״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳ – כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״
מבנה המזמור:
ראשי פרקים:
א. מבוא
1. מטרת תיאורי הטבע במקרא ובמזמורנו
2. ״כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״
3. שאלת אופיו הספרותי של מזמורנו
4. חלוקת המזמור לפסקאות ולמחציות
5. הערת מבוא: מזמורנו ותיאור הבריאה בבראשית א׳–ב׳
ב. המחצית הראשונה (פסקאות א–ד)
1. פסקה ראשונה (א–ד) – ״ה׳ – עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ״
2. פסקה שנייה (ה–ט) – ייסוד הארץ וייסוד הים
3. פסקה שלישית (י–יב) – ״הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים״
4. פסקה רביעית (יג–יח) – הגשם והתלויים בו
5. מבנה המחצית הראשונה של המזמור
ג. המחצית השנייה (פסקאות ה–ט)
1. פסקה חמישית (יט–כג) – חלוקת הלילה והיום בין חיות היער לאדם
2. פסקה שישית (פסוק כד) – סיכום ביניים
3. פסקה שביעית (כה–כו) – הים וכל אשר בו
4. פסקה שמינית (כז–ל) – ״הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי״
5. פסקה תשיעית (לא–לה) – התפילה החותמת: ״ישמח ה׳ במעשיו״
6. בין המחצית הראשונה של המזמור לבין מחציתו השנייה
ד. סיכום: מבנה המזמור השלם ומשמעותו
נספח: על פרופ׳ מאיר ויס ז״ל ועל מפעלו
1. מטרת תיאורי הטבע במקרא ובמזמורנו
נראה כי מזמור ק״ד הוא תיאור הטבע המפורט והמגוון ביותר במקרא. הוא מכיל שפע של תמונות מעולם החי, הצומח והדומם, ואף על האדם כחלק מן הבריאה כולה איננו פוסח.2 החלקים השונים בבריאה אינם מתוארים כל אחד לעצמו, אלא כמקיימים ביניהם יחסי גומלין של תלות או של שותפות.
השירה הלירית העתיקה והחדשה מלאה בתיאורי טבע שמטרתם לבטא את היופי והשגב שחווה האדם העומד אל מול העולם. בשירה המקראית, לעומת זאת, מובאים תיאורי טבע אך ורק בהקשר דתי: בדרך כלל כביטוי להתפעלותו של האדם המסיק מן הבריאה על בוראה,3 ולעתים גם כביטוי לתפיסת מעמדו שלו בבריאה ואל מול בוראו.4
אף מזמורנו אינו יוצא מכלל זה: המעטפת שבה נתון המזמור היא בקריאה הכפולה של המשורר אל נפשו ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ ״. ברור שברכה זו קשורה אל תיאורי הבריאה הבאים בגופו של המזמור: הם הם שמביאים את המשורר לחפצו העז לברך את ה׳ על מה שנתגלה לו בבריאה.
אף גופו של המזמור – תיאור הבריאה על חלקיה השונים – אינו תיאור סתמי של נופים ויצורים, אלא תיאור מעשיו של ה׳ שברא את אלו: ״הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו... יָסַד אֶרֶץ... גְּבוּל שַׂמְתָּ... מַשְׁקֶה הָרִים... מַצְמִיחַ חָצִיר... וְעֵשֶׂב... עָשָׂה יָרֵחַ״, ועוד רבים כעין אלו לכל אורך המזמור. תיאורי הבריאה כמעשה ה׳ מביאים את המשורר בשלב מסוים של המזמור לקרוא את קריאת ההתפעמות (כד) ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ!״
כל זה מלמדנו על המטרה שלשמה נשא המשורר את עיניו להתבונן בעולם הסובב אותו ולתארו במזמורנו: מטרתו היא לברך ולהלל את ה׳ על הבריאה הנפלאה שברא.
2. ״כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״
עתה נהיה ספציפיים יותר: הבריאה עשויה לגלות דברים רבים ושונים על בוראה – לבטא מידות שונות שלו המתגלות בה. הבריאה יכולה להעיד על חסדו וטובו של ה׳ בהתייחסו אליה,5 או על גבורתו המתגלה בהיבטים שונים שלה וביצורים מופלאים שנבראו בה.6 היא יכולה ללמד על כבודו של ה׳ ועל גדולתו המתגלים במרחביה העצומים,7 וגם על אפסותו של האדם העומד לפני בוראו, או דווקא על הכבוד שהעניק לו ה׳ בהמשילו אותו על הבריאה.8
מהי מידתו של ה׳ המתגלה בבריאה כפי שהיא מתוארת במזמורנו, ושעליה מהללו המשורר? אמנם ייתכן שלא מידה אחת של ה׳ מתגלה במזמורנו, אלא מידות אחדות. ועם זאת נשאל, מהי המידה העיקרית המתבלטת בו?
נדמה שאת התשובה לשאלתנו נותן פסוק כד, שבו מתפרצת קריאת ההתפעמות של המשורר מכל מה שתיאר עד לפסוק זה:
הן במעשה החד-פעמי שבו ברא ה׳ את עולמו והן בניהולו הסדיר את עולמו לאחר מכן, מתגלה חכמת ה׳. זוהי המידה היחידה של ה׳ המוזכרת במזמור במפורש, ונראה שהמזמור כולו חותר לאישור מטרה זו: להמחיש את חכמתו של ה׳ המתגלה בבריאה.
מסתבר כי פסוק כד מהווה מפתח לנושא המזמור כולו. בהמשך העיון נפרש את המזמור, את פרטיו ואת כללו, וננסה לעמוד על כוונתו. במהלך עבודתנו נגלה עד כמה מתאים פסוק כד לשמש ככותרת למזמור כולו.
3. שאלת אופיו הספרותי של מזמורנו
דרכנו בעיונים לספר תהילים ובעיונינו במקרא בכלל, הביאה אותנו להיווכח כי חשיפת המבנה של יחידה ספרותית מוגדרת מקרבת את המעיין יותר מכל דרך אחרת להבנת כוונתה הכוללת של אותה יחידה – להגדרת הנושא שלה או המסר שאותו היא מבקשת להביע. אולם במה שנוגע למזמורנו, מתעוררת בלב המעיין שאלה באשר לתקפותו של עיקרון זה.
כפי שאמרנו בראש המבוא, מכיל מזמורנו שפע של תמונות מעולם החי, הצומח והדומם, יותר מכל תיאור טבע אחר במקרא. האם שפע התמונות הזה מאורגן בשיטה מסוימת? האם כל הפרטים הרבים מסודרים על פי תכנית כלשהי? או שמא מהווה מזמורנו מעין פנורמה ססגונית אקראית של העולם, שפע של פרטים ללא סדר ושיטה, שמטרתם להרהיב את דמיונו של הקורא? שמא המשורר לוקח את קוראיו למסע חוצה נופים, ומתאר את התמונות על פי המזדמן לעיניו: הוא עובר בנחלים שבהם זורמים מי מעיינות, ונפגש עם הצומח העשיר והחי למיניו על גדותם של נחלים אלו; הוא עובר בשדות מרעה ורואה בהמות רועות בשלווה, והוא עובר בשטחים חקלאיים ורואה שדות ומטעים שהאדם מעבדם; הוא עולה על הרים גבוהים ונפגש עם בעלי החיים שוכני אותם הרים ועם העצים הנישאים המשמשים מקום קינון לעופות; הוא חווה מסע לילי ביערות, ונפגש עם חיות היער ועם הכפירים; ולבסוף הוא צולל בים ומתפעל מן הריבוי העצום של דגים וחיות ים אחרות, ולאחר מכן הוא עולה על אניה וצופה בלווייתנים המלווים את מסעה בים.
הבה ננסח את שאלתנו בסגנון שונה: האם יש למזמורנו מבנה ספרותי המשקף את האידיאה המרכזית של המזמור, או שמא אין צורך לחתור אחר מבנה מדוקדק של המזמור, מחמת אופיו הססגוני?
