1. כן הוא בנוסח הנדפס בכתבי יד: ׳זה המזמור תפילה על שעבוד מלכויות, בפרט על גלותנו ביד מלכות אדום׳, אלא שבדפוס באו שינויים מפני הצנזורה.

2. ׳ואין מצולה אלא בבל׳. וכ״ה בנדפס, אלא ששם פירש שבשעת גלות בבל ׳אין מעמד׳ בארץ ישראל.

3. ׳חכמה יוונית׳.

4. נמחק, ובמקומו נכתב ׳ישמעאל׳.

5. נראה שנוסף במקום מחיקה, וצ״ל ׳לא כתב ולא לשון׳ כדברי חז״ל על אדום, [ע״ז (י.) ׳תני רב יוסף, הנה קטן נתתיך בגוים – שאין מושיבין מלך בן מלך, בזוי אתה מאד – שאין להן לא כתב ולא לשון׳. וכן בגיטין (פ.): ׳מאי מלכות שאינה הוגנת, מלכות הרומיים, ואמאי קרי לה מלכות שאינה הוגנת, משום דאין להם לא כתב ולא לשון׳], וכפירוש הנדפס כאן: ׳ושבולת שטפתני – אחר שנמלטתי מאלו המלכים הגדולים, ׳שטפתני שבולת׳ מים – ׳זה העם לא היה׳ (ישעיה כ״ג:י״ג), שהיא מלכות רומי שקראום ז״ל ׳מלכות שאינה הוגנת׳, כי אמנם ראשית לה היתה סיעת לסטים, כמו שהתבאר בדברי הימים שלהם, היא שטפתני והגלתני מארצי׳.

1. בדניאל (ט ג-יט) ׳וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר, וָאֶתְפַּלְלָה לַה׳ אֱלֹהַי וגו׳, וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם׳ וגו׳.

2. דניאל (שם פסוק ב): ׳אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה׳ אֶל יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה׳, וראה מגילה (יב.).

1. כמבואר בספר נחמיה (פרקים ב-ו).

2. ביומא (סט.) ׳שביקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו׳, וראה מש״כ בזכריה (ט ח) ובביאור שם.

3. סנהדרין (צא.): ׳ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו, ארץ כנען שלנו ושלכם׳.

4. כ״כ בשמות (ג כב): ׳ונצלתם את מצרים – אף על פי שתקבלו הכל מהם דרך השאלה ותהיו חייבים להחזיר, הנה תקנו אחר כך את הכל בדין ברדפם אחריכם להלחם בכם ולשלול את שללכם, כי אמנם כאשר מתו באותה המלחמה כי ה׳ נלחם, היה בדין מדה כנגד מדה כל שלל הרודפים לנרדפים, כמנהג בכל מלחמה׳. וגם זה ע״פ סנהדרין שם: ׳שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו, הרי הוא אומר וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו וכו׳, תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה׳.

1. לדעת רבי יהודה במנחות (קט:), חוניו מסר את הכהונה הגדולה לאחיו מרצונו אך לבסוף נתקנא בו, ובעקבות מעשיו הוצרך לנוס למצרים, שם בנה מקדש. הרי ש׳איוולתו׳ גרמה ל׳אשמתו׳.

2. כמו שכתב בויקרא (א ב), וציין לזה במזמור הקודם (פסוק כב).

1. במשנה סוף סוטה, ובתמורה (טו:) ׳תנן התם, משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות – איש שהכל בו׳.

2. בתמורה שם: ׳ואמר רב יהודה אמר שמואל, כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו, מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו וכו׳, במתניתא תנא, כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה לא היה בהם שום דופי, מכאן ואילך היה בהן שום דופי וכו׳, אמר רב יוסף, דופי של סמיכה קתני׳. והיינו שמאז התחילו המחלוקות עד שנעשתה תורה כשתי תורות, וראה בירור משנת רבינו בזה במאמר ׳וקמת ועלית׳ הנדפס בסוף פירוש שיר השירים.

1. בנדפס: ׳מוזר הייתי לאחי – צדוקים ודומיהם, ונכרי לבני אמי – למומרים במלכות יון׳. כלומר, מבני ישראל היו שהפכו למוזרים לאחיהם, והיו שהפכו לנכרים, שהמרו את דתם. לפי סדר הדברים, מתאר כאן את גזירות היוונים בבית שני, וראה רש״י בשבת (כג. ד״ה היו) ׳שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחילה׳.

1. ובנדפס ציין למה שאמרו (עז נב:) ששיקצו היוונים את אבני המזבח.

2. בסוכה (נו:) ׳תנו רבנן, מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק׳. הרי שבזמן שהיוונים נכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, שאז ׳קנאת ביתך אכלתני׳, גם ׳חרפות חורפיך נפלו עלי׳ במעשה מרים בת בלגה.

1. בנדפס: ׳ואבכה בצום נפשי – על שביטלו ממנה תורה ומצוות לאבדה, ותהי לחרפות לי – נפשי היתה לי לחרפה במיעוט ידיעתה׳.

1. ׳המשורר אשר עתה בבית ראשון או במשכן, תפילתי לך ה׳ – על הדורות הבאים – עת רצון שהוא עתה, בטרם תקצוף על ישראל בעוונם׳.

1. בסוטה (מט:): ׳תנו רבנן, כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים׳. ופירש רש״י, ׳מלכי בית חשמונאי – שני אחים שהיו מתקוטטין על המלוכה, הורקנוס ואריסטובלוס, היה הורקנוס מבחוץ – צר על ירושלים, והביא עמו חיל רומיים׳. ובבראשית (לז כח) פירש רבינו את עניין מכירת יוסף על דרך ׳מעשה אבות – סימן לבנים׳: ׳וכן קרה לנו בבית שני שמכרו קצתינו את קצתינו ביד האומות, בפרט כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, ששעבדו ישראל לרומיים וגרמו לנו זה הגלות, כמו שהיה הענין במכירת יוסף שנתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים כדבריהם ז״ל (שבת י:)׳.

2. יוון (פסוק א-ג).

3. צ״ל ׳אדום׳, ראה מש״כ (פסוק א-ג).

4. ׳אין מצולה אלא בבל׳ (סנהדרין צג.), וכמש״כ (פסוק א-ג).

5. ׳פיה׳.

6. ׳ת״ר, כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים, היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן, כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם, למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו נזדעזעה א״י ארבע מאות פרסה, אותה שעה אמרו, ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית׳. ופירש רש״י שם: ׳חכמת יוונית – לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירין בו׳. ובנדפס: ׳ואל תאטר עלי באר פיה – באר, שהיא ׳מעמקי מים׳ של מלכות יון, אל תאטר עלי לדבר בלשון ׳אטר׳ ובלתי מורגל, כמו שקרה בימי הורקנוס ואריסתובלוס, שהלשין זקן את ישראל בלשון יווני בלתי מורגל׳. [ויש לציין כאן לדברי ר״א מנולה בהקדמת פירושו למזמור ק״כ, שם האריך בדין לימוד חכמות חיצוניות, וכתב: ׳ואחרי שרבו המתפרצים והכופרים בחלקת לשון נכריה, גזרו גם על הלשון יוונית. ואמנם ראוי להקדים ולדעת כי באנשי יוון היו ב׳ לשונות, הן עוד היום הלועז שהוא הלשון המסודרת כמו הלאטינ״ו, והלשון שהיו מדברים בה אנשי ההמון כגון הוולגאר״ו. הלשון המסודרת ההיא תקרא חכמה, והוולגאר״ו אינה לא חכמה ולא מלאכה, רק בת קול יוצאת מהר חור״ב הלשון המסודרת ופרסום הסכמת ההמון. ולפי שרוב החכמות ומכתבי עמל כתבו בלשון המסודרת ולא בלשון ההמון, לפיכך גזרו למען עשה משמרת למשמרתם גם על הלשון המסודרת הנק׳ חכמה יוונית גם היא והיא פתח לחטאת החכמה העיקרית שנכתבה בלשון ההיא. ובכן בפרק עגלה ערופה ׳בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמה יוונית׳, הרצון לשון הלאטינ״ו שלהם, כי בראותם שישראל היו עתידים לגלות בהם ולהטמע ביו״ן מצולה ואין מעמד אנשי מעשה לעכב על ידם מן היום ההוא והלאה, גזרו על החכמה ההיא מלשון יוונית כאמור, אך לא על הוולגאר״ו שלהם, כי אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו הואיל ובעוונותינו באנו בגלות מכפרת אל תוך העמים, אדרבא מוכרחים אנחנו לדבר בלשון עם ועם למען נוכל להשיג מבוקשנו ולהטפל עמהם כדי חיינו וכו׳, ולפיכך כשצרו מלכי חשמונאי זה על זה, שהיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים והיו בכל יום ויום מעלים להם תמידים, היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית, הרצון בלאטינ״ו שלהם, ולעז עליהם בחכמה יוונית באותה הלשון שלא היו מכירים בה ההמון, ולא הרגישו בלעיזתו עד שיצא מה שיצא, באותה שעה אמרו ארור מגדל חזירים וארור מלמד את בנו חכמה יוונית, היינו הלשון המסודרת שלהם, וכ״ש החכמה עצמה, אבל לא אסרו לשון היונים ההמונית, כי אי איפשר לאוסרה, שהיא נלמדת בשמיעת האזן לבד בלי עיון וסדרים. ולפיכך פירש רש״י ז״ל חכמה יוונית בני פלטרין הקרובים למלכות היו מספרים בה, כי היו מספרים בלשון הלועז והלאטינ״ו שלהם ולא בלשון ההמון, ולפיכך התירוה לבית ר״ג שהיו קרובים למלכות. והלשון הזאת קללוה קללה נמרצת בההיא עובדא דהורקנוס ואריסטובלוס, וחזרו וקללוה ונדוה וגזרו עליה לגמרי בפולמוס של טיטוס, שהיה כמו מאה ועשר שנים אחר העניין הראשון שאז היה פומפיאוס נלחם עמהם להמליך את הורקנוס. ואין להאמין שהיתה חכמה הלציית שהיו מדברים בה בהלצה וחידות ולא שהחכמה יוונית היתה הלמוד באופני עבודותיהם שהיא כמו הטיאולוגי״ה שלהם כאשר פירש מחבר ספר ׳דרך אמונה׳ מאמר ב׳ שער נ׳, שאינם אלא דברי נביאות במחילה מכבודו, גם כי היטיב לדבר בחקירה ההיא והוציא כלל ראוי לכל בן ישראל לקיים דבריו, אבל החכמה יוונית הראשיית היא הפילוסופיא שיסדוה וחזרו ויסדוה חכמי יוון אשר לפיכך נקראת על שמם, וגם הלשון הלאטינ״ו שלהם הלא חכמה תקרא וגם אותה אסרוה לנו, ולא התירו כי אם לשון המונם שאי איפשר לשמוע שסופו להשמע׳].

1. בגיטין (נז:) ׳מעשה בד׳ מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון׳.