(הקדמה)
פרשה אחת עשר בעמידת השמש בגבעון ליהושע ומה שאמר והתפלל עליו. תחלתה אז ידבר יהושע וגו׳, עד וישב יהושע וכל ישראל וגו׳:
ויען וביען היתה זאת הפרשה מטרה לכל המעיינים יורו חציהם נגדה, ראיתי להרחיב הדבור בה, וכדי שאכלול דבריהם ומה שיעירו עליו הכתובים אחקור בה ששה חקירות. בראשונה בדרך שאלה כדרכי, אחר כך אביא שלשה עיונים. אחד במה שנמצא בזה הענין לחכמינו ז״ל. שני בהתרת הספקות שהעירו עליהם השאלות. שלישי בביאור דברי הפרשה כפי הפשט אצלי:
השאלה הראשונה מהו הפועל בנס הזה? האם הוא הבורא ית׳ או השכל הפועל? והרלב״ג בספר מלחמות שלו פרק עשירי מהחלק ב׳ מ״ו אמר שהפועל בכל הנפלאות בכלל הוא השכל הפועל ושאינו הבורא ית׳, וטען כל זה מהיות השכל הפועל מודיע לנביא המופתים קודם שיבאו, וזה לא יהיה אם יהיה הוא הפועל אותם, וגם מאשר יהיה בחק הבורא שנוי וחדוש ידיעה, וגם שיהיה אז פעל השכל הפועל הטבעי יותר שלם ומתמיד מפעל האל בנסים שהוא הפסד ודבר בלתי מתמיד, ואמר שהשכל הפועל (מצד ידיעתו בסדור הדברים אשר בכאן) יאות אליו פעל הנסים כמו שיאות לו הפעל הטבעי כלו:
השאלה השנית בתכלית זה הנס, ולהיות התכלית קודם במחשבה ראוי שיקדם ידיעתו, והמחברים אמרו שהתכלית הוא אם להקנות אמונה ושלמות נפשי, או להקנות טוב גופני ולהציל החשובים, ואם היה הנס בכאן עמידת השמש מתנועתו לא ידענו תכלית אליו, כי נצחון המלחמה כבר יעשהו האל ית״ש גם מלבד עמידת השמש, וכאמרו תשועת ה׳ כהרף עין, וכבר העיר על זה הרלב״ג בפירושו לזאת הפרשה, כ״ש שכבר יוכל להיות התשועה על ידי האבנים שהשליך עליהם האל ית׳ מן השמים, ונהיה זה ביום ובלילה:
השאלה השלישית בחומר זה הנס, האם היה הנס בגרם השמימיי, שנתבטל או נתאחר מתנועתו או היה בתשועת המלחמה ומהירות הנצחון? והחכם הנזכר כתב באותו הספר ובפי׳ הפרשה ג״כ שהיה הנס במהירות המלחמה ולא בחומר הגלגל. וטען על זה מפאת הפועל שהיה אצלו השכל הפועל, והוא מושפע מהגרמים השמימיים ולא יוכל לפעול בהם, ומפאת התכלית שיהיה הנס הגדול ההוא ללא תכלית מתיחס אליו. ואחרים טענו מאשר לא יתקיים העולם אלו היה נח הגלגל היומי, וגם שלהיותו כדורי אי אפשר בו המנוחה. והרמב״ם בספר מורה הנבוכים פרק ל״ה ח״ב העיר על היות הנס הזה בערך ישראל לא בערך הגלגל, אם לא כי הביאו בסודותיו ובקוצר דבריו שמה. והפסוקים עצמם יורו סתירה בזה, כי אמרו ויעמוד השמש יורה שהיה הנס בה, ואמרו ולא היה כיום ההוא לפניו וגו׳, כי ה׳ נלחם לישראל יורה שהיה הנס במלחמה:
השאלה הרביעית בצורת הנס הזה, ר״ל כי אם היה בגרם השמימיי, האם היה הפסקו מהתנועה ומנוחתו בעצם? או אם היה אחור התנועה והיותו יותר מאוחרת ומתונה כדעת ה״ר חסדאי ז״ל שהביא במ״ב פ״ג מספר אור ה׳ אשר לו? ובפסוקי הפרשה עצמה יראה סתירה בדבר הזה, כי אמר וידום השמש ויעמוד השמש יורה על הפסק התנועה, ואמרו ולא אץ לבוא יורה שלא בא במהירות כי אם באיחור:
השאלה החמשית בזמן שהתחיל בו זה הנס ובזמן שהתמיד ר״ל כי אם היה הנס בעמידת השמש או בתשועת המלחמה, באיזה מצב היה השמש כשקרה זה? האם היה בחצי היום כדעת הרלב״ג, או בעת שקיעתו כדעת ה״ר חסדאי ז״ל? ובפסוקים יראה סתירה ג״כ בדבר הזה, כי אמרו
שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וגם אמרו ולא אץ לבוא, יורה שהיה סמוך לשקיעה, אמנם אמרו ויעמוד השמש בחצי השמים, יורה שהיה בחצי היום, וגם אם התמיד שעות הרבה כדעת חז״ל
(ע״ז כ״ה), או חצי שעה כדעת ה״ר חסדאי?
השאלה הששית באמצעי שנעשה הנס על ידו והוא הנביא, האם יורה זה מעלתו על כל הנביאים ואף על מרע״ה? וזה כי אם היה בחומר הגלגל יתחייב שיהיה מעלת יהושע בנבואה למעלה ממעלת מרע״ה, יען היתה מעלת הנבואה כפי מעלת המופתים, והיה מעלתם כפי מעלת הנושא אשר יהיו בו, ולהיות חומר הגרם השמימיי יותר מעולה מהחומר השפל, יהיה א״כ מופת יהושע יותר גדול ממופתי משה, והכתוב אמר
(דברים ל״ד י׳) ולא קם נביא עוד בישראל וגו׳, לכל האותות והמופתים, וכבר העיר גם לזה הרלב״ג בספרו ובפי׳ הפרשה ומלבד שש השאלות האלה הנה נעיר עוד על שאר הספקות אשר בפסוקים כפי הפשט בעיון השלישי בפירוש הפרשה, ואחרי הצעת השאלות אתחיל בעיונים:
העיון הראשון במה שנמצא לחז״ל בענין זה הנס, אמרו במסכת ע״ז פ״ב
(דף כ״ה ע״א) וידום השמש וכמה קם? אריב״ל כ״ד שעות, אזל שית וקם שית, אזל שית וקם שית, כוליה מילתא כיום תמים, ר׳ אלעזר אומר ל״ו שעות, אזל שית וקם תריסר, אזל שית וקם תריסר, עמידתו כיום תמים. ור׳ שמואל בר נחמני אמר מ״ח שעות, אזל שית וקם תרתי סרי, אזל שית וקם תרתי סרי, אזל שית וקם כ״ד שעות ולא אץ לבוא כיום תמים, מכלל דמעיקרא לאו כיום תמים הוה. איכא דאמרי בתוספתא פליגי וגו׳. והתבונן שכל שלשת החכמים האלה קיימו וקבלו ד׳ הקדמות ביניהם בדרוש הזה:
ההקדמה הראשונה שהנס הוא הפסק תנועת הגלגל ומנוחתו, והנה קבלוה ממה שאמר הכתוב וידום השמש ויעמוד השמש:
וההקדמה השנית היא שהתחלת הנס היה בחצי היום, וקבלוה מאמרו ויעמוד השמש בחצי השמים:
וההקדמה השלישית היא שהיו שמה שתי עמידות לשמש, וששתי פעמים עמד באותו יום, וקבלו זה ממה שאמר וידום השמש ויעמוד השמש, וגם מאמרו ויעמוד השמש בחצי השמים, שהוא בחצי היום שהיה בו העמידה הראשונה, ולא אץ לבוא כיום תמים שהוא בעת השקיעה שלא אץ לבוא ועמד שנית:
ההקדמה הרביעית היא בהליכת השמש באותו היום היה שש שעות מהבוקר עד חצי היום, ואז עמד והלך שש שעות אחרות ועמד, והנה קבלו היות זמן ההליכה תמיד שש שעות, לפי שבהיות התחלת הנס בחצי השמים וקם לרבנן שהיום י״ב שעות, א״כ יחוייב שהיה הליכת השמש מהבוקר מעת הזריחה עד חצי היום ו׳ שעות, ובמהלך השני ילך ג״כ שש שעות אחרות להשלים היום. הנה בארבעת ההקדמות האלה לא נפל ביניהם מחלוקת כלל, אבל חלקו בזמן המנוחות והתמדתם. והיה דעת ר׳ יהושע שהיו המנוחות כמו המהלכים, שש שעות מהלך שש שעות במנוחה, ושהוא היה כיום תמים, רוצה לומר שכל זה מנוחה ותנועה היה עולה לכ״ד שעות שהוא היום התמים הכולל יום ולילה. ור׳ אלעזר אמר שכל אחת מהעמידות היה כפל התנועה שהם י״ב שעות בעמידה האחת, וכ״ד שעות בשני העמידות, והנה הביאו אל זה הכתוב שאמר ולא אץ לבוא כיום תמים, ירצה שמה שלא אץ לבוא (והוא זמן העמידה בשתי הפעמים) היה כ״ד שעות כיום תמים שהוא בן כ״ד שעות. ור׳ שמואל בר נחמני אמר שפסוק ולא אץ לבוא לא נאמר כ״א על העמידה האחרונה לבדה, והיא היתה כיום תמים, רוצה לומר כ״ד שעות, ואמנם המנוחה הראשונה קם ליה שהיה י״ב שעות כר׳ אלעזר, לפי שכל עמידת השמש סתם הוא י״ב שעות כמו שהוא בלילה בהיותו תחת הארץ. ואחרים אמרו שהמחלוקת הזה היה בין החכמים האלה בתוספת, רוצה לומר בזמן המנוחות, שחשב ר׳ יהושע שהיה כ״ד שעות כלם עמידה, ור׳ אלעזר ל״ו שעות כלם עמידה, ור׳ שמואל מ״ח שעות כלם עמידה. ושם דרשו על ספר הישר (שם) זהו ספר אברהם יצחק יעקב שנקראו ישרים, שנ׳
(במדבר כ״ג י׳) תמות נפשי מות ישרים, רוצה לומר ספר בראשית, והיכא רמיזא?
(בראשית מ״ח י״ט) וזרעו יהיה מלוא הגוים, אימתי יהיה מלוא הגוים? בשעה שעמדה לו חמה ליהושע. ר׳ אלעזר אומר זה ספר משנה תורה דכתיב ביה
(דברים ו׳ י״ח) ועשית הישר והטוב, והיכא רמיזא? דכתיב בהם
(שם ל״ג י״ז) עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, בשעה שעמדה לו חמה ליהושע. ר׳ שמואל בר נחמני אומר זה ספר שופטים וגו׳. ושם נאמר עוד, תאנא כשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו למשה ולנקדימון בן גוריון, הנה הוכיחוהו שם למשה מג״ש, שאמר
(דברים ב׳ כ״ה) היום הזה אחל תת פחדך ונאמר ביהושע היום הזה אחל גדלך ומאסמכתות אחרות. הנה זהו מה שהבינו חז״ל בנס הזה, ומדבריהם הותרו לדעתם קצת מהשאלות הקודמות. והעולה בידינו מדבריהם (עם היות שהכתובים אפשר שיפורשו באופן אחר זולת מה שפירשו אותם ז״ל) שהיה באמת הנס בגרם השמימיי בהפסק תנועתו, ועליהם ראוי שנסמוך בזה כי הוא האמת ומסכים לפשט הכתובים. ואמנם איך יותרו הספקות שזכרתי לדעתי, הנה הוא כפי מה שאומר:
העיון השני בתשובת השאלות. ולראשונה אומר שהדעת במציאות השכל הפועל נותן הצורות הוא דבר נפלו בו אחרוני חכמי הישמעאלים, ונמשכו אחריהם רבים מחכמי אומתינו, והוא באמת היה למכשול ולאבן נגף
לפני בני ישראל, כי הם האמינוהו נותן הצורות ושהוא השם נפשנו השכלית בחיים, וצור ילדם שכחו שאמר
(ישעיה כ״ז י״ו) כי רוח מלפני יעטוף וגו׳, בהולדת הרוח ושאר הנפשות החומריות אמר מלפני יעטוף, אבל בנפש השכלית אמר ונשמות אני עשיתי. האמינוהו שהוא צרור החיים, וששכר הנשמות הוא הדבקם עמו אחר המות, והתחייב אליהם שהתאחדו בו והיה כצדיק כרשע ולא האמינו בדברי האשה החכמה שאמרה
(שמואל א כ״ה כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך, ביארה שהצרור הוא הבורא יתברך. האמינוהו השומר והמשגיח בעולם הזה. ולא נתנו לב למה שאמר דוד המלך ע״ה
(תהלים ל״ג ו) בדבר ה׳ שמים נעשו וגו׳, כי הוא אמר ויהי וגו׳, אשרי הגוי אשר ה׳ אלהיו וגו׳, משמים הביט ה׳ ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר יחד לבם המבין וגומר, הנה ביאר שאותו האל שברא העולם הוא אלהי ישראל ובחר בהם, והוא הוא המשגיח בעולם הזה. האמינוהו המשפיע בנביאים המנבא אותם, והתחייב אליהם היות הנבואה דבר טבעי, והכחישו דברי הנביא ישעיהו ע״ה
(ישעי׳ מ״ב ה׳) כה אמר האל ה׳ בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וגו׳, נותן נשמה לעם עליה וגו׳, אני ה׳ קראתיך בצדק ואחזק בידיך וגו׳, שביאר שהאל שברא שמים וארץ הוא נותן הנשמה הוא המדבר לנביא ומחזיק בו להשלים העם על ידו, כמו שאמר
(שם) לפקוח עינים עורות וגו׳, ואעפ״י שיהיה זה פעמים על ידי אמצעי, אין המלט מהיות הנבואה ממנו יתברך ברצון פשוט פרטיי ועל דרך נס, וחתם הדברים אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. האמינוהו פועל הנפלאות כלם, ושאין הבורא יתברך פועל אותם, ושכחו מאמר מרע״ה
(שמות ט״ו) מי כמוך באלים ה׳ מי כמוך נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא, והמשורר אמר
(תהלים ע״ז) אתה האל עושה פלא, ואמר עוד דוד המלך ע״ה
(שם קל״ו) הודו לאלהי האלהים וגו׳, הודו לאדוני האדונים וגו׳ לעושה נפלאות גדולות לבדו וגו׳, לעושה השמים בתבונה וגו׳, לרוקע הארץ על המים וגו׳, לעושה אורים גדולים וגו׳ את השמש לממשלת ביום, למכה מצרים בבכוריהם וגו׳, הנה ביאר שהאל יתברך הוא אלהי האלהים, רוצה לומר סבת השכלים הנבדלים, ואדון האדונים, רוצה לומר אדון הגלגלים שהם אדוני הארץ, כמו שפירשוהו במכילתא ז״ל (פר׳ בשלח), והביאו הרב המורה פ״ו ח״ב. הוא הוא שברא העולם, הוא עצמו פועל הנפלאות ואין עמו אל נכר בזה, וראוי היה לשיהיה כן, כי היה מעשה הנסים ממין הבריאה הרצונית המיוחדת אליו יתברך ואינה מהסדור הטבעי הנהוג המסור לכוכבים ולכל צבא השמים או לשכל הפועל לדעת המאמינים אותו. בי אדוני מה אומר אחרי אשר הפך ישראל דברי אלהים חיים ושמו פניהם כחלמיש, לומר שה׳ ואלהים הנמצא בדברי הנביאים ובפעל הנסים הוא שם השכל הפועל, אוי לאזנים שכך שומעות, ועליהם באמת נאמר
(ירמיה ה׳ י״ב) כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא, וימירו את כבודו בשכל נבדל אחרון וקטן שבשכלים, ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. שומו שמים על זאת, הנה בני אדום לא תשוער חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר כי אין מספר, ויולדו להם אנשים חכמים ונבונים וידועים, הביאו עצה עשו פלילה בחכמת הדבור. בחכמת הטבע, ובאלהיות ובכל חכמת הלמודים, חכמו מחכמת כל בני קדם ואין קצה לספריהם אשר חברו, ועם זה שלחו יד בתורת משה איש האלהים והענדוה עטרות להם, ועתה עברו איי כתיים וראו, האם היה בהם איש שיספק בחידוש העולם או בדבר מהנפלאות? ראו דבריהם במהות הנפש ובהשארותה ובנבואה ובמופתים, היש בהם פוצה פה ומצפצף נגד פשוטי התורה עם כל הפלגת חקירותיהם בחכמות? ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן ודברו אשר לא כדת על ה׳ ועל משיחו בחדוש העולם, בהשגחת האלוה וידיעתו, במהות הנפש ובהשארותה, במעשה הנסים ובכל יתר האמונות האמתיות. הנה זה עם נבל ולא חכם נפלו במהמורות בל יקומו, ויכתבו אותם על ספר למען ירוץ קורא בו, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובינו, עלו מושיעים מהר אדום ותבונה מהר עשו ונתישרו באמונותיהם, עם היותם העם ההולכים בדרך שכלם לא ראו אור הנבואה ולא שרה באנשיהם, ואנשים מבני ישראל מבני הנביאים עושים כוונות למלאכת השמים, ר׳ אבנר ר׳ יהושע הנרבוני אבן כספי ר׳ יצחק אלבלג ר׳ חנוך פרסה ורבים אחרים. גם בלא דעת הראו עצמם חכמים בדברם על ה׳ תועה, כל אחד מתנשא לאמר אני אמלוך נש״א הוא בישראל בגלותם פנים בתורה שלא כהלכה. ומה לי להביא עוד שמותם על שפתי, וספר כתב איש ריבי הרלב״ג יעיד על זה דעת שפתיו ברור מללו, ראה דעתו בחדוש העולם, שכתב שקדם לו חומר בלתי שומר תמונתו, ראה דבריו בנפש ובנבואה ובאותות ובמופתים אסור לשומעם כ״ש להאמין בהם. ואני בספר מחזה שדי אשר אני עושה לעם, הפלגתי החקירה בדרושים האלה כלם כפי שרשיהם ודרכי החכמה והתורה, להראות העמים והשרים שתורת ה׳ תמימה מחכימת פתי לא נחסר כל בה, ושהאמת כפי פשוטי הכתובים ושדרכי החכמים האלה צלמות ולא סדרים, ואין המקום הזה ממה שיאות בו זו הויכוח, אמנם מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה, כי ידעתי שהוא עון פלילי, ושאם היום הזה היינו חרפה לשכנינו ומצאונו צרות רבות ורעות הסבה האמתית בו היא עון המינות אשר זרחה במצחינו, ועל כן אמרתי הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ועם היות שבאותו חבור הרחבתי החקירה בענין השכל הפועל הזה אשר שמוהו המחברים האלה ומה מלאכתו, ושם נתוכחתי עם הרלב״ג בשלמות, אין המלט במקום הזה משאעיר בתשובת דבריו בקוצר מופלג ריש מלין אומר: והנה אמרתי שפועל הנפלאות אינו השכל הפועל, כי אם הש״י לבדו, כי הוא אשר ברא הדברים הטבעיים על מה שהם עליו והוא היכול לשנות את תפקידם מטבעם, וטענות הרלב״ג אין בהם ממש, לפי שאנחנו נאמר שהמודיע לנביא מה שיהיה אינו השכל הפועל מפאת עצמו כי אם הבורא יתברך הוא המשפיע הוא המודיע מה שיהיה והנפלאות שיעשה קודם היותם, ועם היות שיעבור השפע וההודעה ההיא על ידי אמצעי או אמצעיים, לא מפני זה נכחיש היותו הוא יתברך הפועל בעצם והוא המודיע את כל זה. ומה שטען מחדוש ידיעה וחדוש רצון, הנה כמו שנסבלהו בבריאת העולם ככה נסבלהו במעשה הנסים, גם כי אין בזה חדוש רצון, כי האל ית׳ תמיד ירצה ההטבה, ובהיות הסדר הטבעי מנגד אליה, ישנה אותו לתכלית ההשלמה והטוב אשר ידעהו וירצה בו תמיד, ולזה כוונו חכמינו זכרונם לברכה (ב״ר פר׳ ה׳ ז׳ ע״ב) באמרם תנאים התנה הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית וכו׳, כמו שביארתי באותו חבור (מחזה שדי). ומה שטען שיהיה פעל השכל הפועל המסודר הטבעי יותר שלם מפעל האל הנסיי גם זה הבל ורעות רוח, כי הפעל הטבעי המסודר והפעל הנסיי כלם מאתו יתברך אם לא שהטבעי יעשה אותו ע״י אמצעיים בסדור מוגבל לא יוכלו לשנותו, והפעל הנסיי יעשהו יתברך בעצמו, ר״ל שיצוה עליו בפרט לעשותו, כי אין יכולת באמצעיים לעשות כ״א המסודר. הנה ביארתי בראשי דברים איך לא ימשך ספק כלל בהיות הפועל בנפלאות הוא הבורא יתברך וכמו שאמר
(תהלים קל״ו) לעושה נפלאות וגו׳, והותרה בזה השאלה הראשונה:
ולשאלה השנית אומר שבקשת התכלית בדברים האלהיים כבר זכר הרב המורה בפי״ג ח״ג שהוא בלתי ראוי, כי התכלית בהם הוא רצונו יתברך וכפי מה שגזרה חכמתו נעשו הדברים, ולכן במקום הזה אין ראוי שנשאול למה עשה הקדוש ברוך הוא הנס הזה? ודי לנו שלא יעשה ה׳ אלהים דבר נסיי כ״א להכרח, כ״ש שאם היו הנסים והנפלאות להשלים הרואים בשלמות הנפשיי באמונות ובשלמות הגופני כדעת כלל המחברים, הנה היתר זה הוא ממה שיקל, לפי שהיה זה הנס מקנה באמת לעם ישראל אמונה עליונה אמתית, בשהאל ית׳ הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ושהוא העושה השמים בתבונה ורוקע הארץ על המים, כי במה שראו מהעברתם את הירדן ביבשה חכמו והשכילו כי האל יתברך רוקע הארץ על המים, ושמה שעשה ביריחו האמינו כי לה׳ מצוקי ארץ, ובמה שהעמיד השמש ברקיע השכילו שהשמים שמים לה׳ ושהם מהבריאה המחודשת כיתר הדברים, ולכן הוא יתברך אומר לחרס ולא יזרח וגומר. הנה א״כ בא מזה הנס שלמות נפשיי גדול מאד, וגם כן היה בזה טוב גופניי, לפי שחמשת מלכי האמורי נקבצו שם על גבעון, ואם היו הם וכל חייליהם נשמדים עד בלי השאיר להם שריד תשאר כל הארץ נכבשת במעט מהמלחמה, כי יהיו גבוריה מתים במלחמה הזאת, ומפני זה התעורר יהושע להלחם בהם לא לבד להציל יושבי גבעון, ולזה אמר אל תירא מהם כי בידך נתתים וגו׳, רוצה לומר כי יתנם בידו באופן שאחרי זה בכיבוש הארץ לא יעמוד איש בפניהם, וכן היה שאחרי הנצחון הזה במהירות רב וזמן מועט לקח יהושע את כל הארץ ולכד כל הערים אשר סביבותיהם כמו שאמר בפעם אחת, ומלבד זה הטוב הגופני הנמשך מהנצחון ההוא הנה עוד יהיה לישראל כבוד גדול בנצחון חמשת מלכים כאלה. ולפי שהיה הארץ אשר ראוי שירדפו אותם בני ישראל ארוכה ורחבה, מגבעון שהיה בגבול בנימן עד אילון שהוא בגבול דן, ולא היה שהות ביום כפי מצב השמש להאיר על הארץ כפי הטבע כל כך מהזמן שיספיק לישראל לרדוף אחריהם כל אותו הדרך, והיו אליהם סכנה עצומה ללכת בלילה בארץ אשר לא ידעו. כי אולי תהיה בארות בארות חמר ויפלו שמה והאויב יהפך אל הרודף, לכן בקש יהושע מהאל יתברך שיעשה להם זה הנס להאיר להם. ואינו מהספק למה יבקש על זה ולא יבקש שימיתם בפתע או ישליך עליהם אבני אלגביש עד אבוד אותם? לפי שהיה בוחר בזה הנס להיותו כבוד גדול לישראל בנקמתם מאויביהם, וגם לפי שהיו אצל יהושע כל הנסים בחק הבורא שוים, כמו שאזכור בתשובת השאלה הג׳.
הנה התבאר מזה שהיו בנס הזה תכליות מעולים נפשיים וגופניים, והותרה בזה השאלה השנית:
ולשאלה השלישית אשיב שכבר למדנו התנא
(משנה אבות ד׳:ב׳) שעבירה גוררת עבירה, וכאשר המחברים קבלו שהפועל בנפלאות הוא השכל הפועל, מיד התחייב אליהם שלא יהיה נס בחומר הגלגל כי אם בחומר השפל הזה לבד, שמהדעת הנפסד הראשון התחייב הדעת המושחת השני, ולכן האמנתי כי האל יתברך הוא פועל הנפלאות כלם, ושכל הנמצאים עליונים ותחתונים בידו כחומר ביד היוצר, הוא בראם הוא הטביעם כסדרם הנהוג, הוא לבדו ישנה טבעיהם וכאשר יחפוץ. ולמה יקשה בחקו שנוי טבע הגרמים השמימיים משנוי טבע הגרמים החמריים האלה? כי הנה יחד נבראו במעשה בראשית השמים והארץ, וכלם נבראו כאחד וכלם היו אחרי האפס המוחלט וכמות זה כן מות זה אצלו יתברך, ולכן אפשרות הנס בחקו יתברך שוה ודומה בנעשה כגשם השמים לנעשה בחומר הארץ. ובאמת לא הוקשה למחברים הנס והשווי בגרמים השמימיים, כי אם לקבלם היות פועל הנסים הוא השכל הפועל, אבל בהיותו האל יתברך כל הנסים שוים בחקו, ואם היה שהגלגל היומי לא ינוח בטבע, ואם ינוח יחרב העולם בכללו והיותו כדורי יחייב התנועה בהכרח, הנה כל זה הוא כפי השרשים הטבעיים, אבל ברצות ה׳ אין המלט להיות השמים ושמי השמים נחים ועומדים והארץ לעולם עומדת, ושינוח הכדורי ויתנועע הגשם הישר, כי המים גם כן מטבעם יבקשו המטה לכבדותם, ועכ״ז בדרך נס נצבו כמו נד נוזלים, התראה כל זה יותר נמנע מהבריאה הראשונה שנבראו מהאין המוחלט? ואיוב אמר (
איוב ט׳ ב׳ וכו׳) אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק אנוש עם אל חכם לבב ואמיץ כח וגו׳, המעתיק הרים ולא ידעו וגו׳, המרגיז ארץ ממקומה וגו׳, האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום, הנה השוה הפלאות הנעשות בארץ לנסים שיעשו בשמש ובכוכבים שהם הגשמים הנכבדים. ונתן הסבה בזה ואמר
(שם) נוטה שמים לבדו וגומר, ודורך על במותי ים, ואומר עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן. ונתן גזרה כוללת שבנמצאים כלם יפעל הנפלאות, וזהו אומרו
(שם) עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, ר״ל שכיון שהאל ית׳ עשה השמים כמו שעשה הים והיבשה וככה ברא הכוכבים כמו שברא הרוחות וחדרי תימן, ראוי הוא אם כן שבאלו ואלו יעשה גדולות ונפלאות לאין מספר, וחבקוק הנביא אמר מסכים לזה
(חבקוק ג׳ י׳) ראוך יחילו הרים זרם מים עבר נתן תהום קולו רום ידיהו נשא, שמש ירח עמד זבולה לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתך, בזעם תצעד ארץ באף תדוש גוים, יצאת לישע עמך לישע את משיחך וגו׳, שזה כלו נאמר על נסי יהושע.
ואמר ראשונה שעשה עמו להפליא בארץ במה שפעל ביריחו, וזהו ראוך יחילו הרים, ובהעברת הירדן ביבשה וזהו זרם מים עבר נתן תהום קולו וגו׳, ובעמידת השמש בגבעון וזהו שמש ירח עמד זבולה, ואמר לאור חציך יהלכו לנגה ברק חניתך על האבנים שהשליך הקב״ה בזמן אותו הנס על האומות מן השמים להומם ולאבדם.
ואמר שהנה התחברו בזה שתי סבות, האחת רשעת הגוים, והשני שבועת האבות להטיב לישראל, וזהו שאמר בזעם תצעד ארץ באף תדוש גוים שהם האומות, יצאת לישע עמך שהם ישראל לישע את משיחך שהוא יהושע וגו׳. הנה התבאר מזה שהיה חומר זה הנס בגרם השמימיי בהפסק תנועתו, ואמנם הסתירה שיראה בכתובים בענין הזה אפרש אותה בעיון השלישי בביאור הפרשה, והותרה בזה השאלה השלישית:
ולשאלה הרביעית אשיב שבצורת הנס הזה היה ביטול תנועתו, והתימה מהר״ר חסדאי ז״ל (שהוא משלומי אמוני ישראל) מי הביאו לברוח מהאמין מנוחה בגלגל והפסק תנועתו ונטה להאמין בו איחור תנועה? האם היה זה אצלו יותר אפשרי מזה? הנה באמת שניהם ביטול התנועה ואיחורה ממה שהיא ושנוי כל שהוא מהסדור אשר הגרמים השמימיים עליו נמנעים בחק הטבע ושניהם ביכולת האלהי האפשריים מאוד, כמות זה כן מות זה. ואם הביאו לזה אמרו ולא אץ לבא כיום תמים? הנה נתלה באילן קטן, כי הכתוב יסבול פירושים כמו שאבאר בפירוש הפרשה, וגם אמרו וידום השמש ויעמוד השמש לא יסבול שיהיה פירושו איחור התנועה, כי אם מנוחתה והפסקה. הנה א״כ ראוי שנאמין שהיה הענין כמו שיורה פשט הכתובים, וכמו שקבלוהו חז״ל
(ע״ז כ״ה) בקבלתם האמתית שהיה הפסק תנועה לא איחורה, ואמנם הסתירה שיראה בפסוקים בזה הענין אנכי אפרש אותה בעיון השלישי בפירוש הפרשה. והותרה השאלה הרביעית:
ולשאלה החמשית אשיב שכפי פשט הכתובים הנה יסבול שהיה תחלת הנס בהיות השמש בחצי היום, והוא אמרו ויעמוד השמש בחצי השמים, ואינו מהקושי למה יבקש יהושע זה אם היה אז בחצי השמים שהוא חצי יום והיה די בזמן להשלים הנקמה? כי כבר אמרתי שהוא ראה שהיה הכרחי לעם לרדוף אחרי האויבים מגבעון ועד עמק אילון שהיה מרחק גדול, ולא היה מהאפשר שיעברו כלו ביום ההוא ממחציתו עד השקיעה כי רב מהם הדרך, וכל שכן שיקשה זה עם התמהמהות המלחמה, ולכן בקש שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, כי עד אותו גבול היה צריך האור, ולא התפלל אלא שיתמיד אור היום עד היותם בעמק אילון וזהו וירח בעמק אילון, רוצה לומר וירח ידום עד היות ישראל בעמק באותו גבול מהאילון, ולפי זה לא יתחייב מלשון הכתוב שהיה זה סמוך לשקיעת החמה, ולא שהיה כבר הירח מגולה לעיניהם בעמק אילון, כי אם שהיה יהושע יודע שבעת הגלותה שמה תכלה המלחמה, ורמז המקום הנאות לרדיפת המלחמה כפי הצורך וההכרחי לנצחון האויבים. הנה הפירוש הזה כבר יסבלוהו הכתובים, אבל לדעתי לא היה הנס כי אם בעת שקיעת החמה כמו שאפרש בדברי הפרשה. והעולה מזה ששני הדעות אפשריים כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת כמו שאבאר, עם היות שחז״ל (כמו שהבאתי) הסכימו היות הנס בחצי היום: ואמנם התמדת הנס נעותי משמוע דברי ה״ר חסדאי ז״ל שכתב שהתמיד בקרוב לחצי שעה, והנה לזמן קטן כזה לא יבקש יהושע נס כ״כ גדול ולא ישנה הקדוש ברוך הוא הגורמים השמימיים, ואם הביאו אל זה כדי שיהיה הנס בלתי מורגש לישראל בהיותם במלחמה, וכ״ש לאומות שלא הגיעה אליהם בו הקדמת ידיעה, כמו שיראה מדבריו הנה יהיה א״כ הנס ללא צורך, כי בהיותו בלתי מורגש לא יקנה אמונה ושלמות נפשיי, ובהיותו כל כך קטן לא יקנה טוב גופני והצלה, וא״כ בא הנס ללא צורך כלל, וחי נפשי שבאמת לא ידעתי הזה או זה יכשר, אם הכחשתו כדברי הרלב״ג או המעטתו כדברי ה״ר חסדאי, וטוב משניהם דעת חכמי התלמוד, שהקטן שבכלם אמר שהתמיד העמידה בשני הפעמים שנים עשר שעות, והגדול שבכלם יאמר שהתמידו העמידות ההם מ״ח שעות, ומי יודע אם נתפרסם הנס ההוא באותו זמן הרבה? עם היות שרובי האנשים כשיארע אליהם העסק בשמחה ובתענוג או באבל והדאגה לא ירגישו בזמן על האמת, כי מהם בשמחה ובצחוק יראה אצלם הזמן קצר ולדואגים ומצטערים יראה יותר ארוך, ואם כן לא יורגש כפי האמת. ועם היות המנוחה הזאת לגלגל שנים עשר שעות (שהוא דעת ר׳ יהושע והוא היותר מתישב) מי המונע שהאומות במלחמה לא ירגישו בו מאד? ואם הרגישוהו לא זכרו הכתוב, אף כי ראינו כל האומות מסכימים עליו וספרי דברי הימים אשר להם יזכרו הנס הזה והוא ממה שיורה שנתפרסם אצלם, והותרה השאלה החמשית:
ולשאלה הששית אומר שלשה דברים בהתרה. האחד הוא שהמחברים הסכימו שענין הנסים והנפלאות משיג עצמי ממשיגי הנבואה, ויהיה מעלת הנביא כמעלת מופתיו. ואני כבר כתבתי בספר מחזה שדי אשר לי הנזכר שאינו כן, כי פעל הנסים והנפלאות אינם משיג עצמי בנבואה, וכי אינו מהבטל שהאדם ינבא ולא יעשה נסים, ושאינם ממה שיורו מעלת הנביא, לפי שהם לא יעשו כי אם כפי הצורך והכרח השעה, ראה דברי הרמב״ם ז״ל בפ״ח מהלכות יסודי התורה בספר המדע אמר ז״ל, משה רבינו ע״ה לא האמינו בו ישראל מפני האותות וכו׳, אלא כל האותות שעשה לפי הצורך עשאן לא להביא ראיה על הנבואה. הוצרך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילם בתוכו, צרכנו למזון והוריד לנו את המן, צמאו בקע להם האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותם הארץ, וכן כל שאר האותות עכ״ל. הנה הסכים למה שאמרתי: ואני כבר פירשתי בפירושי לספר אלה הדברים בפ׳ וזאת הברכה, שאין פי׳ ולא קם נביא עוד בישראל וגו׳ לכל האותות והמופתים שלא היה כמוהו במעלת הנסים, שאם היתה זאת הכוונה שם היה ראוי שיאמר בכל האותות והמופתים, אבל פירושו ואמתתו הוא, שהבדיל משה אדוננו מבין שאר הנביאים במעלת הנבואה לא במעלת הנסים, ולזה אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים, כי בדבוק ומעלת ההראות הזה היתה מעלתו באמת. ואמנם אמרו עוד לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה׳ לעשות וגו׳, פירושו באותם האותות והמופתים אשר שלחו ה׳ לעשות בארץ מצרים כפי צורך העת והכרח הענין שהיו בו, הנה היה הקב״ה מדבר אליו באותם הנסים פה אל פה, עם היותו יושב בארץ מצרים עיר בלתי מוכנת לקבול השפע ולשרות הנבואה על הנביא להיותה מלאה גלולים, כמו שאמר
(שמות ט׳ כ״ט) כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה׳ וגו׳, שהיה העיר מונע גדול אל הדבוק, ולזה אמר אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו לעשות בארץ מצרים, שהיה המעלה בזה שידעו ה׳ פנים אל פנים לכל אות ואות ששלחו לעשות בארץ המצריים הבלתי מוכנת, ואם כן לא היתה המעלה בנסים, כי אם בהתודעות שהיה עושה עמו על כל נס ונס, עם היות הארץ בלתי עוזרת אליו, וממה שאמר אשר שלחו ה׳ תדע ותשכיל כי אם לא עשה נסים אחרים לא היה זה למשה בזיון וקצף וקוטן מעלה, כי הוא לא עשה כי אם הנסים שהעת וההכרח הביאו אליהם ושהשם שלחו לעשותם, ואם לא קרה עת צרה לשיצטרכו ישראל הנפלאות ולא הוצרך להעמיד השמש על ידו וקרה זה בימי יהושע, למה יהיה מפני זה גודל כחו ממשה אדוננו? הדבר השני אשר בענין הזה הוא מה שזכר הר׳ חסדאי ז״ל במ״ב פ״א, והוא שאם היה נס יהושע גדול מפאת נושאו שהוא הגורם השמימיי, הנה מופת דבקות השכינה עם משה היה יותר גדול הרבה, להיות נושאו יותר חשוב לאין תכלית, והנה הסכימו חז״ל על זה במסכת סוכה (כ״ח וב״ב דף קל״ד) באומרם שמונים תלמידים היו לו להלל, שלשים מהם ראויים שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו, ושלשים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע, ובאמרם שתשרה עליהם שכינה רמזו אל זה הדבקות אשר בו נתיחד משה כמו שאמרתי. ואומר אני שכבר באה הטענה הזאת גם כן בסוף התורה, שנאמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, והתבונן למה לא אמר ביד החזקה ובמורא הגדול אשר שלחו ה׳ ואמר אשר עשה משה? ולמה בנסי מצרים אמר אשר שלחו ה׳ ולא אמר אשר עשה משה? וידוע שבכולם שלחו ה׳ וכלם עשה משה, אבל היה להודיע ששאר הנסים שלחו ה׳ לעשותם, ודבקות השכינה בעם ישראל לא שלחו ה׳ לעשותו, לפי שהיה הקב״ה שולח לפניהם מלאך, ואמר
(שמות ל״ג ג׳) כי לא אעלה בקרבך ומשה הפציר בדבר עד שהלך האל ית׳ עמהם ואמר
(שם) נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה׳ כי נורא הוא וגו׳, ועל זה אמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה וגו׳, ואז״ל (ע׳ בהגדה של פסח) שהוא גלוי שכינה, ר״ל היות השכינה האלהית מגולה ונראית לעין כל, כמו שאמר
(במדבר י״ד י׳) וכבוד ה׳ נראה באהל מועד לעיני
בני ישראל, ואמר שעשה משה שיהיה זה לעיני בני ישראל שיהיו כלם רואים הכבוד פתח אהל מועד בכל יום ויום, וזהו שעשה משה לפי אשר הוא סבבו, וזהו באמת תכלית המדרגות אשר זכה אליו ילוד אשה ברוך אשר בחר בו. הנה התבאר שעם היות שמשה לא עשה נס כזה הנה עשה נס אחר גדול ממנו: הדבר השלישי הוא, שכבר השרישונו חז״ל
(ע״ז כ״ה ע״א) שגם למשה רבינו עמדה חמה ברקיע, ועם היות שהביאו עליו ראיות מג״ש ומראיות אחרות שהם חלושות, הנה הענין הוא בדרך אסמכתא, אבל היה הדבר מקובל אצלם. ואפשר לומר שבמצרים היה זה בנס החשך, שאמר שם
(שמות י׳ כ״א) נטה את ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך, ר״ל וימששו האנשים בהיותם בחשך, ואמר
(שם) ויט משה את ידו ויהי חשך אפילה בכל ארץ מצרים וגו׳ ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, היפלא מה׳ דבר שיעמוד השמש תחת הארץ אותם שלשת ימים וגם אור הלבנה לא תהל, ושלבני ישראל יהיה אור במושבותם? זה הכלל אם תאבו ושמעתם שבדבר ה׳ שמים נעשו תאמינו בכל הנסים ותאמנו, כי הן לא קצרה יד ה׳ לעשות במה שברא כמו שירצה, ומי יאמר לו מה תעשה? הנה מכל זה התבאר שאף שנודה בהיות הנס הזה ליהושע כמשמעו, לא ימשך היות מעלת נבואתו למעלה מנבואת משה אדוננו, כ״ש אם נאמר שנעשה לו זה הנס בזכות משה רבו ושאליו עליו השלום נאמר שיהיה כמו שאבאר בפי׳ הפסוקים. ועם זה נשלמה תשובת השאלה הששית ועמה נשלם העיון השני הזה, ויבוא אחריו העיון השלישי בפי׳ הפרשה והתרת הספקות אשר יראו בפסוקים כמו שזכרתי:
העיון השלישי בפירוש הפרשה, ועם היות שחז״ל פירשוהו באופן אחר, כבר הם השרישונו באמרם הדרש ידרש והכתוב יתישב על פשוטו, ולכן אחרי קבלת הנס כמו שהוא ראוי שנפרש הפסוקים באופן יותרו שמונה ספקות אשר יראו בפשטיהם, אשר מהם העירותי כבר בדברי השאלות, ואוסיפה עתה עליהם כהנה וכהנה: הראשון באמרו אז ידבר יהושע לה׳ ולא מצינו שדבר אליו כלל. שני ביום תת ה׳ וגו׳ והיה המאמר הזה מותר, אחר שכבר אמר אז ידבר יהושע, ואז רומז לזמן ההווה לא יצטרך לידיעה אחרת. שלישית שיראה מאמרו וירח בעמק אילון שהיה עת השקיעה, ובאמרו ויעמוד השמש בחצי השמים יורה שהיה בחצי היום. רביעי באמרו וידום השמש וגו׳ ויעמוד השמש וגו׳ והוא מאמר כפול. חמשי באמרו הלא היא כתובה על ספר הישר, ואם היה רומז לנס היה לו לומר הלא הוא כתוב. ששי כאשר אמר ויעמוד השמש בחצי השמים למה לא זכר דבר מהירח? שביעי שבאמרו וידום השמש ויעמוד השמש יורה שנפסקה תנועתם, ובאמרו ולא אץ לבוא יורה שנתאחרה והיתה באיחור ומתינות רב. שמיני באמרו ולא היה כיום ההוא וגו׳ לשמוע ה׳ בקול איש כי ה׳ נלחם לישראל, וזה יורה שהיה הנס במהירות המלחמה ולא בגשם הגלגל, וזה הספק העיר הרלב״ג: והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו הספקות כלם:
(יב) אז ידבר יהושע – אומר שיהושע כשראה חמשת המלכים מתקבצים נכספה וגם כלתה נפשו להשמידם ואת כל חייליהם, כדי שתשאר הארץ נכבשת
לפני בני ישראל, בהיות גבורי האומות מתים בל יחיו רפאים בל יקומו, וכל שאר העמים תפול עליהם אימתה ופחד. ולפי שהיה זה סמוך לשקיעת החמה, וראה השמש יורד להכנס תחת הארץ בנכחיות גבעון והתחילה הלבנה להראות עולה מן הארץ בעמק אילון, והיו שניהם חמה ולבנה זה ממול זה וזה כנגד זה, כי היה שם הלבנה קרוב למלואה, חשב יהושע שאם יחשיך היום וישתקע השמש תהיה סכנה עצומה לבני ישראל, כי איך ירדפו אחרי אויביהם באישון לילה ואפלה והם לא יראו אור בחשיכה יתהלכו? מפני זה התפלל לאל יתברך שיעמיד השמש במקום אשר הוא שם לא ירד עוד, ותעמוד הלבנה במקום אשר היא שמה לא תעלה עוד, כדי שיתמיד האור ולא יחלק עליהם לילה, והנה התפלל על הירח כדי שלא תתבלבל התנועה השמימיית כלה. ויען אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד כמו שאחז״ל
(חולין דף ס׳ ע״א) היה בלתי אפשר שתעלה הירח בהיות השמש עומד, ולכן התפלל על שניהם ולא זכר שאר הכוכבים, שאלה הם העקר והשאר יוכללו בגזרת אלה, וזהו אמרו
אז ידבר יהושע לה׳, ר״ל התפלל לה׳, ואמר שהיה זה
ביום תת ה׳ את האמורי לפני בני ישראל. וראוי שתדע כי בי״ת
ביום תת ה׳ אינה בי״ת הזמן, אבל היא במקום בעבור, כמו
(הושע י״ב) ויעבוד ישראל באשה,
(תהלים קכ״ב א׳) שמחתי באומרים לי. או יהיה במקום מן, כמו
(ויקרא ח׳ ל״ב) והנותר בבשר ובלחם,
(שמות י״ב י״ט) בגר ובאזרח,
(משלי ט׳ ה׳) לכו לחמו בלחמי. או יהיה בי״ת הענין, כמו
(שמואל ב ג׳ כ״ז) לדבר אתו בשלי, וכמו שהביאם האפוד, יאמר שאז דבר יהושע והתפלל לה׳ על היום ההוא שיתן השם
לפני בני ישראל, ובעבור אותו היום שיתנהו השם בידיהם התפלל ואמר
לפני בני ישראל שמש בגבעון דום. או יאמר שדבר יהושע לה׳ מאותו היום שיתן
האמורי לפני בני ישראל, ר״ל שהתפלל אליו שבאותו יום יתנהו כלו
לפני בני ישראל ושיהיה ביום לאור השמש, או שדבר יהושע לה׳ בענין אותו יום שיהיה נותן
את האמורי לפני בני ישראל, כי דבר אליו והתפלל בענין אותו היום ואמר
שמש בגבעון דום וגו׳. וזכר שלא התבודד לאותה התפלה ולא נפרד מהעדה להתפלל, אבל לעיני כלם דבר, והיתה תפלתו
שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. ונוכל לפרש למ״ד לעיני בני ישראל שהיא למ״ד הסבה, כמו
(תהלים קכב) למען אחי ורעי,
(דברים א׳ כ״ז) לתת אותנו ביד האמורי, יאמר שהתפלל לאל בענין אותו היום ושהיה זה לסבת עיני בני ישראל שלא יראו בחשך, ובהיות השמש על הארץ יראו וירדפו את האויבים, כי העין לא יקבל המוחש אם לא יהיה שם אור, וזהו לעיני בני ישראל. ואמרו
שמש בגבעון דום אינו צווי לשמש, אבל הוא תפלה לאל שידום ויעמיד השמש ויפסיקהו מתנועתו, ויהיה דום, כמו
(דברים י״ז י״ד) שום תשים עליך מלך פועל יוצא, ואף שיהיה מקור כבר ישמש על הצווי. והתפלה לאל ית׳ שידום השמש בהיותו נכח גבעון ולא ירד עוד, וכן ידום הירח בהיותה נכח עמק אילון ולא תעלה עוד, והותרו בזה הספק הראשון מאז
ידבר יהושע לה׳, והשני מאמרו
ביום תת ה׳: