א. ‹סס› ל=פרשה פתוחה
(א) {שביעי / רביעי במחוברות} אוַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אׇרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רׇחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃
He made the altar of the burnt-offering of acacia wood, five cubits its length, and five cubits its width, a square, and three cubits its height.
[א] 1ושלש אמות קמתו, מזבח העולה ארכו חמש אמות ורחבו חמש אמות וגובהו שלש אמות שנאמר ויעש את מזבח העולה עצי שטים חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו רבוע ושלש אמות קומתו, דברי ר׳ מאיר, אמר לו ר׳ יוסי ממשמע שנאמר חמש על חמש איני יודע שהוא רבוע, מה ת״ל רבוע, אלא מופנה להקיש לדון הימנו גזרה שוה, נאמר כאן רבוע ונאמר להלן (שמות ל׳:ב׳) רבוע, מה רבוע האמור להלן גבהו שנים ברחבו אף רבוע האמור כאן גבהו שנים ברחבו. א״ל ר׳ מאיר אם כדבריך נמצא מזבח גבוה מן הקלעים, א״ל ר׳ יוסי והלא כבר נאמר (במדבר ד׳:כ״ו) ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב, מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות. (ברייתא דמלאכת המשכן פי״א)
1. ראה תו״ש תרומה פכ״ז אות יט וצרף לכאן. – בכת״י מעין גנים: ולמה חמש אמות אורך וחמש אמות רחב למזבח, כנגד חמש הרגשות שבאדם עין אוזן אף טעם מישוש. וראה תו״ש שם אות יב. ובהעמק דבר מכת״י: מזבח העולה, בשביל שכתוב מקודם מזבח הקטורת מש״ה פי׳ הכתוב מזבח העולה, משא״כ בצווי לא נצרך לזה.
וַעֲבַד יָת מַדְבְּחָא דַּעֲלָתָא דְּאָעֵי שִׁטִּין חֲמֵישׁ אַמִּין אוּרְכֵּיהּ וַחֲמֵישׁ אַמִּין פּוּתְיֵיהּ מְרֻבַּע וּתְלָת אַמִּין רוּמֵיהּ.
He made the burnt-offering altar out of acacia wood. It was five cubits long and five cubits wide, it was square, and three cubits high.
ועבד ית מדבחה דעלתה אעין דשטין חמש אמין ארכה וחמש אמין פתיאא מרבע ותלת אמין משחת רומה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פתיא״) גם נוסח חילופי: ״פו׳ ״.
And he made the Altar of Burnt Offering of sitta wood; five cubits its length, and five cubits its breadth, four-square, and three cubits its height.
וַצַנַעַ מַד׳בַּחַ אַלצַּעִידַתִ מִן כַ׳שַׁבִּ אלסִּנטִ כַ׳מסַתֻ אַד׳רֻעֵ טֻולֻהֻ וַכַ׳מסַתֻ אַד׳רֻעֵ עַרצֻ׳הֻ מֻרַבַּעַא וַתַּ׳לַאתַּ׳תֻ אַד׳רֻעֵ סִמכֻּהֻ
(Introduction)
אלה פקודי
וְחָֽמֵש־אמות רחבו: בחילופי הדפוס לבן נפתלי הטעם במ״ם, ולבן אשר הטעם בחי״ת, וכן הוא בס״ס כ״י כבן אשר ובמקף לא בקדמא. ובחילופי׳ אחרי׳ כ״י מצאתי בהפך. ועיין ביחזקאל מ״א.א [וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת].
א. על פי דיבוריו והערותיו של נורצי שם וכאן, ברור שנוסחו הוא בגעיה בחי״ת. מהעניין הנדון כאן עולה שנורצי הכיר לפחות שתי רשימות של חילופי ב״א וב״נ, האחת בדפוס והאחת בכ״י. הכרעתו כב״א היא על פי החילופים שבדפוס, מכאן שלא ייחס חשיבות מכרעת לחילופים שבכ״י. ואפשר שהמציאות הקיימת בספרי ספרדים היא שהכריעה את הכף לטובת החילופים שבדפוס. מאידך גיסא, במקרה שלפנינו דווקא הנוסח של החילופים שבדפוס הנזכר במ״ש הוא הנכון, ונורצי כיוון כראוי. ראה ליפשיץ, עמ׳ יג, הע׳ 5; ייבין, כתר, עמ׳ 174, הע׳ 8. מכל מקום, מצירוף עדויותיהם של נורצי, ליפשיץ וייבין נראה שנוסח ב״א הוא בגעיה בחי״ת ונוסח ב״נ בגעיה במ״ם.
הכל
(ב) וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃
He made its horns on its four corners; its horns were from it; and he overlaid it with copper.
[ב] 1ויעש קרנתיו על ארבע פנתיו, לכפר על אומה שרוממתיה בארבע קרנות, מסיני קרן שלהן שנאמר (תהלים קמ״ח:י״ד) וירם קרן לעמו, קרן תורה קרנים מידו לו ושם חביון עוזו (חבקוק ג׳:ד׳), וקרן כהונה שנאמר (תהלים צ״ב:י״א) ותרם כראם קרני, וקרן מלכות שנאמר (שמות ל״ד:כ״ט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, וכתיב (דברים ל״ג:ה׳) ויהי בישרון מלך וגו׳. (תנחומא תרומה י)
1. ילהמכ״ת מזמור קמח בשם תנחומא. וראה תו״ש תרומה פכ״ז אות כג ופל״ד אות רלד. וצרף לכאן.
He made its raised projections on its four corners. Its raised projections were one piece with it, and he overlaid it with copper.
ועבד קרנתיה על ארבעתי זווייתה מן משחת רומה {מניה} הווןא קרנתה וחפי ית׳ נחש.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״{מניה} הוון״) גם נוסח חילופי: ״מנה ובה תהוון״.
And he made horns upon its four corners; of the same were its horns stretching upward; and he covered it with brass.
הכל
(ג) וַיַּ֜עַשׂ אֶֽת־כׇּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כׇּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃
He made all the vessels of the altar, the pots and the shovels and the basins, the forks and the fire-pans; all its vessels he made of copper.
וַעֲבַד יָת כָּל מָנֵי מַדְבְּחָא יָת פְּסַכְתֵּירְוָתָא וְיָת מַגְרוֹפְיָתָא וְיָת מִזְרְקַיָּא יָת צִנּוֹרְיָתָא וְיָת מַחְתְּיָתָא כָּל מָנוֹהִי עֲבַד נְחָשָׁא.
He made all the vessels of the altar, its pots, its scoops, its basins, its flesh-hooks, and its fire pans. He made all of its vessels out of copper.
ועבד ית כל מני(ה)א מדבחה ית דודוותהב וית מגרופתיהג וית מזרקיה וית משליתה וית מחתיתה כל מנויד עבד נחש.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מני(ה)״) גם נוסח חילופי: ״מאני״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דודוותה״) גם נוסח חילופי: ״דדוויתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מגרופתיה״) גם נוסח חילופי: ״בזיכוי וית מגרופוי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מזרקיה וית משליתה וית מחתיתה כל מנוי״) גם נוסח חילופי: ״מזרקוי וית משלייתה וית מחתייתה וית כל מאנוי״.
ועבד ית כל מאניה מדבחא ית דודוותיה וית מגרופיתא וית מזירקייא וית משילייתא וית מחתייתא לכל מנוי עבד נחשא.
And he made all the vessels of the altar; the pots, and the cleaners, and the basins, and the fleshhooks, and the pans, all its vessels made he of brass.
הכל
(ד) וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ׃
He made for the altar a grating, a copper network, beneath its ledge, below until its middle.
[ג] 1ויעש למזבח מכבר, כדי לחבק את המזבח, שהרי הכרכב היה בחצי המזבח להפריש בין דמים העליונים לדמים התחתונים, עד חצי המזבח היה מגיע עד הכרכב, כמין כברה מלביש בה המזבח מלמטה שלא יפרק המזבח והטבעות היו במכבר לשאת את המזבח. פי׳ כרכב הוא הסובב, כדי להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים וכדי לקבל האברים והפדרים שנופלין מן המערכה שלא יפלו לארץ וחוזר ומעלן למערכה. (לקח טוב)
1. במדרש הגדול הביא כאן מזבחים סב.: ת״ר איזה הוא כרכב בין קרן לקרן ומקום רגלי הכהנים אמה, אטו כהנים בין קרן לקרן מסגו אימא מקום רגלי הכהנים אמה, והכתיב תחת כרכבו מלמטה עד חציו, אמר רב נחמן תרי הוי חד לנואי וחד לכהנים – ומ״ש: וכדי לקבל האברים, כס׳ כן הוא בתרגום יונתן ראה תו״ש פכ״ז אות מג, ומה שכתבתי שם: וכנראה שהוא הוספה מבחוץ, יש למחוק.
וַעֲבַד לְמַדְבְּחָא סְרָדָא עוֹבָד מְצָדְתָא דִּנְחָשָׁא תְּחוֹת סוֹבֵיבֵיהּ מִלְּרַע עַד פַּלְגֵּיהּ.
He made for the altar a grate of copper netting, under its rim extending downward, (so that the grate reached) to the middle of the altar.
ועבד למדבחה קנקל עובד מצדה דנחש תחות סוביבהא מן לרע עד פלגותיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סוביבה״) גם נוסח חילופי: ״קנקלה״.
ועבד למדבחא קנקל עובד מצדתא דנחשא תחות סובביה מלרע עד פלגיה מטול לקבלא גומריא וגרמיא דנפלין מן מדבחא.
And he made the grate of the altar, of brasen network under the border beneath, reaching to the middle of it, to receive the cinders and bones that fell from the altar.
וַצַנַעַ לַהֻ סִרדַא עַלַי׳ צַנעַתִ אלשַּׁבַּכַּתִ מִן נֻחַאסֵ דֻוןִ שַׁרגַעִהִ מִן אַספַלֵ אִלַי׳ נִצפִהִ
תחת כרכֻּבו – בערבי: שרגֹב. והוא שטח המזבח, והמזבח היה יוצא ממנו שטח, שהיו הכהנים מהלכין עליו, כמו השטח הנקרא במשנה זיז. אמר חפץ בספר המצוות: כרכב המזבח הוא כזיז היוצא מן הבנין, ואנשי מזרח קורין לו: שרגב.1 אמר: ובדברי הקבלה, כי המזבח היו לו שני כרכבין, אחד – ללכת הכהנים עליו, שלא ימעדו רגליהם כשישמשו במזבח, והשני – לנוי, כמו שאמרו: תנו רבנן: איזהו כרכב? בין קרן לקרן ומקום רגלי הכהנים אמה. והכתיב: תחת כרכבו מלמטה עד חציו? אמר רב נחמן בר יצחק: תרי הוו, חד – לנוי וחד – לכהנים, דלא לישתרקי (בבלי זבחים ס״ב.). (ספר השרשים ״כרכב״)
1. {הערת המהדיר: רבינו מפנה לספר המצוות שחיבר רבי חפץ בן יצליח גאון, ראש ישיבה בבבל בסוף תקופת הגאונים (המאה העשירית לספירה). עד לשנת 1912 לא נודע על עותק מן הספר ששרד, אך בשנה זו מצא ד״ר בן ציון הלפר בגניזה הקהירית כשלושה רבעים מתוך כתב היד בערבית, ובשנת 1915 ראה הספר אור, בתוספת תרגום לעברית. זמין לצפייה באתר ׳אוצר החכמה׳. בעיון בספר לא נמצא המשפט שמביא רבינו, ואפשר כי הוא מהחלק שאבד}
ויעש למזבח מכבר – כדי לחבק את המזבח, 1שהרי הכרכב היה בחצי המזבח, להפריש בין דמים העליונים לדמים התחתונים, 2עד חצי המזבח היה מגיע עד הכרכב כמין כברה, מלבוש בה המזבח מלמטה שלא יפרק המזבח, והטבעות היו במכבר לשאת את המזבח, 3פי׳ כרכב הוא הסובב, כדי להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים, וכדי לקבל האברים והפדרים שנופלין מן המערכה שלא יפלו לארץ וחוזר ומעלן למערכה.
1. שהרי הכרכב היה בחצי המזבח. עי׳ זבחים נ״ג ע״א.
2. עד חצי המזבח. זבחים ס״ב ע״א ועיין רש״י עה״ת תרומה כ״ז ה׳.
3. פי׳ כרכב הוא הסובב. גמרא שם. ומן פי׳ כרכב הוא הסובב עד ומעלן למערכה לא נמצא בכ״י פ״ב וכ״י פלארענץ. ובכ״י פ״ב נמצא הוספה אשר ליתא בכ״י שלפנינו וגם בכ״י פלארענץ ליתא וכך הוא: וחוט של סיקרא היה חוגרו באמצע והוא מקום מכבר במקומו והיה החוט חמש אמה ביסוד ושלש אמה בקיסר (צ״ל כרכב) ואמה סובב ושם היו נותנים דמים הנמצים לאמה [צ״ל למטה] ומחוט הסיקרא ולמעלה חמש אמות אמה קרנות ושלש אמות ברקים ואמה כולו עורב [צ״ל כליא עורב] כו׳ פירש צורת עוף מונעם ע״כ. והמאמר הזה הוא בברייתא דמלאכת המשכן פרק י״א ומובא בילקוט תצוה רמז שפ״ה בשם ברייתא דמ״ה וכן מובא בס׳ והזהיר צ״ז ע״א. ולפנינו בברייתא ובילקוט הגי׳ הניתנין למטה במקום לפנינו הנמצים, ובס׳ והזהיר נאמר הנמצאים. ובמקום שלפנינו ושלש אמות בקיסר ובילקוט ושלש אמות ברקים אולם בברייתא דמ״ה וכן בס׳ והזהיר נאמר וג׳ אמות כרכוב וכן ראיתי בילקוט דפוס ליווארנע ובילקוט נרשם בצדו ברקום פי׳ בנין והוא לקוח מהערוך ערך ברקא ג׳ אמנם יותר נכון הגי׳ וג׳ אמות כרכוב כי מלת ברקום אין לה שחר. ובמקום כולו עורב תקנתי שצ״ל כליא עורב והוא מלשון המשנה מדות ד׳:ו׳. ואמה כלה עורב וע״ש בפי׳ הרמב״ם. והערוך כתב וז״ל: לפי שבמקדש ראשון שהיתה קדושתו בכל הקהל והיתה השכינה שרויה בו לא היו עופות פורחות עליו אבל במקדש שני פחדו שמא אין קדושתו כקדושת הראשון ושמא יפרחו העופות על המקדש וישליכו שם דבר טומאה ועשו צורה להפריח העופות מגג ההיכל וקראו אותה כלה עורב כלומר זו מונעת העורבים מלפרוח על גג ההיכל וזו צורה כדרך שעושין עכשיו שומרי הזרעים עכ״ל. ועיין תוס׳ שבת צ׳ ע״א ד״ה מכליא עורב. מנחות ק״ז ד״ה כליא, ערכין ו׳ ע״א. ובילקוט רמז שפ״ה יש לתקן במקום ואמה כליה מעורב צ״ל ואמה כלה עורב. ומה שהביא רבינו צורת עוף מונעם צ״ל מונעם מלפרוח.
ויעש למזבח מכבר וגו׳ תחת כרכובו וגו׳: משמע שלא עשאו בפני עצמו ואח״כ הלביש את המזבח בו1, אלא מתחילה עשה המזבח בזה האופן – שעשה לו בליטת נחשת תחת הכרכוב עד חצי המזבח, ובאותה בליטה עשה מכבר ומעשה רשת. והבין בצלאל בחכמתו שלאו דוקא אמר משה (לעיל כז,ה) ״ונתת אותו תחת כרכוב המזבח מלמטה״, דמשמע שיעשהו בפני עצמו ואחר כך יתן על המזבח, אלא שהוא לאו דוקא, ולא בא אלא ללמד שלאו דוקא ״ממנו״ כמו קרנותיו2.
ומזה יש להביא ראיה שפירוש ״מכבר ומעשה רשת״ אינו מן הצד, אלא מלמעלה, כדי שיקבל הגחלים בנקבים הגדולים, כמו שכתבתי לעיל (כז,ד) בשם תרגום יונתן. דאי נימא שהיה מן הצד, א״כ לא שייך לומר שהוא כמו מכבר ומעשה רשת אלא כשהיה בתלוש ואח״כ חיברו, אבל אי היה מחובר מעיקרו האיך הוא מעשה רשת והרי מעולם לא היו בו נקבים מפולשים. אלא כמו שכתבתי (שם) שהנקבים היו מלמעלה למטה כמו כברה, והיו למעלה הנקבים גדולים כמו רשת ולמטה ככברה כדי שיפלו הניצוצות של אש לארץ. וכל זה לא היה צורך למזבח שעשה שלמה שהיה גדול ורחב ידים, משא״כ של משה.
1. כי אז היה צריך לכתוב ׳ויעש מכבר למזבח... וישם אותו תחת כרכובו׳, במקביל לפסוק הציווי (כז,ד) ״ועשית לו מכבר... ונתת אותו תחת כרכוב המזבח״.
2. שנאמר בהם (פסוק ב׳) ״ממנו יהיו קרנותיו״, כששם זה דוקא ״ממנו״, וכאן אין זו חובה, אף שבסופו של דבר עשה כך.
הכל
(ה) וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֺ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים׃
He cast four rings on the four corners of the copper grating, as holders for the poles.
He cast four rings on the four corners of the copper grating to house the poles.
״בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֹת״ – ״בְּאַרְבַּע זָוְיָתָא״ ובמקצת נוסחים ״עַל אַרְבַּע זָוְיָתָא״ בהתאמה לציווי שבו נאמר ״וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו״ (שמות כז ד). ואולם לא ברור מדוע תרגם כאן ״בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֹת״ – ״בְּאַרְבַּע זָוְיָתָא״ (בארבע הפינות), ולא כתרגומו שם ״עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו״ – ״עַל אַרְבְּעָה סִטְרוֹהִי״ (על ארבעת צדדיו). ואולי יש להשיב על פי דברי הנצי״ב לעיל (נצי״ב שמות כז ה) שציווי המכבר לא נאמר למשה בהר, עיין שם. אך עדיין צ״ע.
ואתך ארבע עזקין בארבעתיא זויתה לקנקילה דנחשה אתרין לאריחיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בארבעתי״) גם נוסח חילופי: ״{באר}בע״.
And he cast four rings, for the four corners of the grate, of brass, (to be) places for the staves.
הכל
(ו) וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃
He made the poles of acacia wood and overlaid them with copper.
He made the poles of acacia wood, and overlaid them with copper.
And he made the staves of sitta wood, and coated them with brass.
הכל
(ז) וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃
He brought the poles into the rings on the sides of the altar, to carry it with them; hollow-planked he made it.
וְאַעֵיל יָת אֲרִיחַיָּא בְּעִזְקָתָא עַל סִטְרֵי מַדְבְּחָא לְמִטַּל יָתֵיהּ בְּהוֹן חֲלִיל לוּחִין עֲבַד יָתֵיהּ.
He placed the poles into the rings that were on the (two) sides of the altar to carry it with them. He made it a hollow structure constructed from boards.
ואעל ית אריחיה בעזקיה על סטרויא דמדבחה למטען יתיה בהון חלילב דלוחין עבד יתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סטרוי״) גם נוסח חילופי: ״{סט}רה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למטען יתיה בהון חליל״) גם נוסח חילופי: ״למיסבול יתהון חל׳ ״.
And he put the staves into the rings, upon the sides of the altar, to carry it by them: hollow with boards, and filled with earth made he it.
וַאַדכַ׳לַ אַלדֻהֻקַ פִי אלּחַלַקִ אִלַי׳ גַּאנִבִּי אַלּמַד׳בַּחִ לִיֻחמַלַ בִּהַא אַלוַאחַא מֻגַוַּפַתַּ צַנַעַהַא
נבוב לוחות – חלול,א וכן: עביו שלשב אצבעות נבוב (ירמיהו נ״ב:כ״א). הלוחתג של עצי שטים לכל רוח, והחלל באמצע.א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״נבוב הוא חלול״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״הוא חלול״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, ברלין 514, ובדפוסים הראשונים. בנוסח המקרא שלנו: ״ארבע״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״הלוחות״. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1 (שם: ״הלווחים״), דפוס רומא (שם: ״הלוחים״): ״נבוב לוחות – הלווחין״.
נבוב לחות HOLLOW WITH TABLETS – נבוב signifies hollow, similar to, "And the thickness thereof was four fingers: it was hollow (נבוב)" (Yirmeyahu 52:21).
נבוב לחת – The word נבוב being in the construct state and subordinate to לחות the meaning of the verse is: He made it (the altar) out of the hollow space formed by the tablets i.e. the planks of Shittim wood mentioned in v. 1 were on all sides and the hollow space in the middle (thus the hollow space itself – which was filled with earth – formed the altar. Unlike the golden altar it had no roof; cf. Rashi on Shemot 27:8).
הכל
(ח) וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
He made the copper basin and its copper base from the mirrors1 of those who gathered for service,2 who gathered for service at the entrance to the Tent of Meeting.3
1. from the mirrors | בְּמַרְאֹת – The noun is related to the root "ראה", to see, hence: "a mirror" (many commentators). In Biblical times mirrors were made of copper. See also Ibn Ezra that the "ב", normally translated as: "in" or "with", can also take the meaning: "from" (see such usage in Vayikra 8:32). Cf. R"Y Bekhor Shor: "in the sight of", with the verse emphasizing that the basin was made in view of these women who gathered, as a warning to them, for the waters therein were used to test the suspected adulteress. Rabbi Itai Elitzur has more recently proposed: "in the visions of those who gathered...", suggesting that just as Moshe saw a prophetic vision of the vessels (Shemot 25:30), the artisans were shown an image of the basin. [See here.]
2. those who gathered for service | הַצֹּבְאֹת – See R. Avraham b. HaRambam and Shadal. The verb is related to the noun "צָבָא", most commonly used to refer to an army or host, but sometimes also to refer to service (or an allotted time of service), as per its usage in Bemidbar 4:3, 23, Yeshayahu 40:2 and Iyyov 7:1. See also Ibn Ezra and Sforno who similarly translate: "those who gathered for worship/to seek God". Cf. Abarbanel: "those who gathered in hosts" (referring the many who gathered to donate).
3. Tent of Meeting | אֹהֶל מוֹעֵד – Ramban notes that since the Tabernacle has not yet been built, this might refer to Moshe's tent. Alternatively, if one assumes this refers to the Tabernacle, one might suggest that the command to build the basin was given later (see the placement of the command in Chapter 30, distinct from the commands regarding the other vessels), and that the copper for it was gathered only after the Tabernacle itself was already constructed.
[ד] 1במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד, במחזיין דנשיא צדיקתא דהוו מצליין בתרע משכן זימנא. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
[ה] 2ויעש את הכיור... במראת הצבאת אשר צבאו, ועבד ית כיורא דנחשא וית בסיסיה דנחשא מן אספקלירי נחשא נשיא צניעותא ובעידן דאתון לצלאה בתרע משכן זימנא הואן קיימין על קרבן אדמותהון (דם קרבן היולדת) ומשבחן ומודן ותייבין לגובריהון וילידן בנין צדיקין בזמן דמדכן מן סואבות דמהון. (תרגום יונתן)
[ו] 3הצבאת אשר צבאו, דע שהיה שם כלי עם הכיור ובו מים כשיעור הטבילה, כמו הים שעשה שלמה, ואם יבואו נשים היו טובלות שם, ואם הנשים היו טובלות נחשב להם הטבילה כאילו עשו עבודת ה׳ ולכן תרגם אונקלוס דאתין לצלאה בתרע משכן זימנא, כלומר שבאו לבית הטבילה. (ילקוט מדרש הביאור כת״י)
[ו*] 4במראת הצבאת, אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן, שלא יהיו משמשין מטותיהן, אמר רבי שמעון בר חלפתא מהו היו בנות ישראל עושות, יורדות לשאוב מים מן היאור והקב״ה היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם שנאמר (שמות א׳:י״ד) בכל עבודה בשדה, משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב״ה פוקדן לאלתר וכו׳ בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה, מתוך הפרך העמידו כל הצבאות, שנאמר (שמות י״ב:מ״א) יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים, ואומר (שמות י״ב:נ״א) הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, כיון שאמר לו הקב״ה למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים הביאו בזריזות הכל, אמרו הנשים מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן, עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה, כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין, א״ל הקב״ה למשה, משה, על אלו אתה מבזה, המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו, באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה. (תנחומא פקודי ט)
[ז] 5במראת הצבאת, ולקח הכהן מים קדושים (במדבר ה׳:י״ז), אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכלי ואלו הן מי כיור, ולמה היו המים מן הכיור, לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים, שנאמר ויעש את הכיור נחשת וגו׳ אותן נשים שאמרו האלהים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים (אשר צבאו פתח אהל מועד דורש לשון עדות. הרד״ל). כשבא משה לעשות כיור, אמר לו האלהים, באותן המראות עשה אותו שלא נעשו לשם זנות, והימנו תהיינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הן כאמותיהן. (במדבר רבה ט יד)
[ז*] 6במראת הצבאת, ר׳ אליעזר אומר בוא וראה נשים צדקניות שבדור מה עשו, מלמד שכל אחת ואחת הביאה מראה אחת של נחשת כדי שיהיה להן שם בפני עצמן, באותה שעה דן משה רבינו בינו לבין עצמו מה אני עושה במראות הללו, אלא מתוך שנעשו לבדיקה מתחלה יהיו לבדיקה בסוף, תדע לך שהרי אשה בודקת עצמה במראה שלה ומיתקנת בה, וכן הוא בודק בה ומתקנה, שאם שטת תחת אישה ולא נודע אם נטמאת או לא נטמאת והיא אומרת טהורה אני ולא קלקלתי עצמי, אומרין לה היבדקי במראה זו, הדא היא [דכתיב] ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש (במדבר ה׳:י״ז), תנא [לוקח] חצי לוג מים מן הכיור, אם טהורה היא פניה מזהירות ואם לאו פניה מוריקות, והן אומרין לה ריקה אלו בדקת עצמך במראה ביניך לביניך לא הוצרכת ליבדק בפרהסיא, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. (מדרש מגדול)
1. באונ׳: במחזית נשיא דאתין לצלאה, מה שהוסיפו המלה ׳נשייא׳ על פי הפסוק ש״א ב.: את הנשים הצבאות פתח אהל מעד. ובתרגום ירושלמי הנדפס נשיא ״צניעתא״ דהוה צניען וכו׳ והירושלמי מכת״י הנ״ל דנשיא ״צדיקתא״, וביונתן ״צניעותא״ בתוספת דרש להלן אות ה. וביונתן שמואל שם: נשיא דאתיין לצלאה בתרע משכן זימנא. ובמכלתא בא פט״ז מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז) במעשה הכשרות שלהם, וכן הוא אומר במראות הצובאות ע״כ. ונראה ברור שהכונה לדרש התרגומים: נשייא [צניעתא, צדיקתא] דאתיין לצלאה ומכאן ראיה ברורה כמו שהוכחתי במק״א שהמכילתא כבר השתמשה בהתרגומים. ובאע״ז בפי׳ הארוך: שהיו הנשים האלה עובדות ה׳ וסרו מתאות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וראה רמב״ן, רב״ח וספורנו. ובפי׳ הר״א בן הרמב״ם: הצבאת העובדות כלומר הנשים שנדדו ממשכנותיהן ונדדו לעבודה, כמו שיעזבו הצבאות את שכנותיהם ויסעו אל מקום מלחמתם, וטעם שני, הנשים שנלחמו בתאותן מלחמת הנפש ונטו אל הפלחן והעבודה, ופירוש שני זה יספיק לו הפי׳ הראשון שהוא תכליתו של הפירוש הראשון וכאשר נעתקו אל הפרישות שברו את מראותיהן לפי שלא היה להן שוב צורך והקריבו אותן והחליפו הכלים המוכנים להשגת התאוה והתענוג של העולם הזה, לכלים דתיים מוכנים לעבודה לו יתעלה, אשר צבאו, אשר נפרדו ממשכנותיהן לעבוד לפניו פתח אהל מועד. בפי׳ ר״י ן׳ ג׳נאח: הצובאות, החוגגות, וכן בשמואל שם. וכ״כ בס׳ הפרחון ע׳ צבא ומוסיף: מפני שאין הנשים בני צבא. ומנחם ע׳ צבא מפרש המלים צבאות – צבאו מלשון ויצבאו על מדין (במדבר לא יז) וכן פי׳ האע״ז: כי היו רבות, כלומר שבאו בהמוניהן למסור למשה המראות שלהן, והאע״ז בפיה״ק: וטעם הצובאות, החכמות שטוו החמשה הנזכרים לעיל לה, כה–כו. ופי׳ חדש יש במאור האפלה כאן: במראות הצבאת, כלומר שהכיור נעשה ממראות הנשים שהתנדבום הנשים ואין כונתו כאן על עצם המראות בעינן, לפי שאם היו המראות של ברזל או של מרגליות אינם מתאימים למלאכת כיור לפי שהוא של נחשת אלא לוקחין דמיהן וקונין בו נחשת ועושין ממנו הכיור, ע״כ. וראה מ״ש להלן אות ו׳ ממדרש הביאור וכ״ה המשך במאור אפלה כאן.
2. ראה במילואים כאן ביאור על דין זה שביונתן שהיו הנשים והיולדות צריכות לעמוד על קרבנן, ומ״ש היונתן: בזמן דמידכן מן סואבות דמהון. ראה להלן אות ו׳. והרד״ק: שמואל א כב הצובאות, הנשים היולדות הבאות לשילה בקרבן כמו שכתוב בתורה שהיולדות צריכות קרבן, ונקראו בלשון צבא, וכן בלוים כתוב: הבאים לעבודת אהל מועד אמר: לצבוא צבא, לפי שהבאים לעבודת הא-ל לביתו, באים צבא וחיל שנאספין זה מזה לבוא שם. וכן הנשים היולדות נאספות להביא קרבנותיהן לפיכך אמר הצובאות, וכן אמר במראות הצובאות והתרגום בשניהן דאתיין לצלאה ע״כ, ומ״ש נאספות להביא וכו׳ מקורו בתרגום יונתן שלפנינו, ומדי שכתב ביונתן: מן אספקלירי דנחשא כו׳ מפרש במראות כאלו כתוב ממראות וכ״ה בתרגום רס״ג ובתרגום השבעים. וראה לעיל אות ד בביאור מ״ש מילקוט אור האפלה.
3. כ״ה בילקוט אור האפלה הנדפס. כנראה שהיה להם מקור באיזה מדרש חז״ל וראה לעיל אות ה׳ לשון היונתן: וילדן בנין צדיקין בזמן דמדכן מן סואבות דמהון, מה שהזכיר כאן שמטהרין מטומאתן אולי רמז ג״כ לדרש זה שהי׳ שם בית הטבילה. ומ״ש: כמו הים שעשה שלמה, צ״ב שהרי שם הי׳ קבוע, וצ״ל כמבואר בשבת לה. אמר רב מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים, וברש״י וטובלין בו, ועי׳ בצ״פ שמיני יא. לו. מ״ש בביאור ענין זה, של בארה של מרים, ומה שכתבתי שם בהערות וביאורים דף רפ״ו מדברי המהרי״ט, שזה נקרא מעיין בידי שמים כיון שטלטולן לא הי׳ בידי אדם עיי״ש. ויש להוסיף שהיונתן לשיטתו להלן מ. ז. כ׳ ויהב תמן מים חיין לקידוש וזה היא שיטת רבי ישמעאל בסוטה טו. וזבחים כב. דמי כיור מי מעיין הן וצריך לפרש מ״ש לעיל אות ה מדברי הרד״ק ומה שהובא במילואים כאן פי׳ דברי הימים לתלמיד רס״ג: ושם היו מעמידין נדות ויולדות וכו׳ שבית הטבילה הי׳ סמוך לפתח אהל מועד שהרי אסורות להיכנס בטומאתן. ובבאורי מהר״י איסרלן בעל תרומת הדשן, כתב מדעתו רמז בקרא שלפנינו לענין טבילת קרי וז״ל במראות הצבאות, יש מכאן ג״כ רמז טבילה לבעלי קריין לתפלה ודברי תורה, דהכיור נעשה לרחוץ ממנו בבואם אל אהל מועד דהיינו דברי תורה, דכתיב ונעדתי לך שם וגו׳ את אשר אצוה אותך, או בגשתם אל המזבח דהיינו תפילה נגד תמידין תקנוה, לכך נעשה הכיור מן המראות שהוא מרגיל את הקרי, לומר מי שהוא בעל קרי ירחוץ, ורש״י פרשו שפיר בע״א ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. בילקוט דוד כאן: ל׳ב ב׳ידיה ט׳וו. ר״ת טב״ל, ר״ל שטבלו עצמן הנשים מטומאתן בעת עשיית איזה דבר למקדש (י״מ): וצ״ל מטומאת מת או שרץ וכדומה, דהא לא היו רואין דם נדה במדבר מיום מ״ת שפסקה מהם זוהמת הנחש. או י״ל לאחר מעשה עגל שחזרה הזוהמא אפשר שראו אח״כ דם נדה (ד״ע):
4. ראה רש״י כאן בשם תנחומא, ובמבוא תנ״י שם עמ׳ 90, ושם עמ׳ פו שהוא מהילמדנו. ובילהמכ״ת ח״ב קיג: והושע עמ׳ 9 הביא דרש זה מתנחומא. ובזהר ח״ב ד. דתני ר׳ חייא מאי דכתיב ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות, מפני מה זכו נשין להאי, בגין דאסתמרו גרמייהו בגלותא דמצרים, דלבתר דאתדכיין הוו אתיין מתקשטן ומסתכלן במראה בבעליהון, ומעוררן לון בפריה ורביה. וראה תו״ש שמות פ״א אות קנא ושם בא פי״ב אות תרט בבאור. ובמושב זקנים הביא ב׳ טעמים למה הקפיד משה, י״מ לפי שפתח ההיכל היה פתוח וכשנכנס כ״ג לפנים ועובד העבודה הוא בתוך המראות וישראל שהיו בעזרה רואין כל עבודת הכהן וכו׳ ומאי אהני הך דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו׳ וי״מ לכך הקפיד לפי שממנו היו הכהנים מקדשים ידיהם ורגליהם ושוחים לתת ידיהם על רגליהם ונראה כאלו היו משתחוים לבבואה שלהם. וברמב״ן כאן, שאע״פ שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטים מן הנשים וכו׳ והכומז כפי מדרשו יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצה״ר, לא היה משה בוחר בכך, עד שנאמר לו כן מפי הגבורה. ובפענח רזא תירץ משום דכומז נעשה לצניעות. ובפנים יפות תירץ שהמראות לא רצה לקבל לפי שגם האנשים היו רואים בהם והוא אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה, שנאמר בו כי תועבת ה׳ אלהיך כל עושה אלה, ואמר לו הקב״ה שבמצרים היה מצוה בכך. וראה מג״א או״ח קמז סק״ה שהביא ראיה ממראות הצובאות שאע״פ שאסור לעשות מפה לס״ת מדברים ישנים שנעשו לצורך הדיוט אבל אם שינה צורתם מותר. וראה ביאור ענין זה בתו״ש בראשית פכ״ח אות קלז.
5. ראה רש״י במדבר שם, ובלק״ט כאן: במראות הצובאות שהיו נבדקות במי הכיור כדרש הנ״ל, ובמדרש אגדה שם: ולמה היה משקה אותה מן הכיור, לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנחשת של נשים כשרות שהיו במצרים שנאמר ויעש את הכיור וכו׳ וזו קלקלה ולא הלכה בדרך אותם נשים כשרות שהיו מחבבים את בעליהם, לכך הוא בודק אותה במי כיור. וראה להלן אות ז* ממה״ג, ולעיל אות ד׳ ממכילתא, הרמב״ן כאן כ׳ בסוף דבריו: וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחילה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהן בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן ע״כ, ובמדרש שלפנינו הוא בסגנון אחר ובהע״ד כאן מביא דברי הרמב״ן והעיר עליו: וצ״ל שכבר נאמרה וידעו פ׳ סוטה. ולא העיר ממדרש במדבר הנ״ל. בפי׳ התוס׳ בהד״ז וברא״ש כאן: במראות הצובאות שהיה נתון בין אהל מועד ובין המזבח משוך מעט כלפי צפון כדי שתראנה הנשים הבאות ויהיה נזכר להם שמשם משקין את הסוטות כו׳ ויוסרו במראיתם. ובפי׳ רבעה״ת הלשון: ויראו משם סוטה שותה ונוסרו על ידי כן. וכעי״ז בחזקוני ובפענח רזא. וראה להלן אות ז* ובמילואים כאן. ובמשך חכמה: הנה בצווי כתיב ועשית כיור נחושת לרחצה ובעשיה לא כתיב לרחצה, רק להלן בפקודי ויתן שמה מים לרחצה וכו׳ א״כ גילה לו שמהמים ישתו הסוטות ולא יהיו לרחצה לבד.
6. וראה לעיל אות ז מבמדב״ר. ובמושב זקנים: וי״מ במראות הצובאות לאו אעשייתו קאי, אלא אמקום נתינתו, שנתן אותו מהלאה למזבח לצד צפון כדי שיראו אותו נשים הצובאות אל פתח אהל מועד ויתנו אל לבן השקת הסוטה שהיא ממימיו. וראה לעיל שם בבאור.
וַעֲבַד יָת כִּיּוֹרָא דִּנְחָשָׁא וְיָת בְּסִיסֵיהּ דִּנְחָשָׁא בְּמִחְזְיָת נְשַׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא.
He made the basin out of copper and its base out of copper, from the mirrors of the women who had come to pray at the entrance of the Tent of Meeting.
בְּמַרְאֹת – בְּמִחְזְיָת, כלים להבטה
א. ״בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת״ – ״בְּמִחְזְיָת נְשַׁיָּא״. רק כאן מַרְאֹת הוא לשון רבות של מַרְאָה; מכשיר המחזיר את האור והמסתכל בו רואה את פניו שלו בתוכו, אבל בשאר ההיקרויות שבמקרא כגון, ״בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה״ (בראשית מו ב), ״וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים״ (יחזקאל א א) מַרְאָה הוא חזון נבואי, השווה: ״בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע״ (במדבר יב ו) ״בְּחֶזְוִין אֲנָא מִתְגְּלֵי״. לכן הטעים רש״י: ״ותדע לך שהן מראות ממש, וכן תרגם אונקלוס בְּמִחְזְיָת נְשַׁיָּא. והוא תרגום של מראות מירידויר״ש בלעז וכן מצינו בישעיה וְהַגִּלְיֹנִים (ישעיהו ג כג) מתרגמינן וּמַחְזְיַתָא״.
הַצֹּבְאֹת – המתפללות
ב. מהו ״הַצֹּבְאֹת״? לפי רמב״ן אלה נשים אשר ״צָבְאוּ״, נאספו בהמון רב ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ ולא פירש מה טיבן של נשים אלה.1 אבל אונקלוס תרגם בהבלטת זכותן: ״בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת״ – ״בְּמִחְזְיָת נְשַׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה״ (במראות הנשים שבאו להתפלל) ולפירושו ״הַצֹּבְאֹת״ הן נשים שהתאספו לתפילה במקום השראת השכינה. תרגום זה מתאים לשיטתו להבליט זכויות עם ישראל וכדרכו להדגיש את ערך התפילה גם כשלא נזכרה בכתוב.2 תיאורן כנשים צדקניות מופיע גם בשאר התרגומים הארמיים: ״נשיא צניעתא״ (המיוחס ליונתן), ״נשייא צדיקתא״ (ת״נ) וגם במכילתא: ״מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (תהלים סח ז) רבי נתן אומר במעשי הַכְּשֵׁרוֹת שלהם וכן הוא אומר במראות הצובאות״.3 ובהשפעת ת״א כתב ראב״ע (בפירוש הקצר): ״וטעם הצובאות... נשים באות תמיד להתפלל אל מקום האהל, ועזבו כל תאות העולם, על כן נתנו מראותן כי אין עסק הנשים כי אם ליפות פניהן״, כמו שציין רמב״ן.4
נְשַׁיָּא – תוספת המתרגם
ג. לדעת ״מיני תרגומא״ הביטוי ״נְשַׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה״ הוא פירוש לתיבת ״הנשים״ החסרה, כאילו כתוב ״בְּמַרְאֹת [הנשים] הַצֹּבְאֹת״ ו״דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה״ הוא תוספת המתרגם ״ומלת הַצֹּבְאֹת לא נתרגמה כלל״. אבל מכיוון שיוב״ע תרגם בבני עלי ״אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמואל א ב כב) ״נְשַׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה״, מסתבר ש״דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה״ הוא תרגום ״הַצֹּבְאֹת״ ותיבת ״נְשַׁיָּא״ באה כתוספת לנושא החסר בכתוב.5 וכן כתב ״מרפא לשון״: ״נְשַׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה״ זהו תרגום ״הַצֹּבְאֹת״ ״שכל הנשים הבאות לבית ה׳ להתפלל על צרותיהן נקראים צוֹבְאוֹת מפני שדרכן להתאסף כתות כתות כיוצאים בצבא כי לא ילכו הנשים עם האנשים״.
פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – והרי המשכן טרם הוקם?
ד. כתב רבינו בחיי ״וענין אֹהֶל מוֹעֵד שהביאו הנשים הנדבה ההיא, אל אֹהֶל מוֹעֵד שקראו משה כענין שכתוב וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל... וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד (שמות לג ז) כי המשכן לא נעשה עדיין״ וכן כתב רמב״ן.6 ואין זו דעת אונקלוס כי באהל מועד של משה תרגם ״וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד״ – ״וְקָרֵי לֵיהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא״, וכאן תרגם ״אשר צבאו פתח אֹהֶל מוֹעֵד״ – ״בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא״. אפשר שלדעת אונקלוס את הכיור עשו בסיום מלאכת המשכן כשהמקום שבו אמור הכיור לעמוד בחצר המשכן כבר היה ניכר, ואז נתאספו הנשים לפני מקום החצר ״פתח אהל מועד״.7 ובדרך אחרת: אונקלוס פירש ״פתח אהל מועד״ כמוסב על הרישא: ״וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ והכתוב מדבר אחר הקמת המשכן.8
1. רמב״ן: ״ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן״.
2. על תרגומים לשבח ישראל ראה בפסוק ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ (בראשית יב ה) ״וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִידוּ לְאוֹרָיְתָא בְּחָרָן״. על ערך התפילה ראה בהרחבה בפסוק ״אז הוחל לקרא בשם ה׳ ״ (בראשית ד כו) ״בְּכֵין בְּיוֹמוֹהִי חָלוּ בְּנֵי אֱנָשָׁא מִלְּצַלָּאָה בִּשְׁמָא דַּה׳ ״.
3. על פי זה העיר ב״תורה שלמה״ אות ד: ״ומכאן ראיה ברורה שהמכילתא כבר השתמשה בתרגומים״. וראה עוד שם [אות ו] ילקוט מדרש הבאור: ״דע שהיה שם כלי עם הכיור ובו מים כשיעור הטבילה... ואם יבואו נשים היו טובלות שם. ואם הנשים טובלות נחשב להם הטבילה כאילו עשו עבודת ה׳. ולכן תרגם אונקלוס דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא, כלומר שבאו לבית הטבילה״. גם במיוחס ליונתן נזכרה הטבילה של נְשַׁיָא צְנִיעוּתָא: ״וּבְעִידַן דְּאָתוּן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא הֲוָאָן קַיְימִין עַל קָרְבַּן אַדְמוּתְהוֹן וּמְשַׁבְּחָן וּמוֹדָן וְתַיְיבִין לְגוּבְרֵיהוֹן וְיָלְדַן בְּנִין צַדִּיקִין בִּזְמַן דְּמִדְכַן מִן סוֹאָבוֹת דִּמְהוֹן״ (ובעת שבאות להִתפלל בפתח אהל מועד היו עומדות על קרבן דמיהן ומשבחות ומודות ושבות לבעליהן ויולדות בנים צדיקים בזמן שׁמִטהרות מִן טומאת דמם).
4. רמב״ן: ״ואונקלוס תרגם דאתיאן לצלאה לתרע משכן זימנא, נוטים דבריו לדברי ר׳ אברהם (ראב״ע) שאמר שהיו הנשים האלה עובדות ה׳ וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות״. אבל יש מי שכתב שראב״ע הושפע מן ההוויה הנוצרית שבזמנו: ״בעוד שאונקלוס ראה בהן מתפללות, ראב״ע מתאר אותן כצבא של נשים פרושׁות דוגמת הנשים הבְּגִינִיוֹת (Beguine ) שהיו חברות במעין מנזר ללא חומות״ (א׳ סימון, אזן מלין תבחן, רמת גן תשע״ג, עמ׳ 341).
5. ראה ״הכתב והקבלה״ ו״נתינה לגר״. ובדרך אחרת ב״באורי אונקלוס״.
6. ״ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד. ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד, והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין״.
7. כך ״באורי אונקלוס״ המסתייע מתרגום ״דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה״ ״לשון בינוני כלומר אשר באות עכשו״.
8. כדברי ״פנים יפות״ [לר׳ פנחס הורביץ בעל ה״הפלאה״] ביישוב דברי רמב״ן.
ועבד ית כיורה דנחש וית בסיס דיד[ה] דנחש במחזיין דנשייא צדיקתא דהוון מצליין בתרעא משכן זימנא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במחזיין דנשייא צדיקתא דהוון מצליין בתרע״) גם נוסח חילופי: ״בחזיון {ד}נשייה צניעתה דהוויין צניען בתרע״.
ועבד ית כיורא דנחשא וית בסיסיה דנחשא מן אספקלירי דנחשא נשיא צניעתא ובעידן דאתיין לצלאה בתרע משכן זימנא הואן קיימן על קרבן ארמותהין ומשבחן ומודן ותייבן לגובריהון וילדן בנין צדיקין בזמן דמידכן מן סואבות דימהון.
And he made the brasen Laver, and its foundation of brass, from the brasen mirrors of the pious women, who, at the season, came to pray at the door of the tabernacle of appointment, standing with their oblations, giving thanks and confession, and returning to their husbands, the mothers of righteous children, who had been purified from the uncleanness of their blood.
ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת ממראות נחשת נשים הצנועות ובזמן שבאות להתפלל בפתח אהל מועד היו עומדות על קרבן דמיהן ומשבחות והודות ושבות לבעליהן ויולדות בנים צדיקים כאשר מיטהרות מטומאת דמיהן.
And he made the laver of brass, and the base thereof of brass, with the mirrors of the pious women who were devout at the gate of the tabernacle of appointment.
וַצַנַעַ אַלּחַוְצַ׳ וַמַקעַדַהֻ מִן נֻחַאסֵ מִן מַרַאִיא אַלנִּסַאאִ אַלּמֻתַּגַישַׁתִ עִנדַ בַּאבִּ כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ
במראֹת הצֹּבאֹת אשר צבאו – החוגגות אשר חגגו, וכמוהו: אשר ישכבון את הנשים הצֹּבאות פתח אהל מועד (שמואל א ב׳:כ״ב) – החוגגות. (ספר השרשים ״צבא״)
במראות הצובאות – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עזבוא מלהביא למלאכתב המשכן לנדבתו.ג והיה משה מואס בהם מפני שעשויין ליצר הרע. אמר לו הקב״ה: קבל, כי אילו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו נשים הללו צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגיעין מעבודת פרך בשדה, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת ואחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים: אני נאה ממך. ומתוך כך מביאות אותם לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר: תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח׳:ה׳). וזהו שנאמר: במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו את שקינא לה בעלה.
ותדע לך שהן מראות ממש, שהרי נאמר: ונחשת התנופה שבעים ככר וגו׳, ויעש בה וגומ׳ (שמות ל״ח:כ״ט-ל׳), וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת שאר התנופה, כך דרש ר׳ תנחומא (תנחומא פקודי ט׳). וכן תרגם אונקלוס: במחזית נשיא, והוא תרגום של מראות, מירואיירש בלעז. וכן מצינו בישעיה: והגליונים (ישעיהו ג׳:כ״ג) – מתורגמנין: ומחזייתא.
אשר צבאו – להביא נדבתן.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״עכבו״. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״עיכבו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165: ״אל נדבת״. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לנדבת״. בכ״י אוקספורד 34: ״בנדבת״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״לנדבתו״.
במראת הצבאת OF THE MIRRORS OF THE WOMEN CROWDING – The Israelite women possessed mirrors of copper into which they used to look when they adorned themselves. Even these did they not hesitate to bring as a contribution towards the Tabernacle. Now Moshe was about to reject them since they were made to pander to their vanity, but the Holy One, blessed be He, said to him, "Accept them; these are dearer to Me than all the other contributions, because through them the women reared those huge hosts in Egypt!" For when their husbands were tired through the crushing labor they used to bring them food and drink and induced them to eat. Then they would take the mirrors, and each gazed at herself in her mirror together with her husband, saying endearingly to him, "See, I am handsomer than you!" Thus they awakened their husbands' affection and subsequently became the mothers of many children, at it is said, "I awakened your love under the apple-tree" (Shir HaShirim 8:5), (referring to the fields where the men worked). This is what it refers to when it states, מראות הצבאת "the mirrors of the women who reared the hosts (צבאות)" (Tanchuma Pekudei 9). And it was for this reason that the laver was made of them (the mirrors) – because it served the purpose of promoting peace between man and wife viz., by giving of its waters to be drunk by a woman whose husband had shown himself jealous of her and who nevertheless had associated with another (cf. Bemidbar 5) thus affording her an opportunity to prove her innocence (cf. Sotah 15b). You may know that the מראות mentioned in the text were really mirrors (and that the word does not mean visions, or appearance, etc.), for it is said, "And the copper of the wave-offering was seventy talents etc. … and therewith he made [the sockets etc.]" (v. 29) – the laver, however, and its base are not mentioned there among the articles made from that copper; hence you may learn that the copper of which the laver was made was not a part of the copper of the weave-offering, which is the only copper mentioned as having been contributed by the people. Thus did R. Tanchuma 2:11:9 explain the term מראת הצבאת. And so does Onkelos also render it: במחזית נשיא, and this first word is the Targum translation of מראות, in the sense of mireors in old French, for we find that for the word "And the גליונים" (Yeshayahu 3:23), which are mirrors, we have in the Targum the same word מחזיתא.
אשר צבאו [THE WOMEN] WHO CAME IN CROWDS – to bring their contribution.
במראת הצבאת – הבי״ת מקום מ״ם, כבי״ת והנותר בבשר (ויקרא ח׳:ל״ב).
וטעם הצבאת – החכמות, שטוו החמשה הנזכרים.
או נשים באות תמיד להתפלל אל מקום האהל, ועזבו כל תאות העולם, על כן נתנו מראותן, כי אין עסק הנשים כי אם לייפות פניהם.
ובי״ת במראות – תחת מ״ם, כי נכון הוא בלשון הקדש, כמו: והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח׳:ל״ב), וככה בלשון ישמעאל.
וטעם הצבאת – כי משפט כל הנשים להתייפות, לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית, לתקן הפארים שהם על ראשיהם, הם הנזכרים בספר ישעיהו (ישעיהו ג׳:כ׳), כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להיות יפות, רק באות יום יום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות.
וזהו: אשר צבאו – כי היו רבות.
ולא הזכיר הכתוב מדת הכיור, כאשר הזכיר מדת הכיורים שעשה שלמה (מלכים א ז׳:ל״ח), רק נעשה בכל המראות שהביאו.
והכן – שהוא המכונה, לעולם הוא כמדת הכיור, כן המשפט.
[OF THE MIRRORS.] Be-marot (of the mirrors) has a bet rather than a mem prefaced to it.1 It is proper Hebrew to do so.2 We find the same in the verse ve-ha-notar ba-basar u-va-lachem (and that which remaineth of the flesh and of the bread) (Lev. 8:32).3 It is the same case in Arabic.
[THAT DID SERVICE.] Scripture states this because it is the custom of all women to beautify themselves. They look at their faces in brass or glass mirrors every morning to arrange the head coverings4 upon their heads. These head coverings are mentioned in the Book of Isaiah.5 The custom of Israel was the same as the Moslem practice unto this very day.6 Now there were in Israel women who served God and removed themselves from the pleasures of this world. These women gave their mirrors as a free-will offering because they had no need to beautify themselves. They rather came daily to the door of the tent of meeting to pray and to hear the words of the commandments. Scripture states, that did service (tzave'u)7 at the door of the tent of meeting because there were many such women.
[THE LAVER.] Scripture does not mention the dimensions of the laver as it does in the case of the lavers that Solomon made.8 The laver9 was rather made out of all the mirrors that were brought.10
[THE BASE.] The ken,11 that is, the base,12 was in all instances the same size as the laver13 as is normally the case.
1. The usual way to say "of the mirrors" is mi-marot, for a mem prefaced to a word means from or of. On the other hand, a bet prefaced to a word means in or with. Hence our verse should have read mi-marot rather than be-marot.
2. In other words, the bet may be used in place of a mem.
3. Here too a bet is used in place of a mem, for we would expect ve-ha-notar me-ha-basar u-me-ha-lachem.
4. Hebrew, pe'arim.
5. Is. 3:20 speaks of the pe'arim (the headtires).
6. Moslem women in Ibn Ezra's day placed head coverings on their heads. Hence Ibn Ezra's comment.
7. Tzave'u is in the plural.
8. Each one of the lavers made by Solomon contained forty baths (I Kings 7:38).
9. Mentioned in our verse.
10. It had no preconceived measure. It measured whatever size all the brass mirrors came to.
11. Referred to in our verse.
12. Weiser renders: The ken (base), which is the same as the mekhonah (base) mentioned in I Kings 7:38, was in all instances the same size as the laver.
13. "By the same size" Ibn Ezra means that a larger laver had a larger base, a smaller laver had a smaller base.
במראות הצובאות – שהיה נתון בין אוהל מועד ובין המזבח, משוך מעט כלפי צפון, כדי שתראנה אותו הנשים הצובאות, ויהא נזכר להנה שמשם משקין הסוטות, כדכתיב: מים קדושים בכלי חרשא (במדבר ה׳:י״ז), ומתרגמינן מי כיור במאן דחסף,ב ונוסרו1 במראות – במקום ראייתן.
(סיום)
אורך אל עלי יהל,
בנה משכן והאהל,
למקדשך אותי נהל,
ערלת לב היה מוהל,
ואור פני מלכי ינהל,
וצל לעשקי לא יהי נהל,
אך יבוש ויבהל,
בסיימי סדר ויקהל.
1. השוו יחזקאל כ״ג:מ״ח.
א. כן בפסוק ובספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: חרס.
ב. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: דכסף.
במראות הצובאות – IN SIGHT OF THOSE WHO GATHERED – That it was placed between the tent of meeting and the altar, pulled a little bit towards the north, so that the women who gathered would see it, and it would remind them that from there suspected adulteresses were given to drink, as it is written: “holy water in an earthen vessel” (Bemidbar 5:17), and we translate: “water from the laver in an earthen vessel,” and they may be taught with "sight" – in the place of their seeing.
(Conclusion)
Shine Your light upon me, God,
Build the tabernacle and pitch the tent,
To Your sanctuary lead me,
The foreskin of the heart circumcise,
And the light of the face of my King shall lead,
And protection for my oppressors may He not provide,
But rather he shall be embarrassed and terrified,
With my conclusion of Seder Vayakhel.
במראות הצובאות – מראות – ׳מראיא׳ (בערבית) שהנשים רואות בהן את פניהן בשעת הקישוט.
הצובאות – העובדות את עבודת ה׳ – אשר נטשו את בתיהן והתמסרו לעבודת ה׳1 כמו שיעזבו הצבאות את שכנותיהם ויסעו אל מקום מלחמתם2. וטעם שני – {הנשים ש}נלחמו בתאוותיהן מלחמת הנפש ופנו אל התמודדות הנשמה בהתמסרות אל האל ואל עבודת ה׳3. ופירוש שני זה יספיק לו הפירוש הראשון לפי שהוא תכליתו של פירוש הראשון4. וכאשר נעתקו אל הפרישות שברו את מראותיהן לפי שלא היה להן צורך והקריבו אותן, והן שינו את הכלים המתוקנים לשם השגת התאווה והתענוג הארציים – לכלים דתיים המתוקנים לשם עבודת האל יתעלה 5.
אשר צבאו – אשר נפרדו ממשכנותיהן לעבוד לפניו פתח אהל מועד. ואולי היו אותן המראות של נחושת או של ברזל מצופות נחושת6, ומן הנחושת שלהן נעשו הכיור וכנו.
1. לז. התרגום ע״פ פרופ׳ מ״ע פרידמן במילונו (עמ׳ 155), בדפו״ר תורגם: ׳הצבאת – העובדות – (כלומר הנשים) שנדדו ממשכנותיהן ונדדו לעבודה׳.
2. לח. הרבה נתלבטו הראשונים בביאור מקרא זה בכלל ותואר ׳הצובאות׳ בפרט. כנראה שלא אבה רבנו לפרשו כדרך שתירגמו רס״ג שפירשו ׳המתאספות׳, ונמשך אחריו הרד״ק בפירושו לשמואל (א ב:כב) ובשרשיו (שרש צבא), וכ״כ שאר ראשונים, ולכן בחר לפרשו באופן חדש שפירושו ההחלצות לעבודה וכדומה כדרך הצבאות הנחלצים למלחמה. אפשר שנימוקו של רבנו שמיאן בפירוש רס״ג הוא מעין נימוקו של בעל ה׳הכתב והקבלה׳ שכתב: ׳במראות הצובאות אשר צבאו – להמפרשים מלת צבא כאן ענין אסיפה וקבוץ, וטעם מראות הצובאות מראות הנשים הנקבצות, אשר צבאו כלומר אשר התאספו, ולדבריהם לשון קטיעא במקרא, כי לא הוזכר לא נשים ולא לתכלית מה התאספו אם להביא נדבותיהן או להתפלל שמה׳.
3. לט. התרגום ע״פ פרופ׳ מ״ע פרידמן במילונו (עמ׳ 89), בדפו״ר תורגם: ׳שנלחמו בתאותן מלחמת הנפש ונטו אל הפולחן והעבודה׳. כנראה שזה הוא המכוון בדברי אונקלוס שתירגם: ׳דאתיאן לצלאה בתרע משכן זמנא׳. וקרוב לזה פירש הראב״ע: ׳והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות, רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות, וזהו אשר צבאו פתח אוהל מועד׳.
4. מ. ר״ל שלפי הפירוש הראשון עבודתן היא העבודה המעשית שעבדו בפועל במלאכת המשכן וכליו, ולפירוש השני המכוון לעבודה הפנימית שעבדו הנשים שנשא לבן אותנה בחכמה להתנדב למלאכת המשכן וכליו. אלא שמאחר והיו עושות את העבודה המעשית מרצונן הטוב כדי להתדבק בשכינה, נמצא שהטעם השני הוא תכליתו של הטעם הראשון.
5. מא. התרגום ע״פ פרופ׳ מ״ע פרידמן במילונו (עמ׳ 542–543), בדפו״ר תורגם: ׳והחליפו הכלים המוכנים להשגת התאוה והתענוג של העולם הזה לכלים דתיים מוכנים לעבודה לו יתעלה׳.
ראה מדרשם ז״ל שהביא רש״י [שהיה משה מואס מלקבל את המראות למשכן מפני שעשויים ליצר הרע, ואמר לו הקדוש ברוך הוא לקבלן מפני שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, ע״ש], ותראה שחתרו חז״ל למצוא טעם מדוע נתקבלו כלים כאלו להיות חלק מבית אלהים ולא נאסרו כאתנן זונה. ונשקף ממדרש זה הרעיון שבעצם גנאי הוא לו לקודש שיהיה בנוי מחומר בלתי קדוש כזה. מאידך מדברי רבנו עולה ששבח הוא לבנות ישראל העובדות את ה׳ בצבאותיו שתרמו כלי תענוג ותאוה ועשו מהן מקדש ה׳. הרי אלו מבטים שונים אבל לא סותרים, והשוה דברי רז״ל במגילה (ו.): ׳והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים׳. ראוי לציון גם תגובתו של אותו נזיר שבדרום במס׳ נדרים (ט:), ששערו הנאה ביקש לטורדו מן העולם עד שנדר ׳העבודה שאגלחך לשמים׳.
נראה שיש להרחיב הדיבור בנושא זה, אבל לע״ע רק אציין שכנראה יש לקשר לזה את ענין הקרבנות, שהרמב״ם במו״נ (ג:לב) ביאר שעניינם הוא לקחת פעולות שהיו נהוגות לע״ז ולכוונם לעבודתו יתעלה. ויש שראו בדרך זו גנאי גדול ובזיון הקדשים, השוה לשון הרמב״ן בפירושו לויקרא (א:ט) שהרמב״ם בביאורו זה עשה שולחן ה׳ מגואל. והמהרי״ט בדרשות ׳צפנת פענח׳ שלו ריש פרשת ויקרא תמה על הרמב״ם ממקרא מלא (דברים יב:ל) ׳פן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני׳. וקושיא זו היא על דרך פירוש הראב״ע והרמב״ן שם, שפירשו ׳אעשה כן גם אני לה׳ יתעלה׳, אבל המזרחי שם ביאר בשיטת רש״י שפירושו ׳ואעשה כן גם אני לאלהיהם׳, וכן נראה שיטת הרמב״ם בהל׳ עבודה זרה (ב:ג), וא״כ לק״מ, אבל במו״נ (ג:מה) ביאר כהרמב״ן וצ״ב. וראה מה שכ׳ בזה הר״ק כהנא בס׳ הזכרון להריטב״א שבמהדורתו (עמ׳ יט-כג).
אמנם לאור המבואר ברבנו ששבח הוא להקדיש לשמים דברים המיועדים לחולי חולין, יתכן שכן היא שיטת הרמב״ם אודות עבודת הקרבנות, שכל כה״ג אין זה גנאי אלא שבח וענין נכבד שמסרו לשמים את דרכי עבודת האלילים, כמראות הצובאות. והפסוק שהביא המהרי״ט מתייחס לדרך העבודה המפורטת שהיתה נהוגה אצלם, שבזה העיקר הוא להרחיק מע״ז ולא להדמות אליה. והשוה מש״כ לעיל פר׳ ויצא (כח:יח) בענין המצבה אשר שנא ה׳. כמו״כ יתכן לפרש שהרמב״ם מחלק בין עניינים כללים שבעבודה שבהם מתדמים אנו בעבודתנו לעבודתם, לדברים פרטיים שבהם איננו מתדמים להם, וכן נראה מלשונו במו״נ (ג:מה) שכתב: ׳והכוונה כולה אחת, והיא, שלא נעבוד האלוה כדמות עבודותם החלוקות (=המפורטות) אשר היו עושים אותם לנעבדיהם. ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני – רצוני לומר שלא יעשו כן לאלוה לסיבה אשר אמר כי כל תועבת ה׳ אשר שנא אשו לאלוהיהם וגו׳ ׳. וראה מש״כ עוד בפר׳ יתרו (כ:כא) בהערה.
ראה מדרשם ז״ל שהביא רש״י [שהיה משה מואס מלקבל את המראות למשכן מפני שעשויים ליצר הרע, ואמר לו הקדוש ברוך הוא לקבלן מפני שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, ע״ש], ותראה שחתרו חז״ל למצוא טעם מדוע נתקבלו כלים כאלו להיות חלק מבית אלהים ולא נאסרו כאתנן זונה. ונשקף ממדרש זה הרעיון שבעצם גנאי הוא לו לקודש שיהיה בנוי מחומר בלתי קדוש כזה. מאידך מדברי רבנו עולה ששבח הוא לבנות ישראל העובדות את ה׳ בצבאותיו שתרמו כלי תענוג ותאוה ועשו מהן מקדש ה׳. הרי אלו מבטים שונים אבל לא סותרים, והשוה דברי רז״ל במגילה (ו.): ׳והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים׳. ראוי לציון גם תגובתו של אותו נזיר שבדרום במס׳ נדרים (ט:), ששערו הנאה ביקש לטורדו מן העולם עד שנדר ׳העבודה שאגלחך לשמים׳.
נראה שיש להרחיב הדיבור בנושא זה, אבל לע״ע רק אציין שכנראה יש לקשר לזה את ענין הקרבנות, שהרמב״ם במו״נ (ג:לב) ביאר שעניינם הוא לקחת פעולות שהיו נהוגות לע״ז ולכוונם לעבודתו יתעלה. ויש שראו בדרך זו גנאי גדול ובזיון הקדשים, השוה לשון הרמב״ן בפירושו לויקרא (א:ט) שהרמב״ם בביאורו זה עשה שולחן ה׳ מגואל. והמהרי״ט בדרשות ׳צפנת פענח׳ שלו ריש פרשת ויקרא תמה על הרמב״ם ממקרא מלא (דברים יב:ל) ׳פן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני׳. וקושיא זו היא על דרך פירוש הראב״ע והרמב״ן שם, שפירשו ׳אעשה כן גם אני לה׳ יתעלה׳, אבל המזרחי שם ביאר בשיטת רש״י שפירושו ׳ואעשה כן גם אני לאלהיהם׳, וכן נראה שיטת הרמב״ם בהל׳ עבודה זרה (ב:ג), וא״כ לק״מ, אבל במו״נ (ג:מה) ביאר כהרמב״ן וצ״ב. וראה מה שכ׳ בזה הר״ק כהנא בס׳ הזכרון להריטב״א שבמהדורתו (עמ׳ יט-כג).
אמנם לאור המבואר ברבנו ששבח הוא להקדיש לשמים דברים המיועדים לחולי חולין, יתכן שכן היא שיטת הרמב״ם אודות עבודת הקרבנות, שכל כה״ג אין זה גנאי אלא שבח וענין נכבד שמסרו לשמים את דרכי עבודת האלילים, כמראות הצובאות. והפסוק שהביא המהרי״ט מתייחס לדרך העבודה המפורטת שהיתה נהוגה אצלם, שבזה העיקר הוא להרחיק מע״ז ולא להדמות אליה. והשוה מש״כ לעיל פר׳ ויצא (כח:יח) בענין המצבה אשר שנא ה׳. כמו״כ יתכן לפרש שהרמב״ם מחלק בין עניינים כללים שבעבודה שבהם מתדמים אנו בעבודתנו לעבודתם, לדברים פרטיים שבהם איננו מתדמים להם, וכן נראה מלשונו במו״נ (ג:מה) שכתב: ׳והכוונה כולה אחת, והיא, שלא נעבוד האלוה כדמות עבודותם החלוקות (=המפורטות) אשר היו עושים אותם לנעבדיהם. ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני – רצוני לומר שלא יעשו כן לאלוה לסיבה אשר אמר כי כל תועבת ה׳ אשר שנא אשו לאלוהיהם וגו׳ ׳. וראה מש״כ עוד בפר׳ יתרו (כ:כא) בהערה.
6. מב. ואלמלא כן צ״ל שהיו של זכוכית כמו שהזכיר הראב״ע וכדרך המראות של ימינו, והיה מושבן במשבצות של נחשת, וממשבצותיהן נעשו הכיור וכנו.
במראת הצבאת – לשון ראיה. פי׳ היה נתון בין אהל מועד ובין המזבח משוך מעט כלפי צפון כדי שתראנה אותו הנשים הצובאות1 ויהיה נזכר להם שמשם משקים את הסוטות כדכתיב בפרשת סוטה מים קדושים בכלי (במדבר ה׳:י״ז) חרס, ומתרגמינן מי כיור במאן דחסף.2 ולפי פר״ש במראת הצבאת – כמו ממראות בי״ת במקום מ״ם, דוגמא: והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח׳:ל״ב).3
אשר צבאו פתח אהל מועד – להתפלל ולשמוע תושבחותיו והלוליו של הקב״ה מפי הכהנים והלוים.
במראות הצובאות, "with the mirrors of the serving women." The word מראות is based on ראיה, "eyesight." The laver was placed between the entrance to the Tabernacle and the copper altar (the altar on which most sacrifices were offered) slightly north of center. It was placed there so that the women who had contributed their mirrors could see it from the section in the courtyard reserved for women. It would also serve as a reminder that women whose husbands suspected them of infidelity without having proof that could be presented at court, and who had denied the accusation, would have to drink "bitter" waters drawn from the water in the laver, and would risk their lives by doing so if they had lied. [Compare Numbers 5,1131.] According to Rashi, the prefix ב in the word במראות is to be understood as if it had been the letter מ, so that the word means: "from the (material) of which their mirrors was made of," i.e. polished copper. Exchanging the letter מ for the letter ב, is not unique. One example is found in Leviticus 8,32: והנותר בבשר ובלחם, "and whatever remains from the meat and from the bread.
אשר צבאו פתח אהל מועד, "who assembled at the entrance of the Tent of meeting." They did so in order to pray and recite the praises of the Almighty as near to the sacred compound as was allowable for ordinary Israelites who were ritually pure. They also wished to receive the blessings by the priests and Levites.
במראות הצובאות. היה נתון הכיור בין אהל מועד ובין המזבח (שמות ל:יח). משוך מעט כלפי צפון (???) כדי שתראינה אותו הנשיםא ויהי נזכר להם שמשם משקים הסוטות. כדכתי׳ מים קדושים בכלי חרש (במדבר ה:יז) ומתרגמינן מי כיור במאן דחסף. ונווסרוב במראותם. גן.
ד״א במראות הצובאות. וא״ת אמאי נעשה הכיור ממראות. ושמעת[י] מר׳ לפי כשהכהן היה מקריב קרבן אשה כגון יולדת או זבה. היה צריך להקריב לשמה (???). ולא היה רשאי לראותה בפניה שאסור להסתכל בנשים. ולכך נעשה ממראות כשהיה האשה עומדת אצלו היה רואה אותה מתוך הכיור ואז היה מקריב לשמה. ומ״מ לא היה מסתכל בה.
אומ׳ ר׳ דיש במדרש (עי׳ תנחומא פקודי ט) בשעה שאמ׳ לו הק׳ למשה לעשות הכיור אמ׳ איך אקח דבר זה שנשתמשו בו לדבר ערוה. ואמ׳ לו הק׳ אלו חביבין לי שעל ידם פרו ורבו במצרים שנ׳ תחת התפוח כו׳ (שיר השירים ח:ה). וקשי׳ לר׳ אמאי לא שאל משה גם מעגיל וכומז (ע״פ לעיל לה:כב, במדבר לא:נ) שהיו יותר מזוהמין איך אקבלם כו׳. ונ״ל דלא קשי׳ דאילו מראות בעינייהו הוו ולא נשתנו. אבל אלו נתכו עם שאר הזהב ולא היה ניכר ממה היו. לוי.
אבל מצאתי דלמה לא מאס בכומז. משום דלצניעותא נעשה כו׳.
א. בחזקוני כאן הוסיף תיבת ״הצובאות״, כמו הפסוק (שמואל א ב:כב) ״את הנשים הצובאות פתח אהל מועד.״
ב. לשון קבלת מוסר (עי׳ יחזקאל כג:מח).
במראות הצובאות – הכיור הי׳ נתון בין אהל מועד ומזבח, משוך מעט כלפי צפון כדי שיראוהו הנשים ויזכרו תמיד שמשקין משם הסוטה כדכתיב מים קדושים בכלי חרס ומתרגמינן מי כיור במן דחסף כדי שיווסרו ממראותיהם, ג״ן, ומה שהכיור נעשה ממראות הצובאות, מפני שהכהן שהי׳ מקריב קיני זבות ויולדות הי׳ צריך להקריבן לשמן ואסור לו להסתכל בפניהם לשידע לשם איזה יקריב והיתה עומדת אצלו ומביט הוא בכיור את פניה ומקריב לשמה, מרבי.
ובמדרש אמרו שאמר משה להקב״ה איך אעשה הכיור מדבר שנעשה בו עבירה והשיב לו הש״י חביבין אלו לפני מפני שעל ידיהן פרו ורבו כדכתיב תחת התפוח וגו׳ וכו׳, וקשה יותר הי״ל להקשות מעגיל וכומז וכיוצא שהיו יותר ראויין לתעבם, מרבי, ונ״ל דל״ק דהמראות נשארו בעין וניכר ונזכר התיעוב אבל הנך שנתנו בין זהב אחר ולא ניכר ממה הוא, לוי.
אבל מצאתי דלמא לא מאס בכומז משום דלצניעותא נעשה.
במראות הצובאות – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע. אמר לו הקב״ה: אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו׳, ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה. לשון רבינו שלמה.
והטעם במדרש הזה שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב: ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב), והביאו חח ונזם וטבעת וכומז (שמות ל״ה:כ״ב), והכומז כפי מדרשו (בבלי שבת ס״ד.): יותר נמאס. אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה. ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד. ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה, [שקראו אהל מועד,]א והוא בעצמו קבל מהן על פי הדיבר, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין.
ואנקלוס תירגם: דאתייאן לצלאה לתרע משכן זימנא. נוטים דבריו לדברי ר׳ אברהם שאמר שהיו הנשים האלה עובדות השם, וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות כל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות.
ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול, ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחדו אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו. וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן.
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא אולי מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
OF THE MIRRORS 'HATZOVOTH' (OF THE SERVING WOMEN). "The women of Israel possessed mirrors of brass which they used to look into when they adorned themselves, and even these they did not withhold [from donating to the Tabernacle]. But Moses was reluctant to accept them because they were made to arouse sensual desires. Said the Holy One, blessed be He, to Moses: 'These are dearer to Me than all [other donations], for by means of them the women raised many hosts in Egypt, etc. For this reason the laver was made from these mirrors, because it was used in order to bring peace between husband and wife; for it was out of this laver that they took the water which they give to drink to a woman who was warned by her husband not to meet a certain man privately and who had nevertheless associated with him."1 This is Rashi's language.
The meaning of this Midrash is that in the whole work of the Tabernacle they accepted ornaments from women, as it is written, And they came, both men and women… and brought nose-rings, and ear-rings, and signet-rings 'v'chumaz' (Shemot 35:22) — the chumaz, according to its Midrashic interpretation, being even more undesirable.2 There, however, all the donations became mixed together, whereas here they were to make one specific vessel purely from ornaments [i.e., the mirrors] which were made to arouse sensual desire. Therefore Moses did not consent at first [to accept them] until he was told to do so by the Almighty.
But I do not know how to explain according to this Midrash the phrase — that did service at the door of the Tent of Meeting — [since the Tent of Meeting had not yet been put up]. Perhaps it can be said that the women brought this donation to Moses' tent, which he called the Tent of Meeting (Shemot 33:7), and he himself received it from them by word of G-d, since the tent of the Tabernacle had not yet been made. Onkelos' translation, "women that came to pray at the door of the Tent of Meeting," accords approximately to the words of Rabbi Abraham ibn Ezra, who said that these women worshipped G-d, and turned away from the desires of this world and gave their mirrors as a donation, coming each day to the door of the Tent of Meeting to pray and to hear instruction about the commandments.
In line with the plain meaning of Scripture, it is also possible to say that Moses made the laver and its base for the mirrors of the women who came in a great crowd,3 and assembled at the door of the Tent of Meeting in order to give their mirrors in the generosity of their hearts. Now the brass of the mirrors was burnished brass,4 resplendent and very beautiful. It is for this reason that he set aside this brass from the beginning for the making of this vessel. Upon seeing this [that Moses accepted it from them], the women gathered and came in many hosts, all of them wanting to give their mirrors for the making of the whole laver and its base. It is also correct to explain that they had in mind right at the start to offer them for the laver because of its use in connection with the suspected adulteress [as explained above], and they accepted the law [of the suspected adulteress] upon themselves with joy, and offered to give all their mirrors.
The meaning of this Midrash is that in the whole work of the Tabernacle they accepted ornaments from women, as it is written, And they came, both men and women… and brought nose-rings, and ear-rings, and signet-rings 'v'chumaz' (Shemot 35:22) — the chumaz, according to its Midrashic interpretation, being even more undesirable.2 There, however, all the donations became mixed together, whereas here they were to make one specific vessel purely from ornaments [i.e., the mirrors] which were made to arouse sensual desire. Therefore Moses did not consent at first [to accept them] until he was told to do so by the Almighty.
But I do not know how to explain according to this Midrash the phrase — that did service at the door of the Tent of Meeting — [since the Tent of Meeting had not yet been put up]. Perhaps it can be said that the women brought this donation to Moses' tent, which he called the Tent of Meeting (Shemot 33:7), and he himself received it from them by word of G-d, since the tent of the Tabernacle had not yet been made. Onkelos' translation, "women that came to pray at the door of the Tent of Meeting," accords approximately to the words of Rabbi Abraham ibn Ezra, who said that these women worshipped G-d, and turned away from the desires of this world and gave their mirrors as a donation, coming each day to the door of the Tent of Meeting to pray and to hear instruction about the commandments.
In line with the plain meaning of Scripture, it is also possible to say that Moses made the laver and its base for the mirrors of the women who came in a great crowd,3 and assembled at the door of the Tent of Meeting in order to give their mirrors in the generosity of their hearts. Now the brass of the mirrors was burnished brass,4 resplendent and very beautiful. It is for this reason that he set aside this brass from the beginning for the making of this vessel. Upon seeing this [that Moses accepted it from them], the women gathered and came in many hosts, all of them wanting to give their mirrors for the making of the whole laver and its base. It is also correct to explain that they had in mind right at the start to offer them for the laver because of its use in connection with the suspected adulteress [as explained above], and they accepted the law [of the suspected adulteress] upon themselves with joy, and offered to give all their mirrors.
1. Numbers 5:17-24.
2. In Shabbath 64, the chumaz is explained as an ornament worn by women on their pudendum.
3. Ramban thus interprets the word tzavu as being from the root tzava (a host). Of the mirrors 'hatzovoth' would thus mean "of the mirrors of the hosts of women" who assembled at the door of the Tent of Meeting.
4. Ezekiel 1:7.
במראות הצובאות – היו מראות אלה של נחשת קלל מוצהב מאד והיו ראוי שיזכרם למעלה בכלל נדבת הנשים עם חח ונזם וטבעת וכומז, אבל התכשיטים ההם היו של זהב ולא רצה לערב עמהם המראות שהיו נחשת ולכך הזכירם בפני עצמן, ועוד לטעם אחר כי נדבת זהב נתערבה כלה במלאכת המשכן אבל המראות נעשה מהם כלי מיוחד בפני עצמו והוא הכיור, ומן הטעם הזה דרשו רז״ל שהיה משה רבינו מואס במראות מפני שעשויות ליצר הרע אמר לו הקב״ה אלו חביבים לפני מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, ולא דרשו כן בכומז כמו שדרשו במראות והיה לו למשה רבינו ע״ה למאוס בו ביותר אבל הענין כי שם נתערבה כל הנדבה וכאן נעשה כלי מיוחד מן המראות ולכך הוקשה לו למשה עד שאמר לו הקב״ה אלו חביבים מן הכל, וכבר ידעת כי הכיור הנעשה מן המראות היה לשום שלום בין איש לאשתו שמשם היו נוטלין מים להשקות לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה.
והחכם ר׳ אברהם ז״ל פירש כי הנשים האלה שהתנדבו המראות היו פרושות וסרות מתאוות העולם והיו עובדות הש״י ונתנו מראותיהן נדבה. ומה שאמר אשר צבאו פתח אהל מועד כי היו בהן צבאות רבות באות בכל יום ויום פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע, וזהו שתרגם אונקלוס דאתיין לצלאה לתרע משכן זמנא. וענין אהל מועד שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל מועד שקראו משה אהל מועד כענין שכתוב (שמות ל״ג:ז׳) ומשה יקח את האהל וקרא לו אהל מועד, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין.
במראות הצובאות, "from the assembled piles of mirrors." These mirrors were made of highly polished copper, extremely shiny. They should really have been included above in the donations of copper for the Tabernacle or with the list of jewelry donated by the women (35,22). Seeing that the jewelry mentioned there was made of gold, the Torah did not want to lump those contributions with the objects made from copper. Gifts made of gold were used in the construction of the actual Tabernacle, without distinction as to where the gold originated. These mirrors, however, became the material from which a special vessel was made, the basin from which the priests were washed. In fact this is the reason why Moses was first appalled (Tanchuma Pekudey 9) that mirrors which had previously been used to arouse the carnal instincts of the husbands of the Jewish women should become the vessels from which the priests washed themselves, i.e. "purified" themselves prior to performing their sacred duties. When God became aware of Moses' negative attitude towards these mirrors, He reputedly told him that these mirrors were especially dear to Him, more so than any of the other objects which had been donated. Had it not been for these mirrors, which the women used to make themselves attractive to their husbands when these returned from hard work exhausted, there would not now have been a sufficient number of Israelites to have qualified for the revelation at Mount Sinai, for receiving the Tablets, and the Torah. This is all reflected in the peculiar adjective צובאות", " i.e. it was because of these mirrors that the women managed to raise armies, צבאות, of Jews.
You are already aware that a principal function of the basin was the establishing of domestic harmony between man and wife, seeing that in the event a husband had suspected his wife of infidelity and she had denied it she would be given water to drink which came from this basin as a result of which her innocence could be established (Numbers 5,17).
You are already aware that a principal function of the basin was the establishing of domestic harmony between man and wife, seeing that in the event a husband had suspected his wife of infidelity and she had denied it she would be given water to drink which came from this basin as a result of which her innocence could be established (Numbers 5,17).
Rabbi Avraham Ibn Ezra holds that the women who donated these mirrors were not the average Jewish women, but women who had become very pious and no longer experienced a tendency to enjoy the physical attractions of this world. They had already devoted themselves exclusively to the service of the Lord. Hence, seeing they had no use for mirrors to beautify themselves, they donated them for the Tabernacle. When the Torah testifies אשר צבאו פתח אהל מועד,"who had come in droves to the entrance of the Tent of Meeting," this is a reference to these women (not the mirrors) who flocked daily to he entrance of the Tabernacle to pray there and to hear words of Torah.
This is also the way Onkelos translates the verse when he wrote דאתין לצלאה בתרע משכן זמנא, "who came to pray at the gate of the Tabernacle at times."
The reason the Torah speaks of אהל מועד at a time when the Tabernacle had not yet been built, is that the women considered Moses as the אהל מועד ever since he had taken his tent and put it outside the encampment of the Israelites in order to be able to communicate there with the Lord. Seeing that the Torah had described Moses' tent as אהל מועד (33:7), the Torah did so again. The meaning of the verse is that the women brought the mirrors to Moses.
This is also the way Onkelos translates the verse when he wrote דאתין לצלאה בתרע משכן זמנא, "who came to pray at the gate of the Tabernacle at times."
