×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַתִּשָּׂ⁠א֙ כׇּל⁠־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּ⁠נ֖וּ אֶת⁠־קוֹלָ֑ם וַיִּ⁠בְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥⁠יְלָה הַהֽוּא׃
All the congregation lifted up their voice and cried; and the people wept that night.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִשְׁתָּא וִיהַבוּ יָת קָלְהוֹן וּבְכוֹ עַמָּא בְּלֵילְיָא הַהוּא.
And all the congregation lifted up and gave (forth) their voice; and all the people wept that night.

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא
וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִשְׁתָּא וִיהַבוּ יָת קָלְהוֹן וּבְכוֹ עַמָּא בְּלֵילְיָא הַהוּא
תרגומי נשיאה
״וַתִּשָּׂא... אֶת קוֹלָם״ – ״וַאֲרֵימַת... יָת קָלְהוֹן״. אונקלוס מתרגם נשיאת יד ונשיאת קול – הֲרָמָה, נשיאת עין – זְקִיפָה ונשיאת רגל – נְטִילָה וכן העירה המסורה:⁠1
כל היכא דמתרגם ישא דקול – ארמא. דעינא – זיקפא. דריגלא – נטילא.
לביאור הדברים עיין בהרחבה בביאורנו לפס׳ ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים״ (בראשית כד סג) ״וּזְקַף עֵינוֹהִי״.
1. לנדויאר, מסורה, עמ׳ 87.
ונטלו עם כנישתהא ושוון ית קלהוןב ובכון עמא בלליה הוא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונטלו עם כנישתה״) גם נוסח חילופי: ״וארעמן כל עמה דכנשתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קלהון״) גם נוסח חילופי: ״קלי⁠(י){הו}⁠ן״.
וארימת כל כנישתא ויהבו ית קלהון ובכו עמא בליליא ההוא ואתקבעת להון ההוא ליליא לבכותא לדריהון.
And all the congregation lifted up and gave forth their voice, and the people wept that night: and it was confirmed (as a punishment) that they should weep on that nighta in their generations.
a. The ninth of Ab, a day remarkable for a succession of calamities in the history of the Jews.
[כ] וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן (משלי י״ח:ח׳), דְּבָרִים שֶׁרָגְנוּ אַחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גָרְמוּ לָהֶם צָרָה גְּדוֹלָה, שֶׁאִלּוּ לֹא נִשְׁתַּוּוּ לַמְּרַגְּלִים לֹא הָיוּ לוֹקִין עִמָּהֶם, אֶלָּא הִשְׁלִימוּ אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ (דברים א׳:כ״ז), מַהוּ וַתֵּרָגְנוּ, תַּרְתֶּם גְּנוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁקְּרָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶץ טוֹבָה.
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ (ירמיהו י״ב:ח׳), אוֹתוֹ קוֹל שֶׁבְּכִיתֶם, גָּרַם לָכֶם לִהְיוֹת שְׂנוּאִין, וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר אָמַר יְשַׁעְיָה: בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי (ישעיהו י״ז:י״א). בַּיּוֹם שֶׁאָמַר לִטַּע אֶתְכֶם בָּאָרֶץ נַעֲשֵׂיתֶם סִיגִים, וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי, עַד שֶׁלֹא בָּא הַשָּׁרָב פְּרַחְתֶּם, נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה (ישעיהו י״ז:י״א), בַּיּוֹם שֶׁעָבַרְתִּי לִתֵּן לָכֶם נַחֲלַת אֲבִיכֶם, נַעֲשֵׂיתֶם קָלוֹן בָּעוֹלָם, וּכְאֵב אָנוּשׁ (ישעיהו י״ז:י״א), זֶה הַפֻּרְעָנוּת שֶׁשְּׁלַחְתֶּם יְרוּשָׁה לְדוֹרוֹת, שֶׁבָּכוּ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב, וְאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם לְפָנַי, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת, וּמִן אוֹתָהּ שָׁעָה נִגְזְרָה עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁתִּתְחָרֵב, כְּדֵי שֶׁיִּגְלוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאֻמּוֹת, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר: וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר, וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת (תהלים ק״ו:כ״ו-כ״ז), נְשִׂיאוּת יַד כְּנֶגֶד נְשִׂיאוּת קוֹל.
[יא] וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים, וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן (משלי י״ח:ח׳). דְּבָרִים שֶׁרָגְנוּ הַמְּרַגְּלִים אַחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גָּרְמוּ לָהֶם צָרָה גְּדוֹלָה. שֶׁאִלּוּ לֹא שָׁמְעוּ לַמְּרַגְּלִים, לֹא הָיוּ לוֹקִין עִמָּהֶם, אֶלָּא שֶׁהִשְׁלִימוּ אַחֲרֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם (דברים א׳:כ״ז). מַהוּ וַתֵּרָגְנוּ. תַּרְתֶּם גְּנוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁקְּרָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶץ טוֹבָה. מָשָׁל לְמִי שֶׁהָיָה אוֹהֵב לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ בּוֹרֵר מָנָה יָפָה לָתֵת לוֹ. וְעָמַד אֶחָד וְאָמַר לְאוֹהֲבוֹ שֶׁהִיא רָעָה, אֵינוֹ אוֹמֵר, לֹא כִּבַּדְתָּ לְאוֹהַבְךָ יָפֶה.
[יב] וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נָתְנָה עָלַי בְקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ (ירמיהו י״ב:ח׳), אוֹתוֹ קוֹל שֶׁבְּכִיתֶם, גָּרַם לָכֶם לִלְקוֹת בְּשׂוֹנְאִים. וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר אָמַר יְשַׁעְיָה, בְּיוֹם נִטְעֵךָ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךָ תַּפְרִיחִי (ישעיהו י״ז:י״א), בַּיּוֹם שֶׁאָמַר לִיטַע אֶתְכֶם בָּאָרֶץ, עֲשִׂיתֶם סִיגִים. וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי, עַד שֶׁלֹּא בָא הַשָּׁרָב, פָּרַחְתְּ. נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה (שם), בַּיּוֹם שֶׁאָמַרְתִּי לִתֵּן לָכֶם נַחֲלַת אֲבוֹתֵיכֶם, עֲשִׂיתֶם קָלוֹן בָּעוֹלָם. וּכְאֵב אָנוּשׁ (שם), זוֹ הַפֻּרְעָנִיּוּת שֶׁנְּטַלְתֶּם יְרֻשָּׁה לְדוֹרוֹת, שֶׁבָּכוּ הָעֵדָה בְּלֵיל תִּשְׁעָה בָּאָב, וְאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם לְפָנַי, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם לַיְלָה זוֹ בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת. וּמִן אוֹתָהּ שָׁעָה נִגְזְרָה עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁתֶּחְרַב, וְעַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּגְלוּ בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר, וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת (תהלים ק״ו:כ״ו-כ״ז), נְשִׂיאוּת יָד כְּנֶגֶד נְשִׂיאוּת קוֹל.
[Siman 11]
(Numb. 14:1:) “Then the whole congregation raised their voice [and cried].” This text is related (to Prov. 18:8), “The words of a murmurer are like mighty blows,⁠1 and they go down into the chambers of the belly.” Those words which the spies murmured against the Holy One, blessed be He, brought them misfortune for generations.⁠2 As if they had not listened to the spies, they would not have been punished with them. Instead they acquiesced to them, as stated (in Deut. 1:27), “You sulked (teragnu) in your tents.” What is the meaning of “teragnu?” You sought the disgrace (TARtem GENUt) of the Land of Israel, which the Holy One, blessed be He, called a good land. This is comparable to a person who was a friend of the king, and the king chooses a fine item to give to him. [If] someone stood up and said to the friend that it is bad, would he not be saying [to the king], “You have not honored your friend properly?”
[Siman 12]
(Numb. 14:1:) “Then the whole congregation raised (rt.: ntn) their voices; [and that night the people wept.]” This text is related (to Jer. 12:8), “[My heritage] has set (rt.: ntn) its voice against Me; therefore I have hated (rt.: sn') it.” The very voice with which you wept caused you to be punished by enemies (rt.: sn').⁠3 Moreover, it was over this very generation that Isaiah said (in Is. 17:11), “In the day you plant, you see it flourish; and on the morning you sow, you see it bloom.” Isaiah said, “On the day that I went to plant you in the land, you produced slag; ‘and on the morning you sow, you see it bloom,’ it has flowered before the heat [of the day].” (Is 17:11, cont.:) “[But the] harvest flees on a day of sickness (nahalah) and human pain.” On the day that I went to give you your ancestral inheritance (nahalah), you became a manifesto in the world. And “human pain” refers to the divine punishment that you received as a legacy for [future] generations.⁠4 Because the congregation wept in the night of the Ninth of Ab,⁠5 the Holy One, blessed be He, has said, “You have wept for nothing. I shall establish this night for you as [a night of] a weeping for [future] generations.” And from that hour a decree on the Temple was ordained for it to be destroyed and that the Children of Israel would go in exile among the nations. It is so stated (in Ps. 106:26-27), “So He raised His hand toward them [in an oath], to make them fall in the wilderness. And to make their seed fall among the gentiles, even to scatter them among the lands.” The raising of [the divine] hand was corresponding to the lifting up of the voice (in Numb. 14:1).
1. English translations usually render this unusual word as “delicacies” or something similar, but the meaning is uncertain. The present translation is derived from the context of the midrash.
2. Numb. R. 16:20.
3. Numb. R. 16:20, cont.
4. Ta‘an. 29a; yTa‘an. 4:8 (or 5) (68d); Sot. 35a.
5. See Ta‘an. 4:6: FIVE [CALAMITOUS] THINGS BEFELL OUR ANCESTORS ON THE SEVENTEENTH OF TAMMUZ AND FIVE ON THE NINTH OF AB…. ON THE NINTH OF AB IT WAS DECREED AGAINST OUR ANCESTORS THAT THEY SHOULD NOT ENTER THE LAND, THE TEMPLE WAS DESTROYED THE FIRST TIME AND THE SECOND TIME, BETHAR (THE CENTER OF THE BAR COCHBA REVOLT) WAS TAKEN, AND THE CITY [OF JERUSALEM] WAS PLOWED UNDER (after this revolt, but cf. Ta‘an. 29a).
[כ] ותשא כל העדה וגו׳ (שם י״ד:א׳). זש״ה דברי נרגן כמתלהמים (משלי י״ח:ח׳), דברים שרגנו אחר הקב״ה הם גרמו להם צרה לדורות, שאילו לא נשתוו למרגלים לא היו לוקין עמהם, אלא השלימו עמהם, שנאמר ותרגנו באהליכם וגו׳ (דברים א׳:כ״ז).
[כא] ותשא כל העדה ויתנו את קולם. זש״ה נתנה עלי בקולה וגו׳ (ירמיהו י״ב:ח׳), אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות כשונאין, ועל אותו הדור אמר ישעיה ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש (ישעיהו י״ז:י״א), ביום שעברתי ליתן לכם נחלת אבותיכם, נעשיתם כרוז בעולם וכאב אנוש, זו הפורענות, שנטלתם ירושה לדורות, שבכו העדה בליל תשעה באב, אמר הקב״ה אתם בכיתם בכייה של חנם, אני אקבע לכם לילה הזה בכייה לדורות, ומן אותה שעה נגזרה גזירה על בהמ״ק ליחרב, ושיגלו בני ישראל לבין האומות, שנאמר וישא ידו להם [להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות] (תהלים ק״ו:כ״ו-כ״ז), נשיאת יד כנגד נשיאת קול.
[20] (Numb. 14:1:) THEN THE WHOLE CONGREGATION RAISED <THEIR VOICE AND CRIED>…. This text is related (to Prov. 18:8): THE WORDS OF A MURMURER ARE LIKE MIGHTY BLOWS.⁠1 Those words which they murmured against the Holy One brought them misfortune for generations.⁠2 Thus if they had not become like the spies, they would not have been punished with them. Instead they acquiesced with them, as stated (in Deut. 1:27): YOU MURMURED IN YOUR TENTS….
[21] (Numb. 14:1:) THEN THE WHOLE CONGREGATION RAISED THEIR VOICE AND CRIED (rt.: NTN); <AND THAT NIGHT THE PEOPLE WEPT.> This text is related (to Jer. 12:8): <MY HERITAGE> HAS SET (rt.: NTN) ITS VOICE AGAINST ME; <THEREFORE I HAVE HATED (rt.: SN') IT.> The very voice with which you wept caused you to be punished like enemies (rt.: SN').⁠3 Moreover, it was over this very generation that Isaiah said (in Is. 17:11): IN THE DAY YOU PLANT, YOU SEE IT FLOURISH; AND ON THE MORNING YOU SOW, YOU SEE IT BLOOM; <BUT THE> HARVEST FLEES ON A DAY OF SICKNESS (nahalah) AND HUMAN PAIN. On the day that I went to give you your ancestral inheritance (nahalah) you became a manifesto in the world. AND HUMAN PAIN refers to the divine punishment that you received as a legacy for <future> generations.⁠4 Because the congregation wept in the night of the ninth of Ab,⁠5 the Holy One has said: You have wept for nothing. I shall establish this night for you as <a night of> a weeping for <future> generations, and from that hour a decree on the Temple was ordained for it to be destroyed and that the children of Israel would go in exile among the nations. It is so stated (in Ps. 106:26–27): SO HE RAISED HIS HAND TOWARD THEM <IN AN OATH>, [TO MAKE THEM FALL IN THE WILDERNESS AND TO MAKE THEIR SEED FALL AMONG THE GENTILES, EVEN TO SCATTER THEM AMONG THE LANDS]. The raising of <the divine> hand was corresponding to the lifting up of the voice (in Numb. 14:1).
[22] (Numb. 14:2:) AND ALL THE CHILDREN OF ISRAEL MURMURED AGAINST MOSES AND AGAINST AARON; AND THE WHOLE CONGREGATION SAID TO HIM (sic): WOULD THAT WE HAD DIED IN THE LAND OF EGYPT…. <The matter> is comparable to a king at whose tribunal6 a certain person came up for judgment.⁠7 He uttered a word from his mouth by which he convicted himself. The king set aside his bill of indictment8 and convicted him out of his own mouth. He said to him: I am judging you by what has come out of your own mouth. So let it be for you according to what you have said. Similarly the Holy One said to them (in Numb. 14:29): IN THIS DESERT SHALL YOUR CARCASSES FALL. They began to say (in Numb. 14:3–9): AND WHY IS THE LORD BRINGING US <UNTO THIS LAND> …? THEY ALSO SAID TO EACH OTHER: LET US APPOINT A LEADER AND RETURN TO EGYPT. THEN MOSES AND AARON FELL ON THEIR FACES < BEFORE THE WHOLE ASSEMBLY OF THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL>. MOREOVER, JOSHUA BEN NUN AND CALEB BEN JEPHUNNEH, OF THOSE WHO HAD EXPLORED THE LAND, RENT THEIR CLOTHES AND SPOKE UNTO THE WHOLE ASSEMBLY OF THE CHILDREN OF ISRAEL, SAYING:…. IF THE LORD IS PLEASED WITH US, <HE WILL BRING US INTO THIS LAND>…. ONLY DO NOT REBEL AGAINST THE LORD…. The people said to them: Do you have no faith in us? Our brothers care for us more than you do. Thus it is stated (in Deut. 1:28): WHERE ARE WE GOING UP TO? OUR BROTHERS HAVE CAUSED OUR HEARTS TO MELT (with fear). (Numb. 14:10): SO THE WHOLE CONGREGATION SAID TO STONE THEM WITH STONES. And who were they? Moses and Aaron. (Ibid., cont.:) THEN THE GLORY OF THE LORD APPEARED IN THE TENT OF MEETING. <This incident> teaches that they threw stones,⁠9 but the cloud received them.
[23] (Numb. 14:11:) THEN THE LORD SAID UNTO MOSES: HOW LONG ('ad-'anah) WILL [THIS PEOPLE] SCORN ME, [AND HOW LONG ('ad-'anah) WILL THEY HAVE NO FAITH IN ME]? The Holy One said: I have uttered two cries (of 'AD-'ANAH) because of you.⁠10 Your end shall be to cry out four times in subjection to empires. (Ps. 13:2–3[1–2]:) HOW LONG ('ad-'anah), O LORD? WILL YOU FORGET ME FOREVER? HOW LONG ('ad'-'anah){, O LORD,} WILL YOU HIDE YOUR FACE FROM ME? HOW LONG ('ad-'anah) SHALL I TAKE COUNSEL IN MY SOUL WITH GRIEF IN MY HEART ALL DAY? HOW LONG ('ad-'anah) WILL MY ENEMY BE EXALTED OVER ME? (Numb. 14:27:) I CRIED OUT: HOW LONG ('ad-matay) SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>? Your end shall be to cry out (in Ps. 6:4[3]): MY SOUL ALSO IS GREATLY DISMAYED; AND YOU, O LORD, HOW LONG ('ad-matay)?
[24] (Numb. 14:12:) I WILL SMITE THEM WITH PESTILENCE AND DISPLACE THEM …. Moses said: Sovereign of the World, look at the covenant with their ancestors, to whom you swore that you would raise up from them kings, prophets, and priests!⁠11 The Holy One said to him: But are you not one of their children? (Ibid., cont.:) THEN I WILL MAKE YOU INTO A NATION THAT IS GREATER [AND MORE NUMEROUS THAN THEY]. When Moses saw <how things were>, he took a different course (in Numb. 14:13–14). BUT MOSES SAID UNTO THE LORD: WHEN THE EGYPTIANS HEAR <WHAT HAPPENED> …, THEY WILL SAY UNTO THE INHABITANTS OF <THIS> LAND. They will say: He had no power to sustain them.⁠12 He said to him: But have they not seen the miracles and the mighty deeds which I did for them by the sea? So how will they say (in Numb. 14:16): <IT MUST BE BECAUSE> THE LORD WAS NOT ABLE <TO BRING THIS PEOPLE INTO THE LAND>? They will say: He was able to stand against Pharaoh, <but> he was not able to stand against thirty one kings.⁠13 [Sovereign of the whole universe, act on your own behalf.] (Numb. 14:17:) SO NOW PLEASE LET THE POWER OF THE LORD INCREASE, and let the principle of mercy overcome the principle of justice, (ibid., cont:) AS YOU HAVE PROMISED, SAYING. I said to you: With what principle do you judge your world? (Exod. 33:13:) PLEASE MAKE YOUR WAYS KNOWN TO ME. So you removed (rt.: 'BR) [the principle of justice] from me (according to Exod. 34:6): AND THE LORD PASSED BY (rt.: 'BR) [BEFORE] HIM, <AND PROCLAIMED: THE LORD, THE LORD IS A MERCIFUL AND GRACIOUS GOD>…. That principle of which you told me <still> exists, (according to Numb. 14:17): PLEASE LET THE POWER OF THE LORD INCREASE…. The Holy One accepted his words and thanked him. (Numb. 14:20:) THEN THE LORD SAID: I HAVE PARDONED THEM AS YOU ASKED.
