חַכמות – בפתח, תאר הרבות.

בידיה – ברצון, והוא עצמה הפועלת.

ושפתי חכמים תשמורם – כמו תשמר מהם, והטעם תזהיר מהגאות ודברי גבוה.

באין – כמו בוא״ו, מענין ראשית אוני (בראשית מ״ט:ג׳). והטעם כי בכח השורים ישיג אדם אבוס בר, כאמרם ז״ל: שחבירך יקיימהו בידך (משנה אבות ד׳:י״ח).

עד אמונים – בזה יקנה הרֵעים.

בקש לץ – כי לזה לא יתחברו הטובים.

לך – אבל אם לא רצונכם תצליח בה שבחך לפעולת החכמים ותעשה נגודם, ואף על פי שלא למדת חכמה הודעתיך יושר הפעולות.

אולים – יליץ – מגזרת מליץ, וגם זה נמשך בענין החברה, והענין כי אם הרֵעים והחברים זה לזה, בעבור היותם בלתי ישרים יסבב היות האוילים מדברים במה שאין ראוי להם, ואולם הישרים יתרצו זה לזה ויתחברו יחד בכל מעשה, ואז האויל לא יפתח פיו בשער, כי שם מושב הנכבדים.

לב – כטעם הטיבה י״י לטובים וגו׳ (תהלים קכ״ה:ד׳).

בית – בזה יגלה צפון הלב.

גם – יכאב לב – והוא אינו יודע, כאמרם ז״ל: כמה לא חלי ולא מרגיש וכ׳ (בבלי יומא כ״ב).

ואחריתה – רמז לבא אחריו, כמו: ילכדנו (משלי ו׳:כ״ב), ואם הוא תוספות ביאור, והטעם כי אחרית השמחה תוגה, והכונה השמחה על הטובה המדומה.

ומעליו – ומאשר עליו, כמו: והעליה (שמואל א ט׳:כ״ד). והטעם כי הכסיל די לו בדרכיו ומספיק לו מהחכמה המעט שהגיע לחלקו ממנה, אבל המשכיל יקרא תמיד לאשר ממעל לו בשלמות, וישתדל על כל פנים להשיגו, ולא ישבע כי אם בזה שיש לו.

וערום יבין לאשֻרו – לכן לא יאמין רק במה שהִתאַמת אצלו במופת, וגם לא יכזב דבר אלא אם כן בא לו המופת על סותרו.

חכם ירא – שֵם, בחכם הסבה קודמת למסובב, ובכסיל בהיפך, כאמרם ז״ל: עמא פזיזא וכ׳ (בבלי שבת פ״ח.).

קצר אפים – זה מדת הכסיל והפתי אשר קדם זכרם.

ואיש מזמות – הוא הֶחכם והערום הקודם זכרו.

ואמרו: ישנא – מאויב, מן ההפך.

נחלו פתאים אולת – ידוע הוא כי הנחלה אשר לאדם מהוריו, נכבד מאד בעיניו, עד שתמצא אוילים מבני עמנו לא ימכרו הבית אשר נחלו מאבותם אף ללמוד תורה לו ולבניו, וימכרו ספר תורה לשחוק דמיו בקוביא, לכן טעמו כמו יכתירו דעת.

שחו רעים לפני טובים – הטעם, לפי האמת הם מאד שפלים ונבזים בערכם, ואעפ״כ הרשעים מושלים בהם. או הטעם כמו: יושב בשער המלך (אסתר ב׳:כ״א) לבקש צרכיו וזה הנכון בעבור מה שבא אחריו.

בז לרעהו – ומחונן ענוים – בעבור חשבותו כנגד הקודם שהוא מתחייב היות הגזרה מתהפכת בנושא ראוי לפרש רעהו בענין שרמזנו עליו בפנים.

הלא יתעו – מדרך האמת, ואולם חורשי טוב ידרכו בדרך חסד ואמת.

בכל עצב יהיה מותר – בדבור ורבוי המאמרים בלתי הכרחיים. והטעם, כי כן מדת ההמון בהגיע להם פגע רע, לכן אמר כי הוא חסרון השכל, כי לא יועילו הצעקות והנאקות.

עטרת חכמים עשרם – ידוע כי העושר הממוני והוא קבוץ הקנינים החיצונים אולת בטבעו ומצד עצמו, לכן אמר: כי העושר לחכמים יהיה עטרה לראשם, כי יציאנו בעבודת השם, ואולם העושי לכסיל נשאר על ענינו וטבעו.

ודע אחי, כי רבים יתמהו בראותם אותך משתדל השתדלות עצים לאסוף הון, עם היותם שומעים עליך שאתה נבון מהיר במלאכות מאשר הם, ישתדלו אל הממון בעבור זה, ואלו יגַנה אותם חכם על זה יביאו ראיה ממך, שכן ראוי לעשות, ולא ידעו אלו העורים כי אינך חושק אל הממון מצדו, אבל כונתך לאספו ולהוציאו אח״כ בלימוד ובטוב, ולכן כאשר תשיג ממנו השיעור הצריך לך אל מבוקשך, תנוח ותפסוק בהקבצו לגמרי, ואוי לאלה החטאים אשר התחילו לאסוף הממון כאשר התחלת אתה, ולא ינוחו כאשר תנוח אתה, אבל יבלו כל ימיהם בו, ולכן באחרית ימהים יוׇדע כי פעולתך היתה לחיים, ותאותם לחטאת.

גם ידעתי גם אני, כי הכילי מהמון העם יתפאר עוד כאשר יראה אותך אחר שאספת ההון, קופץ ידך, ובכלל למנוע מכל הוצאה בלתי הכרחית וראויה, ובאמת אומר אני לך, כי הכילית כשנמנה אחת מן המדות המגונות, היתה, הכונה להמון העם, או לחכמים אם היה בלתי צריך לו, ואולם אין ראוי לחכם לתת משלו, או להסתפק מה שיחסר לו לעשות ספרים ושכר מלמדים וזולת זה מהוצאות הלימוד, אבל בלי ספק ראוי לחכם המשתדל בחכמה תמיד, אחר שקבץ מהממון ההכרחי לו שישמור אותו שמירה מעולה, מפחד שמא יצטרך עוד להתבטל ולאסוף ממון, אבל הכסיל אין צורך לו כמו זאת השמירה, כי אם יפסיד היום, ירויח למחר, ואיננו ירא לנפשו מהבטול, ואולם אם היה שנאמר בגדר הכילית שהיא העדר ההוצאה במקום הראוי ובזולת המקום הראוי, כמו שיראה בלי ספק מעניניו, לא תקרא מדתך כילית אבל נדיבות, כי אתה מלחמך תתן לדל, ובכלל בכל מקום שראוי לחכם להוציאו אחר שבחנת הענין, ואלו לא יזיקו דברי אלה לך ולחבירך הייתי מבאר עוד סכלות הממוני ורב לך.

מציל נפשות – הטעם נפשות זולתו, וזה אם בעשרו אשר קדם זכרו אם בזולתו, וזה הצעה לבא אחריו.

מרמה – עֵד מרמה, לכן משחית נפשות.

ביראת י״י מבטח עוז – דע אחי, כי נרמז בזה סוד גדול, ואבארנו לך בקצרה, כבר הקשו לרבותינו ז״ל כתיב פוקד עון אבות על בנים, וכתיב לא יומתו אבות וג׳, והתירו, כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (בבלי סנהדרין כ״ז) וזה אמת בלי ספק, ואע״פ שבא יומתו מיתת הגוף ביד אדם אמרו והם גם כן תרגמהו לבלתי היות השאר מעיד להמית. והראיה ע״ז רצוני, שהוא מיתת הגוף בידי אדם אמרו בואו באמריהן גם לא מצינו לשון הופעל מזה כי אם לאשר בידי אדם, ואל תטעון אמרו ביחזקאל מות יומת (יחזקאל י״ח:י״ג), כי גם היא מיתה בידי אדם כי הרשע יזדמן שימיתהו זולתו, כי גם עתה דין ארבע מיתות לא בטלו (בבלי כתובות ל׳.) וכבר קדם לו: לא יחיה, שהיא מיתת הנפש שזה טעם פוקד עון האבות על בנים שהוא יתברך הפוקד, לכן היתה הקושיא יותר ראויה מאמרו: בן לא ישא בעון האב וג׳ (יחזקאל י״ח:כ׳). והנה מבואר בדיני תורתינו כי לא צוו בית דין בשום עון להמית הבן הצדיק בעון אביו, אם נתחייב המות, ואל תטעון מעיר הנדחת שהיו נהרגים בני העובדים, כי אותם הבנים אינם צדיקים כי לא ידעו עדיין בין טוב לרע והם חשובים כממונם, ועוד כי הם הורגלו בעבירה עם אבותיהם ובעון חוללו, לכן אמרו חכז״ל, כי לא נעשית עיר הנדחת, רצוני, להכות נפש האדם שבה לפי חרב הם וטפם, עד שהודחה כלה או רובה, (בבלי סנהדרין קי״א), ואולם הצדיקים שבהם ואפילו הוא יחיד ינצל הוא וטפו, אבל ממונו יאבד בכלל ממון החוטאים קנס לו כי ישב עמהם אחר שהודחו, וכל זה מה שראוי בלי ספק.

והנה מבואר לכל בעל שכל, כי ההרגל והגידול סבה גדולה במדות האדם, וברוב האדם נמשך למנהג אנשי מעמדו וחברתו, לכן אמר החכם: כשתשאל על אדם, תשאל מי הוא רעהו. גם ימשך למנהג אנשי עירו גם לאנשי משפחתו באיזה מקום שנולד, וכן כתב רבינו משה נ״ע: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ומעשיו אחר רעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, והנה כ״ש שהוא מחזיק במדות הוריו שראם או ששמע פעולתם, ובאמת אף על פי שטבע האב היה מה שהיה לעצמו מהטובה משניהם למקום למוד.... הישרה וההתעוררת הטובה, אפשר יהיה הדבר ההוא סבה קרובה להיות הבן חכם, והפך זה אם היה האב סכל, גם כי בהיות האב סכל מספיק הונו בהבלי העולם מה שהיה ראוי להבן להוציא בעבודת השם, לכן אמר: מתהלך בתומו צדיק (משלי כ׳:ז׳), והנה בעבור זה אפשר היות הנער זך הטבע משכיל ונבון בכח ויעתיקהו הוריו לענין רע, או שלא ישיג מן השלימות כאשר בכחו, זולת על דרך זרות כאברהם אבינו, ואתה תראה תמיד בן משתוקק אל החכמה ויבקש מאביו לשכור לו מלמד ולעשות ספרים, ואביו חסר לב יגער בו וימנעהו מעשות כזה, אבל יכריחהו לעזור לו בפעולותיו לאסוף הון תמיד לכן אמר: וילך בכל חטאת אביו (מלכים א ט״ו:ג׳), ולכן אמר יעקב: לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק (בראשית ל״א:מ״ב) כמו שפירשו החכם אבן עזרא: יראת השם של יצחק היא הועילתני, כי זכות אב יועיל לבן, ובאמת אלו היה יעקב רשע כלבן והיתה אמונתו כאמונתו לא הצליח ולא עזרו השם ית׳. ודבר המקלות שעשה, ביושר ובמשפט עשה, כי לא התנה לבן עמו שלא יסבב דבר להיות הצאן בתולדות מן הצבע שהוא, ואיך יתנה הוא זה והפעולה ההוא לא ידענוה מי שאמונתו אמונת לבן, זולתי מן הקדמונים עובדי הצורות ואולם השם הנכבד אשר האמין בו אברהם, היה עם יעקב כמו שאמר: לולי אלהי אבי (בראשית ל״א:מ״ב) עמדי לכן אמרו חכז״ל: לעולם ישא אדם בת ת״ח (בבלי פסחים מ״ט, בבלי כתובות קי״א).

והלא תראה אמר השם לירמיה לתשובת השואלים על מה דבר השם עלינו את כל הרעה וג׳ (ירמיהו ט״ז:י׳), כי הוא על אשר עזבו האבות אותו ובניהם הרעו ג״כ, ועתיד לימות המשיח כי לא יאמרו עוד האבות אכלו בוסר וג׳ (ירמיהו ל״א:כ״ח) ונתן הסבה בזה רוב החכמה בכל אנשי הזמן ההוא מקטנם ועד גדולם מצד שלותם וטובתם, והענין כי לא ימצא כי אם על צד זרות איש רשע, וכאשר ימצא זה לא ימשך לו הבן כי מלאה הארץ דעה (ישעיהו י״א:ט׳), ואנשי חברתו ידריכהו בדרך הישרה והנכונה וימנעהו מלכת בדרכי אביו.

הנה המשכתי בדברים אינם מהענין אשר התחלנו בו, ואולם על זה השאלה תחזיק במה שחשבוהו הם ז״ל כי הם אמת וכל דבריהם אמת, גם יחזקאל באר היטב זה ואמר: כי בהיות האב צדיק והבן רשע ימות הבן, ואם האב רשע והבן צדיק חיה יחיה הבן, וסׇתם, הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל י״ח:ד׳), והסוד אמרו: ויראה ולא יעשה כהן (יחזקאל י״ח:י״ד). אם כן מבואר, כי השם ית׳ פוקד עון אב על בנו בהיות הבן רשע גם כן, ואולם לא פקד עון תרח על אברהם בנו, כמו שלא זכר צדקת עלי לחפני ולפנחס בניו, ואין זה מנוע בהכרח, מהיות השם ית׳ פוקד רשעת האב על הבן בפנים מה, וכמו שרשעת האב מזיק להבן בפנים מה, כן צדקת אבות מועלת לזרעם אחריהם בפנים מה, ועם זה, גמול האדם כפי צדקו וכפי רשעו, והכל כפי רצון השם ית׳ וחפצו, לכן אמר שלמה: ולבניו יהיה מחסה, ואתה דע לך.⁠¹