה את בני הקהתי. כי מפני כבוד התורה מנו אותם משה ואהרן ונשיאי העדה. אבל בבני גרשון לא אמר ופקודי בני גרשון ובסוף אמר אשר פקד משה ואהרן על פי ה׳ ולא הזכיר בו הנשיאים. אבל בבני מררי תמצא ששינה ואמר ופקודי משפחות בני מררי למשפחותם. מה שלא כתב בקהת וגרשון אלא למשפחותם לבית אבותם. ובמררי כפל בני מררי למשפחותם. ואולי שאע״פ שהיה הקטן היה מרובה במשפחות יותר מאחיו. ולכן אמר בו ופקודי משפחות בני מררי למשפחותם. וכן תמצא שכתב בו על פי ה׳ ביד משה כמו שכתב בקהת אבל בבני גרשון לא אמר ביד משה. ואולי שאמר כן מן הטעם הזה עצמו. או שרצה לומר בו משפחות. וכן וביד משה לכבודו. לפי שהיה הקטן והיה עליו טורח מרובה מכל אחיו. ולכן תמצא כי להחזירם כולם לכבוד בשוה לקרר דעתם. חזר לומר בכולם כל הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל את הלוים. וכן חזר לומר על פי ה׳ פקד אותם ביד משה. איש איש כדי לכתוב בכולם ביד משה מפני כבודם. כאומרם גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

גם הם כמו שצויתיך על וכו׳. רוצה לומר, שאין פירוש הכתוב לענין המנין בלבד, ורצה לומר שימנה גם בני גרשון, שהרי כבר נמנו כל ישראל (לעיל ב, לב), ומאי ״גם הם״ דקאמר, דמשמע לשון ״הם״ שלא היה זה רק בלוים. והכי נמי לא מצי קאי על ״למשפחותם לבית אבותם״, דכל ישראל נמנו למשפחותם לבית אבותם (לעיל א, ב). ואין לומר דקרא קאי אבן שלשים שנה ומעלה הכתוב אחריו, דהא כתב בפני עצמו (ראו פסוק כג) ״מבן שלשים שנה ומעלה תפקוד אותם״, וכיון דכתיב בפני עצמו ״מבן שלשים תפקוד אותם״, ״נשא ראש בני גרשון גם הם״ לא לענין למנות אותם מבן ל׳ קאמר. ולפיכך פירש הכתוב ״גם הם״ ׳כמו שצויתיך לראות כמה הגיע וכו׳⁠ ⁠׳, ואהא קאי ״גם הם״, שכמו שצויתיך על בני קהת לראות כמה הגיעו לכלל העבודה (רש״י לעיל פסוק ב), כן תראה גם כן כמה הגיעו לכלל העבודה בבני גרשון. וזה שלא היה בכלל ישראל, שלא היו ישראל נמנין לראות כמה הגיעו לכלל עבודה:
ואין להקשות, דלא נזכר בכתוב רק המנין, והיכן נזכר שיראה כמה הגיעו לכלל עבודה, דודאי מדכתיב ״נשא את ראש בני גרשון״, ולא כתיב ׳פקוד בני גרשון׳, בודאי פירושו שיברר קצת מהם לא כולם, והיינו אותם שראויים לכלל עבודה, שכן משמע לשון ״נשא״, שישא את ראש קצתם מתוך השאר, ואהא קאי ״גם הם״. ולפיכך בפרשה הקודמת אצל ״נשא את ראש בני קהת״ (פסוק ב) פירש רש״י גם כן (שם) ׳מנה מהם כמה הגיעו לכלל עבודה׳, והיינו כדי לתרץ לשון ״נשא״ הכתוב שם. וראיה לזה, שבמנין הלוים כתיב (ראו לעיל ג, טו) ״פקוד כל בני לוי״, ולא כתיב ״נשא״, והיינו משום שהלוים היו נמנים כולם מבן חדש ולמעלה (שם), וכאן לא נמנו אלא הראויים לכלל עבודה. וזהו שדקדק (רש״י פסוק ב) בלשונו לומר ׳מנה מהם׳, ולא ׳מנה אותם׳, כי לשון ״נשא״ משמעה המקצת ימנה מהם. ובלא לשון ״נשא״ אתי שפיר, דכיון דכבר נמנו הלוים (לעיל ג, לט), על כרחך הא דכתיב ״נשא בני גרשון״ רצה לומר שימנה מהם כמה הם שראוים לעבוד:
ואם תאמר, למה לי לכתוב ״גם הם״, אם ללמוד שימנה אותם שבאו לכלל עבודת משא, הא בהדיא כתיב (פסוק כג) ״מבן שלשים שנה ולמעלה תפקוד אותם״, ויש לומר, דאי לא כתב ״גם הם״, הוה אמינא דלא מתחייב במנין אלא אם יש בו תרתי; דהיינו שהוא בן ל׳, וגם הוא עובד באהל מועד, כדמשמע קרא ״מבן שלשים שנה ולמעלה כל הבא לעבוד וכו׳⁠ ⁠⁠״, ולפיכך ילפינן מבני קהת דכיון שהגיע לכלל עבודה, אף על גב שלא עבד, שהיה לו אונס או מחמת חולי, חייב במנין. וזהו שכתב רש״י ׳כמו שצויתיך וכו׳ לראות כמה הגיע לכלל עבודה׳, אף על גב שלא עבד:
ואם תאמר, בני קהת גופייהו שמא לא מתחייב אלא אם כן הוא בן שלשים ועבד באהל מועד, ויש לומר, דבני קהת כתיב (פסוק ג) ״כל בא לעבוד״, ולא כתיב ״כל הבא״ בה״א, דודאי כשנכתב בה״א הידיעה משמע שלא כל שהוא מבן שלשים יהא נמנה, רק אותו שבא לעבוד, ולא אותו שלא בא לעבוד, שכל ה״א הידיעה משמע שהוא ידוע כבר שבא לצבוא צבא באהל מועד, וכיון שהוא ידוע שבא לצבוא צבא אז יהא נמנה מבן ל׳. אבל ״כל בא לצבא״ (פסוק ג) בלא ה״א הידיעה, משמע שלא בא ללמוד, אלא שאין פחות מבן ל׳ ראוי לעבודה, והכי פירושו, מבן שלשים ולמעלה הוא בא לצבא לעבוד וכו׳, וכמו שפירשנו אצל ״כל יוצא צבא״ (לעיל א, ג), ׳מגיד שאין פחות מבן כ׳ יוצא צבא׳ (רש״י שם) בריש במדבר, עיין שם (גו״א אות ו). ולמדנו מזה שמיד שהגיע לכלל העבודה חייב במנין:
ואם תאמר, לא ליכתוב ״גם הם״ ולא ״כל הבא״, והשתא ידעינן גם כן שמיד שבא לכלל עבודה חייב במנין, ויש לתרץ, דאי לאו ״כל הבא״ הייתי אומר אפילו חרש ושוטה בני מניין הם, דהא בני ל׳ [שנה] הם, ו׳כל בא לצבא צבא׳ דכתב פירושו שאין פחות מבן ל׳ הוא בא לעבוד עבודה, אבל במנין שייך נמי אף על גב שהוא לאו בר עבודה, לכך כתב ״כל הבא״, דרצה לומר דווקא כל הבא לעבוד, דהיינו שראוי לעבוד, וקאי ״כל הבא״ על ״מבן שלשים ולמעלה״, לפרש איזה ראוי למנין – אותו הידוע שראוי לעבוד, אבל אותו שאין ראוי לעבוד – לא:
ואם תאמר, בני מררי נמי דלא כתיב ״גם הם״, וכתיב (פסוק ל) ״כל הבא״, מנא ליה שיש למנות כל הראוים לעבודה אף על גב שאינו עובד, ויש לתרץ, דודאי מבני גרשון ילפינן, דמאי שנא, כמו שחייבה התורה במנין בני קהת וגרשון משהגיע לכלל עבודה, הכי נמי בני מררי. אבל בבני גרשון הוצרך לכתוב ״גם הם״, דכיון דכתיב ״כל הבא״ דמשמע דוקא הבא לעבוד וגם הוא בן ל׳ חייב במנין, הוצרך לכתוב ״גם הם״. אבל השתא בבני מררי, כיון דעל כרחך אנו צריכין לפרש ״כל הבא״ בבני גרשון כמו שפרשנו למעט חרש ושוטה, הכי נמי ממעטינן גבי בני מררי חרש ושוטה, וילפינן בני מררי דומיא דבני גרשון וקהת, דיש ללמוד סתום מן המפורש. אבל בבני גרשון, כיון דמסתבר לפרש קרא כפשטיה, דהיינו שהוא בן ל׳ ובא לעבוד, הוי מפרשינן כך, אף על גב דלא הוי דומיא דבני קהת:
נשא את ראש בני גרשון – היה לו למנות תחילה את בני גרשון הבכור, ומה שרצו לתקן זה במדרש הרבתי (ו׳:א׳) לומר שלפי שנמסר משא הארון אל קהת ע״כ מנאו תחילה לכבוד הארון היא גופא קשיא למה לא מסר משא הארון אל הבכור לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה.
והקרוב אלי לומר בזה, שרצה הקב״ה להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרא לקדוש ה׳ מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה׳ אשר אתו ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון ע״כ מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. אך מדסמך בעל המדרש ענין זה לפסוק יקרה היא מפנינים (משלי ג׳:ט״ו) כדאיתא ברבתי ודאי כוונתו להורות שכתר תורה הפקר לכל וע״כ לא ניתן הארון אל הבכור שלא יהיה תפארתו לומר אני ראוי לכתר תורה יתר מזולתי אלא הכל שוין בה לכך נאמר יקרה היא מפנינים. היינו מכ״ג שנכנס לפני ולפנים כי לכתר כהונה אין זוכה כ״א מי שהוא מזרע אהרן אבל כתר תורה הפקר לכל והכל זוכין אליו, ויקרה היא מפנינים, מכתר מלכות שיש לו זהב ורב פנינים ואין זוכה בו כ״א מי שהוא מזרע דוד אבל לכתר תורה הכל זוכין ומטעם זה דרש ברבתי יקרה היא מפנינים מן הבכורה כד״א וזאת לפנים בישראל, (רות ד׳:ז׳) כי אל הבכורה אין זוכה כ״א מי שנולד ראשונה אבל לתורה הכל זוכין. ד״א לכן לא ניתן משא הארון אל הבכור שלא תזוח דעתו עליו ביותר. וי״א הטעם לפי שמן קהת יצאו משה ואהרן מקבלי התורה.
גם הם – בב׳ תיבות אלו חתם הענין לומר שעל כל פנים יספור תחילה את בני קהת ואח״כ יספור וימנה את בני גרשון גם הם, ואלמלא מקרא זה כתוב היה אפשר לומר שרצונו ית׳ למנות בני גרשון תחילה כי הוא הבכור ומה שצוה תחילה שימנה את בני קהת לא כדי להקדימו במספר אלא בעבור חשיבת הארון הזכירו תחילה, שכן מצינו במשכן וכליו שבראש כל אמר ועשו ארון עצי שיטים (שמות כ״ה:י׳). ואחר כך הזכיר המשכן, ובעשייתם עשה בצלאל תחילה משכן ואח״כ כלים, א״כ ודאי מה שהזכיר הארון תחילה לא כדי להקדימו בעשייה אלא לכבוד הארון וחשיבתו הקדימו, כך הייתי אומר שלכבוד הארון שהיה משא בני קהת הקדים תחילה מינוי של בני קהת אבל לעולם כשיבא משה לישא את ראשם ימנה הבכור כבכורתו תחילה, ת״ל נשא את ראש בני גרשון גם הם. משמע שמתחילה תשא את ראש בני קהת ואחר כך ראש בני גרשון כי כל גם מוסיף על ענין ראשון בא.
ונאמר לשון נשא בבני קהת ובבני גרשון, ולא בבני מררי, לפי שהיה לשניהם מעלה ביתר שאת על בני מררי, קהת מצד משא הארון וגרשון מצד הבכורה, ועוד שמשאו היה יותר מקודש מן משא בני מררי שהיה הפחות שבכולם, ע״כ לא הזכיר אצלו לשון נשא, ובזה אתי שפיר ג״כ מה שאמר גם הם ולא אמר גם אותם אלא שר״ל הלא גם המה יש להם יתרון אשר מצדו הם ראוין לנשיאת ראש והיינו הבכורה כאמור. ומטעם זה נאמר בכ״מ למשפחותם לבית אבותם. חוץ מבני לוי שנאמר בהם פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם. (במדבר ג׳:ט״ו) וכאן נאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם טעם אחד לשניהם כי הבכורה באה לאדם מצד אבותיו אם הוא כחו וראשית אונו, וכשבא להחליף הלוים בבכורים הזכיר בלוים לבית אבותם כאילו היו המה הבכורים אשר מעלתם תלויה בבית אבותם, וכן כאן אמר נשא את ראש בני גרשון הבכור גם הם ר״ל גם הם יש להם מעלה ומה היא המעלה לבית אבותם, היינו הבכורה המתיחסת לבית אבותם. ואם נפשך לומר שהקדמת לבית אבותם שייך דווקא אצל הבכורים ולא אצל הלוים אז נוכל לומר שלכך הזכיר אצל הלוים לבית אבותם למשפחותם. להורות שימנה גם בכורי הלוים כי סד״א מאחר שדיו לבכור שיפקיע את עצמו מן הפדיון לא נתנו בכורי הלוים תחת בכורי ישראל וא״כ אין צורך למנותם בחנם, קמ״ל פקוד את בני לוי לבית אבותם שאפילו הבכורים שמעלתם מבית אבותם יספור וימנה כי אע״פ שאינן בכלל פדיון הבכורות מ״מ הם בכלל מינוי עבודת המשכן וכליו.
(הקדמה)
נשא
(כב) נשא: פרשה פתוחה.
נָשֹא: בסי״ן, לא בשי״ן.⁠א [נשא].
א. ראה הערתי לבר׳ לו ח (׳וישב׳).
כמו שצויתיך. הא דנקט רש״י כמו שצויתיך על בני קהת ולא כמו שנשאת לבני קהת, משום דעדיין לא נשא את ראשם של בני קהת אלא הקב״ה צוה למשה שישא את ראשם לעיל בפ׳ במדבר והמעשה כתיב בפרשה זו, לכך נקט כמו שצויתיך על בני קהת ר״ל כך מצוה אני אותך גם על בני גרשון, ויהיה מלת גם דבוקה עם לבית אבותם למשפחותם וגו׳. ועי״ל דק״ל הל״ל גם אותם כי מלת הם נופל על דבר אחר, כגון הם ילכו, הם ישרתו אבל על נשא אינו נופל לשון הם אלא אותם, לכך פירש כמו שצויתיך וכו׳ ואותם אינו נופל על שתי מלות אלו על פועל ועל נפעל מצאתי:
שהגיעו לכלל. הא דלא נקט כך כמו שצויתיך על בני קהת לישא את ראשם, משום דק״ל למה לא כתב רחמנא הכי, נשא גם את ראש בני גרשון לבית אבותם וגו׳ ואז לא היה צריך למכתב הם. ומתרץ דאי הוה כתב נשא גם וגו׳ היה משמע דגם תקבל מנינם מבן כ״ה שנה ומעלה, א״נ מבן חדש ומעלה, לכך כתב גם בסוף, לומר לך דגם לא קאי אנשא דלעיל, אלא קאי אמבן ל׳ שנה וגו׳ דלמטה, וזהו שנקט שהגיעו לכלל עבודה דהיינו מבן ל׳ עד בן נ׳. מצאתי:
Just as I commanded you. Rashi stated "just as I commanded you concerning the sons of Kehos" rather than "just as you counted the sons of Kehos" because he had not yet counted them. Hashem had commanded Moshe to count them, previously in Parshas Bamidbar (4:2), and the act of doing so is recorded in this Parshah. Therefore Rashi writes "just as I commanded you concerning the sons of Kehos,⁠" meaning that I am also commanding you to do the same for the sons of Gershon. Consequently the word גם (also) is connected to the phrase "according to the house of their fathers, according to their families.⁠" Alternatively, one may say that Rashi was answering the question: The Torah should have stated "גם אותם (also them)" because the word הם is normally used as a subject, for example הם ילכו (they shall go), הם ישרתו (they shall serve). However the word הם is not used [when referring to an object] as with the word נשא (count), rather [the word] אותם is used. Therefore Rashi explains "just as I commanded you…" and אותם is not used with these two words—that are either in the active פועל or in the passive נפעל constructs.
Have reached [the working] category. Rashi did not state "just as I commanded you concerning the sons of Kehos to count them" because he was answering the question: Why didn't the Torah write "also count the sons of Gershon according to the house of their fathers…" such that there would have been no need to write הם (them). He answers that if it had written "also count…" this would have implied that you should also take their count from twenty-five years and above, or alternatively from one month and above. Therefore it wrote גם (also) at the end of this phrase to indicate that גם does not refer to the count mentioned previously, rather to the phrase "from thirty years…" below (v. 23). This is why Rashi stated "[how many] have reached the working category,⁠" which lasts from the age of thirty until fifty.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 21]

נשא את ראש בני גרשון – לפי שהפסיק למעלה בפרשת אל תכריתו וכו׳, הוצרך עתה לצוות בדבור פרטי שימנה גם בני גרשון, מה שאין כן בבני מררי האמור בסמוך בלי הפסק ביניהם לא הוצרך עוד לכפול הצווי ולומר נשא את ראש בני מררי:
גם הם – לפי שהקדים הכתוב מנין בני קהת למנין בני גרשון בעבור יתרון קדושת משאם, אעפ״י שגרשון הוא הבכור, אולי יחשוב משה שיהיה גם מנין בני גרשון באופן מתחלף ממנין הקהתים, לכן הוסיף הכתוב גם הם, כלומר באותו אופן עצמו שנמנה קהת תמנה גם גרשון, וכמו שמפרש והולך מבן שלשים וכו׳:
נשא את ראש – נשא מקור במקום צווי כמו זכור שמור, ואמר במנין ישראל שאו (לעיל א׳ ב׳) כי מנינם היה תחלת התנשאותם לעשותם ד׳ מחנות ד׳ דגלים, אמנם הלויים שכבר היה להם התנשאות להיות כלגיון של מלך וה׳ נחלתם גם סביב למשכן יחנו, ומנינם כעת שהוא לייחד עבודה מיוחדת לכל אחת ממשפחותיהם, והוא נשיאות ראש חדש על מה שהיה להם, לכן לא אמר שאו כ״א נשא לשון מקור שיורה על המשך נשיאות ראש הולך ומתנשא ממדרגה למדרגה (רמ״א).
נשא
נשא וגו׳ – מניין בני קהת בא ראשון בכתוב. ואף על פי שגרשון היה הבכור, היה צורך לעסוק תחילה בבני קהת; שכן הכתוב קבע כאן את סדר מסירת כלי הקודש של המקדש בנסוע המחנה, ובני קהת היו מופקדים על כלי הקודש. גם בנסוע המחנה, הייתה עטיפת ומסירת הכלים המקודשים ביותר של המקדש קודמת לכל דבר אחר. משום כך, בעת הציווי על מניין בני קהת, נקט הכתוב בלשון ״מתוך בני לוי״ (לעיל פסוק ב), שכן מניין זה ייחד אותם והעניק להם חשיבות.
עתה מזכיר הכתוב את מניין בני גרשון וקובע את תפקידם. תיבות ״גם הם״ מתייחסות לאותו מניין ראשון [של בני קהת]. הן מורות שהקדמת בני קהת לא נועדה להפלות לרעה את בני גרשון. ושמא משום כך נאמר גם כאן – כפי שנאמר על כל שבט לוי (לעיל ג, טו) – ״לבית אבתם למשפחתם״, ואילו בשאר המקומות נאמר ״למשפחתם לבית אבתם״. המשמעות היא, שבני גרשון – לא פחות מהאחרים – יוצרים ״בית״ בזכות עצמם. בהתאם לכך נאמר במדרש (במדבר רבה ו, ב): ״מהו שאמר הכתוב ׳גם הם׳? שלא תאמר שלכך מנה בני גרשון שנִיים שהם פחותים מבני קהת, לאו, אלא כתב ׳גם הם׳ שאף בני גרשון כיוצא בהם של בני קהת, אלא שהקדימם הכתוב כאן בשביל כבוד התורה (לפי שקהת היה מטועני הארון)״ וכו׳.
נשא את ראש בני גרשון גם הם – ר״ל הגם שהם ירודים נגד בני קהת בכ״ז גם הם י״ל התנשאות נגד בני מררי שהם נשאו דברים המכובדים אחרי משא בני קהת, ומעלתם זה בא להם לבית אבותם – ר״ל מצד שגרשון הוא הבכור לאבותיו:
גם הם: משמעו ש״נשא״ כבודם באיזה פרט, כמו שנשא בני קהת במשא קודש הקדשים כך בני גרשון היו מיוחדים באיזה פרט, ויבואר בסמוך.
לבית אבותם למשפחותם: כאן הקדים ״לבית אבותם״, משום שיחוסו על מררי הוא משום שהיה בכור לאביו. מדרש רבה.
נשא – לשון צווי כמו זכור את היום הזה (פרשת בא), שמור את יום השבת (פרשת ואתחנן), הלוך וקראת (ירמיהו ב׳:א׳), אבל באלה הוא מלא ו״ו, וכאן הוא חסר, וכן פרשתי גם עֲמֹד פתח האהל (שופטים ד׳:כ׳) לשון צווי והראוי עמד עָמֹד (שאל״כ היל״ל עִמְדִי) וגם שם הוא חסר ו״ו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(כג) מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה עַ֛ד בֶּן⁠־חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקֹ֣ד אוֹתָ֑ם כׇּל⁠־הַבָּא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
you shall count them from thirty years old and upward until fifty years old; all who enter in to wait on the service, to do the work in the Tent of Meeting.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונימושב זקניםאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בעודהכל
מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא עַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנֵי יָתְהוֹן כָּל דְּאָתֵי לְחַיָּלָא חֵילָא לְמִפְלַח פּוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא.
from thirty years and upwards to fifty years shalt you number them, of all who come by companies to perform service in the tabernacle of meeting.
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד
מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָּא עַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנֵי יָתְהוֹן כָּל דְּאָתֵי (ח״נ: דְּעָלֵיל) לְחַיָּלָא חֵילָא לְמִפְלַח פּוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא
כל הבא – דְּאָתֵי ולא דְּעָלֵיל
א. במקצת נוסחים ״כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא״ מתורגם ״כָּל דְּעָלֵיל״, ואינו נכון: כבר נתבאר בפסוק ״בֹּא... אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״, שאונקלוס מבחין בין בָּא במשמע הִגִּיעַ המתורגם בפועל ״אתא״, לבין בָּא בהוראת נִכְנַס מִן הַחוּץ פְּנִימָה המתורגם עָל (משורש עלל, כמו ״עולו אושפיזין״, הכנסו). לכן גם ביאות לאהל מועד מתורגמות ככניסות כגון ״וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ״ (במדבר ז פט) ״וְכַד עָלֵיל מֹשֶׁה״. ואולם בפסוקנו ״כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד״, המשפט הראשי הוא ״כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא״ (ולכן ״צבא״ מוטעם בזקף, טעם מפסיק), וההמשך ״לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ הוא משפט טפל המבאר את מטרת בואו. והואיל ועיקר בואו הוא לצבא ולא לאהל מועד, תרגם ״כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא״ – ״כָּל דְּאָתֵי״, כל המגיע לצבא (יא״ר).
ודוגמתו: ״וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ (במדבר ח כב) ״עָלוּ לֵיוָאֵי״, שנכנסו לעבודה באהל מועד. אבל ״מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד״ (במדבר ח כד) ״יֵיתֵי לְחַיָּילָא חֵילָא״, משום שהמשפט הראשי הוא ״יבוא לִצְבֹא צָבָא״ ו״בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד״ הוא משפט טפל.
לִצְבֹא צָבָא – תרגום שורש משותף
ב. שם עצם ופועל הגזורים משורש משותף מתורגמים גם בת״א בשורש זהה כגון, ״ישרצו המים שרץ״ (בראשית א כ) ״יִרְחֲשׁוּן מַיָּא רְחֵישׁ״ וראה עוד שם. וכן כאן: ״לִצְבֹא צָבָא״ – ״לְחַיָּלָא חֵילָא״, ״לַעֲבֹד עֲבֹדָה״ – ״לְמִפְלַח פּוּלְחָנָא״, בשורש משותף.⁠1 וכן בהמשך הפרשה: ״לִמְעֹל מַעַל״ (במדבר ה ו) ״לְשַׁקָּרָא שְׁקַר״, ״לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר״ (במדבר ו ב) ״לְמִידַּר נְדַר נְזִירוּ לְמִיזַּר״.
ג. ״לִצְבֹא צָבָא״ – ״לְחַיָּלָא חֵילָא״ תרגם כפועל יוצא, לעשותם חיילים. אבל ״וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן״ (במדבר לא ז) ״וְאִתְחַיַּלוּ עַל מִדְיָן״ בבנין התפעל הסביל, עיין שם הטעם.
1. ולא כבמקצת נוסחים שתרגמו בשיבוש ״לעבד עבדה״ – ״למיעבד עבידתא״: פועל ״עבד״ העברי מתורגם ״פלח״ ולכן הנוסח הוא ״לעבד עבדה״ – ״למפלח פלחנא״. ואילו ״עבד״ הארמי בא רק כתרגום לשונות עשיה או מלאכה כגון ״מלאכתו אשר עשה״ (בראשית ב ב) ״עבידתיה דעבד״.
מבר תלתין שנין ולעיל ועד בר חמשין שנין תסכום יתהון כל די יעול לחיל קרבה למפלחא פולחן במשכן זימנא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למפלח״) גם נוסח חילופי: ״{למפ}⁠לוח״.
מבר תלתין שנין ולעילא ועד בר חמשין שנין תמני יתהון כל דאתי לחיילא חילא למעבד עיבידתא במשכן זימנא.
from thirty years to fifty years, of all who come by bands to do the work of the tabernacle of ordinance.
מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו׳ – תָּנֵי (תוספתא שקלים ג׳:ט״ז): כֹּהֵן גָּדוֹל אֵין נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֶלָּא אִם כֵּן נִמְשַׁח שִׁבְעָה וְנִתְרַבָּה שִׁבְעָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא נִמְשַׁח שִׁבְעָה וְנִתְרַבָּה שִׁבְעָה וְעָבַד, עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. כֹּהֵן הֶדְיוֹט אֵין נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִשֶּׁלּוֹ וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִשֶּׁלּוֹ וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ וְעָבַד, עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. בֶּן לֵוִי אֵין נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֶלָּא אִם כֵּן לָמַד חָמֵשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה (במדבר ח׳:כ״ד), וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה, אִם נֶאֱמַר: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים לָמָּה נֶאֱמַר: מִבֶּן שְׁלשִׁים, וְאִם נֶאֱמַר: מִבֶּן שְׁלשִׁים לָמָּה נֶאֱמַר: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים, אֶלָּא, כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁמִּבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים וְעַד בֶּן שְׁלשִׁים הָיָה לָמֵד, מִכָּאן וָאֵילָךְ מְקָרְבִין אוֹתוֹ לָעֲבוֹדָה. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה בְּמִשְׁנָתוֹ בְּתוֹךְ חָמֵשׁ שָׁנִים, שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שָׁלשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ (דניאל א׳:ה׳). זָקֵן אֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בַּגָּזִית אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה דַיָּן בְּעִירוֹ, מִשֶּׁנַּעֲשָׂה דַיָּן בְּעִירוֹ מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בְּהַר הַבַּיִת, מִשָּׁם מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בַּחֵיל, מִשָּׁם מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא – שֶׁהָיוּ שׁוֹעֲרִים.
לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד – שֶׁהָיוּ מְשׁוֹרְרִים.
מִן אבּןִ תַּ׳לַאתִ׳יןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא אִלַי׳ אבּןִ כַ׳מסִיןַ סַנַתַּ תַּעֻדֻהֻם כֻּלֻּ אַלדַאכִ׳לִ פִי אַלגַיְשִׁ לִלכִ׳דמַתִ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ
מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה תמנה אותם, כל⁠־הנכנס לצבא, לשרות באהל הועידה.
מבן שלשים שנה ומעלה – בחמשה זמנים הלוים נמנים מבן חדש מבן שלשים שנאמר מבן שלשים. מבן חדש להיות פוטרין את בכורי ישראל 1מבן (שלשים) ליטול מניות הלוים דכתיב בדברי הימים בפרשת יחזקיהו המלך דכתיב (דברי הימים ב לא) מלבד התיחס לזכרים מבן שלש שנים ולמעלה לכל הבא לבית ה׳ לדבר יום ביומו לעבודתם במשמרותם במחלקותיהם. מבן חמש ועשרים שנה מתחנכין לעבודה ולומדין כל חמש. ומבן שלשים היו מתחילין לעבוד. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה:
פס׳: מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד – איזו היא 2עבודה שהיא צריבה עבודה הוי אומר זה השיר, כדתנן 3במסכת ערכין אין פוחתין מי״ב לוים העומדים על הדוכן. ואמרינן בגמרא כנגד מי אמר רב פפא כנגד 4תשעה כנורות וב׳ נבלים וצלצל שהם י״ב שנאמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״ה:י׳) הוא ובניו ואחיו שנים עשר וכתיב (עזרא ג׳:ט׳) ויעמד (יהושע הוא ובניו אחריו קדמיאל) [ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו] וכו׳. לא היו אומרין לא בנבל ולא בכנור אלא בפה כדי ליתן הקול בנעימה. ותנן במסכת תמיד שהה לנסך הניף בסודרין. הקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלוים בשיר. השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש וכו׳ יהי רצון שיבנה במהרה בימינו. כיצד נמנו ישראל והלוים ביום א׳ מלמד שקרא משה רבינו לשרי האלפים ושרי האלפים לשרי המאות ושרי המאות לשרי העשרות ולוים ביום א׳. תדע שהרי בימי דוד לא שב יואב מלמנות את ישראל עד תשעה חדשים ועשרים יום לפי שהיו ישראל מפוזרין בערים. אבל במדבר היו כלם מקובצים לפיכך נמנו ביום אחד. מכאן למדנו שאין מעבירין על המצות שאע״פ שלא מצאנו הקב״ה שאמר לו למשה למנותם בו ביום אמר מצוה הבאה בידי אקיימנה. וכן דוד אומר (תהלים קיט) חשתי ולא התמהמהתי וגו׳:
1. מבן שלש כצ״ל. ליטול מנת הלוים וכו׳ כי מבן ג׳ נתנו להם חלקם ככתוב בדברי הימים:
2. עבודה שהיא צריכה עבודה. כי בעת הקרבת הקרבן היו הלוים אומרים שיר:
3. במס׳ ערכין. (י״ג) ע״ש:
4. תשעה כנורות וכו׳. היינו י״ב כלי שיר וכל לוי היה לו כלי שיר בפני עצמו לנגן עליו לי״ב לוים:
לעבד – להקים את המשכן ולפרקו כדכתיב יורידו אותו הלוים יקימו אותו הלוים (במדבר א׳:נ״א).
לעבוד, "to perform service;⁠" their service consisted of erecting and dismantling the Tabernacle, as is written: יורידו אותו הלוים יקימו אותו הלוים, "the Levites are to erect it, the Levites are to dismantle it.⁠" (Numbers 1,51)
לעבוד עבודה – פרש״י זה השיר במצלתים שהיא עבודת עבודה, משמע דמבן ל׳ עד בן נ׳ הוא דכשר הא מכאן ואילך פסול אפי׳ לשיר. והקשה הר״י דלקמן בפר׳ בהעלותך כתיב ומבן חמישים [שנה] ישוב מצבא העבודה, ופי׳ אבל כשר הוא עדיין לשיר. ותירץ דשמא יש לחלק בין שיר שבכלי לשיר שבפה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

(כג-כו) ואמר זאת עבודת משפחות בני הגרשוני לעבוד ולמשא ואתה לא תמצא שזכר כאן עבודה אחרת אלא המשא שישאו לכן ראוי לומר שכבר ביאר הכתוב למעלה בשבט הלוי בכלל שתהיה מעבודתם שמירת המקדש ביום ובלילה והשיר גם כן אבל מפני שהמשא לא נתבאר עד הנה מה הוא אשר ישאו הוצרך לבארו במקום הזה. ולכר אמר זאת עבודת משפחות הגרשוני לעבוד ולמשא. ובמלת לעבוד תוכלל השמיר׳ ומלאכת השיר. ולכך לא פירש אלא המשא שישאו והוא אמרו ונשאו את יריעות המשכן וגו׳ כי פירש המשא ולא פירש העבודה.
אבל אמר ואת כל כלי עבודתם ואת כל אשר יעשה להם ועבדו. ואין הכוונה בזה כתרגומו וית כל דיתמסר להון כי כבר זכר ענין המשא אבל אמר כלי עבודתם על הכנורות והמצלתים וצלצלי שמע ושאר כלי הנגון שהיו להם לענין השיר. וזהו ואת כל אשר יעשה להם שהוא אם לשיר ואם לשמירה ועבדו העבודה הראויה להם.
והנה אמר בגרשום לבית אבותם ראשונה ואחר כך אמר למשפחותם ולא אמר כן בקהת ולא במררי לפי שנשיאות ראש בני גרשון היה תלוי באביהם שהיה בכור. אבל בני קהת שלא היה נשיאות ראשם אלא מפני המשא אמר בהם ראשונה למשפחותם וכן במררי שלא היה בכור. ונאמר בגרשון לצבא צבא מפני שהיה בכור ונוטל פי שנים.
תפקוד אותם – כפל לומר תפקוד, פרשתי בפרשת במדבר בענין בני קהת.
לצבא צבא וגו׳ – ובבני קהת אמר לצבא לבד, כי הם היו נושאים כלי הקודש הפנימיים לזה אמר לצבא, מה שאין כן מה שלפנינו הם צובאים צבא הצובא קודש שהם היריעות וגו׳ והקרשים וגו׳ שהם צבא הקודש לזה אמר לצבוא צבא, מעתה הם צובאים הצבא.
תפקד אותם, "you will count them.⁠" Why did the Torah have to repeat the instruction to count seeing the word נשא already meant "to count?⁠" I have explained this in connection with the instruction to count the Kehatites (4,20).
לצבא צבא, "to perform public service etc.⁠" When speaking of the service to be rendered by the Kehatites the Torah described this only as לצבא, without the word צבא. This was because they carried only the holy vessels that formed the interior furnishings of the Tabernacle. The materials carried by the clan of Gershon were only vessels for the vessels so to speak, i.e. לצבא צבא. [The author perceives the furnishings of the Tabernacle as being the "army" of the Tabernacle, so to speak. Ed.]
לצבא צבא – להתאסף בצבא הלוים לעבוד עבודה, והיא האמורה בפסוק הסמוך:
הבא לצבא צבא – פירוש צבא חברת אנשים המשתתפים יחד לעמוד במשרת עבודתם. (פעראיין) וטעם לצבא צבא, כל הבא להיות שותף החברה (זיך דעם פעראיין אנצושליעסען) כמבואר למעלה וצבאיו ופקדיהם.
כל הבא לצבא צבא – ואצל קהת ומררי אמר כל הבא לצבא כי גרשון מצד שהיה הבכור היה הוא המצביא בראש והם באו לצבא שהצביא גרשון. לעבוד עבודה – כולל כל עבודת הלוים השיר והשוער והשמירה והמשא, ונגד זה אמר זאת עבודת כולל כולם. ולמשא – שזה מפורש בכאן כמ״ש ונשאו:
כל הבא לצבוא צבא: בבני קהת ומררי כתיב ״כל הבא לצבא״, וכאן כתיב ״לצבוא צבא״, ולא דבר ריק הוא. והענין, דיש לדעת דבני גרשון היו מיוחדים במעלה בשיר שבשעת עבודה, כמו בימי דוד ושלמה היה אסף מבני גרשון הראש קודם להימן מבני קהת, ובביאורי על הספרי הוכחתי הכי מברייתא שם. וזוהי משמעות ״לצבוא צבא״, ד״צבא״ לחוד משמעו – איזו התמנות של כל אדם בביתו או בעירו, ועוד משמעות ״צבא״ – קיבוץ אנשים לדבר אחד, כמו ״הנשים הצובאות״ (שמות לח,ח). ו״לצבוא צבא״ משמעו – מצביאים את הקיבוץ, והיינו עבודת השיר, שהיא בקיבוץ, כדאיתא בערכין פ״ב (משנה ו׳).
ובמדרש רבה (ו,ג) איתא ״לצבוא צבא״ – אלו שוערים, ״לעבוד עבודה״ – אלו משוררים (עכ״ל), והיינו דכתיב כאן ״לעבוד עבודה״ ולא כתיב ׳לעבודה׳ כמו בבני מררי, אלא כדרשת הגמרא בערכין (יא,א) במקרא (להלן פסוק מ״ז) ״עבודת עבודה״ – עבודה שבעבודה הוי אומר זה השיר. ועוד עיין לעיל (ג,כב).
לעבוד עבודה: וכן בבני מררי כתיב (פסוק ל׳) ״לעבוד את עבודת אהל מועד״, משא״כ בבני קהת כתיב (לעיל פסוק ג׳) ״לעשות מלאכה״. היינו משום דבני גרשון ובני מררי אם נתקלקל איזה דבר, תקנו זה הכלי, כדאיתא בשבת פרק הבונה (קב,ב) בקרש שנפל בו דרנא, משום הכי מיקרי ׳עבודה לעבודה׳ שמכבר. משא״כ בבני קהת אם נתקלקל איזה כלי שרת לא היו מתקנים אלא עושים מחדש, כדאיתא בפרק המזבח מקדש (זבחים פח,א) דסכין שנפגם אין מתקנים, משום הכי כתיב ״לעשות מלאכה״ – מחדש.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונימושב זקניםאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בהכל
 
(כד) זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י לַעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא׃
This is the service of the families of the Gershonites, in serving and in bearing burdens.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דֵּין פּוּלְחַן זַרְעֲיָת גֵּרְשׁוֹן לְמִפְלַח וּלְמִטַּל.
This is the service of the family of Gershon, to serve and to carry.
זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא
דֵּין פּוּלְחַן זַרְעֲיָת גֵּרְשׁוֹן לְמִפְלַח וּלְמִטַּל (ח״נ: וּלְמַטּוּל)
לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא – פועל ושם עצם?
״לַעֲבֹד״ הוא שם פועל אבל ״לְמַשָּׂא״, לכאורה הוא שם עצם. ואולם אונקלוס תרגם את שתי התיבות כפעלים בצורת מקור – ״לְמִפְלַח וּלְמִטַּל״ – ולכאורה ראוי היה לתרגם ״וּלְמַשָּׂא״ – ״וּלְמַטּוּל״, שם עצם, כמקצת נוסחים וכמיוחס ליונתן?
אפשר שאונקלוס פירש כראב״ע: ״ולמשא, שם הפועל. וכמוהו ולמסע את המחנות (במדבר י ב) כי משקלי שמות הפעלים משתנים״. כלומר לדעת ראב״ע ״ולמשא״ הוא שם פועל כאילו נכתב ״לשאת״. על דרך זו תרגם גם אונקלוס ״למיטל״ וכמו שתרגם גם ״וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת״ (במדבר י ב) ״וּלְאַטָּלָא יָת מַשְׁרְיָתָא״, ולהסיע.⁠1
ואולם יא״ר סבר כי ״ולמשא״ הוא שם עצם ואונקלוס שתרגם כשני פעלים, ״לְמִפְלַח וּלְמִטַּל״, רצה ״לזווג המלות״, כלומר, לשמור על משקל אחיד של שתי תיבות סמוכות. כדוגמא לכך מציין יא״ר את ״לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״ (בראשית כג ב) ״לְמִסְפְּדַהּ דְּשָׂרָה וּלְמִבְכַּהּ״ (להספדה של שרה ולבכותה) ״ואף על פי שהאחד שם והאחר אינו נראה כן״. אף כאן שומר אונקלוס על משקל אחיד ״לזווג המלות״, ומתעלם מן הצורה הדקדוקית. וכן באר ״מרפא לשון״. ו״באורי אונקלוס״ ציין דוגמא נוספת: ״מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב״ (שמות כח יא), ״מוסבות״ הוא פועל אבל ״משבצות״ הוא שם עצם (רבים של ״משבצת״). אבל אונקלוס תרגם ״מְשַׁקְּעָן מְרַמְּצָן בִּדְהַב״, שניהם כפעלים וכאילו נכתב ״מוסבות משובצות״ ואף זה ״לזווג המלות״.
סוג אחר של זיווג ביטויים נתבאר בפסוק ״בחריש ובקציר״ (בראשית מה ו).
1. ונראה שגם ריב״ג ורד״ק סוברים כך. שניהם מציינים את ״ולמסע את המחנות״ כדוגמא לשם עצם המשמש כמקור ולא ציינו את פסוקנו. וראה שם באורנו.
דא פלחןא זרעייתה דבנוי בדגרשון למפלח ולמטעוןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פלחן״) גם נוסח חילופי: ״{פל}⁠חנה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דגרשון למפלח ולמתעון״) נוסח אחר: ״דג⁠(רי){יר}⁠שוני למיפלוח ולמיטול״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמטעון״) גם נוסח חילופי: ״{ולמט}⁠ען״.
דא היא פולחנת גניסת גרשון למפלח ולמטול.
And this is the service of the family of Gershon, to serve and to carry.
זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי – וְלֹא אַחֶרֶת, מְלַמֵּד שֶׁבְּנֵי גֵרְשׁוֹן הָיוּ אֲסוּרִין לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת בְּנֵי מְרָרִי בְּקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו.
לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא – שֶׁבְּעֵת שֶׁהָיוּ מְקִימִין הַמִּשְׁכָּן הֵם הָיוּ פּוֹרְשִׂין יְרִיעוֹת בְּמִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה מְמֻנֶּה תַּחַת יָדָם הָיוּ מְקִימִין, וּבְעֵת שֶׁהָיוּ פּוֹרְקִין הַמִּשְׁכָּן הֵם הָיוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ עַל הָעֲגָלוֹת.
וַהַדִ׳הִ כִ׳דמַתֻהֻם עַמַלַא וַחַמלַא
וזהו שרותם: עבודה והרמה.
לעבד – להקים את המשכן, ולעשות הלחם, ולשחוט, ולשמר.
ולמשא – שם הפועל, וכמוהו: ולמסע את המחנות (במדבר י׳:ב׳), כי משקלי שמות הפעלים משתנים.
IN SERVING. To put up the tabernacle, to make the showbread, to slaughter, and to guard.
AND IN BEARING BURDENS. Le-massa1 (bearing burdens) is an infinitive. Similarly le-massa2 (causing to set forward) in and for causing the camps to set forward (Num. 10:2). The forms of verbs change.⁠3
1. From the root nun, sin, alef.
2. From the root nun, sin, ayin.
3. Le-massa in our verse is vocalized kamatz, pattach. Le-massa in Num. 10:2 is vocalized pattach, pattach. Hence Ibn Ezra's comment.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

פרשת נשא
לעבד ולמשא – ״לעבד״ בחנותם, ״ולמשא״ בעת המסע. לפי שלמעלה כשאמר ״ומשמרת בני גרשון באהל מועד״ (במדבר ג׳:כ״ה), דבר על משמרתם בעת חנייתם, אמר כאן שכל מה שהיה תחת עבודתם במשמרת בחניה, היה גם כן במשמרת המשא בעת המסע.
לעבוד ולמשא. The former, לעבוד, while the people were encamped; the latter while the people were journeying. ולמשא, at the time of the journeys. Seeing that earlier when the Torah said:ומשמרת בני גרשון באהל מועד, (3,25) it spoke about their carrying out their function at the time of the people being encamped, the Torah also stated that everything which was under their control while the people were encamped remained under their control during the journeys.
הַגֵּרְשֻנִּי: הגימ״ל והנו״ן דגושות בכולן. [הַגֵּרְשֻׁנִּי].
לעבד ולמשא – העבודה והמשא שני עסקים הם, אלא שגם המשא תקרא בשם כללי עבודה, ובנין אב לכלם לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא (לקמן פסוק מ״ז), והענין כך, כבר ביארנו (שמות י״ב ט״ז) כי על כל מעשה שיעשה האדם יפול לשון עבודה, ולכן גם המשא נקראת עבודה, אבל כשיזכיר הכתוב עבודה וגם אחריו משא, יהיה פירוש עבודה כל העסקים והמעשים זולת המשא, והנה על בני גרשון ומררי היה מוטל החוב להוריד המשכן בעת הנסיעה ולהקימו בחנייתם, ולהשגיח שיבא דבר דבר על מקומו הראוי, ועל זה אמר לשון עבודה, ונוסף על זה היה מוטל עליהם המשא בהליכתם ממקום למקום, אבל לבני קהת אסר הכתוב להקים ולהוריד ואפילו ליגע בכלים עד שיהיו מכוסים, וא״כ לא היה מוטל עליהם עבודה אחרת אלא עבודת משא, ולפי זה יהיה הכתוב כאן לעבוד ולמשא כדרך כלל ואחריו פרט, תחלה זכר שני עסקיהם בכלל, ואח״כ פרט ונשאו את יריעות וכו׳ שהוא המשא, ועל העסק השני אמר בסוף הענין ואת כל אשר יעשה להם ועבדו (לקמן פסוק כ״ו), כאשר אפרש שם:
לעבד ולמשא – לעבוד בחנייתם, ולמשא בעת המסע, לפי שלמעלה כשאמר ומשמרת בני גרשון באוהל מועד דבר על משמרתם בעת חנייתם אמר כאן שכל מה שהיה תחת עבודתם במשמרת החנייתם היה ג״כ במשמרת המשא בעת המסע (רע״ס).
לעבוד: עבודת התיקונים ולהעמיד בשעת הקמה.
ולמשא: בשעת מסע.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהנצי״בהכל
 
(כה) וְנָ֨שְׂא֜וּ אֶת⁠־יְרִיעֹ֤ת הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד מִכְסֵ֕הוּ וּמִכְסֵ֛ה הַתַּ֥חַשׁ אֲשֶׁר⁠־עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה וְאֶ֨ת⁠־מָסַ֔ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
They shall carry the curtains of the Tabernacle, and the Tent of Meeting, its covering, and the covering of sealskin that is above on it, and the screen for the door of the Tent of Meeting,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיִטְּלוּן יָת יְרִיעָת מַשְׁכְּנָא וְיָת מַשְׁכַּן זִמְנָא חוּפָאֵיהּ וְחוּפָאָה דְּסָסְגוֹנָא דַּעֲלוֹהִי מִלְּעֵילָא וְיָת פְּרָסָא דִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא.
And they shall carry the curtains of the tabernacle, and the tent of the tabernacle of meeting, its covering, and the covering of hyacinth which is over it above, and the hanging for the door of the tabernacle of meeting;
ויטענוןא ית יריעתה דמשכנה וית משכן זמנה חפייה וחפוי [דססגונהב די עלוי מן לעיל וית חפוי]⁠גד דתרע משכן זימנא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויטענון״) גם נוסח חילופי: ״ויטלון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחפוי [דססגונה]״) גם נוסח חילופי: ״וחפיי ססג׳⁠ ⁠⁠״.
ג. המלים בסוגריים המרובעים הושמטו ע״י הדומות בכ״י ניאופיטי 1 והושלמו בגיליון שם.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מופיע: ״פרס״.
ויטלון ית יריעת משכנא וית משכן זימנא חופאיה וחופאה דססגונא דעלוי מלעילא וית פרסא דתרע משכן זימנא.
They shall carry the curtains of the tabernacle, the tabernacle of ordinance, its covering, and the hyacinth covering which is upon it above; and the hanging of the gate of the tabernacle of ordinance;
וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה – כְּמַשְׁמָעוֹ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי משֶׁה בְּרִיָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הָיְתָה וְלֹא הִכִּירוּ בָּהּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אִם מִין חַיָּה הוּא אוֹ מִין בְּהֵמָה הוּא, וְקֶרֶן אַחַת הָיְתָה לָהּ בְּמִצְחָהּ, וּלְפִי שָׁעָה נִזְדַּמֵּן לוֹ לְמשֶׁה, וְנַעֲשָׂה מִמֶּנָּהּ מִשְׁכָּן, וְנִגְנְזָה. מִדְּקָאָמַר קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לָהּ בְּמִצְחָהּ, מִזֶּה לָמַדְנוּ שֶׁטְּהוֹרָה הָיְתָהּ.
וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – כְּמָה דְתֵימָא: וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח וגו׳ (שמות כ״ו:ל״ו), וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר (במדבר ד׳:כ״ו), אֵלּוּ קְלָעִים שֶׁעָשׂוּ סָבִיב לַחָצֵר, כְּמָה דְתֵימָא: וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר וגו׳ וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן וגו׳ וְרֹחַב הֶחָצֵר וגו׳ וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים וגו׳ וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית וגו׳ (שמות כ״ז:ט׳-ט״ו).
יַחמִלֻוןַ שִׁקַאקַ אַלּמַסכַּןִ וַכַ׳בַּאאַ אַלּמַחצַ׳רִ וַכַ׳בַּאאַהֻ וַגִ׳שַׁאאַ אַלדַארִשִׁ אלּדִ׳י עַלַיְהִ מִן פַוְקֵ וַסִתַּארַ בַּאבִּ כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ
ישאו את יריעות המשכן1, ואת⁠־אהל הועידה2, ואת⁠־המכסים שלו3, ומכסה עורות תחשים אשר עליו מלמעלה ממנו, ואת וילון פתח אהל הועידה.
1. (כדלעיל שמות כ״ו פסוק א ״ועשית את⁠־המשכן עשר יריעות וגו׳⁠ ⁠⁠״ זהו עצם אהל המשכן, עשר יריעות מפשתן רך ואורירי הקרוי שש, בשזירה עם צמר⁠־כבשים צבוע תכלת אפרפר ועם צמר צבוע ארגמן ועם צמר צבוע שני בשלוב צורות, מעשה אמן מהיר במלאכתו)
2. (זוהי השכבה האמצעית של יריעות העשויות מן נוצות קטנות ורכות אשר בתחתית שער העזים)
3. (היא השכבה השלישית העשויה מיריעות אילים מאדמים)
את יריעות המשכן – עשר תחתונות.
את אהל מועד – יריעות עזים, העשויות לאהל עליו.
מכסהו – ערת אלים מאדמים.
מסך פתח – ווילון המזרחי.
את יריעת המשכן THE CURTAINS OF THE TABERNACLE – the ten lower ones,
ואת אהל מועד AND THE TENT OF MEETING – i.e. the curtains of goats' skins which were made as a tent above it (the Tabernacle).
מכסהו ITS COVERING – the rams' skins dyed red.
מסך פתח THE SCREEN FOR THE ENTRANCE – the Veil at the east side.
ומכסה התחש אשר עליו – ואחז הכתוב דרך קצרה, שלא הזכיר מכסה עורות אילים.
ויש אומרים: ששני המכסים היו דבקים.
AND THE COVERING OF SEALSKIN THAT IS ABOVE IT. Scripture is being brief, for it does not mention the ramskin covering.⁠1 Some say that the two coverings were attached.⁠2
1. Which was above the sealskin covering. See Ex. 26:14.
2. Thus the covering of sealskin includes the ramskin covering.
ומכסה התחש אשר עליו – לא הזכיר ג״כ מכסה עורת אילים מאדמים, כי היו דבוקים זה עם זה, או אחז הכתוב דרך קצרה.
ופרשה זו תבאר משא הלוים ועבודתם, כי משא בני גרשון היתה קלה כי היו נושאים הבגדים, והם יריעות המשכן והמכסאות והקלעים, והוא ששנו רז״ל בני גרשון היו ממונים על כלי הארג, והנה היא עבודה קלה משל מררי, אבל בני מררי עבודתם כבדה שהיו ממונין על הנחשת ועל העצים, והן קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, והיה איתמר ממונה על בני גרשון ובני מררי, כי בחנות המשכן היו מחזירין כל הכלים על ידו.
ומכסה התחש אשר עליו, "and the covering of tachash-hide which was above it.⁠" The reason the Torah does not mention here the second type of skin-coverings of the Tabernacle, the ones of red-dyed ram skins, is because they were attached to the tachash-skins. Alternatively, the reason is that the Torah omitted same in the interest of brevity.
The task assigned to the Gershonides was relatively easy in terms of what they had to carry, as they had to carry woven materials, not heavy materials such as the Kehatites carried, or the heavy beams which the Merarites had to load unto the wagons. Ittamar was assigned the duty of supervising both the tasks to be performed by the Gershonides and those of the Merarites.
ומכסה התחש אשר עליו – כתב ר׳ אברהם אחז הכתוב דרך קצרה שלא הזכיר מכסה עורות אלים מאדמים. ויש אומר ששני המכסים היו דבקים:
ומכסה התחש אשר עליו, "and the covering of Tachash hide which was over it, etc.⁠" Ibn Ezra writes that the verse abbreviated the description, omitting reference to the covering consisting of the ram's hides dyed red, which also covered the Tabernacle. (Compare Exodus 36,19) Some commentators believe that both of these coverings were glued to one another so that they formed one cover.
מכסהו – פרש״י עורות אלים מאדמים. תימה למ״ד במסכ׳ שבת (כ״ח א׳) דמכסה אחד היה חציו עורות תחש, א״כ מהו מכסה התחש אשר עליו הלא הכל היה אחד. וי״ל כשהיה גוללו בשעת מסעות היה גוללו לאמצעיתו, נמצא שצד עורות אלים נראה לבד וצד התחש נראה לבד, והוא ב׳ כסויות.
את יריעות המשכן עשר התחתונות. כי אחריו ואת אהל מועד שהם הי״א יריעות עזים הנקראים אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעו׳:
מכסה עורות אלים מאדמים. הנקראו׳ מכסה לאהל כדכתי׳ ועשית מכסה לאהל עורות אלים מאדמים וכאילו אמר ומכסהו וחסר וי״ו וכמוהו רבים אבל ראב״ע אמ׳ מכסהו התחש אשר עליו אחז הכתו׳ דרך קצרה שלא להזכיר מכסה עורות אלים ונראה שהוא סובר שמלת מכסה דבקה עם אהל מועד ופירושו ואת אהל מועד שהוא מכסהו ולא מצאנו שנקראו יריעות עזים מכסה בשום מקום:
מסך פתח וילון המזרחי. כבר פירשתי שהוילון בכל מקום מורה על המחיצה המבדלת והמסך נופל על הסכך אשר מלמעלה ועל המחיצה המבדלת לפיכך פירש שהמסך הזה הוא וילון ומה שאמר המזרחי איננו הבדל כי אין וילון אחר על פתח אהל מועד חוץ מהמזרחי רק הוא תוספת ביאור:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

עשר תחתונות. דיריעות עזים ליכא למימר, דהא כתיב אחריו ״ואת אהל מועד״, דהיינו יריעות עזים:
עורות אלים מאדמים. ובפרשת במדבר (לעיל ג, כה) פירש רש״י על ״מכסהו״ ׳עורות אלים ועורות תחשים׳, שכאן אין לכלול (אותם) בשם ״מכסה״ עורות תחשים גם כן, דהא כתיב אחריו ״ומכסה התחש״. ואם תאמר, מאי שנא כאן שלא כללה התורה שניהם בשם ״מכסה״ כמו בפרשת במדבר (שם), ויש לומר, דהכי שאני, כיון דבפריקה איירי איך היו נושאין, והיו כל אחד בפני עצמו. אבל בפרשת במדבר שהכתוב מדבר איך היו שומרים, ועל מה היו ממונים, כלל שניהם בשם ״מכסה״, דשניהם ביחד היו מכסים על המשכן, ושם ״מכסה״ אחד להם כאשר היו על המשכן, אבל כשהיה כל אחד בפני עצמו, נקרא כל אחד בשם בפני עצמו:
וילון המזרחי. לא היריעה שהיתה כפולה לפני פתח המזרחי (שמות כו, ט), שאותה היריעה היתה מחוברת בשאר יריעות הפרוסות על משכן (שם), ואין לה שם בפני עצמו:
מִלְמָעְלָה: מ״ם שנייה בקמץ. [מִלְמָעְלָה].
עשר תחתונות. הרא״ם פירש מדכתיב אחריו, ואת אהל מועד שהם י״א יריעות עזים הקרוים אהל, כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל:
יריעות עזים. כל זה פירש רש״י בפרשת ויקהל:
מאדמים. וכאלו אמר ומכסהו וחסרה וי״ו וכמוהו רבים. דאל״כ למה זכר מכסה התחש לבדו ולא מכסה העורות אילים:
וילון המזרחי. כבר מפורש בפרשת במדבר. ומ״ש המזרחי אינו הבדל כי אין וילון אחר על פתח אהל מועד חוץ מן המזרחי רק, הוא תוספות ביאור: (וב⁠[גור אריה] פירש דר״ל לאפוקי חצי יריעה הכפולה לפני פתח אהל מועד למזרח כדלעיל פרשת תרומה שהיא מחוברת עם שאר היריעות ואין לה שם בפני עצמה:
The ten lower ones. Re'm explains that Rashi knew this because the Torah afterwards writes "and [of] the אהל (Tent) of Meeting,⁠" which refers to the eleven goat-hair tapestries. They were termed an אהל when the Torah wrote "and make goat-hair tapestries לאהל (to cover)" (Shemos 26:7).
Goat-hair tapestries. I explained all of this is Parshas Veyakhel (Shemos 35:11).
Red dyed. As if the Torah had said ומכסהו (and its covering) however it omitted the vav; there are many examples like this. If one did not say this, why would the Torah have mentioned the tachash skins alone without the cover of the ram skins?
The eastern curtain. This was already explained in Parshas Bamidbar (3:25). When Rashi writes "the eastern [curtain]" this does distinguish it, because there was no other curtain at the entrance to the Tent of Meeting aside from the eastern one. Thus this is only an embellishment of the explanation. Gur Aryeh explains that Rashi means to exclude the half curtain that was folded over in front of the entrance to the Tent of Meeting, to the east, as mentioned previously in Parshas Terumah (Shemos 26:9). It was joined to the other curtains and it did not have a distinct identity in of itself.
את יריעת המשכן – כאן מבאר מה שאמר למעלה (ג׳ כ״ה) המשכן שהוא יריעות המשכן והם התחתונות הנראות בתוך המשכן, והאהל הן יריעות עזים העשויות לאהל עליהם, ואת מסך פתח אהל מועד, הוא הוילון שבמזרח שלא היה שם קרשים:
ואת אהל מועד – היה ראוי ואת האהל, כמו למעלה ג׳:כ״ה.
ומכסה התחש – הטעמים הפוכים, וצ״ל מרכא תביר: ומכס֥ה הת֛חש.
and the tent of congregation. It would have been proper to say merely “the tent,” as in Lev. 3:25.
and the covering of badger (u-mikhseh ha-taḥash). The accents [marking these words, i.e., tevir and merkha] are reversed and ought to be merkha and tevir.⁠1
1. {Translator's note: The existing accents are a disjunctive and a conjunctive, yielding the odd phrasing, “and the covering, of-badger-placed-on-top-of it.” Shadal’s suggested re-accenting would yield the more natural phrasing, “and the covering-of-badger placed on top of it.”}
מכסהו: הוא של עורות אילים מאדמים. ולמאן דאמר שלא היה אלא מכסה אחד עם התחש, מ״מ נקרא זה של אילים מאדמים סתם ״מכסהו״, משום שהיה מונח על רוב המשכן, היינו על ההיכל, משא״כ עורות תחש לא היו מונחים אלא על קודש הקדשים. וזהו ״מלמעלה״ כמו שכתבתי בפרשת תרומה.
{ומכסה התחש: לעיל (ג,כה) כייל שני המכסות יחד בשם ״מכסהו״, וכאן חילק המקרא ביניהם. שלא היו שוין במעלתם, ומי שזכה לשאת זה המכסה לא זכה בזה}.
מכסהו ומכסה התחש – מקיש מכסה עליון למכסה תחתון, מה תחתון קרוי אוהל לטומאה אף עליון קרוי אוהל לטומאה1 (שבח כ״ח.).
1. הנה במשנה כאן מבואר דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, והיינו דבכלל דיני טומאת אהלים, דאע״פ דכל מה שבאוהל עם המת טמא אבל האוהל עצמו אם הוא קבוע בארץ טהור, אם לא שנעשה האוהל מפשתן שאז אפילו אם קבוע בארץ טמא וצריך הזאה וטבילה, דילפינן כן בגז״ש אהל אהל ממשכן דכתיב בטומאת מת (פ׳ חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב (פ׳ פקודי) ויפרוש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל, ופריך בגמרא ואימא מה להלן קרשים אף כאן קרשים, כלומר וא״כ אף של עץ יקרא אהל, ומשני אמר קרא ועשית קרשים למשכן, משכן קרוי משכן [כגון עשר יריעות שש משזר] ואין קרשים קרוים משכן, ופריך אלא מעתה ועשית מכסה לאהל ה״נ מכסה לא אקרי אהל, ר״ל דמכסה עורות לאו אהל הוא ולא מקבל טומאה, ומשני שאני התם דהדר אהדרי׳ קרא, דכתיב ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו, מקיש עליון לתחתון, מה תחתון קרוי אהל אף עליון קרוי אהל, ר״ל מה תחתון דהיינו עשתי עשרה יריעות עזים לאהל על המשכן, דמשכן היינו עשר יריעות המחוברות בקרסי זהב, מלמעלה מהן אהל יריעות עזים ומלמעלה מהן מכסה העורות, אף עליון, היינו הא דכתיב מכסהו ומכסה התחש אשר עליו דהיינו כסוי עורות ג״כ נקרא אהל ומקבל טומאה. זה הוא הבאור הנוגע לדרשה זו, ומה שנוגע עוד לדרשה זו ודין זה מבואר אצלנו בפ׳ תרומה ובפ׳ חקת.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״בתורה תמימההכל
 
(כו) וְאֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר וְאֶת⁠־מָסַ֣ךְ׀ פֶּ֣תַח׀ שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר עַל⁠־הַמִּשְׁכָּ֤ן וְעַל⁠־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ סָבִ֔יב וְאֵת֙ מֵֽיתְרֵיהֶ֔ם וְאֶֽת⁠־כׇּל⁠־כְּלֵ֖י עֲבֹדָתָ֑ם וְאֵ֨ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה לָהֶ֖ם וְעָבָֽדוּ׃
and the hangings of the court, and the screen for the door of the gate of the court, which is by the Tabernacle and around the altar, and their cords, and all the instruments of their service, and whatever shall be done with them. There they shall serve.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיָת סְרָדֵי דָּרְתָא וְיָת פְּרָסָא דְּמַעֲלַנָא דִּתְרַע דָּרְתָא דְּעַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אֲטוּנֵיהוֹן וְיָת כָּל מָנֵי פּוּלְחָנְהוֹן וְיָת כָּל דְּיִתְמְסַר לְהוֹן וְיִפְלְחוּן.
and the curtains of the court, and the hanging that is at the entrance of the court, which is by the tabernacle and by the altar round about, and their cords, and all the instruments of their service; and with all that is delivered to them they shall perform their service.
וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ
וְיָת סְרָדֵי דָּרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דְּמַעֲלַנָא דִּתְרַע דָּרְתָּא דְּעַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אֲטוּנֵיהוֹן וְיָת כָּל מָנֵי פּוּלְחָנְהוֹן וְיָת כָּל דְּיִתְמְסַר לְהוֹן וְיִפְלְחוּן
פֶּתַח – תְּרַע, שַׁעַר – תְּרַע, פֶּתַח שַׁעַר – מַעֲלַנָא דִּתְרַע
א. ״שער״ ו״פתח״ קרובים במשמעם: שַׁעַר הוא פתח רחב בקיר או בחומת העיר לצורך מעבר, ובדומה גם פֶּתַח מציין מעבר לבניין, אהל או בית.⁠1 אבל מחמת דלות הלשון הארמית, שתי התיבות מתורגמות בשם משותף: תְּרַע,⁠2 שַׁעַר, כגון: ״וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם״ (בראשית יט א) ״בְּתַרְעָא דִסְדוֹם״, ״עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר״ (שמות לב כז) ״וְתוּבוּ מִתְּרַע לִתְרַע״. פֶּתַח כגון: ״וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן״ (שמות לה טו) ״וְיָת פְּרָסָא דְּתַרְעָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא״, ״אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ״ (דברים כב כא) ״לִתְרַע בֵּית אֲבוּהָא״. ואולם בפסוקנו ״מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר״, והוא היחיד בתורה בו הצטרפו שני השמות, תרגם ״פְּרָסָא דְּמַעֲלַנָא דִּתְרַע דָּרְתָא״ (מסך הכניסה של שער החצר) שלא לכפול השמות.⁠3 וכן תרגם יוב״ע ״וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר״ (מלכים ב ז ג) ״בְּמַעֲלַנָא דְתַרְעָא״.
מֵיתְרֵיהֶם – לבני גרשון וגם לבני מררי
ב. לביאור ״מֵיתְרֵיהֶם״ – ״אֲטוּנֵיהוֹן״ עיין ״וְאֶת מֵיתְרֵיהֶם״ (שמות לה יח) ״וְיָת אֲטוּנֵיהוֹן״. אבל קשה, איך מנה כאן מיתרים במשא בני גרשון והרי המיתרים שייכים למשא בני מררי כמפורש להלן ״וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם״ (פס׳ לב)? ביישוב הקושי ביאר רש״י שם שמדובר בשני סוגי מיתרים: ״יתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב לתלות בהם הקלעים בשפתם העליונה״. ועל פי דבריו נתיישב לנו ת״א לפסוק ״אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדֶיהָ וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ״ (שמות לט מ) ״יָת אֱטוּנוֹהִי וְסִיכַּהָא״, בעירוב זכר ונקבה שלא כדרכו.⁠4 אכן הטעם ״שלא יגביהנו הרוח״ מחייב שגם למסך שער החצר בדומה ליריעות המשכן, היו מיתרים. בדין פתר אפוא ת״א ״מֵיתָרָיו״ כמוסב למסך ״וִיתֵדֹתֶיהָ״ – לחצר.
אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם – למי?
ג. על מי מוסב הכינוי ״וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ״? רמב״ן פירש ״להם״, למשכן ולמזבח שבפסוקנו: ״והנכון יותר כל אשר יעשה להם, למשכן ולמזבח, כי כלים רבים להם״. כלומר, במשך ארבעים שנות המדבר נצרכו בודאי לחדש את מלאי החבלים היתדות ושאר כלים לצורך המשכן והמזבח, וזהו ״כל אשר יעשה להם״, לצורך המשכן והמזבח.⁠5
אבל אונקלוס פירש: ״להם״ מוסב על בני גרשון המוזכרים בראש הפרשה, כמוכח מתרגומו ״וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם״ – ״וְיָת כָּל דְּיִתְמְסַר לְהוֹן״. וכן פירש רש״י: ״ואת כל אשר יעשה להם – כתרגומו יָת כָּל דְּיִתְמְסַר לְהוֹן, לבני גרשון״. והטעם שלא פירש ״יֵעָשֶׂה לָהֶם״ על המשכן והמזבח כרמב״ן, שאם כן היה צריך לכתוב ״וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם״, ואחר כך: ״וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם״ (רא״ם). ו״באורי אונקלוס״ כתב שלפי רמב״ן ראוי היה לומר ״וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם – יַעֲשׂוּ״ [ולא: וְעָבָדוּ].
1. ואמנם במקרא משמשים פֶּתַח ושַׁעַר במשמעות זהה, חלל הכניסה, כמוכח מביאורי רש״י: כשם שפירש ״וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח (בראשית יט יא) – הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין״, כך גם ״וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ״ (ישעיהו מה ב) – הוא חלל פתח השער״.
2. תרגום תְּרַע (שער) המיוסד על חילוף ש/ת ושיכול אותיות ער/רע, מופיע בארמית המקראית כגון ״לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא״ (דניאל ג כו). ועל פי הארמית דרשו חז״ל את הפסוק ״וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים״ (דברי הימים א ב נה) ״תִּרְעָתִים, על שם שהיו יושבים בפתח שערי ירושלם״ (ספרי במדבר, עח. מובא ברש״י סוטה יא ע״א).
3. ״נתינה לגר״. כעין זה גם ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ״ (ויקרא כז י), ״בפתע פתאם״ (במדבר ו ט) ״שֵׂה כְשָׂבִים״ (דברים יד ד).
4. כי כשהכתוב מערב צורות זכר ונקבה אונקלוס שומר על הדקדוק ומאחד את המין, דוגמת הפסוק ״הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ״ (בראשית לב ט) שאונקלוס מתרגמו ״לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחֵינַהּ״: לפי הכתוב ״מחנה הוא לשון זכר ולשון נקבה״ (רש״י) אבל אונקלוס שאינו מערב צורות, תרגם את כולו בנקבה. לכן תרגם גם ״אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ״ (שמות לה יז) יש שתרגמו ״יָת עַמּוּדָהָא וְיָת סָמְכָהָא״ בהאחדת המין, עיין שם.
5. ״פנים יפות״, ו״משך חכמה״ בביאור דברי רמב״ן. וכן פירש ״העמק דבר״.
וית אילוותהא דרתה וית חפויב תרע דרתה דיג על משכנה ועל מדבחה מן חזור חזור וית מתחיהוןד וית כל מניה פולחניהון וית כל מה די יתעבדו להון ויפלחון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אילוותה״) גם נוסח חילופי: ״וילוות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חפוי״) גם נוסח חילופי: ״פרס״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתחיהון״) גם נוסח חילופי: ״נגריהון״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מני״) גם נוסח חילופי: ״מאני״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יתעבד״) גם נוסח חילופי: ״דת׳⁠ ⁠⁠״.
וית ווילוות דרתא וית פרסא דמעלנא דתרע דרתא דעל משכנא חזור חזור וית אטוניהון וית כל מאני פולחנהון וית כלמה דיתמסר להון ויפלחון.
and the curtains of the court, and the hanging for the gate of the court which is by the tabernacle round about, and their cords and all the vessels of their service, and all that is delivered to them to serve with.
וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר וגו׳ – כְּמָה דְתֵימָא: וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר וגו׳ (שמות כ״ז:ט״ז).
אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב – תָּנֵי מִזְבַּח הָעוֹלָה אָרְכּוֹ חָמֵשׁ אַמּוֹת וְרָחְבּוֹ חָמֵשׁ אַמּוֹת וְגָבְהוֹ שָׁלשׁ אַמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ (שמות כ״ז:א׳), מִזְבַּח הָעֹלָה וגו׳ (שמות ל״ח:א׳), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב (שמות כ״ז:א׳), אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָבוּעַ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: רָבוּעַ יִהְיֶה (שמות כ״ז:א׳), אֶלָּא מֻפְנֶה לְהַקִּישׁ לָדוּן מִמֶּנּוּ גְּזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן רָבוּעַ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן רָבוּעַ, מָה רָבוּעַ הָאָמוּר לְהַלָּן גָּבְהוֹ שְׁנַיִם בְּרָחְבּוֹ, אַף כָּאן גָּבְהוֹ שְׁנַיִם בְּרָחְבּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר אִם כִּדְבָרֶיךָ נִמְצָא גּוֹבַהּ מִזְבֵּחַ מִן הַקְלָעִים חָמֵשׁ אַמּוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר: וְקַלְעֵי הֶחָצֵר סָבִיב וגו׳, מַה מִּשְׁכָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת אַף מִזְבֵּחַ עֶשֶׂר אַמּוֹת.
וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם – אֵלּוּ הַמֵּיתָרִים, מַה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהֶם, הָיוּ מְקַפְּלִין הַיְרִיעוֹת וְהַקְּלָעִים וְהָיוּ אוֹסְרִים אוֹתָם בָּהֶם וּמַנִּיחִים אוֹתָם עַל הָעֲגָלוֹת.
וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם – אֵלּוּ קַרְסֵי זָהָב וְאֵלּוּ קַרְסֵי נְחשֶׁת שֶׁהָיוּ מְחַבְּרִים בָּהֶם הַיְרִיעוֹת.
וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ – כָּל מַה שֶּׁהָיָה נַעֲשָׂה לְכָל הַכֵּלִים יִהְיוּ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן עוֹשִים.
וַקֻלֻועַ אַלסַּרַאדִקִ וַסִתַּארַ בַּאבִּהִ אַלַּתִי עַלַי׳ אלּמַסכַּנִ וַאלּמַד׳בַּחַ וַאַטנַאבַּהֻ וַסַאאִרַ אַנִיַתִ כִ׳דמַתִהִ וַכֻּלֻּ מַא יַצלֻחֻ לַהַא הֻם יַכ׳דִמֻוןַ
ואת⁠־וילונות המפרש לחצר ווילון פתח החצר של המשכן והמזבח, ואת⁠־חבלי קשירתם ואת⁠־שאר כלי שרותו וכל-אשר יתאים לו, הם ישרתו אותו.
אשר על המשכן – כלומר הקלעים והמסך של חצר הסוככים ומגינים על המשכן ועל מזבח הנחשת סביב.
ואת כל אשר יעשה להם – כתרגומו: ית כל דתימסרא להון. לבני גרשון.
א. בכ״י לייפציג 1 מופיע ״יתכל דתימסר״ עם הערה בגיליון שכך היה בכ״י של רבנו שמעיה אך שבתרגום בבלי שר׳ מכיר העתיק ממנו היה כתוב: ״וית כל דייתמסר״. צ״ע אם כוונת ר׳ מכיר (הסופר של כ״י לייפציג 1) הייתה שבטופס של ר׳ שמעיה היה כתוב ״ית כל״ כמלה אחת, או רק שהיה כתוב בו ״דתימסר״ (והצפיפות של ״יתכל״ הגורמת שהיא תיראה כמלה אחת אינה מכוונת). בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1: ״ית כל דיתימסר״. בכ״י מינכן 5: ״ית כל דיתמסר״.
אשר על המשכן [AND THE HANGINGS OF THE ENCLOSURE, AND THE SCREEN FOR THE ENTRANCE OF THE GATE OF THE ENCLOSURE] WHICH ARE על המשכן – that is to say, the hangings and the screen of the court which together screen and shelter the Tabernacle and the copper altar on all sides.
ואת כל אשר יעשה להם – Understand this as the Targum does; "and everything that is handed over to them" – i.e. to the sons of Gershon.
ואת כל כלי עבדתם – כשולחנות ויתדות ומזלגות.
ואת כל אשר יעשה להם ועבדו – לכליא העבודה או למשכן ולמזבח.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: כל.
AND ALL THE INSTRUMENTS OF THEIR SERVICE. Such as tables, pegs, and cords.
AND WHATSOEVER THERE MAY BE TO DO WITH THEM. The instruments of service, or the tabernacle and the altar.
ועל המזבח סביב ואת מיתריהם – חז״ק: אמאי לא הזכיר הכתוב כאן היתדות וקלעי החצר.
ואת כל אשר יעשה להם ועבדו – כתרגומו, ודוגמא: ואת כל אשר היו עושים שם הוא היה עושה (בראשית ל״ט:כ״ב).
ועל המזבח סביב ואת מיתריהם, "and by the altar around and their cords;⁠" why were the pegs for the hangings of the courtyard not mentioned here? (According to Nachmanides, the pegs, and their being fastened into the ground was the duty of the house of Merari)
ואת כל אשר יעשה בהם, "and whatever was to be done with them;⁠" we find this type of construction also Genesis 39,22. in connection with Joseph's duties in the house of Potiphar.
(הקדמה)
סדר נשא
(כו) ואת כל אשר יעשה להם – כתרגומו: ית כל דיתמסר להון לבני גרשון. לשון רבינו שלמה.
ואם כן, יהיה יעשה כמו: אישא במעון ומעשהו בכרמל (שמואל א כ״ה:ב׳) – נכסיו אשר הוא עושה בהן.
והנכון יותר, כל אשר יעשה להם – למשכן ולמזבח, כי כלים רבים להם.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137 (שם תוקן בין השיטין ל״ואיש״), פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״ואיש״.
(Introduction)
Seder Naso
(26) V'EITH KOL ASHER 'YEI'ASEH' LAHEM.⁠1 "[This is to be understood] as the Targum [of Onkelos rendered it]: 'and with whatever is handed over to them,' that is, to the sons of Gershon [so shall they serve].⁠" This is Rashi's language. But if so [if the pronoun lahem refers to the Gershonites, and not to all the vessels of the Tabernacle and altar mentioned in the first part of the verse], then the word yei'aseh [does not have its usual meaning of "doing,⁠" but is to be understood as "possessions" or "articles in a person's control,⁠" the sense of the verse being: "and all 'the objects handed over' to them — they, the Gershonites shall serve with"], as in the verse: And there was a man in Maon 'uma'aseihu' were in Carmel,⁠2 which means "his possessions with which he 'does' [his occupation].⁠" A more correct interpretation [of our verse] is that it means: "and with whatever [accessories] are made 'for them' — the Tabernacle and the altar — for they had many vessels [so shall they — the sons of Gershon — serve].⁠"
1. The verse is part of the section dealing with the work to be done by the families of the Gershonites in carrying the parts of the Tabernacle and its equipment. The verse before us states that they are to carry the hangings of the court … and their cords, and all the vessels of their service 'v'eith kol asher yei'aseh lahem' [literally: "and all which will be made to them"]. The question Ramban discusses is what the pronoun lahem ("to them" or "for them") refers to and what the meaning of yei'aseh is.
2. I Samuel 25:2. The verse obviously cannot be understood in its literal sense, "his deeds,⁠" because if he was in Maon, how could "his deeds" be in Carmel! The context of the verse also indicates that it means "his possessions.⁠"
ואת כל אשר יעשה להם ועבדו – כתב רש״י כתרגומו וית כל דיתמסר להון. וכתב הרמב״ן ואם כן יהיה יעשה כמו ואיש במעון ומעשהו בכרמל נכסיו אשר הוא עושה בהן. והנכון לפרש ואת כל אשר יעשה להם למשכן ולמזבח כי כלים רבים להם:
{See Hebrew}
אשר על המשכן כלומ׳ הקלעי׳ והמסך של חצר הסוככים ומגינים על המשכן ועל מזבח הנחשת סביב. מפני שלא תפול מלת על רק בדברים הפרושים מלמעלה לא בדברי׳ הפרושים מן הצד הוכרח להוסיף בהם מלת המגינים כדי שתפול בהם מלת על כי מדרך הלשון לומר שהוא מגין עליו ומגינים עליהם כאילו אמר אשר הם מגינים על המשכן ועל המזבח סביב ואגב אורחיה קמ״ל שהמזבח הזה הוא מזבח הנחשת שהקלעים והמסך של החצר מגינים עליו לא מזבח הזהב כי הוא כותלי המשכן מגינים עליו לא קלעי החצר:
ואת כל אשר יעשה להם כתרגומו ית כל דיתמסר להון לבני גרשון. תרגם העשייה מלשון מסירה ומלת להם כנוי לבני גרשון הנזכרים בראש הפרשה לא את כלי עבודתם הסמוך לו כי אין לכל כלי עבודתם כלים אחרים גם לא תפול על כלי עבודתם לא עשייה ולא מסירה אבל המסירה נופלת על בני גרשון שכל האמורים בזאת הפרשה נמסרים בידם. אבל הרמב״ן ז״ל אמר שכנוי להם שב למשכן ולמזבח א״כ היה ראוי להיות אשר על המשכן ועל המזבח סביב ואת כל אשר יעשו להם ועבדו ואח״כ ואת מיתריהם ואת כל כלי עבודתם והמתרגם שתרגם מלת יעשה דיתמסר אינו מפירוש המלה רק טעמה כי כל מיני הפעולות שם עשייה כוללת בם שגם המסירה עשייה היא לא שפירוש מעשה מורה על מה שיעשה בהם כמו שחשב הרמב״ן ז״ל הוצרך להביא לו חבר ממעשהו בכרמל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

ועבדו – בעת החניה תהיה משמרתם על כל הכלים האלה ועל כל הכלים ״אשר יעשה להם״ ובשבילם כדי לעבוד, כגון צבת ומקבות לנטוע ולעקור היתדות.
ועבדו, during the periods when the Israelites were encamped their duties consisted of watching over all the vessels which formed part of the auxiliary equipment of the Tabernacle, i.e. אשר יעשה להם, “watching over all that would be done with them or to them.” For instance, seeing to it that the tools enabling the pegs to be firmly implanted in the earth so that the wind could not blow away the carpets forming the roof of the Tabernacle would be in good shape and position.
הסוככים ומגינים. פירוש, שלא היו הקלעים בסמוך למשכן, רק רחוק מן המשכן, שהרי באמצע קלעי החצר היה המשכן קבוע, ולפיכך צריכין אנו לפרש ׳הסוככים ומגינים׳, והיה המשכן עומד בתוכם, והיו הקלעים מגינים על המשכן, ולפיכך כתב ״על המשכן״:
ית כל דיתמסר להון. כלומר, שאין פירוש ״יעשה״ כמשמעו, וקאי ״כל אשר יעשו״ על הכלים שנעשו למשכן ולמזבח, דאם כן ׳כל הנעשה להם׳ מבעיא ליה, שהרי כבר נעשה, אלא ״יעשה״ ׳דיתמסר להון׳ בסוף:
ואת מֵיתְרֵיהֶם: מסורת דמסרא הכא על מיתריהם ל׳ כוותיה מל׳, שבושא הוא, דכלא בנוסחי דיקי מלאי׳ דמלאי׳ כתיבי׳, הרמ״ה ז״ל. [מיתריהם].
ומגינים על המשכן. דק״ל דקלעים היו כמו דפנות סביב החצר ואין נופל בו לשון על המשכן, דעל משמע שהיה למעלה על המשכן. ומתרץ דה״פ הסוככים ומגינים על המשכן, כלומר דצריך להגיה תיבה אחת אשר סוככים על המשכן, כי מדרך הלשון לומר שהוא מגין עליו ומגינים עליו סביב. ויש מקשים למה לא פירש״י לעיל בפרשת במדבר, דכתיב וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב וגו׳ ולא פירש שם כלום. ולפי מה שפירש הרא״ם ריש פרשת בהעלותך גבי להעלות נר תמיד שבפרשת אמור שלא פירש״י שם כלום כתב, וז״ל כי המפרש פעם יפרש כל הבחינות הנופלות על הלשון ופעם יפרש קצת מהן ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ולא יפרש שם כלום עכ״ל. ול״נ דרש״י הוכרח לפרש פה אף שפירושו הוא פשוט, משום דהכא כתיב ואת מסך פתח שער החצר וגו׳, וקשה כפל לשון ל״ל דהיינו פתח והיינו שער. ועוד יש להקשות על הפסיק דבין מלת פתח ובין מלת שער, ומפני זה יבא הטועה לטעות ולפרש הקרא כאלו אמר ואת מסך פתח ואת מסך שער החצר, ויפרש הקרא מסך הפתח החצר הוא שער המזרחי של חצר, ומסך שער הוא מסך פתח אהל מועד שגם הוא נקרא שער החצר מפני שהוא פתוח אל חצר המשכן, וזהו שאמר אשר על המשכן כלומר שער החצר אשר הוא סמוך אל המשכן ואל המזבח, ועל דכתיב הכא פירוש לשון סמוך הוא והא דכתיב לפני זה ואת מסך פתח אהל מועד, פי׳ הוא פרוכת המסך שלפני בית קדשי קדשים, ונקרא פתח אהל מועד מפני שהוא עומד בתוך אוהל מועד, והיה עולה על הדעת לומר שגם הפרכת שלפני בית קדשי הקדשים היה במשא בני גרשון, וזה אינו אמת, כי פרכת המסך היה במשא בני קהת כדכתיב לעיל בפ׳ במדבר ובא אהרן וגו׳ והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות, מ״ה פירש רש״י הכא אשר על המשכן כלומר הקלעים וכו׳ הסוככים ומגינים על המשכן וכו׳:
מזבח הנחשת. ק״ל כיון דקלעים היו מסככים על המשכן פשיטא שהיה סביב המזבח שהיה במשכן. ועוד שהרי הקרשים היו מגינים על המזבח הזהב. ומתרץ דלאו מזבח הזהב הוא שהיה במשכן אלא מזבח הנחושת שהיה חוץ למשכן:
וית כל דיתמסר. פי׳ ולא לכלים הסמוך לו כי אין לכל כלי עבודתם כלים אחרים. גם לא תפול עליהם לא מסירה ולא עשייה, אבל המסירה נופלת על בני גרשון. ועוד דאי קאי על הכלים אז היה לו לכתוב אשר יעשה להם לעובדן לכך הביא התרגום דפירש העשייה לשון מסירה, וכינוי להם קאי על בני גרשון הנזכרים לעיל שכל האמורים בזאת הפרשה נמסרים בידם:
Guard over the Mishkon. Rashi is answering the question: The hanging tapestries were like walls around the courtyard; thus the term "על (lit. above) the Mishkon" is not appropriate, because "above the Mishkon" implies that they were above — on top of the Mishkon. He answers that it means that they protect and guard over the Mishkon. As if to say that one has to "add" a word such that it reads "which protect over the Mishkon.⁠" It would be acceptable language to say that it guarded over the Mishkon and that it guarded over it on all sides. There are those who ask: Why didn't Rashi explain this above in Parshas Bamidbar when it wrote "the hanging tapestries of the courtyard and the screen at the entrance of the courtyard which is over the Mishkon and the Altar on all sides…" (3:26)? He did not say anything there. [We may explain this] with the comment of Re'm at the beginning of Parshas Beha'aloscha regarding the lighting of the Ner Tamid — that in Parshas Emor Rashi did not give any explanation. There he writes that sometimes a commentator will explain all of the matters that apply to a certain term, sometimes only some of them and sometimes he relies on what he explains elsewhere, not explaining anything there. It appears to me that Rashi was forced to explain this here, even though it is obvious, because the verse wrote "and the screen for the entrance to the gate of the courtyard…" This raises a difficulty: Why did the Torah use this repetitive language — stating both "entrance" and "gate". Furthermore one may raise a difficulty with the pause between the word "entrance" and the word "gate". This could cause one to err and explain the verse as if it had said "and the screen for the entrance and the screen for the gate of the courtyard.⁠" Thus one would explain that the screen for the entrance of the courtyard was the eastern gate of the courtyard while the screen for the gate was the screen for the entrance to the Tent of Meeting. This [latter] is also termed "the gate of the courtyard" since it opened into the courtyard of the Mishkon. Accordingly the Torah said "which are over the Mishkon" meaning the gate of the courtyard that is close to the Mishkon and to the Altar. The word על (over) would thus be understood as a term of closeness. When the Torah previously wrote "and the screen for the entrance of the Tent of Meeting" this would have meant the Paroches that is in front of the Holy of Holies, being termed the "entrance to the Tent of Meeting" because it stands inside the Tent of Meeting. Thus one would have thought to say that the Paroches in front of the Holy of Holies was also part of the load of the sons of Gershon. However, this was not true because the Paroches screen was part of the load of the sons of Kehos, as is written above in Parshas Bamidbar (4:5) "Aharon [and his sons] shall enter … and take down the Paroches screen and with it they shall cover the Ark of the Testimony.⁠" Therefore Rashi explains that "which are over the Mishkon" refers to the hanging tapestries etc. that protect and guard over the Mishkon.
The copper altar. Rashi is answering the question: Since the hanging tapestries protected the Mishkon it is obvious that they were all around the altar that was inside the Mishkon. Furthermore, the beams of the Mishkon would guard over the golden altar. He answers that the verse does not refer to the Golden Altar that was in the Mishkon, rather to the copper altar that was outside the Mishkon.
All that will be given. Meaning that this does not refer to the parts just mentioned, because there were no other vessels needed for their service. Furthermore, neither the term "giving" nor the term "making" would be applicable to them. Rather the term "giving" refers to the sons of Gershon. Furthermore, if it referred to parts, the Torah should have written "that will be made to them for their service.⁠" Therefore Rashi brought the translation of the Targum which explains that יעשה (lit. will be made) is a term of giving and the word "to them" refers to the sons of Gershon who were mentioned above. This teaches that everything mentioned in this passage was given over into their hands.
אשר על המשכן ועל המזבח סביב – מלת אשר שבה אל הקלעים והמסך שזכר, והכונה שהקלעים והמסך הם המגינים על המשכן ועל מזבח הנחושת סביב:
ואת כל אשר יעשה להם ועבדו – אחר שפרט כל משאם, אמר עתה שצריכים הם לעבוד את כל אשר יעשה לכלים הנמסרים תחת ידם, דרך משל קפילת היריעות והקלעים ולכסותם בבגד או עור או שק שלא יבא עליהם האבק והמטר, וכן להוריד הדברים ההמה בשעת הנסיעה, ולפרוס היריעות על האהל ביום הקים את המשכן, כל זה וכדומה לזה בכלל העבודה אשר יעשה להם ר״ל אל הכלים, והכל נכלל במה שאמר למעלה לעבוד ולמשא:
ואת כל אשר יעשה – בעת החניית תהיה משמרתם על כל הכלים האלה ועל כל הכלים אשר יעשה להם ובשבילם כדי לעבוד, כגון צבת ומקבות לנטוע ולעקור היתדות, (רע״ס).
ואת כל אשר וגו׳ – מוטל עליהם לטפל בחלקי המשכן והחצר המופקדים בידיהם, ולשאתם ממקום למקום. לפיכך הייתה זו חובתם לעשות כל עבודה שנצרכת כדי למלא תפקיד זה. כמו שנאמר במדרש (במדבר רבה ו, ג): ״כל מה שהיה נעשה לכל הכלים יהיו בני גרשון עושים״.
ואת כל כלי עבודתם – כולל הקרסים שהיו לחבר היריעות וכלי השיר שהיה מענין העבודה. ואת כל אשר יעשה להם – כל מה שהיה צריך לתקן או לעשותו מחדש צריכים לעבוד:
כל כלי עבודתם: כלי האריגה וכדומה שנצרך לתיקון.
ואת כל אשר יעשה להם: המעשה והתיקון עצמו.
ועבדו: לא שיצוו לעשות אלא שהמה בעצמם יעבדו.
ו⁠{את} כל אשר יעשה – כל הצריך לחלק המשכן המוטל עליהם.
ואת כל אשר יעשה להם ועבדו – פירוש כל אשר יעשה למשכן ולמזבח כו׳. רמב״ן. ולפ״ז נראה דהכלים שנעשו למשכן ולמזבח לא נעשה להדיוט ונעשו לשמה, כמו גוף הקדושה, דהזמנה מלתא היא, וכמו עור הרצועות לשיטת רז״ה. ולזה אמר בירושלמי יומא פ״ג הל׳ ו׳, דנעשה להדיוט לא ישתמש בו גבוה. אבל במשא בני מררי היו כמו תשמישי קדושה, והזמנה לאו מלתא, ולכן לא נאמר רק לכל כליהם. ויעוין הלכות בית הבחירה, שאבנים של הר הבית בעי שלא יהיו נחצבין להדיוט, אולי דבבית עולמים שאני, שאם מוסיפין אין מוסיפין רק עד סוף הר, כמוש״ב בחבורי. ודו״ק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמההכל
 
(כז) עַל⁠־פִּי֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו תִּהְיֶ֗ה כׇּל⁠־עֲבֹדַת֙ בְּנֵ֣י הַגֵּרְשֻׁנִּ֔י לְכׇ֨ל⁠־מַשָּׂאָ֔םא וּלְכֹ֖ל עֲבֹדָתָ֑ם וּפְקַדְתֶּ֤ם עֲלֵהֶם֙ בְּמִשְׁמֶ֔רֶת אֵ֖ת כׇּל⁠־מַשָּׂאָֽם׃
At the commandment of Aaron and his sons shall be all the service of the sons of the Gershonites, in all their burden, and in all their service; and you shall appoint their duty to them in all their responsibilities.
א. לְכׇ֨ל⁠־מַשָּׂאָ֔ם =ל1,ב,ש1,ק3,ו ושיטת-א ובקורן
• ל,ש=לְכָל⁠־מַשָּׂאָ֔ם (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עַל מֵימַר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יְהֵי כָּל פּוּלְחַן בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן לְכָל מַטוּלְהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחָנְהוֹן וְתִמְנוֹן עֲלֵיהוֹן בְּמַטְּרָא יָת כָּל מַטוּלְהוֹן.
By the word of Aharon and his sons shall be all the service of the Beni Gershon, with all their burdens, and all their employment; and you shall appoint them in charge with all their burdens.
עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם
עַל מֵימַר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יְהֵי כָּל פּוּלְחַן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְכָל מַטּוּלְהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחַנְהוֹן וּתְמַנּוֹן (נ״א וְתִמְנוֹן) עֲלֵיהוֹן בְּמַטְּרָא יָת כָּל מַטּוּלְהוֹן
תִּהְיֶה נקבה – יְהֵי זכר
א. ״עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה״ נקבה, מתורגם בזכר ״עַל מֵימַר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יְהֵי״ הוא לכאורה תרגום קשה. ואין זה כבפסוק ״לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה״ (ויקרא ז לג) ״דִּילֵיהּ תְּהֵי״ בנקבה. כי במקרא שׁוֹק הוא שם ממין נקבה. ואכן במקצת נוסחים ״דִּילֵיהּ יְהֵי שָׁקָא דְּיַמִּינָא״ להתאמה עם שָׁקָא בארמית ממין זכר. ובאה על כך הערת מסורה המציינת את היפוך המינים בתרגום.⁠1
וּפְקַדְתֶּם – מינוי או מנין
ב. ›״וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת״ – ״וּתְמַנּוֹן עֲלֵיהוֹן בְּמַטְּרָא״. לפי גירסא זו בתרגום ״וּתְמַנּוֹן״ בבנין פִּעֵל הוא לשון מינוי, כדעת רמב״ן: ״על פי אהרון ובניו תהיה – שתהיה עבודתם על פיהם, הם יְמַנּוּ בני הגרשוני על עבודתם, יאמר פלוני מבני גרשון יהיה גזבר על ענין כך, ויהיה משורר או שוער כך... וגם במסע לא יפרקו ולא יטענו עד שיצוו אותם אהרון ובניו. ... ואמר ׳ופקדתם עליהם במשמרת׳, כי משה יהיה עמהם בעת המינוי כאשר יפקידו אליהם המשמרות...⁠״. לשון הפסוק ״וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם״ מוכיחה כגירסא זו.⁠2 אך לפי נ״א ״וְתִמְנוֹן״ בבנין קל הוא לשון מנין, כדעת רס״ג: ״ענין מנין וספירה״. ודומה לו להלן ״וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם״ (פס׳ לב) ״וּבִשְׁמָהָן תְמַנּוֹן״ לשון מינוי,⁠3 וחילופי הנוסח ״תִּמְנוֹן״, לשון מנין.
״מרפא לשון״ ביכר את נוסח ״תִּמְנוֹן״ כי לדעתו לשון מנין קרוב יותר לפשט – בפסוקנו המנין מוסב על בני לוי – אהרון ובניו צריכים לספור את בני קהת לבדם ובני גרשון לבדם ולחלקם על כלי משמרת משאם שישאו בשווה, ולקמן בפס׳ לב ״וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם״ עליהם לִמְנות את הכלים עצמם, ״ואין לשון מינוי נופל על הכלים״.
לשני הנוסחים יש על מה שיסמוכו ״אבל צריך לתרגם או שניהם בל׳ כבד או שניהם בל׳ קל, לא כבזמנינו שפוסחים על ב׳ הסעיפים ומתרגמים הכא בל׳ כבד ולקמן (פס׳ לב) בל׳ קל״.⁠4
והשווה לעיל את שתי ההוראות של המילה ״ופקודת״ (פס׳ טז, ולעיל ג לב. וכן ג לו).
1. קליין, מסורה, עמ׳ 151: תִהְיֶה דמיתרגם יְהֵי ז׳ באוריתא: יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ (ויקרא כה כט, יְהֵי פוּרְקָנֵיהּ, וכן), גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ (ויקרא כה לא), גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם (ויקרא כה לב), אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ (ויקרא כה מח), עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי (במדבר ד כז, יְהֵי כָּל פּוּלְחַן), וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (דברים כג יג, וַאֲתַר מְתַקַּן יְהֵי לָךְ).
2. ״יא״ר״, ״נפש הגר״.
3. ברמב״ן שם: ״וטעם ׳ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם׳, יאמר איש פלוני ישא מן הקדשים כך במספר, ופלוני מן הבריחים או העמודים כך במספר...⁠״
4. ״מרפא לשון״.
על גזרת פמה דאהרן ודיבנויא ת⁠[י]⁠הוי כל פלחנה דבנויב דגרשוני לכל מטוליהוןג ולכל פלחנהון ותסכמוןד עליהון במטרה ית כל מטליהוןה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על גזרת פמה דאהרן ודיבנוי״) גם נוסח חילופי: ״על פם אהרן ובנוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פלחנה דבנוי״) גם נוסח חילופי: ״פלחן בנוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מטוליהון״) גם נוסח חילופי: ״מטלניהון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותסכמון״) גם נוסח חילופי: ״ותמנון״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במטרה ית כל מטליהון״) גם נוסח חילופי: ״במטרן וית כל מטלניהון״.
על מימרא דאהרן ובנוי יהי כל פולחן בני גרשון לכל מטולהון ולכל פולחנהון ותמנון עליהון במטרא ית כל מטולהון.
Upon the word of Aharon and his sons shall be all the service of the Beni Gershon, for all their burdens and service, and of their whole work shalt you ordain the charge upon them.
עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה לָהֶם וגו׳ – זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ שֶׁחָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד לַבְּכוֹר, כְּשֵׁם שֶׁעֲבוֹדַת בְּנֵי קְהָת הָיְתָה עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו, כְּמָה דְתֵימָא: אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ וגו׳ (במדבר ד׳:י״ט), כֵּן עֲבוֹדַת בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן הָיְתָה עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו, אֲבָל בִּבְנֵי מְרָרִי לֹא נֶאֱמַר בּוֹ: עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו.
וּפְקַדְתֶּם עֲלֵיהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם – הֵבִיא הַכָּתוּב משֶׁה עִמָּהֶם שֶׁיִּהְיוּ מְצַוִּים עֲלֵיהֶם, שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹמְרִים עַל כָּל מַה שֶּׁנּוֹשְׂאִים.
עַלַי׳ קַוְלִ אהַרֻוןַ וַבַּנִיהִ תַּכֻּוןֻ גַמִיעֻ כִ׳דמַתִ בַּנִי גִ׳ירשֻׁוןַ מִן חִמלִהִם וַסַאאִרִ עַמַלִהִם וַעֻדֻו עַלַיְהֻם בִּחִפטֵ׳ גַמִיעַ חִמלִהִם
על פי מאמר1 אהרן ובניו, יהיה כל⁠־שרות בני גרשן, מן משאם ושאר עבודתם, ומנו להם במניין לשמירת כל⁠־משאם.
1. [באור וצווי]
(כז-כח) על פי אהרן ובניו – ואיזה מן הבנים ממונה עליהם, ביד איתמר בן אהרן. [אבל אהרן ובניו עצמן לא הוצרכו כאן כמו לבני קהת.]⁠א
א. לפי כ״י לייפציג 1, המאמר המוסגר הוא תוספת של רש״י (״ר׳ כ׳כ׳ רבנו שמעי׳⁠ ⁠⁠״).
(27-28) על פי אהרן ובניו AT THE APPOINTMENT OF AHARON AND HIS SONS [SHALL BE ALL THE SERVICE OF THE SONS OF THE GERSHONITES] – and which of his sons shall be appointed over them? Everything was "under the hand of Ithamar the son of Aharon the priest" (v. 28).
ופקדתם עליהם במשמרת – לשון חשבון ולא לשון פקידות, ויגיד עליו ריעו דכת׳ למטה ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם {במדבר ד׳:ל״ב}. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)⁠א
א. השוו חזקוני. והשוו לביאור לעיל במדבר ג׳:ל״ב ל״פקודת״.
ופקדתם עליהם במשמרת – מה שלא כתב כן בבני קהת לפי שלא היה שום דבר נראה במשאם כדכתיב וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואחרי כן יבאו בני קהת וגו׳ (במדבר ד׳:ט״ו).
ופקדתם עליהם במשמרת, "you shall appoint their entire burden as their charge.⁠" This is an instruction that we do not find in connection with the duties of the house of Kehat. The reason is that everything that the Kehatites carried was covered and not visible to anyone else, as we have read in 4,15: וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש בנסוע המחנה ואחרי כן יבואו בני קהת, "and when Aaron and his sons had completed to cover the holy furnishings and the holy vessels when the camp was ready to move. Then the sons of Kehat shall approach, etc.⁠"
על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני – ואי זה מן הבנים ממונה עליהם, איתמר. לשון רבינו שלמה.
ואינו נכון, כי למה יזכיר אהרן. אבל פירוש: על פי אהרן ובניו תהיה – שתהיה עבודתם על פיהם, הם ימנו בני הגרשוני על עבודתם. יאמרו: פלוני מבני גרשון יהיה גזבר על ענין כך, ויהיה משורר או שוער כך, וישא מן היריעות כך. וגם בעת המסע לא יפרקו ולא יטענו עד שיצוו אותם אהרן ובניו. והנה כולם צריכים לפקידה שהוא המנוי, ואלעזר אמרכל על שלשת הנשיאים, ואיתמר גזבר על גרשון ומררי.
ואמר ופקדתם עליהם במשמרת – כי משה יהיה עמהם בעת המנוי כאשר יפקידו להם המשמרות, אבל ביד איתמר תהיה משמרתם, שכל אחד יחזיר כליו לידו בחנות המשכן, ויאמר לו: הרי לפניך כלים המסורים לידי.
AT THE COMMANDMENT OF AARON AND HIS SONS SHALL BE ALL THE SERVICE OF THE SONS OF THE GERSHONITES — "and which of Aaron's sons shall be appointed over them? Ithamar" [as is stated in the following verse]. This is Rashi's language. But it is not correct for [if only Ithamar was appointed], why mention Aaron [at all — at the commandment of Aaron etc.]? Rather, the meaning of [the expression] at the commandment of Aaron and his sons shall be all the service is that the services of the Gershonites shall be at their command. They are to appoint the Gershonites to their work, saying: "This particular Gershonite shall be the overseer for such-and-such a matter" — "This one shall sing [at the services] in such-and-such a way, or attend to the gates1 in a certain manner, or shall carry a certain number of the curtains.⁠" At the time of journeying they were also not permitted to dismantle the Tabernacle or to begin loading it until Aaron and his sons commanded them to do so. Thus all of them [Aaron and his sons] were needed for the appointed charge, Eleazar being the chief over the three princes [of the three main families of the Levites],⁠2 and Ithamar being the overseer over the sons of Gershon3 and Merari.⁠4
Scripture states and 'ye' shall appoint unto them in charge [all which they have to carry]⁠5 because Moses was to be with them at the time of the appointments, when the charges were given to them; but their charge shall be under the hand of Ithamar,⁠6 meaning that each one was to return the vessels to his control when the Tabernacle came to rest, saying to him: "Here you have the vessels that were handed over to me.⁠"
1. See further Note 31. and for Scriptural basis see my translation of Sefer Hamitzvoth ("The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 32-33).
2. See in Seder Bamidbar Note 204.
3. (28).
4. (33).
5. (27).
6. (28).
על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני – פירש״י ואי זה מן הבנים ממונה עליהם איתמר. וכתב הרמב״ן ואינו נכון כי למה מזכיר אהרן אלא פי׳ על פי אהרן ובניו שתהי׳ עבודתם על פיהם הם ימנו בני הגרשוני על עבודתם שיאמרו פלוני מבני גרשון יהיה גזבר על ענין כך ויהיה משורר או שוער וישא מן היריעות כך וגם בעת המסע לא יפרקו ולא יטענו עד שיצוו אותם אהרן ובניו. והנה כולם צריכין לפקידה שהוא המינוי ואלעזר אמרכז על שלשת הנשיאים ואיתמר גזבר על גרשון ומררי. ואומר:
ופקדת׳ עליהם במשמרת – כי משה היה עמהם בעת המינוי כאשר יפקידו להם המשמרות אבל ביד איתמר תהיה משמרתם שכל אחד יחזיר כליו לידו בחנות המשכן ויאמר הרי לך כל הכלים המסורים לידי:
על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני, "all the work of the Gershonides is to be performed according to the instructions of Aaron and his sons.⁠" Rashi writes that Ittamar was the son of Aaron who was in overall charge of all these activities. [Rashi, based on Midrash Rabbah explains that there is no contradiction with the verse following, which names Ittamar, exclusively, as the executive supervisor. Ed.]
Nachmanides disagrees with Rashi, saying that if it were so why would Aaron and his other son be referred to in our verse at all? He therefore explains the words in our verse to mean that Aaron and sons appointed different members of Gershon and Merari to be responsible for specific functions, say the loading of the beams on to the wagons, etc., Ittamar was supervisor of all of the Merari's activities, whereas Aaron and Eleazar supervised the activities of the Kehatites and Gershonites.
ופקדתם עליהם במשמרת, "you are to appoint their entire burden as their charge.⁠" From these words we learn that Moses was present at the time when Aaron and sons made these various appointments. However, once these appointments had been ratified by Moses, Ittamar was the supervisor on site, the one to whom any queries would be directed if doubts about anything arose. His task was in particular to ensure that all of the many items that had been moved from the Tabernacle would be replaced in good order as soon as the people made camp.
על פי אהרן ובניו תהיה וגו׳ – פרש״י ואי זה מן הבנים ממונה עליהם איתמר. וכתב הרמב״ן, ואינו נכון כי למה מזכיר אהרן, אלא פי׳ על פי אהרן ובניו שתהיה עבודתם על פיהם, הם ימנו בני הגרשוני על עבודתם, שיאמרו פלוני מבני גרשון יהיה גזבר על עניין כך, ויהיה משורר או שוער, וישא מן היריעות כך וכך, [וגם] בעת המסע לא יפרקו ולא יטענו עד שיצוו אום אהרן ובניו והנה כולם צריכין לפקידה שהוא המינוי. ואלעזר אמרכל על כל שלשת הנשיאים, ואיתמר גזבר על גרשון ומררי, ואומר ופקדתם עליהם במשמרת, כי משה היה עמהם בעת המינוי, כאשר יפקידו להם המשמרות, אבל ביד אימר תהיה משמרתם שכל אחד יחזיר כליו לידו בחנות המשכן, ויאמר הרי לך כל הכלים המסורים לידי.
(כז-כח) ע״פ אהרן ובניו ואי זה מהבנים ממונה עליהם ביד איתמר בן אהרן הכהן. פי׳ מה שכתוב בסוף הפרשה ומשמרתם ביד איתמר הוא פירוש ובניו האמור למעלה כי מלת בניו נופלת על כל בניו או על אחד מבניו כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב וכשאמר באחרונה ביד איתמר פי׳ שהאחד מבניו הוא איתמר. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואינו נכון כי למה יזכיר אהרן. ולא הבינותי דבריו כי מי גילה לו שאין אהרן מכלל הממונים אם בעבור שכתוב ומשמרתם ביד איתמר ולא שתף גם אהרן עמו י״ל שהכתוב לא הוצרך לפרש רק אי זה מהבנים ממונה עליהם מפני שמלת בניו סתמי וצריך ביאור אבל אהרן שאין צורך בו לביאור למה יצטרך לכתבו שנית:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ואמר ע״פ אהרן תהיה כל עבודת בני הגרשוני להגיד שלא יהיה בידיהם לא הנסיעה ולא החניה להגיד כי הם לא ישאו את משאם ולא יורידוה מעליהם עד שיצום אהרן ובניו והוא יפקיד עליהם המשמרות ויסדר אותם מתי ישוררו והנה זכר זה בגרשון כדי שלא יחשוב משה שקהת מפני קדושת משאו היה צריך אל פקודת אלעזר ואל צווי אהרן. אבל גרשון שהיה משאו יריעות המשכן לא יצטרך לזה. לכך אמר שעם היות משאו דבר נקל בקדושה יריעות ומכסה העורות לא יעשו זה אלא ע״פ אהרן ובניו. וזה בכלל לכל משאם ולכל עבודתם שהיא עבודת השיר והשמירה. ומלבד זה היתה הפקידה עליהם במשמרת לכל משאם רוצה לומר לענין המשא לבד שישמרו שלא ישכחו דבר ולא יפסידו דבר.
לכל משאם – בעת המסע.
ולכל עבדתם – בעת החניה.
לכל משאם, at the time of the journey,
ולכל עבודתם, when the people would be encamped.
(כז-כח) זאת עבודת משפחות בני הגרשוני באוהל מועד ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן. המשמרת הזאת היא שאתמר היה עומד עליהם בעת משאם למען יקחו איש איש כליו שנפקדו לו ביד אהרן ובניו ולא יקח איש את מלאכת רעהו1:
1. ראה מש״כ לעיל (ד יז-כ).
ואיזה מהבנים וכו׳. וקשה, למה הוצרך כלל לכתוב ״על פי אהרן ובניו״, לכתוב ״ביד איתמר בן אהרן הכהן״ (פסוק כח) בלחוד. ונראה דג׳ עבודות היו; עבודת בני קהת, והם היו נושאים הכלים המקודשים (פסוק טו), ולחשיבותם נתמנה עליהם אלעזר בן אהרן (פסוק טז) . והאחרון הוא בני מררי, נושאי קרשי המשכן (פסוק לא), ונתמנה עליהן איתמר בן אהרן הכהן (פסוק לג). וגרשון היה כמו ממוצע בין העבודות. ולפיכך אמר הכתוב כי היה פקודתם על ידי כלל אהרן ובניו, כי האמצעי לעולם דומה אל הכלל, לפי שהאמצעי הוא נוטה לב׳ הצדדין. ומפני כי עבודת הגרשוני הוא כמו הממוצע בין העבודת הקהתי והמררי, היה עבודתו כללית, לפי שהוא נוטה לשניהם. לכך נתמנה עליהם אהרן ובניו. אלא שמעלין בקודש (ברכות כח.), ואין מורידין להיות זה אלעזר, שכבר ניתן לו דבר קודש יותר, והוא משמרת הקהתי. ומכל שכן אהרן שהיה חשוב עוד יותר מן אלעזר, לפיכך נשאר ביד איתמר בן אהרן:
ואל יקשה לך, אחר שנתמנה איתמר על בני גרשון, איך היה ממונה על בני מררי, ואין מורידין בקדושה, שאין זה קשיא, לפי שלא היה העבודה לאיתמר על בני גרשון אליו מיוחד, שהרי בכלל אהרן ובניו היתה העבודה מסורה, רק שאין מורידים בקדושה, לא היה אלעזר על בני גרשון. ומפני שלא היתה העבודה אליו בפרט, אין זה הורדת קדושתן, כי היה העבודה שלהם המיוחד להם תחלה להם, ואחר כך היה להם עבודת בני גרשני, שהיו משותפים בהם, ואין זה רק עליה, כי תחלה נמסר (להם) [לו] עבודת כל בני מררי, שזה מיוחד (להם) [לו], ואחר כך מעלין אותם להיותם ממונים על בני גרשני כדלעיל על דרך הכלל אהרן ובניו, ונשאר המנוי של בני גרשון ביד איתמר כדלעיל. אבל גבי אלעזר, כיון דהעבודה המיוחדת (להם) [לו] היה מנוי על בני קהת המקודשים יותר, היה זה הורדה (להם) [לו] אם אחר כך יהיה נמסר (להם) [לו] עבודת בני גרשוני. כי לעולם עבודה המיוחדת להם היא קודמת, ולפיכך אין זה הורדה. הנה חילוק והפרש יש בין מנוי שהיה נתמנה איתמר על בני מררי ובין שהיה ממונה על בני גרשון, כי בבני מררי היה המנוי שלו בפרט במיוחד, ועל בני גרשון לא היה מינוי שלו רק מצד הכלל, אשר היה מכלל אהרן ובניו:
ופקדתם עֲלֵהֶם: במקצת ספרי הדפוס כתו׳ עליהם ביו״ד, ובהעתק הללי כתו׳ ופקדתם עליהם, ירוש׳ עלהם חס׳, ואומ׳ המסרה י״ג חסרי׳ בתורה, עכ״ל. וכן הוא חס׳ בספרי׳ כ״י מדוייקים, ובדפוס ישן, שהוא א׳ מן י״ג חסרי׳. וסימנהו׳ נמס׳ בויגש, וכן מסרם הרמ״ה ז״ל. [עלהם].
(כז-כח) ממונה עליהם. דק״ל דהפסוקים סתרי זה לזה, דפסוק אומר על פי אהרן ובניו ואח״כ כתיב ביד איתמר בן אהרן הכהן ומתרץ דפסוק שני פירש הוא על הפסוק דלעיל, איזה מן הבנים ממונה עליהם כו׳ ומפרש איתמר בן אהרן. וא״ת כיון דאין ממונה אלא איתמר למה כתב לעיל ובניו לשון רבים אין זה קושיא דבכמה מקומות מצינו לשון רבים על בן אחד כמו ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב:
(27-28) Appointed over them. Rashi is answering the question: The verses contradict each other, because here it says "by the instruction of Aharon and his sons" and afterwards it writes (v.28) "under the supervision of Isamar son of Aharon the Kohein.⁠" He answers that the second verse explains the previous one — which of his sons was appointed over them? [the second verse] explains that it was Isamar son of Aharon. You might ask: Since only Isamar was appointed, why did it write ובניו (lit. and his sons) in the plural. However this is not a question because in many places we see the plural used for a single son, for example "ובני (lit. and the sons) of Don is Chushim" (Bereishis 46:23) and "ובני (lit. and the sons) of Palu is Eliav" (Bamidbar 26:8).
על פי אהרן ובניו תהיה – כל עבודת משא בני הגרשוני תהיה ע״פ מצות אהרן או אחד מבניו שיהיה כהן גדול תחתיו, והוא יצוה, פלוני ישא מן יריעות כך, וכן במסע לא יפרקו ולא יטענו עד שיצוה אותם אהרן, וכן לענין השיר מי יהיה משורר ומתי ישוררו, ואח״ז אמר ומשמרתם ביד איתמר, שהוא היה גזבר עליהם שיעשו כמצות אהרן, ובהקים המשכן יחזירו הכלים ליד איתמר, והוא ישגיח שלא ישכחו דבר ולא יפסידו דבר, כמו שהיה אלעזר משגיח על משא בני קהת, אלא שאלעזר היה ג״כ נשיא על כל שבט לוי כמוזכר למעלה, כי הוא הראשון למעלה ולחשיבות כמו שהיו הנשיאים על כל שבט ושבט:
ופקדתם עליהם במשמרת – אמר בלשון רבים כי משה יהיה עמהם בעת המנוי, כאשר יפקידו אליהם המשמרות:
לכל משאם – המסע ולכל עבודתם בעת החניי׳ (רע״ס).
וּפְקַדְתֶּם עליהם – ופקדתם ל׳ חשבון, תתנו להם הכל במנין, כי הם כשומרים והם יתנו לכם דין וחשבון מכל משאם, והוא על דרך פוקד עון אבות על בנים {שמות כ׳:ד׳}, מי פקד עליו דרכו ומי אמר פעלת עולה (איוב ל״ו:כ״ג).
and you will give into their custody (u-f’kadtem aleihem). The word u-f’kadtem [from the root pakad] implies a counting, i.e., “give them everything in a set amount, for they are acting as bailees who will have to give you an accounting of all the objects that they have to carry.” This [use of the root pakad] is on the model of poked avon avot al banim (“demands account of the sins of the fathers from the children,” Exod. 20:5); “Who would demand account [mi fakad] of His ways, and who would say to Him, You have committed iniquity?” (Job 36:23).
ופקדתם עלהם במשמרת את כל משאם – הם לא יהיו נושאי משא גרידא, אלא יעבדו בדעת ובתבונה; שכן תפקידם כולל חיוב שמירה: ״שיהיו מצווים עליהם שיהיו שומרים על כל מה שנושאים״ (שם).
ומשמרתם – בראשונה היו תחת יד אהרן ובניו (פסוק כז), אך לאחר מכן הייתה משמרתם ביד איתמר בן אהרן (במדבר רבה ו, ג).
על פי אהרן ובניו תהיה – גם בני גרשון היה משאם עפ״י אהרן ובניו, והיה ההבדל ביניהם ובין בני קהת שלבני קהת לא היה לשום אחד חזקה במשאם רק בכל פעם היו אהרן ובניו מיחדים מי ישא ומה ישא ואחר שנשא חלקו נפסק זכותו, אבל בני גרשון היה להם חזקה שאחר שקבע אהרן לכל אחד משאו ועבודתו היה זוכה בו לעולם כמ״ש בד״ה [א׳ ט׳] שהשוערים ויתר עבודות היו לאנשים מיוחדים בירושה וכן שם [כה כו] ועז״א ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם – כמ״ש רש״י למעלה [ג׳ ז׳] על ושמרו את משמרתו כל מינוי שהאדם ממונה עליו ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת בכל המקרא ובלשון משנה כמו משמרת כהונה ולויה, ור״ל שמ״ש עפ״י אהרן ובניו אין פירושו שיהיה כן בכל פעם רק שיפקדו עליהם משאם ויהיה במשמרת שיהיה ממונה על דבר זה לעולם:
ופקדתם עליהם במשמרת: ממונים שישמרו שיהיה המשא כפי הציווי על ידי אהרן ובניו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(כח) זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵ֥י הַגֵּרְשֻׁנִּ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּמִ֨שְׁמַרְתָּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן⁠־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃
This is the service of the families of the sons of the Gershonites in the Tent of Meeting; and their duty shall be under the hand of Ithamar the son of Aaron the priest.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הכהנים ממונים על הלויים – שמות ל״ח:כ״א, במדבר ד׳:י״ט-כ׳, במדבר ד׳:ל״ג
דֵּין פּוּלְחַן זַרְעֲיָת בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּמַטַּרְתְּהוֹן בִּידָא דְּאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא.
This is the service of the family of the Beni Gershon in the tabernacle of meeting, and their charge shall be under the hand of Ithamar bar Aharon the priest.
דן פלחןא זרעייתהב דבנוי דגרשוני במשכן זמנה ומטרתהון על דאיתמ׳ ברה דאהרןג כהנה רבה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פלחן״) גם נוסח חילופי: ״פלחנה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתה״) גם נוסח חילופי: ״{זרע}⁠יית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברה דאהרן״) גם נוסח חילופי: ״בר א׳⁠ ⁠⁠״.
דא היא פולחנת גניסת בני גרשון במשכן זימנא ומטרתהון ביד איתמר בר אהרן כהנא.
This is the ministry of the family of the Beni Gershon, in the tabernacle of ordinance; and the care of them shall be in the hand of Ithamar bar Aharon the priest.
זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי וגו׳ – בַּתְּחִלָּה שָׂמוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו וּמשֶׁה עִמָּהֶם לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן עַל עֲבוֹדָתָם וְעַל מַשָּׂאָם וְעַל מִשְׁמַרְתָּם, מִכָּאן וָאֵילָךְ עֲבוֹדָתָם וּמִשְׁמַרְתָּם הָיְתָה בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.
הַדִ׳הִ כִ׳דמַתֻ עַשַׁאאִרַ בַּנִי גִ׳ירשֻׁוןִ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ וַחִפטַ׳הֻם עַלַי׳ יַדִאִתַּמַאר בּןִ אהַרֻוןַ אלאִמַאםִ
זה שרות משפחות בני גרשון באהל הועידה, והחפצים שבאחריותם לשמור, על יד איתמר בן אהרן הכהן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ואמרו אחר זה זאת עבוד׳ משפחות בני הגרשוני באהל מועד הוא כלל הדברים והודיע שמשמרתם לענין המשא היה איתמר כי להיות אלעזר גדול ממנו ועתיד להיות כ״ג תחת אביו נתיחד נשיאותו בדברים המקודשים ואיתמר אחיו הקטן ממנו נתיחד במשא למטה בקדושה מהם.
ואמנם בבני מררי קצר הכתוב כי נסמך על מה שזכר בבני גרשון וענינם אחד והותרו השאלות הו׳ והז׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

אִֽיתָמָ֔ר בֶֽן⁠־אהרן: מאריך באל״ף איתמר, ובבי״ת בֶן, וא׳ אהרן בלא מאריך. [אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן⁠־אַהֲרֹ֖ן].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

זאת עבדת – כלל שאחר הפרט:
ומשמרתם ביד איתמר – הכוונה זאת משמרת משאם שיקבלו מיד איתמר.
and that which they have to keep in custody, etc. In other words, “These are the objects entrusted to them to carry, which they will receive from Ithamar.”
זאת עבודת – ר״ל שאין לא׳ מבני קהת ומררי ליגע בעבודתם. ומשמרתם – ר״ל והגם שכל א׳ הי׳ לו משמרת ומנוי קבוע לישא דבר זה לעולם, בכ״ז יהיה ביד איתמר שהוא ישגיח עליהם שיעשו מעשיהם באמונה:
ומשמרתם: ראש השמירה שיהיה הכל על מקומו, ביד איתמר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בהכל
 
(כט) אבְּנֵ֖י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֥ם לְבֵית⁠־אֲבֹתָ֖ם תִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃
As for the sons of Merari, you shall number them by their families, by their fathers' houses.
א. ‹סס› ל=פרשה פתוחה
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן תִּמְנֵי יָתְהוֹן.
The sons of Merari number you after the families of their father's house;
בנוי דמררי לזרעייתהוןא לבית אבהתהון תסכום יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״{לזרע}⁠ייותהון״.
בני מררי לגניסתהון לבית אבהתהון תימני יתהון.
The sons of Merari shalt you number,
[ד] בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם – בִּבְנֵי קְהָת וּבְנֵי גֵרְשׁוֹן נֶאֱמַר בָּהֶן נְשִׂיאוּת רֹאשׁ, שֶׁחָלַק לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד, לִקְהָת בַּעֲבוּר כְּבוֹד הָאָרוֹן, וּלְגֵרְשׁוֹן עַל שֶׁהָיָה בְּכוֹר, אֲבָל בִּבְנֵי מְרָרִי שֶׁלֹא הָיוּ אֶלָּא בְּנֵי פָּשׁוּט, וַעֲבוֹדַת מַשָּׂאָם לֹא הָיָה אֶלָּא קְרָשִׁים וּבְרִיחִים וְעַמּוּדִים וַאֲדָנִים, לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם: נָשׂא אֶת רֹאשׁ.
לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם – לָמָּה נֶאֱמַר בִּבְנֵי קְהָת וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, הִקְדִּים מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, וּבְגֵרְשׁוֹן הִקְדִּים לְבֵית אֲבֹתָם, וְאַחַר אָמַר: לְמִשְׁפְּחֹתָם. לְפִי שֶׁנְּשִׂיאוּת רֹאשׁ שֶׁל בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בָּאָה מִבֵּית אָב שֶׁלָּהֶם, אֲבָל נְשִׂיאוּת רֹאשׁ שֶׁל בְּנֵי קְהָת אֵינָהּ תְּלוּיָה בְּבֵית אָבוֹת שֶׁלָּהֶם כִּי אִם בִּנְשִׂיאַת הָאָרוֹן, וְכֵן בְּנֵי מְרָרִי לֹא הָיוּ כִּי אִם מִבֵּית אָב פָּשׁוּט, לְכָךְ הִקְדִּים מִשְׁפָּחוֹת לְבֵית אָבוֹת.
בַּנֻו מִרַרִי לִעַשַׁאאִרִהִם וַבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם תַּעֻדֻהֻם
בני מררי, לפי משפחותם ובתי אבותם, תמנה אותם.
בני מררי – לא הזכיר לשאת שמותם, כי הפרשה דבקה.⁠1
1. כלומר: ה״נשא״ של בני גרשון מוסב גם על בני מררי.
AS FOR THE SONS OF MERARI. Scripture does not mention that they were counted, for this section1 is connected to the one above.⁠2
1. Verses 29-37.
2. Verses 21-28. Thus the command Take the sum of in verse 22 also applies here.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

בני מררי – בהם לא אמר נשא את ראש כי הם אחרונים במעלה:
למשפחותם לבית אבותם: כבר כתבנו (פסוק כ״ב) טעם השינוי מלשון דכתיב בבני גרשון ״לבית אבותם למשפחותם״. דיחס בני גרשון הוא משום שנולד ראשון לאביו, משום הכי כתיב תחילה ״לבית אבותם״, משא״כ בבני קהת ומררי.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלמלבי״םנצי״בהכל
 
(ל) מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה וְעַ֛ד בֶּן⁠־חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקְדֵ֑ם כׇּל⁠־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹ֕ד אֶת⁠־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
You shall count them from thirty years old and upward even to fifty years old, everyone who enters on the service, to do the work of the Tent of Meeting.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםעודהכל
מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנֵינוּן כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא.
from a son of thirty years and upward to fifty years, shalt you number them, of all who come by companies to perform the service of the tabernacle of meeting.
מן בר תלתין שנין ולעיל ועד בר חמשין שנין תסכום יתהון כל דייעולא לחיל קרבה למפלחב ית פלחן משכן זמנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דייעול״) גם נוסח חילופי: ״דעלל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למפלח״) גם נוסח חילופי: ״{למפ}⁠לוח״.
מבר תלתין שנין ולעילא ועד בר חמשין שנין תמנינון כל דאתי לחילא למפלח ית פולחן משכן זימנא.
from thirty years to fifty years, every one who cometh with the band to minister in the work of the tabernacle of ordinance.
מִן אבּןִ תַּ׳לַאתִ׳יןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא וַאִלַי׳ אבּןִ כַ׳מסִיןַ סַנַתַּ תַּעֻדֻהֻם כֻּלֻּ אַלדַאכִ׳לִ פִי אַלגַיְשִׁ לִלכִ׳דמַתִ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ
מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה תמנה אותם, כל⁠־הנכנס לצבא, לשרות באהל הועידה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

לעבוד את עבודת אהל מועד – ולהלן בבני גרשון אומר עבודה באהל מועד, לצד כי עבודת בני גרשון היא באהל מועד עצמו שנושאים יריעות המשכן ואהל מועד מכסהו וגו׳, מה שאין כן בני מררי שעבודתם היא הקרשים והאדנים וגו׳ שהם עבודת אהל מועד שנושאים אהל מועד, ולזה אמר לעבוד את וגו׳ הקרשים וגו׳ שהם עבודת אהל מועד, ולזה לא חש לומר לצבא לבד, שהרי פירש הכתוב דבריו, מה שאין כן בעבודת בני גרשון להעירך בהפרש שבין עבודתם לעבודת בני קהת לצד שבשניהם אמר עבודה באהל ואין היכר בדבריו להפרש שבין שניהם לזה כתב שינוי לצבוא צבא משונה ממה שכתב בבני קהת לצבא, ולצד הפרש שבין בני גרשון לבני מררי העירך בשינוי אחר כמו שכתבנו.
לעבוד את עבודת אהל מועד, "to perform the service connected with the Tent of Meeting.⁠" When describing the parallel task performed by the sons of Gershon the Torah wrote לעבוד עבודה באהל מועד, to perform service inside the Tent of Meeting. The reason is that they had to transport the coverings of the Tabernacle, the curtain, etc., all of which were part of the actual Tabernacle; the sons of Merari, however, transported the outer parts of the Tabernacle, the boards, the bolts, the sockets supporting the boards, etc. This is also why the Torah described the work of the Merarites as לעבד את…הקרשים as this represents the עבודת אהל מועד, i.e. work related to the Tabernacle. The Torah did not fear that by writing only the word לצבא alone instead of לצבא צבא that we would misunderstand its meaning, seeing it had spelled out exactly what the duties of the Merarties were.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםהכל
 
(לא) וְזֹאת֙ מִשְׁמֶ֣רֶת מַשָּׂאָ֔ם לְכׇל⁠־עֲבֹדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמּוּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו׃
This is the duty of their burden, according to all their service in the Tent of Meeting: the Tabernacle's boards, its bars, its pillars, its sockets,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְדָא מַטְּרַת מַטוּלְהוֹן לְכָל פּוּלְחָנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דַּפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעָבְרוֹהִי וְעַמּוּדוֹהִי וְסָמְכוֹהִי.
And this is the charge of their burthen of all the service in the tabernacle of meeting; the boards of the tabernacle, and its bars, and its pillars, and their bases;
ודא מטרת מטולהוןא לכל פולחנהון במשכן זימנה לווחוי דמשכנה ונגרויב ועמודוי וחומרוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מטולהון״) גם נוסח חילופי: ״מטלניהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונגרוי״) גם נוסח חילופי: ״נג׳⁠ ⁠⁠״.
ודא מטרת מטולהון לכל פולחנהון {במשכן זמנא לוחי משכנא ונגרוי ועמודוי וחומרוי.
And this shall be the charge of the burdens of all their service in the tabernacle of ordinance, the boards of the tabernacle, its bars, pillars, and bases;
וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם וגו׳ – זֹאת וְלֹא אַחֶרֶת, מְלַמֵּד שֶׁבְּנֵי מְרָרִי אֲסוּרִין לִשְׁמֹר וְלַעֲבֹד מַה שֶּׁבְּנֵי גֵרְשׁוֹן שׁוֹמְרִים וְנוֹשְׂאִים וְעוֹבְדִים.
קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן – אֵלּוּ אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה קְרָשִׁים שֶׁל מִשְׁכָּן.
וּבְרִיחָיו – אֵלּוּ חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּרִיחִים וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן.
וְעַמּוּדָיו – אֵלּוּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים שֶׁפּוֹרְסִים עֲלֵיהֶם הַפָּרֹכֶת, וַחֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים שֶׁפּוֹרְסִים עֲלֵיהֶם הַמָּסָךְ שֶׁל פֶּתַח הָאֹהֶל.
וַאֲדָנָיו – אֵלּוּ אַדְנֵי הַקְּרָשִׁים וְאַדְנֵי הָעַמּוּדִים שֶׁהָיוּ מֵאָה וַחֲמִשָּׁה אֲדָנִים.
וַהֻוַדַ׳א חִפטֻ׳ חִמלִהִם וַסַאאִרֻ עַמַלִהִם פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ תַּכַ׳אתִגֻ אַלּמַסכַּןִ וַאַמהַאגֻהֻ וַעֻמֻדֻהֻ וַקַוַאעִדֻהֻ
וזוהי שמירת משאם ושאר עבודתם באהל הועידה: קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ובסיסיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

וזאת משמרת משאם – שהם היה להם ג״כ התמנות קבוע מה ישא ומה תהיה עבודתו:
לכל עבודתם באהל מועד: וכן להלן פסוק ל״ג. משמעו, משום דאצל בני מררי היה עסק עבודה בפרוק והקמה מרובה מעסק המשא על העגלות, משום הכי כתיב בלשון שנראה דמשאם טפל לגבי עבודת הקמה והפירוק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םנצי״בהכל
 
(לב) וְעַמּוּדֵי֩ הֶחָצֵ֨ר סָבִ֜יב וְאַדְנֵיהֶ֗ם וִיתֵֽדֹתָם֙א וּמֵ֣יתְרֵיהֶ֔ם לְכׇ֨ל⁠־כְּלֵיהֶ֔םב וּלְכֹ֖ל עֲבֹדָתָ֑ם וּבְשֵׁמֹ֣ת תִּפְקְד֔וּ אֶת⁠־כְּלֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת מַשָּׂאָֽם׃
and the pillars of the court around it, and their sockets, and their pins, and their cords, with all their instruments, and with all their service. And by name you shall appoint the instruments of the duty of their burden.
א. וִיתֵֽדֹתָם֙ =ל-מ,ש,ק3,ו; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכך אצל ברויאר ומג״ה וכן בדפוסים וקורן).
• ל!=וִֽיתֵדֹתָם֙ (געיה באות וי״ו)
• ל1,ב,ש1=וִיתֵדֹתָם֙ (אין געיה)
ב. לְכׇ֨ל⁠־כְּלֵיהֶ֔ם =ל1,ב,ק3,ו ושיטת-א ובדפוסים וקורן
• ל,ש,ש1=לְכָל⁠־כְּלֵיהֶ֔ם (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְעַמּוּדֵי דָּרְתָא סְחוֹר סְחוֹר וְסָמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וַאֲטוּנֵיהוֹן לְכָל מָנֵיהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחָנְהוֹן וּבִשְׁמָהָן תִּמְנוֹן יָת מָנֵי מַטְּרַת מַטוּלְהוֹן.
and the columns of the court round about, their bases, pins, and cords of all the instruments of all their service; and by their names you shall number the instruments of the charge of their burthen.
ועמודיה דדרתה מן חזור חזור וחומריהון וסכיהון ומתחיהוןא לכל מניהוןב ולכל פלחנהון ובשמהן תסכמון ית מניג מטרת מטולהוןד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומתחיהון״) גם נוסח חילופי: ״ונגריהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מניהון״) גם נוסח חילופי: ״מאניהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מני״) גם נוסח חילופי: ״מ⁠{א}⁠ני״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מטולהון״) גם נוסח חילופי: ״מטלניהון״.
ועמודי דרתא חזור חזור וחומריהון וסיכיהון ומתחיהון לכל מאניהון ולכל פולחנהון}⁠א ובשמהן תימנון ית כל מני מטרת מטולהון.
א. הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
the pillars of the court also round about, their pins and their cords, with all the instruments of their whole service, and all those of the charge of their burdens, you shalt number by their names.
וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב – אֵלּוּ חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה עַמּוּדִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים סְבִיב הֶחָצֵר שֶׁעֲלֵיהֶם פּוֹרְסִים הַקְּלָעִים.
וְאַדְנֵיהֶם – אֵלּוּ חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה אֲדָנִים שֶׁבָּהֶם הָיוּ מַעֲמִידִין הָעַמּוּדִין וְאַרְבָּעָה עַמּוּדִים וְאַרְבָּעָה אֲדָנִים שֶׁהָיוּ פּוֹרְסִין עֲלֵיהֶם מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר.
וִיתֵדֹתָם – אֵלּוּ יִתְדוֹת הַמִּשְׁכָּן וְיִתְדוֹת הֶחָצֵר שֶׁל נְחשֶׁת שֶׁהָיוּ נוֹעֲצִים בָּאָרֶץ סָבִיב שֶׁלֹא יַפִּיל הָרוּחַ לַקְּלָעִים.
וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם – שֶׁבָּהֶם הָיוּ מַעֲמִידִים הַקְּלָעִים עִם הַיְתֵדוֹת וּבָהֶם אוֹסְרִים הָעַמּוּדִים וְהַבְּרִיחִים וְטוֹעֲנִים עַל הָעֲגָלוֹת שֶׁלֹא יִפְּלוּ לָאָרֶץ, אֲבָל לַקְּרָשִׁים הָיוּ עוֹשִׂים אֲטַבֵּי שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁבָּהֶם מַחֲזִיקִים הַקְּרָשִׁים שֶׁלֹא יִפְּלוּ מֵעַל הָעֲגָלוֹת.
וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם – הִזְהִירָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּהְיוּ מַפְקִידִים כָּל הַלְוִיִּם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹא יָבוֹאוּ לִידֵי מַחְלֹקֶת, וְכָךְ הָיוּ עוֹשִׂין אִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי יִטְעֹן קְרָשִׁים, אִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי יִטְעֹן בְּרִיחִים, אִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי יִטְעֹן עַמּוּדִים, וְכֵן כָּל כְּלִי וָכֶלִי.
וַעֻמֻדֻ אַלסַּרַאדִקִ מֻסתַּדִירַא וַקַוַאעִדֻהַא וַאַוְתַּאדֻהַא וַאַטנַאבֻּהַא וַגַמִיעֻ אַנִיַתִהַא וַסַאאִרֻ אַעמַאלִהַא וַעֻדֻו בִּאַסמַאאֵ גַמִיעַ אַנִיַתִ חִפטִ׳ חַמלִהַא
ועמודי החצר לכל ההיקף סביב ובסיסיהם ויתדותם וחבלי קשירתם, וכל-כליהם ושאר מעשיהם, ומנו בשמות ידועים את⁠־כל⁠־הכלים הנתונים תחת שמירה המטלת על משאם.
ויתדותם ומיתריהם – של עמודים, שהרי יתידות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו, יתידות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא תגביהם הרוח, ויתידות ומיתרים היו לעמודים סביב לתלות בהם הקלעים בשפתם העליונה בכלונסות וקונטיסין, כמו ששנויה במלאכת המשכן (ברייתא דמלאכת המשכן ה׳).
ויתדתם ומיתריהם [AND THE COLUMNS OF THE ENCLOSURE ROUND ABOUT IT AND THEIR SOCKETS] AND THEIR PINS, AND THEIR CORDS – i.e. the pins and cords of the columns only, because the pins and cords of the hangings were part of the burden of the Gershonites (not of the sons of Merari). There were, as a matter of fact, pegs and cords for the curtains and the hangings on their lower edges in order that the wind should not raise them, there were also pegs and cords for the columns, round about, upon which to suspend the hangings by their upper edges on poles and rails, just as it is set forth in the Baraita dealing with the work of the Tabernacle (cf. Rashi on Shemot 27:10, 19; Bemidbar 3:26 and our Note thereon).
ובשמת תפקדו את כלי משמרת משאם – היינו דוגמא: ופקדתם עליהם במשמרת (במדבר ד׳:כ״ז).
ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם, "and by their respective names you shall appoint them for the various instruments.⁠"
ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתידותם ומיתריהם – של עמודים, שהרי יתידות ומיתרי קלעים במשא בני גרשון היו. ויתידות ומיתריםא היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא יגביהם הרוח, ויתידות ומיתרים היו לעמודים סביב, לתלות בהן הקלעים לשפתם העליונה בכלונסותב וקונטסין, כמו ששנינו במלאכת המשכן. לשון רבינו שלמה.
ואיני יודע מה יעשו יתידות בעמודים. ועוד, מה נשתנו יתידות של עמודים משאר יתידות, שאלו לבני גרשון, ואלו לבני מררי. ולא מצאתי במשנת מלאכת המשכן שהיו יתדות לעמודים, אלא כך שנו שם (ברייתא דמלאכת המשכן ה׳): היה מחבר את הקונטסין במיתרים ובעמודים, ומחברן בתוך יתידות של אהל, וכשם שהיו יתידות למשכן כך היו יתידות לחצר, שנאמר: לכל כלי המשכן לכלג עבודתו וכל יתידותיו וכל יתדות החצר נחשת (שמות כ״ז:י״ט). זה לשון הבריתא. ולא נשנה שם שיהיו יתידות לעמודים.
אבל נפרש כי יתדות ומיתרים של קלעי החצר היו ביד בני מררי, ומיתרים ויתידות של משכן והאהל הם שהיו ביד בני גרשון. כי: ואת מיתריהם ואת כל כלי עבודתם (במדבר ד׳:כ״ו) – כנוי ליריעות ולמשכןד ולאהל מועד הנזכרים בראש הפסוק, לא לחצר, וכן אמר למעלה: ואת מיתריו (במדבר ג׳:כ״ו) – שהוא רמז למשכן הנזכר (במדבר ג׳:כ״ה), לא לקלעי החצר. ודומה לזה: אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם (במדבר י״ח:ג׳) – על ׳שבט אביך׳ (במדבר י״ח:ב׳) הרחוק, לא על: ׳בניך׳ (במדבר י״ח:ב׳) הקרוב. וכן: ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר י״ח:ט״ז) – שב אל בכור האדם ולא אל בכור בהמהה הטמאה, וכן רבים.
אבל לפי לשון הבריתא נראה לי שלא היו בני גרשון נושאים אלא בגדים, לא נחשת ועצים כלל, זהו ששנו שם (ברייתא דמלאכת המשכן י״ג): בני גרשון היו ממונים במערב, והם ממונים על כל כלי הארג. ואםו כן, יהיה פירוש: ויתידותם – של המשכן ושל עמודי החצר, ומיתריהם – של עמודי החצר בלבד. וכן אמר למעלה: קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו וכל כליו וכל עבודתו (במדבר ג׳:ל״ו) – ויכלול יתידותיו. ולכך יזכיר מיתרים בשניהם, ולא יזכיר יתידות רק בבני מררי.
וטעם ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם – שיפקודז ביד כל איש במספר שמות לגולגלותם כלי משאם, יאמר: איש פלוני ישא מן הקרשים כך במספר, ולפלוני מן הבריחים או העמודים כך במספר, לא שיצוה בני מררי בכללם ישאו כל הקרשים והאדנים והעמודים. והזכיר זה תחלה בבני מררי בעבור כובד משאם, אולי יקל כל אחד מהם ממשאו, ויטיל על חברו, והוא הדין גם בבני קהת וגרשון.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 תוקן בין השיטין ל: ״ומיתריהם״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 תוקן ל: ״כלונסות״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון: ״ולכל״. בפסוק: ״בכל״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222: ״למשכן״. בדפוס ליסבון: ״המשכן״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255 מינכן 137. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״הבהמה״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אם״.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא: ״שיפקד״.
AND THE PILLARS OF THE COURT ROUND ABOUT, AND THEIR SOCKETS, AND THEIR PINS, AND THEIR CORDS. "[These sockets, pins and cords refer only to] those of the pillars, because the pins and cords of the hangings were part of the burden of the Gershonites [as stated above in (26), and here Scripture is speaking of the work of the sons of Merari]. For there were pins and cords for the curtains and hangings on their lower edges, so that the wind should not raise them, and there were [also] pins and cords round about the pillars, in order to suspend the hangings on them at their upper edges with poles and rails, as we have been taught in [the Beraitha] on the work of the Tabernacle.⁠" This is Rashi's language. But I do not understand what pins have to do with the pillars!⁠1 Moreover, [even if the pillars did have pins], why were the pins of the pillars different from the other pins, in that [the other pins were given] to the sons of Gershon, and those [of the pillars were given] to the sons of Merari? Nor have I found in the Mishnah2 on the work of the Tabernacle that there were pins to the pillars! Instead, the Rabbis taught there the following:⁠3 "He [Moses] joined the rails by means of cords to the pillars, and attached them to the pins of the Tent. And just as there were pins to the Tabernacle, so were there pins to the court, as it is said, All the instruments of the Tabernacle in all the service thereof, and all the pins thereof, and all the pins of the court, round about, shall be of brass. "4 This is the language of the Beraitha. And it does not teach there that there were pins to the pillars.
But we must rather explain that the pins and cords of the hangings of the court5 were in the hands of the sons of Merari [not, as Rashi understands, that they were in the charge of the Gershonites]; whereas it is the cords and pins of the Tabernacle and Tent6 that were in the hands of the Gershonites, for [the prepositions] and 'their' cords, and all the instruments of 'their' service7 [mentioned in connection with the charge of the Gershonites] are a reference to the curtains of the Tabernacle and the Tent of Meeting8 mentioned in [the beginning of] the previous verse [relating to the work to be done by the Gershonite], and do not refer to [the hangings of] the court [as Rashi wrote]. Similarly, when He said above [with reference to the charge of the Gershonites], and the cords 'of it'9 [the preposition "it"] alludes to the Tabernacle mentioned there [in the preceding verse],⁠10 and not to the hangings of the court [mentioned in the same verse]. A similar case [of a Scriptural reference to a prior subject] is [G-d's command addressed to Aaron]: only 'they' shall not come nigh unto the vessels of holiness and unto the altar11 [where the pronoun "they"] refers back to the more distant [phrase, namely: thy brethren, the tribe of Levi] the tribe of thy father12 [mentioned] in the preceding verse, and does not refer to the nearer [phrase] thy sons. So also the verse, And 'their' redemption-money — from a month old shalt thou redeem them13 [where the word "their"] refers back to the firstborn of man14 [mentioned in the earlier part of the preceding verse], and not to the firstling of unclean beasts [stated at the end of the preceding verse]. There are many cases like this.
However, it appears to me that according to the text of the Beraitha [mentioned further on] the Gershonites only carried cloths, but [did] not [carry] any brass and wood at all. This is the Beraitha wherein we are taught:⁠15 "The sons of Gershon were assigned [to pitch] on the west16 [of the Tabernacle], and they were in charge of all woven materials.⁠" If so, the meaning of the term and their pins [mentioned in the verse before us dealing with the charge of the sons of Merari] is: "[the pins] of the Tabernacle and of the pillars of the court,⁠" while [the term] and their cords refers only to those of the pillars of the court [since the cords of the Tabernacle itself were in the hands of the Gershonites]. Similarly He said above [with reference to the burden of the sons of Merari]: the boards of the Tabernacle, and the bars thereof, and the pillars thereof, and the sockets thereof, and all the instruments thereof, and all that pertaineth to the service thereof,⁠17 including [in general terms] the pins thereof [i.e., of both the Tabernacle and the pillars of the court]. Therefore He mentioned the cords [in speaking of] both [the burdens of the sons of Gershon18 and those of Merari,⁠19 because the cords of the Tabernacle were carried by the sons of Gershon, and those of the pillars of the court by the sons of Merari], but the pins He mentioned only [in the verse before us] with reference to the sons of Merari [because the Gershonites carried no objects of brass or wood at all, but which instead were carried by the sons of Merari].
AND BY NAME YE SHALL APPOINT THE INSTRUMENTS OF THE CHARGE OF THEIR BURDENS. This means that he [Ithamar] should put the vessels which they were to carry in the hands of each man, according to the number of names, by their polls.⁠20 He [Ithamar] is to say: "This person shall carry a certain number of the boards, and that person a certain number of the bars or of the pillars,⁠" rather than commanding [generally]: "The sons of Merari as a whole shall carry all the boards, sockets and pillars.⁠" He mentioned this first in the case of the sons of Merari although this principle applied also to the work done by the sons of Kohath and Gershon because of the weight of their burdens, for each one [of the sons of Merari] might [be inclined to] make his load lighter by putting it upon his fellowman, [therefore the command had to be given to each person individually].
1. The pins were made of brass (Exodus 27:19) and their purpose was to secure the hangings to the ground so that the wind would not blow them from side to side. The poles and rods to which the upper end of the hangings was fixed, however, were made of wood, not of brass, and are not included in the Hebrew word for pins. Therefore Ramban asks what do the pins [made of brass] have to do with the pillars? (Kur Zahav).
2. See further in the following text, and also in Ramban on Exodus 26:17, from which it is clear that Ramban when referring to the "Mishnah", is in fact referring to the Beraitha on the construction of the Tabernacle. For the nature of this book, see Vol. II, p. 448, Note 108.
3. M'lecheth Hamishkan, Chapter 5 (p. 33, in Ish Shalom's edition).
4. Exodus 27:19. The expression "round about" is found ibid., 38:20.
5. Above, (26).
6. See Note 179 in Seder Bamidbar.
7. Above, (26).
8. Ibid., (25).
9. Ibid., 3:26.
10. Ibid., (25): And the charge of the sons of Gershon in the Tent of Meeting, the Tabernacle and the Tent etc. — Ramban is thus, interpreting the preposition "it" [and the cords of 'it'] — in 3:26 — as referring back to (25) which mentions the Tabernacle and Tent and does not refer to the hangings of the court mentioned in the selfsame (26). To prove this method of exegesis, Ramban proceeds to bring examples from other places in Scripture where this principle perforce applies.
11. Further, 18:3.
12. Ibid., (2).
13. Ibid., (16).
14. Ibid., (15).
15. M'lecheth Hamishkan, Chapter 13 (p. 80, in Ish Shalom's edition).
16. Above, 3:23.
17. Ibid., (36).
18. (26).
19. In this verse.
20. Above, 1:18.
ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתידותם ומיתריהם – פירש״י יתידות ומיתרים של עמודים וכו׳. וכתב הרמב״ן ואיני יודע מה יעשו יתידות לעמודים ועוד מה נשתנה יתידות של עמודים משאר היתידות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי ופי׳ הוא כי יתידות ומיתרים של קלעים היו לבני מררי ויתידות ומיתרים של משכן היו לבני גרשון ומה שכתוב למעלה בבני גרשון ואת מיתריהם ואת כל כלי עבודתם חוזר על יריעות המשכן והאהל המוזכרים בראש הפסוק ולא על החצר:
ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם – שיפקדם ביד כל איש במספר שמות לגלגלותם כלי משאם לומר פלוני ישא כך מן הקרשים ופלוני כך מן הבריחים וה״ה בבני גרשון וקהת שלא תאמר לא צוה כן אלא בבני מררי בעבור שהיו נושאים משא כבד וירצה כל אחד להקל מעליו ולהכביד על חבירו אלא גם בבני גרשון וקהת צוה כן:
ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתידותם ומיתריהם, "and the pillars of the Courtyard all around and their sockets, their pegs and their ropes, etc.⁠" According to Rashi the sockets and pegs mentioned in our verse were needed to support the pillars mentioned in our verse.
Nachmanides, commenting on this, writes that he does not know how these pegs could have been of any use to the pillars. Moreover, Nachmanides could not see in what sense the pegs of the pillars would have been different from those of the קלעים, the curtains of the courtyard that were transported by the Gershonites. He arrives at the conclusion therefore that the pegs and their ropes mentioned must have been the ones used to hold down the curtains covering the Tabernacle as a roof, and that these were the ones looked after by the Gershonites, whereas the ones pertaining to the pillars of the courtyard and their ropes were the ones looked after by the Merarites.
ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם, "you shall appoint the people keeping watch over these various utensils by name.⁠" In other words, every person in charge of carrying a single beam, etc., would be assigned to "beam # such and such.⁠" What the Torah mentions here in connection with the Merarites applied in equal measure to Gershonites and the Kehatites. You should not think that seeing the Merarites carried heavy burdens there might have been some who tried to shirk their duty.
ויתדתם ומיתריהם של עמודי׳ שהרי יתדות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו יתדות ומיתרי׳ היו ליריעו׳ ולקלעים מלמט׳ שלא תגביהם הרוח ויתדות ומיתרים היו לעמודי׳ סביב לתלות בהם הקלעי׳ לשפתם העליונה בקלונסו׳ וקונדסין כמו ששנויה במלאכת המשכן. פירוש יתדות ומיתרי׳ היו לעמודים והיו מחוברין עמהן שהיה עושה כמין קונדסין שקורי׳ פלו״ש שהן יתדות ארכן ששה טפחי׳ ורחבן שלשה וטבעת נחשת קבוע בו באמצעו וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וי״ו ראשו אחד זקוף למעלה וראשו אחד תקוע בעמוד כמו שפירש בפרשת תרומה ולפיכך היו אלה במשא בני גרשון יחד עם העמודי׳ שהיו במשאם אבל היתדות ומיתרי׳ היו ליריעות ולקלעים שהיו מחוברין עמהן במשא בני מררי היו יחד עם משא היריעות והקלעים שהיו במשאם. והרמב״ם ז״ל טען ואמר ואיני יודע מה יעשו יתדות בעמודים ועוד מה נשתנו יתדות של עמודים משאר היתדות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי. ואין מכל זה טענה כלל כי כבר ביאר הרב כל זה בפ׳ תרומה והוא מה שהבאתי פה שממה שאומר שאין יתדות ומיתרים לעמודי׳ שהיו מחוברין יחד עם העמודים והיו תלויין בטבעותיהן באונקלין שלהן הותר׳ טענתו שטען מה נשתנו יתדות של עמודים משאר יתדות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי כי בני גרשון שהיו היריעות והקלעי׳ במשאם נשאו גם היתדות והמיתרים המחוברים עמהם ובני מררי שהיו העמודי׳ במשאם נשאו גם היתדות והמיתרים המחוברים עמהם וממה שאמר שהיה עושה כמין קונדסין שקורין פלו״ש שרוצה לומ׳ יתדות ומבע׳ נחשת קבוע בו באמצעו וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וי״ו ראשו אחד זקוף למעלה וראש אחר תקוע בעמוד הותרה טענתו האחרת שטען ואמר ואיני יודע מה יעשו היתדות לעמודי׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