The reason the Torah speaks of אהל מועד at a time when the Tabernacle had not yet been built, is that the women considered Moses as the אהל מועד ever since he had taken his tent and put it outside the encampment of the Israelites in order to be able to communicate there with the Lord. Seeing that the Torah had described Moses' tent as אהל מועד (33:7), the Torah did so again. The meaning of the verse is that the women brought the mirrors to Moses.
במראות הצובאות – שהיה נתון בין אהל מועד ובין המזבח. משוך מעט כלפי צפון כדי שתראינה הנשים הבאים ויהיה נזכר להם שמשם משקים את הסוטות כדכתיב מים קדושים בכלי חרס ומתרגמינן מי כיור במאנא דחסף ונאסרו במראיתם.
במראות הצובאות – כדי שיראו אותו הנשים לכך היה נתון בין אהל מועד למזבח משוך כלפי צפון ויראו משם סוטה שותה ונוסרו על ידי כן.
במראות הצובאות, "with the mirrors of the serving women." (Women chastely performing tasks near the entrance of the Tabernacle) Moses wished that the women could observe how their mirrors donated for the construction of the Tabernacle had been used as a polished cover for the altar situated in front of the entrance to the Tabernacle. This was next to the washbasin for the priests from which they washed their hands and feet, and from the waters contained therein that a woman suspected of infidelity, Sotah would be made to drink in order to prove that she was innocent of that sin.
במראות הצובאות – שהיה נתון בין אהל מועד למזבח משוך קימעא כלפי הצפון כדי שיראו הנשי׳ אותו ויכירו שמשם סוטה שותה מים קדושים בכלי חרס ומתרגם מי כיור במאן דחסף ויוסרו הנשים על ידי כן.
במראות הצובאות – פירש״י במראות ממש וכו׳. ומה שפיר׳ שהי׳ משה מואס בהם אע״פ שקבל מידם רומז (כומז. כצ״ל) שהוא מאוס יותר מזה פי׳ הרמב״ן התם נתערבה כל הנדבה אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא הי׳ רוצה לקבל עד שנאמר לו מפי הגבורה. וכתב עוד הרמב״ן ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד ואולי ר״ל שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד והוא עצמו קיבל מהם על פי הדבור כי אהל המשכן לא נעשה עדיין. ואונקלוס תרגם דאיתיאן לצלאה לתרע משכן זמנא. נוטים דבריו לדברי ר׳ אברהם שאמר שהיו הנשים האלה עובדות השם וסרו מתאוות העולם ונתנו מראותיהן נדבה ובאות כל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. ויתכן עוד לפרש שיעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר בא מהם צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן והי׳ נחשת קלל ויפה ועל כן יחדו אותו לכלי הזה.
וי״מ: במראות הצובאות לא אעשייתו קאי אלא אמקום נתינתו שנתן אותו מהלאה ולמזבח לצד צפון כדי שיראו אותו הנשים הצובאות אל פתח אוהל מועד ויתנו אל לבן השקאת הסוטה שהיא ממימיו.
וי״מ: דלכך נעשה הכיור ממראות לפי שכן המקריב קרבנה של אשה הי׳ צריך להקריבו לשמה ואסור להסתכל בפניה ולכך נעשה הכיור כמו מראה והאשה עומדת אצל הכיור ומסתכלת בו והכהן מסתכל בכיור ומכירה ומקריב קרבנה לשמה:
במראות הצובאות, "using the mirrors of the legions." Rashi explains that the expression is to be understood literally. As to his comment that Moses was first appalled at the thought of using them for sacred purposes, this does not refer to the mirrors, but to the jewelry described as כומז, seeing that this jewelry is worn on the private parts of a woman's body.
Nachmanides explains that there (when the כומז is mentioned) this was one of a number of types of jewelry which the women donated for the use in building the Tabernacle (35,22) He therefore fails to understand how such jewelry could have been described as piling up at the entrance of the Tent of Meeting. Perhaps what is meant is that the women brought this jewelry to the tent of Moses [still outside the boundaries of the Israelites' camp at that time, and appropriately called "tent of meeting." Ed.] Moses personally accepted this only at the express command of God. At that time there was no Tabernacle, i.e. the Tabernacle whose alternate name was אהל מועד. [i.e. after the reconciliation between God and His people, it became known as such, as God's Presence again was manifest within the camp. Ed.]
Onkelos translates the words above as דאתין לצלאה בתרע משכן זמנא, "the women brought the mirrors (in a manner corresponding to their modesty) to the side of the entrance of Tabernacle." His words tend to agree with those of Ibn Ezra who describes the women who gave up their mirrors as doing so from a sense of piety, preferring to come to the Tabernacle daily to offer prayers there or near there to admiring their reflection in a mirror..
It is also possible to understand the whole verse to mean that the basin and the stand supporting it, was constructed of the mirrors which the women had contributed in masses, הצובאות. These mirrors were made of polished copper and as such singularly suited for the purpose for which they were donated.
Still other commentators understand the words מראות הצובאות not as referring to the "what" these mirrors were made of, but to the location. The women, who were not normally admitted to the courtyard of the Tabernacle, and who were anxious to observe some procedures, such as the woman suspected of infidelity drinking the מים המאררים, the waters designed to reveal her guilt or innocence, wanted to watch the proceedings by means of the mirrors reflecting same over a distance.
Still another explanation understands that the basin was constructed from these mirrors as those priests who offered sacrifices on behalf of women had to be conscious of doing so on their behalf. By looking at the material this basin was made of, they would be stimulated to keep their donors, i.e. women, in mind. It was forbidden for the priests to look directly at the faces of the women on whose behalf they offered their sacrifices, both mandatory ones and voluntary ones. The woman would stand fairly close to the basin, and her image would be reflected in the mirror-like polish of the copper basin. This would enable the priest to obtain a visual image of the woman on whose behalf he was performing his task, so that he could do so with the proper concentration on the donor personally.
במראות הצובאות – פרש״י במראות ממש כו׳, ומה שפי׳ שהיה משה מואס בהם, אע״פ שקבל מידם כומז שהוא מאוס יותר מזה.
וי״מ במראות הצובאות – לאו אעשייתו קאי אלא אמקום נתינתו שנתן אותו מהלאה למזבח לצד צפון, כדי שיראו אותו נשים הצובאות אל פתח אהל מועד, ויתנו אל לבן השקאת הסוטה שהוא ממימיו.
וי״מ דלכך נעשה הכיור ממראות לפי שכהן המקריב את קרבנה של אשה היה צריך להקריבה לשמה, ואסור להסתכל בפניה, ולכך נעשה הכיור כמו מראה הנשים עומדת אצל הכיור ומסתכלת בו והכהן מסתכל בכיור ומכירה (ומכיר). וי״מ דלכך הקפיד משה במראות הצובאות שהוא על הכיור בין ההיכל ובין המזבח, ופתח ההיכל היה פתוח וכשנכנס כהן גדול לפנים ועובד העבודה הוא בתוך המראות וישראל שהיו בעזרה רואין כל עבודת כהן שעושה, על ידי המראות וכאלו היה לפנים, ומאי אהני הך דכתיב (ויקרא ט״ז י״ז) וכל אדם [לא יהיה באהל מועד] בבואו לכפר בקדש, כיון שהיו רואים אותו ודמותו ועבודתו תוך המראות, ולכך הקפיד משה. וי״מ לכך הקפיד משה, לפי שממנו היו הכהנים מקדשים ידיהם ורגליהם ושוחים לתת ידיהם על רגליהם, ונראה כאלו היו משתחוים לבבואה שלהם ולדמותם הנראית תוך המראות.
ויעש את הכיור נחֹשת ואת כנו נחֹשת במראֹת הצֹבאֹת אשר צבאו פתח אהל מועד – הנה אלו המראות היו מנחושת, והיה מלוטש באופן שהיו רואות בהן תמונתן כמשפט המראה, והנשים ישתמשו בהן לקשט עצמן לראות אם תיקון ראשן הוא כפי הראוי. והוא מבואר שאלו המראות היו מנחושת מזוקק, כדי שיִשְׁלַם בו הֶרְשֵׁם התמונה. וכבר נתקבצו צבא מהם להתנדב אלו המראות, לפי שלא היה להם נחושת אחֵר להשלים המלאכה. וזה מורה על הפלגת נדבת ליבן להביא המצטרך לזאת המלאכה. ואולם אמר ׳במראֹת הצֹבאֹת׳, כי תמונת הכיור וכנו עשה בנחושת ההוא על צד מה שיֵאָמֵר שהצורה היא בחומר, וזה הוא אחד מן הדרכים שיֵאָמֵר בהם שדָבָר בְּדָבָר, כמו שזכר הפילוסוף בספר השמע. או תהיה אות הבי״ת תמורת מ״ם, והרצון בו שהוא עשה הכיור וכנו ממראות הצובאות, וכבר מנו מזה המין בעלי הלשון הרבה.
במראת הצבאת – שלא היה בכלל נחשת התנופה, כמו שמבואר בפרשת פקודי, באמרו ״ויעש בה״ וגו׳ (ל״ח:ל׳-ל״א), ולא הזכיר כיור וכנו בכלל הנעשים ממנה.
אשר צבאו פתח אהל מועד – לשמוע דברי אלהים חיים, כאמרו ״והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד״ (שמות ל״ג:ז׳). ואותן הנשים מאסו עניני תכשיטיהן, והקדישו מראותיהן להורות שאינן צריכות עוד להן.
במראות הצובאות, this was not included in the נחושת התנופה, “copper for the waving,” as explained in verse 30 of this chapter in Parshat Pekudey. The copper basin and its stand are mentioned as having been constructed from the amount of copper representing these mirrors.
אשר צבאו פתח אהל מועד, approaching this holy domain was intended to show that they wanted to hear the words of the living God. That this was an acceptable practice is already documented in 33,7 והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד, “anyone who wanted to seek out the Lord would go out to the Tent of Meeting.” The women who had donated these mirrors indicated that they had overcome their sense of vanity, they considered jewelry and the need for it a human weakness. Moreover, they knew that the time when these mirrors had been of constructive use was past.
בנות ישראל היו בידן מראות שרואות כו׳. והא דכתיב ״אשר צבאו פתח אהל מועד״, יראה שרוצה לומר כי צבא גדול של אותם הנשים הביאו למשכן, וזה נקרא, ״אשר צבאו״:
ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות – פירש״י שהכיור נעשה מן מראות הנשים כו׳, ויש ב׳ טעמים בדבר למה נעשה הכיור מן מראות של הנשים טעם אחד הוא, לפי שמן הכיור היו משקין הסוטות על כן היו הנשים מסייעים בעשיית הכיור להודיע כי המה בחזקת כשרות ורוצים בבדיקת הכיור אחר שיודעים בעצמם כי צנועות המה, ונתנו דווקא נחושת לפי שנאמר (ירמיהו ג׳:ג׳) ומצח אשה זונה היה לך. וכתיב (ישעיהו מ״ח:ד׳) ומצחך נחושה. וידוע שאין קטיגור נעשה סניגור לכך נתנו נחושת כי בזה הורו שלא היתה מצחם נחושה. טעם ב׳ הוא, שהמראות הם כמים של כיור המראים פנים לפנים כמו כן המראות מראים פנים לפנים כי כמו שהמראות מגידין לה אם היא יפת תואר או כעורה כך מי הכיור מגידין ומפרסמים אם זנתה או לא ואם היא כשירה במעשיה.
ונראה שנקט הצובאות כי הנשים העמידו צבאות רבות במצרים, והיו אומרים כסבורים שלא שלטו בהם המצרים שהרי בעליהן היו מעונים בעבודת פרך הממעטת הפריה ורביה ובודאי מן המצרים נתעברו, על כן רצו לגלות צדקתן, כי בעבור שהעמידו צבאות רבות על כן הוצרכו לגלות טהרתם והביאו אותן מראות שעל ידיהם העמידו אותן הצבאות כדי לעשות מהם הכיור, כאילו אמרו הביטו וראו ובחנונו בזאת אם העמדנו אותן צבאות בטהרה או לא כי הכיור נעשה לבודקן כסוטות ואמר אשר צבאו פתח אהל מועד. ועדיין האהל מועד לא נעשה ע״כ פירשו שזה אהל מועד של משה עיין בראב״ע, וכן ברבינו בחיי. ולי נראה שמדבר הכל בצניעות הנשים כמ״ש (בראשית י״ח:ח׳) הנה באהל. פירש״י צנועה היא, כך אותן צבאות שהעמידו צבאו פתח אהל מועד רצה לומר באהל שלהם ומה שנקט פתח לפי שנאמר בזונה ותשב בפתח עינים (שם ל״ח:י״ד) על כן אמר בצניעות פתח אהל. ונקט מועד כי שם נועדו יחדיו עם בעליהן אשר היו כל היום בשדות כי לשון מועד הוא, הבאים ממקום אחר להתוועד במקום זה.
שעשוים ליצר הרע כו׳. ואם תאמר והא כומז שהוא דפוס של בית הרחם שהוא מיאוס ביותר למה לא היה משה מואס בו. וי״ל דגבי כומז כתיב שהביאו גם חח ונזם וטבעת בהדי כומז ואחר כך התיכן ביחד באש והיה הכומז בטל ביניהם אבל הכא לא הביאו שום נחושת יותר אלא מראות הצובאות. ועי״ל דכומז היתה כדי לבטל היצר הרע כלומר כדי למנוע שלא יוכל לבא לידי זימה אבל ע״י המראות באים לידי זימה מ״ה היה מואס בהן:
א״ל הקב״ה קבל. ר״ל תקבלם:
ומשדלתו בדברים כו׳. פיתוי דברים דתרגום כי יפתה ארי ישדל:
וזהו שנא׳ במראות הצובאות כו׳. כלומר הצובאות ל׳ צבאות וכך משמע הפסוק באותן מראות אשר באו מהן צבאות צבאות רבות:
למי שקנא לה בעלה ונסתרה כו׳. כלומר מי שמקנא לאשה בודקה באותן מים המאררים כדכתיב לקמן בפ׳ נשא:
וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא כו׳. כלומר אונקלוס תרגם נמי שמראות הן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטין וכן תרגום על והגליונים מחזייתא והגליונים בודאי הם מראות המתקשטין בהם הנשים:
להביא נדבתן. כלומר צבאו לשון צבא שמתקבצין יחד ולמה קבצו יחד ומפרש שקבצו להביא נדבתן אל פתח אהל מועד:
Their purpose is to incite the evil inclination ... You might ask: The כומז, which is in the shape of the woman's private parts, is even more repulsive. [Yet, Moshe readily accepted the כומז .] Why did Moshe not find it repulsive? The answer is: About the כומז it is written that the women brought it together with bracelets, nose-rings and fingerrings. Then it was all melted down together by fire, and the כומז became nullified among them. Here, however, they did not bring any copper other than the mirrors. An alternative answer: The כומז is for nullifying the evil inclination. I.e., it [guards the private parts and] prevents from coming to lewdness. But the mirrors facilitate lewdness, so Moshe found them repulsive.
God said to him: Accept. Meaning: you should accept them.
Entice him (ומשדלתו) with words. ומשדלתו means verbal seducement, for Onkelos translates (22:15) כי יפתה [as ארי ישדל .]
That is the intent of what is said: "By the mirrors of the צובאות " ... I.e., הצובאות comes from צבאות (hosts). במראות הצובאות conveys: with the mirrors from which very many hosts came.
Whose husband expressed jealousy and she nevertheless concealed herself ... I.e., he who expresses jealousy to his wife then tests her with these cursing waters, as written in Bamidbar 5:17.
Onkelos also translates it this way: במחזית of the women ... I.e., also Onkelos translates מראות to mean mirrors used by women for adorning themselves. For he translates והגליונים as מחזייתא, and והגליונים are surely mirrors used by women for adorning themselves.
To bring their contribution. Rashi means as follows: the word צבאו comes from צבא (host). I.e., people gathering together. And [this raises the question:] why did he gather them together? Thus Rashi explains: to bring their contribution to the entrance of the Tent of Meeting.
במראת – בנות ישראל היו בידן מראות מנחושת קלל ממורט, שרואות עצמן בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, ותדע לך שהן מראות ממש, שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו׳ ויעש בה וגו׳ (לקמן כ״ט-ל׳), וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחושת של כיור מנחושת התנופה. והנה אמר במראת בבי״ת ולא ממראת, לפי שיש הבדל דק בין שמוש הבי״ת לשמוש המ״ם בענין זה, כי המ״ם ישמש על הגבול שממנו התחיל הדבר להתפעל, והבי״ת על הגבול אשר בו התפעל, ופעמים שההוראה בהם אחת, אלא שהבחינות נבדלות, יתכן לומר והנותר מבשר ומלחם, בבחינת הבשר והלחם אשר מהם נשאר, ויתכן ג״כ לומר והנותר בבשר ובלחם, על הבשר והלחם הנשאר, וכן כאן בבחינת התמונה אשר היתה לכלים טרם נשתנו ונעשו כיור יאמר ממראת הצבאת, ובבחינת התמונה שלהם בעודם מקבלים השנוי, יאמר במראת הצבאת, ולכן אילו אמר ממראת היה אפשר לומר שלא שם בו כל המראות אלא מקצתן והותר מהן, לכך נאמר במראות לומר שמכלם נעשה הכיור וכנו:
הצבאת – לשון אסיפה, שהיו נאספות ובאות צבאות צבאות לתת מראותיהן, להעשות בהן כל הכיור וכנו, כי התנדבו בשמחה לעבודת ה׳:
פתח אהל מועד – לא נעשה עדיין אוהל המשכן, אולי על אוהל משה ידבר שקראו אוהל מועד, ואמר שלשם הביאו נדבותיהן והוא קבל מהן:
במראות הצובאות אשר צבאו – להמפרשים מלת צבא כאן ענין אסיפה וקבוץ, וטעם מראות הצובאות מראות הנשים הנקבצות, אשר צבאו כלומר אשר התאספו; ולדבריהם לשון קטיעא במקרא, כי לא הוזכר לא נשים, ולא לתכלית מה התאספו, אם להביא נדבותיהן אלה או להתפלל שמה (ערש״י ואונקלס); ונ״ל שמלת צבא כאן ענינו תפארת וקשוט הדר ויקר (פראכט, צירדע), כמו גאון כל צבי (ישעיהו כ״ז), צבי תפארתו, (שם כ״ח) ומזה (ירמיהו ג׳) ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים דתרגומו אחסנת תושבחת עממיא, ולזה נקרא מין איל ליפיו ולהדרו צבא, בצבאות או באילות השדה (גאצעללע) וכפי׳ (חולין ס׳) וכל צבאם, צביונם, לשון יופי כמ״ש התוס׳ שם. וקרוב לכוונה זו הונח עליו ית׳ שם צבאות, וכלשון מכדרשב״י (זהר בראשית ד׳ ו׳) צבאות איהו אות הוא בכל חיילין דידיה רשים הוא ורב מכלא (אללעראויסגעצייכנעטסטע, אללער- פאָללקאָממענסטע), כי המראות היו מנחשת מזוקק מאד עד שיכלו הנשים לראות מתוכן את תמונתן, כאשר ישתמשו הנשים בכמו אלה להתקשט ולתקן ראשם, הנה לשיתרשמו בהם רשמי תמונות היותר דקות, היו צריכים להיות מנחשת קלל מלוטש ומזוקק מאד, וליוקר הדר תפארתם נקראו בשם מראות צובאות (גלאנצפאָללעשפיגעלן); ולהורות כי רק מנחושת המזוקק מאד נעשה הכיור עם כנו, ולא נתערב בו מנחושת אחר המקלקל תפארת מראיתו אמר במראות בבי״ת, כי אם אמר ממראות, הי׳ משמעותו ממקצתן (ע׳ רמ״ד); ואחר שנעשה הכיור עם כנו רק מנחשת המזוקק מאד, היו שני הכלים האלה ג״כ יקרים מאד בהוד תפארתם והיו לתכשיט גדול בפתח או״המ, ועז״א אשר צבאו פתח אוה״מ כלומר אשר היו ליפות ולהדר את פתח אה״מ (פערהערר- ליכטען דען איינגאנג), ובזה נתיישב לשון המקרא על מכונו. ומצאתי בשם רקנ״ט פ׳ ויקרא, שנעשה הכיור ממראות הצובאות כדי שהכהן המקריב קרבן נשים מסתכל בכיור ורואה בו פרצוף האשה המביאה כדי שלא יסיח דעתו מבעל הקרבן.
במראות הצובאות – נחשת המראות היה נחשת קלל וממורט יותר משאר נחשת, לפיכך בחר לעשות ממנו הכיור (דון יצחק).
הצבאות אשר צבאו – אולי הכוונה על דרך יבא לצבא צבא, לעבוד עבודה באהל מועד {במדבר ד׳:כ״ג}, וכן הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו {איוב ז׳:א׳}, זמן קבוע לעבוד עבודה ליום אחד או ליומים או לאיזה זמן שיהיה. והנה קצת הנשים קבעו לעצמן חק ללכת פתח אהל משה (שהיה נקרא אהל מועד (למעלה ל״ג:ז׳), ושם היו הכל מביאים תרומתם, עיין למעלה ל״ו:ג׳) לעשות מלאכה בתרומת הקדש, כגון לטוות את העזים או מלאכה אחרת, והן נתנו מראותיהן, וכן הצובאות דבני עלי (שמואל א ב׳:כ״ב) היו מביאות קרבן ומתעכבות שם יום אחד או יומים נעצרות לפני ה׳ (כאמור בדואג, שמ״א כ״א:ח׳).
במראת הצבאת – ציור רעיון באופן מוחשי באמצעות חומר המתאים לאותו רעיון, מובעת על ידי הצירוף ״עשה ב־״. כך (לעיל לא, ד): ״לחשב מחשבת לעשות בזהב״ וגו׳. אשר על כן, מכיון שנאמר כאן: ״ויעש את הכיור וגו׳ במראת״ וגו׳, נמצא שהצורה והמטרה של החומר שממנו נעשה הכיור, אינן נופלות בחשיבותן לגבי הרעיון המומחש, מאשר החומר עצמו.
הלא דבר גדול הוא, שכלי השרת המיועד לקידוש ידים ורגלים – הווי אומר, לקידוש המעשים והשאיפות (עיין פירוש לעיל ל, יז) – נעשה ממראות. תכליתה של המראה היא להבליט את מראהו החושי־גופני של האדם, כדבר שיש להתבונן בו במיוחד. נמצא שהֶרְגֵשׁ החושים הטבוע בהווייה האנושית הגופנית, לא רק שאינו מופקע מההתקדשות הבאה מהמקדש אלא הוא דווקא הדבר הראשון והעיקרי להתקדשות זו. ולא עוד אלא שהבחינה של המהות האנושית המאפשרת את חירותה המוסרית של השאיפה לקדושה, היא ביסודה הרגש החושים. הבנה זו בענין הכיור בולטת באופן משמעותי בפרשת הסוטה (עיין פירוש, במדבר ה, יז).
ושמא פירוש הביטוי ״במראת הצבאת״ הוא, שמראות הנחושת אפילו לא הותכו, אלא הכיור נעשה מהמראות באופן שצורתן נותרה כמעט ללא שינוי, וניתן היה עדיין להכירה. בדרך כלל אין להשתמש בכלי הדיוט למלאכת גבוה ללא שינוי צורה. אולם נראה שכאן היה יוצא מן הכלל, בשל הרעיון המוסרי העמוק שיבוא בכך לידי ביטוי. עיין אליה רבה על אורח חיים (סי׳ קמז, א ס״ק ד).
במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד: עיין פירוש רש״י ורמב״ן. והרמב״ן הוסיף להסביר מדוע בחרו לעשות במראותיהן כיור וכנו משום מי סוטה1. וצריך לומר שכבר נאמרה וידעו פרשת סוטה2. ועדיין קשה כפל לשון ״אשר צבאו״, ומה מקרא חסר ׳הצובאות פתח אהל מועד׳3.
ונראה ע״פ מאמרם בברכות (יז,א) ׳הני נשי במאי קא זכיין... ובאתנויי גברייהו בי מדרשא׳. ובפרשת בלק (כד,ו) על הפסוק ״כנחלים נטיו״ נתבאר יותר זכות הנשים להביא התלמידים ללימודן ע״י שהן מספיקות אותם. ועל כן בזכות מרים ירד הבאר, שהוא מקוה טהרה המביא לידי קדושה, כמו נשים שמביאות את אחרים לידי קדושת תורה ועבודה, ומשום זה אמרו במו״ק (כח,א) ׳למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר, מה פרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת׳, ופרה אין בה קדושה4 אלא טהרה שמביאה לידי קדושה, כך מרים הצדקת היתה צדקתה להביא אחרים לתלמוד תורה, ולימדה את אחרות לידי כך. ועיין ספר ויקרא (ז,יט) מה שכתבתי שם, על כן בחרו את הכיור וכנו שמביאין לידי קדושת עבודה.
ועוד יש הוספה בכיור וכנו שהביאו גם לידי קדושת התורה, שהרי משה רבינו שהיה נכנס באהל מועד5 לא לבש בגדי כהונה, כידוע בתענית (יא,ב)6, ומ״מ היה מחויב ברחיצה כמבואר להלן (מ,לא) ״ורחצו משה ואהרן ממנו״, וכמו שכתבתי לעיל (ל,כא) שהבא לאהל מועד אפילו בלי צורך עבודה טעון קידוש ידים ורגלים, כדתנן בכלים פ״א7, ומשה רבינו כשנכנס לאהל מועד תדיר הוא רק לתלמוד תורה שהיה אור המנורה מועיל שם, כמו שכתבתי לעיל בכמה מקומות8, משום הכי אותן הנשים שזכו במצוה זו לאתנויי אינשי בי מדרשא זכו לעצמן לעשות במראותיהן כיור וכנו9.
ונמצא פירוש ״במראות הצובאות״ – הנשים הללו שכינו עצמן במעשיהן להקרא בשם ״הצובאות״10, ומפרש המקרא את מי הצביאו11 – ״אשר צבאו פתח אהל מועד״ התלמידים שצבאו תמיד פתח אהל מועד12, שהרי היתה ישיבה לפני אהל משה עד שלא הוקם המשכן שנקרא ״אהל מועד״13, או לפני המשכן אח״כ, והמה הנשים סייעו שיצבאו ע״י שהכינו כל צרכיהם, משום הכי נקראו ״הנשים הצובאות״.
1. רש״י הביא כן בפירושו, וז״ל: ונעשה (דוקא) הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה ונסתרה. וגם הרמב״ן בסוף דבריו כתב: וגם נכון הוא שיתכוונו בכך מתחילה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהן בשמחה, והתנדבו לתת בו כל מראותיהן.
2. במסגרת ׳כלליה דקדוקיה ופרטיה שנאמרו למשה בסיני׳ (זבחים קטו,ב), אע״פ שהפרשה כתובה רק בחומש במדבר (פרשת נשא). אלא, אליבא דר״ע ש׳כלליה ופרטיה נאמרו מסיני׳ ברור כי פרשת סוטה כבר נאמרה למשה בע״פ בסיני, רק השאלה היא אם ׳ידעו׳ בני ישראל בזמן הקמת המשכן את אשר למד משה בהר סיני. אך לרבי ישמעאל שרק ׳כלליה נאמרו בסיני׳ לא ברור כלל אם משה עצמו שמע פרשה זו בסיני (כי שמא פרשת סוטה אינו מוגדרת ׳כללי התורה׳), או שמא רק במדבר סיני. יצויין כי היגד זה של רבינו קשור בסוגיא רחבת ידים אודות העברת תורה שבע״פ מסיני אל תורה שבכתב.
3. וברמב״ן יישב זאת, עיי״ש דבריו ׳ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט׳. ועיין גם בראב״ע.
4. קדושת קרבן, שהרי שחיטתה בחוץ.
5. כל אימת שירצה.
6. בסוגיית במה שימש משה בכל שבעת ימי המילואים.
7. משנה ט׳: ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים...
8. עיין ריש פרשת תצוה.
9. כלומר, בזכות זה שמסרו את נפשן על מצות תלמוד תורה של בניהן, זכו להשתתף במישרין במצות הכיור וכנו, שגם היא נועדה, בין היתר, להועיל לתורת משה רבינו בה עסק באהל מועד.
10. ונקראו ״צובאות״ הואיל ׳והצביאו׳ אחרים (גרמו להם להיאסף).
11. את מי הן האסיפו.
12. ולפי״ז ״צובאות״ כמו ׳מצביאות׳ – גרמו לכך שאחרים ׳יצבאו׳.
13. בעיה המועלית כאן בראשונים, שהרי עדיין לא הוקם המשכן א״כ מהו ״פתח אהל מועד״.
ויעש את הכיור נחושת כו׳ במראות הצובאות כו׳ – הנה בצוי כתיב ועשית כיור נחושת לרחצה ונתת שמה מים, ובעשיה לא כתוב לרחצה, רק להלן בפקודי ויתן בו מים לרחצה, זה מורה שכוון למדרש תנחומא, הובא ברש״י, שלא רצה משה לעשות ממראות הנשים ואמר לו השי״ת שיעשה מהן שדבר זה הביא שיפרו וירבו ב״י והיו גן נעול לבעליהן, ולכן מזה הכיור ישתו הסוטות ונקתה ונזרעה זרע, א״כ גילה לו שמהמים ישתו הסוטות ולא יהיו לרחצה לבד אך גם לשתיה, ולכן לא כתיב כאן לרחצה ודו״ק.
במראות הצובאות – מכאן דאע״פ שאין עושין מפות לס״ת מדברים שנעשו לצורך הדיוט, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי, שהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות1 (מג״א סי׳ קמ״ז ס״ק ה׳).
1. לפלא שלא העיר ממש״כ רש״י בשם מדרשים דבמכוון עשה הכיור מדבר זה לתכלית איזו כונה, יעו״ש, וא״כ אין ראיה מכאן, ולבד זה אפשר לפרוך ראיה זו לפי מה דקיי״ל (פסחים כ״ו.) קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, משום דדברים אלו אין בהם ממש ואין נחשבים למעשה, וא״כ לא היה בהם שמוש גמור בהדיוט. אך תמיהני שצריך לראיה זו בעוד שמפורש בתורה שהביאו חח ונזם לעבודת המקדש ועשו מהן כלי שרת, כנודע. ואולי אין כ״כ ראיה מחח ונזם שנעשה בהם שנוי עיקרי ע״י ההתוך.
הכל
(ט) וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּאַמָּֽה׃
He made the courtyard. For the southern side, southwards: the curtains for the courtyard were of twined linen, one hundred cubits.
[ח] 1ויעש את החצר, כיצד היה מעמיד את החצר, היה נותן עשרים אדנים של נחשת בצפון, ועשרים אדנים בדרום ועמוד בכל אחד ואחד בתוך, וטבעת קבועה באמצעותן והיה נותן את הקלעים במיתרים ובעמודים ותולה הטבעת באונקלי וכורך בה את הקלע ובין עמוד לעמוד חמש אמות ופתח החצר עשרים אמה, ומסך שער החצר הוא פרכת החצר. (לקח טוב)
1. ראה תו״ש תרומה פכ״ז אות מט מברייתא דמלאכת המשכן ולגירסת בעל הלק״ט יש הרבה שינוים עיי״ש בבאור.
He made the enclosure (for the Mishkan). On the south side the curtains for the enclosure were made of fine, twined linen, one hundred cubits long.
ועבד ית דרתה לסיטרה דרומיהא מן דרומה ווילון לדרתהב בוץ שזי[ר] מאה אמין באמתהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דרומיה״) גם נוסח חילופי: ״{דרו}מה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ווילון לדרתה״) גם נוסח חילופי: ״וולוות דר׳ ״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין באמתה״) גם נוסח חילופי: ״אומין באומתה״.
And he made the court; on the southern side, the curtains of the court (made he) with fine linen, a hundred cubits,
(ט-יד) הַגִּנָּה וְהַקַּרְפָּף, שֶׁהֵן שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, הַמֻּקֶּפֶת גָּדֵר גָּבֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ בְּשַׁבָּת. מִנָּא הָנֵּי מִלֵּי. אֲמַר רַב יְהוּדָה, אֲמַר קְרָא (לעיל כ״ז:י״ח) ״אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים״, אָמְרָה תּוֹרָה, טֹל חֲמִשִּׁים וּסְבֹב חֲמִשִּׁים. פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב. אֲמַר אַבַּיֵּי, הַעֲמֵד הַמִּשְׁכָּן עַל שְׂפַת (עֶשְׂרִים) [חֲמִשִּׁים], כְּדֵי שֶׁיְּהֵא חֲמִשִּׁים אַמָּה לְפָנָיו וְעֶשְׂרִים אַמָּה לְכָל רוּחַ וָרוּחַ.
אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה. מִנָּא הָנֵּי מִלֵּי אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר קְרָא (שם) ״אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים״, אָמְרָה תּוֹרָה, בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה מְדֹד. הַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לִטֹּל חֲמִשִּׁים וְלִסְבֹּב חֲמִשִּׁים. אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״חֲמִשִּׁים (וַ)חֲמִשִּׁים״, מַאי ״[חֲמִשִּׁים] בַּחֲמִשִּׁים״, שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.
וַצַנַעַ אַלסַרַאדִקַ מִן גִהַתִ מַהַבִּ אלּגִנֻובִּ קֻלֻועַ אַלסַרַאדִקַ מִן גִ׳שׁרֵ מַשׁזֻורֵ מִאַתַּ דִ׳רַאעֵ
ויעש את החצר – 1כיצד היה מעמיד את החצר, היה נותן עשרים אדנים של נחשת בצפון, ועשרים אדנים בדרום, ועמוד בכל אחד ואחד בתוך, וטבעת קבועה באמצעותן, 2והיה נותן את הקלעים במיתרים ובעמודים, ותולה הטבעת באונקלי, וכורך בה את הקלע, ובין עמוד לעמוד חמש אמות, ופתח החצר עשרים אמה, ומסך שער החצר הוא פרכת החצר, וקומה ברוחב חמש אמה שהרי קלעי החצר רוחב חמש אמות הוא היה קומת גובהה של חצר.
סליק פרשת ויקהל.
1. כיצד היה מעמיד את החצר. ברייתא דמלאכת המשכן פרק ה׳, ילקוט תרומה רמז שע״ד וס׳ והזהיר פ״ח ע״א.
2. והיה נותן את הקלעים. בכ״י פלארענץ את הקנטרסים. וכ״ה בברייתא דמ״ה והיא מלה יונית χουτος שפי׳ עץ ארוך ועיין רש״י תרומה כ״ז י׳ ובענפי יהודה בס׳ והזהיר שם:
ויעש את החצר לפאת נגב תימנה – הקדים רוח דרום הנקרא ימין כי הוא לימין הנכנס בחצר.
ויש מחכמי התכונה שאמרו כי הדרום הוא ראש והתחלה לשאר הרוחות, והצפון הוא סוף הרוחות וזנבן, ולכך הושם ראובן שהיה בכור בדרום ודן בסוף הצפון.
ודע כי הספור בענין המשכן וכליו והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן אע״פ שאין בהמ״ק קיים מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה ותורה היא וללמוד אנו צריכין. וכן הזכירו רז״ל בענין הקרבנות כי כל המתעסק בלמוד פרשיות וישא ויתן בלבו עניניהם כאלו הקריב הקרבן עצמו הוא שאמרו כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת וכן כלם. הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד שכרו אתו ופעולתו לפניו כאלו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח וה״ה בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, עאכ״ו אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם והוא שהזכיר דוד על הענין הזה על הנסתר והנגלה (תהלים מ״ח:י״ג-י״ד) סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון, ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו שנאמר (שם) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות.
ויעש את החצר לפאת נגב תימנה, "He constructed the courtyard; on the south side, etc." The southern side is mentioned first seeing it is generally referred to as "the right side," being on the right side of the person entering it.
There are some scientists who hold that south is the beginning of all the other directions, whereas north is the last of the various directions, its tail, so to speak. This would account for the fact that the camp headed by the tribe of Reuven the firstborn was situated on the south side of the Israelites' encampment, whereas the camp headed by Dan was situated in the north seeing that the tribe of Asher the youngest was part of that camp (Numbers 2, 10 and 28 respectively).
The Torah's report of how the camp of the Israelites was positioned is very important even though it was altogether something which existed only for a very limited period. Even though we do not have a Temple nowadays, study of and familiarity with all these numbers and measurements is mandatory and people who take the trouble to familiarize themselves with these numbers are certain to receive a great reward. There is nothing in the Torah which is not worth studying regardless of whether one can appreciate the practical value of such knowledge (Berachot 62). The same applies to study of all the various animal offerings and the rules about who may eat what and where and when. Every person who makes study of these subjects his personal priority will be given credit as if he had personally offered the sacrifices whose laws he had studied. This is what the sages meant when they said in Menachot 110 that whoever busies himself with the rules of the burnt-offering is considered as if he personally had offered same, etc. [The actual wording in the Talmud is in regard to sin offerings. Ed.] This is also what the prophet Isaiah 40,10 had in mind when he said: "see, his reward is with Him, his recompense before Him." The same applies to people who tell of the details of the Tabernacle, the Temple, etc. It is incumbent upon us to understand both the revealed and the hidden aspects of the details the Torah has revealed about all these materials and measurements of the Tabernacle. King David already mentioned this when he said (Psalms 48,13-14) "walk around Zion, circle it, count its towers, take note of its ramparts; go through its citadels, that you may recount it to a future age." The merit of doing what David suggested will help restore the Shechinah to our midst as we know from verse 15 immediately after the verses just quoted. David concludes by saying: "for God, He is our God forever, He will lead us evermore."
הכל
(י) עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמּוּדִ֛יםא וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃
Their pillars were twenty, and their sockets twenty, of copper; the hooks of the pillars and their bands were of silver.
א. הָעַמּוּדִ֛ים =ל1,ב,ש,ש1,ק3,א ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל!=הָעַמֻּדִ֛ים (כתיב חסר וי״ו) וכן במסורה קטנה בכתי״ל (!)
• ל!=הָעַמֻּדִ֛ים (כתיב חסר וי״ו) וכן במסורה קטנה בכתי״ל (!)
עַמּוּדֵיהוֹן עֶשְׂרִין וְסָמְכֵיהוֹן עֶשְׂרִין דִּנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָּא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסַף.
It had twenty pillars and twenty copper sockets. The hooks and bands of the pillars were of silver.
עמודיהון עשרין וחומריהון עשרין נחש וקלוותא עמודיה וכבושיהוןב כסף.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקלוות״) גם נוסח חילופי: ״ואנקלוות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכבושיהון״) גם נוסח חילופי: ״ושקועיהון״.
their pillars twenty, and their bases twenty, of brass; the hooks of the pillars and their rods were of silver.
הכל
(יא) וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃
And for the northern side: one hundred cubits, their pillars twenty, and their sockets twenty, of copper; the hooks of the pillars and their bands were of silver.
וּלְרוּחַ צִפּוּנָא מְאָה אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן עֶשְׂרִין וְסָמְכֵיהוֹן עֶשְׂרִין דִּנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָּא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסַף.
On the north side, (its length was) one hundred cubits. It had twenty pillars and twenty copper sockets. The hooks and bands of the pillars were of silver.
ולסיטרה צפוניה מאה אמין באמתהא עמודיהון עשרין וחומריהון עשרין נחש וקלוותב עמודיה וכבושיהון כסף.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין באמתה״) גם נוסח חילופי: ״אומין באומתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקלוות״) גם נוסח חילופי: ״ואנקלוות״.
And on the north side, a hundred cubits, their pillars twenty, and their bases twenty, of brass; the hooks of the pillars and their rods were of silver.
הכל
(יב) וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣םא עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃
And for the western side: there were curtains of fifty cubits, their pillars ten and their sockets ten; the hooks of the pillars and their bands were of silver.
א. עַמּוּדֵיהֶ֣ם =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל?!=עַמּוּדֵיהֶ֥ם (בקו של טעם מרכא במקום מונח?) וכך הוא בהקלדה בעקבות BHS (ואולי רק נשמט הקו התחתון של טעם המונח בכתי״ל).
• ל?!=עַמּוּדֵיהֶ֥ם (בקו של טעם מרכא במקום מונח?) וכך הוא בהקלדה בעקבות BHS (ואולי רק נשמט הקו התחתון של טעם המונח בכתי״ל).
וּלְרוּחַ מַעְרָבָא סְרָדֵי חַמְשִׁין אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן עֶשְׂרָא וְסָמְכֵיהוֹן עֶשְׂרָא וָוֵי עַמּוּדַיָּא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסַף.
On the west side, the curtains were of fifty cubits. It had ten pillars and ten sockets. The hooks and bands of the pillars were of silver.
ולסיטרה מערביה וילון חמשין אמין באמתהא עמודיהון עשרה וחומריהון עשר׳ וקלוותב עמודיה (וחומריהון) {וכבושיהון}ג כסף.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין באמתה״) גם נוסח חילופי: ״אומין באומתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקלוות״) גם נוסח חילופי: ״ואנקלוות״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״{וכבושיהון}״) גם נוסח חילופי: ״ושקועיהון״.
And the curtains of the western side, fifty cubits, their pillars ten, and their bases ten; the hooks of the pillars, and their rods, were of silver.
וַמִן גִהַתִ מַהַבִּ אלגַ׳רבִּ קֻלֻועַא טֻולֻהַא כַ׳מסֻוןַ דִ׳רַאעַא עִמַאדֻהַא עַשַׁרַתֹ וַקַוַאעִדֻהַא עַשַׁרַתֹ וַזַרַאפִיןֻ אַלּעִ מַאדֻוטַלַאהַא פִצַּ׳תַּ
הכל
(יג) וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃
And for the eastern side, eastward: fifty cubits.
הכל
(יד) קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃
The curtains were fifteen cubits for the shoulder, their pillars three and their sockets three,
[ט] 1קלעים חמש עשרה אמה, אל הכתף מזה ומזה, מתני׳ מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט, ר׳ יהודה אומר אינו צריך, והרחב מעשר אמות ימעט וכו׳. גמ׳ אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל ור׳ יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם, דתנן פתחו של היכל גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות ושל אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמות וכו׳. בין לרבנן ובין לר׳ יהודה לילפו מפתח שער החצר (ארוחב פריך דתנן במתני׳ והרחב מעשר אמות ימעט הא אשכחן פתח חצר דהוי עשרים רוחב ואיקרי פתח דכתיב (במדבר ד׳:כ״ו) ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר), דכתיב (שמות כ״ז:י״ח) אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות, וכתיב (שמות כ״ז:י״ד) וחמש עשרה אמה קלעים לכתף, וכתיב ולכתף השנית מזה ומזה לשער החצר קלעים חמש עשרה אמה, (נשארו כ׳ אמות רוחב באמצע) מה להלן חמש ברוחב עשרים אף כאן חמש ברוחב עשרים, פתח שער החצר איקרי פתח סתמא לא איקרי. ואיבעית אימא כי כתיב קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף בגובהה הוא דכתיב (דגובה כל קלעי החצר סביב ט״ו אמה אבל לרוחב הפתח לא למדנו שיעור), גובהה והא כתיב (שמות כ״ז:י״ח) וקומה חמש אמות, ההוא משפת מזבח ולמעלה (שהמזבח גובהו עשר והקלעים גבוהות ממנו חמש דהוו להו ט״ו כדי שלא יהא כהן עומד עליו ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ). (עירובין ב:)
[י] 2קלעים חמש עשרה אמה וקומה ברחב חמש אמות, חצר היה ארכה מאה אמה ורחבה חמשים אמה, שנאמר (שמות כ״ז:ט׳) ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה וגו׳ מאה באמה וכן לפאת צפון מאה אמה שנאמר (שמות כ״ז:י״א) וכן לפאת צפון באורך קלעים מאה אורך, ולמערב חמשים אמה שנאמר (שמות כ״ז:י״ב) לפאת ים קלעים חמשים אמה, ולמזרח חמשים אמה שנאמר (שמות כ״ז:י״ג) לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה, צא מהן חמש עשרה אמה קלעים שנאמר וחמש עשרה אמה לכתף וגו׳ ולכתף השנית מזה ומזה וכו׳, אבל אי אתה יודע כמה גובה פתחו של חצר, כשהוא אומר ומסך שער החצר וגו׳ ועשרים אמה אורך וקומה ברוחב חמש אמות וגו׳ שאין ת״ל חמש אמות, ללמדך שארכו עשרים אמה ורחבו חמש אמות. (ברייתא דמלאכת המשכן פ״ה)
1. ראה תו״ש תרומה פכ״ז אות נד. ובדרש זה מבואר שמ״ש קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף, היינו שהיו גבוהים חמש עשרה אמה והוא הדין לכל קלעי החצר, וכן מבואר בזבחים נט: לר׳ יוסי הסובר שהמזבח גבהו י׳ אמות (ראה תו״ש שם אות יט) ואומר קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף (אצל השער וקסבר בגובהה קאמר וה״ה לכל החצר. רש״י) ומה ת״ל וקומה חמש אמות משפת מזבח ולמעלה. וראה רש״י ערובין שם שי״מ שקושית הגמ׳ היא על הגובה, שמצינו שהוא חמש אמות וע״ז מתרץ בגובהה הוא דכתיב, שגבהו הקלעים המזרחיות מזה ומזה לפתח ט״ו אמה יותר משאר קלעי החצר דהוו להו גובה כ׳ וגורס אח״כ ההוא משפת קלעים ולמטה, שלמטה מאותן ט״ו שנעדפו מזה ומזה לפתח היו עוד גובה שוה לשאר הקלעים ועליהן נתוספו ט״ו בגובה משני עברי הפתח, עי״ש שדחה פי׳ זה שלמפסל בגובה יותר מה׳ אמות לא מצי פריך דהא אשכחן פתח ההיכל דגבוה כ׳ וקרי ליה פתח. ובתוס׳ שם הקשו על מ״ש בגובהה הוא דכתיב, דקראי מוכחי דברוחב כתיב, והביאו פי׳ הריצב״א שמ״ש בגובהה הוא דכתיב היינו קרא דויקהל דההוא ודאי ע״כ בגובה נמי כתיב, דהא כתיב קלעים ט״ו אמה אל הכתף וגו׳ וכתיב ולכתף השנית מזה ומזה לשער החצר, והשתא אי לאו דקרא דלפניו בגובהה כתיב לא הוצרך לכתוב מזה ומזה לשער החצר כיון דכבר פי׳ צד אחד, אלא ודאי קרא קמא איירי בגובה והא דכתיב בקרא קמא עמודיהם שלשה דמשמע דארוחבן קאי, י״ל דאדלבתריה קאי, ותדע דהמקשה הביא קרא דתרומה חמש עשרה אמה קלעים, והמתרץ הביא קרא דויקהל קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף, וגם רב אשי שסידר הש״ס הביא למעלה ולכתף השנית מזה ומזה דויקהל ולא הביא קרא דתרומה שהוא אצל הפסוק שהביא תחלה דהיינו ולכתף השנית חמש עשרה קלעים והביאו בשביל שתירץ בזה הפסוק עי״ש. ובתוס׳ זבחים שם ג״כ הקשו בשם ר״ת היכי מצי למימר דאגובה קאי והא מוכח קרא בהדיא דברחבה מיירי, ומפרש דמגובהה פריך דלא יחשב פתח ביתר מה׳ אמות וגורס אח״כ: איבעית אימא קלעים ט״ו אמה גובהה וכי כתיב וקומה ברוחב חמש אמות (להלן פסוק יח) משפת קלעים ולמעלה, ול״ג ט״ו אמה בגובה הוא דכתיב וגם ל״ג אל הכתף, דלא קאי אחמש עשרה דכתיב בקרא דההוא לא מיתוקמא אלא ברחבה, אלא פירוש הוא כלומר הקלעים היו גבוהין חמש עשרה שלא יראו עבודה שבידו, כר׳ יוסי דאמר מזבח י׳ אמות, והאי דכתיב בקלעים וקומה חמש אמות (שמות כז יח) ודאי משפת מזבח ולמעלה, והאי קרא דמייתי וקומה ברוחב חמש אמות היינו להוכיח גובה פתח כ׳ אמה והיינו ההוא דכתיב גבי מסך בסוף ויקהל ומפרש דמשפת קלעים ולמעלה קאמר, שהקלעים היו גבוהים סביב החצר צפון ודרום ומערב וכן לצד המזרח מימין הפתח וכן משמאל הפתח כמו כן היו גבוהים ט״ו אמה ועל מסך הפתח כתיב רוחב כ׳ אמה וקומה ה׳ אמות ברוחב לעומת קלעי החצר, פי׳ שהמסך כל רוחב כ׳ היה גבוה ה׳ אמות משאר קלעי החצר אשתכח המסך גבוה כ׳ וזו היא מדת גובהו של פתח, עי״ש. ובפיר״ח ערובין שם נראה שמפרש שהקושיא היא שמצינו שגובה הפתח הוא ה׳ אמות אבל גורס אח״כ ההוא משפת מזבח ולמעלה ה׳ אמות, וכתב: וקשיא לן מכ״מ ט״ו אמה הן אע״פ שתעשה קלעים בגובה, בגובה כ׳ מנ״ל דאקרי פתח, ופרקינן לעולם עד כ׳ אמה פתח אתקרי והאי דלא עבדו הכא משום דלא אצטריך דהא עלו בגובה מן המשכן חמש אמות מפני המזבח יתר מיכן לא אצטריכו. ודבריו צ״ב. ומ״ש המגיה בשטמ״ק זבחים שם על פיר״ת שצ״ל ר״ח, ז״א שהוא פי׳ אחר לגמרי. וראה להלן אות י.
2. ראה לעיל תו״ש פכ״ז אות מז* ובבאור, שהברייתא מפרשת הכתוב כפשוטו, שמ״ש קלעים חמש עשרה אמה מדבר ברוחב שמשני צדי הפתח, וראה לעיל אות ט מערובין ב: וזבחים נט: ורחבו חמש אמות, וכ״ה בספר והזהיר פר׳ תצוה דף פט. בהגהות מ״ע שצ״ל גובהה. עי״ש שהביא כמה חלופי נוסחאות בברייתא זו. ובלק״ט: וקומה ברחב חמש אמות שהרי קלעי החצר רחב חמש אמות הוא היה קומת גובהה של חצר.
Curtains fifteen cubits long were on one flank (of the entrance). They had three pillars and three sockets.
ווילון חמש עשרה אמיןא לסיטרה עמודיהון תלתא וחומריהון תלת[א].
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין״) גם נוסח חילופי: ״אומין״.
And the curtains were fifteen cubits on a side; their pillars three, and their bases three.
(יד-יח) ואחר שהקלעים בין שתי הכתפות שלשים אמה, נשאר ברוחב עשרים, וזה אורך שער החצר, וכן המסך. והנה רחבו שהוא קומתו חמש אמות, וזה טעם: וקומה ברוחב.
(יד-טו) ובעבור שפתח אהל מועד למזרח כמו הפנים, על כן קרא פאת ים: לירכתים (שמות ל״ו:כ״ז-ל״ב), וקרא הקרובים אל הפתח: כתפים, ככתפות איש.
(14-15) AND FOR THE WEST SIDE. Scripture1 refers to the west as the hinder part2 because the tent's opening was on the east, which is referred to as the face. Scripture3 refers to the sides which were close to the door4 as shoulders,5 for they6 are compared to the shoulders of a human being.
1. In Ex. 26:22; 36:27.
2. Hebrew, yerakhim.
3. In verses 14 and 15.
4. Of the tabernacle.
5. Verses 14 and 15 refer to each of the sides of the tabernacle as a katef (side), which literally means a shoulder.
6. The sides.
הכל
(טו) וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃
and for the other shoulder;1 on this side and that of the gate of the courtyard were curtains of fifteen cubits, their pillars three and their sockets three.
1. and for the other shoulder | וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית – The connotation appears to be: "and likewise for the other shoulder".
וּלְעִבְרָא תִּנְיָנָא מִכָּא וּמִכָּא לִתְרַע דָּרְתָא סְרָדֵי חֲמֵישׁ עֶשְׂרָא אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסָמְכֵיהוֹן תְּלָתָא.
The other flank, on either side of the gate to the enclosure (there also were) curtains fifteen cubits long. They (too) had three pillars and three sockets.
ולסטרה תניינה מן הכה ומן הכא לתרעא דרתה וולוניןב חמש עשרה אמיןג עמודיהון תלתה וחומריהון תלתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הכה ומן הכא לתרע״) גם נוסח חילופי: ״דן סטרה ומן דן סטרה לת׳ ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וולונין״) גם נוסח חילופי: ״ווילון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין״) גם נוסח חילופי: ״אומין״.
And for the second side of the door of the court, here and there, at the gate of the court, curtains fifteen cubits, their pillars three and their bases three.
וַלִלכֻּםִ אלתַּ׳אנִי יֻמנַתַּ וַיֻסרַתַּ לִבַּאבִּ אלסַּרַאדִקִ קֻלֻועַא טֻולֻהַא כַ׳מסַתֻ עַשַׁרַ דִ׳רַאעַא וַעִמַאדֻהַא תַּ׳לַאת׳ֹ וַקַוַאעִדֻהַא תַּ׳לַאת׳ֹ
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]
מזה ומזה, "on this side and on that side." These words apply to the two verses 14 and 15, each set of hanging curtains being on either side of the entrance gate to the courtyard.
[א] ולכתף השנית מזה ומזה
[1] עירובין פרק ראשון דף ב ע״ב (עירובין ב:)
[ב] קלעים חמש עשרה אמה
[1] זבחים פרק שישי דף נט ע״ב (זבחים נט:)
הכל
(טז) כׇּל־קַלְעֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָֽר׃
All of the curtains of the courtyard, all around, were of twined linen.
All curtains round about the enclosure were made of twined, fine linen.
All the curtains of the court round about were of fine linen twined.
הכל
(יז) וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹ֒שֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃
And the sockets for the pillars were of copper, the hooks of the pillars and their bands were of silver, and the overlaying of their tops was of silver; and they were banded with silver, all the pillars of the courtyard.
וְסָמְכַיָּא לְעַמּוּדַיָּא דִּנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָּא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסַף וְחִפּוּי רֵישֵׁיהוֹן כְּסַף וְאִנּוּן מְכוּבְּשִׁין כְּסַף כֹּל עַמּוּדֵי דָּרְתָא.
The sockets for the pillars were of copper, the hooks and bands of the pillars were of silver, and the covering of their tops was of silver. All pillars of the enclosure had silver bands.
וחומרין לעמודי דנחש ונקלוות עמודיה וכבושיהוןא כסף וחפויב רישיהון כסף ואינון מכבשין כסף כל עמודי דרת[ה]ג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחומרין לעמודי דנחש ונקלוות עמודיה וכבושיהון״) גם נוסח חילופי: ״וחומרוון לעמודיה נחש ואנקלוות עמ׳ ושק(י){ו}עיהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחפוי״) גם נוסח חילופי: ״{וח}פי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואינון מכבשין כסף כל עמודי דרת[ה]״) גם נוסח חילופי: ״והנון משקעי(י)ן כסף כל עמודה דדר׳ ״.
וחומריא לעמודיא דנחשא ווי עמודיא וכיבושיהון כסף וחיפוי רישיהון כסף והינון מכבשין כסף היכדין הוו מתעבדין כל עמודא דרתא.
And the bases of the pillars were of brass, the hooks of the pillars and their rods of silver, and the overlaying of their capitals silver, and the rods silver; so were made all the pillars of the court.
והאדנים לעמודים נחושת ווי העמודים וחשוקיהם כסף וציפוי ראשיהם כסף והם מחושקים כסף, כן היו נעשו כל עמודי החצר.
וַקַוַאעִדֻ אַלּעֻמֻדִמִן נֻחַאסֵ וַזַרַאפִיןַ אלעִ מַאדֻוטַלַאהַא פִצַּ׳תַּ וַגַ׳שַּׁי׳ רֻאֻוסַהַא אַיְצַ׳א כַּמַא אַןַּ גַמִיעַהַא מַטלַיַתֹ פִצַּ׳תֵ
ובסיסי העמודים – נחשת, והמתלים הלליניים של העמודים וצפוייהם – כסף, וכסוי ראשיהם ככל השאר גם כן מצפים כסף.
והאדנים לעמודים נחשת ווי העמודים וחשוקיהם כסף וצפוי ראשיהם כסף, והם מחושקים כסף – תימה בצוואה לא נאמר כי אם במעשה. וגם משמע מכאן דגם הוויין מחושקים כסף, מדכתיב ווי העמודים וחשוקיהם כסף והדר והם מחושקים כסף.
כל עמודי החצר – ותרי זימני למה לי, אלא חד על ווין וחד על העמודים.
(סיום)
כֹל עַמֻדֵי החצר: כתוב במסורת ב׳ חס׳, וחברו ועמֻדי החצר סביב ואדניהם (דבמדבר), ריש פסוק דמקמי והחנים לפני המשכן, וכן נסחי דיקי כי האי מסורתא סלקי. ומסו׳ דמסר׳ עלי׳ כלהו׳ חס׳ וי״ו בר מן ד׳, שבושא הוא. [עמדי].
ווי העמודים וגו׳ והם מחשקים כסף כל עמדי החצר – נראה שהטעם לכך שהכתוב מקפיד להזכיר שוב ושוב את הכסף שהיה על ראש עמודי החצר, הוא כדי להדגיש את הניגוד לאדני הנחושת, ובכך ללמדנו את חשיבות החצר כמקום בו האדם מזכך את עצמו.
אדני החצר היו מנחושת, אך וויהם, ציפוי ראשיהם, וחשוקיהם היו מכסף. היינו, שלא רק חלקיהם העליונים היו מכסף, אלא ״הם״, העמודים עצמם, היו מכוסים בכעין זרי כסף מרגליהם ועד ראשם. כך שהעמודים הראו לעין כל, בכל צורת הופעתם, את המאבק אל על, ממדרגת נחושת אל מדרגת כסף (עיין פירוש לעיל כה, ב).
וחשוקיהם כסף: היינו באמצע, ועוד היה: ״וציפוי ראשיהם כסף והם מחושקים כסף כל עמודי החצר״. ביארנו לעיל שהיו שני אופני חשוקיהם, באמצע ״וציפוי ראשיהם״, ולמד בצלאל מדכתיב ״כל עמודי החצר״ לעיל, והוא מיותר, אלא שנכלל בזה עוד אופן חשוק מה שלא למדנו מדכתיב ״וחשוקיהם כסף״, והיינו דמפרש המקרא ד״ציפוי ראשיהם״ היה בכלל מצות ״מחושקים כסף כל עמודי החצר״ דנאמר בציווי.
הכל
(יח) {מפטיר} וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃
And the screen of the gate of the courtyard was the work of the embroiderer, blue and purple and worm-scarlet and twined linen, twenty cubits in length, and the height in the width1 was five cubits, corresponding to the curtains of the courtyard.2
1. the height in the width | וְקוֹמָה בְרֹחַב – The meaning of this formulation is not clear. As the screen was only two-dimensional, both terms might refer to the same dimension: while the screen was hanging upright one would refer to this measurement as its height, but while lying on the ground, it would be referred to as its width (A. Hakham, Da'at Mikra Shemot). Alternatively, perhaps the screen was made of four individual curtains, each measuring five cubits in height and five in breadth, like the surrounding curtains of the courtyard (W.C. Propp, The Anchor Bible).
2. corresponding to the curtains... | לְעֻמַּת קַלְעֵי הֶחָצֵר – See Rashi that the screen's height measured the same as the courtyard curtains.
[יא] 1ומסך שער החצר, החצר היא היתה כנגד העזרה בבית העולמים ולא היה לה אלא שער אחד, דכתיב ומסך שער החצר, אבל לדורות היו בה שבעה שערים שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח, שבצפון שער הניצוץ שער הקרבן שער בית המוקד, שבדרום שער הדלק שער (הקרבן) [הבכורות] שער המים ואחד במזרח והוא הנקרא שער ניקנור. (מדרש הגדול)
1. ראה משנה מדות פ״א מ״ד ומ״ה. – ברב״ח: ויעש את החצר לפאת נגב תימנה, הקדים רוח דרום הנקרא ימין כי הוא לימין הנכנס בחצר (צ״ב שהרי נכנסו מצד מזרח והדרום הוא משמאל) ויש מחכמי התכונה שאמרו כי הדרום הוא ראש והתחלה לשאר הרוחות והצפון הוא סוף הרוחות וזנבן ולכן הושם ראובן שהוא בכור בדרום ודן בסוף הצפון. – ועשרים אמה אורך וגו׳ בס׳ פרדס יוסף העיר למה נצרכת כאן הוי״ו של ועשרים וציין וישלח לו, כד. ואלה בני צבעון ואיה וענה עי״ש ברש״י, וברש״י תרומה כה צב וי״ו יתירה ועיי״ש בתו״ש וצ״ב.
וּפְרָסָא דִּתְרַע דָּרְתָא עוֹבָד צַיָּיר דְּתַכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר וְעֶשְׂרִין אַמִּין אוּרְכָּא וְרוּמָא בְּפוּתְיָא חֲמֵישׁ אַמִּין לָקֳבֵיל סְרָדֵי דָּרְתָא.
The screen at the entrance of the enclosure was the work of an embroiderer. It was made of greenish blue [wool], dark red [wool], crimson colored [wool], and twined, fine linen. It was twenty cubits long and the height in the width was five cubits, corresponding to the curtains of the enclosure.
ופרסא תרע דרתהב עובד ציורג ותכל[ה] וארגוון וצבע דזיהוריד טבה ובוץ שזיר ועשרין אמין ארך וקומה ופותיה חמשה אמין לקבל וילוןו דרתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ופרס״) גם נוסח חילופי: ״וחפוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דרתה״) גם נוסח חילופי: ״דדר׳ ״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ציור״) גם נוסח חילופי: ״גרדיי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דזיהורי״) גם נוסח חילופי: ״זיה׳ ״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין ארך וקומה ופותיה חמש״) גם נוסח חילופי: ״אומין ארך ומשחת רום בפתוי חמ׳ ״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין לקבל וילון״) גם נוסח חילופי: ״אומין כלוקבל ווילוות״.
ופרסא דתרע דרתא עובד צייור מחטא דתיכלא וארגוונא וצבע זהורי ובוץ שזיר ועשרין אמין אורכא ורומיה כפותיה חמש אמין כלקבל ווילוות דרתא.
And the hanging for the gate of the court was made of embroidered work in hyacinth, and purple, and crimson, and fine linen twined; and twenty cubits (was) the length, and the height on its breadth five cubits, corresponding with the curtains of the court.
ומסך שער החצר מעשה רקם מחט תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר ועשרים אמה אורך וקומתו כרחבו חמש אמות כנגד קלעי החצר.
וַסִתַּארֻ בַּאבִּ אלסַרַאדִקִ צַנעַתֻ רַאקִמֵ מִן אִסמַאנגּוּןֵ וַאַרגַוַאןֵ וַצֻבּגִ׳ קֻרמֻזֵ וַגִ׳שׁרֵ מַשׁזֻורֵ וַטֻולֻהֻ עִשׁרֻוןַ דִ׳רַאעַא וַסִמכֻּהֻ אַלַּדִ׳י הֻוַ עַרצֻ׳הֻ כַ׳מסַתֻ אַד׳רֻעֵ בִּאִזַאאִ קֻלֻועִ אלסַּרַאדִקִ
ואת וילון שער החצר – מעשה רוקם מצמר כבשים צבוע תכלת־אפרפר ומצמר כבשים צבוע ארגמן ומצמר כבשים צבוע שני ומפשתן רך ואורירי, הקרוי שש, בשזירה. וארכו עשרים אמה וגבהו1 חמש אמות בהתאם לאריגי המפרשים של החצר.
1. (רוחב הבד)
לעמת קלעי החצר – במידתא קלעי החצר.
(סיום)
חסלת ויקהל.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, דפוס רומא: ״כמדת״. בכ״י מינכן 5: ״למידת״. בכ״י ליידן 1: ״מידת״.
לעמת קלעי החצר [AND THE SCREEN…] ANSWERING TO THE HANGINGS OF THE ENCLOSURE – i.e. according to the measure of the height of the hangings of the enclosure.
(Conclusion)
The end of [Parashat] Vayakhel.
כמדת קלעי החצר. דלא שייך למכתב לעומת אלא מה שהוא כנגדו והקלעים לא היו כנגדם אלא בצדדיו. ל״פ כמדת כלומר שיהא כמדתו:
Like the measurements of the curtains of the courtyard. The word לעומת is ordinarily used for something that is "across from." Yet, the curtains were not across from [the screen], but at its sides. Thus Rashi explains: "Like the measurements." I.e., the screen should be the same size [as the curtains].
מעשה רוקם תכלת וגו׳: בכל מקום כתיב המינים במה נעשה ואח״כ אופן המעשה, וכן כתיב בציווי שער החצר1, וכאן במעשה כתיב להיפך (וכן להלן לט,כב, ויבואר שם). נראה שבא ללמד שהחכים בצלאל לעשות אופן הרקימה בתפארת יותר ממעשה ההיכל2, אע״ג שקדוש יותר, וכן היה בבית המקדש שהיה שער נקנור מופלא מאד יותר משער ההיכל, והוא משום דבתחילת הכניסה יש לעשות כן. ועיין מה שכתבתי לעיל (כז,טז).
1. לעיל (כז,טז) ״ולשער החצר מסך עשרים אמה, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם״.
2. לכן הקדימה התורה לכתוב ״מעשה רוקם״ כדי להדגיש את מיוחדות מעשה הרקימה.
ומסך שער החצר – בפרשת תרומה בצוי כתיב כל עמודי החצר מחושקים כסף כו׳ ואדניהם נחושת, ונכלל גם עמודי המסך שזכר קודם, וכאן בעשייה כתוב כל קלעי כו׳ והמסך באנפי נפשיה ועמודיו, ולא נכלל ביחד מסך שער החצר עם הקלעים, יעוין. ונראה דכמו דאמרו בפסחים דלא נתקדש שער נקנור מפני שהמצורעים יכניסו ידם לבהונות, וגם ביאה במקצת שמה ביאה והתורה התירה, לכן במשכן שהיה נגד שער נקנור מסך שער החצר היה קיל קדושתו שמצורעים מכניסים ידם למתן בהונות, וזה בעשייה שהיה לאחר העגל שהיו מצורעים (כמו שהבאתי לעיל) אבל בצוי שהיה קודם עשיית העגל כדפרש״י בפסוק ויתן אל משה ככלותו כו׳ ואז לא היו מצורעים בקרב ישראל וכדאמרו במדרש נשא פ׳ ז׳ מהיכן באה עליהם הצרעת ממעשה העגל, לכן נכלל המסך שער החצר ביחד עם הקלעים ועמודיהם ואדניהם נכללו כאחד ודו״ק בזה.
פקודי
הכל
(יט) וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃
And their pillars were four and their sockets four, of copper; their hooks were of silver and the overlaying of their tops and their bands were of silver.
וְעַמּוּדֵיהוֹן אַרְבְּעָא וְסָמְכֵיהוֹן אַרְבְּעָא דִּנְחָשָׁא וָוֵיהוֹן כְּסַף וְחִפּוּי רֵישֵׁיהוֹן וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסַף.
(The screen) had four pillars and four copper sockets, silver hooks, and their tops and bands were overlaid with silver.
ועמודיהון ארבעא וחומריהון ארבעב דנחש ונקלוותהון כסף וחפוי ראשיהון וכבושיהוןג כסף.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארבע״) גם נוסח חילופי: ״{ארב}עה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארבע״) גם נוסח חילופי: ״{ארב}עה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכבושיהון״) גם נוסח חילופי: ״ושיקועיהון״.
And their pillars four, and their bases four, of brass; their hooks silver, and the overlaying of their capitals, and their rods, silver.
וַעִמַאדֻהַא אַרבַּעֻ וַקַוַאעִדֻהַא אַרבַּעֻ מִן נֻחַאסֵ וַזַרַאפִינֻהַא פִצַּ׳תֵ וַגַ׳שַׁי׳ רֻאֻוסַהַא וַטַלַאהַא פִצַּ׳תַּ
וויהם וציפוי ראשיהם וחשוקיהם כו׳. קצת תימ׳ דבפרש׳ תרומה צוה למשה בעניין אחר דכתי׳ ועשית למסך חמשה עמודי שטים וצפית אותם זהב (שמות כו:לז). ובכאן חישק אותם. ופרש״י (שמות כז:י ד״ה וחשוקיהם) שהחישוק כך הוא שהעמודים היו מוקפין בחוטי כסף סביב. וחישוק שהוא חגורת. שכך שנינו בפלגש בגבעה ועמו צמד חמורים חבושים (שופטים יט:י) ומתרגמי׳ חשוקים. ונ״לא ולדחות שכיסה אותם זהב ואחר כך כיסה אותם. מה״ר משה.
(סיום)
נשלם פרשת ויקהל.
א. ס״א: ״ונ׳ לומר״.
הכל
(כ) וְֽכׇל־הַיְתֵדֹ֞תא לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת׃
And all the pegs of the Tabernacle and the courtyard, all around, were of copper.
א. וְֽכׇל־הַיְתֵדֹ֞ת =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וְֽכׇל הַיְתֵדֹ֞ת (חסר מקף)
• ל!=וְֽכׇל הַיְתֵדֹ֞ת (חסר מקף)
All the stakes of the Mishkan and the surrounding enclosure were made of copper.
וכל סכייה למשכנה ולדרתה מן חזור חזורא דנחש.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכל סכייה למשכנה ולדרתה מן חזור חזור״) גם נוסח חילופי: ״לכל סכייה דמשכנה ודרתה חז׳ ״.
But all the pins of the tabernacle, and of the court round about, were of brass.
הכל
(כא) {פרשת פקודי} אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔םא בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃
These are the accountings of the Tabernacle,1 the Tabernacle of Testimony, that were counted by the command of Moshe,2 the work of the Levites,3 under the charge of Itamar the son of Aharon, the priest.
1. These are the accountings of the Tabernacle | אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – The root "פקד" has many connotations, including remembering, paying special attention to, counting, or appointing. Here it appears to have the connotation of: "inventory" or the like. According to some commentators the phrase serves as a conclusion to the previous verses, referring either to the list of the Tabernacle's various vessels (Ibn Ezra, Sforno), or to the list of the materials used to build the structure itself (opinion rejected by Ramban). Alternatively, it is a heading for what follows, referring to the inventory of the various metals used in the Tabernacle's construction listed at the end of the chapter.
2. by the command of Moshe | עַל פִּי – Literally: "by the mouth of Moshe".
3. the work of the Levites | עֲבֹדַת הַלְוִיִּם – See R. Avraham b. HaRambam and Ralbag that the inventorying was a task done by the Levites, under the charge of Itamar. Alternatively: "for the service of the Levites", with the verse stating that the vessels that were inventoried were those that constituted the "service" of the Levites, for they were those who carried the vessels (Rashi, Ibn Ezra).
א. הַלְוִיִּ֔ם =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=הַלְוִּיִּ֔ם (נקודה בוי״ו עיצורית) והמקליד תיקן בלי להעיר.
• ל=הַלְוִּיִּ֔ם (נקודה בוי״ו עיצורית) והמקליד תיקן בלי להעיר.
תפקידי שבט לוי (קישור לעיון) – במדבר ג׳:ו׳-י׳, במדבר ג׳:כ״ה-כ״ו, במדבר ג׳:ל״א, במדבר ג׳:ל״ו-ל״ז, במדבר ד׳:א׳-ל״ג, במדבר ח׳:כ״ד-כ״ו, במדבר י״ח:ב׳-ז׳
[יב] 1אלה פקודי... אשר פקד על פי משה, אלין סכומיה משכנה דסהדותא דאסתכם [די אסתכם] על גזרת פמיה דמשה. (תרגום ירושלמי השלם כתי״ר)
[יב*] 2אלה פקודי, מהו אלה וכו׳ אמר הקב״ה בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך (שמות ל״ב:ד׳), עכשיו שעשיתם את המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. (שמות רבה נא ח)
[יג] 3אלה פקודי המשכן, משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון וכו׳ ולמה עשה עמהם חשבון והקב״ה מאמינו שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ומשה אמר בואו ועשו עמי חשבון, אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר (שמות ל״ג:ט׳) והיה כצאת משה אל האהל וגו׳ והביטו אחרי משה, ומה היו אומרים, ר׳ יצחק אומר לשבח וכו׳ ור׳ חמא אמר לגנאי היו אומרים ראה צואר ראה שוקים אוכל משל יהודים ושותה משל יהודים וכל מה שיש לו מן היהודים, וחברו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך, אמר להן, חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו׳. (תנחומא ישן)
[יד] 4אלה פקודי המשכן, אמר ר׳ שמואל בר נחמן מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, בתורה מניין והייתם נקיים מה ומישראל (במדבר ל״ב:כ״ב), ובנביאים מניין, אלהים ה׳ הוא יודע וישראל הוא ידע (יהושע כ״ב:כ״ב) ובכתובים מניין ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (משלי ג׳:ד׳), וממי אתה למד ממשה, אע״פ שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳), בקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן אלה פקודי המשכן, על אחת כמה וכמה פרנסי הצבור שהן צריכין לצאת ידי הצבור. (מדרש מכת״י הגניזה)
[טו] 5אלה פקודי המשכן אשר פקד על פי משה, כך פתח ר׳ תנחומא בר אבא, איש אמונות רב ברכות (משלי כ״ח:כ׳), אתה מוצא כל מי שהוא נאמן הקב״ה מביא ברכות על ידו, מי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה (משלי כ״ח:כ׳). איש אמונות זה משה שהוא נאמנו של הקב״ה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, הוי איש אמונות רב ברכות, שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן, ואץ להעשיר לא ינקה זה קרח שהיה לוי ובקש ליטול כהונה גדולה ומה היה סופו ותפתח הארץ את פיה (במדבר ט״ז:ל״ב). דבר אחר איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן, שנו רבותינו אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו וכאן אתה אומר אין ממנין פחות משנים, אלא אע״פ שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר אלה פקודי המשכן, אשר פקד משה אין כתיב כאן אלא אשר פקד על פי משה, על ידי משה ביד איתמר. (שמות רבה נא א)
[טז] 6אלה פקודי המשכן משכן העדת, מה תלמוד לומר המשכן משכן שני פעמים, מלמד ששני משכנות עשו, משכן שכינה ומשכן לבית מדרשו של משה. (מדרש הגדול)
[יז] 7המשכן משכן, מהו משכן שני פעמים, אמר ר׳ שמואל בר מרתא שנתמשכן שני פעמים על ידיהם (חרב שני פעמים ע״י עון ישראל. מת״כ). זהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים (נחמיה א׳:ד׳) (ברוה״ק על חורבן ב׳, מהר״א) חבול חבלנו לך ולא שמרנו את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים, מהו חבול חבלנו לך הוי שנתמשכן ב׳ פעמים, ואין חבול אלא משכון שנאמר (דברים כ״ד:ז׳) לא יחבול רחים ורכב, לכך כתיב אלה פקודי המשכן משכן העדות ב׳ פעמים. (שמות רבה נא ג)
[יח] 8המשכן משכן העדת, ולמה אמר משכן שני פעמים, לפי שנתנבא משה רבינו ע״ה שיחרב בית ראשון ובית שני, ואמר אחריו העדות, להורות על בית שלישי שלא יחרב ולא ינתץ לעולם לפי שהוא בנין מלך מלכי המלכים הקב״ה, מה הוא קיים אף בנינו קיים, אבל בית ראשון ובית שני שהוא בנין האדם ולפי שהאדם אינו קיים אף בנינו אינו קיים. (מדרש אגדה)
[יט] 9אלה פקודי המשכן משכן העדת, זש״ה (תהלים כ״ו:ח׳) ה׳ אהבתי מעון ביתך, זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רשב״י זאת אומרת שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש א׳ כוננו ידיך. אמר ר׳ יעקב בר׳ אסי למה הוא אומר ה׳ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, בשביל ששקול כנגד בריאת עולם, וכו׳. ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ, אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל, דכתיב (דברים ד׳:כ״ו) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, אף משכן עדות לישראל שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות. (תנחומא סי׳ ב)
[כ] 10משכן העדת, אמר ר׳ ישמעאל זה סימן לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל בלבד, משכן העדות, עדות היא לכל באי עולם שהקב״ה נתרצה לישראל. משל למה הדבר דומה למלך שנשא אשה והיה מחבבה ביותר, כעס עליה והניחה והיו שכינותיה אומרות לה אינו חוזר עליך, לאחר ימים נתרצה לה המלך ונכנס [עמה] לפלטין שלו ואכל ושתה, ולא היו שכינותיה מאמינות שנתרצה לה, והיה ריח בשמים עליה, מיד ידעו שנתרצה המלך לה, כך הקב״ה חבב את ישראל והביאם לפני הר סיני ונתן להם את התורה וקרא אותם מלכים, לסוף ארבעים יום עשו את העגל ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), באותה שעה אמרו אומות העולם אין הקב״ה מתרצה להם עוד, כיון שעמד משה ונתפלל עליהם, אמר לו הקב״ה, סלחתי כדברך (במדבר י״ד:כ׳) ולא עוד אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם והכל יודעים שמחלתי להם שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳). (תנחומא ישן ב)
[כא] 11משכן העדת, ד״א עדות הוא לכל העולם שנתמנה מפי הקב״ה (שמשה נתמנה ונצטוה על מלאכת המשכן ולא עשאו מדעת עצמו שהרי השרה שכינתו במעשה ידיהם. מת״כ). (שמות רבה נא)
[כב] 12משכן העדת, אמר רבי שמעון בן יוחאי אין עדות אלא תורה, שנאמר (דברים ד׳:מ״ה) אלה העדות והחקים והמשפטים. משל למלך שהיה לו בת ובנה לה פלטרין והושיבה לפנים משבעה היכלים, הוציא שם כל מי שיכנס על בתי כאלו הוא נכנס עלי, כך שני שמות נקרא למשכן משכן העדות זו תורה, ובמקום אחר אמר לפני משכן ה׳ (ויקרא י״ז:ד׳), אמר הקב״ה אם בזה אדם את בתי כאלו מבזה לי, אם נכנס אדם לבית הכנסת ובזה את תורתי כאלו עלה ובזה את כבודי וכו׳. (תנחומא סי׳ ד)
[כג] 13משכן העדת, זו תורה שהיו יגעים בה. בזכות התורה והקרבנות אמר הקב״ה אני מציל אתכם מן גיהנם. (תנחומא סי׳ ח)
[כד] 14אשר פקד, פקדתי (שמות ג׳:ט״ז), וכשיצאו ממצרים פקדן במדבר, [שנא׳] כי תשא וגו׳ (שמות ל׳:י״ב), וכשנכנסו לארץ פקדן, בימי שמואל, שנאמר (שמואל א ט״ו:ב׳) פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, וכשגלו פקד אותם שנאמר (ירמיהו כ״ט:י׳) כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם וגו׳ ובמשכן פקד אותן שנאמר אלה פקודי המשכן וגו׳ (מדרש מכת״י הגניזה)
[כה] 15אשר פקד על פי משה, כל מה שהיו עושין, עושין על פי משה, שנאמר אשר פקד על פי משה. (שמות רבה נא ו)
[כו] 16אשר פקד על פי משה, מלמד שמשה החמיר על עצמו ועשה חשבון עם הצבור על יציאות המשכן. (מדרש הגדול)
[כז] על פי משה, אשרי תלמיד שרבו משבחו ומעיד לו, שכך הקב״ה מעיד על משה שעל דעתו עשה, וכן הוא אומר אשר פקד על פי משה, ואומר (שמות ל״ט:מ״ב) כאשר צוה ה׳ את משה כן עשו בני ישראל. (מדרש הגדול)
[כח] 17עבדת הלוים, שכל עבודתו על ידי הלוים, מהן משוררים, מהן שוערים, מהן טוענין בעגלות, מהן סובלין על הכתף, וכן הוא אומר (במדבר ד׳:מ״ז) כל הבא לעבד עבדת עבדה ועבדת משא באהל מועד. (מדרש הגדול)
[כט] 18עבדת הלוים ביד איתמר, כל מה שהיה משה עושה, עשה ע״י אחרים, שנאמר עבודת הלוים ביד איתמר. (תנחומא ישן ד)
[ל] 19עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן, זו עבודת משא הלוים, אלו בני גרשון שהיו נושאין את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו ואת קלעי החצר וכתיב בפרשת נשא את ראש בני גרשון (במדבר ד׳:כ״ח) זאת עבודת משפחות בני הגרשוני באהל מועד ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן. לכך נאמר אשר פקד וגו׳ עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. (לקח טוב)
[לא] 20ביד איתמר בן אהרן הכהן, אף על פי שהיה משה הצדיק נאמן על פי הגבורה, דכתיב (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר ביד איתמר בן אהרן הכהן. (תנחומא סי׳ ה)
[לב] 21ביד איתמר בן אהרן הכהן, מלמד שמינה אותו משה גזבר על תרומת הלשכה. והלא נדב ואביהוא גדולים ממנו, אלא צפה משה מה שעתיד לארען ואמר שמא יאמרו ישראל מעון תרומת הלשכה מתו, לקיים והייתם נקים מה׳ ומישראל (במדבר ל״ב:כ״ב). (מדרש הגדול)
1. בכת״י על הגליון: די אתפקדו על מימר פומה דמשה. באונק׳: אלין מניני משכנא... דאתמניאו [דאתמניו, דאתמניא] על מימרא דמשה. ביונתן: אלין מנייני מתקלוון וסכומהון [וסכומין] דמשכנא דסהדותא דאתמניו [דאתמנייו] על פום מימרא דמשה. ומבואר שהיונתן כדרכו בהרבה מקומות השתמש בשני התרגומים מנין וסכום, והתרגום ירושלמי פקודי – סכומי, וכן מבואר גם לעיל שמות ל, יג על הפקודים – על סכומה, ובפסוק יב, כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם בירושלמי השלם: ארום תקבל ית ראש סכומיהון דבני ישראל למניינהון, וראה מ״ש בביאור המלה סכומיה במילואים לכרך כא, דף 173, ועי׳ אות יג בבאור. אני נותן להם חשבון כו׳ אלה פקודי המשכן. והיונתן מוסיף עוד מלה: מתקלוון, וכן פירש״י אלה פקודי בפ׳ זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן, וראה להלן אות מד.
2. ראה להלן אות כ׳ ובתנחומא סי׳ ו׳: עדות לכל באי העולם שנמחל להם על מעשה העגל וכו׳ אלה פקודי המשכן וכתיב אלה שמות וגו׳. וברב״ח בסגנון מקוצר: חטאו באלה, אלה אלהיך ישראל ונתרצה באלה. ובענין זה שהמשכן היה כפרה על חטא העגל ראה תו״ש תרומה פכ״ה אות לח.
3. שמו״ר נא ו. ובתנחומא הנדפס סי׳ ז. אמר משה יודע אני שישראל רוגנים הם הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן, התחיל לעשות חשבון עמהם, אלה פקודי המשכן והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב ולכסף ולנחשת וכו׳ ולמה עשה חשבון וכו׳ וחברו משיבו, ריקה אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי כסף ועל ככרי זהב שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר, כששמע כן אמר חייכם משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון כיון שנגמרה אמר להם אלה פקודי המשכן. וראה להלן אות יד טו, ותו״ש תשא פל״ג אות לח. ובזהר ח״ב רכג.: אלה פקודי המשכן וגו׳, ר׳ ייסא אמר כיון דעבדו כל חכימייא ית משכנא אצטריך למהדר חושבנא מכל אינון עבידן דאתעבידו ביה, מאי טעמא, בגין דכל חושבן וחושבן כד הוה אתעביד חושבנא הכי אתקיים ההוא עבידא ואתקיים באתריה, וישראל כלהו כמה דאתרעו במה דנדיבו בקדמייתא, הכי נמי אתרעו בההוא חושבנא וכדין אתקיים כל עבידא בההוא רעותא ועל דא אצטריך הכא חושבנא בגין דבהאי אתקיים עבידא, אלה כתיב ולא כתיב ואלה, אלא דא איהו חושבנא דפסיל כל חושבנין דעלמא ודא אתקיים יתיר מכלהו דבהאי אתקיים משכנא ולא באחרא, ע״כ. וראה אוה״ח כאן. ובדרש זה מבואר כדעת המפרשים שאלה פקודי המשכן מוסב על הפרשה שלמטה, ראה רמב״ן כאן שהביא דעת הסוברים שיחזור אל הנזכרים למעלה, כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר וכו׳, עי״ש ולהלן אות כט. ובפי׳ רבינו מיוחס: אלה פקודי המשכן מניני מלאכתו וחשבון משקלותיו כמו שמפרש והולך, אלא שהפסיק בדברים אחרים ואח״כ חזר לענינו כמו אלה תולדות נח (בראשית נט) שהפסיק הענין בדברים אחרים ואח״כ חזר לענינו. – בכת״י אלגוז אלמגוז: פקודי, מלא לפי שחשדו משה על הווים לכך נאמר ואת האלף ושבע המאות וגו׳ עשה ווים לעמודים. וראה להלן אות נד.
4. משנה שקלים פ״ג מ״ב, וירושלמי שם ולא הוזכרה שם הראיה ממשה. ובתנ״י סי׳ ב וכן בנדפס סי׳ ה ושמו״ר נא ב: שנו רבותינו, שהיה נכנס לתרום הלשכה לא היה נכנס לא בפרגוד חפות ולא בפונדיה שאם יעשיר יאמרו משל לשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כדרך שהוא יוצא ידי שמים, שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל וגו׳ ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן. עי״ש ונראה שחסר שם וצ״ל כלפנינו. וראה להלן אות לב ממה״ג. וכן מבואר בזהר ח״ב רכא.: כד אתעביד כל עבידתא אצטריך משה לממני כלא, בגין דלא יימרון ישראל דאשתאר כספא ודהבא ואסתליק לנטלא ליה, ועל דא אצטריך לממני חושבנא קמייהו דישראל בגין דכתיב והייתם נקיים מה׳ ומישראל וכו׳. ובדרשות אלו מבואר שמשה רצה לצאת ידי הבריות אע״פ שלא נחשד ולא כמדרשים הנ״ל באות יג. וכ״ה בלק״ט: אלה פקודי המשכן וכה״א (ש״ב כד ט) ויתן יואב את מספר מפקד העם, ואע״פ שמשה רבינו נאמן היה לכל ישראל עשה חשבון ליציאת המשכן, שנאמר אלה פקודי המשכן. ובפענח רזא: אלה פקודי המשכן, מכאן שראוי לאדם להוציא עצמו מן החשד אף במקום שאינו נחשד, כמשה שנתן חשבון צודק מכל, וכן גבי יהוידע, מהר״ר משה. וכ״ה להלכה בטור ורמ״א יו״ד רנז סעיף ב, שאע״פ שגבאי צדקה הכשרים אין מדקדקים אחריהם מ״מ כדי שיהיו נקיים מה׳ ומישראל טוב להם ליתן חשבון. ובב״ח שם כתב: זה לא נמצא בפוסקים אולי למדו ממשה רבינו ע״ה שנתן חשבון בנדבת המשכן כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מה׳ ומישראל. ובבאור הגר״א שם ציין למדרשים הנ״ל. ובצרור המור: הזכיר בכאן מנין הכלים ומספר הכסף להודיענו שצריך האדם לצאת ידי שמים וידי הבריות כאומרו והייתם נקיים מה׳ ומישראל וכו׳ וכל זה להורות דת ודין לעוסקים בצרכי ישראל, שראוי להם לתת חשבון אמיתי ומדויק לצאת ידי שמים וידי הבריות, ולא יאמרו מה לנו לזה כי הש״י יודע האמת, כי הכתוב אמר (יהושע כב כב) אל אלהים ה׳ הוא יודע וישראל הוא ידע.
5. תנ״י סי׳ א בקיצור. ובנדפס סי׳ ה מסיים: אע״פ שהיה משה הצדיק נאמן ע״פ הגבורה דכתיב בכל ביתי נאמן הוא, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר ביד איתמר בן אהרן הכהן. וכ״ה בילק״ש כאן ובמשלי רמז תתקסב. ובמדרש הגדול כאן הביא הדרש בסגנון אחר: תנן התם אין עושים שררה על הצבור בממון בפחות משנים, מיתיבי והא משה רבינו יחידי היה, אמרי משה במקום שבעים ואחד הוה, (סנהדרין יג:) ואי בעית אימא משה לא הוה עביד חושבנא גבי נפשיה אלא היה קורא לאחרים ומחשב על ידן, מנין ממה שקרינו בענין אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו׳, מלמד שקרא משה לכל ישראל ואמר להן בואו ונעשה עמכם חשבון נתקבצו אליו ואמר להן, אלה פקודי המשכן, וכי מה צריך לכך והלא הקב״ה האמינו, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, אלא הוא החמיר על עצמו. ושם: אשר פקד על פי משה, מלמד שמשה החמיר על עצמו ועשה חשבון עם הצבור על יציאות המשכן ע״כ. מסתבר שסגנון הדרש במדה״ג תנן . . . מיתיבי . . . אמרי . . . אב״ע מנין. סודר על ידי בעל מדרש הגדול על יסוד שמו״ר הנ״ל: שנו רבותינו . . . והרי אתה מוצא . . . אלא אע״פ כו׳. והוסיף אמרי כו׳ זהו דרך רגילה אצל מחברי תימן להשתמש במונחים תלמודיים כגון כאן וכן לפעמים מקשר מאמרים שונים בסגנון כזה אבל המאמרים הוא מוסר בדיוק גדול, לא כמו שכותבים אחרים, ויפה השיג עליהם ר״מ מרגליות בהקדמה למדה״ג שמות דף 61 בהערה עיי״ש ובמילואים כאן. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: ויש במדרש שאע״פ שמשה רבינו ע״ה היה ממונה, הוצרך למנות את איתמר עמו שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים. וראה תו״ש תצוה פכ״ח אות לה. – בשמו״ר כאן מסיים: עליו נאמר (מ״ב יב טז) ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים, ולא יחשבו זה דורו של יואש שהיו עושים באמונה. וכעי״ז בתנחומא ותנ״י שם. וראה מפרשי המדרש שנדחקו לפרש שייכות הענין לכאן. ובכת״י אלגוז אלמגוז בצד הגליון: למה בימי משה נתנו חשבון על כל דבר ובימי יואש לאו, לפי שבימי משה שקלו הכל ומנו, אבל בימי יואש כי באמונה הם עושים, ד״א לפי שבימי משה היה ליצנים הרבה כמו הערב [רב] אבל בימי יואש על פי יהוידע שהוא כהן נאמן. ואולי מפרש כן כונת המדרש.
6. ראה לעיל תו״ש פל״ג אות כד. ופל״ו אות יט וצרף לכאן.
7. כעי״ז בתנחומא סי׳ ה. ובתנ״י ב אין שם הסיום זהו שאנשי כנה״ג וכו׳. ובערוך ע׳ חבל הובא דרש זה בשם הילמדנו. ובשמו״ר שם ה ובתנחומא שם א נוסף: ד״א משכן העדות אמר רשב״י בשעה שנכנס אנדריינוס לבית קה״ק, היה מתגאה שם ומחרף לאלהים א״ר חייא בר אבא אמר דוד, רבון העולם, כך תעלה לפניך וכו׳ ועל מה כל אלו על ידי שנתמשכן על ידינו, שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, א״ר חייא בר אבא למה העכו״ם דומין וכו׳ נעקור אותם מן העולם אימתי בשעה שאין להם מה למשכן, אבל המשכן נתמשכן על ידיהם הוי אלה פקודי המשכן אל תהי קורא כן אלא המשכון. ובמדרש הגדול מובא הדרש שלפנינו בהוספה: וכך אמר הקב״ה לישראל אם אתם עושין רצוני שכינתי ואתם במקום הזה לעולם, ואם לאו והבית הזה אשר היה עליון כל עובר עליו ישים וישרק וגו׳ (ראה דהי״ב ז כא). וראה בילהמכ״ת ב׳ דף ח: ורש״י ורבעה״ת כאן ולק״ט. ומענין זה ראה תו״ש תרומה פכ״ו אות נד ושם ויקהל פל״ו אות כט. ולהלן אות יח. וצרף לכאן. ובתנחומא סי׳ ב: ולמה משכן משכן ב״פ א״ר שמואל שהקב״ה עתיד להתמשכן ב׳ פעמים חרבן ראשון וחרבן שני. ובכת״י ילקוט תימני ששון: להתמסכן. ובמאור האפלה: שנתמשכן ב״פ וי״א שנתמסכן ב״פ כלומר חרבן ב׳ הבתים.
8. ראה לעיל אות יז. ובתנחומא שופטים ט. גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא השלישית אין לה הפסק. ועי׳ ילקוט ישעיה רמז תעה, גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכות אחריה. ובפי׳ הר״א בהרמב״ם: ואמרו המפרשים על היות העדת חסר וא״ו שהוא רמז אל זמן קיום המשכן בקירוב, (ביאור הדברים ראה שם בהערות) כלומר ארבע מאות ושמונים שנה ואמרו שבין המשכן שעשה משה ע״ה והמקדש שבנה שלמה ע״ה גם כן ארבע מאות ושמונים שנה בקירוב. וברב״ח: ואם תשכיל במלת המשכן משכן העדות, תמצא בהם רמז למספר השנים שעמד בית ראשון ובית שני וכן מיציאת מצרים עד שבנה את הבית, כי המשכן במספרו עם האותיות רמז לבית שני, וכן משכן במספרו רמז לבית ראשון, וכן העדת חסר וא״ו וחשבונו ד׳ מאות ושמונים שנה משיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את הבית, ומה שיחסר אחד מן החשבון לפי שבשנה השנית לצאתם נבנה המשכן. וראה בעה״ט כאן. – ובכת״י ב״מ לא׳ מן הראשונים: המשכן משכן העדות רמז ששכן במדבר מ׳ שנה ובשילה שס״ט כמנין שכן. בדרשת אבן שועיב סוף פקודי דף לה: כותב: ועוד במדרש כי רמז למשה בזאת התפלה (ויהי נועם...) ג׳ מקדשות. בתחילה התפלל על המשכן להשכין שכינתו בו ועל ידי זה אומר ויהי נועם ה׳, ועל בית ראשון אומר ומעשה ידינו כוננה עלינו. ועל בית שני אומר ומעשה ידינו כוננהו. ועל העתיד ליבנות במהרה בימינו אמר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן אומר לה׳ מחסי ומצודתי וגו׳. כי הוא יצילך מפח יקוש וגו׳ יפול מצדך וגו׳ אליך לא יגש וגו׳ כי הוא יהיה קים לעד לא ינתש ולא יהרס ולא יתמשכן עוד, כי הוא ממושכן בעוונותינו וכמו שדרשו משכן העדות שנתמשכן ב׳ פעמים, ע״כ. ומענין דרש הנ״ל בס׳ ״מדרש דוד״ לר׳ דוד הנגיד לפ׳ פקודי על פי תרגום מערבית נדפס ב״סיני״ כרך נ״ט ניסן אייר תשכ״ו, דף כט, אלה פקודי המשכן שעשה שלמה [ראה לעיל מ״ש בשם אביו הר״א] ולכן הוסיף משכן העדות, חרבנו עדות לישראל שאין אומה ולשון הראויים שתיבטח להם שכינה במקדש, אלא ישראל בלבד. ואין בכח אחת האומות לבנותו כמו שהי׳ וכו׳ וכל זה עדות לישראל שזהו שלהם ורכושם ואליהם יחזיר לעבודת ית׳ בו, ומי הוא אשר התנבא בעדות זו, הלא הוא משה רבינו ע״ה, אשר אמר והשמותי את מקדשיכם, והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם, ועל זה נאמר אשר פקד על פי משה עבודת הלוים, עתיד הקב״ה להחזיר עבודתו כבראשונה על ידי איתמר בן אהרן הכהן, והוא אלי׳ זכור לטוב שהוא מזרע אהרן הכהן וקרא לו איתמר מן תמרות עשן, משום שנתמר ועלה בסערה אל השמים עכ״ל ויפה העיר ר״א הורביץ בסיני שם להוכיח שר׳ יעקב הסקולי בעל תורת המנחה בכת״י [נדפס חלק ממנו תחת שם מנחת ביכורים] השתמש בספרו של ר׳ דוד והעתיק ממנו קטעים בספרו גם קטע הנ״ל וז״ל בפ׳ פקודי: עוד יש לומר כי בכאן יש רמז עמידת בית ראשון אלה פקודי המשכן, כמה עמידת המשכן שהוא ארבע מאות ועשר, וחרבנו והוא עדות לישראל שאין אומה ולשון בעולם שראויה להתועד בכבודו ואינן יכולין לבנותו וכו׳ כנ״ל.
9. שההיכל שלמטה וכו׳, ראה תו״ש בשלח פט״ו אות רב וצרף לכאן. וברב״ח כאן: וע״ד המדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה שני פעמים משכן אלא ללמד שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר מכון לשבתך פעלת ה׳ וגו׳ אל תקרי מכון אלא מכוון. מפרש כונת הדרש למה נאמר ב׳ פעמים משכן. וכ״ה בצרור המור: ואמר אלה פקודי המשכן משכן, להורות שהיו ב׳ משכנין משכן של מעלה ומשכן של מטה כאומרם מקדש ה׳ כוננו ידיך ובמשכן של מטה נתחזק משכן של מעלה שנאמר הוקם המשכן סתם. וכ״ה בז״ח צג: ושם קמח. הובא בתו״ש בראשית פ״א אות קצה. – ששקול כנגד בריאת עולם וכו׳, ראה תו״ש בראשית פ״א אות רמה וש״נ, והובא בתו״ש פ׳ תרומה בכמה מקומות. ובמדרש משלי ל, ד. מי הקים כל אפסי ארץ זה אהל מועד שהוא שקול כנגד מעשה שמים וארץ שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, נאמר כאן משכן העדות ונאמר להלן בשמים ובארץ העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. ובמדרש אגדה כאן: אלה פקודי המשכן, ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ וכו׳ ומסיים: מיד השיב הקב״ה את כנסת ישראל ואמר להם הואיל ועשיתם לפני אהל מועד ומשכן וארון ולוחות האבן ושאר הכלים כמו הפרכת ושלחן ולחם הפנים ומנורה וכרובים, אני אברא לכם כיוצא בם, כנגד המשכן והארון אף אני מחדש לכם שמים וארץ, שנאמר (ישעיה סה יז) כי הנני בורא שמים וגו׳, וכנגד הפרכת שעשיתם לפני שהוא כנגד רקיע הריני עתיד להאיר פניכם כעין הרקיע, שנאמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, וכנגד השלחן ולחם הפנים הריני מברך את כל הפירות שנאמר (ויקרא כו ד) ועץ השדה יתן פריו, וכנגד שעשיתם מנורה ונרותיה הריני מביא לכם אור השכינה, שנאמר (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה וגו׳, וכנגד כרובים שעשיתם לפני והם כנגד העופות, הריני מכניס גליותיכם שנאמר (שם ס ח) מי אלה כעב תעופנה וכו׳, וכנגד אהרן שתקנתם אותו למקדש אף אני אתן לכם גדולה ככהנים, שנאמר (שם סא ו) ואתם כהני ה׳ תקראו וגו׳, לכך נאמר אלה פקודי המשכן. ובזהר ח״ב רכ: כתיב הכא אלה פקודי המשכן וכתיב התם אלה תולדות השמים והארץ, בגין דכל אינון תולדין דעבדו ואפיקו שמיא וארעא כלהו בחילא דההוא נהורא דגניז אתעבידו ונפקי, פקודי המשכן בההוא חילא נפקו וכו׳. וראה רב״ח כאן כמה דברים שיש במשכן ובבריאת העולם. – אף משכן עדות לישראל וכו׳, בכת״י ילקוט תימני ששון הביא דרש זה וגורס בסוף: אף המשכן עדות לישראל שנתכפר להם על מעשה העגל. כמבואר להלן אות כ. ובתנחומא שם נוסף: ד״א משכן העדות שהעיד להם לישראל שאם יהיו כופרין בו ולא ישמרו מצותיו וחקותיו, שיתמשכן ב׳ פעמים, כמו שפרשנו לעיל שהשוה עשיית המשכן לבריאת שמים וארץ וכמו משכן העדות כך אמר העדותי בכם היום, וכן עשה התראה הנביא בשמים כשכפרו ישראל בהקב״ה ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה׳ דבר בנים גדלתי ורוממתי וגו׳ (ישעיה א ב) כלומר כמו שהעדותי בפניכם ואתם עדים על ישראל שלא יכפרו בו שמעו כי אני גדלתים ורוממתים וכו׳.
10. שמו״ר נא ד ותנחומא סי׳ ו בשינויים. ובתנחומא מסיים: אמר משה מי מודיע לאומות, א״ל ועשו לי מקדש כיון שראו אומות העולם הריח של קטורת מתמר ועולה מתוך המשכן ידעו שנתרצה להם הקב״ה, אלה פקודי המשכן וכתיב אלה שמות בני ישראל. וכ״ה בתנחומא שם סי׳ ב. ובמדרש הגדול: משכן העדות, עדות היא לישראל ששרתה שכינה ביניהן. וראה רש״י ורא״ם ומדרש אגדה ולק״ט כאן. ובילהמכ״ת ג׳ דף יג.
11. בפי׳ רבעה״ת: ד״א שהיה עדות למשה, כי בשעה שחשדוהו שגנב שקלים ממלאכת המשכן, אמר להם משה רוצה אני שיהא המשכן עדות וחזר ומנו ומצאו שהושמו בווין לעמודים, ודריש ליה מוהמלאכה היתה דים (לעיל לו ז) קח ראשי תיבות ויעלו ט״ו ווין כלומר ט״ו יותר, ומיד נתן משה ט״ו שבחות להקב״ה והן בישתבח שיר ושבחה וכנגדן ט״ו ברוך, בברוך שאמר, וכנגדן ט״ו ווין באמת ויציב וכו׳. וכעי״ז בהד״ז ובפי׳ הרא״ש. וראה להלן אות נד. וראה רב״ח פ׳ תרומה הובא בתו״ש שם פכ״ה אות לו בבאור. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים עה״ת: המשכן הוא העדות שלא נשאר אפילו מחצית השקל של אחד מהם שהכל בא בחשבון, כ״כ היו חביבין לפניו ית׳, לכך עשה עמהם חשבון ואע״פ שניתן לצורפים וזקקוהו לא נחסר אפילו כחטה, והזהב לא נכנס בחשבון לפי שלא נתנו כולם לא הוצרך לומר מה נעשה ממנו, כדי שלא יתבייש מי שלא נתן, והוא רמוז בפסוק כל מרים תרומת כסף ונחשת (לעיל לה כד) כלומר כולם נתנו כסף ונחשת חוץ מזהב שהביאו יחידים, ע״כ. ובהתוה״מ: וקראו פה בשם משכן העדות, שגם המשכן היה מעיד שהכל נעשה באמונה ממה ששרתה בו שכינה שזה לא יצוייר אם היה במלאכתם איזה עון וגניבה. ובתולדות יצחק כותב, הטעם שלא נתן חשבון איך הוציאו את הזהב, משום שאי אפשר שיספיק הזהב הזה שקיבל לכל הכלים שנעשו מזהב, אלא דרך נס, וא״כ לא הי׳ צריך משה לתת חשבון מן הזהב שהרי ראו בעיניהם שדרך נס היה הזהב מספיק. ועוד טעם שני, משום שהזהב שנתנו הנכבדים והיקרים לא הוצרך לתת חשבון, מפני שהיקרים והמעולים אינם חושדים, אבל הכסף שכולם גדולים וקטנים נתנו מחצית השקל הוצרך לתת חשבון שברבים לעולם יש חשדות. ומובאים דבריו בצדה לדרך כאן. וראה להלן אות מה.
12. ראה להלן אות כג. ובמדרש הגדול: ד״א משכן העדות שלא נעשה אלא בשביל לוחות העדות שהיו צנועין בו. וכן הוא באע״ז: ופירש למה נקרא משכן בעבור הארון ששם לוחות העדות. וברמב״ן: אמר המשכן משכן העדות בעבור כי יריעות שש משזר הם שיקראו משכן במצוה ובמעשה, אבל משכן העדות כולל הבית בכללו שהוא המשכן הנעשה ללוחות העדות. וראה ספורנו. ובחזקוני: אלה פקודי המשכן ואיזה משכן משכן העדות, שלא תטעה במשכן אחר כגון משכן קרח וכיוצא בו אומר לך כאן שהוא משכן העדות שהלוחות שוכנות בו. ובצרור המור: ואמר משכן העדות על התורה שנקראת עדות דכתיב (תהלים יט ח) עדות ה׳ נאמנה, והמשכן הוא מושב לארון העדות. ושם: וכן נקרא משכן העדות לפי שזה המשכן שעשה משה ע״ה הוא עדות למשכן שעשה שלמה כמו שאמרו וכן תעשו לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים כתבנית אלו תעשו אותם, ולכן שלמה המלך ע״ה עשה במקדש כל הדברים שהיו במשכן לפי שהיה המשכן רמז ועדות למשכן שלמה.
13. שמו״ר נא ז. ובמדרשים שם מסיים: תדע לך שהרי לאברהם הראה הקב״ה את התורה והקרבנות וגיהנם ושעבוד גליות וכו׳ א״ל הקב״ה לאברהם כל זמן שבניך מתעסקים בשתים נצולים מן שתים וכו׳ הובא בתו״ש לך לך פט״ו אות קצז. – בכת״י אלגוז אלמגזי: משכן העדות, חמשה דברים נמסרו לעדות, לחות העדות, ארון העדות, פרכת העדות, משכן העדות, כפרת העדות. ויש להעיר שכפרת העדות אין ביטוי כזה בשום מקום אלא הכוונה שכן הי׳ במציאות. ושם על הגליון כתוב: ד״א מאי עדות אלא זה נר מערבי שהיו נותנין בו שמן במדתו של חברותיה ובו היה מתחיל ובו היה מסיים. ומקורו משבת כב: הובא בתו״ש תצוה פכ״ז אות קח ושם נדרש על הפסוק מחוץ לפרכת אשר על העדות.
14. ע״י מאן, דף רסז. בהערות המו״ל שאינו מבין המכוון במלת פקדתי כאן. ונראה שכאן דורש גם פקידה מלשון זכירה וכוונתו לפסוק פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים (שמות ג, טז) וכן בקרא ש״א וירמי׳ לא מדבר ממנין, רק מזכירה. וראה תו״ש תשא פל״ב אות רסג.
15. במדרש הגדול כאן: אשר פקד על פי משה, מלמד שנתמנה משה גזבר עליו. וראה בתרגומים כאן, מובאים לעיל אות יב.
16. ראה לעיל אות טו בבאור.
17. ראה רש״י כאן. ובפי׳ הר״א בהרמב״ם: עבודת הלוים כלומר שהלוים קבלו על עצמם לגבות מישראל ובדקו מה שגבו והשלימו את סכומו ביד איתמר בן אהרן הכהן, לפי שהוא היה הממונה שלהם בזה והשר שלהם במקום השליח ע״ה. וכעי״ז ברלב״ג: שזה המנין פוקד על פי משה והיתה מלאכת המנין הזה עבודת הלוים ביד איתמר, ר״ל שאיתמר היה ממונה על זה, והיה ממנה על הלוים מי שהיה בוחר לפקד על מה שנכנס במלאכה הזאת מזהב וכסף ונחשת, ואין ספק שהם ידעו מה שהביאו העם על צד הנדבה והיו כותבים זה בכל יום ומפני זה ידעו עושי המלאכה כמה היה מה שהביאו וכו׳. – מהן משוררים, יש להעיר מ״ש באע״ז בפיה״ק: והגאון אמר כי זה רמז לשירי דוד, והאע״ז סיים א״כ מה טעם איתמר ע״כ, והאע״ז שמות יב, א. כתב: עתה (החדש הזה וגו׳) הזכיר תחלת המצות שהיו ע״י משה ואהרן כי הם לבדם היו נביאי התורה, כי אחריהם לא נתחדשה מצוה, כו׳, ואל יעלה על לבך דבר השיר שהיה בבית השם ע״י דוד, כי כמו תקון היה ומוסד שיסד דוד ושלמה, וככה כתוב (ד״ה א. ט. כב) באמונתם ולא בנבואתם, והגאון אמר כי קבלה היתה בידם מפי משה כי מלך יקום ויחדש כלי שיר כו׳.
18. שמו״ר נא ו. – ברמב״ן כאן: ועל דעת רבים אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר, ואין כלי הקדש הארון כו׳ בכלל המשכן כי הם ביד אלעזר, ואין כן דעתי כי למה יזכיר פקודת איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר שהיא הנכבדת. אבל אלה פקודי ירמוז אל אשר יזכיר בפרשה למטה, יאמר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שעשה בו האדנים כו׳ הכל נתן משה במספר במשקל ביד איתמר כו׳ ע״כ. וראה בתרגום יונתן: ״ברם״ פולחן כו׳.
19. ראה רש״י ואע״ז כאן, ולעיל אות כח. ולהלן אות לב. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: ולפי שרוב המלאכה מן בני גרשון ובני מררי שאיתמר ממונה עליהם אמר ביד איתמר.
20. ראה לעיל אות טו בבאור וצרף לכאן.
21. ראה אות כט בבאור בפי׳ הרמב״ן. ובמדרש הגדול מסיים: אמר ר׳ שמעון בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא יוצא ידי המקום וכו׳, ראה לעיל אות יד.
אִלֵּין מִנְיָנֵי מַשְׁכְּנָא מַשְׁכְּנָא דְּסָהֲדוּתָא דְּאִתְמְנִיאוּ עַל מֵימְרָא דְּמֹשֶׁה פּוּלְחַן לֵיוָאֵי בִּידָא דְּאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא.
These are the accounts of the Mishkan, the Mishkan of Testimony, that were drawn up by Moshe’s order; for the work of the Levites under the direction of Isamar, son of Aharon the priest.
אֲשֶׁר פֻּקַּד – אשר נמנו
לפי התחביר שייכת המלה פֻּקַּד למשכן ואולם לפי העניין לא המשכן פֻּקַּד כי אם הסכומים שנתרמו לעשייתו. על כן תרגם ״אשר פֻּקַּד״ – ״דְּאִתְמְנִיוּ״ מוסב על הסכומים. וכן כתב רש״י: ״בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן״. ובמקצת נוסחים גרסו ״דְּאִתְמְנִי״ ביחיד והשחיתו כוונת התרגום.
אליין סכומי משכנה משכנה דסהדותא דאסתכם על גזרת פמיה דמשה פלח{נ}יון דלוויא על ידוי דאתמר בר אהרןב כהנאג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משכנה דסהדותא דאסתכם על גזרת פמיה דמשה פלח{נ}יון דלווי״) גם נוסח חילופי: ״משכן סהדותה די אתפקד על מימר פומה דמשה פלחן ליוואי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בר אהרן״) גם נוסח חילופי: ״ברה דא׳ ״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״רבה״.
איליין מנייני מתקלוון וסכומין דמשכנא דסהדותא דאתמנייו על פם מימרא דמשה ברם פולחן לואי הות בידא דאיתמר בר אהרן כהנא.
These are the sums, weights, and numbers of the Tabernacle of the Testimony, which were counted by the word of the mouth of Mosheh. But the service of the Levites was by the hand of Ithamar bar Aharon the priest.
אלה מניני משקלם וסכומם של משכן העדות אשר נמנו על פי מאמרו של משה אבל עבודת הלויים היתה ביד איתמר בן אהרן הכהן.
פרשה נא
סדר פקודי
[א] וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת (משלי כ״ח:כ׳), אַתָּה מוֹצֵא כָּל מִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא בְּרָכוֹת עַל יָדָיו, מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן: וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה (משלי כ״ח:כ׳), אִישׁ אֱמוּנוֹת, זֶה משֶׁה, שֶׁהוּא נֶאֱמָנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳), הֱוֵי: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה גִזְבָּר עֲלֵיהֶם הָיוּ מִתְבָּרְכִים, לְפִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן. וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, זֶה קֹרַח, שֶׁהָיָה לֵוִי וּבִקֵּשׁ לִטֹּל כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, וּמָה הָיָה סוֹפוֹ: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ (במדבר ט״ז:ל״ב).
דָּבָר אַחֵר: אִישׁ אֱמוּנוֹת, זֶה משֶׁה, שֶׁנַּעֲשָׂה גִזְבָּר עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ (משנה שקלים ה׳:ב׳): אֵין מְמַנִּין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּמָמוֹן פָּחוֹת מִשְׁנַיִם, וַהֲרֵי אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהָיָה משֶׁה גִזְבָּר לְעַצְמוֹ, וְכָאן אַתָּה אוֹמֵר אֵין מְמַנִּין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה משֶׁה גִזְבָּר לְעַצְמוֹ הוּא קוֹרֵא לַאֲחֵרִים וּמְחַשֵּׁב עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה, עַל יְדֵי משֶׁה בְּיַד אִיתָמָר.
[ב] עָלָיו נֶאֱמַר: וְלֹא יְחַשְׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף (מלכים ב י״ב:ט״ז), וְלֹא יְחַשְׁבוּ, זֶה דוֹרוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בֶּאֱמוּנָה. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ (משנה שקלים ג׳:ב׳): מִי שֶׁהָיָה נִכְנַס לִתְרֹם אֶת הַלִּשְׁכָּה לֹא הָיָה נִכְנַס לֹא בְּפַרְגָּד חָפוּת וְלֹא בְּאַנְפִּלְיָא, שֶׁאִם יַעֲשִׁיר יֹאמְרוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר, שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר ל״ב:כ״ב). וּמשֶׁה הָיָה גִזְבָּר לְעַצְמוֹ עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּשְׁכָּן, מִיָּד: וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ וגו׳ (שמות ל״ה:כ״א), לְכַמָּה יָמִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ וְהוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות ל״ו:ז׳). נִכְנַס משֶׁה אֵצֶל בְּצַלְאֵל רָאָה שֶׁהוֹתִיר מִן הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָם עָשִׂינוּ אֶת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתַרְנוּ, מַה נַּעֲשֶׂה בַּנּוֹתָר, אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה בָהֶם מִשְׁכָּן לָעֵדוּת, הָלַךְ משֶׁה וְעָשָׂה בָהֶן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן אָמַר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ יָצָא לַמִּשְׁכָּן וּבַיָּתֵר עָשִׂיתִי מִשְׁכָּן לָעֵדוּת, הֱוֵי: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.
[ג] מַהוּ מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָא שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְעָמִים עַל יְדֵיהֶם, זֶהוּ שֶׁאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה אוֹמְרִים: חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים. מַהוּ חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ (נחמיה א׳:ז׳), הֱוֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְעָמִים, וְאֵין חֲבֹל אֶלָּא מַשְׁכּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב (דברים כ״ד:ו׳). לְכָךְ כְּתִיב: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, שְׁנֵי פְעָמִים.
[ד] מַהוּ הָעֵדֻת, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עֵדוּת הוּא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ סְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: עֵדוּת הוּא לְכָל הָעוֹלָם שֶׁנִּתְמַנֶּה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַל אִשָּׁה וְחִבְּבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי, כָּעַס עָלֶיהָ וְהִנִּיחָהּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ אֵינוֹ חוֹזֵר עָלַיִךְ עוֹד. לְיָמִים שָׁלַח לָהּ וְאָמַר כַּבְּדִי אֶת פָּלָטִין שֶׁלִּי וְהַצִּיעִי אֶת הַמִּטּוֹת שֶׁבְּיוֹם פְּלוֹנִי אָבֹא אֶצְלֵךְ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם פְּלוֹנִי בָּא הַמֶּלֶךְ אֶצְלָהּ וְנִתְרַצֶּה לָהּ וְנִכְנַס אֶצְלָהּ לַפָּלָטִין וְאָכַל וְשָׁתָה עִמָּהּ וְלֹא הָיוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ מַאֲמִינוֹת, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהָיוּ מְרִיחוֹת רֵיחַ בְּשָׂמִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָדְעוּ שֶׁנִּתְרַצֶּה לָהּ הַמֶּלֶךְ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל וֶהֱבִיאָם לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וּקְרָאָן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים (שמות י״ט:ו׳), אַחַר אַרְבָּעִים יוֹם חָטְאוּ, אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֵינוֹ מִתְרַצֶּה לָהֶם עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר (איכה ד׳:ט״ו), כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ משֶׁה לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם מִיָּד סָלַח לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳). אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם הֲרֵינִי מְפֻיָּס שֶׁמָּחַלְתָּ לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא הוֹדִיעַ לְעֵינֵי כָל הָאֻמּוֹת שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ עֲלֵיהֶם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ הֲרֵינִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כ״ה:ח׳), וּמַכִּירִין שֶׁמָּחַלְתִּי לָהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, שֶׁעֵדוּת הִיא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
[ה] דָּבָר אַחֵר: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס אַנְדְּרִיָּנוּס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים הָיָה מִתְגָּאֶה שָׁם וּמְחָרֵף לֵאלֹהִים, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר דָּוִד רִבּוֹן הָעוֹלָם כָּךְ תַּעֲלֶה לְפָנֶיךָ, שֶׁאִלּוּ הָיוּ יְכוֹלִין לִקְצֹץ אֲרָזִים לַעֲשׂוֹת סֻלָּמוֹת עוֹלִים הָיוּ לְמַעְלָן, מִנַּיִן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת (תהלים ע״ד:ה׳), אֶלָּא שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים, וּמַנִּיחִים אוֹתְךָ וּבָאִים עָלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ (תהלים כ״א:י״ב), וּבָאִים עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ וגו׳ (תהלים ע״ט:א׳), וְעַל מָה כָּל אֵלּוּ עַל יְדֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יָדֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְמָה הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים דּוֹמִין, לְאָדָם שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא לַמֶּלֶךְ וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לִשְׁלֹט בּוֹ וְלֹא הָיָה יָכוֹל, מֶה עָשָׂה הָלַךְ אֵצֶל אַנְדְּרִיאַנְטוֹס וּבִקֵּשׁ לְהַפִּילוֹ, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁיַּהַרְגֶּנּוּ, מֶה עָשָׂה נָטַל אֶת הַצִּפֹּרֶן שֶׁל נְחשֶׁת וְהָיָה חוֹפֵר הַכֹּתֶל שֶׁתַּחְתָּיו, אָמַר מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מַפִּיל אֶת הַבָּסִיס אַנְדְּרִיאַנְטוֹס נוֹפֵל. כָּךְ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בָּאִים לְהִתְגָּרוֹת בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינָן יְכוֹלִין, וְהֵם בָּאִין וּמִתְגָּרִין עִם יִשְׂרָאֵל. וְכֵן דָּוִד אָמַר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה׳ וְעַל מְשִׁיחוֹ (תהלים ב׳:ב׳), וְאֵינָן יְכוֹלִין, וּמָה הֵם עוֹשִׂין מִתְגָּרִים בְּיִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ (תהלים ב׳:ג׳), נַעֲקֹר אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, אֵימָתַי בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָהֶם מַה לְּמַשְׁכֵּן, אֲבָל הַמִּשְׁכָּן נִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם, הֱוֵי: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, אַל תְּהִי קוֹרֵא כֵן אֶלָּא הַמַּשְׁכּוֹן.
[ו] מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה – כָּל מַה שֶּׁהָיוּ עוֹשִׂין, עוֹשִׂין עַל פִּי משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה. וְכָל מַה שֶּׁהָיָה משֶׁה עוֹשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲבֹדַת הַלְוִיִם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, לֹא עָשָׂה אֶלָּא מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ וַאֲנִי עוֹשֶׂה לִפְנֵיכֶם חֶשְׁבּוֹן. אָמַר לָהֶם משֶׁה: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, כָּךְ וְכָךְ יָצָא עַל הַמִּשְׁכָּן, עַד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב שָׁכַח בְּאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל מַה שֶּׁעָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים, הִתְחִיל יוֹשֵׁב וּמַתְמִיהַּ, אָמַר עַכְשָׁו יִשְׂרָאֵל מוֹצְאִין יְדֵיהֶם לֵאמֹר משֶׁה נְטָלָן. מֶה עָשָׂה הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינָיו וְרָאָה אוֹתָם עֲשׂוּיִם וָוִים לָעַמּוּדִים, אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, מִי גָרַם לוֹ עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וּפִיְּסָן, הֱוֵי: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. וְלָמָה עָשָׂה עִמָּהֶם חֶשְׁבּוֹן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳), וְלָמָּה אָמַר לָהֶם משֶׁה בּוֹאוּ וְנַעֲסֹק בַּמִּשְׁכָּן וּנְחַשֵּׁב לִפְנֵיכֶם, אֶלָּא שֶׁשָּׁמַע משֶׁה לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל מְדַבְּרִים מֵאַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם משֶׁה (שמות ל״ג:ט׳), וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה (שמות ל״ג:ח׳), וּמַה הָיוּ אוֹמְרִים, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ שֶׁל זֶה, וּמַה הִיא רוֹאָה בוֹ, כָּל יָמָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, כָּל יָמָיו הוּא מֻשְׁלָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶהוּ: וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה. רַבִּי חָמָא אָמַר הָיוּ אוֹמְרִים חָמֵי קְדַל דִּבְרֵיהּ דְּעַמְרָם, וַחֲבֵרוֹ אוֹמֵר לוֹ אָדָם שֶׁשָּׁלַט עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיְהֵא עָשִׁיר. כְּשֶׁשָּׁמַע משֶׁה כָּךְ אָמַר לָהֶם משֶׁה, חַיֵּיכֶם, נִגְמַר הַמִּשְׁכָּן אֶתֵּן לָכֶם חֶשְׁבּוֹן. אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן, הֱוֵי: וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן.
[ז] מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – מָה הָעֵדֻת, זוֹ תּוֹרָה שֶׁהֵם יְגֵעִים בָּהּ. אָמַר הָאֱלֹהִים בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וּבִזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת אֲנִי מַצִּיל אֶתְכֶם מִגֵּיהִנֹּם, וְכֵן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה וְהַגֵּיהִנֹּם וְהַקָּרְבָּנוֹת וְגָלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה (בראשית ט״ו:י״ז), זוֹ תּוֹרָה וְגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ׳:י״ד). וְהַקָּרְבָּנוֹת מִנַּיִן, דִּכְתִיב: עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל (בראשית ט״ו:ט׳). וְגָלֻיּוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר אֵימָה (בראשית ט״ו:י״ב), זוֹ בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (חבקוק א׳:ז׳). חֲשֵׁכָה (בראשית ט״ו:י״ב), זוֹ מָדַי, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹתֶיהָ. גְּדוֹלָה (בראשית ט״ו:י״ב), זוֹ יָוָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד וּכְעָצְמוֹ נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדֹלָה וַתַּעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם (דניאל ח׳:ח׳). נוֹפֶלֶת עָלָיו (בראשית ט״ו:י״ב), זוֹ אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִקּוֹל נָפְלָם רָעֲשָׁה הָאָרֶץ (ירמיהו מ״ט:כ״א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל יָמִים שֶׁיִּהְיוּ בָנֶיךָ עֲסוּקִים בַּתּוֹרָה וּבַקַּרְבָּנוֹת הֵם נִצּוֹלִים מֵהֶן, אֶלָּא עֲתִידִין בָּנֶיךָ לְבַטֵּל הַקָּרְבָּנוֹת בַּמֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיִּשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנֶיךָ בַּגֵּיהִנֹּם אוֹ בַּגָּלֻיּוֹת, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אַבְרָהָם בֵּרַר לוֹ הַגָּלֻיּוֹת, וּמִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא כִי צוּרָם מְכָרָם (דברים ל״ב:ל׳), זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם (ישעיהו נ״א:א׳). וַה׳ הִסְגִּירָם, שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחֲרָיו.
אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא וְזָקֵן אַחֵר בְּשֵׁם רַבִּי, עָמַד לוֹ אַבְרָהָם תָּמֵהַּ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּבְרֹר לוֹ, עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּבְרֹר אֶת הַגָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ (תהלים ס״ו:י״ב), שִׁעְבַּדְתָּנוּ בַּגָּלֻיּוֹת. בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם (תהלים ס״ו:י״ב), זוֹ גֵּיהִנֹּם, חֶצְיוֹ אֵשׁ וְחֶצְיוֹ בָּרָד. וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה, הֱוֵי: וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, מַהוּ הָעֵדֻת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַקָּרְבָּנוֹת תְּהֵא עֵדוּת לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹרְדִין לַגֵּיהִנֹּם.
[ח] דָּבָר אַחֵר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – מַהוּ אֵלֶּה, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ רְאוּיִם שֶׁיִּשְׁלֹט מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות ל״ב:ט״ז) מַהוּ חָרוּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֵרוּת מִן גָּלֻיּוֹת, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן חָמָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם יָבוֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְיֹאמַר לִי לָמָּה נִבְרֵאתִי, אֲנִי אוֹמֵר לוֹ סְטַטְיוֹנָר בְּרָאתִיךָ עַל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא עַל בָּנַי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה הִלְבִּישָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִזִּיו הֲדָרוֹ. וּמֶה הָיָה הַלְּבוּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר עֲטָרוֹת הִלְבִּישָׁן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר כְּלִי זַיִן נָתַן לָהֶם וְהַשֵּׁם הַגָּדוֹל חָקוּק עָלָיו. וְכָל יָמִים שֶׁהָיָה בְּיָדָם לֹא הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם, מִנַּיִן אַתָּה לָמֵד, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב שָׁם: וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ (שמות ל״ג:ה׳). וְרַבִּי סִיסָא אָמַר פּוֹרְפִּירָא הִלְבִּישָׁן, וְרַבִּי הוּנָא אוֹמֵר זוֹנִיאוֹת הִלְבִּישָׁן, וּכְשֶׁחָטְאוּ הֶעֱבִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם כָּל אוֹתוֹ הַטּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב (שמות ל״ג:ו׳). בִּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרָא הָהָר הַזֶּה, הַר הָאֱלֹהִים, הַר חוֹרֵב, הַר סִינַי. הַר הָאֱלֹהִים לָמָּה, שֶׁשָּׁם הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱלָהוּתוֹ. סִינַי לָמָּה, שֶׁשָּׂנָא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאָהַב אֶת הַתַּחְתּוֹנִים. חוֹרֵב לָמָּה, שֶׁבּוֹ נִתְּנָה הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת חֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמ״ט:ו׳). וְהָיָה משֶׁה בְּסִינַי מְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, הָלְכוּ אֵצֶל אַהֲרֹן וְאָמְרוּ לוֹ: עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות ל״ב:א׳). אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן אֶתְמוֹל אֲמַרְתֶּם: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה (שמות כ״ד:ז׳), וְעַתָּה אַתֶּם אוֹמְרִים: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים. רָאָה שֶׁהָרְגוּ לְחוּר וְנִתְיָרֵא, אָמַר לָהֶם: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב (שמות ל״ב:ב׳), מִיָּד: וַיִּתְפָּרְקוּ, וְהָיוּ כָּל הָעָם נוֹתְנִין לוֹ עַד שֶׁאָמַר לָהֶם דַּיֵּכֶם. וְכֵן משֶׁה הוֹכִיחָן: וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב (דברים א׳:א׳), מָשָׁל לְבָחוּר שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה רָאָה אוֹתָם גּוֹבִין צְדָקָה וְאָמְרוּ לוֹ תֵּן, וְהָיָה נוֹתֵן, עַד שֶׁאָמְרוּ לוֹ דַּיֶּךָֹּ, הָלַךְ מְעַט וְרָאָה אוֹתָם גּוֹבִין לְתֵיַטְרוֹן, אָמְרוּ לוֹ תֵּן, וְהָיָה נוֹתֵן עַד שֶׁאָמְרוּ לוֹ דַּיֶּךָֹּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נָתְנוּ זָהָב לָעֵגֶל עַד שֶׁאָמַר לָהֶם דַּי, וְנָדְבוּ זָהָב לַמִּשְׁכָּן עַד שֶׁאָמַר לָהֶם דַּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר (שמות ל״ו:ז׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא זְהַב הַמִּשְׁכָּן וִיכַפֵּר עַל זְהַב הָעֵגֶל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל הִכְעַסְתֶּם אוֹתִי בְּאֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, עַכְשָׁיו שֶׁעֲשִׂיתֶם הַמִּשְׁכָּן בְּאֵלֶּה אֲנִי מִתְרַצֶּה לָכֶם, הֱוֵי: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּאֵלֶּה נִתְרַצֵּיתִי לָכֶם, וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים (ישעיהו מ״ט:י״ב). וְאוֹמֵר: מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם (ישעיהו ס׳:ח׳).
[פרשת פקודי]
[א] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (ירמיהו י״ז:י״ב), שָׁם מְכֻוָּן מִקְדָּשֵׁנוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ י״י מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות ט״ו:י״ז). וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם מְכֻוֶּנֶת לְמַעְלָה כְּמוֹ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. מֵרֹב אַהֲבָתָהּ שֶׁל מַטָּה, עָשָׂה אַחֶרֶת לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךָ, חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד (ישעיהו מ״ט:ט״ו). וְעַל מֶה חָרְבָה. אֶלָּא כִּי מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (ישעיהו מ״ט:ט״ז), עַל זֶה חָרְבָה. וְכֵן אָמַר דָּוִד, יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו (תהלים קכ״ב:ג׳). כְּלוֹמַר, כְּעִיר שֶׁבָּנָה יָהּ. וְתִרְגֵּם יְרוּשַׁלְמִי, דְּמִתְבַּנְיָא בִרְקִיעָא כְּקַרְתָּא דְּאִתְחַבְּרַת כַּחֲדָא בְּאַרְעָא. וְנִשְׁבַּע שֶׁשְּׁכִינָתוֹ לֹא יִכָּנֵס בְּשֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁיִּבָּנֶה שֶׁל מַטָּה. כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִנַּיִן, שֶׁכֵן כְּתִיב: בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר (הושע י״א:ט׳). וְאוֹמֵר: וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם י״י כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (ישעיהו נ״ב:ה׳). רְצוֹנוֹ לוֹמַר, וְעַתָּה מַה לִי פֹה נְאֻם י״י, מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ פֹּה בִּירוּשָׁלַיִם אַחַר שֶׁלֻּקַּח עַמִּי מִמֶּנָּה. בְּחִנָּם שֶׁאָבוֹא בָהּ, לֹא אָבוֹא. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.
[ב] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: י״י אָהַבְתִי מְעוֹן בֵּיתֶךָ (תהלים כ״ו:ח׳), זֶה הַהֵיכָל שֶׁהוּא מְכֻוָּן בִּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁהַהֵיכָל שֶׁלְּמַטָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הֵיכָל שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ י״י מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות ט״ו:י״ז). אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי אַסִּי, לָמָּה הוּא אוֹמֵר, י״י אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ (תהלים כ״ו:ח׳), בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד בְּרִיאַת עוֹלָם. כֵּיצַד, בָּרִאשׁוֹן כְּתִיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וּכְתִיב: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה (תהלים ק״ד:ב׳). וּבַמִּשְׁכָּן מַה כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים (שמות כ״ו:ז׳). בַּשֵּׁנִי, יִהְי רָקִיעַ, וְאוֹמֵר בָּהֶן הַבְדָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם (שמות כ״ו:ל״ג). בַּשְּׁלִישִׁי כְּתִיב מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: יִקָּווּ הַמַּיִם. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת וְגוֹ׳ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם (שמות ל׳:י״ח). בָּרְבִיעִי בָּרָא מְאוֹרוֹת, דִּכְתִיב: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב (שמות כ״ה:ל״א). בַּחֲמִישִׁי בָּרָא עוֹפוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף. וּבַמִּשְׁכָּן, כְּנֶגְדָּן לַעֲשׂוֹת קָּרְבָּנוֹת, כְּבָשִׂים וְעוֹפוֹת. וּבַמִּשְׁכָּן, וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׁי כְנָפַיִם לְמַעְלָה (שמות ל״ה:כ׳). בַּשִּׁשִּׁי נִבְרָא אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ (בראשית א׳:כ״ז), בִּכְבוֹד יוֹצְרוֹ. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב אָדָם, שֶׁהוּא כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁנִּמְשַׁח לַעֲבֹד וּלְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי י״י. בַּשְּׁבִיעִי, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וַתֵּכֶל כָּל עֲבוֹדַת בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּתִיב: וַיְכַל אֱלֹהִים. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת (במדבר ז׳:א׳). בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּתִיב: וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (במדבר ז׳:א׳). וְלָמָּה הַמִּשְׁכָּן שָׁקוּל כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אֶלָּא מַה שָּׁמַיִם וָאָרֶץ הֵם עֵדִים עַל יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ל׳:י״ט), אַף מִשְׁכָּן עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. לְכָךְ נֶאֱמַר: י״י אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְגוֹ׳. וְלָמָּה מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לְהִתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְּעָמִים, חָרְבַּן רִאשׁוֹן וְחָרְבַּן שֵׁנִי. וּלְפִיכָךְ אָמַר, מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים. דָּבָר אַחֵר, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת עֵדוּת לְכָל הָאֻמּוֹת שֶׁנִתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. כֵּיצַד, כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, עָמַד מֹשֶׁה וְלִמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּגוֹרְיָא, עַד שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמִי מוֹדִיעַ לָאֻמּוֹת שֶׁנִּתְרַצִּיתָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳). לְכָךְ כְּתִיב מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, שֶׁהַמִּשְׁכָּן מֵעִד שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – שֶׁהֵעִיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם יִהְיוּ כּוֹפְרִין בּוֹ וְלֹא יִשְׁמְרוּ מִצְוֹתָיו וְחֻקּוֹתָיו, שֶׁיִּתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְעָמִים, כְּמוֹ שֶׁפִּרַשְׁנוּ לְעֵיל, שֶׁהִשְׁוָה עֲשִׂיַּת הַמִשְׁכָּן לִבְרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּכְמוֹ מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, כָּךְ אָמָר, הָעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם. וְכֵן עָשָׂה הַהַתְרָאָה הַנָּבִיא בַּשָּׁמַיִם כְּשֶׁכָּפְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר, שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי י״י דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמַתִּי וְגוֹ׳ (ישעיהו א׳:ב׳). כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהַעִידוֹתִי בִפְנֵיכֶם וְאַתֶּם עֵדִים עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִכְפְּרוּ בִי, שִׁמְעוּ כִּי אֲנִי גִדַּלְתִּים וְרוֹמַמְתִּים וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. כֵּיצַד חוֹקְרִין אֶת הָעֵדִים. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב (דברים י״ג:ט״ו). הָעֵת שֶׁחוֹקְרִין הָעֵדִים עַל הָעֲבֵרָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, יוֹצְאִין הַסַּנְהֶדְרִין וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמָּם לִרְחוֹב הָעִיר, וּמוֹצִיאִין לְשָׁם לְאִישׁ שֶׁהוּא מְחֻיָּב סְקִילָה אוֹ אַחַת מֵאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְיוֹצְאִין שְׁנַיִם מֵהֶם אוֹ שְׁלֹשָׁה הַגְּדוֹלִים מֵהֶם וְדוֹרְשִׁין לָעֵדִים. וּכְשֶׁשָּׁבִין מִלַּחֲקוֹר, אוֹמֵר לָהֶם, סָבְרֵי מָרָנָן. וְהֵם אוֹמְרִים: אִם לְחַיִּים לְחַיִּים, וְאִם לְמִיתָה לְמִיתָה. אִם הוּא מְחֻיָּב סְקִילָה, מְבִיאִין לוֹ יַיִן טוֹב וְחָזָק וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ, כְדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֵר מִן הַסְּקִילָה. וּבָאִין הָעֵדִים וְעוֹקְדִין לוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו וְשָׂמִין אוֹתוֹ בְּבֵית הַסְּקִילָה, וְלוֹקְחִין הָעֵדִים אֶבֶן אַחַת גְּדוֹלָה שֶׁיָּמוּת בָּהּ וְשָׂמִין אוֹתוֹ בְּבֵית הַסְּקִילָה, וְלוֹקְחִין הָעֵדִים אֶבֶן אַחַת גְּדוֹלָה שֶׁיָּמוּת בָּהּ וְשָׂמִין אוֹתָהּ עַל לִבּוֹ. כֵּיצַד שָׂמִין אוֹתָהּ עַל לִבּוֹ. שָׂמִין אוֹתָהּ בַּעֲלִיָּה אַחַת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָשִׂים הָאֶחָד חֶלְקוֹ קוֹדֶם חֲבֵרוֹ, אֶלָּא שֶׁיָּשִׂמוּ אוֹתָהּ בְּיַחַד עַל לִבּוֹ, כְּדֵי לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה (דברים י״ז:ז׳). וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְאֵילַךְ, כָּל יִשְׂרָאֵל פְּטוּרִין לִרְגּוֹם אוֹתָם בָּאֲבָנִים. וְכֵן עוֹשִׂים לְכָל מִיתָה וּמִיתָה שֶׁהוּא חַיָּב לָמוּת מִיתַת בֵּית דִּין. וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ אוֹ שֶׁל הַבְדָּלָה וְהוּא יָרֵא מִסַּם הַמָּוֶת שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַכּוֹס, וְהוּא אוֹמֵר סָבְרֵי מָרָנָן, וְאוֹמֵר הַקָּהָל לְחַיִּים, כְּלוֹמַר כִּי לְחַיִּים יְהֵא הַכּוֹס. רַבִּי לֵוִי אָמַר, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר (תהלים ס״ג:י״ב), יִסָּכֵר פִּיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה חוֹזֶרֶת אֵלֵינוּ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי, אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה (תהלים ג׳:ג׳), אֵלּוּ עַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל בָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁרָה אֶצְלָם, מִשֶּׁכָּעַס עֲלֵיהֶם הָיו אוֹמְרִים אֵינוֹ חוֹזֵר אֲלֵיהֶם. מֶה עָשָּׂה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳), וְיֵדְעוּ כָּל בֵּאי עוֹלָם שֶׁמָּחַלְתִּי לְיִשְׂרָאֵל. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים.
[ג] וְאַף בְּצַלְאֵל שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ, נִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִפְנֵי הַמַּלְאָכִים, נִשְׁתַּבַּח בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם (שמות ל״א:ב׳). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, רְאוּ קָרָא י״י (שמות ל״ה:ל׳). רְאֵה אָמַר בָּעֶלְיוֹנִים, וּרְאוּ אָמַר בַּתַּחְתּוֹנִים. וּלְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב, וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג׳:ד׳). אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת (משלי כ״ח:כ׳), זֶה מֹשֶׁה שֶׁנִּתְמַנָּה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן. וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם אֶלָּא לְמֹשֶׁה שֶׁהָיָה נֶאֱמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳). דָּבָר אַחֵר, כְּתִיב: י״י בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וְגוֹ׳ (משלי ג׳:י״ט) וְאוֹמֵר: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה (שמות ל״א:ג׳). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַמִּשְׁכָּן שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם, וּכְנֶגֶד יְצִירַת הָאָדָם שֶׁהוּא עוֹלָם קָטָן. כֵּיצַד, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, כִּילוּד אִשָּׁה בְּרָאוֹ. מַה יְּלוּד אִשָּׁה מַתְחִיל מִטַּבּוּרָם וּמוֹתֵחַ לְכָאן וּלְכָאן לְאַרְבָּעָה צְדָדִין, כָּךְ הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת עוֹלָמוֹ מֵאֶבֶן שְׁתִיָהּ תְּחִלָהּ, וּמִמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ אֶבֶן שְׁתִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁמִּמֶּנָּה הִתְחִיל הָקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת עוֹלָמוֹ. וּבָרָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ י״י (שמות ט״ו:י״ז). אַל תִּקְרָא מָכוֹן אֶלָּא מְכֻוָּן. לְשִׁבְּתְּךָ, כְּנֶגֶד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל. וִיצִירַת הַוָּלָד כִּיצִירַת הָעוֹלָם, כְּנֶגֶד יְצִירַת הַוָּלָד בִּמְעֵי אִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר (איוב ט׳:י׳). תֵּדַע לְךָ, שֶׁכָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהָיוּ מִן אָדָם הָרִאשׁוֹן וְשֶׁיִּהְיוּ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם, כֻּלָּן נִבְרְאוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. וְכֻלָּן בְּגַן עֵדֶן, וְכֻלָּן הָיוּ בְּמַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֶּה עִמָּנוּ עֹמֶד הַיּוֹם, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (דברים כ״ט:י״ד). וּמַה שֶּׁאָמַר, עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר, אֵלּוּ גְדוֹלוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיצִירַת הַוָּלָד. בְּשָׁעָה שֶׁבָא אָדָם לְשַׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ, רוֹמֵז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנָּה עַל הַהֵרָיוֹן, וּשְׁמוֹ לָיְלָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: דַּע שֶׁזּוּ הַלַּיְלָה נוֹצָר אָדָם מִזֶּרַע פְּלוֹנִי, דַּע לְךָ וְהִשָּׁמֵר בְּזוֹ הַטִּפָּה וְטֹל אוֹתָהּ בְּכַפְּךָ וּזְרֵה אוֹתָהּ בַּגֹּרֶן לִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה חֲלָקִים. וְהוּא עוֹשֶׂה לוֹ כֵן. מִיָּד נוֹטֵל בְּיָדוֹ וּמְבִיאָהּ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, וְאוֹמֵר לְפָנָיו, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, וְטִפָּה זוֹ מַה תְּהֵא נִגְזָר עָלֶיהָ. מִיָּד הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הַטִּפָּה מַה יְּהֵא בְסוֹפָהּ, אִם זָכָר אִם נְקֵבָה, אִם חַלָּשׁ אוֹ גִבּוֹר, אִם עָנִי אִם עָשִׁיר, אִם קָצָר אוֹ אָרוֹךְ, אִם מְכֹעָר אוֹ נָאֶה, אִם עָבֶה אוֹ דַק, אִם בָּזוּי אוֹ גַס. וְכֵן גּוֹזֵר עַל כָּל קוֹרוֹתָיו. אֲבָל אִם צַדִּיק אִם רָשָׁע, לֹא, אֶלָא הַדָּבָר הַהוּא נוֹתְנוֹ בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (דברים ל׳:ט״ו). מִיָּד רוֹמֵז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הָרוּחוֹת וְאוֹמֵר לוֹ: הָבֵא לִי רוּחַ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בְגַן עֵדֶן שֶׁשְּׁמוֹ פְּלוֹנִי וְתָאֳרוֹ כָּךְ וְכָךְ. לְפִי שֶׁכָל הָרוּחוֹת שֶׁעֲתִידִין לְהִבָּרְאוֹת, כֻּלָּן הֵן נִבְרָאוֹת מִיּוֹם שֶׁבָרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הָעוֹלָם, הֵם מְזֻמָּנִין בִּבְנֵי אָדָם, דִּכְתִיב: מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ (קהלת ו׳:י׳). מִיָּד הוֹלֵךְ הַמַּלְאָךְ וּמֵבִיא אֶת הָרוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְשֶׁהָרוּחַ בָּאָה, מִיָּד כּוֹרַעַת וּמִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרוּחַ, הִכָנְסִי בְּטִפָּה זוֹ שֶׁבְּיַד פְּלוֹנִי. פָּתַח הָרוּחַ פִּיו וְאוֹמֵר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּי לִי הָעוֹלָם שֶׁהָיִיתִי דָר מִיּוֹם שֶׁבְּרָאתָנִי. לָמָּה רְצוֹנְךָ לְהַכְנִיסֵנִי בְּטִפָּה זוֹ סְרוּחָה, שֶׁאֲנִי קְדוֹשָׁה וּטְהוֹרָה, וַאֲנִי גְזוּרָה מִגִּזְרַת כְּבוֹדֶךָ. מִיָּד אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנְּשָׁמָה, עוֹלָם שֶׁאֲנִי מַכְנִיסֵךְ בּוֹ, יָפֶה יְהֵא לָךְ מִמַּה שֶּׁהָיִית דָּרָה בּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁיְּצַרְתִּיךְ לֹא יְצַרְתִּיךְ אֶלָּא לְטִפָּה זוֹ. מִיָּד מַכְנִיסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁם בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר הַמַּלְאָךְ וּמַכְנִיס הָרוּחַ לְתוֹךְ מְעֵי אִמּוֹ. וּמְזַמְּנִין לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים וְשׁוֹמְרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִשָּׁם וְשֶׁלֹּא יִפֹּל. וּמַכְנִיסִין אוֹתוֹ שָׁם נֵר דָּלוּק עַל רֹאשׁוֹ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי, בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי וְגוֹ׳ (איוב כט ב׳:ג׳). וּמַבִּיט וְרוֹאֶה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. נוֹטְלוֹ הַמַּלְאָךְ מִשָּׁם וּמוֹלִיכוֹ לְגַן עֵדֶן וּמַרְאֶה לוֹ הַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִין בְּכָבוֹד וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם. וְאוֹמֵר הַמַּלְאָךְ לְאוֹתוֹ הָרוּחַ, תֵּדַע לְךָ מִי הֵם אֵלּוּ. אוֹמֵר לוֹ הָרוּחַ, לֹא אֲדוֹנִי. חוֹזֵר הַמַּלְאָךְ וְאוֹמֵר לוֹ: הַלָּלוּ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה, נוֹצְרוּ בַתְּחִלָּה כְּמוֹתְךָ בְּתוֹךְ מְעֵי אִמָּן וְיָצְאוּ לָעוֹלָם וְשָׁמְרוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, לְפִיכָךְ זָכוּ וְנִזְדַּמְּנוּ לְטוֹבָה זוֹ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה. דַּע לְךָ, שֶׁסּוֹפְךָ לָצֵאת לָעוֹלָם. וְאִם תִּזְכֶּה וְתִשְׁמֹר הַתּוֹרָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תִּזְכֶּה לְכָךְ וְלַיְּשִׁיבָה שֶׁל אֵלּוּ. וְאִם לָאו, דַּע וּרְאֵה שֶׁתִּזְכֶּה לְמָקוֹם אַחֵר. לָעֶרֶב, מוֹלִיכוֹ לְגֵיהִנָּם. וּמַרְאֶה לוֹ שָׁם אֶת הָרְשָׁעִים שֶׁמַּלְאֲכֵי חַבָּלָה מַכִּים אוֹתָן בְּמַקְלוֹת שֶׁל אֵשׁ, וְקוֹרְאִין וַי וַי וְאֵינָם מְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם. וְאוֹמֵר לוֹ עוֹד אוֹתוֹ מַלְאָךְ לְאוֹתוֹ הָרוּחַ, תֵּדַע מִי הֵן אֵלּוּ. וְאוֹמֵר: לֹא אֲדוֹנִי. וְאוֹמֵר לוֹ הַמַּלְאָךְ, אֵלּוּ הַנִּשְׂרָפִין, נוֹצְרוּ כְּמוֹתְךָ וְיָצְאוּ לָעוֹלָם וְלֹא שָׁמְרוּ הַתּוֹרָה וְחֻקּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְכָךְ בָּאוּ לְחֶרְפָּה זוֹ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה. וְאַתָּה דַע לְךָ, שֶׁסּוֹפְךָ לָצֵאת לָעוֹלָם, וֶהֱוֵי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע, וְתִזְכֶּה וְתִחְיֶה לָעוֹלָם הַבָּא. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא כֵן. שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי, וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דִּבָרַי לִבֶּךָ, שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵּה (משלי ד׳:ג׳-ד׳). כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי, קֹדֶם שֶׁיָּצָאתִי מִמְּעֵי אִמִּי, הָיִיתִי בְּנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כֵן יִסְּרַנִּי כְּמוֹ הָאָב שֶׁמְּיַסֵּר אֶת בְּנוֹ. רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי, הָעֵת שֶׁהָיִיתִי רַךְ וְהָיִיתִי יָחִיד שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּם אָדָם בַּחֲבוּרָתִי לִפְנֵי אִמִּי. וַיֹּרֵנִי הַמַלְאָךְ וַיֹּאמֶר לִי, יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְעֵיל. וּלְכָךְ עַל הַכֹּל מַזְהִירוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמְטַיֵּל אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ מִן הַבֹּקֶר וְעַד הָעֶרֶב, וּמַרְאֶה לוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא עָתִיד לָמוּת בּוֹ וּמָקוֹם שֶׁהוּא עָתִיד לְהִקָּבֵר בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכוֹ וּמְטַיְּלוֹ עַל כָּל הָעוֹלָם וּמַרְאֶה לוֹ אֶת הַצַּדִּיקִים וְאֶת הָרְשָׁעִים, וּמַרְאֶה לוֹ הַכֹּל. וּבָעֶרֶב חוֹזְרוֹ לְתוֹךְ מְעֵי אִמּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ שָׁם בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם (איוב ל״ח:ח׳). וּכְתִיב: וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ (ישעיהו נ״א:ט״ז). עוֹמֵד וְאוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וְגוֹ׳ (איוב ל״ח:י״א). וְהַוָּלָד הוּא מֻנָּח בִּמְעֵי אִמּוֹ תְּשַׁע חֳדָשִׁים ג׳ חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים הַוָּלָד הוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ בְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן, וְהַשְּׁלֹשָה חֳדָשִׁים הַשְּׁנִיִּים דָּר בְּמָדוֹר הָאֶמְצָעִי, וְהָאַחֲרוֹנִים דָּר בְּמָדוֹר הָעֶלְיוֹן. וּכְשֶׁמַּגִּיעָ זְמַנּוֹ לָצֵאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם, הוּא מִתְגּוֹלֵל וְיוֹרֵד בְּרֶגַע אֶחָד מִן הָעֶלְיוֹן לָאֶמְצָעִי וּמִן הָאֶמְצָעִי לָאַחֲרוֹן. וּמִכָּל מַה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה בָּרִאשׁוֹנָה, הוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וְאֵינוֹ מוֹצִיא רֶעִי. לְפִיכָךְ נֶאֱמַר, עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר (איוב ט׳:י׳). לַסּוֹף מַגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם. מִיָּד בָּא אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ וְאוֹמֵר לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הִגִּיעַ זְמַנְּךָ לָצֵאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: לָמָּה אַתָּה רוֹצֶה לְהוֹצִיאֵנִי לַאֲוִיר הָעוֹלָם. אוֹמֵר לוֹ הַמַּלְאָךְ, בְּנִי תֵּדַע שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצַר וְעַכְשָׁו דַּע שֶׁעַל כָּרְחֲךָ נוֹלַדְתָּ וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת מִשָּׁם, עַד שֶׁמַּכֵּהוּ וּמְכַבֶּה לוֹ אֶת הַנֵּר שֶׁהוּא דָּלוּק עַל רֹאשׁוֹ וּמוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם בְּעַל כָּרְחוֹ. מִיָּד שׁוֹכֵחַ הַתִּינוֹק כָּל מַה שֶּׁרָאָה בִיצִיאָתוֹ וְכָל מַה שֶּׁהוּא יוֹדֵעַ. וְלָמָּה הַתִּינוֹק בּוֹכֶה בִיצִיאָתוֹ. עַל מַה שֶּׁאָבַד מְקוֹם הֲנָחָה וְהַרְוָחָה וְעַל הָעוֹלָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִתְחַלְּפִים עָלָיו שִׁבְעָה עוֹלָמוֹת. עוֹלָם רִאשׁוֹן, דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ, שֶׁהַכֹּל שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ וּמִתְאַוִּין הַכֹּל לִרְאוֹתוֹ, וּמְחַבְּקִין וּמְנַשְּׁקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֶּן שָׁנָה. עוֹלָם שֵׁנִי, דּוֹמֶה לַחֲזִיר, שֶׁהוּא שׁוֹגֵשׁ בָּאֲשְׁפַּתּוֹת, כָּךְ הַוָּלָד שׁוֹגֵשׁ בְּצוֹאָה כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁנָתָיִם. עוֹלָם שְׁלִישִׁי, דּוֹמֶה לִגְדִי, שֶׁהוּא מְרַקֵּד לְכָאן וּלְכָאן בְּמִרְעֶה טוֹב לִפְנֵי אִמּוֹ, כָּךְ הַתִּינוֹק מִתְעַנֵּג לִפְנֵי אָבִיו וְאִמּוֹ וּמְרַקֵּד לְכָאן וּלְכָאן וּמְשַׂחֵק וְהַכֹּל שְׂמֵחִים בּוֹ. אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּא בֶּן חָמֵשׁ. עוֹלָם רְבִיעִי, דּוֹמֶה לְסוּס שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בִּסְטַרְיוֹת. וְאֵימָתַי, כְּשֶׁהִגִּיעַ עַל פִּרְקוֹ, כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. כְּשֵׁם שֶׁהַסּוּס רָץ וּמִשְׁתַּבֵּחַ, כָּךְ הַנַּעַר מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַחֲרוּתוֹ. עוֹלָם חֲמִישִׁי, דּוֹמֶה לַחֲמוֹר, שֶׁמַּנִּיחִין עָלָיו אֻכָּף. כָּךְ לִבְנֵי אָדָם מַנִּיחִין לוֹ אֻכָּפוֹ עָלָיו, נוֹתְנִין לוֹ אִשָּׁה וּמוֹלִיד בָּנִים וּבָנוֹת, וְחוֹזֵר וְהוֹלֵךְ לְכָאן וּלְכָאן וּמֵבִיא מָזוֹן וּמְפַרְנֵס לְבָנָיו וּמְכַלְכְּלָן, וְנוֹתְנִין עָלָיו מַשָּׂא וְהוּא מְעֻמָּס מִן בָּנִים וּבָנוֹת. וְאֵימָתַי, כְּשֶׁהוּא בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. עוֹלָם שִׁשִּׁי, דּוֹמֶה לְכֶלֶב, שֶׁהוּא חָצוּף לְכָאן וּלְכָאן וְנוֹטֵל מִזֶּה וְנוֹתֵן לָזֶה וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ. עוֹלָם שְׁבִיעִי דּוֹמֶה לְקוֹף, שֶׁנִּשְׁתַּנָּה דְמוּתוֹ מִכָּל הַבְּרִיּוֹת, שׁוֹאֵל עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּמוֹ נַעַר, וּמְשַׂחֵק כְּמוֹ תִינוֹק, וְיָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו בְּדַעַת אֲבָל לֹא בְּדָבָר אַחֵר. וַאֲפִלּוּ בָּנָיו וְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ מַלְעִיגִין עָלָיו וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ וְשׂוֹנְאִין אוֹתוֹ. וּכְשֶׁהוּא דוֹבֵר שׁוּם דָּבָר, אוֹמְרִים לוֹ: הַנִּיחוּ לוֹ, כִּי הוּא נַעַר וְזָקֵן. וְהוּא דוֹמֶה לְקוֹף בְּכָל עִנְיָנָיו וּבְכָל דְּבָרָיו. וַאֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת מַלְעִיגִין עָלָיו וּמְשַׂחֲקִין בּוֹ. וַאֲפִלּוּ צִפּוֹר דְּרוֹר יְנַעֲרֵהוּ מִשְּׁנָתוֹ. לַסּוֹף הִגִּיעַ זְמַנּוֹ, בָּא לוֹ אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ וְאוֹמֵר לוֹ: תַּכִּירֵנִי. אוֹמֵר לוֹ: הֵן. וְאוֹמֵר לוֹ: לָמָּה בָּאתָ לִי הַיּוֹם מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים. אוֹמֵר לוֹ הַמַּלְאָךְ, כְּדֵי לְהוֹצִיאֲךָ מִן הָעוֹלָם, כִּי הִגִּיעַ זְמַנְּךָ לְהִפָּטֵר. מִיָּד מַתְחִיל בּוֹכֶה וּמַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מַכִּירִין וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, חוּץ מִן הַתַּרְנְגוֹל בִּלְבָד. וְאוֹמֵר לַמַּלְאָךְ, הֲלֹא כְּבָר הוֹצֵאתַנִי מִשְּׁנֵי עוֹלָמוֹת וְהִכְנַסְתַּנִי בְּזֶה הָעוֹלָם. וְאוֹמֵר לוֹ הַמַּלְאָךְ, וַהֲלֹא כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ נוֹצַרְתָּ, וְעַל כָּרְחֲךָ נוֹלַדְתָּ, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חָי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהֵן הֵן אַרְבָּעָה מַחֲנוֹת שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר וְגוֹ׳ (מלכים א י״ט:י״א). אָמַר לוֹ: אֵלִיָּהוּ, מַה הֵן אֵלּוּ אַרְבָּעָה מַחֲנוֹת שֶׁאַתָּה רוֹאֶה. אָמַר לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אֵינִי יוֹדֵעַ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵלּוּ אַרְבָּעָה עוֹלָמִים שֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲלֵיהֶם. אֵלּוּ הֵם, רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק (מלכים א י״ט:י״א), הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא דוֹמֶה לָרוּחַ שֶׁהוּא עוֹבֵר. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ (מלכים א י״ט:י״א), אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה יוֹם הַמִּיתָה שֶׁדּוֹמֶה לָרַעַשׁ שֶׁמַּרְעִישׁ כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ (מלכים א י״ט:י״ב), הוּא אַחַר הַמִּיתָה, דִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ אֵשׁ. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, אַחַר דִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, זֶהוּ יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי גָּדוֹל יוֹם וְגוֹ׳ (יואל ב׳:י״א). אַל יִשָּׁאֵר בּוֹ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ בְעוֹלָמוֹ בִלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִשְׂגַּב י״י לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא (ישעיהו ב׳:י״א). וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ (תהלים קל״ט:ט״ו), בְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ. דָּבָר אַחֵר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ הֱוֵי, בָּרוּךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁבָרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ בְּחָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וְגוֹ׳ (משלי ג׳:י״ט). וּבִבְצַלְאֵל אוֹמֵר, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת (שמות ל״א:ג׳). בְּמַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ וְיָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְאֵל וְעָשָׂה עִמּוֹ הַמִּשְׁכָּן. וְעוֹד שֶׁאָמַר, י״י בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וּבְדַעְתּוֹ שְׁחָקִים נִבְקָעוּ (משלי ג׳:כ׳), וּכְתִיב: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ וְגוֹ׳, הֲרֵי שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת, מַה שֶּׁאוֹמֵר בָּזֶה, אוֹמֵר בָּזֶה. הֱוֵי, עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְגוֹ׳. כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת הָאָדָם, אָמַר לַתּוֹרָה, נַעֲשֶׂה אָדָם וְגוֹ׳ (בראשית א׳:כ״ו). אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, הָאָדָם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז (איוב י״ד:א׳), יָבֹא לִידֵי חֵטְא. וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲרִיךְ אַפְּךָ עִמּוֹ, רָאוּי שֶׁלֹּא בָא לָעוֹלָם. אָמַר, וְעַל חִנָּם נִקְרֵאתִי אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד (במדבר י״ד:י״ח). הִתְחִיל מְקַבֵּץ אֶת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹאמַר הָאָרֶץ, אֵין עֲפַר גּוּפְךָ מִשֶּׁלִּי. אִם לוֹקֵחַ מִמִּזְרָח וְיִפָּטֵר בַּמַּעֲרָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹאמַר אֶרֶץ מַעֲרָב, אֵין עֲפַר גּוּפְךָ מִשֶּׁלִּי, לֹא אֲקַבְּלֶךָ. וּלְפִיכָךְ נְטָלוֹ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּפָּטֵר שֶׁיְּקַבְּלוֹ הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָפָר אָתָּה (בראשית ג׳:י״ט). וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הָיָה הַיּוֹם. בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, צָבַר עֲפָרוֹ שֶׁל אָדָם. בַּשְּׁנִיָּה, גִּבְּלוֹ מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי (תהלים קל״ט:ה׳). אָחוֹר, זֶה מַעֲרָב. וָקֶדֶם, זֶה מִזְרָח, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: קֵדְמָה מִזְרָחָה (שמות כ״ז:י״ג). וְרָאוּהוּ וְנִתְיָרְאוּ מִלְּפָנָיו. הָיוּ סְבוּרִים שֶׁהוּא בְרָאָם, וּבָאוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ. אָמַר לָהֶן, לָמָּה בָּאתֶם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לִי, נָבוֹא כֻלָּנוּ נִרְאֶה כָּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהָיָה תָמֵהַּ בְּלִבּוֹ. הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר לְיוֹצְרוֹ, וְאוֹמֵר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים ל״א:כ׳). וְאוֹמֵר: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ י״י (תהלים ק״ד:כ״ד). קָם עַל רַגְלָיו וְהוּא כְּתֹאַר וְכִדְמוּת אֱלֹהִים, וְהָיָה קוֹמָתוֹ אַחֲרָיו. וְהִלְבִּישׁוּ גֵּאוּת וָעֹז וְהִמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם לְיוֹצְרוֹ, וְאָמְרוּ, י״י מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ (תהלים צ״ג:א׳). קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן.
[ד] דָּבָר אַחֵר: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֵין עֵדוּת אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים (דברים ד׳:מ״ה). מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת, וּבָנָה לָהּ פַּלְטְרִין וְהוֹשִׁיבָהּ לִפְנִים מִשִּׁבְעָה הֵיכָלִים. הוֹצִיא שֵׁם, כָּל מִי שֶׁיִּכָּנֵס עַל בִּתִּי כְּאִלּוּ הוּא נִכְנָס עָלָי. כָּךְ שְׁנֵי שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, זוֹ תוֹרָה. וּבְמָקוֹם אַחֵר אָמַר, לִפְנֵי מִשְׁכַּן י״י (ויקרא י״ז:ד׳) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בִּזָּה אָדָם אֶת בִּתִּי, כְּאִלּוּ הוּא מְבַזֶּה לִי. אִם נִכְנַס אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּבִזָּה אֶת תּוֹרָתִי, כְּאִלּוּ עָלָה וּבִזָּה אֶת כְּבוֹדִי. תֵּדַע לְךָ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כְּשֶׁנִּכְנַס אַנְדְּרִיָּאנוּס לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּךְ הַעֲלֵה עֲלֵיהֶם, כְּאִלּוּ הָיוּ עוֹלִים לָקוֹץ אֲרָזִים וְלַעֲשׂוֹת סֻלָּמוֹת לַעֲלוֹת לָרָקִיעַ וְהָיוּ עוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת (תהלים ע״ד:ה׳), אֶלָּא שֶׁאֵין יְכוֹלִין, וּמַנִּיחִין אוֹתְךָ וּבָאִין עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ וְגוֹ׳ (תהלים ע״ט:א׳). וְכָל אֵלּוּ, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יָדֵינוּ, אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. אָמַר רַבִּי חִיָּא, לְמָה אֻמּוֹת הָעוֹלָם דּוֹמִין. לְאָדָם שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא אֶת הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל. מֶה עָשָׂה. הָלַךְ אֵצֶל אַדְרִיּוֹנְטוּס שֶׁלּוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהַפִּילוֹ, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ. מֶה עָשָׂה, נָטַל אֶת הַצִּפֹּרֶן שֶׁל בָּרְזֶל וְהָיָה מַכְנִיסוֹ תַחְתָּיו, אָמַר, מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מַפִּיל אֶת הַבָּסִיס, הָאַדְרִיּוֹנְטוּס נוֹפֵל. כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֵם מְבַקְשִׁים לְהִתְגָּרוֹת בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינָן יְכוֹלִין, וּבָאִין וּמִתְגָּרִין בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר דָּוִד, יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְגוֹ׳ (תהלים ב׳:ב׳). מָשָׁל, מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַכּוֹת לַחֲמוֹר, מַכֶּה אֶת הָאֻכָּף. כָּךְ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מִתּוֹךְ שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים לְמַעְלָן, חוֹזְרִין עַל יִשְׂרָאֵל. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָהֶם דָּבָר לְמַשְׁכֵּן. אֲבָל בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת.
[ה] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִשְׁכָּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָקֶה (משלי כ״ח:כ׳). אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנַּעֲשָׂה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן וְכָל הַדְּבָרִים הָיוּ מִתְבָּרְכִים עַל יָדוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה נֶאֱמָן. וְאָץ לַהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה (משלי כ״ח:כ׳), זֶה קֹרַח, שֶׁהָיָה לֵוִי וּבִקֵּשׁ לִטֹּל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, לֹא יִנָּקֶה. דָּבָר אַחֵר, אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנִּתְמַנָּה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנָיִם. וּמֹשֶׁה הֵיאַךְ נַעֲשָׂה יְחִידִי גִזְבָּר. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה הַצַּדִּיק נֶאֱמָן עַל פִּי הַגְּבוּרָה, דִּכְתִיב: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳), קוֹרֵא לַאֲחֵרִים וּמְחַשֵּׁב עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (שמות ל״ח:כ״א). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (מלכים ב י״ב:ט״ז), זֶה דוֹרוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס, לֹא בְפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלֹא בְפוּנְדִי, וְלֹא בְאִינְפִּילְיָא, שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר, וְיֹאמְרוּ מִן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, כָּךְ הָאָדָם חַיָּב לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵי״י וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר ל״ב:כ״ב). וּמֹשֶׁה הָיָה גִזְבָּר עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לְעַצְמוֹ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳), וּכְתִיב וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ׳, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַי״י (שמות ל״ה:א׳-ה׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות ל״ו:ג׳), וְהוֹתִירוּ, מִיָּד וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה, וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות ל״ו:ו׳-ז׳). אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי עָשִׂינוּ הַכֹּל, מַה נַּעֲשֶׂה מִן הַמּוֹתָר. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה מִשְׁכָּן לָעֵדוּת. הָלַךְ וְעָשָׂה. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִתֵּן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן, אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ יָצָא לַמִּשְׁכָּן, וּבַיּוֹתֵר עָשִׂיתִי לְמִשְׁכַּן הָעֵדוּת. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל, לָמָּה מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם. הוּא שֶׁאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה אוֹמְרִים: חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ (נחמיה א׳:ז׳), הֲרֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְעָמִים.
[ו] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – עֵדוּת לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁנִּמְחַל לָהֶם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהָיָה מְחַבְּבָהּ. כָּעַס עָלֶיהָ וְהָלַךְ לוֹ. הָיוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ אוֹמְרוֹת, שׁוּב בַּעְלִיךְ אֵינוֹ חוֹזֵר לָךְ. לְיָמִים בָּא וְנִכְנַס, עָמַד בַּפַּלְטְרִין וְאָכַל וְשָׁתָה עִמָּהּ. וַעֲדַיִן שְׁכֵנוֹתֶיהָ לֹא הָיוּ מַאֲמִינוֹת שֶׁנִּתְרַצָּה לָהּ. וּמִתּוֹךְ כָּךְ, רָאוּ רֵיחַ בְּשָׂמִים עוֹלֶה מִן הַבַּיִת, יָדְעוּ הַכֹּל שֶׁנִּתְרַצָּה לָהּ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל וְנָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְקָרָא אוֹתָם מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם סָרְחוּ. אָמְרוּ הַגּוֹיִם, שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר עֲלֵיהֶם. עָמַד מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, וְאָמַר לוֹ: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳). אָמַר מֹשֶׁה, מִי מוֹדִיעַ לָאֻמּוֹת. אָמַר לוֹ: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלַם הָרֵיחַ שֶׁל קְטֹרֶת מְתַמֵּר וְעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, יָדְעוּ שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – וּכְתִיב אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות א׳:א׳) בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהִנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְשָׁכַן בְּתּוֹךְ הַמִּשְׁכָּן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל י״י אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן (בראשית ג׳:ח׳). בָּא אָדָם וְחָטָא, נִסְתַּלְּקָה מִן הָאָרֶץ לַשָּׁמָיִם. עָמַד קַיִן וְהָרַג אֶת אָחִיו, נִסְתַּלְּקָה מִן הָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי. עָמַד דּוֹר אֱנוֹשׁ וְהִכְעִיס לְפָנָיו, נִסְתַּלְּקָה מִן הַשֵּׁנִי לַשְּׁלִישִׁי. עָמַד דּוֹר הַמַּבּוּל וְהִשְׁחִית דַּרְכּוֹ, נִסְתַלְּקָה מִן הַשְּׁלִישִׁי לָרְבִיעִי. דּוֹר הַפְּלָגָה נִתְגָּאָה, נִסְתַּלְּקָה מִן רְבִיעִי לַחֲמִישִׁי. סְדוֹמִיִּים קִלְקְלוּ, נִסְתַּלְּקָה מִן הַחֲמִישִׁי לַשִּׁשִּׁי. עָמְדוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו, נִסְתַּלְּקָה מִן שִׁשִּׁי לַשְּׁבִיעִי. עָמַד אַבְרָהָם וְסִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, נִמְשְׁכָה הַשְּׁכִינָה מִן שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. יִצְחָק מְשָׁכָהּ מִן שִּׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי. יַעֲקֹב, מִן חֲמִישִׁי לָרְבִיעִי. לֵוִי בְּנוֹ, מִן רְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי. קְהָת בֶּן לֵוִי, מִן שְׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי. עַמְרָם, מִן שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן. מֹשֶׁה, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וּכְבוֹד י״י מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ (משלי ב׳:כ״א), יַשְׁכִּינוּ הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ.
[ז] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי (שמואל ב כ״ב:מ״ד). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם (תהלים י״ח:מ״ד). מֵרִיבֵי עָם אֵלּוּ הָאֻמּוֹת, מֵרִיבֵי עַמִּי אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיָּשִׂיחוּ אַחֲרָי. תֵּדַע לְךָ, כְּשֶׁנַּעֲשָׂה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל דָּבָר וְדָבָר נַעֲשָׂה בְּמִסְפָּר וּבְמִשְׁקָל, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָּל לַכֹּל וַיִּכָּתֵב כָּל הַמִּשְׁקָל (עזרא ח׳:ל״ד). לָמָּה, שֶׁהֵם רוֹגְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה (במדבר כ״א:ה׳). הֱוֵי, תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי. וּמְדַבֵּר בְּמֹשֶׁה כְּשֶׁעָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן. אָמַר מֹשֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל אִכְפַּת לָהֶם, מְשִׂיחִין בַּאֲחֵיהֶם וּבְאִמּוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי (תהלים נ׳:כ׳). מַהוּ תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַּבֵּר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא תֹאמַר שֶׁבְאָחִיו מֵאָבִיו יֶשׁ לוֹ רְשׁוּת לְדַבֵּר וְלֹא בְּאָחִיו מֵאִמּוֹ, אֶלָּא אִם דִּבַּרְתָּ בְּאָחִיךָ מֵאָבִיךָ, סוֹפְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ מֵאִמְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: תֵשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, אָמַר דָּוִד, אִם דִּבַרְתָּ בְּעֵשָׂו שֶׁהוּא אָחִיךָ, סוֹפְךָ לְדַבֵּר בְּבֶן אֻמָּתְךָ, זֶה מֹשֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים, שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה. אָמַר מֹשֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, הֲרֵנִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִמָּהֶם, אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִשְׁכָּן, וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחֹשֶׁת, וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר, וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת, וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת, וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר. עִם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן וְהוֹלֵךְ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעֲשׂוּיִין כַּסֵּדֶר בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, שָׁכַח אֶלֶף וְשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁעָשָׂה מֵהֶן וָוִין לָעַמּוּדִין וְלֹא הָיוּ נִרְאִין. הִתְחִיל עוֹמֵד תָּמֵּהַּ וְאוֹמֵר: עַכְשָׁו יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלַי לוֹמַר, שֶׁאֲנִי נָטַלְתִּי אוֹתָם. וְהוּא חוֹזֵר לָבוֹא עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. מִיָּד הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֵינָיו, וְתָלָה עֵינָיו וְרָאָה שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִין וָוִין לָעַמּוּדִים. הִתְחִיל לְהָשִׁיב לָהֶם בְּקוֹל רָם, וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ יִשְׂרָאֵל. מִי גָרַם לוֹ. עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וְעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן, אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. וְלָמָּה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳), וּמֹשֶׁה נָתַן חֶשְׁבּוֹן? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַע לֵיצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִין אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה וְגוֹ׳ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה (שמות ל״ג:ח׳). וּמֶה הָיוּ אוֹמְרִים. רַבִּי יִצְחָק הָיָה דוֹרֵשׁ לְשֶׁבַח (וכו׳, תנחומא כי תשא כז). וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ, רֵיקָה, אָדָם שֶׁנִּתְמַנָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן עַל כִּכְּרֵי כֶסֶף וְעַל כִּכְּרֵי זָהָב שֶׁאֵין לָהֶם חֵקֶר וְלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִנְיָן, מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָשִׁיר? כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר חַיֵּיכֶם, מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן. כֵּיוָן שֶׁנִּגְמְרָה, אָמַר לָהֶם: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן.
[ח] מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – זוֹ תוֹרָה, שֶׁהָיוּ יְגֵעִים בָּהּ. בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וְהַקָּרְבָּנוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מַצִּיל אֶתְכֶם מִן גֵּיהִנָּם. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי לְאַבְרָהָם הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְהַקָּרְבָּנוֹת וְגֵיהִנָּם וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. תּוֹרָה, לַפִּיד אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים ל״ג:ב׳). וּכְתִיב: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם (שמות כ׳:י״ד). קָרְבָּנוֹת, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת (בראשית ט״ו:ט׳). גֵּיהִנָּם, תַּנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ (בראשית ט״ו:י״ח). מַלְכֻיּוֹת, וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה (בראשית ט״ו:י״ב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ מִתְעַסְּקִים בִּשְׁתַּיִם, נִצּוֹלִין מִן שְׁתַּיִם, וַעֲתִידִין קָרְבָּנוֹת לִבָּטֵל וּבֵית הַמִקְדָּשׁ לֵחָרֵב, אֶלָּא בַּמָּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנֶיךָ, בְּגֵיהִנָּם אוֹ בְמַלְכֻיּוֹת. הִתְחִיל תָּמֵהַּ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה לִּבְרוֹר. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַר פַּפָּא, אַבְרָהָם בֵּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת וְאָמַר, מוּטָב שֶׁיִּשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנַי בַּמַּלְכֻיּוֹת וְלֹא יֵרֵד אֶחָד מִבָּנַי לְגֵיהִנָּם, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַי״י הִסְגִּירָם (דברים ל״ב:ל׳). אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁכָתוּב, הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם (ישעיהו נ״א:א׳). וַי״י הִסְגִּירָם, שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד, הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמָּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה (תהלים ס״ו:י״ב). הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ, אֵלּוּ מַלְכֻיּוֹת. בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמָּיִם, זוֹ גֵיהִנָּם. וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַתֶּם מְשֻׁעְבָּדִים בִּידֵי מַלְכֻיּוֹת. וְלֶעָתִיד לָבוֹא, אֲנִי מַעֲבִיר אֶת הַמַלְכֻיּוֹת מִכֶּם שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַמַּיִם, וְאַצִּיל אֶתְכֶם מִגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ.
[Parashat Pekudei]
[Siman 1]
These are the accounts of the tabernacle (Exod. 38:21). It is written elsewhere in allusion to this verse: Thou throne of glory, on high from the beginning, thou place of our Sanctuary (Jer. 17:12). This verse indicates that the Throne of Glory is located directly opposite our Sanctuary.1 That is why it says: The place, O Lord, which Thou hast made for Thee to dwell in, the Sanctuary, O Lord, which Thy hands have established (Exod. 15:2). And you find that Jerusalem on high is situated directly opposite the earthly Jerusalem. It was because the earthly Jerusalem was exceedingly precious to Him that He fashioned another one on high, as it is said: Behold, I have graven thee upon the palms of My hands; thy walls are continually before me (Isa. 49:16). Why was it destroyed? Because thy children make haste; thy destroyers and they that make thee waste shall go forth from thee (ibid., v. 17). That is why it was destroyed.
Similarly David said: Jerusalem, thou art builded as a city that is compact together (Ps. 122:3); that is to say, like the city that the Lord built, a city that was destroyed called Jerusalem. It was built on high, directly opposite the one on earth, and concerning which He vowed that His Shekhinah would not enter the city above until the earthly Jerusalem was erected. How beloved was Israel in the sight of the Holy One, blessed be He. Whence do we know this? It is written: The Holy One in the midst of thee, and I will not come in fury (Hos. 11:9),2 and it says elsewhere: Now, therefore, what do I here, saith the Lord, seeing that My people is taken away for nought? (Isa. 52:5). Our sages declared: Now, therefore, what do I here, saith the Lord implies: Why should I desire to be here in Jerusalem now that My people have been taken away from it? For nought would I be coming into it, therefore I will not come into it. May it be his will that it be rebuilt speedily in our day.
[Siman 2]
These are the accounts of the tabernacle (Exod. 38:21). Scripture states elsewhere: Lord, I love the habitation of Thy house, and the place where Thy glory dwelleth (Ps. 26:8).
This refers to the Temple, which is directly opposite the place where Your glory resides. R. Simeon the son of Yohai said: This verse indicates that the earthly Temple is directly opposite the heavenly Temple, since it is said: The place, O Lord, which Thou hast made for Thee to dwell in, the Sanctuary, O Lord, which Thy hands have established (Exod. 15:17).
R. Jacob the son of Issi asked: Why does it say; I love the habitation of Thy house, and the place where Thy glory dwelleth? Because the Tabernacle is equal to the creation of the world itself. How is that so? Concerning the first day, it is written: In the beginning God created the heaven and the earth (Gen. 1:1), and it is written elsewhere: Who stretched out the heavens like a curtain (Ps. 104:2), and concerning the Tabernacle it is written: And thou shalt make curtains of goats’ hair (Exod. 26:7). About the second day of creation it states: Let there be a firmament and divide between them, and let it divide the waters from the waters (Gen. 1:6). About the Tabernacle it is written: And the veil shall divide between you (Exod. 26:33). With regard to the third day it states: Let the waters under the heavens be gathered (Gen. 1:9). With reference to the Tabernacle it is written: Thou shalt also make a laver of brass … and thou shalt put water therein (Exod. 30:18). On the fourth day he created light, as is stated: Let there be lights in the firmament of heaven (Gen. 1:14), and concerning the Tabernacle it is said: And thou shalt make a candlestick of pure gold (Exod. 25:31). On the fifth day He created birds, as it is said: Let the waters swarm with swarms of living creatures, and let the fowl fly above the earth (Gen. 1:20), and with reference to the Tabernacle. He directed them to offer sacrifices of lambs and birds, and it says as well: And the cherubim shall spread out their wings on high (Exod. 25:20). On the sixth day he created man, as it is said: And God created man in His own image, in the image of God He created him (Gen. 1:27), and about the Tabernacle it is written: A man who is a high priest who has been anointed to serve and to minister before God.3 On the seventh day The heaven and the earth were finished (Gen. 2:1), and with regard to the Tabernacle it is written: Thus was completed all the work of the Tabernacle (Exod. 39:32). Concerning the creation of the world it is written: And God blessed (Num. 2:3), and of the Tabernacle it is said: And Moses blessed them (Exod. 39:43); with regard to the creation it is said: And God finished (Gen. 2:2), and of the Tabernacle it is written: On that day Moses made an end (Num. 7:1); of creation it says: And hallowed it (Gen. 2:2), and of the Tabernacle: And had anointed it and sanctified it (Num. 7:1). Why is the Tabernacle equal to heaven and earth? Because even as heaven and earth bear witness concerning Israel, as it is written: I call heaven and earth to witness against you this day (Deut. 30:19), so the Tabernacle bears witness in behalf of Israel, as is said: These are the accounts of the Tabernacle, even the Tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). Hence it is said: Lord, I love the habitation of Thy house, and the place where Thy glory dwelleth (Ps. 26:8).
Why is the word mishkan (“Tabernacle”) repeated (in Exod. 38:21)? R. Samuel said: The Holy One, blessed be He, would in the future seize it (the Temple) twice as a pledge (mashkon); at the time of its first destruction and again at its second destruction. Therefore He repeated the word mishkan.
Another comment on the Tabernacle of testimony. It bears testimony to all people that the Holy One, blessed be He, would be reconciled with Israel despite the episode of the calf. How did that happen? When they made the calf, Moses arose and pleaded, as their advocate, until the Holy One, blessed be He, forgave them. Then Moses cried out: But Master of the Universe, who will make known to the nations that Thou hast forgiven them? He replied: Go tell them. Let them make Me a Sanctuary that I may dwell among them (Exod. 25:8). Hence it is written: The Tabernacle of the testimony, for the Tabernacle testifies to the fact that the Shekhinah is with Israel.
Another comment on The Tabernacle of the testimony. It informed Israel that if they should deny Him and neglect His commandments and statutes, it would be seized twice as a pledge. As we have explained previously, He equated the Tabernacle you erected to the creation of heaven and earth. And just as the Tabernacle bears witness, so He said: I will bear witness against you today (Deut. 4:26). He did so again when the prophet appeared in heaven, after Israel renounced the Holy One, blessed be He. He exclaimed: Hear, O heavens, give ear, O earth, for the Lord hath spoken: “Children I have reared, and brought up and they have rebelled against Me” (Isa. 1:2). That is to say, when My testimonies were before you, you were a witness that they would not reject Me, yet Hear, I have reared and brought up and they have rebelled (ibid.).
How did they examine the witnesses? It is written: Then thou shalt inquire, and make search, and ask diligently, and behold if it be true (Deut. 13:15). At the time they examined the witnesses concerning a sin an individual had committed, the Sanhedrin and all the Israelites would go out into the public square. They brought there the individual who had been charged with the offense which required stoning or one of the four death penalties that were imposed by the Beth Din. Two or three of the most distinguished leaders of the community would come forth and would question the witness. After they returned from the cross-examination, a member of the Sanhedrin would say to them: “What is your decision?” They would announce whether he was to live or to die. If he were to be sentenced to stoning, they would bring a pleasant-tasting but potent wine, and give it to him to drink so that he would not suffer pain from the stoning. Then the witnesses would come, bind his hands and feet, and place him where the stoning was to occur. The witnesses would then take a large stone, (large) enough to kill him, and would place it upon his heart. How did they place it on his heart? They did so simultaneously in order that no one of them might lower his portion of the stone before his companion.4 They would place it on his heart together to conform to the verse: Thy hand shall be first upon him to put him to death (Deut. 13:10). After that all the Israelites were free to pelt him with stones. They did this to everyone condemned to death by the Beth Din.
Similarly, when the representative of the community held the Kiddush or Havdalah cup in his hand he would say: “Have you agreed, what is your decision?”5 And the congregation would respond: “To life”; that is to say, May this cup be for the living. R. Levi discussed the words Tabernacle of testimony. It is written elsewhere: For the mouth of them that speak lies shall be stopped (Ps. 63:12), that is to say, the mouths of the peoples of the world, who say to Israel that the Shekhinah will never return to Israel, should be stopped, as it is said: Many there are that say of My soul: “There is no salvation for him in God.” Selah (Ps. 3:3). Before they built the golden calf, the Holy One, blessed be He, dwelt among them, but when He became angry at them they would say: “He will never return to them.” What did He do? He said: Let them make Me a Sanctuary that I may dwell among them (Exod. 25:8). Then all the inhabitants of the world will know that I have pardoned Israel. Therefore it is written; The Tabernacle of the testimony. It hath already been6 (Eccles. 1:10).
[Siman 3]
For example, Bezalel, who built the ark, was extolled before the Holy One, blessed be He, and the angels. He was praised in the upper regions and in the terrestrial regions, as it is said: See, I have called by name Bezalel (Exod. 31:2) and See, the Lord hath called by name Bezalel (ibid. 35:30). The word see in the former verse speaks of the upper regions, and the word see in the latter verse refers to the terrestrial regions. Thus Scripture says: So shalt thou find grace and favor in the sight of God and man (Prov. 3:4).
A faithful man shall abound with blessings (ibid. 28:20). This refers to Moses, who was appointed treasurer of the Tabernacle. Our sages tell us that no less than two men must be appointed as overseer of a community, but regarding Moses, who was most trustworthy, it is said: My servant Moses is not so; he is trusted in all My house (Num. 12:7).
Another explanation of It hath been already (Eccles. 1:10). It is written: The Lord by wisdom founded the earth (Prov. 3:19) and also: I have filled him with the spirit of wisdom (Exod. 31:3). This teaches us that the Tabernacle was equal both to all the world and to a human embryo, which is a world in miniature.7 How is that so? When the Holy One, blessed be He, created His world, He did so just as a child is born to a woman. A child starts to grow at the navel and then develops in all directions, and the Holy One, blessed be He, began the creation of His world at the foundation stone, and built the world upon it. Why was it called a foundation stone? Because the Holy One, blessed be He, began the creation of His world upon it. Then He created the celestial Temple, as it is said: The place, O Lord, which Thou hast made to dwell in (Exod. 15:14). Do not read the word as makom (“foundation”), but as mekuvan (“exactly opposite”). Your dwelling place above is directly opposite Your dwelling place below. The formation of the embryo is like the formation of the world, for just as the embryo is formed in the womb of its mother, so too the world was formed at the foundation stone.
R. Johanan asked: Why is it written: Who doeth great things past finding; yea, marvelous things without number (Job 9:10)? You should know that every soul, from Adam to the end of the world, was formed during the six days of creation, and that all of them were present in the Garden of Eden and at the time of the giving of the Torah, as it is said: With him that standeth here with us this day, and also with him that is not here with us this day (Deut. 29:14). What is the meaning of Great things past finding out? It refers to the great deeds the Holy One, blessed be He, did in the formation of the embryo. At the time that a man is about to have intercourse with his wife, the Holy One, blessed be He, informs the angel in charge of conception, whose name is Lailah.8 The Holy One, blessed be He, says to her: Know that on this night a person will be formed from the semen of a certain individual known to you. Guard this drop of semen, take it into the palm of your hand, and sow it on the threshing floor, in three hundred and sixty-five parts. And she would do so. She took it into her hand and brought it at once to Him who had said It hath been already (Eccles. 1:10) and said to Him: “I have done all that You have commanded. Here is the drop, what have You decreed concerning it?” The Holy One, blessed be He, forthwith decreed concerning the semen what its end would be, whether male or female, weak or strong, poor or rich, short or tall, ugly or handsome, heavy or thin, humble or haughty. He decreed concerning everything that would happen to it except whether it would be righteous or wicked.9 That choice alone he left to the individual, as it is said: See, I have set before thee this day life and good, and death and evil (Deut. 30:15).
The Holy One, blessed be He, would summon the angel in charge of souls10 and say to him: Bring Me a certain soul which is in the Garden of Eden, whose name is so-and-so, and whose form is such-and-such. All the souls that would exist in the future were fashioned with the first man, and they will exist to the end of the world. All of them were created on the sixth day of creation. They were designated to be the descendants of Adam, as it is said: Whatsoever cometh into being, the name thereof was given long ago (Eccles. 6:10).
Then the angel departed to bring the soul to the Holy One, blessed be He. When the soul was brought in, it prostrated itself before the King of Kings, the Holy One, blessed be He. At that time the Holy One, blessed be He, says to the soul: Enter the semen that is in this one’s hand. The soul opens its mouth and cries out: “Master of the Universe, I have always been satisfied with the place in which I dwelt from the day you created me, why do You desire that I enter this putrid drop? Now I am holy and pure, but then I will be cut off from the place of Thy glory.” Thereupon the Holy One, blessed be He, replied: The place which you are to enter is better for you than where you have dwelt. From the moment I created you it was only for this drop of semen. Then the Holy One, blessed be He, forced him to enter there though against his will. After that the angel turned around and placed the soul in the womb of his mother, and two angels were assigned to guard it lest it go out and fall. He placed a lighted candle at his head, as it is said: Oh, that I were as in the months of old, as in the days when God watched over me; when His light shined over my head (Job 29:2).
He looked about and peered from one end of the world to the other. The angel took him and led him into the Garden of Eden and showed him the righteous ones sitting there in honor, with crowns on their heads. The angel said to him: “O soul, do you know who these are?” And the soul replied: “No, my master.” Whereupon the angel told him: “These that you see were formed at first, like you, in the womb of their mothers, and then went out into the world. They observed the Torah and the commandments, and therefore were deserving and were selected for this beautiful place that you see. Know that when you leave this world, if you are worthy and keep the law of the Holy One, blessed be He, you will merit sitting among these. But if not, be assured, you will be assigned to another place.”
That evening he led him to the netherworld and showed him the wicked ones whom the demons were smiting with brands of fire and who were crying: “Woe is me, woe is me,” and none had mercy for them. The angel then said to the soul: “Do you know who these are?” And he replied: “No, my master.” Whereupon the angel told him: “These are the ones who will be consumed. They were formed like you and went out into the world, but they did not keep the Torah and the statutes of the Holy One, blessed be He, and that is why they have come to this disgraceful end that you are witnessing. Be assured that you will ultimately leave this world, but if you are righteous and not wicked, you will be worthy to enjoy life in the world-to-come.” How do we know that this is so? From the fact that it is said: For I was a son unto my father, tender and an only one in the sight of my mother. And he taught me, and said unto me: “Let thy heart hold fast upon My words, keep My commandments and live” (Prov. 4:3–4).
For I was a son unto my father indicates that before I left my mother’s womb I was the son of the Holy One, blessed be He, who rebuked me as a father rebukes his son. Tender and an only one in the sight of my mother alludes to the time I was tender and alone and no one was with me in my mother’s womb. Then the angel instructed me and told me: “Take my words to heart, keep my commandments and it shall be as described above.” The Holy One, blessed be He, then warned him concerning everything that would transpire, and the angel led him about from morning until evening. He showed him where he would die and where he would be buried. Then he led him about and walked with him through the world, showing him the righteous and the wicked and everything else. In the evening he brought him back to his mother’s womb. The Holy One, blessed be He, fashioned bolts and doors (Job 38:10) before him, as it is said: Or who shut up the sea with the doors? (ibid., v. 8), and I have put My words in thy mouth, and have covered thee in the shadow of My hand (Isa. 51:6). Then He said to him: Thus far shalt you come, but no farther (Job 38:11).
The child remains in the womb of his mother for nine months. The first three months the child dwells in the lowest part of the mother’s womb; the next three months he dwells in the middle part; and the last three months he dwells in the upper part. When the time arrives for him to enter the light of the world, he rolls downward and descends in a single moment from the upper to the middle and from the middle to the lower part of the womb. He eats and drinks what his mother eats and drinks from the very beginning, so that he will not depart from her hungry. Hence Scripture says: Who doeth great things and unsearchable, marvelous things without number (Job 5:9).
When at last the time arrives for his entrance into the world, the angel comes to him and says: “At a certain hour your time will come to enter the light of the world.” He pleads with him, saying: “Why do you wish me to go out into the light of the world?” The angel replies: “You know, my son, that you were formed against your will; against your will you will be born; against your will you will die; and against your will you are destined to give an accounting before the King of Kings, the Holy One, blessed be He”. Nevertheless, he remained unwilling to leave, and so the angel struck him with the candle that was burning at his head. Thereupon he went out into the light of the world, though against his will. Upon going out the infant forgot everything he had witnessed and everything he knew. Why does the child cry out on leaving his mother’s womb? Because the place wherein he had been at rest and at ease was irretrievable and because of the condition of the world into which he must enter.
Then the seven stages in the life of man begin for him. In the first stage he is like a king, for everyone inquires about his health and is eager to look at him. They hug him and kiss him, since he is only one year old. In the second stage he is like a swine that grovels in dunghills, for a child waddles in the dirt when he is two years old. In the third stage he is like a kid who skips about in the pasture. He is a delight in the eyes of his mother and a joy to his father. He skips about here and there, while laughing, and everyone takes delight in him. In the fourth stage he acts like a horse about to run in a race. When is that? At the time of maturity, when he is eighteen years old. Just as the horse prances about and preens himself, so the youth preens himself before his companions. In the fifth stage he is like an ass upon which a saddle has been placed. Men place a saddle upon him by giving him a wife who bears him sons and daughters. He roams hither and yon to obtain food and sustenance for his children. They pile additional burdens upon him, and he is overwhelmed with problems because of his sons and daughters. When is that? When he is forty years old. In the sixth stage he is like a dog, who intrudes here and there, and takes from one and gives to another and is not embarrassed. In the seventh stage he resembles a monkey, who is different from all other creatures. He asks about everything, he eats and drinks like a youngster and laughs like a child. He returns to his childish ways in discernment but not in other things. Even his children and the men of his household mock him, curse him, and hate him. When he offers an opinion they say: “Ignore him, for he is an old fool.” He behaves like an ape in all situations and in whatever he says. Even the children laugh at him and mock him, and the wild birds can awaken him from his sleep.
Finally, as his end draws near, the angel comes to him and asks: “Do you not recognize me?” And he answers: “Yes, but why do you come to me on this day of all days?” The angel replies: “To take you from this world; the time of your departure has come.” He begins to cry out immediately, and his voice can be heard from one end of the earth to the other, but no one recognizes or heeds his voice except a crowing cock. He says to the angel: “Have you not already taken me out of two worlds and brought me into this one?” And the angel responds: “Did I not tell you that you were formed against your will, that you were born against your will, that you would live against your will, and that ultimately you will have to render an accounting before the Holy One, blessed be He, against your will?”
These are the four camps that the Holy One, blessed be He, revealed to Elijah of blessed memory, as it is said: Go forth, and stand upon the mountain before the Lord and behold, etc. (I Kings 19:11). Elijah said to Him: “What are they?” These are the four camps that you will see. He told Him: “Master of the Universe, I do not know what they are.” The Holy One, blessed be He, replied: These are the four experiences a man undergoes. They are: The strong and mighty winds of this world, for man’s days are as a wind that passeth by. After the wind comes the earthquake, which corresponds to the day of death, for death is like an earthquake, causing the body of man to quake. After the earthquake comes fire, and after death comes the judgment of the netherworld, which is composed of fire. Following the fire there is a still, small voice, and after the judgment of the netherworld there is this great day of judgment, as is said. For great is the day of the Lord (Joel 2:11). And none shall remain in His world except the Holy One, blessed be He, as it is said: And the Lord alone shall be exalted on that day (Isa. 2:11).
This is explained in the tradition by David, king of Israel, as is said: My frame was not hidden from Thee, when I was made in secret and curiously wrought in the lowest parts of the earth (Ps. 139:15). This refers to the lowest portion of the mother’s womb.
Another comment on Curiously wrought in the lowest parts of the earth. Blessed be He, who fashioned man with wisdom just as He created the earth with wisdom, as is said: The Lord with wisdom founded the earth (Prov. 3:19). Concerning Bezalel it is stated: He hath filled him with the spirit of God, in wisdom and understanding, and in knowledge (Exod. 35:31). The very attributes with which the Holy One, blessed be he, created His world and fashioned man were possessed by Bezalel. And he constructed the Tabernacle. Furthermore it is stated: The Lord by wisdom founded the earth; by understanding He established the heavens; by His knowledge the depths were broken up (Prov. 3:19–20). And about Bezalel it is written: And he hath filled him with the spirit of God, in wisdom and in understanding, and in knowledge (Exod. 35:31). The three attributes mentioned in the verse are referred to in the other: Therefore who doeth great things and unsearchable, marvelous things without number (Job 5:9).
When the Holy One, blessed be he, contemplated fashioning man, he said to the Torah: Let us make man (Gen. 1:26). It replied: Master of the Universe, the man You wish to make is of few days, and full of trouble (Job 14:1), and he will sin. If You are not forbearing with him, it would be better that he should not come into the world. He retorted: Is it for nothing that I am described as Slow to anger and plenteous in loving-kindness (Num. 14:18)? Whereupon He began to collect the dust for the body of the first man from the four corners of the earth, so that no one part of the earth might say: “The dust of the body of man is mine.” If he took the dust from the east and the man passed away to the west, the earth of the west might say: “The dust of your body did not come from me, I will not welcome you.” Therefore He took the dust from the four corners of the world, so that wherever man passes away the earth would welcome him, as it is written: For dust thou art (Gen. 3:19).
There were twelve hours in that day. During the first hour He collected the dust for the body of man; in the second hour He kneaded the dust of the east and the west together, as it is said: Thou hast hemmed me in behind and before (Ps. 139:4). Behind refers to the west, and before to the east, as is said: Before the east side (Exod. 38:13). The creatures of the earth saw him and feared him. They believed that he was their creator. They came and bowed down before him, and he said to them: “Why do you come to bow before me?” “All of us have come because we have seen all the creatures that the Holy One, blessed be he, has created.” And his heart was filled with wonder. He began to praise and extol his Creator, saying: Oh, how abundant is Thy goodness, which Thou hast laid up for those that fear Thee (Ps. 31:20), and also How manifold are Thy works, O Lord (Ps. 104:24). He arose and had the appearance and the likeness of God; he was tall in stature and was clothed with majesty and glory, and he ruled over them for His creator. And they said: The Lord reigneth; he is clothed in majesty (Ps. 93:1).
[Siman 4]
A new vessel filled with old wine. Another explanation of The Tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). R. Simeon the son of Yohai said: There is no testimony other than the Torah, as it is said: These are the testimonies, and the statutes, and the ordinances (Deut. 4:45). This may be compared to a king who has a daughter for whom he builds a palace. He sets it in the midst of seven other palaces and then decrees: “Anyone who approaches my daughter will be considered as though he were approaching me.” The Tabernacle was called by two names: The Tabernacle of the testimony, which is the Torah, and elsewhere: A Tabernacle of the Lord (Lev. 17:4). The Holy One, blessed be He, said: Anyone who despises My daughter is considered as though he were despising Me. That is, if a man enters the synagogue and disparages My Torah, it is as though he arose and were disparaging My honor. You know this to be so from the fact that R. Simeon the son of Yohai said: When Hadrian entered the Temple he reviled and blasphemed against God. David said: Master of the world, it should be counted against them as though they had hewn cedars and built ladders in order to ascend into the firmament to wage war against You, as it is said: It seemed as when men wield upwards axes in a thicket of trees (Ps. 74:5). Since they are unable to accomplish this, they turned on You and attacked us, as it said: O God, the heathen are come into Thine inheritance; they have defiled Thy holy temple (Ps. 79:1). All of this transpired because the Temple was seized on account of our sins.
These are the accounts of the Tabernacle (Exod. 38:21). R. Hiyya said: To what may the heathens be compared? They may be compared to a man who hates the king and decides to rebel against him, but is unable to do so. What does he do? He goes to the king’s statue and tries to topple it. However, he becomes fearful that the king might kill him. What does he do then? He takes an iron digging tool and wedges it beneath the statue. He says to himself: “If I weaken the base of the statue, it will topple.” Similarly, when the heathens sought to do battle with the Holy One, blessed be He, they were not able to do so, and so they attacked Israel. David said: The kings of the earth stand up (Ps. 2:2); that is to say, One who is unable to smite the ass smites the saddle. That was the case with the idolatrous nations. When they were unable to ascend to attack God, they turned against Israel. When did that occur? When they had nothing to serve as a pledge (Temple). However, now the Tabernacle is their pledge, as it is said: These are the accounts of the Tabernacle, even the Tabernacle of the testimony.
[Siman 5]
These are the accounts of the Tabernacle (Exod. 38:21). Scripture states elsewhere: A faithful man shall abound with blessings; but he that maketh haste to be rich shall not be unpunished (Prov. 28:20). A faithful man shall abound with blessings refers to Moses, who was appointed treasurer of the Tabernacle, and all things were blessed because of his faithfulness. While He that maketh haste to be rich shall not be unpunished alludes to Korah the Levite, who desired priesthood though, as a Levite, he was not eligible for priesthood.
Another explanation of A faithful man shall abound with blessings. This refers to Moses, who was appointed sole custodian over the affairs of the Tabernacle. Our sages inform us that no less than two men should be appointed to control the affairs of a community, yet Moses was appointed as the sole custodian because he was extremely trustworthy, as is written: He is trusted in all My house (Num. 12:7). Nevertheless he summoned others to audit the accounts with him, as is said: By the hand of Ithamar the son of Aaron the priest (Exod. 38:21).
Scripture states elsewhere: Moreover, they reckoned not with the men, into whose hand they delivered the money to give to them that did the work; for they dealt faithfully (II Kings 12:16). This verse refers to the generation of Joash. Our sages teach us: One should not enter the Sanctuary with an offering while wearing a bordered cloak, a money belt, or felt shoes, for the people may say of him: “If he becomes wealthy, he acquired his wealth from the Temple treasury.” Just as a man must be morally pure in the sight of heaven, so must he be above suspicion among his fellowmen, as it is said: Then ye shall be clean before the Lord, and before Israel (Num. 3:22). Yet Moses alone was in charge of the Tabernacle treasury. At the time that the Holy One, blessed be He, told Moses: Let them make Me a Sanctuary, that I may dwell among them (Exod. 25:8), it is written: And Moses assembled all the congregation and said: “Take ye from among you an offering unto the Lord” (Exod. 35:1, 5).
R. Johanan stated: On two mornings they brought everything required, as it is written: And they brought unto him free-will offerings every morning (Exod. 36:3),11 and they were sufficient. Thereupon Moses issued the order that was announced through the camp, that said: For the stuff they had was sufficient (ibid., vv. 6–7).
Moses said: Master of the Universe, we have completed the work, what shall we do with the balance of the offering? He replied: Build a Tabernacle for the testimony with it. He went and did so. When he came to give the accounting, he told them: Such-and-such was used for the Sanctuary, and with the balance I made the Tabernacle for the testimony. R. Samuel said: Why was the word mishkan (“Tabernacle”) repeated twice? Because it was seized twice on account of their sinfulness. That is why the men of the Great Synagogue said: We have dealt (habal habalnu) very corruptly against Thee (Neh. 1:7).12 Hence the Temple was seized twice as a pledge.
[Siman 6]
These are the accounts of the tabernacle, even the tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). The Tabernacle bears testimony to the entire world that He forgave them for the episode of the golden calf. This may be likened to a king who marries a woman he loves dearly. After some time he becomes angry with her and leaves her. Her neighbors ridicule her, saying: “Repent or your husband will not return to you.” After some time he returned to her palace and ate and drank with her. Still her neighbors were not convinced that the king had become reconciled with her. However, after they experienced the fragrance of spices ascending from the house, all of them realized that he had become reconciled with her. Similarly the Holy One, blessed be He, loved Israel and gave them the Torah and called then a holy nation: A kingdom of priests and a holy nation (Exod. 19:6). But when they sinned after forty days, the nations exclaimed: “He will not return to them.” Moses arose then and pleaded for mercy in their behalf. And He replied: I have pardoned according to thy word (Num. 14:20). Moses asked: Who will make it known to the nations? And He replied to him: Let them make Me a Sanctuary. When the nations smelled the fragrance of the smoke as it ascended from the midst of the Sanctuary, they knew that the Holy One, blessed be He, had become reconciled with them.
These are the accounts of the Tabernacle. It is written elsewhere: Now these are the names of the sons of Israel (Gen. 46:8). Observe how very precious the Tabernacle was to the Holy One, blessed be He, that He left the upper sphere to dwell in the Tabernacle. R. Simeon held that He dwelt in the lower sphere (at first), as is said: And they heard the voice of the Lord God walking in the garden (ibid. 3:8), but that after Adam sinned He ascended from earth to heaven. When Cain arose and killed his brother, He ascended from the first firmament to the second; when the generation of Enoch angered Him, He ascended from the second to the third; when the generation of the flood perverted His teaching, He ascended from the third to the fourth; when the generation of the separation (i.e., the Tower of Babel) became arrogant, He went from the fourth to the fifth sphere; when the Sodomites behaved immorally, He went from the fifth to the sixth; and when Amraphel and his companions appeared, He ascended from the sixth to the seventh. However, after Abraham came and performed good deeds, the Shekhinah descended from the seventh to the sixth firmament; after Isaac He went from the sixth to the fifth; after Jacob from the fifth to the fourth; after Levi, his son, from the fourth to the third; after Kohath the son of Levi, from the third to the second; after Amram from the second to the first; and on the day that Moses erected the Tabernacle: The glory of the Lord filled the Tabernacle (Exod. 40:34). Scripture states: For the upright shall dwell in the land (Prov. 2:21). This should be read: “They caused the Shekhinah to dwell in the land.”
[Siman 7]
These are the accounts of the tabernacle (Exod. 38:21). Scripture states elsewhere: Thou hast also delivered Me from the contentions of My people (II Sam. 22:44), and it is written elsewhere: Thou hast delivered me from the contentions of the people (Ps. 18:44). The contentions of the people refers to the nations of the world, and the contentions of My people alludes to Israel. David said: Master of the Universe, the Israelites are a contentious lot; do You wish them to murmur against me amongst themselves? A proof of this is that after the Tabernacle was erected, though everything was done according to numbers and weights, as it is written: The whole by number and by weight; and all the weight was written at that time (Ezra 8:34), they became contentious, as is said: And the people spoke against God, and against Moses (Num. 21:15). Hence, it says: Thou mayest deliver me from the contentions of My people (II Sam. 22:44). This verse alludes to Moses. At the time he erected the Tabernacle, Moses said: I know that the Israelites are a troublesome lot. They speak against their brothers and their mothers, as it is said: Thou sittest and speakest against thy brother; thou slanderest thine own mother’s sons (Ps. 50:20). What is meant by Thou sittest and speakest against thy brother? R. Johanan said: You must not believe that one is permitted to speak against a brother born of one’s father, but not against a brother born of one’s mother, for if you should speak against your brother born of your father, you will eventually speak against your brother born of your mother, as it is said: Thou sittest and speakest against thine own brother; thou slanderest thine own mother’s sons.
R. Joshua the son of Levi said: David has stated that if you should speak against Esau, who is your brother (by your father), you will ultimately speak against the son of your mother. This refers to Moses, the foremost of our prophets, against whom they spoke, as it is said: And the people spoke against God, and against Moses (Num. 21:15).
Moses declared: I am aware that Israel is contentious; therefore, I shall give them an accounting of the construction of the Tabernacle. He began to make the accounting with them: These are the accounts of the Tabernacle. He accounted for everything, the gold, the silver, and the brass: And the silver of them that were numbered of the congregation was a hundred talents, and a thousand seven hundred … and the hundred talents of silver were for casting the sockets of the Sanctuary … and the brass of the offering was seventy talents (Exod. 38:25–29). While he was doing the accounting and going over everything that had been made for inside the Sanctuary, he forgot, because they were not visible, the one thousand seven hundred and seventy-five shekels with which he had fashioned the hooks for the columns. He became distressed and said to himself: “Now the Israelites will grasp the opportunity to say that I have taken them.” He began to review every aspect of the work. The Holy One, blessed be He, thereupon opened his eyes and caused him to lift them upward, and he saw the hooks of the columns. He told them loudly that the one thousand seven hundred and seventy-five shekels of gold had been used for the hooks for the columns. Then the Israelites were satisfied.
What prompted him to sit down and give an accounting: These are the accounts of the Tabernacle? Why did he trouble to render an accounting, since the Holy One, blessed be He, trusted him, as it is said: He is trusted in all My house (Num. 12:7)? He gave them an accounting because he heard the scoffers of that generation whispering behind his back, as is said: And it came to pass, when Moses entered into the tent … and they looked after Moses (Exod. 33:8). What were they saying? R. Isaac explained: When one person would praise him, his companion would retort: “Fool, do you imagine that a man in charge of the work of building a Sanctuary, with weights of silver and gold that are not examined, nor weighed or accounted for, will not become wealthy!” When he heard that he said: “Be assured, when the work of the Tabernacle is completed, I will give them an accounting.” When it was completed he said to them: These are the accounts of the Tabernacle.
[Siman 8]
The tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). This refers the Torah in which they labored. The Holy One, blessed be He, said: Because of the Torah and the sacrifices, I will rescue you from Gehinnom. You may know this from the fact that the Holy One, blessed be He, revealed to Abraham the Torah, the sacrifices, Gehinnom, and the servitude experienced by the exiles. The Torah: A flaming torch (Gen. 15:17), for it is written: At this hand was a fiery law unto them (Deut. 33:2), and the people perceived the thunder and lightning (Exod. 20:15); the sacrifices: Take me a heifer of three years (Gen. 15:9); Gehinnom: A smoking furnace and a flaming torch (ibid., v. 17); the servitude at the hands of the nations: For, behold, there was thick darkness (ibid.).
The Holy One, blessed be He, told Abraham: Whenever your descendants occupy themselves with two of these, they will be saved from the other two, but since sacrifices will be abolished in the future and the Temple will be destroyed, do you prefer that your sons should be enslaved in Gehinnom or in exile? Abraham began to ponder the matter, but did not know which to choose. R. Hanina the son of Pappa held that Abraham chose the rule of foreign kingdoms and said: It is better that my descendants shall be enslaved in exile than that any one of them should descend into Gehinnom. The Holy One, blessed be He, agreed with him, as is said: Except their rock had given them over, and the Lord had delivered them up (Deut. 32:30). Except their rock had given them over refers to Abraham, as is written: Look unto the rock whence ye were hewn (Isa. 51:1). And The Lord delivered them signifies that the Holy One, blessed be He, concurred with him.
This is what David said: Thou hast caused man to ride over our heads; we went though fire and through water; but Thou didst bring us out unto abundance (Ps. 66:12). Thou hast caused men to ride over our heads refers to the kingdoms, and We went through fire and through water alludes to Gehinnom. But Thou didst bring us out unto abundance indicates that the Holy One, blessed be He, said: In this world you shall be oppressed by various kingdoms, but in the time-to-come I will remove the kingdoms, which are likened to water,13 from you. Since they were likened to water, indicates: I will rescue you from Gehinnom, as it is said: When thou passest through the waters, I will be with thee, and through rivers, they shall not overflow thee; when thou walkest through the fire, thou shalt not be burned, neither shall the flame be kindled upon thee (Isa. 43:2).
1. See Ginzberg, Legends of the Jews 5:292, n. 141.
2. Be’ir (“in fury”) may be read as ba’ir (“into the city”).
3. You write that this is not a direct quote from the Bible.
4. And therefore be solely responsible for his death.
5. A expression meaning: “Have you agreed to allow me to recite this prayer?” See Jastrow.
6. Indicating that what was to follow had already been written.
7. Ginzberg, Legends of the Jews 5:75, n. 20.
8. Lailah’s role is described in Niddah 16b and Sanhedrin 6a.
9. Ketubbot 30a.
10. See Ginzberg, Legends, 1:56.
11. The word boker (“morning”) is repeated in the text, indicating that it took two mornings.
12. The repetition of the word habal indicates twice (Exodus Rabbah, Pekudei 41:6).
13. Above the kingdoms were likened to “men to ride over our heads and Gehinnom to “fire and water;” here the kingdoms are likened to water and Gehinnom to fire.
פרשת פקודי
[א] אלה פקודי המשכן וגו׳ (שמות ל״ח:כ״א). זש״ה איש אמונות (ורוב) [רב] ברכות [ואץ להעשיר לא ינקה] (משלי כ״ח:כ׳), את מוצא כל מי שהוא נאמן, הקב״ה מביא ברכות על ידיו, ומי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה.
ד״א איש אמונות. זה היה משה על כל הדברים שנעשו נזכר עליהם, והיו מתברכות על ידיו, למה שהוא נאמן. ואץ להעשיר, זה קרח שהיה לוי וביקש עוד ליטול כהונה גדולה.
ד״א איש אמונות רב ברכות, זה משה שנעשה גזבר לעצמו, ואעפ״י שהיה גזבר לעצמו, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר אלה פקודי המשכן.
[ב] [אלה פקודי המשכן], זש״ה ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים (מלכים ב י״ב:ט״ז), זה דורו של יואש המלך, שהיו עושין באמונה, שנו רבותינו מי שהיה נכנס לתרום הלשכה, לא היה נחנס לא בפרגוד חפות, ולא בפונדיה, שאם יעשיר יאמרו משל לשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כדרך שהוא יוצא ידי שמים, שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל וגו׳ (במדבר ל״ב:כ״ב), ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן, בשעה שאמר הקב״ה למשה ועשו לי מקדש, אמר משה לכל בני ישראל זה הדבר אשר צוה ה׳, קחו מאתכם תרומה וגו׳ (שמות ל״ה:ד׳-ה׳). אמר ר׳ יוחנן לשני בקרים הביאו לכל המשכן והותירו, ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו׳ והמלאכה היה דים וגו׳ (שם ל״ו:ו׳-ז׳), אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם עשינו את כל המלאכה של משכן והותרנו, מה נעשה ביותר, אמר לו לך ועשה בהן משכן לדברות, הלך ועשה משכן לדברות, כיון שבא ליתן חשבון, אמר להן כך וכך יצא למשכן, וביותר עשיתי משכן העדות, שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, מהו משכן משכן שתי פעמים, אמר ר׳ (שמעון) [שמואל] נתמשכן ב׳ פעמים על ידם, אמר ר׳ ישמעאל זה סימן לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל בלבד, משכן העדות עדות הוא לכל באי עולם שהקב״ה נתרצה לישראל, משל למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה, והיה מחבבה ביותר, כעס עליה והניחה, והיו שכינותיה אומרות לה אינו חוזר עליך, לאחר ימים נתרצה לה המלך, ונכנס [עמה] לפלטין שלו, ואכל ושתה, ולא היו שכינותיה מאמינות שנתרצה לה, והיה ריח בשמים עליה, מיד ידעו שנתרצה המלך לה, כך הקב״ה חבב את ישראל, והביאם לפני הר סיני, ונתן להם את התורה, וקרא אותם מלכים, לסוף ארבעים יום עשו את העגל, ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), באותה שעה אמרו אומות העולם אין הקב״ה מתרצה להם עוד, כיון שעמד משה ונתפלל עליהם, א״ל הקב״ה סלחתי כדברך (במדבר י״ד:כ׳), ולא עוד אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם, והכל יודעים שמחלתי להם, שנאמר ועשו לי מקדש [ושכנתי בתוכם] (שמות כ״ה:ח׳).
[ג] ד״א אלה פקודי המשכן. בשעה שנכנס (אנדרינוס) [אדריינוס] לבית קדשי הקדשים, והיה מתגאה שם ומחרף לפני הקב״ה אמר ר׳ חייא בר אבא אמר דוד לפני הקב״ה רבונו של עולם כך תעלה לפניך אם היו יכולין לעשות סולמות ולעלות להם למעלה היו עולים, שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות (תהלים ע״ד:ה׳), אלא שאינן יכולין והן מניחין אותך וחוזרין עלינו, שנאמר אלהים באו גוים בנחלתך וגו׳ (שם ע״ט:א׳).
[ד] אלה פקודי המשכן. כל מה שהיה משה עשה היה עשה על ידי אחרים, שנאמר עבודת הלוים ביד איתמר (שמות ל״ח:כ״א), לא עשה אלא משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון, נתכנסו כל ישראל עד שהוא יושב ומחשב שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה ווים לעמודים, אמר להם ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים [עשה ווים לעמודים] (שם שם:כ״ח). באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן, ומי גרם לו, על ידי שישב ופייסן, אלה פקודי המשכן, ולמה עשה עמהם חשבון, והקב״ה מאמינו, שנאמר לא כן עבדי משה [בכל ביתי נאמן הוא] (במדבר י״ב:ז׳), ומשה אמר בואו ועשו עמי חשבון, אלא שמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר (והיה כבא משה האהלה וגו׳) (שמות ל״ג:ט׳) [והיה כצאת משה אל האהל וגו׳ והביטו אחרי משה (שם שם:ח׳)], ומה היו אומרים, ר׳ יצחק אומר לשבח היו אומרים, אשרי יולדתו של זה, מכל ימיו הקב״ה מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב״ה, והביטו אחרי משה וגו׳, ור׳ חמא אמר לגנאי, היו אומרים ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו׳.
[ה] [אלה פקודי המשכן משכן העדות]. מהו העדות, זו התורה שהיו יגעים בה, אמר להם הקב״ה בזכות התורה ובזכות הקרבנות אני מציל אתכם מגיהנם, אפילו אברהם אביהם הראה לו הקב״ה התורה והקרבנות וגיהנם ומלכיות, תורה, ולפיד אש (בראשית ט״ו:י״ז), וקרבנות, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת (שם שם:ט׳), גיהנם תנור עשן (שם שם:י״ז), מלכיות והנה אימה חשכה גדולה (שם שם:י״ב), אמר לו הקב״ה כל זמן שבניך מתעסקין הם בשתים הם ניצולים משתים, כל זמן שמתעסקין בתורה ובקרבנות, ניצולים מגיהנם וממלכיות, ועתיד בית המקדש ליחרב, והקרבנות בטלין, אלא מה אתה אומר שישתעבדו בניך בגיהנם או במלכיות, אברהם בירר את המלכיות, א״ל רבונו של עולם ישתעבדו במלכיות ולא ירד אחד מהם לגיהנם, שנאמר אם לא כי צורם מכרם (דברים ל״ב:ל׳), ואין צורם אלא אברהם אבינו, שנאמר הביטו אל צור חוצבתם (ישעיהו נ״א:א׳), וה׳ הסגירם (דברים שם), שהסכים עמו הקב״ה, אמר ר׳ חנינא היה עומד אברהם ותמיה ולא היה יודע מה לברור אמר לו הקב״ה חתוך את הדבר, באותה שעה רמז לו הקב״ה לברור את המלכיות, הוי אלה פקודי משכן העדות, כל ימים שישראל עוסקים בתורה ובקרבנות, אינן יורדין לגיהנם, אמר הקב״ה לישראל בעולם הזה הייתם משועבדים בידי מלכיות ולעולם הבא אציל אתכם מגיהנם, בזכות התורה שנקראת אש, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳), והאש מכבה את האש, שנאמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך (ישעיהו מ״ג:ב׳).
[Parashat Pekudei]
[1] (Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE…. This text is related (to Prov. 28:20): A FAITHFUL PERSON WILL RECEIVE MANY BLESSINGS, [BUT ONE WHO HASTENS TO BECOME RICH WILL NOT GO UNPUNISHED]. In the case of whoever is faithful, you find that the Holy One brings blessings through him; but whoever is unfaithful AND HASTENS TO BECOME RICH WILL NOT GO UNPUNISHED.1
Another interpretation (of Prov. 28:20): A FAITHFUL PERSON WILL RECEIVE MANY BLESSINGS. This was Moses. Because of all the things that were done, he was remembered for himself; and they were blessed through him. Why? Because he was faithful. (Ibid., cont.:) BUT ONE WHO HASTENS TO BECOME RICH. This was Korah, who was a Levite and wanted to obtain the high priesthood as well.
Another interpretation (of Prov. 28:20): A FAITHFUL PERSON WILL RECEIVE MANY BLESSINGS. This was Moses, who became sole treasurer; and although he alone was treasurer, he summoned others and rendered an accounting through them. It is so stated (in Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE.
[2] [(Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE]. This text is related (to II Kings 12:16 [15]): AND THEY DID NOT ASK AN ACCOUNTING FROM THE ONES INTO WHOSE HANDS THEY GAVE THE MONEY TO GIVE TO THOSE DOING THE WORK, BECAUSE THEY WERE ACTING IN GOOD FAITH. This is the generation of King Joash, which did act in good faith.2 Our masters have taught: Whoever entered the Temple treasury to make a withdrawal did not enter in a hemmed tunic3 or with a money girdle,4 for if he became wealthy, they would say he became rich from what belonged to the Temple treasury.5 Thus a person must satisfy the people just as he satisfies Heaven, as stated (in Numb. 32:22): SO YOU SHALL BE BLAMELESS BEFORE THE LORD AND BEFORE ISRAEL…. Now Moses was sole treasurer over the business of the Tabernacle. When the Holy One said to Moses (in Exod. 25:8): MAKE ME A SANCTUARY, Moses said to all the children of Israel (in Exod. 35:4–5): THIS IS THE THING WHICH THE LORD HAS COMMANDED <…:> TAKE FROM AMONG YOU AN OFFERING…. R. Johanan said: In two mornings they brought < building materials > for the whole Tabernacle, so that they had more than enough.6 (Exod. 36:6–7:) THEN MOSES COMMANDED, AND THEY HAD IT PROCLAIMED THROUGHOUT THE CAMP…: FOR THEY HAD SUFFICIENT SUPPLIES…. Moses said to the Holy One: Sovereign of the World, We have done all the work for the Tabernacle, and we have more than enough. What shall we do with the surplus? He said to them: Go and make a tabernacle for the commandments. He went and made a tabernacle for the commandments. When he came to give the accounting, he said to them (i.e., to the Israelites) thus and so was spent for the <actual> Tabernacle, and with the rest I made a tabernacle for the testimony. It is so stated (in Exod. 38:21): THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE, THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY. What is the meaning of TABERNACLE (MShKN), TABERNACLE (MShKN), <with the word repeated> two times?7 R. {Simeon} [Samuel] said: It was mortgaged (NTMShKN) two times for them.8 R. Ishmael said: This < usage > is a sign9 for all who come into the world that there is only forgiveness for Israel alone.10 THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY is testimony for all who come into the world that the Holy One has been reconciled with Israel. A parable: To what is the matter comparable? To a king who took a wife and loved her excessively. He became angry with her and left her. Her woman neighbors said to her: He will not return to you. After some days the king was reconciled to her and entered his palace11 [with her], where he ate and drank. Now her neighbors would not believe that he had been reconciled to her; but when there was an aroma in the heavens over her, they immediately knew that the king had been reconciled to her. Similarly the Holy One loved Israel, brought them to Mount Sinai, gave them the Torah, and called them kings (in Exod. 19:6). At the end of forty days they made the calf and said (in Exod. 32:4): THIS IS YOUR GOD, O ISRAEL. In that hour the peoples of the world said: The Holy One will never again be reconciled to them. When Moses arose and prayed for them, the Holy One said to him (in Numb. 14:20): I HAVE PARDONED THEM AS YOU ASKED.12 And not only that but I have had my Divine Presence dwell over them and among them, so that everyone may know that I have forgiven them. It is so stated (in Exod. 25:8): AND LET THEM MAKE ME A SANCTUARY [THAT I MAY DWELL AMONG YOU].
[3] (Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE. When Hadrian entered the Holy of Holies of the Temple, he became arrogant there and blasphemed the Holy One.13 R. Hiyya bar Abba said: David said to the Holy One: Sovereign of the World, may you consider <the matter > for yourself in this way: If they had been able to make ladders and ascend on high (lema'la), they would have ascended < against you>. Thus it is stated (in Ps. 74:5): LET HIM APPEAR AS ONE WHO WIELDS AXES UPWARD (lema'la) IN A THICKET OF WOOD. However, because they were unable, they left you and came back against us, as stated (in Ps. 79:1): O GOD, THE GENTILES HAVE COME AGAINST YOUR INHERITANCE (i.e., against Israel); THEY HAVE DEFILED YOUR HOLY TEMPLE.
[4] (Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE. Whatever Moses did he did through others, as stated (ibid.): <THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE, THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY, WHICH WERE DRAWN UP AT MOSES' BIDDING,> THE WORK OF THE LEVITES BY MEANS OF ITHAMAR <BEN AARON >.14 He only did <the accounting > after the work on the Tabernacle was finished. He said to them: Come and let me make an accounting before you. All Israel gathered while he sat and made calculations. He forgot one thousand seven hundred and seventy-five shekels, of which he had made hooks for the pillars.15 He said to them (in vs. 28): AND OF THE ONE THOUSAND SEVEN HUNDRED AND SEVENTY-FIVE < SHEKELS > [HE (Ithamar) MADE HOOKS FOR THE PILLARS]. At that time Israel was mollified16 over the building of the Tabernacle. And who brought it about for him? <It was> because he < himself> sat down and mollified them. (Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE. But why did he make an accounting with them when the Holy One trusted him? It is so stated (in Numb. 12:7): NOT SO WITH MY SERVANT MOSES; [HE IS TRUSTED IN ALL MY HOUSE]. Yet Moses said: Come and make an accounting with me. It was simply that Moses had heard Israel speaking behind his back, as stated {in Exod. 33:9): AND IT CAME TO PASS THAT WHEN MOSES WOULD GO [TO THE TENT], THE PILLAR OF CLOUD WOULD DESCEND…, AND THE LORD WOULD SPEAK WITH MOSES.} [(in Exod. 33:8): AND IT CAME TO PASS THAT WHEN MOSES WOULD GO OUT UNTO THE TENT, <ALL THE PEOPLE WOULD RISE>… AND STARE AFTER MOSES.] And what were they saying?17 R. Isaac says: They were saying in his favor: Blessed is she who bore this man. All his days the Holy One speaks with him; all his days he genuinely belongs to the Holy One. (Exod. 33:8:) <ALL THE PEOPLE WOULD RISE …> AND STARE AFTER MOSES. But R. Hama said: They were saying to his shame: Look at the <fat> neck; look at the <fat> thighs. Moses is eating from what belongs to Jews and drinking from what belongs to Jews, for everything he possesses comes from the Jews. Then an associate of his would reply: Would you not want a person in charge of the work on the Tabernacle to be wealthy? As soon as Moses heard that, he said to them: By your life, after the Tabernacle is finished, I am making an accounting with you. Thus it is stated (in Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE….
[5] [Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE, THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY.] What is the meaning of THE TESTIMONY? This is the Torah in which they would labor.18 The Holy One said to them: By virtue of the Torah and by virtue of the offerings, I am saving you from Gehinnom. Also in the case of their father Abraham, the Holy One showed him the Torah, the offerings, Gehinnom, and the empires (all of which were revealed to him in the theophany of Gen. 15):19 Torah (in Gen. 15:17): AND A FLAMING TORCH;20 the offerings (in vs. 9): AND HE SAID UNTO HIM: BRING ME A THREE-YEAR-OLD HEIFER; Gehinnom (in vs. 17): A SMOKING OVEN; the empires (in vs. 12): AND LO, A GREAT DARK DREAD <FELL UPON HIM>. The Holy One said to him: As long as your children are engaged in <the first> two, they shall be saved from <the other > two. As long as they are engaged in the Torah and the offerings, they shall be saved from Gehinnom and from the empires. Now the Temple is going to be destroyed, and the offerings shall cease. Therefore, how do you say that your children should be enslaved? By Gehinnom or by the empires? Abraham chose the empires. He said to him: Sovereign of the World, Let them be enslaved by the empires, and let not one of them go down into Gehinnom. Thus it is stated (in Deut. 32:30): <HOW SHOULD ONE HAVE ROUTED A THOUSAND, OR TWO PUT TEN THOUSAND TO FLIGHT, > UNLESS THEIR ROCK HAD SOLD THEM? Now THEIR ROCK can only be their father Abraham, since it is stated (in Is. 51:1): LOOK UNTO THE ROCK OUT OF WHICH YOU WERE HEWN. (Deut. 32:30, cont.:) AND THE LORD HAD GIVEN THEM UP, because the Holy One had concurred with him (i.e., with Abraham in his decision to be enslaved by the empires). R. Hanina said: Abraham was standing in bewilderment, and did not know what to choose. The Holy One said to him: Make the decision. At that time the Holy One gave him a hint to choose the empires.21 Ergo (in Exod. 38:21): THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE <…> OF THE TESTIMONY, <a testimony that> as long as Israel was engaged in the Torah and in the offerings, they would not go down into Gehinnom. The Holy One said to Israel: In this world you have been enslaved in the hands of empires, but in the world to come I will save you from Gehinnom by virtue of the Torah, which is called a fire, as stated (in Deut. 33:2): AT HIS RIGHT HAND THERE A FIERY LAW (dat) FOR THEM. So the fire (of Torah) puts out the fire (of Gehinnom), as stated (in Is. 43:2): WHEN YOU WALK THROUGH THE FIRE, YOU SHALL NOT BE SCORCHED, NEITHER SHALL THE FLAME BURN YOU.
1. Tanh., Exod. 11:5; Exod. R. 51:1; Jellinek, Beth ha-Midrasch, op. cit., vol. 6, p. 105.
2. Tanh., Exod. 11:5; Exod. R. 51:2.
3. Gk.: paragaudes (“purple-bordered garment”); Lat.: paragauda (“laced garment”).
4. Lat.: funda (“moneybag”).
5. Cf. Sheq. 3:2; Yev. 102b.
6. For R. Johanan’s reasoning, see above, 7:3, and the note there.
7. Exod. R. 51:3.
8. The two mortgages are the two destructions of the Temple, when the Holy One took it in pledge for payment of Israel’s sins. So Exod. R. 31:10.
9. Gk.: semeion.
10. Tanh., Exod. 11:6; Exod. R. 51:4.
11. Lat.: palatium; Gk.: palation.
12. Jellinek, Beth ha-Midrasch, op. cit., vol. 6, p. 105.
13. Exod. R. 51:5; Tanh., Exod. 11:4.
14. Exod. R. 51:6.
15. Tanh., Exod. 11:7.
16. A form of piyyes, which may come from the Gk. aorist, peisai (“to persuade”).
17. Cf. yBik. 3:3 (65c); ySheq. 5:3 (49a), which in what follows omit the attributions to named authorities; also Tanh., Exod. 9:27, which reverses the views of R. Isaac and R. Hama. Exod. R. 51:6 reads R. Johanan instead of R. Isaac.
18. Tanh., Exod. 11:8; Exod. R. 51:7.
19. PRK 5:2; PR 15:2; Gen. R. 44:21; M. Pss. 52:8; Mikhilta de Rabbi Ishmael, Bahodesh 9; cf. Lev. R. 13:5.
20. Cf. Exod. R. 51:7, which relates this verse to the lightning on Mt. Sinai in Exod. 20:15 [18].
21. According to Exod. R. 51:7, the hint is found in Ps. 66:12. See also Tanh., Exod. 11:8.
אלה פקודי המשכן משכן העדות – ולמה אמר משכן שני פעמים, לפי שנתנבא משה רבינו ע״ה שיחרב בית ראשון ובית שני, ואמר אחריו העדות, להורות על בית שלישי שלא יחרב, ולא ינתץ לעולם, לפי שהוא בנין מלך מלכי המלכים הקב״ה, מה הוא קיים, אף בנינו קיים, אבל בית ראשון ובית שני שהוא בניין אדם, ולפי שהאדם אינו קיים, אף בנינו אינו קיים.
דבר אחר: אלה פקודי המשכן – ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ, כי שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל אברהם אבינו, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, 1אל תקרי בהבראם אלא אברהם, כי (המלות) [האותיות] הפוכות. מה תקנתו של עולם, שנים עשר חדשים, ושנים עשר מזלות, וכנגדן שנים עשר שבטים, 2ועשינו לך משכן כנגד מעשה בראשית:
ביום הראשון בראת שמים, שנאמר וימתחם כאהל לשבת (ישעיהו מ׳:כ״ב) וביום הראשון בראת ארץ, אף אנו עשינו לך ארון שיש בו שני לוחות האבן שהם כנגד בריאת השמים והארץ.
ביום השני בראת את הרקיע חולק בין מים למים, וכנגדה עשיתי לך פרכת, שהיא מבדלת בין קודש לחול, שנאמר והבדילה הפרכת לכם (שמות כ״ו:ל״ג).
ביום השלישי בראת את הים הגדול, שנאמר יקוו המים מתחת השמים וגו׳ (בראשית א׳:ט׳), וכנגדו עשינו לך כיור, וים שעשה המלך שלמה. וגם ביום השלישי בראת מזונות, שנאמר תדשא הארץ (בראשית א׳:י״א), ואף אנו עשינו לשמך שלחן ועליו לחם הפנים.
ביום הרביעי בראת מאורות ומזלות, שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות וגו׳ (בראשית א׳:ט״ז), וכנגדן עשינו לך מנורה, שנאמר ושבעה נירותיה עליה (זכריה ד׳:ב׳), כנגד שבעה מזלות שהעולם מתנהג בהם, והם חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק מאדים.
ביום החמישי בראת העופות, שנאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א׳:כ׳), וכנגדם עשינו לך כרובים שיש להם כנפים כעופות, שנאמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כ״ה:כ׳).
ביום הששי בראת אדם, והתקנתו והכנסתו לגן עדן, וכנגדו עשינו והתקנו לפניך את אהרן כהן גדול, ונכנס לאוהל מועד.
וגדולת אהרן יותר גדולה מגדולת אדם הראשון, שאדם [הראשון] כיון שעבר עבירה, שהיא הגזרה שגזרת ואמרת שלא יאכל מן האילן והוא אכל, ונטרד מגן עדן, אבל אהרן כיון שבא לידי סרחון, נתרצה לו הקב״ה, ונכנס ושימש באוהל מועד, וכפר על בני ישראל, מיד השיב הקב״ה את כנסת ישראל, ואמר להם הואיל ועשיתם לפני אהל מועד ומשכן וארון ולוחות האבן ושאר הכלים, כמו הפרכת ושלחן ולחם הפנים ומנורה וכרובים אני אברא לכם כיוצא בם, כנגד המשכן והארון אף אני מחדש לכם שמים וארץ, שנאמר כי הנני בורא שמים וגו׳ (ישעיהו ס״ה:י״ז). וכנגד הפרכת שעשיתם לפני שהוא כנגד רקיע, הריני עתיד להאיר פניכם כעין הרקיע, שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל י״ב:ג׳), וכנגד השולחן ולחם הפנים, הריני מברך את כל הפירות, שנאמר ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כ״ו:ד׳), וכנגד שעשיתם מנורה ונירותיה, הריני מביא לכם אור השכינה, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וגו׳ (ישעיהו ל׳:כ״ו), וכנגד כרובים שעשיתם לפני והם כנגד העופות, הריני מכניס גליותיכם, שנאמר מי אלה כעב תעופנה וגו׳ (ישעיהו ס׳:ח׳), וכנגד אהרן שתקנתם אותו למקדש, אף אני אתן לכם גדולה ככהנים, שנאמר ואתם כהני ה׳ תקראו וגו׳ (ישעיהו ס״א:ו׳), לכך נאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות 3עדות היא לכל באי העולם שאין סליחה אלא לישראל, שנתרצה הקב״ה לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳), שכיון שעשו ישראל את העגל, היו סבורים אומות העולם שאין הקב״ה מתרצה עוד לישראל כיון שעשו המשכן והשרה שכינתו ביניהם ונהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב״ה, משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכינותיה שוב אינו מתרצה לה, לאחר ימים נתרצה לה, ובא לפלטין שלה, והיה אוכל ושותה עמה, ולא היו שכינות מאמינות עד שהיו מריחים ריח הקטורת, כן ישראל והשכינה.
אשר פקד על פי משה – 4כיון שנגמרה מלאכת המשכן אמר להם משה בואו ונעשה חשבון ביחד, מיד נתקבצו כל ישראל אצלו, אמר להם אלה פקודי המשכן, וחשב מה שהוציא בכל דבר ודבר, ושכח מה שהוציא בעשיית הווים, והיה תמה והכל תמהים עמו, עד שהשכינה עמדה על הווים, כשהרים משה עיניו נזכר מה שהוציא בווים, שנאמר ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים (פסוק כ״ח). אשרי ילוד אשה שככה לו.
1. אל תקרי בהבראם אלא באברהם כי המלות הפוכות. ב״ר פי״ב, שו״ט מזמור ק״ד, ותקנתי כי האותיות הפוכות, וכן בשו״ט שם הן הן אותיות של אברהם.
2. ועשינו לך משכן כנגד מעשה בראשית. עיין תנחומא פקודי אות ב׳ נמצא קצת מזה בסגנון אחר.
3. עדות הוא לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל כו׳. תנחומא שלנו פקודי אות ב׳, ותנחומא הנדפס מכבר אות ו׳ [שהוסיף המדפיס ממנטובה] ולק״ט, ושמ״ר פנ״א אות ד׳.
4. כיון שנגמרה מלאכת המשכן. תנחומא פקודי אות ז׳, ושמ״ר פנ״א אות ו׳, ולק״ט, וילקוט.
(כא-כח) פָּרָשַׁת פְקוּדֵי
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדוּת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת״, אַתָּה מוֹצֵא, כָּל מִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא בְרָכוֹת עַל יָדוֹ, וּמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן (שם) ״וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה״. דָּבָר אַחֵר: ״אִישׁ אֱמוּנוֹת״, זֶה מֹשֶׁה, עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנַּעֲשָׂה גִּזְבַּר עֲלֵיהֶם הָיוּ מִתְבָּרְכִים עַל יָדוֹ, לָמָּה, שֶׁהוּא נֶאֱמָן. ״וְאָץ לְהַעֲשִׁיר״ זֶה קֹרַח, שֶׁהָיָה לֵוִי וּבִקֵּשׁ עוֹד לִטֹּל כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה. דָּבָר אַחֵר: ״אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת״, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנַּעֲשָׂה גִּזְבַּר לְעַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה גִּזְבַּר לְעַצְמוֹ הָיָה קוֹרֵא לַאֲחֵרִים (וּמְחַבֵּב) [וּמְחַשֵּׁב] עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּיַד אִיתָמָר.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִי שֶׁהָיָה נִכְנָס לִתְרֹם הַלִּשְׁכָּה לֹא הָיָה נִכְנָס לֹא בְּפַרְגוֹד חָפוּת וְלֹא בְפוּנְדִיָּא, שֶׁאִם יַעֲשִׁיר יֹאמְרוּ מִשֶּׁל לִשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר, שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא יוֹצֵא יְדֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל״. וּמֹשֶׁה הָיָה גִּזְבַּר לְעַצְמוֹ וְכוּ׳, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לִשְׁנַיִם בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתִירוּ. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָשִׂינוּ כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁל הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתַרְנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ל״ו:ז׳) ״וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם״, מַה נַּעֲשֶׂה בַּנּוֹתָר. אֲמַר לֵיהּ, לֵךְ וַעֲשֵׂה בָּהֶם מִשְׁכָּן לַדִּבְּרוֹת. הָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן אָמַר לָהֶם, כָּךְ וְכָךְ יָצָא לַמִּשְׁכָּן, וּבְיוֹתֵר עָשִׂיתִי מִשְׁכָּן הָעֵדוּת, שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת.
מַהוּ מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְּעָמִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן. שְׁנֵי פְּעָמִים נִתְמַשְּׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל זֶה סִימָן לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁאֵין סְלִיחָה אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, עֵדוּת הִיא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְרַצָּה לְיִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר, כָּעַס עָלֶיהָ וְהִנִּיחָהּ, וְהָיוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ אוֹמְרוֹת לָהּ, אֵינוֹ חוֹזֵר לָךְ, לְאַחַר יָמִים נִתְרַצָּה לָהּ הַמֶּלֶךְ וְנִכְנַס לַפְּלָטִין (שֶׁלּוֹ) [שֶׁלָּהּ] וְאָכַל וְשָׁתָה, וְלֹא הָיוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ מַאֲמִינוֹת שֶׁנִּתְרַצָּה לָהּ הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה רֵיחַ בְּשָׂמִים עָלֶיהָ, מִיָּד יָדְעוּ שֶׁנִּתְרַצָּה לָהּ הַמֶּלֶךְ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהֵבִיאָם לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְקָרָא אוֹתָם מְלָכִים, לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ הַגּוֹיִם, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְרַצֶּה לָהֶם עוֹד, כְּשֶׁעָמַד מֹשֶׁה וְנִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (במדבר י״ד:כ׳) ״סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי עֲלֵיהֶם וּבֵינֵיהֶם וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁסָּלַחְתִּי לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ״.
רמז תטו
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – כָּל מַה שֶּׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹשֶׂה הָיָה עוֹשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר, לֹא עָשָׂה אֶלָּא מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. אָמַר לָהֶם, בּוֹאוּ וְאֶעֱשֶׂה לִפְנֵיכֶם חֶשְׁבּוֹן. נִכְנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב שָׁכַח אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁעָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים. הִתְחִיל יוֹשֵׁב וְתָמֵהַּ, אָמַר: עַכְשָׁיו יִשְׂרָאֵל מוֹצְאִים יְדֵיהֶם לוֹמַר נְטָלוֹ מֹשֶׁה. הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינָיו וְרָאָה אוֹתָם עֲשׂוּיִן וָוִים לָעַמּוּדִים. אָמַר לָהֶם וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וְגוֹ׳. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ יִשְׂרָאֵל עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. וְלָמָּה עָשָׂה עִמָּהֶם חֶשְׁבּוֹן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲמִינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ב:ז׳) ״לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה״ וְגוֹ׳, אֶלָּא שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה יִשְׂרָאֵל מְדַבְּרִים אַחֲרָיו שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ל״ג:ט׳) ״וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה״, וּמֶה הָיוּ אוֹמְרִים, רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: לְשֶׁבַח הָיוּ אוֹמְרִים, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ שֶׁל זֶה, כָּל יָמָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, כָּל יָמָיו הוּא מֻשְׁלָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (שם, ח) ״וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה״, רַבִּי חָמָא אָמַר: לִגְנַאי הָיוּ אוֹמְרִים, רְאֵה צַוָּארוֹ, רְאֵה שׁוֹקָיו, רְאֵה כְּרָעָיו, אוֹכֵל מִשֶּׁל יְהוּדִים, שׁוֹתֶה מִשֶּׁל יְהוּדִים, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ מִשֶּׁל יְהוּדִים, וַחֲבֵרוֹ מֵשִׁיבוֹ, רֵיקָה, אָדָם שֶׁשָּׁלַט עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּהֵא עָשִׁיר, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה כָּךְ אָמַר לָהֶם, חַיֵּיכֶם, מִשֶׁהַמִשְׁכַּן נִגְמָר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם חֶשְׁבּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן.
מַהוּ הָעֵדֻת – זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁהָיוּ יְגֵעִים בָּהּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וּבִזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת אֲנִי מַצִּיל אֶתְכֶם מִגֵּיהִנֹּם. וְכֵן הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה׳ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר״ וְגוֹ׳.
וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ – אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן. מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מֵאֻמָּנוּת אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צוֹרִי חָרָשׁ נְחֹשֶׁת״, וַאֲמַר מַר, אִמֵּיהּ מִדָּן וּכְתִיב וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן.
וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ – אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר צִוָּה ה׳, אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ הִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה בְּסִינָי. רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי בְּנָיָיהוּ (יהושע י״א:ט״ו) ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ [וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ] לֹא (הִפִּיל) [הֵסִיר] דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״, ״כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה״ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״, אֲפִלּוּ דְבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ וְכוּ׳. רַבִּי הוּנָא אָמַר ״תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ״, אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ. (שם) ״וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו״, אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרִין (משלי ג׳:כ״ו) ״כִּי ה׳ יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ״, אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאַתָּה כְסִיל בָּהֶם. ״וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד״ רַבִּי דּוֹסָא אָמַר מִן הַהוֹרָיָה, רַבִּי לֵוִי אָמַר מִן הַמַּזִּיקִין. אָמַר רַבִּי אַבָּא מִכָּאן, אִם נָתַתָּ מִכִּיסְךָ צְדָקָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁמֵּרְךָ מִן הַמַּזִּיקִין וּמִן הַזִּימִים וּמִן הַגֻּלְגֹּלֶת וּמִן הָאַרְנוֹנוֹת. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְשֵׁבָב שֶׁעָמַד וְחִלֵּק כָּל נְכָסָיו לַעֲנִיִּים, וְשָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וַהֲלֹא אָמְרוּ בְּאוּשָׁא חֹמֶשׁ נְכָסָיו לַעֲנִיִּים. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, לָאו קֹדֶם לְאוּשָא הֲוָה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר בּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כָּךְ הָיְתָה הֲלָכָה בְּיָדָם וּשְׁכֵחוּהָ, וְעָמְדוּ הַשְּׁנִיִּים וְהִסְכִּימוּ עַל דַּעַת רִאשׁוֹנִים, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁנּוֹתְנִין בֵּית דִּין נַפְשָׁם עָלָיו סוֹף שֶׁהוּא מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. וְאָתְיָא כִּי הָא דְּרַבִּי מָנָא, (דברים ל״ב:מ״ז) ״כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא״, וְאִם רֵק הוּא, (שם) ״מִכֶּם״ הוּא רֵק, לָמָּה, שֶׁאֵין אַתֶּם יְגֵעִים בּוֹ, (שם) ״כִּי הוּא חַיֵּיכֶם״, בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם יְגֵעִים בּוֹ.
רמז תטז
בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל – שָׁאַל קוֹנְטְרִיקוּס הַהֶגְמוֹן אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בְּגִבּוּי הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מָאתַיִם וְאֶחָד כִּכָּר וְאַחַת עֶשְׂרֵה מָנֶה, דִּכְתִיב בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר וְגוֹ׳, וּבִנְתִינַת הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מְאַת כִּכָּר, דִּכְתִיב וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת וְגוֹ׳, מֹשֶׁה רַבְּכֶם גַּנָּב הָיָה אוֹ קוּבְיוּסְטוּס הָיָה אוֹ אֵינוֹ בָּקִי בַּחֶשְׁבּוֹנוֹת הָיָה, נָתַן מֶחֱצָה וְנָטַל [מֶחֱצָה] וּמֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ גִּזְבַּר נֶאֱמָן הָיָה, וּמָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה. וְעוֹד שְׁאָלוֹ, בִּפְרָטָן שֶׁל לְוִיִּם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּשְׁלֹש מֵאוֹת, וּבִכְלָלָן אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, אוֹתָן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לְהֵיכָן הָלְכוּ. אֲמַר לֵיהּ, אוֹתָן שְׁלֹש מֵאוֹת בְּכוֹרוֹת הָיוּ, וְאֵין בְּכוֹר מַפְקִיעַ בְּכוֹר, דַּיּוֹ לִבְכוֹר שֶׁיַּפְקִיעַ קְדֻשַּׁת עַצְמוֹ. וְעוֹד שְׁאָלוֹ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם״ (כָּתוּב לְמַעְלָה בְּרֶמֶז ס״ד) [יב].
הַדַ׳א עַדַדֻ מַא דַכַ׳לַ פִי אלּמַסכַּןִ מַסכַּןִ אלשַּׁהַאדַתִ אַלַּדִ׳י עֻדַּ בִּאַמרִ מֻושִׁהֻ כִ׳דמַתַּ אַללִיֻוַאנִיִּיןִ עַלַי׳ יַדִאִתַּמַארִ בִּן אהַרֻוןַ אלאִמַאםִ
הנה ספירת מה שנכנס1 במשכן, במשכן העדות, אשר הוכן על פי פקדת משה. שרות הלויים על יד איתמר בן אהרן הכהן.2
1. (שנכלל)
2. אלה פקודי המשכן וגו׳ עבדת הלוים. אמר רס״ג כי רמז הוא לשירי דוד בתהלים.
אלה פקודי – בפרשה זו נאמרו ונמנוא כל משקל נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו וכלב עבודתו.
המשכןג משכן – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל.
משכן העדות – עדות לישראל שויתר להםד על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם.
עבודת הלוים – פקודי המשכן וכליו, היא עבודה המסורה ללוים במדבר: לשאת להוריד ולהקים איש איש למשא המופקד עליו, כמו שאמור בפרשת נשא (במדבר ד׳).
ביד איתמר – הוא היה פקיד עליהם, למסור לכל בית אב עבודה שעליו.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר ״נאמרו״ וכתוב רק: ״נמנו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לכל״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״המשכן״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34 נוסף: ״הקב״ה״.
אלה פקודי THESE ARE THE SUMS [OF THE TABERNCLE] – In this section are enumerated all the weights of the metals given as a contribution for the Tabernacle, of silver, gold and copper, and also there are enumerated the vessels used for every kind of service in it.
המשכן משכן OF THE TABERNACLE, EVEN OF THE TABERNACLE – The word משכן is mentioned here twice in allusion to the Temple that was taken in pledge (משכן) – as it were – [as a security for Israel's repentance] by being twice destroyed for Israel's iniquities (Tanchuma Pekudei 5).
משכן העדת THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY – The Tabernacle was a testimony to Israel that God had shown Himself indulgent to them in respect to the incident of the golden calf, for through the Temple He made His Shechinah dwell among them (Tanchuma Pekudei 6).
עבדת הלוים THE SERVICE OF THE LEVITES – The things in the Tabernacle which were counted and its vessels constituted the service entrusted to the Levites in the wilderness – to carry them, to take them down and to set them up, each man according to the burden which was assigned to him, as is set forth in the section נשא (Bemidbar 4).
ביד איתמר BY THE HAND OF ITHAMAR – He was the officer appointed over them (the Levites) with the duty to hand over to each "house of the father" (בית אב) the service that devolved upon it.
(הקדמה)
פרשת פקודי
פרשת פקודי
כתיב מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כ״ד:ה׳), אלו אהלים של תורה שישראל מתיבין בהן, ומשרים שכינה ביניהם.
ד״א: מה טובו אהליך יעקב אהלי המדבר, 1שהיה פתח זה שלא כנגד פתח אחר, לפי שאסור לפתוח פתח כנגד פתח שלא להסתכל בבית חבירו, 2שהרי אמרו היזק ראיה שמיה היזק, 3וכן אמרו חכמים שאסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקומתה.
ד״א מה טובו אהליך. זה אהל מועד, שנקרא אהל מועד אהל העדות.
ד״א אהליך. אהל שכינה ואהל משה.
משכנותיך ישראל. 4משכן המדבר, ומשכן שילה, ונוב, וגבעון.
ד״א: מה טובו אהליך – 5שהרי כנגד כל מעשה בראשית היתה מלאכת המשכן אהל מועד, במעשה בראשית כתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים ק״ד:ב׳), וכאן נטיית היריעות לאהל על המשכן, במעשה בראשית הבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וכאן והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים (שמות כ״ו:ל״ג), במעשה בראשית תדשא הארץ דשא (בראשית א׳:י״א), וכאן קח לך סמים (שמות ל׳:ל״ד), במעשה בראשית יהי מאורות (בראשית א׳:י״ד), וכאן ושמן למאור (שמות כ״ה:ו׳), ומנורת המאור, תחת הכוכבים הקרסים בלולאות נראים בכוכבים ברקיע, במעשה בראשית ועוף יעופף (בראשית א׳:כ׳), וכאן והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כ״ה:כ׳), במעשה בראשית נפש חיה למינה (בראשית א׳:כ״ד), וכאן קרבנות מן הבהמה, במעשה בראשית יצירת האדם, ובאן כהנים לשרת, במעשה בראשית ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב׳:א׳), וכאן 6ותכל כל עבודת המשכן אהל מועד (שמות ל״ט:ל״ב), במעשה בראשית ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב׳:ג׳), וכאן וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז׳:א׳), לכך נאמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.
וכיון שנשלמה מלאכת המשכן עשה משה רבינו חשבונות עם ישראל כך וכך נתתם לי, כך וכך הוצאתי, שנאמר אלה פקודי.
(כא) אלה פקודי המשכן – וכן הוא אומר ויתן יואב את מספר מפקד העם (שמואל ב כ״ד:ט׳), ואע״פ שמשה רבינו נאמן היה לכל ישראל עשה חשבון ליציאת המשכן, שנאמר אלה פקודי המשכן.
משכן העדות – מהו משכן העדות, 7אמר משה רבינו לפני הקב״ה רבש״ע עשינו משכן והותרנו, 8אמר לו הקב״ה עשה משכן לדברות, לכך נאמר משכן משכן שני פעמים.
ד״א משכן משכן, 9שנתמשכן על ידיהם, 10הוא שאמרו אנשי כנסת הגדולה חבול חבלנו לך (נחמיה א׳:ז׳).
העדות – 11עדות הוא לכל באי העולם, שאין סליחה אלא לישראל שנתרצה הקב״ה בו לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳), שכיון שעשו ישראל את העגל היו אומות העולם סבורים שאין הקב״ה מתרצה עוד לישראל, וכיון שעשו את המשכן והשרה שכינתו בישראל נהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב״ה, 12משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכנותיה שוב אינו מתרצה לה, לאיזה ימים נתרצה לה ובא לפלטין שלה, היה אוכל ושותה עמה ולא היו השכנות מאמינות עד שהיו מריחים ריח בשמים שעולה.
אשר פקד על פי משה – 13כיון שנגמרת מלאכת המשכן אמר להם משה בואו ונעשה חשבון ביחד, מיד נתקבצו כל ישראל אצלו, אמר להם אלה פקודי המשכן, חישב מה שהוציא בכל דבר ודבר, ושכח מה שהוציא בעשיית הווים, והיה תמיה, והכל תמיהין עמו עד שתלה עיניו וראה את הווים בעמודים, ונזכר מה שהוציא בעשייתן, שנאמר ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים (פסוק כח).
עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן – זו עבודת משא הלוים, אלו בני גרשון שהיו נושאין את יריעות המשכן, ואת אהל מועד, מכסהו ומכסה התחש אשר עליו ואת קלעי החצר, וכתיב בפרשת נשא את ראש בני גרשון, זאת עבודת משפחות בני הגרשוני באהל מועד ושמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן (במדבר ד׳:כ״ח), לכך נאמר אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן.
1. שהיה פתח זה שלא כנגד פתח אחר. בילקוט בלק רמז תשע״א הביא בשם ילמדנו ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חבירו. ועיין ב״ב ס׳ ע״א.
2. שהרי אמרו. ב״ב ב׳ ע״ב.
3. וכן אמרו חכמים. ב״ב שם.
4. משכן המדבר ומשכן שילה, וכן רש״י בלק כ״ד ה׳ הביא ד״א מה טובו אהליך מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם ועיין תנחומא משפטים.
5. שהרי כנגד כל מעשה בראשית היתה מלאכת המשכן. עיין תנחומא ריש פקודי א״ר יעקב בר׳ אסי בשביל ששקול כנגד בריאת עולם כיצד כו׳.
6. ותכל כל עבודת המשכן אהל מועד. במקרא כתיב ותכל כל עבודת משכן אהל מועד.
7. אמר משה רבינו לפני הקב״ה. תנחומא פקודי אות ה׳, שמ״ר פל״א, ילקוט ריש פקודי בשם התנחומא.
8. אמר לו הקב״ה עשה משכן לדברות. בתנחומא פקודי ובשמ״ר שם אמר משה רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, א״ל לך ועשה בהם משכן לעדות, הלך משה ועשה בהן. ובילקוט הביא כנוסחת רבינו עשה משכן לדברות. ועיין ביפ״ת שמפרש עפ״י מדרש אבכיר הובא בילקוט בהעלותך פסוק אספה לי שבעים איש שני אהלים עשו אהל לעבודה ואהל לדברות כמדת הפנימי כך היה החיצון כו׳.
9. שנתמשכן על ידיהם. תנחומא ושמ״ר שם בשם ר׳ שמואל בר מרתה.
10. הוא שאמרו אנשי כנה״ג חבול חבלנו לך. בשמ״ר נוסף ואין חבול אלא משכון שנאמר לא יחבול רחים ורכב (דברים כ״ד:ו׳).
11. עדות הוא לכל באי העולם. תנחומא ושמ״ר ובמדרש שמ״ר מובא זה בשם ר׳ שמעון בר׳ ישמעאל.
12. משל למטרונית. תנחומא ושמ״ר, ובשמ״ר מובא המשל בשם ר׳ יצחק.
13. כיון שנגמרת מלאכת המשכן. תנחומא פקודי אות ז׳ ושמ״ר שם.
אלה פקודי THIS IS THE INVENTORY: i.e. the tally of the silver, the gold, and the copper.1
1. See Nahm., here, who explains that there are two very different ways of reading the phrase, "This is the inventory": (1) one can see it as a summary statement of the last few chapters, meaning "the preceding constitutes an inventory of the Tabernacle," or (2) one can see it as an introduction to the following section (38:24-31), meaning "the following is the inventory of the Tabernacle." Rashbam, like Nahm., prefers the second option.
פרשת אלה פקודי – טעמו: אלה פקודי כלי המשכן.
עבדת הלוים – במשא.
והגאון אמר: כי זה רמז לשירי דוד. אם כן מה טעם איתמר.
משכן העדת – הם הלוחות.
1. לדעת ראב״ע, ״פקודי המשכן״ מוסב דווקא על כלי המשכן. אך צ״ע שהרי איתמר היה ממונה דווקא על מבנה המשכן, ולא על כליו.
(הקדמה)
אלה פקודי
אלה פקודי
תנה עוז אב המון לשם והודה, בהגיעך לראש אלה פקודי.
(כא) אלה פקודי – הטעם: פקודי הכלים, כי מלת משכן – כוללת הכל.
ופירש למה נקרא משכן – בעבור הארון ששם לוחות העדות. והנה אחז דרך קצרה, וזהו האמת בעבור מכתב אלהים.
וטעם עבדת הלוים – שהם נושאים את המשכן ואת כל כליו, שהיה הפקיד עליהם איתמר, כי הגרשונים והמררים על יד איתמר שהיה פוקד בשמות כלי משאם (במדבר ד׳:כ״ז-ל״ג).
(Introduction)
Elleh Pekude
Elleh Pekude
Give thanks to God and ascribe power to Him O "Father of a multitude,"1 Now that you have reached the opening of the Torah portion Elleh Pekude.
(21) THESE ARE THE ACCOUNTS OF THE TABERNACLE. Its meaning is: these are the accounts of the vessels of the tabernacle, for the word tabernacle includes everything.2 Scripture goes on to explain why the structure was referred to as a mishkan (tabernacle).3 It was so called because the tablets of testimony were placed in it.4 Now Scripture was brief.5 The tablets were truly a testimony, because God's writing was inscribed upon them.
[THROUGH THE SERVICE OF THE LEVITES.] Its meaning is: through the service of the Levites who carry the tabernacle and all of its vessels which Ithamar appointed to them. For the Gershonites and the Merarites were the Levites under the direction of Ithamar, who listed all the objects they were assigned to carry.6
1. An allusion to Abraham ibn Ezra. See Gen. 17:5, where Abraham is a shortened form for father of a multitude of nations.
2. It does not refer only to the sanctuary's structure; it refers to its contents as well.
3. The word mishkan literally means a resting place.
4. Hence Scripture reads, even the tabernacle of the testimony.
5. Even the tabernacle of the testimony is short for: even the tabernacle of the tablets of testimony.
6. See Num. 4:22-32.
פרשת פקודי
אלה פקודי המשכן משכן העדות – שלא תטעה במשכן אחר.
משכן העדות – אותו משכן שלוחותא העדות נתונות בו.
ביד איתמר – שהיה ממונה על בני מררי ובני גרשון, כמו שכתב בנשא (במדבר ד׳:כ״ח,ל״ג), והם נושאים כל המשכן, הקרשים והיריעות. כי בני קהת לא היו נושאים רק הכלים, ועליהם ממונה אלעזר (במדבר ד׳:ט״ז). ולפי שרוב המלאכה בין בני גרשון ובני מררי, שאיתמר ממונה עליהם, אמר: ביד איתמר.
א. בכ״י מינכן 52: שבלוחו׳. בחזקוני: שהלוחות.
Parashat Pekudei
אלה פקודי המשכן משכן העדות – THESE ARE THE ACCOUNTINGS OF THE TABERNACLE, THE TABERNACLE OF TESTIMONY – that you shall not mistake it for another tabernacle.
משכן העדות – TABERNACLE OF TESTIMONY – in that tabernacle where the tablets of testimony were placed.
ביד איתמר – UNDER THE CHARGE OF ITAMAR – who was appointed over the sons of Merari and the sons of Gershon, like it is written in Nasso (Bemidbar 4:28, 33), and they carried the whole tabernacle, the planks and the curtains. Because the sons of Kehat carried only the vessels, and Elazar was appointed over them (Bemidbar 4:16). And since the majority of the labor was between the sons of Gershon and the sons of Merari, over whom Itamar was appointed, it said: under the charge of Itamar.
אלה פקודי המשכן – רמז לחשבון1 משקל הזהב והכסף והנחושת שיזכיר (להלן פסוקים כד,כה,כט), והם עיקר התרומה ורובה בנוגע לשיעורה ולתשמישה במשכן2.
משכן העדות – רמז ללוחות הברית 3. ואמרו המפרשים4 על היות העדת חסר {וא״ו} שהוא רמז אל זמן קיום המשכן5, {שמספרו} בקירוב6 ארבע מאות ושמונים שנה7, ואמרו שבין {בנין} המשכן שעשה משה ע״ה ו{בנין} המקדש שבנה שלמה ע״ה ארבע מאות ושמונים שנה8 – גם כן בקירוב9.
על פי משה – כלומר שחשבון זה והבאה זו כשהובאו היו במצות השליח ע״ה.
עבודת הלוים – כלומר שהלוים קבלו על עצמם לגבות מישראל ובדקו מה שגבו10. והשלימו את סכומו ביד איתמר בן אהרן הכהן, לפי שהוא היה הממונה שלהם בזה והשר שלהם, במקום השליח ע״ה.
1. א. רבנו פירש מלת פקודי כלשון סכום ומנין כדרך שתירגם אונקלוס, וכפירוש רשב״ם שכתב: ׳אלה פקודי – חשבון הכסף והזהב והנחשת׳. ואמנם ראב״ע פירשו לשון מינוי ותפקיד, ור״ל המופקדים על כלי המשכן הם הלויים ביד איתמר.
2. ב. ר״ל ולכן נקראו פקודי הזהב והכסף והנחושת ׳פקודי המשכן׳ סתם, אע״פ שהיו מיני תרומות נוספות למשכן כאמור בריש פרשת תרומה.
3. ג. שנקראו עדות סתם כמו שנאמר בפר׳ תרומה (כה:טז): ׳ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך׳, והכוונה ללוחות כמו שביאר רבנו שם.
4. ד. לא נתבאר מקור רמז זה, אבל הוא מובא גם בדברי מפרשים אחרים כמו שנביא להלן בהערות.
5. ה. כמו שיבאר מיד בסמוך כוונתו למנות מזמן שעשה משה את המשכן עד הזמן שבנה שלמה את בית המקדש, שכל השנים הללו נכנסים בכלל חשבון קיומו של ׳משכן העדות׳ [וצ״ל שאע״פ שבחלק מהתקופה היה מקדש בשילה, מ״מ עדיין קדושת המשכן לא בטלה, שהרי אחרי שחרבה שילה חזרו והקימו את משכן משה בנוב וגבעון, ועל כן מונה רבנו גם את שנות מקדש שילה בכלל שנות המשכן].
6. ו. במקור: ׳באלתקריב׳ (approximately , השוה מילונו של פרופ׳ בלאו עמ׳ 538). בדפו״ר תירגם המהדיר: ׳בהקרבת קרבנות׳ [ונמשך עם שלפניו, וכנראה דר״ל שאף אחרי שנכנסו לארץ ישראל עדיין הקריבו קרבנות במשכן עד שהוקם בית הבחירה בירושלים], ואמנם לפי ההקשר אין תרגומו עולה יפה, מה גם שלהלן בסוף הפיסקא מוכח שכוונתו במונח זה לעגל המספר שכך הוא אומר לגבי מנין שנות המשכן, ויבואר להלן בסמוך. וה״נ דכוותה רצון רבנו לעגל המספר כמו שיבואר בסמוך.
7. ז. ר״ל ׳העדת׳ גימטריא תע״ט, שהוא בקירוב ת״פ. וכנראה שעיגל המספר כדרך שרגילים העברים לעגל מספריהם כמו שביאר רבנו בהרחבה לעיל פר׳ ויגש (מו:כו) ע״ש, וכעין לשון זו, בלי לעגל המספר, נמצא בדברי בן דורו של רבנו ר׳ תנחום הירושלמי בספרו ׳אלמרשד אלכאפי׳ בערך ׳גימטריא׳ (מהד׳ הר״ב טולידאנו עמ׳ 79, וכעי״ז במהד׳ שי עמ׳ 7–10): ׳משכן העד״ת – ארבע מאות ושבעים ותשע שנים משך זמן קיום המשכן עד אשר נבנה המקדש, ואז ויתרו על המשכן׳. ונראה לי שבמקורות שלפני רבנו באמת נמצא בהם רמז זה במספר ת״פ, ורבנו הוא שפירש שמדובר במספר עגול. לכאורה כך ניתן להבין מכלל דברי רבנו בחיי כאן: ׳וכן משכן במספרו רמז לבית ראשון, וכן העדת חסר וא״ו וחשבונו ארבע מאות ושמונים שנה משיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את הבית, ומה שיחסר אחד מן החשבון לפי שבשנה השנית לצאתם נבנה המשכן׳. הרי שמתחילה כתב שהמספר הוא ת״פ כשמונים מיציאת מצרים, ומיד אח״כ הוא אומר שהגימטריא אינו אלא תע״ט, וזאת מפני שבאמת אין מונים משנת יציאת מצרים אלא משנה שניה. לכאורה כל הרואה ישתומם על המראה מפני מה פתח רבנו בחיי בת״פ מיציאת מצרים כיון שלמעשה הרמז הוא תע״ט מעשיית המשכן, ונראה לי שזה משקף נסיונו לתאם המקור שממנו העתיק עם הנתונים. כמו כן יש לציין שבספר מדרש ר׳ דוד הנגיד כאן (עמ׳ רכו) הביא רמז זה בשינוי, ולדבריו החשבון אכן יוצא ת״פ במכוון, וז״ל: ׳ולכך קראו משכן העדות – ׳עדות׳ בגימטריא ת״פ׳, במקור זה הושמט ה״א של ׳העדת׳ ומאידך נדרש ׳עדות׳ בכתיב מלא, ונמצא החשבון מכוון ת״פ שנים. [ואשר למנין השנים שלכאורה אינו אלא תע״ט כבסמוך, אפשר שהוא אכן מונה לשנת יציאת מצרים כתחילת דברי רבנו בחיי. וא״נ י״ל שהכוונה בגימטריא זו ל׳עם הכולל׳, אע״פ שעצם המונח ׳עם הכולל׳ הוא מחידושם של האחרונים ככה״נ (באנציקלופדיה תלמודית ערך גימטריא מביא זאת רק מהב״י ולא לפניו), ובאופן אחר אולי יש לומר שמקצת השנה ככולה, ומנו גם את שנת בנין המשכן וגם את שנת בנין המקדש. וכבר מצינו לחז״ל באיזהו מקומן שמנו כך מנין שנים. ראה סדר עולם (פ״ד) ומגילה (יא:) ופי׳ אברבנאל ליחזקאל (ד:ה)].
8. ח. אין החשבון מדוקדק. המשכן הוקם בשנה השנית ליציאת מצרים (להלן מ:יז) ובית ראשון נבנה בשנת ת״פ ליציאת מצרים (מלכים א ו:א) ואין כאן למשכן אלא תע״ח שנה. וגם לפי הנראה מסדר עולם רבה פי״א (הובא בתוספתא זבחים יג:ו ובבבלי שם קיח: ובירושלמי מגילה סוף פ״א) שפירוש המקרא שעברו ת״פ שנה מיציאת מצרים עד בנין הבית אבל הבית לא נבנה עד שנת תפ״א, אין למשכן אלא תע״ט שנה ולא ת״פ. ויתכן כי כל חשבון זה הוספה מאוחרת שהרי אין גימטריא מדרך המחבר. [הערות נהור שרגא]
ולא השגיח המהדיר שכוונת רבנו למספר מעוגל כמו שהבהיר מיד אח״כ (וראה הערה הבאה), ודברי רבנו מתאימים עם המספר שבסדר עולם וכמפורש בדברי רבי תנחום הירושלמי ורבנו בחיי שהובאו בהערה למעלה. ואף גם זאת שבדרך כלל אין דרך רבנו להביא גימטריאות, אין סיבה זו מספיקה להוציא קטע זה מחזקתו שיצא מתח״י רבנו, שהרי לשונו מוכיח שכן מצא לפניו במפרשים ראשונים שמהם העתיקו גם פרשנים אחרים כנ״ל. מה גם שנראה שהכוונה לרס״ג שהיה בקי במדרש חסרות ויתירות כמבואר לאורך פירושיו. ואמנם בפירושי רס״ג כאן נראה שיש חסרון במקום שביאור זה אמור להופיע (ראה מהד׳ רצהבי עמ׳ רנא-ב).
ולא השגיח המהדיר שכוונת רבנו למספר מעוגל כמו שהבהיר מיד אח״כ (וראה הערה הבאה), ודברי רבנו מתאימים עם המספר שבסדר עולם וכמפורש בדברי רבי תנחום הירושלמי ורבנו בחיי שהובאו בהערה למעלה. ואף גם זאת שבדרך כלל אין דרך רבנו להביא גימטריאות, אין סיבה זו מספיקה להוציא קטע זה מחזקתו שיצא מתח״י רבנו, שהרי לשונו מוכיח שכן מצא לפניו במפרשים ראשונים שמהם העתיקו גם פרשנים אחרים כנ״ל. מה גם שנראה שהכוונה לרס״ג שהיה בקי במדרש חסרות ויתירות כמבואר לאורך פירושיו. ואמנם בפירושי רס״ג כאן נראה שיש חסרון במקום שביאור זה אמור להופיע (ראה מהד׳ רצהבי עמ׳ רנא-ב).
9. ט. במקור ׳באלתקריב איצא׳, אבל הקדים המהדיר תיבת ׳איצא׳ ותירגם: ׳גם כן ארבע מאות שנה׳, ואמנם בהקשר זה תיבות ׳גם כן׳ אין להן מובן, הלא זה אותו דבר עם המשפט הקודם. כמו״כ, בתרגום המהדיר הושמט ׳באלתקריב׳ כליל, אולי מפני שסבר שאין לו מקום כאן כיון שתירגם אותו ׳בהקרבת קרבנות׳ בתחילת הקטע, וראה מש״כ למעלה בהערה. והכוונה לרבנו בזה שכמו שהגימטריא של ׳העדת׳ הינה ת״פ בקירוב, כך גם שנות קיום המשכן הם ת״פ בקירוב מכיון שאליבא דאמת היו מעט פחות מזה.
10. י. נמשך רבנו אחר פירושו ש׳פקודי׳ היינו לשון סכום וחשבון, ולכן חידש שהלויים היו ממונים על הגביה ועל מנין התרומה שנגבתה. שאר הראשונים פירשו ש׳עבודת הלוים׳ היינו שעבודת המשכן הופקדה בידיהם.
אלה פקודי המשכן – ואיזה משכן משכן העדת – שלא תטעה במשכן אחר, כגון משכן קרח וכיוצא בו, אומר לך כאן שהוא משכן העדת – שהלוחות שוכנות בו.1
1. שאוב מר״י בכור שור.
אלה פקודי המשכן, "these are the accounts of the Tabernacle;" which "Tabernacle" does the Torah refer to? "The Tabernacle that is testimony to the covenant between God and Israel, משכן העדות." Seeing that this is not the only time the Torah used the expression: משכן, as it also occurs in Numbers 16,27, when it referred to the mishkan of Korach, as well as several times in the Book of prophets, the Torah wished to be precise beyond doubt. There was never another Tabernacle in which the Holy Ark containing the Tablets was housed.
(הקדמה)
פרשת אלה פקודי.
פרשת אלה פקודי.
(כא) פקודי. מכאן אמרו חכמי׳ (עי׳ שמות רבה נא:א-ב, תנחומא פקודי ה) שצריך אדם ליזהר מן החשד. אפי׳ היכא דאין חושדין אותו. וצריך ליתן חשבון. שהרי אפי׳ משה רבי׳ ע״ה נתן לישר׳ חשבון מן הזהב ומן הכסף (עי׳ לקמן לח:כד-לא). וכן כתי׳ גבי יהוידע ויצורו וימנו כו׳ (מלכים ב יב:יא). מה״ר משה.
המשכן משכן. ב׳ משכן. שנתמשכנו בעונותי׳ (עי׳ רש״י ד״ה המשכן משכן, שמות רבה נא:ג, תנחומא פקודי ה). וכן יסד הפייטא אשר בבצעי חבול.
המשכן משכן. בגימ׳ ת״י ת״ך. היינו בית ראשון ובית שני.
א. פיוט למוסף יום א׳ דראש השנה (בין מלכיות לזכרונות) המתחיל ״זכר תחילת כל מעש... זכר זה זבול, אשר בבצעי חבול, זדונות סבול, עוד בל יזכר.״
אלה פקודי המשכן – מכאן שראוי לאדם להוציא עצמו מן החשד אף במקום שאינו נחשד כמשה שנתן חשבון צודק מכל וכן גבי יהוידע, מהר״ר משה.
(הקדמה)
סדר אלה פקודי
סדר אלה פקודי
(כא) אמר המשכן משכן העדות – בעבור כי יריעות שש משזר הם שיקראו משכן במצוה (שמות כ״ו:א׳) ובמעשה (שמות ל״ו:ח׳), אבל משכן העדות כולל הבית בכללו, שהוא המשכן הנעשהא ללחות העדות.
ועל דעת רבים אלה פקודי – יחזור אל הנזכרים למעלה, יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלויים שפקדם משה ביד איתמר, ואין כלי הקדש הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בכלל המשכן, כי הם ביד אלעזר.
ואין כן דעתי, כי למה יזכיר פקודתב איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר שהיא הנכבדת. אבל אלה פקודי ירמוז אל אשר יזכיר למטה בפרשה, יאמר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שעשה בו האדנים והווים לעמודים וצפויים וחשוקיהם (שמות ל״ז:כ״ה), ונחשת התנופה שהוא שבעים ככר שעשה בה מזבח הנחשת והמכבר וכל כליו ואדני החצר והיתידות (שמות ל״ח:כ״ט), הכל נתן משה במשקל במספר ביד איתמר.
ולא סיפר בפרשה מה שנעשה בזהב, כי הזהב ממנו ביד איתמר צפוי הקרשים והבריחים, וממנו ביד אלעזר הארון והכפרת והמנורה והשלחן ומזבח הזהב. והנה בעבור שלא יודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו, לא סיפר שנתנו משה להם במנין ובמשקל. ולכך לא הזכיר כאן פקודת אלעזר, כי לא בא הכתוב עתה רק לדבר על מלאכת המשכן לא על המסעות. ואל יקשה עליך בעבור שימנה כאן מזבח הנחשת והואג בפקודת אלעזר, כיד יצטרך לומר שעשאוהו מנחשת התנופה, ולא יחוש להוציא דבר אחד מכלל הרביםה שאמר בהם שהם ביד איתמר, כי כן דרך הכתוב במקומות הרבה.
ולא הזכיר בכאן הכיור וכנו, כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שם בהם ולא ידע משהו משקלו.
ויתכן שלא היה בפקודת איתמר, כי יכנס בכלל מה שאמר הכתוב: ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהםז (במדבר ג׳:ל״א), כי בכיור וכנו ישרתו למזבח,ח והנה איננו בחשבון הפרשה הזו.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״המעשה״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״פקדת״.
ג. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והיא״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3258: ״הדברים הרבים״. בדפוס רומא: ״הדברים״.
ו. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״משה״.
ז. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258: ״בהן״.
ח. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״במזבח״.
(Introduction)
Seder Eleh Pekudei
Seder Eleh Pekudei
(21) THESE ARE THE ACCOUNTS OF THE TABERNACLE, THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY. Scripture uses this expression because the term "Tabernacle" means the curtains of fine-twined linen, which are so called both when the command was given1 and at the construction of the Tabernacle,2 while "the Tabernacle of the Testimony" includes the entire building, which is the Tabernacle made to house the Tablets of the Testimony.
In the opinion of many scholars3 the phrase these are the accounts of the Tabernacle refers back to all the things mentioned above, the verse stating that the Tabernacle and its vessels, namely, the house and the court and all that was made for them, constituted the service entrusted to the Levites at the command of Moses by the hand of Ithamar [whose duty it was to hand over to each family the service that devolved upon it]. But the holy vessels — the ark, the table, the candelabrum, and the altars — are not included in the term "Tabernacle," for they were in the hands of Eleazar.4 But this is not my opinion, for why should Scripture mention the entrusting of those things given to Ithamar, and not mention that of Eleazar, which was the more honored one? Rather, these are the accounts of hints at those things that Scripture mentions in the section further on, thus stating that the silver of them that were numbered of the congregation was a hundred talents etc.,5 — from which were made the sockets, the hooks for the pillars, the overlaying of their capitals and their fillets.6 And the brass of the wave-offering, which was seventy talents, from which were made the brazen altar and its grating and all its vessels, and the sockets of the court and the pins7 — all these Moses gave over by number and weight through the hand of Ithamar. Now the section does not say what was done with the gold, for that was partly in the charge of Ithamar, namely, that used for covering the boards and the bars, and part of it was in the charge of Eleazar — the ark and the cover, the candelabrum, the table, and the golden altar. Now since one cannot know exactly how much gold went into the covering of each of these vessels, Scripture did not say that Moses gave it over to them by number and weight. It is for this reason that Scripture did not mention here the entrusting of the things given to Eleazar, for its intention here is only to speak of the work of the Tabernacle, not of that involved in the journeyings. Do not object [to this explanation] because Scripture mentions here the brazen altar,8 which was in the charge of Eleazar,9 for Scripture had to state that they made it out of the brass of the wave-offering, therefore it was not particular to exclude this one item from the general list of objects of which it said that they were by the hand of Ithamar, this being the way of Scripture in many places.
Scripture does not mention in this section the laver and its base [which were also made of brass, and were under the charge of Ithamar], because it was not made according to a specified weight; instead, he put into it all the mirrors that the women brought together10 and thus Moses did not know its weight. It is possible that these were not under the charge of Ithamar [and therefore they are not mentioned], but they come into the category of that which Scripture says [of the children of Kohath, whose work was under the charge of Eleazar], and their charge was the ark, and the table, and the candelabrum, and the altars, and the vessels of the Sanctuary wherewith the priests minister,11 for through the laver and its base the priests were enabled to minister at the altar. Thus they do not come into the listing given in this section.
In the opinion of many scholars3 the phrase these are the accounts of the Tabernacle refers back to all the things mentioned above, the verse stating that the Tabernacle and its vessels, namely, the house and the court and all that was made for them, constituted the service entrusted to the Levites at the command of Moses by the hand of Ithamar [whose duty it was to hand over to each family the service that devolved upon it]. But the holy vessels — the ark, the table, the candelabrum, and the altars — are not included in the term "Tabernacle," for they were in the hands of Eleazar.4 But this is not my opinion, for why should Scripture mention the entrusting of those things given to Ithamar, and not mention that of Eleazar, which was the more honored one? Rather, these are the accounts of hints at those things that Scripture mentions in the section further on, thus stating that the silver of them that were numbered of the congregation was a hundred talents etc.,5 — from which were made the sockets, the hooks for the pillars, the overlaying of their capitals and their fillets.6 And the brass of the wave-offering, which was seventy talents, from which were made the brazen altar and its grating and all its vessels, and the sockets of the court and the pins7 — all these Moses gave over by number and weight through the hand of Ithamar. Now the section does not say what was done with the gold, for that was partly in the charge of Ithamar, namely, that used for covering the boards and the bars, and part of it was in the charge of Eleazar — the ark and the cover, the candelabrum, the table, and the golden altar. Now since one cannot know exactly how much gold went into the covering of each of these vessels, Scripture did not say that Moses gave it over to them by number and weight. It is for this reason that Scripture did not mention here the entrusting of the things given to Eleazar, for its intention here is only to speak of the work of the Tabernacle, not of that involved in the journeyings. Do not object [to this explanation] because Scripture mentions here the brazen altar,8 which was in the charge of Eleazar,9 for Scripture had to state that they made it out of the brass of the wave-offering, therefore it was not particular to exclude this one item from the general list of objects of which it said that they were by the hand of Ithamar, this being the way of Scripture in many places.
Scripture does not mention in this section the laver and its base [which were also made of brass, and were under the charge of Ithamar], because it was not made according to a specified weight; instead, he put into it all the mirrors that the women brought together10 and thus Moses did not know its weight. It is possible that these were not under the charge of Ithamar [and therefore they are not mentioned], but they come into the category of that which Scripture says [of the children of Kohath, whose work was under the charge of Eleazar], and their charge was the ark, and the table, and the candelabrum, and the altars, and the vessels of the Sanctuary wherewith the priests minister,11 for through the laver and its base the priests were enabled to minister at the altar. Thus they do not come into the listing given in this section.
1. And thou shalt make the Tabernacle of ten curtains (above, 26:1).
2. And every wise-hearted man… made the Tabernacle of ten curtains (ibid., 36:8). See also Ramban further on, 39:33.
3. Rashi and Ibn Ezra.
4. Numbers 3:32. The verse refers to the time of the journeying through the wilderness.
5. Further, (25).
6. Ibid., Verses 27-28.
7. Ibid., Verses 29-31.
8. Ibid., (30).
9. Numbers 3:31-32.
10. see Ramban above, 38:8, towards the end.
11. Numbers 3:31.
טוב מעט ביראת ה׳ מאוצר רב ומהומה בו, טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו (משלי טו, ט״ז)
שלמה המלך ע״ה הזכיר שני כתובים אלו (משלי ט״ו) על מדת ההסתפקות ויזהיר בהם על הגזל. ויתכן לפרשם על שלשה דרכים פשט ומדרש ושכל. ע״ד הפשט טוב מעט ביראת ה׳ יזהיר שלמה ע״ה את האדם על ענין הגזל לפי שהוא מצוה מושכלת מכלל המצות המושכלות כי כל מי שיש בידו עון הגזל קשה הוא מכל שאר עונות, וכן דרשו רז״ל סאה מלאה עונות אין מקטרג מכלם אלא גזל ודור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל שנאמר (בראשית ו׳:י״ג) קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס, ואם אין מחזיר הגזל אין לו מחילה עולמית ועל כן היא עברה חמורה מכל השאר ועל כן אמר שלמה ע״ה טוב מעט ביראת ה׳ יאמר טוב המועט והוא המותר מן המרובה והוא האסור וכן אמר בסמוך (משלי ט״ז:ח׳) טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט ובא להזהיר את האדם על הגזל שלא יחוס על כספו וזהבו שיאמר איך ירחיקנה מבין ידיו כי טוב מעט שישאר לו בצדקה מרוב תבואות בלא משפט ועל זה אמר טוב מעט ביראת ה׳ ובאהבתו מרבוי אוצרות וגנזי כסף וזהב ומהומה בהם, והביא על זה לראיה ועדות הכתוב השני שאחריו טוב ארוחת ירק ואהבה שם כי אחר שהזהיר על הגזל שהוא ענין שכלי הביא עליו משל טבעי למופת כי טבע בני אדם שירצו אכילה מועטת וקלה כגון ארוחת ירק וכיוצא בה בחברת אוהבים יותר ממה שירצו שוורים מפוטמים בחברת שונאים, ומזה יוכל הטבע להבין ולהשכיל ולדון ק״ו ממה שהוא מפורסם ומוחש לעין, אם באהבת בשר ודם יבחר אדם ויערב לו אכילה קלה יותר מסעודת מטעמים ומשמנים בחברת שנאה, כ״ש שראוי לו שיבחר מעט ביראת ה׳ ואהבתו שהיא טובה לו מכל אהבת שום אדם ומכל רבוי אוצרות וכל ממון שבעולם. וכל הענין הזה אזהרה והערה ודרך חיים שלא יתלמד אדם לחמדת הממון ושלא יעשה כספו וזהבו עקר אמונתו והונו ורכושו קרית עזו, הוא שאמר שלמה ע״ה (משלי י״ח:י״א) הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכיתו, אמר הכתוב כשם שטבע בני אדם לשום בטחונם בקרית עוז שיש בו חומה ומגדל כן העשיר שם בטחונו בהונו, והכתוב הזה אזהרה לאדם להתרחק ממדה זו שלא יבטח אדם בעשרו ולא ישימו קרית עזו רק שיהיה שם ה׳ בלבד הונו וקרית עזו, והוא נקשר עם הכתוב שלמעלה שהוא מגדל עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק ונשגב וסמך לו הון עשיר קרית עזו, הכוונה כי שם ה׳ הון עשיר כי הצדיקים ישימו כספם וזהבם בשעבוד התורה והמצות, והרשעים ישימו התורה והמצות בשעבוד כספם וזהבם לפיכך אין ראוי לאדם לשום בטחונו ותקותו רק בשם המיוחד. והענין הזה בארו אליפז התימני לאיוב הוא שאמר (איוב כ״ב:כ״ד) ושית על עפר בצר ובצור נחלים אופיר, אמר לאיוב ראוי לך שתשים הממון במחשבתך במדרגת עפר ותשים זהב אופיר כצור נחלים שלא יבטח בו אדם כי אין בו תועלת, ואחר שהזכיר שלא ישים בטחונו ותקותו בממונו חזר להזהירו שישים בטחונו בה׳ יתעלה הוא שכתוב (שם) והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך, וכתיב (שם) כי אז על שדי תתענג תשא אל אלוה פניך.
וע״ד המדרש טוב מעט ביראת ה׳, טובים ישראל לפני הקב״ה שנאמר בהם (דברים ז׳:ז׳) כי אתם המעט מכל העמים, ביראת ה׳ שקבלו את התורה כדי שייראו את השם יתעלה שנאמר (שמות כ׳:י״ז) כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. מאוצר רב, אלו שבעים אומות שנמשלו לאוצר של יין, שכן דרשו רז״ל (שיר השירים ב׳:ד׳) הביאני אל בית היין, אלו שבעים אומות עכו״ם. ומהומה בו, שעתיד הקב״ה להומם ולהענישם ליום הדין. טוב ארוחת ירק ואהבה שם, טובה סעודת ירק שאכל שלמה המלך אצל עני משור אבוס שאכל אצל העשיר.
אמרו במדרש בשעה שירד שלמה ממלכותו היה מחזר על הפתחים והיה אומר (קהלת א) אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירין בו אחד מהם נשתטח לפניו אמר לו אדוני המלך אם רצונך גלגל עמי היום הלך עמו והעלהו לעלייתו הביא לו שור אבוס ועשה לו כמה מטעמים והביא לפניו והזכיר לו עניני מלכותו אמר לו זכור כשהיית מלך שעשית כך וכך ביום פלוני כיון שהזכיר לו מלכותו געה בבכיה ולא אכל מכל אותה סעודה ולא זז מלבכות עד שעמד מאותה סעדה שבע בבכיה, פגע בו השני נשתטח לפניו ואמר לו אדני המלך רצונך שתגלגל עמי היום אמר לו שמא רצונך לעשות לי כדרך שעשה לי חברך אתמול אמר לו איש עני אני אם רצונך גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי הלך לביתו כיון שהגיע שם רחץ לו ידיו ורגליו והביא לפניו מעט ירק התחיל מנחמו ואמר לו אדוני המלך שבועה נשבע הקב״ה לדוד אביך שאין המלוכה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר (תהלים קלב) נשבע ה׳ לדוד אמת לא ישוב ממנה, אבל מדת הקב״ה כך מוכיח את האדם וחוזר ומתרצה שנאמר (משלי ג) כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה, ועתיד הקב״ה להחזירך למלכותך, כיון ששמע שלמה המלך כך נתקררה דעתו ושמח מאותה סעודה של ירק ועמד משם שבע ושמח וטוב לב, כיון שחזר למלכותו כתב בחכמתו טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, טוב ארוחת ירק שהאכילני אותו עני משור אבוס שהאכילני העשיר שהזכירני צערי.
וע״ד השכל טוב מעט ביראת ה׳ יזהיר שלמה את האדם שיתבונן בענינים השכליים כפי השגתו בחלק האפשר ולא ירצה להתחכם ולהטריד שכלו בחלק הנמנע שעליו אמר (קהלת ז׳:ט״ז) ואל תתחכם יותר כי טוב מעט ביראת ה׳ כלומר טוב שישכיל וישיג לו השגה מועטת ויירא את ה׳ יתברך מאוצר רב כלומר מרבוי החכמה יותר מכדי השגתו כי יבא מזה מבוכה ומהומה וזהו ומהומה בו, לפי שעם המעט תתעלה ותתענג ועם הרבוי יאבד וישתומם ותהיה נפשו נטרדת מן החיים הנצחיים האמתיים מאותן המעלות הראויות לתת לה מבית המלך וכענין הדבש שהוא ערב לגוף במעוטו ורבויו יזיק לו, ועל זה אמר שלמה (משלי כ״ה:ט״ז) דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאותו, יזהיר עליו שיאכל ממנו די ספוקו וישאר בקרבו כי אם יאכל ממנו בשפע ורבוי יותר מכדי צרכו יקיא הכל ואפי׳ המעט שכבר קנהו יפסיד אותו, כן יקרה למי שיחשוב להשיג יותר משעורו ומכדי השגתו כשיחפוץ ללכת לפנים ישוב על כל פנים לאחור, ורז״ל בארו לנו משל על ענין זה הוא שאמרו בפרק חלק גבי בלעם שהלך למדין ליטול שכר ארבעה ועשרים אלף שהפיל מישראל גמלא אתא למבעי קרני אודני דהוו ליה גזזינהו מיניה שנאמר (יהושע י״ג:כ״ב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, כלומר הוא בקש ליטול מה שאינו שלו ומה שהיה לו אבד ממנו, ומה שדרשו רז״ל בענין החכמה דבש מצאת אכול דיך זה ר׳ עקיבא פן תשבענו והקאותו זה בן זומא.
אחר שהורה להשכיל ולחקור בחלק האפשר והזהירו שלא לחקור בחלק הנמנע בא לדבר בחלק ההשגה והזהיר עליו שתהיה השגתו צרופה ומזוקקה מבלי סיגים זהו שאמר טוב ארוחת ירק ואהבה שם, אמר טוב להשיג השגה קלה עם אמונת השכינה הנקראת אהבה שנאמר (שיר השירים ב׳:ז׳) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, וכתוב (שם ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ואנו אומרים באהבה תרום קרננו להודות לך וליחדך, משור אבוס מן ההשגה הגדולה המטעה את האדם כאותה השגה שהשיגו ישראל במדבר שעשו את העגל וימירו את כבודם בתבנית שור, ושנאה זו מדת הדין זהו שהזכיר משה (שמות ל״ב:י״א) למה ה׳ יחרה אפך בעמך, וכלל הכתוב לפי הדרך הזה שהוא משבח עבודת השכינה ומגנה העון ההוא, ולפי שלא היתה כוונתם לע״ז אלא שבקשוהו למנהיג לכך נמחל להם העון והראיה שנמחל להם מיד ששרתה שכינה במשכן כי זה היה מופת ועדות שנמחל להם העון, ולכך נקרא אהל מועד שבמדבר משכן מלשון שכינה ונקרא המשכן משכן העדות, ודרשו רז״ל חטאו באלה ונתרצו באלה, חטאו באלה (שם ל״ב) אלה אלהיך ישראל, ונתרצו באלה.
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן – ע״ד הפשט אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה, יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים אשר פקד משה ביד איתמר, אבל כלי הקדש שהם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות אינם בכלל המשכן והם פקודת אלעזר.
וע״ד המדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה שני פעמים משכן, אלא ללמד שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה׳ וגו׳, אל תקרי מכון אלא מכוון, שקול היה המשכן כנגד בריאת העולם, בבריאת העולם כתיב (ישעיהו מ׳:כ״ב) הנוטה כדוק שמים וימתחם, ובמשכן כתיב (שמות כ״ו:ז׳) ועשית יריעות עזים לאהל וכתיב (תהלים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:ט׳) יקוו המים ובמשכן כתיב (שמות ל׳:י״ח) ועשית כיור נחשת. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:ט׳) יהי מאורות ובמשכן (שמות כ״ה:ל״א) ועשית מנורת. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:כ׳) ועוף יעופף ובמשכן (שמות כ״ה:כ׳) והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:כ״ז) ויברא אלהים את האדם ובמשכן כתיב (שמות כ״ח:א׳) ואתה הקרב אליך. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳:א׳) ויכלו השמים ובמשכן כתיב (שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳:ג׳) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ובמשכן (שמות ל״ט:מ״ג) ויברך אותם משה וכתיב (במדבר ז׳:א׳) ויקדש אותו ואת כל כליו. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳:ג׳) כי בו שבת ובמשכן כתיב (שמות ל״ה:ב׳) ששת ימים תעשה מלאכה, ואח״כ אמר קחו מאתכם תרומה, להודיעך ששקולה מלאכת המשכן כנגד שמים וארץ עד כאן במדרש.
כל מה שהזכירו חכמים במדרש הזה בעניני המשכן השקול כנגד העולם נראה שדברו דרך כלל אבל הפרטים רבים נמשכים ויוצאים מן הכלל. ונראה לי כי מתוך הכלל הזה שלמדנו נוכל לחדש ולהוציא קצת מן הפרטים, והוא שמצאתי מן הנגדיים האלה כי כשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ, כנגדו מצינו במשכן אלה פקודי המשכן, וכשם שנברא העולם בה״א שנאמר (שם ב) בהבראם ודרשו רז״ל בה״א בראם, כנגדו מצינו במשכן (שמות מ׳:ל״ד) וכבוד ה׳ מלא את המשכן כי הה״א כבוד ה׳ וזו היא הכוונה כמו שהוזכר ענין המשכן פעמים בתורה כמו שכתבתי בראש פרשת ויקהל, וכן לשון משכן לשון שכינה וזהו שכתוב (תהלים פ״ה) לשכון כבוד בארצנו, וכשם שהעולם עלה במחשבה להבראות תחלה ואח״כ נעשו המעשים בששה ימים כנגדו תמצא במשכן לחשוב מחשבות ואח״כ לעשות. וכשם שהעולם נברא לא חובה רק דרך נדבה וחסד שנאמר (שם פ״ט) עולם חסד יבנה כן המשכן נבנה דרך נדבה שנאמר (שמות כ״ה:ב׳) אשר ידבנו לבו (שם ל״ה) כל נדיב לבו יביאה. וכשם שהזכיר שם אלהים בכל מעשה בראשית ואח״כ השם המיוחד שנאמר (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה׳ אלהים, כנגדו תמצא במשכן אחר שהזכיר (שמות מ׳:ל״ד) וכבוד ה׳ מלא את המשכן שהוא כנגד שם אלהים הזכיר ה׳ המיוחד ואמר (שמות מ׳:ל״ח) כי ענן ה׳ על המשכן. וכשם שהעולם נברא בשתי מדות מדת רחמים ומדת הדין כנגדו המשכן נעשה בשני אומנים בצלאל משבט יהודה כנגד השם המיוחד ואהליאב משבט דן כנגד מדת הדין.
וגם יתכן שנבין מלת משכן מלשון המשכה לפי שהמשכן וכליו ציורים ודוגמא למקדש של מעלה כי ביהמ״ק של מטה מושך כח ממקדש של מעלה הנקרא זבול, ולכך אמר שלמה ע״ה (מלכים א ח׳:י״ג) בנה בניתי בית זבול לך, וזהו סוד הכתוב (שופטים ה׳:י״ד) ומזבלון מושכים בשבט סופר, כי יש מושכים למטה מזבולן והנמשך הוא זבולן. ויובן ממנו עוד כי מזבולן הם מושכים והנמשך הוא סופר והוא מלשון ספירה והכוונה על הראשונה והבן זה. וכשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה׳ אלהים כן במשכן תמצא כנגדו (במדבר ז׳:א׳) ויהי ביום כלות משה. וכשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כן תמצא במשכן (שמות ל״ט:מ״ג) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה. וכשם שבריאת העולם מלאכת העולם לא דחה את השבת שנאמר (בראשית ב׳:ב׳) וישבות ביום השביעי כן במשכן מלאכת המשכן לא דחה את השבת שנאמר (שמות ל״ה:ב׳) ששת ימים תעשה מלאכה. וכשם שנברא העולם ועתיד להבטל ולהתחדש אחר השבת כן המשכן והמקדש עתיד ליבטל וליחרב ולהתחדש. וכשם שמצינו בבריאת העולם (בראשית ב׳:ט״ז) ויצו ה׳ אלהים האדם לאמר כן תמצא במשכן (שמות ל״ו:ו׳) ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר. וכשם שמצינו בבריאת העולם שנקרא הקב״ה שדי על שאמר לעולמו די, כנגדו תמצא במשכן (שמות ל״ו:ז׳) והמלאכה היתה דים זו מלאכה של מעלה הנקראת על דרך הקבלה מלאכת שמים וארץ.
ובפרקי רבי אליעזר תמצא למה נקרא שמו אל שדי שאמר לשמים די ועמדו לפי שהיו מותחין והולכים עד שאמר להם די. וכשם שיש בבריאת העולם שמים וארץ שהם עדות לישראל בשמירת התורה שנאמר (דברים ל׳:י״ט) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כן במשכן משכן העדות. כשם שבבריאת העולם שבעת ימי בראשית כן במשכן שבעת ימי המלואים. וכשם שבבריאת העולם ל״ב פעמים אלהים עד לעשות כן במשכן מלא אותם חכמת ל״ב. ואין ספק כי יש בזה דברים אחרים מלבד אלה שהזכרתי שלא כתבתים וגם אני יודע אותם ומהם שאיני יודע גם כן והפרט הזה שהזכרתי וחדשתי הוא פתח להבין שאר הדברים.
ועוד אמרו במדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה משכן משכן שני פעמים לפי שבית המקדש עתיד להתמשכן שני פעמים, בית ראשון ובית שני שנאמר (נחמיה א׳:ז׳) חבל חבלנו לך, ע״כ. ואם תשכיל במלת המשכן משכן העדות תמצא בהם רמז למספר השנים שעמד בית ראשון ובית שני וכן מיציאת מצרים עד שבנה שלמה את הבית כי המשכן במספרו עם האותיות רמז לבית שני, וכן משכן במספרו רמז לבית ראשון, וכן העדת חסר וא״ו וחשבונו ד׳ מאות ושמונים שנה משיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את הבית ומה שיחסר אחד מן החשבון לפי שבשנה השנית לצאתם נבנה המשכן. וכל אלו החשבונות ראה אותם משה ברוח הקדש וזהו אלה פקודי המשכן משכן העדות. ד״א משכן העדות אמר רבי שמעון בן יוחאי אין עדות אלא תורה שנאמר (דברים ד׳:מ״ה) אלה העדות והחקים והמשפטים, משל למלך שהיה לו בת ובנה לה פלטרין והושיבה לפנים מז׳ קנקלין אמר כל מי שנכנס על בתי כאלו נכנס על כבודי. כך ב׳ שמות למשכן כתוב אחד אומר משכן העדות זו התורה, וכתוב אחד אומר לפני משכן ה׳, אמר הקב״ה מי שמבזה את בתי כאלו מבזה את כבודי, תדע לך שכשנכנס (אדרינוס) טיטוס לביהמ״ק היה מחרף ומגדף, אמר דוד רבש״ע (תהלים ע״ד:ה׳) יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות העלה עליהם כאילו היו עולים לקוץ ארזים ועושים סולמות לעלות לרקיע אלא שאין יכולים ומניחים אותם ובאים עלינו שנאמר (שם ע״ט) באו גוים בנחלתך, א״ר חייא בר אבא למה עו״ג דומים לאדם שהיה שונא את השר והיה מבקש להתגרות בו ולא היה יכול מה עשה הלך אצל טיאטרוס שבו ומבקש להפילו והיה מתירא מן השר שלא יהרגהו נטל צפורן של ברזל והכניסהו תחתיו אמר מתוך שאני מפיל הבסיס הטיאטרוס נופל. כך אמרו עו״ג לישראל שנאמר (שם ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה׳ ועל משיחו, משל למי שאינו יכול להכות את החמור מכה את האוכף, משל למי שאינו יכול להכות את הארי מכה את החמור.
טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, "Better a little with fear of the Lord, than a great treasure with trouble. Better a meal of vegetables where there is love, than a fattened ox where there is hate." (Proverbs 15, 16-17).
In these last two verses Solomon deals with the subject of man's greed, i.e. he advises him that the quantity of one's possessions is far less important than the ability to enjoy what one does have without worry. These two verse may be approached from three different aspects, the plain meaning, the allegorical meaning and the rational dimension contained in these statements.
According to the plain meaning of the text the words "better a little with the fear of the Lord than a great treasure with trouble," warns man not to become guilty of robbery. The commandment not to rob belongs to the category which every human being understands even if the Torah had not commanded it. One does not need to be endowed with superior intelligence to realise that if one amasses treasure by illegal means, by robbing someone (and one is allowed to get away with it), other people will be encouraged to do the same in return and no one will ever be able to sleep without worry. Our sages (Vayikra Rabbah 33,3), have stated that the sin of robbery, i.e. holding on to gains obtained by such means, is greater than other sins. In fact the reason that the people of the generation of the deluge were wiped out was precisely because they were guilty of this sin. Their other sins could have been forgiven, the sin of robbery could not qualify for forgiveness. The Torah stated this fairly plainly when it quoted God as saying that the "end of all flesh has come before Me (I had to decree it) because of the violence (robbery with violence) that the earth has been filled with" (Genesis 6,13). Anyone who does not return stolen property will never be forgiven. This is why it is the most serious of all sins. This is why Solomon said: "better a little (acquired while demonstrating fear of the Lord.)" He means better a little property which is permissible than a lot which is not permissible. Solomon makes a similar statement in Proverbs 16,8 "better a little with righteousness than bountiful harvests with injustice." He warns man of the seriousness of the sin of committing robbery as he is aware that man has a tendency not to abandon anything in his possession. To counter the perception that the quantity of one's possessions is more important than how one came to acquire same, he says: "better a little, provided it is rightfully yours."
After having spoken of robbery in the abstract, Solomon illustrates his teachings in a practical manner by quoting the example of someone enjoying simple food such as a vegetable soup to someone eating fancy food being watched by envious eyes, etc. Food is enjoyed best in the company of friends and well wishers, whereas even the fanciest food when not eaten in a relaxed atmosphere loses its appeal for the person consuming it. The thrust of all of Solomon's remarks on the subject is to teach man not to be greedy for physical possessions and for gratifications of his body. At the same time, man should not put his trust in his material possessions, he should not make the mistake of "relying on the mosaic floors as if they were a high wall (Proverbs 18,11)," but should remember that when it comes to wealth he will always be outclassed by God whose wealth is immeasurably greater. This concept is emphasized by Eliphaz in Job 22,24 when he said: "if you regard treasure as dirt, Ophir-gold as stones of the wadi, and lift your face to God, You will pray to Him, etc., you will decree and it will be fulfilled and light will shine on your affairs." As long as a person's fear of God is subordinate to the reliance he places on his material possessions there is something basically wrong with such a person's outlook.
According to the plain meaning of the text the words "better a little with the fear of the Lord than a great treasure with trouble," warns man not to become guilty of robbery. The commandment not to rob belongs to the category which every human being understands even if the Torah had not commanded it. One does not need to be endowed with superior intelligence to realise that if one amasses treasure by illegal means, by robbing someone (and one is allowed to get away with it), other people will be encouraged to do the same in return and no one will ever be able to sleep without worry. Our sages (Vayikra Rabbah 33,3), have stated that the sin of robbery, i.e. holding on to gains obtained by such means, is greater than other sins. In fact the reason that the people of the generation of the deluge were wiped out was precisely because they were guilty of this sin. Their other sins could have been forgiven, the sin of robbery could not qualify for forgiveness. The Torah stated this fairly plainly when it quoted God as saying that the "end of all flesh has come before Me (I had to decree it) because of the violence (robbery with violence) that the earth has been filled with" (Genesis 6,13). Anyone who does not return stolen property will never be forgiven. This is why it is the most serious of all sins. This is why Solomon said: "better a little (acquired while demonstrating fear of the Lord.)" He means better a little property which is permissible than a lot which is not permissible. Solomon makes a similar statement in Proverbs 16,8 "better a little with righteousness than bountiful harvests with injustice." He warns man of the seriousness of the sin of committing robbery as he is aware that man has a tendency not to abandon anything in his possession. To counter the perception that the quantity of one's possessions is more important than how one came to acquire same, he says: "better a little, provided it is rightfully yours."
After having spoken of robbery in the abstract, Solomon illustrates his teachings in a practical manner by quoting the example of someone enjoying simple food such as a vegetable soup to someone eating fancy food being watched by envious eyes, etc. Food is enjoyed best in the company of friends and well wishers, whereas even the fanciest food when not eaten in a relaxed atmosphere loses its appeal for the person consuming it. The thrust of all of Solomon's remarks on the subject is to teach man not to be greedy for physical possessions and for gratifications of his body. At the same time, man should not put his trust in his material possessions, he should not make the mistake of "relying on the mosaic floors as if they were a high wall (Proverbs 18,11)," but should remember that when it comes to wealth he will always be outclassed by God whose wealth is immeasurably greater. This concept is emphasized by Eliphaz in Job 22,24 when he said: "if you regard treasure as dirt, Ophir-gold as stones of the wadi, and lift your face to God, You will pray to Him, etc., you will decree and it will be fulfilled and light will shine on your affairs." As long as a person's fear of God is subordinate to the reliance he places on his material possessions there is something basically wrong with such a person's outlook.
A Midrashic approach: The words: "better a little with a measure of fear of the Lord," is a reference to the people of Israel of whom the Torah has written: "for you are the smallest of the nations" (Deut. 7,7), whereas the words: "with fear of the Lord," refer to the fact that the people of Israel accepted the Torah in order that they should acquire fear of the Lord. This is the meaning of Exodus 20,17: "in order to test you and in order that the fear of the Lord will always be with you, so that you do not go astray."
The words "rather than a great treasure," are a reference to the other 70 nations on earth. In other words: "God prefers a small nation such as Israel who are God-fearing, to all the other more numerous nations on earth who lack that quality." Our sages (on Song of Songs 2,4) "he brought me to the banquet room and his banner of love was over me," comment that these words are a reference to the other 70 nations, whereas the words "with trouble" in the above-quoted verse in Proverbs refer to the punishment in store for these 70 nations. Solomon spoke about a simple meal he himself had consumed at the home of a poor man which had given him so much more satisfaction than a banquet in the homes of one of his wealthy friends.
The words "rather than a great treasure," are a reference to the other 70 nations on earth. In other words: "God prefers a small nation such as Israel who are God-fearing, to all the other more numerous nations on earth who lack that quality." Our sages (on Song of Songs 2,4) "he brought me to the banquet room and his banner of love was over me," comment that these words are a reference to the other 70 nations, whereas the words "with trouble" in the above-quoted verse in Proverbs refer to the punishment in store for these 70 nations. Solomon spoke about a simple meal he himself had consumed at the home of a poor man which had given him so much more satisfaction than a banquet in the homes of one of his wealthy friends.
Midrash Mishley 16 tells the following: When Solomon lost his throne he was forced to go begging. Whenever he would come to the door of some house he would identify himself saying: "I am Kohelet, and I used to be king in Jerusalem." Once he met two men who used to know him when he was king. One of them bowed down before him and accorded him the honor due to a king. He invited him to share a meal with him on that day. He took him home to the upper floor of his home and served him a fatted ox. During the meal his host reminded Solomon of the times when he used to be king over Israel in Jerusalem. Solomon broke out crying because he had been reminded of his past glory and contrasted it with his present circumstances. In the end, he could not even eat the meal because he felt so depressed. When he met the other man whom he used to know, this one too bowed down before him and he too invited Solomon to dine with him on that day. Solomon asked him if he too was going to remind him of all the glory he used to enjoy, etc, just as his other one time friend had done. The host replied that he was only a poor man and that the only kind of meal he was able to offer the erstwhile king was vegetable soup, etc. Solomon accompanied the man to his house. They arrived there, his host washed his hands and feet for him and served him a simple meal. During the meal he made a point of consoling Solomon over what he had lost. He said: "My lord king, God has sworn an oath to your father David that the kingdom of Israel would not depart from his descendants. The scriptural verse he quoted (Psalms 132,11) was: "the Lord swore to David a firm oath that He will not renounce, 'One of your own issue I will set upon your throne'". He explained to Solomon that it was the custom of God to subject a man to afflictions when He wanted to discipline him but to relate to him with goodwill again after He had done so. He added that God subjects particularly those whom He loves to such trials and tribulations, just as a father does when he wants to discipline his child (Proverbs 3,12). His host added that he was certain that God would restore his kingdom to Solomon. When Solomon heard these words he felt greatly encouraged and enjoyed this meal of simple vegetable soup far more than the meal he had been served on the day before. When his kingdom was eventually restored to him, he recorded his feelings on the matter in the verses we have quoted from Proverbs.
A rational approach to our verses: When writing the verse: "better a little with the fear of God," Solomon wanted to warn man that he should reflect on matters involving philosophy only to the extent that his intellectual capacity was capable of dealing with the concepts involved. He should not delve into matters which were beyond his understanding. This is why he also counselled us in Kohelet 7,16: "do not act the wise man to excess." He used the parable to explain that he who tries to digest more than his stomach can handle will inevitably bring up and vomit all he has eaten. The same is true with intellectual pursuits. He who engages in them beyond his capacity to understand will ultimately be revolted by all intellectual pursuits. He will reject the idea of a life beyond death and become a heretic. Solomon illustrated this further when speaking about the consumption of honey. A little honey is sweet and pleasant; too much of it is revolting (Proverbs 25,16). When one has eaten more honey than one should, one will even vomit the initial amout which would have been good for one.
Our sages in Sanhedrin 106 illustrated these thoughts also when they discussed that Bileam detoured to Midian in order to collect the reward for having been the cause of the death of 24,000 Israelites. Instead of reaping his reward, the Israelites who had mounted a punitive expedition against Midian caught up with him there and killed him. Had he gone back to his hometown he would not have suffered such a fate (Joshua 13,22). The reason he was killed was because he tried to amass something he was not entitled to.
Our sages also comment on the subject of wisdom comparing it to honey when they interpreted the verse (Proverbs 25,16) "if you found some honey, eat only as much as you need," as applying to Rabbi Akiva. The second half of that same verse, i.e. "lest you overeat and vomit all of it," they applied to ben Zoma. [Both scholars had tried to delve into esoterical mysteries, Rabbi Akiva returned from his mental excursion with new insights, whereas Ben Zoma who had overestimated his intellectual capacity became mentally deranged (Chagigah 14)].
Our sages in Sanhedrin 106 illustrated these thoughts also when they discussed that Bileam detoured to Midian in order to collect the reward for having been the cause of the death of 24,000 Israelites. Instead of reaping his reward, the Israelites who had mounted a punitive expedition against Midian caught up with him there and killed him. Had he gone back to his hometown he would not have suffered such a fate (Joshua 13,22). The reason he was killed was because he tried to amass something he was not entitled to.
Our sages also comment on the subject of wisdom comparing it to honey when they interpreted the verse (Proverbs 25,16) "if you found some honey, eat only as much as you need," as applying to Rabbi Akiva. The second half of that same verse, i.e. "lest you overeat and vomit all of it," they applied to ben Zoma. [Both scholars had tried to delve into esoterical mysteries, Rabbi Akiva returned from his mental excursion with new insights, whereas Ben Zoma who had overestimated his intellectual capacity became mentally deranged (Chagigah 14)].
Having concluded his remarks about the need to exercise discretion when studying philosophy and the mysteries of God's creation, Solomon turned to the subject of the quality of one's spiritual achievements. This is why he said that consuming a meal of vegetable soup in surroundings where love is present is good. The "love" Solomon spoke of is the belief in the Shechinah which is also described as a dimension of God's love (Song of Songs 2,7). When the word אהבה, "love," appears in our liturgy such as באהבה תרום קרננו להודות לך וליחדך באהבה, just before we recite the קריאת שמע in the morning, we allude to God's Shechinah. It is better to become privy to this "love" of God without some of the deep philosophical insights that some people strive for, than to eat the fatted ox, i.e. to try and obtain the kinds of sophisticated insights which led some of the people of Israel to making the golden calf. Seeing that the Israelites had made the golden calf in their search for deeper insights, and not because they wanted to practice idolatry God was able to forgive them their sin. Proof that they were granted forgiveness promptly was the fact that the Shechinah manifested itself in the Tabernacle. This is also the reason why the אהל מועד, the Tent of Meeting in the desert became known by the name משכן, as that name is a reminder of the presence of the שכינה amongst the Jewish people at that time.
Our sages, in commenting on the opening word of our portion, i.e. אלה say that the people who had sinned with the word אלה, when they said אלה אלוהיך ישראל, were now forgiven by the Torah using this very same word when describing the completion of the building of the משכן העדות, "the Tabernacle of Testimony" (compare Tanchuma Pekudey 6).
Our sages, in commenting on the opening word of our portion, i.e. אלה say that the people who had sinned with the word אלה, when they said אלה אלוהיך ישראל, were now forgiven by the Torah using this very same word when describing the completion of the building of the משכן העדות, "the Tabernacle of Testimony" (compare Tanchuma Pekudey 6).
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה, עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. "These are the records of the Tabernacle, the Tabernacle of Testimony, which were drawn up at Moses' bidding- the work of the Levites under the direction of Ittamar son of Aaron the Priest."
According to the plain meaning of the text the words אלה פקודי המשכן refer to the Tabernacle and all its constituent parts which formed the subject matter of the last chapter and a half. The supervision of the construction of all these components had been entrusted to the Levites who in turn were responsible to Ittamar, son of Aaron. However, such furnishings as the lampstand, the table, the Holy Ark and the two altars were not part of the items for which Ittamar was responsible but they were entrusted to the supervision of his older brother Eleazar.
According to the plain meaning of the text the words אלה פקודי המשכן refer to the Tabernacle and all its constituent parts which formed the subject matter of the last chapter and a half. The supervision of the construction of all these components had been entrusted to the Levites who in turn were responsible to Ittamar, son of Aaron. However, such furnishings as the lampstand, the table, the Holy Ark and the two altars were not part of the items for which Ittamar was responsible but they were entrusted to the supervision of his older brother Eleazar.
A Midrashic approach: The reason that the Torah writes the words משכן,המשכן here in succession is to teach us that the Sanctuary on earth has a parallel in the celestial regions. We mentioned previously that all this is based on Exodus 15,17 where the Torah spoke of "the place You made to dwell in, O Lord, the sanctuary, O Lord which Your hands established."
The word מכון which the Torah wrote to describe the place for God to dwell in, should be read as מכוון, "prepared for, intended for." The concept here is that the Tabernacle, Sanctuary, was considered as equivalent in importance and value to the entire world God had created previously. There are a number of expressions which have been used in the construction of the Tabernacle which closely parallel expressions we are familiar with in connection with descriptions of the universe such as carpets, יריעות, to name one. When earth was created the Torah spoke about luminaries, מאורות being created. The Tabernacle contained as an essential part a מנורה, a lampstand intended to illuminate the Sanctuary. In connection with the creation of earth the Torah mentioned that the waters congregated in one area, i.e. יקוו המים אל מקום אחד, whereas part of the vessels required for the Tabernacle was a כיור, a basin in which water had been collected. The Tabernacle's roof consisted of carpets, יריעות, forming sort of a tent-like cover, whereas the sky or heaven covering our terrestrial universe is described as something God "spread like a tent over the universe" (Psalms 104,2). The author continues quoting more such examples. The gist of the Midrash Tanchuma 2 on our portion is that there are too many parallel expressions in the creation of the universe and the manufacture of the Tabernacle for them to be accidental; the message must be that we are dealing here with a microcosm, i.e. a miniature "world." It is therefore easier to perceive of the Presence of God feeling comfortable in such surroundings. Thus far the Midrash
The word מכון which the Torah wrote to describe the place for God to dwell in, should be read as מכוון, "prepared for, intended for." The concept here is that the Tabernacle, Sanctuary, was considered as equivalent in importance and value to the entire world God had created previously. There are a number of expressions which have been used in the construction of the Tabernacle which closely parallel expressions we are familiar with in connection with descriptions of the universe such as carpets, יריעות, to name one. When earth was created the Torah spoke about luminaries, מאורות being created. The Tabernacle contained as an essential part a מנורה, a lampstand intended to illuminate the Sanctuary. In connection with the creation of earth the Torah mentioned that the waters congregated in one area, i.e. יקוו המים אל מקום אחד, whereas part of the vessels required for the Tabernacle was a כיור, a basin in which water had been collected. The Tabernacle's roof consisted of carpets, יריעות, forming sort of a tent-like cover, whereas the sky or heaven covering our terrestrial universe is described as something God "spread like a tent over the universe" (Psalms 104,2). The author continues quoting more such examples. The gist of the Midrash Tanchuma 2 on our portion is that there are too many parallel expressions in the creation of the universe and the manufacture of the Tabernacle for them to be accidental; the message must be that we are dealing here with a microcosm, i.e. a miniature "world." It is therefore easier to perceive of the Presence of God feeling comfortable in such surroundings. Thus far the Midrash
Whatever the sages mentioned in the Midrash we just quoted which states that the Tabernacle was equivalent to a microcosm, may be understood as a generalization. There are, however, many details which are capable of being derived from the generalizations we mentioned.
In connection with the verse אלה תולדות השמים והארץ, "these are the derivatives of heaven and earth," Bereshit Rabbah 12,9 states that from the word בהבראם, which appears immediately after these words we can derive that God employed the letter ה at the end of the tetragram as the tool with which He created the world, (seeing that that letter was not necessary in that statement). We may perhaps find something parallel in connection with the Tabernacle in the verse אלה פקודי המשכן, i.e. that the letter ה in the word המשכן, is also an allusion to the presence of the attribute כבוד being present in the Tabernacle, i.e. the Shechinah. The last letter ה in the tetragrammaton represents that attribute. This may be further alluded to by the fact that the subject of the Tabernacle occurs five times in the Torah. I have already explained this at the beginning of Vayakhel. The relationship of the words משכן-שכינה-כבוד is further illustrated in the verse לשכון כבוד בארצנו, "for the attribute of Kavod to dwell in our land" (Psalms 85,10).
Just as the world had been planned before being actually created within a space of six days, so the Tabernacle had been planned before being actually constructed. When the Torah speaks about the planning stage of the Tabernacle it writes: לחשוב מחשבות, "to plan designs" (31,4), whereas subsequently it speaks of לעשות, "to carry out (such designs)." Just as the world itself was not a product of externally imposed conditions, so the Tabernacle was a structure built by the free-willed donations of the people constructing it. The Torah underlines this when it writes אשר ידבנו לבו, "whatever his heart will prompt him to donate" (Exodus 25,2). Just as the name of God is mentioned at every stage of the creation including His holy name, the tetragrammaton (Genesis 2,4) at the end of the creation of the world, so His name is mentioned repeatedly during the Torah's report of the construction of the Tabernacle, including God's ineffable name כי ענן ה' על המשכן, "for the cloud of Hashem was above the Tabernacle" (40,38).
Just as God employed two separate attributes of His when creating the universe, i.e. the attribute of Justice and the attribute of Mercy, so the Tabernacle was constructed principally by two different craftsmen, Betzalel and Oholivov. The former was from the tribe of יהודה representing the attribute of Mercy, whereas the latter was a member of the tribe of דן, representing the attribute of דין, Justice.
In connection with the verse אלה תולדות השמים והארץ, "these are the derivatives of heaven and earth," Bereshit Rabbah 12,9 states that from the word בהבראם, which appears immediately after these words we can derive that God employed the letter ה at the end of the tetragram as the tool with which He created the world, (seeing that that letter was not necessary in that statement). We may perhaps find something parallel in connection with the Tabernacle in the verse אלה פקודי המשכן, i.e. that the letter ה in the word המשכן, is also an allusion to the presence of the attribute כבוד being present in the Tabernacle, i.e. the Shechinah. The last letter ה in the tetragrammaton represents that attribute. This may be further alluded to by the fact that the subject of the Tabernacle occurs five times in the Torah. I have already explained this at the beginning of Vayakhel. The relationship of the words משכן-שכינה-כבוד is further illustrated in the verse לשכון כבוד בארצנו, "for the attribute of Kavod to dwell in our land" (Psalms 85,10).
Just as the world had been planned before being actually created within a space of six days, so the Tabernacle had been planned before being actually constructed. When the Torah speaks about the planning stage of the Tabernacle it writes: לחשוב מחשבות, "to plan designs" (31,4), whereas subsequently it speaks of לעשות, "to carry out (such designs)." Just as the world itself was not a product of externally imposed conditions, so the Tabernacle was a structure built by the free-willed donations of the people constructing it. The Torah underlines this when it writes אשר ידבנו לבו, "whatever his heart will prompt him to donate" (Exodus 25,2). Just as the name of God is mentioned at every stage of the creation including His holy name, the tetragrammaton (Genesis 2,4) at the end of the creation of the world, so His name is mentioned repeatedly during the Torah's report of the construction of the Tabernacle, including God's ineffable name כי ענן ה' על המשכן, "for the cloud of Hashem was above the Tabernacle" (40,38).
Just as God employed two separate attributes of His when creating the universe, i.e. the attribute of Justice and the attribute of Mercy, so the Tabernacle was constructed principally by two different craftsmen, Betzalel and Oholivov. The former was from the tribe of יהודה representing the attribute of Mercy, whereas the latter was a member of the tribe of דן, representing the attribute of דין, Justice.
It is also possible to understand the word משכן as derived from the word המשכה, "conduct, continuation, etc." This would symbolise the fact that the terrestrial Tabernacle was an extension, a continuation of the Tabernacle in the celestial regions. The Temple in our regions draws on the spiritual input from the Temple in the celestial regions. The Temple in those regions is known as זבול, this is why Solomon said in his prayer at the consecration of the Temple he had built: בנה בניתי בית זבול לך, "I have most certainly built for You" (a house which parallels the בית זבול). This is also the mystical dimension of Judges 5,14 ומזבולון מושכים בשבט סופר, "and from Zevulun who so far were only engaged as scribes." (In this instance they joined the battle against Siserah and his chariots, though they were basically not warriors. Ed.) The message Devorah conveys is that the spiritual inspiration which scribes such as the members of the tribe of Zevulun could draw on from celestial sources they employed in helping their people in that battle. The word סופר in that verse is an allusion to the ספירות, the emanations which God used in the creation of the universe. No doubt, Devorah referred to the lowest emanation, מלכות, the one which is part of the עולם העשיה, our own terrestrial universe.
Just as the Torah spoke of "the day on which the Lord God made (finished) the universe" (Genesis 2,4), saying also that when God reviewed His handiwork at the end of the six days "He saw that it was very good" (Genesis 1,31), so when the Tabernacle was completed the Torah writes: "It was on the day Moses completed the Tabernacle" (Numbers 7,4), as well as 39,43 "when Moses took a look at all the work and here they had performed it (i.e. it was good)."
Just as the creation of the world did not interfere with the Sabbath, the day of rest, so the building of the Tabernacle was not allowed to interfere with the Sabbath legislation, i.e. no work was performed for it on the Sabbath. This is the reason the Torah wrote in connection with the report about the construction of the Tabernacle that "work shall be performed (on it) during six days," (excluding the Sabbath). Just as the world as we know it is slated to be destroyed before it is going to be renewed after a period our sages describe as 1000 years of Sabbath (Sanhedrin 96), so both the Tabernacle and the Temple were slated to be destroyed only to be rebuilt in due course.
Just as after the creation of man and his having been placed in the garden God commanded him to observe certain rules and not to eat from the tree of knowledge, so we find that Moses issued certain instructions in 36,6. Just as God had told the universe to stop continuing to expand, i.e. He said די, "enough" (Bereshit Rabbah 46,2), so Moses also declared the contributions for the Tabernacle as being sufficient and ordered the people to stop bringing more, the Torah saying והמלאכה היתה דים, "and there were sufficient materials, etc." (36,7). According to a kabbalistic interpretation the word מלאכה instead of something more appropriate, meant that it referred to the מלאכת שמים וארץ, the work of constructing heaven and earth, i.e. the Tabernacle was a replica of the creation of heaven and earth.
Just as the Torah spoke of "the day on which the Lord God made (finished) the universe" (Genesis 2,4), saying also that when God reviewed His handiwork at the end of the six days "He saw that it was very good" (Genesis 1,31), so when the Tabernacle was completed the Torah writes: "It was on the day Moses completed the Tabernacle" (Numbers 7,4), as well as 39,43 "when Moses took a look at all the work and here they had performed it (i.e. it was good)."
Just as the creation of the world did not interfere with the Sabbath, the day of rest, so the building of the Tabernacle was not allowed to interfere with the Sabbath legislation, i.e. no work was performed for it on the Sabbath. This is the reason the Torah wrote in connection with the report about the construction of the Tabernacle that "work shall be performed (on it) during six days," (excluding the Sabbath). Just as the world as we know it is slated to be destroyed before it is going to be renewed after a period our sages describe as 1000 years of Sabbath (Sanhedrin 96), so both the Tabernacle and the Temple were slated to be destroyed only to be rebuilt in due course.
Just as after the creation of man and his having been placed in the garden God commanded him to observe certain rules and not to eat from the tree of knowledge, so we find that Moses issued certain instructions in 36,6. Just as God had told the universe to stop continuing to expand, i.e. He said די, "enough" (Bereshit Rabbah 46,2), so Moses also declared the contributions for the Tabernacle as being sufficient and ordered the people to stop bringing more, the Torah saying והמלאכה היתה דים, "and there were sufficient materials, etc." (36,7). According to a kabbalistic interpretation the word מלאכה instead of something more appropriate, meant that it referred to the מלאכת שמים וארץ, the work of constructing heaven and earth, i.e. the Tabernacle was a replica of the creation of heaven and earth.
In Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 3 we find the rhetorical question: "why was God called אל שדי? The answer given is that He was the One who said to the heavens רי, "enough," thus preventing heaven from proliferating further by drawing on God's mantle of light.
Just as heaven and earth would be used by God as witnesses in the event the Israelites were to violate the covenant and transgress the Torah -as we know from Deut. 30,19 "I have called as witnesses against you this day heaven and earth, etc., so the Tabernacle was called משכן העדות, the "Tabernacle of Testimony." Just as the name Elohim occurs thirty two times during the story of creation, so the name of God also appears thirty two times in connection with the construction of the Tabernacle. Just as there were seven days which together formed the period known as מעשה בראשית, "the creation of the universe," so there were seven days which served as מלואים, days which were considered as preparatory to the functioning of the Tabernacle. No doubt one can find other similarities between the Tabernacle and its construction and the universe and its construction in addition to those which I have already listed. I myself am aware of a number of such additional examples.
Just as heaven and earth would be used by God as witnesses in the event the Israelites were to violate the covenant and transgress the Torah -as we know from Deut. 30,19 "I have called as witnesses against you this day heaven and earth, etc., so the Tabernacle was called משכן העדות, the "Tabernacle of Testimony." Just as the name Elohim occurs thirty two times during the story of creation, so the name of God also appears thirty two times in connection with the construction of the Tabernacle. Just as there were seven days which together formed the period known as מעשה בראשית, "the creation of the universe," so there were seven days which served as מלואים, days which were considered as preparatory to the functioning of the Tabernacle. No doubt one can find other similarities between the Tabernacle and its construction and the universe and its construction in addition to those which I have already listed. I myself am aware of a number of such additional examples.
There is another comment by Shemot Rabbah 51,3 concerning the appearance of the words משכן twice in succession at the beginning of our portion. The reason mentioned is that it hinted at the fact that there would be two permanent Temples replacing this mobile structure at a future date, i.e. the first Temple and the second Temple. The verse alluding to this is Nechemyah 1,7 חבל חבלנו לך. Thus far the Midrash.
If you will take a close look at the words המשכן משכן העדות you will find that these three words contain a hint of the number of years that the first and second Temple were standing. You will also find an allusion to the number of years which elapsed between the Exodus from Egypt and the erection of the first Temple. The numerical value of the letters in the word המשכן plus the letters themselves (5) amount to 420, i.e. the number of years that the second Temple was standing. The word משכן gives you the number of years the first Temple was standing, i.e. 410 years. The word העדות when spelled without the letter ו, amounts to the number 480, the number of years between the Exodus and completion by Solomon of the first Temple. The fact that one year seems to be missing from the number required (479 instead of 480), is accounted for by the fact that the Tabernacle was built in the second year after the Exodus so that from the time of its erection to the completion of Solomon's Temple actually only 479 years elapsed. Moses realised all these numbers already by means of his Holy Spirit. This is the meaning of the introduction to our portion with the words אלה פקודי המשכן משכן העדות.
Another view of these words is found in Tanchuma Pekudey 4 where Rabbi Shimon ben Yochai is quoted as saying that the word עדות refers to the Torah. The opening verse of our portion would be equivalent to: "these are the various laws of the Torah, one group of which is know as עדות." The whole matter may be illustrated by a parable. A king had a daughter for whom he built a palace. He made her dwell inside this palace protected behind seven curtains The King said that anyone entering it in order to visit his daughter (without his permission) would be tantamount to insulting his own honor. This explains why the Tabernacle was known by two different names. We have one verse in which the Tabernacle is referred to as משכן העדות, i.e. the Torah. In another verse the Torah .refers to the same building by speaking of it as לפני משכן ה' 'in front of the Tabernacle of the Lord." God made it plain that anyone who would debase and besmirch the Torah (God's daughter) would be as if he had debased and besmirched God Himself.
You should know that when the Roman Emperor Hadrianus entered the Temple he was swearing and cursing (God). [Actually it was still the general Titus who entered the Temple seeing that Hadrianus lived later, after the destruction. Ed.] Concerning such a situation David said (Psalms 74,5) 'it is like men wielding axes against a gnarled tree." He (God) raises such wicked people to make it appear as if they were about to fell the tallest cedars in order to convert same into ladders reaching heaven itself in order to capture it. However, their attempts invariably end in failure and they have to abandon them." When such enemies of the Lord realize their impotence to defeat Him, they attack us, His "daughter" to take out their frustration on us. This is what David referred to when he said (Psalms 79,1) "heathens have attacked Your domain."
Rabbi Chiya bar Abba said: "to whom can we compare the hostile heathen? To a man who hates his ruler and would like to engage him in combat but is unable to do so. What does such a disgruntled subject of the ruler do? He goes to the circus which the ruler is visiting and attempts to undermine the structure. Seeing that he is afraid of being discovered by the ruler and executed for his attempt to harm him, he introduces a digging tool under the main pillar of the circus hoping to thereby bring about the collapse of the structure which would kill the ruler while collapsing." This is how and why the hostile heathens attack the Jews. They realize that we are crucial to God's universe. By destroying us they hope to discredit Him. Concerning these ill-fated attempts of such enemies of the Lord, David says (Psalms 2,2) "kings of the earth take their stand, and regents intrigue together against the Lord and against His anointed." This is an example of how those who are unable to kill the donkey attack the saddle instead, or to those who, while unable to kill the lion, kill the donkey instead in order to vent their frustration.
If you will take a close look at the words המשכן משכן העדות you will find that these three words contain a hint of the number of years that the first and second Temple were standing. You will also find an allusion to the number of years which elapsed between the Exodus from Egypt and the erection of the first Temple. The numerical value of the letters in the word המשכן plus the letters themselves (5) amount to 420, i.e. the number of years that the second Temple was standing. The word משכן gives you the number of years the first Temple was standing, i.e. 410 years. The word העדות when spelled without the letter ו, amounts to the number 480, the number of years between the Exodus and completion by Solomon of the first Temple. The fact that one year seems to be missing from the number required (479 instead of 480), is accounted for by the fact that the Tabernacle was built in the second year after the Exodus so that from the time of its erection to the completion of Solomon's Temple actually only 479 years elapsed. Moses realised all these numbers already by means of his Holy Spirit. This is the meaning of the introduction to our portion with the words אלה פקודי המשכן משכן העדות.
Another view of these words is found in Tanchuma Pekudey 4 where Rabbi Shimon ben Yochai is quoted as saying that the word עדות refers to the Torah. The opening verse of our portion would be equivalent to: "these are the various laws of the Torah, one group of which is know as עדות." The whole matter may be illustrated by a parable. A king had a daughter for whom he built a palace. He made her dwell inside this palace protected behind seven curtains The King said that anyone entering it in order to visit his daughter (without his permission) would be tantamount to insulting his own honor. This explains why the Tabernacle was known by two different names. We have one verse in which the Tabernacle is referred to as משכן העדות, i.e. the Torah. In another verse the Torah .refers to the same building by speaking of it as לפני משכן ה' 'in front of the Tabernacle of the Lord." God made it plain that anyone who would debase and besmirch the Torah (God's daughter) would be as if he had debased and besmirched God Himself.
You should know that when the Roman Emperor Hadrianus entered the Temple he was swearing and cursing (God). [Actually it was still the general Titus who entered the Temple seeing that Hadrianus lived later, after the destruction. Ed.] Concerning such a situation David said (Psalms 74,5) 'it is like men wielding axes against a gnarled tree." He (God) raises such wicked people to make it appear as if they were about to fell the tallest cedars in order to convert same into ladders reaching heaven itself in order to capture it. However, their attempts invariably end in failure and they have to abandon them." When such enemies of the Lord realize their impotence to defeat Him, they attack us, His "daughter" to take out their frustration on us. This is what David referred to when he said (Psalms 79,1) "heathens have attacked Your domain."
Rabbi Chiya bar Abba said: "to whom can we compare the hostile heathen? To a man who hates his ruler and would like to engage him in combat but is unable to do so. What does such a disgruntled subject of the ruler do? He goes to the circus which the ruler is visiting and attempts to undermine the structure. Seeing that he is afraid of being discovered by the ruler and executed for his attempt to harm him, he introduces a digging tool under the main pillar of the circus hoping to thereby bring about the collapse of the structure which would kill the ruler while collapsing." This is how and why the hostile heathens attack the Jews. They realize that we are crucial to God's universe. By destroying us they hope to discredit Him. Concerning these ill-fated attempts of such enemies of the Lord, David says (Psalms 2,2) "kings of the earth take their stand, and regents intrigue together against the Lord and against His anointed." This is an example of how those who are unable to kill the donkey attack the saddle instead, or to those who, while unable to kill the lion, kill the donkey instead in order to vent their frustration.
אלה פקודי המשכן משכן העדות – העולם מקשים למה כתב שני פעמים משכן משכן. וי״ל פי׳ משכן ממושכן בעוננו. וי״מ לכך אמר משכן העדות משה אמרו בשעה שחשדוהו שגנב ט״ו שקלים ממלאכת המשכן אמר משה אני רוצה שיהיה המשכן עדות וחזרו ומנו ומצאו חשבונם. והיינו דכתיב והמלאכה היתה דים וכו׳ קח וא״ו דוהמלאכה וה״א דהיתה ודל״ית דדים ועולים ט״ו כלומר ט״ו שקלים הותר. ומיד נתן משה ט״ו תושבחות להקב״ה ואלו הן ויציב ונכון וקים וכו׳ דיש שם ט״ו ווי״ן של שבח.
ביד איתמר – שהיה ממונה על בני מררי ועל בני גרשון כמו שכתוב בפרשת נשוא כי הם היו נושאים הקרשים והיריעות כי בני קהת לא היו נושאים כי אם הכלים ועליהם היה ממונה אלעזר. ולפי שרוב המלאכה מן בני גרשון ובני מררי שאיתמר ממונה עליהם אמר ביד איתמר. ויש במדרש אע״פ שמרע״ה היה ממונה הוצרך למנות איתמר עמו שאין עושים שררה על הצבור פחות משנים.
אלה פקודי – למה נאמר המשכן שני פעמים לפי שעתיד להתמשכן שני פעמים ראשון ושני.
העדות – שהוא עדות לאומות העולם שנתרצה הקב״ה על מעשה העגל ששכינה שורה שם. ד״א שהיה עדות למשה כי בשעה שחשדוהו שגנב שקלים ממלאכת המשכן אמר להם משה רוצה אני שיהא המשכן עדות וחזרו ומנו ומצאו שהושמו בווין לעמודים ודריש ליה מוהמלאכה היתה דים קח ראשי תיבות ויעלו ט״ו ווין כלומר ט״ו יותר ומיד נתן משה ט״ו שבחות להקב״ה והן בישתבח שיר ושבחה וכנגדן ט״ו ברוך בברוך שאמר וכנגדן ט״ו ווין באמת ויציב וכו׳.
ביד איתמר – אע״פ שמשה רבינו ממונה על הכל הוצרך למנות איתמר עמו לפי שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים.
אלה פקודי המשכן, "these are the records of the Tabernacle, etc.;"
העדות, "the testimony;" The Tabernacle served as testimony to the gentile nations that Hashem had forgiven His people for the sin of the golden calf. It proved that His glory resided amongst them again. An alternate interpretation: the word עדות, serves as testimony on behalf of Moses that at the time when the people suspected him of having stolen from the shekalim which had served Moses at the census, Moses had asked that once the Tabernacle would be complete its existence should serve as testimony that he had not taken a single piece of silver for himself. The people examined the amounts of silver used in the construction of the Tabernacle and found that the silver they thought had disappeared had actually been used in making the hooks for the hangings around the Tabernacle's courtyard. This is hinted at in the text of the Torah in Exodus 36,7, where the respective first letters in the line: והמלאכה היתה דים, "the raw material they had was sufficient," have a numerical value of 15, i.e. there had been 15 hooks in those hangings which had been constructed from the "excess" silver not used up for making the sockets of the boards and the entrance pillars. In our daily morning prayers 15 adjectives of the Lord being Truth recited immediately after the kriat sh'ma are appended as a reminder of this.
ביד איתמר, "by the hand of Ittamar;" even though Moses was the commander in chief, it was necessary to mention Ittamar also, as authority is not exercised over the Jewish people by fewer than at least two people.
ואלה פקודי המשכן משכן העדות – שהוא עדות לישראל ולכל באי עולם שנתרצה הקב״ה לישראל כשעשו העגל א״ר לוי יסכר פיהם של או״ה שאו׳ שאין השכינה בישראל שנא׳ רבים אומרים לנפשי. למה אמר משכן ב״פ רמז לפי שעתיד שני פעמים להתמשכן חורבן בית א׳ ושני. ד״א העדות שהיה עדות למשה שבשעה שחשדוהו שלקח ט״ו אלף שקלים ממלאכת המשכן אמר לו משה חייך רוצה אני שיהיה המשכן עדות וחזרו ומנו ומצאו שהושמו ווים לעמודים שנא׳ והמלאכה היתה דים ר״ת ט״ו ומיד נתן משה ט״ו שבחות להקב״ה והן מישתבח עד סוף וכנגדן ט״ו ברוך בברוך שאמר וכנגדן ט״ו ווין באמת ויציב וכו׳.
ביד איתמר – אע״פ שמשה היה ממונה על הכל הוצרך למנות אחר עמו לפי שאין עושין שררה על הצבור פחות מב׳ בא וראה כמה חביב המשכן שהרי כנגד ברייתו של עולם כיצד ביום א׳ כתי׳ בראשית ברא אלהים וכתי׳ נוטה שמים כיריעה וכנגדן במשכן ועשית יריעות עזים. בשני יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים ובמשכן והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים בשלישי יקוו המים ובמשכן ועשית כיור נחושת ששם מים מכונסים. בד׳ יהי מאורות ברקיע השמים וכנגדן במשכן ועשית מנורת זהב טהור. בחמישי ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף ובמשכן והיו הכרובים פורשים כנפים למעלה ובשישי נברא אדם ובמשכן ואתה הקרב את אהרן אחיך בשבת ויכולו ובמשכן ותכל כל עבודת ולשם כתיב ויברך אותם אלהים וכתיב במשכן ויברך אותם משה ולשם כתיב וימשח אותו ויקדש אותו שם שמים וכנגדן בית קדש הקודשים ששם שכינת הקב״ה ולשם הארץ והכא העזרה שם פרי הארץ והכא השולחן ושני מערכות של לחם הפנים שש המערכת כנגד ו׳ עתים זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף והירח כנגד הכיור והמאורות כנגד המנורה ושלמה הע״ה עשה י׳ מנורות כנגד עשרה מאמרות וכנגדן עשרת הדברות וכנגדן בירך הקב״ה לאדם עשרה ברכות כדאמרינן פרו ורבו וכו׳ וכנגדן עשרה נסיונות דאברהם וכנגדן בירך יצחק את יעקב דכתיב ויתן האלהים מטל השמים וכו׳ וכנגדן התיר להם הקב״ה יו״ד בהמות ואלו הם שור עזים כבשים ואיל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. ובד׳ מקומות נתברך יעקב ואלו הן ויאמר ה׳ לה שני גויים בבטנך וכו׳ ויתן לך האלהים מטל השמים ואל שדי יברך אותך וירא אלהים אל יעקב בבואו מפדן ארם ויברך אותו והם כנגד ז׳ פסוקים שנא׳ בהם כי טוב במעשה בראשית וכן אברהם נתברך בשבע ברכות ואעשך לגוי גדול וכנגדן שבע מועדות בשנה. פסח שבועות ראש השנה יום כפור סוכות וחג ש״ע ושבעה כוכבים המשרתות שהם שצ״ם חנ״כל וז׳ שאינם רועים ושמם כסיל ושבעה כוכבים של כימה בעת שהיא שוקעת הגיע זמן הארץ לזרוע וכשהוא עולה הגיע זמן עת הקציר ואגב גררא אפרש שיש ד׳ קולות שיוצאות מסוף העולם ועד סופו ואין קולם נשמע ואלו הן עץ עושה פרי בעת שקוצצים אותו והנחש בעת שהוא פושט עורו ובשעה שהאשה מתגדלת (נ״א מתגרשת) ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף ואינה יוצאת מן הגוף עד שתראה פני שכינה שנאמר כי לא יראני האדם וחי.
אלה פקודי המשכן משכן העדות – משכן סתם הוא היריעות התחתונות לכן אמר משכן העדות שכולל הכל ופי׳ המשכן שנעשה ללוחות העדות. וכתב הרמב״ן רבים מפרשים שאלה פקודי חוזר על של מעלה פי׳ המשכן וכליו שהוא הבית והחצר פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר ואין כלי הקודש הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בכלל המשכן כי הם ביד אלעזר. ואין דעתי כן כי למה יזכיר פקודת איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר אלא אלה פקודי קאי על מה שמזכיר למטה ובא לומר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שנעשה בו האדנים והווים לעמודים וציפוים וחשוקיהם ונחשת התנופה שהוא ע׳ ככר שעשה בו מזבח הנחשת והמכבר וכל כליו ואדנים ויתדות הכל נתן במספר במשקל ביד איתמר ולכך לא הזכיר כאן פקודת איתמר (אלעזר. כצ״ל) שלא נתן לו הכלים במספר במשקל כדפרי׳ וכיון שלא נתן לו הכלים במשקל לא הוצרך להזכירו כי לא בא לדבר רק על מלאכת המשכן ולא על המסעות. ופקודת איתמר שהזכיר לומר שנתן לו פקודתו במשקל ואע״פ שמנה כאן מזבח הנחושת שהוא מפקודת אלעזר כי הוצרך לומר שעשאוהו מנחשת התנופה ואמר פקודת איתמר על הרוב. ולא ספר בפרשה מה נעשה בזהב כי הזהב ממנו ביד איתמר ציפוי הקרשים והבריחים וממנו ביד אלעזר הארון והכפורת והמנורה והשלחן ומזבח הזהב. והטעם מפני שלא נודע ציפוי כל כלי וכלי כמה זהב יש בו לכך לא ספר שנתנו משה להם במנין. ולא הזכיר כאן הכיור וכנו כי לא נעשה במשקל אלא שם בו כל המראות שהביאו הנשים ולא ידע משה משקלו ויתכן שלא היה בפקודת איתמר כי יכנס בכלל מה שאמר הכתוב ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש אשר ישרתו בם כי בכיור וכנו ישרתו למזבח ע״כ:
אלה פקודי המשכן העדות, "These are the reckonings of the Tabernacle of Testimony; when the word משכן appears without further details, such as משכן העדות, it refers to the carpet-like coverings forming the roof of that structure, i.e. the lowest layer of these coverings. In order to make sure that we understand that all parts of the structure are meant, the Torah wrote משכן העדות. The idea is that this was the structure that housed (within the Ark) the Tablets that were testimony to the revelation at Mount Sinai.
Nachmanides writes that many commentators take the view that the words אלה פקודי refer back to the section which described the making and assembling pf the Tabernacle, its furnishings, and its surrounding courtyard, as well as the tasks which the priests and Levites were to perform in connection with this Tabernacle, and the sacrificial service. According to their view the tasks over which the son of Aaron, Ittamar, presided, are all included in the פקודים referred to in our verse.
Nachmanides does not accept this approach, saying that if it were so, why are the tasks that Eleazar, the elder son of Aaron presided over, not included? Therefore, Nachmanides is of the opinion that the words אלה פקודי וגו' do not refer to what had been written before, but to what follows, namely details of the totals of the donations which had been collected for the project, especially the amounts of silver, gold and copper. The Torah describes the use that was made of the 100 talents of silver contributed for the sockets of the beams of the Tabernacle, the hooks by which the curtains of the courtyard were fastened to their pillars, etc., the copper most of which was used as overlay of the altar in the courtyard, as well as for the various tools used in servicing the fire on the altar, keeping it going around the clock, the vessels needed to remove ashes, etc. All the items that were made of copper and that weighed 70 talents, were under the supervision of Ittamar, son of Aaron. The reason that Eleazar's name is not mentioned here is that all these items were not handed to him at this time for supervising their transport during the journeys. At this point we are told the amounts of metal used and Ittamar had been entrusted with supervising this. While it is true that the copper altar is mentioned here also, and this was within the domain of Eleazar, so much so that mention had to be made that it was constructed from the donations of copper which, as we already stated, deserved special recognition seeing that this metal was scarce and therefore much in demand. The details of how much gold had been used for that were not mentioned here as some gold was used in furnishings under the supervision of Eleazar, whereas other quantities of gold were used in overlays of the beams which were the mainstays of the Tabernacle, etc. It is completely possible that no one kept track of exactly how much gold was used up in each overlay of wooden furnishings, beams, etc. The basin and its stand have also not been enumerated here as it was not known precisely how much copper was used from the copper mirrors the women had donated for this purpose. Possibly, these vessels were not part of what belonged to the domain of Ittamar
אלה פקודי – מלא וי״ו שפקד לכל ו׳ מאות אלף שלא יחשדוהו שלקח מן הכסף. המשכן משכן שנתמשכן ב״פ בשביל עונות ישראל וזהו שאמרו אנשי כנה״ג חבול חבלנו. סך שנים כמנין משכן היה עדות ששכינה שורה בישראל שבית ראשון עמד ת״י שנים כמנין משכן.
(כא-כד) אלה פקודי המשכן וגו׳ – רוצה לומר: זה סך מנין משקל מה שנעשה במשכן מזהב וכסף ונחושת. והנה היה קצתו על דרך נדבה - והם הזהב והנחושת, וקצתו היה בקע לגלגלת - והוא הכסף.
משכן העדֻת – הנה קרא המשכן ״משכן העדות״, כי בו היה ארון העדות, והוא הנכבד שבחלקי המשכן, וכאילו היה המשכן לזה התכלית. ולזה קראו ״משכן העדות״.
אשר פֻּקַּד על פי משה – רוצה לומר שמשה ציוה שיִמְנוּ זה.
עבֹדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן – רוצה לומר, לפי מה שידמה, שאלו הפקודים היו בכלים שהיתה עבודת משא הלויים בהם ביד איתמר בן אהרן הכהן — והיא עבודת בני גרשון ובני מררי, שהיתה על יד איתמר לפי מה שנזכר בפרשת נשא (במדבר ד, כח; לג). אלא שכבר יקשה לזה הפירוש שכבר פֻּקַּד כל הזהב העשוי למלאכה, והנה היה בו מעבודת הלויים אשר ביד אלעזר בן אהרן הכהן. ועוד, שלא אשער לאי־זו סיבה פֻּקַּד מה שהיה מעבודת הלויים ביד איתמר ולא פֻּקַּד מה שהיה מעבודת הלויים ביד אלעזר. ולזה יהיה הפירוש הנכון, שזה המנין פֻּקַּד על פי משה, והיתה מלאכת המנין הזה עבֹדת הלוים ביד איתמר, רוצה לומר שאיתמר היה ממונה על זה, והיה מְמַנֶּה מהלויים מי שהיה בוחר לפקוד מה שנכנס במלאכה הזאת מזהב וכסף ונחושת. ואין ספק שהם ידעו מה שהביאו העם על צד הנדבה, והיו כותבין זה בכל יום, ומפני זה ידעו עושי המלאכה כמה היה מה שהביאו, ולזה אמרו אל משה כי מרבים העם להביא יותר מן הראוי. והנה ציוה זה משה, לשמור מן החשד המתעסקים במלאכה. ולזה אמר ויהי זהב התנופה – רוצה לומר שכל זהב התנופה היה ככה, והוא בעינו מספר הזהב העשוי למלאכה; וזה ממה שיורה שהם מנו מה שהביאו העם על צד הנדבה. וזה הפירוש נאות אל מה שאמרו ז״ל בואלה שמות רבה בזה הענין.
(כא-כד) התועלת הרביעי הוא במידות, והוא מה שלמדנו ממינוי מלאכת המשכן, שהוא ראוי לכל הממונים על דבר שבממון שיכתבו חשבונותיהם בדקדוק, כדי שישמרו עצמם מהחשד. וזה, שכבר מצאנו בזאת המלאכה, עם גודל מעלת הממונים עליה ועוצם הזרוּת שיש לכל אדם לקחת לעצמו מהקדשי ה׳ יתעלה דבר, שכבר דקדקו לכתוב כל סך הדברים הבאים בידם וסך מה ששׂמו בַּמלאכה.
משכן העדות עדות לישראל שויתר להם הקב״ה על מעשה העגל שהרי השר׳ שכינתו ביניהם. אבל מלוחות אחרונות שחזר ונתן להם אינו עדות על ויתר מעשה העגל דאיכ׳ למימ׳ אע״פ שלא ויתר להם חזר ונתנן שלא לדחותן בידים שכבר נתגיירו וקבלו עליהם עול התורה והמצות ואע״פ שחטאו הוו להו כישראל שנשתמד דלא פקע מיניה שם ישראלית כדכתיב חטא ישראל אעפ״י שחטא ישראל הוא ולא מבעי׳ ישראל אלא אפי׳ עבודת כוכבים שנתגייר אם חזר לסורו הראשון הרי הוא כישראל שנשתמד דלא כל הימנו להשקיע קדושת ישראל מעליו אלא הרי הוא כישראל לכל דבריו כדאמרינן בפ׳ החולץ טבל ועלה הרי הוא הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש ישראל משומ׳ הוא וקדושיו קדושין:
עבוד׳ הלוים פקודי המשכן וכליו היא עבודה המסור׳ ללוים במדבר לשאת ולהוריד ולהקים. לא שעבודת הלוים היא מפקודי המשכן:
אלה פקודי הזכיר בכאן מנין הכלים ומספר הכסף. להודיענו שצריך האדם לצאת ידי שמים וידי הבריות. כאומרו והייתם נקיים מה׳ ומישראל. ולפי שמלאכת המשכן ונדבתו היה דבר גדול והעוסקים בה היו רבים. לזה הוצרך לומר אלה פקודי המשכן שהכל היה במספר. ומי היה הסופר. אותו שנאמר בו בכל ביתי נאמן הוא. וזהו אשר פוקד על פי משה הנאמן. ומי היה הנאמן ביד איתמר. ומי היה עושה המלאכה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. שהיה איש שלם שעמד בצלאל ונבחר לעבודה זו משנברא העולם. מן הגדולים אשר בארץ בן אורי בן חור למטה יהודה. ולהורות שחכמתו לא היתה מיד אדם אלא ברוח נבואיי. אמר עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה. ולא אשר צוה אותו משה. כי ראתה עינו מה שלא ראה משה כמוזכר בדבריהם זכרונם לברכה. ולפי שטובים השנים מן האחד. אמר ואתו אהליאב. איש חכם ראוי לשרות שכינה בישראל על ידו. כשמו כן הוא אהליאב. אהל אב ראוי להיות נעשת על ידו. באופן שא״א ליפול חסרון לא במלאכה ולא בחשד אלו האנשים. ולכן אמר אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה. והוא עם כל קדושתו ומעלתו רצה לתת חשבון מכל הדברים שבאו לידו מן הקטון עד הגדול. בענין שלא יאמרו ישראל כמו שהיו אומרים שמשם נתעשר. כמוזכר בדבריהם על פסוק והביטו אחרי משה. עד שאמרו בואלה שמות רבה שכשהתחיל לתת חשבון באומרו כל הזהב כ״ט ככר וז׳ מאות ושלשים. וכסף ק׳ ככר וט׳ שקל. ואמר שהוציא הכסף בק׳ אדנים והיו יתרים תשעה שקל מן הכסף. ולא היה נזכר במה הוציא אותם והיו פניו מוריקות. והיו ישראל מסתכלים זה בזה. ואולי היו אומרים משל הדיוט מי שעוסק בדבש וכו׳. עד שהאיר הקב״ה את עיניו ופנה למעלה שראה אותם בעמודים. והיינו דכתיב ואת האלף וז׳ המאות וחמשה וע׳ עשה ווים לעמודים. כלומר כבר מצאנו האבידה שלא היינו מוצאים מאלו השקלים. ואז שמחו כל ישראל וראו כי נאמן משה לנביא ה׳. וכל זה להורות דת ודין לעוסקים בצרכי ישראל. שראוי להם לתת חשבון אמיתי ומדוייק לצאת ידי שמים וידי הבריות. ולא יאמרו מה לנו לזה כי הש״י יודע האמת. כי הכתוב אמר אל אלהים ה׳ הוא יודע וישראל ידע.
ואמר אלה פקודי המשכן משכן – להורות שהיו ב׳ משכנין. משכן של מעלה ומשכן של מטה. כאומרם מקדש ה׳ כוננו ידיך. ובמשכן של מטה נתחזק משכן של מעלה. שנאמר הוקם המשכן סתם. ורז״ל אמרו המשכן משכן. שנתמשכן ב׳ פעמים. רמז לחרבן השני בתים. אשר פוקד ע״פ משה. שנפקד ונחסר ונהרס ע״פ התורה שלא נתעסקו בה ישראל. שנאמר על מה אבדה הארץ ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי. וכן אמרו ותשלך אמת ארצה מיד מלכות הרשעה עשתה והצליחה. דרשתי זה פעמים רבות קודם הגירוש. כי אע״פ שישראל עוסקים בתורה אין מכבדין אותה. ולכן בפסוק הזה רמז מה שאחז״ל ועוזבי ה׳ יכלו זה המניח ס״ת ויוצא. וכן רגילין בשעה שמוציאין ס״ת מן ההיכל מיד יוצאים רובם למלאכתם או לדבר לשון הרע. וזהו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. והוא מונח בתיבה. ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה. אבל זאת רעה שנייה שעושים ישראל בשעת קריאת התורה. שהדין הוא שיש להם לשמוע לדברי החזן שהוא קורא בספר. ולכוין לדבריו. לראות הדברים שאומר אם קיימו אותם או בטלו אותם. לשוב בתשובה. ויש להם לכוין בדבריו כיום מ״ת שהיה יושב בהר שהוא כמו תיבה ואומר אנכי ה׳ לא יהיה לך. כמי שקורא בספר וכל העם תחת ההר שומעים ומכוונים. והם אין עושים כן אלא כולם מספרים אלו עם אלו בדברי מהתלות ותעתועים ובדברי המלאכות חדשים גם ישנים. ואותן שאין עושין כן קורין בחומשין בקולי קולות. והרי אמרו תרי קלי לא משתמעי. ועל זה אמר ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. זאת רעה שלישית הנהוגה בינינו בעונותינו. שעומד ס״ת פתוח ביום שבת ואין רוצים לעלות ולראות את פני האדון ה׳. ומזלזלים בכבוד התורה בעבור כבודם. ואומרים איני רוצה לעלות אלא שלישי או שביעי. ואם אני עולה מי יעלה אחרי. בענין שנשאר הספר פתוח ביום השבת בתיבה ולא קם ולא זע איש מהם. ועל זה נאמר ובוזי יקלו. ואולי חשבו שהיא מצוה הכתובה בספר עזרא ולא בספר המצות. דכתיב ובפתחו עמדו כל העם. ולכן עומדים במקומן ואין רוצין לילך לקרות בתורה. ושגגה היא בידם שאין פירושו אלא שתקו ולא ענו עוד. ועל זה נאמר ולא הלכו בה שאין רוצים לנענע עצמם ממקומם לילך לקרות בעבור כבוד התורה. ועל זה נאמר משכן משכן. שנתמשכן ב׳ פעמים ונחסר ונפקד על פי התורה שאין עוסקים בה ואין מכבדין אותה. וזהו אשר פוקד על פי משה ולכן צריך לנו להתחזק בתורה ולכבדה ולעסוק בה. בענין שבזה נקים סוכת דוד הנופלת. ולהסיר זה המשכון מתחת יד אויבינו שהיא רמוסה ושכוחה בעונותינו. כי בעבור התורה גדר אבניו נהרסה. ובעבור זכות התורה עתידה לחזור ליישובה בזה הגלות. דכתיב זכרו תורת משה עבדי. ומה כתיב בתריה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא בזכות התורה. וזהו המשכן משכן שנתמשכן ב׳ פעמים. ועתיד הש״י לפקוד נויהו ולהחזירו ליושנו ע״פ התורה. וזהו אשר פוקד על פי משה:
ואמר משכן העדות – על התורה שנקראת עדות דכתיב עדות ה׳ נאמנה. והמשכן הוא מושב לארון העדות. וכן נקרא משכן העדות לפי שהוא עדות לישראל שהקב״ה כפר להם על מעשה העגל ורצה להשרות שכינתו ביניהם. אע״פ שחטאו חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. צוה לעשות משכן בזהב וכסף ונחשת לכפר עונם וזהו משכן העדות. וכן נקרא משכן העדות. לפי שהמשכן עדות למשכן של מעלה. וכל הדברים שנעשו במשכן של מטה נעשו במשכן של מעלה. במשכן של מטה כתיב עצי שטים עומדים. ולמעלה כתיב שרפים עומדים. למטה כתיב והיו הכרובים פורשי כנפים. ולמעלה כתיב שש כנפים לאחד. למעלה כתיב ואת הככבים. ולמטה כתיב ועשית קרסי נחשת חמשים. שהקרסים היו נראין במשכן כככבים בשמים. למעלה כתיב נוטה שמים כיריעה. ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן. וכן בדברים רבים דומים זה לזה. באופן שמשכן של מטה הוא עדות למשכן של מעלה. לפי שהוא כנגד עולם העליון. וזהו המשכן משכן העדות. וכן נקרא משכן העדות לפי שהוא עדות לבריאת העולם הזה. וכל הדברים שנבראו בעולם. כנגדם נצטוו במשכן כמו שפירשתי למעלה בפסוק ה׳ אהבתי מעון ביתך. לפי שהוא שקול כנגד בריאת עולמך. בבריאת העולם כתיב יהי אור. ובמשכן כתיב ועשית מנורה. וכן בכל הימים כתיב דוגמא זה לזה. הלא היא כתובה בפרשת ויקחו לי תרומה. וכן בבריאת שמים וארץ כתיב ויכולו השמים והארץ ובמשכן כתיב ותכל. בבריאת שמים וארץ כתיב ויברך אותם אלהים. ובמשכן כתיב ויברך אותם משה. הרי לך שהמשכן הוא עדות ודוגמא לזה העולם. ולכן כתיב המשכן משכן העדות. וכן נקרא משכן העדות. לפי שזה המשכן שעשה משה ע״ה הוא עדות למשכן שעשה שלמה. כמו שאמרו וכן תעשו לדורות אם יאבד אחד מן הכלים כתבנית אלו תעשו אותם. ולכן שלמה המלך ע״ה עשה במקדש כל הדברים שהיו במשכן. לפי שהיה המשכן רמז ועדות למשכן שלמה. וזהו המשכן משכן העדות:
פרשת פקודי
אלה פקודי המשכן – כל אחד מחלקי המשכן הכתובים למעלה (פרשת ויקהל) הם אותם הפקודים שנאמר עליהם ״ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם... ביד איתמר״ (במדבר ד׳:ל״ב-ל״ג). וזה כי כל אחד מהם היה ראוי להיות נחשב ולהקרא בשם באשר הוא זה הפרטי, לא בלבד באשר הוא מזה המין, וכל שכן שצדק זה על כל אחד מכלי הקדש אשר במשא בני קהת. ולזה לא נפסדו, כאמרם זכרונם לברכה: שמא תאמר אבד סברם ובטל סכוין, תלמוד לומר ״עצי שטים עמדים״ (שמות כ״ו:ט״ו), שעומדים לעולם ולעולמי עולמים (יומא ע״ב.), וגם כן לא נפל דבר מהם ביד האויבים, על היפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו, כמבואר בחורבן בית ראשון, על ידי נבוזראדן, שלא נזכר שם דבר מעניני משכן משה רבנו עליו השלום (דברי הימים ב ל״ו:ז׳,י״ח).
משכן העדת – ספר מעלות זה המשכן, שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים:
ראשונה: שהיה ״משכן העדת״, שהיו בו לוחות העדות.
ב׳: אשר פקד על פי משה.
ג׳: שהיתה עבדת הלוים ביד איתמר – כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה.
ד׳: ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה – שהיו ראשי אמני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם, ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית (מלכים ב כ״ב:ה׳-ו׳), ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים, לא שרתה בו שכינה, ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה ״משכן העדת״, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש (עזרא א׳:א׳-ג׳), ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו: ״ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם״ (שם ח׳:ט״ו), ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא (ג׳:ז׳).
אלה פקודי המשכן, all the individual components described previously are the ones concerning which the Torah wrote ובשמות תפקדו את כלי משמרת הקדש...ביד איתמר, “you shall list by name the objects that are their porterage tasks.” (Numbers 4,32-33) The meaning of the line is that each and everyone of these items was important enough to be known by its specific name. In other words, one did not refer to it only by the name of the category of utensils it belonged to, such as “fork,” but one had a name for each fork. This method of naming each item individually contributed to their being of permanent significance. The Talmud Yoma 71 goes to the length of stating categorically that if anyone thought that once such a utensil had been “used up,” i.e. had outlived its usefulness it would be permanently consigned to oblivion this is not so. It will even resurface after the resurrection of the people who used it when they were alive. This is derived from Exodus 26,15 עצי שטים עומדים, the word עומדים being taken to mean that they will endure indefinitely. Neither will any of the utensils used in the Tabernacle fall into the hands of our enemies. This is the opposite of what happened to the “permanent” Temple, בית עולמים, built by Solomon. It is significant that in the account of what Nebuchadnezzar captured not a word is mentioned about a single item that used to be part of the Tabernacle in the desert.
משכן העדות, the Torah begins to list the many ways in which this Temple (Tabernacle) was superior to those that superseded it. Firstly, it was the משכן העדות, so named because the Tablets of the Testimony were deposited therein. Secondly, אשר פקד על פי משה, it had been put up at the command of Moses; thirdly, עבודת הלוים ביד איתמר, the entire service of the Levites had been entrusted to the illustrious Ittamar, son of Aaron. Fourthly, ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, the divinely inspired Betzalel was its principal architect. In view of all the above advantages of this structure none of it fell into enemy hands.
By contrast, the Temple erected by Solomon, most of the work for which was performed by labourers from Tzor, even though the Shechinah came to rest on it, was eventually destroyed, all of it having been lost totally. The inferiority of that structure is evident from the fact that the building itself was in need of regular, almost annual, repairs, as we know from Kings II 22,5 The second Temple was so inferior that it could not even be called משכן העדות, the residence of the Testimony, the Tablets having long since been lost. Neither had it been established by God’s command but by a dream that a gentile named King Cyrus dreamed that it was his duty to build a temple to the God in heaven. Compare Ezra 8,15. Moreover, there were hardly any Levites that bothered to return to the land of Israel at the time to take part in that return to Zion. In addition to this, consider that among the people building this second Temple, there were also pagans called Tzidonim and Tzurim, as documented in the Book of Ezra.
(כא-כג) אלה פקודי המשכן וגו׳. אמר הגאון, לפי שזכר לעיל החצר, ויש בכל המשכן שלוש מדריגות, ׳קודש הקדשים׳ – שהוא לפני ולפנים, והוא הדיבור. ויש ׳קודש׳ – והוא המשכן, ר״ל אוהל היריעות עם הקרשים וכל הכלים שבתוכו, והוא ההיכל. ויש ׳החצר׳ – שהוא האולם או העזרה, ואינו נקרא לא ׳קודש׳ ולא ׳קודש קדשים׳, רק ׳מקום קדוש׳, כמו שאמר (ויקרא ז ו) ׳במקום קדוש יאכל׳.
והחצר הזה עם עמודיו הוא המדריגה היותר תחתונה שבהקמת המשכן, והיה משמרת משא בני מררי כמו שכתוב בפרשת נשא (במדבר ד כט-לג), ופקודתם היתה ׳ביד איתמר בן אהרן הכהן׳. וגם החלק הזה מהמשכן היה ׳נפקד בשמות׳1, כמו שכתוב שם בנשא (פסוק לב) ׳ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם׳. וכבר אמרנו (בראשית מו ח, שמות א א-ה) כי הפקידה בשם ׳איש ואיש׳ תורֶה על היותו ראוי באיש ולא מצד המין, כי השם יורה על הצורה. ולכן אמר כאן ׳אלה פקודי המשכן׳, כלומר, אלה דסליק מיניה – שהם החצר וכליו, היו ׳פקודי המשכן׳, ר״ל נפקדים בשם, גם שהם היותר תחתונים במדריגה.
ונתן הסברא באמרו משכן העדות, כלומר, והסברא היא לפי שהיו של ׳משכן העדות׳, ועוד שהיו של ׳משכן עדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן׳, ר״ל שאלה הפקודי המשכן שאמר – היו נפקדים ביד איתמר, כמו שאמרנו וכתוב בפרשת נשא.
ועוד סברא, לפי שנעשה על ידי בצלאל, ובצלאל בן אורי בן חור וגו׳ ואתו אהליאב וגו׳, ולא על ידי נושא סבל ובוני חירם גרים נבזים וסבלים כמו שעשה שלמה:
1. ׳וכל שכן שצדק זה על כל אחד מכלי הקודש אשר במשא בני קהת׳ (נדפס).
אלה פקודי המשכן משכן שנתמשכן שני פעמים כו׳. ואם תאמר, ומאי ענינו לכאן לכתוב זה כאן, ולמה לא כתב זה בכל הפרשה שקדמה, אמנם דבר זה הוא מופלא בחכמה, וזה ידוע ממה שנשתברו הלוחות מפני שניתנו בפומבי ושלט בהם עין הרע (תנחומא כי תשא לא), ומפני שכאן כתיב ״אלה פקודי המשכן״ שנמנו כל המשכן, ומפני כך שלט בהם עין הרע, שכל דבר שבמנין עין הרע שולט בו (רש״י לעיל ל, יב), ומפני שהיה מנין לכל דבר שבמשכן, שלט עין הרע בזה. וכן בית המקדש, כל דבר שהיה במקדש היה בו מנין כאשר נכתב בפירוש, וכל מקום שיש מנין עין הרע שולט בו:
שויתר להם הקב״ה וכו׳. אבל נתינת הלוחות לישראל אינו עדות, מפני כי התורה היא עול [ל]ישראל, וכפה עליהם הר כגיגית עד שהוצרכו לקבל (רש״י לעיל יט, יז), אבל השכינה בישראל הוא עדות, שאין אחד דר אצל שונאו כי אם אצל האוהב, ודוחה השונא ממנו, ולכך ראיה שויתר להם עון. ועוד, כי כאשר ישראל עשו את העגל, היו כמו אשה שמזנה תחת בעלה, דבקו באלקי נכר, ואמרו (סוטה כח.) כי האשה המזנה אסורה עוד לבעלה, ואין היכר שנתרצה להם אלא כאשר היה שכינתו ביניהם, ואם כן נראה כי לא נטמאו, רק ערב רב הם שעשו וגרמו לישראל לחטוא, ולפיכך כאשר חזר הקב״ה אל ישראל, והשכינה עמהן, אם כן נתרצה להם, בעבור שלא היה החטא מן ישראל רק מן ערב רב, כמו שפירש רש״י בפרשת תשא (לעיל לב, ז):
אלה פקודי המשכן משכן העדות – נחלקו המפרשים בדבר אם אלה קאי על מעשה המשכן שהזכיר בסדר ויקהל, או אם קאי על מה שיזכיר בפר׳ זו, ועוד הקשו למה עשה משה חשבון על מה שעשה מן הכסף והנחושת ולא עשה חשבון על מה שעשה מן הזהב ע״כ לבבי ידמה לומר שאלה פקודי קאי על מעשה המשכן שהזכיר למעלה, לפי שכבר גמרו כל מלאכת המשכן בכלל ופרט וכל מה שהיה להם לעשות מן הכסף והנחושת כבר עשו הכל, על כן היה משה שמח שנשלמה מלאכת הכסף והנחושת והיה להוט ליתן חשבון להוציא את עצמו מן החשד. ולא רצה להמתין עד אחר שנעשו גם הבגדי כהונה הנזכרים בפר׳ זו וליתן חשבון מן הכסף והזהב והנחושת כאחד, לפי שבכל מה שנזכר בפר׳ זו לא היה בו כסף ונחושת ואחר שכבר כלתה המלאכה מן הכסף והנחושת ראה ליתן חשבון מיד, אבל על הזהב לא היה יכול ליתן חשבון עדיין לפי שעדיין לא עשו כל בגדי כהונה האמורים בסדר זה והיה בהם גם כן זהב ולפי שהיו צריכין עוד אל הזהב לא היה יכול משה ליתן חשבון עדיין מן הזהב.
וא״ת עדיין קשה, למה לא עשה חשבון מן הזהב אחר שגמר גם הבגדי כהונה תשובה לדבר לפי שאמרו במדרש (שמו״ר נ״א:ו׳) הביאו רבינו בחיי פר׳ זו וז״ל כשבא משה ליתן חשבון חסרו מן המשקל אלף וז׳ מאות ושבעים וחמשה שקלים ושכח ולא היה יודע מה עשה בהם, יצתה בת קול ואמרה ואת האלף וז׳ מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים לקיים מה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא עכ״ל. ונראה שבעל מדרש זה הרגיש בשני ההי״ן יתירים שנאמר ואת האלף ושבע המאות והוה ליה למימר ואלף וז׳ מאות כמו שאמר למעלה מאת ככר ולא המאת ככר בה״א הידיעה ולמה הזכיר ה״א הידיעה באלף ומאות שנזכר כאן, אלא ודאי שמשה שכח ולא ידע מה נעשה מהם והיו ישראל מרננים אחריו לומר שלקחם לעצמו ויצא בת קול ואמר שאותו האלף הידוע אשר אמרתם וז׳ המאות הידועים אשר אמרתם שמשה לקחם לא כן הוא אלא עשה אותם ווים לעמודים. ואם כן אחרי שראו ישראל שמן השמים מעידים עליו על כן לא רצו עוד לקבל ממנו חשבון על הזהב כי אמרו אילו היה מעכב דבר לעצמו מן הזהב לא היו מעידין עליו מן השמים אפילו על הכסף שהרי סוף סוף לא יצא ידי חשבונו, ועוד שהבת קול אומר בכל ביתי נאמן הוא. גם הזהב בכלל על כן לא נתן חשבון מן הזהב.
וי״א שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר אשר פקד על פי משה ומ״ש עבודת הלוים ביד איתמר, י״א שדרך הכסף והזהב לחסר ממנו כשמתיכין אותו על כן אמר כאן שכל מה שפקד על פי משה הוא הנמצא ביד איתמר במשקלו ממש וזה היה מצד הנס ועל שם זה קראו משכן העדות כי זה עדות לישראל ששכינה בתוכם.
המשכן משכן העדות, ארז״ל (תנחומא פקודי א׳) שלכך נאמר משכן משכן ב׳ פעמים לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה׳. מכון היינו מכוון זה לעומת זה, ובמדרש אחר אמרו (תנחומא פקודי ב׳) משכן משכן ב׳ פעמים לפי שנתמשכן ב׳ פעמים בעונם של ישראל, ולכל המדרשים צריכין אנו ליתן טעם מה ענינם לכאן שהרי בלי ספק שעיקר פר׳ זו נאמרה על החשבון אשר נתן משה ומה ענין מדרשים אלו לכאן.
על כן אומר אני שכולם הרגישו בקושיא זו, למה הכניס החשבון באמצע המלאכה כי בפר׳ ויקהל נזכרה מלאכת המשכן וכל כליו ובפר׳ זו לא נזכר כי אם שעשה בגדי כהונה ולמה הפסיק ביניהם בנתינת חשבון זה, על כן אמר בעל מדרש זה לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד ב״ה שלמעלה וכתיב (שמות כ״ה:ט׳) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. הנה מכאן ראיה שלא הראה הקב״ה למשה בהר כי אם המשכן עצמו וכליו אבל לא הראה לו תבנית בגדי כהונה, כי מטעם זה נאמר כמה פעמים בפר׳ תרומה כאשר הראית בהר במעשה המשכן עצמו ובכליו אבל בפר׳ תצוה שהזכיר בגדי כהונה לא נזכר כלל המראה שבהר, וגם לא בחנם נחלקו לשני פרשיות ב׳ פעמים כי בפר׳ תרומה נזכר המשכן וכליו ובפר׳ תצוה לא נזכרו כי אם בגדי כהונה, וכן כאן, פר׳ ויקהל מדבר ממשכן וכליו ופר׳ פקודי מדברת מבגדי כהונה לפי שהמשכן וכליו נעשה הכל במראה אשר הראה ה׳ למשה בהר, ואותה מראה היתה שהראה לו מקדש של מעלה כי הוא עשוי גם כן על תמונת משכן זה וצוה לו שיעשה משכן למטה דומה בכל תואריו למקדש של מעלה, וזה״ש מכון לשבתך מכוון זה כנגד זה אין הפירוש מכוון כנגדו במקום ממש שהרי המשכן היה מטולטל ולא היה עומד במקום אחד ולפי זה היינו צריכין לומר שגם מקדש שלמעלה היה מטולטל ממקום למקום וזה רחוק מן השכל, ועוד שלשון הפסוק אינו משמע כן כי באמרו מכון לשבתך משמע שב״ה שלמטה מכוון כנגד ב״ה שלמעלה ואיפכא הוה ליה למימר שב״ה של מעלה מכוון כנגד ב״ה שלמטה שהרי הוא נעתק ממקום למקום ע״י העתקת מקדש שלמטה, אלא מכון לשבתך היינו שבית המקדש שלמטה נעשה מכוון בתבנית המקדש שלמעלה שיש בו גם כן תמונת החדרים והכלים הללו והם סודות אלהיות נעלמים ממנו זה שאמר מכוון זה כנגד זה. אבל בגדי כהונה שלמטה לא נעשו כי אם לאהרן לכבוד ולתפארת ואינן בכלל כלי המשכן וכשאמר את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו אין בגדי כהונה בכלל כי לא נקראו בגדיו כלי המשכן אלא בגדי אהרן ואין להם דוגמא למעלה.
ובזה מיושב מה שהקשו המפרשים, למה נאמר בפר׳ זו בבגדי כהונה בכל מלאכה כאשר צוה ה׳ ולמה לא הזכיר זה כלל בכל פר׳ ויקהל, אלא לפי שהמשכן עצמו אשר ראה משה תבניתו בהר פשיטא שלא שינה כי הדבר שהאדם רואה בחוש בנקל לעשות דוגמתו, אבל בגדי כהונה שלא ראה תבניתם סד״א ששכח מהם שום דבר ע״כ אמר בכולם כאשר צוה ה׳ אף על פי שלא ראה דוגמתם מ״מ בכולם היה מתכוין לעשות כאשר צוהו ה׳ כי לא היה בהם כי אם הציווי ולא שום מראה, אבל בפר׳ תרומה הזכיר בהרבה מקומות כאשר הראה אותך בהר מן הטעם שהזכרנו, ומטעם זה היה משה מדקדק ביותר במשכן וכליו ורצה ליתן חשבון עליהם תיכף אחר שנגמרו ולא רצה לצרפם לעשיית הבגדים מצד יתר שאת הקדושה שראה במשכן וכליו מצד היותו מכוון כנגד ב״ה שלמעלה ויהיה כך ביאורו אלה פקודי המשכן. ה״א הידיעה זו יש הוראה שמדבר במשכן של מעלה חזר ואמר מהו זה, משכן העדות אשר פקד על פי משה ור״ל אותו משכן העדות המעיד ששכינה שרויה בישראל אשר פקד על פי משה, זהו בעצמו פקודי המשכן הידוע בשלמעלה.
ולדעת המדרש האומר משכן משכן, לפי שנתמשכן ב׳ פעמים בעון ישראל ע״כ אמר זה מיד אחר שהוזכר מעשה המשכן, לפי שנאמר (איכה ד׳:י״א) כלה ה׳ חמתו ויצת אש בציון. ארז״ל (איכה רבה ד׳:י״ד) כלה חמתו בעצים ואבנים, הזכירו דווקא עצים ואבנים להורות שדווקא המשכן עצמו שהיה מעצים ואבנים נתמשכן אבל אין בגדי כהונה בכלל ע״כ הזכיר אלה פקודי המשכן מיד אחר המשכן וירמוז שמחל להם הקב״ה עון העגל, כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לחבירו ונותן לו משכון בחובו שוב אינו תובע חובו מגופו כי אם מן המשכון ובעון העגל נתחייבו ישראל כליה בגופם והקב״ה ברחמיו ית׳ הבטיחם לקבל מהם משכון בחובו, כי עון העגל אע״פ שנמחל להם מכל מקום לא נמחל כי אם על תנאי אם לא יחזרו לסורם בעשיית העגל וכאשר חזרו לסורם בעגלים שעשה ירבעם בן נבט נפקד עליהם גם עון העגל הראשון, וז״ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. ר״ל ביום שיעשו איזו עגל אחר ויהיה זה סבה לפקוד ולזכור מעשה העגל הראשון אז ופקדתי עליהם את חטאתם לפקוד עליהם עון כל העגלים כאחד, אבל מ״מ לא אענישם בגופן כדי לכלותם מעל פני האדמה אלא אקח מהם משכון בחובם. וז״ש אלה פקודי המשכן משכן. כי מה שאמרתי וביום פקדי ופקדתי. אלה פקודי ר״ל אותה הפקידה תהיה על המשכן משכן כנגד ב׳ מקדשים שנחרבו בעונם. והזכיר ה׳ בראשונה ולא בשניה לפי שבמקדש ב׳ חסרו ה׳ דברים עקריים כנודע. וטעם למשכון זה, לפי שזהב של המשכן בא לכפרה על זהב העגל ואם כן דומה כאילו נעשה המשכן ערב בעדם שלא יחזרו לסורם ואם יעברו אז אקח מהם המשכן, כי אין נכון שיהיה המשכן המכפר ביניהם כל עוד שטומאתם בם וחוזרין לסורם וא״כ כל זמן שהמשכן קיים יש עדות לישראל שעון העגל שרי ומחול לכך נאמר משכן העדות.
(הקדמה)
פקודי
(כא) אלה פֿקודי.א [פְקוּדֵי].
א. לא הוער דבר על המילה ׳פקודי׳, ונורצי הביאה רק כדי להראות שהפ״א רפה. המדפיס של מ״ש שבדפוסים, שבדרך כלל לא ניקד, ולא סימן קווי ריפוי, הוסיף לנוסח מ״ש את המילים ׳הפ״א רפה׳.
כל משקלי נדבת המשכן כו׳. דק״ל היל״ל ואלה הוי״ו מוסיף על הראשונים. ומתרץ כו׳ דלא תטעה לומר דקאי דוקא אכלי המשכן דסמיך ליה ותקשה לך למה מנה מניין המשקלות כמה היו לכן כתב אלה בלא וי״ו המוסיף לומר דקאי נמי על משקלי נדבת המשכן כמה משקלות היו ולאו דוקא על כלי המשכן:
שנתמשכן בשני חרבנין כו׳. וא״ת הא לא מיותר לדרשא אלא חד משכן וחד איצטריך לגופיה וי״ל מדשני הקרא בלשונו וכתב המשכן משכן ולא כתיב תרווייהו בה״א או בלא ה״א אלא ודאי הה״א קאי על המשכן המיוחד דהיינו בית עולמים שהוא בית המקדש א״כ קשה למה מכנה אותו הכתוב בל׳ משכן אלא רמז וכו׳:
עדות לישראל כו׳. אבל הא דנתן להם הלוחות אינו עדות די״ל דנתן להם שלא לדחותן בידים כיון שנתגיירו וקבלו עליהם עול תורה והמצות ואעפ״י שחטאו הוו להו כישראל שנשתמד דלא פקע מיניה שם ישראל כדכתיב חטא ישראל וגו׳ אף על פי שחטא ישראל הוא. הרא״ם. ול״נ כיון שמי שחטא בעדים ובהתראה כבר נהרגו על ידי בני לוי. בעדים ולא בהתראה מתו במגפה. בלא עדים ובלא התראה בדק אותם כסוטות א״כ הנשארו לא חטאו:
לשאת ולהוריד ולהקים כו׳. דק״ל דפשוטו של מקרא משמע דעבודת הלוים הוא פקודי המשכן כלומר מנין כלי המשכן לכן פירש לשאת ולהוריד:
All the weights of the contributions of the mishkon ... Rashi is answering the question: Why did the verse not say, "And these are the accounts..." thereby connecting it to the preceding? Rashi answers, in order that we should not mistakenly think this section refers specifically to the vessels of the mishkon which is the subject of the section that immediately precedes it. For then we would ask: Why does the Torah count and mention the weights [of the vessels, if they were just mentioned]? For this reason it is written, "These are the accounts," without the connecting "and," to convey that our section refers also to the weights of the contributions to the mishkon, not just to the vessels of the mishkon.
Taken as "collateral" by being destroyed twice ... You might ask: Is there not only one משכן extra, to be interpreted, for one is needed for the simple meaning? The answer is: Scripture altered the wording, saying המשכן [and then simply] משכן, rather than writing either both with a ה or both without a ה. Perforce, the ה conveys "the" special משכן, i.e., the Eternal House, which is the Beis Hamikdosh. If this is so [that it is referring to the Beis Hamikdosh,] the question arises: why does Scripture refer to it as משכן ? Perforce, [as Rashi explains]: "This is an allusion..."
It bears witness for Yisrael ... But the fact that God gave them the [second] tablets does not bear witness. [Rashi knows this] because God could have given them [the tablets] in order not to actively reject them [from Torah observance]. Although they sinned, they were like apostate Jews, who are still called Jews. For it is written (Yehoshua 7:11), "Yisrael has sinned" — [interpreted in Sanhedrin 44a to mean] although one has sinned, he is still called Yisrael. (Re"m) But it seems to me that [Re"m's explanation is incorrect.] Those who sinned in the presence of witnesses, after being warned, were killed by the Levites. If there were witnesses but no warning, they died in the plague. And if there were neither witnesses nor a warning, they were examined in the manner that a sotah is examined. Thus, whoever remained had not sinned. [Nevertheless, the tablets merely stated laws and obligations, whereas the mishkon was an open testimony of God's love.]
To carry, to disassemble, and to set it up ... Rashi is answering the question: Is not the simple meaning of the verse that the work of the Levites was to make the accounts of the mishkon, i.e., to count the vessels of the mishkon? [But this cannot be, as the Levites were not involved at all with the construction of the mishkon.] Thus Rashi explains: "...To carry, to disassemble..."
פרשת פקודי
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד וגו׳ – הכפל המשכן משכן צריך ביאור וכן מה שהוסיף אשר פוקד על פי משה הואיל והוא דבר ידוע שפקד ה׳ וצוה מלאכת המשכן על פי משה? וכן עבודת הלוים וגו׳ שאין כאן מקום להאריך בכל אלה ביד מי או של מי היתה עבודת המשכן? ואמנם חז״ל כתבו משכן משכן שנתמשכן שני פעמים העדות שהוא עדות שהקב״ה מחל לישראל על העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם. אל מול הדברים האלה יתכן הכתיב. אלה פקידי המשכן שנחרב שני פעמים בעונות ישראל. וכל עת שהוא על מכונתו בנוי לתלפיות זהו עדות ששכינה שורה בישראל אין שטן ואין פגע רע. ואף עתה נתכפר להם העגל בזכות משה כי זה משה האיש שם נפשו בכפו והחזירן למוטב. ועוד שהוא עבודת הלוים שנתאספו אליו כל בני לוי ולא חטאו בעגל. וביד איתמר בן אהרן הכהן שאיחר הדבר ובנה מזבח לפניו ויאמר חג ה׳ מחר וסבב למעט פשעם:
ד״א אמרו חז״ל ואת האלף ושבע המאות וגו׳ – שחשדו ישראל את משה שעכבן לעצמו ויצאה בת קול ואמרה ואת האלף וגו׳ ועשה ווים לעמודים הלכך אלה פקודי המשכן פירוש זה מנין וסכום כל משקלי נדבת המשכן וזהו משכן העדות שהעיד בבת קול על מה שפוקד על פי משה ולא עיכב לעצמו כלום:
אלה פקודי וגו׳ – אומרו אלה לפסול כל מנינים שבעולם כי כל מה שימנה אדם מקנינים המדומים אין מניינו מנין ושמו מורה עליו מה אתה מונה, אבל מנין זה עומד לעולם, והטעם להיות מנין המשכן המופלא אשר שכן שם אלהי עולם ה׳.
עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (ב״מ מ״ב.) אין ברכה שורה לא בדבר הספור ולא בדבר המנוי, וכאן אמר אלה פקודי פירוש לאלה יש מנין ואין הקפדה כי מנין זה אדרבא מניינו תביא הברכה כי כל פרט שירבה במספר תגדיל הזכות ותסובב הברכה למרבה, והטעם להיותו של המשכן.
עוד ירמוז באומרו אלה על דרך אומרם ז״ל (ויק״ר פכ״א) אם עשית חבילות וכו׳ עשה כנגדן חבילות של מצות, כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא, והנה ישראל חטאו ואמרו (לעיל ל״ב ד׳) אלה אלהיך לזה באה אלה זאת בבחינת הזכות לכפרת עון זה, ותמצא כי אמרו (רבה) העדות שעדות הוא להם שנתכפר עון העגל, וכשתדקדק תמצא כי כל פרטי עון העגל בא כנגדן במשכן, הם התאוו תאוה (ל״ב א׳) אלהים אשר ילכו לפניהם הנה הנם הכינו מקום לה׳ אלהים אמת להיות לפניהם, הם בנו מזבח והעלו עולות (שם ו׳) הנה הנם הכינו מזבח להעלות עולות ושלמים לה׳, הם נתנו זהבם הנה הנם נתנו זהבם וכספם וכל כלי חמדתם לה׳, הם פרקו נזמיהם הנה הנם הביאו האנשים על הנשים לא נזם לבד אלא כל עדים מעליהם וכל כלי חמדה, וכמו שפירשנו בפרשת ויקהל (ל״ה כ״ב) הם עשו ממונים עליו לעשותו הנה הנם פקדו בצלאל לעשות וכו׳, אמרו אלה אלהיך הנה אלה פקודי לכפרה.
עוד ירצה על זה הדרך להיות שמשה עשה המספר לישראל המובא בית ה׳, לזה באה התורה והצדיקתו ואמרה אלה פקודי וגו׳, פירוש על דרך אומרו (ויקרא כ״ג ב׳) אלה הם מועדי, מה הוא המספר שה׳ מצדיק אשר פוקד על פי משה דקדק לומר על פי משה ולא אמר אשר פקד משה, הטעם כי לא היה הזולת עמו להצטדק אלא מפיו אנו חיין שכן כתיב (ל״ו ג׳) ויקחו מלפני משה שהוא לבדו לקח הכל.
וטעמו של משה שהביא עצמו לידי חשד, אולי שלא עלה בדעתו חשד זה להשמר ממנו כי איך יחשדו אותו וה׳ מדבר עמו בכל עת אם ח״ו ימצא בו עול ימאסנו אלוה היודע נסתרות, ואין צריך לומר שלא ידבר אתו עוד אלהים, או דקדק מאמר ה׳ שאמר לו (ריש פ׳ תרומה) דבר אל בני ישראל ויקחו לי וגו׳ כמו שפירשנוה במקומה כי צוה לו להיות הוא גזבר לבדו, וישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם אף על פי שפושעים יכשלו בם.
עוד ירצה על זה הדרך אלה פקודי המשכן ומי יצדיק שכן הוא ולא יותר, לזה אמר משכן העדות פירוש המשכן הוא יעיד על הדבר על דרך אומרם ז״ל (שמו״ר פנ״ב) בפסוק ויקם משה את המשכן שלא היה אחד מישראל יכול להעמידו, וזה לשונם כמה חכמים היו שם ולא היו יכולין להקים את המשכן וכו׳ ולא היו יודעים לישב אותו כל אחד נטל מלאכתו והלך אצל משה וכו׳ ושרתה רוח הקודש על משה והקים את המשכן ע״כ, זה הוא עדותו היותו נקי כפים שאין חמס בכפיו שאין הקב״ה עושה נס לעושי עול ובפרט במקום עצמו שנעשה בו העול ח״ו.
ואם תאמר ומה עדות הוא זו יש לתלות כי לצד כי משה היה גבור חיל גבורתו עמדה לו שהעמידו מה שלא היה כח כמו כן בזולתו, לזה גמר אומר עבודת הלוים ביד איתמר וגו׳, פירוש הלא תמצא שעבודת הלוים שהיא ביד איתמר היא קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו והם המורידים אותו בנסעם ומקימין אותו בחנותם דכתיב בפרשת במדבר (א׳ נ״א) ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים הרי שהלוים היו מפרקין ומקימין אותו אם כן לא מניעת הכח היא הסיבה; וכפי זה הרווחנו כוונת אומרו עבודת הלוים וגו׳ ביד איתמר שאין ידוע מה בא ללמד ומה שייכות למאמר זה כאן ולמה לא אמר אלא איתמר ולא אלעזר הגדול, ולדרכינו יבא על נכון.
ועדיין יש לתלות לצד החכמה כי משה חכם וחריף היה וידע להקימו ולעולם לא נעשו מעשה נסים, לזה אמר ובצלאל בן אורי וגו׳ עשה את כל אשר צוה ה׳ ואמרו ז״ל שאפילו דברים שלא אמר לו משה הסכימה דעתו, ואתו אהליאב וגו׳ חרש וגו׳ ואף על פי כן לא עמדה לו חכמתו וכאומרם במדרש (שמו״ר פנ״ב) שגם אומנות האומנים לא הועילה, וכפי זה הרווחנו כוונת הכתוב בהודעת מעשה בצלאל אחר שכבר ידענו זה פעמים ושלש בפרשת ויקהל אלא בא לחזק עדות נס המשכן לומר הא למדת שאין זה אלא נס וזו הוא עדות המשכן על פקודיו, ולדרך זה אומרו אשר פוקד על פי משה לומר שעל זה באה העדות להסיר החשד ממנו.
עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (שם פנ״א) שהמשכן היה כפרה על מעשה העגל, עוד אמרו בחולין (ה׳.) כי שקולה עבודה זרה ככל התורה כולה, והוא אומרו אלה פקודי פירוש על דרך שתרגם אונקלוס (ויקרא כ״ז ל״ד) אלה המצות אלין פקודיא, המצות שתלוים במשכן משכן העדות אשר פוקד וגו׳ פירוש כל המצות שבתורה שנצטווה משה כולם ישנם במצות המשכן, ובזה יכפר המשכן על העגל ששקול כנגד כל התורה, ואולי שנתכוון לרמוז הענין בחשבון פקודי המשכן שעולה תרי״ה והם תרי״ג מצות וב׳ הלוחות, ומעתה אלה תשכחנה כי נתקן בפקודי המשכן.
ואומרו עבודת הלוים בא לשמור את הדבר לבל תאמר כיון שנתכפר עון העגל אשר הוא יסובב הסרת עבודה מהבכורות כמאמרם ז״ל (במ״ר פי״ב) אם כן תחזור העטרה ליושנה ויעבדו הבכורות עבודת המשכן, לזה אמר סמוך לדבר עבודת הלוים פירוש עבודה זו אינה אלא ללוים, כאן כלל כל שבט לוי בין הכהנים בין הלוים כי גם הכהנים יקראו לוים דכתיב (דברים כ״ז ט׳) והכהנים הלוים.
ואומרו ביד איתמר וגו׳ פירוש לא מבעיא עבודות המעולות של הכהנים ולא מבעיא עבודות הלוים המעולות של בני קהת ובני גרשון אלא אפילו עבודה הקלה של הלוים ביד איתמר שהם הקרשים והאדנים הדבר במקומו עומד, ומזה אתה למד כי לא נמחק עון העגל מחק שאין רשומו ניכר והעד הנאמן (לעיל ל״ב ל״ד) וביום פקדי וגו׳.
עוד ירמוז באומרו פקודי המשכן לשון מינוי על דרך אומרו (במדבר ד׳ ט״ז) ופקודת אלעזר שהוא לשון מינוי על הדבר, והודיע הכתוב כל מינויי המשכן מהם ממונים על המשכן עצמו להתקיים או להתבטל ח״ו, ומהם על עבודתו, ומהם על עובדיו, ומהם על מלאכתו, והתחיל במינוי קיום המשכן ואמר משכן העדות פירוש פקודת המשכן הוא העדות שהיא התורה כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ומקיימין מצותיה יתקיים המשכן וזולת זה אין משכן, והוא אומרם ז״ל (במד״ר ל״ב) בפסוק (תהלים ע״ח) אוהל שכן באדם וכי באדם שכן אהלו אלא באמצעות אדם אם יכינו לבם ללמוד תורה ולקיים מצותיה, ולאו דוקא עדות הכתובה בלוחות ובספר כתובה אלא אשר פוקד על פי משה פירוש תורה שבעל פה שנמסרה למשה לפה ולא לכותבה, ב׳ יכוין על פקודת משה שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן, מינוי ג׳ הם העובדים במשכן עבודת הלוים פירוש הם ממונים על עבודת המשכן, מינוי ד׳ הם אהרן ובניו ושלשתם רמזם הכתוב איתמר ואהרן הרי נאמרו בפירוש ואלעזר רמזו באומרו בן אהרן כי אני יודע כי איתמר בנו של אהרן הוא אלא לרמוז על אלעזר, ואולי שלא הזכירה התורה אהרן כל עיקר במינוי המשכן אלא בניו ואומרו בן אהרן הכהן יכוין אל אלעזר ולא הזכיר אהרן לצד שעדיין חסר תיקון מעשה העגל שעשה כי אחרי כן מתו ב׳ בניו והביא כפרתו ביום ח׳ למילואים אשר על כן לא הזכיר פקודתו אלא הזכיר שמו עם בנו, מינוי ה׳ הוא העושה מלאכת המשכן והוא שאמר ובצלאל וגו׳ עשה וגו׳ ואתו אהליאב וגו׳ נמצאת אומר שהממונים בפרט זה של המשכן הם ה׳, א׳ התורה היא מושלת על קיומו אם יתקיים אם לאו, ב׳ משה ממונה על מצותו באיזה אופן יעשה ויתנהג, ג׳ הלוים לעבוד לפרוק ולטעון וכו׳, ד׳ הכהנים לעבוד העבודות ולהתמנות על הלוים בעבודתם, ה׳ ובצלאל ואהליאב על המלאכה ועל אלה אמר אלה פקודי המשכן.
אלה פקודי המשכן, These are the accounts of the Tabernacle, etc. The Torah uses the word אלה to emphasize that the only true accounts are those following. Whatever man counts when he wants to determine the total of his possessions on earth are only apparent possessions; their count therefore is also only apparent, deceptive. The only true count on earth was of the components which comprised the Holy Tabernacle because it was something containing divine input תרומת השם, and because God had His residence within it. [The author implies that the very word מנה, to count, testifies to its being misleading, deceptive. Perhaps we can support this with Bileam's outcry (Numbers 23,10) מי מנה עפר יעקב, "who can count the dust of Jacob?" He referred to the deceptive nature of any "count." Ed.]
The Torah may also have used the word פקודים in preference to such words as ספור or מנוי as we have been told in Baba Metzia 42 that matters which have been "counted" do not enjoy lasting blessing. The Torah wished to emphasis that all the materials contributed for the construction of the Holy Tabernacle enjoyed lasting blessing. Normally, God objects to headcount; in this instance God did not object to a count. On the contrary, every single component contributed and accounted for increased the amount of blessings God bestowed on the Holy Tabernacle.
We may also be able to understand the word אלה as reflecting an advice given to us in Vayikra Rabbah 21,5. We are told there that the remedy for someone who has committed a string of sins is to engage in the performance of a string of מצות, good deeds. The only proper way to rehabilitate oneself from sin is through demonstrating this by deed. The string of מצות one performs serve as a demonstration to God that one has truly reformed oneself. The Torah enumerates all the components of the Tabernacle, i.e. אלה, thereby pointing at the string of good deeds performed by the Israelites who had previously been guilty of the sin of the golden calf. The reason that the Tabernacle is called משכן העדות, the Tabernacle of testimony, is that it testified to the fact that God had forgiven the sin of the golden calf. If you will examine the details of the sin of the golden calf, you will find that the Israelites performed מצות corresponding to each of the parts of that sin when they contributed to and helped erect the Tabernacle. They had expressed the wish for a god to walk ahead of them (32,1) and they now had erected a Tabernacle which would be evidence that the true God was in their midst and that His presence would precede them. They had built an altar (32,6) for the golden calf and offered total offferings on that altar; they had now erected a copper altar for the offering of total offerings; they had contributed their gold to enable the golden calf to be made; they had now contributed their gold and precious possessions to help build the Tabernacle. They had removed their nose-rings at the time in order for those to serve as raw material for the golden calf; they now not only contributed the nose-rings but all kinds of other personal jewelry as well for the building of the Holy Tabernacle. We have already explained on 35,22 that during the episode of the golden calf the Israelites appointed themselves to make the golden calf; in this instance they were content to entrust Betzalel with the construction of the Tabernacle. At that time they had said: אלה אלוהיך ישראל; now the Torah describes the completion of the Tabernacle by using the parallel term אלה פקודי המשכן.
The use of the word אלה may reflect yet another consideration. Seeing that Moses (alone) had made the count of the materials contributed for the Tabernacle, the Torah testifies that his count was indeed accurate. The Torah goes out of its way by stating that it accepted Moses' count by using the words על פי משה, "according to what Moses said;" the reason the Torah did not write אשר פקד משה, was to demonstrate that Moses needed no witnesses to confirm the accuracy of his count. We encounter something of a similar nature in Leviticus 23,2 where God employs the word אלה מועדי השם calling the dates fixed by the Sanhedrin for certain festivals to occur "My festivals." God does not doublecheck the calculations of the Sanhedrin. We live by the Torah Moses has handed down to us orally. It would have been an insult to send in "auditors" to check his calculations. The Torah has made it clear in 36,3 that Moses alone accepted all the donations.
The reason that Moses gave a detailed account of what he had received was so that he would not be suspected of dishonesty; actually, it was quite inconceivable that a man with whom God spoke constantly could be dishonest. Surely God would not speak with him if he was even slightly dishonest. Moses may have reasoned that although God had commanded him to receive all these donations alone (see our commentary on Exodus 25,2), "God's ways are straight, and the honest people can walk them although the wicked will stumble even on straight roads."
Yet another reason for the peculiarly worded sentence: אלה פקודי המשכן משכן העדות, is that the last words are a confirmation of the first words. The meter of the verse is this: "How do we know that the amounts reported by Moses as the total contributions for this project are accurate and have not been understated? Answer: The Tabernacle itself is called the "Tent of Testimony." In this connection it is worthwile to recall a statement in Shemot Rabbah 52,4 on 39,33 ויביאו את המשכן אל משה, they brought the Tabernacle to Moses. We are told there that all the scholars were unable to devise a way to erect the Tabernacle. In the end they took all its components and brought them to Moses. Moses was ovecome by the Holy Spirit and immediately put up the Tabernacle. Thus far the Midrash. Here we have proof of Moses' integrity seeing we have a principle that God does not perform miracles for dishonest people. [The author has made the same claim in Parshat Vayechi see our translation on page 433. Ed.]
We may ask: "what kind of proof is it to claim that Moses' ability to erect the Tabernacle proved his integrity? Was he not an exceptionally powerful individual, stronger than any other Israelite?" The Torah therefore added in our verse: עבודת הלוים ביד איתמר. We know that it was the task of the Levites to transport the planks for the Tabernacle under the supervision of Ittamar (Numbers 1,51); they were the ones who had to dismantle these planks and to put them up again (each one was 20 feet tall and had a circumference of over 12 feet plus its golden overlay). We note therefore that the people's and their leaders' inability to erect the Tabernacle was not due to lack of physical prowess; otherwise how could the Levites have managed such a task?" Moreover, if physical prowess was the reason Moses managed to erect the Tabernacle, why did the Torah have to mention Ittamar altogether in this context? Why did the Torah not mention also Eleazar, Ittamar's brother? When you adopt my explanation that Moses' ability to do what no one else had been able to do was proof of his integrity, the words עבודת הלוים ביד איתמר make sense as it disabuses us of the premise that only a Moses was strong enough physically to erect the Tabernacle.
What we have said so far still does not exclude the possibility that Moses' ability to erect the Tabernacle was not due to supernatural help but that his intellectual powers were equal to the challenge to put together and erect the Tabernacle. The Torah therefore adds in the next verse that Betzalel son of Uri made everything God had commanded Moses to do. Our sages deduce from this verse that Betzalel even carried out details which Moses had not told him about and that Moses subsequently expressed his approval. The Torah goes on to say that Betzalel's assistant Oholiov also contributed to his knowledge; our sages in the above quoted Midrash Shemot Rabbah 52 stated that even all the combined wisdom of these two architects of the projects did not suffice to enable them to erect the Tabernacle. There really had been no need to tell us once more of Betzalel's contribution to the project. If the Torah nonetheless mentioned it again it may have been to exclude the assumption by the reader that in the end the Tabernacle was erected without supernatural assistance, i.e. to remind us that Moses had a divine assist. Once the erection of the Tabernacle by Moses is accepted as demonstrating divine assistance, his accounting may certainly be considered as approved by God.
Shemot Rabbah 51 explained that the erection of the Tabernacle represented the atonement for the sin of the golden calf. We have also been told in Chulin 5 that being guilty of the sin of idolatry is tantamount to one's having violated all the commandments of the Torah. The words אלה פקודי should be translated the same way as does Onkelos who renders the words in Leviticus 27,34: "These are the commandments" as: אלין פקדיא. If we were to apply this translation to our verse, we would have to understand the words אלה פקודי in the sense of: "these are the instructions, read commandments, i.e. the Tabernacle represented all of God's commandments and thereby compensated for the sin of the golden calf. [In modern Hebrew the word פקודה means "a military order" as most of you are aware. Ed.] We may find an allusion to this when we look at the numerical value of the letters in the words פקודי המשכן which total 615, i.e. the 613 commandments plus 2 for the two Tablets they were recorded on. The meaning of the words then is: אלה, "these" will help God forget the 613 commandments which Israel violated when it served the golden calf.
The reason the Torah adds: עבודת הלוים, "the service by the Levites" is, that we are to remember what happened for all times. We are not to think that seeing that God had forgiven the sin of the golden calf, the privilege of performing the service in the Tabernacle would revert to the firstborn from whom it had been taken away because of their involvement in that sin. In our verse the entire tribe of the Levites is included in the description "priests," seeing that the priests too are referred to as Levites on occasion such as in Deut.27,9.
The Torah continues: ביד איתמר, to make it clear that the exclusion of the firstborn from their erstwhile position as priests affected not only their right to offer sacrifices or to carry the Holy Ark, etc., but even the right to perform the tasks over which Ittamar presided. These comprised duties involving materials of a relatively minor degree of sanctity such as the beams of the Tabernacle and all that belonged to them (Numbers 4,29-33). All of this was a reminder that the sin of the golden calf had not been erased in such a way that no trace of it could be detected. The best proof of this is what God said in Exodus 32,34 that whenever He has occasion to punish the Jewish people He will add an extra measure of punishment as part of what they have not yet received.
The words פקודי המשכן also allude to the expression "appointment" such as in Numbers 4,16 where Torah describes Eleazar as being "in charge of" i.e. "appointed" over the oil for lighting, incense, etc. The Torah in our verse hints that all the appointees for the Tabernacle were "in charge" of the respective parts of the Tabernacle or its appurtenances assigned to them. They had to ensure that the Tabernacle continued to exist and take the necessary precautions to prevent any part of it from deteriorating or disintegrating. Inasmuch as the Tabernacle represented the Torah, the task of the first of its appointees was to maintain משכן העדות, the Torah proper. As long as the Israelites would study the Torah and live by its precepts the continued existence of the Tabernacle was assured. Failing that, there would be no Tabernacle. This is what the sages in Bamidbar Rabbah meant when they commented on Psalms 78,60: "He forsook the Tabernacle of Shiloh, the Tent He had set up amongst men." The Midrash observes that we must understand the wording as: "God had set up a Tent by means of man." If people prepare themselves spiritually to study Torah and to observe it, not only the commandments engraved on the Tablets and the written Torah, but אשר פקד על פי משה, the oral Torah Moses taught the people, then we are assured of God setting His Tent amongst men. This is the second group of "appointees" then that we are told about in our verse. The third group of "appointees," were the people performing the service involving the Tabernacle, i.e. the Levites; the fourth group of appointees were Aaron and his sons. The Torah mentions "Aaron's son" rather than Aaron himself and even the word בן אהרון may refer to Eleazar (seeing everybody knew that Ittamar was Aaron's son). This was because Aaron's share in the sin of the golden calf affair had not yet been completely atoned for. This occurred only after the seven days of the inaugural offerings and the death of his two older sons on the eighth day when Aaron offered sin-offerings. The Torah therefore mentions the fact that he too was an appointee only obliquely, by mentioning who was the father of his son. The fifth appointee was Betzalel who had performed the work for the Tabernacle and Oholiov his assistant. You therefore find that there were a total of five appointees to ensure the permanence of the Tabernacle. 1) The Torah itself; 2) Moses who was entrusted with teaching; 3) The Levites who had to erect and dismantle the Tabernacle every time the Israelites journeyed; 4) the priests who had to perform the sacrificial service and who were counted with the Levites of the houses of Kehot and Gershom whose duties were also considered עבודה; 5) Betzalel and Oholiov who were in charge of construction. This then is the meanig of אלה פקודי המשכן, "these are the appointees of the Tabernacle."
(כא-כה) פרשת פקודי
אלה פקודי המשכן – זהב כך וכך, וכן השאר. אבל לפי שאמר כי משה ע״ה הוא המוציא והמביא1 לכל, מחבר לו על פי דרכו פקודת יתר הראשים, איתמר על עבודת הלויים, ובצלאל ואהליאב עושי כל מלאכת חורש וכו׳ (שמות ל״ה:ל״ה). אחר זה מונה והולך הנדבות.
1. השוו ללשון הפסוק בדברי הימים א י״א:ב׳.
פקודי – חשבון הכסף והזהב והנחושת:
עבדת הלוים – פקודי המשכן וכליו היא עבודה מסורה ללויים, כי משה מסר להם את הכל במספר ובמשקל:
ביד איתמר – החשבון הזה נעשה ע״י איתמר, שהוא קבל הכל בחשבון ומנין ומשקל מיד האומנין הראשיים, שהם בצלאל ואהליאב, כי הם היו כותבים בכל יום מה שהביאו העם על צד הנדבה:
פקודי המשכן – יש הבדל לרבי שלמה פאפענהיים בין ספירה לפקידה, ספירת פרטיים אחדיים זה לזה נקראה ספירה (צאהלען), וספירת פרטיים כלליים זה לזה לעשותו כלל אחד תקרא פקידה (צוזאממען רעכנען), שאם יש עשרה פרטים אחדיים ומונה מן אחד עד עשרה יקרא ספירה, וכשיש כאן פרט אחד המחזיק שני אחדיים ופרט אחד המחזיק שלש ופרט אחד המחזיק חמש אחדיים, ומחשב אותן יחד לעשות מהן סך הכולל עשרה זה יקרא פקד (אדירען), והוא לשון מושאל מן פקד המורה על הזכירה כמו פקד את שרה, כי צריך לזכור בזכרונו כמות כל סכום וסכום ולצרפם במחשבתו להוציא מהם הסך הכולל, ולכן לא נמצא רוב שמושי פקד מלשון מנין רק בספירת בני האדם, והטעם שאין דרך למנות בני אדם כמו שאר דברים אחד לאחד רק סופרים אותם על ידי צירוף סכומות הבתים והמשפחות, שידע תחלה סכום נפש כל בית בפ״ע ומצרף אח״כ סכומות הבתים זו לזו ועושה לו סך הכל כך וכך, וכן מ״ש (שמואל א ט״ו) ויפקדם בטלאים היה בד״ז, שכנגד כל סכום הנפשות שבאיזה בית או משפחה הפריש כנגדו סך טלאים, שאם הי׳ בבית ה׳ נפשות הפריש ה׳ טלאים וכן כולם והיה אח״כ מונה מספר שהפריש יחד ועלה לו סך הכל של כל הנפשות, וכן מ״ש מספר מפקד העם (שמואל ב כ״ד) דהיינו סך הכולל של מפקד העם שהיה מונה בדרך פקידה, דהיינו ע״י צירוף סכומות הנפשות שבבתים ובמשפחות (זוממא זוממארום), וכן כאן פקודי המשכן היינו צירוף הסכומות המחולפות אשר לזהב לזהב, לכסף לכסף, לנחושת לנחשת, שלא התנדבו בשוה זה כך וזה כך, שאע״פ שבכסף היה יד כולם בשוה מחצית השקל לכל אחד, זהו חוץ ממה שנדבו עוד יותר בנדבת המשכן שעשאו ממנו כלי שרת ושלא הוזכר כאן, כמ״ש רש״י בתרומה.
משכן העדות – מל׳ ארון העדות, ענין תורה, והמשכן כלו נקרא על שם לוחות העדות וארון העדות, כי הם עיקר הקדושה, הלא תראה למעלה (כ״ה) ויקחו לי תרומה, ועשו לי מקדש, ומיד ועשו ארון.
פקודי
אלה פקודי – פירושן של תיבות אלה סתום. בדרך כלל מפרשים ״פקודי״ כדין וחשבון על התרומות והשימוש שנעשה בהן. אולם פירוש זה מעלה קושיים שלא ניתן ליישבם בנקל, שכן פרטי החשבון והן המידע בנוגע לשימוש, אינם באים בשלימות. הכתוב מזכיר רק את הסכום הכולל של הזהב ושל הנחושת; ולגבי הכסף, נזכר רק הסכום הכולל של חצאי השקלים שנאספו כשנשאו את ראש בני ישראל לפקודיהם (להלן פסוק כה), אך לא הסכום הכולל של הכסף שנתרם (לעיל לה, כד). כמות יתר החומרים אינה נזכרת כלל, ובאשר לזהב, נזכרה רק הכמות שנתרמה, אך לא סופר על השימוש שנעשה בו.
יתירה מכך, באף מקום אחר בכתובים לא מופיע ״פקד״ במובן של כמות כוללת של חומר. במקומות אחרים הוא בא במובן של ספירת אנשים, ולעולם אין משמעותו מתרחקת ממושג היסוד של ״פקד״: לחשוב. ״פקודי העדה״ הם כל אלה העולים על הדעת במושג של ״עדה״, אלה שרעיון ה״עדה״ כולל אותם – הווי אומר, כל השייכים לעדה, ושהעדה מורכבת מהם כחברי העדה.
לפי זה, ״פקודי המשכן״ הם כל הדברים העולים על הדעת בהקשר לרעיון ה״משכן״, כל הדברים השייכים למשכן ומהווים אותו בעיקרו. אלה הם כל הדברים שנעשו עבור המשכן. הכתוב כולל את כולם תחת כינוי אחד – ״פקודי המשכן״ – ובכך מאשר שכולם חלק בלתי נפרד מהמשכן; אף אחד מהם אינו בעל חשיבות טפלה כלפי תכליתו הכללית של המשכן כ״משכן העדת״.
זהו גם המובן בו הספורנו פירש את ״פקודי המשכן״. הוא ממשיך ואומר שהוזכר כאן הסכום הכולל של המתכות היקרות ששימשו במשכן זה, כדי להראות כמה קטן הסכום ביחס לאוצרות ששימשו בבניית בתי המקדש שלאחר מכן; ואף על פי כן לא היה אחד מבתי מקדש אלה שהגיע לחשיבותו של מקדש־אוהל ראשון פשוט זה. בו לבדו נראתה השכינה לעיני כל בענני הכבוד, והוא היחיד שלא נפל אף פעם ביד אויב. בבית המקדש השני [על אף כל פארו והדרו] היה חסר אפילו ה״שוכן״ העיקרי הנראה־לעין של המקדש, ארון העדות, והאורים ותומים. כה פעוט היה ערך הפאר וההדר לגבי מהות המקדש. על כך יש להוסיף, שהמשכן היה המקדש היחיד שנוסד כולו על ידי מסירותה של האומה, ומתוך תרומות הנדבה שלה.
ואכן, פירוש זה של ״פקודי״ יצריך לתתן הסבר לתיבת ״אלה״; שכן תיבה זו בתחילת פרק מוסבת בדרך כלל על הדברים הבאים אחריה, ולא על הקודמים. אך קושי זה יוכל להתיישב, אם נשים לב שהפסוקים הבאים הם בעצם המשך לתוכן הפרקים הקודמים. כמו כן גם בהמשך הפרשה (לט, לג והלאה), המדובר אינו רק בחפצים שנעשו עבור המקדש, אלא בעיקרו זהו המשך לפרקים הקודמים. נמצא שתיבת ״אלה״ עומדת באמצע תיאור בניין המקדש, וניתן להחשיב את הדברים שעליהם היא מוסבת כאילו נכתבו בפסוקים שלאחריה.
על פי זה יהיה פירוש פסוקנו כך: ״אלה הדברים השייכים למשכן, משכן העדות, אשר יועדו לו על פי ציוויו של משה. הטיפול בדברים האלה נעשה לעבודת הלויים״ וגו׳.
עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן פירושו: כל תכולת המקדש הופקדה בידי הלויים, תחת השגחתו הכוללת של איתמר. הם נעשו לגזברים. פרטי הקיום המעשי של תפקיד כללי זה של הלויים, ניתנו מאוחר יותר (במדבר ג, ה והלאה).
פירוש זה לפסוקנו יסביר גם משמעותם של פסוקים כב–כג. עם הזכרת הרושם הכולל מהמלאכה שהושלמה, נוקב הכתוב בשם שני האומנים הראשיים, אשר ניתן לומר עליהם שכל זה הוא מלאכתם.
אלה פקודי המשכן – כבר בארתי (שמואל ב כד) שיש הבדל בין מספר ובין מפקד, שמספר הוא המספר הפרטי ומפקד הוא סכום הכולל, והנה בעת מסר את הנדבות אל יד עושי המלאכה בודאי ספרו את הפרטים, למשל לאומן פלוני ניתן כך וכך זהב כך וכך תכלת וכדומה, וכ״א רשם לו את הכלים אשר עשה ממנו, וכ״ז נעשה בהשגחת בצלאל ואהליאב שהיו משגיחים עליהם, ועתה צוה משה שיעשו מן המספרים הפרטים סכום הכולל, שזה קורא פקודי המשכן, והפירוש הוא כמ״ש מהרי״א, שמודיע: א) מי הוא המצוה לעשות חשבון. אמר אשר פקד ע״פ משה, שהגם שכתוב ולא יחשבו את האנשים העושים במלאכה, בא ע״ז צווי ממשה לעשות חשבון, ב) מי שעסק בחשבון זה, אמר עבודת הלוים ביד איתמר, מינה לזה את איתמר שהוא היה ממונה אח״כ על הלוים נושאי המשכן ויחד לכ״א את משמרת משאם, והוא היה בקי בחשבון ונצטוה שהוא עם הלוים שתחתיו יחשבו חשבונות אלה ולהם נמסרה העבודה הזאת:
אלה פקודי: היינו מה שכתוב להלן ״כל הזהב וגו׳ ״ היה ״פקודי וגו׳ ״1.
משכן העדות: הוא מיותר2, ומכ״ש כאן שאינו מדבר בתכלית המשכן3 אלא במנין הוצאות4 מלאכת המשכן. ומזה יצא דרש במדרש רבה (נא,ב) שבא משה ושאל מהקב״ה מה נעשה בנותר, והשיב ׳כל מה שאתה יכול הטל על משכן העדות׳5. והמדרש הוא פלא לפי הנראה שכוונת ״משכן העדות״6 הוא הארון שעמד בקדש הקדשים, והרי כבר היה עשוי כל צרכו, ואי אפשר להוסיף על עוביו עוד זהב.
אלא נראה פירוש ״משכן העדות״ הוא ארון עץ שעשה משה מתחילה7, ואח״כ עמד באהל משה8, ובו היו מונחות פרשיות של תורה9, עד שנגמרה10, והובא בסוף לקדש הקדשים11, כדאיתא בב״ב סוף פ״א (יד,א)12.
והנה מתחילה צוה הקב״ה לעשות ארון עץ דוקא13, וביארנו במקומו בספר דברים (י,א) שבא הכוונה ללמדנו על עמלה של תלמוד שניתן בכח לוחות שניות14, שזה דרכה של תורה לבא מתחילה בעוני. אמנם אחר היגיעה ועמלה של תורה הרי יש שני דרכים, (א), מי שאינו מוסיף לקח בחידוש ופלפול ומגיע לתכלית יגיעתו במהרה, ומה שנדרש להוראה מדמי מילתא למילתא, וזה הכח בא מכח הארון שבקדש הקדשים15, שבמעט זמן ניתנו שם הלוחות השניות עצמן ובא לתכלית גדולתו. אבל הדרך ה(ב) הוא, מי שמוסיף לקח ופלפול ואינו מגיע לתכלית הוראה מהר עד שיגע עוד הרבה, אמנם כשבא לתכליתו הרי הוא מוסיף כבוד וגדולה. וזה הכח בא על ידי פרשיות שכתב משה והיו מונחות אצלו16. ומשום הכי היו עוד בארון עץ17, עד שלבסוף אמר הקב״ה להטיל עליהם זהב18 כל שאפשר19 ללמד שאין קץ וגבול לכבודו.
ולפי זה הדרוש יהיה משמעות המקרא שאנו עומדים בו: ״אלה פקודי20 המשכן״ – הידוע עד כה, ועוד הראה חשבון כמה העלה21 על ״משכן העדות״ שהוא הארון של אהל משה, אשר הוא במעלה רמה וגבוהה, שקדושתו וגדולתו אינה צריכה לגבול המקום של קדש הקדשים דוקא, ולא גבול של צמצום זהב שהוא22 משל לכבוד. {ולפי הפשט מפרש הפסוק דלהכי קיבל משה על עצמו זה הטורח להיות גבאי על זה23, בשביל שהוא ״משכן העדות״, דמשכן זה לא היתה תכליתו לצורך עבודה כמו בית המקדש, אלא בשביל תורה שהיה בה כל חיי רוחו של משה.}
עבודת הלוים24: באשר הרבה נשאר מנדבות שעברו, וגם אח״כ אחר מלאכת המשכן נפלו נדבות מישראל לבדק הבית ולכליו, והכל נמסר ליד הלוים ביד איתמר, כמו שהיה בימי עזרא (ח, כד-ל) ״ואבדילה משרי הכהנים וגו׳, ואמרה אלהם אתם קודש לה׳ והכלים קודש וגו׳ ״25, והיה חובה על הלוים לקבל בחשבון ובמשקל ולמסור לאותם שבא מכוחם ג״כ במשקל, וככתוב שם ״ואשקלה על ידם וגו׳ להביא לירושלים וגו׳, וביום הרביעי נשקל הכסף והזהב והכלים וגו׳ ״26. וזה פירוש ״עבודת הלוים ביד איתמר וגו׳ ״.
1. לפי רש״י ״פקודי״ מלשון – ״אשר פקד על פי משה״. ולפי הרמב״ן הכוונה ב״פקודי״ – מה שנעשה עם חומרי הגלם (הזהב הכסף והנחשת). אך לרבינו נראה ש״פקודי״ משמעותו כתרגומו – הספירה והמנין, כלומר, סכום הזהב, הכסף והנחשת.
2. עיין רש״י.
3. שאז ניתן היה לומר שתכלית המשכן היא ״העדות״ – הארון והלוחות שבתוכו, שמשם היתה השראת השכינה – ״ונועדתי... ודברתי״....
4. כפי שביארנו בהערה 19, עיי״ש.
5. זה לשונו: נכנס משה אצל בצלאל, אמר לו (בצלאל) ראה שהותיר מן המשכן. אמר לפני הקב״ה, רבון העולם, עשינו את כל מלאכת המשכן והותרנו, מה נעשה בנותר. אמר לו, לך ועשה בהם משכן לעדות. הלך משה ועשה בהם משכן לעדות. כיון שבא משה ליתן חשבון, אמר להם, כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי ״אלה פקודי המשכן משכן העדות״.
6. כאילו נאמר ׳משכן לעדות׳, – מקום להשכין בו את העדות, והמקום הזה הוא הארון.
7. משה ולא בצלאל, ככתוב בספר דברים (י,א) ״פסל לך... ועשית לך ארון עץ... ואעש ארון עצי שיטים״, ושם אין זכר ל״וצפית אותו זהב״.
8. כוונתו למ״ש לעיל (לג,ז) ״ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, וקרא לו אהל מועד״.
9. כוונתו ל׳מגילה מגילה ניתנה׳ (גיטין ס,א), שהיה להם דין קדושת תורה (׳מפיו של הקב״ה לאזנו של משה׳).
10. רש״י בגיטין שם: ולסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות, חיברן בגידים ותפרם.
11. נגד דעת הרמב״ן שם בדברים (י,א), וצ״ע.
12. צ״ע, כי מפשטות הגמרא שם נראה ש׳ארון שעשה משה׳ הוא ארון העדות שבמשכן ולא הארון הזמני של עץ.
13. ללא זהב.
14. עיין לעיל פרק ל״ד פסוקים א׳ ו-כ״ז.
15. הארון שעשה בצלאל.
16. בארון שעשה משה, כפי שהזכיר רבינו לעיל.
17. וזהו ״ועשית לך ארון עץ״ כלומר, ארון המבטא את כוחו הייחודי של משה רבינו בפלפולא של תורה.
18. כלומר, ארון העץ הזה קיבל ציפוי מסיבי של זהב, ואין זה ארון העדות שבמשכן שנקבעה לו כמות הזהב המדוייקת בציווי ה׳.
19. ובלשון המדרש רבה שהובא ׳לך ועשה בהם משכן לעדות׳, או בלשון שהביא רבינו ׳כל מה שאתה יכול הטל על משכן העדות׳.
20. סכום ומנין החומרים.
21. מהי כמות הזהב שנצרכה ל״משכן העדות״.
22. שהזהב הוא משל לכבוד.
23. ״אשר פוקד על פי משה״.
24. מה הקשר בין סכום החומרים שיוזכרו להלן שהם ״פקודי המשכן״ ל״עבודת הלוים״.
25. ״ואבדילה משרי הכהנים... ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלוהינו... ואשקלה על ידם... ואמרה אליהם, אתם קדש לה׳ והכלים קדש... שיקדו ושימרו אל תשקלו... וקיבלו... להביא לירושלים לבית אלוהינו״.
26. ״ואשקלה על ידם... להביא לירושלים... ונבוא ירושלים ונשב שם ימים שלשה, וביום הרביעי נשקל הכסף והזהב והכלים... על ידי... הלויים במספר במשקל לכל, ויכתב כל המשקל בעת ההיא״.
(הקדמה)
פרשת פקודי
פרשת פקודי
(כא) פקודי המשכן – כלי המשכן האמורים למעלה הפקודים בשמות לבני לוי, ככתוב ובשמות תפקדו את כל כלי משמרת משאם (פרשת נשא).
ואלה פקודי כו׳ עבדת הלוים ביד איתמר כו׳ – פירוש מנין כל הקדשים שנמסרו להלוים אבל לא מה שנמסרו לכהנים ולכן לא זכר מה שעשו בהזהב שהביאו רק הכסף והנחושת (יעוי׳ ראב״ע בשם הגאון) לפי שהזהב עוד לא ספרו למה שעשו הוא בבגדי הקודש לאהרן בציץ ואפוד וחושן שאחרי זה אמר שרקעו פחי זהב וקצצו פתילים ושרשרת זהב וטבעות זהב ומשבצות זהב והבגדי הקדש לא נמסרו להלוים רק לאהרן ולבניו. ופשוט.
משכן העדות – הנה ביארתי לעיל דארון מוכרח להיות בו העדות והמשכן אימת הוא נחשב לאוהל מועד לאסור הבמות רק כשיש בו ארון כדתניא תוספתא סוף זבחים איזהו במה גדולה אהמ״ע נותן כדרכו אין הארון נתון שם וזה שאמר שדין משכן יש לו רק כשהוא משכן העדות שהעדות נתון בו ויעוין ראב״ע.
משכן העדות – עדות לישראל שמחל הקב״ה על מעשה העגל עבודת הלוים כו׳ שאף שמחל לישראל מכל מקום להבכורים לא החזיר כהונתם וכמו דאמרו כהן שזבח לעו״ג אין קרבנו ריח נחוח אפילו אם שב הרי הן כבע״מ דאינו מועיל תשובה ודו״ק.
אלה פקודי וגו׳ – מכאן דאע״פ שגבאי הצדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם אפ״ה טוב שיתנו חשבון כמו שמצינו במשה רבינו שנתן חשבון מנדבות המשכן כמו שנאמר אלה פקודי המשכן וגו׳1 (ב״ח יו״ד סי׳ רנ״ז).
1. יתכן דסמיך בזה על המבואר במ״ר ותנחומא פרשה זו, איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן, ואע״פ שהיה גזבר לעצמו היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה, אשר פקד משה אין כתיב כאן, אלא ע״פ משה, ע״י משה ביד איתמר וגו׳ שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והיתם נקיים מה׳ ומישראל.
הכל
(כב) וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶת־מֹשֶֽׁה׃
And Betzalel the son of Uri the son of Chur, from the tribe of Yehuda, made all that Hashem commanded Moshe.
[לג] 1ובצלאל בן אורי בן חור, נאה להזכירו על מלאכת המשכן. (לקח טוב)
[לד] 2ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שבח לו שבח לאביו שבח למשפחתו שבח לשבטו שכך יצא ממנו. (תנ״י ויקהל ג)
[לה] 3עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה, ר׳ תנחומא בשם רב הונא, ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה (ה׳ את משה), אותו (משה), אין כתיב כאן, אלא אשר צוה ה׳ את משה אפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני. (ירושלמי פאה פ״א ה״א)
[לו] 4עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה, תניא כל שאמר משה עשה בצלאל, חוץ מן המנורה שנתקשה בה עד שהראה לו משה ואמר וזה מעשה המנורה (במדבר ח׳:ד׳), ולא עוד אלא אף משה נתקשה בה עד שהראה לו הקב״ה, דכתיב (שמות כ״ה:מ׳) וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. (מדרש הגדול)
[לז] 5אשר צוה ה׳ את משה, ואתו אהליאב, מתני׳, ר״ע אומר בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה וכו׳. גמ׳ ולמה שמונה עשרה וכו׳ רבי שמואל בר נחמני בשם ר׳ יוחנן כנגד י״ח צוויין שכתוב בפרשת משכן שני (כלומר בפ׳ פקודי וכו׳ ויש בפרשה זו י״ח פעמים צוה ה׳ עד סוף הספר) אמר ר׳ חייא בר (ווא) [אדא] ובלבד מן ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן עד סופיה דסיפרא (דלא מחשבינן הציווי שנאמר שם בפסוק ובצלאל בן אורי וגו׳ כי אם מכאשר צוה ה׳ וגו׳ הכתובים אחר הקרא דואתו ואילך עד סוף הפרשה. פני משה). (ירושלמי ברכות פ״ד ה״ג)
1. ראה תו״ש תשא פל״א אות ח.: מדכרין ומשחקין בצלאל בן אורי בן חור וכו׳. ובמדרש שמואל פ״א נדרש על הפסוק שלפנינו. ובזהר ח״ב רכג.: ובצלאל בן אורי בן חור, האי קרא אוליפנא דרוח קדשא אכריז עליה לעיניהון דישראל ואמר ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה. ובמושב זקנים: ובצלאל בן אורי, ג׳ פעמים נתייחס בתורה, כנגד ג׳ מעלות שהיו בו חכמה ותבונה ודעת. וכ״ה בבעה״ט כאן.
2. ראה תו״ש תשא פל״א אות ח. טז, וצרף לכאן. ולהלן אות לט. ובחמדת ימים התימני: בצלאל שחוסה בצילו של אל, בן אורי שהאיר לו הקב״ה בחכמה ובשפע אור שכינה, בן חור בן מלכים משבט יהודה זרע המלוכה, בן אורי בן חור. בנה של מרים. ראה לעיל פל״א אות ז׳. ופל״ה אות קט. – למטה יהודה. בתרגום ירושלמי כתי״ר: לשבטא דבנוי דיהודה. וכן להלן פסוק כג: למטה דן, לשבטא דבנוי דדן.
3. ב״ר א יד. וראה רש״י כאן שהביא הדרש ופי׳ הכוונה לענין קדימת המשכן לכלים. וראה מענין זה בתו״ש לעיל פכ״ה אות צג ופל״א אות ה וש״נ. ורמב״ן כאן ולעיל לו ח, וגו״א ולבוש האורה כאן. ובחזקוני הביא הדרש ופי׳ כגון צפוי ראשי העמודים. וראה להלן פל״ט אות ג בבאור.
4. ראה מענין זה בתו״ש תרומה פכ״ה אות קצח ואות ריט בבאור. וברב״ח: באור עשה, צוה לעשות לחכמים העושים המלאכה, כי הוא לא עשה כי אם הארון בלבד ולכך נתיחד שם שכתוב ויעש בצלאל את הארון (לעיל לז א ותו״ש שם אות ב).
5. בירושלמי תענית פ״ב ה״ב, ובויקרא רבה פ״א ח: א״ר שמואל בר נחמן בשם ר׳ נתן י״ח צוויים כתוב בפרשת משכן כנגד י״ח חוליות שבשדרה וכנגדן קבעו חכמים י״ח ברכות שבתפלה וכו׳, עי״ש ובתנחומא וירא א. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ב עמ׳ 135 בשם ילמדנו. ובקה״ע תענית שם פי׳ לפי שתפלות כנגד תמידים תקנום. וראה תו״ש תשא פל״א אות כ. ולהלן פל״ט אות ד.
Betzalel, son of Uri, son of Chur, of the tribe of Yehudah, made all that Hashem commanded Moshe.
לדעת ״נתינה לגר״, ת״א ״וּבְצַלְאֵל... עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳״ – ״עֲבַד יָת כָּל דְּפַקֵּיד ה׳״ רמז לדרשת חז״ל שברש״י.1 אבל ב״לוית חן״ העיר בצדק ״לא הבינותי מה ענינו לדברי המתרגם בזה ובמה רמז לנו התרגום דאיכא למידרש בלשון הכתוב״.
1. רש״י: ״ובצלאל בן אורי וגו׳ עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה – אשר צוה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה׳ את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא. אמר לו משה בצל אל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים״.
ובצלאלא בן אור בר חור לשבטאא דבנוי דיהודהב עבד ית כל די פקד י״י ית משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשבטא״) גם נוסח חילופי: ״מן שב׳ ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבנוי דיהודה״) גם נוסח חילופי: ״דיהו׳ ״.
And Bezalel bar Uri bar Hur, of the tribe of Jehudah, made all that the Lord had commanded Mosheh;
אַלַּדִ׳י צַנַעַהֻ בִּצַלאִילֻ בִּן אֻורִי בִּן חֻור מִן סִבּטִ יַהֻדַא עַלַי׳ גַמִיעִ מַא אַמַרַ אַללָּהֻ בִּהִ מֻושִׁהַ
ובצלאל בן אורי עשהא – ׳את כל אשר צוה אותו משה׳ אין כתוב כאן, אלא: את כל אשר צוה י״י את משה. אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני.ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, ס״פ 118. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״את כל אשר צוה י״י את משה״
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף: ״כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים, ואח״כ משכן. אמר לו בצלאל: מנהג העולם לעשות תחילה בית ואח״כ משים כלים בתוכו. אמר לו כך שמעתי מפי הקב״ה, אמר לו משה: בצל אל היית, כי בודאי כך צוה לי הקב״ה. וכך עשה המשכן תחילה ואח״כ עשה כלים.״
ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה AND Bezalel THE SON OF URI etc. MADE ALL THAT HASHEM COMMANDED MOSHE – It is not stated here: אשר צֻוָּה (Bezalel made all that he had been commanded), but "[Bezalel made] all that Hashem commanded Moshe" – even regarding such things which his teacher (Moshe) did not tell him, his own opinion was in agreement with what had been told to Moshe on Sinai (Jerusalem Talmud Peah 1:1; Bereshit Rabbah 1:14). [For Moshe bade Bezalel to make the vessels first and the Tabernacle afterwards but Bezalel said to him: "Surely, it is the way of the world (the usual way) first to build a house and then to place the household utensils in it!" He (Moshe) replied to him: "So, indeed, did I hear from the mouth of the Holy One, blessed be He". Moshe further said to him: (בצלאל), you must have been sitting in the shadow of God (בצל אל), for certainly did thus God command me!" And consequently Bezalel made the Tabernacle first and afterwards he made the vessels (cf. Berakhot 55a).
(22-23) AND BEZALEL. Scripture notes that Bezalel and Oholiab, who were first in rank,1 executed all of their tasks properly.
1. They were the chief workers. "Everything was done through (Bezalel's) direction, for he acted as instructor to all the wise men, and they did their work in his presence and showed him all that they had done" (Nahmanides).
'ובצלאל בן אורי בן חור וגו, "and Betzalel, son of Uri, son of Chur, etc.;" he also constructed items that his teacher Moses had not specifically instructed him to construct, as he was on the same spiritual wavelength as his teacher. [Our author had already made this point on Exodus 36,38. Ed.]
(כב-כג) ובצלאל בן אורי כו׳ ואתו אהליאב כו׳. הם היו עדים למשה מכל דבריו.א מה״ר משה.
א. ס״א: ״אכל דבריו״, ס״א: ״לכל דבריו״.
ובצלאל בן אורי וגו׳ ואתו אהליאב וגו׳ – הכניס הכתוב ד״ז לכאן לומר שהם היו לו עדים נאמנים לכל חשבונותיו, כי את כל אשר צוה ה׳ בא לידם למלאכה, מהר״ר משה.
ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה י״י – הענין כי על פיו נעשה הכל, כי הוא המורה לכל החכמים,א ולפניו היו עושין כולם ומראים אליו כל מלאכתם, כמו שאמר: ולהורות נתן בלבו (שמות ל״ה:ל״ד), אבלב כל חכמי לב עשו במלאכה, כמו שאמר: ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן (שמות ל״ו:ח׳). ועל דעת רבותינו (ירושלמי פאה א׳:א׳) יהיה זה לשבח אותו ולומר שאפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. ולא בא הכתוב לומר שהוא עשה הכל, אלא שקיים בכל הנעשה על ידו כל אשר צוה י״י את משה, ולפיכך לא אמר בכל הנעשה עד הנה: כאשר דבר י״י אל משה, כי היה במשמע כאשר אמר לו משה בדבר השם, והוא שינה הסדר בהם ממה שאמר לו משה, ולפיכך כלל זה בכאן לומר שעשה הכל כאשר אמר השם, כמו שכתבתי למעלה (רמב״ן ל״ו:ח׳).
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לחכמים״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״גם״.
AND BEZALEL THE SON OF URI, THE SON OF HUR, OF THE TRIBE OF JUDAH, MADE ALL THAT THE ETERNAL COMMANDED MOSES. The meaning of this is that everything was done through his direction, for he acted as instructor to all the wise men, and they all did heir work in his presence and showed him all that they had done, just as it is said, And He hath put in his heart that he may teach (Shemot 35:34). But all the wise-hearted men also did the work, as it is said, and every wise-hearted man among them that wrought the work made the Tabernacle.1 In the opinion of our Rabbis,2 this verse is intended to praise Bezalel, and to say that even these things that his master Moses did not tell him, he understood through his own mind in exactly the same way that they had been told to Moses on Sinai.3 Thus the intention of Scripture is not to state that Bezalel did all the work, but that in all which was done through him, he fulfilled all that the Eternal commanded Moses. It is for this reason that Scripture does not state in connection with anything that was done until now: "as G-d spoke to Moses," for this would have implied: "as Moses said by the word of G-d," and he [i.e., Bezalel] changed their order from that which Moses had told him. Therefore Scripture stated everything in general terms, and said that Bezalel did everything as G-d had said, as I have written above.4
1. Ibid., 36:8.
2. Yerushalmi Peah I, 1; and quoted here by Rashi.
3. See in Seder Vayakheil Note 72. Moses agreed that originally G-d had told him to do it as Bezalel said it should be done.
4. Above, 36:8 (towards the end).
ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה – באור עשה צוה לעשות לחכמים העושים המלאכה כי הוא לא עשה כי אם הארון בלבד ולכך נתיחד שם שכתוב (שמות ל״ז:א׳) ויעש בצלאל את הארון. ודרשו רז״ל אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני.
ובמדרש בצלאל ואהליאב היו האומנים הבקיאים שבכלם בצלאל משבט יהודה שנקרא גור אריה ואהליאב משבט דן שנקרא דן גור אריה, והמקדש היה דומה לאריה שכן מצינו ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו ודומה לאריה כדכתיב (ישעיהו כ״ט:א׳) הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד, ובאריה נענשו שנאמר (ירמיהו ד׳:ז׳) עלה אריה מסבכו. ובאריה עתידין להתמשל בזמן הישועה שנאמר (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב בגוים כאריה בבהמות יער.
ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה "and Betzalel son of Uri, son of Chur, of the tribe of Yehudah had made, etc.;" the meaning of the word עשה, "had made": in this instance is that he had issued instructions for the items mentioned to be made by the appropriate people. The only item Betzalel constructed personally was the Holy Ark (37,1). This is why God's Holy Name was used exclusively with Betzalel. Our sages (Jerusalem Talmud Peyah 1,1) say that Betzalel understood perfectly what was to be made and how, without God having had to spell this out to him, as he had divined exactly what God had told Moses while the latter was on the mountain.
A comment by another Midrash claims that both Betzalel and Oholiov were craftsmen familiar with all aspects of the work that needed to be performed. Both were known as גור אריה, the former because he was a member of the tribe of Yehudah (Genesis 49,9), the latter seeing Moses had referred to the tribe of Dan by the same term in Deut. 33,22. The Temple has been compared to a lion (אריה) the shape of the sanctuary being long and narrow whereas its shape near the entrance (with the אולם) was broad in front. This is supported by Scripture in Isaiah 29,1 where the word Ariel is understood to be derived from Aryeh (compare Rashi on that verse). Just as the construction of the Tabernacle, the Temple, and the altar was symbolized by the lion, the punishment of the Jewish people when the Temples were destroyed were also linked to the image of the lion as we know from Jeremiah 4,7: "the lion has come up from his thicket, the destroyer of nations has set out." Eventually, when the messianic period will be ushered in, our prophets again foretold that at that time Israel would be compared to the rising of the lion when they said (Micha 5,7) "the remnant of Yaakov shall be among the nations in the midst of many people like a lion among beast of the wild."
ובצלאל בן אורי וגו׳ עשה וגו׳ – בשביל שהיה ראש לכולם ואשר היו עושים שם על ידו היה נעשה ומראים לו הכל לכך תולה המלאכה כולה בו. ורבותינו דרשו שעשה כאשר צוה ה׳ למשה אף מה שלא אמר משה הסכימה דעתו למה שנאמר למשה ולא בא לומר שהוא עשה הכל אלא שקיים בכל הנעשה על ידו כל אשר צוה ה׳ את משה ולפיכך לא אמר בכל הנעשה עד הנה כאשר דבר ה׳ אל משה שהי׳ משמע כאשר אמר משה בדבר ה׳ והוא שינה הסדר ממה שאמר לו משה ולפיכך כלל זה בבואו לומר שעשה הכל כאשר אמר השם:
ובצלאל בן אורי...עשה, "and Betzalel son of Uri fashioned, etc." Seeing that Betzalel was the chief architect, and supervised all the people working on the project "Tabernacle," the Torah accords him the credit as if he personally had done all this with his own two hands.
Our sages deduce from the words את כל אשר צוה ה' את משה, "everything that Hashem had commanded to Moses," instead of "everything he had been commanded by Moses," that even items which Moses had forgotten to tell him about, he divined as things God had spoken to Moses about, and he proceeded to include these items in his project. The wording of the Torah proves that changes in the order of what was to be constructed first and what last were what God had told Moses, although Moses had not related this in the same order.
(הקדמה)
אלה פקודי
(כב) ובצלאל בן אורי – ג׳ פעמים נתייחס בתורה כנגד ג׳ מעלות שהיו בו חכמה ותבונה ודעת.
אפילו דברים שלא אמר לו רבו וכו׳. ואם תאמר, ומשה למה לא ציווה לעשות המשכן קודם, יש לומר דמשה היה מקדים את הכלים, דהרי הכלים הם חשובים מן המשכן, כמו שמוכיח שהכלים משא בני קהת (במדבר ד, טו), והמשכן במשא בני מררי (שם שם לא-לב), ובני קהת היו חשובים מן בני מררי, ויש להתחיל בעיקר. אבל בענין המעשה, יש להקדים את המשכן, מפני שהמשכן הוא שמירת הכלים. ולפיכך בצלאל אשר היה ממונה על המעשה, בא אליו הידיעה לעשות את המשכן קודם. אבל משה דהיה ממונה על הלימוד בלבד, והיה יודע ציור המשכן, וזהו הלימוד איך יצוה, התחיל בכלים תחלה, אבל ענין העשיה מה יקדים במעשה נשכח הימנו, עד כי בצלאל, המיוחד לעשיה, הזכיר אותו. על זה אמר לו משה ׳שמא בצל אל היית׳, כי משה מיוחד לתלמוד ולא למעשה, ובצלאל לעשיה. כלל דבר הדבר, למשה בא הידיעה בענין התלמוד, לפי שהוא מיוחד אל הלימוד, ויש להתחיל בלימוד בדברים שהם עיקרים. ולבצלאל המיוחד על המעשה, בא אליו [הידיעה] איך יעשם, ולכך היה יודע בצלאל עשייתם:
ובצלאל בן אורי וגו׳ עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה – פירש״י אשר צוה אותו משה לא נאמר כו׳ ונראה שבחנם דחק רש״י לומר כן כי לדעתי פירוש המקרא כך הוא יען כי לא מצינו בכל מלאכת המשכן שמשה צוה אל בצלאל כך וכך תעשה, כי בפר׳ כי תשא כתיב ראה קראתי בשם בצלאל. ולא נכתב שם שמשה הגיד שום דבר אל בצלאל, וכן בפר׳ ויקהל אמר משה אל כל עדת ישראל וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו וגו׳ את המשכן את אהלו וגו׳. ולא פרט שם שום דבר איך יהיה בנין המשכן ועל איזו אופן יבנה, ומה שנאמר שם ויקרא משה אל בצלאל וגו׳ לקרבה אל המלאכה וגו׳. גם שם לא פורש דרך עשייתם ואיך יסדרם, אם כן ודאי משה לא צוה כלל אל בצלאל איך יעשה המשכן וכליו ומ״מ בצלאל ידע את הכל ברוח הקודש שעליו את מה שצוה ה׳ את משה, ואם כן הוצרך לומר כאן עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה. כי לא היה יכול לומר שעשה את כל אשר צוה אליו משה שהרי משה לא צוה לו דרך עשייתם.
ומה שפירש״י שמשה צוה לו לעשות כלים תחילה, לא ידעתי מהיכן למד רש״י זה כי אדרבה בפר׳ ויקהל הזכיר משה המשכן תחילה, וכן בכל מקום מזכיר המשכן תחילה, זולת מה שנאמר בפרשת תרומה ועשו ארון עצי שטים קודם למשכן וזה לפי שסדר מעלתן קא חשיב, ואם למד זה מקושיא זו אשר צוה אותו משה לא נאמר כו׳ כבר אמרנו שאין זה קושיא.
(כב-כד) ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל וגו׳ עד כל הזהב וגו׳ – לנו יאות להפליא כאשר רבים המה ראו וכן תמהו למה לא מנה מספר מפקד הזהב ככל שאר הדברים נתן עליהם משה דין וחשבון מדוקדק בפרשה הזאת? אבל נפרש הדבר לאחר שנתעורר קצת על הפסוקים הנזכרים:
א׳ בהזכירו כאן בצלאל לשבח ובצלאל בן אורי בן חור עשה ועדיין לא עשה כל הדברים ואין כאן מקומו?
ב׳ למה שכתב פסוק לבדו באהליאב במקום שאמרו לקצר ולומר כלם בפסוק אחד ובצלאל ואהליאב עשו וגו׳ ולא יאמר ואתו אהליאב וגו׳?
ג׳ גם יש להסתפק בלשון ואתו אהליאב ולא אמר בלשון הכתוב בויקהל הוא ואהליאב ובאמרו ואתו משמע שהיה תמיד אצלו לא יפרדו איש מעל אחיו וא״א שיהיה שאין אחד מהם ראוי בלתי חבירו עמו לסייעו?
ד׳ למה הגיד לנו גם בזה מאיזה שבט היה בצלאל ומאיזה שבט היה אהליאב כאשר כבר הוגד הוגד בויקהל?
ה׳ בכנויי אהליאב חרש חושב ורוקם שמלבד כי הוא כבר כתוב פעמיים זה נראה מחסרון כבודו של בצלאל שיהיה הכתוב מורה באצבע שבצלאל אינו חרש וחכם וגו׳ הואיל ולא נכתב אלא באהליאב?
ו׳ למה לא זכר שאר החכמים העושים במלאכה כאשר זכר בצלאל ואהליאב? למה לא הביא חשבון התכלת והארגמן בדיוק כאשר עשה בכסף אלא נתנו החשבון דרך כלל כמו בזהב?
ח׳ גם מה שכתוב בכסף ונחשת עשה לשון יחיד ובתכלת וארגמן כתוב עשו לשון רבים הלא דבר הוא.
וקרוב הדבר בעיני כי אע״פ שקרא ה׳ בשם בצלאל לעשות בכל מלאכת הקדש. מ״מ יתכן שהיה מלמד אל האומנים ולחכמים לדעת לעשות ולא שיעשה יחידי הכל בידיו. אלא שיעכב לעצמו עשיית הבגדים בהם יאתה חכמה נפלאה יותר על מעשה המשכן העשוי כדמות אשר הראה בהר. והכתוב קרא בצלאל ואהליאב חרש וחושב בתכלת ובארגמן שיראה עיקר מלאכתם בבגדים אלא שבחר בצלאל לעצמו היקר והנכבד שבמשכן ירצה הארון שכן כתוב ויעש בצלאל את הארון ואולי הוא בנין אב לכל בית קדש קדשים שכלו מעשה ידיו. ולשאר החכמים הניח כל שאר המשכן איש איש אל עבודתו ואל משאו. והבגדים יקרי הערך והמעלה וכל הדברים אשר שם הזהב לא פעלו בהם אלא בצלאל ואהליאב. ומן הדין שעל כל האומנים החכמים מיתר העם שהפקיד משה יהיה הוא בעצמו שוטר ומושל עליהם. ואם כן עליו ליתן דין וחשבון על פעולותיהם משא״כ בבצלאל להיותו איש נכבד וגדול בעיני העם והגון להקרא המלאכה על עצמו ועליו ליתן חשבון על הפקדון אשר הפקד אתו ואין למשה חיוב ואחריות עליו. ועוד שהית׳ בחר בו כמ״ש ראו קרא ה׳ בשם בצלאל. ואין למשה לכנוס בעובי הקורה לחשוב חשבונות רבים ממה שבא בידו כי יראה מזה שנסתפק אם הקב״ה בחר באיש נאמן והגון חלילה. ולפי שכמעט כל הזהב הצריך למשכן פוקד על פי בצלאל ואהליאב על כן עליהם היה ליתן דין וחשבון ולא על משה. ובשאר הדברים כסף ונחשת העשוי על ידי כל חכם לב על משה מוטל הדבר. ואם כי גם משה וגם בצלאל ואהליאב עשירים ונדיבים היו ובאמונה הם עושים ואינם צריכים לתת חשבון כי לא יחשדום הקהל מ״מ רצה משה לרוב ענותנותו ליתן מכל מה שמוטל עליו וכתבו בפרשה הזאת. ולא נתן מהזהב והתכלת כי לא עליו המשא והמלאכה. אמנם בצלאל ואהליאב לא חשו לתת חשבון משלהם כי היו שנים בדבר ולא קרובים זה עם זה ואין לחוש שיניח אחד את חבירו לגנוב דבר של הקדש. על כן כתוב אלה פקודי המשכן משכן העדות מהדברים שנפקדו על ידי משה. ירצה כסף ונחשת ולא מהזהב והתכלת וארגמן אשר לא פוקדו על ידו. כי אמנם הזהב והבגדים ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה וגו׳ פי׳ על ידו הופקדו הזהב והבגדים ועליו היה לתת חשבון ולא עלי להיותו נבחר מאת ה׳ ולא מאתי. וז״ש עשה את כל אשר צוה ה׳ ולא אמר אשר צוה משה. ורצה גם כן להתנצל בעדם ולומר כי נאמנים הם ועוד שהם שנים לא ראי זה כראי זה ואין לחוש שיגנבו באמרו ואתו אהליאב בן אחיסמך וגו׳ חכם וגו׳ אף בצלאל נאמן ואין להרהר אחר מדותיו שהרי היה אתו תמיד גם אהליאב ובהיות זה משבט אחד וזה משבט אחר לא קרובים זה עם זה א״א שיניח זה את זה למעול בזהב הקדש. וגם אין לומר שבעבודת הבגדים יוכל בצלאל להסתיר מקצת הזהב ולומר שבתכלת ובארגמן הונח הואיל ואין יכולת לשקול הזהב המעורב עם המשי וכאשר הרוקמים לעת עתה יגנבו דים. אין לחשוב כזאת על בצלאל כי אמנם אהליאב היה גם הוא חרש חושב ורוקם כמוהו ויודע בביאור הכל דקה מן הדקה באופן שיש להודות על אמונתם ואין לשאול מהם דין וחשבון. ולכן כתב בכסף ובנחשת עשה לשון יחיד שהם הדברים המוטלים על משה לבדו והוא יתן חשבון. אבל בתכלת ובארגמן כתיב לשון רבים עשו ירצה בצלאל ואהליאב ולהיותם שנים אין לשאול מהם החשבון בדיוק. וגם מזה כתבנו בפרשת תצוה. ד״א כי אולם הזהב התכלת והארגמן היה לבגדי כהונה לאהרן אחיו ולבניו ואין סברא שיעכב משה לעצמו מה שהיה משל אחיו ובניו והרי הם כשלו אבל הנחשת והכסף העשוי למלאכת המשכן רצה לתת חשבון על כן כתוב אח״כ ומן התכלת והארגמן עשו בגדי שרד לשרת בקדש ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן וגו׳ רצה להודיע בכפל הדברים מה שבלבבנו שאף בתכלת ובארגמן לא ניתן חשבון אלא דרך כלל עשו בגדי שרד והטעם לפי שעשו בגדי הקדש אשר לאהרן ולא ימעול משל אחיו. ואמנם אע״פ שהזהב היה נכנס גם במנורה השלחן והארון מ״מ הואיל וא״א לצמצם החשבון בבגדים שאין שם מי שיוכל להוכיח בבירור כמות הזהב שבהם אלו נתנו חשבון המנורה ודומיה היה כאלו לא נתנו דבר ותמיד היו יכולים לעכב משקל הזהב במה שבתוך הבגדים הסמוי מן העין:
ובצלאל – לדעתי הפסוק הזה ואת שלאחריו ואתו אהליאב וגו׳ הם כמו מאמר מסוגר, כי מתוך שזכר משכן העדות, הפסיק ענין החשבון להעיד על בצלאל ואהליאב שעשו כל מלאכת המשכן בתכלית השלמות ככל אשר צוה ה׳, והראיה לפירושי זה כי בכל מלאכת המשכן שעשה בצלאל, היריעות והקרשים והארן והשלחן והמנורה והמזבח והכיור וכנו, לא נזכר בהם שעשה כאשר צוה ה׳, אבל בעשיית בגדי כהונה שיזכור להלן, בכולן אמר שעשה כאשר צוה ה׳, לכן כאן אחר שהשלים לספר מעשה המשכן וכליו העיד הכתוב בדרך כלל שבצלאל כיון והצליח לעשות ככל אשר צוה ה׳, ולאחר שבצלאל עשה הכל כתיקונו אז עשה משה החשבון, ומהו החשבון, כל הזהב וגו׳:
את כל אשר צוה ה׳ את משה – אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן אלא אשר צוה ה׳, אפילו דברים שלא שמע מרבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני:
ובצלאל – ג) ממי קבלו את החשבון, אמר שקבלוהו מן בצלאל ואהליאב שהם היו ממונים על עושי המלאכה ובידם נמצא החשבון הפרטי מכל איש ואיש מעושי המלאכה, ומסרו חשבונות אלה לאיתמר, ועשו מהם סכום כולל שנקרא פקודי המשכן, וקראו פה בשם משכן העדות שגם המשכן היה מעיד שהכל נעשה באמונה ממה ששרתה בו שכינה שזה לא יצויר אם היה במלאכתם איזה עון וגניבה:
ובצלאל וגו׳: לא בא הכתוב כאן לספר כי בצלאל ואהליאב היו ראשי האומנים, שהרי כבר ידענו1, וגם אין כאן מקום לזה. אלא המקראות הללו שייכים להחשבון2, באשר משה הראה חשבון צדק מכל דבר, דהיינו שנכנס לידו זהב חמשים ככר, כרשום בפנקס נדבת כל אחד, והראה כי הוציא על מלאכת המשכן ״תשע ועשרים ככר וגו׳ ״ (פסוק כ״ד), והמותר הניח לפניהם3, ומסר לאיתמר והלוים. ועדיין היה מקום לחשוד מי יאמר כי כך וכך יצא על המלאכה, ואולי נשאר ביד בעלי המלאכה ודבק מאום, על כן הקדים הכתוב כי ׳בצלאל ואהליאב עשו את כל אשר צוה׳ וגו׳, דאע״ג שרבו האומנים שעשו, מ״מ הכל לקחו מיד בצלאל ואהליאב בחשבון מצומצם כמה נצרך לכל דבר, ובצלאל ואהליאב ודאי לא נחשדו אחר שקרא ה׳ אותם בשם4 (וכל זה דלא כהרמב״ן לעיל כח,ה5, עיי״ש).
1. פרק ל״א פסוקים ב׳, ו׳. ופרק ל״ה פסוקים ל׳, ל״ד.
2. שזהו ״פקודי המשכן״ ע״פ רבינו, עיין לעיל פסוק כ״א הערה 19.
3. כדאיתא במדרש רבה, הובא בהערה 23 בפסוק הקודם.
4. לעיל לא,ב, וכן לה,ל.
5. זה לשונו בד״ה והם יקחו את הזהב: הנה כל הצוואות עד כאן היו במשה עצמו... ועתה ציוה שידבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים. ולכן אמר ״והם יקחו את הזהב ואת התכלת״ שיקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים. והטעם לאמר – שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה, כי נאמנים הם... וכאשר נאמר בבגדים הוא הדין בכל מלאכת המשכן... ולכן כתיב ״ויאמרו אל משה לאמר, מרבים העם להביא״, כי להם היו מביאים, לא שיתנום למשה והוא ישקול על ידם, אבל הם לאחר שגבו הכל מנו ושקלו ואמרו למשה, כדכתיב ״ויהי זהב התנופה וגו׳ ״.
כאשר צוה ה׳ – תניא, בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה ברכות, ולמה שמונה עשרה א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, כנגד שמונה עשרה צוויין שבפרשת משכן שני, א״ר חייא, ובלבד מן ואתו אהליאב עד סיפא דספרא.1 (ירושלמי ברכות פ״ד ה״ג)
את משה – כאשר צוה אותו משה אין כתיב כאן אלא כאשר צוה ה׳ את משה, ללמדך שאפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמו שנאמר למשה בסיני.2 (ירושלמי פאה פ״א ה״א)
1. ר״ל כנגד י״ח פעמים דכתיב בפ׳ פקודי כאשר צוה לבד הצווי שבפסוק שלפנינו. ואולי יוצא מן המספר צווי זה מפני שכל המלאכה היתה ע״י בצלאל ואהליאב וצווי זה כתיב בבצלאל לבד. ומה דקרי לפרשה זו פרשת משכן שני י״ל דכיון דענין מעשה המשכן כתוב פעמים בתורה בפ׳ תרומה ובכאן, קרי לפרשת תרומה משכן ראשון ולפרשה זו משכן שני, ואולי צ״ל שבפרשת משכן שניה, וקאי על הפרשה, והמפרשים פירשו בזה פי׳ רחוק. וטעם שייכות הענין מתפלת י״ח ברכות לי״ח צוויין שבפרשת המשכן י״ל ע״פ מ״ד במ״ר פרשה זו משכן משכן שני פעמים [אלה פקודי המשכן משכן העדות] רמז למשכן שנתמשכן שני פעמים בעונות, וכ״א בש״ר פ׳ ל״א על הפסוק ונתתי משכני בתוככם אל תקרא משכני אלא משכוני, וכן אמר בלעם מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל אהליך כשהם בנויים ומשכנותיך [מלשון משכון] כשהם חרבים, יעו״ש, ולאחר שחרב המשכן ובטלו הקרבנות שהם מכפרים אין לנו אלא תפלה שעומדת במקום קרבן, ועושין זכר ורמז לזה ע״פ מספר הברכות, וכמו שעושין רמז במספר הפסוקים בתפלת ר״ה, עשר פסוקים זכר לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם בר״ה, ועוד כהנה.
2. בא לרמז בזה, שכל דבר שאדם עושה במכוון לצאת ידי המקום ולשם שמים מסייעין אותו שיכוין הדבר לאמתו. וי״ל עוד דמרמז מאמר זה לאגדה דבבלי ברכות נ״ה א שאמר משה לבצלאל שיעשה מקודם הארון וכלים ואח״כ יעשה את המשכן, ואמר לו בצלאל, בנוהג שבעולם אדם בונה בית ואח״כ מכניס לתוכו כלים, שמא כך אמר לך הקב״ה עשה משכן ארון וכלים, והודה לו משה רבינו עיי״ש ולפנינו בפ׳ תשא ל״א ב׳, וזה מורה שלהיות שבצלאל עשה הכל לשם שמים ובכונה לצאת ידי המקים, כוונה דעתו לדעת המקום אפילו דברים שלא שמע מפי משה, וע״ע מש״כ בענין קרוב לזה בס״פ האזינו בפסוק כי לא דבר רק הוא מכם בבאור מאמר הירושלמי כאן ללמדך שכל דבר שב״ד נותנים נפשם עליו לסוף מתקיים בידם, יעו״ש.
הכל
(כג) וְאִתּ֗וֹ אׇהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ןא וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃
And with him was Oholiav the son of Achisamakh from the tribe of Dan, engraver and designer and embroiderer in blue and in purple and in worm-scarlet and in linen.
א. וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן =ל,ל1,ב,ק3,ו (געיה וטעם זקף קטן)
• ש,ש1=וּבָאַרְגָּמָ֔ן (אין געיה)
• דפוסים=וּבָ֣אַרְגָּמָ֔ן (מונח זקף קטן)
• ש,ש1=וּבָאַרְגָּמָ֔ן (אין געיה)
• דפוסים=וּבָ֣אַרְגָּמָ֔ן (מונח זקף קטן)
[לח] 1ואתו אהליאב בן אחיסמך, מיכן שאין ממנין שררה על הצבור פחות משנים. (לקח טוב)
[לט] 2ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב, שבח הוא לו ושבח לאביו ושבח למשפחתו ושבח לשבטו שיצא ממנו. (ספרי אמור פרשתא י)
[מ] 3ובצלאל בן אורי בן חור... ואתו אהליאב, מפני מה נבחרו שני שבטים הללו למלאכת משכן, מפני שהן משולין כאריה, ביהודה כתיב (בראשית מ״ט:ט׳) גור אריה יהודה, ובדן כתיב (דברים ל״ג:כ״ב) דן גור אריה, והקב״ה נקרא אריה דכתיב (עמוס ג׳:ח׳) אריה שאג מי לא יירא, ובית המקדש נקרא אריה דכתיב (ישעיהו כ״ט:א׳) הוי אריאל אריאל, אמר הקב״ה יבואו שני שבטים המשולין באריה ויבנו בית המקדש הנקרא אריה, לשמי שנקרא אריה. (מדרש הגדול)
1. ראה תו״ש תשא פל״א אות יג ולעיל אות טו. ובזוהר ח״ב רכג.: וכ״ה בבעל הטורים. ובפענח רזא: ובצלאל בן אורי וגו׳ ואתו אהליאב וגו׳ הכניס הכתוב דבר זה לכאן לומר שהם היו לו עדים נאמנים לכל חשבונותיו.
2. תנ״י ויקהל ג. ראה תו״ש לעיל פל״א אות ח, טז ולעיל אות לד. ובמדרש שמואל פ״א: מדכרין ומשבחין ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. ובספרי זוטא פנחס כז א: הא כל אדם כשר שעומד בתוך השבט הרי זה שבח לכל שבטו קל וחומר לביתו, קל וחומר לגופו, קל וחומר למשפחתו, קל וחומר לבית אביו, וכן הוא אומר ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, לשבח בו את כל שבטו.
3. ראה תו״ש תשא פל״א אות יד בביאור. וברב״ח כאן: ובמדרש, בצלאל ואהליאב היו האומנים הבקיאים שבכלם, בצלאל משבט יהודה שנקרא גור אריה ואהליאב משבט דן שנקרא דן גור אריה והמקדש היה דומה לאריה כו׳. וראה פסיקתא דר״כ עמ׳ קטז: א״ר אבין עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל, כו׳. יבא אריה זה הקב״ה וכו׳ במזל אריה והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם (ירמיה לא יג) ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס (תהלים קמז ב). וכעי״ז במה״ג כאן: וכן אתה מוצא בבית עולמים אריה בנאו זה שלמה, ואריה החריבו זה נבוכדנצר הרשע דא״ר אבון וכו׳ ויבנה אריאל בונה ירושלים ה׳ כן יאמר רחום. ובילקוט אור האפלה: ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, לפי שכפל את הדבור על בצלאל למדנו שהבית יהי׳ בנינו (מדות פ״ד מ״ז) כצורת אריה שהוא רחב מלפניו וצר מלאחריו, שלא יעשנו אלא מי שהוא משול לאריה כו׳ ע״כ.
וְעִמֵּיהּ אָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְּדָן נַגָּר וְאוּמָּן וְצַיָּיר בְּתַכְלָא וּבְאַרְגְּוָנָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי וּבְבוּצָא.
With him was Oholiav, son of Achisamach, of the tribe of Dan, carpenter and craftsman, and embroiderer in greenish-blue [wool], dark red [wool], crimson colored [wool], and fine linen.
חָרַשׁ – אוּמָן, עניין חכמה
״חָרָשׁ וְחֹשֵׁב״ – ״נַגָּר וְאוּמָן״. מדוע כאן תרגם ״חָרָשׁ״ – ״נַגָּר״ ולא ״אוּמָן״ כתרגומו הקבוע כגון ״פֶסֶל וּמַסֵּכָה ... מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ״ (דברים כג טו) ״עוֹבָד יְדֵי אוּמָנָא״? כי לעיל ״חָרַשׁ אֶבֶן״ (שמות כח יא) ״אוּמָן אֶבֶן״ התבאר שבעל מלאכה נקרא חָרָשׁ על שם החשיבה והחכמה כלשון ״וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים״ (ישעיהו ג ג) והחשיבה היוצרת היא אָמָּנוּת. ומכיוון שבפסוקנו נצטרפו ״חָרָשׁ וְחֹשֵׁב״ ושניהם מבטאים את כשרון החשיבה, הוצרך להבחין ביניהם. לכן תרגם ״חָרָשׁ״ באמצעות ״נַגָּר״ וכוונתו לחרשי העץ, ואילו ״וְחֹשֵׁב״ תרגם ״וְאוּמָּן״ שנתייחד למלאכת אבנים טובות. וכמוהו גם לעיל ״לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב״ (שמות לה לה) ״כָּל עֲבִידַת נַגָּר וְאוּמָּן״. וראה עוד לעיל ״וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן״ (שמות לא ה) ״וּבְאוּמָנוּת אֶבֶן״.
ועמיה אהליאב בר אחיסמך מן שיבטא דבנוי דדןא נגר ואומן וצייר בתכלהב ובארגוון ובצבעג זהוריתה טבתהד ובבוצה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן שיבטא דבנוי דדן״) גם נוסח חילופי: ״משבטה דדן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בתכלה״) גם נוסח חילופי: ״בתכלתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובצבע״) גם נוסח חילופי: ״ובאצבען״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זהוריתה טבתה״) גם נוסח חילופי: ״זיהורי טבה״.
and with him, Ahaliab bar Achisamak, of the tribe of Dan, a worker in wood, and an artificer, and an embroiderer in hyacinth, and in purple, and in crimson, and in fine linen.
וַמַעַהֻ אהֻלִיַאבֻּ בִּן אַחִסַמַאכִ׳ מִן סִבּטִ דַאןִ אֻסתַּאד׳ֹ וַחַאדִ׳קֹ וַרַאקִםֹ בִּאלאַסמַנגּוּנִ וַאלּאַגַוַאןִ וַצֻבּגִ׳ אַלקֻרמֻזִ וַאלגַ׳שַׁרִ
ועמו אהליאב בן אחיסמך משבט דן, בעל סמכות הוראה ואמן מהיר במלאכתו ורוקם צמר כבשים צבוע תכלת־אפרפר וצמר כבשים צבוע ארגמן וצמר כבשים צבוע שני ופשתן רך ואורירי, הקרוי שש.
ואתו אהליאב בן אחיסמך – 1מיכן שאין ממנין שררה על הצבור פחות משנים.
1. מיכן שאין ממנין לעשות שררה על הציבור. שקלים ה׳:ג׳.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]
חרש וחושב ורוקם וגו׳: לעיל (לה,לה) יש פסיק בין ״חרש״ ובין ״וחושב״, וביארנו ד״וחושב״ לא קאי אלא על הרקימה ולא על מלאכת חרש. משא״כ1 לענין החשבון אין הפסק, דמשמעו כאן דגם אהליאב ידע לחשוב צורך כל מין למלאכתו בלי יתרון, באופן שלא היה מקום לחשוד את האומנים בדברים השייכים למלאכת חרש ורוקם2.
1. וכאן משלים רבינו את הדיון מדוע בפסוקנו אין פסיק.
2. וכפי שביאר רבינו בפסוק הקודם.
הכל
(כד) כׇּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃
All the gold that was used for the work, in all the work of the Holy: The gold of the wave offering was twenty nine talents and seven hundred thirty shekels of the shekels of the sanctuary.
[מא] 1כל הזהב העשוי למלאכה, בא ליתן סכום לזהב ולכסף. (לקח טוב)
[מב] 2כל הזהב העשוי למלאכה, לא בא הכתוב אלא להודיעך עשרן של אבותינו, וכן הוא אומר (תהלים ק״ה:ל״ז) ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל. (מדרש הגדול)
[מג] 3כל הזהב העשוי למלאכה, אמר ריש לקיש לא היה זהב צריך להבראות, ולמה נברא בשביל כבוד המקום לבית המקדש, שנאמר כל הזהב העשוי למלאכה, וכן הוא אומר (בראשית ב׳:י״ב) וזהב הארץ ההיא טוב, ואין טוב אלא בית המקדש, שנאמר (דברים ג׳:כ״ה) ההר הטוב הזה והלבנון. (מדרש תהלים קד יג)
[מד] 4ויהי זהב התנופה, דין הוא דהב ארמותא דארימו בני ישראל כל גבר דאתרעי לביה לאפרשא. (תרגום יונתן)
[מה] 5תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל, נתנדבו זהב תשע ועשרים ככרים שבע מאות ושלשים שקלים, ממנו עשו את הארון ואת הכפורת ואת הכרובים ואת המנורה וכל כליה, שלחן וכליו, וצפו את המזבח ועשו את כל כליו זהב, קיצצו ממנו לעשות לפרוכת וצפו את הקרשים ובריחיהן ועשו טבעות והקרסים של יריעות התחתונות. (ברייתא דמ״ט מדות)
1. כ״ה במדרש אגדה: בא ליתן חשבון לזהב ולכסף. ובפענח רזא: והא דכתיב כל הזהב העשוי למלאכה וגו׳ ויהי זהב התנופה וגו׳ הרי זה כפל מפורסם דסגי למימר ויהי זהב התנופה וגו׳ אלא דהכי פירושו דקרא כל הזהב העשוי למלאכה אשר עשו בכל מלאכת הקדש הוא עלה במכוון ומצומצם בחשבונו לגמרי ולא חסר כלום ויהי בין הכל כך וכך. וכעי״ז באוה״ח: שכל הזהב העשוי למלאכה לא נחסר ולא נפשע ולא נגנב ממנו דבר אלא הכל נכנס בכל מלאכת הקדש וכו׳ עי״ש. וראה לעיל אות כא.
2. ראה לעיל פל״ה אות מה וצרף לכאן. וכעי״ז במדרש חדש על התורה מאן עמ׳ רסז: להודיעך כמה זהב וכסף היה עם ישראל בצאתם ממצרים שנאמר ויהי כל זהב התנופה וגו׳ חשוב אלו ומכאן אתה למד כמה ממון של ישראל שיצא בו ממצרים. וראה משנת ר״א פי״ד עמ׳ 270. ובבעה״ט שמות ג טז: העשוי, ב׳ במסורה ואת העשוי לכם במצרים ואידך כל הזהב העשוי למלאכה, שכל זהב הבאה להם במצרים היו מיחדים אותו למלאכת המשכן. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים עה״ת: כל הזהב העשוי, ה׳ עשוי, בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך בבתים, ולפי שנגאלו מה׳ שעבודים נתנדבו בה׳ נדבות הללו. ובמושב זקנים: כל הזהב, ה׳ מיני זהב חח ונזם וטבעת וכומז וכל כלי זהב, כנגד העשוי להם במצרים ה׳ ענויין, פרך, מרר, ענוי, לחץ, עבודה קשה. וכ״ה בבעה״ט כאן. – בספורנו כאן מפרש במלאכת המשכן הנ״ל אלא להיפך בא להגיד שכל הרכוש שנכנס במלאכת המשכן היה דבר מועט בערך אל העושר של בית ראשון ושני, ועל כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה׳ במשכן, ממה שהי׳ במקדש ראשון ולא נראה כלל במקדש ב׳, ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהא סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה׳ את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם.
3. ראה ב״ר טז ב, הובא בתו״ש בראשית פ״ב אות רא, ובשמו״ר לה א הגירסא: ולמה נברא בשביל המשכן ובשביל בית המקדש וכו׳ ולא הוזכר שם הדרש מהפסוק שלפנינו. ובחומת אנך בשם מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל: כל הזהב, פי׳ כל הזהב העשוי והנברא בעולם לא היה אלא בעבור מלאכת המשכן, ופי׳ כהדרש שלפנינו. וכעי״ז בזהר ח״ב רכג.: כל הזהב העשוי, מההיא שעתא דירבו ליה ישראל הוה עשוי ואתתקן מקדמת דנא וכו׳ עי״ש. ובכד הקמח ע׳ עושר: כי העושר לא נברא אלא שיעשה אדם ממנו מצות וכן אמרו במדרש לא נברא זהב בעולם אלא למלאכת המשכן שנאמר כל הזהב העשוי למלאכה.
4. בלקח טוב כאן: זהב התנופה, זו נדבה, מפרש שבכסף אמר וכסף פקודי העדה שהיה חובה, והזהב היה נדבה וכן מפרש בפי׳ יונתן בכונת התרגום (במדרש אגדה: התנופה, זו הברכה, ונראה שצ״ל זו נדבה) ובמאור האפלה: ויהי זהב התנופה, זהו שנאמר בו זהב וכסף ונחשת. וכסף פקודי העדה זה כסף השקלים. ובפי׳ ר׳ מיוחס: התנופה היא התרומה האמורה למעלה וכאן קורא אותה תנופה. וראה רמב״ן לעיל לה, כב, הובא בתו״ש שם אות פה בבאור. ושם כח ה: אבל הם לאחר שגבו הכל מנו ושקלו ואמרו למשה כדכתיב ויהי זהב התנופה. וראה להלן אות מו.
5. הובא בילק״ש רמז תכד. וראה אע״ז ורמב״ן ובפי׳ רבעה״ת: אבל בזהב לא פי׳ לפי שלא נעשה ממנה כלי שלם וכו׳. ובחזקוני: כי מעיינת ביה שפיר תמצא סכום זהב של כל מלאכת המשכן עולה לאלף וארבע מאות וחמשים ושש ליטרין ועשרים פשיטים מפשיטים זהב. ובאבן עזרא שמות לח, כד. אמר הגאון למה הזכיר מה עשו בכסף, ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה והוא השיב וכו׳, ולפי דעתי שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים והנה הזכיר כי על כסף החיוב היה עומד המשכן שהוא הכולל לכל הכלים, וזה זכרון לבני ישראל ומי יוכל לשער כמה זהב צפוי כל כלי המשכן. וכפיה״ק. ויאמר הגאון למה לא הזכיר משקל הזהב, והשיב, כי הכתוב נתן לנו שרש, שהמנורה עם כליה ככר. והנה יהיה לכל קרש חצי ככר והמנורה ככר והארון והכפורת ככר והשלחן ומזבח הזהב ככר, ושני ככרות לארבעה עמודי הפרכת ושאר השקלים לשאר הכלים ואלה דברי הבל, כי מה טעם לקרש שהוא מצופה מעבר אחד למנורה הטהורה ואיך יספיק חצי ככר, ומעט יותר לצפוי חמשה עשר בריחים, ושתי משבצות, וכן שרשרות, ושתי טבעות, וציץ נזר הקדש, ופעמוני זהב, וקרסי המשכן, גם ווי עמודי המסך, וזהב במעשי האפוד והחשן ובשבוצם. וברמב״ן: ולא ספר בפרשה מה נעשה בזהב כי הזהב ממנו ביד איתמר ציפוי כל כלי הקרשים והבריחים, וממנו ביד אלעזר הארון והכפרת והמנורה והשלחן ומזבח הזהב והנה בעבור שלא יודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו לא ספר שנתנו משה להם במנין ובמשקל כו׳. ובפי׳ משנה לעזרא לפיה״ק של האע״ז: הקשה רבינו סעדיה ז״ל דלמה לא הזכירה התורה מה שעשו בזהב התנופה כדרך הזכירה מה שעשו בכסף והשיב שאין בזה צורך, כי הכתוב נתן לנו כלל שהמנורה וכליה יהיה ככר זהב לעיל כח, ומזה יש ללמוד שכל הכלים הגדולים היו ככר והקטנים חצי ככר והנה כל הזהב היה כ״ט ככר ותש״ל שקל והנה היו מ״ח קרשים ולכל קרש וקדש חצי ככר, הרי עשרים וארבעה ככר, והמנורה ככר, והארון עם הכפורת ג״כ ככר, וכן השלחן עם מזבח הזהב ככר, וארבעה עמודי הפרכת שני ככרות, הרי ביחד כ״ט ככר, ותש״ל שקלים הנשארים היו לשאר כל הכלים. ע״כ. וראה לעיל אות כא.
כָּל דַּהְבָּא דְּאִתְעֲבֵיד לַעֲבִידְתָא בְּכֹל עֲבִידַת קוּדְשָׁא וַהֲוָה דְּהַב אֲרָמוּתָא עֶשְׂרִין וּתְשַׁע כַּכְּרִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא.
All the gold that was used for the work in all the work of the Sanctuary. The gold donated as a wave offering amounted to twenty-nine talents and seven hundred and thirty selaim, (measured) by the selaim of the Sanctuary standard.
א כל דהבא דאתעבד לעבידתהב בכל עבידתג בית קודשא והווה דהבא דאנפותא עשרין ותשעה ככריןד ושבע מאווןה ותלתין סלעין בסלע בית קודשא.
א. בכ״י ניאופיטי 1 נכתב כאן בטעות המלת: ״ובארגוון״ והועבר עליה קולמוס.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאתעבד לעבידתה״) גם נוסח חילופי: ״דמתעבד לעיבי׳ ״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״פלחן״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ככרין״) גם נוסח חילופי: ״קינטרין״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
כל דהבא דאיתעביד לעיבידתא בכל עיבידת קודשא והוה סכום דהב ארמותא עשרין ותשע קנטירין ושבע מאה ותלתין סילעין בסילעי קודשא דין הוא דהב ארמותא דארימו בני ישראל כל גבר דאיתרעי ליביה לאפרשא.
All the gold that was used in making the whole work of the sanctuary, and it was the amount of the gold of the oblation, (was) twenty and nine talents, and seven hundred and thirty shekels, in the shekel of the sanctuary. This was the gold of the oblation, which every man of the sons of Israel, whose heart was willing, had offered as a separation.
כל הזהב שנעשה למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי סכום זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש זהו זהב התנופה אשר הרימו בני ישראל כל איש אשר נשא לבו לתרום.
כל הזהב העשוי למלאכה – 1בא ליתן חשבון לזהב ולכסף.
התנופה – 2זו הברכה.
1. בא ליתן חשבון. לק״ט.
2. זו ברכה. בלקח טוב זו נדבה.
אַמַּא אַלדַ׳הַבַּ אַלַּדִ׳י עֻמִלַ פִי אַלצַּנעַתִ לִגַמִיעִ צִנַאעַתִ אלּקֻדֻסִ פַכַּאנַתּ גֻמלַתֻ דַ׳הַבִּ אלרַּפִיעַתִ תִסעַתַּ וַעִשׁרִיןַ בַּדרַתַּ וַסַבּעַמִאַתֵ וַתַּ׳לַאתִ׳יןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ
ובמיחד הזהב אשר נעשה במלאכה לכל עשית הקדש. והיה סך כל זהב ההרמה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלושים משקלות, לפי המשקל המקבל בקדש.
הככר – ששים מנה, ומנה של קדש כפול היה, הרי הככר מאה ועשרים מנה, והמנה כ״ה סלעים, הרי ככר של קדש שלשת אלפים שקל. לפיכך הוא מונה בפרוטרוט כל השקלים הפחותין במניינן משלשת אלפים, שאין מגיעין לככר.
ככר [TWENTY NINE] TALENTS – A common kikkar contains sixty common manehs, and the maneh of the Sanctuary (that used for purposes connected with the Temple) was double the common maneh. Consequently the kikkar here mentioned was 120 common manehs. Now a common maneh contained 25 Sela'im (or shekels), and the kikkar of the Sanctuary equals three thousand shekels. That is why Scripture counts (mentions the number of) all the shekels that are fewer than 3,000 as a separate item, because these do not together amount to a kikkar (cf. Bekhorot 5a).
כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה – בא ליתן סכום לזהב ולכסף.
זהב התנופה – זו נדבה.
(כד-כז) אויאמר הגאון: [למה הזכיר: זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים משקל הזהב].ב והשיב: כי הכתוב נתן לנו שרש: שהמנורה עם כליה ככר. והנה יהיה לכל קרש חצי ככר,1 והמנורה ככר, והארון והכפורת ככר, והשולחן ומזבח הזהב ככר, ושני ככרות לארבעה עמודי הפרכת, ושאר השקלים לשאר הכלים.
ואלה דברי הבל, כי מה טעם לקרש שהוא מצופה מעבר אחד, [חצי ככר, וככר]ג למנורה הטהורה, [והיא מקשה].ד ואיך יספיק חצי ככר ומעט יותר2 לציפוי חמשה עשר בריחים, ושתי משבצות, וכן שרשרות, ושש טבעות, וציץ נזר הקודש, ופעמוני זהב, וקרסי המשכן, גם ווי עמודי המסך, וזהב במעשה האפוד והחשן, ובשיבוצם. ודע, כי הככר – שלשת אלפים. והעד: וכסף פקודי העדה (שמות ל״ח:כ״ה).
והזכיר הכסף שהוא חיוב, ובעבור היותו לזכרון (שמות ל׳:ט״ז). הלא תראה כי המשכן, על האדנים שנעשו ממנו, יעמוד.
1. כלומר עשרים וארבע ככר לארבעים ושמונה קרשים.
2. צ״ע בנוסח שהרי שבע מאות ושלושים שקלים הם רק קצת יותר מחמישית הככר.
א. ביאור מסכם זה מופיע בסוף הפרק.
ב. כן בכ״י וטיקן 283, והשוו לנוסח שהיה בפני בעל צפנת פענח, והשוו לראב״ע בפירושו השני ״הזכיר מה עשו בכסף ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה״. בכ״י פריס 182 נוסח מקוצר: למה לא הזכיר משקל הזהב.
ג. כן בכ״י וטיקן 283. המלים חסרות בכ״י פריס 182.
ד. כן בכ״י וטיקן 283. המלים חסרות בכ״י פריס 182.
כל הזהב – אמר הגאון: הזכיר מה עשו בכסף, ולא הזכיר מה עשוא בזהב התנופה. והוא השיב: הנה הזכיר, כי המנורה היתה ככר זהב, גם ככה הכפורת, וזהב הארון ומזבח הקטרת. ואין זה נכון, כי המנורה כלה היתה זהב, ולא כן הארון. רק צפוי זהב הוא מבית ומחוץ, וכן מזבח הקטרת, והשלחן, והבדים, והקרשים, והבריחים, מצופים זהב הם כולם. והכפרת היתה זהב כולה. וכפי שקיבלנו מאבותינו, ככר אחת היתה, כי ארכה רב ורחבה רב.
ולפי דעתי: שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים. והנה הזכיר כי על כסף החיוב היה עומד המשכן, שהוא כולל כל הכלים, וזה לזכרון לבני ישראל. ומי יוכל לשער כמה זהב צפוי כל כלי.
א. ״בכסף ... עשו״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ALL THE GOLD. Saadiah Gaon asks, "Why does Scripture note what was done with the silver but does not mention what the donated gold was used for?"1 He answers, "Look. Scripture notes that the menorah was made out of a talent of gold.2 This was also the case with the ark cover3 and the gold utilized for the ark and the altar of incense."4 Now this is incorrect.5 Only the menorah was entirely made of gold. This was not the case with the ark. The ark was only overlaid with gold on the inside and on the outside. The same was true of the altar of incense. The table, the staves, the boards, and the bars were all overlaid with gold. The ark cover was made completely of gold.6 According to the tradition passed on to us by our fathers the ark cover was made from a talent of gold because it was very broad and very wide. I believe that Scripture mentions what they did with the silver because the silver was given for atonement.7 Observe. Scripture notes that the tabernacle, which included all the vessels, stood on the silver which the Israelites were obligated to give.8 This served as a memorial for the children of Israel.9 Who can estimate10 how much gold was needed to overlay all the vessels of the tabernacle?11
1. Scripture, in verses 27 and 28, itemizes what the silver was used for. However, it does not do the same for the gold.
2. Ex. 25:39.
3. According to Ex. 25:17 the ark cover was made of pure gold. However, it does not state how much gold was used to make it.
4. Saadiah Gaon apparently held that since Scripture tells us that the menorah was made from a talent of gold, the same was true of the ark, the table, and the altar of incense. Thus Scripture does in fact tell us what the gold was utilized for. The remaining gold was then used for various other items. See Ibn Ezra's short commentary on this verse. We thus know what four talents of gold was used for.
5. That the ark, table, and altar of incense were each made from a talent of gold.
6. As noted in Ex. 25:17.
7. See Ex. 30:15.
8. The silver which the Israelites were obligated to give to atone for their souls. See Ex. 30:14.
9. See Ex. 30:16.
10. In advance.
11. There is no way to estimate in advance precisely how much gold would be needed to overlay each one of the objects that were to be covered by gold. Hence Scripture did not itemize the amount of gold needed for each object. Nahmanides similarly comments, "Now since one cannot know exactly how much gold went into the covering of each of these vessels, Scripture did not say that Moses gave it over to them by number and weight" (Nahmanides on v. 8, Chavel translation).
ויהי זהב התנופה – על שם שהמנדבו מניפו בטלטולו כשנותנו לגזבר נקרא תנופה.
תשע ועשרים ככר וגו׳ – כי מעיינת ביה שפיר תמצא סכום זהב של כל מלאכת המשכן עולה לאלף וארבע מאות וחמשים ושש ליטרין ועשרים פשיטים מפשיטים זהב.
ויהי זהב התנופה, "all the gold used for the waveoffering amounted to, etc.;" the reason why the Torah used the expression תנופה, here, an expression usually used only with specific offerings for specific purposes by an individual donor, is that when presenting his gift, the owner had had to lift it.
'תשע ועשרים ככר וגו, twenty nine talents, plus. seven hundred and thirty shekels; for anyone interested, the total amount of gold used in the construction of the Tabernacle amounted to 1460 liters" [we are not familiar with the units used by our author that his readers in France were obviously familiar with Ed.]
כל הזהב העשוי כו׳. תימ׳ אמאי לא פי׳ נמי מן הזהב עשו כך וכך כמו שעשה מן הכסף (לקמן לח:כז-כח) ומן הנחושת (לקמן לח:ל-לא). ותו קשי׳ דמנה כל כלי הנחשת ושייר קרסי הנחשת (עי׳ שמות כו:יא, לו:יח). וגם המקבות וצ״ע כדפי׳ בפ׳ ויקחו לי תרומה מכל כלי המשכן (עי׳ רש״י שמות כז:יט ד״ה לכל כלי המשכן). ה״ר יעקב.
כל הזהב העשוי למלאכה – ותימה למה לא קחשיב בפרטיות כל הנעשה מזהב כאשר נהג אח״כ בכסף ונחושת שמנה המלאכות אשר הוצרך להם כ״כ, וע״ק דבחשבון הנחושת לא מנה קרסי הנחושת וגם המקבות וצ״ע בפ׳ תרומה מכל כלי המשכן, מהר״ר יעקב.
כל הזהב – ה׳ מיני זהב. חח ונזם וטבעת וכומז. וכל כלי זהב. כנגד העשוי להם ה׳ ענוין. פרך. מרר. ענוי. לחץ. עבודה קשה.
כל הזהב – ה׳ מיני זהב חח ונזם וטבעת וכומז, וכל כלי זהב כנגד העשוי להם במצרים, ה׳ ענויין פרך, מרד, ענוי, לחץ, עבודה קשה.
הככר ששים מנה ומנה של קדש כפול היה. דאל״כ קשו קראי אהדדי כתיב בקע לגלגולת מחצית השקל בשקל הקדש לכל העובר על הפקודים לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים וכתיב ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרוכת מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים דמשמע שנכללו כל השקלים של ישראל למאת ככר ונשארו אלף ושבע מאות וחמש׳ ושבעי׳ שקל והלא לפי חשבון השקלים הם מאתים ואחד ככר וי״א מנה שהרי הככר ששים מנה והמנה כ״ה שקלים שהמנה ק׳ דינרין והק׳ דינרי׳ הם כ״ה שקלים שהם כ״ה סלעים כל סלע מד׳ דינרים נמצא שהככר אלף ת״ק שקלים והש׳ אלף שקלים שעולים מת״ר אלף חצאי שקלים הם מאתים ככרים והאלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים שעולים משלשת אלפים וחמש מאות וחמשים הם ככר אחד ורע״ה שקלים והרע״ה שקלים הם י״א מנה כל אחד מכ״ה שקלים וזו היא השאלה ששאל קונטריקוס ההגמון את רבן יוחנן בן זכאי והשיב לו מנה של קדש כפול היה כדכתיב והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם וא״ת והא מנה של חול כ״ה סלעים הוא כדלעיל וכפלו אינו אלא נ׳ סלעים כבר תרצו בגמרא שחכמים הוסיפו אחר כך על המדות השתות מלבר ונהיה המנה של נ׳ שקלים ששים שקלים ומה שכתב רש״י אחר זה הרי הככר ק״כ מנה והמנה כ״ה סלעים אינו רוצה לומר שהמנה של קדש הוא כ״ה שקלים כשל חול אלא שנכפל הככר ונהיה ק״כ מנה שהרי מקרא מלא הוא כדלעיל שהמנה של קדש הוא הנכפל לא הככר אלא ה״פ שהככר של קדש היה ק״כ מנה שהמנה של חול שהוא כ״ה סלעים שהם ששים מנה מהמנה של קדש שהיה כפול וכב׳ הארכתי בזה בפרשת תרומה ע״ש:
לפיכך הוא מונה בפרוטרוט כל השקלים הפחותין במניין משלשת אלפים שקלים שאין מגיעין לככר. פירש תדע שהמנה של קדש כפול היה ונמצא שהככר של קדש נמי כפול היה ובמקום שהיא הככר של חול אלף ת״ק שקלים היה הככר של קדש ג׳ אלפים שקלים שהרי כל השקלים הפחותין במניין משלשת אלפים שקלים מנה אותם בפרוטרוט ואמר וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשים ושבעים שקל ונחשת התנופה ע׳ ככר ואלפי׳ וארבע מאות שקל ואלו היה הככר של קדש כככר של חול שהו׳ אלף ת״ק שקלים היה לו לומר כסף וכסף פקודי העדה מאה וא׳ כככר ומאתי׳ וחמשה ושבעי׳ שקל ובנחשת ע״א ככר ותשע מאות שקל ויש לתמוה איך הביא הראי׳ מזה והלא בגמר׳ הביאו הראיה מזה והקשו עליה ודילמא כללי ופרטי רברבי דככרי קחשיב פרטי זוטי דככרי לא קחשיב ובטלוה ואמרו אלא אמר רב חסדא מהכא והשקל עשרים גרה עשרים שקלים כו׳ ורש״י ז״ל איך הביא הראיה הבטלה והניח הראיה הגמור׳:
כל הזהב – העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן, שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון, כמבואר בספר מלכים (מלכים א ו׳:כ׳-ל״ה, ז׳:מ״ח-נ׳), ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס. ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה׳ במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה׳ את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם.
כל הזהב, the Torah testifies that the contributions of gold, silver, and copper for the building of the Tabernacle were minuscule in value when compared to the amount of such precious metals which were used in the building of Solomon’s Temple. We read there in Kings I 6, 20-35 and 7, 45-50 about the opulence of that structure. Compared to the restoration of the second Temple in the days of Herod, even Solomon’s Temple could be considered a poor attempt at impressing the world with the Jewish people’s wealth. Notwithstanding all the material wealth invested in both Solomon’s Temple and that of Herod, Moses’ Tabernacle, a collapsible structure, enjoyed far more of God’s presence than the Temple Solomon built, not to speak of the second Temple in which the Presence of God was never manifest. All of these historical facts teach us that material wealth, even if donated generously, is not a major factor in the success of a Temple dedicated to house the Presence of God on earth. God’s presence in such a Temple depends on His approval of the lifestyle of the Jews who have built such a Temple for Him.
(כד-כה) כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקודש. ר״ל נכנס כולו ב׳מלאכת הקודש׳, ר״ל בקודש קדשים ובקודש, כי בחצר ובכליו לא נכנס זהב.
ואולי תאמר היה שם זהב הרבה והמשכן היה עשיר, לכן סיפר ואמר ויהי זהב התנופה תשע ועשרים כיכר ושבע מאות ושלושים שקל – שהיה מעט, ולא כמו שעשה שלמה ששם אלפי כיכרי זהב ולנחושת אין מחקר (ראה דה״י א׳ כב יד), וכל שכן בבניין הורדוס.
ואפילו הכי ראה תראה כמה הפרש בין זה לזה לשריית השכינה, כי החפוץ יחפוץ ה׳ ברוב [...] עושר ונכסים, הן לה׳ הארץ ומלואה, ׳לי הכסף ולי הזהב (אמר) [נאום] ה׳ צבאות׳ (חגי ב ח), וכסף פקודי העדה וגו׳ לא היה יותר ממאה כיכר ואלף ושבע מאות ושבעים וחמשה שקל:
לפיכך כו׳. פירוש, שמנה של קודש כפול היה, שהרי ׳מונה בפרוטרוט וכו׳ ׳, ואם לא היה כפול, מיד שהגיע לאלף שקלים וחמש מאות, שהוא ככר של חול (בכורות ה.), הוי ליה למנות ככר, והוי ליה לומר ככר אחד ומאתים ושבעים וחמשה שקלים, אלא ככר של קודש כפול היה. והקשה הרא״ם דהא בגמרא (שם) הביא ראיה מזה, ודוחה ראיה זאת שמא ׳כללי ופרטי רברבי דככרי חשיב, כללי זוטרי לא חשיב׳, פירוש כללי ופרטי רברבי – מאה ככרין, אבל לחשוב ככר אחד – לא חשיב, ולכך לא מנה ככר אחד, ומתרץ התם אלא מהכא ״והשקל עשרים שקלים וכו׳ ״ (יחזקאל מה, יב), שמע מינה דאין ראיה מזה כלל מה שמנה בפורטרוט השקלים שלא הגיעו לג׳ אלפים, ואיך הביא רש״י ראיה ממילתא דנדחה בגמרא, ואין זה קושיא כלל, כי רש״י בא לפרש האמת, דהא האמת כך שהיה ככר של קודש כפול, לכך אמר ׳לפיכך וכו׳ ׳, ולא קאמר ׳תדע שכך הוא שהרי מנה בפרוטרוט׳, אלא מפני שאין זה ראיה גמורה, וזה שאמר ׳לפיכך מנה בפרוטרוט׳ הוא הודעה בלבד, לא הוכחה:
ומנה של קדש כפול היה כו׳. דק״ל דאי לא כפול היה אלא הככר לא היה כ״א ששים מנה ומנה עשרים וחמשה סלעים שהם שקלים אז יהיו שני מאות ככר וככר דהא שלשה מאות אלף ואלף ושבע מאות ושבעים וחמשה שקלים שלמים היו וחמשה עשר מאות שקלים עולין לככר כי עשרה מנה הם שני מאות וחמשים שקלים ועשרים מנה חמש מאות שקלים ולפי חשבון זה ששים מנה הם חמשה עשר מאות שקלים נמצא עשרה ככר הם חמשה עשר אלף שקלים ומאת הככר הם מאה וחמשים אלף שקלים נמצא לפי החשבון זה יהי שני מאות ככר וככר. ומתרץ רש״י דמנה של קודש כפול היה ואם כן שלשה אלפים שקלים עולין לככר ונמצא מאת ככר הם שלש מאות אלף שקלים וק״ל:
מנה בפרוטרוט כל השקלים כו׳. פירוש אם המנה של הקדש כפול אתי שפיר דמנה בפרוטרוט אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים יתירים שלא הגיעו לככר אבל אם אמרת דמנה לאו כפול היה כיון שחמשה עשר מאות שקלים עולין לככר למה חשיב אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שלא הגיעו לככר הי׳ לו לחשוב שני מאות ככרים וככר אחד ושני מאות וחמשה ושבעים שקלים שלא הגיעו לככר אלא שמע מינה דכפול היה המנה זה גם כן ראייה שמנה של קדש כפול ונמצא שככר נמי כפול:
The maneh associated with the Sanctuary was double... Rashi is answering the question: If the maneh was not double, and the kikar was only sixty maneh, and a maneh equals twenty-five selaim (shekalim), then there would be 201 kikar [of silver, yet the following verse says there was only half that amount]. This is because there were 301,775 whole shekalim. And 1,500 shekalim equal a kikar. This is because ten maneh equal 250 shekalim, and twenty maneh equal 500 shekalim. According to this reckoning, sixty maneh equal 1,500 shekalim. Thus, ten kikar would equal 15,000 shekalim, and one hundred kikar would equal 150,000 shekalim. So according to this reckoning there should be 201 kikar. Rashi answers that the maneh of the Sanctuary was double the weight of the common maneh. Therefore, 3,000 shekalim equal one kikar, and one hundred kikar equal 300,000 shekalim.
