Kohelet 11 – קהלת יא‏ – Mikraot Gedolot

(א) שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל⁠־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם כִּֽי⁠־בְרֹ֥ב הַיָּמִ֖ים תִּמְצָאֶֽנּוּ׃

Cast your bread on the waters; for you shall find it after many days.

תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

אוֹשֵׁיט לְחַם פַּרְנָסוּתָךְ לַעֲנִיֵי דְּאָזְלִין בִּסְפִינָן עַל אַפֵּי מַיָּא אֲרוּם בָּתַר עִדָּן יוֹמִין סַגִּיאִין תַּמָּן תַּשְׁכַּח אַגְרָא לְעַלְמָא דְּאָתֵי.

פרשה יא

שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם – אָמַר רַבִּי בֵּיבַי אִם בִּקַּשְׁתָּ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, עֲשֵׂה אוֹתָהּ עִם עֲמֵלֵי תּוֹרָה, שֶׁאֵין מַיִם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיהו נ״ה:א׳).

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָיִיתִי בָּא בַּיָּם רָאִיתִי סְפִינָה שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם, וְנִצְטָעַרְתִּי עַל תַּלְמִיד חָכָם אֶחָד שֶׁהָיָה בָּהּ וְנִטְבַּע, וּכְשֶׁבָּאתִי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא רְאִיתִיו שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לְפָנַי וְשׁוֹאֵל שְׁאֵלוֹת, נַמְתִּי לוֹ, בְּנִי, הֵיאַךְ עָלִיתָ מִן הַיָּם, אָמַר לִי רַבִּי בִּצְלוֹתָךְ טְרָדַנִּי הַגַּל לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁהִגִּיעוּנִי לַיַּבָּשָׁה. אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי, מַה מַּעֲשִׂים יֵשׁ בְּיָדֶךָ, אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי לַסְּפִינָה פָּגַע בִּי אִישׁ אֶחָד מִסְכֵּן, אָמַר לִי זְכֵי בִּי, וִיהֲבִית לֵיהּ חַד עִיגּוּל, אָמַר כְּמָה דִּיהַבְתְּ לִי נַפְשִׁי בְּמַתְּנָךְ, כֵּן יִתְיְהֵב לָךְ נַפְשָׁךְ. וְקָרָאתִי עָלָיו: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם. מַעֲשֶׂה בִּסְפִינָה אַחַת גְּדוֹלָה מְפָרֶשֶׁת לַיָּם הַגָּדוֹל, נְטָלָהּ הָרוּחַ וְהוֹלִיכָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם מְהַלְּכִין, כְּשֶׁרָאוּ שֶׁצָּרָתָן צָרָה, אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנִשְׁתַּתְּפִינוּן בְּאִיצְטְרַכְיָא שֶׁלָּנוּ, אִם נָמוּת נָמוּת כֻּלָּנוּ, אִם נִחְיֶה נִחְיֶה כֻּלָּנוּ, הֵאִיר הַמָּקוֹם עֵינֵיהֶם וְנָטְלוּ גְּדִי אֶחָד וְצָלוּ אוֹתוֹ וְתָלוּהוּ בְּמַעֲרָבָהּ שֶׁל סְפִינָה, בָּאָה חַיָּה גְדוֹלָה לְרֵיחוֹ וְהִתְחִילָה גּוֹרֶרֶת בָּהּ עַד שֶׁהִשְׁלִיכָה לַמַּיִם הַמְהַלְּכִין וְהָלְכוּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ וְנִכְנְסוּ לְרוֹמִי תַּנּוֹן עוֹבָדָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וּקְרוֹן עֲלֵיהוֹן: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם. בַּר קַפָּרָא מְקַפֵּל בְּשׁוּנִיתָא דְּיַמָּא דְקֵסָרִי, רָאָה סְפִינָה שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם הַגָּדוֹל וְאוֹטַפִּיטָא עוֹלֶה מִתּוֹכָהּ עָרֹם, כַּד חֲמִינֵיהּ בָּא אֶצְלוֹ וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ וְנָתַן לוֹ שְׁתֵּי סְלָעִים, מֶה עָשָׂה הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ וְנָתַן לוֹ עוֹד שְׁלשָׁה סְלָעִים אֲחֵרִים, אָמַר לוֹ אָדָם גָּדוֹל שֶׁכְּמוֹתְךָ יוֹצִיא שְׁלשָׁה סְלָעִים אֲחֵרִים, לְבָתַר יוֹמִין אִתְצַיְדוּן יְהוּדָאֵי בַּהֲדֵין סַפְּפָסָא, אָמְרִין מַאן אָזֵיל וּמְפַיֵּיס עֲלֵינָא, אָמְרִין דֵּין לְדֵין בַּר קַפָּרָא דְּהוּא חָשׁוּב בְּמַלְכוּתָא, אֲמַר לוֹן וְיָדְעוּן אַתּוּן הֲדָא מַלְכוּתָא עָבְדָא מִידֵּי עַל מַגָּן, אָמְרִין לֵיהּ אִית הָכָא חֲמֵשׁ מָאוָון דְּדִינָרִין סַב יַתְהוֹן וְזִיל וּפַיֵּיס עֲלֵינָן. נְסַב חֲמֵשׁ מָאוָון דְּדִינָרִין וּסְלַק לְמַלְכוּתָא. כְּשֶׁרָאָה אוֹתוֹ אַנְטַפִּיטֵי עָמַד עַל רַגְלָיו וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ, אָמַר לוֹ לָמָּה אִיצְטָעֵר רַבִּי לְהָכָא, אֲמַר לֵיהּ בָּעֵינָא מִינָךְ דְּתִתְרַחַם עַל אִילֵּין יְהוּדָּאֵי. אֲמַר לֵיהּ יָדַע אַתְּ דְּהָדֵין מַלְכוּתָא עָבְדָא כְּלוּם עַל מַגָּן, אֲמַר לֵיהּ אִית עִמִּי חֲמֵשׁ מָאוָון דְּדִינָרֵי סַב יַתְהוֹן וּפַיֵּיס עֲלֵינָן. אֲמַר לֵיהּ אִית אִילֵּין דִּינָרִין אִינּוּן יְהוֹן מִתְמַשְׁכְּנִין לָךְ חֲלַף חֲמִשָּׁה סְלָעִים דִּיהַבְתְּ לִי, וְאֻמָּתָךְ מִשְׁתַּזְבִין חֲלַף מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה דְּאוֹכֵלְתְּ וְאַשְׁקֵית יָתִי בְּבֵיתָךְ, וְאַתְּ זִיל בִּשְׁלָם בִּיקָרָא סַגִּי, וּקְרוֹן עֲלוֹי: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ הֲוָה מְטַיֵּיל עַל כֵּיף יַמָּא רַבָּה, חֲמָא אִילְפָא דְּמִיטָרְפָא בְּיַמָּא, כַּהֲרִיפַת עַיִן טְבַעַת וּטְבַע כָּל מַה דַּהֲוָה בָּהּ, חֲמָא חַד גְּבַר דִּיתֵיב עַל קוּרְשָׁא דִּסְפִינְתָּא, מִגַּלָּא לְגַלָּא סְלֵיק לְיַבֶּשְׁתָּא כַּד הוּא הֲוָה עַרְטִילָאי, וַהֲוָה מִיטַּמַּר בְּכֵיף יַמָּא. אֲרָעַת עָנְתָה דְּיִשְׂרָאֵל סָלְקִין לְרִיגְלָא בִּירוּשְׁלֵם, אֲמַר לְהוֹן מִן בְּנֵי עֵשָׂו אֲחוּכוֹן אֲנָא, הָבוּ לִי זְעֵיר כְּסוּת וְאֵיכַסֵּי בָּהּ תַּתָּאִי, דְּעָרְעַנִי יַמָּא וְלָא אִישְׁתֵּזַב גַּבָּאי מִידֵּי. אָמְרִין לֵיהּ כֵּן יִתְעַרְעֲרָן כָּל אוּמָּתָךְ. תְּלָה עֵינֵיהּ וַחֲמָא יַת רַבִּי אֶלְעָזָר דַּהֲוָה מְטַיֵּיל בֵּינֵיהֶן, אֲמַר מִסְתַּכֵּל אֲנָא דְּאַתְּ גְּבַר סַב וְיַקִּיר מֵאוּמָּתָךְ, וְאַתְּ חַכִּים בִּיקָרֵי דִּבְרִיָּיתָא, אֶלָּא זְכֵי בִּי וְהַב לִי תַּכְסִית דַּאֲכַסֵּי בָּהּ תַּתָּאִי דְּעַרְעֲרָן יַמָּא. הֲוָה עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ שֶׁבַע אִיצְטַלְוָון, שְׁלַח חַד וְיַהֲבֵיהּ לֵיהּ, אוֹבְלֵיהּ לְבֵיתֵיהּ וְאוֹכְלֵיהּ וְאַשְׁקֵיהּ וִיהַב לֵיהּ תְּרֵין מָאוָון דִּינָרִין, וְאַרְכְּבֵיהּ אַרְבְּעָה עֲשַׂר פַּרְסִין, וַעֲבַד לֵיהּ יְקָרָא סַגִּי עַד דְּאַעְלֵיהּ לְבֵיתֵיהּ. לְבָתַר יוֹמִין מֵת קֵיסָר הָרָשָׁע וְאֵימַנּוֹ לֵיהּ מַלְכָּא תְּחוֹתֵיהּ, גְּזַר עַל מְדִינְתָּא הַהִיא כָּל גּוּבְרִין לְקַטָּלָא וְכָל נְשַׁיָא לְבִיזָה. אֲמָרוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ זִיל וּפַיֵּיס עֲלֵינַן, אֲמַר לוֹן אַתּוּן יָדְעִיתוּן הֲדָא מַלְכוּתָא עָבְדָא מִידֵּי עַל מַגָּן, אֲמָרוּ לֵיהּ אִית הָכָא אַרְבְּעָה אַלְפִין דִּינָרִין סַב יַתְהוֹן וְאִזֵיל וּפַיֵּיס עֲלֵינַן. נְסַב יַתְהוֹן וּסְלַק, וְקָם עַל תְּרַע מַלְכוּתָא, אֲמַר לוֹן אִיזְלוּן אִימְרוּן לְמַלְכָּא חַד גְּבַר יְהוּדָאי קָאֵים עַל תַּרְעָא בָּעֵי מִישְׁאַל שְׁלָמָא דְּמַלְכָּא, אֲמַר אַעֲלוּנֵיהּ, כַּד חֲמִינֵיהּ מַלְכָּא שְׁדָא מֵעַל כּוּרְסְיֵיהּ וּנְפַל עַל אַנְפּוֹהִי, אֲמַר לֵיהּ מַאי עִיסְקֵיהּ דְּמָרִי הָכָא, וּלְמָה אִיצְטָעֵר מָרִי לְהָכָא, אֲמַר בְּגִין דְּתִתְרַחַם עַל הֲדָא מְדִינְתָּא וְתִתְבַּטֵּל הֲדָא גְּזֵרְתָא. אֲמַר לֵיהּ אוֹרָיְיתָא כְּלוּם כְּתִיב בָּהּ שִׁיקְּרָא, אֲמַר לֵיהּ לָא. אֲמַר לֵיהּ לָא כְתִיב בְּתוֹרַתְכֶם: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳ (דברים כ״ג:ד׳), לָמָּה, עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם (דברים כ״ג:ה׳), וּכְתִיב: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא (דברים כ״ג:ח׳), וַאֲנָא לָא בַּר עֵשָׂו אֲחוּכוֹן אֲנָא, וְלָא גְּמָלוּן לִי חֶסֶד, וּמַאן דַּעֲבַר אַדְאוֹרָיְיתָא חַיָּיב לְקַטָּלָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ אַף עַל פִּי דְּהִינוּן חַיָּיבִין לָךְ תִּישְׁבּוֹק וּתְרַחֵם עֲלֵיהוֹן. אֲמַר לֵיהּ וְאַתְּ יָדַע הֲדָא מַלְכוּתָא עָבְדָא מִידֵּי עַל מַגָּן, אָמַר לֵיהּ אִית עִמִּי אַרְבַּעַת אַלְפִין דִּינָרִין, סַב יַתְהוֹן וְאִיתְרַחַם עֲלֵיהוֹן. אֲמַר לֵיהּ אַרְבְּעָה אַלְפִין הַלָּלוּ יְהוֹן לָךְ יְהִיבִין חֲלַף תְּרֵין מָאוָון דִּיהַבְתְּ לִי, וּמְדִינְתָּא כּוּלָּהּ תְּהֵא מִשְׁתַּזְּבָא בְּגִינָךְ, חֲלַף מֵיכְלָא וּמִישְׁתְּיָא דְּאוֹכֵלְתְּ וְאַשְׁקֵת יָתִי. וְעוּל לְבֵי גְּעָא וְגִנְזֵי דִּידִי וְסַב לָךְ שַׁבְעִין אִיצְטַלְוָון דִּלְבוּשָׁן, חֲלַף אִיצְטְלָא דִּיהַבְתְּ לִי, וְזִיל בִּשְׁלָם עַל אוּמָּתָךְ וְאַשְׁבִּיקִין בְּגִינָךְ, וּקְרוֹן עֲלוֹי: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד בַּר נָשׁ דִּבְכָל יוֹם הֲוָה נָסֵיב חַד עִיגּוּל וּמְקַלֵּק לְיַמָּא רַבָּא, חַד יוֹמָא אֲזַל וּזְבֵין חַד נוּן, קָרְעֵיהּ וְאַשְׁכַּח בֵּיהּ סִימָא, אָמְרוּ לֵיהּ הַיְידֵי הוּא גַּבְרָא דְּקָם לֵיהּ עִיגּוּלֵיהּ, וּקְרוֹן עֲלוֹי: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עוֹבָדָא הֲוָה בִּפְרַגְמָטוּזְטוֹס שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ בַּהֲדֵי אִסְרַדְיוֹט חַד, כְּשֶׁהֵן מְהַלְּכִין זֶה עִם זֶה קָשַׁר עִמּוֹ חִבָּה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר הִכְנִיסוֹ עִמּוֹ וְהֶאֱכִילָהוּ וְהִשְׁקָהוּ. לְבָתַר יוֹמִין אִיתְצַיָּד הַהוּא פְּרַגְמָטוּזְטוֹס דַּהֲוָה מְזַבֵּין מָנִין מְגַעְגְּעִין בִּדְמָא, שְׁמַע הַהוּא אִסְרַדְיוֹט וַאֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ עָבֵיד הָכָא, תַּנֵּי לֵיהּ עוֹבָדָא, אֲמַר לֵיהּ כַּד אַתְּ נָפֵיק לְמִיתְדָנָא אֵימָא לְהוּ פְּלַן חַכִּים עֲלַי זָכוּ, כַּד נְפַק לְאִתְדָנָא אֲמַר פְּלוֹנִי חַכִּים עֲלַי זָכוּ. אֲמָרוּן לֵיהּ מַה זָּכוּ אַתְּ יָדַע לְדֵין, אֲמַר לוֹן אֲחוֹי דִּקְטִילָא הֲוָה חַיָּיב לִי וְלָא הֲוָה לֵיהּ מַה יִּתֵּן וּנְסֵיבִית יַת מָנוֹי וִיהָבִית יַתְהוֹן לְדֵין לִמְזַבְּנָא יַתְהוֹן לִי, אָמְרִין נֶאֱמָן מִנֶּאֱמָן קַבֵּיל, וְהוּא נָפֵיק לְדִימוֹס, וּקְרוֹן עֲלֵיהּ: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי סִימָאי פָּתַר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה אָמַרְתָּ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (בראשית י״ח:ה׳), חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר, וּבַיִּשׁוּב, וְלֶעָתִיד לָבוֹא. בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְּנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות ט״ז:ד׳). בַּיִּשּׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה (דברים ח׳:ח׳). לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ (תהלים ע״ב:ט״ז). אָמַרְתָּ: וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, חַיֶּיךָ אֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר, וּבַיִּשּׁוּב, וְלֶעָתִיד לָבוֹא. בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וגו׳ (יחזקאל ט״ז:ט׳). בַּיִּשּׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ (ישעיהו א׳:ט״ז). לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם רָחַץ ה׳ אֶת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ד׳:ד׳), אָמַרְתָּ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם (בראשית י״ח:ד׳), חַיֶּיךָ אֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר, וּבַיִּשּׁוּב, וְלֶעָתִיד לָבוֹא. בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲלִי בְאֵר וגו׳ (במדבר כ״א:י״ז). בַּיִּשּׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם וגו׳ (דברים ח׳:ז׳). לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶאֱמַר: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וגו׳ (יואל ד׳:י״ח). אָמַרְתָּ: וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (בראשית י״ח:ד׳). חַיֶּיךָ אֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר, וּבַיִּשּׁוּב, וְלֶעָתִיד לָבוֹא. בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ (תהלים ק״ה:ל״ט). בַּיִּשּׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת (ויקרא כ״ג:מ״ב). לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם וגו׳ (ישעיהו ד׳:ו׳).

(יד) וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ – אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל טִילוֹי סִירוֹי, וְכָל סִירוֹי טַפְּשָׁן, אָמַר שְׁלֹמֹה, הוֹאִיל וְהַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל, לְפִיכָךְ וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ, תְּנֵינַן עֲקַבְיָא בֶּן מַהַלַּלְאֵל אוֹמֵר הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים, מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה. וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּסִכְנִין אָמַר, שְׁלָשְׁתָּן דָּרַשׁ עֲקַבְיָא מִתּוֹךְ תֵּבָה אַחַת, בּוֹרְךָ, בְּאֵרְךָ, בּוֹרַאֲךָ. בּוֹרְךָ, זוֹ לֵחָה סְרוּחָה. בְּאֵרְךָ, זוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה, בּוֹרַאֲךָ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאַתָּה עָתִיד לִתֵּן לְפָנָיו דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. לְכָךְ נֶאֱמַר וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד דְּחֵילָךְ עֲלָךְ. עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה. וְהִגִּיעוּ שָׁנִים, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין. רַבִּי חִיָּא בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה.

שלח לחמך על פני המים – מעשה באדם אחד שהיה רגיל בצדקה, נכנס וישב בספינה באת הרוח וטבעה את הספינה בים וראהו רבי עקיבא ובא להעיד על אשתו שתנשא לאחר והלך אצל ישיבה להעיד עליו ולא הגיע עת לעמוד עד שבא אותו האיש ועמד לפניו, אמר ליה בני לא אתה שטבעת בים, א״ל הן, א״ל ומי העלך, א״ל רבי צדקה שעשיתי, א״ל בני מגין אתה יודע, אמר ליה כשירדתי למקום מצולה שמעתי קול רעש גדול שהיו אומרים זה לזה רוץ ונעלה אותו האיש שהוא בעל צדקה, באותה שעה פתח רבי עקיבא ברוך שבחר בתורה ובדברי חכמים, שכך כתיב שלח לחמך על פני המים וגו׳.

מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, ובאת אלמנה אחת ועמדה לפניו א״ל רבי פרנסני, א״ל העבודה שאין בקופה של צדקה כלום, אמרה ליה רבי אם אין אתה מפרנסני נמצאת מאבד אלמנה ושבעה בניה, עמד ופרנסה משלו כדי פרנסתה, לימים חלה בנימין הצדיק והיה מצטער על המטה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, בנימין הצדיק שקיים אלמנה ושבע בניה ימות לשנים מועטות, באותה שעה בקשו מלאכי השרת רחמים קרעו לו גזר דינו והוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו.

סייב טעאמך עלי וגה אלמא, פאן מע תעאקב אלאייאם תגדה.

הפקר את מזונך על פני המים (תעשה הרבה גמילות חסדים והטבות) גם כשאינך רואה תמורה לכך. שבהמשך הזמן תמצאנו (בעת הצורך שלך אתה תמצאנו ממקום שמשם יגיע אליך).

שַלַח לחמך על פני המים – עשה טובה וחסד לאדם שיאמר לך לבך עליו שלא תראנו עוד, כאדם המשליך מזונותיו על פני המים.

כי ברֺב הימים תמצאנו – עוד ימים באים ותקבל תשלומיך. ראה מה נאמר ביתרו: קראן לו ויאכל לחם (שמות ב׳:כ׳), וסבור שהוא איש מצרי ולא יראנו עוד. סופו שנעשה חתנו ומלך על ישראל והכניסו תחת כנפי השכינה וזכו בני בניו לישב בלישכת הגזית.

Cast you your bread upon the waters – Do goodness and kindness to a person about whom your heart tells you that you will never see him again,⁠¹ like a person who casts his food upon the water's surface.⁠²

For after many days you will find it – Days will yet come, and you will receive your recompense.⁠³ Look what is stated about Yisro, "Call him and let him eat bread,⁠"⁴ and he thought that he [Moshe] was an Egyptian and that he would never see him again. What was the end? He became his son-in-law and reigned over Yisroel and [Moshe] brought him under the wings of the Divine Presence, and his sons and grandsons merited to sit in the Chamber of Hewn Stone.

1. Do kindness without anticipating reciprocity from the receiver. (Seforno) Or, when giving charity, needy Torah scholars should be given priority. The Gemara in Maseches Bava Kamma 17a states that Torah is symbolized by water. Thus, when you "cast your bread,⁠" cast it first to the needy Torah Scholars. (Derech Hachayim)

2. Alternatively, also give charity to people you do not know. (Ibn Ezra)

3. Alternatively, for you will find its reward in the World to Come. (Targum)

4. Shemot 2:20.

שלח לחמך על פני המים – פשוטו של פסוק להיות זורע במקום שיש שם לחלוחית מים שהזרע מתברך כי ברוב הימים בימי קציר תמצאנו. ופירוש על בעלי צדקה. אמ׳ רב פפי אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמילי תורה שהם עמלים שנמשלה למים כי ברוב הימים אם תפול לצרה תמצאנו יתנצל מתוך צרה. ר׳ אלעזר בשם ר׳ סימא פתר קרא באברהם אבינו שנאמר וירא והנה שלשה אנשים וגו׳ וכתי׳ יוקח נא מעט מים וכו׳ וכנגדן פרע המקום לבניו. במדבר. לחם מן השמים. בארץ. ארץ חטה ושעורה. לעתיד. יהי פסת בר בארץ. מכן ואילך הכן מדעתך כי ברוב הימים תמצאנו וכן הוא אומ׳ נותן לרש אין מחסור. ואו׳ קרנו תרום בכבוד.

שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו – פתרונו: זרע זרעך במקום מוצא מים, שאפילו אם תהיה תבואה של אחרים לוקה כל ימות השנה בעצירת מטר, אתה בשנת בצורת לא תדאג, לפי שזרעת זריעתך על פני המים.

וברוב הימים – הם ימי הקציר, תמצא שזריעה שזרעת עשתה פירות.

שלח לחמך על פני המים – לאותו אדם שתהיה סבור שלא תיהנה ממנו לעולם, עשה לו טובה.

שהרי לרוב ימים – גם הוא יעשה לך טובה.

שלח – יזהיר מי שיש לו שיהיה נדיב ותהיינה ידיו פתוחות למי שיכיר ולמי שאיננו מכיר.

ויש אומרים: כי אלה המים הם מימי ברֵכה ויש שם דגים. ואין לנו צורך לפירוש הזה.

CAST THY BREAD UPON THE WATERS. Kohelet charges the person who has wealth to be generous and to open his hands both to those whom he recognizes and to those whom he does not recognize.⁠¹

There are those who say that “the waters” referred to in our verse are waters of a pool which has fish.⁠² There is no need for this interpretation.

1. According to this interpretation, cast thy bread upon the waters means “be charitable to all.”

2. This interpretation takes cast thy bread upon the waters literally. It means feed the fish, for in the future they will provide you with food (Meijler).

שלח לחמך וסחורתך על פני המים באניות להרויח, כי ברוב ימים תמצאינו.

שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו גם זו לשון הפרזה והגזמה המעודדת את האדם להיות נדיב ולעשות חסד עם כל אחד בלי להפלות אף אחד לעומת רעהו, שכן מה שמושלך למים אי אפשר לדעת אל מי יגיע ואם ייהנה ממנו חיה או אדם. לפיכך אמר שגמילות חסדים בכל המקרים כמעט מביאה פרי ואין האדם מצטער עליה, אפילו אם לעתים הדבר אורך זמן רב.

וזהו: שלח לחמך על פני המים וג׳, תן חלק לשבעה וג׳ ולא יעמיק בהתחשבות בהפלגה, כי שומר רוח לא יזרע וג׳, אבל:

גול על י״י דרכיך ומחשבותיך ובבוקר זרע וג׳, כי אינך יודע וג׳. וזהו הפסק שקדם זכרו, ובזה נגמר הפסק פעם עשירית.

(יב) וזה אמרו: והסר כעס מלבך – כי ברוב וגו׳ (קהלת א׳:י״ח), וכן: והעבר רעה מבשרך, כי זה יקרה למתעמל יומם ולילה בהגדלת המעשים, וזה יעשו הבחורים החושבים בלבם, כי לעולם יהיו בחוסן בחורותם ולא יזקנו, כל שכן שיפסדו. ולזה הזכיר ואמר: כי השחרות והילדות הבל.

שלח לחמך, ר״ל מזון שכלך והוא המושכלות, על פני המים והוא מרוצת זה הנמצא הטבעי, וקח התחלות דרושך ממנו כי ברב הימים תמצאנו (שם יא, א) בזה האופן. ובזולת זה לא תגיע אליו, כי לא יתכן לקנות שום מושכל מזולת לקיחת ההתחלות מן החוש.

ועתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך: שלח – יראה תמיד תהיה כוונתך להשקיף אל מה שיהיה באחרית הימים יותר מן הנרצה לפי שעה ושתוציא זמנך וממונך בעסק החכמה והתורה אע״פ שלא תייעד השכר והתועלת כי אם לימים רבים והוא אחר המות.

[עוד הנהגות הראויות לחכם]:

שלח לחמך. אף על פי שהמלך והשרים לא יעשו הראוי להם להיטיב לזולתם¹, אתה אל תחדל, ׳שלח לחמך׳ להיטיב לזולתך: על פני המים. המוליכים במהירות גם אל ארץ מרחק²: כי ברוב הימים. שתתמיד בזה, תמצאנו, שתקנה שֵׁם מטיב לכל³, וימציאך חן בעיני אלהים ואדם⁴:

1. כמו שהתבאר בפרק הקודם.

2. כלומר, תעשה חסד אף לאנשים הנמצאים רחוק ממך, ׳עשה טובה וחסד לאדם שיאמר לך לבך עליו אל תראנו עוד, כאדם שמשליך מזונותיו על פני המים׳ (רש״י). והאלשיך כתב שהכוונה למין הצדקה המעולה ביותר שמנה הרמב״ם (פ״י מהל׳ מתנו״ע ה״ז-ט) שהוא הנותן ואינו יודע מי המקבל והמקבל אינו יודע מי הנותן, כאילו השליך את הלחם על פני הנהר ומצאו העני במקומו.

3. כי ברוב הימים תמצאנו - עוד ימים באים ותקבל תשלומך (רש״י), והתשלום יהיה בכך שתקנה לך שם טוב.

4. ע״פ לשה״כ במשלי (ג ד) ׳ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם׳, ומכאן שבמציאות חן שייך לשון ׳מציאה׳, ולכן פירש ׳תמצאנו׳, שתשיג לעצמך שם טוב, ושם טוב זה יגרום לך למצוא חן בעיני ה׳ ובעיני האנשים. ובמשנה באבות (ב׳:ז׳) אמרו: ׳מרבה צדקה מרבה שלום קנה שם טוב קנה לעצמו׳, ורבינו מפרש שם שכולו עניין אחד: ׳מרבה צדקה - והוא התעוררות הנפש להיטיב לזולת, והוא שלימות תכונה בה [המידה בנפש הגורמת לאדם להיטיב לאחרים היא נקראת ׳צדקה׳, והיא תכונה משלימות הנפש], מרבה שלום לעצמו ולזולתו, וזה כי מצד מה שקנה שם טוב בהיטיבו לזולת ובהשתדלו להשבית מדנים, שהוא מפעולות הצדקה, יוכל על זה בהיותו נשוא פנים מצד השם טוב וכו׳, וכמו כן מרבה שלום במה שקנה לעצמו תכונת ההיטיב לזולת בהרבותו אותה, ובזה ידמה ליוצרו, ויקנה שלום במנוחתו מכל מקטרג כחוק מדה כנגד מדה, כאמרו (ישעיה לב יז) ׳והיה מעשה הצדקה שלום׳⁠ ⁠׳. ונמצא ביאור המשנה לדעת רבינו, כי ע״י הצדקה מרבה שלום, והכוונה לשני סוגי שלום, מול האחרים ובתוך האדם עצמו, ושוב ביאר התנא ׳קנה שם טוב׳, כלומר שהשלום שבין האדם לאחרים ישיג ע״י שמרבה צדקה כי בכך יקנה לעצמו שם טוב וישמעו דבריו לעשות שלום בין אדם לחבירו. ו׳קנה לעצמו׳, היינו שמרבה שלום לעצמו גם כן, כי ע״י שהולך בדרכי ה׳ ועושה צדקה עושה שלום לעצמו מאת המקטרגים עליו, ולא יזיקו למנוחתו במותו. ואולי נרמזו שני אלה במציאות חן בעיני ׳אלקים ואדם׳.

שלח לחמך על פני המים – ולא תחשוב שהמים יוליך אותו למרחוק למקום שלא תמצא אותו כי ברבות הימים תמצאנו והוא ענין משל לומר תן מלחמך אף למי שתחשוב עליו שלא תראנו עוד לקבל ממנו הגמול כי אחר ימים רבים תקבל ממנו תשלום גמול.

וראוי לומר לכל מתחכם משל הדיוט האומר דרך לעג למי שיעשה דבר אין תועלת בו: שלח לחמך על פני המים, כי ברֹב הימים תמצאנו.

שלח לחמך וגו׳ – פעל הצליח מגזרת צלח שהוראתו עבר הלאה, למדנו לשון הקדש בזה שצריך אדם לבקש להתגבר על המונעים ולהכניס ממונו בסכנת איבוד אם רוצה שתצא לו תועלת מרובה, ובלבד שישכיל (השכיל נרדפו של הצליח) כלומר שישים שכל על מעשיו שלא יהיו מעשי שוטות; וזה ענין מקרא שלפנינו, הכנס נכסיך המועטים בסכנה קטנה וברוב הפעמים לא תאבדם.

שלח לחמך וגו׳ – אמר רב ביבי, אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלים בתורה, שאין מים האמורים כאן אלא דברי תורה, שנאמר (ישעיהו נ״ה) הוי כל צמא לכו למים.⁠¹ (שם)

שלח לחמך וגו׳ – רבי אלעזר ב״ר סמאי פתר קרא באברהם אבינו, אמר ליה הקב״ה אתה אמרת ואקחה פת לחם – חייך שאני פורע בזה לבניך במדבר ובישוב ולעתיד לבא, במדבר – דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, בישוב – דכתיב ארץ חטה ושעורה,⁠² לעתיד לבא – דכתיב (תהלים ע״ב) יהי פסת בר בארץ, וכן מה שאמרת ורחצו רגליכם, אני פורע לבניך במדבר – דכתיב (יחזקאל ט״ז) וארחצך במים³ ובישוב שנאמר (ישעיהו א׳) רחצו הזכו,⁠⁴ ולעתיד לבא דכתיב (שם ד׳) אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון, וכן מה שאמרת יוקח נא מעט מים, אני פורע לבניך במדבר – שנאמר (פ׳ חקת) עלי באר,⁠⁵ בישוב שנאמר ארץ נחלי מים, ולעתיד לבא דכתיב (יואל ד׳) והיה ביום ההוא יטיפו ההרים עסיס וגו׳ וכל אפיקי יהודה ילכו מים. וכן מה שאמרת והשענו תחת העץ, אני פורע לבניך במדבר שנאמר (תהלים ק״ה) פרש ענן למסך,⁠⁶ בישוב שנאמר בסכות תשבו,⁠⁷ לעתיד לבא – דכתיב (ישעיהו ד׳) וסוכה תהיה לצל יומם וגו׳.⁠⁸ (מ״ר)

1. ר״ל להנות להעוסקים בתורה, וכנראה רומז למ״ש בפסחים נ״ג ב׳ כל המטיל מלאי לכיס של תלמיד חכם זוכה וישב בישיבה של מעלה, ופירש״י מטיל מלאי – נותן סחורה לת״ח להשתכר בה, ובכתובות קי״א ב׳ אמרו העושה פרקמטיא לת״ח כאלו מתדבק בשכינה, וזהו שיעץ כאן גם בסתם צדקה שטובה להעניק לת״ח מפני הזכות הגדול שבזה כמבואר. ועיין מש״כ לעיל (ז׳ י״ב) בפסוק כי בצל החכמה בצל הכסף, ומפרש כאן הלשון כי ברוב הימים תמצאנו בכנוי לעוה״ב שהוא עולם שכולו ארוך.

2. נראה דסמיך גם אסוף הפסוק לא תחסר כל בה, דענין כזה שייך יותר לתשלום גמול באהבה.

3. כנוי להקדושה והטהרה שהכין הקב״ה את ישראל טרם קבלו את התורה, יעו״ש במפרשים.

4. וסופי׳ הסירו רוע מעלליכם, וזהו אות על רצון הקב״ה בקרבתן של ישראל, וזהו ג״כ מענין תשלום גמול על מעשה אברהם בנתינת המים, משום דמלבד הגמ״ח מנתינת גוף המים יש לו שכר גם על כונתו בנתינת המים שיטהרו מעבודת כוכבים כמבואר שם שנדמו לו כערביים שעובדים לאבק של רגליהם, ועל זה ניתן שכרו שיטהר הקב״ה את ישראל מעונות. והא דשם אמר וארחצך במים דמשמע דהקב״ה בעצמו כביכול ירחץ וינקה את ישראל מעונותיהם ובישעי׳ אמר רחצו וגו׳ דמשמע דישראל בעצמן יטהרו וינקו וזה אין כל כך אהבה והתקרבות, אמנם באמת הוא מדה כנג״מ דבעד קיחת המים אמר כביכול דהוא בעצמו ירחצם, אך רחיצת הרגלים היה ע״י עצמם כמ״ש ורחצו רגליכם לזאת גם רחיצת ישראל מעון עבודת כוכבים תהיה ע״י עצמם כמו ששם היה הרחיצה מעבודת כוכבים כנודע וע׳ פירש״י שם, וקיחת המים של אברהם כיון שכונתו היה שירחצו בהמים מעלה עליו הכתוב כאלו הרחיצם בעצמם ולזאת אמר כביכול וארחצך במים היינו בעצמו כביכול – וא״ל דהרחיצה של הקב״ה בעצמו כביכול היה על שאר עבירות לא כן עון עבודת כוכבים החוב מוטל על ישראל בעצמן להתרחץ ולהתטהר כמובן וכמו שם שרחצו בעצמן וכנ״ל.

5. וסופי׳ חפרוה שרים ודרשו שם וכי חפירה היתה שם אלא שנתנה בזכות אבות שנקראו שרים שנאמר פתח צור ויזובו מים כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו.

6. להיות צל על ראשיהם דוגמת השענם תחת העץ כדי להסתר מחום היום.

7. וצ״ל דזכות התשלומין בזה הוא זכות המצוה מישיבת סוכה, דבישיבה עצמה אין כל יתרון לחשבה לתשלום גמול.

8. כמש״כ לעיל אות ו׳. וכפי הנראה מהמשך כל דרשה זו מפרש הלשון כי ברוב הימים כמו בימים הרבה, כלומר בזמנים רבים, ודריש דאימתי הם הזמנים הרבים, במדבר ובישוב ולעתיד לבא.

והזהיר כאן שלמה המלך ע״ה שיהיה האדם נדיב ותהיינה ידיו פתוחות למי שיכיר ולמי שאיננו מכיר¹, וכך המשיל את משלו ואמר²: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, עשה טובה וחסד לאדם שאתה סבור שלא תראנו עוד ולא ישיב לך על הטובה³, כאדם המשליך מזונותיו על פני המים⁴, כִּי בְרֹב הַיָּמִים – אחר ימים רבים⁵ תִּמְצָאֶנּוּ – תקבל ממנו תשלום גמול⁶:

1. אבן עזרא.

2. מצודת דוד.

3. רש״י, מצודת דוד.

4. רש״י.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד. וכן מצינו ביתרו (שמות ב, כ) ״קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם״, סבור היה יתרו שמשה הוא איש מצרי ולא יראנו עוד, וסופו של יתרו שנעשה חתנו ומלך על ישראל והכניסו תחת כנפי השכינה וזכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, רש״י. ולקח טוב ביאר, תזרע במקום שיש שם לחלוחית מים שהזרע מתברך, כי בימי הקציר תמצאנו, והנמשל, תעשה צדקה, כי בעת צרה זה יעמוד לך להנצל. ובמדרש, אמר רב ביבי, אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלים בתורה, שאין מים האמורים כאן אלא דברי תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״ מדרש רבה. ואמרו רבותינו (אבות דברי נתן ג׳:ט׳), מעשה באדם אחד שהיה רגיל בצדקה, נכנס וישב בספינה באה הרוח והטביעה את הספינה, ראהו רבי עקיבא ובא להעיד על אשתו שתנשא לאחר והלך אצל ישיבה להעיד עליו ולא הגיע עת לעמוד עד שבא אותו האיש ועמד לפניו, אמר ליה בני לא אתה שטבעת בים?! א״ל הן, א״ל ומי העלך? א״ל רבי, צדקה שעשיתי! א״ל בני מנין אתה יודע? אמר ליה כשירדתי למקום מצולה שמעתי קול רעש גדול שהיו אומרים זה לזה ״רוץ ונעלה אותו האיש שהוא בעל צדקה״ באותה שעה פתח רבי עקיבא, ברוך שבחר בתורה ובדברי חכמים, שכך כתיב ״שלח לחמך על פני המים״. ועוד אמרו (בבא בתרא יא.), מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, ובאה אלמנה אחת ועמדה לפניו, אמרה לו רבי פרנסני! א״ל העבודה (לשון שבועה) שאין בקופה של צדקה כלום! אמרה לו רבי, אם אין אתה מפרנסני נמצאת מאבד אלמנה ושבעה בניה, עמד ופרנסה משלו כדי פרנסתה, לימים חלה בנימין הצדיק והיה מצטער על המיטה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבש״ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, בנימין הצדיק שקיים אלמנה ושבע בניה ימות לשנים מועטות?! באותה שעה ביקשו מלאכי השרת רחמים, קרעו לו את גזר דינו והוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו, ילקוט שמעוני. ועוד דרשו, ר׳ אלעזר ברבי סימאי פתר באברהם אבינו, אמר לו הקב״ה אתה אמרת למלאכים (בראשית יח, ה) ״וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם״, חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולעתיד לבוא, במדבר שהוריד להם מן, בישוב שנאמר (דברים ח, ח) ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה״, לעתיד לבוא שנאמר (תהלים עב, טז) ״יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ״, מדרש רבה. וראה שם במדרש שכל דבר שעשה אברהם למלאכים הקב״ה החזיר כנגדו לבניו.

(ב) תֶּן⁠־חֵ֥לֶק לְשִׁבְעָ֖ה וְגַ֣ם לִשְׁמוֹנָ֑ה כִּ֚י לֹ֣א תֵדַ֔ע מַה⁠־יִּהְיֶ֥ה רָעָ֖ה עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃

Give a portion to seven, yes, even to eight; for you don't know what evil will be on the earth.

תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

הַב חוּלַק טַב מִן זַרְעָא לְחַקְלָךְ בְּתִשְׁרִי וְלָא תִתְמְנַע מִלְּמִזְרַע אַף בְּכִסְלֵו אֲרוּם לָא תִנְדַע מָה יְהֵי בִּישָׁא עִלַוֵי אַרְעָא אִי חָרְפֵי נִצְחָן אִי אֲפֵילֵי.

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה, אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי שַׁבָּת, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית (מלכים א י״ח:מ״ד), בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וְגַם לִשְׁמוֹנָה, אֵלּוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה, דִּכְתִיב: וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו וגו׳ (מלכים א י״ח:מ״ב), וְלָמָּה בֵּין בִּרְכָּו, אֶלָּא אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲפִלּוּ אֵין בְּיַד בָּנֶיךָ אֶלָּא זְכוּת שְׁתֵּי מִצְווֹת הַלָּלוּ, שַׁבָּת וּמִילָה, כְּדַאי שֶׁתְּרַחֵם עֲלֵיהֶם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה, אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח. וְגַם לִשְׁמוֹנָה, אֵלּוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת עֲצֶרֶת וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: גַּם וְגַם, רִבּוּיִין. רַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר, תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה, זֶה דּוֹר שֶׁמָּל משֶׁה לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה, זֶה דּוֹר שֶׁמָּל יְהוֹשֻׁעַ לִשְׁמוֹנָה, דִּכְתִיב: בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ וגו׳ מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית (יהושע ה׳:ב׳), מִכְּלַל שֶׁמָּלָן בָּרִאשׁוֹנָה, וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁעָשׂוּ אוֹתָה גִּבְעָה בָּעֲרָלוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה פָּתַר קְרָיָיא בַּנְּשִׂיאִים, תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה, דִּכְתִיב: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם (במדבר ז׳:מ״ח), וְגַם לִשְׁמוֹנָה, דִּכְתִיב: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה (במדבר ז׳:נ״ד). רַבִּי יְהוּדָה פָּתַר קְרָיָיא בַּמִּלּוּאִים, תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה, אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם (ויקרא ח׳:ל״ג). וְגַם לִשְׁמוֹנָה, דִּכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (ויקרא ט׳:א׳). רַבִּי הוּנָא אָמַר: תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה, אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַנִּדָּה. וְגַם לִשְׁמוֹנָה, אֵלּוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (ויקרא י״ב:ג׳). רַבִּי לֵוִי אָמַר: תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה, אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַסֻּכָּה. וְגַם לִשְׁמוֹנָה: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת (במדבר כ״ט:ל״ה). רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אִיתְּשֵׁישׁ וְאִיתַּגְלִיאַת אֶדְרְעֵיהּ, חֲמִיתֵּיהּ אִתְּתֵיהּ וְחַיְּיכַת וּבְכֵית, וַאֲמָרַת טוּבוֹי מָה הֲוָה חֶלְקִי בַּהֲדֵין עָלְמָא, טוּבוֹי דְּאִידְּבַקְתְּ לַהֲדֵין גּוּפָא צַדִּיקָא, וּבְכֵית וַאֲמָרַת וַוי דְּהָדֵין גּוּפָא צַדִיקָא לָאֲדָמָה. וְכַד הֲוָה מִידְמַךְ, אָמַר לָהּ אֲנָא מִידְמֵיךְ בְּרַם רִמָּה לֵית לֵיהּ מִשְׁלֵיט בִּי, אֶלָּא תּוֹלַעְתָּא דַּעֲתִידָא נַקָּרָא אֲחוֹרֵי אוּדְנִי. דְּחַד זְמַן הֲוֵינָא עָלֵיל וּשְׁמָעִית קָלֵיהּ דְּחַד בַּר נָשׁ מְחָרֵף וַהֲוַת סְפֵיקָא בְּיָדִי לְמֶיעֱבַד בֵּיהּ דִּינָא וְלָא עֲבַדִּית. וְכֵיוָן דִּדְמַךְ אִתְיְהֵב בַּהֲדָא גּוּשׁ חָלָב, וַהֲוָה רַבִּי שִׁמְעוֹן מִיתְגְּלֵי עַל מָרוֹנָאֵי וַאֲמַר לוֹן חַד עַיִן דִּיְמִין דַּהֲוַת לִי וְלֵית אַתּוּן יָהֲבֵיהּ יָתֵיהּ גַּבִּי. וַהֲווֹן מָרוֹנָאֵי אָזְלוּן בָּעְיָין מַיְיתוּנֵיהּ וְגוּשׁ חָלָב אַנְפְּקוּן בַּתְרֵיהוֹן בְּחוּטְרֵי וּבְמוּרְנְיָתָא. חַד זְמַן קְרַב צוֹמָא רַבָּה אָמְרִין הָא עָנְתָא מַיְיתִין יָתֵיהּ, עַד דְּאִינוּן בָּקְיָין, אָזְלוּן בָּעְיָין מַיְתוּנֵיהּ וְנָפְקִין תְּרֵין חֵיוָואן דְּנוּר שָׁרָן מְהַלְּכִין קֳדָמֵיהוֹן, אָמְרוּן הַהוּא שַׁעְתָּא דַּאֲנַן מַיְיתִין, וְכֵיוָן דִּמְטוֹן לִמְעַרְתָּא קָמוּן לוֹן תְּרֵין חֵיוָן לִיסְטָר, אָמְרוּן מַאן עָלֵיל מַיְיתֵי לֵיהּ, אָמְרָה אֲנָא עָלְלָה וּמַיְיתֵי לֵיהּ, דְּאִית לִי סִימָן בֵּיהּ, עֲלֵלַת לְאַיְיתֵיהּ וְאַשְׁכַּח הַהוּא תּוֹלַעְתָּא יְתִיבָא וְנָקְרָה אֲחוֹרֵי אוּדְנֵיהּ, בָּעֵית מְרִים יָתֵיהּ שְׁמָעַת בְּרַת קָלָה אָמְרַת שְׁבַקוּ לְמָרֵי חוֹבָא דְּיִגְבֵי חוֹבֵיהּ. אַיְיתוּנֵיהּ וְיַהֲבוּנֵיהּ גַּבֵּי אֲבוּי, מִן הַהוּא שַׁעְתָּא לָא אִתְגְּלֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן עַל מָרוֹנָאֵי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּשֶׁהָיָה נִכְנַס לְבֵית הַוַּעַד הָיוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי מַקְדִּירוֹת, וַהֲוָה אֲבוּי אָמַר לֵיהּ בְּרִי יָאוּת זֶה אֲרִי בֶּן אֲרִי וְאַתָּה אֲרִי בֶּן שׁוּעָל. מִן דִּדְמַךְ שְׁלַח תָּבַע בְּאִיתְּתֵיהּ, שְׁלָחַת וַאֲמָרַת לֵיהּ כְּלִי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ קֹדֶשׁ יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חֹל. אָמַר לָהּ וּמָה עֲבַד דַּאֲנָא לָא עָבֵיד דִּכְוָותֵיהּ, אָמְרָה לֵיהּ כַּד יָתֵיב מִלְעֵי בְּאוֹרָיְיתָא הֲוָה לָעֵי כָּל צָרְכֵּיהּ, וַהֲוָה אָמַר דְּכָל יִסּוּרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יֵיתוּן עֲלַי וְהַיְינוּן אַתְיָין, וְכַד הֲוַת עָנְתָה דְּמִלְעֵי הֲוָה אָמַר כָּל חַד וְחַד יֵיזֵל לֵיהּ לְאַתְרֵיהּ. אֲמַר לָהּ אוֹף אֲנָא עָבֵיד כֵּן, קְרָא לוֹן דְּיֵיתוּן וַאֲתוֹן, בְּעָא דְּיֵזְלוּן וְלָא אֲזַלוּן, וְאִית דְּאַמְרֵי תְּלַת עֲשַׂר שְׁנִין דְּיוֹמִין עֲבֵיד חֲשַׁשׁ שִׁנֵּיהּ, שְׁלַח וַאֲמַר לָהּ, אָמְרָה לֵיהּ שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְגַם לִשְׁמוֹנָה, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת (במדבר כ״ט:ל״ה).

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

תן חלק לשבעה – רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר הן חלק לשבעה אלו ז׳ ימי השבת, וגם לשמונה אלו שמונת ימי המילה, רבי יהושע אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג.

דבר אחר: תן חלק לשבעה – אלו שבעת ימי החג.

וגם לשמונה – הזהר אף בקדושת יום השמיני, רבי יודן בר סימון בשם רבי מאיר אומר אם נתת חלק לשבעת ימי הנדה אתה זוכה לבן ואתה מולו לשמונה, וכן הוא אומר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה, מה כתיב אחריו וביום השמיני ימול, ר׳ נחמיה אומר תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לשבעה, וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לשמונה. רבי סימון פתר קירא במלואים תן חלק לשבעה כי שבעת ימים ימלא את ידכם, וגם לשמונה ויהי ביום השמיני.

ואגעל נציבא לאלסבעה ואלת׳מאניה, פאנך לא תעלם, מא יכון מן שדה פי אלדניא.

חלק מהצדקות גם לשבעת הימים וגם ליום השמיני (שזה חזרת הימים על עצמם בשבוע שאחרי זה). שהרי אינך יודע איזה צרות יבואו על הארץ.

תן חלק לשבעה וגם לשמנה^א – חִילקתה^ב מלחמך ומשלך לשבעה צריכי חסד, חלוק^ג עוד לשמנה שיבואו אחריהם, ואל תאמר דיי.

כי לא תדע מה יהיה רעה – שמא עוד ימים באים ותצטרך לכולם, אז תנצל על ידי צדקה זו מן הרעה, ואם לא עכשיו אימתי.

ורבותינו אמרו (בבלי ערובין מ׳:): תן חלק לשבעה – אילו שבעת ימי בראשית, תן אחד מהם חלק ליוצרך לנוח בשבת, וגם לשמנה – אלו שמנת ימי מילה.

דבר אחר: תן חלק לשבעה – קרבנות צבור של שבעת ימי הפסח, וגם לשמנה^ד – של שמנת ימי החג.

כי לא תדע מה יהיה רעה – אם יחרב הבית ולא תקריבו עוד ויועילו הראשנים.

דבר אחר: כי לא תדע וגו׳ – לא ידעת מה נגזר על הגשמים בחג, ויועילו הקרבנות לבטל גזירה הרעה.

א. כן בכ״י לוצקי 778, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״לשמונה״.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״חילקת״.

ג. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י אוקספורד 165: ״חלק״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5 הושמט ע״י הדומות: ״אלו שמנת ימי מילה... ימי הפסח, וגם לשמנה״.

Contribute to seven and even eight – If you shared your food and your drink with seven who need kindness,⁠¹ share further with eight more who come after them, and do not say, "Enough.⁠"²

For you never know what calamity will come – Perhaps days will yet come and you will need [support from] them all. Then you will be saved from the evil by this charity, and if not now, when?

Our Rabbis, however, said – Contribute to, etc – These are the seven days of creation. Give one of them as a portion to your Creator, by resting on Shabbos. And even to eight – These are the eight days preceding circumcision.

Another explanation: Contribute to seven – The communal sacrifices of the seven days of Pesach. And even to eight – The eight days of the Festival [=Succos].

For you never know what calamity will come – If the Beis [Hamikdosh] will be destroyed, and you will no longer bring sacrifices, and the first sacrifices will avail to annul the evil decree.

Another explanation: For you never know what [calamity] will come – You do not know what has been decreed on the Festival regarding the rains, and the sacrifices will avail to annul evil decrees.

1. Alternatively, when giving charity, give priority to the needy who are Shabbos observers [=לשבעה], symbolized by the seventh day of the week, Shabbos, over the needy who do not observe Shabbos; and give priority to Jews [=לשבעה], symbolized by the eighth day of circumcision], over non-Jews. (Derech Hachayim)

2. The Rambam lists eight levels of charity, each higher than the other. The seventh [i.e., next to the highest level] is a person who gives charity to one whose identity he does not know, nor does the recipient know the identity of the donor. The highest [i.e., eighth] level, is supporting one by means of a gift, loan, partnership of providing work to an impoverished Jew. Alternatively, the verse means, "contribute on the seventh and eighth level [as prescribed by the Rambam].⁠" (Alshich)

תן חלק לשבעה וגם לשמונה – חלק נכסיך לכמה שותפים, שלא יהא ממונך כנוס במקום אחד.

כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ – ואם יהיה כנוס במקום אחד, שמא על אותו המקום נגזרה גזירה, ויהיה אבוד עמהם. לפיכך חלקהו לשבעה ולשמונה שותפים.

(סיום) ^א

א. בכ״י פרמא 2203, ובדומה בכ״י לונדון 7621 ובדפוס ברסלאו, כתוב כאן: ״עד כאן מצאתי מפירוש רבינו יוסף קרא ע״ה, מכאן ואילך מפירוש רבי׳ שלמה ז״ל.⁠״ בכ״י לונדון 22413 כתוב כאן: ״עד כאן מצאתי. מכאן ואילך אני ברוך הבא לפר׳ לפי הפשט הנר׳ לי וכאשר קבלתי קצת מ״ר״.

תן חלק לשבעה – לכמה בני אדם, לשבעה בני אדם, או אפילו לשמונה תן חלקים משלך, אפילו כשתהיה סבור שלא תיהנה מהם.

שהרי אינך יודע איזה מעשה של רעה יהיה רעה על הארץ – והיום או מחר תיהנה מהם ותצטרך להם.

תן חלק – עיקר שבעה במקרא, מה שאמר בעל ספר יצירה: ״והיכל הקודש מכוון באמצע״ (ספר יצירה ד׳:ג׳).

ואמר: לשמונה כנגד ימי השבוע, כי היום השמיני הוא כמו היום שהחל בו. והענין: תמיד בלי הפסק.

וענין מה יהיה רעה – שיבוא לידי עוני.

ואמר יהיה עם רעה, כמו כי יהיה נערה בתולה (דברים כ״ב:כ״ג).

DIVIDE A PORTION INTO SEVEN. The main meaning of “seven” in Scripture was stated by the author of the Sefer Yetzirah.⁠¹ The aforementioned said: “The Holy Palace is set in the middle (Sefer Yetzirah 4:3).”²

Kohelet says, yea, even into eight. “eight” corresponds to the days of the week, because it is the day that one starts counting³ the [following] week.⁠⁴

The meaning of for thou knowest not what evil shall be upon the earth is: “It is possible that you⁵ will become poor.”

The word yiheyeh [which is a masculine] governs ra'ah [which is] a feminine.⁠⁶ We find the same in ki yiheyeh na'arah vetulah (If there be a damsel that is a virgin) (Deut. 22:23).⁠⁷

1. Literally, “The main meaning of ‘seven’ in Scripture is in accordance with what the author of the Sefer Yetzirah said.”

2. Created entities have six corners and a central point. The aforementioned also applies to human beings who have six corners and a central point, the heart. The number 7 stands for all created beings, including humans. See Ibn Ezra on Zech. 4:10. According to Ibn Ezra, our verse reads: “Give a portion to all people; that is, share your wealth with all who are needy.” For numerology in the Bible see, Meir Bar -Ilan, Genesis Numerology (Hebrew), Rechovot, Israel, 2004.

3. Literally, “that he started counting with.”

4. Eight corresponds to the days of the week, because if we count a series of weeks in succession, the eighth day will always be the first day of the new week. Yea, even into eight, means give charity every day of the week. Our verse teaches that one should give charity widely and consistently for the more widely one gives, the better are his chances of receiving help from those whom you helped in their time of need.

5. Literally, that he will.

6. Yiheyeh is a masculine governing the feminine ra'ah.

7. Yiheyeh is a masculine governing the feminine na'arah. In his commentary on Deut. 22:23, Ibn Ezra explains the apparent anomaly of Scripture combining a masculine verb with a feminine noun. There he claims that in such cases we are dealing with an abridged verse. Thus Deut. 22:23 should be understood as if it read: ki yiheyeh devar na'arah vetulah. In other words, yihyeh is connected to devar, which is an ellipsis—a missing word whose presence should be assumed. The same applies to our verse. It should be interpreted as if written: mah yiheyeh devar ra: “for thou knowest not what evil thing shall be (upon the earth).”

תן חלק לשבעה וגם שמונה בני אדם להרויח לצרכך, כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ – לכך לא יהיה כל ממונך במקום אחד, ואינך יודע איזה מהם יכשר אם זה או זה (ראו קהלת י״א:ו׳). והתרגום פי׳: תן חלק לשבעה לזרוע בתשרי, וגם לשמונה במרחשון, שיזרע בחרפו ואפלו, כי אינך יודע איזה יצלח.

תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ במספר שבע משתמשים כדי לציין ריבוי, מפני שימי השבוע חוזרים על עצמם עד אין סוף, והשמיני הוא התחלה לשבעה נוספים לאחר השבעה, והזמן אצל כל בני האדם מחולק לשבועות עד אין סוף. לפיכך הוא הוסיף בפסוק זה חיזוק והדגשה למה שאמר ״שלח לחמך״ (קהלת י:יא), כלומר אם אתה עושה טוב וגומל חסד ומגלה נדיבות רבה אסור שיימאס לך מזה ושתחשוב שכבר עשית הרבה, אלא עליך להמשיך ולעשות עוד ככל שעולה בידך בימי חייך, שבוע אחרי שבוע, וכל פעם שמסתיימת תקופה עליך להתחיל תקופה נוספת אחריה, שכן אינך יודע מה יקרה אח״כ. לפיכך כל עוד אתה יכול לעשות טוב והזמן מאפשר זאת אסור לך להפסיק ולמאוס בעניין. הרי ייתכן שהמצב יתהפך וישתנה ותרצה לעשות טוב ולא תהיה מסוגל, וייתכן גם שאתה תזדקק לאדם שיתמוך בך, ואז יגמלו לך על מה שעשית ותקצור מה שזרעת, ועל כך הוא העיר את תשומת הלב באומרו ״כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ״. צריך היה להיות כתוב ״מה תהיה״ שכן ״רעה״ היא לשון נקבה, וכך גם ״כי יהיה נערה בתולה״ (דברים כב:כג).

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

תן חלק לשבעה וגם לשמונה – ר״ל החדש השביעי והחדש השמיני. וכן פרש המתרגם.

ואמר על ענין המשל, תן חלק בזריעתך לחדש השביעי והוא תשרי, וגם לשמיני שהוא מרחשון, כי באלו החדשים תהיה זריעת הרבה מהזרעים אשר יהיה מזון האדם בהם. כי לא תדע איזה יצליח יותר, כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ (שם שם, ב), ואולי ילקה הקודם וישאר המתאחר, או ההפך.

תן חלק – רמז בזה אל מה שאמר למעלה אל החלק השכלי טוב אשר תאחוז. וכמו שאמר בבקר זרע. כי הוא מה שיחויב לומר אותו בשוה לשניהם לזה ללמוד ולהשכיל ולזה לשמור ולעשות. והוא שישים כל השקפתו להשלים חפציו מב׳ הצדדים שהנהגה נשלמת בהם. ועל ההנהגה הטבעית אמר תן חלק לשבעה שהרי היתה התחלת מספר השבעה כי ששת ימים עשה ה׳ (שמות כ׳) ונאמר (בראשית ב׳) ויכל אלהים ביום השביעי. ואז״ל (בראשית רבה י׳) מה היה חסר העולם מנוחה באת שבת באתה מנוחה. אמנם יפורש מה שהוכחנו שם בפ׳ ויכלו שלא נגמר חדוש הבריאה ואפס דבר לא הונח שיהיו ימות עולם מסודרים על מספר ששת ימים חוזר חלילה כי אם בשיצורף השביעי אליהם והוא ענין נכבד מאד יבוקש משם. ולזה באמת סוד השביעית הוא עצמו סוד העולם כמו שהעידו על זה כל החכמים ונמצא מפורש בפי׳ התורה מהרמב״ן ז״ל. ובמאמר וגם לשמנה כוון אל ההשגחה האלהית שהיא חוץ מן הטבעית ועלה עליה כמו שמספר השמנה חוץ מהשבעה ונוסף עליו באומרו בסוף (בראשית שם) ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים לפי כוונת רז״ל. ועל דרך אשר אמר במדרש (קהלת רבה י״ד) ובפ׳ בכל מערבין (מ׳:) תן חלק לשבעה ר׳ אליעזר אומר אלו שבעת ימי בראשית. שמנה אלו שמונת ימי מילה. וכבר נודע להם אמר (נדרים ל״ב.) שקולה מילה כנגד כל מצות שבתורה שנאמר (שמות כ״ד) הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל הדברים האלה. בפרשת מילה (שער י״ח) כתבנו איך תכלול זאת המצוה כל המצות וסוף דבר כי המאמר וגם יכוון אל העסק אשר למעלה מן הטבע. והנה בעסקו בתורה ובמצות ישלים החלק הזה כי אם תעשה כן לא תדע מה יהיה רעה על הארץ כלומר כשתהוה רעה על הארץ לא תרגיש בה. וע״ד שאמר הכתוב במקום אחר בשש צרות יצילך ובשבע (איוב ה׳). וכנזכר בשיר של פגעים וכל זה הוא כעין מה שאמר על החלק השכלי ביום טובה היה בטוב וגו׳ שומר מצוה לא ידע דבר רע וזהו היותר חזק שבאופנים שבהם יתבטל כח הרעות שהזכיר ראשונה הדוחות האדם משלמותו.

תן חלק לשבעה וגם לשמונה. וגם שהמלך והשרים שעלו לגדולה מצד מערכת ׳שבעת׳ כוכבי לכת או מצד כוכבי הגלגל ׳השמיני׳¹ הם בהנהגתם בלתי ראויים לכבוד, מכל מקום לא תמנע מחלוק להם כבוד²: כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ. כי אולי תצלח מלכותם כדי שירעו ויקלקלו את המדינה מרעת יושבי בה³:

1. וכמו שביאר לעיל (י ה) שעליית כסיל למלכות קורה ׳כשגגה שיוצא מלפני השליט׳, שמערכת הטבע המונהגת על ידי הכוכבים והמזלות גורמת לזה וכאילו טועה בכך. ומערכת הטבע מורכבת מגלגל השמיני שבו קבועים כוכבים רבים שאין להם תנועה מצד עצמם, רק שכל הגלגל מסתובב, ותחתיו שבעה גלגלים שבכל גלגל קבוע כוכב לכת אחד (ראה אור עמים, פרק ׳שמים׳). וכן כתוב בזכריה (ד י) ׳שבעה עיני ה׳ המשוטטים׳, ופירש רבינו ׳והם שבעה כוכבים המשרתים׳, וראה שם לעיל (ג ט).

2. ׳תן חלק׳, מלשון ׳לחלוק׳ כבוד, לאותם שהם שייכים ׳לשבעה ולשמונה׳, שהמערכת נתנה להם גדולה, כי אף שגדולתם אינה בגלל מעלתם, אלא בגלל מזלם, יש לחלוק כבוד למי שמערכת המזלות מכבדת, כי יש סיבה גם למה שקורה במערכת הטבע, גם כאשר נראה שהדבר נעשה כשגגה.

3. לשה״כ בתהלים (קז לד). כלומר, מה שנתן ה׳ למערכת הטבע לגרום שאיש שאינו ראוי יעלה לגדולה הוא בהשגחה, כי בכך הוא נפרע מן האומה, וזהו ׳כי לא תדע׳ איך ׳יהיה רעה על הארץ׳, אולי זו הדרך שתהיה הרעה ולכן ה׳ גורם למערכת להמליך אותו. [וראה לעיל (ה ז) שכתב רבינו שלפעמים קיום המדינה למרות רשעותה היא עבור הצדיקים שייצאו משם, והם צריכים את קיום המדינה לקיומם, אך כאן מדבר במלך שהוא רשע, ומבאר למה גרם הטבע שיזכה דווקא הוא במלכות].

תן חלק – חלוק מתן לשבעה בני אדם לשמונה רוצה לומר תן לכל ולא ירבו בעיניך ואחז מספר שבעה כי הוא כלל חשבון. ואמר שמונה כאומר אף אם נתת לכלל חשבון תן עוד.

מה יהיה – כי פן יהיה רעה בארצך ותצטרך לשוטט בארצות ואולי תצטרך לכולם.

ואתה האיש ההמוני, המתחכם בהבלי הנחושים תן חלק לשבעה וגם לשמונה, ואל תאמין אל האומרים היות סגולה למספר השבעה (רמבמ״ן) כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ – כי מימיך לא תוכל לדעת העתידות על ידי הנחושים, וכן^א

א. כן בכ״י קולומביה. באוצר נחמד: ״כן״.

תן חלק וגו׳ – שאמרו רז״ל לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא, שליש בידו.

כי לא תדע וגו׳ – ואם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיו המחנות הנשארים לפליטה; וכתב מספר שבעה ושמונה לפי ששבעה (שממנו פֹּעַל שָׂבַע ושם שׂוֹבַע כמו עֹשֶׁר מן עֶשֶּׁר) מורה רבוי ע״ד עד עקרה ילדה שבעה (תפלת חנה), ושמונה (מגזרת שָֹמֵן) מוסיף אחד עליו, לומר חַלֵּק השתדלותך בין דברים הרבה כל שאפשר לך.

תן חלק לשבעה וגו׳ – תניא, רבי יהושע אומר, תן חלק לשבעה אלו שבעה ימי פסח, וגם לשמונה – אלו שמונת ימי החג, וכשהוא אומר וגם – לרבות עצרת ורה״ש ויום הכפורים.⁠¹ (עירובין מ׳:)

תן חלק לשבעה וגו׳ – רבי אליעזר אומר, תן חלק לשבעה אלו שבעה ימי שבת, וגם לשמונה אלו שמונת ימי מילה². (מ״ר)

תן חלק לשבעה וגו׳ – רבי נחמיה פתר קרא בנשיאים, תן חלק לשבעה דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים, וגם לשמונה – דכתיב ביום השמיני נשיא לבני מנשה.⁠³ (מ״ר)

תן חלק לשבעה וגו׳ – רבי יהודה פתר קרא במלואים, תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי המלואים, שנאמר כי שבעת ימים ימלא את ידכם, וגם לשמונה דכתיב ויהי ביום השמיני וגו׳.⁠⁴ (שם)

תן חלק לשבעה וגו׳ – רבי עזריה אומר, תן חלק לשבעה זה דור שמל משה את ישראל לשבעה דורות, וגם לשמונה – זה דור שמל יהושע לשמונה דורות.⁠⁵ (שם)

תן חלק לשבעה וגו׳ – רבי הונא אומר, תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי נדה, וגם לשמונה – אלו שמנת ימי מילה.⁠⁶ (שם)

תן חלק לשבעה וגו׳ – רבי לוי אמר, תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי סוכה, וגם לשמונה – זה שמיני עצרת.⁠⁷ (שם)

1. מפרש בגמרא דחלק זה היינו לברכה, ופירש״י שמברכים כל יום מקדש ישראל והזמנים, אבל בפירוש פסוק זה פירש דהיינו לענין קרבנות צבור, תן חלק לשבעה קרבנות צבור של שבעת ימי פסח וכו׳, וכתב מהרש״א כאן דשני הפירושים חד הן, דברכת מקדש ישראל והזמנים שבתפלת מוסף הם במקום קרבנות, אך זה תמוה, שהרי ברכה זו היא גם בתפלת שחרית, [ויתכן דכונתו לתפלות שבכל שבעת הימים, ובתפלות שחרית שבחוה״מ אין ברכה זו], אבל באמת הנה דרשות שונות הן ע״פ אגדות שונות. ואמנם המשך לשון הפסוק נוח יותר לפירושו בענין קרבנות דהוי פי׳ הלשון כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ פן יחרב הבית ולא תקריבו עוד ויועילו קרבנות הראשונים לבטל הרעה, ולהפי׳ שבגמרא צריך לפרש בפשיטות לתת חלק להימים הבאים כי אי אפשר לדעת מהרעה העתידה, לכן צריך לדאוג לעתיד, וכן צריך לפרש בכל הדרשות הבאות, ועוד נפרש בזה.

2. אולי הפי׳ כמ״ש בביצה ט״ז א׳ במדתו של שמאי הזקן שכל מה שהיה קונה דבר טוב בכל ימי השבוע היה אומר זה לשבת, וזוהי הכונה כאן אלו שבעה ימי שבת דבכל השבעה ימים צריך לכוין לתת חלק לשביעי, דהיינו ליום השבת, וכן במילה, שמאז נולד הולד צריך להכין עצמו לסעודת יום השמיני, והוא משום דלסעודה זו יש מעלה יתירה וכמ״ש בתנחומא פ׳ תצוה אפילו אדם ממשכן עצמו ועושה סעודה במילה, וע׳ מש״כ בתו״ת פ׳ וירא בפסוק ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק דסעודה זו חיובה מן התורה, וע״ע מש״כ בר״פ תזריע. וגם י״ל דתפס שני דברים אלו, שבת ומילה, ע״פ המבואר במדרשים [ובמ״ר כאן] שאמר אליהו להקב״ה, רבש״ע, אפילו אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות משבת ומילה כדאי שתרחם עליהם, ולכן דרוש לחבבם בהכנות בעוד מועד. ומה שסיים הפסוק כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ – יש לפרש לפי הענין כי לא תדחה את ההכנות למחר, דלא תדע מה רעה תוכל להיות מחר, ואולי לא תוכל למחר להכין.
גם יש לפרש כלל הדרשות הקודמות לענין פסח וחג ועצרת ור״ה ויוהכ״פ כי כולם ימי הדין הם, שבהם נדונין על ענינים מיוחדים, ואמר, כי לא תדע מה רעה יהיה, ולכן לכשתשמור אותם תרוחם ותנצל מרעה, וכן שבת מצלת מגיהנם וכן מילה.

3. ר״ל אע״פ שאפרים ומנשה הם משבט אחד של יוסף, וכל אחד לעצמו הוא חצי שבט, אפ״ה יחשבו קרבנותיהם כמו קרבנות שאר השבטים, שלכל אחד מיוחד לו יום תמים כמש״כ ביום השביעי נשיא לבני אפרים וביום השמיני נשיא לבני מנשה, וזה הוא שמרמז הכתוב תן חלק של שבט [יוסף] ליום השביעי כולו וגם חלק של אותו השבט ליום השמיני כולו, ואמנם צ״ע איך יתפרש לפי״ז סוף לשון הפסוק כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ, ואולי יתפרש ע״פ מש״כ רש״י כאן כי לא תדע מה יהיה רעה אם יחרב הבית ולא תקריבו עוד ויועילו קרבנות הראשונים, יעו״ש. וזהו שאמר תן חלק וכו׳ כמש״כ יום מיוחד לקרבנות של חצי שבט זה ויום מיוחד לקרבנות של חצי שבט זה, כי לא תדע וכו׳, ר״ל פן יחרב הבית ויועילו קרבנותיהם של אלו.

4. נראה דר״ל דלא נימא דעיקר קדושת היום היה או בשבעת ימי המלואים או ביום השמיני אבל לא בשניהם, משום דלא מצינו מפורש הצווי על שניהם, אלא דשניהם קדושים ומכובדים. והמשך לשון הכתוב כי לא תדע וכו׳ יתפרש ע״ד הבאור באות הקודם, ור״ל אולי יועילו קרבנות של אלה או של אלה.

5. מאברהם ועד משה שבעה דורות, אברהם יצחק ויעקב, לוי קהת עמרם ומשה, ויהושע הוא דור שמיני. ונראה הכונה דאע״פ שלא נמולו מעצמן עד דור משה ויהושע אפ״ה יהיו חשובים בעיניך לחלק להם כבוד ולא לרנן אחריהם על זה, יען כי מה שלא נמולו עד אז היו סבות בדבר משום סכנת דרכים ועוד כמבואר ביבמות ע״ב א׳. וזהו שסיים הפסוק כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ, ר״ל כי לא תדע מה שאפשר להיות רעות שיניאו מלקיים מצות מילה, ולכן לא תרנן גם על המניעות שהיו בימי משה ויהושע, כמבואר.

6. זה יתבאר ע״פ מ״ש בשבועות י״ח ב׳ כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הוויין ליה בנים זכרים, וזהו שאמר תן חלק לשבעה לזמן שבעת ימי נדה דהיינו סמוך לוסתה, ומפני זה תזכה לתת חלק למצות מילה ביום השמיני, דהיינו שתוליד בנים זכרים, ומה שסיים הפסוק כי לא תדע מה יהיה רעה וגו׳, יתבאר ע״פ מ״ש שם בגמרא בשבועות כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו היו לו בנים כבני אהרן הם מתים, ופשוט דמיתת הבנים בחיי האבות אפשר להמיט רעות רבות על חיי המשפחה, ואמר על זה כי אם לא תהיה זהיר בענין זה לא תוכל לשער את הרעות שאפשר לבא לסבה זו.

7. איירי לענין קרבנות החג כפירש״י בפסוק זה וכמו שבארנו למעלה אות ט׳ יעו״ש. ולא אוכל לכוין דברי התרגום כאן שכתב וז״ל, הב חולק טב מן זרעא לחקלך בתשרי ולא תתמנע מלמזרע אף בכסליו וכו׳, וכמה נפלא הדבר, שהרי כסליו הוא החודש התשיעי ואיך זה יתרגם כן הלשון וגם לשמונה, ולא שייך לומר כי ט״ס כאן שצ״ל בחשון, יען כי באמת זמן רביעה שניה היא בכסליו כמבואר במס׳ תענית, ובהכרח צ״ל דמפרש וגם לשמונה – לאחר שמונה, וכמו ויהי לשבעת הימים (פ׳ נח) שפירושו לאחר שבעת הימים.

תֶּן חֵלֶק – חלוק מלחמך ומשלך¹ לְשִׁבְעָה אנשים הנזקקים לחסדיך², וְחַלֵּק עוד³ גַם לִשְׁמוֹנָה שיבואו אחריהם, ואל תאמר דַּי⁴, והיינו שתחלק לכולם ואל ירבו בעיניך⁵, כִּי לֹא תֵדַע מַה – פֵּן⁶ יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ – בארצך ותצטרך לשוטט בארצות ואולי תצטרך לכולם⁷, ואז תנצל על ידי צדקה זו מן הרעה⁸:

1. רש״י.

2. רש״י. ואחז מספר שבעה כי הוא כלל חשבון, מצודת דוד. ואלשיך ביאר תן חלק לשבעה גדרי צדקה הם אשר מנה הרמב״ם ז״ל (הלכות מתנות עניים פרק י), וגם לשמונה שהוא עם ההלוואה שהיא השמינית, כי אף שהזכירן הרמב״ם ז״ל לא נעדרו מציאותם משלמה המלך.

3. רש״י.

4. רש״י.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד.

7. מצודת דוד.

8. רש״י. ורבותינו אמרו (מדרש רבה) ״תן חלק לשבעה״, אלו שבעת ימי בראשית, תן אחד מהם חלק ליוצרך לנוח בשבת, ״וגם לשמנה״ אלו שמונת ימי מילה. דבר אחר, ״תן חלק לשבעה״ קרבנות ציבור של שבעת ימי הפסח, ״וגם לשמנה״ של שמונת ימי החג, ״כי לא תדע מה יהיה רעה״ אם יחרב הבית ולא תקריבו עוד ויועילו הראשונים. דבר אחר, ״כי לא תדע״ לא ידעת מה נגזר על הגשמים בחג, ויועילו הקרבנות לבטל גזירה הרעה, רש״י. ור״י קרא ביאר את הפסוק ״תן חלק לשבעה וגם לשמונה״ חלק נכסיך לכמה שותפים שלא יהא ממונך כנוס במקום אחד, כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ, ואם יהיה ממונך כנוס במקום אחד שמא על אותו המקום נגזרה גזירה ויהיה אבוד עמהם, לפיכך חלקהו לשבעה ולשמונה שותפים. ובמדרש, ר׳ עזריה אומר ״תן חלק לשבעה״ זה דור שמל משה לשבעה, ״וגם לשמונה״ זה דור שמל יהושע לשמונה. ר׳ יהודה אמר ״תן חלק לשבעה״ אלו שבעת ימי המלואים, ״וגם לשמונה״ דכתיב (ויקרא ט, א) ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״. ר׳ הונא אמר ״תן חלק לשבעה״ אלו שבעת ימי הנדה, ״וגם לשמונה״ אלו שמונה ימי המילה. ר׳ לוי אמר ״תן חלק״ לשבעה אלו ז׳ ימי הסוכה, ״וגם לשמונה״ (במדבר כט, לה) ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת״, מדרש רבה..

(ג) אִם⁠־יִמָּלְא֨וּ הֶעָבִ֥ים גֶּ֙שֶׁם֙ עַל⁠־הָאָ֣רֶץ יָרִ֔יקוּ וְאִם⁠־יִפּ֥וֹל עֵ֛ץ בַּדָּר֖וֹם וְאִ֣ם בַּצָּפ֑וֹן מְק֛וֹם שֶׁיִּפּ֥וֹל^א הָעֵ֖ץ שָׁ֥ם יְהֽוּא׃

If the clouds are full of rain, they empty themselves on the earth; and if a tree falls toward the south, or toward the north, in the place where the tree falls, there shall it be.

א. שֶׁיִּפּ֥וֹל =ק-מ?,ב1 ובדפוסים, וכן אצל ברויאר ומג״ה
• ל!,ש1=שֶׁיִפּ֥וֹל (חסר דגש באות יו״ד)
• הערת ברויאר
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא

תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

אִין מִתְמַלְיָן עֲנָנַיָּא מִטְרָא עַל אַרְעָא מְעַרָן יָת מַיֵיהוֹן בְּגִין זְכוּתָא דְּצַדִּיקַיָּא וְאִין לֵית זְכוּ בְּדָרָא הַהוּא בְּיַמָּא וּבְמַדְבְּרָא נָחֲתָן דְּלָא יִתְהֲנוּן מִנְּהוֹן בְּנֵי אֱנָשָׁא וְאִי אִתְגְּזַר מִן שְׁמַיָּא לְמִנְפַּל מַלְכָּא וְיָעֲטוֹהִי מִן שְׂרָרוּתְהוֹן מִן קֳדָם מֵימְרָא דִּשְׁמַיָּא הַוֵי וְאִי סוֹבְעָא וְכַפְנָא בִדְרוֹמָא אוֹ בְּצִיפוּנָא אַתֲר דְּאִתְגְּזַר לְמִתְקַיְימָא הַהִיא עֵיטָא תַּמָּן מִשְׁתַּלְחָא לְמֶהֱוֵי.

אִם יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ יָרִיקוּ וגו׳ – אִם יִמָּלְאוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים תּוֹרָה, עַל יִשְׂרָאֵל יָרִיקוּ, שֶׁנִּקְרְאוּ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ (מלאכי ג׳:י״ב). אִם יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן, אִם הִגִּיעַ קִירְסוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם לְהוֹרוֹת, אִם בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן, כָּל יִשְׂרָאֵל מִתְכַּנְסִין שָׁמָּה וּמַעֲמִידִין חָכְמָתוֹ וְשׁוֹמְעִין מִמֶּנּוּ וְלוֹמְדִין מִמֶּנּוּ.

דָּבָר אַחֵר: אִם יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם – אִם הַנְּבִיאִים יִמָּלְאוּ נְבוּאָה, עַל הָאָרֶץ יָרִיקוּ, עַל יִשְׂרָאֵל מִתְנַבְּאִין שֶׁנִּקְרְאוּ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ (מלאכי ג׳:י״ב). תִּרְגֵּם עֲקִילַת הַגֵּר: וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר (ישעיהו ה׳:ו׳), וְעַל נְבִיָּיָא אֲפַקֵּיד דְּלָא יִתְנַבְּאוּן לְהוֹן נְבוּאָתָה. אִם יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן, אִם הִגִּיעַ קִירְסָן שֶׁל נְבִיאִים לְהִתְנַבּאוֹת. אִם בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן, שָׁמָּה יִהְיוּ כָל יִשְׂרָאֵל מִתְכַּנְּסִין וְשׁוֹמְעִין נְבוּאָתָן וּלְמֵדִין מִמֶּנּוּ.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִם רָאִיתָ צָרוֹת שֶׁהֵם מְשַׁמְשׁוֹת וּבָאוֹת עַל הָאָרֶץ, בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ (מלאכי ג׳:י״ב). אִם הִגִּיעַ קִירְסוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם לְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, כְּגוֹן רַבִּי מוֹנָא בְּצִפּוֹרִין וְרַבִּי בּוֹן בִּטְבֶרְיָה. אִם בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא, שָׁמָּה יִהְיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל גּוֹמְלִין אוֹתוֹ חֶסֶד. שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע, שׁוֹמֵר רוּחָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, לֹא יִזְרַע מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וּמִי רוֹאֶה בֶּעָבִים שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, לֹא יִקְצוֹר מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

אן אמתלת אלסחאב מטרא, אנמא אראקתהא וצבתהא עלי אלארץ׳, ואן סקטת ת׳מרה פי אלגנוב או פי אלשמאל, מוצ׳ע אנצבאבהא יכון סקוטהא.

אם ימלאו העננים גשם, אינם אלא בשביל שישפכו ויריקו את הגשם על הארץ. (נימוק לפסוק א-ב). ואם פרי עץ נפל בין בדרום או בצפון, הפרי יפול רק במקום שלו (מקום צמיחתו).

אם ימלאו העבים גשם וגו׳ – אם ראית העבים מלאים גשמים, ידעת שסופן יריקו גשמיהם על הארץ, במקום שהטובה צומחת וניכרת שם סופה לנוח.

אף כן דע שאם יפול עץ וגו׳ – אם ישכון חכם וצדיק בעיר או במדינה, מקום שישכון החכם שם יהו נראין אחרי מותו חכמותיו ומדות תרומותיו, ותשלום טובה ליושבי המקום על מנהג הטוב שהדריכם בדרך ישרה.

יפול – ישכון, כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה:י״ח).

עץ – תלמיד חכמים שמגין^א כעץ המיסך על הארץ.

א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״על דורו״. בדפוסים נוסף כאן: ״בזכותו״.

When the clouds are filled with rain – If you have seen clouds full of rain, you know that they will ultimately empty their rains upon the earth. In the place where the benefit grows and is discernible, there it is destined [for the rains] to come to rest. Likewise, you should know that "if a tree falls, etc.,⁠" [i.e.,] if a wise and righteous man¹ resides in a city or in a province, the place where he resides, there his deeds will be discernible after his death, and his words of wisdom, exemplary traits and bestowal of goodness upon the inhabitants of that place by his good custom that he guided them on a straight road.⁠²

Falls – Will reside, as in, "over all his brothers did he reside נָפָל.⁠"³

A tree – [Symbolic of] a Torah scholar, who with his merit protects like a tree, which serves as a covering over the earth.

1. In Bemidbar 13:20, Rashi explains that a tree [עץ] is symbolizes a righteous man. See also the last Rashi on this verse below.

2. Alternatively, this verse is connected to the previous verse, i.e., a person blessed with wealth must share his fortune with the less fortunate in the same manner as clouds that are full of rain do not keep it for themselves but empty their rains upon the earth. (Metzudat David)

3. Bereshit 25:18.

שכשם שאם ימלאו העבים גשם שהן יריקו וישפכו על הארץ, וכשם שאם יפול עץ בדרום או בצפון, מקום שיפול שם יהיה הוא – כך אי איפשר שלא תיהנה מאותן שתתן להם חלקים משלך.

יְהוא – יהא הוא.

אם – דרך משל לעושר, שלא ניתן לעשיר כי אם לעשות טוב לכל מצטרך אליו.

מלת יהוא – לשון רבים, והאלף נוסף כאלף ההלכוא אתו (יהושע י׳:כ״ד), ולא אבוא שמוע (ישעיהו כ״ח:י״ב). כי בתחלה הוא יהי לשון יחיד, ואין לו דומה במשקלו במקרא.

והענין אל המקום שיפול פרי העץ בצפון או בדרום שם יהיו האוספים, והענין על העשיר.

ויש אומרים: כי על העץ בעצמו יאמר, וחצי הפסוק הזה הוא כנגד חצי הפסוק הראשון, וחציו האחרון כנגד חציו האחרון. ואמר זה המפרש: כי יו״ד יהוא לעתיד, ממלת הוא, והוא לשון יחיד. והענין כי העץ בעבור שיתן פרי ישקוהו ויעבדוהו, ובשעה^א שיפול וידעו שלא יתן פרי לעולם, יעזבוהו במקום שנפל.

ואמר מפרש אחד: כי זה העץ הוא מן עצה. והאומר כזה לא אכל מעץ הדעת.

א. כך בכ״י לונדון 24896, מונטיפורי 40. בכ״י לונדון 27298: ״ובשעת״

IF THE CLOUDS BE FULL OF RAIN. This is a parable regarding wealth. Money was given to the rich only for them to do good, to help those in need.

[THERE SHALL IT BE.] Yehu (shall it be) is a plural.⁠¹ The alef in yehu² is superfluous. It is like the alef in he-halekhu³ (that went) in: that went with him (Joshua 10:24), and the alef in avu⁴ (would in: yet they would not hear (Is. 28:12).

[Yehu is a plural] because the basic word [for “it shall be”] in the masculine [singular] is yehi.⁠⁵ There is no form that is similar to yehu in Scripture.⁠⁶

The meaning of: in the place where the tree falleth, there shall they be is: “In the place where the fruit of the tree falls,⁠⁷ be it north or south, there shall the gatherers be.”⁸ The reference is to the wealthy.⁠⁹

Others say that the reference is to the tree itself,⁠¹⁰ and that [the first] half of our verse corresponds to [the first] half of the previous verse, and the final half of our verse stands in contrast to the final half of the previous verse.⁠¹¹

This commentator says that the yod in the word yehu is a third person imperfect prefix. It is related to the word hu (it) (Gen. 2:11).⁠¹²Yehu is a singular.⁠¹³

[According to this interpretation,] the meaning of our verse is: “The tree is watered and worked because it gives fruit. However, when it¹⁴ falls down, and the owners know that it will never again bear fruit, they leave it in the place that it fell.”

There is commentator who says that etz (tree) is related to the word etzah (counsel) (2 Sam.16:20).⁠¹⁵ Whoever says this has not eaten from the tree of knowledge.

1. According to this interpretation, yehu means “shall they be.” See next note.

2. Yehu is spelled yod, heh, vav, alef. It comes from the root heh, yod, heh. It should have been spelled yod, heh, vav (yehu). Hence its alef is superfluous.
According to Ibn Ezra our verse which should be understood as follows: “In the place where the fruit of the tree falleth, shall they (the gatherers) be.”

3. Halekhu is spelled heh, lamed, kaf, vav, alef. It comes from the root heh, lamed, kaf. Halekhu is normally spelled without an alef.

4. Spelled alef, bet, vav, alef.

5. Hence, yehu cannot be a singular.

6. The word yehu is not found again in Scripture.

7. Tree is short for “fruit of the tree.”

8. Yehu (shall they be) refers to the gatherers of the fruit.

9. The maxim is directed at the wealthy: “Gather the fruit that God gives you and share it with the needy” (Meijler).

10. In other words, where the tree falleth refers to the tree, not to its fruit. According to this interpretation yehu is a singular and does not come from the root heh, yod, heh. On the contrary it is related to the word hu (he or it), spelled heh, vav, alef. Yehu means "it shall be.⁠" According to this interpretation, the alef in yehu is not superfluous and the verse reads, “In the place where the tree falleth, there shall it be (yehu).

11. Divide a portion into seven, yea, even into eight (first half of verse 2) and If the clouds be full of rain, they [should] empty themselves upon the earth (first half of verse 3) deal with giving charity.
For thou knowest not what evil shall be upon the earth;(second half of verse 2); If a tree fall in the south, or in the north, in the place where the tree falleth, there shall it be (second half of verse 3) deal with what is destined to be.

12. Literal translation of hu.

13. Yehu is a singular, meaning “it (the tree) shall be.” According to this interpretation, yehu does not come from the root heh, yod, heh, and its shuruk does not indicate that it is a plural.

14. The tree.

15. This commentator interprets our verse as follows: “If counsel falls on the south, or on the north—that is, if God issues a decree on the inhabitants of the north or south—upon the place that the decree falls, there shall it come to be.”

(ג-ד) אם ימלאו העבים גשם, הכל יודעים כי על הארץ יריקו, ובמקום ההוא לא טוב לקצור בעת קציר, ואם יפול עץ היער מפני רוח סערה, כדכתיב באליהו,⁠^א ובמזמור ״הבו ליי׳ בני אלים״ (תהלים כ״ט:ה׳-ו׳), או בצפון או בדרום, לא טוב לזרוע לשם, ששם סכנה לזרוע. אבל אין אנו יודעים היכן יריקו, והיכן הרוח יפיל האילנות. ולפי שאין ידוע, לא טוב לאדם להתבטל ממלאכתו מספק, שאם הוא שומר הרוח וממתין מתי יפסוק לגמרי, אם כן לא יזרע.⁠^ב ואם רואה וממתין העבים היכן יריקו, אם כן לא יקצור – לא יעשה, כמו שמפרש והולך ״בבקר זרע... זרעך״ (קהלת י״א:ו׳).

א. לא מצאנו באליהו סערה המפילה עצים דווקא. אבל רוח חזקה מספיק לשאת אותו ממקום למקום מצאנו פעמיים: מלכים א י״ח:י״ב; מלכים ב ב׳:י״א.

ב. בכתב היד: יודע.

^אאם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו – פתרונו: כשמתמלאים העבים גשם ועוברים, שאין מריקין בהן, תמיהים העולם: מה נעשה מן הגשם שבהם. ובא הכתוב והודיעך שלא תתמה על החפץ, כי בברור על הארץ יריקו.

ואם תאבה לדעת היכן, לך בצפון או בדרום מקום שיפול העץ – האילנות שהפיל המטר, שם יהו הגשמים והעבים. וכן דרך העבים כשמתראין כאן ועוברין במקום אחר, הם באין בחזקה ומפילים האילנות.

א. פירוש ר׳ ברוך בר שמואל – מהדורת אריאלה נובצקי, ברשותה האדיבה של המהדירה (כל הזכויות שמורות למהדירה), על פי כתב יד לונדון 22413. בכ״י לונדון 22413 מופיע לאחר פירוש ר״י קרא לקהלת י״א:ב׳: ״עד כאן מצאתי. מכאן ואילך אני ברוך הבא לפר׳ לפי הפשט הנר׳ לי, וכאשר קבלתי קצת מ״ר.⁠״

אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא זהו משל למה שנאמר קודם בעניין המרצת האדם לנהוג בנדיבות, הוא אומר שמטרת הרכוש – אם אדם זוכה לו – היא לנהוג בו בנדיבות ולהעניק למי שיש לו פחות, כמו שמטרתם של העננים כאשר הם נושאים מים היא לשפוך אותם על הארץ וכך העולם שמתחת לשמים ייהנה מן המים, ואילולי היה הדבר כך הרי שקיומם של העננים ועליית האדים היו דבר מיותר וחסר תועלת. כל זה משל לאדם הנדיב והנבון. לעומת זאת האדם הבור והבזוי והקמצן הוא שווה ערך לעץ יבש אשר אינו יכול להתנועע, ובמקום שבו הוא נופל על הארץ שם הוא נשאר מושלך במקומו ואין בו תועלת. כך גם הקמצן הזה אסף רכוש וקבר אותו באדמה והחביא אותו ואיש אינו נהנה ממנו.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

שם יהוא – שם יהיו.

והנה אמר זה שראוי לאדם שישתדל בכל זמנו לקנין השלמות ולא יתרשל מזה, אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו וישחית שטף המים קצת הזרעים והם אשר נקצרו בעת ההוא. או ישחית ברד ירד מהעבים הזרעים אשר קניהם קשים וישאר השאר. ואם יפול עץ בצפון או בדרום מחוזק הרוח הדרומית או הצפונית, מקום שיפול העץ, שם (שם שם, ג) יהיו קצת הזרעים ההם ויפסדו.

והשלים הענין ואמר אם ימלאו – יישירהו שהוא צריך להכין עצמו בכל הדברים הכנה טבעית והשגחיית לפי שהגשם לא יבא על הרוב זולתי כי בתחילה ימלאו עבים מים ממקומות שאיבתם. אמנם לא יצוייר שהעבים יכוונו להמטיר על המקומות המיוחדים אשר המטר צריך להם אם בצפון ואם בדרום. אבל אמנם יחוייב שיהיה זה בהשגחת הנותן מטר על פני ארץ יתברך שמו כי הוא המכוין בזה תכלית מכוון שאם יהיה עץ בדרום או בצפון מקום שיהיה שם יהיו הגשמים. והזכיר זה הענין יותר מזולתו להמשכו אחר דרכי התורה האלהית אשר יחדה אותו בשכר ועונש על מצוותיה על הרוב ונתתי גשמיכם (ויקרא כ״ו). ונתתי מטר ארצכם (דברים י״א). כמבואר במקומות הרבה.

אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו. כי אמנם יקרה בזה כמו שיקרה כאשר ׳ימלאו העבים גשם׳¹, שהם ׳יריקו על הארץ׳ אפילו במקום שמקבל היזק בהם²: ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון, מקום שיפול העץ שם יהוא. באופן שאף על פי שבגללם³ ׳יפול עץ בדרום או בצפון׳, לא ימנעו מי הגשם מהיות באותו המקום עצמו שיפול שם בגללם העץ⁴. וכן המערכת לפעמים תנַשא אנשי רשע במצוַת בוראה להרע לרשעים ולהיפרע מהם, אף על פי שתזיק גם לקצת בלתי ראויים לכך⁵:

1. ׳אם׳ משמש בלשון ׳כאשר׳. כלומר, מלכות הכסיל המזיקה למדינה נמשלת לאותם הגשמים הנופלים מן העננים על הארץ.

2. שהעננים מורידים את הגשם ללא הבחנה בין מקום הצריך לגשמים למקום שהגשמים רק יזיקו, אף הוא נעשה למלך כדי להביא תועלת אף אם יש אחרים הניזוקים מכך.

3. בגלל הגשמים שבעבים.

4. ׳שם יהוא׳ הוא לשון רבים, ומוסב על הגשמים, לא על העץ. וראה אבע״ז. והיינו שהגשמים יהיו גם במקום שיגרמו לעץ ליפול, בין שיהיה בצפון או בדרום.

5. הגשם הוא דבר טוב, אך במקומות מועטים הוא גורם לנזק, וכן הדבר ברשעים שזוכים למלכות ושלטון, שזה קורה לסיבה טובה, להיפרע מאנשי הדור הרעים, אף שבגלל זה יינזקו גם קצת אנשים שלא חטאו.

העבים – עננים.

יריקו – ענין הזלה ושפיכה כמו שמן תורק שמך (שה״ש א׳:ג׳).

יהוא – כמו יהיה או היו״ד מורה על העתיד וכאלו אמר יהיה הוא.

אם ימלאו וגו׳ – אם העבים נתמלאו גשם הנה לא יחזיקו לעצמם רק יריקו וישפכו על פני האדמה ומוסב למעלה לומר שראוי הוא לחלק מתן לזולת, כמו שהעבים אינם מחזיקים הגשם לעצמם ויריקו על הארץ, ובזה תעלה הארץ אדים למעלה ונתמלא גשמים פעם בפעם, כן מי שנתמלא בעושר אין מהראוי לו להחזיקו לעצמו לבד רק ישפיע ויתן לאחרים ואז כאשר יצטרך הוא יהיה נשפע מאחרים.

ואם יפול עץ – עץ פרי עודו נטוע ותקוע בארץ בעבור שיתן פרי ישקוהו ויעבדוהו, ובשעה שיפול העץ בכל מקום שהוא בין בפאת הדרום בין בפאת הצפון בכל מקום שיפול שם יהיה כי מעתה עזבוהו במקומו ואין מי מטפל עמו עוד הואיל ואינו נותן פרי וכאומר כן מי שאינו משפיע לזולת כשיבא עת שיצטרך הוא לאחרים לא יפנו אליו.

אל תאמין בהבלי העוננים החוזים בעננים, שהרי אם⁠־ימלא֧ו העב֛ים ג֖שם על⁠־הא֣רץ יר֑יקו – זהו תכלית מה שתוכל להבין ממראה העבים. שאם יהיו מלאים יורידו מטר על הארץ, לא שתוכל להבין כלל על ידם התצליח במלאכתך, אם לא.

וכן אל תאמין בהבלי הקוסמים המסתכלים בנפילת המקל, שהרי ואם⁠־יפ֨ול ע֤ץ בדר֙ום וא֣ם בצפ֔ון¹ מקום שיפול העץ שם יהוא – שם יהיה הוא ושם יעמוד העץ, בלי שיורה על דבר אחר כלל.

1. {שד״ל מציע להטעים אחרת מבעל הטעמים.}

אם ימלאו וגו׳ – אל תאמן לדברי הקוסמים והמעוננים לדעת ע״י צורת העננים או נפילת עץ המושלך באויר (כמו שנאמר בנבוכדראצר בימינו היה הקסם, יחזקאל כ״א:כ״ז) אם תצליח כי העננים אינם עשוים להגיד עתידות רק להריק גשם על הארץ, ובמקום שיפול המקל (שהוא עץ ולא בעל שכל ורצון) שם יהוא, יהיה הוא, שם ישאר בלי תנועה ולא יודיע דבר.

אם ימלאו העבים וגו׳ – אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו, אם ימלאו ת״ח תורה על ישראל יריקו,⁠¹ שכן נקראו ישראל ארץ, שנאמר (מלאכי ג׳) כי תהיו אתם ארץ חפץ, אם יפול עץ בדרום ואם בצפון שם יהוא, אם הגיע זמנו של ת״ח להורות אם בדרום אם בצפון שמה ישראל מתכנסין ולומדין ממנו.⁠² (מ״ר)

אם ימלאו העבים וגו׳ – דבר אחר אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו, אם ימלאו הנביאים נבואה על ישראל יריקו, שכן נקראו ישראל ארץ, שנאמר (מלאכי ג׳) כי תהיו אתם ארץ חפץ, אם יפול עץ בדרום ואם בצפון שם יהוא, אם הגיע זמנם של נביאים להתנבאות אם בדרום אם בצפון שמה ישראל מתכנסין ושומעין נבואתם.⁠³ (שם)

אם ימלאו העבים וגו׳ – א״ר יצחק, אם ראית צרות שהן ממשמשות ובאות על הארץ – בשביל ישראל שנקראו ארץ, שנאמר (מלאכי ג׳) כי תהיו אתם ארץ חפץ,⁠⁴ ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון, מקום שיפול העץ שם יהוא – אם הגיע זמנו של תלמיד חכם להסתלק מן העולם שם ישראל גומלין אתו חסד. (שם)

מקום שיפול וגו׳ – מקום שיפול העץ שם יהוא – שם יהיו סלקא דעתך – אלא שם יהיו פירותיו.⁠⁵ (ע״ז ל״א.)

1. כלומר לא יכבשו את תורתם בקרבם אלא ילמדום לישראל.

2. ודריש עץ בכנוי לת״ח ע״ש הכתוב בפ׳ שלח היש בה עץ וכפירש״י שם. ויתכן דכלל המאמר הזה איירי בזמן הגלות אשר אין מרכז התורה לישראל, ויתחלף המרכז ממקום למקום, ולכן לאיזה מקום שהתורה תמצא לה קן שם ימצאו להם ישראל מקום ללמוד מבלי לבקר את ערך המקום, יען דהתורה מכבדת אותו לעשותו מקור נפתח להרביץ תורה.

3. ומצינו שעבים הוי כנוי לנבואה, כמו (ישעיהו ה׳) ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר תרגומו ועל נביאיא אפקיד דלא יתנבאון להון נבואתא, וע״ד הנה אנכי בא אליך בעב הענן (יתרו י״ט) הרי דהתגלות הקב״ה לאדון הנביאים בעת נתינת התורה היה ע״י עב הענן לכן תרגם בדרך המליצה את מלת עבים על הנבואה.

4. עיין ביבמות ס״ב א׳ אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, ופירש״י כדי לעוררם שיעשו תשובה, וה״נ הכונה כן, והגרי״ב בגה״ש שם ציין מאמר זה לשבת קל״ט א׳ ששם נמצא מאמר אין פורעניות באה לעולם אלא בשביל דייני ישראל, ולב״ב י״א א׳ ששם הגירסא אלא בשביל עמי הארץ, וכפי הנראה מסתפק באמתת הגירסא שביבמות – בשביל ישראל, אבל מדרשה זו שלפנינו מבואר מפורש כי אמתה ונכונה היא, שהרי כאן דריש מפורש בשביל ישראל שנקראו ארץ וכו׳.

5. ר״ל דא״א לפרש על העץ עצמו, דמה החדוש בזה, וגם הול״ל יהיה, בלשון יחיד, ולכן קאי זה על הפירות, ור״ל שהפירות נופלים לא רחוק מן העץ, ובגמ׳ מפרש דהמשל הוא לת״ת ובניו, דערך הבנים לא רחוק מערך האב, וכמ״ש ברא כרעא דאבוהא, וכן כמ״ש בעדיות האב זוכה לבן בנוי בחכמה וכו׳, ומפרש עץ בכנוי לת״ח כמש״כ לעיל אות י״ז.

אִם יִמָּלְאוּ – יתמלאו¹ הֶעָבִים – העננים² גֶּשֶׁם, הנה לא יחזיקו לעצמם את מי הגשמים אלא³ עַל הָאָרֶץ יָרִיקוּ – ישפכו אותם⁴, ובזה תעלה הארץ אדים ויתמלא הענן גשמים פעם בפעם⁵, וְאִם יִפּוֹל עֵץ פְּרִי בעודו נטוע ותקוע בארץ, כיוון שהוא עתיד ליתן פרי ישקוהו ויעבדוהו⁶, ואולם בשעה שיפול העץ לגמרי באופן שלא יוכל לתת עוד פירות, אזי היכן שיפול אם⁷ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן בכל⁸ מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא – ישאר⁹, כי מעתה יעזבוהו במקומו ולא יטפלו בו הואיל ואינו נותן פרי, כך מי שאינו משפיע לזולת כשתבוא עת שיצטרך הוא לאחרים לא יפנו אליו¹⁰:

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. מצודת ציון.

5. מוסב למעלה לומר שראוי הוא לחלק מתן לזולת, כמו שהעבים אינם מחזיקים הגשם לעצמם ויריקו על הארץ, כך מי שנתמלא בעושר אין מן הראוי שיחזיקו לעצמו לבד אלא ישפיע ויתן לאחרים, ואז כאשר יצטרך הוא יהיה נשפע מאחרים, מצודת דוד. ורש״י ביאר, אם ראית עבים מלאים גשם ידעת שסופם יריקו גשמיהם על הארץ במקום שהטובה צומחת וניכרת שם.

6. אבן עזרא, מצודת דוד.

7. מצודת דוד.

8. מצודת דוד.

9. מצודת ציון.