[25] (Numb. 14:23:) SURELY THEY [SHALL NOT SEE THE LAND WHICH I PROMISED ON OATH TO THEIR ANCESTORS. It is also written (in Numb. 32:11): SURELY NONE OF] THE PEOPLE WHO CAME UP FROM EGYPT, FROM TWENTY YEARS OLD [AND UP, SHALL SEE] <THE LAND WHICH I PROMISED ON OATH TO ABRAHAM, TO ISAAC, AND TO JACOB>.⁠14 Whether one was in agreement or was not in agreement (with the spies), he did not15 enter <the promised land>. Of the people who came up from Egypt, if one had gotten two <pubic> hairs but was less than twenty,⁠16 if he was in agreement with them, he did not enter <the land>. But nonetheless, not one of them died at less than sixty.⁠17 Come and see the difference between righteous and wicked, [even as it is stated (in Mal. 3:18): THEN YOU SHALL AGAIN SEE THE DIFFERENCE BETWEEN RIGHTEOUS AND WICKED.] It is comparable to a certain matron18 who had an [Ethiopian] bondmaid. Now her husband went to a country overseas. All night the bondmaid said to the matron: [I am fairer than you and the king loves me more than you. That matron said to her:] When the morning comes, we shall know who [is fairer and whom] the king loves. Similarly do the nations of the world say to Israel: As for us, our deeds are more beautiful, and in us does the Holy One delight. Therefore {Isaiah} [Israel] has said: When the morning comes we shall know in whom the Holy One delights, as stated (in Is. 21:12): THE WATCHMAN SAID: THE MORNING COMES. When the world to come arrives, which is called morning,⁠19 THEN (according to Mal. 3:18) YOU SHALL AGAIN SEE THE DIFFERENCE BETWEEN RIGHTEOUS AND WICKED.
It is written (in Ps. 62:10 [9]): HUMANS ARE MERE VANITY. R Hiyya20 said in the name of R. Levi: All vanities which Israel does all the days of the year are (ibid., cont.:) TO GO UP (i.e., vanish) ON THE SCALES (mozenayim). The Holy One pardons them in the constellation Libra (mozenayim), in the month of Tishri, as stated (in Lev. 16:30): FOR ON THIS DAY ATONEMENT SHALL BE MADE FOR YOU <TO CLEANSE YOU>….
1. English tanslations usually render this unusual word as “delicacies” or something similar, but the meaning is uncertain. the present translation is derived from the context of the midrash.
2. Tanh., Numb. 4:11; Numb. R. 16:20.
3. Tanh., Numb. 4:12; Numb. R. 16:20, cont.
4. Ta‘an. 29a; yTa‘an. 4:8 (or 5) (68d); Sot. 35a.
5. See Ta‘an. 4:6: FIVE <CALAMITOUS> THINGS BEFELL OUR ANCESTORS ON THE SEVENTEENTH OF TAMMUZ AND FIVE ON THE NINTH OF AB…. ON THE NINTH OF AB IT WAS DECREED AGAINST OUR ANCESTORS THAT THEY SHOULD NOT ENTER THE LAND, THE TEMPLE WAS DESTROYED THE FIRST TIME AND THE SECOND TIME, BETHAR (THE CENTER OF THE BAR COCHBA REVOLT) WAS TAKEN, AND THE CITY <OF JERUSALEM> WAS PLOWED UNDER (after this revolt, but cf. Ta‘an. 29a).
6. Gk.: Bema.
7. Tanh., Numb. 4:12, cont.; Numb. R. 16:21.
8. Lat.: elogium; Gk.: elogion.
9. See Sot. 35a, according to which they threw the stones against the one who is above.
10. Tanh., Numb. 4:13; Numb. R. 16:22, cont.; see below, Numb. 4a:14.
11. Tanh., Numb. 4:13; Numb. R. 16:22, cont.; see below, Numb. 4a:14.
12. Cf. below, Numb. 4a:5.
13. See Josh. 12:9-14.
14. Tanh., Numb. 4:13, cont.; Numb. R. 16:23.
15. The “not” is needed to make sense and is added from the parallel in Tanh., Numb. 4:13. Similarly Numb. R. 16:23.
16. On the concept that moral responsibility comes at twenty, see Rashi on Gen. 23:1.
17. I.e., the Holy One subsequently had compassion on all under twenty, so that they outlived the forty wilderness years to die in the land of Israel. So Enoch Zundel in his commentary, ‘Ets Yosef, on Numb. R. 16:23(14).
18. Lat.: matrona.
19. See Targum Pss. 90:14; 101:8.
20. Since the authority generally cited as R. Hiyya lived sometime before R. Levi, the R. Hiyya cited here could not be he. This Hiyya may well be R. Hiyya the father of R. Berekhiah the Priest.
ויבכו העם בלילה ההוא1ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב״ה אתם בכיתם בכייה של חנם, אני אקבענה לדורות.
1. ליל תשעה באב היה אמר להם הקב״ה. סוטה ל״ה ע״א, ותנחומ׳ שלח אות כ״א.
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי י״ח:ח׳) ״דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים״, ״וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם״. (בראשית ל״ד:כ״א) ״הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם״. (דברים ל״ב:י״ג) ״וַיֵּנִקֵהוּ דְּבַשׁ מִסֶּלַע״. ״יֹשבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ״. (בראשית מ״ב:י״ב) ״כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת״. ״וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת״.
וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר (לִיחֶזְקֵאל) [לְיִרְמִיָּה] לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים מַה הוֹצֵאתֶם מִפִּיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י״א:ט״ז) ״לְקוֹל הֲמוּלָה גְּדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ״ וְגוֹ׳, ״לְקוֹל הֲמוּלָה״ שֶׁאֲמַרְתֶּם מַה גְּרַמְתֶּם לְעַצְמְכֶם ״הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ״ (להלן י״ד:ל״ב) ״יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם״, אֲמַרְתֶּם וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וִתַּרְתִּי עֲלֵיהֶם, אֶלָּא וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם מִי יֹאמַר לָכֶם שֶׁלֹּא הָיִיתֶם בְּעֵינֵיהֶם כְּמַלְאָכִים, וְכִי יְדַעְתֶּם מֶה עָשִׂיתִי לָכֶם בְּעֵינֵיהֶם, מַה גְּרַמְתֶּם לָכֶם, ״בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ״ לֹא דַּיָּם כָּךְ, אֶלָּא שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁלוּחַי בָּשָׂר וָדָם נִגְזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָכִי פִּתְאוֹם וִיפַנֶּה אֶת הָאָרֶץ לְפָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג׳:א׳) ״הִנְּנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי״.
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי י״ח:ח׳) ״דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים״, דְּבָרִים שֶׁרָגְנוּ [הַמְּרַגְּלִים] עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵם גָּרְמוּ לָהֶם צָרָה לְדוֹרוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא שָׁמְעוּ לַמְּרַגְּלִים לֹא הָיוּ לוֹקִין עִמָּהֶם, אֶלָּא שֶׁהִשְׁלִימוּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א׳:כ״ז) ״וַתְּרָגְּנוּ בְאָהֳלֵיכֶם״.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ״ וְגוֹ׳, אוֹתוֹ קוֹל שֶׁבְּכִיתֶם גָּרַם לָכֶם לִלְקוֹת, וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר אָמַר יְשַׁעְיָה (ישעיהו י״ז:י״א) ״בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ״, בְּיוֹם שֶׁאֲמַרְתֶּם לִתֵּן לָכֶם נַחֲלַת אֲבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם כָּרוֹז בָּעוֹלָם, ״וּכְאֵב אָנוּשׁ״, זֶה הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהִטַּלְתֶּם יְרֻשָּׁה לְדוֹרוֹת, שֶׁבָּכוּ הָעֵדָה בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה עַל חִנָּם אֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם [לַיְלָה זוֹ] בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת, וּמִן אוֹתָהּ שָׁעָה נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֵחָרֵב, וְשֶׁיִּגְלוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם״ נְשִׂיאַת יָד כְּנֶגֶד נְשִׂיאַת קוֹל.
רַבִּי אֶלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: (משלי י״ח:ח׳) ״דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים״ כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵת וְהוּא צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה, כָּךְ הֵם כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ מִתּוּר הָאָרֶץ עָמְדוּ וּפִזְּרוּ עַצְמָם בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּתוֹךְ שִׁבְטוֹ, וּמִתְנַפֵּל לְתוֹךְ כָּל זָוִית שֶׁל בֵּיתוֹ, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו בָּאִים עָלָיו וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ מַה לְּךָ מָרִי, וּבְעוֹד שֶׁהוּא עוֹמֵד עוֹשֶׂה עַצְמוֹ נוֹפֵל לִפְנֵיהֶם, אוֹמֵר לָהֶם אוֹי לִי עֲלֵיכֶם בָּנַי וּבְנוֹתַי וְכַלּוֹתַי, הֵיאַךְ הָאֱמוֹרִיִּים עֲתִידִים לְתַעְתֵּעַ בָּכֶם, הֵיאַךְ הֵן עֲתִידִים לִשְׁלֹט בָּכֶם, מִי יוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי אֶחָד מֵהֶם (כדו כְּלוּם) לְאֻמּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יְכוֹלָה לִבְלֹם צִפָּרְנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, אֲנִי יוֹדֵעַ מָה רָאִיתִי, מִיָּד הֵם כֻּלָּן גּוֹעִין בִּבְכִיָּה, בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְכַלּוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁהָיוּ הַשְּׁכֵנוֹת שׁוֹמְעוֹת אֶת הַדָּבָר אַף הֵן הָיוּ בּוֹכוֹת, עַד שֶׁהָיְתָה מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה מַשְׁמַעַת, עַד שֶׁהָיָה כָּל הַשֵּׁבֶט בּוֹכֶה, וְכֵן חֲבֵרוֹ מַבְכֶּה שִׁבְטוֹ, וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא חֲבוּרָה אַחַת וְגָעוּ וְנָתְנוּ קוֹל בִּכְיָתָם לַמָּרוֹם, מִנַּיִן מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם. דָּבָר אַחֵר: וַתִּשָּׂא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְוִיתֶם מִלְוֶה רָעָה. וַתִּשָּׂא כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (דברים כ״ד:י׳) ״כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ״, חַיֵּיכֶם שֶׁסּוֹפְכֶם לִפָּרַע.
בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לָאָרֶץ, מִנָלָן, דִּכְתִיב ״וַיְהִי בַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ״ וְגוֹ׳, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שָׁנָה שְׁנִיָּה הֵקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְשָׁלַח מְרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל י׳:ל״ג) ״וַיִּסְעוּ מֵהַר ה׳⁠ ⁠⁠״, מְלַמֵּד שֶׁסָּרוּ מֵאַחֲרֵי ה׳, וּכְתִיב (לעיל י״א:ד׳) ״וְהָאֲסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ״, וּכְתִיב (שם, כ) ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים״, וּכְתִיב ״וַתִּסָּגֵר מִרְיָם״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (לעיל י״ג:ב׳) ״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״, וְתַנְיָא בְּעֶשְׂרִים וְתִּשְׁעָה בְּסִיוָן שָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים, וּכְתִיב ״וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם״, אַרְבָּעִים נַכֵּי חָד הֲווּ, אָמַר אַבַּיֵּי, תַּמּוּז דְהַהִיא שָׁתָא מִלוּיֵי מַלְיָיה, דִּכְתִיב ״וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אוֹתוֹ יוֹם לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, וַאֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ל״א:ט״ו-ט״ז) ״כֹּה אָמַר ה׳ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה וְגוֹ׳.
תֻ׳םַּ רַפַעַתִ אלגַמַאעַתֻ אַצוַאתַּהַא וַבַּכֻּוא פִי תִלךַּ אַללַילַתִ
אחרי זאת הגביהה העדה את קולותיה, ובכו באותו הלילה.
א
א. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34 ובמקצת דפוסים מאוחרים מופיע כאן: ״כל העדה – אילו סנהדראות.⁠״ הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, מוסקבה 1628, בהרבה כ״י אחרים, ובדפוסים ראשונים.
כל העדה ALL THE CONGREGATION – This refers to the Sanhedrin (Tanchuma Sh'lach 12; cf. Rashi on Vayikra 4:13 and Note thereon).
פס׳: ותשא כל העדה ויתנו את קולם וגו׳ – א״ר יוחנן ט׳ באב היתה אותה הלילה. אמר הקב״ה הם בכו בכייה של חנם ואני אקבע אותה להם לדורות. דאמר מר בט׳ באב חרב הבית בראשונה ובשניה לפי שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. לפי שיש יום מזומן לפורענות:
את קולם – פעול למלת ותשא,⁠א גם ויתנו.
א. בכ״י פריס 177: וישא.
THEIR VOICE. Et kolam (their voice) is the object of va-tissa (lifted up) and also of va-yittenu1 (and cried).⁠2
1. Literally, and gave.
2. Ibn Ezra reads this verse as follows: And all the congregation lifted up their voice and gave their voice (i.e., they cried).
וטעם ויבכו העם בלילה ההוא – כי לעת ערב באו המרגלים באהליהם כאשר הלכו מלפני משה, ובבקר השכימו וילונו כלם על משה ואהרן, וכך אמר משה: ותרגנו באהליכם (דברים א׳:כ״ז) – כי באהליהם היו אומרים דברי נרגן.
ואמרו רבותינו (בבלי תענית כ״ט.): הם בכו בכייה של חנם, ואני אקבע להם בכייה לדורות. ולא ידעתי מאי זה רמז שבפרשה הוציאו זה, אבל מקרא מלא הוא: וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול י״י וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות (תהלים ק״ו:כ״ד-כ״ז). אולי ידרש זה מפסוק: וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה (במדבר י״ד:ל״א) – יאמר: וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה בבא עת פקדתם, כי אני פוקד עון אבות על בנים, והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד, אבל לא שירשו אותה לדורות. והכתוב ירמוז בכיוצא בזה, ולא ירצה לגזור רעה רק בענין תוכחת על תנאי.
AND THE PEOPLE WEPT THAT NIGHT. The meaning thereof is that the spies went into the [people's] tents towards evening, after they left Moses, and in the morning they [the people] rose early and they all murmured against Moses and against Aaron [as related in (2)]. And likewise Moses said,⁠1 and ye murmured in your tents, for it was in their tents that they spoke words of a murmurer.⁠2
Now our Rabbis have said:⁠3 ["That day was the ninth of Ab. Said the Holy One, blessed be He:] 'They wept for no good reason; therefore I will establish [that day as one for] weeping throughout their generations'.⁠"4 But I do not know from what allusion in this section [of the Torah] the Rabbis deduced this interpretation. It is, however, a clearly-expressed verse [in the Book of Psalms]: Moreover, they scorned the desirable Land, they believed not His word. And they murmured in their tents, they hearkened not unto the voice of the Eternal. Therefore He swore concerning them, that He would overthrow them in the wilderness, and that He would cast out their seed among the nations, and scatter them in the lands.⁠5 Perhaps this [interpretation of the Rabbis concerning the destruction of the two Temples on that night of weeping] is derived from the verse which states, But your little ones, that ye said would be a prey,⁠6 which means: "But as for your little ones — it will be as you said, they will be a prey when the time of their visitation7 comes, for I shall visit the iniquity of the fathers upon the children.⁠8them will I bring in now so that they will just know the Land,⁠9 but they will not possess it [uninterruptedly] for all time.⁠" Scripture only refers to such matters by means of allusion, for it does not want to decree evil categorically, unless it is a rebuke predicated on a condition.
1. Deuteronomy 1:27.
2. Proverbs 18:8.
3. Taanith 29a.
4. The First and Second Temples were destroyed on the ninth of Ab, the anniversary of the night when the people wept without cause. Many subsequent misfortunes also befell the Jewish people on that day.
5. Psalms 106:24-27.
6. Further, (31).
7. Jeremiah 8:12.
8. (18) here.
9. Further, (31).
ותשא כל העדה ויתנו את קולם – על דרך הפשט נתנו קול בבכי גדול לעת ערב, הוא סוף יום שבאו המרגלים אליהם, כי בערב באו והביאו חשך לעולם, וזהו שכתוב ויבכו העם בלילה ההוא, הוא שכתוב (איכה א) בכה תבכה בלילה, וליל תשעה באב היה. כיצד, כך אמרו ז״ל, שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקימו ושלח מרגלים, דכתיב (במדבר י) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן, נשארו תשעה מאייר שהוא חסר לעולם, וכתיב (שם) ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים, ויום ראשון מהני תלתא לא חשבינן שהוא יום עשרים לעלית הענן ואמר רבי חמא ברבי חנינא אותו יום סרו מאחרי ה׳ דכתיב (שם י״א) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל, הלכך הוו להו כ״ב באייר, וכתיב (שם) עד חדש ימים, הוו להו כ״ב בסיון, וכתיב (שם י״ב) ותסגר מרים שבעת ימים הרי כ״ט בסיון, ותניא בכ״ט בסיון שלח משה מרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, נמצאו כלין בתשעה באב, יום שלשים לסיון שהוא מלא וכ״ט לתמוז שהוא חסר לעולם הרי שלשים, ותשעה באב הרי ל״ט. לכך הקשו בגמרא א״כ בציר חד יומא, כלומר מן הארבעים, ומשני, תמוז דההיא שתא עבורי עברוה, כלומר תמוז של שנת המרגלים מלא היה, דכתיב (איכה א) קרא עלי מועד לשבור בחורי, זמן עלי מועד לשבירת בחורי בתשעה באב, וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, אמר רבי יוחנן אותו היום תשעה באב היה, אמר הקב״ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע אותו לכם בכיה לדורות, שחרב בו הבית בראשונה ובשניה, ולכן כפל הנביא לשון בכה תבכה, ודרשו רז״ל בכה בחורבן ראשון תבכה בחורבן שני. ועוד דרשו בו בכה תבכה, בכה על ממלכת ישראל תבכה על ממלכת בית יהודה, בכה על ירושלים תבכה על ציון, בכה על עשרת השבטים תבכה על יהודה ובנימן. ומצינו חורבן בית ראשון שהיה בלילה, שכן כתוב מפורש (ירמיהו ל״ט) ויהי כאשר ראם צדקיהו מלך יהודה וכל אנשי המלחמה ויברחו ויצאו לילה מן העיר דרך גן המלך, וכן התנבא ירמיה עוד ואמר (שם ו) קומו ונעלה בלילה, חורבן בית שני היה ג״כ בלילה שכן כתוב (שם) אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. וכשבא טיטוס הרשע והחריב ירושלים והצית האש בתוכה יצאו ישראל וגלו מירושלים ובאו במחנה טיטוס והיו שם בני ישמעאל וערב ולקחו ארבע מאות ילדים וילדות ופרשו לים בלילה והוליכום בשבי לארצם, והילדים אמרו נשליך עצמנו לים, אמרו אלו לאלו מתיראין אנו אם יהיה לנו חלק לעוה״ב, והיו משיבין אלו לאלו והלא מקרא כתוב (תהלים ס״ח) אמר ה׳ מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, שמעו הילדות והשליכו עצמן, נשאו הילדים ק״ו בעצמן ומה אלו שדרכן בכך כך, אנו על אחת כמה וכמה. וכל המאורעות האלה לישראל היו בלילה בעונש הבכיה שעשו בלילה הזה. ועוד מצינו שבלילה הזה נגזר החורבן והפזור לישראל בגלות, הוא שכתוב (שם ק״ו) וירגנו באהליהם לא שמעו בקול ה׳ וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, וכן כתיב ביחזקאל (כ) גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות. הרי לך מפורש מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שבכיה זו הוקבעה לדורות שיהיו מפוזרין בין האומות.
ובמדרש ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זה שאמר הכתוב (ירמיהו י״ב:ח׳) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות, ועל אותו הדור אמר ישעיה ע״ה (ישעיהו י״ז:י״א) ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש, עד שלא בא השרב פרחתם, נד קציר ביום נחלה, ביום שעברתי ליתן לכם נחלת אבותיכם נעשיתם כרוז בעולם, וכאב אנוש, הפורענות שנטלתם ירושה לדורות שבכו כל העדה בליל תשעה באב, אמר הקב״ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומאותה שעה נגזרה גזרה על ביהמ״ק שיחרב, שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, נשיאות יד כנגד נשיאות קול, ולנשיאות קול זה רמז ירמיה שאמר (ירמיהו י״א:ט״ז) זית רענן יפה פרי תאר קרא ה׳ שמך לקול המולה גדולה הצית אש עליה, יאמר כי בעון קול המולה שנשאו ישראל במדבר בבכי הצית הקב״ה אש בעלי הזית שהזכיר בראש הכתוב.
וע״ד הקבלה ותשא כל העדה כנסת ישראל שכתוב בה (הושע י״ד:ג׳) כל תשא עון וקח טוב, ומזה לא אמר וישאו כל העדה.
וכן רמזו חכמי האמת במדרשם באיכה רבתי בכה תבכה בלילה, קרי ביה בכה תְבַכֶה. פירוש שהוא לשון יוצא, בכה ומבכה כנסת ישראל עמה, שנאמר ותשא כל העדה. ויהיה רמז הכתוב ותשא כל העדה, כנסת ישראל שהיא כל העדה, ויתנו את קולם מלאכי השרת, ויבכו העם אלו ישראל, בלילה ההוא כלומר כל זה נגזר בלילה ההוא.
ותשא כל העדה ויתנו את קולם, "The entire assembly raised its voice,⁠" According to the plain meaning of these words the people commenced crying in the evening and kept crying all night long. We know that the spies had returned close to nightfall bringing with them a special kind of darkness, similar to the one we experience on the night of the ninth of Av when we mourn the destruction of the Temple. The prophet Jeremiah (Lamentations 1,2) refers to the repeated crying of the Jewish people on that night. Midrash Eicha Rabbati (1,28) points out that the dates when the people cried mentioned by Jeremiah coincided with the date they cried on this occasion.
How is the date of this occurrence arrived at? According to Taanit 29 Moses constructed the Tabernacle during the first year of the Exodus and put it together during the second year when he also sent out the spies. The cloud lifted off the Tabernacle on the twentieth of the second month in that year. The month of Iyar is always only 29 days long. The Torah testifies (10,11) that the people commenced their journey away from Mount Sinai on the twentieth of that month and that they traveled for three days in the first instance. The first of these three days does not count in the calendar as it was identical with the day on which the cloud had lifted. According to Rabbi Chama in the name of Rabbi Chanina this (the third) was the day on which the people already departed from their obedience to God, as the Torah mentions in Numbers 11,4 that the rabble among them lusted after various cravings, which in turn caused even the elite (בני ישראל) to commence crying from discontent. This occurred on the 22nd day of Iyar. The meat provided by God as a result of this rebellion lasted for 30 days (11,20) which brings us to the 22nd day of Sivan. The Torah then mentions that further travel was delayed while Miriam was isolated for seven days (12,15) which brings us to the 29th day of Sivan. This is the day when Moses dispatched the spies who returned after 40 days, i.e. the 9th day of the month of Av. The month of Sivan had thirty days whereas the month of Tammuz had 29 days. This would mean that the spies actually stayed away only thirty nine days if they returned on the ninth of Av. The Talmud raises this point. The answer given is that during that particular year the month of Tammuz had thirty days so that the ninth of Av occurred on the fortieth day of the spies' departure. The scriptural reference to this unusual length of the month of Tammuz is provided by Lamentations 1,15: "He proclaimed a set time against me to crush my young men.⁠" This "time" was the thirtieth day of Tammuz which caused the spies' return to occur on the fateful ninth of Av.
When the Torah wrote in our verse that the entire congregation raised their collective voice in weeping, the reference is to the calendar date, the ninth day of Av. Rabbi Yochanan quotes God as saying that seeing that on the occasion of the spies' report the people spent the night weeping without cause, He would give them cause to weep on a future occasion on that same date, i.e. the night of the destruction of the Temple. Starting from that night, the people would have many occasions to weep; this accounts for the repetition of the words בכה תבכה,⁠"you will weep repeatedly, in Lamentations 1,2.
Our sages in that connection also understand the repetition of these two words as referring to the weeping for the destruction of the first Temple as well as the weeping for the destruction of the second Temple. Midrash Eicha Rabbati 1,24 also comments that the repetition refers to weeping for the destruction of the Northern Kingdom (10 tribes which preceded the destruction of the Kingdom of Yehudah) and that for the destruction of the latter kingdom. Similarly, the words refer to separate weeping for Jerusalem and Zion respectively, i.e. the loss of our physical and our spiritual capital respectively. We have evidence that the destruction of the first Temple occurred at night as this is mentioned explicitly in Jeremiah 39,4: "When King Tzidkiyahu of Yehudah saw them, he and all the soldiers fled. They left the city at night through the gate between the double walls.⁠" Jeremiah had already prophesied (Jeremiah 6,5) "up, let us attack by night, and wreck her fortress!⁠" The destruction of the second Temple also occurred at night as the Talmud Taanit 29 interprets Jeremiah 6,4: "alas for us! For the day is declining, the shadows of the evening grow long,⁠" as a reference to the destruction of the second Temple. When the wicked Titus destroyed Jerusalem and set it ablaze the Jews fled to the camp of Titus' army and were exiled from their city. There were a number of Arabs in that army and they kidnapped 400 Jewish children and carried them to the sea at night and shipped them to their homeland as prisoners. (Gittin 57). The children debated among themselves if to commit suicide by jumping ship. They were afraid to lose their share in the world to come if they would commit suicide. To this argument other boys replied that there is a verse (Psalms 68,23):"The Lord said: 'I will retrieve from Bashan, I will retrieve from the depth of the sea.'" [They meant that their share in the world to come would not be forfeited. Ed.] When the girls heard this they immediately jumped overboard drowning themselves. When the boys observed this they said to themselves that if even the girls who are no strangers to being sexually abused prefer death to being violated, they, the boys, who are not usually exposed to sodomy [an Arab specialty, Ed.] must certainly prefer death to such indignities being perpetrated upon them.
All these tragic events occurred at night as a punishment for the weeping of the children of Israel on the night after the return of the spies. Even the eventual destruction of the Temples and the dispersion of the Jewish people was decreed on the night mentioned in our verse. This is the meaning of Psalms 106,25-27: "they grumbled in their tents and disobeyed the Lord. So He raised His hand in oath to make them fall in the wilderness. To disperse their offspring among the nations and scatter them through the lands.⁠" The prophet Ezekiel also refers to this when he says in Ezekiel 20,23: "However, I swore to them in the wilderness that I would scatter them among the nations and disperse them through the lands.⁠" So you have clear proof from all three parts of the Bible that this night was predetermined to become a night of weeping for the Jewish people throughout the generations.
A Midrashic approach to our verse (Tanchuma Shlach 12): The wording of our verse corresponds to Jeremiah 12,8: "My own people acted toward Me like a lion in the forest; she raised her voice against Me, therefore I have rejected her.⁠" The voice they raised against God at that time became the cause of their future disasters. Concerning this generation Isaiah 17,11 says: "On the day that you plant, you see it grow, on the morning you sow you see it bud, but the branches wither away on a day of sickness and mortal agony.⁠" The prophet describes that while in the process of attaining their goal as a people, the Jewish people's budding future was cut short by the tragic events of the ninth of Av of the second year of their wandering. The Midrash continues that on that night the decree that the Temples were going to be destroyed was already decreed by God as retribution for the unjustifiable weeping which occurred on the night described in our verse here. The verse in Psalms 106 we quoted is understood by the Midrash as equating the raising of Israel's voice to the raising of God's hand (oath) in a gesture decreeing reason for weeping in the future. Jeremiah 11,17: "verdant olive tree, fair, with choice fruit. But with great roaring sound He has set it on fire, and its boughs are broken.⁠" The prophet means that the sound of the multitude in weeping on that night precipitated the eventual destruction of the Temples alluded to as olive leaves in the beginning of the verse.
A kabbalistic approach: The words כל העדה in our verse refer to the כנסת ישראל, the Jewish people as a spiritual concept, a spiritual entity.
This approach is also alluded to in Midrash Eicha Rabbati where the author suggests that the word tivkeh is understood as capable of being vowelized so that it be read as tevakkeh, a transitive form of the verb בכה, to weep. It would then mean that the spiritual counterpart of the Jewish people will have cause to weep at the conduct of its people on earth. The additional words ויתנו את קולם, they raised their voices, would refer to the ministering angels joining in that weeping, whereas the words ויבכו העם, refer to the Jewish people in the desert weeping. The words בלילה ההוא, in that night, are to tell us that all these decrees were formulated during that night.
ויבכו העם בלילה ההוא – רוצה לומר שלא סרו מלבכות ולהתאונן על זה הענין עד עבור הלילה שאחר היום ההוא.
ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו – כבר אמרנו כי אחר שהם לא שלחו אותם רק לראות את הארץ מה היא לגלויי מילתא בעלמא היה להם לקבל מהם מה שאומרים ממנה בתורת עדות לא להאמין דבר ממה שיאמרו אם יוכלו לעלות או לא כי לא נביאים המה לדעת את אשר האלהים עושה ומה להם כי אם דברי בן עמרם אשר אמר להם ה׳ אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא יכניעם וגו׳ (דברים ט׳:ג׳). וכאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה. והוא עצמו מה שנתרעם מהם משה במשנה תורה באומרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה׳ אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה׳ (דברים א׳:כ״ו) כי לא שכח את כל דבריהם אשר הניאו בהם את לבב העם באומרם אפס כי עז העם וגו׳. וכי ארץ אוכלת יושביה וגו׳. וזולת זה. אלא שעל דרך האמת לא היה להם לשמוע אלא מה שאמרו מעדות הארץ כי שאר הדברים אינם מתכונה שהיה ראוי לשמוע מהם כלל ואחר שאמרו מהארץ שהיא טובה ולא אבו לעלות הנה המה המרו את פי ה׳. והנה זהו עקר חטאתם ועוצם פשעם אשר עליו נחלט דינם לקבוע בכיתם לדורות.
[ב] וזהו הטעם הנכון למה שלא נכתב בכאן מה שאמר נשלחה אנשים לפנינו וגו׳ ושאר העיצומים שהיו ביניהם להודיע כי לא חטאו בשליחות המרגלים שאם לא היתה עצה נכונה לא היה שונה בה משה ביעזר ויהושע ביריחו ואף על פי שיתעצמו כנגדו עליה לא נתחייבו על זה כלה ונחרצה אמנם עקר החטא היה מה שנזכר בכאן שאלו הונח כי מאת ה׳ היתה זאת כמו שאמר שלח לך אנשים ויתורו וגו׳ וישלח אותם משה על פי ה׳ היה עונם גדול מנשוא מהטעם שאמרנו שאין לשמוע בקול איש מהם כי אם בתורת עדות לבד והשומעים מהם מה שבדו מלבם חטאו לנפשם והם ישאו את עונם. אמנם במשנה תורה הגיד מעשה כהוייתו בדרך תוכחותיו שהיה מוכיחם על קשי ערפם ומיעוט אמונתם.
The reason there is no preamble to the despatch of the spies, is that the very mission, having as its objective the collection of factual observations, was perfectly permissible. What was wrong was that the people, upon return of the spies, allowed them to present their interpretation of what they had seen, and that they believed those interpretations. The people's belated concern (14,3) was only a cover for their, true motivation, that of despising the land God was offering to them. (14,31) The positioning of verse three, in which the people describe their own fate and that of their families, makes it appear that they preferred their families' deaths to their own dying by the swords. They do not describe the fate of their wives and children as the result of their own death in action. They express their preference to whatever fate would await them in Egypt. They go so far as to suggest the appointment of a leader for such a return. Gods answer to all this is quite appropriate. He says, in effect: "your children will enjoy that which you have despised.⁠" But you who have consigned yourselves to damnation either way, and who are already considering yourselves as corpses, you will drop dead in the desert.
7) Joshua and Caleb rent their clothing, confirming only that the land was indeed excellent. Since this had been all that they as spies had been asked to report on, they expressed the conviction that if He wished, the Lord would surely bring them to that land subject to His considering them fit for this.
6) When the people realised that the whole logic of their position had been challenged by Joshua and Caleb, they did not react with reason but with their basest instincts, trying to still the voice of conscience by attempting to murder the authors of a report they did not like. They were restrained only by the appearance of the Divine glory that scared them. Moses, who continued to remonstrate with them, could not sway them. (Deut. 1,29-33) At that point God despaired of their ever demonstrating true faith, and decided to let them all die at once, meaning to replace them with a new people, with Moses as its patriarch. Moses used the well worn argument that the impression such action would produce on outsiders like the Egyptians, would be counterproductive to His image. Our sages describe active forces in terms of the masculine gender, whereas they describe passive ones in terms of the feminine. It does not matter in this context whether the mashpia, the active force is actually of the male gender or vice versa, in the case of the mushpa the passive force being actually of the female gender. In that sense, God is always the mashpia, and everybody or everything relative to Him is always the mushpa. When Moses in 15, 11, says to God "if this is what You are about to do to me,⁠" and he uses the feminine gender for the word "You,⁠" the sages interpret this to mean "You will undermine Your own strength.⁠" The idea is that he argues that God would henceforth appear as the mushpa instead of as the mashpia, Gods traditional role. This is the reason Moses prayed "now let the power of the Lord be great,⁠" to demonstrate that "Your" strength is indeed the source of all Power. When Israel, speaking to Moses at the time they received the ten commandments, said to Moses "you speak to us,⁠" employing the feminine pronoun in referring to Moses the man, the human being, (Deut. 6,23) they convey the same idea. They are saying that although they will then be hearing the voice of God only from the mushpa instead of from the mashpia, at least they would survive.
8) The fact that the argument Moses used is of the utmost significance, is proven from the words of Ezekiel, in chapter thirty six. Concerning the advent of the redemption in the future, God is quoted as saying "Not for your sake do I act, family of Israel, but for the sake of My holy name that you have desecrated etc.⁠" Moses, as distinct from the sin at the golden calf, invoked the attribute of adnut, Omnipotence of God when he appealed for forgiveness. He had realised that after all the many acts of rebellion by the Jewish people, the kind of forgiveness which is total, could not be expected as an immediate outcome of his prayer. He therefore refers to the fact that God had previously raised the level of the sin to a lesser category - compare verse 19- "as You have raised this people until now, ever since they have come out of Egypt.⁠" God responds by saying "I have forgiven, exactly in accordance with your words.⁠" (the limitations you yourself have set) This is "for the people.⁠" However, the perpetrators will have to pay an immediate price and die by the plague. (verse 37) The entire nation who had witnessed Gods miracles at the time of the Exodus in their adult years, would henceforth no longer qualify for similar miracles at the time they would conquer the land of Canaan. They have forfeited forever the right to such revelations of Gods power on their behalf. This was a punishment on an individual level, though at first glance it might have looked collective, since none of them would enter the holy land. The individual nature of the punishment would manifest itself when each one of them would die on a different date. However, "the wicked congregation,⁠" i.e. the ten spies, would all die at the same time at once, receive collective punishment.
9) The need for the next generation to wait forty years to enter the holy land, is directly related to the sin of the parent generation. As long as some of the former remain alive, as living testimony to the disloyalty of their covenant with God, the miraculous protection of God cannot be extended to their children when they would try to enter the holy land. The ratio of forty years for forty days is again an expression of Gods consideration for His people. Since the spies had taken forty days before returning with a negative report, God allows a year for each day of delay, spreading the punishment over a period of forty years, instead of letting everybody die at once. In this manner, the whole nation would learn that God is merciful even when He administers punishment. He does not thin out the ranks of the people all at once, but gradually, so as not to allow their decreased numbers to become an invitation to attack by their enemies. If God could be merciful even in such circumstances, what tremendous display of Gods goodness must the people have forfeited by their conduct? God hastens to confirm the decree by swearing an oath (verse 28). He is only too aware that the people will be overcome by a feeling of remorse and will try to sway Him from His declared intention.
10) Since repentance induced by fear, duress, does not wipe the slate clean, the people did not deserve the presence of the holy ark in their midst in the campaign they now planned. The very fact that they dared to go ahead without it, showed that they still had not appreciated who it was that alone would guarantee their success. If we are taught in the book of Joshua that the sin of one man, Achan ben Karmi, who had not yet been punished for his crime, could be the cause of the whole Jewish people suffering defeat at the hands of the small city of Ai, what would happen when a whole army of unrehabilitated sinners would face the might of the Canaanites? (compare chapter 7)
(א-ב) והנה ישראל אע״פ ששמעו כי עז העם והערי׳ גדולות ובצורות לא בכו לפי ששמעו מטוב הארץ והיו פוסחים על שתי הסעיפים אם יאהבוה בעבור רוב טובתה או ישנאוה לטורח וסכנת כבושה. אבל עתה ששמעו בדבתה והיותה אוכלת יושביה אז התחילו לצעוק ולהתלונן וגדולי העם הם העדה שזכר הכתוב. ואמנם ההמון הם אשר בכו. וזהו ויבכו העם בלילה ההוא כי בכו באהליהם ובכו שמה כמתאבלים על מת והנה לא בכו עד עתה כי היה חשק הארץ בלבותם וז״ש וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה כי הבכיה היתה כוללת לכל ישראל אבל עיני העדה וזקניו הם דברו למשה דברי התלונה והתוכחה והותרה בזה השאלה הי״ב.
וסימן רע היה זה להם כי אז הוקבעה בכיה לדורותם בלילה ההוא והיא ליל תשעה באב שאז נחרב בית המקדש ראשון ובאותו לילה עצמו נחרב בית שני וכמה מהתמורות והגרושים נעשו בגלות ביום ההוא עצמו. וידמה שהמרגלים באו ערב תשעה באב ודברו מיד אל משה ואל כל העדה והלכו אחר כך באהלי האנשים החשובים והוציאו דבת הארץ ובסבת זה בכו העם בלילה ההוא ובהשכמת הבקר וילונו על משה ועל אהרן וגו׳ והראיה שהדבר הרעה שהוציאו ובדו מלבם על הארץ היא היתה סבת כל זה הוא מה שנאמר מיד אח״ז והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישובו וילונו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ רוצה לומר למה שהוציאו דבה על הארץ ונאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה. והיתה תלונתם של ישראל לו מתנו בארץ מצרים או במדבר רוצה לומר מה התועלת בניסים ובנפלאות שעשה הש״י ביציאת מצרים ומה התועלת בניסי המדבר כי הנה כל הדברים הולכים אחר התכלית וכיון שהתכלית הזה הוא רע שנמות ולא נירש את הארץ יותר טוב היה שמתנו במצרים בלי עמל המדבר וטרחו. או שנמות במדבר ולא נבא לסכנת כבוש הארץ.
(א-ד) [סיבת חטא המרגלים]:
אמר הגאון, כי דעת רע המרגלים היה זה, לפי שהם היו סבורים יען שלא השליכו שיקוציהם אחרי הוציאם האל ממצרים, רק חטאו בעגל [וכהנה] מהדברים הרעים, שהקב״ה היה מנהלם כשֶׂה לטבח יובל. והיו אומרים, לא רצה הקב״ה בעצמו להמיתם, רק כאדון שמצווה לעבדו שיהרוג פלוני, כן אמרו הם, הקב״ה ינהלם במדבר אל ארץ האמורי להפילם ביד האמורי. וכן אומר במשנה תורה (א כז) ׳ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו׳. זה היה דעתם.
והסבירו דעת כוזב זה לישראל באמרם, הלוא תראה שכן הוא, שאפילו שהייתם כובשים הארץ הזאת, אינה בעדכם בעבור הדברים האלה אשר הוציאו לדיבה, הלוא תדעו שאינו אלא לעשות הטבח הזה.
ואז ותשא כל העדה וגו׳, שהיו גם הם סוברים זה הדעת הכוזב. וילונו על משה וגו׳ ויאמרו וגו׳ לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. כלומר, אילו היה רוצה הקב״ה לעשות הדבר הזה, לו המיתנו פה, ולמה ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת.
ואמרו ׳הזאת׳ – דרך לעג ובזיון, כמו ׳הני רבנן׳ (סנהדרין ק.)1.
ויאמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה. ונפרוק עולו מעל שכמנו2:
1. ע״ש ש׳אפיקורוס׳ הוא האומר ׳הני רבנן׳, ׳דכשהוא מספר שום דבר מרבנן – אומר הני, ולשון גנאי הוא הני׳ (רש״י שם).
2. ראה רש״י.
ותשא וגו׳ ויבכו העם – אומרו העם ולא הספיק במה שזכר הנושאים קולם, לומר כי לא כל העדה בכו בלילה ההוא אלא חלק מהם הגם שבכללות כלם נשאו קולם לדברי המרגלים אשר הפליאו להפחיד.
עוד יתבאר על פי דבריהם ז״ל (סוטה לה. תענית כט.) שאמרו וזה לשונם אמר הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות עד כאן. והוא מאמר הכתוב ותשא כל העדה וגו׳ פירוש שהיתה אז וזה גרם לעם בכיה בלילה ההוא לדורות, ואם אמר הכתוב ויבכו בלילה היו חוזרים הדברים לעדה הנזכרת אשר שמעו דברי המרגלים.
ותשא כל העדה…ויבכו העם, And the whole community raised their voice and the people wept. The Torah adds the word "and the people,⁠" and did not content itself with reporting those who raised their voices. This is to tell us that it was not the whole community which wept on that night. The entire nation raised their voice (against Caleb, etc.) after the spies had succeeded in inspiring fear in them, but only part of the people actually wept.
Another method of interpreting this verse is based on Sotah 35 and Taanit 29. According to the Talmud, God told the people that seeing they had wept without good reason on that night (the 9th of Av), God would give them adequate reason in the future to weep on that date (the annivesary of the destruction of the Holy Temple). The words: "the entire community raised its voice,⁠" is an allusion to the unwarranted raising of their collective voice which eventually resulted in the people who lived during the destruction of the Temple weeping over its loss. Had the Torah simply written: "the people wept on that night,⁠" we would have understood this as referring to the people who had raised their voice at the beginning of the verse.
ותשא כל העדה וגו׳ – כמו לא ישא ולא ישמיע בחוץ קולו (ישעיהו מ״ב:ב׳) – ׳קולו׳ מוסב לשתיהן, ל׳ישא׳ ול׳ישמיע׳, וכן זה מחובר לותשא ולויתנו.
ותשא כל העדה – את עצמה, כדרך ויקח קרח, והענין שנתקהלו כלם להתלונן ולמרוד בצעקה ובהרמת קול:
ויבכו העם – הבכיה היתה לפי שהאמינו בדברי המרגלים, והיה בזה חטאם גדול, כי שכחו אל מושיעם שעשה עמהם כמה נפלאות והבטיחם להביא אותם אל ארץ טובה, והם חשבו עתה שלא יקיים הבטחתו זאת, ועל זה הוכיחם משה ובדבר הזה אינכם מאמינים וכו׳:
ותשא וגו׳ – פירושו: ״ותשא כל העדה את קולם, ויתנו את קולם״. תחילה פרצו בזעקה גדולה, ואחר כך המשיכו את הזעקה ללא הפוגה.
בלילה ההוא – לפי הגמרא בתענית (כט.), היה זה ליל תשעה באב, היום אשר גם בתקופה מאוחרת יותר, התרחשו בו האסונות המרים ביותר של מפלת האומה. על פי זה תתבאר תיבת ״ההוא״; היא רומזת שיש לזכור לילה זה בעתיד.
ותשא כל העדה – מבואר שעל הדבה אשר הוציאו שהיא ארץ אוכלת יושביה לא שמו לב כי ההוכחה שנתנו ע״ז משנוי פירותיה ומגודל אנשי הארץ אינה ראיה שלא יתקיימו בה גם אנשים קצרי קומה בפרט אלה שנתגדלו בעבודת פרך ובנסיעות קשות במדבריות הם לא יפעל עליהם שנוי האקלים כנודע, רק עקר מה ששמו לב היה מפחדם להלחם עם אנשי הארץ הגבורים ולא האמינו כי ביד ה׳ להלחם עם יושבי הארץ ולהכניעם לפניהם כמ״ש בסוף משפטים ובסוף תשא, וכמ״ש במשנה תורה אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וכו׳ מבואר שזה היה עיקר תלונתם וזה חטא יותר גדול משאם היה תלונתם על שהיא ארץ אוכלת יושביה שבזה לא היו מראים חסרון אמונה וכפירה ביכולת ה׳, ומצד מחשבתם זאת הגיעו לכפירה אחרת שאומר שם ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו, שחשבו שהוציאם כדי לאבדם ביד האמורי, שכבר התבאר אצלנו בכ״מ שלפעמים כשירצה ה׳ לענוש את הרשע בעונש היותר מופלג מגביהו למעלה ראש ונותן לו גדולה וכבוד כדי שתהיה מפלתו יותר גדולה וניכרת, כמ״ש אם יעלה לשמים שיאו כגללו לנצח יאבד (איוב כ׳:ז׳), אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך (עבדיה א׳:ד׳) כמש״פ שם. אולם תחלה רגנו באהליהם כי בושו לאמר כפירה ומינות כזה בפרהסיא, כמ״ש ותרגני באהליכם:
כל העדה: המה ראשי העם שעמדו שם, כדכתיב לעיל (יג,כו) ״ואל כל עדת בני ישראל״, וברור שלא עמדו ששים רבוא באותו מקום, אלא ״עדת בני ישראל״ – היינו ראשי העדה, והמה נתנו קולם תיכף ומיד – ״ויתנו את קולם״.
ואח״כ כל אחד אחר שחזר לאהלו דרש במקומו לפני העם שתחתיו, ״ויבכו העם בלילה ההוא״ – כולם שמעו ובכו גם המה.
ותשא כל העדה וגו׳. אין ותשא חוזר אל קולם כי זה יחיד נקנה וזה רבים זכר, אבל האמת שלשון נשיאה בלבד יורה על נשיאות קול גם מבלי שיזכיר קול וכן לדעתי ישאו מדבר ועריו חצרים וגו׳, ואולי מזה למדו חז״ל לרמוז על השיר מפ׳ עבודת עבודה ועבודת משא.
ויבכו העם בלילה ההוא. יביטו המכחישים כיצד הג׳ המארעים הרעים שקרו לאבותינו היו כלם בשבוע אחד אולי ביום אחד כפי עדות הכתוב, ולא יטילו דופי בדחז״ל האומרים כי יש עתים לטובה ועתים לרעה כי הנה בעשרים לחדש סיון לשנה השנית לצאתם מארץ מצרים נסתלק הענן ונסעו ב״י (במדבר י׳ פ׳ י״א) והלכו בדרך שלשת ימים (שם פ׳ ל״ג) שני ימים שאלו ואכלו השלו (סי׳ י״ב פ׳ ל״ב) שבעת ימים נסגרה מרים הרי הגענו לב׳ לחדש תמוז, ארבעים יום עשו המרגלים בהליכה וחזרה הרי י״ב לחדש אב — חרבן בית ראשון היה כמ״ש בס׳ ירמיה בז׳ לחדש אב, וחרבן בית שני ידוע מדחז״ל ויוסף שאירע בט׳ בו, הרי כל הג׳ מאורעות בשבוע אחד.
ותשא כל העדה – תניא, א״ר יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת,⁠1 לטובה – אז ישיר משה ובני ישראל, לרעה – ותשא כל הערה את קולם ויבכו.⁠2 (ירושלמי שקלים פ״א ה״א)
ותשא כל העדה – כד אתו מרגלי אשכחינהו לישראל דעסקי בהלכות חלה וערלה, אמרו להם, לארץ אי אתם נכנסין ואתם עסוקין בהלכות חלה וערלה, מיד ותשא כל העדה את קולם ויבכו3. (ירושלמי תענית פ״ד ה״ה)
ויבכו העם בלילה ההוא – אמר רבה א״ר יוחנן, אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב״ה, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לבם בכיה לדורות4. (תענית כ״ט.)
1. מלשון בעתה ופחד, ור״ל האיך נקרא ולא תאחזנו פחד, כדמפרש. ויש גורסין ולא נבהת, בה׳. והוא מלשון בזיון, כתרגום והחזיקה במבושיו – בבית בהתתיה, ור״ל האיך נקרא ולא נבוש, וכדמפרש.
2. ר״ל ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף שרו ישראל אחר שעוררם משה בשירתו, ומעצמם לא נתעוררו, ולרעה במעשה מרגלים בכו מעצמם בלא מעורר.
3. ואע״פ דפרשת חלה כתיב בסמוך בפרשה לאחר ענין מרגלים, י״ל דס״ל דבאמת נאמרה הפרשה קודם בואם של המרגלים מדרכם, והיינו בין הליכתם לביאתם, ומה שנסדרה לאחר כל ענין הפרשה דמרגלים הוא משום דלא רצתה התורה להפסיק בספור כל הענין, לכן גמרה מקודם כל ספור הענין ואח״כ חזרה להענין שעמדה בו מקודם דהיינו בפרשה חלה, והרבה פרשיות כאלה מסודרים באופן כזה.
וסמך לדבר זה אפשר להביא ממ״ד בילקוט לקמן בפרשה דחלה (פ׳ כ׳) תתנו לה׳, יכול ליוצאי מצרים מניין אף לדורות, ת״ל תתנו לדורותיכם, הרי דפרשה זו דחלה נאמרה ליוצאי מצרים לכשיבאו לארץ, ואצטריך רבוי לדורות, ואיס״ד דנאמרה הפרשה ההיא לאחר כל מעשה מרגלים, הלא במעשה זו נגזרה על יוצאי מצרים שלא יבאו לארץ כלל, אלא ע״כ כמש״כ דאותה פרשה דחלה נאמרה בין הליכתם ושיבתם של המרגלים, ודו״ק.
4. לא נתבאר טעם הדרשה, ובס׳ תורת חיים כתב דמדייק הלשון בלילה ההוא דמשמע הלילה הידוע, וממה הוא ידוע מקורות הימים הבאים, עכ״ל. אבל זה דוחק, ואמנם י״ל דמדייק הלשון ותשא כל העדה, והוא ע״פ מ״ש במ״ר איכה א׳ ס״פ כ״ג ותשא כתיב, חובא בישא אוזפיתון לדרא, כמ״ש כי תשה ברעך, והוא מלשון הלואה, ור״ל שבעון אותה בכיה הוקבעה בכיה לדורות בלילה ההוא על חורבן הבית הראשון והשני ועוד כמש״כ לעיל בפסוק כ״ה.
ובגמרא כאן מפרש חשבון הזמן הזה בצמצום שאותו הלילה היה ליל תשעה באב, כי בפ׳ פקודי כתיב ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן, ואמר מר, שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקימו ושלח מרגלים, ובפ׳ בהעלותך כתיב ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות, ועוד כתיב שם ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים, ואמר ר׳ חמא ב״ר חנינא אותו היום סרו מאחרי ה׳ [שהתאוה האספסוף לבשר תאוה, יעו״ש], וכתיב שם עד חודש ימים וגו׳, דהו״ל כ״ב בסיון, וכתיב שם ותסגר מרים שבעת ימים דהו״ל כ״ט בסיון, וכתיב שלח לך אנשים ותניא בכ״ט בסיון שלחם וכתיב וישובו מקץ ארבעים יום ויעו״ש לפנינו בפסוק זה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(ב) וַיִּלֹּ֙⁠נוּ֙ עַל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְ⁠עַֽל⁠־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּ⁠נֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּ⁠א⁠מְ⁠ר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כׇּל⁠־הָעֵדָ֗ה לוּ⁠־מַ֙תְנוּ֙ בְּ⁠אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּ⁠דְבָּ֥ר הַזֶּ֖⁠ה לוּ⁠־מָֽתְנוּ׃
All the Children of Israel murmured against Moses and against Aaron; and the whole congregation said to them, "Would that we had died in the land of Egypt! Or would that we had died in this wilderness!
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאִתְרָעַמוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ לְהוֹן כָּל כְּנִשְׁתָּא לְוֵי דְּמֵיתְנָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם אוֹ בְּמַדְבְּרָא הָדֵין לְוֵי דְּמֵיתְנָא.
And all the children of Israel murmured against Moshe and Aharon; and the whole congregation said to them, that we had died in the land of Mizraim, or that we had died in this wilderness!

וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ
וְאִתְרָעַמוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ לְהוֹן כָּל כְּנִשְׁתָּא לְוַי דְּמֵיתְנָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם אוֹ בְּמַדְבְּרָא הָדֵין לְוַי דְּמֵיתְנָא
תרגומי מילת ׳לוּ׳ נתבארו בפס׳ ״אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי״ (בראשית כג יג).
ואתרעמוא על משה ועל אהרן כל בני ישראל ואמרין להון כל עם כנישתה אלוויב בארעא מי⁠(ן){י}⁠תינן דמצרים או במדברה הדין אלוויג מי⁠(ו)⁠תינן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתרעמו״) גם נוסח חילופי: ״ואדיינו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״להון כל עם כנישתה אלווי״) גם נוסח חילופי: ״ב⁠(י)⁠ני ישראל ליוויי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלווי״) גם נוסח חילופי: ״לוויי״.
ואתרעמו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ואמרו להון כל כנישתא לואי דמיתנא בארעא דמצרים או במדברא הדין לואי דמיתנא.
And all the sons of Israel murmured against Mosheh and Aharon, and said: Would that we had died in the land of Mizraim, or that we may die in this wilderness!
[כא] וַיִּלֹנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה – אֵלּוּ סַנְהֶדְרָאוֹת.
לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָלָה אֶחָד לַבִּימָה שֶׁלּוֹ לִדּוֹן, הוֹצִיא דָּבָר מִפִּיו בַּמֶּה שֶׁחִיֵּב אֶת עַצְמוֹ, הִנִּיחַ הַמֶּלֶךְ אֶת הָאִילוֹגִין שֶׁלּוֹ וְחִיְּבוֹ מִפִּיו, אָמַר לוֹ בַּדִּין שֶׁהוֹצֵאתָ מִפִּיךָ בּוֹ אֲנִי דָּנְךָ, יְהֵא לְךָ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ. אַף כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם (במדבר י״ד:כ״ט), חַי אָנִי נְאֻם ה׳ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם (במדבר י״ד:כ״ח).
(ג-ט)
הִתְחִילוּ לוֹמַר: וְלָמָּה ה׳ מֵבִיא אֹתָנוּ, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, וַיִּפֹּל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳ וְהֵבִיא אֹתָנוּ, אַךְ בַּה׳ אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם, אָמְרוּ לָהֶם אֵין אַתֶּם נֶאֱמָנִים עָלֵינוּ, אַחֵינוּ חוֹשְׁשִׁים בָּנוּ יוֹתֵר מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר (דברים א׳:כ״ח).
וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיֹאמְרוּ אֲלֵיהֶם כָּל הָעֵדָה – אֵלּוּ סַנְהֶדְרָאוֹת.
לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָלָה אָדָם אֶחָד לַבִּימָה שֶׁלּוֹ לָדוּן, הוֹצִיא דָּבָר אֶחָד מִפִּיו בְּמַה שֶּׁחִיֵּב אֶת עַצְמוֹ. הֵנִיחַ הַמֶּלֶךְ הָאלוֹגִין וְחִיְּבוֹ מִפִּיו, וְאָמַר לֵיהּ: בַּדִּין שֶׁהוֹצֵאתָ מִפִּיךָ, בּוֹ אֲנִי דָּנְךָ, וְהֵא לְךָ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ. אַף כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִּגְרֵיכֶם וְגוֹ׳. חַי אֲנִי נְאֻם י״י אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנַי.
(Numb. 14:2:) “And all the Children of Israel murmured against Moses and against Aaron; and the whole congregation said to them.” These are the sanhedraot. (Numb. 14:2, cont.:) “Would that we had died in the land of Egypt […].” [The matter] is comparable to a king at whose tribunal1 a certain person came up for judgment.⁠2 He uttered a word from his mouth by which he convicted himself. The king set aside his bill of indictment3 and convicted him out of his own mouth. He said to him, “I am judging you by what has come out of your own mouth. So let it be for you according to what you have said.” Similarly the Holy One, blessed be He, said to them (in Numb. 14:29), “In this desert shall your carcasses fall.” (Numbers 14:28:) “’As I live,’ says the Lord, ‘as they have spoken in My ears.’”
1. Gk.: Bema.
2. Numb. R. 16:21.
3. Lat.: elogium; Gk.: elogion.
[כב] וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים וגו׳ (במדבר י״ד:ב׳), משל למלך שעלה אחד לבימה שלו לידון, הוציא דבר מפיו במה שחייב את עצמו, הניח המלך האילוגין שלו וחייבו מפיו, א״ל במה שהוצאת מפיך אני דנך, ויהא לך כמה שאמרת, כך אמר להם הקב״ה במדבר הזה יפלו פגריכם (במדבר י״ד:כ״ט), התחילו לומר ולמה ה׳ מביא אותנו וגו׳ (במדבר י״ד:ג׳), ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה, (ויפלו) [ויפל] משה ואהרן על פניהם וגו׳, ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם, ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר וגו׳, אם חפץ בנו ה׳ וגו׳, אך בה׳ אל תמרודו וגו׳ (במדבר י״ד:ד׳-ט׳), אמרו להם אין אתם נאמנין עלינו, אחינו חוששין בנו יותר מכם, שנאמר אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו (דברים א׳:כ״ח), ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים (במדבר י״ד:י׳), ומי הם משה ואהרן, וכבוד ה׳ נראה באהל מועד (במדבר י״ד:י׳), מלמד שהיו זורקין אבנים והיה הענן מקבלן.
