(א-טו) פרשות טומאות היוצאות מהגוף – בה״ג מניין המצוות פרשה י״ג
(א) ‹פפ› ל=פרשה סתומה וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying,
[א]
ראה לעיל פי״ג פס׳ א, ופי״ד פס׳ לג וצרף לכאן.
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן, זה אחד מעשרה מקומות שנדבר אל משה ואל אהרן. (לקח טוב)
(א-ב) [מגילת זבים]
[דִּבּוּרָא דְזָבִים פָּרָשָׁה א]
[א]
״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטַּמִּין בְּזִיבָה, אֵין הַגּוֹיִם מִטַּמִּין בְּזִיבָה.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מִטַּמִּין בְּזִיבָה, נִטְמִין בְּזָבִים, וְשׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.
אוֹ ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים וְאֶת הָעֲבָדִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם״.
״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, מְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַקָּטָן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁלְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ (ויקרא ט״ו:ל״ג).
״לַזָּכָר״, כָּל שֶׁהוּא זָכָר, בֵּין גָּדוֹל, בֵּין קָטָן, ״וְלַנְּקֵבָה״, כָּל שֶׁהִיא נְקֵבָה, בֵּין גְּדוֹלָה, בֵּין קְטַנָּה.
[ב]
״כִּי יִהְיֶה״ – מִן הַדִּבֵּר וְהֵילָךְ.
הֲלֹא דִין הוּא: טִמֵּא בִנְגָעִין וְטִמֵּא בְזָבִין.
מַה נְּגָעִים, פָּטַר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר, אַף זָבִים, יִפְטֹר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבּוּר.
קוֹל וָחֹמֶר: מָה, אִם נְגָעִין, שֶׁטִּמֵּא בָהֶם אֲנָסִין, פָּטַר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר, זָבִים, שֶׁלֹּא טִמֵּא בָהֶם אֲנָסִים, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּפְטֹר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר?
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִנְגָעִין, שֶׁאֵין טֻמְאָתָן וְטַהֲרָתָן אֶלָּא בְּכֹהֵן, תֹּאמַר בְּזָבִים, שֶׁטֻּמְאָתָן וְטַהֲרָתָן בְּכָל אָדָם?
הוֹאִיל וְטֻמְאָתָן וְטַהֲרָתָן בְּכָל אָדָם, לֹא יִפְטֹר בָּהֶם לִפְנֵי הַדִּבֵּר!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כִּי יִהְיֶה״, מִן הַדִּבֵּר וְהֵילָךְ.
[ג]
״כִּי יִהְיֶה זָב״ – יָכֹל אֲפִלּוּ זָב מִכָּל מָקוֹם יִהְיֶה טָמֵא?
וְדִין הוּא: טִמֵּא בַזָּב וְטִמֵּא בַזָּבָה.
מַה זָּבָה, מְקוֹם שֶׁהִיא מִטַּמָּא טֻמְאָה קַלָּה, מִטַּמָּא טֻמְאָה חֲמוּרָה, אַף זָב, מְקוֹם שֶׁהוּא מִטַּמֵּא טֻמְאָה קַלָּה, מִטַּמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה.
[ד]
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַזָּבָה, שֶׁאֵינָהּ מִטַּמָּא אֶלָּא בְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, תֹּאמַר בַּזָּב, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא בְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת לְיוֹם אֶחָד!
הוֹאִיל וְהוּא מִטַּמֵּא בְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת לְיוֹם אֶחָד, יִטַּמֵּא מִכָּל מָקוֹם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִבְּשָׂרוֹ״, לֹא כָל בְּשָׂרוֹ.
[ה]
אַחַר שֶׁחָלַק הַכָּתוּב, זָכִיתִי לָדִין: טִמֵּא בַזָּב וְטִמֵּא בַזָּבָה.
מַה זָּבָה, מְקוֹם שֶׁהִיא מִטַּמָּא טֻמְאָה קַלָּה, מִטַּמָּא טֻמְאָה חֲמוּרָה, אַף זָב, מְקוֹם שֶׁהוּא מִטַּמֵּא טֻמְאָה קַלָּה, מִטַּמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה.
[ו]
״מִבְּשָׂרוֹ״ – עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתוֹ חוּץ לִבְשָׂרוֹ.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם הַזָּבָה, שֶׁאֵינָהּ מִטַּמָּא אֶלָּא בְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, מִטַּמָּא מִבִּפְנִים כְּבַחוּץ, זָב שֶׁהוּא מִטַּמֵּא בְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת לְיוֹם אֶחָד, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטַּמֵּא בִּפְנִים כְּבַחוּץ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִבְּשָׂרוֹ״, עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתוֹ חוּץ לִבְשָׂרוֹ.
[ז]
״מִבְּשָׂרוֹ... טָמֵא״ – לֹא מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר.
מִכָּן אָמְרוּ: (משנה נזיר ט׳:ד׳)
בְּשִׁבְעָה דְרָכִים בּוֹדְקִים אֶת הַזָּב עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְזִיבָה: בְּמַאֲכָל, בְּמִשְׁתֶּה, בְּמַשָּׂא, בִּקְפִיצָה, בְּחֹלִי, בְּמַרְאֶה וּבְהִרְהוּר.
מִשֶּׁנִּזְקַק לְזִיבָה, אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ.
אָנְסוֹ וּסְפֵקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ טְמֵאִין, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.
[ח]
״זוֹבוֹ טָמֵא״ – לִמֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא, הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם הַזָּב, שֶׁהַזּוֹב גָּרַם לוֹ טֻמְאָה, הֲרֵי הוּא טָמֵא, זוֹב, שֶׁגָּרַם לְטֻמְאָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא טָמֵא?
שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁגָּרַם לְטֻמְאָה, וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר.
[ט]
אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הַזּוֹב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגָּרַם לְטֻמְאָה, לֹא יְהֵא טָמֵא!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זוֹבוֹ טָמֵא״, לִמֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא.
[י]
יָכֹל הַדָּם הַיּוֹצֵא מִן הָאַמָּה שֶׁלּוֹ יְהֵא טָמֵא?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הוּא״, הוּא טָמֵא, אֵין הַדָּם הַיּוֹצֵא מִן הָאַמָּה שֶׁלּוֹ טָמֵא אֶלָּא טָהוֹר.
[יא]
אֵין לִי אֶלָּא זוֹבוֹ, מֵימֵי רַגְלָיו מְנַיִן?
וְדִין הוּא: מָה, אִם הָרוֹק, שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמְּקוֹם טַהֲרָה, הֲרֵי הוּא טָמֵא, מֵימֵי רַגְלָיו, שֶׁהֵן יוֹצְאִין מִמְּקוֹם טֻמְאָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהוּ טְמֵאִין?
הַדָּם הַיּוֹצֵא מִשָּׁם יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמְּקוֹם טֻמְאָה, וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר.
[יב]
אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל מֵימֵי רַגְלַיִם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן יוֹצְאִין מִמְּקוֹם טֻמְאָה, לֹא יְהוּ טְמֵאִין!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְזֹאת״ (ויקרא ט״ו:ג׳), לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלַיִם.
[יג]
יָכֹל הַזֵּיעָה וְהַלֵּחָה סְרוּחָה וְהָרְעִי יְהוּ טְמֵאִין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הוּא״, אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְטַמִּין טֻמְאַת מַשְׁקֶה, וְלֹא אוֹצִיא דִמְעַת עֵינוֹ וְדַם מַגַּפְתּוֹ
מַגַּפְתּוֹ. דם היוצא ממכה שקיבל.
וַחֲלֵב הָאִשָּׁה, שֶׁהֵן מְטַמִּין טֻמְאַת מַשְׁקֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר (ויקרא ט״ו:ג׳) ״זֹאת״.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, תִּשְׁעָה מַשְׁקִין בְּזָב: הַזֵּיעָה וְהַלֵּחָה סְרוּחָה וְהָרְעִי, טְהוֹרִין מִכְּלוּם;
דִּמְעַת עֵינוֹ וְדַם מַגַּפְתּוֹ וַחֲלֵב הָאִשָּׁה, מְטַמִּין טֻמְאַת מַשְׁקֶה;
זוֹבוֹ וְרוֹקוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו, מְטַמִּין טֻמְאָה חֲמוּרָה.
And the Lord spoke with Moshe and to Aharon, saying:
אל משה – עם משה, אל אהרן – לאהרן
זה אחד מי״א פסוקי ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן״ שבתורה ובכולם תרגם ״עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״. אצל משה מדבר ה׳ ״עמו״, אבל באהרן ה׳ מדבר ״אליו״ בלבד. ובדפוסים מצויים מופיע בשיבוש ״עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן״, הפך כוונת אונקלוס. וראה גם לעיל יא, א.
And the Lord spoke with Mosheh and with Aharon, saying:
פס׳: וידבר יי אל משה ואל אהרן – זה אחד
מעשרה (כן בכ״י פירנצה) ועיין לקח טוב ויקרא י״ד:ל״ג. והיינו מה שנאמר בלשון דבור:
מעשרה מקומות שנדבר אל משה ואל אהרן:
וידבר י״י אל משה ואל אהרן
כן בפסוק ובכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסר: אל משה ואל אהרן.
– כי הכהנים יפרישו בין זבה לנדה, כאשר דרשו רבותינו ז״ל (בבלי סנהדרין פ״ז.), בין דם לדם (דברים י״ז:ח׳). ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר, כי הצרעת נגע גלוי.
AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND TO AARON. For the kohanim distinguish between a woman who has an issue (zavah) and one who menstruates (niddah).
Hence this commandment was also communicated to Aaron.
Compare the Rabbinic interpretation on between blood and bloodDeuteronomy 17:8-9 states that if there be a dispute regarding blood and blood then the kohen shall decide the aforementioned. The Rabbis interpret between blood and blood as meaning between "between menstrual blood and blood of an issue and blood of childbirth (Sifre, on Deut. 17:8)."
(Deut. 17:8). Scripture now begins to deal with those who become unclean from a hidden source,Such as an issue.
for until now it dealt with leprosy which is a visible plague.
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן – לפי שקצת אלו הטהרות תלויות בכהן, כמו הענין בזב וזבה, בא בזה הדיבור שֵׁם אהרן.
(א-לג)
{ביאור סדר הענינים בפרשות תזריע ומצורע}
וראוי שנִתֵּן הסיבה בסידור אשר היה בענינים הנזכרים בסדר אשה כי תזריע ובסדר זאת תהיה תורת המצורע, כמו שיעדנו, ואַחַר נזכיר התועלות היוצאות ממה שנזכר באלו הפרשיות לפי מנהגנו.
ונאמר, כי כבר היה הסדר נותן, לפי מה שהשרשנו בסוף פרשת ויהי ביום השמיני, שיזכיר תחילה טומאת הצרעת , ואחריה טומאת הזב , ואחריה טומאת הזבה , ואחריה טומאת הנדה , ואחריה (פרק יב) טומאת היולדת מפני הדמי־טוהר שלה; ואולם הקדימה התורה טומאת היולדת לטומאת המצורע, להעיר על התועלת המגיע מטומאת הנדה והזבה באופן שתאסר לבעלה; והוא שאם תתעבר אז יהיה הנולד מצורע, לעיפוש הדם אשר יתהוה ממנו. ולזה היתה מותרת לבעלה בימי דמי טהרה, כי אז לא יקרה מזה זה ההפסד, כמו שביארנו במה שקדם. וכאילו העירה התורה הנרדמים, להעמידם על כוונתה מפני שַׁנּוֹתָהּ הסידור הראוי בזה, כי זה ממה שיפקח עיניהם לבקש הסיבה.
והנה בענין הצרעת הקדימה התורה לזכור דין צרעת עור בשר (יג, א-יז), להיות מקומה יותר כולל. וזכרה ממנה תחילה הצרעת שתתחדש בסיבת חום נכרי בפנימי הגוף, ואחר כן (יג, יח-כח) זכרה הצרעת שתתחדש בסיבת חום נכרי בא מחוץ, והוא השחין והמכוה . והקדימה לזכור צרעת השחין, כי החום אשר תתחדש ממנו הוא יותר מתיחס אל החום הנכרי אשר בפנימי הגוף מחום האש אשר תתחדש ממנו צרעת המכוה. והנה לא היה בשחין ובמכוה הסגר כי אם שבוע אחד, לפי שמציאות החום הנכרי בהם ידוע ומבואר, ולזה יוחלט לטומאה קודם החלט לטומאה שאר נגעי צרעת עור בשר. ואחר כן (יג, כט-לז) זכרה דין צרעת הראש והזקן , לפי שמקומה יותר מעטִי.
ולפי שזכרה התורה טומאת מה שיתבאר בו שהוא צרעת עור בשר, ואחר כן זכרה טומאת מה שיתבאר בו שהוא צרעת הראש והזקן מפני נשירת השער, שָׁבָה לזכור מה שהוא טהור בשני אלו המינים; וזכרה (יג, לח-לט) שהבוהק המתחדש בעור הבשר אינו צרעת, ואחר כן זכרה (יג, מ-מד) שנשירת השער בכללו מהראש אינה צרעת, אבל יהיה דינו דין עור בשר להטמא בנגע צרעת.
ולהעיר שענין הצרעת אינו בא מצד הצורה, כי אם מצד החומר, זכרה התורה (יג, מז) דין הצרעת בבגד והעור והבית . והנה נבחרו הבגד והעור להטמא בצרעת, לרוב השתמשות האדם בהם סביב בשרו, בלבוש ומשכב ומושב. ולהיותם באים מהצמח והחי, הקדים (יג, מז-נט) לזכור דין הצרעת בהם לדין הצרעת בבית שבא מהדומם, רוצה לומר מהאבנים. והנה זכרה התורה (יד, א-לב) צרעת הבגד והעור קודם זוכרהּ טהרת האדם המצורע , להעיר הנרדמים על הכוונה אשר בעבורה היתה הטהרה בו בשני ציפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת, כי היא לזאת הסיבה בעינה אשר בעבורה רצתה התורה שינהג דין צרעת בבגד ובעור. ואחר כן זכרה (יד, לג) דין צרעת הבית , להעיר שההפסד והעיפוש לא יהיה בדברים כי אם מצד טבע החומר. והיה מחוייב בנגע הבית שיהיה בשני אבנים, כי האבן אינו חלק מהבית במה שהוא בית, אם לא מצד הריבוי, והריבוי הראשון הוא שנים. והיה בו הסגר שלושה שבועות לסיבה שזכרנו.
ואחר שנשלם זֵכֶר דיני הצרעת, זכרה (טו, א-טו) הטומאה החמורה אחר הצרעת והיא טומאת הזב , כמו שביארנו בסוף פרשת ויהי ביום השמיני; ולחומר טומאתו החמירה התורה בטהרתו, עד שלא יטהר כי אם במי מעין, ויצטרך לספירת שבעה נקיים, אף על פי שלא היה כי אם בעל שתי ראיות, כמו שביארנו; אבל בטומאתו לא החמירה התורה יותר ממה שהחמירה בטומאת נדה וזבה ויולדת, לפי שטומאתו אין בה כי אם תועלת עיוני, להעיר על מציאות הצורה הנעדרת מהזוב, כמו שביארנו במה שקדם, וטומאת נדה וזבה ויולדת יש בה עוד תועלת, להסיר ההפסד מולדותיהן — ולזה תמצא בענין בעילתן איסור כרת, וטומאת בועלן לטמא משכב ומושב, מה שאין כן בבעילת הזב, כי לא יקרה ממנה כמו זה ההפסד. והנה היה ראוי שיזכור אחר טומאת הזב טומאת הזבה והנדה, אבל הקדים (טו, טז-יח) לזכור טומאת שכבת זרע , לשתי סיבות: האחת, כי מפני שדיבר בטומאות הפורשות מהזכר, הנה היה ראוי שישלים המאמר בהם קודם שיכנס בסיפור הטומאות הפורשות מהנקבה; והשנית, כי כשנמצא טומאת הזוב חמורה בזה האופן, וטומאת שכבת זרע קלה, הנה יעירנו זה למצוא הסיבה אשר בעבורה היה ענין הטומאות; וזה, שהזוב ושכבת זרע נושאם אחד, אלא שמהזוב נעדרה הצורה אשר בה יהיה נאות להולדה; ולזה יתבאר לנו מזה כי הטומאות האלו הם לזאת הכוונה, ויישירנו זה לעמוד על כוונות התורה בזה, ויהיה זה סיבה להגיע לנו בזה זה התועלת הנפלא אשר כוונה התורה בו.
והנה היה ראוי שתזכור התורה תחילה דין הזבה קודם דין הנדה, כי טומאתה יותר חמורה כשהיתה זבה גדולה; ואמנם הקדימה (טו, יט-כד) לזכור דין הנדה , לפי שהאשה לא תהיה זבה אלא אם כן היתה קודם זה נדה, כמו שביארנו. וזכרה אחר כן (טו, כה-ל) דיני הזבה , ואופן טהרתה, שהוא יותר חמור כשהיתה זבה גדולה מטהרת הנדה, עם שכבר תתחייב קרבן, להורות על חוזק טומאתה, שלא תסור בטבילה אם לא יתחבר אליה הקרבן.
(א-ל) והזב והזבה צריכין להביא חטאת ועולה, כי בודאי הוראה שהם חטאו בזרע חטא, ולא ישא רק בחטאת.
וזיבת האיש היא כמו זרע, וזיבת האשה הוא דם, כדכתיב (פסוק יט) ׳דם יהיה זובה׳.
ועניין טומאת השכבת זרע גם כן היא לפי שהיא הוראה על שחטא בהרהור, כי למה יטמא רואה קרי, אם כן יטמא האדם בכל המותרות היוצאות ממנו, אלא כי יורה על עוון הרהורו, מכל מקום אינו צריך כפרה:
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן – הכהנים יפרישו בין זבה לנדה, כאשר אמרו חז״ל
סנהדרין פז, א.
״בין דם לדם״.דברים יז, ח.
״ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר, כי הצרעת נגע גלוי״, מפירוש ראב״ע ז״ל.
השוו לפירוש שד״ל ויקרא י״ב:ב׳.
}ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
(הקדמה) חוקים על־דבר זיבה: זב, זבה, נידה, שכבת זרע
הטומאות שעליהן מדובר כאן אפשר לכנות בצדק: ״טומאות היוצאות מגופו של אדם״. אלה הם מקרי זיבה מן האברים המיניים שגורמים טומאה בין אצל זכרים בין אצל נקבות. הכתוב מדבר על ארבעה סוגים של טומאות אלו, שנים מהם מצויים אצל זכרים ושנים אצל נקבות, והם: זב (א׳-ט״ו); שכבת זרע (ט״ז-י״ח); נידה (י״ט-כ״ד); זבה (כ״ה-ל׳). חוקי הטהרה באים סמוך אחרי החוקים בדבר הטומאה. ואם מוסיפים עוד את החוקים בדבר היולדת, שהועברו מתוך סיבה מיוחדת לפרק יב, הרי מתגלה לפנינו מערכת של חמשה חלקים, אשר בחלוקה נוספת ניכרים בה עשרה חלקים; שהרי החוקים על־דבר היולדת והזבה מתחלקים לשני חלקים, היינו דיני טומאה ודיני טיהור, דיני נידה מתחלקים על־ידי החתימה (״ולאיש אשר ישכב עם טמאה״, פסוק לג) לשני חלקים (פסוקים יט-כג ופסוק כד); ובהתאם לזה גם החוק על דבר שכבת זרע נתחלק לשנים (פסוקים טז-יז ופסוק יח), שהראשון מהם מדבר על האיש והשני על האשה.