10. מצודת דוד. ורש״י ביאר שעץ הכונה לתלמיד חכם שמגן בזכותו כעץ המיסך על הארץ, ״ואם יפול עץ״ אם ישכון אדם חכם וצדיק בעיר או במדינה, בכל מקום שישכון שם, יהיו נראים מעשיו וחכמותיו ומידותיו הטובות אחרי מותו, ויהיה בכך טובה ליושבי המקום על מנהג הטוב שהדריכם בדרך ישרה. ובמדרש, ״אם ימלאו העבים״ אם ימלאו ת״ח תורה, על ישראל יריקו, שכן נקראו ישראל ארץ, שנאמר (מלאכי ג, יב) ״כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ״, ״אם יפול עץ בדרום ואם בצפון שם יהוא״ אם הגיע זמנו של ת״ח להורות, אם בדרום אם בצפון שמה ישראל מתכנסין ולומדין ממנו. דבר אחר, ״אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו״, אם ימלאו הנביאים נבואה על ישראל יריקו, ״אם יפול עץ בדרום ואם בצפון שם יהוא״ אם הגיע זמנם של נביאים להתנבאות אם בדרום אם בצפון שמה ישראל מתכנסין ושומעין נבואתם. דבר אחר, אמר ר׳ יצחק, אם ראית צרות שהן ממשמשות ובאות על הארץ, בשביל ישראל שנקראו ארץ, ״ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא״ אם הגיע זמנו של תלמיד חכם להסתלק מן העולם שם ישראל גומלין איתו חסד, מדרש רבה.

(ד) שֹׁמֵ֥ר ר֖וּחַ לֹ֣א יִזְרָ֑ע וְרֹאֶ֥ה בֶעָבִ֖ים לֹ֥א יִקְצֽוֹר׃

He who observes the wind won't sow; and he who regards the clouds won't reap.

תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

גְּבַר דִנְטִיר חֲרָשִׁין וְקוֹסְמִין לָא יַעֲבִיד טָב לַעֲלַם וּדְמִסְתַּכַּל בְּמַזָּלַיָּא לָא מַגְבֵי אֲגַר אֲרוּם חֲרָשִׁין מְתִילָן לְרוּחָא דְּלָא מִתְּפַס בִּידוֹי דְּבַר נַשׁ וּמַזָּלַיָּא מְתִילָן לַעֲנָנֵי שְׁמַיָּא דַאֲזָלוּ וְלָא תָיְבִין.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

מן ירתצד אלריאח לא יזרע, ומן יתאמל אלג׳יום לא יחצד.

המחכה לרוח מתי תבוא לא יזרע. ומי שמצפה לעננים (מתי יעברו [ואז הוא יקצור]) לא יקצור.

רוח – הרוחות, ורואה, והשם לב.

שומר רוח – ממתין ומצפה עד בוא הרוח.

לא יזרע – פעמים ממתין ואינו בא.

ורואה בעבים – נותן עיניו בעבים, וכשרואה אותן קודרים ירא לקצור מפני הגשמים, לעולם לא יקצור – לפי שירא תמיד.

He who watches [waits] for the wind – He who waits and looks forward for the wind to come.⁠¹

Will never sow – Sometimes he waits [for the wind], but it does not come.⁠²

And he who looks to the clouds – He observes the clouds, and when he sees them darkening, he is afraid to harvest on account of the rains; he will never harvest because he is always fearful [of the rains].

1. שמר הרוח cannot means "watching" a wind, Rashi therefore explains that שומר הרוח means "waiting" for the wind. שומר is used in the same context in Bereshit 37:11, which states, "his father waited [שומר]" to see when Yosef's dream would be fulfilled. (Sifsei Chachomim)

2. According to Rashi, the farmer is waiting for the wind to come in order to sow his field, because he wants the wind to scatter his seeds. Alternatively, the farmer is afraid of the wind and does not sow because the wind will blow the seeds away. (Seforno)

שומר רוח – מי שהוא שומר ומצפה שיבוא רוח בעולם, לפי שזריעה יפה בשעת נשיבת רוח.

לא יזרע – הרבה, שהרוח לא בא לנשב כי אם לפעמים.

ומי שהוא רואה ומסתכל בעבים בשעת הקציר לא יקצור – שבכל בוקר ובוקר, אי איפשר שלא יראה העבים ולא יפחד מגשם וממטר.

אבל את אשר יוכל לקצור יקצור, ולא יתעצל מפני העבים אשר יראה בבוקר ביום זה. ואם ימנע ביום מלקצור לפי שיתיירא ממטר, שמא היום לא ירדו גשמים כי אם למחר, וכן בכל יום ויום. נמצא שהוא בטל ועומד.

שומר – זה משל על הנדיב, כי הזורע העצל הכילי יאמר: זה הרוח יורה שלא ירד גשם בימים הבאים, ולמה אקח מה שיש לי והוא הזרע ואטמננו בארץ.

ויש אומרים: שהיא מצוה כמשמעה לזורע, שכבר זכר שלמה שאין בַמְלָאכוֹת כמו עבודת האדמה, לָכן אל יִשָׁען על דעתו ועל כל מה שניסה, כי העתים משתנות הנה.

HE THAT OBSERVETH THE WIND SHALL NOT SOW. This too is a parable regarding the generous man.⁠¹ The tight-fisted sluggard says that the wind shows that it will not rain in the coming days. He says: “Why should I take what I have—that is, the seed—and place it and hide it in the ground.”

Others say that this verse is, as implied in a plain reading of the text,⁠² a charge to the planter of the seed. Solomon already noted that there is no work like working the ground.⁠³ He therefore charges: “Do not rely on your knowledge and upon your experience,⁠⁴ for the times change.”

1. That is, exhorting a rich man to be generous. This verse tells such a person not to act like the tight-fisted person who says, “Why should I give charity? I am merely throwing my money away.”

2. Our verse is not a parable directed to the potentially generous man.

3. See Ibn Ezra on 5:8. Ibn Ezra's point: Because Kohelet believes working the ground is very important, he advises: Do not neglect working the ground even if you believe that drought or the like is coming.

4. Literally: “everything that you have tried.”

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ומאחר שהוא כן, שומר רוח לא יזרע – פתרונו: מי שתולה עיניו ברוח וממתין ושומר עד שיעבור רוח היום, לא יזרע. לפי שיעבור כאן הרוח, שמא יבא רוח וגשם ממקום אחר וימנע זריעתו, כי הרוח מביא הגשם. תחילה משיב הרוח ואחר כך מוריד הגשם. וכן רואה בעבים לא יקצור.

שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור גם זהו משל והוא משלים את המשל הקודם. הוא אומר: מי שמנסה לעשות מעשה טוב ודורש גמול מיידי עליו, ואם הוא איננו רואה סימנים לכך הוא מפסיק, הרי אדם כזה לא יצליח לעשות מעשה טוב, משום שהוא דורש תמורה מיידית, וזו אינה נדיבות אלא זהו סוחר המחפש רווח מיידי. הנדיב אינו מבקש גמול ולא הפקת תועלת בתמורה, אלא הדבר שמניע אותו הוא נדיבותו ומה שדוחף אותו הוא מידותיו הטובות ונפשו הנדיבה, מתוך רצון להדמות לאל המאציל טוב כל הזמן בלי לבקש תועלת, וכך גם השכלים מאצילים על גלגלי הכוכבים והגלגלים מאצילים על כדור הארץ מתוך נדיבות והאצלת הטוב מבלי שיפיקו מכך תועלת, וזוהי השלמות העצמית ומי שזוכה לה אינו צריך להפיק תועלת ממי שמתחתיו, אלא הוא מקבל מן הצד העליון והנשגב ונותן למי שמתחתיו.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

ולזה ראוי שיזרע בזמן הקודם והמתאחר, כי הקודם לא ישחיתנו הרוח והמתאחר לא ישחיתנו המים והברד. מי שיירא שהרוח ייבש זרעיו לא יזרע ומי שיראה בעבים ויפחד שיבוא המטר ויפסיד קצירו לא יקצור (שם שם, ד) כי יתכן שיבוא המטר במקום ההוא או במקום אחר קרוב לו, ויפסיד קצירו.

ואמר כי מזה יראה. כי שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור. וזה כי לפעמים לא יועיל לו ראייתו והכרתו בזה. כי מפתח של פרנסה הוא ביד האלהים וכמו שאמר (עמוס ד׳) חלקה אחת תמטר. ואם יראה בעיניך שלא יתכן דרך המשגיח בשכבר יקרה לצדיקים כמעשה הרשעים. וההפך כמו שאמר אל החלק השכלי לא תתבטל בזה ולא תזוז אמונה זו מלבך כי אפילו בהנהגה הטבעית שאתה מודה על אמתתה אינך משיג רוב הדברים כל שכן באלהית.

[כמו שיורדים הגשמים גם במקום שיזיקו, כן ראוי לנהוג בעבודת השדה ולא לחוש לנזק, ומזה ילמד גם על החובה להוליד ילדים ולא יחוש שמא יהיו רשעים, ויאריך בחשיבות הדבר]:

שומר רוח לא יזרע. אף על פי שלפעמים יאבד הזרע ברוח סערה שתפזרהו, מכל מקום אין ראוי להימנע מלזרוע בשביל דאגה מזה¹: ורואה בעבים לא יקצור. וכן יקרה בענין הקציר, [שאין ראוי להימנע מלקצור מדאגת הגשמים היורדים לפעמים בעת הקציר]⁠², כי אם יעשה כן, ׳לא יזרע׳ האדם ׳ולא יקצור׳ לעולם³:

1. מי ששומר ומצפה וחושש שמא יבוא הרוח אחרי שזרע ויפזר את הזרעים וייגרם לו הפסד, ולכן נמנע מלזורע, לעולם לא יזרע, ויפסיד בוודאי. ורש״י פירש גם לשון ׳שומר׳ – ממתין, אך לדעתו היינו שהוא ממתין שיבוא הרוח ורק אז יזרע, ולא שאינו זורע מחשש שיבוא הרוח. ואבע״ז פירש: ׳כי הזורע העצל הכילי יאמר, זה הרוח יורה שלא ירד גשם בימים הבאים, ולמה אקח מה שיש לי והוא הזרע ואטמנהו בארץ׳. הרי שלפירוש רבינו ׳שומר רוח׳ היינו שמצפה וחושש שמא יבוא רוח סערה, לרש״י הוא מצפה לזרוע לרוח שייטיב לזריעה, ואילו לאבע״ז הכוונה ששומר ומשגיח על מה שהוא חושב שמורה עליו הרוח.

2. חסר בדפוסים ונוסף מכת״י. כלומר, שממתין ונמנע מלקצור שמא ירדו גשמים המפסידים את הקציר, וזהו ׳רואה בעבים׳, שמסתכל בעננים וחושש אולי יורידו גשם בקרוב.

3. נמצא שמה שחשש לספק הפסד יגרום לו הפסד וודאי. וכל זה המשך למה שנאמר בפסוק הקודם שהגשם יפול גם במקום שמזיק, והיינו שאם ימנע הגשם מחשש שיזיק, יהיה הנזק גדול בהרבה, ועל זה הדרך הזהיר גם בעבודת האדם בשדה שלא ימנע מלהשקיע, אף אם לפעמים ייגרם לו נזק.

שומר – ממתין כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית ל״ז:י״א).

שומר רוח – הממתין בזריעת שדהו עד בוא הרוח, כי אז טוב לזרוע כי הרוח יפזר בכל מקום.

לא יזרע – פעמים ממתין ואינו בא.

ורואה בעבים – הנותן עיניו בעבים וכשרואה אותם קודרים ירא לקצור מפני הגשמים, זה לא יקצור לעולם, לפי שירא תמיד.

ולא חכמת הקסם לבדה אין בה תועלת, כי גם ההתחכמות בחכמת הטבע גם היא ללא הועיל, כי שומר רוח לא יזרע – אם ימתין ולא יזרע עד שתבוא הרוח הראויה, הנה הוא לא יזרע בעתו,

ורואה בעבים לא יקצור – אם ימתין שלא לקצור עד שלא יהיה שום ענן בשמים, לא יקצור בשעת קצירה, כי יתעכב יותר מדי

שומר רוח – ממתין עד שֶׁיִּשֹּׁב מפאה זו או זו, מאבד זמנו ומאחר זריעתו ומזיק לעצמו, וכן ראה בעבים שאחריו.

שמר רוח וגו׳ – שומר רוח לא יזרע – שומר רוחן של מלכיות לא יזרע מצות ומעשים טובים, ורואה בעבים לא יקצור – מי שרואה בעבים של מלכיות לא יקצור מצות ומע״ט¹. (מ״ר)

1. פשוט דמכוין למלכיות שבימי הבינים שהיו מציקין לישראל ורודפין אותם ומניאים אותם מלקיים מצות התורה, ועל כן היו התורה והמצות כמו זרויים לרוח ומכוסים בעבים, משא״כ בזמנינו שאנו חוסים בצל מלכי חסד הנותנים לנו חופשה גמורה לקיום התורה והמצות.
ואמנם עיקר דברי המדרש צריך באור, מה הוא רוחן ועבים של מלכיות, ויתכן לומר דהכונה מי שתולה מצבן של ישראל בעמים ברוח הפוליטיק של המדינות והממלכות, ועל כן הוא רואה ומסתכל בעבים, כלומר במסתרי הפוליטיק לדעת ערכי מצבה במדינה ומדינה, וע״י זה יעריך מצב ישראל – ההוא, שוב לא יזרע ולא יקצור מצות ומע״ט, כי ישתקע ברעיונו זה עד שיתרפה כולו בהשגחת הקב״ה, אשר אמנם אך לו הישועה, והדברים עתיקים.

ובא שלמה המלך ע״ה להזהיר את האדם לבל יברר יתר על המידה בנותנו צדקה, כי אז ימנע מלתת, שהרי¹ שֹׁמֵר – המצפה² וממתין³ בזריעת שדהו עד בוא⁴ הָרוּחַ⁵, לֹא יִזְרָע הרבה⁶, שפעמים ממתין והרוח אינה באה⁷, וְרֹאֶה – והנותן עיניו⁸ בֶעָבִים – בעננים וכשרואה אותם קודרים ירא לקצור מפני הגשמים⁹ לֹא יִקְצוֹר לעולם, לפי שירא תמיד¹⁰:

1. כי האדם אינו יכול לדעת באמת אם מקבל הצדקה תלמיד חכם ראוי וכו׳, וצריך לעשות צדקה וה׳ יזמין לו אנשים הגונים ות״ח נאמנים, נחל אשכול.

2. רש״י.

3. מצודת ציון.

4. רש״י, מצודת דוד.

5. כי אז טוב לזרוע שהרוח תפזר הזרעים בכל מקום, מצודת דוד.

6. רשב״ם.

7. רש״י, מצודת דוד.

8. רש״י, מצודת דוד.

9. רש״י, מצודת דוד.

10. רש״י, מצודת דוד. ור׳ תנחום הירושלמי ביאר שזהו משל שבא לומר שמי שמנסה לעשות מעשה טוב ודורש גמול מיידי עליו, ואם הוא איננו רואה סימנים לכך הוא מפסיק, הרי אדם כזה לא יצליח לעשות מעשה טוב, וזו אינה נדיבות אלא זהו סוחר המחפש רווח מיידי. ובמדרש, ״שומר רוח לא יזרע״, שומר רוחן של מלכיות לא יזרע מצוות ומעשים טובים, ״ורואה בעבים לא יקצור״ מי שרואה בעבים של מלכיות לא יקצור מצוות ומעשים טובים, מדרש רבה.

(ה) כַּאֲשֶׁ֨ר אֵֽינְךָ֤ יוֹדֵ֙עַ֙ מַה⁠־דֶּ֣רֶךְ הָר֔וּחַ כַּעֲצָמִ֖ים בְּבֶ֣טֶן הַמְּלֵאָ֑ה כָּ֗כָה לֹ֤א תֵדַע֙ אֶת⁠־מַעֲשֵׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂ֖ה אֶת⁠־הַכֹּֽל׃

As you don't know what is the way of the wind or how the bones grow in the womb of her who is with child; even so you don't know the work of God who does all.

תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

הֵיכְמָא דְּלֵיתָךְ יָדַע אֵיכְדֵין יְהַלֵּיךְ רוּחַ נִשְׁמְתָא דְּחַיֵי בְּגּוּף עוּלֵימָא שְׁלִילָא דְּשָׁרֵי בְּמַעֲיָנָא דְּאִמֵּיהּ מַעַבְּרָא וְהֵיכְמָא דְּלָא תִנְדַּע אִי דְּכַר אוֹ נוּקְבָא עַד זְמָן דְּאִתְיְלִיד הַכְדֵין לֵיתָךְ יָדַע יָת עוֹבָדָא דַּיָי דַּעֲבַד בְּחוּכְמְתָא יָת כּוֹלָא.

כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ – שִׁבְעָה דְבָרִים מְכֻסִּים מִבְּנֵי אָדָם, וְאֵלּוּ הֵם: יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה, וְעֹמֶק הַדִּין, וּבַמֶּה הוּא מִשְׂתַּכֵּר, וּמַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּמַה בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, וּמַלְכוּת זוֹ שֶׁל אֱדוֹם אֵימָתַי נוֹפֶלֶת. יוֹם הַמִּיתָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ (קהלת ט׳:י״ב), יוֹם הַנֶּחָמָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי ה׳ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה (ישעיהו ס׳:כ״ב). וְעֹמֶק הַדִּין מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (דברים א׳:י״ז). בַּמֶּה הוּא מִשְׂתַּכֵּר מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא (קהלת ה׳:י״ח). וּמַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי ה׳ חֹקֵר לֵב (ירמיהו י״ז:י׳), וּמַה בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה. מַלְכוּת הָרְשָׁעָה זוֹ שֶׁל אֱדוֹם אֵימָתַי נוֹפֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי (ישעיהו ס״ג:ד׳).

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

כמא אנך לא תעלם רתבת אלריאח וטריקהא, אלתי הי כאלאגסאם אלמגהולה פי בטן אלחבלא, כד׳אלך לא תעלם סר עמל אללה, אלד׳י יעמל אלכל.

כפי שאינך יודע על הנשמות (העוברים) שבבטן האשה ההרה (נוסחא אחרת: כפי שאינך יודע מעלת הרוח ואת מהלכה, שהיא כמו העוברים שנמצאים בתוך גוף האשה ההרה). כך לא תדע את סוד מעשה ה׳, שהוא עושה הכל.

כמו שאינך יודע משטר הרוחות ומהלכם שהם כעצמים הבלתי ידועים שבבטן ההרה כך לא תדע סוד מעשה ה׳ אשר יעשה את הכל.

כאשר אינך יודע וגו׳ – הרי זה מקרא מסורס נדרש מסופו לראשו כאשר אינך יודע עצמים בבטן המלאה – דברים הנסגרים ונעצמים בבטן שהיא מלאה, ואף על פי שבולטת לחוץ, כאשר^א אינך יודע דרך הרוח. כלומר ידיעת שתי אלה שוה, לא זו גלוייה לך ולא זו גלוייה לך, פעמים אתה סבור להכיר בעבים שיבוא הרוח ואינו בא כי הולך ועובר לו אל ארץ אחרת. והרי לשון זה כמו כגן י״י כארץ מצרים (בראשית י״ג:י׳), כשפחה כגבירתה (ישעיהו כ״ד:ב׳), כקונה כמוכר (ישעיהו כ״ד:ב׳), פעמים שהוא משוה מוקדם למאוחר, פעמים שהוא משוה מאוחר למוקדם. אף כאן לָמֵד ידיעת הרוח מידיעת הבטן, כלומר אין לך לשמור את הרוח ולראות בעבים.

כעצמים – אֵינְקְלוֺשוּריש, כמו עוצם עיניו^ב (ישעיהו ל״ג:ט״ו).

ככה לא תדע וגו׳ – ואף גזירתו של מקום לעיניין עניות ועשירות כך הם עלומות ממך, ולא תמנע מן החסד לדאג ולומר שמא אחסיר נכסיי ואעני, לא אעסוק בתורה ואתבטל ממלאכתי ואעני, לא אשא אשה ויהיו לי בנים ואצטרך להוציא עליהם.

א. כן תוקן בין השיטין בכ״י לוצקי 778, וכן בכ״י לייפציג 1. במקור בכ״י לוצקי 778 היה כתוב: ״כך״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״בעיניו״.

Just as you do not know, etc., nor the nature of that which is hidden in the womb of her that is with child – Things closed in and confined in the womb which is full, and even though it protrudes outward, "just as you do not know [the way of the wind].⁠" This is a transposed verse, expounded from its end to its beginning. "Just as you do not know the way of the wind,⁠" i.e., the knowledge of both these things is equal, neither is one revealed to you, nor is the other revealed to you, for sometimes you think that you know by the clouds that the wind will come, and it does not come here, but it passes and goes away to another land. This expression is similar to, "like the garden of Adonoy, like the land of Egypt,⁠"¹ [and] "as with the maidservant, so with her mistress,⁠"² [and] "as with the buyer so with the seller.⁠"³ Sometimes it [Scripture] compares the former to the latter, and sometimes it compares the latter to the former. Here too, it teaches the knowledge of the wind from the knowledge of the womb, i.e., you should not await the wind by looking at the clouds. (Gloss: This matter is transposed in Rashi's words, and it is in the opposite order. We must therefore, emend it as it is in exact editions, and then it will be understood well, and the following is the authentic version:

Nor the nature of that which is hidden – Enclosiede in Old French, as in, "and closes וְעוֹצֵם his eyes.⁠"⁴

So you will never know, etc – Also the decrees of the Omnipresent in dealing with poverty and wealth are hidden from you, and you should not refrain from [doing] kindness because you are worried, "perhaps my wealth will diminish and I will become impoverished; I will [therefore] not engage in Torah [study] and neglect my work and become poor; I will not wed and have children, because I will have to spend money to support them.⁠"

1. Bereshit 13:10.

2. Yeshayahu 24:2.

3. Ibid.

4. Yeshayahu 33:15.

אשר יעשה את הכל – שעשה ושעתיד לעשות. יום מיתה דכתי׳ כי לא ידע האדם את עתו יום נחמה כי יום נקם בלבי עומק הדין כי המשפט לאלהים הוא. ואין אדם יודע מה בלב חבירו שנאמר אני י״י חוקר לב בוחן כליות מה עוברה של אשה דכתי׳ כעצמים בבטן המליאה כמה ישתבר דכתי׳ כי מתת אלהים היא ועל מלכות הרשעה דכתי׳ כי יום נקם בלבי והואיל ואין אדם יודע את מעשה האלהים לא ישמור רוח ולא יראה בעבים.

(ה-ו) כאשר אינך יודע – כי כאשר אין אתה יודע איזה דרך הרוח וכאשר אינך יודע עצמים שבבטן האדם שהיא מליאה, כך אינך יודע מעשיו של הקב״ה אשר יעשה – שהרי לא תוכל להבחין מתי ירדו גשמים, ולא תהיה שומר רוח ורואה בעבים.

אבל תהיה בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח מלאכתך, ואל תרף^א ממנה, ועשה כל אשר תוכל לטרוח ולעשות במלאכתך, שהרי אינך יודע אם זמן זה טוב לזרוע או זה, או אם שניהם טובים כאחד, ועל כן אין לך להתעצל.

כעצמים – לשון: ועוצם עיניו (ישעיהו ל״ג:ט״ו), וכן מחשבותיו של אדם.

א. בכ״י המבורג: חרף.

כאשר – מפרשים אמרו כי כעצמים הוא כעצים, וזה הבל.

ועינינו גוף הילוד טרם שֶׁיִוָלֵד וקראוֹ עצמים – כי הם מוסדי הגוף כי הבשר והעור כמו מלבוש.

והמלאה – היא ההרה.

ויתכן שתהיה מלאה תואר לאשה, ותהיה מלת בטן סמוכה.

וגם יתכן שתהיה תואר לבטן, כי לעולם היא לשון נקבה בלשון הקודש, והיה ראוי להיות הבי״ת הראשון פתוח והשיני דגוש, וכמוהו: לאיש העשיר (שמואל ב י״ב:ד׳).

NOR HOW THE BONES DO GROW IN THE WOMB. There are commentators who say that atzamim (bones) means the same as otzem (shuts) (Is.33:15).⁠¹

However, this is nonsense. In reality, atzamim refers to the body of a child in its mother's womb before it is born.⁠² The unborn child is referred to as atzamim (bones) because the bones are the foundations of the body. The flesh and the skin [of the fetus, not mentioned in our verse] serve as garments for the body.

Ha-mele’ah [is a noun meaning] “she that is with child.”³ It is also possible that mele'ah is an adjective which describes the word ishah (women).⁠⁴ In this case be-veten (in the womb) is in the construct [with ha-ishah].⁠⁵

It is also possible that mele'ah is an adjective which describes beten (womb), for the word beten is feminine in the Holy Tongue.⁠⁶ The first bet in be-veten should have been vocalized with a pattach, and the second bet should have had a dagesh in it.⁠⁷ The same applies to the word le-ish (to the man) in le-ish he-ashir (to the rich man) (2 Sam. 12:4).⁠⁸

1. See Rashi’s comment on our verse: “Things that are enclosed (shut) in a full womb.”

2. According to this interpretation, atzamim means “bones.” Both interpretations agree that aztamim refers to the unborn child in the womb. They differ as to the literal meaning of the word aztamim.

3. In other words, Ibn Ezra understands mele'ah to be a noun meaning “a pregnant woman.” Our verse reads ka-atzamim be-veten ha-mele'ah. Mele'ah means “full” and would therefore appear to be an adjective. Ibn Ezra’s interpretation of mele’ah, on the other hand, renders our verse: “as the child in the womb of a pregnant women.” The interpretations that follow argue that mele’ah is an adjective.

4. The word ishah (woman) is not in the text. Ibn Ezra believes that our verse should be interpreted as if it read: ka-atzamim be-veten ha-ishah ha-mele'ah (as a child in the pregnant woman’s womb).

5. See above note.

6. Thus, ha-mele'ah, a feminine, is an adjective describing beten. According to this interpretation, there is no need to assume that the word ha-ishah is missing from our verse, for be-veten ha-mele'ah means: “in the pregnant womb.”

7. According to this interpretation, be-veten ha-mele'ah means “in the pregnant womb.” When an adjective with a heh prefixed to it describes a noun, the noun too has a heh prefixed to it. Thus, our phrase should have read ba-beten ha-mele'ah, for ba-beten is short for be-ha-beten, and the prefix ba is short for be-ha. Similarly, veten (lacking a dagesh) should have read beten (with a dagesh), for a dagesh his required after a heh indicating the direct object.

8. The word le-ish in le-ish he-ashir should have been vocalized with a kamatz; that is, it should have read la-ish, for la-ish is short for le-ha-ish.

כעצמים בבטן המליאה – כבר נסתר בתוך הבטן מלא,⁠^א כמו ״ועוצם עיניו״ (ישעיהו ל״ג:ט״ו) – סותם.

ככה לא תדע... מעשה האלהים – בכל מה שיעשיהו, הן בעבים היכן יריקו, הן ברוח היכן יפיל האילנות (ראו קהלת י״א:ג׳). לכך אל תתייאש על מלאכתך.

א. משפט זה נראה סתום, וייתכן שהוא משובש. המלה ״מלא״ יכולה להיות כמובן גם קיצור של ״מלאה״, תלוי למה היא מתייחסת; אבל גם המלה ״כבר״ היא אולי שיבוש של ״דבר״.

כאשר אינך יודע מה דרך הרוח – אם יביא הגשם כאן, או אם יעבור מכאן ויביא למקום אחר.

כעצמים – פתרונו: כדבר שהוא סתום ועצום בבטן המלאה, מלשון: עוצם עיניו מראות ברע (ישעיהו ל״ג:ט״ו).

ככה לא תדע את מעשה האלהים – על כן אני מזהירך שלא תתלה עיניך למעלה לשמור רוח ולראות עבים, אלא בין תבין את אשר לפניך.⁠¹ ואפילו בבקר ובערב כשרוח היום שולט יותר מבחצי היום, זרע זרעך כמו שמפרש והולך.

1. השוו ללשון הפסוק במשלי כ״ג:א׳.

כאשר אינך יודע מהי דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל גם זה מתייחס למה שלפניו, שהוא אמר ״שומר רוח לא יזרע״ (קהלת יא:ד) והוא אומר כך: אתה אינך יודע מה יביאו תהפוכות הזמן וייתכן שמצבך יתהפך ותעבור מעושר לעוני. הוא אומר כאן: ואם תאמר שאתה יודע משהו על כך באמצעות כל מיני ראיות וסימנים שבאמצעותם אתה יכול לקבוע מה יהיה בעתיד ולחזות את השינויים שיבואו בפרטים או באופן כללי, הרי שעליך לדעת שאינך יכול לעשות זאת, כפי שאינך יכול לדעת דברים שהם ברורים הרבה יותר וקרובים יותר וקיימים לפניך בהווה, אלא שבינך לבינם מסך כלשהו, ולכן אינך יכול לדעת את מצבם בוודאות. על אחת כמה וכמה שאינך יכול לדעת מה שאינו קיים בהווה. יש אומרים ש״עצמים״ זה ״עצים״ תוך הכפלת אחד העיצורים, כמו ״וגם דור העצמים תחתיה״ (יחזקאל כד:ה) שבודאי משמעו עצים, שכן אין אפשרות לפרש אחרת. ״המלאה״ יש מפרשים שמשמעו גורן והוא נקרא כך בגלל הזרע שאוספים בו בשעת הדיש, כמו ״[כדגן מן הגורן] וכמלאה מן היקב״ (במדבר יח:כז), ועל פי שיטה זו מפרשים את הפסוק ״כמו עץ היוצא מן הגורן״. פירוש זה אין לו משמעות במקום זה ואינו מתאים, אלא הכוונה היא להביע את חוסר יכולתו של האדם כמו שאמרנו, שהרי הוא אומר: כמו שאתה אינך יודע באיזה אופן הנשמה נכנסת בעובר כשהוא בבטן אמו, ואינך יודע בוודאות אם הוא זכר או נקבה, כך אינך יודע את סוד מעשיו של האל, שכן אם אינך מסוגל להכיר את הפרטי הרי שאתה רחוק עוד יותר מהכרת הכללי. העובר נקרא ״עצמים״, מכיוון שהעצמות הן עיקר הגוף ומשענו, והעצבים והעורקים והעור הם נספחים וכיסוי של העצמות, וכביכול העצמות הן העובר.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

בבטן המלאה – ר״ל המלאה שומן כי לא יוכרו בה העצמות.

כאשר אינך יודע מה דרך הרוח אשר תעבור בו, כי אין הרוח דבר מוחש, וכמו העצמים בבטן המלאה שומן שאינם נכרים באיש ההוא, ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל (שם שם, ה).

וזה אמרו כאשר אינך יודע – יראה כי הרוח עם היותו אחד מהארבעה יסודות לא תדע דרך ואפילו בדבר היותר מורגש שהוא המורכב בארבעתם כעצמים המתילדים בבטן ההרה לא תדע דרך איך יתהוו מהליחה ההיא. ודרך החכמים לומר בענינים אלו וכיוצא בהם שנתחכם הטבע בחכמת בוראו. והודו חסרון השגתם ולא בושו. ככה לא תדע את כל הדברים אשר יעשו ע״ד ההשגחה האלהית וכמו שאמר למעלה בהתווכחו עם החלק השכלי. ואם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא.

(ה-ו) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח. אם יועיל לזרע או יפזרהו¹: כעצמים בבטן המלאה. ו׳כאשר לא תדע׳ את פעולת המים אשר בעבים אם תועיל או תזיק²: ככה לא תדע את מעשה האלהים. שהיא הבריאה³: אשר יעשה את הכל. שבזה המעשה לא המורכב בלבד הוא עושה, אבל ׳יעשה את הכל׳, גם החומר והצורה⁴. ובהיות השכל האנושי דבר נברא, כאמרו (בראשית א כז) ׳ויברא אלהים את האדם בצלמו׳⁵, הנה בהיותו כוחיי לא תדע אם בפועל יהיה טוב או רע⁶, לכן אני אומר בזה כמו שאמרתי בזריעה וקצירה, בבוקר זרע זרעך - השתדל להוליד בעת הבחרות, ולערב - בעת הזקנה, אל תנח ידך, אף על פי שהולדת בעת הבחרות⁷, כי לא תדע איזה יכשר, ובשביל אחד מן הבנים שיכשר ראוי להשתדל בבחרות ובזקנה להשיגו⁸:

1. פסוק זה מוסב על האזהרה שבפסוק הקודם לנמנע מלזרוע מחשש שתבוא רוח ומלקצור מחשש לגשם, על ׳שומר רוח׳ הנזכר שאינו זורע מחשש שיבוא הרוח לפזר את זרעיו אמר שאינו יודע ׳מה דרך הרוח׳.

2. ׳המלאה׳ מלשון הכתוב (פסוק ג) ׳אם ימלאו העבים גשם׳, ומוסב על ׳הרואה בעבים׳ הנזכר בפסוק הקודם, שנמנע מלקצור בגלל העבים שרואה וחושש שיורידו גשם, ו׳עצמים׳ היינו הגשם שבתוך העבים, ׳דברים הנסגרים והנעצמים בבטן שהיא מלאה׳ (רש״י), אך באמת אין דרך לדעת אם הגשם יזיק לקציר או שיועיל לו.

3. פעולת הבריאה יש מאין היא פעולה שרק ה׳ יכול לעשות אותה, לכן נקראת ׳מעשה האלהים׳.

4. פעולת הבריאה יש מאין שונה מכל פעולה אחרת, כי כל פעולה, כדי לעשותה צריך שיהיה דבר הקיים שעליו יעשה הפועל את פעולתו, והפעולה אינה אלא לתת צורה אחרת לחומר, אבל פעולת הבריאה אינה יצירת והרכבת החומר והצורה בלבד, אלא גם בריאת החומר והצורה עצמם מתוך האין המוחלט. וכן כתב רבינו באור עמים (פרק יסודות) על פי פסוק זה, והביא מדברי הפילוסופים ׳אמנם האומרים הבריאה, אומרים שהפועל ממציא את כל הנמצא מחדש, ואינו צריך בזה לחומר אשר יפעל, אבל בורא את הכל, וזה ביאר שלמה בחכמתו בספר קהלת ׳ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל׳, והמשיך באור עמים להראות איך הוכח כל זה בפרשת בראשית במעשה בריאת העולם. וראה מש״כ רבינו לעיל (ז כג-כד), ובביאור שם. ובישעיה (מד כד) כתוב ׳אני ה׳ עושה כל׳, ופירש רבינו כלשונו כאן ׳עושה כל – החומר והצורה׳. ובאור עמים (סוף פרק ׳יסודות – חומר ראשון׳) הוכיח כי החומר הראשון נברא ואינו קדמון, וביאר את הכתוב בישעיה (מה ז) ׳יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה׳ עושה כל אלה׳, ׳⁠ ⁠׳רע׳ הוא החומר הראשון שאינו נמצא בפועל אלא בכח עד שיקבל צורה, ועל זה אמר ׳ובורא רע׳, שהחומר נברא, ׳והוסיף ואמר ׳אני ה׳ עושה כל אלה׳, כלומר כל חלקי המורכב לא הצורה בלבד כשאר הפועלים אבל גם החומר׳.

5. והוכיח זאת רבינו באור עמים (פרק ׳הנפש׳): ׳ואם יטעון חולק ויאמר שבהיות שזה העצם [שכל האדם] הוא דבר מחודש אחר שלא היה ועם זה הוא נצחי, יתחייב מזה שימצא דבר מחודש בלתי נפסד, והנה היפך זה התבאר בראיית אריסטו וכו׳ [שלדעתו כל דבר שנברא אינו יכול להיות נצחי], נשיב ונאמר שראוי לחלק בין מיני החידוש, כי אמנם יש חידוש הווה בתנועת ההויה אשר בה יתנועע החומר באיזה זמן מצורה לצורה, והנה בנושא זה המין מן החידוש יש בהכרח איזה כוחיות והכנה להיות נפסד ובלתי נמצא [שעצם השתנותו מוכיח שאינו נצחי, שכמו שמשתנה מצורה לצורה, כן עתיד להיפסד ולכלות], ובזה המין מן החידוש תצדק ראיית אריסטו הנזכרת, ויש מין אחר מחידוש אשר הוא הווה מלא צורה אל איזו צורה, וזה המין מן החידוש יקרא ׳בריאה׳, אשר בה לא יבוקש שום נושא שתוציאהו הבריאה מן הכוח אל הפועל, והמחודש בזה האופן הוא מצד עצמו בלתי נפסד זולתי אם ברצון בוראו ישוב לאין כמו שהיה קודם הבריאה וכו׳, והנה חידוש זה העצם השכלי הוא מזה המין השני שהוא מבלתי מציאות בפועל אל מציאות, ולכן הזכיר הכתוב לשון ׳בריאה׳ בחידוש זה הכוח, באמרו ׳ויברא אלקים את האדם בצלמו׳, ולזה יתכן שהוא כמו שאר הברואים שהם אמנם בלתי נפסדים מצד עצמם׳.

6. לדעת רבינו בפרשת בריאת העולם, לא היו בששת ימי הבריאה בריאה יש מאין כי אם יצירה יש מיש, ורק ביום הראשון נברא ׳התוהו ובוהו׳, שהוא המורכב הראשון מחומר וצורה, וממורכב זה נוצר כל הבריאה יש מיש. אבל שונה מכל שאר הבריאה היא נפשו השכלית של האדם, שכן נאמר עליו ׳ויברא׳, אף שנוצר ביום השישי לבריאה, כי נפש השכלית של כל אדם שנולד היא בריאה חדשה, שה׳ בורא בה ׳את הכל׳, יש מאין (ע״פ אור עמים פרק ׳הנפש׳). וכיון שכן, לא ניתן לדעת כלל לפני שתיברא אם יהיה האדם טוב או רע, שהרי לא נברא כלל.

7. כן אמרו ביבמות (סב:) ׳תניא רבי יהושע אומר, נשא אדם אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים׳.

8. ׳איזה יכשר׳ - איזה מן הבנים יהיה כשר וראוי לעמלך, [לא כפירוש רש״י שפירש אולי לא יתקיימו], כי אם היה ידוע לו מה יהיה הנולד, היה צריך להימנע מלהוליד ילדים שיהיו רעים, אך כיון שאינו יודע, עליו להוליד כמה שביכולתו. [ויש להעיר ממה שמצינו (בברכות י.) שחזקיה היה צריך להיענש על שלא נשא אשה, אף שעשה כן בגלל שידע שבניו יהיו רשעים. ויתכן שאין כוונת רבינו אלא אחרי שקיים מצות פריה ורביה, כפי שאכן בגמרא ביבמות מדובר בזה, ואז אילו היה האדם יודע שיוולדו לו רק רשעים, לא היה צריך להוליד עוד]. נמצא פירוש העניין, שהזהיר את בעל השדה שלא ימנע מלזרוע או לקצור מחשש שיפסיד, כי אם ימנע בוודאי יפסיד ואין בידו לדעת אם יבואו הרוח והגשם, ומזה למד שעל האדם מוטל להוליד בנים כפי יכולתו, ואף שיש לחוש אולי יוליד בנים רשעים, כיון שאין דרך לדעת מה יהיו, כיון שנשמתם נבראת רק בלידתם, כי אם יחוש לכך, לא יוליד שום בן אף שהוא כשר וצדיק. ובכל זה ביאר מה שאמר (פסוק ג) שהמערכת גורמת לירידת גשמים גם אם במקום אחד ייגרם מכך נזק, בגלל התועלת הכללית מהגשם, ועל דרך זה מבאר מה שציווה (פסוק ב) לכבד את המלך אף אם אינו ראוי, כי יש תועלת כללית בכך שהוא מלך, אף אם יש שניזוקים ממנו. [ובבראשית (א לא) פירש רבינו ׳והנה טוב מאד - תַּכְלִית המציאות בכללו טוב מאד יותר מן הַתַּכְלִיתִיּוֹת הפרטיות המכוונות אליו׳, כלומר שכלל כל הבריאה ׳טוב מאוד׳, אף שיתכן שכל חלק ממנה בנפרד אינה טובה, כי מכלול כל הבריאה מביאה לתכלית שרצה ה׳ להשיג בעולמו. וזהו שאמרו חז״ל (ב״ר ט ז-י) ׳טוב מאוד – זה יצר הרע׳, ׳זה מלאך המוות׳, ובזוה״ק (ח״א מז.) ׳זה מוות׳, כי אף שאינו ׳טוב׳, אך הוא ׳טוב מאוד׳, חלק ממכלול הבריאה שכולה יחד מביאה לתכלית הנרצית].

אינך – אין אתה.

כעצמים – ענין סגירה וסתימה כמו ועוצם עיניו (ישעיהו ל״ג:ט״ו).

כאשר אינך יודע – כמו שאינך יודע באיזה דרך הרוח מהלך עם כי תשמע קולו, וכמו הולד הנסגר בבטן המלאה שאינך יודע אם הוא זכר או נקבה עם כי תראה בליטת הבטן, ככה לא תדע את וגו׳.

את הכל – רוצה לומר שום דבר ממעשה ה׳ לא תדע ומוסב למעלה לומר אין לך להמתין על הרוח ולפחוד מן הגשמים, כי לא תוכל לדעת מתי יהיו.

והנה כאשר אינך יודע מה דרך הרוח – כי הרואה בעבים לא יוכל לדעת אם ימטיר אם לא ימטיר, כי לא ידע דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה, שאין יודע אם זכר אם נקבה.

ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל, ואין דרך לדעת העתיד, ושוא חכמת אדם.

מה דרך הרוח – אם לימין או לשמאל.

כעצמים וגו׳ – כשוטים אלה שמאיזה סימן רוצים לנחש אם אשה מלאה כלומר הרה תלד זכר או נקבה, כך אתה לא תלמד עתידות מניחושי הבל, עשה מה שמוטל עליך ואין לך עסק בנסתרות.

כעצמים בבטן המלאה – ז׳ דברים מכוסים מבני אדם ואחד מהם שאין אדם יודע מה בעבורה של אשה.⁠¹ (מ״ר)

1. וזה אחד מן הדברים שבמכוון הוא נעלם מבני אדם, שאלו ידעו אפשר שמי שידע שהולד הוא לא לפי רצונו היה מבקש תחבולות שתפיל האשה.

אין לך להמתין על הרוח ולפחוד מן הגשמים, כי לא תוכל לדעת מתי יהיו¹, כַּאֲשֶׁר – כפי² שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ – באיזו דרך תהלך הרוח למרות שאתה שומע אותה³, כַּעֲצָמִים – וכמו שאינך יודע את הדברים המוסתרים⁴ בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה – של האישה המעוברת⁵ שאינך יודע אם הוא זכר או נקבה אף על פי שבולטת הבטן לחוץ⁶, כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת מַעֲשֵׂה – שום דבר ממעשה⁷ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עשה את הכל ואשר⁸ יַעֲשֶׂה – עתיד לעשות⁹ אֶת הַכֹּל, ואף גזירותיו לעניין עניות ועשירות נעלמות ממך, לכן אל תמנע מלעשות חסד ולדאוג ולומר שמא אחסיר נכסיי ואהיה עני, לא אעסוק בתורה כי אם אתבטל ממלאכתי אהיה עני, לא אשא אשה כי אם יהיו לי בנים אצטרך להוציא עליהם ממון¹⁰:

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. מלשון דברים הנסגרים ונעצמים בבטן, רש״י, מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר גוף הולד וקראו ״עצמים״ כי הם מוסדי הגוף כי הבשר והעור הם כמו מלבוש.

5. אבן עזרא.

6. רש״י, מצודת דוד. ובמדרש, שבעה דברים מכוסים מבני אדם ואלו הם, יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ובמה הוא משתכר, ומה בליבו של חבירו, ומה בעיבורה של אשה, ומלכות זו של אדום אימתי נופלת, מדרש רבה.

7. מצודת דוד.

8. לקח טוב.

9. לקח טוב.

10. רש״י.

(ו) בַּבֹּ֙קֶר֙ זְרַ֣ע אֶת⁠־זַרְעֶ֔ךָ וְלָעֶ֖רֶב אַל⁠־תַּנַּ֣ח יָדֶ֑ךָ כִּי֩ אֵֽינְךָ֨ יוֹדֵ֜עַ^א אֵ֣י זֶ֤ה יִכְשָׁר֙ הֲזֶ֣ה אוֹ⁠־זֶ֔ה וְאִם⁠־שְׁנֵיהֶ֥ם כְּאֶחָ֖ד טוֹבִֽים׃

In the morning sow your seed, and in the evening don't withhold your hand; for you don't know which will prosper, whether this or that, or whether they both will be equally good.

א. יוֹדֵ֜עַ =ש1,ק-מ ובדפוסים וכן אצל ברויאר ומג״ה
• ל!=יוֹדֵ֜ע (חסר פתח גנוב)
• הערת דותן

תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

בְּיוֹמֵי עוּלֵימְתָּךְ תִּסַּב אִתְּתָא דְתוֹלֵיד בְּנִין וּלְעִדָּן סִיבוּתָךְ לָא תִשְׁבּוֹק אִתַּת חוּלְקָךְ מִלְּמֵילַד בְּנִין אֲרוּם לָא אִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ אֵידֵין מִנְּהוֹן אִתְבְּחַר לְמֶהֱוֵי טָב הָדֵין אֵידֵין אוֹ תַּרְוֵיהוֹן כַּחֲדָּא טַבְיָין.

[א] בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם זָרַעְתָּ בְּבַכִיר זְרַע בְּאָפִיל, שֶׁאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִתְקַיֵּם לְךָ אִם הַבָּכִיר וְאִם הָאָפִיל. כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר הֲזֶה אוֹ זֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר נָשָׂאתָ אִשָּׁה בְּיַלְדוּתְךָ וּמֵתָה, תִּשָּׂא בְּזִקְנוּתְךָ. הָיוּ לְךָ בָּנִים בְּיַלְדוּתְךָ, יִהְיוּ לְךָ בָּנִים בְּזִקְנוּתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה בְּנַעֲרוּתְךָ לְמַד בְּזִקְנוּתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵי זוֹ תּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת, אִם שֶׁל נַעֲרוּתְךָ אִם שֶׁל זִקְנוּתְךָ, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר שְׁנֵים עָשָׂר אֲלָפִים תַּלְמִידִים הָיוּ לִי מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפְרַס וְכֻלָּן מֵתוּ בְּחַיַּי בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת, וּבַסּוֹף הֶעֱמִידוּ לִי שִׁבְעָה, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה, וְרַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. אָמַר לָהֶם הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה בַּתּוֹרָה זֶה לָזֶה, אַתֶּם לֹא תִהְיוּ כֵן, מִיָּד עָמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה. רַבִּי נָתָן [נ״א] כֹּהֵן פָּתַר קְרָיָיא בָּאִשָּׁה, אִם לָקַחְתָּ אִשָּׁה בְּנַעֲרוּתְךָ לְקַח בְּזִקְנוּתְךָ, לָמָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵיזֶה בָּנִים מִתְקַיְּמִין לְךָ, אִם שֶׁל נַעֲרוּתְךָ אִם שֶׁל זִקְנוּתְךָ, אִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך – תניא רבי יהושע אומר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, רבי עקיבא אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו.

כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים – אמרו י״ב אלף זוגות תלמידים היו לו לר׳ עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכלום מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר׳ מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ור׳ אלעזר בן שמוע הן והן העמידו את השעה, תנא כלם מתו בין פסח לעצרת, א״ר חייא בר אבא ואי תימא רב אידי בר אבין כלם מתו במיתה רעה, אמר רב נחמן בר יצחק מאי היא זו אסכרה. רבי דוסתאי ב״ר ינאי אומר בכרת. אם אחרת וזרעת ברביעה ראשונה אל תשב לך ברביעה שניה שמא יבא ברד לעולם ויתקיימו האחרונות, אם אחרת וזרעת ברביעה שניה אל תשב לך ברביעה שלישית שמא יבא שדפון לעולם וישתדפו הראשונות ויתקיימו האחרונות כי אינך יודע אי זה יכשר.

מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת, (והלך ולן בביתו) והקניטתו אשתו, והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות מספרות זו עם זו אמרה אחת לחברתה חברתי בואי ונשוט בעולם ונדע מה פורענות באה לעולם, אמרה לה איני יכולה מפני שאני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את ומה שאתה שומעת בואי ואמרי לי, הלכה ושטה ובאת ואמרה לה חברתה מה שמעת מאחורי הפרגוד, אמרה לה שמעתי שאומרים כל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו, הלך וזרע ברביעה שניה, של כל העולם כלו לקה ושלו לא לקה, לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות מספרות וכו׳ (כדלעיל) עד שמעתי שהזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו, הלך וזרע ברביעה ראשונה, של כל העולם כלו נשדף ושלו לא נשדף, אמרה לו אשתו מפני מה אשתקד של כל העולם כלו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כלו נשדף ושלך לא נשדף, סח לה כל המאורע, אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפלה מריבה בין אשתו של החסיד ובין אמה של זו, אמרה לה בואי ואראך בתך שבורה במחצלת של קנים, לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו בואי ונשוט בעולם ונדע מה פורענות עתיד לבא לעולם, א״ל דייך דברים שביני לבינך נשמעו בין החיים. נתת פרוטה לעני שחרית ובא עני אחד ועמד לפניך ערבית אם יש בידך ליתן לו תן לו, ואם לאו פטרהו מיד, ואל תאמר איני נותן כבר נתתי שחרית לאחר כי אינך יודע אי זה יכשר אי זה הגון ובן אבות. אם למדת תורה בעשרך אל תשב [בטל] בשעת עניות, לפי שטוב לאדם שיעשה מעט בדוחק ממאה פעמים ברוחה.

ואזרע זרעך באלג׳דאה, ולא תתרך ידך ענה באלעשי, פאנך לא תעלם אייהמא יצלח אהד׳א או הד׳א, או כלאהמא מעא חסנאן.

ותזרע את הזרעים שלך מוקדם (וגם שהקדמת לזרוע), אל תזניח אותם לערב. שאינך יודע איזה מהם יותר טוב זה או זה, ואם שניהם יחד (יהיו טובים) זה טוב.

אל תנח – אל תנח ידך ממנו.

בבקר^א זרע את זרעך וגו׳ – למדת תורה בילדותך, למוד בזקנותך. היו לך תלמידים בילדותך,⁠^ב יהיו לך תלמידים בזקנותך. נשאת אשה בת בנים בילדותך, שא אשה בת בנים בזקנותך.⁠^ג עשית צדקה בילדותך, עשה בזקנותך.

כי אינך יודע איזה יכשר – אם תלמידים ובנים שבילדות יתקיימו לך, או שמא לא יתקיימו אלא שבזקנות. מעשה ברבי עקיבא שהיו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים מגבת עד אנטיפטרס, וכולן מתו מפסח ועד עצרת, ובא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. ולעיניין הבנים מצינו באבצן: שלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ (שופטים י״ב:ט׳), וכולם מתו בחייו, ובזקנותו הוליד את עובד ונתקיים לו.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778, לונדון 27298: ״ובבקר״.

ב. מלת ״בילדותך״ הושלמה בין השיטין בכ״י לוצקי 778. היא מופיעה בכ״י לייפציג 1.

ג. ״נשאת אשה בת בנים בילדותך, שא אשה בת בנים בזקנותך״ הושלם בין השיטין בכ״י לוצקי 778. הוא מופיע בכ״י לייפציג 1.

Therefore in the morning sow your seed, etc – If¹ your learned Torah in your youth, learn Torah in your old age.⁠² If you had students in your youth, you should have students in your old age. If you married a childbearing woman in your youth, you should marry a childbearing woman in your old age. If you performed charitable acts in your youth, perform charitable acts in your old age.

For you do not know which will prosper – Whether the students and children of your youth will survive you, or perhaps only those of your old age will survive. We find³ that Rabbi Akiva had twenty-four thousand students from Gabas to Antiparis, and they all died between Pesach and Shavuos, and he came to our Sages in the south and taught them. And concerning children, we find that Ivzan "sent thirty daughters abroad, and he brought in thirty daughters for his sons,⁠"⁴ and they all died in his lifetime,⁠⁵ but in his old age, he begot Oveid, who survived him.

1. See Maseches Yevamos 62a.

2. Sow your field at all times and do not wait for the wind, "for you do not know which will prosper, and therefore if you learned etc.⁠" (Metzudat David)

3. See Maseches Yevamos 62b.

4. Shofetim 12:9.

5. See Maseches Bava Basra 91a.

בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך – התהלך בתומיך וצא לזריעה וצא לקצירה כי אינך יודע אי זה יכשר ויצליח הזה או זה ואם של בקר ואם של ערב. ואם שניהם כאחד טובים ויוצלחו שניהם הרי לך טוב ממה שהיית מתעצל ופירושו שאם טרחת ויגעת בבחורתיך במצוות ולערב גם בזקנותך אל תנח ידך ר׳ אליעזר אומ׳ אם זרעת בבכיר זרע גם באפיל שאין אתה יודע אי זה (זרע) מתקיים בידך. ר׳ יהושע אומ׳ אם בא עני בבקר תן לו צדקה ואל תחזירהו ריקם ואם בא עוד לערב תן לו. ר׳ ישמעאל או׳ אם למד אדם תורה בילדותו יחזור וילמוד בזקנותו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

בבקר – ענינו תמיד, על שני הפירושים.

ות״ו תנח לשון נקבה בעבור היד.

והענין: אל תנח ידך – הזרע, כי לא מצאנו מלת הניח יוצאת לשני פעולים.

IN THE MORNING SOW THY SEED. Its meaning, according to both interpretations,⁠¹ is: “In the morning always sow thy seed.”²

The tav of tannach (withhold) is a third person imperfect feminine prefix³ because the word yad is feminine. The meaning of al tannach yadekha (withhold not your hand) is: “Let your hand not withhold.”] because we do not find the word hi-ni'ach⁴ directed at two objects.⁠⁵

1. The two interpretations of verse 4; namely, that it is directed to the (potentially) generous man or to the owner of a field.

2. That is, either “give charity early in the day,” or “plant your seed early in the day.”

3. The word tannach can also be a second person masculine prefix. This is how the JPS 1917 Tanakh translates it. It renders al tannach yadekah: “withhold not your hand.” Ibn Ezra, for the reasons that will soon become clear, renders the phrase: “Let your hand not withhold.” In other words, tannach governs one’s hand. It is not a second person masculine prefix but is a third person feminine prefix.

4. Tannach like hi-ni’ach is a hifil. Both words are derived from the root nun, vav, chet.

5. Words in the hifil have two objects. Compare he'ekhil (he fed; literally “he caused him to eat”), which has two objects—the person doing the feeding and the person being fed. Tannach in our verse is short for the hifil, tani'ach. Contrary to most cases, we do not find any word coming from the root nun, vav, chet to have two objects in the hifil. Thus, tannach can't mean “do not withhold your hand (literally, "do not cause your hand to withhold”), because this rendering implies two objects: a person and his hand. Ibn Ezra’s interpretation links tannach to the hand, not to the person whose hand it is. It tells the hand not to withhold from planting.

(ו-ז) ואם תאמר: למה יש לי להיכנס בספיקה לזרוע בעת עבים ורוח, מוטב שימתין עד חום היום וזריחת השמש, אל תאמר כן, אלא בבקר זרע ובערב. ובצהרים התעדן בשלך, כי מתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש ולהתעדן.

בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים זוהי חזרה על עניין ״שלח לחמך...⁠״ (קהלת יא:א) ומה שבא בעקבותיו, כפי שפרשנו. הוא הוסיף כאן זירוז לעשיית הטוב וההתמדה בכך ואיסור להסתפק במה שהיה בעבר ואיסור על הימנעות מעשייה בעתיד. זהו גם ציווי וזירוז לתקן את המידות ולשפר אותן, אסור לאדם לומר: המידות הטובות כבר התקבעו ואין אפשרות שיתקלקלו, שכן הן קבועות בנפש ונעשו הרגל קבוע. אסור לומר כך, מכיוון שכל דבר שממשיכים לעבוד עליו קביעותו וכוחו מתחזקים, וכל דבר שמפסיקים לעבוד עליו נשכח ומוזנח והנפש נוטה לדברים אחרים במקומו. בעניין זה ציוו חז״ל ״אל תאמין בעצמך עד יום מותך״ (משנה אבות ב:ד) ונאמר במשלי בעניין דומה לגבי ההתמדה בחוכמה והתמדה בעיסוק בה ״אל תעזבה ותשמרך ... סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה״ (משלי ד:ו-ח) כפי שבארנו במקומו. חז״ל פרשו את הפסוק כזירוז להתמדה בעבודת האל ושלא ימאס בה ולא ישתעמם ממנה, שכן היא מביאה אושר לאדם ואצילות לנפשו. על כן הם אמרו: בבקר זרע זרעך – רמז לתמיד של שחר, ולערב אל תנח ידיך – רמז לתמיד של בין הערביים¹. ״כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה״ זאת משום שהשורש של כל הפעולות – כמו עבודת האל ותיקון המידות ונדיבות ועשיית חסד והתעסקות בידע ובחכמה – הוא שיהיו לפעולות תכליות נשגבות ומטרות אלוהיות ושבזמן הפעולות האלה הנפש תהיה נוכחת לפני האל ותהיה מכוונת בכל פעולותיה והתנהגותה לעבר ידיעת האל והקשר אליו. אמנם, לאדם יש מחסומים רבים בעניין זה ומכשולים גדולים, חלקם טבעיים וחלקם נובעים מן ההרגל, המכשולים הטבעיים הם כוחות הדמיון וההערכה ומכשולי ההרגל הם התאוות והמידות, כמו התגברות הכעס ואהבת הרכוש והשלטון וכדומה, וכל אלה מפריעים לאדם להיות נוכח לפני האל ומונעים את המסירות לאל, אך כאשר האדם מתמיד לעשות טוב ושוקד לרכוש את המידות הטובות וליהנות מעבודת האל, לעתים בחלק מן המקרים הוא זוכה לנוכחות אמיתית ולהחלצות מן ההרגלים, וכך תיטהר הנפש באותה שעה מעכירות החומר, ועל כך אמרו חז״ל: ״אם יכול לכוון לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל״ (בבלי ברכות ל:ב). אולם, הם התירו לאדם – כדי לזרזו – שלא ימנע מעשיית הטוב מתוך צפייה לזמן שבו יזכה לטהרת נפש אמיתית, שכן דבר זה מביא את הנפש לידי עצלות ומרגיל אותה לעזוב את הטוב ולהפסיק לעסוק במעלות הטובות, ועל כך אמרו חז״ל: ״לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה״ (בבלי נזיר כג:ב). כוונתם שדבר זה גורם לנפש שתתרגל ותשתוקק לעשות טוב וללמוד את החוכמה, והתשוקה וההרגל מעמיקים בנפש כתוצאה מן ההתמדה, וכך הוא עובר ממצב שבו לא הייתה לו תכלית נשגבת למצב שבו יש לו מטרה אמיתית ותכלית נשגבת ואמיתית. לפיכך הוא ציווה להתמיד בעשיית הטוב, שכן אינך יודע באמצעות איזה מן המעשים הטובים אתה תזכה באושר המבוקש, או שכל המעשים הטובים מובילים אל המטרה הזו ובדרך זו תזכה הנפש בנוכחות האל, וזהו הטוב המוחלט, ועל כך אמר ״אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים״. אחרים אומרים שבמילים ״בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך״ כוונתו לזמן הנעורים ולזמן הזקנה, והוא נתן סיבה לכך באומרו שאינך יודע מתי תעבור מן העולם ותמות, ולכן עליך להיזהר כל הזמן ולהיות מוכן לעזוב, שכן כל דבר שיש לו יסוד והתחלה הרי שמן ההכרח שיחזור למקורו, כמו שהגשם עולה ואח״כ יורד למקומו ומקורו, וכך גם הצמחים והמחצבים ״מקום שיפול העץ שם יהוא״ (קהלת יא:ג).

1. לא מצאתי מדרש כזה בספרות חז״ל. המדרש משתקף בספר דרשות מפולין מן המאה העשרים: אליהו גיטמאן, מדרשות אליהו, לובלין תרצ״ב, עמ׳ 12

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

ולזה אין ראוי שתמנע מלזרוע, אבל ראוי שתזרע בבקר ולא תנח ידך מלזרוע בערב, כי אינך יודע אי זה מהם יכשר יותר או יהיו שניהם כאחד טובים (שם שם, ו). ולזה אמר על צד המשל כי אין ראוי שיתרשל האדם מקנין המושכלות לא בעת בחרותו ולא בעת זקנתו.

ולזה אמר בבקר – יראה השתדל לזרוע זרעך לצורך הבקר שהוא העולם הזה. אמנם לצורך הערב והוא מה שיהיה לאחרית ימיך בעולם הבא אל תנח ידך. והכונה שבכל מעשיו יכוון למלא את ידו בב׳ ההכנות האלו ההכנה הטבעית המשקפת ברובה אל הנהגת העולם הזה. וההשגחיית אשר עיקרה הוא העולה הבא.

כי אינך יודע – במעשה ההוא אי זה יכשר הזה או זה. כי לפעמים הדבר נמסר אל הטבע לגמרי ואז יועיל מאד הכנה מצדו. ולפעמים אין לאל ידו לעשות ויעשה על ידי ההשגחה האלהית ואולי יצטרך לשניהם והוא יכין עצמו וה׳ יגמור בעדו. ומראה הבקר והערב אמת הוא על דרך מה שאמר למעלה על זה הענין בעצמו ושריך בבקר יאכלו. בעת יאכלו. וכתיב (זכריה י״ד) והיה לעת ערב יהיה אור. וכמה כלל זה החכם בתוכחותיו אלה מן היושר השכלי והאמת להיישיר את האדם אל הדרך הנכונה להשיג ענייניו לחיי צרכיו בעולם הזה ובעולם הבא. ובדרך זה דרכו כל האבות והנביאים והחסידים וכל החכמים אשר בא זכרונם בכל כתבי הקדש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אל תנח ידך. אין כאן מלת את אבל בפסוק שלמעלה בסימן ז׳ יש מלת את כמ״ש שם ובשניהם מלת ידן בלא יו״ד אחר דל״ת.

יכשר – מלשון כשר וטוב.

בבוקר – לכן בבוקר זרע שדך, וגם בערב אל תנח ידך מן הזריעה, רוצה לומר בכל עת תזרע שדך ולא תמתין על הרוח.

כי אינך יודע – ולא תוכל לדעת איזה הזריעה יהיה כשר וטוב אם זה של בוקר או זה של ערב, ואפשר יהיו שניהם יחד טובים זה כזה.

אם כן בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך – אל תמנע מלזרוע גם בערב, ואל תחוש לשום ניחוש, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים, אבל מה שהוא ידוע ואין ספק בו הוא זה.

בבקר וגו׳ – הולך ומוסיף על דבריו, אל תמנע מזרוע מפני שהוא ערב הוא בוקר.

(סיום פרשה י״א לפי הרמבמ״ן)

בבקר זרע וגו׳ – תניא. ר׳ יהושע אומר, נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו,⁠¹ היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה, אם שניהם כאחד טובים.⁠² (יבמות ס״ב:)

בבקר זרע וגו׳ – רבי עקיבא אומר, היו לו לאדם תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך.⁠³ (שם שם)

בבקר זרע וגו׳ – רבי אליעזר אומר, זרעת בבכיר – זרע באפיל, כי אינך יודע איזה יכשר, הזה או זה, שאין אתה יודע איזה מתקיים לך אם הבכיר או האפיל.⁠⁴ (מ״ר)

בבקר זרע וגו׳ – רבי ישמעאל אומר, אם למדת תורה בנערותך למוד בזקנותך, כי אינך יודע איזה יכשר, שאין אתה יודע איזה תורה מתקיימת אם של נערותך אם של זקנותך ואם שניהם כאחד טובים.⁠⁵ (שם)

בבקר זרע וגו׳ – רבי יהושע אומר, אם בא עני אצלך בשחרית – תן לו, בערבית – תן לו, שאי אתה יודע איזה מהן הקב״ה כותב עליך, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים.⁠⁶ (שם)

1. במ״ר פסוק זה הובא מאמר זה וגרס נשא אדם אשה בילדותו ומתה, ופשוט שבגמ׳ חסרה מלה זו ״ומתה״, וחדוש על המפרשים והמגיהים שלא הגיהו ולא העירו מזה. אמנם א״ל דכיון דאמר לקמן היו לו בנים בילדותו יהיה לו בנים בזקנותו א״כ ע״כ ישא אשה בת בנים בזקנותו אף אם אשתו הראשונה לא מתה. וכן מורה לשון המ״ר שם דאמר ר׳ נתן פתר קריא באשה אם לקחת אשה בנערותך לקח בזקנותך למה אינך יודע איזה בנים מתקיימים לך אם של נערותך אם של זקנותך ואם שניהם כאחד טובים, הרי להדיא דהטעם של לקיחת אשה בזקנותו הוא משום בנים וכמ״ש וע׳ רש״י.

2. וכתבו הפוסקים (אה״ע סי׳ א׳) דאין חיוב זה אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מכיון שקיים אדם פו״ר פטור מלהוסיף עוד.

3. מפרש זרעך בכנוי לתלמידים, וכמו שדרשו בספרי פ׳ ואתחנן ושננתם לבניך אלו תלמידיך, וכן באלישע הוא אומר (מלכים ב ב׳) ויצאו בני הנביאים, ודרשו וכי בני הנביאים היו והלא תלמידים היו אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים, וכן מצינו בחזקיהו שלמד תורה לישראל וקראם בנים כמש״נ (דברי הימים ב כ״ט) בני עתה אל תשלו, וכנגד זה מצינו שהרב נקרא אב כמו באלישע שקרא לאליהו אבי אבי (מלכים ב ב׳), וכן מבואר בסנהדרין י״ט ב׳ כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. ויש להסביר ענין יחס שמות אב ובן לרב ותלמיד ע״פ הכתוב בפ׳ בראשית הוא היה אבי יושב אהל ומקנה, אבי כל תופש כנור ועוגב, שפירושו הוא המציא ענין ישיבת אהלים ומקנה וכן המציא חכמת הנגינה בכלי זמר, ומבואר מזה דמי שממציא איזה דבר חכמה וידיעה נקרא אב לה, וממילא מי שמקבל ממנו למוד אותו הדבר הרי הוא אליו ביחס בן, ולכן כל תלמיד המקבל מרבו דבר חכמה וידיעה שבלעדו היתה חסרה לו נקרא הרב בשם אב מפני שהוא הממציא להתלמיד והתלמיד בשם בן, וע״ע קצת מענין זה במו״נ ח״א פ״א.

4. בכיר מלשון בִּכּוּר, והוא ברביעה ראשונה, ואפיל הוא רביעה שניה המאוחרת מלשון כי אפילות הנה, וכמ״ש בברכות י״ח ב׳ דלפעמים נגזרה רעה על רביעה ראשונה וטובה על רביעה שניה ולפעמים להיפך.

5. כי יש מעלה בתורת הילדות כמ״ש באבות הלומד ילד דומה לכותב על נייר לבן וכו׳, וכן ידוע דגירסא דינקותא נזכרת היטב, וכנגד זה יש מעלה בתורת הזקנה כמ״ש ת״ח כל שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן וכל מה שלומד אז הוי בדעה רחבה ומבוררת, וא״כ אין אתה יודע איזו מעלה מכרעת, ואם שניהם כאחד טובים, כלומר שצריך לתכלית קיום למוד התורה לשתי המעלות של שתי התקופות, ולכן אחוז בשתיהן, וזהו בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך וכדמפרש.

6. דריש זרע זרעך על צדקה, ע״ש הכתוב זרעו לכם לצדקה, ויכול להיות שבשחרית לא היתה כונתך טובה ורצויה כמו בערבית, או דאיירי בשני עניים, ויכול להיות שאחד היה עני שאינו הגון ואין זכות הנתינה רבה. ולפ״ז א״ש מה דמסיים ואם שניהם כאחד טובים, היינו שניהם הגונים דקאי על העניים ולא על המתנות.

ולכן אין ראוי שֶׁתִּמָּנַע מלזרוע, אלא¹ בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ – שדך², וְלָעֶרֶב – וגם בערב³ אַל תַּנַּח יָדֶךָ מן הזריעה, ובכל עת תזרע שדך ולא תמתין שתבוא הרוח⁴, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה – איזו זריעה⁵ יִכְשָׁר – תהיה טובה⁶, הֲזֶה – האם זאת של הבוקר⁷ אוֹ זֶה – או זאת של הערב⁸, וְאִם – ואולי⁹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד יהיו¹⁰ טוֹבִים זה כזה¹¹:

1. רלב״ג, מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. מצודת ציון.

7. מצודת דוד.

8. מצודת דוד.

9. מצודת דוד.

10. מצודת דוד.

11. מצודת דוד. ובתלמוד (יבמות סב:), תניא, ר׳ יהושע אומר, נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה, אם שניהם כאחד טובים. רבי עקיבא אומר, היו לו לאדם תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר ״בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך״. מעשה ברבי עקיבא שהיו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים מגבת עד אנטיפטרס, וכולן מתו מפסח ועד עצרת, ובא אצל רבותינו שבדרום וּשְׁנָאָהּ להם, ולעיניין הבנים מצינו באבצן שלושים בנות שלח החוצה ושלושים בנות הביא לבניו מן החוץ (שופטים יב, ט), וכולם מתו בחייו, ובזקנותו הוליד את עובד ונתקיים לו, רש״י. ובמדרש, רבי ישמעאל אומר, אם למדת תורה בנערותך למוד בזקנותך כי אינך יודע איזה יכשר, שאין אתה יודע איזה תורה מתקיימת אם של נערותך אם של זקנותך ואם שניהם כאחד טובים. רבי יהושע אומר, אם בא עני אצלך בשחרית תן לו, בערבית תן לו, שאי אתה יודע איזה מהן הקב״ה כותב עליך, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים, מדרש רבה.

(ז) וּמָת֖וֹק הָא֑וֹר וְט֥וֹב לַֽעֵינַ֖יִם לִרְא֥וֹת אֶת⁠־הַשָּֽׁמֶשׁ׃

Truly the light is sweet, and a pleasant thing it is for the eyes to see the sun.

תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

וּבַסִים נְהוֹרָא דְּאוֹרָיְתָא וְטָב לְאַנְהָרָא עַיְנִין חַשִּׁיכִין לְמֶחֱזֵי יְקָר אַפֵּי שְׁכִינְתָא דַּעֲתִיד לְאַנְהָרָא אַפֵּי צַדִּיקַיָּא מִן זִיו שְׁכִינְתָא וּלְמֶהֱוֵי שׁוּפְרֵיהוֹן כְּשִׁמְשָׁא.

וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם – מָתוֹק אוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְטוֹב לָעֵינַיִם, אַשְׁרֵי שֶׁתַּלְמוּדוֹ מֵאִיר לוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ. רַבִּי אַחָא אוֹמֵר מָתוֹק אוֹר הָעוֹלָם הַבָּא, אַשְׁרֵי שֶׁיִּזְכֶּה לִרְאוֹת הָאוֹר הַהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וגו׳ (ישעיהו ל׳:כ״ו).

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

ואלנור לד׳יד׳, ומסתחסן לאלאבצאר רויהֵ אלשמס.

והאור ערב, וראיית השמש נחשבת טובה לעיניים.

ומתוק האור – מתוק הוא אורה של תורה.

וטוב לעיניים לראות את^א השמש – ואשריהם לעיניים שרואים הלכה מלובנת ומחוורת על בורייה. כך נדרש באגדת תלים (מדרש תהלים מ״ט:ב׳).

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165 חסר: ״את״.

And the light is sweet – The light of Torah is sweet.⁠¹

And it is good [pleasant] for the eyes to behold the sun – And fortunate are the students whose eyes see a legal opinion whitened and clarified thoroughly. So is it expounded in Aggadas Tehillim.

1. In Tehillim 19:11, Dovid describes the Torah as "sweeter than honey and drippings from the combs.⁠"

ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש – ומתוק יהיה לו לאדם לעולם הבא אם יסתכל באור הזה ויתבונן מעשה השם. וטוב לעינים הוא שיראה האדם את השמש שהוא המאור הגדל שהוא עולה ויורד ופעמים מחשיך ויאמר בן אדם בדעתו מיכן הוא דרך בני האדם פעמים יהיו בשמחתה פעמים יהיו בעצבון וישית אל לבו ויודה לבוראו על כל מה שבאין עליו אם טוב אם רע. ס״א ומתוק האור שעתיד הקב״ה להאיר לצדיקים אשרי מי שיזכה לאותו אור לאור באור החיים.

את השמש – נתן הקב״ה השמש דוגמא בעולם הזה להתבונן אורו של הקב״ה לעתיד לבא.

(ז-ח) ומתוק האור – טוב מאור לעינים לראות מאור השמש אשר בעולם

שהרי אם יחיה^א האדם שנים הרבה, בכולם יש לו לשמוח,

ובלבד שיהא צדיק ויזכור בעולם הזה ימי החושך – של מיתה, למען לא יהיה חוטא בעולם הזה.

כי הרבה יהיו – ימי החושך והמיתה, כל הימים שיבוא בהם לעת המיתה, יהיו לו להבל ורעה, אם חטא בחייו.

א. בכ״י המבורג: יהיה.

ומתוק – זה הפסוק דבק עם הבא אחריו.

ואמר על האור מתוק, ואיננו דבר שֶׁיֵאָכֵל. ועיקר זה בעבור התחברות ההרגשות^א במקום שעל המצח, והוא מקום אחד, יאמרו מלה שהיא ידועה לזו הרגשה, להרגשה אחרת. וכמוהו: ראה ריח בני (בראשית כ״ז:כ״ז), וכל העם רואים את הקלות (שמות כ׳:י״ד).

וענין הִדָּבֵק זה הפסוק בראשון, שיתעסק תמיד לעשות טוב, ולא יתעסק בשמחה אחרת.

א. כן בכ״י לונדון 27298, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 24896: ההרגש.

AND THE LIGHT IS SWEET. This verse is connected in meaning to the verse that follows.⁠¹

Kohelet describes the light as sweet. However, light is not something that can be eaten.⁠²

The basic way to understand the term the light is sweet is: “Since all of the senses come together in one place above the forehead, people substitute a word which is employed for one sense and apply it to a different sense.” Compare: See, the smell of my son (Gen. 27:27),⁠³ and: all the people saw⁴ the thunderings (Ex. 20:14).

This verse is connected in meaning to the verse that precedes it, to teach that one should always be occupied in doing good. He should not be engaged in any other joy.⁠⁵

1. The next verse states that the boons described in our verse will not last forever.

2. This being the case, what does “the light is sweet” mean?

3. See is here used for smell.

4. Literal translation. Saw is used in place of heard.

5. Verse 6 states: In the morning sow thy seed. Our verse tells us to properly utilize the light of the day.

ומתוק^א האור וטוב לעינים – כיון שהזהרתיך לקצור ולזרוע בעת העבים והרוח, כל שכן בשעה שהיום צלול, כי מתוק האור וטוב לעינים, ומתוך שמחה אתה יכול לעבוד עבודתך.

א. בכתב היד: ומתוך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

לאחר מכן כותב הספר הודיע שדבר זה נובע מכך שהאדם באמצעות עיסוקו בחסדים ובמעלות הטובות ובחוכמות הוא מתקשר אל האור האמיתי ואל הזריחה השכלית, וכך נפשו מוארת, ועל כך הוא אומר ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש המתוק שייך להשגת חוש הטעם ואילו האור שייך להשגת חוש הראייה, אך מכיוון שכל החושים יש להם תכונה משותפת מבחינה זו שהם חלק מכוח התפיסה של החיה, שכן כל מה שהחושים משיגים הם דברים גופניים ומקרים, וגם יש לחושים בקדמת המוח כוח אחד המכונה החוש המשותף, שכן הוא משתתף בהשגה של כל אחד מן החושים וקולט הכול, ולכן המשילו אותו לברכת מים שהמים נשפכים אליה מחמישה צינורות, והמים האלה שונים בכל אחד מן הצינורות בצבעם וטעמם וריחם והרכבם, והברכה הזו קולטת את כל התכונות השונות האלה¹. מכיוון שלחושים יש תכונות משותפות, לפיכך השפה העברית נוהגת לתאר את ההשגה של חוש אחד באמצעות השגה של חוש אחר, ולכן נאמר ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ:יד), ״הדור אתם ראו דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ (ירמיהו ב:לא), ״ראה ריח בני״ (בראשית כז:כז), ״ומתוק האור״, בכל המקרים הכוונה להשגת הדבר וקליטתו בחוש ולהנאת הנפש ממנו. ״לראות את השמש״ הכוונה היא שאת האור אפשר לקלוט רק באמצעות אור, שכן אם אור השמש לא היה מתחבר אל האור שבעין אז העין לא הייתה מסוגלת לקלוט שום דבר, ואם כך את האור אפשר לקלוט רק באמצעות אור, וכל אור הנקלט בחוש מקורו באור השמש.

1. רעיון זו משתקף בספרות השיעית, ראו: كمال الحيدري, الراسخون في العلم, بغداد 1429 هج., ص. 271

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

ומתוק האור – ר״ל וערב האור ותאר אותו במתיקות, כמו שתאר הקול והריח בראות, כאמרו ׳רואים את הקולות׳ (שמות כ׳:י״ד), ׳ראה ריח בני׳ (בראשית כ״ז:כ״ז). וסבת זה כלו כי החושים כולם יכללם החוש המשותף, ולזה ישותפו בצד מה השגותיהם בלשוננו, עם שענין המתיקות נאות בזה לפי הנמשל.

והנה ערב אור החכמה וטוב לעינים (שם שם, ז) כי בו ישיגו מי שהוא התחלת זה האור והוא י״י ית׳, כמו שישיגו השמש באמצעות אורו.

וכמה מתקו דבריו למי שלא חשכו מאוריו והוא אשר אמר ומתוק האור. כי האור מן ההיישרה הזאת הוא מתוק וטוב מאד לראות ולהשיג מה שיש בכח ההנהגה השמשיית רצוני הטבעיית ועד היכן ידה מגעת וכמה שאמר למעלה אל החלק השכלי טובה חכמה עם נחלה וכמ״ש.

ומתוק האור. וזה¹ כי המושג לך במציאות בנים הגונים הוא דבר נחשב, כי אמנם ה׳אור׳ הנצחי המושג ב׳צלם אלהים׳ אשר בהם², הוא דבר ׳מתוק׳ ומעולה³: וטוב לעיניים לראות את השמש. ולעיני זה הצלם⁴, שהוא שכל כוחיי, ׳טוב לראות את השמש׳ ולחיות חיי שעה⁵, כי בם⁶ יקנה בפועל שלימות נצחי⁷, כאמרם ז״ל (אבות פ״ד מי״ז) ׳יפה שעה אחת של תורה⁸ ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא׳⁹:

1. הטעם למה שאמר שעליך להשתדל להוליד ילדים כי אולי יהיו הגונים, אף שיתכן שיהיו רשעים.

2. בבנים ההגונים.

3. ׳מתוק האור׳, האור הרוחני שישיגו הבנים ההגונים על ידי שכלם שהיא ׳צלם אלקים׳ שבהם, הוא מתוק וחשוב, וכדאי להשתדל להשיגו.

4. ה׳צלם אלהים׳ של הבנים הטובים.

5. כי השמש מרמז לחיי העולם הזה, שהם חיים זמניים, כפי שהתבאר לעיל (א ג) שכל המציאות הגשמיית שבעולם הזה מכונה ׳תחת השמש׳.

6. בחיי שעה.

7. טוב הוא לבנים ההגונים שיבואו לעולם, כי רק כאן יוכלו להשיג שלימות ב׳צלם אלהים׳ שיהיה בהם בחייהם, ורק כך יוציאו את השכל שהוא קיים לפני כן רק ׳בכח׳, אל הפועל, ורק אז יהפוך שכלם, שהוא ה׳צלם אלהים׳ שבהם, להיות קיים לנצח.

8. לפנינו במשנה: ׳בתשובה׳.

9. במשנה הקודמת ׳רבי יעקב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לתרקלין׳. ופירש רבינו שם: ׳העולם הזה דומה לפרוזדור, שאין העמידה שם מכוונת בעצמה כלל, אבל היא להשיג בה אופן להיכנס ולמצוא חן, שהוא התכלית המכוון, ומי שלא ישיג זה היתה עמידתו שם לריק, וכן הענין בחיי שעה, שמי שלא ישיג בם חיי עולם, הנה חיי שעה היו לו לריק׳, וסמך לזה התנא משנה זו המדברת במעלת חי שעה בעולם בעולם הזה, ועל זה פירש רבינו ׳אף על פי שאמרתי [במשנה הקודמת] שחיי העולם הזה אינם מכוונים בעצמן כלל, אין ראוי לצדיק למאוס בם ולקצר ימיו, אבל ראוי לו להשתדל להאריכם כפי האפשר, כי אמנם בהם יוכל לקנות אישור לחיי העולם הבא אשר לא יקנהו אחרי כן, אבל אמרתי שאינם מכוונים בעצמם, כי גם שהיה בהם כל הצלחה אפשרית בעולם הזה, אין אותה ההצלחה נחשבת בערך אל חיי העולם הבא׳.

וטוב לעינים. במקצת ספרים הלמ״ד בפתח וכן ראוי על פי המסורת עיין במ״ג סדר בראשית ומשלי סימן י׳ וכן כתב המכלל יופי.

ומתוק האור – יפה הוא האור יאמר בלשון שאלה, כי האור אינו דבר הנאכל שיומתק, ורוצה לומר יפה חיי האדם עוד נהנה מאור היום.

וטוב – דבר טוב הוא לעינים עודם יכולים לראות את השמש והוא כפל ענין במלות שונות.

ומתוק האור – כלומר, טובים החיים מן המות,

וטוב לעינים לראות את השמש – ולשבת תחת השמש בארצות החיים.

ומתוק האור – אל תקוץ בחייך גם כי קשה יום אתה, שלכל אדם יש איזה דבר לשמוח בו, לכל הפחות לשמוח ביפעת אור השמש.

ומתוק האור וגו׳ – ומתוק האור – מתוקה אורה של תורה,⁠¹ וטוב לעינים לראות את השמש – אשרי למי שתלמודו מאיר לו כשמש.⁠² (שם)

ומתוק האור וגו׳ – רבי אחא אומר, מתוקה אורה של עולם הבא, וטוב לעינים לראות את השמש – אשרי מי שיזכה לראות האור ההוא שנאמר (ישעיהו ל׳) והיה אור הלבנה כאור החמה וגו׳.⁠³ (שם)

1. דבפשטות קשה לומר על האור התואר מתוק אלא מאיר, אבל על התורה יונח לשון מתוק האור ע״ש הכתוב, ומתוקים מדבש ונופת צופים, נר לרגלי דבריך.

2. שאין לו בה ספיקות, והוא ע״ד מ״ש אם ברור לך הדבר כשמש.

3. נראה דהאי שנאמר אינו כמו שרגיל בעלמא לפרש כראיה לדבר, דהא אין כל ראיה מן הפסוק דאשרי מי שיזכה וכו׳, אלא הוא סמך לתאר את ערך האור ההוא, והוי המשך הלשון אשרי מי שיזכה לראות האור ההוא שנאמר בו והיה אור הלבנה וגו׳.

וכאשר האדם באמצעות עיסוקו בחסדים ובמעלות הטובות ובחכמות מתקשר אל האור האמיתי, משיג הוא כי עָרֵב¹ וּמָתוֹק² הָאוֹר של התורה³, ויפים חיי האדם בעודו נהנה מאור היום⁴, וְדבר⁵ טוֹב הוא⁶ לַעֵינַיִם כשהן יכולות⁷ לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ, לכן יתעסק תמיד האדם בלעשות טוב⁸, ולא יתעסק בשמחה אחרת⁹:

1. ר׳ תנחום הירושלמי.

2. מכיוון שלחושים יש תכונות משותפות, לפיכך לשון הקודש נוהגת לתאר את ההשגה של חוש אחד באמצעות השגה של חוש אחר, ולכן נאמר (שמות כ, טו) ״וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת״, (ירמיהו ב, לא) ״הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה׳⁠ ⁠⁠״, (בראשית כז, כז) ״רְאֵה רֵיחַ בְּנִי״, ר׳ תנחום הירושלמי, אבן עזרא.

3. רש״י. ורלב״ג ביאר של החכמה.

4. מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד.

7. והוא כפל ענין במלות שונות, מצודת דוד. ורש״י ביאר אשריהם של תלמידים שעיניהם רואים הלכה מלובנת ומחוורת על בוריה.

8. כמו שאמר לעיל בפס׳ א׳ ״שלח לחמך על פני המים״, אבן עזרא.

9. אבן עזרא. ובמדרש, ״ומתוק האור״ מתוק האור לעולם הבא, ואשרי מי שיזכה לראות האור ההוא, ״וטוב לעינים לראות את השמש״ אשרי למי שתלמודו מאיר לו כשמש, מדרש רבה. ועוד במדרש, ״ומתוק האור״ שעתיד הקב״ה להאיר לצדיקים, אשרי מי שיזכה לאותו אור לאור באור החיים, ״את השמש״ נתן הקב״ה דוגמא בעולם הזה להתבונן באורו של הקב״ה לעתיד לבוא, לקח טוב.

(ח) כִּ֣י אִם⁠־שָׁנִ֥ים הַרְבֵּ֛ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָ֖ם בְּכֻלָּ֣ם יִשְׂמָ֑ח וְיִזְכֹּר֙ אֶת⁠־יְמֵ֣י הַחֹ֔שֶׁךְ כִּֽי⁠־הַרְבֵּ֥ה יִהְי֖וּ כׇּל⁠־שֶׁבָּ֥א הָֽבֶל׃

Yes, if a man lives many years, let him rejoice in them all; but let him remember the days of darkness, for they shall be many. All that comes is vanity.

תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

אֲרוּם אִם יוֹמִין סַגִּיאִין חָיֵי אֱנָשָׁא בְּכוּלְּהוֹן חָזֵי לֵיהּ לְמֶחְדֵּי וּלְמֶעְסַק בְּאוֹרָיְתָא דַּיָי יְהֵי דְכִיר יָת יוֹמֵי חֲשׁוֹכָא דְּמוֹתָא וְלָא יֵיחוֹב אֲרוּם סַגִּיאִין אִנּוּן יוֹמַיָּא דְּיִשְׁכּוֹב שְׁכִיבָא בְּבֵית קְבוּרְתָא [דְחָמֵי לֵיה] לְקַבָּלָא דִּינָא מִן שְׁמַיָּא בְּחַיּוֹהִי דִי רְחִים כָּל זְמָן דְּיֵיתֵי עֲלוֹהִי פּוּרְעָנוּתָא עַל הֲבָלוּתָא דִי עֲבָד.

כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה – יִשְׂמַח בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה, וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיֵּי הַחשֶׁךְ, אֵלּוּ יְמֵי הָרָעָה. כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ, תּוֹרָה שֶׁאָדָם לָמֵד בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֶבֶל הִיא לִפְנֵי תּוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

ואן עאש אלאנסאן סנינא כת׳ירה ופי גמיעהא יפרח, פיגב אן יתד׳כר אייאם אלצ׳לאם אנהא אכת׳ר, וגמיע מא חל מסתחיל.

וגם אם יחיה האדם שנים רבות, ותהיה לו שמחה בכל חייו. צריך שיזכור שימי החושך הם רבים (וצריך להתכונן לזה). וכל מה שהאדם מקבל (כל מה שנוחת עליו) מתנדף (מתאדה).

בכולם – ובכולם ישמח ראוי שיזכור.

כל שבא – וכל מה שכבר בא הבל.

בכולם ישמח – יהי שמח בחלקו ובלבד שיזכור את ימי החשך וייטיב מעשיו שינצל מהם, והם ימי מיתת עולם, הם ימי הרשעים.

כי הרבה יהיו – באותן הימים יותר מימי החיים.

כל שבא – עליו יהי הבל וחשך. יש הבל שהוא לשון פורענות וצדו,⁠^א כמו בהבל בא ובחשך ילך (קהלת ו׳:ד׳).

א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1. בכ״י לונדון 27298: ״וצרות״. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5 חסר: ״וצדו״.

Let him rejoice in all of them – Let him be happy with his lot, provided that he remembers the days of darkness and improve his deeds so that he be saved from them; and these are the days of eternal death, they are the days of the wicked.

For they will be many – In those days, more than the days of life.⁠¹

All that comes – Upon him will be punishment and darkness. "הֶבֶל" sometimes is an expression of punishment and troubles, as in, "for he [the stillborn child] comes with troubles הֶבֶל and departs in darkness.⁠"²

1. I.e., the days of darkness, when he will be in his grave, will be many more than the days of his life. (Metzudat David)

2. Above 6:4.

כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח – במעשים טובים ויסגל במצות וזכיות לעצמו.

ויזכור ימי החשך – ימי הקבורה.

כי הרבה יהיו כל שבא הבל – כל אדם שהוא בקבר שהם הבל לא יעשה שם לא זכות ולא מצוה ולא יהלל שם לבוראו שנאמר לא המתים יהללו יה וכו׳.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

כי – אלו ידע האדם שיחיה שנים רבות וישמח בכולם, כשיזכור ימי החשך שהם ימי הקבר כי הרבה יהיו, ימר לו האור הנזכר.

וכל שבא הבל – ענינו: יבין כי כל שבא לעולם, כמו: דור הולך ודור בא (קהלת א׳:ד׳) הוא הבל.

FOR IF A MAN LIVE MANY YEARS. [Even] if a person were to know that he would live many years and rejoice in all of them, the light, earlier mentioned,⁠¹ will grow bitter² when he recalls the days of darkness. That is, the days of the grave, for they shall be many.

All that cometh is vanity means: “A man should understand that everything that comes into this world is vanity.”³ Compare: A generation cometh and a generation goeth (1:4).

1. In verse 7.

2. The sweet light mentioned in verse 7 will grow bitter.

3. It does not last.

בכולם ישמח – טוב לו לשמוח בחלקו כל ימיו, ולעשות טוב.

כל שבא הבל – כל אותן הימים שבא בקבר הנם הבל, ואין בהם מצות.

כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח ויזכור את ימי החשך שבקבר כי הרבה יהיו וגו׳.

כי אם שנים רבות יחיה האדם בכולם ישמח ויזכור את ימי החשך כי הרבה יהיו כל שבא הבל במילה ״בכולם״ צריך להוסיף ו׳ החיבור, כמו ״שמש ירח״ (חבקוק ג:יא) ״אדם שת אנוש״. ה-ו׳ במילה ״ויזכור״ היא כמו הפ׳ הרפה המשמשת לחיבור בשפה הערבית¹, כמו ״והארץ היתה תהו״ (בראשית א:ב) ״וישמע אברהם אל עפרון״ (בראשית כג:טז). כוונת הפסוק היא שהאדם, אפילו הוא חי תקופה ארוכה ביותר ושנים רבות, ובנוסף לכך הוא שמח ומעולם בכל חייו לא חווה כאב או מצוקה, בכל זאת עליו לזכור את המוות אשר אין מנוס ממנו לכל יצור חי המורכב מחומרים מנוגדים, ואסור לו לשכוח זאת ולהזניח את ענייניו. עליו גם לדעת שתקופת החיים – אפילו אם היא ארוכה – היא קצרה עד כדי חוסר חשיבות ביחס לזמן שיבלה בקבר ובמוות שהוא מקום החושך אשר אין בו אור, כפי שנאמר עליו ״צלמות ולא סדרים״ (איוב י:כב). לפיכך אם האדם ער ומודע לכך וחושב על המוות ואינו שוכח את העניין, אז הוא לא יוטעה בגלל אורך חייו ונעימותם, אלא ישים את המוות מול עיניו תמיד ולא יתעלם ממנו. דבר זה יגרום לו שלא יעסיק את חושיו וכוח השגתו בדברים המביאים תענוג רגעי, אלא בדברים שיביאו לו אור בתקופת החושך המתמשך והרצוף אשר אין בו אור. ״כל שבא הבל״ הכוונה היא שכאשר הוא חושב על המוות ומכיר בצורה וודאית את נצחיותו וזמנו הארוך, במקרה זה בהכרח כל מה שעבר בחייו יהיה קל ערך בעיניו, כגון השמחות והתענוגות ותהפוכות הזמן, והוא ידע שכל זה הזיה שאין בה ממש, ודבר זה יגרום לו להתנזר מן העולם ולעזוב את השגת החושים הגופניים ולעסוק בהשגות הרוחניות האמיתיות הקשורות לנפש, ובאמצעותן הוא יזכה לחיי נצח. לפיכך הוא תיאר לאחר מכן את ענייני הפרישות והזכיר את הזקנה והמוות, וסיים באובדן הגוף והתפרקותו לעפר וחזרת הנפש אל צור מחצבה ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״ (קהלת יב:ז) כפי שיבואר בהמשך.

1. לפי תנחום המילים ״ובכולם ישמח״ הם חלק מפסוקית התנאי, ואילו המשפט העיקרי מתחיל במילה ״ויזכור״.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

הנה אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח אם ידרוך להשיג המושכלות, כי אי אפשר לו שיגיע אל גבול לא יוכל עוד להוסיף על חכמתו, ואעפ״י שיש להשגות האנושיות קץ וגבול, וזה מבואר למי שעיין בדברינו בראשון מספר ״מלחמות י״י״. ולזה ראוי לו שישתדל בקנין השלמות במושכלות תמיד כפי מה שאפשר, ובכלם יזכור את ימי החשך כי הרבה יהיו (שם שם, ח). וכל מה שבא אחר מותו לו מהשלמות הוא הבל, ולזה צריך שיזדרז לקנות מהשלמות כפי מה שאפשר לו בעת שיוכל על זה, כי אחר המות אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה כמו שקדם.

והכלל העולה מהדברים מבואר עם מה שהישרנו אליו בבאור דברי זאת הפרשה.

כי אם – יראה כי אם עוד רבות בשנים יחיה האדם אשר בכלם ישמח מרוב כל עשר וכבוד. הנה כשיזכור ימי החשך הבאים אחר מיתתו כי הרבה יהיו ימי אפלתו לאין תכלית על דרך מה שאמר למעלה כי בחשך בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה. והמשורר אמר (תהלים מ״ט) תבוא עד דור אבותיו עד נצח לא יראו אור. אך אם לא ברך נפשו בחייו לאור באור החיים אחרי מותו הנה כל שבא עליו מן הטוב ההוא ראוי ומחוייב להיות נחשב בעיניו להבל וריק ולזה בנקל ראוי בטבעו להסתפק בטובות ההנה בכדי הצורך לבד והשאר מן המותר יחרים לאלהיו להפנות מעסקיו לעבודתו.

ועם זה השלים זה החלק הה׳ וחתם בו כעין שחתם עם הכח השכלי באמרו כי החיים יודעים. גם אהבתם. וחלק אין כי כמ״ש את זה לעומת זה חבר החכם והוא נכון מאד להוכיח האדם מפאת כחו המתעורר ולהיישירו אל הנכון בכוונתיו בכל פעולותיו.

ומעתה – יתחיל החלק הששי בתוכחתו עמו מצד החלק הבשריי והוא החלק הבהמיי והפחידו בחולשת בנינו ורפיון כח הרכבתו והכרחיות חבורו והפרדו. וזרזו שיחוס על נפשו להשאירה בחיים בטרם ילך ואיננו נמצא צולע מב׳ צלעותיו.

כי אם שנים רבות¹ יחיה האדם בכולם ישמח. ואמרתי שחיי העולם הזה טובים מאוד לשכלנו הכוחיי להשלימו², כי גם שיהיו החיים ארוכים הרבה, ׳בכולם ישמח׳, שיוסיף תמיד שלימות שישמח בו שמחה של תורה³, כאמרם ז״ל (אבות פ״ב מט״ז) ׳לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה׳⁴: ויזכור את ימי החושך כי הרבה יהיו. וראוי שיזדרז להשיג כל מה שיוכל מהשלימות בעודו באלו החיים אשר זה תכליתם⁵, ׳ויזכור את הימים׳ שיבואו אחר המוות שהם ׳חושך׳ מהשגת זה האור הרוחני⁶, ולא יבטל מלהשתדל להשיגו באלו החיים, ׳כי׳ אמנם ימי החושך אחר המוות, אשר בם יבטל מהשגת זה ה׳אור׳, ׳הרבה יהיו׳, כאמרם ז״ל (עירובין סה.) ׳כמה ננום בהנך שני דאריכי וקטיני׳⁷: כל שבא הבל. כי אמנם התכלית המושג במעשים הנעשים בשם האדם אחר מותו כמו ההקדשות וזולתם, אף על פי שיהיו טובים בצד מה, הם מעטי התכלית, בפרט בערך אל מה שנעשה מהם בחייו⁸:

1. לשה״כ ׳הרבה׳.

2. ש׳יפה שעה אחת בעולם הזה׳ כי רק כאן ניתן להשלים ולהפוך את השכל שקיים רק בכח לשכל רוחני הקיים בפועל ואז יהיה קיים לנצח.

3. החיים בעולם הזה יכולים להיות טובים לאדם מתחילתם ועד סופם, כי גם אם יזכה לאריכות ימים, יוכל לנצל את ימיו להוסיף על שלימותו. וראה לעיל (ב א-ב) מה שהתבאר במהות השמחה, ומש״כ שם (פסוק י) ׳לא מנעתי את לבי מכל שמחה רוחנית המושגת בהשיג השכל איזה מושכל שיחפוץ בו, כי לבי שמח בכל עמלי - כי אמנם קרה לשִׂכְלִי תוספת שמחה וחוזק בעמל ההשתדלות להשכיל׳, ושם התבאר שהתרחבות הרוח החיוני בא לאדם על ידי עמלו בהשכלות, ודבר זה יכול לעשות כל ימי חייו, והוא שאמר ׳בכולם ישמח׳, שיוסיף שלימות לשכלו כל ימי חייו.

4. ופירש שם רבינו ׳ואין התנצלות לאומר שיאמר שאין ראוי לעמול בידיעת התורה מפני שאין להשיגה בזמן קצר, כי אמנם כל חלק ממנה שישיג האדם הוא נחשב ומכוון אצל בעל הבית [ה׳], אף על פי שלא תגמור המלאכה, וגם כן מי שלמד את כולה וחשב שגמר את כל המלאכה אינו בן חורין ליבטל ממנה, שאם תוסיף לעסוק בה, תוסיף שלימות תמיד וירבה שכרה, שתמצא חן יותר בעיני המלך, כאמרם ז״ל (חגיגה ט:) ׳אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת׳⁠ ⁠׳. הרי שכל חלק שבתורה מוסיפה שלימות לאדם, ולכן ׳בכולם ישמח׳, שיוסיף שלימות לנפשו המשכלת בכל יום בימי חייו גם אם רבים הם.

5. שזה תכלית החיים בעולם הזה, להשיג שלימות שתועיל לו בעולם הבא.

6. שהוא האור המתוק הנזכר (פסוק ז). אבע״ז פירש שהחושך כאן הוא ה׳חושך׳ של הקבר, אך רבינו מפרש שהם ימי חושך כי לא ניתן יותר להשיג בהם שלימות שעליה אמר ׳ומתוק האור׳. [ואפילו לצדיקים הזוכים לאור אין סוף, נקרא ׳חושך׳ מטעם זה שאינם יכולים להוסיף שלימות].

7. כאשר בתו של רב חסדא שאלה אותו אם אין רצונו לישון מעט, ענה ׳השתא אתו יומי דאריכי וקטיני ונינום טובא׳ – ופירש רש״י, ׳יומי דאריכי׳ - הימים שהוא בקבר, שהם ׳אריכי׳ – שיש בהם זמן רב לישון, ומצד שני ׳קטיני׳ – שאין בהם אפשרות לעסוק בתורה ובמצוות, ׳ונינום טובא׳ - ונישן הרבה. והמהרש״א שם כתב: ר״ל, דאריכי לקבל שכר בעולם הבא, כמו שכתוב ולמען יאריכון ימיך בעולם הבא, וקטיני לגבי עסק התורה ומצוות כפירוש רש״י, וע״פ מש״כ היום לעשותם ולא למחר לעשותם אלא לקבל שכרן, וזהו שאמר ואז נינום טובא, דיהיה לנו פנאי לישן, משא״כ בעוה״ז אין לנו זמן לישן מפני עסק התורה ומצוות, כמש״כ ובתורתו יהגה יומם ולילה׳.

8. ׳כל הבא הבל׳ פירושו, שכל מעשה טוב ושלימות שיבואו באותם ימים של חושך, כשכבר מת האדם, אינם אלא ׳הבל׳, כי אף שעושים דברים לעילוי נשמתו, ומקדישים תרומות לבתי כנסת ולצדקה וכדומה לזכותו, אף שהדבר מועיל לו, אבל התכלית היא מעוטה מאוד, בפרט ביחס לשלימות שהיה קונה אילו היה עושה פעולות אלו בעודו בחייו, עד שנחשבים ל׳הבל׳.

כי אם וגו׳ – כי אפילו אם יחיה האדם שנים הרבה ישמח בכל הימים, ואף יום אחד לא יקוץ בחיים עם רבוים.

ויזכור – אבל בחייו יזכור את ימי החושך אשר ישכב בקבר אשר יהיו מרובים יותר מימי החיים, ועל ידי זה יראה להכשיר מעשיו.

כל שבא הבל – כל היסורים הבא שמה הבל המה מבלי תועלת, כי בעוד האדם חי בא תועלת מן היסורים, כי על ידי זה מפשפש במעשיו, אבל אחר המיתה אין מקום לפשפוש מעשים, ולכן יזכור בהם למען יכשיר מעשיו עודו חי.

כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח – בכלם ראוי לו שישמח,

ויזכור את ימי החשך – שאחר המות, כי הרבה יהיו כל הימים שבא שיבא בהם הבל. והנה קהלת בהאמינו שהכל בגזרה האמין גם כן שהחריצות שקר, ושחכמת האדם והשתדלותו הבל וריק יעזורו; וזה דבר שאין צורך להרבות עליו טענות, כי כל הרוצה ללכת בדרך הזאת הנסיון יורהו הטובה היא אם רעה. ואם נראה לפעמים שהסכל מצליח והחכם אובד, הם דברים הבטלים במיעוטם ואין להשען עליהם. ואם אמנם אמת כי עין ה׳ על יראיו ושומר פתאים ה׳, הנה לא יהיה זה רק לחסידים גמורים, שראוי להעשות להם נס; ואנחנו תכלית מה שנוכל לבטוח באלהינו הוא שישמרנו (אם לא יגרום החטא) מן הפגעים שאין בידנו להשמר מהם בשום פנים. כי אמנם לא לחנם נתן לנו האלהים שכל ובינה כי אם למען נתקן מעשינו בדרך ישרה. והעוצם עיניו והולך בחשך, על עצמו לא חס, מי יחוס עליו? חכם ירא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובוטח.

החשך – בקבר, ואז כל שבא עליו מצער ושמחה יהיה הכל הבל.

כי אם שנים וגו׳ – כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח – ישמח בשמחת התורה,⁠¹ ויזכור את ימי החושך – אלו ימי הרעה,⁠² כי הרבה יהיו כל שבא הבל – תורה שאדם למד בעוה״ז הבל היא לפני תורתו של משיח.⁠³ (מ״ר)

1. נראה בטעם הדרשה, משום דא״א לפרש כי אם שנים הרבה יחיה בכולם ישמח – שמחה ממש, שמחת הגוף בעוה״ז, שהרי כתיב סמוך עד אשר לא יבאו ימי הרעה, ובשנות הזקנה שוב אי אפשר לשמוח, שהרי אז בטלו ונחלשו הרבה חושים וכו׳ וכפי שיתבאר בפרשה הבאה, אלא שישמח בשמחת התורה, שת״ח כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהם וא״כ לא תבטל שמחה זו עם כל תוספת הזקנה, אחרי שמוצא טעם וחידוש בתוספת הדעת, ולכן זה שסיים וזכור את ימי החושך הוא לראיה שא״א לפרש שמחה ממש, כמבואר.

2. כמבואר להלן ריש פרשה י״ב עד אשר לא יבאו ימי הרעה וכו׳ אלו ימי הזקנה והחלישות.

3. ר״ל בעת שנאמר בה כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, שזה נאמר על זמן הגאולה, ואז כל מה שילמדו יכונו לאמתה של תורה ויתבררו כל הספיקות.

כִּי אפילו¹ אִם שָׁנִים הַרְבֵּה – רבות יִחְיֶה הָאָדָם, בְּכֻלָּם יִשְׂמָח בחלקו², ובשום יום לא יקוץ בחייו למרות רִבּוּיָם³, וְרק⁴ שבמהלך חייו יִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ הם הימים אשר ישכב בקבר⁵, כִּי הַרְבֵּה – מרובים⁶ יִהְיוּ יותר מִיְּמֵי החיים⁷, ועל ידי זה יראה להכשיר מעשיו, ויבין כי⁸ כָּל היסורים⁹ כְּשֶׁבָּא לעולם הבא הם¹⁰ הָבֶל כי כבר אינו יכול לשוב בתשובה אחרי מותו¹¹:

1. מצודת דוד.

2. רש״י.

3. מצודת דוד.

4. רש״י.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד.

7. רש״י, מצודת דוד.

8. מצודת דוד.

9. מצודת דוד.

10. מצודת דוד.

11. ולכן יזכור בהם כל עוד הוא חי ויפשפש במעשיו, מצודת דוד. ורש״י ביאר כל שבא עליו יהיה הבל וחושך, ״הבל״ מלשון פורענות וצרות כמו ״כי בהבל בא ובחשך ילך״. ורשב״ם ביאר כל הימים שיבוא בהם לעת המיתה, יהיו לו להבל ורעה, אם חטא בחייו. ולקח טוב ביאר כל הימים שהוא בקבר שהם הבל לא יעשה שם לא זכות ולא מצוה ולא יהלל שם לבוראו. ובמדרש, ״כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח״ ישמח בשמחת התורה, ״ויזכור את ימי החושך״ אלו ימי הרעה, ״כי הרבה יהיו כל שבא הבל״ תורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח, מדרש רבה.

תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל

(ט) שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ וִֽיטִֽיבְךָ֤^א לִבְּךָ֙ בִּימֵ֣י בְחוּרוֹתֶ֔יךָ^ב וְהַלֵּךְ֙ בְּדַרְכֵ֣י לִבְּךָ֔ וּבְמַרְאֵ֖י עֵינֶ֑יךָ וְדָ֕ע כִּ֧י עַל⁠־כׇּל⁠־אֵ֛לֶּה יְבִֽיאֲךָ֥ הָאֱלֹהִ֖ים בַּמִּשְׁפָּֽט׃

Rejoice, young man, in your youth, and let your heart cheer you in the days of your youth, and walk in the ways of your heart, and in the sight of your eyes; but know that for all these things God will bring you into judgment.

א. וִֽיטִֽיבְךָ֤ =ל?,ש1,ב1 ובדפוסים (וכן הכריעו ברויאר ומג״ה)
• ל?!=וִֽיטִּֽיבְךָ֤ (טי״ת דגושה?) לפי ברויאר בוודאי ולפי דותן בספק; מעיון בכתב⁠־היד בצילום הצבע בהגדלה נראה יותר שמדובר על כתם בקלף.
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא

ב. בְחוּרוֹתֶ֔יךָ =ק-מ ומסורת-ל ובדפוסים (כתיב מלא יו״ד)
• ל!=בְחוּרוֹתֶ֔ךָ (כתיב חסר יו״ד)
• הערת ברויאר
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא

תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

חֲדִי עוּלֵימָא בְּיוֹמֵי עוּלֵימְתָךְ וִיהֵי לִבָּךְ טָב עֲלָךְ בְּיוֹמֵי רַבְיוּתָךְ וַאֲיזֵיל בְּעִנְוְתָנוּתָא עִם אוֹרְחֵי לִבָּךְ וּתְהֵי זְהִיר בְּחֶזְיוֹנֵי עֵינָךְ וְלָא תִסְתַּכֵּל בְּבִישׁ וְאִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ אֲרוּם עַל כָּל אִלֵּין עֲתִיד יְיָ לְאַעָלוּתָךְ בְּדִינָא.

שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק, בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁמָּצְאוּ בּוֹ דְּבָרִים שֶׁהֵן מָטִין לְצַד מִינוּת, אָמְרוּ, זֶה חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שֶׁאָמַר: שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, משֶׁה אָמַר: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר ט״ו:ל״ט). שְׁלֹמֹה אָמַר: וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, הוּתְּרָה הָרְצוּעָה, לֵית דִּין וְלֵית דַיָּן, כְּשֶׁאָמַר: כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אָמְרוּ, יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה. רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, רַבִּי חִיָּא רַבָּה אָמַר לְאֶחָד שֶׁבָּרַח מִפְּנֵי הַקּוֹסְטְנֵר וְהָיָה רָץ וְהוּא רָץ אַחֲרָיו, אָמְרוּ לוֹ מְעֹט בָּרִיצָה שֶׁלֹא תַּרְבֶּה בַּחֲזִירָה. כָּךְ: וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אוֹמֵר לְאֶחָד שֶׁהָיָה שָׁט עַל פְּנֵי הַנָּהָר, הָיָה רָץ וְרָצִין אַחֲרָיו, אָמְרוּ לוֹ מַעֵט בִּכְנִיסָה שֶׁלֹא תַרְבֶּה בִּיצִיאָה וְתִיגַע, כָּךְ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִשְׁפָּט. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר לְאֶחָד שֶׁגָּנַב אֶת הַמֶּכֶס, חַד זְמַן צְדוֹן יָתֵיהּ אָמְרִין לֵיהּ הַב מַה דְּאִית גַּבָּךְ, אֲמַר לוֹן סַבּוּן לְכוֹן מַה דְּאִית גַּבָּאי, אָמְרוּן אַתְּ סָבַר לֵית אֲנַן מַפְּקִין אֶלָּא כָּל דְּאִית גַּבָּךְ הָאִידְנָא, אֲנַן תָּבְעִין מִינָךְ כָּל דְּאִית גַּבָּךְ וְכָל מַה דִּגְנַבְתְּ כָּל אִילֵין שְׁנַיָּיא דַּהֲוֵית גָּנֵיב, כָּךְ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט.

אָמַר רַבִּי לֵוִי לְעוֹף שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בִּכְלוּב, בָּא עוֹף אֶחָד וְעָמַד לוֹ עַל גַּבָּיו, אָמַר לוֹ אַשְׁרֶיךָ מַה מְּזוֹנוֹתֶיךָ מְצוּיִין לְךָ, אֲמַר לֵיהּ בִּישׁ גַּדָּא וּטְמִיעַ מַזְּלָא, לִמְזוֹנוֹתַי אַתְּ מִסְתַּכֵּל, וְלַחֲבוּשִׁי לֵית אַתְּ סָקַר, דְּלִמְחָר מַפְּקִין וְנָכְסִין לִי, כָּךְ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט. רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר לְבֶן בְּלִיַּעַל שֶׁבָּא אֵצֶל חֶנְוָנִי, אָמַר לוֹ תֵּן לִי בָּשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן וּמִינֵי אַרְגַּסְטֵירִין, אָכַל וְשָׁתָה וְנִתְבַּסֵּם וּבָא לָצֵאת, אֲמַר לֵיהּ אַיְיתֵי טִימֵי מַה דַּאֲכַלְתְּ. אֲמַר כְּרֵיסֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא קוֹמָךְ בְּזַעַהּ, חֶנְוָנִי הֲוָה חַכִּים מֶה עָשָׂה, נָטַל מַחְצֶלֶת וּכְרָכוֹ בָּהּ וְהִנִּיחוֹ עַל תְּרַע חֲנוּתֵיהּ, כָּל דַּעֲבַר אֲמַר לֵיהּ אִישְׁדֵי זָכוּ עִם הָדֵין מֵיתָא דְּנַזְבּוּן לֵיהּ תַּכְרִיכִין, עֲבַר חַד בַּר פָּחִין בִּישׁ סַנְיָה, אֲמַר לֵיהּ עַד כַּדּוּן בִּישׁ הָדֵין גַּדָּא וּטְמִיעַ מַזְּלָא הָכָא מְקַלַּק, אֲמַר לֵיהּ חַיָּיךְ עַד דְּאִיסְתַּנְפְּנוֹי פְּרִיּוֹטִי, כֵּיוָן דְּאִיסְתַּנְפְּנוֹי פְּרִיטַיָּיא דִידֵיהּ אָמַר לֵיהּ אִיזֵיל לְפַחֲתָא, כָּךְ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט.

דָּבָר אַחֵר: שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ – רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי פִּנְחָס, רַבִּי יוּדָן אָמַר בְּיַלְדוּתֶךָ, בְּתוֹרָתְךָ שֶׁלָּמַדְתָּ בְּיַלְדוּתֶךָ. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, זוֹ הַמִּשְׁנָה. וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵה עֵינֶיךָ, זֶה הַתַּלְמוּד. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלּוּ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. רַבִּי פִּנְחָס אוֹמֵר שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, מִי גָּרַם לְךָ לְהִבָּחֵר בְּזִקְנוּתֶךָ, תּוֹרָה שֶׁלָּמַדְתָּ בְּיַלְדוּתֶךָ. וְאִם נִבְחַרְתָּ בְּזִקְנוּתֶךָ, אַל תַּפְלִיג עַצְמְךָ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, זֶה הַתַּלְמוּד שֶׁלָּמַדְתָּ מֵרַבְּךָ. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה וגו׳ עָלָיו לְשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר לְאֶחָד שֶׁהָיָה מַפְסִיל בַּנָּשִׁים וְשָׁטוּף בְּזִמָּה, וַהֲוָה אָמַר הֵידָא אִיתְּתָא אֲנָא בָּעֵי לָהּ, הֲדָא אִיתְּתָא אֲנָא בָּעֵי לָהּ, הִזְקִין וּבִקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה, אָמְרוּ לוֹ בִּישׁ גַּדָּא וּטְמִיעַ מַזְּלָא, הֵידָא אִיתְּתָא בָּעֲיָא לְךָ כַּדּוּן נְחִירָךְ קְטִיף, אוּדְנָךְ יַקִּירִין, וְעַיינָךְ כָּהֲיָין, כָּךְ כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים, לְאֶחָד שֶׁהָיוּ לוֹ שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְלֹא הָיָה מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, הִזְקִין וְיָרַד מִכָּל נְכָסָיו, אָמַר אִלּוּ הָיוּ לִי שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְלֹא הָיִיתִי מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. אָמְרִין לֵיהּ כַּדּוּן מַה דַּהֲוָה הֲוָה, כָּךְ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

שמח בחור בילדותך – אמר רב הונא עד כאן דברי יצר הרע, מכאן ואילך דברי יצר הטוב, ריש לקיש אמר עד כאן לדברי תורה מכאן ואילך למעשים טובים. א״ר שמואל בר יצחק בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שמטים לצד מינות, אמרו וכי כך שלמה צריך לומר שמח בחור בילדותך וגו׳, משה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושלמה אמר והלך בדרכי לבך הותרה הרצועה לית דין ולית דיין, כיון שאמר ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט אמרו יפה אמר שלמה.

ודע כי על כל אלה – רבי חייא רבה ור׳ שמעון בן חלפתא, רבי חייא אמר ללסטים שברח מפני הקוסטינר אמר ליה המעט בריצה שלא תתיגע בחזרה, רבי שמעון בן חלפתא אומר לאחד ששט על המים אמרו ליה המעט בהליכה שלא תתיגע בחזרה, א״ר יאשיה לאחד שגנב את המכס וכיון דאיתצד אמר ליה אייתא מוכסא. אמר להון הן, אמרו לו מה את סבר דאנן בעיין דהדא זימנא, אנן בעיין דכל זימניא דהוה יליף גנוב מוכסא.

ודע כי על כל אלה – אמר רבי לוי לעוף שהוא נתון בכלוב ובא חברו ועמד על גביו אמר לו אשריך מה מזונותיך מצויים לך, אמר במזונותי אתה מסתכל ובמצודה אי אתה מסתכל.

ודע כי על כל אלה – משל לבן בליעל שנכנס לחנות אמר אייתי צמידא וחמר טוב וקופר שמן, היה יושב ואוכל ולא היה לו מה לשלם, בקש לצאת התחילו שוברין את שניו.

אפרח יא אייה אלשאב פי צבאיך, ויטיב קלבך פי אייאם שבאבך, ותאבע הואדת קלבך, ומראיאת עינאך, ואעלם מעה אן ען גמיעה יחאכמך אלרב.

בחור! שמח בנערותך, ויוטב לבך בימי בחורותיך, ותמשיך כפי כונת הלב שלך וגם במראה עיניך. ועם כל זה דע, שה׳ מביא אותך למשפט על כל זה.

שמח בחור בילדותך וגו׳ – כאדם האומר לעבדו ולבנו חְטֵא חְטֵא, כי פעם אחת תלקה על הכל. אף כאן החכם אומר: שמח בחור בילדותך וגו׳, ובטוח תהיה כי על כל אלה יביאך השופט במשפט.

Rejoice young man in your youth – As a person who says to his servant or to his child, "Persist in your sinning, but [realize] you will be punished in one blow for all [your sins].⁠" Here too, the wise man says, "Rejoice, young man in your youth ... follow the ways of your heart,⁠" but be assured "that for all these things,⁠" the Judge "will bring you to judgment.⁠"¹

1. Alternatively, the Gemara in Maseches Shabbos 21b states that what is learned in the years of childhood is remembered more readily. This is the time period that one has no distractions or troubling thoughts. (Seforno)

שמח בחור בילדותך – זה כמו איש גלולי עיניו (השליכו) לכו עבדו כלומר ידעתי כי השוטים והכסילים כן דרכם לשמוח בילדותם ובימי בחרותם ולהלוך בדרכי לבם ובמראית עיניהם אבל הנני מודיעם כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט כי יש דין ויש דיין ויש מתן שכר לצדיקים ופורענות לרשעים. ר׳ חייא ורבא המשיל הפסוק הזה לאחד שהיה שט על פני המים והיה נכנס הרבה אמ׳ לו תשוט ותכנס אבל דע כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט.

שמח בחור בילדותיך – תהיה שמח בעת ילדותיך.

ותהיה טוב לב בשמחתך בימי בחורותיך, ללכת בדרכי לבך ובמראה עיניך.

ותדע שלבסוף יביאך הקב״ה במשפט על כל אלה.

בחורותיך – אוֵנְטֵיין בלעז.

שמח – אחר שהכל הבל, שמח עתה בחור בילדותך, וענינו כמו אומר: עֲשה רע ותראה מה יבוא עליך. כמו: עָלַי פלשת התרועעי (תהלים ס׳:י׳), שהוא במקום אחר: עֲלי פלשת אתרועע (תהלים ק״ח:י׳), והענין: על אדום אשליך נעלי (תהלים ס׳:י׳, תהלים ק״ח:י׳) שהוא תקיף וחזק, התרועעי עלי פלשת עתה ותראי מה אעשה לך. וכן: שישי ושמחי בת אדום (איכה ד׳:כ״א). וכן חתם הפסוק: ודע כי על כל אלה.

וישוב אלה על השמחה והטבת הלב והילוך בדרך לב ומראה עין.

וענין טוב הלב בלשוננו על שלשה פנים: האחד – שייטב מעצמו, כמו: וייטב לבו (רות ג׳:ז׳). והשני – שהלב ייטיב לבעל הלב, כמו: ויטיבך לבך. והשלישי – שהאדם ייטיב לבו, כמו: המה מיטיבים את לבם (שופטים י״ט:כ״ב).

וענין זה הפסוק כמו: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם^א (במדבר ט״ו:ל״ט).

א. כך בפסוק ובכ״י לונדון 24896, בכ״י לונדון 27298: לבבכם

REJOICE, O YOUNG MAN, IN THY YOUTH. Since all is vanity,⁠¹ rejoice now, O young man, in thy youth.⁠² Its meaning is similar to [advising someone]: “Do evil and see what shall befall you.”³ Compare: Philistia, shout victoriously over me⁴ (Ps. 60:10).⁠⁵ However, Scripture elsewhere reads: over Philistia do I⁶shout victoriously⁷ (Ps. 108:10). The meaning of: Philistia, shout aloud victoriously over me is as follows: “upon Edom—who is strong and mighty—do I cast my shoe (Ps. 60:10; 108:10). Now, Philistia, cry aloud over me, and see what I will do to you.” Similarly, Rejoice and be glad, O daughter of Edom, that dwellest in the land of Uz (Lam. 4:21).⁠⁸ Our verse similarly ends,⁠⁹ but know thou, that for all these things God will bring thee into judgment.

[BUT KNOW THOU, THAT FOR ALL THESE THINGS GOD WILL BRING THEE INTO JUDGMENT]

For all these things refers to rejoicing, cheerfulness of the heart, walking in the ways of the heart, and following what the eyes see.

The word “cheerful” is applied to the heart in Hebrew in three ways:

The first way: When the heart grows cheerful in and of itself. Compare: and his heart was cheerful (Ruth 3:7);

The second way: When the heart cheers the person who possesses it. Compare: And let thy heart cheer thee (our verse); The third way: When a person cheers his heart. Compare: As they were making their hearts cheerful (Judges 19:22).

Our verse is similar in meaning to: and that ye go not about after your own heart and your own eyes (Num. 15:39).⁠¹⁰

1. It does not last.

2. Enjoy your youth before it passes away.

3. Kohelet proffers this “advice” sarcastically.

4. King David said this to the Philistines, sarcastically mocking their belief that they would defeat him.

5. Translated in keeping with Ibn Ezra's comment.

6. King David.

7. Which shows that King David was not serious when he said: Philistia, shout aloud victoriously over me.

8. This, too, is said sarcastically, for the verse concludes: the cup shall pass over unto thee also.

9. Just as Lam. 4:21 ends with a phrase that shows that the first part of the verse is intended sarcastically, so does our verse.

10. In other words, our verse is an admonition not to follow one's desires.

שמח בחור בילדותך – כלומר אם תשמח בילדותך^א ללכת בשרירות לבך, דע כי על כל אלה יביאך הקב״ה במשפט – וסופך ללקות.

א. בכתב היד נראה: בנילדותך.

ואם תאמר: מאחר שאתה מזהירני לשמוח, כל ימי חיי אשמח ולא אזכור את בוראי, על כן הוא אומר: שמח בחור בילדותיך {וגו׳} ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט – כאדם שאומר לבנו ומגזמו רק עשה משאלות לבך, דע שתילקה.

שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט שנות הינקות אינן מוזכרות כאן, מכיוון שבהן אין לאדם יכולת המשגה והטבע גובר על השכל בגלל הצורך הגדול בצמיחת הגוף והגדלת הנפח שלו, ולכן אין לשכל השפעה גלויה ואין לו במה להתפאר, אך הוא הזכיר את התחלת הנעורים שהיא סמוכה וקרובה לגיל הינקות, ועל כך אמר ״שמח בחור בילדותיך״. לאחר מכן הוא תיאר את ההתקדמות והכוח ומיעוט הדאגות וריבוי ההתרגשות והשמחה הנובעים מן החום הרב ורתיחת הדם וריבוי הדם ורתיחת שאר נוזלי הגוף [בזמן הנעורים], ועל כך אמר ״ויטיבך לבך בימי בחורותיך״, בגלל ריבוי ועוצמת הרוח החייתית הנובעים מריבוי הדם והחום שלו. לפיכך נקראים הנעורים ״בחרות״ מלשון בחירה, משורש ב.ח.ר., שכן הצעיר יכול לעשות כל מה שהוא רוצה וכל מה שהוא בוחר, וגם בגלל שהאנשים אוהבים את הגיל הזה ובוחרים בו ומעדיפים אותו בד״כ על פני גילים אחרים.

והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך הוא מספר לנו על תכונותיו של הצעיר בימי הנעורים, שהוא לא חושב על מה שיקרה אח״כ, אלא הוא הולך אחרי תאוות לבו ודעותיו, ולא חושב על ההשלכות. צורת הכתיב היא ״מראי עיניך״ עם י׳ לציון ריבוי, שהרי ״מראה״ ב-ה׳ הוא לשון יחיד, וכך גם ״רואה אנכי״ (בראשית לא:ה) הוא לשון יחיד, ״רואי פני המלך״ (אסתר א:יד) הוא ריבוי, ״בונה ירושלים״ (תהלים קמז:ב) יחיד, ״ויפסלו בוני שלמה״ (מלכים א ה:לב) רבים, ״עושה שלום״ (איוב כה:ב) יחיד, ״עושי דברו״ (תהלים קג:כ) רבים, ״שדה אדום״ (בראשית לב:ד) יחיד, ״השבה משדי מואב״ (רות ד:ג) רבים, ויש מקרים דומים רבים. לפיכך נהוג לתרגם ״במראי עיניך״ כ״מראות רבים״ [או: רעיונות רבים] ולא מתרגמים ״מראה״ [ביחיד]. אחרים אומרים ש״שמח בחור״ הוא ציווי, במשמעות של הפחדה ואיום, כמו ״שישי ושמחי בת אדום״ (איכה ד:כא). לפיכך הוא אמר ״ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט״, כמו שאמר שם ״גם עליך תעבר כוס...⁠״ (שם).

שמח בחור בילדותיך וג׳ – אחר שגמר הפסק עשרה פעמים, וגמר התולדה הדרושה בכ״א טענות ומופתים, רצוני, שהקצה הראשון הוא הבל, וכל שכן הקצה האחרון כמו שביארנו, וסיים ספרו בזה לצוות אותנו על החזקת האמצעי בחכמה ההמונית, ושנחזיק עם זה החכמה העיונית, וזה בתכלית ובקצה מה שנוכל. והנה יהיה כל זה כשנזכור בימי הבחרות ימי הזקנה וההפסד, עד שנדע ויהיה לנגד עינינו בימי בחורתינו כי לא לעולם יהיה חוסן גופנו. ולכך אמר: שמח בחור בילדותיך – כמו שצויתיך, וזכור ימי הילדות והשחרות, כי אז הם ימי החכמה ההמונית, ולכן צוהו שאז יחזיק באמצעי, והוא השמחה וטוב הלב, לא הוללות וסכלות ושחוק.

וטעם: והלך בדרכי לבך וג׳ כמו שייחס לעצמו: וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם וג׳ (קהלת ב׳:י׳), שזה אינו שחוק, ואינו לתור אחר התאות שלא כהוגן.

ואמר: כי על כל אלה יביאך וג׳ – רוצה לומר: שיבחון אם עשית כל אלה בדרך המצוע והשווי, ולא נטית לקצה הסכלות וגם לא נטית לרוב החכמה.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

בחורותיך – כמו ילדותיך.

שמח בחור בילדותך (קהלת יא, ט) וגו׳ עד סוף הספר

אמר, שמח בחור בילדותך כי בו ימצא כחך שלם לשלמות טבעך. ויטיבך לבך בימי בחורותיך לחקור בענינים העיוניים והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ר״ל שתמשך אחר העיון והחוש לא שתבלבל החוש מפני העיון כמו שעשו קצת הקודמים. ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (שם יא, ט) אם לא תעשה בהם הראוי.

(ט-י) ואמר: שמח, והסר הנה ע״ד חז״ל (קהלת רבה י״ב) אמר זה כמגזים אליו כלומר השמר לך מההתלהב משמחת הבחרות וטוב לבב הילדות ומהתהלך בדרכי לבך ובמראה עיניך כי כל זה הוא דרך הבהמיות ותשוקת הבשר לבד.

ודע כי על כל אלה – אתה עתיד ליתן את הדין ואל יבטיחך יצרך שיש שם בית מנוס להנצל מדינו ולזה תביט עמל וכעס זה להסיר אותו מלבך ולהעביר רעה זה מבשרך. מפחד לבבך אשר תפחד מיום רעה אם בעל נפש אתה.

כי הילדות והשחרות – הנרדף מזה החלק החמרי הוא הבל. ויתכן לומר כי לפי שהצער והדאגה המחוייבת בלב האנשים כאשר יחשבו שאין להם אחרית ותקוה אחרי מותם יותר מכל נפש חיה ובהמה רבה מאד על האדם הנלבב עד אשר לא ישמח בכל מעשיו וגבורותיו וטובותיו אשר יעשה בנעוריו וזקניו כי יראה כי יעשיר וכי ירבה כבוד ביתו במעליות אנושיות כי לא במותו יקח את כל מאומה בידו. ובשאול אשר הוא הולך אין חשבון ודעת וחכמה בהם יקבל שכר מאשר עשה ויקלל יומו ולילו לאמר למה זה הבל איגע לזה כמחזק אותו ולהוציאו מצערו זה המיוחד לו מצד בשרו. אמר שמח בחור בילדותך שנולדת ויצאת אל המציאות הזה כי לטובתך ולהנאתך נוצרת.

ויטיבך לבך בימי בחורותיך – בכל מעשיך אשר תעשה כי יש ויש שכר לפעולתך.

והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך – דרך לא נאמר אלא דרכי. מרא׳ בה״א לא נאמר אלא ביו״ד. כיון אל הב׳ עניינים אשר צריך לאחוז מזה ומזה להשגות שלמותו. כי הלב חוייב לפנות אל ב׳ דרכים. הדרך הא׳ יפנה להכין צרכיו בענינים הזמניים על הצד היותר נאות לו מן הטוב והישר האפשרי. והב׳ והוא העקריי אשר יפנה בכל מבוקשיו וכל עסקיו אל דרך החיים האמתיים.

והנה על שני ענינים אלו אמרה תורה (דברים ל׳) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו׳ כי שנים אלו דרכיה דרכי נועם להשלימו בב׳ העולמים. וכן כל שיש לו עינים ראה יראה שתי ראיות אלה בלי ספק. ראיה אחת בחמודות העולם להעמיד החי. וראיה ב׳ לראות בטוב העולם העליון. והתבשר ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט כמחוייב מן הדעת ונרצה ונכסף ממך ומכל בעל שכל כי היא חייך ואורך ימיך האמתיים. באמרו על כל אלה ירמוז אל הדרכים והראיות הנזכרים או שכיון אל הענינים שזכר עם ב׳ החלקים הקודמים שהאדם עתיד ליתן את הדין אם דקדק בהבנתם וקבל היישרתם.

והסר כעס – הייאוש מזה המשפט והעבר רעת הפקפוק והספק בו מבשרך כי מחשבות הילדות והשחרות המשימות ספק וגמגום וכ״ש יאוש בדבר הזה המה הבל.

והנה על שמחת זה הענין עצמו אמר המשורר (תהלים ט״ז) לכן שמח לבי ויגל כבודי וכו׳ כי לא תעזוב וכו׳ והכוונה שיש אחר המות חשבון ודעת מכל אשר יעשה האדם וחי ואמר (תהלים ט״ז) אף בשרי ישכון לבטח. כמו שאמר כאן אל החלק הבשרי שמח בחור לפי שבשורת השמחה גדולה עליו שאם היה הדבר חלוף המונח בטבע אל ההפסד בעצם וראשונה.

[מעלת ימי הבחרות, ואופן העבודה הראויה לאדם אז]:

שמח בחור בילדותך. ׳שמח׳ במה שהשגת מן השלימות ׳בילדותך׳ שאין בו טרדות ורעיונים מבהילים, ובזה הוא לזכרון תמיד¹, כאמרם ז״ל (שבת כא:) ׳למאי נפקא מינה, לגרסא דינקותא׳²: ויטיבך לבך בימי בחורותיך. ומה שהשגת אז יעזרך להשיג ולהוסיף שלימות ׳בימי בחורותיך׳³, כאמרם ז״ל (ברכות מ.) ׳אם שמוע בישן, תשמע בחדש׳⁴: והלך בדרכי לבך - בדרכי השכל⁵ שהשגת כבר שהם תמיד לתכלית טוב⁶: ובמראה עיניך. ובמה שתראה מחדש בעיני שכלך שתכליתו טוב⁷: ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. ובשעת העיון והמעשה ׳דע׳ לפני מי אתה עמל⁸, ושלפניו אתה עתיד ליתן דין וחשבון⁹:

1. כיון שקנית תורה זו ללא דבר שיפריע ויטריד את מחשבתך, תורה זו מתקיימת ואתה זוכרה תמיד, ולכן יש לשמוח ביותר בקניינים הרוחניים שקנה בצעירותו. וכפי שהתבאר לעיל, השמחה היא הרחבת הרוח החיוני שבה השכל הרוחני נעשית שלימה יותר.

2. גירסא דינקותא - מתקיים יותר משל זקנה (רש״י). ובאבות (פ״ד מ״כ) אמרו ׳הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש׳, ופירש רבינו ׳כי אמנם בילד יהיה הכוח הזוכר יותר חזק, ובכח המדמה שלו לא עברו דמיונות רבות מטרידות מהבין האמת, והיפך כל זה בזקן׳.

3. הלב הוא השכל, ואם כן ׳וייטיבך לבך׳ פירושו שמה שקנית והשכלת מקודם ייטיב לשכלך לעתיד, שתצליח להשכיל יותר. וכן פירש אבע״ז ׳וייטיבך ליבך׳ - שהלב ייטיב לבעל הלב. [ולפי מה שמפרש רבינו בסמוך (יב א) ׳ימי בחורותיך׳ – הימים שבהם אתה בעל בחירה, שבידך לבחור במעשיך, נראה שכוונתו כאן לפרש ׳ילדותיך׳ על ימי הילדות שלפני שנעשה בעל בחירה, והיינו בהיותו קטן שלא נתחייב במצוות כי אינו בר דעת ובעל בחירה, ומה שהשיג האדם בילדותו לפני שנעשה בעל בחירה יועיל לו לימי בחרותו, כשייעשה בעל בחירה].

4. רש״י פירש ׳אם תשמע בישן׳ על החזרה, ׳ששנית ושלשת מה ששמעת אשתקד׳, אך רבינו מפרש שכל מה שלומד מסייע בידו להשיג יותר, כי על ידי מה שכבר למד יפתחו עיני שכלו ויוכל להעמיק יותר, וכן כתב בתהלים (יט ט) ׳מצות ה׳ ברה מאירת עיניים׳, שמאירת עיני השכל המתבונן, כאמרם ז״ל ׳אם שמוע בישן תשמע בחדש׳. וראה לעיל (ח יז) ומה שצויין שם.

5. כי הלב הוא השכל.

6. ׳דרכי לבך׳, הם דרכי השכל שהם שלך, שקנית אותם כבר, והכוונה לדרכים שכבר ניסית אותם והשגת בבירור שדרכים אלה סופם ותכליתם טובים.

7. ׳דרכי לבך׳ הם ההדרכים הבנויים על אדני השכל שכבר הלכת בהם, ואתה יודע מנסיון שטובים הם להשיג את התכלית הרצויה, ו׳מראה עיניך׳ הוא מה שאותה רואה בעין שכלך עכשיו שתכליתו טוב, אך טרם ניסית אותו. ׳ומראה׳ מלשון התבוננות, שתבין את התכלית הטוב שבהם על ידי התבוננותך, לעומת ׳דרכי׳ שמשמעותו שכבר הלך בזה.

8. לשון המשנה באבות (פ״ב מי״ד), ופירש רבינו שם שראוי שתרבה עמל בזה לכבודו, ובא לחזק את דבריו בתחילת המשנה ׳הוי שקוד ללמוד תורה׳.

9. ע״פ לשון המשנה באבות (ג׳:א׳) ׳הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו׳, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה׳. ומפירוש רבינו שם עולה שהכוונה שישים לב שמבין שני חלקי האדם, הרוחני והגשמי, רק הרוחני נצחי והוא שעתיד ליתן דין וחשבון לפני ה׳, ולכן יש לעשות אותו עיקר. נמצא שעל ידי שיודע האדם לפני מי הוא עמל וזוכר שעתיד ליתן דין וחשבון לפניו, יבחר ללכת בדרכי ליבו הטובים ובמראה עיניו השכליים.

ובמראי. כתיב ביו״ד.

