אמר יצחק אברבנאל: שלשה חקויים נמצאים בבני האדם, החקוי הראשון הוא בנפשותם שיתרשמו ויתחקו בה בדעתה וחכמתה צורות הדברים הנמצאים כפי אמתתם, וכפי מה שיהיה החקוי הזה בנפש האדם תהיה מעלת החכמה והשלימות בחכם או בנביא, כי כל עוד שיתחקו בנפשו צורות הדברים הנמצאים כפי אמתתם, תהיה מעלת החכמים המשיגים בחקירה ועיון ובנביאים שרוח השם דבר בם, הנה אם כן החקוי הראשון הזה הוא מהדברים הנמצאים אל הנפש החכמה והנבואיית. והחקוי הב׳ הוא שיחוקה בלשון והשפה מה שהוא מצוייר בנפש, כי כמו שהנפש ציירה מה שבמציאות כן הלשון והשפה יציירו מה שהוא בנפש, ויש בחקוי הזה גם כן הבדל גדול בין בני אדם, כפי מה שיש לכל אחד מהם לשון מדברת גדולות, והוא הנקרא לשון למודים שימלל וידבר בשפה ברורה ובמליצה נעימה, כל מה שציירה הנפש מבלי עיכוב, ובזה היה יתרון המליצים והמשוררים זה על זה, ובכלל כל חכם לב ונביא השם היה יתרונו על חבירו, גם בחקוי השני הזה רוצה לומר בצחות הלשון ויפוי המליצה, והיות דבריו יותר מתוקנים ונחשבים וכמ״ש גדול החכמים (קהלת י, יא) ויש (ואין) יתרון לבעל הלשון. והחקוי הג׳ הוא בכתיבה, כאשר החכם או הנביא יכתוב על ספר מה שדבר או שהיה רצונו לדבר בפיו, כי כמו שציור הנפש שהוא החקוי הראשון, נתרשם בלשון שהוא החקוי הב׳, כן ספורי הלשון וטענותיו יורשמו בכתיבה, והוא החקוי הג׳ הזה, וגם בו יש הבדל גדול בין בני אדם לא בתמונת הכתיבה ויפוי תבניתה לבד, אלא בדקדוק הכתיבה וישרה שלא יהיה בה טעות ושגיאה, לא בהיות הזכר בלשון נקבה או ההפך, ולא בהיות היחיד בלשון רבים או ההפך, ולא בהיות העבר בלשון עתיד או ההפך, וכדומה מהדברים אשר הם טעות בכתיבה המדוקדקת כראוי, ובזה גם כן ימצא הבדל גדול בין מחברי הספרים חכם היה או נביא, הנה אם כן בשלשת החקויים האלה יוכללו מעלות ויתרונות החכמים או הנביאים מחברי הספרים, רוצה לומר מעלת ההשגה בציור הנפש וצחות הלשון ודקדוק הכתיבה וישרה על ספר, וכבר ביאר כל זה שלמה המלך ע״ה בסוף ספר קהלת, כמו שאמר ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אזן וחקר תקן משלים הרבה בקש קהלת למצא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (שם יב, יא), כי הנה באמרו, ויותר שהיה קהלת חכם ביאר שנמצא בו השלימות הגדול מהחקוי הא׳, אשר הוא ציור נפשו וגודל השגתו בחכמה, ובאמרו עוד למד דעת את העם, ביאר שנמצא בו השלמות מהחקוי הב׳, שהוא לשון למודים תמהר לדבר צחות, ולפי שהלימוד אל הזולת ראוי שיהיה כפי המקבלים, שלתלמיד ההגון ילמד בחקירה ואזון רב, ולתלמיד הגס אם מתחיל בעיון ילמד במשלים כפי העיון הגס, לכן אמר בענין הלימוד אזן וחקר, והוא לתלמידים ההגונים, ואמר תקן משלים הרבה כנגד המתחילים בחכמה, ואמנם כנגד השלמות מהחקוי הג׳ אשר בכתיבה וחבור הספרים, אמר בקש קהלת למצוא דברי חפץ שהוא הלשון היפה המסודרת הנכלל בחקוי הב׳, ועל הכתיבה וחבור הספרים אמר וכתוב יושר דברי אמת, רוצה לומר שהיתה כתיבתו כחבוריו מיושרת מבלי טעות ושגיאה, דברי אמת מבלי כזב וטעות כלל, וביאר צורך שלמה המלך אל שלימות הלשון, ללמד את העם ובכתיבה וחבור הספרים, לפי שיראה בתחלת הדעת ששני אלה לא היו צריכים אליו, באשר הוא מלך ישראל והיה די לו בהשגת החכמה וציור הנפש, שמפני זה אמר ראשונה ויותר שהיה קהלת חכם עוד וגומר, ר״ל שלא נסתפק לשלימות נפשו לבד אלא ג״כ להשלים אנשי דורו בלמוד, והבאים אחריו בלמוד ספריו, ולזה אמר כאן גם כן דברי חכמים כדרבונות רוצה לומר, שדברי החכמים יעוררו האדם אל הידיעה והשלמות, כמו הדרבונות שמעוררים את הפרה, וזהו תועלת החקוי הב׳ מהלשון, ואמנם הכתיבה שהוא החקוי הג׳ הוא ג״כ מבואר, לפי שהלשון והדברים הם בהבל פיו של אדם, ולא יתקיימו אבל הדברים הנכתבים הם כמסמרות נטועים שלא יזוזו ממקומם, ואמר שאע״פ שמחברי הספרים ילמדו ויקחו מדברי הקודמים כאלו הם מגנבי דברים, אין בזה מהגנאי להיותם בעלי אסופות שאספו וקבלו מדברי זולתם, לפי שהחכמות כולם נתנו מרועה אחד, והוא האל יתברך שמפיו דעת ותבונה וכל החכמים למדו ממנו. והיוצא מדבריו אלה כולם למוד נאה באומרו, ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגומר, ואין הכוונה שיזהר מעשות אותם אלא שיזהר וישתדל לעשותם, ושלא יאמר הרבה חברו הראשונים ולמה זה עוד איגע בחברי חבורים אחרים, כי הנה מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו.