טומאת הזב וטהרתו
לאיזו תופעה מתכוון הכינוי ״זב״ – שנוי במחלוקת. יש משערים שזוהי מחלת הטחורים, ו״רר״ ו״החתים״ בפסוק ג פירושם: טחורים פתוחים וטחורים סתומים. מבארים אלה אינם רואים במלת ״בשרו״ (פסוקים ב׳-ג׳) לשון נקיה לבשר ערוה (השוה ו׳:ג׳). אולם ההקבלה בין זב וזבה, מחייבת להניח, שזיבה ושכבת זרע באות ממקור אחד (השוה רש״י). ובכלל אין בכל החוקים שלפנינו על־דבר הזב אף רמז לכך, שכאן מדובר על זיבת דם. אחרים סוברים, שהכוונה כאן לזיבת מוגלה במחלת העגבת (gonorrhea virulenta ). אך זו לא היתה ידועה לפני גילוי אמריקה. לדעת השבעים ויוסיפוס (קדמוניות ג׳:י״א:ג׳ ומלחמת היהודים ה׳:ה׳:ו׳, ו׳:ט׳:ג׳) מובן זב הנגוע במחלת γονόῤῥοιος , שבה זבות מאליהן טיפות-טיפות זרע מחמת חולשת אברי המין. נראה, שגם חכמינו הבינו זאת במלת זב.Sitten. gebr. und Krankh. d. alten Hebr . עמ׳ 182) סוברים, שזיבה היא רק blennorrhoea urethrae , מחלה שבאה עקב דלקת קתראלית בקנה־השתן (urethritis ) והיא זיבת ריר (כך גם דילמן). חשוב בשביל קביעת מהותה של טומאת זיבה הוא הכלל שקבעו חכמינו, שזב מטמא רק כשבא בשל הפרעה של אותו אבר, ולא אם סיבה אחרת גרמה לתופעה זו באופן זמני, כגון אכילה ושתיה גסה, התאמצות יתרה, גירוי הדמיון וכו׳. בשבעה דרכים בודקין את הזב״ (משנה זבים ב׳:ב׳).
בתוספתא זבים ב נאמר: ״מה בין זובו לשכבת זרעו. זובו בא מבשר מת ושכבת זרע מבשר חי, זוב דומה כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת״.
זומר (בספרו הנ״ל עמ׳ 232 ואילך); טרוזן ((א-ג) בני ישראל – נכרים אינם מטמאין בזיבה, אולם תקנת רבנן מזמן מאוחר גזרה זיבה על כל הנכרים (נדה ל״ד.).
איש איש – הכפלת הלשון כוללת גם את הקטן (תו״כ; השוה תרגום יונתן).
זובו – משלים היחס כמו בבראשית ג׳:ט״ו; מ״א:מ׳. ומכיון שמלת זובו מיותרת, אנו למדים מכאן שריר הזב עצמו טמא. הוא מטמא במגע ובמשא, וחמוּר מנבלה בזה שגם המגע בבגדים מטמא (כלים א׳:ג׳; נדה נ״ה:).
וזאת וגו׳ – כאן לא מתואר עדיין אופן הטומאה, זה בא להלן בפסוק ד ואילך. לכן מסתבר, שכל הפסוק ״רר בשרו״ עד ״טומאתו היא״ הוא מאמר מוסגר. חכמינו הורו: ״טומאתו תלויה בזובו ואין תלויה בימים״. בזה שונה הזב מן הזבה; בעוד שבזבה הטומאה תלויה בימים (ראה להלן בפסוק כה), העיקר בזב הן הראיות, היינו ראית הזיבה. בראיה אחת עדיין אינו נידון כזב אלא כבעל קרי (פסוק טז), שתי ראיות עושות אותו כזב מוחלט והוא טעון שבעה נקיים, אך לא קרבן (פסוק יג), ושלוש ראיות, אף אם היו ביום אחד, מצריכות, אחרי שבעה נקיים, הבאת קרבן (פסוק יד ואילך; מסכת מגילה ח׳.).
רר – שם נגזר מן ריר (שמואל א כ״א:י״ד), מַזיל.
טמאתו הוא – המאמר המוסגר בא להגיד, כי בנוגע לדרגת הטומאה אין הבדל אם הזיבה נוזלת או אם הבשר נסגר על־ידי הזיבה, בשני המקרים היא טומאתו (כלומר הטומאה שעליה מדובר בפסוקים ד׳-י״ב), וטומאתו היא בזה שהחוקים הבאים נהוגים בו. וכאן בא החוק על־דבר הטומאה כהמשך לחלק הראשון של הפסוק ״וזאת תהיה טמאתו בזובו״ (ההוספות בתרגום השומרוני ובשבעים התכוונו להתאים את הפסוק שלפנינו לפסוק כה, ולתקנו, כביכול).
(ב) דַּבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא׃
"Speak to the Children of Israel, and tell them, 'When any man has a discharge from his body, because of his discharge he is unclean.
[ב]
נדה לד., תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה תוספתא זבים פ״ב. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ב ה״י: אבל העכו״ם אין מטמאין לא בזיבה ולא בנדות ולא בלידות דין תורה, שנאמר דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב, בני ישראל מטמאין בזיבה ולא העכו״ם, וחכמים גזרו על כל העכו״ם שיטמאו כזבין לכל דבריהם זכרים ונקבות. וכעי״ז בהל׳ איסו״ב פ״ד ה״ד.
דברו אל בני ישראל, תניא דבר אל בני ישראל וגו׳, בני ישראל מטמאין בזיבה ואין נכרים מטמאין בזיבה, אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן. (שבת פג.)
[ג]
תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ג ה״ו: הכל מתטמאין בזיבה וכו׳ והגרים והעבדים וחרש ושוטה. ובהל׳ משכב ומושב פ״א ה״ד: ואחד גרים ועבדים ואחד ישראל מטמאין בנדה ובזיבה. ושם פ״ב ה״י: העבדים מטמאין בזיבה ובנדה ובלידה כישראל.
דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם, מתני׳: הכל מטמאין בזיבה אף הגרים אף העבדים בין משוחררין בין שאינן משוחררין, (ואמרו בספרא אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות גרים ועבדים, ת״ל ואמרתם אליהם, פיהמ״ש להרמב״ם), חרש שוטה וקטן סריס אדם סריס חמה. (משנה זבים ב׳:א׳)
[ד]
נדה לב: הובא לקמן אות נח. ערכין ג., תו״כ לק״ט ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה חולין נא. ירושלמי תרומות פ״א ה״א ויבמות פ״ג ה״ב, זבים פ״ב ה״א. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ג ה״ו: הכל מטמאין בזיבה אפילו קטן בן יומו, ובמטמאי משכב ומושב פ״א ה״ד: קטן בן יום אחד מטמא בזיבה.
איש איש, מתני׳: תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה. גמ׳: מנא הני מילי, דת״ר איש איש, מה ת״ל איש איש, לרבות בן יום אחד שמטמא בזיבה, דברי ר׳ יהודה. ר׳ ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר אינו צריך, הרי הוא אומר (פס׳ לג) והזב את זובו לזכר ולנקבה, לזכר כל שהוא, בין גדול בין קטן. לנקבה כל שהיא, בין גדולה בין קטנה. אם כן מה ת״ל איש איש, דברה תורה כלשון בני אדם. (נדה מג: מד.)
[ה]
תו״כ לעיל יג, ב. וראה תו״כ ולק״ט כאן.
כי יהיה זב מבשרו, תניא אדם כי יהיה (ויקרא יג, ב) מן הדבור ואילך. (דנגעים פטר בהן לפני הדיבור דאותן נגעים שארעו לפני הדיבור אין מטמאין לאחר הדיבור) והלא דין הוא, טמא בזב וטמא בנגעים, מה זב מן הדבור ואילך (דכתיב כי יהיה זב מבשרו, דזבין שהיו לפני הדבור אין מטמאין לאחר הדבור אלא אם כן ראו זיבות לאחר הדבור), אף נגעים מן הדבור ואילך וכו׳. (הוריות י.)
[ו]
ילקו״ש רמז תקסט.
איש איש כי יהיה זב, ראה אדם קרי חייב טבילה מן התורה. אמר מי רואה אותי אין בכך כלום. העבירו מנגד פניו עד שלשה פעמים, ועבר על מה שכתוב בתורה (פס׳ טז) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, סוף שנעשה זב מתוך דרכיו, שנאמר וידבר ה׳ וגו׳ איש איש כי יהיה זב. (סדר אליהו רבה פט״ז)
[ז]
בויק״ר פי״ח-ב: ממנו משפטו ושאתו יצא (חבקוק א, ז) וכו׳ שלקו בזיבות ובצרעת לפיכך משה מזהיר לישראל וכו׳. ושם ג: וכאב אנוש (ישעיה יז, יא) הבאתי אליכם מכה גברנית ומתישת ואיזו זו זיבה וצרעת, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו׳.
איש איש כי יהיה זב מבשרו, הה״ד (קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך וגו׳ עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה וכו׳, כל אלה בימי זקנותו, אבל בנערותו אם חוטא לוקה בזיבה וצרעת, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. (ויקרא רבה פי״ח-א)
[ח]
ילהמכ״ת מה-ח.
איש איש כי יהיה זב, עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם (תהלים סח, יט), א״ר זעירא הלכות נדה שהן נוהגים בבני אדם, איש איש כי יהיה זב, ואשה כי תהיה זבה (פס׳ יט). (תנחומא תשא סי׳ יז)
[ח*]
ילקו״ש רמז תקסט.
איש איש כי יהיה זב... וזאת תהיה טומאתו בזובו, מה ת״ל איש איש, אלא איש לבשרו ואיש למקרה לילה, אם חזר ועשה תשובה מרפין אותו ואם לאו הרי הוא בחזקתו עד יום מותו שנאמר [ו]זאת תהיה טומאתו בזובו. (סדר אליהו רבה פט״ז)
[ט]
שהש״ר פ״ה-יא.
איש איש כי יהיה זב מבשרו, שחורות כעורב (שה״ש ה, יא) וכו׳, ר׳ שמעון בר יצחק פתר קרייה בפרשותיה של תורה, אף על פי שהן נראות כאילו כעורות כאילו שחורות לאומרן ברבים. כגון הלכות זיבה ונגעים, אמר הקב״ה הרי הן עריבות עלי, הה״ד (מלאכי ג, ד) וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלם. תדע לך שהוא כן, שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו כאחת, אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, איש איש כי יהיה זב מבשרו, ואשה כי יזוב זוב דמה (להלן פס׳ כה). (ויקרא רבה פי״ט-ג)
[ט*]
בהגהות מהרי״ד לתו״כ כאן פרשתא א פי׳ ב ביאר את דברי הלק״ט ע״פ מה דאיתא בזבים פ״ה מ״ב ר״ע אומר אכל כל מאכל בין רע בין יפה ושתה כל משקין, אין נעשה זב, אמרו לו: א״כ לא יהיה בנמצא זב, אמר להם אין אחריות זבים עליכם. והפי׳ הוא ומה בכך שלא יהיו זבים, לזה אמר, כי יהיה לכשיהיה ואם לא יהיה לא יהיה, ועיי״ש שכתב פי׳ נוסף.
כי יהיה זב, כי יהיה, לכשיהיה. (לק״ט)
[י]
תו״כ ילקו״ש ומדרה״ג כאן, ילקו״ש ח״א רמז תרלד, תוספתא זבים פ״ג ה״א. והרמב״ם לא הביא דין זה בזב אלא בשכבת זרע לקמן פס׳ טז. וראה להלן אות כ.
כי יהיה זב מבשרו, מתני׳: כל הנשים (לענין נדה) מטמאות בבית החיצון (מכי אתא דם לבית החיצון אע״ג דהעמידוהו כותלי רחמה) שנאמר (פס׳ יט) דם יהיה זובה בבשרה (משמע בתוך בשרה), אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. גמ׳: זב, דכתיב כי יהיה זב מבשרו, עד שיצא זובו מבשרו. (נדה מ. מג.)
[יא]
ראה אות יג.
[כי יהיה זב מבשרו], ר׳ יצחק אומר והלא זב בכלל בעל קרי היה (דאתקוש לשכבת זרע) ולמה יצא (בפרשת זבין להכתב לעצמו) להקל עליו ולהחמיר עליו, להקל עליו שאין מטמא באונס (דהא קרי מטמא באונס), ולהחמיר עליו שהוא עושה משכב ומושב (אב הטומאה, מה שאין כן בקרי). (נדה לה.)
[יב]
כעי״ז בנדה לה: בשם רב הונא. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ב ה״א: הזב האמור בתורה הוא ש״ז הבא מחולי החללים שהיא מתקבצת בהן וכשיוצא הזוב אינו יוצא בקושי אלא נגרר ויוצא כמו בצק של שעורים כהה כלובן ביצה המוזרת אבל ש״ז לבנה קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת.
[כי יהיה זב מבשרו], מה בין זוב לשכבת זרע, זוב בא מבשר המת (אבר מת) שכבת זרע מבשר החי. זוב דוהה כלובן ביצה המוזרת, ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת. (תוספתא זבים פ״ב ה״ב)
[יג]
חולין נא:, נדה לה. עא. וראה זבים פ״ב מ״ב, תו״כ ולק״ט וילקו״ש ומדרה״ג כאן, ורש״י פסחים סז. ד״ה זב, ויומא יח. ד״ה זב, וקידושין ב: ד״ה בודקין, ונדה לב: ד״ה זב. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ב ה״ב: הרואה ראיית הזוב הגורמות לו להיות זה מחמת חולי או אונס וכיוצא בהן, אינו זב, שנאמר זב מבשרו, מחמת בשרו הוא שיהיה טמא, לא מחמת דבר אחר, מכאן אמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה בחולי ובמראה ובהרהור וכו׳.
מבשרו, תניא מבשרו ולא מחמת אונסו (שיהא בשרו כמות שהוא שלם ולא באונס, רש״י חולין נא:). (כריתות ח:)
[יד]
תו״כ, ילקו״ש כאן, נדה לד: מג:. וראה כלים פ״א מ״ג ור״ש שם, ורש״י נדה לד: ד״ה ראיה. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״א הי״ב: זובו של זב אב מאבות הטומאות כזב, שנאמר זובו טמא הוא, ומטמא במגע ובמשא בכל שהוא. וראה לקמן אות קנה.
זובו טמא הוא, מתני׳: הזוב והניע (ממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה) והרוק וכו׳, מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. גמ׳: זוב מנלן (שהוא טמא) דתניא זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא, והלא דין הוא לאחרים (לזב) גורם טומאה לעצמו לא כל שכן, שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים (למשלחו) והוא עצמו טהור, אף אתה אל תתמה על זה שאעפ״י שגורם טומאה לאחרים הוא עצמו טהור, ת״ל זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא, ואימא ה״מ במגע אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ (שרץ מטמא במגע ולא במשא). אמר רב ביבי בר אביי במגע לא איצטריך קרא דלא גרע משכבת זרע, כי איצטריך קרא למשא, ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם מטמא בגדים לא לטמא מידי דהוה אמגע נבלה (במגע מטמאה אדם ולא בגדים שעליו, ובמשא מטמאה אדם ובגדים), לא ס״ד דתניא וכו׳ (לקמן אות לא). (נדה נד: נה.:)
[טו]
יבמות קה., תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה תוספתא זבים פ״ה ה״ג. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״א הט״ז: דם היוצא מפי אמה ודם השותת מפיו הרי הן בכלל דם מגפתו, היה מוצץ ורוקק דם הרי זה מטמא כרוק וכו׳.
זובו טמא הוא, דם היוצא מפי האמה מנלן דטהור, דתניא, יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה (של זב) טמאין (דם היוצא מפיו יהא נדון כרוק ודם היוצא מפי אמתו יהא נדון כזוב), ת״ל זובו טמא הוא, הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא, אלא טהור. (נדה נו.)
(ב-ג) [טז]
נדה מג:, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה המשך המאמר לקמן אות נז. וזבים פ״א מ״א, ותוספתא שם פ״א. וברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ב ה״ו: ראה שתים הרי זה זוב וצריך ספירת שבעה וביאת מים חיים ואינו חייב בקרבן, ראה שלש ראיות הרי זה זב גמור וחייב בקרבן, ואין בין זב שרואה שתי ראיות לראה שלש אלא קרבן בלבד, ודברים אלו קבלה מפי משה רבינו מסיני.
כי יהיה זב... זובו טמא הוא... בזובו... את זובו... מזובו טמאתו הוא, מתני׳: אין בין הזב הרואה שתי ראיות (ביום אחד או בשני ימים רצופים) לרואה שלש (ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או שתים ביום אחד ואחת למחר) אלא קרבן. גמ׳: הא לענין משכב ומושב (שכב או ישן על גבי עשרה בגדים זה על זה כולן אבות הטומאה ואפילו לא נגע בהן) וספירת שבעה (משיפסוק צריך למנות ז׳ נקיים קודם שיטבול ואם ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין) זה וזה שוין. מנהני מילי (דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן) דתנו רבנן רבי סימאי אומר מנה הכתוב שתים (איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא, הרי שתי זיבות מנויות כאן) וקראו טמא, שלש (דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו, הרי לך שלש) וקראו טמא, הא כיצד (אם משתים טמא למה פרט לך הכתוב שלש) שתים לטומאה (לכל חומר טומאת זב) ושלש לקרבן. (מגילה ח.)
[יז]
תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה כלים פ״א מ״ג, מכשירין פ״ו מ״ו, תוספתא זבים פ״ד ה״ג. וברמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״א הי״ד: רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא וכו׳ ומימי רגליו ושכבת זרעו א״א שלא יהיה בהם צחצוחי זיבה כל שהוא.
זובו טמא הוא וזאת תהיה טמאתו בזובו, תניא זובו טמא וזאת (דסמיך ליה וזאת תהיה טומאתו בזובו ודרשי האי וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת כלומר דבר אחר נמי כזוב), לרבות מימי רגליו לטומאה. והלא דין הוא ומה רוק הבא ממקום טהרה טמא, מימי רגליו הבאין ממקום טומאה (ממקום שזובו יוצא שהוא טמא בשבילו) אינו דין שיהו טמאין. דם היוצא מפי האמה (של זב גמור יליף ליה לקמן דטהור), יוכיח שבא ממקום טמא וטהור, אף אתה אל תתמה על זה שאע״פ שבא ממקום טומאה יהא טהור, ת״ל זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה, דם היוצא מפי האמה מנלן דטהור וכו׳ (לעיל אות טו), ואיפוך אנא (וזאת לרבות דם והוא להוציא מי רגלים) אמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחאי, דומיא דרוק מה רוק שמתעגל (מתאסף הרבה כאחד ואח״כ יוצא) ויוצא אף כל שמתעגל ויוצא, יצא דם שאין מתעגל ויוצא (דכי אתא קמא קמא נפיק) והרי חלב שבאשה שמתעגל ויוצא ואמר מר חלב שבאשה טמאה טומאת משקין, טומאת משקין אין, אבל לא טומאה חמורה, אלא אמר רבי יוחנן משום ר״ש בן יוחאי דומיא דרוק, מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע (כשאינו מוציאו) אף כל שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע (כגון סילון של מי רגלים חוזר ונבלע), יצא דם שאינו מתעגל ויוצא, יצא חלב שבאשה שאע״פ שמתעגל ויוצא אינו חוזר ונבלע. וניליף מזובו, מה זובו שאינו מתעגל ויוצא מטמא אף כל אמר רבא מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים. (נדה נה: נו.)
מַלִּילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי דָאֵיב מִבִּשְׂרֵיהּ דּוֹבֵיהּ מְסָאַב הוּא.
Speak with the sons of Israel, and say to them: When any man has a defluxion by the running of his flesh, he is unclean.
אִישׁ אִישׁ – אונקלוס ו״יונתן״
א. מן הכתוב ״דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ דרשו חז״ל: ״בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה״ אבל מתקנת רבנן המאוחרת גזרו זיבה על כל הנוכרים (נדה לד ע״א).
בכך מיישב ״תורה תמימה״ תמיהה: ״והנה מבואר בגמרא כ״פ ולפנינו בפ׳ חקת בפסוק והזה הטהור על הטמא דבכלל אין העובד כוכבים מקבל כל מיני טומאה, שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הוי כמו שלא נגע וכו׳, וכן בכל הטומאות. ולפי״ז קשה לכאורה ל״ל לאשמעינן זה ביחוד בזב? ונראה דפירש כן מפני שרוצה לסיים בזה דאע״פ כן חכמים גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם, כמבואר בסוגיא״.
ומהכפלת הלשון ״אִישׁ אִישׁ״ למדו שבאה לכלול גם את הקטן: ״מה ת״ל איש איש? לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה״ (ספרא, נדה מד ע״א). וכן תרגם המיוחס ליונתן: ״גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב״ (איש צעיר או איש זקן). אבל אונקלוס שאינו מוסיף פרטי הלכה תרגם ״אִישׁ אִישׁ״ – ״גְּבַר גְּבַר״.
זָב – דָּאִיב בחילוף ז/ד
ב. ת״א ״זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ״ – ״דָּאִיב מִבִּסְרֵיהּ דּוֹבֵיהּ״ מיוסד על חילוף ז/ד כמו שפירש רמב״ן לפסוק ״וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ״ (דברים לג כה): ״הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו זָבְאֶךָ כי האותיות האלה יתחלפו תמיד, יאמר שבתה מדהבה (ישעיהו יד ד) במקום מזהבה, וכל הארמית כן בכל לשון זביחה, וכן כל לשון זכירה, וכן זהב זקן זנב, זרה הלאה (במדבר יז ב), ורבים. ובלשון זיבה עצמה זב וזבה בכל לשונם יתחלפו לדל״ת״. אבל ״אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״ (שמות ג ח) תרגם ״אֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ״, כי שם היא מליצה שהרי אין הארץ עצמה זָבָה, אלא שהדבר שמצוי בה ביותר הוא החלב והדבש.
יונתן: זוֹבוֹ – מחלתו
ג. יש לתמוה על המיוחס ליונתן שתרגם ״זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ״ – ״דָאִיב מִבִּשְׂרֵיהּ דְוָיֵהּ״ הראשון לשון זיבה והשני לשון מחלה, כמו ״נִדַּת דְּוֹתָהּ״ (ויקרא יב ב) שנתבאר לרש״י בשתי דרכים: ״לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר, לשון מדוה וחולי״ (אך עיין רמב״ן שם שנחלק עליו), ומדוע שינה בתרגומו? ואולי תרגם ״זוֹבוֹ – דְוָיֵהּ״ כמחלה, לפי שהוסיף ״דְוָיֵיהּ חֲמָא תְּלַת זִימְנֵי מְסָאָב הוּא״ (זיבה ראה שלש פעמים טמא הוא), וראיית זיבה שלוש פעמים המטמאת טומאה חמורה היא עצמה מחלה קשה.
כדרשת חז״ל: ״רר בשרו – זובו חד, רר בשרו – תרי, את זובו – תלת, לימד על זב בעל שלש ראיות שחייב בקרבן״ (נדה מג ע״ב). ופירש ב״תורה תמימה״: ״לכן דריש מג׳ לשונות אלו שיש לזב שני מיני טומאה. כשראה ג׳ ראיות הוא טמא טומאה חמורה לענין שצריך להביא קרבן בטהרתו, לבד מה שמטמא במשכב ומושב וצריך ספירת שבעה נקיים וביאת מים חיים לטהרתו. ואם ראה שתי ראיות אינו חייב בקרבן רק בשארי דברים הנזכרים, כפי שיתבאר לקמן (פסוק יג) בדרשה וכי יטהר, וכשרואה ראיה אחת אינו טמא רק טומאת ערב כמו בעל קרי כפי שיתבאר לקמן (פסוק לב)״.
מללו עם בני ישראל ותימרון להון גבר גבר ארום יהווי דייב
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דייב״) גם נוסח חילופי: ״דאב״.
מן בשר׳ דובה מסאב הוא.
מלילו עם בני ישראל ותימרון להון גבר טלי או גבר סיב ארום יהי דאיב מבישריה דויה חמא תלת זימני מסאב הוא.
Speak with the sons of Israel, and say to them: A man, whether young or old, who hath a defluxion from his flesh, when he hath seen it three times, is unclean.
פרשה יח
[א] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ (קהלת י״ב:א׳), תְּנַן (משנה אבות ג׳:א׳): עֲקַבְיָא בֶּן מַהַלַּלְאֵל אוֹמֵר הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מֵאַיִן בָּאתָ מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לֶעָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וכו׳, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר בְּשֵׁם רַב פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי שְׁלָשְׁתָּן דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא מִתּוֹךְ פָּסוּק אֶחָד, וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ, בְּאֵרְךָ זוֹ לֵיחָה סְרוּחָה, בּוֹרְךָ זוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה, בּוֹרְאֶךָ זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן לְפָנָיו דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, בְּיוֹמֵי טַלְיוּתָךְ עַד דְּחֵילָךְ עֲלָךְ. עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה (קהלת י״ב:א׳), אֵלּוּ יְמֵי זִקְנָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ (קהלת י״ב:א׳), אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה, עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וגו׳ (קהלת י״ב:ב׳), הַשֶּׁמֶשׁ זֶה קְלַסְתֵּר פָּנִים, וְהָאוֹר זֶה הַמֵּצַח, וְהַיָּרֵחַ זֶה הַחוֹטֶם, וְהַכּוֹכָבִים אֵלּוּ רָאשֵׁי לְסָתוֹת, וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם (קהלת י״ב:ב׳), רַבִּי לֵוִי אָמַר תַּרְתֵּי חָדָא לְחַבְרַיָיא וְחָדָא לְבוּרַיָא. חָדָא לְחַבְרַיָא, בָּא לִבְכּוֹת זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. חָדָא לְבוּרַיָא, בָּא לְהַטִּיל מַיִם הַגְּלָלִין מְקַדְּמִין אוֹתוֹ. בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וגו׳ (קהלת י״ב:ג׳), בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת אֵלּוּ אַרְכֻּבּוֹתָיו, וְהִתְעַוְתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל (קהלת י״ב:ג׳) אֵלּוּ צְלָעוֹתָיו. רַבִּי חִיָא בַּר נַחְמָן אָמַר אֵלּוּ זְרוֹעוֹתָיו, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת (קהלת י״ב:ג׳) זֶה הַמַּסָּס, כִּי מִעֵטוּ (קהלת י״ב:ג׳) אֵלּוּ הַשִּׁנַּיִם, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת (קהלת י״ב:ג׳) אֵלּוּ הָעֵינַיִם. רַבִּי חִיָּא בַּר נַחְמָן אָמַר אֵלּוּ כַּנְפֵי הָרֵאָה, שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵא הַקּוֹל, וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק (קהלת י״ב:ד׳) אֵלּוּ נְקָבָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁהֵן כְּמוֹ דֶּלֶת הַפּוֹתֵחַ וְהַסּוֹגֵר, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה (קהלת י״ב:ד׳) בִּשְׁבִיל שֶׁאֵין הַמַּסָּס טוֹחֵן, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר (קהלת י״ב:ד׳), הָדֵין סָבָא כַּד שָׁמַע קוֹל צִפֳּרִין מְצַיְצִין אֲמַר בְּלִיבֵּיהּ לִיסְטִין אָתָאן לִמְקַפְּחָא יָתִי, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר (קהלת י״ב:ד׳) אֵלּוּ שִׂפְתוֹתָיו, רַבִּי חִיָּא בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אֵלּוּ הַכְּלָיוֹת, שֶׁהֵן חוֹשְׁבוֹת וְהַלֵּב גּוֹמֵר, גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וגו׳ (קהלת י״ב:ה׳), גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ הָדֵין סָבָא דְּצָוְחִין לֵיהּ זִיל לַאֲתַר פְּלַן וְהוּא שָׁאֵיל וַאֲמַר אִית תַּמָּן מַסְּקִין, אִית תַּמָּן מַחֲתִין, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ (קהלת י״ב:ה׳), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא חִתִּיתָא שֶׁל דֶּרֶךְ נוֹפֵל עָלָיו, וָחֳרָנָא אֲמַר הִתְחִיל מַתְוֶוה תְּוָואִים, אֲמַר עַד אֲתַר פְּלַן אִית לִי מַהֲלַךְ בַּאֲתַר פְּלַן לֵית לִי מַהֲלַךְ. וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד (קהלת י״ב:ה׳) אִילֵּין קַרְסוּלוֹת, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת י״ב:ה׳) זֶה לוּז שֶׁל שִׁדְרָה. אַדְרִיָּנוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר חֲנַנְיָא אָמַר לוֹ מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר לוֹ מִלּוּז שֶׁל שִׁדְרָה, אָמַר לוֹ מִן הֵן אַתְּ מוֹדַע לִי, אַיְיתֵי יָתֵיהּ קוֹמוֹי נְתָנוֹ בַּמַּיִם וְלֹא נִמְחָה, טְחָנוֹ בָּרֵיחַיִם וְלֹא נִטְחַן, נְתָנוֹ בָּאֵשׁ וְלֹא נִשְׂרַף, נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן הִתְחִיל מַכֶּה עָלָיו בַּפַּטִּישׁ, נֶחְלַק הַסַּדָּן וְנִבְקַע הַפַּטִּישׁ וְלֹא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם. וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה (קהלת י״ב:ה׳) זוֹ הַתַּאֲוָה שֶׁהִיא מַטִּילָה שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הֲוָה סָלֵיק שָׁאֵיל בִּשְׁלָמֵיהּ דְּרַבִּי בְּכָל יֶרַח וְיֶרַח, כֵּיוָן דְּסָב יָתֵיב לֵיהּ וְלָא יָכוֹל לְמֵיסַק, יוֹם חַד סָלֵיק אֲמַר לֵיהּ מָה עִסְקָךְ דְּלֵית אַתְּ סָלֵיק לְגַבִּי הֵיךְ דַּהֲוֵית יָלֵיף, אֲמַר לֵיהּ רְחוֹקוֹת נַעֲשׂוּ קְרוֹבוֹת, קְרוֹבוֹת נַעֲשׂוּ רְחוֹקוֹת, שְׁתַּיִם נַעֲשׂוּ שָׁלשׁ, וּמֵטִיל שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטֵל, [ופרושו: רחוקות נעשו קרובות, אילין עיניא דהוו חמיין מרחוק כדו אפלו מקרוב לית אינון חמיין. קרובות נעשו רחוקות, אילין אודני דהוו שמעין בחד זמן בתרי זמני, כדו אפלו במאה זימנין לית אינון שמעין. שתים נעשו שלש, חוטרא ותרתין ריגלי. ומטיל שלום בבית בטל, זו התאוה שמטיל שלום בין איש לאשתו]. כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ (קהלת י״ב:ה׳), בֵּית הָעוֹלָם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בֵּית עוֹלָמוֹ, מְלַמֵּד שֶׁכָּל צַדִּיק וְצַדִּיק יֵשׁ לוֹ עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה וְעִמּוֹ דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִיסְטְרַטְיוֹטִין, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל נִכְנָסִין בְּפוֹלִין אֶחָד, כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁרוּי לְפִי כְבוֹדוֹ, כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל טוֹעֲמִין טַעַם מִיתָה, כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק יֵשׁ לוֹ עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים (קהלת י״ב:ה׳) אֵלּוּ הַתּוֹלָעִים, עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף (קהלת י״ב:ו׳), זֶה חוּט הַשִּׁדְרָה, וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב (קהלת י״ב:ו׳) זוֹ גֻּלְגֹּלֶת. רַבִּי חִיָּא בַּר נְחֶמְיָא אָמַר זוֹ גַּרְגֶּרֶת שֶׁמְכַלָּה אֶת הַזָּהָב וּמֵרִיקָה אֶת הַכָּסֶף. וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ (קהלת י״ב:ו׳) זוֹ כָּרֵס. רַבִּי חִיָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים כְּרֵיסוֹ שֶׁל אָדָם נִבְקַעַת וּמוֹסֶרֶת לַפֶּה וְאוֹמֶרֶת לוֹ הֵילָךְ מַה שֶּׁגָּזַלְתָּ וְחָמַסְתָּ וְנָתַתָּ לִי. רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק מַיְיתֵי לָהּ מִן הָדֵין קְרָיָא: וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חֲגֵיכֶם (מלאכי ב׳:ג׳). רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כָּל תְּלָתָא יוֹמִין נַפְשָׁא טָיְיסָא עַל גּוּפָה סָבְרָה דְּהִיא חָזְרָה לֵיהּ, וְכֵיוָן דְּהִיא חָמְיָא לֵיהּ דְּאִישְׁתַּנֵּי זִיוְהוֹן דְּאַפּוֹי, הִיא אָזְלַת לָהּ, דִּכְתִיב: אַךְ בְּשָׂרוֹ וגו׳ (איוב י״ד:כ״ב). בַּר קַפָּרָא אָמַר עַד שְׁלשָׁה יָמִים תָּקְפּוֹ שֶׁל אֵבֶל קַיָּם, לָמָּה שֶׁצּוּרַת הַפָּנִים נִכֶּרֶת, דִּתְנַן אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם, וְאֵין מְעִידִין לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים. וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר (קהלת י״ב:ו׳), תְּרֵין אֲמוֹרָאִין, חַד אָמַר כְּאִילֵּין גַּלְגְּלַיָא דְצִפּוֹרִי, וְחוֹרָנָא אֲמַר כְּאִילֵּין רִגְבַיָּיא דִּטְבֶרְיָא, כְּמָה דְתֵימָא: מָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי נָחַל (איוב כ״א:ל״ג). וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וגו׳ (קהלת י״ב:ז׳), רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אֵימָתַי הָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, כְּשֶׁשָּׁב הֶעָפָר אֶל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְאִם לָאו: וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה וגו׳ (שמואל א כ״ה:כ״ט). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן מַתְנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי אַבְדִּימֵי דְמִן חֵיפָא לְכֹהֵן חָבֵר שֶׁמָּסַר לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אָמַר לוֹ רְאֵה שֶׁאֲנִי טָהוֹר וּבֵיתִי טָהוֹר וְכִכָּר שֶׁנָּתַתִּי לְךָ טָהוֹר, אִם אַתָּה נוֹתְנָהּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲנִי נָתַתִּי לְךָ מוּטָב, וְאִם לָאו הֲרֵינִי זוֹרְקָהּ לְפָנֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם זֶה, רְאֵה שֶׁאֲנִי טָהוֹר וּמְעוֹנִי טָהוֹר וּמְשָׁרְתַי טְהוֹרִים וּנְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי לְךָ טְהוֹרָה, אִם אַתָּה מַחֲזִירָהּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲנִי נוֹתְנָהּ לְךָ, מוּטָב, וְאִם לָאו הֲרֵינִי טוֹרְפָהּ לְפָנֶיךָ, כָּל אֵלּוּ בִּימֵי זִקְנוּתוֹ אֲבָל בִּימֵי בַּחֲרוּתוֹ אִם חָטָא לוֹקֶה בְּזִיבוּת וּבְצָרַעַת, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ.
[ב] דָּבָר אַחֵר: אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (חבקוק א׳:ז׳). אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן מְלֹא כָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּרָאוֹ, מִמִּזְרַח לְמַעֲרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי (תהלים קל״ט:ה׳), מִן הַצָּפוֹן לְדָרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם (דברים ד׳:ל״ב), וּמִנַּיִן אַף כַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה (תהלים קל״ט:ה׳). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זוֹ חַוָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי וגו׳ (בראשית ג׳:י״ב).
דָּבָר אַחֵר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה עֵשָׂו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל (בראשית כ״ז:ט״ו). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עֹבַדְיָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק עֹבַדְיָה גֵּר אֲדוֹמִי הָיָה, וְהָיָה מִתְנַבֵּא עַל אֱדוֹם: וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו (עבדיה א׳:י״ח).
דָּבָר אַחֵר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה סַנְחֵרִיב, דִּכְתִיב: מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצִילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי (ישעיהו ל״ו:כ׳). מִמֶּנוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו: וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׁרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב (מלכים ב י״ט:ל״ז).
דָּבָר אַחֵר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה חִירָם מֶלֶךְ צוֹר, דִּכְתִיב: בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ (יחזקאל כ״ח:ב׳). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, אָמַר רַבִּי סִימוֹן מָסֹרֶת אַגָּדָה הִיא חִירָם בַּעַל אִמּוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר הָיָה, עָמַד עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאוֹצִיא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ (יחזקאל כ״ח:י״ח).
דָּבָר אַחֵר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה וגו׳ (ישעיהו י״ד:י״ג). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדַךְ, אָמְרוּ כָּל אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁעָבְרוּ עַל נְבוּכַדְנֶצַּר, נָטְלוּ אֶת אֱוִיל מְרֹדַךְ וְהִמְלִיכוּהוּ תַּחְתָּיו, וְכֵיוָן שֶׁחָזַר נְטָלוֹ וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נִכְנַס בְּבֵית הָאֲסוּרִים בְּיָמָיו לֹא הָיָה יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה (ישעיהו י״ד:י״ז). וְכֵיוָן שֶׁמֵּת חָזְרוּ עַל אֱוִיל מְרֹדַךְ לְהַמְלִיכוֹ, אָמַר לָהֶם אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם, בָּרִאשׁוֹנָה שָׁמַעְתִּי לָכֶם נְטָלַנִּי וַחֲבָשַׁנִי בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְעַכְשָׁיו הֲרֵי הוּא הוֹרְגֵנִי, וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם עַד שֶׁגְּרָרוּהוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ וגו׳ (ישעיהו י״ד:י״ט).
אָמַר רַבִּי אָבִינָא וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל שׂוֹנֵא וְשׂוֹנֵא שֶׁהָיָה לוֹ הָיָה בָּא וְדוֹקְרוֹ בַּחֶרֶב, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: לְבֻשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב (ישעיהו י״ד:י״ט).
דָּבָר אַחֵר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם (תהלים פ״ב:ו׳). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, שֶׁלָּקוּ בְּזִיבוּת וּבְצָרַעַת, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶן: אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ.
[ג] דָּבָר אַחֵר: אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי (ישעיהו י״ז:י״א). בְּיוֹם נִטְעֵךְ, בַּיּוֹם שֶׁנָּטַעְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם עֲשִׂיתֶם פְּסֹלֶת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: סִיגִים כֶּסֶף הָיוּ (יחזקאל כ״ב:י״ח). תְּשַׂגְשֵׂגִי, שַׁגִּשְׁתּוּן אוֹרְחָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ (משלי כ״ו:כ״ג).