(ב-ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ׳ – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָלָה אֶחָד לַבִּימָה שֶׁלּוֹ לִדּוֹן, הוֹצִיא דָּבָר מִפִּיו בַּמֶּה שֶׁחִיֵּב אֶת עַצְמוֹ, הֵנִיחַ הַמֶּלֶךְ אֶת הָאִלוֹגִין שֶׁלּוֹ וְחִיְּבוֹ בְּפִיו, אָמַר לוֹ, בַּמֶּה שֶׁהוֹצֵאתָ מִפִּיךָ אֲנִי דָּנְךָ וִיהֵא לְךָ כְּמָה שֶׁאָמַרְתָּ, כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (להלן פסוק כח-כט) ״בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם״, הִתְחִילוּ לוֹמַר וְלָמָה ה׳ מֵבִיא אֹתָנוּ וְגוֹ׳.
פַתַּדַ׳מַרַתּ עַלַי׳ מֻושִׁה וַאהַרֻוןַ גַמַאעַתֻ בַּנִי יִסרַאאִיל וַקַאלֻוא לַהֻמַא יַא לַיְתַּנַא מֻתּנַא פִי בַּלַדִ מִצרַ אַוְ יַא לַיְתַּנַא מֻתּנַא פִי הַדַ׳א אַלּבַּרִּ
והתרעמה, על משה ואהרן, עדת בני ישראל, ואמרו להם: הוי! הלואי לנו אילו מתנו בארץ מצרים, או הוי! הלואי לנו אילו מתנו בזה המדבר הפראי.
לו מתנו – הלואי ומתנו.
לו מתנו – means WOULD THAT WE HAD DIED.
פס׳: וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל1לרבות כל הניתוספים עמהם.
כל העדה – להביא שאפי׳ שהיו צדיקים עד עתה נכנסו עם המתלוננים.
לו מתנו בארץ מצרים2ולא היינו מתבזים במדבר.
או במדבר הזה לו מתנו – ולא היינו נופלים בחרב:
1. לרבות כל הנוספים. היינו הגרים:
2. ולא היינו מתבזים במדבר. כוונתו מה זה שביקשו לו מתנו בארץ מצרים הלא הם יראים לבוא לא״י שמא יהרגו שם מאנשי מצרים. ואיזה טובה היה להם אם ימותו מקודם במדבר. וע״ז אמר ולא היו מתבזים במדבר ולא היה להם טורח הדרך בחנם עכ״פ וכן מה שמסיים ולא היינו נופלים בחרב ג״כ על דרך זה:
וילנו – מבנין נפעל, מהפעלים השניים הנראים.
MURMURED. Va-yillonu (murmured) is a nifal. It is an ayin vav.⁠1 When conjugated in the nifal it looks like a whole root.
1. Its root is lamed, vav, nun.
או במדבר הזה לו מתנו – מיתת עצמינו, ולא יהא ביתינו לשבי ולביזה כמו שמפרש.
או במדבר הזה לו מתנו – OR IN THIS WILDERNESS IF ONLY WE HAD DIED – our own death, and that our households not be taken captive or pillaged as it explains.
ויבכו העם בלילה ההוא – כי לעת ערב באו המרגלים באהליהם כאשר הלכו מלפני משה ובבקר השכימו וילינו כולם על משה ועל אהרן וכך אמר משה ותרגנו באהליכם כי באהליהם היו אומרים דברי נרגן:
ויבכו העם בלילה ההוא, "The people spent that night weeping.⁠" The spies had returned to their respective tents in the evening after having made their report to Moses, and on the following morning the people voiced their complaints against Moses and Aaron en masse. Moses referred to that fateful night in Deuteronomy 1,27 when he reminded the people with the words ותרגנו באהליכם, "you slandered in your tents.⁠" Compare Proverbs 18,8 where דברי נרגן, are mentioned by Solomon in that context. [See Alshich's commentary on that verse. Ed.]
(ב-ד) וילונו על משה ועל אהרן וגו׳. ולמה ה׳ מביא אותנו וגו׳ ויאמרו איש אל אחיו וגו׳. כל זה והדומה לו אמרו לענין תואנה עם שעקר רשעתם הוא מאסם בארץ חמדה כמו שאמר בתחלה. אמנם שיעור דבריהם ופירושם כך הוא אחר שלא זכינו למות בארץ מצרים אשר שם מיעכו שדינו ושם עשו דדי בתולותינו מי יתן שנמות במדבר הזה ולמה ה׳ מביא אותנו אל הארץ ההיא לנפול בחרב לרשת אחוזת נחלה לנשינו ולטפנו יעזוב אותנו במדבר הזה ואם יסתכנו בכאן הנשים והטף לפני מלכי אלו הארצות שיבאו עלינו נשינו וטפינו יהיו לבז ולא נחוש להם ונבחר בזה מאשר נפול אנחנו עצמנו בחרב לרשת משכנות לא לנו וכשנתנה רא״ש וחשבון כל החשבונות והצדדים שבכאן נמצא שטוב מזה לשוב מצרימה ויהיה השעבוד להם בחירת הרע במיעוטו.
[טו] והנה היה דבר ה׳ אלהים בכוונה עצומה אל דבריהם אלה באמרו וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ופגריכם אתם יפלו במדבר. והכוונה אתם מוסרים את טפכם לסכנה במה שאתם אומרים נשינו וטפינו יהיו לבז ואינכם חוששים רק לעצמכם ואני לא אחוס עליכם ואחוס על טפכם כי טפכם אשר אמרתם לבז יהיה ולא נחוש והבאתי אותם וגו׳ ופגריכם אתם יפלו במדבר. והנה לא שכח משה להזכיר דבר זה בתוכחות כשאמר וטפכם אשר אמרתם לבז וגו׳. דבלאו הכי יראו דברי מותר.
לו מתנו הלואי ומתנו. פ׳ מלת לו ל׳ הלואי לא לשון אילו כמו לו חכמי לו יש חרב בידי גם הוסיף וי״ו על מלת מתנו הלואי ומתנו וכן גבי לו שמעני הלואי ותשמעני מפני שפירוש הלואי כמו מי יתן שהוא דבק עם וי״ו אחריו מי יתן והיה לבבם מי יתן ומתנו ואע״פ שהוי״ו שאחר מי יתן הוא במקום שי״ן כאלו אמר מי יתן שהיה לבבם והיה ראוי להוסיף אחר מלת הלואי אות שי״ן ולא אות וי״ו אעפ״כ הוסיף וי״ו מפני שהווי״ן החסרים רבים במקרא ואות שי״ן לא נמצא חסר כי אם אותו שהוא במקום אשר כמו את הדרך ילכו בה שפירושו את הדרך אשר ילכו בה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אח״כ אמר וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל – להורות על גודל פשעם. כי שמונה מרגלים החטיאו שש מאות אלף איש. להדיחם מדרך השם ולעבור על תורתו ולומר נתנה ראש ונשובה מצרימה. וה׳ אמר להם לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד. ועל זה נאמר ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם. ונאמר זבובי מות וגו׳. עד שלזאת הסבה תמהו משה ואהרן ויפלו על פניהם לפני כל קהל עדת ישראל. איך כולם נהפכו כקשת רמיה כרגע. קהל ועדה וישראל שהם ד׳ כתות הנמנים לכל דבר שבקדושה וקרבן. ומן הראוי שאם יפולו האחד יקים את חבירו. אבל כולם ספו תמו ונתפתו לעצת נחש הנחשת וזה פלא גמור. ולזה אמר התנא בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא לפי שאם לא נברא אלא במאמר אחד. כמעט ברגע אחד יחריבו העולם שאין לו אלא יסוד א׳. לפיכך רצה השם לעשות עשרה. שאם יעברו על השנים לא יעברו על כולם. ופלא יהיה כשיעברו כולם. כמו המלך שרצה לעשות בעיר אחת שלשה מגדלים. אמרו לו עבדיו די באחת. אמר להם אם יפשע האחד בי לא יפשע השני. ואם יפשעו השנים לא יפשע השלישי. וזהו כדי ליתן שכר טוב לצדיקים וליפרע מן הרשעים. וכן בכאן ויפלו על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל. וכ״ש היותם בני ישראל בני איש קדוש ונורא מאד. ויהושע וכלב קרעו בגדיהם. על שמועה רעה כי באה על רוב הצבור שנהרגו. כי ראו בעיניהם מה שיהיה סוף כולם. ועל ברכת השם שכפרו ואמרו כי חזק הוא ממנו. ועברו תורות וחלפו חוק. כאומרם נתנה ראש ואין ראש אלא ע״ז כמאמרם ז״ל. ויאמרו אליהם שקר הם דוברים. באומרם ארץ אוכלת יושביה היא. כי טובה הארץ ובריאה מאד. ומה שאמרו לא נוכל לעלות. שקר הוא. אם חפץ בנו ה׳ ונתנה לנו כמו שנשבע לאבותינו לתת להם ארץ זבת חלב ודבש. ומה שאתם יריאים מריבוי האומה ומגבוריהם. אך בה׳ אל תמרודו ולא תיראו מריבוי עם הארץ כי לחמנו הם אחר שהם עבדים ממשפחת חם. הם אוכלים לחמנו ולא ירימו ראש כנגד אדוניהם. כאומרו ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. וכנגד הגבורים והענקים שהם גבוהים ואנשי מדה. סר צלם מעליהם. כי אע״פ שהם גבורים. אין להם צל ויסוד. ואחר שבצלם יתהלך איש ואלו אין להם צל. אל תיראום. ולכן אמר ב׳ פעמים אל תיראום כנגד כלל העם וכנגד הגבורים. ויאמרו כל העדה. אחת משלשה כתות הנזכרות. לרגום אותם וכבוד ה׳ נראה אל כל בני ישראל הנשארים. ולזה אמר אל כל בני ישראל. הם ב׳ הכתות הנשארות. ואם עדה כולל לכולם. נראה השם בשביל יהושע וכלב להצילם מידם:
וילנו על משה ועל אהרן – שהיו שלוחי האל יתברך להוציאם ממצרים ולהצילם מכל אימת מות במדבר, ואמרו שכל זה נעשה כדי לתתם ביד האמורי.
וילונו על משה ועל אהרן; who were God’s delegates charged with taking them out of Egypt and with saving them from fear of death in the desert; they claimed that all that Moses and Aaron had done was only in order to deliver the people into the hands of the Emorite.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הלואי ומתנו. פירוש ״לו״ – ׳הלואי׳. והוסיף וי״ו על ״מתנו״, מפני שכן בכל מקום שכתב ״לו״ יש וי״ו על מלה שאחריה; ״מי יתן והיה זה לבבם כל הימים״ (ראו דברים ה, כו), ״לו שמעני״ (בראשית כג, יג) ׳הלואי ותשמעני׳ (רש״י שם), הוסיף גם כן וי״ו, כי אילו לא הוסיף היה מלה חסרה, כי ׳הלואי מתנו׳ לא יתחבר, אם לא תאמר כך ׳הלואי שמתנו׳ בשי״ן. ונותן הוי״ו במקום השי״ן, שכך הוא שמוש הוי״ו במקום הזה במקום השי״ן:
אֲלֵהֶם: בספרי׳ מדוייקי׳ חס׳ יו״ד, שלא בא במנין המלאי׳ במסורת, וסי׳ נמס׳ במסרה גדולה. [אלהם].
כל הָעֵדָה: אין מאריך בעי״ן, גם לא בה״א, בס״ס. [כָּל⁠־הָעֵדָ֗ה].
הלואי ומתנו. פירוש לא לשון אילו כמו לו יש חרב בידי, לו חכמו. ומפני שפירוש הלואי, כמו מי יתן שהוא דבוק עם וי״ו אחריו, כמו מי יתן והיה לבבם, לכן הוצרך להוסיף וי״ו ומתנו, שהוא כמו מי יתן ומתנו:
Would that we had died. Meaning that it is not in the sense of "if" as in "would that I had a sword in my hand" (Bamidbar 22:29) and "would that they were wise" (Devarim 32:29). Rashi uses the word הלואי which has the sense of "would that…" It takes a vav afterwards similar to "מי יתן והיה לבבם" (would that it was in their hearts" (Devarim 5:26), therefore Rashi needed to add in the vav — הלואי ומתנו as if it had read "would that we had died.⁠"
וילונו וגו׳ כל בני ישראל וגו׳ כל העדה – טעם כפל זכרון המלינים, גם שינוי הזכרון, לצד שכללות ישראל היו בכלל המלינים אבל דברים שבאו בטענה היו מפי כללות העדה הראוים לדבר בטענה עם משה ואמרו סדר בחירת הרע, חלוקה ראשונה לו מתנו בארץ מצרים, וזה נמנע מהם שכבר יצאו, ובחרו ברעה יותר ממנה שימותו במדבר, וזה ישנו במציאות כי ימיתם במדבר, למה ה׳ מביאם למדרגה רעה יותר למות בחרב ולשבות נשיהם וגו׳, וגמרו אומר הלא טוב פירוש אם ה׳ לא ימיתם במדבר מסכימין לשוב מצרימה שאפשר שלא ימיתום מצרים ותהיה נפשם להם לשלל, ולא פחדו שיגזור ה׳ עליהם וימיתם במדבר ולא יגיעו למצרים כי זה הוא מבוקשם כאומרו או במדבר הזה וגו׳.
וילונו על משה ואהרון, They murmured against Moses and Aaron, etc. The reason why the Torah repeats the fact that the entire people joined in that murmuring, once referring to them as "all the children of Israel,⁠" and once as "the entire community,⁠" is to make a distinction between the two requests the people voiced. The entire people of Israel were complaining; however the nature of the complaint was voiced against Moses by the people who represented the community. These people told Moses that their first choice of evil would have been to die in Egypt before the Exodus rather than be faced with death now after a futile march through the desert. Seeing that they did not have this choice having already left Egypt, the next worse fate they could wish for was to die a natural death in the desert. This was at least a viable option. They complained why God apparently had chosen to let them die an even worse death, i.e. at the hands of the Canaanites when they would attempt to dispossess them. In that event their wives would be taken prisoner, their children would become loot, etc. The words הלא טוב לנו mean: "would we not be better off to die in Egypt peacefully after God would bring us back there?⁠" They would be prepared to return to Egypt in order not to die in battle and for their families to become prisoners? After all, it was possible that the Egyptians would not kill them when they returned there. At any rate, they did not mind that God would decree that they should die a normal death in the desert rather than that they would fall in battle for an objective they could not hope to achieve.
לו מתנו – הלואי ומתנו, כי יותר טוב היה למות במצרים כמות כל האדם, או למות עתה במדבר הזה מלנפול בחרב אויבינו:
וילנו וגו׳ – התלונה הייתה נחלת הכל; כל הגברים, אשר הם בעלי הדעה, המהווים את ״העדה״, באו ישירות אל משה ואהרן וטענותיהם בפיהם.
וילונו – ואח״כ שבו להתלונן על משה ואהרן שהוציאו אותם מארץ מצרים ואמרו אחר שראינו שכונת ה׳ בהוציאם ממצרים היה להמיתם, לו מתנו בארץ מצרים – ולא היינו סובלים רעת המדבר, ואם רצה להרע לנו גם בזה שקודם המות נהיה נעים ונדים במדבר עכ״פ במדבר הזה לו מתנו:
וילונו: למחר נתקבצו בתלונה.
ויאמרו אלהם כל העדה: הראשים דברו בשביל כל ישראל.
לו מתנו בארץ מצרים: כבר ביארנו (יג,לא) דעיקר התלונה היתה להגיד קבל משה ואהרן בלי בושה כי ׳בשנאת ה׳ את הדור הזה חפץ להמיתם בארץ כנען׳, וכאשר יבואר במקרא הסמוך. וחשבו שסיבת השנאה היא או בשביל שעבדו עבודה זרה במצרים או על חטא העגל. וזהו שצעקו ״לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזה״ – בשביל העגל.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ג) וְ⁠לָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠הי֠״י֠ מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל⁠־הָאָ֤רֶץ הַזֹּ⁠את֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְ⁠טַפֵּ֖⁠נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃
Why does Hashem bring us to this land, to fall by the sword? Our wives and our little ones will be a prey. Wouldn't it be better for us to return into Egypt?⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּלְמָא יְיָ מַעֵיל יָתַנָא לְאַרְעָא הָדָא לְמִפַּל בְּחַרְבָּא נְשַׁנָא וְטַפְלַנָא יְהוֹן לְבִזָּא הֲלָא טָב לַנָא דִּנְתוּב לְמִצְרָיִם.
And why is the Lord bringing us to this land, that we may fall by the sword, and our wives and our children become a prey? Would it not be better for us to return into Mizraim?

וְלָמָה ה׳ מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה
וּלְמָא ה׳ מַעֵיל יָתַנָא לְאַרְעָא הָדָא לְמִיפַּל בְּחַרְבָּא נְשַׁנָא וְטַפְלַנָא יְהוֹן לְבִזָּא הֲלָא טָב לַנָא דִּנְתוּב לְמִצְרָיִם
מֵבִיא – מַעֵיל
על ההבחנה בין בָּא במשמע הִגִּיעַ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, קָרַב, שתרגומו ״אֲתָא״, לבין בָּא בהוראת נִכְנָס המתורגם ״עָל״, עיין ״בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה״ (בראשית ז א) בביאורנו.
ולמה כען י״י מעלא יתן לארעא הדה למפל בחרבה נשינן וטפלינן יהוון לבזה הלא טב לן חזרנןב למצרים.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מעל״) גם נוסח חילופי: ״מעיל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חזרנן״) גם נוסח חילופי: ״מחזור״.
ולמא י״י מעיל יתנא לארעא הדא למיפל בחרבא דכנענאי נשנא וטפלנא יהון למיבז הלא טב לנא דנתוב למצרים.
Why is the Lord bringing us into this land, to fall by the sword of the Kenaanaah, and our wives and little ones to become a prey? Will it not be better to return into Mizraim?
(ג-ט) הִתְחִילוּ לוֹמַר: וְלָמָּה י״י מֵבִיא אוֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב וְגוֹ׳, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרַיְמָה, וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וְגוֹ׳, וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳, אִם חָפֵץ בָּנוּ י״י וְגוֹ׳, אַךְ בַּי״י וְגוֹ׳. אָמְרוּ לָהֶם, אֵין אַתֶּם נֶאֱמָנִים עָלֵינוּ. אַחֵינוּ חוֹשְׁשִׁין בָּנוּ יוֹתֵר מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנָה אֲנַחְנוּ עוֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ וְגוֹ׳ (דברים א׳:כ״ח).
(3-9) They began to say (in Numb. 14:3–9), “And why is the Lord bringing us [unto this land…]?” They also said to each other, “Let us appoint a leader and return to Egypt.” Then Moses and Aaron fell on their faces [before the whole assembly of the congregation of the Children of Israel]. Moreover, Joshua ben Nun and Caleb ben Jephunneh, of those who had explored the land, rent their clothes and spoke unto the whole assembly of the Children of Israel, …. “If the Lord is pleased with us, [He will bring us into this land]…. Only do not rebel against the Lord….” The people said to them, “We have no faith in you! Our brothers care for us more than you do.” Thus it is stated (in Deut. 1:28), “Where are we going up to? Our brothers have caused [our hearts] to melt (with fear).”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וַלִמַא יֻדכִ׳לנַא אַללָּהֻ דַ׳לִךַּ אַלּבַּלַדַ פַנַקַעֻ בִּאלסַיְפִ פַיַצִירֻ נִסַאאֻנַא וַאַטפַאלֻנַא גַ׳נִימַתַּ אלּאַןַ אלאַצלַחֻ לַנַא אַלרֻּגּוּעֻ אִלַי׳ מִצרַ
ולמה יכניס ה׳ אותנו לאותה הארץ, ונפול בחרב, ויהיו נשותנו וילדינו מציאה, כעת, המובחר לנו הוא החזרה אל מצרים.
פס׳: ולמה ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת וגו׳ – ואותם הטפים שאמר עליהם שנא׳ וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה. ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבאו שמה וגו׳:
לנפולא – שלם.
שוב מצרימה – [כמו: סוג לב (משלי י״ד:י״ד)],⁠ב והוא שם הפועל, כמו: לא אוכל קום (איכה א׳:י״ד), ומלך אלקום עמו (משלי ל׳:ל״א).
א. כן בכ״י פריס 177, פרמא 3117, אוקספורד 597, ברסלאו 53. בכ״י פריס 182, ברסלאו 52, וינה 39 (וכן כנראה גם בכ״י פריס 176 לפני שנמחק): ״לנפל״. בדפוסים מאוחרים: ״לנפעל״ (וחובר לפסוק הקודם), ועיינו בפירוש ״דעת עזרא״ שעמד על כך.
ב. הוספה בכ״י פריס 177 ופרנקפורט 150. היא חסרה בכ״י לוצקי 827, כ״י פריס 176, ועוד עדי נוסח.
TO RETURN INTO EGYPT. Shuv (to return) is an infinitive.⁠1 It is like the word kum (to stand)⁠2 in I am not able to stand (Lam. 1:14) and kum (rising up) in And the king, against whom there is no rising up (Prov. 30:31).
1. Shuv can also be an imperative. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Which is an infinitive, even though the word kum can also be an imperative.
הלוא טוב לנו שוב מצרימה – כשהיינו במצרים אם מת אחד ממנו היה מניח נכסיו לקרוביו או לשכניו אבל עכשיו הכל לבז.
!הלא טוב לנו לשוב מצרימה, "would it not be better for us to return to Egypt!⁠" When an Israelite died in Egypt, at least he had someone to leave his estate to either to children, relatives, or at least to friends. Who could he leave it to in the desert? It would all go to the enemy.
א
א. ביאור רמב״ן על פסוק ג׳ משולב בכ״י ובדפוסים הראשונים בתוך ביאורו על במדבר י״ג:ל״ב.
a
a. Ramban's interpretation of verse 3 is found in manuscripts and early printings in the middle of his interpretation of Bemidbar 13:32.
ולמה ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב – ולא הזכירו לאמר למה מביא אותנו אל הארץ משכלת אוכלת יושביה כי הסתירו העם דבר זה ממשה מפני שלא אמרו השלוחים כן בהשיבם דבר אליו ואל כל העדה כי יעידו גם משה ואהרן כי שקר דברו והמרגלים בעצמם הסתירו זה ממשה כי ידעו שמשה היה יודע ענייני הארץ ממצרים וממדיין השכנים לה על כן אמרו הדבר הזאת לעם באהליהם בדרך סוד. ולכן אמר במשנה תורה וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה׳ אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה׳ כי כן אמרו אליו ואל כל העדה שהארץ טובה וארץ זבת חלב ודבש אם כן מרו את פי ה׳ שלא רצו לעלות מפני שאמרו כי עז העם כי יש בהם כח לעזור ולהכשיל כמו שמפרש שם כי ה׳ אלהיכם ההולך עמכם הוא ילחם לכם כי אחרי שאין המניעה רק מפני תוקף העם היה להם לבטוח בשם יתברך ולא נצטרך לומר כי על יהושע וכלב אמר משה כן כי למה ישמעו לשנים ולא יאמינו לעשרה ועוד כי שם כתוב ואשלח מכם שנים עשר אנשים ועליהם אמר וישיבו אותנו דבר:
ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, "and why does Hashem bring us to this land to fall victim to the sword?⁠" The people did not describe the land negatively, as had the spies to them, as they did not want to reveal to Moses that the spies had described the land as consuming its inhabitants. They did not do so, as the spies themselves had not voiced that sentiment in the presence of Moses and the whole community. They were well aware that Moses had first hand knowledge of the land of Canaan from the time he had been raised in Pharaoh's palace, and the years he had spent in Midian, a land bordering on the land of Canaan. Had they stated as fact the accusation of the spies that the land consumed its inhabitants, Moses himself would have called them liars, testifying that he knew different. This is also why the spies had not dared to voice such an accusation in Moses' presence. In fact, when Moses recalls the events which happened here almost 40 years later in Deuteronomy, he phrased it as follows: "וישיבו אותנו דבר ויאמרו 'טובה הארץ מאד אשר ה' אלוהינו נותן לנו', "they brought back word to us and they said "the land Hashem is giving us is very good.⁠" Moses continues there saying that in spite of this "לא אביתם לעלות ותמרו את פי ה', "you did not want to ascend and you rebelled against God's command.⁠" (Compare Deut. 1,25-26) According to what had transpired in public the only reason that the people did not want to ascend was that the people in that land had been described as עז, powerful. Seeing that the only reason the people refused to ascend was that they were afraid of the inhabitants of the land of Canaan they displayed a lack of trust in Hashem who had up unto that moment overcome every obstacle that had lain in their path. There is no need to understand the people's refusal as a lack of confidence in Joshua's and Calev dissenting report, as if that were the issue, why should the people accept 2 men's views over that of a clear majority of 10? The Torah had written that Moses had dispatched 12 men, so that when he referred to their report in Deut. 1,25 he clearly referred to the majority report.
לנפול – ד׳ במסורה. לנפול בחרב דחה דחיתני לנפול אשר החילות לנפול לפניו גם בבל לנפול חללי ישראל שבעון זאת הנפילה דחוני שגרמו לי עתה נפילה דכתיב ופגריכם אתם יפלו במדבר ודחיתני לנפול לדורות שגרמו שחרב הבית ונפלו ביד בבל והיינו גם בבל לנפול חללי ישראל וכן בימי המן שכתבו שטנה על בוני הבית ולא הניחו לבנותו.
ולמה י״י מביא אותנו אל הארץ וגו׳ – הקשה הרמב״ן ולמה לא הזכירו לאמר למה ה׳ מביא אותנו אל (ה)⁠ארץ משכלת אוכלת יושבה. ותירץ כי הסתירו העם דבר זה ממשה. מפני שלא אמרו השלוחים כן בהשיבם דבר אליו ואל כל העדה כי יעידו בם משה ואהרן כי שקר דברו. והמרגלים בעצמן (הם) הסתירו זה הדבר ממשה, כי ידעו שמשה היה יודע ענייני הארץ ממצרים וממדיין השכנים לה. על כן אמרו הדבה הזאת לעם באהליהם בדרך סוד. ולכן אמר במשנה תורה וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה׳ אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותרו את פי ה׳ כי כן אמרו אליו [ואל] כל העדה שהארץ טובה וארץ זבת חלב ודבש, והעם מרו את פי ה׳ ולא רצו לעלות מפני שאמרו כי עז העם כי יש בהשם כח לעזור ולהשכיל כמו שמפרש שם כי ה׳ אלהיכם ההולך עמכם הוא ילחם לכם. כי אחרי שאין המניעה רק מפני תוקף העם, היה להם לבטוח בשם ית׳. ולא נצטרך לומר כי על יהושע וכלב אמר משה כן, כי למה ישמעו לשנים ולא יאמינו לעשרה. ועוד כי שם כתוב ואשלח מכם שנים עשר אנשים, ועליהם אמר וישיבו אותנו דבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג-ד) וא״ת שהקדוש ברוך הוא עשה זה להראות גבורתו בכבוש הארץ עדיין תשאר השאלה ולמה ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת ר״ל האוכלת יושביה לנפול בחרב ר״ל שנפול אנחנו בחרב האויבים ונשינו וטפינו יהיו לבז כי יותר טוב היה לנו שנמות כלנו משילכו הנשים והטף שבי לפני צר ונסבול הסכנה והרעה הזאת לתכלית רע והוא שהארץ תאכל אותנו בקצור שנים ואין סכלות גדול מזה שילחם האדם ויכניס עצמו בסכנה רבה בהיות התכלית הנקנה שמה יותר רע ומזיק. ואם תאמר שמה שהיה כבר היה ושבהכרח שנלך לדרכינו אין הדבר כן כי טוב לנו גם עתה שנשובה מצרימה ולכן אמרו איש אל חברו נתנה ראש כלומר נעשה מנהיג שר ומושל ונשובה מצרימה כי לא תהיה שמה הסכנה כל כך מהדרכים וכבוש הערים ורעת הארץ המשכלת כאשר הוא בארץ הזאת לפי שעם היות שבבחינת הנשים והטף שבמצרים יהיו עבדים ובארץ כנען יהיו גם כן לבז לא היה טוב שוב מצרים מלעלות בארץ כנען הנה בערך האנשים שבארץ כנען יפלו לחרב ובארץ מצרים לא ימיתו אותם אבל יהיו למס עובד כאשר בתחלה אין ספק שטוב הוא לשוב מצרים מלכת לארץ כנען ולכן אמרו הלא טוב לנו שוב מצרים כי לא אמרו טוב שוב מצרים בהחלט אלא הלא טוב לנו רוצה לומר בערך האנשים הנזכרים טוב מצרים מכנען לא בערך הנשים והטף.
ולמה ה׳ מביא אתנו – מה חטאנו לו שהשתדל על ידכם להביאנו לכך. כי חשבו שהיה כל אלה בתחבולה מאתו משנאתו אותם בשביל גלוליהם במצרים, או לסבה אחרת, כאשר העיד באמרו ״ותאמרו, בשנאת ה׳ אתנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אתנו ביד האמרי, להשמידנו״ (דברים א׳:כ״ז).
ולמה ה' מביא אותנו, what sin did we commit against Him that He made the effort to bring us to this crisis by using you two as His instruments? They thought that these present troubles were all retribution for the abominable things they had been doing while in Egypt, or on account of some other cause they were not aware of which had caused God to hate them. We know that they had concluded that God must hate them from their own words in Deuteronomy 1,27: “because God hates us He took us out of Egypt in order to deliver us into the hands of the Emorite.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הַזֹאת: הזי״ן דגושה. [הַזֹּאת].
הֲלוֹא: בהעתק הללי הלוא, ירוש׳ הלא, ע״כ. ובספרי׳ שלנו מל׳ וא״ו ואל״ף, והוא אחד מן המלאי׳, וסי׳ נמס׳ כאן במ״ג, וכמ״ש בפ׳ בראשית. [הלוא].
ט֦וֹב: בתרין חוטרין.⁠א [ט֦וֹב].
א. על תרין חוטרין ראה הערתי לשמ׳ ה טו (׳למה תעשה כה׳).
ולמה ה׳ מביא אתנו – מאחר שבודאי סופנו ליפול בחרב, למה א״כ ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת. והנה כאן לא פורש אלא ששאלו הטעם למה ה׳ מביא אותם וכו׳, אמנם במשנה תורה מפורש יותר מה שהיו חושבים בתשובת השאלה הזאת שנאמר ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו (דברים א׳ כ״ז), ואין לך מרי גדול מזה ליחס לבורא יתברך מחשבה רעה כזאת חלילה, אך בנפשם דברו זאת:
ולמה מביא אותנו אל הארץ הזאת – ששם יגיע לנו רעות כפולות ומכופלות, [א] שהמיתה תהיה ע״י חרב, [ב] שגם נשינו וטפנו יהיו לבז, וא״כ אחר שאנו רואים שאנו מעותדים למות, טוב לבחר הרע במעוטו ולשוב למצרים שהם יחזיקו אותנו לעבדים ולא ימיתו אותנו:
{ולמה... לנפול בחרב: וחרב גרוע ממות, כדאיתא בב״ב פרק א׳ (ח,ב), משום הכי צעקו כי טוב למות משיפלו בחרב}.
נשינו וטפנו יהיו לבז: אם הכוונה שיקחום בשבי לעבדים ולשפחות היה להם לומר ׳יהיו לשבי׳, אבל משמעות ״לבז״ – שיבוזו נכסיהם לבד. כי לא יכלו להכחיש שהקב״ה חפץ להוריש את הארץ לישראל ולהקים את השבועה לאבות, וגם להקים את התורה והמצוות. אלא חשבו כי את זה הדור שנא, והיו להם הוכחות על זה כמו שכתבתי בספר דברים (א,כח) ולהלן פסוק ט׳. וחשבו כי רצונו יתברך שיהיה זה הדור הרוגי חרב, והטף ונשים יהיו נשמרים בהשגחה פרטית שלא יהיו נכבשים לעבדים ולשפחות, עד שיגדלו וישובו לכבוש את הכנעני בעזרו יתברך, ועד כה וכה יהיו ״לבז״ על כל פנים.
הלוא טוב לנו שוב מצרימה: אחר שאין הקב״ה ממית אותנו טוב לנו שוב מצרימה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהכל
 
(ד) וַיֹּ⁠א⁠מְ⁠ר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל⁠־אָחִ֑יו נִתְּ⁠נָ֥ה רֹ֖אשׁ וְ⁠נָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃
They said one to another, "Let us make a captain, and let us return into Egypt.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י בכור שורהדר זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי נְמַנֵּי רֵישָׁא וּנְתוּב לְמִצְרָיִם.
And they said, a man to his brother, Let us appoint a chieftain, and go back into Mizraim.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה
וַאֲמַרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי נְמַנֵּי רֵישָׁא וּנְתוּב לְמִצְרָיִם
אִישׁ – גְּבַר, אֱנָשׁ
›כבר נתבאר1 שכאשר ״אִישׁ״ במקרא מתייחס לזכר מתרגם אונקלוס גְבָר, גֻבְרָא, אך כאשר מתייחס לכלל בני האדם – גברים ונשים – מתרגם אֱנָשׁ, אֱנָשָׁא. הצירוף ״אִישׁ אֶל אָחִיו״, ״אִישׁ לְאָחִיו״ המתייחס לכלל בני אדם,⁠2 מופיע שש פעמים בתורה ובכולן מתרגם אונקלוס ״גְּבַר לַאֲחוּהִי״.
״וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם״ (בראשית כו לא).
״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּֽא״ (בראשית לז יט).
״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ..⁠״ (בראשית מב כא).
״...וַיֶּֽחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָֽנוּ״ (בראשית מב כח).
״וַיִּרְאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא ...⁠״ (שמות טז טו).
״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָֽיְמָה״ (פסוקנו).
ניתן לבאר שתִּרגם לשון ״גְבָר״ כיון ש״אָחִיו״ הוא לשון זכר ומשום כך נצמד לתרגום זה. עם זאת לא נמנעו חז״ל לדרוש פסוקים אלו כבאים ללמדנו דברים נוספים. ובעוד שבהיקרויות 4-1 מובן מדוע תרגם ״גְּבַר לַאֲחוּהִי״ – כיוון שהאנשים המדוברים הם גברים (יצחק ואבימלך, אחי יוסף), בהיקרויות 6-5 אין הכרח לומר שמדובר בגברים, וממילא יכול היה לתרגם אֱנָשׁ, אֱנָשָׁא.⁠3 בהתאם להבחנה זו מובנת דרשת חז״ל בפסוקנו המתארת את גנותם של הגברים:
ר׳ נתן אומר יפה כח נשים מכח אנשים, אנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) ונשים אומרות תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו (במדבר כז ד).⁠4
נתן – מִנָּהּ, הִפְקִיד
ב. ״נִתְּנָה רֹאשׁ״ – ״נְמַנֵּי רֵישָׁא״. הפועל ״נתן״ בא לפעמים בהוראת מִנָּהּ, הִפְקִיד, כגון ״רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם״ (בראשית מא מא) ״חֲזִי דְּמַנִּיתִי יָתָךְ״ וברש״י שם: ״נתתי אתך – מַנִּיתִי יָתָךְ״. וכן הטעים כאן: ״נתנה ראש – כתרגומו נְמַנֵּי רֵישָׁא, נשים עלינו מלך״.⁠5
1. עיין ״וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת״ (במדבר יג לב) ״וְכָל עַמָּא דַּחֲזֵינָא בְּגַוַּהּ אֱנָשִׁין דְּמִשְׁחָן״ בביאורנו.
2. הפסוקים העוסקים בכרובים לא נכללים כאן, ״וְהָיוּ הַכְּרֻבִים... וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו...⁠״ (שמות כה כ, לז ט) שם תרגם ״וְאַפֵּיהוֹן חַד לָקֳבֵיל חַד״ מהסיבה המבוארת שם.
3. עיין ״אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ״ (שמות טז יח) ״גְּבַר לְפוֹם מֵיכְלֵיהּ לְקַטוּ״, אִישׁ אַל יוֹתֵר״ (שמות טז יט) ״אֱנָשׁ לָא יַשְׁאַר״, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ״ (שמות טז כט) ״תִּיבוּ אֱנָשׁ (ח״נ: גְבַר) תְּחוֹתוֹהִי לָא יִפּוֹק אֱנָשׁ מֵאַתְרֵיהּ״, בביאורנו.
4. ספרי במדבר, פינחס קלג.
5. ›הוספת רש״י ״נשים עלינו מלך״, מקורה במיוחס ליונתן שתרגם ״נְמַנֵי עֲלָן מְלִיךְ לְרֵישׁ״, והטעם שרש״י חזר ופירש כאן אע״פ שפירשו כבר אצל יוסף, נתבאר שם.
ואמרין גבר לחברי׳א נשוי עלינן מלך ונחז⁠[ו]⁠רו למצריםב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמרין גבר לחברי׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״ואמרינן לאחוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למצרים״) גם נוסח חילופי: ״למצרימה״.
ואמרו גבר לאחוי נמני עלן מליך לריש ונתוב למצרים.
And one man said to his brother, Let us appoint a king over us for a chief, and return to Mizraim.
נשוי עלן מלך ונחזור למצרים.
Let us set a king over us, and go round to Mizraim.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְגוֹ׳ – נִמְנוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לְמַנּוֹת דָתָן בִּמְקוֹם מֹשֶׁה, וַאֲבִירָם נַמִּי בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה״ וְגוֹ׳, הֲוֵי ״וַיְקַנְּאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳⁠ ⁠⁠״, וּמַה גָּרְמוּ לְעַצְמָם, (שם, יז) ״וַתִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָתָן״ וְגוֹ׳.
חָטְאוּ בְּרֹאשׁ, וְלָקוּ בְּרֹאשׁ, וּמִתְנַחֲמִים בְּרֹאשׁ. חָטְאוּ בְּרֹאשׁ, נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, וְלָקוּ בְּרֹאשׁ, (ישעיהו א׳:ה׳) ״כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי״. וּמִתְנַחֲמִים בְּרֹאשׁ (מיכה ב׳:י״ג) ״וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם״ וְגוֹ׳.
תֻ׳םַּ קַאלַ בַּעצֻ׳הֻם לִבַּעץֵ׳ נֻולִי רַאסַא וַנַרגַעֻ אִלַי׳ מִצרַ
אחרי זאת אמרו: מקצת מהם למקצת, נמנה ראש, ונחזור אל מצרים.
נִתנה ראש – כלומר: נמרוד, נשים ראשינו ונטה לשוב, על עניין: ויתנו כתף סוררת (נחמיה ט׳:כ״ט). (ספר השרשים ״ראש״)
אנתנה ראש – על שתי פנים: אחד מהם, כי יהיה תרגומו נמנה ראש עלינו ונתקדם, ולזה הלך התרגום; והשני, נשים ראשנו ונשוב ונתמך, זה בכתוב ״ויתנו ראש לשוב לעבדותם במרים״ (נחמיה ט׳:י״ז).
א. סדר הביאורים בכ״י הוא: פסוק כ״ב, פסוק ד׳, פסוק כ״ג, פסוק י״ט, פסוקים כ״ט-ל״ב, פסוק כ״ז.
נתנה ראש ונשובה מצרימה – כתרגומו: נמנהא רישא, נשים עלינו מלך.
ורבותינו פירשו לשם עבודה זרה.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״נמני״. בכ״י ליידן 1: ״נימני״, וכן בתרגום אונקלוס בכ״י לייפציג 1.
נתנה ראש LET US MAKE A CAPTAIN – Understand this as the Targum does: Let us appoint a chief – i.e. let us set a king over us. But our Rabbis explain the word ראש to denote idol-worship (i.e. that they intended to turn to idolatry) (cf. Sanhedrin 107a).
פס׳: ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה – באותה שעה 1כפרו בעקר מיד ויפל משה ואהרן על פניהם:
1. כפרו בעיקר. כפירש״י נתנה ראש קאי על הע״ז:
נתנה ראש – מנהיג שיוליכנו למצרים.
נתנה ראש – LET US MAKE A CAPTAIN – A leader who will lead us to Egypt.
נתנה ראש – פי׳ נעבוד ע״ז ומצינו שנקרא ע״ז ראש דכתיב בנבוכדנצר אנת הוא רישא דדהבא פי׳ ע״ז. וכן כתיב בדוד כשברח מפני אבשלום כתי׳ ויבא דוד עד הראש אשר ישתחוה שם. ופ״ה מקום היה חוץ לירושלם שמשם רואה בית המקדש.
סר צלם מעליהם – הקב״ה כדכתיב וה׳ סר מעליך חדל מלעוזרם ולכך לא תיראום.
נתנה ראש – זהו ע״ז וכן בעגל אשר ילכו לפנינו אשר אותיות ראש ומה התם אחר מ׳ יום אף כאן אחר מ׳ יום. איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ר״ת בגימטריא ע״ז.
ויאמרו איש אל אחיו נִתנה ראש ונשובה מצרימה – בכאן נגלית הסיבה אשר בעבורה סיבב ה׳ יתעלה שייראו מלשוב למצרים; וזה, שעם כל מה שסיבב ה׳ יתעלה למונעם מלשוב למצרים, היו נכשלים בזה; רְאֵה מה היו עושים לולא הסיבות ההם. ואולם הסיבות שסיבב ה׳ יתעלה למונעם מזה, הנה הראשונה היתה נַצלם את מצרים, רוצה לומר שלקחו משכֵניהם שם כלי כסף וכלי זהב ושמלות, כי זה ממה שהיה ראוי שייראו בעבורו מלשוב למצרים; והשנית היתה טביעת פרעה וחילו בים סוף, כי מפני זה היה ראוי שייראו מלשוב בידם, פן יקחו מהם נקמתם; והסיבה השלישית היא מה שהנחה ה׳ יתעלה את ישראל דרך המדבר, ולא רצה לנחותם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, ויקל לעם לשוב למצרים.
התועלת הרביעי הוא לפרסם רוע לב הדור ההוא, שעם מה שהמציא ה׳ יתעלה מהסיבות ימנעום מֵהתנחם בראותם מלחמה וישובו מצרימה, עם כל זה אמרו: ׳נִתנה ראש ונשובה מצרימה׳ (יד, ד).
(ד-ה) התועלת החמישי הוא להודיע שהוא ראוי למנהיג השלם שיהיה לו כח לסבול למונהגים ממנו פשעיהם, כדי שיובילם אל הטוב. הלא תראה כי משה לא די שלא כעס עליהם על מרדם בו, ברצותם לתת ראש ולשוב מצרים, עם עוצם הטובות שהשפיע להם ה׳ יתעלה על ידו, אבל התחנן להם ונפל על פניו לפניהם לבקש מהם כחזקת היד שלא יסבבו הם בעצמם השחתתם על מרדם בה׳ יתעלה; ולא הספיק לו זה, אבל הִרְבָּה תחנונים לפני ה׳ יתעלה שישא על פשעם, עד שנעתר לו ה׳ יתעלה ונִחַם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, רוצה לומר שלא כילה אותם בכללם, אבל נשארו בניהם לירש הארץ, וגם הם לא מתו יחד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לשון עבודה זרה. שאם כמשמעו, היה להם לומר ׳נשים מלך׳, אלא שאמרו ״ראש״, לפי שרצו לעשות ראש וסיבה ועיקר – מה שאינו ראש, אלא שהוא תחת הקדוש ברוך הוא, והם רצו לעשות אותו לראש, והוא עבודה זרה:
נתנה ראש ונשובה מצרימה – נשים עלינו אחד ממנו לראש, ונשוב אחריו למצרים. והנה בכל התלונות שעברו לא הזידו למרוד בה׳ ובמשה עבדו כמו בפעם הזאת, כי עתה נתיאשו לגמרי מנחלת ארץ כנען אשר נשבע ה׳ לאבותם ומאסו בה עד שבחרו לשוב תחת עול עבדות מצרים מלהיות כאדונים בארץ הנבחרת, כמפורש בכתובים וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו (תהלים ק״ו כ״ד), ופרקו עול מלכות שמים מעליהם, כי רצו לצאת מתחת יד ה׳ המולך עליהם ולשוב תחת יד מצרים, גם בעטו במשה מלהיות להם עוד למושל ולקצין כי בחרו ראש אחר תחתיו, וזה היה הפעם העשירי שנסו את המקום עם כל האותות אשר עשה בקרבו, לכן נתמלאה סאתם ובדין נענשו בגזירה קשה כמו שיתבאר:
ויאמרו – ובזה רצו להוציא מחשבה זו אל הפועל ויאמרו איש אל אחיו אחר שכל הרעות באים אלינו מאת ה׳ וע״י משה שהוא הראש עלינו, נתנה ראש אחר שלא נהיה תחת ה׳ ומשה ונשובה מצרימה, ולכן אמרו חז״ל נתנה ראש עבודת כוכבים:
נתנה ראש וגו׳: לפי תרגום אונקלוס ופירוש רש״י ׳נשים עלינו מלך׳ קשה, למאי הודיע הכתוב רצונם איך ישובו, ומה מקרא חסר שאמרו ״נשובה מצרימה״. אלא ביאר הכתוב שנמצאה עוד כת גרועה מכולם , שהאמינו ביכולת וגם ברצון ה׳ להביאם בשלום, אבל המה לא רצו בביאת ארץ ישראל שיהיו מוכרחים לכוף ראש תחת עול מלכות שמים ובלא זה תהיה השגחת ה׳ לרעה. על כן אמרו ״נתנה ראש״ – עלינו להיות ברשות עצמנו, ״ונשובה מצרימה״ – שאין שם עול תורה ועבודה. כטעות כמה דורות המאוחרים שאין כלל תורה ומצוות ה׳ אלא בארץ ישראל, כמו שכתבתי בפרשת בחוקותי (ויקרא כו,לו). וחז״ל דרשו ״נתנה ראש״ – לשון עבודה זרה, והיינו הך, שבקשו להיות חפשי מעול מלכות שמים, והיינו מרידה ממש. וכך כתב הרמב״ן להלן (טו,כב) בפירוש מקרא זה, יע״ש. אלא לא כמו שהבין הוא ז״ל שכל הדור דברו כן ח״ו, אלא שנמצאה כת כזאת גם כן, ואדרבה זו הכת היתה קטנה בישראל, משום הכי כתיב ״ויאמרו איש אל אחיו״, והיו מתייראים עד כה לדבר כך, אך בשעת מחלוקת כל אחד מוציא רוחו ומחשבתו בלי פחד. {וכמו שכתבתי לעיל (יא,ו. יא,י) שהיו במתלוננים כת שכזאת, אבל היו מדברים אך איש לפתח אהלו, היינו לבני ביתו}.
נתנה ראש ונשובה מצרימה. במכילתא די״ח פירשו נתנה ראש עבודה זרה, וכן דרך רבותינו במקומות אחרים, וכן פירשו על ודוד בא עד הראש שבקש לעבוד ע״ז ועיין מה שכתבתי פ׳ בראשית שכן דרך המינים ובראשם הנוצרים לקרוא לעבודתם, וזה הטעם ששנו לתלמי המלך כדאי׳ במגלה, ורבותינו הגם שכנראה נטו מדרך הפשט, מצינו בס׳ נחמיה וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך אשר עשית עמהם ויקשו ויתנו ראש לשוב לעבודתם במרים ואתה אלוה סליחות וכו׳ אף כי עשו להם עגל מסכה, וקרוב ונראה שכוונת הכתוב שם לרמוז על ע״ז שאל״כ לא היה אומר ויתנו ראש כאלו עשו זה בפעל, וכפי האמת אם אינו רק כפשוטו שימנו עליהם שוטר ומנהיג לא נהיה כדבר הזה ולא נשמע כמוהו ואיך יאמר ויתנו? הא אין לך לומר אלא שנתכוונו לשום ע״ז ועל זה סמך לו ענין העגל — ויצדק אומרו נתנה ראש על שובם למצרים כי עד עתה היה ארון ברית ה׳ נוסע לפניהם ואלהי ישראל הולך לפניהם יומם, ואם יפנו אחור לשוב למצרים לא ינהיג אותם עוד, על כן היו צריכים לאל אחר שינהיגם שכן דרך הקדמונים להוליך אלהיהם לפניהם אל כל המקום אשר יפנו שם אחריו ילכו. — ולחנם תמה האברבנאל איככה נואלו שרי ישראל ואת פעל ה׳ לא הביטו במצרים ובמדבר. כי עם היותם דור דעה ומשיגי המראות הגדולות הכל בבחינת הנבואה לא בבחינת השכל והחכמה האנושית על כן אין לתמוה אם נתפתו אחרי הבלי הגוים ונהפוך כי זו ראיה כי התורה למעלה ממקבליה ולא נתנה לדור ההוא בלבד וכפי המצב והדעות הגוברות באותו פרק כדברי המכחישים.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י בכור שורהדר זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״באם למקראהכל
 
(ה) וַיִּפֹּ֥⁠ל מֹשֶׁ֛ה וְ⁠אַהֲרֹ֖ן עַל⁠־פְּ⁠נֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כׇּל⁠־קְ⁠הַ֥ל עֲדַ֖ת בְּ⁠נֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
Then Moses and Aaron fell on their faces before all the assembly of the congregation of the Children of Israel.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
וּנְפַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל אַפֵּיהוֹן קֳדָם כָּל קְהָלָא כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
And Moshe and Aharon fell upon their faces before all the assembly of the sons of Israel.

וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וּנְפַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל אַפֵּיהוֹן קֳדָם כָּל קְהָלָא (ח״נ: כָּל קְהַל) כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
קְהַל – קרא ותרגום
ברוב הנוסחים ״כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ מתורגם ״כָּל קְהָלָא כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, כתרגומו בקרבן פסח: ״וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל״ (שמות יב ו) ״כֹּל קְהָלָא״. אולם במקצת נוסחים מתורגם כאן ״כָּל קְהַל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ [ולא: כֹּל קְהָלָא]. גם יא״ר תמך בנוסח קְהַל המתועד בהערת מסורה לפסוקנו: ״קהל דַיִּפֹּל – קרא ותרגום באוריתא״.⁠1 לדעתו רק בקרבן פסח תרגם ״כֹּל קְהָלָא״ לרמוז למשנה ״הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל – קהל ועדה וישראל״ (פסחים ה ה), אבל כאן הניח לשון הכתוב ותרגם ״כָּל קְהַל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״.⁠2 ו״מרפא לשון״ הוסיף שגם פיסוק הטעמים חייבו לכך: בקרבן פסח כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת-יִשְׂרָאֵ֖ל כֹּל מוטעמת בתביר ומלת קְהַל מנותקת ממנה, אבל כאן כָּל-קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל תיבת כֹּל סמוכה אל מלת קְהַל ולכן היא ״קרא ותרגום״.
1. קליין, מסורה, עמ׳ 168.
2. וזה שלא כדבריו לפסוק ״וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא טז יז) ״וְעַל כָּל קְהָלָא דְּיִשְׂרָאֵל״, עיין שם.
ואשטתחא משה ואהרן על אפיהון קדם כנישתהב דבני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשטתח״) גם נוסח חילופי: ״ואתרכן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כנישתה״) גם נוסח חילופי: ״קהל עם״.
ואתרכינו משה ואהרן על אפיהון קדם כל כנישתא דבני ישראל.
And Mosheh and Aharon bowed upon their faces before all the congregation of the sons of Israel;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

(ה-ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא הַכֹּל בִּנְפִילָה, וְלֹא הַכֹּל בִּקְרִיעָה, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּנְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם״, יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב בִּקְרִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם״. מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא, אִי הֲוָה כְּתִיב יְהוֹשֻׁעַ כִּדְקָּאֲמַרְתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״וִיהוֹשֻׁעַ״ הָא וְהָא עָבִיד.
פַוַקַעַ מֻושִׁה וַאהַרֻוןֻ עַלַי׳ וַגהַיְהִמַא בִּחַצ׳רַתִ גַוקִ גַמַאעַתִ בַּנִי יִסרַאאִיל
מייד׳ נפלו משה ואהרן על פניהם, במעמד קהל עדת בני ישראל.
ויפל משה – ברצונו.
THEN MOSES…FELL. By his own will.⁠1
1. And not as a result of a prophetic trance (Weiser).
ויפולא {משה ואהרן} על פניהם – שלא ירעו עשות לשוב למצרים.
א. בכ״י מינכן 52: ויפלו.
ויפול {משה ואהרן} על פניהם – {MOSHE AND AHARON} FELL ON THEIR FACES – That they should not do this evil thing to return to Egypt.
ויפול משה ואהרן על פניהם – וקשה ויפלו מבע״ל כבפרשת קרח בענין תפלת אל אלהי הרוחות וגו׳, וי״ל דכאן נפלו לפני קהל עדת ישראל כדכתיב והוצרך משה לעמוד מיד מפני שנדבר עמו הש״י.
[וטעם ויפל משה ואהרן על פניהם – שראו שהיו העם נועצים לעשות הראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר: אל נא אחי תרעו,⁠1 ולא תהיה זאת לכם לפוקה.⁠2 על כן אמר: לפני כל קהל עדת בני ישראל, כי להם השתחוו על אפים. וכן: ויפל לאפיו ארצה וישתחוא שלש פעמים (שמואל א כ׳:מ״א). וטעם לפני כמו להם. וכן: וילכו גם אחיו ויפלו לפניו (בראשית נ׳:י״ח) ורבים זולתו.]⁠ב
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית י״ט:ז׳.
2. השוו ללשון הפסוק בשמואל א כ״ה:ל״א.
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״וישתחוו״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
THEN MOSES AND AARON FELL ON THEIR FACES. The reason for this was that they saw that the people were about to decide to appoint a leader and return [to Egypt] immediately; so the righteous ones [Moses and Aaron] arose and prostrated themselves with their faces on the ground saying to them, 'I pray you, my brethren, do not so wickedly,'1 and let this be no stumbling-block unto you.⁠2 Therefore it says [that they fell on their faces] before all the congregation of the children of Israel, for it was for their sake that they prostrated themselves on their faces [imploring them to abandon their plan to return to Egypt].⁠3 Similarly, and he [David] fell on his face to the ground and bowed down three times4 [before Jonathan, is an expression of conciliation and supplication]. And the meaning of the word liphnei ["before" — 'before' all the assembly is like lahem ["for them" — to implore them, for their good, to renounce their plan of returning to Egypt]. Similarly, And his brethren also went and fell down 'l'phanav ('before' him)⁠5 [also means "to" him — Joseph — to beg him for forgiveness]. There are many examples of this usage.
1. Genesis 19:7.
2. See I Samuel 25:31.
3. Ramban here is excluding the possibility of interpreting their falling on their faces as a preparation for prayer (see further, 16:22). Therefore he points out that here it says that they [fell on their faces] before all the assembly of the congregation of the children of Israel, thus indicating that they did so in order to implore them to abandon their plan of returning to Egypt. See also Note 155 further.
4. I Samuel 20:41.
5. Genesis 50:18. Here too, it could not mean that the brothers did so in order "to pray" to Joseph, but only to plead with him on their behalf.
ויפול משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת ישראל – פי׳ שהשתחוו להם על אפם ארצה וכן ויפול לפניו ארצה וישתחו שלש פעמים כי כאשר ראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב קמו והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם אל נא אחי תרעו ולא תהיה לכם לפוקה על כן אמר לפני כל קהל ישראל שהשתחוו להם:
ויפול משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת ישראל, "Moses and Aaron fell on their faces before the entire congregation of the community of Israel.⁠" They bowed their faces to the ground in full view of the whole community. The matter is comparable to Samuel I 20,41 ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים, David bowed with his face to the ground three times, (in taking his leave from Yonathan) [according to our author the expression in our verse above is also one describing deference. Ed.] When Moses and Aaron saw that the people had made up their minds to select a new leader and to head back toward Egypt, they bowed down imploring them not to commit such a grave wrong, one that would become a terrible stumbling block for them. Seeing that all the people were involved, Moses and Aaron made certain that their appeal would be heard by all those assembled.
קהל עדת בני ישראל – רוצה לומר קיבוץ העדות, כי כל שבט ושבט היה עדה אחת מיוחדת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

והנה משה נפל על פניו וכן אהרן עמו לפני כל עדת בני ישראל אם כאנשי׳ המתאבלים על אבדת העם ההוא מבלי תקומה או שנפלו על פניהם להתפלל על ה׳ יתקן ויבטל הרעה ההיא אשר אמרו לשוב למצרים. והיותר נכון הוא שנפלו על פניהם להתחנן אל העדה ולבקש מהם אל נא אחי תרעו או שמעו נא אחי ועמי ולזכור להם חסדי השם אמנם לא נתנו לו מקום לאמרם וכדומה מהדברי׳ והנחומי׳ ויורה על זה אמרו ויפול משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל כי נפלו לפניהם להתחנן ולבקש מהם שלא יחזרו למצרים.
ויפל משה ואהרן על פניהם – בראותם ״מעות לא יוכל לתקן״ (קהלת א׳:ט״ו) כענין בסנהדרין שכבשו פניהם בקרקע כשלא ידעו מה לעשות מאימת המלך.
ויפול משה ואהרן על פניהם, when they saw the truth of (Kohelet 1,15) Solomon’s famous proverb that מעוות לא יוכל לתקן, that “when something has been twisted out of shape it cannot be straightened out again.” The Talmud Sanhedrin 19 illustrates this when relating that the entire Sanhedrin out of fear of the King Yannai, perverted Torah law and only Shimon ben Shetach had the courage to tell the king the truth about Torah law on the issue under discussion, which would have embarrassed the king. Shimon ben Shetach appealed to heaven to uphold the one who had interpreted correctly. Thereupon the angel Gavriel killed the entire Sanhedrin, except Shimon ben Shetach. However, in order for such a tragedy not to occur again, the ruling that the king must testify and must be judged by his peers was revoked for the future.
(ה-י) וכששמעו זאת משה ואהרן, ויפול משה ואהרן וגו׳, לרמוז על שאין להם יותר תקומה, כאדם הנופל על פניו בהיות אין לו תוחלת ממושכה עוד על עניין אחד.
ויהושע בן נון וכלב בן יפונה, לפי שהיו גם הם מן התרים, חשבו להסירם מזה הדעת הנפסד באמרם אולי יאמינו לנו באמרנו היפך זה לפי שגם אנו מן התרים, ויקרעו בגדיהם מרוב רוגז ואף, ויאמרו אל כל עדת בני ישראל, הלוא תבינו שהוא היפך זה שאמרו רשעים הללו, ושאינו אמת רְאַייתם שהביאו על שהקב״ה רוצה להרוג אותנו באמרם שאפילו שהיינו כובשים את הארץ איננה הגונה וטובה לנו. אדרבא, תאמר בהיפך שהארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד, טובה מכל הצדדים, הן מהאוויר הן מכל העניינים השייכים1. אם חפץ ה׳ בנו והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא מעצמה זבת חלב ודבש, אך שבה׳ אל תמרודו עוד.
ואתם אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם, כמו שהלחם אינו עושה מלחמה ומגן נגד אוכלו, כן הם לא ינגדו לנו כי לחמנו2. הלוא תראה שסר צילם מעליהם כי נמוגו ואינם עושים מבצרים והגנות, וה׳ אתנו, לכן אל תיראום.
וכששמעו זאת העדה, סברו (שמשה) [שיהושע] וכלב, לפי שהיו עבדי ובחורי משה – היו חפצים במשה עם המסירות הזה בעד הקב״ה, ויאמר כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה׳ נראה וגו׳:
1. מיישב כפל ׳הארץ – טובה הארץ׳.
2. ראה בשיעורים לתהלים (יד ד).
ויפל משה ואהרן – מרוב הצער והיגון בראותם עם ה׳ פרוע, ולא מצאו בעצמם כח לעמוד נגדם ולשכך תלונתם, ובחשבם שעוד מעט יחרה אף ה׳ בם לענשם על מרים ולא תהיה תקומה לכל העם, לא קם בהם עוד רוח, ונתפעלו כ״כ מן המחשבות האלה עד שנפלו על פניהם:
ויפול משה – כשראו משה ואהרן הסכמת העדה לפרוק עול ה׳ ונביאו מצוארםא הבינו שאם ידברו דבר ישתיקום ולא יטו אזנם לדבריהם, לפיכך נפלו על פניהם לפניהם, והיה זה כבקשת רשות לדבר, כדי שלא יפסיקום בדיבורם, אלא דרך חסד יניחום לדבר, ואח״כ יעשו מה שירצו; וכן עשה משה בעדת קרח, וישמע משה ויפול על פניו וידבר אל קרח {במדבר ט״ז:ד׳-ה׳}. אבל כאן כשראו יהושע וכלב את משה ואת אהרן משפילים מעלתם לפני העם, בערה ברוחם אש ה׳, וקרעו בגדיהם, ולא הניחו להם שידברו, ודברו הם בשבילם.
א. בכ״י קולומביה X 893 נמחק ״הסכמת... מצוארם״ ובמקום זה מופיע: ״עד היכן גבר פחד הכנענים בלב כל העדה״.
And Moses and Aaron threw themselves. When Moses and Aaron saw that the congregation had agreed to cast the yoke of God and His prophet from their necks, they understood that if they were to say anything, the people would silence them and not give heed to their words. Therefore they fell on their faces before them, as if to request permission to speak, so that the people would not interrupt them but would have the grace to let them speak, and afterwards they would do what they wished. This is what Moses did with Korah’s assembly: “Moses having heard this, he threw himself on his face. And he spoke to Korah...” (Num. 16:4, 5). Here, however, when Joshua and Caleb saw Moses and Aaron debasing themselves before the people, a fire of God blazed in their souls, they tore their garments, and they did not let them speak, but instead they spoke on their behalf.
ויפל וגו׳ – באומרו ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״, כאמור בפסוק הקודם, הודיע העם למשה ואהרן שלא ישָמע עוד לציווייהם. משה ואהרן הבינו מכך ששליחותם הגיעה לקִצה. הם נפלו על פניהם ״לפני כל קהל״ וגו׳.
קהל עדת וגו׳ – הוא המועצה המופקדת על הנהגת העדה: הזקנים (עיין פירוש, שמות יב, ג–ו). על ידי נפילתם אפיים ארצה לפני הזקנים, רמזו משה ואהרן שהנהגת העם חזרה עתה אל הזקנים. הם ביטאו בכך, שמכיוון שהעם לא ישמע עוד בקולם, הרי שמרותם הגיעה לקִצה, ואין עוד ביכולתם לעשות דבר למען העם.
ויפל משה ואהרן על פניהם – פה לא נזכר מה שאמרו להם ונזכר זה במשנה תורה ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון ה׳ אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים, הודיע להם שהכבוש הזה לא יהיה בכחם ע״י מלחמה רק בדרך נס ופלא ע״י ה׳ ונגד ה׳ לא יועיל להעמים חזקם וגבורתם. אולם מדוע לא שמעו ישראל לדבריו אחר שכבר ראו מעשי ה׳ ונפלאותיו אשר עשה נגדם עד הנה, הוא מפני כי היה פלא בעיניהם מדוע לא הנחילם את ארץ מצרים שהיתה ג״כ ארץ טובה והם ענו אותם ועבדום והיה ראוי שתחת זה יירשו את ארצם, וע״כ חשבו עתה שהכבוש יהיה טבעי בדרך מלחמה ושהיה בלתי אפשר שיכבשו את מצרים בדרך מלחמה כי היו גבורים ועצומים וממלכה עצומה וגדולה, משא״כ ארץ כנען יוכלו לכבוש בדרך מלחמה כי חלשים הם מהם, אבל עתה ששמעו שגם ארץ כנען לא יוכלו לכבוש בדרך מלחמה רק ע״ד הפלא והנס. אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, שאם ירצה ה׳ לכבוש הארץ לפנינו בדרך נס יוכל לכבוש גם ארץ מצרים, ואם לא, נהיה עבדים לפרעה ולא נמות, ובשגם שאמרו להם שהיא ארץ אוכלת יושביה וטוב שינחילם את ארץ מצרים:
ויפל וגו׳ לפני כל קהל עדת בני ישראל: מתחבטים לפניהם. והראו עד כמה הגיעו בתלונתם, עד שנמצאים ׳פורה ראש׳ מרידה ממש, מה שלא עלה על דעת רוב קהל עדת ישראל.
ויפל משה ואהרן וגו׳. חלילה שמשה ואהרן יזלזלו בכבודם כדעת הח׳ שד״ל ליפול על פניהם לבקש רשות לדבר, אחר שהעם בעטו בה׳ ובטובתו באומרם ולמה ה׳ הביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב — ואיך יהושע וכלב לא ינהגו כבוד ברבותם להניחם לדבר, וכן בפ׳ קרח שנאמר ויפול על פניו, פי׳ שם השד״ל דרך בקשה, וכל זה זר מאד, והאמת לדעתי שנפלו על פניהם בתפלה לה״ית והוסיף לומר לפני כל קהל עדת בני ישראל להורות שעשו כן אולי יתעוררו ויזכרו חסדי ה׳ ולא יוסיפו למרות את עיני כבודו.
ויפל משה ואהרן – א״ר אלעזר, לא הכל נענין בקריעה ולא הכל בנפילה,⁠1 משה ואהרן בנפילה, דכתיב ויפל משה ואהרן על פניהם, יהושע וכלב בקריעה, דכתיב ויהושע בן נון וכלב בן יפונה קרעו בגדיהם2. (תענית י״ד:)
1. ר״ל יש לך אדם שאינו נענה מן השמים עד שמצטער כ״כ עד שקורע בגדיו ויש נענה רק בנפילת אפים, וכדמפרש.
2. דייק ודריש למה כתיב במשה ואהרן שנפלו על פניהם וביהושע וכלב שקרעו בגדיהם, והוא כי נפילת אפים היא בערך תפלה מועטת מקריעת בגדים, ולכן מי שהוא יותר חשוב לפני המקום די לפניו שיענה בתפלה בנפילת אפים, ומי שאינו חשוב ביותר אינו נענה עד שמצטער כ״כ עד שקורע בגדיו, ולכן משה ואהרן נפלו על פניהם ויהושע וכלב קרעו בגדיהם, יען כי לא היו במדריגות שוות. ודעת חד מ״ד בגמרא דיהושע הא והא עביד, דס״ל דמה דכתיב ויהושע וכלב וגו׳ כולל גם מעשה הקודמת של משה, והיינו שגם נפלו על פניהם וגם קרעו בגדיהם.
והנה יש להעיר בזה ממה דכתיב ביהושע ז׳ ויאמר ה׳ אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך הרי דנענה בנפילת אפים, וי״ל דאחרי מות משה נעשה ערכו ומדריגתו גבוה, וכמ״ש בר״ה כ״ה ב׳ יפתח בדורו כשמואל בדורו.
ודע דכל ענין זה איירי ביחיד המתפלל על הצבור, אז יש נ״מ איך יעשה, אבל במקום שכל הקהל מתפללים כאחד מותר לכל אחד להתפלל בנפילת אפים, משום דלהענות כל אחד על עצמו א״צ זכות יתירה כמו אחד על הצבור, וכן די בזה באחד המתפלל לעצמו, ובזה ניחא מנהגינו שמתפללים בנפילת אפים, ועיין באו״ח סי׳ קל״א.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(ו) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן⁠־נ֗וּן וְ⁠כָלֵב֙ בֶּן⁠־יְ⁠פֻנֶּ֔⁠ה מִן⁠־הַתָּ⁠רִ֖ים אֶת⁠־הָאָ֑רֶץ קָרְ⁠ע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם׃
Joshua the son of Nun and Caleb the son of Jephunneh who were of those who spied out the land tore their clothes.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶּה מִן מְאַלְּלֵי אַרְעָא בַּזַּעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן.
And Jehoshua bar Nun, and Kaleb bar Jephuneh, who were of the explorers of the land, rent their clothes.

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם
וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶּה מִן מְאַלְּלֵי אַרְעָא (ח״נ: דְאַלִּילוּ יָת אַרְעָא) בַּזַּעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן
השמטת אֶת – יָת
›בנוסחים המדויקים תרגם ״הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ״ – ״מְאַלְּלֵי אַרְעָא״ בהשמטת ״יָת״. אילו היה מתרגם ״דמאללין״ ניתן היה להוסיף ״יָת״,⁠1 אך לא תרגם כך משום ש״מאללין״ – משמעו לשון הווה – עתה הם תרים, ואילו הם כבר שבו מתור הארץ. ולנוסח זה לא תרגם ״דְאַלִּילוּ״, לשון עבר משום שבכתוב נאמר – הַתָּרִים. תרגומו ״מְאַלְּלֵי אַרְעָא״ הוא לשון סמיכות, ובארמית לשון סמיכות אינה סובלת תוספת ״יָת״.⁠2
1. כמו שמצינו ״הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברים לא ט) שתרגם ״דְּנָטְלִין יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״.
2. ״ביאורי אונקלוס״, ועיין גם בביאורנו לעיל ״וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ״ (במדבר יג כה) ״וְתָבוּ מִלְּאַלָּלָא (ח״נ יַת) אַרְעָא״.
ויהושע בר נון וכלב בר יפונה מן ייללייהא דארעא בזעו לבושיהון.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דייללו ית״.
ויהושע בר נון וכלב בר יפונה מן מאללי ית ארעא בזעו לבושיהון.
and Jehoshua bar Nun and Kaleb bar Jephunneh of the explorers of the land rent their clothes,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַיהֻשֻׁועֻ בּןִ נֻון וַכַּאלִיבֻּ בּןִ יפֻונִּה מִן רַאמִיִּ אלּבַּלַדִ כַ׳רַּקַא תִ׳יַאבַּהֻמַא
ויהושע בן נון וכלב בן יפנה, מן מרגלי הארץ, קרעו את בגדיהם.
פס׳: ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם – מיכן אמרו 1אדם הגון שרואה פירוק המצות חייב לקרוע:
1. אדם הגון שרואה כו׳. (מ״ק כ״ו):
ויהושע בן נון – הזכירו משה בתחלה לגודל מעלתו.
AND JOSHUA THE SON OF NUN. Moses mentions Joshua first1 out of regard for Joshua's elevated status.
1. Even though in the list of the spies, Caleb is mentioned first. See Num. 13:6-8.
ויהושע בן נון וכלב בן יפונה וגו׳ קרעו בגדיהם – הנה להיותם מן התרים את הארץ וראותם התקלה הנמרצת היוצאת מתחת ידם חרדו חרדה עצומה וקרעו בגדיהם.
(ו-ז) ויהושע וכלב להיותם מן התרים את הארץ וראו טובה ויפיה ורשעת המוציאי׳ דבה עליה קרעו בגדיהם לפי שהיו שומעים את זקני העדה שהיו מגדפים את השם ומקללי׳ והשומע חייב לקרוע וצעקו חמס ויאמרו אל כל עדת בני ישראל רוצה לומר לזקנים עיני העדה שהם היו עושים תלונה בעד כל העם אל תתפתו אל הדבות שהאנשים האלה הוציאו ובדו מלבם על הארץ כי גם אנחנו עברנו בה ולתור אותה ולחפש סתריה הלכנו שם וראינו כל מה שראו אלו המרגלים ושקר וכזב הם מדברים מהארץ שהיא רעה ואוכלת יושביה כי טובה הארץ מאד מאד בהפלגה ולא אמרו זה על היותה זבת חלב ודבש אלא על היותה מאויר טוב ובזה תשובה לאמרם ולמה ה׳ מביא אותנו שהיה מביא אותם שמה להיותה ארץ טובה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויהושע וגו׳ מן התרים את הארץ – הוצרך לומר שהיו מן התרים, לתת טעם לקריעת בגדיהם, כי האומר מי אתם יהושע וכלב לעשות מעשה זה מה שלא עשו כל גדולי ישראל, ואמר הטעם כי לא היה לצד שהחשיבו עצמן יותר מכל גדולי ישראל אלא לצד היותם מן התרים שתרו אותה וראו מעלתה ועשו ההרגשה, גם נתכוון בזה לומר כי נתכוונו בקריעתם זו כדי להרעישם לומר אלו תרו אותה וקרעו בגדיהם על מאיסתה בעיני ישראל ויכחישו דברי הממאנים.
ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים, and Joshua son of Nun and Caleb son of Yefuneh who had been part of the team that toured the land, etc. Who did not know that these two had been part of the team? Why did the Torah have to mention this? The reason is that the Torah wanted to justify that these two men rent their garments in grief over what their colleagues had done. Some of the Israelites might have seen such an action as something presumptuous seeing that none of the elders had seen fit to rend their clothing. The Torah therefore had to tell us that the reason that Joshua and Caleb rent their garments was not that they felt superior to the elders, etc., but that they had experienced the beauty of the land of Canaan, something even Moses had not seen with his own eyes. They had greater reason to mourn what they stood to lose than anybody else. They also hoped to lend emphasis to their feeling of disgust that their colleagues had despised the land of Canaan by publicly rending their garments in the sight of all the Israelites. This was the most potent protest against what the ten spies had said that they could think of.
מן התרים את הארץ – וראו בעיניהם טובה ויפיה ועתה שמעו רשעת המוציאים דבה עליה:
קרעו בגדיהם – לפי שזקני העדה היו מגדפים את השם ומדברים נאצות גדולות, והשומע כן חייב לקרוע:
ויהושע וגו׳ – כאן, בקריעה, בתחושת הצער על משה, על כישלונה הגמור של שליחותו ועל החטא הגורלי של העם – כאן יהושע עמד בראש.
קרעו בגדיהם – ברגע שראו את הכיוון שאליו מתפתחים המאורעות, הם קרעו את בגדיהם, בניגוד לחבריהם.
(ו-ז) ויהושע בן נון וכו׳ ויאמרו וכו׳ – ע״ז באו יהושע וכלב למלא דברי משה ולהתיר להם כל הספקות, והוא עפמ״ש בפ׳ עקב (יא יוד) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא וכו׳ והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וכו׳ ובארתי שם שבא להשיב להם על השאלה הזאת שהיה קשה בעיניהם מדוע לא נתן להם את ארץ מצרים תחת ארץ כנען, ובאר התשובה מפני שארץ מצרים אינה עומדת תחת ההשגחה רק תחת הטבע והמערכת, וא״י היא ארץ המיוחדת להשגחת ה׳ הפרטית, והמופת לזה הוא ממה שארץ מצרים אינה צריכה למטר השמים שהמטר הוא השגחיי, רק הנילוס עולה ומשקה אותה, וכיון שעלה הנילוס והשקה אותה א״צ עוד להשגחת ה׳, כי אז יש לה מים כל השנה כמ״ש לא כארץ מצרים היא אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, אבל א״י שהיא צריכה למטר והמטר היא השגחיי כמ״ש והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, ועי״כ כל הנהגתה תלויה בהשגחת ה׳ המיוחדת, וז״ש ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה, תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ר״ל שטובתה ורעתה תלויה כל יום ויום בידי ההשגחה, וממילא אתם נתונים שם בכל רגע תחת השגחת ה׳ להתנהג עמכם תמיד לפי מעשיכם בין לגמול בין לעונש, ועז״א והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו וכו׳ השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו׳ ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכו׳ ואבדתם מהרה, ותשובה זו השיבו יהושע וכלב שלכן מביאם לארץ כנען יען שהיא ארץ שנתונה תחת ההשגחה וממילא עובדי ע״ז השוכנים בה א״א שיתקיימו עליה ולכן היא עתה ארץ אוכלת יושביה העובדים ע״ז, כמ״ש ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם וכו׳ כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ואקוץ בם, וז״ש הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד אם חפץ בנו ה׳ – שרק אם חפץ בנו – והוא יביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו – אז היא טובה מאד מאד ואינה ארץ אוכלת יושביה המוכנים להשגחת ה׳ עפ״י טיב מעשיהם, כי הוא מצד עצמה וטבעה ארץ זבת חלב ודבש – שזה הודו גם המרגלים, רק שזה תלוי אם חפץ ה׳ ביושביה שיתמידו עיני ההשגחה עליהם לטובה:
קרעו בגדיהם: על דברי נאצה הללו. אמנם לא השיבו להם מאומה, דמי שנגע לאפיקורסות אין טוענין עמו, דכל שכן דפקר טפי. אבל הקדוש ברוך הוא דיבר על דיברת זו הכת בפני עצמה, כאשר יבואר.
קרעו בגדיהם – מצרת לבם בראותם משה ואהרן נופלים על פניהם כמבקשים רחמים מאתם, תחת אזור חיל כמו שעשה משה במעשה העגל, ואמור ״מי לה׳ אלינו ונקומה ונלכה ונלחמה בכנעני״; ומשה ואהרן נלאו ברוב תלונות בני ישראל, ונתרשלו ידיהם יותר בשמוע אותם אומרים נשובה מצרים, א״כ לא היו ראוים להעשות אומה חפשית כיון שבוחרים בעבדות מהכניס עצמם בסכנה, וצריך להמתין עד שיגדלו בניהם המורגלים מעודם בחירות המדבר, ויהיו ראוים לרשת את הארץ ולהתקיים עליה.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144