״שומר פתאים ה׳ ״. אין לפרש מלשון ׳פתי׳1 דאם כן ׳פתיים׳ מיבעי?2 אלא הוא מלשון ׳פתאום׳3, פירוש, ברגע האחרון שנדרש לשמירה מאיזה נזק4 הקב״ה משמרו, ואינו צריך להקדים את השמירה לפני אותו רגע, כמו בשר-ודם השומר איזה תינוק מן המים וכדומה – הרי מרחיק את התינוק מן הדבר המזיק ככל שאפשר ואינו מניחו שיגיע לרגע5 – שאפשר שיוזק, משום דבשר-ודם אין בכוחו להציל ברגע האחרון, אבל הקב״ה ״שומר פתאים״, ומשום הכי הוא מניח את המזיק לעשות כמו שלבו חפץ וברגע האחרון יהפכנו על פניו, וכמו שהיה בפרעה ומצרים שרדפו אחרי ישראל, ובהמן עם מרדכי, וכן הרבה.
וזהו דכתיב בתהלות
(תהלים קכא,ג-ד): ״אל יתן למוט רגליך אל ינום שומרך, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל״, פירוש, הבטיח את הצדיק שלא יפול לבבו כשרואה שהקב״ה מניחו ביד רודפו והוא עושה מה שלבו חפץ, דמכל מקום יהיה בטוח שלא יתן למוט רגליו – כי ״שבע יפול צדיק וקם״
(משלי כד,טז). ונתן טעם על שאינו מתנהג כבשר-ודם השומר מן המזיק
6? משום ״אל ינום שומרך״ – בשר-ודם בא לידי תנומה, ואולי ברגע האחרון ינום ויסיח דעת, ושוב אין בידו להעביר את מה שכבר נעשה
7. אבל הקב״ה ״לא ינום״, וברגע האחרון הרי הוא מצילו. ופירש עוד: ״הנה לא ינום״ – הקב״ה אין לו תנומה והיסח דעת חס ושלום כרגע, ״ולא יישן שומר ישראל״ – דבשר-ודם השומר את התינוק מוזהר שלא ינום, אבל בעל כרחו מוכרח הוא לישון איזה שעות, ואז הוא מוסר שמירתו לאחר, אבל הקב״ה ״לא יישן שומר ישראל״ – הוא בעצמו שומר תמידי ואין לו תנומה כרגע.
כל זה אמר המשורר כאן, דהקב״ה הוא ״שומר פתאים״, ועל כן בוטח אני בה׳ כי יחלצני מ״חבלי מות״ אשר ״אפפוני״8.
״דלותי ולי יהושיע״. כבר פירשו חז״ל במסכת ראש-השנה (יז,א) לענין גיהינום – ׳אף על פי שדלה אני מן המצוות לי נאה להושיע׳9. והיינו כביאורנו דקאי על ה״יגון״ של ״מצרי שאול״10 הנמצא בימי המועדים – זמן שמחה, דמכל מקום בוטח הוא בה׳ ה״צדיק״ אשר ישמור את האדם מן החטא11.
ובאותו קרא הנ״ל (תהלים שם פסוק ה׳) כתיב עוד: ״ה׳ שומרך ה׳ צלך על יד ימינך״. ופירושו, שלא יהא ירא שמא יהא החטא גורם לבטל את ההבטחה
12, על זה מוסיף ״ה׳ שומרך״ – מן החטא. ופירש, האיך ישמור והלא ׳הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים׳
(ברכות לג,ב) – שהבחירה לא ניטלה מן האדם? על זה אמר ״ה׳ צלך על יד ימינך״, דהשגחת ה׳ לענוש על החטא הרי היא כצל הנוטה אחר הנטיה של האדם
13, אבל אם העונש בא לאחר זמן אין האדם רואה את הצל, ואינו מרגיש כי זה בא לעונש על אותו חטא, ומשום הכי לא ידע להזהר
14. אבל הצדיק ׳יהא הצל על יד ימינו׳ – תיכף אחר מעשה החטא, וירגיש את העונש שהוא הצל, ובזה יהיה נזהר יפה שלא יבוא עוד לידי עבירה
15 16.
1. וכפי שפירשו כאן כל המפרשים. וז״ל ה׳מצודת דוד׳: הלא אתה ה׳ שומר פתאים עם שאין בהם דעת לשמור את עצמם.
2. יש לציין, שהרד״ק כבר עמד על בעיה זו, וכדי ליישבה כתב, וז״ל: ״פתאים״ – האל״ף נחה, והיו״ד נעה, בחיריק תחתיה.
3. וכן כתב ה׳רוקח׳ כאן – עיין שם.
4. כאשר מיד לאחר מכן – אם לא יעשה שום דבר בענין – יוזק האדם, הרי שברגע זה...
5. כלומר, שיתקרב אל הדבר המזיק אפילו לרגע.
6. שאינו מניחו ליפול ביד המזיק כלל.
7. ועל כן הוא אינו יכול להרשות לעצמו להמתין לרגע האחרון.
8. כלומר, אפילו לאחר שכבר ״אפפוני חבלי מות״ – שכבר תכפו עלי הצרות עד למעלה ראש, מכל מקום הריני בוטח בה׳ שיצילני – שהרי בידו להצילני ברגע האחרון, וכך היא דרכו תמיד כפי שנתבאר.