והנה אמר בבני מררי ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם להגיד שמפני היות משאם קרשים ועמודים לא יצטרכו אנשים רבים לשאת אותם לכן כדי שלא יתערבבו ויתבלבלו במה שיעשו יכתבו בכל עמוד ובכל קרש שם הנושא אותו. גם שהיו משערים שכפי כח כל אדם יהיה משאו. ובהיות מוגבל לכל אדם המשא המיוחד לו איש על מקומו יבא בשלום כי לא יצוה את בני מררי בכללם שהם ישאו הקרשים והעמודים אלא לכל איש בפרט מהו אשר ישא ולא נזכר זה אלא בבני מררי מפני היות משאם קרשים ועמודים ודברים גסים ובעבור גסות וכובד משאם אולי יקל כל אחד ממשאו ויטילהו על חבירו והותרה בזה השאלה הח׳.
ויתדותם ומיתריהם לעמודים. פירוש, היתד הוא ארוך ו׳ טפחים, ומחברו בקלעים, וטבעת נחושת קבוע באמצע, וכורך שפת הקלעים סביב במתרים נגד כל עמוד ועמוד, ותולה הקונדוס דרך טבעתו באונקלי, והוא כמו יתד זקוף, ראשו כלפי מעלה, והוא תקוע בעמוד. ולפי שעל ידי היתידות היו תלויים בעמודים, היה זה בעבודת בני מררי, שהיו נושאים העמודים, וכן המתרים. אבל היתדות שהיו בקלעים, והמתרים למטה, היה בעבודת בני גרשון:
ומיתרים היו לעמודים. מפרש בזה היכן מצינו שהיה לתרווייהו יתידות ומיתרים. וא״ת והא לעיל בפ׳ במדבר פירש״י את מיתריו, של משכן והאהל ולא של חצר, והכא פירש״י דמיתרי החצר היו ג״כ לבני גרשון. וי״ל דהא דפירש״י לעיל ולא של חצר, ר״ל דמיתרים של המשכן היו כולם במשא בני גרשון, אבל של חצר לא היו כולם במשא בני גרשון אלא קצתם במשא בני גרשון וקצתם במשא בני מררי כמו שפירש כאן וק״ל:
בשפתם העליונה. פי׳ הרא״ם והיו היתידות מחברים לעמודים שהיה עושה כמין קונדסין שקורין פלו״ש שהן יתידות, ארכן ששה ורחבן שלשה טפחים ובאמצען טבעת נחשת, וכורך שפת הקלעים סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וא״וין ראש אחד זקוף למעלה וראש אחד תקוע בעמוד:
וקונדסין. בפ׳ תרומה בפירש״י מבואר היטב:
And ropes for the pillars. With this Rashi explains how both [Gershon and Merori] had stakes and ropes. You might ask: Previously in Parshas Bamidbar (3:26) Rashi explained [that Gershon's load was] the ropes of the Mishkon and the Tent but not of the courtyard. If so how can he explain that the sons of Gershon also carried the ropes of the courtyard? The answer is: When Rashi said previously "but not of the courtyard" he meant that the ropes of the Mishkon were all in the load of the sons of Gershon. However the ropes of the courtyard were not all in their load, rather some were in the load of the sons of Gershon and some in the load of the sons of Merori, as he explains here.
By their upper border. Re'm explains that stakes were connected to the pillars. They were made like rods called falush, which are stakes six tefachim long and three tefachim wide with a copper ring in the middle. One would wrap the border of the curtain around it with the ropes in a position next to each pillar, and hang the rod with the ring on hooks that were on the pillar, made in the shape of the letter vav with one side bent upwards and the other inserted into the pillar.
And rods. In Parshas Terumah (Shemos 27:10) this is explained fully.
ויתדתם ומיתריהם – של העמודים, כי היתדות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו, והן בשפת הקלעים למטה שלא תגביהם הרוח כמו שכתבנו (לעיל ג׳ כ״ו), וכאן הוא מדבר מיתדות ומיתרי העמודים לתלות בהן הקלעים לשפתם העליונה, ואלה היו במשא בני מררי:
ובשמת תפקדו את כלי משמרת משאם – שיפקד ביד כל איש במספר שמות לגלגלותם כלי משאם, יאמר איש פלוני ישא מן הקרשים כך במספר, ופלוני מן הבריחים או העמודים כך במספר, לא שיצוה בני מררי בכללם ישאו כל הקרשים והאדנים והעמודים, והנה הזכיר זה במררי בעבור כובד משאם, אולי יקל כל אחד ממשאו ויטיל על חברו, והוא הדין גם בבני קהת וגרשון:
ובשמת תפקדו את כלי משמרת משאם – גם החלקים שהופקדו ביד בני מררי [חלקי המבנה המעמידים את המשכן], הינם בעלי משמעות סמלית (עיין פירוש לעיל ג, כג). לפיכך בעת שאתם מוסרים חלקים אלה, עליכם להזכירם בשמותיהם, המורים על משמעותם.
ובשמות תפקדו – הוסיף צווי בבני מררי שיקרא שם מיוחד לכל כלי שהם ממונים לנשאו כמ״ש שהיו רושמים על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו, וכל קרש היה ניתן במקום שזכה בו בפעם הראשון, וע״כ צוה ליחד שם לכ״א, וליחד מי הממונה לנשאו וגם עליהם היה איתמר הממונה:
ומיתריהם, לכל כליהם: שנצרך מיתרות לקפל הכלים שבידם.
ולכל עבודתם: שנצרך מיתרות לתקן הקמת המשכן יפה וכדומה.
ובשמות תפקדו וגו׳: כל קרש נקרא בשם קרש א׳ ב׳ ג׳ וכדומה, כדי שבשעת הקמה יעמוד כל קרש שזכה לקנות מקומו שלא במקום אחר. והיינו דאיתא בירושלמי דמסכת הוריות (פ״ג, ה״ה) דקרש של צפון לא עמד בדרום, וכן עמודים ואדנים. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (כו,כד).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(לג) זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י לְכׇל⁠־עֲבֹדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן⁠־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃
This is the service of the families of the sons of Merari, according to all their service, in the Tent of Meeting, under the hand of Ithamar the son of Aaron the priest.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הכהנים ממונים על הלויים – שמות ל״ח:כ״א, במדבר ד׳:י״ט-כ׳, במדבר ד׳:כ״ח
דֵּין פּוּלְחַן זַרְעֲיָת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל פּוּלְחָנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בִּידָא דְּאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא.
This is the ministry of the family of the Beni Merari, after all their service in the tabernacle of meeting under the hand of Ithamar bar Aharon the priest.
דן פלחנ⁠(ה) זרעיתה דבנוי דמררי לכל פלחנהון במשכן זמנה על ידוי דאיתמר ברה דאהרןא כהנה רבה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברה דאהרן״) גם נוסח חילופי: ״בר אה׳⁠ ⁠⁠״.
דא היא פולחנת גניסת בני מררי לכל פולחנהון במשכן זימנא בידא דאיתמר בר אהרן כהנא.
This is the work of the family of Merari, according to all their service in the tabernacle of ordinance, under the hand of Ithamar bar Aharon the priest.
זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי וגו׳ – בְּנֵי מְרָרִי, עַל שֶׁלֹא הָיָה נְשִׂיאָתָם מִבֵּית אָב שֶׁלָּהֶם, לְכָךְ לֹא נֶאֱמַר: עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה, כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בִּבְנֵי גֵרְשׁוֹן (במדבר ד׳:כ״ז). אֶלָּא כָּל מַעֲשֵׂיהֶם הָיְתָה בְּיַד אִיתָמָר, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אִיתָמָר נוֹטֵל כָּל הַכֵּלִים וְנוֹתְנָם לִבְנֵי מְרָרִי וְכֵן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן וְהָיָה מַעֲמִידָם עַל עֲבוֹדָתָם וְעַל מִשְׁמַרְתָּם.
הַדִ׳הִ כִ׳דמַתֻ בַּנִי מִרַרִי פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ עַלַי׳ יַדִאִתַּמַאר בּןִ אהַרֻון אַלּאִמַאם
זה שרות בני מררי באהל הועידה, על יד איתמר בן אהרן הכהן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ביד איתמר וגו׳: כאן היה מתחילה נמסר לאיתמר, ולא כעבודת בני גרשון שהיתה מתחילה ע״פ אהרן ובניו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלנצי״בהכל
 
(לד) וַיִּפְקֹ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה אֶת⁠־בְּנֵ֣י הַקְּהָתִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃
Moses and Aaron and the princes of the congregation numbered the sons of the Kohathites by their families and by their fathers' houses,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
(לד-מט) פקודי שבט לוי – במדבר ג׳:ט״ו-ל״ט, במדבר כ״ו:נ״ז-ס״ב
וּמְנָא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי כְּנִשְׁתָּא יָת בְּנֵי קְהָת לְזַרְעֲיָתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהָתְהוֹן.
And Moshe and Aharon and the chiefs of the congregation numbered the sons of Kehath, by their families, and by the house of their fathers;
וסכםא משה ואהרן ורברבני עם כנשתהב ית בנוי דקהתי לזרעייתהוןג לבית אבהתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסכם״) גם נוסח חילופי: ״ומאני״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם כנשתה״) גם נוסח חילופי: ״עמא דכנישתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייותהון״.
ומנא משה ואהרן ית בני קהת לגניסתהון ולבית אבהתהון.
And Mosheh and Aharon numbered the sons of Kehath by their families, and by the house of their fathers,
[ה] וַיִּפְקֹד משֶׁה וְאַהֲרֹן – מִיָּד עָשׂוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וּפָקְדוּ אֶת בְּנֵי הַקְּהָתִי תְּחִלָּה כְּשֵׁם שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִנַּיִן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁנֵיהֶם שֶׁיִּפְקְדוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת (במדבר ד׳:א׳-ב׳). מִפְּנֵי מָה נֶאֱמַר דִּבּוּר בִּקְהָת וּבְגֵרְשׁוֹן מַה שֶׁלֹא נֶאֱמַר בִּמְרָרִי, כְּדֵי לַחְלֹק כָּבוֹד לְגֵרְשׁוֹן עַל שֶׁהָיָה בְּכוֹר וּלְהַקִּישׁוֹ לִקְהָת. לָמָּה לֹא נֶאֱמַר וְאֶל אַהֲרֹן, בְּדִבּוּר פָּרָשַׁת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּפָרָשַׁת בְּנֵי קְהָת, לְפִי שֶׁאַהֲרֹן מְמֻעָט הוּא מִכָּל הַדִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמשֶׁה, שֶׁלֹא דִּבְּרָה שְׁכִינָה עִם אַהֲרֹן, וְלָמָּה יֵשׁ מְקוֹמוֹת הַרְבֵּה שֶׁכָּתַב בָּהֶן אַהֲרֹן, לֹא שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר עִם אַהֲרֹן אֶלָּא כָּל פָּרָשָׁה שֶׁהָיָה אַהֲרֹן צָרִיךְ לָהּ כְּתִיב בָּהּ אַהֲרֹן לֵאמֹר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר לְאַהֲרֹן, לְכָךְ נִכְתַּב אַהֲרֹן בְּדִבּוּר בְּנֵי קְהָת, לְפִי שֶׁכָּל מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת וְכָל עֲבוֹדָתָם הָיוּ נוֹתְנִים לָהֶם אַהֲרֹן וּבָנָיו, שֶׁהֵם לֹא הָיוּ רַשָּׁאִין לִגַּע בָּאָרוֹן וּבְכָל הַכֵּלִים עַד שֶׁאַהֲרֹן וּבָנָיו הָיוּ מְכַסִּים אוֹתָם, כְּמָה דְתֵימָא: וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וגו׳ (במדבר ד׳:ט״ו), לְכָךְ כְּתִיב בְּדִבּוּר פָּרָשַׁת בְּנֵי קְהָת אַהֲרֹן, שֶׁהוּא הָיָה מְצֻוֶּה עַל עֲבוֹדָתָם וְעַל מַשָּׂאָם, אֲבָל בִּבְנֵי גֵרְשׁוֹן אֵין אַתְּ מוֹצֵא שֶׁיַּעֲשֶׂה שָׁם אַהֲרֹן כְּלוּם, אֶלָּא עַל פִּיו הָיוּ עוֹשִׂין בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל מַה שֶּׁהָיוּ עוֹשִׂין, וּמַעֲשֵׂיהֶם בְּיַד אִיתָמָר, שֶׁהוּא הָיָה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עֲבוֹדָתוֹ וּמַשָּׂאוֹ, לְכָךְ לֹא נִכְתַּב אַהֲרֹן בְּדִבּוּר פָּרָשַׁת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן.
[ו] וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת בְּנֵי הַקְּהָתִי וגו׳ – מַה צָּרִיךְ נְשִׂיאִים כָּאן, וַהֲלוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אָמַר לוֹ לְמשֶׁה שֶׁיִּהְיוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ בְּמִנְיַן הַלְּוִיִם, לָמָּה עָשָׂה כֵן, אֶלָּא כָּךְ אָמַר משֶׁה, אַחַר שֶׁהַנְּשִׂיאִים הָיוּ עִמִּי בְּמִנְיַן כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְּתֵימָא: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ וגו׳ (במדבר א׳:ד׳), לֹא אֶעֱשֶׂה לָהֶם חֲלִישׁוּת דַּעַת וְאוֹלִיכֵם עִמִּי לְמִנְיַן הַלְוִיִּם, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, אַתָּה מוֹצֵא אַחַר מִנְיַן יִשְׂרָאֵל כְּתִיב: אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד וגו׳ (במדבר א׳:מ״ד), אֲבָל אַחַר מִנְיַן הַלְוִיִּם אֵין אַתְּ מוֹצֵא שֶׁיַּזְכִּיר שָׁם נְשִׂיאִים אֶלָּא: אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן (במדבר ד׳:ל״ז,מ״א,מ״ו), לְלַמֶּדְךָ שֶׁנְּשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מָנוּ הַלְוִיִּם עַל פִּי הַדִּבּוּר, אֶלָּא משֶׁה הוֹלִיכָם עִמּוֹ כְּדֵי לַחְלֹק לָהֶם כָּבוֹד.
פַעַדַּ מֻושִׁה וַאהַרֻוןֻ וַאַשׁרַאפֻ אַלגַמַאעַתִ בַּנִי קִהַאתַּ לִעַשַׁאאִרִהִם וַבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם
וכך מנו, משה ואהרן ונכבדי העדה, את⁠־בני קהת, לפי משפחותם ובתי אבותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ובמדרש אמרו כי מה צורך היה לנשיאים במנין הלוים והלא לא צוה השם שיהיו שם הנשיאים. אלא כך אמר משם כיון שהיו הנשיאים במנין ישראל לא אעשה להם חלישות דעת ואוליכם במנין הלוים. ומפקודי הלוים למדנו דברים. ראשונה שבני קהת הגדולים עלו לעבוד קרוב לשליש מספר פקודיהם לבן חדש כי בני קהת היו מבן חדש כמו שנזכר למעלה שמונת אלפים ושש מאות. וכאן אמר שהיו פקודיו מבן ל׳ שנה ועד בן נ׳ שנה אלפים שבע מאות וחמשים הרי שהיו הגדולים קרוב לשליש מספר הכולל מן הגדולים עם הקטנים ובני גרשון עלו פקודיו יותר משליש פקודיו הראשוני׳ כי הם היו מבן חדש שבעת אלפים וחמש מאות והיו הגדולים שנמנו כאן לעבוד אלפים ושש מאות ושלשים.
ואמנם מררי היה בו דבר יותר מתמיה כי מבן חדש ומעלה כמו שנזכר היו ששת אלפים ומאתים והגדולים לעבוד היו שלשת אלפים ומאתים.
הרי שהיו בבני לוי הגדולים יותר מכל הטף. והנה על המנהג הטבעי אין הגדולים חמשית ממספר הקטנים והטף ומזה נלמוד שג״כ נבחרו בני מררי למשא הכבד שהיו נושאים מפני שהיו בהם אנשים גדולים הרבה מאד מה שלא היו לגרשון ולא לקהת ומחשבות האל עמקו.
ויפקוד משה ואהרן ונשיאי העדה – טעם שלשתם, משה שליח ה׳, אהרן הנמסרים לו דכתיב (ג׳ ט׳) נתונים נתונים המה לו, נשיאי ישראל המוסרים אותם במקומם לעבוד דכתיב בפרשת במדבר (שם ז׳) ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה וגו׳, ומה שלא אמר כן במספר הלוים מבן חדש, לצד כי מספר ההוא היה על פי ה׳ לצד שהיה המספר גם למה שבעריסה, ואמרו ז״ל (במד״ר פ״ג) שבת קול היתה אומרת באהל זה יש כך וכך, לזה לא הזכיר אלא משה נביא ה׳.
ויפקד משה ואהרון ונשיאי העדה, Moses, Aaron and the princes of the congregation counted, etc. Why were three groups of people needed to perform this count? Moses was God's agent; Aaron was required as the Levites were subject to his instructions as the Torah made plain in 3,9. The princes of the various tribes had also been appointed to be in charge of the people who were numbered (compare Numbers 7,2). Why were the princes not involved when the Levites were counted who replaced the firstborn, i.e. the Levites from the age of one month and over (3,40-43)? On that occasion the total number was determined by God and this is why even babies in a crib had to be included. Bamidbar Rabbah 3,9 describes how Moses asked God if he was really expected to enter the tent of every Levite family and examine if there was a male baby of 30 days and over. God responded that if Moses were to stand outside He would convey to him the number of Levites who qualified for the count inside that tent. As this information was given only to Moses, neither Aaron nor the princes were involved in that count.
ויפקד משה – אחר שהשלים צווי ה׳ באר שמשה עשה כן ושפקד בני קהת תחלה כצווי ה׳, ושהיו למשפחות לבית אבותם שהתחיל מן המשפחות כנ״ל, והנה בקהת ומררי אמר ויהיו פקודיהם למשפחותם ואצל בני גרשון אמר למשפחותם לבית אבותם, וזה מבואר שמעלת בני גרשון היה מצד שהוא בכור לכן בא אחר בני קהת [כנ״ל כ״ב] לכן חזר שנית שהי׳ מעלתו מצד אביו שהי׳ בכור לאביו, ובגרשון אמר ופקודי בני גרשון ובמררי אמר ופקודי משפחות בני מררי למשפחותם, ויבואר עפמ״ש בדה״א [כג] בני מררי מחלי ומושי, בני מחלי אלעזר וקיש, וימת אלעזר ולא היו לו בנים כי אם בנות וישאום בני קיש אחיהם, ומלמד פה שלא נחשבו בני קיש אל משפחת אלעזר רק אל משפחת קיש שהוא לבית אבותם, ואצל קהת ומררי אמר עפ״י ה׳ ביד משה ואצל גרשון אמר עפ״י ה׳ לבד, כי בדבור נשא בני קהת כתיב וידבר אל משה ואל אהרן ומודיע שהיה ביד משה שיאמר לאהרן ואצל גרשון כתיב וידבר ה׳ אל משה לכן מודיע שמה שצרף את אהרן היה עפ״י ה׳, לאפוקי הנשיאים, ואצל מררי שלא נזכר צווי מיוחד למשה הודיע שהיה עפ״י ה׳ ביד משה, וכתב הרי״א ומפקודי הלוים למדנו שבני קהת הגדולים עלו לעבוד קרוב לשליש, מספר פקודיהם לבן חדש, ומבני גרשון עלו פקודיו יותר משליש פקודיו הראשונים, ובבני מררי היה בו דבר חידוש שעלו יותר מחצי עד שהיו הגדולים יותר מן הטף הפך המנהג הטבעי, וזה מעיד שהיו אנשים גבורי כח חלקם בחיים ולכן נבחרו לעבודת משאות הכבדים:
ונשיאי העדה: לחלוק להם כבוד, כן הוא במדרש רבה. שנראה מזה שנטפלו במניינם (הואיל) שהמה הלוים באים בשליחות כל ישראל בעבודת המשכן, וכדכתיב לעיל (ג, ז-ח) שעבודתם היא ״משמרת בני ישראל״.
ויפקוד כו׳ ונשיאי העדה – לא כתב כאשר בפ׳ במדבר ולהלן נשיאי ישראל, דמרמז דקרבתם לבני קהת, המה קרח, גרם להם שיהיו מעדתו אשר נאמר עליהם נשיאי עדה. יעוין רש״י בפ׳ קרח.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(לה) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן⁠־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כׇּל⁠־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
from thirty years old and upward even to fifty years old, everyone who entered into the service, for work in the Tent of Meeting.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא.
from a son of thirty years and upward to fifty years; every one who came with the band to the service in the tabernacle of meeting.
מן בר תלתין שנין {ולעיל} ועד בר חמשין {שנין} כל דייעולא לחיל קרבה למפלח במשכן זמנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דייעול״) גם נוסח חילופי: ״דעלל״.
מבר תלתין שנין ולעילא ועד בר חמשין שנין כל דאתי לחילא לפולחנא במשכן זימנא.
from thirty years to fifty years; every one who came with the band to serve in the tabernacle of ordinance;
[ז] מִבֶּן שְׁלשִׁים וגו׳ – מִכָּאן אָמְרוּ (משנה אבות ה׳:כ״א): בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ.
מִן אבּןִ תַּ׳לַאתִ׳יןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא אִלַי׳ אבּןִ כַ׳מסִיןַ סַנַתַּ כֻּלֻּ אַלדַאכִ׳לִ פִי אַלגַיְשִׁ לִלכִ׳דמַתִ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ
מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה, כל⁠־הנכנס לצבא, לשרות באהל הועידה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(לו) וַיִּהְי֥וּ פְקֻדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃
Those who were numbered of them by their families were two thousand seven hundred fifty.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיאור החייםנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין.
And they who were numbered of them by their families, were two thousand seven hundred and fifty.
והוון סכומיהון לזרעייתהוןא תרין אלפין ושבע מאווןב וחמשין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
והוו סכומהון לגניסתהון תרין אלפין ושבע מאה וחמשין.
and the sums of them were two thousand seven hundred and fifty.
וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם וגו׳ – זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ שֶׁהָאָרוֹן הָיָה הוֹרֵג בִּבְנֵי קְהָת, שֶׁכְּשֶׁמְנָאָם מִבֶּן חֹדֶשׁ הָיוּ שְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, וּכְשֶׁמְּנָאָן מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה לֹא נִמְצְאוּ שְׁלִישׁ.
פַכַּאןַ מַעדֻודֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם אַלּפַיְןַ וַסַבּעַמִאַתֵ וַכַ׳מסִין
והיו המנוים שלהם, לפי משפחותם, אלפים ושבע מאות וחמשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

אלפים שְבַע מאות: ג׳ דמטעי׳ דסבירי׳ ושבע בוי״ו, וסי׳ נמס׳ במס׳ גדולה. [שבע].
אלפים שבע מאות – ולא אמר ושבע מאות כדרך שאמר בבני גרשון ושש מאות ושלשים, ובבני מררי ומאתים, וחמש מאות ושמונים, אולי רמז בחסרון ו׳ לקרח ואותם שמתו עמו שהיו מבני קהת, או אולי כי מספר השבע מאות משונה בהדרגה ממספר האלפים מטעם מעשה קרח, לזה לא אמר ושבע מאות להוסיף על ענין ראשון להשוותם יחד, והגם שלא נתפרסם בתורה במעשה ההוא אלא קרח, אפשר שענף של קרח נטו קצת אחריו, או לצד שלא מיחו בו אחיו וקרוביו.
אלפים שבע מאות וחמשים, two thousand seven hundred and fifty. Here, when reporting the number of Kehatites the Torah did not write: "and seven hundred,⁠" i.e. ושבע מאות, as it did when reporting the number of the clan of Gershon between thirty and fifty in verse 40. Also, when reporting the number of Merarites in verse 44 the "hundreds" are preceded by the conjunctive letter ו i.e. ומאתים. Perhaps the absence of the letter ו when reporting the number of Kehatites is an allusion to Korach and those who died with him seeing they belonged to the clan of Kehat. Alternatively, the number seven hundred was subject to correction shortly after the time of the count as the uprising of Korach occurred either immediately before the debacle with the spies or shortly thereafter, at any rate during the same summer. While it is true that the Torah mentioned only one Kehatite by name during that uprising, i.e. Korach himself, other relatives may have been inclined to join him; at least they shared part of his guilt by not protesting Korach's conduct.
אלפים וגו׳: ביארנו לעיל (פסוק ג׳) טעם שהיו מעט לפי ערך מספרם מבן חודש, משום שהיו כמה אנשים מבן שלשים שלא נפקדו לעבודה מפני פחד שלא היו ראויים לכך.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיאור החייםנצי״בהכל
 
(לז) אֵ֤לֶּה פְקוּדֵי֙ מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֔י כׇּל⁠־הָעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן עַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ בְּיַד⁠־מֹשֶֽׁה׃
These are those who were numbered of the families of the Kohathites, all who served in the Tent of Meeting, whom Moses and Aaron numbered according to the commandment of Hashem by Moses.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שורדעת זקניםמיוחס לרא״שאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייונצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

אִלֵּין מִנְיָנֵי זַרְעֲיָת קְהָת כָּל דְּפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִּמְנָא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַּייָ בִּידָא דְּמֹשֶׁה.
These are the numbered of the family of Kehath, every one serving in the tabernacle of meeting, whom Moshe and Aharon numbered upon the Word of the Lord, by the hand of Moshe.
אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי כָּל הָעוֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה
אִלֵּין מִנְיָנֵי זַרְעֲיָת קְהָת כָּל דְּפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִּמְנָא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַּה׳ בִּידָא דְּמֹשֶׁה
מִשְׁפָּחָה – זַרְעִיתָא
א. ״מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי״ – ״זַרְעֲיָת קְהָת״ אבל במיוחס ליונתן ״גְּנִיסַת קְהָת״ ושניהם יתבארו להלן ״מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי״ (במדבר כו ה) ״זַרְעִית חֲנוֹךְ״.
עַל פִּי ה׳ – עַל מֵימְרָא דַּה׳
ב. ״עַל פִּי ה׳״ – עַל מֵימְרָא דַּה׳״. פֶּה המיוחס לה׳ מופיע בתורה 30 פעם. מהם 29 פעמים בצירופי ״על פי ה׳⁠ ⁠⁠״ או ״את פי ה׳⁠ ⁠⁠״ שתרגומם הקבוע הוא באמצעות ״מימר״, ״מימרא״1 או ״גזירת מימרא״ כגון:
עַל פִּי ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה (פסוקנו, ועוד) עַל מֵימְרָא דַּה׳ בִּידָא דְּמֹשֶׁה
עַל פִּי ה׳ ... וְעַל פִּי ה׳ יִסָּעוּ (במדבר ט כ ועוד) עַל מֵימְרָא דַּה׳ ... וְעַל מֵימְרָא דַּה׳
וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה׳ (דברים א כו) וְסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַּה׳
עַל כָּל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם (דברים ח ג) עַל כָּל אַפָּקוּת מֵימַר מִן קֳדָם ה׳
לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳ (ויקרא כד יב) עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּה׳
לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה׳ (במדבר כב יח; כד יג) עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּה׳
ואולם אין לתלות שינוי זה בהרחקת ההגשמה, שכן גם בהקשר האנושי ״על פי״ בהוראת ״בציוויו של״ מתורגם ״מימר״ כגון:
וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי (בראשית מא מ) וְעַל מֵימְרָךְ יִתְּזָן כָּל עַמִּי 2
וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה (בראשית מה כא) עַל מֵימְרָא דְּפַרְעֹה
עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים (דברים יז ו) עַל מֵימַר תְּרֵין סָהֲדִין
עַל פִּי הַתּוֹרָה (דברים יז יא) עַל מֵימַר אוֹרָיְתָא
כנגד זאת ״פֶּה״ בהוראתו היסודית כמִפתח שפתיים המשמש לדיבור או לאכילה, מתורגם בשינוי לעקיפת ההגשמה.⁠3 בהקשר אנושי מתורגם פּוֹם או פּוּמָא כגון:
מִי שָֹם פֶּה לָאָדָם (שמות ד יא) מַן שַׁוִּי פוּמָא לַאֲנָשָׁא
וַיָּשֶׂם ה׳ דָּבָר בְּפִי בִלְעָם (במדבר כג ה) וְשַׁוִּי ה׳ פִּתְגָמָא בְּפוּמָא דְּבִלְעָם
אבל ביחס לבורא הרחיק ההגשמה ותרגם:
פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ (במדבר יב ח) מַמְלַל עִם מַמְלַל (דיבור בדיבור).⁠4
1. ובמיוחס ליונתן: ״עַל פּוּם מֵימְרָא דַה׳⁠ ⁠⁠״.
2. זהו תרגום מטונימי שנתבאר בפסוק ״נקרא לנערה ונשאלה את פיה״ (בראשית כד נז) ״וְנִשְׁמַע מָא דְּהִיא אָמְרָה״.
3. להבהרת תרגומיו השונים עיין בנספח ״תרגומי ההגשמה״ (פרק ׳אברי גוף׳ – ׳פה׳).
4. גם ״אֶל פֶּה״ המדבר בפיו של משה מתורגם ״ממלל״ לשמירת האחידות.
אליןא סכומי זרעיתה דבנוי דקהתי כל די פלח במשכן זמנה די סכם משה ואהרן על פםב גזירת ממרה די״י על ידוי דמשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״{על }⁠פום״.
אילין מניין סכומי גניסת קהת כל דפלח במשכן זימנא די מנא משה ואהרן על פום מימרא די״י בידא דמשה.
These are the numbers of the family of Kehath, of all who ministered in the tabernacle of ordinance; whom Mosheh and Aharon numbered upon the mouth of the Word of the Lord by Mosheh.
אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי וגו׳ – זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַנְּשִׂיאִים לֹא מָנוּ עִמָּהֶם מִפִּי הַדִּבּוּר, שֶׁאֵין מַזְכִּיר כָּאן נְשִׂיאִים.
עַל פִּי ה׳ בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן – הֵם עָשׂוּ עַל פִּי ה׳ כְּשֵׁם שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיִּמְנֶה אַהֲרֹן עִמּוֹ בִּבְנֵי קְהָת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, נָשׂא אֶת רֹאשׁ וגו׳ (במדבר ד׳:א׳-ב׳), לְכָךְ נֶאֱמַר בְּיַד משֶׁה, שֶׁמּשֶׁה אָמַר לְאַהֲרֹן, לְפִי שֶׁאַהֲרֹן נִתְמָעֵט מִכָּל הַדִּבְּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמשֶׁה.
הַדִ׳הִ אַעדַאדֻ עַשַׁאאִרִ אלּקִהַאתִי כֻּלֻּ מַן יַכ׳דֻם פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ אַלַּתִּי עַדַּ מֻושִׁהֻ וַאהַרֻוןֻ בִּאַמרִ אללָּהִ עַלַי׳ יַדִמֻושִׁה
אלו מספרי משפחות הקהתי, כל⁠־מי שישרת באהל הועידה, אשר מנה משה ואהרן, על פי פקודת ה׳ על יד משה.
(לז-מה) א[בבני קהת ובני מררי כתיב: על פי ה׳ ביד משה (במדבר ד׳:ל״ז,מ״ה), ובבני גרשון לא כתיב: אלא על פי ה׳ (במדבר ד׳:מ״א) ולא כתיב: ביד משה. ונראה לפי שבראש פרשתב {בני}⁠ג קהת כתיב: וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן (במדבר ד׳:א׳), פירש בסוףד שמשה עיקר, וכתב: ביד משה. ובבני מררי כתיב: בני מררי למשפחותם וגו׳ (במדבר ד׳:כ״ט), ולא כתיב בה: וידבר ה׳ אל משה, פירש בסופה: על פי ה׳ ביד משה (במדבר ד׳:מ״ה), לומר שמפי הגבורה נאמר למשה. אבל בבני גרשון כתיב: וידבר ה׳ אל משה (במדבר ד׳:כ״א) ולא נזכר שם אהרון, לכך לא הוצרך לומר ביד משה. הג״ה.]
א. הגהה זו המתייחסת לפסוקים ל״ז,מ״א,מ״ה מופיעה בכ״י מינכן 52 באמצע הביאורים לפסוק מ״ט וקוטעת את הרצף שם. בספר הג״ן היא מופיעה לאחר הביאור על פסוק כ״ב. ההגה״ה מופיע בשם ״בכור שור״ בכ״י המבורג 45.
ב. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: הפרש׳.
ג. ההשלמה מספר הג״ן.
ד. בספר הג״ן נוסף כאן: הפרשה.
(37-45) {[Regarding] the sons of Kehat and the sons of Merari, it is written: “according to the commandment of Hashem by Moses” (Numbers 4:37, 45), and [regarding] the sons of Kehat, it is only written “according to the commandment of Hashem” (Numbers 4:41), and not “by Moses”. It seems [that this is] because at the beginning of the segment of [the sons of] Kehat, it is written: “Hashem spoke to Moses and to Aaron” (Numbers 4:1), [therefore,] it explained at the conclusion that Moses was the main [counter], and wrote “by Moses”. [Similarly,] for the sons of Merari, it is written: “As for the sons of Merari… by their families” (Numbers 4:29), and it is not written: “Hashem spoke to Moses”, [therefore,] it explained at the conclusion “according to the commandment of Hashem by Moses” (Numbers 4:45), to say that this was said to Moses from the mouth of Strength. However, [regarding] the sons of Gershon, it is written: “Hashem spoke to Moses” (Numbers 4:21), and Aaron’s name isn’t mentioned, therefore, it was not necessary to say “by Moses”. A gloss.}
על פי ה׳ ביד משה – בבני קהת ובני מררי כתיב ביד משה. ובבני גרשון לא נאמר אלא על פי ה׳ וי״ל שבפרשה של מעלה דאל תכריתו משפחות הקהתי כתיב וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לפיכך כתיב כאן דמשה פקד ומפי הגבורה נאמר למשה ובבני מררי דלא כתיב בהו וידבר ה׳ אלא בני מררי למשפחותם וגו׳ פירש בסוף הפרשה דעל פי ה׳ ביד משה היה אבל גבי בני גרשון כתיב למעלה וידבר ה׳ אל משה אבל אהרן לא נזכר כלל לפיכך לא הוצרך גבי בני גרשון ביד משה.
על פי ה' ביד משה, "at the command of G–d, through Moses.⁠" The counting of the sons of Kehot and the sons of Merari are described as having been done by Moses, whereas when it came to the counting of the sons of Gershon, the Torah only wrote: "at the command of the Lord,⁠" without adding the words: "through Moses.⁠" What is the reason for this? During the previous paragraph in verse 18, the Torah had written: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, "the Lord spoke to Moses and Aaron, whereas in this paragraph G–d had only spoken to Moses; when the sons of Merari were counted, (verse 29) no mention was made of this having been at the command of G–d; it was necessary therefore to inform us that that count had also been commanded by the Lord. In order to make up for the omission of mentioning that the sons of Merari had also been counted at the command of the Lord, the Torah had to add that also the last section of Levites to be counted the sons of Gershon, had been counted at the express command by G–d to Moses.
על פי ה׳ ביד משה – י״ל בבני קהת ומררי נאמר ביד משה ובבני גרשון לא נאמר אלא על פי ה׳. ויש להשיב שלפי שבפרשה של מעלה דאל תכריתו כתי׳ וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר לפיכך פירש כאן דגבי קהת משה עיקר ומפי הגבורה נאמ׳ למשה ובבני מררי לא כתי׳ בהו וידבר ה׳ אל משה מה כתי׳ בהו אלה בני מררי למשפחותם פי׳ בסוף הפרשה דעל פי ה׳ ביד משה היה אבל גבי בני גרשון כתיב לעיל וידבר ה׳ אל משה אבל אהרן אינו נזכר כלל לפי׳ לא הוצרך למכתב ביד משה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

הַקֳהָתִי:⁠א בס״ס הקו״ף בשוא לבד, וכן כולם. [הַקֳּהָתִי?].
א. נורצי ניקד כאן את הה״א הראשונה בקמץ. באשר לניקוד הקו״ף, ראה לעיל ג כז (׳הקהתי׳), וכן במבוא.
ביד משה – שהכל נעשה על פיו ועל ידו:
על פי ה׳ ביד משה: מה שנטפל אהרן במנין הקהתי, היה למוד ״ביד משה״, אע״ג שלא בא בדבור מפורש כי אם שיהיו נמנים, כמו בדגלים וכדומה דכתיב הדיבור גם לאהרן.
ומכאן מבואר משמעות ״ביד משה״, וכמו שכתבתי בספר ויקרא סוף פרשת צו (ח,לו) ובפרשת שמיני (שם י,יא) ובפרשת בחוקותי (שם כו,מו) ע״פ הגמרא כריתות (יג,ב), שאינו אלא בכח משה מה שלמד והוכיח מדבר ה׳.
ביד משה – הוא על ההלכות שנמסרו למשה בעניני עבודת הלוים הרבה מאד, כריתות יד זו הלכה, ואמרו אין ממנין מתורגמן על פחות מחמשים בני אדם, לכן בגרשון, שנשארו שלשים שלא היה להם מתורגמן, לכן לא כתוב ביד משה, לרמז זה הדין. ודו״ק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שורדעת זקניםמיוחס לרא״שאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייונצי״במשך חכמההכל
 
(לח) {שני} וּפְקוּדֵ֖י בְּנֵ֣י גֵרְשׁ֑וֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃
Those who were numbered of the sons of Gershon, their families, and by their fathers' houses,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

וּמִנְיָנֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהָתְהוֹן.
And the numbered of the sons of Gershon after the families of their father's house,
וסכומי בנוי דגרשון לזרעייתהוןא לבית אבהתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״{לזרע}⁠ייותהון״.
ומניין סכומי בני גרשון לגניסתהון ולבית אבהתהון.
The numbers of the Beni Gershon, after the families of their father's house
[ח] וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וגו׳ – כְּשֵׁם שֶׁמָּנָה לִבְנֵי קְהָת עַל פִּי ה׳ כָּךְ מָנָה לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן.
וַעַדַדֻ בַּנִי גִ׳ירשֻׁוןַ לִעַשַׁאאִרִהִם וַבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם
ומנין בני גרשן, לפי משפחותם ובתי אבותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 37]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ופקודי בני גרשון לְמִשְפְחוֹתָם: כתב הרמ״ה ז״ל, למשפחתם בגויהם, דנח, חס׳ וי״ו כתי׳, וכל אורית׳ דכות׳, בר מן א׳ מל׳ וי״ו, וסי׳ ופקודי בני גרשון למשפחותם, ומס׳ עלי׳ ל׳ כו׳ מל׳ בתורה, ובמסו׳ אחריתי ודיקא, כל אוריתא חס׳ בר מן א׳, ופקודי בני גרשון למשפחותם, ואית דמסרי עליה׳ כולהו׳ חסרי׳ במ״ח מלאי׳, וסי׳ ופקודי בני גרשון, ובתרא׳ דראובן, וקדמא׳ ובתראה דמנשה, וקדמא׳ דשמעון, ובתרא׳ דזבולון, וקדמא׳ דיששכר ודאשר (וכל כתובי׳ דכותי׳ מל׳), ולפום דיקא דהאי מסור׳ משמע דכולהו (לבד מדבני גרשון) ביהושע קאי, דאי באורית׳, בתרא׳ דראובן מי איכא, הא גבי ראובן ליכא למשפחתם, אלא חד בויהיו בני ראובן בכר ישראל, ואם כן מאי בתראה איכא, דמשמע דאיכא קדמא׳, אלא לאו ש״מ בנביא קאי, דאילו באורית׳ כולהו׳ חסרי׳, בר מדבני גרשון, וכולהון נוסחי דיקי דאתו לידן נמי הכי דיקי, ומסור׳ קדמא׳ נמי מסייעא להו כדאמרן לעיל, עכ״ל. וכן מצאתי במסרה כ״י ישנה. עו׳ מצאתי במסר׳ אח׳ כ״י שבמקום קדמא׳ ובתרא׳ דמנשה, כתו׳ ויתן משה לחצי, וחצי הגלעד, ודא ודא חדא היא, דאינון קדמא׳ ובתרא׳ דמנשה, בספר יהושע סי׳ י״ג. ועיין עו׳ במ״ג ריש ספר במדבר, דמסיר למשפחתם כל אורי׳ חס׳ וכו׳. וביהושע סי׳ י״ט נמס׳ למשפחותם ח׳ מלאי׳ בספר יהושע וכו׳. ופלוגתי טובא איכא ביניהון. ואשכחנא מסרה אחריתי נמי דמסרא למשפחותם ח׳ מל׳ בתורה ובנבי׳, וחשבא לכולהו כדמסיר הרמ״ה ז״ל, בר מן חד, דהרמ״ה חשיב בתרא׳ דראובן, ובהך מסרה ראובן קדמאה. וחפשתי בספרים כ״י ומצאתי קצת מהם כדברי הרמ״ה ז״ל, וכמסורת דפ׳ במדבר, ואעשה כן גם אני בעזרת האל. [למשפחותם].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלמנחת שיהכל
 
(לט) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן⁠־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כׇּל⁠־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
from thirty years old and upward even to fifty years old, everyone who entered into the service, for work in the Tent of Meeting,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלעודהכל
מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא.
from thirty years and upwards to fifty years, every one who comes with the band to the service of the tabernacle of meeting,
מן בר תלתין שנין ולעיל ועד בר חמשין שנין כל די יעולא לחיל קרבה למפלח משכןב זימנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יעול״) גם נוסח חילופי: ״דעלל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למפלח משכן״) גם נוסח חילופי: ״עבידתה למיפל⁠[ו]⁠ח למ׳⁠ ⁠⁠״.
מבר תלתין שנין ולעילא ועד בר חמשין שנין כל דאתי לחילא לפולחנא במשכן זימנא.
from thirty years to fifty years, every one who who came with the band to serve in the tabernacle of ordinance;
מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וגו׳ – בְּאֹהֶל מוֹעֵד הָיוּ פְּסוּלִים מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּלְהַלָּן, אֲבָל מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ נִפְסָלִים אֶלָּא בַּקּוֹל.
מִן אבּןִ תַּ׳לַאתִ׳יןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא אִלַי׳ אבּןִ כַ׳מסִיןַ סַנַתַּ כֻּלֻּ אַלדַאכִ׳לִ פִי אַלגַיְשִׁ לִלכִ׳דמַתִ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ
מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה, כל⁠־הנכנס לצבא, לשרות באהל הועידה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 37]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלהכל
 
(מ) וַיִּֽהְיוּ֙ פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃
those who were numbered of them, by their families, by their fathers' houses, were two thousand six hundred thirty.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין וְשֵׁית מְאָה וּתְלָתִין.
even those who were numbered of them by their families of their father's house, were two thousand six hundred and thirty.
והוון סכומיהון לזרעייתהוןא לבית אבהתהון תרין אלפין ושית מאווןב ותלתין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״{לזרע}⁠ייותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
והוו סכומהון לגניסתהון תרין אלפין ושית מאה ותלתין.
the sums of them were two thousand six hundred and thirty.
וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם וגו׳ – זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ שֶׁבְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ מִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן לְפִיכָךְ לֹא חָסְרוּ מִמִּנְיַן הָרִאשׁוֹן שְׁנֵי שְׁלִישִׁים אֶלָּא הָיוּ מֵאָה וּשְׁלשִׁים יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ.
פַכַּאןַ מַעדֻודֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם וַבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם אַלּפַיְןַ וַסִתַּמִאַתֵ וַתַּ׳לַאתִ׳ין
והיו המנוים שלהם, לפי משפחותם ובתי אבותם, אלפים ושש מאות ושלשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 37]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ויהיו פקודיהם למשפחותם לבית אבותם: האי ״לבית אבותם״ מיותר, שהרי כבר כתיב בפסוק ל״ח, והרי בקהת ומררי לא כתיב שתי פעמים ״לבית אבותם״, וכן בכל מספר השבטים בפרשת במדבר.
אבל תחילה יש להבין השינוי דכתיב בקהת (פסוק ל״ד) ובני גרשון (פסוק ל״ח) ״למשפחותם ולבית אבותם״, משא״כ בכל המקומות דכתיב ״לבית אבותם״.
אלא הענין, דכבר ידוע משמעות ״לבית אבותם״, דמשפחה של אביו ולא של אמו, וכדאיתא במסכת ב״ב (קט,ב). אבל זה הפירוש אי אפשר לפרש אלא בלשון ״לבית אבותם״ א״כ הוא ביאור על ״למשפחותם״, אבל היכא דכתיב ״ולבית אבותם״ הוא ענין בפני עצמו – שנפקדו למשפחות וכל משפחה לבתי אבות. והטעם, כי בקהת ובני גרשון היו מבני שלושים עד בן חמשים שנה פחות לפי ערך שהיה מבן חודש ולמעלה, לפי ערך שהיה בבני מררי, והיינו כמו שכתבתי לעיל (פסוק ג׳) שלא הכל היו ראויים למשא הקודש, משום הכי היו בבני קהת עוד פחות לפי ערך מבני גרשון. מעתה מובן דהראויים ונמנים למשא גם כן לא הכל היו ראויים לכל כלי קודש, ואינו דומה נושאי ארון הקודש לשארי קודש, וכן לפי ערך כל כלי קודש. תדע, שהרי ידוע לשון המדרש בפרשת קרח ש׳קרח מנושאי הארון היה׳, מבואר שלא כל בני הקהתי הנמנים היו ראוים לכך, וא״כ היו מתחלקים למשפחות, וכל משפחה לבתי אבות, אלו לכלי קודש זה ואלו לזה, וכך היה בבני גרשון, משא״כ במשא מררי.
מעתה דמשמעות ״ולבית אבותם״ דכתיב בבני גרשון היינו שנתחלקו לבית אבות, הייתי אומר דמי שהיה מבני קהת ואמו מבני גרשון ולא הגיע למשא קהת מחמת שלא היה ראוי לזה, מ״מ הרי יכול להגיע למשא בני גרשון, משום הכי חזר ופירש הכתוב ״למשפחותם לבית אבותם״, דווקא משפחת בית אביו ולא בית אמו. משא״כ בקהת לא נצרך לפרש, דמי שאמו מבני קהת לא היה נושא במעלת הקודש, שהרי רק בני קהת נבחרו לזה ולא פחות ממעלתם. {ובבני מררי כתיב תחילה ״לבית אבותם״, להוציא בני קהת ובני גרשון שלא שמשו בשלהם ואמם היתה מבני מררי}.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלנצי״בהכל
 
(מא) אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֗י מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י גֵרְשׁ֔וֹן כׇּל⁠־הָעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֥ד מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
These are those who were numbered of the families of the sons of Gershon, all who served in the Tent of Meeting, whom Moses and Aaron numbered according to the commandment of Hashem.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

אִלֵּין מִנְיָנֵי זַרְעֲיָת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל דְּפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִּמְנָא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַּייָ.
These are the numbered of the Beni Gershon, every one who did service in the tabernacle of meeting, whom Moshe and Aharon numbered by the mouth of the Word of the Lord.
אליןא סכומי זרעייתב דבנוי דגרשון כל די פלח במשכן זימנה די סכםג משה ואהרן על פום גזירת ממרה די״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעיית״) גם נוסח חילופי: ״{זרע}⁠ייות״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סכם״) גם נוסח חילופי: ״מני״.
איליין מיניין סכומי גניסת בני גרשון כל דיפלח במשכן זימנא די מנא משה ואהרן על פום מימרא די״י.
These are the numbers of the Beni Gershon, of all who ministered in the tabernacle of ordinance, whom Mosheh and Aharon numbered upon the mouth of the Word of the Lord by Mosheh.
אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחוֹת וגו׳ – לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בְּמִנְיַן הַקְּהָתִים בְּנֵי קְהָת, וּכְתִיב בָּהֶן הַקְּהָתִי כְּשֵׁם שֶׁאָמוּר בִּבְנֵי גֵּרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי, לְפִי שֶׁמִּנְיָנָם הָיָה לְשֵׁם טְעִינַת הָאָרוֹן צֵרַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עִמָּהֶם כְּדֵי שֶׁלֹא יִכְלוּ, ה״א בְּרֹאשׁוֹ וְיו״ד בְּסוֹפוֹ הֲרֵי יָ״הּ, לוֹמַר יָ״הּ יַצִּילֵם מִמִּיתָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם (תהלים ל״ג:י״ט).
אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה׳ – לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בְּמִנְיַן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּיַד משֶׁה, כְּשֵׁם שֶׁאָמוּר בְּמִנְיַן בְּנֵי קְהָת, לְפִי שֶׁבִּבְנֵי קְהָת אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיִּמְנֶה אַהֲרֹן עִם משֶׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְכִּיר לְאַהֲרֹן בְּרֹאשׁ הַמִּנְיָן עַל דַּעַת כֵּן שֶׁיִּמְנֶה כָּל הַלְוִיִּם עִם משֶׁה, אֲבָל משֶׁה מִשֶּׁשָּׁמַע שֶׁבְּמִנְיַן בְּנֵי קְהָת הִזְכִּיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן וְלֹא הִזְכִּירוֹ עוֹד, לֹא בְּמִנְיַן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וְלֹא בְּמִנְיַן בְּנֵי מְרָרִי, חָשַׁב משֶׁה בְּדַעְתּוֹ וְאָמַר לְכָךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּמְנֶה אַהֲרֹן עִמִּי לִבְנֵי קְהָת, מִפְּנֵי שֶׁעַל יָדוֹ נַעֲשֵׂית כָּל מַשָּׂאָם וְכָל עֲבוֹדָתָם, אֲבָל עֲבוֹדַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי שֶׁאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עַל יָדוֹ, אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּמְנֶה עִמִּי, לְכָךְ אָמַר לוֹ לְאַהֲרֹן שֶׁיִּמְנֶה בְּנֵי קְהָת עִמּוֹ בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְכָךְ כְּתִיב בְּמִנְיַן בְּנֵי קְהָת: עַל פִּי ה׳ בְּיַד משֶׁה (במדבר ד׳:ל״ז), אֲבָל כְּשֶׁבָּא לִמְנוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לֹא אָמַר לוֹ משֶׁה לְאַהֲרֹן בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּמְנֶה בְּנֵי גֵרְשׁוֹן עִמּוֹ, אֶלָּא חָלַק לוֹ כָּבוֹד, לְפִי שֶׁהָיָה אָחִיו הַגָּדוֹל וְהוֹלִיכוֹ עִמּוֹ וְצֵרְפוֹ עִמּוֹ לַמִּנְיָן, לְכָךְ לֹא נֶאֱמַר בְּיַד משֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁבְּדַעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה שֶׁיִּמְנֶה אַהֲרֹן עִמּוֹ כָּל הַלְוִיִּם, וּלְדַעַת כֵּן הִזְכִּיר אַהֲרֹן בְּרֹאשׁ הַמִּנְיָן, לְפִי שֶׁלֹא אָמַר לוֹ משֶׁה לְאַהֲרֹן שֶׁיִּמְנֶה בְּנֵי גֵרְשׁוֹן עִמּוֹ בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִסֵּר כָּאן בְּיַד משֶׁה.
הַדִ׳הִ מַעדֻודַאתֻ עַשַׁאאִרִ בַּנִי גִ׳ירשֻׁוןַ כֻּלֻּ מַן יַכ׳דֻם פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ אַלַּתִּי עַדַּ מֻושִׁהֻ וַאהַרֻוןֻ עַלַי׳ קַוְלִ אללָּהִ
זאת ספירת משפחות בני גרשן, כל⁠־מי שישרת באהל הועידה, אשר מנו משה ואהרן, על פי מאמר ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 37]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

על פי ה׳: ולא כתיב ׳ביד משה׳. כבר ביארו חז״ל במדרש במדבר רבה (ו,ח) שלא ידע משה שכך הוא רצון ה׳ גם בבני גרשון, ומ״מ עשה שלא כמצווה ועושה, כמו שצירף את הנשיאים מדעת עצמו. אחר כך בבני מררי חלה עליו רוח ׳יד׳ ה׳ שכך הרצון בכל בני לוי, משום הכי כתיב גם בבני מררי ״ביד משה״. {ומזה למדנו שהעושה מצוה ואינו יודע שהוא מחויב בה, אינו יוצא ידי חובתו, וכמו שכתב הר״ן ראש השנה פ״ג, משום הכי לא נחשב משה בזה כעושה במצות ה׳ ׳על ידו׳}.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלנצי״בהכל
 
(מב) וּפְקוּדֵ֕י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃
Those who were numbered of the families of the sons of Merari, by their families, by their fathers' houses,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

וּמִנְיָנֵי זַרְעֲיָת בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן.
And the numbered of the Beni Merari, by the families of their father's house,
וסכומי זרעיתיהא דבנוי דמררי לזרעייתהון לבית אבהתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעיתיה״) גם נוסח חילופי: ״{זרע}⁠ית״.
ומניין סכומי גניסת בני מררי לגניסתהון לבית אבהתהון.
And the numbers of the Beni Merari, by the families of their father's house,
[ט] וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת וגו׳ – מִפְּנֵי מָה נֶאֱמַר בִּבְנֵי מְרָרִי בְּמִנְיַן מִשְׁפְּחֹת וְלֹא בִּבְנֵי קְהָת וְלֹא בִּבְנֵי גֵרְשׁוֹן, לְפִי שֶׁבְּנֵי מְרָרִי הָיוּ מְרֻבִּין לַעֲבוֹדָה, שֶׁהִרְבּוּ מִשְׁפָּחוֹת, שֶׁהָיוּ שֵׁשֶּׁת אֲלָפִים וּשְׁתֵּי מֵאוֹת, נִתְרַבּוּ מִבֶּן שְׁלשִׁים מֵאָה יוֹתֵר עַל מֶחֱצָה מִבֶּן חֹדֶשׁ, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא מִבֶּן חֹדֶשׁ עָלָה מִסְפָּרָם שֵׁשֶּׁת אֲלָפִים וּשְׁתֵּי מֵאוֹת, וּמִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עָלָה מִסְפָּרָם שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתַיִם, מֵאָה יוֹתֵר מִמַּחֲצִית. אֲבָל בִּבְנֵי קְהָת לֹא נֶאֱמַר מִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי קְהָת, שֶׁמִּבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה לֹא נִמְצְאוּ שְׁלִישׁ מֵאוֹתָן שֶׁנִּסְפְּרוּ מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה, וְכֵן בִּבְנֵי גֵרְשׁוֹן לֹא נֶאֱמַר וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת, שֶׁאַף הֵם לֹא הִגִּיעוּ לַחֲצִי אוֹתָם שֶׁהָיוּ מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְפִי שֶׁמִּבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה הָיוּ שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וּמִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, לֹא הָיוּ כִּי אִם שְׁנֵי אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים.
וַעַדַדֻ עַשַׁאאִרִ בַּנִי מִרַרִי לִעַשַׁאאִרִהִם וַבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם
ומנין משפחות בני מררי, לפי משפחותם ובתי אבותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 37]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלהכל
 
(מג) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן⁠־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כׇּל⁠־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
from thirty years old and upward even to fifty years old, everyone who entered into the service, for work in the Tent of Meeting,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלעודהכל
מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא.
from thirty years and upward to fifty years, all who come by bands to serve in the tabernacle of meeting,
מן בר תלתין שנין ולעיל ועד בר חמשין שנין כל די⁠[י]⁠עול לחיל קרבה למפלחא במשכון זימנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למפלח״) גם נוסח חילופי: ״עבידתה למיפלוח״.
מבר תלתין שנין ולעילא ועד בר חמשין שנין כל דאתי לחילא לפולחנא במשכן זימנא.
from thirty to fifty years, every one who came with the band to the service of the tabernacle of ordinance,
מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו׳ – מִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה הָיוּ פָּסוּל לַעֲמֹד בַּמִּשְׁכָּן לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה, שֶׁלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לוֹמַר שִׁירָה, אֲבָל מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה חוֹזֵר הָיָה לִנְעִילַת שְׁעָרִים.
מִן אבּןִ תַּ׳לַאתִ׳יןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא אִלַי׳ אבּןִ כַ׳מסִיןַ סַנַתַּ כֻּלֻּ אַלדַאכִ׳לִ פִי אַלגַיְשִׁ לִלכִ׳דמַתִ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ
מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה, כל⁠־הנכנס לצבא, לשרות באהל הועידה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 37]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלהכל
 
(מד) וַיִּהְי֥וּ פְקֻדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃
those who were numbered of them by their families, were three thousand two hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן תְּלָתָא אַלְפִין וּמָאתַן.
even they who were numbered by their families, were three thousand and two hundred.
והוון סכומיהון לזרעייתהון תלתה אלפין וחמשא מאווןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחמש״) גם נוסח חילופי: ״ותרתין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
והוו סכומהון לגניסתהון תלת אלפין ומאתן.
were three thousand two hundred.
וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם – זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ לְפִי שֶׁנִּתְרַבּוּ בְּאֻכְלוּסָא רְאוּיִן לַעֲבוֹדָה, נֶאֱמַר בָּהֶן מִשְׁפְּחֹת.
פַכַּאןַ מַעדֻודֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם תַּ׳לַאתַּ׳תַּ אַלאףֵ וַמִאַתַּיְןַ
והיו המנוים שלהם לפי משפחותם, שלושת אלפים ומאתים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 37]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

פְקֻדֵיהֶם: אין בקו״ף מאריך בס״ס, וכן כולם. [פְקֻדֵיהֶ֖ם].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלמנחת שיהכל
 
(מה) אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן עַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ בְּיַד⁠־מֹשֶֽׁה׃
These are those who were numbered of the families of the sons of Merari, whom Moses and Aaron numbered according to the commandment of Hashem by Moses.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

אִלֵּין מִנְיָנֵי זַרְעֲיָת בְּנֵי מְרָרִי דִּמְנָא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַּייָ בִּידָא דְּמֹשֶׁה.
These are they who were numbered in the families of the Beni Merari, whom Moshe and Aharon numbered by the mouth of the Word of the Lord, by the hand of Moshe.
אליןא סכומי זרעייתה דבנויב דמררי די סכם משה ואהרן על פםג גזירת ממרה די״י על ידוי דמשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתה דבנוי״) גם נוסח חילופי: ״{זרע}⁠ייות בנוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״{על }⁠פום״.
אילין מנייני סכומי גניסת בני מררי דמנא משה ואהרן על פום מימרא די״י בידא דמשה.
These are the numbers of the Beni Merari, whom Mosheh and Aharon numbered upon the mouth of the Word of the Lord by Mosheh.
אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת וגו׳ – לָמָּה נֶאֱמַר בִּבְנֵי מְרָרִי בְּיַד משֶׁה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא אָמַר לוֹ משֶׁה לְאַהֲרֹן בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּמְנֶה בְּנֵי גֵרְשׁוֹן, לְפִיכָךְ כְּשֶׁבָּא לִמְנוֹת בְּנֵי מְרָרִי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ אֱמֹר לוֹ לְאַהֲרֹן בִּשְׁמִי שֶׁיִּמְנֶה בְּנֵי מְרָרִי עִמּוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּיַד משֶׁה.
הַדִ׳הִ מַעדֻודַאתֻ עַשַׁאאִרִ בַּנִי מִרַרִי אַלַּתִי עַדַּ מֻושִׁהֻ וַאהַרֻוןֻ בִּאַמרִ אללָּהִ בִּיַדִמֻושִׁה
זאת ספירת משפחות בני מררי, אשר מנו משה ואהרן, על פי פקודת ה׳ ביד משה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 37]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

{אלה פקודי משפחות בני מררי: כאן לא כתיב ״כל העובד באהל מועד״ כמו בבני קהת ובני גרשון. דשם היו עוד בני שלשים שנה, אלא שלא נמנו רק העובד באהל מועד, מה שאין כן בבני מררי נמנו כל בני שלשים שנה}.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוראברבנאלנצי״בהכל
 
(מו) כׇּֽל⁠־הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת⁠־הַלְוִיִּ֑ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃
All those who were numbered of the Levites, whom Moses and Aaron and the princes of Israel numbered, by their families, and by their fathers' houses,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלר׳ י״ש ריגייומלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

כָּל מִנְיָנַיָּא דִּמְנָא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל יָת לֵיוָאֵי לְזַרְעֲיָתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהָתְהוֹן.
All the numbered ones of the Levites whom Moshe and Aharon and the chiefs of Israel numbered, by their families, and by the house of their fathers,
כל סכומיה די סכם משה ואהרן ורברבני ישראלא ית ליויי לזרעייתהוןב לבית אבהתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ורברבני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״{ורברב}⁠ניה דיש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ליויי לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״ליוואי לזרעייותהון״.
כל סכום מניינייא דמנא משה ואהרן ורברבי ישראל ית ליואי לגניסתהון ולבית אבהתהון.
The whole sum of the Levites whom Mosheh and Aharon and the princes of Israel numbered,
[י] כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וגו׳ – מֵאַחַר שֶׁחָשַׁב הַלְוִיִּם מִשְׁפַּחַת בְּנֵי קְהָת לְבַד וּמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן לְבַד וּמִשְׁפַּחַת בְּנֵי מְרָרִי לְבַד, חָזַר וְכָלַל מִנְיָנָם בְּיַחַד, לְהַגִּיד שֶׁכֻּלָּם שְׁקוּלִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בַּחִבָּה.
גַמִיעֻ אַלּמַעדֻודִיןַ אַלַּדִ׳יןַ עַדַּ מֻושִׁהֻ וַאהַרֻוןֻ וַאַשׁרַאפֻ בַּנִי יִסרַאאִיל אַללִיֻוַאנִיִּין לִעַשַׁאאִרִהִם וַבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם
כל⁠־המנוים, אשר מנה משה ואהרן ונכבדי בני ישראל, את⁠־הלוים, לפי משפחותם ובתי אבותם.
(מו-מז) עבדת עבדה – כאשר פירשתי (ראב״ע במדבר ד׳:כ״ד).
והנה טעם כל הפקודים שהן מבן שלשים שנה.
(46-47) THE WORK OF SERVICE. This is to be understood as I have already explained.⁠1 Now the meaning of All those that were numbered (v. 46) is, all those from thirty years old that were numbered.⁠2
1. In his comments on verse 15, Ibn Ezra hints that the term work of service applies to the carrying of the tent and the tabernacle, which was the work assigned to the sons of Gershon and Merari, while the term the work of bearing burdens refers to the work done by the sons of Kohath (Weiser).
2. In other words, our verse is a continuation of verse 46.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

כל הפקדים אשר פקד משה ואהרן – הפסוק הזה הוא נושא המאמר ומחובר למטה עם פסוק מ״ח, אלא לפי שהפסיק ביניהם בפסוק מ״ז להודיע שכל הפקודים האלה לא היו פחות מבן שלשים שנה, לכך חזר אח״כ לכפול ויהיו פקודיהם:
כל הפקודים – פי׳ חז״ל שצרף את הנשיאים להפיס דעתם, ומ״ש עפ״י ה׳ פקד אותם יל״פ שפקידה זו מענין מנוי שמה שמנה כל א׳ לעבודה מיוחדת ולמשא מיוחדת היה עפ״י ה׳, ואמר ופקודיו ר״ל התמנות של כ״א צוה ה׳ באופן שהיה אסור לכ״א לנגוע בהתמנות של חברו:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלר׳ י״ש ריגייומלבי״םהכל
 
(מז) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן⁠־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כׇּל⁠־הַבָּ֗א לַעֲבֹ֨ד עֲבֹדַ֧ת עֲבֹדָ֛ה וַעֲבֹדַ֥ת מַשָּׂ֖א בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
from thirty years old and upward even to fifty years old, everyone who entered in to do the work of service, and the work of bearing burdens in the Tent of Meeting,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְּאָתֵי לְמִפְלַח פּוּלְחַן פּוּלְחָנָא וּפוּלְחַן מַטוּל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא.
from thirty years and upward to fifty years, all who came to minister the ministry of the service, and the work of carrying in the tabernacle of meeting,
מן בר תלתין שנין ולעיל ועד בר חמשין שנין כל אדי יעול למפלח פלחן עבידה ועבידת מטול במשכן זימנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״די יעול למפלח פלחן עבידה ועבידת מטול במשכן״) נוסח אחר: ״דעלל למפלוח פלחן עבידתה ופלחן עבידתה במ׳⁠ ⁠⁠״.
מבר תלתין שנין ולעילא ועד בר חמשין שנין כל דאתי לחילא למפלח פולחן מטרתא ופולחן מטול במשכן זימנא.
from thirty to fifty years, all coming by bands to fulfil the charge and service of the porterage of the tabernacle of ordinance,
מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת וגו׳ – תָּנֵי הַשִּׁיר מְעַכֵּב אֶת הַקָּרְבָּן דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְעַכֵּב.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מֵהַאי קְרָא: וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים וגו׳ לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (במדבר ח׳:י״ט), מַה כַּפָּרָה מְעַכֶּבֶת אַף שִׁירָה מְעַכֶּבֶת. וְרַבָּנָן מוֹקְמִין מֵהַאי קְרָא מַה כַּפָּרָה בַּיּוֹם אַף שִׁירָה בַּיּוֹם.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל מִנַּיִן לְעִקַּר שִׁירָה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה׳ (דברים י״ח:ז׳), אֵיזֶהוּ שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם ה׳, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל (תהלים פ״א:ג׳). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא: הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ בִּגְאוֹן ה׳ וגו׳ (ישעיהו כ״ד:י״ד). תָּנֵי: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז׳:ט׳), מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר בַּכָּתֵף, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיִּשָּׂאוּ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר יִשָּׂאוּ, אֵין יִשָּׂאוּ אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁירָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף וגו׳, וְאוֹמֵר: יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ. חֲנַנְיָה בֶּן אַחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר מֵהָכָא: משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות י״ט:י״ט), עַל עִסְקֵי קוֹל. רַבִּי אַסָּא אָמַר מֵהָכָא: וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד (דברי הימים ב ה׳:י״ג). רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר מֵהָכָא: וְלֹא יָמֻתוּ גַּם הֵם גַם אַתֶּם (במדבר י״ח:ג׳), מָה אַתֶּם בַּעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ אַף הֵם בַּעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵהָכָא: לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה, אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁצְּרִיכָה עֲבוֹדָה, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה.
לעבוד עבודת עבודה1איזו היא עבודת עבודה, זו שירה שהיו הלוים אומרים על כל תמיד ותמיד, ובמוספין על פי ה׳.
1. איזו היא עבודת עבודה זו שירה כו׳. ערכין י״א ע״א, ורש״י עה״ת, ולק״ט.
מִן אבּןִ תַּ׳לַאתִ׳יןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא אִלַי׳ אבּןִ כַ׳מסִיןַ סַנַתַּ כֻּלֻּ מַן יַדכֻ׳ל לִיַכ׳דֻםַ כִ׳דמַתַּ עַמַלֵ וַכִ׳דמַתַּ חִמלֵ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ
מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה, כל⁠־מי שיכנס כדי שישרת, שרות עבודה, ושרות משא, באהל הועידה.
פרשת נשא את ראש
לעבודה עבוד׳ עבודה – טענו הראשונים כי הוא רומז לשיר. והלויים במדבר הפסיקו את העבודה אחרי חמשים שנה, ואולם בבית המקדש אינם מפסיקין אלא בצרידת הקול והפקתו, אם לפני גיל החמשים או אחריו. והיו שבטי העם מפרנסים אותם, ולא עבדו עבודה מלבד לימוד העבודה.
ואספקת הפרנסה בשלשה אופנים, והסבה הכוללת להם היא העיסוק בדרישת הלימודים: הראשון, כי ישראל במדבר סופקה פרנסתם במן, ואמר על כך ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״ (שמות ט״ז:ד׳). והשני, הלויים כפי שאמרנו וככתוב ״ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים למען יחזקו בתורת ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברי הימים ב ל״א:ד׳). והשלישי, המתנות והתרומות הנתנות למלומדים בהלכה ובמצוות, ואספקה זו ג״כ לדרישת הלימודים ופרסום כמו ״ממרחק תביא לחמה״ (משלי ל״א:י״ד).
עבודת עבודה – הוא השיר במצלתים וכנורות שהיא עבודה לעבודה אחרת.
ועבדת משא – כמשמעו.
עבדת עבדה THE SERVICE OF THE MINISTRY (lit., a service of a service) – This is the song of the Levites with accompaniment of cymbals and harps, this being the service attached to another service (the sacrificial service) (Arakhin 11a).
ועבדת משא – is what it literally implies: AND THE SERVICE OF CARRYING.
לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא – שלאחר שיבואו אהרן ובניו בנסע המחנה והורידו את פרוכת המסך {במדבר ד׳:ה׳}. אבל עבודת משא לא תמצא בהם. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 46]

עבודת עבודה – שיר, שחיטה, הפשט, וניתוח, שהיא עבודה לעבודת הכהנים, וזה היו עושים בני כ״ה.
ועבודת משא – שהיו עושים בני שלשים.
THE WORK OF SERVICE – singing, slaughtering, skinning and cutting, which are services [that support] the service of the Priests, and this was done from age 25.
AND THE WORK OF BEARING BURDENS – which they would do from age thirty.
לעבד עבדת עבדה – הורדת והקמת המשכן המוטלת בשוה על כל הלויים.
ועבדת משא – הארון והשולחן והמנורה והמזבחות (במדבר ג׳:ל״א) שבני קהת נושאים.
לעבוד עבודת עבודה, "to perform the work of bearing burdens.⁠" This task of dismantling and reerecting the Tabernacle was shared in equal measure by all the Levites.
ועבודת משא, "and the work of carrying;⁠" a reference to the table, the Ark, the menorah, and the two altars carried by the Kehatites.
לעבוד עבודת עבודה – זה השיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקרבנות, וכן הוא אומר (תהלים ק׳:ב׳) עבדו את ה׳ בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב בדברי הימים (ב ל״ה) והמשוררים בני אסף על מעמדם אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכנורות ומצלתים והיו אומרים שירות וזמירות להקב״ה בשעת הקרבן. ואמרו רז״ל כמה נימין היו בכנור, שבעה, שנאמר (תהלים ט״ז:י״א) שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד ע״ה אומר (שם קיט) שבע ביום הללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר (שם י״ב) למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבא עשרה שנאמר (שם ל״ג) בנבל עשור זמרו לו, ואומר (שם צ״ב) עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו רז״ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו. ובאור הענין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעוה״ב תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש ענין השיר עד שבא אדוננו דוד ע״ה.
והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלוים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף הימן ידותון איתן האזרחי הרי ארבעה, ולוי היה שם ששמו בן הרי חמשה, ועל הגתית הוא משפחת הגתית והוא משפחת עובד אדום הרי ששה, ובני קרח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפלה למשה ענינו לבני משה. והיו משוררים ג״כ בשמונה כלים ואלו הן, על נגינות, על מחלת, על עלמות שיר, והמשא, שנאמר (דברי הימים א ט״ו:כ״ב) וכנניהו שר הלוים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון (בראשית כ״ט:י״א) וישא את קולו, ודרשו רז״ל במסכת ערכין אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב (מלכים א א׳:מ׳) והעם מחללים בחלילים, ועל שושנים, על הגתית, על השמינית.
לעבוד עבודת עבודה, "to perform the work of service.⁠" This is a reference to the song which in itself was a service to support another "service,⁠" namely the sacrificial offerings (Erchin 11). This reflects what David said in Psalms 100,5: "serve the Lord in joy.⁠" We have a clear verse that the offerings were accompanied by song in Chronicles Ii 35,15: "the Asaphite singers were at their stations, by command of David and Asaph and Heman and Jeduthun, the seer of the king; they did not have to leave their tasks.⁠" The "song" referred to was accompanied by music played with harps and percussion instruments. They used to sing the praises of the Lord at the times the daily public sacrifices were being offered on the Altar.
Our sages (Erchin 13) discuss the details of the musical instruments such as the number of strings on the harp (lyre) being seven. They base this on Psalms 16,11 שובע שמחות את פניך, "In Your presence is perfect joy.⁠" They suggest that instead of reading the word for "perfect" as sovea, it should be read as sheva, "seven,⁠" [same spelling as letters without vowels. Ed.] According to tradition, when the Messiah will come the music played at the sacrificial offerings will be on an instrument with eight instead of seven strings. This is alluded to in Psalm 12,1 which commences with the words: "on the eight-stringed instrument.⁠" In a still more distant period we envision a harp featuring ten strings as alluded to in Psalms 33,2 as well as 92,4. All of these details are discussed at the end of the second chapter of Erchin. [The relevance of these somewhat peripheral-sounding discussions is that our present universe is perceived as being based on the seven fixed stars, planets of pre-Copernicus astronomical principles, Ed.].
It is presumed that the general supervision exercised by God over all of mankind once the messianic age arrives will be increased to eight such planets. At a still later period, the period perceived as "the world to come" (in terms of resurrection of the dead), the world will enjoy supervision by God based on ten planets assigned that task.
You should be aware that the entire subject of song being offered during the offering of the public sacrifices has not been spelled out anywhere until the time of David.
The number of Levites (of whom Scripture tells specifically as singing hymns) is eight. They were: אסף, הימן, ידותן, איתן האזרחי; this makes four. Add Levi, who is referred to here as בן "son;⁠" this makes five; then there is the one called על הגיתית, a reference to the family of Gattit a song offered by that family who hosted the Holy Ark. (compare Chronicles I 13,13). This gives us six. Add the sons of Korach; this makes seven. Finally, there are the "sons" of Moses giving us a grand total of eight such "singers,⁠" or better: "composers of songs and hymns" who were all Levites. These eight people between them used eight musical instruments. The instruments are known as:
1) נגינות (Psalms. 4,1).
2) מחלת, (Psalms. 53,1).
3) עלמות שיר (Psalms. 46,1).
4) משאת (Chronicles I 15,22).
5) נחילות (Psalms .5,1).
6) שושנים, (Psalms. 45,1).
7) גתית, (Psalms. 8,1).
8) שמינית, (Psalms 6,1).
עבודת עבודה – שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודת הכהנים וזה היו עושים הלויים כדכתיב בעזרא וכן בדברי הימים. וגבי פסחו של חזקיהו שהיו לויים מפשיטין. ובערכין דריש איזהו עבודה שצריכה עבודה עמו הוי אומר זה שיר שאין עושין הלויים שיר אלא בשעת נסכים.
לעבוד עבודת עבודה – שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודת הכהנים וזה היו עושין הלוים כדכתיב בעזרא ובדברי הימים וגבי פסח של חזקיהו שהיו הלוים מפשיטין.
לעבוד עבודת עבודה, "who were subject to the duties of service and porterage. Seeing that the specific tasks performed by the priests included the slaughtering of the sacrificial animals, removing their skins, and the cutting up of the various parts of them, the Levites were commanded to perform auxiliary tasks as detailed in by Ezra in the Book of in Chronicles II 29,34 in connection with the Passover festival celebrated under the reign of King Chizkiyahu, when due to the few number of priests available, the Levites were called upon to help in skinning the many animals that had been slaughtered on that day.
עבודת עבודה – שחיטה הפשט וניתוח שהם עבודת הכהנים וזה היה עושים הלוים כדכתיב בעזרא ובדברי הימים וגבי פסחו של חזקיהו שהלויים היו מפשיטים וכו׳.
עבודת עבודה היא השיר במצלתים וכנורות שהיא עבודה לעבודה אחרת. פי׳ השיר שהלוי׳ משוררים בעת ההקרבה היא עבודה אחת והקרבת הקרבנות שהכהנים מקריבין אותם היא עבודה אחרת ומפני שהשיר הוא בעבור עבודת הקרבנות נקרא השיר עבודה של עבודה אבל אין לשון ועבודת משא סובל זה שאם כן יצטרך לפרש ועבודת משא עבודה למשא ואי אפשר לפרש כן כי אין למשא עבודה אחרת ויחוייב לפרש שהעבודה היא סוג כולל עבוד׳ המשא ושאר העבודות בהקמת המשכן ועשיית הלחם ושחיטת הקרבנות וכיוצא בהן ופירוש עבודת משא סוג והבדל שפירושו ואי זו עבודה עבודה של משא לא של שאר עבודות ויחוייב מזה שיהיה גם כן פי׳ עבודת עבודה כמוהו שפירושו עבודה של עבודה העבודה הראשונה היא העבודה הכוללת כל העבודות והשנית היא הנאמרת בייחוד על שאר העבודות חוץ מעבודו׳ המשא כדכתיב לעבוד ולמשא שפירוש לעבוד מורה בייחוד על שאר העבודות שאינם של משא ולמשא מורה על העבודה בכתף:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

והנה אמר כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד. לפי שהשיר הוא נקרא עבודת עבודה כי הוא עבודה לצורך קרבן שהוא עבודת הש״י.
עבודת עבודה היא השיר במצלתים. הקשה הרא״ם, דאם כן צריכין אנו גם כן לפרש ״עבודת משא״ עבודה למשא, ולא היה עבודה למשא, אלא על כרחך צרכין אנו לפרש ״עבודת משא״ עבודה של משא, וכן יש לפרש ״עבודת עבודה״ עבודה של עבודה, כלומר כל העבודות חוץ מן משא נקראים בשם ״עבודה״, כדכתיב (פסוק כד) ״לעבוד ולמשא״. ואפשר כי רש״י סובר דלא יתכן לומר כך, דאחר דנקראת אותה העבודה במשכן בלשון סתם ״עבודה״ (שם), אם כן הוו למכתב סתם ״עבודה״, שהרי היא נקראת סתם עבודה, ולמה כתב בקרא ״עבודת עבודה״, אלא לדרוש עבודה שהיא עבודה לעבודה אחרת. אבל ״עבודת משא״, שהכתוב בא לומר שהעבודה הזאת אינו סתם עבודה, רק עבודת משא, ואינו סתם עבודה, הוצרך לכתוב ״עבודת משא״, ואין לכתוב ״עבודה״ ותו לא:
אבל עדיין קשה, שנוכל לפרש ״עבודת״ מלשון מלאכה, ואין מורה זה על עבודת אלקים, רק כמו ״עבדה רבה״ (בראשית כו, יד), שפירושו פעולה (רש״י שם), ו״עבודה״ שכתיב אחריו הוא רצה לומר על עבודה שהיא עבודה להשם יתברך, כי עבודה שהיא במשכן, כגון נעילת שערים (רש״י להלן ח, כה) ושיר וכל הנך, נקראים ׳עבודה׳, מפני שהם כמו העבד המשרת לאדון. ולפיכך נקרא זה ״עבודה״, ו״עבודת עבודה״ פירוש כמו פעולת העבודה, שהיא העבודה לשם יתברך. ולפי זה יהיה לשון ״עבודת״ נאמר רק על הטורח שהם עושים הלוים, ו״עבודה״ הבא אחריו נאמר על עצם העבודה, שהיא לשם יתברך:
ואותם הפקודים. פירוש, כי אין ״ופקדיו אשר ציוה ה׳ את משה״ מחובר ביחד, ויהיה פירושו ״ופקדיו אשר ציוה ה׳ את משה״ היה כך וכך, דהא לא נזכר שום דבר אחריו. אלא פירוש ״ופקדיו״ היה במצוה מבן שלשים, וזהו ״אשר ציוה ה׳ את משה״, כי כך נצטווה שיהיה מבן שלשים. אף על גב דכבר כתיב בכל הלוים ״מבן שלשים ולמעלה״, חזר וכתב כאן ״ופקדיו אשר צוה ה׳ את משה״, לומר שכך היה, ולא היה טעות שיהיה נמנה אחר יותר מבן נ׳, ופחות מבני שלשים על ידי שטעה אחד בשניו. ואשמועינן גבי לוים, משום דאי היה טעות בהם היתה עבודה שלהם פסולה (חולין כד.), קאמר ״ופקדיו אשר ציוה את משה״, ולא היה שום טעות במנין זה:
עבודה לעבודה. כלומר בזמן שהכהנים היו מקריבין ועוסקים בעבודה, הלוים היו משוררים ומנגנים במצלתים וכנורות שלהם ועושין עבודה לעבודת כהנים:
כמשמעו. (מהרר״ה) כלומר אעפ״י שעבודת עבודה פי׳ עבודה לעבודה מ״מ עבודת משא אין פירושה עבודה למשא אלא כמשמעו עבודה שהיא משא:
Service for [another] service. Meaning that at the time when the Kohanim were making offerings and dealing with the service, the Levites were singing and playing on their cymbals and harps. Thus they performed a service for the service of the Kohanim.
As the phrase indicates. Meaning that even though "the service of the service" is explained as "the service for a service,⁠" nonetheless the "the service of carrying" is not explained as the service for carrying, rather as the phrase indicates it means "the service that is carrying.⁠" (R. Hendel)
עבדת עבדה ועבדת משא – שתיהן פירוש של כל הבא לעבוד, כי שני מיני עבודות היו להם כמו שפירשנו (לעיל פסוק כ״ד), ואין ספק שעבודת עבודה יכלול גם השיר במצלתים וכנורות, כי הוא כולל כל העבודות שאינן משא, וגם פקידות הגזברים והנשיאים שבכל משפחה, שהרי כלם באו במנין הזה:
עבדת עבדה – הוא השיר (רש״י), כי כשם שהמצוה עבודה להש״י כן השמחה על המצוה נקראת עבודה, כמ״ש תחת אשר לא עבדת את ה״א בשמחה, הנה השמחה היא שלמות העבודה, לכן השיר שהיו הלויים משוררים לעורר השמחה על מצות הקרבה, כדי להיות מעשה המצוה בשמחה, נקראת עבדת עבודה, ומקרא מלא הוא (דברי הימים ב ל״ט) והמשוררים בני אסף על מעמדם אין להם לסור מעל עבודתם (רב״ח).
עבודת עבודה – הוא מה שכתוב למעלה (א׳:נ׳) והם ישרתוהו וגומר, יורידו אותו הלוים, יקימו אותו הלוים.
service of work (avodat avodah). That which is state above (Num. 1:50, 51), “They must be its ministers... the Levites will take it down, and... the Levites will erect it.”
עבדת עבדה ועבדת משא – לפי הגמרא בערכין (יא.), ״עבודת עבודה״ היא השירה המלווה את הקרבנות: ״איזהו עבודה שצריכה עבודה הוי אומר זו שירה״. זוהי עבודה שאינה אלא ליווי לעבודה אחרת. נמצא שהבאת קרבנות קרויה כאן ״עבודה״ (עיין פירוש, שמות יב, כה), אף על פי שבדרך כלל שם זה אינו משמש בתורה לקרבנות, והשירה המלווה את הקרבן נתפסת כמסייעת לקרבן ומקדמת את תכליתו הסופית.
משמעותו של קרבן, כשהוא נזכר בשם ״עבודה״, היא השתעבדות גמורה לרצון ה׳; לא הכנעה באפס מעשה, אלא השתעבדות יוצרת ופעילה של מי שמקבל על עצמו בשמחה לשרת את מטרות ה׳ עלי אדמות. חדוות עבודה זו מוצאת את ביטויה הנעלה בהבאת הנסכים; שכן באותה העת כל השתוקקות ליבנו וכוס שמחתנו עולים על גדותיהם ויורדים ליסוד מזבח התורה. המחשבה האנושית אינה יודעת כל אושר כאושרו של זה החי את חייו בנאמנות לעבודת ה׳. שירת המקדש נובעת מתוך הלב המלא בתודעת אושר זה; היא מביעה במילים את המחשבות והרגשות שהקרבן מסמל במעשים.
{עבודת עבודה: הוא השיר (רש״י), כמו שכתבתי לעיל פסוק כ״ג}.
עבודת עבודה – עבודה להקים ולהוריד ולסדר הכל על מכונו.
לעבד עבדת עבדה. אחז״ל זה השיר: והנה לא מצאנו בכתוב מפורש ענין השיר לא בכלי, ולא בקול, רק מצאנו שהיו משוררים ומנגנים בבי״המק על הקרבן, ולא יתכן שיוסיפו דבר על מצות ה׳ בבית ה׳ לולי שכך היתה קבלה בידם, וגם זו מהראיות הגדולות על מציאות תושבע״פ.
[השמטה: לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. מכלל הראיות שיעידו כי מנהג השיר מוכרח שיהיה אחוז בשרשי תורת משה הוא ממה שידענו ממנהגי נכבדי הגוים וכהניהם לספח אל עבודתם השיר בקול ובכלי לתכלית טהרת הנפשות וזכוך והמחשבות, ואלו החל השיר בימים אחרונים אחר שנתערבו ישראל בגוים היה מקום למינים לומר שממעשיהם למדו, רק כבר מזמן שמואל ודוד מצאנו המנהג קבוע באומה ובאותה שעה עדיין היו ישראל שומעים לקול מוריהם בעבודת האל, ואם מאותו זמן החל זכרון השיר באומתינו משם ראיה כי טעם המייסד המנהג אצל המין האנושי הוא המייסדו אצל ישראל והוא א׳ הסכמת הטבע האנושי וצרכו לשיר לבעבור התעלות על כנפיו עד לשמים, וב׳ קבלת האבות ראשונים שהתמידה בישראל ובאדם.]
לעבודת עבודה ועבודת משא – משא הוא עבודת בני קהת, ובמקום שצריך לישא הקרשים שנשאו בכתף ועבודת עבודה הוא כמו דאמרו (שבת צ״ח) דהוי קאי בן לוי דכי משתלפו קרשים נקיט להו, יעו״ש ברש״י, שהמשיכה בעגלה עבדו הבקר והמה עבדו עבודתם, דלא לדחקו קרשים ודלא לידרו, ודלא לשתלפו קרשים. ופשוט.
לעבד עבדת עבדה – תניא, מניין לעיקר שירת לוים מן התורה, אמר בלווטי אמר ר׳ יוחנן, כתיב לעבוד עבודת עבודה, איזו היא עבודה שצריכה עבודה הוי אומר זו שירה.⁠1 (ערכין י״א.)
1. שירה צריכה עבודת קרבן שאינו נאמר אלא על היין של נסכי קרבן, כדכתיב בפ׳ בהעלותך ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, ובסוגיא כאן באו עוד כמה דרשות לחיוב שירה בלוים, וכולן דרשות אגדות. וע׳ משכ״ל (ז׳ ט׳) מענין דרשה זו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(מח) וַיִּהְי֖וּ פְּקֻדֵיהֶ֑ם שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים׃
those who were numbered of them, were eight thousand five hundred eighty.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן תְּמָנְיָא אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה וּתְמָנַן.
even the numbered of them were eight thousand five hundred and eighty.
והוון סכומיהון תמניה אלפין וחמש מאווןא ותמנין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
והוו סכומהון תמניא אלפין וחמש מאה ותמנן.
was eight thousand five hundred and eighty.
[יא] וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים – זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ מְנָאָם בִּפְרַט מְנָאָם בִּכְלַל, כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲפָצִים נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין וַחֲבִיבִין עָלָיו בְּיוֹתֵר, מוֹנֶה אוֹתָם בִּפְרָט וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה אוֹתָם בִּכְלָל, מִתּוֹךְ שֶׁשָּׂמֵחַ בְּרִבּוּי מִנְיָנָם, כֵּן צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְתֹּב מִנְיַן הַלְוִיִּם בִּפְרָט וּכְלָל, לְפִי שֶׁהָיוּ בְּנֵי בֵיתוֹ וּכְשֵׁרִים וַחֲבִיבִים עָלָיו בְּיוֹתֵר.
פַכַּאןַ מַעדֻודֻהֻם תַּ׳מַאַנִיַתַּ אלַאףֵ וַכַ׳מסַמִאַתֵ וַתַּ׳מַאנִין
והיו המנוים שלהם, שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

(מח-מט) ונלמוד עוד מאמרו ויהיו פקודיהם וגו׳ על פי ה׳ וגו׳. ופקודיו אשר צוה ה׳ את משה שאין הכוונה כמי שפרש״י ופקודיו כאשר צוה ה׳ את משה כי מה צורך היה במאמר הזה וכבר נזכר למעלה שמנאם על פי ה׳ אבל הוא כמו שפירשו הרמב״ן שמנה משה את קהת גרשון ומררי כל אחד על עבודתו ועל משאו הנזכרת ופקודיו של כל אחד מהם אשר צוה ה׳ את משה למנות אות׳ לגולגלותם איש איש על עבדתו ועל משאו וכן הוא הדין שאין בן לוי רשאי ליכנס במלאכת חבירו ולא לסייעו בה וכבר בקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדא בהגפת הדלתות אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב מיתה שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(מט) עַל⁠־פִּ֨י יְהֹוָ֜הי״י֜ פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד⁠־מֹשֶׁ֔הא אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל⁠־עֲבֹדָת֖וֹ וְעַל⁠־מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר⁠־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
According to the commandment of Hashem they were numbered by Moses, everyone according to his service, and according to his burden. Thus were they numbered by him, as Hashem commanded Moses.
א. בְּיַד⁠־מֹשֶׁ֔ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=<בְּיַד מֹשֶׁ֔ה> (חסר מקף)
• הערות דותן וברויאר
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