דָּבָר אַחֵר: תְּשַׂגְשֵׂגִי, שַׁגִּשְׁתּוּן בִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ (תהלים ע״ח:ל״ו-ל״ז). וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ עֲרוּגַת יָרָק מְלֵאָה, הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וּמְצָאָהּ שֶׁהוֹרִיקָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ עֲרוּגָה מְלֵאָה פִּשְׁתָּן, הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וּמְצָאָהּ גִּבְעוֹלִין. נֵד קָצִיר (ישעיהו י״ז:י״א), נִדְנַדְתֶּם עֲלֵיכֶם קְצִירִין שֶׁל מַלְכוּת, קְצִירִין שֶׁל יִסּוּרִים, קְצִירוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת וְאָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתְךָ קוֹזְמָקְרָטוֹר עַל הַבְּרִיּוֹת אֵין לְךָ עֵסֶק בְּאֻמָּה זוֹ, לָמָּה, שֶׁהֵן בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם (דברים י״ד:א׳). וְאוֹמֵר: וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ (דברים ה׳:י״ט), וְכִי יֵשׁ חשֶׁךְ לְמַעְלָה, וְהָכְתִיב: וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא (דניאל ב׳:כ״ב), אֶלָּא זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁקָּרוּי חשֶׁךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וגו׳ (שמות ל״ב:ט״ז), אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר חֵירוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר חֵירוּת מִן הַמַּלְכֻיּוֹת, וְרַבָּנָן אָמְרֵי חֵירוּת מִן הַיִּסּוּרִין. בְּיוֹם נַחֲלָה (ישעיהו י״ז:י״א), בַּיּוֹם שֶׁהִנְחַלְתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, וּכְאֵב אָנוּשׁ (ישעיהו י״ז:י״א), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הֵבֵאתֶם עֲלֵיכֶם מַכָּה מַגֶּרֶת וּמַתֶּשֶׁת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הֵבֵאתֶם עֲלֵיכֶם מַכָּה גְבַרְתָּנִית וּמַתֶּשֶׁת, וְאֵי זוֹ זוֹ זִיבוּת וְצָרַעַת, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶן: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ.
[ד] תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא הָיָה בָּהֶן זָב וּמְצֹרָע וְלֹא חִגְרִין וְלֹא סוּמִין וְלֹא אִילְמִים וְלֹא חֵרְשִׁים וְלֹא שׁוֹטִים, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד׳:ז׳), וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ לֹא עָבְרוּ יָמִים קַלִּים עַד שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶן זָבִין וּמְצֹרָעִים, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וגו׳ (במדבר ה׳:ב׳), מֵהֵיכָן נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל בְּזִיבוּת וְצָרַעַת, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַלִּיזִין אַחַר גְּדוֹלֵיהֶן וְאוֹמְרִים מִשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לָאו שֶׁל מְצֹרָעִים הִיא, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע. רַבִּי תַּנְחוּמָא אוֹמֵר עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַלִּיזִין אַחֲרֵי הָאָרוֹן וְאוֹמְרִים אָרוֹן זֶה הוֹרֵג אֶת נוֹשְׂאָיו, וְאֵין נְגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, לְכָךְ נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל בְּזִיבוּת וְצָרַעַת. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מִן הָעֵגֶל, דִּכְתִיב: וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא (שמות ל״ב:כ״ה), שֶׁפָּרְחָה בָּהֶן צָרַעַת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ (ויקרא י״ג:מ״ה). רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר מִמִּתְאוֹנְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא (במדבר י״א:כ׳), מַהוּ לְזָרָא רַבִּי הוּנָא אָמַר לְזַרְנָא וּלְבוּטְנָא, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לְאַסְכָּרָא, רַבִּי אַבָּא אָמַר לְאַזְהָרָה. רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר לְקַרְדָּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר וּבִלְבָד שֶׁתִּהְיוּ מְרַחֲקִין בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאַתֶּם מְקָרְבִין בּוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן מִכָּאן נַעֲשׂוּ זָרִים לְאֹהֶל מוֹעֵד.
[ה] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן אַכְּסִירְיָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן אַכְּסִירְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה (במדבר ה׳:ב׳), בָּשָׂר וָדָם חוֹבֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹבֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע (ויקרא י״ג:ד׳). בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר טֵירוּדָא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר טֵירוּדָא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (ויקרא י״ג:מ״ו), בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן קָטָפֹרָס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן קָטָפֹרָס: אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף (דברים כ״ה:ג׳). בָּשָׂר וָדָם גּוֹבֶה קַטִירְקִי וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה קַטִּירְקִי: וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף (דברים כ״ב:י״ט). בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן דּוֹנָטִיבָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן דּוֹנָטִיבָה: הִנְּנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות ט״ז:ד׳). בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן פְּרוֹקִיפִי וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן פְּרוֹקִיפִי: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ וגו׳ (במדבר א׳:ב׳). בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן אֲנוֹנָס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן אֲנוֹנָס: עֹמֶר לַגֻּלְגֹלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם (שמות ט״ז:ט״ז). בָּשָׂר וָדָם מַכֶּה אָדָם עַל יְדֵי עֵדִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה אוֹתוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ: מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא (דברים ל״ב:ל״ט). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר בָּשָׂר וָדָם מַכֶּה בְּאִזְמֵל וּמְרַפֵּא בִּרְטִיָּה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמֶּה שֶׁהוּא מַכֶּה הוּא מְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיהו ל׳:י״ז).
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְטַמְּאִין בְּזִיבָה, וְאֵין גּוֹיִם מְטַמְּאִין בְּזִיבָה. אֲבָל גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁיְּהוּ כְּזָבִין לְכָל דִּבְרֵיהֶן וְשׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה, אֲבָל אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים וְאֶת הָעֲבָדִים הַמְשֻׁחְרָרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם״. ״אִישׁ אִישׁ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִישׁ״, לְרַבּוֹת תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד שֶׁמְּטַמֵּא בְּזִיבָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״, ״זָכָר״ – כָּל שֶׁהוּא זָכָר, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן. ״נְקֵבָה״ – כָּל שֶׁהִיא נְקֵבָה, בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִישׁ״, דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אַלְמָא כִּי מַרְבֵּי קְרָא בֶּן יוֹם אֶחָד מַרְבֵּי, וּרְמִינְהוּ: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הָרָאוּי לְבִיאָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִישׁ״. אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא נִינְהוּ, וְאַסְמְכוּהָ רַבָּנָן אַקְּרָא. הַי קְרָא וְהַי הִלְכְתָא, אִילֵימָא בֶּן יוֹם אֶחָד הִלְכְתָא וּבֶן ט׳ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד קְרָא, וְהָא קְרָא סְתָמָא הִיא, אֶלָּא בֶּן ט׳ שָׁנִים (וְכוּ׳ וּבֶן ט׳ שָׁנִים) וְיוֹם אֶחָד הִלְכְתָא, בֶּן יוֹם אֶחָד קְרָא. וּמֵאַחַר דְּהִלְכְתָא, קְרָא לָמָּה לִי, לְמִעוּטֵי אִשָּׁה מִלֹּבֶן. לָמָּה לִי לְמִכְתָּב בַּזְּכָרִים וְלָמָּה לִי לְמִכְתָּב בַּנְּקֵבוֹת, צְרִיכָא. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּזְּכָרִים מִשּׁוּם דְּמִטַּמּוּ בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים, אֲבָל נְקֵבוֹת דְּלָא מִטְּמּוּ בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָּמִים אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּנְּקֵבוֹת מִשּׁוּם דְּמִטַּמּוּ בְּאֹנֶס, אֲבָל זְכָרִים דְּלָא מִטַּמּוּ בְּאֹנֶס אֵימָא לָא, צְרִיכָא (כָּתוּב בְּרֶמֶז תק״צ). תְּנָן: הַזָּב וּבַעַל קֶרִי, אֵין מִטַּמְּאִין, עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתָן לַחוּץ. כֵּיצַד, הָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו, אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה. זָב – דִּכְתִיב: ״אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ״. בַּעַל קֶרִי – דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״. תַּנְיָא: רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ״ וְגוֹ׳ – מָנָה הַכָּתוּב שְׁתַּיִם וּקְרָאוֹ טָמֵא, שָׁלשׁ וּקְרָאוֹ טָמֵא. הָא כֵּיצַד, שְׁתַּיִם – לְטֻמְאָה וְלֹא לְקָרְבָּן, שָׁלשׁ – אַף לְקָרְבָּן. וְאֵימָא: שְׁתַּיִם – לְטֻמְאָה וְלֹא לְקָרְבָּן, שָׁלשׁ – לְקָרְבָּן וְלֹא לְטֻמְאָה, אָמַרְתָּ: עַד שֶׁלֹּא רָאָה שָׁלשׁ רָאָה שְׁתַּיִם. אֵימָא: שְׁתַּיִם – לְקָרְבָּן וְלֹא לְטֻמְאָה, שָׁלשׁ – אַף לְטֻמְאָה, לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״וְכִפֵּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְגוֹ׳ מִזוֹבוֹ״ – מִקְצָת זוֹבוֹ מֵבִיא קָרְבָּן וּמִקְצָת זוֹבוֹ אֵין מֵבִיא קָרְבָּן, הָא כֵּיצַד, שָׁלשׁ מֵבִיא, שְׁתַּיִם אֵין מֵבִיא. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רָאָה שְׁתַּיִם מֵבִיא רָאָה שָׁלשׁ אֵין מֵבִיא, אָמַרְתָּ: עַד שֶׁלֹּא רָאָה שָׁלשׁ רָאָה שְׁתַּיִם. וְאִצְטְרִיךְ דְּר׳ סִימַאי וְאִצְטְרִיךְ מִזּוֹבוֹ. דְּאִי מִדְּר׳ סִימַאי הֲוָה אֲמֵינָא כִּי קֻשְׁיָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִזּוֹבוֹ״. וְאִי ״מִזּוֹבוֹ״ הֲוָה אֲמֵינָא לֹא יָדְעִינָן כַּמָּה רְאִיּוֹת, קָא מַשְׁמָע לָן דְרַבִּי סִימַאי. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר: ״מִזּוֹבוֹ״ לִדְרָשָׁה, ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ מַאי דָּרַשְׁתָּ בֵּהּ, מִבָּעֵי לֵהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב״ – לִכְשֶׁיִּפְסֹק הַזּוֹב. ״מִזּוֹבוֹ״ – וְלֹא מִזּוֹבוֹ וּמִנִּגְעוֹ. ״מִזּוֹבוֹ וְסָפַר״ – מִקְצָת זוֹבוֹ, לָמַד עַל בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁטָּעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: אִם טִמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְכוּ׳, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם תּוֹכִיחַ, שֶׁמְּטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְאֵינָהּ טְעוּנָה סְפִירַת שִׁבְעָה. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה אַף עַל פִּי שֶׁמְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לֹא יְהֵא טָעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִזּוֹבוֹ״ – מִקְצָת זוֹבוֹ״, ״וְסָפַר לוֹ״. אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא הַךְ ״מִזּוֹבוֹ״ דִּמְמַעֵט בֵּהּ זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, וּמַאי שְׁנָא הַךְ ״מִזּוֹבוֹ״ דְּמַרְבֵּי בֵּהּ בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לִסְפִירָה, אֲמַר לֵהּ: אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לְמִעוּטֵי הוּא, לִשְׁתֹּק קְרָא מִנֵּהּ. וְכִי תֵּימָא אָתְיָא מִדִּינָא, שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם תּוֹכִיחַ. וְכִי תֵּימָא הַאי ״מִזּוֹבוֹ״ מִבָּעֵי לֵהּ ״מִזּוֹבוֹ״ – וְלֹא מִנִּגְעוֹ, אִם כֵּן לִכְתֹּב קְרָא: ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב זוֹבוֹ״ מַאי ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ״, לָמַד עַל זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁטָּעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה.
שָׁלְחוּ לֵהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: יְבָמָה שֶׁרָקְקָה דָּם תַּחְלֹץ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַדָּם בְּלֹא צִחְצוּחֵי הָרֹק. מֵיתִיבֵי: יָכוֹל יְהֵא דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי אַמָּה יְהֵא טָמֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ – וְאֵין דַּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי אַמָּה טָמֵא אֶלָּא טָהוֹר. לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּמוֹצֶצֶת כָּאן בְּשׁוֹתֵת. זוֹב מְטַמֵּא לַח וְאֵינוֹ מְטַמֵּא יָבֵשׁ, מְנָלָן, דְּתַנְיָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא״ – לָמַד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא. וַהֲלֹא דִּין הוּא: לַאֲחֵרִים גּוֹרֵם טֻמְאָה, לְעַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן. שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁגּוֹרֵם טֻמְאָה לַאֲחֵרִים וְהוּא עַצְמוֹ טָהוֹר, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגּוֹרֵם טֻמְאָה לַאֲחֵרִים הוּא עַצְמוֹ טָהוֹר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא״ – לָמַד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא. וְאֵימָא הָנֵי מִלִּי בְּמַגָּע, אֲבָל בְּמַשָּׂא לֹא, מִידִי דַּהֲוָה אַשֶּׁרֶץ, בְּמַגָּע לָא אִצְטְרִיךְ קְרָא, דְּלָא גָּרַע מִשִּׁכְבַת זֶרַע, כִּי אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַשָּׂא. וְאֵימָא בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים, בְּמַגָּע – אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים לֹא לְטַמֵּא, מִידִי דַּהֲוָה אַמַּגַּע נְבֵלָה, לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ – מֵקִישׁ זוֹבוֹ לוֹ, מַה הוּא לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, אַף זוֹבוֹ לֹא תְּחַלֵּק בֵּין מַשָּׂאוֹ לְמַגָּעוֹ לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים. וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לָן מִ״וְּהַזָּב אֶת זוֹבוֹ״, ״זוֹבוֹ טָמֵא״ לָמָּה לִי, אִצְטְרִיכָא לֵהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמֵינָא: שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁגּוֹרֵם טֻמְאָה לַאֲחֵרִים וְהוּא עַצְמוֹ טָהוֹר, וְאִי מִשּׁוּם ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ״ לְמִנְיָנָא הוּא דְּאָתָא: ״זוֹב״ – חֲדָא, ״זוֹבוֹ״ – תַּרְתֵּי, וּבַשְּׁלִישֵׁי אַקְשֵׁהּ רַחֲמָנָא לִנְקֵבָה, כָּתַב רַחְמָנָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא״. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״זוֹבוֹ טָמֵא״ – דְּרוֹשׁ בֵּהּ נַמֵּי הָא.
מֵימֵי רַגְלָיו מְנָלָן, דְּתַנְיָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא וְזֹאת״ – (לְטַמֵּא) לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלָיו לַטֻּמְאָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה רֹק הַבָּא מִמְּקוֹם טָהֳרָה טָמֵא, מֵימֵי רַגְלָיו הַבָּאִין מִמְּקוֹם טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ טְמֵאִים. דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּי הָאַמָּה יוֹכִיחַ, שֶׁבָּא מִמָּקוֹם טָמֵא וְטָהוֹר, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבָּא מִמָּקוֹם טָמֵא יְהֵא טָהוֹר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא וְזֹאת״ – לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלָיו לְטֻמְאָה. דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי אַמָּה, מְנָא לָן דְּטָהוֹר, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי אַמָּה טָמֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ – הוּא טָמֵא, וְאֵין דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי אַמָּה טָמֵא אֶלָּא טָהוֹר. וְאֵיפוּךְ אֲנָא, דּוּמְיָא דְּרֹק, מָה רֹק שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְחוֹזֵר וְנִבְלָע, אַף כָּל וְכוּ׳, יָצָא דָּם שֶׁאֵין מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, יָצָא חָלָב שֶׁבָּאִשָּׁה שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְאֵינוֹ חוֹזֵר וְנִבְלָע. וְנֵילַף מִזּוֹבוֹ שֶׁאֵין מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְטָמֵא, מִזּוֹבוֹ לֵיכָּא לְמֵילַף, שֶׁכֵּן גּוֹרֵם טֻמְאָה לַאֲחֵרִים.
כִּי יִהְיֶה – מִן הַדִּבּוּר וְאֵילֵךְ. וַהֲלֹא דִּין הוּא: טִמֵּא בַּנְּגָעִים וְטִמֵּא בַּזָּבִים, מַה נְּגָעִים פָּטַר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר אַף זָבִים יִפְטֹר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר. וְקַל וָחֹמֶר: וּמַה נְּגָעִים שֶׁטִּמֵּא בָּהֶן אֲנוּסִין פָּטַר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר, זָבִין שֶׁלֹּא טִמֵּא בָּהֶם אֲנוּסִין אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפְטֹר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּנְּגָעִים שֶׁאֵין טֻמְאָתָן וְטָהֳרָתָן אֶלָּא בְּכֹהֵן, תֹּאמַר בְּזָבִין שֶׁטֻּמְאָתָן בְּכָל אָדָם, וְהוֹאִיל וְטֻמְאָה וְטָהֳרָה בְּכָל אָדָם לֹא יִפְטֹר בָּהֶן לִפְנֵי הַדִּבּוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי יִהְיֶה״ – מִן הַדִּבּוּר וְאֵילֵךְ.
כִּי יִהְיֶה זָב – יָכוֹל אַף הַזָּב מִכָּל מָקוֹם יְהֵא טָמֵא, וַהֲלֹא דִּין הוּא: טִּמֵּא בַּזָּב וְטִמֵּא בַּזָּבָה, מַה זָּבָה מִמָּקוֹם שֶׁמְּטַמְּאָה טֻמְאָה קַלָּה מְטַמְּאָה טֻמְאָה חֲמוּרָה, אַף זָב מִמָּקוֹם שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאָה קַלָּה מְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּזָּבָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וּבִשְׁלשָׁה יָמִים, תֹּאמַר בַּזָּב שֶׁמְּטַמֵּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וּבְיוֹם אֶחָד, הוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וְיוֹם אֶחָד יְטַמֵּא מִכָּל מָקוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּשָׂרוֹ״ – וְלֹא כָּל בְּשָׂרוֹ. אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב זָכִיתִי לַדִּין: נֶאֱמַר טָמֵא בַּזָּב וְטָמֵא בַּזָּבָה, מַה זָּבָה מִמָּקוֹם שֶׁמְּטַמְּאָה טֻמְאָה קַלָּה מְטַמְּאָה טֻמְאָה חֲמוּרָה אַף זָב מִמָּקוֹם שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאָה קַלָּה מְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. ״מִבְּשָׂרוֹ טָמֵא״ – עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתוֹ חוּץ לִבְשָׂרוֹ. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם זָבָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וּבִשְׁלשָׁה יָמִים מְטַמְּאָה בִּפְנִים כְּבַחוּץ, זָב שֶׁמְּטַמֵּא בְּשָׁלשׁ רְאִיּוֹת וּבְיוֹם אֶחָד אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא בִּפְנִים כְּבַחוּץ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּשָׂרוֹ טָמֵא״ – עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתוֹ חוּץ לִבְשָׂרוֹ. ״מִבְּשָׂרוֹ״ – מִבְּשָׂרוֹ טָמֵא וְלֹא מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר. מִכָּאן אָמְרוּ: בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַזִּיבָה: בְּמַאֲכָל, וּבְמִשְׁתֶּה, בְּמַשָּׂא, וּבִקְפִיצָה, וּבְחֹלִי, וּבְמַרְאֶה, וּבְהִרְהוּר. מִשֶּׁנִּזְקַק לְזִיבָה, אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. אָנְסוֹ וּסְפֵקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ טְמֵאִים, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. ״זוֹבוֹ טָמֵא״ – לָמַד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל). ״הוּא״ – טָמֵא, וְאֵין הַדָּם הַיּוֹצֵא מִן הָאַמָּה טָמֵא וְכוּ׳. מֵימֵי רַגְלָיו מִנַּיִן, וְכוּ׳. יָכוֹל אַף הַזֵּעָה וְהַלֵּחָה הַסְּרוּחָה וְהָרְעִי יְהוּ טְמֵאִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הוּא״. אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ שֶׁאֵין מְטַמְּאִין טֻמְאַת מַשְׁקֶה, וְלֹא אוֹצִיא אֶת דִּמְעַת עֵינוֹ וְדָם מַגֵּפָתוֹ וְחָלָב שֶׁבָּאִשָּׁה שֶׁהֵן מְטַמְּאִין טֻמְאַת מַשְׁקֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֹאת״. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: תִּשְׁעָה מַשְׁקִין בַּזָּב: הַזֵּעָה, וְהַלֵּחָה הַסְּרוּחָה, וְהָרְעִי – טְהוֹרִין מִכֻּלָּם. דִּמְעַת עֵינוֹ, וְדַם מַגֵּפָתוֹ, חֲלֵב הָאִשָּׁה – מְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקֶה. זוֹבוֹ, וְרֻקּוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו – מְטַמְּאִין טֻמְאָה חֲמוּרָה.
כַּלִמַא בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻולַא לַהֻם אִי רַגֻלֵ כַּאןַ דַ׳אאִבַּא מִן אִחלִילִהִ פַדַ׳וְבֻּהֻ דַ׳אךַּ הֻוַ נַגִסֹ
כי יהיה זב – יכול זב מכל מקום יהי טמא? תלמוד לומר: מבשרו, ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין, טימא בזב וטימא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה – נידה,כך בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, ובמקביל בהמשך. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ס״פ 118: ״נידה קלה״, ובמקביל בהמשך. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 פוצל המשפט לשני משפטים: ״מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה מטמאה טומאה חמורה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, מטמאה טומאה חמורה. פי׳ טומאה קלה שבאשה – נידה, טומאה חמורה – זיבה, ובאיש: טומאה קלה – קרי, טומאה חמורה – זיבה.״
מטמאה טומאה חמורה – זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה – קרי, מטמאה טומאה חמורה – זיבה.
זובו טמא – לימד על הטיפה שהיא מטמאה. זוב דומה למי בצק של שעורים, ודחוי ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת.
כי יהיה זב WHEN THERE BE A RUNNING ISSUE – One might think if there be a running issue from any portion of his body (e.g., ear, nose) he shall be unclean! Therefore it states מבשרו "from his flesh" (i.e. from some part of his flesh) and not from all parts of his flesh (the prefix מ is a partitive מ). Now, however, that Scripture has made a difference between one part of his flesh and another part of his flesh, I have the right to draw a conclusion: it (the Torah) pronounces uncleanness in a case of a man with a running issue (זב) and it pronounces uncleanness in a particular case of a woman with a running issue (זבה). How is it in the case of a זבה? Through that place in her body where she becomes unclean with a lighter uncleanness, viz., that of a נדה, she also becomes unclean with a more stringent uncleanness i.e. through זיבה, a continuance of the issue beyond the usual period! Similarly the זב: through the place where he becomes unclean with a lighter uncleanness, viz., קרי, (an involuntary emission of semen which makes him unclean only until evening; cf. v. 16), he also becomes unclean through a more stringent uncleanness, viz., זיבה (when he is unclean seven days and must bring a sacrifice; cf. verses 13 ff. with 16 ff.; from the latter it is evident which part of the body is in question; it follows logically that the same part is here intended) (Sifra, Metzora Parashat Zavim, Section 1 5).
טמא זובו HIS ISSUE IS UNCLEAN – This teaches regarding a drop (i.e. the semen itself) that it communicates uncleanness (and it is not only the man that has the issue who is unclean) (Sifra, Metzora Parashat Zavim, Section 1 8-9; Niddah 55a). The זב issue referred to here is similar to water of dough (that runs out of dough) made of barley and it is dissolved (fluid) being similar to the white of an addled egg (where the white and the yolk have run together); שכבת זרע, however, is viscid and looks like the white of an egg that has not become addled (Niddah 35b).
פס׳: דברו אל בני ישראל – בני ישראל מטמאין בזיבה ואין
ואין וכו׳. (שבת פג.) אבל חכמים נזרו שיהיה כזבים לכל דבריהם. ועיין בת״כ:
הגוים מטמאין בזיבה.
ואמרת אליהם – לרבות את הגרים ואת העבדים.
איש איש – לרבות את האשה ואת הקטן.
כי יהיה – לכשיהיה. ד״א
פרט לפני הדבור. היינו אם ראה ראיה ראשונה קורם מ״ת אין מצטרף עם ראיה שראה אחר מ״ת ועיין בת״כ בארוכה:
פרט לפני הדבור.
זב מבשרו – עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. מבשרו טמא
ולא מחמת ד״א. היינו מחמת אונס כדמפרש:
ולא מחמת דבר אחר. מכאן אמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה במאכ״ל ובמשת״ה במש״א ובקפיצ״ה בחול״י במרא״ה בהרהו״ר. משנזקק לזיבה אין בודקין אותו. זובו טמא הוא אין הדם וכו׳. טמא הוא מיעוטא הוא כי אינו מטמא באודם עיין ת״כ (נדה נ״ו):
אין הדם יוצא מן האמה שלו טמא.
כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא –
מנה הכתוב וכו׳ הסר. ואולי צ״ל הדרשה שלש לקרבן (מגילה ז׳:) וכמו שמסיים קטן. אבל סוף המאמר זובו טמא לקריו וכו׳ לא יכולתי להבין כלל ע״כ הסגרתי במוסגר:
מנה הכתוב שתים יקרא טמא. (זובו טמא לקריו אלא שהקרי שהזוב יותר מן הקרי):
זב מבשרו A DISCHARGE FROM HIS FLESH: The rabbis have explainedRashbam’s comment here should be seen as similar to his comment to Lev. 13:2 and to his introductory comment to Leviticus. He asserts here that there is no need for him to provide details about the differences between male discharges (זוב) and semen (קרי); that information is contained in rabbinic literature and does not belong in a peshaṭ commentary.
Rashbam’s comment implicitly criticizes Rashi for introducing such information into his commentary here, s.v. זובו טמא.
See e.g. Nid. 35b.
[and distinguished between] the appearance of this discharge and the appearance of semen.AN ISSUE. The word zav (issue) is similar to the word zavat (flowing) in flowing with milk (Ex. 44:13). Zav refers to dripping drops.
Ibn Ezra interprets Ex. 44:13 as "dripping with milk."
OUT OF HIS FLESH. A euphemism for the male's private part.
Flesh is a euphemism for the penis.
HIS ISSUE. Zovo (his issue) is a noun.
With the pronominal suffix.
דברו אל בני ישראל – בני ישראל מטמאין בזיבה ולא גוים, אבל רבותינו גזרו עליהם (בבלי שבת פ״ג.) שיהיו כזבים לכל דבריהם.
איש איש – מיעוט אחר מיעוט לרבות את הקטן.
כן בספרא ויקרא ט״ו:ב׳.
מבשרו – ולא מחמת אונסו, ולפיכך אמרו רבותינו (משנה זבים ב׳:ב׳): בז׳ דרכים בודקין את הזב, המרגילין לזיבה.
דברו אל בני ישראל – SPEAK TO THE CHILDREN OF ISRAEL – The children of Israel become impure from an emission, and not the gentiles. However, our sages decreed upon them (Bavli Shabbat 63a:3) that they would be like those who are impure from emissions for all their matters.
איש איש – EVERY MAN – A limitation after a limitation
There is a hermeneutic principle that if a restrictive expression (here, the term "man", which would normally exclude women and/or minors) follows another restrictive expression, it must be coming to include another case.
– to include a minor.
מבשרו – FROM HIS FLESH – And not from circumstances beyond his control. Therefore, our sages said (Mishna Zavim 2:2): There are seven ways to examine a zav (one who has an emission) that are likely to cause a [non-zav] discharge.
אל בני ישראל – בני ישראל מטמאים בזיבה ואין הגויים מטמאין בזיבה.
שאוב מהספרא.
איש – ולא קטן איש – הוי מעוט אחר מעוט לרבות קטן.שאוב מר״י בכור שור.
מבשרו – עד שתצא חוץ מבשרו.
שאוב מהספרא.
וכנוי לערוה הוי,שאוב מאבן עזרא.
כמו ומכנסי בד יהיו על בשרו (ויקרא ט״ז:ד׳), וכן יהיה זובה בבשרה (ויקרא ט״ו:י״ט).
אל בני ישראל, "to the Children of Israel;" the addition of these words is a reminder that the conditions described forthwith apply only to Israelites. Gentiles, even if they display these symptoms cannot confer ritual impurity on Israelites by means of them.
איש, an adult male, not a minor; [if that word had not been repeated. Ed.] איש, the repetition of the word converts this line into something more inclusive, hence the halachah rules that minors are also included.
מבשרו "from his flesh;" this restrictive clause teaches that as long as this issue is still in contact with its origin, i.e. connected to the person from which it came forth, it does not confer ritual impurity on those who come into contact with it. (Sifra) The word בשרו is a simile for the private parts of the person from which the issue emanates. We find this word used in the same sense also in Leviticus 16,4: ומכנסי בד יהיו על בשרו, he shall wear linen trousers on his flesh (to cover his private parts). Another example of the word בשר referring to private parts is found in verse 19 of our chapter: זובה בבשרה, "an emission from her flesh," i.e. vagina
איש איש כי יהי׳ זב וגו׳ – למה נסמכה פ׳ זוב למצורע לפי שע״י נחש נתקללה האשה בזיבה והנחש בצרעת וכן כתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, והקדים מצורע כי הנחש נתקלל תחלה, וגבי דוד בקללו את יואב לא יכרת מבית יואב זב ומצורע, הקדים זיבה מפני שהוא דם ממש בעין ובעצם, לפי שכל מגמת הקללה היתה על ששפך דם אבנר וכן נתקיים בבניו זיבה תחלה ברחבעם ואח״כ צרעת בעוזיה, מהר״ר אליעזר.
איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא – פירש רש״י ז״ל זובו טמא למד על הטפה שמטמאה, זוב דומה למי בצק של שעורים ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת. ואמר רר בשרו את זובו, לומר שזובו כמו הריר שיוצא צלול. או החתים בשרו, שיוצא עב וסותם פי האמה ונחתם בשרו מחמת זובו. וטעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כבד מן החלאים הנדבקים, והצריכו הכתוב קרבן שתי תורין או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, הצריכו חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי, וקרבן עולה כדי לתת הודאה להקב״ה שרפא אותו וטהרו.
איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא, "any man who will have a discharge from his flesh, his discharge is contaminated." Rashi comments that the last two words, זובו טמא, refer to the drop of the discharge which confers impurity on the person whom it touches. The appearance of the discharge described here is similar to the colour of water from a dough made from barley flour; it is also similar in appearance to the white of an egg turned bad, i.e. mixed with the yolk. This is different from sperm which looks like the white of an egg which retained its consistency.
The Torah adds the words (verse 3) רר בשרו את זובו, "running with the discharge from his flesh;" to tell us that the discharge resembles the saliva which comes out of the mouth as a clear fluid. When the verse continues with או החתים בשרו מזובו, this describes a thicker opaque fluid which has a tendency to block the exit from the urinal canal.
The reason that the man afflicted with this disease has to bring only two birds as an offering after he has completed the purification rites is that seeing he had been smitten with a severe and infectious disease from which he has been healed by the grace of God, he has to offer the thanksgiving offerings anyone who has recovered from a serious disease is commanded to offer. The Torah does not belabor that point at this stage. The sin-offering legislated here is so that God will grant atonement for any sin which had caused the disease in the first place. The burnt-offering is an expression of gratitude for having been healed from the discharge.
The Torah adds the words (verse 3) רר בשרו את זובו, "running with the discharge from his flesh;" to tell us that the discharge resembles the saliva which comes out of the mouth as a clear fluid. When the verse continues with או החתים בשרו מזובו, this describes a thicker opaque fluid which has a tendency to block the exit from the urinal canal.
The reason that the man afflicted with this disease has to bring only two birds as an offering after he has completed the purification rites is that seeing he had been smitten with a severe and infectious disease from which he has been healed by the grace of God, he has to offer the thanksgiving offerings anyone who has recovered from a serious disease is commanded to offer. The Torah does not belabor that point at this stage. The sin-offering legislated here is so that God will grant atonement for any sin which had caused the disease in the first place. The burnt-offering is an expression of gratitude for having been healed from the discharge.
איש איש כי יהיה זב מבשרו – כתב הרמב״ן טעם טומאת הזב באיש מפני היותו חולי כבד מן החולים הנדבקים וצריך קרבן לתת הודאה לשם שרפא אותו וצריך חטאת לכפר על חטאתו שלא יגרום לו עוד חולי. וטעם טומאת שכבת זרע אע״פ שהוא בטבע התולדה כטעם טומאת מת כי המקור משחת והשוכב לא ידע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר. והקיל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחוליה וטמא אותה ז׳ ימים בין שתראה (יום א׳ או. כצ״ל) ז׳ כי הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר מז׳ זולתי בהיות בהן שפע יותר בחולי אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים אחרי הז׳ ההם הנה הוא חולי כזוב האיש והצריך אותה קרבן כשתתרפא כדין הזב. ולא הזכיר הכתוב טבילה באשה כי הזכיר זוב האיש וטומאתו ואמר בסוף ורחץ בשרו במים חיים וטהר וחזר ואמר באשה ואשה כי תהיה זבה כאיש הזב דם יהיה הזוב שלה ולא לובן כאיש והזכיר הטומאה בנדה ובזבה ואחרי כן הזכיר בזבה ואם טהרה מזובה כאשר יטהר הזב מזובו וספרה לה ז׳ ימים כאשר יספור הזב ואחר תטהר כטהרת הזב. ועל דרך הפשט היתה צריכה רחיצה במים חיים כרחיצת הזב אבל רבותינו הקלו עליה שתטהר כשאר הטמאים במי מקוה והטעם שלא היה צריך להזכיר ואחר תטהר כי בכלל האיש היא שלא בא הכתוב להזכיר אלא החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם ולחלק בין עת נדתה ללא עת נדתה ולפי׳ דרשו ואחר תטהר לרבות לה טהרה לומר ואחר תטהר כנטהרים שבתורה בלא מים חיים:
איש איש כי יהיה זב מבשרו, "any man who will have a discharge from his flesh, etc." Nachmanides writes that the reason why a discharge from the male genitals is ritually impure and he needs to bring an offering when he has recovered, is that it is one of the most infectious diseases and he needs to bring a thanksgiving offering for having recovered from this disease at all. The sin offering, by means of which he acknowledges that had he not been guilty of a sin he would not have been afflicted with this disease, is meant to assure him that he will not become the victim of further diseases.
The reason that male sperm is altogether something that is ritually impure and confers ritual impurity on contact etc., although it is a basic and natural activity, is rooted in the very nature of the act of sexual intercourse as the means by which man assure himself of progeny. It is analogous to the ritual impurity caused by and conferred by the dead. The very essence of a human being's body is the source of its corruption. He who does lie with a woman and impregnates her, has no way of knowing whether he has destroyed his sperm in the process, or whether it will take root in the partner's ovum and produce a new life.
The Torah imposed a lesser degree of ritual impurity on a woman that has been afflicted with a similar discharge from her womb at regular intervals when she menstruates, proof that her most recent opportunity to be inseminated had failed to achieve its purpose, seeing that with her such symptoms are part of her natural life cycle, at any rate. She does not have to bring a sacrifice expressing her gratitude for having been healed, as the phenomena she experienced were not in the nature of a disease. The Torah therefore imposes on her a period of ritual impurity for seven days, regardless of her flow of blood (or discharge) having ceased earlier than that. Normally, such a flow of menstrual blood does not continue for more than seven days. However, if her discharge continues beyond the seven days that she normally discharges menstrual blood, she is clearly experiencing a disease, and upon being cured has to offer a sacrifice acknowledging that God had healed her, similar to the male zav having to bring such a sacrifice.
In the case of the female suffering the disease described as zav or zavah, the Torah does not spell out the need for ritual immersion by the afflicted woman, as the comparisons drawn by the Torah between the male suffering this disease and the female suffering it make it plain that their processes of purification are similar, except that the male must bathe in spring water whereas the woman need only immerse herself in a ritual bath, a mikveh, water in contact with rainwater or other water that has not had a chance to become ritually contaminated.
According to the plain meaning of the text the woman would have to bathe herself in spring water just as the male suffering from that disease, however our sages ruled that she need not bathe in spring water. They derived the reason for their ruling from the extraneous words ואחר תטהר, "and afterwards she becomes ritually pure" (verse 28) There was really no need to add these words as a woman is included in the legislation and the verse only wanted to make a distinction in the mechanics of her purification rites and those of the male. The discharge of a woman called זבה, consist of blood, whereas the discharge of her male counterpart consist of a whitish fluid similar to the colour of semen. In the case of a woman the time of the month when such unexpected discharge occurs is of the essence in determining whether this discharge is part of her menstrual cycle. The word ואחר means that although her purification rites did not involve spring water nonetheless she becomes purified by immersing herself in the same kind of water that purifies her at the end of her monthly menstruation.תטהר.
דברו אל בני ישראל – ובפ׳ נגעים לא אמר דברו לפי שע״י העגל שעשה אהרן באו נגעים על ישראל. וסמך פרשת זב למצורע לפי שע״י הנחש נתקללה האשה בזיבה והנחש בצרעת.
איש איש כי יהיה זב מבשרו – כתב הרמב״ן טעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כגד מן החליים הנדבקים וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו, וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי. וטעם טומאת שכבת זרע אע״פ שהוא בטבע התולדה, כטעם טומאת מת, כי המקור מושחת והשוכב לא ידע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר, והקיל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולייה, וטמא אותה ז׳ ימים בין שתראה יום א׳ בין שתראה ז׳, כי הנשים בטבען לא תהיה בהם יותר מז׳, זולתי בהיות בהן שופעת יותר בחולי, אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים אחרי הז׳ הנה הוא חולי כזוב האיש והצריך (אותו) [אותה] קרבן כשתתרפא כדין הזב, ולא הצריך הכתוב להזכיר טבילה באשה, כי הזכיר זוב האיש וטומאתו ואמר בסוף ורחץ בשרו במים חיים וטהר, וחזר ואמר באשה, ואשה כי תהיה זבה כאיש הזב דם יהיה הזוב שלה ולא לובן כאיש, והזכיר הטומאה בנדה ובזבה, ואח״כ הזכיר בזבה ואם טהרה מזובה כאשר יטהר הזב מזובו, וספרה לה ז׳ ימים כאשר יספור הזב ואחר תטהר כטהרת הזב. ועל דרך הפשט היתה צריכה רחיצה במים חיים כרחיצת זב, אבל חכמים הקילו עליה שתטהר כשאר הטמאים במי מקוה, והטעם [להם], שלא היה צריך להזכיר ואחר תטהר שבכלל האיש היא, שלא בא הכתוב להזכיר אלא החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם, ולחלק בין עת נדתה ללא עת נדתה. ולפיכך דרשו ואחר תטהר כנטהרים שבתורה בלא מים חיים.
דברו אל בני ישראל – למדנו שאין אלו הטומאות נוהגות אלא בבני ישראל, לא בגוים.
איש איש כי יהיה זב מבשרו – הנה הרצון בזיבה בזכר, שישפך ממנו זרע דומה ללובן ביצה המוזרת. והנה ראוי שתהיה התחלת הזיבה מבשרו, שידחה זה המוֹתר, לא שיהיה זה בסיבת דבר מחוץ. וראוי שתדע שהזוב נוהג בקטן, וכן הענין בזוב הנקבה, שנאמר בסוף זאת הפרשה: ׳והזב את זובו לזכר ולנקבה׳ (פסוק לג). והיה זה כן, כי אף על פי שהזרע המבושל אינו ראוי שיִמָּצא בפחות מבן תשע שנים ויום אחד, כמו שנֹאמר אחר זה — ולזה אינו ראוי לביאה עד אותו זמן, כי לא יתחזק על בישול הזרע — הנה הזוב אפשר שיִמָּצא בו, לפי שהוא נא בלתי מבושל. וכן הענין בנדות האשה וזיבתה, רוצה לומר שהוא נא ובלתי מבושל, ולזה לא יִמָּנַע הִמָּצְאוֹ בקטנה.
זובו טמא הוא – למדנו שהזוב בעצמו הוא טמא. ויתבאר שהוא אב הטומאה מרוק הזב שמטמא אדם, כמו שיתבאר אחר זה, וכל שכן שהענין הוא כן בזובו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
כי יהיה זב יכול זב מכל מקום יהא טמא ת״ל מבשרו ולא כל בשרו אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין טמא בזב וטמא בזב׳ מה זבה ממקום שהיא מטמא׳ טומאת נדה קלה מטמאה טומאת זיבה חמורה אף הזב ממקום שמטמא טומאת קרי קלה מטמא טומאת זיבה חמורה. בתורת כהנים והכי פירושא יכול זב מכל מקום ואפילו הזב מפיו ומחוטמו ומאזנו יהא טמא דהא קרא סתמא כתיב כי יהיה זב מבשרו מכל מקום שהוא זב תלמוד לומר מבשרו מקצת בשרו ולא מכל בשרו ועדיין לא ידענו אי זהו הבשר שהזב ממנו טמא שמטמא בזיבתו לפיכך חזר ואמר אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר מעתה זכיתי לדין זה שכתב אחר זה טמא בזב וטמא בזבה כו׳ שממנו יודע שהוא הזב מפי אמתו אבל אלו לא חלק הכתוב בין בשר לבשר לא זכיתי לדין זה משום דאיכא למפרך מה לזבה שכן אינה מטמאה בשלש ראיותיה להיות זבה גדולה להזקק ז׳ נקיים וקרבן אלא כשהיו ראיותיה בשלשה ימים כדנפקא לן מקרא דימים רבים ימים שנים רבים שלשה אבל אם היו ביום אחד או בשני ימים אינה אלא זבה קטנה ואינה טעונה לא שבעה נקיים ולא קרבן אלא שומרת יום כנגד יום ולערב טובלת ומשמשת עם בעל׳ וכיון שהקל לה הכתיב בזה דין הוא שיקל לה גם כן שלא יהא הזב מכל בשר׳ מטמא אלא הזב מהבשר שממנו זב דם נדותה תאמר בזב שהחמיר עליו הכתוב שאפילו אם היו שלש ראיותיו ביום אחד טמא כדכתיב בזובו רר את זובו ותניא בתורת כהנים זובו רר זוב מלמד שהוא מטמא בשלש ראיות וכתיב זאת תהיה טומאתו בזובו ותניא בתורת כהנים טומאתו בזובו בזובו היא תלויה ואינה תלויה בימים אלמא אפילו היו שלש ראיותיו ביום אחד טמא וכיון שהחמיר עליו הכתוב בזה יותר מן הזבה דין הוא שיחמיר עליו גם כן בענין זה שיהיה הזב מכל בשרו מטמא אפילו רוקו וכיחו וניעו אבל מאחר שחלק הכתוב בו בין בשר לבשר שהזב ממקצת בשרו בלבד טמא ולא מכל שאר בשרו הרי כבר נתבטלה הפירכא וזכינו לעשות זה הדין להודיע הבשר שהזב ממנו טמא אי זהו דהשתא אהני קרא ואהני דינא אהני קרא דאי לאו קרא לא הוה מצינן למילף מדינא שהבשר שהזב ממנו מטמא הוא הבשר שזב ממנו הקרי בלבד ולא שאר בשרו משום דהוה פרכינן כדלעיל ואהני דינא דאי לא דינא לא הוה ידעינן אי זהו אותו המקצת מהבשר שהזב ממנו מטמא אם הוא אמתו או חוטמו או פיו או אזנו ומה שאמר טומאת נדה קלה פירוש שאינה צריכה ז׳ נקיים ולא קרבן וטומאת זיבה חמורה שצריכה ז׳ נקיים וקרבן טומאת קרי קלה שהוא טומאת ערב בלבד וטומאת זיבה חמורה שהוא טומאת שבעה וקרבן וא״ת כיון דילפינן מדינא דאותו בשר שהזב ממנו טמא הוא פי האמה יהא גם הדם הזב ממנו טמא כבר אמרו זה בתורת כהנים יכול הדם היוצא מן האמה שלו יהא טמא תלמוד לומר הוא הוא טמא ואין הדם היוצא מן האמה שלו טמא ואם תאמר אי הכי נימא נמי הוא טמא ואין מימי רגליו טמאים כבר תרצו בתורת כהנים עליך אמר קרא וזאת לרבות מימי רגליו דהוה ליה למימר זאת תהיה טומאתו מאי וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה ואם תאמר ומה ראית לרבויי מימי רגליו מוי״ו דוזאת ולמעוטי דם ממלת הוא אימא איפכא כבר תרצו בפרק דם נדה אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי כרוקו מה רוקו מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע אף כל שהוא מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע יצא דם שאינו מתעגל ויוצא פירש הרוק הוא מתאסף הרבה כאחת ואחר כך יוצא וחוזר ונבלע כשאינו מוציאו אף כל כגון סילון של מימי רגלים אבל דם אינו מתעגל ויוצא דמכי אתי קמא קמא נפיק והדר פריך ונילף מזובו מה זובו שאינו מתעגל ויוצא וטמא אף דם שאינו מתעגל ויוצא יהא טמא ומשני אמר רבא מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים פירוש שהוא הגורם טומאת הזב לטומאת ממנו כל אלו ודין הוא שיהא טמא אף על פי שאינו מתעגל ויוצא תאמר בדם היוצא מאמתו:
זובו טמא למד על הטפה שהיא מטמאה. בת״כ ומייתי לה בפרק דם הנדה פירוש שלא תאמר זב דוקא הוא דטמא כדכתיב איש איש כי יהיה זב מבשרו טמא הוא אבל זב עצמו שהיא הטפה הזבה ממנו לא יהא הנוגע בו טמא תלמוד לומר זובו טמא שאף הטפה עצמה מטמאה ואם תאמר למה לי קרא ק״ו הוא ומה הזב שאין טומאתו אלא מהזב טמא זב גופו דגורם את הטומאה לא כל שכן כבר תרצו בת״כ דאי לאו קרא ה״א שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה והרי הוא טהור אף אתה אל תתמה על הזב שאע״פ שגורם את הטומאה לא יהא טמא תלמוד לומר זובו טמא למד על הזב שהוא טמא:
זוב דומה למי בצק של שעורים ודחוי ודומה ללובן ביצה המוזרת. בפ׳ יוצא דופן ופרש״י דחוי כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור:
זב מבשרו – כבר באה הקבלה ״מבשרו״ ׳ולא מחמת אנסו׳ (כריתות ח׳:). וזה שיהיה הזב שותת בסבת ״בשרו״ שהוא כנוי לאמה או לכלי הזרע, ולא מחמת סבה אחרת מגרת את הזוב. וכבר פרשו ז״ל (נדה ל״ה:) שהזוב הוא כלובן ביצה המוזרת. וכאשר יקרה זה ״מבשרו״, שהוא בסבת חולי כלי הזרע בלבד, הנה זה יורה על חלשתם וחסרון עכולם, אשר יקרה על הרוב בסבת רוב התמדת המשגל והרהוריו, אשר בו לא תחדל ״זמת אולת חטאת״ (משלי כ״ד:ט׳). ובכן ראוי שיספור ז׳ נקיים (פסוק י״ג), אשר בם יסורו הרהוריו מלבו, ויטבול מן הטומאה (שם), ויכפר בחטאת ועולה (ויקרא ט״ו:י״ד-ט״ו) על מה שפעל והרהר.
זב מבשרו, the Talmud K’ritut 8 already explained the preposition מ in the word מבשרו as meaning “emanating from,” and not as “due to, on account of.” The word בשר refers to the male organ. In other words, unless the symptoms described here are due to a local physiological imbalance and not as a secondary effect of some other primary cause such as overeating, for instance, these symptoms will not result in and confer ritual impurity.
Our sages in Niddah 35 already explained that the symptom called זוב is very similar in appearance to the albumen in an egg which has become rotten. When the cause is directly connected to the male organs of the afflicted person the legislation under discussion in this chapter applies. This is the meaning of the word מבשרו, a disturbance in the male organ to function properly. The author speculates that the cause may be overly frequent indulgence in the sex act, which in turns leads to insufficient time for the seminal fluid being replaced properly, etc. If that were the cause, a cause brought about by fantasizing about the sex act too often, the remedy, in part, would be the seven days during which the afflicted person counts towards his being healed, reflecting on the part his lifestyle played in causing the symptoms from which he suffered. By indulging in fewer sexual fantasies and the need to offer a sin offering after being free from these symptoms the afflicted person my be on the way to spiritual rehabilitation also. These thoughts are reflected in the Talmud on the folios we referred to.
[א] דברו אל בני ישראל
[1] שבת פרק תשיעי דף פג ע״א (שבת פג.)
[ב] איש איש כי יהיה זב מבשרו
[1] ערכין פרק ראשון דף ג ע״א (ערכין ג.)ז״ל הגמרא ערכין ג ע״א: דתניא: איש - מה ת״ל ׳איש איש׳? לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה, דברי רבי יהודה; רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר ׳והזב את זובו לזכר ולנקבה׳, (טו, לג) ׳לזכר׳ - כל שהוא זכר, בין קטן בין גדול, ׳לנקבה׳ - כל שהיא נקבה, בין קטנה בין גדולה. עכ״ל.
ויש לציין כי עה״פ ׳לזכר ולנקבה׳ (טו, לג) גם שם הפנה רבנו את המקור שהביא רבי ישמעאל לברייתא זו.
ואפשר להסיק מההפניות של רבנו לפסוקים המובאים בברייתא, כי כאשר נחלקו תנאים לגבי המקור בתורה לדין מסוים, רבנו יציין את הפסוק שהביא כל תנא. ואע״פ שאמנם נאמר המקור על ידי התנא הראשון, אך גם הפסוק שהביא התנא השני גם ממנו אפשר ללמוד דין זה. אם אכן אין סתירה בין הדברים. [2] כריתות פרק שני דף ח ע״ב (כריתות ח:) [3] נדה פרק רביעי דף לב ע״ב (נדה לב:) ב, ודף לד ע״א, ופרק חמישי דף מג ע״א וע״ב,
ודף מד ע״א.
[ג] מבשרו
[1] חולין פרק שלישי דף נא ע״ב (חולין נא:)שתי ההפניות חולין נא, ונדה עא, לא ציינו אותם מדפיסי תו״א כיום. ה׳תורה אור׳ בגמרות אלו לא הפנה אל פסוק זה, כי אכן אין שם ציטוט מתוך הפסוק. כוונת רבנו בהפנותו אל שתי גמרות אלו היא לומר שהדין הנלמד מן הציטוט ׳מבשרו׳ קיים שם.
ז״ל הגמרא חולין נא ע״ב: ואי ס״ד יש בו משום ריסוקי אברים, איקרי כאן ׳מבשרו׳ - ולא מחמת אונסו עכ״ל.
ביאור הדברים: מהציטוט ׳מבשרו׳ דרשו חכמים בכריתות ח ע״ב – רק כאשר הוא זב מבשרו מאליו כשהוא בריא, אז יחשב לטמא, אבל לא כאשר הוא זב מחמת אונס, שדבר אחר גרם לזיבה כגון חולי. ואת הדרשה הזאת ציינו בגמרות שם שבמצב מסוים מתקיים כעין אותו דין של ׳מבשרו׳ ולא מחמת אונס. [2] נדה פרק עשירי דף (א)
בהפניה זו נכתב פרק עשירי דף א, דבר שלא שייך, ובסייעתא דשמיא נמצא הדף הנכון עא.
[עא] ע״א
[ד] זובו טמא הוא
[1] נדה פרק רביעי דף לד ע״ב (נדה לד:), ופרק שביעי דף נה ע״א וב, ודף נו ע״א ברבנו ציין שהציטוט נדרש פעמיים בהפניה זו, מה כוונת רבנו? ז״ל הגמרא נדה נו ע״א: דתניא: יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמאין? - ת״ל ׳זובו טמא הוא׳, הוא - טמא, ואין דם היוצא מפיו, ומפי האמה טמא, אלא טהור. עכ״ל.
בברייתא אמנם מובא הציטוט פעם אחת, אבל שתי הלכות נדרשו ממנו, 1) דם היוצא מפיו של הזב, טהור. 2) דם היוצא מפי האמה של הזב, טהור. אלו ככל הנראה שתי הדרשות שסימנם רבנו באות ב.
זכיתי לדין וכו׳. ומפרש בתורת כהנים דאי לאו קרא לא מצינו למילף מזבה במה מצינו; שלא טמא בזבה אלא במקום שהיא מטמאה טומאה קלה – דהיינו נדות, מטמאה טומאה חמורה – דהיינו זיבות, הכי נמי הזב, במקום שהוא מטמא טומאה קלה – דהוא טומאת קרי, מטמא נמי טומאה חמורה – זיבות, דיש להקשות, מה לזבה שאינה מטמאה בשלש ראיות רק בשלשה ימים, דאם ראתה שלש פעמים ביום אחד לא הוי זבה, ולפיכך גם כן הקל בה הכתוב שלא תטמאה טומאה חמורה בכל מקום שהיתה זבה, רק במקום שהיא מטמאה טומאה קלה – מטמאה טומאה חמורה. אבל זב דמטמא בשלש ראיות ביום אחד, דין הוא שנחמיר עליו אפילו זב מכל מקום, והשתא דחילק הכתוב ׳זכיתי לדין׳:
למד על הטפה שהיא מטמאה. בתורת כהנים ובפרק דם נדה (נידה נד ע״ב). ומקשה בתורת כהנים, ולמה לי קרא, תיפוק ליה מקל וחומר, מה זוב דמטמא את האשה, אינו דין שיהיה הזוב בעצמו טמא, ומתרץ התם דאי לאו קרא הווה אמינא שעיר המשתלח יוכיח, דהוא מטמא את המשתלח לעזאזל, והוא בעצמו טהור:
זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי. פירוש, שאינו קשור, אבל נפרד ומתמקמק (רש״י נידה לה ע״ב) :
יכול זב מכל מקום. פי׳ אפי׳ הזב מפיו או מחוטמו ואזניו יהא טמא:
טמא בזב וטמא בזבה. ואי לא חילק הכתוב ה״א לעולם מ״מ שזב ממנו טמא הוא אפי׳ זב מן הפה או מן האוזן או מן החוטם, ואין לדון בג״ש מאשה, דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה טמאה זבה אלא בג׳ ראיות שהם בב׳ ימים רצופים להזקק ג׳ נקיים וקרבן, אבל ג׳ ראיות ביום אחד אין בה דין זבה, אבל בזב אפי׳ בג׳ ראיות ביום אחד יש לו דין זב, א״כ ה״א שהוא טמא מ״מ שיצא זיבה ממנו, אבל השתא דגלי קרא מבשרו ולא כל בשרו, דזב אינו טמא מ״מ שיצא זיבה ממנו, אלא דעדיין אין אנו יודעים מאיזה בשר שזב ממנו שהוא טמא ומאיזה בשר שזב ממנו שהוא טהור, זכיתי לדין כו׳:
טומאה קלה נדה. מה שקורא נדה טומאה קלה משום שאין צריכה ז׳ נקיים וקרבן, משא״כ זבה גדולה שצריכה ז׳ נקיים וקרבן:
הטפה שהיא מטמאה. וא״ת פשיטא והלא הזב נטמא מאותה טיפה טומאה חמורה שמטמא אדם וכלים, טיפה לכ״ש שתטמא. וי״ל דאי לא פירש הייתי אומר דטיפה אינה מטמאה, דילפינן משעיר המשתלח שהמתעסק בו טמא ומטמא את האחרים והוא עצמו אינו טמא, ה״א דכמו כן גבי זיבה, לכן פירש״י למד על הטיפה וכו׳:
ודחוי. ודחוי פי׳ דק:
ללובן ביצה המוזרת. ר״ל דספנא מארעא ולא בא מזכר ור״ל אל תתמה הואיל וטומאתו חמורה דאפילו טיפה אחת של זוב טמא היכי ידעינן אם יצא ממנו טיפה אחת דלמא טפת קרי הוא וטהור או זוב הוא וטמא וע״ז פירש זוב דומה למי בצק:
Perhaps [a discharge] flowing from anywhere. Meaning: [I might think] even a flow from his mouth or nostrils or ears should be impure.
[The Torah] declared a male with a discharge unclean and a female with a discharge unclean. If the verse did not distinguish, I might think that a [discharge] flowing from anywhere should be impure, even if it flows from the mouth or from the ear or from the nostrils. We cannot derive through a gezeiroh shovoh from a female, because we can refute: What [special characteristic does] a female have [that causes the law]? Because she becomes impure as a zovoh only through three sightings [of discharge] on three consecutive days to require seven clean [days] and an offering. However, three sightings on one day does not impart the law of zovoh. A male, on the other hand, has the law of zov even with three sightings on one day. If so, I might think [a discharge] flowing from anywhere would make him impure. However, now that the verse reveals: "from his flesh" — and not all his flesh — that [a discharge] flowing from anywhere does not make a zov impure, nevertheless, we do not yet know from which flesh a discharge flowing renders him impure and from which flesh a discharge flowing leaves him pure. [Therefore Rashi explains:] "I may argue..."
With a less severe impurity — נדה. Rashi calls נדה a less severe impurity because it does not require seven clean [days] and an offering, which is not the case regarding zovoh gedolah (a female who has had three sightings on three consecutive days), who requires seven clean [days] and an offering.
A drop [of discharge] that it causes impurity. You might ask: This is obvious! The zov becomes impure from that same drop of impurity with such a severe impurity that it causes impurity to people and vessels. Is it not more so that the drop [itself] causes impurity? The answer is: If Rashi did not explain I would have said that the drop does not cause impurity, because we can learn from the goat that is sent away — the one who deals with it becomes impure and causes impurity to others, but it itself is not impure. I might think that the same applies to a flow [of discharge], and therefore Rashi explains: "This teaches in regard to a drop..."
And dissolved. ודחוי means thin.
To the white of an egg which is crushed. Meaning: [An egg] from a hen that rubbed on the ground and not from a male. Rashi means to say that you should not be troubled: Since its impurity is so severe that even one drop of the zov causes impurity, how will we know if one drop discharges from him? Perhaps it is a drop of semen and he is pure, or [perhaps] a zov and he is impure. Upon this Rashi explains: "[This] discharge resembles water of dough..."
דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו׳ – כל זה מיותר אחר שאמר וידבר וגו׳ לאמר. ואולי שיכוין לומר על פי דבריהם שאמרו (תו״כ) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין עכו״ם מטמאין בזיבה. לזה אמר דברו פירוש לשון קושי שתמצא טומאה בהם יותר מהעכו״ם ישראל זב מטמא משכב ומושב ואין העכו״ם זב מטמא משכב ומושב, ואמר ואמרתם פירוש לשון מעלה על דרך אומרו (תבא כו יד) האמרת והאמירך, הכוונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו״ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג:).
איש איש כי יהיה זב וגו׳ – צריך לדעת למה כפל לומר איש איש. ואולי שיודיע מה שאמרו ז״ל במדרש (תדב״א פט״ו) ראה אדם קרי שחייב טבילה, ואמר מי רואה אותי אין בכך כלום, שוב ראה פעם ב׳, אמר מי רואה אותי, פעם ג׳, עבר על מה שכתוב פעמים שלש עם גבר, הוא נעשה זב וכו׳ ע״כ. זה הוא שרמז באומרו איש איש פירוש פעם ראשונה איש, על דרך אומרו (תצא כג יא) אשר כי לא יהיה טהור מקרה לילה, ואמר פעם ב׳, איש לרמוז על פעם ב׳ אם חזר בו מוטב אם לאו יהיה זב גמור ויטבול לטומאה חמורה.
זובו טמא הוא – רז״ל דרשו בתורת כהנים על זה הדרך זובו הוא טמא, למד על הזוב שהוא טמא, והלא דין הוא הזב שהוא גרם לו טומאה טמא, הזוב שהוא גורם טומאה אינו דין וכו׳, שעיר המשתלח יוכיח וכו׳ שהוא טהור ומטמא תלמוד לומר זובו הוא טמא. ודרשו עוד על זה הדרך הוא טמא ואין דם היוצא מהאמה טמא, פירוש שהייתי דן קל וחומר מרוקו ומה רוק שהוא יוצא ממקום טהרה טמא דם שיוצא ממקום טומאה אין דין וכו׳ תלמוד לומר הוא וכדרך שדן התנא שם כשרצה להצריך ריבוי למי רגלים שמטמאים ודן קל וחומר מרוקו וסתר לה מדם היוצא תלמוד לומר וזאת לרבות מי רגלים. ובפרשת דם נדה (נדה נו.) הקשו ומה ראית לרבות מי רגלים ולמעט דם היוצא, ואמר ר׳ שמעון מרבה אני מי רגלים לטומאה דדומה לרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, מה שאין כן הדם ע״כ.
וקשה אם כן לא לכתוב אלא ריבוי וזאת ואני יושב ודן ריבוי זה למה הלא בין מי רגלים בין דם היוצא באים בקל וחומר מרוקו, ומכח זה הייתי מכריח לומר שלא לדון קל וחומר ונאמר שבא הכתוב לסתור קל וחומר שתחייבך לרבות מי רגלים ודם היוצא ולא ריבה אלא אחד מהם, ולידע איזה מהם הוא המתרבה ידון בדומה לרוק שמתעגל וכו׳ כדברי ר׳ שמעון, ולא היה צריך לכתוב מיעוט הוא. ואין לדחות שאז הייתי אומר שבא ריבוי וזאת לדם היוצא הגם שאינו מתעגל וכו׳ אבל מי רגלים אתי בקל וחומר, זה טעות, כי כשאנו באים לדון בקל וחומר מהרוק שאינו יוצא ממקום טומאה אנו דנין מי רגלים ודם היוצא כאחד בקל וחומר שהרי הם שוים בצד החמור שיצאו ממקום טומאה, ולא צריך ריבוי לדם אם לא שתאמר דאתא קרא לסתור לקל וחומר, ותמצא שגם התנא שגמר מיעוט הדם ממיעוט הוא כשבא ללמוד מי רגלים מקל וחומר דרוקו דחה דם היוצא יוכיח שאינו נלמד בקל וחומר ולא דחה פירכא זו מה לדם היוצא שאינו מתעגל וכו׳. ומעתה כשלא יהיה אלא ריבוי וזאת תתחייב מעצמך לומר שהתורה מנעתך מלדון קל וחומר זה כדי שלא תדון הכל, ואני יודע כי מה שבא לטהר הוא דם היוצא.
ומכח זה בניתי מקום לפרש שנתכוון הכתוב בייתור תיבת הוא לומר כי אין גופו של זב לבד הוא המטמא את בעליו אלא הוא סימן אשר יעשה ה׳ בטמא לצד מעשיו הרעים, והודיע ה׳ כי אדם שיהיה בו סימן זה הוא לו לסימן כי איש טמא הוא. ותיבת הוא שאמר הכתוב חוזרת אל האדם שטמא הוא. ולזה יצו ה׳ משפט האדם שהוא עצמו אב הטומאה לטמא אדם וכלים והגם דהתנא דרשה למיעוט דם, זה היה קודם דרשת וזאת ואחר דרשת וזאת נחזור לדון ולדרוש. והרבה פעמים דורש בתורת כהנים בדרך זה, וכאן הניח מקום לדורשי תורה.
דברו אל בני ישראל ואמרתם, "speak to the children of Israel and say to them, etc." This entire verse appears redundant in view of verse 1 before it. Perhaps we may understand it in light of Torat Kohanim which explained that whereas the Israelites confer ritual impurity when they suffer from the involuntary seminal emissions called זיבה, the Gentiles do not confer such ritual impurity if they come into contact with Jews or touch their belongings, etc. The Torah therefore employed the expression דברו to indicate the relative severity of this legislation. Expressions such as דבר always indicate some degree of harshness when compared to the expression אמור. A Jew suffering from this disease transmits ritual impurity to anything he sits on or lies on, even. The Torah continued with the softer ואמרתם to console the Israelites that the fact that they transmit ritual impurity is a compliment for them as it shows that prior to that disease they were in a state of ritual purity, a status never enjoyed by Gentiles. The word אמר is used as indicating spiritual superiority in Deut. 26,17 where God described the mutual bond between God and Israel in those terms. The considerations we have just outlined form the mystical dimension of the statement in Shabbat 13 that a שוטה, a person of unsound mind, does not suffer afflictions. The meaning is that he does not realise that he is discriminated against by suffering what others do not suffer.
איש איש כי יהיה זב, any man that has an issue, etc. Why did the Torah repeat the word איש? Perhaps the Torah wanted to inform us of something we learned in Tanna de bey Eliyahu chapter 15 that if a man experiences a seminal emission he is obligated to immerse himself in a ritual bath. Such a person may reason that inasmuch as no outsider is aware of this emission, he need not bother to go to a ritual bath. He will use the same kind of reasoning when it occurs a second time. If he experiences such an emission a third time without having purified himself in the interval, he would become guilty of what is written in Job 33,29 פעמים שלוש עם גבר, "twice or three times with a man;" i.e. that God lets man get away with his inadequacies twice or three times before disciplining him severely. Ignoring the need for ritual immersion will eventually result in such a man becoming a זב, afflicted with the flux which forms the subject matter of our paragraph. The word ,איש איש alludes to the person who ignores the need to purify himself repeatedly. We find the word איש used in Deut. 23,11 where the Torah speaks of a man experiencing nocturnal seminal emissions and becoming ritually impure as a result. The Torah hints that such a person cannot expect to get away with his failure to purify himself more than twice.
זוכו טמא הוא, in his issue, he is impure. Our sages in Torat Kohanim understand the last three words of the verse, i.e. זובו טמא הוא as belonging together. The verse tells us that the flux he emitted is ritually impure. You may ask that this could have been arrived at by simple logic, seeing that the Torah had told us that the person who emitted the flux is ritually impure although he is one step removed from the cause of the impurity; it would therefore stand to reason that the agent causing the impurity would be ritually unclean! We may counter that we do not apply this kind of reasoning in connection with the scapegoat which is considered pure although it confers ritual impurity on the persons touching it (compare Leviticus 16,28). The Torah therefore had to write that the emission itself is ritually impure. Torat Kohanim uses another argument justifying the statement זובו טמא הוא. The emission is ritually impure whereas any blood issuing from the same bodily orifice of this afflicted person is not impure. Had it not been for these three words I would have reasoned that seeing that the spittle of the afflicted person is impure although it issues forth from a pure area of the individual, blood which issues forth from the same orifice as the seminal discharge would most certainly be ritually impure! The Torah therefore wrote זובו טמא הוא, that only "it," i.e. the seminal discharge from that canal is ritually impure. The scholar quoted in Torat Kohanim uses similar reasoning in reverse when he needs to find an otherwise unnecessary word or letter to include the urine of the person afflicted with זוב as conferring ritual impurity. This is based on the letter ו in the word וזאת in verse 3. Had it not been for that extra letter I would have reasoned that if the spittle which issues forth from a "clean" part of the afflicted person's body transmits ritual impurity then urine which issues forth from an already impure part of his body certainly does so? Why then did the Torah have to include such a הלכה by writing וזאת? Answer: Seeing above reasoning is not true in the case of any blood issuing forth from that orifice which nonetheless does not transmit impurity, the Torah had to write a letter to include urine in the liquids which do transmit impurity. Niddah 56 raises the question of why blood is included in the list of liquids which does not transmit impurity whereas urine is included in the list of liquids which does transmit impurity. Rabbi Shimon ben Yochai answers that urine leaves the body only after a quantity has collected, similar to spittle, whereas blood leaves the body one drop at a time. Besides, both spittle and urine can be re-absorbed by the body in the form in which they left the body, something that is not possible with blood seeing it congeals and hardens.
The difficulty with this answer is that if true, all the Torah had to write was the word וזאת in order to include urine. I would then have applied the previously mentioned contradictory two קל וחומר to arrive at the conclusion that the logic of either cancel each other out. This would have led me to realise that the Torah wrote the inclusive letter ו in וזאת in order to demolish the קל וחומר. Seeing that the letter ו could include only one liquid, I would have known that the liquid in question had to be urine according to the explanation offered by Rabbi Shimon ben Yochai. I would therefore have excluded blood. I would not have needed the word הוא to exclude blood as not transmitting ritual impurity. [I have omitted a few more arguments along this line presented by the author. Ed.]
The author concludes from all this that there is a moral-ethical dimension to the restrictive word הוא. The Torah teaches by means of the superfluous word הוא that not only the body of the afflicted person causes him to be impure but there is a meta-physical dimension. God is trying to impress the afflicted person that his affliction is due to his sinful conduct. The word הוא refers back to the afflicted person, not to the seminal fluid. This is why the Torah decreed that the entire person becomes a primary source of ritual impurity, i.e. אב הטומאה. In that capacity the afflicted person confers ritual impurity on both humans and all kinds of vessels he will come in contact with. Although the scholar in the Torat Kohanim had used the word הוא to exclude the afflicted person's blood from conferring impurity on others, this was prior to the exegetical use made by the interpretation of the word וזאת. After having explained the word וזאת, the previous interpretation of the word הוא became subject to revision and to different interpretations. There are numerous instances in which Torat Kohanim proceeds in this manner. The author of Torat Kohanim thus left room for subsequent scholars to offer their own interpretations.
בני ישראל – מטמאים בזיבה ואין נכרים מטמאין בזיבה. ואעפ״י שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבים ושורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש.
ואמרתם אלהם – לרבות גרים ועבדים. איש איש. לרבות את הקטן. ר״ש בנו של ריב״ב אומר הרי הוא או׳ והזב את זובו לזכר ולנקבה. זכר כל שהוא בין גדול בין קטן נקבה בין גדולה בין קטנה.
זב מבשרו – ולא כל בשרו עיין רש״י ז״ל. מבשרו. עד שיצא חוץ לבשרו. מבשרו ולא מחמת ד״א מכאן אמרו בז׳ דרכי׳ בודקין את הזב וכו׳. זובו (עיין בנדה דף נ״ו ע״א) ולא דם היוצא מפיו ומפי האמה. הוא. ולא ליחה סרוחה ורמה וזיע.
כי יהיה זב מבשרו – כמו ״זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח), שמרוב חלב נוטף מדדי הבהמה, ומרוב שומן הפירות יטפו עסיס. וכן זב מבשרו שנוטף מאליו טיפין טיפין בלי כונה, לא כשכבת זרע שיורה לחוץ ברצון. וכן ״ואשה כי תהיה זבה״, לפי שדם נדות יזוב מאליו. ולכן אצל שכבת זרע אמר ״ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע״.
ויקרא טו, טז.
ובתוספתאזבים ב, ד.
אמרו ״מה בין זובו ושכבת זרעו? זובו בא מבשר מת, ושכבת זרעו מבשר חי. זוב דומה ללובן ביצה המוזרת, ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת״. ולפי שהוא מחלה בכלי הזרע, שאין בכחם להחזיק הזרע בתוכן ונוטף מעצמו, נקרא ״זב״.
מבשרו – ״כנוי לערות הזכר״, מפירוש ראב״ע ז״ל, ומצאנו כן ״גדלי בשר״ (יחזקאל טז, כו), ״אשר בשר חמורים בשרם״ (שם כג, כ), וכן ״דם יהיה זובה בבשרה״ (ויקרא טו, יט). ורבותינו ז״ל אמרו
תורת כהנים.
״יכול זב מכל מקום, כלומר מפיו מחוטמו או מאזנו? תלמוד לומר ׳מבשרו׳ ולא כל בשרו. ואחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר, זכיתי לדין טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמא טומאת נדה הקלה, מטמאה טומאת זיבה חמורה, אף הזב ממקום שהוא מטמא טומאת קרי הקלה, מטמא טומאת זיבה החמורה״.
זובו טמא הוא – למד על הטפה שהיא מטמאה, אבל דם היוצא מפי האמה אינו מטמא, רק זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה.
משנה כלים א, ג.
דברו אל בני ישראל – ״בני ישראל מטמאין בזיבה ואין עכו״ם מטמאין בזיבה״ (נדה לד.).
כי יהיה – ״מן הדיבור ואילך״. אף בני ישראל מיטמאים בזיבה, רק אם הזיבה אירעה לאחר שניתנו דינים אלה. הלכה דומה קיימת גם בטומאת נגעים (תורת כהנים).
מבשרו – ״ולא מחמת דבר אחר״ (תורת כהנים); או כפי שנאמר במסכת כריתות (ח:) ובעוד מקומות: ״ולא מחמת אונסו״. הזיבה מטמאת רק אם נבעה מחולי מקומי של איבר הזכרות; אך לא אם באה כתוצאה נלווית מחולי או השפעה גופנית אחרים – כגון אכילה או שתייה יתירה, מאמץ גופני, או גירוי הדמיון וכדומה. מכאן ההלכה: ״בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, במאכל ובמשתה ובמשא ובקפיצה בחולי ובמראה ובהרהור״ (זבים ב, ב).
זובו טמא הוא – אותו חומר שזב, הוא עצמו מטמא במגע ובמשא. וכן אף מגעו מטמא בגדים, שלא כנבילה המטמאת בגדים רק במשא אך לא במגע – ״חשוכי בגדים במגע״ (עיין כלים א, ב–ג; נדה נה:).
[קיח]
דברו אל בני ישראל – כבר בארתי (ויקרא סימן ז) שאחר שהרבה פרשיות אין מתחילין בלשון ״דבר אל בני ישראל״, במקום שמתחיל כן בא למעט ולהוציא עכו״ם שאין מטמאים בזיבה. (וכמ״ש בשבת דף פג, נדה דף לד). ומ״ש ושורפין עליהם את התרומה כן הוא גם בתוספתא דזבין וכן דעת ר״ת בפירושו עמ״ש בשבת (דף טז) במה שאמרו על ו׳ ספיקות שורפין את התרומה על ספק מי רגלי אדם וכולי אבל בנדה (דף לד) אומר דקריו של עכו״ם טהור עבדי לה רבנן הכירא דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים וכן כתבו התוס׳ נדה (דף לג ע״ב ד״ה ורמינהו) ורמב״ם (פרק ב מה׳ מטמא מו״מ). ולפי זה יש לגרוס פה ״ואין שורפין״ וחילוק הקרבן אהרן בין מגע עצמו למגע הזיבה לא ידעתי מנא ליה. ועי׳ בר״ש (בפ״ב דזבין משנה א) שהאריך בזה.
