{מהר״ל גבורות ה׳ ס״ד}

לא לנו ה׳ לא לנו – מפני כי בתחלה בשני מזמורים הראשונים נתן הלל על הנהגת הקדוש ברוך הוא שמנהיג באי עולמו, כמו שזכר מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון וגו׳, ובמזמור שאחריו נתן הלל על הנפלאות חוץ מטבע של עולם אשר הקדוש ברוך הוא מחדש בעולם למען יראיו, במזמור הזה בא להודיע הסבה שהוא עושה נסים לפיכך אמר לא לנו כפל הלשון, שלא יהיה משמע לא לנו אף על גב שיש לעשות לנו אין אנו מבקשים שתעשה לנו אלא בשביל כבוד שמך, לכך כפל לא לנו ה׳ לא לנו שאין לנו שום זכות שתעשה בשבילנו אלא בשביל כבוד שמך. ורז״ל (שם) דרשו לא לנו ה׳ לא לנו אמר חנניה. כי לשמך תן כבוד אמר מישאל. על חסדך ועל אמיתך אמר עזריה. למה יאמרו הגוים אמרו כולם. נראה שהם מפרשים לא לנו ה׳ לא לנו כלומר בשבילנו אל תעשה, רק בשביל כעס אויב שהוא אגור פן יאמרו ידינו רמה ובשביל זה תעשה. לכך אמר לא לנו ה׳ לא לנו אמר חנניה, והשני מצד כבוד שם קדשו יעשה לכך אמרו לשמך תן כבוד אמר מישאל שיעשה בשביל כבוד שמו. ועזריה אמר בשביל חסדו ואמתו יעשה. ועוד יש לפרש והוא יותר נכון כי לא לנו ה׳ לא לנו נגד מדת הדין שלא יהא מדת הדין מקטרג למה יעשה להם דבר זה, לכך אמר נגד זה לא לנו ה׳ לא לנו שאין אנו מבקשין בשביל אנו כלל כי יודעין אנו שאין אנו ראוין. ומישאל אמר נגד מדת הרחמים כי לשמך תן כבוד בשביל זה תעשה בשביל כבוד שמך שיתגדל ויתקדש, כי שמו הוא שם בן ארבע אותיות הוא מצפ״ץ בא״ת ב״ש והוא ברחמים במספר להודיע כי השם המיוחד מנהיג ברחמים, וידוע לחכמים כי השם המיוחד הוא שם בן ד׳ הוא מדת הרחמים ואמר כי יתן כבוד לשמו וינהיג הבריות ברחמים. ועזריה דבר נגד מדת החסד על חסדך על אמתך. כי יש צדיקים דבקים במדת הדין ויש צדיקים דבקים במדת הרחמים ויש צדיקים דבקים במדת החסד. ואלו שמות הצדיקים חנניה מישאל ועזריה חנניה דביקותו במדת הדין ומורה עליו שמו שכן מדברים למדת הדין חנני ה׳ חנני, וכן תקנו חכמים הזן את העולם בחן בחסד וברחמים והבן דבר זה היטב. מישאל הוא דבק במדת הרחמים ונקרא מישאל לשאלת הרחמים. ועזריה דביקתו במדת החסד כי הוא יתברך העוזר ביד ימינו ודברים אלו מופלאים והם ידועים. ולפיכך היו מבקשים כל אחד ואחד נגד מדתו שהיה דבק בה, כלל הדבר אשר רמזו ז״ל שזכר שלשה דברים נגד שלש מדות.

ועוד אמר למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם הוא ענין רביעי שראוי לעשות בשביל שלא יאמרו הגוים איה נא אלהיהם, ובשביל הטעם הזה ראוי הקדוש ברוך הוא שיעשה, ובשביל שאינו מיוחד רק שלא יאמרו איה נא אלהיהם לכך כולם אמרו זה ודבר זה נפלא מאד להבין אשר רמזו חכמים ז״ל. וכמו כן יש לפרש על מלחמת גוג מגוג שלא יביט הקדוש ברוך הוא במעשיהם רק לא לנו יעשה ובזה לא יקטרג עלינו מדת הדין בימי גוג מגוג או לימות המשיח, ויעשה עמנו ברחמים למען שמו, ויתן לנו חסד למען חסדו ואמתו.

ואמר ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה כלומר שהם אומרים איה נא אלהיהם כלומר שאין יכולת באלהיהם להושיע, ואין הדבר כך רק אלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה:

עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם. ר״ל כי איך נותן הדעת והשכל שהאדם יהיה עובד למעשה ידיו, כי ראוי שיהיה עובד אל העלה שהוא עלה אליו, והנה עצביהם עלולים מן האדם שהם מעשה ידי אדם, ואין הדעת נותן שיהיה האדם עובד לדבר שהוא עלול ממנו. ואח״כ אמר פה להם ולא ידברו, פירוש הנה תראה שכל דבר שהוא נברא אף מן השפלים לא נברא שיהיה דבר לבטלה, שכל אברי האדם אין אחד מהם לבטלה שלא תמצא אבר שלא יהיה משמש דבר ויהי לבטלה אך כולם הם לצורך ולשימוש, ואלו יעשה לעצביהם אברים ואין פועלים באברים, שנראה כי מעשיהם יוצא מן השכל והמנהג הראוי. כי העושים הצלמים רוצים להוריד רוחניות הכוכבים מה שהם מכוונים אליו לעשות אל איזה כוכב שירצו לעשות צורה בפה ובענים ובכל האברים כלם, והנה אחר שאלו האברים אין פועלים בהם דבר אם כן מעשה זה בהוראות הרוחנית הוא דבר זר. כי השכל והדעת נותן שיהיה כל דבר בעצם ובראשונה נמצא לעצמו, ואלו העושים הצלמים ועושים להם אברי האדם אין האברים אשר להם הם להם בעצם שאין הפה בעצם רק לדבור ואין להם הדבור, רק האברים יש להם להורדת הרוחניות ואין דבר זה בעצם ודבר שהוא כך אינו נחשב מן הנמצאים כלל, כי כל הנמצאים נמצאים לעצם. ועוד כי מה שאין להם אלו הדברים אשר זכר, יורה כי הם חסרים כי כאשר נמצא להם אלו האברים אשר זכר ואינם פועלים בהם הנה הם חסרים בודאי, ואיך יהיו עובדים לדבר חסר.

וזכר חסרונם מתחיל בגדול ובקטון כלה, מתחיל בתחלה בדבר שהוא החשוב יותר והוא הדבור שלא נמצא רק לאדם ולא למין בהמה ומפני זה חשוב על הכל והוא קרוב אל השכלי יותר, ולפיכך הולד לא יוכל לדבר בעת שנולד מפני שאינו בן דעת.

ואח״כ זכר העינים שהוא הראות שהוא כח בלתי גשמי אחר הדבור, והוא יותר נכבד מן השמיעה שהאדם רואה יותר ברחוק ממה שהוא שומע ולפיכך הסכימו שהראיה היא יותר רחוקה מן הגשמית מן השמיעה, ועוד הביאו ראיות הרבה מאוד כי הראיה יותר מופשטת מן הגשם מן השמיעה.

ואח״כ הריח שהוא פחות מן השמיעה ששומע יותר מרחוק ממה שהוא מריח, ולפיכך השמיעה יותר מופשטת מן החומר מן הריח וזה הסכמת הכל.

ואח״כ זכר המישוש לומר ידיהם ולא ימישון וזה הדבר הוא יותר גס מן הראשונים כלם, וזה כי הראשונים פועלים מרחוק ואילו המישוש מפני שצריך להיות דבק במה שהוא ממשש אינו כמו הראשונים אשר כלם פועלים מרחוק. ואח״כ רגליהם ולא יהלכון עוד פחות מזה שאפילו המישוש שהוא ממשש אחר לכל הפחות הוא ממשש באחר ופועל באחר, אבל ההליכה אינה כך ואין דבר זה באחר אלא בעצמו, ולפיכך הוא יותר פחות שכל אשר הפעולה באחר פעולתו יותר חשובה ואינה כל כך כח גשמי. ואח״כ זכר לא יהגו בגרונם הוא ענין אחר, והוא דבר נפלא הוא הקול שאינו דומה לראשונים, כי הדבור הוא חתוך הלשון והוא ראשון במעלה אבל זה רצה לומר הקול בלבד, והוא יותר פחות מן ההליכה, כי כח ההליכה אף על פי שאינו פועל בזולתו הרי הוא פועל באברים של ההליכה להניע אותם, הנה מפני שהוא מניע את האברים הנה זאת הפעולה יותר מן הקול, ולפיכך לא יהגו בגרונם היא פעולה יותר פחות מהכל. כלל הדבר כי כל שבע מדריגות אשר נזכרים כאן התחיל בגדול אשר פעולתו יותר גדולה, התחיל בפה, וכלה בפעולה קטנה היא לא יהגו בגרונם, ולא אמר רגלים להם ולא יהלכון כמו שאמר עינים להם ולא יראו וכן כל הד׳ הראשונים כולם הזכיר אצלם להם, אבל בג׳ אחרונים לא הזכיר להם כלל, כי יש לך לדעת כי אלו האברים שהם הפה והעינים והאזנים והאף הם פועלים פעולה שאינה מתיחסת אל הגוף, כי הפעולה המתיחסת לגוף, שיפעל על ידי מישוש, כי כל גוף לא יוכל לפעול כי אם על ידי מישוש, ואלו כחות אשר אמרנו אינם פועלים ע״י מישוש ולפיכך פעולתם אינו דומה לפעולת הגוף. ובשביל זה נבדלים הכלים האלו מן הגוף, שאם לא יהיו נבדלים מן הגוף לא היו פועלים פעולה שאינה דומה לפעולת הגוף, אבל מפני שהם פועלים פעולה שאינה שייך לגוף מזה נדע כי אלו האברים נבדלים משאר הגוף, לכך אמר על האברים האלו להם כי לשון להם מורה על שהם נבדלים מן הגוף כי כן משמע לשון להם, שאין הפה והעינים והאזנים והאף הגוף בעצמו. אבל האברים הידים הרגלים והגרון בשביל שיש להם מעשה גוף, שהרי הידים פועלים במישוש שהוא מעשה הגוף וכן הרגלים שהם לתנועה שהוא מתיחס על הגוף ומכל שכן הגרון כי אין לגרון רק השמעת קול ואין כאן הוראה על כח שאינו גוף, אבל הידים יאמר עליהם ידיהם ולא ימישון וכן ברגלים וכן בגרונו לפי שאלו אינם נבדלים. ועוד יש שנוי שלא יאמר בגרונם לא יהגו כמו שאמר אצל כלם, מפני כי אין הגרון אבר ניכר מבחוץ, כי הידים והרגלים הם איברים בגלוי יאמר עליהם ידיהם ורגליהם, אבל הגרון אינו אבר הנראה מבחוץ לא יאמר בגרונם לא יהגו שהיה משמע הגרון הניכר והגלוי ואין לגרון דבר זה, ועל ידי הקול נודע אבר הגרון, לכך אמר לא יהגו בגרונם מקדים הקול, כך פירוש הכתוב. אמנם לא זכר חוש הטעם כי כל אלו שזכר הם חשובים, אבל טעימת האוכל אינו רק להנאת המקבל ולכך לא הזכיר אותו כי אינו בחשיבתם. ובמזמור הללויה שעומדים בבית ה׳ בחצרות אלהינו (תהלים קל״ה) לא זכרם כך רק אמר פה אזנים עינים אף אין יש רוח בפיהם, מפני כי שם בא לומר כי אין להם הדברים הבלתי גשמים, לכך זכר ד׳ שהם עיקר שיש בהם כח בלתי גשמי כי כל אלו ד׳ כולם כח שלהם בלתי גשמי הפה והעינים והשמיעה והרוח אשר בפיהם, ומפני שהרוח אשר בפיהם יותר בלתי גשמי מן כח הריח אשר באף לכך אמר אף אין יש רוח בפיהם במקום אף להם ולא יריחון. וכן אמר במזמור הזה אזנים ולא יאזינו וכאן אמר אזנים ולא ישמעו, ולפי שהאזנה יותר כח מופשט מן גשם מן השמיעה כי נאמרה השמיעה על שמיעת קול אבל האזנה על האזנת הענין אשר יקבל בלבד, ובמזמור ההוא רצה לומר שאין בהם מן הדברים אשר ראוים להיות למי שהוא נקרא בשם אלהים להיות בו כח בלתי גשמי, לכך זכר ד׳ דברים אשר הם ביותר כח בלתי גשמי, אבל בהלל בא לספר שלא נמצא בהם דבר שלימות, לכך זכר כל שבעה דברים אשר הם לנמצאים ולא נמצא לעצביהם שמגנה עצביהם שלא תמצא בהם דבר מכל הדברים אשר הוא שלימות, והבן דבר זה היטב מאוד:

(ט-יא) ואח״כ אמר בית ישראל בטחו בה׳, זכר ג׳ כתות בית ישראל בית אהרן יראי ה׳, פירוש כי אלו ג׳ כתות ישראל מצד שהם בניו הרי הם דבקים בו בעצם, כמו שיש דביקות הבן אל האב כך יש דביקות ישראל לאביהן שבשמים, ומפני כך ראוי להם לבטוח בו יתברך מצד הדביקות הזה. אמנם בית אהרן עובדים לו מאהבה כמו מי שהוא אוהב את אחר כך הם בית אהרן אוהבים הקדוש ברוך הוא עובדים מאהבה וזהו הדביקות הזה מצד האהבה, ואח״כ זכר יראי ה׳ בטחו בה׳ שהם עובדים השם מיראה ומצד היראה יש להם דביקות בו יתברך. הנה ג׳ כתות הא׳ בית ישראל דביקות עצמי מה שהם בנים אל השם יתברך, בית אהרן אוהבים אל הקדוש ברוך הוא ועובדים לפניו, הג׳ יראי ה׳ עובדים מיראה, ועוד יתבארו אלו ג׳ כתות. ובמזמור הללו עבדי ה׳ זכר גם בית הלוי, אבל בכל ההלל לא זכר בית הלוי, והטעם מפני כי כל ההלל על החסד והטוב שהקדוש ברוך הוא עושה עם ישראל, ומפני שהלוים דבקים במדת הדין ולא יבא מזאת המדה החסד והטוב לכך בכל ההלל לא נזכר כלל בית הלוי עזרם ומגנם, פירוש עזרם על אויביהם להיות גוברים עליהם ומגנם שלא יהיו נזקים מאוביהם:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ה׳ זכרנו יברך, אחר שהזכיר כי הקדוש ברוך הוא עזרם ומגנם של ישראל שלא יוכלו להם אויביהם כמו שזכר בכל אחד, בא לומר על הברכה שהקדוש ברוך הוא יברך את ישראל להוסיף עליהם וזה לא נזכר בכל החסדים והטובות הראשונות. ואמר ה׳ זכרנו יברך ואין הפירוש שיברך הזכרים שאם כן היה הרי״ש בציר״י, רק פירושו הקדוש ברוך הוא שעולה זכרוננו לפניו יברך את זכרוננו וכך פי׳ המתרגם, ורצה לומר כי זכר הדבר הוא השם שהאדם נזכר בשמו, ולפיכך אמר ה׳ זכרנו יברך כאלו אמר שיברך את שם שלנו כי השם הוא הזכר בעצמו והשם במה שהוא שם ראוי לברכה. וזהו (משלי י׳) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. פירוש כי אין זכירה רק מכח שם כי דבר שאין לו שם אין לו זכירה וראוי שיהיה זכירתו שהוא השם לברכה, שאין ספק כי שם הצדיק הוא לברכה בעצמה, ואמר זכר צדיק ולא אמר שם צדיק ורצה לומר אפילו זכירה של צדיק שהוא שם ארעי הוא לברכה, ולהפך ושם רשעים ירקב שם הקבוע להם ירקב.

(יג-טו) וזכר כל שלש כתות שהם דביקים בו יתברך שכל אחת ואחת מקבלת ברכה כפי הראוי, ומתחלה אמר יברך הקטנים עם הגדולים כלומר אותם שהם בנמצא יתברכו הקטנים עם הגדולים, ואחר כך אמר שיוסיף עליהם על האבות ועל הבנים, ואמר ברוכים אתם לה׳ עושה שמים וארץ הזכיר כאן עושה שמים וארץ, לפי שרצה לומר כי הקדוש ברוך הוא אשר הוא עושה שמים וארץ בשתי ידיו ביד הימין וביד השמאל שנאמר (ישעי׳ מ״ח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ובשתי ידיו אשר ברא שמים וארץ יברך אתכם, וכאשר יתברכו בשתי ידיו של הקב״ה יתברכו ברכה בכל כי נתברכו בשתי ידיו. ועוד רצה לומר כי יתברכו ברכה למעלה ולמטה בשמים וארץ ובהם נכללים כל הברכות, וזה עושה שמים וארץ יברך אתכם בברכות מן השמים ובברכות מן הארץ:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם – פירוש השם יתברך הוא הטוב והמשפיע הטוב, שהרי השמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם כל זה מטובו יתברך אשר הוא המשפיע הטוב לנמצאים ליתן להם הארץ. והיינו דאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ה ע״א) ר׳ לוי רמי כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה וכאן אחר ברכה ע״כ. ופירוש דבר זה כי בודאי הכל הוא להקדוש ברוך הוא, ואין לבריאה דבר מצד הדין והמשפט, רק בשביל שהוא יתברך מבורך ובשביל כך משפיע לנמצאים, לפיכך קודם שנתן הברכה אל הקדוש ברוך הוא הכל הוא להקדוש ברוך הוא כי אין לבריה שום דבר מצד הדין והכל הוא של הקב״ה, רק מצד שהוא ברוך ומשפיע הטוב לנמצאים מזה הצד יכולים הבריות לחיות, ולפיכך הזכיר זה כאן לומר כי השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם מצד טובו שהוא ברוך נתן הארץ לבני אדם, ולפיכך ישפיע גם כן הטוב לישראל:

(יז-יח) לא המתים יהללויה ולא כל יורדי דומה – פירוש כי ההלול הוא להקדוש ברוך מצד המציאות שיש לנבראים מורה על הממציא, וכל הנמצאים הם נמצאים לכבודו יתברך כדכתיב (ישעיה מ״ג) כל הנקרא בשמי וגו׳, אמנם המתים שקבלו המיתה כבר ואף יורדי דומה אלו שמתו תוך י״ב חודש כיון שאינם בכלל המציאות אינם נותנים שבח להקדוש ברוך הוא ואנחנו שקבלנו הברכה נברך יה וגו׳:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]