×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) {שלישי} וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying,
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראטור הפירוש הארוךרלב״גשיעורי ספורנומנחת שירש״ר הירש
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe and with Aharon, saying:
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר
זה אחד מי״א פסוקי ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן״ ובכולם תרגם ״עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״. אצל משה מדבר ה׳⁠ ⁠⁠״עמו״, אבל באהרן ה׳ מדבר ״אליו״ בלבד. לטעם השינוי ומשמעו ולרשימת הפסוקים עיין לעיל (במדבר א א). אבל בדפוסים מצויים מופיע בשיבוש ״עם משה ועם אהרן״, הפך כוונת אונקלוס.
ומליל י״י עם משה ועם אהרן למימר.
ומליל י״י עם משה ועם אהרן למימר.
And the Lord spoke with Mosheh and with Aharon, saying:

פרשה ב

[א] וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר – בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר מְקוֹמוֹת אַתָּה מוֹצֵא משֶׁה וְאַהֲרֹן שָׁוִים, כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, מִשָּׁם אַתָּה מוֹצֵא קֶבַע שֶׁמִּתְפַּלְּלִים שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם, אַבְרָהָם קָבַע תְּפִלַּת בֹּקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וגו׳ (בראשית י״ט:כ״ז), וְאֵין עֲמִידָה, אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל (תהלים ק״ו:ל׳). יִצְחָק קָבַע תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ (בראשית כ״ד:ס״ג), וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וגו׳ (תהלים ק״ב:א׳). יַעֲקֹב קָבַע תְּפִלַּת הָעֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וגו׳ (בראשית כ״ח:י״א), וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וגו׳ (ירמיהו ז׳:ט״ז). בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר מְקוֹמוֹת משֶׁה וְאַהֲרֹן מְזֻוָּגִין, רֶמֶז לִשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת שֶׁכְּתוּבוֹת בִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וּבְמִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים (תהלים כ״ט:א׳). שְׁלשָׁה אָבוֹת הִתְקִינוּ שֶׁמִּתְפַּלְּלִים שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, וּמִן הָאַזְכָּרוֹת הָאֵלּוּ לָמַדְנוּ לִשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ וַאהַרֻוןַ קַאאִלַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה ואהרן לאמר.
(א-ב)
בכ״י הביאור לג׳:י״א-י״ג מופיע לפני הביאור לפסוק זה.
אמרו הראשונים כי הדגלים בצורות {שונות}, כדי שיכיר כל שבט מקום חנייתו. והיה {על} דגל יהודה צורת אריה ועל דגל ראובן ״אליברוח״ ונקרא בעברית דודאים, והוא צמח בצורת החציל, ונקרא ג״כ אאללפאח. ועל דגל אפרים צורת דג, ועל דגל דן צורת נחש.
פס׳: וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר – זה אחד מעשרה מקומות שנדבר למשה ולאהרן:
וטעם אל משה ואל אהרן
וטעם... אהרן״ חסר בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176, ברסלאו 53.
– בעבור כי אהרן ובניו ישימו משא הקהתים בכתף.
[AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON.] Scripture reads, unto Moses and unto Aaron
In most cases, only Moses is mentioned when God addresses commands. Hence Ibn Ezra's comment.
because Aaron and his sons were to command the Kohathites as to which burdens they were to carry upon their shoulders.⁠
For the burden of the Kohathites, see Num. 4:4-19.
וידבר י״י אל משה ואל אהרן – כתב ר׳ אברהם וטעם אל אהרן כי אהרן ובניו ישימו משא הכהנים בכתף:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן, "Hashem spoke to Moses and Aaron. Ibn Ezra explains that the reason why Aaron was addressed also was that his sons had to place the various furnishings of the Tabernacle on the shoulders of the priests.
(א-לא) ובזה האופן גם כן היו חונים השבטים סביב מחנה לויה. ולזה היה שבט יהודה חונה לפאת מזרח, להיותו היותר נכבד, כי ממנו הוגבלה להיות המלוכה; והיו חונים עמו השבטים שנולדו אחריו מִלאה, על מדרגותיהם, והם יששכר וזבולון. ולהיות ראובן היותר נכבד אחריו, כי הוא הבכור ליעקב וללאה, היה חונה לפאת דרום, והיה חונה עמו שם השבט שנולד אחריו, והוא שמעון; והיה שם עמהם גד, שהוא הראשון שנולד משִׁפְחת לאה. ואחריו היו בני רחל היותר נכבדים, וניתנה הגדולה לאפרים, כמו שהתבאר מברכת יעקב לו, והיו חונים לפאת מערב; והיו חונים אצלו מנשה ובנימין, כי הם מבני רחל. ונשארו השבטים הנשארים בני השפחות; והיה היותר נכבד מהם דן, כי הוא הראשון שנולד מן השפחות, וממנו עתיד להיות שופט מושיע לישראל, כמו שהתבאר מברכת יעקב, ולזה היה זה הדגל בשמו; והיה אצלו מטה אשר, שהיה בן שפחת לאה, לכבוד לאה, ואחריו היה מטה נפתלי שהוא משִׁפְחת רחל.
(א-לא) [עניין הדגלים]:
והדגלים, אמר הגאון, שהם דמות למרכבה העליונה (יחזקאל פרק א), פני אדם, פני אריה, פני שור, פני נשר (שם פסוק י), ולכולן דמות אדם להנה (שם פסוק ה)⁠
ראה מו״נ (ח״ג פ״א): ׳ידוע שמבני אדם אנשים שצורת פניהם דומה לצורה משאר בעלי חיים, עד שנראה איש כאילו פניו דומים לפני האריה, ואחֵר כאילו פניו דומים לפני השור וכיוצא בהן, וכפי אלו הצורות הנוטות אל צורות פני שאר בעלי חיים – מכנים בני אדם כן, מה שאמר פני שור, ופני אריה, ופני נשר, הם כולם פני אדם נוטות אל אלו הצורות של אלו המינין. ויש לך בזה שתי ראיות, האחת מהן אמרו בחיות בכלל וזה מראיהן דמות אדם להנה, ואח״כ תיאר כל חיה מהן שיש להן פני אדם ופני שור ופני אריה ופני נשר׳, ע״ש. ועל זה הדרך מפרש רבינו.
.
והשלם שבכולם הוא ׳פני אריה׳, לפי שהוא שלם במה שהוא אדם – במה שגם לו דמות אדם, ומה שלימותו במה שהוא אדם – שהוא משכיל ומשלים צלמו, ועוד נוסף לו שהוא מלמד אחרים ומיטיב אל הזולת כמו האריה שהוא מלך החיות ומזונותיו שלא בצער ומפקח עיניו על עמו. כן המשכיל, הוא משכיל ומגין מן ההשכלה על האחרים. וזה היה דגל מחנה יהודה שמידתם היה ככה, שהיה יששכר עמו, דכתיב (דה״י א׳ יב לג) ׳ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים׳.
שני למדריגת האריה הוא ׳פני אדם׳, שהוא משכיל בעדו, ואינו עושה דבר אחר.
שלישי לו הוא ׳פני שור׳, שהוא משכיל במה שגם לו פני אדם, אבל יש לו עסק גם בגופניות במה שהוא פועל [ומידתו] לעבודת האדמה.
רביעי לו, והוא היותר מגונה, הוא ׳הנשר׳, לפי שגם שיש לו דמות אדם, מכל מקום הוא עוסק בחומריות ומבקש מחיה לו ולזרעו אחריו. וזהו יותר מגונה מן השור, יען השור עוסק במחיה בעדו, והנשר בעדו ובזרעו עד שהוא כמעט דבר בקשת מחייתו בלתי תכלית.
ואל התכלית הזה כיוון הדגלים לארבעה
בעקידת יצחק גם כתב שהדגלים מכוונים לתבנית המרכבה העליונה, ע״ש. וראה בפירוש לזכריה (ב י) מש״כ בעניין הדגלים, ובביאור שם.
, לפי שהאצילות הבא מן מעלה יכול להיות לפי התחלפות המקבלים לאלו הארבע חליפויות שאמרנו, שכל אחד ואחד מאלו האנשים יש בבחירתו להיות משכיל בעדו או אל זולתו.
וסוף דבר יכול להיות מכל אחד מאלו המדריגות, אך אמנם בעת ההיא לפי שבדגל מחנה יהודה היו מטבע האריה, לפיכך שָׂמָם בפאת אות האריה, וכן כולם.
וזה הדבר וזאת הכוונה וזה האופן מהנסיעה היה סיבה גם כן להם לעיון והשתכלות בהביטם אל הכוונות והתכליתיות האלה וכהנה, עד שהיה מכינם להכניסם מהרה בזה הסדר אל הארץ אשר נשבע בלי עיכוב ואיחור, לולא חָטָא העם הזה חטאה גדולה לשלוח המרגלים לתור להם אנחה:
והבן אומרו (פסוק יז) כאשר יחנו כן יסעו, שהתורה הקפידה על אופן זאת המרכבה וזאת ההליכה והנסיעה:
וידבר דאיש על דגלו: פרשה פתוחה.
(א-ב) בסוף הפרק הקודם נאמר שבני ישראל יקובצו למחנות, ואילו הלויים ומשכן העדות יעמדו בנפרד מהם. הוראות אלה תתבארנה עתה בפירוט.
הציווי למנות את העם לשבטים ולמשפחות ניתן למשה לבדו, ואילו הצו שנאמר בפרק זה ניתן למשה ולאהרן: שניהם נצטוו לקבץ את השבטים המנויים למחנות החונים מנגד, סביב למשכן העדות. דבר זה מורה על כך, שההתקבצות למחנות סביב לאוהל העדות היא תכליתו של כל המפקד.
כבר עמדנו (פירוש, ויקרא יא, א; יג, א) על טיבן של המצוות שנאמרו גם למשה וגם לאהרן. חשיבותן עולה מעֵבר לידיעה העיונית ולקיום המעשי המיוצגים על ידי משה. אדרבה, חשיבותן הגדולה היא בעיקר בחינוך היחידים לקיום המצוות, שהוא תפקיד חייו של הכהן.
ובדומה לכך, גם המצווה המתוארת כאן מכוונת כל יחיד אל משפחתו ואל שבטו, וכל שבט אל מחנהו; וכל המחנות חונים ונוסעים ״מנגד סביב לאהל מועד״. ההוראה ניתנה הן למשה והן לאהרן, דבר המורה על חשיבותה הרבה לחינוך היחידים, המשפחות והשבטים, לתורה.
דגל הנשיא, ראש המחנה, יתנוסס ״מנגד סביב״ – במרחק אך בתוך מעגל המקדש. אל דגל זה יאסוף הנשיא את שבטיו, כל שבט יאסוף את משפחותיו, וכל משפחה את בניה. נמצא שהנשיא יכריז לעצמו, לשבטיו, למשפחותיו ולכל בני המשפחות, לכל איש ואישה, ילד ותינוק, ש״משכן העדות״ (לעיל א, נג) הוא ״אהל מועד״ (פסוק ב׳); מקום העדות הוא מקום הייעוד המשותף, המאחד את כולם.
כך נעשית העדות – שה׳ מעיד עליה – לנשמת החיים של העם כולו. כולם – ראש המחנה ונשיא השבט, ביחד עם העולל בחיק משפחתו – חונים ״מנגד סביב לעדות״. לכולם, העדות היא קודש הקודשים הנעלה על הכל (״מנגד״); ויחד עם זה היא קרובה לכולם, חובקת את כולם ומושכת אותם אליה בכוח גדול (״סביב״).
על פי האמור יבואר, מדוע המשכן קרוי לעיל (א, נ,נג) ״משכן העדת״, בעוד שכאן, בפרק הקובע את מקום המחנות, הוא קרוי ״אהל מועד״. כשלעצמו הוא ״משכן העדות״, מקום משכנה של העדות; ועבור העם הוא ״אהל מועד״, הנוסע אתם לנגד עיניהם לכל מקום שהם הולכים; מרכז הייעוד המשותף המאחד את כולם (״מועד״: ״יעד״, ״יחד״).
איש על דגלו באתת וגו׳ – כפי שאמרנו (לעיל א, נב), טעם המקרא מחבר את ״באתת״ ל״דגלו״. בדגל של כל בית אב – הווי אומר, בדגל של כל שבט – היה ״אות״, סמל ייחודי, המייצג את השבט. לפי המדרש בבמדבר רבה (כאן) היה צבע דגלו של כל שבט כצבע אבנו שבחושן, ועל כל דגל היה סמל המאפיין את אותו השבט. המדרש אף מפרט מה היה סמלו המיוחד של כל שבט ושבט.
מנגד – במרחק מיל, שהם אלפיים אמה של תחום שבת, כדי שיוכלו ללכת אל אוהל מועד בשבת (במדבר רבה ב, ט). כך מצאנו בספר יהושע (ג, ד).
 
(ב) אִ֣ישׁ עַל⁠־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל⁠־מוֹעֵ֖ד יַחֲנֽוּ׃
"The Children of Israel shall encamp every man by his own standard, with the banners of their fathers' houses; at a distance from the Tent of Meeting they shall encamp around it.⁠"
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
גְּבַר עַל טִקְסֵיהּ בְּאָתְוָון לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן יִשְׁרוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִקֳּבֵיל סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יִשְׁרוֹן.
Every man (shall encamp) by his standard, by the ensign of the house of their fathers shall the sons of Israel encamp. Over against the tabernacle of meeting shall they encamp round about.
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ
גְּבַר עַל טִקְסֵיהּ בְּאָתְוָן (ח״נ: בְּאָתִין) לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן יִשְׁרוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִקֳּבֵיל סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יִשְׁרוֹן
דִּגְלוֹ – טִקְסֵיהּ, מן היוונית
א. בימינו דֶּגֶל הוא אות על אריג, יריעת בד מצוירת המשמשת כסמל, כפירוש ראב״ע כאן: ״ובדגל יהודה צורת אריה״. אבל בפרשתנו ולהלן במסע המחנות (י יא-כח) דֶּגֶל בא במשמעו הראשוני: יחידה צבאית גדולה הנחלקת ליחידות משנה. כך הבינו גם חז״ל כמוכח מדרשותיהם: ״אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (שיר השירים ו י) – אין דגלים אלא צבאות שנאמר דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה... וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם״ (שמות רבה טו ו); ״דָּגוּל מֵרְבָבָה (שיר השירים ה י) – בשעה שנגלה הקב״ה על הר סיני ירדו עמו כ״ב רבבות של מלאכים... והיו כולם עשוים דגלים דגלים״ (במ״ר פרשה ב), הרי ש״דגלים״ הם חטיבות. גם ״דגלי מדבר״ (שבת ה ע״א) משמעו מחנות המדבר. מכאן תרגם אונקלוס ״אִיש עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת״ – ״גְּבַר עַל טִקְסֵיהּ בְּאָתְוָן״, במלה היוונית ״טיקסא״ שמשמעה יחידה צבאית.⁠
המעבר מ״דגל״ ל״אות מצוייר על אריג״, התרחש כנראה לאחר תקופת בית שני והוא ניכר במיוחס ליונתן שאצלו ״טיקסא״ משמש בשתי ההוראות: ״גְּבַר עַל טִקְסֵיהּ בְּאָתְוָון דְּמִסְתַּמְּנִין עַל טִיקְסֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן״. הראשון ״גְּבַר עַל טִקְסֵיהּ״ הוא כת״א וכיחידה צבאית, והשני ״דְּמִסְתַּמְּנִין עַל טִיקְסֵיהוֹן״, הוא כמשמעו שבימינו: טקסטורה = texture = מירקם.
וכן תרגם ״וַיֶּאְסֹר את רכבו״ (שמות יד ו) ״וְטַקֵּיס יָת רְתִכֵּיהּ״, בפועל היווני טַקֵּיס שעניינו התייצבות החיילים לסדר ולמערכה.⁠
ראה י׳ לוי, המילון לתרגומים (גרמנית), כרך א עמ׳ 318. לטעם התרגום ביוונית ראה ״חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת״ (בראשית מה כב) ״אוּסְטְלַוָּן (ח״נ: אִצְטְלָוָן) דִּלְבוּשָׁא״.
ומפירושי רש״י מתברר שגם הוא הכיר בשתי הוראות ״דגל״: יחידה צבאית וגם אריג צבוע.⁠
כמוכח מפירושו כאן: ״באתת – כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה... ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו״. ״אות״ הוא ״דגל״ שבימינו ״מפה צבועה תלויה בו״ אבל ״דגל״ הוא המחנה הצבאי. וכן כתב בביאור הש״ס ״והדגלים, ג׳ פרסאות זה מחנה ישראל״ (סוטה כ ע״ב ד״ה עמו במחיצתו). ומצינו גם ״וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה״ (שיר השירים ב ד) אלא ששם הוראת ״דגל״ אינה ברורה.
בְּאֹתֹת – נוסחי התרגום
ב. ברוב הנוסחים תרגמו: ״אִיש עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת״ – ״גְּבַר עַל טִקְסֵיהּ בְּאָתְוָן״, ואולם ״אוהב גר״ מצא גם ״באתיין״ ובמקצתם גם ״באתוון״. וכתב: שנוסח ״בְּאָתְוָן״ או ״בְּאָתִין״ שביא״ר הוא הנכון כעין הכתוב ״אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי״, ״אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין״ (דניאל ג לב-לג, אותות). אבל ״באתיין״ הוא תרגום באות כמו ״הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת״ (בראשית מא כט) ״הָא שְׁבַע שְׁנַיָּא אָתְיָן״.
מילת יחס וניב ארמי
ג. ״מִנֶּגֶד סָבִיב״ – ״מִקֳּבֵיל סְחוֹר סְחוֹר״. מילת היחס ׳קֳבָל׳ במשמע מוּל, לְעֻמַּת, נֶגֶד שגורה בארמית המקראית כגון ״כָּל קֳבֵל דְּנָה״ (כל עֻמַּת זה [=כנגד זאת], דני׳ ג כב), ונתבארה בהרחבה על הפס׳ ״אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״ (בראשית ב יח) ״אַעֲבֵיד לֵיהּ סְמָךְ כְּקִבְלֵיהּ״. ואילו תרגום תואר הפועל ׳סָבִיב׳ בניב הארמי סְחוֹר סְחוֹר התבאר באריכות על הפס׳ ״בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב״ (בראשית כג יז) ״דִּבְחַקְלָא דִּבְכָל תְּחוּמֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר״, עיין שם.
גבר על טכסיה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טכסיה״) גם נוסח חילופי: ״טק׳⁠ ⁠⁠״.
באתיין לבית אבהתהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אבהתהון״) גם נוסח חילופי: ״אבהתון״.
ישרון בני ישראל מן כל קבל
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קבל״) גם נוסח חילופי: ״{כל }⁠וקבל״.
חזור חזור למשכן זימנא ישרון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למשכן זימנא ישרון״) גם נוסח חילופי: ״למשכנה דזמנה יחזור״.
.
גבר על טיקסיה באתוון דמסתמנין על טיקסיהון לבית אבהתן ישרון בני ישראל {מלקביל סחור סחור למשכן זמנא ישרון}.⁠
חסר בכ״י לונדון.
Every man of the Beni Israel shall encamp by his standard, by the ensign which is signified upon the standards of their fathers' house over against the tabernacle of ordinance shall they encamp round about.
[ב] אִישׁ עַל דִּגְלוֹ וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נְרַנְנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל וגו׳ (תהלים כ׳:ו׳), אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי אָנוּ מְרַנְנִים בִּישׁוּעָתֶךָ, מַה שֶּׁעָשִׂיתָ לָנוּ בְּשִׁמְךָ נְרַנְנָה בִּישׁוּעָתֶךָ, וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל (שמות י״ד:ל׳), וַיִּוָּשַׁע כְּתִיב, כִּבְיָכוֹל יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִים וּכְאִלּוּ הוּא נִגְאָל, וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל, שֶׁקָּבַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ בִּשְׁמֵנוּ וְעָשָׂה אוֹתָנוּ דְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ.
[ג] חִבָּה גְּדוֹלָה חִבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲשָׂאָם דְּגָלִים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ נִכָּרִין, וּמִנַּיִן שֶׁהוּא אַהֲבָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (שיר השירים ב׳:ד׳), אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וגו׳, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעָשִׁיר שֶׁהָיָה לוֹ אוֹצָר מָלֵא יַיִן וְנִכְנַס לְבָדְקוֹ וּמְצָאוֹ כֻּלּוֹ חֹמֶץ, בָּא לָצֵאת מִתּוֹךְ הָאוֹצָר וּמָצָא חָבִית אַחַת יַיִן טוֹב, אָמַר חָבִית זוֹ עוֹמֶדֶת עָלַי כִּמְלֹא אוֹצָר. כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעִים אֻמּוֹת וּמִכֻּלָּם לֹא מָצָא הֲנָיָה אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וּמִנַּיִן שֶׁיַּיִן עוֹלֶה שִׁבְעִים, י׳ עֲשָׂרָה, י׳ עֲשָׂרָה, נ׳ חֲמִשִּׁים, הֲרֵי שִׁבְעִים. וּמִכֻּלָּם וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּין, לַמַּרְתֵּף הַגָּדוֹל שֶׁל יַיִן, זֶה סִינַי, וְלִמְדַנִי משֶׁה תּוֹרָה שֶׁהִיא נִדְרֶשֶׁת מ״ט פָּנִים. וְדִגְל״וֹ עָלַי אַהֲבָה, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁהָיָה מַרְאֶה אִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ בָּאֶצְבַּע הָיָה נֶהֱרָג, וְהַתִּינוֹקוֹת הוֹלְכִים לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמַרְאִים אֶת הָאַזְכָּרוֹת בָּאֶצְבַּע, אָמַר הָאֱלֹהִים וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, וְגוּדָלוֹ עָלַי אַהֲבָה. רַבִּי יִשָׂשכָר אוֹמֵר וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, אֲפִלּוּ אָדָם יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמְדַלֵּג מֵהֲלָכָה לַהֲלָכָה וּמִפָּסוּק לְפָסוּק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָבִיב הוּא עָלַי, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, וְדִלּוּגוֹ עָלַי אַהֲבָה.
דָּבָר אַחֵר: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ לָאֻמּוֹת דְּגָלִים וְאֵין חָבִיב עָלַי אֶלָּא דִגְלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.
דָּבָר אַחֵר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי יָרְדוּ עִמּוֹ כ״ב רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן (תהלים ס״ח:י״ח), וְהָיוּ כֻלָּם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: דָּגוּל מֵרְבָבָה (שיר השירים ה׳:י׳), כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, הִתְחִילוּ מִתְאַוִּים לִדְגָלִים, אָמְרוּ אַלְוַאי כָּךְ אָנוּ נַעֲשִׂים דְּגָלִים כְּמוֹתָן, לְכָךְ נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינַי שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה בַּיַּיִן: וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט׳:ה׳), הֱוֵי: אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינָי. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, אָמְרוּ אִלּוּלֵי הוּא מַגְדִּיל עָלַי אַהֲבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וגו׳ (תהלים כ׳:ו׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה נִּתְאַוִּיתֶם לַעֲשׂוֹת דְּגָלִים, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם, יְמַלֵּא ה׳ כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ (תהלים כ׳:ו׳), מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לְמשֶׁה לֵךְ עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ.
[ד] אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה וגו׳ (שיר השירים ו׳:י׳), קְדוֹשִׁים וּגְדוֹלִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּדִגְלֵיהֶם וְכָל הָאֻמּוֹת מִסְתַּכְּלִין בָּהֶם וּתְמֵהִין וְאוֹמְרִים: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה וגו׳, אוֹמְרִים לָהֶם הָאֻמּוֹת: שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית (שיר השירים ז׳:א׳), הִדָּבְקוּ לָנוּ, בּוֹאוּ אֶצְלֵנוּ וְאָנוּ עוֹשִׂין אֶתְכֶם שִׁלְטוֹנִים, הֶגְמוֹנִים, דֻּכָּסִין, אִפָּרְכִין, אִסְטְרַטְלִיטִין. שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ (שיר השירים ז׳:א׳), וְאֵין נֶחֱזֶה אֶלָּא שְׂרָרָה, שֶׁכֵּן אָמַר יִתְרוֹ לְמשֶׁה: וְאַתָּה תֶחֱזֶה וגו׳ (שמות י״ח:כ״א). שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: מַה תֶּחֱזוּ בַּשׁוּלַמִּית (שיר השירים ז׳:א׳), מַה גְּדֻלָּה אַתֶּם נוֹתְנִים לָנוּ, שֶׁמָּא: כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם (שיר השירים ז׳:א׳), שֶׁמָּא יְכוֹלִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת לָנוּ כַּגְּדֻלָּה שֶׁעָשָׂה הָאֱלֹהִים בַּמִּדְבָּר. דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן, דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן, דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם, יְכוֹלִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת לָנוּ כָּךְ. מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית, מַה גְּדֻלָּה אַתֶּם נוֹתְנִים לָנוּ שֶׁמָּא כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם, שֶׁמָּא יְכוֹלִים אַתֶּם לִתֵּן לָנוּ כַּגְדֻלָּה שֶׁעָשָׂה לָנוּ הָאֱלֹהִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁהָיִינוּ חוֹטְאִים וְהוּא מוֹחֵל לָנוּ וְאוֹמֵר לָנוּ: וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ (דברים כ״ג:ט״ו). אַף בִּלְעָם הִבִּיט בָּהֶם וְיָצְאָה עֵינוֹ כְּנֶגְדָן שֶׁלֹא הָיָה יָכוֹל לִגַּע בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו (במדבר כ״ד:ב׳), אֵלּוּ הֵם הַדְּגָלִים, הִתְחִיל אוֹמֵר מִי יָכוֹל לִגַּע בִּבְנֵי אָדָם אֵלּוּ, מַכִּירִין אֶת אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו (במדבר כ״ד:ב׳), מִיכָּן לָמַדְנוּ שֶׁהָיוּ הַדְּגָלִים גְּדֻלָּה וְגֶדֶר לְיִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נֶאֱמַר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ.
[ה] דָּבָר אַחֵר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה (שיר השירים ו׳:ד׳), שֶׁאֲנִי מִתְרַצֶּה לָכֶם.
דָּבָר אַחֵר: כְּתִרְצָה, שֶׁאַתֶּם מִתְרַצִּים לִי.
דָּבָר אַחֵר: כְּתִרְצָה, שֶׁאַתֶּם מִתְרַצִּים בַּקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו (ויקרא א׳:ד׳). נָאוָה כִּיְרוּשָׁלָיִם (שיר השירים ו׳:ד׳), כְּאוֹתָן כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהֵם יְרֵאִים וּמֻשְׁלָמִים לִי. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (שיר השירים ו׳:ד׳), וּבַמֶּה אַתֶּם כַּנִּדְגָּלוֹת, בַּדְּגָלִים שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם. וְדָוִד רוֹאֶה וְאוֹמֵר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי (תהלים קמ״ז:כ׳), אֶלָּא לְעַמּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ וגו׳.
[ו] דָּבָר אַחֵר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וגו׳ (דברים ל״ב:י׳), מְצִיאָה גְּדוֹלָה מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל (הושע ט׳:י׳), לְכָךְ יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, מִדְבָּר הָיָה הָעוֹלָם עַד שֶׁלֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן (דברים ל״ב:י׳), תֹּהוּ וִילָלָה הָיָה הָעוֹלָם עַד שֶׁלֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד שֶׁלֹא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְקִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, מַהוּ אוֹמֵר: יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ וגו׳ (דברים ל״ב:י׳), יְסֹבְבֶנְהוּ שֶׁהֵקִיפָן בְּעַנְנֵי כָּבוֹד, יְבוֹנְנֵהוּ שֶׁהֱבִינָם בְּדִבְרֵי תוֹרָה, יִצְרֶנְהוּ אַשְׁרֵי הָאָזְנַיִם שֶׁשָּׁמְעוּ. עַד הֵיכָן חִבְּבָן, עַד הֵיכָן שְׁמָרָן, עַד הֵיכָן נְצָרָן, כִּבְיָכוֹל עַד כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ שְׁמָרָן, עַד הֵיכָן שְׁמָרָן, הֵיאַךְ נְצָרָן, שֶׁאָמַר הָאֱלֹהִים לְמשֶׁה, משֶׁה אֱמֹר לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן בֵּינֵיהֶם, כִּבְיָכוֹל אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְיוֹרֵד וְשׁוֹכֵן בֵּינֵיהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעָשָׂה אוֹתָם דְּגָלִים לִשְׁמוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים לִשְׁמִי, לָמָּה, שֶׁהֵם בָּנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם (דברים י״ד:א׳), וְהֵם צִבְאוֹתַי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות ז׳:ד׳), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה (במדבר ב׳:ג׳) תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם, וּלְפִי שֶׁהֵן צִבְאוֹתַי אֶעֱשֶׂה אוֹתָם דְּגָלִים לִשְׁמִי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ.
[ז] בְאֹתֹת – סִימָנִין הָיוּ לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא מַפָּה וְצֶבַע עַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה כַּצֶּבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, מֵהֶם לָמְדָה הַמַּלְכוּת לִהְיוֹת עוֹשִׂין מַפָּה וְצֶבַע לְכָל מַפָּה וּמַפָּה. כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נָשִׂיא שֶׁלּוֹ צֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לַצֶּבַע שֶׁל אַבְנוֹ. רְאוּבֵן אַבְנוֹ אֹדֶם וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ אָדֹם וּמְצֻיָּר עָלָיו דּוּדָאִים. שִׁמְעוֹן פִּטְדָה וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ יָרֹק וּמְצֻיָּר עָלָיו שְׁכֶם. לֵוִי בָּרֶקֶת וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ שְׁלִישׁ לָבָן וּשְׁלִישׁ שָׁחֹר וּשְׁלִישׁ אָדֹם וּמְצֻיָּר עָלָיו אוּרִים וְתוּמִים. יְהוּדָה נֹפֶךְ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דְּמוּתוֹ כְּמִין שָׁמַיִם וּמְצֻיָּר עָלָיו אַרְיֵה. יִשָּׂשכָר סַפִּיר וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ שָׁחֹר דּוֹמֶה לְכָחֹל וּמְצֻיָּר עָלָיו שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עַל שֵׁם: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים (דברי הימים א י״ב:ל״ג). זְבוּלוּן יַהֲלֹם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לְבָנָה וּמְצֻיָּר עָלָיו סְפִינָה עַל שֵׁם: זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן (בראשית מ״ט:י״ג). דָּן לֶשֶׁם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְסַפִּיר וּמְצֻיָּר עָלָיו נָחָשׁ עַל שֵׁם: יְהִי דָּן נָחָשׁ (בראשית מ״ט:י״ז), גָּד שְׁבוֹ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר אֶלָּא מְעֹרָב שָׁחֹר וְלָבָן וּמְצֻיָּר עָלָיו מַחֲנֶה עַל שֵׁם: גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ (בראשית מ״ט:י״ט). נַפְתָּלִי אַחְלָמָה וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן צָלוּל שֶׁאֵין אַדְמוּתוֹ עַזָּה וּמְצֻיָּר עָלָיו אַיָּלָה עַל שֵׁם: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ״ט:כ״א). אָשֵׁר תַּרְשִׁישׁ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן יְקָרָה שֶׁמִּתְקַשְּׁטוֹת בּוֹ הַנָּשִׁים, וּמְצֻיָּר עָלָיו אִילָן זַיִת עַל שֵׁם: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ (בראשית מ״ט:כ׳), יוֹסֵף שֹׁהַם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ שָׁחֹר עַד מְאֹד וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ תּוֹלְדוֹתָם בְּמִצְרַיִם. וְעַל מַפָּה שֶׁל אֶפְרַיִם הָיָה מְצֻיָּר שׁוֹר עַל שֵׁם: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ (דברים ל״ג:י״ז), זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם, וְעַל מַפָּה שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה הָיָה מְצֻיָּר רְאֵם עַל שֵׁם: וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו (דברים ל״ג:י״ז), עַל שֵׁם גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט מְנַשֶּׁה. בִּנְיָמִין יָשְׁפֵה וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְכָל הַצְּבָעִים לִשְׁנֵים עָשָׂר הַצְּבָעִים וּמְצֻיָּר עָלָיו זְאֵב עַל שֵׁם: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף (בראשית מ״ט:כ״ז), לְכָךְ נֶאֱמַר בְּאֹתֹת שֶׁסִּימָנִין הָיוּ לָהֶם לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא.
[ח] לְבֵית אֲבֹתָם – לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְבֵית אֲבֹתָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק (איוב ל״ו:ג׳), בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ, הִתְחִיל משֶׁה מֵצֵר, אָמַר עַכְשָׁו עֲתִידָה הַמַּחֲלֹקֶת לְהִנָּתֵן בֵּין הַשְּׁבָטִים, אִם אֲנִי אוֹמֵר לְשִׁבְטוֹ שֶׁל יְהוּדָה שֶׁיִּשְׁרֶה בַּמִּזְרָח וְהוּא אוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי אֶלָּא בַּדָּרוֹם, וְכֵן רְאוּבֵן וְכֵן אֶפְרַיִם וְכֵן כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, מָה אֲנִי עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה מָה אִכְפַּת לָךְ אֵין צְרִיכִין לָךְ, מֵעַצְמָן הֵן מַכִּירִין דִּירָתָן, אֶלָּא דְּיָתֵיקֵי יֵשׁ בְּיָדָן מִיַּעֲקֹב אֲבִיהֶם הֵיאַךְ לִשְׁרוֹת בַּדְּגָלִים, אֵינִי מְחַדֵּשׁ עֲלֵיהֶם, כְּבָר יֵשׁ לָהֶן טַכְסִיס מִיַּעֲקֹב אֲבִיהֶם כְּמוֹ שֶׁטָּעֲנוּ אוֹתוֹ וְהִקִּיפוּ אֶת מִטָּתוֹ כָּךְ יַקִּיפוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא כֵּיוָן שֶׁבָּא אָבִינוּ יַעֲקֹב לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם קָרָא לְבָנָיו, דִּכְתִיב: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו (בראשית מ״ט:א׳), וּבֵרְכָן וְצִוָּן עַל דַּרְכֵי הָאֱלֹהִים וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מַלְכוּת שָׁמַיִם, מִשֶּׁגָּמַר דְּבָרָיו אָמַר לָהֶם כְּשֶׁתִּטְלוּ אוֹתִי בְּיִרְאָה וּבְכָבוֹד לַוּוּ אוֹתִי וְלֹא יִגַּע אָדָם אַחֵר בְּמִטָּתִי וְלֹא אֶחָד מִן הַמִּצְרִיִּים וְלֹא אֶחָד מִבְּנֵיכֶם, מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם נְטַלְתֶּם מִבְּנוֹת כְּנָעַן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם (בראשית נ׳:י״ב), בָּנָיו וְלֹא בְנֵי בָנָיו, וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו (בראשית נ׳:י״ג), הֵיאַךְ צִוָּם, אֶלָּא אָמַר לָהֶם בָּנַי יְהוּדָה יִשָּׂשכָר וּזְבוּלוּן יִטְעֲנוּ מִטָּתִי מִן הַמִּזְרָח, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְגָד יִטְעֲנוּ מִטָּתִי מִן הַדָּרוֹם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּבִנְיָמִין יִטְעֲנוּ מִן הַמַּעֲרָב, דָּן אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי יִטְעֲנוּ מִן הַצָּפוֹן, יוֹסֵף אַל יִטְעַן שֶׁהוּא מֶלֶךְ וְאַתֶּם צְרִיכִין לַחְלֹק לוֹ כָּבוֹד, לֵוִי אַל יִטְעַן לָמָּה שֶׁהוּא טוֹעֵן אֶת הָאָרוֹן וּמִי שֶׁהוּא טוֹעֵן אֲרוֹנוֹ שֶׁל חֵי הָעוֹלָמִים אֵינוֹ טוֹעֵן אֲרוֹנוֹ שֶׁל מֵת, וְאִם עֲשִׂיתֶם וּטְעַנְתֶּם אֶת מִטָּתִי כְּשֵׁם שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם, הָאֱלֹהִים עָתִיד לְהַשְׁרוֹת אֶתְכֶם דְּגָלִים. כֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר טָעֲנוּ אוֹתוֹ כְּשֵׁם שֶׁצִּוָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם, הֱוֵי: אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק (איוב ל״ו:ג׳), שֶׁמִּיַּעֲקֹב הָיָה בָּהֶם דֵּעָה הֵיאַךְ יִשְׁרוּ דְגָלִים, וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁפָּעַל פְּעֻלּוֹת טוֹבוֹת עִם יִשְׂרָאֵל, וּכְדֵי לִתֵּן לָהֶם פְּעֻלָּה טוֹבָה שָׂכָר שֶׁקִּיְּמוּ מִצְוַת אֲבִיהֶם לֹא צִוָּם לַחֲנוֹת דְּגָלִים אֶלָּא כְּמִצְוַת אֲבִיהֶם, צֶדֶק עִמָּהֶם, שֶׁלֹא שִׁנָּה הַדָּבָר שֶׁלֹא לִתֵּן מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: לְבֵית אֲבוֹתָם, כָּעִנְיָן שֶׁהִקִּיפוּ מִטַּת אֲבִיהֶם כֵּן יַחֲנוּ, הֱוֵי: לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
[ט] מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ – תְּנֵינַן תַּמָּן (בבלי עירובין מ״ט:): הַשּׁוֹבֵת בַּדֶּרֶךְ עוֹשֶׂה לוֹ עֲגֻלּוֹת עַד אַרְבַּע אַמּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא, וּמְטַלְטֵל בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בַּשַּׁבָּת וְאוֹמֵר שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי וְזוֹכֶה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ וָרוּחַ, וְכַמָּה הֵם אַרְבַּע אַמּוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל חֵפֶץ מִן מַרְגְּלוֹתָיו וְיִתְּנֶנּוּ בִּמְרַאשׁוֹתָיו. וְהַשּׁוֹבֵת בִּמְּדִינָה אֲפִלּוּ הִיא גְדוֹלָה כְּאַנְטוֹכְיָא מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. וְהַשּׁוֹבֵת בִּמְעָרָה אֲפִלּוּ הִיא כִּמְעָרַת צִדְקִיָּהוּ שֶׁהָיְתָה שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה. וּמִנַּיִן סָמְכוּ תְּחוּמִין, מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וגו׳ (במדבר ל״ה:ה׳), וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָלַךְ לְהַחֲרִיב אֶת יְרִיחוֹ אָמַר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ עֲתִידִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת שָׁם אֶת הַשַּׁבָּת אַל תַּרְחִיקוּ מִן הָאָרוֹן יוֹתֵר מִן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, לָמָּה שֶׁתִּהְיוּ רַשָּׁאִין לָבוֹא לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאָרוֹן בַּשַּׁבָּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה (יהושע ג׳:ד׳). וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיַּשְׁרֶה יִשְׂרָאֵל דְּגָלִים אָמַר לוֹ הַשְׁרֵה אוֹתָם לְכָל רוּחַ רָחוֹק אַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ, מַהוּ מִנֶּגֶד אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרִחוּק מִיל, שֶׁהֵם אַלְפַּיִם אַמָּה. וּמִנַּיִן דְּהַאי מִנֶּגֶד בְּרִחוּק מִיל הוּא, יַלְפִינַן מִנֶּגֶד מִנֶּגֶד, כְּתִיב הָכָא: מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ, וּכְתִיב לְהַלָּן: וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ (בראשית כ״א:ט״ז), מַה לְּהַלָּן מִיל אַף כָּאן מִיל. וּמִנַּיִן דְּהַאי מִנֶּגֶד דְּאָמַר בְּהָגָר דְּהוּא מִיל, כְּתִיב הָכָא הַרְחֵק, וּכְתִיב לְהַלָּן רָחוֹק, אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה, מַה לְּהַלָּן מִיל אַף כָּאן מִיל.
[ט] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, בְּתוֹךְ כַּמָּה אַמּוֹת אָדָם יָכוֹל לַהֲלוֹךְ בְּשַׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַשּׁוֹבֵת בַּדֶּרֶךְ, עוֹשֶׂה לוֹ עֲגֻלָּה עַד אַרְבַּע אַמּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס. וּמְטַלְטֵל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּשַׁבָּת, וְאוֹמֵר שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי, וְזָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ וְרוּחַ. וְכַמָּה הֵן, אַרְבַּע אַמּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל הַחֵפֶץ מִמַּרְגְּלוֹתָיו וְיִתְּנָהּ מְרָאשׁוֹתָיו. וְהַשּׁוֹבֵת בִּמְדִינָה, אֲפִלּוּ הִיא כְּאַנְטְיוֹכְיָא שֶׁהִיא מְדִינָה גְּדוֹלָה, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְעִבּוּרָהּ, וְחוּץ מֵעִבּוּרָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וּמַהוּ עִבּוּרָהּ. חֲנֻיּוֹת וּפֻנְדְקָאִיּוֹת שֶׁהֵן חוּץ לַמְּדִינָה עַל הַדֶּרֶךְ. וְהַשּׁוֹבֵת בִּמְעָרָה, אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה כַּמְּעָרָה שֶׁבָּרַח בָּהּ צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁהָיָה בַּת שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ, וְחוּץ מִמֶּנָּה אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה. וּמִנַּיִן סָמְכוּ חֲכָמִים. מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ׳ (במדבר ל״ה:ה׳). וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָלַךְ לְהַחְרִיב אֶת יְרִיחוֹ, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל, עֲתִידִין אַתֶּם לַעֲמֹד שָׁם וְלַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת שָׁם. אֶלָּא, אִם תַּרְחִיקוּ מִן הָאֲרוֹן, לֹא תַּרְחִיקוּ יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. לָמָּה, שֶׁתִּהְיוּ רַשָּׁאִין לָבֹא לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאֲרוֹן בְּשַׁבָּת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה, אַל תִּקְרְבוּ אֵלָיו, לְמַעַן אֲשֶׁר תֵּדְעוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָּהּ, כִּי לֹא עֲבַרְתֶּם בַּדֶּרֶךְ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם (יהושע ג׳:ד׳). וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ דְּגָלִים, אָמַר לוֹ: הַשְׁוֵה אוֹתָם לְדִגְלֵיהֶם לְכָל רוּחַ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ.
[י] אִיֹש עַל דִּגְלוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתְךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל (תהלים כ׳:ו׳). נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹשַׁע י״י (שמות י״ד:ל׳). וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ כִּשְׁמוֹתֵינוּ, וְעָשָׂה לָנוּ דְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת. חִבָּה גְּדוֹלָה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲשָׂאָן דְּגָלִים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִין בְּנֵי רְאוּבֵן לְעַצְמָן וּבְנֵי שִׁמְעוֹן לְעַצְמָן. וּמִנַּיִן שֶׁהִיא אָהֲבָה. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (שיר השירים ב׳:ה׳). אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְעָשִׁיר שֶׁהָיָה לוֹ אוֹצָר מָלֵא יַיִן, נִכְנַס לְבָדְקוֹ וּמְצָאוֹ כֻּלּוֹ חֹמֶץ. בָּא לָצֵאת לוֹ מִתּוֹךְ הָאוֹצָר, מָצָא שָׁם חָבִית אַחַת וְיַיִן טוֹב. אָמַר, חָבִית זוֹ חֲבִיבָה עָלַי מִכָּל הָאוֹצָר. כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וּמִכֻּלָּם לֹא מָצָא הֲנָאָה אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן. שְׁנֵי יוּדִין עֶשְׂרִים, נוּן חֲמִשִּׁים, הֲרֵי שִׁבְעִים, אֵלּוּ שִׁבְעִים אֻמּוֹת. וּמִכֻּלָּם לֹא אָהַב אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. וְאוֹמֵר: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר, אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַּמָּתִי (שם ו׳:ח׳-ט׳). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן, לְמַרְתֵּף גָּדוֹל שֶׁל יַיִן, זֶה סִינַי. וְלָמַדְנוּ מִשָּׁם תּוֹרָה, שֶׁנִּדְרֶשֶׁת בְּאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה פָּנִים טָהוֹר, וּבְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה פָּנִים טָמֵא. וְדִגְלוֹ, בְּגִימַטְרִיָּא אַרְבָּעִים וָתֵשַׁע. הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן. אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא, בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁהָיָה מַרְאֶה אִקּוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ בְּאֶצְבַּע, הָיָה נֶהֱרָג. וְהַתִּינוֹקוֹת הוֹלְכִין לְבֵית הַסֵּפֶר וּמַרְאִין אֶת הַהַזְכָּרָה בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. אֲפִלּוּ אָדָם יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, מִתּוֹרָה לְתוֹרָה, וּמֵהֲלָכָה לַהֲלָכָה, וּמִפָּסוּק לְפָסוּק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלַי הוּא אַהֲבָה, חָבִיב הוּא עָלַי, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. דָּבָר אַחֵר, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם דְּגָלִים דְּגָלִים, וְאֵין חָבִיב עָלַי אֶלָּא דִּגְלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ.
[יא] אִיֹש עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שַׁחַר, יָפָה כַּלְּבָנָה (שם פסוק י). קְדוֹשִׁים וּגְדוֹלִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּדִגְלֵיהֶם, וְכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם הָיוּ מִסְתַּכְּלִין בָּהֶן וּתְמֵיהִין וְאוֹמְרִים: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שַׁחַר. אָמְרוּ לָהֶם אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית (שיר השירים ז׳:א׳). מַהוּ שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית. הִדַּבְּקִי לָנוּ וּבֹאִי לָךְ אֶצְלֵנוּ, וְאָנוּ עוֹשִׂין אֶתְכֶם שִׁלְטוֹנִים וְדֻכְּסִין וְהֶגְמוֹנִים. שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ (שם), אֵין וְנֶחֱזֶה אֶלָּא שְׂרָרָה. שֶׁכֵּן יִתְרוֹ אָמַר לְמֹשֶׁה, וְאַתָּה תֶּחֱזֶה מִכָּל הָעָם (שמות י״ח:כ״א). וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם, מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית (שיר השירים ז׳:א׳). וּמַה גְּדֻלָּה אַתֶּם נוֹתְנִין לָנוּ. שֶׁמָּא כִּמְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם (שם). שֶׁמָּא אַתֶּם יְכוֹלִין לִתֵּן לָנוּ כַּגְּדֻלָּה שֶׁנָּתַן לָנוּ אֱלֹהֵינוּ בַּמִּדְבָּר בְּדֶגֶל מַחֲנֶה יְהוּדָה, דֶּגֶל מַחֲנֶה רְאוּבֵן, דֶּגֶל מַחֲנֶה אֶפְרַיִם, דֶּגֶל מַחֲנֶה דָּן, יְכוֹלִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת כָּךְ לָנוּ. מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית, שֶׁמָּא כִּמְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם. וְעוֹד כְּשֶׁאָנוּ חוֹטְאִים וְהוּא מוֹחֵל לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ (דברים כ״ג:ט״ו). כָּךְ אַף בִּלְעָם הִבִּיט בָּהֶם וְיָצָא עֵינוֹ כְּנֶגְדָם, וְלֹא הָיָה יָכֹל לִיגַע בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׂא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים (במדבר כ״ד:ב׳). שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו, אֵלּוּ הַדְּגָלִים. הִתְחִיל לוֹמַר, מִי יוּכַל לִיגַע בְּאֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן בְּכוֹרִים וַאֲבוֹתָם בְּכוֹרִים. שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁהָיוּ הַדְּגָלִים גְּדֻלָּה וְכָבוֹד. הֱוֵי אוֹמֵר, אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת.
[יב] אִיֹש עַל דִּגְלוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֶשָּׂא דֵּעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפוֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק (איוב ל״ו:ג׳). לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, אֶלָּא אִישׁ עַל דִּגְלוֹ יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּאוֹתוֹת. אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר יַעֲקֹב אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם, אָמַר לְבָנָיו, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי (בראשית מ״ח:ל׳). חָזַר עַל כָּל בָּנָיו וּבֵרְכָן וּפוֹקְדָן, אָמַר לָהֶן, כְּשֶׁתִּטְּלוּ אוֹתִי, בְּיִרְאָה וּבְכָבוֹד טְלוּ אוֹתִי. וְלֹא יִגַּע אָדָם אַחֵר בְּמִטָּתִי, וְלֹא אֶחָד מִן הַמִּצְרִים, וְלֹא אֶחָד מִבְּנֵיכֶם, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּכֶם שֶׁנָּשָׂא מִבְּנוֹת כְּנַעַן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּעֲשׂוּ בָּנָיו לוֹ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּם, וַיִּשְּׂאוּ אוֹתוֹ בָּנָיו אַרְצָה כְּנַעַן (שם נ׳:י״ב-י״ג), וְלֹא בְּנֵי בָנָיו. וְהֵיאַךְ צִוָּם. אָמַר לָהֶם: יְהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבוּלוּן יִטְעֲנוּ מִטָּתִי מִן הַמִּזְרָח, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְגָד יִטְעֲנוּ מִן הַדָּרוֹם, דָּן וְאָשֵׁר וְנַפְתָּלִי יִטְעֲנוּ מִן הַצָּפוֹן, בִּנְיָמִין אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִטְעֲנוּ מִן הַמַּעֲרָב. יוֹסֵף אַל יִטְעוֹן, לָמָּה. שֶׁהוּא מֶלֶךְ, וְאַתֶּם צְרִיכִין לַחֲלוֹק לוֹ כָּבוֹד. לֵוִי אַל יִטְעוֹן. לָמָּה, שֶׁעֲתִידִין לִישָׂא אֶת הָאֲרוֹן, וּמִי שֶׁטּוֹעֵן אֶת אֲרוֹנוֹ שֶׁל חַי הָעוֹלָמִים, לֹא יִשָּׂא אֲרוֹנוֹ שֶׁל מֵת. וְאִם תַּעֲשׂוּ כֵן וּטְעַנְתֶּם אֶת מִטָּתִי כְּשֵׁם שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהַשְׁרוֹת אֶתְכֶם דְּגָלִים דְּגָלִים. כֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר, טָעֲנוּ אוֹתוֹ כְּשֵׁם שֶׁצִּוָּה שֶׁיִּטְעֲנוּ אוֹתוֹ. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיַּעֲשׂוּ בָּנָיו לוֹ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּם (בראשית נ׳:י״ב). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַיִּשְּׂאוּ אוֹתוֹ בָּנָיו אַרְצָה כְּנַעַן. כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁיַּעֲשׂוּ דְּגָלִים כְּשֵׁם שֶׁבִּשְּׂרָן אֲבִיהֶן, שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת דְּגָלִים דְּגָלִים. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים לִשְׁמִי. מִיָּד עָמַד מֹשֶׁה וְהִתְחִיל מֵיצֵר, אָמַר, עַכְשָׁו עֲתִידָה מַחֲלֹקֶת לְהִנָּתֵן בֵּין הַשְּׁבָטִים. אִם אוֹמַר לְשֵׁבֶט יִהוּדָה לִשְׁרוֹת בַּמִּזְרָח. הוּא אוֹמֵר לִי, אִי אֶפְשִׁי לִי אֶלָּא בַּדָּרוֹם, וְכֵן אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, מָה אִכְפַּת לְךָ, הֵם אֵינָן צְרִיכִין לְךָ בַּדָּבָר הַזֶּה, שֶׁמֵּעַצְמָן הֵן מַכִּירִין דִּירָתָן. לָמָּה, שֶׁצַּוָּאַת אֲבִיהֶן בְּיָדָם הֵיאַךְ לִשְׁרוֹת בַּדְּגָלִים. אֵינִי מְחַדֵּשׁ עֲלֵיהֶם דָּבָר, שֶׁכְּבָר יֵשׁ לָהֶם טְכָסִין מִן יַעֲקֹב אֲבִיהֶן, כְּשֵׁם שֶׁהִקִּיפוּ אֶת מִטָּתוֹ, כָּךְ יַקִּיפוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן. מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ. כֵּיצַד הֵם שְׁרוּיִים. הַלְּוִיִּים יַחֲנוּ סָבִיב לַמִּשְׁכָּן הָעֵדֻת, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו בַּמִּזְרָח, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה, שׁוֹמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ, וּסְמוּכִים לָהֶם יְהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבוּלוּן. מִכָּאן אָמְרוּ, אַשְׁרֵי לַצַּדִּיק וְאַשְׁרֵי לִשְׁכֵנָיו. אֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת הַשְּׁבָטִים שֶׁהָיוּ סְמוּכִים לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נַעֲשׂוּ גְּדוֹלִים בַּתּוֹרָה. יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיְּהוּדָה וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְהַת עַמִּים (שם מ״ט:י׳). בְּיִשָּׂשׂכָר כְּתִיב: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִּינָה לְעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם (דברי הימים א י״ב:ל״ג), וְהָיוּ מַסְמִיכִין הֲלָכָה עַל פִּיהֶם. וּמִזְּבוּלֻן, מוֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סוֹפֵר (שופטים ה׳:י״ד). סוֹפֵר, עַל שֶׁהָיוּ שְׁכֵנָיו, כֻּלָּם נַעֲשׂוּ בְּנֵי תּוֹרָה. וּמִן הַדָּרוֹם בְּנֵי קְהָת, וּסְמוּכִין לָהֶם רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְגָד. מִכָּאן אָמְרוּ, אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ. אֵלּוּ שְׁלֹשֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁהָיוּ שְׁכֵנִים לְקֹרַח וַעֲדָתוֹ בַּדָּרוֹם, אָבְדוּ עִמּוֹ בְּמַחְלָקְתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אוֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֶת כָּל הָרְכוּשׁ (במדבר ט״ז:ל״ב). וּמִן הַמַּעֲרָב בְּנֵי גֵּרְשֹׁם, וּסְמוּכִים לָהֶם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּבִנְיָמִין. וּמִן הַצָּפוֹן בְּנֵי מְרָרִי, וּסְמוּכִים לָהֶם דָּן וְנַפְתָּלִי וְאָשֵׁר. וְהָיוּ שִׁבְעָה עַנְנֵי כָבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָן. וְכֵן הָיָה נְסִיעָתָן, סִימָן הָיָה לְמֹשֶׁה בֶּעָנָן אֵימָתַי הָיָה מִסְתַּלֵּק. כֵּיוָן שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתוֹ מִסְתַּלֵּק, הָיָה אֹמֵר, קוּמָה י״י וְיָפוּצוּ אוֹיְבֶיךָ וְיָנוּסוּ וְגוֹ׳ (שם י׳:ל״ה), וְהֶעָנָן מִסְתַּלֵּק. הָיוּ כֻּלָּן מְתַקְּעִין לִיסַע וּמְיַשְּׁבִין אֶת כְּלֵיהֶם. מִי שֶׁהָיָה לוֹ בְּהֵמָה, נוֹשֵׂא עָלֶיהָ, וְאִם לֹא הָיָה לוֹ, הֶעָנָן נוֹטֵל אֶת הַשְּׁאָר. כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ, תָּקְעוּ בַּחֲצוֹצְרוֹתֵיהֶם וְנָסַע יְהוּדָה וְדִגְלוֹ תְּחִלָּה, נָשִׂיא וְשִׁבְטוֹ אַחֲרָיו. וְסִימָנָם עַל כָּל נָשִׂיא וְנָשִׂיא, מַפָּה וָצֶבַע. וּמֵהֶם לָמְדָה הַמַּלְכוּת לִהְיוֹת עוֹשִׂין לָהֶן מַפָּה וָצֶבַע. עַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה, כְּצֶבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. וְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, הָיְתָה צֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ כְּצֶבַע שֶׁל אַבְנוֹ. הָעֲנָנִים הָיוּ עַל גַּבֵּיהֶם עַד שֶׁהָיוּ מִתְיַשְּׁבִין. תָּקְעוּ חֲצוֹצְרוֹת, הָלְכוּ. וְכָךְ הָיוּ מְהַלְּכִין עַל גַּבֵּיהֶם, וּכְמִין קוֹרָה יָצְאָה מִתּוֹךְ הֶעָנָן, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין לְאֵיזֶה רוּחַ הֵם יוֹצְאִין. כָּךְ הָיָה מַסָּע כָּל דֶּגֶל וָדֶגֶל. גָּמְרוּ לַהֲלוֹךְ עַד הֵיכָן שֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׂיַּחֲנוּ, אוֹתוֹ הֶעָנָן שֶׁהָיָה נִרְאֶה כְּמִין קוֹרָה, הָיָה כְּנוֹסֵעַ עַצְמוֹ, וְהֵם יוֹדְעִין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם הֵם חוֹנִים. עָמְדוּ לָהֶם עַנְנֵי כָּבוֹד, הִתְחִילוּ מִתְיַשְּׁבִין בְּאָהֳלֵיהֶם הֵיכָן יִשְׁרוּ, וַעֲנַן הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיָה עַל גַּבֵּי הַמִּשְׁכָּן, הָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי מַחֲנֶה הַלְּוִיִּים, בְּאֶמְצַע הַמַּחֲנוֹת הוּא הָיָה עוֹמֵד לוֹ. וְהָיוּ בְּנֵי קְהָת וּבְנֵי לֵוִי מַעֲמִידִין אֶת הַמִּשְׁכָּן קֹדֶם לְכָל הַמַּחֲנוֹת עַד שֶׁלֹּא הָיוּ בָּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִין אֶת הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ מַעֲמִידִין וְחוֹנִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד עַצְמוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְעַנְנֵי כָּבוֹד עוֹמְדִין עַל גַּבֵּיהֶן. זוֹ הָיְתָה גְּדֻלָּה בְּיַד מֹשֶׁה, שֶׁלֹּא הָיָה עֲנַן הַשְּׁכִינָה יוֹרֵד עַל הַמִּשְׁכָּן עַד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר, שׁוּבָה י״י רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י׳:ל״ו). וְעַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ מַקִּיפִין אוֹתוֹ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה, יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה (שיר השירים ו׳:ד׳). מַהוּ כְּתִרְצָה, שֶׁאֲנִי מִתְרַצֶּה לָכֶם. דָּבָר אַחֵר, כְּתִרְצָה, שֶׁאַתֶּם מִתְרַצִּין לִי בַּקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו (ויקרא ח׳:ד׳). נָאוָה כִּירוּשָׁלַיִם (שיר השירים ו׳:ד׳), כְּאוֹתָן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהֵן יְרֵאִין וּמוּשְׁלָמִין. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (שם), כִּדְגָלִים שֶׁנָּתַתִּי לְךָ. וְדָוִד רוֹאֶה וְאוֹמֵר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי (תהלים קמ״ז:כ׳), אֶלָּא לְעַצְמוֹ.
[יג] אִיֹש עַל דִּגְלוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר (דברים ל״ב:י׳). מְצִיאָה גְּדוֹלָה מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל. כְּאָדָם שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְהוּא מוֹצֵא שָׁם עֲנָבִים, כָּךְ מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל (הושע ט׳:י׳). לְכָךְ נֶאֱמַר: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר. וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן (דברים ל״ב:י׳), תֹּהוּ הָיָה הָעוֹלָם עַד שֶׁלֹּא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. יְלֵל יְשִׁימוֹן, לַיְלָה הָיָה הָעוֹלָם עַד שֶׁלֹּא קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה הֵאִיר הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו׳:כ״ג). מַהוּ יְסוֹבְבֶנְהוּ (דברים ל״ב:י׳), שֶׁהִקִּיפָן בְּעַנְנֵי כָּבוֹד. יְבוֹנְנֵהוּ (שם), שֶׁהֱבִינָם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. יִצְּרֶנְהוּ (שם), אַשְׁרֵי הָאָזְנַיִם שֶׁשָּׁמְעוּ עַד הֵיכָן חִבְּבָן, עַד הֵיכָן שְׁמָרָן, עַד הֵיכָן נְצָרָן. הֱוֵי אוֹמֵר, עַד כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ (שם). בֹּא וּרְאֵה הֵיאַךְ חִבְּבָן הֵיאַךְ נְצָרָן, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיַּעֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן וְאַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בֵּינֵיהֶם. כִּבְיָכוֹל, אֲנִי מֵנִיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְיוֹרֵד וְשׁוֹכֵן בֵּינֵיהֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעָשָׂה אוֹתָם דְּגָלִים לִשְׁמוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים לִשְׁמִי. לָמָּה, שֶׁהֵם בָּנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנִים אַתֶּם לַי״י אֱלֹהֵיכֶם (שם י״ד:א׳). וְהֵם צִבְאוֹתַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתַי אֶת עַמִּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ז׳:ד׳). לְפִיכָךְ עֲשֵׂה אוֹתָן דְּגָלִים לִשְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ.
[יד] דָּבָר אַחֵר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן (שיר השירים ב׳:ד׳). מַהוּ הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן. כֵּיוָן שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי, יָרְדוּ עִמּוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף מֶרְכָּבוֹת מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן (תהלים ס״ח:י״ח), וְהָיוּ עֲשׂוּיִין דְּגָלִים דְּגָלִים. לְכָךְ נֶאֱמַר: דָּגוּל מֵרְבָבָה (שיר השירים ה׳:י׳). כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִין דְּגָלִים, הִתְחִילוּ מִתְאַוִּים לַדְּגָלִים. אָמְרוּ, וּלְוַאי שֶׁאָנוּ נַעֲשִׂין דְּגָלִים כְּמוֹתָן. לְכָךְ נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן. הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן, זֶה הַר סִינַי, שֶׁשָּׁם נִתְּנָה הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה לְיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי, וּשְׁתוּ בְּיֵין מָסַכְתִּי (משלי ט׳:ה׳). הֱוֵי אוֹמֵר, הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. אָמְרוּ, הַלְוַאי הוּא מַגְדִּיל עָלַי אַהֲבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶיךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל, יְמַלֵּא י״י כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ (תהלים כ׳:ו׳). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִתְאַוֵּיתֶם בַּדְּגָלִים. חַיֵּיכֶם, הֲרֵינִי עוֹשֶׂה מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם, יְמַלֵּא י״י כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. מִיָּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶרְאָה אַהֲבָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לְמֹשֶׁה, לְךָ עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ, אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת.
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת, מִנֶּגֶד – מַהוּ מִנֶּגֶד, מֵרָחוֹק מִיל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְהוּ יִשְׂרָאֵל רְחוֹקִין מִן הָאֲרוֹן אַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בְּמִדָּה (יהושע ג׳:ד׳). וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן סְמוּכִים לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחוֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּבָנָיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאִם כָּעַסְתִּי עַל בָּנַי, יִהְיוּ עוֹשִׂין פְּשָׁרָה בֵּינִי לְבֵין בָּנַי. לְכָךְ הָיוּ סְמוּכִין לוֹ. אֲבָל הַשְּׁבָטִים, מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד.
[Siman 9]
(Numb. 2:1-2:) “Then the Lord spoke unto Moses and unto Aaron, saying, ‘[The Children of Israel shall camp,] each with his standard, under the banners….’” Let our master instruct us: Within how many cubits is it permitted for one to walk on the Sabbath? Thus have our masters taught: One who observes the Sabbath on the road makes a circle with a radius of four cubits for himself.⁠
Numb. R. 2:9; cf.‘Eruv. 4:5-8.
[These are] the words of R. Haninya ben Antigonus. Then he moves [objects] on the Sabbath within four cubits and says, “My Sabbath rest is in this place where I am.” So his place gives him the right [to go] two thousand cubits in any direction. But how much are four cubits? R. Judah says, “Enough for him to take a cask from his feet and put it by his headrest.” And one who keeps the Sabbath in a city, even though it is as large as Antioch, may walk all of it, its outskirts, and two thousand cubits beyond its outskirts.⁠
Eruv. 60a.
What is the meaning of "outskirts"? The shops and the inns
Gk.: pandokeia.
which are on the road outside the city. And the one who keeps the Sabbath in a cave, even though it is as large as the cave where king Zedekiah of Judah fled,⁠
Zedekiah’s flight to a cave (me‘arah) may have been suggested by Jer. 52:7, according to which he fled for the Arabah.
which was twelve mil
Lat.: mille.
long,⁠
Cf. Numb. R. 2:9, according to which the cave was eighteen miles long.
may walk all of it and outside of it for two thousand cubits in any direction he wishes. And from where did the sages find support? From the words of the Torah, [where it is stated] (in Numb. 35:5), “And you shall measure off two thousand cubits outside the town on the east side….” And likewise you find in the case of Joshua, when he went to destroy Jericho, Joshua said to them (i.e., to Israel), “You are going to keep the Sabbath there. Do not go further than two thousand cubits from the ark in any direction. Why? So that you may be entitled to come to pray before the ark on the Sabbath.” And so it says (in Joshua 3:4), “Yet there shall be a distance between you and it (the ark of the covenant) of about two thousand cubits by measure, never coming any closer to it; so that you may know by what route to march, since it is a road you have not traveled before.” And likewise you find, when God told Moses that he should have Israel encamp under standards, He said to him, “Have them encamp under their standards in every direction. Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 2:2), “each with his standard” (meaning that they shall camp around the tent of meeting at a distance).⁠
Numb. R. 2:9 explains further that Gen. 21:16 defines at a distance as a bowshot, which is equivalent to a Roman mile (i.e., a thousand paces), which equals two thousand cubits.
[Siman 10]
(Numb. 2:2:) [“The Children of Israel shall camp,] each with his standard, under the banners for their fathers' houses….” This text is related (to Ps. 20:6), “Let us shout for joy in your salvation, and in the name of our God let us set up our standards….” “Let us shout for joy in your salvation,” as is stated (in Exod. 14:30), “So the Lord saved.” (Ps. 20:6, cont.:) “And in the name of our God let us set up our standards,” for God has inserted His name]⁠
The whole bracketed section which ends here began in section 3 and represents a missing page in Buber’s primary Oxford Ms.
among our names
E.g., the El (“God”) in “Israel.”
and has appointed us standards, as stated (in Numb. 2:2), “each with his standard, under the banners.” The Holy One, blessed be He, cherished Israel with great love,⁠
Numb. R. 2:3.
in that He appointed them standards like [those of] the ministering angels, so that they would be recognizable, the Children of Reuben by themselves, the Children of Simeon by themselves, [etc.]; but where is it shown that He loved them? Where it is stated (in Cant. 2:4), “He brought me unto the banquet house, and His standard over me is love.” To what is the matter comparable? To a rich person who had a storehouse full of wine. He went in to inspect it and found it to be vinegar. [When] he went to leave the storehouse, he found there one cask of [good] wine. He said this cask is worth as much to me as the full storehouse. Similarly the Holy One, blessed be He, has created seventy nations, but of them all He has found pleasure only in Israel, as stated (in Cant. 2:4), “He brought me unto the banquet house (literally: house of wine [yyn]). [Now] y (yod) plus y (yod), [which] equals twenty, plus n (nun), [which stands for] fifty, results in seventy; and of all those [seventy nations] He loved only Israel. It is so stated (ibid., cont.), “and His standard over me is love.” It also says (in Cant. 6:8-9), “There are sixty queens…. One is My dove, My perfect one.” (Cant. 2:4), “He brought me unto the house of wine.” R. Judah says, “He brought me to the great wine cellar, namely Sinai; and from there He taught me Torah, which is expounded in forty-nine ways to render pure and in forty-nine ways to render impure.⁠
Cant. R. 2:4:1.
And the numerical count (gematria) of (ibid., cont.) “and His standard (wdglw)” is forty-nine. [Another interpretation (of Cant. 2:4),] “He brought me unto the house of wine. R Hunya said, “In the past whoever pointed his finger at a likeness
Gk.: eikonion.
of the king was put to death; but when the children go to school and point a finger at the [likenesses of] the Divine Name [in the book], the Holy One, blessed be He, says (ibid., cont.), ‘and His standard (wediglo)⁠
The midrash interprets HOUSE OF WINE as the equivalent of “house of the book”; and (according to Numb. R. 2:3 and Cant. R. 2:4:1) wediglo (AND HIS STANDARD) is the equivalent of wegodlo (“and his thumb”).
over me is love.’” Even though, when sitting and studying the Torah, [one skips (rt.: dlg)] from precept (halakhah) to precept and from verse to verse, the Holy One, blessed be He, says, “He is dear to Me (literally: over Me), ‘and His standard (rt.: dgl) over me is love,’ [and his skipping (rt.: dlg) over Me is love].” Another interpretation (of Cant. 2:4), “and His standard over me is love.” The Holy One, blessed be He, said, “The nations of the world have standards, but only the standard of Jacob is dear to Me, as stated (ibid.), ‘and His standard over Me is love--.’”
[Siman 11]
(Numb. 2:2:) “Each with his standard, under the banners [for their fathers' houses….]” This text is related (to Cant. 6:10), “Who is this woman that shines through like the dawn, as beautiful as the moon.” Holy and grand was Israel by her standards!⁠
Numb. R. 2:4.
So all the nations were looking at them, as they said in astonishment (ibid), “Who is this woman that shines through?” The nations said to them (in Cant. 7:1), “Return, return, O Shulammite (i.e., O Israel). Cling to us and come to us; then we will make you sultans, generals,⁠
Lat.: duces.
and commanders,”
Gk.: hegemones.
[as stated] (in ibid., cont.), “Return, return that we may look upon you.” Now “we may look (rt.: hzh)” can only [refer to giving] authority, for so Jethro said to Moses (in Exod. 18:21), “You shall also seek out (rt.: hzh) [able men].” Then Israel said to them (in Cant. 7:1, cont.), “What will you see (rt.: hzh) in the Shulammite?” And what grandeur are you giving to us? [It is] perhaps (ibid., cont.) “like a dance of the camps?”
MHNYM. The voweling of the Masoretic text understands MHNYM as a dual, i.e., as TWO CAMPS; but the context here assumes more than two.
Can you possibly give us anything like the grandeur which the Lord our God gave us in the desert? [There he gave us] the standard of the camp of Judah, the standard of the camp of Reuben, the standard of the camp of Ephraim, the standard of the camp of Dan. Are you able to do so for us? (Cant. 7:1), “What will you see (rt.: hzh) in the Shulammite? It is perhaps (ibid., cont.) “like a dance (meholat) of the camps”; [in] that when we sin, He pardons (mohel) us and says to us (in Deut. 23:15 [14]), “and your camp shall be holy?” So also Balaam the wicked beheld them and his eyes popped out as he faced them, because he could not touch them; as stated (in Numb. 24:2), “Then Balaam raised his eyes and saw Israel dwelling tribe by tribe.” He began to say, “Who can touch these people, when each and every one dwells by his standard.”
[Siman 12]
(Numb. 2:2:) “Each with his standard, under the banners for their fathers' house.” [This text is related] (to Job 36:3), “I will fetch my knowledge from afar, and justify my maker.” It was only necessary to say, "under the banners shall the Children of Israel camp.⁠
Numb. R. 2:8.
Then what is the significance of saying (in Numb. 2:2), “under the banners [for their fathers' house].” Simply that when our father Jacob departed from this world, he said to them (in Gen. 47:30), “When I sleep with my ancestors, you are to take me up from Egypt and bury me in their grave.” He went around to all his sons, blessed them, and gave them a charge. He said to them, “When you take me, you are to take me with reverence and honor. Let no other person, neither one of the Egyptians nor one of your children, touch my bier, because there are some among them who have taken [wives] from the daughters of Canaan.⁠
Cf. Gen. R. 84:21; PRK 39, according to which there was no such intermarriage.
And so it says (in Gen. 50:12-13), “So his children did for him just as he had commanded them. And his children brought him up to the land of Canaan.” His children, but not his grandchildren (who were forbidden to touch the bier)! How did he charge them? He said to them, “Judah, Issachar, and Zebulun shall carry my bier on the East; Reuben, Simeon, and Gad, on the South; Ephraim, Manasseh, and Benjamin, on the West; Dan, Asher, and Naphtali, on the North. Joseph is not to carry [at all], because he is a king; and you must impart honor to him. Nor is Levi to carry. Why? Because he will carry the ark (aron), and whoever carries the ark of the One who lives forever is not to carry a coffin (aron) of the dead. If you do this and carry my bier, just as I have charged you, the Holy One, blessed be He, is going to have you encamp by the various standards.” When he passed away, they carried him just as he had charged them. It is so stated (in Gen. 50:12), “So his children did for him just as he had commanded them.” What is written next (in vs. 13)? “And his children brought him up to the land of Canaan.” When Israel went forth from Egypt, the Holy One, blessed be He, said, “Now is the time for them to make standards, just as their father had proclaimed to them that they were going to make standards.” Immediately the Holy One, blessed be He, said to Moses, “Make those standards for my name.” Immediately Moses began to be concerned. He said, “There is going to be dissension among the tribes. If I tell the tribe of Judah to encamp in the East, they will say, ‘It is impossible for us to encamp anywhere but in the South.’ And so each and every tribe [would act] like that one.” The Holy One, blessed be He, said to him, “What concern is that to you? They do not need you in this matter. They will recognize their dwellings by themselves. Why? Because their father's will was in their hand on how to encamp by the standards. I am not establishing something new. They already have their father's arrangements
Gk.: taxeis.
in their hands. Just as they have taken positions around his bier, so let them take positions around the tabernacle.” Where is it shown? Where it is stated (in Numb. 2:2), “Each with his standard, under the banners [for their fathers' house].” How were they encamped? The Levites camped around the tabernacle of witness, with Moses, Aaron, and his children on the East.⁠
See Numb. R. 2:10.
It is so stated (in Numb. 3:38), “Those who camped before the tabernacle, in front before the tent of meeting to the East, were Moses, Aaron, and his children.” And adjacent to them were Judah, Issachar, and Zebulun. Hence they said, “Fortunate is the righteous person and fortunate are his neighbors.”
Suk. 56b. See below, Numb. 5:8.
This refers to the three tribes (rt.: shbt) which were adjacent to Moses and Aaron.⁠
Gen. R. 3:13; Numb. R. 3:12.
They became great in the Torah, as stated (in Gen. 49:10), “The scepter (shbt) shall not depart from Judah, nor the inscriber from between his feet.” In the case of Issachar it is written, (in I Chron. 12:33), “And from the Children of Issachar, those who had an understanding of the times,⁠
The midrash regards UNDERSTANDING as synonymous with Torah.
to know what Israel should do; their heads numbered two hundred and all their kindred under their command ('al pihem),” because they harmonize law (halakhah) at their command ('al pihem). [Of Zebulun it is written] (in Jud. 5:14), “and from Zebulun those who wield the scribal pen.” Because they were neighbors [of Torah, embodied by Moses] they all became children of Torah (i.e., Torah scholars). Now on the South were the Children of Kohath (ben Levi), and adjacent to them were Reuben, Simeon, and Gad. Hence they say, “Woe to the wicked person; and woe to his neighbor.”
Suk. 56b; Numb. R. 18:5; ARN, A, 9:1; see Avot 1:7.
These are the three tribes which were neighbors of Korah (the grandson of Kohath) and his community in the South. These were destroyed with him in his dissension (as stated in Numb. 16:32), “And the earth opened its mouth and swallowed them, their households, every person that belonged to Korah, and their property.” On the West were the Children of Gershom (i.e., Gershon ben Levi), with Ephraim, Manasseh, and Benjamin being adjacent to them. And on the North were the Children of Merari (ben Levi), with Dan, Naphtali, and Asher being adjacent to them. Seven clouds of glory were surrounding them, and this was their [method] of travel: There was a sign
Gk.: semeion.
for Moses in the cloud when it departed. When it departed, he would say (in Numb. 10:35), “Rise up, O Lord, and may Your enemies be scattered.” Then the cloud would depart. When the cloud departed, they all prepared to travel and put away their implements. Whoever had a domestic beast put them on it; and if [a person] had none, the cloud took the remainder. When they were settled, they blew the trumpets. Then Judah and its standard moved out, first its prince and his tribe after him.⁠
CF. Numb. R. 2:7.
And as signs for each and every prince there was a flag.⁠
Lat. (from the Punic): mappa
And from them the empire learned to make a flag. There was also a color for each and every flag, like the color of the precious stones which were on the heart of Aaron. Each and every tribe had its flag dyed like the color of its stone. Then over them were the clouds. Until they were settled, they blew the trumpets. They traveled, and likewise the clouds [traveled over them]. Moreover, something like a kind of beam came out of the cloud, so that they would know in which direction they would be traveling. So was the journey of each and every standard. [When] they finished going to where it wanted them to camp, [since] that cloud which appeared like a kind of beam had, as it were, been traveling independently, they knew that they would camp in that place. [When] clouds of glory stood still for them, they began putting [things] away in their tents where they were to rest. Then the cloud which was over the tabernacle, moved over the camp of the Levites in the middle of the camps. First it stood still. When it stood still, the Children of Kohath and the Children of Levi set up the tabernacle in the presence of all the camps before they came, as stated (in Numb. 10:21), “And they would set up the tabernacle before they came.” When they had set up the tabernacle, each and every one set up [camp] in his [proper] place. Then the clouds of glory stood over them. This was grandeur in the hands of Moses, for the cloud of the glorious Divine Presence did not come down to the tabernacle, until Moses had said (in Numb. 10:36), “Return, O Lord, to the myriad thousands of Israel.” Then the clouds of glory encompassed them. Moreover, the holy spirit says through Solomon (in Cant. 6:4), “You are as beautiful my darling, as (ke) tirzah.” What is the meaning of “ketirzah (ktrtsh, rt.: rtsh)?” That I am pleasing (mtrtsh, rt.: rtsh) to you.⁠
Numb. R. 2:5.
Another interpretation (of Cant. 6:4), “Ketirzah" (rt.: rtsh) [means] just as you are pleasing (rt.: rtsh) to Me in the sacrifices. Thus it is stated (in Lev. 1:4), “And it shall be pleasing (rt.: rtsh) for Him to atone for him.” (Cant. 6:4, cont.,) “As comely as Jerusalem (yrushlym),” [means] like these ministering angels, in that they feared (rt.: yr') [Me] and were reconciled (rt.: shlm) to Me. (Ibid., cont.,) “Awesome as [hosts] with standards,” like the standards which I gave you. So when David sees [them], he says (in Ps. 147:20), “He has not done so for any nation,” only for it.
[Siman 13]
(Numb. 2:2:) “Each with his standard.” This text is related (to Deut. 32:10), “He found him (i.e., Jacob) in a desert land.” [It was] a great find, [when] the Holy One, blessed be He, found Israel.⁠
Numb. R. 2:6.
[He was] like a person who, when traveling in the desert, finds grapes there. So did the Holy One, blessed be He, find Israel, as stated (in Hos. 9:10), “I found Israel like grapes in the desert.” It is therefore stated (in Deut. 32:10), “He found him in a desert land.” The world was a desert, before Israel came forth from Egypt. (Ibid., cont.,) “And in the void was a wailing desolation.” The world was void and wailing, before Israel received the Torah. But when Israel came forth from Egypt and received the Torah, [the Holy One, blessed be He,] enlightened the world, as stated (in Prov. 6:23), “For the commandment is a lamp, and Torah is a light.” [(Deut. 32:10, cont.,) “He encircled him, He watched over him, and He protected him as the pupil of His eye.”] What is the meaning of “He encircled him?” That he encompassed them with clouds of glory. “He watched over (rt.: byn) him,” in that He taught (rt.: byn) them the words of Torah. “He protected him.” Blessed are the ears that have heard to what extent did He cherish them, to what extent did He keep them, to what extent did He protect them. As much, as it were, “as the pupil of His eye.” See how He cherished them, kept them, and protected them. It is as the Holy One, blessed be He, said to Moses, “Tell them to make a tabernacle, and I will dwell among them. I am, as it were, leaving the heavenly beings and coming down to dwell among them. And not only that, but I will make them standards for My name. Why? Because they are My children, as stated (in Deut. 14:1), ‘You are children of the Lord your God.’ Also they are my hosts, as stated (in Exod. 7:4), ‘and I will bring forth my hosts, [my people the Children of Israel,] from the Land of Egypt.’” Therefore, he made those standards for My name, as stated (in Numb. 2:2), “each with his standard.”
[Siman 14]
Another interpretation (of Numb. 2:2), “Each with his standard, under the banners.” This text is related (to Cant. 2:4), “He brought me unto the banquet house, [and His standard (dgl) over me is love].” What is the meaning of “He brought me unto the banquet house?”
Numb. R. 2:3. The midrash is seeking the connection between BANQUET HOUSE and HIS STANDARD.
When the Holy One, blessed be He, was revealed upon mount Sinai, there descended with Him twenty-two thousand chariots of angels, as stated (in Ps. 68:18), “The chariots of God are two myriads, thousands for a doubling.”
The midrash interprets these words to mean: TWO MYRIADS (of 10,000 each) PLUS A THOUSAND DOUBLED for a total of 22,000.
Now they all were arranged by standards (rt.: dgl). It is therefore stated (in Cant. 5:10), “the most prominent (rt.: dgl) of ten thousand.” When Israel saw them, as they were arrayed by standards (rt.: dgl), they yearned for standards. They said, “O that we might be arrayed with standards like them!” It is therefore stated (in Cant. 2:4), “He brought me unto the banquet house, [and His standard (dgl) over me is love].” The banquet house (literally: house of wine) is Mount Sinai, on which Torah was given, since [Torah] is compared to wine, as stated (in Prov. 9:5, where wisdom is saying), “and drink of the wine I have mixed.” Ergo (in Cant. 2:4), “He brought me unto the house of wine,” namely to Sinai. (Ibid., cont.,) “And His standard over me is love.” They said, “O that He may raise the standard of love over me!” And so it says (in Ps. 20:6), “Let us shout for joy in Your salvation, and in the name of our God let us set up our standards.” The Holy One, blessed be He, said to them, “Do you yearn for standards? By your life, I will fulfill your petition.” It is so stated (ibid., cont.), “may the Lord fulfill all your petitions.” Immediately the Holy One, blessed be He, made known His love to Israel and said to Moses, “Go and make those standards like the ones for which they have yearned. (Numb. 2:2:) “Each with his standard, under the banners […the Children of Israel shall camp,] at a distance.” What is the meaning of “at a distance?”
Cf. Numb. R. 2:9.
At a distance of a mil.⁠
Lat.: mille.
The Holy One, blessed be He, said, “Israel shall be at a distance of two thousand cubits from the ark,” as stated (in Josh. 3:4), “Yet there shall be a distance between you and it of about two thousand cubits.” But Moses and Aaron shall be near to it, as stated (in Numb. 3:38), “Those who camped before the tabernacle, in front before the tent of meeting to the East, were Moses, Aaron, and his children….” The Holy One, blessed be He, said, “If I become angry with My children, they will mediate between Me and My children.” For that reason they are near it, but the tribes (according to Numb. 2:2) shall camp around the tent of meeting at a distance.
[ט] וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר איש על דגלו באותות לבית אבותם וגו׳ (במדבר ב׳:א׳-ב׳), ילמדנו רבינו בתוך כמה אמות מותר לאדם להלך בשבת, כך שנו רבותינו, השובת בדרך עושה לו עגולות עד ארבע אמות, דברי ר׳ חנניא בן אנטיגנוס, ומטלטל בתוך ארבע אמות בשבת ואומר שביתתי במקומי, וזכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח ורוח, וכמה הן ד׳ אמות, ר׳ יהודה אומר כדי שיטול חבית מן מרגלותיו ויתננה במראשותיו, והשובת במדינה אפי׳ היא גדולה כאנטוכיא מהלך את כולה, ועיבורה וחוץ מעיבורה אלפים אמה, ומהו עיבורה, החנויות והפונדקיות שחוץ למדינה על הדרך, והשובת במערה, אפי׳ היא גדולה כמערה שברח בה צדקיה מלך יהודה, שהיה בה שנים עשר מיל, מהלך את כולה, וחוץ ממנה אלפים אמה לכל רוח שירצה, ומנין סמכו חכמים, מדברי תורה [שנאמר] ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו׳ (במדבר ל״ה:ה׳), וכל אתה מוצא ביהושע כשהלך להחריב את יריחו, אמר להם יהושע עתידים אתם לעשות שם את השבת, אל תרחקו מן הארון יותר מן אלפים אמה לכל רוח, למה שתהיו רשאין לבוא להתפלל לפני הארון בשבת, וכן הוא אומר אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג׳:ד׳), וכן אתה מוצא כשאמר האלהים למשה שישרה את ישראל דגלים, א״ל השרה אותם לדגליהם לכל רוח, מנין ממה שקראו בענין איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו.
[י] איש על דגלו באותות לבית אבותם וגו׳ (במדבר ב׳:ב׳). זש״ה נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול וגו׳ (תהלים כ׳:ו׳), אמרו ישראל ה׳ אלהים אנו מרננים בישועתך מה שעשית לנו בשמך, נרננה בישועתך, שנאמר ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל (שמות י״ד:ל׳), (וישע) [ויושע] כתיב, כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו האלהים נגאל, ובשם אלהינו נדגול, שקבל האלהים שמו] בשמותינו ועשה אותנו דגלים, שנאמר איש על דגלו באותות. חיבה גדולה חיבב הקב״ה את ישראל כי עשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהו ניכרים, בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן, ומנין שהיה אוהבן, שנאמר [הביאני אל בית היין] ודגלו עלי אהבה (שיר השירים ב׳:ד׳), למה הדבר דומה, לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבודקו ומצא אותו חומץ, בא לצאת מן האוצר, מצא שם חבית אחת יין [טוב], אמר חבית זו עומדת עלי כמלא אוצר, כך ברא הקב״ה שבעים אומות, ומכולן לא מצא הנייה אלא בישראל, שנאמר הביאני אל בית היין, יו״ד יו״ד עשרים נו״ן חמשים הרי שבעים, ומכולם לא אהב אלא ישראל, שנאמר ודגלו עלי אהבה, ואומר ששים המה מלכות וגו׳ אחת היא יונתי תמתי (שם ו׳:ח׳-ט׳).
הביאני אל בית היין. [רבי יהודה אומר למרתף הגדול של יין, זה סיני, ולמדני משם תורה שהיא נדרשת במ״ט פנים, ודגלו עלי אהבה.
ד״א הביאני אל בית היין] אמר ר׳ חוניא בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע היה נהרג, והתינוקות הולכין לבית הספר, ומראין את האזכרות באצבע, אמר הקב״ה ודגלו עלי אהבה.
[ר׳ יששכר אמר מהו ודגלו עלי אהבה, אפי׳ אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק, יאמר הקב״ה חביב עלי הוא ודגלו עלי אהבה, ודלוגו עלי אהבה.
ד״א ודגלו עלי אהבה, אמר הקב״ה יש לאומות העולם דגלים, ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב, שנאמר ודגלו עלי אהבה].
[יא] איש על דגלו באותות. זש״ה מי זאת הנשקפה [כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה וגו׳] (שיר השירים ו׳:י׳), [קדושים] וגדולים ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם, ותמהים ואומרים מי זאת הנשקפה, אמרו להם האומות שובי שובי השולמית (שם ז׳:א׳), הדבקי לנו ובאי אצלנו, ואנו עושין אתכם שלטונין דוכסין והגמונין, [שנאמר] שובי שובי ונחזה בך (שם), [ואין ונחזה אלא שררה, שכן יתרו אמר למשה ואתה תחזה מכל העם וגו׳ (שמות י״ח:כ״א)], וישראל אומרין להם מה תחזו בשולמית (שיר השירים שם), ומה גדולה אתם נותנים לנו, שמא כמחולת המחנים (שם), שמא אתם יכולים ליתן לנו כגדולה שנתן לנו ה׳ אלהינו במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן, יכולים אתם לעשות לנו כך, מה תחזו בשולמית, שמא כמחולת המחנים, שאנו חוטאים והוא מוחל לנו, ואומר לנו והיה מחניך קדוש (דברים כ״ג:ט״ו), כך אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו כנגדם שלא היה יכול ליגע בם, שנאמר וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו (במדבר כ״ד:ב׳), התחיל לומר מי יוכל ליגע באלו בני אדם שכל אחד ואחד יושב בדגלו.
[יב] [איש על דגלו באותות לבית אבותם. זש״ה] אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק (איוב ל״ו:ג׳), לא היה צריך לומר אלא איש על דגלו [באותות יחנו בני ישראל], ומה תלמוד לומר על דגלו באותות [לבית אבותם], אלא בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם, אמר להם ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם (בראשית מ״ז:ל׳), חזר על כל בניו ובירכם ופקדם, אמר להם כשתטלו אותי ביראה ובכבוד תטלו אותי, ולא יגע אדם אחר במטתי, לא אחד מן המצריים, ולא אחד מבניכם, מפני שיש בהם שנשאו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו בניו לו כן כאשר צום (שם נ׳:י״ב), [וישאו אותו בניו ארצה כנען] (שם שם:י״ג), בניו ולא בני בניו, (וישאו אותו בניו ארצה כנען), היאך צום, אמר להם יהודה יששכר וזבולון יטענו מטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין מן המערב, דן ואשר ונפתלי מן הצפון, יוסף על יטעון שהוא מלך, ואתם צריכין לחלוק לו כבוד, ולוי אל יטעון, למה שהוא טוען את הארון, ומי שהוא טוען את ארון חי העולמים, אינו טוען ארונו של מת, אם עשיתם כן וטענתם את מטתי כשם שצויתי אתכם, הקב״ה עתיד להשרות אתכם דגלים דגלים, כיון שנפטר טענו אותו כשם שצוה אותם, שנאמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום, מה כתיב אחריו וישאו אותו בניו ארצה כנען, כיון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הקב״ה הרי השעה שיעשו דגלים דגלים, כשם שבישרן אביהן, שהן עתידין לעשות דגלים, מיד אמר הקב״ה למשה עשה אותם דגלים לשמי, מיד התחיל משה מיצר, אמר עתיד מחלוקת להיות בין השבטים, אם אומר לשבט יהודה לשרות במזרח, אומר אי אפשר לי לשרות אלא בדרום, וכן כל שבט ושבט כיוצא בו, אמר לו הקב״ה [מה איכפת לך] אינן צריכין לך בדבר זה, מעצמן הם מכירין דירתן, למה שצוואת אביהם בידם, היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם דבר, כבר יש בידן טכסיס אביהן, כשם שהקיפו את מטתו, כך יקיפו את המשכן, מנין שנאמר איש על דגלו באותות [לבית אבותם].
[יג] כיצד היו שרויין, הלוים יחנו סביב למשכן העדות, משה ואהרן ובניו מן המזרח, שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה [ו]⁠אהרן ובניו (במדבר ג׳:ל״ח), וסמוכים להם יהודה יששכר וזבולון, מכאן אמרו אשרי הצדיק ואשרי שכיניו, אלו ג׳ שבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה, שנאמר לא יסור שבט מיהודה [וגו׳] (בראשית מ״ט:י׳), [יששכר כתיב] ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים (דברי הימים א י״ב:ל״ב), אלו מאתים ראשי סנהדראות שיצאו מיששכר, [וכל אחיהם על פיהם (שם), שהיו מסכימים הלכה על פיהם. מזבולון כתיב], ומזבולון מושכים בשבט סופר (שופטים ה׳:י״ד), על שהיו שכיני תורה, נעשו כולם בני תורה, ומן הדרום בני קהת, וסמוכים להם ראובן ושמעון וגד, מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, אלו שלשה השבטים שהיו שכנים לקרח ולעדתו בדרום, אבדו עמו במחלוקתו, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם וגו׳ (במדבר ט״ז:ל״ב), מן המערב בני גרשום, וסמוכים להם אפרים ומנשה ובנימין. ומן הצפון ובני מררי, וסמוכים להם דן ונפתלי ואשר, והיו [שבעה ענני כבוד מקיפין אותם, וכן היתה נסיעתם, סימן היה למשה בענן אימתי היה מסתלק, כיון שהיה מסתלק היה אומר קומה ה׳ ויפוצו אויביך (שם י׳:ל״ה), והענן מסתלק, נסתלק הענן, והיו כולם מתקינין ליסע ומישבין כליהם, מי שהיה לו בהמה, ואם לא היה לו, הענן נוטל את השאר, כיון שנתיישבו תקעו בחצוצרות, ונסע יהודה ודגלו תחלה נשיאו ושבטו אחריו, וסימניות על כל נשיא ונשיא מפה, [ומהם למדו המלכות להית עושה לה מפה], וצבע שעל כל מפה ומפה, כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן, כל שבט ושבט היתה צבועה מפה שלו כצבע של אבנו, ועננים היו על גביהם, (עד שהיו מתיישבין תקעו חצוצרות הלכו, וכך היו מהלכין על גביהם), וכמין קורה יוצא מן הענן שהיו יודעין לאיזה רוח הם נוסעין, כך היה מסע של כל דגל ודגל, גמרו להלך עד היכן שהוא רוצה שיחנו, אותו הענן שהיה נראה כמין קורה היה כנוסע עצמו, והן יודעין שבאותו המקום הן חונין, עמדו להן ענני כבוד, התחילו מיישבין באהליהם היכן ישרו, והענן שהיה על גבי המשכן היה מהלך על גבי מחנה הלוים באמצע המחנות, הוא היה עומד תחלה, כיון שהיה עומד לו, היו בני קהת ובני לוי מעמידין את המשכן קודם לכל המחנות עד שלא היו באים, שנאמר והקימו את המשכן עד בואם (במדבר י׳:כ״א), וכיון שהיו מעמידין את המשכן היו מעמידים כל אחד ואחד במקומו, וענני כבוד עומדין על גביהם, זו היתה גדולה ביד משה, שלא היה ענן כבוד השכינה יורד למשכן, עד שהיה משה אומר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל (שם שם:ל״ו), וענני כבוד היו מקיפין אותן, ורוח הקדש אומרת על ידי שלמה יפה את רעיתי כתרצה (שיר השירים ו׳:ד׳), מהו כתרצה, שאני מתרצה לכם.
ד״א כתרצה, כשם שאתם מתרצין לי בקרבנות, שנאמר ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א׳:ד׳), נאוה כירושלים, (שיר השירים שם), כאותן מלאכי השרת שהן יראים ומושלמים לי, איומה כנדגלות (שם), כדגלים שנתתי לך, ודוד רואה ואומר לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמ״ז:כ׳), אלא לעמו.
[יד] איש על דגלו באותות. זש״ה ימצאהו בארץ מדבר (דברים ל״ב:י׳), מציאה גדולה מצא הקב״ה את ישראל כאדם שהוא מהלך במדבר והוא מוצא שם ענבים, כך מצא הקב״ה את ישראל, שנאמר כענבים במדבר [מצאתי ישראל] (הושע ט׳:י׳), לכך נאמר ימצאהו בארץ מדבר, מדבר היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים, ובתהו ילל ישימון (דברים שם), תוהו ויללה היה העולם עד שלא קיבלו ישראל את התורה, (לא עשה אלא) כיון שיצאו ישראל ממצרים וקיבלו את התורה האיר העולם, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג), [יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו] (דברים שם), מהו יסובבנהו, שהקיפן בענני כבוד, יבוננהו שהבינם דברי תורה, יצרנהו אשרי האזנים ששמעו, עד היכן חיבבן, עד היכן שמרן, עד היכן נצרן כביכול עד כאישון עינו, ראה היכן חיבבן ושמרן ונצרן, שאמר הקב״ה למשה אמור להם שיעשו משכן ואשכון ביניהם, [כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם], ולא עוד אלא שאעשה אותם דגלים לשמי, למה שהם בני, שנאמר בנים אתם לה׳ אלהיכם (שם י״ד:א׳), והם צבאותי, שנאמר והוצאתי את צבאותי [את עמי בני ישראל] מארץ מצרים (שמות ז׳:ד׳), וכן הוא אומר דגל מחנה יהודה (תימנה) לצבאותם (במדבר ב׳:ג׳), לפיכך עשה אותם דגלים לשמי, שנאמר איש על דגלו וגו׳.
[טו] [איש על דגלו באותות]. זש״ה הביאני אל בית היין [ודגלו עלי אהבה] (שיר השירים ב׳:ד׳), מהו הביאני אל בית היין, כיון שנגלה הקב״ה על הר סיני ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכבות של מלאכים, שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים ס״ח:י״ח), והיו כולם עשויים דגלים דגלים, לכך נאמר דגול מרבבה (שיר השירים ה׳:י׳), כיון שראו אותם ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, היו מתאוים לדגלים, אמרו ולואי אנו נעשים דגלים כמותם, לכך נאמר הביאני אל בית היין [ודגלו עלי אהבה], בית היין זה סיני, שבו ניתנה תורה, [שנמשלה ביין], שנאמר ושתו ביין מסכתי (משלי ט׳:ה׳), הוי הביאני אל בית היין, זה סיני, ודגלו עלי אהבה, אמרו ולואי הוא מדגיל עלי אהבה, וכן הוא אומר נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול (תהלים כ׳:ו׳), אמר להם הקב״ה נתאויתם לדגלים, חייכם שאני עושה שאלתכם, שנאמר ימלא ה׳ כל משאלותיך (שם), מיד הודיע הקב״ה את אהבתו לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.
[טז] איש על דגלו באותות [וגו׳. מנגד סביב לאהל מועד יחנו]. מהו מנגד, אמר ר׳ יצחק מרחוק מיל, אמר הקב״ה יהיו ישראל רחוקים מן הארון אלפים אמה, שנאמר אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה וגו׳ (יהושע ג׳:ד׳), ומשה ואהרן יהיו סמוכים לו, שנאמר והחונים לפני המשכן [קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו וגו׳ (במדבר ג׳:ל״ח), למה היה משה ואהרן סמוכים לון, אלא אמר הקב״ה אם כעסתי על בני, יהיו עושין פשרה ביני ובין בני, לכך היו סמוכים לו. אבל השבטים מנגד סביב לאהל מועד יחנו.
ד״א והחונים קדמה מזרחה, אתה מוצא בכל מקום יהודה קודם לדגלים, שנאמר והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה (שם ב׳:ג׳), הרי לחנייה, לנסיעה מנין, שנאמר (ונסע) [ויסע] דגל מחנה [בני] יהודה (שם י׳:י״ד), לקרבנות מנין, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון [וגו׳] [נחשון בן עמינדב למטה יהודה] (שם ז׳:י״ב). מנין למלחמה, [שנאמר] מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו, ויאמר ה׳ יהודה יעלה (שופטים א׳:א׳-ב׳), ואף כשיבוא המבשר יהודה מתבשר תחלה, שנאמר הנה על ההרים רגלי מבשר [משמיע שלום] חגי יהודה חגיך שלמי נדריך (נחום ב׳:א׳). אמר להם הקב״ה בעולם הזה עשיתי אתכם דגלים, שנאמר איש על דגלו וגו׳, ולעולם הבא בזכות הדגלים אני (מדגל) [מדלג] וגואל אתכם, שנאמר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים וגו׳ (שיר השירים ב׳:ח׳).
[9] (Numb. 2:1-2:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON, SAYING: <THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL CAMP,> EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS FOR THEIR FATHERS' HOUSES…. Let our master instruct us: Within how many cubits is it permitted for one to walk on the Sabbath? Thus have our masters taught: One who observes the Sabbath on the road makes a circle with a radius of four cubits for himself.⁠
Tanh., Numb. 1:9; Numb. R. 2:9; cf.‘Eruv. 4:5-8.
<These are> the words of R. Haninya ben Antigonus. Then he moves <objects> on the Sabbath <to> within within four cubits and says: My Sabbath rest is in this place where I am. So his place gives him the right <to go> two thousand cubits in any direction. But how much are four cubits? R. Judah says: Enough for him to take a cask from his feet and put it by his headrest. And one who keeps the Sabbath in a city, even though it is as large as Antioch, may walk all of it, its outskirts, and two thousand cubits beyond its outskirts.⁠
Eruv. 60a.
What is the meaning of "outskirts"? The shops and the inns
Gk.: pandokeia.
which are on the road outside the city. And the one who keeps the Sabbath in a cave, even though it is as large as the cave where king Zedekiah of Judah fled,⁠
Zedekiah’s flight to a cave (me‘arah) may have been suggested by Jer. 52:7, according to which he fled for the Arabah.
which was twelve miles
Lat.: mille.
long,⁠
Cf. Numb. R. 2:9, according to which the cave was eighteen miles long.
may walk all of it and outside of it for two thousand cubits in any direction he wishes. And from where did the sages find support? From the words of Torah, [where it is stated] (in Numb. 35:5): AND YOU SHALL MEASURE OFF TWO THOUSAND CUBITS OUTSIDE THE TOWN ON THE EAST SIDE…. And likewise you find in the case of Joshua, when he went to destroy Jericho, Joshua said to them (i.e., to Israel): You are going to keep the Sabbath there. Do not go further than two thousand cubits from the ark in any direction. Why? So that you may be entitled to come to pray before the ark on the Sabbath. And so it says (in Joshua 3:4): YET THERE SHALL BE A DISTANCE BETWEEN YOU AND IT (the Ark of the Covenant) OF ABOUT TWO THOUSAND CUBITS BY MEASURE. And likewise you find, when God told Moses that he should have Israel encamp under standards, he said to him: Have them encamp under their standards in every direction. Where is it shown? From what is they read on the matter (in Numb. 2:2): <THE CHILDREN OF ISRAEL> SHALL CAMP, EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS FOR THEIR FATHERS' HOUSE; <THEY SHALL CAMP AROUND THE TENT OF MEETING AT A DISTANCES>.⁠
Numb. R. 2:9 explains further that Gen. 21:16 defines AT A DISTANCE as a bowshot, which is equivalent to a Roman mile (i.e., a thousand paces), which equals two thousand cubits.
[10] (Numb. 2:2:) <THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL CAMP,> EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS FOR THEIR FATHERS' HOUSES…. This text is related (to Ps. 20:6 [5]): LET US SHOUT FOR JOY IN YOUR SALVATION, AND IN THE NAME OF OUR GOD LET US SET UP OUR STANDARDS…. Israel said: Lord God, we are shouting for joy IN YOUR SALVATION,⁠
Tanh., Numb. 1:10; Numb. 2:2.
which you have brought about for us in your name. (Ibid.:) LET US SHOUT FOR JOY IN YOUR SALVATION. Thus it is stated (in Exod. 14:30): SO THE LORD SAVED WYWSh', voweled as (wayyosha') ISRAEL ON THAT DAY.⁠
Above, Lev. 6:13, 18, and the notes there.
The written text (ketiv) reads {WYSh'} SO <THE LORD> WAS SAVED (WYWSh, voweled as wayyiwwasha' in the passive). Israel, as it were, was redeemed; and like them God was redeemed. (Ps. 20:6 [5], cont.:) AND IN THE NAME OF OUR GOD LET US SET UP OUR STANDARDS, for God has inserted his name]⁠
The whole bracketed section which ends here began in section 3 and represents a missing page in Buber’s primary Oxford Ms.
among our names
E.g, the El (“God”) in “Israel.”
and has appointed us standards, as stated (in Numb. 2:2): EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS. The Holy One cherished Israel with great love,⁠
Numb. R. 2:3.
in that he appointed them standards like <those of> the ministering angels, so that they would be recognizable, the children of Reuben by themselves, the children of Simeon by themselves, <etc>; but where is it shown that he loved them? Where it is stated (in Cant. 2:4): [HE BROUGHT ME UNTO THE BANQUET HOUSE,] AND HIS STANDARD OVER ME IS LOVE. To what is the matter comparable? To a rich person who had a storehouse full of wine. He went in to inspect it and found it to be vinegar. <When> he went to leave the storehouse, he found there one cask of [good] wine. He said this cask is worth as much to me as the full storehouse. Similarly the Holy One has created seventy nations, but of them all he has found pleasure only in Israel, as stated (in Cant. 2:4): HE BROUGHT ME UNTO THE BANQUET HOUSE (literally: HOUSE OF WINE [YYN]). <Now> Y (yod) plus Y (yod), <which> equals twenty, plus N (nun), <which stands for> fifty, results in seventy; and of all those <seventy nations> he loved only Israel. It is so stated (ibid., cont.): AND HIS STANDARD OVER ME IS LOVE. It also says (in Cant. 6:8-9): THERE ARE SIXTY QUEENS…. ONE IS MY DOVE, MY PERFECT ONE.
(Cant. 2:4): HE BROUGHT ME UNTO THE HOUSE OF WINE. [Rabbi Judah says: To the great wine cellar, namely Sinai; and from there he taught me Torah, which is expounded in forty-nine ways.⁠
Cant. R. 2:4:1.
(Ibid., cont.): AND HIS STANDARD (WDGLW) OVER ME IS LOVE.⁠
Cf. the parallel in Tanh., Numb. 1:10, which explains that the forty-nine types of interpretation are derived from the word, WDGLW, the numerical value of which is forty-nine. See ySanh. 4:2 (25b).
Another interpretation (of Cant. 2:4): HE BROUGHT ME UNTO THE HOUSE OF WINE.] R. Hunya said: In the past whoever pointed his finger at a likeness
Gk.: eikonion.
of the king was put to death; but when the children go to school (literally: house of the book) and point a finger at the < likenesses of> the Divine Name <in the book>, the Holy One says (ibid., cont.): AND HIS STANDARD (wediglo)⁠
The midrash interprets HOUSE OF WINE as the equivalent of “house of the book”; and (according to Numb. R. 2:3 and Cant. R. 2:4:1) wediglo (AND HIS STANDARD) is the equivalent of wegodlo (“and his thumb”).
OVER ME IS LOVE.
[R. Issachar said: What is the meaning (of Cant. 2:4): AND HIS STANDARD (rt.: DGL) OVER ME IS LOVE. Even though, when sitting and studing the Torah, one skips (rt.: DLG) from precept (halakhah) to precept and from verse to verse, the Holy One says: He is dear to me (literally: over me), AND HIS STANDARD (rt.: DGL) OVER ME IS LOVE, and his skipping (rt.: DLG) over me is love.
Another interpretation (of Cant. 2:4): AND HIS STANDARD OVER ME IS LOVE. The Holy One said: The nations of the world have standards, but only the standard of Jacob is dear to me, as stated (ibid.): AND HIS STANDARD OVER ME IS LOVE.].
[11] (Numb. 2:2:) EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS <FOR THEIR FATHERS' HOUSES….> This text is related (to Cant. 6:10): WHO IS THIS WOMAN THAT SHINES THROUGH [LIKE THE DAWN, AS BEAUTIFUL AS THE MOON, CLEAR AS THE SUN…?] Holy and grand was Israel by her standards!⁠
Tanh., Numb. 11; Numb. R. 2:4}
So all the nations were looking at them, as they said in astonishment (ibid): WHO IS THIS WOMAN THAT SHINES THROUGH? The nations said to them (in Cant. 7:1 [6:13]): RETURN, RETURN, O SHULAMMITE (i.e., O Israel). Cling to us and come to us; then we will make you sultans, generals,⁠
Lat.: duces.
and commanders,⁠
Gk.: hegemones.
[as stated] (in ibid., cont.): RETURN, RETURN THAT WE MAY LOOK UPON YOU. [Now WE MAY LOOK (rt.: HZH) can only <refer to giving> authority, for so Jethro said to Moses (in Exod. 18:21): YOU SHALL ALSO SEEK OUT (rt.: HZH) <ABLE MEN> FROM AMONG THE PEOPLE…]; <AND YOU SHALL SET THESE OVER THEM AS COMMANDERS OF THOUSANDS, COMMANDERS OF HUNDREDS, COMMANDERS OF FIFTIES, AND COMMANDERS OF TENS>. Then Israel said to them (in Cant. 7:1 [6:13], cont.): WHAT WILL YOU SEE (rt.: HZH) IN THE SHULAMMITE? And what grandeur are you giving to us? <It is> perhaps (ibid., cont.) LIKE A DANCE OF THE CAMPS?⁠
MHNYM. The voweling of the Masoretic text understands MHNYM as a dual, i.e., as TWO CAMPS; but the context here assumes more than two.
Can you possibly give us anything like the grandeur which the LORD our God gave us in the desert? <There he gave us> the standard of the camp of Judah, the standard of the camp of Reuben, the standard of the camp of Ephraim, the standard of the camp of Dan. Are you able to do so for us? (Cant. 7:1 [6:13]): WHAT WILL YOU SEE (rt.: HZH) IN THE SHULAMMITE? It is perhaps (ibid., cont.) LIKE A DANCE (meholat) OF THE CAMPS, in that when we sin, he pardons (mohel) us and says to us (in Deut. 23:15 [14]): AND YOUR CAMP SHALL BE HOLY? So also Balaam the Wicked beheld them and his eyes popped out as he faced them, because he could not touch them, as stated (in Numb. 24:2): THEN BALAAM RAISED HIS EYES AND SAW ISRAEL DWELLING TRIBE BY TRIBE. He began to say: Who can touch these people, when each and every one dwells by his standard.
[12] [(Numb. 2:2:) EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS FOR THEIR FATHERS' HOUSE. This text is related] (to Job 36:3): I WILL FETCH MY KNOWLEDGE FROM AFAR, AND JUSTIFY MY MAKER. It was only necessary to say: "Each under his standard"; [under the banners shall the children of Israel camp.]⁠
Tanh., Numb. 1:11; Numb. R. 2:8.
Then what is the significance of saying (in Numb. 2:2:) WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS [FOR THEIR FATHERS' HOUSE]. Simply that when our father Jacob departed from this world, he said to them (in Gen. 47:30): WHEN I SLEEP WITH MY ANCESTORS, YOU ARE TO TAKE ME UP FROM EGYPT AND BURY ME IN THEIR GRAVE. He went around to all his sons, blessed them, and gave them a charge. He said to them: When you take me, you are to take me with reverence and honor. Let no other person, neither one of the Egyptians nor one of your children, touch my bier, because there are some among them who have taken <wives> from the daughters of Canaan.⁠
Cf. Gen. R. 84:21; PRK 39, according to which there was no such intermarriage.
And so it says (in Gen. 50:12-13): SO HIS CHILDREN DID FOR HIM JUST AS HE HAD COMMANDED THEM, [IN THAT HIS CHILDREN BROUGHT HIM UP TO THE LAND OF CANAAN]. His children, but not his grandchildren (who were forbidden to touch the bier)! {(Gen. 50:13): IN THAT HIS CHILDREN BROUGHT HIM UP TO THE LAND OF CANAAN.} How did he charge them? He said to them: Judah, Issachar, and Zebulun shall carry my bier on the east; Reuben, Simeon, and Gad, on the south; Ephraim, Manasseh, and Benjamin, on the west; Dan, Asher, and Naphtali, on the north. Joseph is not to carry <at all>, because he is a king; but you must impart honor to him. Nor is Levi to carry. Why? Because he carries the ark (aron), and whoever carries the ark of the One who Lives Forever is not to carry a coffin (aron) of the dead. If you do this and carry my bier, just as I have charged you, the Holy One is going to have you encamp by the various standards. When he passed away, they carried him just as he had charged them. It is so stated (in Numb. 5:12): SO HIS CHILDREN DID FOR HIM JUST AS HE HAD COMMANDED THEM. What is written next (in vs. 13)? HIS CHILDREN BROUGHT HIM UP TO THE LAND OF CANAAN, when Israel went forth from Egypt. The Holy One said: Now is the time for them to make standards, just as their father had proclaimed to them that they were going to make standards. Immediately the Holy One said to Moses: Make those standards for my name. Immediately Moses began to be concerned. He said: There is going to be dissension among the tribes. If I tell the tribe of Judah to encamp in the east, they will say: It is impossible for us to encamp anywhere but in the south. And so each and every tribe <would act> like that one. The Holy One said to him: [What concern is that to you?] They do not need you in this matter. They will recognize their dwellings by themselves. Why? Because their father's will was in their hand on how to encamp by the standards. I am not establishing something new. They already have their father's arrangements
Gk.: taxeis.
in their hands. Just as they have taken positions around his bier, so let them take positions around the Tabernacle. Where is it shown? Where it is stated (in Numb. 2:2): EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS [FOR THEIR FATHERS' HOUSE].
[13] How were they encamped? The Levites camped around the Tabernacle of Witness, with Moses, Aaron, and his children on the east.⁠
Tanh., 1:12, cont.; see Numb. R. 2:10.
It is so stated (in Numb. 3:38): THOSE WHO CAMPED BEFORE THE TABERNACLE, IN FRONT BEFORE THE TENT OF MEETING TO THE EAST, WERE MOSES, AARON, AND HIS CHILDREN. And adjacent to them were Judah, Issachar, and Zebulun. Hence they said: Blessed is the righteous person and blessed are his neighbors.⁠
Suk. 56b. See below, Numb. 5:8.
This refers to the three tribes (rt.: ShBT) which were adjacent to Moses and Aaron.⁠
Gen. R. 3:13; Numb. R. 3:12.
They became great in the Torah, as stated (in Gen. 49:10): THE SCEPTER (ShBT) SHALL NOT DEPART FROM JUDAH […. In the case of Issachar it is written] (in I Chron. 12:33 [32]): AND FROM THE CHILDREN OF ISSACHAR, THOSE WHO HAD AN UNDERSTANDING OF THE TIMES,⁠
The midrash regards UNDERSTANDING as synonymous with Torah.
TO KNOW WHAT ISRAEL SHOULD DO; THEIR HEADS NUMBERED TWO HUNDRED. These were two hundred heads of <tribal> sanhedria
Gk.: synedria.
that would come out of Issachar. [(Ibid., cont.:) AND ALL THEIR KINDRED UNDER THEIR COMMAND ('al pihem), <i.e., because they harmonize law (halakhah) at their command ('al pihem). Of Zebulun it is written] (in Jud. 5:14): AND FROM ZEBULUN THOSE WHO WIELD THE SCRIBAL PEN. Because they were neighbors of Torah, they all became children of Torah (i.e., Torah scholars). Now on the south were the children of Kohath (ben Levi), and adjacent to them were Reuben, Simeon, and Gad. Hence they say: Woe to the wicked person; and woe to his neighbor.⁠
Suk. 56b; Numb. R. 18:5; ARN, A, 9:1; see Avot 1:7.
These are the three tribes which were neighbors of Korah (the grandson of Kohath) and his community in the South. These were destroyed with him in his dissension (as stated in Numb. 16:32): AND THE EARTH OPENED ITS MOUTH AND SWALLOWED THEM, THEIR HOUSEHOLDS, <EVERY PERSON THAT BELONGED TO KORAH, AND THEIR PROPERTY>…. On the west were the children of Gershom (i.e., Gershon ben Levi), with Ephraim, Manasseh, and Benjamin being adjacent to them; and on the North also were the children of Merari (ben Levi), with Dan, Naphtali, and Asher being adjacent to them. [Seven] clouds of glory were surrounding them, and this was their <method> of travel. There was a sign
Gk.: semeion.
for Moses in the cloud when it departed. When it departed, he would say (in Numb. 10:35): RISE UP, O LORD, AND MAY YOUR ENEMIES BE SCATTERED. Then the cloud would depart. When the cloud departed, they all prepared to travel and put away their implements. Whoever had a domestic beast <put them on it>⁠
The bracketed words are from the parallel in Tanh., Numb. 1:12.
; and if <a person> had none, the cloud took the remainder. When they were settled, they blew the trumpets. Then Judah and its standard moved out, first its prince and his tribe after him.⁠
CF. Numb. R. 2:7.
And as signs for each and every prince there was a flag.⁠
Lat. (from the Punic): mappa.
[And from them the empire learned to make a flag.] <There was> also a color for each and every flag, like the color of the precious stones which were on the heart of Aaron. Each and every tribe had its flag dyed like the color of its stone. Then over them were the clouds. {Until they were settled, they blew the trumpets. They traveled, and likewise <the clouds> traveled over them.} Moreover, something like a kind of beam came out of the cloud, so that they would know in which direction they would be traveling. So was the journey of each and every standard. <When> they finished going to where it wanted them to camp, <since> that cloud which appeared like a kind of beam had, as it were, been traveling independently, they knew that they would camp in that place. <When> clouds of glory stood still for them, they began putting <things> away in their tents where they were to rest. Then the cloud which was over the Tabernacle, moved over the camp of the Levites in the middle of the camps. First it stood still. When it stood still, the children of Kohath and the children of Levi set up the Tabernacle in the presence of all the camps before they came, as stated (in Numb. 10:21): AND THEY WOULD SET UP THE TABERNACLE BEFORE THEY CAME. When they had set up the Tabernacle, each and every one set up <camp> in his <proper> place. Then the clouds of glory stood over them. This was grandeur in the hands of Moses, for the cloud of the glorious Divine Presence did not come down to the Tabernacle, until Moses had said (in Numb. 10:36): RETURN, O LORD, TO THE MYRIAD THOUSANDS OF ISRAEL. Then the clouds of glory encompassed them. Moreover, the Holy Spirit says through Solomon (in Cant. 6:4): YOU ARE AS BEAUTIFUL, MY DARLING, AS TIRZAH. What is the meaning of AS TIRZAH (KTRTsH, rt.: RTsH)? That I am pleasing (MTRTsH, rt.: RTsH) to you.⁠
Numb. R. 2:5.
Another interpretation (of Cant. 6:4). AS TIRZAH (rt.: RTsH) <means> just as you are pleasing (rt.: RTsH) to me in the sacrifices. Thus it is stated (in Lev. 1:4): AND IT SHALL BE PLEASING (rt.: RTsH) FOR HIM TO ATONE FOR HIM. (Cant. 6:4, cont.:) AS COMELY AS JERUSALEM (YRUShLYM) <means> like these ministering Angels, in that they feared (rt.: YR') <me> and were reconciled (rt.: ShLM) to me. (Ibid., cont.:) AWESOME AS <HOSTS> WITH STANDARDS, like the standards which I gave you. So when David sees <them>, he says (in Ps. 147:20): HE HAS NOT DONE SO FOR ANY NATION, only for his people.
[14] (Numb. 2:2:) EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS. This text is related (to Deut. 32:10): HE FOUND HIM (i.e., Jacob) IN A DESERT LAND. <It was> a great find, <when> the Holy One found Israel.⁠
Tanh., Numb. 1:13; Numb. R. 2:6.
<He was> like a person who, when traveling in the desert, finds grapes there. So did the Holy One find Israel, as stated (in Hos. 9:10): [I FOUND ISRAEL] LIKE GRAPES IN THE DESERT. It is therefore stated (in Deut. 32:10): HE FOUND HIM IN A DESERT LAND. The world was a desert, before Israel came forth from Egypt. (Ibid., cont.:) AND IN THE VOID WAS A WAILING DESOLATION. The world was void and wailing, before Israel received the Torah. {He did nothing, but when] [When] Israel came forth from Egypt and received the Torah, <the Holy One> enlightened the world, as stated (in Prov. 6:23): FOR THE COMMANDMENT IS A LAMP, AND TORAH IS A LIGHT. [(Deut. 32:10, cont.:) HE ENCIRCLED HIM, HE WATCHED OVER HIM, AND HE PROTECTED HIM AS THE PUPIL OF HIS EYE.] What is the meaning of HE ENCIRCLED HIM? That he encompassed them with clouds of glory. HE WATCHED OVER (rt.: BYN) HIM in that he taught (rt.: BYN) them the words of Torah. HE PROTECTED HIM. Blessed are the ears that have heard. To what extent did he cherish them? To what extent did he keep them? To what extent did he protect them? As much, as it were, as the pupil of his eye. See how he cherished them, kept them, and protected them. It is as the Holy One said to Moses: Tell them to make a tabernacle, and I will dwell among them. [I am, as it were, leaving the heavenly beings and coming down to dwell among them.] And not only that, but I will make them standards for my name. Why? Because they are my children, as stated (in Deut. 14:1): YOU ARE CHILDREN OF THE LORD YOUR GOD. Also they are my hosts, as stated (in Exod. 7:4): AND I WILL BRING FORTH MY HOSTS, [MY PEOPLE THE CHILDREN OF ISRAEL,] FROM THE LAND OF EGYPT. And so it says (in Numb. 2:3): {YOU SHALL RECKON} THE STANDARD OF THE CAMP OF JUDAH BY THEIR HOSTS. Therefore, he made those standards for my name, as stated (in Numb. 2:2): EACH WITH HIS STANDARD,….
[15] [(Numb. 2:2:) EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS.] This text is related (to Cant. 2:4): HE BROUGHT ME UNTO THE BANQUET HOUSE, [AND HIS STANDARD (DGL) OVER ME IS LOVE]. What is the meaning of HE BROUGHT ME UNTO THE BANQUET HOUSE?⁠
Tanh., Numb. 1:14; Numb. R. 2:3. The midrash is seeking the connection between BANQUET HOUSE and HIS STANDARD.
When the Holy One was revealed upon Mount Sinai, there descended with him twenty-two thousand chariots of angels, as stated (in Ps. 68:18): THE CHARIOTS OF GOD ARE TWO MYRIADS, THOUSANDS FOR A DOUBLING.⁠
The midrash interprets these words to mean: TWO MYRIADS (of 10,000 each) PLUS A THOUSAND DOUBLED for a total of 22,000.
Now they all were arranged by standards (rt.: DGL). It is therefore stated (in Cant. 5:10): <MY BELOVED IS BRIGHT AND RUDDY,> THE MOST PROMINENT (rt.: DGL) OF TEN THOUSAND. When Israel saw them, as they were arrayed by standards (rt.: DGL), they yearned for standards. They said: O that we might be arrayed with standards like them! It is therefore stated (in Cant. 2:4): HE BROUGHT ME UNTO THE BANQUET HOUSE, [AND HIS STANDARD (DGL) OVER ME IS LOVE]. THE BANQUET HOUSE (literally: HOUSE OF WINE) is Mount Sinai, on which Torah was given, [since <Torah> is compared to wine], as stated (in Prov. 9:5, where wisdom is saying): AND DRINK OF THE WINE I HAVE MIXED. Ergo (in Cant. 2:4): HE BROUGHT ME UNTO THE HOUSE OF WINE, namely to Sinai. (Ibid., cont.:) AND HIS STANDARD OVER ME IS LOVE. They said: O that he may raise the standard of love over me! And so it says (in Ps. 20:6 [5]): LET US SHOUT FOR JOY IN YOUR SALVATION, AND IN THE NAME OF OUR GOD LET US SET UP OUR STANDARDS. The Holy One said to them: Do you yearn for standards? By your life, I will fulfill your petition. It is so stated (ibid., cont.): MAY THE LORD FULFILL ALL YOUR PETITIONS. Immediately the Holy One made known his love to Israel and said to Moses: Go and make those standards like the ones for which they have yearned.
[16] (Numb. 2:2:) EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS [….<THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL CAMP,> SHALL CAMP AROUND THE TENT OF MEETING AT A DISTANCE.] What is the meaning of AT A DISTANCE?⁠
Tanh., Numb. 1:14; cf. Numb. R. 2:9.
R. Isaac said: At a distance of a mile.⁠
Lat.: mille.
The Holy One said: Israel shall be at a distance of two thousand cubits from the ark, as stated (in Josh. 3:4): YET THERE SHALL BE A DISTANCE BETWEEN YOU AND IT OF ABOUT TWO THOUSAND CUBITS. But Moses and Aaron shall be near to it, as stated (in Numb. 3:38): THOSE WHO CAMPED BEFORE THE TABERNACLE, [IN FRONT BEFORE THE TENT OF MEETING TO THE EAST, WERE MOSES, AARON, AND HIS CHILDREN….] Why were Moses and Aaron near it? It is simply that the Holy One had said: If I become angry with my children, they will mediate between me and my children. For that reason they are near it, but the tribes (according to Numb. 2:2) SHALL CAMP AROUND THE TENT OF MEETING AT A DISTANCE.
Another interpretation (of Numb. 2:3): NOW THOSE WHO CAMP IN FRONT TO THE EAST. You find that in every place Judah is first.⁠
Numb. R. 2:10.
<It is first> in the case standards, as stated (in Numb. 2:3): NOW THOSE WHO CAMP IN FRONT TO THE EAST SHALL BE <THOSE UNDER> THE STANDARD OF THE CAMP OF JUDAH. So much for camping. Where is it shown for traveling? Where it is stated (in Numb. 10:14): AND <IN FIRST PLACE TRAVELED> THE CAMP STANDARD OF [THE CHILDREN OF] JUDAH. Where is it shown for sacrifices? Where it is stated (in Numb. 7:12): AND THE ONE WHO OFFERED […] [ON THE FIRST DAY WAS NAHSHON BEN AMMINADAB OF THE TRIBE OF JUDAH]. Where is it shown for warfare? [Where it is stated] (in Jud. 1:1-2): WHO SHALL BE THE FIRST TO GO UP FOR US AGAINST THE CANAANITES TO FIGHT AGAINST THEM? THEN THE LORD SAID: LET JUDAH GO UP. And also, when the herald <of messianic age> comes, Judah shall receive the good news first, as stated (in Nahum 2:1): BEHOLD OVER THE MOUNTAINS THE FEET OF THE HERALD [ANNOUNCING PEACE]! CELEBRATE YOUR FESTIVALS, O JUDAH, FULFILL YOUR VOWS. The Holy One said to them: In this world I have arrayed you by standards, as stated (in Numb. 2:2): EACH WITH HIS STANDARD (rt.: DGL); but in the world to come, by virtue of the banners, I shall {exalt (rt.: DLG)} [leap up (rt.: DGL)] and redeem you, as stated (in Cant. 2:8): THE VOICE OF MY BELOVED! HERE HE COMES, LEAPING OVER THE MOUNTAINS….
איש על דגלו באותות
מלמד שכל שבט ושבט היה לו סימן לאב השבט כו׳ שבט ראובן אות שלו מצוייר דודאים. לא מצאתי המקור, ואולי הוא מילמדנו, ובמדרש במ״ר פ״ב אות ז׳ הביא סימנים היה לכל נשיא ונשיא מפה וצבע כו׳, והביא ג״כ איך היה מצויר עליו, ויש שינויים אצל יששכר, לפנינו הביא חמור מצוייר ובמדרש במ״ר מצוייר עליו שמש וירח, גם זבולון לפנינו מצוייר כמו בית, ובמדרש מצוייר עליו ספינה, על שם זבולן לחוף ימים ישכון, גד לפנינו מצוייר עליו הרבה צורות אנשים מזויינים שהולכים למלחמה, ובמדרש מצוייר עליו מחנה. גם מובאים במדרש בסדר אחר, וברבינו בחיי מובא כמו שהוא במדרש.
מלמד שכל שבט ושבט היה לו סימן לאב השבט, וכן היה לכל הדגלים אות לרבות השבטים, כיצד היו סימני אותיות השבטים, שבט ראובן היה אות שלו מצוייר דודאים, על שם שנאמר: וימצא דודאים בשדה (בראשית ל׳:י״ד).
אות של שמעון היה מצויר עיר שכם, על שם מעשה שכם.
יהודה היה אות שלו מצויר אריה, שנאמר גור אריה יהודה (בראשית מ״ט:ט׳).
אות יששכר חמור מצוייר היה עליו, על שם שנאמר יששכר חמור גרם (בראשית מ״ט:י״ד).
זבולן היה מצוייר עליו כמין בית, שנאמר יזבלני (בראשית ל׳:כ׳), ומתרגמינן מדור.
אפרים היה מצוייר עליו שור, שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים ל״ג:י״ז).
מנשה היה מצוייר עליו ראם, שנאמר וקרני ראם קרניו (דברים ל״ג:י״ז).
בנימן היה מצוייר עליו זאב, שנאמר בנימין זאב יטרף (בראשית מ״ט:כ״ז).
דן היה מצוייר עליו נחש, שנאמר יהי דן נחש (בראשית מ״ט:י״ז).
נפתלי [היה מצוייר עליו] אילה, על שם שנאמר נפתלי אילה שלוחה (בראשית מ״ט:כ״א).
גד היה מצוייר עליו הרבה צורת אנשים מזויינים שהולכים למלחמה, כמו שנאמר גדוד יגודנו (בראשית מ״ט:י״ט).
אשר היה מצוייר עליו זית, שנאמר וטובל בשמן רגלו (דברים ל״ג:כ״ד).
וכשם שהיו אותיות לבל שבט ושבט כו׳ ׳איי׳ ראשי שמות האבות. זה לא נמצא בשם מדרש.
וכשם שהיו אותיות לכל שבט ושבט, כך היו סימנים לכל דגל ודגל, על שם אברהם יצחק ויעקב. אות של דגל מחנה יהודה, היה ׳איי׳ ראשי שמות האבות: דגל מחנה ראובן היה כתוב ׳בצע׳, על שם האבות השניות: דגל מחנה אפרים היה כתוב על שם האבות השלישית ׳רחק׳: ובדגל מחנה דן כתוב עליו על שם האבות האחרונות ׳מקב׳ וזהו משמע האותיות ׳איי׳ כלומר אודותי: בצע׳ מן הגזל: רחק׳ רחקו עצמכם מע״ז ומן הדומה לה: מקב׳ והוא כלי גרזן, כלומר חייב אדם להרוס ע״ז, כמו שנאמר כי הרס תהרסם (שמות כ״ג:כ״ד): וה׳ של אברהם לא היה כתוב בדגלים, אלא על ארון הקדש במחנה לויים, וה׳ משמו של הקב״ה, שאמר הקב״ה לאברהם ויוצא אותו החוצה (בראשית ט״ו:ה׳), כלומר ארון הקודש בענן הולך לפני ישראל, והענן היתה נעשית כמו ה׳, וכל זמן שה׳ עומדת היו ישראל חונים. וכשהיתה מסתלקת היו ישראל נוסעים, והיינו דכתיב לנחותם הדרך (שמות י״ג:כ״א), וכתיב להנחותם (הדרך) [בהדרך] (נחמיה ט׳:י״ט), על ידי ה׳ מורה להם הדרך, ועוד כתיב ובהאריך הענן על המשכן (במדבר ט׳:י״ט), על ידי ה׳ מאריך הענן.
ובהעלות הענן, אין זה לשון הכתוב.
ובהעלות הענן, על ידי ה׳ עלות הענן, וזהו הה׳ שהוסיף הקב״ה לאברהם, שנאמר לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב וגו׳ (בראשית י״ז:ה׳).
ה׳ מנין אותיותיו עולין כ״ו. בודאי היה כותב היי״א.
ה׳ מנין אותיותיו עולין כ״ו לפיכך אמר הקב״ה אהיה אשר אהיה (שמות ג׳:י״ד), מניין אהיה כ״א, נשתיירו מן המניין ה׳ שהוסיף הקב״ה לאברהם, ובעבור אותו הה׳ שהוא משמו של הקב״ה, לכך היתה על ארון הקדש בענין.
דבר אחר: לבית אבותם – ולא לבית אמותם, לפי שה׳ משמו של הקב״ה והקב״ה אבינו. שנאמר כי אתה אבינו (ישעיהו ס״ג:ט״ז), לפיכך אמר לבית אבותם.
אמר משה לפני הקב״ה. תנחומא במדבר אות י״ב, ובנדפס מכבר אות י״ב, ומובא בילקוט במדבר רמז תרפ״ה, והוא מהתנחומא, ונשנה במדרש במ״ר פ״ב אות ח׳, ועיין תנחומא הערה ק״ב, ועיין רש״ במדבר ב׳ ב׳, וסיים כדאיתא בתנחומא בפרשה זו.
אמר משה לפני הקב״ה, אם אני אומר לשבט יהודה שיחנו למזרח, יאמרו לא יחנו אלא למערב, או לרוח אחרת, וכל השבטים יאמרו כן, ואני מה אעשה, אמר לו הקב״ה אל תצטער בכך מסורת בידם מאבותם, כשם שטענו מטות יעקב אביהם, כך יחנו סביב למשכן, שנאמר ויצו אותם ויאמר אליהם (בראשית מ״ט:כ״ט), ומה צוה אותם אחד מבניכם לא יגע במטתי, אלא יהודה ויששכר וזבולן יטענו מטתי מן המזרח, וראובן ושמעון וגד מן הדרום, יוסף אל יטעון שהוא מלך, אלא אני עשיתי בניו שבטים, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳), לפיכך יטענו אפרים ומנשה ובנימין מן המערב, דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון, ואף לוי לא יטעון, שהוא עתיד לטעון ארון חי העולמים, ומי שהוא טוען ארון הקב״ה, לא יטעון ארונו של מת, ואם אתם עושים כך, כך עתיד הקב״ה להנחותכם דגלים סביב למשכן, ועל זה נאמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום (בראשית נ׳:י״ב). ולכך נאמר לבית אבותם יחנו בני ישראל סביב, מסורת היתה בידם מאבותם איך יחנו סביב למשכן.
מנגד סביב לאהל מועד יחנו
מהו מנגד. עיין תנחומא אות ט״ז מהו מנגד א״ר יצחק מרחוק מיל, אמר הקב״ה יהיו ישראל רחוקים מן הארון אלפים אמה, שנאמר אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה כו׳, ועיין במ״ר פ״ב אות ט׳, וברש״י על התורה.
מהו מנגד, רחוקים היו מן המשכן אלפים אמה ולא יותר, כדי שיוכלו ישראל ללכת שם בשבת,
דילפינן מנגד מן הנגד. עיין ב״ר מנין דהאי מנגד ברחוק מיל הוא ילפינן מנגד מנגד, כתיב הכא מנגד סביב לאהל מועד יחנו, וכתיב להלן ותלך ותשב לה מנגד הרחק וגו׳ מה להלן מיל אף כאן מיל כו׳.
דילפינן מנגד מן מנגד, אמר אך רחוק יהיה ביניכם ובניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג׳:ד׳).
(ב-ג) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת – יְלַמְּדֶנּוּ רַבֵּנוּ בְּתוֹךְ כַּמָּה אַמּוֹת מֻתָּר אָדָם לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת, כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ הַשּׁוֹבֵת בַּדֶּרֶךְ עוֹשֶׂה לוֹ עֲגֻלָּה אַרְבַּע אַמּוֹת דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס, וּמְטַלְטֵל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּשַׁבָּת וְאוֹמֵר שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי, וְזָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְכַמָּה הֵן אַרְבַּע אַמּוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל אֶת (הֶחָבִית) [הַחֵפֶץ] מִן מַרְגְּלוֹתָיו וְיִתְּנָהּ לִמְרַאֲשֹׁתָיו. וְהַשּׁוֹבֵת בַּמְּדִינָה אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה כְּאַנְטוֹכְיָא, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ, וְעִבּוּרָהּ, וְחוּץ מֵעִבּוּרָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה [לְכָל רוּחַ], וּמַהוּ עִבּוּרָהּ, חֲנֻיּוֹת וּפֻנְדָּקִיּוֹת שֶׁחוּץ לַמְּדִינָה. וְהַשּׁוֹבֵת בַּמְעָרָה, אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה כִּמְעָרַת (חִזְקִיָּה) [צִדְקִיָּהוּ] מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁהָיְתָה שְׁנֵים עָשָׂר מִילִין, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה. וּמִנַּיִן סָמְכוּ חֲכָמִים, מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ה:ה׳) ״וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר״ וְגוֹ׳, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָלַךְ לְהַחֲרִיב אֶת יְרִיחוֹ, אָמַר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ עֲתִידִין אַתֶּם לַעֲמֹד שָׁם וְלַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא אַל תַּרְחִיקוּ מִן הָאָרוֹן יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, לָמָּה, שֶׁתִּהְיוּ רַשָּׁאִין לָבוֹא וּלְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאָרוֹן בְּשַׁבָּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה״, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם דְּגָלִים, אָמַר הַשְׁרֵה אוֹתָם לְדִגְלֵיהֶם לְכָל רוּחַ מִנְיַן אַלְפַּיִם אַמָּה, אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת.
[זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב] (תהלים כ׳:ו׳) ״נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל״, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂם שְׁמוֹ בִּשְׁמוֹתֵינוּ, וְעָשָׂה אוֹתָנוּ דְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת״. חִבָּה גְּדוֹלָה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲשָׂאָן דְּגָלִים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נִכָּרִין בְּנֵי רְאוּבֵן לְעַצְמָן וּבְנֵי שִׁמְעוֹן לְעַצְמָן. וּמִנַּיִן שֶׁהִיא אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב׳:ד׳) ״וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה״. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׂהָיָה לוֹ אוֹצָר מָלֵא יַיִן נִכְנַס לְבָדְקוֹ וּמָצָא אוֹתוֹ חֹמֶץ, בָּא לָצֵאת מִן הָאוֹצָר מָצָא שָׁם חָבִית אַחַת יַיִן אָמַר זוֹ חָבִית עוֹמֶדֶת עָלַי מִכָּל הָאוֹצָר, כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעִים אֻמּוֹת וּמִכֻּלָּם לֹא מָצָא הַנָיָּה אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן״, יוֹ״ד יוֹ״ד עֶשְׂרִין, נוּ״ן חֲמִשִּׁים הֲרֵי שִׁבְעִים [אֵלּוּ שִׁבְעִים אֻמּוֹת], וּמִכֻּלָּם לֹא אָהַב אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה״, וּכְתִיב (שם ו׳:ח׳-ט׳) ״שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמוֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַּמָּתִי״. ״הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן״ אָמַר רַבִּי (הוּנָא) [חֲנַנְיָא] בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁהָיָה מַרְאֶה אִיקוּנִין שֶׁל מֶלֶךְ בְּאֶצְבַּע מִיָּד הָיָה נֶהֱרָג, וְהַתִּינוֹקוֹת הוֹלְכִין לְבֵית הַסֵּפֶר וּמַרְאִים אֶת הָאַזְכָּרָה בְּאֶצְבַּע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה״.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שם, י) ״מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר״ וְגוֹ׳, גְּדוֹלִים יִשְׂרָאֵל בְּדִגְלֵיהֶם וְכָל הָאֻמּוֹת מִסְתַּכְּלִין בָּהֶם וּתְמֵהִין וְאוֹמְרִים ״מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה״, אָמְרוּ לָהֶם הָאֻמּוֹת (שם ז׳:א׳) ״שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית״, [מַה שּׁוּבִי שׁוּבִי הַשׁוּלַמִּית], הִדַּבְּקִי לָנוּ וּבוֹאִי לָךְ אֶצְלֵנוּ, וְאָנוּ עוֹשִׂין אֶתְכֶם שִׁלְטוֹנִין וְדֻכָּסִין וְהֶגְמוֹנִין, ״שׁוּבִי שׁוּבִי (הַשּׁוּלַמִּית) [וְנֶחֱזֶה בָּךְ״]. וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם ״מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית״, וּמַה גְדֻלָּה אַתֶּם נוֹתְנִין לָנוּ שֶׁמָּא ״כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם״, שֶׁמָּא גְּדֻלָּה אַתֶּם יְכוֹלִים לִיתֵּן לָנוּ כְּמוֹ שֶׁנָּתַן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בַּמִּדְבָּר, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה ״דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן״ (פסוק יח) ״דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם״ ״דֶּגֶל מַחֲנֵה דָּן״.

רמז תרפה

דָּבָר אַחֵר: ״כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם״ אָנוּ חוֹטְאִים וּמוֹחֵל לָנוּ, אַף בִּלְעָם הָרָשָׁע הִבִּיט בָּהֶם וְיָצְאָה עֵינוֹ [כְּנֶגְדָּם] וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִיגַּע בָּהֶם, שֶׁנֶאֱמַר (להלן כ״ד:ב׳) ״וַיִּשָׂא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו״, הִתְחִיל לוֹמַר מִי יָכוֹל לִיגַּע בְּאֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל דִּגְלוֹ.
״אֶשָׂא דֵּעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפָעֳלִי אֶתֵּן צֶדֶק״ (איוב ל״ו:ג׳) לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא אִישׁ עַל דִּגְלוֹ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת״, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר יַעֲקֹב אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם אָמַר לְבָנָיו ״וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי״ חָזַר עַל כָּל בָּנָיו וּבֵרְכָן וּפְקָדָם, אָמַר לָהֶם כְּשֶׁתִּטְּלוּ אוֹתִי בְּיִרְאָה וּבְכָבוֹד טְלוּ אוֹתִי, וְלֹא יִגַּע אָדָם אַחֵר בְּמִטָּתִי, וְלֹא אֶחָד מִן הַמִּצְרִיִּים, וְלֹא אֶחָד מִבְּנֵיכֶם, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שֶׁנָּשְׂאוּ מִבְּנוֹת כְּנַעַן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שם נ׳:י״ב) ״וַיַּעֲשׂוּ בָּנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם״, ״בָּנָיו״ וְלֹא בְּנֵי בָּנָיו. ״וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָּנָיו אַרְצָה כְּנַעַן״ הֵיאַךְ צִוָּם, אָמַר לָהֶם יְהוּדָה יִשָׂשׂכָר וּזְבוּלֻן יִטְעֲנוּ [מִטָּתִי] מִן הַמִּזְרָח, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְגָד מִן הַדָּרוֹם, אֶפְרַיִם מְנַשֶּׁה וּבִנְיָמִין מִן הַמַּעֲרָב, דָּן אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי מִן הַצָּפוֹן, יוֹסֵף אַל יִטְעֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֶלֶךְ, וְאַתֶּם צְרִיכִים לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד, וְלֵוִי אַל יִטְעֹן, לָמָּה, שֶׁהוּא טוֹעֵן אֶת הָאָרוֹן, וּמִי שֶׁהוּא טוֹעֵן אָרוֹן שֶׁל חַי הָעוֹלָמִים אֵינוֹ טוֹעֵן אֲרוֹנוֹ שֶׁל מֵת. אִם עֲשִׂיתֶם כֵּן וּטְעַנְתֶּם אֶת מִטָּתִי כְּשֵׁם שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַשְׁרוֹת אֶתְכֶם דְּגָלִים, כֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר טָעֲנוּ אוֹתוֹ כְּשֵׁם שֶׁצִּוָּה אוֹתָם, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁיֵּעָשׂוּ דְּגָלִים כְּדֶרֶךְ שֶׁבִּשְׂרָם אֲבִיהֶם, מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה עֲשֵׂה אוֹתָם דְגָלִים לִשְׁמִי. הִתְחִיל מֹשֶׁה מֵיצֵר אָמַר עָתִיד לִהְיוֹת מַחְלוֹקֶת בֵּין הַשְּׁבָטִים אִם אוֹמֵר אֲנִי לְשֵׁבֶט יְהוּדָה שֶׁיִּשְׁרוּ בַּמִּזְרָח, הוּא אוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי לִשְׁרוֹת וְנָסַע יְהוּדָה וְדִגְלוֹ תְּחִלָּה, נְשִׂיאוֹ וּשְׁבָטָיו אַחֲרָיו, וְסִמָּן עַל כָּל נָשִׂיא וְנָשִׂיא מַפָּה וְצֶבַע. וּמֵהֶם לָמְדָה הַמַּלְכוּת לִהְיוֹת עוֹשִׂין לָהֶם מַפָּה וְצֶבַע, וְעַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה כַּצֶּבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. וְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט הָיְתָה צָבוּעָה הַמַּפָּה לוֹ בַּצֶּבַע שֶׁל אַבְנֵי וְכוּ׳ וְכָךְ הָיוּ מְהַלְּכִים (הָאֲבָנִים) [וְהָעֲנָנִים] בְּהִלּוּכָן עַל גַּבֵּיהֶן, וּכְמִין קוֹרָה יָצְאָה מִן הֶעָנָן שֶׁבּוֹ הָיוּ יוֹדְעִין לְאֵיזֶה רוּחַ הֵן נוֹסְעִין, כָּךְ הָיָה מַסָּע שֶׁל כָּל דֶּגֶל וָדֶגֶל. גָּמְרוּ לַהֲלֹךְ עַד הֵיכָן שֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׁיַּחֲנוּ, אוֹתוֹ הֶעָנָן שֶׁהָיָה עַל גַּבֵּי הַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי מַחֲנֵה הַלְּוִיִם בְּאֶמְצַע הַמַּחֲנוֹת הָיָה עוֹמֵד לוֹ, וְהָיוּ בְּנֵי קְהָת וּבְנֵי לֵוִי מַעֲמִידִין אֶת הַמִּשְׁכָּן קֹדֶם לְכֹל הַמַּחֲנוֹת עַד שֶׁלֹּא הָיוּ בָּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן י׳:כ״א) ״וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם״. וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ בָּאִים הָיוּ מַעֲמִידִין [וְחוֹנִים] כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ, וְעַנְנֵי כָּבוֹד עוֹמְדִין עַל גַּבֵּיהֶן.
זוֹ הָיְתָה גְדֻלַּת מֹשֶׁה [שֶׁלֹּא הָיָה עָנָן הַשְּׁכִינָה יוֹרֵד עַל הַמִּשְׁכָּן עַד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה] אוֹמֵר (להלן י׳:ל״ו) ״שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״ וְעַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ מַקִּיפִים אוֹתָן. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה ״יָפָה אַתְּ רַעֲיָתִי כְּתִרְצָה״ [מַהוּ כְּתִרְצָה], בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מִתְרַצֶּה לָכֶם. דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁאַתֶּם מִתְרַצִּים לִי בַּקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א׳:ד׳) ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״, ״נָאוָה כִּירוּשָׁלַיִם״ כְּאוֹתָן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהֵן יְרֵאִים וּמֻשְׁלָמִים לִי, (שם) ״אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת״ כִּדְגָלִים שֶׁנָּתַתִּי לָךְ, וְדָוִד רוֹאֵהוּ וְאוֹמֵר: (תהלים קמ״ז:כ׳) ״לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי״.
אֶלָּא בַּדָּרוֹם, וְכֵן כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אֵין צְרִיכִין לְךָ בַּדָּבָר הַזֶּה מֵעַצְמָן מַכִּירִין דִּירָתָן, לָמָּה, שֶׁצַּוָּאַת אֲבִיהֶם בְּיָדָם הֵיאַךְ לִשְׁרוֹת בַּדְּגָלִים, אֵינִי מְחַדֵּשׁ עֲלֵיהֶם דָּבָר כְּשֵׁם שֶׁהֵקִיפוּ מִטָּתוֹ כָּךְ יַקִּיפוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר ״אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם״.

רמז תרפו

כֵּיצַד הָיוּ שְׁרוּיִּים, וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו בַּמִּזְרָח, דִּכְתִיב (להלן ג׳:ל״ח) ״וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּבָנָיו״, סְמוּכִין לָהֶם (וְאֶצְלָם) יְהוּדָה יִשָּׂשׂכָר וּזְבוּלֻן, מִכָּאן אָמְרוּ אַשְׁרֵי לַצַּדִּיק וְאַשְׁרֵי לִשְׁכֵנָיו, אֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת הַשְׂבָטִים שֶׁהָיוּ סְמוּכִין לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נַעֲשׂוּ גְּדוֹלִים בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מ״ט:י׳) ״לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק״, וּכְתִיב (תהלים ק״ח:ט׳) ״יְהוּדָה מְחוֹקְקִי״, ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִּינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם״ אֵלּוּ מָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִיִּשָּׂשׂכָר, (שופטים ה׳:י״ד) ״וּמִזְּבוּלֻן מוֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סוֹפֵר״ עַל שֶׁהָיוּ שְׁכֵנֵי תּוֹרָה נַעֲשׂוּ כֻּלָּם חֲכָמִים. וּמִן הַדָּרוֹם בְּנֵי קְהָת, וּסְמוּכִין לָהֶם רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְגָד, מִכָּאן אָמְרוּ אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ אֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת הַשְּׁבָטִים שֶׁהָיוּ שְׁכֵנִים לְקֹרַח [וַעֲדָתוֹ] בַּדָּרוֹם אָבְדוּ עִמּוֹ בְּמַחֲלֹקְתָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם״. מִן הַמַּעֲרָב בְּנֵי גֵרְשׁוֹן, וּסְמוּכִין לָהֶם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּבִנְיָמִין. וּמִן הַצָּפוֹן בְּנֵי מְרָרִי, וּסְמוּכִין לָהֶם דָּן וְאָשֵׁר וְנַפְתָּלִי, וְהָיוּ [שִׁבְעָה] עַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם.
וְכֵן הָיְתָה נְסִיעָתָן, סִמָּן הָיָה לְמֹשֶׁה בֶּעָנָן, אֵימָתַי הָיָה מִסְתַּלֵּק, כֵּיוָן שֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁמִּסְתַּלֵּק הָיָה אוֹמֵר (להלן י׳:ל״א) ״קוּמָה ה׳ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ״ וְהֶעָנָן מִסְתַּלֵּק. נִסְתַּלֵּק הֶעָנָן הָיוּ כֻּלָּן מִתְקָרְבִים לִיסַּע וּמְיַשְּׁבִין אֶת כְּלֵיהֶם, מִי שֶׁהָיָה לוֹ בְּהֵמָה הָיָה נוֹשֵׂא עָלֶיהָ, וְאִם לֹא הָיָה לוֹ, הֶעָנָן נוֹטֵל אֶת הַשְׁאָר. כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ תָּקְעוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת.

רמז תרפז

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים ל״ב:י׳) ״יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״ מְצִיאָה גְּדוֹלָה מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, כְּאָדָם שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְהוּא מוֹצֵא שָׁם עֲנָבִים, כָּךְ מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי (אֲבוֹתֵיכֶם) [יִשְׂרָאֵל״], לְכָךְ נֶאֱמַר ״יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״, ״וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן״ לַיְלָה הָיָה הָעוֹלָם, וְכֵיוָן שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה הֵאִיר הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו׳:כ״ג) ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״ מַהוּ ״יְסֹבְבֶנְהוּ״ שֶׁהֱקִיפָן בְּעַנְנֵי כָּבוֹד, ״יְבוֹנְנֵהוּ״ שֶׁהֱבִינָם דִּבְרֵי תּוֹרָה, ״יִצְּרֶנְהוּ״ אַשְׁרֵי הָאָזְנַיִם שֶׁשָּׁמְעוּ עַד הֵיכָן שְׁמָרָן עַד הֵיכָן נְצָרָן, כִּבְיָכוֹל עַד ״כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ״. בּוֹא וּרְאֵה הֵיאַךְ חִבְּבָן וּשְׁמָרָן וּנְצָרָן, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אֱמֹר לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן וְאֶשְׁכֹּן בֵּינֵיהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֶעֱשֶׂה אוֹתָם דְּגָלִים לִשְׁמֹר, לָמָּה שֶׁהֵן בָּנַי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ד:א׳) ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ וְהֵם צִבְאוֹתַי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ז׳:ד׳) ״וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתַי״ לְפִיכָךְ עֲשִׂיתִים דְּגָלִים לִשְׁמִי [שֶׁנֶּאֱמַר ״אִישׁ עַל דִּגְלוֹ״].
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן״, כֵּיוָן שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי יָרְדוּ עִמּוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף רִבְבוֹת מֶרְכָּבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס״ח:י״ח) ״רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם״ וְהָיוּ כֻּלָּם עֲשׂוּיִים דְּגָלִים דְּגָלִים, לְכָךְ נֶאֱמַר ״דָּגוּל מֵרְבָבָה״, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין דְּגָלִים דְּגָלִים הָיוּ מִתְאַוִּין לִדְגָלִים, אָמְרוּ הַלְוַאי שֶׁאָנוּ נַעֲשִׂין דְּגָלִים כְּמוֹתָם, לְכָךְ נֶאֱמַר ״הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן״ זֶה סִינַי שֶׁבּוֹ נִתְּנָה הַתּוֹרָה [שֶׁנִּמְשְׁלָה לְיַיִן], שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט׳:ה׳) ״וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי״. ״וְדִגְּלוֹ עָלַי אַהֲבָה״ הַלְוַאי הוּא מַדְגִּיל עָלֵינוּ אַהֲבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כ׳:ו׳) ״נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל״, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִתְאַוִּיתֶם לִדְגָלִים, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה שְׁאֵלַתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״יְמַלֵּא ה׳ כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ״, מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲבָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לְמֹשֶׁה לֵךְ עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ, אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת.
מַהוּ ״מִנֶּגֶד״, מֵרִחוּק מִיל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל רְחוֹקִים מִן הָאָרוֹן אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן סְמוּכִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ג׳:ל״ח) ״וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם כָּעַסְתִּי עַל בָּנַי יְהוּ עוֹשִׂין פְּשָׁרָה בֵּינִי לְבֵין בָּנַי לְכָךְ הָיוּ סְמוּכִים לוֹ, אֲבָל הַשְּׁבָטִים מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ. דָּבָר אַחֵר: ״וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן״, אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם יְהוּדָה קוֹדֵם לַדְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה״, הֲרֵי לַחֲנִיָּה לִנְסִיעָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן י׳:י״ד) ״וַיִּסַּע דֶגֶל מַחֲנֵה [בְּנֵי] יְהוּדָה״, לְקָרְבָּנוֹת מִנַּיִן, דִּכְתִיב (להלן ז׳:י״ב) ״וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״, לְמִלְחָמָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב ״וַיֹּאמֶר ה׳ יְהוּדָה יַעֲלֶה״, וְאוֹמֵר (שם א) ״מִי יַעֲלֶה לָנוּ בַּתְּחִלָּה״, וְאַף כְּשֶׁיָּבוֹא הַמְּבַשֵׂר יְהוּדָה מִתְבַּשֵּׂר תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ״.
כֻּלֻּ סִבּט פִי מַרכַּזִהִ בִּעַלַאמַאתֵ לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם יַנזִלֻ בַּנֻו יִסרַאאִיל חַדַ׳אאַ כַ׳בַּאאַ אַלּמַחצַ׳רִ וַחַוַאלַיְהִ יַנזִלֻוןַ
כל שבט לפי מרכזו ובסמנים המיחדים אותם לבתי אבותם, יתאכסנו בני ישראל במקביל לאהל הועידה ומסביבו יתאכסנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

באותות – כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך כל אחד יכיר את דגלו. ומהם למדה המלכות להיות עושים מפאות צבועות בדגליהם, תנחומא
כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 (בהשמטת המלה ״תנחומא״), אוקספורד 34 (בהשמטת המלה ״תנחומא״). בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, דפוס רומא חסר: ״ומהם למדה המלכות... תנחומא״.
(תנחומא במדבר י״ב).
דבר אחר: באותות לבית אבותם – באות שמסר להם אביהם יעקב כשנשאוהו ממצרים, שנאמר: ויעשו בניו לו כאשר צום (בראשית נ׳:י״ב) – יהודה יששכר וזבולון ישאו מן המזרח, ראובן שמעון וגד מן הדרום כו׳, כדאית׳ בתנחומא בפרשה זו (תנחומא במדבר י״ב).
מנגד – מרחוק מיל, כמו שנאמר ביהושע: אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה (יהושע ג׳:ד׳), שיוכלו לבא בשבת. ומשה אהרן ובניו והלוים חונים בסמוך לו.
באתת [EVERY MAN OF THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL ENCAMP BY HIS OWN STANDARD] WITH THE SIGNS [OF THEIR FATHERS' HOUSES] – Each banner shall have a different sign – a piece of colored cloth hanging on it, the color of the one not being the same as the color of another, but the color of each tribe shall be like that of his stone that is fixed in the breastplate (of. Shemot 28:21), and by this means everybody will be able to recognize his banner. Another explanation of באתת לבית אבתם is: by the signs (i.e., following the signs) which their father Yaakov gave them severally when they carried him out from Egypt, as it is said, "And his sons did unto him exactly as he had commanded them" (Bereshit 50:12). For he had commanded that Judah, Issachar and Zebulun should carry him, having their position at the east side of the bier, Reuben, Simeon and Gad at the south side, etc., – as it is related in Tanchuma on this section (Tanchuma Bemidbar 12; cf. Rashi on Bereshit 50:12).
מנגד AT SOME DISTANCE [AROUND THE APPOINTED TENT THEY SHALL ENCAMP] – at a distance of a mile (2000 cubits), for it is said, "Yet there shall be between you (the Israelites) and it (the Ark), about two thousand cubits" (Yehoshua 3:4); the reason for this distance, which was that of a Sabbath day's journey, was that they might be able to come unto the vicinity of the Tabernacle for instruction on Sabbath, for Moshe, Aharon and his sons and the Levites were encamped quite close to it (Bemidbar Rabbah 2:9; cf. Shemot 33:7 and Rashi thereon).
פס׳: איש על דגלו באותות לבית אבותם – חיבה יתירה היתה למלך מלכי המלכים על ישראל והשרה אותם בדגלים כדי שלא יהו מעורבין. בוא וראה כשהסתכל בהם בלעם וראה אותם חונים לשבטיהם לא היה לו פתחון פה עליהם שנאמר (במדבר כ״ד:ב׳) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. וכן מצאנו באבינו יעקב כשבא ליפטר מן העולם קרא לבניו וברכם וצום שלא תהא בריה מגעת במטתו אלא בניו כיצד יהודה ויששכר וזבולן למזרח. אפרים מנשה ובנימן למערב. ראובן שמעון גד לדרום. דן אשר ונפתלי לצפון. וכן הוא אומר (בראשית מ״ח:ה׳) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. מהו יהיו לי לצרכי לשאת את מטתי. דוגמה הם לבניהם שהן עתידין להקיף בחנייתם את המשכן בזה הענין לפיכך אמר לו הקב״ה למשה איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו שלא לשנות
מטכסים. פי׳ סדר שנתן להם אביהם:
מטכסים שנתן להם אביהם. שכשם שהקיפו את מטת אביהן כך יקיפו את משכני:
וכך היו הלוים חונים סביבות המשכן שנאמר והלוים יחנו סביב למשכן העדות. משה ואהרן ובניו וסמוך להם יהודה יששכר וזבולון שנאמר והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה. בני קהת מן הדרום וסמוך להם ראובן ושמעון וגד. בוא וראה שהשבטים הסמוכים למשה ולאהרן כלם גדולים בתורה. יהודה (שם מט) לא יסור שבט מיהודה. יששכר (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. (שופטים ה׳:י״ד) ומזבולון מושכים בשבט סופר. על שהיו שכנים לתורה היו כלם בני תורה אבל השלשת השבטים הסמוכים לבני קהת שהיו בניו בני מחלוקת דכתיב (במדבר ט״ז:א׳) ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי נכנסו עמם במחלוקת שהרי און בן פלת מבני ראובן היה. וגם בחרו להם ארץ הגלעד. ושמעון יצא ממנו זמרי בן סלוא. בני גרשון מן המערב. וסמוכין להם אפרים ומנשה עמם ארבעה מארבע רוחות וארון וענן הולך דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. וענן שכינה שהיה ביניהן. ואחד מסיך על גביהן שנא׳ (במדבר י׳:ל״ג-ל״ד) וענן ה׳ עליהם יומם. הענן שהיה הולך לפניהם היה הורג נחשים ועקרבים ומשוה להם הדרך. והמסיך עליהן מפני השרב ומפני הצינה. סימן היה למשה רבינו כשמסתלק הענן אשר על המשכן היה אומר (במדבר י׳:ל״ה) קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך כיון שהיה הענן מסתלק מיד היו מתקנין את עצמן למסע ומשוים כליהם על הבהמה. תקע בחצוצרות נסע יהודה ודגלו. תחלה הנשיא ושבטו אחריו ואשר חונים אחריו עמו יששכר וזבולון וסימניות לכל דגל ודגל מפה צבועה והעננים היו עומדין על גביהן וכמין קורה היה יוצא מתוך הענן שהיו יודעין לאיזה רוח הן הולכין וכך היה מסען לכל דגל ודגל. בדגל יהודה היה מצוייר בו ארי על שם (בראשית מ״ט:ט׳) גור אריה יהודה. דגל ראובן שני לו עם שמעון וגד מצוייר בו דודאים דמות אדם על שם (שם ל) וימצא דודאים:
מנגד סביב – פת׳ מרחוק, מפני כבוד שכינה השוכן באהל מועד. וכן הוא או׳ אל תקרב הלום {שמות ג׳:ה׳}, וכן והשתחויתם מרחוק {שמות כ״ד:א׳}. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)⁠
השוו רש״י ורשב״ם.
באותות – סימן היה בנס של כל דגל, כגון בשל יהודה – אריה, בשל יוסף – שור.
מנגד – מרחוק.
באותות [THE ISRAELITES SHALL CAMP IN THEIR THREE-TRIBE UNITS,⁠
The word דגל in Rashbam’s commentary should be understood in the same way that it is used in vss. 3, 10, 18 and 25, where it refers to a unit of three tribes.
] UNDER THE SIGN [OF THEIR ANCESTRAL HOUSES]: On the flag of each three-tribe unit there was an insignia: for example on Judah’s [flag] there was a lion and on Joseph’s there was an ox.⁠
Rashbam opposes both explanations offered in Rashi of what the אות, or sign was on each flag. Rashi suggests that the phrase איש על דגלו באותות either means that each flag had its own color, or that each tribe would travel through the wilderness in a formation that Jacob had foretold. Rashbam, on the other hand, says that the word אותות means that there was an appropriate emblem on each flag. For Judah a lion is fitting, following Gen. 49:9. An ox is the symbol of Joseph, following Deut. 33:17. The reference to Joseph’s flag is presumably a reference to the unit consisting of Ephraim, Menasseh and Benjamin (vss. 18–24). In Rashbam’s commentary to 7:13, he refers to this grouping as “the three-tribe unit of Ephraim.”
Both the explanation that the אות refers to the color of the flag (Rashi) and the explanation that it refers to the emblem on the flag (Rashbam) may be found in NR 2:7. Like Rashbam, see also LT and iE.
מנגד: means far away.⁠
Rashbam offers a peshaṭ-like reworking of Rashi’s comment. Rashi, too, says that the word מנגד means far away, but Rashi also tries to define the term more exactly; (following Tanh. Bemidbar 9) he writes a precise description of just how far away from the Tabernacle the tribes stood. Rashbam simply says that מנגד means far away. Ad Deut. 32:52 Rashi interprets מנגד the same way that Rashbam does here.
Most moderns would agree that מנגד means far away. See e.g. NJPSC here.
באתת – פירוש: סימנים היו בכל דגל ודגל.
וקדמונינו אמרו: שהיה בדגל ראובן צורת אדם – מדרש דודאים, ודגל יהודה צורת אריה – כי בו המשילו יעקב אבינו, ודגל אפרים צורת שור – מטעם בכור שורו הדר לו (דברים ל״ג:י״ז), ודגל דן צורת נשר, עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא (יחזקאל א׳:י׳).
מנגד – רחוק.
ACCORDING TO THE ENSIGNS. There were signs upon each and every standard. The ancients
The Talmudic sages.
said that the banner of Reuben had the form of a person on it.⁠
See Ba-Midbar Rabbah 2:6.
Their statement is based on a midrashic interpretation concerning the mandrakes found by Reuben.⁠
The mandrakes have the appearance of a person. See Ibn Ezra on Gen. 30:14.
The ancients also tell us that there was an image of a lion on the standard of Judah, for Jacob had compared Judah to a lion.⁠
See Gen. 49:9.
They also tell us that the banner of Ephraim
The son of Joseph.
had the image of an ox upon it, in keeping with the verse, His firstling bullock (Deut. 33:17). The flag of Dan had the image of an eagle. Thus the banners were similar to the cherubim which the prophet Ezekiel saw.⁠
Each one of the cherubim seen by Ezekiel had four faces, the face of a man, an ox, an eagle, and a lion. See Ezek. 1:10. The camp of Israel similarly carried each one of these four images. In Ezekiel's vision these cherubim supported the divine throne. Similarly, according to the sages, God's spirit rested upon the camp of Israel.
A GOOD WAY OFF. The word mi-neged means a good way off.⁠
The word neged literally means opposite. Hence Ibn Ezra's comment.
בכ״י מינכן 52 הביאור לפסוק ג׳ קודם לביאור לפסוק ב׳.
מנגד – רחוק, כמו: ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת (בראשית כ״א:ט״ז).
AT A DISTANCE – at a distance, as: “She went and sat across from him, about a bowshot away” (Genesis 21:16)
על דגלו באתת – בדגלים היה כתוב אותיות של שמות האבות וכיצד היו כתובות בדגל ראובן היה כתוב אי״י בשני בצ״ע בשלישי רח״ק ברביעי מק״ב. ראשונות שבתיבות הם אברם השניות יצחק השלישית יעקב, והענן היה מסכך על ישראל כמין ה״א דאברהם.
דבר אחר: באתת לבית אבתם – צורת אדם בדגל ראובן צבוע בצבע אודם הקבועה בחשן לשמו סימן לדודאים שמצא שהם כצורת אדם. צורת אריה בדגל יהודה שנקרא אריה צבוע בצבע נפך. צורת שור בדגל אפרים שאביו נקרא שור צבוע בצבע שוהם. צורת נשר בדגל דן צבוע בצבע לשם והמשכן בנתיים רמז לחיות הקודש המרובעות לכסא הכבוד ומהם למדו המלכיות להיות להם מפות מצויירות במיני צבעים.⁠
בדומה באבן עזרא בשם ״וקדמונינו אמרו״ וראו במדבר רבה פה.
על דגלו באותות, "every man with his own standard according to the insignias of his father's house;⁠" the flags had the names of the (fore)father's houses inscribed upon them. How did this work? On the flag of Reuven there was an inscription אי"י, the respective first letters of the names of the patriarchs אברהם, יצחק, יעקב. On the second flag (there were four flags, for each army group of four tribes.) there were inscribed the letters בצ'ע, the second letter in the names of each of the three patriarchs. The third flag would have the letters רח'ק representing the third letter in the respective names of Avraham, Yitzchok and Yaakov, and the fourth flag the letters מק'ב, representing the last letters each in their names. The letter ה which had been added to Avraham's name, would be represented by the protective cloud that rested above the Israelites and protected them against nosy intruders during all the years they were in the desert. An alternate interpretation of the line: באותות לבית אבותם. The flag of the camp of Reuven had the outline of a human being in red colour, matching the colour of his stone on Aaron's breastplate. It represented the mandrakes Reuven had found in the field and brought to his mother Leah, which the latter had traded for an extra night with her husband. (Genesis chapter 30) These mandrakes were shaped like a human being. The outline of a lion was drawn or stitched ion the flag of Yehudah, who was called: "lion" in the Torah by his father (Genesis 49,9) The colour of that outline was turquoise as was the colour of his gem on Aaron's breastplate. The flag of Ephrayim showed the outline of an ox, whom his father Joseph had reputedly called שור, ox, (Deuteronomy 33,17) The colour of that outline was onyx, as was the colour of his gemstone on the breastplate of Aaron. On the flag of Dan there was the outline of an eagle, coloured in a variety of colours, iridescent, as the gemstone that represented the tribe of Dan on Aaron's breastplate. (Ibn Ezra) The Tabernacle located in the center, was flanked by all these camps, and was a symbol of the holy angels called chayot, which surround the throne of God forming a square. The various nations learned from the Israelites to make tablecloths and the like in a variety of colours. (Bamidbar Rabbah 2,6)
איש על דגלו. איש. בגימטר׳ שבט.
איש לבית אבותיו. ולא האשה לבית אבותיה. כי האשה עם האיש ונגררת אחריו.
על דגלו (באודות) [באותות]. פי׳ באותותם שמסר להם אביהם. ראובן דודאים (עי׳ בראשית ל:יד). יהודה אריה (בראשית מט:ט). דן נחש (שם מט:יז). יששכר חמור (שם מט:יד). בנימן זאב (שם מט:כז). יוסף שור (עי׳ דברים לג:יז). נפתלי אילה (בראשית מט:כא). שמעון כלי חמס (שם מט:ה). גד לביא שכן (דברים לג:כ). אשר זית (עי׳ דברים לג:כד). זבולון אניה בלב ים (עי׳ בראשית מט:יג). אפרים קרני ראם (דברים לג:יז). ה״ר תיטב.
פי׳ דגלים אכתו׳ לאחר הפרק (???).
איש על דגלו – אי״ש בגימט׳ שב״ט איש לבית אבותיו ולא אשה לבית אבותיה כי היא נגררת אחר בעלה.
באותות לבית אבותם – פי׳ באותות שמסר להם יעקב, לראובן היו מצויירים דודאים, ליהודה אריה, ליששכר חמור, לדן נחש, לבנימין זאב, ליוסף למנשה שור, לנפתלי אילה, לשמעון כלי חמס, לגד לביא שכן, לאשר עץ זית, לזבולון אניה בלב ים, לאפרים קרני ראם, מהר״ר תיט״ב.
איש על דגלו באותות – כל דגל יהיה לו מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך כל אחד מכיר את דגלו. לשון רבינו שלמה.
וכתב ר׳ אברהם: סימנין היו
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״היו״.
בכל דגל. וקדמוננו אמרו: שהיה בדגל ראובן צורת אדם מדרש
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא (במקום ״מדרש״): ״ומצויירת עליו״.
דודאים, ובדגל יהודה – צורת אריה, כי בו המשילו יעקב (בראשית מ״ט:ט׳), ובדגל אפרים – צורת שור, מטעם: בכור שורו (דברים ל״ג:י״ז), ובדגל דן – צורת נשר, עד שידמו לכרבים
כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״לכרובים״.
שראה יחזקאל הנביא.
והיה אהל מועד בתוך האמצע, ומחנה הלויים סביביו, בתוך המחנות, כענין שהוזכר בספר יצירה, והיכל קדוש מכוון באמצע.
EVERY MAN SHALL ENCAMP BY HIS OWN STANDARD, WITH THE SIGNS OF THEIR FATHER'S HOUSE. "Each standard was to have a colored cloth hanging on it, the color of one being unlike the color of another.⁠
There were thus twelve standards, one for each tribe (Maskil l'David in his commentary on Rashi). These twelve standards are not to be confused with the four main standards, around each of which three tribes rallied.
The color of each standard corresponded to that of the stone fixed in the breastplate [of the High Priest, on which the name of that tribe was engraved], and by this method everyone would recognize his standard.⁠" This is Rashi's language. But Rabbi Abraham ibn Ezra commented: "There were signs on each of the [four main] standards. Thus the ancient Sages said that on Reuben's standard there was a figure of a man decorated with mandrakes,⁠
See Genesis 30:14.
and on Judah's standard there was the form of a lion, to which Jacob had compared him,⁠
Ibid., 49:9.
and on Ephraim's standard was the figure of an ox, based upon [the expression that Moses used in speaking of that tribe], the firstborn of his ox,⁠
Deuteronomy 33:17.
and on Dan's standard was the figure of an eagle.⁠
This was because of the expression, as an eagle stirreth up his nest (ibid., 32:11), and of Dan it is written that he was the rearward of all the camps (further, 10:25), who stirred the attention of all the camps to any lurking dangers (Tziyoni).
Thus [the four signs on the four main standards] were similar to the four figures that the prophet Ezekiel saw [in the Divine Charriot].⁠"
Ezekiel Chapter 1. As for the likeness of their faces, they had the face of a man; and they four had the face of a lion on the right side; and they four had the face of an ox on the left side; they four had also the face of an eagle (ibid., (10)).
The Tent of Meeting was in the exact center, with the camps of the Levites surrounding it in the midst of the camps [of the other tribes], as is mentioned in Sefer Yetzirah:⁠
I have not found it in our editions of the Sefer Yetzirah (Book of Creation). On the book itself, see Vol. I, p. 24, Note 41.
"And the Holy Temple is placed exactly in the middle.⁠"
איש על דגלו באותות – מלשון (ירמיהו י׳:ב׳) אותות השמים, והם סימנין שיהיו בכל דגל ודגל, היה בדגל ראובן צורת אדם רמז לדודאים, והיה בדגל יהודה צורת אריה שכן המשילו אביו לגור אריה, והיה בדגל אפרים צורת שור כענין שכתוב (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו, והיה בדגל דן צורת נשר עד שהיו דומין לכרובים שראה יחזקאל.
ויתכן לפרש באותות מלשון (שם י״ב) בכל אות נפשך, שכן ישראל נתאוו לדגלים במעמד הקדוש כשראו שם דגלים של מלאכי השרת, וכן אמר שלמה ע״ה (שיר השירים ה׳:י׳) דודי צח ואדום דגול מרבבה, ודרשו רז״ל בשיר השירים רבה שבא הקב״ה לסיני עם מלאכי השרת עשוין דגלים, ועוד דרשו שם (שם ב) הביאני אל בית היין, זה הר סיני שבו נתנה התורה שנמשלה ליין, ודגלו עלי אהבה זו שכינה. וכן באר הכתוב (משלי ט״ו:י״ז) טוב ארוחת ירק ואהבה שם ע״ד הקבלה, ולכך אוו ישראל שיהיו עליהם דגלים כמותם.
וכך היה סדור הדגלים כפי מה שמצינו בכתובים, כבר ידעת שהיו י״ב שבטים נחלקים לארבעה דגלים, שלשה לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם כשם שי״ב שבטי מעלה הידועים נחלקים לד׳ מחנות שלשה לכל רוח, והם הנקראים ד׳ מחנות שכינה, והיה להם י״ב מפות מפה לכל שבט ושבט והיו המפות משתנות בגווניהן וצבעוניהן חלוקים זה מזה, כעין דגלים של מעלה שראה בסיני שהן כדמות להבי אש במיני גוונים וצבעונין. יהודה ויששכר וזבלון שהיו במזרח, יהודה צבע מפתו כעין השמים מצוייר בה אריה, ויששכר צבע מפה שלו דומה לכחול מצוייר בה שמש וירח, על שם שהיו בקיאים בתקופות ומזלות, זבולן צבע מפה שלו לבנה סימן לעשרו שהכסף לבן ומצוייר בה ספינה. ראובן ושמעון וגד שהיו בדרום, ראובן מפה שלו אדומה מצוייר בה דודאים, שמעון מפתו ירוקה מצוייר בה שכם, גד מפה שלו מעורב לבן ושחור ומצוייר בה גדוד. אפרים מנשה ובנימין שהיו במערב, אפרים ומנשה צבע מפות שלהם כמראה שוהם, בשל אפרים מצוייר בה שור, ובשל מנשה ראם, בנימין מפתו כלולה מכל הצבעים מצוייר בה זאב. דן ואשר ונפתלי שהיו בצפון, דן מפתו דומה לספיר ומצוייר בה נחש, אשר צבע מפתו דומה לאור השמן מצוייר בה אילן זית, נפתלי צבע מפתו דומה ליין צלול מצוייר בה אילה. ועתה הבן היטב ואסדרם כולם בשמותיהן שבטים שבטי יה של מעלה ושל מטה.
דגל מחנה יהודה – היה נוסע תחלה והיה במזרח, ולפי שהיה בעל גבורה נמשל לאריה, שנאמר (בראשית מ״ט:ט׳) גור אריה יהודה, ועמו מטה יששכר ומטה זבלון, וכתיב בהם ראשונה יסעו, והמלה הזו תרמוז לחכמה כי כן היו כלם בעלי תורה שנאמר (תהלים ס׳:ט׳) יהודה מחוקקי, וכתיב (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, וכתיב (שופטים ה׳:י״ד) ומזבולן מושכים בשבט ספר, ועל כן הם ראוים לשבת יחדיו, ושלשתן נקראים מחנה יהודה. והיו דוגמת מחנה גבריאל עזריאל שמעיאל מלפני השכינה ושלשתם נקראים מחנה גבריאל, ויש לכל אחד מהם כמה מחנות וכמה צבאות מלאכים שהם ממונים עליהם כשם שהיו במטה יששכר ובמטה זבולן כמה אלפים רבבות מישראל. ומעתה הבן הרמז הנמרץ אשר רמז הכתוב באמרו (דברי הימים א ה׳:ב׳) יהודה גבר באחיו, בא לרמוז כי מחנה יהודה דוגמת מחנה גבריאל.
דגל מחנה ראובן – היה בדרום, והיה בעל תשובה והתשובה היא חסד גדול מהבורא יתברך על נבראיו, והוא פתח תחלה בהצלה ורחמים שנאמר (בראשית ל״ז:כ״א) וישמע ראובן ויצילהו, ועמו מטה שמעון שנולד אחריו, ומטה גד שהוא בכור שפחת לאה, וכתיב בהם ושניים יסעו, כי כן הבינה שניה לחכמה ושלשתן נקראין מחנה ראובן, והיו דוגמת מחנה מיכאל כוכביאל פדיאל מימין השכינה ושלשתן נקראין מחנה מיכאל, הוא שרמזו משה רבינו כשפתח בשירת הים (שמות ט״ו:י״א) מ״י כמוכה, וסיים בתורה (דברים ל״ג:כ״ו) אין כא״ל ישרון, הרי מיכאל, וידעת כי הוא מלאך החסד והרחמים. ואחרי זאת כתיב ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות, וידעת כי מחנה הלוים שנים ועשרים אלף היו, שנאמר (במדבר ג׳:ל״ט) כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף, דוגמת המלאכים שירדו בסיני שהם שנים ועשרים אלף שנאמר (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ושנים ועשרים אלף הללו היו קרובים לשכינה.
והנה הלוים משרתי המקדש זכו אל המעלה העליונה הזאת כי היה במספרם כמספר מלאכי השרת הקרובים לשכינה, ואין ספק כי ירדו שם צבאות רבות ומחנות עצומות של מלאכים מלבד אלו והיו רחוקים לשכינה מפני שלא היתה מעלתן כל כך, וכן היו פקודי ישראל רחוקים מן הארון כענין שכתוב מנגד שהוא לשון רחוק, כלשון (בראשית כ״א:ט״ז) ותשב לה מנגד הרחק.
ויש לך לדעת כי כמו שהיה מחנה ישראל ארבעה דגלים לארבע רוחות העולם מקיפין למחנה הלוים, הוא שאמר מחנה הלוים בתוך המחנות, כלומר שמחנה הלוים היה באמצע תוך ארבע מחנות ישראל, כן היו מחנה הלוים מקיפין לאהל מועד לארבע רוחות העולם, שהרי משה אהרן ובניו היו במזרח ובני גרשון במערב ובני קהת בדרום ובני מררי בצפון ואהל מועד היה באמצע תוך הלוים. ומה שאמר הכתוב ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות, פירושו כך, ונסע אהל מועד בתוך מחנה הלוים ומחנה הלוים בתוך המחנות של ישראל, נמצא אמצעית הנקודה לאהל מועד שארבע מחנות ישראל מקיפין לו מנגד, וזה כנגד השכינה שארבע מחנותיה מקיפין לה, וזהו שאמר בפרשת מרכבה ושכינת אל רם ונשא באמצע וכסאו גבוה ותלול למעלה.
דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה – ידעת כי ירבעם חטא והחטיא את הרבים והוא היה משבט אפרים, לפיכך היה צריך רפואה לרפאות את שברו, ועמו מטה מנשה ומטה בנימין, וזהו שכתוב (תהלים פ׳:ג׳) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך, והיו חונים במערב, ואמרו רז״ל שכינה במערב, וכתיב בהם ושלישים יסעו. ומהראוי לסמוך לתורה ולתשובה גבורה כדי שישוב האדם בתשובה ויתגבר על יצרו, ושלשתן נקראים מחנה אפרים והיה דוגמת מחנה רפאל זבדיאל אחזיאל מאחרי השכינה ושלשתן נקראים מחנה רפאל, הוא שרמזו משה רבינו ע״ה על מרים הצריכה רפואה ואמר (במדבר י״ב:י״ג) אל נא רפא נא לה, הרי רפאל.
דגל מחנה דן צפונה – מן הידוע כי שבט דן קבלו שני עגלי זהב שעשה ירבעם, הוא שכתוב (מלכים א י״ב:כ״ט) את האחד נתן בבית אל ואת האחד נתן בדן, והיה ראוי להיותו בצפון לפי שמשם העושר יוצא לעולם, ודן החשיך כל העולם בע״ז, ואמר הכתוב (ישעיהו כ״ט:ט״ו) והיה במחשך מעשיהם, כי המזרח השמש יוצא משם, גם הדרום השמש הולך שם בגובה, לכך נקרא דרום שהוא דר רום, כלומר שדר ברומו של רוח, גם המערב כיון ששוקע שם הנה הוא מתהלך באותו רוח, אבל רוח צפון אין השמש זורחת שם לעולם כי לכך נקרא צפון שהשמש צפון משם וכלו חשך, והוא הרוח הראוי לשבט דן שהחשיך בע״ז את העולם, ולפיכך היה צריך כפרה שיכפר לו הקב״ה ושיאיר עליו, וכענין שכתוב (מיכה ז׳:ח׳) כי אשב בחושך ה׳ אור לי, ועמו מטה אשר ומטה נפתלי להאיר על חשכו, ממה שכתוב (דברים ל״ג:כ״ד) וטובל בשמן רגלו, שהשמן קרוי אור, וכתיב בנפתלי (שם) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳, וכתיב בהם לאחרונה יסעו. ולפי הכתוב בשאר הדגלים היה לו לומר ורביעים יסעו, ואמר לאחרונה לרמוז על האבן הראשה העשירית הה״א האחרונה, ושלשתן נקראים מחנה דן, והיו דוגמת מחנה אוריאל דניאל רמאל משמאל השכינה, ושלשתן נקראים מחנה אוריאל, הוא שרמזו דוד המלך ע״ה בענין כפרת הקרבנות (תהלים קי״ח:כ״ז) אל ה׳ ויאר לנו, הרי אוריאל.
ודע והבן כי כשם שהיה סדור ארבע דגלים שבמדבר דוגמת ארבע מחנות שכינה כן הסדור בעצמו בארבע חיות הקדש, וכך הוא הסדור לכל, חיה ששמה אריה ומחנה גבריאל ודגל מחנה יהודה למזרח, חיה ששמה שור ומחנה רפאל ודגל מחנה אפרים למערב, חיה ששמה אדם ומחנה מיכאל ודגל מחנה ראובן לדרום, חיה ששמה נשר ומחנה אוריאל ודגל מחנה דן לצפון. והבן היטב מה שהזכרתי ותבין כח תורתנו הקדושה ואיך הם צבאות ישראל למטה נקשרים ונאחזים עם צבאות מלאכי השרת למעלה, ואז יתגלו לך תעלומות חכמה. וכדי לבאר כי שנים עשר שבטי יעקב כנגד שנים עשר מלאכי שבטי מעלה אלה שהזכרתי שכולן חתומים בשם אל, תמצא שמות נשיאי השבטים העומדים לארבע רוחות שחותמים בשם אל גם כן.
והנה גם זה ענין נפלא והיה ראוי להסתירו, כי הנשיא העומד לרוח מזרח בדגל יהודה שמו נתנאל, והנשיא העומד לרוח דרום בדגל ראובן שמו שלומיאל, והעומד לרוח מערב בדגל אפרים שמו גמליאל, והעומד לרוח צפון בדגל דן שמו פגעיאל, ולא תמצא בשאר השמות שיהיה חותם אחד מהם בשם אל זולת אלו הארבע העומדים בארבע דגלים לארבע רוחות העולם. וכן תמצא זה מפורש בפרשת קרבנות הנשיאים שהקריבו כסדרן בסדור הדגלים ואמר ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ביום השני נתנאל בן צוער נשיא יששכר, ביום השלישי נשיא לבני זבולן אליאב בן חילון, ביום הרביעי נשיא לבני ראובן אליצור בן שדיאור, ביום החמישי נשיא לבני שמעון שלומיאל בן צורישדי, ביום הששי נשיא לבני גד אליסף בן דעואל, ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד, ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור, ביום התשיעי נשיא לבני בנימין אבידן בן גדעוני, ביום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי, ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר פגעיאל בן עכרן, ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי אחירע בן עינן. הרי לך י״ב נשיאי השבטים איך הקריבו קרבנם כסדרן כפי הסדור שהיה בדגלים ממש, ואם תצרף הארבעה ימים שהקריבו בהם הארבעה נשיאים שחותמים בשם אל, ביום השני שהקריב נתנאל, וביום החמישי שלומיאל, וביום השמיני גמליאל, וביום עשתי עשר פגעיאל, יצא לך מחשבון השני והחמישי והשמיני והעשתי עשר מספר השם המיוחד, וכענין מספר ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש, שעלה ל״ט והוא שם הגבורה כאשר ידעת.
ובמדרש איש על דגלו באותות, באותות שמסר להן אביהן, כשנפטר יעקב אבינו צוה לבניו שלא יגעו במטתו אחד מן המצריים ולא מבני בניו לפי שיש בהם מי שנשא מבנות כנען, וכן הוא אומר (בראשית נ׳:י״ב-י״ג) ויעשו בניו לו כן כאשר צום וישאו אותו בניו ארצה כנען, ולא בני בניו, אמר להן, יהודה ויששכר וזבולן ישאו מן המזרח, ראובן ושמעון וגד יטענו מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין מן המערב, דן ואשר ונפתלי מן הצפון, יוסף אל יטעון מפני שהוא מלך, לוי אל יטעון מפני שהוא טוען ארון ה׳, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו בדין שיטעון ארונו של מת, אם תטענו מטתי כמצותי עתיד הקב״ה להשרות אתכם דגלים במדבר. ועכשו היה משה מצר על סדור הדגלים שלא תפול מחלוקת בין השבטים מי במזרח מי במערב, אמר לו הקב״ה אינך זקוק לטרוח בזה שכבר היה דבר זה מסורת בידם מאביהם.
יחנו בני ישראל מנגד – רחוק מיל, כענין שנאמר ביהושע (יהושע ג׳:ד׳) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה, כדי שיוכלו לבא שם בשבת להתפלל, והיו הדגלים שוים לכל רוח ורוח, והיו משה ואהרן סמוכין לארון שנאמר (במדבר ג׳:ל״ח) והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו, אמר הקב״ה שאם כעסתי על בני יהיו אלו עושים פשרה ביני וביניהם. זהו שאמר הכתוב (תהלים כ׳:ו׳) נרננה בישועתך זו תשועת הים, ובשם אלהינו נדגול אלו דגלי מדבר, ימלא ה׳ כל משאלותיך חבה יתרה חבבן לעשותם דגלים כדי שיהיו נכרים בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן, וכה״א (שיר השירים ה׳:י׳-י״אשירים ה׳:י׳-י״אשירים ב׳:ד׳) הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין נכנס לבדקו מצאו כולו חומץ, בא לצאת מתוך האוצר מצא שם חבית אחת של יין טוב, אמר חבית זו חביבה עלי מן כל האוצר. כך יש להקב״ה שבעים אומות ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל. יין בגימטריא ע׳ כמספר ע׳ אומות, ועל כולן (שם) ודגלו עלי אהבה, ואומר (שם ו) ששים המה מלכות, והם אלופי בני שעיר, ושמונים פילגשים, נח ובניו, ועלמות אין מספר, בני ישמעאל, אחת היא יונתי תמתי, שלא נתערבה באומות העולם. רבי יהודה אומר הביאני אל בית היין, למרתף גדול של יין זה סיני שמשם יצאה תורה שהיא נדרשת במ״ט פנים טהור ובמ״ט פנים טמא. זהו שאמר הכתוב (שם) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות, מלמד שהאומות היו רואין אותן איומה בדגליהם ואומרים להם שובי שובי השולמית, הדבקי בשכינה, שובי שובי ונחזה בך, נעשה מכם שלטונין והגמונין כמה דתימא (שמות י״ח:כ״א) ואתה תחזה מכל העם, שהוא לשון שררה, וישראל משיבין מה תחזו בשולמית מה שררה תתנו לנו, כמחולת המחנים, יכולים אתם לעשות לנו כאותו כבוד שהיה הענן חופף עלינו. והחונים קדמה מזרחה ומונה והולך יהודה יששכר וזבולן, והיו סמוכים למשה אהרן ובניו כי כן יזכיר למטה והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו, ולפי שהיו סמוכין למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה שנאמר (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, וכן יששכר (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, וכן זבולן (שופטים ה׳:י״ד) ומזבולן מושכים בשבט סופר, ועל שהיו שלשתן שכני התורה נעשו כולן בני תורה, זהו שאמר טוב לצדיק טוב לשכנו. והיו בני קהת בדרום וסמוכים להם ראובן ושמעון וגד, ושלשתן היו שכני קרח ועדתו ונאבדו במחלקותו של קרח, זהו שאמרו אוי לרשע אוי לשכנו. והיו שבעה ענני כבוד מקיפין אותן, ארבע מארבע רוחות ואחד הולך לפניהם דרך שלשה ימים וענן שכינה שהיה ביניהם, ואחד מסך על גביהן שנאמר (במדבר י׳:ל״ד) וענן ה׳ עליהם יומם בנסעם מן המחנה, הענן שהיה הולך לפניהם היה הורג הנחשים והעקרבים ומשוה להן הדרך, משפיל להן את הגבוה ומגביה את השפל, ואותו שהיה מסך עליהם שלא יראו שרב וצנה ארבעים שנה, ועל אותו הדור אמר שלמה ע״ה ברוח הקדש (שיר השירים ו׳:ד׳) יפה את רעיתי כתרצה, שאני מתרצה להן ומעמידם ומושיבם. ואמר משה רבינו עליו השלום (דברים ל״ב:י׳) ימצאהו בארץ מדבר יסובבנהו, שהבינם בדרכי תורה, יצרנהו כאישון עינו, עושה להם דגלים כמלאכים שנאמר (שיר השירים ה׳) דגול מרבבה, וכתיב (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, עד כאן במדרש.
איש על דגלו באותות, "each man by his flag according to the insignia.⁠" The word אותות is used here in the same sense as in Jeremiah 10,2 where it is a reference to changes in the constellations in the skies. Each flag had different symbols, such as the flag of the camp of Reuven depicting דודאים, which looked like miniature human beings. The flag of Yehudah depicted a lion cub seeing his father had compared him to that animal (in fearlessness). The flag of Ephrayim bore the picture of an ox, seeing that Yaakov had likened Joseph to an ox in Genesis 49,9. The flag of Dan bore the image of an eagle. When you combine the four images depicted on these flags they were the same as that of the chayot which were part of the vision of Ezekiel who described these creatures or angels with such heads, as supporting the throne of God (Ezekiel chapter 1). (These are the views of both Ibn Ezra and Nachmanides).
It is equally possible (our author speaking) to understand the word אותות as related to the word אות as in אות נפשו, "the desire of his soul,⁠" or as like בכל אות נפשך, "in accordance with all you desire" (Deut. 12,20). This would reflect what we have learned in the Midrash that when the Israelites had observed that the angels who had descended on earth at the time God descended on Mount Sinai had all had flags with them and that the Israelites ever since had felt an urgent desire to have flags also (Compare Shir Hashirim Rabbah 2,13 on the words ודגלו אהבה). There are numerous other verses interpreted in similar fashion (compare Song of Songs 2,4; Tanchuma Bamidbar 14).
A kabbalistic approach: the Israelites wished for flags similar to those of the angels. The division of the Israelites' camp into four sections comprising three tribes each facing each direction on earth reflected a similar phenomenon in the celestial regions. The four celestial camps are known as the camps of the Shechinah (Midrash Maasseh Merkavah chapter 6). The tribes of the Israelites in addition had twelve maps, each one differently coloured and easily identifiable one from the other. This too reflected what they had observed when the angels had come to earth when these "maps" were in the form of fiery flames each differently coloured. Yehudah's map was blue like the sky, featuring the picture of a lion; Issachar's map was similar to the blue eye shadow used by women, featuring images of the sun and the moon; this reflected the fact that this tribe was famous for its knowledge of astronomy, calendar calculation, etc. Zevulun's map was white in colour, symbolising silver, wealth; it also had a picture of a ship on it seeing that tribe had many mariners. Reuven's map was red, featuring pictures of דודאים, mandrakes or jasmine, reminding the tribe of how their ancestor had traded these to Rachel. Shimon's map was green, with a picture of the town of Shechem. Gad's map was a mixture of white and black, featuring a troop of soldiers. Ephrayim and Menashe both had maps of the colour of onyx; the map of Ephrayim featured the picture of an ox, whereas that of Menashe featured the picture the animal known as ראם, single-horned buffalo? Binyamin's map was coloured like a rainbow showing the picture of a wolf. Dan's map was like a sapphire in colour displaying the picture of a snake; Asher's map was similar to the light emitted from an olive-oil burning lamp and displaying the picture of an olive. Naftali's map was of the colour of clear (red) wine, displaying a hind.
דגל מחנה יהודה, "the banner of the camp of Yehudah, etc.⁠" This camp traveled first and was situated in the east of the Tabernacle. It was accompanied by the soldiers from the tribes of Issachar and Zevulun. The Torah describes these three tribes as ראשונה יסעו, "being the first ones to start journeying.⁠" The word ראשונה is an allusion to the fact that these three tribes were all endowed with more than an average amount of חכמה, wisdom, i.e. the first of the emanations. Scriptural verses supporting this claim are found in Psalms 60,9: "Yehudah My law giver.⁠" The 200 men attending David's crowning as king over the nation have been described as "people who understood the needs of the times,⁠" (Chronicles I 1,32). The men of Zevulun have been described in Judges 5,14 as "holding the marshal's staff.⁠" In view of these tribes having wisdom as a common characteristic they were suitable partners traveling together as one single camp. The entire camp was known as the camp of Yehudah, being a counterpart of the camp comprising the angels Gavriel, Ezriel, and Shemiel in the celestial spheres which is known as the camp of Gavriel.
דגל מחנה ראובן, "the banner of the camp of Reuven, etc.,⁠" this camp was situated at the South of the Tabernacle. Reuven was a repentant sinner. The acceptance of repentance by God is an outstanding act of love and kindness on God's part vis-a-vis His creatures. Seeing that Reuven was the first person to demonstrate repentance he opened the gate for other repentant sinners. The Torah credited Reuven with having intended to save Joseph and even attributed Joseph's life being saved to his suggestion to throw him into a pit instead of killing him (Genesis 37,21). His camp was accompanied by that of Shimon who was born right after him by his mother Leah. He was joined by the soldiers of the tribe of Gad, the firstborn of Leah's maidservant Zilpah. The Torah writes that this camp was second in the procession of the Israelites traveling. The expression ושניים יסעו, "they are to travel in second position,⁠" is a hint at the emanation בינה which is second to the emanation חכמה, which had been represented by the camp of Yehudah. The camp of Reuven may be perceived as a counterpart to the celestial camp headed by the archangel Michael whose camp also included the angels Kuchbiel and Pediel who are positioned to the right of the Shechinah. All three are known as the camp of Michael, seeing he represents the attribute of Love and Mercy. It was this camp which Moses alluded to when he said in the song after crossing the sea of reeds מי כמוך, and he concluded the Torah with the verse commencing אין כאל ישורון. When you combine the word מי in the Shirah, with the word כאל in Deut. 33,26 you get the word מיכאל, a reference to that angel who represents the attribute of Mercy. Following this we encounter the camp of the Levites as traveling בתוך המחנות, "amidst the other camp.⁠" You are aware already that the camp of the Levites consisted of 22.000 men from the age of one month and up (3,39). This number corresponded to the number of angels who had accompanied the Shechinah at the revelation at Mount Sinai. This has been alluded to in Psalms 68,18 as we pointed out before. These 22.000 angels were the ones that are normally the angels closest to the Shechinah.
In a comparable manner the camp of the Levites surrounded the Tabernacle which housed the Shechinah on earth. There is little doubt that at the time of the revelation many more than the 22.000 angels mentioned in that Psalm descended as an entourage of the Lord. However, these 22.000 have been mentioned because of their superior rank in the celestial hierarchy. All the men of the twelve tribes who had been part of the census were some distance away from the Holy Ark seeing that the Torah employs the word מנגד in describing their relative position in 2,2. The word מנגד always describes distance as we know already from when Hagar put distance between herself and her crying son Ishmael in Genesis 21,16.
You should also realize that the fact that four camps of the Israelites with their four flags surrounded the camp of the Levites in each direction of the globe is expressed by the Torah by the word that that camp traveled בתוך המחנות, "within the camps.⁠" On the other hand, the several divisions of the Levites in their turn also surrounded the Tabernacle from all four directions. Moses, Aaron, and his sons were situated to the East of the Tabernacle; the sons of Gershon in the West; the sons of Kehat in the South, and the sons of Merari in the North. The Tabernacle was within this inner group of camps. When the Torah describes the camp of the Levites as journeying "within or amidst the other camps,⁠" the meaning is that the Tabernacle journeyed in the center of the camps of the Levites, whereas the camps of the Levites journeyed in the center of the camps of the Israelites. In this manner the entire encampment was patterned after the tradition we have about how the celestial entourage of God was arranged. This is the meaning of Midrash Maasseh Mercavah chapter 6 that ושכינת אל באמצע והוא על כסא רם ונשא וכסאו גבוה למעלה, "the Shechinah was in the center seated on a throne and the throne was elevated.⁠"
דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה, "the flag of the camp of Ephrayim, according to its hosts, to the West.⁠" You are aware that Jerobam both sinned himself and caused the whole people to sin. He was of the tribe of Ephrayim. There was therefore a need to heal the "fracture" or "rift" which this man created among the Jewish people, i.e. their camps. The tribe of Ephrayim was encamped together with the tribe of Menashe and the tribe of Binyamin. This is the meaning of Psalms 80,3: "at the head of Ephrayim, Binyamin, and Menashe! Rouse Your might and come to our help!⁠" They were camped on the West side of the Tabernacle; our sages have stated (Baba Batra 25,) that the Shechinah resided in the Western part of the Temple. Concerning the camp headed by Ephrayim the Torah writes that the members of that camp traveled in third position (verse 24).
It was appropriate that after the camp of Yehudah which represented Torah, followed by the camp of Reuven which represented repentance, there should follow the camp of Ephrayim which represented the attribute גבורה. This camp corresponded to the celestial camp headed by the archangel Raphael supported by the angels Zavdiel and Achziel which was situated immediately behind the Shechinah. This was the camp that Moses alluded to when he prayed that Miriam be healed from her tzoraat by saying אל נא רפא נאלה, "please God heal her,⁠" (Numbers 12,13). He appealed to the attribute represented by Raphael.
דגל מחנה דן צפונה, "the flag of the camp of Dan, to the North.⁠" It is a well known fact that two golden calves were erected by Jerobam in the territory of Dan [an historical inaccuracy as it hosted only one of these golden calves based on Shir Hashirim 2,4]. Jerobam erected one of these golden calves in Bet El (Kings I 12,29), whereas he placed the second one in the territory of Dan. It was quite appropriate to be in the North as material wealth is perceived as originating from the North and Dan caused the whole world to become darkened by the sin of idolatry. We have a Scriptural verse alluding to this in Isaiah 29,15 "Who do their work in the dark and say: 'who sees us,' etc.⁠" Although the sun rises in the East, it is at its brightest when it is in the South at midday. The sun, by traveling westwards before it sets, also illuminates the West with its light. The only direction which the sun does not illuminate directly is the North. This is why the North is associated with the concept of darkness. The expression צפון השמש, "hidden from the sun,⁠" is a double entendre as the word צפון also means "North.⁠" In light of historical developments it was therefore quite appropriate that the camp of Dan should be situated to the North of the Tabernacle. In view of the problems the tribe of Dan would create for the Jewish people as a whole, this camp was in need of atonement, i.e. that God's light should shine upon it notwithstanding the shortcomings mentioned which darkened the halo of that camp. This is why we find that Micah 7, 8 exclaims: "though I have fallen, I rise again; though I sit in darkness, the Lord is my light.⁠" The tribe of Dan was joined by the tribes of Asher and Naftali who helped to brighten the darkness as we know from Deut. 33,24 and 23 describing Asher having plentiful oil, oil being the raw material from which man-made light is derived. The Torah also describes Naftali as blessed by the Lord and well satisfied (same passage), indicating that it did not suffer from spiritual darkness. This camp journeyed last. The Torah here used the expression לאחרונה where we would have expected it to write simply ואחרונה יסעו, without the introductory preposition ל. The letter ל points at the letter ה at the end of that word which itself is a reminder of the last letter ה in the tetragram, the symbol of the aspect of the attribute of Justice even in the name Hashem. The three tribes Dan, Asher, Naftali, are all understood as part of the term "the camp of Dan.⁠" It parallels the camp of Uriel in the celestial spheres, the latter being flanked by the angels Daniel and Tamael on the left side of the Shechinah. In the celestial spheres that camp is known as the camp of Uriel, a camp which David hinted at in connection with the atonement achieved by the sacrificial offerings. When he said in Psalm 118,27: 'The Lord is God, He has given us light, bind the festival offerings to the horns of the altar, etc.,⁠" he addressed that attribute represented by Uriel.
You ought to appreciate that just as the four flags in the desert were copies of the four camps of the Shechinah, the same concept is represented by the four chayot in the vision of the Divine entourage of Ezekiel. They appear in the same order as the camps of the Israelites are listed here. The chayah with the face of a lion representing the camp of Gavriel corresponded to the flag of the camp of Yehudah in the East; the chayah named ox corresponded to the camp of Raphael and the flag of the camp of Ephrayim in the West; the chayah named Adam, represented the camp of Michael and the terrestrial counterpart of the flag of Reuven situated in the South; finally, the chayah known as eagle and representing the camp of Uriel had its parallel on earth in the flag and camp of Dan situated in the North.
The author proceeds to demonstrate that many of the names of the tribal princes whose names end with the letter אל correspond to the names of the angels in the celestial camps which we listed. We find that the name of the prince belonging to the camp facing East was called נתנאל, whereas the name of the prince heading he camp of Reuven facing South was שלומיאל; a prince whose camp faced West, of the camp of Ephrayim was called גמליאל, whereas the name of a prince of the camp of Dan facing North was called פגעיאל. None of the other princes in these camps had names concluding with the letter אל, thus providing some linkage to the celestial camps in which each of the twelve angels bears a name ending with these two letters. When you peruse chapter 7 where the inaugural offerings of the twelve princes are listed you will again find that these offerings were brought in the sequence in which the camps are listed here. If you add the total of the respective days on which the princes whose names ended with the letters אל brought their respective offerings, i.e. the second, + the fifth, + the eighth, + the eleventh, you will get the number 26, the numerical equivalent of the tetragrammaton. You will find a parallel allusion to the name of God in Ezekiel 1,1 when you combine the dates provided by the prophet, i.e. the 30th year, the 4th month, the 5th of the month. This amounts to a total of 39 or the tetragram spelled as י-ה-ו-ה אחד,⁠"Hashem is One.⁠"
A Midrashic approach found in Tanchuma Bamidbar 12: the reason the Torah speaks of איש על דגלו באותות, is that Yaakov had already told each of his sons what would be inscribed on their respective banners. He had commanded them that when he died none of the Egyptians and none of his grandchildren should touch his bier, seeing that among the latter there was someone of Canaanitic descent. This is the meaning of Genesis 50,12-13: "his sons did just as he had commanded them; his sons carried him all the way up to the land of Canaan.⁠" The reason that the Torah twice wrote the line "his sons, etc.,⁠" is to inform us that only his sons and no one else participated in carrying the casket in which Yaakov was being transported. He had instructed them that Yehudah, Issachar, and Zevulun were to support the eastern side of the casket, that Reuven, Shimon, and Gad were to support the southern side of the casket. Ephrayim, Menashe, and Binyamin were to carry the western side of the casket, whereas Dan, Asher, and Naftali were to carry the northern end of it. Joseph was not to carry any part of it seeing he was a king. Levi was not to carry any part of it seeing he was slated to carry the Holy Ark. It would not be appropriate that someone who would carry the Holy Ark should defile himself by carrying a casket. [Ephrayim and Menashe, though technically grandchildren, had been described by their grandfather as "like Reuven and Shimon,⁠" i.e. as children (compare Genesis 48,5). Ed.] Yaakov had said that "if you will carry my casket in accordance with my instructions, then God will provide you each with flags in the desert. Now Moses made certain that the arrangement of who was going to encamp in which order around the Tabernacle would correspond to the order in which the tribes had carried Yaakov's bier so that there would be no disagreements. God had told him that he would not have to figure out whom to place where as the matter had been arranged already by their patriarch Yaakov.
יחנו בני ישראל מנגד, "the Children of Israel shall encamp at a distance, etc.;⁠" according to Tanchuma Bamidbar 14 this was one mile distant from the Tabernacle. This corresponded to the instructions given by Joshua (Joshua 3,4) to the people to keep a distance of 2,000 cubits between themselves and the Holy Ark which crossed the river Jordan ahead of the main body of the Israelites. The reason the Tabernacle was not to be more distant from the camp was to enable the people to walk to it on the Sabbath to conduct their prayers. The flags were equidistant from one another in each direction, whereas Moses and Aaron and his sons were close to the Ark. We know this as the Torah writes that the ones who were making their camp immediately east of the Tent of Meeting were Moses and Aaron and his sons (Numbers 3,38). God had said that He wanted it that way so that in case He had occasion to become angry at the Israelites, Moses and Aaron would be at hand to re-establish harmony between God and the people. This is the deeper meaning of Psalms 20,6 נרננה בישועתיך, "we will jubilate when Your Shechinah will be present.⁠" The תשועה the psalmist refers to is the saving of the Jewish people from the Egyptians at the sea, whereas the words following in that same verse, i.e. ובשם אלו-הינו נדגל, "and in the name of our God we will display flags,⁠" refer to the flags in the desert; finally, the last words of that verse ימלא ה' כל משאלותיך, "may the Lord grant all your requests,⁠" refer to the additional stature attained by the Israelites at that time giving individual status to each of the tribes as a group beloved by God by means of the flags they displayed. (Tanchuma Bamidbar 10). The Midrash further sees in Song of Songs 2,4 an allusion to the same idea. Solomon writes there: "He brought me to the banquet room and His banner of love was over me.⁠" We may understand what is written there as a parable. A wealthy man had a treasure chamber full of wine. When he entered to examine the wine he found that it had all turned to vinegar. As he turned around to leave that treasure chamber he came across a single barrel of good wine. Thereupon he said that this single barrel was dearer to him than the entire amount in the rest of that storage chamber. The Lord has 70 nations at His disposal; however, upon examination the only nation from which He derives any pleasure are the Jewish people. The word יין, "wine,⁠" has a numerical value of 70, an allusion to the nations of the world. Concerning all of the barrels of wine God said that only the one (nation) which flies a flag has merited His love so that Israel can say: "it is displayed over me.⁠"
Solomon also says (Song of Songs 6,8) "there are 60 queens and 80 concubines, and damsels without number, whereas unique is she My dove,⁠" a reference to the Jewish people. The former are an allusion to the alufim of the sons of Seir mentioned in Genesis 36. The eighty concubines are a reference to the descendants of Noach which have ben named. The damsels without number refer to the descendants of Ishmael, whereas "the unique one,⁠" which did not intermarry with any of the others are the Jewish people.
Rabbi Yehudah in Tanchuma Bamidbar 10 said that the verse "He brought me to the house of wine" (Song of Songs 2,4), is a reference to the revelation at Mount Sinai. The Torah may be interpreted to yield either 49 aspects of purity or 49 aspects of impurity (depending on who does the studying). He points out that the numerical value of the word ודגלו, "and His flag,⁠" is 49. The next paragraph in Tanchuma (Bamidbar 11) sees in the words איש על דגלו באותות in our portion an allusion to Solomon saying in Song of Songs 6,10: מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כדגלות, "Who is she that shines like the dawn, beautiful as the moon, radiant as the sun, awesome as bannered hosts?⁠" The nations of the world are portrayed as trying to seduce the Jewish people by inviting the beautiful looking Jewish people to become one of them, culturally speaking. They hold out the promise of appointing the converts to important positions in their midst. Israel replies sarcastically, מה תחזו בשולמית, "what can you possibly bestow upon us (7,1) seeing that we have already been granted positions more elevated than any of you can ever attain!⁠"
. והחונים קדמה מזרחה, "and the ones encamped forward, to the east.⁠" The three tribes Yehudah, Issachar, and Zevulun who were stationed right next to Moses and Aaron benefited thereby in that these tribes are described at various times in the Bible as very competent in Torah-law. (compare Judges 5,14 re Zevulun, Chronicles I 12,32 re Issachar and Genesis 49,10 regarding Yehudah). This is what the Talmud Sukkah 56 had in mind when it said that the good experienced by the righteous also devolves upon his neighbor. On the other hand, the tribes of Reuven, Shimon, and Gad were encamped close to the area where Korach and his family had their tents. Concerning them we apply the saying: "woe to the wicked and to those who keep company with him.⁠"
There were a total of seven clouds of glory surrounding these various camps. Four clouds were positioned one in each direction, i.e. east, west, south, and north. One cloud would move a distance of three days' march in front of the people; the cloud indicating the presence of the Shechinah would be positioned on top of the people's camp including the Tabernacle. The seventh cloud would form a curtain between the people and the Shechinah. Numbers 10,14 describes the cloud which rested above the camp by day and by night. The cloud which traveled a three-days' march ahead of the people would cause all snakes and other harmful creatures in the path of the Israelites to die; it would also smooth out valleys and rises in the terrain to enable the people to walk on an even surface. The cloud which acted as a sort of curtain above the entire camp would protect the people against climate changes such as excessive heat or cold. Concerning the experiences of this entire generation Solomon wrote in Song of Songs 6,4: יפה את רעיתי כתרצה, "You are beautiful my beloved when your deeds are pleasing.⁠" In other words, when the Jewish people were pleasing to God in their deeds and desires, He in turn made all obstacles in their way disappear (Tanchuma Bamidbar 12). Moses referred to this state of affairs in Deut. 32,10 when he said: "He discovered them in a desert land.... He encircled them and granted them discernment, etc.⁠" This meant that God instructed them in the ways of the Torah. The entire verse in Deuteronomy there is a graphic description in poetic form of the uplifting experiences the Jewish people enjoyed in the desert, largely thanks to the flags, i.e. again in the words of Solomon in Song of Songs 5,10 דגול מרבבה, "they were elevated by being surrounded by myriads of angels.⁠" Thus far the Midrash.
איש על דגלו באותות – לפי הפשט דגל זה אדום וזה ירוק. כל שבט דגלו כגוון אבן הקבועה בשמו בחשן. וציורו בחיה המשולה בו ליהודה אריה ליוסף שור לבנימן זאב לנפתלי אילה וכן כולם.
קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה – לפי שיהודה מלך. וכבוד המשכן כשמלך קדמה לו.
איש על דגלו באותות – מה תלמוד לו׳ באותות זה שאמר הכתוב אשא דעי למרחוק בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם אמר לבניו ושכבתי עם אבותי חזר על כולם וברכן וצוה כשנטלו אותו שיטלו אותו ביראה ובכבוד ואל יגע במטתי לא מצרי ולא א׳ מבניכם לפי שהיה בהם שנשאו נשים כנעניות וכן עשו שנא׳ ויעשו לו בניו כן כאשר צום בניו ולא בני בניו והיאך צום אמר להם יששכר זבולון יהודה ישאו מן המזרח. ראובן שמעון גד ישאו מן הדרום אפרים ומנשה ובנימין ישאו מן המערב. דן אשר ונפתלי ישאו מן הצפון יוסף אל ישא לפי שהוא מלך לוי שהוא עתיד לשאת ארון הקדש לא ישא וכשם שאני מצוה אתכם עכשיו כך הקב״ה עתיד להשרות אתכם דגלים ויעשו בניו לו כאשר צום וכיון שיצאו ממצרים הרי באה השעה שיעשו דגלים כמו שבשרן אביהם הצדיק מיד אמר למשה עשה אותן דגלים לשמי התחיל משה מצטער ואמר עכשיו יכנס מחלוקת ביניהם שאם אני או׳ להם פלוני ופלוני תהא במזרח יאמר אי אפשי אלא בדרום אמר לו הקב״ה למשה משה אינם צריכים לך בדבר הזה שמעצמן הם מכירים דירתם לפי שצואת אביהם בידיהם וזהו אשא דעי למרחוק ואמר ראב״ע כי סימנין היו בכל דגל ודגל ראובן צורת אדם והטעם הדודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו אביהם ובדגל אפרים צורת שור והטעם בכור שורו הדר לו. ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לחיות הקדש שראה יחזקאל הנביא ע״ה.
איש על דגלו באותות – פירש״י כל דגל היה לו מפה צבועה בגוון אבנו הקבועה לו בחשן. ור׳ אברהם כתב סימנין היו בכל דגל. וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם מדרש דודאים ובדגל יהודה אריה כי בו המשילו יעקב ובדגל אפרים שור מטעם בכור שור הדר לו ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל. והיה אהל מועד באמצע ומחנות הלוים סביביו בתוך המחנות כענין שהזכיר בספר יצירה והיכל קדוש מכוון באמצע. והנה הפיאות תחלתן מן המזרח כמהלך השמש ואחריו הדרום ואחריו המערב ואחריו הצפון. ושמו דגל יהודה במזרח כי הוא נוסע בראשון כמו שצוה הכתוב יהודה יעלה בתחלה וראובן בדרום לכבוד הבכורה והנה שני הדגלים הסמוכים היו ללאה עם בכור שפחתה הנולד על ברכיה ודגל אחד לבני רחל במערב ודגל בני השפחות בצפון אחרונים. ועוד ראיתי במדרש כשם שברא הקב״ה ד׳ רוחות העולם כך סבב לכסאו ד׳ רוחות ולמעלה מכולם כסא הכבוד וכנגדן סדר למטה למשה אמר הקב״ה למשה מזרח שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה ועליו מטה זבולן שהוא בעל עשירות כד״א לחוף ימים ישכון וכתיב שפע ימים ינקו ראשונה יסעו כדכתיב ויעבור מלכם לפניהם. דרום טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם יהיה כנגדו שבט ראובן שהוא בעל תשובה ותשובה מדה טובה ורחמיו של הקב״ה באים בשביל תשובה ועליו גד שהוא בעל גדוד ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו ושנים יסעו שהתשובה שניה לתורה. מערב אוצרות שלג וברד וקור וחום וכנגדן אפרים ובנימין ומנשה ושכינה תמיד בגבול בנימין שנאמר לבנימין אמר וגו׳ ושלישים יסעו נאה לתורה גבורה שיתגבר אדם בתורה ויתגבר על יצרו. צפון משם החשך יוצא לעולם כנגדו שבט דן שהוא החשיך העולם בע״ז שעשה ירבעם ועליו שבט אשר מאיר על החשך שנ׳ וטובל בשמן רגלו ועליו שבט נפתלי שהוא מלא ברכה לאחרונה יסעו שכל העובד ע״ז הולך לאחור ולא לפנים:
איש על דגלו באותות, "each man by his flag, according to its insignia.⁠" Rashi explains that each flag had coloured insignia woven or embroidered on it reflecting the appearance of the respective gemstone of the tribe on the breastplate of the High Priest. Ibn Ezra writes that each flag had a pattern that easily identified the tribe it belonged to; (possibly reflecting the definitions used by Yaakov when he had blessed his sons before his death.) They could also have reflected the images seen by the prophet Ezekiel in his famous vision of the merkavah.
Ancient sources have recorded that the Tabernacle was located in the center of the four army groups. In the space between the Tabernacle and the army groups (presumably in peace time accompanied by the various families of the soldiers), the Levites arranged their huts around the Tabernacle. The details have been described in the ספר יצירה. The respective sides of the camp which was square in shape, began with the east side, the army group headed by the tribe of Yehudah, as per God's command in response to the question who should lead the army. [Compare Bamidbar Rabbah 2,10 on Judges 1,1-2 Ed.]
The army group headed by the tribe of Reuven was situated on the south side in order to accord some honour to the biologically oldest son of Yaakov. The third army group under one flag comprised the tribes of Rachel's descendants who were situated in the west, with the group comprised of sons of Zilpah and Bilhah in the north.
I have seen further in the Midrash that just as Hashem created 4 directions on earth, (north, south, west and east) so He surrounded His throne in the heavens with four such directions, the throne of His glory being the loftiest of them all. When telling Moses how to arrange the army groups around the Tabernacle, He told him that what He was directing Moses to do corresponded to the pattern in which the hierarchies in the heavenly regions were arranged. East, the source of the original light, would be represented on earth by Yehudah, who represented the concept of Royalty. He would be flanked by Issachar, who represented the concept of Torah Issachar would be flanked on his other side by Zevulun, who represented the concept of wealth. This concept had been envisioned by Yaakov, who in his blessing of Zevulun (Genesis 49,13) had said זבולון על חוף ימים ישכון, that "Zevulun would make his residence on the shores of the sea.⁠" It has also been said of him (and of Issachar) (Deuteronomy 33,19) כי שפע ימים יינקו, that "they will be nourished by the riches of the sea.⁠" [An allusion to Zevulun sharing his wealth with Issachar, enabling the latter to devote himself exclusively to the study of the Torah. Ed.] This group would be the first one to march ahead of the rest of the camp, as we know from ויעבור מלכם לפניהם, "their king would always march ahead of them" (Michah 2,13).
The direction south is representative of the beneficial dews and the rains that dispense God's blessings on earth. This direction would be represented first and foremost by Reuven, who had distinguished himself as a penitent, and thus had revealed himself as possessing a virtue which is very dear to Hashem, a virtue which evokes God's mercy for His creatures. He was flanked by Gad, possessed of the virtue of גבורה, strength and endurance in the face of overwhelming odds. They had the camp of Shimon between them, to help him atone for the sin at Shittim that had decimated that tribe whose members had permitted themselves to be seduced by the Moabites and Midianites. (Numbers 25) They marched in second position, seeing that the virtue of repentance is second only to Torah itself. Seeing that Reuven had excelled in repentance and this is an important virtue, one which brings to the fore God's virtue of רחמים whenever God encounters penitent sinners, it was appropriate for the tribe of Reuven to be positioned in second place.
West is the direction in which God's storage chamber of snow, hail, and frost as well as heat is stored; the tribes of Ephrayim, Binyamin and Menashe were placed there, seeing that Binyamin's territory would house the Temple, it was appropriate that he would be positioned in the direction where the Shechinah is presumed to be. North is the direction from which darkness (of the spiritual kind) is presumed to emerge when it does. It was appropriate that the tribe of Dan would be positioned there, as it was this tribe who played a leading role in the re-introduction of idolatry in Israel, King Yerobam later on being the exponent par excellence of this. [Judges 18 describes that the tribe of Dan hired themselves a phony priest and instituted idolatry in their newly conquered territory, formerly known as Layish. These offshoots from the tribe of Dan, who called their new city "Dan,⁠" continued in their idolatrous ways until the first Temple was destroyed. The tribe of Asher was especially blessed, as was the tribe of Naftali, also part of that army group, something that offset the spiritually negative vibes associated with the Danites.
איש על דגלו באתת – שיעקב רמז להם מי יהיה ראש דגל שכל מי שדבר עמו לנוכח היה ראש דגל כמו ראובן בכורי אתה. יהודה אתה יודוך. יוסף מאל אביך ויעזרך. דן לישועתך קויתי ה׳.
מנגד סביב לאהל – בגימטריא לאלפים אמה.
סביב לאהל מועד יחנו והחנים – לומר כשם שחנייתן למעלה ד׳ דגלים סביב לכסא הכבוד כך היה למטה ד׳ דגלים סביב למשכן וזהו איומה כנדגלות וזהו ודגלו עלי אהבה שישראל ראו בשעת מתן תורה הדגלים של מעלה ונתאוו לאותן הדגלים וזה הוא ובשם אלהינו נדגול.
מנגד סביב לאהל מועד – פר״ש ברחוק מיל, כמו שנ׳ ביהושוע (ג׳ ד׳) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה, כדי שיוכלו לבא בשבת, גבי יהושוע כתי׳ ותימא בשלמא לשם לא היו יכולין להרחיק יותר מאלפים כי הארון היה חוץ למחנה ישראל ונסתלקו העננים ואם היו מרחיקין יותר לא היו יכולין לבא אליו בשבת, אבל במדבר שהיו עננים מקיפין סביב כל המחנה ישראל, והשבטים חונים סביב המשכן לכל ד׳ רוחות א״כ כל מחנה ישראל היה נחשב רה״י ובני יהודה החונים במזרח יכולין לילך למערב על פני מחנה ישראל שהיו ג׳ פרסאות ועדיין משם היה להם אלפים אמה, דהכי אמרינן בפ׳ כיצד מעברין (עירובין נ״ה ב׳) יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח ביתם ויליף [מן] ויחנו על הירדן מבית הישימון (במדבר ל״ג מ״ט) ואמר רבה רב בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא והוו ג׳ פרסאות ותנן כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדדיהן אלא לאחוריהן. א״ל דגלי מדבר קא אמרת שאני התם דכתי׳ על פי י״י יחנו כמאן דקביע להו דמי, ותי׳ הר״י הא דפרש״י שיוכלו לבא בשבת לא קאי אלא אמחנה של יהושוע דהתם כתי׳ בהדייא כאלפים אמה והתם לא נכתב על פי י״י יחנו.
באתות – שהיה לשבט שבט נס ואותות, ופירושו: שנייאל, וכבר פירשנוהו. אמנם לא פירש בתורה אלו האותות כי אין צורך, וקדמונינו (במדבר רבה ב׳) קבלו כי אות ראובן היה צורת אדם וליהודה אריה, ולאפרים שור, ולדן נשר, ואלה הצורות נכבדות מאד. והנה בסדור הדגלים החל מיהודה כי הוא הנגיד, והוא יעלה בתחלה, כי היו גבורים, וכן היה הוא ראשון. והיה בדגלו כולם בני גבירה, ואחריו ראובן כי הוא הבכור, ולא חשש, והושם בדגלו אחד מבני השפחות אבל הבכור.⁠
כלומר: הבכור מבני השפחות.
ואחריו אפרים כי הוא ליוסף, וחלק לו כבוד כמו ליהודה, ולא הושם בדגלו רק בני גבירה, ואחריו דן כולם בני השפחות. והנה בחר ליהודה הרוח הנכבד מד׳ רוחות העולם והוא המזרח שהוא מתואר בפנים, ואחריו לראובן הרוח הנכבד מהנשארים, והוא תימנה
כן בפסוק. בכ״י המבורג בכתיב חסר: ״תמנה״.
שהוא הדרום המתואר בימין, ויחוייב אם כן שיהיה הפחות בצפון, שהוא הפחות מהד׳ כי הוא השמאל, ולכן היה בו דן וסיעתו, ונשאר ליוסף המערב, עד שבינו ובין יהודה גבולו נקודות המזרח והמערב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל וגו׳. והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם וגו׳. דגל מחנה ראובן תימנה וגו׳. דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה וגו׳. דגל מחנה דן צפונה וגו׳ – הנה על סדר אלו הדגלים ולהתיר הספק שהעירותי עליו כתב הראב״ע ז״ל ואם תסתכל היטב אז תדע כי הראש הוא הדרום והזנב הוא הצפון ולא אוכל לפרש על כן ראובן בדרום כי הוא הראש ודן בצפון כי הוא הזנב. ואחשוב שההסתכלות בזה הוא כמו שאמר הפלוסוף על סדר מדרגת הפאות אצל העולם בכללו. וזה כי שם בספר השמים והעולם לתת סבת התחלת התנועה הראשונה והיותר עצומה אשר היא לגלגל היומי מפאת המזרח
הנה הוא שם וכו׳ ר״ל יען כי לדעת הקדמונים יתנועע בכל יום הגלגל היומיי עם כל הגלגלים אשר מתחתיו ממזרח למערב סביב הארץ שהיא מרכזם, ע״כ נמשלה הארץ אשר רק בעבורה ולתועלתה תהיה התנועה הזאת לאיש שוכב מוטל על גבי ראשו אל הדרום ורגליו אל הצפון, ומניע על פניו הגלגל מימינו לשמאלו שהוא ממזרח למערב, כמשפט אדם העושה כל מעשיו ופעולותיו רק בידו הימנית.
הנה הוא שם דוגמא כאלו איש אחד היה מוטל על הארץ ופניו למעלה ראשו אל הקטב הדרומי ורגליו אל הצפוני וימינו אל המזרח ושמאלו אל המערב והוא מניע הגלגל על עצמו כי על כן היתה התחלת התנועה מפאת המזרח. וסובבת דרך הימין כמו שהתחלת התנועות באדם הם מהימין כו׳. כמו שהוא בחלק השני מהספר ההוא.
ועל זה היסוד יאמר שהיה מקום משה ואהרן ובניו אל פאת המזרח כי הם בכלל ומשה בפרט היה התחלת תנועותיהם ומסעיהם כלם כמו שאמר ויסעו בראשונה על פי י״י ביד משה (במדבר י׳:י״ג). ובפאה ההיא עצמה דגל מחנה יהודה כי הוא הנוסע ראשונה והחונים עליו יששכר וזבולון. ועל זה הדרך שאר המחנות. ויהיה ראובן הבכור עם שאר שבטיו אל פאת ראש האיש ההוא. ויהיה דן ושבטיו אל פאת הרגל. ויהיה אפרים ושבטיו אל השמאל שהוא המערב. ולא ידעתי איך תתקרר דעתו בזה היישוב כי הנה הוא הוכרח לעשות שני ראשים אחד למזרח למעלה משה ואהרן ודגל יהודה החונים עליו ואחת בדרום למעלת ראובן שהוא הבכור ולא יתכן שיהיה לאדם שני ראשים. ועוד שאם פאת המזרח הוא הראש כמו שאמר על פאת הדרום ז״ל ואין אחר מזרח נכבד ממנו הנה אם כן יהיה המערב הפאה היותר פחותה שהרי הם שתי קצות הרוחק ואיך יתכן שיהיה אפרים בה ומחנה דן נכבד ממנו בצפון. אלא שהנראה לי שהתורה האלהית לקחה לה דרך אחרת בזה והוא היותר לאות ומסכים אל השכל [ב]
והוא במה שדמתה וכו׳ סיבת דמיון צד מזרח העולם לפנים ומערב לאחוריו של אדם עיין למעלה בביאורי לשיר השירים ד׳ על הכ׳ עורי צפון וכו׳.
והוא במה שדמתה מזרח ומערב העולם לפנים ואחור באדם דכתיב אחורי המשכן יחנו ימה (במדבר ג׳:כ״ג) לפני אהל מועד מזרחה (במדבר ג׳:ל״ח) ודרומו וצפונו אל הימין ושמאל האדם דכתיב צפין וימין אתה בראתם (תהלים פ״ט:י״ג) ולכן יראה שסדר מקומות הנזכרים לפי מעלתם משה ואהרן ודגל מחנה יהודה והחונים עליו היושבים ראשונה בפאת הפנים שהיא היותר חשובה ומחנה בני קהת עם דגל ראובן והחונים עליו בדרום שהיא הפאה השנייה לה במדרגה כמו שהם היו ג״כ שניים למעלת הראשונים. והנה היו שני אלו הדגלים תחלה וראש אל שני קוים זה אל קו האורך ההולך ממזרח למערב וזה אל קו הרחב ההולך מדרום לצפון.
ולזה סדר אחריהם שני הדגלים הנשארים על סדר מעלתם מחנה בני גרשון עם דגל אפרים והחונים עליו אל המערב שהוא נכח דגל יהודה וחבריו והרי הם בקו אחד ומחנה בני מררי עם דגל מחנה דן והחונים עליו נכח ראובן וחבריו אל הצפון והרי הם בקו שני וזאת היא בחינה נכבדת ונאותה מאד כי שם במקום ההוא נתבאר
כי קו האורך וכו׳ להבין דבריו אלה אקדים לך כי בהיות שני מושגים ד״מ מושג א ומושג ב מתיחסים זה לזה באופן שלא נוכל להעלות על דעתנו הוית מושג ב אם לא נצייר תחילה הוית מושג א, אבל נוכל לצייר הוית מושג א אף כאשר נסלק הוית מושג ב אז יאמרו חכמי ההגיון כי מושג א קדום בטבע למושג ב, ד״מ מושג היות מין האדם בעולם לא נוכל לצייר ברעיונינו אם לא נחשוב תחילה היות סוג החי בעולם, אבל בהיפך נוכל לחשוב ולהעלות על דעתינו שיש סוג החי בעולם אף אם לא היה נמצא מין האדם עלי האץ, כי כל אדם חי, אבל אין כל חי אדם, וע״כ אמרו כי מושג החי שהוא סוג כולל הוא קודם בטבע, למושג האדם שהוא מתאחר בטבע (עיין מזה בס׳ מילות ההיגיון שער י״ב) וידוע ג״כ כי כאשר נצייר ברעיונינו מושג הקו ההנדסיי ע״י חיבור הרבה נקודות הנדסיות יחד אשר אין להם שיעור עובי כלל יעלה לנו מושג האורך, אבל מושג הרוחב לא נשיג רק כאשר לנו ברעיונינו ציור שטח אשר שני צדיו ארוכים ושניהם קצרים ד״מ שטח מרובע כזה מזרח צפון _ דרום מערב אז נקרא כל קו וקו הארוך ההולך ממזרח למערב בשם אורך, וכל קו וקו ההולך מצפון לדרום שהם קצרים ממנו בשם רוחב, ונמשך מזה כי מושג האורך קדום בטבע למושג הרוחב, כי אין רוחב מבלי אורך, כי לולא היו בשטח שלפנינו הקוים ההולכים ממזרח למערב כי אם רק הקוים ההולכים מצפון לדרום, היו גם הם נקראים רק בשם אורך ולא בשם רוחב, והנה התוכניים אומרים כי הקו הסובב את כדור הארץ ממזרח למערב יכיל חמשת אלפים וארבע מאות פרסאות אשכנזיות והקו הסובב אותו מצפון לדרום הוא קצר ממנו כעשרים פרסאות, יען כי כדור הארץ הוא נדחק מעט בשני צדיו בקרבת הציר הצפוני והדרומי ע״כ נקרא הראשון בשם אורך והשני בשם רוחב. ועפ״י הקדמות אלה תבין היטב דברי הרב ז״ל פה.
כי קו האורך ראשון בטבע אל קו הרחב וקודם אליו ולזה היו בקו הארך הדגל הראשון במעלה ושלישי אליו ובקו הרחב הדגל השני במעלה ורביעי שהוא השלישי אליו. וכמה יתאמת זה ממה שנזכר בפרשת חצוצרות ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה (במדבר י׳:ו׳) ולא נזכרה שם תרועה למסע שאר המחנות החונים למערב וצפון לפי שכשהזכיר ראשי הקוים ההם הנה הכל בכלל והוא ענין נכבד מאד בעיני. גם בכוונת אלו הדגלים בתמונת העולם הכללי נאמרו דברים רבים מהם היה לתבנית המרכבה העליונה כי לכן היה דגל מחנה יהודה אל המזרח שהיה בדגלו צורת אריה דכתיב גור אריה יהודה (בראשית מ״ט:ט׳). ובדגל ראובן וחבריו החונים תימנה צורת אדם רמז לוימצא דודאים בשדה (בראשית ל׳:י״ד) שהם על צורת אדם. ובדגל מחנה אפרים וחבריו אשר למערב צורת שור דכתיב בכור שורו הדר לו (דברים ל״ג:י״ז) ובדגל מחנה דן וחבירו אשר לצפון צורת נשר.
והם הד׳ פנים וכו׳ כוונתו כי המורה ח״ב פ״י כ׳ כי כדור הירח פועל פעולתו להניע את יסוד המים [וכן יורה גם הניסיון לפי דעת כל חכמי הטבע הראשונים והאחרונים שמתנועת הירח (בצירוף פעולת השמש עליה ועל הארץ) תולד ירידת ועלות מי הים על הארץ פעמים בכל יום, כי בעלות הירח על האופק ויתקרב אל פני הארץ ימשוך אליו המים אשר בלב הים, ואז יערמו ויגביהו שם קימתם ועי״ז יתמעטו המים על כל גדותיו, וברדת הירח ויתרחק מעל הארץ תבטל המשיכה הזאת, ואז ישובו המים לאיתנם ויעלו על שפת הים כבראשונה, וע״כ יהיו העליה והירידה הזאת במדרגה יותר גדולה בתחילת החודש או בסופו במילוי הירח בעת שתעמוד הירח לעומת השמש או תחתיה ממש, ובמדרגה יותר קטנה בעת פגימתה, גם נודע לכל כי החלאים אשר סבתם הפסד לחיות האדם המימיות כצרעת הראש והגוף ישתנו מאוד עפ״י תקופות הירח סביב הארץ בימי החודש כי לפי רבות אורה או מיעוטה, כן ירבה או ימעט החולי ההוא, גם שינוי האויר הלח הוא אם יבש? תלוי הרבה פעמים רק בתקופת הירח במילואה או במיעוטה, אשר כל זה יעיד כי כנים דברי הרב המורה ז״ל שהירח פועל על יסוד המים והשמש פועל בחומו על יסוד האש, וכדור שאר הכוכבים הנבוכים מניע יסוד האויר, וכדור שאר הכוכבים העומדים מניע הארץ, וקרא הגלגלים והכדורים האלה בשם חיות יען כי לדעת הרב ז״ל יש לכולם נפש חיה ומשכלת (עיין מבוא לשער ל״א) ויען שכל ארבעתם פועלים על כל ארבע היסודות רק שכדור אחד פועל יותר על יסוד האש והאחר על יסוד המים וכן כל אחד ואחד מהם על יסוד אחר ידוע, ע״כ אמר הכ׳ כי ארבעה פנים לאחת, כי לפי דעת המורה שם וב״פ א׳ מח״ג הכונה במאמר הכתוב ״פני אדם פני שור״ וכו׳ רק שכל אחד מארבע יסודות אלה דומה באיכותו בבחינה מה לאחד מאלה.
[כי הרוח או האויר אשר כמעט לא יחשב לדבר גשמי בעבור דקותו, דומה לאדם אשר נשמתו תחייהו שהוא עצם רוחני, והאש אשר כחו חזק מאוד לכלות ולהשחית את כל, דומה לאריה וליש גבור בבהמה אשר לא יחת מפני כל, ויסוד המים ידמה במריצת שטיפתו לנשר אשר קל מהרה יעוף בשמים, ויסוד העפר דומה לשור אשר רק מעשבי השדה וצמחי האדמה יקח מאכלו, גם בבקרים נחרוש, נפתח ונשדד אדמתנו.]
והם הד׳ פנים הנזכרים בחיות אשר ראה יחזקאל (יחזקאל א׳:י׳) הכוללים צורות הנמצאות כלם כמו שכתב הרב המורה פ״י מהח״ב ופ״א מהח׳ ג׳ כי שם ייחד אלו הצורות אל איכיות היסודות ומהותן וייחס הנעתם אל הפנים הנוראים ההנה פני החיות וזה מסכים מאד למה שכתבנו בשער ל״א ובזולתו כי ישראל הם צורת העולם בכללו ועל פיהם יתנועעו קורות העולם כלם לטוב או למוטב והיתר מפורסם שבזה
שארבעת וכו׳ ר״ל שכמו שתנועת כל כוכבי לכת אינה על קו שוה ממזרח למערב כזה --_ כי אם על קו נוטה ודומה לעיגול העולה תחילה ממזרח לצפון ויורד אח״כ למערב ומשם לדרום ואח״כ עולה שנית למזרח כזה, מזרח צפון _ דרום מערב באופן שיעברו על כל ארבעת רבעי העולם כן חנו גם בני ישראל אשר במעלתם וצורתם הפנימית נדמו לכוכבי שמים בארבעת דגליהם על ארבע רוחות העולם לרמוז ולהורות על זה (ועיין מכל זה גם בביאורי לשער ל״א).
שארבעת דגלים אלו מחקים ארבעת רבעי העולם המזרח והמערב אשר ירשמו כל הככבים בזריחתם ושקיעתם ונקודות שני הקטבים אשר לצפון ולדרום אשר תנועת הגלגל תוסב עליהם והרבה דברים זולת אלה נאמרו ודי בזה עתה לפי הכוונה. והנה אחר שסדר דגלי בני ישראל על זה האופן הזכיר מה שנזדרזו במעשה ואמר ויעשו כן בני ישראל ככל אשר צוה י״י את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו וכו׳. וכבר נודע מחלוקת חכמינו ז״ל על זה יש אומרים כתיבה היו מהלכין דכתיב כאשר יחנו כן יסעו. ויש אומרים כקורה היו הולכים דכתיב מאסף לכל המחנות (ירושלמי עירובין פ״ה ה״א).
באותות כל דגל היה לו אות מפה צבוע תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה צבע של כל אחד כגון אבנו הקבועה בחשן. ופי׳ לבית אבותם הם שמות השבטים המפותחים בחשן:
מנגד מרחוק מיל כמו שנא׳ ביהושע אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה. אין זה סותר מה שפי׳ בפרש׳ יתרו בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר למזרחו וכ״מ שאתה מוצא נגד פנים למזרח הוא מפני שמאמר כ״מ שאתה מוצא נגד פנים למזרח הוא אינו רק כשהמלה מורה על פאה מיוחדת מפני שמלת נגד לעולם מורה על הנוכח ונוכח האדם תמיד מורה על הפנים ומזרח נקראת פני׳ כדכתיב הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו ולכן בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר שהכונה בו להורות על הפאה המיוחדת שחנו בה פירש אותו מלשון פנים המורים על הפאה המזרחית אבל בפסוק מנגד סביב לאהל מועד יחנו שאין הכונה בו להורות על פאה מיוחד׳ שהרי כתוב בו מסביב לאהל מועד יחנו שכולל כל הפאות פירש אותו מלשון רחוק וכמוהו כי מנגד תראה את הארץ ותשב לה מנגד:
(ב-לא) וידבר ה׳ אל משה {ואל אהרן} לאמר. איש על דגלו באותות וגו׳ עד אלה תולדות אהרן ומשה.
בעבור שהיתה אחת מהכוונות שכיון יתברך במנין העם במקום הזה כדי לסדר הדגלים. לכן אחר שהשלים הכתוב זכרון מנין השבטים צוה על סדור הדגלים ואמר איש על דגלו באותות ר״ל שלא יהיה חנית השבטים ונסיעתם כרצון איש ואיש אלא שיעשו ד׳ דגלים ובכל דגל יעמדו ג׳ שבטים ויהיה דגל אחד לצד מזרח ודגל אחד לצד מערב ודגל אחד לצד דרום ודגל אחד לצד צפון וכאשר בזה האופן יסעו בדגלים ויחנו כלם סביב למשכן ויהיה משכן ה׳ כלב שהוא באמצע הגוף והשבטים כאיברים אשר סביבו אין ספק שאיש על מקומו יבא בשלום.
ולא יחשוב מאמרו איש על דגלו באותות שכל אחד מן השבטים היה לו דגל אחד בפני עצמו ושהיו שם י״ב דגלים כל אחד ואחד באותות מתחלפים מחבירו לא היה הדבר כן אבל הדגלים לדעתי היו ארבעה בלבד והאותות שהיו צבועים בהם היו ארבעה והיה דגל אחד משבט יהודה לצד מזרח שהוא הצד היותר נכבד מארבעה הצדדים ותחתיו או עמו היו שבט יששכר וזבולון ולכלם לא היו אלא דגל אחד והוא דגל יהודה.
והיה לצד דרום שהוא הצד היותר נכבד אחר המזרח להיותו ימין העולם דגל ראובן והיו תחתיו ועמו שבט שמעון ושבט גד ולא היה להם כלם אלא דגל אחד והוא דגל ראובן הראש בצד ההוא.
ולצד המערב הנקרא ימה היה דגל יוסף שראשו אפרים ועמו מנשה ובנימין ולא יהיה לכלם כי אם דגל אחד והוא דגל אפרים.
וכן לצד צפון היה דגל דן ועמו היה שבט אשר ושבט נפתלי ולא היה לכלם כי אם דגל אחד והוא דגל דן בלבד והיו אם כן הדגלים ארבעה ולא עוד. אבל המפרשים אמרו שהיו י״ב דגלים לי״ב שבטים וכל דרך איש ישר בעיניו.
ולהיות בני לאה ששה היה ראוי שיהיו מהם ב׳ דגלים ואחד מבני רחל ואחד מבני האמהות. אך מפני שהוסר מהם שבט לוי לעבודת המקדש ושמירתו הוצרך לתת במקומו בכור שפחת לאה והוא גד וגם נכנס שמה מפני פקודיו כמו שיתבאר והנה יהודה ימשל לגור אריה שהי׳ בעל כח ובעל כחות רב מאנשים ובאיכות יותר מכל אחיו ולו היה משפט המלוכה ולכן נתנו תחת רגליו אחיו הקטנים ממנו בני יששכר ומבני זבולון ולא ניתן שמעון תחת יהודה בהיות שמעון גדול ממנו ולא היה ראוי שיהיה תחתיו גם נתן ליהודה את יששכר. להיות בני יששכר חכמי לב יודעי העתים והם הראוים לשבת לפני המלכים. וכמ״ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישר׳ וכן זבולון לפי שהיה עם חרף נפשו למות והיו מזבולון מושכים בשבט סופר כמו שית׳ ולו תאות חברת המלכים והמושלים.
ובדגל יוסף היו אפרים ומנשה וישם את אפרים לפני מנשה ולכן היה ראש הדגל ותחתיו בנימן ומנשה כל בני רחל מפני קורבת אחות׳.
והנה יהודה היה ראוי להיות ראש בכל מסעיהם אבל אחרי מות משה עבד האלהים לכבוד יהושע משרתו שמשל אחריו נתכבד שבטו. אבל אחרי מות יהושע ששאלו בני ישראל מי יעלה בתחלה באה התשובה יהודה יעלה.
ואמנם שבט דן היה ראש הדגל. ותחתיו אשר ונפתלי לפי שהיו כלם בני השפחות והיה דן ראש הדגל מפני גבורתו כמו שאמר יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח ומשה רבינו אמר דן גור אריה.
ואמנם ומה שנה הכתוב וכפל זכרון מספר השבטים כלם לענין הדגלים כיון שכבר נמנו ונכתב מספרם. נראה לי שהיה להעיר הסבה למה נתיחדו השבטים ההם באותם הדגלים שנזכרו כאן האם היה זה בקרי ובהזדמן. לכן גלה הכתוב שהיתה הסבה בזה ענינם ומספר אנשיהם לפי שבעת המלחמה הסכנה היותר עצומה היא בפני המחנה הקודמת כי שם על הרוב יבא האויב להלחם. ולכך ישימו שם תמיד היותר גבורים ועצומים עד שקוראים הצד הקודם ההוא בני אדם הלועזים אב״ן גוארד״א רוצה לומר שצריך מאד לשמרה. ולכך היה לצד מזרח דגל מחנה יהודה ועמו יששכר וזבולון שהיה להם כל כך מהצבא שהיו עולים פקודיהם אל מאת אלף ושמנים אלף וששת אלפים וארבע מאות.
ובעבור זה הוצרך הכתוב לזכור פעם אחרת בדגלים מספר פקודיהם לפי שהיה זה סבה להיות הדגל הזה בראשונה והסכנה אחריה היא לפי דרך הלוחמים באחרית המחנה כי אולי יבא האויב משם ויזנב בם כל הנחשלים כאשר עשה עמלק ומפני זה הושם דגל מחנה דן באחרונה לצד מערב מאסף לכל המחנות לפי שהיו לדן ולאשר ולנפתלי יותר צבא משאר הדגלים זולת דגל יהודה כי היו פקודי דגל דן מאה וחמשים ושבעת אלפים ושש מאות. ולכך הזכיר כאן פעם אחרת מספרם.
אולם שני הצדדים האחרים דרום וצפון כפי אנשי המלחמות אין הסכנה בהם כל כך כי על המעט יבואו האויבים למחנה אלא מצד הפנים ביד רמה או באחריתו כגנבים ושודדי לילה. ולכך הוש׳ דגל מחנה ראובן לצד דרום שהוא הימין שהיו בו מאה וחמשים ואחד אלף וארבע מאות וחמשים שהוא צבא יותר מעט משאר הדגלים.
ולצד צפון אפרים ומנשה ובנימין להיותם מאנשים מועטים מאה ושמונת אלפים ומאה איש לצבאותם. הנה אם כן לא נזכרו המספרים האלה מהשבטים פעם שנית בסדור הדגלי׳ אלא להגיד למה נבחרו אותם השבטים לדגלים שבצדדים ההם והותרה השאלה הז׳.
ואמנם איך היו הדגלים האלו כתב רש״י (במדבר ב׳ כ׳) שהיה דגל מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה אינו כצבעו של זה צבע כל אחד כעין אבנו הקבועה בחשן ומתוך כך היה כל אחד מכיר את דגלו והולך אליו.
וכבר כתב הראב״ע שלא לבד היו בדגלים אותם הצבעים כי עוד היו בהם סימנים מיוחדים לכל דגל ודגל. וחכמינו זכרונם לברכה קבלו שהיה בדגל יהודה צור׳ אריה כמו שהמשילו אביו. ובדגל ראובן היה צורת אדם מפני הדודאים אשר מצא בשדה. ובדגל אפרים היה צורת שור כי על כן אמר עליו משה בברכתו בכור שורו הדר לו. ובדגל דן היה צורת נשר מפני שיעקב דימהו לנחש שהוא שפיפון עלי אורח ויש לו כנפים לעוף והוא היותר תקיף שבמינו והוא הדרקון וכמו שאמר כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף. ולפי שהנשר יותר קל מכל המעופפי׳ יחסו קלות העופפות והתנועה לנשר.
והיו אם כן ארבעת הדגלים בארבעת הצורות האלה סביב למשכן כמו שראה יחזקאל במרכבה כארבעת הצורות האלה בעצמן סביב כסא הכבוד. וכבר נתנו חכמינו זכרונם לברכה במסכת מגילה ובבראשית רבה טעם בארבעת הצורות והפנים האלה ואמרו ארבעה גבורים הם אריה בחיות שור בבהמות נשר בעופות רוצה לומר שהוא מעופף יותר למעלה מכלם ודורס לכלם ואדם מתגאה עליהם והקדוש ברוך הוא מתגאה על כלם.
ויראה שענין המחנות לא לבד היה מין הנהגה מדינית ראויה והגונה אבל גם כן היתה דוגמת העולם בכללו כי היה מחנה שכינה כנגד עולם המלאכים ומחנה לויה כנגד עולם האמצעי השמימיי והיה מחנה ישראל כנגד העולם השפל גם היו דוגמ׳ מעמד הר סיני הקדוש והנורא כי היו מקיפים את משכן ה׳ מחנותם לארבעה רוחות והיו מחיצות מחיצות לכך היו שלש מחנות והוא מחנה שכינה והוא מה שהקיפוהו הקלעים. ודוגמתו בבית המקדש כל העזרה משער ניקנור ולפנים שהיו קפ״ז אמות באורך וקל״ה אמות ברוחב וזה היה כנגד ראש ההר. ומחנה לויה שהיה סובב המשכן. ודוגמתו בבית המקדש הר הבית ת״ק אמה על ת״ק אמה וזה היה כנגד המקום שהיו שם בהר סיני אצילי בני ישראל ומחנה ישראל הוא מקום הדגלים ודוגמתו ירושלם לפנים מן החומה והוא כנגד תחתית ההר שהיו ישראל חונים ביום מתן תורה.
וכמו ששם בכל מקום ומקום מדרגה ומדרגה מאלו היו מחיצות ככה בחניתם במדבר היו כן. כי בצד היותר נבחר והוא לצד מזרח מקום זריחת השמש לנכנס למשכן היו חונים משה אהרן ובניו ובצד דרום שהוא היותר נבחר אחר המזרח
כן כנראה צ״ל. אך בדפוס ונציה: ״המזבח״.
שהוא הימין היו בני קהת הנושאים כלי המשכן למעלתם מפני היותם בית אב לאהרן הכהן. ובמערב שהיא מקום השכינה היו בני גרשום כי גם הוא היה לו מעלה להיותו בכור לוי ושהיה נושא היריעות שהם לאוהל על המשכן. ומצד צפון היו בני מררי הקטן שבכלם שהיה נושא הקרשים שאינם אלא יסוד לאהל.
וכן היו הדגלים סובבים המחנות כפי מדרגותיהם כי היה דגל יהודה לצד מזרח סמוך לבני קהת מפני שיהודה זכה למלכות ולא היה תחתיו ראובן ושמעון להיותם אחיו הגדולים ממנו ואיך יהיו בדגלו נכבשים ונכנעים אליו אבל היו תחתיו יששכר וזבולון להיותם אחיו הקטנים ממנו. גם כי היה יששכר כמו שביארתי חכם ויודע בינה לעתים ומזבולן מושכים בשבט סופר והם הראוים להיות תמיד קרובים למלכות. והיה נשיאו נחשון בן עמינדב כמלך על הדגלים כלם.
ובדרום שהוא הצד היותר נכבד אחר המזרח גם השמש מהלכו אחרי זריחתו לצד דרום הולך אל דרום יומם לכל בני עולם המיושבים וסובב אל צפון לילה מתחת הארץ היה ראובן וניתן עמו שמעון אחיו הקטן ממנו ולפי ששבט לוי זכה להיו׳ לגיון מלך ניתן להכנס בדגל ראובן במקומו גד בן שפחת לאה אמו. ומפני שהיו בני ראובן שכנים אל בני קהת במחניהם על כן נשתתפו דתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן עם קרח שהי׳ מבני קהת לחלוק על הכהונה ולהיות מעלת ראובן שנית אחר יהודה אמר שניים יסעו.
ולמערב שהיה מקום השכינה היה אפרים שיעקב אבינו הגבירו על אחיו מנשה ועשה ב׳ שבטים ועמהם בנימן אחי יוסף אביהם ותמיד היתה השכינה בחלק יוסף ובמשכן שילה ובחלק בנימין בבית עולמים.
ונשאר צד צפון לבני קצת השפחות והיה הראש בהם דן בן בכור שפחת רחל ועמו אשר בן קטן לשפחת לאה הגדול׳ ואחריו נפתלי בן קטון לשפחת רחל.
זהו הסדור האלהי להיות כל איש במקום הראוי לו. והתבאר מזה כמה מן החכמה והסדור הנאות כיון יתבאר בענין הדגלים ומחנות הלוים ועל זה אמר בלעם (שם כ״ד ה׳) מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל כי אמר אהליך על אהלי הלוים שומרי המקדש ומשכנותיך על הדגלים ומחנותיהם.
ויש במדרש על זה דברים טובים ונכוחים אמרו לבית אבותם לא היה לו לומר על דגלו באותות יחנו בני ישראל מת״ל לבית אבותם הה״ד אשא דעי למרחוק בשעה שאמר הקב״ה עשה להם דגלים התחיל משה מצר אמר עכשיו יפול מחלוקת בין השבטים על מקומות חנייתם אמר לו הקדוש ברוך הוא מה איכפת לך הם מעצמם מכירים דירתם דייתיקי יש בידיהם מיעקב אביהם כמו שטענו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן שכאשר רצה יעקב אבינו להפטר מן העולם אמר לבניו כשתטלו אותי לוו אותי ביראה וכבוד ולא יגע אדם בי אלא אתם וכן הוא אומר ויעשו בניו לו כן כאשר צום וישאו אותו בניו ארצה כנען והיאך צום אלא שאמר יהודה יששכר וזבולון ישאו מטתי מן המזרח. ראובן שמעון וגד ישאו מטתי מצד הדרום, אפרים ומנשה ובנימן יטענו מטתי מן המערב. דן אשר ונפתלי ישאו מטתי מן הצפון. יוסף אל יטעון כי הוא מלך. לוי לא יטעון שהוא עתיד לטעון את הארון. ומי שיטעון ארון חי העולמים אין ראוי שיטעון ארון אדם מת כיון שנפטר ויעשו בניו לו כן כאשר צום לכך נאמר לבית אבותם כמו שהקיפו אבותיה׳ מטתו.
ואמר הכתוב בסוף
צ״ע מדוע אברבנאל קורא לפסוק זה סוף הסיפור.
זה הספור ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות רוצה לומר באמצע המחנות שני דגלים מלפניו ושנים מאחריו כאשר יחנו כן יסעו כלומר כאשר יחנו באמצע כן יסעו באמצע אך יחנו מסביב ויסעו באורך זה אחר זה ועל זה גם כן אמר בלעם כנחלים נטיו כגנות עלי נהר.
ואמנם בדגל מחנה אפרים אמר שלישים יסעו לפי שמפני כבודם שהיו מבני רחל הגבירה היה ראוי שיקדמו למחנה דן שהיה מבני השפחות גם שלגבור׳ בני דן היה ראוי שיהיה מחנהו מאסף לכל המחנות לחזק הנחשלים.
ואמר וצבאו ופקודיהם האחד בלשון יחיד והאחד בלשון רבים. לפי שצבאו הוא כל אנשי המלחמה היוצאים לצבא. ופקודיהם הם של אותם יוצאי הצבא מלבד אנשים וטף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מנגד מרחוק מיל. דכל ״נגד״ הוא נוכח, ואין נראה שהם נוכחים אלא כשהוא מרחוק מיל, שאם לא כן הוא נראה שהם יחד ולא נוכחים. אך מרחוק הרבה אין לומר, כדי שיוכלו לבא בשבת שם, שאסור ללכת יותר ממיל. והא דכתיב (ראו שמות יט, ב) ״ויחנו שם ישראל נגד ההר״, יש לחלק, דחילוק יש בין ״נגד״ ל״מנגד״, ד״נגד״ משמע על שהוא נגדו, ומשמע קרוב רק שהוא נגדו. ו״מנגד״ משמע רחוק קצת, כמו ״מנגד תראה את הארץ״ (דברים לב, נב) , שפירושו הפאה והצד שהוא נגדו, שכן משמש המ״ם בכל מקום על הצד, כמו ״בית אל מים״ (בראשית יב, ח), רצה לומר מצד בית אל. ולפיכך אי אפשר לומר רק שהוא רחוק קצת, שאם אינו רחוק אין לומר ״מנגדו״ שפירושו מצד נגדו, שכיון שהוא סמוך – הכל צד אחד ופאה אחת, ולא נקרא ׳מצד נגדו׳. לכך לא יתכן לומר ׳מצד נגדו׳ אלא אם הוא רחוק קצת, שאז יאמר שהוא מצד נגדו ולא עמו לגמרי, שאם אינם רחוקים זה מזה נעשה מקום אחד. אבל שני דברים מחולקים שייך שפיר ״נגד״, אף על גב שהוא קרוב לו מאוד, וזה פשוט. ולפיכך אף על גב ש״נגד״ הוא אף על קרוב, ״מנגד״ דווקא רחוק:
והא דבפרשת יתרו (שמות יט, ב) [פירש רש״י] ״נגד ההר״ ׳למזרחו של ההר, וכל מקום שאתה מוצא ״נגד״ פנים למזרח׳, וכאן אי אפשר לפרש פנים למזרח, שהרי סביב לאהל מועד יחנו, שאין זה קשיא, דהכי פירושו, שצד המזרח נקרא יותר ׳פנים׳ מצד אחר בעבור שנקרא ״קדם״ שהוא מלשון פנים (רש״י פסוק ג), ולפיכך אם היו חונים מצד מערב ההר לא יאמר שהוא חונה ״נגד ההר״, שאין להיות נקרא המערב לבד בשם ״נגד״, שאם כן היה המזרח אחור, ואין ראוי שיהיה נקרא מזרח אחור. או שיהיה דרום לבד או צפון לבד ״נגד״, ויהי מזרח לימין או לשמאל, ולפיכך ׳כל מקום שאתה מוצא ״נגד״ פניו למזרח׳. אבל כאן דכתיב ״מנגד אהל מועד״, וכולל כל האוהל מועד יחד, שייך שפיר לומר ״מנגד״ עליו, כיון שכל סביביו היו חונים, יתכן לומר שפיר כי חנייתן בכלל היה נגד אהל מועד, שהוא באמצע. כי העגולה היא נוכחית לנקודה, והשמים נקראים נגד הארץ, אף על גב שהם מסבבים אותה מכל צדדים, מפני שהם מתנגדים נוכח כלל הארץ, מבלי בחינה אל חלק אחד. ולמעלה הארכנו בזה עוד, עיין שם בפרשת יתרו:
איש על דגלו באותות לבית אבותם – מצינו בכמה מדרשים (במ״ר ב׳:ב׳-ו׳) המגדילים מאד ענין הדגלים ודרשו עליהם פסוק ובשם אלהינו נדגול (תהלים כ׳:ו׳) שבשעת מ״ת ראו ישראל את המלאכים דגלים דגלים ונתאוו להיות דגלים כמותם ובפסוק (שיר השירים ו׳:י׳) מי זאת הנשקפה כמו שחר. דרשו (במ״ר ב׳:ד׳) שהיו האומות מסתכלין במעלתן של ישראל והיו תמהים כו׳ ואומרים שובי שובי השולמית. הדבק בנו ובא אצלנו ונעשה ממך דוכסים והגמונים וישראל משיבין מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים (שם ז׳:א׳). ר״ל מה גדולה אתם נותנים לנו שמא גדולה אתם יכולין לתת לנו כמו שנתן אלהינו דגל מחנה יהודה מזרחה כו׳. וכל משכיל יפלא בעיניו מה קול המולה זו, ומדוע קול הקריה הומה (מלכים א א׳:מ״א) ע״ז, ומה יקר וגדולה נעשה בישראל עד אשר התאוו להם כל כך.
והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה׳ נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ד׳ רוחות העולם כי על ידי שהם מסובבים בכל ד׳ רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה׳ וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב, כאמרו רז״ל (תענית לא עיי״ש) לעתיד יעשה הקב״ה לצדיקים מחול בג״ע וכבודו ית׳ באמצע שנאמר (ויקרא כ״ו:י״ב) והתהלכתי בתוככם. כי כל הפניות שהצדיקים פונין הכל הוא מול פני השכינה וכן בעה״ז. וזה אות הדגל כי הוא סימן הנצחון במלחמה ודגל זה הוא בשם ה׳ כי לא בחרבם ירשו ארץ כי בשם ה׳, וכן המלאכים ע״י שהם סובבים כסא כבודו ית׳ מוראם על כל הנמצאים כמ״ש איומה כנדגלות. (שיר השירים ו׳:י׳) כי ע״י סיבוב זה תהיה מוראם על כל האומות כמו המלאכים שהכל יראים מהם, ועל דגלים אלו הובטח יעקב שנאמר בו (בראשית כ״ח:י״ד) ופרצת ימה גו׳. לכך נאמר איש על דגלו באותות. היינו באותות שמסר להם אביהם יעקב כו׳ כי במראה נראה אליו ענין הדגלים בפסוק ופרצת ימה וגו׳. לכך מתחיל המזמור (בתהלים כ׳:ב׳-ו׳) ישגבך שם אלהי יעקב וגו׳. וע״ז אמר ובשם אלהינו נדגול. לישא דגל הרוממות והנצחון בכל ד׳ רוחות בשם אלהינו, לכך אמרו מה תחזו בשולמית וגו׳. כי נצחון שלכם הוא נצחון אנושי וכל זה אינו שוה למחולת המחנים. המורה על נצחון אלהי, כי המה כרעו ונפלו. כי הדבר בספק אם מנצחים ואנחנו קמנו ונתעודד. כי בודאי נוצחים כל הלוחמים בשם ה׳, ועוד שהעיקר חסר אצליכם דהיינו מראה כבוד ה׳ הוא האות אשר אליו יישירו כל השוכנים סביב המרכז לכך נאמר באותות. כדי להיות להם השכינה אות אשר נגדו יישירו עפעפיהם.
צבעו של זה. ופירוש לבית אבותם, הם שמות אבותם המפותחים בחשן. ולפי שפירוש זה דחוק שיפורש על לבית אבותם, לכן אמר ד״א וכו׳ ולפי ד״א קשה מלת דגלו באותות לבית אבותם, לכן צריך גם לטעם ראשון:
כשנשאוהו. פירוש ולפי זה צ״ל דגל לשון קביצה, כמו ודגלו עלי אהבה כלומר וכל דגל היה גבי קביצתו. מצאתי:
מרחוק מיל. וא״ת לעיל בפ׳ יתרו פירש רש״י נגד ההר למזרחו כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח, משמע אפי׳ סמוך. וי״ל דכאן כתיב סביב לאהל מועד יחנו א״כ אי אפשר שיהיו כולם נגד מזרח לכן פירש״י לשון רחוק. ועוד מצאתי מג״ש למד, נאמר כאן מנגד ונאמר להלן ותשב לה מנגד הרחק, מה להלן רחוק אף כאן רחוק. מיל הם אלפים אמה שיוכלו לבא בשבת:
Each one's color. Thus the meaning of "their fathers' houses" was the names of their fathers that were engraved on the breastplate. But since this is a forced explanation in the understanding of "their fathers' houses,⁠" Rashi gives another explanation. Nonetheless, according to the other explanation one may question the connection between the word "banner" and "the insignia of their fathers' houses,⁠" therefore he also needs the first explanation.
When they carried him. Meaning that accordingly one must say that "banner" is a term of gathering as in "ודגלו עלי (and encamped around me)" (Shir HaShirim 2:4). This teaches that each banner was with its group.
At the distance of a mil. One might ask: Previously in Parshas Yisro (Shemos 19:2), Rashi explained that נגד ההר (opposite the mountain) meant to its east, because any time that you find the word נגד it implies facing east, even if it comes as a construct (opposite something). The answer is: Here it is written "around the Tent of Meeting they shall encamp" so it is not possible that they were all facing east. Thus Rashi explains that it is a term of distance. Furthermore, I have found that one may learn this through a gezeirah shavah (comparison); the Torah here says מנגד (opposite) and elsewhere it says ותשב מנגד הרחק ("and sat facing him about the distance") (Bereishis 21:16). Thus, just as there it refers to distance, so too here it refers to the distance. A mil is a distance of two thousand amos [the maximum distance] that one may travel on Shabbos.
איש על דגלו – אחר שביאר הטעם שלא נמנו הלוים בתוך בני ישראל, חוזר לענינו הראשון לדבר ממספר בני ישראל שיחנו כל סדר וסדר על מקומו על סדר הדגלים, ואחרי זה צוהו על מנין הלוים מבן חדש שיפדו את הבכורות, ואחריו המנין השני מבן שלשים שנה הראוים לעבודת משא, והודיעו סדר חנייתם סביב למשכן ועבודת כל אחד משלשה בתי אבותם ואחר שנסדרו ונקבעו המחנות צוהו השם על קדושתן ולשלח הטמאים מן המחנות:
על דגלו באתת – כל דגל יהיה בו מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, וצבע כל אחד כעין אבנו הקבועה בחשן, וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם, ומצוירים עליו דודאים, ובדגל יהודה צורת אריה כי לו המשילו יעקב, ובדגל אפרים צורת שור, מטעם בכור שורו, ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא:
מנגד – לפי שאמר סביב לאהל מועד הוסיף מלת מנגד, כלומר לא סמוך לו מכל צד, אלא מרחוק, וביהושע פורש שיעור ההרחקה שנאמר אך רחוק יהיה ביניכם ובֵיניָו כאלפים אמה (יהושע ג׳ ד׳):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-לד) השאלות: למה חזר המנין שנית והאריך במנינם והלא כבר באר מנין כל שבט ושבט, ולמה בכולם אמר ופקודיהם ובג׳ שבטים אמר ופקודיו. ולמה כפל אלה פקודי בני ישראל כל פקודי המחנות ולמה אמר שנית והלוים לא התפקדו שכבר אמר זה למעלה: התחיל בתולדות אהרן ומשה ולא הזכיר רק את בני אהרן. ומז״ש ביום דבר ה׳ אל משה, ומה שהאריך במ״ש אלה שמות וכו׳ שכ״ז אין לו צורך בכאן:
(ב) איש על דגלו – אחר שגמר המנין התחיל לסדר את הדגלים, ואז נמנו שנית כמה יעלה לכל דגל, כי כבר עברו ימים מאחד לחדש השני שהתחיל המנין ובדרך הטבע ימותו מהם אנשים בימים שבינתים, ונמנו שנית להראות נסי ה׳ ונפלאותיו שגם עתה אחר המנין לא נפקד מהם איש במשך ימים אלה ונתקיים שנית מ״ש ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כמו שפרשתי שם במקומו, ובמנין הזה שהיה לצורך הדגלים לא צרף כל ראשי המטות רק משה ואהרן התעסקו בזה וכל נשיא עסק במנין בני שבטו, ואמר איש על דגלו באותות לבית אבותם – ר״ל שכל אחד היה לו דגל מיוחד וכל דגל היה לו אות מיוחד מתיחס לבית אבותם, כמו שפי׳ המפרשים שיהודה הי״ל על דגלו צורת אריה ועל דגל ראובן צורת אדם ולאפרים שור ולדן נשר והיה דוגמת ארבע חיות שבמרכבה, והיה בכל דגל ג׳ שבטים וכל שבט היה לו דגל מיוחד מתיחס אל אבני החשן כמ״ש בתרגום יונתן, ומתיחס אל י״ב מזלות בעולם הגלגלים וי״ב מחנות מלאכים בעולם המלאכים וכן למעלה למעלה, וכ״ז מתיחס לבית אבותם שכל שבט י״ל מעון מיוחד בעליונים, עוד צוה שיחנו מנגד לאהל מועד – רחוק מיל ושיהיו סביב לאוהל מועד – עד שאהל מועד ששם יעידת השכינה היה כדוגמת הלב והשבטים כדוגמת הגוף המקיף רוח חיים השוכן באמצע:
באותות לבית אבותם: אילו היה כתיב ׳על דגלו לבית אבותם׳ משמעו גם כן שהיה לכל שבט צורה השייכת לו, כמו לראובן דודאים וליהודה אריה, וכדומה, והיה דגל כל שבט מצויר לפי שבטו, וא״כ פירוש ״לבית אבותם״ היינו שבט ישראל. אבל לשון ״לאותות״ משמע עוד כוונה, דכל שבט היו לו כמה בתי אבות, וכל בית אב היה לו דגל קטן בפני עצמו, באותה צורה של הדגל הגדול מכל השבט, אך היה כל בית אב רשום עליו – א׳ ב׳ ג׳, והיינו ״באותות לבית אבותם״ – כל בית אב אות שלו.
 
(ג) וְהַחֹנִים֙ קֵ֣דְמָה מִזְרָ֔חָה דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה יְהוּדָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן⁠־עַמִּינָדָֽב׃
Those who encamp on the east side toward the sunrise shall be of the standard of the camp of Judah, according to their divisions; and the prince of the children of Judah is Nahshon the son of Amminadab.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןמיוחס לרא״שמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם
וְדִשְׁרַן קִדּוּמָא מַדְנְחָא טֵיקַס מַשְׁרִית יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב.
The standard of the camp of Jehudah shall they pitch, according to their hosts, eastward toward the sunrise: and the chief of the sons of Jehudah is Nachshon bar Aminadab.
וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב
וְדִשְׁרַן קִדּוּמָא מַדְנְחָא טֵיקַס מַשְׁרִית יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב
קֶדֶם – הפך אחור או צד מזרח?
א. בפסוק ״וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק ... קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם״ (בראשית כה ו) שתרגומו ״וְשַׁלְּחִינּוּן מֵעַל יִצְחָק דְּהוּא קַיָּם לְקִדּוּמָא לַאֲרַע מַדְנְחָא״ התבאר בשם ״מרפא לשון״: כשהתארים קֵדְמָה מִזְרָחָה מתייחסים לרוח המזרחית, יש להבחין בין קֶדֶם המציין את הצד שֶׁלפָנים, פְּנֵי הַדָּבָר, הפך מן ״אחור״ לבין מִזְרָח המתאר את סגולת הזריחה שברוח זו. לשון אחר: קֶדֶם היא תכונה כללית לעומת מִזְרָח המטעים את התכונה הפרטית, הזריחה. מטעם זה כל מִזְרָח מתורגם מַדְנְחָא כגון ״מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ״ (דברים ד מא) ״מַדְנַח שִׁמְשָׁא״, לתיאור סגולת הזריחה. לכן כשהכתוב מציין את שתי התכונות – ותמיד הכללית קודמת לפרטית – מבחין גם אונקלוס כבפסוקנו: ״וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה״ (במדבר ב ג) ״וְדִשְׁרַן קִדּוּמָא מַדְנְחָא״, ״וְדִשְׁרַן קֳדָם מַשְׁכְּנָא קִדּוּמָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא מַדְנְחָא״: לא רק שהם יושבים ב״קִדּוּמָא״ ברוח המעולה שבכולן אלא שבנוסף הם גם ב״מַדְנְחָא״, בצד הזריחה. וכן ״וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק ... קֵדְמָה״ – ״לְקִדּוּמָא״ שהיא התכונה הכללית, היינו ששלחם אל הרוח שמלפנים. ומכיוון שחזר ופירט ״אל ארץ קֶדֶם״ תרגם ״לַאֲרַע מַדְנְחָא״, למזרח.
וראה גם רמב״ן להבחנה שבין ״קדמה״ ל״מזרחה״.⁠
רמב״ן לשמות כו יח בביאור ״וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה״ (שמות כז יג): ״וטעם קדמה מזרחה – כי לשון הקודש יקרא למזרח קדם, כענין ״ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה״. ויקרא למערב אחור, כענין שנאמר ״הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו״ (איוב כג ח). וכן ״עד הים האחרון״ (דברים לד ב) – המערבי, ושניהם כנויים, כי יתפוש הלשון כנויין באדם הפונה אל אור השמש. וכן יאמר ״ויהיו לאחור ולא לפנים״ (ירמיהו ז כד). ויקרא הדרום נגב, בהיותו נגוב מפני החום. ופעמים שיזכיר הכתוב הכנוי ויבאר אותו בשם, יאמר קדמה, שהוא כנוי, ויבאר מזרחה, שהוא השם. ואמר נגבה, בכנוי, ויבאר תימנה, הוא השם. והמערב יזכרנו בכנוי ים, כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל שהים הגדול להם מערבי. והצפון יזכירנו בשמו (בפסוק כ) ונקרא כן כי הוא צָפוּן, אין השמש נראה בו לעולם. ויקרא התימן דרום, כענין שנאמר ״הולך אל דרום וסובב אל צפון״ (קהלת א ו), והיא מלה כפולה, תחסר רי״ש אחת להתחבר שתי אותיות שוות: דָר רוּם, כי השמש ילך ברום הרוח ההוא. ויקרא לדרום ימין, ולצפון שמאל, בכנוי האדם הפונה למזרח, כאשר הזכרתי״.
״יונתן״: תיאור מחנה ישראל
ב. אונקלוס תרגם מילולית: ״וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם״ – ״וְדִשְׁרַן קִדּוּמָא מַדְנְחָא טֵיקַס מַשְׁרִית יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן״. אבל המיוחס ליונתן תיאר גם את מחנה ישראל על פי ההלכה:⁠
סוטה יג ע״ב: ״וימת שם משה ספרא רבה דישראל. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל״.
״מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל הֲוָה אוּרְכָּא תְּרֵיסַר מִילִין וּפוּתְיֵהּ תְּרֵיסַר מִילִין וְדִישְׁרַן קִידּוּמָא מַדְנְחָא טֵיקַס מַשְׁרִיתָא יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן בְּאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעִין״ [מחנה ישׂראל היה אורכו שנים עשׂר מילין ורוחבו שנים עשׂר מילין והחונים קדמה מִזרחה דגל מחנה יהודה לצִבאותם בארבעה מילין מרובעים]. וכעין זה תרגם להלן בפסוק יז.
ודשריין קדמיין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמיין״) גם נוסח חילופי: ״{קד}⁠מאין״.
מן מדנחה טכס
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״משרית שבטה דבנוי״) נוסח אחר: ״{משרי}⁠תה דב׳⁠ ⁠⁠״.
משרית
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משרית״) גם נוסח חילופי: ״{משר}⁠יה״.
שבטה דבנוי דיהודה לחיילוותהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ורב שבטה דבנוי״) נוסח אחר: ״ורבה {ד}⁠הוה ממני על חיילות שבטה דב׳⁠ ⁠⁠״.
ורב שבטה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטה״) גם נוסח חילופי: ״שבטוי״.
דבנוי דיהודה נחשון בר עמינדב.
משריתא דישראל הוה אורכא תריסר מילין ופותיה תריסר מילין ודישרן קידומא מדינחא טיקס משירית יהודה לחיליהון בארבעתי מילין מרבען וטיקסיה הוה ממילת תלת גוונין כלקבל תלת מרגלייתא דבחושנא סמוקא וירוקא וברוקא וביה חקיק ומפרש שמהת תלת שבטיא יהודה יששכר וזבולון ובמציעותיה כתיב יקום י״י ויתבדרון סנאך ויעריקון בעלי דבבך מן קדמך וביה הוה חקיק צורת בר אריוון מטול דרבא לבני יהודה נחשון בר עמינדב.
The length of the camp of Israel shall be twelve miles, and its breadth twelve miles. And they who encamp eastward to the sunrise shall be of the standard of the camp of Jehudah by their hosts, spreading over four miles. And his standard shall be of silk, of three colours, corresponding with (those of) the precious stones which are in the breastplate, – sardius, topaz, and carbuncle; and upon it shall be expressed and set forth the names of the three tribes of Jehudah, Issakar, and Zebulon; and in the midst shall be written: Arise, Lord, and let Thine enemies be scattered, and Thine adversaries be driven away before Thee; and upon it shall be set forth the figure of a young lion. And the Rabba of the Beni Jehudah shall be Nachshon bar Amminadab.
[י] וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה וגו׳ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וגו׳ (משלי ג׳:י״ט), בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַרְבַּע רוּחוֹת לָעוֹלָם, מִזְרָח מַעֲרָב צָפוֹן וְדָרוֹם. מִזְרָח, מִשָּׁם הָאוֹר יוֹצֵא לָעוֹלָם. מַעֲרָב, אוֹצְרוֹת שֶׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד וְקוֹר וָחֹם יוֹצְאִין לָעוֹלָם. דָּרוֹם, טַלְלֵי בְּרָכָה וְגִשְׁמֵי בְּרָכָה יוֹצְאִין לָעוֹלָם. צָפוֹן, מִשָּׁם הַחשֶׁךְ יוֹצֵא לָעוֹלָם. וּכְשֵׁם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כָּךְ סִבֵּב לַכִּסֵּא אַרְבַּע חַיּוֹת, וּלְמַעְלָה מִכֻּלָּם כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וּכְנֶגְדָן סִדֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַדְּגָלִים לְמשֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה מִזְרָח שֶׁמִּמֶּנּוּ אוֹר יוֹצֵא לָעוֹלָם, יִהְיֶה כְּנֶגְדוֹ יְהוּדָה שֶׁהוּא בַּעַל מְלוּכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה וגו׳.
דָּבָר אַחֵר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת, וְהַחוֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה – אַתְּ מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם יְהוּדָה רִאשׁוֹן. תְּחִלָּה לַדְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחוֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, הֲרֵי לַחֲנָיָה. לַנְּסִיעָה מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה (במדבר י׳:י״ד). לַקָּרְבָּנוֹת מִנַּיִן. דִּכְתִיב: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן נַחְשׁוֹן בֶּן עֲמִינָדָב לְמַטֶּה יְהוּדָה (שם ז׳:י״ב). לַמִּלְחָמָה מִנַּיִן. דִּכְתִיב: מִי יַעֲלֶה לָנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֵם בּוֹ, וַיֹּאמֶר י״י יְהוּדָה יַעֲלֶה (שופטים א׳:א׳-ב׳). וְאַף כְּשֶׁיָּבֹא הַמְבַשֵּׂר, יְהוּדָה מִתְבַּשֵּׂר תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ (נחום ב׳:א׳). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, נִתְאַוֵּיתֶם לִדְגָלִים, וּמִלֵּאתִי מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם. וְלֶעָתִיד לָבֹא, בִּזְכוּת הַדְּגָלִים אֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם, וּמְדַלֵּג עַל הַקֵּץ בִּזְכוּת אָבוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ הָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת (שיר השירים ב׳:ח׳).
Another interpretation (of Numb. 2:2-3), “Each with his standard, under the banners […] Now those who camp in front to the East.” You find that in every place Judah is first.⁠
Numb. R. 2:10.
[It is] first in the case of standards, as stated (in Numb. 2:3), “Now those who camp in front to the East shall be [those under] the standard of the camp of Judah.” So much for camping. Where is it shown for traveling? Where it is stated (in Numb. 10:14), “And [in first place traveled] the camp standard of [the Children of] Judah.” Where is it shown for sacrifices? Where it is stated (in Numb. 7:12), “And the one who offered […] on the first day was Nahshon ben Amminadab of the tribe of Judah.” Where is it shown for warfare? Where it is written (in Jud. 1:1-2), “Who shall be the first to go up for us against the Canaanites to fight against them? Then the Lord said, ‘Let Judah go up.’” And also, when the herald [of messianic age] comes, Judah shall receive the good news first, as stated (in Nahum 2:1), “Behold over the mountains the feet of the herald announcing peace; celebrate your festivals, O Judah, fulfill your vows.” The Holy One, blessed be He, said to them, “In this world you yearned for standards and I fulfilled your petition; but in the future to come, by virtue of the banners, I shall redeem you; and in the merit of the forefathers, that are called mountains, I shall leap over (rt.: dlg) the end, as stated (in Cant. 2:8), ‘The voice of my beloved! Here he comes, leaping over the mountains….’”
והחונים קדמה מזרחה
ולמה חנה דגל מחנה יהודה מן המזרח כו׳ ולמה דגל מחנה ראובן תימנה כו׳, עיין פדר״א פ״ג, ופסיקתא רבתי ספמ״ו, ומדרש כונן, ומדרש במ״ר פ״ב אות י׳, בהרחבת דברים.
ולמה חנו דגל מחנה יהודה מן המזרח, לפי שמן המזרח אורה באה לעולם, ובמלך כתיב באור פני מלך חיים (משלי ט״ז:ט״ו), ויהודה היה מלך, שנאמר [כי יהודה גבר באחיו], ולנגיד ממנו (דברי הימים א ה׳:ב׳), ויששכר היה בעל תורה, וזבולן היה שותף בתורתו, והתורה נקראת אור, שנאמר ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג), לפיכך חנו בעלי האור לקרן אורה.
ולמה דגל מחנה ראובן תימנה, לפי שמן הדרום יוצאים טללי ברכה וגשמי ברכה, וראובן היה בעל תשובה, וברכות טובות וישועות טובות, באות לעולם על ידי תשובה, שנאמר קחו עמכם דברים [ושובו אל ה׳] (הושע י״ד:ג׳), וכתיב ביה וקח טוב (הושע י״ד:ג׳), וכתיב בשובה ונחת תושעון (ישעיהו ל׳:ט״ו), לפיכך חנו בעלי תשובה לקרן טובה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וַאלנַאזִלֻוןַ פִי אלּמַשׁרִקִ מַרכַּזֻ מֻעַסכַּרִ יַהֻדַא לִגִּיושִׁהִם וַשַׁרִיפֻהֻם נַחשֻׁון בּןִ עַמִינַדַאבִּ
והמתאכסנים במזרח, מרכז מחנה יהודה לפי צבאותם, והנכבד שלהם נחשון בן עמינדב.
קדמה – לפנים הקרויין קדם, ואיזו הִיא זו? רוח מזרחית. והמערב קרוי אחור.
קדמה – means IN FRONT, which is expressed by קדם; and which side is it? The east side (מזרחה), and accordingly the west is termed אחור, the back side of the world (cf. Rashi on Shemot 27:13 and Note thereon).
קדמה מזרחה – תחילת מזרח.
ON THE EAST SIDE TOWARD THE SUNRISING. The beginning of the east.⁠
Our verse reads, kedemah mizrachah. This literally means toward the east. According to Ibn Ezra, kedemah mizrachah is a technical term for the beginning of the east, i.e., northeast. See Ibn Ezra on Ex. 27:9 and the notes thereto (Vol. 2, pp. 581-2).
בכ״י מינכן 52 הביאור לפסוק ג׳ קודם לביאור לפסוק ב׳.
והחונים קדמה מזרחה – לצד פתח אהל מועד שהוא במזרח, כדכתיב: לפני אהל מועד {מזרחה} משה ואהרון ובניו (במדבר ג׳:ל״ח), לפי שיהודה
בכ״י מינכן 52: שיהודא.
גדול ומלך, חונה לפני שער המלך.
THOSE WHO ENCAMP ON THE EAST SIDE TOWARD THE SUNRISE – at the side of the opening of the Tent of Meeting, which was in the east, as it is written: “eastward, in front of the Tent of Meeting toward the sunrise, shall be Moses, and Aaron and his sons” (Numbers 3:38); since Judah was greatest and a king, he camped in front of the king’s gate.
והחנים קדמה מזרחה – היינו לפני פתח אהל מועד כמו שכתוב בסוף פרשת תרומה.⁠
שאוב מר״י בכור שור.
דגל מחנה יהודה – לפי שהוא גדול כבודו של מלך הוא שיהא חונה לפני שער המלך, וכן מצינו במשה ואהרן לפי שהיו גדולים, לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו (במדבר ג׳:ל״ח).⁠
שאוב מר״י בכור שור.
והחונים קדמה מזרחה, "the ones who were encamped on the east side facing the sun;⁠" they were facing the entrance of the Tabernacle as described at the end of Parshat T'rumah. (Exodus 27,13)
דגל מחנה יהודה, "the flag of the camp of Yehudah;⁠" he is mentioned first as he was the most numerous tribe, and honoured by all the other tribes for his leadership qualities. He was therefore accorded to honour of encamping near the gate of "The King.⁠" We find something similar concerning Moses and Aaron in 3,38.
והנה הפאות תחלתן מן המזרח כמהלך השמש, ואחריו הדרום, ואחריו המערב, ואחריו הצפון. ושמו דגל יהודה במזרח כי הוא נוסע בראשונה, שהוא הנגיד, וכמו שצוה ית׳: יהודה יעלה בתחלה (שופטים א׳:ב׳), וראובן – בדרום, לכבוד הבכורה. והנה שני דגלים הסמוכים היו ללאה עם בכור שפחתה הנולד על ברכיה, ודגל אחד לבני רחל במערב, ודגל בני הלחינות
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, והשוו שמות רבה מ׳:ד׳. בכ״י פריס 222: ״הליחינות״. בדפוס ליסבון: ״הלחנות״. בדפוס רומא: ״השפחות״.
בצפון אחרונים.
ועוד ראיתי במדרש (במדבר רבה ב׳:י׳): וכשם שברא הקב״ה ארבע רוחות העולם, כך סבב לכסאו ארבע חיות, ולמעלה מכולם כסא הכבוד, וכנגדן סדר הקב״ה הדגלים למשה. אמר לו: מזרח – שממנו יוצא אור לעולם, יהא כנגדו יהודה, שהוא בעל מלוכה, ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה, ועליו מטה זבולן שהוא בעל עשירות, כמה דכתיב: זבולן לחוף ימים ישכון (בראשית מ״ט:י״ג), כמו שנאמר: כי שפע ימים יינקו (דברים ל״ג:י״ט). ראשונה יסעו, כמו שנאמר: ויעבור מלכם לפניהם וי״י בראשם (מיכה ב׳:י״ג). דרום – טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאים ממנו לעולם, יהא כנגדו שבט ראובן שהוא בעל תשובה, והתשובה מדה טובה, ורחמיו של הקב״ה באין לעולם בשעה שעושין תשובה, ועליו גד שהוא בעל גבורה, ראובן בתשובה וגד בגבורה, ושמעון באמצע לכפר עליהם. ושניים יסעו, שתשובה שנייה היא לתורה. מערב – אוצרות שלג ואוצרות ברד
השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ח:כ״ב.
וקור וחום, וכנגדן אפרים ובנימין ומנשה,⁠
השוו ללשון הפסוק בתהלים פ׳:ג׳.
ושכינה לעולם במערב בגבול בנימין, שנאמר: לבנימין אמר ידיד י״י ישכון לבטח עליו (דברים ל״ג:י״ב). ושלישים יסעו, נאה לתורה ולתשובה ולגבורה, כדי שיתגבר אדם בתורה ויתגבר על יצרו. צפון – משם החשך יוצא לעולם, וכנגדו שבט דן, למה, שהוא החשיך העולם בעבודה זרה שעשה ירבעם, שנאמר: ואת האחד נתן בדן (מלכים א י״ב:כ״ט), ועליו שבט אשר להאיר על החשך, שנאמר: וטובל בשמן רגלו (דברים ל״ג:כ״ד), ועליו נפתלי שהוא בעל ברכה. לאחרונה יסעו, שכל מי שעובד עבודה זרה הולך לאחור ולא לפנים.⁠
השוו ללשון הפסוק בירמיהו ז׳:כ״ד.
ועוד דורשין שם: כנגד ארבע מחנות המלאכים וכו׳, שם במדרש, שהיה
כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״היה״. בכ״י פרמא 3255 הושלם בגיליון: ״שהיו״.
הכל בחכמה וכבוד וגדולה לישראל, ולכך יזכיר הכתוב הכל בפרט.
Now the directions [in which the standards were to be set up] begin with the east, like the movement of the sun [in its daily course], and afterwards the south, and then the west and finally the north. They put the [main] standard of Judah in the east because he was the first to start journeying as he was the prince,⁠
I Chronicles 28:4.
just as G-d commanded, Judah shall go up
Judges 1:2.
first,⁠
Ibid., 20:18.
and Reuben was [set next to him] in the south to honor him as the firstborn. Thus these two neighboring standards consisted of [the children of] Leah [i.e., Judah, Issachar, Zebulun, Reuben Shimon] together with the firstborn of her maidservant who was born upon her [Leah's] knees [i.e., Gad the son of Zilpah.]. And there was one [main] standard for the children of Rachel [Ephraim, Menasheh, and Benjamin] in the west, and the standard of the [other] children of the maidservants [Dan, Asher, and Naphtali] was last, in the north.
I have furthermore seen in the Midrash [the following text]:⁠
Bamidbar Rabbah 2:9.
"And just as the Holy One, blessed be He, created four directions in the universe, so He surrounded His Throne with four 'living creatures,'
Ezekiel Chapter 1. As for the likeness of their faces, they had the face of a man; and they four had the face of a lion on the right side; and they four had the face of an ox on the left side; they four had also the face of an eagle (ibid., (10)).
and high above them all is the Throne of Glory. The Holy One, blessed be He, told Moses to arrange the standards in a manner corresponding to these directions. Thus He said to him: In the east, whence comes light to the world, shall Judah the sovereign pitch his camp, and next to him shall be the tribe of Issachar, who studies the Torah,⁠
"For it is said, And of the children of Issachar, men that had understanding of the times (I Chronicles 12:32), and Torah is called 'light,' For the commandment is a lamp, and the Torah is light (Proverbs 6:23)" (Bamidbar Rabbah 2:9) — Thus, just as the royal House of David is referred to by Scripture in terms of light — as it is said, that David My servant may have 'a lamp' always before Me in Jerusalem (I Kings 11:36) — so also is Issachar, student of the Torah which is called light. The position of these two tribes is therefore rightfully in the east whence comes light to the world. And as for Zebulun (see further in text).
and next to him the tribe of Zebulun, who is wealthy, just as it is written, Zebulun shall dwell at the shore of the sea,⁠
Genesis 49:13.
and it is also said [of Zebulun], for they shall suck the abundance of the sea.⁠
Deuteronomy 33:19. And riches are also referred to as "light" (Midrash Rabbah ibid.). Thus the three tribes that pitched on the east — Judah (sovereignty), Isaachar (knowledge), and Zebulun (wealth) — all represented aspects of "light" which originates in the east.
They were to be the first to journey, just as it is said, And their king is passed on before them, and the Eternal at the head of them.⁠
Micah 2:13.
From the south come the dews and the rains [which bring] blessing for the world, therefore shall Reuben pitch on that side, for he is the master of repentance,⁠
See Sotah 7b and Rashi ibid., that Judah's repentance in admitting his guilt in the case of Tamar (Genesis 38:26) was motivated by Reuben's prior repentance in the case of Bilhah (ibid., 35:22). Reuben was also first of the brothers who tried to save Joseph in order to return him to his father (ibid., 37:22). According to a Midrash, G-d then said: "'You [Reuben] were first in making an effort to bring back a beloved son to his father. By your life! A descendant of yours will be the first [of the prophets] to bring back Israel to their Father in heaven.' And who was that? Hosea the son of Beeri, as it is written, When the Eternal spoke at first with Hosea (Hosea 1:2) [and it was that prophet who proclaimed: Return, O Israel, unto the Eternal thy G-d, for thou hast stumbled in thine iniquity" (ibid. 14:2)] (Yalkut Shimoni, at the beginning of the Book of Hosea). That Hosea was of the tribe of Reuben is indicated in I Chronicles 5:6, where his father Beerah is counted among the descendants of Reuben. Beeri and Beerah, according to the Rabbis, refer to the same person.
which is a good quality, and the mercies of the Holy One, blessed be He, come to the world when people repent [of their evil ways]. Next to Reuben is Gad, who has the quality of heroism.⁠
Genesis 49:19. In our Bamidbar Rabbah: "master of the troop,⁠" as stated in Genesis ibid:
Thus there were [in the south] Reuben with repentance, Gad with heroism, and in between them Shimon in order to atone [for his having caused anguish to his father Jacob].⁠
Ibid., Verses 5-7, and in Chapter 34:30.
And they shall set forth second,⁠
(16) here.
because repentance is second to Torah [for by studying Torah one is coming to repent of evil ways]. In the west are the storehouses of snow, and the storehouses of hail, cold, and heat, and corresponding to them were [the tribes of] Ephraim, Menasheh and Benjamin, and the Divine Presence is always in the west within the border of Benjamin, as it is said, Of Benjamin he [Moses] said: The beloved of the Eternal shall dwell in safety by Him.⁠
Deuteronomy 33:12. This is an allusion to the fact that the Sanctuary proper, in which the Divine Presence resided, was in Benjamin's territory. The eastern part of the Temple was in the territory of Judah. These three tribes of Ephraim, Menasheh and Benjamin, to whom G-d grants might (see Psalms 80:3) are thus the most able to resist the destructive aspects of the natural elements (Eitz Yoseph on Bamidbar Rabbah).
And they shall set forth third,⁠
(24) here.
for heroism is fitting to Torah and repentance, in order that a person may grow strong in Torah and overcome his [bad] inclinations. From the north comes darkness to the world, and corresponding to it was the tribe of Dan. For what reason? It is because the tribe of Dan darkened the world through the idols which Jeroboam made, as it is said, and the one idol he put in Dan.⁠
I Kings 12:29.
Next to him was the tribe of Asher, to illuminate the darkness, as it is said [of Asher], and he shall dip his foot in oil,⁠
Deuteronomy 33:24.
and next to him was the tribe of Naphtali who is full of blessings.⁠
As it is said of that tribe, O Naphtali, satisfied with favor, and full with the blessing of the Eternal (ibid., (23)).
They shall set forth hindmost,⁠
(31) here.
for whoever worships idols goes backward and not forward. "
Jeremiah 7:24.

There [in Bamidbar Rabbah]⁠
Bamidbar Rabbah 2:9.
the Rabbis also interpret [the division of the tribes of Israel according to four standards as] corresponding to the four groups of angels [surrounding the celestial Throne]. The Midrash also explains there that [the division of the tribes was not arbitrary but] it was all in wisdom, [showing] honor and greatness to Israel, and that therefore Scripture mentions everything in detail.
והחונים קדמה – בכל מקום אתה מוצא יהודה בתחלה לקרבנות שנא׳ ויהי המקריב קרבנו ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה למלחמה מנין שנא׳ מי יעלה לנו בתחלה ויאמר ה׳ יהודה יעלה ואף כשיבוא המבשר יהודה מתבשר תחלה שנא׳ מה נאוו על ההרים רגלי מבשר חגי יהודה חגיך שלמי נדריך ואמר להם הקב״ה ליש׳ בעוה״ז נתאויתם לדגלים ולעתיד לבוא בזכות הדגלים אני גואל אתכם שנא׳ קול דודי וכו׳ מדלג על ההרים מדלג לשון דגלים וזש״ה ודגלו עלי אהבה וכיצד היו שרויים הלויים יחנו סביב למשכן העדות משה ואהרן ובניו שנא׳ והחונים לפני המשכן וסמוכים להם יהודה ויששכר וזבולון מכאן אמרו טוב לצדיק וטוב לשכנו הם שהיו סמוכין למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה שהרי כתיב לא יסור שבט מיהודה ויששכר כתי׳ ומבני יששכר יודעי בינה לעתים זבולון נמי כתיב ומזבולון מושכים בשבט סופר שנעשו כולן בני תורה ומן הדרום בני קהת שנאמר ממשפחות בני הקהתי יחנו על ירך המשכן וסמוך להם ראובן ושמעון וגד ומכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו אלו ג׳ שבטים שהיו שכנים לקרח והיו עמו במחלוקת שנא׳ ואון בן פלת בני ראובן. בני גרשון מן המערב שנא׳ משפחות בני הגרשוני אחרי המשכן יחנו וסמוכים להם אפרים ומנשה ובנימין בני מררי מן הצפון וסמוכים להם דן אשר ונפתלי וז׳ ענני כבוד מקיפין אותם ובעת נסיעתם למשה היה סי׳ בענן אימתי היה מסתלק כיון שרואה שבא להסתלק היה או׳ קומה ה׳ ומסתלק נסתלק הענן היו כולם מתקנין ליסע ומי שהיה לו בהמה נותן כליו עליו והענן נושא השאר ומי שאין לו בהמה הענן נושא הכל כשתקנו כל מסען תקעו בחצוצרות שנא׳ והיה לך למקרא העדה ולמסע את המחנות ונסע יהודה ודגלו תחלה ונשיאו ושבטו אחריו וסימן לכל נשיא ונשיא מפה תקועה ברומח ומהם למדו המלכים לעשות בנדי״רה בלע״ז וכל מפה ומפה צבועה צבע אבנו שהיה בחשן ואחרי כן נסע דגל ראובן ואחר כן נסע אהל מועד בתוך המחנות ואחר דגל דן נסעו כל העננים היו על גביהן כמין קורה היו יוצאים מן הענן היודעים לאיזה רוח נוסעין גמרו להלוך עד מקום שהקב״ה צוה לחנותן היה אותו הענן שהיה כמין קורה היה כנוס בעצמו לפניהם והיו יודעין שבאותו מקום יהיה חנייתן עמדו להם ענני כבוד התחילו מתישבין באהליהם והשכינה שהיה על גבי המשכן היה מהלך על גבי מחנה הלויים שהיה באמצע המחנות ובאים הקהתים בני לוי והיו מעמידים המשכן קודם לכל המחנות עד שהיו באים שנא׳ והקימו את המשכן עד בואם משהוקם המשכן היו חונין כל א׳ במקומו וענני כבוד היו עומדין על גביהם זו היתה גדולה ביד משה שלא היה יורד ענן השכינה למשכן עד שהוא או׳ שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל וע״ז אמר שהע״ה יפה את רעיתי כתרצה ברצון שאני מתרצה לכם.
והחונים קדמה מזרחה – הקשה הר״י מאי לא קאמר הכא והחונים עליו כדאמר בכל דוכתא. וי״ל להכי לא קאמ׳ והחונים עליו בעבור שהיה משה שרוי בכאן. כדאמר לקמן שהיה משה ואהרן שרוי עליו, והיכי הוה קאמ׳ והחונים על משה, והלא היה שר מכולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קדמה לפנים הקרוים קדם ואי זו זו זו מזרחית. פירו׳ אחר שהה״א שבסוף תיבת קדמ׳ היא במקום למ״ד בתחלתה ופי׳ קדם פני׳ יחוייב שיהיה פי׳ קדמה לפנים ומפני שכתוב מזרחה אחר מלת קדמה שלא היה צריך לה מאחר שפי׳ קדמ׳ למזרח הוצרך לפרש שמזרחה הוא תוספת ביאור כאילו אמר לפני׳ דהיינו למזרח וזהו שכיון באמרו ואי זו זו זו רוח מזרחית ומה שכתב והמערב קרוי אחור הוא כדי לאמת שפי׳ קדמה הוא למזרח ואמר שהראיה על זה שהרי המערב קרוי אחור כלומר והראיה שהמזרח קרוי קדם שהמערב קרוי אחור ואחר שהמערב קרוי אחור יחוייב שיהיה המזרח קרוי קדם שכמו שהקדם הוא הפך האחור דכתיב אחור וקדם צרתני ככה הפאה המערבית הפך הפאה המזרחית אבל אין לפרש שמאמר ואי זו זו זו רוח מזרחית הוא פי׳ של קדמה שפירש בו לפנים הקרוים קדם ואמר ואי זו היא הפאה הנקראת קדם היא רוח מזרחית דאם כן ה״ל לפרושי על מלת מזרחה הבאה אחריה למה נכתב׳ שלא היה צריך לה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לפנים הקרויים קדם ואיזה זה רוח מזרחית והמערב וכו׳. רצה לומר כי ״קדמה מזרחה״ שכתוב כפל לשון, הכתוב מפרש דבריו בעצמו, ואומר ׳קדמה לפנים הקרוים קדם, ואיזהו וכו׳⁠ ⁠׳. והביא רש״י ראיה שהמזרח נקרא ׳קדם׳, שהרי המערב שהוא נוכח מזרח נקרא ׳אחור׳, יתחייב על המזרח שנקרא ׳קדם׳. ואינו מביא ראיה ש״קדמה״ נקרא מזרח, שהרי כאן כתוב בפירוש ״קדמה מזרחה״, וכתיב (בראשית כח, יד) ״ופרצת ימה וקדמה״, אלא שרוצה להביא ראיה כי ״קדמה״ שנקרא מזרח אינו שם העצם כמו צפון ודרום, והיה קשה כי אין דרך הכתוב לבאר שם העצם, כי שם העצם הוא שמו הקבוע לו וידוע, ולפיכך הביא ראיה שהמערב קרוי ׳אחור׳ בשם תואר שלו, אם כן ׳קדם׳ שם תואר הוא, והשתא שהוא שם התואר אמר הכתוב ״קדמה״ לפנים הנקראים כך בשם התואר, ומי הוא זה שנקרא כך וכו׳:
ואם תאמר, דלמה למכתב בקרא כפל לשון, לכתוב ״מזרחה״, ונראה שהכתוב מגיד לך מפני שיהודה הוא מלך (בראשית מט, י), ויש לתת אותו בצד שהוא חשוב יותר וקודם לשאר צדדין, לכך נתן במזרח שהוא גם כן קדם. וכמו שנתן לו השם כבוד זה להיות בצד אשר הוא קדם, כן נתן לו במה שיעלה תחלה. ואי כתב ״מזרחה״ או ״קדמה״ בלחוד, לא הוי ילפינן, אבל השתא כתב ׳לפנים הקרוים קדם׳ מלשון תחלה וקדימה – ילפינן:
והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה – טעם לסדר הדגלים על זה האופן כבר דברו בו הראשונים איש לפי שכלו, והקרוב אלי לומר בזה שהם על סדר ד׳ מדריגות הכוללים כל שלימות אנושי והם קנין החכמה, ואחריה קנין המדות, ואחריהם קנין הגבורה, ואחר כולם קנין העושר, כי כך סדרם הרמב״ם ורז״ל אמרו (נדרים ל״ח) אין השכינה שורה כ״א על חכם, עשיר, גבור, ועניו, כי הענוה ראש לכל המדות ע״כ הדגלים אלו שבאו להשראת השכינה אשר בתוכם סדרם ע״ז האופן איש איש על מעלתו לומר לך ראויין אלו שתשרה עליהם השכינה כי כל ד׳ מעלות אלו נמצאו בהם.
יהודה יששכר זבולון ראשונה יסעו – כי מהם תצא תורה ע״כ נאמר כפל קדמה מזרחה להורות כי מהם תצא אור התורה כי ביהודה נאמר (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו ראשי גליות ונשיאי א״י (סנהדרין ה. עיי״ש) ואין מחוקק אלא תורה שנאמר במשה (דברים ל״ג:כ״א) כי שם חלקת מחוקק ספון. וכתיב (משלי ל״א:ה׳) פן ישתה וישכח מחוקק. והחונים עליו מטה יששכר שנאמר בו (דברי הימים א י״ב:ל״ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. מטה זבולון. שנאמר בו (שופטים ה׳:י״ד) ומזבולון מושכים בשבט סופר. ועוד שיהיה מחזיק ידי יששכר וע״כ לא אמר ועליו מטה זבולון, כי לא רצה לעשותו טפל למטה יששכר להורות שהלומדה והמחזיק בלומדיה שקולים המה, ונאמר בהם ראשונה יסעו. כי להם משפט הראשית במלחמה כי מלחמתן של ישראל אינן בחרב וחנית כי אם צריכין להיות חמושים מזוינים בה׳ חומשי תורה שנחלקו לז׳ ספרים דהיינו מזויינים, והיא כלולה במספר כ״ז אותיות כמספר ר״ת של יהודה יששכר זבולון לומר לך שזכות התורה מסייעתן במלחמה והם ראש דגל המורה על הנצחון.
דגל מחנה ראובן שמעון גד תימנה – שנקרא דרום על שם דר רום שהשמש דר ברומו כך כל הנכנע בטבע לסוף הקב״ה מגביהו וההכנעה ראש לכל המדות הטובות, ומדה זו היתה אצל ראובן כי הוא הודה ולא בוש במעשה בלהה כארז״ל (עיין סוטה ז:) מי גרם לראובן שיודה כו׳ כמו שמביא רש״י פר׳ וזאת הברכה (ל״ג:ז׳) וזה נמשך מן מדת הענוה כי כל גבה רוח הוא בוש מלהודות על האמת. ומן שמעון היו מלמדים וסופרים ועניים אשר בהם ההכנעה מצויה יותר מבזולתם, וכן גד היה בעל צדקה שנאמר בו (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל, ר״ל כי משפטיו דהיינו עפ״י שורת המשפט לא היה צריך לילך כ״א עם ישראל ולא בראש החלוץ ועל צד הצדקה הלך לפניהם כצדקת ה׳ ההולך לפני מחנה ישראל וכדי שלא תאמר שמא מחמת גובה לבם הלכו בראש ת״ל (בראשית מ״ט:י״ט) גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. הגדוד הלך בענוה כעקב זה המורה על גדר הענוה שנאמר (משלי כ״ב:ד׳) עקב ענוה יראת ה׳.
דגל מחנה אפרים מנשה ובנימין ימה ושלשים יסעו – כי מעלת הגבורה שלישית וכתיב בהם (תהלים פ״ג) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך וגו׳. כי יוסף בכור שור. אשר לו הכח והגבורה, ובנימין זאב יטרף. וקנין זה הולך ופוחת כי מיום ליום תש כחו של אדם מצד התכת הליחה השרשית כי יום המות מתחיל מיום הולדו ע״כ חנייתם לרוח מערבי כי באותו רוח השמש הולך וחסר.
דגל מחנה דן אשר נפתלי צפונה – אשר משם זהב יאתה ושלשתן היו בעלי עושר שנאמר (בראשית מ״ט:כ׳) מאשר שמנה לחמו וכתיב (דברים ל״ג:כ״ג) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ היא תעשיר. ושבט דן עשה עגלי זהב בעבור רוב זהב שהושפע להם, וע״כ היה מאסף לכל המחנות. וקנין זה הפחות שבכולם לכך נאמר בו לאחרונה יסעו ופניית כולם אל השכינה שבאמצע כי כולם כאחד טובים כשמשמשין בהם לש״ש. ויהודה ראש דגל כי הוא מלך ונקרא גור אריה. ע״כ דינו לילך בראש במלחמה וכן דן גור אריה. הלך באחרונה כי עיקר המלחמה פנים ואחור, וראובן בכור ראש דגל, וכן אפרים ראש דגל כי יוסף הבכור.
זו רוח מזרחית. וא״ת מנ״ל לרש״י ומפרש דמערב קרוי אחור א״כ ש״מ קדם הוא מזרח: [קצ״ם] פי׳ אחר שהה״א בסוף התיבה במקום למ״ד בתחלתה ופי׳ קדם פנים, יחויב שיהיו פניו קדמה לפנים ותיבת מזרחה ג״כ הוא למזרח [גור אריה] וא״ת ל״ל למכתב בקרא כפל לשון קדמה מזרחה. ונראה שהכתוב מגיד לך מפני שיהודה היה מלך ויש לתת לו אותו בצד שהוא חשוב יותר לכך קרוי מזרח לשון תחילה וקדימה ואי הוה כתב מזרחה או קדמה לחוד לא הוה ילפינן:
This is the eastern side. One might ask: From where does Rashi know this? One may explain that since west is called the rear one may infer that the front is the east. An alternative explanation: A hei at the end of a word is in place of a lamed at the beginning. Thus, since קדם means פנים (front — lit. face) it is clear that קדמה would mean לפנים (towards the front) while the word מזרחה would also mean towards the east. (Gur Aryeh) One might ask: Why does the Torah write the repetitive phrase קדמה מזרחה (in the forefront to the eastern side)? It appears that it wishes to teach us that because Yehudah held the kingship he was to be given the side that was most important. Therefore the east was referred to in terms of being "first" and "in the forefront.⁠" If the Torah had written מזרחה or קדמה alone we would not have learned this point.
והחונים וגו׳ – אמר והחונים בתוספת וא״ו, לצד שקדם מצות חנייה סביב למשכן הוסיף להתנות סדרן.
והחנים קדמה מזרחה, "And the ones encamped in the east toward the sunrising, etc.⁠" The reason this verse commences with the conjunctive letter ו is that it follows the command to establish the camp around the Tabernacle and only proceeds to give additional details.
קדמה מזרחה – הוראת מלת קדם על הרוב היא צד מזרח, והכפל לתוספת ביאור:
דגל מחנה יהודה – כאן ביאר שלא היה לכל שבט דגל בפני עצמו, כמו שהיינו חושבים ממה שאמר למעלה איש על דגלו, אלא ד׳ דגלים לי״ב שבטים, ג׳ שבטים לכל דגל, והשלשה השבטים יחד נקראים מחנה אחד, כמו שאמר כאן מחנה יהודה, וכן מחנה ראובן מחנה אפרים מחנה דן, אבל השבטים הנגררים אחר כל דגל ודגל אינן נקראים מחנה אלא חונים על הדגל, דהיינו סמוכים לו:
לצבאתם – הכנוי שב על החונים:
קדמה – הצד הקדמי של כל מחנה ישראל. פתח אוהל מועד גם הוא פנה למזרח: ״מזרחה״. שם, במזרח, היה מקומו של מחנה יהודה. מחנה זה היה הראשון לעקור ממקום החנייה והיה הולך בראש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והחונים – ודגל יהודה היה במזרח ועמו יששכר וזבולן, ודגל ראובן בדרום ועמו שמעון וגד, כי מבני לאה לא היו רק חמשה צרפו את גד שהיה בכור שפחת לאה, ולא צרפו את ראובן ושמעון לדגל יהודה שהם היו גדולי האחים ולא יתכן שיהיו טפלים, וכתב הרי״א שנבחר דגל יהודה ליסע ראשונה מפני שאנשיו היו רבי המספר מכולם, ואחריו היו אנשי דגל דן רבי המספר מכולם, ויען שהסכנה מרחפת בעת מלחמה על ההולכים ראשונה ועל המאסף, לכן נבחרו יששכר וזבולון שהיו רבי המספר לדגל יהודה, ואחריו היה דן המאסף שעליו יפול האויב מאחרי המחנה לזנב את כל הנחשלים כמ״ש בפי׳ ירמי׳ (סי׳ ט׳) עמ״ש מדן נשמע נחרת סוסיו, ומחנה שבדרום ושבצפון אינה בסכנה כל כך, ונבחר ראובן למעלתו בצד ימין ואפרים מצד שמאל ודגל ראובן היה מרובה מדגל אפרים ולכן נשנה מספרם להודיע הטעם שנסדרו הדגלים באופן זה שהיה לפי רובי האנשים בכל דגל, ומ״ש ביששכר וזבולון וראובן פקודיו, נראה שמודיע ששלשה נשיאים אלה מנו בעצמם את אנשיהם, ועז״א וצבאו של הנשיא ופקודיו של הנשיא ויתר השבטים לא ספרם הנשיא בעצמו רק הם מנו א״ע:
 
(ד) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
His division, and those who were numbered of them, were seventy-four thousand six hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שִׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְשֵׁית מְאָה.
And his host, and the number of them, seventy and four thousand and six hundred.
וחיילוותה וסכומיהון שבעין וארבעה אלפין ושית מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
.
וחיליה וסכומהון דשיבטיא שובעין וארבעא אלפין ושית מאה.
And the sum of the hosts of that tribe was seventy-four thousand six hundred.
וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ אַרבַּעַתֹ וַסַבּעֻוןַ אלפַא וַסִתַּמִאַתֹ
ומנין צבאו: שבעים וארבעה אלף ושש מאות.
ופקדיהם – או: ופקודיו (במדבר ב׳:ו׳), כי אין הפרש ביניהם.
AND HIS HOST (U-FEKUDEHEM). Scripture could have read u-fekudav (and his host).⁠
As it does in verse 8.
There is no difference between the two terms.⁠
U-fekudehem literally means and their host. U-fekudav means and his host. Ibn Ezra indicates that Scripture employs the singular for the plural, as the Bible uses collective nouns.
(ד-לב) וטעם וצבאו ופקודיהם, וכל הפקודים למחנה יהודה (במדבר ב׳:ט׳), וכן כולם, הם דברי השם אל משה, נמשך אל: וידבר י״י אל משה ואל אהרן (במדבר ב׳:א׳) כי לא מנאום עתה פעם אחרת. וכן טעם: אלה פקודי בני ישראל (במדבר ב׳:ל״ב) בעבור שאמר: כל פקודי המחנות לצבאותם (במדבר ב׳:ל״ב). והזכיר כל זה להודיע, שבימי
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״שמימי״.
המנין ועד שתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו (במדבר ב׳:ל״ד), לא נפקד מהם איש. וזה מעשה נס שיהיו עשרים יום שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה.
(4-32) AND HIS HOST, AND THOSE THAT WERE NUMBERED OF THEM. The meaning thereof, as well as of all that were numbered of the camp of Judah,⁠
Further, (9).
and so also all [such verses in this chapter], is that these are the words of G-d to Moses, connected with [the opening statement], And the Eternal spoke unto Moses and unto Aaron,⁠
(1).
since they did not count them now a second time. This is also the sense of the verse, These are they that were numbered of the children of Israel,⁠
Further, (32).
because He stated [in that same verse] all that were numbered of the camps according to their hosts [which indicates that He is referring to a census which had previously taken place, and not to a new census]. He mentioned all this in order to tell us that from the day of the census [which was on the first of Iyar]⁠
Above, 1:1.
until the camps were established [according to the four standards] and they so pitched by the standards, and so they set forward
Further, (34).
[which was on the twentieth of Iyar],⁠
Ibid., 10:11, and see Taanith 29a ["on that day they turned aside" and hence they became subject again to death]
not one man was missing. This was miraculous, in that not one person of this great multitude died [in the period of twenty days].
וצבאו ופקודיהם – וכן כל הפקודים למחנה יהודה וכן בכלם הכל דברי השם אל משה ונמשך למעלה על וידבר י״י אל משה ואל אהרן כי לא מנאם משה עתה פעם אחרת. וכן אלה פקודי בני ישראל גם כן דברי השם והזכיר כל זה להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו לדגליהם ונסעו שהיה כ׳ ימים לא נפקד מהם איש וזה היה מעשה נס שלא מת אחד מכל העם הגדול ההוא תוך כ׳ יום:
וצבאו ופקודיהם, "its army and their count, etc.⁠" Whatever is written in this verse and the verses following up until the end of the chapter, is all part of what God told Moses and Aaron in verse one of our chapter. In other words, Moses did not count the Israelites for a second time at this stage. Similarly, the paragraph (verse 32-34) also does not contain new information gathered at that time, but these are God's words, not made public by Hashem until now, in order to reveal that since the original count 20 days before the people moved away from Mount Sinai, not a single Israelite had either died by natural causes or become unfit to be part of that army for some other reason. Clearly, this was worth reporting as in view of the enormous number of people involved this was a miracle of no small dimensions.
וצבאו ופקודיהם – שני כנויים שונים, כל אחד נכון כי כינוי היחיד למין הדגל וכינוי הרבים לפרטי המין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וצבאו ופקדיהם – צבאו של הנשיא ופקודיהם של הצבא, כי צבא שם כללי הוא ויתכן לומר עליו בלשון רבים ובלשון יחיד, כמו במלת עם, הנה העם היוצא ממצרים (לקמן כ״ב י״א), לשון יחיד, העם ההולכים (ישעיה ט׳ א׳) לשון רבים:
וצבאיו ופקדיהם – הפקודים הם בעצמם הצבא ככתוב בהם כל יוצא צבא, לכן יאמרו המפרשים שהוי״ו הוא לביאור כלומר צבאיו דהיינו פקודיו. ואין בזה טעם, אחר שהוזכר בכל שבט ושבט הפקודים שהם יוצאי צבא, מה לו לכפול אותו בזו הפרשה עוד הפעם בכל שבט ושבט. וכבר ראית דעת רש״י ודעת רמב״ן בפירוש יוצא צבא. ונראה לי כי צבאיו ופקדיו הם שני חלקים, פקודיו הם הנמנים מבן עשרים שנה ומעלה, וצבאיו הם שלא באו לכלל מנין והם אנשי בית אב, וזה, כל הנשים הבנים והבנות של הנמנים, אין ספק כי כל אלה היו נוסעים עם שבט שלהם בנסוע המחנות, ולא היה להם גבול מיוחד נפרד לעצמם, ככתוב וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה טבו אהליך יעקב, שראה פתחיהן שלא היו מכוונין זו כנגד זו שלא יציץ לתוך אהל חברו, כי כל איש היה לו אהל מיוחד לאשתו ולאנשי ביתו, וכאשר יחנו כן יסעו כתיב. מבואר מזה כי בכל שבט ושבט היה שני חלקים כללים. הא׳ הנמנים מן כ׳ ולמעלה, והם נקראים פקודים. הב׳ אנשי בית של כל אחד ואחד, והם נקראים לדעתי צבאיו, כי אין צבא בכל מקום על חיל היוצא למלחמה, כי גם בלויים שאינם מיוצאי מלחמה רק מיוחדים לעבודת המקדש נאמר עליהם צבא (לקמן ד׳ ג׳) כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד, אבל שם צבא הונח על כל התחברות אנשים יחדיו לעשות דבר מן הדברים, חיל היוצא למלחמה נקרא צבא להתאחדותם בכנופי׳ חדא, וכן אנשי משמר מן הלוים המתחברים יחדיו לעמוד על משמרת עבודת המקדש נקרא צבא, כלומר חברה, (געזעללשאפט, פעראיין) וכבר דברנו מזה בפ׳ בא י״ז מ״א בצבאות ה׳. ועיקר שרש צבא שתי אותיות צב, ומזה שול תשלו לה מן הצבתים (רות) והוא כרך שבלים (בונד) חבור שבלים נפרדים. ומזה לרבותינו ארחן רחיקא וצבתן בסימא (סוכה נ״ב) לצבתא בעלמא (פסחים פ״ט) צבתא דחרש, אימא בברתה מצטבתא, על ההתחברות בני אדם יחד (פעראייניגונג) (עיין ערוך צב) כן כל אנשי בית אב, אשתו בניו ובנותיו הכרובים אחריו ונטפלים עמו אחרים ודבוקים אליו נקראו צבאיו (זיינע אנהאֶנגער, אנגעהאֶריגע) ואמר הכתוב כאן בכל אחד מן השבטים צבאיו ופקדיו להודיענו שלא היה איש מהם נפרד ונבדל מאנשי ביתו אף בדרך מסעתם ולא היתה כאן סבה להיות לאחד מהם דעתו מוטרדת בדאגה ממעמד אנשי ביתו. וכן הזכיר כאן בכל דגל מלת לצבאותם על כוונה זו. והלמ״ד יורה על הצירוף כמלת עם, כמו השלימה אל בני ישראל (יהושע י״ט) תרגומו עם בני ישראל וכן את כל פשעיהם לכל חטאתם, וטעם לצבאותם, הדגל היה במחנה עם הצבא של כל אחד ואחד, (נעבסט איהרען אנגעהאֶריגען).
וצבאו ופקדיהם – הגברים של כל שבט ושבט קרויים כאן ובפסוקים הבאים: ״צבאו״ ו״פקדיהם״; או, כמו בשלושת השבטים הבאים: ״צבאו״ ו״פקדיו״. מצד אחד, ככלל הם קרויים ״צבא הנשיא״; הם נשמעים להוראותיו, וזה עושה אותם ל״צבא״ (עיין פירוש, בראשית ב, א). מאידך, עליו ועליהם לזכור שהם ״פקודים״: לפני שבאו תחת מרותו, הם כבר נמנו. מניין זה לא נועד לצורך שמיעה בקול הנשיא, אלא לצורך שבטם ולצורך האומה כולה. הם שייכים לעצמם ולייעוד של שבטם ואומתם. שמיעתם בקול הנשיא היא רק למען קיום ייעוד זה; לציוויו יש תוקף רק לשם ייעוד זה.
נמצא שתוספת ״ופקדיהם״, ״ופקדיו״ מגבילה את מושג ״צבאו״ ומבטיחה לכל בני ה״צבא״ עצמאות שלא ניתן לבטלה. זה הטעם שברוב המקומות כאן נאמר ״וצבאו ופקדיהם״. סיומת הבעלות בסוף תיבת ״פקודים״ הוא בלשון רבים; נמצא שה״צבא״ נחשב לריבוי המורכב ממספר רב של יחידים. אולם מה שצריך עדיין עיון נוסף הוא, מה הטעם לכך שבשבטי יששכר, זבולון וראובן, נחשב ״צבא״ ליחידה אחת: ״צבאו ופקדיו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וצבאו ופקודיהם ארבעה ושבעים וגו׳: הוא ציווי שיהיה כל זה החשבון בשלימות, ואם יהיה נחסר אזי יראו למלאות מאנשים שלא היו עד כה יוצאי צבא, למלאות הסך, כמו שכתבתי לעיל (א,א).
והרמב״ן ז״ל כתב שבא להודיע שבדרך נס לא נפקד אחד כל עשרים יום. ולא נראה, שהרי כל זאת הפרשה כולה ציווי ולא מעשה, עד הפסוק האחרון, וגם לא נזכר מתי נאמרה פרשה זו, ואפשר שנאמרה באותו יום של פרשה ראשונה או למחרת. אלא כמו שכתבתי.
 
(ה) וְהַחֹנִ֥ים עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֑ר וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן⁠־צוּעָֽר׃
Those who encamp next to him shall be the tribe of Issachar; and the prince of the children of Issachar is Nethanel the son of Zuar.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקונירמב״ןר״י אבן כספירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״ם
וְדִשְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְּיִשָּׂשכָר וְרַבָּא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר.
And they who pitch next by him shall be the tribe of Issakar; and the chief of the sons of Issakar, Nethanel bar Zuar;
ודשריין סמיכין לה
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מן״.
שבטה דבנוי דיששכר ורב שבטה דבנוי דיששכר
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיששכר״) גם נוסח חילופי: ״ישש׳⁠ ⁠⁠״.
נתנאל בר צוער.
ודישרו סמיכין ליה שיבטא דיששכר ורבא דהוה ממני על חילוות שיבטא דבני {יששכר} (ישראל) נתנאל בר צוער.
And they who encamp next by him shall be the tribe of Issakar, and the Rabba appointed over the host of the Beni Issakar, Nathaniel bar Zuar:
וְעָלָיו שֵׁבֶט יִשָּׂשכָר – שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים (דברי הימים א י״ב:ל״ג), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר וגו׳.
וַאלנַאזִלֻוןַ אִלַי׳ גַּאנִבִּהִ סִבּטֻ יסַּאכַ׳אר וַשַׁרִיפֻהֻם נִתַּנאִיל בּןִ צֻועַאר
והמתאכסנים לצדו: שבט יששכר, והנכבד שלהם נתנאל בן צוער.
והחנים עליו – כמו: עמו, והם אחריו, וקודם השלישי.
AND THOSE THAT PITCH NEXT UNTO HIM. Ve-hachonim alav means those that pitch with him.⁠
Alav literally means on him. Thus the literal meaning of ve-hachonim alav (and those that pitch next unto him) is, and those that pitch upon him. Hence Ibn Ezra's comment that alav means with him.
Issachar was behind Judah and in front of Zebulun who was third.
והחנים עליו – חמשה בנים היו ללאה בדגלים והיו לה שני דגלים עם שבט גד שהיה בכור זלפה שנשתתף על דגל ראובן שהיה בכור ודגל אחד ליהודה והחונים עליו אחיו הקטנים ממנו.⁠
שאוב מאבן עזרא במדבר א׳:כ׳.
והחונים עליו, "and those encamped next to him" (Yehudah). Five of Leah's sons were among the twelve tribes that were each distinguished by flags. Two of Leah's flags tribes shared the camp of Gad, who himself was the firstborn of Zilpah, Leah's handmaid who cooperated closely with the camp of Reuven who was the firstborn of all the tribes. One flag was for Yehudah and the two tribes that were from the sons of the handmaids. Two of the handmaids' sons who were not firstborns, camped alongside him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

והחנים עליו – נכון עליו ואליו ועמו וזולת זה מאופני היחסים הכל לפי הסכמת לשון לשון, ולא יצטרך אחד מאלו לפרוש או לתקון
כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״אל תקון״.
סופרים, כי כל אחד די לו טעם בהסכמתו ממייסדי הלשון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והחנים עליו – סמוכים לו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(ו) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו אַרְבָּעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
His division, and those who were numbered of it, were fifty-four thousand four hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״םנצי״ב
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
and his host, and the numbered of it, fifty and four thousand and four hundred.
וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה
וּפְקֻדָיו – וּמִנְיָנוֹהִי, וּפְקֻדֵיהֶם – וּמִנְיָנֵיהוֹן
אונקלוס מתרגם בנאמנות ללשון הכתוב: ביששכר זבולון וראובן שבהם נאמר ״וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו״ (פסוקים ו, ח, יא) תרגם ״וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי״. אבל באחרים שאצלם נכתב ״וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם״ – ״וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן״.⁠
ועיין ״חתם סופר על התורה״ (בהוצאת הרב יוסף נפתלי שטרן) מה טעם נשתנו יששכר זבולון וראובן משאר הדגלים. והביא גם טעמים נוספים בשם רבו בעל ההפלאה.
ואולם המיוחס ליונתן לא דייק ותרגם בכולם ״וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן״.⁠
כך במהדורת רידר. ובדפוסים מצויים תרגם בזבולון בלבד ״וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמֵיהוֹן״ (פסוק ח).
[ולא: וּסְכוּמוֹהִי].
וחיילוותיה וסכומו⁠(י) חמשין וארבעת
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וארבעת״) גם נוסח חילופי: ״{וארב}⁠עה״.
אלפין וארבע מאה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
.
וחיליה וסכומהון {דשיבטיה}⁠
חסר בכ״י לונדון.
חמשין וארבעא אלפין וארבע מאה.
and the sum of the host of the tribe fifty-four thousand four hundred.
וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ אַרבַּעַתֹ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
ומנין צבאו: חמשים וארבעה אלף וארבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וצבאו ופקודיו: ברוב השבטים כתיב ״ופקודיהם״, רק כאן ובזבולון וראובן. ונראה, משום דמשמעות ״ופקודיהם״ – שיפקדו לאיזה ענין בעסק הצבא, והיה זה השבט מסוגל לזה העסק ושבט אחר לעסק אחר. ובכל מקום דכתיב ״ופקודיו״ היינו – שהיו מהם מקצת נפקדים לזה ומקצת לזה, וא״כ היו בהם שני אופני פקודות.
 
(ז) ‹רווח› ל=פרשה סתומהמַטֵּ֖ה זְבוּלֻ֑ן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן⁠־חֵלֹֽן׃
The tribe of Zebulun: and the prince of the children of Zebulun is Eliab the son of Helon.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלבי״ם
שִׁבְטָא דִּזְבוּלוּן וְרַבָּא לִבְנֵי זְבוּלוּן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן.
The tribe of Zebulon, and the chief of the sons of Zebulon, Eliab bar Chelon.
ושבטה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושבטה״) גם נוסח חילופי: ״מן שבט׳⁠ ⁠⁠״.
דבנוי דזבולן [ורבה דהוה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהוה״) גם נוסח חילופי: ״דהוות״.
ממני על משרית
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משרית״) גם נוסח חילופי: ״חיילוות״.
שבטה דזבולן]⁠
המלים בסוגריים המרובעים הושמטו ע״י הדומות בכ״י ניאופיטי 1 והושלמו בגיליון שם.
אליאב בר חילן.
שבטא דזבולון ורבא הווה ממני על חילוות שבטוי דבני זבולון אליאב בר חילון.
The tribe of Zebulon, – the Rabba, Eliab bar Chelon;
וְעָלָיו זְבוּלוּן – שֶׁהוּא בַּעַל עֲשִׁירוּת, כְּמָה דִכְתִיב: זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים וגו׳ (בראשית מ״ט:י״ג), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: מַטֵּה זְבוּלֻן וגו׳.
אִלַי׳ גַּאנִבִּהִ סִבּטֻ זִיבּוּלֻון וַשַׁרִיפֻהֻם אִלִיאַבּ בּןִ חִילֻון
ולצדו
(השני)
: שבט זבלון, והנכבד שלהם אליאב בן חלן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

מטה זבולן – ולא אמר ומטה כדרך שאומר באחרים לפי שזבולן היה מפרנס ליששכר וראיתי בתנחומא הטעם שלא אמר ומטה בזבולון כמו שאמר בכולן ללמדך שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר לפיכך לא רצה הכתוב לעשותו טפילה לו לומר ששכרו גדול כמותו וכן הוא אומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר וכתיב כי בצל החכמה בצל הכסף לכן חשוב הכל כמטה אחד וכאילו אמר יששכר מטה זבולן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מַטֵה זבולן: מטה כתי׳ בלי וי״ו, ולאחרי׳ כתי׳ וּמַטֶה עם וי״ו, ויש בו דרש בתנחומא, הביאו בעל הטורים. [מטה].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(ח) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו שִׁבְעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
His division, and those who were numbered of it, were fifty-seven thousand four hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְשִׁבְעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
And his host, and the numbered of them, fifty and seven thousand and four hundred.
וחיילוותיה וסכומוי חמשין ושבעה אלפין וארבע מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
.
וחיליה וסכומהון דשיבטיה חמשין ושובעא אלפין וארבע מאה.
the number, fifty-seven thousand four hundred.
וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ סַבּעַתֹ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
ומנין צבאו: חמשים ושבעה אלף וארבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(ט) כׇּֽל⁠־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַחֲנֵ֣ה יְהוּדָ֗ה מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֛לֶף וְשֵֽׁשֶׁת⁠־אֲלָפִ֥ים וְאַרְבַּע⁠־מֵא֖וֹת לְצִבְאֹתָ֑ם רִאשֹׁנָ֖ה יִסָּֽעוּ׃
All who were numbered of the camp of Judah were one hundred eighty-six thousand four hundred, according to their divisions. They shall set out first.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארמב״ןר׳ בחיירלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םמשך חכמה
כָּל מִנְיָנַיָּא לְמַשְׁרִית יְהוּדָה מְאָה וּתְמָנַן וְשִׁתָּא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה לְחֵילֵיהוֹן בְּקַדְמֵיתָא נָטְלִין.
All that were numbered of the camp of Jehudah, a hundred and eighty and six thousand and four hundred, by their hosts: they shall go forward in front.
כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ
כָּל מִנְיָנַיָּא לְמַשְׁרִית יְהוּדָה מְאָה וּתְמָנַן וְשִׁיתָּה אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה לְחֵילֵיהוֹן בְּקַדְמֵיתָא נָטְלִין
מניין הפקודים – אונקלוס ו״יונתן״
א. אונקלוס העתיק את מניין הפקודים ״מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת״ – ״מְאָה וּתְמָנַן וְשִׁיתָּה אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה״ ככתוב בתורה.⁠
אלא שהשמיט תיבות ״אֶלֶף״ מן הטעם שהתבאר לעיל א, כא.
אבל במיוחס ליונתן מופיע ״מְאָה וְחַמְשִׁין וְתַמְנַן אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה״ שאינו כמספר שבתורה. ״ינחנו״ הגיה מדעתו: ״צ״ל מְאָה וּתְמָנַן וְשִׁתָּא אַלְפִין כמ״ש בתורה ובאונקלוס״. ואכן זהו הנוסח במהדורה המוסמכת של ״יונתן״.⁠
מהדורת דוד רידר, ירושלים תשל״ד, ושם ציין לכמה כתבי יד שהשתבשו בדבר.
תוספת בי״ת השימוש
ב. תרגם ״רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ״ – ״בְּקַדְמֵיתָא נָטְלִין״ בתוספת בי״ת השימוש כמתבקש בארמית, וכן לקמן ״וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ״ (פס׳ טז) ״בְּתִנְיֵיתָא נָטְלִין״, ״וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ״ (פס׳ כד) ״בִּתְלִיתֵיתָא נָטְלִין״. ולא כמשמיטים אותה וגורסים ״קַדְמֵיתָא נָטְלִין״.⁠
״מרפא לשון״.
אבל ״וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה״ (בראשית לג ב) וכן ״זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה״ (בראשית לח כח) תרגם ״קַדְמוּתָא״ בלא בי״ת כי בשניהם ״רִאשֹׁנָה״ הוא תואר, שלא כבפסוקנו שהוא שם המקרה.
כל סכומיה דמשרית שבטה דבנוי דיהודה תמני עשרה רבוון ואשתה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תמני עשרה רבוון ואשתה״) גם נוסח חילופי: ״מאה ותמניי וא׳⁠ ⁠⁠״, וגם נוסח חילופי (במקום ״ואשתה״): ״וש׳⁠ ⁠⁠״.
אלפין וארבע מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
לחיילוותהון קדמיין הוון נטלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמיין הוון נטלין״) גם נוסח חילופי: ״קדמאין יטלון״.
.
כל מניינייא למשרית יהודה מאה ותמנן אלפין וארבע מאה לחילוותהון בקדמיתא נטלין.
All the numbered ones of the camp of Jehudah, one hundred and eighty-six thousand four hundred, by their hosts; they shall go forward in front.
כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ – שֶׁכֵּן הַתּוֹרָה נִקְרֵאת רֹאשׁ: מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ (משלי ח׳:כ״ג), וְאוֹמֵר: כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף (קהלת ז׳:י״ב). וְאוֹמֵר: וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם (מיכה ב׳:י״ג). אַתְּ מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם יְהוּדָה תְּחִלָּה לַחֲנָיָה, דֶּגֶל יְהוּדָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחֹנִים קֵדְמָה וגו׳, תְּחִלָּה לַנְּסִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ. לַקָּרְבָּנוֹת יְהוּדָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי הַמַּקְרִיב וגו׳ (במדבר ז׳:י״ב). לַמִּלְחָמָה יְהוּדָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יַעֲלֶה לָנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה, וַיֹּאמֶר ה׳ יְהוּדָה יַעֲלֶה (שופטים א׳:א׳-ב׳). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַיֹּאמֶר ה׳ יְהוּדָה יַעֲלֶה בַּתְּחִלָּה (שופטים א כ׳:י״ח). וּכְשֶׁיָּבוֹא הַמְּבַשֵּׂר יְהוּדָה מִתְבַּשֵּׂר תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִי יְהוּדָה חַגַּיִךְ (נחום ב׳:א׳), הֲרֵי מִן הַמִּזְרָח. וְדָרוֹם טַלְלֵי בְּרָכָה וְגִשְׁמֵי בְּרָכָה יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ לָעוֹלָם.
פַדַ׳לִךַּ גַמִיעֻ עַדַדִמֻעַסכַּרִ יַהֻדַא מִאַתֻ אַלּףֵ וַסִתַּתֻ וַתַּ׳מַאנֻוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ לִגִּיושִׁהִם וַהֻם יַרחַלֻוןַ אַוַּלַא
אזי כל מנין מחנה יהודה: מאה ושמונים וששה אלף וארבע מאות, לפי צבאותם, והם יסעו בראש.
ראשונה יסעו – כשרואין הענן מסתלק, תוקעין הכהנים בחצוצרות ונוסע מחנה יהודה תחילה. וכשהולכין, הולכין בדרך חנייתם: הלויים והעגלות באמצע, דגל יהודה במזרח, ושל ראובן בדרום, ושל אפרים במערב, ושל דן בצפון.
ראשנה יסעו THESE SHALL FIRST JOURNEY – When they saw the cloud departing, the priests blew the trumpets and the camp of Judah moved off first, but when marching, they marched retaining the positions in which they always encamped: the Levites and the wagons in the center (v. 17), the division of Judah in the East (v. 8), that of Reuben in the South, Ephraim's in the West (v. 19) and Dan's in the North (v. 25).
ראשנה יסעו – הם יסעו בתחלה.
THEY SHALL SET FORTH FIRST. The meaning of rishonah yissa'u is, they shall set forth first.⁠
In other words, rishonah yissa'u should be read as if written ba-rishonah yissa'u. (Krinsky).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

ראשונה יסעו – דרשו רז״ל אתה מוצא יהודה בכל מקום בתחלה, בין לחניה בין לנסיעה בין לקרבנות בין למלחמה. לחניה, והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה. לנסיעה (במדבר י) ויסע דגל מחנה בני יהודה, לקרבנות (שם ו) ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, למלחמה (שופטים א) מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה ויאמר ה׳ יהודה יעלה. ואף לעתיד כשיבא המבשר יהודה יתבשר תחלה, שנאמר (ישעיהו נ״ב) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו׳, וכתיב (נחום ב) חגי יהודה חגיך.
ראשונה יסעו, "they are to be the first ones to journey.⁠" Our sages in Tanchuma Bamidbar 14 mention that wherever you look throughout the Scriptures you will always find the tribe of Yehudah mentioned first, being in the forefront. This is true in connection with the journeys, the encampments, the offering of the inaugural sacrifices, the battles against the Canaanites remaining after Joshua's death (Judges 1,1-2). The same will hold true in the future when the message of the impending redemption will arrive; Yehudah will be the first one to proclaim it as we know from Isaiah 52,7: "how welcome on the mountain are the footsteps of the herald announcing happiness, heralding good fortune; announcing victory, telling Zion, "Your God is King!⁠" Similarly, in Nachum 2,1: "Behold on the hills the footsteps of a herald announcing good fortune! Celebrate your festivals O Yehudah.⁠" [In both verses quoted it is Yehudah who is addressed. Ed.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ראשונה יסעו כשרואין הענן מסתלק תוקעין הכהני׳ בחצוצרות ונוסע מחנה יהוד׳ תחלה. לא שהנסיעה תלויה ברצונם שהרי כתוב על פי י״י יחנו וע״פ י״י יסעו ופירש ואמר כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישר׳ וכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה י״י ויפצו אויביך וכתו׳ ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמ׳ ושנינו בבריתא דמלאכת המשכן קודם שהיו ישראל נוסעין היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה תקעו והריעו ותקעו ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה י״י נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעי׳ על פי הב״ה ועל פי משה ועל פי חצוצרות ויש לתמוה למה השמיט רש״י ז״ל מאמר משה קומה י״י ויפוצו אויבך ולא הזכיר רק סילוק הענן ותקיעת חצוצרות:
וכשהולכין הולכין בדרך חנייתן הלוים והעגלות באמצע דגל יהודה במזרח ושל ראובן בדרום ושל אפרי׳ במערב ושל דן בצפון. אליבא דמאן דאמ׳ כתיבה היו מהלכין מדכתי׳ כאשר יחנו וקרא דונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנו׳ אינו רוצה לומ׳ שהיה הוא האחרון מכל הדגלים עד שיובן מזה כמ״ד כקורה היו הולכים אלא ה״ק ונסע דגל מחנה דן באחרונה כדי שיהא מאסף לכל המחנו׳ שכל מי שהיה מאבד דבר מאותן המחנו׳ שכבר נסעו קודם היה מחזירו לו וכן פרש״י בפסוק מאסף לכל המחנות משם גמרא ירושלמי לפי שהיה מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו אתיא כמ״ד כתיבה היו מהלכין:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כשרואין הענן מסתלק וכו׳. והקשה הרא״ם, דלמה לא פירש גם כן שהיה משה אומר ״קומה ה׳ ויפוצו אויביך״ (להלן י, לה) ונסעו דגל מחנה יהודה, שהרי לקמן בפרשת בהעלותך פירש (רש״י י, ב) נמצאו שהיו נוסעים על ידי הענן ועל ידי חצוצורת ועל ידי משה, ולא הזכיר כאן על ידי משה. ונראה דלא קשה, שלא הזכיר כאן רש״י אלא סימן הנסיעה באיזה דבר ידעו בני יהודה ליסע, וזהו כשראו הענן מסתלק וחצוצרות תוקעין, אבל מה שאמר משה ״קומה״ לא היו שומעין בני יהודה, שלא היה אצלם לגמרי, ולא שהו בני יהודה רק עד שאפשר לומר למשה ״קומה״ והיו נוסעים, דודאי [משה] אומר ״קומה״ (משה), ועל זה היו סומכין:
וכשהולכין היו הולכין וכו׳. פירש רש״י אליבא דמאן דאמר כתיבה היו הולכין. וכתב זה כאן, כדי לישב לישנא ״ראשונה יסעו״, דלא אמר ׳ראשונה ילכו׳, אלא נסיעתם דווקא היה יהודה בתחלה, שהתחיל לעקור וליסע תחלה, אבל בהליכתן לא היה יהודה בתחלה כלל, אלא כאשר היו חונים כן הולכין, ולפעמים נמצא יהודה שלא היה בתחלה, [ד]⁠כשהיו הולכין למערב נמצא יהודה אחרון, לכך אמר ״ראשונה יסעו״:
רִאשֹנָה יסעו: <אין ברי"ש מאריך בס"ס.> כ״כ חס׳ וא״ו ע״פ המסורת, וסי׳ במלכי׳ א׳ י״ח במ״ג. [רִאשֹׁנָ֖֖ה].
כשרואין הענן. דק״ל והיאך היו יודעין שיסעו שיהיו הם ראשונים בנסיעה וא״ל שברצונם יסעו דהא כתיב על פי ה׳ יסעו. ועל זה פירש כשרואים וכו׳. כתב הרא״ם ויש לתמוה למה השמיט רש״י ז״ל מאמר משה קומה ה׳ וגו׳, ולא הזכיר רק סילוק הענן ותקיעות חצוצרות. ונ״ל דרש״י לא בא לפרש אלא היאך היו יודעין שיכינו את עצמן ליסע, ומפרש בזה היו יודעין כשרואין וכו׳ אבל הנסיעה האמתית דהיינו ההליכה לא היה עד שאמר משה קומה ה׳. והא דכתיב בקרא ראשונה יסעו, פירושו ראשונה היו מכינים אותן עצמן לנסוע ואכתוב עוד מזה בפרשת בהעלתך אי״ה: [נחלת יעקב] ואני אומר דאשתמיטתיה דהא דרב הביא גם הברייתא בפרשת בהעלותך בפסוק על פי ה׳ יסעו, וגם הא דעל פי שלשה היו נוסעים וכו׳ וע״ש:
כדרך חנייתן. כמ״ד כתיבה הלכו, ופירש מאסף לכל המחנות דכתיב גבי דן פירושו שכל מי שהיה מאבד דבר מאותן המחנות שכבר נסעו היה מחזיר להן. אבל אינו ר״ל שהיה דגל מחנה דן האחרון מכל הדגלים כמ״ד כקורה היו הולכין:
When they see the cloud. Rashi is answering the question: How did they know when to travel in order that they would be first to travel. For one cannot say that they traveled at their own volition, since the Torah writes "on the word of Hashem did they travel" (Bamidbar 9:18). Thus Rashi explains, "When they saw the cloud…" Re'm writes that one might question: Why does Rashi omit Moshe's declaration "Arise Hashem…" (Bamidbar 10:35) and only mention the lifting of the cloud and the blowing of the trumpets? It appears that Rashi only comes to explain how they knew to prepare themselves to travel, and he says that they knew this "when they see the cloud rise.⁠" However, the actual journey was not until Moshe said "Arise Hashem.⁠" Thus when the verse writes "they travel first" it means that they were the first to prepare themselves to travel. I will write more about this in Parshas Beha'aloscha (ibid). (Nachalas Yaakov) I myself say that Rashi omitted this, because in Parshas Beha'aloscha he also brings the Beraysa on the verse "on the word of Hashem did they travel" (Bamidbar 9:18), and that they traveled in response to three things. (See Rashi Bamidbar 1:2) See there.
The way they camped. This is according to the view that they traveled in the shape of a box. The explanation of the term "gatherer for all of the camps" (Bamidbar 10:25), that is written concerning Don, means that if anyone from the tribes who had already traveled lost something, Don would return it to them. However, Rashi does not mean to say that the banner of the tribe of Don was the very last of all the banners, in accordance with the opinion that they traveled in the shape of a beam.
מאת אלף – חזר להזכיר מספרם להודיע שלכן הלך דגל יהודה בתחלה לפי שמספר מחנהו מרובה משל כלם, כדרך הלוחמים שישימו חיל גדול מגבורים בתחלה, וכן באחרית המחנה היה דגל מחנה דן שאנשיו מרובים משאר הדגלים זולת דגל יהודה, כי גם לאחור יש סכנה פן יבא האויב לזנב הנחשלים:
ראשנה יסעו – מלת ראשונה אינו שם התאר, כי אז היה אומר ראשונים, אלא הוא תואר הפועל, וענינו כמו בראשונה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

למחנה יהודה כו׳ ושמונים אלף וששת אלפים – פרט העשיריות והאחדים בדגל יהודה, שמרמז שיש כאן בדגלו שלשים ואחד פעמים ששת אלפים והוא כמנין שם אל.
 
(י) דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֧ה רְאוּבֵ֛ן תֵּימָ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן⁠־שְׁדֵיאֽוּר׃
On the south side shall be the standard of the camp of Reuben according to their divisions. The prince of the children of Reuben is Elizur the son of Shedeur.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״ם
טֵיקַס מַשְׁרִית רְאוּבֵן דָּרוֹמָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר.
The standard of the camp of Reuben (shall be) to the south, by their hosts: and the chief of the Beni Reuben, Elizur bar Shedeur.
טקס משרית שבטה דבנוי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משרית שבטה דבנוי״) גם נוסח חילופי: ״{משרי}⁠תה דב׳⁠ ⁠⁠״.
דראובן
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מן״.
דרומה לחיילוותהון ורבה דהוה ממני על שבטה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטה״) גם נוסח חילופי: ״חיילוות שבטה״.
דבנוי דראובן אליצור בר שדיאור.
טיקס משרית ראובן דרומא ישרון לחיליהון בארבעתי מילין מרבען וטיקסיה הוה ממילת תלת גוונין כלקבל תלת מרגלייתא דבחושנא אזמורד ושבזיז וסבלהום וביה חקיק ומפרש שמהת תלת שבטיא ראובן שמעון גד ובמציעותיה כתיב שמע ישראל י״י אלקנא י״י חד וביה הוה חקיק צורת בר אילא והוה חמי למהוי ביה צורת בר תורי ברם משה נביא חלפיה מטול דלא ידכר להון חובת עיגלא ורבא דהוה ממני על חילוות שיבטא דראובן אליצור בר שדיאור.
(By) the standard of the camp of Reuben they shall encamp southward by their hosts, spreading over four miles. And his standard shall be of silk, of three colours, corresponding with (those of) the precious stones that are in the breastplate, azmorad, sapphire, and adamant: on it shall be expressed and set forth the names of the three tribes of Reuben, Shemeon, Gad; and in the midst of it be written, Hear, Israel, the Lord our God is One; and upon it shall be set forth the figure of a stag. Some would have thought there should have been upon it the figure of a young ox; but Mosheh the prophet altered it, that the sin of the calf might not be remembered against them. And the Rabba set over the host of the tribe Reuben was Elizur bar Shedeur.
יְהִי כְּנֶגְדוֹ שֵׁבֶט רְאוּבֵן שֶׁהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה, וּתְשׁוּבָה מִדָּה טוֹבָה, וְרַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאִים עַל הַבְּרִיּוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה וגו׳.
מַרכַּזֻ מֻעַסכַּרִ רַאֻובִּן פִי אלּגִנֻובִּ לִגִּיושִׁהִם וַשַׁרִיפֻהֻם אִילִצֻור בִּן שִׁדִיאֻוְר
מרכז מחנה ראובן בדרום לפי צבאותם, והנכבד שלהם אליצור בן שדיאור.
תימנה – מגזרת: ימין.
ON THE SOUTH SIDE. The word temanah (on the south side) comes from the same root as the word yemin (right).⁠
When a person faces east, the south is at his right.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תימנה – מגזרת ימין והוא צד דרום:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(יא) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
His division, and those who were numbered of it, were forty-six thousand five hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנוֹהִי אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
And his host, and the numbered of it, forty and six thousand and five hundred.
וחיילוותיה וסכומוי ארבעין ואשתה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשתה״) גם נוסח חילופי: ״וש׳⁠ ⁠⁠״.
אלפין וחמש מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
.
התרגום לפסוקים י״א-י״ב הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
{וחיליה וסכומהון דשיבטיה {ארבעין ושתא אלפין וחמש מאה.}
The Targum for verses 11-12 was omitted in MS London.
_
וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ סִתַּתֹ וַאַרבַּעֻוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
ומנין צבאו: ארבעים וששה אלף וחמש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(יב) וְהַחוֹנִ֥ם עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁלֻמִיאֵ֖ל בֶּן⁠־צוּרִֽישַׁדָּֽיצוּרִֽישַׁדָּֽי =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו? ומסורת טברנית ומ״ש וספרי התורה (תיבה אחת)
• ל=צוּרִֽי⁠־שַׁדָּֽי (שתי תיבות מוקפות)
• הערת ברויאר
׃
Those who encamp next to him shall be the tribe of Simeon. The prince of the children of Simeon is Shelumiel the son of Zurishaddai.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלבי״םנצי״ב
וְדִשְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְּשִׁמְעוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלוּמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָּי.
And they who pitch by him shall be the tribe of Shemeon; and the chief of the Beni Shemeon, Shelumiel bar Zuri-Shaddai;
ודשריין סמיכין ליה
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מן״.
שבטה דבנוי דשמעון ורבה דהוה ממני על משרית
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משרית״) גם נוסח חילופי: ״חיילוות״.
שבטה דבנוי דשמעון שלמיאל בר צורי שדי.
התרגום לפסוקים י״א-י״ב הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
{ודישרו סמיכין ליה שבטא דשמעון ורבא דהוה ממני על חילוות שיבטא דבני שמעון שלמיאל בר צורישדי.}
The Targum for verses 11-12 was omitted in MS London.
_
(יב-טז) וְעָלָיו גָּד – שֶׁהוּא בַּעַל גְּדוּד, שֶׁנֶּאֱמַר: גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ (בראשית מ״ט:י״ט), רְאוּבֵן בַּתְּשׁוּבָה, וְגָד בַּגְּבוּרָה, וְשִׁמְעוֹן בָּאֶמְצַע לְכַפֵּר עָלָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַחֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן וגו׳ וּמַטֵּה גָד וגו׳ כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן וגו׳ וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ, שֶׁהַתְּשׁוּבָה שְׁנִיָּה הִיא לַתּוֹרָה.
וַאלנַאזִלֻוןַ אִלַי׳ גַּאנִבִּהִ סִבּטֻ שִׁמעֻוןַ וַשַׁרִיפֻהֻם שִׁלֻוְמִאִיל בּןִ צֻוְרִיְשַׁדַאִי
והמתאכסנים לצדו: שבט שמעון, והנכבד שלהם שלמיאל בן צורישדי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְהַחוֹנִ֥ם:⁠
בכתב-יד ל נכתב ׳וְהַחוֹנִם׳ כדין, אולם בהעתיקו לאוטוגרף השני, כ״י א, שגג נורצי וכתב מלא יו״ד. טעות דומה ראה במ׳ כא יג (׳ארנון׳).
דעליו מטה שמעון, <אין בה"א מאריך בס"ס, וכן כולם והדומי' להם.> הרב המאירי כתב שהוא חס׳ וא״ו, אך בכל הספרים הוא מל׳ וא״ו וחס׳ יו״ד. וכן כתו׳ בהעתק הללי, והחונם דשמעון לית כת׳ כן, ושארא והחנים כת׳. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, וְהַחוֹנִם א׳ לחוד באורית׳ כתי׳ עם וי״ו, וחס׳ יו״ד, וסי׳ וְהַחוֹנִם עליו מטה שמעון, ושארא כולהו׳ כתי׳ חס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד בלישנ׳. גם במסרה קטנה כתו׳ בגליון כל׳ חס׳ וי״ו במ״ב והחונם דשמעון חס׳ יו״ד, החונים בגדרות מל׳ דמל׳, <עכ"ל.> כך היא הגירסא האמיתית כפי הנראה בספרי׳ (סוף נחום) ולא כמו שכתו׳ במסר׳ גדולה כאן ב׳ כתי׳ כן מלאי׳ וי״ו וחס׳ יו״ד, וכו׳. [וְהַחוֹנִ֥ם].
שְלֻמִיאֵל: אין בלמ״ד מאריך בס״ס. [שְׁלֻמִיאֵ֖ל].
צוּרִישַדָי: מלה חדא כתי׳, ובמס׳ סופרי׳ איתא בהדיא הכל שוין שאין חולקי׳, עמיאל, עמינדב, צוריאל, צורישדי. ועיין מ״ש בריש סידרא. [בן⁠־צורישדי].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והחונם עליו: כאן ״חונם״ חסר, דשבט שמעון לא נתקרבו כל כך לשבט ראובן, מפני שהיו בהם אנשי רשע, כמו שכתבתי לעיל (א,כב).
 
(יג) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם תִּשְׁעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
His division, and those who were numbered of them, were fifty-nine thousand three hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וְתִשְׁעָא אַלְפִין וּתְלָת מְאָה.
and his host, and the numbered of them, fifty and nine thousand and three hundred.
וחיילוותיה וסכומיהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסכומיהון״) גם נוסח חילופי: ״וסכומוי״.
חמשין ותשעה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותשעה״) גם נוסח חילופי: ״{ות}⁠שע״.
אלפין ותלת מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
.
וחיליה וסכומהון דשיבטיה חמשין ותשעה אלפין ותלת מאה.
And his host and the numbered of his tribe were fifty-nine thousand three hundred.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ תִסעַתֹ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַתַּ׳לַאתֻ׳מִאַתֹ
ומנין צבאו: חמשים ותשעה אלף ושלש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(יד) וּמַטֵּ֖הוּמַטֵּ֖ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וְמַטֵּ֖ה (שווא באות וי״ו)
• הערת דותן
גָּ֑ד וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י גָ֔ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן⁠־רְעוּאֵֽל׃
The tribe of Gad: and the prince of the children of Gad is Eliasaph the son of Reuel.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם
וְשִׁבְטָא דְּגָד וְרַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר רְעוּאֵל.
And the tribe of Gad, and the chief of the Beni Gad, Eljasaph bar Dehuel;
ושבטה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושבטה״) גם נוסח חילופי: ״מן שבט׳⁠ ⁠⁠״.
דבנוי דגד ורבה דהוה ממני
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהוה ממני״) גם נוסח חילופי: ״דמ׳⁠ ⁠⁠״.
על משריית
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משריית״) גם נוסח חילופי: ״חילוות״.
שבטה דבנוי דגד אליסף בר רעואל.
ושיבטא דגד ורבא דהוה ממני על חילוות שיבטא דבני גד אליסף בר רעואל.
The tribe of Gad: the Rabba set over the host of the tribe of the Beni Gad was Eljasaph bar Dehuel.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וַאִלַי׳ גַּאנִבִּהִ סִבּטֻ גַ׳אד וַשַׁרִיפֻהֻם אַלּיַסַאף בּןִ רִיְעֻאִיל
ולצדו: שבט גד, והנכבד שלהם אליסף בן רעואל.
אליסף בן רעואל – לית כתיב ברי״ש בכל השבטים בר מן דין.
אליסף בן רעואל, "Elyasaf son of R'uel. Everywhere else this name appears it was spelled with the letter ד instead of with the letter ר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

השנוי בשם אבי הנשיא לבני גד, בעבור כי המנהג בלשון הקדש לשנות את השמות בטעם שוה, כמו זרח (במדבר כ״ו:י״ג) וצוחר (בראשית מ״ו:י׳), מלשון: צמר צחר (יחזקאל כ״ז:י״ח), ונקרא דעואל שידע את האל, ורעואל שישים רעיון לבו באל, כמו: ולי מה יקרו רעיך אל (תהלים קל״ט:י״ז) בנת לרעי מרחוק (תהלים קל״ט:ב׳), והיו קוראים האיש ההוא בשני השמות, ולכך תזכירנו התורה בשניהם.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

The change in the name of the father of the prince of the children of Gad [who is called Deuel above in 1:14, and here in (14) is referred to as Reuel], is because it is customary in the Sacred Language to change names of the same meaning, such as Zerah
I Chronicles 4:24.
[one of the sons of Shimon], and Zohar
Genesis 46:10.
[referring to the same son of Shimon, both names meaning "brightness"], of the expression as 'tzachar' (white) wool.⁠
Ezekiel 27:18.
Now [the father of the prince of the children of Gad] was called "Deuel" [of the root dei'ah, "knowledge"] because he "knew" G-d, [and he was also called] "Reuel" [of the root ra'ayon, "thoughts,⁠" or re'uth, "longing" "striving"] because "he set all the thoughts of his heart on G-d,⁠" similar to the expression in these verses: How weighty also are 'rei'echa' (Thy thoughts) unto me, O G-d;
Psalms 139:17.
Thou understandest 'l'rei'i' (my thought) afar off.⁠
Ibid., (2).
Since people used to call that person by two names [e.g. Deuel and Reuel], therefore the Torah mentioned both of them.
ונשיא לבני גד אליסף בן רעואל – ברי״ש ולא בדל״ת כי כן כתוב במסרה על זה לית כוותיה בכל שבטיא, וחד (במדבר ד) בן רעואל המדיני. א״כ הפסוק שהזכיר בראש הספר לגד אליסף בן דעואל, בדל״ת, מאחר שהזכיר על זה דלית כוותיה בכל השבטים. והוא נקרא פעם בדל״ת ופעם ברי״ש, והכל ענין אחד, כי הענין שרצה באל וידע אותו.
ונשיא לבני גד אליסף בן רעואל, "and the prince of the sons of Gad, Elyassaph son of Re-uel.⁠" In this instance Elyassaph's father's name begins with the letter ר instead of the letter ד as we have read it elsewhere. According to the Massoretes there is only one other person whose name רעואל appears with the alternate spelling דעואל. He is Moses' father-in-law's father mentioned in Numbers 10,29. At any rate the switch in letters indicates that the persons concerned were anxious to obtain nearness to God, understanding of Him and intimacy with Him. [When spelled רעו-אל, the first three letters allude to רועה, shepherd, someone extremely caring; when spelled דעו-אל the first three letters refer to דעה intimate knowledge, intimacy. Ed.]
אליסף בן רעואל – כתב הרמב״ן כן המנהג בלשון הקודש לשנות השמות בטעם שוה כמו זרח וצוחר מלשון כצמר צחר. ונקרא דעואל שידע האל ורעואל ששם רעיון לבו באל כמו ולי מה יקרו רעיך והיו קוראים אותו בשני שמות ולכך הזכירה תורה שניהם:
אליסף בן רעואל. Nachmanides writes that it is an accepted practice in the Holy Tongue to sometimes change the name of the father of the person concerning whom the Torah reveals some important fact. [In Numbers 1,14, 2, 7,47, 10,20 the father of this tribal leader Elyassaph is referred to as דעואל, Ed.] He was known by both names, each complimentary in its way. Hence the Torah mentioned both names. The former name reflects דעואל,s intellectual attachment to Hashem, the latter his emotional attachment to Hashem, Whom he viewed as his shepherd.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ומט֖ה גָּד: הגימ״ל דגושה. [גָּד].
ונשיא לבני גָד אליסף בן רְעואל: ל׳ כתי׳ רי״ש בכל השבטים בר מן דין. קדמא׳ דפרשה דעואל, ד״ר סימן. [בן⁠־רעואל].
אליסף בן רעואל – הוא דעואל הנזכר למעלה, כי השמות יתחלפו על הרוב:
אליסף בן רעואל – הרמב״ן מעיר, שלעיל (א, יד) נקרא אביו של אליסף, נשיא שבט גד, ״דעואל״, ואילו כאן הוא קרוי ״רעואל״. הרמב״ן מבאר שינוי זה – שכדוגמתו נמצא לא מעט בכתובים – כדלהלן:
שמות האנשים אינם רק צלילי קולות כלשהם שבהם מכנים את האנשים ומבדילים ביניהם; לשמות ישנה משמעות. לפיכך, מצוי ששם המביע רעיון מסוים יתחלף בשם שונה שהוראתו שווה. כך מצוי שאדם אחד נקרא בשני שמות הדומים במשמעותם. השם ״זֶרַח״ (דברי הימים א, ד, כד) מתחלף עם השם ״צוחר״ (בראשית מו, י), משום ששני השמות מורים על זוהר וזיו. כך גם ״דעואל״ ו״רעואל״, שמשמעותם: לכוון את ה״דעת״ או את ה״רעיון״ אל ה׳. (עיין גם פירושנו לבראשית לו, א.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(טו) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֤החֲמִשָּׁ֤ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=חֲמִשָׁ֤ה (חסר דגש באות שי״ן)
• הערת ברויאר
וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃
His division, and those who were numbered of them, were forty-five thousand six hundred fifty.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשֵׁית מְאָה וְחַמְשִׁין.
and his host, and the numbered of them, forty and five thousand six hundred and fifty.
וחיילוותיה וסכומיהון ארבעין וחמשה אלפין ושת מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
וחמשין.
וחיליה וסכומהון דשבטיה ארבעין וחמשא אלפין ושית מאה.
And his host and the number of his tribe, forty-five thousand six hundred.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ כַ׳מסַתֹ וַאַרבַּעֻוןַ אלפַא וַסִתֻּמִאַתֹ וַכַ׳מסֻון
ומנין צבאו: ארבעים וחמשה אלף ושש מאות וחמשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(טז) כׇּֽל⁠־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַחֲנֵ֣ה רְאוּבֵ֗ן מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וְאֶחָ֨ד וַחֲמִשִּׁ֥ים אֶ֛לֶף וְאַרְבַּע⁠־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁנִיִּ֖ם יִסָּֽעוּ׃
All who were numbered of the camp of Reuben were one hundred fifty-one thousand four hundred fifty, according to their armies. They shall set out second.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״ם
כָּל מִנְיָנַיָּא לְמַשְׁרִית רְאוּבֵן מְאָה וְחַמְשִׁין וְחַד אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין לְחֵילֵיהוֹן בְּתִנְיֵיתָא נָטְלִין.
All who were numbered of the camp of Reuben, a hundred and fifty and one thousand four hundred and fifty, by their hosts: they shall go forward secondly.
כל סכומייה דמשרית
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מן״.
שבטה דבנוי דראובן חמש עשרה רבוון אלף וארבע
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חמש עשרה רבוון אלף וארבע״) גם נוסח חילופי: ״מאה וחמשין וחד אלפין וארב׳⁠ ⁠⁠״.
מאוון וחמשין לחיילוותהון תניינן [הוון] נטלין.
כל סכום מניינייא למשריית ראובן מאה וחמשין וחד אלפין וארבע מאה וחמשין לחיליהון בתנייתא נטלין.
All the sum of the numbered ones of the camp of Reuben, one hundred and fifty one thousand four hundred and fifty by their hosts; and they went forward secondly.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

פַדַ׳לִךַּ גַמִיעֻ עַדַדִמֻעַסכַּרִ רַאֻובִּן מִאַתֹ וְאחִדֹ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ וַכַ׳מסֻוןֻ לִגִּיושִׁהִם וַיַרחַלֻוןַ תַּ׳אַנִיַהֻם
אזי כל מנין מחנה ראובן: מאה וחמשים ואחד אלף וארבע מאות וחמשים, לפי צבאותם, ויסעו שניים להם.
ושנים – תאר השם.
SECOND. Sheniyyim (second) is an adjective.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושנים יסעו – מלת שנים הוא תואר אל הנוסעים, וכן ושלשים יסעו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(יז) וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל⁠־מוֹעֵ֛ד מַחֲנֵ֥ה הַלְוִיִּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּחֲנֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֤ר יַחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ אִ֥ישׁ עַל⁠־יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם׃
Then the Tent of Meeting shall set out, with the camp of the Levites in the midst of the camps. As they encamp, so shall they set out, every man in his place, by their standards.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימה
נסיעת אהל מועד בתוך המחנות – במדבר י׳:י״ז-כ״א, במדבר י׳:ל״ג
וְנָטֵיל מַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁרִית לֵיוָאֵי בְּגוֹ מַשְׁרְיָתָא כְּמָא דְּשָׁרַן כֵּן נָטְלִין גְּבַר עַל אַתְרֵיהּ לְטִקְסֵיהוֹן.
But the tabernacle of meeting shall be taken forward with the camp of the Levites, in the midst of the camp: as they encamp, so shall they go onward, every man in his place, by their standard.
וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם
וְנָטֵיל מַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁרִית לֵיוָאֵי בְּגוֹ מַשְׁרְיָתָא (ח״נ: מַשְׁרִיתָא) כְּמָא דְּשָׁרַן כֵּן נָטְלִין גְּבַר עַל אַתְרֵיהּ לְטִקְסֵיהוֹן
מַחֲנֵה הַלְוִיִּם – אונקלוס ויונתן
א. אונקלוס תרגם מילולית: ״מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת״ – ״מַשְׁרִית לֵיוָאֵי בְּגוֹ מַשְׁרְיָתָא״. אבל המיוחס ליונתן הוסיף ותיאר את מיקומם על פי ההלכה:⁠
ברייתא דמלאכת המשכן יג: ״מחנה לויה ומחנה שכינה ארבעה מילין״.
״וְיִטּוֹל מַשְׁכַּן זִמְנָא מַשִּׁרְיָת לֵיוָאֵי בְּגוֹ מַשִּׁרְיָתָא וּבֵית מַשְׁרוֹיֵיהוֹן בְּאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעַן בִּמְצִיעוּתָא הֲווֹן נָטְלִין״ [ויסע אוהל מועד מחנה לוי בתוך המחנות ובית מחניהם בארבעת מילין מרובעים באמצע היו נוסעים] וכעין זה תרגם גם לעיל בפסוק ג.
הַמַּחֲנֹת – מַשְׁרִיָתָא או מַשְׁרִיתָא?
ב. ״בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת״ – ״בְּגוֹ מַשְׁרְיָתָא״ (יו״ד קמוצה) ברבים כמשפט. ואולם ״באורי אונקלוס״ תמך בגרסת מַשְׁרִיתָא (יו״ד נחה) ביחיד, כבחילופי נוסחים וכן להלן ״כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת״ (לב) ״מַשְׁרִיתָא״, ביחיד, ונתן טעם: ״באלו השנים תרגם בלשון יחיד נגד הכתוב שהוא רבים, לפי שהכוונה מחנות כל השבטים שכולם ביחד הם מחנה אחד שנקרא מחנה ישראל. אבל להלן ״מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת״ (במדבר י כה) ״לְכָל מַשְׁרְיָתָא״, בלשון רבים כי שם הכוונה על שלוש מחנות מחנה שכינה מחנה לויה ומחנה ישראל״.⁠
אכן, מחנה הבא במקרא בלשון יחיד מתורגם בלשון יחיד, גם כאשר הכוונה לכל שלוש המחנות. השוה: ״וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ (ויקרא ד יב) ״וְיַפֵּיק יָת כָּל תּוֹרָא לְמִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא״, וכן בפרה אדומה ״וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ (במדבר יט ג) ״וְיַפֵּיק יָתַהּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא״ ובשניהם הכוונה מחוץ למחנה שכינה לויה וישראל עיי״ש ברש״י.
וכן ״והיה מַחֲנֶיךָ קדוש״ (דברים כג טו) ״וּתְהֵי מַשְׁרִיתָךְ קַדִּישָׁא״ לשון יחיד, כביאורנו שם. אכן, ״הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה״ (במדבר י ה) ״הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה״ (במדבר י ו) תרגם מַשְׁרְיָתָא לשון רבים – כי מתייחסים למחנות של שלושה שבטים בלבד ולא כל מחנה ישראל.
יָדוֹ – מקומו
ג. ״אִישׁ עַל יָדוֹ״ – ״גְּבַר עַל אַתְרֵיהּ״. וכן תרגם ״וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ (דברים כג יג) ״וַאֲתַר מְתַקַּן יְהֵי לָךְ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא״. שני התרגומים הם כדרשת ספרי: ״וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אין יד אלא מקום שנאמר וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א טו יב). ואומר: אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם״ (ספרי דברים רנז). על פי זה כתב רש״י אצלנו: ״על ידו – על מקומו״, וחזר ופירש גם שם: ״ויד תהיה לך – כתרגומו [ואתר], כמו אִישׁ עַל יָדוֹ״. ועל פי מה שציין רש״י (שמות יד לא) ״הרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממש הן, והמפרשו יתקן הלשון אחר ענין הדבור״, גם את פסוקנו הוא ״מתקן אחר ענין הדבור״ בכמה מביאוריו למקרא.⁠
כגון דבריו בסוף שירת האזינו: ״כי אשא אל שמים ידי (דברים לב מג)מקום שכינתי, כמו איש על ידו״; ״וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם (איוב א יד) – כמו איש על ידו ואינו לשון מקום אלא על שם שהוא מוכן ומזומן לידו״; ״ועל ידי בני מנשה בית שאן (דברי הימים א ז כט) – פתרון סמוך לבני מנשה כמו איש על ידו לדגליהם״. אף שבכל שלושת הפסוקים רש״י נסמך על אִישׁ עַל יָדוֹ, פירשו בכל מקום כפי עניינו.
ת״א מקור להלכה
ד. הרה״ג אביגדר נבנצל אמר שאולי ת״א ״יָדוֹ״ – ״אַתְרֵיהּ״ הוא המקור לדין האמור בהלכות שבת ״ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה״ (שבת ה ע״א), כי לפי התרגום יד נחשבת למקום. ודפח״ח.⁠
אבל המיוחס ליונתן תרגם ״גְבַר עַל תְּחוּמֵיהּ״ [איש על גבולו] – המתייחס לכיוון בו חנה כל מחנה ולא לשטח.
ונטל
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונטל״) גם נוסח חילופי: ״ויטלון״.
משכן זימנה משרייתהון דלוויי בגו משריתה היך מה דהוון שריין כדן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
הוון נטלין גבר לאתריה לטכסיהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גבר לאתריה לטכסיהון״) גם נוסח חילופי: ״גבר על תחומיה לטכ׳⁠ ⁠⁠״.
.
ויטול משכן זימנא משירית ליואי בגו משירייתא ובית משרוייהון בארבעתי מילין מרבען במציעותא הוון נטלין היכמא דשרן היכדין נטלין גבר על תחומיה לטיקסיהון.
But the tabernacle shall go with the host of the Levites, in the midst of their host; and their camp spreadeth over four miles, in the midst are they to be: as they encamp, so shall they go, every man going in his appointed place, by their standard.
לְאַחַר שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים אֵלּוּ שְׁנֵי דְגָלִים הָיוּ הַלְוִיִּם נוֹסְעִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם וגו׳.
ונסע אהל מועד – באמצע, כאשר יחנו לרוחות, כך יסעו למסעות, המוקדם מוקדם, והמאוחר מאוחר, לכך נאמר איש על ידו, רצה לומר איש על מקומו. ולמה דגל אפרים ימה, לפי שמן המערב יוצאים שלג וברד וקור וצנה, ומי יוכל לעמוד לפניהם, וכן אלו השלשה שבטים אנשים גבורים חזקים, ומי יוכל לעמוד לפניהם, שנאמר לבני בנימין ואפרים ומנשה עוררה את גבורתך (תהלים פ׳:ג׳), לכך חנו אלו הגבורים בקרן הצנה. ולמה דגל מחנה דן צפונה, לפי שמן הצפון חשך בא לעולם, ובשבטו היה פסל מיכה, שהוא חשך, לכך חנו בקרן אפלה. ולמה בגד, שהיה בוגד באומות העולם, והיה בעל גדוד.
וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תכ״ז).

רמז תרפח

אִבַּעְיָא לְהוּ לֶחֶם הַפָּנִים נִפְסָל בַּמַּסָּעוֹת אוֹ אֵינוֹ נִפְסָל, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חָד אָמַר נִפְסָל, וְחָד אָמַר אֵינוֹ נִפְסָל, מָאן דְּאָמַר נִפְסָל, דִּכְתִיב ״כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ״, מָה בַּחֲנִיָּתָן נִפְסָל בְּיוֹצֵא, אַף בִּנְסִיעָתָן נִפְסָל בְּיוֹצֵא, מָאן דְּאָמַר אֵינוֹ נִפְסָל, דִּכְתִיב (להלן ד׳:ז׳) ״וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה״, וְאִידָךְ נַמִּי הַכְּתִיב כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ, [לְאִידָךְ גִּיסָא] מָה בַּחֲנִיָּתָן בִּמְקוֹמוֹ לֹא מִיפְסָל, אַף בִּנְסִיעָתָן בִּמְקוֹמוֹ לֹא מִיפְסָל, וְאִידָךְ נַמִּי הַכְּתִיב ״וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה״, אֶלָּא כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: בִּמְסֻדָּר כֻּלֵי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי, אֶלָּא כִּי פְּלִיגֵי בִּמְסֻלָּק, מָאן דְּאָמַר נִפְסָל דִּכְתִיב ״כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ״, מָה בַּחֲנִיָּתָן נִפְסָל בְּיוֹצֵא, אַף בִּנְסִיעָתָן מִיפְסָל בְּיוֹצֵא, לְמָאן דְּאָמַר אֵינוֹ נִפְסָל, דִּכְתִיב ״וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד״, אַף עַל פִּי שֶׁנָּסַע אֹהֶל מוֹעֵד הוּא, וְאִידָךְ נַמִּי הַכְּתִיב כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ, [לְאִידָךְ גִּיסָא] מָה בַּחֲנִיָּתָן כִּי לֹא מַפִּיק לְהוּ לֹא מִיפְסָל, אַף בִּנְסִיעָתָן כִּי לֹא מַפִּיק לְהוּ לֹא מִיפְסָל, וְאִידָךְ נַמִּי הַכְּתִיב וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד, הַהוּא לִדְגָלִים הוּא דְּאָתָא, וְאִידָךְ מִמַּחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת נַפְקָא, כִּי אָתָא רַבִּין אָמַר: מַר אָמַר בִּמְסֻדָּר, וּמַר אָמַר בִּמְסֻלָּק, וְלֹא פְּלִיגֵי.
וַיַרחַלֻ כַ׳בַּאאֻ אַלּמַחצַ׳רִ מֻעַסכַּרֻ אַללִיֻוַאנִיִּיןַ פִי וַסַטִ אלּמֻעַסכַּר וַכַּמַא הֻם נַאזִלֻוןַ כַּדַ׳אךַּ יַרחַלֻוןַ כֻּלֻּ פַרִיקֵ פִי מַכַּאנִהִ וַמַרכַּזִהִ
ויסע אהל הועידה, מחנה הלוים במרכז המחנה, וכמו שהם חונים ככה יסעו, כל⁠־קבוצה לפי מקומה ומרכזה.
ונסע אהל מועד – לאחר שני דגלים הללו.
כאשר יחנו כן יסעו – כמו שפירשתי: הליכתן כחנייתן, כל דגל מהלך לרוח הקבועה לו.
על ידו – על מקומו, ואין לשון יד זז ממשמעו, רוח של צד היא
כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1: ״והיא״.
על ידו, סמוכה לו לכל הושטת ידיו, איינשון אייט בלעז.
ונסע אהל מועד AND THE TENT OF MEETING SHALL SET FORWARD – after these two divisions (those of Judah and Reuben), as is shown by the position of this statement in the narrative.
כאשר יחנו כן יסעו AS THEY ENCAMP SO SHALL THEY JOURNEY – just as I have explained (v. 9): their positions when marching shall be the same as when encamping – each division marches on that side that is assigned to it.
על ידו means, in his place – The term יד does not even in this sense lose its original meaning, viz., that of "hand" – the area at one's side is termed על ידו "that which is by his hand", being that which is closest to him, and always within the reach of his hand (and not beyond it); en son aise in Old French.
פס׳: ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות – היו הלוים מורידין את היריעות ומקפלין. ומשימין את הקרשים על העגלות ושאר כל כלי הקדש היו נושאין בכתף. בדגל מחנה אפרים שלישי. עליו מנשה ובנימין מצוייר בו דמות שור על שם (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו. דגל מחנה בני דן באחרונה שהיו גבורים במעמדם ועליו אשר
ונפתלי מצוייר בו נשר. במ״ר פ״ב ה״ג ונפתלי מצוייר בו אילן זית ע״ש מאשר שמנה לחמו ע״ש:
ונפתלי מצוייר בו נשר על שם (שם לב) כנשר יעיר קנו שהיה שבט בני דן מאסף לכל המחנות והיה מעירם ומזרזם. ארבעה דגלים כנגד ד׳ חיות אשר תחת כסא הכבוד בד׳ פנים. וכך היו הולכין עד מקום שהיה רצון הקב״ה שיחנו. עמדו להם ענני הכבוד התחילו להעמיד אהליהם. ענן השכינה שהיה מהלך על המשכן היה מהלך על מחנה לויה באמצע המחנות הוא היה עומד תחלה. כיון שהיה עומד לו היו בני קהת ובני לוי מעמידין את המשכן קודם לכל המחנות. וחונים כל אחד ואחד במקומו. וזו היתה גדולה ביד משה שלא היה ענן השכינה יורד למשכן עד שהיה משה אומר (במדבר י׳:ל״ו) שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל מיד היו ענני כבוד באים ומקיפים אותם כך כיבדם הקב״ה ונתן טכסיס לכל אומה ולשון. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים לחדש ימינו כקדם ולקיים עלינו מקרא שכתוב (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכתיב (הושע י״ב:י׳) עוד אושיבך באהלים כימי מועד.
ד״א: מאסף לכל המחנות
שכל מי שנמשך אחריהם מכושלי המחנות וכו׳ כצ״ל:
שכל מי שנמשך אחריהן (מתקנים) המחנות היה נאסף אל מחנה דן לפי שהיה אחרון.
ד״א: מאסף לכל המחנות – לא היו מתאספין עד שהיה בא דגל מהנה דן. והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו. כדי שיהו קרובים לתפלה:
בתוך המחנות – שני דגלים נוסעים תחילה, ואחר כן המשכן והלוים, ואחר כן שני דגלים אחרונים.
כאשר יחנו כן יסעו – בכל עניין שהיו סביב למשכן הארבעה דגלים, כך היו סביב דרך הליכתם. ודרך ימין נמנו הדגלים, מזרח ודרום מערב וצפון.
בתוך המחנות [THEN THE TENT OF MEETING SHALL MOVE] BETWEEN THE DIVISIONS: First two three-tribe units would travel, followed by the Tabernacle and the Levites. Then the last two three-tribe units would travel.⁠
Rashbam’s language and Rashi’s language here seem very similar but there is a subtle difference between them. Rashi suggests that the two three-tribe units mentioned before vs. 17, the one led by Judah and the one led by Reuben, would always travel first, followed by the Levites and then followed by the other two three-tribe units. Note Rashi’s language: ונסע אוהל מועד: לאחר שני דגלים הללו. Rashi’s position seems to be the simple meaning of the phrases at the end of vss. 9 and 16: “These shall march first” and “these shall march second.”
Rashbam, on the other hand, says that the order was always: two unspecified three-tribe units would travel first, followed by the Levites and then followed by the last two three tribe units. As Rashbam’s comment continues, the logic of his position and the importance of the distinction become clearer. See note 17.
כאשר יחנו כן יסעו AS THEY CAMP, SO SHALL THEY MARCH [EACH IN POSITION]: The position of the four three-tribe units around the Tabernacle when they are marching should be in every way like their position around the Tabernacle [when they are encamped].⁠
In other words, the three-tribe unit that was to the east when the Tabernacle was encamped would always be to the east when they were traveling. So also for all the other three-tribe units.
See P.T. Eruv. 5:1 (cited by Rashi ad 10:25, below) where there are two opinions about the pattern of the placement of the tribes when they were traveling. One opinion says that they traveled in formation, with Judah always in the east and Reuben always in the south and so forth. Our verse “as they camp so shall they march,” is the prooftext used to establish that opinion. Rashbam clearly follows that understanding, not the opinion in P.T. there that the tribes traveled in a straight line. (Cf. e.g. Luzzatto ad 10:14, who is certain that the tribes must have traveled in a straight line, not in formation.)
Now the logic of Rashbam’s previous comment becomes clear. The “Judah” unit, he argues, always has to be to the east (vs. 3) and the “Reuben” unit always has to be the south (vs. 10). Then Rashi’s claim – that those two units were always the ones that traveled first – does not make sense (unless the tribes always traveled in a south-easterly direction). Rashbam says instead that, depending on the direction that the Israelites were to move, whatever two three-tribe units ought to be traveling first, did so. This was done in such a way that the unit to the east always stayed in the east, and so forth.
Rashbam does not tell us how he would explain the phrases “These shall march first” and “These shall march second” at the end of vss. 9 and 16. Nor does he comment on 10:5–6 or 10:11–25 where again the simplest explanation is that there is a set order of travel for the tribes, rather than a set position for each tribe in the camp as it moved. One can only speculate that he understands these phrases as the instructions for the first time that the camps moved. In future travels, the order would be determined by the direction traveled.
The order in which the three-tribe units were enumerated is the order used when turning to the right: east, then south, then west, then north.⁠
Rashbam continues to dispute Rashi’s claim that the order in which the three-tribe units were listed is the order in which they always traveled. Rashbam says that the order is simply the natural order that one would expect from a biblical text: the narrator begins by facing east and then turns clockwise (“to the right”).
The Talmud often suggests that the “normal” order in the Temple is that one begins by facing east and then moves to the right. See e.g. Yoma’ 15b.
The dispute between Rashbam and Rashi here (does the order of listing reflect the required order of travel?) follows the same pattern as the dispute between them in explaining the phrase (Gen. 28:12), “angels of God were going up and coming down on it.” Rashi feels that the order – first going up and then coming down – must say something about the order in which the events occurred. Rashbam, on the other hand, says that standard style dictates writing “going up” before “coming down.”
ונסע אהל מועד {מחנה הלוים} בתוך המחנת – הנזכרות, כי הגרשונים והמררים נוסעין בין דגל יהודה ובין דגל ראובן (במדבר י׳:י״ז), והקהתים נוסעין, ועמהם
כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: עמהם.
אהרן ובניו, בין דגל ראובן ובין דגל אפרים (במדבר י׳:כ״א).
כאשר יחנו כן יסעו – שב אל: המחנות שהם ישראל, לא אל: מחנה הלוים, כי מחנה יהודה למזרח. כי הגרשוני שהוא במערב המקדש ומררי בצפון, יחדו יסעו.
על ידו – פיאה ומקום, וכן: יד הירדן (במדבר י״ג:כ״ט), ויד תהיה לך (דברים כ״ג:י״ג).
THEN THE TENT OF MEETING, WITH THE CAMP OF THE LEVITES, SHALL SET FORWARD IN THE MIDST OF THE CAMPS. In the midst of the above-mentioned camps,⁠
The camps of Judah and Reuben.
for the Gershonites and Merarites journeyed between the banner of Judah and the banner of Reuben.⁠
Num. 10:14-20.
And the Kohathites, and with them Aaron and his sons, journeyed between the banner of Reuben and the banner of Ephraim.⁠
Num. 10:21-24.
AS THEY ENCAMP, SO SHALL THEY SET FORWARD. The reference is to the camps, which refers to the camp of the Israelites. It
As they set encamp, so shall they set forward.
does not refer to the camp of the Levites. The Gershonites, who pitched on the west
Num. 3:23.
of the sanctuary, and the Merarites on the north
Num. 3:35.
journeyed together,⁠
Num. 10:17. Unlike the way they camped.
after the camp of Judah who pitched on the east.⁠
Judah who pitched on the east marched first, followed by Reuben who pitched on the south, followed by Ephraim who pitched on the west, followed by Dan who pitched on the north. However, the Levites who camped on all four sides of the tabernacle did not follow this order.
EVERY MAN IN HIS PLACE. The meaning of al yado (in his place) is, in his corner and place.⁠
The word yado literally means his hand. Hence Ibn Ezra's comment.
The same applies to yad ha-yarden (by the side of the Jordan) (Num. 13:29) and ve-yad tiheyah lekha (and thou shalt have a paddle) (Deut. 23:13).⁠
The word yad, literally hand, is to be rendered as place in both of these verses.
בתוך המחנות – שזהו כבודו של מלך שחצי החיל הולך לפניו וחציו לאחריו, ולפי שבני גרשון ובני מררי נוסעים בין דגל יהודה ודגל ראובן (במדבר י׳:י״ז) כדי להכין המשכן כנגד הארון, ואחר דגל ראובן בני קהת כדמפרש בבהעלותך (במדבר י׳:כ״א) ולכך אמר בתוך המחנות, ולא באמצע המחנות.
כאשר יחנו כן יסעו – כל דגל ודגל בפני עצמו, והרחק זה מזה, כמו שרחוקה בחנייתם, כך פירש רש״י.
IN THE MIDST OF THE CAMPS – as this is an honor for the king that half the army goes in front of him, and half behind him. Since the children of Gershon and Merari traveled between the company of Yehudah and the company of Reuven in order to [place] the Tabernacle opposite the Ark, and following the company of Reuven, the children of Kehat [camped], as is explained in [the Torah portion of] Beha’alotekha (Numbers 10:21), therefore, [the Torah] says [that the Tent of Meeting was placed] within the camps, and not in the middle of the camps.
AS THEY ENCAMP, SO SHALL THEY SET OUT – each company by itself, distant from each other, just as their camping was distant, so explained Rashi.
ונסע אהל מועד – ומה שכתב וארון ברית י״י נוסע לפניהם (במדבר י׳:ל״ג) הוא ארון שעשה משה שבו שברי לוחות מונחים והוא היוצא עמהם למלחמה.⁠
שאוב מרש״י במדבר י׳:ל״ג.
ונסע אל אהל מועד, "and it will travel;⁠" when the Torah also writes that the ark containing the covenant of the Lord was travelling ahead of the people, (Numbers 10,33), this referred to the ark constructed by Moses in which the broken sections of the first Tablets were kept. It would be taken with them when they went out to war.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

ונסע אהל מועד – הטעם שאהל מועד בכלל היו נוסעים בתוך המחנות כמו שיפורש עוד בין דגל יהודה וראובן ובין שנים אחרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ונסע אהל מועד לאחר שני דגלים הללו. פי׳ האי בתוך המחנות במחנות של ישראל קמיירי שהן הד׳ דגלים שתים לפניו ושתים לאחריו והוא באמצע לא בתוך המחנות הנזכרות לעיל ומה שכתב רש״י לאחר שני דגלים הללו אין זה פי׳ מלת בתוך אלא שהמתחייב מזה הוא שיהיה אהל מועד לאחר שני הדגלי׳ הראשונים יקודם שני הדגלים האחרוני׳ ולכן נכתב המקרא הזה בין הדגלים הראשונים והאחרוני׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ונסע אהל מועד... בתוך המחנות – בין שני הדגלים הנזכרים.
כאשר יחנו – שכשיגיע מחצית כל הדגלים יהיה המשכן מוקם לגמרי באמצע כולם, כי תיכף אחר דגל ראובן נסעו הקהתים נושאי המקדש (במדבר י׳:כ״א) שהוא עיקר המועד, כאמרו ״ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפרת״ (שמות כ״ה:כ״ב).
כאשר יחנו – ובכן היה אז כולו באמצע כל המחנות גם בעת המסע.
ונסע...אהל מועד...בתוך המחנה. Between the two flags which have already been mentioned.
כאשר יחנו, as soon as half the camp had arrived at the next destination the Tabernacle would be put together again so that it would again be situated in the center of the entire encampment. This was possible as the Kehatites traveled immediately behind the flag of Reuven’s segment of the army, and they had been transporting the vital contents of the Tabernacle. We know from Exodus 25,22 that these parts of the Tabernacle were the essential ones, as God had made His communicating with Moses dependent on the presence of these furnishings. It follows that the meaning of the words כאשר יחנו can also be understood as “as soon as they (these parts) would come to rest.” The Tabernacle whether in its functional form, fully erected, or in its pre-fabricated parts only, always remained in the center of the Israelites whether the latter were on the move or encamped.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לאחר שני הדגלים הללו. פירוש, האי ״בתוך המחנות״ לא קאי אמחנות הנזכרות לפני זה, דהיינו דגל יהודה וראובן (פסוקים ג – טז), ויהיה אוהל מועד נוסע אחר מחנה יהודה, אלא ״בתוך המחנות״ תוך כל מחנות ישראל, והאהל מועד נסע אחר שני דגלים הללו. דאין לומר אחר מחנה יהודה, דהא כתיב ״כאשר יחנו כן יסעו״, וחנייה של אהל מועד היה אחר שני דגלים (רש״י פסוק ט), הוא הדין הנסיעה נמי:
לאחר שני דגלים. פירוש בתוך המחנות היינו מחנות ישראל שהן ד׳ מחנות שתים לפניו ושתים לאחריו, ולא בתוך המחנות הנזכרות לעיל דהיינו בין מחנה יהודה ומחנה ראובן הואיל וכתיב ונסע אוהל מועד אחר שני דגלים של יהודה ושל ראובן:
After those two banners. Meaning that "in the center of the camps" refers to the four camps of Israel, two in front and two behind. But it does not mean that it was between the camps mentioned above (vs. 3-16), i.e. between the camps of Yehudah and Reuven, given that it is written "the Tent of Meeting shall travel" after [mentioning] the banners of Yehudah and Reuven.
אהל מועד מחנה הלוים – שיעורו אהל מועד שהוא מחנה הלוים:
בתוך המחנת – אם פירושו שיהיו שתי מחנות מצד זה ושתי מחנות מצד אחר, דהיינו דגל יהודה ודגל ראובן לפנים, ודגל אפרים ודגל דן לאחור, אז הלוים הנזכרים כאן הם הקהתים נושאי המקדש, כי הם נסעו לאחר מסע שני דגלים כמפורש בפרשת בהעלותך, אבל אם נפרש בתוך המחנות, על הנזכרות למעלה, דהיינו בין מחנה יהודה למחנה ראובן, יהיו הלוים הנזכרים כאן בני גרשון ובני מררי נושאי המשכן, כי הם נסעו קודם מחנה ראובן כמבואר שם, ושני הפירושים מכוונים כפי הפשט:
כאשר יחנו כן יסעו – גם בדרך הליכתן ישמרו הסדר הזה, יהודה מפנים ואפרים מאחור, ראובן מימין ודן משמאל, ואהל מועד בתוך המחנות, כי הסברא כמאן דאמר כתיבה היו מהלכין, אבל בפרשת בהעלותך, שמזכירן בסדר אחר, דהיינו מחנה יהודה, בני גרשון ומררי, מחנה ראובן, בני קהת, מחנה אפרים, מחנה דן, אינו מדבר שם על מקום הליכתן אלא על זמן נסיעתן, כי כאשר יתחילו לעקור ממקומם ולהתנועע יהודה הראשון בזמן ואחריו גרשון ומררי ואח״כ ראובן ואח״כ קהת וכו׳, וזה מן הטעם הנזכר לקמן (י׳ כ״א) והקימו את המשכן עד בואם, כמו שנפרש שם:
על ידו – על מקומו, ואין לשון יד זז ממשמעו, כי רוח של צדו קרוי על ידו, הסמוכה לו לכל הושטת ידו:
ונסע אהל מועד – כלומר יסע מחנה הלוים ועמו אהל מועד.
Then the tent of congregation will move. That is, the camp of the Levites will move, and with it the tent of congregation.
ונסע אהל מועד – ״אף על פי שנסע אהל מועד הוא״ (זבחים סא: ועוד). גם לאחר שפורק, ואפילו במעבר ממקום למקום במסעות, נשאר משכן העדות מרכז הייעוד הלאומי; והמחנות נחשבו עדיין ״מחנה ישראל״, כך שקודשים קלים נאכלים בהם. גם לאחר שאוהל מועד עצמו פורק, נותר המקום שעדיין מוקף בקלעי החצר, קדוש בקדושת עזרה, לפיכך ניתן היה לאכול שם בינתיים קודשי קודשים. גם בעת מסעות, נשתלחו מצורעים ממחנות ישראל, וזבים ממחנה לוייה; עיין לקמן ה, ב,ג (עיין מנחות צה.; זבחים סא:, קטז:–קיז. ותוספות שם).
כאשר יחנו כן יסעו – גם בשעת המסעות, נהג אותו סדר מחנות: אוהל מועד המוקף בלויים במרכז; מחנה יהודה בראש, במרחק ראוי מהמשכן; מחנה ראובן לימין; מחנה דן לשמאל; ומחנה אפרים מאחור. גם לפי הדעה שהמחנות נסעו בקו אחד ישר (עיין פירוש להלן י, כה) נשמר אותו הסדר. השבטים השונים נשארו בקבוצות המסודרות כאן והלכו בדרך לפי אותו הסדר, עם אוהל מועד, המופקד בידי הלויים, במרכזם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ונסע אהל מועד – למ״ד בירושלמי כקורה היו מהלכים נסעו דגל מחנה יהודה ואחריהם בני גרשון ומררי ואחריהם דגל ראובן ואחריהם הקהתים ואחריהם שני הדגלים וע״כ פי׳ הראב״ע שמ״ש בתוך המחנות היינו בין מחנה ראובן ומחנה יהודה, ורש״י שפי׳ לאחר שני דגלים ע״כ מפרש שמ״ש ונסע אוהל מועד הוא הארון, ולמ״ד בירושלמי כתבה היו מהלכים הוא כפשוטו שר״ל שבעת הנסיעה היו בתוך כמו בעת החניה, ולמ״ד כקורה היו מהלכים צ״ל שמ״ש כאשר יחנו כן יסעו מוסב על מחנה ישראל כי הלוים לא נסעו כאשר חנו כמ״ש הראב״ע ולמ״ד כתבה היו מהלכים הוא כפשוטו שמוסב על כולם:
ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות: הקודמים, היינו, בני גרשון ובני מררי נושאי אהל מועד היו בין מחנה יהודה ובין מחנה ראובן, וכך כתב הראב״ע , וכן מבואר בפרשת בהעלותך.
כאשר יחנו כן יסעו: בישראל מבואר במצוה – אשר כמו בחנייתם כן במסעיהם יהיו ״איש על דגלו״, שהרי כתיב (פסוק ב׳) ״איש על דגלו יחנו וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואח״כ כתיב ״ראשונה יסעו״. אבל בלויים כתיב לעיל (א,נג) ״והלוים יחנו וגו׳⁠ ⁠⁠״ ובמסעם לא כתיב, והרי היו כמה מהם שלא היה להם מה לשאת והלכו בטל, והייתי אומר שלא היו מצווין ללכת עם נושאי המשא, משום הכי כתיב ״כאשר יחנו כן יסעו״, כמו שהיו חונים כל בני גרשון יחד כך בנסיעתם יהיו הולכי בטל.
איש על ידו: סמוך, כמו באיוב (א,יד) ״הבקר היו חורשות, והאתונות רועות על ידיהם״. היינו, סמוך לנושאי משא אהל מועד.
לדגליהם: מפרש הטעם למאי נצטוו להיות סמוכים לנושאי אהל מועד, היינו משום שהיה ״לדגליהם״, דמחנה הלוים היה להם גם כן דגל כל בית אב בפני עצמו, והציווי היה שיהיו גם הלוים סמוכים לדגליהם, והדגלים הלכו עם נושאי אהל מועד.
ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם – הענין, דכבוד לא שייך רק כשהם במקום מלך הכבוד, אז היה יהודה בכור לדגלים וראובן שני לו. וכן מחוקי הנימוס, כשיש נכבד אז צריכין לישב במשטר וסדר ולכן בפרק הנזיקין הפליגו רז״ל בשמירת הסדר בקריאה לס״ת החשוב קודם. ורמז לזה מצאנו בפרק ג׳ שאכלו אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה וכש״כ בתי כנסיות וב״מ, לפי שכבוד אינו רק במקום מכובד ואין מכבדין בדרכים. לכן אמר כאן, שסדר הדגלים הוא לסדר חנייתן אצל אהמ״ע, הסדר הזה יהיה בעת המסעות ג״כ, שאינו דומה לשאר דרכים, שאין כבוד ואין סדר למעלה ולקדימה, משום שאהמ״ע נוסע בתוך המחנות, ומלך הכבוד שרוי בתוכם, א״כ צריכין להיות בסדר חנייתן על ידו. ולזה כוונו רז״ל במנחות צ״ה ונסע אהל מועד אעפ״י שנסע אהל מועד הוא ואינו נפסל לחה״פ ביוצא, היינו, שקדושת אהל מועד ומעלתו לא נסתלקה בנסיעתן. וכוונו לדרוש זה מעומק הכוונה. לא מן הלשון. ודו״ק.
ונסע אהל מועד – תניא, קדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל [ואפילו בשעת נסיעתם ולא נפסלו ביוצא],⁠
ר״ל ביציאת הבשר חוץ למחנה, דאז אין המשכן והמחנה קבועים במקום אחד.
מאי טעמא, דאמר קרא ונסע אהל מועד, אע״פ שנסע אהל מועד הוא.⁠
ר״ל אף בעת נסיעתו שהוא פרוק ונפרץ בכ״ז שם אהל מועד עליו. וכהאי גונא באה דרשה זו בזבחים ס״א ב׳ לענין שבשני מקומות נאכלין קודם שיעמידו הלוים את המשכן ולאחר שיפרקו הלוים את המשכן ולא מפסלו ביוצא, משום דאע״פ שנסע אהל מועד הוא. וע״ע בדרשה הבאה.
(זבחים קט״ז:)
כאשר יחנו כן יסעו – תניא, לחם הפנים אף במסעות נפסל ביוצא,⁠
כשנוסעין ישראל במדבר ומפרקין המשכן ונושאין השולחן עם הלחם כדכתיב (ד׳ ז׳) ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת ולחם התמיד עליו יהיה, ויצא הלחם חוץ לקלעים נפסל משום יציאה חוץ למחנה.
דכתיב כאשר יחנו כן יסעו, מה בחנייתן נפסל ביוצא אף בנסיעתן נפסל ביוצא
בחנייתו נפסל ביוצא חוץ לקלעים כדכתיב (ס״פ אמור) והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש, ולכאורה הוא מוציא כונת הכתוב מפשטיה, שהכונה הפשוטה היא שחנו ונסעו לצבאותם ולדגליהם. ונראה עפ״י מש״כ הראב״ע דהלוים לא חנו כאשר נסעו, והלשון כאשר יחנו כן יסעו מוסב אל מחנות ישראל, וזה נראה למ״ד זה לדוחק לאוקמי לשון זה שמוסב אל מחנות ישראל אחרי דכתיב סמוך לנסיעת מחנה לוים, ולכן דריש שבא לרמז על דין אחד השוה בחניה ובנסיעה, כדמפרש, מה בחנייתן נפסל ביוצא אף בנסיעתן נפסל ביוצא, וזהו גם טעם וכונת הדרשה שבסמוך מה חניתן עפ״י הדבור אף נסיעתן עפ״י הדבור, ודו״ק.
והנה להלן בפרשה ד׳ פסוק ז׳ בדרשה ולחם התמיד עליו יהיה דריש דלחם הפנים אינו נפסל במסעות, וזה היפך מדרשה זו לכאורה. אבל באמת שניהם צודקין, דכפי שמתבאר בגמ׳ איירי דרשה זו ודין זה דנפסל במסעות היכי שהלחם מסולק, היינו שעדיין לא הגיע הזמן לסלק את זה עד שנסעו, ומ״מ בתוך מחנה הלוים הוא שנושאין אותן עמהן עם המשכן ודגלי מחנה ישראל סביב להם, והא דמכשיר ביוצא, איירי בלחם מסודר על השולחן, עי״ש.
. (מנחות צ״ה.)
כאשר יחנו כן יסעו. תניא, כיצד היו ישראל מהלכין במדבר, ר׳ חמא בר חנינא ור׳ הושעיא, חד אמר כתיבה וחד אמר כקורה,⁠
מ״ד כתיבה שהיא מרובעת כך היו נוסעים, דגל מחנה יהודה במזרח, ראובן בדרום, אפרים במערב ודן בצפון. ומ״ד כקורה, היה הסדר מתחלה דגל יהודה ואחריו ראובן ואחריו אפרים ואחריו דן.
מאן דאמר כתיבה – דכתיב כאשר יחנו כן יסעו,⁠
וחנייתן ודאי כתיבה היתה, דכתיב סביב לאהל מועד יחנו שהמשכן היה באמצע וארבע דגלים מכל צד וכמפורש בקרא.
ומ״ד כקורה – דכתיב (פ׳ בהעלותך) מאסף לכל המחנות לצבאותם.⁠
במתנה דן כתיב זה, ונסע דגל מחנה דן מאסף לכל המחנות, והיינו שהיה נוסע באחרונה, וזה הוא כמ״ד כקורה, דאלו למ״ד כתיבה היה מחנה דן. בצפון, כמש״כ. ומפרש בירושלמי, דלמאן דס״ל כקורה לא קשה אליביה הדרשה כאשר יחנו כן יסעו, משום דהוא מוקים פסוק זה לענין אחר מה חנייתן עפ״י הדבור וכו׳, כפי שיבא בדרשה הבאה, ולמ״ד כתיבה לא קשה אליביה הדרשה מאסף לכל המחנות, משום דשבטו של דן שהיה מרובה באוכלוסין היה מתפשט והולך אחורי כל המחנות כדי שיהיה מרובע ברבוע שלם, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו, והיינו דכתיב מאסף לכל המחנות, אע״פ שהלכו לצבאותם, וע״ע בס׳ התוה״מ.
(ירושלמי עירובין פ״ה ה״א)
כאשר יחנו כן יסעו. מקיש נסיעתן לחנייתן, מה חנייתן על פי הדבור אף נסיעתן על פי הדבור.⁠
ר״ל סדר נסיעתן, ועיין מש״כ באות הקודם. והנה לכאורה כל דרשה זו למותר, דהא מפורש כתיב לקמן פסוק ל״ד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו. וי״ל דהתם מספר הכתוב מעשיהם וכאן הוא לצווי שכן יעשו. והא דכתיב בפרשה בהעלותך על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו, התם איירי לענין חניית והליכת עמוד הענן, כמבואר בברייתא דמלאכת המשכן וברש״י שם.
(שם שם)
 
(יח) דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֥ה אֶפְרַ֛יִם לְצִבְאֹתָ֖ם יָ֑מָּה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן⁠־עַמִּיהֽוּד׃
On the west side shall be the standard of the camp of Ephraim according to their divisions; and the prince of the children of Ephraim is Elishama the son of Ammihud.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
טֵיקַס מַשְׁרִית אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן מַעְרְבָא וְרַבָּא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִּיהוּד.
The standard of the camp of Ephraim, by their hosts, shall be to the west: and the chief of the Beni Ephraim, Elishama bar Ammihud.
טכס משרית שבטה דבנוי דאפרים לחיילוותהון מן מערבה ורבה דהוה ממני על משרית שבטה דבנוי דאפרים אלישמע בר עמיהוד.
טיקס משרית אפרים לחיליהון מערבא ישרון ומשירייתהון בארבעתי מילין מרבען וטיקסיה הוה ממילת תלת גוונין כלקבל תלת מרגלייתא דבחושנא קנכירין טרקין ועינעיגל וביה חקיק ומפרש שמהת תלת שבטיא אפרים מנשה ובנימן ובמציעותיה כתיב ועננא די״י עליהון ביממא במיטלהון מן משריתא וביה הוה חקיק צורת דיבא ורבא דהוה ממניה על חילוות שיבטא דבני אפרים אלישמע בר עמיהוד.
The camp of Ephraim by the standard of their hosts shall pitch on the west; their camp spreadeth over four miles; and their standard is of silk of three colours, corresponding with the precious stones in the breastplate, ligure, agate, and amethyst; and upon it expressed and set forth the names of the three tribes, Ephraim, Menasheh, and Benjamin, having written in the midst, And the Cloud of the Lord was over them, in the going forward of the host; and upon it was set forth the figure of a young man. And the Rabba set over the tribe of Ephraim, Elishama bar Ammihud;
(יח-כד) מַעֲרָב אוֹצְרוֹת שֶׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד וְקוֹר וָחֹם, וּכְנֶגְדָן אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִין וּמְנַשֶּׁה, וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי שֶׁלֶג וּבָרָד, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּבִנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ (תהלים פ׳:ג׳), וּשְׁכִינָה לְעוֹלָם בַּמַּעֲרָב, בִּגְבוּל בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד וגו׳ (דברים ל״ג:י״ב), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה וגו׳, וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה וגו׳, וּמַטֵּה בִנְיָמִן וְנָשִׂיא וגו׳, כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה וגו׳ וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ, נָאָה לַתּוֹרָה וְלַתְּשׁוּבָה, גְּבוּרָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּבֵּר אָדָם בַּתּוֹרָה וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ.
מַרכַּזֻ מֻעַסכַּרִ אִפרַאִים לִגִּיושִׁהִם פִי אלּמַג׳רִבּ וַשַׁרִיפֻהֻם אִילִשַׁמַאע בּןִ עַמִיהֻד
מרכז מחנה אפרים לפי צבאותם במערב, והנכבד שלהם אלישמע בן עמיהוד.
דגל מחנה אפרים – לרחל דגל בפני עצמה אפרים מנשה ובנימין.⁠
שאוב מאבן עזרא במדבר א׳:כ׳.
דגל מחנה אפרים, "the flag of the camp of Ephrayim;⁠" Rachel was represented by a separate camp, i.e. Ephrayim, Menashe, and Binyamin.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

דגל מחנה אפרים – הפסוק מתחיל בדל״ת ומסיים בדל״ת לפי שיעקב הקדים בארבע מקומות אפרים לפני מנשה וכנגדו קדם בארבע מקומות אפרים למנשה בדגלים ובנשיאים ובקרבנות ובשבטים.
דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה – קשה למה בכולם מזכיר הרוח קודם לצבאותם. כמו תימנה לצבאותם, וכן לצבאותם אומר קודם ימה. ופי׳ הרי״ח שהיה צבאותם רבים כדגי הים וזהו שתרגם אונקילוס וכנוני ימה יסגון וכתי׳ (בראשית מ״ט כ״ב) (עולי) [עלי] עין כשם שהדגים אין עין שולט בהם אף בני יוסף זהו ימה לצבאותם מכסה הים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(יט) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
His division, and those who were numbered of them, were forty thousand five hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
And his host and their numbered ones, forty thousand and five hundred.
וחיילוותהון וסכומ⁠[י]⁠הון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחיילוותהון וסכומ⁠[י]⁠הון״) גם נוסח חילופי: ״וחיילוותיה וסכומוי״.
ארבעין אלפין וחמש מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
.
וחיליה וסכומהון דשבטיה ארבעין אלפין וחמש מאה.
and the sum of his host, forty thousand five hundred.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ אַרבַּעֻוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
ומנין צבאו: ארבעים אלף וחמש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(כ) וְעָלָ֖יו מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן⁠־פְּדָהצֽוּר׃
Next to him shall be the tribe of Manasseh; and the prince of the children of Manasseh is Gamaliel the son of Pedahzur.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירמב״ןמושב זקניםרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימה
וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה וְרַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר.
And they who shall be next by him shall be the tribe of Menasheh: and the chief of the Beni Menasheh, Gamliel bar Phedazur.
וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה וְנָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר
וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה וְרַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר
וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה – הסמוך לו
רק בשני פסוקים שבהם אי אפשר לפרש עַל – למעלה ממקום מסוים, ת״א עַל בהוראת סָמוּךְ: בפסוקנו ״וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה״ – ״וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה״ והוא פשוטו של מקרא כמבואר גם במשנה.⁠
משנה מנחות יא ה: אבא שאול אומר שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. אמרו לו: והלא כבר נאמר ״ונתת על המערכת לבונה זכה״? אמר להן: והלא כבר נאמר ״ועליו מטה מנשה״.
וכן: ״אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר״ (בראשית יח ו) ״דִּסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא״ כהערת המסורה שנרשמה שם.⁠
לנדויאר, מסורה, עמ׳ 104. ועיין ״אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא״ (במדבר כא ל) ״דִּסְמִיךְ עַל מֵידְבָא״, ובהערת המסורה שם.
בכך מתיישבות תמיהות רבות בת״א כמבואר בפסוק ״וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת״ (שמות מ ג), עיין שם. ובעקבות ת״א פירש רש״י כאן: ״וְעָלָיו – כתרגומו וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי״. כנגד זאת בפסוקים שבהם נאמר ״וְהַחֹנִים עָלָיו״ (במדבר ב׳:ה׳,י״ב,כ״ז) לא העיר רש״י דבר אף על פי שגם בהם תרגם ״וְדִשְׁרָן סְמִיכִין עֲלוֹהִי״, אבל כאן מכיוון שלא נאמר ״וְהַחֹנִים״ הוצרך רש״י לפרש ״כתרגומו״. עם זאת רש״י מפרש עַל – סָמוּךְ גם בפסוקים נוספים על פי דרשות חז״ל אבל אונקלוס מתרגם בהם ״על״ כמשמעו וכפשט הלשון.⁠
כגון רש״י ״אשר על המדבר (בראשית יח ו) – אצל המדבר. כמו וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה״; ״נצבים עליו (בראשית יח ב) – לפניו, כמו וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים״ ; ״וזבחת עליו (שמות כ כ) – אצלו, כמו וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה. או אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר הבשר והדם על מזבח ה׳ אלהיך (דברים יב כז) ואין שחיטה בראש המזבח״.
ודסמיכין עלוי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלוי״) גם נוסח חילופי: ״{עלי}⁠הם״.
שבטה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטה״) גם נוסח חילופי: ״מן שב׳⁠ ⁠⁠״.
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דבנוי״.
דמנשה ורבה דהוה ממני על משרית שבטה
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דבנוי״.
דמנשה גמליאל בר פדה צור.
ודיסמכין ליה שבטא דמנשה ורבה דהוה ממני על חילוות שיבטא דבני מנשה גמליאל בר פדרצור.
And next to him were the tribe of Menasheh: the Rabba, Gamliel bar Pedashur;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

אִלַי׳ גַּאנִבִּהִ סִבּטֻ מִנַשִּׁה וַשַׁרִיפֻהֻם גַמלִאִיל בּןִ פִדַאצֻור
ולצדו: שבט מנשה, והנכבד שלהם גמליאל בן פדהצור.
ועליו – כתרגומו: ודסמיכין עלוהי.
ועליו – Understand this as the Targum does: and those who were close to him were the tribe of Manasseh.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

ועליו מטה מנשה – הקשה הר״י בכולם נאמ׳ והחונים עליו. וכאן נאמ׳ ועליו מטה מנשה. פי׳ הרי״ח לפי שהיו שבט אפרים ומנשיה דומין לשבט אחד.
ד״א לכל שבט היה נמשך נהר אבל לאפרים ומנשה היה נמשך נהר אחד לשניהם. אבל קשה למה לא נאמר בנפתלי לא חונים ולא עליו. וטעם לא ידענא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כתרגומו ודסמיכין. ולעיל לא צריך רש״י לפרש מידי, שהרי גבי ועליו כתיב והחונים, אם כן ודאי פירושו כתרגומו אבל כאן אין כתיב כלום רק ועליו מטה מנשה אם כן אין אני יודע פירושו, לכן פירש רש״י כתרגומו:
As Targum translates "the one near him.⁠" Previously (v. 5, 12) Rashi did not need to explain the word עליו (with him, lit. "above him") because the Torah added the words "those who camp.⁠" Thus it was obvious that the explanation is as Targum translates. However here where it does not add anything, but merely states "along with him is the tribe of Menashe,⁠" I would not know the meaning of the word ועליו, therefore Rashi explains "as Targum translates.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ועליו מטה מנשה: משונה הלשון כאן. ויש נפקא מינה במשמעות, ד״החונים עליו״ משמע כקטן הנסמך על הגדול, וחנייתו ומילוי צרכיו תלויים בדעת מי שגדול ממנו. משא״כ משמעות ״ועליו״ להיפך, דעת הגדול על הקטן והוא מנהיגו. והיינו, דאע״ג דאפרים היה ראש הדגל, היינו משום שהנהגת המדבר היתה נסיית ובזה גדול כח אפרים, אבל מ״מ מה שנדרשו להליכות העולם היה מנשה גדול מאפרים. ומזה הטעם במנין דפרשת פינחס היה מנשה קודם לאפרים (להלן כו,כט), משום דכניסתם לארץ היתה יותר נוטה להליכות הטבע, ובזה מנשה קודם, כמו שכתבתי בספר בראשית (מח,יד). משום הכי כתיב כאן ״ועליו״, דמנשה הנהיגו לאפרים בהליכות העולם.
[הרחב דבר: ובני הרב הגאון מורינו חיים נ״י הוסיף, דמשום הכי תנן במשנה דמנחות פרק י״א (צו,א) בהא דפליגי בפירוש ״ונתת על המערכת לבונה זכה״ (ויקרא כד,ז), דאבא שאול אמר דבאמצע המערכות היו נותנים שני בזיכי לבונה. אמרו לו, והלא כבר נאמר ״ונתת על המערכת״, אמר להם, והלא כבר נאמר ״ועליו מטה מנשה״. וכבר תמה בתוספות יו״ט אמאי לא הביא מקרא הקודם ״והחונים עליו״. אבל לדברינו מבואר יפה, ד״והחונים עליו״ משמעו נסמכים עליו וטפלים לו, וזה לא שייך בלבונה ומערכות, ועל כן פירשו ״על המערכת״ – ממש עליו. אמר להם והא כתיב ״ועליו מטה מנשה״, (והפירוש – סמוך), ולשון ״עליו״ משמעו גדול ממנו בפרט אחד, כך הפירוש ״ונתת על המערכת לבונה זכה״, דהלבונה היתה במעלה עליונה מהמערכות, שהרי לבונה נקטרת ומכשרת את הלחם לאכילה. ועיין עוד להלן (יג,יא).]
ועליו מטה מנשה – בכל מקום אמר והחונים עליו, וכאן אמר ועליו משום דכיון שבמספר בסוף הארבעים פ׳ פנחס היה מספר בני אפרים מעט ממספר הראשון וכמספר בני מנשה בפעם הראשון, ובני מנשה רבו עד כי היו שנים וחמשים אלף, ולכן בפ׳ פנחס הקדים מנין מנשה למנין אפרים, וזה שמרמז כאן ועליו, שגבר עליו אחיו במנין עד למעלה, משא״כ באינך, דכולהו לא הגבירו על ראשי דגליהם במנין השני. ודו״ק.
ועליו מטה מנשה – מכאן דעליו – בסמוך משמע.⁠
ר״ל דהא בודאי א״א לפרש כאן עליו ממש אלא בסמוך לו, הרי מפורש שמשמש הכתוב בלשון על למובן סמיכות, ולכן ילפינן גם בעלמא לפרש כן, וכמו ונתת על המערכת לבונה זכה (ס״פ אמור) וכדומה, ונזכר ענין דרשה זו לפנינו בכ״מ בפ׳ תצוה ובספר ויקרא.
(מנחות צ״ו.)
 
(כא) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם׃
His division, and those who were numbered of them, were thirty-two thousand two hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתַן.
And his host, and the numbered thereof, thirty and two thousand and two hundred.
וחיילוותיה וסכומיהון תלתין וחמשה אלפין וארבע
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וארבע״) גם נוסח חילופי: ״תרתין״.
מאה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
.
{וחיליה וסכומהון דשיבטיה תלתין ותרין אלפין ומאתן.}⁠
חסר בכ״י לונדון.
their number, thirty-two thousand two hundred.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ את׳נַאןַ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ אלפַא וַמִאַתַּאןַ
ומנין צבאו: שלשים ושנים אלף ומאתים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(כב) וּמַטֵּ֖ה בִּנְיָמִ֑ן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן⁠־גִּדְעֹנִֽי׃
The tribe of Benjamin: and the prince of the children of Benjamin is Abidan the son of Gideoni.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְשִׁבְטָא דְּבִנְיָמִין וְרַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִין אֲבִידָן בַּר גִּדְעוֹנִי.
And the tribe of Benyamin, and the chieftain of the sons of Benyamin, Abidan bar Gideoni:
ושבטה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושבטה״) גם נוסח חילופי: ״ומן שב׳⁠ ⁠⁠״.
דבנוי דבנימין ורבה דהוה ממני על משרית
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משרית״) גם נוסח חילופי: ״חיילוות״.
שבטה
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דבנוי״.
דבנימן אבידן בר גדעוני.
ושבטא דבנימן ורבא דהוה ממני על חילוות שיבטא דבני בנימן אבידן בר גדעוני.
Of the tribe of Benjamin the Rabba was Abidan bar Gideoni,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וַאִלַי׳ גַּאנִבִּהִ סִבּטֻ בִּניַאמִין וַשַׁרִיפֻהֻם אַבִּידַאן בּןִ גִ׳דעֻונִי
ולצדו: שבט בנימין, והנכבד שלהם אבידן בן גדעוני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(כג) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
His army, and those who were numbered of them, were thirty-five thousand four hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
and his host, and the numbered thereof, thirty and five thousand and four hundred.
וחיילוותיה וסכומיה תלתין וחמשה אלפין וארבע מאוון.
וחיליה וסכומהון דשיבטיה תלתין וחמשא אלפין וארבע מאה.
and the number of his host thirty-five thousand four hundred.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ כַ׳מסַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
ומנין צבאו: שלשים וחמשה אלף וארבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(כד) כׇּֽל⁠־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַחֲנֵ֣ה אֶפְרַ֗יִם מְאַ֥ת אֶ֛לֶף וּשְׁמֹֽנַת⁠־אֲלָפִ֥ים וּמֵאָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁלִשִׁ֖ים יִסָּֽעוּ׃
All who were numbered of the camp of Ephraim were one hundred eight thousand one hundred, according to their divisions. They shall set out third.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלבי״ם
כָּל מִנְיָנַיָּא לְמַשְׁרִית אֶפְרַיִם מְאָה וּתְמָנְיָא אַלְפִין וּמְאָה לְחֵילֵיהוֹן בִּתְלִיתֵיתָא נָטְלִין.
All the numbered of the camp of Ephraim were a hundred and eight thousand and one hundred, by their hosts: and they went forward thirdly.
כל סכומי⁠[י]⁠ה דמשרית שבטה דבנוי דאפרים עשרה רבוון תמנייה אלפין ומאה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשרה רבוון תמנייה אלפין ומאה״) גם נוסח חילופי: ״מאה ותמנייה אלפין ומאה״.
לחיילוותהון ותלתין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותלתין״) גם נוסח חילופי: ״תליתיין״.
הוו נטלין.
כל סכום מניינייא למשירית אפרים מאתן ותמנין אלפין ומאה לחיליהון בתליתיתא נטלין.
The sum of the camp of Ephraim was one hundred and eight thousand one hundred; and they went forward thirdly.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

פַדַ׳לִךַּ גַמִיעֻ עַדַדִמֻעַסכַּרִ אִפרַאִים מִאַתֻ אַלּףֵ וַתַּ׳מַאַנִיַתֻ אלַאףֵ וַמִאַתֹ לִגִּיושִׁהִם וַיַרחַלֻוןַ תַּ׳ אַלתַּ׳תַּהֻם
אזי כל מנין מחנה אפרים: מאה ושמונה אלף ומאה, לפי צבאותם, ויסעו שלישים להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כל הפקדים למחנה אפרים וגו׳ וּשְמֹֽנַת⁠־אלפים: יש מאריך במ״ם. [וּשְׁמֹֽנַת⁠־אֲלָפִ֥ים].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(כה) דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֥ה דָ֛ן צָפֹ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י דָ֔ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן⁠־עַמִּֽישַׁדָּֽיבֶּן⁠־עַמִּֽישַׁדָּֽי =ל,ש,ש1 ובדפוסים (געיה וסילוק)
• מ״ג דפוס ונציה=<בֶּן⁠־עַמִּ֥ישַׁדָּֽי> (מרכא וסילוק), וברויאר ציין בספק מרכא באופן דומה בכתי״ל; אמנם הקו ישר בכתב⁠־היד ונראה שהוא געיה, וכך דעתם של דותן והמקליד.
• ל1,ב,ק3[מחיקה?],ו=בֶּן⁠־עַמִּישַׁדָּֽי (אין געיה)
׃
On the north side shall be the standard of the camp of Dan according to their divisions: and the prince of the children of Dan is Ahiezer the son of Ammishaddai.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלבי״ם
טֵיקַס מַשְׁרִית דָּן צִפּוּנָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִּישַׁדָּי.
The standard of the camp of Dan (shall be) to the north, by their hosts; and the chieftain of the Beni Dan, Achiezer bar Ammi-Shaddai.
[טכס] משרית שבטה דבנוי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משרית שבטה דבנוי״) גם נוסח חילופי: ״משרייתה דבנוי״.
דדן מן צפונה לחיילוותהון ורבה דהוה ממני על משרית
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משרית״) גם נוסח חילופי: ״חיילוות״.
שבטה דבנוי דדן אחיעזר בר עמי שדי.
טיקס משירית דן לציפונא חיליהון ובית משרוייהון בארבעתי מילין מרבען וטיקסיה הוה ממילת תלת גוונין כלקבל תלת מרגלייתא דבחושנא כרום ימא ובירלוות חלא ואפנטור וביה חקיק ומפרש שמהת תלת שבטיא דן ונפתלי אשר ובמציעותיה חקיק ומפרש ובמישרוי יימר תוב י״י שרי ביקרך בגו ריבוות אלפייא דישראל וביה הוה חקיק צורת חיוי חורמן ורבא דהוה ממני על חילוות שבטוי דבני דן אחיעזר בר עמישדי.
The standard of the camp of Dan shall be to the north with their hosts; and the space of their camp shall spread over four miles. His standard shall be of silk of three colours, corresponding with the stones in the breastplate, chrysolite, beryl, and jasper; in it shall be expressed and set forth the names of the three tribes, Dan, Naphtali, and Asher; and upon it shall be expressed: And in his encampment shall he say, Return, Lord, and dwell in Thy glory in the midst of the myriads of Israel; and upon it shall also be set forth the figure of a basilisk serpent. (Gen 49:17.*) The Rabba set over the hosts of Dan was Achiezer bar Ammishaddai,
צָפוֹן, מִשָּׁם הַחשֶׁךְ יוֹצֵא לָעוֹלָם וּכְנֶגְדָּן שֵׁבֶט דָּן, לָמָּה, שֶׁהוּא הֶחְשִׁיךְ הָעוֹלָם בַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁעָשָׂה יָרָבְעָם שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, וַעֲבוֹדָה זָרָה חשֶׁךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם (ישעיהו כ״ט:ט״ו), וְחָזַר יָרָבְעָם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא שֵׁבֶט דָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וגו׳ וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן (מלכים א י״ב:כ״ח-כ״ט), וּלְכָךְ צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּחֲנֶה דָן בַּצָּפוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה וגו׳.
וַמַרכַּזֻ מֻעַסכַּרִ דַאן פִי אַלשַּׁמַאלִ לִגִּיושִׁהִם וַשַׁרִיפֻהֻם אַחִיעִיזִר בּןִ עַמִישַׁאדַאִי
ומרכז מחנה דן בצפון לפי צבאותם, והנכבד שלהם אחיעזר בן עמישדי.
דגל מחנה דן – דגל רביעי לבן שפחת רחל ראש דגל נתן מעלה אחרת לאשר בן שפחת לאה להיותו נמנה קודם נפתלי אף על פי שנולד אחריו.⁠
שאוב מאבן עזרא במדבר א׳:כ׳.
דגל מחנה דן, "the flag of the camp of Dan; the fourth camp comprised the maidservants of Rachel, Dan having been the firstborn of those. He was the leading tribe of that flag (camp). Asher was rewarded with an extra distinction, seeing that he was a son of Leah's handmaid, he was mentioned before Naftaly, although the latter was older than he.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מחנה דָֿ֛ן: הדלי״ת רפה, ובה תביר. [דָ֛ן].
עמישדי: מלה חדא, כמ״ש בריש סידרא. [בן⁠־עמישדי].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(כו) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת׃
His division, and those who were numbered of them, were sixty-two thousand seven hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה.
And his host, and the numbered thereof, sixty and two thousand and seven hundred.
וחיילוותהון וסכומיהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחיילוותהון וסכומיהון״) גם נוסח חילופי: ״וחיילוותה וסכומוי״.
אשתין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשתין״) גם נוסח חילופי: ״שיתין״.
ותרין אלפין ושבע מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
.
וחיליה וסכומהון דשיבטיה שיתין ותרין אלפין ושבע מאה.
and the number of his tribe sixty-two thousand seven hundred.
וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ את׳נַאןַ וַסִתֻּוןַ אלפַא וַסַבּעֻמִאַתֹ
ומנין צבאו: ששים ושנים אלף ושבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(כז) וְהַחֹנִ֥ים עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן⁠־עׇכְרָֽן׃
Those who encamp next to him shall be the tribe of Asher; and the prince of the children of Asher is Pagiel the son of Ochran.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְדִשְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְּאָשֵׁר וְרַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן.
And those who encamp by him shall be the tribe of Asher; and the chieftain of the Beni Asher, Phagiel bar Akran.
ודשריין סמיכין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ודשריין סמיכין״) גם נוסח חילופי: ״ודסמיכין״.
לה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לה״) גם נוסח חילופי: ״עלוי״.
רבה דבנוי דאשר ורבה דהוה ממני על משרית
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משרית״) גם נוסח חילופי: ״חיילוות״.
שבטה דבנוי דאשר פגעיאל בר עכרן.
ודישרן סמיכין ליה שיבטא דאשר ורבא דהוה ממני על חילוות שיבטא דבני אשר פגעיאל בר עכרן.
They who encamp next to him shall be the tribe of Asher; the Rabbi was Paghiel bar Achran,
וְעָלָיו שֵׁבֶט אָשֵׁר מֵאִיר עַל הַחשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ וגו׳ וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ (דברים ל״ג:כ״ד), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר. וְעָלָיו נַפְתָּלִי שֶׁהוּא מָלֵא בְּרָכָה כְּדֵי לְפַרְנֵס, כְּמָה דִּכְתִיב: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וגו׳ (דברים ל״ג:כ״ג), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וּמַטֵּה נַפְתָּלִי וגו׳.
וַאלנַאזִלֻוןַ אִלַי׳ גַּאנִבִּהִ סִבּטֻ אשִׁיר וַשַׁרִיפֻהֻם פַגעִאִיל בּןִ עֻכ׳רַאן
והמתאכסנים לצדו: שבט אשר, והנכבד שלהם פגעיאל בן עכרן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(כח) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
His division, and those who were numbered of them, were forty-one thousand and five hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
And his host, and the numbered of it, forty and one thousand and five hundred.
וחיילוותיה⁠[ו]⁠ן וסכומהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחיילוותיה⁠[ו]⁠ן וסכומהון״) גם נוסח חילופי: ״וחיילוותיה וסכומוי״.
ארבעין וחד אלפין חמש מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
.
וחיליה וסכומהון דשיבטיא ארבעין וחד אלפין וחמש מאה.
and the numbers forty-one thousand five hundred.
וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ וַאחִדֹ וַאַרבַּעֻוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
ומנין צבאו: ארבעים ואחד אלף וחמש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(כט) וּמַטֵּ֖ה נַפְתָּלִ֑י וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן⁠־עֵינָֽן׃
The tribe of Naphtali: and the prince of the children of Naphtali is Ahira the son of Enan.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְשִׁבְטָא דְּנַפְתָּלִי וְרַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן.
And the tribe of Naphtali, and the chief of the Beni Naphtali, Achira bar Enan:
ושבטה
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דבנוי״.
דנפתלי ורבה דהוה ממני על משרית
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משרית״) גם נוסח חילופי: ״חיילוות״.
דשבטה דבנוי דנפתלי אחירע בר עינן.
ושיבטא דנפתלי ורבא דהוה ממני על חילוות שיבטא דבני נפתלי אחירע בר עינן.
Of the tribe Naphtali, the Rabba, Achira bar Enan;
כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן וגו׳ לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם – שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הוֹלֵךְ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה (משלי ג׳:י״ט), כְּשֵׁם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַרְבַּע רוּחוֹת וּכְנֶגְדָן אַרְבָּעָה דְּגָלִים, אַף כָּךְ סִבֵּב לְכִסְאוֹ אַרְבָּעָה מַלְאָכִים מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וְאוֹרִיאֵל וּרְפָאֵל. מִיכָאֵל בִּימִינוֹ כְּנֶגֶד רְאוּבֵן, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מִיכָאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בַּיָּם פָּתַח משֶׁה בַּשִּׁירָה: מִי כָמוֹךָ וגו׳ (שמות ט״ו:י״א), מִשֶּׁסִּיֵּם אֶת הַתּוֹרָה אָמַר: אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן (דברים ל״ג:כ״ו), מִי כָמוֹךָ, אֵין כָּאֵל, הֲרֵי מִיכָאֵל. אוּרִיאֵל מִשְּׂמֹאלוֹ כְּנֶגֶד דָּן שֶׁהוּא בַּצָּפוֹן, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אוּרִיאֵל בִּשְׁבִיל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר עָלָיו וּמֵאִיר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:א׳), וְדָוִד אָמַר: אֵל ה׳ וַיָּאֶר לָנוּ (תהלים קי״ח:כ״ז), הֲרֵי אוּרִיאֵל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה׳ אוֹר לִי (מיכה ז׳:ח׳). גַּבְרִיאֵל מִלְּפָנָיו כְּנֶגֶד מַלְכוּת יְהוּדָה וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁהָיוּ בַּמִּזְרָח, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גַּבְרִיאֵל, בִּיהוּדָה כְּתִיב: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וגו׳ (דברי הימים א ה׳:ב׳), וּבְמשֶׁה כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה (ויקרא א׳:א׳), וּכְתִיב: וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר (ישעיהו ט׳:ה׳), הֲרֵי גַבְרִיאֵל. רְפָאֵל, כְּנֶגֶד אֶפְרַיִם, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רְפָאֵל, כְּדֵי לְרַפּאוֹת שִׁבְרוֹ שֶׁל יָרָבְעָם שֶׁיָּצָא מֵאֶפְרַיִם שֶׁהוּא בַּמַּעֲרָב: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (במדבר י״ב:י״ג), הֲרֵי רְפָאֵל.
וַאִלַי׳ גַּאנִבִּהִ סִבּטֻ נַפתַּאלִי וַשַׁרִיפֻהֻם אַחִרַע בּןִ עִינַאן
ולצדו: שבט נפתלי, והנכבד שלהם אחירע בן עינן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(ל) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
His division, and those who were numbered of them, were fifty-three thousand four hundred.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלבי״ם
וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
and his host, and the numbered thereof, fifty and three thousand and four hundred.
וחיילוותיהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחיילוותיהון״) גם נוסח חילופי: ״וחיילוותיה״.
וסכומיהון חמשין ותלתה אלפין וארבע מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
.
וחיליה וסכומהון דשיבטיה חמשין ותלת אלפין וארבע מאה.
and the numbers, fifty-three thousand four hundred.
וַעַדַדֻ גַיְשִׁהִ תַּ׳לַאתַּ׳תֹ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
ומנין צבאו: חמשים ושלשה אלף וארבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

 
(לא) כׇּל⁠־הַפְּקֻדִים֙ לְמַ֣חֲנֵה דָ֔ן מְאַ֣ת אֶ֗לֶף וְשִׁבְעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֣שׁ מֵא֑וֹת לָאַחֲרֹנָ֥ה יִסְע֖וּ לְדִגְלֵיהֶֽם׃
All who were numbered of the camp of Dan were one hundred fifty-seven thousand six hundred. They shall set out last by their standards.⁠"
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ב
כָּל מִנְיָנַיָּא לְמַשְׁרִית דָּן מְאָה וְחַמְשִׁין וְשִׁבְעָא אַלְפִין וְשֵׁית מְאָה בְּבָתְרֵיתָא נָטְלִין לְטִקְסֵיהוֹן.
All who were numbered of the camp of Dan, a hundred and fifty and seven thousand and six hundred: they shall go hindmost by their standards.
כל סכומייה דמשרית שבטה דבנוי דדן חמש עשרה ריבוון ושבעת אלפין ושית
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמשרית שבטה דבנוי דדן חמש עשרה ריבוון ושבעת אלפין ושית״) גם נוסח חילופי: ״דמשריתה דבנוי דדן מאה ושבעין וחמשה אלפין ושית״.
מאוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
אחריין
בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״אחריין״) גם נוסח חילופי: ״בתריין״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחריין״) גם נוסח חילופי: ״אחרניין״.
הוון נטלין לטכסיהון.
כל סכום מניינייא למשריית דן מאה וחמשין ושובעא אלפין ושית מאה בבתריתא נטלין לטיקסיהון.
The sum of the hosts of Dan was one hundred and fifty-seven thousand six hundred: and these went forward last with their ensigns. Dan shall be a serpent in the way,
A horned snake in the path,
That biteth the horse's heels,
So that his rider falleth backward.
פַדַ׳לִךַּ גַמִיעֻ עַדַדִמֻעַסכַּרִ דַאן מִאַתֹ וַסַבּעַתֹ וַכַ׳מסֻון אַלּפַא וַסִתֻּמִאַתַּ וַיַרחַלֻוןַ אכַ׳רַא לִגִּיושִׁהִם
אזי כל מנין מחנה דן: מאה וחמשים ושבעה אלף ושש מאות, והם יסעו אחרונים לפי צבאותם.
לאחרנה יסעו – הלמ״ד נקודה בפתח.
לאחרונה יסעו, "they would always travel at the rear.⁠" The letter ל has a dot above over the vowel patach. In our versions of the Chumash, the letter ר has a dot, and the letter ל has the vowel kametz. Ed.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

׳לאחרונה – ב׳ במסורה לאחרונה יסעו. ולא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה. שעמלק היה מסרס שבט דן בעון פסל מיכה שעמהם. יהיה להם זכרון. סופי תיבות המן שגם הוא בקש לאבד זכרם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כל הפקדים למחנה דָן וגו׳ ושש מאות לָאַחֲרֹנָה: במחנה דָן חס׳ מלת לצבאתם. [ושש מאות לאחרנה].
לָאחרנה יסעו: בכל ספרי׳ אשר ראיתי הלמ״ד נקודה בקמץ, והחזקוני כתב שהיא נקודה בפתח. [לָאַחֲרֹנָה].
כל הפקדים – הם דברי השם אל משה נמשך אל וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן שבתחלת זאת הפרשה, וביאורו כל פקודי המחנות שהיו במספר תר״ג אלף תק״נ, יחנו איש על דגלו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כל הפקודים וגו׳: כאן לא כתיב עוד הפעם ״לצבאותם״ כמו במנין שלשה דגלים הקודמים. הטעם על זה, דפירוש ״לצבאותם״ ביארנו לעיל (א,ג) למה שהוא מסוגל בעסק מלחמה, והיה כל דגל מיוחד לאיזה פרט. משא״כ דגל מחנה דן היה גם מאסף לכל המחנות – לצבאותם של כל המחנות היה נתוסף על אותו דגל, משום הכי לא כתיב בהו כאן ״לצבאותם״ שהיו הרבה בהם שלא היה להם צבא בפני עצמן אלא ממלאים כל צבא הדגלים.
 
(לב) אֵ֛לֶּה פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כׇּל⁠־פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ⁠־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃
These are those who were numbered of the Children of Israel by their fathers' houses. All who were numbered of the camps according to their armies were six hundred three thousand five hundred fifty.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארמב״ןר׳ בחייאברבנאלמלבי״ם
אִלֵּין מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן כָּל מִנְיָנֵי מַשְׁרְיָתָא לְחֵילֵיהוֹן שֵׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה וְחַמְשִׁין.
These are they who were numbered of the sons of Israel, by the house of their fathers; all who were numbered in the camps by their hosts, six hundred and three thousand five hundred and fifty.
אלין סכומיה דבני
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין סכומיה דבני״) גם נוסח חילופי: ״אלין סכומי בני״.
ישראל לבית אבהתהון סכומי משריתה וחיילותיה⁠[ו]⁠ן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משריתה וחיילותיה⁠[ו]⁠ן״) גם נוסח חילופי: ״משירייתהון דבני ישראל לחיילוותהון״.
אשתין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשתין״) גם נוסח חילופי: ״שיתין״.
רבוון ותלתה אלפין וחמש מאה וחמשין.
איליין סכום מנייני בני ישראל לבית אבהתהון כל מנייני משירייתא לחיליהון שית מאה ותלתא אלפין וחמש מאה וחמשין.
This is the amount of the numbers of the Beni Israel, according to the house of their fathers; all the sums of the camps by their hosts were six hundred and three thousand five hundred and fifty.
[יא] אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם וגו׳ – בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת נִמְנוּ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד בִּירִידָתָן לְמִצְרַיִם: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ וגו׳ (דברים י׳:כ״ב), וְאֶחָד בַּעֲלִיָּתָן: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וגו׳ (שמות י״ב:ל״ז), וְאֶחָד אַחַר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ל׳:י״ב), וּשְׁנַיִם בְּחֻמָּשׁ הַפְּקוּדִים, אֶחָד בַּדְּגָלִים וְאֶחָד בְּחִלּוּק הָאָרֶץ, וּשְׁנַיִם בִּימֵי שָׁאוּל: וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים (שמואל א ט״ו:ד׳), וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק (שמואל א י״א:ח׳), כַּד אִינּוּן עֲתִירִין בְּאִלֵּין אִמְרַיָּה, וְכַד אִינוּן מִסְכֵּנִין בְּבִזְקַיָּה. וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם (שמואל ב כ״ד:ט׳), אִם מִסְפַּר לָמָּה מִפְקַד וְאִם מִפְקַד לָמָּה מִסְפַּר, אֶלָּא עָשָׂה שְׁתֵּי אַנְפָּרִיאוֹת גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, הַקְּטַנָּה הֶרְאָה לְדָוִד הַגְּדוֹלָה לֹא הֶרְאָה לוֹ, לְפִיכָךְ כָּתַב: אֶת מִסְפַּר מִפְקַד. וְאֶחָד בִּימֵי עֶזְרָא: כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא וגו׳ (עזרא ב׳:ס״ד), וְאֶחָד לֶעָתִיד לָבוֹא: עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיהו ל״ג:י״ג).
[יב] אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וגו׳ (הושע ב׳:א׳). וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: לְעוֹלָם ה׳ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם (תהלים קי״ט:פ״ט), מִפְּנֵי שֶׁהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם וּבָאֲתָה אוֹתָהּ הַבְטָחָה בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וְאֵימָתַי הִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁאָמַר לוֹ לָצֵאת מִבֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו׳ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל וגו׳ (בראשית י״ב:א׳-ב׳), אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כָּל מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּ אוֹתִי מָה הֲנָאָה יֵשׁ לִי בָּהֶם שֶׁאֵין לִי בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה׳ אֱלֹהִים מַה תִּתֶּן לִי וגו׳ (בראשית ט״ו:ב׳), שֶׁאַבְרָהָם רוֹאֶה בַּמַּזָּל שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהוֹלִיד בָּנִים, מֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱלָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה מִכִּפַּת הָרָקִיעַ וְאָמַר לוֹ צֵא מִן אוֹתוֹ הַמַּזָּל שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁאֵין אַתָּה עָתִיד לְהוֹלִיד מִמֶּנּוּ, אֲנִי מַרְאֶה לְךָ שֶׁאַתָּה מוֹלִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וגו׳ (בראשית ט״ו:ה׳), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אֵינוֹ אוֹמֵר הַבֶּט אֶלָּא שֶׁהוּא נָתוּן לְמַעְלָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה (תהלים פ׳:ט״ו). וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית ט״ו:ה׳), מַהוּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשֵּׁנִי וְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי עַד עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא מָצָא לֹא עִיר וְלֹא פֻּנְדָק וְלֹא אִילָן וְלֹא מַיִם וְלֹא בְּרִיָּה, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים צָפָה אִילָן אֶחָד מֵרָחוֹק, אָמַר שֶׁמָּא יֵשׁ תַּחְתָּיו מַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל הַמַּעְיָן, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ נַאֲתָן וּפֵרוֹתָיו מְתֻקָּנִים וַעֲנָפָיו נָאִין יָשַׁב לוֹ וְנִתְקָרֵר בְּצִלּוֹ וְאָכַל מִן פֵּרוֹתָיו, וְשָׁתָה מִן הַמַּעְיָן וְעָרַב לוֹ וְשָׁבָת נַפְשׁוֹ עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁעָמַד לֵילֵךּ, אָמַר לָאִילָן מַה לִּי לְבָרֶכְךָ, וּמַה יֵּשׁ לִי לוֹמַר לְךָ, שֶׁיְּהֵא עֵצְךָ נָאֶה, נָאֶה הוּא, שֶׁיְּהֵא צִלְךָ נָאֶה, כְּבָר הוּא נָאֶה, שֶׁיִּהְיוּ עֲנָפֶיךָ נָאִים, נָאִים הֵם, שֶׁיְהוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין, מְתוּקִים הֵם, שֶׁיְּהֵא מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ, כְּבָר מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ, שֶׁתְּהֵא עוֹמֵד בְּמָקוֹם חָבִיב, בְּמָקוֹם חָבִיב אַתָּה עוֹמֵד, מַה לִּי לְבָרֶכְךָ, אֶלָּא כָּל הַנְּטִיעוֹת הָעוֹמְדוֹת מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם עָמְדוּ עֶשְׂרִים דּוֹר וְלֹא הָיָה בָּהֶם תּוֹעֶלֶת וְלֹא עָמַד מֵהֶם צַדִּיק עַד אַחַר עֶשְׂרִים דּוֹר צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם שֶׁהָיָה נָתוּן בְּאֶרֶץ בָּבֶל שֶׁנִּקְרֵאת רְחוֹקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וגו׳ (מלכים ב כ׳:י״ד), וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְקִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָמַד בְּנִסְיוֹנוֹ, מִיָּד קֵרְבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בָּנָה לוֹ אֶת הַפֻּנְדָּק וְהָיָה זָן עוֹבְרִים וְשָׁבִים וְהָיָה מַכְנִיס אֶת הַבְּרִיוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְהוֹדִיעַ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, וְנָתַן שְׁמוֹ עַל שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּמַּלְאָכִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם, מַה יֵּשׁ לִי לוֹמַר לָךְ וּמַה יֵּשׁ לִי לְבָרֶכְךָ, שֶׁתְּהֵא שָׁלֵם, צַדִּיק לְפָנַי, אוֹ שֶׁתְּהֵא שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי, צַדִּיק אַתָּה, שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי, אוֹ שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי בֵיתְךָ צַדִּיקִים, צַדִּיקִים הֵם לְפָנַי, מַה יֵּשׁ לִי לְבָרֶכְךָ, אֶלָּא כָּל בָּנִים שֶׁעֲתִידִים לַעֲמֹד מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. אַתְּ מוֹצֵא אַבְרָהָם שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בַּכּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים וגו׳, וְיִצְחָק נִתְבָּרֵךְ בַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ וגו׳ (בראשית כ״ב:י״ז), וְיַעֲקֹב נִתְבָּרֵךְ בַּעֲפַר הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳ (בראשית כ״ח:י״ד), בִּרְכָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בָּאֲתָה בִּימֵי משֶׁה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם וגו׳ (דברים א׳:י׳), וּבִרְכָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנִּתְבָּרֵךְ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, בָּאֲתָה בִּימֵי בִּלְעָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב (במדבר כ״ג:י׳), וּבִרְכָתוֹ שֶׁל יִצְחָק שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בַּחוֹל, בָּאֲתָה בִּימֵי הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי (הושע ב׳:א׳). וְהוֹאִיל דִּבְיִצְחָק כְּתִיב בֵּיהּ בִּרְכַּת הַחוֹל הָיָה נִצְרַךְ לוֹמַר וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִצְחָק, וְאֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן אֶלָּא וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָמָּה, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵילֵךְ לְפַדַּן אֲרָם מָסַר לוֹ יִצְחָק אֶת בִּרְכַּת הַחוֹל, כְּמָה שֶׁאָמַר לוֹ: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם (בראשית כ״ח:ד׳), מַהוּ אֶת, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא כָּךְ אָמַר לוֹ בְּרָכָה שֶׁנִּתְבָּרַכְנוּ אֲנִי וְאַבְרָהָם כְּאֶחָד: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ (בראשית כ״ב:י״ז), בְּרָכָה לָאָב בְּרָכָה לַבֵּן, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה (בראשית כ״ב:י״ז), רְבִיָּה לָאָב רְבִיָּה לַבֵּן, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (בראשית כ״ב:י״ז), אֶת הַבְּרָכָה הַזּוֹ מָסַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, הֱוֵי: לְעוֹלָם ה׳ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם (תהלים קי״ט:פ״ט).
[יג] דָּבָר אַחֵר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי: וְהָיָה מִסְפַּר, הַסּוֹפֵר כְּמִסְפַּר הַתּוֹרָה נִתְבַּקֵּשׁ לָהֶם, שֶׁכָּךְ אָמַר לָהֶם עַל יְדֵי משֶׁה: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים (דברים ז׳:י״ד), הֱוֵי: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, מְשָׁלָן בֶּעָפָר מְשָׁלָן בַּכּוֹכָבִים, בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם מְשׁוּלִים בֶּעָפָר, מָה עֲפַר הָאָרֶץ עָשׂוּי דַּיִּשׁ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל עֲשׂוּיִם דַּיִּשׁ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ (מלכים ב י״ג:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: מָה עֲפַר הָאָרֶץ אִם אֵינוֹ נִמְצָא אֵין אָדָם מִתְקַיֵּם, אִם אֵין עָפָר אֵין אִילָנוֹת וְאֵין תְּבוּאָה, כָּךְ אִם אֵין יִשְׂרָאֵל אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (בראשית כ״ב:י״ח). בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם מְשׁוּלִים בֶּעָפָר, לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ הֵם מְשׁוּלִים לְחוֹל הַיָּם, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹל מַקְהֶה שִׁנָּיו, כָּל יִשְׂרָאֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ מְכַלִּין כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וגו׳ (במדבר כ״ד:י״ט), וּכְתִיב: וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל כ״ה:י״ד).
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה מְשָׁלָן כַּחוֹל, מַה חוֹל אָדָם נוֹטֵל מִמֶּנּוּ מְלֹא קֻמְצוֹ וְנוֹתֵן לָעִסָּה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְטָעֳמוֹ שֶׁהוּא מַקְּהֶה אֶת שִׁנָּיו, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, כָּל מִי שֶׁהוּא בּוֹזְזָן אוֹ גּוֹזְלָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מַקְּהֶה אֶת שִׁנָּיו לֶעָתִיד לָבוֹא, לָמָּה, שֶׁהוּא קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא עֲלֵיהֶם נְאֻם ה׳ (ירמיהו ב׳:ג׳), וְכָל מִי שֶׁנּוֹגֵעַ בַּקֳּדָשִׁים חַיָּב מִיתָה.
דָּבָר אַחֵר: כְּחוֹל הַיָּם, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹל אָדָם מַכְנִיסוֹ לָאוּר וּמוֹצִיאוֹ בּוּלִים וְעוֹשִׂין הֵימֶנּוּ כְּלִי זְכוּכִית, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאוּר וְיוֹצְאִין חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: עַבְדוֹהִי דִי אֱלָהָא עִלָּאָה פֻּקוּ וֶאֱתוֹ וגו׳ (דניאל ג׳:כ״ו). וְאַף לֶעָתִיד לָבוֹא הֵם נִכְנָסִין לַגֵּיהִנֹּם וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם נִכְנָסִין שָׁם, וְאִלּוּ הֵם נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹבְדִים, וְיִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִתּוֹכָהּ בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה (ישעיהו מ״ג:ב׳), לָמָּה: כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ (ישעיהו מ״א:י״ג), לְכָךְ מוֹשְׁלָן כַּחוֹל. לֶעָתִיד לָבוֹא מְשָׁלָן כַּכּוֹכָבִים, מָה הַכּוֹכָבִים מַזְהִירִין בְּכָל הָרָקִיעַ כָּךְ הֵם מַזְהִירִין לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד (דניאל י״ב:ג׳). לָמָּה נִמְשְׁלוּ בַּכּוֹכָבִים וְלֹא בַּחַמָּה וְלֹא בַּלְּבָנָה, אֶלָּא אַבְרָהָם נִמְשַׁל בַּחַמָּה וְיִצְחָק בַּלְּבָנָה וְיַעֲקֹב בַּכּוֹכָבִים, לֶעָתִיד לָבוֹא הַחַמָּה וְהַלְּבָנָה בּוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה׳ צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִיְרוּשָׁלָיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיהו כ״ד:כ״ג), וְהַכּוֹכָבִים אֵינָם בּוֹשִׁים, כָּךְ אַבְרָהָם וְיִצְחָק פְּנֵיהֶם מִתְכַּרְכְּמוֹת. לֶעָתִיד לָבוֹא בִּשְׁבִיל בְּנֵיהֶם, אַבְרָהָם בִּשְׁבִיל יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה, יִצְחָק בִּשְׁבִיל עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו, וְהַכּוֹכָבִים אֵין לָהֶם בּוּשָׁה. כָּךְ יַעֲקֹב אֵין לוֹ בּוּשָׁה שֶׁלֹא יֵבוֹשׁ: שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ (ישעיהו כ״ט:כ״ב), לָמָּה, כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂי יָדַי וגו׳ (ישעיהו כ״ט:כ״ג), שֶׁכֻּלָּם צַדִּיקִים: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי (שיר השירים ד׳:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: מָה הַכּוֹכָבִים חוֹלְקִין כָּבוֹד זֶה לָזֶה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כ״ה:ב׳), כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה, כְּשֵׁם שֶׁהַכּוֹכָבִים אֵינָן מְרִיבִין זֶה עִם זֶה, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים. דָּבָר אַחֵר, מָה הַכּוֹכָבִים אֵינָן שׁוֹלְטִים אֶלָּא בַּלַּיְלָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן שׁוֹלְטִים אֶלָּא בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי עֹל מַלְכוּת.
דָּבָר אַחֵר: מָה הַכּוֹכָבִים יָכוֹל אֶחָד לִשְׂרֹף אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ שֶׁיָּרְדָה אֵשׁ בְּדִבּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמֲשָּׁיו (מלכים ב א׳:י׳).
[יד] אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הושע ב׳:א׳), מִשֶּׁהוּא נוֹתֵן קִצְבָה: וְהָיָה מִסְפַּר (הושע ב׳:א׳), חוֹזֵר וְאוֹמֵר אֵין לָהֶם קִצְבָה, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. אֶלָּא שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ כְּשֵׁם שֶׁהֶרְאָה לְאַבְרָהָם וְאָמַר לוֹ: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם (בראשית ט״ו:ה׳), מָה הַדָּבָר הַזֶּה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר, מִי שֶׁאָמַר וּסְפֹר חוֹזֵר וְאוֹמֵר אִם תּוּכַל לִסְפֹּר, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהֶרְאָה אוֹתוֹ תְּחִלָּה בְּמִסְפַּר אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ שְׁנַיִם, וְאַחַר כָּךְ שְׁלשָׁה, וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵים עָשָׂר, וְאַחַר כָּךְ שִׁבְעִים, וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה לוֹ מַזָּלוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר. וְלָמָּה הֶרְאָה אוֹתוֹ כָּךְ, סִימָן הֶרְאָה אוֹתוֹ שֶׁהוּא מַרְבֶּה אוֹתָן כָּךְ בָּעוֹלָם, הֶרְאָה אוֹתוֹ אֶחָד, שֶׁמִּתְּחִלָּה הוּא הָיָה יָחִיד בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה (יחזקאל ל״ג:כ״ד), שֶׁהוּא בָּא לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי שָׁמַיִם תְּחִלָּה. חָזַר וְהֶרְאָה אוֹתוֹ שְׁנַיִם, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, חָזַר וְהֶרְאָה אוֹתוֹ שְׁלשָׁה אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְחָזַר וְהֶרְאָה אוֹתוֹ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְאַחַר כָּךְ שִׁבְעִים כְּנֶגֶד שִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם, וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה אוֹתוֹ מַזָּלוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר, שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲתִידִין לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ (שמות א׳:ז׳). וְאַף לְהוֹשֵׁעַ שֶׁהֶרְאָהוּ בְּמִסְפָּר וְשֶׁלֹא בְּמִסְפָּר, שֶׁתְּחִלָּתָן הָיוּ בְּמִסְפָּר וְחָזְרוּ וְרָבוּ שֶׁלֹא בְּמִסְפָּר, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וגו׳.
דָּבָר אַחֵר: בָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ לָהֶם מִסְפָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר וגו׳ (דברים ד׳:כ״ז), אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר.
[טו] וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם וגו׳ (הושע ב׳:א׳), וְהֵיכָן נֶאֱמַר לָהֶם, כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה קָרָא אוֹתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַמּוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְךָ (שמות ל״ב:ז׳), מִיָּד חָגַר משֶׁה מָתְנָיו בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו וגו׳ (שמות ל״ב:י״א). מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת אִשְׁתּוֹ מְנַשֶּׁקֶת לְסָרִיס, אָמַר לְשׁוֹשְׁבִינָהּ מְגָרְשָׁהּ אֲנִי, טוֹרְפָהּ אֲנִי, תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ. אָמַר לוֹ לָמָּה, שֶׁמְצָאתִיהָ מְנַשֶּׁקֶת לְסָרִיס. אָמַר לוֹ עַכְשָׁו הִיא מַעֲמֶדֶת לְךָ בָּנִים נָאִים וְגִבּוֹרִים וְהֵם יוֹרְדִין עִמְךָ לַמִּלְחָמָה. אָמַר אֵין הֵימֶנּוּ תּוֹחֶלֶת, אֵין מוֹלִיד לִי, וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין הֵימֶנּוּ הֲנָאָה אַתָּה כּוֹעֵס, כָּךְ: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ וגו׳ (שמות ל״ב:י״א), אָמַר לוֹ משֶׁה זֶה הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁו הוּא מְסַיְּעֶךָ הוּא מוֹרִיד גְּשָׁמִים וְאַתָּה מַפְרִיחַ טְלָלִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכִי יֵשׁ בּוֹ תּוֹחֶלֶת. אָמַר לוֹ משֶׁה וְאִם אֵין בּוֹ מַמָּשׁ לָמָּה אַתָּה כּוֹעֵס, לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ וגו׳ לָמָּה יֹאמְרוּ וגו׳ זְכֹר לְאַבְרָהָם וגו׳ (שמות ל״ב:י״א-י״ג), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה וגו׳ (שמות ל״ב:י״ד), שֶׁלּוֹ, הֱוֵי: וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם וגו׳.
דָּבָר אַחֵר: וְהָיָה בִּמְקוֹם וגו׳, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וגו׳ וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר וגו׳ (הושע א׳:ב׳-ג׳), וְכָל הָעִנְיָן: קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וגו׳ (הושע א׳:ט׳), וְאַחַר כָּךְ: וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם וגו׳ (הושע ב׳:א׳), מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם כָּךְ הָיָה מְחַבְּבָן, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹהֲבָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ אָמַר מְגַרְשָׁהּ אֲנִי וְאֵינִי חָס עַל בָּנֶיהָ, לֹא הִיא אִשְׁתִּי וְלֹא אֲנִי אִישָׁהּ, יָרַד לַשּׁוּק הָלַךְ לוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי, אָמַר לוֹ עֲשֵׂה לְאִשְׁתִּי תַּכְשִׁיטִים שֶׁל זָהָב, הָלַךְ אוֹהֲבוֹ וּמָצָא לוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי שֶׁעָשָׂה לְאִשְׁתּוֹ תַּכְשִׁיטִים, הָלַךְ וְאָמַר לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ לֹא שְׁמַעְתֶּן שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם אִשְׁתּוֹ וְהוּא אוֹמֵר לָהּ מְגַרְשָׁהּ אֲנִי, עַכְשָׁו רָאִיתִי אוֹתוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה תַּכְשִׁיטִין לְאִשְׁתִּי. כָּךְ כְּשֶׁכָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל אָמַר לְהוֹשֵׁעַ: קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וגו׳, אֵינִי מְבַקְשָׁהּ: זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ וגו׳ (הושע א׳:ב׳), אֵינִי מְרַחֵם עָלֶיהָ: קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה (הושע א׳:ו׳), לֹא הִיא שֶׁלִּי וְלֹא אֲנִי שֶׁלָּהּ, כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם (הושע א׳:ט׳). אָמַר לָהֶם הוֹשֵׁעַ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מָה אַתֶּם סְבוּרִים בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר לָהֶם הַדְּבָרִים הַלָּלוּ כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, שֶׁהוּא כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם, רְאוּ הֵיאַךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר וגו׳, וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ וגו׳ (ישעיהו א׳:ב׳), הוֹי גוֹי חֹטֵא (ישעיהו א׳:ד׳), וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה (ישעיהו א׳:י״ח), רַחֲצוּ הִזַּכּוּ וגו׳ (ישעיהו א׳:ט״ז). לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו לֵךְ לְבֵית הַסֵּפֶר, הָלַךְ לוֹ לַשּׁוּק וְהָיָה מַתְחִיל מְשַׂחֵק עִם הַנְּעָרִים, יָדַע אָבִיו שֶׁלֹא הָלַךְ לְבֵית הַסֵּפֶר, מְקַלְּלוֹ וּמַשְׁמִיעוֹ דְּבָרִים רָעִים, אַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ רְחַץ יָדֶיךָ וּבוֹא סְעֹד עִמִּי. כָּךְ יְשַׁעְיָה אָמַר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וגו׳ (ישעיהו א׳:ב׳), וּמִשֶּׁהוּא גוֹמֵר כָּל הָעִנְיָן מַהוּ אוֹמֵר: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה וגו׳ (ישעיהו א׳:י״ח). וְכֵן יִרְמְיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד וגו׳ (ירמיהו א׳:י״א), סִיר נָפוּחַ, מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה (ירמיהו א׳:י״ג-י״ד), וְכָל הָעִנְיָן, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלָיִם וגו׳ קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל וגו׳ (ירמיהו ב׳:ב׳-ג׳). מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַל אִשָׁה הָיָה אוֹמֵר אֵין נָאָה הֵימֶנָּהּ, אֵין מְשֻׁבַּחַת הֵימֶנָּהּ, אֵין מְיֻשֶּׁבֶת הֵימֶנָּהּ, נִכְנַס שׁוֹשְׁבִינָהּ לַבַּיִת רָאָה אוֹתָהּ מְנֻוֶּלֶת, הַבַּיִת אֵינָהּ מְכַוֶּנֶת, הַמִּטּוֹת אֵינָם מֻצָּעוֹת, אָמַר לָהּ שׁוֹשְׁבִינָהּ הַלְּוַאי אַתְּ שׁוֹמַעַת שֶׁהָיָה בַּעֲלֵיךָ מְשַׁבְּחֵיךְ לְתוֹךְ הַשּׁוּק אֵין אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח מַעֲשִׂים הַלָּלוּ, אָמַר הַשּׁוֹשְׁבִין אִם כְּשֶׁהִיא מְנֻוֶּלֶת כָּךְ הוּא מְשַׁבְּחָהּ, אִלּוּ הָיְתָה מְתֻקֶּנֶת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כָּךְ דּוֹרוֹ שֶׁל יִרְמְיָה חוֹטְאִין וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וגו׳ (ירמיהו ב׳:ב׳), אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה אַלְוַאי אַתֶּם שׁוֹמְעִין מָה הוּא אוֹמֵר עֲלֵיכֶם, הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלָיִם וגו׳ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וגו׳ קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל וגו׳, אָמַר אִם בְּשָׁעָה שֶׁהֵם חוֹטְאִים כָּךְ הוּא מְחַבְּבָם, כְּשֶׁהֵם עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף כָּאן: כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וגו׳, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וְהָיָה בִּמְקוֹם וגו׳.
[טז] דָּבָר אַחֵר: וְהָיָה בִּמְקוֹם וגו׳, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וגו׳ (שיר השירים ח׳:ז׳), וְאוֹמֵר: אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת וגו׳ (שיר השירים ח׳:ז׳), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בִּשְׁתֵּי אֲהָבוֹת הַכָּתוּב הַזֶּה מְדַבֵּר, רֹאשׁוֹ מְדַבֵּר בְּאַהֲבָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם יִתְכַּנְסוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לִטֹּל אֶת הָאַהֲבָה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין יִשְׂרָאֵל אֵינָן יְכוֹלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וְאֵין מַיִם רַבִּים אֶלָּא אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים וגו׳ (ישעיהו י״ז:י״ב). וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ (שיר השירים ח׳:ז׳), אֵלּוּ הֵם הַמְלָכִים וְהַשָּׂרִים שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָכֵן הִנֵּה ה׳ מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים וגו׳ (ישעיהו ח׳:ז׳). וְסוֹפוֹ מְדַבֵּר בְּאַהֲבָתוֹ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאִם מִתְכַּנְסִין כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְאוֹמְרִים אָנוּ מוֹכְרִים כָּל מָמוֹנֵינוּ וְעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ אַתֶּם מוֹכְרִים אֶת מָמוֹנֵיכֶם לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה בִּזָּיוֹן הוּא עֲלֵיכֶם: אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ, בְּאֵיזוֹ אַהֲבָה בְּאַהֲבָתוֹ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ וגו׳ (תהלים קי״ט:צ״ז), אָמְרוּ לוֹ לָמָּה אֵין אַתְּ מְקַבְּלֵנוּ, אוֹמַר לָהֶם שֶׁאַתֶּם חוֹטְאִים, אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל אֵינָם חוֹטְאִים, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וגו׳ (שיר השירים ח׳:ח׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁהַתִּינוֹקֶת הַזּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְהִיא חוֹטֵאת עַל אֲבוֹתֶיהָ אֵין אֲבוֹתֶיהָ מִתְרַעֲמִין עָלֶיהָ, לָמָּה, שֶׁהִיא קְטַנָּה, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵם חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם, תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵּן שֶׁכֵּן בִּימֵי הוֹשֵׁעַ הִכְעִיסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיָרְאָן: כִּי בְנֵי זְנוּנִים וגו׳ (הושע ב׳:ו׳), כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וגו׳ (הושע ב׳:ד׳), קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי (הושע א׳:ט׳), וְעַל שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו לְשָׁעָה וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְהַחֲזִירָן לַמּוּטָב וְלֹא יָכוֹל לִסְבֹּל אֲפִלּוּ אַחַת אֶלָּא עַד שֶׁהָיָה בִּמְקוֹמוֹ חָזַר בּוֹ: וְהָיָה בִּמְקוֹם וגו׳, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֲנִי רִאשׁוֹן לַטּוֹבָה וְאַחֲרוֹן לָרָעָה, רִאשׁוֹן לַטּוֹבָה: וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה (הושע ב׳:כ״ה), וְאַחַר כָּךְ: וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי, אֲבָל בָּרָעָה אֲנִי אַחֲרוֹן: כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי (הושע א׳:ט׳), וְאַחַר כָּךְ: וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם (הושע א׳:ט׳).
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּלֹא דַעַת סְבוּרִים מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם, שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ הוֹוֶה לָכֶם לֶאֱלוֹהַּ, לָאו, אֶלָּא מַהוּ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם לֹא עַמִּי, שֶׁתְּבַקְּשׁוּ לְהַפְרִישׁ מִמֶּנִּי, אֲנִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם, אֵין דַּעְתִּי מִשְׁתַּוֵּית עִמָּכֶם, אֶלָּא בְּעַל כָּרְחֲכֶם תִּהְיוּ עַמִּי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְהָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם וגו׳ (יחזקאל כ׳:ל״ב), אֶלָּא מָה אֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם: חַי אָנִי נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם (יחזקאל כ׳:ל״ג), הָא לָמַדְתָּ חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַמָּקוֹם.
[יז] דָּבָר אַחֵר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הושע ב׳:א׳), רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בַּר רַבִּי פָּתַח: בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָל לַכֹּל וגו׳ (עזרא ח׳:ל״ד), אָמַר רַבִּי אָבִין כָּל הַדְּבָרִים יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, הַמַּיִם יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם (ישעיהו מ׳:י״ב), וְהַשָּׁמַיִם יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן (ישעיהו מ׳:י״ב), וְהֶעָפָר יֵשׁ לוֹ מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל בַּשָּׁלִישׁ עֲפַר הָאָרֶץ (ישעיהו מ׳:י״ב), וְהֶהָרִים יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים (ישעיהו מ׳:י״ב), וְהַגְּבָעוֹת יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם (ישעיהו מ׳:י״ב). כָּל הַדְּבָרִים יֵשׁ לָהֶם מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָל לַכֹּל, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ לֹא מִסְפָּר וְלֹא מִדָּה אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר וּמִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, מָה חוֹל הַיָּם אֵין לוֹ מִדָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שָׁלשׁ אֻמָנִיּוֹת, זֶהָבִי וְיוֹצֵר וְזַגָּג, כָּל מִי שֶׁהָיָה מְחַבְּבוֹ הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּנוֹ שֶׁל זֶהָבִי, וְכָל מִי שֶׁהָיָה שׂוֹנְאוֹ הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁל יוֹצֵר, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא אוֹהֲבוֹ וְלֹא שׂוֹנְאוֹ הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁל זַגָּג, כָּךְ הָיָה משֶׁה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל מָשַׁל אוֹתָן כַּכּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב (דברים א׳:י׳), אֲבָל בִּלְעָם שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא אוֹתָם מָשַׁל אוֹתָם כֶּעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב (במדבר כ״ג:י׳), אֲבָל הוֹשֵׁעַ שֶׁהָיָה בֵּינוֹנִי לֹא אוֹהֵב וְלֹא שׂוֹנֵא, מְשָׁלָן כַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם.
דָּבָר אַחֵר: כְּחוֹל הַיָּם, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל בַּחוֹל וְהָאֻמּוֹת בַּסִּיד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד (ישעיהו ל״ג:י״ב), אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן חוֹל בַּסִּיד אֵין לוֹ עֲמִידָה, כָּךְ אִם אֵין יִשְׂרָאֵל אֵין הָאֻמּוֹת יְכוֹלִים לַעֲמֹד, כָּךְ אַתָּה מוֹצֵא אִלּוּלֵי יוֹסֵף הָיוּ מִצְרִיִּים אֲבוּדִים בָּרָעָב, וְכֵן אִלּוּלֵי דָנִיֵּאל הָיוּ חַכִּימֵי בָּבֶל אֲבוּדִין. רַבִּי מְנַחְמָה בְּשֵׁם רַבִּי בֵּיבַי רַבִּי חִיָּא רַבָּה בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כַּחוֹל מָה הַחוֹל הַזֶּה אַתָּה עוֹשֶׂה בּוֹ גוּמָא מִבָּעֶרֶב וּבְשַׁחֲרִית אַתָּה מוֹצֵא אוֹתָהּ שֶׁנִּתְמַלְּאָה, כָּךְ כָּל הָאֲלָפִים שֶׁחָסְרוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי דָוִד אֵימָתַי נִתְמַלְּאוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב (מלכים א ד׳:כ׳). רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא כָּל זְמַן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְצֹרֶךְ לֹא חָסְרוּ, שֶׁלֹא לְצֹרֶךְ חָסְרוּ, וְאֵי זֶה זְמַן נִמְנוּ לְצֹרֶךְ, בִּימֵי משֶׁה, בַּדְּגָלִים, וּבְחִלּוּק הָאָרֶץ וְשֶׁלֹא לְצֹרֶךְ, בִּימֵי דָוִד.
[יח] אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הושע ב׳:א׳), אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי מַהוּ הַדָּבָר הַזֶּה מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִסְפָּר הוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר לָהֶם שֶׁאֵין מִסְפָּר, לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. אֶלָּא בִּזְּמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם יֵשׁ לָהֶם מִסְפָּר, שֶׁאֵין חֲסֵרִים מִמִּנְיַן שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וְהָיָה מִסְפַּר. וּבִזְמַן שֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין לָהֶם מִסְפָּר, אֶלָּא אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר.
דָּבָר אַחֵר: אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, חוֹזֵר וְאוֹמֵר: אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, אִם אֵין לָהֶם מִסְפָּר הֵיאַךְ יֵשׁ לָהֶם מִסְפָּר, כְּשֵׁם שֶׁהוּא אוֹמֵר: וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וגו׳ (ויקרא כ״ד:י׳), וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי וגו׳ (יהושע ז׳:י״ח), וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה וגו׳ זִמְרִי בֶּן סָלוּא וגו׳ (במדבר כ״ה:י״ד), לָאֵלּוּ יֵשׁ מִסְפָּר, אֲבָל לַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר.
[יט] אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם – בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁהֲרֵי כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֶשְׁבּוֹן יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע פְּעָמִים בַּדְּגָלִים, שְׁתֵּי פְּעָמִים בִּפְרָט וּשְׁתֵּי פְעָמִים בִּכְלָל, וְעוֹד מָנָה כָּל דֶּגֶל וְדֶגֶל בִּכְלָל וּפְרָט, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה הָיוּ חֲבִיבִין לְפָנָיו, שֶׁהֵם הָיוּ צִבְאוֹתָיו וְרוֹצֶה לִמְנוֹתָן כָּל שָׁעָה, כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְגֻלָּה חֲבִיבָה עָלָיו בְּיוֹתֵר וְהוּא מוֹנֶה וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה עַד כַּמָּה פְּעָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע חֶשְׁבּוֹנָהּ וְיִשְׂמַח בָּהּ עַל כָּל מִנְיָן וּמִנְיָן. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בִּזְכִירַת מִנְיַן יִשְׂרָאֵל לוֹמַר כָּךְ צְבָאוֹת יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנִי וּמִתְנַחֵם בָּהֶם.
אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם – אתה מוצא שלא צוה הקב״ה למנות את ישראל אלא מבן עשרים שנה, ולפי שאין בית דין של מעלה עונשין אלא מעשרים שנה ומעלה, ואין אנו יודעין אם חושב שנים להם לתולדותם שכל אחד ואחד אומר ליציאת או לראש השנים של תשרי, אבל ממה שאתה מוצא כשיצאו ישראל ממצרים היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שנאמר בקע לגלגלת, ונתינה זו אחר יום הכיפורים ראשון, אחר שמחל להם מעשה העגל ונתן להם לוחות שניות היתה, מכאן אתה למד שאינו חושב להם ראשון שנים מן יציאת מצרים, שאם היה כן לא היו יתירים בחשבון עד שיעבור עליהם ניסן שני, ומנין זה יש לומר שאין חושב שנים לכל אחד ואחד ליום לידתן, שאם כן היה אפשר שלא היו יתירות במנין הדגלים למנין המשכן, לפי שכולם לא נולדו ביום אחד, אבל מה תוכל לומר שלא חשב להם ראשי שנים אלא מראש תשרי שהיה לראש השנה, ולכך כשעבר תשרי הראשון ונמנו היו יתירים מן המנין של יציאת מצרים, ולכך לא הותרו במנין דגלים על מנין המשכן, לפי שהיו עומדין עדיין באותה שעה ובאותה שנה עצמה, ומנין יש לנו ראיה שבתשרי נברא אדם הראשון, כשם שלא נמנו שנותיו אלא מתשרי, כך לדורות הבאות אחריו וחשבו להם ראשי שנים מתשרי.
הַאֻלַאאִ מַעדֻודֻו בַּנִי יִסרַאאִיל לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם גֻמלַתֻ עַדַדִ אלמֻעַסכַּרִ לִגִּיושִׁהִם סִתַּמִאַתֻ אַלּףֵ וַתַּ׳לַאתַּ׳תֻ אַלאףֵ וַכַ׳מסֻ מִאַתֹ וַכַ׳מסֻון
אלה הם הספורים מבני ישראל לבתי אבותם, סך הכל מנין המחנה לפי צבאותם: שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים.
אלה פקודי בני ישראל – כאשר נסעו ביום שהתפקדו. והנה בעשרים יום לא מת אחד מהם והוא דבר פלא.
THESE ARE THEY THAT WERE NUMBERED OF THE CHILDREN OF ISRAEL. When they journeyed,⁠
On the twentieth day of the second month (Num. 10:11).
they were the same number as on the day that they were counted.⁠
On the first day of the second month (Num. 1:1).
Thus not one of them died in twenty days. This is a great wonder.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

אלה פקודי בני ישראל וגו׳, שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים – כבר הזכיר המספר הזה למעלה, ומה שהחזירו פעם שנית להורות על הפלא העצום שהיה בהם כי לא מת אחד מהם מן הגוי הגדול הזה מיום שנפקדו ועד יום הנסיעה והיו עשרים יום, שהרי בעשרים לחדש נסעו.
אלה פקודי בני ישראל ...שש מאות אלף ושלשת אלפים חמש מאות וחמישים, "These are the countings of the Children of Israel, ....603,550.⁠" This same number has already been reported in 1,46. The reason the Torah repeats this number is only to draw our attention to the miracle that from the day the census took place until the day the people commenced their journeys on the 22nd day of the month not a single one of these people had died.
(לב-לג) ואמר בסוף אלה פקודי בני ישראל להגיד שנמנו הבכורים בכלל׳ אבל הלוים לא התפקדו ולא גם כן הערב רב בתוך בני ישראל. ולפי שמעולם לא נראה מחנה ברבוי כמוהו תמה בלעם ואמר (שם כ״ג י״ד) מי מנה עפר יעקב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אלה פקודי בני ישראל – בא להראות תוקף הנס שלא מת אחד מכל ההמון הרב, זאת שנית שכל הפקודים לגלגולת היו ג״כ פקודי המחנות לצבאותם שכולם היו ראוים לצבא ולא נעשה אחד מהם בעל מום:
 
(לג) וְהַ֨לְוִיִּ֔ם לֹ֣א הׇתְפָּקְד֔וּ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
But the Levites were not numbered among the Children of Israel; as Hashem commanded Moses.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצראברבנאלר״ע ספורנואור החייםמלבי״םנצי״ב
וְלֵיוָאֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
But the Levites were not numbered among the sons of Israel, as the Lord commanded Moshe.
וליווי לא איסתכמו
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איסתכמו״) גם נוסח חילופי: ״איסטכמו״.
בגו
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגו״) גם נוסח חילופי: ״ביני״.
בני ישראל היך מה די פקד י״י ית משה.
וליואי לא אתמניין בגו בני ישראל היכמא דפקד י״י ית משה.
But the Levites were not numbered among the sons of Israel, as the Lord commanded Mosheh.
וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ וגו׳ – כְּשֵׁם שֶׁאוֹמֵר בְּמִנְיַן יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה (במדבר א׳:י״ט), שֶׁשִּׂמְחָה הָיְתָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, לְפִי שֶׁהַלְוִיִּם לֹא נִמְנוּ עִמָּהֶם כְּדֵי שֶׁלֹא יִכְלוּ עִמָּהֶם בַּגְּזֵרָה.
וַאַמַּא אַללִיֻוַאנִיִּין לַם יֻחצֻוא פִי גֻמלַתִ בַּנִי יִסרַאאִיל כַּמַא אַמַרַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ
ואולם, הלוים לא נספרו בסך הכללי של בני ישראל, כפי-שצוה ה׳ את⁠־משה.
והלוים לא התפקדו – לבאר שלא נחשב אחד מהם עם
כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: על.
הפקודים בנסעם.
BUT THE LEVITES WERE NOT NUMBERED AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL. Scripture makes it clear that we should not count even one Levite among those who were counted when they journeyed.⁠
Scripture repeats in verse 33 what it said in Num. 1:47 to emphasize this point.
והלוים לא התפקדו. שלא היו מנוים בשוה. שאילו נמנו מבן כ׳ (במדבר א:ג) ואלו נמנו מבן חדש כו׳ (במדבר ג:טו). מ״מ תימ׳ שאע״פ שנמנו הלוים מבן חדש ומעלה לא היו כי אם כ״ב אלף (במדבר ג:לט). ולא תמצא בפחות שבשבטי׳ כל כך מעט. דבשלמא לאחר שהוקם המשכן היה הארון מכלה בהם (עי׳ רש״י בראשית כט:לד ד״ה על כן, במדבר רבה ג:יא, תנחומא במדבר כב) נוכל לומ׳. אלא במניין ראשון בכי תשא (???) אמאי לא היו הרבה. וי״ל מתחילה כיון שלא היו בכלל שעבוד לא היו בכלל כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א:יב) (שמות רבה ה:טז, עי׳ רש״י שמות ה:ד ד״ה לכו לסבלותם). ולאחר שהוקם המשכן שמא הארון היה מכלה בהם. אי נמי היו פורשין מנשותיהן שהיו נושאין הארון וכליו (???). הר״י.
והלוים לא התפקדו וגו׳ – מפני כי מנינם לא הי׳ שוה לזה, דאלו נמנו מבן כ׳ ולוים מבן חודש, ותימה איך אפשר שאע״פ שנמנה להם כל זכר מבן חודש ומעלה לא הי׳ כי אם כ״ב אלף, בשלמא לאחר שהוקם המשכן הי׳ מכלה בם הארון אבל במנין ראשון איך היו כ״כ מעט, וי״ל דגם מתחלה כיון שלא היו בכלל שיעבוד לא היו ג״כ בברכת כן ירבה.
לא התפקדו בתוך בני ישראל – יש תגין על הה״א לומר שבחמש מקומות שנמנו ישראל לא התפקדו בתוכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

והלוים לא התפקדו – גם בסכום כל שאר השבטים.
כאשר צוה ה׳ את משה – כאמרו ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל״ (במדבר א׳:מ״ט).
והלוים לא התפקדו, also among the total of the remainder of the tribes.
כאשר צוה ה' את משה. As God had said in 1,49 “do not count them as part of the Children of Israel.”
והלוים לא התפקדו וגו׳ כאשר וגו׳ – פירוש הגם שמספר זה מספר הכבוד והמעלה שעשו כסדר המלאכים שירדו עם השכינה בהר סיני כמאמרם ז״ל (במד״ר ב׳:ג׳) אף על פי כן לא וגו׳ לצד כי מצות ה׳ היא לא תפקוד ולא תשא.
והלוים לא התפקדו…כאשר צוה ה' את משה, and the Levites were not counted among them as God had commanded Moses. Even though the count of the Israelites represented a spiritual elevation for them as described in Bamidbar Rabbah,2 nonetheless the Levites were not counted together with the other tribes of Israel seeing God had so commanded. At that time the angels were described as descending together with God's שכינה on Mount Sinai and they inspired the Israelites to ask for flags similar to what they observed among the angels.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והלוים – אמר זה שנית ללמד שאע״ג שבמנין זה לסדר הדגלים לא היה להם הוכחה שלא יתפקדו ממה שלא יחד להם נשיא כי במנין זה לא היו נשיאי המטות בכ״ז לא התפקדו במנין זה מצד שצוה ה׳ את משה שכבר נודע להם מ״ש ה׳ למשה אך את מטה לוי לא תפקוד, ומזה ידענו ג״כ שמ״ש אח״ז פקוד את בני לוי זה נאמר אחר שנסדרו הדגלים בסוף העשרים יום:
והלוים לא התפקדו: כאן מיירי דגם לענין תכונת עמידתם ומעשיהם באהל מועד לא נפקדו יחד עם בני ישראל.
כאשר צוה ה׳ וגו׳: היה בקבלה שבכלל המאמר ״את מטה לוי לא תפקוד״ נכלל פקודת עבודתם ועמידתם גם כן.
 
(לד) וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר⁠־צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶת⁠־מֹשֶׁ֗ה כֵּֽן⁠־חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל⁠־בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו׃
Thus the Children of Israel did. According to all that Hashem commanded Moses, so they encamped by their standards, and so they set out, everyone by their families, according to their fathers' houses.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם
וַעֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה כֵּן שָׁרַן לְטִקְסֵיהוֹן וְכֵן נָטְלִין גְּבַר לְזַרְעִיתֵיהּ עַל בֵּית אֲבָהָתוֹהִי.
And the sons of Israel did according to all which the Lord commanded Moshe: so did they encamp by their standards, and so went they forward every man by his family, and by the house of his fathers.
וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו
וַעֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דְּפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה כֵּן שָׁרָן לְטִקְסֵיהוֹן וְכֵן נָטְלִין גְּבַר לְזַרְעֲיָתֵיהּ (ח״נ: לְזַרְעִיתֵיהּ) עַל בֵּית אֲבָהָתוֹהִי
כֵּן חָנוּ – היו חונים
א. ״כֵּן חָנוּ... וְכֵן נָסָעוּ״ שיעורו, כך היו חונים ונוסעים. לכן ת״א ״כֵּן שָׁרָן ... וְכֵן נָטְלִין״ בהווה [ולא יִשְׁרוּן , יִטְלוּן] לציון הפעולה המתמדת.
אֲבֹתָיו ברבים – אֲבָהָתוֹהִי ביחיד
ב. יא״ר תמה על ת״א ״עַל בֵּית אֲבֹתָיו״ – ״עַל בֵּית אֲבָהָתוֹהִי״ ולא תרגם ״אֲבָהָתֵיהּ״ ברבים כמו ״לְמִשְׁפְּחֹתָיו״ – ״לְזַרְעִיתֵיהּ״. ״ואולי לפי שהוא סוף פסוק״.
ועבדו בני ישראל כל מה די פקד י״י ית משה כדן שרון לטכסיהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן שרון לטכסיהון״) גם נוסח חילופי: ״כן הוון שריין לטכ׳⁠ ⁠⁠״.
וכן נטלו
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נטלו״) גם נוסח חילופי: ״הוון נטלין״.
גבר לזרעיתיה לבית אבהתיה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אבהתיה״) גם נוסח חילופי: ״על בית⁠{ אבהתיה}״.
.
ועבדו בני ישראל ככלמה דפקד י״י ית משה הכדין שרן לטיקסיהון והכדין נטלין גבר לזרעיתיה לבית אבהתוי.
And the sons of Israel did according to all that the Lord commanded Mosheh; so did they encamp by their standards, and so went they forward, every man with his family by the house of his fathers.
[כ] וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה – חֲבִיבִין הֵם הַדְּגָלִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁהֲרֵי כָּתַב בָּהֶן: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה (במדבר ב׳:ל״ג), כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן.
כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו – מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁמִּיָּד הָיוּ יִשְׂרָאֵל זְרִיזִים לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמָּקוֹם בַּדְּגָלִים וְלֹא עִכְּבוּ לַעֲשׂוֹת.
וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ – וְאַהֲרֹן הֵיכָן הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי לֵוִי בַּר חַיָּתָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ אַהֲרֹן לְיַחֲסָן אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁאַתָּה מְיַחֲסֵנוּ יַחֵס אֶלְעָזָר בִּנְךָ לְמִי הוּא נוֹשֵׂא לֹא לְבִתּוֹ שֶׁל פּוּטִיאֵל, דִּכְתִיב: וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה (שמות ו׳:כ״ה), כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיוּ מְזַלְזְלִין בּוֹ יִשְׂרָאֵל, הִקְדִּים כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לִכְבוֹדוֹ שֶׁל משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן וּמשֶׁה (במדבר ג׳:א׳).
תֻ׳םַּ צַנַעַ בַּנֻו יִסרַאאִיל כַּמַא אַמַרַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ כַּדַ׳אךַּ נַזַלֻוא פִי מַרַאכִּזִהִם וַכַּדַ׳אךַּ רַחַלֻוא כֻּלֻּ סִבּט לִעַשַׁאאִרִהִם עַלַי׳ בֻּיֻותִ אַבַּאאהִם
אחרי זאת עשו בני ישראל כפי-שצוה ה׳ את⁠־משה, ככה התאכסנו במרכזהם וככה נסעו, כל⁠־שבט לפי משפחותיו לפי בתי אבותם.
פס׳: ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה כן (עשו) [חנו] לדגליהם וכן נסעו – מלמד שלא היו מקפידין זה על זה אלא שלום ורעות היה ביניהם.
איש למשפחותיו על בית אבותיו – מלמד שלא היה בהם פסול:
ויעשו כן בני ישראל – כל ימי המדבר.
THUS DID THE CHILDREN OF ISRAEL. All the days that they spent in the desert.
ויעשו בני ישראל וגו׳ – כל הימים אשר היו במדבר.⁠
שאוב מאבן עזרא.
כן חנו – קודם נסיעתם תקן להם הקב״ה דגלים וסדר מסעות כיצד יחנו וכיצד יסעו על ידי חצוצרות.
'ויעשו בני ישראל ככל וגו, "and the Children of Israel did in accordance with all, etc.,⁠" this statement was to cover the entire period that the Israelites were wandering in the desert. (Bamidbar Rabbah 2,22)
כן חנו, "so they encamped;⁠" before each departure God arranged for them the flags and the order of their journeys. They were given instructions how to manage their breaking camp and their subsequent new encampments, based on the blowing of the trumpets.
כן חנו לדגליהם וכן נסעו – להגיד שמימי המנין שהיה באחד לחדש, עד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו שהיה בעשרים יום לחדש, לא נפקד מהם איש, וזה מעשה נס שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה תוך זמן עשרים יום:
ויעשו בני ישראל וגו׳ – אם נדמיין לעצמנו את חלוקת עם ישראל לקבוצות לפי מחנות, באופן המפורט בפסוקים אלה, נראה בצד הקדמי, לכיוון מזרח, על דגל יהודה, את שבטי יהודה, יששכר וזבולון. לימין, בצד דרום, על דגל ראובן, חונים שבטי ראובן, שמעון וגד. לשמאל, בצד צפון, על דגל דן, חונים שבטי דן, אשר ונפתלי. מאחור, מול יהודה, על דגל אפרים, חונים שבטי אפרים, מנשה ובנימין.
כל אחד משלושת השבטים שבמחנה יהודה הצטיין בשתי תכונות. כבר יעקב אבינו, בשכבו על ערש דווי (בראשית מט, ח–י), חזה את יהודה כמנהיג הצועד בראש, ובידו שבט וגם מחוקק – הווי אומר, הן מטה המושל והן קולמוס מחוקק החוקים. יששכר היה שבט עבודת האדמה, כשבידו פנאי מספיק גם לעסוק בלימוד תורה (שם מט, יד–טו). זבולון היה שבט המסחר, ובו בזמן, לפי שירת דבורה (שופטים ה, יד), כתבו בניו ספרים – ״משְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר״. נמצא שמחנה יהודה, שנסע בראש, איחד את כל היסודות הבסיסיים שבהם תלויים רווחתה הגשמית והרוחנית של האומה: השבט והמחוקק, עבודת האדמה והלמידה, המסחר והספרות.
שני גורמים אלה, הרוחני והגשמי, המאוחדים במחנה המוביל, נחלקים לשני מחנות כפופים, ההולכים אחרי המחנה המוביל משני הצדדים.
ראובן, שמעון וגד הם יד ימינו של יהודה, כביכול. ראובן ניחן בכל המתנות הרוחניות ובתחושת צדק עזה, אך הרכוּת שבאופיו עושה אותו בלתי ראוי להנהגה הלאומית. לצדו הוצבו: שמעון – הנוקם הפזיז של הכבוד, וגד – הנוקם על מכות שבאו ללא התגרות מוקדמת (עיין בראשית מט, ג–ז,יט). אלה הן אפוא התכונות המיוצגות על ידי השבטים שלימינו של יהודה: אומץ הלב להדוף עלבונות ומכות, תחת חסותה של רחמנות רכה.
לשמאלו של יהודה צועדים: דן, שבט הערמומיות השנונה (שם מט, טז–יז); אשר, המייצג את עידון הטעם (שם מט, כ; השווה ״חמרא וריחני פקחין״, יומא עו:); ונפתלי (בראשית מט, כא), המייצג את צחות הלשון. נמצא שבצד שמאל, תחת חסותו של דן, הייתה התפתחות עשירה בכיוון היצירה הרוחנית, כדרך שבצד ימין, תחת חסות ראובן, הייתה התפתחות בכיוון הכוח והעוצמה.
השבטים החונים במערב, על דגל אפרים, מול מחנה יהודה במזרח הם: אפרים, מנשה ובנימין. משמעותם הלאומית אינה מוגדרת בבהירות רבה כל כך כמו זו של שאר השבטים. למעשה, אפרים ומנשה יחדיו מייצגים את שבט יוסף. אך מה שאמר יעקב לפני מותו על אודות יוסף (שם מט, כב והלאה) מתייחס ליוסף עצמו, יותר מאשר לשבט שלו. דברי יעקב (שם מח, יט) על אפרים ומנשה מציינים את התפתחות הכוח; ועל אפרים בייחוד אמר יעקב שיגדל מאוד ושצאצאיו יהיו ״מלא הגוים״, ופירשנו זאת (שם) שאפרים יהפוך ל״מעטה שריון״ המחזק את ההגנה של שאר השבטים.
נמצא שבמחנה אפרים יש לנו לבקש אחר הכוח ואומץ הלב, אשר למען טובת האומה הוצבו מול מחנה יהודה שבצד הקדמי: יהודה היה במזרח ואפרים במערב. כך גם מזמור לאסף (תהילים פ, ב–ג) רואה את ישועת ישראל כדבר התלוי בהישגיו של יוסף. אסף מתפלל: ״רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה! נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף, ישֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה! לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה [הלא הם שבטי מחנה אפרים] עוֹרְרָה אֶת⁠־גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ!⁠״ (השווה פירוש שם).
בתקופה מאוחרת יותר בדברי ימי עמנו, במקום להשלים את יהודה, נכנס בית יוסף למחלוקת וריב עם יהודה וחמס ממנו את כתר המנהיגות; הוא תקע את דגלו לא מאחורי יהודה אלא בראש האומה. דבר זה הביא לאסון וגרם לנפילתה של האומה. תוך שהוא מנוכר מהעדות וממשכנה, אבד בית יוסף, וגרר עמו לחורבן עשרה משנים עשר שבטי ישראל.
גם מדרש במדבר רבה מתאר את אופיים של ארבעת המחנות על פי משמעותם הלאומית (עיין שם ב, י).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ויעשו בני ישראל – אמר זה להודיע שעשו גם בענין הדגלים כדבר ה׳ בין בעת החניה בין בעת הנסיעה, וממ״ש איש למשפחותיו – מבואר שחוץ ממה שכל שבט חנה בפ״ע כן כל משפחה ומשפחה חנו בפ״ע וכן כל בית אבותיו שכנו ביחד כ״א ביחוד:
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

במדבר ב – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא במדבר ב, מוני המצוות במדבר ב, תרגום אונקלוס במדבר ב – מבוסס על מהדורת ויקיטקסט (CC BY-SA 3.0) המבוססת על הדפוס ראשון של התאג', ועם הוספות והערות של על⁠־התורה, פרשגן במדבר ב – ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, מאת הרב רפאל בנימין פוזן, באדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), תרגום ירושלמי (ניאופיטי) במדבר ב

This targum, based on a single known manuscript (Neofiti 1) in the Vatican Library copied in 1504, is the only known complete text of the "Targum Yerushalmi" on the Torah. Previously known brief extracts related to this targum had long been known in manuscripts of what is referred to by scholars as the "fragment targums", which are cited in Jastrow's Dictionary under the rubric "YII" and appear in various editions of Miqraot Gedolot interspersed with Targum Pseudo Jonathan under the rubric "Targum Yerushalmi". Extensive manuscript pages of related material were also discovered in the Cairo Geniza in the 20th Century.
This electronic text has been provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion. It was originally entered under the guidance of Prof. M. Sokoloff for the preparation of his A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic based on the multi-volume editio-princeps of Prof. A. Diez-Macho (1968ff.) and a photographic edition of the manuscript by Makor Press. Additional marginal or interlinear variants have been added by CAL staff based on the photographs.
, תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר ב
This edition utilizes the text provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion, which is based on E. Clarke et al., Pseudo-Jonathan to the Pentateuch: Text and Concordance (Ktav, 1984), with variants from the editio princeps as given in the Madrid Polyglot. The Clarke text is not a completely accurate transcription of the British Library manuscript, and it is being gradually corrected by the CAL project. Readers are urged to email corrections when errors are discovered.
, במדבר רבה במדבר ב – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש תנחומא במדבר ב, מדרש תנחומא (בובר) במדבר ב, מדרש אגדה (בובר) במדבר ב, ילקוט שמעוני במדבר ב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), רס"ג תפסיר ערבית במדבר ב, רס"ג תפסיר תרגום לעברית במדבר ב, ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר ב, רש"י במדבר ב, לקח טוב במדבר ב, ר"י קרא במדבר ב – מהדורת על⁠־התורה המיוסדת בחלקה על מחקר (מס' 2711/19) שנתמך על ידי הקרן הלאומית למדע, רשב"ם במדבר ב, אבן עזרא במדבר ב, ר"י בכור שור במדבר ב, חזקוני במדבר ב, פענח רזא במדבר ב, קיצור פענח רזא במדבר ב, רמב"ן במדבר ב, ר׳ בחיי במדבר ב, הדר זקנים במדבר ב, מיוחס לרא"ש במדבר ב, טור הפירוש הארוך במדבר ב, טור הפירוש הקצר במדבר ב, מושב זקנים במדבר ב, ר"י אבן כספי במדבר ב, רלב"ג במדבר ב, עקדת יצחק פירוש במדבר ב, מזרחי במדבר ב, אברבנאל במדבר ב, ר"ע ספורנו במדבר ב – מהדורת הרב יהודה קופרמן באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות), שיעורי ספורנו במדבר ב – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר אמר הגאון: שיעורי רבינו עובדיה ספורנו מכתב יד תלמידו על חמשה חומשי תורה (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), גור אריה במדבר ב – מהדורת הרב יהושע הרטמן, מכון ירושלים, תשמ"ט–תשנ"ה (כל הזכויות שמורות), כלי יקר במדבר ב, מנחת שי במדבר ב – מהדורת ד"ר צבי בצר ז"ל ע"פ כתבי יד אוטוגרפיים של בעל מנחת שי, בעריכת פרופ' יוסף עופר, וברשותם האדיבה של האיגוד העולמי למדעי היהדות וקרן הרב דוד משה ועמליה רוזן (כל הזכויות שמורות). (המהדורה הדיגיטלית עדיין בשלבי הכנה.) כפי שגילה ד"ר בצר, בדיבורי המתחיל של בעל מנחת שי לפעמים טמונים גם הכרעותיו, ועיינו בהרחבה במבוא למהדורתו. המלים בסוגריים המרובעים בצבע אפור הן תוספות של המהדיר., שפתי חכמים במדבר ב – חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0), אור החיים במדבר ב, ר׳ י"ש ריגייו במדבר ב – מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176, הכתב והקבלה במדבר ב, שד"ל במדבר ב, רש"ר הירש במדבר ב – מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים), מלבי"ם במדבר ב, נצי"ב במדבר ב – מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}, משך חכמה במדבר ב, תורה תמימה במדבר ב

Bemidbar 2, Biblical Parallels Bemidbar 2, Mitzvot Links Bemidbar 2, Targum Onkelos Bemidbar 2 – Based on J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862) with significant modifications, Parshegen Bemidbar 2, Targum Yerushalmi (Neofiti) Bemidbar 2, Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 2 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Bemidbar Rabbah Sectioned Bemidbar 2, Tanchuma Sectioned Bemidbar 2 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003), edited and supplemented by R. Francis Nataf (CC BY 3.0), Tanchuma (Buber) Sectioned Bemidbar 2 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003) (CC BY 3.0), Midrash Aggadah (Buber) Bemidbar 2, Yalkut Shimoni Bemidbar 2, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Bemidbar 2, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Bemidbar 2, R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 2, Rashi Bemidbar 2 – Translated by M. Rosenbaum and A.M. Silberman, Pentateuch With Targum Onkelos, Haphtaroth and Rashi's Commentary (London, 1929-1934), Lekach Tov Bemidbar 2, R. Yosef Kara Bemidbar 2, Rashbam Bemidbar 2 – Translated by Prof. Meir (Marty) Lockshin, Rashbam's Commentary on Leviticus and Numbers: An Annotated Translation, Brown Judaic Studies #330 (Providence, 2001), with the gracious permission of Brown University (all rights reserved), Ibn Ezra Bemidbar 2 – Translated and annotated by Rabbi Chaim (H. Norman) Strickman and Arthur M. Silver (Menorah Publications, 1988–2004) (CC-BY-NC 4.0), R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 2 – 1:1 – 9:10 – translated by Ezer Diena for alhatorah.org, 9:10 and ff. – translated by Jessie Fischbein and edited by Neima Novetsky for alhatorah.org (all rights reserved), Chizkuni Bemidbar 2 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary: Chizkuni (New York, 2013) (CC BY 3.0), Paneach Raza Bemidbar 2, Kitzur Paneach Raza Bemidbar 2, Ramban Bemidbar 2 – Translated and annotated by Charles B. Chavel, Shilo Publishing House, (New York, 1971-1976) (CC BY 3.0), R. Bachya Bemidbar 2 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary by Rabbi Bachya ben Asher (Jerusalem – New York, 1998) (CC BY 3.0), Hadar Zekeinim Bemidbar 2, Attributed to Rosh Bemidbar 2, Tur Long Commentary Bemidbar 2 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Tur on the Torah (Jerusalem – New York, 2005) (CC BY 3.0), Tur Short Commentary Bemidbar 2, Moshav Zekeinim Bemidbar 2, R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 2, Ralbag Bemidbar 2, Akeidat Yitzchak Peirush Bemidbar 2, R. Eliyahu Mizrachi Bemidbar 2, Abarbanel Bemidbar 2, Sforno Bemidbar 2 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, HaChut HaMeshulash (Jerusalem – New York, 2003) (CC BY 3.0), Shiurei Sforno Bemidbar 2, Gur Aryeh Bemidbar 2, Keli Yekar Bemidbar 2, Minchat Shai Bemidbar 2, Siftei Chakhamim Bemidbar 2 – Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009 (CC BY 3.0), Or HaChayyim Bemidbar 2 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Or HaChayim: Commentary on the Torah (Jerusalem – New York, 1995) (CC BY 3.0), R. Y.S. Reggio Bemidbar 2, HaKetav VeHaKabbalah Bemidbar 2, Shadal Bemidbar 2 – Translated and annotated by Daniel A. Klein and reproduced here with the generous permission of the publisher, Kodesh Press (all rights reserved). Hard copies can be purchased here. The translation of the Biblical text is an English translation of Shadal's original Italian translation., R. S.R. Hirsch Bemidbar 2, Malbim Bemidbar 2, Netziv Bemidbar 2, Meshekh Chokhmah Bemidbar 2, Torah Temimah Bemidbar 2

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×