(הקדמה) המשך התוכחות והייעודים הרעים לבני דורו, ובשורת הגאולה העתידה וקבוץ הגליות, והתפשטות אמונת היחוד בקרב כל גויי הארץ.

(א) כה אמר ה׳ השמים כסאי – Eichhorn ראה כי הדברים האלה אין להם ענין עם אנשי הגלות, ואמר כי מכאן ועד פסוק י״ז היא נבואה נאמרה באחד מן הזמנים בעוד הבית קיים, והנה הכל רואים כי לא יתכן שיהיה פסוק י״ח (ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם) תחלת ענין, אבל הוא מחובר לענין שלפניו, ומאחר שלאחריו הוא מדבר על קבוץ הגליות, בהכרח גם תחלת הענין נאמר על הגאולה, ונאמר בזמן הבית. ורוזנמילר חשב כי הסימן הזה מאוחר בזמן לנבואות שלפניו, ושנאמר אחר שהוחל בנין הבית השני, ושהנביא מנחם את בני עשרת השבטים, שהיו בני יהודה ובנימין מרחיקים אותם מלבנות עמהם, והוא אומר לעשרת השבטים ונראה בשמחתכם {ישעיהו ס״ו:ה׳}, ואומר על יהודה ובנימין והם יבושו, וקורא להם אויבי ה׳ (משלם גמול לאויביו). וכל זה לא יתכן, ראשונה כי עזרא וחבריו מעולם לא הרחיקו מעליהם את אנשי עשרת השבטים, אלא אנשי הנכר, אנשי עמון ומואב, והכותים אשר באו שם מאשור, וכלם לא מבני ישראל המה. שנית גם אם תמצא לומר כי עזרא ונחמיה לא יפה עשו להרחיק את הכותים ואת העמונים מעליהם, היה לו לנביא זה (יהיה מי שיהיה) להוכיח את בני עמו, ולא להתחבר אל הנכרים ולנבא רע על אנשי יהודה, אחרי כל הנבואות שאמר להם עד עתה לטובה, ובפרט כי כבר היו חגי וזכריה הנביאים מחזקים ידי הבונים, ואיך מלאו לבו של הנביא הזה לדבר כאלה על עם ה׳? שלישית, אף אם יונח שהיה הנביא הזה נביא שקר, ושהשתתף עם צרי יהודה ובנימין, הנה איך היה שקבלו אנשי יהודה ובנימין את דבריו ומסרום לבניהם בחזקת נבואות אמת, ובהפך הכותים אין להם שום נביא אחר משה ויהושע. ורביעית, באמרו שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה וגו׳ {ישעיהו ס״ו:י׳}, הורה בפירוש שלא היה מצרי יהודה ומן הכותים, ולא מאנשי עשרת השבטים, שלא היו מחבבים כלל את ירושלם. וגיזניוס מודה כי נאמרה הנבואה זאת קודם גאולת בבל, ואמר שהנביא באמרו שוחט השור מכה איש, עשה עצמו כאלו עומד בזמן בנין הבית השני. ואני בבחרותי (בכורי העתים תקפ״ט עמוד 85-84) חשבתי כי מכאן עד אמרו אחיכם שנאיכם הם דברי נבואה מזוייפת שישעיה נותן בפי הכותים, ומחשבתי זאת בטלה ומבוטלת, ראשונה כי לא יתכן שיהיה הסימן הזה על גאולת בבל, כי כתוב בה והביאו את כל אחיכם מכל הגוים {ישעיהו ס״ו:כ׳}, והזכיר תובל ויון, ואנשי גלות בבל לא נתפזרו בכל הגוים, ולא היה להם דבר עם יון. שנית, צרי יהודה ובנימין לא היו אחיהם, גם לא היו מכנים עצמם אחיהם, כי היו אומרים שהם מן הגוים שהגלה אסנפר והושיבם בערי שמרון. ושלישית, צרי יהודה לא היו אומרים להם אין חפץ לה׳ בבית מקדש ובקרבנות, אך היו מבקשים להשתתף עמהם, ואחר שלא קבלום, עמדו עליהם לשטן, ואחר כך בנו להם מקדש אחר בהר גריזים. אמנם הדרך אשר סקלתי לפני בסימן הקודם הוא עצמו יעמוד לנו גם עתה בפירוש תעלומות הנבואה הזאת, והוא כי ישעיה כתב הנבואות האלה בסוף ימיו, בתחלת מלכות מנשה, ואז חזרו העם לעבוד עבודה זרה, וישעיה היה זקן, ולא היה בו כח להוכיח את העם בקהל, על כן בכתבו הנבואה הזאת ואותה שלפניה שעיקר ענינן לאחרית הימים, הכניס בהן ציור פשעי ישראל לא כפי מה שהיה הוא יודע שיהיו באחרית הימים (וכמו שציירם הוא עצמו למעלה סימן נ״ח ואותי יום יום ידרושון, למה צמנו ולא ראית, הן לריב ומצה תצומו, ושאר הענין), אלא כפי מה שהיו בימיו. והנה ידוע כי עובדי עבודה זרה להיותם מאמינים ברבוי ״אלֺהוֺת״, לא היו מתרחקים ונמנעים מהעלות עולות וזבחים גם לה׳ במקדשו, על כן ישעיה אומר כנגדם כאשר אמר שמואל החפץ לה׳ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה׳ הנה שמוע מזבח טוב {שמואל א ט״ו:כ״ב}, אלא שישעיה אומר הדבר הזה בדרכי מליצתו הרמה, ומתחיל דרך הפלגה ואומר השמים כסאי והארץ הדום רגלי ואיך תוכלו אתם לבנות לי בית (על דרך הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי {מלכים א ח׳:כ״ז}), וכל הנמצא הוא מעשה ידי, ומה תוכלו לתת לי שלא יהיה שלי, והלא תבינו כי מה שאני רוצה בעולות וזבחים אינו אלא להיותי מקבל תשובת השבים והנכנעים לפני, ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ועתה אין הענין כן, כי שוחט השור לעולה לפני הוא גם כן מכה איש, וזובח השה הוא גם כן עורף כלב לעבודה זרה, וזה לא אוכל לסבול, אלא כמו שהם בחרו בדרכיהם, כן גם אני אבחר בתעלוליהם ואמדוד להם מדה כנגד מדה.

ואת כל אלה ידי עשתה – כל מה שאתם רואים, אני בראתיו, ומה צורך לי לעולותיכם ולמתנותיכם.

ויהיו כל אלה נאם ה׳ – כל אלה בדבר ה׳ נעשו (דון יצחק {אברבנאל}).

ואל זה אביט וגו׳ – הקרבנות רצויים לפני כשהמביאם נכנע על עונותיו, וחרד ומשתדל בכל כחו למלאת רצוני ולהתרצות לפני.

וחרד על דברי – כמו למטה החרדים אל דברו {ישעיהו ס״ו:ה׳}, כטעם הנה חָרַדְתְּ אלינו את כל החרדה הזאת (מלכים ב ד׳:י״ג). ורוזנמילר וגיזניוס פירשו לשון יראה ורעדה, ולפי זה היה לו לומר מפני דברי, כמו וחרד ופחד מפני תנופת יד ה׳ צבאות (למעלה י״ט:ט״ז) או לדברי, כמו אף לזאת יחרד לבי (איוב ל״ז:א׳).

שוחט השור מכה איש וגו׳ – רוב המפרשים פירשו הרי הוא לפני כאלו מכה איש, וזה רחוק מאד, והנכון כדעת ראב״ע, Lowth גם Eichhorn מי ששוחט השור לפני, הוא גם כן מכה איש, ומי שהוא זובח לפני שה, הוא גם כן עורף כלב לעבודה זרה, ומי שהוא מעלה מנחה, הוא גם כן מעלה^א דם חזיר לעבודה זרה, ומי שהוא מזכיר ומקטיר לבנה לפני, הוא גם כן מברך האלילים שהם און והבל, וכל זה נאמר על זמן הבית ועל דורו של מנשה, וגיזניוס שמפרש כי הכל נאמר בגלות בבל, לא יאבה בזה, ואומר כי הנביא מדבר לזמן שיהיה הבית בנוי, ומודיע להם כי שוחט השור הוא כמכה איש, ואיך יתכן כי אחר כל מה שנבא עד עתה לטוב, ושירצה ה׳ בעמו, ושגם^ב הנכרים עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחו, יהפך לבו לומר כאלה?

גם המה בחרו – דבק עם הפסוק שאחריו, כמו שהם בחרו בדרכיהם, כן גם אני וגו׳, כמו גם לי גם לך לא יהיה (מלכים א ג׳:כ״ו), עיין רש״י. ומלת שקוציהם ראיה ברורה שהנביא מדבר על עובדי עבודה זרה, ושאין הפסוק הזה דומה בענינו לפסוק למה לי רוב זבחיכם {ישעיהו א׳:י״א} ומה שאחריו, כי שם (סימן א׳) מדבר על עבירות שבין אדם לחברו, ולא על עבודת האלילים, וכאן מדבר על עבירות שבין אדם לחברו (מכה איש), וגם על עבודת האלילים. סימן א׳ נאמר על בני דורו של חזקיה, וכאן מצייר בני דורו של מנשה.

אבחר בתעלוליהם – אבחר בדרכם שהיא דרך תעלולים, לשון כי התעללת בי (במדבר כ״ב:כ״ט), כי הם מקריבים לפני קרבנות, והם עם זה עובדי עבודה זרה, והנה דרכם דרך שחוק ולעג, וכן גם אני אתעלל בהם.

שמעו דבר ה׳ החרדים אל דברו – עתה מדבר עם הטובים שהיו בדורו, ואומר להם: הנה ידעתי כי אחיכם שנאיכם מנדיכם, והם פושעי ישראל שהזכיר למעלה {ישעיהו ס״ה:ה׳} האומרים קרב אליך אל תגש בי (רש״י) הם אומרים לכם למען שמי יכבד ה׳ ונראה בשמחתכם והם יבושו, והכל דרך לעג, כלומר יַראה נא ה׳ את כבודו ואת גדלו למען שמו, באופן שנראה אתכם עבדיו בשמחה ובטוב לבב ואנחנו נבוש (ראב״ע). ואנחנו נבוש היה לו לומר, אלא שהאל בהזכירו דברי הרשעים שִנה ואמר והם יבושו, וכיוצא בזה למען שמו היה לו לומר, אלא שהאל בהזכירו דבריהם אמר למען שמי. ורש״י ורוזנמילר פירשו למען שמנו יתכבד ה״ שאנו חביבים לו יותר מכם. וגיזניוס פירש אחיכם שונאיכם מנדיכם למען שמי, אומרים לכם יכבד ה׳ ונראה בשמחתכם, והנביא משיב על זה והם יבושו.

קול שאון מעיר וגו׳ – כנגד מה שהרשעים אומרים דרך לעג יכבד ה׳ ונראה בשמחתכם, כטעם ימהר יחישה מעשהו למען נראה (למעלה ה׳:י״ט), הנביא מודיע כי קרוב יום ה׳ עליהם, וכל זה על דורו של מנשה, ומכאן ואילך חוזר לייעודיו על הגאולה העתידה. וגיזניוס ראה כי לפי שטתו קשה מאד מהיכן הם אלו אויבי ה׳, כי אמנם הבלתי מאמינים ודבקים בה׳ נראה שלא רצו לעלות מבבל לארץ ישראל, ואיך אם כן יענישם בארץ ישראל, וכמו שסיים ויצאו וראו בפגרי האנשים. והקושיא נכונה, והיא ראיה שאין הפרשה אמורה על עולי הגולה. והוא דוחק ומתרץ כי אולי קצת מן הבלתי נאמנים עם ה׳ עלו לארץ ישראל לתקות הטובות החמריות, ועל זה יענשו. ואני אומר שאם לא היו מאמינים לדברי הנביא, לא היו מקוים להשיג הטובות ההנה. והאמת כי אין המכוון מן השמים כסאי עד כאן על עולי הגולה כלל, אלא כמו שפירשתי.

בטרם תחיל – ציון, והוא משל, להורות כי פתאום תהיה הגאולה.

והמליטה זכר – הזכיר הזכר, כי ישמחו בו יולדיו יותר מעל הולדת נקבה (רד״ק וכן הביא גיזניוס מספרי הערביים) מפני שהזכר מקיים שם אביו ומעמיד זכרו, ולפיכך נקרא זכר.

היוחל ארץ – נראה לי יחול במקום ״יְחוֺלַל״, פֻעל מקבל הפעולה מן הפִעל ״חוֺלֵל״ (עיין בכורי העתים תקפ״ח עמוד 124), והנה ארץ היא כאן ביחס הפעול (אקוזאטיף) כמו: ״יֻתַּן״ את הארץ {במדבר ל״ב:ה׳}, על פי הכלל אשר ביארתי בבכורי העתים תקפ״ז עמוד 180 – 178, והנה עתה ראיתי כי קדמני בגלוי הכלל הזה החכם Kocher, והוא מוסיף כי כן המנהג גם בלשון ערבי.

ארץ – יושבי ארץ אחת.

כי חלה גם ילדה ציון את בניה – נראה לי שיעור הכתוב כן, כי חלה ציון ביום אחד, גם ילדה פעם אחת את בניה. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו כי חלה ומיד ילדה, אך אין מלת גם מורה מיד.

האני אשביר ולא אוליד – וכי אני אביא את אשתי עד משבר, ולא אעשה שתלד, כלומר וכי אני אתחיל בדבר ולא אוכל לגמרו (רש״י ורוזנמילר).

אם אני המוליד ועצרתי – ובהיות שאני הוא המוליד, כי בני ציון בני הם, היתכן שאעצור בעד רחמה שלא תלד (רוזנמילר).

שמחו את ירושלם וגילו בה וגו׳ – לכו אליה והראו עצמכם שמחים בשמחתה למען תינקו וגו׳, ומלת למען על מקומה תבא בשלום, דרך משל כאדם האומר לחברו לך אצל פלוני והתראה לו מתערב בשמחתו, כי אז ייטיב לך וכן מצאנו שהיו נוהגים ללכת אצל מי שהיו גוזזים את צאנו, והיו מראים עצמם שמחים בשמחתו, והוא היה נותן להם מתנות, עיין שמואל א כ״ה:ח׳.

וגילו בה – גלו בטובתה ובשמחתה, כמו שאמר קודם לכן שמחו את ירושלים, וכמו שאמר אחר כך שישו אתה משוש, ואולי ככה (שיר השירים א׳:ד׳) נגילה ונשמחה בך.

למען תינקו וגו׳ – אחר שהמשיל ירושלם לאשה יולדת, אמר דרך משל שיהיה חלב בשדיה להיניק את בניה (רוזנמילר).

משד תנחמיה – כאלו אמר משדיה, כלומר מתנחומיה, וכן מזיז כבודה, מזיזה, כלומר מכבודה ועשרה.

מזיז – קרוב לציץ, ועקר הוראתו ״זֺהַר״, (ועליו יציץ נזרו {תהלים קל״ב:י״ח}) והושאל להורות על יציאת דבר פתאום (ויציצו מעיר כעשב הארץ {תהלים ע״ב:ט״ז}), וכמו בלשון רומי emicare, וכאן נאמר על השדים כשהם מלאים חלב, שהחלב יוצא מהם מעצמו, והנה זיז כמו שוד האמור למעלה (גיזניוס), וכן בלשון איטלקי zizza ענינו שוד, וכן באשכנזי Zitze.

הנני נוטה אליה – לירושלם, ואמר נוטה, לשון הנופל על הנהר והנחל, כנחלים נטיו (במדבר כ״ד:ו׳). ואחר שהזכיר השדים המושכים חלב, הגדיל המשל והזכיר הנהר. והנה לפי דעתי ולדעת שאר המפרשים שלום הוא פעול (הנני נוטה אליה שלום כנהר), והוא על דרך ויהי כנהר שלומך (למעלה מ״ח:י״ח), אך בעלי הנקוד והטעמים לא נתכוונו לכך, שאם כן היה להם לנקד ״כַנָּהָר״ בפתח כמו ויהי כנהר שלומך וכמו כי יבא כנהר צר (למעלה נ״ט:י״ט), ועוד היה להם להטעים שלום ברביע (אל֨יה כנה֜ר שלו֗ם) שהוא מפסיק יותר מן התביר שתחת שוטף.

והנה לפי הנקוד והטעמים אין כאן אלא פעול אחד, והוא כבוד גוים, ומלת שלום היא תאר לנהר, ותהיה הכוונה (כדעת תלמידי מוהר״ר יצחק פארדו) שיהיה כבוד הגוים בא לישראל כנהר שלום ההולך בנחת ואינו מזיק, וגם כנחל שוטף. ולפי שהנחל מימיו מרובין, אך הוא פוסק, דמה הענין לנהר שאינו פוסק ולנחל שהוא שוטף.

על צד תנשאו – אחר שהזכיר וינקתם המשיך המשל הלקוח מן היונק (רד״ק).

כאיש אשר אמו תנחמנו – הפסיק המשל והתחיל פתרונו, ואמר כי האל הוא המנחם, וירושלם תהיה מקום הנחמה.

ועצמותיכם וגו׳ – הפך ורוח נכאה תיבש גרם {משלי י״ז:כ״ב}.

ונודעה יד ה׳ את עבדיו – תוודע לעבדיו גבורתו (רש״י).

להשיב בחמה אפו – הנכון לְהָשׁיב מן ״נשב״ (Lowth), שאם הוא משרש שוב, יהיה טעמו שקיטת הכעס, כמו והִרבה להשיב אפו {תהלים ע״ח:ל״ח}. וגיזניוס נדחק לפרש להשקיט כעסו אחרי עשותו נקמתו, וזה לא יתיישב על וגערתו בלהבי אש: והוא משיב על Lowth כי לא מצאנו לשון נשיבה אצל האף, ואני אומר כי טעמו רוח אפו, והנה מלת גערתו תוכיח כי מצאנו מגערתך ה׳ מנשמת רוח אפך {תהלים י״ח:ט״ז}, והנה הגערה גם היא נשימה, אלא שהיא בפה, וכאן הוא אומר כי רוח אפו נושבת בחמימות, ורוח פיו בלהבי אש, דוגמת עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל {תהלים י״ח:ט׳}, ותרגמתי {שד״ל בתרגומו האיטלקי} כדעת גיזניוס, ועודני בספק בין שני הפירושים.

כי באש ה׳ נשפט – כטעם ותושע לו זרועו שאמר למעלה {ישעיהו נ״ט:ט״ז}, והכוונה שישים בארץ משפט, ויעניש אנשי חמס, אלא שכאן ישעיה חוזר לצייר פשעי בני דורו, ואמר המתקדשים וגו׳.

המתקדשים והמטהרים אל הגנות – מיני חקים לעבודה זרה ואינם ידועים לנו. ומפני שיונתן תרגם: סיעא בתר סיעא וכן בתרגום סורי חד בתר חד, Schelling מגיה אחד אחר אחד, ואין הכרח. ורוזנמילר ואחרים חושבים כי אחד הוא שם האליל, ומלת אחר, כמו לזנות אחרי המֺלך.

בתוך – רש״י ורוזנמילר מפרשים כי האליל היה מונח באמצע הגינה. וגיזניוס הביא מה שהיה מנהג הפרסיים וכתוב בספר Zend-Avesta, כי ההטהרות היותר חשובה אצלם היתה נקראת ״בֵּירַשְׁנוֺם״, והיתה נוהגת בגנה מחוץ לעיר, והיה המְטהר כהן קדוש וחכם, והיה צריך שיהיו צ״ג אבנים נבדלות בי״ג חמרים. והנה הוא מפרש אחר אחד, אחר הכהן המטהר, וזה רחוק, כי מסתמא הכהן המְטהר היה יושב אצל המתקדש לטהרו, ולא היה המִטהר הולך אחריו, אבל יושב אצלו: ופירש בתוך – בחצר, שהיה באמצע הבתים (עיין שמואל ב ד׳:ו׳) וזה נכון. והקרי אחת, ורמב״ם פירש (מורה נבוכים ג׳:ל״ג) על הזנות. והיותר פשוט לדעתי הוא להגיה אחד אחד, שהיו מתקדשים אחד לאחד בחצר, קודם שיבאו אל מקום שהיו זובחים זבחיהם. והזכיר אוכלי בשר החזיר וכו׳ דרך התנגדות, כי אחר שהתקדשו והטהרו, אוכלים בשר טמא.