וראוי עתה להתבונן בענין ירמיהו הנביא עליו השלום, אם היה שלם בשלשת החקויים הנזכרים או בקצתם, וכפי הנראה בספוריו ונבואותיו יתבאר באמת, שהיה הנביא הזה שלם בחקוי והשלימות הראשון, רצ׳ לומר בשלימות נפשו והשגתו וקרבתו אל האלהים, עד שבמעלת נבואתו נתקרב ונתדמה לאדון הנביאים ע״ה בהרבה מעניניו, וההדמות הזה במשיגים ובמקרים, מורה על היות מעלתו בנבואה יותר קרובה ומתדמה למעלת אדוננו משה משאר הנביאים, והנה הדברים אשר ראיתי שבהם נתדמה ירמיהו לאדון הנביאים, הם אלה שאזכור לך אחד לאחד. האחד, שכמו שהיה משה משבט לוי כך היה ירמיהו משבט לוי מן הכהנים אשר בענתות. הב׳, כמו שמשה רבנו ע״ה סרב בשליחותו כמ״ש מי אנכי וגומר כך ירמיהו סרב בשליחותו שנאמר הנה לא ידעתי דבר. הג׳, מרע״ה ניבא לישראל מ׳ שנה וירמיהו ניבא מ׳ שנה כמו שיתבאר. הד׳, מרע״ה עמדו בני שבטו כנגדו קרח ועדתו וירמיהו גם כן עמדו בני שבטו אנשי ענתות כנגדו. הה׳, מרע״ה הושלך ליאור בידי קרוביו וירמיהו הושלך לבור בידי קרוביו. הו׳, מרע״ה ניצול ויצא מהיאור על ידי שפחה אחת של בת פרעה וירמיהו נצול מהבור על ידי עבד מלך הכושי. הז׳, מרע״ה הוכיח לישראל פעמים רבות על עונותיהן וירמיהו גם כן. הח׳, מרע״ה ייעד לישראל בגלותם וגאולתם מהגלות וירמיהו ג״כ ייעדם בגלות׳ וגאולתם מהגלות. הט׳, מרע״ה הוכיח לישרא׳ על חלול שבת וירמיהו גם כן. הי׳, מרע״ה בקש מהקב״ה קושית צדיק ורע לו רשע וטוב לו במאמר הודיעני נא את דרכיך (שמות לג, יג עיין ברכות ז, א) וירמיהו בקש זה באמרו צדיק אתה השם וגו׳ מדוע דרך רשעים צלחה. הי״א, מרע״ה הזהיר לישראל שלא ישובו עוד למצרים וירמיהו גם כן. הי״ב, מרע״ה אמר מעצמו אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו׳ ופצתה הארץ (במדבר טז, ל - לא) וגו׳ וירמיהו גם כן אמר מעצמו, לחנניה בן עזור לפי שהכחיש נבואתו השנה אתה מת וגומר. הי״ג, מרע״ה שבר את הלוחות, וירמיהו כמו שקבלו חז״ל גנז הארון והלוחות. הי״ד, מרע״ה לא זכה למות ולהקבר בארץ ונקבר חוצה לארץ, וירמיהו גם כן מת ונקבר חוצה לארץ. הרי לך י״ד דברים, שנתדמה בהם ירמיהו למשה רבינו ע״ה ולא היה זה אלא מפני היות מדרגת נבואת ירמיהו יותר קרובה ומתדמה למדרגת אדון הנביאים משאר נביאי ישרא׳. וכבר התעוררו ז״ל בפסיקתא רבתי (פסיקתא דרב כהנא פי״ג, ו) על זה ההדמות אמרו שם, רבי יהודה ב״ר סימון פתח נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך (דברים יח, יח), וכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (שם לד, י), ואתה אמרת כמוך אלא זה ירמיהו שהיה כמוהו בתוכחות, אתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה, זה נתנבא מ׳ שנה וזה נתנבא מ׳ שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל, זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו, זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור, זה ניצל על ידי אמה וזה ניצל על ידי עבד, זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות. ע״כ. הנה העירו על קצת מהדמוים אשר זכרתי אני פה לקיים שעל ירמיהו נאמר למשה רבינו נבא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, והוא המורה שהיתה מדרגת ירמיהו בנבואה עליונה מאד, ויותר קרובה למדרגת משה אדוננו ממדרגת שאר הנביאים, וזה מענין השלימות והחקוי הראשון:

ואמנם בשלמות והחקוי השני, שהוא בצחות המליצה ושפת יתר, אחשוב אני שלא היה ירמיהו שלם מאד בסדור הדברים ויפוי המליצה, כמו ישעיהו הנביא וגם נביאים אחרים, ומפני זה תמצא בדברי ירמיהו פסוקים רבים שלפי דעת המפרשים כולם יחסרו להם מלה או מלות, עם היות שאני אשתדל לישבם כאשר הם, ותמצא בדבריו פעמים רבות מאד מאד מלת על תשמש במקום אל, והזכר בלשון נקבה והנקבה בלשון זכר, והרבים בלשון יחיד והיחיד בלשון רבים, ועבר במקום עתיד ועתיד במקום עבר, ודבור אחד בעצמו פעם לנכח ופעם לנסתר, ותמצא בדבריו גם כן המוקדם מאוחר והמאוחר קודם. כי הנה אחרי שזכר חרבן הבית ותשלום מלכות צדקיהו חזר לספר מעניני המלך יהויקים שקדם אליו, עם היות שכבר באו כיוצא מהזריות האלה בשאר הנביאים, הפרש גדול יש ביניהם בין רב למעט, והוא שבשאר הנביאים תמצא זה על המעט ובדברי ירמיהו הוא על הרוב כפלי כפלים ממה שנמצא בשאר הנביאים, ואני אחשוב שהיתה הסבה בזה היות ירמיהו נער בשנים כשהתחיל בנבואה, ולכן לא היה עדיין שלם בדרכי הלשון ובסדריו וביופי המליצה, ועל זה באמת אמר הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, כי הנה ישעיהו להיותו מזרע המלוכה ונתגדל בחצר בית המלך, ולכן היה דברו ערב ולשונו נאוה ושאר הנביאים נבאו אחרי שהושלמו בעניני העולם ובעסקיו, ונשאו ונתנו עם בני אדם ולכן ידעו לסדר דבריהם, אמנם ירמיהו היה מן הכהנים אשר בענתות, ובקטנותו קודם שירגיל הדבור וידע מוצאיו ומובאיו באתהו הנבואה, והוכרח לדבר מה שצוהו השם בלשונו הרגיל בו:

ואמנם בחקוי והשלמות הג׳, שהוא ביושר הכתב ודקדוקו אחשוב גם כן שירמיהו לא נשלם בו מהסב׳ אשר זכרתי, רצוני לומר להיותו נער כשהתחיל לנבא ולזה לא למד בדקדוק הלשון ובסדר הכתיבה כראוי, והנה יורה על זה הקרי וכתיב וכתיב ולא קרי. וקרי ולא כתיב, שתמצא בספרו יותר מבשאר הנביאים, כי הנה תמצא שספר ירמיהו בכמותו בכתיבה הוא דומה בכמות הכתיבה לספר התורה מבראשית עד תחילת בא אל פרעה, עוד תשוב תראה שספר ירמיהו זה הוא כמו ספרי יהושע ושופטים בקרוב בכמות הכתיבה, דוק ותשכח שבאותו חלק מהתורה אשר זכרתי נמצאו כ״א קרי וכתיב, ואמנם בספר ירמיהו שהוא בכמותו דומה לזה נמצאו פ״א קרי וכתיב, וכן בספר יהושע ושופטים תמצא מ״א קרי וכתיב, ובאו א״כ בספר ירמיהו הכפל מהם, וכדי להעמידך על אמתת הטענה הזאת וחזקה, ראיתי לבאר פה ענין הקרי וכתיב ומה הסבה שבספרי התורה והנביאים והכתובים, נמצאו בספרים מלות באופן אחד ומבחוץ בגליון הוא באופן אחר, ואין ספק שהנביא או המדבר ברוח הקדש, באופן אחד דבר דבריו לא בשנים, והנה הרד״ק כתב בטעם זה, וז״ל ונראה כי המלות האלה נמצאו כן לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו טלטול, והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי הכנסת הגדולה שהחזירו התורה ליושנה מצאו מחלוקת בספרים, והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם על הבירור, כתבו האחד ולא קראוהו או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, וכן כתבו בדרך א׳ מבחוץ ובדרך אחר מבפנים ע״כ. וכמו שזכרו בהקדמת פירושו לנביאים ראשונים, ומסכים לזה כתב האפוד בפ״ז מספרו בדקדוק, וז״ל השלם ראש הסופרים עזרא הכהן הסופר נער חצנו ושם כל מאמצי כחו לתקן המעוות, וכן עשו כל הסופרים הבאים אחריו, ותקנו הספרים ההם בתכלית מה שאפשר עד שהיה זה סבה להשארם שלמים במנות הפרשיות והפסוקים, והתיבות והאותיות והמלא והחסר והזר והנוהג מנהג הלשון וזולת זה, ולזה נקראו סופרים ועשו בזה חבורים, והם ספרי המסורה ובמקומות אשר השיגם ההפסד והבלבול עשה הקרי וכתיב להיותו מסופק במה שמצא עכ״ל. והדעת הזה אשר הסכימו בו החכמים האלה ועצתם רחקה מני, כי איך אוכל בנפשי להאמין ואיך אעלה על שפתי שמצא עזרא הסופר ספר תורת האלהים וספרי נביאיו ושאר המדברים ברוח הקדש מסופקים בהפסד ובלבול, והלא ספר תורה שחסר ממנו אות אחת הוא פסול כ״ש בקרי וכתיב שבאו בתורה שכפי הקרי יחסרו בתורה כמה וכמה מהאותיות, והנה זאת נחמתנו בעניינו, שתורת השם אתנו בגלותנו ואם נחשוב שעבר על ספר התורה ההפסד והבלבול כדברי האנשים האלה, לא ישאר לנו דבר קיים לשנסמוך עליו, והנה הנביא ישעיהו אמר (ישעיה נט, כ) ובא לציון גואל וגומר ואני זאת בריתי אותם רוחי אשר עליך וגומר לא ימושו וגומר, שהנה ייעד בזה שתהיה תורת השם ודברי הנבואה ורוח הקודש תמיד שגורים וקיימים בנו בלי שום ספק ופקפוק כלל, וזהו כח העיקר הח׳ מעיקרי הדת שהניח הרב הגדול בפירוש המשנה, שיחוייב כל בעל דת להאמין והוא שהתורה שבידינו היום היא הנתונה למשה בהר סיני מבלי חילוף ושנוי כלל, ומלבד זה אשר הוא בחק האמונה, הנה עוד אשאל מאתם כפי הסברה הגוברת, אם היה הקרי וכתיב כפי מה שמצאו בספרים המחולפים ולא איפשיטא לעזרא הסופר אי זה הדרך משם ישכן אור, ושם שתי הנוסחאות אחד מבחוץ ואחד מבפנים, אם כן איפה למה בפירוש הכתובים נסמוך תמיד על הקרא ולא על הכתב, ולמה עזרא בהיות הדבר אצלו מסופק עשה הניקוד תמיד מסכים עם הקרי ולא עם הכתיב, מורה שהיה דעתו שהקרי הוא האמת ולכן שם בו הנקודות לא כפי הכתוב, ואם היה כן דעתו היה לו לשום נוסחת הקרי מבפנים כי היא האמת והמסכמת עם הנקודה, והכתיב ישים מבחוץ כיון שלא הסכים בה דעתו סוף דבר שאם היו הקרי והכתיב שתי נוסחאות שמצא עזרא בספרים מפני ההפסד והבלבול, אין לנו דרך לדעת למה תהיה קריאתנו כולה והנקודות שעשה עזרא תמיד כפי הנסחא אשר בחוץ ולא אחד בהם שתהיה הקריה והנקודה כפי הכתב, ועוד שנית, אם היתה סבת זה הפסד ובלבול שנפל בספרים מצד הגלות, היה ראוי שיבא ע״ד מקרה כפי המקום שנשטשטש או נמצא, ואתה תמצא בספר תורת האלהים בפרשת לך לך (בראשית יד, ב) שכתוב מלך צביים, והקרי הוא מלך צבאים וכתוב פעם אחרת צביים וקרי ג״כ צבאים, האם נפל במקרה הטשטוש והבלבול במלת צביים תמיד, וכן ילדה את יעוש לעשו (שם לו, ה), את יעוש (שם יד), ושניהם כתיב יעיש, עוד תשוב תראה, שכל נערה שבאה בתורה שהם כ״ב פעמים כולם כתוב נער בלתי אחד שהוא ונתנו לאבי הנערה (דברים כב, יט) שכתוב מלא נערה, וכל כ״א הנשארים כתוב נער, מי האיש החכם שיאמר שנפסדה הנערה ההיא תמיד בכל ספר התורה בכ״פ, וכן תמצא שבכל הפעמים שנזכר בתורה מצותיו, כתוב מצותו והם ד׳ פעמים האם זה ההפסד נפל במקרה תמיד במלת מצותיו, ועוד הנה ההפסד והבלבול אפשר שיהיה בסבת חסרון אות א׳ או אותיות כענין מצותיו שיאמרו שנפסד היו״ד ונשאר מצותו, אבל במה שאמרה תורה ובעפולים (שם כח, כז) וקרי בטחורים וכן כתיב (שם ל) ישגלנה וקרי ישכבנה איך יתכן שיהיה זה בסבת הפסד וטשטוש, וכאלה רבים לאין מספר בספרי הנביאים, אלא שאין הדבר כאשר חשבו החכמים האלה ושרי להו מריהו בדעת הזה.

אבל אמתת הענין אצלי הוא, שעזרא ואנשי כנסת הגדולה מצאו ספרי התורה בשלמותם ותמותם כמו שנכתבו, וקודם שהתעורר עזרא לעשות הנקוד והטעמים וסופי הפסוקים עיין במקרא, והדברים אשר נראו אליו זרים כפי טבע הלשון וכוונת הספור חשב בעצמו שהיה זה לאחד מב׳ סבות, אם שכיוון הכותב בדברים הזרים ההם סוד מן הסודות מסתרי התורה כפי מעלת נבואתו ועומק חכמתו, ולכן לא מלאו ידו לגשת ידיו למחוק דבר מספרי האלהי׳, כי הבין בדעתו שבחכמה יתירה נכתבו כן ושלסבה מן הסבות נכתבו האותיות החסרות והמיותרות והלשונות הזרים ההם, ולכן הניחם בכתב מבפנים כמו שנכתב האמנם שם מבחוץ הקרי שהוא פירוש הכתוב הזר ההוא כפי טבע הלשון ופשיטות הענין, ומזה המין תמצא כל הקרי וכתיב שבתורה שמשה כתב תמיד מלך צביים, לפי שבזמן הקדום כך היה שמו ואולי שמפני שהיתה ארצו צבי היא לכל הארצות, ועזרא פירש בקרי שהוא מלך צבאים כי כן נקרא׳ הארץ ההיא בזמן בית שני, גם בכל מקום כתב משה רבינו ע״ה שם הנערה חסר ה״א בלשון נער, והסבה בזה בעלי המסרה יעירו עליה שהיא מפני שהנערה בת ישראל ראוי שאיש לא ידעה כאלו היא נער, אבל בטענת הבתולים אחר שנתפרסם ענינה כתב נערה מלא, וככה במלת מצותיו כתב משה מצותו לפי שהמצות כולם מתאחדות כאלו הם כולם מצוה אחת, כמ״ש את לוחות האבן והתורה והמצוה (שמות כד, יב), וככה כשמצא עזרא שכתוב בתורה ובעפולים שהוא לשון גובה ולא ידענו מה הגבוהים ההם הוצרך לפרש בקרי שהם הטחורים, וכן ישגלנה לפי ששם שגל נאמר על המלכה, הוצרך לפרש בקרי ישכבנה, וכן כל השאר קרי וכתיב שבתורה ענינם באמת שכתוב בכוונה לסבה מן הסבות, והקרי ששם עזרא מבחוץ הוא פירושו כפשוטו ולכן כאשר אחר כך עשה הנקודות שענינם גם כן לפרש הכתוב הסכימם עם הקרי, שהוא אמתת הענין ההוא, גם אפשר שחשב עזרא שהיו בספרי הקודש תיבות ומלות שלא נכתבו כן בזרותם לסבה מן הסבות, כי אם להיות האומר אותם בלתי מדקדק כראוי אם בקצור ידיעת הלשון עברית ואם בקצור ידיעת דקדוק הכתיבה בסדרה וישרה, והיה זה מהנביא או המדבר ברוח הקודש כשגגה יוצאת מלפני השליט, ולכן הוצרך לפרש אמתת המלה ההיא כפי הספור והוא ענין הקרי אשר שם מבחוץ, כי ירא הסופר הקדוש לשלוח ידו בדברי המדברים ברוח הקודש וכתיבתם ועשה זה בעצמו, רצ׳ לומר לפרש התיבה והמלה ההיא ושמו מבחוץ להיותו פירוש שפירש הוא מעצמו, ואין ספק שכך קבלו מהנביאים וחכמי הדור שקדמוהו. והנה רוב הקרי והכתיב שבא בספר ירמיהו זה, כשתעיין בם ובענינם תמצא כולם שהם מזה המין שכתבם ירמיהו כן בטעות ובשגגה, ובא עזרא ופירש כשכתב אותו מבחוץ כפי הלשון והכתיבה, כי הנה אמר עריו נצתה ובא עזרא וראה שמלת נצתה לא תפול על הערים הרבים וכתב נצתו, אמר ותאמרי לא אעבוד וראה עזרא שכפי סגנון הדברים והתוכחה לא היה ראוי לומר אעבוד בדלי״ת ולכן שם מבחוץ אעבור ברי״ש, כתב ירמיהו באות נפשו שאפה רוח תאנתה מי ישיבנה וראה עזרא שהיה הפסוק הזה כולו בלשון נקבה, ואין ראוי לומר בו נפשו שהוא לשון זכר ולכן כתב מבחוץ נפשה, ירמיהו כתב מנעי רגלך מיחף וגורנך מצמאה, ועזרא ראה שהיה טעות לומ׳ גורנך לפי הפשט לפי שאין לגורן ענין עם הצמא, ולכן פירש מבחוץ גרונך שהיתה הוי״ו אחר הרי״ש לא קודם אליה, ירמיהו אמר מעי מעי אחולה, ועזרא ראה שאין הלשון והכתיבה מתוקנת בהיות הוי״ו אחר החי״ת, וכתב מבחוץ אוחילה, ירמיהו כתב אי לזאת אסלוח ועזרא ראה שהיתה הוי״ו שם מיותרת וכתב מבחוץ אסלח, ירמיהו אמר סוסים מוזנים ועזרא ראה שלא היה הלשון ההוא מתוקן כראוי וכתב מבחוץ מזוינים, ירמיהו אמר כלו שב במרצותם ועזרא ראה שהיה טעות לכתוב הו״ו אחר הצד״י ולכן בקרי הקדימ׳ ואמר במרוצתם, ירמיהו אמר שאי עיניכם וראי, ועזרא ראה שהפסוק כלו בלשון רבים לכן פירש שאו וראו, ירמיהו אמר שלחו צעוריהם למים וראה עזרא שאותה הוי״ו שבצעוריהם היה ראוי להיות יו״ד וכתב בקרי צעיריהם, ובזה הדרך תראה כשתחפש כל הקרי וכתיב שנמצא בספר ירמיהו שענינו פירוש והיה בסבת שלא דוקדק הלשון והכתיבה כפי זה שזכרתי.

ואמנם הקרי ולא כתיב שבאו שמה, ענינו גם כן הפירוש שנראה לעזרא שטבע הלשון ופשט הדברים ההם יחוייב שם המל׳ ההיא, עם היות שהנבי׳ על דרך העברה לא כתבה, כי הנה ירמיהו אמר הנה ימים נאם ה׳ ונבנתה העיר, ראה עזרא שהיה חסר שם מלת באים והניח הכתב כמו שכתבו הנביא מבלי הפסד ובלבול, ושם מבחוץ על דרך הפירוש הנה ימים באים, ירמיהו אמר אל יהי פליטה ראה עזר׳ שחסר שם מלה לה ולכן עשה קרי ולא כתיב אל יהיה לה פליטה, הנה התבאר שהקרי וכתיב והקרי ולא כתיב כולו ענין הפירוש, וכן הוא הכתיב ולא קרי שראה עזרא מלות כתובות שאין להם ענין כפי פשט הדברי׳ ולכן לא עשה בהם נקודה כלל ולא יקרא, ומזה תדע שהספרים אשר נפל בהם הרבה מזה הוא לחסרון המדבר בחקוי הב׳ מידיעת דרכי הלשון, או הג׳ בידיעת דקדוק הכתיבה, ולכן היו בספר ירמיהו פ״א פעמים מקרי וכתיב, ובספר שמואל שכתבו ירמיהו כפי מה שביארתי והוכחתי בהקדמתי לספר יהושע שהוא בכמות הכתיבה, ספר ירמיהו רבו בו הקרי וכתיב בכמו קל״ג וכן בספר מלכים שכתב ירמיהו גם כן באו ע״ד, ולפי שיחזקאל היה דומה לירמיהו בקצור ידיעת כתיבת הלשון וסדרה, באו בו בהיותו בכמות הכתיבה פחות מספר ירמיהו ומהקרי וכתיב פ׳ בספר ירמיהו, אבל בתורה האלהית להיות כולה מפי הגבורה בהיות כמות כתיבתה קרוב לד׳ פעמים, ספר ירמיהו לא נמצאו בה מהקרי וכתיב אלא מעט מזעיר ס״ה, וכולם כפי מה שיראה מענינם נכתבו כן בכוונה וחכמה רבה, לא בטעות ושגיאה כלל חלילה, וכן ספר יהושע ושופטים לשלמות מחבריהם שמואל הנביא ע״ה תמצא בהם מעט מזעיר מזה והם מ״א, ובספר יהושע ג״כ לשלמותו והיות לו לשון מדברת גדולות בעט סופר מובהק, לא תמצא בו מהקרי וכתיב כי אם כ״ז, וכן בתרי עשר נביאים לא תמצא כי אם י״ח, אמנם בספר תהילים עם שהוא גדול מפני שלמות דוד כי רוח ה׳ דבר ומלתו על לשונו לא נפלו בו כ״א כ״ה קרי וכתיב, ובספר איוב שכתבו מרע״ה לא נמצאו בו כי אם י״ט קרי וכתיב, אבל ספר משלי למה שנמצאו בו דברים אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה וזולתם נמצאו יותר מהקרי וכתיב במספר ל״ה, וכ״ז יורה הראות מבואר אמתת מה שזכרתי. ואפשר עוד לומר שלא נכתב בספרי הקודש תורה ונביאים וכתובים דבר בטעות ושגיאה אבל שכל המלות והתיבות הזרות בלשונם ובכתיבתם כתבום הנביאים כן בכוונה וחכמה ולסבה מהסבות, ואנחנו לא נדע כי הם מסתרי התורה והנבואה וידיעתנו קצרות מהשיגם, האמנם הסופר עזרא במופלא ממנו לא דרש, והניח הדברים כמו שנכתבו כדי שירמזו לענינים שכוונו בהם הנביאים והמדברים ברוח הקודש, אבל הוא רצה לפרש המלות ההם כפי הפשט והוא מה שעשה בקרי הנה נתתי לך ב׳ דרכים בדבר הזה כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. ואחרי שביארתי כל זה לדעת ענין הספר הזה ומוצאיו נתחיל בפירושו כפי הדרך אשר הלכתי בביאור שאר ספרי הנביאים:

והנה ראיתי לחלק הספר הזה לחלקים לא כפי הפרשיות, כי יש בכל חלק וחלק ממנו כמה פרשיות ולא ג״כ כפי הנבואות כי כבר יתאחדו בחלק א׳ נבואות סמוכות רצופות זו לזו אבל תהיה חלוקתו כפי הענינים, ולכן כבר יבא על ענין אחד או נבואה אחת או שתים או יותר מזה כפי קשור הענין וסדרו, האמנם בעבור שהיה התחלת כל אחד מהענינים ההם כנבואה מגעת לנביא לכן קראתי לחלקים ההם נבואות כי הם ספורי ענינים נבואיים נפרשים ונבדלים זה מזה וזה לך זכרון מספרם וכוונתם והתחלה וסוף כל אחד מהם בכתובים:

הנבואה הא׳ במצות ה׳ לירמיהו ולזרזו על שליחותו בנבואה ולהסיר מלבו הספקות שהיה אפשר שיעלו בלבו עליו תחילת הנבואה דברי ירמיהו עד שמעו דבר ה׳ בית יעקב (ירמיהו ב׳:ד׳), ויש בנבואה הזאת ה׳ פרשיות. הראשונה, דברי ירמיהו. הב׳, בטרם אצרך בבטן (ירמיהו א׳:ה׳). השלישית, מראת מקל שוקד (ירמיהו א׳:י״א). הרביעית, מראת סיר נפוח (ירמיהו א׳:י״ג). החמישית, הלוך וקראת (ירמיהו ב׳:ב׳):

הנבואה הב׳ בתוכחת הנביא לישראל על הע״ז שהיו עובדים המה ואבותיהם ושהיו עוזבים את ה׳ בעת צרותיהם ומבקשים עזר ממצרים ומאשור ואת ה׳ אלהיהם לא דרשו ושעל זה מצאום רעות רבות וצרות, תחלתה שמעו דבר ה׳ בית יעקב (ירמיהו ב׳:ד׳) עד ויאמר ה׳ אלי בימי יאשיהו (ירמיהו ג׳:ו׳) ויש בנבואה הזאת. הראשונ׳, שמעו דבר ה׳. והשנייה, למה תריבו (ירמיהו ב׳:כ״ט):

הנבואה השלישית בתוכחת הנביא את בני יהודא על העבירות שהיו ביניהם ע״ז ג״ע ש״ד ועשה להם טענה מהחרבן והגלות שבאו על מלכות ישראל, תחילתה ויאמר ה׳ אלי וגומר עד הדבר אשר היה אל ירמיהו כו׳ עמוד כו׳, ויש בנבואה הזאת י״ח פרשיות. האחד, ויאמר ה׳ אלי. הב׳, ויאמר ה׳ אלי צדקה נפשה (ירמיהו ג׳:י״א). הג׳, בימים ההם ילכו בית יהודה (ירמיהו ג׳:י״ח). הד׳, אם תשוב ישראל (ירמיהו ד׳:א׳). הה׳, כי כה אמר ה׳ ליהודה ולירושלם נירו לכם ניר (ירמיהו ד׳:ג׳). הו׳, והיה ביום ההוא וגומר יאבד לב המלך (ירמיהו ד׳:ט׳). הז׳, מעי מעי אוחילה (ירמיהו ד׳:י״ט). הח׳, כי כה אמר ה׳ שממה תהיה (ירמיהו ד׳:כ״ז). הט׳, שטטו בחוצות (ירמיהו ה׳:א׳). הי׳, עלו בשרותיה. הי״א, לכן כה אמר ה׳ אלהי צבאות יען דברכם (ירמיהו ה׳:י״ד). הי״ב, הגידו בית יעקב. הי״ג, שמה ושערוריה (ירמיהו ה׳:ל׳). הי״ד, כי כה אמר ה׳ כרתו עצה (ירמיהו ו׳:ו׳). הט״ו, כה אמר ה׳ צבאות עולל יעוללו (ירמיהו ו׳:ט׳). הי״ו, כה אמר ה׳ עמדו על דרכים (ירמיהו ו׳:ט״ז). הי״ז, לכן שמעו הגוים (ירמיהו ו׳:י״ח). הי״ח, כה אמר ה׳ הנה עם בא (ירמיהו ו׳:כ״ב) מצפון:

הנבואה הרביעית בהתראת הנביא לבני יהודה שישובו בתשובה כדי שינחם ה׳ על הרעה, ושלא יבטחו בהיכל ה׳ ובמקדשו, תחלת הנבואה הדבר אשר דבר אל ירמיהו מאת ה׳ וגומר עד הדבר אשר היה אל ירמיהו שמעו את דברי הברית הזאת (ירמיהו י״א:ב׳), ויש בה כ״ה פרשיות. הא׳, הדבר אשר היה. הב׳, ואתה אל תתפלל (ירמיהו ז׳:ט״ז). הג׳, כה אמר ה׳ צבאות. הד׳, כה אמר ה׳ צבאות אלהי ישראל עולותיהם. הה׳, גזי גזרך והשליכי. הו׳, לכן הנה ימים באים וגומר ולא יאמר עוד התופת (ירמיהו ז׳:ל״ב). הז׳, ואמרת אליהם היפלו. הח׳, אסוף אסיפם (ירמיהו ח׳:י״ג). הט׳, כי הנני משלח בכם נחשים (ירמיהו ח׳:י״ז). הי׳, מי יתן ראשי מים (ירמיהו ח׳:כ״ג). הי״א, איש מרעהו השמרו (ירמיהו ט׳:ג׳). הי״ב, לכן כה אמר ה׳ צבאות הנני צרפם (ירמיהו ט׳:ו׳). הי״ג, על ההרים (ירמיהו ט׳:ט׳). הי״ד, מי האיש החכם (ירמיהו ט׳:י״א). הט״ו, ויאמר ה׳ על עזבם (ירמיהו ט׳:י״ב). הי״ו, לכן כה אמר ה׳ צבאות הנני מאכיל׳. הי״ז, כה אמר ה׳ צבאות התבוננו (ירמיהו ט׳:ט״ז). הי״ח, כי שמענה נשים (ירמיהו ט׳:י״ט). הי״ט, כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם (ירמיהו ט׳:כ״ב). הכ׳, הנה ימים באים וגומר ופקדתי על כל מול בערלה (ירמיהו ט׳:כ״ד). הכ״א, שמעו את הדבר אשר דבר ה׳ (ירמיהו י׳:א׳). הכ״ב, מאין כמוך ה׳ (ירמיהו י׳:ו׳). הכ״ג, עושה ארץ בכחו (ירמיהו י׳:י״ב). הכ״ד, אספי מארץ (ירמיהו י׳:י״ז). הכ״ה, אוי לי על שברי (ירמיהו י׳:י״ט):

הנבואה החמישית מה שצוה ה׳ לנביא שיקרא בשערי ירושלם את דברי הברית שבתורת משה, וצוה לנביא שלא יתפלל עליהם וגילה לו שאנשי ענתות היו שונאים אותו ותלונת הנביא מדוע דרך רשעים צלחה (ירמיהו י״ב:א׳), ותשובת הש״י אליו, תחילתה הדבר כו׳ שמעו את וגומר עד אשר היה דבר ה׳ אל ירמיהו על דברי הבצרות (ירמיהו י״ד:א׳), ויש בה י״ט פרשיות. האחד, הדבר אשר היה וגומר שמעו את דברי הברית. הב׳, ויאמר ה׳ אלי קרא את כל הדברים וגומר (ירמיהו י״א:ו׳). הג׳, ויאמר ה׳ אלי נמצא קשר (ירמיהו י״א:ט׳). הד׳, לכן כה אמר ה׳ הנני. הה׳, ואתה אל תתפלל (ירמיהו י״א:י״ד). הו׳, מה לידידי בביתי (ירמיהו י״א:ט״ו). הז׳, וה׳ הודיעני ואדעה (ירמיהו י״א:י״ח). הח׳, לכן כה אמר ה׳ על אנשי ענתות (ירמיהו י״א:כ״א). הט׳, לכן אמר ה׳ צבאות הנני פוקד (ירמיהו י״א:כ״ב). הי׳, צדיק אתה ה׳ (ירמיהו י״ב:א׳). הי״א, עד מתי תאבל הארץ (ירמיהו י״ב:ד׳). הי״ב, עזבתי את ביתי (ירמיהו י״ב:ז׳). הי״ג, כה אמר ה׳ על כל שכני (ירמיהו י״ב:י״ד). הי״ד, כה אמר ה׳ הלוך וקנית. הט״ו, ויהיה דבר ה׳ אלי שנית קח את האזור (ירמיהו י״ג:ג׳-ד׳). הי״ו, כה אמר ה׳ ככה אשחית (ירמיהו י״ג:ט׳). הי״ז, שמעו והאזינו (ירמיהו י״ג:ט״ו). הי״ח, אמור למלך ולגבירה (ירמיהו י״ג:י״ח). הי״ט, שאו עיניכם וראו (ירמיהו י״ג:כ׳):

הנבואה השישית בספור שנת בצורת ורעב גדול שבא בארץ יהודה, ושהנביא התפלל עליהם וה׳ לא קבלו, וצוהו שלא יקח אשה ולא יוליד בנים ולא יספוד (ירמיהו ט״ז:ו׳) למת ולא יאכל במשתה של שמחה, תחלתה אשר היה דבר ה׳ עד דברי הבצרות (ירמיהו י״ד:א׳) והיא עד הדבר אשר היה אל ירמיהו וגומר קום וירדת אל בית היוצר (ירמיהו י״ח:ב׳), ויש בה י״ט פרשיות. הא׳, אשר היה דבר ה׳. הב׳, כה אמר ה׳ לעם הזה (ירמיהו י״ד:י׳). הג׳, ויאמר ה׳ אלי ואתה אל תתפלל. הד׳, ויאמר ה׳ אלי שקר הנביאים (ירמיהו י״ד:י״ד). הה׳, לכן כה אמר ה׳ על הנביאים (ירמיהו י״ד:ט״ו). הו׳, ויאמר ה׳ אלי אם יעמד (ירמיהו ט״ו:א׳). הז׳, אוי לי אמי (ירמיהו ט״ו:י׳). הח׳, אתה ידעת ה׳ זכרני (ירמיהו ט״ו:ט״ו). הט׳, לכן כה אמר ה׳ אם תשוב (ירמיהו ט״ו:י״ט). הי׳, ויאמר ה׳ לאמר לא תקח לך אשה (ירמיהו ט״ז:ב׳). הי״א, כי כה אמר ה׳ אל תבא בית מרזח (ירמיהו ט״ז:ה׳). הי״ב, כה אמר ה׳ הנני משבית. הי״ג, לכן הנה ימים באים וגו׳ ולא יאמר עוד (ירמיהו ט״ז:י״ד). הי״ד, ה׳ עוזי ומעוזי (ירמיהו ט״ז:י״ט). הט״ו, חטאת יהודה כתובה (ירמיהו י״ז:א׳). הי״ו, כה אמר ה׳ ארור (ירמיהו י״ז:ה׳) האיש. הי״ז, קורא דגר (ירמיהו י״ז:י״א). הי״ח, רפאני ה׳ (ירמיהו י״ז:י״ד). הי״ט, כה אמר ה׳ הלוך ועמדת בשערי וגומר (ירמיהו י״ז:י״ט):

הנבואה הז׳ בצוואת ה׳ לנביא שירד אל בית היוצר, והודיעו שכן היה בידו בית ישראל (ירמיהו י״ח:ו׳), ואע״פ שנגזרה גזרה להחריבם אם ישובו בתשובה תשתנה הגזרה, תחילתה הדבר אשר היה אל ירמיהו קום וירדת (ירמיהו י״ח:ב׳) עד הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה׳ בשלוח אליו (ירמיהו כ״א:א׳). ויש בה ט״ו פרשיות. הא׳, הדבר אשר היה. הב׳, ויהי דבר ה׳ הכיוצר הזה (ירמיהו י״ח:ו׳), הג׳, רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש (ירמיהו י״ח:ז׳). הד׳, רגע אדבר וגומר לבנות. הה׳, ועתה אמור לאיש יהודה (ירמיהו י״ח:י״א). הו׳, כה אמר ה׳ גואלו. הז׳, ויאמרו לכו ונחשב׳ (ירמיהו י״ח:י״ח). הח׳, כה אמר ה׳ לך וקנית. הט׳, לכן הנה ימים באים וגומר. הי׳, ויבא ירמיהו מהתופת (ירמיהו י״ט:י״ד). הי״א, כה אמר ה׳ צבאות. הי״ב, כי כה אמר ה׳ הנני נותנך למגור (ירמיהו כ׳:ד׳). הי״ג, פתיתני ה׳ (ירמיהו כ׳:ז׳). הי״ד, שירו לה׳ (ירמיהו כ׳:י״ג). הט״ו, ארור היום אשר וגומר (ירמיהו כ׳:י״ד):

הנבואה הח׳ תספר ששלח צדקיה לומר אל ירמיהו שיתפלל בעדם אל ה׳ שיעלה מעליהם נבוכדנצר, ומה שהשיבו הש״י עליו, תחילתה הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה׳ בשלוח אליו (ירמיהו כ״א:א׳) צדקיהו וגומר עד הדבר אשר היה אל ירמיהו וגומר על כל ערי יהודה (ירמיהו כ״ו:ב׳). ויש בה כ״א פרשיות. הא׳, הדבר אשר היה. הב׳, ויאמר ירמיהו אליהם (ירמיהו כ״א:ג׳). הג׳, ולבית מלך יהודה (ירמיהו כ״א:י״א). הד׳, כה אמר וגומר רד בית (ירמיהו כ״ב:א׳) המלך. הה׳, כי כה אמר ה׳ על בית מלך יהודה (ירמיהו כ״ב:ו׳). הו׳, אל תבכו למת (ירמיהו כ״ב:י׳). הז׳, הוי בונה ביתו בלא צדק (ירמיהו כ״ב:י״ג). הח׳, לכן כה אמר ה׳ אל יהויקים (ירמיהו כ״ב:י״ח). הט׳, עלי הלבנון וצעקי (ירמיהו כ״ב:כ׳). הי׳, העצב נבזה (ירמיהו כ״ב:כ״ח). הי״א, הוי רועים וגומר (ירמיהו כ״ג:א׳). הי״ב, הנה ימים באים נאם ה׳ והקימותי (ירמיהו כ״ג:ה׳). הי״ג, לכן הנה ימים באים נאם ה׳ ולא יאמר עוד חי ה׳ (ירמיהו כ״ג:ז׳). הי״ד, לנביאים נשבר לבי בקרבי (ירמיהו כ״ג:ט׳). הט״ו, כה אמר ה׳ צבאות אל תשמעו אל דברי הנביאים (ירמיהו כ״ג:ט״ז). הי״ו, הנה סערת ה׳ חמה יצאה (ירמיהו כ״ג:י״ט). הי״ז, לכן הנני על הנביאים (ירמיהו כ״ג:ל׳). הי״ח, הראני ה׳ והנה שני דודאי תאנים (ירמיהו כ״ד:א׳). הי״ט, ויאמר ה׳ אלי מה אתה רואה (ירמיהו כ״ד:ג׳). הכ׳, ויהיה דבר ה׳ אלי לאמר כה אמר ה׳. הכ״א, וכתאנים הרעות (ירמיהו כ״ד:ח׳):

הנבואה הט׳ בספור הגוים והממלכות אשר החריב נבוכד נצר תחילתה דבר אשר היה על ירמיהו על כל עם יהודה (ירמיהו כ״ה:א׳). ויש בה ד׳ פרשיות. הא׳, הדבר אשר היה אל ירמיהו. הב׳, לכן כה אמר ה׳ צבאות יען (ירמיהו כ״ה:ח׳). הג׳, כי כה אמר ה׳ אלהי ישראל קח את (ירמיהו כ״ה:ט״ו). הד׳, כה אמר ה׳ צבאות הנה רעה (ירמיהו כ״ה:ל״ב):

הנבואה הי׳ בספור שצוה ה׳ לירמיהו שינבא בחצר בית ה׳ (ירמיהו כ״ו:ב׳) שהיה בשילה ושתפסו בו הכהנים והעם להמיתו ושבאו השרים להצילו ושצוהו ה׳ שיעשה מוטות ומוסרות ושישלחם אל המלכים, תחילתה בראשית ממלכת יהויקים (ירמיהו כ״ו:א׳) עד הדבר אשר היה אל ירמיהו כתב לך את (ירמיהו ל׳:ב׳) הדברים האלה. ויש בה ט״ו פרשיות. הא׳, בראשית ממלכות יהויקים (ירמיהו כ״ו:א׳). הב׳, וישמעו הכהנים (ירמיהו כ״ו:ז׳). הג׳, ויאמרו הכהנים והנביאים (ירמיהו כ״ו:י״א). הד׳, ויאמרו השרים (ירמיהו כ״ו:ט״ז). הה׳, בראשית ממלכות יהויקים (ירמיהו כ״ז:א׳). הו׳, כי כה אמר ה׳ צבאות אל העמודים (ירמיהו כ״ז:י״ט). הז׳, כי כה אמר ה׳ וכו׳ אל הכלים. הח׳, ויהי בשנה ההיא (ירמיהו כ״ח:א׳). הט׳, ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו אחרי שבור (ירמיהו כ״ח:י״ב). הי׳, ואלה דברי הספר (ירמיהו כ״ט:א׳). הי״א, כי כה אמר ה׳ צבאות אלהי ישראל אל ישיאו וגומר (ירמיהו כ״ט:ח׳). הי״ב, כי כה אמר ה׳ כי לפי מלאת לבבל (ירמיהו כ״ט:י׳). הי״ג, כה אמר ה׳ צבאות אל אחאב. הי״ד, ואל שמעיהו הנחלמי (ירמיהו כ״ט:כ״ד). הט״ו, ויהיה דבר ה׳ אל ירמיהו שלח אל כל הגולה:

הנבואה הי״א תיעד על קבוץ גליות והגאולה העתידה וחרבן האומות תחת אשר הרעו לישראל, תחילתה הדבר אשר היה אל ירמיהו וגו׳ כתב לך את כל הדברים וגומר (ירמיהו ל׳:ב׳) עד הדבר אשר היה אל ירמיהו בשנה העשירית. ויש בה י״ח פרשיות. האחד, הדבר אשר היה. הב׳, ואלה הדברים (ירמיהו ל׳:ד׳). הג׳, ואתה אל תירא עבדי יעקב (ירמיהו ל׳:י׳). הד׳, כי כה אמר ה׳ אנוש לשברך (ירמיהו ל׳:י״ב). הה׳, כה אמר ה׳ הנני שב (ירמיהו ל׳:י״ח). הו׳, הנה סערת ה׳ חמה יצאה (ירמיהו ל׳:כ״ג). הז׳, כה אמר ה׳ מצא חן במדבר (ירמיהו ל״א:א׳). הח׳, כי כה אמר ה׳ רנו ליעקב שמחה (ירמיהו ל״א:ו׳). הט׳, שמעו דבר ה׳ גוים (ירמיהו ל״א:ט׳). הי׳, כה אמר ה׳ קול ברמה נשמע (ירמיהו ל״א:י״ד). הי״א, כה אמר ה׳ מנעי (ירמיהו ל״א:ט״ו). הי״ב, הציבי לך (ירמיהו ל״א:כ׳). הי״ג, כה אמר ה׳ צבאות אלהי ישראל. הי״ד, הנה ימים באים. הט״ו, כי זאת הברית אשר אכרות (ירמיהו ל״א:ל״ב). הי״ו, כה אמר ה׳ נותן שמש (ירמיהו ל״א:ל״ד). הי״ז, כה אמר ה׳ אם. הי״ח, הנה ימים באים ונבנתה העיר (ירמיהו ל״א:ל״ז):

הנבואה הי״ב בספור השדה אשר קנה ירמיהו מאת חנמאל, והתפלה אשר התפלל עליו ותשובת ה׳ אליו, תחלתה הדבר אשר היה אל ירמיה מאת ה׳ בשנה העשירית עד הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה׳ בימי יהויקים (ירמיהו ל״ה:א׳). ויש בה כ׳ פרשיות. האחד, הדבר אשר היה וגומר. הב׳, ויאמר ירמיהו היה דבר ה׳ אלי (ירמיהו ל״ב:ו׳). הג׳, ואתפלל אל ה׳ אחרי תתי (ירמיהו ל״ב:ט״ז). הד׳, ויהיה דבר ה׳ אל ירמיהו. הה׳, ועתה לכן כה אמר ה׳ (ירמיהו ל״ב:ל״ו). הו׳, כי כה אמר ה׳ כאשר הבאתי (ירמיהו ל״ב:מ״ב). הז׳, ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו שנית (ירמיהו ל״ג:א׳). הח׳, כי כה אמר ה׳ על בתי העיר הזאת. הט׳, כה אמר ה׳ עוד ישמע (ירמיהו ל״ג:י׳). הי׳, כה אמר ה׳ צבאות עוד יהיה (ירמיהו ל״ג:י״ב). הי״א, הנה ימים באים נאם ה׳ והקמותי (ירמיהו ל״ג:י״ד). הי״ב, כי כה אמר ה׳ לא יכרת (ירמיהו ל״ג:י״ז) לבית. הי״ג, ויהיה דבר ה׳ אל ירמיהו. הי״ד, ויהי דבר ה׳ הלא ראית (ירמיהו ל״ג:כ״ד). הט״ו, כה אמר ה׳ אם לא בריתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה). הי״ו, הדבר אשר היה. הי״ז, וידבר ירמיהו הנביא אל צדקיהו (ירמיהו ל״ד:ו׳). הי״ח, הדבר אשר היה אל ירמיהו אחרי. הי״ט, ויהיה דבר ה׳ אלי. הכ׳, לכן כה אמר ה׳ אתם (ירמיהו ל״ד:י״ז):

הנבואה הי״ג בתוכחת הנביא לישראל למה לא ישמעו בקול ה׳ אלהיהם, והביא להם משל מבני רכב, תחילתה הדבר אשר היה וגומר הלוך אל בית הרכבים (ירמיהו ל״ה:ב׳) עד ויהי בשנה הד׳ ליהויקים. ויש בה שלש פרשיות בלבד. הראשונה, הדבר אשר היה. השנייה, ויהיה דבר ה׳ אל ירמיהו. השלישית, כה אמר השם צבאות אלהי ישראל:

הנבואה הי״ד תספר ממגלת קינות שעשה ירמיהו על חרבן ירושלם, ושיצא ירמיהו ללכת אל ארץ בנימן ויתפשוהו בשער העיר, תחלתה ויהי בשנה הד׳ ליהויקים עד הדבר אשר היה אל ירמיהו אחרי שלח אותו (ירמיהו מ׳:א׳). ויש בה כ׳ פרשיות. האחד, ויהי בשנה הרביעית (ירמיהו ל״ו:א׳). הב׳, ויקרא ירמיהו (ירמיהו ל״ו:ד׳) אל ברוך. הג׳, ויהי בשנה החמישית (ירמיהו ל״ו:ט׳). הד׳, ויהי כשמעם (ירמיהו ל״ו:ט״ז) כל הדברים. הה׳, ויאמרו השרים אל ברוך (ירמיהו ל״ו:י״ט). הו׳, וישלח המלך את יהודי (ירמיהו ל״ו:כ״א). הז׳, ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו. הח׳, לכן כה אמר ה׳ על יהויקים (ירמיהו ל״ו:ל׳). הט׳, וימלוך המלך צדקיהו. הי׳, ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו. הי״א, ויצא ירמיהו מירושלם (ירמיהו ל״ז:י״ב). הי״ב, כה אמר ה׳ הנתן תנתן (ירמיהו ל״ח:ג׳). הי״ג, וישלח המלך צדקיהו (ירמיהו ל״ח:י״ד). הי״ד, ויאמר ירמיהו לצדקיהו. הט״ו, ויאמר המלך צדקיהו (ירמיהו ל״ח:י״ט). הי״ו, ויאמר ירמיהו לא יתנו (ירמיהו ל״ח:כ׳). הי״ז, ויאמר צדקיהו לירמיהו (ירמיהו ל״ח:כ״ד). הי״ח, ויאמרו כל השרים לירמיהו. הי״ט, והיה כאשר נלכדה ירושלים (ירמיהו ל״ח:כ״ח). הכ׳, ואל ירמיהו היה דבר השם (ירמיהו ל״ט:ט״ו):

הנבואה הט״ו במה שעשה נבוזראדן רב טבחים בירושלם, ודבריו אל ירמיהו והריגת גדליהו בן אחיקם והליכת בני יהודה למצרים, תחילת הנבואה הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה׳ אחרי שלוח אותו (ירמיהו מ׳:א׳) נבוזר אדן וגומר עד הדבר אשר היה דבר ה׳ אל ירמיהו על הגוים. ויש בה י״ז פרשיות. האחד, הדבר אשר היה אל ירמיהו. הב׳, וישמעו כל שרי החיילים (ירמיהו מ׳:ז׳). הג׳, ויוחנן בן קרח. הד׳, ויהיה בחדש הח׳. הה׳, וישמע יוחנן בן קרח (ירמיהו מ״א:י״א). הו׳, ויגשו כל שרי (ירמיהו מ״ב:א׳). הז׳, ויהי מקץ עשרת ימים (ירמיהו מ״ב:ז׳). הח׳, ויהיה ככלות ירמיהו (ירמיהו מ״ג:א׳). הט׳, ויאמר עזריה (ירמיהו מ״ג:ב׳). הי׳, ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו. הי״א, הדבר אשר היה אל ירמיהו אל כל (ירמיהו מ״ד:א׳) הנביאים. הי״ב, לכן כה אמר ה׳ צבאות. הי״ג, ויענו. הי״ד, ויאמר ירמיהו אל כל העם. הט״ו, ויאמר ירמיהו אל כל העם ואל כל הנשים (ירמיהו מ״ד:כ״ד). הי״ו, כי כה אמר ה׳ הנני נותן אל פרעה. הי״ז, הדבר אשר דבר ירמיהו (ירמיהו מ״ה:א׳) אל ברוך בן נריה:

הנבואה הט״ז מהנבואות והייעודים שבא וייעד ירמיהו על כל הגוים, תחלתה אשר היה דבר ה׳ אל ירמיהו הנביא על (ירמיהו מ״ו:א׳) כל הגוים וגומר עד הדבר אשר דבר ה׳ אל בבל (ירמיהו נ׳:א׳). ובה ט״ו פרשיות. האחת, אשר היה דבר ה׳. השנית, הדבר אשר דיבר ה׳ אל ירמיהו (ירמיהו מ״ו:י״ג). הג׳, עגלה יפיפיה מצרים. הד׳, ואתה אל תירא עבדי יעקב (ירמיהו מ״ו:כ״ז). הה׳, אשר היה דבר ה׳ אל ירמיהו אל פלשתים (ירמיהו מ״ז:א׳). הו׳, למואב כה אמר ה׳ (ירמיהו מ״ח:א׳). הז׳, הנה ימים באים. הח׳, כי כה אמר ה׳ הנה כנשר ידאה (ירמיהו מ״ח:מ׳). הט׳, לבני עמון (ירמיהו מ״ט:א׳). הי׳, לאדום כה אמר ה׳ צבאות (ירמיהו מ״ט:ז׳). הי״א, כי כה אמר ה׳ הנה אשר אין משפטם (ירמיהו מ״ט:י״ב). הי״ב, לכן שמעו עצת ה׳ אשר יעץ (ירמיהו מ״ט:כ׳). הי״ג, לדמשק בשה חמת (ירמיהו מ״ט:כ״ג). הי״ד, לקדר ולממלכות חצור (ירמיהו מ״ט:כ״ח). הט״ו, אשר היה דבר השם אל ירמיהו על עילם:

הנבואה הי״ז האחרונה מיעד בחרבן בבל על ידי מדי ופרס ושמתוך כך יצאו בית ישראל וישובו לירושלם, תחילתה הדבר אשר דבר ה׳ אל בבל וגו׳ (ירמיהו נ׳:א׳) עד סוף הספר. ויש בה ט״ו פרשיו׳. האחד, הדב׳ אשר דב׳ ה׳ אל בבל (ירמיהו נ׳:א׳). הב׳, שה פזורה ישראל (ירמיהו נ׳:י״ז). הג׳, על הארץ מרתים (ירמיהו נ׳:כ״א). הד׳, השמיעו אל בבל (ירמיהו נ׳:כ״ט). הה׳, הנני אליך זדון (ירמיהו נ׳:ל״א). הו׳, כה אמר ה׳ צבאות עשוקים (ירמיהו נ׳:ל״ג). הז׳, הנה עם בא מצפון (ירמיהו נ׳:מ״א). הח׳, כה אמר ה׳ הנני מעיר על בבל (ירמיהו נ״א:א׳). הט׳, עשה ארץ בכחו (ירמיהו נ״א:ט״ו). הי׳, מפץ אתה לי (ירמיהו נ״א:כ׳). הי״א, כי כה אמר ה׳ צבאות אלהי ישראל בת בבל כגורן (ירמיהו נ״א:ל״ג). הי״ב, לכן כה אמר ה׳ הנני רב את ריבך (ירמיהו נ״א:ל״ו). הי״ג, לכן הנה ימים באים. הי״ד, כה אמר ה׳ צבאות חומת בבל (ירמיהו נ״א:נ״ח). הט״ו, הדבר אשר דיבר ירמיהו הנביא אל שריה (ירמיהו נ״א:ס״א):