נטייתנו הטבעית היא לקבל את האפשרות שתיארנו באחרונה: זו תואמת את המעברים החריפים והמתמידים במזמור מנוף אחד למשנהו. תפיסה כזו של המזמור פוטרת אותנו מן הצורך ״לעשות סדר״ בבריאה המתוארת במזמור, ובמזמור עצמו.9 ברם, אל לה לנטיית לב זו למנוע מאתנו את בחינת האפשרות שמזמורנו בנוי על פי תכנית מחושבת מראש.
שאלת המבנה של מזמורנו אינה בלתי קשורה לדיוננו הקודם באשר למידתו של ה׳ המתגלה בבריאה המתוארת במזמור. לעיל עמדנו על כך שבפסוק כד נזכרת במפורש מידת ה׳ המתגלה בבריאה: ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״. גילוי חכמתו של ה׳ בבריאה, דווקא מחייב למצוא בה סדר מופתי, ארגון ושיטה. האם כל אלה קיימים גם בתיאור הספרותי של הבריאה כפי שהוא מעוצב במזמורנו?
בחתירתנו לעמוד על מבנהו של מזמורנו, נבאר את המזמור בעקבות מאמרו של פרופ׳ מאיר ויס ז״ל ״ברכי נפשי״ אשר יהיה לנו לעיניים. כיוון ש״אין בית המדרש ללא חידוש״, נוסיף על דבריו ואף נחלוק עליהם לעתים. מאמרו של ויס סלל לנו את הדרך לפענוח מבנה המזמור, ואף על פי כן, מסקנתנו ביחס למבנהו תהא שונה מזו של ויס.10
4. חלוקת המזמור לפסקאות ולמחציות
בראש עיוננו הוצג המזמור כשהוא מחולק לתשע פסקאות (א–ט). הבסיס לחלוקה זו הוא התחלפות העניינים הנידונים במזמור. במהלך העיון נבהיר את ייחודה של כל פסקה: את נושאה, ואגב כך ננמק את תיחומה. הנה אפוא רשימת הפסקאות והכותרות שנתנו לכל אחת מהן:
כמו יחידות ספרותיות רבות במקרא, אף מזמורנו נחלק לשתי מחציות דומות באורכן. המחצית הראשונה מכילה את פסקאות א–ד, ובה 18 פסוקים; המחצית השנייה מכילה את פסקאות ה–ט, ובה 17 פסוקים. על ההבחנה העקרונית בין שתי המחציות הללו ועל המבנה של כל אחת מהן בפני עצמה נעמוד במהלך העיון. את סעיף ב של עיוננו נקדיש לניתוח המחצית הראשונה של המזמור. ננתח בו פסקה אחר פסקה, ולבסוף נעמוד על מבנה המחצית כולה. כיוצא בכך נעשה בסעיף ג ביחס למחצית השנייה של המזמור.
5. הערת מבוא: מזמורנו ותיאור הבריאה בבראשית א׳–ב׳
בטרם נעבור לפרש את פסקאותיו של מזמורנו בסעיפים הבאים, עלינו לתת את הדעת על מוטיב המופיע בכמה מקומות במזמור – על הזיקה המתבלטת במזמורנו לתיאור הבריאה בספר בראשית. על זיקה זאת הצביעו פרשנים קדמונים וגם חדשים, והיא מסתברת מאד: מזמור המתאר את הבריאה במלוא היקפה כמזמורנו, ומהלל את ה׳ אשר ברא עולם מופלא ומגוון זה, אך טבעי הוא שישתמש בתיאור המכיל את סדר הבריאה ואת חלקיה, כפי שהדבר בספר בראשית.
תחילה נעמוד על המקומות במזמורנו שבהם ניכרת הזיקה לתיאור הבריאה בבראשית:
• כבר בפסקה הראשונה (פס׳ א–ד) אנו מוצאים תחילה את האור שנברא ביום הראשון – ״עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה״, ולאחר מכן את השמים שנבראו ביום השני – ״נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה״. אף תפקידו של הרקיע להבדיל ״בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ״
(בראשית א׳, ז) נרמז בראש מזמורנו: ״הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו״.
• בפסקה השנייה כולה (פס׳ ה–ט) מתואר מעשה היום השלישי – ייסוד הארץ באמצעות הרחקת המים וגילוי היבשה שתחתיהם.
• בראש הפסקה החמישית (פס׳ יט) מתואר מעשה היום הרביעי: בריאת הירח והשמש.
• בפסקה השמינית (פס׳ כט–ל) נרמז מעשה בריאת האדם והבהמה ״עָפָר מִן הָאֲדָמָה״ כמו בבראשית ב׳.
אולם על אף הזיקות הללו, אין מזמורנו משועבד לתיאור הבריאה בבראשית:
• בניגוד לארץ ולמאורות שבריאתם אכן מתוארת במזמור, הרי שהחי, הצומח והאדם במזמורנו מתוארים כקיימים ועומדים, ואין מזמורנו חוזר לתיאור בריאתם לראשונה בספר בראשית.
• פרטים שונים בתיאורי הטבע במזמורנו אינם מופיעים כלל בתיאור הבריאה בספר בראשית. לדוגמה: המעיינות, הגשם, רעידת הארץ ועוד.
• סדר הברואים במזמורנו תואם את סדר הבריאה רק בפסקאות א–ב, אולם לאורך המשך המזמור אין הופעת היצורים השונים חופפת את סדר הופעתם בבריאה, אלא הם משמשים בערבוביה. (לדוגמה: פסקה ג כוללת חיות, עופות, צמחים. בפסקה ד מופיעים בני אדם, בהמות ושוב צמחים, ורק בפסקה חמישית מופיעים המאורות.)
• אף הנושאים החוזרים בשני המקומות (בריאת הארץ, בריאת המאורות) מתוארים בדרך שונה מאוד.
ובכן, מה פשר הזיקה הגלויה של מזמורנו לתיאור הבריאה בספר בראשית, ומה פשר ההבדלים הרבים והעקרוניים בין שני המקומות? מהי מטרתו של משורר מזמורנו בשימוש הסלקטיבי שעשה בסיפור הבריאה, וכיצד הזיקה שיצר לסיפור הבריאה משרתת את המסר של המזמור?
נראה כי מזמורנו אינו מכוון לתיאור מעשה הבריאה הראשון והחד-פעמי, אלא לבריאה כפי שהיא מתגלה למשורר בשעה זו שבה הוא נושא את שירתו. הפרספקטיבה של משורר מזמורנו בבואו להלל את ה׳ על חכמתו היא העולם המתגלה לנגד עיניו – החיים הרוחשים על פני הארץ. אלא שאופי קיומם של החיים על פני הארץ בהווה מותנה בהסדרים שונים שנקבעו בבריאה הראשונה. הבריאה המתוארת בראש ספר בראשית היא המסגרת שבתוכה מתקיימים מאז החיים על פני האדמה. לפיכך, בבואו להלל את ה׳ על חכמתו המתגלה בבריאה הנוכחית בשעה זו, נזקק המשורר לאותם הסדרים שנקבעו בשעת בריאת העולם המשפיעים על התנהלותו היומיומית. חכמת ה׳ מתגלה אפוא הן במעשה החד-פעמי של בריאת העולם, והן בהפעלתו המתמדת.
בהמשך העיון ניווכח כי היחס הדיאלקטי בין מעשה ה׳ בבריאה הראשונה לבין פעולתו המתמדת לשם קיום הבריאה לאחר מכן הוא הביטוי המובהק והייחודי לחכמתו של ה׳, ועל כך מהלל המשורר את ה׳.
(א-ד) ב. המחצית הראשונה (פסקאות א–ד)
בעמודים הפותחים את עיוננו מופיע מזמור ק״ד כשהוא מחולק לתשע פסקאות. חלוקה זו מבוססת בעיקר על תוכנן השונה של הפסקאות הללו. לעתים הבדלי התוכן מתבטאים גם בהיבטים סגנוניים המבדילים בין פסקה לפסקה. בסעיף זה נדון בארבע הפסקאות הראשונות במזמור, המרכיבות את המחצית הראשונה שלו (פסוקים א–יח).
1. פסקה ראשונה (א–ד) – ״ה׳ – עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ״
11
מזמורנו פותח בקריאת זימון שקורא המשורר אל נפשו ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ ״. קריאה זו משמשת ככותרת למזמור כולו, וחוזרת ומשמשת בפסוק לה כחתימה למזמור. מיד לאחר הקריאה הפותחת עובר המשורר למעשה הברכה עצמו. הוא פונה אל ה׳ בגוף שני ואומר:
| ה׳ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד | הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. |
על פסוק זה אומר ויס (עמ׳ 222):
הן המילה ׳הוד׳ בפני עצמה, הן ׳הדר׳ בפני עצמה והן שתיהן יחד במקורן ׳אביזרים׳ הן של המלכות. ובכן, המובע במשפט הראשון – שה׳ גדול מאד – מומחש במשפט השני במטפורה שמשמעה שה׳ הוא מלך. תואר זה, כידוע, הוא מתואריו השכיחים של ה׳ במקרא.
פסוק א שונה משלושת הפסוקים הבאים אחריו בפסקה הראשונה: ראשית, בולט ההבדל בצורת הפעלים: ׳גדלת׳ ׳לבשת׳ הם פעלים בעבר, ואילו שאר הפעלים בפסקה זו: ׳עטה׳, ׳נטה׳, ׳המקרה׳, ׳השם׳, ׳המהלך׳, ׳עשה׳ הם בלשון הווה. שנית, פסוק א הוא בפנייה אל ה׳ כנוכח ואילו הפסוקים הבאים מתארים אותו בלשון נסתר.
ההבדל השני שציינו אינו מיוחד למקום זה: לאורך כל המזמור ישנה התחלפות מתמדת בין פנייה אל ה׳ כנוכח לבין דיבור עליו כנסתר, ובמקרה אחד נעשית התחלפות זאת בתוך אותו פסוק עצמו, בין שתי צלעות מקבילות.12 אין בידנו לתת הסבר מניח את הדעת לכל החילופים הללו במזמור, ועל כן נניח לכך גם בפסקה הנידונה כאן.13
אולם ההבדל הראשון מחייב הסבר: מה הטעם למעבר הפעלים מזמן עבר לזמן הווה?14
לכשנתבונן בהמשך המזמור נגלה, שפעולותיו של ה׳ לייסוד העולם בעת בריאתו הן בזמן עבר: ״יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ... גְּבוּל שַׂמְתָּ... עָשָׂה יָרֵחַ...״, ואילו פעולותיו המתמשכות של ה׳ לשם התמדת קיומו של העולם הן בזמן הווה או עתיד. פעמים רבות השימוש בזמנים הווה ועתיד בלשון המקרא נועד בדיוק לשם כך: לבטא פעולה מתמשכת או כזו החוזרת על עצמה תדיר. הנה דוגמאות לכך ממזמורנו: ״הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים... מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו... תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ... תִּתֵּן לָהֶם...״.
על פי זאת נראה שיש לבאר את פסוק א בדרך זאת: ״ה׳ אֱלֹהַי״, בשעה שבראת את עולמך ״גָּדַלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ״. או במילים אחרות: בשעה שבראת את עולמך – הפכת להיות מלך.
לאחר שהעולם החל לתפקד, ובתוכו גם האדם, ניתנת לבני האדם האפשרות לדמות את מלכותו של ה׳ באמצעות שימוש בחלקי הבריאה השונים כאביזרי מלכות. ואת זאת יעשה המשורר בפסוקים הבאים.
האור המאיר את עולמו של האדם משמש בידיו כדימוי לשׂלמתו של ה׳ – בגד המלכות שהוא עוטה; השמים משמשים כדימוי לאוהל שנטה ה׳; המים העליונים משמשים כדימוי לתקרה של ׳עליותיו׳. עלייה היא חדר הבנוי מעל לגג, וכאן הכוונה היא לשמיים, קומתו העליונה של מעון ה׳.
אף שאר הנבראים המוזכרים בפסקה זו, אלו שלא נזכרו במפורש בבריאת היום הראשון והיום השני: העבים, הרוחות והאש, משמשים כדימוי לכלי תשמישו ומשרתיו של המלך – ה׳.
נמצא אפוא שפסוק א מתייחס למשמעותה של פעולת הבריאה הראשונה – שבה הפך ה׳ למלך, ועל כן הוא בלשון עבר, ואילו הפסוקים הבאים מלמדים כיצד הנבראים הראשונים – האור והשמיים ומה שקשור בהם,15 אלו שקיומם נמשך מאז הבריאה ועד עתה, משמשים ביד האדם כדי לדמות את מלכותו המתמשכת של ה׳ באמצעותם. לפיכך הפעלים הקשורים בנבראים אלו הם בזמן הווה שמשמעו: תמיד, ללא הרף.
נסכם את משמעות הפסקה הראשונה במילותיו של ויס (עמ׳ 227):
תיאורי ה׳ בפסוקים ב–ד מפרטים וממחישים את הברכה הכללית: ״ה׳ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ״ (פסוק א), לא בעבודת הבריאה, אלא בהצגת מעשי הבריאה ככלי תשמישו. ונאה הוא למי שאינו גוף שיהיו כלי תשמישו מיסוד בלתי מוצק ובלתי חומרי, מיסוד אוורירי: אור, שמים, מים, עבים, רוח, אש.
כאמור בסוף סעיף המבוא לעיוננו, עיקר עניינו של מזמורנו הוא בתיאור התנהלותם של החיים על פני האדמה, הנזקקים כל העת לניהולו של ה׳. לצורך זאת נזקק משורר מזמורנו לעתים לחזור אל תיאור הבריאה בספר בראשית, שכן קיום העולם בהווה מותנה בהסדרים שנקבעו בבריאה הראשונה. ובכן האם הפסקה הראשונה, שבה נרמזה בריאת האור, השמים וכל צבאם, משרתת אף היא את תיאור ההתנהלות של החיים על פני האדמה?
לכאורה עוסקת פסקה זו בדימויי מלכות ה׳ באמצעות הנבראים הראשונים אור-שמים, ואם כן אין עניינה בעולם הארצי – מושב האדם, החי והצומח, אלא בשמים שהם מקום מושבו של ה׳. תפקידה של פסקה זו הוא להלל את ה׳ על גדולתו כמלך, וכל הנבראים המתוארים בה נועדו לשרתו. יש להסיק אפוא כי פסקה זו, השונה מהמשך המזמור, משמשת לו אך כמבוא.
אולם כאשר נגיע לפסקה הרביעית ניווכח כי יש לפסקה שלנו מטרה נוספת: תיאור החלק השמיימי של הבריאה בפסקה הראשונה נחוץ אף הוא להבנת ההסדרים הנהוגים בארץ, שמטרתם לקיים את החיים על פני האדמה.
1. א. בעיוננו למזמור ק״ד נלך בעקבות ניתוחו המופלא של מאיר ויס למזמור זה במאמרו ׳ברכי נפשי׳. המאמר התפרסם לראשונה במאסף לענייני חינוך והוראה ׳מעינות׳, כרך ח שהוקדש לנושא ׳תפילה׳, בעריכת חיים חמיאל, ירושלים תשכ״ח, עמ׳ 221–254. המאמר יצא שנית בתוך ספר מאמריו המקובצים של מאיר ויס ׳מקראות ככוונתם׳, מוסד ביאליק ירושלים תשמ״ח עמ׳ 214–251. ההפניות למאמר בהמשך העיון יהיו על פי העמודים בספר זה.
ב. חשיבות עבודתו של ויס בנוגע ללימוד המקרא בדורנו, ובייחוד במה שנוגע לספר תהילים, רבה ביותר, ואף עיונינו נכתבו לא מעט בהשפעתו. בנספח לעיון זה נתייחס בקצרה לקורות חייו של מאיר ויס ז״ל ולמפעלו המחקרי בתחום המקרא וספר תהילים.
ג. קיימים כמה מנהגים של אמירת מזמור ק״ד בתפילות במהלך השנה: בראשי חודשים לאחר אמירת ׳שיר של יום׳; לאחר מנחה של שבת בשבתות החורף על פי מנהג האשכנזים; כתוספת לזמירות בשחרית של יום כיפור על פי מנהג עדות המזרח. ויס בהקדמה למאמרו (עמ׳ 214–215) מזכיר את המקורות ואת הטעמים לכל אחד מהמנהגים.
2. במזמורנו נזכרים בעלי חיים בשלושה עשר מקומות: בשבעה מהם נזכרו שמות כלליים של בעלי חיים [חיתו שדי (יא); עוף השמים (יב); בהמה (יד); צפרים (יז); חיתו יער (כ); רמש (כה); חיות קטנות עם גדלות (כה)] ובעוד ששה מקומות נזכרו שמות פרטיים של בעלי חיים [פראים (יא); חסידה (יז); יעלים; שפנים (יח); כפירים (כא); לויתן (כו)].
צמחים נזכרים בששה מקומות: בארבעה מהם נזכרו שמות כלליים של צמחים [עפאים (יב); חציר; עשב (יד) עצי ה׳ (טז)] ובעוד שני מקומות נזכרו שמות פרטיים שלהם [ארזי לבנון (טז); ברושים (יז)].
דוממים נזכרים כחלק מתיאור הבריאה ביותר מעשרים מקומות.
בשני מקומות משולב תיאור האדם בתיאורי הטבע שבמזמור: בפסוקים יד–טו (״...וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ, וְיַיִן... מִשָּׁמֶן... וְלֶחֶם...״); ובפסוק כג (״יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ, וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״). בתיאור הים נזכר האדם מכללא (כו) ״שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן״.
3. לדוגמה: מזמור י״ט ומזמור כ״ט.
4. לדוגמה: מזמור ח׳ בתהילים; איוב פרקים ל״ח–מ״א.
5. לכך מוקדש חלק ממזמור קמ״ה, שבו נאמר (טז) ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן״. וראה מאמרו של ויס למזמור זה בספרו מקראות ככוונתם עמ׳ 263–291.
6. לכך מוקדשים רבים מתיאורי הטבע בנאום ה׳ בספר איוב בפרקים ל״ח–מ״א.
7. לכך מוקדשת ראשיתו של מזמור ח׳ ומחציתו הראשונה של מזמור י״ט.
8. מעמדו של האדם בהקשר לתיאורי הבריאה נידון במזמור ח׳ בתהילים ובנאום ה׳ בספר איוב.
9. תפיסה מעין זו של מזמורנו באה לידי ביטוי בניסיונות שונים שנעשו על מנת להמחיש את מזמורנו בדרך ויזואלית.
10. מראה מקום למאמרו של ויס ראה בהערה 1א. מאמרו של ויס מכיל קריאה צמודה של המזמור, המתייחסת לכל פרט בו, וכן הוא מכיל השוואות ספרותיות ודיונים שונים. מובן שבעיון זה בחרנו להביא בעיקר את מה שמסייע לנו במטרתנו – לענות על השאלות שנשאלו בתת-סעיף זה ובקודמו.
11. תהילים קי״ג, ד.
12. בפסוק יג נאמר: ״מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו / מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ״. התחלפות כזאת נמצאת עוד בפסקאות א, ב, ד, ה, אמנם לא באותו פסוק.
13. ויס הסביר את ההתחלפות בפסקה א בעמ׳ 222.
14. ויס ענה על כך בעמ׳ 223, ולנו תשובה שונה.
15. נראה כי העבים והרוחות הם פרטים הקשורים בשמים, ואילו האש קשורה לאור.