It counts as units all the shekalim ... Explanation: if the maneh of the Sanctuary was double, it is understandable that 1,775 extra shekalim are counted as units, as they did not add up to a kikar. However, if we say the maneh was not double, then 1,500 shekalim equal a kikar. So why are 1,750 shekalim counted [as units that did not add up to a kikar]? The count should be 201 kikar, plus 275 shekalim that did not add up to a kikar. Thus we must conclude that the maneh was double. [It comes out that] this, too, is a proof that the maneh of the sanctuary was double, making the kikar [also] double.
כל הזהב העשוי וגו׳ – צריך לדעת גזירת הכתוב איה מקומה, ואם אומרו תשע ועשרים ככר אם כן למה חזר לומר ויהי זהב וגו׳, ואולי כי גזירת הכתוב הוא בכל מלאכת הקודש וכוונת הכתוב היא לומר שכל הזהב העשוי למלאכה לא נחסר ולא נפשע ולא נגנב ממנו דבר אלא הכל נכנס בכל מלאכת הקודש, ובזה הוציא האומנים העושים במלאכה מהחשד.
עוד ירצה להודיע נסים שנעשו בזהב המשכן כי דבר ידוע הוא כי בעשות האדם כלי מזהב או משאר המתכות על כל פנים יתמעט משיעור משקל הזהב שנעשה ממנו הכלי ולא יעמוד הכלי במשקל הראשון לצד ההתחלקות ופעולות המלאכותיו ומה גם כשיהיה במלאכה ריבוי התחלקות וחלקים דקים פשיטא שיתמעט באמצעות כן, ועוד בהכין האדם מעשה המלאכה כמו שתאמר שתי וערב לארוג בגד פתילי זהב לעשות מהם המלאכה מן הנמנע שידקדק במוכן לא פחות ולא יותר וכאן הודיע הכתוב שנעשה נס שכל הזהב העשוי למלאכה היה בכל מלאכת הקודש, מאומרו כל הודיעך. שלא נתמעט מאמצעות המלאכה כנזכר, ומאומרו העשוי רשם גם כן שכל המוכן למלאכה לא נותר ממנו דבר לבטלה והכל נכנס בכל מלאכת הקודש, ודקדק לומר בכל ולא אמר במלאכת הקודש נתכוין לומר גם כן שהספיק העשוי לכל, וזה הוא עיקר הנס שזולת זה אין נס במה שלא הותיר כי אפשר ששיער שיעור שודאי לא יותיר ולא הוכר הנס אלא באמצעות שלא הותיר ולא החסיר.
כל הזהב העשוי למלאכה, All the gold used in the construction, etc. The words ויהי זהב התנופה in this verse seem superfluous or at least not in their proper place. The words כל הזהב העשוי do not seem to fit at all. Perhaps the Torah wishes to underline that of all the gold handed over to the various artisans not an ounce remained unaccounted for; it was all used up in the construction of the vessels which were to be made of gold. The whole verse then is testimony to the integrity of the artisans employed in fashioning all the parts made of gold. The words בכל מלאכת הקודש mean that all the gold was used up in the construction of the sacred vessels.
The Torah may also allude to miracles which occurred to the gold used for the vessels of the Tabernacle. We all know that when one constructs vessels out of any metal including gold, the fact that it has to be melted down, etc., results in some diminution of the original amount of metal one started with. The more the original lump of gold had to be divided in order to construct all the various smaller parts made of gold, the greater the percentage lost in the process. The Torah testifies here that there was absolutely no wastage; all the original material was used up fully to become part of the sacred work בכל מלאכת הקודש. The word העשוי may be translated as "fit to be used to make something of." If something that the Israelites contributed was fit to be used in the construction of the Tabernacle, it was fully made use of. The word בכל means that all of the original amount contributed was immediately put to use in the construction. If this had not been the case, the miracle that nothing was left over would not have been noticeable. One could have added materials from the pool of raw materials whenever one ran short of something. This was not the case, however. The miracle was noticeable only because there was neither excess nor shortage during any stage of the construction of the many items required for the project.
העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש – ולא פירש מה נעשה בזהב, אלא סתם ואמר בכל מלאכת הקדש, שכולל צפוי הארן והשולחן והקרשים וכן הכפורת והמנורה והמזבח והטבעות וכו׳, לפי שהזהב היה קצתו ביד איתמר וקצתו ביד אלעזר, ובעבור שלא נודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו, לא ספר שנתנו משה להם במנין ובמשקל, אבל הזכיר מה עשו בכסף לפי שהוא כסף הכפורים לזכרון לבני ישראל, ובא במשקל ידוע לכל כלי:
הככר הוא ג׳ אלפים שקל.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
(כד-לא) כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש – נראה שמשפט זה מקוטע, שהרי תיבת ״ויהי״ הבאה אחריו פותחת משפט שלם חדש.
אם נפרש את פסוק כא כפירוש המקובל, לפיו ניתן כאן חשבון התרומות ופירוט השימוש שנעשה בהן, אפשר לפרש תיבות אלה כך: לעיל (לו, ו) מתוארת עבודת איסוף המתנות והעברתן ממקום למקום כ״עשיית מלאכה״. לפי זה, ״כל הזהב העשוי למלאכה״ יכול להתפרש: כל הזהב שנאסף לצורך המלאכה היה ״בכל מלאכת הקדש״, הווי אומר: השתמשו בכולו לגמרי במלאכת הקודש.
אולם נראה ש״הקדש״ שבכאן מוסב דווקא על אהל מועד, ולא על החצר; וכך נראה ברור מפסוק כז, שבו ״אדני הקדש״ מוסבים בהכרח על אדני אהל מועד, שכן אדני החצר נעשו מנחושת. לפי זה נראה שהכתוב רומז כאן לסדר הבדל הדרגות של תחומי המקדש מהבחינה הרעיונית, על פי המתכות ששימשו בהם.
תחילה מתאר הכתוב, בלשון ״פקודי המשכן״, את כל המלאכה שהושלמה, כחלקים שווים בחשיבותם של משכן העדות. ואף על פי כן, קובע עתה הכתוב את אופיים של חלקים אלה על ידי הבדל הדרגות הרעיוני שיש ביניהם: כל הזהב שימש רק עבור הקודש (פסוק כד). הכסף שימש לאדני הקודש, וגם לציפוי ראשי עמודי החצר, וויהם וחישוקיהם (פסוקים כה–כח). הנחושת שימשה לאדנים ולכלים של החצר (פסוקים כט–לא). הדבר מציין את התפשטות והשתלשלות המקדש כולו, צעד אחר צעד, בשלושה שלבים (עיין פירוש לעיל כז, יח).
הדברים האמורים יסבירו לנו מדוע בכסף ובנחושת מפרט הכתוב את השימושים שנעשו בהם, ואילו בזהב חסר פירוט כזה. בזהב, די לומר ״בכל מלאכת הקדש״, מאחר ולא נעשה כל שימוש בזהב מחוץ לגבולות הקודש. אולם הכסף לא הוגבל לתחום מסוים. הוא מהווה את שלב המעבר בין החצר לקודש; הוא מייצג את תכליתה הגבוהה ביותר של החצר, ואת השלב הנמוך ביותר של הקודש, הבסיס. כמו כן, גם את השימוש בנחושת לא ניתן לתאר על ידי החצר בלבד, שכן אדני פתח אהל מועד וכן יתדות המשכן נעשו מנחושת (עיין פירוש לעיל כו, לז). מלבד זאת, הכיור, השייך לחצר, לא נעשה מ״נחושת התנופה״, אלא נוצר באופן מיוחד מהמראות הצובאות של הנשים.
הסכום הכולל של הכסף שנתרם אינו מוזכר כלל, משום שהשימוש בו לא הוגבל לבניין המשכן ולחלקיו העיקריים. מן הסתם הרבה מכלי השרת נעשו מהכסף הזה; כמו המזרקות למזבח העולה, שצריכים היו להעשות לכל הפחות מנחושת, אך מותר לעשותם גם מכסף (רמב״ם הלכות בית הבחירה א, יט).
בכיכר רגילה יש ששים מנה. והמנה שווה עשרים וחמישה סלעים, שערכם שווה לערך השקלים. (הסלע, כמו השקל, שווה ארבעה דינרים. לכן בתלמוד שווה המנה מאה דינרים.) אך כיכר המקדש הייתה בעלת ערך כפול והיו בה מאה ועשרים מנה, דהיינו מאה ועשרים כפול עשרים וחמש, ובסך הכל שלושת אלפים שקל (עיין בכורות ה.). שש מאות ושלוש אלף חמש מאות וחמישים חצאי השקל שווים שלוש מאות ואחד אלף שבע מאות שבעים וחמש שקלים שלמים, ושלוש מאות אלף שקל שווים מאה כיכר לפי שלושת אלפים שקל לכיכר. כך שנותרו אלף שבע מאות שבעים וחמש שקל לציפוי ראשי העמודים וויהם וחשוקיהם.
כל הזהב – הנה בודאי התנדבו זהב יותר מן הצורך כמ״ש והותר, שבודאי נותר והובא לאוצר ההקדש ת״י הממונה על אוצר ההקדש שהיה ג״כ איתמר שהוא היה עתיד להיות סגן הכהן, כי הגם שהכריזו שלא יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, כבר בארתי שזה לא היה רק שלא יעשו מלאכה והיו מוזהרים שלא לרקעות פחי הזהב ולקצץ פתילים שזה עשו הנודבים, אבל לא שלא יביאו זהב שגם בהיות המקדש על מכונו היו מתנדבים תמיד לאוצר ההקדש, רק שנדבות אלה שלא עשו מהם מלאכה לא נכנסו בחשבון של עתה, שלא חשבו רק כל הזהב העשוי למלאכה שזה היה כ״ט ככר וז׳ מאות ול׳, אבל יתר הזהב שנשאר באוצר ההקדש לא נחשב עתה כי היו עתידים עוד להוסיף עליו ע״י נדבות תמידיים:
העשוי למלאכה: לאפוקי מה שנותר מהרשום בפנקס הנדבות, הרי היה מונח ונמסר במשקל יפה לאיתמר והלוים כמו שכתבתי (פסוק כ״ב).
בכל מלאכת הקודש1: משום שלא נתפרש יפה במקרא החשבון מן הזהב העשוי למלאכה2, כמו מן הכסף שנתפרש יפה ״ככר לאדן״ והיו הכל יכולים לשקול ולראות שכן הוא, משא״כ זהב לא נתפרש. ועדות ראשי האומנים לא היתה אלא בצלאל לבדו, שהרי אהליאב לא היה יודע במעשה זהב וכסף ונחשת3, משום הכי לא היתה עדות בצלאל מהני כל כך. ואם היה אפשר להראות לכל, יותר טוב, כדאיתא בקידושין (סו,ב) דבמקום שאין נאמנות כל כך אומרים ׳שלח ואחוי׳4. משום הכי נתפרש בכסף ובנחשת יפה שנעשו בהם אלו ואלו הכלים, ושקלו כל כלי בפני עצמו וראו החשבון, משא״כ זהב, אע״ג שלא היה אלא עד אחד, מ״מ לא ניתן לשקול כל כלי באשר היה ״מלאכת הקודש״, ואין כבוד לשקול הארון והשולחן והמנורה ומזבח הפנימי. ועל כן לא ניתן חשבון פרטי גם על ציפוי הקרשים אחר שלא היו יכולים לעמוד על תמצית החשבון, וההכרח היה לסמוך על עדותו של בצלאל שלא דבק מאום ביד האומנים, משא״כ בכסף ונחשת נתפרש יפה על מה הוציאו זה הסך, והיה אפשר לחקור ולעמוד על האמת.
1. מיותר לכאורה, לאחר שנאמר ״העשוי למלאכה״.
2. כלומר, לא נתפרש מה עשו מן הזהב, אלו כלים נעשו וכמה קרשים ציפו וכו׳. והרמב״ן עמד על ענין זה וכתב: ולא סיפר בפרשה מה נעשה בזהב, כי הזהב, יש ממנו ביד איתמר – ציפוי הקרשים והבריחים, ויש ממנו ביד אלעזר – הארון והכפורת... והנה בעבור שלא יוודע ציפוי כל כלי כמה זהב יש בו, לא סיפר שנתנו משה להם במנין ובמשקל...
3. אלא רק במעשה הרקימה.
4. רש״י: אם אינך בעל מום הפשט בגדיך ונראה...
ונחשת התנופה – גם זו ראיה על מה שכתבתי בפרשת תצוה שהתנופה איננה הולכה והובאה, והוראתה תרומה, ומה ענין הולכה אצל הזהב? ואם מצאנו בישעיה (ל׳:כ״ח) להנפה גוים בנפת שוא, גם זה נגזר מהוראת הָרֵם, שהמניע הדגן או הקמח בנפה או בכברה לא בלבד מוליך ומביא, אבל ראשית מלאכתו הרם והשפל לברר הצרורות היטב.
ויהי זהב התנופה – בצוי לא כתב רק תרומה וכאן כתוב בזהב ובנחושת התנופה ולא בכסף ובויקהל כתוב תנופת זהב לה׳ דכלים שנשתמשו בהן הדיוט לא ישתמשו בהן לגבוה יעוין ירושלמי יומא לכן כאן שהתיכו אותן שרי כמו״ש המגן אברהם סי׳ קמ״ז ותנופה כאן במעלה שהונף משל הדיוט לתשמיש גבוה וזה כאן בזהב שכתוב חח ונזם וטבעת וכומז דברים שהן היו לתשמיש אדם והונפו לצורך גבוה וכן כתוב כאן נחושת התנופה משום שכתוב שעשו הכיור וכנו ממראות הצובאות כו׳ לכן כתוב נחושת התנופה, אבל כסף אין כתוב כלים לכן לא כתוב כסף התנופה ודו״ק, כי התנופה כאן אינו כמו בכל מקום שהוא על המונף ביד רק על המעלה לבד וזה אמת.
הכל
(כה) וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶ֩לֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃
And the silver of those who were counted of the congregation: one hundred talents and one thousand seven hundred and seventy-five shekels of the shekels of the sanctuary.
[מו] 1וכסף פקודי העדה, אלו השקלים הכתובים בכי תשא, שנאמר (שמות ל׳:י״ב) לפקודיהם, וכאן כתיב וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים, ושמא תאמר הוסיפו משלהם, ת״ל בקע לגלגלת מחצית השקל, הבקע הוא מחצית השקל מטבע עצמו שהם שנים לשקל לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. (לקח טוב)
[מו*] 2וכסף פקודי העדה, ר׳ יצחק שאיל לר״ש א״ל הא אוקמוה דברכתא לא שריא במלה דקאים במדידו ובמלה דקאים בחושבנא. הכא במשכנא אמאי הוה כלא בחושבנא. אמר ליה הא אתמר. אבל בכל אתר דסטרא דקדושה שריא עליה אי ההוא חושבנא אתיא מסטרא דקדושה ברכתא שריא עליה תדיר ולא אתעדי מניה. מנלן ממעשר בגין דאתיא חושבנא לקדשא. ברכתא אשתכח ביה כל שכן משכנא דאיהו קדש ואתיא מסטרא דקדש. אבל כל שאר מילי דעלמא דלא אתיין מסטרא דקדושה. ברכתא לא שריא עלייהו כד אינון בחושבנא. בגין דסטרא אחרא דאיהו רע עין יכיל לשלטאה עליה. וכיון דיכיל לשלטאה עליה ברכתא לא אשתכחת ביה בגין דלא ימטו ברכאן לההוא רע עין (ולא הוי מסטרא דקדושה). ומדידו דקדושה וחושבנא דקדושה תדיר ברכאן אתוספאן ביה. וע״ד וכסף פקודי העדה. פקודי העדה בקושטא ודאי, ולא דחילו מעינא בישא ולא דחילו מכל חושבנא דא דהא בכלא שראן ברכאן מלעילא. (זהר שמות רכה)
[מז] 3וכסף פקודי העדה מאת ככר, חשבונות מאה בני אדם מחצית השקל הרי חמישים סלעים, ששים פעמים מאה הרי ששת אלפים (חצאי שקלים, והם ככר. זי״ר), נמצאת אומר ששת אלפים לככר, ששים רבוא במאה ככר, נעשה בהן אדני המשכן. (ברייתא דמ״ט מדות)
1. כעי״ז בכת״י אלגוז אלמגוזי: וכסף פקודי העדה אלו שקלים הכתובים בכי תשא שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים, ושמא תאמר הוא משלהם ת״ל בקע לגלגלת מחצית השקל הבקע הוא מחצית השקל. ובמאור האפלה: וכסף פקודי העדה זהו כסף השקלים, בקע לגלגלת. וראה רש״י ושאר ראשונים לעיל ל, טו. שהאדנים נעשו מהתרומה שמנאום כשהתחילו בנדבת המשכן שנתנו כל אחד ואחד מחצית השקל. וברש״י כה ג: ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר שנאמר וכסף פקודי העדה וגו׳ לגלגלת וגו׳ ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוה לכלי שרת. וראה אע״ז כה ג ובכור שור כאן ותו״ש כי תשא פ״ל אות עז וצרף לכאן. בפי׳ התוס׳ בהדר זקנים: וכסף פקודי העדה, אינו אומר כסף התרומה ולא כסף התנופה, כמ״ש ונחשת התנופה, אלא כסף פקודי העדה, כסף הרבה התנדבו, אלמא לא לצורך המלאכה, אלא מאת ככר למאת אדנים, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים, לווי העמודים וצפוי ראשיהם וחשוקיהם, והשאר נתנו באוצר, וכן מזהב התנדבו יותר ממה שהוא מונה, וכן מן הנחשת, אלא שאינו מונה אלא מה שהוצרך במלאכה והשאר נתנו באוצר לבדק הבית ולצרכי צבור, וע״כ צריך לומר הכי דאי אפשר לצמצם שנתנו בצמצום מה שהיה צריך, וגם אי אפשר שבני י״ח ובני י״ט ובני ששים ומעלה שלא היו במנין ולא התנדבו דהא כתיב כל מרים תרומת זהב [כסף] וכו׳ (עי׳ לעיל לה כב–כד) דמשמע דמי שהיה רוצה היה מרים, אלא ודאי הביאו הרבה דכתיב והמלאכה היתה דים וכו׳ (לעיל לו ז), אלא הם לא נמנו עד לאחר שהוקם המשכן חדש אחד, כמו שמפרש בפרשת במדבר סיני, וכאן מגיד לך שכסף כל פקודי העדה היה עולה למנין מאת ככר [ואלף ושבע מאות ותקע״ה] ואתרמי שבמנין הזה הוצרך בצמצום כדמפרש ואזיל. וכעי״ז בפענח רזא ובמושב זקנים. ובהתו״ה כאן כוון לדבריהם. וראה זהר ח״ב רכה:.
2. ראה לעיל אות טו, כא. ובאור החיים כאן.
3. ילק״ש רמז תכה. וראה רש״י כאן שככר של קודש ג׳ אלפים שקלים. ומה שהוצרך לומר כאן שמאה בני אדם מחצית השקל הרי חמישים סלעים, נראה לפי שמנה הוא כ״ה סלעים ומנה של קודש הוא חמשים סלעים וששים מנה הוא ככר. וכ״ה ברשב״ם: כי השש מאות אלף בקע לגלגלותם שלש מאות אלף שקלים ומנה כ״ה שקלים ומנה של קודש כפול היה חמשים שקל והככר ששים מנה הרי לכל ככר ג׳ אלפים שקל ולמאת הככר ג מאות אלפים שקל. ובאע״ז: הנה ידענו מזה המספר כי הככר ג׳ אלפים שקלים והעד וכסף פקודי העדה. וראה רב״ח כאן.
וּכְסַף מִנְיָנֵי כְּנִשְׁתָּא מְאָה כַּכְּרִין וְאֶלֶף וּשְׁבַע מְאָה וְשִׁבְעִין וַחֲמֵישׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא.
The silver (collected) by the community census (amounted to) one hundred talents, and one thousand seven hundred and seventy-five selaim, (measured) by the selaim of the Sanctuary standard,
[וכסף סכומי עם כנישתהא מאה כיכרין ואלף ושבע מאווןב ושבעין וחמשג סלעין בסלעי בית קודשה.]ד
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם כנישתה״) גם נוסח חילופי: ״עמא דכ׳ ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״{מ}אה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחמש״) גם נוסח חילופי: ״{וחמ}שה״.
ד. המלים בסוגריים המרובעים הושמטו ע״י הדומות בכ״י ניאופיטי 1 והושלמו בגיליון שם.
וכסף מינייני דבני ישראל דיהבו בזמן דמננון משה גבר פורקן נפשיה מאה קינטנרין ואלפא ושבע מאה ושובעין וחמש סילעין בסילעי קודשא.
And the silver of them who were numbered of the sons of Israel, who gave at the time when Mosheh numbered them, every one for the redemption of his soul, a hundred talents, and a thousand and seven hundred and seventy and five shekels, of the shekel of the sanctuary.
וכסף פקודי בני ישראל אשר נתנו בזמן שפקד אותם משה איש כפר נפשו מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש.
וַאַמַּא אַלּפִצַּ׳תַּ פַכַּאנַתּ גֻמלַתֻ מַא חַצַלַ מִן מַעדֻודִאלגַמַאעַתִ מִאַתַּ בַּדרַתַּ וַאלּפַא וַסַבּעַמִאַתַּ וַכַ׳מסַתַּ וַסַבּעִיןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ
וכסף פקודי העדה – אלו השקלים הכתובים בכי תשא, שנאמר לפקודיהם (שמות ל׳:י״ב), וכאן כתיב וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים. ושמא תאמר הוסיפו משלהם, ת״ל בקע לגלגולת מחצית השקל, הבקע הוא מחצית השקל מטבע עצמו שהם שנים לשקל לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, וא״ת והלא ישראל בצאתם ממצרים לא היו אלא שש מאות אלף, שנאמר כשש מאות אלף רגלי (שמות י״ב:ל״ז), וכסף הפקודים מחשב לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, תשובתו כי שש מאות היה בשנה ראשונה, וכשעשו העגל נפלו מהם שלשת אלפי איש, אבל מצות תשא היה אחר מעשה העגל, משל לרועה שהיה רועה את עדרו ונכנס ארי ביניהם, וטרף מהם, צוה בעל הצאן למנות עדרו, כך אחר מעשה העגל מנה משה את ישראל לתת כסף הכפורים, ונמצא שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, 1וזו שאילה שאל קנטריקוס הגמון את רבן יוחנן בן זכאי, בגבוי הכסף את מוצא מאתים ואחד ככר ואחד עשר מנה, 2[דכתיב בקע לגלגולת וגו׳ לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, היאך הם מאתים ואחד ככר ואחד עשר מנה], לפי ששני בני אדם היו מביאים שקל המאה מביאים חמשים שקלים, שהם שני מנים שכ״ה שקלים הם מאה דינרים, שהסלע ארבעה דינרין, נמצאו כ״ה סלעים מנה, וכה״א ביחזקאל עשרים שקלים וגו׳ המנה יהיה לכם (יחזקאל מ״ה:י״ב), המנה ה׳ חמשה מ׳ ארבעים נ׳ חמשים ה׳ חמשה, הרי מאה דינרין שהן כ״ה סלעים, ואם מאה איש נותנין שני מנים, האלף נותנים עשרים מנים, שלשת אלפים מביאים ששים מנים בזה החשבון, והששים מנים הם ככר שלם, שנאמר והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקלים המנה יהיה לכם (שם), הם הכל ששים. 3ולמה נחלקו בפסוק לארבעה חלקים, שנאמר עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים כנגד ארבעה חלוקי עירוכין שבתורה, אם מבן חדש עד בן חמש שנים, ואם מבן חמש עד בן עשרים שנה, ואם מבן עשרים עד בן ששים שנה, ואם מבן ששים שנה ומעלה, ללמדך ששנתות היו השקלים לצורך הערכים, עד כאן למבן חדש, עד כאן למבן ששים, כדרך שהיה במדות ההין, בהין היה שנתות עד כאן לאיל, עד כאן לכבש, עד כאן לפר, ואתה מוצא צירוף שקלי ערוכין בפסוק הזה, והשקל עשרים גרה וגו׳, וחוץ משלשה שקלים שבקטנה לפי שבא ללמדנו שששים מנה הוא הככר, וכ״ה סלע היא המנה, הנה למדנו לשלשת אלפים איש שהן מביאין ככר לשלש מאות אלף מאת ככר, הרי לשש מאות אלף מאתים ככר לשלשת אלפים, ועוד ככר לחמש מאות וחמשים כל מאה איש נותנים שני מנים והחמשים המנה הרי אחד עשר מנים, לפיכך שאל אותו הגמון לרבן יוחנן בן זכאי את מוצא כאן כ״א ככר וי״א מנה והיאך אתה מוצא בנתינת הכסף מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל נטל מחצה ונתן מחצה, וזה לשון חז״ל 4בבכורות בפרק קמא, והשיב לו מנה של קודש כפול היה, שנאמר ונחשת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל שהם תשעים ושלשה מנים, ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט השקלים מנאן באלפים וארבע מאות שהרי יש בהן ככר ושלשים ושש מנין, ולמה לא מנאן בככר וחצי וששה מנים, משום דכפול היה ובכולהו ליכא ככר שלם של קודש, ולפיכך לא מנאן הכתוב בפרוטרוט, ללמדנו שככר של הקדש כפול היה.
1. וזו שאילה שאל. בכורות ה׳ ע״א וע״ש בפירש״י.
2. דכתיב בקע לגלגולת. הוספתי עפ״י כ״י פלארענץ.
3. ולמה נחלקו בפסוק לד׳ חלקים. ראיתי בכ״י פלארענץ שינויים וכך כתוב שם: ולמה נחלקו ללמוד סלעו של קודש קודם שהוסיפו עליו חמשה ועשרים הוא מנה של קודש לאחר שהוסיפו עליו שתות שהוא שתות מלבד חמשה ועשרים לכך נאמרו אלו השיעורים ללמדנו המנה של הדיוט והמנה של הקדש לאחר שניתוספו עליהם ולמדנו הככר שהוא ששים מנה לכך נאמר לכם הוא להקדש ולא להגרים הנה למדנו לשלשת אלפים איש שהם מביאים ככר לשלשת מאות אלף מאת ככר וכן לשלש מאות הרי לשלש מאות מאתים ככר לשלשת אלפים ככר לחמש מאות וחמשים כל מאה איש נותנים שני מנה הרי אחד עשר מנה. ואחר כך מתחיל כמו בכ״י שלפנינו לפיכך שאל אותו הגמון לר׳ יוחנן בן זכאי אתה מוצא כאן כו׳.
4. בבכורות בפ״ק, דף ה׳ ע״א:
(כה-כו) וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו׳ – כי השש מאות אלף בקע לגלגלותם – שלש מאות {אלף} שקלים, ומנה – כ״ה שקלים, ומנה של קדש – כפול היה חמשים שקל, והככר – ששים מנה, הרי לכל ככר ג׳ אלפים שקל, ולמאת הככר שלש מאות אלפים שקל.א
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) נכפל ״ולמאת... שקל״. בדפוס ראשון הוא מופיע ארבע פעמים!
(25-26) וכסף פקודי העדה THE SILVER OF THOSE OF THE COMMUNITY WHO WERE RECORDED CAME TO 100 TALENTS: For 600,000 men, "one half shekel per head" (vs. 26) amounts to 300,000 shekels. One maneh [usually] consists of 25 skekels. A maneh was measured at twice its regular size – i.e. as 50 shekels – when it was used for a holy purpose. One talent consists of 60 maneh. So then one talent [when it relates to a holy purpose like the Tabernacle] consists of 3,000 shekels. So the count of "100 talents" [in our verse] is the equivalent of [the] 300,000 shekels [donated by 600,000 men].1
1. And since the count of men consists of 603,550 men, there are an extra 3,550 half-shekels, i.e "the 1,775 shekels" listed at the end of our verse.
The arithmetical calculations in this comment are the same as those of Rashi, here, and are based on the discussion in the Talmud (Bekhorot 5a).
The arithmetical calculations in this comment are the same as those of Rashi, here, and are based on the discussion in the Talmud (Bekhorot 5a).
וכסף פקודי העדה – הנה נפקדו כל ישראל בשנה ראשונה, ובעבורא שאמר הכתוב: בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳), לא נתנו הלוים כופר נפשם, כי נתונים הם לשם.1 והעד: לכל העובר על הפקודים (שמות ל״ח:כ״ו), שטעמו: כל יוצא צבא. והתמה: שהיה מספרם בשנה השנית כמו בשנה הראשונה. גם הוא נכון, כי הנה אחר תשע ושלשים שנה אין בין שני המספרים רק אלף ושמנה מאות ועשרים.2
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]
1. בדומה בראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ב:כ״ט, ושם השיג על שיטת רס״ג.
2. כלומר ההפרש בין הפקודים כאן והפקודים בבמדבר כ״ו:נ״א הוא רק 1820.
א. כן בכ״י וטיקן 283. בכ״י פריס 182: בעבור.
וכסף – הנה ידענו מזה המספר, כי ככר הכסף הוא שלשת אלפים שקלים. והעד: וכסף פקודי העדה.א
א. ״והעד ... העדה״ מופי בדפוס קושטא, אך חסר בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53, דפוס נפולי.
AND THE SILVER. Look. We learn from the sum mentioned in this verse that a talent consists of three thousand shekalim. And the silver of them that were numbered of the congregation proves this.1
1. Those numbered came to 603,350 (v. 26). Each one of those numbered gave half a shekel (v. 26). The aforementioned thus contributed 301,775 shekalim. Our verse gives the amount as 100 talents and 1,775 shekalim. Thus 100 talents = 300,000 shekalim, which is another way of saying that one talent = 3,000 shekalim.
וכסף פקודי העדה – אינו אומר כסף התרומה כמו שאמר: זהב התרומה (במדבר ל״א:נ״ב), ולא כסף התנופה כמו שאמר: ונחושת התנופה (שמות ל״ח:כ״ט), אלא: כסף פקודי העדה. וזהו פשוטו: כסף הרבה התנדבו, אלא לא הוצרך למלאכה, אלא מאת ככר כסף למאת האדנים, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים לווים וציפוי ראשיהם וחשוקיהם (שמות ל״ח:י״ט), והשאר נתנו באוצר. וכן מן הזהב נתנו יותר ממה שהוא מונה, וכן הנחושת. אלא אינו מונה אלא אותן שהוצרך למלאכה, והשאר נתנו באוצר לבדק הבית, ולצורכי צבור, {ולקרבנות צבור},א ולקרבנות קיץ המזבח. דאי אפשר לצמצם, שנדבו בצימצום מה שצריך.
וגם אי אפשר שלא נדבו בני י״ח, {וי״ט},ב בני ששים ואחד, בני ע׳, בני פ׳, שלא היו במניין, דהא כתיב: כל מרים תרומת כסף ונחושת (שמות ל״ה:כ״ד), דמשמע כל הרוצה להרים היה מרים.
ואפילו בני עשריםג מי איכא למימר דלא הביאו אלא בקע לגלגולת, {אלא ודאי}ד הביאו הרבה מזה, כדכתיב: והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה {לעשות אותה} והותר (שמות ל״ו:ז׳), שהתנדבו יותר.
{אלא}ה הםו לא נימנו אלא לאחר שהוקם המשכן חודש אחד, כמו שמפורש במדבר סיני (במדבר א׳:א׳,י״ח). וכאן מגיד לך, שהכסף {של}ז מניין העדה עלה למאת ככר, ואלף ושבעח מאות וחמשה ושבעים כשמנה אותם, ואיתרמי שבמניין זה בצמצוםט הוצרך למשכן, כמו שמפרש והולך.
והכי קאמר קרא: וכסף פקודי – כשמנה אותם משה על פי השכינה חודש אחרי שהוקם, כדכתב הכא דבאחד לחודש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן (שמות מ׳:י״ז). ובמדבר סיני כתיב: דבאחד לחודש השיני בשנה השנית (במדבר א׳:א׳) צוה הקב״ה למנותם. וקאמר הכא: דכסף פקודי העדה כשמנאם, עלה למאת ככר ואלף ושבעיא מאות וחמשהיב ושבעים שקל, וכן הוצרך למעשה המשכן, כדפריש והולך. ומגיד לך דהכי איתרמי.
אבליג אינו נראה שנמנו ב׳ פעמים, כיון שנמנו פעם אחת ועדיין עומדין באותו מיניין, למה יחזור וימנם. ועוד שצריך לומר שמניין שמנאןיד מתשרי, ומניין הפסוק מניסן {שווין}.טו ועוד שצריך לומר שלא מת אחד מישראל מיום הכפורים ועד אייר, המקום יעמידם לחיים.
א. ההשלמה מספר הג״ן והושמטה ע״י הדומות בכ״י מינכן 52.
ב. ההשלמה מספר הג״ן והושמטה ע״י הדומות בכ״י מינכן 52.
ג. כן בחזקוני, אך שם המלים באות כסיום המשפט הקודם: ״אפילו אינם בני עשרים״. בכ״י מינכן 52: עשירים.
ד. ההשלמה מספר הג״ן והדר זקנים.
ה. ההשלמה מספר הג״ן ומהדר זקנים.
ו. כך בספר הג״ן ובהדר זקנים. בכ״י מינכן 52: והם.
ז. ההשלמה מספר הג״ן.
ח. בכ״י מינכן 52 (כאן פעמיים וגם בשמות ל״א:ט״ז), בספר הג״ן, ובהדר זקנים: וחמש.
ט. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: שבצמצום.
י. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: אחד.
יא. בכ״י מינכן 52 (כאן פעמיים וגם בשמות ל״א:ט״ז): וחמש.
יב. בכ״י מינכן 52: וחמשי׳.
יג. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: אלא הא.
יד. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52 יש כפילות: שמותם מתשרי ומניין.
טו. השלמת המלה מספר הג״ן (אלא ששם חסרות המלים ״ומניין הפסוק מניסן״) והדר זקנים (״שמנין ניסן ומנין תשרי היו שוים״).
וכסף פקודי העדה – THE SILVER OF THOSE WHO WERE COUNTED OF THE CONGREGATION – It does not say “the silver of the raising” like it said: “the gold of the raising” (Bemidbar 31:52), and not “the silver of the wave offering” like it said: “the copper of the wave offering” (Shemot 38:29, but rather: the silver of the accounting of the congregation. And this is its meaning: they volunteered a lot of silver, but it was not needed for the labor, except for ONE HUNDRED TALENTS of silver for the hundred sockets, AND ONE THOUSAND SEVEN HUNDRED AND SEVENTY FIVE for the hooks and the overlay of their tops and their bands (Shemot 38:19), and the rest they placed in the treasury. And likewise from the gold they gave more than what it enumerates, and likewise copper. But only what was needed for the labor was enumerated; and the rest was placed in the treasury for [fixing] the breaches of the house and for communal needs {and communal sacrifices}, and for supplementary offerings of the altar [to be brought when the altar was otherwise idle]. For it is not possible to be exact, that they donated exactly what was needed.
And also it is impossible that 18 {and 19}year olds did not donate, and sixty-one year olds, 70 year olds, 80 year olds, who were not in the count, for it is written: “Everyone who donated a donation offering of silver and copper” (Shemot 38:24), which implies that anyone who wanted to donate would donate.
And even twenty year olds, who will say that they brought only a half shekel per head, {but rather surely} they brought more than this, as it is written: “And the prepared material was enough for them for all the work, {to do it} and have spare” (Shemot 36:7), that they volunteered more.
{Rather} they were not counted until one month after the tabernacle was built, as [Parashat] Bemidbar Sinai details (Bemidbar 1:1, 18), and here it tells you, that the silver {from} the census of the nation amounted to one hundred talents, and a thousand, seven hundred, and seventy five when he counted them, and it happened that this exact total was what was needed for the tabernacle, as it is goes and details.
And thus the verse said: וכסף פקודי – THE SILVER THAT WAS COUNTED – when Moshe counted them at the command of the divine presence a month after it was erected, as it is written there that “In the first month of the second year, on the first of the month, the Tabernacle was erected.” (Shemot 40:17. And in Bemidbar Sinai it is written: “on the first day of the second month, in the second year” (Bemidbar 1:1) the Blessed Holy One commanded to count them. And it says here: that the silver of those who were counted of the congregation when he counted them added up to a hundred talents and one thousand, seven hundred and seventy five shekel, and this is [exactly] what was needed for the making of the tabernacle, as it goes and explains. And it tells you that so it happened.
But it does not appear that they were counted two times. Since they were counted one time and were still standing at that count, why go back and count them? And also we would have to say that the count that they counted in Tishrei, and the count of the verse from Nissan {were equal}. And we would also have to say that not one person died from Israel from Yom Kippur and until Iyyar; may God kept them alive.
(כה-כו) בקע לגלגלת – ׳שק׳ (בערבית), גזירתו {מן} ויבקע עצי עלה (בראשית כב:ג). והחצי אחד מן שני הבקעים של מה שנחלק לשני חצאים {נקרא בקע}.
ומזה מוכח שהככר הנזכר שלושת אלפים שקל1.
והשקל עשרים גרה (ע״פ שמות ל:יג), והגרה מעה כמו שביאר המתרגם (שם), והמעה רבע דרהם ערבי כמו שביארו החכמים ז״ל – תמצא תמציתו בהלכות שקלים מן החבור הגדול (א:ב-ג)2.
ויצא מזה שמשקל שקל הקדש חמשה דרהמים מצריים, והככר שרמז אליו משקלו חמשה עשר אלף דרהם ערבי, והוא גדול מן ה׳קנטאר׳3 המצרי, לפי שה׳קנטאר׳ המצרי מאה רטל מצרי, והרטל מאה וארבעים וארבעה דרהם. ובכן יתרון הככר על ה׳קנטאר׳ המצרי ארבעה רטלים ושתי אונקיות של מצרים4.
1. יא. החשבון פשוט. בפסוקים נאמר ש-603,500 איש נתנו מחצית השקל כל אחד, וסך התרומה היה מאת ככר ו-1775 שקלים. נמצא ש-3500 איש [היתרים על ה-600,000 איש] נתנו את ה-1775 שקלים [היתרים על מאת הככר]. ושאר ה-600,000 איש [שנתנו מחצית השקל כל אחד, סה״כ 300,000 שקלים] נתנו את מאת הככר. ועולה מזה שככר אחד הוא 3000 שקלים.
2. יב. שם לא הזכיר הרמב״ם הדרהם הערבי, רק ביאר שהמעה היא שש עשרה שעורות (וכ״כ בהל׳ עירובין א:יב, ובפיה״מ פאה ח:ה ועוד, ושם הוא מתרגם מעה כ׳דרהם׳ אבל אין כוונתו ל׳דרהם הערבי׳ של ימיו, וראה מש״כ בזה ד׳ פיקסלר במאמרו ב׳בד״ד׳ גליון 12 עמ׳ 39), וכנראה סמך רבנו על הידוע בזמנו שמשקל הדרהם הערבי ס״ד שעורות, ולפי״ז יוצא שהמעה היא רבע דרהם.
באמת חשבון זה הוא בקירוב, אבל לא בדקדוק, כמבואר מדברי רבנו בתשובותיו (מהד׳ פריימאן-גויטיין סי׳ פב, עמ׳ 112): ׳והוא שהזוז או הכסף או הדינר הנזכר אצל חכמי המשנה והתלמוד משקלו ששה ותשעים שעורה, והוא יהיה כדרהם וחצי מן הדרהמים הערביים האלה, ובדיוק פחות מדרהם וחצי במקצת, כי השעורה קלה מן החטה, והדרהם וחצי מן הדרהמים הערביים צ״ו חטה׳. ולכי תדקדק בחשבונו תמצא שהדרהם הערבי הוא ס״ד גרעיני חטה שהם מעט יותר מס״ד גרעיני שעורה. [וכן אתה מוצא לבן דורו ומקומו של רבנו, ה״ה ר׳ תנחום הירושלמי, בספרו ׳אלמרשד אלכאפי׳ ערך ׳דנר׳ (מהד׳ שי עמ׳ 132–133, מהד׳ הר״ב טולידאנו עמ׳ 100): ׳שהשקל הקדש הוא קרוב לחמשה דרהמים מן הדרהמים של הזמן הזה׳, ועי׳ לו עוד שם בערך ׳טרפקע׳ (מהד׳ שי עמ׳ 234–235, מהד׳ הר״ב טולידאנו עמ׳ 188)].
זה מה שנראה בביאור דברי רבנו כאן, וצ״ב קצת שאין זה מתאים כ״כ עם מה שביאר הרמב״ם בפיה״מ בכורות (ח:ז) שהדרהם המצרי הוא ס״א גרעיני שעורה, ושמא נצטרך לומר שדרהם הערבי לחוד ודרהם המצרי לחוד למרות המשמעות בדברי רבנו בתשובתו הנ״ל שהדרהם הערבי הוא הדרהם המצוי במקומו במצרים [ואף אם נימא שהדרהם המצרי קל מהדרהם הערבי עדיין צ״ע, שאם היחס בין הדרהם הערבי והמצרי שוה ליחס בין ה׳קנטאר׳ הערבי והמצרי, נמצא הדרהם הערבי 63.5 שעורות לערך, כמבואר מתוך דברי רבנו אודות הככר בהמשך]. וכבר האריכו המחברים בביאור משקל הדרהם לדורותיו, עי׳ להמהדיר שהרחיב הדיבור בזה במילואים בסוף הספר (עמ׳ תצז-ח, ונחסר בקצת דפוסים), וראה מה שכתב בזה הרח״פ בניש בספרו ׳מדות ושיעורי תורה׳ (בני ברק תשמ״ז, עמ׳ תנט-תסב, וביחוד עמ׳ תס הערה 19).
באמת חשבון זה הוא בקירוב, אבל לא בדקדוק, כמבואר מדברי רבנו בתשובותיו (מהד׳ פריימאן-גויטיין סי׳ פב, עמ׳ 112): ׳והוא שהזוז או הכסף או הדינר הנזכר אצל חכמי המשנה והתלמוד משקלו ששה ותשעים שעורה, והוא יהיה כדרהם וחצי מן הדרהמים הערביים האלה, ובדיוק פחות מדרהם וחצי במקצת, כי השעורה קלה מן החטה, והדרהם וחצי מן הדרהמים הערביים צ״ו חטה׳. ולכי תדקדק בחשבונו תמצא שהדרהם הערבי הוא ס״ד גרעיני חטה שהם מעט יותר מס״ד גרעיני שעורה. [וכן אתה מוצא לבן דורו ומקומו של רבנו, ה״ה ר׳ תנחום הירושלמי, בספרו ׳אלמרשד אלכאפי׳ ערך ׳דנר׳ (מהד׳ שי עמ׳ 132–133, מהד׳ הר״ב טולידאנו עמ׳ 100): ׳שהשקל הקדש הוא קרוב לחמשה דרהמים מן הדרהמים של הזמן הזה׳, ועי׳ לו עוד שם בערך ׳טרפקע׳ (מהד׳ שי עמ׳ 234–235, מהד׳ הר״ב טולידאנו עמ׳ 188)].
זה מה שנראה בביאור דברי רבנו כאן, וצ״ב קצת שאין זה מתאים כ״כ עם מה שביאר הרמב״ם בפיה״מ בכורות (ח:ז) שהדרהם המצרי הוא ס״א גרעיני שעורה, ושמא נצטרך לומר שדרהם הערבי לחוד ודרהם המצרי לחוד למרות המשמעות בדברי רבנו בתשובתו הנ״ל שהדרהם הערבי הוא הדרהם המצוי במקומו במצרים [ואף אם נימא שהדרהם המצרי קל מהדרהם הערבי עדיין צ״ע, שאם היחס בין הדרהם הערבי והמצרי שוה ליחס בין ה׳קנטאר׳ הערבי והמצרי, נמצא הדרהם הערבי 63.5 שעורות לערך, כמבואר מתוך דברי רבנו אודות הככר בהמשך]. וכבר האריכו המחברים בביאור משקל הדרהם לדורותיו, עי׳ להמהדיר שהרחיב הדיבור בזה במילואים בסוף הספר (עמ׳ תצז-ח, ונחסר בקצת דפוסים), וראה מה שכתב בזה הרח״פ בניש בספרו ׳מדות ושיעורי תורה׳ (בני ברק תשמ״ז, עמ׳ תנט-תסב, וביחוד עמ׳ תס הערה 19).
3. יג. בתרגום המהדיר: ככר, והוא שיעור ידוע בזמן רבנו שמשקלו מאה רטל כמו שממשיך לבאר, והוא משקל מורגל בפי הקדמונים כמו גם הרמב״ם, השוה פיה״מ ב״מ (ו:ו, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ עז), והשוה מילונו של בלאו (עמ׳ 514 ערך פלפלי).
4. יד. ארבעה רטלים, שכל א׳ מהם הוא קמ״ד דרהם, הם ביחד תקע״ו דרהם, ונמצא שכל אחת מהאונקיות היא י״ב דרהם, ובהצטרף שתיהן לארבעה רטלים ימלאו השש מאות דרהם שחסר ככר המצרי מככר של תורה.
וכסף פקודי העדה – פירש לך הכתוב מה נעשה בכסף ובנחשת לפי שהכסף היה כפורים ועל האדן היה המשכן עומד ועוד שהרבה כלים נעשו מהכסף ומהנחשת. אבל בזהב לא פי׳ לפי שלא נעשה ממנו כלי שלם רק המנורה והכפורת אך צפו ממנו כגון הקרשים והארון ומזבח הפנימי והשלחן והבדים.1 מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים – הם י״ב אלף וע״א מנה של חול שהן משקלות שקורין מרקי״ש.
1. בדומה באבן עזרא פירוש שני שמות ל״ח:כ״ד.
וכסף פקודי העדה, "and the silver that was counted which had been contributed by the congregation, etc.: the Torah spells out in detail what exactly all the silver and copper donated was used for. The reason for this is that the silver was used as ransom for the people who had somehow become guilty during the episode of the golden calf. The reason why the Torah does not enumerate in detail what the gold was used for is that no item was wholly made of gold except for the candlestick and the cover for the Holy Ark. All the other furnishings were only overlaid with gold.
מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה שקלים, one hundred talents and seventeen hundred and fifty shekels." [One kikar used for sacred purposes was equivalent to 3000 "holy" shekels, or 6000 ordinary shekels of silver. Ed.]
וכסף פקודי העדה מאת כיכר. תימה אמאי אינו אומ׳ כסף התרומה כמו שאמ׳ זהב התרומה (במדבר לא:נב). ולא כסף התנופה כמו שאמ׳ נחשת התנופה (לקמן לח:כט). אלא כסף פקודי. וזהו פשוטו כסף הרבה התנדבו. אבל לא לצורך המלאכה אלא מאת ככר למאת אדנים (לקמן לח:כז). ואלף וז׳ מאות וע״ה לגבי העמודים וצפוי כו׳ (לקמן לח:כח). והשאר נתנו באוצר. וכן מן הזהב נתנו יותר ממה שהוא מונה. וכן הנחשת. אלא שאינו מונה אלא מה שהוצרך למלאכה. והשאר נתנו באוצר לבדק הבית ולקרבנות קיץ המזבח (משנה שקלים ד:ד, ועי׳ גמרא כתובות קו:, שבועות יב.-יב:, מנחות צ.-צ:) דאי אפשר לצמצם. וגם אי אפשר שפחות מכ׳ או למעלה מס׳ שלא היו במניין (עי׳ בבא בתרא קכא:) ולא התנדבו דהא כת׳ כל מרים זהב וכסף ונחשת (ע״פ שמות לה:כד). אלא ודאי הביאו הרבה דכתי׳ והותר כו׳ (שמות לו:ז). גן.
וכסף פקודי העדה וגו׳ – קשה אמאי לא קאמר וכסף התנופה כמו בזהב ונחושת, ויש לומר דבאמת הרבה והרבה הונף והורם יותר מאשר קחשיב ואי אפשר לצמצם, גם כבר כתיב והותר, גם אי אפשר שלא התנדבו גם כן פחות מבן כ׳ ויתרים מבן ס׳ שלא היו במנין שהרי כתיב כל מרים זהב וכסף ונחשת, אלא שמחצית השקל של ת״ר אלף וג׳ אלפים וחמש מאות וחמשים העוברים על הפקודים הם עלו במכוון למלאכת האדנים ולווי העמודים, וזה שיאמר הכתוב וכסף פקודי העדה וגו׳, ר״ל שכסף מחצית השקל לפקודי ונמני העדה העולים כו״כ, זה שנעשה לאדנים ולווין דוקא, ורמז בזה כאלו אמר אבל מה שהותירו העוברים על הפקודים ומה שנתנו הבלתי עוברים שאינם מפקודי העדה זה ניתן לאוצר לבדק הבית ולקרבנות קיץ המזבח וכיוצא, וכן בודאי זהב ונחושת הותירו ג״כ, רק שהכתוב לא מצא לתלות את סך הנזכר בפסוק באיזה חשבון ומלאכה לשירמוז ג״כ לומר שזה הסך הנזכר בא לחשבון אותה מלאכה לדייק לומר אבל הנותר בא לאוצר, לכן אמר בהם סתם זהב התנופה כו״כ, כלומר כל שהונף בין הכל כך וכך הוא ונמצא חשבונו מכוון מהנעשה למלאכה ומהניתן לאוצר שלא יצא כולו למלאכה כנחשת, ג״ן.
וכסף פקודי העדה מאת ככר – כסף של מחצית השקל לכל אחד מששים רבוא ישראל עלה למאת ככר שהרי שש מאות אלף חצאי שקלים הם שלש מאות אלף שקלים שלמים ולפי שישראל נמנו במדבר סיני ועלו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ע״כ כשהיה בידם מאת ככר חצאי שקלים נשארו שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים שהם אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים שלמים ששכח משה. וכתב רש״י בפירושו הככר ששים מנה ומנה של קדש היה כפול הרי הככר מאה ועשרים מנה והמנה כ״ה סלעים הרי ככר של קדש שלשת אלפים שקלים ומאת ככרים הם שלש מאות אלף שקלים, שהרי שש מאות אלפים חצאי שקלים הרי הם ג׳ מאות אלף שלמים והיתרים שהיו שלשת אלפים תק״ן חצאי שקלים הם אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים שלמים ע״כ.
ומעתה כיון שחצי שקל לכל אחד מששים רבוא עלה מאת ככר שקל שלם לכל אחד עולה מאתים ככר, מכאן ואילך צא וחשוב בשקלי המן שהיו עשרת אלפים ככר כסף שנתכוון לתת בשביל כל אחד מששים רבוא ישראל הערך הגדול שבתורה שהוא חמשים שקל כענין שכתוב בפרשת ערכין, וכשתחשוב חמשים שקל לכל אחד מששים רבוא חמשים פעמים מאתים ככר הם מאה פעמים מאה ומאה פעמים מאה הם עשרת אלפים ככר, או נאמר כי מפני שידע המן חטא שבטי ישראל במכירת יוסף בעשרים כסף שהם חמשת שקלים ועונש החטא ההוא לא נפקד עליהם עדיין ע״כ חשב מחשבה לקנות כל ישראל לתת בשביל כל אחד מששים רבוא חמשת שקלים, כי חשב שיצליח בזה ויעלה בידו לגודל חטאם, וכענין שאמרו במדרש (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכל לחם אמר להם הקב״ה אתם מכרתם את אחיכם מתוך משתה חייכם שבניכם נמכרים בשושן מתוך משתה שנאמר (אסתר ג׳:ט״ו) והמלך והמן ישבו לשתות.
ולפי זה היה די שיתן בשבילם אלף ככר כסף כי כן חשבון חמשה שקלים לכל אחד מששים רבוא שעולה אלף ככר לפי חשבון חצי שקל לכל אחד שהוא עולה למאת ככר.
אבל אפשר לומר שרצה לכלול בזה כוונה אחרת שרצה ליתן מן האלפים עשרה ועשה כן כנגד עשרת הדברות שהיה חושב לדחותם בעשרה שלו, זה שאמרו (שם ג) ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, לבטל בעשרה שלו זכות העשרה שנתנו מתוך האש והקול, וזהו לשון אש״קול, והקב״ה ברחמיו הפליא לעשות עמנו וגבר עלינו חסדו עד שאפילו קומץ שעורים שלנו דחה י׳ אלפים ככר כסף שלו ונתהפך בביתו צליל שעורים סערת ה׳ חמה להחליש כחו הגדול למעלה ונהרגו עשרת בניו מלמטה.
ומה שאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר וכן ונחשת התנופה שבעים ככר זה יורה כי משה נתן להם חשבון על כל דבר ודבר והיה נותן הכל ביד איתמר לפי שלא יהיו ישראל חושדין אותו כשנתמנה גזבר על המשכן יחידי. ואמרו במדרש עליו הכתוב אומר (משלי כ״ח:כ׳) איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, איש אמונות זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא, רב ברכות שהביא הקב״ה ברכות על ידו ונעשה גזבר על מלאכת המשכן, ואץ להעשיר זה קרח שהיה לוי ובקש כהונה גדולה לפיכך לא ינקה מה כתיב ביה (שם ט״ז) ותפתח הארץ את פיה, וכשם שצריך אדם לצאת ידי חובת המקום כך צריך לצאת ידי חובת הבריות שכן שנו רז״ל אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא באפונדתו ולא באנפליא שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר או שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני. וכן צריך אדם להזהר שלא יהיו הבריות מרננים ומשיחין אחריו שכן דוד התפלל ואמר (שמואל ב כ״ב:מ״ד) ותפלטני מריבי עמי, ופסוק מלא הוא (במדבר ל״ב:כ״ב) והייתם נקיים מה׳ ומישראל וכתיב (משלי ג׳:ד׳) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
וכסף פקודי העדה מאת ככר, "and the silver of those of the community who were recorded amounted to 100 talents, etc." The silver of the half-shekel contributions of the 600,000 males over the age of 20 amounted to 300,000 whole shekels (100 talents). Seeing that actually there were 603,550 males being counted, the total amount was precisely that mentioned in our verse, i.e. 100 talents and 1775 shekel (a talent having 3,000 shekel). According to the accounting listed in the Torah here, any silver "donated" rather than handed over as the mandatory amount by males over the age of twenty was not mentioned here.
Rashi, in his commentary, computes the numbers as follows: "a talent equals 60 manah. Seeing that the shekels being counted were described as "holy shekels" i.e. double the weight of the ordinary shekel, a talent would be equivalent to 120 manah. The manah is equivalent to 25 selaim. This gives you an amount of 3.000 shekel per talent. Rashi continues, arriving at the same result we already mentioned.
Rashi, in his commentary, computes the numbers as follows: "a talent equals 60 manah. Seeing that the shekels being counted were described as "holy shekels" i.e. double the weight of the ordinary shekel, a talent would be equivalent to 120 manah. The manah is equivalent to 25 selaim. This gives you an amount of 3.000 shekel per talent. Rashi continues, arriving at the same result we already mentioned.
Having established all this we can now address the amount of silver Haman offered to pay King Ahasverus in exchange for permission to destroy the Jews in his kingdom. Seeing that he offered 10.000 talents of silver, this was equivalent to 50 shekel for every Jew assuming that there had been 600.000 Jews at the time. The number 50 shekel is the maximum amount per adult male between the age of 20 and 60 prescribed by the Torah (Leviticus 27,3) that someone "donating" his own equivalent to God has to give to the Temple treasury.
Another way of understanding why Haman picked on this amount of silver may be that when the Israelites sold their brother Joseph and received 20 pieces of silver in exchange, i.e. an amount of 5 shekel, or half a shekel each, and their guilt had not yet been atoned, he concluded that in exchange for the amount he offered he could legally make all the Jews his slaves (again by assuming that there were a total of 600.000 Jews). He felt certain that he would succeed seeing that the brothers had never been punished by God for selling Joseph into slavery. He presumably reasoned similar to what we have been told in Midrash Tehillim 10 that because the brothers sat down to eat their meal (Genesis 37,28) after throwing Joseph into the pit but before selling him, acting as if nothing out of the ordinary had just occurred, God was so angry that He said: "seeing you have sold your brother as a result of feasting, your descendants will be sold as a result of their having feasted (participating in the banquet given by King Ahasverus)." This is why the Book of Esther makes such a point of telling us that the King and Haman sat down to a feast after having concluded the deal in which Haman acquired authority to do to the Jews whatever he wanted.
Another way of understanding why Haman picked on this amount of silver may be that when the Israelites sold their brother Joseph and received 20 pieces of silver in exchange, i.e. an amount of 5 shekel, or half a shekel each, and their guilt had not yet been atoned, he concluded that in exchange for the amount he offered he could legally make all the Jews his slaves (again by assuming that there were a total of 600.000 Jews). He felt certain that he would succeed seeing that the brothers had never been punished by God for selling Joseph into slavery. He presumably reasoned similar to what we have been told in Midrash Tehillim 10 that because the brothers sat down to eat their meal (Genesis 37,28) after throwing Joseph into the pit but before selling him, acting as if nothing out of the ordinary had just occurred, God was so angry that He said: "seeing you have sold your brother as a result of feasting, your descendants will be sold as a result of their having feasted (participating in the banquet given by King Ahasverus)." This is why the Book of Esther makes such a point of telling us that the King and Haman sat down to a feast after having concluded the deal in which Haman acquired authority to do to the Jews whatever he wanted.
If we reflect on this calculation, Haman only had to offer a payment of 1.000 talents of silver as when you multiply the number 600,000 by 5 you have 3,000,000 shekel or 1,000 talents. [Each brother had received half a shekel at the time, and the amount required by God for atonement of the sin of the golden calf was also only one half shekel per adult male. Ed.]
It is possible to see a different motivation in the amount Haman offered the king in exchange for the Jews. He wanted to offer one thousand shekel in exchange for each of the Ten Commandments, i.e. the merit the Jews had acquired by agreeing to accept the Ten Commandments. When you look at the word אשקול "I will weigh," which Haman used when offering this amount in exchange for the Jews (Esther 3,9), you could divde that word into two, i.e. אש קול, "fire and sound." At the revelation at Mount Sinai the Jews had experienced the sound of God's voice out of thunder and lightning, i.e. out of אש and קול. At that time God performed exceptional acts of kindness with us so that the fistful of barley (which represented the Omer sacrifice brought on the date of the month Haman was hanged) was found to be worth more than ten thousand talents of silver which Haman had offered the king. There is a tradition that on the 16th of Nissan, the day Haman was hanged, Mordechai had studied the laws of the Omer (a sacrifice which could be brought only while the Temple was standing).
In our portion the Torah speaks about the נחושת התנופה, that the total quantity of copper donated for the Tabernacle was some 70 talents plus 2400 shekel in weight. We learn from these details that Moses gave an exact accounting to the people concerning everything which had been contributed. He handed over everything to Ittamar who was appointed assistant treasurer so that he himself could not be suspected of having held back anything for himself seeing he was in sole charge
The Midrash in Shemot Rabbah 51,1 states that the description (Proverbs 28,20) "a faithful man will enjoy many blessings; but he who is too eager to become rich will not go unpunished," applies to Moses and Korach respectively. Of the former God Himself said "he is trustworthy in My entire house," (Numbers 12,7)."He enjoyed many blessings," means that Moses was the instrument through whom Israel received many blessings He became the treasurer of the Tabernacle's funds. The words: "he is too eager to become rich," refer to Korach who was not content with the distinction of being a Levite but wanted to become a priest also. Due to this greed, he did not go "unpunished," but the earth opened up and swallowed him and all his riches (Numbers 16,32).
Just as a person must be able to face God with a clear conscience, so it is important to appear unblemished in the eyes of the people. When addressing this subject our sages in Shekalim 3,2 postulate that the donors when delivering their mandatory contribution must not enter the office designated for receiving same while wearing clothes which could conceal any money in its folds, etc., in order that in the event such people become wealthy sometime afterwards they could not be accused of having helped themselves to money stored in that office. Even if such a person was a wealthy man he is not allowed to wear this kind of clothing so that should he become poor afterwards people might say that he was being punished for misappropriating funds from that office. People must always be on guard to conduct themselves in such a fashion that they do not arouse suspicions in their fellowmen that they have been guilty of some misdemeanor. David already prayed to God that this should not happen to him when he said (Samuel II 22,44) "You have saved me from the strife of peoples." There is an even more specific verse in the Torah concerning this subject in Numbers 32,27: "you will be clear before the Lord and before Israel." We also have an explicit verse about this subject in Proverbs 3,4: "and you will find favor and high esteem in the eyes of God and man."
The Midrash in Shemot Rabbah 51,1 states that the description (Proverbs 28,20) "a faithful man will enjoy many blessings; but he who is too eager to become rich will not go unpunished," applies to Moses and Korach respectively. Of the former God Himself said "he is trustworthy in My entire house," (Numbers 12,7)."He enjoyed many blessings," means that Moses was the instrument through whom Israel received many blessings He became the treasurer of the Tabernacle's funds. The words: "he is too eager to become rich," refer to Korach who was not content with the distinction of being a Levite but wanted to become a priest also. Due to this greed, he did not go "unpunished," but the earth opened up and swallowed him and all his riches (Numbers 16,32).
Just as a person must be able to face God with a clear conscience, so it is important to appear unblemished in the eyes of the people. When addressing this subject our sages in Shekalim 3,2 postulate that the donors when delivering their mandatory contribution must not enter the office designated for receiving same while wearing clothes which could conceal any money in its folds, etc., in order that in the event such people become wealthy sometime afterwards they could not be accused of having helped themselves to money stored in that office. Even if such a person was a wealthy man he is not allowed to wear this kind of clothing so that should he become poor afterwards people might say that he was being punished for misappropriating funds from that office. People must always be on guard to conduct themselves in such a fashion that they do not arouse suspicions in their fellowmen that they have been guilty of some misdemeanor. David already prayed to God that this should not happen to him when he said (Samuel II 22,44) "You have saved me from the strife of peoples." There is an even more specific verse in the Torah concerning this subject in Numbers 32,27: "you will be clear before the Lord and before Israel." We also have an explicit verse about this subject in Proverbs 3,4: "and you will find favor and high esteem in the eyes of God and man."
וכסף פקודי העדה – אינו אומר כסף התרומה ולא כסף התנופה כמ״ש ונחשת התנופה. אלא כסף פקודי העדה כסף הרבה התנדבו. אלמא לא לצורך המלאכה אלא מאת ככר למאת אדנים. ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים לווי העמודים וצפוי ראשיהם וחשוקיהם והשאר נתנו באוצר. וכן מזהב התנדבו יותר ממה שהוא מונה וכן מן הנחשת אלא שאינו מונה אלא מה שהוצרך במלאכה והשאר נתנו באוצר לבדק הבית ולצורכי צבור. ועל כרחך צריך לומר הכי דא״א לצמצם שנתנו בצמצום מה שהיה צריך וגם א״א שבני י״ח ובני י״ט ובני ששים ומעלה שלא היו במנין ולא התנדבו דהא כתי׳ כל מרים תרומת זהב וכו׳ דמשמע דמי שהיה רוצה היה מרים. אלא ודאי הביאו הרבה דכתיב והמלאכה היתה דים וכו׳. אלא הם לא נמנו עד לאחר שהוקם המשכן חדש אחד כמו שמפרש בפרשת במדבר סיני. וכאן מגיד לך שכסף כל פקודי העדה היה עולה למנין מאת ככר וחמש מאות וחמשה ושבעים ואתרמי שבמנין הזה הוצרך בצמצום כדמפרש ואזיל. וצריך לומר שמנין ניסן ומנין תשרי היו שוים. ועוד צ״ל שלא מת אחד מישראל מיום כפור עד אייר דאם לא כן לא תמצא החשבון מכוון.
וכסף פקודי העדה – בכסף ובנחשת פירש מה שנעשה בהם לפי שרוב הכלים נעשו בהם. אבל בזהב לא פירש לפי שלא נעשה רק לצפוי הקרשים והבדים והארון והשלחן לפי שלא נעשה ממנו כלי שלם רק המנורה והכפורת.
וכסף פקודי העדה – אינו אומר כסף התרומה ולא כסף התנופה כמו שאומר נחשת התנופה להגיד לך שכסף מנין העדה עולה למנין זה כאשר היה צריך למלאכת המשכן בצמצום. ובכסף ונחשת פי׳ הכתוב מה נעשה בהם לפי שרוב הכלים נעשו מהם אבל בזהב לא פי׳ לפי שלא נעשה ממנה כלי שלם רק המנורה והכפורת וצפוי לקרשים ולבדים ולמזבח הזהב ולשלחן בא וראה כמה חביב המשכן שהוא כנגד ברייתו של עולם כיצד ביום הראשון בראשית את השמים. וכתיב נוטה שמים כיריעה וכנגדן במשכן ועשית יריעות עזים. בשני יהי רקיע ויהי מבדיל וכנגדו במשכן והבדילה הפרכת לכם. בשלישי יקוו המים וכנגדו ועשית כיור ששם המים מכונסין. ברביעי יהי מאורות וכנגדן ועשית מנורת זהב. בחמישי ישרצו המים ועוף יעופף וכנגדו והיו הכרובים פורשי כנפים. בששי נברא אדם וכנגדו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך בשביעי ויכלו וכנגדו ותכל ולשם כתיב ויברך אלהים וכנגדו ויברך אותם משה. לשם כתיב ויקדש אותו וכנגדו וימשח אותו ויקדש אותו וכנגד שמים בית קדשי הקדשים ששם שכינת הקב״ה. וכנגד הארץ ופרי הארץ השלחן ושתי מערכות של לחם הפנים שש המערכות כנגד ששה עתים זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף.
וכסף פקודי העדה, "and the excess silver shekalim (1750) etc." these were not shekalim from the census or donations for construction of the Tabernacle as described in verse 29 as נחושת התנופה,"copper from the elevation offering;" the Torah wishes to tell us that the people as a whole did not have more than this amount of silver left in their possession after parting with their donations of silver shekalim.
ובכסף ונחושת, "and with the silver and the copper, etc;" The Torah now proceeds to tell us for what all this silver and copper had been used when constructing the Tabernacle. This had not been spelled when the Torah told us what the gold was used for, as no complete item other than the menorah, candlestick, was made of gold. Gold was used as an overlay both for the altar, the Holy Ark, the Table and the boards of the walls. It is worthwhile to reflect on how important the Tabernacle was relative to the creation of the physical universe, and how this was reflected in many of the details surrounding it, On the first day G–d was reported as having created heaven and earth before giving the order to light to come into existence.1 G–d's activity on that day is described in Psalms 104,2 as נוטה שמים כיריעה, "spreading the heavens like a carpet." The corresponding activity when constructing the Tabernacle was covering its walls with goat-skins. (Exodus 26,7) On the second day G–d had created the horizon and divided the lower waters from the upper waters. (Genesis 1,6) The corresponding activity involving the construction of the Tabernacle was the installation of the dividing curtain, פרוכת, between the Holy of Holies, and the Sanctuary proper. (Exodus 26,33) On the third day G–d had commanded the earth beneath the oceans to form a coherent surface and to become visible above the waters of the ocean. (Genesis 1,9) The corresponding activity during the construction of the Tabernacle was the making of the water-basin, כיור used by the priests to purify their hands and feet. (Exodus 30,18) On the fourth day G–d had positioned the Luminaries in the sky, (Genesis 1,14). The corresponding activity had been the making and placing of the menorah in the Tabernacle and kindling it. (Exodus 25,31) On the fifth day G–d had created the fish and the birds (Genesis 1,20), and the corresponding activity during the construction of the Tabernacle had been the winged cherubs which had been constructed and placed on the cover of the Holy Ark. (Exodus 25,6) On the sixth day G–d had created the first human being, (Genesis 1,27); the corresponding activity during construction of the Tabernacle was the order to Moses to consecrate his brother Aaron as High Priest. (Exodus 28,1.) On the seventh day, G–d had "rested," (Genesis 2,1) the corresponding report concerning the Tabernacle is found in Exodus 39,43, with the words: ותכל כל עבודת המשכן, "all the work of constructing the Tabernacle had been completed" After G–d had completed to create the universe He blessed it and all its inhabitant and he sanctified the Sabbath (Genesis 2,1) Moses did likewise in Numbers 7,1. The Holy of Holies in the Tabernacle reminds us of the heavens, source of our spiritual inspiration, whereas the table is symbolic of earth and its products is reminding us of how the Creator has provided for all His creatures. The showbreads are the visible symbol on that Table. The six rows on which they were placed are reminiscent of the six seasons of the year: sowing, harvesting, cold season, hot season, summer and winter.
ובכסף ונחושת, "and with the silver and the copper, etc;" The Torah now proceeds to tell us for what all this silver and copper had been used when constructing the Tabernacle. This had not been spelled when the Torah told us what the gold was used for, as no complete item other than the menorah, candlestick, was made of gold. Gold was used as an overlay both for the altar, the Holy Ark, the Table and the boards of the walls. It is worthwhile to reflect on how important the Tabernacle was relative to the creation of the physical universe, and how this was reflected in many of the details surrounding it, On the first day G–d was reported as having created heaven and earth before giving the order to light to come into existence.1 G–d's activity on that day is described in Psalms 104,2 as נוטה שמים כיריעה, "spreading the heavens like a carpet." The corresponding activity when constructing the Tabernacle was covering its walls with goat-skins. (Exodus 26,7) On the second day G–d had created the horizon and divided the lower waters from the upper waters. (Genesis 1,6) The corresponding activity involving the construction of the Tabernacle was the installation of the dividing curtain, פרוכת, between the Holy of Holies, and the Sanctuary proper. (Exodus 26,33) On the third day G–d had commanded the earth beneath the oceans to form a coherent surface and to become visible above the waters of the ocean. (Genesis 1,9) The corresponding activity during the construction of the Tabernacle was the making of the water-basin, כיור used by the priests to purify their hands and feet. (Exodus 30,18) On the fourth day G–d had positioned the Luminaries in the sky, (Genesis 1,14). The corresponding activity had been the making and placing of the menorah in the Tabernacle and kindling it. (Exodus 25,31) On the fifth day G–d had created the fish and the birds (Genesis 1,20), and the corresponding activity during the construction of the Tabernacle had been the winged cherubs which had been constructed and placed on the cover of the Holy Ark. (Exodus 25,6) On the sixth day G–d had created the first human being, (Genesis 1,27); the corresponding activity during construction of the Tabernacle was the order to Moses to consecrate his brother Aaron as High Priest. (Exodus 28,1.) On the seventh day, G–d had "rested," (Genesis 2,1) the corresponding report concerning the Tabernacle is found in Exodus 39,43, with the words: ותכל כל עבודת המשכן, "all the work of constructing the Tabernacle had been completed" After G–d had completed to create the universe He blessed it and all its inhabitant and he sanctified the Sabbath (Genesis 2,1) Moses did likewise in Numbers 7,1. The Holy of Holies in the Tabernacle reminds us of the heavens, source of our spiritual inspiration, whereas the table is symbolic of earth and its products is reminding us of how the Creator has provided for all His creatures. The showbreads are the visible symbol on that Table. The six rows on which they were placed are reminiscent of the six seasons of the year: sowing, harvesting, cold season, hot season, summer and winter.
1. [Heaven and earth you will recall were wrapped completely in darkness. Ed.]
וכסף פקודי העדה מאת ככר – י״מ מדלא קאמר וכסף התרומה מאת ככר כמו שאמר בזהב או כסף התנופה כמו שאומר ונחשת התנופה שמע מינה שהרבה כסף התנדבו ואינו מונה כאן אלא מה שהוצרך למלאכה והשאר נתנו באוצר לבדק הבית ולקרבנות קיץ המזבח ובהכי ניחא למ״ד ששבטו של לוי נמנו ג״כ דלדידי׳ עלה חשבון הכסף יותר מק׳ ככר ואלף ותשע״ה שקלים:
וכסף פקודי העדה מאת ככר, "and the silver contributed by the men of the congregation who had been mobilized for military duty,…amounted to100 talents." Some commentators, basing themselves on the failure of the Torah to describe this silver as a "תרומה," or a similar expression as used with the gold and copper contributions, that a great deal of silver was donated, and the reason why the total was not revealed here was that here we are only interested in how much of it was used in the actual construction of the Tabernacle. The balance was given to the Temple treasurer for use directly or indirectly in maintenance work, as and when necessary, as well as in the purchase of the animals of the mandatory communal offerings, especially at times when there was a dearth of voluntary offerings. If so, the scholar who holds that the tribe of Levi was also counted at the time of the first census is correct, as the shekel contributions of these Levites would make up the surfeit handed over to the trustee in charge of the Temple treasury.
וכסף פקודי העדה – י״מ מדלא קאמר וכסף התרומה מאת ככר כמו שאמר בזהב, או כסף התנופה כמו שאמר ונחשת התנופה, ש״מ שהרבה כסף התנדבו, ואינו מונה כאן אלא מה שצורך למלאכה, והשאר נתנו לאוצר לבדק הבית ולקרבנות קיץ המזבח. ובהכי ניחא למ״ד ששבטו של לוי ג״כ נמנו דלדידיה עלה חשבון הכסף יותר מק׳ ככר ואלף שקל.
(כה-כו) ומזה המקום יתבאר כי הככר הוא שלושת אלפים שקלים. וזה, שכסף פקודי העדה היה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש – מחצית השקל לגלגולת לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים, שהיה מספרם בעת שלקחו זאת התרומה; והנה עלה לשלושת אלפים וחמש מאות וחמישים חצאי שקלים אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, ונשארו לשש מאות אלף חצאי שקלים מאת ככר, שהוא שלושת אלפים שקלים לככר. ולפי שהמנה הוא עשרים וחמישה שקלים, הנה יהיה הככר מאה ועשרים מנה.
[א] וכסף פקודי העדה1
[1] בכורות פרק ראשון דף ה ע״א (בכורות ה.)
פסוק כב: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה2
פסוק כה: וכסף פקודי העדה3
1. ציטוט זה אמנם שייך לפרק לח אך בסדר הפרשיות הוא שייך לפרשת ׳פקודי׳ רבנו הרי משתמש בחלוקה לפרשיות. לכן לא מובן מדוע רבנו הקדים ציטוט זה מבחינת סדר הפרשיות לסוף פרשת ׳ויקהל׳?
תופעה זו של הקדמת ציטוט והבאתו שלא במקומו, כגון: כאן פסוק כה השייך לפרשת פקודי, הציטוט ממנו ׳וכסף פקודי העדה׳ כתב אותו רבנו בסוף פרשת ויקהל. כבר נזכרה בהקדמה עמודים 17, 18. עיין גם שמות ט, לא. וגם פרשת משפטים פרק כד, א.
ככל הנראה הקדמת פסוק זה לפני פרשת ׳פקודי׳ קשורה לדברי הרמב״ן על פסוק כא הפסוק הראשון בפרשת פקודי.
׳אלה פקודי המשכן...אשר פקד על פי משה... ביד איתמר בן אהרן הכהן׳. פירש הרמב״ן ׳פקודי המשכן׳ – ירמוז אל אשר יזכיר בפסוקים הבאים פסוקים כה – כח, ׳כסף פקודי העדה מאת הככר׳, כלומר כל כמות הכסף שנאספה מיועדת לאדנים ווים עמודים וציפויים. פסוקים כט – לא, ׳נחושת התנופה שבעים ככר׳, כלומר כמות הנחושת הזאת מיועדת למזבח הנחושת, אדני החצר והיתדות, וכל כליו. את כל זה ׳פקד על פי משה׳ נתן משה במספר ובמשקל, כלומר הפקיד בידם ובאחריותם ׳ביד איתמר בן אהרן הכהן׳, שהם קשורים למינוי זה.
רבנו ככל הנראה מקבל את פירושו של הרמב״ן ש׳אלה פקודי׳ מתייחס ורומז לנאמר לקמן פסוק כה. כלומר כל מה שמופקד בידם של איתמר הכהן אותו כסף מאת הככר, ואם כך, אולי חשב רבנו כדי להזכיר ולמנות את כל מה שתחת פיקודו של איתמר עדיף לרמוז הדבר לפני ההכרזה ׳אלה פקודי׳ כלומר ההכרזה תחול על מה שכבר הוזכר קודם. אין כוונת רבנו לומר שמקומו של פסוק כה הוא כאן ולא שם בפרשה. אבל בעניני זכרון עסקינן בספר זה כאמור בהקדמה, ולכן כל אמצעי שיכל לעזור לעורר את הזיכרון מבורך.
תופעה זו של הקדמת ציטוט והבאתו שלא במקומו, כגון: כאן פסוק כה השייך לפרשת פקודי, הציטוט ממנו ׳וכסף פקודי העדה׳ כתב אותו רבנו בסוף פרשת ויקהל. כבר נזכרה בהקדמה עמודים 17, 18. עיין גם שמות ט, לא. וגם פרשת משפטים פרק כד, א.
ככל הנראה הקדמת פסוק זה לפני פרשת ׳פקודי׳ קשורה לדברי הרמב״ן על פסוק כא הפסוק הראשון בפרשת פקודי.
׳אלה פקודי המשכן...אשר פקד על פי משה... ביד איתמר בן אהרן הכהן׳. פירש הרמב״ן ׳פקודי המשכן׳ – ירמוז אל אשר יזכיר בפסוקים הבאים פסוקים כה – כח, ׳כסף פקודי העדה מאת הככר׳, כלומר כל כמות הכסף שנאספה מיועדת לאדנים ווים עמודים וציפויים. פסוקים כט – לא, ׳נחושת התנופה שבעים ככר׳, כלומר כמות הנחושת הזאת מיועדת למזבח הנחושת, אדני החצר והיתדות, וכל כליו. את כל זה ׳פקד על פי משה׳ נתן משה במספר ובמשקל, כלומר הפקיד בידם ובאחריותם ׳ביד איתמר בן אהרן הכהן׳, שהם קשורים למינוי זה.
רבנו ככל הנראה מקבל את פירושו של הרמב״ן ש׳אלה פקודי׳ מתייחס ורומז לנאמר לקמן פסוק כה. כלומר כל מה שמופקד בידם של איתמר הכהן אותו כסף מאת הככר, ואם כך, אולי חשב רבנו כדי להזכיר ולמנות את כל מה שתחת פיקודו של איתמר עדיף לרמוז הדבר לפני ההכרזה ׳אלה פקודי׳ כלומר ההכרזה תחול על מה שכבר הוזכר קודם. אין כוונת רבנו לומר שמקומו של פסוק כה הוא כאן ולא שם בפרשה. אבל בעניני זכרון עסקינן בספר זה כאמור בהקדמה, ולכן כל אמצעי שיכל לעזור לעורר את הזיכרון מבורך.
2. מדפיסי ׳תולדות אהרן׳ כיום הפנו את הציטוט ׳בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה׳ אל הגמרא סנהדרין סט ע״ב. רבנו כבר הקדים להפנות לשם ציטוט זה הכתוב בפרשת כי תשא לא, ב. כדרכו כאשר מדובר באותו ציטוט יש להקדים ולדרוש מהפסוק המוקדם בתורה, לכן לא חזר והפנה כאן.
3. ׳וכסף פקודי העדה׳ עיין לעיל סוף פרשת ויקהל שציטוט זה הפנה משם לבכורות דף ה ע״א. אף על פי שציטוט זה מקומו כאן.
מאת ככר – הככר ששים מנה, ומנה של קודש כפול היה הרי הככר של קודש מאה ועשרים מנים של חול, והמנה של חול כ״ה שקלים, הרי ככר של קודש ג׳ אלפים שקלים, ולפי שהאלף ותשע״ה שקלים אינם עולים לככר, לכך מנאם הכתוב בפני עצמם, והנה שש מאות אלף חצאים הן ג׳ מאות אלף שקלים שלמים, הרי מאת ככר והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאים עולים אלף ותשע״ה שקלים:
וכסף – וכן מן הכסף שהתנדבו כמ״ש וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף לא נכנס בחשבון הזה ונשאר באוצר ההקדש, כי האדנים והווין נעשו מכסף השקלים שנתנו כופר נפשם, שעלו לסך הזה, כי מנה של קדש כפול היה כמ״ש בבכורות (דף ד׳) וכמו שפרש״י, והיה מספר בני ישראל שש מאות אלף וג׳ אלפים וה׳ מאות וחמשים. והנה במנין הזה נבוכו המפרש שמנין זה היה בשנה ראשונה אחר יוה״כ שנדבו למשכן והלא בשנה שניה באייר משהוקם המשכן נמנו שנית והיו ג״כ במספר הזה, ואיך אפשר שבשניהם היו ישראל שוים במנין אחד, ורש״י ז״ל השיב ע״ז בפרשת תשא (ל׳ ט״ז) שלענין שנות האנשים נחשב השנה מתשרי שהוא מנין שנות עולם והיה להם שני המנינים בשנה אחת, אף שהיה שנה שניה למנין יציאת מצרים שהוא מניסן, אבל עדיין יפלא שהלא במנין הראשון נמנו גם הלוים שעדיין לא נצטוה שלא יפקוד את מטה לוי, ובמנין השני הוציא את הלוים, ואיך היה במנין השני מספר ישראל לבד שוה אל המנין הראשון שהיה עם הלוים, וכבר כתבתי בפרשת תשא שהיה זה אחד מנסי ה׳, אבל לישב על פי פשוטו נראה שגם במנין הראשון לא מנה משה את הלוים, ונתכוין לזה מדעתו, לא מבעיא למ״ד בזבחים (דף קטו ע״ב) וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו זה פרישת נדב ואביהוא שס״ל שנדב ואביהוא נעשו כהנים בסיני, והבכורים נדחו מאז, א״כ כבר היה שבט לוי מוכן להיות לגיון של מלך מסיני, ולא נמנו גם במנין הראשון, אלא אף לר׳ יהושע בן קרחה שאמר שם זו פרישת בכורות וכסתם משנה דזבחים שעד שלא הוקם המשכן היתה העבודה בבכורות, נראה שזה לא היה רק עד מעשה העגל אבל אחר מעשה העגל נדחו הבכורים ונבחרו הלוים, כמ״ש בחגיגה (דף ו׳) לר״ע שאמר שהקריבו עולת תמיד מסיני ואילך, מה אני מקיים (עמוס ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו ע״ז הם הקריבו אותה, וזה אף למ״ד שגם הכהנים הנגשים הוא פרישת בכורות, והיו הבכורות כשרים עד מעשה העגל, ומאז נפסלו הבכורות ונבחרו הלוים כמו שפרש״י עמ״ש מלאו ידכם היום לה׳ שאז נתחנכו הלוים לעבודה, וזה ע״כ למ״ד שעוד היתה העבודה בבכורות, והיה א״כ גם המנין הראשון חוץ מהלוים והיה רק החידוש שלא מת איש מהם במשך הזה, כמו שהבטיח להם שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמ״ש בפ׳ תשא:
הכל