עַל מֵימְרָא דַּייָ מְנָא יָתְהוֹן בִּידָא דְּמֹשֶׁה גְּבַר גְּבַר עַל פּוּלְחָנֵיהּ וְעַל מַטוּלֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
Upon the Word of the Lord they were numbered by the hand of Moshe; every man according to his service and his burthen they were numbered, as the Lord commanded Moshe.
עַל פִּי ה׳ פָּקַד אוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה
עַל מֵימְרָא דַּה׳ מְנָא יָתְהוֹן בִּידָא דְּמֹשֶׁה גְּבַר גְּבַר עַל פּוּלְחָנֵיהּ וְעַל מַטּוּלֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי דְּפַקֵּיד (נ״א כְּמָא דְּפַקֵּיד) ה׳ יָת מֹשֶׁה
הגירסאות בתרגום כרש״י ורמב״ן
›רמב״ן ורש״י נחלקו בפירוש הסיפא של הפסוק. וזה לשונו של רמב״ן:
מסורת ה׳ כתיבין אשר וסבירין כאשר (בחמישה מקומות כתוב אשר, ופירושו כאשר, ואחד מהם בפסוקנו),⁠1 ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים ועד בן חמשים, לשון רש״י. ואם כן יהיה ׳ופקודיו׳ כינוי למשה.
פירוש: כל הפקודים אשר פקד משה, המנין שמנה משה (״ופקודיו כינוי למשה״) – נמנו במדויק על פי הגיל מבן שלושים ועד בן חמישים, כאשר ציוה ה׳.
״אין ׳ופקודיו אשר צוה ה׳ את משה׳ מחובר ביחד... אלא פירושו: ופקודיו היה במצוה מבן שלושים, וזהו ׳כאשר צוה ה׳ את משה׳⁠ ⁠⁠״.⁠2 כלומר, אותו המנין הנזכר נעשה על פי ציווי ה׳.
פירוש זה תואם את גירסת כתבי היד באונקלוס: ״וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״, ״וּמִנְיָנוֹהִי כְּמָא דְּפַקֵּיד״, כאשר צוה.
אך דעת רמב״ן עצמו:
...ויתכן שיהיה ׳אשר צוה׳ כפשוטו, יאמר שמינה שלשת האחים האלה (גרשון קהת ומררי) כל אחד על עבודתו ועל משאו כמו שמפורש למעלה, ופקודיו של כל אחד מהם אשר ציווה ה׳ את משה לפקוד אותם לגולגלותם מינה על עבודתו ועל משאו.
הזכיר שמינה אותם למשפחותם, ומינה היחידים לגולגלותם כל אחד על עבודתו ועל משאו. וכן הדין שאין בן לוי רשאי לעשות במלאכת חברו ולא לסייעו בה. כמו שאמרו (ספרי קרח ט) ״וכבר בקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות, אמר לו חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב מיתה, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים״.
לדבריו, ׳ופקודיו׳ מוסב על גרשון קהת ומררי שנזכרו בפסוקים הקודמים,⁠3 והפסוק מלמדנו שכל המינויים שנעשו בבני לוי, הן חלוקת העבודה והמשא בין המשפחות, והן החלוקה של כל יחיד ויחיד – הכל נעשה על פי ה׳. לפירושו הפסוק ייקרא כך:
עַל פִּי ה׳ פָּקַד אוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה –
אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ (חלוקת המשאות לפי משפחות),
וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה (חלוקת התפקיד של כל אחד כדי שלא יכנס במלאכת חבירו)
פירוש זה תואם את גירסת כתבי היד באונקלוס: ״וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״, ״וּמִנְיָנוֹהִי דְּפַקֵּיד״, שצוה.
1. מילים אלו אינן מופיעות ברש״י שלפנינו.
2. ״גור אריה״.
3. וראה גם בנצי״ב, כעין זה.
על פ⁠((ו))⁠םא גזירת ממרה די״י סכם יתהון על ידוי דמשה גבר גבר על פלחניה ועל מטוליה וסכומוי די פקד י״י על ידוי דמשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על פ⁠((ו))⁠ם״) גם נוסח חילופי: ״{על }⁠פום״.
על פום מימרא די״י מנא יתהון בידא דמשה גבר גבר על פולחניה ועל מטוליה וסכומיה היכמה דפקיד י״י ית משה.
By the mouth of the Word of the Lord were they numbered by Mosheh, every man according to his service and burden; and the numbering of them was as the Lord commanded Mosheh.
עַל פִּי ה׳ פָּקַד אוֹתָם בְּיַד משֶׁה – הֲרֵי זֶה אָמוּר כְּנֶגֶד בְּנֵי קְהָת שֶׁאַהֲרֹן מְנָאָם לִבְנֵי קְהָת וְאָמַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי יִשְׂאוּ אֶת הָאָרוֹן, פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי יִשְׂאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְכֵן כָּל כְּלֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיַּעֲשֶׂה אַהֲרֹן, כֵּן עָשָׂה אַהֲרֹן, הֱוֵי: בְּיַד משֶׁה. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁבַּעֲבוֹדַת בְּנֵי קְהָת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכֵּן כְּתִיב: אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ. וְכֵן אָמוּר בִּבְנֵי קְהָת, אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ (במדבר ד׳:י״ט).
וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה – הֲרֵי זֶה אָמוּר כְּנֶגֶד בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁעַל פִּיו תִּהְיֶה עֲבוֹדָתָם עִם אָחִיו אַהֲרֹן. בִּבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּתִיב: וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם (במדבר ד׳:כ״ז), הֲרֵי משֶׁה עִמָּהֶם, וּבִבְנֵי מְרָרִי כְּתִיב: וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם (במדבר ד׳:ל״ב), הֵבִיא משֶׁה, לְכָךְ כְּתִיב: וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה, שֶׁמָּנָה משֶׁה וְאָמַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁל בְּנֵי גֵרְשׁוֹן יִשְׂאוּ אֶת הַיְרִיעוֹת, פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי יִשְׂאוּ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְכֵן כָּל כְּלֵי עֲבוֹדָתָם, מַשָּׂא שֶׁל בְּנֵי גֵרְשׁוֹן הָיָה מְמַנֶּה לָהֶם בְּמִנְיָן, וְכֵן מָנָה משֶׁה וְאָמַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁל בְּנֵי מְרָרִי יִשְׂאוּ אֶת הַקְּרָשִׁים, פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁל בְּנֵי מְרָרִי יִשְׂאוּ אֶת הַבְּרִיחִים, וְכֵן עָשָׂה לְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת מַשָּׂא בְּנֵי מְרָרִי, שֶׁמִּנָּה אוֹתָם בְּמִנְיָן עַל עֲבוֹדָתָם, הֱוֵי: אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה, שֶׁמּשֶׁה נִצְטַוָּה עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת הַלָּלוּ, בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי, שֶׁהוּא יְצַוֵּם הֵיאַךְ יִשְּׂאוּ וְהֵיאַךְ יִשְׁמְרוּ מַה שֶּׁתַּחַת יְדֵיהֶם, הֱוֵי: אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה.
פקד וגו׳ – פקידה זו אינה לשון מנין, אלא לשון פקידה, אבל ופקודיו כאשר צוה ה׳ את משה זו אמירה לענין מנינים.
בִּאַמרִ אללָּהִ עַדַּהֻם מֻושִׁהֻ כֻּלַּ פַרִיקֵ פִי עַמַלִהִ וַחַמלִהִ וַעַדַדִהִ כַּמַא אַמַרַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ
על פי פקודת ה׳ מנה אותם משה, כל⁠־קבוצה בעבודתה ומשאה, וכך מנה אותם כפי-שצוה ה׳ את⁠־משה.
ופקודיו אשר צוה י״י את משה – ואותן הפקודים היו כמצוה, מבן שלשים ועד בן חמשים.
ופקדיו אשר צוה ה' את משה – This means, and those appointed by him (Moshe) were appointed under the terms of the command which God had given to Moshe (v. 43): from thirty years to fifty years old.
איש איש – על גרשון קהת ומררי.
על עבדתו ועל משאו – על כן ופקודיו.
EVERY ONE. The reference is to Gershon, Kohath, and Merari.
TO HIS SERVICE, AND TO HIS BURDEN. Hence and his numbered1 follows.
1. Hebrew, u-fekudav. The singular u-fekudav is employed because the terms which precede it (avodato, his service, and masa'o, his burden) are i n the singular. It should be noted that JPS renders u-fekudav as they were also numbered.
עלא פי ה׳ פקד אותם – עשה אותם פקודים על משמרתם ומשאם.
ופקודיו – כל אחד ואחד, כאשר צוה ה׳ – לכל אחד הפקיד מה שצוה הקב״ה למשה, וכל אחד זר אצל עבודתו של חבירו שהוא נמנה עליה, שאינו רשאי ליקרב אליה, ואם קריב חייב מיתה, משום: {ו}⁠הזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א). ומשום הכי אמרו רבותינו (בבלי ערכין י״א:): משורר ששיערב חייב מיתה, גבי רבי יהושע שהלך לסייע לר׳ יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות. ויש לפרש: משום דכתיב: ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו (במדבר ד׳:כ׳), וכשהוא מגיף הדלתות הוא מבליע כל מה שבקודש.
א. בכ״י מינכן 52: ועל.
ב. כן בבבלי. בכ״י מינכן 52: משמר (אותיות ו׳ ור׳ נתחברו למ׳) ששי (עם ריוח אחריה להשלמת המלה).
ACCORDING TO THE COMMANDMENT OF HASHEM THEY WERE NUMBERED – he made them appointed over their watches and burdens.
THUS WERE THEY NUMBERED BY HIM – each and every one,
AS HASHEM COMMANDED MOSES – to each one he assigned what the Blessed Holy One had commanded Moses, and each one was a stranger near the service that his friend had been appointed to do, and was not permitted to approach [the service]. If he approached, he was liable for the death penalty, due to: “The stranger who comes near shall be put to death” (Numbers 1:51). Therefore, our Rabbis said: “[A Levite appointed] to sing who served as a gatekeeper is liable for the death penalty”, [near the story of] Rabbi Yehoshua who went to assist Rabbi Yochanan with the closing of the doors. It can be explained that it is due to what is written “But they shall not go in to see while the holy things are being covered, lest they die” (Numbers 4:20), and when one closes the doors, he covers all that is in the Sanctuary.
ופקודיו אשר צוה י״י את משה – מסורת: ד׳ כתיבין אשר, וסבירין כאשר.
ואותן הפקודים היו במצוה, מבן שלשים ועד בן חמשים. לשון רבינו שלמה. ואם כן, יהיה ופקודיו כנוי למשה.
אבל ר׳ אברהם פירש כי: איש איש – על גרשון קהת ומררי, שמינה משה לכל אחד משלשתם על עבודתו ועל משאו, כאשר הזכיר למעלה, וזה טעם: ופקודיו – של כל איש ואיש הנזכר.
ויתכן שיהיה: אשר צוה כפשוטו, יאמר שמינה שלשת האחים האלה, כל אחד על עבודתו ועל משאו, כמו שמפורש למעלה, ופקודיו של כל אחד ואחד מהם אשר צוה השם את משה לפקוד אותם לגולגלותם, מינה על עבודתו ועל משאו – הזכיר שמינה אותם למשפחותם, ומינה היחידים לגולגלותם, כל אחד על עבודתו ועל משאו. וכן הדין, שאין לויא רשאי לעשות במלאכת חברו, ולא לסייעו בה, כמו שאמרו (ספרי במדבר י״ח:ג׳): וכבר בקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות, אמר לו: חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב מיתה, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״בן לוי״.
UPHKUDAV' (THUS WERE THEY NUMBERED OF HIM) 'ASHER' THE ETERNAL COMMANDED MOSES. "A Masorah1 has it: Five [words in the Scriptures] are written asher ('which,' or 'that') but they are to be understood as ka'asher ('as'),⁠2 [this being one of the five cases, and therefore the above expression is to be interpreted as follows: thus were they numbered of him 'as' the Eternal commanded Moses]. And those counted were, in accordance with the command, from thirty to fifty years old.⁠" This is Rashi's language. If this is so, the word, uphkudav refers to Moses [thus were they numbered 'of him' — by Moses]. But Rabbi Abraham ibn Ezra commented that [the meaning of the verse is as follows]: every one, that is to say, of the three [Levitical] families — namely, Gershon, Kohath, and Merari — Moses appointed to his service, and to his burden as Scripture mentioned above [that he should appoint them]. And this is the meaning of [the word] uphkudav, namely "[the appointment] of every one" mentioned.
But it is possible that the expression 'asher' tziva be understood in its plain sense [i.e., "which" He commanded, and not, as Rashi has it, as if it said 'ka'asher' tziva — "as" He commanded]. Scripture would thus be saying that Moses appointed [each of the sons of] these three brothers [i.e., Gershon, Kohath, and Merari] to his service and to his burden as explained above; 'uphkudav' (and the numbered individuals) of each of them 'which' the Eternal commanded Moses to count by their polls, he appointed to his service, and to his burden. Thus the verse mentioned that Moses numbered them by their families, and also that he appointed the [numbered] individuals by their polls, every one to his service, and to his burden.⁠3 And such indeed is the law, that a Levite [of one group] is not permitted to do the work of another group or to assist therein, just as the Rabbis have said:⁠4 "It once happened that Rabbi Yehoshua the son of Chananyah wanted to help [his fellow-Levite] Rabbi Yochanan the son of Gudgada to close the gates [of the Sanctuary]; whereupon [the latter] said to him: 'Turn back, [for if you do not do so] your life is already forfeit, since I am one of the gatekeepers, and you are one of the singers.'"5
1. The Masorah is the tradition handed down from generation to generation of the exact Scriptural text, and also refers to a collection of exegetical notes on the Scriptural text. The comment before us is of this second class.
2. This whole sentence is not found in our texts of Rashi. See however, Berliner's edition of Rashi, p. 286. — The point though is clear. The Hebrew text reads: asher tziva Hashem literally meaning: [and his countings] "which the Eternal commanded,⁠" and Rashi on the basis of a Masorah interpreted it to mean: ka'asher tziva Hashem — [thus were they numbered] "'as' the Eternal commanded.⁠" Ramban later on interprets the text asher tziva Hashem in its literal meaning.
3. In brief: a) according to Rashi asher tziva is to be understood as ka'asher tziva ("as" the Eternal commanded). b) Rashi explains uphkudav as meaning "his countings,⁠" i.e., those of Moses. Ibn Ezra interprets it as "his appointments,⁠" the pronoun "his" referring to each of the three Levitical families. c) Ramban explains asher tziva in its literal sense, "which" the Eternal commanded [as explained in the text], the word uphkudav he understands as does Rashi, i.e., as "countings,⁠" but the pronoun ["his"] Ramban explains as referring to each of the three brothers [Gershon, Kohath, and Merari — not personally, but in the sense of the descendants of each of them] 'which G-d commanded' Moses to count by their polls — each of them he assigned to his individual work.
4. Arakhin 11b.
5. All the Levites were divided into two groups, those who attended only to the gates in the Sanctuary, and those who attended to the singing at the Services. It was forbidden for a Levite of one group to do the work generally assigned to one of the other group (see "The Commandments,⁠" Vol. II, pp. 70-72).
על פי ה׳ פקד אותם ביד משה – לא תמצא בפקודי בני ישראל שיזכיר בהם על פי ה׳, והזכיר זה בלוים לרמוז על מדתם שהיא מדת הדין, והיו ממונים להשמיע קול וכן תולדת השי״ן לשרוק, ועל זה אמרו בספר יצירה שי״ן שורקת מ״ם דוממת. ומלבד מנוי עבודת השיר היה ממונה עוד על המשפט ולשמור המקדש והיה אפשר לו לשחוט, כי הכהן לא היה שוחט, וכן כתיב (במדבר י״ט:ג׳) ושחט אותה לפניו, ועל כן תמצא שיזכיר הכתוב תמיד בלוים על פי ה׳, הוא שכתוב (שם ג) ויפקוד אותם משה על פי ה׳ כאשר צוה.
וקרוב בעיני לומר כי לכך חייבה התורה למנותם מבן חדש ומעלה כי הוא הקף הלבנה המושלת בלילה, ומדת הלוים היא מדת לילה הנקראת אמונה, ואמר הכתוב (תהלים צ״ב) ואמונתך בלילות.
על פי ה' פקד אותם ביד משה, "He counted them at the command of God to Moses.⁠" When you compare the census of the Israelites with that of the Levites you will note that the expression: "at the command of God" does not occur in connection with the former. The reason this expression was introduced here was to draw attention to the attribute of Justice, an attribute closely associated with the tribe of Levi and its activities. This tribe was appointed to perform tasks which involved making sounds, raising their voices. The letter ש as in שיר, song, is by definition an allusion to שריקה, whistling, whereas the letter מ is by definition a letter which conveys the image of silence, דומם, or וידום אהרון, "Aaron remained silent" (Leviticus 10,3). We find a statement to this effect in the Sefer Yetzirah 6,1 where the significance of the three letters א-מ-ש is discussed.
In addition to being assigned the function of singing and playing musical accompaniments during the offering of the daily communal sacrifices, the Levites were also charged with presiding over judicial matters and with mounting the security guard around the Tabernacle. The Levites were also permitted to slaughter the sacrificial animals seeing that the priests did not do this. There was a rule that the Levites and the Priests must not perform each other's tasks, and moreover, according to the Zohar, it was conceptually not acceptable for the Priests whose function it is to prolong and preserve life to kill the animals by slaughtering them. The sages derive from the words ושחט אותה לפני,ו "he shall slaughter it in his presence" (Numbers 19,3), the rule that a non-priest slaughter the red heifer whereas the High Priest Eleazar was only to supervise the procedure. (Compare commentary by Recanati on Nasso, item 124,1) The apparent contradiction to other verses is resolved by suggesting that animals intended as private offerings were slaughtered by the owners whereas animals intended as communal offerings were slaughtered by the Priests. [Compare notes by Rabbi Chavel.]
At any rate, in view of the various tasks performed by the Levites you will usually find the expression על פי ה', "at the command of the Lord,⁠" in connection with such instructions.
I, (author speaking) am fairly convinced that the reason the count of the Levites included babies from the age of one month old is anchored in a mystical dimension of the word חדש, month. The mystical mystical dimension of "month" i.e. "moon" is that it governs by night. The function of the Levites which was a derivative of the attribute of Justice, an attribute predominately active at night, was to demonstrate the virtue of אמונה, "faith, loyalty.⁠" We find this concept alluded to in Psalms 92,3 ואמונתך בלילה, "Your loyalty and dependability is best demonstrated at night.⁠" [Moses contrasts חסד, loving kindness which is manifest by day, with the אמונה, "faithfulness,⁠" which is manifest at night. Ed.]
ופקודיו אשר צוה ה׳ את משה – כתב רש״י ואותם פקודים היו במצוה מבן ל׳ עד בן נ׳. וכתב הרמב״ן וא״כ יהיה ופקודיו חוזר על משה.
ור׳ אברהם פירש: איש איש חוזר על גרשון קהת ומררי שמינה משה לכל אחד משלשתן על עבודתו ועל משאו כאשר הזכיר למעלה וזה פי׳ פקודיו של כל איש ואיש הנזכר. ויתכן לפרש אשר כפשטו אמר שמנה משה לג׳ האחין האלה כל אחד על עבודתו ועל משאו כמפורש למעלה ופקודיו של כל אחד מהם אשר צוה ה׳ את משה לפקוד אותם לגולגלותם איש על עבודתו ועל משאו הזכיר משה אותם למשפחותם ומנה לגולגלותם כל אחד על עבודתו ועל משאו:
ופקודיו אשר צוה ה' את משה, "and his count coincided with what Hashem had commanded to Moses.⁠" Rashi writes that all those mentioned by name were between 30 and 50 years of age.
Nachmanides writes that if that had been so the subject of the word ופקודיו would have to be Moses.
Ibn Ezra explains that the words איש איש, refer to Gershon, Kehat, and Merari, respectively, whom Moses had each appointed individually to specific tasks as we have explained earlier. This would be the meaning of the word ופקודיו, i.e. "the tasks to which each person had been appointed.⁠" It is possible to understand the word אשר as part of the plain meaning, i.e. that Moses had assigned to each of the three brothers Gershon, Kehat, and Merari, his specific service, or task respectively. Each of these brothers in turn carried out his designated task in accordance with what God had instructed Moses to convey to them. This involved appointing many individuals to many individual tasks.
ואחר שהקדים משמרות בני קהת למעלתם סדר משמרות בני גרשון ובני מררי כמו שהוא מפורש בכתובים וסיפר איך עשו אותו משה ואהרן ונשיאי העדה למנות אותם ולפקוד אותם על עבודתם ועל משאם לא חסרו דבר עד אומרו על פי ה׳ פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו ופקודיו אשר צוה ה׳ את משה.
...⁠א
א. בעל עקדת יצחק עובר כאן לפרש את הפסוקים בבמדבר ט׳:ט״ו-כ״ג ובמדבר י׳. במהדורתנו, הובאו דבריו שם על סדר הפסוקים.
ופקודיו אשר צוה י״י את משה ואותן הפקודי׳ היו במצוה מבן שלשים ועד בן נ׳. כאלו אמר ומן פקודיו הם אשר צוה י״י את משה שכבר צוה למעלה שיהיו מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים בבני קהת ובבני גרשון ובבני מררי וכנוי ופקודיו שב על משה אותם שפקד משה ונכתב אשר צוה י״י את משה במקום אשר צוה י״י אליו וכמוהו ואל משה אמר עלה אל י״י במקום עלה אלי ובקצת נוסחאות של רש״י ז״ל כתוב ופקודיו אשר צוה י״י מסורת ד׳ כתיבין אשר וסבירין כאשר כאילו אמר כאשר צוה י״י את משה ולא ידעתי מי הכריחו לבעל המסורת לומר שהוא חסר כ״ף ולא יהיה פירושו כמשמעו ופקודיו הם אשר צוה י״י את משה שמלת הם היא בכח המאמ׳ וכמוהו למעלה מזה כל הפקודים אשרו פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל את הלוים למשפחותם לבית אבותם מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה שהוא כאלו אמר כל הפקודים וגו׳ היו מבן שלשי׳ שנה ומעלה ועד בן חמשי׳ שנה כו׳ או היו למשפחותם ולבית אבותם מבן שלשים שנה ומעלה ולמעלה ממנו ופקודי בני גרשון למשפחותם ולבית אבותם מבן שלשים שנה ומעלה וגו׳ שיחסר הם או היו קודם מבן שלשים שנה או קודם למשפחות והכתוב לא יחוש בו מפני שהוא בכח המאמר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

איש איש על עבדתו ועל משאו ופקדיו – מנה כל אחד מהם על העבודה שיעשה בעת החניה, ״ועל משאו״ – בעת המסע, שידע כמה משקל משאו, וידע גם כן ״פקודיו״, והוא שידע שמות הכלים שישא, הנקובים בשם, כאמרו: ״ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם״ (במדבר ד׳:ל״ב).
על פי ה׳ פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו ׳ופקודיו׳ כאשר ציוה וגו׳. הוא כאילו אמר ׳איש איש על עבודתו ועל משאו ועל פקודיו׳.
ואלו ה׳פקודים׳ היו השמות אשר נקראו בם הכלים, כדכתיב (פסוק לב) ׳ובשמות תפקדו את כלי משמרת׳ וגו׳, והכי אמר, איש איש ׳על עבודתו ועל משאו, ועל פקודיו אשר ציוה ה׳ את משה׳, היינו חוזר על ׳פקודיו׳1:
1. דלא כרש״י ש׳ופקודיו׳ – כינוי למשה, וראה אבע״ז ורמב״ן. וראה בנדפס ובשיעורים בשמות (לח כא) ׳אלה פקודי המשכן׳.
פקד אוֹתָם: בכמה ספרי הדפוס וגם בהעתק פירא׳ חס׳ וא״ו, אבל בהעתק הללי ובספרים כ״י מדוייקי׳ מל׳, וכן הוא בדפוס ישן, והוא א׳ מן ל״ט מלאים בתורה, וסי׳ נמס׳ במסרה רבתא, ובמסורת סייג לתורה. [אותם].
וּפְקֻדָיו אֲשֶר צוה: ה׳ דסבירי׳ כאשר, וסי׳ נמס׳ במ״ג פ׳ צו. [אשר⁠־צוה].
מבן ל׳ ועד בן נ׳. דעת רש״י ז״ל דהאי ופקודיו קאי על משה, דכתיב לעיל פקד אותם ביד משה ואשר צוה כמו כאשר צוה, וה״ק ופקודיו של משה כאשר צוה ה׳ את משה דהיינו מבן ל׳ עד בן נ׳. וזה שנקט רש״י ואותן הפקודים היו במצוה מבן ל׳ עד בן נ׳. ואין לתמוה כיון דקאי על משה דלעיל למה כתיב ב׳ פעמים משה, דהיה לו לכתוב אליו במקום משה. יש לומר דהרבה פסוקים מדברים כן, כמו ואל משה אמר עלה אל ה׳, היה לו לומר עלה אלי, וכן וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה׳, היה לו לומר מאתו, וכן ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך, היה לו לומר נשיי וק״ל. וא״ת מאי צריך רש״י לפרש כן והלא כמה פעמים כתיב מבן ל׳ וגו׳. וי״ל לפי שכתוב ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים, ואח״כ נאמר ע״פ ה׳ פקד אותם ושמא אתה רוצה לפרש על מניין אחר האמור בפרשת בהעלותך שהוא מבן כ״ה. לכך פירש רש״י ואותן הפקודים כו׳, והוכחתו מדכתיב אשר צוה ה׳ את משה, משמע שכבר נצטוה עליו ואילו הצוואה מבן חמש ועשרים לא נאמר אלא לאחר מכאן. וי״מ ופקודיו פירוש ממוניו, ופירש״י ואותן הפקודים וכו׳ כלומר ואותן הממונים אלעזר ואיתמר הממונים עליהם צריכין אף הם להיות מבן ל׳ ועד בן חמשים. מצאתי בשם גדול אחד:
From the ages of thirty to fifty. The opinion of Rashi is that the word ופקודיו (and they were counted) refers to Moshe, as the verse wrote previously "he counted them, by the hand of Moshe.⁠" The words "אשר (that) [Hashem] commanded" are thus understood as "כאשר (as) [Hashem] commanded.⁠" Consequently the verse is saying "the counting of Moshe as Hashem commanded Moshe,⁠" meaning from the ages of thirty to fifty. This is why Rashi said "those counted were, as commanded, from the ages of thirty to fifty.⁠" Do not ask why it writes Moshe's name twice, instead of writing "him,⁠" even though it refers to Moshe earlier in the verse. The answer is that many verses speak in this way, for example "He said to Moshe: come up to Hashem" (Shemos 24:1) where it could have said "come up to Me.⁠" Similarly "Hashem rained down sulfur and fire upon Sodom and upon Ammorah, and the fire came from Hashem" (Bereishis 19:24) where it could have said "from Him.⁠" Similarly "Lemech said to his wives Adah and Tzilah: Hear my voice, wives of Lemech" (Bereishis 4:23) where he could have said "my wives.⁠" One might ask: Why did Rashi need to explain this — doesn't the Torah state "from the ages of thirty…" many times? The answer is: Because it wrote (v.48) "Their numbers were eight thousand five hundred and eighty" and afterwards said "according to the word of Hashem he counted them,⁠" you might want to explain that this refers to another count that was made in Parshas Beha'aloscha, which was from the age of twenty-five. Therefore Rashi explains that "those counted…" His proof is from the fact that it writes "as Hashem commanded Moshe" implying that they had already been commanded about this, however the command to count from the age of twenty-five was only said later. There are those who explain that ופקודיו means "and they were appointed" and that Rashi explains "ואותם הפקודים…" meaning that those appointed — Elazar and Isamar who were appointed over them — must also be between the ages of thirty and fifty. I found this explanation in the name of a certain great scholar.
פרשת נשא
על פי ה׳ פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו ופקודיו אשר צוה ה׳ את משה – במה שכתב פקד אותם וחזר ואמר ופקודיו וגו׳ כפל הענין לאיך צורך כתב רש״י כי ופקודיו חוזר אל מנין השנים מבן שלשים ועד בן חמשים כאשר כתב הרא״ם. מלבד הלחץ הסובל פירושו עוד יקשה לנו בו שגם זה כבר אמור בכלם אחד לאחד מבן שלשים שנה ומעלה וגו׳? ועוד יקשה לשון ופקודיו ליחיד הפוקד? ואם רצונו אל הפוקד כדברי הרא״ם גם לזה היה לומר ופקודיהם שאף אהרן היה פוקד? מלבד כי איך יספר בזה מנין אחר שספר משאם ועבודתם? לכן לבי אומר לי לפרש הפסוק על הפקידות והשררה. ומה שאמר ופקודיו רצונו אל הנפקד על מה שלפניו אל איש איש על עבודתו וגו׳. כי מצאנו אל כל משפחה ומשפחה מבני לוי משמרת עליה שוטר ומושל. כמו שאמר ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן הוא היה פקיד עליהם ושם אותם איש איש על עבודתו ועל משאו. וזאת הפקידה והמנוי הוצרך הכתוב לכתוב שלא ליתן פתחון פה לומר שעשה משה מעצמו ולכבוד אחיו ובניו דרוש דרש משה. והנה לעיל כבר כתב המנין ושמנאם על פי ה׳ באמרו אלה פקודי משפחות הקהתי וגו׳. אשר פקד משה ואהרן על פי ה׳ וכן שנה בבני גרשון ושלש בבני מררי. אמנם בדבר השררה מי זה ואיזה הוא יוציאם ויביאם על משאם ועבודתם הוכרח לחזור ולהודיע שגם זה עשה משה לבדו על פי ה׳ ולא מרוחו. זהו אמרו על פי ה׳ פקד אותם ביד משה ולא ביד אהרן שבזה נצטוה משה לבדו והוסיף איש איש על עבודתו ועל משאו ירצה שלכלם נתן לאיש עבודת משא כאשר צווה. אבל מה שנתן עליהם בזה מושלים ופקודים וזהו אמרו ופקודיו ירצה המופקדים עליו ירצה על כל איש ואיש האמור לפנינו בסמוך גם זה מאת ה׳ מן השמים כאשר צוה אל משה ולא מלבו:
על פי ה׳ פקד וגו׳ – פירוש המינוי שמינה אותם בני קהת על דבר זה ובני גרשון על דבר זה וגו׳ היו כל הפקידות על פי ה׳ ואומרו ביד משה פירוש כל המינויים משה מינה אותם לא שצוה לאהרן למנות, ואחר שפקד אותם משה על פי מעשיו היה מתנהג אהרן לשום איש איש על עבודתו, ואומרו ופקודיו פירוש פקודיו שמינה אהרן ובניו על שבט לוי כאמור למעלה גם הוא אשר צוה ה׳ את משה.
על פי ה' פקד אותם, He counted them at the command of God, etc. The actual command to appoint the Kehatites to their respective tasks, the Gershonides to their respective tasks, etc., was given only to Moses. Aaron had no hand in these appointments. Once Moses had counted them Aaron allocated the various tasks to each of the Levites who had been counted. When the Torah writes ופקודיו, "and his appointees,⁠" this is a reference to the appointments Aaron and his sons had made. This too, however, was only in compliance with instructions given by God to Moses.
על פי ה׳ פקד אותם ביד משה – שיעורו על פי ה׳ ביד משה פקד אותם וכו׳, ויהיה הוראת פקד בכאן לשון מנוי, ר״ל בצווי השם ועל ידי משה נתמנו שלשת בני לוי כל אחד על עבודתו ועל משאו:
ופקדיו אשר צוה ה׳ את משה – מלת ופקודיו כאן הוא לשון מנין, והכנוי שב על איש איש שבפסוק, וכך פירושו, משה הפקיד את שלשת האחים האלה כל אחד על עבודתו ועל משאו, ופקודיו של כל אחד מהן (אשר צוה ה׳ את משה לפקוד אותם לגלגלתם) מינה ג״כ על עבודתם ועל משאם. והנה הודיע הכתוב התמנות שלשת המשפחות בכלל, וגם התמנות היחידים שבכל משפחה בפרט, לפי שאין בן לוי רשאי ליכנס במלאכת חברו ולא לסייעו בה, וכבר ביקש ר׳ יהושע בן חנניה לסייע את ר׳ יוחנן בן גדגדא בהגפת הדלתות, אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב מיתה שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים:
על עבודתו ועל משאו – מנה כל אחד מהם על העבודה, שיעשה בעת החניי׳, ועל משאו, בעת הנסיעה שידע כמה משקל משאו, ואמר ופקדיו, שידע שמות הכלים שישאו הנקובים בשם כאמור ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם (רע״ס).
ופקדיו – ברש״י צ״ל: כמצוה (ע׳ ס׳ הזכרון).
and his enumeration. In Rashi’s comment, [the word be-mitsvah] should be ke-mitsvah (see Sefer ha-Zikkaron).⁠1
1. {Translator's note: On the phrase “and his enumeration was made, commanded by the Lord to Moses” [u-f’kudav asher tsivvah YHVH et Mosheh], Rashi says that the enumeration was made “pursuant to the commandment” [be-mitsvah] of “From the age of thirty years and upward, until the age of fifty years....” Shadal’s suggested reading, ke-mitsvah, would bring out this meaning more clearly. The supercommentary Sefer ha-Zikkaron (Abraham Bukarat, 1507) makes the same suggestion, although noting that “all” the versions of Rashi have the reading be-mitsvah.}
ופקדיו – המנויים של ה׳, שנמנו על פי ציוויו ולמענו (השווה במדבר רבה ו, בסופו).
(על פי ה׳) פקד אותם ביד משה איש איש וגו׳: בכח חכמתו וגדלו הכיר מי ראוי לעבודה זו ומי לזו.
ופקודיו אשר צוה וגו׳: וכן הממונים אשר צוה ה׳ לעשות כדכתיב לעיל (פסוק כ״ז) ״ופקדתם עליהם וגו׳⁠ ⁠⁠״, גם זה נעשה בציווי למשה היינו ברוח הקודש – זה יהיה ממונה על זה וזה על זה.
פקד אותם – הפוקד, אלעזר נשיא נשיאיהם מִנָּה אותם בצווי ה׳ למשה.
ופקדיו – ר״ל גם מנינם מבן חדש ולא מבן עשרים היה בצווי ה׳ למשה.
ופקודיו אשר צוה ה׳ את משה – אולי יכוון להא דאמרו בערכין, דשירה מן התורה, וכפי הנראה דהוי תורה שבע״פ, ויליף שם מקרא, וחד יליף ממשה ידבר והא׳ יעננו בקול, ולזה אמר, כי לשיר נפסלין בקול, ומי שקולו עבה פסול לדוכן, לזה אמר, כי היה עוד מספר אשר פקד על דבר אשר צוה ה׳ את משה, זו השיר, שנאמרה בע״פ. ודו״ק. ויעוין במדרש ע״ז.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהמשך חכמההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

במדבר ד – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא במדבר ד, מוני המצוות במדבר ד, תרגום אונקלוס במדבר ד – מבוסס על מהדורת ויקיטקסט (CC BY-SA 3.0) המבוססת על הדפוס ראשון של התאג', ועם הוספות והערות של על⁠־התורה, פרשגן במדבר ד – ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, מאת הרב רפאל בנימין פוזן, באדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), תרגום ירושלמי (ניאופיטי) במדבר ד

This targum, based on a single known manuscript (Neofiti 1) in the Vatican Library copied in 1504, is the only known complete text of the "Targum Yerushalmi" on the Torah. Previously known brief extracts related to this targum had long been known in manuscripts of what is referred to by scholars as the "fragment targums", which are cited in Jastrow's Dictionary under the rubric "YII" and appear in various editions of Miqraot Gedolot interspersed with Targum Pseudo Jonathan under the rubric "Targum Yerushalmi". Extensive manuscript pages of related material were also discovered in the Cairo Geniza in the 20th Century.
This electronic text has been provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion. It was originally entered under the guidance of Prof. M. Sokoloff for the preparation of his A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic based on the multi-volume editio-princeps of Prof. A. Diez-Macho (1968ff.) and a photographic edition of the manuscript by Makor Press. Additional marginal or interlinear variants have been added by CAL staff based on the photographs.
, תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר ד
This edition utilizes the text provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion, which is based on E. Clarke et al., Pseudo-Jonathan to the Pentateuch: Text and Concordance (Ktav, 1984), with variants from the editio princeps as given in the Madrid Polyglot. The Clarke text is not a completely accurate transcription of the British Library manuscript, and it is being gradually corrected by the CAL project. Readers are urged to email corrections when errors are discovered.
, תרגום ירושלמי (קטעים) במדבר ד, במדבר רבה במדבר ד – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש תנחומא במדבר ד, מדרש תנחומא (בובר) במדבר ד, מדרש אגדה (בובר) במדבר ד, ילקוט שמעוני במדבר ד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), רס"ג תפסיר ערבית במדבר ד, רס"ג תפסיר תרגום לעברית במדבר ד, ליקוט מר' יונה אבן ג'נאח במדבר ד – מהדורת אריאל נפתלי (ירושלים התשפ"ה), כוללת פתיחת ראשי תיבות, ציוני מקורות, והדגשת הפסוקים, על פי מהדורות א. ז. רבינוביץ (התרפ"ו/התרצ"ו), ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר ד, רש"י במדבר ד, לקח טוב במדבר ד, ר"י קרא במדבר ד – מהדורת על⁠־התורה המיוסדת בחלקה על מחקר (מס' 2711/19) שנתמך על ידי הקרן הלאומית למדע, רשב"ם במדבר ד, אבן עזרא במדבר ד, ר"י בכור שור במדבר ד, חזקוני במדבר ד, פענח רזא במדבר ד, קיצור פענח רזא במדבר ד, רמב"ן במדבר ד, ר׳ בחיי במדבר ד, מנחת יהודה במדבר ד, הדר זקנים במדבר ד, דעת זקנים במדבר ד, מיוחס לרא"ש במדבר ד, טור הפירוש הארוך במדבר ד, טור הפירוש הקצר במדבר ד, מושב זקנים במדבר ד, ר"י אבן כספי במדבר ד, רלב"ג במדבר ד, עקדת יצחק פירוש במדבר ד, מזרחי במדבר ד, אברבנאל במדבר ד, צרור המור במדבר ד, ר"ע ספורנו במדבר ד – מהדורת הרב יהודה קופרמן באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות), שיעורי ספורנו במדבר ד – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר אמר הגאון: שיעורי רבינו עובדיה ספורנו מכתב יד תלמידו על חמשה חומשי תורה (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), גור אריה במדבר ד – מהדורת הרב יהושע הרטמן, מכון ירושלים, תשמ"ט–תשנ"ה (כל הזכויות שמורות), כלי יקר במדבר ד, מנחת שי במדבר ד – מהדורת ד"ר צבי בצר ז"ל ע"פ כתבי יד אוטוגרפיים של בעל מנחת שי, בעריכת פרופ' יוסף עופר, וברשותם האדיבה של האיגוד העולמי למדעי היהדות וקרן הרב דוד משה ועמליה רוזן (כל הזכויות שמורות). (המהדורה הדיגיטלית עדיין בשלבי הכנה.) כפי שגילה ד"ר בצר, בדיבורי המתחיל של בעל מנחת שי לפעמים טמונים גם הכרעותיו, ועיינו בהרחבה במבוא למהדורתו. המלים בסוגריים המרובעים בצבע אפור הן תוספות של המהדיר., שפתי חכמים במדבר ד – חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0), מלאכת מחשבת במדבר ד – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית של דיקטה (CC BY-NC 4.0), אור החיים במדבר ד, הרכסים לבקעה במדבר ד, ר׳ י"ש ריגייו במדבר ד – מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176, הכתב והקבלה במדבר ד, שד"ל במדבר ד, רש"ר הירש במדבר ד – מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים), מלבי"ם במדבר ד, נצי"ב במדבר ד – מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}, הואיל משה במדבר ד, אם למקרא במדבר ד, משך חכמה במדבר ד, תורה תמימה במדבר ד

Bemidbar 4, Biblical Parallels Bemidbar 4, Mitzvot Links Bemidbar 4, Targum Onkelos Bemidbar 4 – Based on J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862) with significant modifications, Parshegen Bemidbar 4, Targum Yerushalmi (Neofiti) Bemidbar 4, Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 4 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bemidbar 4 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Bemidbar Rabbah Sectioned Bemidbar 4, Tanchuma Sectioned Bemidbar 4 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003), edited and supplemented by R. Francis Nataf (CC BY 3.0), Tanchuma (Buber) Sectioned Bemidbar 4 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003) (CC BY 3.0), Midrash Aggadah (Buber) Bemidbar 4, Yalkut Shimoni Bemidbar 4, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Bemidbar 4, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Bemidbar 4, Collected from R. Yonah ibn Janach Bemidbar 4, R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 4, Rashi Bemidbar 4 – Translated by M. Rosenbaum and A.M. Silberman, Pentateuch With Targum Onkelos, Haphtaroth and Rashi's Commentary (London, 1929-1934), Lekach Tov Bemidbar 4, R. Yosef Kara Bemidbar 4, Rashbam Bemidbar 4 – Translated by Prof. Meir (Marty) Lockshin, Rashbam's Commentary on Leviticus and Numbers: An Annotated Translation, Brown Judaic Studies #330 (Providence, 2001), with the gracious permission of Brown University (all rights reserved), Ibn Ezra Bemidbar 4 – Translated and annotated by Rabbi Chaim (H. Norman) Strickman and Arthur M. Silver (Menorah Publications, 1988–2004) (CC-BY-NC 4.0), R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 4 – 1:1 – 9:10 – translated by Ezer Diena for alhatorah.org, 9:10 and ff. – translated by Jessie Fischbein and edited by Neima Novetsky for alhatorah.org (all rights reserved), Chizkuni Bemidbar 4 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary: Chizkuni (New York, 2013) (CC BY 3.0), Paneach Raza Bemidbar 4, Kitzur Paneach Raza Bemidbar 4, Ramban Bemidbar 4 – Translated and annotated by Charles B. Chavel, Shilo Publishing House, (New York, 1971-1976) (CC BY 3.0), R. Bachya Bemidbar 4 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary by Rabbi Bachya ben Asher (Jerusalem – New York, 1998) (CC BY 3.0), Minchat Yehuda Bemidbar 4, Hadar Zekeinim Bemidbar 4, Daat Zekeinim Bemidbar 4 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk (Jerusalem – New York, 2015) (CC BY 3.0), Attributed to Rosh Bemidbar 4, Tur Long Commentary Bemidbar 4 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Tur on the Torah (Jerusalem – New York, 2005) (CC BY 3.0), Tur Short Commentary Bemidbar 4, Moshav Zekeinim Bemidbar 4, R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 4, Ralbag Bemidbar 4, Akeidat Yitzchak Peirush Bemidbar 4, R. Eliyahu Mizrachi Bemidbar 4, Abarbanel Bemidbar 4, Tzeror HaMor Bemidbar 4, Sforno Bemidbar 4 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, HaChut HaMeshulash (Jerusalem – New York, 2003) (CC BY 3.0), Shiurei Sforno Bemidbar 4, Gur Aryeh Bemidbar 4, Keli Yekar Bemidbar 4, Minchat Shai Bemidbar 4, Siftei Chakhamim Bemidbar 4 – Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009 (CC BY 3.0), Melekhet Machshevet Bemidbar 4, Or HaChayyim Bemidbar 4 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Or HaChayim: Commentary on the Torah (Jerusalem – New York, 1995) (CC BY 3.0), HaRekhasim Levik'ah Bemidbar 4, R. Y.S. Reggio Bemidbar 4, HaKetav VeHaKabbalah Bemidbar 4, Shadal Bemidbar 4 – Translated and annotated by Daniel A. Klein and reproduced here with the generous permission of the publisher, Kodesh Press (all rights reserved). Hard copies can be purchased here. The translation of the Biblical text is an English translation of Shadal's original Italian translation., R. S.R. Hirsch Bemidbar 4, Malbim Bemidbar 4, Netziv Bemidbar 4, Hoil Moshe Bemidbar 4, Em LaMikra Bemidbar 4, Meshekh Chokhmah Bemidbar 4, Torah Temimah Bemidbar 4

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×