שמח בחור – אתה בחור עתה שמח בהטובה שהיה לך בימי ילדותיך, כי אז בודאי לא חטאת מרוב הטובה הואיל ואז היית ילד, וגם עתה בימי בחורותיך עשה טוב ללבך ותהיה שמח, ולך בדרכי לבך לעשות מה שלבך חושב ומה שעיניך מראים לך ותתאוה אליהם, אבל דע כי על כל אלה המעשים יביאך האלהים במשפט, ואם ימצא בהם דבר חטא ועון אזי יעניש אותך, ולכן מאד תפשפש בהם שלא ימצא בהם נדנוד עון או כאדם האומר לעבדו ולבנו חטא חטא, כי כשתתמלא הסאה תלקה על הכל. אף כאן גזם ואמר שמח בחור בעת ילדותך עת שהיצר מתגבר, ולא תדאג מגמול המעשה. וכפל הדבר במלות שונות, ואמר ויטיבך לבך וגו׳ ועשה מה שלבך חפץ ובטוח תהיה, כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט.

והנה אחר שאמר קהלת כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ראוי לו שישמח, שב לבאר כי יש ימים שאי אפשר לשמוח בהם, הלא המה ימי הזקנה; על כן יעץ את האדם שישמח בכל יכלתו בימי בחורותיו טרם יבאו ימי הרעה. והאריך בספור נגעי הזקנה, לזרז את הבחור ללקוט השושנה טרם תיבש. אמר שמח בחור בילדותיך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך.

(ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט – תקון סופרים הוא.)⁠¹

1. {עיין בסוף הקדמתו ששד״ל מציע שמלים אלה הן הוספה של חז״ל ולא מדברי מחבר ספר קהלת.}

שמח וגו׳ – בקש הנאה מותרת לך כל שתוכל והתרחק מהנאת איסור, פן יבא האלהים עליה במשפט עמך.

שמח בחור וגו׳ – אמר רב הונא, מאי דכתיב שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך – עד כאן דברי יצר הרע, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט – מכאן ואילך דברי יצר טוב, ריש לקיש אמר, עד כאן לדברי תורה, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט – מכאן ואילך למעשים טובים.⁠¹ (שבת ס״ג:)

שמח בחור וגו׳ – א״ר שמואל ב״ר יצחק, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת – מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות, משה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם, ושלמה אמר שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך, הותרה הרצועה לית דין ולית דיין, כשאמר ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט – אמרו יפה אמר שלמה². (מ״ר)

שמח בחור וגו׳ – רבי יודן אמר, שמח בחור בילדותך – בתורתך שלמדת בילדותך³ ויטיבך לבך בימי בחורותיך – זו המשנה,⁠⁴ והלך בדרכי לבך ובמראה עינך – זה התלמוד,⁠⁵ ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט [עליו לשלם לך שכר] מצות ומעשים טובים.⁠⁶ (שם)

שמח בחור וגו׳ – רבי פנחס אומר, שמח בחור בילדותך – מי גרם לך להבחר בזקנותך – תורה שלמדת בילדותך,⁠⁷ ואם נבחרת בזקנותך אל תפליג עצמך בדברי תורה אלא והלך בדרכי לבך זה התלמוד שלמדת מרבך,⁠⁸ ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט – עליו לשלם לך שכר מצוה ומעשים טובים.⁠⁹ (מ״ר)

1. עיין מש״כ בסמוך אות מ׳ בבאור ענין זה.

2. אין הענין מבואר כ״כ, כי האם בעת שבקשו לגנוז את הספר לא ראו סוף הפסוק ודע וגו׳, וכן צריך באור מה שאמרו יפה אמר שלמה, מה יפוי יש בכל הדברים, כי הלא אם לא היה מקדים הדבר בחיוב שמח לא היה צריך לחזור על ודע וגו׳, וצ״ל שהיה קשה להם למה באמת לא פירש כל ענין זה בלשון שלילה אל תשמח בחור בילדותך וגו׳ יען כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, ולכן הרהרו בכל תוכן מאמר זה, ושוב התבוננו, כי מלשון סיפא דקרא מבואר שבאמת תחלת הפסוק ענינו בחיוב והיינו כי הלשון שמח בחור בילדותך מתפרש לא על שמחת הגוף כי אם על עניני תורה וכפי הדרשה הבאה, בילדותך – בתורתך שלמדת בילדותך, בימי בחורותיך זו המשנה, והלך בדרכי לבך וגו׳ זה התלמוד, ודע כי על כל אלה וגו׳ עליו לשלם לך שכר מצות ומע״ט – ולכן אמרו יפה אמר שלמה כל ענין פסוק זה בלשון חיוב, אחרי דבאמת לזה הוא מכוין.
גם יש לפרש הכונה כי אילו לא אמר המלה ודע אלא רק כי על כל אלה יביאך במשפט היה אפשר להבין הכונה כי על כל אלה, כלומר, אם לא תשמח ולא תהלך בדרכי לבך, יביאך ה׳ במשפט, אבל מכיון שאמר ודע מבואר שהמכוון הוא לטובה, וזוהי הכונה כשאמר ודע ראו כי כונתי לטובה.

3. במקרא, כמ״ש באבות פ״ה בן חמש למקרא.

4. דכך סדר תקופת הלמודים, מקרא ומשנה, כמבואר פ״ה דאבות.

5. למוד התלמוד תלוי בהבנת הלב והרעיון שהוא מכונה בשם הארת עין, וכמו והאר עינינו בתורתך, ובלשון חז״ל ואנהירינהו לעיינין.

6. ר״ל אחר שקראת ושנית הרבה זמנך לרדוף מצות ומעשים טובים, כי תכלית הלמוד הוא המעשה, ואז תקבל עליהם שכר, וזו היא כונת הגמרא בשבת ס״ג ב׳ [בדרשה דלעיל] שמח בחור וכו׳ ובמראה עיניך, עד כאן לדברי תורה מכאן ואילך [ר״ל מן ודע כי וכו׳] למצות ומע״ט, ר״ל עד כאן ללמוד התורה ומכאן ואילך [לאחר שלמדת – לקיום התורה, וכמש״כ.

7. מדייק הלשון שמח בחור בילדותך, שהרי הילדות היא קודם הבחרות, ולכן דריש בחור מענין בחירה שעל ידי מעלת קנין התורה נבחר לראש עם כמ״ש (משלי ד׳) סלסלה ותרוממך, וכדמפרש.

8. ר״ל שאל תעמד ותקבע על שקול דעתך לבד, אלא תשתמש גם בקבלת רב, ומכונה זה בשם דרכי הלב, לפי שהרב הוליכו בדרך בינה שמקורה בלב, וי״ל דסמך גם על המשך הלשון ובמראה עיניך על שם הכתוב והיו עיניך רואות את מורך.

9. ר״ל שעל ידי הנהגה ישרה יזכה לקבל שכרו משלם במצות ובמע״ט שיעשה, כי מי שעושה מצות ומע״ט ואין מדותיו בדרכי הלמוד ישרים ינוכה לו משכרו שעבור הטובה המוגבלה לו, משא״כ אם גם יתנהג הכל במדות הרצויות אז לא ינוכה לו מאומה ושכרו שלמה.

שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ שהיתה לך¹, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ עתה² בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ, ותהיה שמח³ וְהַלֵּךְ – ולך⁴ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ לעשות מה שליבך חושב⁵, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ – ובמה שעיניך מראות לך ותתאווה אליהם⁶ כדרך השוטים והכסילים⁷, וְאולם⁸ דָע והיה בטוח כי פעם אחת תלקה על הכל!⁠⁹, כִּי עַל כָּל אֵלֶּה¹⁰ יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, כי יש דין ויש דיין ויש מתן שכר לצדיקים ופורענות לרשעים¹¹, ולכן אם יִמָּצֵא בהם דבר חטא ועוון אזי הקב״ה יעניש אותך, לכן תפשפש מאד במעשיך שלא יִמָּצֵא בהם נדנוד עוון¹²:

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד.

7. לקח טוב.

8. מצודת דוד.

9. רש״י.

10. על השמחה והטבת הלב והילוך בדרך לב ומראה עין, אבן עזרא.

11. לקח טוב.

12. כאדם האומר לעבדו ולבנו חְטֵא חְטֵא, כי כשתתמלא הסאה תלקה על הכל, אף כאן גזם ואמר שמח בחור בעת ילדותך עת שהיצר מתגבר, ולא תדאג מגמול המעשה, רש״י, מצודת דוד. וכפל הדבר במלות שונות, ואמר ויטיבך לבך וגו׳ ועשה מה שלבך חפץ, ובטוח תהיה כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, מצודת דוד. ובתלמוד, אמר רב הונא, מאי דכתיב ״שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך״? עד כאן דברי יצר הרע, ודע כי ״על כל אלה יביאך האלהים במשפט״ מכאן ואילך דברי יצר טוב, ריש לקיש אמר, עד כאן לדברי תורה, ״ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט״ מכאן ואילך למעשים טובים, שבת סג:, ילקוט שמעוני. ובמדרש, א״ר שמואל ב״ר יצחק, ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות, משה אמר (במדבר טו, לט) ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״, ושלמה אמר ״שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך״... כשאמר שלמה ״ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט״ אמרו יפה אמר שלמה. ורבי יודן אמר, ״שמח בחור בילדותך״ בתורתך שלמדת בילדותך ״ויטיבך לבך בימי בחורותיך״ זו המשנה, ״והלך בדרכי לבך ובמראה עינך״ זה התלמוד, ״ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט״ עליו לשלם לך שכר מצוות ומעשים טובים. ורבי פנחס אומר, ״שמח בחור בילדותך״ מי גרם לך להבחר בזקנותך? תורה שלמדת בילדותך, ואם נבחרת בזקנותך אל תפליג עצמך בדברי תורה אלא ״והלך בדרכי לבך״ זה התלמוד שלמדת מרבך, ״ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט״ עליו לשלם לך שכר מצוה ומעשים טובים, מדרש רבה. ועוד דרשו, רבי חייא אמר משל ללסטים שברח מפני הקוסטינר, אמר לו הַמְעֵט בריצה שלא תתיגע בחזרה. רבי שמעון בן חלפתא אומר משל לאחד ששט על המים, היה רץ ורצין אחריו, אמרו לו המעט בהליכה שלא תתיגע בחזרה. רבי חנינא בר פפא אמר משל לאחד שהיה מבריח את המכס, פעם אחת תפסוהו ואמרו לו שישלם על מה שהבריח, כשבא לשלם אמרו לו, אין אנו מבקשים תשלום רק על הפעם הזו, אלא תשלם על כל הפעמים שגנבת בכל השנים שהברחת את המכס. אמר רבי לוי משל לעוף שהוא נתון בכלוב ובא חברו ועמד על גביו ואמר לו אשריך מה מזונותיך מצויים לך, אמר לו במזונותי אתה מסתכל ובמצודה אי אתה מסתכל?! ר׳ תנחום אמר משל לבן בליעל שבא אצל חנוני, א״ל תן לי בשר שמן ויין ישן ומיני מאכלים, אכל ושתה ונתבסם ובא לצאת, א״ל תן לי דמי מה שאכלת, אמר הרי כריסי לפניך... החנווני שהיה חכם מה עשה? נטל מחצלת וכרכו בה והניחו על פתח חנותו, כל מי שעבר א״ל תשליך כסף לזה המת כדי שנקנה לו תכריכין, עבר שם איש אחד רע ושאלו עד מתי יהיה זה כאן? אמר לו החנווני עד שישלים את הפרוטות שחייב לי, מדרש רבה, ילקוט שמעוני.

(י) וְהָסֵ֥ר כַּ֙עַס֙ מִלִּבֶּ֔ךָ וְהַעֲבֵ֥ר רָעָ֖ה מִבְּשָׂרֶ֑ךָ כִּֽי⁠־הַיַּלְד֥וּת וְהַֽשַּׁחֲר֖וּת הָֽבֶל׃

Therefore remove sorrow from your heart, and put away evil from your flesh; for youth and the dawn of life are vanity.

תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

וְתַעְדֵּי רְגִיז מִלִּבְבָךְ וְלָא תִגְרוֹם בִּישׁ עַל בִּסְרָךְ אֲרוּם עוּלֵימוּת וְיוֹמֵי אוֹכָמוּת שְׂעַר הֲבָלוּ.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

והסר כעסך מלבך והעבר רעה מבשרך – אמר רבי שמואל בר נחמני א״ר יוחנן כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו, ואין רעה אלא גיהנם שנאמר וגם רשע ליום רעה, ולא עוד אלא שתחתוניות שולטות בו שנאמר ונתן ה׳ לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, אי זהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש הוי אומר זה תחתוניות.

אמר רב צורבא דרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה שנאמר הלא כה דברי כאש, אמר רב אשי כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע, אמר רבינא מיבעי לאינש נפשיה בניחותא דכתיב והסר כעסך מלבך וגו׳.

כי הילדות והשחרות הבל – אמר רבי יצחק דברים שאדם עושה בילדותו משחרין פניו לעת זקנותו.

ואזל הם קלבך, ואד׳הב אלשדה מן גסמך, לאן זמאן אלצבא ואלחדאת׳ה מסתחיל.

והסר דאגת הלב שלך (ובכך) והסר הרעה מהגוף שלך. כי זמן הילדות והבחרות מתנדפים (יש להם סוף).

והסר כעס מלבך – דברים המכעיסין את המקום.

והעבר רעה – יצר הרע.

מבשרך – שיהא לך לב בשר.⁠¹

והשחרות – נערות, שראש האדם שחור בימי עלומיו.

1. השוו לשון הפסוק ביחזקאל י״א:י״ט.

Therefore banish anger – [Banish] anything that causes anger to the Omnipresent.

And remove evil – The evil inclination.

From your flesh – That you should have a heart of flesh.⁠¹

And youth – שַׁחֲרוּת refers to] youth, because [the hair on] a person's head is black שָׁחוֹר in his youth.⁠²

1. Alternatively, if your flesh desires to indulge in anything that is evil, remove those desires from your flesh. (Metzudat David)

2. Alternatively, שחר [=dawn] refers to youth which is the dawn of one's life.

והסר כעס מלבך – אלו העונות שמכעיס בו האדם בילדותו את בוראו ומשחירין פניו בעת זקנותו. כי מעשה הילדות ומעשה השחרות הם ימי הבחרות שעדיין שער ראשו שחור ודומה לו משחר לך טל ילדותך.

הבל – שמהבלין אותו לעתיד לבא.

והסר כעס מלבך – שלא תהיה רגזן, ולא תעשה רעה, שהרי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח׳:כ״א).

והשחרות – כפל מלה על הילדות ונקרא זמן שחרות, על שם שערו שהוא שחור.

והסר – פרשתיו למעלה (ראב״ע קהלת ז׳:ג׳).

ומלת שחרות מן: כי עלה השחר (בראשית ל״ב:כ״ז), כי דִמָה יְמֵי הילדות לשחר כשיבקע, כענין: אז יבקע כשחר אורך (ישעיהו נ״ח:ח׳).

או: יהי השחרות רמז לשחרות הַשֵֹער, מענין: שחורה אני (שיר השירים א׳:ה׳).

THEREFORE REMOVE VEXATION FROM THY HEART. The word shacharut (childhood) is related to the word shachar (dawn) in: for the dawn¹ breaketh (Gen. 32:27). For Kohelet compares the days of youth to the breaking of the dawn. The word shacharut (childhood) is used in our verse in the sense of shacher (dawn) as in: Then shall thy light break forth as the dawn (ka-shachar) (Is.58:8).⁠²

On the other hand, the word shachar might (mean “black” and) allude to black hair.⁠³ Compare shechorah (black) in” I am black, but comely (Song of Songs 1:5).⁠⁴

1. Translated literally.

2. We thus see that shachar refers to the breaking of dawn.

3. According to this interpretation, our verse reads: “For childhood and the years of black hair are vanity.” See Rashi: “Shacharut means ‘blackness’. Youth is so called because the hair on one’s head at that time is black.”

4. In other words, shachar means “black,” for shachar is the masculine form of shechorah (black).

והסר כעס – רשע, שלא להכעיס בוראך.

והשחרות – בעוד שערו שחור.

ואני מזהירך שתסיר כעס מהלהכעיס להקב״ה מלבך והעבר רעה מבשרך.

כי הילדות והשחרות הבל – שחרות כמו כן לשון ילדות. כמו שחר שהוא בתחילת היום.

דבר אחר: לפי שכשאדם בחור שערותיו שחורות, על כן קורא לילדות שחרות.

והסר כעס מלבך והסר רעה מבשרך כבר נאמר קודם שכל המידות החייתיות שייכות לכוח המתעורר שמקומו בלב, וממנו יוצאים הכעס והנקמה והרצון לנקמת דם ותאוות השלטון וכדומה, זהו חלק מן הכוח המתעורר. אמרנו גם ששאר כוחות התאווה שייכים לכוח הצמחי, אשר באדם ובחיה הוא כוח התאווה ומקומו בכבד, וממנו נובעים התאוותנות במאכל ובמשקה ובמין וכדומה. לפיכך ציווה החכם לנטוש את שתי המידות האלה ולצאת מהן, את הראשונה בהתרחקות מוחלטת והפרדה מלאה, כמו שאמר במשלי ״אל תתרע את בעל אף ואת איש חמות לא תבא פן תאלף אורחותיו ולקחת מוקש לנפשך״ (משלי כב:כד-כה). באשר למידה השנייה, האדם צריך להיות מסוגל לוותר על מה שנועד רק לסיפוק התאווה, אך לא לעוקרה כליל, שכן צריך לספק את צרכיה ההכרחיים כדי שהפרט והמין ישרדו, ואי אפשר להתנער ממנה לחלוטין, אלא עליו לוותר על מה שאינו הכרחי, ולא לנסות להשתקע בה רק לשם הנאה, אלא ילך בדרך האמצע, כלומר ייתן לגוף את מה שיש בו הכרח ויתכוון להביא שלמות לנפש על ידי מה שהכרחי לה ובאמצעותו היא נהיית נצחית. זהו הצדק והאיזון אשר אינו מפריז ואינו ממעט. רעיון זה כבר הוזכר בכמה מקומות, וכבר בארנו אותו בפסוק ״כעס משחוק״ (קהלת ז:ג) עם הפסוק המנוגד לו ״אל תבהל ברוחך לכעוס...⁠״ (שם ז:ט), ועיין שם. לפיכך הוא אמר על המידה הראשונה ״הסר כעס מלבך״ הסרה מוחלטת, ועל השני ״והעבר רעה מבשרך״ הרחקה וצמצום. ״בשרך״ פירושו גופך, כמו ״ומבשרי אחזה אלוה״ (איוב יט:כו), והמשמעות הבסיסית של המילה היא בשר, כמו שאמר איוב ״עור ובשר תלבישני״ (איוב י:יא). גם קרוב המשפחה נקרא בשם זה, מכיוון שהוא קרוב בגופו אל השורש ששניהם מתייחסים אליו [האב המשותף], והקרוב נקרא ״שאר בשר״ (ויקרא יח:ו), ״ומבשרך אל תתעלם״ (ישעיהו נח:ז). גם אבר המין נקרא בשם זה ״רר בשרו את זובו״ (ויקרא טו:ג), ״אשר בשר חמורים בשרם״ (יחזקאל כג:כ). לפיכך אמר: התרחק מן הרעות והמידות הפסולות בנפשך ובגופך. חז״ל קוראים לתאוותנות ולהרגלים הרעים ״רעה״, כמו שאמרו ״כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו״ (משנה אבות א:ה), כלומר הוא גורם לנפשו – שהיא עצמו – שתרכוש את מידת התאוותנות ובכך מביא את עצמו לאבדון, כפי שאמרו ״וסופו יורש גהנם״ (שם). [בדומה לכך] הוגי הדעות מכנים את המידות הפסולות ״רעות״ ואת המידות הנעלות ״טובות״. לאחר מכן אמר: דע שמה שמביא לך את אהבת התאוות והנטייה אל המידות הרעות הוא הנעורים והשחור בשער, וזהו פיתוי שעתיד לחלוף ודבר חסר ממשות שאינו קבוע, וכאשר תיעלם הסיבה לפיתוי אתה תתחרט והחרטה לא תועיל לך, ועל כך אמר כי הילדות והשחרות הבל ״שחרות״ הכוונה היא לשחור שבשער. מפרשים אחרים גוזרים את המילה מלשון ״שחר״ שהוא הבוקר, והוא דימה לבוקר את נוי הנעורים ויופיים וזיו הפנים בהם וטהרתם, כמו ״מרחם משחר לך טל ילדותיך״ (תהלים קי:ג), כלומר: יסוד הנערות ואור הבוקר לך זיו נעוריך, ו״רחם״ מציין תחילת כל דבר ומקורו, כמו ״בגיחו מרחם יצא״ (איוב לח:ח) כלומר יציאתו מצור מחצבתו ויציאתו מתחילתו ומקורו.

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

השחרות – הוא הפך השיבה כי השיער אז לבן.

והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך (שם י, י), ולא תמשך לתאוות הגופיות אשר הם מסירות השגחת י״י ית׳ ממך וזה סבה שיבואוך הרעות כי הילדות והשחרות הוא הבל. ולזה אין ראוי שתמשך להנאות העולם כי לא הרבה תתענג בהם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

והסר כעס מלבך. אל תכעוס על שלוות הרשעים בעולם הזה¹: והעבר רעה מבשרך. יצר הרע² המסית בעת הילדות והבחרות³: כי הילדות והשחרות. התכלית המושג בהסתתם, והוא התענוג בחיי שעה, הבל, הוא דבר בלתי נחשב⁴: [כי הילדות והשחרות הבל]⁠⁵:

1. מזהיר את הצדיק שהולך בדרכי ה׳ ומשלים את נפשו, שלא יכעס על הנהגת הבורא בראותו שהרשעים שלווים ואינם נענשים. ולשון המשנה באבות (פ״ד מט״ו), ׳אין בידינו לא משלות הרשעים׳, ופירש רבינו: ׳הנה באמרו שלוות הרשעים, אמר זה על אותו המין מהשלווה שלא ישיגוה זולתי הרשעים הגמורים בלבד, כאמרו (משלי א לב) ׳ושלות כסילים תאבדם׳, וכאמרו (ירמיה יב א) ׳שלו כל בוגדי בגד׳, ולא ישיגוה אפילו הצדיקים הגמורים עם היותם זוכים לשתי שלחנות, כאמרם ז״ל בבראשית רבה (פד ג) ׳ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו שטנו של יוסף, אמר המקטרג, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לחיי העולם הבא, אלא שמבקשין לישב בשלוה בעולם הזה׳. אמנם כי כל זה נראה היפך ייעודי התורה הטובים, והיפך אמרם ז״ל (הוריות י:) ׳מי סני להו לצדיקים דאכלו תרי עלמי׳ וכו׳. ולהתיר כל אלה הספקות אמר זה החכם אין בידינו כו׳, כלומר, אין אצלנו בייעודי התורה לטוב שום דבר משלוות הרשעים, וכן בייעודי התורה לרע אין בידינו שום דבר מייסורי הצדיקים, כי אמנם שלום הרשעים, והיא ההתפרנס שלא בצער, כמו שקרה לאנשי דור המבול שאמרו ז״ל (סנהדרין קח:) שהטעימן הקדוש ברוך הוא מעין העולם הבא, לא השיג אותה שום צדיק אחר חטאו של אדם הראשון שנגזר עליו (בראשית ג יט) ׳בזיעת אפך תאכל לחם׳, ועם כל ייעודי התורה הטובים לא ייעד שיתפרנס הצדיק שלא בצער, אבל אמר (דברים יא יד) ׳ואספת דגנך׳ וכו׳. וכמו כן אמר זה החכם שאין אצלנו מייעודי התורה לרע שום דבר מורה שיבואו יסורים על האדם בלתי עוון קודם, ומזה יתחייב שלא היה דבר מזה המין משלוות הרשעים לגמול המיועד בתורה, וכן ייסורי הצדיקים מזה לא יהיה המין לעונש המיועד בה, אבל תהיה שלוות הרשעים להפילם מאגרא רמה לבירא עמיקתא וכו׳. ובזה גם כן התיר זה החכם אותו הספק הנופל על דברי ירמיהו וחבקוק שצעקו על משפט ׳צדיק ורע לו, רשע וטוב לו׳, והנה משה רבינו ביאר זה באמרו (דברים ז י) ׳ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו׳, ובאמרו (שם י יז) ׳אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד׳, והתיר זה החכם את זה הספק באמרו ׳אין בידינו׳, כי אמנם בכל מה שבידינו מייעודי התורה לטוב או לרע, שהם מיני הכנה או מיני גמול ועונש לצדיקים ולרשעים בעולם הזה ובעולם הבא, אין בהם שום דבר משלוות הרשעים ולא מייסורים של אהבה, ומזה יתחייב שאין אחד מהם גמול או עונש מאת האל יתברך, אבל שלוות הרשעים היא להגדיל עונש להם ולהומם ולאבדם יותר, כאמרו (תהלים עג יח) ׳אך בחלקות תשית למו הפלתם למשואות׳, כי בהרגישם מפלתם מגובה מעלתם יהי צערם גדול בזה׳.

2. כ״כ רש״י. ואבע״ז לעיל (ז ג) כתב שהוא התאווה, ע״ש.

3. ומוסב על ׳ילדותך׳ ו׳בחורותך׳ הנזכרים בפסוק הקודם, שבזמנים אלה יש להיזהר יותר מן היצר המסית.

4. כלומר, כל מה שיוכל ליהנות אם ישמע ליצרו המסיתו בימי הילדות והשחרות, אינו אלא תענוג גשמי ולזמן מוגבל, ונחשב להבל, לעומת שלימות שכלית שתועיל לו לנצח. [ואולי כוונת רבינו שלעומת מה שפירש בפסוק ח׳ שאם יחיה שנים רבות בכולם ישמח, כי גם אם יאריך ימים יוכל להוסיף שלימות, לעומת זאת ההולך בדרכי ליבו ובהסתת יצרו יסבול אף בחייו, כאשר יעברו ימי הבחרות והשחרות].

5. ב׳דברים נחמדים מזהב מהגאון ספורנו׳ המופיע בכתבי רבינו נמצא: ׳ואתה בן אדם, ימי חייך אשר נתן ה׳ לך תחת השמש הם עד כלל ששים שנה, העשרים הראשונים אתה דומה לעולם שאתה בו, גוף בלא שכל, שה׳ יתברך לא הענישך עד היותך בן עשרים, כאמרם ז״ל ׳אין בית דין של מעלה מענישים עד עשרים׳. העשרים השניים אתה שכל בגוף, שאתה רודף אחר שניהם, רמז לעולם הגלגלים. ועשרים השלישיים אתה כולך שכל, שאין לך לרדוף אלא אחר השכל ולא אחר הגוף כלל. ונתן בך סימן בוראך, כי עד עשרים אין לך סימן עליון ואינך ניכר בין איש לאשה ואין למעשיך ממשות, מעשרים עד ארבעים נתן בך היכר בסימן בו תוכר שאתה איש בשער השחור אשר צמח בך, אבל עם כל זה עדיין אתה חשוך ושחור, לא הגעת למעלה האנושית. מארבעים עד ששים נתן בך סימן אחר, זימן לך שחורים מצאת לבנים, לבוש פניך כתלג חיור ושער ראשך כעמר נקי, רמז לך שהילדות עד עשרים והשחרות עד ארבעים, הכל הבל, וכבר נתעלית למעלת הנבדלים מחומר, ועל זה אמר שלמה (לעיל ח ח) ׳בכל עת יהיו בגדיך לבנים׳, כשלג ילבינו כצמר יהיו, וכמו שה׳ יתברך שינה שעריך - תשנה מעשיך, ודי בזה הערה אפילו לפתאים ולסכלים, כל שכן לאיש אשר רוח בו׳.

והשחרות. במקצת ספרים החי״ת בשוא לבדו.

והשחרות – כן יקראו ימי הנעורים שהם תחלת ימי האדם כמו השחר שהוא תחלת היום.

והסר וגו׳ – אם לבך תסית אותך לעשות דבר המכעיס את המקום ברוך הוא, הסר הדבר הזה מלבך ולא תעשה אותה.

והעבר וגו׳ – אם בשרך יתאוה להתענג בדבר הרע בעיני המקום, העבר הדבר הרעה הזאת מבשרך ולא תתענג בה.

כי הילדות והשחרות הבל – התאוה שיש לאדם בימי הילדות והנערות המה מבלי תועלת, ולכן הזהר מאד מאד.

והסר כעס מלבך ובכן והעבר רעה מבשרך: כי הילדות והשחרות הבל – כי לא תעמוד הילדות זמן הרבה, כי היא כציץ יצא וימל ותברח כצל, וראוי לך שתמהר ותשמח בעוד כפתך רעננה.

והסר וגו׳ – בימי שחרותך (בחורותיך שהם שחר חייך ושערך שחור) אל תתחיל להצטער ולדאג באופן שתביא רעה וחולאים על בשרך טרם יבואו ימי הזקנה שהיא בעצמה מחלה רעה.

הבל – חולפות והולכות להן ברגע כמו הבל הפה.

והסר כעס וגו׳ – אמר רבא, האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר (ירמיהו כ״ג) הלא כה דברי כאש נאום ה׳,⁠¹ אמר רבינא, אפילו הכי מבעי ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר והסר כעס מלבך וגו׳.⁠² (תענית ד׳.)

והסר כעס וגו׳ – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי ט״ז) כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה.⁠³ (נדרים כ״ב.)

והסר כעס וגו׳ – א״ר לוי, כל המתגאה הוא כועס, וכל הכועס הוא טפש.⁠⁴ (מ״ר)

הילדות והשחרות הבל – א״ר יצחק, מאי דכתיב כי הילדות והשחרות הבל – דברים שעושה אותן בילדותו, משחירין פניו לעת זקנתו⁵ [שבת קנ״ב א׳].

הילדות והשחרות הבל – וסמיך ליה וזכור את בוראך – אמר שלמה, הואיל והילדות והשחרות הבל, לפיכך – וזכור את בוראך בימי בחורותיך.⁠⁶ (מ״ר)

1. כלומר כאש שמחממת כל גופו, והבאור הוא, דכיון שלבו ורעיונו טרודים בחקירת התורה, הרגשותיו נוחים יותר להתעורר, ולכן הוא נוח יותר להקפיד, אבל אין זה מענין כעס הרגיל, יען דבאמת ת״ח מרבים שלום בעולם, וזה אי אפשר במדת הכעס, וגם דרשינן את והב בסופה שת״ח הלומדים יחד הם אוהבים זל״ז, ואין אהבה בכעס.

2. כלומר אעפ״כ מחויב כל אדם להשתדל להבליג על רגשי לבו הסוערים ולחיות בנחת ובשלום, ומה שייחס פסוק זה לצורבא מרבנן נסמך אדרשות הקודמות דהפסוק הקודם איירי בלומדי תורה, וה״נ כן.

3. ר״ל שגם הגיהנם ברא הקב״ה לתכלית עולמו, שיתבונן הרשע וישוב מדרכו הרעה, והוי הפי׳ כאן והעבר רעה מבשרך – והעבר רעת הגיהנם מבשרך, כי ע״י הכעס אפשר לאדם למוט מדרך הישר ולבא לידי עבירות שונות ולנחול גיהנם, וכמ״ש (שבת ק״ה:) כל השובר כלים בחמתו כאלו עובד עבודת כוכבים, והכונה דע״י כזה וכזה אפשר לבא גם לידי עבודת כוכבים וכמ״ש שם בענין זה, כך דרכו של יצה״ר היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודת כוכבים.

4. כמש״כ וכעס בחיק כסילים ינוח, וגם י״ל דרומז למ״ש בפסחים ס״ו ב׳ כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת, וא״כ נעשה טפש. ומ״ש כל המתגאה הוא כועס – פשוט הוא דנראה לו שאין בני אדם מחלקין לו כבוד כפי ערכו, וכועס.

5. ר״ל אם אין האדם הולך בבחרותו בדרך ישרה וצניעות אז אע״פ שבימי נערותו אין ניכר כ״כ הרעה שגורם לו, אבל בימי הזקנה ניכרים היטב עד שמשחירין פניו, וטעם הדרשה והמובן במלת שחרות מלשון שחור ולא מלשון ילדות כפשוטו י״ל דמדייק מדלא סיים הפסוק במה שפתח, כי אחרי שפתח שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך הו״ל לסיים כי הילדות והבחרות הבל, ולכן דריש דהכונה דמעשה ילדות שאדם עושה אותן בילדותו [וילדות כנוי לדברי שטות ומעשים מכוערים וכמ״ש בגמרא הרבה ילדות עושה, וכן ילדות היתה בי והעזתי פני וכו׳] משחירין פניו בזקנותו.

6. פשוט דמדייק חבור הו׳ במלת וזכור שבריש פרשה הבאה דמשמע דמוסב ונמשך אלמעלה.

וְהָסֵר כַּעַס – דברים המכעיסים את המקום¹ מִלִּבֶּךָ, וְאם בשרך יתאווה להתענג בדבר הרע בעיני המקום² הַעֲבֵר רָעָה – זאת³ מִבְּשָׂרֶךָ ולא תתענג בה⁴, כִּי התאווה שיש לאדם בימי⁵ הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת – והנערות⁶ הינן הָבֶל מבלי תועלת, ולכן הזהר מאוד מאוד⁷:

1. רש״י, מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד. שהיא היצר הרע, רש״י.

4. מצודת דוד. ואמרו רבותינו (תענית ד.) שגם תלמיד חכם שאמור להיות תקיף, עליו ללמד עצמו לנהוג בנעימות, שנאמר ״והסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך״, ועוד אמרו (נדרים כב.) א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, כל הכועס כל מיני גהינם שולטין בו, שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך. ובמדרש, א״ר לוי, כל המתגאה הוא כועס, וכל הכועס הוא טיפש.

5. מצודת דוד.

6. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד. כן יקראו ימי הנעורים שהם תחילת ימי האדם כמו השחר שהוא תחילת היום, אבן עזרא, מצודת ציון. או משום ששיער ראש האדם שחור בימי עלומיו, רש״י, אבן עזרא.

7. מצודת דוד. ובתלמוד, א״ר יצחק, מאי דכתיב כי הילדות והשחרות הבל? דברים שעושה אותן בילדותו, משחירין פניו לעת זקנתו (שבת קנב.). ובמדרש, ״הילדות והשחרות הבל״ וסמיך ליה (להלן בפרק יב פס׳ א) ״וזכור את בוראך״, אמר שלמה, הואיל והילדות והשחרות הבל, לפיכך ״וזכור את בוראך בימי בחורותיך״, מדרש רבה.

תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון