1. ובשיעורים כתב: ׳לפי שאמר לכל ההמון לעיל שיברכו את ה׳, וצריך להמון להביא מופתי ראייה כדי שיאמינו, לכן בכל המזמור הזה יביא מופתי ראייה על ה⁠[יות] ה׳ יתברך סיבת הסיבות, פועל ברצון גמור, ומסדר הכל לתכלית מה, וחידש את הכל בבריאה לתכלית מכוונו, ואין העולם קדמון׳.

2. לפי שהברכות שאנו מברכים להקב״ה אינם ח״ו תוספת שלימות לאל ית׳ חלילה, כי מה יוסיפו ומה יתנו לו (שיעורים תחילת לך לך).

3. ׳כי אתה בראת מאין - יש, וזוהי ׳גדולה׳ אין [זולתך] מהנמצאות יוכל להשתתף בזה, שכולם נבראו ממנו יתברך, והוא בראם׳ (שיעורים). אך כאן דייק כן מלשון ׳מאוד׳, ואילו שם פירש כן משמעות ׳גדלת׳, ופירש ׳מאוד׳ באופן אחר.

4. כמש״כ (בראשית מט ח) ׳אתה יודוך אחיך׳, ופירש רשב״ם שם שיתנו לך ׳הוד מלכות׳, והוא ע״פ לשה״כ בדה״י א׳ (כט כה) ׳ויתן עליו הוד מלכות׳, ורבינו פירש גם שם שיודו שאתה מלך. ובשיעורים (ח א-ב) ׳ומילת ׳הוד׳ - ר״ל מעלה׳, ע״ש.

5. מלשון ׳והדרת פני זקן׳ (ויקרא יט לב), כי כולם יעטרוך הדר וכבוד (שיעורים). וראה רבינו בדברים (לד יז): ׳הדר לו - אף על פי שאין לו הוד מלכות, הוא ראוי להדר ומעלה׳.

6. כלומר, בכך שבראת את העולם, לבשת מידות ההוד וההדר, כי מתוך הבריאה ניכרת יכולתך המוכיח את הוד המלכות, ואת טובך שבו אתה מתכבד ומתהדר.

1. ׳או יהיה עֹטה יוצא לשלישי, ופירוש כמו מַעֲטֶה, כלומר, שהלביש העולם אורה כמו שֶׁיַּעֲטֶה האדם שִׂמְלָתוֹ (רד״ק).

2. הדברים סתומים וחתומים, אך בשיעורים התבאר היטב: ׳והתחיל מהמופת הראשון, ושואל מה עשה הקב״ה מהאור שגנז אחר כך, בששת ימי בראשית, הואיל והיה הוא יחיד בעולמו, וכי לאורה הוא צריך, ואחר כך גנזו. [כלומר, כיון שאור שבעת הימים לא שימש אלא בימי הבריאה, לפני שהיו נבראים, וה׳ אינו צריך לאור, לשם מה נברא אור זה]. ונתן הסיבה שתלאו ברקיע השמים בששת הימים, כי באמצעותו - כמו כלי - עשה אחר הבריאה הוויות יש מיש, כי אחר שנברא בראשית הזמן - הכל, כל פעולות ששת ימי בראשית היו הוויות יש מיש, והיה מהווה בכלי האור ככלי אמצעי, ואחר כך גנזו כאשר הושלמו ההוויות כולם. וזהו אומרו עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה. ואמר ׳כשלמה׳ - כי כמו שהשלמה אינה מכסה כל הגוף, רק קצתו, כן אותו האור מכסה קצת הגלגל, ולא כולו, כי אילו כל הגלגל היא מאיר, לא היה מעולם לילה׳.

3. גם זה מבואר בשיעורים. רדק: נוטה שמים כיריעה, זה אמר על הרקיע המבדיל והוא נקרא שמים, כמו שנאמר (שם פסוק ח): ויקרא אלהים לרקיע שמים, וזאת הבריאה היתה ביום שני. ולא נוכל לפרש כי על השמים העליונים אמר שהם תשעה הגלגלים, כי אותם נבראו קודם האור ביום הראשון׳.

1. בדפו״ר ׳ואז׳.

2. צ״ע מה זה ׳חצי׳?

3. בב״ר (ד ב) ׳בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא יהי רקיע בתוך המים גלדה טיפה האמצעית ונעשו השמים התחתונים, ושמי שמים העליונים׳. ובירושלמי ברכות (פ״א ה״א) רב אמר יהי רקיע יחזק הרקיע יקרש הרקיע יגלד הרקיע ימתח הרקיע אמר רבי יודה בן פזי יעשה כמין מטלית הרקיע היך מה דאת אמר וירקעו את פחי הזהב וגו׳ תני בשם ר׳ יהושע עוביו של רקיע כשתי אצבעיים׳.

4. בדפו״ר: ׳לשמים׳.

5. רד״ק: ׳המקרה במים עליותיו - יש מפרשים כי רמז בזה על המים מעל לרקיע, ואין חכמי המחקר מודים בזה שיהיו מים מעל לרקיע, ופירשו בענין אחר המים אשר מעל לרקיע, ויש לפרש המקרה במים על העבים שהם עליות, והם כמו קֵרוּי על הארץ׳.

6. כיון שהאוויר שמעל לרקיע יש בו את המים העליונים, הרי שמים אלו כבדים יותר מן האוויר שעל הארץ שאין בו מים, ובדרך הטבע היו האידים צריכים לרדת למטה והאוויר היבש לעלות למעלה, ומה שהאידים נשארים מעל לרקיע אינו טבעי.

1. באור עמים (סוף פרק יסודות) כתב רבינו: ואמר ׳ורוח אלקים מרחפת׳, והוא מניע הגלגל במצות בוראו, כאמרו (תהלים ק״ד:ד׳) ׳עושה מלאכיו רוחות׳, כלומר, שאותו המניע ריחף והניע האוויר נעדר האור על פני המים, ובתנועה ההיא נתדקדקו חלקי האוויר הנזכרים הסמוכים לגלגל, ובכן נתהווה יסוד האש, כמו שביאר אריסטו בספר ׳השמים׳ [מאמר ב פרק מב]׳. וכן שם (יסודות – חומר ראשון): כי אמנם העצמים הנבדלים יקראו ׳רוח אלקים׳, כאמרו בסיפור מעשה בראשית (תהלים ק״ד:ד׳) ׳עושה מלאכיו רוחות׳. ובפרק תנועה: ואמר שאחר כך היתה התנועה באמרו ׳ורוח אלקים מרחפת׳, רצה באמרו ׳רוח אלקים׳ - אותו העצם הנבדל המרחף ומניע את הגלגל סביב המרכז אשר הניע אז את האויר החשוך סביב המים אשר היו אז מכסים הארץ כמבואר לעיל. וזה המניע הוא שכל הגלגל או נפשו, שהם עצמים בלתי מעורבים עם גשם, ונקראים ׳רוח אלקים׳, כאמרו (תהלים קד ד) ׳עושה מלאכיו רוחות׳. ועל העצם הזה נראה שהיו דברי הפילוסוף בספר ׳מה שאחר׳ [מאמר יב פרק לו] באמרו ׳והוא מניע על הדרך שיניע הדבר הנחמד׳, ודבריו אלה ביאר אבן רשד באמרו: ׳מזה יתבאר שאלה הגשמים הם בעלי נפש ושאין להם מכוחות הנפש זולתי הכוח המתאוה המניע תנועה מקומית, וזה יתבאר באופן זה, כבר התבאר בספר ׳השמע׳ [מאמר ח] שיש מניע לאלה הגשמים׳. והוסיף ואמר: ׳נאמר אם כן שאינם מתנועעים אלא מפני שהם מבינים מעצמם ששלימות עצמיהם הוא בתנועה׳ עכ״ל. ועל זה המין מהנפש דיבר אבן רשד בספר ׳הנפש׳ [מאמר ג פרק ה] ובספר ׳עצם הגלגל׳ [פרק ד] באמרו שהיא צורה בלתי מעורבת בנושא, וכן בספר ׳הפלת ההפלה׳ [מאמר יג חקירה א] דיבר על הנפש הנזכרת בשם אלגזיל באמרו: ׳אמר אלגזיל בשם הפילוסוף שהגלגל הוא בעל חי, ושיחס נפשו אל הגשם שלו הוא יחס נפשותינו אל גופותינו, כי כמו שנפשנו תניע ברצון אל הצד אשר נתאווה, כן הגרמים השמימיים מתנועעים לשמוע בקול האל יתברך ולכבודו׳, עכ״ל׳. ואולי בזה מבאר גם המשך הפסוק כאן ׳משרתיו אש לוהט׳ – על יסוד האש, ועיין. עקידת יצחק (חתימת שער א): ׳והנה הרב המורה פרק ה׳ חלק ב׳ הכריח מזה הכתוב שגרמי השמים הם חיים משכילים אחר שהתפלסף בפרק הקודם בכל מה שדברו בו החוקרים בזה הדרוש. וזה בשהניח שעקר ההלול והשבח הוא מה שצוייר ויושכל ממנו בשכל המשבח והמהלל אמנם הדבור בו אינו אלא ההודעה וההעברה אל הזולת. וכאשר אמר בכאן אין אומר ואין דברים. אמר שכוונתו לומר שהספור שאמר עליו השמים מספרים וכו׳ יום ליום וכו׳ הוא לבד מה שישכילוהו ממנו לא מה שילקח אל הזולת מפעולותיהם שהוא שוה לאומר או לדברים המגידים דברים שבלב. וכזה עצמו כתב הראב״ד ז״ל בספר אמונה רבה. ואני תמה מאד מראיה זאת כי יותר שהיה הפי׳ חריף וכבד על הלשון הנה הוא באמת בלתי מוכרח. ואין צריך לומר שאינו מוליד ההכרח שבקש ממנו כי הפשט נכר מאד שהוא מורה על ההפך. שירצה שמה שמספרים ומגידים מכבודו אין ספורם באומר ודברים ובהשמעת קולות כספור המפורסם אצלינו רק בפעולותיהם הנפלאות שבהם מכירים כל באי עולם את כבודו ואת גדלו. וכמו שבאר בסמוך בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל וכו׳. גם מה שאמר שאין הלשון מטיל ספור והגדה יחד כי אם בבעלי השכל והרצון. לא ידעתי טעמו כי אחר שנמצא ועוף השמים ויגד לך. ויספרו לך דגי הים (איוב י״ב). מה המונע ליתן הכתוב בזה לזה. דכגון זה ודאי מה שיצדק נפרד יצדק מחובר. גם בחיי השמים ושכלם ובכל ראיותיהם יש לספק מאד׳.

1. כי מרכז הארץ מוצק, ראה ׳מוצק׳ באיוב (לז י): ׳במוצק. במרכז העולם שהיא הארץ, ויקרא המרכז ׳מוצק׳ מפני שהוא ניצב לעולם ובלתי מתנועע׳ ושם (לח יח) ׳מוצק. שכל אחד מהכוכבים ׳מוצק׳ וקבוע בגלגלו, ומתנועע בתנועת הגלגל, וכל זה נגד הטבע בכוונת פועל מכוין בלי ספק׳ ושם (לח-מ) בצקת עפר למוצק. הנה, טבע כל אחד מחלקי הארץ הוא שירד ׳למוצק׳, שהוא המרכז הניצב תמיד במקום אחד בעצמו׳. וכ״כ אבע״ז: ׳וטעם יסד - כי היא מוצק בשמי השמים ומכונה כפי תולדתה בכח ה׳, על כן לא תמוט כי אין לה תנועה כי היא כולה קטנה כנגד השמים כנקודה בעגולה׳.

1. לדעת רבינו, ׳התהום׳ הוא הדבר השפל ביותר, ולכן הארץ נקראת כן כי הוא השפל מכל היסודות וכל היקום, שכולם מסתובבים סביבו ומעליו. וכן ביאר בבראשית (א ב) ׳על פני תהום׳, שהכוונה לשני היסודות השפלים, הכוללים המים והארץ. אך המפרשים כאן פירשו שהתהום הם המים, שה׳ הלביש וכיסה את הארץ עם התהום, לא שהתהום התכסה.

1. בדפו״ר מגערתך, ויל״ע כת״י.

2. כ״כ רש״י.

3. רד״ק: ינוסון ויחפזון, עתיד במקום עבר, ורבים כמוהם. כשאמרת (בראשית א, ט) יקוו המים אל מקום אחד נסו המים מפניך כמו העבד שינוס מגערת אדוניו, או אדם שינוס מגערת התקיף ממנו, על דרך (ישעיה ל, יז) מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ. מן קול רעמך, כמו האדם שירעים בקולו על חבירו שיבהל ויחפז ממנו, כן עשו המים, ורצונך היה קול רעם להם ונחפזו ללכת אל מקום הַמִּקְוֶה׳.

1. הם ׳כפיים׳ שבספר איוב ותאות גבעות עולם בפרשת ויחי, ויל״ע היטב בס״ד.

2. לבדוק כת״י ודפור.

3. רד״E: בנוסם מפניך יעלו הרים וירדו בקעות עד שהגיעו אל מקום זה שיסדת להם. ויעלו וירדו עתיד במקום עבר, ורבים כמוהם.

1. רד״ק: ׳אחר שֶׁהִקְוִיתָה המים שַׂמְתָּ להם החול לגבול שלא יעברוהו ולא ישחיתו הברואים על היבשה. בל ישובון לכסות הארץ, כמו שהיו מתחילה מכסים הארץ, זהו ישובון, וזה מִיְּכֹלֶת הבורא ומחכמתו ומרחמיו על ברואיו, כי כְּשֶׁנִּקְווּ המים במקום אחד באמת גבהו המים על הארץ מאד שהיו שטוחים על פני כל הארץ, נקוו המים במקום אחד ועמדו נד אחד, כמו שאמר (מזמור לג, ז): כונס כנד מי הים, והמים בטבעם נִגָּרִים מגבוה לשפל, והוא יתברך מנעם בטבעם לזה הדבר שיבואו גלי הים עד שפת הים ולא יעברו הגבול שהוא החול אשר על שפת הים׳.

1. כ״כ רש״י. ורד״ק: והם עלי העץ, וכן בארמית: אַתַּרוּ עָפְיֵהּ (דניאל ד, יא), וְעָפְיֵהּ שַׁפִּיר (שם פסוק יח).

2. כי אם לא היו ההרים באופן זה לא היה לבעלי חיים מסויימים קיום, ראה איוב בסופו. ובשיעורים מבואר שהמים עולים להרים נגד טבעם.

1. כ״כ הרד״ק: ׳וזָכַר עם זה תועלת המים אשר ביבשה זָכַר הצמחים שנבראו גם כן ביום השלישי, כמו שאמר (בראשית א, יא): תדשא הארץ דשא עשב, וקודם שהדשיאה הארץ עלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה (שם ב, ו), ואחר כך (שם פסוק ט) ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה. וזהו שאמר משקה הרים מעליותיו והם העננים׳.

2. ׳למינהו׳ אינו כתוב שם, אלא בפסוק שלאחריו. ויל״ע כת״י.

1. ׳מַצְמִיחַ חָצִיר וְעֵשֶׂב לַבְּהֵמָה, והבהמה עצמה היא לַעֲבֹדַת הָאָדָם׳ (שיעורים).

2. בלי בעלי החיים האלה שהוא צריך לעבודתו, לא היה האדם משיג מספיק לחם מן הארץ. באור עמים כלל העולה ב׳ כתב רבינו: חמישית - התבאר בחוש כי מציאות מיני בעלי חיים לא יתקיים בלתי מיני הצמחים אשר בם יחיו, ומציאות האדם לא ייטב בלתי מיני הצמחים וקצת מיני הבהמות בפרט הבייתיות העובדות אתו במיני האסיף, ומן המבואר שלא היה זה מקרה קרה לכל אחד ממיני בעלי חיים שימצאו מיני צמחים הכרחיים לקיומם קצתם או רובם מיוחדים למין זולת מין, ולא מקרה קרה למין האנושי שימצאו מיני צמחים מיוחדים לקיומו ומיני בהמות מיוחדות לעבודותיו, אבל התחייב שהיה מציאות כולם מכוון מפועל רצוני או טבעי מסודר מרצון פועל רצוניי מכווין אל תכלית כנזכר, כמו שביאר המשורר באמרו (תהלים קד) ׳מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם׳ וגו׳.

1. ׳לחם׳ הכתוב כאן הוא שם כולל למיני מזון, ולא כ׳לחם׳ הכתוב בפסוק הקודם שהוא כפשוטו.

2. על דרך חמרא וריחני פקחוני ומטעמים ליצחק ועי׳.

3. כי הלב הוא השכל שהוא הצלם אלקים שבאדם. ומדקדק היינו היפך של עבה וגס, שהבשמים מעדנים את האוכל ומענגים את חושיו הדקים יותר של אדם, ובכך מרחיב את לבבו ושכלו. וכן רד״ק על היין: ׳ומוציא גם כן מן הארץ יין, כי גם הוא לתועלת האדם לשמח לבבו, ואם ישתהו במדה יֵיטִיב שכלו, כי עם שמחת הלב ייטיב השכל, והנביאים לְעֵד׳.

1. כמו ׳הררי אל׳. אבע״ז: ישבעו עצי ה׳ - הם הנותנים פרי ישבעו פעם אחרת ארזי לבנון שהם גדולים׳. רד״ק: ׳וסמך העצים אל השם כי דעתו על העצים הרמים והנישאים, וכן הוא דרך הכתוב לסמוך אל האל הדבר הגדול והעצום, כמו: הררי אל (מזמור לו, ז), ארזי אל (שם פ, יא), שלהבת יה (שה״ש ח, ו), מַאְפֵּלְיָה (ירמיה ב, לא), עיר גדולה לאלהים (יונה ג, ג)׳.

2. לבנות מהם.

3. ראה בשיעורים. ׳כי בכריתתם יש בהם תועלת לאדם לְקָרוֹת בהם בתים ולבניינים אחרים ולעשות מהם האניות..., אבל בעודם בארץ צומחים אף על פי שאין עושין פירות יש בהן תועלת לעופות לִשְׁכֹּן עליהם וּלְקַנֵּן בהם׳ (רד״ק).

1. ׳למיני בעלי חיים׳ היינו למינים שונים, שגובה ההרים משתנה זה מזה כדי להיות מחסה לסוגי בעלי חיים שונים (ע״פ השיעורים). ובאיוב (לח לח-מ) ׳בצקת עפר למוצק. הנה, טבע כל אחד מחלקי הארץ הוא שירד ׳למוצק׳, שהוא המרכז הניצב תמיד במקום אחד בעצמו: ורגבים ידובקו. חלקי עפר, ומזה היה מתחייב בהכרח שכל אחד מהם ירד כפי האפשר לו כאשר לא ימנעהו חבירו מזה, ובאופן זה לא היה שם הר ולא מערה כלל, רק היו רגבי וחלקי הארץ מונחים ומדובקים זה על זה על אופן סידוריי רחוק מן המקיף מכל צד בשווה, ואם היה הדבר כן, התצוד ללביא טרף. הנה לא היה לו ולשאר החיות הטורפות מערה להחבא ולמצוא טרפם, וכן לא היה מעון ליעלי סלע ולזולתם . אם כן היו המערות וההרים נגד הטבע מסודרים לתכלית מכוון מפועל רצוניי׳. רד״ק: ׳הרים הגבהים ליעלים. כיון שזכר מדור העופות שהוא העצים הגבוהים, אמר גם כן ההרים הגבוהים שהם מְדוֹר חיות השדה. וזָכַר בפרט היעלים כי הם יבקשו ההרים הגבוהים ושם ישכנו, וכן קרא אותם (איוב לט, א): יעלי סלע. סלעים מחסה לשפנים, וכן הסלעים יש בהן תועלת לחיות, כי הסלעים יש בהן מערות וּנְקָרוֹת יֶחֱסוּ שם השפנים, וכן יֶחֱסוּ (ישעיה נז, ה) תחת סְעִפֵי הסלעים, והנה הכל נברא לתועלת ולצורך אין דבר רֵק, והקטן במעלה נברא לתועלת הגדול ממנו כמו שפירשנו, והכל לתועלת האדם כי הוא עליון על כולם׳.

1. ׳שהירח בתנועתו יעמוד בגובה רום ובשפל רום שתי פעמים בכל מהלך וסיבוב שיעשה, מה שאין כן בשאר הכוכבים התנועיים, כמבואר בעיון כוכבי לכת׳ (שיעורים).

2. ׳מועדים׳ היינו שינוי והווייה בתחתוניים, גם בשיעורים מבואר כן ׳לְמוֹעֲדִים - בשביל ההוויות התחתוניות׳, ויל״ע בראשית ׳ולמועדים ושנים׳.

3. ה׳.

4. ׳ומלת מבואו כוללת הזריחה והשקיעה, כי כשהשמש זורח הנה הוא בא על הארץ וכשהוא שוקע בא תחת הארץ׳ (רד״ק).

5. ׳עתה זָכַר תועלת הלילה וּתְשׂוּמַת החושך היא שקיעת האור. אמר: כשתשים חושך בעולם ויהיה הלילה יש בו תועלת לקצת החיים, והם האריות וחיות היער שהם אוכלות בשר וטורפין שאר החיות אשר להם יכולת עליהם, וביום לא נתת להם רשות לַהֲלֹךְ חוץ לגבולם שלא יזיקו לאדם, ונתת מורא האדם עליהם כמו שכתוב (בראשית ט, ב): ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ומפני מורא האדם נמנעים ללכת ביום והולכים בלילה ומבקשים טרפם, זהו שאמר בו תרמש כל חיתו יער׳ (רד״ק).

6. רא איוב בהקדמה ובפנים ה׳ שה׳ הרחיק חיות רעות מן היישוב שלא כדרך הטבע כדי שיישמר האדם מהם.