Shemot 1 – שמות א‏ – Mikraot Gedolot

[א] ¹כל העוסק בספר ואלה שמות כאילו עמד על הר סיני. (סדר ארקים בכבוד חופה יט.)

[ב] ²אמר רבי סימון חמש פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה כו׳, ויהי אור (בראשית א׳:ג׳), כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל ממצרים מאפילה לאורה. (בראשית רבה ג ה)

[ג] ³ואלה, אמר רבי אבהו כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף שבח על הראשונים, אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב׳:ד׳) פסל לתוהו ובוהו, ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים. (שמות רבה א ב)

[ד] ⁴ואלה, אלו שנצטערו במצרים, ואלו שיצאו ברכוש גדול. אלה שבתחלה היו מעטים, ואלה שבסוף היו שש מאות אלף רגלי. (לקח טוב)

[ה] ⁵ואלה, דבר אחר ואל מי תדמיוני ואשוה (אם כן) יאמר קדוש (ישעיהו מ׳:כ״ה) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, בזכות מי נבראו אלה תולדות השמים והארץ ובזכות מי הם עומדים בזכות אלה שמות בני ישראל, ואלה בזכות מי הם עומדים בזכות אלה העדות והחוקים והמשפטים (דברים ד׳:מ״ה). (שמות רבה מ״ח-ב)

[ו] ⁶ואלה שמות בני ישראל וגו׳, שקולים הן ישראל כצבא השמים, נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא (תהלים קמ״ז:ד׳), אף הקב״ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם הה״ד ואלה שמות בני ישראל וגו׳. (שמות רבה א ג)

[ז] ⁷ואלה שמות, אמר רבי יוסי יש בני אדם ששמותיהן נאין ומעשיהן כעורין ויש ששמותיהן כעורין ומעשיהן נאין, ויש ששמותיהן ומעשיהן כעורין, ויש ששמותיהן ומעשיהן נאין כו׳ שמותיהן ומעשיהן נאין אלו השבטים ראובן שמעון לוי ויהודה. (תנחומא שמות ב)

[ח] ⁸ואלה שמות בני ישראל, שלשה שמות יש באדם, אחד שקרא לו הקדוש ברוך הוא, אדם, אחד שקראו לו אביו ואמו, ואחד שקורא הוא לעצמו וכו׳. (תנחומא)

[ט] ⁹ואלה שמות, ר׳ יוחנן אומר אל תאמר שמות אלא שימות שהן שקולין כנגד שימות הרבה שנים עשר שבטים, שנים עשר מזלות, שתים עשרה שעות ביום, שתים עשרה שעות בלילה, שנים עשר חדשים בשנה, שתים עשרה אבני חושן. (מדרש הגדול)

[י] ¹⁰ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, והלא ישמעאל ויצחק אחים היו ועשו ויעקב אחים המה ולמה לא ירד ישמעאל ולא עשו, אמר ר״א למה הדבר דומה לאחד שלוה מן המלך, לאחר ימים נפטר הלוה והניח שני בנים, ומצא אחד משמש לפניו ואחד ברח, אמר לאותו המשמש לפניו, ממך אני גובה כל חובי שנתחייב לי אביך, אמר לפניו לפי ששמשתי לפניך הפסדתי, א״ל חייך שכר גדול אני נותן לך לכשיתפש אותו אני מוסרו לך לעבד, כך לעתיד לבוא וירשו הנגב את הר עשו (עבדיה א׳:י״ט). (מדרש אבכיר)

[יא] ¹¹ואלה שמות בני ישראל, הלכה, הגוזל והאכיל את בניו מהו שיהא חיב לשלם, שנו רבותינו הגוזל ומאכיל את בניו ומניח לפניהן פטורין מלשלם, ואם היה דבר שיש לו אחריות בניו חייבין לשלם. בוא וראה בשעה שאמר האי״ם [האלהים] לאברהם שהוא מוריש לבניו את הארץ, התחיל אברהם מוציא דבר לפני הא׳ ואומר במה אדע (בראשית ט״ו:ח׳), אמר לו הא׳ אתה הוא [שאני] מתהלל בך ואמרת לי במה אדע, חייך שאני מודיעך ידע תדע, ושלמה צוח בכל עצב יהיה מותר (משלי י״ד:כ״ג) כל דבר שאדן [שאדם] מצטער בו מתותיר בו, אברהם שנצטער כל אותו הצער השליך עצמו לאש, עקד את בנו על גבי המזבח, השלים עצמו ומל, לפיכך יהיה מותר, הרי בניו חיים בזכות אותו הצער שנצטער, ומהוא ודב׳ שפתים אך למחסור (משלי י״ד:כ״ג), נתחסר הימנו שאמר לו הא׳ ידע תדע וגו׳, וכיון שנגזרה הגזירה היה יצחק סבור שמהימנו הגזירה מתחלת, מת יצחק ולא התחילה הגזירה הימנו, כיון שעמד יעקב והוליד שנים עשר שבטים התחיל מתירא מן השטר, למה, יעקב היה לו אחריות, והתחיל משמר את עצמו שלא יתקיים בו השטר, ותדע לך שכן אלא כיון שבא הרעב לכל העולם היו יושבי ארץ כנען יורדין להם לארץ מצרים שנאמר וכל הארץ באו מצרימה, ויעקב היה מתירא מן השטר ולא ירד, למה הדבר דומה, לפרה שהיו מבקשין ליתן עליה עול שתחרוש בשדה ולא היתה רוצה לצאת, מה עשו לה, משכו את בנה לשדה והיה גועה ואמו שומעת ויוצאה לה מעצמה, כך היה יעקב מתירא מן הגזירה שנגזרה על זקנו, מה עשה הא משך את יוסף למצרים כדי שישמע יעקב שהוא שן [שם] וירד מנין ממה שקרינו בענין ואלה שמות. (ילמדנו הקדמון)

[יב] ¹²בני ישראל, כי כל השבטים נקראו על שם ישראל, וכן הוא אומר בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) לכך נאמר ואלה שמות בני ישראל. (לקח טוב)

[יג] ¹³בני ישראל, זכאין אינון ישראל דאע״ג דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא כו׳ מבת אל נכר דכתיב יצאו כל צבאות ד׳ וגו׳ (שמות י״ב:מ״א) וכתיב שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכ״ב:ד׳), עדות לישראל ודאי. ואלה שמות בני ישראל, שבטי בני ישראל, דבר אל בני ישראל, כו׳ בני ישראל שאלו בני ישראל נפקו הה״ד ואלה שמות בני ישראל וגו׳ (זהר ח״ב ד.)

[יד] ¹⁴הבאים מצרימה, וכי היום באים, והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים, אלא כל זמן שיוסף היה קיים לא היה להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי לפיכך כתיב הבאים כאלו אותו יום נכנסו למצרים. (שמות רבה א ד)

[טו] ¹⁵הבאים מצרימה, זהש״ה הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל (ישעיהו כ״ז:ו׳), אמר ר׳ תנחומא בכל מקום ישראל באים ונטעים שנאמר ונטעתים על אדמתם (עמוס ט׳:ט״ו) ואומות העולם אף בל נטעו, ישראל וזרעתיה לי בארץ (הושע ב׳:כ״ה) ואומות העולם אף בל זורעו. ישראל שרשי פתוח עלי מים (איוב כ״ט:י״ט) ואומות העולם אף בל שורש בארץ גזעם (ישעיהו מ׳:כ״ז) בזכות מי בזכות יעקב. (מדרש הגדול)

[טז] ¹⁶הבאים מצרימה, והלא היא ירידה מארץ ישראל למצרים שנאמר היורדים מצרים לעזרה (ישעיהו ל״א:א׳) ונאמר רדו שמה ושברו, אלא שזו ברשות האל ב״ה שנ׳ אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מ״ו:ג׳) [אבל] שם שהזהירם הנביא שלא לירד לכך כתב שם ירידה. (מדרש החפץ כתב יד)

[יז] ¹⁷הבאים מצרימה, את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו כו׳ באברהם כתיב ויהי כבוא אברם מצרימה (בראשית י״ב:י״ד) בישראל כתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו׳ (בראשית רבה פ״מ ח׳)

[יח] ¹⁸ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, תשעה פעמים נמנו ישראל ועשירית לעתיד לבוא. ראשונה כשירדו למצרים שנאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, שניה כשיצאו ממצרים שנאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי (שמות י״ב:ל״ז), שלישית במחצית השקל שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל׳:י״ב), רביעית על יד משה ואהרן במדבר סיני שנאמר אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן (במדבר א׳:מ״ד), חמישית ע״י משה ואלעזר הכהן ששית בבזק שנאמר ויפקדם בבזק (שמואל א י״א:ח׳), שביעית בטלאים שנאמר ויפקדם בטלאים (שמואל א ט״ו:ד׳), שמינית ע״י דוד (שמואל ב כ״ד), תשיעית ע״י עזרא (עזרא ב׳:ס״ד) ועשירית לעתיד לבוא שנאמר עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה אמר ה׳ (ירמיהו ל״ג:י״ג) (מדרש שלשה וארבעה)

[יט] ¹⁹את יעקב, כל אלו מכחו של יעקב שסגל מצוות ומעשים טובים וזבה להעמיד י״ב שבטים. (שמות רבה א ד׳)

[כ] ²⁰את יעקב, הה״ד (משלי י״ג:כ״ד) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר וכו׳ ואף יעקב אבינו [ש]⁠ייסר את בניו ורידה אותם ולמדם דרכיו (ש)⁠לא היה בהם פסולת שכן כתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה [את יעקב] השוון כולם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו הוי ואוהבו שחרו מוסר. (שמות רבה א א׳)

[כא] ²¹את יעקב, אמר רבי שמעון בן חלפתא בנוהג שבעולם אדם שיש לו בנים כל זמן שיש בו כח בניו נעשין טפילה לו, הזקין הוא נעשה טפילה לבניו. ברם הכא אפילו בזקנותו ואחר מיתתו בניו נטפלין לו הה״ד את יעקב. (מדרש הגדול)

[כב] ²²את יעקב, אע״פ שכולם גדולים ומגדלין בניהן אין מתעסקין בצרכי עצמן עד שמתעסקין בצרכי אביהן תחלה לכך נאמר את יעקב ואחר כך איש וביתו באו. (מדרש הגדול)

[כג] ²³איש וביתו באו, אמר ר׳ חמא לפי שידע יעקב אבינו שהמצרים שטופים בזמה לכך עמד והשיא את בניו ובני בניו נשים קודם שיבואו למצרים. (מדרש הגדול)

[כד] ²⁴איש וביתו באו, עד שהיו במצרים עבדו אלילים ואעפ״כ לא היו פרוצין בעריות שנאמר גן נעול וגו׳ (שיר השירים ד׳:י״ב) ובשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו שנאמר איש וביתו באו, לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן אלא כל אחד באהלו צנוע. (ילמדנו)

[כה] ²⁵ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו׳, ת״ח דבי אלעזר בן ערך כד הוה מטי להאי פסוק הוה בכי, דתניא א״ר אלעזר בן ערך בשעתא דאזלו ישראל בגלותא אתכנשו כלהו נשמתהון דשבטין למערתא דכפלתא, צווחו ואמרו סבא סבא כאבא דבנין לאו בלאותא [נ״א בגלותא] דעלמא דין, בניך כלהו משתעבדין בקשיו, עם אחרן עבדין בהון נוקמין דעלמא. בההיא שעתא אתער רוחיה דההוא סבא, רשותא שאיל ונחית, קרא קב״ה לכל רתיכוי ומשרייתה ומלכיהון בראשיהון ונחתו כולהו עם יעקב ועם שבטוהי, שבטין נחתין חיין עם אבוהון ושבטין נחתין מתין עם אבוהון הה״ד ואלה שמות בני ישראל וגו׳ וכתיב ראובן שמעון ולוי וגו׳. ות״ח מתים הוו ונחתו וכתיב ויוסף היה במצרים. אמר רבי אבא בהאי אתקדי כרחם אב על בנים (תהלים ק״ג:י״ג). (זהר ח״ב טז.)

1. ראה במלואים סי׳ א, כתבתי על קריאת שמות חמשת חומשי תורה לפי המלים הראשונות של הספרים, ולא לפי תוכנם.

2. ראה תורה שלמה בראשית א אות שמח בביאור, הבאתי מאמר מספר כבוד חופה (עמוד יט) שגורס: ״יהי אור זה ספר שמות שבו גאולת ישראל ומתן תורה״. ורבינו בחיי כאן מביא דברי הב״ר וגורס: ״כנגד ואלה שמות שבו נגאלו ישראל ממצרים ויצאו מאפלה לאורה, וכתיב ביה (להלן י כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבתם״. ומענין זה יש דרש בב״ר (סד ח): ״ויקרא שמה שטנה (בראשית כו, כא), כנגד ספר ואלה שמות, על שם וימררו את חייהם בעבודה קשה (פסוק יד)״. ובתורה שלמה בראשית כו אות צו בבאור, מכתב יד מדרש החפץ: ״על שהשטינו המצרים לישראל״.

3. בשמות רבה ל ג: ״כיוצא בו ׳ואלה שמות בני ישראל׳ מוסיף על הראשונים, ומי היו, אלו שכתב למעלה, בני ראובן ובני שמעון״. ובתנחומא שמות ב: ״ואלה שמות, הוסיף שבח על הראשונים״. ונראה דהכוונה שהוסיף שבח על הראשונים (כלומר בני ראובן ובני שמעון שלא נזכרו כאן, רק למעלה בויגש) בזה שהשוה אותם ליעקב, שכולם היו צדיקים. וראה להלן אות יג. ולא כפי׳ הראשון במהרז״ו (ומ״ש שם מירושלמי יבמות פ״ו כנראה שזה טעות סופר כי אין שם בירושלמי מענין זה). וראה תנ״י שמות ג ומשפטים ג ומ״ש בתורה שלמה בראשית ב אות סה. ובשכל טוב כאן: ״רבי אבהו בשם רבי יוסי בן זמרא אמר, כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וזה שנאמר ואלה בא להוסיף דור האחר, דכתיב (פסוק ז) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו׳⁠ ⁠⁠״. וכן יש לפרש מ״ש בזהר (ח״ב טז.): ״רבי יוסי ברבי יהודה אמר, אילו נאמר ואלה שמות משמע דהכי הוא, השתא דכתיב ואלה שמות משמע דעל הראשונים מוסיף, מה הראשונים בני יעקב אף כאן בני יעקב״. עוד שם בזהר: ״ואלה שמות, דאינון אתוספו על קדמאי למיחת בגלותא״. וכן כותב הרשב״ם: ״ואלה שמות, מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו׳, הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים, ואחר מות הדור ההוא פרו וישרצו״. וכ״כ בפירוש בכור שור כאן. ובסגנון אחר באבן עזרא: ״ואלה, טעם הוי״ו, בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו״. והרמב״ן כותב ע״ז: ״ואיננו נכון, אלא קשור הפסוקים וחבורם בוא״ו הוא משום שאותו הפסוק הכתוב לעיל (בראשית מו ז) הוא שהחזיר בכאן, כי הכתוב רצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים כו׳, ולפיכך יחזור אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה, ושם כתוב אחריו ואלה שמות בני ישראל וכו׳, ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר כאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים הבאים זה אחר זה, ורש״י כתב אע״פ שמנאן כו׳, ואלו דברי אגדה כו׳, אבל קשור הפסוקים וחבורם בוא״ו הוא כמו שפרשתי״. ותימה שלא הזכיר כלל מדרשות חז״ל הנ״ל. ובספר צרור המור כאן: ״אמר בכאן ואלה שמות בוא״ו, להורות על שלימותם, כי כמו שיוסף ואחיו אשר הזכיר למעלה היו צדיקים גמורים ולא שינו את שמם, כן היו כולם בניהם ובני בניהם צדיקים נוספים על הראשונים, ואע״פ שבאו למצרים ונכנסו בכור הברזל והגלות לא שינו שמם. וזהו הבאים מצרים את יעקב, צדיקים כמוהו״. וכ״ה בבעל הטורים. וראה להלן אות כו. [ויש להעיר כי בתרגום השבעים, וולגטא, וכן בשפות החדשות לא דקדקו להעתיק כאן וא״ו החבור, ותרגמו כאלו היה כתוב אלה (ובתרגום הסורי והשמרוני מתורגם בוא״ו החיבור). רק חז״ל שנקראו סופרים, שספרו האותיות שבתורה (קידושין ל.), מסרו נפשם לדקדק על כל אות ותג שבתורה, וכן כאן דייקו לדרוש הוא״ו של ואלה]. ומה שהקשה ביפה תאר מקרא ׳ואלה שמות׳ בבראשית מו ח, ראה מ״ש שם אות נ, ובשכל טוב כאן.

4. בשכל טוב (להלן ב י): ורבותינו דרשו עוד: ואלה שמות בני ישראל, אלה שנצטערו במצרים ואלה שיצאו ברכוש גדול כו׳.

5. ב״ר פי״ב ב, תנחומא ישן ויקהל ב. ויש גירסאות בב״ר שם במנח״י: ואלה שמות השבטים (יחזקאל מח א). ובפסיקתא רבתי סוף פ״ד גורס: בשביל השבטים, כל אלה שבטי ישראל (בראשית מט כח). וכ״ה בילקוט שמעוני דפוס ליוורנו בראשית רמז יג. וראה שם ח״ב תמ״ו ותקי״א.

6. דרש זה מובא במדרשים בנוסחאות שונות. א) בילק״ש שמות ב: ״מונה מספר לכוכבים, אלו השבטים, מה הכוכבים כשיוצאין יוצאין בשמות, שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר צבאם, ונכנסין במנין, שנאמר לכלם שמות יקרא, כך השבטים, כשנכנסו למצרים כתיב (דברים י כב) בשבעים נפש ירדו אבותיך, וכשיצאו יצאו בשש מאות אלף״. ב) בילק״ש ח״ב (רמז תתפ״ח): ״מונה מספר לכוכבים, אלו השבטים, הכוכבים האלו כשהם יוצאים אינם יוצאים אלא בשמות, שנאמר (ישעיה מ כו) לכלם בשם יקרא, ובכניסתן נכנסין במנין, שנאמר מונה מספר לכוכבים, כך השבטים כשנכנסו למצרים נכנסו במנין, בשבעים נפש, וכשיצאו יצאו בשש מאות אלף רגלי, ועד שלא ירדו נתפרשו שמותם, שנא׳ ואלה שמות״. ג) תנחומא ישן (שמות ב): ״ד״א, אמר דוד, הרופא לשבורי לב (תהלים קמז ג), אלו השבטים, שהיה שבור לבם לומר שמא יהרגם יוסף. מונה מספר לכוכבים, אלו השבטים, מה הכוכבים הללו אינן יוצאין אלא בשמות, שנאמר לכולם שמות יקרא, וכן בכניסתן נכנסין במנין, שנאמר מונה מספר לכוכבים, כך השבטים כשנכנסו למצרים כתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, וכשיצאו יצאו כשש מאות אלף רגלי (להלן יב לז), והשבטים על (צריך לתקן ׳עד׳, כמבואר בילק״ש) שלא ירדו למצרים נתפרשו שמותם, ומשנכנסו נתפרשו שמותם, שנאמר ואלה שמות״. [ומ״ש בובר בהערות דמדרש זה מקור לדברי הילק״ש שמות ב, לא דק, כי הוא שונה לגמרי מדרשת הילק״ש]. ד) בילקוט המכירי תהלים מזמור קמ״ז (קמג.): ״תנחומא, ואלה שמות בני ישראל, זש״ה הרופא לשבורי לב וגו׳ לכלם שמות יקרא כו׳, וכתיב מונה מספר לכוכבים, אלו השבטים, מה כוכבים בצאתם נמנים ובשקיעתם נמנים, כך השבטים ירדו למצרים במנין שבעים נפש, וכשיצאו יצאו במנין, שנאמר שש מאות אלף רגלי. ד״א מה הכוכבים בצאתם נמנין ובשקיעתם נמנין, כך השבטים עד שלא ירדו נתפרשו שמותם, ואלה שמות בני ישראל״. וראה בפירש״י כאן, וברבותינו בעלי התוס׳ כתבו על דברי רש״י: ״עדיין לא הוכחנו ממקרא זה אלא הוצאה במספר, אבל הכנסה במספר ובשמות מהיכן הוכחנו. ואומר הר״י שלפי דברי תנחומא ניחא, דאיתא התם וז״ל מונה מספר לככבים אלו השבטים, מה ככבים אלו כשיוצאין אין יוצאין אלא בשמות, שנא׳ לכלם בשם יקרא, ובכניסתן נכנסין במנין, שנא׳ מונה מספר לכוכבים, כן השבטים כו׳. הרי הכנסה במספר ממונה מספר לכוכבים, והכנסה בשמות מוכיח מסיפא דקרא שנאמר לכלם בשם יקרא״. וכעי״ז בחזקוני כאן. והרבה האריכו מפרשי רש״י בספריהם להקשות ולפרש דבריו, ראה רא״מ ונו״כ וספר הזכרון. ויש שרוצים לתקן הנוסחא ברש״י, ולא היו לפניהם מקורות הנ״ל. ובספר יוסף דעת מביא מרש״י כת״י על קלף שגורס: שמוציאן ״במספר״ ומכניסן במספר. ובזכור לאברהם לא העיר בזה. ומ״ש רש״י להודיע חיבתן כו׳, מבואר בהרחבה בשכל טוב כאן (פתיחה): ״שכן מצינו בשבטי יה שנתפרשו שמותיהן בלידתן, וכן בירידתן למצרים בפרשת ויגש אליו, ונתפרשו במצרים בתחלת ספר זה אחר מיתת אביהם, ופירשם ע״י אביהם כאילו הוא קיים, שנאמר את יעקב. ולפי שהצדיקים קרויין חיים אפילו במיתתן. ועוד נתפרשו בדגלים, וכן בחילוק הארץ כמה פעמים, וכל כך למה, על דרך חיבת אביהם וחיבת עצמם״. וראה בלקח טוב (מובא להלן אות יח), ובתורה שלמה בראשית פמ״ו אות מח-מט. ובמדרש אגדה: ״ואלה שמות, זה שאמר הכתוב (תהלים כב לא) זרע יעבדנו יסופר לה׳ לדור, את מוצא שבכל דור ודור מונה הקב״ה את ישראל, אבל האומות אין להם לא שם ולא זכרון. וכן הוא אומר (תהלים טז ד) ירבו עצבותם אחר מהרו וגו׳ ובל אשא את שמותם על שפתי, אבל ישראל שהם חביבין לפני הבורא הוא מייחסן בכל שעה, את מוצא כשירדו למצרים ירדו במנין, שנאמר ואלה שמות, וכשעלו ממצרים עלו במספר, שנאמר כשש מאות אלף רגלי״.

7. תנ״י שמות א. וראה מ״ש בתו״ש בראשית כ״ט אות ק. ובתנחומא שמות ד: ״ואלה שמות, נאין השמות לישראל, את מוצא שהקב״ה קרא להן שמות״. ובמדרש אגדה כאן: ״ד״א טוב שם, טוב שמותן של שבטים משמן המשחה, שהיה כהן גדול נמשח בו, שנאמר (ויקרא כא י) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, מכאן אתה למד שנאה שמותן של שבטים משמן המשחה שהיה כהן גדול נמשח בו״.

8. מאמר זה מובא בילקוט המכירי מלאכי (דף מט) בשם תנחומא, ולפנינו בתנחומא ליתא דרש זה על פסוק שלפנינו, ועצם הדרש שלשה שמות כו׳, בתנחומא ויקהל א, קה״ר פ״ז, מדרש שמואל פכ״ג. אולם במדרש אגדה כאן מביא דרש זה בקצת שינויים: ואחד שקוראים לו אביו ואמו, כגון ראובן וכו׳. וכנראה מקורו מתנחומא הנ״ל. וכן מובא דרש זה על הפסוק ׳ואלה שמות׳ בילקוט מדרשים מכת״י גניזת קורדיסטאן [הנמצא בסמינר שכטר בנויארק] עמוד לד (מכאן ואילך: ״ילקוט מדרשים כת״י קורדיסטאן״).

9. שימות, בהערות ר״ד הופמן במדרש הגדול כותב: ״נ״ל דצ״ל שִׂימות (בש׳ שמאלית ובחיריק), שהן שקולין כנגד שימות הרבה, הרבה דברים חשובים ששם הקב״ה בעולם. והחכם סימאנזען שיער ששימות - סימות (שאטצע), ע׳ לעווי ערך שימה״. ולדעתי אין שום מקום להשערות אלו, שכן מבואר גם במדרש הגדול כת״י על קלף הגירסא: אל תקרא שְׁמות, מנוקד בשו״א, אלא שֵׁמות, מנוקד בציר״י ובלי יו״ד. וכן מבואר בכת״י ילקוט מעין גנים (וצ״ע ששם משנה גם ניקוד ואלה ואיני יודע כוונתו), ובכת״י ילקוט מדרשים תימני שבידי. ובספר חמדת ימים כותב: ״אל תקרא שמות אלא שמת (נראה דצ״ל שימות), ר״ל י״ב שבטים כנגד י״ב מזלות י״ב גבולי האלכסון, ותבין כי יו״ד תחלת שם יה״ו, ובי״ת תחלת בראשית, הרי י״ב כמנין השבטים שהאמינו בשם המיוחד שתחלתו יו״ד, וקיבלו התורה שתחלתה בי״ת, כן פירש בחפץ״. ובספר מגיד מישרים המיוחס לר״י קארו ריש פ׳ שמות (כא.): ״דרזין דשמהן תלי במאי דאמור רבנן אל תקרי שמות אלא שמות״. ונראה דכוונתו להדרש בגמ׳ ברכות ז: על הפסוק: לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם שַׁמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרי שַׁמות אלא שֵׁמות. וראה במפרשים. ומכל זה ברור שגם כאן הדרש של אל תקרא הוא על ׳שֵׁמות׳ בצירי תחת השי״ן, והכוונה שהרבה דברים בעולם נקבעו באותו המספר של השבטים, וזה הוא הכוונה שמות הרבה כו׳. וראה בתורה שלמה בראשית פכ״ח אות נז וצרף לכאן. ובשכל טוב כאן: ״מלמד שהקדוש ברוך הוא קרא שמות י״ב שבטים כנגד י״ב מזלות, וכן הוא אומר (תהלים קמז ד) לכולם שמות יקרא״. ובשמו״ר (טו ו): ״י״ב מזלות יש ברקיע, כשם שאין השמים יכולין לעמוד חוץ מי״ב מזלות, כך אין העולם יכול לעמוד חוץ מי״ב שבטים״. וראיתי להעיר כאן מ״ש בספר פענח רזא: ״ויישם בארון במצרים (בראשית נ כו), וסמוך ליה ואלה שמות, מכאן רמז שעושין מצבות וכותבין שם המת על קברו. מהר״ר חיים״. ובסגנון אחר בפי׳ הר״י מוינה: ״רמז שמציינין את הקברים וכותבין עליו את שמם, שלא יטמאו עליו הכהנים, שנאמר (יחזקאל לט טו) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון״. ראה מו״ק ה א, ומשנה שקלים א א, וגמ׳ הוריות (יג:) הקורא כתב שעל גבי הקבר. ומ״ש הר״י מוינה שלא יטמאו וכו׳, אין זה טעם לכתיבת שם המת על המצבה רק על ציון הקברים. ואולי י״ל שזה ג״כ טעם לכתיבת השם, למאן דאמר קברי עכו״ם אינם מטמאין (יבמות סא.), לכן בכתיבת שם המת ידעו שהוא ישראל שמטמא. שו״ר בס׳ אמרי נועם לר״י דילישקאש כותב הדברים בסגנון אחר: ״רמז מכאן שכותבין שמותיהם של מתים במצבה שעומד בארונו של כל אדם, ולכך עושין מצבות ולציין הקברות שלא יטמאו הכהנים בהם״.

10. מאמר זה מובא בילקוט שמעוני ריש שמות תחת הציון ׳תנחומא׳, ולפנינו בתנחומא ליתא, אולם בילקוט שמעוני כת״י אקספורד מצוין המקור ׳מדרש אבכיר׳. וראה בתורה שלמה בראשית פרק כז אות קפב, ופרק טו אות קלו וקלט, ולהלן אות יא.

11. מובא בגנזי שכטר (ח״א עמ׳ מה). וראה בתורה שלמה בראשית ט״ו אות קלו וקלט, ופרק לז אות א מכת״י ילקוט תלמוד תורה. וקשר ההלכה שבילמדנו עם הפסוק שלפנינו הוא שיעקב היה לו אחריות לשלם השטר חוב של אברהם, ולכן ירד מצרימה, כמבואר במדרש אבכיר לעיל אות י. [ויש להוסיף מקורות הנ״ל למ״ש שם בגנזי שכטר עמ׳ כז]. ובכת״י ילמדנו (נדפס בעתון חדשי ליל״ג, שנה עה, עמוד קלח, הבאתיו בתורה שלמה בהשמטות עמוד 865), מקשר אותו הדרש שלפנינו עם דין שבמשנה, ושם הקשר רופף מאד, רק בדרך רמז ואסמכתא, והנני להעתיק חלק מקטע זה שלא הבאתיו במקומו: ויאמר ה׳ אלי לאמר, רב לכם סב את ההר הזה (דברים ב ב-ג), ילמדנו רבנו, אילו הן הנשבעין כשלא בטענה, כך שנו רבותינו (שבועות מה.) אילו נשבעין שלא בטענה: השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית. אמר למה את טוענו. ולמה חייבו חכמים לשותפות שבועה שלא בטענה, שאם אחד מהן יודע אחר חבירו כלום (ראה במלואים סימן ב) כל זמן שהן שותפין אבל חלקו זה מזה אין נשבעין זה לזה. בא וראה עשו ויעקב הן אחין שותפין נתפקין [צ״ל: נחלקין, או: נתבעין] זה על זה בשטר שלוה אביהן הזקן. כיצד, בשעה שאמר הקב״ה לאברהם שהוא מורישו ואמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה, מיד גזר האלהים שעבוד במצרים, שנאמר (בראשית טו יב) ידע תדע כי גר יהיה זרעך, והיו עשו ויעקב חייבין לפרוע את השטר, והוא עומד ומכנס את נשיו ובנותיו והלך לו מפני יעקב אחיו, שנאמר (בראשית לו ו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו, וכי עלת דעתך שעשו בורח מפני יעקב, וכל כך היה משפיל עצמו ליעקב, אמרו רבותינו, לא מפני יעקב אלא מפני השטר חלק עצמו מיעקב כו׳.

12. בשכל טוב: שעד סוף כל הדורות נקראים על שם ישראל. ובב״ר (סג ג) מביא ראיה מקרא שלפנינו: יצחק נקרא ישראל, דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. ומפרש במת״כ: את יעקב, משמע יעקב גם הוא אחד מבני ישראל, הרי שיצחק ג״כ נקרא ישראל. אמנם לעיל בתורה שלמה בראשית (פרק מו אות נא) הבאתי מאמר זה ע״פ גרסת ב״ר כת״י, ששם מבואר הראיה מהפסוק: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (בראשית מו ח). וזה ברור כי מכאן יותר ראיה, מכיון שלא כתוב את יעקב. וראה בהגהות רש״ש שם.

13. מענין זה בזהר שם (טו.): וכד נפקו, נפקו זכאין קדישין, דכתיב (תהלים קכב ד) שבטי יה עדות לישראל כו׳. ושם (טז.): ״וכתיב (ישעיה מ כו) לכלם בשם יקרא, ומה בכל מה דבעלמא רזא בלחודוי ולא בעא קב״ה לגלאה לון ולערבבא לון וקראן בשמהן, בני יעקב דאינון שבטין קדישין דאינון קיומא דעלמא על אחת כמה וכמה, הה״ד ואלה שמות בני ישראל״. עיין שם. ודרש אחר על המלים ׳בני ישראל׳ בזהר (ח״ב ד:-ה.): ״אמר רבי שמעון, כד נחתת שכינתא למצרים נחתה חיה חדא דשמה ישראל בדיוקנא דההוא סבא, וארבעין ותרין שמשין קדישין עמיה, וכל חד וחד את קדישא עמיה משמא קדישא, וכלהו נחתי עם יעקב למצרים, הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב כו׳, ואתיידעו (ס״י: ואי תנדע) ממש דכלהו בני ישראל הוו בני ישראל דרקיעא, והיינו דכתיב בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, ועל דא לא נאמר כו׳ ׳אתו׳, אלא ׳את יעקב׳ כו׳. רבי יעקב דכפר חנן אמר משמיה דר׳ אבא, מאן אינון בני ישראל דהכא, אינון דאתקרין בני ישראל ממש״.

14. תנחומא שמות ג, תנ״י שם ד, וילק״ש א כלשון התנ״י. וברב״ח כאן כותב: ובמדרש, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, והלא היום שמונים שנה באו, אלא כל שמונים שנה שהיה יוסף חי כו׳. ובשכל טוב מביא דרש הנ״ל בשינויים: ״הבאים, אי כתיב שבאו משמע שכבר באו, אלא להכי כתיב באים, משמע שבאים עכשו, ללמדך שאע״פ שעברו יותר משבעים שנה משירדו למצרים ועד שמת יוסף לא היה פרעה מטיל עליהם משאוי, והם לא היו למשאוי על מצרים, וכיון שמת יוסף נהיו על מצרים למשאוי, כאלו אותו היום באו מצרימה״. ובמדרש הגדול: ״ולמה חזר ואמר כאן הבאים, אלא כל זמן שהיה יוסף קיים וזן אותם כאלו לא ירדו למצרים, וכיון שמת כאלו אותה שעה ירדו למצרים״. ובדעת זקנים: ״קודם שמת יוסף לא נתן עליהם מסים, משמת נתן עליהם ונעשה כאלו בו ביום באו״. ובחזקוני: ״הבאים מצרימה, היה לו לכתוב אשר באו, אלא מתוך האכזריות שהיו מצרים עושים להם אחר מיתת יוסף, היו נראים להם בכל יום כאלו הם באים עכשיו ולא ראו אותם מעולם״. ומענין זה בזהר (ח״ב טז.): ״בההיא שעתא דמית יוסף וכלהו שבטין והוה לון ירידה, נחתו בני ישראל בגלותא, ושכינתא ומלאכי עלאי נחתו עמהון, הה״ד ואלה שמות בני ישראל, דאינון אתוספו על קדמאי למיחת בגלותא. א״ל אי הכי יעקב הוה מית או לא, א״ל מית, א״ל ומהו דכתיב ׳הבאים מצרימה את יעקב׳, אי בחיי אימא ׳את יעקב׳, ואי בתר דמית אפיק מתמן ׳את יעקב׳, אלא תא חזי, לא אמר קרא ׳היורדים׳ מצרים את יעקב, דעד כאן לא הות ירידה ליעקב, אלא ׳הבאים׳, אוליפנא דאתו עמיה דיעקב ואזלו להון, עד דנחתו אלין בגלותא נחתו אלין עמהון, הה״ד ואלה שמות וגו׳. ר׳ דוסתאי אמר בכל יומא ויומא הוו אתיין ואזלין לון, הה״ד ׳הבאים׳ מצרימה, ולא כתיב ׳אשר באו׳, והיינו דכתיב ׳הבאים מצרימה׳ בקדמיתא ׳את יעקב׳, ולבתר כד הות לון ירידה ׳איש וביתו באו׳⁠ ⁠⁠״. וראה רש״י בראשית (מו ח): ״הבאים מצרימה, על שם השעה קורא להם הכתוב ׳באים׳, ואין לתמוה על אשר לא כתב ׳אשר באו׳⁠ ⁠⁠״. וראה ברכות (לח.) דפליגי אם ׳המוציא׳ לשון עבר או לשון הוה, ובירושלמי שם (פ״ו ה״א) דלכ״ע לשון עבר, ועירובין (יט.): ״אלא מעתה דכתיב ׳המוציא׳ ו׳המעלה׳ דמסיק ודמפיק הוא, אלא דאסיק ואפיק״, ובתורה שלמה בראשית (מא אות יג-יד): ׳ופרעה חֹלֵם׳, היה לו לומר ׳חָלַם׳ (בקמץ, לשון עבר).

15. מאמר זה בשינויים מובא במדרש אגדה: ״[הבאים מצרימה], זה שאמר הכתוב (ישעיה כו ז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, בכל מקום ישראל באים ובניהם באים, כמו שנאמר באברהם (בראשית יח יא) ואברהם ושרה זקנים באים בימים, שהם יוצאין מן העולם החשך ובאים לעולם הבא, שנאמר הבאים ישרש יעקב, אף כאן הבאים מצרימה. אומות העולם ׳אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שורש בארץ גזעם׳ (ישעיה מ כד), אבל ישראל ׳ונטעתים על אדמתם׳ (עמוס ט טו). ולמה, בזכות אברהם שנאמר בו (בראשית כא לג) ויטע אשל. אומות העולם ׳אף בל זורעו׳, אבל ישראל ׳יהי פסת בר בארץ׳ (תהלים עב טז). אומות העולם ׳בל שורש בארץ גזעם׳, אבל ישראל ׳שרשי פתוח עלי מים׳ (איוב כט יט). ולמה, בזכות יעקב שנאמר בו הבאים ישרש יעקב״. ובגנזי שכטר (ח״א עמ׳ סב-סג) מכת״י תנחומא: ״[הבאים מצרימה, זה הוא שאמר הכתוב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, ישראל יש להם שורש, שנא׳ ויצא ח]⁠וטר מגזע [ישי, אבל אומות העולם אין להם שורש, שנאמר (יחזקאל לא ג)] הנה אשור ארז בלבנון [יפה ענף וכו׳, הרי כמה שבח, אבל] אין לו שורש וציץ, [וכן אין אתה מוצא שם וזכר לאומות העולם, בפרוח רשעים [כמו עשב וכו׳ (תהלים צב ח), אבל כשהוא מזכיר השבטים הוא מפרש שמותם, [שנא׳ ואלה שמות בני ישראל]״. ובילקוט מדרשים כת״י קורדיסטאן: ״זשה״כ (תהלים כב לא) זרע יעבדנו יסופר לה׳ לדור, את מוצא בכל דור ודור מונה הקב״ה את ישראל, וכל האומות אין להם לא שם ולא זכרון. והיום אנו רואין בהפך, שהמלכות הוא לגוים ובכל יום ויום הם לוחצים את ישראל ומענים אותם, לפי שאינם מקיימין את התורה״.

16. במדרש הגדול כאן: ״הבאים מצרימה, לפי שירדו לצורך כת׳ בהם ביאה, על שם ׳הבאים ישרש יעקב׳, אבל בעת שירדו שלא לצורך נאמר בהם ירידה, דכתיב (ישעיה לא א) הוי היורדים מצרים לעזרה״. ובהערות ר״ד הופמן מביא מספר גאולת ישראל שמפרש: ירדו לפרוע שטר ת׳ שנה, וזהו הצורך שירדו בשביל להשלים הכוונה האלהית. אמנם במדרש הגדול שמות כת״י על קלף, יש הוספה על הגליון אחרי המלים ׳הבאים מצרימה׳: ״וכתיב (בראשית מב ב) רדו שמה, אלא שזו ברשות האל ב״ה, שנאמר (שם מו ג) אל תירא מרדה מצרימה, אבל שם שהזהירם הנביא שלא לירד, לכך כתוב שם ירידה״, כלשון מדרש החפץ הנ״ל. ויש להעיר על דרש זה מלשון בראשית רבה (מ ו; מובא בתורה שלמה בראשית יב אות קלה) באברהם כתיב (בראשית יב י) וירד אברם מצרימה, ובישראל כתיב (במדבר כ טו) וירדו אבותינו מצרימה.

17. ראה תורה שלמה בראשית יב אות קלה בבאור וצרף לכאן, ולעיל אות טז בבאור.

18. מקור המאמר בתנחומא תשא ט. ובלקח טוב כאן: ״ואלה שמות, כתוב (קהלת ז א) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, אלו שבטים, שנתפרשו שמותם בלידתם, ונתפרשו שמותם בירידתם למצרים, ונתפרשו שמותם במצרים אחר שהלך יעקב אבינו לבית עולמו, שהרי בפרשת ויגש כתוב (בראשית מו ח) ואלה שמות בני ישראל וגו׳ יעקב ובניו, ובתחלת זה הספר נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, וכן ביציאתם ממצרים, וכן בדגלים, ובנשיאים, וכן בחילוק הארץ, כמה פעמים הזכיר שמות השבטים על דרך חיבת אבותיהם וחיבת עצמם, לפיכך נאמר טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, שנאה שבחו של אדם אחר מיתתו, שמספרים בני אדם שבחו ומעשיו הטובים, אבל ביום הולדו אין לו שבח ולא גדולה, שהרי יעקב אבינו בכו אותו המצריים שבעים יום, לפי שהצדיקים אפילו במיתתן קרוין חיים״. וראה לעיל אות ו בבאור וצרף לכאן.

19. תנחומא שמות ג. ובתנ״י שמות ד: ״את יעקב, מהיכן הם הבאים, מכוחו של יעקב״. ובלקח טוב: ״את יעקב, מלמד שבזכות יעקב אבינו נושעו״. ובשכל טוב: ״את יעקב, יעקב עיקר ובניו טפלין לו״. וראה בס׳ אמרי שפר (ריש שמות) דורש לשון הפסוק ׳את יעקב׳, דיעקב היה טפל והם עיקר, ולא זכר מאמרים הנ״ל. ובילקוט מדרשים כת״י קורדיסטאן: ״את יעקב בזכות יעקב שקיים את התורה, גרת״י. והוא חידש הנדר בעולם, שנאמר (תהלים קלב ב) אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב״. ובשמו״ר כאן מסיים: ״וזכה להעמיד י״ב שבטים, איש וביתו באו״. וביפה תואר נתקשה הרבה בזה ונדחק לפרש, ולבסוף כותב שבמדרש חסורי מחסרא דרשת התנחומא מפסוק ׳איש וביתו באו׳ (מובאת להלן אות כג בבאור). וכוון לזה הרד״ל. וראה בהרש״ש. ובדקתי בשמות רבה כת״י אקספורד, ושם ליתא אלה הג׳ מלים ׳איש וביתו באו׳.

20. תנחומא שמות א. ובמדרש הגדול גורס: ״וכך השבטים, לפי שיסרן אביהם היו כולן לב אחד ועצה אחת, ושקלן הכתוב כיעקב, דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב״.

21. ׳את׳ מורה על הטפל, כמו שדרשו (ב״ק מא:): ״את בשרו (ויקרא יד ח), את הטפל לבשרו״; ״את פריו (שם יט כג), את הטפל לפריו״ (ברכות לו:). וראה לעיל אות יט. ומאמר הנ״ל מובא בחמדת ימים כאן, ומוסיף: ״וכן תלמידי חכמים, לפי שאין דעתן מטורפת אלא מיושבת, ואע״פ שהזקינו, בניהן טפילה להן, אבל שאר עמי ארצות שדעתן מטורפת, אם יזקינו יהיו טפילה לבניהן, מנין, דכתיב (איוב יב כ) וטעם זקנים יקח, פירש ר׳ סעדיה גאון: ושכל זקנים יסיר. וכן ׳ויען לבן׳ (בראשית כד נ), שקדם לבתואל אביו״.

22. לעיל אות כא.

23. מאמר זה מובא בלקח טוב ובשכל טוב ובחזקוני כאן. ובסגנון אחר בתנחומא שמות ג ותנ״י ד: ״איש וביתו באו, אמר רב הונא מלמד שלא ירד למצרים עד שמנה לפרץ ולחצרון, זה בן שנה וזה בן שתי שנים, וזיווג להם נשים״. וביפ״ת (שמות רבה א ה) כותב: ״ושו״ר בתנחומא דגרסינן הכי: ״איש וביתו באו, א״ר הונא שלא ירד למצרים עד ח׳ לפרץ ולחצרון, זה בן שנה וזה בן שתי שנים, וזיווג להן נשים״ כו׳, ויש ט״ס במה שאמר ׳לפרץ ולחצרון׳, דודאי פרץ יותר מבן שנה הוא, שכבר היו לו בנים, אלא הכי גרסינן: ׳לחצרון ולחמול׳, והיו עוד קטנים, זה בן שנה וזה בן שנתים כו׳, ולא משכחת לה אלא שפרץ הוליד בהיותו בן ח׳, כדאיתא בסנהדרין ()״. והביא דבריו בפי׳ עץ יוסף על התנחומא (ג) [ועל שמו״ר (א ה)]. ומבואר מדבריו, שלפניו בתנחומא היתה הגירסא: ׳עד ח׳ לפרץ׳. ולפנינו בתנחומא בדפוס ראשון הגירסא: עד ׳שמנה׳ לפרץ. אמנם בילקוט שמעוני (קסב) מביא מתנחומא וגורס: ׳עד ח׳ לפרץ׳. ובפירוש זית רענן: ״עד ח׳ שנים לפרץ, פי׳ שפרץ היה בן ח׳ וחצרון בן ב׳ שנים וחמול בן שנה. וקשה דהא לעיל איתא שפרץ היה בן ו׳ כשנשא אשה, והמתין שנה עד שנולד חצרון, וב׳ שנים עד שנולד חמול, וא״כ היה פרץ בן ט׳ שנים. וי״ל דמ״ש לעיל שנה א׳ לחצרון לאו דוקא, דהא לא בעינן רק ט׳ חדשים, והוו שנים מקוטעות, וא״כ היה פרץ בן ט׳ שלמות, ולכן קאמר עד ח׳ לפרץ, עד ועד בכלל״. והגירסא ׳עד ח׳ לפרץ׳ ישנה גם בילקוט שמעוני דפוס ראשון. אמנם ראיתי בילקוט כת״י אקספורד הגירסא כמו בשני התנחומות שלפנינו ׳שמנה׳, ולפי זה ברור שיש כאן טעות סופר, במקום לקרות ׳שְׁמָּנָה׳ מלשון מנין, קרא ׳שְׁמוֹנָה׳, היינו מספר שמונה, ולכן קיצר וכתב ח׳, ומהמשך הלשון ׳עד שמנה זה בן שנה וזה בן שתי שנים׳, מוכרח כן דהכוונה ׳שְׁמָּנָה׳ מלשון מנין. אמנם במלת ׳פרץ׳ יש טעות, ובכת״י הנ״ל יש על הגליון תיקון ׳וחמול׳, וכן הגיהו בילקוט הנדפס בוילנא: ״חצרון [וחמול]״. היינו שני בני פרץ, שהמה היו הצעירים ביותר שיצאו מא״י למצרים. וצריך למחוק המלה ׳פרץ׳, ובמקומה צריך לתקן ׳חצרון וחמול׳, שני בני פרץ כמבואר בבראשית (מו יב). וראה תורה שלמה בראשית מו אות נב ממדרש הגדול: ״ד״א, יעקב ובניו (בראשית מו ח), מה יעקב נשוי אף בניו כולם נשואים. אף פלוא וחצרון, שהיו זה בן שנה וזה בן שנתים, התקינו להם נשים, דכתיב ׳איש וביתו באו׳, כדי שלא יתערבו במצרים״. [ובביאור כתבתי שצריך להגיה כן בתנחומא, וזה טעות, כי צריך להגיה במדרש הגדול: חצרון וחמול]. ובכת״י מדרש החפץ: ״אפילו חצרון ופרץ וחמול השיאם יעקב נשים, זה בן שנה וזה בן שנתים״. וברור שט״ס כאן, וצריך למחוק המלה ׳ופרץ׳, או כמ״ש לעיל: ׳חצרון וחמול בני פרץ׳. כי פלוא וחצרון היו בני ראובן כמבואר שם (מו ט), א״כ לא היו צעירים, ורק חצרון וחמול היו הצעירים ביותר, שהיו בני בנים ליהודה, ונשא את תמר בתוך כ״ב שנה שפירש יוסף מאביו. ולפי המבואר בסדר עולם (פרק ב) ובמדרש הגדול (מובא בתורה שלמה בראשית מו אות ע): ״כל אחד מהם נשא והוא בן שבע שנים, וזה דבר פלא ואינו ממנהגו של עולם״. ואפילו לדרש זה, כשהיה חצרון בן שתים היה פרץ יותר מבן ט׳ ולא בן ח׳. והגהה זו שצ״ל ׳חצרון וחמול׳ מבוארת גם בספר פענח רזא כאן: ״במדרש אמרו שלכלם היו נשים, שאפילו חצרון וחמול שהיו קטנים שידך להם נשים כדי שלא יתחתנו במצרים, והיא שעמדה להם ששיעבדו בהם כל כך ולא ריחמו עליהם, מרבי״. נראה כוונתו בסוף דבריו ׳והיא שעמדה להם׳, כמו שכ׳ בספר אמרי נועם, שמביא ג״כ מדרש הנ״ל, וסיים בסגנון אחר: ״לפי שלא רצו להתחתן במצריות ולכך שיעבדו בהם ולא רחמו עליהן״. ואולי יש לתקן הלשון בתנחומא וילקוט: ״עד שמנה [לבני] פרץ חצרון [וחמול], זה בן שנה וזה בן שתי שנים״. וראיה לתיקון זה מצאתי בכת״י מדרש הבאור ואור האפלה כאן: ״ואף חצרון בן פרץ שהיה בן שש שנים, השיאו אשה קודם שירד למצרים״. ומבואר שגורס: ׳בן פרץ׳. אמנם מ״ש ׳בן שש שנים׳ תמוה, וזה נגד מדרשים הנ״ל. ובסדר עולם (פרק ב): ״הגדיל פרץ ז׳ שנים ונשא אשה, הרי ח׳, שנה אחת לחצרון, שנה אחת לחמול, וחצרון וחמול ירדו עמו למצרים״.

24. מובא בילק״ש (ח״א תשעא). ובמדרש הגדול כאן בסגנון מורחב: ״ד״א, איש וביתו, בא הכתוב להודיע קדושתן של שבטים, אע״פ שהיו מהלכין בדרך, לא שינו מדתן, אלא היו צנועין ולא נסתכל אחד מהן באשת חבירו. מנהג הבריות שיהא אדם צנוע בתוך ביתו, וכשהוא מהלך בדרך משנה מדותיו, אבל השבטים אינן כן, אלא אף כשהיו מהלכין בדרך לא שינו מדתן אלא נוהגין בקדושה. וכן בלעם, כשראה ישראל שוכן לשבטיו, ראה שאין פתחו של זה מכוון כנגד פתחו שלזה ולא חלונו שלזה כנגד חלונו שלזה, אמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה, לכך נאמר: איש וביתו באו״. ומבואר מדרשת חז״ל שפירשו מלת ׳וביתו׳, שהכוונה על נשותיהם. וכן מבואר בספר השרשים לר״י גנאח (עמ׳ סג): ״ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו), אתה ואשתך, וכבר ירמזו בו אל האשה בלבד, כמו שאמר: איש וביתו באו כו׳, והוא משמש ג״כ בדברי קדמונינו, כאשר אמר החכם (שבת קיח:): מימי לא קראתי לאשתי אשתי כו׳, אלא כו׳ לאשתי ביתי״. עיי״ש. אמנם האבן עזרא בפירושו חולק על זה, וכותב: ״איש וביתו, יוצא חלציו, ואין בית בכל המקרא אשה, והנה העד: איש וביתו באו, כי לא היו נשי השבטים במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך ׳וכפר בעדו ובעד ביתו׳ (ויקרא טז ו), (שדרשו חז״ל (יומא ב.): ׳ביתו׳ זו אשתו), כי פשוטו: בית אביו, כי שלשה וידויין היו, וְעֵזֶר הכהן (ר״ל כמ״ש (בראשית ב יח): אעשה לו עזר כנגדו), שהיא אשתו, בכח בעדו (ר״ל נכללת במלת ׳בעדו׳, והיא נכללת עמו כי האיש ואשתו הוא האדם)״. וראה באונקלוס מתרגם: ׳ואנש ביתה׳. וכן מתרגם בויקרא (טז ו) ׳וכפר בעדו ובעד ביתו׳: ׳ועל אינש ביתה׳. ויש להעיר מ״ש בספר פנים יפות כאן, להביא ראיה מלישנא דקרא למ״ש הרדב״ז, מובא באחרונים או״ח סי׳ תצו, דהעוקר דירתו מא״י עם אשתו הוי כאין דעתו לחזור, ומשום הכי גם כאן אף שאמר ׳לגור בארץ באנו׳ (בראשית מז ד), ודעתם לחזור, אלא כיון שעקרו דירותיהם מא״י עם נשותיהם, הוי כאלו אין דעתם לחזור.

25. ענין זה מוזכר הרבה פעמים בזהר ריש שמות באופנים שונים, ואביא דבריו כפי הסדר. א) ״ואלה שמות בני ישראל וגו׳, כיון דכתיב ׳בני ישראל׳, מהו ׳את יעקב׳, ׳הבאים אתו׳ אצטריך למימר, אלא ׳אלה שמות בני ישראל׳, אינון רתיכין ומשריין עלאין דנחתו עם יעקב בהדי שכינתא בגלותא דמצרים״ (זח״ב ב:). ב) ״שמענא מבוצינא קדישא דהוה אמר: ואלה שמות בני ישראל, ישראל סבא, כל אינון חילין ומשריין דהוו נחתין לגלותא בהדי יעקב, דכתיב: את יעקב״ (זח״ב ד.). ג) ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, אמר רבי יצחק ממשמע דקאמר ׳בני ישראל׳ ואחר כך ׳את יעקב׳, ולא נאמר ׳אתו׳, שאל רבי יהודה לרבי אלעזר בר״ש, כיון דשמעת מאביך פרשת ואלה שמות ברזא עלאה, מאי קאמר ׳איש וביתו באו׳, אמר ליה ההיא מלה דהוה אמר אבא, אינון הוו מלאכין עלאין דאינון לעילא על תתאי מנהון, היינו דכתיב איש וביתו באו״ (זח״ב ד:). ד) א״ר יהודה בההוא יומא דנחת יעקב למצרים, נחתו עמיה שתין רבוא דמלאכי עלאי כו׳, דאינון מחילא דשכינתא דנחתת עם יעקב למצרים כו׳, הה״ד ׳ואלה שמות בני ישראל וגו׳ איש וביתו באו׳, אינון ונימוסיהון״ (זח״ב ה.). ה) ״אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ׳את׳ אוליף דכלהו נחתו עם יעקב למצרים כו׳, דהוה נחית בגלותא, וקב״ה ושכינתיה וקדישין עלאין ורתיכין דנחתו כלהו עם יעקב, הה״ד: הבאים מצרימה את יעקב״ (זח״ב ה.). ז) ותא חזי, בני יעקב כלהו הוו מתין בההוא זמנא ונחתו אלין ואלין. רבי יוסי ורבי אלעזר אמרו האי פרשתא מלין עלאין אית בה, דתנן בשעתא דנחתו אלין רתיכין ומשריין קדישין דיוקניהון דשבטים דגליפין לעילא, כלהו עאלן למידר עמהון, הה״ד: איש וביתו באו, וכתיב: ראובן שמעון לוי״ (זח״ב טז.). ז) ״אמר רבי יהודה, ק״ו, ומה כד אשתזיב יעקב מלבן כתיב (בראשית לב ב) ׳ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים׳, כד נחת למיפק בגלותא וקב״ה אמר (שם מו ד) ׳אנכי ארד עמך מצרימה׳, לאו דינא הואיל ופטרונא נחתא, דייחתון שמשוי עמיה. היינו דכתיב: הבאים מצרימה את יעקב״ (זח״ב ד:-ה.). ובס׳ גלי רזיא (מובא בילקוט ראובני ריש שמות): ״כמו שארז״ל שירדו (צבאות דלעילא) עם יעקב למצרים, כדכתיב: איש וביתו באו״. כנראה כוונתו להזהר דלעיל. ובס׳ עולת תמיד לר״מ אלבילדה כותב: ״לכן הטיבו רז״ל בדרשתם זאת, שדרשו: ׳איש׳ זה הקב״ה, ׳וביתו׳ זה בית דינו וכו׳⁠ ⁠⁠״. וברב״ח כאן: ״ועל דרך הקבלה, ׳איש וביתו באו׳, ׳איש׳ על שם שכתוב (להלן טו יג): ה׳ איש מלחמה, ׳וביתו׳ בית דינו. ונרמז בכאן שאמרו רבותינו ז״ל (מגילה כט.): גלו למצרים שכינה עמהם״. וכ״כ בס׳ תולדות יצחק לר״י קארו: ״איש וביתו באו, רמז לשכינה שירדה עמהם, ׳איש׳ זה הקב״ה שנאמר ׳ה׳ איש מלחמה׳, ׳וביתו׳, בית דינו״. וכן כותב בס׳ תורת משה להאלשיך מדעת עצמו [על יסוד דברי רז״ל בשמות רבה (פ״כ יט)]: ״יוסף יוסף, הרי שכינה וכל פמליא שלמעלה וישראל ממתינים לך וכו׳, ׳הבאים מצרימה את יעקב׳ שהם פמליא שלמעלה כו׳, ׳איש וביתו באו׳ שהוא ה׳ הנקרא: איש״. ותימה שלא הזכיר כלום שהזהר האריך כל כך בדרוש הרעיון הזה. ויש מקור לדרשה זו במכילתא דרשב״י (שמות יב מא): ״יצאו כל צבאות ה׳, מלמד שאף צבאות (של) מקום היו עם ישראל בצער״. ובמכילתא דר״י (בא פי״ד): ״צבאות ה׳, אלו מלאכי השרת כו׳. כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה משועבדת עמהם״. ודרש אחר על הפסוק שלפנינו יש בזהר (ח״ב ד.): ״מהו דכתיב ׳איש וביתו באו׳, אמר ליה ודאי הכי הוא, אלא הא תנינן כל דמקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב, ועל דא: איש וביתו באו״. ונראה מ״ש: הא תנינן כו׳, שכוונתו להירושלמי ערלה (פ״א ה״ג): ״דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה״. ׳בהית׳ מלשון בושה. וכן הוא דורש כאן מלת ׳וביתו׳. בסדר ארקים (בכבוד חופה): ״ואלה שמות – באו, הרי אחת עשרה תיבות, כנגד הקב״ה ועשרת הדברות״.

וְאִלֵּין שְׁמָהָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּעָאלוּ לְמִצְרָיִם עִם יַעֲקֹב גְּבַר וַאֲנָשׁ בֵּיתֵיהּ עָאלוּ.

These are the names of the Children of Israel who came to Egypt. Each man with his household who came with Yaakov.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ

וְאִלֵּין שְׁמָהָת בְּנַי יִשְׂרָאֵל דְּעָלוּ לְמִצְרָיִם עִם יַעֲקֹב גְּבַר וַאֲנָשׁ בֵּיתֵיהּ עָלוּ

בָּא – אֲתָא, עָל

א. ״הַבָּאִים מִצְרָיְמָה״ – ״דְּעָלוּ לְמִצְרָיִם״ (משורש עו״ל) אבל ״וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל... הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה״ (במדבר לא יד) ״דַּאֲתוֹ מֵחֵיל קְרָבָא״ (משורש את״א), כי הארמית מבחינה בין בָּא במשמע הִגִּיעַ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, קָרַב, שתרגומו אֲתָא לבין בָּא בהוראת נִכְנָס המתורגם עָל (משורש עו״ל או על״ל).⁠¹ לכן ״הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה״ שמשמעו הגיעו חזרה – אֲתוֹ. אבל ״הַבָּאִים מִצְרָיְמָה״ המציין את כניסתם למצרים – עָלוּ.

ב. ״הַבָּאִים מִצְרָיְמָה״ שבהווה מתורגם ״דְּעָלוּ לְמִצְרָיִם״ בעבר, כדרכו לדייק בזמני הפועל וכבהמשך הפסוק ״אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ״ – ״עָלוּ״.⁠² וכמוהו ״הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם״ (שמות יד כח) ״דְּעָלוּ״, בעבר.

ג. ״אֵת יַעֲקֹב״ – ״עִם יַעֲקֹב״, זו אחת מארבעים ״את״ המתורגמים ״עם״, כמלת יחס.⁠³

תוספת אֲנָשׁ

ד. ״אִישׁ וּבֵיתוֹ״ – ״גְּבַר וַאֲנָשׁ בֵּיתֵיהּ״. הוסיף תיבת וַאֲנָשׁ לבאר ש״ביתו״ בא בהשאלה לאנשי הבית כמבואר בפסוק ״וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה״ (בראשית מה ב) ״וּשְׁמַע אֱנָשׁ בֵּית פַרְעֹה״, ואינו מפרש ״ביתו״ במשמע נשיו.⁠⁴

1. כמבואר בהרחבה בפסוק ״בֹּא ...אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל ... לְתֵיבוֹתָא״.

2. אבל בפסוק המקביל ״הבאים מצרימה״ (בראשית מו ח) וברש״י שם: ״הבאים מצרימה – על שם השעה קורא להם הכתוב באים. ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו״, צריך לתרגם ״דְּעָאלוּ״ בבינוני, עיין שם. ועיין להלן בפסוק יב על דיוק המתרגם בזמני הפועל.

3. ראה הערת המסורה לבר׳ ד א.

4. כראב״ע (הפירוש הארוך): ״איש וביתו – יוצא חלציו, ואין בית בכל המקרא אשה. והנה העד, איש וביתו באו, כי לא היו נשי השבטים במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז ו), כי פשוטו בית אביו״. ואכן גם שם ת״א ״וִיכַפַּר עֲלוֹהִי וְעַל אֲנַשׁ בֵּיתֵיהּ״.

ואליין^א שמהת בני ישראל די עלו למצרים עם יעקב גבר ואנשי בייתיה עלו.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואליין״) גם נוסח חילופי: ״אילין״.

ואילין שמהת בני ישראל דעלו למצרים עם יעקב גבר עם אינש ביתיה עלו.

And these are the names of the sons of Israel who went into Mizraim with Jacob, each with the men of his house entered in:

ואלה שמות בני ישראל אשר באו למצרים עם יעקב איש עם אנשי ביתו באו.

פרשה א

סדר שמות

[א] וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי י״ג:כ״ד), בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁאוֹמֵר לוֹ חֲבֵרוֹ פְּלוֹנִי הִכָּה לְבִנְךָ יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ מִן הַמַּרְדּוּת סוֹף בָּא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׂוֹנְאֵהוּ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּיִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיוּ לוֹ גַּעְגּוּעִים עַל אַבְרָהָם אָבִיו וְלֹא רִדָּהוּ וְיָצָא לְתַרְבוּת רָעָה וּשְׂנֵאָהוּ וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ רֵיקָם. מֶה עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל כְּשֶׁהָיָה בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הִתְחִיל לְהָבִיא צֶלֶם מִן הַשּׁוּק וְהָיָה מְצַחֵק בּוֹ וְעוֹבְדוֹ, כְּמוֹ שֶׁרָאָה מֵאֲחֵרִים. מִיָּד: וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק וגו׳ (בראשית כ״א:ט׳), וְאֵין מְצַחֵק אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות ל״ב:ו׳), מִיָּד: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ (בראשית כ״א:י׳), שֶׁמָּא יִלְמַד בְּנִי אָרְחוֹתָיו, מִיָּד: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם וגו׳ (בראשית כ״א:י״א), עַל שֶׁיֵּצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ וגו׳ (בראשית כ״א:י״ב), מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת. מִיָּד: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם (בראשית כ״א:י״ד), לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא לְיִשְׁמָעֵאל עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְשִׁלְּחוֹ הוּא וְאִמּוֹ הָגָר רֵיקָם וּטְרָדוֹ מִבֵּיתוֹ עַל כָּךְ. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה וגו׳ (בראשית י״ג:ב׳), הָיָה מְשַׁלֵּחַ אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ מִבֵּיתוֹ רֵיקָם בְּלֹא כְסוּת וּבְלֹא מִחְיָה. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה לֹא נִפְנָה עָלָיו. מֶה הָיָה סוֹפוֹ, כְּשֶׁגֵּרְשׁוֹ יָשַׁב בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וְהָיָה מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם (בראשית ט״ז:י״ב).

כַּיּוֹצֵא בּוֹ: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו (בראשית כ״ה:כ״ח), לְפִיכָךְ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה עַל אֲשֶׁר לֹא רִדָּהוּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ חָמֵשׁ עֲבֵרוֹת עָבַר עֵשָׂו הָרָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, בָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְכָפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְכָפַר בָּעִקָּר, וּבִזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה. וְעוֹד, שֶׁתָּאַב מִיתַת אָבִיו, וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וגו׳ (בראשית כ״ז:מ״א). וְגָרַם לְיַעֲקֹב לִבְרֹחַ מֵאֲבוֹתָיו, וְהָלַךְ אַף הוּא אֵצֶל יִשְׁמָעֵאל לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תַּרְבּוּת רָעָה וּלְהוֹסִיף עַל נָשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל (בראשית כ״ח:ט׳).

כַּיּוֹצֵא בּוֹ דָּוִד שֶׁלֹא יִסַּר לְאַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ וְלֹא רִדָּהוּ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָבִיו, וְשָׁכַב עִם פִּילַגְשָׁיו, וְגָרַם לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף וְהוּא בּוֹכֶה, וְנָפְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אֲלָפִים וְכַמָּה רְבָבוֹת, וְגָרַם לוֹ דְּבָרִים קָשִׁים הַרְבֵּה שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, דִּכְתִיב: מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ (תהלים ג׳:א׳), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: ה׳ מָה רַבּוּ צָרָי וגו׳ (תהלים ג׳:ב׳). וְקָשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, דְּאִלּוּ בְּמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג כְּתִיב: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם (תהלים ב׳:א׳), וּלְהַלָּן כְּתִיב: ה׳ מָה רַבּוּ צָרָי (תהלים ג׳:ב׳).

וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עָשָׂה דָּוִד בַּאֲדֹנִיָּה שֶׁלֹא רִדָּהוּ בְּיִסּוּרִין, וְלֹא גָעַר בּוֹ, וּלְפִיכָךְ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, דִּכְתִיב: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו, וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם (מלכים א א׳:ו׳), וַהֲלוֹא אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה וַאֲדֹנִיָּהוּ בֶּן חַגִּית, מַהוּ וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה וְלֹא רִדָּהוּ אָבִיו, וּכְתִיב בַּאֲדֹנִיָּהוּ וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו, אַף הוּא יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, לְפִיכָךְ כְּתִיב: וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי י״ג:כ״ד), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל שֶׁאָהַב אֶת יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה׳ (מלאכי א׳:ב׳), שֶׁהוּא מַרְבֶּה אוֹתָן בְּיִסּוּרִין.

אַתָּה מוֹצֵא שָׁלשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכֻלָּם לֹא נְתָנָם לָהֶם אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, הַתּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ (תהלים צ״ד:י״ב). אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ וגו׳ (דברים ח׳:ה׳), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ וגו׳ (דברים ח׳:ז׳). הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וגו׳ (משלי ו׳:כ״ג). וְכָל הַמְיַסֵּר אֶת בְּנוֹ, מוֹסִיף הַבֵּן אַהֲבָה עַל אָבִיו וְהוּא מְכַבְּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וגו׳ (משלי כ״ט:י״ז), וְאוֹמֵר: יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה (משלי י״ט:י״ח). וּמוֹסִיף עָלָיו אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, לְפִי שֶׁשִּׁחֲרוֹ מוּסָר לְכָךְ אוֹהֲבוֹ. אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאַבְרָהָם יִסֵּר אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְלִמְּדוֹ תּוֹרָה וְהִדְרִיכוֹ בִּדְרָכָיו, דִּכְתִיב בְּאַבְרָהָם: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי (בראשית כ״ו:ה׳), וּכְתִיב: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם (בראשית כ״ה:י״ט), לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לְאָבִיו בְּכָל דָּבָר, בְּנוֹי בְּחָכְמָה בְּעשֶׁר וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. תֵּדַע לְךָ שֶׁבֶּן שְׁלשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה כְּשֶׁעֲקָדוֹ אָבִיו, וּכְתִיב: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כ״ד:א׳), וַעֲקָדוֹ וּכְפָתוֹ כְּשֶׂה וְלֹא נִמְנַע, לְפִיכָךְ: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק (בראשית כ״ה:ה׳), הֱוֵי: וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ הָיָה יִצְחָק מְשַׁחֵר מוּסָר לְיַעֲקֹב שֶׁלִּמְּדוֹ יִצְחָק תּוֹרָה וְיִסְּרוֹ בְּבֵית תַּלְמוּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם וגו׳ (בראשית כ״ה:כ״ז), וְלָמַד מַה שֶּׁלִּמְּדוֹ אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פֵּרַשׁ מֵאָבִיו וְנִטְמַן בְּבֵית עֵבֶר לִלְמֹד תּוֹרָה, לְפִיכָךְ זָכָה לִבְרָכָה וְיָרַשׁ אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנַעַן (בראשית ל״ז:א׳). וְאַף יַעֲקֹב אָבִינוּ יִסֵּר אֶת בָּנָיו וְרִדָּה אוֹתָם וְלִמְּדָם דְּרָכָיו, שֶׁלֹא הָיָה בָּהֶם פְּסֹלֶת, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה וגו׳, הִשְׁוָן כֻּלָּם לְיַעֲקֹב, שֶׁכֻּלָם צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ הָיוּ, הֱוֵי: וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

[ב] דָּבָר אַחֵר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, וְאֵלֶּה מוֹסִיף שֶׁבַח עַל הָרִאשׁוֹנִים: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ (בראשית ב׳:ד׳), פָּסַל לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, הוֹסִיף שֶׁבַח עַל שִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמַעְלָה, שֶׁכֻּלָּם הָיוּ צַדִּיקִים.

[ג] וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ – שְׁקוּלִים הֵם יִשְׂרָאֵל כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם, נֶאֱמַר כָּאן שְׁמוֹת, וְנֶאֱמַר בַּכּוֹכָבִים שֵׁמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא (תהלים קמ״ז:ד׳). אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם מָנָה מִסְפָּרָם כַּמָּה הָיוּ, וּלְפִי שֶׁהֵם מְשׁוּלִים לַכּוֹכָבִים קָרָא שֵׁמוֹת לְכֻלָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳.

[ד] הַבָּאִים מִצְרָיְמָה – וְכִי הַיּוֹם בָּאִים, וַהֲלֹא יָמִים רַבִּים הָיוּ לָהֶם שֶׁבָּאוּ לְמִצְרַיִם, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיּוֹסֵף הָיָה קַיָּם, לֹא הָיָה לָהֶם מַשּׂוֹי שֶׁל מִצְרִיִּים, מֵת יוֹסֵף נָתְנוּ עֲלֵיהֶם מַשּׂוֹי. לְפִיכָךְ כְּתִיב: הַבָּאִים, כְּאִלּוּ אוֹתוֹ יוֹם נִכְנְסוּ לְמִצְרַיִם. אֵת יַעֲקֹב, כָּל אֵלֶּה מִכֹּחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁסִּגֵּל מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְזָכָה לְהַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים: אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.

[ה] וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – עַל שֵׁם גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל נִזְכְּרוּ כָּאן, רְאוּבֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: רָאֹה רָאִיתִי אֶת עָנִי עַמִּי (שמות ג׳:ז׳). שִׁמְעוֹן, עַל שֵׁם: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שמות ב׳:כ״ד). לֵוִי, עַל שֵׁם שֶׁנִּתְחַבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְצָרָתָם: מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג׳:ב׳), לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (תהלים צ״א:ט״ו). יְהוּדָה, עַל שֵׁם שֶׁהוֹדוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יִשָּׂשׂכָר, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר שִׁעְבּוּדָם, בִּזַּת מִצְרַיִם וּבִזַּת הַיָּם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית ט״ו:י״ד), זְבוּלֻן, עַל שֵׁם שֶׁהִשְׁכִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בְּקִרְבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳), וְאֵין זְבוּלֻן אֶלָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים (מלכים א ח׳:י״ג). וּבִנְיָמִן, עַל שֵׁם: יְמִינְךָ ה׳ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ (שמות ט״ו:ו׳). דָּן, עַל שֵׁם: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית ט״ו:י״ד). נַפְתָּלִי, עַל שֵׁם תּוֹרָה וּמִצְוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים י״ט:י״א). גָּד, עַל שֵׁם הַמָּן שֶׁהֶאֱכִילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא: כְּזֶרַע גַּד (שמות ט״ז:ל״א). אָשֵׁר, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מְאַשְׁרִין אוֹתָן כָּל שׁוֹמְעֵי גְּאֻלָּתָן וּגְדֻלָּתָן, דִּכְתִיב: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה׳ צְבָאוֹת (מלאכי ג׳:י״ב). יוֹסֵף, עַל שֵׁם שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף וְלִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה כְּשֵׁם שֶׁגָּאַל אוֹתָם מִמִּצְרַיִם, דִּכְתִיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ וגו׳ (ישעיהו י״א:י״א) וְכָל הָעִנְיָן.

[ו] הֲדָא הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לָמָּה אֵין שְׁמוֹתָם שֶׁל שְׁבָטִים שָׁוִים בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא פְּעָמִים שֶׁזֶּה מַקְדִּים לָזֶה וְזֶה מַקְדִּים לָזֶה, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּנֵי גְבִירוֹת תְּחִלָּה וּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת אַחֲרוֹנָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא הָיוּ גְּדוֹלִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ.

דָּבָר אַחֵר: לָמָּה הִקְדִּים אֵלּוּ לְאֵלּוּ, לְפִי שֶׁהֵם תִּקְרַת הָעוֹלָם, זֶה שֶׁמְתַקֵּן תִּקְרָה כָּרָאוּי, נוֹתֵן עָבְיָהּ שֶׁל תִּקְרָה זוֹ בְּצַד רֹאשָׁהּ שֶׁל אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה, לְפִיכָךְ מַקְדִּים אֵלּוּ לְאֵלּוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהֵם תִּקְרָתוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא אוֹמֵר: שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי (ישעיהו מ״ח:י״ב).

[פרשת שמות]

[א] וְאֵלֶּה שְׁמוֹת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי י״ג:כ״ד). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ, פְּלוֹנִי הִכָּה אֶת בִּנְךָ, יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ מִן הַמַּרְדּוּת, סוֹף יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׂוֹנְאֵהוּ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּיִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה לוֹ גַּעְגּוּעִין עַל אַבְרָהָם אָבִיו וְלֹא רִדָּהוּ, וְיָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וּשְׂנָאוֹ אַבְרָהָם וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ רֵיקָם. מֶה עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל? כְּשֶׁהָיָה בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הִתְחִיל לְהָבִיא צֶלֶם מִן הַשּׁוּק וְהָיָה מְצַחֵק בּוֹ וְעוֹבְדוֹ, כְּמוֹ שֶׁרָאָה לַאֲחֵרִים. מִיָּד, וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק (בראשית כ״א:ט׳). וְאֵין צְחוֹק הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֵמוּ לְצַחֵק (שמות ל״ב:ו׳). מִיָּד, וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה וְגוֹ׳, שֶׁמָּא יִלְמַד אוֹרְחוֹתָיו. מִיָּד, וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ וְגוֹ׳, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת. מִיָּד, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וְגוֹ׳. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא לְיִשְׁמָעֵאל עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְשִׁלְּחוֹ הוּא וְאֶת הָגָר אִשְׁתּוֹ רֵיקָם, וּטְרָדָן מִבֵּיתוֹ עַל כָּךְ. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ, שֶׁאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ וְאַבְרָהָם כָּבֵד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב (בראשית י״ג:ב׳), הָיָה מְשַׁלֵּחַ אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ מִבֵּיתוֹ רֵיקָם בְּלֹא כְּסוּת, בְּלֹא מָזוֹן, בְּלֹא כֶּסֶף, בְּלֹא בְּהֵמָה? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, לֹא נִפְנָה אֵלָיו. אִם כֵּן, מַהוּ וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ (בראשית כ״א:י״א)? שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. אַתָּה מוֹצֵא, כְּשֶׁגָּדַל יִשְׁמָעֵאל, יָשַׁב בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וְהָיָה מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל. (בראשית ט״ז:י״ב). כַּיּוֹצֵא בּוֹ וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו (בראשית כ״ה:כ״ח), לְפִיכָךְ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה שֶׁלֹּא רִדָּהוּ. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: חָמֵשׁ עֲבֵרוֹת עָבַר עֵשָׂו הָרָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם: בָּא עַל נַעֲרָה מְאֹרָסָה, וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְכָפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְכָפַר בָּעִקָּר, וְשָׁט אֶת הַבְּכוֹרָה. וְכֻלָּן מִן הַפָּסוּק וּמִגְּזֵרָה שָׁוָה. וְעוֹד שֶׁתָּאַב מִיתַת הָאָב, וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי (בראשית כ״ז:מ״א). וְגָרַם לְיַעֲקֹב לִבְרֹחַ מֵאֲבוֹתָיו, וְהָלַךְ אַף הוּא אֵצֶל יִשְׁמָעֵאל לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תַּרְבּוּת רָעָה וּלְהוֹסִיף עַל נָשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וְגוֹ׳ (בראשית כ״ח:ט׳). כַּיּוֹצֵא בּוֹ, דָּוִד שֶׁלֹּא יִסֵּר לְאַבְשָׁלוֹם וְלֹא רִדָּהוּ, בָּא לִידֵי תַּרְבּוּת רָעָה, וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, וְשָׁכַב עִם עֶשֶׂר נָשָׁיו, וְגָרַם לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף וְהוּא בּוֹכֶה, וְהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אֲלָפִים, וְגָרַם לוֹ דְּבָרִים קָשִׁים הַרְבֵּה שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, דִּכְתִיב: מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ (תהלים ג׳:א׳). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, י״י מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלַי? שֶׁקָּשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. דְאִלּוּ בְּמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג כְּתִיב לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם (בראשית ב׳:א׳), וְלָא כְּתִיב י״י מָה רַבּוּ צָרָי. וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עָשָׂה דָּוִד בַּאֲדוֹנִיָּה, וְלֹא רִדָּהוּ בְּיִסּוּרִין וְלֹא גָעַר בּוֹ, וּלְפִיכָךְ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, דִּכְתִיב: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגוֹ׳ (מלכים א א׳:ו׳). וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא רִדָּהוּ אָבִיו לְאַבְשָׁלוֹם, יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. וּכְתִיב בַּאֲדֹנִיָּה, וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ, לְפִיכָךְ יָצָא אַף הוּא לְתַרְבּוּת רָעָה. הֱוֵי אוֹמֵר, חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ. וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, זֶה אַבְרָהָם שֶׁיִּסֵּר אֶת יִצְחָק וְלִמְּדוֹ אֶת הַתּוֹרָה וְהִדְרִיכוֹ בִּדְרָכָיו, דִּכְתִיב בְּאַבְרָהָם: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי וְגוֹ׳ (בראשית כ״ו:ה׳). וּכְתִיב: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק (בראשית כ״ה:י״ט). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לְאָבִיו בְּכָל דָּבָר, בְּנוֹי, בְּחָכְמָה וּבְכֹחַ וּבְעֹשֶׁר וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. תֵּדַע לְךָ, שֶׁבִּשְׁעַת עֲקֵדָתוֹ בֶּן שְׁלֹשִים וְשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן וַעֲקָדוֹ וּכְפָתוֹ כְּשֶׂה, וְלֹא נִמְנַע, וּלְפִיכָךְ וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל וְגוֹ׳. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים נָתַן אַבְרָהָם וְגוֹ׳. הִרְחִיקָם מִיִּצְחָק. הֱוֵי וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, זֶה יַעֲקֹב, שֶׁלִּמְּדוֹ יִצְחָק אָבִיו תּוֹרָה וְיִסְּרוֹ בְּבֵית תַּלְמוּד, דִּכְתִיב: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים (בראשית כ״ה:כ״ז). וְלָמַד מַה שֶּׁלָּמַד אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פֵּרַשׁ מֵאֲבוֹתָיו וְנִטְמַן בְּבֵית עֵבֶר לִלְמֹד תּוֹרָה. לְפִיכָךְ זָכָה לִירַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו (בראשית ל״ז:א׳). אַף יַעֲקֹב אָבִינוּ יִסֵּר אֶת בָּנָיו וְרִדָּה אוֹתָם וְלִמְּדָם דְּרָכָיו וְאֹרְחוֹתָיו, שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם פְּסֹלֶת. מִנַּיִן? מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, הִשְׁוָן כֻּלָּן הַכָּתוּב לְיַעֲקֹב. הֱוֵי, וְאֹהֲבוֹ שִׁיחֲרוֹ מוּסָר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁיחֲרוֹ מוּסָר, זוֹ בַּת שֶׁבַע הַצַּדֶּקֶת שֶׁיִּסְּרָה אֶת שְׁלֹמֹה בְּנָהּ, דִּכְתִיב: דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ (משלי ל״א:א׳). אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנַנְיָה: מַהוּ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ? מְלַמֵּד, שֶׁכְּפָפַתּוּ בַּת שֶׁבַע עַל הָעַמּוּד וּמַכָּה אוֹתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמְיַסַּרְתּוֹ. וּמֶה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ: מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי. אָמְרָה לוֹ: הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם. עַכְשָׁיו אִם תֵּצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, יֹאמְרוּ שֶׁאַתָּה בְּרִי וַאֲנִי גָּרַמְתִּי לָךְ. וּמַה בַּר בִּטְנִי, כָּל נְשֵׁי אָבִיךָ כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת אֵינָן רוֹאִין פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דָּחַקְתִּי וְנִכְנַסְתִּי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן מְלֻבָּן וּמְזֹרָז. וּמֶה בַּר נְדָרַי, כָּל נְשֵׁי אָבִיךָ הָיוּ נוֹדְרוֹת וְאוֹמְרוֹת: יְהֵא לִי בֵּן הָגוּן לַמַּלְכוּת, וַאֲנִי נָדַרְתִּי יְהֵא לִי בֵּן חָכָם מְמֻלָּא בַּתּוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת. וּמַכָּה אוֹתוֹ וּמְיַסַּרְתּוֹ וְאוֹמֶרֶת: אַל לַמְּלָכִים לְמוּאֵל, אַל לַמְּלָכִים שְׁתוּ יַיִן, מַה לְּךָ אֵצֶל מְלָכִים שׁוֹתִין יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִין וְאוֹמְרִים לְמוֹאֵל, לָמָּה אֵל. וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר (משלי ל״א:ד׳) מִי שֶׁרָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִם לוֹ, יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר. וּלְפִי שֶׁיִּסַּרְתּוּ, לְפִיכָךְ וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מלכים א ה׳:י״א). תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר: אַתְּ מוֹצֵא שָׁלֹש מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא נָתַן אוֹתָם אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, הַתּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה, דִּכְתִיב: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶּנּוּ (תהלים צ״ד:י״ב). אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ י״י אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָ (דברים ח׳:ה׳). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה. הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר (משלי ו׳:כ״ג). וְכָל הַמְיַסֵּר אֶת בְּנוֹ, מוֹסִיף הַבֵּן אַהֲבָה עַל אָבִיו וְהוּא מְכַבְדוֹ, דִּכְתִיב: יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָּ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ (משלי כ״ט:י״ז), הֱוֵי, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

[ב] דָּבָר אַחֵר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ (תהלים מ״ח:י״א). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא גִּבּוֹר, וְהוּא חַלָּשׁ. מְקַלְּסִין אוֹתוֹ נָאֶה, וְהוּא כָעוּר. מְקַלְּסִין אוֹתוֹ רַחֲמָנִי, וְהוּא אַכְזָרִי. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל מַה שֶּׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ הוּא יָתֵר, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא (דברים ט׳:י״ז). אָמַר דָּוִד: מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת י״י יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ (תהלים ק״ו:ב׳). אִיּוֹב אָמַר: הַיְסֻפַּר לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע (איוב ל״ז:כ׳). בָּאוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְאָמְרוּ: וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה (נחמיה ט׳:ה׳). אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנַנְיָה: יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן נָאִין וּמַעֲשֵׂיהֶן כְּעוּרִין, וְיֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן כְּעוּרִין וּמַעֲשֵׂיהֶן נָאִין, וְיֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן וּמַעֲשֵׂיהֶן כְּעוּרִין, וְיֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן וּמַעֲשֵׂיהֶן נָאִין. שְׁמוֹתֵיהֶן נָאִין וּמַעֲשֵׂיהֶן כְּעוּרִין, אַבְשָׁלוֹם, אָב לְשָׁלוֹם, וּבָא פִּילַגְשֵׁי אָבִיו. עֵשָׂו, עוֹשֶׂה רְצוֹן עוֹשָׂיו, וּמַעֲשָׂיו רָעִים. שְׁמוֹתֵיהֶן כְּעוּרִין וּמַעֲשֵׂיהֶן נָאִין, אֵלּוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, בְּנֵי בַרְקוֹס בְּנֵי סִיסְרָא (עזרא ב׳:נ״ג), וְהֵם בָּנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. שְׁמוֹתֵיהֶן וּמַעֲשֵׂיהֶן כְּעוּרִין, אֵלּוּ הַמְרַגְּלִים, נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי (במדבר י״ג:י״ד). שְׁמוֹתֵיהֶן וּמַעֲשֵׂיהֶן נָאִין, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה, פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵלֶּה, מוֹסִיף שֶׁבַח עַל הָרִאשׁוֹנִים. אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ (בראשית ב׳:ד׳), פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים בְּתֹהוּ וָבֹהוּ, וּבְעִנְיָן זֶה אַתָּה פּוֹתֵר אֶת כֻּלָּם. וְאַף כָּאֵן וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, הוֹסִיף שֶׁבַח עַל הָרִאשׁוֹנִים.

[ג] הַבָּאִים מִצְרָיְמָה – וְכִי הַיּוֹם בָּאִים, וַהֲלֹא יָמִים הַרְבֵּה מִשֶּׁבָּאוּ? אֶלָּא, כָּל זְמַן שֶׁיּוֹסֵף קַיָּם, לֹא הָיָה עֲלֵיהֶם מַשּׂאוֹי שֶׁל מִצְרַיִם. מֵת יוֹסֵף, נָתְנוּ עֲלֵיהֶם מַשּׂאוֹי. לְפִיכָךְ כְּתִיב הַבָּאִים, כְּאִלּוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם נִכְנְסוּ לְמִצְרַיִם.

אֶת יַעֲקֹב – כָּל אֵלּוּ מִכֹּחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.

אִישׁ וּבֵיתוֹ – אָמַר רַב הוּנָא: מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד לְמִצְרַיִם עַד שֶׁמָּנָה לְפֶרֶץ וּלְחֶצְרוֹן, זֶה בֶּן שָׁנָה וְזֶה בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים וְזִוֵּג לָהֶם נָשִׁים.

אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ – רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, כָּל הַשְּׁבָטִים לְשֵׁם גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ. רְאוּבֵן, עַל שֵׁם רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי (שמות ג׳:ז׳). שִׁמְעוֹן, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שמות ו׳:כ״ד). לֵוִי, וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל י״י (זכריה ב׳:ט״ו). יְהוּדָה, אוֹדְךָ י״י כִּי אָנַפְתָּ בִּי (ישעיהו י״ב:א׳). יִשָּׂשׂכָר, יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ (ירמיהו ל״א:ט״ו). זְבוּלֻן, בָנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ (מלכים א ח׳:י״ג). בִּנְיָמִין, נִשְׁבַּע י״י בִּימִינוֹ (ישעיהו ס״ב:ח׳). דָּן, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי (בראשית ט״ו:י״ד). נַפְתָּלִי, נֹפֶת לִי, נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה (שיר השירים ד׳:י״א). גָּד, וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד (במדבר י״א:ז׳). וְאָשֵׁר, וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם (מלאכי ג׳:י״ב). יוֹסֵף, עַל שֵׁם יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ (ישעיהו י״א:י״א). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: אֵין שְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל שְׁבָטִים שָׁוִין בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא פְּעָמִים שֶׁזֶּה מַקְדִים לָזֶה וְזֶה מַקְדִּים לָזֶה. וְלָמָּה כֵּן? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, בְּנֵי גְּבִירוֹת תְּחִלָּה וּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת אַחֲרוֹנִים. וּלְלַמֶּדְךָ, שֶׁלֹּא הָיוּ גְּדוֹלִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה מַקְדִּים אֵלּוּ לְאֵלּוּ? לְפִי שֶׁהֵן תִּקְרָתָן שֶׁל עוֹלָם. וְהַמְתַקֵּן תִּקְרָה כָּרָאוּי, נוֹתֵן עָבְיָהּ שֶׁל תִּקְרָה זוֹ בְּצַד רֹאשָׁהּ שֶׁל אַחֶרֶת, שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה. לְפִיכָךְ מַקְדִּים אֵלּוּ לְאֵלּוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהֵן תִּקְרָתָן שֶׁל עוֹלָם? שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי (ישעיהו מ״ח:י״ב).

[ד] וְאֵלֶּה שְׁמוֹת – נָאִין הַשֵּׁמוֹת לְיִשְׂרָאֵל. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא לָהֶן שֵׁמוֹת. נָתַן בֵּן לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ: וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק (בראשית י״ז:י״ט). י׳ עֲשָׂרָה, צ׳ תִּשְׁעִים. ח׳ שְׁמוֹנָה. ק׳ מֵאָה, הֲרֵי מָאתַיִם וּשְׁמוֹנָה. וּמָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית ט״ו:י״ג). אָמַר לוֹ: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, מִשֶּׁיִּהְיֶה לְךָ זֶרַע. הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק. וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה שֶׁהוּא הִתְחִיל בַּמִּילָה תְּחִלָּה לִשְׁמוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים (בראשית כ״א:ד׳). לְפִיכָךְ קָרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁם. וְאַף יַעֲקֹב, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא לוֹ שֵׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (בראשית כ״ה:כ״ו). יַעֲקֹב אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת יֵשׁ בּוֹ כְּנֶגֶד אַרְבַּע עֲטָרוֹת שֶׁבָּנָיו מְעַטְּרִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. י׳ כְּנֶגֶד עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת, ע׳ כְּנֶגֶד שִׁבְעִים זְקֵנִים. ק׳ כְּנֶגֶד הַהֵיכָל שֶׁבָּנוּ בָּנָיו לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁגָּבְהוֹ מֵאָה אַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַהֵיכָל מֵאָה אַמָּה (יחזקאל מ״א:ט״ו). ב׳ כְּנֶגֶד שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת. וּבִזְכוּת יַעֲקֹב נִגְאֲלוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק (תהלים ק״ה:י׳). וְאִלּוּלֵי יַעֲקֹב, לֹא נִפְדָּה אַבְרָהָם מִן הַכִּבְשָׁן, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֹּה אָמַר י״י אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם (ישעיהו כ״ט:כ״ב). אֲבָל עֵשָׂו, אָבִיו וְאִמּוֹ קָרְאוּ לוֹ שֵׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. עָלָיו נֶאֱמַר: זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ (איוב י״ח:י״ז).

[Parashat Shemot]

[Siman 1]

Now these are the names (Exod. 1:1). Scripture states (elsewhere in allusion to this verse): He that spareth his rod hateth his son; but he that loveth him chastiseth him betimes (Prov. 13:24). Normally, if a man informs his friend that someone has beaten his son, the father would deprive the guilty person even of the source of his livelihood. Why, then, does Scripture state: He that spareth his rod hateth his son? This teaches you that whenever a man fails to chastise his son, that son will ultimately act wickedly, and he will come to despise him. We find this to be so in the case of Ishmael, who behaved fondly toward his father, who failed to chastise him, and he thus went astray. As a result, Abraham began to despise him, and drove him empty-handed from his home.

What had Ishmael done? When he was fifteen years old, he brought idols into his home, to play with and to worship as he had seen others do. As soon as Sarah saw the son of Hagar the Egyptian, whom she had borne unto Abraham, making sport (Gen. 21:9). The word sport refers only to practicing idolatry, as it is said: And the people sat down to eat and to drink, and rose up to make sport (Exod. 32:6). She said to him: Abraham, cast out this bondwoman and her son (Gen. 21:10), lest my son learn from his behavior.

And the thing was very grievous in Abraham’s sight because of his son. And God said unto Abraham: “Let it not be grievous in thy sight because of the lad, and because of thy bondwoman; in all that Sarah saith unto thee, hearken unto her voice” (ibid. 21:11–12). You learn from this verse that Abraham was subordinate to Sarah in matters of prophecy. Thereupon, Abraham arose up early in the morning, and took bread and a bottle of wine (ibid., v. 14). (This episode) teaches us that he hated Ishmael because he had gone astray, and as a result drove him and Hagar, his own wife, from his home empty-handed.

Do you believe that Abraham, concerning whom it is written: And Abraham was very rich in cattle, in silver, and in gold (Gen. 13:2), would have driven his own wife and son from his home, without clothes or food, silver or cattle (for any other reason)? This (episode) simply teaches us that after Ishmael went astray, he was no longer concerned about him. But if this is so, what is meant by And the thing was very grievous in Abraham’s sight on account of his son? It means that he was actually concerned (about the consequence of) Ishmael’s straying. You find that when Ishmael grew up, he would wait at the crossroads to murder and rob those who passed by, as it is said: And he shall be a wild ass of a man; and his hand shall be against every man (Gen. 16:12).

Another example of this is stated in Scripture: Now Isaac loved Esau (ibid. 25:28). Apparently, Esau went astray because his father failed to chastise him. As we have learned, the wicked Esau committed five transgressions in one day: he slept with a betrothed maiden, killed a man, denied the concept of resurrection, rejected the essential principle of religion (i.e., became an atheist), and despised the birthright. All of these transgressions are indicated either specifically in verses in Scripture or by analogy with other verses in Scripture (gezerah shavah). Furthermore, he longed for his father’s death, so that he might slay his brother, as it is said: Let the days of mourning for my father be at hand, then will I slay my brother, Jacob (Gen. 27:41). He compelled Jacob to flee from his father’s house, while he went to Ishmael’s home to learn evil ways from him, and to add to the number of his wives, as it is said: So Esau went unto Ishmael, and took unto the wives that he had Mahalath the daughter of Ishmael, Abraham’s son (ibid. 28:9).

Similarly, Absalom went astray because David failed to chastise and punish him. He tried to kill (his father), he slept with his father’s ten concubines, he forced his father to wander about barefoot and weeping, he brought about the slaughter of thousands of Israelites, and caused him innumerable trials, as it is written:, A psalm of David, when he fled from Absalom, his son (Ps. 3:1), and this is followed by: Lord, how many are mine adversaries become.

Degeneracy in a man’s house is considered far more grievous than the war between Gog and Magog.⁠¹ For with reference to the war between Gog and Magog it is written: Why are the nations in an uproar? (ibid. 2:1), but not: O Lord, how many are mine adversaries become.

David behaved similarly toward Adonijah. Because he did not reproach him or punish him he went astray, as it is written: And his father had not grieved him all his life in saying: “Why hast thou done so?” … and he was born after Absalom (I Kings 1:6). Was not Absalom actually the son of Micah, and Adonijah the son of Haggith? Why, then, does it say: And he was born after Absalom?⁠² To teach us that just as Absalom went astray because his father failed to chastise him, so did Adonijah, concerning whom it is written: And his father had not grieved him all his life (I Kings 1:2) by asking: “Why have you done such-and-such?” He went astray for the same reason. Hence Scripture states: He that spareth his rod hateth his son.

And he that loveth him chasteneth him betimes (Prov. 13:24). This alludes to Abraham, who punished Isaac, taught him the law, and guided him in his ways, as it is written of him: Because that Abraham harkened to My voice, and kept My charge (Gen. 26:5). And it is also written elsewhere: And these are the generations of Isaac, Abraham’s son: Abraham begot Isaac (ibid. 25:19). This teaches us that he resembled his father in every respect; in beauty, wisdom, strength, riches, and (the performance of) good deeds. You know this to be so from the fact that though Isaac, at the time of the sacrifice, was thirty-seven years of age, and Abraham was an old man, yet he bound him and tied him as though he were a sheep, and Isaac did not resist. Scripture states: And Abraham gave all that he had unto Isaac, but unto the sons of the concubines that Abraham had, Abraham gave gifts (ibid., v. 5); that is to say, he distanced them from Isaac (so that he would have undisputed possession of the land). Hence, And he that loveth him chasteneth him betimes.

Similarly, the verse And he that loveth him chasteneth him betimes alludes to Jacob. His father, Isaac, taught him the law and reprimanded him (as he studied) in the schoolroom, as it is said: And Jacob was a quiet man, dwelling in tents (ibid., v. 27). After he had absorbed everything his father could teach him, he left his father’s home to live in Eber’s home, where he continued to study the law.⁠³ Therefore, he deserved to inherit the land of Israel, as it is written: And Jacob dwelt in the land of his father’s sojourning (ibid. 37:1). Our patriarch Jacob also punished and rebuked his sons, and taught them his customs and practices lest blemishes should appear in their character. Whence do we know this? From the fact that Scripture states: And these are the names of the sons of Israel: Reuben, Simeon, etc. (ibid. 25:13). Scripture equates them all.⁠⁴ Hence, he that loveth his son chasteneth him betimes.

Likewise, He that loveth his son chasteneth him betimes refers to the righteous Bath-sheba, who rebuked her son, Solomon, as it is written: The words of king Lemuel, the burden wherewith his mother corrected him (Prov. 31:1).⁠⁵ R. Yosé the son of Hanina posed the question: What is meant by The burden wherewith his mother corrected him? It means that Bath-sheba turned him over a whipping post and punished him by beating him with a rod. What did she say to him as she did this? What, my son? and what, O son of my womb? and what, O son of my vows? (Prov. 31:2). With these words she was saying to him: “Everyone knows that your father is a God-fearing man, and if you should go astray, they will say that you are my son, and I am responsible for what you are.” And what, O son of my womb? “When the other women of your father’s house became pregnant, they saw the king’s face no more, but I went to him so that I might have a well-formed and powerful son.”⁶ And what, O son of my vows? “All the other women of your father’s house vowed: I shall have a son fit for kingship, but I vowed: I will have a son wise in the knowledge of the law and worthy of prophecy.” Therefore she beat him and chastised him and said to him: It is not for kings, O Lemuel, it is not for kings to drink wine; nor for princes to say: “Where is strong drink?” (Prov. 31:4). That is to say, she was telling him: “What have you to do with kings who drink wine, become drunk, and say, O Lemuel, what is God to us? It is not for princes to say: Where is strong drink? (ibid.). Shall he, to whom all secrets of the world are revealed, drink wine and become drunk?” Therefore she chastised him, and He was wiser than all men (I Kings 5:11).

It is taught that R. Simeon the son of Yohai stated: You find that the Holy One, blessed be He, bestowed three precious gifts upon Israel, but He gave them only through suffering: the law, the land of Israel, and the world-to-come. The law, for it is written: Happy is the man whom Thou instructest, O Lord, and teachest out of Thy law (Ps. 94:12). Concerning the land of Israel it is written: You shall realize that the Lord your God chastises you as a man chastises his son (Deut. 8:5). What is written afterward? For the Lord thy God bringeth thee into a good land (ibid., v. 7); and of the world-to-come it is written: For the commandment is a lamp, and the teaching is light, and reproofs of instruction are the way of life (Prov. 6:23). Every father who chastises his son increases the child’s love and respect for his father, as it is written: Chasten thy son, for there is hope; but set not thy heart on his destruction (ibid. 19:18). Hence, But he that loveth him chasteneth him betimes.

[Siman 2]

Another comment on These are the names (Exod. 1:1). Scripture states: As is Thy name, O God, so is Thy praise, unto the end of the earth (Ps. 48:11). Men praise a human king as strong though he may be weak; they acclaim him as handsome though he may be ugly; they extol him as merciful though he may be cruel, but the Holy One, blessed be He, exceeds all the praise heaped upon Him, for He is the great, the mighty, the awe-inspiring God. David exclaimed: Who can express the mighty acts of the Lord, or make all His praise be heard? (Ps. 105:2), while Job declared: Shall it be told Him that I speak? or should a man wish that he were swallowed up? (Job 37:20). The men of the Great Synagogue later proclaimed: Blessed be Thy glorious name that is exalted above all blessing and praise (Neh. 9:5).

R. Yosé the son of Hanina stated: There are men whose names have a beautiful (meaning), while their deeds are repulsive; there are other men whose names are unattractive but whose deeds are beautiful; there are others whose names and acts are both repulsive; and there are still others whose names and acts are beautiful. Absalom is one whose name was beautiful but whose deeds were repulsive. His name means “father of peace,” yet he slept with his father’s concubines. Esau, (a name meaning) he performs the will of his makers (i.e., his parents)—but his deeds were repulsive. Those whose names are unattractive but who performed deeds that are beautiful are the men of the Great Synagogue, the children of Barkos, the children of Sisera (Ezra 2:53). They rebuilt the Temple. Those whose names and deeds were repulsive are the (ten) spies, Nahbi the son of Vophsi (Num. 13:14). Those whose names and deeds are praiseworthy were Reuben, Simeon, and Levi.

Now these are the names. R. Abahu maintained: Wherever Scripture simply states these, those previously mentioned are rejected, but wherever and these is stated, additional praise is conferred on those mentioned. (For example, in the case of the verse) These are the generations of the heaven and earth (Gen. 2:4), the previous creations, which ended in waste and desolation, were rejected. Every instance in which these is employed can be explained in the same way. Similarly, here the words and these can be demonstrated as adding praise to earlier generations.

[Siman 3]

Who came into Egypt with Jacob (Exod. 1:1). Did they actually enter Egypt on that very day? Had not many days passed by since their arrival? (This informs us that) as long as Joseph lived, the burdens of Egypt were not imposed upon them, but that after his death burdens were imposed upon them. Hence it is written who came, as though they entered Egypt on that very day.⁠⁷ With Jacob signifies that they came because of Jacob’s virtues. Every man came with his household. R. Huna said: This teaches us that they did not descend into Egypt until Perez and Hezron were one and two years old, respectively, and he had obtained wives for them. Hence, every man came with his household.

Reuben, Simeon, and all the other tribes were mentioned because of the future redemption of Israel. Reuben: I have surely seen the affliction of my people (Exod. 3:7). Simeon: And God heard their groaning (ibid. 2:24). Levi: Many nations will attach themselves to the Lord (Zech. 2:15). Judah: I will give thanks unto Thee, O Lord, for though Thou wast angry with me, Thine anger is turned away and Thou comfortest me (Isa. 12:1). Issachar: For thy ways shall be rewarded (Jer. 31:16). Zebulun: I have surely built thee a house of habitation (I Kings 8:13). Benjamin: The Lord hath sworn by His right hand (Isa. 62:18). Dan: And also that nation, whom they shall serve, will I judge (Gen. 15:14). Naphtali: Thy lips, O my bride, drop honey (Song 4:11). Gad: Now the manna was like coriander seed (Num. 11:7). Asher: And all the nations shall call you happy (Mal. 3:12). Joseph: The Lord will set His hand again the second time (Isa. 11:1).

R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: The names of the tribes are not mentioned in the same order in every instance. At various times one precedes the other. Why is that so? Lest people say that the children of Jacob’s wives take precedence over those of his handmaidens. This teaches us that one was not greater than another. Another comment on why one precedes another: They are, as it were, like the ceiling of the world; just as one constructs a ceiling by placing the thick side of one beam against the thin side of another, so on different occasions He mentioned one before the other. How do we know that they are the ceiling (tikrah) of the world? Because it is stated: Hearken unto Me, O Jacob and Israel, My called (mekora’) (Isa. 48:12).

[Siman 4]

Now these are the names (Exod. 1:1). The names of the Israelites were most appropriate for them. You find, in fact, that the Holy One, blessed be He, assigned their names to them. He gave Abraham a son, and He said to him: And thou shalt call his name Isaac (Gen. 17:19). The yod in his name equals ten, the tzaddi, ninety, the het, eight, and the kuf, one hundred, totaling two hundred and eight in all. But the Israelites were forced to remain in Egypt only two hundred and ten years⁸ even though the Holy One, blessed be He, had told Abraham: And shall serve them; and they shall afflict them four hundred years (ibid. 15:13).

He said to him: “Know of a surety that thy seed shall be a stranger to thee” (ibid.)—from (the time) you will have seed. The Holy One, blessed be He, began to count from the day of his birth.⁠⁹ And as to the eight days (before) circumcision, since he was the first to be circumcized, it is said: And Abraham circumcised his son Isaac when he was eight days old (ibid. 21:5)—hence the Holy One, blessed be He, gave him his name.

As to Jacob, the Holy One, named him also, as it is said: And his name was called Jacob (ibid. 25:26). The four letters in Jacob’s name in Hebrew correspond to the four crowns through which his descendants adored the Holy One, blessed be He. The yod corresponds to the Ten Commandments, the ayin (seventy) corresponds to the seventy elders, the kuf (one hundred) to the Temple, which was one hundred cubits high, that his descendants erected for the Holy One, blessed be He, as it is said: And he measured the house, a hundred cubits (Ezek. 41:13), and the bet (two) corresponds to the two tablets on which were inscribed the Ten Commandants. They were redeemed from Egypt by Jacob’s merit, as it is said: And He established it unto Jacob for a statute (Ps. 105:10). Were it not for Jacob, Abraham would not have been redeemed from the furnace, as it is said: Therefore, thus saith the Lord, who redeemed Abraham, concerning the house of Jacob (Isa. 29:22). However, as for Esau, his father and mother named him, as it is said: And they called his name Esau (Gen. 25:25). About him, Scripture states: His remembrance shall perish from the earth, and he shall have no name abroad (Job 18:7).

1. The final struggle preceding the Messianic age.

2. The verse gives the impression that they were born of the same mother.

3. Cf. Megillah 17a. He remained there fourteen years.

4. All of them are mentioned in the same verse.

5. The name Lemuel was applied to Solomon by his mother as a means of chastising him. According to Canticles Rabbah 1, he was surnamed Lemuel because he spoke against God in his heart. Lemuel is read as lemu el (“what is God?”). See Sanhedrin 70b.

6. It was believed that cohabitation during the last three months of pregnancy affected the embryo positively but the mother negatively. Despite the danger she went to David in order to strengthen her unborn child.

7. The text uses the present participle, habaim.

8. Two years were added because he had asked the baker to intervene in his behalf, thus indicating a lack of faith that God would deliver him. It took two years for the baker to do so.

9. The counting of the 400 years began with the birth of Isaac.

פרשת שמות

[א] ואלה שמות בני ישראל (שמות א׳:א׳). זש״ה כשמך אלהים כן תהלתך על קצוי ארץ וגו׳ (תהלים מ״ח:י״א). מלך בשר ודם נכנס למדינה והן מקלסין אותו שהוא גבור, ואינו אלא חלש, מקלסין אותו שהוא רחמן, ואינו אלא אכזרי, מקלסין אותו שהוא נאה, ואינו אלא כעור, מקלסין הרבה דברים כן, אבל הקב״ה אינו כן, אלא כל מי שהוא מקלסו הוא יותר מקילוסו, כיצד מקלסין אותו שהוא גבור והוא גבור [שנאמר] האל הגדול הגבור והנורא (דברים י׳:י״ז), מקלסין אותו שהוא נאה והוא נאה, שנאמר דודי צח ואדום (שיר השירים ה׳:י׳), מקלסין אותו שהוא רחום והוא רחום, שנאמר כי אל רחום ה׳ אלהיך וגו׳ (דברים ד׳:ל״א), הוי כשמך אלהים כן תהלתך על קצוי ארץ, אמר ר׳ יהודה הלוי בר׳ שלום ראה מה כתיב נורא תהלות עושה פלא (שמות ט״ז:י״א), הונא הכהן בר אבין אמר מהו נורא תהלות, נורא אלהים על כל תהלותיך, הוי נורא תהלות, אמר ר׳ סימון ראה מה אמר דוד לך ה׳ הגדולה והגבורה וגו׳ (דברי הימים א כ״ט:י״א), שמך מתנשא לכל לראש הגדולה שנקלסך.

אמר ר׳ אבין הלוי ראה היאך אנשי כנסת הגדלה מקלסין להקב״ה, [ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה (נחמיה ט׳:ה׳)], כל מה שנקלסך שמך מרומם על כל ברכה ותהלה, הוי כשמך אלהים.

אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא יש בני אדם [ששמותיהם נאין ומעשיהן כעורין], ששמותיהם כעורים ומעשיהם נאין, יש ששמותן נאים ומעשיהן נאים, יש ששמותן כעורין ומעשיהן כעורין. יש ששמותן נאים ומעשיהן נאים, יש ששמותן כעורין ומעשיהן כעורין. יש ששמותן נאין ומעשיהן כעורין, זה אבשלום, שנאמר ויבא אבשלום אל פילגשי אביו (שמואל ב ט״ז:כ״ב), שמותן כעורין ומעשיהם נאין. אלו עולי גולה שנא׳ בני (ברקום) [ברוס] בני סיסרא בני (תמה) [תמח] (עזרא ב׳:נ״ג), שמותן כעורין ומעשיהן כעורין, אלו המרגלים, מה כתיב, למטה אשר סתור בן מיכאל (במדבר י״ג:י״ג), שמותן נאין ומעשיהם נאים, אלו השבטים, שנאמר ואלה שמות בני ישראל וגו׳ ראובן שמעון לוי ויהודה.

[ב] ד״א ואלה שמות בני ישראל. זש״ה הרופא לשבורי לב וגו׳ מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא (תהלים קמז ג׳:ד׳), כיון שמת יעקב מה כתיב, ויראו אחי יוסף כי מת אביהם (בראשית נ׳:ט״ו), מה ראו, ראו כל ימים שהיה יעקב קיים היה יוסף סועד עמהם, והיו אוכלין על שלחנו, וכיון שמת יעקב לא אכלו על שלחנו, שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, אמרו יש רעה טמונה בלבו של יוסף, ושב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו (שם), ויצוו אל יוסף לאמר (שם שם:ט״ז), למי צוו לבלהה שנאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו׳ (שם שם:י״ז), אמר ר׳ אבין אמר הקב״ה אתם אמרתם בלשון הזה אנא, עתיד כהן גדל ליכנס לבית קדש הקדשים ומלמד סניגוריא על בניכם בלשון הזה אנא השם. ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך (שם), לפשע עבדיך אין כתיב כאן, אלא לפשע עבדי אלהי אביך, אע״פ שמת אביך הוי יודע שאלהיו קיים, ויבך יוסף בדברם אליו (שם), אמר יוסף כך חשדו אותי אחי, וינחם אותם וידבר על לבם (שם שם:כ״א), דברים שהן סמוכין על הלב, אמר להם, עד שלא ירדתם למצרים, היו חלוקים הבריות עלי לומר עבד הוא, והורדתם והודעתם שאני בן חורין, ואני הורג אתכם, יאמרו יש אדם שהורג את אחיו הוי וינחם אותם.

ד״א אמר להם אתם עשרה ולא יכולתם לי, ואני אחד ואוכל לעשרה, לפיכך וינחם אותם. ד״א אמר להם אתם עשרה ולא יכולתם לי, ואני אחד ואוכל לעשרה, לפיכך וינחם אותם.

ד״א אמר דוד הרופא לשבורי לב (תהלים קמ״ז:ג׳) אלו השבטים, שהיה שבור לבם לומר שמא יהרגם יוסף, מונה מספר לכוכבים (שם שם:ד׳), אלו השבטים, מה הכוכבים הללו אינן יוצאין אלא בשמות, שנאמר לכלם שמות יקרא (שם), וכן בכניסתן נכנסין במנין, שנא׳ מונה מספר לכוכבים, כך השבטים כשנכנסו למצרים כתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י׳:כ״ב), וכשיצאו כשש מאות אלף רגלי (שמות י״ב:ל״ז), והשבטים על שלא ירדו למצרים נתפרשו שמותם, ומשנכנסו נתפרשו שמותם, שנא׳ ואלה שמות בני ישראל.

[ג] [ואלה שמות]. אמר ר׳ אבהו בשם ר׳ יוסי בן זמרא כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, וכל מקום שנאמר ואלה, מוסיף על הראשונים.

[ד] הבאים מצרימה (שמות א׳:א׳). כבר היה להם ימים הרבה שם, ולמה הוא אומר הבאים, אלא כל ימים שהיה יוסף קיים לא היה עליהם משאוי של מצרים, וכיון שמת יוסף ניתן משואן של מצרים עליהם, לפיכך הבאים, כאילו אותו היום נכנסין כל הבאים מצרימה.

את יעקב. מהיכן הם הבאים, מכוחו של יעקב.

איש וביתו באו. אמר ר׳ הונא מלמד שלא ירד יעקב מצרים עד שמנה לפרץ ולחצרון, זה בן שנה, וזה בן שתי שנים, וזיווג להם נשים.

[Parashat Shemot]

[1] (Exod. 1:1:) NOW THESE ARE THE NAMES OF THE CHILDREN OF ISRAEL. This text is related (to Ps. 48:11 [10]): AS YOUR NAME, O GOD, SO DOES YOUR PRAISE < REACH > TO THE ENDS OF THE EARTH <YOUR RIGHT HAND IS FULL OF RIGHTEOUSNESS. >¹ When a king of flesh and blood enters a country, they praise² him for being mighty while he is actually frail. They praise him for being merciful while he is actually cruel. They praise him for being handsome while he is actually ugly. They give him much praise for such things. With the Holy One, however, such is not the case. Rather, whenever anyone praises him, he exceeds the praise. How so? They praise him for being mighty; and he is mighty, as stated (in Deut. 10:17): THE GREAT, THE MIGHTY, AND THE AWESOME GOD. They praise him for being handsome; and he is handsome, as stated (in Cant. 5:10): MY BELOVED IS BRIGHT AND RUDDY. They praise him for being merciful; and he is merciful, as stated (in Deut. 4:31): FOR THE LORD YOUR GOD IS A MERCIFUL GOD …. Ergo (in Ps. 48:11 [10]): LIKE YOUR NAME, O GOD, SO DOES YOUR PRAISE < REACH > TO THE ENDS OF THE EARTH. R. Judah b. R. Shallum the Levite said: See what is written (in Exod. 15:11): AWESOME IN PRAISES < AND > DOING WONDERS. Huna bar Abbin the Priest said: What is the meaning of AWESOME IN PRAISES? God is awesome over <and above > all your praises. Ergo (in Exod. 15:11): AWESOME IN PRAISES. R. Simon said: See what David said (in I Chron. 29:11) TO YOU, O LORD, BELONG THE GREATNESS, THE MIGHT…; YOUR NAME IS EXALTED AS HEAD OVER ALL.⁠³ <Here is> the greatness for which we praise you.

R. Abbin the Levite said: See how the men of the Great Synagogue praised the Holy One! [(Neh. 9:5:) BLESSED BE YOUR GLORIOUS NAME; FOR IT IS EXALTED ABOVE EVERY BLESSING AND PRAISE.] However we praise you, your name IS EXALTED ABOVE EVERY BLESSING AND PRAISE. Ergo (in Ps. 48:11 [10]): LIKE YOUR NAME, O GOD, <SO DOES YOUR PRAISE <REACH> TO THE ENDS OF THE EARTH >.

R. Jose b. R. Hanina said: There are people [whose names are handsome and whose deeds are ugly;] <There are> those whose names are ugly and whose deeds are handsome; there are those whose names are handsome and whose deeds are handsome; there are those whose names are ugly and whose deeds are ugly.⁠⁴ There are those whose names are handsome and whose deeds are ugly: Such is Absalom (whose name means "father of peace"), of whom it is stated (in II Sam. 16:22): AND ABSALOM WENT UNTO HIS FATHER'S CONCUBINES. Those whose names are ugly and whose deeds are handsome: These are the ones who went up <from> exile, of whom it is stated (in Ezra 2:53 = Neh. 7:55): THE CHILDREN OF {BARKOM} [BARKOS],⁠⁵ THE CHILDREN OF SISERA (cf. Jud. 4–5), THE CHILDREN OF TEMAH.⁠⁶ Those whose names are ugly and whose deeds are ugly: These are the spies. What is written (in Numb. 13:13)? FROM THE TRIBE OF ASHER, SETHUR (a name which means "disheveled") BEN MICHAEL. Those whose names are handsome and whose deeds are handsome: These are the tribes, of which it is stated (in Exod. 1:1–2): NOW THESE ARE THE NAMES OF THE CHILDREN OF ISRAEL…: REUBEN, SIMEON, LEVI, AND JUDAH.⁠⁷

[2] Another interpretation (of Exod. 1:1): NOW THESE ARE THE NAMES OF THE CHILDREN OF ISRAEL. This text is related (to Ps. 147:3–4): WHO HEALS THE BROKEN HEARTED…. HE RECKONS THE NUMBER OF THE STARS; HE GIVES THEM ALL NAMES. When Jacob died, what is written (in Gen. 50:15)? WHEN JOSEPH'S BROTHERS SAW THAT THEIR FATHER WAS DEAD. What did they see? They saw that, as long as Jacob was alive, Joseph dined with them, and they would eat at his table. Then, when Jacob was dead, they did not eat at his table. Thus it is stated: WHEN JOSEPH'S BROTHERS SAW THAT THEIR FATHER WAS DEAD, they said: There is evil hidden in Joseph's heart; (ibid., end:) AND HE WILL SURELY REPAY US FOR ALL THE EVIL WHICH WE RENDERED HIM.⁠⁸ (Vs. 16:) SO THEY SENT A MESSAGE UNTO JOSEPH, SAYING. To whom did they entrust the message? To Bilhah.⁠⁹ Thus it is stated (in vs. 17): SO SHALL YOU SAY TO JOSEPH: PLEASE FORGIVE, PRAY (anna), <THE TRANSGRESSION AND GUILT OF YOUR BROTHERS>…. R. Abbin said: The Holy One said: You used this word anna. A high priest is going to enter the Holy of Holies and utter a synegoria¹⁰ for your children with this expression: Anna haShem (Pray, O Eternal One).⁠¹¹ (Ibid., cont.:) AND NOW, PLEASE FORGIVE THE TRANSGRESSION OF THE SERVANTS OF THE GOD OF YOUR FATHER. "The transgression of your servants" is not written here but THE TRANSGRESSION OF THE SERVANTS OF THE GOD OF YOUR FATHER. Although your father is dead, know that his God is alive. (Ibid., cont.:) AND JOSEPH WEPT AS THEY SPOKE TO HIM. Joseph said: Thus have my brothers distrusted me. (Gen. 50:21:) SO HE COMFORTED THEM AND SPOKE TO THEM KINDLY ('al lev) of things which depend upon the heart ('al lev). He said to them: Before you came down to Egypt, the people were opposed to me, saying: He is a slave.⁠¹² Now you have been brought down and have made it known that I am the child of free < parents >. So should I kill you? They would say: Is there a person who would kill his brothers? Ergo (in Gen. 50:21): SO HE COMFORTED THEM.

Another interpretation (of Gen. 50:21): He said to them: You are ten and have not overcome me. Now, since I am one, shall I overcome ten? Ergo (in Gen. 50:21): SO HE COMFORTED THEM.⁠¹³

Another interpretation: David said (in Ps. 147:3): WHO HEALS THE BROKEN HEARTED…. These are the tribes since they had a broken heart, saying <that> Joseph might kill them. (Ps. 147:4:) HE RECKONS (rt.: MNH) THE NUMBER OF THE STARS.⁠¹⁴ These are the tribes. Just as these stars only go forth by < their > names, as stated (ibid., cont.): HE GIVES THEM ALL NAMES; and likewise, when they come in, they come in with a reckoning (minyan, rt.: MNH), as stated (in Ps. 147:4): HE RECKONS (rt.: MNH) THE NUMBER OF THE STARS; so <also> in the case of the tribes, when they entered Egypt, it is written (in Deut. 10:22): WITH SEVENTY SOULS DID YOUR ANCESTORS GO DOWN TO EGYPT. Also, when they left, (according to Exod. 12:37): ABOUT SIX HUNDRED THOUSAND MEN ON FOOT. And before¹⁵ the tribes went down to Egypt, their names were specified (in Gen. 46). Also, when they entered Egypt, their names were specified, as stated (in Exod. 1:1): NOW THESE ARE THE NAMES OF THE CHILDREN OF ISRAEL.

[3] (Exod. 1:1:) AND THESE ARE THE NAMES…. R. Abbahu said in the name of R. Jose ben Zimra: Wherever there is stated: THESE, <the expression> invalidates what precedes; but wherever there is stated: AND THESE <the expression> adds on to what precedes.⁠¹⁶

[4] (Exod. 1:1, cont.:) WHO ARE COMING (haba'im) TO EGYPT.⁠¹⁷ They had already been there a long time.⁠¹⁸ Then why does it say <here> (in Exod. 1:1): WHO ARE COMING (haba'im)? It is simply that as long as Joseph was alive, the burden of the Egyptians did not come upon them; but, as soon as Joseph was dead, the burden of the Egyptians was set upon them. Ergo: WHO ARE COMING (haba'im). <It was> as if all WHO CAME (haba'im) TO EGYPT had entered Egypt on that very day.

(Exod. 1:1, cont.:) WITH JACOB. From where are those WHO CAME? From the strength of Jacob.⁠¹⁹

(Exod. 1:1, cont.:) EACH ONE COMING WITH HIS HOUSEHOLD. R. Huna said: This teaches that Jacob did not go down to Egypt until he had numbered <in his family > Perez and Hezron. The one was a year old, and the other was two years old.⁠²⁰ Then he paired²¹ them with wives.⁠²²

1. Tanh., Exod. 1:2.

2. Gk.: kalos.

3. The Masoretic Text here reads somewhat differently.

4. Below, Numb. 4:6; Tanh., Numb. 4:6; Gen. R. 71:3; Numb. R. 16:10.

5. Perhaps the midrash understands the name as designating Bacchus, the Roman god of drinking, or perhaps the name is understood to mean “son of Kos,” Kos being a pagan god.

6. Understood as coming from the verb MHH, which means “destroy.”

7. For an explanation of how these names are handsome, see Gen. R. 71:3, according to which Reuben means “See, a son” outstanding among all sons; and Simeon means “He heeds” the voice of his father in heaven. But cf. Gen. 29:32–33, for somewhat different etymologies. On the etymologies of Levi and Judah, see Gen. 29:34–35.

8. Cf. Gen. R. 100:8.

9. Cf. Rashi, on Gen. 50:16, according to whom Bilhah’s children were the messengers.

10. The Greek word denotes a verbal defense.

11. On the Day of Atonement the high priest used these words to begin his confession over his own bullock (Yoma 3:8; 4:2).

12. Gen. R. 100:8; PRK 16:5.

13. Meg. 16b.

14. Exod. R. 1:3.

15. The translation follows an emendation in Midrash Tanhuma (Jerusalem: Eshkol: n.d.), vol. 1, appendix, p. 89, n. 7.

16. Tanh., Exod. 1:2; 6:3; Gen. R. 12:3; Exod. R. 1:2; 30:3.

17. A traditional translation would read, “Who came to Egypt,” but the midrash insists that the participle be understood as a present tense in accord with later Hebrew.

18. Tanh., Exod. 1:3; Exod. R. 1:4. The problem here concerns the position of this record of names. Why are they listed here in Exod. 1:1–5, when the descent to Egypt has already occurred in Gen. 46 with a much fuller name listing?

19. Exod. R. 1:4 adds: “Because he had acquired meritorious deeds and good works and was worthy of raising up twelve tribes.”

20. But cf. Gen. 46:12, according to which Perez was the father of Hezron.

21. Gk.: zeugnumi; cf. zugon, zeugos.

22. The interpretation is derived from the word HOUSEHOLD. Of course, in earlier times such early betrothals were not unusual.

ואלה שמות – ¹רבי אבהו בשם ר׳ [יוסי בן] זמרא אמר כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, וכל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב׳:ד׳) מה פסל תוהו ובהו, אבל כאן כתיב ואלה שמות, מוסיף על הראשונים. ואלה שמות בני ישראל. ²והלא היה להם ימים רבים שמה, ולמה אמר הבאים, אלא כל זמן שהיה יוסף קיים לא היה עליהם משאן של מצרים, כיון שמת יוסף והלך לבית עולמו, ניתן משאן של מצריים עליהם, לכך נאמר הבאים מצרימה, כאלו היום באו. ³דבר אחר: ואלה שמות בני ישראל. זה שאמר הכתוב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל (ישעיהו כ״ז:ו׳), בכל מקום ישראל באים ובניהם באים, כמו שנאמר באברהם, ואברהם ושרה זקנים באים בימים (בראשית י״ח:י״א), שהם יוצאין מן העולם החשך, ובאים לעולם הבא, שנאמר הבאים ישרש יעקב, אף כאן הבאים מצרימה, אבל אומות העולם אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שורש בארץ גזעם (ישעיהו מ׳:כ״ד), אבל ישראל ונטעתים על אדמתם (עמוס ט׳:ט״ו), ולמה בזכות אברהם, שנאמר בו ויטע אשל (בראשית כ״א:ל״ג), אומות העולם אף בל זורעו, אבל ישראל יהי פסת בר בארץ (תהלים ע״ב:ט״ז), אומות העולם בל שורש בארץ גזעם, אבל ישראל שרשי פתוח עלי מים (איוב כ״ט:י״ט), ולמה בזכות יעקב, שנאמר בו, הבאים ישרש יעקב.

דבר אחר: ואלה שמות. זה שאמר הכתוב טוב שם משמן טוב (קהלת ז׳:א׳), ⁴שלשה שמות יש לו לאדם, אחד מה שקרא לו הקב״ה מתחלה, שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. ואחד שקוראים לו אביו ואמו, כגון ראובן, ואחד שקונה הוא לעצמו במעשיו, אם זכה במעשים טובים קנה שם טוב, ואם לאו קנה שם רע, והקב״ה מניח את כל השמות ואינו משבחו, אלא במה שיש בו משם טוב, שנאמר טוב שם וגו׳, ששם טוב אפילו מת ומונח בקברו, אינו נאבד ממנו שמו הטוב שיש לו בשעת מיתתו, מאותו השם שקראו לו בשעת לידתו. דבר אחר: טוב שם. טוב שמותן של שבטים משמן המשחה, שהיה כהן גדול נמשח בו שנאמר והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה (ויקרא כ״א:י׳), מכאן אתה למד שנאה שמותן של שבטים משמן המשחה שהיה כהן גדול נמשח בו. דבר אחר: ואלה שמות, זה שאמר הכתוב זרע יעבדנו יסופר לה׳ לדור (תהלים כ״ב:ל״א), את מוצא שבכל דור ודור מונה הקב״ה את ישראל, אבל האומות אין להם לא שם ולא זכרון, וכן הוא אומר ירבו עצבותם אחר מהרו וגו׳ ובל אשא את שמותם על שפתי (שם ט״ז:ד׳), אבל ישראל שהם חביבין לפני הבורא הוא מייחסן בכל שעה. את מוצא כשירדו למצרים ירדו במנין, שנאמר ואלה שמות, וכשעלו ממצרים עלו במספר, שנאמר (כשש) [שש] מאות אלף רגלי וגו׳ (במדבר י״א:כ״א).

את יעקב איש וביתו באו – ⁵מלמד שלא ירד יעקב למצרים עד שהיה לפרץ ולחצרון זה בן שנה וזה בן שנתים וזיווג להם נשים.

1. ר׳ אבהו בשם ר׳ זמרא אמר כל מקום כו׳. ב״ר פי״ב אות ג׳, שמות רבה פ״א, ופ״ל, אות ג׳ שמ״ר פ״א ופ״ל, במ״ר פ״ג: תנחומ׳ שמות אות ב׳, ותנחומ׳ שלנו אות ג׳, ומשפטים אות ג׳, ותנחומ׳ שלנו אות ב׳. בכל המקומות מובא דאמר ר׳ אבהו לבד, אולם בתנחומ׳ שלפנינו שמות, ובתנחומא הנדפס משפטים אות ג׳ נאמר אמר ר׳ אבהו בשם ר׳ יוסי בן זמרא, ועיין בתנחומא שמות הערה כ׳.

2. והלא היה להם ימים רבים שמה. תנחומא אות ג׳, ותנחומא שלנו אות ד׳, שמ״ר פ״א. אות ד׳, ובילקוט ריש שמות רמז קס״ב בשם התנחומא.

3. דבר אחר: זש״ה הבאים ישרש יעקב כו׳. לא מצאתי המקור, רק במדרש חזית פ״ז פסוק שררך אגן הסהר איתא כך ר׳ נחמה בשם ר׳ אבין אוה״ע אין להם נטיעה אין להם זריעה אין להם שורש, ושלשתם בפסוק אחד, אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שרש בארץ גזעם, אבל ישראל, יש להם נטיעה, שנאמר ונטעתם בארץ הזאת (ירמיהו ל״ב), וכתיב ונטעתים על אדמתם (עמוס ט׳), יש להם זריעה, שנאמר וזרעתיה לי בארץ (הושע ב׳) יש להם שוש, שנאמר הבאים ישרש יעקב ע״כ. והוא איננו המאמר שהביא המחבר.

4. ג׳ שמות יש לו לאדם. קהל״ר פ״ז ושם איתא שלשה שמות נקראו לאדם, אחד שקראו לו אביו ואמו, ואחד שקראו לו אחרים, ואחד שקראו לו בספק תולדות ברייתו, וכ״ה במדרש שמואל פכ״ג, ובתנחומא הנדפס מכבר ויקהל אות א׳ הגירסא ואחד מה שקונה הוא לעצמו במקום ואחד שקראו לו בספר תולדות ברייתו.

5. מלמד שלא ירד. תנחומא הנדפס מכבר שמות אות ג׳, ותנחומא שלנו אות ה׳, ילקו׳ ולק״ט, אולם בשמ״ר פ״א אות ה׳ הוא בהרחבת דברים, עיין בתנחומא הערה כ״ד.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים מ״ח:י״א) ״כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתֶךָ״. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִכְנָס לַמְּדִינָה וְהֵן מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא גִּבּוֹר, וְאֵינוֹ אֶלָּא חַלָּשׁ. מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא רַחֲמָן, וְאֵינוֹ אֶלָּא אַכְזָרִי. מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא גֵּאֶה וְאֵינוֹ אֶלָּא כָּעוּר. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן אֶלָּא כָּל מַה שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ הוּא יוֹתֵר מִקִּלּוּסוֹ. מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא גִּבּוֹר וְהוּא גִּבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר ״הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר״. רְאֵה מַה כְּתִיב (להלן ט׳:י״א) ״נוֹרָא תְהִלּוֹת״, נוֹרָא הוּא עַל כָּל תְּהִלָּתוֹ. וְכֵן אָמַר דָּוִד (דברי הימים א כ״ט:י״א) ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה וְגוֹ׳. שִׁמְךָ מִתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ וּגְדֻלָּה שֶׁנְּקַלְּסֶךָ״. רְאֵה אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה מְקַלְּסִין לוֹ ״שִׁמְךָ מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״, הֱוֵי ״כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ״. אֲבָל בְּנֵי אָדָם אֵינָם כֵּן יֵשׁ שְׁמוֹתֵיהֶן נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶן כְּעוּרִין כוּ׳ (כִּדְכָתוּב בְּרֶמֶז קכ״ו). שְׁמוֹתֵיהֶן נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶן נָאִים, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן.

״מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים״ (תהלים קמ״ז:ד׳) אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים. מַה הַכּוֹכָבִים כְּשֶׁיּוֹצְאִין יוֹצְאִין בְּשֵׁמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ׳:כ״ו) ״הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם״, וְנִכְנָסִין בְּמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא״. כָּךְ הַשְּׁבָטִים כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְמִצְרַיִם כְּתִיב (דברים י׳:כ״ב) ״בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ״. וּכְשֶׁיָּצְאוּ [יָצְאוּ] בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת – כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, וְאֵלֶּה מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים – וְכִי הַיּוֹם בָּאִים, וַהֲלֹא כְּבָר הָיָה לָהֶם יָמִים הַרְבֶּה שָׁם, וְלָמָּה הוּא אוֹמֵר הַבָּאִים. אֶלָּא כָּל יָמִים שֶׁהָיָה יוֹסֵף קַיָּם לֹא הָיָה עֲלֵיהֶם מַשׂוֹי שֶׁל מִצְרַיִם, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת יוֹסֵף נִתַּן מַשָּׂא שֶׁל מִצְרַיִם עֲלֵיהֶם, לְפִיכָךְ הַבָּאִים, כְּאִלּוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם נִכְנָסִים.

אֵת יַעֲקֹב – מֵהֵיכָן הֵן בָּאִין מִכֹּחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.

דָּבָר אַחֵר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו אִישׁ וּבֵיתוֹ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם עַד שְׁמוֹנֶה לְפֶרֶץ, וְחֶצְרוֹן [וְחָמוּל] זֶה בֶּן שָׁנָה, וְזֶה בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, וְזִוֵּג לָהֶם נָשִׁים. אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.

דָּבָר אַחֵר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה – וַהֲלֹא יִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק אַחִים הָיוּ, וְעֵשָׂו וְיַעֲקֹב אַחִים הָיוּ, וְלָמָּה לֹא יָרְדוּ לֹא יִשְׁמָעֵאל וְלֹא עֵשָׂו, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאֶחָד שֶׁלָּוָה מִן הַמֶּלֶךְ, לְאַחַר יָמִים נִפְטַר הַלֹּוֶה וְהֵנִיחַ שְׁנֵי בָּנִים, וּמָצָא אֶחָד מְשַׁמֵּשׁ לְפָנָיו, וְאֶחָד בָּרַח, אָמַר לְאוֹתוֹ הַמְּשַׁמֵּשׁ לְפָנָיו, מִמְּךָ אֲנִי גּוֹבֶה כָּל חוֹבִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לִי אָבִיךָ, אָמַר לְפָנָיו, לְפִי שֶׁשִּׁמַּשְתִּי לְפָנֶיךָ הִפְסַדְתִּי, אָמַר לוֹ, חַיֶּיךָ שָׂכָר גָּדוֹל אֲנִי נוֹתֵן לָךְ לִכְשֶׁיִּתָפֵשׂ אוֹתוֹ אֲנִי מוֹסְרוֹ לְּךָ לְעֶבֶד. כָּךְ לֶעָתִיד לָבֹא ״וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו״. וְעוֹד (בראשית כ״ז:מ׳) ״וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבוֹד, לֹא דַי שֶׁלֹּא עַבָדוֹ, אֶלָּא שֶׁהֶעֱבִידוֹ בְּכָל מִינֵי צָרוֹת״ (ויקרא כ״ד:י״ט) ״כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ״.

הד֗ה אסמא בני אסראיל אלדאכ֗לין מצרא מע יעקוב רג֗ל ואלה דכ֗לו.

אלה שמות בני ישראל שנכנסו למצרים עם יעקב, איש ומשפחתו נכנסו.

ואלה שמות בני ישראל – אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם (בראשית מ״ו:ח׳-כ״ז), חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חיבתן,⁠¹ שנימשלו ככוכבים, שמוציאן במספר ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר: המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (ישעיהו מ׳:כ״ו).

1. רש״י פירש בדומה גם בבמדבר א׳:א׳ (גם שם עולה השאלה של הצורך במנין נוסף של העם). והשוו גם רש״י במדבר כ״ו:א׳.

ואלה שמות בני ישראל AND THESE ARE THE NAMES OF THE CHILDREN OF ISRAEL – Although they (the children of Yaakov) were already enumerated by name while they were alive (Bereshit 46:8-27), it again enumerates them after their death to show us his [Hashem's] love for them – that they are compared to the stars which Hashem also brings out and brings in by number and name, as it is said, "He brings out their host by number, He calls them all by name" (Yeshayahu 40:26) (Shemot Rabbah 1:3; Tanchuma Buber 1:1:2).

ואלה שמות – כתוב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלת ז׳:א׳), ¹אמרו רז״ל שלשה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות, וכתר שם טוב [עולה] על גביהם, לפיכך אמר שלמה בחכמתו, טוב שם משמן טוב, שהרי הכהונה והמלכות משיחתן וגדולתן בשמן המשחה, וכתר שם טוב מעולה הימנו, וכן ישעיהו אמר ²ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (ישעיה נ״ו:ה׳), זה ספר דניאל שנקרא על שמו, לכך נאמר טוב שם משמן טוב. טוב שם משמן טוב, אלו שבטים, שנתפרשו שמותם בלידתם, ונתפרשו שמותם בירידתם למצרים, ונתפרשו שמותם במצרים, אחר שהלך יעקב אבינו לבית עולמו, שהרי בפרשת ויגש אליו כתוב, ואלה שמות בני ישראל וגו׳ יעקב ובניו (בראשית מ״ו:ח׳), ובתחלת זה הספר נאמר, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, וכן ביציאתם ממצרים, וכן בדגלים, והנשיאים, וכן בחילוק הארץ, כמה פעמים הזכיר שמות השבטים על דרך חיבת אבותיהם, וחיבת עצמם, לפיכך נאמר טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, ³שנויי שבחו של אדם אחר מיתתו, שמספרים בני אדם שבחו ומעשיו הטובים, אבל ביום הולדו אין לו שבח ולא גדולה, שהרי יעקב אבינו בכו אותו המצריים שבעים יום, ⁴לפי שהצדיקים אפילו במיתתם קרוין חיים.

ואלה שמות – לא אמר אלה, אלא ואלה, ⁵דאמר ר׳ אבהו בש״ר יוסי בן זמרה כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, ⁶כמו שנתפרש בפרשת בראשית אלה תולדות השמים.

שמות – ⁷כשם שהקב״ה קרא שמות לכוכבים, דכתיב מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא (תהלים קמ״ז:ד׳).

בני ישראל – כי כל השבטים נקראו על שם ישראל, וכן הוא אומר בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב), לכך נאמר ואלה שמות בני ישראל.

הבאים – ⁸והלא כבר היה להם הרבה ימים שם, ולמה הוא אומר הבאים, אלא כל ימים שהיה יוסף קיים, לא היה עליהם משאו של מצרים, כיון שמת יוסף נתנו עליהם משאו, לכך נאמר הבאים מצרימה, כאילו אותו היום נכנסו למצרים, שהרי לא בא אלא לספר מיתת יוסף ואחיו, והיאך קמו עליהם המצריים, שנאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה (להלן פסוק י), לפיכך כתיב הבאים.

ד״א: ואלה שמות בני ישראל – אלו שנצטערו במצרים, ואלו שיצאו ברכוש גדול. אלה שבתחלה היו מעטים, ואלה שבסוף היו שש מאות אלף רגלי.

את יעקב – מלמד שבזכות יעקב אבינו נושעו.

ד״א: את יעקב – שאע״פ שיעקב אבינו היה זקן, בניו היו טפילין לו, והוא עיקר, שנאמר את יעקב.

איש וביתו באו – לפי שהיה יודע יעקב אבינו שארץ מצרים שטופין בזימה, לפיכך נתן לבניו נשים קודם שירדו למצרים.

1. אמרו רז״ל. אבות פ״ד מי״ג, ועי׳ חזית פ׳ טוב שם משמן טוב,

2. ונתתי להם. בכ״י כתוב ונתתי לכם, אולם בכ״י פלארענץ מובא כמו שלפנינו בקרא להם, ועי׳ סנהדרין צ״ג ע״ב.

3. שנויי שבחו. מדרש חזית שם.

4. לפי שהצדיקים. ברכות י״ח ע״א.

5. דאמר ר׳ אבהו בשם ריב״ז. ב״ר פי״ב ופ״ל, ותנחומא שמות וריש משפטים, ושמ״ר שמות ומשפטים, ובכל המקומות מובא דאמר ר׳ אבהו לבד. אולם בתנחומא משפטים כתוב כמו שהביא רבינו בשם ר׳ יוסי בן זמרא, ובכ״י פלארענץ חסרים המלות ״דאמר ר׳ אבהו בשם ריב״ז״.

6. כמו שנתפרש בפרשת בראשית. בראשית ב׳ ד׳ וע״ש בהערה שלי, וגם שם הביא רבינו בשם ר׳ אבהו לבד.

7. כשם שהקב״ה קרא שמות לכוכבים. עיין ילקוט ריש שמות, מונה מספר לכוכבים, ונרשם בצדו תנחומא, ולפנינו בתנחומא ליתא, ועיין שמ״ר פ״א שקולים הם ישראל כצבא השמים כו׳. ועיין רש״י עה״ת שמות א׳ א׳ ולקוחים דבריו ג״כ מהתנחומא.

8. והלא כבר היו להם הרבה ימים שם. תנחומא, וילקוט ריש שמות בשם התנחומא, ושמ״ר פ״א.

ואלה – ר׳ אבהו בשם ר׳ יוסי בן זמרי אמר כל מקום שנא׳ אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וזה בא להוסיף דור האחר, דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו ויפרו וגו׳ (פסוק ז):

שמות – מלמד שהקב״ה קרא שמות י״ב שבטים כנגד י״ב מזלות, וכן הוא אומר לכולם (בשמות) [בשם] יקרא (ישעיה מ כו):

בני ישראל – שעד סוף כל הדורות נקראים על שם ישראל, וכן הוא אומר בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

הבאים – אי שכתיב שבאו משמע שכבר באו, אלא להכי כתיב הבאים, משמע הבאים עכשיו, ללמדך שאע״פ שעברו יותר משבעים שנה משירדו למצרים ועד שמת יוסף לא היה פרעה מטיל עליהם משאוי, והם לא היו משאוי על מצרים, וכיון שמת יוסף נהיו על מצרים למשאוי, כאילו אותו היום באו מצרימה:

את יעקב – יעקב עיקר ובניו טפלין לו:

איש וביתו – לפי שהיה יודע אבינו יעקב שארץ מצרים שטופים בזימה, לפיכך הקדים והשיא לכל זכרי ביתו נשים קודם שירדו למצרים:

ואלה THESE ARE THE NAMES: Since the text intends to explain that "The Israelites were fruitful and prolific...⁠" (vs. 7), it had to reiterate¹ that when they came to Egypt they numbered only seventy. After the "death of that generation" (vs. 6), "they were fruitful and prolific" (vs. 7). Then "a new king arose" (vs. 8) who dealt shrewdly with them to lessen their numbers but he failed.⁠²

1. The same information is first provided in Genesis 46:27.

2. Rashbam, along with all of the classical commentators, tries to explain why the text lists the sons of Jacob at this point after the much more complete genealogical listing in Gen. 46:8-27.
Rashi, following the midrash in Tanh. B., claims that the repetition serves the didactic purpose of teaching us that God, because of his love for the Jews, is always counting them. The peshat-oriented commentators are not satisfied with that answer and all offer more literary reasons for the repetition. Consider Nahm.'s tongue-in-cheek comment that while Rashi is of course correct when he describes how much God loves the Jews, the midrash about that love does not explain the purpose of this verse.
JBS, iE, Nahm. and Rashbam all see the abridged repetition of the genealogy as serving as a contrast to the description coming up (in vss. 7 and 12) of the rapidly growing Israelite nation. JBS and Nahm. both add the point that the repetition is appropriate at this point since a new book is beginning. iE sees the repetition as flowing naturally from one of the last verses in Genesis (50:23). Rashbam's unique angle is that the text should be seen as clarifying the precise order of events. The people were small but then rapid growth began "after the death of that generation.⁠" Rashbam is then telling his readers that concerns about the size of the Jewish people can be seen as the major theme of the next few chapters.

הזכיר בתחלה את יעקב – כי כל נפש יוצאי ירך יעקב היו שבעים עמו (שמות א׳:ה׳), וכבר פירשתי זה (ראב״ע בראשית פירוש ראשון מ״ו:כ״ג).

ואלה – טעם הו״ו, בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון, כי ראה יוסף לבניו בני שלשים (בראשית נ׳:כ״ג), הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו.

ומלת אלה – גם בחסרון הה״א שוה לזכרים ולנקבות, וכתיב: את כל התועבת האל (ויקרא י״ח:כ״ז), ואחריו: מכל התועבות האלה (ויקרא י״ח:כ״ט), לאנשים האל (בראשית י״ט:ח׳), אלה ילדו^א להרפה (שמואל ב כ״א:כ״ב), מה אעשה לאלה (בראשית ל״א:מ״ג). וככה מלת לז: השונמית הלז (מלכים ב ד׳:כ״ה), הנער הלז^ב (זכריה ב׳:ח׳).

ובעבור היות מלת אלה – מלעיל, היה הה״א נוסף כה״א לילה (בראשית א׳:ה׳), נחלה מצרים (במדבר ל״ד:ה׳).

ו״שם״ לשון זכר, ורבים שמות – כי הת״ו כוללת סימן רבים ורבות, כמו: מקומות ואבות. גם המ״ם ככה סימן הזכרים גם הנקבות, כמו: נשים ופילגשים. ויש שמות שימצאו במ״ם ות״ו, כמו: נפשים (יחזקאל י״ג:כ׳) – נפשות (בראשית ל״ו:ו׳), לבבות (דברי הימים א כ״ח:ט׳) – גם לבבים – על לבבהן (נחום ב׳:ח׳).

ה״א מצרימה – תחת מלת אל, כמו: נלכה דותינה (בראשית ל״ז:י״ז), ותבא אותי ירושלימה (יחזקאל ח׳:ג׳).

את יעקב – עם יעקב, כמו: כרת י״י את אברם ברית (בראשית ט״ו:י״ח).

איש וביתו – יוצאי חלציו, ואין בית בכל המקרא אשה.⁠¹ והנה העד, איש וביתו באו – כי לא היו נשי השבטים במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך, וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא ט״ז:ו׳,י״א), כי פשוטו: בית אביו, כי שלשה ווידוין היו, ועזר הכהנת שהיא אשתו בכח בעדו, והיא נכללת עמו, כי האיש ואשתו הוא^ג האדם.

1. ראב״ע חולק כאן על דעת חז״ל במשנה יומא א׳:א׳.

א. בכ״י פריס 176: נולדו.

ב. המלים ״הנער הלז״ חסרות בכ״י פריס 176 והושלמו מכ״י פריס 177.

ג. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: והוא.

NOW THESE ARE. Our book opens with a vav¹ because the end of Genesis relates that Joseph saw the children of the third generation (Genesis 50:23).⁠² Scripture notes that Joseph's brothers were few in number when they descended to Egypt but that they were fruitful and multiplied there (Exodus 1:7).

The word elleh (these) and el (these) are employed equally with the masculine and the feminine. We thus find, For all these abominations (ha-to'evot ha-el)⁠³ (Leviticus 18:27) and then afterward, any of these abominations (ha-to'evot ha-elleh) (Lev. 18:29). We similarly read, unto these men (la-anashim ha-el) (Gen. 19:8); These four (arba'at elleh) were born to the giant (II Samuel 21:22); and what can I do this day for these (la-elleh) my daughters (Gen. 31:43). The same is the case with the word laz (that one).⁠⁴ We thus find, that Shunamite (ha-shunammit ha-laz) (II Kings 4:25) and this young man (ha-na'ar ha-laz) (Zechariah 2:8). The fact that the word elleh is penultimately accented indicates that its heh is superfluous.⁠⁵ It is like the heh of laylah (night)⁠⁶ and the heh of nachlah (brook) in the Brook of (nachlah) Egypt (Numbers 34:5).⁠⁷

[THE NAMES OF.] Shem (name) is masculine. Its plural form is shemot (names), for the tav is used for both the masculine and the feminine.⁠⁸ Compare, mekomot (places)⁠⁹ and avot (fathers). The mem is similarly used as a masculine and feminine plural. Compare, nashim (women) and pilagshim (concubines).⁠¹⁰ We also find some nouns employing both the tav and the mem in the plural forms. Compare, nefashim (souls) (Ezekiel 13:20) and nefashot (souls)⁠¹¹ (Ezek. 13:18). We similarly find, levavot (hearts) (II Chronicles 28:9) and levavim (hearts).⁠¹² Compare, al livvehen (upon their hearts)⁠¹³ (Nahum 2:8). [Into Egypt.] The heh of mitzrayemah (into Egypt) is in place of the word el (to). Compare, dotayenah (to Dothan) in nelekh dotayenah (let us go down to Dothan) (Gen. 37:16); and yerushalayemah (to Jerusalem) in and brought me in the vision of God to Jerusalem (Ezek. 8:3).⁠¹⁴

WITH JACOB. Et ya'akov means with Jacob.⁠¹⁵ Compare, In that day the Lord made a covenant with (et) Abram (Gen. 15:18).

EVERY MAN CAME WITH HIS HOUSEHOLD. Beto (his household) refers to those who came out of his loins. The term bayit (house, household) in Scripture never refers to a wife.⁠¹⁶ Every man came with his household (beto) is proof of this, for the wives of the tribes are not included in the seventy who descended into Egypt.⁠¹⁷ Do not permit the verse and (the high priest shall) have made atonement for himself, and for his household (beto) (Lev. 16:18) to cause you any difficulty.⁠¹⁸ For according to the plain meaning of the text, beto (his household) refers to his father's house. Beto (his household) must be so interpreted because the high priest made three confessions on the Day of Atonement.⁠¹⁹ The priest's helpmate, who is his wife, is included in the term for himself. She is included with him because a husband and a wife make a "man.⁠"²⁰

1. The book of Exodus opens with the word ve-elleh which literally means, and these are, and is so translated by Ibn Ezra. The question thus arises, why open a book with a connective? Indeed, Deut. 1:1 opens with elleh ha-devarim and not with ve-elleh ha-devarim. Similarly, Exodus should have read elleh shemot and not ve-elleh shemot.

2. Genesis concludes by relating that Joseph saw the children of the third generation, i.e., that he was fruitful. However, it does not tell us about the fate of his brothers. The latter is related to us at the beginning of Exodus where we are told that the children of Israel were fruitful, and increased abundantly (Ex. 1:7). Thus the opening part of Exodus is connected to the closing section of Genesis. Hence the connective vav.

3. The word to'evot (abominations) is feminine.

4. It too is employed both with the masculine and the feminine.

5. The basic word being el. The heh added to the word has no meaning.

6. The basic word being layil.

7. The usual form is nachal.

8. Hence the word shemot can be a plural masculine. Ibn Ezra makes this point because generally speaking only feminine plurals end in a tav.

9. Its singular is makom, which is masculine.

10. These words are obviously feminine.

11. Nefesh is feminine.

12. Levav (heart) is masculine.

13. Livvehen is made up of the plural levavim plus the suffix for their.

14. Yerushalayemah is equivalent to el yerushalayim (to Jerusalem) and dotayenah to el dotan (to Dothan). Similarly, mitzrayemah is equivalent to el mitzrayim (to Egypt).

15. Et is usually placed before the direct object. Here it is used as a preposition meaning with.

16. The Talmud uses the term bayit (house) as a synonym for wife. Cf. Sabbath 118b: "Rabbi Jose said, I never called my wife, my wife but I called her my house.⁠" Also see Yoma 2a, "Beto zo ishto (His household [Lev. 16:18] refers to his wife).⁠"

17. Gen. 46:8-27 lists the seventy descendants of Jacob who came to Egypt. Women are not enumerated. In fact they are specifically excluded (Gen. 46:26). This proves that beto does not mean one's wife.

18. The Pentateuch states that on the Day of Atonement the high priest shall make atonement for himself and for his household. Prima facie, "his household" seems to refer to the wife of the high priest. See end of note 18.

19. The Torah states that the high priest shall make atonement for himself, and for his household and for all the assembly of Israel (Lev. 16:18). According to the Talmud the making of atonement refers to confession of sins (viduy). Cf. Yoma 36b. The three confessions offered by the high priest were on behalf of himself (for himself), on behalf of the house of Aaron (his household), and on behalf of the people of Israel (and for all the assembly of Israel).

20. Cf. Yevamot 63a: "Any Jew that has no wife is not a man.⁠" Also see Gen. 1:27, And God created man…male and female created He them.

ואלה שמות בני ישראל – אף על פי שמנאן (בראשית מ״ו), חזר ומנאן כאן, לפי שהוא ראש הספר, וכל הספר מדבר בהם. הזכיר המנין איך פרו ורבו, וכמה היו בבואם, וכמה היו בצאתם, ואיך נשתעבדו, וכל המאורע.

ואלה שמות בני ישראל – AND THESE ARE THE NAMES OF THE SONS OF ISRAEL – Even though it counted them (Bereshit 46), it goes back and counts them here, since it is the beginning of the book, and the whole book speaks about them. The count mentions how they were fruitful and multiplied, and how many they were when they came, and how many they were when they left, and how they were enslaved, and the entire event.

ואלה שמות בני ישראל – הוא״ו בואלה לפתיחה, לא לחיבור, כמבואר בואלה תולדות יצחק (בראשית כז:כח)¹.

1. א. הכוונה למה שנאמר שם ׳ויתן לך׳ וכתב על זה רבנו: ׳זו התחלה ואע״פ שהוא בוא״ו החיבור׳. וראה מש״כ שם בהערות. והשוה לדברי המלבי״ם ב׳אילת השחר׳ (סי׳ תרג): ׳וי״ו נוספת – דעת הראב״ע והרד״ק שהיא כפ״ה רפה בלשון ישמעאל, ודעת אביו של הרד״ק בספר הגלוי שרומז על מלה חסרה. ויש בזה פלוגתא דתנאי... ודעת חז״ל שוי״ו כזה נדרש תמיד לפי הדרוש׳. [והעירני הג״ר שלום שפיץ נר״ו שב׳תוספות השלם׳ (אות י, יד) פירשו כאן שהוא באמת וא״ו החיבור, ע״ש].

ואלה שמות – וי״ו זו מחוברת למעלה שאמר, וירא יוסף לאפרים בני שלשים וגו׳ (בראשית נ׳:כ״ג).⁠¹

ואלה שמות – פר״ש: נמשלו לכוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר שנאמר המוציא במספר צבאם וגו׳ (ישעיהו מ׳:כ״ו). ואם תאמר: היכן מצינו שמכניסן במספר. אלא יש לומר: מדקאמר: בשם יקרא (ישעיהו מ׳:כ״ו), שמע מינה בהכנסה קאמר.

ואלה שמות – חזר ומנאן, לומר שכולם באו מצרים ומתו שם.

הבאים מצרימה – היה לו לכתוב ׳אשר באו׳, אלא מתוך האכזריות שהיו מצרים עושים להם אחר מיתת יוסף היו נראים להם בכל יום כאילו הם באים עכשיו ולא ראו אותם מעולם.⁠²

את יעקב – עם יעקב.⁠³

איש וביתו – איש ואשתו, כדכתיב: מלבד נשי בני יעקב (בראשית מ״ו:כ״ו), לפי שהיה יעקב יודע בהם במצרים שהם שטופי זמה והיה ירא שמא ילמדו בניו ממעשיהם, והשיאם קודם שירדו למצרים.⁠⁴

1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.

2. בדומה בשמות רבה א׳:ד׳.

3. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.

4. שאוב מלקח טוב.

ואלה שמות, "And these were the names of;⁠" the prefix letter ו in the word ואלה is intended to connect what is written here to what had been written at the end of the Book of Genesis. The connection is with the three generations of Joseph through Menashe that he is reported to have still known before he died (Genesis 50,22). He had witnessed the fulfillment of the descendants of Avraham multiplying while in a land not their own. Rashi points out that when the Jewish people were compared by God as "numerous as the stars,⁠" God meant that these stars are not just numbers but each one has a name and its coming and going is supervised by its Creator. Similarly, in spite of becoming numerous the Jewish people never were just numbers but each one having a name ensured that he would be treated on an individual basis by God. If someone were to ask where it is written that the Jews that Yaakov brought with him to Egypt were numbered by him, the Torah states that not only were they numbered but they were named, i.e.

ואלה שמות "and these were the names.⁠" The Torah informs us that all the people that came down to Egypt with Yaakov also died in that land.

הבאים מצרימה, this construction is most unusual, we would have expected the Torah to write: אשר באו, "who arrived,⁠" not such an indeterminate present tense as הבאים, literally: "Who were arriving.⁠" The fact is that in retrospect, after having been subjected to cruel treatment by the Egyptians, they had forgotten about the good years and felt as if they had only just arrived there.

את יעקב, "with Yaakov.⁠"

איש וביתו, "man and wife.⁠" We know this from Genesis 46,26: מלבד נשי בני יעקב, "in addition to the wives of Yaakov's sons.⁠" (Genesis 46,26) Yaakov was aware that the Egyptians were deeply involved in promiscuity. He was afraid that his offspring would learn to copy these ways of the Egyptians. He had therefore married them off before they could do so.

ואלה׳ שמות׳ בני׳ ישראל׳. ס״ת ה׳י׳ל׳ת׳ או ת׳ה׳י׳ל׳. לשון בהילו נרו עלי ראשי (איוב כט:ג). לומ׳ מפני מה זכו להיגאל ולהיל אורם. מפני שלא שינו שמם (ויקרא רבה לב:ה, במדבר רבה יג:כ).

ש׳מות ב׳ני י׳שראל ה׳באים. בר״ת ש׳ב׳י׳ה׳. כלומ׳ אז היו בשביה.

ד״א ואלה שמות. מה כת׳ למעלה. וישם בארון (בראשית נ:כו). וסמיך ליה ואלה שמות. מכאן רמז שכותבין שמותיהן של מתים במצבה שעומד בראש ארונו של אדם. מה״ר חיים.

ולכך עושין מצבות לציין על הקברות שלא יטמאו הכהנים בהם. דתנן בריש מועד קטן (משנה מועד קטן א׳:ב׳, מועד קטן ה.) מציינין את הקברות אפי׳ במועד. שנ׳ וראה עצם ובנה אצלו ציון (ע״פ יחזקאל לט:טו). וי״מ (מועד קטן ה.) שנ׳ וטמא טמא יקרא (ויקרא יג:מה). טומאה קוראה פרוש. וכן מצינו ר׳ יוחנן (בגמרא שלפנינו: ריש לקיש) מציין מערת׳ בבבא מציע׳ (בבא מציעא פה:).

ומה שנוהגין עתה כשבאין מבית הקברות הולכין עם האבל לבית הכנסת ויושבין שם. שכן בפרקי׳ דר׳ אליעזר יש (פרקי דרבי אליעזר יז) ז׳ שערי׳ היו בבית המקדש. שער לחתנים שער האבלים כו׳. פי׳ מוליכים אותם לאותן שערי׳ והיו אומ׳ מי ששיכן שמו בבית הזה ינחם אתכם. ולחתן אומ׳ יתן לך בנים ועושר וכבוד.

הבאים. בגימ׳ חן. י׳שראל׳ ה׳באים׳. רמוז מ׳י׳ל׳ה׳. את׳ יעקב׳ איש׳. ס״ת ש׳ב׳ת׳. מלמד לפי ששמרו^א ישראל השבת והמילה מצאו חן בעיני ה׳ וגאלם. וכן ר׳אובן ש׳מעון ל׳וי י׳הודה י׳ששכר ז׳בולון ד׳ן נ׳פתלי ג׳ד א׳שר י׳וסף ב׳נימן. [בר״ת] עולים בגימ׳ תרי״ג וי״ד יותר. נגד י״ד שבטי׳ [עם אפרים ומנשה. מלמד שכל י״ד שבטים] קיימו תרי״ג מצות. לוי.

איש וביתו באו. במדרש (תנחומא שמות ג) אמ׳ שלכולם היו נשים. אפי׳ לחצרון וחמול שהיו קטנים שידך להם נשים לפי שלא רצה להתחתן במצריות. ולכך שעבדו בהם ולא רחמו עליהם. מ״ר.

א. ס״א: ״שישמרו״.

ואלה״ שמות״ בני״ ישראל״ – ס״ת תהי״ל לומר שלבסוף יהיל אורם אור הגאולה בזכות ואלה שמות שלא שינו את שמם כדאיתא במדרש, שמות יש בו אותיות שמת״ו, כלומר אף על גב שמנאם בחיים חזר ומנאן לאחר מותן, ״שמות ״בני ״ישראל ״הבאים ר״ת שבי״ה, לומר שאז כשמת יוסף וכל הדור ההוא הי׳ ראש שבים וגלותם, לכן בא הרמז בר״ת.

ויישם בארון במצרים וסמיך לי׳ ואלה שמות, מכאן רמז שעושין מצבות וכותבין שם המת על קברו, מהר״ר חיים.

הבאי״ם – בגימט׳ ח״ן ״ישראל״ ״הבאים״, ר״ת וס״ת מיל״ה, את״ יעקב״ איש״, ס״ת שב״ת, להורות כי בזכות שבת ומילה מצאו חן בעיני ממ״ה וגאלם, לוי.

איש וביתו באו – במדרש אמרו שלכולם היו נשים, שאפי׳ חצרון וחמול שהיו קטנים שידך להם נשים כדי שלא יתחתנו במצרים והוא שגרמה להם ששיעבדו בהם כל כך ולא ריחמו עליהם, מרבי.

טעם ואלה שמות – כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פרשתי (רמב״ן שמות הקדמה), ולפיכך יחזור אל תחלת הענין שהוא מפסוק: וכל זרעו הביא אתו מצרימה (בראשית מ״ו:ז׳), ושם כתוב אחריו: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו׳ (בראשית מ״ו:ח׳), ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים הבאים זה אחר זה, וכאשר הזכיר בני יעקב קצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם: כל הנפש לבית יעקב הבאה^א מצרימה שבעים (בראשית מ״ו:כ״ז). וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים: ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר י״י מפי^ב ירמיהו העיר י״י את רוח כורש מלך פרס וגו׳, כה אמר כרש מלך פרס וגו׳ (דברי הימים ב ל״ו:כ״ב-כ״ג), ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא (עזרא א׳:א׳-ב׳) לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית, והספר השני מעת הבנין. וכן הדבר בשני הספרים האלה: בראשית ואלה שמות.

ור׳ אברהם אמר: כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבנו בני שלשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. ואיננו נכון.

ורבינו שלמה כתב: אף על פי שמנאן בחייהן, חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותן, להודיע חיבתם שנמשלו בכוכבים^ג שמוציאן^ד במספר ומכניסן במספר, שנאמר: המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (ישעיהו מ׳:כ״ו). ואלו דברי אגדה (שמות רבה א׳:ג׳), והם דברים של אמת בענין החבוב שהקב״ה מחבבן וכופל שמותם תדיר. אבל קשור הפסוקים וחבורן בו״ו הוא כמו שפרשתי.

א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כל הנפש הבאה ליעקב (בראשית מ״ו:כ״ו)״.

ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בפסוק בעזרא, וכן בכמה כ״י בפסוק בדברי הימים. בפסוק בדברי הימים: ״בפי״.

ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2. בכ״י פרמא 3258, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115: ״ככוכבים״. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״לכוכבים״.

ד. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שמוציאין״.

AND THESE ARE THE NAMES OF …. The meaning [of the connective vav — v'eileh, ('and' these are) — when it would have sufficed to say, "These are the names of …,⁠"] is that Scripture desires to reckon the subject of the exile from the time they went down to Egypt. It was then that they were the first of the exiles to go into exile,⁠¹ as I have explained.⁠² It is for this reason that He returns to the beginning of the subject [stated in the Book of Genesis], which is the verse, And all his seed he [Jacob] brought with him into Egypt.⁠³ There it is written afterward, And these are the names of the children of Israel, who came into Egypt, etc.⁠⁴ This is the very same verse that He repeats here. Even though they are two separate books, the narrative is connected with subjects which follow one another successively. Here, once He mentioned the children of Jacob, He adopted a concise approach to his children's children and all of his seed [and did not mention them by name as He had done in the Book of Genesis]. Rather, He alluded to them only generally, just as He had said there, All the souls of the house of Jacob, that came into Egypt, were threescore and ten.⁠⁵
A similar case is found in the Book of Chronicles and the Book of Ezra. The Book of Chronicles finishes with the verse: Now in the first year of Cyrus king of Persia, that the word of the Eternal by the mouth of Jeremiah might be accomplished, the Eternal stirred up the spirit of Cyrus king of Persia, that he made a proclamation throughout all his kingdom, and put it also in writing, saying: Thus saith Cyrus king of Persia, etc.⁠⁶ The author repeated the very language of these two verses at the beginning of the Book of Ezra in order to connect the narrative. However, since they were indeed two books, he completed the first book, [i.e., the Book of Chronicles], with the events that transpired before the building of the Second Sanctuary, and he devoted the second book, [i.e., the Book of Ezra], to the events that happened from the time of the building [of that Sanctuary].⁠⁷ The same thing occurs in these two books, Bereshith and V'eileh Shemoth.

Rabbi Abraham ibn Ezra said that because He mentioned at the end of Bereshith [50:23] that Joseph saw children of the third generation to his children, this is why He mentioned [here in the second book] that his brethren likewise were at first few and then were fruitful and multiplied. But this is not correct.⁠⁸
Rashi wrote: "Although Scripture had already enumerated them whilst they were living, it again enumerates them by name, following their death, in order to show how they were beloved by G-d. They are compared to the stars which G-d also brings out by number and brings in by number,⁠⁹ as it is said, He bringeth out their host by number, He calleth them all by name.⁠"¹⁰ These are words of homiletic exposition,⁠¹¹ and insofar as they indicate the love of G-d for the tribes — how the Holy One, blessed be He, loves them and repeats their names always — they are words of truth. But the matters of the connection of the verses and how they are joined by the vav — [v'eileh shemoth — ('And' these are the names of…)] — is as I have explained.

1. Amos 6:7.

2. See Note 7 above.

3. Genesis 46:7.

4. Ibid., (8).

5. Ibid., (27). In the same way He said here in (5): And all the souls that came out of the loins of Jacob were seventy souls.

6. II Chronicles 36:22-23.

7. Ramban's thesis apparently is that Ezra himself completely authored the two books, Chronicles and Ezra. See, however, Baba Bathra 15a, where it is stated, "Ezra wrote his book and the genealogy of Chronicles up to himself.⁠" This would seem to indicate that only the first chapters of the Book of Chronicles, which deal with the genealogical tables, were written by Ezra, but not the other parts of the book. The key to the understanding of Ramban's words must lie therefore in grasping his intent, i.e., that Ezra connected the Book of Chronicles with his own book by using the restoration-edict of Cyrus as the linking material, with the object of bringing out the continuity of the events during the two Sanctuaries.

8. Ramban did not explain the reason for his rejection of Ibn Ezra's interpretation. I found this in Isaac Abarbanel's (1437-1508) Commentary on the Torah, where he offers the following explanation for Ramban's rejection: "The reason for it is that in the Book of Genesis, the Torah has already mentioned each one of the twelve tribes, their children, and their children's children, who went down into Egypt. And this is far more than the mere names of the tribes He mentioned here. Besides, it would have sufficed to say here, And the children of Israel were fruitful, and increased abundantly, thus informing us of their great increase, and not just mentioning the names of the tribes. Moreover, in my opinion, if Ibn Ezra's interpretation be correct, it would not have been necessary here to include Joseph as it did in (5), since he had been mentioned already at the beginning of this topic, [i.e., at the end of the Book of Genesis]. Moreover, the division of the chapters refutes Ibn Ezra's opinion.⁠"

9. In our text of Rashi: "Which G-d also brings out and brings in by number and name.⁠"

10. Isaiah 40:26. "It is for this reason that He mentions the names of the tribes always and repeats them, all for the sake of showing how dear they are to G-d" (Bachya).

11. Shemoth Rabbah 1:3.

נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם וגו׳ (משלי כה, י״ב) – שלמה המלך ע״ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כ״ה) על מדת התוכחת לפי שכל התורה כולה תלויה בתוכחת, שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו הנה זאת מדה עליונה כוללת כל הטובות והיא סבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מדה מגונה כוללת הרעות והיא סבה לבטול התורה כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול תורה, ומזה אמר שלמה ע״ה (משלי ט״ו) מוסר רע לעוזב ארח שונא תוכחת ימות, באר כי קשה מאד השונא תוכחת מן העוזב אורח, כי מי שעוזב אורח והוא הפורק עול מצוה אחת מעליו יענש במוסר רע והם היסורים אבל לא יענש בעונש המיתה, ומי ששונא את התוכחת אינו נמחל לו במוסר רע בלבד אלא יענש בעונש מיתה, וזהו שאמר ימות, כי לא יספיק להיות נשפט במוסר רע, ועל כן הזהיר שלמה בפסוק הזה על האדם שיהיה מקבל התוכחת, ובאר כי התוכחת עדי הנפש ותפארתה כשם שהנזם והחלי הם עדי הגוף ותפארתו, וזהו שאמר נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, כאשר יוכיח החכם על אוזן שומעת המשיל אותה תוכחת לנזם וחלי כי הנפש מתפארת ומתיפה בעדי הנזם והחלי. התוכחת היא על שני חלקים, האחד מחוייב והשני נמנע, המחויב הוא שנצטוינו להוכיח ג׳ כתות והם חכמים פתאים נערים, הנמנע הוא שנצטוינו שלא להוכיח ג׳ כתות כלל, והם לצים כסילים רשעים, לצים הוא שכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתיב (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון, וכן מצינו בירמיה שהיה מיסר בני דורו שהיו לצנים והיו מקללין אותו הוא שאמר (ירמיהו ט״ו) לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני. וכסילים הוא שכתוב (משלי כ״ג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, כי הלץ ישנאנו והכסיל יקלה דבריו ויבוז לשכל מליו. רשעים הוא שכתוב יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, כלומר המוכיח לרשע ומגיד לו מומו לוקח לו קלון גם כן לפי שיאמר לו טליתי טהורה משלך, או יחזור מומו למוכיח, כי המוכיח לרשע הנה זה הוא מום למוכיח. אלו הם כתות החלק הנמנע, כתות החלק המחוייב הם החכמים שנאמר (שם ט) הוכח לחכם ויאהבך, כי לפעמים יצטרך החכם לתוכחת כשהוא חוטא לעתים בשוגג ודרך מקרה. פתאים שנאמר (שם א) לתת לפתאים ערמה. נערים שנאמר לנער דעת ומזמה, ועקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י״ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם, והוא שכתוב (שם כ״ב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי בימי הזקנה רחוק הוא להחליף טבעו שכבר הורגל בו, על כן ראוי לו בעודו נער שישמור דברי התוכחת, ועם זה יקנה לנפשו תועלת רבה וזכות גדול, והוא שאמר דוד ע״ה (תהלים קיט) במה יזכה נער וגו׳, ומפני זה יזהיר שלמה תמיד להוכיח את הנער בשבט מוסר הוא שאמר (משלי כ״ב) אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יאמר אפילו כשתהיה האולת דבקה בלב הנער וקשורה שם בשכבר הורגל בה ימים רבים אל תתיאש ותאמר אין לו תקנה, כי מאחר שהוא נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יוכיחנו מעט מעט ויכנס בלבו התוכחת, כי דבור המוכיח רך ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח כאשר תראה בטפת המים שהיא רכה ונוחה ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה, ואם נתיאש ממנו ולא השתדל בתוכחתו הנה זה שונאו, והוא שאמר שלמה ע״ה (שם י״ג) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, ואמרו במדרש חושך שבטו שונא בנו זה דוד, ואוהבו שחרו מוסר זה יעקב, ללמדך שכל המונע מוסר ממנו לסוף יוצא לתרבות רעה, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו, ויצא לתרבות רעה שנאמר (בראשית כ״א) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא ע״ז שנאמר (שמות ל״ב) ויקמו לצחק, וכן מצינו בעשו שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ועבר חמש עבירות באותו יום. וכן אדוניה בן חגית היה לו געגועין אצל אביו ולא רדהו שנאמר (מלכים א א) ולא עצבו אביו מימיו, וכן אבשלום לא רדהו אביו ויצא לתרבות רעה. ושכב עם נשיו וגרם לו להוציאו מירושלים, ולעלות יחף וראש לו חפוי והוא עולה ובוכה, והפיל כמה רבבות מישראל, ואוהבו שחרו מוסר זה אברהם שיסר את יצחק והוליכו בדרכיו שנאמר (בראשית י״ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו׳, וכן יעקב יסר את בניו ולא היה בהם פסולת. ומפני שהיה יעקב אבינו ע״ה מוכיח חכם והיו לשבטים אזן שומעת על כן היו ככסף צרוף והיו נזם זהב וחלי כתם והיו בני אביהם, זהו שכתוב:

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו – הספר הזה היה ראוי שיתחיל אלה שמות בלא וא״ו כספר אלה הדברים, אבל בא אות הוא״ו לחבור ענין, כי הענין מחובר למעלה בסדר ויגש אליו ששם הזכיר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, ובא ללמד כי הענין אחד אע״פ שהם שני ספרים ומנאן שם בחייהם חזר ומנאן כאן לאחר מיתתם וזה למעלה וכבוד להם, וכדי להודיע חבתם כמאמרם ז״ל שנמשלו ישראל לכוכבים שמוציאם במספר ומכניסן במספר, שנאמר (ישעיהו מ) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, לפיכך מזכיר שמותיהן תדיר וכופל אותם הכל בדרך חבה כשם שמצינו ה׳ פעמים ישראל בפסוק אחד.

הבאים – לשון רבוי מלשון (ישעיהו כ״ז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, ולפי שלא ירדו למצרים רק שבעים נפש והקב״ה צוה בהם את הברכה כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד לכך הזכיר בהן לשון הבאים המעיד על רבוי זרעם. מצרימה – היא המדינה עצמה כי מצרים שבכתוב הכונה בו ארץ מצרים וזה הכתוב מעיד על זה (במדבר כ) וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים, ולא אמר ונשב שם, כי ירידת האבות אל המדינה עצמה והתישבותן של ישראל בארץ מצרים, וכן אמר ה׳ ליעקב (בראשית מ״ו) אנכי ארד עמך מצרימה היא המדינה עצמה אשר שם הבירה למלך אבל לא נתישב שם כי אם בסביבותיה שנאמר וישב ישראל בארץ מצרים. את יעקב – עם, כמו את השמים ואת הארץ, על דרך הקבלה, וכן (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ. איש וביתו באו – על דרך הפשט בא הכתוב ללמדנו כי לא נשאו השבטים מבנות מצרים כי עם נשותיהם באו שם, וע״ד הקבלה איש וביתו באו, איש על שם שכתוב (שמות ט״ו) ה׳ איש מלחמה וביתו ובית דינו, ונרמז בכאן שארז״ל גלו למצרים שכינה עמהם.

ובמדרש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה והלא היום שמונים שנה באו, אלא כל שמונים שנה שהיה יוסף חי לא שעבדום ומשמת יוסף נתנו עליהם עול כבד שנאמר וישימו עליו שרי מסים לכך כתיב הבאים כאלו אותו היום באו.

ואלה שמות בני ישראל – פרש״י אע״פ שמנאם בחייהם בשמות׳ חזר ומנאם לאחר מיתתן להודיע חבתם שנמשלו לכוכבים שמכניסן במספר ומוציאם במספר שמות שנא׳ המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. עכ״ל. עדין לא הוכחנו ממקרא זה אלא הוצאה במספר אבל הכנסה במספר ובשמות מהיכן הוכחנו. ואומ׳ הר״י שלפי דברי תנחומ׳ ניח׳ דאית׳ התם וז״ל מונה מספר לככבים אלו השבטים מה ככבים אלו כשיוצאין אין יוצאין אלא בשמות שנא׳ לכלם בשם יקרא ובכניסתן נכנסין במנין שנא׳ מונה מספר לככבים כן השבטים כשנכנסו במצרים כתוב בע׳ נפש ירדו אבותיך מצרימה וכשיצאו כתו׳ שש מאות אלף רגלי. עכ״ל. הרי הכנסה במספר ממונה מספר לככבים והכנסה בשמות מוכיח מסיפיה דקרא שנאמר לכלם בשם יקרא.

הבאים מצרימה – והלא כבר באו. והבאים משמע באים מיד. אלא הראו עצמם כאלו באו מיד ליתן שעבוד עליהם.

ואלה שמות הבאים – והלא כבר באו קודם לכן אלא קודם שמת יוסף לא נתן עליהם מסים משמת נתן עליהם ונעשה כאלו בו ביום באו.

ואלה שמות וגו'... הבאים, "and these are the names, etc........who arrived in Egypt " why is that verse written in the present tense, seeing that it was quite some time since Yaakov and his sons had arrived in Egypt? They had been there long before the death of Joseph. The reason that they are referred to as new arrivals was that as long as Joseph was alive they did not have to pay any taxes. As soon as he had died they became subject to normal taxation. Therefore they considered that day as if it was the day that they had arrived there. (Sh'mot Rabbah 1,4)

ואלה שמות בני ישראל – כתב ר׳ אברהם על כן חזר ומנאם כאן לפי שהזכיר בסוף הספר כי ראה יוסף לבניו בני שלשים הזכיר כאן כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. והרמב״ן פי׳ לפי שרצה למנות ענין הגלות מעת רדתם כי אז התחיל הגלות לכך חוזר אל תחילת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה ושם כתוב ואלה שמות וגו׳ ואותו הפסוק בעצמו החזיר כאן כי אע״פ שהם ב׳ ספרים הסיפור מחובר בדברי׳ באים זה אחר זה וכאשר הזכיר בבני יעקב קיצר בבני בניו וכל זרעו והחזיר הכלל כאשר אמר שם כל הנפש הבא׳ לבית יעקב מצרימ׳ ע׳:

ואלה שמות בני ישראל, "and these were the names of the Children of Israel, etc.⁠" According to Ibn Ezra the reason why the Torah decided to repeat the names of the sons of Yaakov here once more is because at the end of the last portion of the Book of Bereshit the Torah described how Joseph lived to see grandchildren and great grandchildren and how they multiplied. The Torah now wants us to know that the other sons of Yaakov experienced a similar blessing after arriving in Egypt. Nachmanides explains that the mention of the names here is designed to impress upon the reader that the exile in Egypt did not begin with the suppression of the Jews by the new Pharaoh, but that it commenced with Yaakov' and his family's descent to Egypt some 93 years earlier. The report helps to establish the fact that the Book of Exodus is a direct continuation of the Book of Genesis. The Torah abbreviates here, mentioning only "the sons of Yaakov, his family totaling 70 souls,⁠" instead of listing their names again as in chapter 46 of the Book of Genesis.

ואלה שמות בני ישראל הבאים – ר״ת שביה שאף כשהיו בשביה שמות בני ישראל לא שינו שמותם שבשביל ד׳ דברים נגאלו ממצרים בשביל שלא שינו את שמותם וכו׳ וגם כן ואלה ו׳ מוסיף על ענין ראשון וימת יוסף ואלה שמות שצוה להם שלא ישנו שמותם ואמר להם אף על פי ששינו שמי צפנת פענח אתם אל תשנו שמותיכם.

את יעקב איש – סופי תיבות: שבת, לומר לך שבשביל שבת ומילה ששמרו במצרים נגאלו. הפסוק מתחיל בוא״ו ומסיים בוא״ו כנגד י״ב שבטים משל לבונה פלטרין בעמוד א׳ ונפל וחזר ובנה בשני עמודים ונפל בג׳ עמודים ונפל מה עשה בנאו בי״ב עמודים ועמד כך אברהם ויצחק יצא מהם פסולת עד י״ב שבטים שלא היה בהם פסולת וזהו ווי העמודים שהם עמודי העולם.

ואלה שמות בני ישראל – תימה למה הזכיר שמותם ומה צורך היה, והלא כבר הזכירם. וי״ל להודיעך שלא שינו שמותם, וזהו דתני במכילתין ג׳ מצוות היו להם לישראל שלא שינו שמותם, שנ׳ ואלה שמות בני ישראל הבאים, כלומר כמו שהיו שמותם כשהיו באים כך היו עתה, ולא שינו כסותן כדאמ׳ בהגדה ובמכילתא (בא פ״ה) מלמד שהיו ישראל מצויינים שם בלבושיהם ונכרין מבין מלבושי נכרי, ולא שינו לשונם שנ׳ (בראשית מ״ה י״ב) כי פי המדבר אליכם, בלשון הקדוש.

ואלה – וי״ו מוסב על עניין ראשון שכתוב לעיל (בראשית נ׳, כ״ג) וירא יוסף לאפרים בני שלשים, וסמיך ליה ואלה וי״ו מוסב על עניין ראשון לומר לך שכולם צדיקים גמורים, וזש״ה (ישעיהו ס׳ כ״א) ועמך כולם צדיקים.

ד״א ואלה שמות מה כתוב למעלה (בראשית נ׳, כ״ו) ויישם בארון, וסמוך ליה ואלה שמות מכאן רמז שכותבין שמותיהן של מתים במצבה, שעומדת בראש ארונו של אדם חיים. ולכך עושין מצבות לציון על הקברות שלא יטמאו הכהנים בהם, דתנן בריש מועד קטן (ה׳, א׳) דמציינין הקברות אפי׳ במועד שנ׳ (יחזקאל ל״ט ט״ו) וראה עצם (טמא) אדם ובנה אצלו ציון. ויש מפרשים (ויקרא י״ג מ״ה) וטמא טמא יקרא, טומאה קוראת פרוש, וכן מצינו ר׳ (יוחנן) [בנאה] מציין מערתא בבבא (מציעא) [בתרא] (נ״ח א׳).

לא נדע באמת מי היה ראשון להפסיק הפרשיות גם לעשות מהתורה חמשת חלקים. ונכון מאד שהיה משה עצמו מפי השם אז, ומאד היה ראוי זה ההפסק בזה. ועם כל זה נכון הוא״ו במלת ואלה, כי הוא״ו נכון עכ״פ כי אינו תחלת בריאת העולם. אמנם השנות זה הספור במקום הזה ואם קדם כבר באורו, אינו מותר בדבור, רק הוא הצעה למה שיבא אחר זה, לכן בא זה בקצור גדול וכן מנהג כל הפילוסופים תמיד בספריהם.

את יעקב – אינו תמורת עם, אבל מלת את נשאר בטבעו כמו שהוא ביסודו, וזה נכון בעברי וכבר קדם לנו באור כל זה.

וביתו – כמו וישמע בית פרעה (בראשית מ״ה:ב׳), והטעם כלל הבית אנשים ונשים וטף ועבדים, והטעם בזה שלא נשאר אחריהם דבר, כי כן אנה השם לידם, אמנם במספר השבעים לא יכנסו הנשים והעבדים כי לא דקדק לזכור מספר רק מהעיקר.

את יעקב איש וביתו באו – רוצה לומר שעם יעקב באו איש ובני ביתו, והם אשתו ובניו.

Gate 34

Problems in the text:

1) Why have the names of the tribes been repeated, since they have been listed in greater detail at the time of their descent to Egypt? This is especially puzzling, since people who have long been dead are mentioned, whereas the more recent leaders of the nation could have been named. Why is Joseph's death mentioned directly next to the Jewish population explosion at that time? The proper order would seem to be a) Joseph died; b) a new king arose; c) the Jews multiplied; d) the king told his subjects that the Jewish population explosion represented a security risk for the Egyptian nation.

2) If, as described, the Jewish population explosion had already taken place, why did Pharaoh talk about "forestalling" it? Why did the Egyptians fear the Jews only in case of war? If it was their sheer numbers that bothered them, this fear should have preyed on their minds also during peacetime.

3) What great intelligence is demonstrated by the appointment of taskmasters who applied ruthless force? Surely this is not an example of "outsmarting the Jews?⁠"

4) Since the astrologers had agreed to the legislation banning the survival of Jewish male babies, why was Pharaoh's daughter permitted to raise the Jewish infant?

5) Why is the statement about the midwives not doing as Pharaoh had commanded repeated? Why did Pharaoh repeat the question why they had permitted the Jewish baby boys to survive? What sense did the midwives' answer make? If the Jewish women gave birth so quickly, why would any midwives be assigned to them at all?

6) The decree to kill all male babies seems so absurd that even Onkelos felt compelled to add the word "Jewish" in his commentary. Why was special emphasis given to the statement that the Jewish girls should survive? Why not just let nature take its course?

7) Why is "man from the house of Levi" not named (2,1)? Why does the Torah not mention where this man went?

8) "She saw him that he was good" seems banal. Which mother is not prejudiced in favor of her baby? (2,2)

9) Why were the attendants of Pharaoh's daughter mentioned?

10) Since Moses had killed the Egyptian in the presence of his intended victim, how could he have been surprised on the morrow that the story had leaked out? What is the point in Moses looking hither and thither if there were witnesses, when in fact a witness was standing right next to him (2,12)? On the other hand, if we assume that Moses killed the Egyptian only after the witness had left the scene, how did the rasha get to hear about it?

11) The expression used by the rasha i.e. "Will you say to kill me?⁠" is strange. Do words kill?

12) Why did the shepherds of Midian maltreat the daughters of Yitro?

13) Why did Moses not call his firstborn son Eliezer, since God had helped him and such help had preceded his settling in Midian?

14) The reference to the king's death as occurring "during many days" (2,23) seems imprecise; death occurs at a certain moment, not during "many days!⁠" Why would the Jewish people mourn the death of such a man? Why the repeated use of the word avodah, service, in that sentence?

Before answering any of the questions raised, it is important to realize that the exile in Egypt did not come about accidentally, nor did it come about because of the misdeeds of some great men during that era. Rather, it was the result of a profound plan of God to set in motion the realization of His promise to Abraham. It was Abraham's seed that was destined to enjoy the great privilege of practicing the laws and teachings of the Almighty, something that had not been entrusted to any other nation. It would have been impossible to get the Jewish people to accept the yoke of Heaven, had they not first been subjected to the cruelest rule of man. Only this experience would make them see the yoke of Heaven as a relatively easy burden to bear, and they could be induced to shoulder it voluntarily, enthusiastically. Just as we find in Chronicles II 12,5-9 that the prophet Shemayahu induced King Rechavam to humble himself before God so that he would not have to meet a much harsher fate at the hands of Shishak, King of Egypt, so the exile in Egypt was excellent preparation for Sinai. This is also what God had told Moses explicitly when the latter had questioned the Jewish people's claim to redemption (at least at that stage). Compare Exodus 3,11-12. Since the bondage was to serve as preparation for worshipping God at Mount Sinai, no other justification for redemption was needed. For this reason, the prophet Jeremiah is able to speak about the loving kindness the Jewish people performed for God when they were willing to follow Him into the desert etc. (Jeremiah 2). The reference is to God’s statutes as explained in Midrash Tanchuma on Parshat Vayeshev. The idea that on account of the extra pound of wool woven into Joseph's coat, Jewish history should have made such a detour for close to four hundred years, is too shallow for the Midrash. All this suffering which had been imposed upon millions of people for such a long period, needed a better explanation. The explanation was that the exile served as the pretext to bring about the fulfillment of the promise to Abraham, without interfering with the free choice of the people, or any other party concerned. When explaining Psalms 10,5, Rabbi Yoshua ben Korcha said that the verse "See how even the terrifying acts of God are planned with intelligence,⁠" (Psalms 66,5) refers to the verse mentioned before. Our freedom of choice is not interfered with, and still God manages to set in motion chains of events that culminate in His purpose being fulfilled. Since the immediate cause of the Jewish exile was the population explosion, the Torah sketches in the history of events.

"Now these are the names of the sons of Israel"

1) All the Jews in Egypt at that time were descended from only twelve ancestors; at the time they arrived in Egypt they numbered seventy. Now that Joseph and his brothers had died, they started multiplying at such a rate that they posed a physical problem for the Egyptians due to their prowess.

2) To prevent the Jews from also outnumbering the Egyptians, called for the combined wisdom and talents of the whole nation. They hoped to compensate for their numerical inferiority, or at least for their physical inferiority at that stage, by superior intelligence. The original intent of the Egyptians may have been to enslave the Jews permanently and sell them on the slave markets to foreign countries. It seems that Egypt was exporting horses in this manner (at least female horses).

3) They were afraid that if war broke out, the additional burden of keeping a hostile population under control inside the country would prove to be too much for them. To fight invaders at the same time might be more than they could handle. As a result, the Jews might take advantage of that situation to escape their owners by emigrating. They might even join the enemy by acting as a fifth column inside the country and revolt. Therefore, they planned to assign demeaning work to the Jews, and to aquire them as physical slaves only gradually. The cities to be built by Jewish labor were well fortified border towns positioned at opposite ends of the country to ward off invaders. However, the Jews, loyal by nature, far from feeling humiliated, reinforced their efforts to procreate and provide manpower against possible enemies of Egypt. The Egyptians now felt so frustrated that the Jews appeared a thorn in their sides wherever they turned, i.e. vayakutzu (1,12). They proceeded to re-evaluate their policy and employed the Jews both for building and for work in the fields. They made sure that all work performed was under constantly tense conditions. After that they decided to reduce the male Jewish population by "accidentally" killing boys, but at the same time making sure that a good supply of female slaves would be raised from them. They did not fear that female slaves would revolt or join potential enemies.

5) They were again frustrated in their efforts when the midwives turned out to be God-fearing, shunning participation in child murder. These midwives, though God-fearing, did not want to contravene the king's order either, a perfectly legitimate desire, as demonstrated by the prophet Samuel when the latter questioned God’s orders which endangered his life (Samuel I 16,2). The midwives ignored the part of the orders dealing with murder, but concentrated on giving post natal care, something that did not contradict the instructions they hade received. The Torah therefore first describes what the midwives did not do, and subsequently tells us what they did do. The king, unaware of the technical innocence of the midwives, accused them of helping the babies to be born alive. The widwives in their defence made the point that the Jewish women usually had already given birth by the time a midwife arrived on the scene, and that therefore they had not had a chance to carry out the king's instructions. As a result, the only thing left for them to do once they had arrived at the home of a Jewish mother without arousing suspicion, was to administer post-natal care. Of course, this was something the king did not want. "God was good to the midwives,⁠" i.e. Pharaoh accepted their defense, and the people kept on increasing, again thwarting the plans of the Egyptians. Even normal baby mortality or deformity did not occur, in order that it could not be blamed on the activities of the midwives. "He made houses for them,⁠" may well refer to Pharaoh. (1,21.) He made sure the midwives would live in places whence their coming and going could be observed, so that if a newborn baby boy was found by those trailing the midwives, it could be drowned. In other words, instead of unobtrusive killing at birth, things had now reached a stage where open murder was the Egyptians' only recourse.

6) The anonymity implied in the formation of the decree "every son,⁠" was to create the fiction that not only Jewish babies were to be drowned but all baby boys. This would keep the Jews from thinking that the law was discriminatory. By this stratagem, Jews would not be encouraged to practice continence and thereby deprive the Egyptians of a supply of female slaves.

ואלה שמות אף על פי שמנאן בחייהן. בפרשת ויגש ואינו רוצה לומר שכותב התורה מנאן דאם כן מאי בחייהן והלא בזמן שכתב משה את התורה מתים היו ועוד האי הבאים באו מיבעי ליה אלא הק״בה מנאן באותה שעה שירדו למצרים ומשה רבי׳ כשכתב התורה כתב הדברים באותו לשון עצמו שנ׳ מפי השם בשעה שירדו למצרים ומה שאמר חזר ומנאן כאן לאחר מיתתן אעפ״י שכתוב בו הבאים דמשמע בחייהן כבר הקשו זה בשמות רבה וכי היום באו שקורא אותם הכתוב באים והלא כמה ימים היה להם שבאו אלא שכל זמן שהיה יוסף חי לא היה עליהן משוי של מצרים מת יוסף נתנו עליהם משוי שנא׳ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ואחר כך ויעבידו מצרים לפיכך כתב הבאים כאילו אותו היום שמתו באו במצרים ופירושו הקב״ה שמנאן בחייהן חזר ומנאן לאחר מיתתן מיד ומשה רבינו כתב הדברים באותו לשון עצמו שנאמר במניינם בשעה שמתו:

להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים. בשמות רבה אמרו שקולים הם ישראל כצבא השמים מה כתוב בהו מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא אף הקב״ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם:

שמוציאן במספר ומכניסן במספר. אעפ״י שלא אמרו בשמות רבה שנמשלו לכוכבים אלא לעניין המספר והשמות ולא לעניין שמונה אותם בחייהן ולאחר מיתתן מכל מקום כיון שנמשלו לכוכבים לעניין המספר והשמות ומצינו בכוכבים שמונה אותם בכניסתן וביציאתן שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא למדנו שגם זו מפני שנמשלו לכוכבים הוא והיה ראוי לפרש תחלה שהמניין הראשון היה בחייהן והשני לאחר מיתתן ואח״כ יאמר אף על פי שמנאן בחייהן חזר ומנאן לאחר מיתתן אלא שסמך על מה שפירשו בשמות רבה דמהקשו על הבאים דהכא וכי היום באו ולא על הבאים דויגש שמע מיניה דסבירא להו שהבאים דהתם הוא כמשמעו בעת שהיו באים דהיינו בחייהן אבל הבאים דהכא הוא לאחר מיתתן ולפיכך הוקשה להם באו מיבעי ליה. ואם תאמר שאחר שלא נכפל מניינם אלא מפני חיבתן למה הוכרחו לפרש הראשון בחייהן והשני לאחר מיתתן לימא שניהם בחייהן היו ומפני חבתן כפל מנינם ודכותה בפרשת במדבר מתוך חבתם לפניו מונה אותן בכל שעה. יש לומר דאלמלא שהראשון בחייהן והשני לאחר מיתתן שהם משולין לכוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר לא היה כופלן מפני חבתן בלא שום טעם שהרי בפרשת במדבר נמי איכא טעמא לכל חדא וחדא הראשון להודיע כמה רבבות נולדו מאותן ע׳ נפש שירדו למצרים כדכתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרי׳ ועתה שמך ככוכבי השמים לרוב והשני לדעת הנותרים והג׳ להודיע כמה היו כשהשרה השם שכינתו בתוכם אלא שעם כל זה אלמלא חבתן לא היה צריך לכל אלה והא דנקט שמות גבי בחייהם ולא גבי אחר מיתתן ובכוכבים ההיפך דלגבי הוצאתן אלינו לא נקט שמותם וגבי הכנסתן שהיא העלמתן ממנו נקט שמותן הוא על פי הכתובי׳ שבמנין הראשון שהיה בחייהן נכתבו כל הע׳ נפש בשמותן ובמניין השני שהיה לאחר מיתתן לא נכתבו שמותן רק בי״ב שבטים וההיפך בכוכבי׳ שבהוצאתן הזכיר מספרן ולא שמותן ובהכנסתן הזכיר מספרן עם שמותן דמ״לכלם בשם יקרא״ משמע שהם במספרן ואשמותן דקריאתן בשמותן היא מספר הדמיון שדמו הע׳ נפש לכוכבים אינו מצד השמות רק מצד המניין אלא דאגב אורחיה הזכיר גם השמות כמו שהם בכתוב אף על פי שאינו צריך להם:

שנאמר המוציא במספר צבאם וכו׳. אבל בש״ר לא מייתי אלא קרא דמונה מספר לכוכבים משום דהתם כל עצמו אינו אלא לדמותן לכוכבי׳ במספר אבל הכא דבעי לאיתויי ראיה על עניין שמונה אותן בחייהן ולאחר מיתתן כמו שמונה הכוכבים בהוצאתו ובהכנסתן ומקרא דמונה מספר לכוכבים לא משמע הוצרך להביא הראיה מקרא דהמוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא דמשמע מיני תרתי שמונה אותן בהוצאה דכתיב המוציא במספר צבא׳ וגם בהכנס׳ דכתיב לכלם בשם יקרא וקראתן זו היא הכנסתן:

ואלה שמות בני ישראל וגו׳ עד וילך איש מבית לוי. הנראה אצלי שאין כוונת הכתוב במקום הזה בואלה שמות מה שכיון למעלה בס׳ ויגש בפרשת ואלה שמות בני ישראל ויורה על זה כי שם לא נאמר הבאים מצרימה עם יעקב כמו שנ׳ כאן. אבל נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו וגו׳ (בראשית מ״ו:ח׳) כי היה יעקב מכלל הבאים וממנין שבעים נפש אמנם בכאן לא נזכר יעקב בכלל הבאים אבל אמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב.

ומלת את – כפי המובן האמתי הוא סימן הפעול כמו אשר מכרתם אותי מצרימה (בראשית מ״ה:ד׳). והורדתם את אבי הנה (בראשית מ״ה:י״ג). כי תמיד מלת את מורה על הפועל בדבר ההוא. ועם היות שכת׳ הראב״ע שמלת את הוא במקום עם כמו כרת ה׳ את אברם ברית (בראשית ט״ו:י״ח) חוץ מכבודו אין הדבר כן אבל מפני שבברית ההוא נתחייב הב״ה לאברהם ואברה׳ לא נתחייב לו לכן אמר כרת ה׳ את אברהם ברית כי היה אברהם הפעול בברית ההוא. וגם יורה על מה שזכרתי שהנה כאן לא נזכרו בני השבטים כמו שנזכרו למעלה בסדר ויגש. וגם זה מוכיח שלא בא הכתוב הזה ללמדנו מי הם הבאים למצרים כי איך יזכור י״ג מהם וישכח וישמיט נ״ז מהם שהם בני בניו של יעקב.

וע״כ נ״ל לפרש הבאים מצרימה – שהוא עומד במקום יוצא והרצון בו המביאים למצרים את יעקב כי הנה בניו השבטים הביאוהו וסבבו ביאתו למצרים במה שהעירו את לבבו והשיאוהו אחר שהתודע יוסף אל אחיו שירד למצרי׳ לכלכל את שיבתו פן יורש הוא וביתו וכל אשר לו.

והתחיל הפסוק הזה עם ו״ו במלת ואלה לפי שהספור הזה קשור ומדובק עם הספורים הקודמים. וכיוצא בזה תמצא הכתוב שאמר ושב י״י אלהיך את שבותך (דברים ל׳:ג׳) כי הנה ושב הוא פעל עומד ואמרו את שבותך מורה שהוא יוצא וכאלו אמר והשיב ה׳ את שבותך כן אמר הכתוב כאן ואלה שמות בני ישראל הבאים ר״ל המביאים את יעקב אביהם מצרימה לפי שבא שמה יעקב וביתו כי כלם היו בבית אחד.

ועל זה נאמר איש וביתו באו – ר״ל איש שהוא יעקב וביתו שהם יוצאי ירכו כלם באו יחד.

אמר בכאן ואלה שמות בוא״ו. להורות על שלימותם. כי כמו שיוסף ואחיו אשר הזכיר למעלה היו צדיקים גמורים ולא שינו את שמם. כן היו כולם בניהם ובני בניהם צדיקים נוספים על הראשונים. וזהו ואלה בוא״י התוספת. ואע״פ שבאו למצרים ונכנסו בכור הברזל והגלות לא שינו שמם. וזהו הבאים מצרים. את יעקב צדיקים כמוהו. או יאמר ואלה שמות בני ישראל אשר הביאו למצרים את יעקב. בסיבת מכירת יוסף. ראובן שמעון לוי. ואמר בתחילה ישראל ואח״כ יעקב ואין דרך הכתוב. כי אמר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. לפי שכן היה שמו בראשונה יעקב. אבל בכאן אמר ישראל בראשונה. לפי שישראל הוא לשון שררה וכבוד. אבל בירידתם למצרים שירדו להכנס בגלות ולשעבוד אמר יעקב. וזהו ואלה שמות בני ישראל לשון כבוד. הבאים מצרימה את יעקב לגלות להיות נכנעים תחת עקב המצריים. ואמר איש וביתו. להורות שהשם עצמו שנקרא איש מלחמה. ירד עמהם עם פמליא שלו לקיים אנכי ארד עמך מצרימה. וזהו איש וביתו באו. וכל זה להורות על חיבתם. כאמרם ז״ל שנמשלו לככבים שמוציאם במספר ומכניסין במספר. ולהורות הנס הגדול כי בשבעים נפש ירדו מצרימה וגו׳. וזה להודיענו שהם קיימים בחיים ובמות. כמו הככבים שהם קיימים במקומם ביום ובלילה ומחוסר ראותנו אינן נראות לנו ביום. כן הצדיקים אע״פ שנפטרין מהעולם הם עומדים וקיימים. וחסרון הוא לנו. כאמרם הצדיק אבד לדורו אבד. וזהו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ולכן חזר למנותם עתה מחדש כאלו היו בחיים חייתם. וכן חזר למנותם להודיע הנס הגדול שעשה עמהם. כי בשבעים נפש ירדו מצרים ובהרף עין היו רבבה כצמח השדה. וזהו שאמר ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. ומיד ובני ישראל פרו וישרצו. ועוד נס אחר שיצאו כולם מאיש אחד. וזהו יוצאי ירך יעקב. והרמז בירך יעקב. כי אלו כולם יצאו מירך אחת. כי מהאחרת היה צולע על יריכו עד שלסיבת זה נחלש. כאומרו והוא צולע על יריכו שפירושו שהיה עצב על יוצאי יריכו. שלא יצאו רבים יותר בסבת זה. ועוד יוסף שהיה במצרים שבוי ונבוך ואסור בכבלי ברזל. ואלו היה אצל אביו היה מוליד בנים כבנימן אחיו. ולא תאמר שזה הריבוי היה בחיי יוסף ואחיו ובזכותם. כי יש לך לדעת כי מת יוסף וכל אחיו ואחר כך ובני ישראל פרו וישרצו. והכל בדרך נס ולקיים שבועת האבות:

אלה – הנזכרים בכאן היו ראויים להודע בשם, כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית. ואלה כל ימי חייהם היו למאורות, ולא יצא הדור לתרבות רעה. אמנם אחרי מותם לא היו הצדיקים שבבניהם כל כך חשובים בעיני אלהים ואדם.

אלה, the ones mentioned here were deserving to be mentioned with their names. The reason is that each one of them possessed sufficient individuality to give meaning to his name. They were all of them an inspiration to their children as not one of them abandoned his family tradition. However, after the death of that generation even the relatively righteous ones among them did not rate so highly in the eyes of God or man so that the Torah deemed it necessary to tell us their names.

אף על פי שמנאן בחייהן וכו׳. פירש הרא״ם שאין לפרש שכותב התורה מנאן, דהיינו משה רבינו, דמאי זה שאמר ׳שמנאן בחייהן׳, דבעת שכתב משה רבינו עליו השלום התורה – שני המניינים לאחר מיתתם היו, אלא כך הפירוש – שהקב״ה מנאן, [ד] בעת שבאו למצרים היה מונה אותם ׳ראובן שמעון׳. ואינו נכון, דהא לא משמע מן הכתוב שהקב״ה מנאן בעת שבאו למצרים, לכך נראה לומר כיון דמשה רבינו עליו השלום מנה אותם על שם שבאו למצרים, ומונה אותם אחר מיתתם (כאן), בודאי היה הקב״ה מוציאם במספר ומכניסן במספר, דאם לא כן לא היה מונה אותם על שם שעת יציאה והכנסה, אלא מפני שהקב״ה מנה אותם בהוצאה והכנסה – מונה אותם הכתוב גם כן על שעת ביאתן ועל שם אחר מיתתן:

להודיע שנמשלו לכוכבים. ומה שכתוב זה דוקא בשבטים ולא בצדיקים אחרים, מפני שהשבטים הם דוגמת הכוכבים, י״ב שבטים כנגד י״ב מזלות (שמו״ר טו, ו), וכל מזל ומזל כולל כוכבים הרבה, כמו שיכלול כל שבט ושבט הרבה מאוד, מטעם זה נמשלו השבטים לכוכבים:

המוציא במספר צבאם. אף על גב דלא כתיב בקרא רק ההוצאה, שנאמר (ישעיהו מ, כו) ״המוציא במספר צבאם״, דייק מדכתיב (שם) ״לכלם בשם יקרא״, ולא שייך ׳קריאה׳ אלא לבוא אל הקורא, והיינו הכנסה, שבא אליו בקריאה שהוא קורא (כ״ה ברא״ם). אף על גב דלא כתיב ״מספר״ רק אצל היציאה וה״שמות״ אצל הכנסה, דייק דהוי למכתב ׳המוציא במספר צבאם יקרא לכלם בשם׳, להקדים הפועל, כמו שאמר ״המוציא במספר צבאם״, אלא למדרש (שמו״ר א, ג) הכי ״המוציא במספר צבאם לכלם בשם״, וגם ״מספר צבאם לכל בשם יקרא״, והשתא הוי ״מספר״ ו״שם״ אצל הכנסה ואצל הוצאה. ועוד דנלמוד קל וחומר, מה הוצאה שלא נאמר בו שמוציא אותם בשם – מוציא אותם במספר, הכנסה שמכניס אותם בשם – אינו דין שמכניס אותם במספר. והוא הדין נמי נלמוד שמוציא אותם בשם, דמה הכנסה שלא נאמר בה שמכניס אותם במספר – אפילו הכי מכניס אותם בשם, הוצאה שנאמר בה שמוציאם במספר – אינו דין שמוציאם בשם. ואין להקשות איך נוכל ללמוד קל וחומר דמוציאם בשם כיון שכבר למדנו שבהכנסה יש מספר, ולא נוכל לעשות עוד קל וחומר, דכהאי גוונא מצינן בכמה דוכתי, עיין בפרק השוכר את הפועלים (ב״מ פח ע״ב) אצל ׳ומה דיש׳:
וקשיא אחר דמקשינן הכנסה להוצאה, למה לא נכתבו כל שבעים נפש בהכנסה בשמות כמו שכתובים אצל ההוצאה, ויש לומר דודאי לענין הוצאה צריך להוציא כל אחד ואחד בשמו, שגם התולדות יש להוציא כל אחד ואחד בשמו, לפי שההוצאה חשובה יותר להיות משמש בעולם, וכל אחד מן התולדות משמש בעולם בפני עצמו, שהרי התולדות היו מעמידים משפחות הרבה, וכל אותן שבאו למצרים היה כל אחד ואחד משפחה בפני עצמו, ולכך מנה כל אחד בפני עצמו. אבל אצל הכנסה אין מכניס בשם רק העיקר, שהוא האב. וכן הוא אצל הכוכבים נמי, כאשר מוציא אותם – מוציא בשם כל אחד ואחד, שכל מזל ומזל יש לו כוכבים הרבה, ומוציא הקב״ה כל אחד, ובהכנסה אין מכניס רק העיקר, שהוא המזל עצמו. ואם תאמר ומנא לן שכך הוא בכוכבים, ויש לומר דכך משמע הכתוב, דגבי הוצאה כתיב ״המונה במספר צבאם״, שה׳צבא׳ רוצה לומר רבוים, דהיינו צבא הכוכבים מונה אותם במספר, אבל אצל הכנסה לא כתיב ״צבאם״, ולכך ״בשם יקרא״ קאי על המזלות עצמם, לא על צבאיהם:
והקשה הרא״ם למה צריך לתרץ שהמנין הוא מפני שנמשלו לכוכבים, הוי ליה לתרץ מפני חבתן מונה אותם כל שעה כמו שתירץ רש״י בפרשת במדבר (א, א), ואין זה קשיא, דלא שייך לומר כן אלא כשהוא מונה אותם בחייהם כמי שמונה את הצאן, אבל מנין הזה שהוא לאחר מיתה לא יתכן לומר שהוא משום חבה, שאין הרועה מונה את הצאן רק כמה יש לו עדיין, ולא מונה הצאן כמה מתו מן הצאן:

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – הוסיף ו״יו במלת ואלה, גם אמר מתחילה הבאים לשון הוה ואח״כ אמר איש וביתו באו לשון עבר לפי שנאמר למעלה (בראשית נ׳:כ״ו) ויישם בארון במצרים, ואחרי מות יוסף לא היו פני המצרים עם ישראל כתמול שלשום והיו מרגישים אז הביאה למצרים כאלו באו בפעם ההוא למצרים, לכך נאמר ואלה מוסיף על ענין ראשון שמצד מיתת יוסף דומה כאילו עכשיו המה באים, אבל מ״מ אע״פ שיוסף מת הנה יעקב לא מת, לכך נאמר את יעקב שהיו עדיין עם יעקב וזכותו של יעקב עמד להם, בזכות מה שהיו גדורים מעריות ולא רצו לישא מן המצריות שטופי זימה ונשאו נשים כולם קודם בואם למצרים, ז״ש איש וביתו באו.

והמפרשים אמרו (רבינו בחיי א׳) איש וביתו באו איש זה הקב״ה איש מלחמה וביתו ובית דינו, כמ״ש (שמות י״ג:כ״א) וה׳ הולך לפניהם הוא ובית דינו (זהר דף מ״ו) ומה ענין בית דינו לכאן, ונראה שבא להבטיחם שיתקיים בהם וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית ט״ו:י״ד) ע״כ באו הקב״ה ובית דינו עמהם להבטיחם כי ה׳ נלחם להם במצרים.

ואלה שמות בני ישראל – פירש״י להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים כו׳ י״א כי הכוכב אע״פ שאינו נראה ביום מ״מ הוא בנמצא גם ביום, כך הצדיק לעולם הבא שנמשל ליום, יש לו מציאות ואינו נראה ואינו אבד כי אם לדורו, וי״א להפך כי הכוכב אינו נראה כ״א בלילה כך אור הצדיק זורח אחר הערב שמשו כד״א (קהלת י״ב:ב׳) עד אשר לא תחשך השמש וגו׳. ולי נראה לפי שכל עיקר שם טוב של אדם אינו ניכר כ״א אחר מותו כי בחייו אין הדבר ידוע אם ישאר בצדקתו כמ״ש (שם ד׳:ב׳) ושבח אני את המתים, כי בחייו אין מקום לסיפור שבחו כי מי יודע אם ישאר בצדקתו, וזהו שנאמר ויוסף היה במצרים פירש״י שבא להודיע צדקתו שעמד בצדקתו מתחילה ועד סוף, כי סוף כל דבר הכל נשמע ע״כ ספר שבחו אחר ויישם בארון במצרים, ובזה נמשלו לכוכבים הנראים אחר שקיעת החמה, כך אחר הערב שמשו של אדם נראה צדקתו אם נשאר בו עד סופו, וז״ש (דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, כי המצדיק רבים אין חטא בא לידו כדי שלא יהיה הוא בגיהנם ותלמידו בגן עדן, (יומא פז.) ובו מלתא דפסיקא שאורו מזהיר ככוכבים לעולם ועד אף אחרי מותו, אבל מי שאינו מצדיק רבים אינו מילתא דפסיקא שישאר בצדקו לעולם.

ומ״ש רז״ל (עיין שמו״ר א׳:ג׳) שנמשלו לכוכבים שמכניסן ומוציאן במספר, יש קצת רמז לזה ממה שנאמר הבאים לשון הוה, וכתיב איש וביתו באו לשעבר, לפי שמדבר בשני ביאות אחת בבואם למצרים את יעקב איש וביתו כבר באו, אותה ביאה ראשונה היתה את יעקב גם כל איש בא עם ביתו אשתו, אבל עכשיו שרצה לדבר ממיתתם כי זה נקרא ג״כ ביאה ודומה כאילו עכשיו באו מאחר שמתו שם וישארו שמה וזו ביאה שניה בהוה, אבל לא עם יעקב כי המה מתו ויעקב לא מת, גם ביאה זו אינה איש וביתו יחד כי אשתו ובניו אינן מלוין אותו כ״א עד הקבר, כדאיתא במשל בפרקי ר״א (פרק ל״ד) על כן אינה איש וביתו, ומזה ראיה שמדבר בכניסה ויציאה כי שניהם נקראו ביאה.

וענין המספר הוא, להודיע מעלתן כי כל דבר חשוב יש לו מספר כמו שיתבאר בעזה״ית פר׳ כי תשא (ל׳:י״ב), ועל מעלת הצדיק שמת כתיב (תהלים נ״ו:ט׳) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך, ופסוק זה דרשו רז״ל (שבת קה:) על המוריד דמעות על אדם כשר, ומ״מ מה שאמר הלא בספרתך צריך ביאור, ונראה שרצה להביא מופת על מעלת הצדיק שמת שאינו דבר אבד ויש בו ממשות, ואמר הלא המה בספרתך כי אתה מכניסן במספר ע״כ אני מבקש שתספור גם נדידותי ותשים דמעתי בנאדך למשמרת.

וְאֵ֗לֶה שמות: מלת וְאֵלֶה ברביע. [וְאֵ֗לֶּה].

אע״פ שמנאן בחייהן וכו׳. דקשה לרש״י, למה מנאן פעם אחרת, הא כבר מנאן לעיל בפ׳ ויגש (בראשית מו, ח). ואין לומר, דלעיל מנאן בחייהן ועכשיו מנאן אחר מיתתן, דמאי נ״מ בין מניין דקודם מיתה בין דלאחר מיתה, כיון דכבר מנאן. וע״ז פירש להודיע וכו׳. א״נ, קשה ליה וא״ו דואלה למה לי, דלא הוה ליה למיכתב אלא אלה שמות וגו׳. ואין לומר דקאי על מספר של מעלה דבפרשת ויגש, והתם כתיב ואלה, דקשה למאי נ״מ קאמר דקאי על מספר דלעיל. ואין לומר דקאי על מספר דלעיל ולהודיע שזה המספר אחר המיתה היה, ולהכי כתיב ואלה, כלומר, אלה שמות בנ״י המספר של בחייהם, ואלה מספר שמותיהם לאחר מיתה. אבל עדיין קשה, למה ליה למספר דלאחר מיתה כיון שכבר מנאן מחיים. וע״ז קאמר אע״פ וכו׳ וק״ל:

חזר ומנאן במיתתן. ולא נקט בשמותם גבי מיתתן, דלעיל בחייהם מנאן בשמותן ובפרטן, אבל גבי מיתתן לא מנאן אלא ראשי השבטים, כדכתיב הכא ע׳ נפש וגו׳:

להודיע חיבתן שנמשלו לככבים וכו׳. ואין להקשות מה הוא החיבה שהמשיל אותם לככבים. די״ל כמו שהככבים קיימין ומאירין ביום ובלילה, אך ביום אינם נראים משום שרגא בטיהרא מאי אהני, כך הם ישראל קיימין בעה״ז ובעה״ב, וק״ל:

שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם וכו׳. מלת ובשמותם לא קאי אלא על מלת ומכניסן, אבל בהוצאה דדוקא במספר ולא בשמותם, כמו שנאמר בקרא המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. גבי הוצאה כתיב במספר, ובהכנסה כתיב בשם. [ר׳ אליהו מזרחי]:

Though [Scripture] has previously enumerated them during their lifetime, etc. Rashi questions the need to count them [the Bnei Yisrael] a second time. They had previously been counted in Parshas Vayeishev (Bereishis 46:8). One cannot argue that they were previously counted while alive and now they were being counted after death because this makes no difference [in the count] since they had already been counted. This is why Rashi expounds, "[This is] to show,⁠" etc. Rashi finds further difficulty with the "vav" [= and] at the beginning of the word ואלה [And these]. "'These' are the names,⁠" would have been sufficient.

It again enumerates them at their deaths, but without using the phrase "by their names" in conjunction with their death. Previously (Ibid.) while alive a detailed count was made (including their extended families) whereas in death, only the tribal leaders were counted. As it is written here "seventy souls.⁠"

To show how dear they are [to God], because they are compared to the stars. Do not ask "what is this dearness" that they are compared to the stars. The answer is that just as the stars are exist forever and illuminate by day and night, but their illumintation is not visible during the day because "light at midday is of no value,⁠" so too does Yisrael exist in this world and in the World to Come.

Which He brings out and brings in by number and by their [individual] names; The words "and by their names" refer only to the words "and He brings them in.⁠" But concerning taking them out, (Hashem takes them out) only by number and not by name as it says in the verse, "Who brings out their host by number, and calls each by its name (when bringing them back in)" — concerning taking them out it is written "by number,⁠" and (only) concerning bringing them in it is written "by name.⁠" (Mizrachi)

ואלה שמות בני ישראל – טעם אומרו ואלה בתוספת וא״ו ללמוד עליהם כי כולם צדיקים כאבותיהם ואלה מוסיף על הראשונים מה ראשונים להם אברהם יצחק יעקב צדיקים עליונים כמעשה אבות עשו הבנים.

עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (תנחומא שמות ד׳:ה׳) כי זמן הגלות התחיל מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו׳ הבאים מצרימה מוסיף על הראשונים לומר לך שגם הראשונים בגלות היו ואלה עמהם.

עוד ירצה מה הראשונים ידעו והכירו בגלות וקבלו עליהם ועל זרעם כמו כן אלה. והוא אומרו ואלה מוסיף על הראשונים.

ולדרך זה הרוחנו טעם נכון לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב ומנאם אחר שכבר מנאם בפרשת ויגש בירידתם למצרים, ורש״י ז״ל פירש כי להודיע חבתם חזר ומנאם במותם, ואין דבר זה מספיק אלא לדרשה ולא לפשטן של דברים, ועוד לדבריו היה לו לקבוע המנין אחר אומרו וימת יוסף וגו׳ ואלה שמות וגו׳.

ולדרכנו הכתוב יודיע טעם מניינם שמונה הוא והולך בספר התורה מי ומי הבא לקבל גזירת מלך לסבול עול הגלות ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע (בראשית לו) שהלך לו אל ארץ מפני יעקב, ודרשו ז״ל (בראשית רבה פ״ב) מפני שטר חוב של הגלות, ואמר ואלה שמות וגו׳ הבאים מצרימה פי׳ הבאים לסבול עול הגלות במצרים את יעקב אתו בדומין לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר הבאים – פירוש הגם שלא באו חפצים היו לבוא, וזה לך האות איש וביתו באו כאדם שמכין עצמו על הדבר, ואלו ירדו מצרים לסיבה ידועה לא היו עוקרים דירתם ובאים והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען.

וטעם שחזר לומר באו ולא הספיק במה שהקדים לומר הבאים, נתכוון לעשות הפרש בין המנויים בפרשה לאנשי ביתם כי אנשי ביתם אין כולם בגדר זה. ועי׳ מה שכתבתי בפרשת ויגש בפסוק בניו ובני בניו וגו׳ כי הם דוקא היו חפצים בדבר. והגם שלא מנה כאן אלא י״ב שבטים, אולי שהם היו בגדר בפני עצמם בדומה ליעקב.

או יתבאר הכתוב על זה הדרך ואלה שמות בנ״י הבאים מרצונם וחפצם מצרימה הרשומים ראובן שמעון וגו׳, אבל כל שאר יוצאי ירך יעקב לצד שבא יעקב באו עמו, והוא אומרו את יעקב איש וביתו באו, וזולת ביאת יעקב לא היו באים כולם, ולזה הוצרך לומר באו פעם שנית.

עוד ירצה אומרו הבאים וגו׳ שבא לומר מופת חותך כי ברצונם באו והראיה שאחר מות אביהם ועלו ארצה כנען חזרו פעם ב׳ כאמור בפרשת ויחי, והוא אומרו הבאים מצרימה את יעקב מחדש איש וביתו. באו אחר שעלו משם חזרו למצרים איש וביתו ומנה הכתוב מי הם בעלי צדקות זה ראובן וגו׳ הא למדת כי ענפי האילן כאילן עצמו שוים לחפוץ בגזירת מלך ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה׳ וגו׳.

ואלה שמות בני ישראל, And these are the names of the children of Israel, etc. The reason that the Book of Exodus commences with the conjunctive letter ו is to teach that all these people were righteous, just like their parents. The word ואלה also is employed to show continuity with the people who had preceded them. In this instance the preceding people were Abraham, Isaac and Jacob, all of whom were outstandingly righteous. The generation mentioned at the opening of the Book of Exodus too were righteous people.

Another reason for the letter ו in this instance is to remind us that the years of exile of the Jewish people were computed as having already begun during the time of Abraham, not merely after the arrival of Jacob in Egypt (compare Tanchuma Shemot 4).

Still another reason for the Torah writing that letter is to tell us that just as the earlier generations perceived that they were in exile and accepted their fate without resentment, so the generation of which we read here also accepted their destiny without complaint.

Perhaps this will help us understand why the Torah bothered to list the names of the tribes when we have been well aware of their names since the Book of Genesis, and particularly since the list of the seventy people who descended to Egypt with Jacob. While Rashi claims that the Torah's repeating these names after their deaths is evidence of how fond God was of them, this is hardly more than a homiletical explanation. Besides, if Rashi were correct then the Torah should have recorded these names after verse six in which we heard that the members of that generation had all died. Verse seven should then have commenced with the words: ואלה שמות בני ישראל.

According to our approach the Torah informs us of the reason why the names appear once more, i.e. that they had all willingly accepted their destiny to endure exile as distinct from Esau who had decided to leave the land of Canaan by moving to Mount Seir (Genesis 36,8). Bereshit Rabbah 82,13, attributes Esau's move to the decree of God mentioned to Abraham in Genesis 15,13 that Abraham's descendants would become strangers in a foreign land. Esau wanted to escape that obligation and that is why he moved away voluntarily at that time. הבאים מצרימה, who arrived in Egypt; they came in order to endure exile; את יעקב, together with Jacob; "with Jacob,⁠" i.e. in the same spirit as Jacob, to discharge their duty to become exiles. The Torah wants to prove that the Israelites did not move to Egypt for other reasons and that is why it writes that they came איש וביתו, everyone with his respective family, i.e. they prepared for a lengthy stay; otherwise they would have left their families in the land of Canaan.

באו, they had come. The Torah draws our attention to the difference between הבאים, and באו. We have explained already in Genesis 46,7 that not all of Jacob's family were of one mind about the timing of the descent to Egypt. Some volunteered, others had to be more or less coerced. The Torah again alludes to this distinction when describing the descent of the people who accompanied Jacob.

The division may also have been different. All those who are named came to Egypt of their own initiative. They might even have come without Jacob (if, for instance their father had died before the end of the famine). However, all those whom the Torah has not named again only came as part of the entourage of Jacob; they would never have left ארץ ישראל unless their founding father had taken such an intitiative. This is why the Torah repeated: "they came with Jacob, each one with his family.⁠"

There is yet another possibility. The word הבאים is to prove that those people were not forced to go to Egypt with Jacob. Proof: When they returned to the land of Canaan with the funeral cortege of Jacob, they all returned to Egypt. Had their original descent been involuntary, why would they have chosen to remain in Egypt 15 years after the end of the famine? The Torah therefore gives all these people credit for accepting God's decree to be strangers in a foreign land though they could have resisted implementation of that decree at that time.

איש וביתו באו – עם יעקב באו איש וביתו, לכך האתנחתא במצרימה, ומעתיק אחד דלגו, ובאו כמו איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳), איש אל כל וגו׳ לא תקרבו (ויקרא י״ח:ו׳), וכן כלם. והבאים בלאו רובן יחיד כלו, איש אל ירא (שמות ל״ד:ג׳), אל יצא איש (שמות ט״ז:כ״ט), אין איש מאסף אותי וגו׳ (שופטים י״ט:י״ח).

ואלה שמות – מפני שרוצה לפרש ובני ישראל פרו וישרצו וכו׳ הוצרך לכפול ולומר שבבואם למצרים לא היו אלא שבעים, ואחר מות הדור ההוא פרו וישרצו:

את יעקב – עם יעקב, והנה סוף הפסוק הזה הוא כמו מאמר מסוגר, ושיעורו ואלה שמות וכו׳ הבאים מצרימה (את יעקב איש וביתו באו) ראובן וכו׳:

וביתו – בני ביתו, וכולל בני בניו ונשי בני יעקב שלא נזכרו כאן בפרט:

ואלה שמות – מפני שהוא בא לומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו׳, הקדים להזכיר כי בבואם למצרים לא היו אלא שבעים (רשב״ם ורמבמ״ן).

These are the names. Because the Torah is about to state that “the children of Israel proliferated, propagated themselves…” it first mentioned that when they came to Egypt, they numbered only seventy (Rashbam, Mendelssohn).

¹ואלה שמות בני ישראל – ספר שמות פותח את תולדות העם היהודי. סיפור המעשה עובר מתיאור חייהם של יחידים ומשפחות אל תולדות האומה; והמעבר נעשה על ידי הזכרת שמותיהם של אנשים בודדים, הידועים לנו מכבר כאבני יסוד של הקהילה היהודית הלאומית.

ואלה, מתוך אנשים אלה, בעלי התכונות הרבות והשונות, התפתח עתה העם היהודי. ותכונה אחת בסיסית הייתה טבועה באופיים ומשותפת לכולם, והיא יסוד הלאומיות היהודית: ״את יעקב איש וביתו״!

תבוא עת בה האומה, המדוכאת והמעונה ביד פרעה, תהיה מושלכת ארצה אין אונים כפגר מבותר, כטרף קל למראית העין לעיט ההיסטוריה, כאשר הָראה כבר אבי האומה במחזה (בראשית טו, ט והלאה). אך אז, ״וָאמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי״ (יחזקאל טז, ו), בקריאת ה׳, תקום שוב האומה ״בדמה שלה״ לחיי נצח. באותה העת יחל ה׳ את בניין עמו, לא מראש הגג [היינו השכבה העליונה בעם, המנהיגות], אלא מיסוד הבית החצוב בסלע – ״שה לבית אבות שה לבית״ (להלן יב, ג; עיין פירוש שם) – הווי אומר, קשרי המשפחה, הקשרים ההדדיים המאחדים הורים וילדיהם.

והנה על אף שיסוד זה של עם ה׳ הנצחי, היה מוטל בעיי החורבות בעת התחיה והגאולה, הרי שחורבנו בא רק מחמת כח ונגד רצונם. ולימדנו הכתוב כאן, שזמן רב היה כבר קיים בהם אותו היסוד, שכן בני ישראל הביאוהו איתם עת ירדו מצרימה, אל תוך הרחם אשר ממנו הם ייוולדו כאומה בתוך צער וייסורים.

את יעקב איש וביתו – אף על פי שלכל אחד מהם היה כבר בית עצמאי משלו, נותרו כולם מסורים ליעקב וקשורים אליו עמוקות. ״את יעקב״ מציין קשר הרבה יותר קרוב מאשר ״עם יעקב״ (״את״, קרוב ל״אות״, ונגזר משורש ״אתת״ [לתת סימן]. בחינה אופיינית של הלשון העברית היא, שמילים המסמלות קשר, מסמלות בדרך כלל גם פירוד. כך: ״פתל״ ו״בדל״; וכך גם: ״אֵת״ [עִם] ו״אֵת״ [שם העצם שבלשון רבים הוא ״אִתִּים״, לַהֲבֵי המחרשה; עיין ישעיהו ב, ד]. לא יתכן קשר חזק בלי היפרדות מאחרים [עיין פירוש, בראשית א, ד; י, ה]). ״את יעקב איש וביתו״: כולם יחד הם חלק מאותו גזע עתיק, אך כל אחד ואחד היה לענף נפרד ועצמאי, למרכזה של משפחה משלו. כולם עדיין בני יעקב, אך עתה יש להם גם ילדים משלהם.

זהו ליבה ונשמתה של המשפחה: כל בן בונה את ביתו שלו כענף מבית הוריו, וכל אב ממשיך את חייו שלו בילדיו ונכדיו. הורים עם ילדיהם, וילדים עם הוריהם, שזורים יחד ומאוחדים לעולמי עד – זהו שורש פריחתם הנצחית של ישראל. כאן נמצא סוד הנצחיות של העם היהודי.

1. מהדורה זו של פירוש רש״ר הירש על חמשה חומשי תורה היא מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע״ב–תשע״ו), ומובאת כאן ברשות האדיבה של הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים).

ואלה שמות בני ישראל – בא להודיע כי בעת באו ישראל למצרים היו בתכלית החשיבות מפני ג׳ ענינים, ואח״ז ירדו מחשיבותם בכל ג׳ ענינים אלה, ומזה התחיל השעבוד, א] היה להם חשיבות מצד עצמם, וזה מציין במ״ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, וזה נבדל ממ״ש בפ׳ ויגש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, שבעת ההיא לא נפרדו לי״ב שבטים רק יעקב היה ראש המשפחה וכולם אכלו על שלחנו והיו טפלים אליו, והיו כולם בית אחד ויעקב אבי הבית, וכשבאו למצרים אז נתעלו בחשיבות מאד ונפרדו לי״ב בתים, שכ״א מן השבטים היה לבית מיוחד, ועז״א הגם שבאו מצרימה את יעקב שאז היו טפלים ליעקב, אבל אחר שבאו מצרימה איש וביתו באו היה כ״א לבית בפ״ע וכ״א נקרא בשם בפ״ע ראובן וביתו ושמעון וביתו, שזה מורה רוב חשיבותם, כמ״ש שנים עשר נשיאים יוליד, שזה חשיבות כשיתפרדו לבתי אבות ונשיאים:

Why repetition here of 'These are the names' — and why are only the names listed?

THESE ARE THE NAMES OF THE SONS OF ISRAEL. Three factors are indicated as having been responsible for the surpassing eminence attained by the Israelites on their arrival in Egypt; so when they subsequently lost the advantages associated with these factors, it marked the beginning of the bondage.

For one, each of the sons became individually prominent. It is recorded here that These are the names of the sons of Israel who came to Egypt with Yaqov; every man came with his household, while earlier,⁠¹ Scripture had written that These are the names of the sons of Israel who came to Egypt: Yaqov and his sons. The difference reveals that while earlier they had not yet separated into twelve distinct clans — they were his sons, part of a single family, headed by Yaqov, at whose table they ate and in relation to whom they were all in a position of inferiority — after coming to Egypt their individual standing greatly improved, and they became twelve separate tribal units.

Thus, although the Tribes² came to Egypt with Yaqov: inferior in importance to Yaqov, after their arrival, every man came with his household. By becoming twelve individually designated families: Reuven and his House, Shimon and his House...⁠", they were each important in their own right.

Similarly we find that when God assured Avraham regarding Yishmael, He said:⁠³ I have blessed him...he shall be the father of twelve princes. In other words, it is a mark of importance and achievement whenever a family is said to have branched off into distinct paternal lines, each with its own head or prince.

1. Gen. 46:8.

2. Henceforth, the twelve sons of Yaqov, themselves, will sometimes be denoted as "the Tribes" (always upper case T); the denotation "tribes" (lower case t) will refer to the tribal families whose patriarchs were the respective Tribes.

3. Gen. 17:20.

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב: אם נפרש ״בני ישראל״ – האומה הישראלית, כלשון ״ובני ישראל פרו וגו׳⁠ ⁠⁠״ וכמו בכל התורה, אין מדוקדק מה שמונה המקרא אחר זה ״ראובן שמעון וגו׳⁠ ⁠⁠״. ואם נפרש ״בני ישראל״ – בנים שהוליד ישראל סבא, וכמו לשון המקרא ״ויבואו בני ישראל לשבור וגו׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית מב,ה), אין מדוקדק לשון ״את יעקב״, שהרי מדבר בו, והכי מיבעי ׳הבאים אתו מצרימה׳¹.

ונראה לפי פשוטו² ד״בני ישראל״ היינו האומה הישראלית³, ומה שמונה ״ראובן וגו׳⁠ ⁠⁠״ משמעו – בית ראובן, בית שמעון, וכדכתיב תחילה ״איש וביתו באו״. ועל זה מפרש דבתי הבנים האלו הן המה כלל ״בני ישראל הבאים מצרימה״⁴.

[הרחב דבר: אמנם חז״ל בב״ר פרשת תולדות (סג,ג) העלו מזה המקרא דיצחק נקרא שמו ״ישראל״ והביאו ראיה מדכתיב ״ואלה שמות בני ישראל... את יעקב״⁵, מבואר דחז״ל מפרשים ״בני ישראל״ כאן – ׳בנים שהוליד יצחק ששמו ישראל׳. והטעם שכינה הכתוב כאן את יצחק אבינו בשם ״ישראל״, היינו משום דהוראת שם ״ישראל״ שהוא כינוי על הליכות למעלה מן הטבע (כמו שכתבתי בספר בראשית לד,א בביאור זה המדרש) בשלשה דברים – הגנה, פרנסה ושמירת השלום, והמה המדות של אברהם יצחק ויעקב⁶, ובאותה שעה שהיו במצרים לא היה חל על האומה הישראלית מזה השם של ״ישראל״ רק עסק פרנסה שהוא מדתו של יצחק, וכמו שכתבתי שם (מו,ג) דמשום הכי אמר ה׳ ליעקב לפני בואו למצרים ״אנכי האל אלהי אביך״, עיי״ש. ומשום הכי כשמדבר הכתוב כאן בהויות האומה במצרים קראם בני יצחק, כי רק מחמת המדה זו של יצחק היה קיומן למעלה מהליכות הטבע בגלות המר הזה.]

1. ומלבד זה קשה מדוע שינה הכתוב בתוך הפסוק בין ״ישראל״ ל״יעקב״.

2. לא כדעת הראשונים ובראשם רש״י.

3. לפי רש״י והראשונים, הפעם הראשונה שעם ישראל נקרא ״בני ישראל״ הוא רק לאחר ״וימת יוסף... וכל הדור ההוא״ אז ״ובני ישראל פרו וישרצו וכו׳⁠ ⁠⁠״, אך לדעת רבינו ה׳שבעים נפש׳ כבר נקראו ״בני ישראל״ במשמעות של ׳האומה הישראלית׳.

4. אך קצ״ע על רבינו מהפסוק המקביל בפרשת ויגש (מו,ח) ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, בכור יעקב ראובן״.

5. וכתב שם הרש״ש: בסימן ל״ח בפרשת ויחי העתיק ״יעקב ובניו״ והוא בויגש, והיא גירסא נכונה מאד (וכך כתב היפה תואר).

6. כפי שהאריך רבינו בחומש בראשית (יב,יז) ובמקומות רבים נוספים.

פרשת שמות

ואלה – באשר לפרשיות המתחילות בתיבה ״ואלה״, ראה להלן, בתחילת פרשת משפטים.

הבאים – בינוני-פועל בהוראת משפט-יחס, בזמן עבר.

^אוְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ – The phrase וְאֵלֶּה שְׁמוֹת [“and these [are the] names [of]”] occurs 15 times in Tanakh, 10 of them in Torah (Genesis 25:13, Genesis 36:40, Genesis 46:8, Exodus 1:1, Exodus 6:16, Numbers 1:5, Numbers 3:2, Numbers 3:18, Numbers 27:1, Numbers 34:19, Joshua 17:3, II Samuel 5:14, Ezekiel 48:1, I Chronicles 6:2, 14:4).

א. Selected Masoretic Notes, by Hayyim Obadyah (CC-BY-NC 4.0)

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון