(א-טו) פרשות טומאות היוצאות מהגוף – בה״ג מניין המצוות פרשה י״ג
(א) ‹פפ› ל=פרשה סתומה וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying,
[א]
ראה לעיל פי״ג פס׳ א, ופי״ד פס׳ לג וצרף לכאן.
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן, זה אחד מעשרה מקומות שנדבר אל משה ואל אהרן. (לקח טוב)
(א-ב) [מגילת זבים]
[דִּבּוּרָא דְזָבִים פָּרָשָׁה א]
[א]
״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטַּמִּין בְּזִיבָה, אֵין הַגּוֹיִם מִטַּמִּין בְּזִיבָה.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מִטַּמִּין בְּזִיבָה, נִטְמִין בְּזָבִים, וְשׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.
אוֹ ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים וְאֶת הָעֲבָדִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם״.
״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, מְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַקָּטָן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁלְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ (ויקרא ט״ו:ל״ג).
״לַזָּכָר״, כָּל שֶׁהוּא זָכָר, בֵּין גָּדוֹל, בֵּין קָטָן, ״וְלַנְּקֵבָה״, כָּל שֶׁהִיא נְקֵבָה, בֵּין גְּדוֹלָה, בֵּין קְטַנָּה.
[ב]
״כִּי יִהְיֶה״ – מִן הַדִּבֵּר וְהֵילָךְ.
הֲלֹא דִין הוּא: טִמֵּא בִנְגָעִין וְטִמֵּא בְזָבִין.
מַה נְּגָעִים, פָּטַר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר, אַף זָבִים, יִפְטֹר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבּוּר.
קוֹל וָחֹמֶר: מָה, אִם נְגָעִין, שֶׁטִּמֵּא בָהֶם אֲנָסִין, פָּטַר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר, זָבִים, שֶׁלֹּא טִמֵּא בָהֶם אֲנָסִים, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּפְטֹר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר?
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִנְגָעִין, שֶׁאֵין טֻמְאָתָן וְטַהֲרָתָן אֶלָּא בְּכֹהֵן, תֹּאמַר בְּזָבִים, שֶׁטֻּמְאָתָן וְטַהֲרָתָן בְּכָל אָדָם?
הוֹאִיל וְטֻמְאָתָן וְטַהֲרָתָן בְּכָל אָדָם, לֹא יִפְטֹר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כִּי יִהְיֶה״, מִן הַדִּבֵּר וְהֵילָךְ.
[ג]
״כִּי יִהְיֶה זָב״ – יָכֹל אֲפִלּוּ זָב מִכָּל מָקוֹם יִהְיֶה טָמֵא?
וְדִין הוּא: טִמֵּא בַזָּב וְטִמֵּא בַזָּבָה.
מַה זָּבָה, מְקוֹם שֶׁהִיא מִטַּמָּא טֻמְאָה קַלָּה, מִטַּמָּא טֻמְאָה חֲמוּרָה, אַף זָב, מְקוֹם שֶׁהוּא מִטַּמֵּא טֻמְאָה קַלָּה, מִטַּמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה.
[ד]
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַזָּבָה, שֶׁאֵינָהּ מִטַּמָּא אֶלָּא בְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, תֹּאמַר בַּזָּב, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא בְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת לְיוֹם אֶחָד!
הוֹאִיל וְהוּא מִטַּמֵּא בְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת לְיוֹם אֶחָד, יִטַּמֵּא מִכָּל מָקוֹם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִבְּשָׂרוֹ״, לֹא כָל בְּשָׂרוֹ.
[ה]
אַחַר שֶׁחָלַק הַכָּתוּב, זָכִיתִי לָדִין: טִמֵּא בַזָּב וְטִמֵּא בַזָּבָה.
מַה זָּבָה, מְקוֹם שֶׁהִיא מִטַּמָּא טֻמְאָה קַלָּה, מִטַּמָּא טֻמְאָה חֲמוּרָה, אַף זָב, מְקוֹם שֶׁהוּא מִטַּמֵּא טֻמְאָה קַלָּה, מִטַּמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה.
[ו]
״מִבְּשָׂרוֹ״ – עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתוֹ חוּץ לִבְשָׂרוֹ.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם הַזָּבָה, שֶׁאֵינָהּ מִטַּמָּא אֶלָּא בְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, מִטַּמָּא מִבִּפְנִים כְּבַחוּץ, זָב שֶׁהוּא מִטַּמֵּא בְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת לְיוֹם אֶחָד, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטַּמֵּא בִּפְנִים כְּבַחוּץ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִבְּשָׂרוֹ״, עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתוֹ חוּץ לִבְשָׂרוֹ.
[ז]
״מִבְּשָׂרוֹ... טָמֵא״ – לֹא מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר.
מִכָּן אָמְרוּ: (משנה נזיר ט׳:ד׳)
בְּשִׁבְעָה דְרָכִים בּוֹדְקִים אֶת הַזָּב עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְזִיבָה: בְּמַאֲכָל, בְּמִשְׁתֶּה, בְּמַשָּׂא, בִּקְפִיצָה, בְּחֹלִי, בְּמַרְאֶה וּבְהִרְהוּר.
מִשֶּׁנִּזְקַק לְזִיבָה, אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ.
אָנְסוֹ וּסְפֵקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ טְמֵאִין, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.
[ח]
״זוֹבוֹ טָמֵא״ – לִמֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא, הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם הַזָּב, שֶׁהַזּוֹב גָּרַם לוֹ טֻמְאָה, הֲרֵי הוּא טָמֵא, זוֹב, שֶׁגָּרַם לְטֻמְאָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא טָמֵא?
שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁגָּרַם לְטֻמְאָה, וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר.
[ט]
אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הַזּוֹב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגָּרַם לְטֻמְאָה, לֹא יְהֵא טָמֵא!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זוֹבוֹ טָמֵא״, לִמֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא.
[י]
יָכֹל הַדָּם הַיּוֹצֵא מִן הָאַמָּה שֶׁלּוֹ יְהֵא טָמֵא?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הוּא״, הוּא טָמֵא, אֵין הַדָּם הַיּוֹצֵא מִן הָאַמָּה שֶׁלּוֹ טָמֵא אֶלָּא טָהוֹר.
[יא]
אֵין לִי אֶלָּא זוֹבוֹ, מֵימֵי רַגְלָיו מְנַיִן?
וְדִין הוּא: מָה, אִם הָרוֹק, שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמְּקוֹם טַהֲרָה, הֲרֵי הוּא טָמֵא, מֵימֵי רַגְלָיו, שֶׁהֵן יוֹצְאִין מִמְּקוֹם טֻמְאָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהוּ טְמֵאִין?
הַדָּם הַיּוֹצֵא מִשָּׁם יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמְּקוֹם טֻמְאָה, וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר.
[יב]
אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל מֵימֵי רַגְלַיִם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן יוֹצְאִין מִמְּקוֹם טֻמְאָה, לֹא יְהוּ טְמֵאִין!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְזֹאת״ (ויקרא ט״ו:ג׳), לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלַיִם.
[יג]
יָכֹל הַזֵּיעָה וְהַלֵּחָה סְרוּחָה וְהָרְעִי יְהוּ טְמֵאִין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הוּא״, אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְטַמִּין טֻמְאַת מַשְׁקֶה, וְלֹא אוֹצִיא דִמְעַת עֵינוֹ וְדַם מַגַּפְתּוֹ
מַגַּפְתּוֹ. דם היוצא ממכה שקיבל.
וַחֲלֵב הָאִשָּׁה, שֶׁהֵן מְטַמִּין טֻמְאַת מַשְׁקֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר (ויקרא ט״ו:ג׳) ״זֹאת״.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, תִּשְׁעָה מַשְׁקִין בְּזָב: הַזֵּיעָה וְהַלֵּחָה סְרוּחָה וְהָרְעִי, טְהוֹרִין מִכְּלוּם;
דִּמְעַת עֵינוֹ וְדַם מַגַּפְתּוֹ וַחֲלֵב הָאִשָּׁה, מְטַמִּין טֻמְאַת מַשְׁקֶה;
זוֹבוֹ וְרוֹקוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו, מְטַמִּין טֻמְאָה חֲמוּרָה.
And the Lord spoke with Moshe and to Aharon, saying:
אל משה – עם משה, אל אהרן – לאהרן
זה אחד מי״א פסוקי ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן״ שבתורה ובכולם תרגם ״עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״. אצל משה מדבר ה׳ ״עמו״, אבל באהרן ה׳ מדבר ״אליו״ בלבד. ובדפוסים מצויים מופיע בשיבוש ״עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן״, הפך כוונת אונקלוס. וראה גם לעיל יא, א.
And the Lord spoke with Mosheh and with Aharon, saying:
פס׳: וידבר יי אל משה ואל אהרן – זה אחד
מעשרה (כן בכ״י פירנצה) ועיין לקח טוב ויקרא י״ד:ל״ג. והיינו מה שנאמר בלשון דבור:
מעשרה מקומות שנדבר אל משה ואל אהרן:
וידבר י״י אל משה ואל אהרן
כן בפסוק ובכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסר: אל משה ואל אהרן.
– כי הכהנים יפרישו בין זבה לנדה, כאשר דרשו רבותינו ז״ל (בבלי סנהדרין פ״ז.), בין דם לדם (דברים י״ז:ח׳). ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר, כי הצרעת נגע גלוי.
AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND TO AARON. For the kohanim distinguish between a woman who has an issue (zavah) and one who menstruates (niddah).
Hence this commandment was also communicated to Aaron.
Compare the Rabbinic interpretation on between blood and bloodDeuteronomy 17:8-9 states that if there be a dispute regarding blood and blood then the kohen shall decide the aforementioned. The Rabbis interpret between blood and blood as meaning between "between menstrual blood and blood of an issue and blood of childbirth (Sifre, on Deut. 17:8)."
(Deut. 17:8). Scripture now begins to deal with those who become unclean from a hidden source,Such as an issue.
for until now it dealt with leprosy which is a visible plague.
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן – לפי שקצת אלו הטהרות תלויות בכהן, כמו הענין בזב וזבה, בא בזה הדיבור שֵׁם אהרן.
(א-לג)
{ביאור סדר הענינים בפרשות תזריע ומצורע}
וראוי שנִתֵּן הסיבה בסידור אשר היה בענינים הנזכרים בסדר אשה כי תזריע ובסדר זאת תהיה תורת המצורע, כמו שיעדנו, ואַחַר נזכיר התועלות היוצאות ממה שנזכר באלו הפרשיות לפי מנהגנו.
ונאמר, כי כבר היה הסדר נותן, לפי מה שהשרשנו בסוף פרשת ויהי ביום השמיני, שיזכיר תחילה טומאת הצרעת , ואחריה טומאת הזב , ואחריה טומאת הזבה , ואחריה טומאת הנדה , ואחריה (פרק יב) טומאת היולדת מפני הדמי־טוהר שלה; ואולם הקדימה התורה טומאת היולדת לטומאת המצורע, להעיר על התועלת המגיע מטומאת הנדה והזבה באופן שתאסר לבעלה; והוא שאם תתעבר אז יהיה הנולד מצורע, לעיפוש הדם אשר יתהוה ממנו. ולזה היתה מותרת לבעלה בימי דמי טהרה, כי אז לא יקרה מזה זה ההפסד, כמו שביארנו במה שקדם. וכאילו העירה התורה הנרדמים, להעמידם על כוונתה מפני שַׁנּוֹתָהּ הסידור הראוי בזה, כי זה ממה שיפקח עיניהם לבקש הסיבה.
והנה בענין הצרעת הקדימה התורה לזכור דין צרעת עור בשר (יג, א-יז), להיות מקומה יותר כולל. וזכרה ממנה תחילה הצרעת שתתחדש בסיבת חום נכרי בפנימי הגוף, ואחר כן (יג, יח-כח) זכרה הצרעת שתתחדש בסיבת חום נכרי בא מחוץ, והוא השחין והמכוה . והקדימה לזכור צרעת השחין, כי החום אשר תתחדש ממנו הוא יותר מתיחס אל החום הנכרי אשר בפנימי הגוף מחום האש אשר תתחדש ממנו צרעת המכוה. והנה לא היה בשחין ובמכוה הסגר כי אם שבוע אחד, לפי שמציאות החום הנכרי בהם ידוע ומבואר, ולזה יוחלט לטומאה קודם החלט לטומאה שאר נגעי צרעת עור בשר. ואחר כן (יג, כט-לז) זכרה דין צרעת הראש והזקן , לפי שמקומה יותר מעטִי.
ולפי שזכרה התורה טומאת מה שיתבאר בו שהוא צרעת עור בשר, ואחר כן זכרה טומאת מה שיתבאר בו שהוא צרעת הראש והזקן מפני נשירת השער, שָׁבָה לזכור מה שהוא טהור בשני אלו המינים; וזכרה (יג, לח-לט) שהבוהק המתחדש בעור הבשר אינו צרעת, ואחר כן זכרה (יג, מ-מד) שנשירת השער בכללו מהראש אינה צרעת, אבל יהיה דינו דין עור בשר להטמא בנגע צרעת.
ולהעיר שענין הצרעת אינו בא מצד הצורה, כי אם מצד החומר, זכרה התורה (יג, מז) דין הצרעת בבגד והעור והבית . והנה נבחרו הבגד והעור להטמא בצרעת, לרוב השתמשות האדם בהם סביב בשרו, בלבוש ומשכב ומושב. ולהיותם באים מהצמח והחי, הקדים (יג, מז-נט) לזכור דין הצרעת בהם לדין הצרעת בבית שבא מהדומם, רוצה לומר מהאבנים. והנה זכרה התורה (יד, א-לב) צרעת הבגד והעור קודם זוכרהּ טהרת האדם המצורע , להעיר הנרדמים על הכוונה אשר בעבורה היתה הטהרה בו בשני ציפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת, כי היא לזאת הסיבה בעינה אשר בעבורה רצתה התורה שינהג דין צרעת בבגד ובעור. ואחר כן זכרה (יד, לג) דין צרעת הבית , להעיר שההפסד והעיפוש לא יהיה בדברים כי אם מצד טבע החומר. והיה מחוייב בנגע הבית שיהיה בשני אבנים, כי האבן אינו חלק מהבית במה שהוא בית, אם לא מצד הריבוי, והריבוי הראשון הוא שנים. והיה בו הסגר שלושה שבועות לסיבה שזכרנו.
ואחר שנשלם זֵכֶר דיני הצרעת, זכרה (טו, א-טו) הטומאה החמורה אחר הצרעת והיא טומאת הזב , כמו שביארנו בסוף פרשת ויהי ביום השמיני; ולחומר טומאתו החמירה התורה בטהרתו, עד שלא יטהר כי אם במי מעין, ויצטרך לספירת שבעה נקיים, אף על פי שלא היה כי אם בעל שתי ראיות, כמו שביארנו; אבל בטומאתו לא החמירה התורה יותר ממה שהחמירה בטומאת נדה וזבה ויולדת, לפי שטומאתו אין בה כי אם תועלת עיוני, להעיר על מציאות הצורה הנעדרת מהזוב, כמו שביארנו במה שקדם, וטומאת נדה וזבה ויולדת יש בה עוד תועלת, להסיר ההפסד מולדותיהן — ולזה תמצא בענין בעילתן איסור כרת, וטומאת בועלן לטמא משכב ומושב, מה שאין כן בבעילת הזב, כי לא יקרה ממנה כמו זה ההפסד. והנה היה ראוי שיזכור אחר טומאת הזב טומאת הזבה והנדה, אבל הקדים (טו, טז-יח) לזכור טומאת שכבת זרע , לשתי סיבות: האחת, כי מפני שדיבר בטומאות הפורשות מהזכר, הנה היה ראוי שישלים המאמר בהם קודם שיכנס בסיפור הטומאות הפורשות מהנקבה; והשנית, כי כשנמצא טומאת הזוב חמורה בזה האופן, וטומאת שכבת זרע קלה, הנה יעירנו זה למצוא הסיבה אשר בעבורה היה ענין הטומאות; וזה, שהזוב ושכבת זרע נושאם אחד, אלא שמהזוב נעדרה הצורה אשר בה יהיה נאות להולדה; ולזה יתבאר לנו מזה כי הטומאות האלו הם לזאת הכוונה, ויישירנו זה לעמוד על כוונות התורה בזה, ויהיה זה סיבה להגיע לנו בזה זה התועלת הנפלא אשר כוונה התורה בו.
והנה היה ראוי שתזכור התורה תחילה דין הזבה קודם דין הנדה, כי טומאתה יותר חמורה כשהיתה זבה גדולה; ואמנם הקדימה (טו, יט-כד) לזכור דין הנדה , לפי שהאשה לא תהיה זבה אלא אם כן היתה קודם זה נדה, כמו שביארנו. וזכרה אחר כן (טו, כה-ל) דיני הזבה , ואופן טהרתה, שהוא יותר חמור כשהיתה זבה גדולה מטהרת הנדה, עם שכבר תתחייב קרבן, להורות על חוזק טומאתה, שלא תסור בטבילה אם לא יתחבר אליה הקרבן.
(א-ל) והזב והזבה צריכין להביא חטאת ועולה, כי בודאי הוראה שהם חטאו בזרע חטא, ולא ישא רק בחטאת.
וזיבת האיש היא כמו זרע, וזיבת האשה הוא דם, כדכתיב (פסוק יט) ׳דם יהיה זובה׳.
ועניין טומאת השכבת זרע גם כן היא לפי שהיא הוראה על שחטא בהרהור, כי למה יטמא רואה קרי, אם כן יטמא האדם בכל המותרות היוצאות ממנו, אלא כי יורה על עוון הרהורו, מכל מקום אינו צריך כפרה:
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן – הכהנים יפרישו בין זבה לנדה, כאשר אמרו חז״ל
סנהדרין פז, א.
״בין דם לדם״.דברים יז, ח.
״ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר, כי הצרעת נגע גלוי״, מפירוש ראב״ע ז״ל.
השוו לפירוש שד״ל ויקרא י״ב:ב׳.
}ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
(הקדמה) חוקים על־דבר זיבה: זב, זבה, נידה, שכבת זרע
הטומאות שעליהן מדובר כאן אפשר לכנות בצדק: ״טומאות היוצאות מגופו של אדם״. אלה הם מקרי זיבה מן האברים המיניים שגורמים טומאה בין אצל זכרים בין אצל נקבות. הכתוב מדבר על ארבעה סוגים של טומאות אלו, שנים מהם מצויים אצל זכרים ושנים אצל נקבות, והם: זב (א׳-ט״ו); שכבת זרע (ט״ז-י״ח); נידה (י״ט-כ״ד); זבה (כ״ה-ל׳). חוקי הטהרה באים סמוך אחרי החוקים בדבר הטומאה. ואם מוסיפים עוד את החוקים בדבר היולדת, שהועברו מתוך סיבה מיוחדת לפרק יב, הרי מתגלה לפנינו מערכת של חמשה חלקים, אשר בחלוקה נוספת ניכרים בה עשרה חלקים; שהרי החוקים על־דבר היולדת והזבה מתחלקים לשני חלקים, היינו דיני טומאה ודיני טיהור, דיני נידה מתחלקים על־ידי החתימה (״ולאיש אשר ישכב עם טמאה״, פסוק לג) לשני חלקים (פסוקים יט-כג ופסוק כד); ובהתאם לזה גם החוק על דבר שכבת זרע נתחלק לשנים (פסוקים טז-יז ופסוק יח), שהראשון מהם מדבר על האיש והשני על האשה.
טומאת הזב וטהרתו
לאיזו תופעה מתכוון הכינוי ״זב״ – שנוי במחלוקת. יש משערים שזוהי מחלת הטחורים, ו״רר״ ו״החתים״ בפסוק ג פירושם: טחורים פתוחים וטחורים סתומים. מבארים אלה אינם רואים במלת ״בשרו״ (פסוקים ב׳-ג׳) לשון נקיה לבשר ערוה (השוה ו׳:ג׳). אולם ההקבלה בין זב וזבה, מחייבת להניח, שזיבה ושכבת זרע באות ממקור אחד (השוה רש״י). ובכלל אין בכל החוקים שלפנינו על־דבר הזב אף רמז לכך, שכאן מדובר על זיבת דם. אחרים סוברים, שהכוונה כאן לזיבת מוגלה במחלת העגבת (gonorrhea virulenta ). אך זו לא היתה ידועה לפני גילוי אמריקה. לדעת השבעים ויוסיפוס (קדמוניות ג׳:י״א:ג׳ ומלחמת היהודים ה׳:ה׳:ו׳, ו׳:ט׳:ג׳) מובן זב הנגוע במחלת γονόῤῥοιος , שבה זבות מאליהן טיפות-טיפות זרע מחמת חולשת אברי המין. נראה, שגם חכמינו הבינו זאת במלת זב.Sitten. gebr. und Krankh. d. alten Hebr . עמ׳ 182) סוברים, שזיבה היא רק blennorrhoea urethrae , מחלה שבאה עקב דלקת קתראלית בקנה־השתן (urethritis ) והיא זיבת ריר (כך גם דילמן). חשוב בשביל קביעת מהותה של טומאת זיבה הוא הכלל שקבעו חכמינו, שזב מטמא רק כשבא בשל הפרעה של אותו אבר, ולא אם סיבה אחרת גרמה לתופעה זו באופן זמני, כגון אכילה ושתיה גסה, התאמצות יתרה, גירוי הדמיון וכו׳. בשבעה דרכים בודקין את הזב״ (משנה זבים ב׳:ב׳).
בתוספתא זבים ב נאמר: ״מה בין זובו לשכבת זרעו. זובו בא מבשר מת ושכבת זרע מבשר חי, זוב דומה כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת״.
זומר (בספרו הנ״ל עמ׳ 232 ואילך); טרוזן ((א-ג) בני ישראל – נכרים אינם מטמאין בזיבה, אולם תקנת רבנן מזמן מאוחר גזרה זיבה על כל הנכרים (נדה ל״ד.).
איש איש – הכפלת הלשון כוללת גם את הקטן (תו״כ; השוה תרגום יונתן).
זובו – משלים היחס כמו בבראשית ג׳:ט״ו; מ״א:מ׳. ומכיון שמלת זובו מיותרת, אנו למדים מכאן שריר הזב עצמו טמא. הוא מטמא במגע ובמשא, וחמוּר מנבלה בזה שגם המגע בבגדים מטמא (כלים א׳:ג׳; נדה נ״ה:).
וזאת וגו׳ – כאן לא מתואר עדיין אופן הטומאה, זה בא להלן בפסוק ד ואילך. לכן מסתבר, שכל הפסוק ״רר בשרו״ עד ״טומאתו היא״ הוא מאמר מוסגר. חכמינו הורו: ״טומאתו תלויה בזובו ואין תלויה בימים״. בזה שונה הזב מן הזבה; בעוד שבזבה הטומאה תלויה בימים (ראה להלן בפסוק כה), העיקר בזב הן הראיות, היינו ראית הזיבה. בראיה אחת עדיין אינו נידון כזב אלא כבעל קרי (פסוק טז), שתי ראיות עושות אותו כזב מוחלט והוא טעון שבעה נקיים, אך לא קרבן (פסוק יג), ושלוש ראיות, אף אם היו ביום אחד, מצריכות, אחרי שבעה נקיים, הבאת קרבן (פסוק יד ואילך; מסכת מגילה ח׳.).
רר – שם נגזר מן ריר (שמואל א כ״א:י״ד), מַזיל.
טמאתו הוא – המאמר המוסגר בא להגיד, כי בנוגע לדרגת הטומאה אין הבדל אם הזיבה נוזלת או אם הבשר נסגר על־ידי הזיבה, בשני המקרים היא טומאתו (כלומר הטומאה שעליה מדובר בפסוקים ד׳-י״ב), וטומאתו היא בזה שהחוקים הבאים נהוגים בו. וכאן בא החוק על־דבר הטומאה כהמשך לחלק הראשון של הפסוק ״וזאת תהיה טמאתו בזובו״ (ההוספות בתרגום השומרוני ובשבעים התכוונו להתאים את הפסוק שלפנינו לפסוק כה, ולתקנו, כביכול).
(ב) דַּבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא׃
"Speak to the Children of Israel, and tell them, 'When any man has a discharge from his body, because of his discharge he is unclean.
[ב]
נדה לד., תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה תוספתא זבים פ״ב. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ב ה״י: אבל העכו״ם אין מטמאין לא בזיבה ולא בנדות ולא בלידות דין תורה, שנאמר דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב, בני ישראל מטמאין בזיבה ולא העכו״ם, וחכמים גזרו על כל העכו״ם שיטמאו כזבין לכל דבריהם זכרים ונקבות. וכעי״ז בהל׳ איסו״ב פ״ד ה״ד.
דברו אל בני ישראל, תניא דבר אל בני ישראל וגו׳, בני ישראל מטמאין בזיבה ואין נכרים מטמאין בזיבה, אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן. (שבת פג.)
[ג]
תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ג ה״ו: הכל מתטמאין בזיבה וכו׳ והגרים והעבדים וחרש ושוטה. ובהל׳ משכב ומושב פ״א ה״ד: ואחד גרים ועבדים ואחד ישראל מטמאין בנדה ובזיבה. ושם פ״ב ה״י: העבדים מטמאין בזיבה ובנדה ובלידה כישראל.
דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם, מתני׳: הכל מטמאין בזיבה אף הגרים אף העבדים בין משוחררין בין שאינן משוחררין, (ואמרו בספרא אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות גרים ועבדים, ת״ל ואמרתם אליהם, פיהמ״ש להרמב״ם), חרש שוטה וקטן סריס אדם סריס חמה. (משנה זבים ב׳:א׳)
[ד]
נדה לב: הובא לקמן אות נח. ערכין ג., תו״כ לק״ט ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה חולין נא. ירושלמי תרומות פ״א ה״א ויבמות פ״ג ה״ב, זבים פ״ב ה״א. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ג ה״ו: הכל מטמאין בזיבה אפילו קטן בן יומו, ובמטמאי משכב ומושב פ״א ה״ד: קטן בן יום אחד מטמא בזיבה.
איש איש, מתני׳: תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה. גמ׳: מנא הני מילי, דת״ר איש איש, מה ת״ל איש איש, לרבות בן יום אחד שמטמא בזיבה, דברי ר׳ יהודה. ר׳ ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר אינו צריך, הרי הוא אומר (פס׳ לג) והזב את זובו לזכר ולנקבה, לזכר כל שהוא, בין גדול בין קטן. לנקבה כל שהיא, בין גדולה בין קטנה. אם כן מה ת״ל איש איש, דברה תורה כלשון בני אדם. (נדה מג: מד.)
[ה]
תו״כ לעיל יג, ב. וראה תו״כ ולק״ט כאן.
כי יהיה זב מבשרו, תניא אדם כי יהיה (ויקרא יג, ב) מן הדבור ואילך. (דנגעים פטר בהן לפני הדיבור דאותן נגעים שארעו לפני הדיבור אין מטמאין לאחר הדיבור) והלא דין הוא, טמא בזב וטמא בנגעים, מה זב מן הדבור ואילך (דכתיב כי יהיה זב מבשרו, דזבין שהיו לפני הדבור אין מטמאין לאחר הדבור אלא אם כן ראו זיבות לאחר הדבור), אף נגעים מן הדבור ואילך וכו׳. (הוריות י.)
[ו]
ילקו״ש רמז תקסט.
איש איש כי יהיה זב, ראה אדם קרי חייב טבילה מן התורה. אמר מי רואה אותי אין בכך כלום. העבירו מנגד פניו עד שלשה פעמים, ועבר על מה שכתוב בתורה (פס׳ טז) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, סוף שנעשה זב מתוך דרכיו, שנאמר וידבר ה׳ וגו׳ איש איש כי יהיה זב. (סדר אליהו רבה פט״ז)
[ז]
בויק״ר פי״ח-ב: ממנו משפטו ושאתו יצא (חבקוק א, ז) וכו׳ שלקו בזיבות ובצרעת לפיכך משה מזהיר לישראל וכו׳. ושם ג: וכאב אנוש (ישעיה יז, יא) הבאתי אליכם מכה גברנית ומתישת ואיזו זו זיבה וצרעת, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו׳.
איש איש כי יהיה זב מבשרו, הה״ד (קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך וגו׳ עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה וכו׳, כל אלה בימי זקנותו, אבל בנערותו אם חוטא לוקה בזיבה וצרעת, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. (ויקרא רבה פי״ח-א)
[ח]
ילהמכ״ת מה-ח.
איש איש כי יהיה זב, עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם (תהלים סח, יט), א״ר זעירא הלכות נדה שהן נוהגים בבני אדם, איש איש כי יהיה זב, ואשה כי תהיה זבה (פס׳ יט). (תנחומא תשא סי׳ יז)
[ח*]
ילקו״ש רמז תקסט.
איש איש כי יהיה זב... וזאת תהיה טומאתו בזובו, מה ת״ל איש איש, אלא איש לבשרו ואיש למקרה לילה, אם חזר ועשה תשובה מרפין אותו ואם לאו הרי הוא בחזקתו עד יום מותו שנאמר [ו]זאת תהיה טומאתו בזובו. (סדר אליהו רבה פט״ז)
[ט]
שהש״ר פ״ה-יא.
איש איש כי יהיה זב מבשרו, שחורות כעורב (שה״ש ה, יא) וכו׳, ר׳ שמעון בר יצחק פתר קרייה בפרשותיה של תורה, אף על פי שהן נראות כאילו כעורות כאילו שחורות לאומרן ברבים. כגון הלכות זיבה ונגעים, אמר הקב״ה הרי הן עריבות עלי, הה״ד (מלאכי ג, ד) וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלם. תדע לך שהוא כן, שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו כאחת, אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, איש איש כי יהיה זב מבשרו, ואשה כי יזוב זוב דמה (להלן פס׳ כה). (ויקרא רבה פי״ט-ג)
[ט*]
בהגהות מהרי״ד לתו״כ כאן פרשתא א פי׳ ב ביאר את דברי הלק״ט ע״פ מה דאיתא בזבים פ״ה מ״ב ר״ע אומר אכל כל מאכל בין רע בין יפה ושתה כל משקין, אין נעשה זב, אמרו לו: א״כ לא יהיה בנמצא זב, אמר להם אין אחריות זבים עליכם. והפי׳ הוא ומה בכך שלא יהיו זבים, לזה אמר, כי יהיה לכשיהיה ואם לא יהיה לא יהיה, ועיי״ש שכתב פי׳ נוסף.
כי יהיה זב, כי יהיה, לכשיהיה. (לק״ט)
[י]
תו״כ ילקו״ש ומדרה״ג כאן, ילקו״ש ח״א רמז תרלד, תוספתא זבים פ״ג ה״א. והרמב״ם לא הביא דין זה בזב אלא בשכבת זרע לקמן פס׳ טז. וראה להלן אות כ.
כי יהיה זב מבשרו, מתני׳: כל הנשים (לענין נדה) מטמאות בבית החיצון (מכי אתא דם לבית החיצון אע״ג דהעמידוהו כותלי רחמה) שנאמר (פס׳ יט) דם יהיה זובה בבשרה (משמע בתוך בשרה), אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. גמ׳: זב, דכתיב כי יהיה זב מבשרו, עד שיצא זובו מבשרו. (נדה מ. מג.)
[יא]
ראה אות יג.
[כי יהיה זב מבשרו], ר׳ יצחק אומר והלא זב בכלל בעל קרי היה (דאתקוש לשכבת זרע) ולמה יצא (בפרשת זבין להכתב לעצמו) להקל עליו ולהחמיר עליו, להקל עליו שאין מטמא באונס (דהא קרי מטמא באונס), ולהחמיר עליו שהוא עושה משכב ומושב (אב הטומאה, מה שאין כן בקרי). (נדה לה.)
[יב]
כעי״ז בנדה לה: בשם רב הונא. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ב ה״א: הזב האמור בתורה הוא ש״ז הבא מחולי החללים שהיא מתקבצת בהן וכשיוצא הזוב אינו יוצא בקושי אלא נגרר ויוצא כמו בצק של שעורים כהה כלובן ביצה המוזרת אבל ש״ז לבנה קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת.
[כי יהיה זב מבשרו], מה בין זוב לשכבת זרע, זוב בא מבשר המת (אבר מת) שכבת זרע מבשר החי. זוב דוהה כלובן ביצה המוזרת, ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת. (תוספתא זבים פ״ב ה״ב)
[יג]
חולין נא:, נדה לה. עא. וראה זבים פ״ב מ״ב, תו״כ ולק״ט וילקו״ש ומדרה״ג כאן, ורש״י פסחים סז. ד״ה זב, ויומא יח. ד״ה זב, וקידושין ב: ד״ה בודקין, ונדה לב: ד״ה זב. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ב ה״ב: הרואה ראיית הזוב הגורמות לו להיות זה מחמת חולי או אונס וכיוצא בהן, אינו זב, שנאמר זב מבשרו, מחמת בשרו הוא שיהיה טמא, לא מחמת דבר אחר, מכאן אמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה בחולי ובמראה ובהרהור וכו׳.
מבשרו, תניא מבשרו ולא מחמת אונסו (שיהא בשרו כמות שהוא שלם ולא באונס, רש״י חולין נא:). (כריתות ח:)
[יד]
תו״כ, ילקו״ש כאן, נדה לד: מג:. וראה כלים פ״א מ״ג ור״ש שם, ורש״י נדה לד: ד״ה ראיה. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״א הי״ב: זובו של זב אב מאבות הטומאות כזב, שנאמר זובו טמא הוא, ומטמא במגע ובמשא בכל שהוא. וראה לקמן אות קנה.
זובו טמא הוא, מתני׳: הזוב והניע (ממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה) והרוק וכו׳, מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. גמ׳: זוב מנלן (שהוא טמא) דתניא זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא, והלא דין הוא לאחרים (לזב) גורם טומאה לעצמו לא כל שכן, שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים (למשלחו) והוא עצמו טהור, אף אתה אל תתמה על זה שאעפ״י שגורם טומאה לאחרים הוא עצמו טהור, ת״ל זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא, ואימא ה״מ במגע אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ (שרץ מטמא במגע ולא במשא). אמר רב ביבי בר אביי במגע לא איצטריך קרא דלא גרע משכבת זרע, כי איצטריך קרא למשא, ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם מטמא בגדים לא לטמא מידי דהוה אמגע נבלה (במגע מטמאה אדם ולא בגדים שעליו, ובמשא מטמאה אדם ובגדים), לא ס״ד דתניא וכו׳ (לקמן אות לא). (נדה נד: נה.:)
[טו]
יבמות קה., תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה תוספתא זבים פ״ה ה״ג. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״א הט״ז: דם היוצא מפי אמה ודם השותת מפיו הרי הן בכלל דם מגפתו, היה מוצץ ורוקק דם הרי זה מטמא כרוק וכו׳.
זובו טמא הוא, דם היוצא מפי האמה מנלן דטהור, דתניא, יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה (של זב) טמאין (דם היוצא מפיו יהא נדון כרוק ודם היוצא מפי אמתו יהא נדון כזוב), ת״ל זובו טמא הוא, הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא, אלא טהור. (נדה נו.)
(ב-ג) [טז]
נדה מג:, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה המשך המאמר לקמן אות נז. וזבים פ״א מ״א, ותוספתא שם פ״א. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ב ה״ו: ראה שתים הרי זה זוב וצריך ספירת שבעה וביאת מים חיים ואינו חייב בקרבן, ראה שלש ראיות הרי זה זב גמור וחייב בקרבן, ואין בין זב שרואה שתי ראיות לראה שלש אלא קרבן בלבד, ודברים אלו קבלה מפי משה רבינו מסיני.
כי יהיה זב... זובו טמא הוא... בזובו... את זובו... מזובו טמאתו הוא, מתני׳: אין בין הזב הרואה שתי ראיות (ביום אחד או בשני ימים רצופים) לרואה שלש (ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או שתים ביום אחד ואחת למחר) אלא קרבן. גמ׳: הא לענין משכב ומושב (שכב או ישן על גבי עשרה בגדים זה על זה כולן אבות הטומאה ואפילו לא נגע בהן) וספירת שבעה (משיפסוק צריך למנות ז׳ נקיים קודם שיטבול ואם ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין) זה וזה שוין. מנהני מילי (דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן) דתנו רבנן רבי סימאי אומר מנה הכתוב שתים (איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא, הרי שתי זיבות מנויות כאן) וקראו טמא, שלש (דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו, הרי לך שלש) וקראו טמא, הא כיצד (אם משתים טמא למה פרט לך הכתוב שלש) שתים לטומאה (לכל חומר טומאת זב) ושלש לקרבן. (מגילה ח.)
[יז]
תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה כלים פ״א מ״ג, מכשירין פ״ו מ״ו, תוספתא זבים פ״ד ה״ג. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״א הי״ד: רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא וכו׳ ומימי רגליו ושכבת זרעו א״א שלא יהיה בהם צחצוחי זיבה כל שהוא.
זובו טמא הוא וזאת תהיה טמאתו בזובו, תניא זובו טמא וזאת (דסמיך ליה וזאת תהיה טומאתו בזובו ודרשי האי וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת כלומר דבר אחר נמי כזוב), לרבות מימי רגליו לטומאה. והלא דין הוא ומה רוק הבא ממקום טהרה טמא, מימי רגליו הבאין ממקום טומאה (ממקום שזובו יוצא שהוא טמא בשבילו) אינו דין שיהו טמאין. דם היוצא מפי האמה (של זב גמור יליף ליה לקמן דטהור), יוכיח שבא ממקום טמא וטהור, אף אתה אל תתמה על זה שאע״פ שבא ממקום טומאה יהא טהור, ת״ל זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה, דם היוצא מפי האמה מנלן דטהור וכו׳ (לעיל אות טו), ואיפוך אנא (וזאת לרבות דם והוא להוציא מי רגלים) אמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחאי, דומיא דרוק מה רוק שמתעגל (מתאסף הרבה כאחד ואח״כ יוצא) ויוצא אף כל שמתעגל ויוצא, יצא דם שאין מתעגל ויוצא (דכי אתא קמא קמא נפיק) והרי חלב שבאשה שמתעגל ויוצא ואמר מר חלב שבאשה טמאה טומאת משקין, טומאת משקין אין, אבל לא טומאה חמורה, אלא אמר רבי יוחנן משום ר״ש בן יוחאי דומיא דרוק, מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע (כשאינו מוציאו) אף כל שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע (כגון סילון של מי רגלים חוזר ונבלע), יצא דם שאינו מתעגל ויוצא, יצא חלב שבאשה שאע״פ שמתעגל ויוצא אינו חוזר ונבלע. וניליף מזובו, מה זובו שאינו מתעגל ויוצא מטמא אף כל אמר רבא מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים. (נדה נה: נו.)
מַלִּילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי דָאֵיב מִבִּשְׂרֵיהּ דּוֹבֵיהּ מְסָאַב הוּא.
Speak with the sons of Israel, and say to them: When any man has a defluxion by the running of his flesh, he is unclean.
אִישׁ אִישׁ – אונקלוס ו״יונתן״
א. מן הכתוב ״דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ דרשו חז״ל: ״בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה״ אבל מתקנת רבנן המאוחרת גזרו זיבה על כל הנוכרים (נדה לד ע״א).
בכך מיישב ״תורה תמימה״ תמיהה: ״והנה מבואר בגמרא כ״פ ולפנינו בפ׳ חקת בפסוק והזה הטהור על הטמא דבכלל אין העובד כוכבים מקבל כל מיני טומאה, שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הוי כמו שלא נגע וכו׳, וכן בכל הטומאות. ולפי״ז קשה לכאורה ל״ל לאשמעינן זה ביחוד בזב? ונראה דפירש כן מפני שרוצה לסיים בזה דאע״פ כן חכמים גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם, כמבואר בסוגיא״.
ומהכפלת הלשון ״אִישׁ אִישׁ״ למדו שבאה לכלול גם את הקטן: ״מה ת״ל איש איש? לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה״ (ספרא, נדה מד ע״א). וכן תרגם המיוחס ליונתן: ״גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב״ (איש צעיר או איש זקן). אבל אונקלוס שאינו מוסיף פרטי הלכה תרגם ״אִישׁ אִישׁ״ – ״גְּבַר גְּבַר״.
זָב – דָּאִיב בחילוף ז/ד
ב. ת״א ״זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ״ – ״דָּאִיב מִבִּסְרֵיהּ דּוֹבֵיהּ״ מיוסד על חילוף ז/ד כמו שפירש רמב״ן לפסוק ״וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ״ (דברים לג כה): ״הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו זָבְאֶךָ כי האותיות האלה יתחלפו תמיד, יאמר שבתה מדהבה (ישעיהו יד ד) במקום מזהבה, וכל הארמית כן בכל לשון זביחה, וכן כל לשון זכירה, וכן זהב זקן זנב, זרה הלאה (במדבר יז ב), ורבים. ובלשון זיבה עצמה זב וזבה בכל לשונם יתחלפו לדל״ת״. אבל ״אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״ (שמות ג ח) תרגם ״אֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ״, כי שם היא מליצה שהרי אין הארץ עצמה זָבָה, אלא שהדבר שמצוי בה ביותר הוא החלב והדבש.
יונתן: זוֹבוֹ – מחלתו
ג. יש לתמוה על המיוחס ליונתן שתרגם ״זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ״ – ״דָאִיב מִבִּשְׂרֵיהּ דְוָיֵהּ״ הראשון לשון זיבה והשני לשון מחלה, כמו ״נִדַּת דְּוֹתָהּ״ (ויקרא יב ב) שנתבאר לרש״י בשתי דרכים: ״לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר, לשון מדוה וחולי״ (אך עיין רמב״ן שם שנחלק עליו), ומדוע שינה בתרגומו? ואולי תרגם ״זוֹבוֹ – דְוָיֵהּ״ כמחלה, לפי שהוסיף ״דְוָיֵיהּ חֲמָא תְּלַת זִימְנֵי מְסָאָב הוּא״ (זיבה ראה שלש פעמים טמא הוא), וראיית זיבה שלוש פעמים המטמאת טומאה חמורה היא עצמה מחלה קשה.
כדרשת חז״ל: ״רר בשרו – זובו חד, רר בשרו – תרי, את זובו – תלת, לימד על זב בעל שלש ראיות שחייב בקרבן״ (נדה מג ע״ב). ופירש ב״תורה תמימה״: ״לכן דריש מג׳ לשונות אלו שיש לזב שני מיני טומאה. כשראה ג׳ ראיות הוא טמא טומאה חמורה לענין שצריך להביא קרבן בטהרתו, לבד מה שמטמא במשכב ומושב וצריך ספירת שבעה נקיים וביאת מים חיים לטהרתו. ואם ראה שתי ראיות אינו חייב בקרבן רק בשארי דברים הנזכרים, כפי שיתבאר לקמן (פסוק יג) בדרשה וכי יטהר, וכשרואה ראיה אחת אינו טמא רק טומאת ערב כמו בעל קרי כפי שיתבאר לקמן (פסוק לב)״.
מללו עם בני ישראל ותימרון להון גבר גבר ארום יהווי דייב
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דייב״) גם נוסח חילופי: ״דאב״.
מן בשר׳ דובה מסאב הוא.
מלילו עם בני ישראל ותימרון להון גבר טלי או גבר סיב ארום יהי דאיב מבישריה דויה חמא תלת זימני מסאב הוא.
Speak with the sons of Israel, and say to them: A man, whether young or old, who hath a defluxion from his flesh, when he hath seen it three times, is unclean.
פרשה יח
[א] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ (קהלת י״ב:א׳), תְּנַן (משנה אבות ג׳:א׳): עֲקַבְיָא בֶּן מַהַלַּלְאֵל אוֹמֵר הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מֵאַיִן בָּאתָ מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לֶעָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וכו׳, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר בְּשֵׁם רַב פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי שְׁלָשְׁתָּן דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא מִתּוֹךְ פָּסוּק אֶחָד, וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ, בְּאֵרְךָ זוֹ לֵיחָה סְרוּחָה, בּוֹרְךָ זוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה, בּוֹרְאֶךָ זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן לְפָנָיו דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, בְּיוֹמֵי טַלְיוּתָךְ עַד דְּחֵילָךְ עֲלָךְ. עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה (קהלת י״ב:א׳), אֵלּוּ יְמֵי זִקְנָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ (קהלת י״ב:א׳), אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה, עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וגו׳ (קהלת י״ב:ב׳), הַשֶּׁמֶשׁ זֶה קְלַסְתֵּר פָּנִים, וְהָאוֹר זֶה הַמֵּצַח, וְהַיָּרֵחַ זֶה הַחוֹטֶם, וְהַכּוֹכָבִים אֵלּוּ רָאשֵׁי לְסָתוֹת, וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם (קהלת י״ב:ב׳), רַבִּי לֵוִי אָמַר תַּרְתֵּי חָדָא לְחַבְרַיָיא וְחָדָא לְבוּרַיָא. חָדָא לְחַבְרַיָא, בָּא לִבְכּוֹת זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. חָדָא לְבוּרַיָא, בָּא לְהַטִּיל מַיִם הַגְּלָלִין מְקַדְּמִין אוֹתוֹ. בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וגו׳ (קהלת י״ב:ג׳), בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת אֵלּוּ אַרְכֻּבּוֹתָיו, וְהִתְעַוְתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל (קהלת י״ב:ג׳) אֵלּוּ צְלָעוֹתָיו. רַבִּי חִיָא בַּר נַחְמָן אָמַר אֵלּוּ זְרוֹעוֹתָיו, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת (קהלת י״ב:ג׳) זֶה הַמַּסָּס, כִּי מִעֵטוּ (קהלת י״ב:ג׳) אֵלּוּ הַשִּׁנַּיִם, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת (קהלת י״ב:ג׳) אֵלּוּ הָעֵינַיִם. רַבִּי חִיָּא בַּר נַחְמָן אָמַר אֵלּוּ כַּנְפֵי הָרֵאָה, שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵא הַקּוֹל, וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק (קהלת י״ב:ד׳) אֵלּוּ נְקָבָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁהֵן כְּמוֹ דֶּלֶת הַפּוֹתֵחַ וְהַסּוֹגֵר, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה (קהלת י״ב:ד׳) בִּשְׁבִיל שֶׁאֵין הַמַּסָּס טוֹחֵן, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר (קהלת י״ב:ד׳), הָדֵין סָבָא כַּד שָׁמַע קוֹל צִפֳּרִין מְצַיְצִין אֲמַר בְּלִיבֵּיהּ לִיסְטִין אָתָאן לִמְקַפְּחָא יָתִי, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר (קהלת י״ב:ד׳) אֵלּוּ שִׂפְתוֹתָיו, רַבִּי חִיָּא בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אֵלּוּ הַכְּלָיוֹת, שֶׁהֵן חוֹשְׁבוֹת וְהַלֵּב גּוֹמֵר, גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וגו׳ (קהלת י״ב:ה׳), גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ הָדֵין סָבָא דְּצָוְחִין לֵיהּ זִיל לַאֲתַר פְּלַן וְהוּא שָׁאֵיל וַאֲמַר אִית תַּמָּן מַסְּקִין, אִית תַּמָּן מַחֲתִין, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ (קהלת י״ב:ה׳), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא חִתִּיתָא שֶׁל דֶּרֶךְ נוֹפֵל עָלָיו, וָחֳרָנָא אֲמַר הִתְחִיל מַתְוֶוה תְּוָואִים, אֲמַר עַד אֲתַר פְּלַן אִית לִי מַהֲלַךְ בַּאֲתַר פְּלַן לֵית לִי מַהֲלַךְ. וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד (קהלת י״ב:ה׳) אִילֵּין קַרְסוּלוֹת, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת י״ב:ה׳) זֶה לוּז שֶׁל שִׁדְרָה. אַדְרִיָּנוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר חֲנַנְיָא אָמַר לוֹ מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר לוֹ מִלּוּז שֶׁל שִׁדְרָה, אָמַר לוֹ מִן הֵן אַתְּ מוֹדַע לִי, אַיְיתֵי יָתֵיהּ קוֹמוֹי נְתָנוֹ בַּמַּיִם וְלֹא נִמְחָה, טְחָנוֹ בָּרֵיחַיִם וְלֹא נִטְחַן, נְתָנוֹ בָּאֵשׁ וְלֹא נִשְׂרַף, נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן הִתְחִיל מַכֶּה עָלָיו בַּפַּטִּישׁ, נֶחְלַק הַסַּדָּן וְנִבְקַע הַפַּטִּישׁ וְלֹא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם. וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה (קהלת י״ב:ה׳) זוֹ הַתַּאֲוָה שֶׁהִיא מַטִּילָה שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הֲוָה סָלֵיק שָׁאֵיל בִּשְׁלָמֵיהּ דְּרַבִּי בְּכָל יֶרַח וְיֶרַח, כֵּיוָן דְּסָב יָתֵיב לֵיהּ וְלָא יָכוֹל לְמֵיסַק, יוֹם חַד סָלֵיק אֲמַר לֵיהּ מָה עִסְקָךְ דְּלֵית אַתְּ סָלֵיק לְגַבִּי הֵיךְ דַּהֲוֵית יָלֵיף, אֲמַר לֵיהּ רְחוֹקוֹת נַעֲשׂוּ קְרוֹבוֹת, קְרוֹבוֹת נַעֲשׂוּ רְחוֹקוֹת, שְׁתַּיִם נַעֲשׂוּ שָׁלשׁ, וּמֵטִיל שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטֵל, [ופרושו: רחוקות נעשו קרובות, אילין עיניא דהוו חמיין מרחוק כדו אפלו מקרוב לית אינון חמיין. קרובות נעשו רחוקות, אילין אודני דהוו שמעין בחד זמן בתרי זמני, כדו אפלו במאה זימנין לית אינון שמעין. שתים נעשו שלש, חוטרא ותרתין ריגלי. ומטיל שלום בבית בטל, זו התאוה שמטיל שלום בין איש לאשתו]. כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ (קהלת י״ב:ה׳), בֵּית הָעוֹלָם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בֵּית עוֹלָמוֹ, מְלַמֵּד שֶׁכָּל צַדִּיק וְצַדִּיק יֵשׁ לוֹ עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה וְעִמּוֹ דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִיסְטְרַטְיוֹטִין, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל נִכְנָסִין בְּפוֹלִין אֶחָד, כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁרוּי לְפִי כְבוֹדוֹ, כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל טוֹעֲמִין טַעַם מִיתָה, כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק יֵשׁ לוֹ עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים (קהלת י״ב:ה׳) אֵלּוּ הַתּוֹלָעִים, עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף (קהלת י״ב:ו׳), זֶה חוּט הַשִּׁדְרָה, וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב (קהלת י״ב:ו׳) זוֹ גֻּלְגֹּלֶת. רַבִּי חִיָּא בַּר נְחֶמְיָא אָמַר זוֹ גַּרְגֶּרֶת שֶׁמְכַלָּה אֶת הַזָּהָב וּמֵרִיקָה אֶת הַכָּסֶף. וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ (קהלת י״ב:ו׳) זוֹ כָּרֵס. רַבִּי חִיָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים כְּרֵיסוֹ שֶׁל אָדָם נִבְקַעַת וּמוֹסֶרֶת לַפֶּה וְאוֹמֶרֶת לוֹ הֵילָךְ מַה שֶּׁגָּזַלְתָּ וְחָמַסְתָּ וְנָתַתָּ לִי. רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק מַיְיתֵי לָהּ מִן הָדֵין קְרָיָא: וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חֲגֵיכֶם (מלאכי ב׳:ג׳). רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כָּל תְּלָתָא יוֹמִין נַפְשָׁא טָיְיסָא עַל גּוּפָה סָבְרָה דְּהִיא חָזְרָה לֵיהּ, וְכֵיוָן דְּהִיא חָמְיָא לֵיהּ דְּאִישְׁתַּנֵּי זִיוְהוֹן דְּאַפּוֹי, הִיא אָזְלַת לָהּ, דִּכְתִיב: אַךְ בְּשָׂרוֹ וגו׳ (איוב י״ד:כ״ב). בַּר קַפָּרָא אָמַר עַד שְׁלשָׁה יָמִים תָּקְפּוֹ שֶׁל אֵבֶל קַיָּם, לָמָּה שֶׁצּוּרַת הַפָּנִים נִכֶּרֶת, דִּתְנַן אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם, וְאֵין מְעִידִין לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים. וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר (קהלת י״ב:ו׳), תְּרֵין אֲמוֹרָאִין, חַד אָמַר כְּאִילֵּין גַּלְגְּלַיָא דְצִפּוֹרִי, וְחוֹרָנָא אֲמַר כְּאִילֵּין רִגְבַיָּיא דִּטְבֶרְיָא, כְּמָה דְתֵימָא: מָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי נָחַל (איוב כ״א:ל״ג). וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וגו׳ (קהלת י״ב:ז׳), רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אֵימָתַי הָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, כְּשֶׁשָּׁב הֶעָפָר אֶל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְאִם לָאו: וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה וגו׳ (שמואל א כ״ה:כ״ט). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן מַתְנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי אַבְדִּימֵי דְמִן חֵיפָא לְכֹהֵן חָבֵר שֶׁמָּסַר לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אָמַר לוֹ רְאֵה שֶׁאֲנִי טָהוֹר וּבֵיתִי טָהוֹר וְכִכָּר שֶׁנָּתַתִּי לְךָ טָהוֹר, אִם אַתָּה נוֹתְנָהּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲנִי נָתַתִּי לְךָ מוּטָב, וְאִם לָאו הֲרֵינִי זוֹרְקָהּ לְפָנֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם זֶה, רְאֵה שֶׁאֲנִי טָהוֹר וּמְעוֹנִי טָהוֹר וּמְשָׁרְתַי טְהוֹרִים וּנְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי לְךָ טְהוֹרָה, אִם אַתָּה מַחֲזִירָהּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲנִי נוֹתְנָהּ לְךָ, מוּטָב, וְאִם לָאו הֲרֵינִי טוֹרְפָהּ לְפָנֶיךָ, כָּל אֵלּוּ בִּימֵי זִקְנוּתוֹ אֲבָל בִּימֵי בַּחֲרוּתוֹ אִם חָטָא לוֹקֶה בְּזִיבוּת וּבְצָרַעַת, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ.
[ב] דָּבָר אַחֵר: אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (חבקוק א׳:ז׳). אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן מְלֹא כָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּרָאוֹ, מִמִּזְרַח לְמַעֲרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי (תהלים קל״ט:ה׳), מִן הַצָּפוֹן לְדָרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם (דברים ד׳:ל״ב), וּמִנַּיִן אַף כַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה (תהלים קל״ט:ה׳). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זוֹ חַוָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי וגו׳ (בראשית ג׳:י״ב).
דָּבָר אַחֵר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה עֵשָׂו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל (בראשית כ״ז:ט״ו). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עֹבַדְיָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק עֹבַדְיָה גֵּר אֲדוֹמִי הָיָה, וְהָיָה מִתְנַבֵּא עַל אֱדוֹם: וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו (עבדיה א׳:י״ח).
דָּבָר אַחֵר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה סַנְחֵרִיב, דִּכְתִיב: מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצִילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי (ישעיהו ל״ו:כ׳). מִמֶּנוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו: וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׁרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב (מלכים ב י״ט:ל״ז).
דָּבָר אַחֵר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה חִירָם מֶלֶךְ צוֹר, דִּכְתִיב: בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ (יחזקאל כ״ח:ב׳). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, אָמַר רַבִּי סִימוֹן מָסֹרֶת אַגָּדָה הִיא חִירָם בַּעַל אִמּוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר הָיָה, עָמַד עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאוֹצִיא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ (יחזקאל כ״ח:י״ח).
דָּבָר אַחֵר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה וגו׳ (ישעיהו י״ד:י״ג). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדַךְ, אָמְרוּ כָּל אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁעָבְרוּ עַל נְבוּכַדְנֶצַּר, נָטְלוּ אֶת אֱוִיל מְרֹדַךְ וְהִמְלִיכוּהוּ תַּחְתָּיו, וְכֵיוָן שֶׁחָזַר נְטָלוֹ וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נִכְנַס בְּבֵית הָאֲסוּרִים בְּיָמָיו לֹא הָיָה יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה (ישעיהו י״ד:י״ז). וְכֵיוָן שֶׁמֵּת חָזְרוּ עַל אֱוִיל מְרֹדַךְ לְהַמְלִיכוֹ, אָמַר לָהֶם אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם, בָּרִאשׁוֹנָה שָׁמַעְתִּי לָכֶם נְטָלַנִּי וַחֲבָשַׁנִי בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְעַכְשָׁיו הֲרֵי הוּא הוֹרְגֵנִי, וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם עַד שֶׁגְּרָרוּהוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ וגו׳ (ישעיהו י״ד:י״ט).
אָמַר רַבִּי אָבִינָא וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל שׂוֹנֵא וְשׂוֹנֵא שֶׁהָיָה לוֹ הָיָה בָּא וְדוֹקְרוֹ בַּחֶרֶב, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: לְבֻשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב (ישעיהו י״ד:י״ט).
דָּבָר אַחֵר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם (תהלים פ״ב:ו׳). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, שֶׁלָּקוּ בְּזִיבוּת וּבְצָרַעַת, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶן: אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ.
[ג] דָּבָר אַחֵר: אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי (ישעיהו י״ז:י״א). בְּיוֹם נִטְעֵךְ, בַּיּוֹם שֶׁנָּטַעְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם עֲשִׂיתֶם פְּסֹלֶת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: סִיגִים כֶּסֶף הָיוּ (יחזקאל כ״ב:י״ח). תְּשַׂגְשֵׂגִי, שַׁגִּשְׁתּוּן אוֹרְחָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ (משלי כ״ו:כ״ג).
דָּבָר אַחֵר: תְּשַׂגְשֵׂגִי, שַׁגִּשְׁתּוּן בִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ (תהלים ע״ח:ל״ו-ל״ז). וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ עֲרוּגַת יָרָק מְלֵאָה, הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וּמְצָאָהּ שֶׁהוֹרִיקָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ עֲרוּגָה מְלֵאָה פִּשְׁתָּן, הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וּמְצָאָהּ גִּבְעוֹלִין. נֵד קָצִיר (ישעיהו י״ז:י״א), נִדְנַדְתֶּם עֲלֵיכֶם קְצִירִין שֶׁל מַלְכוּת, קְצִירִין שֶׁל יִסּוּרִים, קְצִירוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת וְאָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתְךָ קוֹזְמָקְרָטוֹר עַל הַבְּרִיּוֹת אֵין לְךָ עֵסֶק בְּאֻמָּה זוֹ, לָמָּה, שֶׁהֵן בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם (דברים י״ד:א׳). וְאוֹמֵר: וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ (דברים ה׳:י״ט), וְכִי יֵשׁ חשֶׁךְ לְמַעְלָה, וְהָכְתִיב: וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא (דניאל ב׳:כ״ב), אֶלָּא זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁקָּרוּי חשֶׁךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וגו׳ (שמות ל״ב:ט״ז), אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר חֵירוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר חֵירוּת מִן הַמַּלְכֻיּוֹת, וְרַבָּנָן אָמְרֵי חֵירוּת מִן הַיִּסּוּרִין. בְּיוֹם נַחֲלָה (ישעיהו י״ז:י״א), בַּיּוֹם שֶׁהִנְחַלְתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, וּכְאֵב אָנוּשׁ (ישעיהו י״ז:י״א), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הֵבֵאתֶם עֲלֵיכֶם מַכָּה מַגֶּרֶת וּמַתֶּשֶׁת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הֵבֵאתֶם עֲלֵיכֶם מַכָּה גְבַרְתָּנִית וּמַתֶּשֶׁת, וְאֵי זוֹ זוֹ זִיבוּת וְצָרַעַת, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶן: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ.
[ד] תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא הָיָה בָּהֶן זָב וּמְצֹרָע וְלֹא חִגְרִין וְלֹא סוּמִין וְלֹא אִילְמִים וְלֹא חֵרְשִׁים וְלֹא שׁוֹטִים, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד׳:ז׳), וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ לֹא עָבְרוּ יָמִים קַלִּים עַד שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶן זָבִין וּמְצֹרָעִים, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וגו׳ (במדבר ה׳:ב׳), מֵהֵיכָן נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל בְּזִיבוּת וְצָרַעַת, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַלִּיזִין אַחַר גְּדוֹלֵיהֶן וְאוֹמְרִים מִשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לָאו שֶׁל מְצֹרָעִים הִיא, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע. רַבִּי תַּנְחוּמָא אוֹמֵר עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַלִּיזִין אַחֲרֵי הָאָרוֹן וְאוֹמְרִים אָרוֹן זֶה הוֹרֵג אֶת נוֹשְׂאָיו, וְאֵין נְגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, לְכָךְ נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל בְּזִיבוּת וְצָרַעַת. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מִן הָעֵגֶל, דִּכְתִיב: וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא (שמות ל״ב:כ״ה), שֶׁפָּרְחָה בָּהֶן צָרַעַת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ (ויקרא י״ג:מ״ה). רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר מִמִּתְאוֹנְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא (במדבר י״א:כ׳), מַהוּ לְזָרָא רַבִּי הוּנָא אָמַר לְזַרְנָא וּלְבוּטְנָא, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לְאַסְכָּרָא, רַבִּי אַבָּא אָמַר לְאַזְהָרָה. רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר לְקַרְדָּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר וּבִלְבָד שֶׁתִּהְיוּ מְרַחֲקִין בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאַתֶּם מְקָרְבִין בּוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן מִכָּאן נַעֲשׂוּ זָרִים לְאֹהֶל מוֹעֵד.
[ה] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן אַכְּסִירְיָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן אַכְּסִירְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה (במדבר ה׳:ב׳), בָּשָׂר וָדָם חוֹבֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹבֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע (ויקרא י״ג:ד׳). בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר טֵירוּדָא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר טֵירוּדָא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (ויקרא י״ג:מ״ו), בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן קָטָפֹרָס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן קָטָפֹרָס: אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף (דברים כ״ה:ג׳). בָּשָׂר וָדָם גּוֹבֶה קַטִירְקִי וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה קַטִּירְקִי: וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף (דברים כ״ב:י״ט). בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן דּוֹנָטִיבָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן דּוֹנָטִיבָה: הִנְּנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות ט״ז:ד׳). בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן פְּרוֹקִיפִי וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן פְּרוֹקִיפִי: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ וגו׳ (במדבר א׳:ב׳). בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן אֲנוֹנָס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן אֲנוֹנָס: עֹמֶר לַגֻּלְגֹלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם (שמות ט״ז:ט״ז). בָּשָׂר וָדָם מַכֶּה אָדָם עַל יְדֵי עֵדִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה אוֹתוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ: מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא (דברים ל״ב:ל״ט). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר בָּשָׂר וָדָם מַכֶּה בְּאִזְמֵל וּמְרַפֵּא בִּרְטִיָּה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמֶּה שֶׁהוּא מַכֶּה הוּא מְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיהו ל׳:י״ז).
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְטַמְּאִין בְּזִיבָה, וְאֵין גּוֹיִם מְטַמְּאִין בְּזִיבָה. אֲבָל גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁיְּהוּ כְּזָבִין לְכָל דִּבְרֵיהֶן וְשׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה, אֲבָל אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים וְאֶת הָעֲבָדִים הַמְשֻׁחְרָרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם״. ״אִישׁ אִישׁ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִישׁ״, לְרַבּוֹת תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד שֶׁמְּטַמֵּא בְּזִיבָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״, ״זָכָר״ – כָּל שֶׁהוּא זָכָר, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן. ״נְקֵבָה״ – כָּל שֶׁהִיא נְקֵבָה, בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִישׁ״, דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אַלְמָא כִּי מַרְבֵּי קְרָא בֶּן יוֹם אֶחָד מַרְבֵּי, וּרְמִינְהוּ: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הָרָאוּי לְבִיאָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִישׁ״. אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא נִינְהוּ, וְאַסְמְכוּהָ רַבָּנָן אַקְּרָא. הַי קְרָא וְהַי הִלְכְתָא, אִילֵימָא בֶּן יוֹם אֶחָד הִלְכְתָא וּבֶן ט׳ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד קְרָא, וְהָא קְרָא סְתָמָא הִיא, אֶלָּא בֶּן ט׳ שָׁנִים (וְכוּ׳ וּבֶן ט׳ שָׁנִים) וְיוֹם אֶחָד הִלְכְתָא, בֶּן יוֹם אֶחָד קְרָא. וּמֵאַחַר דְּהִלְכְתָא, קְרָא לָמָּה לִי, לְמִעוּטֵי אִשָּׁה מִלֹּבֶן. לָמָּה לִי לְמִכְתָּב בַּזְּכָרִים וְלָמָּה לִי לְמִכְתָּב בַּנְּקֵבוֹת, צְרִיכָא. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּזְּכָרִים מִשּׁוּם דְּמִטַּמּוּ בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים, אֲבָל נְקֵבוֹת דְּלָא מִטְּמּוּ בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָּמִים אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּנְּקֵבוֹת מִשּׁוּם דְּמִטַּמּוּ בְּאֹנֶס, אֲבָל זְכָרִים דְּלָא מִטַּמּוּ בְּאֹנֶס אֵימָא לָא, צְרִיכָא (כָּתוּב בְּרֶמֶז תק״צ). תְּנָן: הַזָּב וּבַעַל קֶרִי, אֵין מִטַּמְּאִין, עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתָן לַחוּץ. כֵּיצַד, הָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו, אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה. זָב – דִּכְתִיב: ״אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ״. בַּעַל קֶרִי – דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״. תַּנְיָא: רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ״ וְגוֹ׳ – מָנָה הַכָּתוּב שְׁתַּיִם וּקְרָאוֹ טָמֵא, שָׁלשׁ וּקְרָאוֹ טָמֵא. הָא כֵּיצַד, שְׁתַּיִם – לְטֻמְאָה וְלֹא לְקָרְבָּן, שָׁלשׁ – אַף לְקָרְבָּן. וְאֵימָא: שְׁתַּיִם – לְטֻמְאָה וְלֹא לְקָרְבָּן, שָׁלשׁ – לְקָרְבָּן וְלֹא לְטֻמְאָה, אָמַרְתָּ: עַד שֶׁלֹּא רָאָה שָׁלשׁ רָאָה שְׁתַּיִם. אֵימָא: שְׁתַּיִם – לְקָרְבָּן וְלֹא לְטֻמְאָה, שָׁלשׁ – אַף לְטֻמְאָה, לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״וְכִפֵּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְגוֹ׳ מִזוֹבוֹ״ – מִקְצָת זוֹבוֹ מֵבִיא קָרְבָּן וּמִקְצָת זוֹבוֹ אֵין מֵבִיא קָרְבָּן, הָא כֵּיצַד, שָׁלשׁ מֵבִיא, שְׁתַּיִם אֵין מֵבִיא. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רָאָה שְׁתַּיִם מֵבִיא רָאָה שָׁלשׁ אֵין מֵבִיא, אָמַרְתָּ: עַד שֶׁלֹּא רָאָה שָׁלשׁ רָאָה שְׁתַּיִם. וְאִצְטְרִיךְ דְּר׳ סִימַאי וְאִצְטְרִיךְ מִזּוֹבוֹ. דְּאִי מִדְּר׳ סִימַאי הֲוָה אֲמֵינָא כִּי קֻשְׁיָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִזּוֹבוֹ״. וְאִי ״מִזּוֹבוֹ״ הֲוָה אֲמֵינָא לֹא יָדְעִינָן כַּמָּה רְאִיּוֹת, קָא מַשְׁמָע לָן דְרַבִּי סִימַאי. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר: ״מִזּוֹבוֹ״ לִדְרָשָׁה, ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ מַאי דָּרַשְׁתָּ בֵּהּ, מִבָּעֵי לֵהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב״ – לִכְשֶׁיִּפְסֹק הַזּוֹב. ״מִזּוֹבוֹ״ – וְלֹא מִזּוֹבוֹ וּמִנִּגְעוֹ. ״מִזּוֹבוֹ וְסָפַר״ – מִקְצָת זוֹבוֹ, לָמַד עַל בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁטָּעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: אִם טִמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְכוּ׳, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם תּוֹכִיחַ, שֶׁמְּטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְאֵינָהּ טְעוּנָה סְפִירַת שִׁבְעָה. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה אַף עַל פִּי שֶׁמְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לֹא יְהֵא טָעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִזּוֹבוֹ״ – מִקְצָת זוֹבוֹ״, ״וְסָפַר לוֹ״. אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא הַךְ ״מִזּוֹבוֹ״ דִּמְמַעֵט בֵּהּ זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, וּמַאי שְׁנָא הַךְ ״מִזּוֹבוֹ״ דְּמַרְבֵּי בֵּהּ בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לִסְפִירָה, אֲמַר לֵהּ: אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לְמִעוּטֵי הוּא, לִשְׁתֹּק קְרָא מִנֵּהּ. וְכִי תֵּימָא אָתְיָא מִדִּינָא, שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם תּוֹכִיחַ. וְכִי תֵּימָא הַאי ״מִזּוֹבוֹ״ מִבָּעֵי לֵהּ ״מִזּוֹבוֹ״ – וְלֹא מִנִּגְעוֹ, אִם כֵּן לִכְתֹּב קְרָא: ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב זוֹבוֹ״ מַאי ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ״, לָמַד עַל זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁטָּעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה.
שָׁלְחוּ לֵהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: יְבָמָה שֶׁרָקְקָה דָּם תַּחְלֹץ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַדָּם בְּלֹא צִחְצוּחֵי הָרֹק. מֵיתִיבֵי: יָכוֹל יְהֵא דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי אַמָּה יְהֵא טָמֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ – וְאֵין דַּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי אַמָּה טָמֵא אֶלָּא טָהוֹר. לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּמוֹצֶצֶת כָּאן בְּשׁוֹתֵת. זוֹב מְטַמֵּא לַח וְאֵינוֹ מְטַמֵּא יָבֵשׁ, מְנָלָן, דְּתַנְיָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא״ – לָמַד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא. וַהֲלֹא דִּין הוּא: לַאֲחֵרִים גּוֹרֵם טֻמְאָה, לְעַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן. שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁגּוֹרֵם טֻמְאָה לַאֲחֵרִים וְהוּא עַצְמוֹ טָהוֹר, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגּוֹרֵם טֻמְאָה לַאֲחֵרִים הוּא עַצְמוֹ טָהוֹר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא״ – לָמַד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא. וְאֵימָא הָנֵי מִלִּי בְּמַגָּע, אֲבָל בְּמַשָּׂא לֹא, מִידִי דַּהֲוָה אַשֶּׁרֶץ, בְּמַגָּע לָא אִצְטְרִיךְ קְרָא, דְּלָא גָּרַע מִשִּׁכְבַת זֶרַע, כִּי אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַשָּׂא. וְאֵימָא בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים, בְּמַגָּע – אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים לֹא לְטַמֵּא, מִידִי דַּהֲוָה אַמַּגַּע נְבֵלָה, לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ – מֵקִישׁ זוֹבוֹ לוֹ, מַה הוּא לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, אַף זוֹבוֹ לֹא תְּחַלֵּק בֵּין מַשָּׂאוֹ לְמַגָּעוֹ לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים. וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לָן מִ״וְּהַזָּב אֶת זוֹבוֹ״, ״זוֹבוֹ טָמֵא״ לָמָּה לִי, אִצְטְרִיכָא לֵהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמֵינָא: שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁגּוֹרֵם טֻמְאָה לַאֲחֵרִים וְהוּא עַצְמוֹ טָהוֹר, וְאִי מִשּׁוּם ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ״ לְמִנְיָנָא הוּא דְּאָתָא: ״זוֹב״ – חֲדָא, ״זוֹבוֹ״ – תַּרְתֵּי, וּבַשְּׁלִישֵׁי אַקְשֵׁהּ רַחֲמָנָא לִנְקֵבָה, כָּתַב רַחְמָנָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא״. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״זוֹבוֹ טָמֵא״ – דְּרוֹשׁ בֵּהּ נַמֵּי הָא.
מֵימֵי רַגְלָיו מְנָלָן, דְּתַנְיָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא וְזֹאת״ – (לְטַמֵּא) לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלָיו לַטֻּמְאָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה רֹק הַבָּא מִמְּקוֹם טָהֳרָה טָמֵא, מֵימֵי רַגְלָיו הַבָּאִין מִמְּקוֹם טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ טְמֵאִים. דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּי הָאַמָּה יוֹכִיחַ, שֶׁבָּא מִמָּקוֹם טָמֵא וְטָהוֹר, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבָּא מִמָּקוֹם טָמֵא יְהֵא טָהוֹר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא וְזֹאת״ – לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלָיו לְטֻמְאָה. דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי אַמָּה, מְנָא לָן דְּטָהוֹר, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי אַמָּה טָמֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ – הוּא טָמֵא, וְאֵין דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי אַמָּה טָמֵא אֶלָּא טָהוֹר. וְאֵיפוּךְ אֲנָא, דּוּמְיָא דְּרֹק, מָה רֹק שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְחוֹזֵר וְנִבְלָע, אַף כָּל וְכוּ׳, יָצָא דָּם שֶׁאֵין מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, יָצָא חָלָב שֶׁבָּאִשָּׁה שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְאֵינוֹ חוֹזֵר וְנִבְלָע. וְנֵילַף מִזּוֹבוֹ שֶׁאֵין מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְטָמֵא, מִזּוֹבוֹ לֵיכָּא לְמֵילַף, שֶׁכֵּן גּוֹרֵם טֻמְאָה לַאֲחֵרִים.
כִּי יִהְיֶה – מִן הַדִּבּוּר וְאֵילֵךְ. וַהֲלֹא דִּין הוּא: טִמֵּא בַּנְּגָעִים וְטִמֵּא בַּזָּבִים, מַה נְּגָעִים פָּטַר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר אַף זָבִים יִפְטֹר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר. וְקַל וָחֹמֶר: וּמַה נְּגָעִים שֶׁטִּמֵּא בָּהֶן אֲנוּסִין פָּטַר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר, זָבִין שֶׁלֹּא טִמֵּא בָּהֶם אֲנוּסִין אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפְטֹר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּנְּגָעִים שֶׁאֵין טֻמְאָתָן וְטָהֳרָתָן אֶלָּא בְּכֹהֵן, תֹּאמַר בְּזָבִין שֶׁטֻּמְאָתָן בְּכָל אָדָם, וְהוֹאִיל וְטֻמְאָה וְטָהֳרָה בְּכָל אָדָם לֹא יִפְטֹר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי יִהְיֶה״ – מִן הַדִּבּוּר וְאֵילֵךְ.
כִּי יִהְיֶה זָב – יָכוֹל אַף הַזָּב מִכָּל מָקוֹם יְהֵא טָמֵא, וַהֲלֹא דִּין הוּא: טִּמֵּא בַּזָּב וְטִמֵּא בַּזָּבָה, מַה זָּבָה מִמָּקוֹם שֶׁמְּטַמְּאָה טֻמְאָה קַלָּה מְטַמְּאָה טֻמְאָה חֲמוּרָה, אַף זָב מִמָּקוֹם שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאָה קַלָּה מְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּזָּבָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וּבִשְׁלשָׁה יָמִים, תֹּאמַר בַּזָּב שֶׁמְּטַמֵּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וּבְיוֹם אֶחָד, הוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וְיוֹם אֶחָד יְטַמֵּא מִכָּל מָקוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּשָׂרוֹ״ – וְלֹא כָּל בְּשָׂרוֹ. אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב זָכִיתִי לַדִּין: נֶאֱמַר טָמֵא בַּזָּב וְטָמֵא בַּזָּבָה, מַה זָּבָה מִמָּקוֹם שֶׁמְּטַמְּאָה טֻמְאָה קַלָּה מְטַמְּאָה טֻמְאָה חֲמוּרָה אַף זָב מִמָּקוֹם שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאָה קַלָּה מְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. ״מִבְּשָׂרוֹ טָמֵא״ – עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתוֹ חוּץ לִבְשָׂרוֹ. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם זָבָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וּבִשְׁלשָׁה יָמִים מְטַמְּאָה בִּפְנִים כְּבַחוּץ, זָב שֶׁמְּטַמֵּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וּבְיוֹם אֶחָד אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא בִּפְנִים כְּבַחוּץ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּשָׂרוֹ טָמֵא״ – עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתוֹ חוּץ לִבְשָׂרוֹ. ״מִבְּשָׂרוֹ״ – מִבְּשָׂרוֹ טָמֵא וְלֹא מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר. מִכָּאן אָמְרוּ: בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַזִּיבָה: בְּמַאֲכָל, וּבְמִשְׁתֶּה, בְּמַשָּׂא, וּבִקְפִיצָה, וּבְחֹלִי, וּבְמַרְאֶה, וּבְהִרְהוּר. מִשֶּׁנִּזְקַק לְזִיבָה, אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. אָנְסוֹ וּסְפֵקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ טְמֵאִים, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. ״זוֹבוֹ טָמֵא״ – לָמַד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל). ״הוּא״ – טָמֵא, וְאֵין הַדָּם הַיּוֹצֵא מִן הָאַמָּה טָמֵא וְכוּ׳. מֵימֵי רַגְלָיו מִנַּיִן, וְכוּ׳. יָכוֹל אַף הַזֵּעָה וְהַלֵּחָה הַסְּרוּחָה וְהָרְעִי יְהוּ טְמֵאִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הוּא״. אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ שֶׁאֵין מְטַמְּאִין טֻמְאַת מַשְׁקֶה, וְלֹא אוֹצִיא אֶת דִּמְעַת עֵינוֹ וְדָם מַגֵּפָתוֹ וְחָלָב שֶׁבָּאִשָּׁה שֶׁהֵן מְטַמְּאִין טֻמְאַת מַשְׁקֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֹאת״. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: תִּשְׁעָה מַשְׁקִין בַּזָּב: הַזֵּעָה, וְהַלֵּחָה הַסְּרוּחָה, וְהָרְעִי – טְהוֹרִין מִכֻּלָּם. דִּמְעַת עֵינוֹ, וְדַם מַגֵּפָתוֹ, חֲלֵב הָאִשָּׁה – מְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקֶה. זוֹבוֹ, וְרֻקּוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו – מְטַמְּאִין טֻמְאָה חֲמוּרָה.
כַּלִמַא בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻולַא לַהֻם אִי רַגֻלֵ כַּאןַ דַ׳אאִבַּא מִן אִחלִילִהִ פַדַ׳וְבֻּהֻ דַ׳אךַּ הֻוַ נַגִסֹ
כי יהיה זב – יכול זב מכל מקום יהי טמא? תלמוד לומר: מבשרו, ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין, טימא בזב וטימא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה – נידה,כך בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, ובמקביל בהמשך. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ס״פ 118: ״נידה קלה״, ובמקביל בהמשך. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 פוצל המשפט לשני משפטים: ״מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה מטמאה טומאה חמורה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, מטמאה טומאה חמורה. פי׳ טומאה קלה שבאשה – נידה, טומאה חמורה – זיבה, ובאיש: טומאה קלה – קרי, טומאה חמורה – זיבה.״
מטמאה טומאה חמורה – זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה – קרי, מטמאה טומאה חמורה – זיבה.
זובו טמא – לימד על הטיפה שהיא מטמאה. זוב דומה למי בצק של שעורים, ודחוי ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת.
כי יהיה זב WHEN THERE BE A RUNNING ISSUE – One might think if there be a running issue from any portion of his body (e.g., ear, nose) he shall be unclean! Therefore it states מבשרו "from his flesh" (i.e. from some part of his flesh) and not from all parts of his flesh (the prefix מ is a partitive מ). Now, however, that Scripture has made a difference between one part of his flesh and another part of his flesh, I have the right to draw a conclusion: it (the Torah) pronounces uncleanness in a case of a man with a running issue (זב) and it pronounces uncleanness in a particular case of a woman with a running issue (זבה). How is it in the case of a זבה? Through that place in her body where she becomes unclean with a lighter uncleanness, viz., that of a נדה, she also becomes unclean with a more stringent uncleanness i.e. through זיבה, a continuance of the issue beyond the usual period! Similarly the זב: through the place where he becomes unclean with a lighter uncleanness, viz., קרי, (an involuntary emission of semen which makes him unclean only until evening; cf. v. 16), he also becomes unclean through a more stringent uncleanness, viz., זיבה (when he is unclean seven days and must bring a sacrifice; cf. verses 13 ff. with 16 ff.; from the latter it is evident which part of the body is in question; it follows logically that the same part is here intended) (Sifra, Metzora Parashat Zavim, Section 1 5).
טמא זובו HIS ISSUE IS UNCLEAN – This teaches regarding a drop (i.e. the semen itself) that it communicates uncleanness (and it is not only the man that has the issue who is unclean) (Sifra, Metzora Parashat Zavim, Section 1 8-9; Niddah 55a). The זב issue referred to here is similar to water of dough (that runs out of dough) made of barley and it is dissolved (fluid) being similar to the white of an addled egg (where the white and the yolk have run together); שכבת זרע, however, is viscid and looks like the white of an egg that has not become addled (Niddah 35b).
פס׳: דברו אל בני ישראל – בני ישראל מטמאין בזיבה ואין
ואין וכו׳. (שבת פג.) אבל חכמים נזרו שיהיה כזבים לכל דבריהם. ועיין בת״כ:
הגוים מטמאין בזיבה.
ואמרת אליהם – לרבות את הגרים ואת העבדים.
איש איש – לרבות את האשה ואת הקטן.
כי יהיה – לכשיהיה. ד״א
פרט לפני הדבור. היינו אם ראה ראיה ראשונה קורם מ״ת אין מצטרף עם ראיה שראה אחר מ״ת ועיין בת״כ בארוכה:
פרט לפני הדבור.
זב מבשרו – עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. מבשרו טמא
ולא מחמת ד״א. היינו מחמת אונס כדמפרש:
ולא מחמת דבר אחר. מכאן אמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה במאכ״ל ובמשת״ה במש״א ובקפיצ״ה בחול״י במרא״ה בהרהו״ר. משנזקק לזיבה אין בודקין אותו. זובו טמא הוא אין הדם וכו׳. טמא הוא מיעוטא הוא כי אינו מטמא באודם עיין ת״כ (נדה נ״ו):
אין הדם יוצא מן האמה שלו טמא.
כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא –
מנה הכתוב וכו׳ הסר. ואולי צ״ל הדרשה שלש לקרבן (מגילה ז׳:) וכמו שמסיים קטן. אבל סוף המאמר זובו טמא לקריו וכו׳ לא יכולתי להבין כלל ע״כ הסגרתי במוסגר:
מנה הכתוב שתים יקרא טמא. (זובו טמא לקריו אלא שהקרי שהזוב יותר מן הקרי):
זב מבשרו A DISCHARGE FROM HIS FLESH: The rabbis have explainedRashbam’s comment here should be seen as similar to his comment to Lev. 13:2 and to his introductory comment to Leviticus. He asserts here that there is no need for him to provide details about the differences between male discharges (זוב) and semen (קרי); that information is contained in rabbinic literature and does not belong in a peshaṭ commentary.
Rashbam’s comment implicitly criticizes Rashi for introducing such information into his commentary here, s.v. זובו טמא.
See e.g. Nid. 35b.
[and distinguished between] the appearance of this discharge and the appearance of semen.AN ISSUE. The word zav (issue) is similar to the word zavat (flowing) in flowing with milk (Ex. 44:13). Zav refers to dripping drops.
Ibn Ezra interprets Ex. 44:13 as "dripping with milk."
OUT OF HIS FLESH. A euphemism for the male's private part.
Flesh is a euphemism for the penis.
HIS ISSUE. Zovo (his issue) is a noun.
With the pronominal suffix.
דברו אל בני ישראל – בני ישראל מטמאין בזיבה ולא גוים, אבל רבותינו גזרו עליהם (בבלי שבת פ״ג.) שיהיו כזבים לכל דבריהם.
איש איש – מיעוט אחר מיעוט לרבות את הקטן.
כן בספרא ויקרא ט״ו:ב׳.
מבשרו – ולא מחמת אונסו, ולפיכך אמרו רבותינו (משנה זבים ב׳:ב׳): בז׳ דרכים בודקין את הזב, המרגילין לזיבה.
דברו אל בני ישראל – SPEAK TO THE CHILDREN OF ISRAEL – The children of Israel become impure from an emission, and not the gentiles. However, our sages decreed upon them (Bavli Shabbat 63a:3) that they would be like those who are impure from emissions for all their matters.
איש איש – EVERY MAN – A limitation after a limitation
There is a hermeneutic principle that if a restrictive expression (here, the term "man", which would normally exclude women and/or minors) follows another restrictive expression, it must be coming to include another case.
– to include a minor.
מבשרו – FROM HIS FLESH – And not from circumstances beyond his control. Therefore, our sages said (Mishna Zavim 2:2): There are seven ways to examine a zav (one who has an emission) that are likely to cause a [non-zav] discharge.
אל בני ישראל – בני ישראל מטמאים בזיבה ואין הגויים מטמאין בזיבה.
שאוב מהספרא.
איש – ולא קטן איש – הוי מעוט אחר מעוט לרבות קטן.שאוב מר״י בכור שור.
מבשרו – עד שתצא חוץ מבשרו.
שאוב מהספרא.
וכנוי לערוה הוי,שאוב מאבן עזרא.
כמו ומכנסי בד יהיו על בשרו (ויקרא ט״ז:ד׳), וכן יהיה זובה בבשרה (ויקרא ט״ו:י״ט).
אל בני ישראל, "to the Children of Israel;" the addition of these words is a reminder that the conditions described forthwith apply only to Israelites. Gentiles, even if they display these symptoms cannot confer ritual impurity on Israelites by means of them.
איש, an adult male, not a minor; [if that word had not been repeated. Ed.] איש, the repetition of the word converts this line into something more inclusive, hence the halachah rules that minors are also included.
מבשרו "from his flesh;" this restrictive clause teaches that as long as this issue is still in contact with its origin, i.e. connected to the person from which it came forth, it does not confer ritual impurity on those who come into contact with it. (Sifra) The word בשרו is a simile for the private parts of the person from which the issue emanates. We find this word used in the same sense also in Leviticus 16,4: ומכנסי בד יהיו על בשרו, he shall wear linen trousers on his flesh (to cover his private parts). Another example of the word בשר referring to private parts is found in verse 19 of our chapter: זובה בבשרה, "an emission from her flesh," i.e. vagina
איש איש כי יהי׳ זב וגו׳ – למה נסמכה פ׳ זוב למצורע לפי שע״י נחש נתקללה האשה בזיבה והנחש בצרעת וכן כתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, והקדים מצורע כי הנחש נתקלל תחלה, וגבי דוד בקללו את יואב לא יכרת מבית יואב זב ומצורע, הקדים זיבה מפני שהוא דם ממש בעין ובעצם, לפי שכל מגמת הקללה היתה על ששפך דם אבנר וכן נתקיים בבניו זיבה תחלה ברחבעם ואח״כ צרעת בעוזיה, מהר״ר אליעזר.
איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא – פירש רש״י ז״ל זובו טמא למד על הטפה שמטמאה, זוב דומה למי בצק של שעורים ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת. ואמר רר בשרו את זובו, לומר שזובו כמו הריר שיוצא צלול. או החתים בשרו, שיוצא עב וסותם פי האמה ונחתם בשרו מחמת זובו. וטעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כבד מן החלאים הנדבקים, והצריכו הכתוב קרבן שתי תורין או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, הצריכו חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי, וקרבן עולה כדי לתת הודאה להקב״ה שרפא אותו וטהרו.
איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא, "any man who will have a discharge from his flesh, his discharge is contaminated." Rashi comments that the last two words, זובו טמא, refer to the drop of the discharge which confers impurity on the person whom it touches. The appearance of the discharge described here is similar to the colour of water from a dough made from barley flour; it is also similar in appearance to the white of an egg turned bad, i.e. mixed with the yolk. This is different from sperm which looks like the white of an egg which retained its consistency.
The Torah adds the words (verse 3) רר בשרו את זובו, "running with the discharge from his flesh;" to tell us that the discharge resembles the saliva which comes out of the mouth as a clear fluid. When the verse continues with או החתים בשרו מזובו, this describes a thicker opaque fluid which has a tendency to block the exit from the urinal canal.
The reason that the man afflicted with this disease has to bring only two birds as an offering after he has completed the purification rites is that seeing he had been smitten with a severe and infectious disease from which he has been healed by the grace of God, he has to offer the thanksgiving offerings anyone who has recovered from a serious disease is commanded to offer. The Torah does not belabor that point at this stage. The sin-offering legislated here is so that God will grant atonement for any sin which had caused the disease in the first place. The burnt-offering is an expression of gratitude for having been healed from the discharge.
The Torah adds the words (verse 3) רר בשרו את זובו, "running with the discharge from his flesh;" to tell us that the discharge resembles the saliva which comes out of the mouth as a clear fluid. When the verse continues with או החתים בשרו מזובו, this describes a thicker opaque fluid which has a tendency to block the exit from the urinal canal.
The reason that the man afflicted with this disease has to bring only two birds as an offering after he has completed the purification rites is that seeing he had been smitten with a severe and infectious disease from which he has been healed by the grace of God, he has to offer the thanksgiving offerings anyone who has recovered from a serious disease is commanded to offer. The Torah does not belabor that point at this stage. The sin-offering legislated here is so that God will grant atonement for any sin which had caused the disease in the first place. The burnt-offering is an expression of gratitude for having been healed from the discharge.
איש איש כי יהיה זב מבשרו – כתב הרמב״ן טעם טומאת הזב באיש מפני היותו חולי כבד מן החולים הנדבקים וצריך קרבן לתת הודאה לשם שרפא אותו וצריך חטאת לכפר על חטאתו שלא יגרום לו עוד חולי. וטעם טומאת שכבת זרע אע״פ שהוא בטבע התולדה כטעם טומאת מת כי המקור משחת והשוכב לא ידע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר. והקיל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחוליה וטמא אותה ז׳ ימים בין שתראה (יום א׳ או. כצ״ל) ז׳ כי הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר מז׳ זולתי בהיות בהן שפע יותר בחולי אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים אחרי הז׳ ההם הנה הוא חולי כזוב האיש והצריך אותה קרבן כשתתרפא כדין הזב. ולא הזכיר הכתוב טבילה באשה כי הזכיר זוב האיש וטומאתו ואמר בסוף ורחץ בשרו במים חיים וטהר וחזר ואמר באשה ואשה כי תהיה זבה כאיש הזב דם יהיה הזוב שלה ולא לובן כאיש והזכיר הטומאה בנדה ובזבה ואחרי כן הזכיר בזבה ואם טהרה מזובה כאשר יטהר הזב מזובו וספרה לה ז׳ ימים כאשר יספור הזב ואחר תטהר כטהרת הזב. ועל דרך הפשט היתה צריכה רחיצה במים חיים כרחיצת הזב אבל רבותינו הקלו עליה שתטהר כשאר הטמאים במי מקוה והטעם שלא היה צריך להזכיר ואחר תטהר כי בכלל האיש היא שלא בא הכתוב להזכיר אלא החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם ולחלק בין עת נדתה ללא עת נדתה ולפי׳ דרשו ואחר תטהר לרבות לה טהרה לומר ואחר תטהר כנטהרים שבתורה בלא מים חיים:
איש איש כי יהיה זב מבשרו, "any man who will have a discharge from his flesh, etc." Nachmanides writes that the reason why a discharge from the male genitals is ritually impure and he needs to bring an offering when he has recovered, is that it is one of the most infectious diseases and he needs to bring a thanksgiving offering for having recovered from this disease at all. The sin offering, by means of which he acknowledges that had he not been guilty of a sin he would not have been afflicted with this disease, is meant to assure him that he will not become the victim of further diseases.
The reason that male sperm is altogether something that is ritually impure and confers ritual impurity on contact etc., although it is a basic and natural activity, is rooted in the very nature of the act of sexual intercourse as the means by which man assure himself of progeny. It is analogous to the ritual impurity caused by and conferred by the dead. The very essence of a human being's body is the source of its corruption. He who does lie with a woman and impregnates her, has no way of knowing whether he has destroyed his sperm in the process, or whether it will take root in the partner's ovum and produce a new life.
The Torah imposed a lesser degree of ritual impurity on a woman that has been afflicted with a similar discharge from her womb at regular intervals when she menstruates, proof that her most recent opportunity to be inseminated had failed to achieve its purpose, seeing that with her such symptoms are part of her natural life cycle, at any rate. She does not have to bring a sacrifice expressing her gratitude for having been healed, as the phenomena she experienced were not in the nature of a disease. The Torah therefore imposes on her a period of ritual impurity for seven days, regardless of her flow of blood (or discharge) having ceased earlier than that. Normally, such a flow of menstrual blood does not continue for more than seven days. However, if her discharge continues beyond the seven days that she normally discharges menstrual blood, she is clearly experiencing a disease, and upon being cured has to offer a sacrifice acknowledging that God had healed her, similar to the male zav having to bring such a sacrifice.
In the case of the female suffering the disease described as zav or zavah, the Torah does not spell out the need for ritual immersion by the afflicted woman, as the comparisons drawn by the Torah between the male suffering this disease and the female suffering it make it plain that their processes of purification are similar, except that the male must bathe in spring water whereas the woman need only immerse herself in a ritual bath, a mikveh, water in contact with rainwater or other water that has not had a chance to become ritually contaminated.
According to the plain meaning of the text the woman would have to bathe herself in spring water just as the male suffering from that disease, however our sages ruled that she need not bathe in spring water. They derived the reason for their ruling from the extraneous words ואחר תטהר, "and afterwards she becomes ritually pure" (verse 28) There was really no need to add these words as a woman is included in the legislation and the verse only wanted to make a distinction in the mechanics of her purification rites and those of the male. The discharge of a woman called זבה, consist of blood, whereas the discharge of her male counterpart consist of a whitish fluid similar to the colour of semen. In the case of a woman the time of the month when such unexpected discharge occurs is of the essence in determining whether this discharge is part of her menstrual cycle. The word ואחר means that although her purification rites did not involve spring water nonetheless she becomes purified by immersing herself in the same kind of water that purifies her at the end of her monthly menstruation.תטהר.
דברו אל בני ישראל – ובפ׳ נגעים לא אמר דברו לפי שע״י העגל שעשה אהרן באו נגעים על ישראל. וסמך פרשת זב למצורע לפי שע״י הנחש נתקללה האשה בזיבה והנחש בצרעת.
איש איש כי יהיה זב מבשרו – כתב הרמב״ן טעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כגד מן החליים הנדבקים וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו, וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי. וטעם טומאת שכבת זרע אע״פ שהוא בטבע התולדה, כטעם טומאת מת, כי המקור מושחת והשוכב לא ידע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר, והקיל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולייה, וטמא אותה ז׳ ימים בין שתראה יום א׳ בין שתראה ז׳, כי הנשים בטבען לא תהיה בהם יותר מז׳, זולתי בהיות בהן שופעת יותר בחולי, אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים אחרי הז׳ הנה הוא חולי כזוב האיש והצריך (אותו) [אותה] קרבן כשתתרפא כדין הזב, ולא הצריך הכתוב להזכיר טבילה באשה, כי הזכיר זוב האיש וטומאתו ואמר בסוף ורחץ בשרו במים חיים וטהר, וחזר ואמר באשה, ואשה כי תהיה זבה כאיש הזב דם יהיה הזוב שלה ולא לובן כאיש, והזכיר הטומאה בנדה ובזבה, ואח״כ הזכיר בזבה ואם טהרה מזובה כאשר יטהר הזב מזובו, וספרה לה ז׳ ימים כאשר יספור הזב ואחר תטהר כטהרת הזב. ועל דרך הפשט היתה צריכה רחיצה במים חיים כרחיצת זב, אבל חכמים הקילו עליה שתטהר כשאר הטמאים במי מקוה, והטעם [להם], שלא היה צריך להזכיר ואחר תטהר שבכלל האיש היא, שלא בא הכתוב להזכיר אלא החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם, ולחלק בין עת נדתה ללא עת נדתה. ולפיכך דרשו ואחר תטהר כנטהרים שבתורה בלא מים חיים.
דברו אל בני ישראל – למדנו שאין אלו הטומאות נוהגות אלא בבני ישראל, לא בגוים.
איש איש כי יהיה זב מבשרו – הנה הרצון בזיבה בזכר, שישפך ממנו זרע דומה ללובן ביצה המוזרת. והנה ראוי שתהיה התחלת הזיבה מבשרו, שידחה זה המוֹתר, לא שיהיה זה בסיבת דבר מחוץ. וראוי שתדע שהזוב נוהג בקטן, וכן הענין בזוב הנקבה, שנאמר בסוף זאת הפרשה: ׳והזב את זובו לזכר ולנקבה׳ (פסוק לג). והיה זה כן, כי אף על פי שהזרע המבושל אינו ראוי שיִמָּצא בפחות מבן תשע שנים ויום אחד, כמו שנֹאמר אחר זה — ולזה אינו ראוי לביאה עד אותו זמן, כי לא יתחזק על בישול הזרע — הנה הזוב אפשר שיִמָּצא בו, לפי שהוא נא בלתי מבושל. וכן הענין בנדות האשה וזיבתה, רוצה לומר שהוא נא ובלתי מבושל, ולזה לא יִמָּנַע הִמָּצְאוֹ בקטנה.
זובו טמא הוא – למדנו שהזוב בעצמו הוא טמא. ויתבאר שהוא אב הטומאה מרוק הזב שמטמא אדם, כמו שיתבאר אחר זה, וכל שכן שהענין הוא כן בזובו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
כי יהיה זב יכול זב מכל מקום יהא טמא ת״ל מבשרו ולא כל בשרו אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין טמא בזב וטמא בזב׳ מה זבה ממקום שהיא מטמא׳ טומאת נדה קלה מטמאה טומאת זיבה חמורה אף הזב ממקום שמטמא טומאת קרי קלה מטמא טומאת זיבה חמורה. בתורת כהנים והכי פירושא יכול זב מכל מקום ואפילו הזב מפיו ומחוטמו ומאזנו יהא טמא דהא קרא סתמא כתיב כי יהיה זב מבשרו מכל מקום שהוא זב תלמוד לומר מבשרו מקצת בשרו ולא מכל בשרו ועדיין לא ידענו אי זהו הבשר שהזב ממנו טמא שמטמא בזיבתו לפיכך חזר ואמר אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר מעתה זכיתי לדין זה שכתב אחר זה טמא בזב וטמא בזבה כו׳ שממנו יודע שהוא הזב מפי אמתו אבל אלו לא חלק הכתוב בין בשר לבשר לא זכיתי לדין זה משום דאיכא למפרך מה לזבה שכן אינה מטמאה בשלש ראיותיה להיות זבה גדולה להזקק ז׳ נקיים וקרבן אלא כשהיו ראיותיה בשלשה ימים כדנפקא לן מקרא דימים רבים ימים שנים רבים שלשה אבל אם היו ביום אחד או בשני ימים אינה אלא זבה קטנה ואינה טעונה לא שבעה נקיים ולא קרבן אלא שומרת יום כנגד יום ולערב טובלת ומשמשת עם בעל׳ וכיון שהקל לה הכתיב בזה דין הוא שיקל לה גם כן שלא יהא הזב מכל בשר׳ מטמא אלא הזב מהבשר שממנו זב דם נדותה תאמר בזב שהחמיר עליו הכתוב שאפילו אם היו שלש ראיותיו ביום אחד טמא כדכתיב בזובו רר את זובו ותניא בתורת כהנים זובו רר זוב מלמד שהוא מטמא בשלש ראיות וכתיב זאת תהיה טומאתו בזובו ותניא בתורת כהנים טומאתו בזובו בזובו היא תלויה ואינה תלויה בימים אלמא אפילו היו שלש ראיותיו ביום אחד טמא וכיון שהחמיר עליו הכתוב בזה יותר מן הזבה דין הוא שיחמיר עליו גם כן בענין זה שיהיה הזב מכל בשרו מטמא אפילו רוקו וכיחו וניעו אבל מאחר שחלק הכתוב בו בין בשר לבשר שהזב ממקצת בשרו בלבד טמא ולא מכל שאר בשרו הרי כבר נתבטלה הפירכא וזכינו לעשות זה הדין להודיע הבשר שהזב ממנו טמא אי זהו דהשתא אהני קרא ואהני דינא אהני קרא דאי לאו קרא לא הוה מצינן למילף מדינא שהבשר שהזב ממנו מטמא הוא הבשר שזב ממנו הקרי בלבד ולא שאר בשרו משום דהוה פרכינן כדלעיל ואהני דינא דאי לא דינא לא הוה ידעינן אי זהו אותו המקצת מהבשר שהזב ממנו מטמא אם הוא אמתו או חוטמו או פיו או אזנו ומה שאמר טומאת נדה קלה פירוש שאינה צריכה ז׳ נקיים ולא קרבן וטומאת זיבה חמורה שצריכה ז׳ נקיים וקרבן טומאת קרי קלה שהוא טומאת ערב בלבד וטומאת זיבה חמורה שהוא טומאת שבעה וקרבן וא״ת כיון דילפינן מדינא דאותו בשר שהזב ממנו טמא הוא פי האמה יהא גם הדם הזב ממנו טמא כבר אמרו זה בתורת כהנים יכול הדם היוצא מן האמה שלו יהא טמא תלמוד לומר הוא הוא טמא ואין הדם היוצא מן האמה שלו טמא ואם תאמר אי הכי נימא נמי הוא טמא ואין מימי רגליו טמאים כבר תרצו בתורת כהנים עליך אמר קרא וזאת לרבות מימי רגליו דהוה ליה למימר זאת תהיה טומאתו מאי וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה ואם תאמר ומה ראית לרבויי מימי רגליו מוי״ו דוזאת ולמעוטי דם ממלת הוא אימא איפכא כבר תרצו בפרק דם נדה אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי כרוקו מה רוקו מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע אף כל שהוא מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע יצא דם שאינו מתעגל ויוצא פירש הרוק הוא מתאסף הרבה כאחת ואחר כך יוצא וחוזר ונבלע כשאינו מוציאו אף כל כגון סילון של מימי רגלים אבל דם אינו מתעגל ויוצא דמכי אתי קמא קמא נפיק והדר פריך ונילף מזובו מה זובו שאינו מתעגל ויוצא וטמא אף דם שאינו מתעגל ויוצא יהא טמא ומשני אמר רבא מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים פירוש שהוא הגורם טומאת הזב לטומאת ממנו כל אלו ודין הוא שיהא טמא אף על פי שאינו מתעגל ויוצא תאמר בדם היוצא מאמתו:
זובו טמא למד על הטפה שהיא מטמאה. בת״כ ומייתי לה בפרק דם הנדה פירוש שלא תאמר זב דוקא הוא דטמא כדכתיב איש איש כי יהיה זב מבשרו טמא הוא אבל זב עצמו שהיא הטפה הזבה ממנו לא יהא הנוגע בו טמא תלמוד לומר זובו טמא שאף הטפה עצמה מטמאה ואם תאמר למה לי קרא ק״ו הוא ומה הזב שאין טומאתו אלא מהזב טמא זב גופו דגורם את הטומאה לא כל שכן כבר תרצו בת״כ דאי לאו קרא ה״א שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה והרי הוא טהור אף אתה אל תתמה על הזב שאע״פ שגורם את הטומאה לא יהא טמא תלמוד לומר זובו טמא למד על הזב שהוא טמא:
זוב דומה למי בצק של שעורים ודחוי ודומה ללובן ביצה המוזרת. בפ׳ יוצא דופן ופרש״י דחוי כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור:
זב מבשרו – כבר באה הקבלה ״מבשרו״ ׳ולא מחמת אנסו׳ (כריתות ח׳:). וזה שיהיה הזב שותת בסבת ״בשרו״ שהוא כנוי לאמה או לכלי הזרע, ולא מחמת סבה אחרת מגרת את הזוב. וכבר פרשו ז״ל (נדה ל״ה:) שהזוב הוא כלובן ביצה המוזרת. וכאשר יקרה זה ״מבשרו״, שהוא בסבת חולי כלי הזרע בלבד, הנה זה יורה על חלשתם וחסרון עכולם, אשר יקרה על הרוב בסבת רוב התמדת המשגל והרהוריו, אשר בו לא תחדל ״זמת אולת חטאת״ (משלי כ״ד:ט׳). ובכן ראוי שיספור ז׳ נקיים (פסוק י״ג), אשר בם יסורו הרהוריו מלבו, ויטבול מן הטומאה (שם), ויכפר בחטאת ועולה (ויקרא ט״ו:י״ד-ט״ו) על מה שפעל והרהר.
זב מבשרו, the Talmud K’ritut 8 already explained the preposition מ in the word מבשרו as meaning “emanating from,” and not as “due to, on account of.” The word בשר refers to the male organ. In other words, unless the symptoms described here are due to a local physiological imbalance and not as a secondary effect of some other primary cause such as overeating, for instance, these symptoms will not result in and confer ritual impurity.
Our sages in Niddah 35 already explained that the symptom called זוב is very similar in appearance to the albumen in an egg which has become rotten. When the cause is directly connected to the male organs of the afflicted person the legislation under discussion in this chapter applies. This is the meaning of the word מבשרו, a disturbance in the male organ to function properly. The author speculates that the cause may be overly frequent indulgence in the sex act, which in turns leads to insufficient time for the seminal fluid being replaced properly, etc. If that were the cause, a cause brought about by fantasizing about the sex act too often, the remedy, in part, would be the seven days during which the afflicted person counts towards his being healed, reflecting on the part his lifestyle played in causing the symptoms from which he suffered. By indulging in fewer sexual fantasies and the need to offer a sin offering after being free from these symptoms the afflicted person my be on the way to spiritual rehabilitation also. These thoughts are reflected in the Talmud on the folios we referred to.
[א] דברו אל בני ישראל
[1] שבת פרק תשיעי דף פג ע״א (שבת פג.)
[ב] איש איש כי יהיה זב מבשרו
[1] ערכין פרק ראשון דף ג ע״א (ערכין ג.)ז״ל הגמרא ערכין ג ע״א: דתניא: איש - מה ת״ל ׳איש איש׳? לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה, דברי רבי יהודה; רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר ׳והזב את זובו לזכר ולנקבה׳, (טו, לג) ׳לזכר׳ - כל שהוא זכר, בין קטן בין גדול, ׳לנקבה׳ - כל שהיא נקבה, בין קטנה בין גדולה. עכ״ל.
ויש לציין כי עה״פ ׳לזכר ולנקבה׳ (טו, לג) גם שם הפנה רבנו את המקור שהביא רבי ישמעאל לברייתא זו.
ואפשר להסיק מההפניות של רבנו לפסוקים המובאים בברייתא, כי כאשר נחלקו תנאים לגבי המקור בתורה לדין מסוים, רבנו יציין את הפסוק שהביא כל תנא. ואע״פ שאמנם נאמר המקור על ידי התנא הראשון, אך גם הפסוק שהביא התנא השני גם ממנו אפשר ללמוד דין זה. אם אכן אין סתירה בין הדברים. [2] כריתות פרק שני דף ח ע״ב (כריתות ח:) [3] נדה פרק רביעי דף לב ע״ב (נדה לב:) ב, ודף לד ע״א, ופרק חמישי דף מג ע״א וע״ב,
ודף מד ע״א.
[ג] מבשרו
[1] חולין פרק שלישי דף נא ע״ב (חולין נא:)שתי ההפניות חולין נא, ונדה עא, לא ציינו אותם מדפיסי תו״א כיום. ה׳תורה אור׳ בגמרות אלו לא הפנה אל פסוק זה, כי אכן אין שם ציטוט מתוך הפסוק. כוונת רבנו בהפנותו אל שתי גמרות אלו היא לומר שהדין הנלמד מן הציטוט ׳מבשרו׳ קיים שם.
ז״ל הגמרא חולין נא ע״ב: ואי ס״ד יש בו משום ריסוקי אברים, איקרי כאן ׳מבשרו׳ - ולא מחמת אונסו עכ״ל.
ביאור הדברים: מהציטוט ׳מבשרו׳ דרשו חכמים בכריתות ח ע״ב – רק כאשר הוא זב מבשרו מאליו כשהוא בריא, אז יחשב לטמא, אבל לא כאשר הוא זב מחמת אונס, שדבר אחר גרם לזיבה כגון חולי. ואת הדרשה הזאת ציינו בגמרות שם שבמצב מסוים מתקיים כעין אותו דין של ׳מבשרו׳ ולא מחמת אונס. [2] נדה פרק עשירי דף (א)
בהפניה זו נכתב פרק עשירי דף א, דבר שלא שייך, ובסייעתא דשמיא נמצא הדף הנכון עא.
[עא] ע״א
[ד] זובו טמא הוא
[1] נדה פרק רביעי דף לד ע״ב (נדה לד:), ופרק שביעי דף נה ע״א וב, ודף נו ע״א ברבנו ציין שהציטוט נדרש פעמיים בהפניה זו, מה כוונת רבנו? ז״ל הגמרא נדה נו ע״א: דתניא: יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמאין? - ת״ל ׳זובו טמא הוא׳, הוא - טמא, ואין דם היוצא מפיו, ומפי האמה טמא, אלא טהור. עכ״ל.
בברייתא אמנם מובא הציטוט פעם אחת, אבל שתי הלכות נדרשו ממנו, 1) דם היוצא מפיו של הזב, טהור. 2) דם היוצא מפי האמה של הזב, טהור. אלו ככל הנראה שתי הדרשות שסימנם רבנו באות ב.
זכיתי לדין וכו׳. ומפרש בתורת כהנים דאי לאו קרא לא מצינו למילף מזבה במה מצינו; שלא טמא בזבה אלא במקום שהיא מטמאה טומאה קלה – דהיינו נדות, מטמאה טומאה חמורה – דהיינו זיבות, הכי נמי הזב, במקום שהוא מטמא טומאה קלה – דהוא טומאת קרי, מטמא נמי טומאה חמורה – זיבות, דיש להקשות, מה לזבה שאינה מטמאה בשלש ראיות רק בשלשה ימים, דאם ראתה שלש פעמים ביום אחד לא הוי זבה, ולפיכך גם כן הקל בה הכתוב שלא תטמאה טומאה חמורה בכל מקום שהיתה זבה, רק במקום שהיא מטמאה טומאה קלה – מטמאה טומאה חמורה. אבל זב דמטמא בשלש ראיות ביום אחד, דין הוא שנחמיר עליו אפילו זב מכל מקום, והשתא דחילק הכתוב ׳זכיתי לדין׳:
למד על הטפה שהיא מטמאה. בתורת כהנים ובפרק דם נדה (נידה נד ע״ב). ומקשה בתורת כהנים, ולמה לי קרא, תיפוק ליה מקל וחומר, מה זוב דמטמא את האשה, אינו דין שיהיה הזוב בעצמו טמא, ומתרץ התם דאי לאו קרא הווה אמינא שעיר המשתלח יוכיח, דהוא מטמא את המשתלח לעזאזל, והוא בעצמו טהור:
זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי. פירוש, שאינו קשור, אבל נפרד ומתמקמק (רש״י נידה לה ע״ב) :
יכול זב מכל מקום. פי׳ אפי׳ הזב מפיו או מחוטמו ואזניו יהא טמא:
טמא בזב וטמא בזבה. ואי לא חילק הכתוב ה״א לעולם מ״מ שזב ממנו טמא הוא אפי׳ זב מן הפה או מן האוזן או מן החוטם, ואין לדון בג״ש מאשה, דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה טמאה זבה אלא בג׳ ראיות שהם בב׳ ימים רצופים להזקק ג׳ נקיים וקרבן, אבל ג׳ ראיות ביום אחד אין בה דין זבה, אבל בזב אפי׳ בג׳ ראיות ביום אחד יש לו דין זב, א״כ ה״א שהוא טמא מ״מ שיצא זיבה ממנו, אבל השתא דגלי קרא מבשרו ולא כל בשרו, דזב אינו טמא מ״מ שיצא זיבה ממנו, אלא דעדיין אין אנו יודעים מאיזה בשר שזב ממנו שהוא טמא ומאיזה בשר שזב ממנו שהוא טהור, זכיתי לדין כו׳:
טומאה קלה נדה. מה שקורא נדה טומאה קלה משום שאין צריכה ז׳ נקיים וקרבן, משא״כ זבה גדולה שצריכה ז׳ נקיים וקרבן:
הטפה שהיא מטמאה. וא״ת פשיטא והלא הזב נטמא מאותה טיפה טומאה חמורה שמטמא אדם וכלים, טיפה לכ״ש שתטמא. וי״ל דאי לא פירש הייתי אומר דטיפה אינה מטמאה, דילפינן משעיר המשתלח שהמתעסק בו טמא ומטמא את האחרים והוא עצמו אינו טמא, ה״א דכמו כן גבי זיבה, לכן פירש״י למד על הטיפה וכו׳:
ודחוי. ודחוי פי׳ דק:
ללובן ביצה המוזרת. ר״ל דספנא מארעא ולא בא מזכר ור״ל אל תתמה הואיל וטומאתו חמורה דאפילו טיפה אחת של זוב טמא היכי ידעינן אם יצא ממנו טיפה אחת דלמא טפת קרי הוא וטהור או זוב הוא וטמא וע״ז פירש זוב דומה למי בצק:
Perhaps [a discharge] flowing from anywhere. Meaning: [I might think] even a flow from his mouth or nostrils or ears should be impure.
[The Torah] declared a male with a discharge unclean and a female with a discharge unclean. If the verse did not distinguish, I might think that a [discharge] flowing from anywhere should be impure, even if it flows from the mouth or from the ear or from the nostrils. We cannot derive through a gezeiroh shovoh from a female, because we can refute: What [special characteristic does] a female have [that causes the law]? Because she becomes impure as a zovoh only through three sightings [of discharge] on three consecutive days to require seven clean [days] and an offering. However, three sightings on one day does not impart the law of zovoh. A male, on the other hand, has the law of zov even with three sightings on one day. If so, I might think [a discharge] flowing from anywhere would make him impure. However, now that the verse reveals: "from his flesh" — and not all his flesh — that [a discharge] flowing from anywhere does not make a zov impure, nevertheless, we do not yet know from which flesh a discharge flowing renders him impure and from which flesh a discharge flowing leaves him pure. [Therefore Rashi explains:] "I may argue..."
With a less severe impurity — נדה. Rashi calls נדה a less severe impurity because it does not require seven clean [days] and an offering, which is not the case regarding zovoh gedolah (a female who has had three sightings on three consecutive days), who requires seven clean [days] and an offering.
A drop [of discharge] that it causes impurity. You might ask: This is obvious! The zov becomes impure from that same drop of impurity with such a severe impurity that it causes impurity to people and vessels. Is it not more so that the drop [itself] causes impurity? The answer is: If Rashi did not explain I would have said that the drop does not cause impurity, because we can learn from the goat that is sent away — the one who deals with it becomes impure and causes impurity to others, but it itself is not impure. I might think that the same applies to a flow [of discharge], and therefore Rashi explains: "This teaches in regard to a drop..."
And dissolved. ודחוי means thin.
To the white of an egg which is crushed. Meaning: [An egg] from a hen that rubbed on the ground and not from a male. Rashi means to say that you should not be troubled: Since its impurity is so severe that even one drop of the zov causes impurity, how will we know if one drop discharges from him? Perhaps it is a drop of semen and he is pure, or [perhaps] a zov and he is impure. Upon this Rashi explains: "[This] discharge resembles water of dough..."
דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו׳ – כל זה מיותר אחר שאמר וידבר וגו׳ לאמר. ואולי שיכוין לומר על פי דבריהם שאמרו (תו״כ) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין עכו״ם מטמאין בזיבה. לזה אמר דברו פירוש לשון קושי שתמצא טומאה בהם יותר מהעכו״ם ישראל זב מטמא משכב ומושב ואין העכו״ם זב מטמא משכב ומושב, ואמר ואמרתם פירוש לשון מעלה על דרך אומרו (תבא כו יד) האמרת והאמירך, הכוונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו״ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג:).
איש איש כי יהיה זב וגו׳ – צריך לדעת למה כפל לומר איש איש. ואולי שיודיע מה שאמרו ז״ל במדרש (תדב״א פט״ו) ראה אדם קרי שחייב טבילה, ואמר מי רואה אותי אין בכך כלום, שוב ראה פעם ב׳, אמר מי רואה אותי, פעם ג׳, עבר על מה שכתוב פעמים שלש עם גבר, הוא נעשה זב וכו׳ ע״כ. זה הוא שרמז באומרו איש איש פירוש פעם ראשונה איש, על דרך אומרו (תצא כג יא) אשר כי לא יהיה טהור מקרה לילה, ואמר פעם ב׳, איש לרמוז על פעם ב׳ אם חזר בו מוטב אם לאו יהיה זב גמור ויטבול לטומאה חמורה.
זובו טמא הוא – רז״ל דרשו בתורת כהנים על זה הדרך זובו הוא טמא, למד על הזוב שהוא טמא, והלא דין הוא הזב שהוא גרם לו טומאה טמא, הזוב שהוא גורם טומאה אינו דין וכו׳, שעיר המשתלח יוכיח וכו׳ שהוא טהור ומטמא תלמוד לומר זובו הוא טמא. ודרשו עוד על זה הדרך הוא טמא ואין דם היוצא מהאמה טמא, פירוש שהייתי דן קל וחומר מרוקו ומה רוק שהוא יוצא ממקום טהרה טמא דם שיוצא ממקום טומאה אין דין וכו׳ תלמוד לומר הוא וכדרך שדן התנא שם כשרצה להצריך ריבוי למי רגלים שמטמאים ודן קל וחומר מרוקו וסתר לה מדם היוצא תלמוד לומר וזאת לרבות מי רגלים. ובפרשת דם נדה (נדה נו.) הקשו ומה ראית לרבות מי רגלים ולמעט דם היוצא, ואמר ר׳ שמעון מרבה אני מי רגלים לטומאה דדומה לרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, מה שאין כן הדם ע״כ.
וקשה אם כן לא לכתוב אלא ריבוי וזאת ואני יושב ודן ריבוי זה למה הלא בין מי רגלים בין דם היוצא באים בקל וחומר מרוקו, ומכח זה הייתי מכריח לומר שלא לדון קל וחומר ונאמר שבא הכתוב לסתור קל וחומר שתחייבך לרבות מי רגלים ודם היוצא ולא ריבה אלא אחד מהם, ולידע איזה מהם הוא המתרבה ידון בדומה לרוק שמתעגל וכו׳ כדברי ר׳ שמעון, ולא היה צריך לכתוב מיעוט הוא. ואין לדחות שאז הייתי אומר שבא ריבוי וזאת לדם היוצא הגם שאינו מתעגל וכו׳ אבל מי רגלים אתי בקל וחומר, זה טעות, כי כשאנו באים לדון בקל וחומר מהרוק שאינו יוצא ממקום טומאה אנו דנין מי רגלים ודם היוצא כאחד בקל וחומר שהרי הם שוים בצד החמור שיצאו ממקום טומאה, ולא צריך ריבוי לדם אם לא שתאמר דאתא קרא לסתור לקל וחומר, ותמצא שגם התנא שגמר מיעוט הדם ממיעוט הוא כשבא ללמוד מי רגלים מקל וחומר דרוקו דחה דם היוצא יוכיח שאינו נלמד בקל וחומר ולא דחה פירכא זו מה לדם היוצא שאינו מתעגל וכו׳. ומעתה כשלא יהיה אלא ריבוי וזאת תתחייב מעצמך לומר שהתורה מנעתך מלדון קל וחומר זה כדי שלא תדון הכל, ואני יודע כי מה שבא לטהר הוא דם היוצא.
ומכח זה בניתי מקום לפרש שנתכוון הכתוב בייתור תיבת הוא לומר כי אין גופו של זב לבד הוא המטמא את בעליו אלא הוא סימן אשר יעשה ה׳ בטמא לצד מעשיו הרעים, והודיע ה׳ כי אדם שיהיה בו סימן זה הוא לו לסימן כי איש טמא הוא. ותיבת הוא שאמר הכתוב חוזרת אל האדם שטמא הוא. ולזה יצו ה׳ משפט האדם שהוא עצמו אב הטומאה לטמא אדם וכלים והגם דהתנא דרשה למיעוט דם, זה היה קודם דרשת וזאת ואחר דרשת וזאת נחזור לדון ולדרוש. והרבה פעמים דורש בתורת כהנים בדרך זה, וכאן הניח מקום לדורשי תורה.
דברו אל בני ישראל ואמרתם, "speak to the children of Israel and say to them, etc." This entire verse appears redundant in view of verse 1 before it. Perhaps we may understand it in light of Torat Kohanim which explained that whereas the Israelites confer ritual impurity when they suffer from the involuntary seminal emissions called זיבה, the Gentiles do not confer such ritual impurity if they come into contact with Jews or touch their belongings, etc. The Torah therefore employed the expression דברו to indicate the relative severity of this legislation. Expressions such as דבר always indicate some degree of harshness when compared to the expression אמור. A Jew suffering from this disease transmits ritual impurity to anything he sits on or lies on, even. The Torah continued with the softer ואמרתם to console the Israelites that the fact that they transmit ritual impurity is a compliment for them as it shows that prior to that disease they were in a state of ritual purity, a status never enjoyed by Gentiles. The word אמר is used as indicating spiritual superiority in Deut. 26,17 where God described the mutual bond between God and Israel in those terms. The considerations we have just outlined form the mystical dimension of the statement in Shabbat 13 that a שוטה, a person of unsound mind, does not suffer afflictions. The meaning is that he does not realise that he is discriminated against by suffering what others do not suffer.
איש איש כי יהיה זב, any man that has an issue, etc. Why did the Torah repeat the word איש? Perhaps the Torah wanted to inform us of something we learned in Tanna de bey Eliyahu chapter 15 that if a man experiences a seminal emission he is obligated to immerse himself in a ritual bath. Such a person may reason that inasmuch as no outsider is aware of this emission, he need not bother to go to a ritual bath. He will use the same kind of reasoning when it occurs a second time. If he experiences such an emission a third time without having purified himself in the interval, he would become guilty of what is written in Job 33,29 פעמים שלוש עם גבר, "twice or three times with a man;" i.e. that God lets man get away with his inadequacies twice or three times before disciplining him severely. Ignoring the need for ritual immersion will eventually result in such a man becoming a זב, afflicted with the flux which forms the subject matter of our paragraph. The word ,איש איש alludes to the person who ignores the need to purify himself repeatedly. We find the word איש used in Deut. 23,11 where the Torah speaks of a man experiencing nocturnal seminal emissions and becoming ritually impure as a result. The Torah hints that such a person cannot expect to get away with his failure to purify himself more than twice.
זוכו טמא הוא, in his issue, he is impure. Our sages in Torat Kohanim understand the last three words of the verse, i.e. זובו טמא הוא as belonging together. The verse tells us that the flux he emitted is ritually impure. You may ask that this could have been arrived at by simple logic, seeing that the Torah had told us that the person who emitted the flux is ritually impure although he is one step removed from the cause of the impurity; it would therefore stand to reason that the agent causing the impurity would be ritually unclean! We may counter that we do not apply this kind of reasoning in connection with the scapegoat which is considered pure although it confers ritual impurity on the persons touching it (compare Leviticus 16,28). The Torah therefore had to write that the emission itself is ritually impure. Torat Kohanim uses another argument justifying the statement זובו טמא הוא. The emission is ritually impure whereas any blood issuing from the same bodily orifice of this afflicted person is not impure. Had it not been for these three words I would have reasoned that seeing that the spittle of the afflicted person is impure although it issues forth from a pure area of the individual, blood which issues forth from the same orifice as the seminal discharge would most certainly be ritually impure! The Torah therefore wrote זובו טמא הוא, that only "it," i.e. the seminal discharge from that canal is ritually impure. The scholar quoted in Torat Kohanim uses similar reasoning in reverse when he needs to find an otherwise unnecessary word or letter to include the urine of the person afflicted with זוב as conferring ritual impurity. This is based on the letter ו in the word וזאת in verse 3. Had it not been for that extra letter I would have reasoned that if the spittle which issues forth from a "clean" part of the afflicted person's body transmits ritual impurity then urine which issues forth from an already impure part of his body certainly does so? Why then did the Torah have to include such a הלכה by writing וזאת? Answer: Seeing above reasoning is not true in the case of any blood issuing forth from that orifice which nonetheless does not transmit impurity, the Torah had to write a letter to include urine in the liquids which do transmit impurity. Niddah 56 raises the question of why blood is included in the list of liquids which does not transmit impurity whereas urine is included in the list of liquids which does transmit impurity. Rabbi Shimon ben Yochai answers that urine leaves the body only after a quantity has collected, similar to spittle, whereas blood leaves the body one drop at a time. Besides, both spittle and urine can be re-absorbed by the body in the form in which they left the body, something that is not possible with blood seeing it congeals and hardens.
The difficulty with this answer is that if true, all the Torah had to write was the word וזאת in order to include urine. I would then have applied the previously mentioned contradictory two קל וחומר to arrive at the conclusion that the logic of either cancel each other out. This would have led me to realise that the Torah wrote the inclusive letter ו in וזאת in order to demolish the קל וחומר. Seeing that the letter ו could include only one liquid, I would have known that the liquid in question had to be urine according to the explanation offered by Rabbi Shimon ben Yochai. I would therefore have excluded blood. I would not have needed the word הוא to exclude blood as not transmitting ritual impurity. [I have omitted a few more arguments along this line presented by the author. Ed.]
The author concludes from all this that there is a moral-ethical dimension to the restrictive word הוא. The Torah teaches by means of the superfluous word הוא that not only the body of the afflicted person causes him to be impure but there is a meta-physical dimension. God is trying to impress the afflicted person that his affliction is due to his sinful conduct. The word הוא refers back to the afflicted person, not to the seminal fluid. This is why the Torah decreed that the entire person becomes a primary source of ritual impurity, i.e. אב הטומאה. In that capacity the afflicted person confers ritual impurity on both humans and all kinds of vessels he will come in contact with. Although the scholar in the Torat Kohanim had used the word הוא to exclude the afflicted person's blood from conferring impurity on others, this was prior to the exegetical use made by the interpretation of the word וזאת. After having explained the word וזאת, the previous interpretation of the word הוא became subject to revision and to different interpretations. There are numerous instances in which Torat Kohanim proceeds in this manner. The author of Torat Kohanim thus left room for subsequent scholars to offer their own interpretations.
בני ישראל – מטמאים בזיבה ואין נכרים מטמאין בזיבה. ואעפ״י שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבים ושורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש.
ואמרתם אלהם – לרבות גרים ועבדים. איש איש. לרבות את הקטן. ר״ש בנו של ריב״ב אומר הרי הוא או׳ והזב את זובו לזכר ולנקבה. זכר כל שהוא בין גדול בין קטן נקבה בין גדולה בין קטנה.
זב מבשרו – ולא כל בשרו עיין רש״י ז״ל. מבשרו. עד שיצא חוץ לבשרו. מבשרו ולא מחמת ד״א מכאן אמרו בז׳ דרכי׳ בודקין את הזב וכו׳. זובו (עיין בנדה דף נ״ו ע״א) ולא דם היוצא מפיו ומפי האמה. הוא. ולא ליחה סרוחה ורמה וזיע.
כי יהיה זב מבשרו – כמו ״זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח), שמרוב חלב נוטף מדדי הבהמה, ומרוב שומן הפירות יטפו עסיס. וכן זב מבשרו שנוטף מאליו טיפין טיפין בלי כונה, לא כשכבת זרע שיורה לחוץ ברצון. וכן ״ואשה כי תהיה זבה״, לפי שדם נדות יזוב מאליו. ולכן אצל שכבת זרע אמר ״ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע״.
ויקרא טו, טז.
ובתוספתאזבים ב, ד.
אמרו ״מה בין זובו ושכבת זרעו? זובו בא מבשר מת, ושכבת זרעו מבשר חי. זוב דומה ללובן ביצה המוזרת, ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת״. ולפי שהוא מחלה בכלי הזרע, שאין בכחם להחזיק הזרע בתוכן ונוטף מעצמו, נקרא ״זב״.
מבשרו – ״כנוי לערות הזכר״, מפירוש ראב״ע ז״ל, ומצאנו כן ״גדלי בשר״ (יחזקאל טז, כו), ״אשר בשר חמורים בשרם״ (שם כג, כ), וכן ״דם יהיה זובה בבשרה״ (ויקרא טו, יט). ורבותינו ז״ל אמרו
תורת כהנים.
״יכול זב מכל מקום, כלומר מפיו מחוטמו או מאזנו? תלמוד לומר ׳מבשרו׳ ולא כל בשרו. ואחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר, זכיתי לדין טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמא טומאת נדה הקלה, מטמאה טומאת זיבה חמורה, אף הזב ממקום שהוא מטמא טומאת קרי הקלה, מטמא טומאת זיבה החמורה״.
זובו טמא הוא – למד על הטפה שהיא מטמאה, אבל דם היוצא מפי האמה אינו מטמא, רק זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה.
משנה כלים א, ג.
דברו אל בני ישראל – ״בני ישראל מטמאין בזיבה ואין עכו״ם מטמאין בזיבה״ (נדה לד.).
כי יהיה – ״מן הדיבור ואילך״. אף בני ישראל מיטמאים בזיבה, רק אם הזיבה אירעה לאחר שניתנו דינים אלה. הלכה דומה קיימת גם בטומאת נגעים (תורת כהנים).
מבשרו – ״ולא מחמת דבר אחר״ (תורת כהנים); או כפי שנאמר במסכת כריתות (ח:) ובעוד מקומות: ״ולא מחמת אונסו״. הזיבה מטמאת רק אם נבעה מחולי מקומי של איבר הזכרות; אך לא אם באה כתוצאה נלווית מחולי או השפעה גופנית אחרים – כגון אכילה או שתייה יתירה, מאמץ גופני, או גירוי הדמיון וכדומה. מכאן ההלכה: ״בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, במאכל ובמשתה ובמשא ובקפיצה בחולי ובמראה ובהרהור״ (זבים ב, ב).
זובו טמא הוא – אותו חומר שזב, הוא עצמו מטמא במגע ובמשא. וכן אף מגעו מטמא בגדים, שלא כנבילה המטמאת בגדים רק במשא אך לא במגע – ״חשוכי בגדים במגע״ (עיין כלים א, ב–ג; נדה נה:).
[קיח]
דברו אל בני ישראל – כבר בארתי (ויקרא סימן ז) שאחר שהרבה פרשיות אין מתחילין בלשון ״דבר אל בני ישראל״, במקום שמתחיל כן בא למעט ולהוציא עכו״ם שאין מטמאים בזיבה. (וכמ״ש בשבת דף פג, נדה דף לד). ומ״ש ושורפין עליהם את התרומה כן הוא גם בתוספתא דזבין וכן דעת ר״ת בפירושו עמ״ש בשבת (דף טז) במה שאמרו על ו׳ ספיקות שורפין את התרומה על ספק מי רגלי אדם וכולי אבל בנדה (דף לד) אומר דקריו של עכו״ם טהור עבדי לה רבנן הכירא דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים וכן כתבו התוס׳ נדה (דף לג ע״ב ד״ה ורמינהו) ורמב״ם (פרק ב מה׳ מטמא מו״מ). ולפי זה יש לגרוס פה ״ואין שורפין״ וחילוק הקרבן אהרן בין מגע עצמו למגע הזיבה לא ידעתי מנא ליה. ועי׳ בר״ש (בפ״ב דזבין משנה א) שהאריך בזה.
[קיט]
דברו אל בני ישראל ואמרת אליהם – כבר בארנו (ויקרא סימן ג) ההבדלין שבין לשון ״דבור״ ובין לשון ״אמירה״, שהדיבור מורה על דיבור הכללי המבטאיי, והאמירה מבארת תמיד ענין הנאמר בפרטות. וכשאמר ״דבר אל בני ישראל״ מציין שידבר עמם איזה דיבור ואינו מציין עדיין מה ידבר. ובמ״ש ״ואמרת אליהם״ פירושו וכזאת וכזאת תאמר, כי בדיבור הכולל שבפרשה זאת הודיעו עניני טומאת זיבה ותחתיו אמירות פרטיות שהם דיני זב ודיני זבה ונדה והלכותיהם המיוחדים שכל אלה נכנסים תחת הדיבור הכללי. והנה במ״ש ״דבר אל בני ישראל״ יש לומר רק בני ישראל ולא נשים וגרים כמו שכתבנו (ויקרא סימן ח וסימן קצא) שכל מקום שכתוב ״בני ישראל״ אין נשים וגרים בכלל, אבל על ידי שאמר ״ואמרת אליהם״ מבאר שגם פרטי האמירות יהיו אל בני ישראל ובזה מבואר ששם ״בני ישראל״ לא בא בדוקא למעט נשים דהא נאמרה אמירה לזבה, וכמו שאינו דוקא לענין נשים כן אינו דוקא לענין גרים (וכמ״ש בפרשת תזריע סימן א) וכמו שכתוב לקמן (סימן קפג) ״ואשה״ – בין גיורת בין משוחררת, וכמו שכתבנו שם. ומטעם זה תמצא בכמה מקומות שדריש ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם״ לרבות גרים, וכמו גבי שחוטי חוץ (ספרא אחרי פרשה ו משנה א) ״ואמרת אליהם״ – לרבות הגרים, כי שם נמצא בפרטי האמירות ״איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל״. וכן שם (פסוק י, יב, יג) באר שנאמרה גם לגרים והוא הדין שהדיבור הכולל שעליו אמר ״דבר אל בני ישראל״ נאמר גם לגרים. וכן בפר׳ ערכין (ספרא בחוקתי פרשה ג משנה ג) ״ואמרת אליהם״ – לרבות הגרים, כי שם מבואר בפרטי האמירות שנאמרו גם לנשים בין פר׳ ערכין, בין הפרטים שאחריהם כמו שכתבו בספרא (שם פרק יב משנה י) ״ואם גאל יגאל״ – לרבות האשה, ושם (פרק מ״ד) ״ואם המר ימירנו״ – לרבות האשה, וכמו שהדיבור לבני ישראל אינו דוקא לענין נשים הוא הדין לענין גרים. ובמס׳ נזיר (דף סא) ״דבר אל בני ישראל״ – ולא לכותים, ״ואמרת אליהם״ – לרבות העבדים, והיינו גם כן משום דבפרשת נזירות כתיב ״איש או אשה״ הרי שם ״בני ישראל״ לאו דוקא. וכן בסוטה (דף כו) אשת גר ואשת משוחרר פשיטא! מהו דתימא ״דבר אל בני ישראל״ ולא גרים, קמ״ל. אימא הכא נמי? ״ואמרת״ רבויא הוא. פירושו גם כן משום דפרטי האמירות בסוטה נאמרו לאנשים ונשים וכמו ששם ״בני ישראל״ בא בדרך ההרחבה, לא בדיוק לענין נשים, כן לא בא בדיוק לענין גרים. ובענין זה מצאתי כמה דרושים נפלאים בספרי זוטא שגבי חלה כתב בספרי זוטא (מובא בילקוט דף רכו) בני ישראל חייבים בחלה ולא העכו״ם. או בני ישראל לרבות הגרים. ״ואמרת אליהם״ לרבות נשים ועבדים. פי׳ משום דבין האמירות הפרטיות שבפרשה זאת כתוב ״וכי תשגו ולא תעשו וכולי תורה אחת לאזרח ולגר״ והוא הדין שהדיבור הכולל של הפרשה שייך גם בגרים. (ומה שחלק הדרוש לשתים לאו דוקא רק כוונתו שמן ״דבר ואמרת״ לרבות גרים ונשים ועבדים משוחררים). וגבי ציצית כתוב בספרי זוטא הובא בילקוט (דף רכח ע״ג) ״דבר אל בני ישראל״ – בני ישראל חייבים בציצית ולא עכו״ם. או בני ישראל פרט לגרים. אמרת ״ויאמר ה׳ אל משה״ לרבות יחידים. ״דבר אל בני ישראל״ לרבות הגרים. ״ואמרת אליהם״ ריבה עבדים משוחררים. צריך גם כן להגיה ״דבר אל בני ישראל״ לרבות יחידים, ״ואמרת אליהם״ ריבה גרים ועבדים. ופירושו משום דבאמירות הפרטיות אמר ״ולא תתורו אחרי לבבכם״ – זו מינות, ״והייתם קדושים״, וזה נוהג גם בגרים והוא הדין להדיבור הכללי ובזה תבין מ״ש בספרי ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם״ – אף הנשים במשמע. ר׳ שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמה, שלדעת ת״ק כיון שאמר ״ואמרת אליהם״ הלא בפרטי האמירות לאו ד״לא תתורו אחרי לבבכם״ וכדומה שוה בנשים ובאנשים, והוא הדין בדיבור הכללי של ציצית. והראיה ממ״ש בספרי זוטא [מובא בילקוט דף ר״ד(?) ע״ג] על ״איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם״ וז״ל ״דבר אל בני ישראל״ – בני ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי עכו״ם ולא על ידי תושבים. או בני ישראל פרט לגרים?... ״איש״ לרבות הגרים. ולא מרבה לה ממ״ש ״דבר אל בני ישראל״ כי שם לא כתיב ״ואמרת אליהם״ ומזה מבואר שבכל המקומות הנזכר לא מן ״דבר אל בני ישראל״ מרבה גרים רק מן ״ואמרת אליהם״. אולם משמע הפך זה ממ״ש בספרי זוטא (מובא בילקוט דף רכה ע״ב) בפ׳ נסכים וז״ל ״דבר אל בני ישראל״ – משל צבור הנסכים באים ולא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ועבדים. מנין לרבות גרים ונשים ועבדים שישקלו או ישתתפו? אמרת ״וידבר ה׳ אל משה״ לרבות יחידים, ״דבר אל בני ישראל״ לרבות גרים, ״ואמרת אליהם״ לרבות נשים ועבדים. וכן דריש גבי תמיד (מובא בילקוט רמז תש״פ) וכן גבי פרה (מובא בילקוט רמז תשנ״ט) ונראה לפרש מאמרים אלה בדרך אחר כי קיי״ל דגרים חייבים לשקול ונשים ועבדים אין חייבים לשקול כמ״ש בשקלים (פרק א) משום דכתיב ״ונתנו איש כופר״ ולא אשה. ושם לא כתיב ״בני ישראל״ למעט גרים. והשתא בפ׳ נסכים ובפר׳ פרה ובפר׳ תמיד שכולם באים משל ציבור מתרומת הלשכה כמ״ש בשקלים (פרק ד מ״א) התרומה מה היו עושים בה? לוקחים בהם תמידין ומוספין ונסכיהם, ושם (משנה ב) פרה ושעיר וכולי באים מתרומת הלשכה, ושם (משנה ג) מותר שירי הלשכה מה היו עושין בה? לוקחין יינות שמנים וסלתות וכולי, ותחלה אמר דאין באין משל יחידים בין ישראל בין גרים ואחר כך אמר דבכל זאת במ״ש ״וידבר ה׳ אל משה״ שכוון על הדיבור שמסר אליו תורה שבעל פה כמו שכתבתי (ויקרא סי ג באורך) היה הדיבור שיבא מתרומת הלשכה וכיון שהגרים שוקלים שקליהם לתרומת הלשכה אם כן במ״ש ״דבר אל בני ישראל״ כולל גם הגרים שעל כרחנו יש להם חלק בתמיד ובנסכים ובפרה, וכיון ש״בני ישראל״ לאו דוקא לענין גרים הוא הדין לענין נשים. ולכן במ״ש ״ואמרת אליהם״ הוא אמירה שרשות לנשים ועבדים להשתתף אם ירצו לשקול.
[קכ]
איש איש – שם הבא כפול בא להורות על הריבוי והכללות – ״איש איש מבית ישראל״ היינו כל איש, ״ויהיו עושים גוי גוי אלהיו״ כל גוי, ״וקח מאתם מטה מטה״ מטה אחד מכל שבט. ודעת ר׳ יהודה שבא שם הכללות לרבות הקטן כי שם ״איש״ במובנו המדיוק הוא על האיש הגדול בשנים שזה ההבדל בין ״איש״ ובין ״אדם״ כמו שכתבנו בפ׳ ויקרא (סימן י) אבל כשכפל ״איש איש״ רצונו לומר כל איש ואיש, ומורה הכללות, לא הגדלות בשנים. ולדעת ר׳ יוחנן בן ברוקה אין צריך לזה שזה נשמע מלשון ״זכר ונקבה״ שכולל גדולים וקטנים, ומה שכפל שם ״איש״ הוא לישנא בעלמא כלשון בני אדם (ומובא ערכין ג, נדה לב ומב) ויתבאר בכלל דברה תורה כלשון בני אדם.
[קכא]
כי יהיה זב מבשרו – כבר בארתי (תזריע סימן ב) שלפי חוקי הלשון וכלליו היה ראוי לאמר ״אשר יהיה״ ובא מלת ״כי״ תחת מלת ״אשר״ ללמד שאינו מטמא בזיבה רק מן הדיבור עיין שם באורך. ושואל למה לי קרא? הלא נדע זה בקל וחומר מנגעים שחמירי מזבים שטמא בהם אנסים. ומשיב שבצד אחד נגעים קילי שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן. וכמוהו דריש ולמד בספרא שם (בסימן הנ״ל) ושם מפורש.
[קכב]
כי יהיה זב מבשרו – שימוש המ״ם יורה ג׳ דברים: (א) לפעמים יורה על הקצת כמו שכתוב ״מן העוף״ – ולא כל העוף ודומיה, ועל זה בנוי הדרוש הראשון (שבמשנה ג,ד,ה) ״מבשרו״ – ולא כל בשרו, רק במקצת בשרו דהיינו מבשר הערוה הזוב, משם מטמא, לא הזב מהבשר ממקום אחר. ואמרו שאי אפשר ללמדה במה מצינו מזבה שממקום שמטמאה טומאה קלה שהוא טומאת נדות (שקל לערך הזיבה שאינו צריך ז׳ נקיים ולא קרבן) מטמאה טומאת זיבה החמורה והוא הדין הזב יטמא טומאת זיבה ממקום שמטמא טומאת קרי הקלה, שיש להשיב דשאני זב שמטמא בג׳ ראיות ליום אחד (כמ״ש לקמן פרק א), ועל כן צריך קרא ״מבשרו״. ועתה שגילה קרא דרק מקצת בשרו זכינו לדין המה מצינו הנ״ל שמקום המטמא טומאה קלה יהיה מקום שמטמא טומאה חמורה. (ב) לפעמים יורה שימוש המ״ם על המקום שממנו – ״ונהר יוצא מעדן״, ״אשר לקח מן האדם״, וזה הבדלו מן שימוש הב׳ כמו שהוא בכל הפעלים המורים על התנועה, שאם אחריהם שימוש המ׳ מורה יציאתה מן המקום, ואם אחריהם שימוש הב׳ הם בתוך המקום כמ״ש ״דם יהיה זובה בבשרה״ – שמטמאה בפנים כבחוץ, ופה שאמר ״זב מבשרו״ (דריש במשנה ו ובנדה דף מג:) שתצא חוץ לבשרו וצריך הלימוד שלא נלמד ק״ו מזבה. (ג) ולפעמים ישמש המ״ם להוראת הסבה כמו ״ולא יספר מרוב״, ״והיית משוגע ממראה עיניך״, ״גלתה יהודה מעוני״. וזה שדרש (במשנה ז) ״מבשרו״ – ולא מחמת דבר אחר, שיהיה בסבת בשרו לא בסבה אחרת. ומ״ש מכאן אמרו הוא בזבים (פרק ב משנה ב) ופרק התרא דנזיר (משנה ד). ומ״ש משנזקק לטומאה היינו לאחר שראה ראיה שנייה שלא באונס. [ומ״ש ספיקו ושכבת זרעו היינו ספיקו מחמת שכבת זרעו כגון שראה שכבת זרע תחלה וטיפה זיבה אחר כך, שקודם שנזקק לטומאה, הקרי מטהר את הזיבה, אבל אחר שנזקק לטומאה רגלים לדבר שאין אותה ראייה מחמת אונס] אולם יותר נכון בעיני שהגם שסדרו הג׳ דרושים על מלת ״מבשרו״, הם נסמכים ונדרשים מן ג׳ פעמים ״בשר״ המיותרים פה שממה שכתב (א) ״כי יהיה זב מבשרו״ פירושו ששם בשר כינוי אל הערוה כמו ״אשר בשר חמורים בשרם״, ״גדלי בשר״. (ב) ממ״ש ״רר בשרו״ מלת ״רר״ מורה הגרירה לחוץ כמו שיתבאר (בסימן קכו). (ג) ממ״ש ״או החתים בשרו מזובו״ שלפי דרכי הלשון אחר פעלים היוצאים יבא מלת ״את״, לא מ״ם השימוש, והיה לו לומר ״חותם בשר״ בפועל או בנפעל, דרשו שהבשר היה הפועל והסבה לזה, לא דבר אחר.
[קכג]
כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא – שיעור הכתוב כי יהיה זב זובו מבשרו, ויש פה סירוס בלשון מה שבא שם ״זובו״ שלא במקומו ששם הפעולה יבא תמיד אחר הפעל. וחוץ מזה כבר בארנו (ויקרא סימן יג) באורך שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש. ולכן דרשו שהזיבה בעצמה טמא. ומ״ש ״כי יהיה זב מבשרו״ הוא נושא המאמר ו״זובו טמא״ הוא נשוא המאמר (ובמ״ש הלא דין הוא פלפלו בגמ׳ (נדה דף לה ודף נה) ובתוס׳ שם באורך ועיין בקרבן אהרן ואכמ״ל בזה לפי דרכנו). וכבר התבאר אצלינו בכל הספר שמלת ״הוא״ הבא אחר השם או העל הוא למותר שבא כ״פ בלא דיבור המציאות הוא כמו ״ואברהם זקן״, ״ואדוני חכם״ ונדרש תמיד למעט דבר אחר ומעט שרק זובו הוא טמא ולא דם היוצא מן האמה ומובא ביבמות (דף קה) ובנדה (דף נו) עיי״ש.
ואמרתם אלהם – כבר נתבאר בריש הספר לשון ואמרת אליהם שהוא הלכות המקובלות בפ׳. והנה לא מצינו בכל פרשיות שבתורה זה הלשון ואמרתם אליהם. רק דברו אל ב״י לאמר. שביאורו שגם אהרן ידבר אותו הפ׳ בע״פ בזה הלשון שאמר משה. אבל ואמרתם אליהם שהוא הלכות ומשניות אינו מן הצורך לכתוב שילמוד אהרן עם ישראל שהרי כל המשניות ותורה שבע״פ חובה על כל רב ללמוד עם תלמידיו. אלא כלפי שקשה לדבר בעניני זיבה וקרי שהוא באברי הזרע שמתפעלים במחשבה והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדבור והלמוד בהם. ורק משה הוא מוכרח ללמד לישראל הקבלות שיש לו בע״פ. שלא יאבדו מישראל. אבל אחר שכבר למדם שוב אין המצוה להגות בהם כמצות ת״ת שהמה למצוה אפילו בלי תועלת למעשה ולזכירה מש״ה כתיב בפ׳ זו ואמרתם אליהם. שגם אהרן ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו. וה״ה כל רב לתלמידיו ומשום שבאמת בלמוד התורה אין יוצא רע והיא אילת אהבים ויעלת חן.
זב מבשרו – היינו האבר שכולו בשר ולמדנו זה מלשון זב. דאין אבר שיהא זב שלא יהא בו עצם ג״כ ובשר האדם אינו זב וע״כ קאי על האבר הידוע שהוא בשר וזב.
דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם – מה דבצרעת לא כתיב כן דברו אל בנ״י, יתכן משום דהזב הוא משולח חוץ לשני מחנות ועדיין הוא במחנה שלישית, מחנה ישראל, לכן אמר בזב אל בנ״י, משא״כ מצורע שמשתלח חוץ לג׳ מחנות ונפרד מן הכלל בנ״י, א״כ אינו בכלל בנ״י, רק הוא בדד לעצמו ופשוט.
תורת כהנים פרשתא א׳ דזבים פס׳ ג׳: מה זבה מקום שמטמאה בטומאה קלה. פירוש, דמשמשת טמאה טומאת ערב, ושם אתמעיט שלא כדרכה, רק מקום שמזריע, דשכבת זרע כתיב, עיין לקמן פ״ו פסקא ח׳, ושם מטמאה טומאה חמורה. ופשוט.
דברו אל בני ישראל – בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה.
דייק מזה שכמה פרשיות אין מתחילין בלשון דבר אל בני ישראל. והנה מבואר בגמרא כ״פ ולפנינו בפ׳ חקת בפסוק והזה הטהור על הטמא דבכלל אין העובד כוכבים מקבל כל מיני טומאה, שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הוי כמו שלא נגע וכו׳, וכן בכל הטומאות, ועיין ברמב״ם פ״א הי״ג מטומאת מת, ולפי״ז קשה לכאורה ל״ל לאשמעינן זה ביחוד בזב, ונראה דפירש כן מפני שרוצה לסיים בזה דאע״פ כן חכמים גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם, כמבואר בסוגיא.
(נדה ל״ד.)
ואמרתם אלהם – לרבות את הגרים ואת העבדים.
כהאי גונא דריש כ״פ בתו״כ ולא נתבאר טעם הדרשה. ויתכן לומר ע״פ המבואר בכ״מ בתלמוד ומדרשים דדבור הוי לשון קשה ואמירה לשון רכה [ע׳ מכות י״א א׳], והנה בעוד שעם ישראל אפשר לדבר רכות וקשות, אבל עם גרים ועבדים צריך לדבר ולהורות בלשון רכה, הראשונים מפני שאך זה באו להסתפח אל קהל ישראל וצריך שיתקבלו עליהם דיני התורה באהבה, והאחרונים מפני שהרגשתם בכלל פשוטה וצריך להרבות ולהסביר ולבאר להם הדברים עד שיבינו ויקבלו, ולכן דריש מדהוסיף על לשון דבר אל בני ישראל [שהוא לשון קשה] עוד כפל לשון ואמרת אליהם [רכות] שבא לרבות גרים ועבדים, ודו״ק.
(תו״כ)
איש איש – מה ת״ל איש איש, לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה.
יתכן דמרבה קטן מכפל לשון איש איש, משום דבעלמא מורה שם איש על הבא בשנים לא פחות מי״ג שנה ויום אחד כמש״כ רש״י בנזיר כ״ע ב׳ ולפנינו בפ׳ וישלח, וכאן כתיב שתי פעמים איש, והוו שני מיעוטים לקטן, וע״פ הכלל המקובל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מרבינן אפילו קטן.
(נדה מ״ד.)
כי יהיה זב מבשרו – מבשרו ולא מחמת אונסו.
ר״ל מטבע הבשר לבד ולא מחמת אונס מן הצד, כגון מחמת חולי או מחמת קפיצה ומשא כבידה וכדומה כפי שנתבאר בפרטיות בפ״ב מ״ב דמס׳ זבים. ודרשה זו באה בגמרא גם בלשון מבשרו ולא מחמת דבר אחר, והכונה אחת היא. ויתכן דמדייק זה מדכתיב בזב מבשרו ובזבה כתיב (פ׳ י״ט) זבה בבשרה, והיא באמת מטמאה גם באונס, כפי שיתבאר לקמן פ׳ כ״ה, וכאן מדכתיב מבשרו דריש כמו מחמת בשרו, וכמו הלשון ולא יספר מרוב, שבאורו מחמת הרוב. ואמנם זה הוא רק בראיה שניה הגורמת לו להיות זב לטמא משכב ומושב ולספור שבעה נקיים, כמבואר בפ׳ הסמוך, אבל ראיה ראשונה אפילו ראה באונס או ע״י אחד מכל הדברים האונסים מטמא טומאת ערב כדין בעל קרי ומצטרפת עם ראיה שניה, ויתבאר לקמן בפ׳ ל״ב, וכן מטמא באונס גם בראיה שלישית, כיון שע״י ב׳ ראיות הקודמות כבר נזקק לטומאת שבעה, וכפי שיתבאר לקמן בפ׳ ל״ג.
(כריתות ח׳:)
כי יהיה זב מבשרו – אין הזב מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ, שנאמר כי יהיה זב מבשרו, עד שיצא זובו מבשרו.
ר״ל ולא כמו זבה שמטמאה בפנים. ויליף כן מדכתב כאן מבשרו ובזבה כתיב (פ׳ י״ט) בבשרה. וכתבו התוס׳ אע״פ דמבשרו אצטריך לדרוש ולא מחמת אונסו, כבדרשה הקודמת, אך תרתי ש״מ, ונראה כונתם דהמ׳ מן מבשרו מורה על כונת שתי הדרשות.
(נדה מ״ג.)
זובו טמא – לימד על הזוב שהוא עצמו טמא.
ר״ל לא רק האיש טמא אלא גם הזיבה עצמה. ויתכן דמדייק מדהו״ל לכתוב כי זב זובו מבשרו, ומדסירס הלשון והסמיך הלשון זובו לטמא בא להורות שהזיבה בעצמה טמאה. ואע״פ דגם מצד הסברא היינו יודעין זה, דאחרי שהיא מטמא את הזב כש״כ שהיא עצמה טמאה, אך באמת אין זה הכרח, דמצינו בשעיר המשתלח שגורם טומאה למשלחו והוא עצמו טהור. ותשלום דין זה שלפנינו עיין לקמן בפ׳ ל״ג בדרשה והזב את זובו.
(שם נ״ה.)
טמא הוא – הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור.
ואע״פ דקיי״ל ביבמות ק״ה א׳ יבמה שרקקה דם תחלוץ מפני שאי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק, ולפי מה דקיי״ל דרוקו של זב מטמא כפי שיתבאר לקמן בפ׳ ח׳ וכי ירוק הזב בטהור וגו׳, א״כ היה צריך גם בזב לטמא דם היוצא מפיו, אך התם ביבמות איירי במוצצת הדם מפיה, דרק אז א״א בלא צחצוחי רוק, וכאן איירי בשותת דבאופן כזה אפשר בלא צחצוחי רוק, אבל במוצץ באמת טמא משום הרוק.
(שם נ״ו.)
(ג) וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא׃
This shall be his uncleanness in his discharge; whether his body secretes his discharge, or his body has blocked his discharge, it is his uncleanness.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(ג) להיות הזב מטמא – סמ״ג מצוות עשה ר״מ. מפסוקים אחרים – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ק״ד, ספר החינוך קע״ח
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
(ג) [יח]
ראה תו״כ ולק״ט וילקו״ש כאן ורמז שלט, כריתות ח:, זבים פ״א מ״ג, תוספתא שם פ״ג ה״א. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ב ה״ז: אחד הרואה שתי ראיות או שלש בשעה אחת זו אחר זו, או שראה ראיה בכל יום זה אחר זה, הרי זה זב, לפי שתלה הכתוב את הזבה בימים, שנאמר כי יזוב זוב דמה ימים רבים, והזב לא תלה אותו בימים.
וזאת תהיה טומאתו בזובו, מתני׳: איזהו תם ואיזהו מועד, מועד כל שהעידו בו שלשה ימים וכו׳ רבי מאיר אומר מועד שהעידו בו שלש פעמים וכו׳. גמ׳: ור״מ מ״ט, דתניא אמר ר״מ ריחק נגיחותיו (שלשה ימים) חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן, אמרו לו זבה תוכיח, שריחקה ראיותיה (ג׳ ראיות בג׳ ימים) טמאה, קירבה ראיותיה (ביום א׳) טהורה (מטומאת שבעה, אלא שומרת יום כנגד יום), אמר להן הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו (ומשום גזה״כ הוא דלא דרשינן ק״ו) תלה הכתוב את הזב בראיות (דכתיב בהאי קרא זוב תלתא זימני, וכתיב טומאתו היא, דמשמע בהנך ג׳ הוי טמא, וכתיב זאת, דמשמע אין לך אלא מה שכתוב בו זב בראיות ולא זבה בראיות) ואת הזבה בימים, ממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות, אימא למעוטי זב מימים, אמר קרא (לקמן פס׳ לג) והזב את זובו לזכר ולנקבה, מקיש זכר לנקבה מה נקבה בימים, אף זכר בימים, ולקיש נקבה לזכר, מה זכר בראיות אף נקבה בראיות, הא מיעט רחמנא וזאת, ומה ראית, מסתברא קאי בראיות (האי וזאת גבי ראיות כתיב) ממעט ראיות (לזבה), קאי בראיות ממעט ימים (בתמיה). (ב״ק כג: כד.)
[יט]
ראה נדה מג: הובא לקמן אות כ. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ב ה״א: זובו של זב וכו׳ אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח אבל יבש יותר מדאי אינו מטמא וכו׳ וכל הדברים הללו דברי קבלה הן.
רר בשרו, מתני׳: הזוב וכו׳ מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. גמ׳: זב דכתיב רר בשרו (כעין ריר שהוא לח). (נדה נד: נו.)
[כ]
תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן, פסחים סז:. וראה לעיל אות יט. וברמב״ם הל׳ אבות הטומאה פ״ה ה״א: ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה וכו׳. וראה בכ״מ שם. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ב ה״ט: ראיית הזב אין לה שיעור אלא הרואה כל שהוא טמא, שנאמר החתים בשרו, כל שהוא ניכר בבשרו מטמא. וכ״ה בפהמ״ש זבים פ״א מ״ד.
טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמאתו הוא, אמר שמואל זב צריך כחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו, והאנן תנן מטמאין בכל שהן, הוא דאמר כר׳ נתן, דתניא רבי נתן אומר משום רבי ישמעאל זב צריך כחתימת פי האמה, ולא הודו לו, מ״ט דרבי ישמעאל דאמר קרא או החתים בשרו מזובו. ורבנן, ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש, (דהחתים משמע לח, שהיבש אינו חותם פי האמה דנפיל). ור׳ ישמעאל ההוא מרר נפקא (רר משמע לח, כמו ויורד רירו), ורבנן ההוא למנינא הוא דאתי, בזובו חדא, רר בשרו תרי, את זובו תלת, לימד על זב בעל שלש ראיות שחייב בקרבן, או החתים בשרו מזובו טמא, מקצת זובו טמא, לימד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. ור׳ ישמעאל מנינא מנא ליה, נפקא ליה מדר׳ סימאי (לעיל אות טז). (נדה מג:)
[כא]
וכ״ה בנדפס, וילקו״ש רמז תקעא.
או החתים בשרו מזובו, ר״מ אומר טומאת האיש חמורה היתה מטומאת האשה, למה שטומאת האשה סימן לבנים, אבל של איש צער הוא, שנאמר וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו, דבר שחתום וסגור. (תנחומא ישן פי׳ טז)
[דִּבּוּרָא דְזָבִים פֶּרֶק א]
[א]
״וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ״ – טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ תְּלוּיָה, אֵינָהּ תְּלוּיָה בְיָמָיו.
[ב]
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם הַזָּבָה, שֶׁהִיא מְטַמָּא אֶת בּוֹעֲלָהּ, אֵינָהּ מִטַּמָּא אֶלָּא בְשָׁלוֹשׁ רְאִיּוֹת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, זָב, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת שֶׁהוּא בּוֹעֵל, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא אֶלָּא בְשָׁלוֹשׁ רְאִיּוֹת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ״, טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ תְּלוּיָה, אֵינָהּ תְּלוּיָה בְיָמָיו.
[ג]
״זוֹבוֹ רָר... זוֹבוֹ״, מְלַמֵּד שֶׁהוּא מִטַּמֵּא בְשָׁלוֹשׁ רְאִיּוֹת.
אֵין לִי אֶלָּא גְדוֹלוֹת, קְטַנּוֹת מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תִּהְיֶה״, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהִיא.
״הֶחְתִּים״ – אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא.
״בְּשָׂרוֹ״ – אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא.
אִם נֶאֶמְרוּ בִגְדוֹלוֹת, לָמָּה נֶאֶמְרוּ בִקְטַנּוֹת?
אֶלָּא לִתֵּן שִׁעוּר לִגְדוֹלוֹת, שֶׁאִם רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כְשָׁלוֹשׁ
רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כְשָׁלוֹשׁ... משנה זבים א,ה.
, שֶׁהִיא כְמִגֵּד יָוָן לַשִּׁלוֹחַכְמִגֵּד יָוָן לַשִּׁלוֹחַ. כזמן הליכה ממקום בירושלים הנקרא גד יוון עד למעיין השילוח.
, שֶׁהֵן כְּדֵי שְׁתֵּי טְבִילוֹת אוֹ כִשְׁנֵי סִפּוּגִים, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר.
[ד]
רַבִּי אוֹמֵר: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְחֶבֶל שֶׁלְּמֵאָה אַמָּה: רָאָה בִתְחִלַּת מֵאָה, וּבְסוֹף חֲמִשִּׁים, וּבְסוֹף מֵאָה, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר.
רָאָה בִתְחִלַּת מֵאָה, בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים, וּבְסוֹף מֵאָה, אוֹ בִתְחִלַּת מֵאָה, לְאַחַר חֲמִשִּׁים, וּבְסוֹף מֵאָה, אֵין זֶה זָב גָּמוּר.
[ה]
״מִזּוֹבוֹ״ – אַף מִקְצָת זוֹבוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. לְהָבִיא אֶת שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב.
[ו]
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם הַזָּבָה, שֶׁאֵינָהּ סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה לִשְׁתֵּי רְאִיּוֹת, מְטַמָּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּשְׁתֵּי רְאִיּוֹת, זָב, שֶׁהוּא סוֹפֵר שִׁבְעָה לִשְׁתֵּי רְאִיּוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לִשְׁתֵּי רְאִיּוֹת?
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַזָּבָה, שֶׁהִיא מְטַמָּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּרְאִיָּה אַחַת, תֹּאמַר בַּזָּב, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּרְאִיָּה אַחַת?
הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְטַמָּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּרְאִיָּה אַחַת, לֹא יְטַמָּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּשְׁתֵּי רְאִיּוֹת!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִזּוֹבוֹ״, אַף מִקְצָת זוֹבוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, לְהָבִיא זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב.
[ו]
״טֻמְאָתוֹ״ – בַּלֹּבֶן הוּא מִטַּמֵּא, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַדָּם.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם הַזָּבָה, שֶׁאֵינָהּ מְטַמָּא בַלֹּבֶן, מְטַמָּא בַדָּם, זָב, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא בַלֹּבֶן, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטַּמֵּא בַדָּם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״טֻמְאָתוֹ״, בַּלֹּבֶן הוּא מִטַּמֵּא, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַדָּם.
[ח]
קוֹל וָחֹמֶר לַזָּבָה שֶׁתִּטַּמֵּא בַלֹּבֶן: מָה, אִם הַזָּב, שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא בַדָּם, מִטַּמֵּא בַלֹּבֶן, זָבָה, שֶׁהִיא מִטַּמָּא בַדָּם, אֵינוֹ דִין שֶׁתִּטַּמֵּא בַלֹּבֶן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״טֻמְאָתוֹ הִוא״, טֻמְאַת הָאִישׁ בַּלֹּבֶן וְטֻמְאַת הָאִשָּׁה בַדָּם.
וְדָא תְּהֵי סְאוֹבְתֵיהּ בְּדוֹבֵיהּ רִיר בִּסְרֵיהּ יָת דּוֹבֵיהּ אוֹ חֲתִים בִּסְרֵיהּ מִדּוֹבֵיהּ סְאוֹבְתֵיהּ הִיא.
And this shall be his uncleanness by his defluxion, when his defluxion flows from his flesh, or his flesh has ceased from its flowing, it is (the cause) of his uncleanness.
רָר – לשון רִיר, בְּשָׂרוֹ – בשר ערוותו
א. ת״א ״רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ״ – ״רִיר בִּסְרֵיהּ יָת דּוֹבֵיהּ״ מפרש רָר כפועל מבניין קל משורש ״ריר״ שעניינו: בשר המפריש ריר. וכן פירש רש״י: ״רר – לשון ריר שזב את בשרו. את זובו – כמו ריר שיוצא צלול״. וברשב״ם: ״רר בשרו את זובו – כמו וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ (שמואל א כא יד), כלומר אם מריר ומטפטף בשרו את זובו״.
ולא כחזקוני שפירש ״רר בשרו את זובו – מן זובו, כמו כצאתי את העיר״. וגם לא כפשיטתא שתרגם ״רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ״ – ״רדא בסרה עם דובה״.
ואף על פי שבכתוב לא התפרשה משמעות הזיבה, חז״ל (ספרא מצורע, זבים פרשה א) הוכיחו שזיבה היא שכבת זרע בדומה להלן ״וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים״ (כה) שגם הוא בא מן המקור, כמובא ברש״י כאן:
כי יהיה זב – יכול זב מכל מקום יהא טמא (כלומר, מאפו או מחוטמו או מאוזנו)? תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין: טִמֵּא בזב וטמא בזבה. מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה – נדה, מטמאה טומאה חמורה – זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה – קרי, מטמא טומאה חמורה – זיבה.
ובפסוק הקודם כתב:
זובו טמא – למד על הטפה שהיא מטמאה. זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת.
ועל כל פנים ממדרש חז״ל ורש״י מוכח שפירשו ״בְּשָׂרוֹ״ – בשר הערוה.
בְּשָׂרוֹ – לשון נקייה לבשר הערוה, כמו: ״וַתִּזְנִי אֶל בְּנֵי מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ גִּדְלֵי בָשָׂר״ (יחזקאל טז כו), ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם״ (יחזקאל כג כ).
הֶחְתִּים – נסתם
ב. ״אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ״. הֶחְתִּים (מבניין הפעיל) הוא פועל יוצא, אבל אונקלוס תרגם ״אוֹ חֲתִים בִּסְרֵיהּ מִדּוֹבֵיהּ״ (בבניין קל) כי כאן ההפעיל משמש כפועל עומד כמו ״יַפְרִיחוּ״ (תהלים צב יד). נמצא שפירש הֶחְתִּים – נסתם בשרו על ידי זובו כהוראת פועל ״חתם״ – סגר, סתם. השווה: ״חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי״ (דברים לב לד) – סגור וגנוז באוצרותי. וכן פירשו רש״י וראב״ע.
רש״י: ״או החתים – שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטפת זובו, זהו פשוטו״. ראב״ע: ״או החתים – כמו נסגר, מגזרת כִּי חָתוּם הוּא (ישעיהו כט יא). והטעם שהתחבר הזוב ונקרש״.
ודא תיהווי סאובתה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סאובתה״) גם נוסח חילופי: ״סאיב׳ ״.
בדוביה ריר בשריה מןבכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״ריר״.
דוביה או אתחת׳בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתחת׳ ״) גם נוסח חילופי: ״אחתם״.
בשרה מן דובה סאובתיה היא.
And this shall be his uncleanness, – the appearance of the colour of white in his defluxion inflaming the defluxion of his flesh; or when his flesh hath stopped from his defluxion, it is his uncleanness.
וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ – תָּלָה הַכָּתוּב לְזָב בִּרְאִיּוֹת, וּלְזָבָה בְּיָמִים. וּמִמַּאי דְּהַאי ״וְזֹאת״ – לְמִעוּטֵי זָבָה מֵרְאִיּוֹת, אֵימָא לְמִעוּטֵי זָב מִיָּמִים, לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר קְרָא ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ – מֵקִישׁ זָכָר לִנְקֵבָה, מַה נְּקֵבָה בַּיָּמִים אַף זָכָר בַּיָּמִים. וְלֵיקוּשׁ נַמֵּי נְקֵבָה לְזָכָר, מַה זָּכָר בִּרְאִיּוֹת אַף נְקֵבָה בִּרְאִיּוֹת, הָא מִעֵט רַחֲמָנָא ״וְזֹאת״. וּמָה רָאִיתָ, מִסְתַּבְּרָא קָאֵי בִּרְאִיּוֹת מְמַעֵט רְאִיּוֹת, קָאֵי בִּרְאִיּוֹת מְמַעֵט יָמִים. אָמַר שְׁמוּאֵל: זָב צָרִיךְ כַּחֲתִימַת פִּי הָאַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ״. וְהָא אֲנַן תְּנָן: ״מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּ״, הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: זָב צָרִיךְ כַּחֲתִימַת פִּי הָאַמָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר קְרָא: ״אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ״. וְרַבָּנָן, מִבָּעֵי לֵהּ לַח הוּא מְטַמֵּא וְאֵין מְטַמֵּא יָבֵשׁ. וְר׳ שִׁמְעוֹן, הַהוּא ״מֵרָר בְּשָׂרוֹ״ נָפְקָא. וְרַבָּנָן, הַהוּא לְמִנְיָנָא הוּא דְּאָתָא: ״זוֹבוֹ״ חַד, ״רָר״ – תַּרְתֵּי, ״אֶת זוֹבוֹ״ – תְּלָת, לָמַד עַל זָב בַּעַל שָׁלשׁ רְאִיּוֹת שֶׁחַיָּב קָרְבָּן. ״מִזּוֹבוֹ טָמֵא״ – מִקְצָת זוֹבוֹ טָמֵא, לָמַד עַל זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁמְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְר׳ שִׁמְעוֹן מִנְיָנָא מְנָא לֵהּ, נָפְקָא לֵהּ מִדְּר׳ סִימַאי: מָנָה הַכָּתוּב שְׁתַּיִם – וּקְרָאוֹ טָמֵא, שָׁלשׁ – וּקְרָאוֹ טָמֵא. הָא כֵּיצַד, שְׁתַּיִם לְטֻמְאָה וְשָׁלשׁ לְקָרְבָּן. וּלְמַאן דְּנַפְקָא לֵהּ תַּרְוַיְהוּ ״מִוְּזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ״, הַאי ״אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ״ מַאי עָבִיד לֵהּ, מִבָּעֵי לֵהּ עַד שֶׁיֵּצֵא מִבְּשָׂרוֹ. ״זוֹבוֹ טָמֵא״ – לָמַד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא.
וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ – טֻמְאָתוֹ תְּלוּיָה בְּזֹבוֹ, וְאֵין תְּלוּיָה בְּיָמִים. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם זָבָה שֶׁמְּטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וּבִשְׁלשָׁה יָמִים, זָב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת שֶׁהוּא בּוֹעֵל אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶלָּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וּבִשְׁלשָׁה יָמִים. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ״ – טֻמְאָתוֹ תְּלוּיָה בְּזוֹבוֹ, וְאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּיָמִים. ״זוֹבוֹ רָר [זוֹב]״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּטַמֵּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת. אֵין לִי אֶלָּא גְּדוֹלוֹת, מִנַּיִן אַף הַקְּטַנּוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּהְיֶה״ – וַאֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, ״הֶחְתִּים, – וַאֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא. וְאִם נֶאֶמְרוּ קְטַנּוֹת, לָמָּה נֶאֶמְרוּ גְּדוֹלוֹת, לִתֵּן שִׁעוּר לַגְּדוֹלוֹת, שֶׁאִם רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כְּשָׁלֹשׁ, שֶׁהוּא כְּמִגַּדְיָוָן לַשִּׁלּוֹחַ שֶׁהֵן כְּדֵי שְׁתֵּי טְבִילוֹת וּשְׁנֵי סִפּוּגִין, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר. רַבִּי אוֹמֵר: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְחֶבֶל שֶׁל מֵאָה אַמָּה, רָאָה בִּתְחִלַּת מֵאָה וּבְסוֹף חֲמִשִּׁים וּבְסוֹף מֵאָה הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר, רָאָה בִּתְחִלַּת מֵאָה בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים וּבְסוֹף מֵאָה אוֹ בִּתְחִלַּת מֵאָה וּלְאַחַר חֲמִשִּׁים וּבְסוֹף מֵאָה אֵין זֶה זָב גָּמוּר. ״מִזּוֹבוֹ״ – אַף מִקְצָת זוֹבוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, לְהָבִיא זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם זָבָה שֶׁאֵינָהּ סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה לִשְׁתֵּי רְאִיּוֹת מְטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּשְׁתֵּי רְאִיּוֹת, זָב שֶׁסּוֹפֵר שִׁבְעָה לִשְׁתֵּי רְאִיּוֹת אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּשְׁתֵּי רְאִיּוֹת. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּזָבָה שֶׁמְּטַמְּאָהּ מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּרְאִיָּה אַחַת, תֹּאמַר בַּזָּב שֶׁאֵין מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּרְאִיָּה אַחַת, הוֹאִיל וְאֵין מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּרְאִיָּה אַחַת לֹא יְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּשְׁתֵּי רְאִיּוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִזּוֹבוֹ״ – אַף מִקְצָת זוֹבוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, לְהָבִיא זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. ״טֻמְאָתוֹ [בְּזוֹבוֹ]״ – בְּלֹבֶן הוּא מְטַמֵּא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹדֶם. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם זָבָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּלֹּבֶן מְטַמְּאָה בְּאֹדֶם, זָב שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּלֹּבֶן אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא בְּאֹדֶם. תַּלְמוּד לוֹמַר ״טֻמְאָתוֹ [בְּזוֹבוֹ]״ – בְּלֹּבֶן הוּא מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹדֶם. קַל וָחֹמֶר לְזָבָה שֶׁתְּטַמֵּא בְּלֹּבֶן: וּמָה אִם הַזָּב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹדֶם מְטַמֵּא בְּלֹּבֶן זָבָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּאֹדֶם אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּטַמֵּא בְּלֹּבֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״טֻמְאָתוֹ הִוא״ – טֻמְאַת הָאִישׁ בְּלֹּבֶן, טֻמְאַת אִשָּׁה בְּדָּם.
וַהַדִ׳הִ צִפַתֻ דַ׳וְבִּהִ אַלַּתִי תַּכֻּוןֻ בִּהִ נַגסַתֻהֻ אַמַּא אַן יַגעַלַ אִחלִילֻהֻ אַלדַ׳וְבַּ כַּאלרִיַאל אַוְ יַנכַ׳תִם מִנהֻ פַתִלךַּ נַגסַתֻהֻ
וזה תאור נטיפתו אשר תהיה בו טמאתו, באם תטף שפכתו טפה כגדל מטבע הנקרא ריאל, או שנעשה כתם מזה, אזי זו טמאתו.
רר – לשון ריר, שזב בשרו את זובו כמות
כך תוקן בכ״י לייפציג 1, וכן בכ״י אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״כמו״.
ריר שיוצא צלול.
או החתים – שיצא עב וסתם פי אמה, ונסתם בשרו מטיפת זובו, זהו פשוטו.
ומדרשו: מנה הכתוב הראשון שתים ראיות וקרא טמא, שנאמר: זב מבשרו זובו טמא (ויקרא ט״ו:ב׳), ומנה הכתוב השיני שלש וקרא טמא, טומאתו בזובו, רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו, טומאתו הוא, הא כיצד? שתים לטומאה והשלישית מזקקת לקרבן.
רר [WHETHER HIS FLESH] DRIP – This word is connected with ריר "spittle" – the meaning is that his flesh runs with its issue as spittle, i.e. that it (the flow) comes forth clear in appearance (not thick and troubled).
או החתים OR [HIS FLESH] BE STOPPED – it means, that the flow issues thick and closes up the orifice of the membrum, so that his flesh is stopped up by the drop that issued from him. This is its literal meaning.
The Halakhic explanation is: The first verse (v. 2) enumerates two appearances of the issue and then terms him (the man affected by them) unclean, for it is said, "when there flows from his flesh a flowing he is unclean" and the other verse (v. 3) enumerates three appearances of the issue and only then terms him unclean, as it is said, "his uncleanness through his flow: if his flesh drips through its flow as with spittle, or if his flesh is stopped up through his flowing then only is it his uncleanness!" How can this be reconciled? Two appearances of the flow serve to make him unclean, and the third obligates him also to bring an offering (Niddah 43b; Megillah 8a).
פס׳: וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמא הוא – מנה הכתוב שלש וקרא טמא הא כיצד שתים לטומאה שלש אף לקרבן. וזאת לרבות
מימי רגליו ורוקו שמטמאין ובת״כ לומד מק״ו:
מימי רגליו ורוקו.
תהיה טומאתו בזובו –
אפילו כ״ש עיין (נדה מ״ג) סובר שמואל דזב צריך כפתיחת פי האמה. וכל שהוא הנאמר במתניתין שם (וכן הכא) דווקא בבעל קרי. ע״ש:
אפילו כל שהוא.
רר – שיצא מן האמה כמו רירין או החתים שעמד הזוב בפי האמה וחתם פי השתן מחמת הזוב. ואם ראה ראיה גדולה שהיא בג׳ שיעורין בשתי טבילות ושתי סיפוגין הרי זה זב גמור.
מזובו – אפילו מקצת זובו מטמא משכב ומושב שאפילו לא ראה אלא שתי ראיות מטמא משכב ומושב.
טומאתו הוא – מלמד שטומאתו בלובן ואינו מטמא באודם לפי שטומאת האיש בלובן וטומאת האשה בדם:
רר בשרו את זובו – כמו: ויורד רירו אל
כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: על.
זקנו (שמואל א כ״א:י״ד). כלומר: אם מריר ומטפטף בשרו את זובו, שהזוב קלוש כעין קרי.
או החתים – שהוגלד
כך תיקן רוזין ע״פ רשב״ם להלן פסוק י״א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: שהוא.
ומידבק על הבשר.
רר בשרו את זובו WHETHER THE DISCHARGE RUNS FROM HIS FLESH: [The word רר is to be understood] like [the word ריר in the phrase (I Sam. 21:14)] “he let his saliva (רירו) run down his face.” In other words [the verse means] whether the discharge is thin, like semen, and is dribbling and dripping from his “flesh,”See also Rashbam’s commentary below ad vs. 11.
Rashi offers two interpretations of this verse, the first of which he labels the peshaṭ, while the second (following Meg. 8a; see also Rashi there, s.v. שלש) he labels the midrash. As often occurs in such situations, Rashbam presents only one interpretation, similar to Rashi’s, the interpretation that Rashi labels peshaṭ. This understanding is the one commonly shared by most exegetes, traditional and modern.
While he does not say so explicitly here, Rashbam apparently agrees with the majority of ancients and moderns who see “בשר – flesh” here as a euphemism for the male member. (See e.g. the explicit comments of iE and of Milgrom.) From Rashbam’s commentary to vs. 11, one sees that he interprets the phrase החתים בשרו in our verse (referring to the hardening of the discharge) as meaning that “החתים פי האמה – the opening of the penis was stopped up.”
or if the discharge החתים, HAS HARDENED, i.e. it has solidified and is sticking to his “flesh.”וזאת תהיה טמאתו
כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסר: תהיה טומאתו.
{בזובו} – הטעם, כי הוא הזוב על שני דרכים:
רר בשרו – מגזרת: ויורד רירו על זקנו (שמואל א כ״א:י״ד).
או החתים – כמו: הסגיר, מגזרת: [חתום באוצרתי
בכ״י פריס 177: באוצרותיו.
(דברים ל״ב:ל״ד),]ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
כי חתום הוא (ישעיהו כ״ט:י״א).כן בכ״י ברסלאו 53, פריס 176 (ושם חסר ״חתום באוצרתי״). בכ״י פריס 177 חסר ״כי חתום הוא״.
והטעם: שהתחבר הזוב ונקרש, ולא יצא הקרי בשכבו עם האשה.
AND THIS SHALL BE HIS UNCLEANLINESS. This means the issue takes two forms.
His flesh will run with his issue or be stopped with his issue (v. 3).
HIS FLESH RUN WITH HIS ISSUE. The word rar (run) is related to the word riro (his spittle) in, and let his spittle fall down upon his beard (I Sam. 21:14).
OR BE STOPPED. The word hechtim means stopped. It is related to the word chatum (sealed) in that is sealed (Is. 29:11). It means that the issue pools and congeals so that semen is not ejaculated when the afflicted sleeps with a women.
החתים בשרו – שיעור זיבה כחתימת פי האמה (בבלי פסחים ס״ז:). ותלתא קראי כתיבי ולמדנו תורת הזב, זאת תורת הזב (ויקרא ט״ו:ל״ב) – זב של ראייה אחת, ואשר תצא ממנו שכבת זרע (ויקרא ט״ו:ל״ב) שוים לטומאת ערב, ולכך הקישן הכתוב בסוף הפרשה. וכאן מנה שתים לטומאת שבעה ושלש אף לקרבן, ואפילו ראה שלשתן ביום אחד או ראייה ארוכה שיעור שלש ראיות כמגד לשילח (משנה זבים א׳:ה׳), טמא טומאת שבעה וחייב קרבן, שתלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים.
החתים בשרו – HIS FLESH HAS BLOCKED – The measure of zav discharge is like the blockage of the tip of the male organ (Bavli Pesachim 67b:5). And three verses are written from which we learn the law of the zav. "This is the law of the zav" (Leviticus 15:32) – [which refers to] a zav of one sighting [i.e. he saw one discharge], and "that which goes out from him, his seed of copulation" (Leviticus 15:32) are equal in terms of [causing] impurity to the evening, and therefore the scripture compares them at the end of the section. And here it counts two [sightings of discharge, which causes] impurity of seven days, and three [sightings of discharge, to obligate him] even for an offering,
According to Bavli Niddah 43b, the two mentions of the root "זוב" in verse 2 refer to seeing two emissions, and the three mentions of the root in verse 3 refer to seeing three emissions. In the first case one is impure for seven days but need not bring a sacrifice, while in the latter case one also needs to bring a sacrifice.
and even if he sees all three [discharges] in one day or a long sighting equivalent to three sightings [i.e. a discharge as profuse as three emissions] lasting [as long as it takes to walk] from Gad to Shiloach (Mishna Zavim 1:5), he is impure with the impurity of seven days and is obligated in an offering, as the scripture made the zav dependent on sightings and the zavah on days.
או החתים בשרו – דרש ר׳ נתן (נדה מ״ג ב׳) מכאן למדנו דזב צריך חתימת פי האמה (בלי) שיעור חתימה, ופליג ר׳ נתן אמתני׳ דיוצא דופן (שם מ׳ א׳) דתנן דמטמא בכל שהוא. אבל בבעל קרי לא מצינו דפליג ר׳ נתן, אלא סבר כמתניתין דמשמע בכל שהוא, אבל בפרק ואלו דברים (פסחים ס״ז ב׳) אמרי׳ דר׳ שמעון סבר כר׳ [נתן, ובפ׳] יוצא דופן גבי פולטת שכבת זרע בעי תלמודא למימ׳ דמודה ר׳ שמעון דפולטת ש״ז כל שהוא טמאה, ואמאי טמאה בכל שהוא, והא אית ליה לר׳ שמעון דפולטת ש״ז אינה מטמאה עד שתצא לחוץ משום דדיה כבועלה, הכא נמי הוה לן למימר נמי דדיה כבועלה ואינה מטמאה בכל שהוא, ב״ש.
וזאת תהיה טֻמאתו בזובו, רר בשרו את זובו – רוצה לומר שישפך הזוב מבשרו ויֵצא לחוץ בזה האופן; או שהחתים בשרו מזובו, רוצה לומר שיֵצא זובו לחוץ באופן שנסגר בו נקב הערוה סגירה־מה, כי זה דרך הזוב כשהיה כַּמּוּתוֹ מעט; הנה איך שהיה מאלו הפנים הנה הוא טמא. ולפי שזאת הטומאה היא לזב בכל שהוא, והיה בלתי אפשר שיתואר בשהוא זב בראייה הראשונה, למיעוט השיעור, הנה לא יטמא הזב טומאת זב כי אם בראייה השנית. וזה, שכבר יתואר דבר בתואר־מה, אם מפני הִמָּשֵׁךְ בו הדבר ההוא זמן ארוך, אם מפני הרבותו לעשות הדבר ההוא. והמשל, שהאדם יתואר בשהוא רופא כאשר ריפא פעמים רבות, ויִקָּרֵא אדום כשנמצא בו מראה אדום זמן ארוך. ולזאת הסיבה לא יתכן שיתואר האדם בשהוא זב בראייה הראשונה, כי אין שם ריבוי במספר, ולא אורך בזמן. ובהיות הענין כן, הנה הפחות שיתואר בו בשהוא זב הוא בראייה השנית. ולזה יתבאר שדין ראייה ראשונה של זב לטומאה הוא כדין שכבת זרע. והוא מבואר מזה כי טומאת הזב תלויה בראיות, לא בימים כמו הענין בזבה. ולזה ראוי שנחקור מתי תהיה הראייה או הראיות כראייה אחת, ומתי תהיה או תהיינה כראיות רבות. ונאמר, כי מפני שהראייה הזאת היא הִדָּחוּת המוֹתר הזרעי מכלי הזרע, הנה ראוי שיִמָּצֵא שם עת ראשון לא יתכן שיהיה בו זה ההִדָּחוּת שני פעמים; וכאשר נעמוד על זה העת מצד החיפוש בחוש, הנה יִוָּדַע שכל מה שיֵרָאה תוך זה העת הוא ראייה אחת, ואף על פי שהפסיק בראייה ההיא. וראוי שיהיה זה העת הוא הזמן שיתכן שיִשלם בו הִדָּחוּת זה המוֹתר בטבע; ולזה כאשר נמשכה הראייה יותר מהשיעור ההוא, ידענו שזה הוא הִדָּחוּת שני; וכן אם נמשכה הראייה יותר מכפל זה השיעור, ידענו שזאת היא ראייה שלישית. והנה עמדו הראשונים על זה השיעור, לפי מה שקיבלו מפי משה, עם שהוא מבואר מן החוש, והוא כדי טבילת האדם וסיפוגו אחר הטבילה, רוצה לומר שלא יגיע שיעור הראייה האחת לשיעור טבילה וסיפוג.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
ומדרשו מנה הכתוב שתים וקראו טמא שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא ומנה הכתוב שלש וקראו טמא שנאמר טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו הוא הא כיצד שתים לטומאה והשלישית מזקיקתו לקרבן. ובפרק קמא דמגלה שנינו אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן ודייקי בגמרא הא לעניין טומאת משכב ומושב וספירת שבעה זה וזה שוים מנא הני מילי דתניא רבי סימאי אומר מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה שלש אף לקרבן פירוש בשתי ראיות הוא זב גמור לטמא במשא ולטמא משכב ומושב ולהיות טעון ספירת שבעה ובשלש הוי זב גמור אף לקרבן אבל בראייה ראשונה לא הוי טמא משום זב לטמא במשא ולטמא משכב ומושב אלא הרי הוא כרואה שכבת זרע שאין אותה ראייה מטמאה במשא אלא במגע בלבד ואם תאמר למה לי קרא דמנה שתים וקראו טמא אי לאשמעינן דמטמא במשא ומטמא משכב ומושב ק״ו הוא ומה זבה שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות כדכתיב וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים ותניא בתורת כהנים מקצת זובו וספר לו להביא את שראה שתי ראיו׳ שיטעון ספירת ז׳ אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות כבר תרצו בת״כ דאי מהכא איכא למפרך מה לזבה שהיא מטמאה משכב ומושב בראייה אחת תאמר בזב שאינו מטמא משכב ומושב בראייה אחת והואיל ואינו מטמא משכב ומושב בראייה אחת לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות לפיכך מנה הכתוב שתים וקראו טמא ללמד שבשתי ראיות הוא זב גמור לטמא במשא ולטמא משכב ומושב אבל בתורת כהנים מפיק לה מקרא דמזובו דכתיב בתריה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וגו׳ ודרשו מזובו מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא את שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב:
[א] וזאת תהיה טומאתו בזובו
[1] בבא קמא פרק שני דף כד ע״א (בבא קמא כד.) [2] נדה פרק שביעי דף נה ע״ב (נדה נה:) , ודף נו ע״א
[ב] טומאתו בזובו
[1] נדה פרק חמישי דף מג ע״ב ב
[ג] רר בשרו את זובו
[1] נדה פרק חמישי דף מג ע״ב (נדה מג:), ופרק שביעי דף (נז)
ככל הנראה טעות המעתיק צ״ל נו.
[נו]ע״א
[ד] או החתים בשרו
[1] שם פרק חמישי דף מג ע״ב (שם מג:)
ציטוט א לכאורה נראה כשייך לפסוק ד, אך עיון מעמיק יותר יגלה שהוא שייך לפסוק כד כפי שצויין. עיין בהערה הבאה לביאור הדבר.
[כד][א] וכל המשכב אשר ישכב עליו
[1] שבת פרק תשיעי דף פד ע״ב (שבת פד:) [2] נדה פרק רביעי דף לג ע״א (נדה לג.) גציטוט א: ׳וכל המשכב אשר ישכב עליו׳ אכן כתוב בנדה לג ע״א. אבל, לפי סוגיית הגמרא שם משמע שאין זה הציטוט מפסוק ד, אלא הציטוט בגמרא שם שייך לקמן לפסוק כד.
באור הדברים: לשון הגמרא שם: בועל נדה מנלן (שאינו מטמא אדם ובגדים אלא רק מאכל ומשקה)? דתניא ׳ותהי נדתה עליו׳ (התורה הקישה את בועל הנדה לנדה עצמה)... אי מה היא - עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, אף הוא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, ת״ל ׳וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא׳ (טו, כד), שאין ת״ל ׳וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא׳ (שהרי הוקש לנדה) ומה ת״ל ׳וכל המשכב אשר וגו׳ - נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. עכ״ל.
מבואר בברייתא שהפסוק המצוטט עוסק בדינו של בועל נדה – המשכב והמדרס שלו מטמא אוכלים ומשקים ולא אדם ובגדים.
לכאורה, לא מובן הכיצד רבנו מפנה את אותו ציטוט (׳כל המשכב אשר ישכב׳) הכתוב בעניין הזב (טו, ד) אל הגמרא שעוסקת בטומאת בועל נדה?
ככל הנראה, הציטוט ממנו רבנו מפנה לנדה לג הוא אכן הפסוק הכתוב בבועל נדה (טו, כד) – ׳וכל המשכב אשר ישכב עליו׳. ואילו הפסוק בזב (טו, ד) נאמר בשינוי קל ׳כל המשכב אשר ישכב עליו׳. רבנו א״כ דייק לצטט דווקא את הפסוק לקמן כד עם התוספת וו.
מדוע רבנו הקדים את הציטוט מן הפסוק של בועל הנדה וכתב אותו בעניינו של הזב?
ככל הנראה, כוונתו להשמיענו שאותו דין שהתחדש בברייתא נדה לג בעניין בועל נדה שמשכבו מטמא רק אוכלים ומשקים, דין זה שייך גם לבועל זבה, שמשכבו מטמא רק אוכלים ומשקים ולא טומאה חמורה, אדם וכלים. ודין זה בזבה, כבר נזכר במשנה כלים פרק א משנה ד: למעלה מן הזב זבה, שהיא מטמאה את בועלה. עכ״ל.
ומה שציין רבנו את האות ג בסוף ההפניה הוא כדי לומר, ש שלש דרשות נאמרו כאן, ואלו הם: 1) בועל נדה, 2) בועל זבה, 3) בועל יולדת בטומאתה, אף שלא נאמר בפסוק. דהנה כבר כתב הרמב״ם בהקדמה לסדר טהרות: הואיל וכבר ידוע, שאין הבדל בין בועל נדה, או זבה, או יולדת בתוך שבעה לזכר או ארבע עשר לנקבה, כמו שאמר יתעלה: ׳ולאיש אשר ישכב עם טמאה׳ (טו, לג). עכ״ל. בשלושתם א״כ משכבם מטמא אוכלים ומשקים ולא אדם ובגדים. אלו הם ג הדרשות אותם ציין רבנו בסוף ההפניה באות ג.
והשלישית מזקיקתו לקרבן. פי׳ אם ראה ראיה ראשונה הוא כרואה שכבת זרע שאינו מטמא רק במגע, ובראייה שנייה מטמא אף במשא ומטמא משכב ומושב וטעון ספירת ז׳ נקיים, ובשלישי אף לקרבן, כדאיתא פרק קמא דמגילה (דף ח׳) אין בין ראייה שנייה לראייה ג׳ בזב אלא לקרבן:
And the third requires him [to bring] a sacrifice. Meaning: If he sees the first sighting he is like someone who sees semen who only causes impurity [to another person] through touch, and with the second sighting he causes impurity also with carrying, lying down, sitting, and he must count seven clean [days]. Upon the third sighting he must also bring an offering, as it says in the first chapter of Megillah (8a): The only difference between the second sighting and the third sighting for a zov, is the offering.
טומאתו בזובו – בתורת כהנים אמרו טומאתו בזובו למעט שאינו מטמא באודם ע״כ. פירוש וזולת מיעוט זה הגם שאמר קרא זובו טמא הוא ודרשו בתורת כהנים שבא למעט אודם היוצא שאינו מטמא, לא דרשו כן אלא לצד שאחר האמת מיעט הכתוב שאינו מטמא הזב באודם, אבל אם לא היה מיעט טומאת האודם אז היה נכלל גם האודם בכלל אומרו זובו טמא, כי שניהם נקראים זובו, ולא היינו יכולין למעט האודם, והיינו מוכרחין לפרש מיעוט הוא על טומאת הזב שאינו מטמא באודם, ולא היה לנו מקום למעט דם היוצא שאינו מטמא, והוה אתי בקל וחומר מרוקו כאמור שם. או היינו מתחכמים למעטו ממה שיוצרך לריבוי וזאת כמו שכתבנו למעלה.
טומאתו היא – בתורת כהנים דרשו ומה הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן זבה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן תלמוד לומר טומאתו היא. פירוש שלא היה צריך לומר טומאתו, אלא בא למעט זבה, טומאתו ולא טומאתה. ולא מתיבת היא ממעט הזבה כדברי בעל קרבן אהרן, כי כשנבא לדייק ממשמעות מיעוט המתדייק מתיבת היא יהיה המיעוט בטומאה ולא בנטמא והבן.
ומה שיש לפרש בברייתא זו שהצריך למעט זבה שלא תטמא בלובן שלא תדון בקל וחומר מזב, ובראש ברייתא זו ממעט הזב שלא יטמא באודם שלא ידון בקל וחומר מזב, והם ב׳ קל וחומר הסותרים זה את זה, כבר הארכתי בפרשה זו בפסוק והזה על המטהר, ולדרך שכתבתי שם יתיישבו גם כן דבריהם ז״ל במקום זה, כי יש בנדה חומרא שדמה מטמא לח ויבש (נדה נד:) מה שאין כן זובו של זב שאינו מטמא אלא לח, גם מטמא משכב ומושב בראיה אחת מה שאין כן הזב, ולזה יש להגדיל טומאת הדם, ויש חומרא בזב שאינו צריך ימים אלא ראיות, וגם שסופר שבעה לב׳ ראיות מה שאין כן הזבה, ואם כן יש צדדים להגדיל טומאת הלובן, וחש הכתוב למי שיגדל בעיניו חומרא זו לדון קל וחומר בדרך זה, ולמי שיגדל בעיניו חומרא זו שידון בדרך זה והבן.
וטעם אומרו תיבת היא, נראה שחש הכתוב שיאמר האומר לא מיעט הכתוב לובן בזבה אלא למעט שלא יטמא בחומרות האודם דהיינו לטמא משכב ומושב בראיה אחת שלא לומר דון מינה ואוקי באתרא אבל לטמא בטומאתו של זב עדיין אני אומר שכן הוא, תלמוד לומר מיעוט ב׳ היא פירוש שהמיעוט בא על מציאות עצמה של טומאת הזב שאינה אלא בו, ושיעור הדברים הם על זה הדרך טומאה זו כמשפט אשר בו הוא דהיינו שמטמאים בב׳ וג׳ ראיות אינה אלא בזב כמובן מאומרו טומאתו ולא של זבה.
טומאתו בזובו, his impurity in his issue, etc. According to Torat Kohanim the sequence of these words mean that only the whitish coloured discharge transmits impurity as distinct from a reddish, blood-coloured discharge. The meaning is that but for the restrictive letter ב in the word בזובו, a discharge of blood would have been considered as conferring impurity even if the Torah had written the word זובו טמא הוא as it did in verse 2, we would have had to rule that a discharge of blood is also conferring ritual impurity. In other words, the restrictive expression we discussed at length in verse 2 would not have sufficed. The reason would have been that the expression זובו was used by the Torah in both verses. We would have been forced to conclude that the restrictive nature of the word זובו referred only to the afflicted person himself and not to his discharge. I would then have learned the קל וחומר from the הלכה that his spittle confers impurity as we explained on verse 2. Alternatively, we would have reasoned that the reason we have to exclude it is only because there was a special letter needed (the letter ו in the word וזאת) to include urine otherwise we would have excluded it.
טומאתו היא. it is his impurity. In Torat Kohanim the sages explain the logic as follows: If a זב, a male afflicted with this discharge who does not transmit impurity through a discharge of blood, nonetheless transmits impurity when discharging a whitish fluid, a זבה, female equivalent, who transmits impurity when discharging blood (from that orifice), most certainly would also transmit impurity if she discharges a whitish fluid. Therefore the Torah had to write טומאתו היא, it is his impurity, seeing the word טומאתו was quite unnecessary unless it was meant to tell us that a female when in the throes of this disease does not confer impurity by the discharge of a whitish fluid but only by discharging blood. This exclusion is based on the pronoun-ending טומאת־ו as opposed to the pronoun-ending טומאת־ה. We disagree with the author of Korban Aharon who uses the word היא as the basis for this exclusion. When you will examine the exclusion to be derived from the word היא more carefully you will be forced to admit that the word describes the impurity and not the person who has become impure.
I have already discussed at length the fact that the קל וחומר that Torat Kohanim presents here as a possible reason why the text had to specifically teach us an exclusion is the exact opposite of the קל וחומר the author of Torat Kohanim suggested as a possible reason for the inclusion of the urine in the fluids causing impurity. I have told you that such hypothetical logical approaches are not necessarily final and may be abandoned when new tools of exegsis come to light. Another example had been Torat Kohanim on Leviticus 14,7. We can answer these apparent contradictions by pointing out -as did the Talmud in Niddah 54- that there are elements in the laws about the blood of a menstruating woman which provide us with a reason to consider her as the more stringent case. Details are that her blood confers impurity regardless of whether it is still wet or has already dried whereas the discharge of someone afflicted with זיבה transmits impurity only while it is wet. Also, a menstruating woman causes impurity as soon as she has spotted blood the first time, whereas the blood of a person afflicted with זיבה transmits impurity only after several sightings or sightings on consecutive days respectively. The menstruating woman causes impurity to things she sits on or lies on as soon as she sights her menstruating blood the first time, something that is not the case with a male זב. These factors combined entitle us to assume that discharge of blood should cause impurity, more so than the discharge of a whitish fluid. On the other hand, the fact that a male זב transmits impurity already after several sightings of discharge even on the same day, as opposed to his female counterpart who only causes such impurity, after sighting a discharge on the third of three consecutive days, indicates that his discharge is viewed more severely and that therefore also a bloody discharge of his could confer impurity. For the above cited reasons we can understand why the two apparently contradictory attempts to learn a hypothetical קל וחומר are both reasonable.
The reason why the Torah wrote the word היא (a second restrictive expression in addition to טומאתו בזובו), may be because the Torah was concerned that unless there was an additonal restrictive expression one might interpret the first such expression as merely reducing the level of impurity the whitish fluid from a זבה transmits i.e. a lower degree of impurity than that transmitted by her blood. Whereas the blood she emits confers ritual impurity on anything she sits or lies on already at the first sighting, the whitish fluid would not have that effect until after several sightings on several days, etc. I would not conclude, however, that the whitish fluid does not confer impurity at all. Hence the restrictive word היא is needed to teach that whitish fluid issuing from a זבה does not confer impurity at all. Only the male זב confers impurity through emission of a whitish fluid. [I confess I have some problem with this seeing that verse 25 did not mention anything other than the blood of a זבה. Why was there a need to exclude anything other than blood? Ed.]
זאת – להוציא דמעת העין ודם מגפתו וחלב האשה שאין מטמאי׳ טומאה חמורה וזאת לרבות מימי רגליו.
טמאתו בזובו – ולא באודם.
תהי׳ – אפי׳ כל שהוא.
רר בשרו – אפי׳ כ״ש. למה נאמר אלא שאם ראה ראיה אחת מרובה כשלוש כמגדיון לשילוח שהן כדי שתי טבילות ושני סיפוגין ה״ז זב גמור. רר. ואינו בת״כ רק בנדה (נ״ו ע״א) שמטמא לח ואינו מטמא יבש.
או החתים – (בת״כ נדרש החתים אפילו כ״ש. והגאון נקט מה שמשמע לשון הכתוב כדרכו והוא דעת ר״נ בנדה דף מ״ג ע״ב) שצריך כחתימת פי האמה.
מזובו – מקנת זבים מטמאים משכב ומושב. מזובו מקנת זבין טעונין קרבן ומקצת זבין אינן טעונין קרבן ואינו יודע איזהו מנה הכתוב הראשון עיין רש״י ז״ל ד״ה או החתים וכו׳.
וזאת תהיה טמאתו בזובו – אם כונת המאמר על מה שהוא מטמא, כגון מגע משכב ומושב, אין זה מקומו, אלא בפסוק שלאחריו. אבל הכונה על איזו אופן תהיה הזיבה שיקרא זב ויטמא, ובפירוש ראב״ע ז״ל ״וזאת וגו׳ הטעם כי הזוב הוא על ב׳ דרכים״. ויפה פירש. ורבותינו למדו
בבא קמא כד, א.
מכאן שטומאתו תלויה בזובו, ואינה תלויה בימים כזבה, שצריכה שלשה ראיות בשלשה ימים רצופים, וזב מטמא בג׳ ראיות ביום אחד.
רר בשרו את זובו – פעל, משם
שם עצם: ריר.
״ויורד רירו על זקנו״ (שמו״א כד, יד), והוא הרוק הדק הנוטף מן הפה ויורד על הזקן; וכן הזיבה היוצא ממנו קלוש ונוטף מבשרו.
או החתים בשרו מזובו – החתים שרשו ״חתם״, כמו ״כי חתום הוא״ (ישעיה כט, יא), והחתים מן ההפעיל. ופירש רש״י ז״ל ״שיוצא עב וסותם את פי האמה, ונסתם בשרו מטיפת זובו״. ולפירושו יאמר ״או נחתם
לשון נפעל, אבל הכתוב אמר ״החתים״.
בשרו מזובו״. ואפשר החתים שרשו חתם, כמו כי חתום הוא (ישעיה כט יא), והחתים מן ההפעיל, ופירש רש״י ז״ל שיוצא עב וסותם את פי האמה, ונסתם בשרו מטפת זובו, ולפירושו יאמר או נחתם בשרו מזובו, ואפשר החתים [פועל] יוצא, שבשרו החתים את פיו, מפני זובו שאינו יוצא, והוא פי האמה. וכשהתולדההטבע.
דוחהו אח״כ לחוץ יוצאות טיפות עבות. ואולי שעליו אמר ראב״ע ז״ל ״שהתחבר הזוב ונקרש, ולא יצא הקרי בשכבו עם האשה״. שעל כל פנים אינו מטמא עד שיצא לחוץ, כמו שאמרותורת כהנים, זבים, פרשה א.
רבותינו ״מִבְּשָׂרוֹ, עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו״. ולכל הפירושים ילמדנו הכתוב שהזוב מטמא בין יוצא צלול כריר, בין יוצא עב.
טֻמאָתוֹ היא – כל אחד מב׳ דרכים אלו, טומאתו היא, לטמא טומאה חמורה.
וזאת תהיה טמאתו בזובו – על אופן זה תהיה הזיבה שיקרא זב ויטמא:
רר בשרו את זובו – פועל נגזר מן שם ריר, כמו ויורד רירו על זקנו, וכן הזיבה היוצא ממנו קלוש ונוטף מבשרו:
או החתים בשרו מזובו – שבשרו החתים וסתם את פיו מפני זובו שאינו יוצא, וכשהתולדות דוחהו אחר כך לחוץ יוצא טפות עבות:
טמאתו הוא – כל אחד מב׳ דרכים אלו היא טומאתו, לטמא טומאה חמורה:
טמאתו בזובו – ״טומאתו בזובו תלויה ואינה תלויה בימים״. הטומאה תלויה אך ורק בראיות (התרחשויות) הזיבה. שתיים או שלוש ראיות – אפילו באותו יום – מוסיפות על הטומאה (עיין להלן ופסוק יג). אולם בזבה (פסוק כה), רק ראיות נפרדות בימים נפרדים ורצופים מוסיפות על הטומאה (תורת כהנים).
רר בשרו גו׳ – בין אם הזיבה שופעת ויוצאת – כ״רִיר״ (שמואל א כא, יד); בין אם ״החתים בשרו״ וגו׳, היינו שהזיבה מועטת ונשארת בפי האיבר, כך שהאיבר סותם עצמו בזיבה (עיין תורת כהנים; רמב״ם הלכות מחוסרי כפרה ב, ט; אך עיין כסף משנה להלכות אבות הטומאות ה, א). נראה ש״בשרו״ הראשון בפסוק הוא הנושא של ״רר בשרו את זובו״, והוא כנראה גם הנושא של ״החתים״; אולם ״בשרו״ שבא אחריו הוא מושא: האיבר נסתם בזיבה.
לשון ״זב״ נזכרת פעמיים בפסוק ב, ונאמר על כך ״טמא הוא״: ״זב״, ״זובו״, ״טמא הוא״. בפסוק ג נזכרת לשון ״זוב״ שלוש פעמים, ועל כך נאמר ״טומאתו היא״: ״בזובו״, ״את זובו״, ״מזובו״, ״טומאתו היא״. דבר זה מובא כסמך להלכה (מגילה ח.), שטומאת זב נשלמה לעניין מגע ומשא ומשכב ומושב, שבעה נקיים וביאת מים חיים, לאחר שתי ראיות; אך חיוב הקרבנות הנזכר בפסוק יד חל רק לאחר שלוש ראיות: ״מנה הכתוב שתים וקרא טמא, שלש וקרא טמא, הא כיצד? שתים לטומאה ושלש לקרבן״. ראייה אחת מביאה רק לידי מצב הדומה למתואר בפסוק טז (עיין זבים א, א).
[קכד]
וזאת תהיה טומאתו בזובו – אם תעיין במקרא תראה שכל מקום שבא התחלת ביאור ענין שאין לו המשך אל הקודם בא בלא וי״ו החיבור – ״זה יהיה לך מקדש הקדשים״, ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״, ״זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד״, ואחר שלפי דורש חז״ל פסוק זה אין לו המשך אל הקודם שתחלה דיבר מטומאת היבה כמ״ש ״זובו טמא״ ופה ידבר מאיכות טומא הזב, היה לו לומר ״זאת תהיה טומאתו״ בלא וי״ו החיבור. מזה הכריחו חז״ל שגם פה ידבר בדרך הדרוש גם מטומאת הזיבה שכמו שמ״ש ״זובו טמא״ כולל טומאת הזב כפי הפשט וטומאת הזיבה כפי הדרוש, כן מ״ש ״וזאת תהיה טומאתו בזובו״ כולל טומאת הזב וגם טומאת הזיבה שהיא טומאתו ר״ל הטומאה היוצאת מגופו. ובאר שבין ״רר בשרו״ ובין ״החתים בשרו״ ר״ל בין שיצאה הזיבה כריר לח, בין שיצאה עבה, הזב והזיבה טמאים. ומזה הוציאו שגם מי רגליו טמאים. וזה על פי מה שכתב הרמב״ם (פרק א מהל׳ מטמא משכב ומושב) ששכבת זרע ומימי רגליו של זב טמאים משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה וזה נכלל במ״ש ״רר בשרו״ – אף שיצאו רירים מעורבים במי רגליו. ואמר (במשנה ט) שהזיעה והליחה והראי נתמעטו ממ״ש ״זובו טמא הוא״ ולא זולתו. אמנם דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה, יש סברה לדמותם לרוק שטמא, אחר שמטמאים טומאת משקים אם נגע בהם שרץ, לכן אמר מלת ״זאת״ – רק זאת שהוא הזיבה ומי רגלים שיש בהם צחצוחי זיבה, לא זולתה. ובנדה אמר עוד מה רוק שמתעגל ויוצא ואינו נבלע, ועי׳ בגמ׳ שם ובתוס׳. ולמה שכתבנו דברי חז״ל קרובים אל הפשט ואין להאריך. ומ״ש תשעה משקים טמאים וכולי מובא כריתות (דף יג:), נדה (נה:), סוף מכשירין, ושבת (דף קמד).
[קכה]
וזאת תהיה טומאתו בזובו – מלת ״בזובו״ מיותר ובא ללמד שטומאתו תלויה בזובו לבד ולא נלמדנו מקל וחמר מזבה שחמורה שמטמאה את בועלה ובכל זאת אינה מטמאה בג׳ ראיות עד שתראם בג׳ ימים כמו שלמד (בספרא לקמן). כי טומאת הזב תלויה בזובו לבד אף שראה הג׳ פעמים ביום אחד.
[קכו]
וזאת תהיה טומאתו בזובו – אי אפשר לפרש שכונת המאמר כל מה שהוא מטמא דהיינו מגע משכב ומושב שאם כן מקומו בפסוק שאחרי זה. רק כונת הכתוב על איזה אופן תהיה הזיבה שיקרא ״זב״ ויטמא. ופירש הראב״ע והמפרשים שמ״ש ״רר בשרו או החתים בשרו״ ר״ל שהזיבה היא על שני דרכים – או יצא צלול וקלוש כריר דק או יצא עב וסותם את פי האמה וקמ״ל שבשני הדרכים מטמא. וחז״ל לא ניחא להו בזה דאם יוצא לחוץ פשיטא דטיפות עבות מטמאים! כל שכן מדקות! ואם חותם פי האמה ואינו יוצא הלא אינו מטמא עד שיצא מבשרו. ועל כן פירשוהו חז״ל על מספר הראיות ואופני הטומאה, כי יש לזב שני מיני טומאה – תחלה אמר שאם ראה ג׳ ראיות הוא טמא גמור (גם לקרבן) ועל זה אמר ״בזובו״ ״רר״ ״את זובו״, כי פעל רר ופעל זב נרדפים. פעל ״רר״ מורה על רוק הנוטף מן הפה (ומובדל מן ״רוק״ שרוק מורה שמריקו ומשלכיו בפעם אחד לחוץ בכח, לא כן הריר נוטף מאליו) ועל זה מורה גם כן פעל ״זב״, רק שפעל ״רר״ לא בא רק על היוצא מן הגוף ופעל ״זב״ כולל כל דבר לח, הזב והניגר. ועל פי זה אומר שעל ידי זובו ועל ידי רר ועל ידי זובו שהם ג׳ ראיות מטמא טומאה חמורה. ומוסיף לאמר ״או״ גם ״אם החתים בשרו״ מזובו ר״ל מקצת מן המנין הזה שהם שתי ראיות, גם כן ״טומאתו הוא״ [ובמגילה (דף ח) דריש לה ר׳ סימאי באופן אחר – מנה הכתוב שתים וקראו טמא ומנה שלש וקראו טמא. ר״ל שבפסוק הראשון מנה שתים, ״בזובו״ ״את זובו״. ובמאמר הב׳ שהוסיף ״מזובו״ הוסיף הראיה השלישית. ועיין בנדה (דף מג:) דדרשא דר׳ סימאי פליגי על דרשא דספרא. ושם באר דר׳ ישמעאל דסבירא ליה דצריך כחתימת פי האמה כר׳ סימאי, ותימה על הרמב״ם שתפס דרשא דר׳ סימאי ועי׳ בנדה (דף נו) שלמד שלח מטמא מן ״רר בשרו״ וזה כר׳ ישמעאל. וצריך עיון] וז״ש בספרא (משנה ג) זובו רר זוב מלמד שהוא טמא בג׳ ראיות. ואמר (במשנה ה) מזובו אף מקצת זובו להביא שתי ראיות. אמנם יש הבדל בין פעל זב ובין פעל נטף. ש״נטף״ היא המגיר טיפין טיפין ובענין שיש הפסק בין טפה לטפה כמו ״גם עבים נטפו מים״ (שופטים ה׳:ד׳), ״וידי נטפו מור״ (שיר השירים ה׳:ה׳) אבל פעל ״זב״, הגם שמורה גם כן על זיבת טיפין טיפין וכמ״ש במדרש רבה (חקת פרשה יט) ״ויזובו מים״ – כזב הנוטף טיפים טיפים, [שזה המבדיל בין פעל ״זב״ ובין פעל ״נזל״ שהנזילה הוא בשפע בלא הפסק כמו ״ועפעפינו יזלו מים״ (ירמיהו ט׳:י״ז), ״יזל מים מדליו״ (במדבר כ״ד:ו׳-ז׳) וכן פעל ״נגר״ – ״עיני נגרה ולא תדמה״ (איכה ג׳:מ״ט)], בכל זאת הטיפים סמוכים זה לזה. וכן פעל ״ריר״ מורה על המשך טיפי הזיבה (כמ״ש הרמב״ם ריש זבין) ואם כן אחר שאמר ״בזובו רר״ יש לטעות שצריך שיהיה הזיבה בתכיפות, רק שאם היה הכוונה כן היה לו לומר ״וזאת טומאתו בזובו רר זובו״ והיה משמע שזב ורר בתכיפות, אבל במה שחלק המאמר לג׳ משפטים – כי מלת ״תהיה״ מפריד הכתוב למאמר בפני עצמו שרצונו לומר ״זאת תהיה טומאתו בזובו״ זובו הוא הויית טומאתו. וכן מלת ״בשרו״ מחלקו למשפט שני ״רר בשרו את זובו״. וכן במ״ש מלת ״החתים״ מורה הגם שיצא טפה מופרדת שרק חותם בשרו על ידו, טומאתו הוא. מבואר שגם בראיות קטנות מטמא וז״ש (במשנה ג׳) קטנות מנין ת״ל תהיה אפילו כל שהוא, ״בשרו״ אפילו כל שהוא, ״החתים״ אפילו כל שהוא. ושאל אם נאמר בגדולות למה נאמר בקטנות? רצונו לומר אחר שלשון ״זב״ ולשון ״רר״ מיירי בגדולות שזב ורר בלא הפסק, למה הפסיק במלת ״תהיה״ ומלת ״בשרו״ ומלת ״החתים״ שמיירי בקטנות שהוא מאמר סותר את עצמו.
[קכז]
וזאת תהיה טומאתו בזובו – הנה להורות הדרושים הנזכרים בסימן הקודם היה די לכתוב ״וזאת תהיה טומאת זובו״, ובמ״ש ״טומאתו בזובו״ דריש גם כן שטומאתו תלויה בזובו למד, לא בדבר אחר וממעט שאינה תלויה בימים (כנ״ל סי קכה) ולא בדם דלא נלמד ק״ו מזבה. ואמר שנית ״טומאתו הוא״ שהוא מיותר ללמד שהוא טומאתו המיוחדת לו, לא לזולתו ולמעט אשה מלובן. ועי׳ בנדה (דף לב) מיעט שני אלה בדרכים אחרים ועיי״ש.
רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו – באשר הייתי אומר דהזיבה אינה מטמאת אלא כשהוא זב מאליו. אבל כשמוציא במשמוש היד כמו שמוציאים הרוק בכח האדם אינו טמא מש״ה כתיב דה״ה כשטיפה רר כמו ריר שבפיו. או אפילו כבר הוא יבש ע״פ האמה ואינו ראוי לזוב עוד מכ״מ ה״ה כזב.
טומאתו היא – היא הטיפה שראויה היתה לזוב אלא עפ״י סבה לא הספיקה לזוב עד שנתייבשה מעט.
וזאת תהיה – וזאת – לרבות מימי רגליו לטומאה.
מדייק מדלא כתיב זאת טומאתו, לכן דרש כן וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת, כלומר דבר אחר הוי נמי כזוב ומרבה מימי רגלים משום דא״א למי רגלים בלא צחצוחי זיבה, וכמש״כ הרמב״ם פ״א מטומאת משכב.
(שם נ״ה:)
וזאת תהיה – תהיה – אפילו כל שהוא.
עיין מש״כ בסמוך בדרשה או החתים בשרו מזובו אות י״ג.
(תו״כ)
טומאתו בזובו – תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים.
הנה בזבה תלויות הראיות במספר הימים שאם ראתה כמה פעמים ביום אחד נחשבות כולן לראיה אחת, ולא נעשית זבה גדולה לענין חיוב קרבן רק אם ראתה בג׳ ימים כפי שיתבאר בסמוך בפ׳ כ״ה בדרשה ימים רבים, והיה סברא לומר דגם בזב תלויות הראיות דוקא בימים, דאפשר ללמוד בק״ו מזבה דחמורה דמטמאה את בועלה, ובכ״ז אינה מטמאה בג׳ ראיות עד שתראה ג׳ ימים, א״כ כש״כ זב, על זה דריש דבזב לא כן הוא, אלא אפילו אם ראה ג׳ ראיות בשעה אחת נחשבות לג׳ ראיות, ויליף זה מלשון טומאתו בזובו, דדי היה לכתוב וזאת תהיה טומאת זובו, ולשון בזובו משמע שטומאתו תלויה בזיבתו לבד ולא גם בימים. אמנם מ״ש תלה הזב בראיות פירושו גם בראיות, משום דגם בימים מטמא כמו זבה כפי שיתבאר לקמן בפ׳ ל״ג בדרשה לזכר ולנקבה.
(ב״ק כ״ד.)
טומאתו בזובו – בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם.
ר״ל בדם, ומדייק מדדי היה לכתוב וזאת תהיה טומאת זובו וכתב טומאתו בזובו, ולכן דריש שטומאתו תלויה רק בזובו ולא בדבר אחר, דהיינו לא בדם כמו אשה. וענין תכונת ומראה זיבה מבואר בפירש״י בפ׳ ב׳. ועי׳ בנדה ל״ב ב׳ שבא סמך אחר לדרשה זו ולפנינו לקמן פ׳ י״ח.
(תו״כ)
רר בשרו – זובו חד, רר בשרו – תרי, את זובו – תלת, לימד על זב בעל שלש ראיות שחייב בקרבן.
באור הדרשה נראה משום דכל הפסוק הזה מיותר, דכיון דכתיב בפ׳ ב׳ זב מבשרו טמא הוא הו״ל להתחיל אח״כ מפסוק ד׳ כל המשכב וגו׳ שהוא מבאר דיני הזב, ולכן דריש מג׳ לשונות אלו שיש לזב שני מיני טומאה, כשראה ג׳ ראיות הוא טמא טומאה חמורה לענין שצריך להביא קרבן בטהרתו, לבד מה שמטמא במשכב ומושב וצריך ספירת שבעה נקיים וביאת מים חיים לטהרתו. ואם ראה שתי ראיות אינו חייב בקרבן רק בשארי דברים הנזכרים, כפי שיתבאר לקמן פ׳ י״ג בדרשה וכי יטהר, וכשרואה ראיה אחת אינו טמא רק טומאת ערב כמו בעל קרי כפי שיתבאר לקמן בפ׳ ל״ב. ועיין בסוגיא כאן ובמגילה ח׳ דרשה אחרת בענין זה משום ר׳ סמאי, אבל כפי המתבאר מסוגיא שלפנינו לא קי״ל כאותה דרשה.
(נדה מ״ג:)
או החתים בשרו – מכאן שמטמא לח ואינו מטמא יבשרר היינו הך דרק, אלא שרק מורה על רקיקה שמשליכו בפעם אחת לחוץ בכח, ורר מורה על הנוטף מאליו מעט מעט, וכמו דרק אינו מטמא כי אם לחה כפי שיתבאר בפ׳ ח׳, הך רר אינו מטמא כי אם לחה, ומסמיך זה על הלשון או החתים בשרו דעל יבש לא שייך חותם.
ובסוגיא כאן יליף ר׳ ישמעאל דזיבה מטמאה רק בשיעור חתימת פי האמה ויליף מפסוק זה או החתים בשרו, ולא הודו לו חכמים אלא דמטמא בכל שהוא, והדרשה החתים בשרו צריך לענין שאינו מטמא יבש כמבואר לפנינו, והא דמטמא בכל שהוא נראה טעמם עפ״י הדרשה שלפנינו לעיל בפ׳ זה וזאת תהיה, אפי׳ כל שהוא. והרמב״ם בפ״ב ה״ט ממחוסרי כפרה כתב זיבה מטמאה בכל שהוא שנאמר או החתים בשרו כל שהוא ניכר בבשרו מטמא, עכ״ל. ולבד שלא ידעתי איפה מצא דרשה זו, אך לפי המתבאר בזה קשה טובא עליו בין לדעת ר׳ ישמעאל דלשון החתים בשרו מורה על שיעור ידוע, בין לדעת חכמים דפ׳ זה איצטריך לענין לח ולא יבש, וגם קשה דבתו״כ יליף לכל שהוא מלשון וזאת תהיה, כמש״כ, וצע״ג. . (שם שם)
ובסוגיא כאן יליף ר׳ ישמעאל דזיבה מטמאה רק בשיעור חתימת פי האמה ויליף מפסוק זה או החתים בשרו, ולא הודו לו חכמים אלא דמטמא בכל שהוא, והדרשה החתים בשרו צריך לענין שאינו מטמא יבש כמבואר לפנינו, והא דמטמא בכל שהוא נראה טעמם עפ״י הדרשה שלפנינו לעיל בפ׳ זה וזאת תהיה, אפי׳ כל שהוא. והרמב״ם בפ״ב ה״ט ממחוסרי כפרה כתב זיבה מטמאה בכל שהוא שנאמר או החתים בשרו כל שהוא ניכר בבשרו מטמא, עכ״ל. ולבד שלא ידעתי איפה מצא דרשה זו, אך לפי המתבאר בזה קשה טובא עליו בין לדעת ר׳ ישמעאל דלשון החתים בשרו מורה על שיעור ידוע, בין לדעת חכמים דפ׳ זה איצטריך לענין לח ולא יבש, וגם קשה דבתו״כ יליף לכל שהוא מלשון וזאת תהיה, כמש״כ, וצע״ג.
מזובו – מקצת זובו טמא, לימד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב.
דלשון מזובו משמע אפי׳ מקצת כמו דדרשינן בעלמא כה״ג כמבואר בפ׳ ויקרא, וע״ע לעיל אות י״ב.
(נדה מ״ג:)
טומאתו היא – מכאן שטומאת האיש בלובן וטומאת הזבה באודם.
ר״ל בדם, ודרש כן משום דמלת טומאתו היא מיותרות לגוף הענין, ודריש טומאתו היא המיוחדת לו לבדו ולא לזולתו, והיינו למעט טומאת אשה במראה לובן, וע׳ בנדה ל״ב ב׳ שבא סמך דרשה אחרת לענין זה ויתבאר לקמן פ׳ ט״ז.
(תו״כ)
(ד) כׇּל־הַמִּשְׁכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָ֑א וְכׇֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃
Every bed upon which he who has the discharge lies shall be unclean; and everything he sits on shall be unclean.
[כב]
תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ז ה״א: הזב מטמא את המשכב והמושב והמרכב בחמש דרכים, עומד יושב שוכב נתלה ונשען, כיצד כלי העשוי למשכב או למושב או למרכב, אפילו היה תחת האבן, אם עמד אחד ממטמאי משכב על האבן או ישב עליה או שכב או נטען עליה או נתלה בה הואיל ונתנשא על הכלי הזה מ״מ, נטמא ונעשה אב טומאה, וכל אחד מה׳ דרכים אלו הוא הנקרא מדרס בכל מקום. ושם ה״ב: וכן המשכב והמרכב מטמאין את האדם בז׳ דרכים, בחמשה דרכים אלו שמנינו, ובמגע ובמשא, כיצד משכב או מרכב שדרס עליו הזב ונטמא במדרסו הנוגע בו או הנושאו טמא, וכן היושב עליו או העומד או השוכב או הנתלה או הנשען אע״פ שהיתה אבן מבדלת בין הטהור ובין המדרס הרי זה נטמא שנאמר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מפי השמועה למדו שמקום שהזב יושב ומטמא אם ישב שם הטהור נטמא, מה הזב מטמא מרכב ומושב שתחת האבן אף הטהור מתטמא מן המשכב או המרכב שהוא מתחת האבן אע״פ שאין הזב שם על המשכב ואדם זה שהוא למעלה מן המדרס מטמא בגדים כל זמן שלא פירש ממטמאיו כמו שביארנו.
כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא, מתני׳: הזב מטמא את המשכב (וה״ה למושב -ר״ש) בחמשה דרכים לטמא אדם לטמא בגדים, עומד, יושב, שוכב, נתלה (כגון שהזב בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שניה, כרעו הן טמאין דהשתא הזב נתלה וכאילו יושב עליהן, שם) ונשען, (אמר הקב״ה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא ואמר (והיושב על) [וכל] הכלי אשר ישב עליו (הזב) יטמא, ואמרו אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב, שכב על המושב וישב על המשכב עמד נתלה ונשען מנין ת״ל יטמא יטמא ריבה – פהמ״ש להרמב״ם), והמשכב מטמא את האדם בשבעה דרכים לטמא בגדים, עומד, יושב, שוכב, נתלה, ונשען, במגע, ובמשא. (משנה זבים ב׳:ד׳)
[כג] ראה תו״כ וילקו״ש כאן. וברמב״ם הל׳ טו״צ פט״ז ה״א לא הזכיר באבן המנוגעת משכב ומושב ושם פי״ג הי״ג: דבגד המנוגע עושה משכב ומושב. ובהשגות הראב״ד ומל״מ שם.
– ברשב״א וריטב״א נדה לה.: מדכתיב אשר ישכב עליו הזב, הזב ולא הזוב כדאיתא לקמן בפ׳ דם הנדה, ולפנינו בגמ׳ אין דרשה זו, וכן ליתא בכת״י. אשר ישכב עליו הזב, תניא יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, ודין הוא, ומה זב שאינו מטמא בביאה (אדם הנכנס עם הזב בבית אינו טמא) עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, אבן המנוגעת שמטמא בביאה (אדם הנכנס עמה לבית דכתיב (לעיל יד, מו) והבא אל הבית וגו׳) אין דין שמטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, ת״ל הזב (אשר ישכב עליו הזב), הזב ולא אבן מנוגעת. (נדה נד:)
[כד]
תו״כ, לק״ט ילקו״ש כאן. וראה חגיגה כג: ונדה מט: הובא לקמן אות ל ורש״י עירובין כז. ד״ה חוץ. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ז ה״ח: זב שדרס על כלי שלא נעשה למשכב או למושב או למרכב, אע״פ שהוא ראוי למשכב, הואיל ולא נגע בו הרי זה טהור, שהרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו בכלי זה, כיצד כפה סאה וישב עליה כפה עריבה וישב עליה, או שישב על פרוכת או על קלע של ספינה וכיוצ״ב הרי אלו טהורים שנאמר אשר ישב עליו, המיוחד לישיבה לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
אשר ישכב עליו... וכל הכלי אשר ישב עליו, תניא וכל הכלי אשר ישב עליו וגו׳, יכול (כל כלי במשמע ואפילו אינו עשוי לישיבה) כפה סאה וישב עליה, כפה תרקב (חצי סאה) וישב עליה יהא טמא, ת״ל אשר ישב עליו (הזב) מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו, (מדלא כתיב גבי משכב אשר שכב, וגבי מושב אשר ישב, וכתיב ישכב ישב, משמע שישכב עליו תמיד וישב עליו תמיד, במיוחד לשכיבה ולישיבה, וגבי משכב נמי דריש ליה התם הכי). (שבת נט.)
[כד*]
מובא בחי׳ הרשב״א נדה נה. ד״ה אי, ולפנינו בתו״כ ליתא. ובתוס׳ עירובין כז. ד״ה כל נראה ג״כ שהיה לפניהם כן בתו״כ וז״ל: אבן מסמא היינו משכב ומושב דמטעם משכב ומושב הוא דמיטמא כדקתני בתו״כ אפילו עשרה כלים זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמא מנין ת״ל כל המשכב. וכ״ה בתוס׳ שבת פב: ד״ה באבן ובנדה נה. ד״ה אבן.
כל המשכב, מנין לרבות עשר מצעות זו על גב זו על גבי אבן מסמא ת״ל (ו)כל המשכב. (תו״כ)
(ד-ה) [כה]
תוספתא כלים ב״ק פ״ב ה״ג, בכורות לה. אין מדרס בכלי חרס. וראה רש״י עירובין קד: ד״ה לא. וברמב״ם הל׳ כלים פכ״ג ה״א: המפץ הוא המחצלת שאורגין אותה מן החבלים ומן הסוף ומן הגומא, ואין המפץ בכלל כלים האמורים בתורה ואעפ״כ מתטמא הוא במדרס דבר תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו. וברמב״ם שם פ״א ה״י: אבל במדרס הזב וחבריו מתטמאין (כלי עץ) מן התורה שנאמר כל המשכב אשר ישכב, כל העשוי למשכב או למרכב.
כל המשכב אשר ישכב עליו הזב... ואיש אשר יגע במשכבו, ת״ר מדרס כלי חרס טהור (שאם ישב עליו הזב, ולא נגע באוירו אינו מטמא משום מדרס) וכו׳, ומדרס כלי חרס מנלן דטהור, אמר חזקיה דאמר קרא ואיש אשר יגע במשכבו, מקיש משכבו לו (הוא והמשכב הוזכר כאן), מה הוא אית ליה טהרה במקוה, אף משכבו נמי אית ליה טהרה במקוה וכו׳ לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה (דכתיב ישבר, אין לו טהרה אלא שבירתו). מתיב ר׳ אילעא, מפץ (של קנים) במת מנין שהוא טמא, ודין הוא, ומה פכין קטנים (של חרס) שטהורין בזב (שאינן מטמאין על ידו בשום טומאה דלמדרס לא חזי דאין עשוין לישיבה ועוד שהן של חרס, ובמגע לא לטמאו דאין מטמאות אלא מאוירן ואין יכול להכניס אצבעו לתוכן מפני שפיהן צר, ובהיסט לא, דאפקי׳ רחמנא בלשון נגיעה וכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט) טמאין במת (באהל המת), מפץ שטמא בזב (דהא חזי למשכב וכתיב וכל המשכב וגו׳), אין דין שיהא טמא מת, ואמאי (טמא בזב טומאת מדרס) הא לית ליה טהרה במקוה, א״ל ר׳ חנינא שאני התם, הואיל ואיכא במינו (יש בכלי עץ שיש להן טהרה במקוה כגון מקבלים) וכו׳ וטעמא מאי (היכא כתיבא דמשום דאיכא במינו אע״ג דבדידיה ליכא, מטמא, נימא הואיל ואקשיתיה לזב עצמו בעי דתיהוי ליה טהרה לדידיה) תרי קראי כתיבי, כתיב ואיש אשר יגע במשכבו (מקיש משכבו לו), וכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא (אע״ג דלא דמי לזב, דהא לא כתיב משכבו), הא כיצד יש במינו, אע״ג דלית ליה טהרה במקוה, אין במינו, מקיש משכבו לו. (שבת פד.:)
[דִּבּוּרָא דְזָבִים פֶּרֶק ב]
[א]
״אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא״ – יָכֹל אֲפִלּוּ שָׁכַב עַל עִדְיָנָה
עִדְיָנָה. כיסוי לבור.
וְעַל הַדֶּלֶת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳מִשְׁכָּב׳, לֹא עִדְיָנָה וְלֹא הַדֶּלֶת.
[ב]
אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ וְלֹא אוֹצִיא מַחֲצֶלֶת הַקָּנִים וְשֶׁלַּחֵלָף
וְשֶׁלַּחֵלָף. עשויה ממין עשב.
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִשְׁכָּב״, מִשְׁכָּב הַמְיֻחָד.
[ג]
אֵין לִי אֶלָּא מִטָּה וְהַכָּר, מְנַיִן הַסָּגוֹס
סָגוֹס ságos, sagum : מעיל צמר עבה, במיוחד של חיילים.
וְהָרָדִידרָדִיד. מעיל אישה.
, הֶחָלוּק וְהַטַּלֵּית, קְלוֹסְתֵּרקְלוֹסְתֵּר. כיס שנותנים בו מספוא ותולים בצוואר הבהמה כדי שתוכל ממנו.
אַרְבַּעַת קַבִּיםקְלוֹסְתֵּר אַרְבַּעַת קַבִּים... עיין משנה כלים כ,א.
, תָּרְמֵל חֲמֵשֶׁת קַבִּים, הַכָּרֵתִיתכָּרֵתִית. כלי של עור.
סְאָה, וְהַחֵמֶת שֶׁלְּשִׁבְעַת קַבִּים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳כָּל מִשְׁכָּב׳, רִבָּה.
אוֹ יָכֹל שָׁנִי
שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
מְרַבֶּה הַסְּרוּדסְרוּד. מין רשת.
וְהַדַּף שֶׁלַּנַּחְתּוֹמִים וַעֲרֵבָה גְּדוֹלָה שֶׁהַנִּדּוֹת שׁוֹכְבוֹת בְּתוֹכָהּ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו״, הַמְיֻחָד לִשְׁכִיבָה, וְלֹא שֶׁאוֹמְרִים לוֹ ״עֲמֹד וְנַעֲשֶׂה אֶת מְלַאכְתֵּנוּ!״
[ד]
אוֹ יָכֹל שָׁנִי
שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
מוֹצִיא הַסָּגוֹס וְהָרָדִיד, הֶחָלוּק וְהַטַּלֵּית, קְלוֹסְתֵּר אַרְבַּעַת קַבִּים, תָּרְמֵל חֲמֵשֶׁת קַבִּים, הַכָּרֵתִית סְאָה, הַחֵמֶת שֶׁלְּשִׁבְעַת קַבִּים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳כָּל מִשְׁכָּב׳, רִבָּה.
מָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ?
אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב, מֵעֵט.
מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ
שֶׁהֵן מְשַׁמְּשִׁין שְׁכִיבָה עִם מְלַאכְתָּן, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ
שֶׁאֵינָן מְשַׁמְּשִׁין שְׁכִיבָה עִם מְלַאכְתָּן.
״אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא״ – יָכֹל אֲפִלּוּ יָשַׁב עַל הָאֶבֶן וְעַל הַקּוֹרָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כְּלִי״, וְלֹא אֶבֶן וְלֹא קוֹרָה.
אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ, וְלֹא אוֹצִיא כִסֵּא שֶׁלִּגְלָלִים וְשֶׁלַּאֲבָנִים וְשֶׁלַּאֲדָמָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כְּלִי״, כְּלִי הַמְיֻחָד.
[ה]
אֵין לִי אֶלָּא כִּסֵּא וְסַפְסֵל וְקָתֶדְרָה הַמְיֻחָדִין;
מְנַיִן תֵּבַת הַבַּלָּנִים, תֵּבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ, עֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לֹג וְעַד תִּשְׁעַת קַבִּין שֶׁנִּסְדָּקָה, וְשֶׁאֵינוֹ יָכֹל לִרְחֹץ בָּהּ אֶת רַגְלוֹ אַחַת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳כָּל כְּלִי׳, רִבָּה.
יָכֹל אֲפִלּוּ כָּפָה סְאָה וְיָשַׁב עָלֶיהָ, תַּרְקָב וְיָשַׁב עָלָיו?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו״, הַמְיֻחָד לִישִׁיבָה, לֹא שֶׁאוֹמְרִים לוֹ ״עֲמֹד וְנַעֲשֶׂה אֶת מְלַאכְתֵּנוּ!״
[ו]
אוֹ יָכֹל שָׁנִי
שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
מוֹצִיא תֵּבַת הַבַּלָּנִים וְתֵבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ, וַעֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לֹג וְעַד תִּשְׁעַת קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה, וְשֶׁאֵינוֹ יָכֹל לִרְחֹץ בָּהּ אֶת רַגְלוֹ אַחַת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳כָּל כְּלִי׳, רִבָּה.
מָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ?
אַחַר שֶׁרִבָּה הַכְּתָב מֵעֵט, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ
שֶׁהֵן מְשַׁמְּשִׁין יְשִׁיבָה עִם מְלַאכְתָּן, וּמוֹצִיא אֶת אֵלּוּ
שֶׁאֵינָן מְשַׁמְּשִׁין יְשִׁיבָה עִם מְלַאכְתָּן.
[ז]
אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁשָּׁכַב עַל הַמִּשְׁכָּב, יָשַׁב עַל הַמּוֹשָׁב.
מְנַיִן שָׁכַב עַל הַמּוֹשָׁב, יָשַׁב עַל הַמִּשְׁכָּב, עוֹמֵד נִתְלָה וְנִשְׁעָן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״יִטְמָא״, ״יִטְמָא״, רִבָּה.
[ח]
״הַזָּב״ – לֹא בַּעַל קֶרִי.
הֲלֹא דִין הוּא: הַזָּב, טֻמְאָתוֹ מִן הַמָּקוֹר, וּבַעַל קֶרִי טֻמְאָתוֹ מִן הַמָּקוֹר.
מַה הַזָּב מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, אַף בַּעַל קֶרִי יְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַזָּב״, לֹא בַּעַל קֶרִי.
[ט]
״הַזָּב״ – לֹא אֶבֶן הַמְנֻגַּעַת.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם הַזָּב, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבִיאָה, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, אֶבֶן הַמְנֻגַּעַת, שֶׁהִיא מְטַמָּא בְּבִיאָה, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַזָּב״, לֹא אֶבֶן הַמְנֻגַּעַת.
[י]
״הַזָּב״ – לֹא טְמֵא מֵת.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם הַזָּב, שֶׁאֵינוֹ טָעוּן הַזָּיָה בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, טְמֵא מֵת, שֶׁהוּא טָעוּן הַזָּיָה בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַזָּב״, לֹא טְמֵא מֵת.
[יא]
״הַזָּב״ – לֹא הַמֵּת.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם הַזָּב, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, מֵת, שֶׁהוּא מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַזָּב״, לֹא הַמֵּת.
[יב]
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו״, וַ״אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו״, אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁכִיבָה וִישִׁיבָה מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, אֵין זָב שֶׁמֵּת מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב.
[יג]
וְשֶׁאָמְרוּ: הַזָּב שֶׁמֵּת מְטַמָּא בַמַּשָּׂא עַד שֶׁיִּמֹּק הַבָּשָׂר, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִין.
״אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו״ – וַ״אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו״, עַד שֶׁיִּנָּשֵׁא רֻבּוֹ עָלָיו.
כָּל מִשְׁכְּבָא דְּיִשְׁכּוֹב עֲלוֹהִי דּוֹבָנָא יְהֵי מְסָאַב וְכָל מָאנָא דְּיִתֵּיב עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאַב.
Every bed whereon he lies who has the defluxion shall be unclean; and anything whereon he sits shall be unclean.
משכב ומרכב
משכב ומרכב הזב הם מונח הלכיים כבמשנה: ״למעלה מן המרכב – משכב״ (כלים א ג). מטעם זה תרגם להלן ״וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא״ (ט) ״וְכָל מֶרְכְּבָא״ [ולא: רְתִיכָּא] בהתאם למינוח ההלכי. אבל כאן תרגם ״כָּל הַמִּשְׁכָּב״ – ״כָּל מִשְׁכְּבָא״ ולא הוצרך לשנות כי הוא התרגום קבוע למונח זה כמו ״וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ״ (בראשית מט ד) ״וּבְאִידְּרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָךְ״ שנתבאר בפסוק ״וַיָּבֹא הַחַדְרָה״(בראשית מג ל) ״לְאִידְּרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָא״. זולת ״וְנָפַל לְמִשְׁכָּב״ (שמות כא יח) ״וְיִפּוֹל לְבוּטְלָן״, כי הוא מינוח הלכי כמבואר שם.
כל
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מדמך ... דיבה״) נוסח אחר: ״בית מדמוך די (ד)י{ד}מוך עלוי(י) דייבה״.
מדמך די ידמךבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ידמך״) גם נוסח חילופי: ״דדמיך״.
עלוי דיבהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיבה״) גם נוסח חילופי: ״דובה״.
יסתאב וכל מן די יתיב עלוי יסתאב.
Every bed on which one who hath such defluxion lieth shall be unclean; and every thing on which such an one sitteth shall be unclean.
כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו – [וְגוֹ׳] – יָכוֹל כָּל כְּלִי בְּמַשְׁמַע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יִשְׁכַּב״ וְגוֹ׳.
וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב – יָכוֹל תְּהֵא אֶבֶן מְנֻגַּעַת עוֹשָׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים וְכוּ׳, אֶבֶן שֶׁמְּטַמֵּא בַּבִּיאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁעוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים. תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַזָּב״ – וְלֹא אֶבֶן הַמְנֻגַּעַת.
מִבִּנְיַן אָב מִכָּתוּב אֶחָד כֵּיצַד, לֹא ״הַמִּשְׁכָּב״ כַּהֲרֵי ״הַמּוֹשָׁב״, וְלֹא ״הַמּוֹשָׁב״ כַּהֲרֵי ״הַמִּשְׁכָּב״. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין לְנוּחַת אָדָם לְבַד, וְהַזָּב מְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּזוֹבוֹ, לְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּלְטַמֵּא בְּגָדִים – אַף כָּל שֶׁהוּא עָשׂוּי לְנוּחַת אָדָם לְבַד, יְהֵא הַזָּב מְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּזוֹבוֹ, לְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּלְטַמֵּא בְּגָדִים – יָצָא ״מֶרְכָּב״ שֶׁהוּא עָשׂוּי לְסִבְלוֹן אַחֵר.
אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא – יָכוֹל אֲפִלּוּ שָׁכַב עַל עֲרֵבָה וְעַל הַדֶּלֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִשְׁכָּב״ – וְלֹא עֲרֵבָה וְלֹא הַדֶּלֶת. אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַמַּחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים וְשֶׁל חִילַת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַמִּשְׁכָּב״ – מִשְׁכָּב הַמְיֻחָד. אֵין לִי אֶלָּא אֶלָּא הַמִּטָּה וְהַכַּר, הַסָּגוֹס וְהָרְדִיד חָלוּק וְטַלִּית הַקְּרַסְטוּל אַרְבַּעַת קַבִּין וְהַתּוּרְמִיל חֲמֵשֶׁת קַבִּין וְהַכְּרִיתִית סְאָה וְהַחֵמֶת שִׁבְעַת קַבִּין, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל הַמִּשְׁכָּב״ – רִבָּה. אוֹ יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה אֶת הַסָּרוּד וְדַף שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְאֶת עֲרֵבָה גְּדוֹלָה שֶׁהַנִּדּוֹת שׁוֹכְבוֹת בְּתוֹכָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו״ – הַמְיֻחֶדֶת לִשְׁכִיבָה, וְלֹא שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ עֲמֹד וְנַעֲשֶׂה מְלַאכְתֵּנוּ. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת הַסָּגוֹס וְהָרְדִיד חָלוּק וְטַלִּית קְרַסְטוּל אַרְבַּעַת קַבִּין תּוּרְמִיל חֲמֵשֶׁת קַבִּין וְהַכְּרִיתִית סְאָה וְהַחֵמֶת שִׁבְעַת קַבִּין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל הַמִּשְׁכָּב״ – רִבָּה. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ, אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב וּמִעֵט, מַרְבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁהֵן מְשַׁמְּשִׁין שְׁכִיבָה עִם מְלַאכְתָּן, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁאֵין מְשַׁמְּשִׁין שְׁכִיבָה עִם מְלַאכְתָּן. ״אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא״ – יָכוֹל אֲפִלּוּ יָשַׁב עַל הָאֶבֶן וְעַל הַקּוֹרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּלִי״ – וְלֹא אֶבֶן וְלֹא קוֹרָה. אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ וְלֹא אוֹצִיא אֶת כִּסֵּא שֶׁל גְּלָלִים וְשֶׁל אֲבָנִים וְשֶׁל אֲדָמָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכְּלִי״ – כְּלִי הַמְיֻחָד. אֵין לִי אֶלָּא כִּסֵּא קַתֶּדְרָא וְסַפְסָל הַמְיֻחָדִין, מִנַּיִן תֵּבַת הַבַּלָּנִין וְתֵבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ וַעֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לֹג עַד תִּשְׁעַת קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה וְאֵין יָכוֹל לִרְחֹץ בָּהּ אֲפִלּוּ רַגְלוֹ אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָל הַכְּלִי״ – רִבָּה. יָכוֹל אֲפִלּוּ כָּפָה סְאָה תַּרְקַב וְיָשַׁב עָלָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו״ – הַמְיֻחָד לִישִׁיבָה, וְלֹא שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ עֲמֹד וְנַעֲשֶׂה מְלַאכְתֵּנוּ. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת תֵּבַת הַבַּלָּנִין וְתֵבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ וַעֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לֹג עַד תִּשְׁעַת קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה וְאֵין יָכוֹל לִרְחֹץ בָּהּ אֲפִלּוּ רַגְלוֹ אַחַת. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכָל הַכְּלִי״ – רִבָּה. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ, אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב וּמִעֵט, מַרְבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין יְשִׁיבָה עִם מְלַאכְתָּן, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁאֵין מְשַׁמְּשִׁין יְשִׁיבָה עִם מְלַאכְתָּן. אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁשָּׁכַב עַל הַמִּשְׁכָּב וְיָשַׁב עַל הַמּוֹשָׁב, מִנַּיִן יָשַׁב עַל הַמִּשְׁכָּב וְשָׁכַב עַל הַמּוֹשָׁב, עוֹמֵד נִתְלֶה נִשְׁעָן, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִטְמָא, יִטְמָא״ – רִבָּה.
הַזָּב – וְלֹא בַּעַל קֶרִי. וַהֲלֹא דִּין הוּא: זָב טֻמְאָתוֹ מִן הַמָּקוֹר וּבַעַל קֶרִי טֻמְאָתוֹ מִן הַמָּקוֹר, מַה זָּב מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אַף בַּעַל קֶרִי יְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַזָּב״ – וְלֹא בַּעַל קֶרִי. ״הַזָּב״ – וְלֹא אֶבֶן הַמְנֻגַּעַת. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם הַזָּב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבִיאָה מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, אֶבֶן הַמְנֻגַּעַת שֶׁמְּטַמְּאָה בְּבִיאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַזָּב״ – וְלֹא אֶבֶן הַמְנֻגַּעַת. ״הַזָּב״ – וְלֹא טְמֵא מֵת. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם הַזָּב שֶׁאֵינוֹ טָעוּן הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, טְמֵא מֵת שֶׁטָּעוּן הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַזָּב״ – וְלֹא טְמֵא מֵת. ״הַזָּב״ – וְלֹא הַמֵּת. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם הַזָּב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, מֵת שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַזָּב״ – וְלֹא הַמֵּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו, וַאֲשֶׁר יֵשַׁב עָלָיו״ – אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁכִיבָה וִישִׁיבָה מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְאֵין זָב שֶׁמֵּת מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְהָא שֶׁאָמְרוּ: זָב שֶׁמֵּת מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא עַד שֶׁיִּמֹּק הַבָּשָׂר, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. ״אֲשֶׁר יֵשַׁב עָלָיו, וַאֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו״ – עַד שֶׁיִּנָּשֵׂא רֻבּוֹ עָלָיו.
וַחִכּמֻהֻ אַן יַכֻּוןַ כֻּלֻּ מַצ׳גַעֵ יַצ׳טַגִעֻ עַלַיְהִ יַנגַסֻ וַכֻּלֻּ אַנִיַתֵ יַגלִסֻ עַלַיְהַא תַּנגַסֻ
כל המשכב – הראוי למשכב. יכול אפילו מיוחד למלאכת
כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״למלאכה״.
אחרת, תלמוד לומר: אשר ישכב, אשר שכב לא נאמר, אלא: אשר ישכב – המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתינו.
אשר יֵשֵב – יַשַב לא נאמר, אלא: אשר יֵשֵב עליו הזב – המיוחד תמיד לכך.
כל המשכב EVERY PLACE OF REPOSE – This means: everything that is fitted for sleeping on (thus excluding a door or plank etc.). One might, however, think that it includes anything intended for some other action also, as long as it can be used for sleeping and he actually slept upon it! It, however, states אשר ישכב – it does not state אשר שכב, "upon which one has slept" but אשר ישכב, "upon which one sleeps usually" – i.e. that which is intended to be used for this always, thus excluding that of which people can say to him, "Get up and let us to our work [with that upon which you are lying]" (Sifra, Metzora Parashat Zavim, Chapter 1 1-3).
אשר ישב [EVERYTHING] WHEREON HE SITTETH – It is not said here אשר יָשַׁב, "on which he has sat", but אשר יֵשֵׁב, "on which one sits usually" – it speaks therefore of something that is intended to be used for this always (Sifra, Metzora Parashat Zavim, Chapter 1 3; Shabbat 59a).
פס׳: כל המשכב אשר ישכב עליו הזב – הראוי למשכב מטמא פרט לששכב על הדלת. משכב מלמד שהוא עושה כל שתחתיו משכב ובלבד שיהא ראוי לשכיבה שהרי אמרה תורה משכב הראוי לשכיבה.
וכל הכלי – כלי מיוחד לישב פרט לכפה סאה וישב עליה שאינו ראוי לישיבה שהרי אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
הזב – ולא בעל קרי אין מטמא משכב ומושב:
אשר ישכב עליו – אפילו הוא תחת האבן שלא נגע בו כלל.
כללו של דבר: זב וזבה ונידה כולן מטמאין מה שתחתיהם טומאה חמורה לטמא אדם ובגדים, אם
כן בדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): את.
הכלים שתחתיו מיוחדין לישיבה, אף על פי שלא נגע בהם כלל.
אשר ישכב עליו [ANY BEDDING] ON WHICH [THE ONE WITH THE DISCHARGE] LIES [SHALL BE IMPURE]: Even if it [= the bedding] is underneath a rockIn rabbinic literature, the example of the impure person seated or lying on top of a rock, which in turn is on top of a bed or chair, is often used to illustrate the specific stringency attached to the impurity of the menstruant and of the person with a discharge. See Kelim 1:3 and Sifra, here, ad vs. 6. See also Sifre on Num. 5:2, where it is stated specifically that this is a way in which these types of impurity are even more stringent than the impurity of the dead body (generally considered to be the most stringent form of impurity).
Rashbam’s comment here should be read together with his comment above on 11:28 where he writes, “Even if a dead body is placed on a bed and underneath the dead body there is [something as thin as] paper that keeps the dead body from touching the bedclothes, those bedclothes are still pure.” Here he writes that, by contrast, the impurity of the menstruant and of the person with a discharge would be transferred to the bedclothes even if those bedclothes were separated from the impure person by a barrier as thick and as heavy as a rock. and [the person with the discharge was lying on top of the rock, such that] he did not touch the bedding at all. The general rule is that a man or a woman with a discharge or a menstruant woman all impart to items underneath them – even if they did not touch those itemsRashbam’s point – that impurity is transferred even to the clothing of the second person – is the undisputed halakhic position. It is also the simple meaning of verses 5 and 6.
Below, in his commentary to vs. 23, Rashbam continues (and refines) his discussion of the question of imparting impurity to clothing. This is the case only if the items underneath [the person with the discharge] are specifically used for sitting [or for lying upon].
Rashbam often makes the point that impurity may be transferred without touching. See e.g. his commentary above ad 11:28 and 11:40.
– such a strict level of impurity that those items [in turn] impart impurity to a person [who touches them] and to the clothing [that that second person wears].Again Rashbam’s comment follows the undisputed halakhic position. See also Rashi here, ad vs. 4, who (following Shab. 59a and Sifra here) makes the same point: the item underneath the impure person becomes impure only if it was an item intended for sitting or for reclining. Perhaps it is because of Rashi’s comment that Rashbam feels required to add his refinement: Yes, Rashi is right that impurity would be imparted only if there was some real bedding or some real chair beneath the impure person. However, Rashbam adds, that bedding or chair need not be directly underneath the impure person; there could even be a barrier as solid as a rock separating that item from the impure person.
(4-5) The same law applies to what the one who has an issue lies or sits on.
They have to be immersed in water and are unclean till the evening.
Similarly, there is one law regarding the one who touches what the afflicted lies on or sits on.He has to immerse himself and his clothes and remains unclean until evening.
(ד-ו) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא – ראוי שיהיה הכלי ההוא עשוי למשכב, באופן שיהיה אפשר שיתואר בשהוא משכב, ואז ינהג בו זה הדין. ולזה אם היה משמש למשכב לבד, או שהיה משמש למשכב עם שימושו לדבר אחר בעת היותו משכב — כאילו תאמר שיהיה בכאן ארגז ופִתחו בצדו, וישכבו עליו וישימו בתוכו דברים לשומרם דרך פתחו בעוד שהוא משמש לשכיבה — הנה דינו דין משכב. ואמנם אם לא יהיה לו פתח אלא בעליונו, באופן שכאשר ירצו לפתוח פתחו לא יוכל לשמש למשכב, הנה לא ינהג בו דין המשכב. וכן ראוי שנבין הענין במושב, שנאמר: וכל הכלי אשר יֵשֵׁב עליו יטמא – רוצה לומר שיהיה דרכו שישבו עליו, וזה אמנם יהיה כשיהיה מיוחד לישיבה.
ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו – למדנו שמשכבו הוא אב הטומאה לטמא אדם באופן שהוא טעון כיבוס בגדים ויטמא טומאת ערב. וראוי שתדע שהמשכב והמושב והדומה להם ינהגו בכלים המקבלים טומאה, אף על פי שאין להם בית קיבול, כמו כלי עץ ושק וכלי עור. שנאמר: ׳כל המשכב... וכל הכלי אשר ישב עליו׳ (פסוק ד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
כל המשכב הראוי למשכב יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת ת״ל אשר ישכב אשר שכב לא נאמר אלא אשר ישכב המיוחד תמיד לכך יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. פירוש הראוי למשכב לאפוקי מחצלת של קנים ושל חלף וכיוצא בה שהקנים והחלף שהוא מין עשב קשה הן קשין לשכיבה שאינם עשוים אלא למחיצה או לסיכוך שאם לא נגע בו טהור יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת פירוש כיון דראוי לשכיבה בעינן יכול אף על פי שהוא מיוחד למלאכה אחרת כיון שראוי לשכב עליו כגון הדף של נחתומין ועריבה גדולה שהנדו׳ שוכבות בתוכה יהא מטמא משום משכב תלמוד לומר אשר ישכב אשר שכב לא נאמר אלא אשר ישכב שיהא מיוחד תמיד שישכב בו יצאו אלו שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו והא דלא קאמר יצא זה שאינו מיוחד לשכיבה כפי מה שפתח בו תחלה יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת אבל פתח במיוחד וסיים באומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו הוא משום דאי הוה מסיים בה כפי מה שפתח יצא זה שאינו מיוחד לשכיבה הוה קשיא ליה מהסגוס והרדיד שהן מיוחדין למלאכה אחרת ואע״פ כן כיון דחזי לשכיבה מטמאין משום משכב כדכתיב וכל המשכב ותניא בת״כ כל המשכב ריבה את אלו שאע״פ שאינן מיוחדין לשכיבה טמאין משום משכב לפיכך סיים בו יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר שא״א בעת שהוא משתמש בו למלאכה אחרת שיהיה שוכב עליו אלא צריך שיאמרו לו קום ונעשה בו מלאכתנו דהיינו כמו הדף של נחתומין ועריבה גדולה אבל הסגוס שהוא מלבוש עב והרדיד שהוא יותר דק כמו לקחו את רדידי מעל׳ שהן מיוחדין ללבישה ובעת שהוא משתמש בהן למלאכתן האחרת שהוא הלבישה חזו ג״כ לשכיבה שהרי שוכב עמהן בעודן עליו ואינן כמו העריבה והדף של נחתומים שצריכים לקום משכיבתן כדי להשתמש בהן למלאכתן לא יצאו מידי משכב וטמאין משום משכב וכן שנינו בתורת כהנים אשר ישכב עליו יכול אפי׳ שכב על העדינה פיר׳ כסוי הבור והדלת ת״ל משכב אוציא את אלו ולא אוציא את מחצלת של קנים ושל חלף ת״ל משכב משכב מיוחד אין לי אלא המטה והכר מניין לרבות הסגוס והרדיד החלוק והטלת כו׳ תלמיד לומר כל המשכב ריבה יכול שאני מרבה הסרוד שהוא כלי שעורכין עליו החלות של לחם והדף של נחתומין שהוא עשוי להניח עליו הככרות עד שיכניסם לתנור והעריבה גדולה שהנדות שוכבות בתוכה תלמוד לומר אשר ישכב עליו המיוחד לשכיבה לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן משמשין שכיבה עם מלאכתן ומוציא את אלו שאינן משמשין שכיבה עם מלאכתן:
אשר ישב ישב לא נאמר אלא ישב במיוחד תמיד לכך. גם בזה צריך לומר יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו אלא שרש״י ז״ל סמך על מה שפירש על השכיבה ולא הוצרך לפרש פה וכן שנינו בתורת כהנים:
[א] הזב
[1] נדה פרק שביעי נד ע״ב
[ב] אשר ישב עליו יטמא
[1] שבת פרק שישי דף נט ע״א (שבת נט.)ז״ל הגמרא שבת נט ע״א: והתניא : ׳וכל כלי אשר ישב עליו וגו׳, יכול כפה סאה וישב עליה, כפה תרקב וישב עליה - יהא טמא, תלמוד לומר: ׳אשר ישב עליו הזב׳ - מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. עכ״ל.
מאיזה פסוק נדרשה הדרשה בברייתא לגבי מושב הזב המטמא? רבנו הפנה את הציטוט מפסוק טו, ד, ׳אשר ישב עליו׳ כך כתב גם רש״י, ושלל גרסת ספרים אחרים שכתבו שהמקור מפסוק טו, ו - ׳והיושב על הכלי אשר יישב עליו הזב׳. הב״ח גם כתב כרש״י: פסוק טו, ד – ׳וכל הכלי אשר יישב עליו יטמא׳.
יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתינו. מה שסיים בהך מלתא ׳יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו׳, ולא סיים במה שפתח ׳יצא זה שמיוחד למלאכה אחרת׳ (קושית הרא״ם), נראה שבא לומר, שאל תאמר כי אם יחדו לשעה לשכוב עליו נמי נקרא ״אשר ישכב עליו״, דהא יחדו לכך, ולא ימעט אלא אם לא יחדו כלל (לישיבה) [לשכיבה], ובפסוק לא כתיב אשר יחדו תמיד, ולכך קאמר שפירוש הכתוב שיחדו לכך, לאפוקי דבר שאומרים לו ׳עמוד ונעשה מלאכתינו׳, ולכך אפילו יחדו לשעה למשכב, כיון שאומרים לו ׳עמוד ונעשה מלאכתינו׳ אין זה יחוד. ואם תאמר, מנא לן זה, למה לא נאמר כיון שיחדו למשכב נקרא משכב אף על גב שלא יחדו תמיד, ויש לומר, דאין סברא, דממה נפשך, אם בעינן יחוד – אם כן יחוד זה לפי שעה לא הוי מידי, כיון שיאמר ׳עמוד ונעשה מלאכתנו׳:
תלמוד לומר אשר ישכב. פירוש כגון דף של נחתומים או עריבה גדולה:
עמוד ונעשה. כלומר שאי אפשר בעת שהוא משתמש בו למלאכה אחרת שיהא שוכב עליו:
The verse says: "Upon which he lies." Meaning: For instance, a bakers' plank or large kneading trough.
Get up so that we can do. I.e., when it is being used for other work it is impossible that he could continue lying on it.
כל לרבות (הוא בת״כ לקמן פרק ז׳ הל׳ א׳) אפי׳ אבן מסמא – משכב ולא אוכלין ומשקין (ת״כ פ״ד ה׳ ג׳) וכלים שמתחתיו לעשותן מדף.
המשכב – המיוחד ולא מחצלת של קנים כו׳.
אשר ישכב – לרבות סגוס ורדיד וחלוק כו׳ שמשמשין שכיב׳ עם מלאכתן.
ישכב – המיוחד לשכיב׳. פר׳ לשאומרי׳ לו עמו׳ ונעש׳ מלאכתינו. עליו. מתחתיו עושה משכב ואין עושה על גביו משכב.
הזב ז׳ פעמים א׳ הזב מטמא משכב ואין משכב עוש׳ משכב וכן ב׳ במוש׳ וכן ג׳ במרכב. ד׳ הזב ולא בעל קרי ה׳ הזב ולא אבן המנוגעת. ו׳ הזב ולא טמא מת ז׳ הזב ולא המת. וכל לרבות אפי׳ אבן מסמא.
הכלי – המיוחד ולא כסא של גללים וכו׳. אשר ישב. לרבות תיבת הבלנים ושפתחה מצדה ועריבה מב׳ לוגין ועד ט׳ קבין שאינו יכול לרחקו בה רגלו אחת. אשר ישב. פרט לכפה סאה תרקב וישב עליה.
כל המשכב – הראוי למשכב, פרט אם שכב על הדלת ועל דף הבור שאינו ראוי למשכב. יכול כל ראוי למשכב אפילו מיוחד למלאכה אחרת? תלמוד לומר ״אשר ישכב עליו״ המיוחד לשכיבה, יצא זה שאומרים לו ״עמוד ונעשה מלאכתנו״.
על פי שבת נט, א.
יטמא – טומאה חמורה, לטמא אדם ובגדים, לא טומאת מגע. שהתורה החמירה במשכב ומושב ומרכב יותר מכל שאר הדברים שהזב נוגע בהן, שכלן נעשים ראשון, ואינן מטמאין אדם וכלים, ואלו נעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים. ובכתוב הסמוך יפרש טומאה זו.
וכל הכלי – המושב כמשכב, במיוחד למושב, פרט אם אומרים לו ״עמוד ונעשה מלאכתנו״, ולכן בשתיהן נאמר בלשון עתיד ״ישכב״, ״ישב״, ולא ״שכב״ ו״ישב״.
כל המשכב – הראוי למשכב, פרט אם שכב על הדלת או על דף הבור שאינו ראוי למשכב, יכול כל ראוי למשכב אפילו מיוחד למלאכה אחרת, ת״ל אשר ישכב עליו המיוחד לשכיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:
יטמא – טומאה חמורה, לטמא אדם ובגדים, לא טומאת מגע, שהתורה החמירה במשכב ומושב ומרכב יותר מכל שאר הדברים שהזב נוגע בהן. שכלן נעשים ראשון, ואינן מטמאין אדם וכלים, ואלו נעשין אב הטומאה לטמא אדם וכלים:
כל המשכב אשר ישכב עליו וגו׳ וכל הכלי אשר ישב עליו וגו׳ – לא כל חפץ שהזב שכב או ישב עליו מקבל את הטומאה הנידונית כאן; אלא רק חפץ הראוי לשכיבה או ישיבה, והמיועד לשימוש זה [״מיוחד לכך״]. משום כך, לא נאמר כאן: ״משכב אשר שכב״, ״כלי אשר ישב״, אלא: ״אשר ישכב עליו״, ״אשר ישב עליו״ – הווי אומר: המיועד לשימוש זה. למעט ״כפה סאה וישב עליו״ וכו׳, היינו שנטל חבית מדידה או כדומה, הפכה וישב עליה; מאחר שחפץ כזה מיועד לשימוש אחר. ההוכחה לכך שחפץ מסוים מיועד לשימוש אחר היא, שבשעה שצריכים לאותו חפץ אומרים לו ״עמוד ונעשה [בכלי הזה את] מלאכתנו״ (תורת כהנים; שבת נט.).
מאידך, משכב ומושב ניתנו כאן רק כדוגמאות. הם כוללים את כל הכלים המיועדים לשמש כמשען לאדם – בין עומד, יושב, שוכב, נתלה או נשען. כלים כאלו נטמאים על ידי הזב בכל אחד מהמצבים הנזכרים – הווי אומר אפילו ביושב על המשכב, שוכב על המושב וכו׳. השם הכולל לכל הכלים המיועדים לסמיכת הגוף במצבים השונים האלה הוא ״מדרס״ (עיין זבים ב, ד, ופירוש הרמב״ם שם). אולם אין כלי מקבל טומאת מדרס אלא אם כן נועד לסמוך את הגוף במצב של מנוחה, היינו ״עשויה להנאת מדרס״. למעט סולם, ששליבותיו נועדו לסמוך את הגוף במצב של תנועה, ״לירד בו ולעלות״ (תוספות מנחות לא. ד״ה שידה).
אין צורך שהזב ייגע בחפץ באופן ישיר. אלא כלי המקבל טומאת מדרס נטמא ברגע שגופו של הזב מונח עליו, אפילו אם כלים אחרים חוצצים בין הכלי לבין הזב. כן הדבר אף אם מה שחוצץ הוא אבן גדולה וכבדה, וכובד הזב על הכלי בטל ואינו נחשב, מפאת כובדה הרב של האבן. מקרה אחרון זה קרוי ״אבן מסמא״ (רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ו, ה; כסף משנה שם; תוספות נדה נה. ד״ה אבן).
הר״ש על מסכת כלים (א, ג) מגדיר את דין אבן מסמא כ״משא בלי היסט״: נשיאה גרידא של החפץ בלי להזיזו, אפילו אם דברים שאינם מקבלים טומאה חוצצים בין הנושא למשא. זאת בניגוד לשאר טומאות, אשר בהן משא והיסט חד הם (עיין פירוש לעיל יא, כד–כה).
השם ״אבן מסמא״ מתבאר (נדה סט.) על יסוד לשון הכתוב: ״וְשֻׂמַת עַל-פֻּם גֻּבָּא״ (דניאל ו, יח). לשון זו מתייחסת לאבן גדולה אשר רק בקושי רב ניתן להזיזה ממקומה.
כלי אבנים, כלי גללים, כלי אדמה, וכן כלים עשויים מחומרים המצויים בים או מעצמות עוף, אינם מקבלים טומאת מדרס, כדרך שאינם מקבלים שאר טומאות (עיין פירוש לעיל יא, לב). אולם גם כלי חרס נתמעטו מטומאת מדרס (עיין שבת פד.).
[קכח]
כל המשכב אשר ישכב עליו הזב – אם היה אומר ״כל אשר שכב עליו״ יכלול כל דבר ששכב עליו, אף על עדינה (הוא כיסוי הבור) ועל הדלת. ולכן אמר ״משכב״ שהשם לא יפול רק על דבר המיוחד לכך. [וכמ״ש בברכות (דף לה:), ובעירובין (דף) ש״מזון״ הוא רק חמשת המינים אבל כשאומר ״כל הזן״ כולל הכל חוץ ממים ומלח] (וזה פירוש משנה א) ויש הבדל בין שם ״משכב״ סתם ובין כשבא בה׳ הידיעה, שמשכב סתם היינו דבר שראוי לשכיבה לפעמים אבל ״המשכב״ בה׳ היינו העומד ומיוחד לכך ומוציא מחצלת הקנים ושל חלף (שלא עשאה לשכיבה כמ״ש בפרק קמא דסוכה) וכמו שדריש בפ׳ שמיני ממ״ש ״כל האוכל״ בה׳ היינו המיוחד למאכל אדם (וזה פירוש משנה ב) וממה שכתב ״כל המשכב״, שמלת ״כל״ מרבה תמיד, וכולל המיוחד לשכיבה אף שמיוחד גם לדבר אחר כגון הסגוס (בגד עב) והרדיד, והקלסטר (כלי של עור כגון סל שנותנים בה מספוא לחמורים) וכריתית (שק של עור קטן) כמו שנזכר כל זה פרק כ׳ דכלים משנה א. והנה ממה שכתב ״אשר ישכב עליו״ ולא אמר ״אשר שכב עליו״ בלשון עבר, וידוע שהעתיד הבא במקום עבר מורה על התמידות כמו ״כל ימי אשר ישכן עליו הענן״, ״ככה יעשה איוב כל הימים״ – היינו שיתמיד הזב לשכב עליו, ומוציא הסדור והדף של נחתומים שלא יוכל להתמיד לשכב (וזה פירוש משנה ג) ומפרש שריבה את אלו הקודמים שהגם שמיוחדים גם למלאכה אחרת בכל זאת יעשה המלאכות האלה עם השכיבה ולא יתבטל מלשכב עליהם, ומוציא את אלו שבעת מלאכתו לא יוכל לשכב עליהם ולא שייך ״אשר ישכב עליו״ בקביעות. וכן דרש ממ״ש ״כל הכלי אשר ישב עליו״ שמה שכתוב ״כלי״ היינו דוקא כלי, לא כסא של גללים שאינם כלים לענין טומאה. וממ״ש ״כל כלי״ מרבה במלת ״כל״ תיבת הבלנים ותיבה שפתחה מצידיה שיכול להשתמש בה אף על פי שיושב עליו (כמ״ש פרק יט דכלים משנה ט), וערבה מב׳ לוגין עד ט׳ קבים שנסדקה (ואינה ראויה למלאכתה כמ״ש פרק ב דכלים מ״ב) ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת. וממ״ש ״אשר ישב עליו״ בלשון עתיד מוציא מה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו (וכן בשבת דף נט, חגיגה כג, נדה מט). ומה שאמר שם ״והיושב על הכלי״ יכול כפה סאה, נראה לי להגיה ״וכל כלי אשר ישב עליו״ כי מ״ש ״והיושב על הכלי״ נדרש לקמן (פרק ג משנה א) לדרשה אחריתי.
[קכט]
אשר ישכב... יטמא וכל אשר ישב... יטמא – כבר בארנו (בסימן הקודם) שמ״ש ״אשר ישכב עליו״ ו״אשר ישב עליו״ אינו תנאי אל הטומאה שצריך שישכב וישב, רק הוא תנאי אל המשכב והמושב שצריך שיהיה ראוי לשכב ולישב עליו בתמידות, שלכן אמר פעל עתיד – ״ישכב״ ״יֵשֵב״. אבל באיזה אופן מטמא אינו מבואר בכתוב, והניח הדבר לחכמי המסורת שדרשו ממ״ש שני פעמים ״טמא״ שמבואר אצלינו שאחד מיסודי ההיקש ששֵם או פעל הבא כפול בא להקיש שני המשפטים זה לזה כמו שכתבנו באילת השחר (כלל קנט, קס), ומקיש שטומאת השכיבה והישיבה הם בענין א׳ אם נשען גופו עליהם על ידי שעינה או עמידה, תלייה, שכיבה, וישיבה – כל שנסמך על הדבר מטמאהו (וכמ״ש במשנה ד׳ דזבין פרק ב).
[קל]
אשר ישכב עליו הזב – שם ״הזב״ מיותר וזה נמצא בפרשה זו ד׳ פעמים שכתב מלת ״הזב״ למותר – ״אשר ישכב עליו הזב״ (כאן), ״אשר ישב עליו הזב״ (פסוק ו), ״וכי ירק הזב״ (פסוק ח), ״אשר ירכב עליו הזב״ (פסוק ט) [כי מ״ש ״והנוגע בבשר הזב״ יש בו דרוש בסימן קלה] ודריש למעט ד׳ דברים: (א) בעלי קרי (ועיין בנדה דף לה) (ב) למעט אבן המנוגעת אף שחמורה שמטמא בביאה, היינו אדם הנכנס עמה בבית כדכתיב והבא אל הבית, ומובא בנדה (דף נד:) ועי׳ בתו״כ שם. (ג) למעט טמא מת (ד) למעט את המת שאינו מטמא משכב ומושב אף על פי שמטמא טומאת שבעה. ור׳ שמעון למד שזב שמת אינו מטמא משכב ומושב דלא שייך ביה שכיבה וישיבה. ומ״ש (בנדה דף ע:) שמטמא במשא, דהיינו באבן מסמא, הוא מדברי סופרים.
[קלא]
אשר ישכב עליו הזב – כבר בארנו (ויקרא סימן רעו) שבמקום שנזכר הפעל ושם הפועל ומלה הרומזת על גוף הפעול – ״אותו״, ״עליו״, ״לו״, ״אליו״ לפעמים יקדים המלה לפני שם הפועל ולפעמים תבא אחריו – ״ויאמר אליו העבד״, ״ויאמר משה אליהם״ וכדומה. ובארנו שם שתמיד יקדים את המלה העיקרית אצלו. ולפי זה היה לו לומר פה ״אשר ישכב הזב עליו״ אחר שבמלת ״הזב״ בא לדייק דוקא הזב ולא בעל קרי (כנ״ל סימן הקודם) הוא עיקר במאמר. מזה דרשו חז״ל שמלת ״עליו״ בא לדייק שישכב עליו דוקא ביינו שינשא רובו עליו ולכן הקדימו.
(ד-ו) כל המשכב – אף לפני שם בה״א הידיעה יכולה לציין מלת ״כל״: כל אחד־ואחד (עיין איוולד 290 c ) לא נאמר ״כל אשר שכב עליו״, אלא כל המשכב אשר ישכב, כלומר: צריך שהדבר אשר ישכב עליו יהיה ראוי וגם מיוחד למשכב; ״ישכב״ ו״ישב״, לשון עתיד, משמעם שהוא רגיל לשכב או לשבת על אותו דבר. ולכן אם כפה סאה וישב עליה, אינה נטמאת משום שאינה מיוחדת לישיבה אלא לשימוש אחר, או – כפי שמעירים חכמינו – משום שאומרים לו ״עמוד ונעשה מלאכתנו״, כלומר: ״עמוד, שהכלי שאתה יושב עליו נחוץ לנו לעבודה שלנו״ (שבת נ״ט.). אולם השמות משכב ומושב כוללים כל מיני כלים המיוחדים לאדם לשמש לו מצע, בין אם הוא יושב או עומד, או נשען או נתלה או שוכב. כל מצע כזה מכונה בהלכה במונח ״מדרס״, מלשון דרוס=דרוך (לא נכלל בהגדרת ״מדרס״ כל דבר שלא נועד לשאת את גוף האדם, כגון סולם, שעשוי אך לעלות ולרדת בו, מנחות ל״א., תוספות ד״ה שידה). בכלי שמשמש מדרס לא צריך, שהזב יגע בו במישרין, כי אפילו אם עשר שמיכות ערוכות זו למעלה מזו והזב יושב על העליונה, נטמאה גם התחתונה בטומאת מדרס, ועוד: אפילו אם הכלי נמצא תחת אבן מסמא, כלומר: אבן כבדה ביותר (״מסמא״ מלשון ״ושומת על פום גבא״, דניאל ו׳:י״ח) והזב יושב על גבי האבן, נטמאים הכלים שמתחתיה (ראה רמב״ם, משכב ומושב ה׳:ה׳ ותוספות נדה נ״ה:). ר׳ שמשון סובר (כלים א׳:ג׳), שבכלל אבן מסמא גם משא בלי הזזה. לגבי ״טומאת משא״ בעלמא משא הוא היסט (תנועה), אולם הזב מטמא כלים, אף אם הוא רק עמוס בהם בלי להניע אותם (כמובן, גם אם אינו נוגע בהם במישרין ואפילו אם הוא נושא אותם באמצעות כלי שאינו מקבל טומאה). מדין טומאת מדרס יוצאים כלי חרס (שבת פ״ד.), כלי אבנים, כלי גללים וכלי אדמה שאינם מלובנים, וכלים מחמרי חיות־ים ועצמות עופות.
ואיש אשר יגע – כל מדרס הזב הוא אב הטומאה, ומטמא אדם הנוגע בו. אף בגדי האדם הנוגע וכל הכלים שהוא מחובר אליהם בשעת נגיעתו במדרס, נעשים טמאים, היינו ראשון לטומאה (כ״טומאה בחיבורין״, השוה לעיל עמוד רלז).
והיושב על וגו׳ – כשם שמשכב ומושב מטמאים גם בלי נגיעתו הישירה של הזב, כך הם מטמאים את הטהור שמשתמש בהם למדרס. הוא נטמא אף אם לא נגע בהם במישרין.
כל המשכב – המשכב המיוחד.
ר״ל המיוחד לשכיבה לאפוקי אם שכב על הדלת או על דף של נחתומין, ומדייק כן מדלא כתיב כל אשר ישכב עליו.
(שם)
כל המשכב – מלמד שמשכב מטמא תחת הזב לטמא אדם ובגדים ואין אדם מטמא מתחת הזב לטמא אדם ובגדים.
ואיצטריך לאשמעינן זאת דלא נימא כיון דאדם חמור ממשכב שאם נגע אדם טמא במשכב מטמא משא״כ משכב שנגע במשכב כמבואר בפסוק הסמוך, והו״א דאם שכב הזב על אדם נטמא, קמ״ל.
(שם)
אשר ישכב עליו – עד שינשא רובו עליו.
יתכן דמדייק כן מדלא כתיב אשר ישכב הזב עליו, כיון דנושא הענין והמאמר הוא הזב, ומדהקדים המלה עליו דריש שבא להורות שיהיה נשוא עליו, ולא נקרא נשוא עליו אלא אם נשוא ברובו.
(שם)
הזב – הזב ולא בעל קרי ולא אבן המנוגעת ולא טמא מת ולא מת מטמאין משכב ומושב.
הרבותא בכל אלה – לענין ב״ק, אע״פ שטומאתו בא ממקור אחד. ולענין נגעי בתים הוי הרבותא אע״פ שיש לו חומרא שמטמא את הבא לבית שהאבן בתוכו כמבואר בפרשה הקודמת, משא״כ בזב. ולענין טמא מת ומת הרבותא אע״פ דיש להם חומר מזב שהטמא מת טעון הזיה בשלישי ובשביעי ומת מטמא טומאת שבעה. וטעם הדיוק בכל אלה הוא מיתור לשון הזב, דדי היה לכתוב אשר ישכב עליו ולא לסיים הזב, כיון דקאי אזב.
(שם)
אשר ישב עליו – יכול כפה סאה ותרקב וישב עליהם יהא טמא ת״ל אשר ישב עליו, מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
נראה דמדייק מדלא כתיב כל אשר ישב עליו אלא כל הכלי אשר ישב עליו משמע דהכלי צריכה להיות מיוחדת לישיבה. ועיין ברש״י גירסא אחרת ופירוש אחר.
(שבת נ״ט.)
יטמא – לרבות שכב על המושב וישב על המשכב, עומד ונתלה ונשען.
דלשון יטמא מיותר, ובא לרבות שעיקר הקפידא רק שיהיה סמוך ונשען, וא״כ אין נ״מ באיזה אופן נשען, וע׳ במשנה ד׳ פ״ב דמס׳ זבים.
(תו״כ)
(ה) וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע בְּמִשְׁכָּב֑וֹ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
Whoever touches his bed shall wash his clothes, and bathe himself in water, and be unclean until the evening.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(ה) להיות הטהרה מכל הטומאות בטבילה במי מקווה – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קע״א. מפסוקים אחרים – יראים תל״ט, רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ק״ט, סמ״ג מצוות עשה רמ״ח, סמ״ק רצ״ד, ספר החינוך קע״ה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]
(ה) [כו]
ראה כלים פ״א מ״ג, ורש״י חגיגה יח: ד״ה מדרס. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ו ה״א: כבר בארנו שהזב וחביריו מטמאין משכב ומושב ומרכב וכו׳. ושם ה״ב: המשכב והמרכב כל אחד מהן אב מאבות הטומאות של תורה וכו׳.
ואיש אשר יגע במשכבו, תחתיו דזב (דהוא מדרס הזב) מואיש אשר יגע במשכבו נפקא, (משכב הזב והנדה מטמא אדם, דכתיב ואיש אשר יגע במשכבו וכו׳, רש״י נדה לב:) (וראה להלן אות לט). (נדה לג.)
[כז]
תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וברמב״ם הל׳ כלים פכ״ד ה״ז: אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינו שלו, שנאמר והנוגע במשכבו, גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור ואם נתייאשו הבעלים טמא.
ואיש אשר יגע במשכבו, תניא משכבו ולא הגזול (גזירת הכתוב להוציא את המשכב הגזול שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם), היכי דמי, אילימא דגזל עמרא ועבדיה משכב, מי איכא למ״ד שינוי מעשה לא קני, אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחבריה וכו׳, (ב״ק סו:)
[כח]
תו״כ ילקו״ש ומדרה״ג כאן. ועי׳ תוספתא כלים ב״מ פ״ט ה״א-ב, וחולין נד:. וברמב״ם הל׳ כלים פכ״א ה״ו: החבל שמסרגין המטות מאימתי הוא חיבור לטומאה משיסרג בו שלשה בתים, והנוגע בחבל מן הקשר ולפנים טמא, מן הקשר ולחוץ עד שלש אצבעות טמא, מפני שהן צרכיו של קשר הרי הן מכלל המטה, וחוץ לשלש אצבעות טהור שאינו לצורך הכלי שאפילו פסקו אין הקשר ניתר. ובה״ז: חבל היוצא מן המטה שהיא טמאה עד סוף ארבעה טפחים הנוגע בו טהור שאינו מצרכי המטה לפי שאינו ראוי לכלום, מתחילת חמשה ועד סוף עשרה טמא מפני שתולין בו את המטות, מעשרה ולחוץ טהור מפני שהוא יתר על צורך המטה.
ואיש אשר יגע במשכבו... וטמא, מתני׳: החבל מאימתי הוא חבור למטה משיסרג בה שלשה בתים, והנוגע מן הקשר ולפנים טמא מן הקשר ולחוץ טהור (אם קשר חבל שני לחבל ראשון שסירג בו, אין חבל השני חיבור מן הקשר ולחוץ, ר״ש), נימי הקשר הנוגע בצרכו טמא (שמוציא מעט מן החבל מזה ומעט מן החבל מזה וזה חוץ לקשר, והם נקראים נימי קשר, וכיון דצריך לקשר כקשר דמי, שם), וכמה הוא צרכו רבי יהודה אומר שלש אצבעות (והוא חיבור עד ג׳ אצבעות דהוא צורך הקשר, אבל טפי לא כדדרשינן בתו״כ פרשת זאת תהיה במשכבו ולא בנימין היוצאין מן הקשר חוץ מג׳ אצבעות או יכול שאני מוציא משלשה ולמטה ת״ל טמא, שם), החבל היוצא מן המטה (לאחר שנגמר הסירוג) עד חמשה טפחים טהור (דלא חזי ולא חשיב), מחמשה ועד עשרה טמא (דחשיב יד), מעשרה ולחוץ טהור (דלא חשיב יד) שבו (אה׳ ועד עשרה קאי) קושרין את הפסחים (בכרעי המטה כדי שיהיה מזומן להם) ומשלשלין את המטות (כשבאין להטבילה או להורידה מלמעלה למטה, דוזניא בתו״כ פרשת זאת תהיה, במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יותר על עשרה, או יכול שאני מוציא מחמשה ועד עשרה, ת״ל טמא, שם). (כלים פי״ט מ״א-ב)
[כט]
ראה תו״כ וילקו״ש ומדרה״ג כאן. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ו ה״ב: ואדם שנגע באחד מכל אלו (במרכב או במשכב הזב) או נשאן מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נגיעתו או נשיאתו, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש, שכל המטמא אדם מטמא כלי חרש וכל שאינו מטמא אדם אינו מטמא כלי חרש, הנה למדת שכל טמא שנאמר בו יכבס בגדיו ה״ז מטמא בגדים שיגע בהן כל זמן שלא פירש ממטמאיו ועושה אותן ראשון לטומאה כמוהו ומטמא שאר כלים כבגדים חוץ מכלי חרש. וכעי״ז בהל׳ אבות הטומאות פ״ו הי״ב.
ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו... וטמא, מתני׳: הנוגע בזב או שהזב נוגע בו, המסיט את הזב או שהזב מסיטו מטמא וכו׳ כלי שטף במגע וכו׳ (דכי היכי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים בשעת מגעו כך מטמא כל כלים בשעת מגעו כדתניא בתו״כ גבי משכב מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל וטמא) ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. (כדתניא בתו״כ יכול יטמא אדם וכלי חרס ת״ל בגד, בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס), לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא משקין וכו׳ ואינו מטמא בגדים, (כדתניא נמי בתו״כ ואיש אשר יגע במשכבו, בשעת מגעו מטמא בגדים, פירש אינו מטמא בגדים, ר״ש). (משנה זבים ה׳:א׳)
[דִּבּוּרָא דְזָבִים פָּרָשָׁה ב]
[א]
״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו״ – אָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּב מְטַמֵּא בְגָדִים, אֵין מִשְׁכָּב הַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּב מְטַמֵּא בְגָדִים.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא נִטְמָא אָדָם מִתַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, נִטְמָא מִשְׁכָּב מִתַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, מְקוֹם שֶׁנִּטְמָא אָדָם בְּמַגַּע מִשְׁכָּב לְטַמֵּא בְגָדִים, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב בְּמַגַּע מִשְׁכָּב לְטַמֵּא בְגָדִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו״, אָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּב מְטַמֵּא בְגָדִים, אֵין מִשְׁכָּב הַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּב מְטַמֵּא בְגָדִים.
[ב]
קוֹל וָחֹמֶר שֶׁיִּטַּמֵּא אָדָם מִתַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים: מָה, אִם בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא נִטְמָא מִשְׁכָּב בְּמַגַּע מִשְׁכָּב לְטַמֵּא בְּגָדִים, מִטַּמֵּא אָדָם בְּמַגַּע מִשְׁכָּב לְטַמֵּא בְּגָדִים, מְקוֹם שֶׁנִּטְמָא מִשְׁכָּב מִתַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטַּמֵּא אָדָם מִתַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא״ (ויקרא ט״ו:ד׳), מִשְׁכָּב מִטַּמֵּא מִתַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, אֵין אָדָם מִטַּמֵּא מִתַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים.
[ג]
׳מִשְׁכָּב׳ (ויקרא ט״ו:ד׳), ״בְּמִשְׁכָּבוֹ״, אִם נִשְׁבַּר, טָהוֹר.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם כְּלִי חֶרֶס, שֶׁאֵין לוֹ טַהֲרָה מִטֻּמְאָתוֹ, אִם נִשְׁבַּר, טָהוֹר, מִשְׁכָּב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ טַהֲרָה מִטֻּמְאָתוֹ, אִם נִשְׁבַּר, לֹא יְהֵא טָהוֹר?
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִּכְלִי חֶרֶס, שֶׁאֵינוֹ נֶעֱשָׂה אַב הַטֻּמְאָה לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, תֹּאמַר בַּמִּשְׁכָּב, שֶׁהוּא נֶעֱשָׂה אַב הַטֻּמְאָה לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים? הוֹאִיל וְהוּא נֶעֱשָׂה אַב הַטֻּמְאָה לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, אִם נִשְׁבַּר, לֹא יְהֵא טָהוֹר?
תִּלְמֹד לוֹמַר (ויקרא ט״ו:ד׳) ׳מִשְׁכָּב׳, ״בְּמִשְׁכָּבוֹ״, אִם נִשְׁבַּר, טָהוֹר.
[ד]
״בְּמִשְׁכָּבוֹ״ – לֹא בַחֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה, פָּחוּת מֵחֲמִשָּׁה אוֹ יָתֵר עַל עֲשָׂרָה.
אוֹ יָכֹל שָׁנִי
שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
מוֹצִיא מֵחֲמִשָּׁה וְעַד עֲשָׂרָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״טָמֵא״.
[ה]
״בְּמִשְׁכָּבוֹ״ – לֹא בַנּוּמִין הַיּוֹצְאִין מִן הַקֶּשֶׁר חוּץ מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת.
אוֹ יָכֹל שָׁנִי
שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
מוֹצִיא מִשָּׁלֹשׁ וּלְמַטָּן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״טָמֵא״.
[ו]
״בְּמִשְׁכָּבוֹ״ – לֹא הַגָּזוּל.
אוֹ יָכֹל שָׁנִי
שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
מוֹצִיא אֶת הַגָּנוּב?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״טָמֵא״.
[ז]
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״בְּמִשְׁכָּבוֹ״, לֹא הַגָּנוּב.
אוֹ יָכֹל שָׁנִי
שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
מוֹצִיא אֶת הַגָּזוּל?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״טָמֵא״.
[ח]
אָמְרוּ לוֹ: מָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת זֶה וּלְהוֹצִיא אֶת זֶה?
אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב, מֵעֵט.
מְרַבֶּה אֲנִי אֶת זֶה שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ, וּמוֹצִיא אֶת זֶה שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ.
[ט]
״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו״ – בְּשָׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא בְגָדִים;
פָּרַשׁ, אֵינוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים.
[י]
״יְכַבֵּס״ – יָכֹל אַף הַצּוֹפֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳בֶּגֶד׳.
אוֹ ׳בֶגֶד׳, יָכֹל בֶּגֶד גָּדוֹל לָבָן, הַמִּטַּמֵּא בַזָּב, מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים?
מְנַיִן גָּדוֹל צָבוּעַ, גָּדוֹל לָבָן, קָטָן לָבָן, קָטָן צָבוּעַ?
עַד שֶׁתְּהֵא מְרַבֶּה לְהָבִיא שָׁבִיס שֶׁלִּסְבָכָה
שָׁבִיס שֶׁלִּסְבָכָה. תכשיט של הסבכה הנמשך מאוזן לאוזן.
וְגִנְגִּלּוֹןגִּנְגִּלּוֹן, או גַּלגִּלּוֹן. חגורה בצורת צמה.
מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳בֶּגֶד׳, ״בְּגָדָיו״, רִבָּה.
מְנַיִן לַעֲשׁוֹת שְׁאָר כֵּלִים כִּבְגָדִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״טָמֵא״.
יָכֹל יְטַמֵּא אָדָם וּכְלֵי חֶרֶס?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳בֶּגֶד׳, בֶּגֶד הוּא מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְלִי חֶרֶס.
[יא]
מִכָּן אָמְרוּ
אָמְרוּ. משנה זבים ה,א, אמר רבי יהושע...
: ״כָּל הַמְטַמֵּא בְגָדִים בְּשָׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וּמְטַמֵּא שְׁאָר כֵּלִים כִּבְגָדִים, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְלִי חֶרֶס.
לְאַחַר פְּרִישָׁתוֹ מִמְּטַמָּיו, מְטַמֵּא מַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְהָאֳכָלִים וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים.״
אֵין צֹרֶךְ לוֹמַר אָדָם וּכְלֵי חֶרֶס.
וּגְבַר דְּיִקְרַב בְּמִשְׁכְּבֵיהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא.
And whoever touches his bed shall wash his clothes, bathe himself in water, and be unclean until the evening.
וגבר די יקרב
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יקרב״) גם נוסח חילופי: ״יקרוב״.
במדמכיה יחוור לבושוי ויסחי במיא ויהוי מסאבבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהוי מסאב״) גם נוסח חילופי: ״ויסתאב״.
עד רמשא.
And the man who toucheth his bed shall wash his clothes, and wash himself in forty seahs of water, and shall be unclean until evening.
רמז תקסח
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ – מִדְרַס כְּלִי חֶרֶס טָהוֹר מְנָא לָן, אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ״ – מֵקִישׁ מִשְׁכָּבוֹ לוֹ, מַה הוּא אִית לֵהּ טָהֳרָה בְּמִקְוֶה אַף מִשְׁכָּבוֹ נַמֵּי אִית לֵהּ טָהֳרָה בְּמִקְוֶה, לְאַפּוֹקֵי כְּלִי חֶרֶס דְּלֵית לֵהּ טָהֳרָה בְּמִקְוֶה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָנָּא: ״כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ״ – מֵקִישׁ מִשְׁכָּבָהּ לָהּ, מַה הִיא אִית לָהּ טָהֳרָה בְּמִקְוֶה אַף מִשְׁכָּבָהּ אִית לָהּ טָהֳרָה בְּמִקְוֶה, לְאַפוֹקֵי כְּלִי חֶרֶס דְּלֵית לֵהּ טָהֳרָה בְּמִקְוֶה. מֵתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר: מַפָּץ בְּמֵת מִנַּיִן, וְדִין הוּא: וּמַה פַּכִּין קְטַנִּים שֶׁל חֶרֶס שֶׁטְּהוֹרִין בַּזָּב טְמֵאִין בַּמֵּת, מַפָּץ שֶׁטָּמֵא בַּזָּב אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָמֵא בַּמֵּת. וְאַמַּאי, וְהָא לֵית טָהֳרָה בְּמִקְוֶה, אֲמַר לֵהּ רַבִּי חֲנִינָא: הוֹאִיל וְאִכָּא בְּמִינוֹ. אֲמַר לֵהּ: רַחֲמָנָא לִצְּלָן מֵהַאי דַּעְתָּא, אַדְּרַבָּא, רַחֲמָנָא לִצְּלָן מִדַּעְתָּא דִּידָךְ, וְטַעְמָא מַאי, תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ״, וּכְתִיב: ״וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו״ – הָא כֵּיצַד, יֵשׁ בְּמִינוֹ אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵהּ טָהֳרָה בְּמִקְוֶה, אֵין בְּמִינוֹ מֵקִישׁ מִשְׁכָּבוֹ לוֹ. רָבָא אָמַר: מִדְרַס כְּלִי חֶרֶס טָהוֹר מֵהָכָא: ״וְכָל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא״ – הָא יֵשׁ צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָהוֹר. מִי לֹא עָסְקִינָן דְּיַחְדִּינֵהּ לְאִשְׁתּוֹ נִדָּה, וְאָמַר קְרָא ״טָהוֹר״.
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו – אָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּב מְטַמֵּא בְּגָדִים, וְאֵין מִשְׁכָּב הַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּב מְטַמֵּא בְּגָדִים. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא נִטְמָא אָדָם מִתַּחַת זָב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, נִטְמָא מִשְׁכָּב מִתַּחַת הַזָּב [לְטַמֵּא אָדָם] לְטַמֵּא בְּגָדִים. מָקוֹם שֶׁנִּטְמָא אָדָם בְּמַגַּע מִשְׁכָּב [לְטַמֵּא אָדָם] לְטַמֵּא בְּגָדִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא מִשְׁכָּב בְּמַגַּע מִשְׁכָּב [לְטַמֵּא אָדָם] לְטַמֵּא בְּגָדִים. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו״ – אָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּב מְטַמֵּא בְּגָדִים, וְאֵין מִשְׁכָּב הַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּב מְטַמֵּא בְּגָדִים. וְקַל וָחֹמֶר שֶׁיִּטָּמֵא אָדָם תַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא נִטְמָא מִשְׁכָּב בְּמַגַּע מִשְׁכָּב לְטַמֵּא בְּגָדִים, נִטְמָא אָדָם בְּמַגַּע מִשְׁכָּב לְטַמֵּא בְּגָדִים. מָקוֹם שֶׁנִּטְמָא מִשְׁכָּב מִתַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא אָדָם תַּחַת הַזָּב [לְטַמֵּא אָדָם] לְטַמֵּא בְּגָדִים. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא״ וְגוֹ׳, וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו״ – מִשְׁכָּב מִטָּמֵא מִתַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, וְאֵין אָדָם מִטָּמֵא מִתַּחַת הַזָּב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים. ״מִשְׁכָּב, בְּמִשְׁכָּבוֹ״ – שֶׁאִם נִשְׁבַּר טָהוֹר. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה מִטֻּמְאָתוֹ אִם נִשְׁבַּר טָהוֹר, מִשְׁכָּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה מִטֻּמְאָתוֹ אִם נִשְׁבַּר לֹא יְהֵא טָהוֹר. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּכְלִי חֶרֶס שֶׁאֵין נַעֲשֶׂה אַב הַטֻּמְאָה לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, תֹּאמַר בַּמִּשְׁכָּב שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה אַב הַטֻּמְאָה לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, הוֹאִיל וְהוּא נַעֲשֶׂה אַב הַטֻּמְאָה לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים אִם נִשְׁבַּר לֹא יְהֵא טָהוֹר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִשְׁכָּב בְּמִשְׁכָּבוֹ״ – אִם נִשְׁבַּר טָהוֹר.
בְּמִשְׁכָּבוֹ – וְלֹא הַגָּזוּל – יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת הַגָּנוּב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״טָמֵא״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״בְּמִשְׁכָּבוֹ״ – וְלֹא הַגָּנוּב. אוֹ יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת הַגָּזוּל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״טָמֵא״. אָמְרוּ לוֹ: מָה רָאִיתָ לְהָבִיא אֶת זֶה וּלְהוֹצִיא אֶת זֶה, מֵבִיא אֲנִי אֶת זֶה שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת זֶה שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ. ״מִשְׁכָּבוֹ״ – וְלֹא בַּנִּימִין הַיּוֹצְאִין מִן הַקֶּשֶׁר יוֹתֵר עַל שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא מִשָּׁלֹשׁ לְמַטָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִטְמָא״.
מִשְׁכָּבוֹ – וְלֹא בְּחֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה, לֹא פָּחוֹת מֵחֲמִשָּׁה וְלֹא יוֹתֵר עַל עֲשָׂרָה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא (אֶת) מֵחֲמִשָּׁה וְעַד עֲשָׂרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״טָמֵא״.
אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ וְכִבֵּס בְּגָדָיו – בִּשְׁעַת מַגָּעָן – מְטַמֵּא בְּגָדִים, פֵּרֵשׁ – אֵין מְטַמֵּא בְּגָדִים. ״וְכִבֵּס״ – יָכוֹל אַף מַחְצֶלֶת הַצִּפָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּגֶד״. אִי ״בֶּגֶד״, יָכוֹל בֶּגֶד גָּדוֹל וְלָבָן הַמִּטַּמֵּא בַּזָּב וּמִטַּמֵּא בַּנְּגָעִים, מִנַּיִן גָּדוֹל צָבוּעַ, קָטָן לָבָן, קָטָן צָבוּעַ, עַד שֶׁאַתָּה מַרְבֶּה לְהָבִיא שְׁבִיס שֶׁל שְׂבָכָה וְהַגַּלְגַּלִּין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּגֶד, בְּגָדָיו״ – רִבָּה. מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת שְׁאָר כֵּלִים כִּבְגָדִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְטָמֵא״, יָכוֹל יְטַמֵּא אָדָם וּכְלִי חֶרֶס, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּגֶד״ – בֶּגֶד הוּא מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְּלִי חֶרֶס. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: כָּל הַמְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וּמְטַמֵּא שְׁאָר כֵּלִים כִּבְגָדִים (נִפְרַשׁ), וְאֵין מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְּלִי חֶרֶס. לְאַחֵר פְּרִישָׂתוֹ מַה מְּטַמֵּא, מְטַמֵּא מַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וָאֳכָלִין וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וְאֵין מְטַמֵּא בְּגָדִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אָדָם וּכְלִי חֶרֶס.
וַאִי אִנסַאןֵ דַנַא מִן מַצ׳גַעִהִ פַליַג׳סִל תִ׳יַאבַּהֻ וַיַרחַץֻ׳ בִּאלּמַאאִ וַיַנגַסֻ אִלַי׳ אלּמַגִ׳יְבִּ
ואיש אשר יגע במשכבו וגו׳ – לימד על המשכב שחמור הוא מן המגע, שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב אינו אלא וולד הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.
ואיש אשר יגע במשכבו AND WHOSOEVER TOUCHES HIS PLACE OF REPOSE [SHALL WASH HIS GARMENTS … AND BE UNCLEAN UNTIL THE EVENING] – This tells us regarding the object on which he lies down that it is more stringent than an object touched by him in any manner other than lying on it – for this (the former) becomes a primary source of uncleanness (אב הטומאה) communicating uncleanness to any man who touches it, he in turn making unclean the garments he happens to wear at that moment, while anything touched by him that is not his bed becomes only a secondary source of uncleanness of the first degree (ולד הטומאה) communicating uncleanness only to food and drink (but not to men or garments) (cf. Sifra, Metzora Parashat Zavim, Section 2 1).
פס׳: ואיש אשר יגע במשא – האדם הנוגע במשכב מטמא בגדים. אין משכב נוגע במשכבו מטמא בגדים. במשכבו מלמד
שאם נשבר. היינו המשכב טהור:
שאם נשבר טהור דאתי ק״ו. מכלי חרס ששבירתן היא טהרתן:
דאתי בק״ו מכלי חרש מפורש בברייתא:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]
ואיש אשר יגע – בשעת מגע מטמא בגדים, פירש אינו מטמא בגדים.
שאוב מהספרא.
במשכבו – פר״ש: למד על המשכב שחמור כו׳ כלומר משכב זב אפילו לא נגע בו הזב הרי הוא חמור כזב עצמו והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטומאה כדכתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וגו׳ (ויקרא ט״ו:ז׳).
ואיש אשר יגע, "and a man who touches;" he contaminates his clothing at the time he touches his bed, his clothing will become contaminated. When he separates from the bed, seeing that his status of ritual contamination is relatively mild, i.e. ראשון לטומאה, one step removed from the impurity's origin, his clothing had not become contaminated also.
במשכבו, "his bed;" according to Rashi we learn from this that the ritual impurity of his bed is more severe than if he had touched the source of the impurity, the emission itself. If someone had touched him, he would become impure only in the second degree, requiring only to wait for sunset in order to regain his purity. Sitting on the bed of the person who had had this involuntary emission of semen is worse than his body touching the source of the emission. A person who touched only the body of the person having suffered this emission, only needs to immerse his clothing in a ritual bath, in order to regain his ritual purity. (Compare verse 8)
ואיש אשר יגע במשכבו למד על המשכב שחמור מן המגע שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטומאה ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. פי׳ דקאמר אשר יגע במשכבו דוקא המשכב המיוחד לשכיבה הוא אב הטומאה ומטמא אד׳ הנוגע בו לטמא בגדים כדכתי׳ ביה יכבס בגדיו ורחץ במי׳ אבל דבר אחר שאינו מיוחד למשכב אינו אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בו לטמא בגדים אלא שהוא ולד ראשון בלבד ובשעת חבורו מטמא כלי שטף במגעו אבל לא אד׳ ולא כלי חרס ולאחר פרישותו אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד וזה שכתב רש״י למד על המשכב שחמור מן המגע פירוש מן המגע שאינו של משכב שהמשכב שנגע בו הזב הוא אב הטומאה ומטמא אדם לטמא בגדים שעליו אבל דבר אחר שנגע בו הזב אינו אלא ולד הטומאה ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד אבל בתורת כהנים לא דרשו מן המקרא הזה אלא אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוג׳ במשכב מטמא בגדי׳ דדייק ממלת איש אשר יגע ולא משכב אשר יגע אבל הא דרשא דרש״י ז״ל דרשי לה בת״כ מקרא דכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא המשכב מיטמא מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו ואין אדם שמתחת הזב מיטמא לטמא אדם לטמא בגדים שעליו משום דמהכא משמע טפי לומר למד על המשכב שהוא חמור מן המגע שאינו משכב משום דהאי קרא מיירי בטומאת משכב אבל קרא דאיש אשר יגע במשכבו לאו בטומאת משכב קמיירי אלא בטומאת הנוגע בו ואף על גב דמינה משמע שהמשכב אב הטומאה ולפיכך מטמא את האדם הנוגע בו מכל מקום גופא דקרא בטומאת הנוגע בו קמיירי ואין ראוי לומר עליו למד על המשכב שחמור מן המגע אבל רש״י ז״ל בחר להוציא המדרש הזה מקרא דואיש אשר יגע במשכבו משום דמהאי קרא נפקא שאדם הנוגע במשכבו מיטמא לטמא בגדים שעליו ולא מן המקרא דכל המשכב דאילו מקרא דכל המשכב לא משמע אלא טומאה בלבד ואף ע״ג דקרא דואיש אשר יגע בטומאת נוגע קמיירי ולא בטומאת משכב מ״מ מינה משמע דמשכב אב הטומא׳ הוא ולפיכך מטמא אדם:
[א] והאיש אשר יגע במשכבו
[1] שבת פרק תשיעי דף פד ע״א (שבת פד.) וע״ב [2] בבא קמא פרק שביעי דף סו ע״ב (בבא קמא סו:) [3] נדה פרק רביעי דף לג ע״א (נדה לג.)
למד על המשכב שחמור כו׳. פירוש, שדבר המיוחד למשכב יותר חמור מדבר שאינו משכב, ומהך קרא יליף, דכתיב ״ואשר יגע במשכבו״, משמע דוקא ״משכבו״, אבל דבר שאינו משכבו – אינו מטמא אדם לטמא בגדים. והא דבתורת כהנים מפיק ליה דדוקא משכב ומושב מטמא אדם לטמא בגדים מקרא ד״כל המשכב אשר ישכב עליו הזב״ (פסוק ד), היינו גבי אדם שנטמא מתחת הזב, דבעי למילף מקל וחומר לטמא בגדים, דמה במקום שלא נטמא משכב במגע משכב, שאם נגע משכב במשכב אין המשכב מטמא אדם לטמא בגדים, אפילו הכי אם נגע אדם במשכב – טמא לטמא בגדים, מקום שנטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, אינו דין שיהיה נטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, כדאיתא בתורת כהנים, וילפינן מקרא אחרינא דכתיב (שם) ״כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא״, שלא יטמא בגדים, וכך איתא בתורת כהנים. ורוצה לומר, דלא הוי למכתב ״כל המשכב״, דקרא יתירא הוא, דהא כבר כתיב (פסוקנו) ״ואיש אשר יגע במשכבו וגו׳ ״, אלא ללמוד משכב שנגע [בזב] מטמא אדם לטמא בגדים, אבל אדם שנגע בזב אינו מטמא אדם לטמא בגדים. אבל לשאר דברים שאינו אדם, בודאי ילפינן מהך קרא ״ואשר יגע במשכבו״:
ולד הטומאה. כלומר שהמשכב שנגע בו הזב הוא אב הטומאה ומטמא אדם למטא בגדים שעליו, דכתיב ביה יכבס בגדיו ורחץ במים, אבל דבר אחר שאינו מיוחד לשכיבה ונגע בו הזב אינו אב הטומאה אלא ולד הטומאה והוא ראשון בלבד, ובשעת חיבורו מטמא כלי שטף במגעו ולא אדם וכלי חרס ולאחר פרישתו אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ופירוש חמור מן המגע, רצה לומר שאינו של משכב:
Secondary source of uncleanness. I.e., the bed that the zov touches is a primary source of impurity, and it causes impurity to a person [who in turn] causes impurity to clothing that he is wearing, as it is written, "shall wash his garments and bathe in water." However, something which is not specifically [used] for lying down and is touched by the zov, is not a primary source of impurity. Rather, it is a secondary cause of impurity, which is only a first. When in contact with the zov, the item causes impurity to a vessel which it touches that is purified by immersion; but it does not cause impurity to a person or earthenware vessels. After the zov separates from it, the item only causes impurity to food or drink. The meaning of "more severe than touch" is [that it is more severe than touch that is] not [associated] with lying down.
וטמא וטמא – לרבות שכב על המושב או ישב על המשכב.
ואיש אשר יגע כו׳ – ולא משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים.
אשר יגע – בשעת מגעו. פירש אינו מטמא בגדים.
משכבו ולא הגזול – משכבו אם נשבר טהור. במשכבו ולא בחבל פחות או יותר מכשיעור. יכול אף כשיעור טהור ת״ל וטמא.
יכבס – יכול אף ציפה ת״ל בגד אי בגד יכול בגד גדול לבן כו׳.
ואיש אשר יגע במשכבו – לא אמר ״אשר שוכב עליו הזב״, אפילו אינו שוכב עליו בשעת מגע, המשכב אב הטומאה לטמא אדם הנוגע לטמא בגדים. ומגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ולמדנו שמשכב הזב חמור מדבר אחר שנגע בו הזב כמו שפירשנו (פסוק ד).
יכבס בגדיו – שהן עליו בשעה שנוגע במשכבו, וכן מטמא כל הכלים, אבל אינו מטמא אדם וכלי חרס. ואחר שפירש
הפסיק מגעו.
אינו מטמא אפילו כלים ובגדים, וכל שכן שאינו מטמא אדם וכלי חרס, רק מטמא טומאת משקין להיות תחלה.
ואיש אשר יגע וגו׳ – משכב ומושב נעשים אב הטומאה; הם מטמאים אדם וכלים במגע, ואדם במשא. וכשהם מטמאים אדם – אפילו במגע – נטמאים גם הבגדים שעליו. הווי אומר, שכל הכלים – מלבד כלי חרס – שאדם נוגע בהם בשעת מגעו, נעשים ראשון לטומאה (השווה פירוש לעיל יא, כד–כה, לגבי נבילה).
[קלב]
ואיש אשר יגע במשכבו – מלת ״איש״ מיותר שבכל מקום שנזכר כיבוס בגדים ידעינן שמדבר באדם. ופירשו חז״ל דהוה טעינין על ידי מדת קל וחמר שגם המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים, דהא המשכב עלול יותר לקבל טומאת הזב מן האדם, שאם שכב הזב על האדם אינו מקבל טומאת משכב רק טומאת מגע זב. ואם כן, אם אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים כל שכן המשכב הנוגע במשכב! לכן דייק ואמר שרק באיש יכבס בגדיו ולא המשכב הנוגע במשכב. ואמר (במשנה ב) שאין ללמוד בקל וחמר זה שאדם ששכב עליו הזב יקבל טומאת משכב – דהא אדם חמור ממשכב שאם נגע במשכב מטמא בגדים – דהא אמר ״וכל המשכב אשר ישכב עליו״ ולא אדם שישכב הזב עליו.
[קלג]
ואיש אשר יגע במשכבו – אחר שדין זה נוהג במשכב ובמושב למה תפס ״משכבו״? היה לו לומר ״אשר יגע בהם״ ויסוב על המשכב והמושב, בשגם שמבואר אצלינו תמיד שאין מדרך הלשון לשְנות את השם במקום שיכול לרמזו על ידי כינוי. ודרשו חז״ל שם ״במשכבו״ המיותר לג׳ דרשות: (א) משם ״משכב״ דריש רק אם הוא שלם שאז קרוי בשם זה, לא אם נשבר שבטל שם ״משכב״ ממנו (וביאר שאין ללמוד זה מק״ו מכלי חרש שמועיל לו שבירה אף על גב שחמור שאין לו טהרה במקוה דיש להשיב דכלי חרש קיל, שאינו אב הטומאה) (ב) מן הב׳ ״במשכבו״ היינו שנגע בו עצמו, שפעל ״נגע״ שאחריו ב׳ מורה שנגע בו עצמו, לא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה ויותר מעשרה (כמ״ש בפרק יט דכלים מ״ב) וכדמפרש בחולין (דף נה) ולא בנימין היוצאין מן הקשר כמ״ש בכלים (שם מ״א) שאינו נוגע במשכב עצמו (ג) מן הכינוי ״משכבו״ משמע משכב שלו, ולא הגזול לת״ק או הגנוב לר׳ שמעון דסבירא ליה דמגנב לא מתיאש וכמו שמביא בבבא קמא (דף סו) ועי׳ בתוס׳ שם. וכבר בארנו בפר׳ שמיני (סימן צט) דאחר שבכל מקום כתב ״יכבס בגדיו״ סתם, ולא כתב אחריו ״וטמא עד הערב״ לכן במקום שכתב ״וטמא עד הערב״ יש על זה דרוש כמו שדריש שם ד׳ פעמים שכתוב בפ׳ ״וטמא עד הערב״. וגם בפרשת זב כתוב ששה פעמים ״יכבס בגדיו וטמא עד הערב״ (והם בפסוק ה׳, ו׳, ז׳, ח, י, יא). ונמצא על זה ששה דרשות שדרשו שבא לומר שיש איזה טומאה נוספת ומרבה איזה דבר לטומאה והוא: (א) מ״ש (במשנה ד) יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה ת״ל טמא (ב) מ״ש (במשנה ה) יכול שאני מוציא משלש ולמטן ת״ל טמא (ג) מ״ש (במשנה ו) יכול שאני מוציא את הגנוב ת״ל טמא. – ושלש אלה מרבה מן ״וטמא עד הערב״ שכתוב בפסוק ה׳ ופסוק ו׳ ופסוק י׳ שמדברים במשכב ומושב – (דרשה ד) מ״ש (במשנה י) מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל טמא. וזה מרבה מן ״וטמא עד הערב״ שבפסוק ח (דרשה ה) מ״ש פסוק ז ״וטמא עד הערב״ דריש בספרא (פרק ג משנה ה) (דרשה ו) ומ״ש בפסוק יא ״וטמא עד הערב״ דריש (בפרק ד משנה ה) כמו שיתבאר שם. ועל מ״ש ששה פעמים ״יכבס בגדיו״ סמך ששה למודים מן ״בגדיו״. ד׳ ריבויים – (א) גדול צבוע, (ב) קטן לבן, (ג) קטן צבוע, (ד) שביס של סבכא. וב׳ מיעוטים – (א) ציפה, (ב) אדם וכלי חרש. ובפר׳ שמיני שם עיקר הלימוד על ד׳ ריבויים מד׳ פעמים ״יכבס בגדיו״ (וזה פירוש משנה י). ומ״ש (במשנה ט) בשעת מגעו הוא מטמא, פירש אינו מטמא – למד לה ממ״ש ״אשר יגע״ בעתיד והיה לו לומר ״אשר נגע״ ומפרש שרק בעודו נוגע מטמא. ומ״ש (במשנה יא) מכאן אמרו – הוא בזבין (פרק ה משנה א) כלל אמר ר׳ יהושע וכולי ור״ל בשעת מגעו דינו כאב הטומאה ולכן מטמא אוכלים להיות תחלה, ואינו מטמא אדם וכלי חרש כמו שלמד במשנה ח מן ״בגד״. ואם פירש ממטמאיו הוא כראשון ובכל זאת מטמא משקים להיות תחלה מגזרת חכמים.
ואיש אשר יגע במשכבו – בתו״כ פרשה ב׳ פס׳ ח׳ אמרו לו מה ראית לרבות זה ולהוציא זה. הדבר נפלא דגם המה ממעטין גזול ומרבין גנוב, ומה זה שאילה. אולם לענ״ד נראה עפ״י מה דתנן בתוספתא ומייתי לה בירושלמי פרק הגוזל עצים זה הכלל, שהיה ר׳ יעקב אומר כל גזילה, שהיא קימת בעינא, ולא נשתנית מברייתה הר״ז אומר הרי שלך לפניך, והגנב לעולם משלם כשעת הגזילה, ועיין בתוספות ר״י דטראני בב״ק דף ס״ה באורך גדול, דגנב לא מצי אמר הרי שלך לפניך, דכתיב ביה חיים שנים ישלם, אחייה לקרן כעין שגנב, וא״כ א״ש, דלעולם כולהו קודם יאוש מיירי, ובכ״ז, בגנב כיון דלא מצי אמר הרי שלך לפניך, והכא במשכב, שאין לו טהרה במקוה ואין לו תקנה אלא שבירה, וכדמשמע לעיל במשכבו, ואם נשבר טהור הד״ה מה אם כ״ח כו׳, ודו״ק שם, א״כ כיון דהוא נטמא שוב הפסידו הרבה, דאינו עומד רק לשבירה, ולכך בגנב כיון דצריך להחיות הקרן כמו שגנב ולשלם אחרים, רביה רחמנא לטומאה דהוי כמשכבו, דשוב אין בעה״ב מקפיד, אם ישכב עליו, כיון שמחויב לשלם לו אחר טהור ובדמים שגזל מאתו, לא כן גזלן, כיון דאומר הש״ל, א״כ הבע״ב מקפיד ולאו שלו הוא. ופוק חזי מה דפסק רמב״ם בנתיאשו הבעלים דמשכב מטמא אף דפסק דיאוש אינו קונה, היינו כמאן דנתיאש שוב לא תליא בקפידא דבעלים, כמוש״כ הלח״מ פ״ב מהלכות גזילה, והפתח הבית. עיי״ש. ועיין תוספות ב״ק ס״ו, שהביאו התו״כ. ולענ״ד נכון מש״כ. ודו״ק.
תורת כהנים פרשת זבים פ״ד פסקא ה׳: ר״א אומר והנושא אותם מה ת״ל כו׳. פשוט, דלר׳ אליעזר אינו צריך קרא לרבות הנושא משכב ומושב, דיליף מקו״ח ממרכב וליכא למימר גולל ודופק יוכיחו, כדפריך ת״ק, דאיהו סבר באהלות פ״ב דגולל ודופק מטמאין ג״כ במשא. ודע דלנושא זב לא צריך קרא דמקו״ח ידעינן, דמה נושא מרכב טמא כש״כ נושא זב. והנה לר׳ ישמעאל, דסבר בחולין ע״ב, דקרא דוכי יגע ע״פ השדה בעובר משתעי, עיי״ש, וגולל ודופק טומאתן הלכתא גמירי לה, א״כ אם נימא, דזה שאין דנין מהלכה ה״ה דאין עושין יוכיח מהלכה, וא״כ לא מצי למימר גולל ודופק יוכיחו, ושוב ידעינן נושא משכב ומושב מקו״ח ממרכב, וע״כ דריש קרא דוהנושא אותם כר׳ אליעזר, דקאי על זובו ורוקו כו׳, א״כ קשה טובא אמאי צריך תנא דבי ר״י למילף בנדה נ״ה ע״ב דרוקו מטמא במשא מכי ירוק בטהור, ביד טהור, הא נפקא ליה מקרא דוהנושא אותם. וצ״ע. ומוכרח לפ״ז דדנין יוכיח מהל״מ, וכן דעת התוספות ב״ק דף כ״ו ע״א ד״ה ולא תהא שן ורגל כו׳ וי״ל צרורות יוכיחו כו׳ ואינן משלמין אלא ח״נ, אע״ג דהלכה הוא דנין יוכיח מנייהו. אולם התוספות סוטה דף כ״ח ד״ה אינו דין שעשה בו ספק כו׳ כתוב איפכא עיי״ש ודוק. אולם מה דאינו מטמא במשא בגו״ד א״ש טובא, דהא מה דמטמא מת במשא ילפינן קו״ח מנבלה כו׳ מת שמטמא באוהל א״ד שיטמא במשא, וכיון דטומאת אוהל ידענא מהלכה תו אין דנין קו״ח מן הלכה, לכן אינו מטמא במשא. ולדברי רמב״ם פ״ב מה׳ טומאת טו״מ, דטומאת גו״ד מדברי סופרים צ״ע מדברי תו״כ דילן. ועיין מש״כ בחידושי למסכת ערובין בזה. ודו״ק בכ״ז.
ואיש אשר יגע – אדם נוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים.
הרבותא בזה אע״פ כשהזב שוכב על עשר מצעות זו על גבי זו כולן טמאים, כפי שיתבאר בפסוק הסמוך, אבל אם המשכב לבדו נוגע במשכב אחר אינו מטמא.
(שם)
ואיש אשר יגע – מלמד שבשעת מגעו מטמא בגדים, פירש אין מטמא בגדים.
מדייק מדשינה כאן לכתוב אשר יגע, לשון עתיד, ובפסוק ז׳ כתיב והנוגע, בהוה, ולכן דריש דרק בשעת נגיעה מטמא.
(שם)
במשכבו – מקיש משכבו לו, מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו אית ליה טהרה במקוה.
לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה, דאין לו תקנה אלא שבירה כמבואר בפ׳ צו, ולכן אין מקבלין טומאה. וי״ל קצת טעם לדיוק דרשה זו משום דהול״ל ואשר יגע בהם, כיון דקאי אמשכב ומושב דפסוק הקודם, וכהאי גונא דרשינן לקמן פ׳ כ״ו כמשכב נדתה, מה היא אית לה טהרה במקוה אף משכבה וכו׳. וע׳ בפ׳ שמיני בפ׳ מכל אשר יפול אל תוכו השייך לענין טומאת כלי חרס. ודע דמ״ש מה הוא אית ליה טהרה במקוה – לאו דוקא מקוה, דהא זב בעי מים חיים, אלא דשם זה כולל לכל הטבילות.
(שבת פ״ד.)
במשכבו – במשכבו ולא הגזול.
פירש״י גזירת הכתוב הוא להוציא את המשכב הגזול שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם, עכ״ל. ובאור דבריו, משום דשיעור הכתוב כן הוא, ואשר יגע במשכבו [של הזב] אז אדם הנוגע במשכב טמא עד הערב, משום שנעשה המשכב אב הטומאה ומטמא אדם, אבל אם לא היה המשכב של הזב עצמו אין אדם הנוגע בו טמא לפי שאינו אלא ראשון לטומאה ואדם אין מקבל טומאה רק מאב הטומאה כפי שיתבאר אי״ה בר״פ חקת.
(ב״ק ס״ו:)
במשכבו – במשכבו ואם נשבר טהור.
דכיון דנשבר בטל שם משכב ממנו.
(תו״כ)
במשכבו – במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יותר מעשרה,
דבעינן שיגע בגוף המשכב, אבל בחבל היוצא מן המטה, היינו מה שנשאר ממנו לאחר שגמר הסירוג, אם הוא פחות מחמשה טפחים לא חזי מידי לצורך המטה ואינו מגוף המטה, ויתר מעשרה אינו משמש לצורך המטה כלום וג״כ אינו כגוף המטה, וכל זה מבואר במשנה ב׳ פי״ב דכלים.
במשכבו ולא בנימין היוצאין מן הקשר חוץ משלש אצבעות.נימי הקשר הם כשקשר חבל בחבל הסורג בה. וע׳ מענין זה במשנה א׳ פי״ט דכלים.
(שם)
(ו) וְהַיֹּשֵׁב֙ עַֽל־הַכְּלִ֔י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
He who sits on anything upon which the man who has the discharge sat shall wash his clothes, and bathe himself in water, and be unclean until the evening.
[דִּבּוּרָא דְזָבִים פֶּרֶק ג]
[א]
״וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב... וְטָמֵא״
וְטָמֵא. בכתב היד: ״יטמא״.
, אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיּוֹשֵׁב עָלָיו וְנוֹגֵעַ בּוֹ, מְנַיִן לַעֲשָׂרָה מוֹשָׁבוֹת זֶה עַל זֶה, וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן מְסָמָהאֶבֶן מְסָמָה. אבן כבדה ששמים על חפץ כדי שלא יזוז.
?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב... וְטָמֵא״, מְקוֹם שֶׁהַזָּב יוֹשֵׁב וּמְטַמֵּא, יֵשֵׁב הַטָּהוֹר וְיִטַּמֵּא.
[ב]
אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עָלָיו וְהַזָּב שָׁם, מְנַיִן לַעֲשׂוֹתוֹ רֵיקָם כְּמָלֵא?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כְּלִי״, לַעֲשׂוֹתוֹ רֵיקָם כְּמָלֵא.
[ג]
אֵין לִי אֶלָּא מִשְׁכָּב, מֶרְכָּב מְנַיִן?
וְדִין הוּא: אִם
כן בכ״י פרמא 3259. בכ״י וטיקן 66: ״מה״.
מָצִינוּ שֶׁלֹּא חָלַק הַכָּתוּב בֵּין נוֹשֵׂאכן בכ״י פרמא 3259. בכ״י וטיקן 66 צורפו המלים ל: ״בנושא״.
לְנִשָּׂא לְמִשְׁכָּב, כָּךְ לֹא נַחְלֹק בֵּיןכן בכ״י פרמא 3259. בכ״י וטיקן 66 צורפו המלים ל: ״בנושא״.
נוֹשֵׂא לְנִשָּׂא לְמֶרְכָּב.
מַה לִּי
כן בכ״י פרמא 3259. בכ״י וטיקן 66: ״מלו״.
לֹא חָלַק בֵּין נוֹשֵׂא לְנִשָּׂא לְמִשְׁכָּב, שֶׁלֹּא חָלַק מַגָּעוֹ מִמַּשָּׂאוֹ, נַחְלֹק בֵּין נוֹשֵׂא לְנִשָּׂא לְמֶרְכָּב, שֶׁהֲרֵי חָלַק מַגָּעוֹ מִמַּשָּׂאוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כְּלִי״, לְרַבּוֹת אֶת הַמֶרְכָּב.
[ד]
רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן חֲכִינַי אוֹמֵר: אִם כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא יָרְדָה עָלָיו טֻמְאָה, יָצַאת מִמֶּנּוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁיָּרְדָה עָלָיו טֻמְאָה, אֵינוֹ דִין שֶׁתֵּצֵא מִמֶּנּוּ?
לָאו! מַה לִּי הֶחְמִיר בַּמֶרְכָּב הַנּוֹשֵׂא, שֶׁהֲרֵי הֶחְמִיר בַּזָּב הַנִּשָּׂא?
נַחְמִיר בַּמֶרְכָּב הַנּוֹשֵׂא, שֶׁהֲרֵי הֵקֵל בַּזָּב הַנּוֹשֵׂא!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כְּלִי״, לְרַבּוֹת אֶת הַמֶרְכָּב.
וּדְיִתֵּיב עַל מָאנָא דְּיִתֵּיב עֲלוֹהִי דּוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא.
And he who sits on a thing whereon he who has the issue has sat shall wash his clothes, and bathe in water, and be unclean until the evening.
ודיתיב על מנא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנא״) גם נוסח חילופי: ״מן״.
די יתיב עלוי דיבהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיבה״) גם נוסח חילופי: ״דוב״.
יחוור לבושוי ויסחי במיא ויהוי מסאבבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהוי מסאב״) גם נוסח חילופי: ״ויסתאב״.
עד רמשה.
And whoever may sit upon a thing whereon such an one who hath an issue hath sat, let him wash his clothes, and bathe in forty seahs of water, and be unclean until evening.
וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי – יָכוֹל כָּפָה סְאָה וְיָשַׁב עָלֶיהָ, כָּפָה תַּרְקַב וְיָשַׁב עָלֶיהָ, יָכוֹל יְהֵא טָמֵא. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו״ וְכוּ׳ – מִי שֶׁמְּיֻחָד לִישִׁיבָה, יָצָא זֶה שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: עֲמֹד וְנַעֲשֶׂה מְלַאכְתֵּנוּ.
וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי – אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיָּשַׁב עָלָיו וְנָגַע בּוֹ, מִנַּיִן עֲשָׂרָה מוֹשָׁבוֹת זֶה עַל זֶה וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן מְסָמָא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב״ – מָקוֹם שֶׁהַזָּב יוֹשֵׁב וּמְטַמֵּא יֵשֵׁב הַטָּהוֹר וִיטַמֵּא. אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיּוֹשֵׁב עָלָיו וְהַזָּב שָׁם, לַעֲשׂוֹת רֵיקָן כְּמָלֵא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַכְּלִי״ – לַעֲשׂוֹת רֵיקָן כְּמָלֵא. אֵין לִי אֶלָּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, מֶרְכָּב מִנַּיִן, וְדִין הוּא: אִם מָצִינוּ שֶׁלֹּא חָלַק בֵּין נוֹשֵׂא לְנִשָּׂא [בְּמִשְׁכָּב] וּבְמוֹשָׁב, לֹא נַחֲלֹק בֵּין נוֹשֵׂא לְנִשָּׂא בַּמֶּרְכָּב. מַה לִּי לֹא חָלַק בֵּין נוֹשֵא לְנִשָּׂא בְּמִשְׁכָּב שֶׁלֹּא חָלַק בֵּין מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ, לֹא נַחֲלֹק בֵּין נוֹשֵׂא לְנִשָּׂא בְּמֶרְכָּב שֶׁהֲרֵי חִלֵּק מַגָּעוֹ מִמַּשָּׂאוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַכְּלִי״ – לְרַבּוֹת אֶת הַמֶּרְכָּב. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם בַּדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא יָרְדָה עָלָיו טֻמְאָה יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ, בַּדֶּרֶךְ שֶׁיָּרְדָה עָלָיו טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁתֵּצֵא מִמֶּנּוּ. לֹא, מַה לִּי הֶחֱמִיר בְּמֶרְכָּב הַנִּשָּׁא שֶׁהֲרֵי הֶחֱמִיר בַּזָּב הַנִּשָּׁא, נַחֲמִיר בְּמֶרְכָּב הַנּוֹשֵׂא שֶׁהֲרֵי הֵקֵל בַּזָּב הַנּוֹשֵׂא. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַכְּלִי״ – לְרַבּוֹת אֶת הַמֶּרְכָּב.
וַמַן גַלַסַ עַלַי׳ אלּאִנַאאִ אַלַּדִ׳י יַגלִסֻ עַלַיְהִ אלדַ׳אאִבֻּ פַליַג׳סֻל תִ׳יַאבַּהֻ וַיַרחַץֻ׳ בִּאלּמַאאִ וַיַנגַסֻ אִלַי׳ אלּמַגִ׳יְבִּ
והישב על הכלי AND HE THAT SITS ON ANY THING [WHEREON HE SAT THAT HAS AN ISSUE … SHALL BE UNCLEAN] – even though he (the person) is not actually in contact with it: even if there be ten things one upon the other, the lowest being that upon which a זב has once sat, they all communicate uncleanness according to the law applicable to a seat upon which an unclean person has sat, and similarly is the case with an object upon which he has lain (cf. Sifra, Metzora Parashat Zavim, Chapter 3 1).
פס׳: והיושב על הכלי – אפילו אינו נוגע בו מכאן אמרו ז׳ מושבות זה על גב זה. ואפילו על
אבן מטמא. היינו שנתן על המושב אבן. ואבן מטמא כלישנא דקרא (דניאל ו׳:י״ח) והתית אבן חדא ושמת על פום נובא:
אבן מסמא טמאין:
והיושב על הכלי אפי׳ לא נגע ואפי׳ י׳ כלים זה ע״ג זה כולן מטמאין משום מושב. כדתניא בתורת כהנים אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו ונוגע בו מניין לעשר מושבות זו על גב זו ואפילו על גבי אבן מוסמא ת״ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו הזב שם מניין לעשות ריקם כמלא ת״ל כלי לעשות ריקם כמלא והכי פירוש׳ אין לי שהטהור שישב על מושב הזב שיהא טמא אלא בזמן שאין שום דבר מבדיל בינו ובין המושב שאז הוא נוגע בו מניין שאפילו היו בין המושב ובין הטהור היושב עליו עשר מושבת מבדילות בינו לבין מושב הזב שיהא טמא ולא כשהמבדיל בינו לבין מושב הזב מושבות וכלים שהן מקבלין טומא׳ בלבד אלא אפילו אם היתה אבן מוסמא ומסודרת גבוהה מעל הקרקע ותחתיה מושב הזב וישב הטהור על האבן שאינה מקבלת טומאה והיא מפסקת בינו לבין מושב הזב שתחתי׳ שג״כ יהיה הטהור היושב עליה טמא כאילו יושב על מושב הזב ת״ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא השוה הכתוב הטהור היושב לזב היושב שבכל מקום שהזב יושב ומטמא הטהור יושב ומיטמא וכיון שהמקום שהזב יושב ומטמ׳ הוא המקום שאפילו היו בינו ובין המושב כמה מושבות מבדילות ואפילו היה המבדיל אבן מוסמא דלאו בת קבולי טומאה היא טמא גם הטהור עצמו כאילו ישב על המושב של זב ונגע בו וזב גופיה דמטמא ליה למושב אע״פ שמבדילין בינו לבין המושב כמה מושבות ואפילו אבן מוסמא דלאו בת קבולי טומאה היא מנין ילפי לה מקראי בת״כ הדר אמר אין לי שבכל מקום שהזב יושב ומטמא הטהור יושב ומיטמא אלא בזמן שהזב והטהור יושבין יחד במקום אחד מניין לעשות ריקם כמלא פירוש לעשות הטהור היושב על המקום שישב בו הזב והלך ונשאר מקומו ריקם שכמו שהוא מטמא אף על פי שיש כמה מבדילין בינו לבין המושב כך הטהור מיטמא אע״פ שיש כמה מבדילין בינו לבין המושב תלמוד לומר כלי לעשות ריק׳ כמלא פירוש אילו אמר הכתוב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב ה״א בעוד שהזב יושב עליו השתא דכתיב על הכלי אשר ישב משמע דאשר ישב לפרושי לכלי הוא דאתא כאילו אמר אי זה הוא אותו שישב עליו הזב לא שנא בעוד שהזב יושב עליו שהוא מלא לא שנא לאחר שנסתלק והלך לו שהוא ריקם אם ישב עליו הטהור עולה טומאתו של מושב הזב ומטמאתו אף על פי שיש כמה מפסיקי׳ בינו לבין הטהור היוש׳ עליו ואע״פ שהמפסיקין ההם לאו בר קבולי טומאה נינהו:
וכן במשכב. פירוש שאם שכב הטהור על אבן מוסמא והיה תחת אבן משכבו של זב הרי הוא טמא אף על פי דקא מפסיק ביניהו האבן דלאו בת קבולי טומאה היא ואף על גב דגבי מושבו של זב בלבד הוא דכתיב כדנפקא לן מקרא דעל הכלי אשר ישב עליו הזב כדלעיל מיהו מינה ילפינן אף למשכב כיון דמושב ומשכב שוו בחומר מגען לטמא בגדים ומרכב חלוק מגעו ממשאו שמשאו מטמא בגדים ומגעו אינו מטמא בגדים חדא מילתא נינהו כדמשמע מההיא דת״כ שאחר ששנה דין הטהור היושב על הכלי אשר ישב עליו הזב ומרבה אפילו י׳ מושבות זו על גב זו ואפילו על גבי אבן מוסמא הטהור היושב עליו טמא פתח ואמר אין לי אלא משכב מרכב מניין ולא הוה ליה למיתניה אלא אין לי אלא מושב מרכב מניין דהא במושב קמשתעי אלא משום דמשכב ומושב שוו בחומר מגען לטמא בגדים מש״כ במרכב כחד חשיב להו ולפיכך שנה אין לי אלא משכב במקום אין לי אלא מושב וכן כתב הרמב״ם בפ׳ ו׳ מהלכות מטמאי משכב ומושב שהמשכב והמושב אחד הוא לפיכך אני אומר בכל מקום משכב לבד וה״ה למושב:
[א] והיושב על הכליבהערה הקודמת ראינו שרבנו ציין את הציטוט מפסוק ד ׳אשר ישב עליו יטמא׳ כמקור לדין בטומאת מדרס הזב להיות אב הטומאה רק בכלי המיוחד לישיבה.
לכן תמוה הפניית ציטוט א ׳והיושב על הכלי׳ (טו, ו) לשתי הגמרות חגיגה כג ע״ב, ונדה מט ע״ב, שהביאו את אותה ברייתא שנזכרה בשבת נט ע״א לעניין מדרס הזב שהוא בכלי המיוחד לישיבה ולא אותו כלי שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל, בגמרות הנזכרות כאן הברייתא מצטטת את פסוק טו, ו ׳והיושב על הכלי׳ והרי ראינו לעיל שרש״י בשבת נט ע״א שלל גרסה זו.
ועל כרחך שרבנו חולק על פירוש רש״י. רצונו לומר, אמנם מצאנו בברייתא בשבת תנא שהביא את מקור הדין למדרס הזב מהפסוק ׳אשר יישב עליו׳ (טו, ד). אלא שיש תנא אחר הסובר שגם פסוק זה ׳והיושב על הכלי׳ (טו, ו) יכול לשמש מקור לדין זה שטומאת מדרס הזב חלה רק על כלי המיוחד לישיבה.
עיין לעיל (טו, ב), בהערות, שכך דרכו של רבנו במחלוקת תנאים בברייתא, לציין את מקור שתי השיטות.
אפילו לא נגע. בתורת כהנים יליף ליה מדהקיש הכתוב לטומאת הזב, דכתיב ״והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב״, הקיש הכתוב טומאה של זב דמטמאה כלי – לטומאת הכלי שמטמא את היושב, מה הזב מטמא את הכלי אף על גב שלא נגע בו. בתורת כהנים כך דרשו אצל מרכב, ׳אין לי אלא שרוכב עליו ונוגע בו, מנין לעשרה מרכבות זה על זה, תלמוד לומר ״וכל המרכב״ (פסוק ט) ׳, והכי נמי יש לדרוש אצל מושב – ״וכל הכלי אשר ישב עליו״ (פסוק ד) לרבות אפילו עשרה כלים זה על גב זה. ומה שאמר (רש״י כאן) ׳וכן המשכב׳, אף על גב דלא כתיב הך היקישא רק גבי מושב, כיון דטומאת משכב ומושב שוים, ילפינן משכב במה מצינו מן מושב, דאין שום פירכא להקשות:
אפי׳ י׳ כלים זע״ז. מדכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, מקיש ישיבה של טהור לישיבה של זב, מה ישיבה של זב אף בשלא יושב הוא על הכלי נטמאין הכלים ממנו כגון אבן מסמא, כך ישיבה של טהור שהוא נטמא מהכלי שנטמא מהזב אף בשלא נגע בו: אבן מסמא הוא אבן ששמוה ע״ג יתידות וכלים תחתיה, כדכתיב והתית אבן חדא ושומת על פום גובא ונדה או זב יושבין עליה אע״פ שלא הכבידו על הכלים טמאים הכלים, כדכתיב וכל אשר יהיה תחתיו. רש״י פרק רבי עקיבא:
וכן במשכב. דילפינן במה מצינו ממושב פירוש שאם שכב טהור על אבן מסמא והיה תחת האבן משכבו של זב הרי הוא טמא אף שמפסיק בינייהו האבן והאבן אינו מקבל טומאה, אפי׳ הכי הוא טמא, ואע״ג דגבי מושב לבד הוא דכתיב ילפינן מיניה אף למשכב, כיון דשוו משכב ומושב בחומר מגען לטמא בגדים חדא מלתא היא:
Even ten vessels one on another. As it is written, "Whoever sits on the vessel that was sat upon by a zov." This makes a comparison between the sitting of the pure person and the sitting of the zov: Just as the sitting of the zov causes impurity to the vessels even though he does not sit on the vessel, such as the case of the "placed" stone (see later), so too is the sitting of the pure person who acquires impurity from the vessel which contracted impurity from the zov, even if he does not touch it. A "placed" stone is a stone placed on pegs with vessels underneath it, as it is written (Daniel 6:18): "And a stone was brought and placed on the mouth of the pit." If a menstruant woman or a zov sit on it, even though their weight is not felt on the vessels, the vessels are impure, as it is written (v. 10): "Anything which is beneath him." Rashi (Shabbos 82b).
And so [too] in regard to a bed. [Rashi knows this] because we derive through a מה מצינו (comparison) from sitting. Meaning: If a pure person lies down on a "placed" stone (see above) and a zov's bed was underneath the stone, the pure person becomes impure even though the stone separates between them, and the stone does not acquire impurity; nonetheless, he is impure. Although it is written only regarding sitting, we derive lying down from it as well, since lying down and sitting are equal in their severity of touch, to cause impurity to clothing, [thus,] they are one matter.
והישב כו׳ אשר ישב – מקיש לזב מה זב אפי׳ עשרה מושבות זע״ז ואפי׳ ע״ג אבן מסמא אף כו׳. אשר ישב אפי׳ אין הזב שם עתה. (בת״כ נדרש מתיבת כלי לרבות אף שהוא ריקן מן הזב וע״ש).
וטמא – לרבות שער וצפורן.
וְהַיֹשֵׁב על הכלי – אפילו עשר מושבות זו על גב זו, והזב יושב בתחתון והטהור במושב העליון, אפילו יושב הטהור על אבן שאינו מקבל טומאה, טומאת התחתון בוקע ועולה ומטמא את הטהור אעפ״י שלא נגע. וכן הדין במשכב אפילו עשר מצעות זו למעלה מזו טמאין כולם, וכתב באחד דין נגיעה, ובשני דין מושב ומשכב.
והישב על הכלי – אפילו עשר מושבות זו על גב זו, והזב יושב בתחתון והטהור במושב העליון, טמא, וכן הדין במשכב:
והישב על הכלי – ראינו כבר (פירוש פסוק ד) שכלי מדרס נטמא, לא רק על ידי מגע ישיר עם הזב, אלא גם על ידי עצם זה שהוא מונח מתחת לכובדו של גוף הזב. והנה, באותה הדרך שכלי כזה נטמא, כן הוא מטמא אדם טהור: לא רק על ידי מגע ישיר עם האדם הטהור; אלא מהרגע שכובדו של גוף האדם מונח מעל לכלי – בין עומד, יושב, שוכב, נתלה או נשען, אפילו אם חפצים רבים חוצצים בין הכלי והאדם, ואפילו אם הוא על גבי אבן מסמא: ״עשרה מושבות זה על גבי זה ואפילו על גבי אבן מסמא״ (תורת כהנים).
[קלד]
והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב – אחר שדין משכב ומושב שוה ועד הנה תפס הדינים במשכב והוא הדין למושב, מדוע עזב פה מלדבר במשכב ותפס דין מושב עד שעל ידי כן הוצרך להאריך? והיה לו לומר ״והשוכב עליו״ ויסוב על המשכב שדבר בו עד הנה ונדע ממנו גם מושב. השיבו חז״ל שאם היה אומר ״והשוכב עליו״ הייתי טועה ואומר רק אם שוכב עליו ממש ונוגע בו. ומנין לעשרה משכבות ומושבות זה על גבי זה והוא שוכב ויושב על העליון? לכן אמר ״אשר ישב עליו הזב״ שממה שנאמר בלשון עתיד – ״אשר ישב עליו״ פירושו שהיושב על הכלי בענין אשר ישב עליו הזב כן יטמא היושב, וכמו שהזב מטמא את הכלי אפילו עשר מושבות זה על גבי זה (כמו שלמד לקמן מק״ו ממרכב) כן הטהור מיטמא מן הכלי באופן זה. וז״ש (במשנה א) ת״ל והיושב וכולי מקום שהזב ישב ויטמא וכולי. אולם על זה היה די שיאמר ״והיושב על אשר ישב עליו הזב״ ולמה אמר ״על הכלי״? והלא כבר ידענו שהזב אינו מטמא רק כלי הראוי לישיבה (כמו שלמד פרק ב משנה ה)? השיבו חז״ל (במשנה ב) שאז הייתי טועה ומפרש היושב על אשר ישב עליו הזב היינו אם עוד הזב יושב עליו, אז מיטמא הטהור, ושעל זה אמר עתיד במקום עבר להורות על ההוה שעודו יושב וכמו שאמרנו למעלה (סימן קכח) שיבא העתיד במקום עבר להורות על ההוה. לכן אמר ״על הכלי אשר ישב״ שהכלי בעצמה מטמאה גם כשאין הזב וז״ש ת״ל כלי – לעשות ריקם כמלא. אולם עדיין יפלא מדוע שינה ותפס הדין במושב ולא במשכב שדבר ממנו עד הנה, והיה לו לומר ״והשוכב על המשכב אשר ישכב הזב עליו״, ונדע גם כן כל הלימודים הנזכרים במשכב והוא הדין למושב, ואין דרך הכתוב להניח הציור שתפס תחלה ולתפוס ציור אחר. השיבו (במשנה ג) מפני שאז היינו אומרים אין לי אלא משכב והוא הדין מושב. מרכב מנין? לכן תפס ״כל כלי אשר ישב עליו״ וזה כולל גם המרכב שהוא גם כן כלי לישיבה, כי הרוכב יושב גם כן על מרכבתו. ומ״ש ודין הוא הכי פירושו שרצה ללמוד אחר שבמשכב שוה הנישא מן המשכב להנושא את המשכב, כמו שהנושא נטמא עף על פי שלא נגע בו כן הנישא מן המשכב, והוא הדין שיש לומר במרכב שהנישא מן המרכב יהיה שוה לנושא המרכב שיטמא אף על פי שלא נגע. ומשיב דיש לדחות דשאני מרכב שחלק מגעו ממשאו, שמגעו אין מטמא בגדים ואינו דומה למשכב שמגעו שוה למשאו לטמא בגדים. ור׳ חנינא (במשנה ד) למד בדרך אחר דהא ראינו שיציאת הטומאה מהמרכב יותר עלולה משתכנס אל המרכב, כי הזב הנושא את המרכב לא נטמא המרכב להיות אב הטומאה ובכל זאת כשהטהור נושא המרכב תצא הטומאה מן המרכב לטמא את הטהור, ואם כן במקום שהטומאה נכנסת אל המרכב, היינו כשהזב רוכב עליו ולא נגע בו כמו שלמד לקמן משנה יב, כל שכן שתצא ממנו באופן זה כשהטהור רוכב עליו ולא נגע בו. ודחה שיש להשיב שלכן החמיר במרכב הנישא מן הטהור שכן החמיר גם בזב הנישא מן הטהור, אבל מרכב הנושא את הטהור יש להקל בו כמו שמקילין בזב הנושא את הטהור, ולכן צריך קרא.
והיושב על הכלי וגו׳ – במשכב דרך האדם להיות ערום וממילא ה״ה נוגע מש״ה לא כתיב והשוכב על המשכב. דטרם שכב כבר נטמא במגעו. משא״כ במושב מצוי שיהיה לבוש ואינו נטמא משום מגע אלא משום מושב. ולמדין משכב ומושב מהדדי.
על הכלי – אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם, מנין לעשות ריקם כמלא, ת״ל כלי.
ר״ל מניין אפילו כשנגע הטהור בהכלי לא היה אז הזב עליו ג״כ טמא ת״ל כלי, ודי היה לכתוב והיושב על אשר ישב עליו הזב, ובא לרבות כל שהיא כלי של הזב אפילו שלא בשעה שהזב יושב עליה.
(שם)
על הכלי – לרבות את המרכב.
יען כי עד כה איירי במושב ומשכב, וא״כ הול״ל והיושב על מושב הזב, ומדכתיב על הכלי בא לרבות מרכב אע״פ שזה יוצא מכלל מושב ומשכב.
(שם)
אשר ישב עליו – אין לי אלא שיושב עליו ונוגע בו, מניין לעשרה מושבות זו ע״ג זו ואפילו אבן מסמא
אבן גדולה ונסמך על כמה בגדים והוא יושב עליו. וע׳ בתוס׳ נדה נ״ה א׳ באור רחב בענין אבן מסמא.
ת״ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא, מקום שהזב יושב ומטמא, ישב הטהור ויטמא.ר״ל כמו שהזב מטמא באופן כזה כפי שיתבאר לקמן פ׳ ט׳, כמו כן היושב על בגדים ואבן כזה שישב עליו הזב יטמא. וטעם הדיוק הוא מאריכות הלשון אשר ישב עליו הזב, דדי היה לכתוב והיושב על הכלי ההוא, והוי ידעינן דקאי על הכלי שישב עליו הזב דאיירי בפסוק ד׳.
(שם)
(ז) וְהַנֹּגֵ֖עַ בִּבְשַׂ֣ר הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
He who touches the body of him who has the discharge shall wash his clothes, and bathe himself in water, and be unclean until the evening.
[ה]
״בִּבְשַׂר הַזָּב״ – לֹא בַצּוֹאָה שֶׁעָלָיו, וְלֹא בַקִּלְקִיס
קילקיס: בגד ארוג משערות עזים שמוצאו מקיליקיה.
שֶׁעָלָיו, וְלֹא בַשִּׁירַיִן, לֹא בַנְּזָמִים וְלֹא בַטַּבָּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן יוֹצְאִין.
אוֹ יָכֹל שָׁנִי
שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
מוֹצִיא אֶת הַשֵּׂעָר וְאֶת הַצִּפֹרֶן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״טָמֵא״.
[ו]
״בִּבְשַׂר הַזָּב״ – לֹא בָעֶצֶם הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, לֹא בַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ.
קוֹל וָחֹמֶר לַפּוֹרֵשׁ מִן הַטָּהוֹר שֶׁיְּהֵא טָהוֹר.
הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר״ (במדבר י״ט:ט״ז)?
זֶה אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק.
[ז]
אִם נֶאֶמְרוּ בַזָּב, לָמָּה נֶאֶמְרוּ בַמִּשְׁכָּב, אִם נֶאֶמְרוּ בַמִּשְׁכָּב, לָמָּה נֶאֶמְרוּ בַזָּב?
לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּזָּב מַה שֶּׁאֵין בַּמִּשְׁכָּב, וּבַמִּשְׁכָּב מַה שֶּׁאֵין בַּזָּב: הַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב, וְאֵין מִשְׁכָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב, חִבּוּרֵי הַזָּב טְהוֹרִין, וְחִבּוּרֵי מִשְׁכָּב טְמֵאִין.
הָא לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּזָּב מַה שֶּׁאֵין בַּמִּשְׁכָּב, וּבַמִּשְׁכָּב מַה שֶּׁאֵין בַּזָּב, צָרַךְ לוֹמַר בַּזָּב וְצָרַךְ לוֹמַר בַּמִּשְׁכָּב.
וּדְיִקְרַב בִּבְשַׂר דּוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא.
And he who touches the flesh of him who has the issue shall wash his clothes, and bathe in water, and be unclean until evening.
יְכַבֵּס וְרָחַץ – שניהם מעניין טבילה
״יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם״ – ״יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְּמַיָא״, ושניהם מעניין טבילה: יטבול בגדיו ויטבול גופו במים. ובעוד שפועל ״צבע״ נתייחד לטבילה,
כרש״י בסוף פרשת תזריע (ויקרא יג נח): ״וְכֻבַּס שנית – לשון טבילה. תרגום של כבוסין בפרשה זו, לשון לִבּוּן – וְיִתְחַוַּר. חוץ מזה שאינו לשון לִלְבּוֹן אלא לִטְבּוֹל לכך תרגומו וְיִצְטַבַּע. וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין וְיִצְטַבַּע״.
״סחי״ משמש בין לנקיות הגוף ובין לרחיצת טהרה. מן הסוג הראשון, כגון ״וַיִּרְחַץ פָּנָיו״ (בראשית מג לא) ״וְאַסְחִי אַפּוֹהִי״, ״וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר״ (שמות ב ה) ״לְמִסְחֵי עַל נַהְרָא״. ומן הסוג השני ״וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר״ (ויקרא יד ח) ״וְיִסְחֵי בְמַיָּא וְיִדְכֵּי״, וכן כאן. אך ראה גם להלן ״וְכֻבַּס בַּמַּיִם״ (יז).
ומן די יקרב
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומן די יקרב״) גם נוסח חילופי: ״ודיקרוב״.
בבשרה דדיבהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דדיבה״) גם נוסח חילופי: ״דדוב״.
יחוור לבושוי ויסחי במיא ויהווי מסאבבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהווי מסאב״) גם נוסח חילופי: ״ויסתאב״.
עד רמשא.
And whoever may touch the flesh of one having an issue, let him wash his clothes, and bathe in forty seahs of water, and be unclean until evening.
בִּבְשַׂר הַזָּב – וְלֹא בַּצּוֹאָה שֶׁעָלָיו וְלֹא בַּקִּילְקִין שֶׁעָלָיו וְלֹא בַּשִּׁירִים וְלֹא בַּנְּזָמִים וְלֹא בַּטַּבָּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם יוֹצְאִים. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת הַשֵּׂעָר וְאֶת הַצִּפֹּרֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְטָמֵא״. ״בִּבְשַׂר הַזָּב״ – וְלֹא בְּעֶצֶם הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, וְלֹא בְּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ. קַל וָחֹמֶר לַפּוֹרֵשׁ מִן הַטָּהוֹר שֶׁיְּהֵא טָהוֹר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר, זֶה אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק. אִם נֶאֱמַר בַּזָּב לָמָּה נֶאֱמַר בַּמִּשְׁכָּב, וְאִם נֶאֱמַר בַּמִּשְׁכָּב לָמָּה נֶאֱמַר בַּזָּב, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּזָּב מַה שֶּׁאֵין בַּמִּשְׁכָּב וְיֵשׁ בַּמִּשְׁכָּב מַה שֶּׁאֵין בַּזָּב: הַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב, וְאֵין הַמִּשְׁכָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב. חִבּוּרֵי מִשְׁכָּב טְמֵאִים, חִבּוּרֵי הַזָּב טְהוֹרִין. אִם כֵּן יֵשׁ בַּמִּשְׁכָּב מַה שֶּׁאֵין בַּזָּב וּבַזָּב מַה שֶּׁאֵין בַּמִּשְׁכָּב, צָרִיךְ לוֹמַר בַּזָּב וְצָרִיךְ לוֹמַר בַּמִּשְׁכָּב.
ANDS HE THAT TOUCHETH THE FLESH OF HIM THAT HATH THE ISSUE. Any part without exception.
Unlike earlier (v. 2 and v. 3) where the word flesh refers to the penis here it refers to any organ. Thus the meaning of and he that toucheth the flesh of him that hath the issue means, and he that touches any part of him that has the issue.
והנֹגע בבשר הזב יכבס בגדיו – למדנו שהנוגע בבשר הזב טעון כיבוס בגדים וטמא טומאת ערב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
בבשר – ולא בשירים ונזמים וטבעות. הזב. ולא בעצם ובשר הפורש ממנו ק״ו לפורש מן הטהור. ומה ת״ל או בעצם אדם זה אבר מן החי.
וְהַנֹגֵעַ בבשר הזב – דומה לנוגע במשכב ובמושב שמטמא בגדים וטמא טומאת ערב. והכתוב מלמדנו שאינו טמא טומאה כזו עד שיגע בבשרו ממש, אבל נוגע בבגדי הזב אינו מטמא בגדים וכלים, שאעפ״י שהן על גופו אינן חמורים כמשכב ומושב שהנוגע בהן מטמא בגדים גם אם אין הזב שוכב עליו, זהו פשוטו של מקרא.
בבשר הזב – לפי פשוטו ״בבשר הזב״ כולל כל גופו, ובכללו גם בית הסתרים, כמו ״כי יהיה זב מבשרו״,
ויקרא טו, ב.
ולמדנו שאפילו נגע במקום שהטומאה יוצאת מגופו אינו חמור מנוגע במשכב ומושב.
והנגע בבשר הזב – דומה לנוגע במשכב ובמושב, שמטמא בגדים וטמא טומאת ערב, והכתוב מלמדנו שאינו טמא טומאה כזו עד שיגע בבשרו ממש, אבל נוגע בבגדי הזב אינו מטמא בגדים וכלים, שאעפ״י שהן על גופו אינן חמורין כמשכב ומושב שהמנוגע בהן מטמא בגדים גם אם אין הזב שוכב עליו:
והנגע בבשר וגו׳ – רק הנוגע בגופו, אך לא הנוגע בדבר המחובר לגופו – כגון תכשיטיו ובגדיו. אלה הם ראשון לטומאה בלבד, ואדם וכלים מקבלים טומאה רק מאב הטומאה. מאידך, אם הבגדים טמאי מדרס – כגון שהזב ישב, שכב או עמד עליהם – אף הם מטמאים את הנוגע בהם.
הזב חמור יותר מנבילה, בכך שאף מגעו – כמו שנאמר לעיל (פירוש פסוק ה) – מטמא בגדים שעליו.
[קלה]
והנוגע בבשר הזב – מה שתפס שם ״בשר״ ולא אמר ״הנוגע בזב״ פירושו שצריך שיגע בבשרו דוקא בלא אמצעי ולא בצואה שעליו. ומ״ש ולא בקלקלין פרש״י בחולין (דף קכו:) בשם רב האי שער תלוש המתקשה ונאסף בשערות. ומ״ש יכול שאני מרבה את השער היינו שער מחובר. ומ״ש ת״ל טמא היינו מ״ש ״וטמא עד הערב״ כמו שאמרנו למעלה (סימן קלג) שיש ששה דרשות על ששה פעמים דכתיב בפרשה זו ״וטמא עד הערב״. (פירוש משנה ו) והנה מ״ש ״הזב״ מיותר שהיה לו לומר ״והנוגע בבשרו״ וכבר הראיתי (בסימן קל) שדרש כל מלת ״הזב״ שבא ביתור בפרשה זו. פירשו – דוקא בשר הזב היינו בשרו המחובר בו, לא הפורש ממנו שאינו עוד בשר הזב, שנסתלק הזיבה מעליו כמ״ש ר׳ שמעון (בפרק ב משנה יב). ולכן מפרש מ״ש ״או בעצם אדם״ שדרשוהו על ידי יתורו על אבר מן החי כמ״ש בספרי חוקת (פסקא קכז) ובנזיר (דף נג) שדוקא שהאבר יש בו בשר גידין ועצמות. (פי׳ משנה ז) ובארו שהוצרך הכתוב לבאר שהנוגע בזב יטמא ויכבס בגדים ושהנוגע במשכב יטמא ויכבס כי אי אפשר ללמוד אחד מחבירו, שהזב חמור ממשכב שעושה משכב ואין המשכב עושה משכב אם מונח על בגד אחר, והמשכב חמור מזב שחבורי המשכב טמאים כמ״ש למעלה אפילו עשר משכבות זה על גבי זה או כמ״ש למעלה חבל היוצא מן המטה, לכן צריך לומר הדין בשתיהם.
והנוגע בבשר הזב – מדלא כתיב והנוגע בזב למדנו דאלו כתיב בזב היינו מפרשים שנוגע אפילו כשהוא לבוש בבגדיו והוא נוגע בבגדיו ג״כ מיקרי נוגע בזב. מש״ה כתיב בבשר הזב דיקא. ולא בבגדיו. וע׳ בסמוך י״א.
(ז-י) והנוגע בבשר וגו׳ – בשר משמעו כאן כל הגוף, כמו בפסוק יג. רק מי שנוגע בגוף הזב, טמא, ולא מי שנוגע בבגדיו. הבגדים ובכלל כל שאינו משמש מדרס, הם רק ראשון לטומאה ואינם מטמאים אדם וכלים.
וכי ירוק וגו׳ – הרוק וכן כל הנוזלים היוצאים מבשר הזב שמתעגלים ויוצאים וחוזרים ונבלעים (נדה נ״ו.) הם גם-כן אב הטומאה.
וכל המרכב – לא האוכף בלבד אלא גם שאר הכלים המחזיקים את הגוף בשעת הרכיבה; הם נמנים בתו״כ ובמשנה כלים כ״ג:ב׳ (השוה ליכטנשטין, ״שם עולם״). על ההבדל בין מרכב לבין מושב מדובר בבריתא דרבי ישמעאל במידת ״בנין אב מכתוב אחד״ (השוה ביאורים שם).
הנוגע... תחתיו – כינוי הקנין במלת תחתיו אינו מוסב אל ״מרכב״, כי כפי שהעירו בצדק בתו״כ, אי־אפשר שדין המרכב יהיה חמור מדין הזב גופו, שעושה את כל הכלים רק ראשונים לטומאה, אלא הוא מוסב אל זב, וכוונתו למרכב שנזכר קודם- לכן, שצוין כראשון לטומאה אך לא חמור כמשכב ומושב. מרכב שוה לנבלה בזה, שמטמא רק את גוף הנוגע, ולא את הבגדים; רק במשא הוא מטמא אדם ובגדים. במסכת נדה ל״ב. ניתן לפסוק זה עוד פירוש אחר, והוא, שמלת ״תחתיו״ מוסבה אל ״כל״, ואל ״אשר יהיה״ צריך להסב במחשבה מלת ״זב״, כנושא; ובכן הפירוש הוא: הנוגע בכל דבר אשר יהיה (הזב) תחתיו. מה שנמצא מעל הזב, זהו ״עליונו של זב״, אף אם אינו נוגע בגופו. כלים אלה נעשים שם ראשונים לטומאה והם קלים ממשכב תחתון שהוא אב־הטומאה. ״עליונו של זב״ זה נקרא ״מדף״ (השוה זבים ד׳:ו׳ והפירוש שלי למסכת עדיות ו׳:ב׳). לדעת הרמב״ם, משכב ומושב ו׳:ג׳, טומאה זו היא רק מדרבנן, מכיון שאת הביאור השני של הפסוק אין לראות אלא כאסמכתא; אולם הראב״ד סובר שהיא מדאורייתא.
בבשר הזב – בבשר ולא בצואה שעליו ולא בקולקלוס שעליו
בס׳ קרבן אהרן מביא בשם הערוך באור מלה זו חלוק של צמר שיש לו נימין, אבל תמיהני בזה, דמאי שנא בגד זה משארי בגדים שלבש בהן הזב שמטמאין, וגם מה שייך למעט זה מבשר הזב. אבל באמת כפי שראיתי בפנים הערוך [ערך קלקי] אין כונתו כלל לבאר מלה זו שבכאן, רק המלה קלקי שבשבת ס״ד א׳ ולפנינו לעיל ס״פ שמיני בפ׳ או שק, אבל באור מלה זו שלפנינו מבואר ברש״י חולין קכ״ו ב׳ בשם רה״ג שהוא ערבוב שער תלוש המתקשה ונאסף בשערות הראש, יעו״ש, ולפי״ז מבואר הכל.
ולא בשירים ולא בנזמים וטבעות.כל אלה מדייק מדלא כתיב והנוגע בזב אלא בבשר הזב בא להורות בבשר דוקא בלא אמצעי, וכל אלה שחשב הם אמצעים בין הנוגע לגוף הזב.
(שם)
בבשר הזב – בבשר ולא בעצם הפורש ממנו ולא בבשר הפורש ממנו.
עיין מש״כ באות הקודם וצרף לכאן.
(תו״כ)
(ח) וְכִֽי־יָרֹ֥קוְכִֽי־יָרֹ֥ק =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (בטעם מרכא)
• ל!=וְכִֽי־יָרֹ֛ק (בנקודת תביר)
• הערות ברויאר ודותן
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא הַזָּ֖ב בַּטָּה֑וֹר וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
• ל!=וְכִֽי־יָרֹ֛ק (בנקודת תביר)
• הערות ברויאר ודותן
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
If he who has the discharge spits on him who is clean, then he shall wash his clothes, and bathe himself in water, and be unclean until the evening.
[לב]
ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן, תוספתא זבים פ״ה ה״ג. וראה רש״י פסחים יט: ד״ה על ספק, ונדה ז: ד״ה משום משקה, ונדה לד: ד״ה ראיה. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״א הי״ד: רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו, כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא, הרי הוא אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור וכו׳ ושם הט״ז: כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו הרי הן כרוקו לכל דבר ובכלל הרוק הן חשובין.
וכי ירק הזב בטהור, מתני׳: הזוב והניע והרוק וכו׳ מטמאין וכו׳. גמ׳: רוק מנלן דתניא וכי ירק, יכול אע״פ שלא נגע ת״ל בטהור, עד שיגע בטהור. אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו (מין רוק הן) ומי האף שלו מנין, ת״ל וכי ירק (וי״ו דריש). אמר מר, יכול אע״פ שלא נגע מהיכא תיתי, סד״א נילף רוק רוק מיבמה, מה התם אע״פ דלא נגע אף הכא נמי דלא נגע, קמ״ל. ואימא ה״מ במגע אבל במשא לא, מידי דהוי אשרץ (שרץ מטמא במגע ולא במשא), אמר ריש לקיש תנא דבי ר׳ ישמעאל אמר קרא בטהור מה שביד טהור טמאתי לך (אם רק במה שביד טהור דהוה ליה טהור נושא את הרוק). ואימר במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא, בגדים לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה, אמר ריש לקיש וכן תנא דבי ר׳ ישמעאל אמר קרא בטהור, טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן, ואיזה זה, זה מגע נבלה (שטהרתי לך בגדים שעליו, וטמאתים לך כאן במגע הרוק), ואימא במשא דשרץ (שטהרתי לך את הנושאו טמאתי לך בכאן בנושא הרוק, אבל מגעו כנבילה), א״כ נכתוב קרא באדם (דדרשינן במה שביד אדם והיינו משאו, ובלאו דרשה דטהרה שטהרתי וכו׳ נפקא לן משא), מאי בטהור ש״מ תרתי (משא מרבויי דבי״ת שבטהור, ומגע לטמא בגדים מטהור). (נדה נד: נה:)
[לג]
מדרה״ג כאן. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ב ה״א: אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח אבל יבש יותר מדי אינו מטמא.
וכי ירק הזב, מתני׳: הזוב והניע והרוק (ממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה) וכו׳, מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. גמ׳: כיחו וניעו ורוקו, דכתיב וכי ירוק הזב, כעין רוק. (נדה נד: נו.)
[לד]
ראה נדה יט: מה רוק שמתעגל ויוצא וכו׳. וברמב״ם הל׳ אבות הטומאות פ״ז ה״ב: אין לך ולד טומאה שמטמא כלים אלא משקין בלבד, וטומאה זו מדבריהם, והוא שיהיו אותן המשקין טמאין מחמת אב מאבות הטומאות, בין של תורה בין של דבריהם, ומפני מה גזרו על המשקין טמאין שיטמאו כלים, גזירה משום משקה הזב שהוא אב ומטמא כלים דין תורה, שנאמר וכי ירוק הזב בטהור כמו שבארנו.
וכי ירק הזב בטהור וכבס בגדיו, מתני׳: ושמנה עשר דברים גזרו בו ביום וכו׳: גמ׳: והכלים שנטמאו במשקין, כלים דאיטמאו במשקין דמאי, אילימא במשקין דזב, דאורייתא נינהו, דכתיב וכי ירק הזב בטהור (וכבס בגדיו, אלמא אב הטומאה הוא לטמא אדם ובגדים דהיינו כלים, ושאר משקין היוצאין ממנו גמרינן מרוק, מה רוק מתאסף תחלה ואח״כ יצא, אף כל מתעגל ויוצא כגון מימי רגליו), כל שביד טהור טמאתי לך, אלא במשקין הבאין מחמת שרץ, וגזירה משום משקין דזב. (שבת יג: יד:)
[ח]
״וְכִי יָרֹק הַזָּב״ – יָכֹל אֲפִלּוּ רָקַק וְלֹא נָגַע בּוֹ, יְהֵא טָמֵא?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בַּטָּהוֹר״, עַד אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ.
אֵין לִי אֶלָּא רוֹקוֹ, כֵּחוֹ, נֵעוֹ, רִירוֹ, מֵימֵי הָאַף שֶׁלּוֹ מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְכִי יָרֹק״.
וַאֲרֵי יִרּוֹק דּוֹבָנָא בְדָכְיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא.
And if he who has the issue spit upon one who is clean, he shall wash his clothes, and bathe in water, and be unclean until evening.
יָרֹק – יִרּוֹק בדגש?
בכל הנוסחים ״וְכִי יָרֹק הַזָּב״ – ״וַאֲרֵי יִרוֹק דּוֹבָנָא״. אבל יא״ר גרס ״וַאֲרֵי יִרּוֹק״ – רי״ש דגושה. וכן ״וְיָרְקָה בְּפָנָיו״ (דברים כה ט) ״וְתִרּוֹק בְּאַפּוֹהִי״. ו״מרפא לשון״ העיד שכך הוא בנוסחי תימן ישנים וכתב: ״ואע״פ שאין הרי״ש מקבלת דגש, אין זה אלא במקרא שניקדוהו אנשי כנסת הגדולה כפי טבע לשונם״. וב״פרשה מפורשה״ הוסיף: ״ישנם דגושים יוצאים מן הכלל גם במקרא כגון בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ (שמואל א א ו), לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ (יחזקאל טז ד). וכן בתרגום: חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם (דברים לב לא) הָא כְמִרַּת תַּנִּינַיָּא״.
אבל בנוסחים שלנו: כְמִרִַת תַּנִּינַיָּא, ללא דגש.
וארום ירק דיבה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיבה״) גם נוסח חילופי: ״דוב״.
(בדיביה) {בדכיה} יחוור לבושוי ויסחי במיא ויסתאבבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויסתאב״) גם נוסח חילופי: ״ויהוי מסאב״.
עד רמשא.
And if he who hath an issue spit upon any one who is clean, let him wash his clothes, and bathe in forty seahs of water, and be unclean until evening.
וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר – יָכוֹל רָקַק וְלֹא נָגַע בּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּטָּהוֹר״ – עַד שֶׁיִּגַּע בּוֹ. אֵין לִי אֶלָּא רֻקּוֹ, כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְרִירוֹ וּמֵי הָאַף שֶׁלּוֹ, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִי יָרֹק הַזָּב״ וְכוּ׳.
יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע? מֵהֵיכָא תֵּיתֵי, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמֵינָא נֵילַף ״רֹק רֹק״ מִיבָמָה, מַה הָתָם דְּלָא נָגַע אַף הָכָא נַמֵּי דְּלָא נָגַע, קָא מַשְׁמַע לָן. וְאֵימָא הָנֵי מִלֵּי בְּמַגָּע אֲבָל בְּמַשָּׂא לֹא, מִידִי דַּהֲוָה אַשֶּׁרֶץ. [אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כו׳] אָמַר קְרָא ״בַּטָּהוֹר״ – מַה שֶּׁבְּיַד טָהוֹר טִמֵּאתִי לְךָ. וְאֵימָא בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים, בְּמַגָּע, אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים לֹא לְטַמֵּא, מִידִי דַּהֲוָה אַמַּגַּע נְבֵלָה, אָמַר קְרָא: ״בַּטָּהוֹר״ – טָהֳרָה שֶׁטִּהַרְתִּי לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר טִמֵּאתִי לְךָ כָּאן, וְאֵיזוֹ, זוֹ מַגַּע נְבֵלָה. וְאֵימָא בְּמַשָּׂא דְּשֶׁרֶץ, אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״בָּאָדָם״ מַאי בַּטָהוֹר, שְׁמַע מִנַּהּ תַּרְתֵּי.
וַאִדַ׳א בַּצַקַ אַלדַ׳אאִבֻּ עַלַי׳ אַלטַאהִר פַליַג׳סֻל תִ׳יַאבַּהֻ וַיַרחַץֻ׳ בִּאלּמַאאִ וַיַנגַסֻ אִלַי׳ אלּמַגִ׳יְבִּ
וכי ירק הזב בטהור AND IF HE THAT HAS THE ISSUE SPIT UPON ONE WHO IS CLEAN – and he (the clean person) comes in contact with it (the spittle; i.e. it actually falls upon him) or even if he only bears it (i.e. it has, for instance, fallen upon a stick which he is carrying) then HE SHALL BE UNCLEAN UNTIL THE EVEN, for the spittle communicates uncleanness through carrying it (cf. Niddah 55b).
פס׳: וכי ירוק הזב בטהור – וכי ירוק מלמד
לרבות. כיחו וניעו כיחו היוצא וכו׳ כצ״ל:
לרבות כיחו. כיחו היוצא מן החזה כמו רוק רירו ונועו ומימי האף:
ירק – ידוע מפעלי הכפל, והעד: דגשות הקו״ף, רוקי (איוב ז׳:י״ט). הנה גם רוקו יזיק, כי הזוב מהחליים הנדבקים, ואין מנהג אדם שירוק בפני חבירו, רק איננה בכוונה, כי הזב זרק רוקו ונפל על הטהור.
SPIT. The meaning of yarok (spit) is known. It comes from a double root.
Its root is resh, kof, kof.
The fact that the kof of rukki (my spittle) (Job 7:19) has a dagesh is proof of this.For the dagesh compensates for the missing root kof.
Note, the spit of the one who suffers an issue is harmful,Hence it is a source of uncleanliness.
for the issue is one of the infectious diseases. It is not the practice of men to spit in the face of other people.And if (ve-khi) he that hath an issue spit upon him that is clean could conceivably be rendered, and when (ve-khi) he that hath an issue spit upon him that is clean. "And when" implies that this is the normal course of events. Hence Ibn Ezra's comment.
What happened occurred unintentionally. The one suffering from an issue expectorated his spittle and it fell on a clean person.In other words, ve-khi is to be rendered as "and if" that is and if by accident.
וכי ירוק – הוא הדין לשבע מעיינות
בכ״י מינכן 52: מעיינו.
שמתעגלין ויוצאין כרוק.השוו בבלי נדה נ״ה:-נ״ו.
וכי ירוק – AND IF HE SPITS – This law applies for the seven sources of discharges that gather together and come out like spit (Niddah 55b-56a).
וכי ירוק הזב – הקשה הרי״ח למה רוק או שאר מעיינות הזב מטמאים אחר שפרשו ממנו. ותירץ לפי שעדיין יש בו חיות, והוו להו כזב גופיה. ותדע פעם אחד חתכו לאחד חוטמו וחתכו גם לאחר חוטמו, והנה נתחלף לו חוטמו בשל חבירו וחברה על פיו ועלתה ארוכה, וכשמת אותו בעל חוטם אז נפלה לזה החטם, אלמא שיש חיות באיברי אדם, אפילו לאחר שפירשו. וחילוק יש בין איברים למעיינות. תדע דאפילו בהבל הפה יש ממשות הגוף, כשצדין ארנבת אם נושמת על הארץ אז מרגישים הכלבים הרצים אחריה, ואם נושמת למעלה אז לא יבחינו.
כתב הרמז״ל (רמב״ם טומאת אוכלין י׳:ה׳) המשקין היוצאין מן הטמאין שאותן המשקין אבות טמאות מטמאין בלא הכשר שהטומאה וההכשר באים כאחד ואלו הן זובו של זב ושכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית דם מן המת, ודם הנדה וכן דם מגופו של זב וחלב אשה ודמעת עינם עם שאר תולדות המים היוצאין מהן מטמאין כמשקין טמאים שם מתטמאין בלא כונה שמשקין מטמאין לרצון, לפי׳ נדה או זבה שנטף חלב מדדיה לאויר התנור נטמאו התנור וכל מה שבתוכו, וכתב עוד בהלכות מטמאי משכב ומושב (פ״א הט״ז) ט׳ משקין בזב, ג׳ מהם אב הטומאה והם רוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו, כל אחד מאלו מטמאים אדם וכלים בכל שהוא, לפי שאי אפשר שלא יהו מימי רגליו ושכבת זרעו בלא צחצוחי זיבה כל שהוא.
וכי ירֹק הזב בטהור וכבס בגדיו – למדנו שרוק הזב הוא אב הטומאה ויטמא אדם לטמא בגדים שעליו. וראוי שנדע שכן הדין בכל משקה הזב שהוא מתיחס לרוק, כגון כיחו וניעו ומיץ האף, כי כל זה דומה לרוק שהוא מתעגל ויוצא. ובכלל, הנה הוא מוֹתר נא בלתי מבושל. ולפי שהוא יטמא בזב עם היותו רחוק מטבע זובו, כל שכן שיהיה טמא בזבה ונדה, כי הוא קרוב יותר מטבע זיבתה שהוא מוֹתר נא בלתי מבושל. וראוי שתדע כי שכבת זרע הזב הוא יותר ראוי בזאת הטומאה מרוקו, וכן הענין במימי רגליו, לפי שאי אפשר בהם שיהיו בלא צחצוחי זיבה. וכן הענין בנדה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
וכי ירוק הזב בטהור ונגע בו או נשאו שהרוק מטמא במשא. כדתניא בתורת כהנים ומייתי לה במסכת נדה בפרק דם נדה וכי ירוק יכול אף על פי שלא נגע תלמוד לומר בטהור עד שיגע בטהור אין לי אלא רוקו כיחו וניעו ומי האף שלו מניין תלמוד לומר וכי ירוק וי״ו דריש ומתמה בגמרא יכול אף על פי שלא נגע מהיכא תיתי סלק׳ דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה מה התם אף על גב דלא נגע קא משמע לן ואימר הני מילי במגע אבל במשא לא פירוש הני מילי במגע סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה קא משמע לן אלא במשא מהי תיתי ומשני מידי דהוי אשרץ פירוש הוה אמינא כמו שהשרץ מטמא במגע ולא במשא אף זה במגע ולא במשא קא משמע לן אמר ריש לקיש תנא דבי רבי ישמעאל אמר קר׳ בטהור מה שביד טהור פירו׳ אי במגע בלבד מטמא הוי ליה למכתב והנוגע ברוק הזב יכבס בגדיו מאי וכי ירוק הזב בטהור במה שביד הטהור שאם היה תופס שום דבר בידו והגיע הרוק על אותו דבר ונמצא שהוא נושא אותו אמר רחמנא וכבס בגדיו ומשום הכי כתב רש״י ז״ל ונגע בו דלא תימא אף על פי שלא נגע בו דומיא דיבמה והדר כתב או נשאו דלא תימא במגע בלבד דומיא דשרץ:
[א] וכי ירוק הזב בטהור
[1] שבת פרק ראשון דף טו ע״ב (שבת טו:)בגמרא שבת טו ע״ב לא כתוב ציטוט א. ואולי כוונתו לדברי המשנה: על ו׳ ספקות שורפין את התרומה, עכ״ל. אחד מהששה ספקות הוא ׳ספק הרוקין׳, לפי פרוש רש״י, כל רוק הוא בספק רוקו של הזב המטמא מהתורה. מקור ההלכה בתורה שרוק הזב מטמא הוא ציטוט א ׳וכי ירוק הזב בטהור׳.
אפשרות אחרת להסביר מדוע הציטוט לא נמצא בדף טו ע״ב, כי ההפניה לדף טו ע״ב היא טעות המעתיק וצ״ל יד ע״ב ושם נמצא הציטוט. [2] נדה פרק שביעי דף נה ע״ב (נדה נה:), ודף נו ע״א
[ב] בטהורציטוט ב הוא חלק מציטוט א שכבר הופנה לנדה נה ע״ב, וגם ציטוט ב מופנה לנדה נה ע״ב. מה כוונת רבנו בציטוט הנוסף?
ההפניה הכפולה לנדה נה ע״ב אכן מתאימה למסקנת הגמרא שם: א״כ נכתוב קרא באדם מאי ׳בטהור׳? ש״מ תרתי. עכ״ל.
[1] נדה פרק שביעי דף נה ע״ב (נדה נה:)
ונגע בו או נשאו. בנדה בפרק דם הנדה (נדה נה ע״ב) פירש שם, דלא תימא אף על גב דלא נגע, דנילף ׳רוק׳ ׳רוק׳ מיבמה, מה התם אף על גב דלא נגע, אף כאן אף על גב דלא נגע, תלמוד לומר ״בטהור״, דצריך ליגע בטהור. וכמו שמטמא אם נגע הטהור ברוק, הכי נמי אם נושאו מטמא את הטהור, ויליף ליה שם מדכתיב ״וכי ירוק הזב בטהור״, דהוי ליה למכתב ׳וכי ירוק הזב על טהור׳, אלא ״בטהור״ במה שביד טהור, שתופס הטהור דבר בידו והגיע רוק הזב עליו, והטהור נושא הרוק טמא, מפני שנשאו:
כגון התפוס של סרגא. פירוש, האוכף עצמו נקרא מה שהרוכב יושב עליו, והוא מטמא טומאת מושב (עירובין כז.). והעץ של אוכף שלפני הרוכב או שאחורי הרוכב, שעליו סומך לפניו או לאחריו, נקרא ״מרכב״, שדינו חלוק מטומאת האוכף עצמו שמטמא טומאת משכב ומושב (שם), שמשכב ומושב מגעו מטמא אדם לטמא בגדים (פסוק ה), וזה אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים, רק משאו של מרכב מטמא אדם לטמא בגדים (רש״י פסוק י). ואין חילוק באיזה צד נטמא המרכב, דאף אם נטמא שישב עליו הזב, בשביל זה אינו מטמא טומאת מושב, אלא בכל צד שנטמא מן הזב – מטמא טומאת מרכב בלבד. ומשכב ומושב נמי, באיזה צד שנטמא, בין על ידי ישיבה או סמיכה, לעולם הם מטמאים טומאת משכב ומושב. ואין חילוק בין מגען ובין משאן, דכמו שמשאן מטמא אדם לטמא בגדים, אף מגען מטמא אדם לטמא בגדים:
בַטָהוֹר: בהעתק הללי בטהר, ירוש׳ בטהור, עכ״ל. ובכל ספרי׳ שלנו מל׳. <וכן מסר הרמ"ה ז"ל, ומכל העוף הַטָהוֹר, מל' וי"ו כתי', וכל אורית' בליש' דכות' מלאי', בר מן ה', דמסי' עליה' חמשא חסרי' בליש' וסי' וכו' (עיין במ"ג סוף פ' שמיני), ושאר לישנ' דטהור מל' וי"ו כתי'.> [בטהור].
שהרוק מטמא במשא. דהכי דרשינן ליה, וכי ירוק הזב בטהור ולא כתיב על טהור, כלומר במה שביד טהור היינו כשירוק על המקל שביד טהור והוא נשאו הוא טמא:
Because spittle causes uncleanness by means of carrying. This is how it is derived: "If the zov spits on a ritually clean person (בטהור)," and it is not written, "upon (על) the ritually clean person," i.e., [he spits] on what is in the hand of the pure person, that is, if he spits on the staff that is in the pure person's hand who is carrying it, he becomes impure.
וכי – לרבות כיחו וניעו ומימי רגליו.
בטהור – עד שיגע בטהור. בטהור ונגע בו או נשאו שהרוק מטמא במשא [נדה דף נ״ה ע״ב].
וכי יָרֹק הזב בטהור – שנגע רוקו באיש טהור, הרוק מטמא כמו הנגיעה בבשר הזב וטעון כבוס בגדים. וכן מטמא במשא אעפ״י שלא נגע. אמרו חכמים
שבת יד, ב.
״בטהור, מה שביד טהור טמאתי לך״.
יָרֹק – שרשו ״רקק״, ויש שורש קרוב לו ירק, כמו ״ואביה ירוק ירק בפניה״ (במדבר יב, יד), ״וירקה בפניו״ (דברים כח, ט). והוא הדין לכיחו וניעו ורירו ומֵי-אפו שהכל בכלל ״רוק״. כי מלת ״רקק״ נופל על ליחה עבה. ובלשון חכמים
עירובין כח, א.
״עופות מן הרקק נבראו״. ובתורת כהנים שנו ״אין לי אלא רוקו. כיחו וניעו רירו ומימי-האף שלו מניין? תלמוד לומר ׳וכי ירוק׳ ״. ופירש רש״י ז״ל [אות] ״וי״ו ד׳וכי׳ דריש״. ואולי למדוהו ממלת ״ירק״ ששרשו רקק, והכל בכלל.
וכי ירק הזב בטהור – שנגע רוקו באיש טהור, הרוק מטמאו והוא הדין ניעו ורירו ומי אפו וכל שאר הליחות, והכל בכלל רוק כי שרשו רקק, ונופל על ליחה עבה:
וכי ירק הזב וגו׳ – רוקו, וכן כיחו וניעו ומי האף שלו, הם אב הטומאה, כזובו וכדומה (פסוק ב), ומטמאים במגע ומשא (נדה נה:). הם נכללים בקבוצה הכללית הקרויה ״משקין של זב״. כמה מן המשקין האלה, כגון זיעה וכדומה – טהורים; אחרים, כגון דמעת עינו וכדומה – אינם אב הטומאה. אותם משקין של זב המטמאים טומאה חמורה קרויים גם מעיינות הזב. התכונה המגדירה את מעיין הזב היא, שבדומה לרוק, הוא ״מתעגל ויוצא חוזר ונבלע״ (שם נו.), היינו שהוא נאסף במקום אחד ולאחר מכן יוצא, וכשלא מוציאים אותו הוא חוזר ונבלע.
[קלו]
וכי ירק הזב בטהור – מלת ״בטהור״ הוא למותר והיה לו לומר ״וכי ירק הזב בו״. פירשו חז״ל מפני שמצינו שפעל ״ירק״ שאחריו ב׳ יורה לפעמים על הרקיקה דרך בזיון ואז יהיה פירושו שרוקק נגדו, לא שרוקק על גופו ממש, כמו ״וירקה יבמתו בפניו״ שפירושו שתירק נגדו (כי מצד שרוקק דרך בזיון ייחשב כאילו הרוק נוגע בו). וכן נוכל לומר פה אם יכתב ״וכי ירק בו״ דהיינו שרקק לפניו דרך בזיון. לכן דייק ״וכי ירק בטהור״ שיש הבדל בין הכינוי ובין השם עצמו, שהכינוי יישמש לפעמים על חלק מן העצם כמו פניו או ידיו כמו – ״ונתן לו״ שפירושו ונתן בידו. וכן היה יכול לפרש ״ירק בו״ היינו כמו ״ירק בפניו״ אבל כשבאר ״ירק בטהור״ היינו שרקק עליו ממש. ובנדה (דף נה) אמר על ברייתא זו אמר מר יכול אף על פי שלא נגע?... מהיכא תיתי?! סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה, מה התם אע״ג דלא נגע ה״נ אע״ג דלא נגע, קמ״ל. ואימא הכא נמי – במגע אבל במשא לא, מידי דהוי אשרץ. אמר ריש לקיש תנא דבי ר״י אמר קרא ״בטהור״ מה שביד טהור, טמאתי לך. ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא, בגדים לא לטמא, מידי דהוי אמגע נבלה! אמר ריש לקיש וכן תנא דבי ר״י אמר קרא ״בטהור״ טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן, ואיזה? זה מגע נבלה. ואימא במשא דשרץ? אם כן לכתוב קרא ״באדם״, מהו ״בטהור״ שמע מינה תרתי. ע״כ. והכי פירושו שעל מ״ש בברייתא יכול אפילו רקק ולא נגע מקשה למה נאמר כן? והשיב דהוה למדין מיבמה ששם פירושו שירקה בפניו נגדו וכמו שאמרנו למעלה. ועל זה הקשה ואימא הכי נמי במגע ר״ל שנאמר שדוקא בנוגע בבשרו ממש וטמא מטעם מגע, לא אם ירק על בגדיו שנושא הרוק שיטמא משום משא. ועל זה השיב ריש לקיש אמר קרא ״בטהור״ מה שביד טהור טמאתי לך ר״ל שמצאנו שהפעלים המורים על הזריקה וההשלכה יבא אחריהם מלת ״עליו״ כמו ״או השליך עליו כל כלי״, ״כי מי נדה לא זורק עליו״ ואז פירושם עליו ממש. וכן פה היה לו לומר ״וכי ירק על הטהור״ כי פעל ״ירק״ שרשו מענין הרקה והשלכה, שמשליך על הגוף, לא בו ובתוכו (שעל זה מורה שימוש הב׳ כמו ״וידו אבן בי״) אמנם שימוש הב׳ לא יצדק בפעלים אלה רק בצירוף אל היד כמו שתחת שעל הגוף יאמר – ״ונתן עליו״, ״נפל עליו״, ״עלה עליו״ כך יאמר ביד – ״ונתן בידו״, ״נפלה נא ביד ה׳ ״, ״חוח עלה ביד שכור״. וכשאמר ״וכי ירוק... בטהור״ הוא כאומר ״וכי ירוק ביד טהור״ שהטהור נושאהו בידו ומטמא משום משא, כי היד הוא מיוחד לנשיאת הדבר. וז״ש מה שביד טהור טמא לך. ומקשה ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא, בגדים לא לטמא ר״ל שאם כן נאמר שעיקר הטומאה האמורה פה לטמא בגדים הוא רק מטעם משא כמ״ש ביד טהור, לא מטעם מגע, ודינו כמו בנבלה. ועל זה השיב ריש לקיש אמר קרא ״בטהור״ טהרה שטהרתי לך במקום אחר ר״ל כי עדיין יפלא למה אמר לשון ״בטהור״? שהיה לו לומר ״וכי ירק הזב באדם״ ונדע גם כן על ידי שימוש הב׳ שפירושו ביד האדם ושהטומאה מטעם נישא, למה תפס לשון ״בטהור״ ואם כן בא להורות עוד כוונה שנייה דרושיית שרצונו לומר הגם שירק בטהור היינו בענין שראוי להיות טהור (אם נדמהו אל טומאה אחרת) ר״ל שלא נשא הרוק רק נגע בו, שבזה ראוי שיהיה טהור מלטמא בגדים אם נדמהו לטומאת נבלה, בכל זאת טמא. (ולפי הדרוש ב׳ של ״בטהור״ הוא ב׳ הענין – בענין שהוא טהור) והקשה שיש לומר בענין שהוא טהור היינו במשא שהוא טהור אצל שרץ. והשיב שעל זה לא היה צריך מלת ״בטהור״ שאם יכתב ״באדם״ נדע גם כן משא ממ״ש בב׳ – ״באדם״ ולא אמר ״על האדם״, ובהכרח שמלת ״בטהור״ קאי על מגע. ובקרבן אהרן האריך מאד בדברי הגמ׳ הזאת בקושיות והמון דוחקים ודברי חז״ל ישרים וברורים ת״ל [תהלה לאל?]
[קלז]
וכי ירוק – שורש זה בא על שני תמונות: מנָחֵי פ״י – ״וירקה בפניו״, ״ואביה ירוק ירק בפניה״ ששרשו ירק. ומן הכפולים – ״מפני לא חשכו רוק״ (איוב ל י), ״עד בלעי רקי״ (איוב ז יט) ששרשו רקק. ויש הבדל ביניהם. ״ירק״ מנחי פ״י, מיוחד רק לרוק היוצא מן הפה, ולכן ביבמה שכתוב ״וירקה״ צריך רוק, לא כיח וניע ומי האף. אבל פעל ״רקק״ כולל גם הרירים וכיחו וניעו. ואם היה פה משורש ״ירק״ מנחי פ״י היה צריך לומר היו״ד בציר״י או בחירי״ק מושך יו״ד ״יֵרַק״ כמו ״יֵלֵד״ ״יֵדַע״ או יִירק כמו ״ראש פתנים יִינָק״, ״יְיָרֵש הצלצל״. אבל כשאמר ״יָרק״, היו״ד בקמ״ץ, הוא מן הכפולים על מדת ״יָסוב״, ״יָעוז״ וכולל גם כיחו וניעו ומימי האף. וז״ש ת״ל וכי ירוק (ואין צורך למה שנדחקו המפרשים שלמד לה מן הוי״ו של ״וכי״).
וכי ירוק הזב בטהור – משמע שיהיה מגיע הרוק בו אבל לא בעינן שיהא נוגע בבשרו אלא ה״ה על בגדי הטהור מיקרי שפיר בטהור כמש״כ בסמוך. וטמא משום משא מעינות זב.
וכי ירק – אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ומי האף שלו מניין ת״ל וכי ירק.
נראה הכונה משום דכל אלה הם בכלל רקיקה, דכל אלה הליחות לפעמים יוצאות ע״י רקיקה מפה. וכתבו התוס׳ דכיחו הוא הבא מכח רב מן החזה וניעו ע״י נענוע מעט. והרע״ב ריש פ״ז דנדה כתב וז״ל, ואני שמעתי ניע הוא הליחה היורדת מן החוטם, עכ״ל. ופלא שכתב כן ע״פ השמועה בעוד שכן מפורש ברש״י ב״ק ג׳ ב׳ [ועיין בתוי״ט סנהדרין פ״ז מ״ה]. ובכלל פירוש זה לכאורה צ״ע, דהא מי האף כתיב ביחוד, וא״כ איך אפשר לומר דנוע הוא היורדת מן החוטם, וכן הקשו תוס׳ על רש״י שם, וצ״ל דשני מיני ניעת האף הן, כשהאדם בריא אז ליח החוטם מעוכר, וכשהוא במחלת הקטור מי האף נוטפים מאליהם צלולים.
(נדה נ״ה:)
וכי ירק – כיחו וניעו ורוקו של זב מטמא לח ואינו מטמא יבש, מאי טעמא, דכתיב וכי ירק הזב – כעין רוק.
נראה דר״ל כעין שעת רקיקה, דאז לחה היא. וכהאי גונא דרשינן בסוגיא לענין נבילה שמטמאה לחה ולא יבשה, משום דכתיב וכי ימות, כעין מיתה, ר״ל כעין שעת מיתה כמבואר לפנינו ס״פ שמיני.
(שם נ״ו.)
בטהור – יכול אע״פ שלא נגע, ת״ל בטהור, עד שיגע בטהור,
ר״ל דהו״א כמו ביבמה דכתיב וירקה בפניו ושם א״צ ליגע בפניו, קמ״ל, משום דהמלה בטהור מיותר, דכיון דכל הענין קאי על טהור המטמא מחמת הזב, הול״ל וכי ירוק הזב בו, וע״כ דריש שבא להורות דוקא אם נגע בו.
ואימא הני מילי במגע אבל במשא לא מידי דהוי אשרץ, אמר קרא בטהור, מה שביד טהור טמאתי לך.ר״ל כמו מה שטמא כשהטהור נושא דבר טומאה ביד הוא בודאי טמא מחמת טומאת משא, כמו כן רקיקה מטמאה טומאת משא, והדיוק הוא מן בטהור י״ל מדלא כתיב על הטהור, כמו דכתיב בפ׳ שמיני וכי יפול עליו, ונתן עליו, וכדומה, ומדכתיב בטהור דריש כמו ביד טהור. ובגמרא איתא עוד דרשה מענין זה לקיום דרשה זו.
(שם נ״ה:)
(ט) וְכׇל־הַמֶּרְכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִרְכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָֽא׃
Whatever saddle he who has the discharge rides upon shall be unclean.
[לה]
ראה תו״ש חיי שרה פכ״ד אות רטז ולעיל פי״א אות כב וצרף לכאן.
וכל המרכב, תניא דבי ר׳ ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב (וכל המרכב אשר ירכב) ובאשה קראו מושב (או על הכלי אשר היא יושבת, לפי שאין הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה). (פסחים ג.)
[לו]
במד״ר כג, יג. תנ״י מסעי ט וכ״ה בנדפס שם, ילקו״ש ח״ב רמז קנב. ילקוט המכירי תהלים כג, טו. וראה ירושלמי קידושין פ״א ה״ו.
וכל המרכב, אמר רב יהודה אמר רב כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד (מפני שקיבלן שלמה עליו) אל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם (ש״ב ג, כט), זב מרחבעם דכתיב (מ״א יב, יה) והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלם, וכתיב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא (אסמכתא לגזירה שוה). (סנהדרין מח:)
[ט]
״אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא״ – יָכֹל אֲפִלּוּ רָכַב עַל הַמִּשְׁכָּב וְעַל הַמּוֹשָׁב?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳מֶרְכָּב׳, לֹא מִשְׁכָּב וְלֹא מוֹשָׁב.
[י]
אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ וְלֹא אוֹצִיא אֶת הָאֱכוֹף?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳מֶרְכָּב׳, מֶרְכָּב הַמְיֻחָד.
[יא]
אֵיזֶה הוּא מֶרְכָּב הַמְיֻחָד?
זֶרֶז הָאֶשְׁקְלוֹנִי, וּמְרֵיכָה מָדִית, עָבִיט שֶׁלַּגָּמָל, וּטְפֵטָן
טְפֵטָן. סמיכה.
שֶׁלַּסּוּס.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף טַפֵּיטָן שֶׁלַּסּוּס טָמֵא מוֹשָׁב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹמְדִין עָלָיו בְּקוֹמְפוֹן
קוֹמְפוֹן. campus : מגרש אימונים.
.
אֲבָל אֱכוֹף שֶׁלַּנָּקָה, טָמֵא.
משנה כלים כג,ב.
[יב]
אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא רוֹכֵב עָלָיו וְנוֹגֵעַ בּוֹ.
מְנַיִן לַעֲשָׂרָה מֶרְכָּבוֹת זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן מְסָמָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְכָל הַמֶרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא״, עַד שֶׁיִּנָּשֵׂא רֻבּוֹ עָלָיו.
And any saddle (or carriage) that he who has the issue may ride upon shall be unclean;
אף שדרכו לתרגם מֶרְכָּבָה או רֶכֶב בפועל ״רתך״ כגון, ״וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ״ (בראשית מו כט) ״וְטַקֵּיס יוֹסֵף רְתִיכּוֹהִי״, ״רֶכֶב פַּרְעֹה״ (שמות יד ט) ״רְתִכֵּי פַרְעֹה״,
״ערוך השלם״ ערך רתך, 2 פירש: ״רתך – עניין קשירה וחיבור וצמד״ וממנו גם בלשון חז״ל ״ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים״ (שבת טז ע״ב). וכן בלשון ימינו: ריתוך – הלחמה וחיבור.
כאן תרגם ״וְכָל הַמֶּרְכָּב״ – ״וְכָל מֶרְכְּבָא״ משני טעמים: ראשית, רְתִיכָּא נתייחד למרכבת סוסים ואילו מֶרְכַּב הזב כולל גם פריטים נוספים.כגון כלים כג ב: ״אלו טמאין משום מרכב זריז האשקלוני ומדוכה המדית ועביט של גמל וטפיטן של סוס״.
שנית, מֶרְכַּב הזב משמש במשנה כמונח הלכי ובמונחי הלכה אונקלוס משתמש בלשון חז״ל.ראה הוכחות רבות לעיקרון זה בפסוק ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג).
והמיוחס ליונתן תרגם ״וְכָל הַמֶּרְכָּב״ – ״וְכָל זוֹגָא וּמֶרְכָּבָא״ שפירושו צמד או בגד רכיבה.כך, זוֹגָא כבמהדורת רידר. ולא כדפוסים מצויים וְכָל זוֹנָא וּמֶרְכָּבָא שנדחקו ליישבו.
וכל
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״בית״.
מרכוב די ירכו׳ עלוי דיבהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיבה״) גם נוסח חילופי: ״דוב״.
יסתאב.
And every girdle or saddle upon which he who hath an issue rideth shall be unclean.
אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא – יָכוֹל אֲפִלּוּ רָכַב עַל הַמִּשְׁכָּב וְעַל הַמּוֹשָׁב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֶרְכָּב״ – וְלֹא בְּמִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ וְלֹא אוֹצִיא אֶת הָאֻכָּף, תַּלְמוּד לוֹמַר: הַמֶּרְכָּב מֶרְכָּב הַמְיֻחָד, אֵיזֶהוּ מֶרְכָּב הַמְיֻחָד, (זֶהוּ הָאֶשְׁתּוֹנִית) [זֶהוּ הָאַשְׁקְלוֹנִי] וּמְדוֹכָה הַמָּדִית וַעֲבִיט הַגָּמָל וְטַפֵּיטָן שֶׁל סוּס. [רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: טַפֵּיטָן שֶׁל סוּס] טָמֵא מוֹשָׁב מִפְּנֵי שֶׁעוֹמְדִים בַּקֻּנְפִּין אֲבָל הָאֻכָּף שֶׁל נְאָקָה טָמֵא. מַה בֵּין מֶרְכָּב לְמוֹשָׁב, מֶרְכָּב חִלֵּק מַגָּעוֹ מִמַּשָּׂאוֹ, מוֹשָׁב לֹא חִלֵּק מַגָּעוֹ מִמַּשָּׂאוֹ. אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁרָכַב עָלָיו וְנָגַע בּוֹ, מִנַּיִן עֶשֶׂר מֶרְכָּבוֹת זֶה עַל גַּב זֶה אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן מְסָמָא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב״ – עַד שֶׁיִּנָּשֵׂא רֻבּוֹ עָלָיו.
וכל המרכב – אף על פי שלא ישב עליו, כגון: התפוס של סרגא שקורין ארצון טמא משום מרכב, והאוכף שקורין אולווש טמא משום מושב.
וכל המרכב AND ANYTHING FOR RIDING – even though he has not sat upon it when riding, e.g. the hold in front of the saddle, which is called arcon in old French, becomes unclean as a part of something for riding on (משום מרכב), and the אוכף, saddle, which is called alves in old French, is unclean as being something to sit upon (משום מושב) (Eiruvin 27a).
AND WHAT SADDLE. Which, as the transmitters of tradition explained, becomes unclean.
According to the Rabbis the term mercav (saddle) refers to equipment set aside for riding. See Torat Kohanim, Metzora 3:9. Also see Rashi, "…The hold in front of the saddle…becomes unclean as a part of something for riding on (mercav)…and the saddle…is unclean as being something to sit upon (moshav)" (Rosenbaum and Silverman translation).
(ט-י) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא – כאילו תאמר המרדעת והאוכף ומה שידמה להם. והנה אין טומאתן באופן שיִטמא הנוגע בהם לטמא בגדים שעליו, שהרי אמר אחר זה: וכל הנֹגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב, ולא אמר שיכבס בגדיו, ואמנם יְטַמֵּא המרכב אדם במשא לטמא בגדים, שנאמר: והנושא אותם יכבס בגדיו. וזה הוא ההבדל שיש בין משכב ומושב למרכב, רוצה לומר שמשכב ומושב מטמאים האדם במגע לטמא בגדים שעליו בנגעו בו, ואולם המרכב יטמא האדם במגע, לא לטמא בגדים שעליו. וכולם מטמאים האדם במשא לטמא בגדים, רוצה לומר המשכב והמושב והזב וזובו ורוקו ומרכבו, שנאמר: והנושא אותם יכבס בגדיו, והנה אמר זה בלשון רבים אחר זוכרו כל אלו הטומאות, להעיר שכולם מְטַמְּאִים במשא בזה האופן. ובכאן התבאר שהמשכב והמושב והמרכב מטמאים זולתם בשלושה פנים: אם בשיגע בהם, או בשישאם, או בשישאוהו. וראוי שתדע שהמשכב יִטמא איך שיהיה, רוצה לומר אף על פי שהיו שם כלים רבים נאותים למשכב, זה תחת זה, הנה יִטמאו כולם יחד, שנאמר: ׳כל המשכב׳ (פסוק ד); וזה יהיה אף על פי שקצת הדברים ההם הם בלתי מקבלים טומאה, כאילו תאמר שהיו המשכבות תחת אבן ושכב עליה; וכן הענין במושב ובמרכב. וזה מבואר מלשון התורה בזה. ולפי שהוא מבואר שהמשכב והמושב והמרכב מטמאין מפני שנשאו הזב, הוא מבואר שבאי־זה אופן שישאוהו יתטמאו; וזה, אם בשישכב בהם, או בשיֵשב עליהם, או בשירכב עליהם, או בשיעמוד עליהם, או בשישען גופו עליהם, או בשיִתָּלֶה גופו בהם, כי בכל אחד מאלו הפנים ישאוהו. ולפי שאמר ׳והיֹשֵׁב על הכלי אשר יֵשֵׁב עליו הזב יכבס בגדיו׳ (פסוק ו), למדנו שבכל הפנים שהמושב מתטמא מהזב הוא מטמא מי שינשא עליו, רוצה לומר יושב או רוכב או שוכב או עומד או נשען או נתלה, ואפילו היה המושב המתטמא תחת אבן, כי הוא מתטמא בזה האופן מהזב, כמו שקדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
וכל המרכב אע״פ שלא ישב עליו כגון התפוס של סרגל שקורין ארצו״ן מטמ׳ משום מרכב והאוכף שקורין אלוו״ש טמא משום מושב. פירוש סרג״ל שיל״א שהיא עשויה מעור או מבגד מלא מוכין וכל דבר רך כדי שינוחו מגבותיו כשרוכב עליו ופירוש תפוס של סרגל הוא העץ שלפני הסרגל ושל אחריו המחזיקין את הרוכב מלהחלק לפניו או לאחריו ונקרא מרכב ולא מושב מפני שאינן ראויים לישיבה אלא להסמך עליו בעת שהוא רוכב על הסרגל וזהו שהזב מטמא אותו טומאת מרכב בישיבתו עליו או ברכיבתו עליו או בעמידתו עליו או בהסמכו עליו או בשכיבתו עליו להיו׳ טומאת מגעו חלוק ממשאו שהנוגע בו אינו טעו׳ כבוס בגדי׳ והנושא אותו טעון כיבוס בגדים אבל גוף הסרגל עצמו שהוא האוכף הזב מטמא אותו טומאת מושב בישיבתו עליו או ברכיבתו עליו או בעמידתו עליו או בהסמכו עליו או בשכיבתו עליו ואין טומאת מגעו של זה חלוק ממשאו שהנוגע בו והנושא אותו שניהן טעונין כבוס בגדים שזהו ההבדל שבין מרכב למושב כדלעיל אבל הרכיבה והישיבה והעמידה והסמיכה כולן שוות שאיזו שעשה מכל אלו החמשה מטמאים טומאת מושב להיות מגעו שוה למשאו שיהיו טעונין כבוס בגדים ובמרכב אי זה שעשה מכל אלו החמשה אינו מטמא אלא טומאת מרכב שמגעו חלוק ממשאו שבמגעו אינו טעון כבוס בגדים ובמשאו טעון כבוס בגדים וזהו שכתב רש״י וכל המרכב אע״פ שלא ישב פירוש אע״פ שלא רכב דלא תימא אשר ירכב עליו כתיב דוקא כשרכב אבל אם לא רכב אע״פ שעמד עליו או שכב עליו או נשען עליו לא לפיכך הוצרך לומר דירכב עליו דקר׳ לאו דוקא אלא אפילו לא רכב עליו אלא שעמד עליו או נשען עליו בלבד כיון שהוא דורס מה שתחתיו מדרסו מטמא כאילו רכב עליו והא דנקט בלישניה אף על פי שלא ישב עליו במקום אף על פי שלא רכב עליו הוא מפני שכל רכיבה ישיבה היא ורצה לכלול בזה הרכיב׳ והישיבה לומר שאף על פי שלא רכב עליו ולא ישב עליו אלא שנשע׳ עליו או עמד עליו או שרכב עליו טמא מפני שכל אלו מדרס הן ומטמא בכולן כאילו רכב עליו ונגע׳ בו אפי׳ עשרה משכבות זו על גב זו ואפי׳ על גבי אבן מוסמא שאינו נוגע בו וגם שאין המפסקת בינו לבין המרכב בת קבולי טומאה כדכתיב וכל המרכב אשר ירכב ותניא בתורת כהנים אין לי אלא בזמן שהוא רוכ׳ עליו ונוגע בו מניין לעשר מרכבות זה על גב זה אפי׳ על גבי אבן מוסמא ת״ל כל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא עד שינשא רובו עליו דממלת כל הוציא לרבות כל המרכבות כולן אפי׳ ק׳ זו על גב זו שיהיו טמאו׳ ומעליו הזב הוציא שיהא כל הזב עליו ורובו ככולו אבל אם לא נשא רובו עליו אלא מקצתו לא:
אע״פ שלא ישב. ר״ל לא שיושב ממש עליה דהיינו מושב דכתיב בקרא, אבל צד האוכף שהוא עץ שלפניו ולאחריו שאינו יושב עליו אלא שהרוכב מחזיק בו שלא יחלוק מלפניו או לאחריו, ולכך נקרא תפוס על שם שתופס בו:
Even if he had not sat. Meaning: He does not actually sit on it, which would be sitting mentioned in the verse (6). Rather, [this refers to] the side of the saddle, which is the wood in the front and back of the saddle that he does not sit upon, but rather the rider holds onto it so he will not slip forwards or backwards. Therefore, it is called the 'hold,' since he holds onto it.
וכל המרכב – הכלים המיוחדים לרכיבה מטמאין אעפ״י שאינו רוכב. אבל אם רכב על המשכב ועל המושב, אינן יוצאים מכלל משכב ומושב ומטמאין בגדים גם במגע. וכן האוכף שיושב עליו הרוכב מושב הוא ומטמא במגע כמו במשא. ומרכב הוא הכלים שהן לרכיבה וכמו שפירש רש״י ז״ל ״כגון התפיס של סרגא שקורין ארצו״ן
בספר ״לעזי רש״י בתנ״ך״ תרגם ״שלד האוכף״. כלומר איפה שהרוכב מחזיק בידיו בעת רכיבתו, מין ידית נוקשה המוגבת מגוף האוכף, כדי שלא יפול מתנועותיו וקפיצותיו של הסוס או הגמל.
טמא משום מרכב, והאוכףספר הנ״ל תרגם ״חבק, חגורת בטן״. כלומר עור רחב המקיף ומלביש בהידוק היטב לכל גבה ובטנה של הבהמה, בכל ההיקף. עור זה מחובר היטב למושב כדי שלא ישמט המושב ממקומו, בעת רכיבת האדם על הבהמה בעת קפיצות הבהמה.
טמא משום מושב״.
וכל המרכב – הבליטה שלפני האוכף ושלאחריו המחזיקים את הרוכב מלהחלק לפניו או לאחריו זהו נקרא מרכב שהוא עשוי לרכיבה, ואין המרכב ראוי לישיבה, אלא להסמך עליו בעת שהוא רוכב על האוכף (זאטטעלבאָגען), ועז״א במקרא שלאח״ז שמגעו חלוק ממשאו, שהנוגע בו אינו טעון כבוס בגדים והנושא אותו טעון כבוס בגדים, אבל גוף האוכף שיושב עליו בשעת הרכיבה אין חלוק בין מגעו למשאו שבשניהם טעון כבוס בגדים. אמנם מהו אשר ירכב עליו דאמר קרא? וצריך לפרש מלת עליו כמו ועליו מטה מנשה, כלומר סמוך אליו, שישיבתו על האוכף ברכיבתו הוא בין שני צדדים הגבוהים לפניו ולאחריו וסמוך אליהם; ובאמת אין לשון רכיבה בכ״מ הישיבה בפיסוק רגלים דוקא (רייטען) כי ישמש ג״כ על ההנחה (אויפלעגען, אנזעטצען) כמו הרכב ידך על הקשת (מלכים ב י״ג) וירכיבו את ארון על העגלה (שמואל ב ו׳) ולפי״ז יהיה טעם ירכב כאן כלומר הנחת גופו וסמיכתו עליו.
וכל המרכב – ״מרכב״ הוא דבר שהגוף נאחז בו בעת הרכיבה, ואילו האוכף עצמו הוא ״מושב״. כך אמרו בעירובין (כז.): ״האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב״. במסכת כלים (כג, ב) מנויים כלי הרכיבה השונים – לרכיבת גמלים וסוסים – שיש להם דין ״מרכב״.
מאידך, ברייתא דרבי ישמעאל על מידת ״בנין אב מכתוב אחד״, מבארת את החילוק בין ״מרכב״ ל״מושב״ באופן זה: משכב ומושב ״עשויין לנוח אדם בלבד״, הם נועדו רק לשאת עליהם בני אדם. אולם מרכב ״עשוי לסבלן אחר״, אשר פירושו לפי הראב״ד, שהוא מיועד גם למשאות אחרים, ״פעמים לרכיבה פעמים למשא בשעה שאין שם רכיבה״. שני פירושים אלה קשה ליישבם יחד.
[קלח]
וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא – הדרושים מסודרים פה כמו שהם למעלה (סימן קכח) לגבי משכב ולגבי מושב שאם היה אומר ״אשר ירכב עליו״ היה כולל כל מה שירכב עליו, אף על המשכב ומושב, לכן אמר ״המרכב״ – רק המיוחד לכך, לא משכב ומושב וזה פירוש משנה ט. ואם היה אומר ״מרכב״ בלא ה׳ היה כולל גם האוכף אבל במ״ש ״המרכב״ בה׳ הידיעה היינו המיוחד לרכיבה – מוציא האוכף שמיוחד גם לישיבה כי יושב ורוכב עליו. (וזה פירוש משנה י) ומ״ש (במשנה יא) איזהו המרכב המיוחד זרז האשקלוני וכולי הוא בכלים (פרק כג מ״ב) ועיי״ש פירושו. ואמר (במשנה יב) דממ״ש ״כל המרכב״ מרבה במלת ״כל״ אפילו עשר מרכבות זו על גבי זו. וכבר בארנו שמלת ״כל״ לפעמים ירבה כללות המין ולפעמים כללות הדבר עצמו. ובמ״ש ״כל המשכב״ ריבה למעלה כללות המין – כל מיני משכב. ובמ״ש ״כל המרכב״ שלא היה לו לרבות בכללות המין, ריבה כללות הדבר עצמו ומרבה זה אצל מרכב וקל וחמר למשכב ומושב. ומ״ש עד שינשא רובו עליו כבר התבאר למעלה שהיה ראוי לכתוב ״אשר ירכב הזב עליו״ והקדים מלת ״עליו״ מפני שהוא עיקר בדיבורו שצריך שירכב עליו דוקא ר״ל שינשא רובו עליו, דאם אין רובו עליו רוכב גם על זולתו, לא עליו לבדו.
(י) וְכׇל־הַנֹּגֵ֗עַ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר יִהְיֶ֣ה תַחְתָּ֔יו יִטְמָ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנּוֹשֵׂ֣א אוֹתָ֔ם יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
Whoever touches anything that was under him shall be unclean until the evening. He who carries those things shall wash his clothes, and bathe himself in water, and be unclean until the evening.
[לז]
וכן פירש״י שבת פב: ד״ה נדה, ושם פג: ד״ה טהורין, וברמב״ם הל׳ מו״מ פ״א ה״א: הזב וכו׳ אב מאבות הטומאה וכו׳ ומטמא אדם במגע ובמשא, ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו וכו׳, ומטמא מדף על גבו.
והנושא אותם, תנינא עוד כלל אחד אמרו כל שנישא על גבי הזב (עליונו של זב) טמא, וכל שהזב נישא עליו טהור, חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם (דכתיב והנושא אותם אף הזב במשמע אותם). (עירובין כז.)
[לח]
זבים פ״ג מ״ב, וראה רש״י נדה מג. ד״ה בקומטו, הובא לקמן אות מב. ושם נה: ד״ה זב. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ח ה״ט: זב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין, בזמן שמשאן כבד הרי זה טמא ואם היה משאן קל טהורין.
והנושא אותם, תנן, זב וטהור שהיו פורקין (משאוי) מן החמור או טוענין, בזמן שמשאן כבד טמא, (דשמא מתוך כובד המשא נשען זב על הטהור ונמצא טהור מסיטו, או טהור ניסט עליו, וכתיב במרכב הזב והנושא אותם וכ״ש זב בעצמו) משאן קל טהור. (נדה ז.)
[לט]
עדיות פ״ו מ״ב, זבים פ״ד מ״ו, ותוספתא שם פ״ג ה״ב. וראה שבת פג. ד״ה בין אחרים, ועירובין כז. ד״ה כל, ונדה לה. ד״ה לאחרים. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ו ה״ג: כל הכלים שנישאו למעלה מן הזב הם הנקראים מדף והם כולם ככלים שהוא נוגע בהם שהם ראשון לטומאה, ואינם מטמאים לא אדם ולא כלים אבל מטמאין אוכלין ומשקין כשאר ולדות הטומאה וטומאת מדף מדבריהם, ועיי״ש בהשגות ובכ״מ.
וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא... והנושא אותם יכבס בגדיו, עליונו של זב מנלן (דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין), דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, מאי תחתיו, אילימא תחתיו דזב (דהוא מדרס הזב) מואיש אשר יגע במשכבו נפקא (לעיל אות כו), אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליון של זב, והנושא נמי יטמא ומאי ניהו נישא (בגד הנישא על הזב) מ״ט והנשא כתיב (חסר וי״ו, תימה דבמסורת הוא מלא, מיהו מצינו שהמסורת הוא חולק על הש״ס, וכו׳, תוס׳ וערש״י שם) נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה (מדכתיב וכל הנוגע וכו׳ יטמא, והנושא אותם יכבס בגדיו, ומדלא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו, ואפסקינהו ביטמא, מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קמיירי אלא באוכלין ומשקין והנושא אותם נדרש בתו״כ לנושא משכבו ומושבו של זב), לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אימר נתקו הכתוב מטומאה חמורה דלא מטמא אדם לטמא בגדים, אבל אדם או בגדים ליטמא, אמר קרא יטמא טומאה קלה משמע. (נדה לב: לג.)
[מ]
ראה תו״כ כאן. ובשבת פב: מה נדה מטמאה באבן מסמא וכו׳, וברש״י שלמדים מהכתוב כל אשר יהיה תחתיו.
והנושא אותם, מנא הני מילי (דדם נדה מטמא מגעו ומשאו) אמר חזקיה דאמר קרא (להלן פס׳ לג) והדוה בנדתה, מדוה כמותה, מה היא מטמאה, אף מדוה מטמאה וכו׳, אי מה היא מטמא באבן מסמא (משא נדה חמור לטמא אבן מסמא, אבן גדולה המושמת על הכלים ונדה נשאת עליה, מטמאה בגדים שתחת האבן) אף מדוה נמי מטמאה באבן מסמא (אף משא דמה חמור לטמא באבן מסמא), אמר רב אשי אמר קרא והנושא אותם (במשכב הזב כתוב ומשכב הזב הנישא על אבן מסמא מטמא כלים שתחתיה) אותם מיעוטא הוא (למעוטי דמה). (נדה נד: נה.)
[מא]
ראה תו״ש לעיל פי״א אות קיג. וברמב״ם הל׳ טומאת מת פ״א ה״ג: טומאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאים, הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה, בין בידו בין ברגלו בין בשאר בשרו, ואפילו בלשונו, הרי זה נטמא.
אשר יגע בו, אמר עולא, הכל מודים בלשון לענין טומאה (דקיי״ל מגע בית הסתרים אינו מטמא, להלן אות מב) דגלוי הוא אצל השרץ, מאי טעמא אשר יגע בו אמר רחמנא, והאי נמי בר נגיעה הוא (כידיו הוא דגלוי שהרי מוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי הלכך נגע שרץ בלשונו טמאוהו). (קידושין כה.)
[דִּבּוּרָא דְזָבִים פֶּרֶק ד]
[א]
״וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו״ – תַּחְתָּיו שֶׁלַּזָּב.
יָכֹל תַּחְתָּיו שֶׁלַּמֶרְכָּב?
וְדִין הוּא: מָה, אִם הַזָּב הֶחָמוּר, לֹא טִמֵּא כְלִי שֶׁטֶף אֶלָּא בְּמַגָּע, מֶרְכָּב הַקַּל, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא כְלִי שֶׁטֶף אֶלָּא בְּמַגָּע?
הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו״?
תַּחְתָּיו שֶׁלַּזָּב.
[ב]
״וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם״ – מַה תַּלְמוּד?
שֶׁיָּכֹל אֵין לִי מְטַמֵּא בַמַּשָּׂא אֶלָּא מֶרְכָּב בִּלְבַד;
מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מְנַיִן?
וְדִין הוּא: מָה, אִם מֶרְכָּב, שֶׁאֵין מַגָּעוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים, מַשָּׂאוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים, מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, שֶׁמַּגָּעָן מְטַמֵּא בְגָדִים, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא מַשָּׂאָן מְטַמֵּא בְגָדִים?
גּוֹלֵל וְדוֹפֵק יוֹכִיחוּ, שֶׁמַּגָּעָן מְטַמֵּא בְגָדִים, וְאֵין מַשָּׂאָן מְטַמֵּא בְגָדִים.
[ג]
אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הַמִּשְׁכָּב וְעַל הַמּוֹשָׁב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמַּגָּעָן מְטַמֵּא בְגָדִים, לֹא יְהֵא מַשָּׂאָן מְטַמֵּא בְגָדִים!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם״, לְרַבּוֹת הַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב.
[ד]
רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר: ״וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם״, מַה תַּלְמוּד?
שֶׁיָּכֹל אֵין לִי מְטַמֵּא בַמַּשָּׂא אֶלָּא אֵלּוּ בִלְבַד;
מְנַיִן זוֹבוֹ שֶׁלַּזָּב, וְרוֹקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו, וְדָם הַנִּדָּה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם״, לְרַבּוֹת כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן.
וְכָל דְּיִקְרַב בְּכֹל דִּיהֵי תְּחוֹתוֹהִי יְהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטּוֹל יָתְהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָּא וִיהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא.
and whoever touches any things that have been under him shall be unclean until evening; and he who carries them shall wash his clothes, and bathe in water, and be unclean until evening.
יִהְיֶה תַחְתָּיו – תחת מי?
א. פשטות לשון ״וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא״ – תחת הזב. כלומר, כל אדם וכל כלי שנגע בכלי שהיה תחת הזב (ספרא) וטִמאו הזב בדרגת אב הטומאה כזב עצמו, הרי הנוגע יִטְמָא – הוא טמא בדרגת ראשון לטומאה. וכן ת״א ״וְכָל דְּיִקְרַב בְּכֹל דִּיהֵי תְּחוֹתוֹהִי יְהֵי מְסָאַב״, תַחְתָּיו – תחת הזב. אבל ראב״ע פירש: ״בכל אשר יהיה תחתיו – תחת המרכב יטמא טומאה קלה״, אך ״תרגומנא״ טען שזו חומרה שלא נשמעה וכאילו כלים ובגדים שתחת המרכב החופף עליהם וחוצץ בינם ובין הזב, ייטמאו. והרי הזב עצמו אינו מטמא כלים אלא בנגיעה או במשכב ומושב ואיככה יִטמאו הבגדים והכלים שתחת מרכבו את הבלתי נוגע בהם ממש? וזהו ממש כמליצת המשנה ״הרי זה אומר: מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני?״ (כלים ח ד).
וְהַנּוֹשֵׂא – טומאת משא או היסט?
ב. אונקלוס תרגם ״וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם״ – ״וּדְיִטּוֹל יָתְהוֹן״, כטלטול ממקום למקום. אבל המיוחס ליונתן שתרגם ״וּדְיוֹסִיט יָתְהוֹן״ כלל גם טומאת היסט – הזזה ממקום למקום בלי לשאת את הדבר הטמא והיא מיוחדת לזב בלבד.
רמב״ם, הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ח הלכה א: ״כבר ביארנו בתחלת ספר זה שאם הסיט האדם את הטומאה שהיא מטמאה במשא נטמא משום נושא אבל אם הסיטה הטומאה את האדם לא נטמא״. הלכה ב: ״אין בכל אבות הטומאות כולן טומאה שאם תסיט את האדם הטהור או את הכלי הטהור תטמא אותן אלא הזב או חביריו בלבד, וזו היא הטומאה היתירה בזב שלא מצינו כמותה בכל התורה שאם הסיט את הטהורין טמאין, כיצד היתה קורה מוטלת על ראש הגדר ואדם טהור או כלים אפילו כלי חרס על קצתה והֵנִיד הזב את הקצה השני הואיל ונתנדנדו מחמת הזב ה״ז כמי שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשון לטומאה דין תורה, ואין צ״ל שאם נשא הזב את האדם או את הכלים שטמאן, ואחד זב וזבה נדה ויולדת בכל הדברים האלו, הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב נטמא משום נושא זב, והזב שהסיט את הטהור בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס טמאין, מפני שהֲנָדַת הזב לאחרים כאילו נגע בהן״.
וכן לעיל ״וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם״ (ויקרא יא כה): אונקלוס תרגם ״וְכָל דְּיִטּוֹל מִנְבֵילַתְהוֹן״ אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וְכָל דְיוֹסִיט מִן נְבֵילְתְּהוֹן״ (וכל שיסיט מנבלתם).
וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם – את מי?
ג. ״וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם״ – ״וּדְיִטּוֹל יָתְהוֹן״ מוסב למשכב מושב ומרכב שנזכרו למעלה (בפסוקים ד-ו).
וכל דיקרב
בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״דיקרב״) גם נוסח חילופי: ״דקרב״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיקרב״) גם נוסח חילופי: ״דיקרוב״.
בכל מן די יהווי תחתויבכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״תחתוי״) גם נוסח חילופי: ״תחות׳ ״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תחתוי״) גם נוסח חילופי: ״תוחת׳ ״.
יסתאב עד רמשא ויטעון [יתהון] יחוור לבושוי ויסחי במיא ויסתאב עד רמשא.
And whoever toucheth any thing that hath been under him shall be unclean until evening; and he who carrieth them shall wash his clothes, and bathe in forty seahs of water, and be unclean until evening.
וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו – תַּחְתָּיו שֶׁל זָב. אוֹ יָכוֹל תַּחְתָּיו שֶׁל מֶרְכָּב, וְדִין הוּא: מָה אִם הַזָּב הֶחָמוּר לֹא טִמֵּא כְּלִי שֶׁטֶף אֶלָּא בְּמַגַּע, מֶרְכָּב הַקַּל אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא כְּלִי שֶׁטֶף אֶלָּא בְּמַגָּע. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו״, תַּחְתָּיו שֶׁל זָב.
וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי (טְמֵא) [מְטַמֵּא] בְּגָדִים אֶלָּא מֶרְכָּב בִּלְבַד, מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִנַּיִן, וְדִין הוּא: וּמָה אִם מֶרְכָּב שֶׁאֵין מַגָּעוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים מַשָּׂאוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים, מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב שֶׁמַּגָּעוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מַשָּׂאוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים, גּוֹלֵל וְדוֹפֵק יוֹכִיחוּ, שֶׁמַּגָּעָן מְטַמֵּא בְּגָדִים וְאֵין מַשָּׂאָן מְטַמֵּא בְּגָדִים, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמַּגָּעָן מְטַמֵּא בְּגָדִים [לֹא יִהְיֶה מַשָּׂאָן מְטַמֵּא בְּגָדִים]. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם״ – לְרַבּוֹת מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁיָּכוֹל, אֵין לִי מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד, מִנַּיִן זוֹבוֹ שֶׁל זָב וְרֻקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו וְדַם הַנִּדָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם״ – לְרַבּוֹת כָּל הָאֲמוּרִים בָּעִנְיָן.
וַמַן דַנַא שַׁיְאַ מִמַּא יַכֻּוןֻ תַּחתַּהֻ יֻנַגַס אִלַי׳ אלּמַגִ׳יְבִּ וַמַן חַמַלַ שַׁיְאַ מִנהַא יַג׳סִלֻ תִ׳יַאבַּהֻ וַיַרחַץֻ׳ בִּאלּמַאאִ וַיַנגַסֻ אִלַי׳ אלּמַגִ׳יְבִּ
ומי שהתקרב אל דבר ממה שהיה תחתיו, יטמא עד השקיעה, ומי שהרים דבר מזה, יכבס את בגדיו ויתרחץ דרך טבילה במים ונטמא עד השקיעה.
וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו – של זב, בא ולימד על המרכב שהנוגע בו טמא, ואין טעון כיבוס בגדים, והוא חמור
כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917: ״חומר״.
במשכב ממרכב.
והנושא אותם – את כל האמור בעניין הזב זובו, ורוקו, ושכבת זרעו, ומימי רגליו, והמשכב, והמושב, והמרכב, שיהא משאו מטמא אדם לטמא בגדים.
וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו AND WHOSOEVER TOUCHES ANYTHING THAT WAS תחתיו – under the זב. This intends to teach regarding such an object for riding upon (if a זב has ridden on it) that whoever touches it becomes unclean, but he does not require washing of clothes and this is something stricter in the case of a thing for sleeping on than in that of a thing for riding on (since the former necessitates that his garments should be washed; cf. v. 5).
והנושא אותם AND HE THAT BEARS THEM – "them" means all that have been mentioned in the matter of a זב – his flow, his spittle, his semen, and his urine, and that upon which he has slept or ridden – the bearing of them makes a man unclean so that he in turn makes his garments unclean (cf. Sifra, Metzora Parashat Zavim, Chapter 4 4).
פס׳: וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו –
תחתיו של זב. פי׳ אף דקרא זה הוא אחר קרא דוכל המרכב ה״א פגם מרכב מטמא כל אשר תחתיו משום מושב. ע״כ מפרש כי קרא זה וכל הנוגע אשר יהיה תחתיו קאי אקרא על מושב ולא על מרכב שאינו מטמא מה שתחתיו. ועיין בת״כ:
תחתיו של זב ולא תחתיו של מרכב.
והנושא אותם –
לרבות את המשכב וכו׳. עיין בת״כ. וכ״ה בפירש״י בחומש וכן הביא הגר״א ז״ל והנושא אותם שיכול אין מטמא במשא אלא אילו בלבד מנין זובו של זב ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו ת״ל והנושא אותם לרבות את כל האמור בענין:
לרבות את המשכב ואת המושב במרכב:
ANY THING THAT IS UNDER HIM. Under the saddle shall become lightly unclean.
It does not require immersion of garments (Weiser).
However, the uncleanliness of those who carry themThe objects earlier mentioned, i.e., that which the one having an issue lies upon, sits upon, or rides upon.
is more strict.It requires the immersion of garments.
וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו – WHOEVER TOUCHES ANYTHING THAT WAS UNDER HIM – From here we learn that the upper bedding of a zav imparts impurity.
והנושא אותם – פרש״י את כל האמור בעניין הזב, זובו רוקו מימי רגליו, שכבת זרעו המשכב והמושב שיהא משאו מטמא אדם לטמא בגדים. ותימה דהא בפרק דם הנדה (נדה נ״ה ב׳) פריך מרוק, אימא ה״מ במגע, אבל במשא לא יטמא, ומשני אמר קרא בטהור, מה טהור טמאתי לך, אלמא לא ידעינן דמטמא רוק במשא מכתוב וכן מימי רגליו יליף (מכת׳) מרוק. ע״כ נ״ל דלא קאי והנושא אותם אלא למשכב ומושב דהא מינייהו סליק.
כתב הרמז״ל (רמב״ם טומאת מת א׳:ו׳) טומאת משא האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר המטמאין במשא והוא שישא האדם את הטומאה אע״פ שלא נגע בה אפילו היה בינו לבינה אבן הואיל ונשאה נטמא. מסיט בכלל נושא הוא, וכל דבר שמטמא במשא מטמא בהסט, כיצד קורה שהיא מונחת על הכותל ויש על צד מת או נבלה וכיוצא בהן ובא הטהור לקצה קורה השני והנידו כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני נטמא משום נושא, ואין צריך לומר אם משך את הקצה השני כנגד הארץ עד שהגביה הטומאה.
וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו של זב. לא של מרכב הסמוך לו כדתניא בת״כ וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו תחתיו של זב יכול תחתיו של מרכב ודין הוא ומה אם הזב החמור לא טמא כלי שטף אלא במגע מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע הא מה אני מקיים וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו תחתיו של זב והכי פירושא דהאי תחתיו אזב קאי לומר שאם נגע אדם באותו מרכב שהיה תחתיו של זב יטמא ואינו טעון כבוס בגדי׳ יכול האי תחתיו לא קאי אזב אלא אמרכב לומר שכל הכלים שהיו תחת המרכב אע״פ שלא נגע בהן לבד שנשא המרכב עליהן יהיו טמאין ודין הוא שלא נאמר כן או ודין הוא בתמיהה וכי דין הוא זה אם הזב החמור לא טמא כלי שטף אלא במגע כדתנן במסכת זבין גבי כל שהזב נושא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב והאד׳ מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע א״כ איך יתכן לומר דקרא דהנוגע בכל אשר תחתיו יטמא דמשמע שהיה תחתיו בלבד אע״פ שלא נגע בו שיהיה טמא ומטמ׳ הנוגע בו אבל בפרק בנות כותיים אמרו עליונו של זב מנ״ל דכתיב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מכל אשר יגע במשכבו נפקא אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליונו של זב ותרצו התוספו׳ בזה דגירס׳ זו משבשתא היא וצריך לגרוס עליונו של זב מנ״ל דכתי׳ והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנוש׳ נמי יטמא ומאי ניהו נישא מ״ט והנישא כתיב נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה והכי פירושא והנוג׳ בכל אשר יהיה תחתיו במרכב מיירי כדמוקי לה בתורת כהנים ומדכתיב והנשא חסר בלא וי״ו שהוא עליונו של זב וקאי ארישא דקרא דכתי׳ ביה יטמא ולא כתיב ביה כבוס בגדים למדנו שהנוגע במרכב הזב יטמא וכן הנישא דהיינו עליונו של זב נתקו הכתוב מטומאה שלאחריו שטעון כבוס בגדים לטומאה שלפניו שאינו טעון כבוס בגדים ותהיה מלת והנושא אותם משמשת לינשא כפי המסורת ולנושא כפי המקרא ולפי המסורת קאי אדלעיל מיניה דכתיב ביה יטמא בלא כבוס בגדים ולפי המקרא קאי על שאחריו דכתיב ביה יכבס בגדיו וזה שנדרש למסורת לעליונו של זב אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא והוא מדרבנן ומה שאמרו נתקו הכתוב לאו דוקא ומכאן למדנו שהנוגע במרכב טמא ואינו טעון כיבוס בגדי׳ מש״כ בנוגע במשכב דכתיב ביה ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו וזהו שאמרו רז״ל חומר במשכב מבמרכב:
וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו של זב. אבל אין לומר ״תחתיו״ דמרכב, ולמדנו מזה שהמרכב מטמא כלים שאף אפילו לא נגע, כדכתיב ״בכל אשר יהיה תחתיו״, ומשמע אף על גב דלא נגע כדלעיל (אות ו), דקל וחומר, דהרי זב עצמו לא מטמא כלים אלא בנגיעה, דדוקא משכב ומושב מטמא אף בלא נגיעה, אבל כלים צריך ליגע, מרכב לא כל שכן שלא יטמא כלים בנגיעה, אלא ״תחתיו״ דזב, וקרא בא ללמד על מרכב שיהא מגעו טמא, ואין טעון כבוס בגדים:
תַֿחְתָּיו: תי״ו ראשונה רפה. [תַחְתָּיו].
וְהַנוֹשֵא אותם יכבס בגדיו וגו׳: תנן במס׳ נדה ריש פרק ד׳, בנות כותים נדות מעריסתן, והכותים מטמאי׳ משכב תחתון כעליון וכו׳, ואמרי׳ בגמ׳ מ״ט והנשא כתי׳, <ופי' רש"י והנשא כתי' לא ידענא מאי היא, ונרא' בעיני שהוא פי' משובש, ע"כ.> וכת׳ רבינו שמשון בפ״ק דכלים משנה ג׳, דדרשי׳ הנושא כמו הנישא, וכ״כ הרב המזרחי. והתוספות כתבו והנשא כתיב (חס׳ וא״ו), תימא דבמסורת הוא מל׳ וכו׳. עיין מ״ש בפ׳ בא על פסוק ואל שתי המזוזת. גם בכל ספרי׳ שלנו מל׳ וא״ו כתי׳, וכן העידו המאירי, ובעל שמן ששון, והנשיא
רמב״ן כינה את הרמ״ה בכינויים ׳נשיא נשיאי הלוי׳ ו׳הנשיא הגדול׳ (ראה: בצר, הנוספות, עמ׳ 80, ש׳ 329), ומכאן ברור הכינוי ׳הנשיא׳ שבדברי נורצי. אולם נראה שהשימוש בכינוי זה בדברי נורצי כאן ניזון גם מדרכו של נורצי לשבץ בדבריו מילים הנגזרות מן הדיבור המתחיל הנדון. מאחר שעסק כאן ב׳והנושא׳ שיבץ את ׳והנשיא׳.
בתוכם הרמ״ה ז״ל, באמרו נשא עון ופשע, חס׳ וי״ו ומלא אל״ף בסוף, וכל לישנ׳ באורית׳ דכותי׳, בר מן א׳ מל׳ וי״ו כתי׳, וסי׳ והנושא אותם יכבס בגדיו ורחץ, ושאר׳ חסרי׳, עכ״ל. וכדברי התוספות כתב גם הסמ״ג בהל׳ טומאת זבים ויולדת, זל״ש, עוד דורש בפ׳ בנות כותים עליונו של זב טמא מדכתי׳ והנשא חסר וי״ו דורש והנישא על זב יטמא בטומאה קלה שלמעלה, והמסורת קאי אשלפניו, והמקרא קאי אשלאחריו, שהרי גבי נישא לא שייך אוֹתָם, וחולק על ספרי׳ שלנו, שבכולם כתיב והנושא מל׳ בוי״ו. וכן חולק בשבת גבי בני עלי, שאומר מעבירם כתי׳, וכל הספרים שלנו כתי׳ מעבירים ביו״ד, וכן במסורת, ע״כ. עוד במסורת כ״י נמס׳ על זה ג׳, ב׳ חס׳ וחד מל׳, ושנים החסרי׳ הם בפ׳ שמיני, והנשא את נבלתם, והנשא את נבלתה. ובעל א״ת טרח להעמיד לשון הגמ׳ שלא יהיה נגד המסורת והספרי׳, יעויין משם. ועיין מה שאכתוב בס״ד בפ׳ נשא על כלות משה. [והנושא].
של זב. כלומר ולא תחתיו של מרכב הסמוך לו, אלא אזב קאי, כלומר שנגע במרכב שהיה תחתיו של זב טמא, ואינו טעון כבוס בגדים:
[Beneath] the zov. I.e., not beneath "anything used for riding" which is juxtaposed to this phrase. Rather, it refers to the zov — that is, [a pure person who] touches the saddle that was underneath the zov, becomes impure but he does not require washing clothes.
וכל הנגע – בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא כו׳ עיין רש״י ז״ל. אותם לרבות זובו ורוקו וכו׳ עיין רש״י ז״ל.
וכל הַנֹגֵעַ בכל אשר יהיה תחתיו – ״של זב״, כן פירש רש״י ז״ל, כלומר לא תחתיו של מרכב. אלא כשיגע אדם במרכב וכל כלי המרכב שהיו תחת הזב יטמא הוא ולא בגדיו. אבל הכלים שהמרכב נישא עליהן אם לא נגעו בו, אינן טמאין ולא מטמאין, כמו שאמרו בתורת כהנים ״יכול תחתיו של מרכב, שהן הכלים שתחת המרכב שלא נגעו בו יטמאו? דין הוא״. פירוש דין הוא שלא יטמאו. כי אם הזב החמור אינו מטמא כלי שטף אלא במגע.
כן דין אותם הכלים.
ולמדנו כי לענין נגיעה הקילה תורה במרכב ומושב, שהנוגע בהן טעון כבוס בגדים, והנוגע במרכב אינו מטמא בגדים וכלים.
והנושא אותם – על כל האמורים בענין נאמר ״הזב, זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ומשכבו ומושבו ומרכבו״, משאן מטמא אדם לטמא בגדים.
אשר יהיה תחתיו – של זב, ולא תחתיו של מרכב:
והנושא אותם – על כל האמורין בענין נאמר, הזב זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ומשכבו ומושבו ומרכבו, משאן מטמא אדם לטמא בגדים:
וכל הנוגע וגו׳ תחתיו יטמא – אמרו (נדה ל״ג) מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מואיש אשר יגע במשכבו נפקא אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליון של זב מאי טעמא והנושא כתיב, עכ״ל. תלמודא דידן נמי סבר דמלת והנושא דענינא מלא וא״ו כפי המסורת, והא דיליף מניה דבגד הנושא על הזב טמא היינו משום דיש אם למסרת ומצינן למקרי והנושא בשור״ק הוי״ו וקמ״ץ השי״ן מבנין הכבד שלא נזכר פועלו מהדגוש, כמו לא דכאו עד היום הזה (ירמיהו מ״ד) יחד חבאו עניי ארץ (איוב כ״ד), וכמו שחובא ונחבא הכל אחד כן נושא ונישא הכל אחד, (כמ״ש הרש״ד בת״ס, ובזה סרה תלונת התוס׳ שם). אמנם אין דעת רבותינו לבאר לשון המקרא בד״ז, כי טומאת מדף אינה אלא מדבריהם כמ״ש הרמב״ם (פ״ו ממשכב ומושב ה״ג) וקרא אסמכתא בעלמא הוא ע״ש בכ״מ. ועיקר משמעות המקרא תחתיו, תחתיו ממש ולא לעליונו, כדדריש בת״כ והובא ברש״י.
וכל הנגע וגו׳ – ״בכל אשר יהיה תחתיו״ מתייחס למרכב הנזכר בפסוק הקודם. הוא מטמא במגע רק אדם, אך לא בגדים שעליו או כלים שנוגע בהם בחיבורין. בכך חלוק מרכב ממשכב ומושב. על הנוגע במרכב נאמר כאן ״יטמא עד הערב״ בלבד – ללא כיבוס בגדים.
והנושא אותם וגו׳ – לעומת זאת, הנושא את אחד הדברים הנזכרים לעיל (כולם כלולים בתיבת ״אותם״: מרכב, מעינות, זב, מושב, משכב) – ״יכבס בגדיו״ וגו׳. כך למדנו במשנה (כלים כג, ג): ״מה בין מרכב למושב? מרכב חלק מגעו ממשאו, ומושב לא חלק מגעו ממשאו״.
הגמרא במסכת נדה (לב:–לג.) לומדת מתיבות ״וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו״ דין נוסף – דין עליונו של זב. דין זה מתייחס לחפץ המונח על גבי זב, שהזב הוא ״תחתיו״ – הווי אומר שהזב נמצא מתחת לחפץ אך לא בהכרח נוגע בו. עליונו של זב הוא ראשון לטומאה ומטמא רק אוכלין ומשקין, אך לא אדם וכלים. בכך חלוק עליונו של זב מתחתונו, שהוא אב הטומאה. טומאה קלה זו של עליונו של זב מכונה ״מדף״ – כלשון הכתוב ״קול עלה נדף״ (להלן כו, לו) – להורות על אופיה החלש (זבים ד, ו; נדה ד:).
קשה ליישב יחד שני פירושים אלה (במסכת כלים ובמסכת נדה) על תיבת ״תחתיו״ (עיין תוספות נדה לב: ד״ה עליונו). על פי זה מבאר הכסף משנה (להלכות מטמאי משכב ומושב ו, ג) את דעת הרמב״ם שטומאת מדף – עליונו של זב – היא רק דרבנן. אולם לדעת הראב״ד היא דאורייתא (שם); והלשון המצויה ״בועל נדה מטמא משכב תחתון כעליון״ (עיין פירוש להלן פסוק כד) מסייעת לדבריו.
[קלט]
וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו – פירשו חז״ל שאין לפרש שכינוי ״תחתיו״ מוסב על מלת ״המרכב״ ופירושו בכל אשר יהיה תחת המרכב, דהא גם הזב עצמו אינו מטמא כלי שטף אלא במגע ואיך מטמא המרכב כלים בלא נגיעה?! ועל כרחנו שכינוי ״תחתיו״ מוסב על הזב – אשר יהיה תחת הזב בעת הרכיבה, הנוגע בו יטמא. ולא נזכר כיבוס בגדים וזה קל במרכב ממשכב ומושב דכתיב ״וכל אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו״ (והרוכב על מרכבתו של זב כבר למדו למעלה פרק ג משניות ג-ד) ובנדה (דף לב סוף ע״ב) עליונו של זב מנלן? דכתיב ״וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא״, מאי תחתיו? אילימא תחתיו דזב – מ״ואיש אשר יגע במשכבו״ נפקא! אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליון של זב. נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. אימר נתקו הכתוב מטומאה חמורה דלא מטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים ליטמא. אמר קרא – ״יטמא״, טומאה קלה משמע ודברי הגמ׳ הלזו נפלאה ונעלמה ואין פותר. וכמו שהקשו התוס׳ על גירסא זו: (א) איך מוקי קרא בעליונו של זב הפך הספרא שמוקי לה במרכב? (ב) איך הוה בעי לאוקמי במשכב והא במשכב כתיב כיבוס בגדים ופה אין צריך כיבוס בגדים? (ג) איך מוקי לה בעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין והא כתיב ״יטמא עד הערב״, הרי מדבר מדבר שמתטהר בערב על ידי טבילה, ואוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה?! [ולכן מחק רש״י גירסא זו וגרס במקומה ומאי ניהו נישא והנשא כתיב. ועל זה הרבו התוס׳ והרמב״ן בחידושיו לתמוה כמה קושיות ופליאות והיותר ק״ו דבמסורת נמסר ״נושא״ מלא] וכפי הנראה פליגי בזה הרמב״ם והראב״ד (פרק ו מהל׳ מטמאי מו״מ ה״ג) שהרמב״ם כתב כל הכלים שינשאו למעלה מן הזב הם הנקראים מדף והם כולם ככלים שהוא נוגע בהם שהם ראשון לטומאה ואינם מטמאים לא אדם ולא כלים אבל מטמאים אוכלים ומשקים כשאר ולדות הטומאה וטומאת מדף מדבריהם. וכתב הראב״ד וז״ל יש טומאת מדף מדבריהם אבל זו אף על פי שהוא קרויה מדף אינה מדבריהם שהרי אמרה תורה ״והנוגע בכל אשר יהיה...תחתיו יטמא עד הערב״ ודרשינן ליה במס׳ נדה כל אשר יהיה הזב תחתיו ואמרה תורה יטמא עד הערב, אלמא כלי שטף נמי מטמא במגע. ע״כ. מבואר שהרמב״ם החזיק כדרשת הספרא שמ״ש ב״כל אשר יהיה תחתיו״ קאי על המרכב כמו שכתב בפי׳ (שם ה״ב) וגם קשה לי על דרוש הגמ׳ ממ״ש ״יטמא עד הערב״ ואוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה. לכן כתב שהוא מדבריהם וסבירא ליה שדרוש זה אסמכתא בעלמא. והראב״ד סבירא ליה שהוא דרשה גמורה ולכן הוכרח לומר שמטמא כלי שטף גם כן ויצדק ״יטמא עד הערב״ מצד הכלי שטף שיש להם טבילה. אולם דעת הראב״ד הוא נגד כל הפוסקים וסותר למ״ש שעליונו של בועל נדה מטמא כעליונו של זב (כמ״ש בנדה שם) והוא אינו מטמא רק אוכלים ומשקים כמ״ש הרמב״ם (שם פרק ג הלכה ב) ושם אודי ליה הראב״ד. וגם שתאמר שהוא אסמכתא לא תמצא ידך לכוין גירסא שבידינו אף בדרך אסמכתא. וחלקי אמרה נפשי לפרש דברי הגמ׳ מוסכם עם הספרא בשינוי[?] מלה אחת במה שכתוב ״ומאי ניהו עליון של זב״ צריך לומר ״ומאי מיעט עליון של זב״ והכי פירושו: שקשה להו עמ״ש ״הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו״ (שקאי על מרכב הזב כדרוש הספרא) הלא הדבר הנתון תחת הזב הוא מטמא משום מושב [וכמ״ש בספרא (פרק ג משנה י) אוציא את אלו ולא אוציא את האוכף ת״ל מרכב] ופי׳ שהסילא העשוי לנוח בו עגבות הרוכב אינו טמא משום מרכב רק משום מושב. רק העץ שלפני הסרגל – לפניו ולאחריו – שאינו עשוי לישיבה, רק לסמוך עליו, טמא משום מרכב. והנה העץ הזה שלפני סרגל אינו תחת הזב רק הזב הוא תחתיו כי מלת ״תחתיו״ יבא לפעמים על דבר שהוא בצד דבר אחר כשהוא נמוך ממנו כמו ״והוא עומד עליהם תחת העץ״, ״והוא יושב תחת האלה״. ומבואר שאין מדרך הלשון לומר על המכסה שעל האדם בלשון שהאדם הוא תחת המכסה רק יתפס הלשון שהמכסה הוא על האדם כי יאמר שהטפל על העיקר לא שהעיקר הוא תחת הטפל. ואם היה הכוונה על עליונו של זב היה ראוי לומר ״והנוגע בכל אשר יהיה עליו״, מה שאין כן בשאומר ״בכל אשר יהיה הזב תחתיו״ אין פירושו על המכסה שעליו שעל זה הלשון הראוי ״בכל אשר יהיה על הזב״ רק פירושו שהזב נמוך ממנו ונסמך עליו שהוא המרכב שהוא אינו על הזב רק בצידו, רק הזב הוא תחתיו. וזה שנאמר מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב (היינו האוכף שהוא תחת מושבו) מ״איש אשר יגע במשכבו״ נפקא (ר״ל שזה הוא מושב, לא מרכב, ונפקא ליה מ״איש אשר יגע במשכבו״ שמשם ידעינן משכב ומושב) אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו (ר״ל בהעץ שלפני הסרגל לפניו ולאחריו שאינו תחת הזב רק הזב יושב תחתיו ונסמך עליו שהזב נמוך ממנו) ומאי מיעט עליונו של זב ר״ל ולכן תפס לשון זה ולא אמר בלשון ״הנוגע במרכבו״ שתפס כן למעט עליונו של זב שר״ל רק אשר יהיה הזב תחתיו ולא אשר יהיה הוא על הזב שהוא עליונו של זב והנה כבר ידעינן שעליונו של זב טמא מטעם היסט [כמ״ש הרמב״ן שנפקא לן ממ״ש ״וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר״ איזה מגעו שהוא ככולו זה היסטו ופרק יוצא דופן – ״וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים״ זה היסטו של זב שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה] ואם כן אי אפשר לפרש שאינו מטמא כלל ועל כרחנו בא המיעוט שנתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה. ומקשה דלמא נתקו לטומאה קלה דלא מטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים מטמא. ומשני אמר קרא ״יטמא״ טומאה קלה משמע ר״ל דאחר שהכתוב אומר ״יטמא עד הערב״ ואם כן הלא המרכב עצמו אינו מטמא אדם לטמא בגדים, וממילא ממה שממעט עליונו של זב מטומאה זו שנזכר בכתוב על כרחנו ממעט מטומאה זו שלא יטמא אדם לבדו או בגדים לבדן רק יטמא טומאה קלה.
[קמ]
והנושא אותם – אם קאי על המרכב היה לו לומר ״אותו״ בלשון יחיד. ופירשו חז״ל שקאי על כל הנזכר למעלה – על המשכב ומושב ועל המרכב. שתחלה באר שלענין נגיעה חלק בין משכב ומושב למרכב, שנגיעה של משכב ומושב מטמא בגדים ולא נגיעה דמרכב אבל לענין משא כולם שוים שהנושא אותם יכבס בגדיו. ובאר שאי אפשר ללמוד זה מק״ו – אחר שמשכב ומושב חמור שמגעו מטמא בגדים כל שכן שמשאו יטמא בגדים, דיש להשיב גולל ודופק וכיחו שמגען מטמא ולא משאן כמו שלמד בספרי ממה דכתיב ״וכל אשר יגע על פני השדה״. ור׳ אליעזר אומר שעל משכב ומושב אינו צריך קרא דיש קל וחמר ממרכב. ומ״ש ״והנושא״ מוסב על כל הנזכר בפרשה שטמאין בזב וכולל זובו ומימי רגליו וכולי (ודם הנדה לא מפה יליף רק מן ״והדוה בנדתה״). ורבנן ילפי זובו מן ״והזב את זובו״ (כמ״ש בספרא סוף מצורע, ובנזיר דף סז, נדה דף כח ולד), ורוקו ממ״ש ביד טהור טמאתי לך (כנ״ל סימן קלו), ומימי רגליו – מה רוק שמתעגל ויוצא כמ״ש בנדה (דף נו), ושכבת זרע למד בב״ק (פרק כיצד הרגל) מקל וחמר.
אשר יהיה תחתיו – מאי תחתיו, אילימא תחתיו דזב, מואיש אשר יגע במשכבו (פ׳ ה׳) נפקא, אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו, ומאי ניהו – עליונו של זבבאור הענין, כי כל מה שינשא למעלה מן הזב בין שהיה הנישא אדם או כלי או אוכלין ומשקין אפילו לא נגע בהם הזב נקראים טומאת מדף [מלשון עלה נדף שטומאתו קלה כעלה נדף, והרמב״ם פ״ד מ״ו דזבים כתב שהוא מלשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא] והם כולם ככלים שהוא נוגע בהם שהם ראשון לטומאה ואינם מטמאים לא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין כשאר ולדות הטומאה.
והנה כתב הרמב״ם פ״ו ה״ג ממשכב דטומאת מדף הוי מדרבנן, והראב״ד חולק עליו וס״ל דהוי מדאורייתא, וכנראה חולקים בזה אם דרשה גמורה היא זו או רק אסמכתא בעלמא, ולדעתי קשה מאד לומר דדרשה גמורה היא מדאורייתא, יען שקשה טובא איך אפשר לאוקים בעליונו של זב שמטמא רק אוכלים ומשקים והלא כתיב כאן וטמא עד הערב, וידוע דכל טומאת ערב צריך טבילה לטהר, ואוכלין ומשקין הלא לא שייך בהו טבילה, ובאמת רש״י מחק גירסא זו וגורס גירסא אחרת, ועיי״ש בתוס׳, אבל לדעת הרמב״ם דאסמכתא היא ניחא הכל, כמש״כ התוס׳ בסוטה ל״ב ב׳ דבאסמכתא אין דרך הגמרא לדקדק כ״כ כמו בדרשה גמורה, יעו״ש. . (נדה ל״ג.)
והנה כתב הרמב״ם פ״ו ה״ג ממשכב דטומאת מדף הוי מדרבנן, והראב״ד חולק עליו וס״ל דהוי מדאורייתא, וכנראה חולקים בזה אם דרשה גמורה היא זו או רק אסמכתא בעלמא, ולדעתי קשה מאד לומר דדרשה גמורה היא מדאורייתא, יען שקשה טובא איך אפשר לאוקים בעליונו של זב שמטמא רק אוכלים ומשקים והלא כתיב כאן וטמא עד הערב, וידוע דכל טומאת ערב צריך טבילה לטהר, ואוכלין ומשקין הלא לא שייך בהו טבילה, ובאמת רש״י מחק גירסא זו וגורס גירסא אחרת, ועיי״ש בתוס׳, אבל לדעת הרמב״ם דאסמכתא היא ניחא הכל, כמש״כ התוס׳ בסוטה ל״ב ב׳ דבאסמכתא אין דרך הגמרא לדקדק כ״כ כמו בדרשה גמורה, יעו״ש.
והנושא אותם – אותם – מעוטא הוא, אותם ולא אבן מסמא.
עיין לעיל פסוק ו׳ מהו אבן מסמא, וטעם הדבר משום דאין דרך אבן מסמא להיות נשוא, וכמש״כ לעיל פ׳ ה׳ לענין משכב.
(נדה נ״ה.)