[קסז]
1ויאמר בילדכן את העבריות, למה צוה להרוג אותם על ידי המילדות, כדי שלא יתבע הקב״ה ממנו ויפרע מהם.
(שמות רבה א יח)
[קסח] העבריות, י׳ דעקים ככ״ף. (ספר התגין)
[קסט]
2וראיתן וגו׳, וירא את ענינו
(דברים כ״ו:ד׳) כמה שנאמר וראיתן על האבנים. (ספרי תבוא פי׳ שא)
[קע]
3האבנים, אמר ר׳ תנחום מקום שהבן נבנה כענין שנאמר וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים
(ירמיהו י״ח:ג׳). (מדרש הגדול)
[קעא]
4האבנים, א״ר יהודה בר סימון שהקב״ה עושה איבריה של אשה קשין כאבנים בשעה שיושבת על המשבר לילד שאילולא כן מתה. ור׳ פנחס החבר אומר בשם ר׳ יונה מסייע ליה לר׳ יהודה בר סימון אין אבנים אלא סדן שהוא דבר קשה דכתיב וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים.
(שמות רבה א יח)
[קעב]
5האבנים, מאי אבנים א״ר חנין סימן גדול מסר להן אמר להן בשעה שכורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים.
(סוטה יא:)
[קעג]
6האבנים, א״ר חנין סימן גדול מסר להם מה יוצר זה, ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, אף אשה ירך מכאן וירך מכאן וולד באמצע.
(שמות רבה א יד)
[קעד]
7האבנים, ירדו במצולות כמו אבן
(שמות ט״ו:ה׳) במדה שאדם מודד בה מודדין לו הן אמרו וראיתם על האבנים, אף אתה עשית להם המים כאבנים והיו המים מכין אותן על מקום האבנים לכך נאמר כמו אבן. (מכילתא בשלח מסכתא דשירתא פ״ה)
[קעה]
8אם בן הוא והמתן אתו, א״ר חנינא סימן גדול מסר להן, בן פניו למטה בת פניה למעלה.
(סוטה יא:)
[קעו] 9והמתן אתו, כך אמר להן אפי׳ משימה המילדת אצבעה על חוטמו מיד הוא מת. וכל כך למה, לפי שראו איצטגניני פרעה שמושיען של ישראל עתיד להוולד באותו פרק, לפיכך גזר מיתה על הזכרים. (שכל טוב)
[קעז]
10ואם בת הוא וחיה, זו עצה טובה שגזרו עלינו, אילו אמרו, אם בת היא והמתן אותה ואם בן הוא וחי, כבר נתמעטו ישראל באותה שעה, דרכו של איש שישא עשר נשים ויהיו לו בנים וכו׳ ואין דרכה של אשה שתינשא אפילו לשני בני אדם. (ס׳ אליהו רבה
(פ״ז) פ״ח)
[קעח] 11ואם בת הוא וחיה, לפי שהיו מצריים שטופים בזימה, לפיכך אמר להם אם בת הוא וחיה. (לקח טוב)
1. ראה בתורה שלמה בראשית פט אות לב, ומהרש״א
סנהדרין נז:, ובהגהות רש״ש כאן.
2. ראה לעיל אות קכא. ובהגדה של פסח דרשו: ״וירא את ענינו, זו פרישות דרך ארץ״. וצ״ל שכאן הכוונה לסוף הפסוק: ׳אם בן הוא והמתן אתו׳, ונסמכה הגז״ש ׳וירא׳ ׳וראיתן׳ על ריש הפסוק.
3. בתנחומא ויקהל ד: ״על האבנים, במקום שהולד נבנה״. ובשמו״ר לפנינו: ״מקום שהולד ׳נפנה׳ בו״. וביפ״ת כותב שדורש אבנים כמו אפנים וכו׳. אבל באמת ט״ס יש כאן, וצ״ל: נבנה. וכן הוא בשמו״ר כתי״א: ״הולד נבנה״.
ובספר השרשים לר״י גנאח: ״וראיתן על האבנים, הוא מקום נפילת הולד מבטן אמו, ויקרא משבר. והמלה הזאת נגזרת מ׳בן׳ ו׳בנים׳, והאלף נוספת בה כו׳, ונקרא המקום כן בעבור נפילת הבנים בו״. וכ״ה שם צד 44 אות קעד. ולהלן (אות קעג) ממכילתא דרשב״י משמע כפי׳ זה.
ובשכל טוב: ״האבנים, עיקר מילת ׳אבנים׳ הוא הפחת העשוי ליולדת עת לידתה, ו׳אבנים׳ האמור בירמיה גם זה הפחת אשר גלגל היוצר יסוב בעוברי פיהו, דכתיב בירמיהו
(יח ג): וארד אל בית היוצר והנה עשה מלאכה על האבנים״, ומענין זה הכסא אשר יעשה לאשה ההרה לשבת עליו אצל הלידה, כמו: ׳כי באו בנים עד משבר׳
(ישעיה לז ג)״. וכ״כ במבחר: ״אבנים, והפירוש הפשוט הוא כתרגום אונקלוס ״מתברא״ ובמשנה כלים פכ״ג- ד ומשבר של חיה, ופירש הרמב״ם הוא הכסא שעושין לאשה ההרה לישב עליו אצל הלידה כמו: ׳כי באו בנים עד משבר׳
(ישעיה לז ג)״. וכ״כ במבחר אבנים כדמות כסא שתלד בו האשה וגם נקרא משבר. ולדעת רבי יהודה בן קריש שרשו בנה מגזרת בנים וכ״כ הרד״ק בשרשיו ואבנים, מקום נפילת הולד מבטן אמו ויקרא משבר כר. וראיתן על האבנים הוא הרחם ונקרא אבנים על שם הבנים, וכן נקרא משבר על שם האשה היולדת וחבליה, ונקרא אבנים בלשון שנים לענין הצירים שהם בפתח הרחם שהם שנים כמו שני צירי הדלת. ובבוצר עוללות מביא דעת האומרים שאבנים מין אמבטיה כלי שרוחצין בו את הילדים בצאתם מרחם והוא נעשה משני אבנים, וכן עוד המנהג בארץ פרם כו׳. ובכת״י ילקוט אור האפלה: ״וראיתן על האבנים, מקום המשבר נקרא אבנים, לפי שהוא ספק אם יולד בן או בת״. והטעם צ״ב. ובכת״י ילקוט מעין גנים: ״וראיתן על האבנים, שתי אבנות הן, אבן גדולה יש עליה שומרין ואבן קטנה אין עליה שומרין, ובכל יום הכרוז [יוצא] ואומר: ׳הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל׳
(תהלים קכא ד)״. ובכת״י ילקוט תימני יש ביאור על מאמר זה שנאמר בדרך רמז.
4. בתנחומא תזריע ג: ״א״ר יהודה בר סימון שתי יריכותיה של אשה נעשין כשתי אבנים, כדי שיהא בה כח כשהיא יולדת, ומנין שכן, כתיב: וראיתן על האבנים״. ובתנ״י שם: ״שני יריכי אשה נעשין כשני יריכי אבנים״. [ובמסורת המדרש בשמו״ר חסר הציון לתנחומא].
5. ברש״י: ״סימן גדול, שלא תטלנו האם ותחביאנו ותאמר נפל היה, זה לכם סימן של לידה, ואז תטלוהו ותהרגוהו״. ומבואר דמפרש שסימן זה היה רק שנולד לה ולד, ולא שאפשר להכיר על ידי זה בין זכר לנקבה. ופי׳ זה דחוק. אמנם במדרש אגדה כאן מבואר שזה היה ג״כ לסימן בין זכר לנקבה, וז״ל: ״וראיתן על האבנים, סימן גדול מסר להן אותו רשע, אמר להם: מי שמעוברת בזכר יריכותיה מצטננות כאבנים״. וכן הוא בילקוט מדרשים כת״י קורדיסטאן: ״אמרו חכז״ל, פרעה חכם גדול היה, מסר ליוכבד ולמרים סימן, ׳וראיתן על האבנים׳ אם יריכות האשה בשעה שתלד [שתהא] יושבת על המשבר לילד (אם) מצטננות כאבנים, דעו לכם שהוא בן והרגו אותו, ואם אינם מצטננות, יולדה נקבה״. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים: ״אמרו רבותינו סימן מסר להם אותו רשע פרעה, שאם פניו למטה בידוע שהוא זכר ואם פניו למעלה נקבה היא. ועוד מסר להם סימן אחר, אם יריכותיה של יולדת מצטננות בידוע שהוא זכר (כדאמרו רבותינו
(ברכות ס.): אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. והטעם, כי כשהאשה הזריעה תחלה זרעה מצטנן, וזרע האיש האחרון עומד ומבטל הראשון), ואם ירכותיה מתחממות בידוע שהיא נקבה״.
6. כן היתה הגירסא גם בסוטה
(יא:), ונשארה בעין יעקב. ורש״י מחקה וכותב: ״ה״ג, וראיתן על האבנים, א״ר יוחנן סימן גדול מסר להן, בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננין כאבנים. ד״א, על האבנים, כדכתיב וארד בית היוצר וגו׳, מה יוצר זה ירך מכאן כו׳. ד״א, להכי קרי למשבר האשה ׳אבנים׳, כדכתיב גבי יוצר כלי חרס אבנים, ואשה נמי ליוצר דמיא״. אמנם הגי׳ שרש״י מחקה מבוארת גם בש״ס כתב יד מינכן: ״וראיתן על האבנים, מאי ׳אבנים׳, א״ר חנין סימן גדול מסר להן, דכתיב: ׳וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים׳, אמר להן מה יוצר זה ירך מיכן וירך מיכן [הסופר השמיט מן ׳מיכן׳ השני עד ׳מיכן׳ האחרון, וצריך להיות כמבואר בגמ׳: ״וסדן באמצע, אף אשה ירך מיכן וירך מיכן״] והולד באמצע, שעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננו׳ [אין קריאת המלה ברורה כי כתוב מצטנט׳] כאבנים״. ובעין יעקב הגירסא (אחרי ׳והולד באמצע׳): ואיכא דאמרי, בשעה שמכרעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים. וכ״ה בשמו״ר. ולפי גירסת הש״ס כת״י מבואר שני דברים:
א) שאין פירוש ׳סימן גדול׳ סימן ממש אם הוא ולד או נפל או זכר או נקבה, אלא פירושו שם יפה ומתאים לקרוא למשבר האשה אבנים. [וכן הוא בלקח טוב ובשכ״ט כאן: ״א״ר חנן סימן גדול מסר להן, אמר להן מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן, וסדן שעליו הכלי באמצע ירכותיו, אף אשה ירך מכאן וירך מכאן, והוולד בין ירכותיה, לפיכך נקרא אבנים שבזמן שאשה כורעת לילד הוולד בינתים לירכותיה כאבנים. (ובלקח טוב: ״שבזמן שכורעת ירכותיה מצטננות כאבנים״). ר׳ אומר לפי שביצירתו של אדם הוא נמשל ככלי יוצר, שנאמר
(ירמיה יח ו): ׳(כי) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל׳, ואותו מקום שהיוצר עושה בו מלאכה בחומר נקרא אבנים״].
ב) מבואר לפי גירסת ש״ס כת״י שהדרש ׳ירכותיה מצטננות כאבנים׳ אין זה דרש מיוחד, אלא שזה דרש אחד על הפסוק: ׳הוא עושה מלאכה על האבנים׳ [וכמ״ש הלק״ט]. אמנם רש״י לא הוטבה בעיניו גרסא זו, מפני שהלשון ׳סימן גדול מסר להן׳ מבואר גם להלן (אות קעה), ושם מוכרחים לפרש שהסימן הוא להבדיל בין זכר לנקבה, ולא כינוי השם.
7. בהגהות מאיר עין למכילתא כותב לפרש מה שאמר ׳על מקום האבנים׳: ״נראה שפירשו אבנים כינוי לאברי הזרע״. ומביא מספר ׳האוצר׳ דאיברי ההולדה, בין זכר ובין נקבה, נקראים אבנים. ובבית תלמוד (שנה ד׳ עמוד רמז) כותב לדחות, שאין זה פירוש רק דרוש מחודד, והפי׳ הפשוט הוא שהתהומות נעשו להם כאבנים, והמים שעליהם למעלה היו מכים אותם על מקום המים של תהומות שנעשו כאבנים. ומלשון המכילתא דרשב״י
(בשלח טו ה): והיו מכין אותן על מקום האבנים ׳שלהן׳. מוכח שהכוונה מדה כנגד מדה ממש, וכפי׳ מאיר עין, ולא כמו שדחה בבית תלמוד. [ובמכילתא הוצ׳ הורביץ לא העיר כלום מזה].
8. ״סימן גדול מסר להן – ׳וראיתן על האבנים אם בן הוא׳, שם אתן יכולות לראות מיד אם בן הוא בלא שום הגבהה. בן פניו למטה - כדרך תשמישו. בת פניה למעלה - כדרך תשמישה. והכי מפורש במסכת נדה
(לא.)״ (רש״י). וראה מ״ש בתורה שלמה בראשית ב (אות רעז) משמות רבה
(א יד) שמבואר שם פירוש אחר במאמר שלפנינו: ״אם פניו למטה תדעו שהוא זכר, שמביט באמו בארץ שממנו נברא, וכשהוא פניו למעלה היא נקבה, שמבטת בברייתה בצלע״. ובלק״ט כאן מביא שני הפירושים.
והלשון ׳סימן גדול׳ וכו׳, יש לבאר שפרעה אמר להם דברים ברורים להכיר אם בן הוא איך שיתנהגו, ואין הכרח בגמ׳ לומר שהם בעצמם לא ידעו אלה הסימנים, שזה דוחק אחרי שהיו מילדות בטח לא נעלם מהם דבר זה. וכן יש לפרש לעיל אות קעב.
9. ראה לעיל אות קנה, ולהלן אות רב, רז.
10. ראה להלן אות רד. ובשמו״ר (א יד): ״א״ל הקב״ה, רשע, מי שנתן העצה הזאת טפש הוא, היה לך להרוג את הנקבות, אם אין נקבות זכרים מהיכן ישאו נשים כו׳ ״. וראה לעיל אות ק. ובויק״ר
(כז יא): ״פרעה אמר, שוטה היה עשו, שאמר ׳יקרבו ימי אבל אבי׳, ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו, אני איני עושה כן, אלא עד דאינון דקיקין תחות כרסיה דאמהון אנא מחנק יתהון, הה״ד: וראיתן על האבנים״.
11. ראה להלן (אות ריד) משמו״ר דדרשו כן על הפסוק ׳וכל הבת תחיון׳. וכנראה שהיה לפני בעל לקח טוב דרש זה גם על הפסוק שלפנינו. באע״ז: ״ומלת ׳וחיה׳ קשה מאד בדקדוק, והיא זרה, כי המשפט: וחיתה״. וברש״י: ״וחיה, ותחיה״. וברשב״ם: ״וחיה טעמו למעלה״.