[קיט]
דברו אל בני ישראל ואמרת אליהם – כבר בארנו (ויקרא סימן ג) ההבדלין שבין לשון ״דבור״ ובין לשון ״אמירה״, שהדיבור מורה על דיבור הכללי המבטאיי, והאמירה מבארת תמיד ענין הנאמר בפרטות. וכשאמר ״דבר אל בני ישראל״ מציין שידבר עמם איזה דיבור ואינו מציין עדיין מה ידבר. ובמ״ש ״ואמרת אליהם״ פירושו וכזאת וכזאת תאמר, כי בדיבור הכולל שבפרשה זאת הודיעו עניני טומאת זיבה ותחתיו אמירות פרטיות שהם דיני זב ודיני זבה ונדה והלכותיהם המיוחדים שכל אלה נכנסים תחת הדיבור הכללי. והנה במ״ש ״דבר אל בני ישראל״ יש לומר רק בני ישראל ולא נשים וגרים כמו שכתבנו (ויקרא סימן ח וסימן קצא) שכל מקום שכתוב ״בני ישראל״ אין נשים וגרים בכלל, אבל על ידי שאמר ״ואמרת אליהם״ מבאר שגם פרטי האמירות יהיו אל בני ישראל ובזה מבואר ששם ״בני ישראל״ לא בא בדוקא למעט נשים דהא נאמרה אמירה לזבה, וכמו שאינו דוקא לענין נשים כן אינו דוקא לענין גרים (וכמ״ש בפרשת תזריע סימן א) וכמו שכתוב לקמן (סימן קפג) ״ואשה״ – בין גיורת בין משוחררת, וכמו שכתבנו שם. ומטעם זה תמצא בכמה מקומות שדריש ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם״ לרבות גרים, וכמו גבי שחוטי חוץ (ספרא אחרי פרשה ו משנה א) ״ואמרת אליהם״ – לרבות הגרים, כי שם נמצא בפרטי האמירות ״איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל״. וכן שם (פסוק י, יב, יג) באר שנאמרה גם לגרים והוא הדין שהדיבור הכולל שעליו אמר ״דבר אל בני ישראל״ נאמר גם לגרים. וכן בפר׳ ערכין (ספרא בחוקתי פרשה ג משנה ג) ״ואמרת אליהם״ – לרבות הגרים, כי שם מבואר בפרטי האמירות שנאמרו גם לנשים בין פר׳ ערכין, בין הפרטים שאחריהם כמו שכתבו בספרא (שם פרק יב משנה י) ״ואם גאל יגאל״ – לרבות האשה, ושם (פרק מ״ד) ״ואם המר ימירנו״ – לרבות האשה, וכמו שהדיבור לבני ישראל אינו דוקא לענין נשים הוא הדין לענין גרים. ובמס׳ נזיר (דף סא) ״דבר אל בני ישראל״ – ולא לכותים, ״ואמרת אליהם״ – לרבות העבדים, והיינו גם כן משום דבפרשת נזירות כתיב ״איש או אשה״ הרי שם ״בני ישראל״ לאו דוקא. וכן בסוטה (דף כו) אשת גר ואשת משוחרר פשיטא! מהו דתימא ״דבר אל בני ישראל״ ולא גרים, קמ״ל. אימא הכא נמי? ״ואמרת״ רבויא הוא. פירושו גם כן משום דפרטי האמירות בסוטה נאמרו לאנשים ונשים וכמו ששם ״בני ישראל״ בא בדרך ההרחבה, לא בדיוק לענין נשים, כן לא בא בדיוק לענין גרים. ובענין זה מצאתי כמה דרושים נפלאים בספרי זוטא שגבי חלה כתב בספרי זוטא (מובא בילקוט דף רכו) בני ישראל חייבים בחלה ולא העכו״ם. או בני ישראל לרבות הגרים. ״ואמרת אליהם״ לרבות נשים ועבדים. פי׳ משום דבין האמירות הפרטיות שבפרשה זאת כתוב ״וכי תשגו ולא תעשו וכולי תורה אחת לאזרח ולגר״ והוא הדין שהדיבור הכולל של הפרשה שייך גם בגרים. (ומה שחלק הדרוש לשתים לאו דוקא רק כוונתו שמן ״דבר ואמרת״ לרבות גרים ונשים ועבדים משוחררים). וגבי ציצית כתוב בספרי זוטא הובא בילקוט (דף רכח ע״ג) ״דבר אל בני ישראל״ – בני ישראל חייבים בציצית ולא עכו״ם. או בני ישראל פרט לגרים. אמרת ״ויאמר ה׳ אל משה״ לרבות יחידים. ״דבר אל בני ישראל״ לרבות הגרים. ״ואמרת אליהם״ ריבה עבדים משוחררים. צריך גם כן להגיה ״דבר אל בני ישראל״ לרבות יחידים, ״ואמרת אליהם״ ריבה גרים ועבדים. ופירושו משום דבאמירות הפרטיות אמר ״ולא תתורו אחרי לבבכם״ – זו מינות, ״והייתם קדושים״, וזה נוהג גם בגרים והוא הדין להדיבור הכללי ובזה תבין מ״ש בספרי ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם״ – אף הנשים במשמע. ר׳ שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמה, שלדעת ת״ק כיון שאמר ״ואמרת אליהם״ הלא בפרטי האמירות לאו ד״לא תתורו אחרי לבבכם״ וכדומה שוה בנשים ובאנשים, והוא הדין בדיבור הכללי של ציצית. והראיה ממ״ש בספרי זוטא [מובא בילקוט דף ר״ד(?) ע״ג] על ״איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם״ וז״ל ״דבר אל בני ישראל״ – בני ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי עכו״ם ולא על ידי תושבים. או בני ישראל פרט לגרים?... ״איש״ לרבות הגרים. ולא מרבה לה ממ״ש ״דבר אל בני ישראל״ כי שם לא כתיב ״ואמרת אליהם״ ומזה מבואר שבכל המקומות הנזכר לא מן ״דבר אל בני ישראל״ מרבה גרים רק מן ״ואמרת אליהם״. אולם משמע הפך זה ממ״ש בספרי זוטא (מובא בילקוט דף רכה ע״ב) בפ׳ נסכים וז״ל ״דבר אל בני ישראל״ – משל צבור הנסכים באים ולא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ועבדים. מנין לרבות גרים ונשים ועבדים שישקלו או ישתתפו? אמרת ״וידבר ה׳ אל משה״ לרבות יחידים, ״דבר אל בני ישראל״ לרבות גרים, ״ואמרת אליהם״ לרבות נשים ועבדים. וכן דריש גבי תמיד (מובא בילקוט רמז תש״פ) וכן גבי פרה (מובא בילקוט רמז תשנ״ט) ונראה לפרש מאמרים אלה בדרך אחר כי קיי״ל דגרים חייבים לשקול ונשים ועבדים אין חייבים לשקול כמ״ש בשקלים (פרק א) משום דכתיב ״ונתנו איש כופר״ ולא אשה. ושם לא כתיב ״בני ישראל״ למעט גרים. והשתא בפ׳ נסכים ובפר׳ פרה ובפר׳ תמיד שכולם באים משל ציבור מתרומת הלשכה כמ״ש בשקלים (פרק ד מ״א) התרומה מה היו עושים בה? לוקחים בהם תמידין ומוספין ונסכיהם, ושם (משנה ב) פרה ושעיר וכולי באים מתרומת הלשכה, ושם (משנה ג) מותר שירי הלשכה מה היו עושין בה? לוקחין יינות שמנים וסלתות וכולי, ותחלה אמר דאין באין משל יחידים בין ישראל בין גרים ואחר כך אמר דבכל זאת במ״ש ״וידבר ה׳ אל משה״ שכוון על הדיבור שמסר אליו תורה שבעל פה כמו שכתבתי (ויקרא סי ג באורך) היה הדיבור שיבא מתרומת הלשכה וכיון שהגרים שוקלים שקליהם לתרומת הלשכה אם כן במ״ש ״דבר אל בני ישראל״ כולל גם הגרים שעל כרחנו יש להם חלק בתמיד ובנסכים ובפרה, וכיון ש״בני ישראל״ לאו דוקא לענין גרים הוא הדין לענין נשים. ולכן במ״ש ״ואמרת אליהם״ הוא אמירה שרשות לנשים ועבדים להשתתף אם ירצו לשקול.
[קכ]
איש איש – שם הבא כפול בא להורות על הריבוי והכללות – ״איש איש מבית ישראל״ היינו כל איש, ״ויהיו עושים גוי גוי אלהיו״ כל גוי, ״וקח מאתם מטה מטה״ מטה אחד מכל שבט. ודעת ר׳ יהודה שבא שם הכללות לרבות הקטן כי שם ״איש״ במובנו המדיוק הוא על האיש הגדול בשנים שזה ההבדל בין ״איש״ ובין ״אדם״ כמו שכתבנו בפ׳ ויקרא (סימן י) אבל כשכפל ״איש איש״ רצונו לומר כל איש ואיש, ומורה הכללות, לא הגדלות בשנים. ולדעת ר׳ יוחנן בן ברוקה אין צריך לזה שזה נשמע מלשון ״זכר ונקבה״ שכולל גדולים וקטנים, ומה שכפל שם ״איש״ הוא לישנא בעלמא כלשון בני אדם (ומובא ערכין ג, נדה לב ומב) ויתבאר בכלל דברה תורה כלשון בני אדם.
[קכא]
כי יהיה זב מבשרו – כבר בארתי (תזריע סימן ב) שלפי חוקי הלשון וכלליו היה ראוי לאמר ״אשר יהיה״ ובא מלת ״כי״ תחת מלת ״אשר״ ללמד שאינו מטמא בזיבה רק מן הדיבור עיין שם באורך. ושואל למה לי קרא? הלא נדע זה בקל וחומר מנגעים שחמירי מזבים שטמא בהם אנסים. ומשיב שבצד אחד נגעים קילי שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן. וכמוהו דריש ולמד בספרא שם (בסימן הנ״ל) ושם מפורש.
[קכב]
כי יהיה זב מבשרו – שימוש המ״ם יורה ג׳ דברים: (א) לפעמים יורה על הקצת כמו שכתוב ״מן העוף״ – ולא כל העוף ודומיה, ועל זה בנוי הדרוש הראשון (שבמשנה ג,ד,ה) ״מבשרו״ – ולא כל בשרו, רק במקצת בשרו דהיינו מבשר הערוה הזוב, משם מטמא, לא הזב מהבשר ממקום אחר. ואמרו שאי אפשר ללמדה במה מצינו מזבה שממקום שמטמאה טומאה קלה שהוא טומאת נדות (שקל לערך הזיבה שאינו צריך ז׳ נקיים ולא קרבן) מטמאה טומאת זיבה החמורה והוא הדין הזב יטמא טומאת זיבה ממקום שמטמא טומאת קרי הקלה, שיש להשיב דשאני זב שמטמא בג׳ ראיות ליום אחד (כמ״ש לקמן פרק א), ועל כן צריך קרא ״מבשרו״. ועתה שגילה קרא דרק מקצת בשרו זכינו לדין המה מצינו הנ״ל שמקום המטמא טומאה קלה יהיה מקום שמטמא טומאה חמורה. (ב) לפעמים יורה שימוש המ״ם על המקום שממנו – ״ונהר יוצא מעדן״, ״אשר לקח מן האדם״, וזה הבדלו מן שימוש הב׳ כמו שהוא בכל הפעלים המורים על התנועה, שאם אחריהם שימוש המ׳ מורה יציאתה מן המקום, ואם אחריהם שימוש הב׳ הם בתוך המקום כמ״ש ״דם יהיה זובה בבשרה״ – שמטמאה בפנים כבחוץ, ופה שאמר ״זב מבשרו״ (דריש במשנה ו ובנדה דף מג:) שתצא חוץ לבשרו וצריך הלימוד שלא נלמד ק״ו מזבה. (ג) ולפעמים ישמש המ״ם להוראת הסבה כמו ״ולא יספר מרוב״, ״והיית משוגע ממראה עיניך״, ״גלתה יהודה מעוני״. וזה שדרש (במשנה ז) ״מבשרו״ – ולא מחמת דבר אחר, שיהיה בסבת בשרו לא בסבה אחרת. ומ״ש מכאן אמרו הוא בזבים (פרק ב משנה ב) ופרק התרא דנזיר (משנה ד). ומ״ש משנזקק לטומאה היינו לאחר שראה ראיה שנייה שלא באונס. [ומ״ש ספיקו ושכבת זרעו היינו ספיקו מחמת שכבת זרעו כגון שראה שכבת זרע תחלה וטיפה זיבה אחר כך, שקודם שנזקק לטומאה, הקרי מטהר את הזיבה, אבל אחר שנזקק לטומאה רגלים לדבר שאין אותה ראייה מחמת אונס] אולם יותר נכון בעיני שהגם שסדרו הג׳ דרושים על מלת ״מבשרו״, הם נסמכים ונדרשים מן ג׳ פעמים ״בשר״ המיותרים פה שממה שכתב (א) ״כי יהיה זב מבשרו״ פירושו ששם בשר כינוי אל הערוה כמו ״אשר בשר חמורים בשרם״, ״גדלי בשר״. (ב) ממ״ש ״רר בשרו״ מלת ״רר״ מורה הגרירה לחוץ כמו שיתבאר (בסימן קכו). (ג) ממ״ש ״או החתים בשרו מזובו״ שלפי דרכי הלשון אחר פעלים היוצאים יבא מלת ״את״, לא מ״ם השימוש, והיה לו לומר ״חותם בשר״ בפועל או בנפעל, דרשו שהבשר היה הפועל והסבה לזה, לא דבר אחר.
[קכג]
כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא – שיעור הכתוב כי יהיה זב זובו מבשרו, ויש פה סירוס בלשון מה שבא שם ״זובו״ שלא במקומו ששם הפעולה יבא תמיד אחר הפעל. וחוץ מזה כבר בארנו (ויקרא סימן יג) באורך שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש. ולכן דרשו שהזיבה בעצמה טמא. ומ״ש ״כי יהיה זב מבשרו״ הוא נושא המאמר ו״זובו טמא״ הוא נשוא המאמר (ובמ״ש הלא דין הוא פלפלו בגמ׳ (נדה דף לה ודף נה) ובתוס׳ שם באורך ועיין בקרבן אהרן ואכמ״ל בזה לפי דרכנו). וכבר התבאר אצלינו בכל הספר שמלת ״הוא״ הבא אחר השם או העל הוא למותר שבא כ״פ בלא דיבור המציאות הוא כמו ״ואברהם זקן״, ״ואדוני חכם״ ונדרש תמיד למעט דבר אחר ומעט שרק זובו הוא טמא ולא דם היוצא מן האמה ומובא ביבמות (דף קה) ובנדה (דף נו) עיי״ש.
ואמרתם אלהם – כבר נתבאר בריש הספר לשון ואמרת אליהם שהוא הלכות המקובלות בפ׳. והנה לא מצינו בכל פרשיות שבתורה זה הלשון ואמרתם אליהם. רק דברו אל ב״י לאמר. שביאורו שגם אהרן ידבר אותו הפ׳ בע״פ בזה הלשון שאמר משה. אבל ואמרתם אליהם שהוא הלכות ומשניות אינו מן הצורך לכתוב שילמוד אהרן עם ישראל שהרי כל המשניות ותורה שבע״פ חובה על כל רב ללמוד עם תלמידיו. אלא כלפי שקשה לדבר בעניני זיבה וקרי שהוא באברי הזרע שמתפעלים במחשבה והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדבור והלמוד בהם. ורק משה הוא מוכרח ללמד לישראל הקבלות שיש לו בע״פ. שלא יאבדו מישראל. אבל אחר שכבר למדם שוב אין המצוה להגות בהם כמצות ת״ת שהמה למצוה אפילו בלי תועלת למעשה ולזכירה מש״ה כתיב בפ׳ זו ואמרתם אליהם. שגם אהרן ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו. וה״ה כל רב לתלמידיו ומשום שבאמת בלמוד התורה אין יוצא רע והיא אילת אהבים ויעלת חן.
זב מבשרו – היינו האבר שכולו בשר ולמדנו זה מלשון זב. דאין אבר שיהא זב שלא יהא בו עצם ג״כ ובשר האדם אינו זב וע״כ קאי על האבר הידוע שהוא בשר וזב.
דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם – מה דבצרעת לא כתיב כן דברו אל בנ״י, יתכן משום דהזב הוא משולח חוץ לשני מחנות ועדיין הוא במחנה שלישית, מחנה ישראל, לכן אמר בזב אל בנ״י, משא״כ מצורע שמשתלח חוץ לג׳ מחנות ונפרד מן הכלל בנ״י, א״כ אינו בכלל בנ״י, רק הוא בדד לעצמו ופשוט.
תורת כהנים פרשתא א׳ דזבים פס׳ ג׳: מה זבה מקום שמטמאה בטומאה קלה. פירוש, דמשמשת טמאה טומאת ערב, ושם אתמעיט שלא כדרכה, רק מקום שמזריע, דשכבת זרע כתיב, עיין לקמן פ״ו פסקא ח׳, ושם מטמאה טומאה חמורה. ופשוט.
דברו אל בני ישראל – בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה.
דייק מזה שכמה פרשיות אין מתחילין בלשון דבר אל בני ישראל. והנה מבואר בגמרא כ״פ ולפנינו בפ׳ חקת בפסוק והזה הטהור על הטמא דבכלל אין העובד כוכבים מקבל כל מיני טומאה, שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הוי כמו שלא נגע וכו׳, וכן בכל הטומאות, ועיין ברמב״ם פ״א הי״ג מטומאת מת, ולפי״ז קשה לכאורה ל״ל לאשמעינן זה ביחוד בזב, ונראה דפירש כן מפני שרוצה לסיים בזה דאע״פ כן חכמים גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם, כמבואר בסוגיא.
(נדה ל״ד.)
ואמרתם אלהם – לרבות את הגרים ואת העבדים.
כהאי גונא דריש כ״פ בתו״כ ולא נתבאר טעם הדרשה. ויתכן לומר ע״פ המבואר בכ״מ בתלמוד ומדרשים דדבור הוי לשון קשה ואמירה לשון רכה [ע׳ מכות י״א א׳], והנה בעוד שעם ישראל אפשר לדבר רכות וקשות, אבל עם גרים ועבדים צריך לדבר ולהורות בלשון רכה, הראשונים מפני שאך זה באו להסתפח אל קהל ישראל וצריך שיתקבלו עליהם דיני התורה באהבה, והאחרונים מפני שהרגשתם בכלל פשוטה וצריך להרבות ולהסביר ולבאר להם הדברים עד שיבינו ויקבלו, ולכן דריש מדהוסיף על לשון דבר אל בני ישראל [שהוא לשון קשה] עוד כפל לשון ואמרת אליהם [רכות] שבא לרבות גרים ועבדים, ודו״ק.
(תו״כ)
איש איש – מה ת״ל איש איש, לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה.
יתכן דמרבה קטן מכפל לשון איש איש, משום דבעלמא מורה שם איש על הבא בשנים לא פחות מי״ג שנה ויום אחד כמש״כ רש״י בנזיר כ״ע ב׳ ולפנינו בפ׳ וישלח, וכאן כתיב שתי פעמים איש, והוו שני מיעוטים לקטן, וע״פ הכלל המקובל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מרבינן אפילו קטן.
(נדה מ״ד.)
כי יהיה זב מבשרו – מבשרו ולא מחמת אונסו.
ר״ל מטבע הבשר לבד ולא מחמת אונס מן הצד, כגון מחמת חולי או מחמת קפיצה ומשא כבידה וכדומה כפי שנתבאר בפרטיות בפ״ב מ״ב דמס׳ זבים. ודרשה זו באה בגמרא גם בלשון מבשרו ולא מחמת דבר אחר, והכונה אחת היא. ויתכן דמדייק זה מדכתיב בזב מבשרו ובזבה כתיב (פ׳ י״ט) זבה בבשרה, והיא באמת מטמאה גם באונס, כפי שיתבאר לקמן פ׳ כ״ה, וכאן מדכתיב מבשרו דריש כמו מחמת בשרו, וכמו הלשון ולא יספר מרוב, שבאורו מחמת הרוב. ואמנם זה הוא רק בראיה שניה הגורמת לו להיות זב לטמא משכב ומושב ולספור שבעה נקיים, כמבואר בפ׳ הסמוך, אבל ראיה ראשונה אפילו ראה באונס או ע״י אחד מכל הדברים האונסים מטמא טומאת ערב כדין בעל קרי ומצטרפת עם ראיה שניה, ויתבאר לקמן בפ׳ ל״ב, וכן מטמא באונס גם בראיה שלישית, כיון שע״י ב׳ ראיות הקודמות כבר נזקק לטומאת שבעה, וכפי שיתבאר לקמן בפ׳ ל״ג.
(כריתות ח׳:)
כי יהיה זב מבשרו – אין הזב מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ, שנאמר כי יהיה זב מבשרו, עד שיצא זובו מבשרו.
ר״ל ולא כמו זבה שמטמאה בפנים. ויליף כן מדכתב כאן מבשרו ובזבה כתיב (פ׳ י״ט) בבשרה. וכתבו התוס׳ אע״פ דמבשרו אצטריך לדרוש ולא מחמת אונסו, כבדרשה הקודמת, אך תרתי ש״מ, ונראה כונתם דהמ׳ מן מבשרו מורה על כונת שתי הדרשות.
(נדה מ״ג.)
זובו טמא – לימד על הזוב שהוא עצמו טמא.
ר״ל לא רק האיש טמא אלא גם הזיבה עצמה. ויתכן דמדייק מדהו״ל לכתוב כי זב זובו מבשרו, ומדסירס הלשון והסמיך הלשון זובו לטמא בא להורות שהזיבה בעצמה טמאה. ואע״פ דגם מצד הסברא היינו יודעין זה, דאחרי שהיא מטמא את הזב כש״כ שהיא עצמה טמאה, אך באמת אין זה הכרח, דמצינו בשעיר המשתלח שגורם טומאה למשלחו והוא עצמו טהור. ותשלום דין זה שלפנינו עיין לקמן בפ׳ ל״ג בדרשה והזב את זובו.
(שם נ״ה.)
טמא הוא – הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור.
ואע״פ דקיי״ל ביבמות ק״ה א׳ יבמה שרקקה דם תחלוץ מפני שאי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק, ולפי מה דקיי״ל דרוקו של זב מטמא כפי שיתבאר לקמן בפ׳ ח׳ וכי ירוק הזב בטהור וגו׳, א״כ היה צריך גם בזב לטמא דם היוצא מפיו, אך התם ביבמות איירי במוצצת הדם מפיה, דרק אז א״א בלא צחצוחי רוק, וכאן איירי בשותת דבאופן כזה אפשר בלא צחצוחי רוק, אבל במוצץ באמת טמא משום הרוק.
(שם נ״ו.)