1. לדבריו בכך מתבאר היחס השונה בין המניינים בשתי המשפחות: אצל קהת יש 8,600 מבן חודש ומעלה, כשליש מתוכם בני שלושים ומעלה (2,750). לעומתו בני מררי מנו 6,200 מבן חודש ומעלה, וכמחצית מהם בני שלושים (3,200). אם כי יש להעיר שגם אצל בני גרשון קיים יחס של שליש בין המניינים למרות שבדומה למשפחת מררי, כל בני השלושים נמנו.

1. ״תורה שלמה״, כג, סוף עמ׳ קמג (מילואים לפ׳ ויקה״פ). רמ״מ שם האריך בביאור ספרי דברים (פרשת עקב פיסקא מא) ״אל מצותי, מגיד שמיד נתחייבו בתלמוד, ואין לי אלא מצות עד שלא נכנסו ישראל לארץ כגון בכורות וקרבנות ומעשר בהמה. מצות משנכנסו ישראל לארץ כגון העומר והחלה ושתי הלחם ולחם הפנים מנין? תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, לרבות שאר מצות״, אף הדפיס מכתב מהאדמו״ר בעל ״אמרי אמת״ מגור ביישוב הדברים (עמ׳ קלח). וציין עוד לדברי רע״ב (כלים א ט) שבנוסח הגאונים במשנת עשר קדושות לא גרסו ״לחם הפנים״ כי לא נהג במדבר.
יש לעיין כיצד שיטה זו תפרנס את דברי הכתוב בסיפא של הפסוק ״ולחם התמיד עליו יהיה״ (הרה״ג אביגדר נבנצל). אכן מכח קושיא זו יש שהגיהו את דברי הספרי, ומחקו את ״לחם הפנים״ מרשימת המצוות שנצטוו רק בכניסה לארץ. ראה פירוש עמק הנצי״ב.
למקורו וחשיבותו של ת״נ (שרמ״מ כשר כינה ״תרגום ירושלמי השלם״ והפליג בשבחו) ראה במבוא עמ׳ 40.

2. וכן כתב תוי״ט למשנה ״הגונב את הקסוה״ (סנהדרין ט ו): ״כתב הר״ב אחד מכלי שרת מל׳ קשות הנסך. גמרא. כלומר שהקסוה הוא שם מושאל״. וכן לשון הרמב״ם בהלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו: ״הגונב כלי שרת מן המקדש... הקנאין פוגעין בהן״. אמנם בגמרא פירשו ״קשותיו – אלו סניפין״ (מנחות צז ע״א). ופירש רש״י כאן: ״סניפים, כמין יתדות זהב עומדין בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם, ומפוצלים ששה פצולים זה למעלה מזה, וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין, כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו״.

1. להבחנה זו ראה בהרחבה בפסוק ״ויכסו את ערות אביהם״ (בראשית ט כג).

1. כך הגירסא בחלק מהדפוסים המצויים אך ״תלמיד טועה חשב להגיה כן אחר לשון המקרא, ולא יתכן מפני שהכתוב מסיים ׳אשר ישרתו לה׳ ולא אשר ידליקו אותה״. ״מרפא לשון״.

2. ״באורי אונקלוס״, ״נתינה לגר״.

3. רמב״ן: ״יראה שאינו נושא אותם, אבל הוא פקיד עליהם ונותן אותם מידו ליד בני קהת אשר יבחר בהם בזריזות וחסידות והם ישאו אותם ויחזירום לידו בהקים המשכן״ (דבריו בפס׳ טז).

1. רשב״ם : ״ונתנו על המוט – טועה היה בזה ר׳ יוסף קרא מדלא כת׳ כדכת׳ במוט בשנים. והיה רוצה לומר שכל המוט היה תחת הכלים מדכת׳ על. השיבותי כי המוטות היו בצדי הכלים כדרך כל משא שנותנין המוטות בטבעות שבצידי הכלים כדכת׳ בפרשת המשכן, אבל לשון ונתנו ראוי לומר על המוט ואצל לשון משא יאמר במוט כדכת׳ וישאוהו במוט, ונשא בם את השולחן וכת׳ על כתף יסבלוהו, אין לכם משא בכתף. כלומר בדבר זה נושאין את זה״. ראב״ע: ״ונתנו על המוט – כי אין לה בדים, והוא כמו וישאוהו במוט״.

1. רש״י: ״ואת בגדי השרד – אומר אני לפי פשוטו של מקרא אי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן. אלא אלו בגדי השרד, הם בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורין בפרשת מסעות: וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת (במדבר ד יב) וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן (במדבר ד יג) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי (במדבר ד ח). ונראין דברי, שנאמר וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (שמות לט א) ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש״. אך ראה ״העמק דבר״ שמ׳ לה יט שפירש בגדי השרד על כיסויי הכלים וגם על בגדי כהן גדול ביוכ״פ ״דשניהם נקראו לפי הפשט בגדי השרד משום שנשתיירו אחר תשמישם לגניזה כידוע. דבגדי יוה״כ נגנזים וכן בגדים שהלבישו בהם את כלי הקדש, אחר שבאו לא״י נגנזו ולא כמו בכל בגדי הקדש... ומעתה אין הו״ו וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן מיותר״.

2. על דרכו לפרש עברית על פי הארמית, ראה ״המשקוף״ (שמות יב ז).

3. בתוי״ט (חולין יא א) העיר על סתירה בין רש״י לש״ס לפירושו בחומש: מביאורו לש״ס ״לעמוד לשרת דבר הראוי לשירות – לתכלת דבגדי שרד״ (חולין קלז ע״א) עולה ש״בגדי שרד״ הם בגדי כהונה, הפך פירושו בחומש. אמנם ״תוספות חדשים״ למשנה שם הגיה ברש״י ״בגדי שרת״. אבל ״משנה למלך״ הל׳ כלי המקדש, פ״י הל״ד כתב: ״ולי נראה דרש״י בפירוש התורה מפרש כפי פשוטו של מקרא כמו שהשרישנו רא״ם ז״ל בכמה מקומות. אך בפירוש הש״ס נטה אחר דברי רז״ל דס״ל דבגדי שרד הם בגדי כהונה. ונקט בלישניה בגדי שרד לפי שתרגם אונקלוס לבושי שמושא״. כלומר גם לדעת רש״י ת״א מפרש בגדי שרד כבגדי כהונה.

4. גם ״אור התרגום״ פירש ״לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא״ על כסויי המשכן. אלא מכיוון ששימשו לכסותו מהאבק והשמש בדרכים נטלו לצורך זה שיירי בגדים ולכן ״תרגם הַשְּׂרָד מלשון שָׂרִיד״ בגדים פחותים, וכבר קדמו חזקוני שכתב ״בגדי השרד – לשון פליט ושריד, מה שנשאר ממלאכת יריעות המשכן ובגדי כהונה ומהפרכת והמסך עשו בגדים לכסות ארון העדות והשולחן והמנורה והמזבחות״.

1. רש״י: ״את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש – בתוך המשכן שהוא קדש, והן כלי הקטרת שמשרתין בהם במזבח הפנימי״.

2. שמעתי מהרב עמיאל שטרנברג והרה״ג אביגדר נבנצל קילס דבריו. וראה עוד בפסוק ״וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר״ (בראשית לט יב) ״בְּבֵית אֲסִירֵי״ [ולא כנוסחי לְבֵית אֲסִירֵי], כי רק נתינה ״אל״ אדם דוגמת ״וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר״ (בראשית יח ז) מתורגמת לְ – אבל נתינה ״אל״ מקום או חפץ מתורגמת בְּ-.

1. לתרגומי דֶּשֶׁן – קִטְמָא או דִּשְׁנָא – עיין ״וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן״ (ויקרא ו ג).

2. מלשונו ״לְמִסְפֵּי קִטְמֵיהּ – לספות הדשן לתוכם״ נראה שפירשו מגזרון ס״ף בהוראת אָסַף, קִבֵּץ, כבבא מציעא קיד ע״ב: ״פשוט גלימך, ספי שקול מהני טרפי״ וברש״י: ״ספי – לקוט״ (״ערוך השלם״, ערך סף 4). אבל ר״א בן הגר״א בספרו ״תרגם אברהם״ כתב: ״לְמִסְפֵּי – לשון כליון כמו הַאַף תִּסְפֶּה (בראשית יח כג)״.

3. ספרא צו, פרשה א: ״אש תמיד... לא תכבה – אף במסעות. מה עושים לה? כופים עליה פסכתר דברי רבי יהודה, ר׳ שמעון אומר אף בשבת ומסעות מדשנים אותה שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן״. וכן בירושלמי, יומא ד ו [מב ע״א].

4. מכיוון שעל מזבח הזהב נאמר ״וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ״ (שמות ל ג) דייק שם רש״י: ״את גגו – זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתן״. ואולם חידוש זה של רש״י אינו מפורש בחז״ל. כי בפשטות רק תחתית לא היתה למזבח העולה אבל גג היה לו. וכן משמע בדרשות חז״ל על ״מזבח אדמה תעשה לי״ (מכילתא דר״י, בחדש פרשה יא): ״מזבח אדמה תעשה לי, מזבח מיוחד לי, שלא תבנהו מתחלה לשום אחר. ר׳ ישמעאל אומר, מזבח מחובר באדמה תעשה לי, שלא תבנהו על גבי כיפים ולא על גבי עמודים. רבי נתן אומר, מזבח חלול באדמה תעשה לי, שנאמר נבוב לוחות תעשה אותו. איסי בן עקיבא אומר, מזבח נחשת מלא אדמה תעשה לי״, וראה מלבי״ם שם. ועוד יותר מפורש ב״העמק דבר״ לפסוק ״נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ״ (שמות כז ח) שכתב: ״לא שימלאו עפר בפעם הראשונה ואח״כ יסתמו בנסרים וכדומה, ויהיה העפר תמיד שם. אלא שיהיו הלוחות נבובים ופתוח מלמטה ובשעת נסיעה היה בלא אדמה ובכל הקמת המשכן מלאו אדמה. והטעם הוא משום דחובה שיהיה מחובר באדמה כדאיתא בזבחים דנ״ח ובמכילתא ס״פ יתרו ר׳ ישמעאל אומר מזבח אדמה תעשה לי – מזבח מחובר באדמה תעשה לי, שלא תבנהו על גבי כיפים ולא על גבי עמודים. ובזה שהיה נבוב והיה מתחבר העפר שבלוחות לעפר הארץ נעשה מחובר ממש״. וכן משמע ב״מושב זקנים״ לפסוק ״אשר על האש״ (ויקרא א ח): ״הקשה הרב יהודה החסיד: הלא הכהן צריך לעמוד על גבי המזבח ממש, ומתכת חם מקצתו חם כולו, א״כ אי אפשר לו לכהן שלא יכוה. וי״ל דרך אש של מעלה אינו מתקפץ לכאן ולכאן אלא כנגדו מה שצריך לו וראיה מוהסנה איננו אוכל (שמות ג ב)״.
אמנם ידידי מנוער הרה״ג שלמה הכהן אנגלנדר (ראש ישיבת בית שמעיה בבני ברק) השיב שאין כל קושי, כי ״גג״ הוא דווקא כשיש תחתיו חלל טפח. ומכיוון שלדברי רש״י ״ממלאים חללו אדמה בכל חנייתן״ – הרי באמת אין לו ״גג״ [כי העפר ממלא כל החלל] לכן גם רש״י יכול לסבור כעץ יוסף ״מ״מ היה מכוסה המזבח בטבלה העליונה״. ולבי מהסס בדבריו, שהרי ספורנו שהלך בשיטת רש״י פירש ״נבוב לוחות (שמות כז ח) – כמו תיבה בלי שולים ובלי מכסה״.
ולכאורה דברי רש״י ״לא היה לו גג״ נסתרים גם ממכות יב ע״א: ״אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב: וינס יואב אל אהל ה׳ ויחזק בקרנות המזבח (מלכים א ב כח) טעה – שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו; טעה – שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה״. משמע שיש לו גג!
אמנם ברש״י שם כתב:
ה״ג – והוא תפס במזבח של במה שעשה דוד לפני הארון שהיה באהל אשר נטה לו דוד בעיר דוד כדכתיב וינס יואב אל אהל ה׳, ומצינו בדברי הימים שעשה דוד מזבח לפניו. ואי אפשר לומר מזבח של שילה שהוא היה בימי דוד ושלמה (היה בגבעון). מסורת הש״ס: [בגבעון ואנן אמרינן (זבחים קי״ח) יום שמת בו עלי נאמר בו ויטוש משכן שילה].
כלומר, יואב לא הלך למזבח הנחושת [שאין לו גג אליבא דרש״י] אלא ל״מזבח של במה שעשה דוד לפני הארון״. אבל היכן מצא רש״י ״מזבח של במה שעשה דוד לפני הארון״? הרי במקרא נאמר רק ״וַיָּבִיאוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִיד וַיַּקְרִיבוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים״ (דברי הימים א א טז), אבל מזבח לא נזכר שם? אמנם שם בסוף הפרק כתוב (פס׳ים לז-מ) ״וַיַּעֲזָב שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה׳ לְאָסָף וּלְאֶחָיו לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. וְעֹבֵד אֱדֹם וַאֲחֵיהֶם שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה וְעֹבֵד אֱדֹם בֶּן יְדִיתוּן וְחֹסָה לְשֹׁעֲרִים. וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳ בַּבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן. לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה׳ עַל מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב וּלְכָל הַכָּתוּב בְּתוֹרַת ה׳ אֲשֶׁר צִוָּה עַל יִשְׂרָאֵל״. אבל על מזבח זה נאמר ״וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה״ (מלכים א ג א), וברש״י: ״היא הבמה הגדולה – הוא מזבח הנחשת שעשה משה במדבר והוקבעה בשילה. חרבה שילה בימי עלי ובא לנוב, חרבה נוב בימי שאול ובאו לגבעון״. ואולם אם יואב החזיק בקרנו של המזבח שבגבעון, אין ביאור למאמר ״טעה שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו״ כי לפי רש״י אין לו גג!
[ויעוין חידושי הריטב״א למכות שם: והוא תפס מזבח שילה. כך הגירסא בכל הספרים, וקשיא דהא בימי דוד לא היה משכן בשילה כדאמרינן בעלמא (זבחים קי״ח:) אותו יום שמת עלי נתקיים ויטוש משכן שילה, לכך גורס רש״י ז״ל והוא תפס מזבח במה כלומר במזבח במה שעשה דוד במה לפני הארון באהל אשר נטה בעיר דוד כדכתיב וינס יואב אל אוהל ה׳ ומצינו בספר דברי הימים שעשה המזבח לפניו ע״כ, ויפה כוון ז״ל, ויש גורסין במזבח גבעון כי שם היה משכן בימי דוד ושלמה עד שנבנה בית עולמים, ויש לקיים גירסת כל הספרים ישנים ושילה לאו דוקא אלא משום דשילה היא עיקר משכן יותר מכולם חוץ מבית עולמים וכולם נטפלין לו כדכתיב ויטוש משכן שילה, לכן תפס כאן מזבח שילה כי גבעון תחת שילה קם]. השיב הרה״ג אביגדר נבנצל: מאמר הגמרא ״אין קולט אלא גגו״ הוא לשון מושאל והכוונה לראש העפר הממלאו.

5. מלבי״ם כאן: ״ודשנו את המזבח. פרש״י יסלק את הדשן מעליו ופרשו עליו בגד ארגמן ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד ולא נשרף שהיו כופין עליו פסכתר של נחשת. ויש בזה פלוגתא בספרא צו שכן סובר ר׳ יהודה, ור״ש ס״ל שבשעת המסעות נסתלקה האש, ואמר בירושלמי דיומא [פ״ד] שלר״י פי׳ ודשנו שנתנו עליו דברים דשנים לקיום האש, ולר״ש פי׳ ודשנו שסלקו הדשן, וא״כ פרש״י מורכב אתרי רכשי. רק יש לקיים דבריו מן המד״ר [=במדבר רבה פרשה ד: מזבח הנחשת שהיה עומד בחצר היו מסירין את הדשן מעליו והיו פורשים עליו בגד ארגמן להבדיל בינו ובין כליו הנתונין עליו הדא הוא דכתיב ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן], וכבר בארתי בפ׳ יתרו במכילתא שלדעת ר״י היה המזבח מלא עפר בעת הנסיעה ולדעת ר״ש היה חלול, וא״כ לר״י פרשו בגד ארגמן על עפר המזבח ועליו נתנו הכלים ולא היה לכלי המזבח רק כסוי אחד, אבל למ״ד שהיה חלול בא בגד ארגמן עם הכלי בתוך חלל המזבח והוא היה כלי אחד וכסוי עור תחש היה כלי שני״.