9. וז״ל הגמרא: תניא, בית שמאי אומרים, שלוש כתות הן ליום הדין [הגדול]: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורים, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהינום... בינוניים יורדין לגיהינום ומצפצפין ועולין [רש״י: צועקים ובוכים מתוך יסורין שעה אחת ועולין], שנאמר
(זכריה יג,ט) ״והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב – הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו״, ועליהם אמרה חנה ״ה׳ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל״
(שמואל א׳ ב,ו). בית הלל אומרים, ״ורב חסד״
(שמות לד,ו) – מטה כלפי חסד [רש״י: הואיל ומחצה על מחצה הם מטה את ההכרע לצד זכות ואין יורדים לגיהינום] ועליהם אמר דוד ״אהבתי כי ישמע ה׳ קולי״, ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה – ״דלותי ולי יהושיע״... דרש רבא, מאי דכתיב... ״דלותי ולי יהושיע״? אף על פי שדלה אני מן המצוות [רש״י: כגון בינוניים שאין זכויותיהן מכריעין לתלות להם בזכותם] – לי נאה להושיע [רש״י: להטות כלפי חסד].
10. והיינו הגיהינום כפי שכתב רבינו לעיל.
11. והיינו ״ולי יהושיע״ – מן החטא. וכעת יבאר רבינו כיצד הקב״ה שומר את האדם מן החטא.
12. ב׳מטיב שיר׳ (שיר-השירים ה,יד) לשון רבינו ברורה יותר – ׳...ובשביל שהצדיק ירא שמא יגרום החטא לסלק את ההשגחה מעליו כדאיתא במגילה
(טו,ב)...׳.
13. ב׳מטיב שיר׳
(שם) לשון רבינו ברורה יותר – ׳דהשכר והעונש הבאים על המצוות והעבירות הם כצל הבא על ידי נטית המיצל׳, וב׳העמק דבר׳ ריש פרשת בחוקותי
(ויקרא כו,ג) מרחיב רבינו בענין זה, וז״ל שם: ...דיש לדעת, דשכר ועונש של המצוות אינם כגזירת מלך, שתלוי בדעתו ורצונו בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ, אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו, שאין הדבר תלוי ברצונו, אלא מודיע מה נעשה בבריאת הטבע. וכך המצוות והעבירות, כך נוסדו מהבורא יתברך שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובביטולן. וכדאיתא בדברים-רבה ריש פרשת ראה
(ד,ג): משעה שהקב״ה אמר הדבר הזה מסיני (״ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה״) שוב אין הקב״ה עושה כלום, אלא המצוות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן, שנאמר
(איכה ג,לח) ״מפי עליון לא תצא הרעות והטוב״ (עכ״ל). והרי זה כמו שכר ועונש של הרופא, שאין הרופא מעניש כלל בידיעתו שעבר האדם על אזהרתו אלא נענש מעצמו, ולא כעונש של המלך שאין העונש בא אלא בידיעה ופעולת המעניש. ובמדרש-תהלים (מזמור צ״ב) מבואר באריכות ענין העונשין שהוא משל לרופא שהזהיר לחולה וכו׳, לבסוף כשנענש החולה אמר ׳אני עשיתי לעצמי׳ – עיין שם. {ויותר מזה כתבתי בספר דברים
(לב,ד) בפירוש המקרא דחנה
(שמואל א׳ ב,ג) ״ולא נתכנו עלילות״ – עיין שם. והא דמועילה תשובה, אינה מחילה אלא רפואה, כדכתיב
(ישעיהו ו,כ) ״ושב ורפא לו״}, עכ״ל, ועיין עוד ב׳הרחב דבר׳ פרשת האזינו
(דברים לב,ד). וכבר קדם לרבינו בענין זה חותנו-זקנו
הגאון ר׳ חיים מוואלאז׳ין זצ״ל בספרו ׳נפש החיים׳ (א,ז א,יב) – עיין שם.
14. ב׳מטיב שיר׳
(שם) כתב רבינו ביתר ביאור, וז״ל: ...אלא שכל אדם שאין העונש מגיע לו מיד כשעושה את הרע, אינו רואה ומבין בעונש שמגיע לו לאחר איזה שנים שהוא משום אותה עבירה שעשה לפני כמה שנים, על כן אינו מפשפש במעשיו, ואפילו אם יפשפש לא ימצא, ואם כן אותו הצל שבא עבור נטית מעשיו אינו נראה לו, משום הכי אינו נשמר שלא ישוב עוד הפעם לאותה עבירה.
15. ב׳מטיב שיר׳
(שם) כתב רבינו ביתר ביאור, וז״ל: ...מה שאין כן הצדיק, הקב״ה מענישו מיד כשעושה את העוון, ורואה את הצל שבא עבור נטית המעשה, ושב ורפא לו, ולא ישוב עוד לכסלה, ונמצא נשמר בזה יפה. והיינו ביאור מה שהבטיחו ״ה׳ שומרך״ מן העבירה, והיאך ישמרנו? ״ה ׳צלך״ – אשר בהשגחתו באים השכר והעונש כצל הבא על ידי נטית המיצל, שתיכף ומיד שתעשה יגיע הצל, ובזה תהיה נשמר יפה.
16. דברי רבינו תמוהים, האם זו איננה התערבות בבחירה? וצ״ע. (הערת אאמו״ר).