×
Mikraot Gedolot Tutorial
×
E/ע
בחרו טקסט במקראות גדולותSelect Text in the Mikraot Gedolot
  1. תורהTorah
  2. נביאיםNeviim
  3. כתוביםKetuvim
  1. תהליםTehillim
  2. משליMishlei
  3. איובIyyov

  4. שיר השיריםShir HaShirim
  5. רותRut
  6. איכהEikhah
  7. קהלתKohelet
  8. אסתרEsther

  9. דניאלDaniel
  10. עזראEzra
  11. נחמיהNechemyah
  12. דברי הימים אDivrei HaYamim I
  13. דברי הימים בDivrei HaYamim II
  1. בחרו פרשהChoose a Parashah
  2. בחרו פרק שלםChoose a full chapter
  3. בחרו פסוקChoose a verse
    1. הקדמותIntros
    2. א1
    3. ב2
    4. ג3
    5. ד4
    6. ה5
    7. ו6
    8. ז7
    9. ח8
    1. א1
    2. ב2
    3. ג3
    4. ד4
    5. ה5
    6. ו6
    7. ז7
    8. ח8
    9. ט9
    10. י10
    11. יא11
    ×
    E/ע
    בחרו פרשניםSelect Commentators
    הגדרות כלליותGeneral Settings
    הגדרות להערותNotes Settings
     
    (א) עַל⁠־מִשְׁכָּבִי֙ בַּלֵּיל֔וֹת בִּקַּ֕שְׁתִּי אֵ֥ת שֶֽׁאָהֲבָ֖הא נַפְשִׁ֑י בִּקַּשְׁתִּ֖יו וְלֹ֥א מְצָאתִֽיו׃
    On my bed, by night, I sought him whom my soul loves; I sought him, but I did not find him.
    א. שֶֽׁאָהֲבָ֖ה =א (געיה)
    • ל=שֶׁאָהֲבָ֖ה (אין געיה)
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    וְכַד חֲזוֹ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל דְּאִסְתַּלַּקוּ עֲנָנֵי יְקָרָא מֵעִלָּוֵיהוֹן וּכְלִילָא דְּקוּדְשָׁא דְּאִתְיְהֵיב לְהוֹן בְּסִינַי אִתְנְטֵיל מִנְּהוֹן וְאִשְׁתְּאַרוּ חַשִּׁיכִין כְּלֵילְיָא וּבְעוֹ יָת כְּלִילָא דְּקוּדְשָׁא דְּאִסְתַּלַּק מִנְּהוֹן וְלָא אַשְׁכָּחוּהִי.

    פרשה ג

    [א] עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מַהוּ עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, עַל מַרְעִי, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב (שמות כ״א:י״ח), אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ מֵאִיר לִי בֵּין לֵילוֹת לְלֵילוֹת, בֵּין לֵילָן שֶׁל מִצְרַיִם לְלֵילָן שֶׁל בָּבֶל, בֵּין לֵילָן שֶׁל בָּבֶל לְלֵילָן שֶׁל מָדַי, וּבֵין לֵילָן שֶׁל מָדַי לְלֵילָן שֶׁל יָוָן, וּבֵין לֵילָן שֶׁל יָוָן לְלֵילָן שֶׁל אֱדוֹם, וְעַכְשָׁו שֶׁיָּשַׁנְתִּי לִי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת נִסְמְכוּ לִי לֵילוֹת לְלֵילוֹת. עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָא כְּשֶׁיָּשַׁנְתִּי לִי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת נִסְמְכוּ לִי לֵילוֹת לְלֵילוֹת, עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, בָּאוּ לֵילוֹת.
    [ב] דָּבָר אַחֵר: עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת – זֶה לַיְלָה שֶׁל מִצְרַיִם, בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה משֶׁה [במשה], בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
    [פרשה ג]
    (א) על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי – בשעה שהקריבו ישראל בחנוכה היו סבורים שהיא בית הבחירה אמר להם הקב״ה בקשתיו ולא מצאתיו אין אתם מקריבים בו מעתה אין קדושה אלא במקום שעקד אברהם את יצחק בנו.
    אחזתיו ולא ארפנו – זאת מנוחתי עדי עד (תהלים קל״ב:י״ד).
    על משכבי בלילות – בשעה שעקד אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח.
    עלי מצ׳געי באלליל, בג׳ית אלד׳י אחבת נפסי, פטלבתה ולם אגדה.
    על המשכב שלי בלילה בקשתי את אשר נפשי אהבה, ואז בקשתי אותו ולא מצאתי אותו.
    בקשתי – חפשתי.
    בקשתיו – דרשתיו.
    ונראה כי על משכבי בלילות, מרי ישראל במרגלים כשאמרו לרגום את משה ואהרן שנ׳ ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים (במדבר יד י), וחרה אף ה׳ בהם שנ׳ עד אנה ינאצוני העם הזה. וידוע שהיתה בכיתם ותלונתם בלילה שנ׳ ויבכו העם בלילה ההוא, והוא ליל תשעה באב כמאמר הראשונים ע״ה (תענית כט א) אתם בכיתם בכיה של חנם אקבע לכם בכיה לדורות, כי בתשעה באב חרב בית המקדש חרבן ראשון ושני שנ׳ בכה תבכה (איכה א ב), בכל שנה בוכים ודואבים על בית המקדש, ואמרו רבותינו ז״ל סנהדרין קד ב) בכה תבכה אמר ר׳ יוחנן שתי בכיות הללו בלילה אחת אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש אחרון, בלילה על עסקי לילה שנ׳ ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, לילי תשעה באב. ד״א כל הבוכה בלילה כוכבים ומזרות בוכים עמו שנ׳ מן השמים נלחמו (שופטים ה כ, ובש״ס אין פסוק זה). ד״א בלילה שכל הבוכה בלילה כל השומע קולו בוכה כנגדו, ומעשה היה בשכנתו של רבן גמליאל שמת בנה והיתה בוכה, והיה רבן גמליאל שומע קולה ובוכה עד שנשרו ריסי עיניו, והכירו עבדיו ושמשיו והוציאוה משם.
    על משכבי בלילות – בצר לי כשישבתי באפלה כל שלשים ושמנה שנה שהיו נזופים.
    בקשתיו ולא מצאתיו – כי אינני בקרבכם (דברים א׳:מ״ב), כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳).
    On my bed at night – In my distress, when I lived in the darkness1 for the entire thirty-eight years2 that the [Bnei] Yisroel were under reproach.
    I sought him but did not find him – "For I will not go up in your midst,⁠"3 [and] "for I am not in your midst.⁠"4
    1. The Bnei Yisroel were left in darkness after the Clouds of Glory had withdrawn from them and the holy crown that had been given to them at Mt. Sinai was taken away. (Targum)
    2. After the sin of the spies it was declared that the Bnei Yisroel would wander in the wilderness for forty years. Since two years had already past, they had to wander for another thirty-eight years and during this time the Divine Presence was hidden from them.
    3. Shemot 33:3. This was on account of the golden calf.
    4. Devarim 1:42. This was on account of the spies.
    על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי – הגלות דומה ללילה כענין שנאמר שומר מה מלילה שומר מה מליל. ואומרת כנסת ישראל על משכבי בלילות כשאני שכובה בגלות אני זוכרת רחמיו של הקב״ה ונסים שעשה. לי בלילי הפסח כדרך שאמ׳ דוד אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי. וכבר הבטיח השם את ישראל להוציאם מן הגלות כדרך שהוציאם ממצרים שנאמר ליל שמורים הוא לי״י להוציא מארץ מצרים וגו׳. מלמד שעתידין ישראל ליגאל עוד בפסח. ולפי שאיחרו ישראל בגלות אמ׳ עליהם דוד ברוח הקדש שנאמר השכח חנות אל. האפס לנצח חסדו (מי) גמר אומר לדור ודור. לא לעולם יזנח י״י ולא יוסיף לרצות עוד. אלא אם קפץ באף רחמיו. אעפ״י שכעס רחמיו סלה.
    בקשתי את שאהבה נפשי – בקשתי לחזור בתשובה אולי אנצל מן האומות.
    בקשתי ולא מצאתיו – זו ארך הגלות כענין שנאמר כי עוד חזון למועד. ואומ׳ והיה כאשר קראתי וגו׳ כן תקראו באזני ולא אענה.
    על משכבי בלילות – אמ״ר אבא בר כהנא על משכבי כענין שנאמר ולא ימות ונפל למשכב. שישראל דומין לחולה שנפל למשכב בלילות. אמ״ר לוי אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם לשעבר היית מעיר לי בין לילה ויום בין ליל מצרים ללילה של בבל. בין ליל של בבל לליל מדי. בין ליל מדי לליל יון. בין ליל יון לליל אדום. ועכשיו שנתיאשתי מן המצות נסמכו לי לילות אחר לילות.
    בקשתי את שאהבה נפשי – זה מלך המשיח.
    בקשתיו ולא מצאתיו – שנאמר רחק ממנו מנחם משיב נפש.
    (א-ד) על משכבי – כאשר נתרחקא ידידי מעלי ושכבתי על משכבי בלילה נתחרטתי על עווני,⁠ב ותאבתי לו,⁠ג וקמתיד ובקשתיהו ולא מצאתיהו,
    שהלכתי לסבב בעיר בשוקים וברחובות ולא מצאתיו.
    מצאוניה שומרי העיר, ושאלתי להם אם ראו את אהובי אשר אהבה נפשי אותו, והם השיבו לי: באותו מקום ובאותו דרך עבר ושם תמצאהו, כי ראינוהו עובר דרך עלינו.
    ולזמן מועט אשר עברתי ופרשתי מהם – משומרי העיר, הלכתי עד שמצאתי את ידידי,
    אחזתי בו בכח ולא נתתי לו רפיון ועיכוב לפרוש מעלי,⁠ו עד שהבאתיו אל בית אמי בתוך החדר,⁠ז ושם נתחבבנו באהבת נעורינוח אני והוא.
    דימיון על שהייתה כנסת ישראל נזופה לפני הקב״ה על מעשה העגל והמרגלים, עד מלחמת סיחון ועוג ומלחמות יהושע, שהיה בעזרתה ונצחונה,⁠ט ולא היתה תקומה לאויביה מפניה.
    א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: יתרחק.
    ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: עיני.
    ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: לי.
    ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: קמתי.
    ה. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: ומצאוני.
    ו. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: מעליי. בכ״י המבורג: מעליו.
    ז. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: החדרי.
    ח. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: נעורים.
    ט. כן בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט, סואב: ובנצחונה.
    (1-4) UPON MY COUCH – When my beloved had gone far off from me I lay upon my couch at night and regretted my wrongdoing and longed for him. I arose and searched for him,
    walking through the city, the streets and squares but I could not find him.
    The watchmen of the city found me and I asked them, Whether they had seen the one I love? They told me that he had just passed on certain spot on a certain street. [They said,] "You will find him there because we saw him and he has just passed by us.⁠"
    Shortly after I took leave of the watchmen I kept walking until I found my dear one.
    I embraced him tightly. I did not let go of him or allow him to leave until I had brought him to my mother's house and there, within the rooms, we embraced each other with the love of youth, I and he.
    The allegorical meaning of this verse refers to the Assembly of Israel which was shamed before the Holy One because of the golden calf (Exod. 32) and because of the spies (Numbers 13-14) until the war with Sihon and Og (Num. 21:21-35) and the war of Joshua (Joshua 6 ff.)⁠1 during which He gave them aid and victory so that her enemies could offer no resistance before her.
    1. What Rashbam no doubt intends by this allusion is the entire conquest narrative.
    (א-ד) הדוד הלך לדרכו והנה היא בחצי הלילה בחלומה אמרה על משכבי בלילות רבים הייתי רואה שסבבתי בעיר לבקש אתא דודי ושאלתי השומרים את שאהבה נפשי הראיתם אותו והייתי רואה שמצאתיו.
    א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״את״.
    (1-4) Then she has at night a dream. She says, Night after night as I lay on my bed I seemed to go round the city searching for my beloved; and I asked the watchmen, Have ye seen him whom my soul loves; and it appeared to me that I found him.
    אמרה כנסת ישראל: אז הייתי במחשך בלילה ובקשתי השכינה שתלך בקרבי.
    The synagogue of Israel says, Then I was in night darkness, and I besought the Shekhinah to go in the midst of me.
    (א-ה) היתה רואה בחלום, וזה עניין על משכבי בלילות – שהיתה מבקשת דודה עד שמצאתו והביאתו אל בית אמה והיתה משבעת בנות ציון שלא יעירוה.
    אמרה כנסת ישראל: על משכבי בלילות – אז חיליתי כאשה שוכבת והיא במחשך בלא נר, וזה עניין בלילות, ובקשתי השכינה שתלך בקרבי.
    על משכבי בלילות – פעם אחת היה שלמה ושריו בשדה, והיא מדברת זה הדבר: על משכבי בלילות – כשהייתי שוכבת ובקשתי ותאוותי את דודי את שנפשי אוהבת, אותו בקשתיו ולא מצאתיו – שלא בא אלי.
    (א-ג) על משכבי בלילות. נזכרתי לדודי שנתרחק בפשעי, כי בלילה אדם מזכיר את דודו, כדכתיב ״על יצועָי באשמורות אהגה בָּךְ״ (תהלים ס״ג:ז׳). בקשתי את שאהבה נפשי – על משכבי חשבתי שאבקש את דודי שאהבה נפשי, וקמתי ממשכבי ובקשתיו ולא מצאתיו. מצאוני השומרים הסובבים בעיר – שומרי העיר בלילה, כדכתיב ״שומר מה מלילה... ״אמר שומר אתאא בקר וגם לילה״ (ישעיהו כ״א:י״א-י״ב), ״אם י״י לא ישמר עיר שוא שקד שומר״ (תהלים קכ״ז:א׳).
    והתרגום: כשנתרחק ממנו על עון העגל, ונתרחק גם משה מישראל, ונטה אהלו מחוץ למחנה, והיה כל מבקש י״י לכפר על חטאתם יצא אל מחוץ למחנה (ראו שמות ל״ג:ז׳), אשר שם משה ואהרן והלויים השומרים מצוַת בֹּרְאָם, כדכתיב ״ויאספו אליו כל בני לוי״ (שמות ל״ב:כ״ו). ובקש פני הקב״ה, שנאמר ״ועתה אעלה אל י״י אולי אכפרה״ וגומ׳ (שמות ל״ב:ל׳).
    א. בנוסחנו: אתה.
    (א-ב) על משכבי בלילות בקשתי {את} שאהבה נפשי – עתה מספרת: שעל מטתה בלילה נתחרטה על שאמרה לדודה ליסוב ממנה וללכת על הרי בתר (שיר השירים ב׳:י״ז), וקמתי ממטתי לבקש דודי בלילה, ולא נתעצלתי מפני הצנה, כי אהבתו דוחקת אותי.
    (א-ח) אואבן עזרא פירש:⁠1 אחר שאמרה לדודה סוב דמה לך (שיר השירים ב׳:י״ז), היתה שוכבת על מטתה ודומה לה בחלום שהיתה מבקשת דודה עד שמצאתו וכל הענין. ולמחרתו יצתה מן העיר לבקשו במדבר, וכשדודה ראה אותה הולכת יחידה במדבר, אמר: מי זאת עולה – פלא גדול זה, שהרי שלמה המלך הוצרך לשמור אהובתו בששים גבורים, וזאת הולכת לבדה מרוב אהבתה אותי. ועוד כי שלמה המלך שאהובתו היתה אחת מבנות ירושלם לא נתרצתה לבא אליו עד שעשה לה אפריון יפה, ועוד הוצרך לעשות לה כבוד ולהכריז על כל בנות ירושלם שיבאו לראותה. והנה את רעיתי יפה יותר מאהובת שלמה, ומאהבתך אותי את רודפת אחרי יחידה, ואף כי לא בניתי לך אפריון ולא עשיתי לך שום כבוד.
    1. כן פירש אבן עזרא בשני פירושיו.
    א. ביאור חילופי זה מופיע בכ״י לאחר הביאור לפסוק ח׳.
    ואחרי כך הכה לבבי אותי על שדחיתי אותו, כשהייתי נעורה משנתי בלילה, הייתי סבורה שהוא אצלי מתוך שלבי ומחשבותי עליו והייתי מבקשת אותו במשכב ולא מצאתיו, ונתחרטתי מאוד על שלא הלכתי אחריו כשקראני.
    (א-ג) על משכבי בלילות... ולא מצאתיו כאשר בקשתי את אהובי בעודני בתוך חשכת הגלות ומסך החטאים לא מצאתי אותו, ואם אצא לחפש אותו או לשאול עליו יכו אותי וישפילו אותי ויענישו אותי ״אקומה נא ואסובבה...מצאוני השומרים...⁠״. בפסוק אחר הוא ישלים את העניין שהביא פה בקיצור באמרו ״הכוני פצעוני נשאו את רדידי..⁠״ (שיר השירים ה:ז).
    על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו – הרצון בזה שעם היותה בחשך הסכלות בקשה לחקור בשלמות התכליתי שאהבה נפשה לחוזק תשוקתה בו ולא מצאה אותו ולפי שהוא בלתי אפשר שיגיע התכלית אם לא בסדר הראוי.
    ואחר ההפרדה הזאת תספר מה שמצאה מן הדאגה והצער על התפרדו מעליה ואמרה: על משכבי וגו׳ – אמרה שכבר היה מן הראוי שימצא עמה או בבית משכבה ושבקשה אותו ולא מצאתהו.
    ולפי שהיו כל מ׳ שנה נזופים מן השכינה והדבור לא נתייחד למשה כמו שלמדו חז״ל (תענית ל׳:) מאמר וידבר ה׳ אלי והיו שרידיהם משתוקקים אל האהבה הראשונה ואל גלוי השכינה עליהם כבתחלה אמר על משכבי לומר כי כל מ׳ שנה בהיותה על ערש דוי כל ימי חיי הלילות היא היתה מבקשת את שאהבה נפשה ואעפ״י שהיא בקשה אותו לא מצאתהו כמו שאמר בעגל (שמות ל״ג) לא אעלה בקרבך ואמר במרגלים (במדבר י״ד) אל תעלו כי אין יי׳ בקרבכם ולא שב אפו ממנו.
    [המשך תשובת עדת ה׳]:
    על משכבי בלילות. הלא בימים ראשונים חטאתי וסלחת מיד אחרי שובי1, ועתה לא כן2, כי אמנם ׳בלילות׳, [שהם] מחשכי ארבעים יום שהיו בכעס3, בקשתי את שאהבה נפשי, בוידוי ובתפילת משה רבינו4 וצדיקי הדור5: ביקשתיו ולא מצאתיו. ׳מפני האף והחמה׳ (דברים ט יט)6:
    1. בלוחות שניות, כמו שיבאר עד פסוק ד׳.
    2. בפסוקים אלה טוענת עדת ה׳ שוב שאין ה׳ נוהג בגלות עכשיו כמו שנהג עמה במצרים, כי גם שם חטאו בעגל, וסלח להם ה׳ מיד והשרה שכינה בתוכם, וא״כ למה לא ישרה שכינתו עלינו עתה. ובכך מסמיכה דבריה בפסוק הקודם שביקשה שה׳ יקדים להשרות שכינתו בישראל ואז ישובו הם אליו, כפי שהיה אחרי העגל, שלא שבו לחטוא.
    3. הם ארבעים יום שאחר חטא העגל, מי״ז תמוז עד כ״ט אב, וכן פירש רש״י בשמות (לג יא) ע״פ סדר עולם (פ״ו): ׳ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו׳, מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס׳. ולפי שהיו בכעס, נחשבו כלילות ולא כימים, ולכן המשיל למי ששוכב ׳על משכבי׳ בחוליו. ורש״י כאן פירש על כל ל״ח שנה במדבר אחרי חטא המרגלים.
    4. תפילת משה היתה מיד שאמר לו ה׳ שחטאו ׳ויחל משה׳ (שמות לב יא), וויודויו שם (פסוק לא) ׳אנא חטא העם הזה׳, ואחרי זה התפלל שתשרה שכינה ביניהם אף שחטאו (שם לג יב-טז, לד ט), ובדברים (ט יח) ׳ואתנפל לפני ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה׳.
    5. יל״ע היכן מצינו תפילת צדיקי הדור מלבד משה רבינו.
    6. ׳ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה׳ להכעיסו, כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה׳ עליכם להשמיד אתכם׳. ונראה שכוונת רבינו כאן שמשה ביקש בוידוי ותפילה להשיב את השראת השכינה בישראל, וזהו ׳ביקשתי את שאהבה נפשי׳, אך לא נענה כמו שכתוב ׳כי יגורתי מפני האף והחימה׳, והנה אפו וחמותו של ה׳ הם סילוק שכינתו מביניהם שבכך ייגרם ׳להשמיד אתכם׳ בהסתר פניו של ה׳, כפי שהתבאר בתחילת המגילה, וזהו שכתוב באותו העניין ׳לעשות הרע בעיני ה׳ להכעיסו׳, וכתב רבינו בדברים (ד כה) על אותו הלשון הכתוב שם ׳להכעיסו – לסלק השכינה מישראל׳, וכן שם (לב טז) ׳בתועבות יכעיסוהו – לגרום לשכינה שתסתלק מישראל׳. וכעי״ז פירש המצודות: ׳הנה חשבתי שעל ידי תפילת משה נתרצה לי המקום ב״ה מכל וכל, אבל לא כן היה, כי אמר כי לא אעלה בקרבך׳.
    על משכבי בלילות – עודה מספרת מה הנעשה באותן הימים, ותאמר כשבא הלילה הלכתי על מקום רפידת משכבי בלילות, ושם בקשתי את החשוק שנפשי אוהבת אותו, בחושבי שכבר בא כאשר שאלתיו ושוכב הוא על משכבי אבל בקשתיו ולא מצאתיו, כי לא חזר. הנמשל הוא לומר הנה חשבתי שעל ידי תפלת משה נתרצה לי המקום ברוך הוא מכל וכל, אבל לא כן היה, כי אמר כי לא אעלה בקרבך.
    משל:
    השיר השלישי: – אחר ימים רבים והרעיה סגורה בחדרי שלמה זכרה את דודה ואהבתו על משכבה בלילות. ותצא ממטתה לבקשו בעיר ולא מצאה אותו עד שיצאה מן העיר אל המדבר. שם נתחברה עמו עד שרדפו אחריה בנות ירושלים, אמנם גם אח״כ נמשך החבור ביניהם ודבר עמה בכל לשון של חיבה ובסיפור זה יספר איך יצאה ממטת שלמה, ואיך לא הפרידו בנות ירושלים ביניהם גם אחרי זאת, והשיר הזה נמשך עד אני ישנה (ה׳ ב).
    על – הרעיה התחילה לזכור בדודה ולבקשו על משכבה לילה אחר לילה ולא מצאה אותו.
    מליצה:
    השיר השלישי: – אחרי ימים רבים והרעיה האלהית היתה סגורה בגויה זכרה את דודה שבשמים ותצא ממטתה ר״ל מגויתה שנפרדה מן החומריות ותשקוד לבקש את ה׳ ולדרשו. וזה היה בשנת אחת עשרה למלך שלמה שאז כלה בנין בית ה׳ והרבה בתפלות ובתחנונים ובזבחים רבים במ״א ח׳ ובדה״ב ד׳] ולא מצאה את דודה עד שיצאה מן העיר אל המדבר ר״ל עד שהתפשטה מן הגויה להתחבר עם הקדש שאז נראה אליו שנית כאשר נראה אליו בגבעון [כנז׳ במ״א ט׳ ובדהב״ז] והיה נבואה גמורה ודבור ארוך באהבה וחבה. וגם אחר שהשביתו כחות החומר את החבור הזה בכל זאת דבק רוח ה׳ בנפש שלמה גם אח״ז ע״י המקדש אשר בנה אשר ה׳ אמר לשכון בערפל. ויספר איך התפשטה הנפש מן הגויה ואיך לא יכלו בנות ירושלים שהם כחות החומר להשבית את קדושת שלמה ודבוקו באלהים גם אח״ז. והשיר הזה נמשך עד אני ישנה ולבי ער [ה׳ ב׳].
    על – הרעיה נפש שלמה התחילה לזכור אהבת דודה העליון ב״ה ולבקשו על משכבה בלילות כי לפני הלילה ההוא שנגלה ה׳ אל שלמה במחזה שנית היה מכין א״ע לנבואה לילה אחר לילה (אחר שהקדים לקדם פניו בתפלה ובזבחים) ועז״א בלילות לשון רבים שהתמיד בזה לילות רבים, ולא מצאה אותו ר״ל שלא השיג הנבואה [כי מעת שהרבה בתפלה ובזבחים עברו י״ד ימי החנוכה ששמחו בשמחת הבית ועדיין לא הופיע דבר ה׳ אליו].
    על משכבי וגו׳ – שחרה לאהובי על מיאוני להֵרָאות אליו ולא בא אל ביתי כמנהגו; וכל זה אומרת בדמיונה שהיא רעיה.
    על משכבי – א״ר אבהו, מהו על משכבי – על מרעי1 כמש״נ ונפל למשכב. (שם)
    על משכבי בלילות – מהו בלילות, א״ר לוי באו לילות,⁠2 אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, לשעבר היית מאיר לי בין לילה ללילה, בין לילה של מצרים ללילה של בבל, בין לילה של בבל ללילה של מדי, בין לילה של מדי ללילה של יון ובין לילה של יון ללילה של אדום3 ועכשיו שישנתי לי מן התורה ומן המצות נסמכו לי לילות ללילות.⁠4 (שם)
    על משכבי בלילות וגו׳ – דבר אחר על משכבי בלילות זה לילה של מצרים,⁠5 בקשתי את שאהבה נפשי – זה משה,⁠6 מצאוני השומרים הסובבים – זה שבטו של לוי.⁠7 אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי – זה סיני,⁠8 ואל חדר הורתי – זה אהל מועד שמשם נתחייבו ישראל בהוראה.⁠9 (שם)
    על משכבי בלילות וגו׳ – דבר אחר על משכבי בלילות זה לילה של בבל, בקשתי את שאהבה נפשי – זה דניאל,⁠10 מצאוני השומרים הסובבים – אלו הכשדים.⁠11 (שם)
    1. על מחלתי. ותרגום הנה אביך חולה – אביך מרע, ובלשון חז״ל שכיב מרע, וכאן הוא כנוי לזמן הגלות, או למחלת החטאים וכמ״ש בסמוך, עכשיו שישנתי לי מן התורה ומן המצות, וכפי שיתפרש בדרשות הבאות.
    2. הגלות מכונה בשם לילה, על שם החושך והעצבות שמסוגל יותר לזמן הלילה, וכמש״כ בכה תבכה בלילה ודרשו על זה שהלילה מושך עמו קינה, וכן הגלות. ומפרש באו לילות, גליות שונות תכופים זו אחר זו כדמפרש, וענין על משכבי יתפרש בסמיך. וטעם הדיוק מן בלילות פשוט מדלא כתיב בלילה, וכמו בעלמא משכב לילה, משכב צהרים.
    3. כי אע״פ שלא נגאלו בנתים מ״מ היתה להם אורה בגלות בבל ע״י דניאל וחביריו, ובין ממשלת מדי לממשלת יון היתה אורה בבנין בית שני, וכן בממשלת יון עד ממשלת אדום היתה אורה ע״י בית חשמונאים והורדוס ובניו, אך מגלות אדום פסקה האורה כולה ונוטל כבוד מישראל.
    4. דריש על משכבי כמו בשביל משכבי, וכמו על עזבם את תורתי, ור״ל בשביל ששכבתי על משכבי ולא למדתי תורה באו לילות וכו׳ כדמפרש, ומלת משכבי מפרש מלשון שינה, וכמו (שמואל ב ד׳) והוא שוכב את משכב הצהרים.
    5. ר״ל גלות מצרים, שהגלות מכונה בשם לילה כמש״כ לעיל אות ב׳.
    6. ענין החיפוש שבקשו את משה ומה שמסיים בקשתיו ולא מצאתיו, יתבאר ע״פ המבואר במ״ר לעיל פרשה ב׳ פסוק ט׳ ובכ״מ שהיה משה נכסה מישראל במצרים ג׳ חדשים [מפני שלא מצא עוד את העת מוכשרת להראות להם] ולכן היו מבקשין אותו.
    7. שהיה חפשי משעבוד, כנודע, וגם משבטו היו המורים בישראל, ולכן היו הם שומרי משמרת הקודש וסובבים במחנה.
    8. יכונה בשם אם ע״ש התורה שנתנה עליו ועל שם הכתוב (משלי ב׳) כי אם לבינה תקרא, דקאי על התורה.
    9. נראה דר״ל שמשם יצאה ונתקיימה הוראה לישראל, וכמש״כ וקמת ועלית אל המקום וגו׳ ועשית ככל אשר יורוך, ומבואר בירושלמי מכות פ״ב ה״ו שסנהדרי גדולה ישבו אצל המזבח, ועיין לפנינו בתו״ת ר״פ משכטים.
    10. שקוו להגאל על ידו. ומה דכתיב בקשתיו ולא מצאתיו יתבאר ע״פ המבואר במ״ר כאן שהלך לו לתענית ולתפלה ולא ידעו איפה היא. ומה דכתיב לפי״ז אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמו ואל חדר הורתי – אולי יתפרש דמוסב על העליה מבבל לא״י ע״י עזרא שהיתה בימיו.
    11. ששומרים אותי שלא אצא מגלותם ושעבודם.
    וממשיכה היא לספר על הנעשה באותם הימים שנפרד ממנה החשוק, וכך אמרה, כשבא הלילה הלכתי1 עַל – אל מקום רפידת2 מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, ושם3 בִּקַּשְׁתִּי – חיפשתי4 אֵת החשוק5 שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי – שנפשי אוהבת, בחושבי שכבר בא כאשר שאלתיו ושוכב הוא על משכבי, אולם6 בִּקַּשְׁתִּיו – חיפשתי אותו7 וְלֹא מְצָאתִיו כי לא חזר8:
    1. מצודת דוד.
    2. שם.
    3. שם.
    4. הבקשה היא חיפוש במובן הרוחני של הדבר, דהיינו בקשה לחקור את שלמות התכלית, רלב״ג.
    5. מצודת דוד.
    6. שם.
    7. ראה רלב״ג ׳.
    8. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת, הנה חשבתי שעל ידי תפילת משה נתרצה לי המקום ברוך הוא מכל וכל כמו שהיה לפני כן, אבל לא כן היה, כי ה׳ אמר אחרי חטא העגל (שמות לג, ג) ״כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״, ספורנו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהכונה היא לאותם שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל נזופים במדבר וה׳ לא היה בקרבם, שנאמר (שמות לג, ג) ״כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״, (דברים א, מב) ״כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם. ולקח טוב ביאר שהכונה לגלות, דהיינו כנסת ישראל אמרה כשאני שוכבת בגלות אני זוכרת את רחמיו של הקב״ה והניסים שעשה לי, ועל אורך הגלות אמר ״בקשתיו ולא מצאתיו״. ובמדרש, אמר ר׳ לוי, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע לשעבר היית מאיר לי בין לילות ללילות, בין לילן של מצרים ללילן של בבל, בין לילן של בבל ללילן של מדי, ובין לילן של מדי ללילן של יון, ובין לילן של יון ללילן של אדום, ועכשיו שישנתי לי מן התורה ומן המצות נסמכו לי לילות ללילות, מדרש רבה. ועוד דרשו, אמר ר׳ אבא בר כהנא ״על משכבי״ כענין שנאמר (שמות כא, יח) ״ולא ימות ונפל למשכב״, שישראל דומים לחולה שנפל למשכב בלילות, לקח טוב.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ב) אָק֨וּמָה נָּ֜א וַאֲסוֹבְבָ֣הא בָעִ֗יר בַּשְּׁוָקִים֙ וּבָ֣רְחֹב֔וֹת אֲבַקְשָׁ֕ה אֵ֥ת שֶֽׁאָהֲבָ֖הב נַפְשִׁ֑י בִּקַּשְׁתִּ֖יו וְלֹ֥א מְצָאתִֽיו׃
    I will rise now, and go about the city, in the streets and in the squares. I will seek him whom my soul loves. I sought him, but I did not find him.
    א. וַאֲסוֹבְבָ֣ה =ל
    • א=וַאֲסוֹבֲבָ֣ה (חטף)
    ב. שֶֽׁאָהֲבָ֖ה =א (געיה)
    • ל=שֶׁאָהֲבָ֖ה (אין געיה)
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
    אָמְרִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִלֵּין לְאִלֵּין נְקוּם וְנֵיזֵיל וּנַסְחַר לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דְּפַרְסֵיהּ מֹשֶׁה מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְנִתְבַּע אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ וּשְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ דְאִסְתַּלַּקַת מִנָּנָא וְחַזַּרוּ בְּקִרְוִין וּבְפַלְטַיָּא וּבְפִתְוָן וְלָא אַשְׁכַּחוּ.
    [א] אָקוּמָה נָא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת – בַּכְּרָכִים וּבַמְדִינוֹת, אֲבַקְּשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה משֶׁה, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
    אקומה נא ואסובבה בעיר – כשאמר הקב״ה לישראל רב לכם סוב את ההר הזה (דברים ב׳:ג׳).
    אבקשה את שאהבה נפשי – במזבח שבנה משה ברפידים.
    ד״א על משכבי בלילות – אמר רבי יהודה בשעה שהיה דוד בורח מלפני שאול.
    בקשתיו ולא מצאתיו – בשעה שירד שאול אחריו למדבר.
    אקומה נא ואסובבה בעיר – ששלח שאול רוכלים לארץ ישראל שאמרו לו הלא דוד מסתתר עמנו (שמואל א כ״ג:י״ט) בין הבתולות.
    אקום אלאן ואדור פי אלקריה, ואלאסואק ואלרחאב, אבתג׳י אלד׳י אחבת נפסי, פטלבתה ולם וגדתה.
    אקום עכשיו ואסתובב בעיר ובשווקים וברחובות, אבקש את אשר אהבה נפשי ובקשתי אותו ולא מצאתי אותו אז.
    נא – עתה.
    אבקשה – אחפש.
    בקשתיו – דרשתיו.
    וענין אמרו אקומה נא, חרטתם בסוף באמרם ללכת אל הארץ כדבר ה׳ ולא הועיל להם כלום שנ׳ הננו ועלינו וכו׳, ואמר להם משה רבינו למה זה אתם עוברים את פי ה׳, ואמר להם עוד אל תעלו כי אין ה׳ בקרבכם, ואעם״כ ויעפילו לעלות אל ראש ההר.
    אקומה נא, אבקשהא – ויחל משה (שמות ל״ב:י״א), אעלה אל י״י (שמות ל״ב:ל׳).
    א. כן בכ״י מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1: ״ואבקשה״. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אבקשה״.
    I will rise now ... I will seek – "And Moshe prayed,⁠"1 [and] "I will go up to the Adonoy.⁠"2
    1. Shemot 32:11.
    2. Ibid. 32:30.
    אקומה נא ואסובבה – להתעורר משנתי. ואסובבה בתשובה ובמעשים טובים.
    בעיר – בעיר וקדיש לבקש רחמים מלפניו.
    בשווקים וברחובות – אלו כרכים ומדינות שישראל נפוצים שם בכל מקום ומקום.
    אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו – זו ארך הגלות שבזמן שישראל סבורין עתה יכלה הקץ עוד הקץ נמשך כי הרבה סימנין היו להם לישראל וכולם כלו ועברו. ועדיין מחכים.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

    בַשְׁוָקים – תרגום וינס החוצה (אונקלוס בראשית ל״ט:י״ב).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

    בשוקים – תרגום חוצות.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    ועניין בשווקים וברחובות – הוא שעשו: עברו ושובו משער לשער במחנה (שמות ל״ב:כ״ז).
    אקומה נא – מרוב תשוקתי,⁠א אמרתי אקומה נא – אולי אמצאנו ובקשתי ולא מצאתיו.
    א. בכ״י: תשוקתו.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    ואמרתי בלבי: אקומה נא ואסובבה בעיר ובשוקים – אולי אמצא את שאהבה נפשי.
    וכן עשיתי ובקשתיו ולא מצאתיו.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו – הרצון בזה שבשום השתדלות לא תוכל שתמצא אותו עתה אבל ראוי שיהיה זה ממדרגה למדרגה ובסדור הראוי.
    ואמרה בלבבה אקומה נא ואסובבה בעיר וגו׳. וכן עשתה ואיננו ולא הקפידה על מה שמצאה מהגנאי על זה לאהבתה אותו.
    אקומה – היא אמרה על הסבוב אשר עשו בכל מסעות המדבר כמו שאמר ונסב את הר שעיר וגו׳ ולבסוף נאמר רב לכם סוב את ההר הזה.
    ואסובבה בעיר. בכל מחנה ישראל, ביקשתיו - היש מוצא חן, ולא מצאתיו בכל המחנה, ׳והיה כל מבקש ה׳ יצא [אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה]׳ (שמות לג ז)1:
    1. כלומר, עדת ישראל מספרת שאחרי תפילת משה בתחילת ארבעים היום סובבה במחנה ישראל, ולא מצאה מי שזכה להשראת השכינה, כי כל מבקש ה׳ המוצא חן בעיני ה׳ היה צריך לצאת מן המחנה כדי להשיג השראת השכינה. וכן עולה מפירוש רבינו בפרשת כי תשא (לג א-ז), שה׳ סילק את שכינתו ואמר למשה ׳לא אעלה בקרבך׳, אך אחרי שהתאבלו ישראל על זאת, נתן להם ה׳ עצה שיורידו את עדיים שזכו לו בהר חורב, ואז לא יהיו כל כך ראויים לעונש, ואז ישרה את שכינתו באוהל מועד מחוץ למחנה, אך לא בקרבם, ופירש רבינו (שם) ׳וקרא לו אהל מועד - להודיע ששם יועד אליו ה׳ יתברך ולא במחנה ישראל׳. וראה תרגום שכאשר נסתלקה השכינה בחטא העגל, אמרו ישראל ללכת לסובב ולהקיף את אוהל מועד שהקים משה מחוץ למחנה לבקש תורה מאת ה׳, וסיבבו בשווקים וברחובות ולא מצאו. ובפירושו להמשך הפרק שם כתב שה׳ אמר למשה שגם בעלותם לארץ ישראל ילך לפניהם, ולא בתוכם, ועל זה אמר ׳אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה׳. וכן פירש אבע״ז: ׳וטעם עד שיפוח היום סב דמה לך וגו׳ על הרי בתר הוא, שאמרה השכינה כי לא אעלה בקרבך, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, אמרה כנסת ישראל, על משכבי בלילות, אז חליתי כאשה שוכבת והיא במחשך בלא נר, וזה ענין בלילות, ובקשתי השכינה שתלך בקרבי, וענין בשווקים וברחובות הוא שעברו ושבו משער לשער׳.
    בשוקים וברחובות – כפל המלה בשמות נרדפים וכן אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳).
    אקומה נא – אז אמרתי אל לבי עתה אקומה נא ואלכה בעיר מסביב בשוקים וברחובות ואבקשה את שאהבה נפשי והנה כן עשיתי כי בקשתיו, אבל גם שם לא מצאתיו. והנמשל הוא לומר הנה בכל הימים שסבבתי במסעות המדבר הייתי מחזרת אחר אהבתו, אבל לא נתרצה לי ולא אבה להכניסני מיד אל הארץ.
    משל:
    אקומה – עד שקמה מן המשכב ותסובב לבקשו בעיר ומשם לשוקים ולרחובות ובכ״ז לא מצאה אותו.
    מליצה:
    אקומה – עד שקמה מן המשכב ותסובב לבקשו בעיר וגם בשוקים וברחובות ולא מצאה אותו. ר״ל שכבר בארנו כי העיר ירושלים המוזכרת בספר הזה היא משל אל קבוץ כל כחות הגויה שהיא העיר הקטנה המליציית, וכל אנשיה היינו כל כחותיה יש להם דירות ובתים מיוחדים שכל אחד פועל באבר ומקום מיוחד ומתגלה במקום זולת מקום. למשל נמצא בגויה איש חכם איש מבין איש בעל דעה איש מצייר איש חושב מחשבות איש שומר איש זוכר ר״ל כח החכמה כח הבינה כח הדעת כח המצייר כח המחשב כח השומר כח הזוכר. וכן נמצא איש רואה איש שומע איש מריח איש טועם מטעמים איש ממשש ר״ל חוש הראות והשמע והריח והטעם והמשוש וכל אלה יוצאים משורש הנפש המשכלת שמושבה במוח ומתפשטים באיברים ובמקומות מיוחדים, וכן נמצא בגויה איש מקנא איש מתגאה איש מתאכזר איש גבור איש עז פנים איש עניו איש בעל רחמים איש רך הלבב איש ביישן רצוני מדת הקנאה והגאוה והאכזריות והגבורה והעזות והענוה והרחמים והבושת וכל אלה שרשם מנפש החיונית שמשכנה בלב. וכן נמצא איש אוכל איש טוחן המזון איש מוציא הזבל רצוני כח הזן והמעכל והדוחה ששרשם מנפש הצומחת שמשכנה בכבד וכל כח וכח מתראה ופועל במקום מיוחד. והנה כמו שנמצא בעיר מקום השוק והרחוב ששם יתקבצו כל אנשי העיר בצאתם מן חדריהם המיוחדים לסחור ולדבר איש אל אחיו עד שהמקום הזה הוא רשות הרבים כן יש גם בגויה שוקים ורחובות ששם יתקבצו הכחות כלנה שהוא הכח המדמה שם יתקבץ הרואה והשומע והמריח והטועם והממשש והכח המתעורר שם יתקבצו האנשים בעלי הגאוה והקנאה והעזות והענוה והרחמים והגבורה והמורך וכח המתאוה שם יתעוררו האוכלים והשותים והטוחנים וכו׳, עפ״ז יצייר המליץ כי הרעיה נפש שלמה יצאה לבקש את דודה העליון וסבבה בעיר היינו שרצתה להשיג ההשגה הגדולה הזאת באמצעות כחותיה הגופניות וגם עברה אל השוקים והרחובות ר״ל הכחות הכוללים אשר בגויה ובכל זאת לא מצאה אותו כי לא יושג בכח חומרי ולא תדבק הנפש ברוחניות בעודה בעיר ובגויה הגם שיצאת מן החדרים והיא מתעסקת עם הכחות הכוללים שהם השוקים והרחובות א״א שתשיג ההשגה הנבואיית בעוד שלא עברה מן העיר ולא נפרדה מן החומר לגמרי.
    בשוקים – מגזרת ישתקשקון ברחובות (נחום ב׳:ה׳), מקום שבני אדם הרבה הולכים ובאים עליו ומשמיעים קול שקְ שקְ ע״י הילוכם, ומזה נקראת גם ארכובה אמצעית שברגל שוֹק; ובלשון משנה שוּק הוא מקום שמתאספים בו הסוחרים למכור ולקנות.
    וברחבות – מקום רחב.
    אז אמרתי בליבי, עתה1 אָקוּמָה נָּא ואתעורר משנתי2, וַאֲסוֹבְבָה – ואלכה3 בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים – בחוצות4 וּבָרְחֹבוֹת, אֲבַקְשָׁה – אחפש שם5 אֵת זה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי – שנפשי אוהבת6, והנה כן עשיתי7, בִּקַּשְׁתִּיו – חיפשתי אותו8 וְאולם גם שם9 לֹא מְצָאתִיו – מצאתי אותו10:
    1. מצודת דוד.
    2. לקח טוב.
    3. מצודת דוד.
    4. אבן עזרא.
    5. ראה ביאור בפס׳ א׳.
    6. מצודת דוד פס׳ א׳.
    7. מצודת דוד.
    8. ראה ביאור בפס׳ א׳.
    9. מצודת דוד.
    10. והנמשל, כנסת ישראל אומרת, בכל הימים שסבבתי במסעות במדבר הייתי מחזרת אחר אהבת ה׳, אבל הוא לא נתרצה לי ולא אבה להכניסני מיד אל הארץ, מצודת דוד. ורש״י מבאר שהנמשל הוא לתפילת משה רבינו אחרי חטא העגל, שנאמר (שמות לב, יא) ״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו״. ולקח טוב ביאר, ״אקומה נא ואסובבה״ בתשובה ובמעשים טובים לבקש רחמים מלפניו, ״בקשתיו ולא מצאתיו״ הכוונה לאורך הגלות הנמשכת כשישראל חושבים שהגיע הקץ מחמת הסימנים שמבשרים על כך, אולם עדיין לא נגאלו.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
     
    (ג) מְצָא֙וּנִי֙ הַשֹּׁ֣מְרִ֔ים הַסֹּבְבִ֖יםא בָּעִ֑יר אֵ֛ת שֶֽׁאָהֲבָ֥הב נַפְשִׁ֖י רְאִיתֶֽם׃
    The watchmen that go about the city found me. Have you seen him whom my soul loves?
    א. הַסֹּבְבִ֖ים =ל
    • א=הַסֹּבֲבִ֖ים (חטף)
    ב. שֶֽׁאָהֲבָ֥ה =א (געיה)
    • ל=שֶׁאָהֲבָ֥ה (אין געיה)
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
    אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אַשְׁכַּחוּ יָתִי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְלֵיוָאֵי נָטְרֵי מַטְּרַת מֵימְרָא דְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִי מְסַחֲרָן יָתֵיהּ חֲזוֹר חֲזוֹר וּשְׁאֵלִית לְהוֹן עַל עֵיסַק שְׁכִינַת יְקָרָא דַּיָי דִּאִסְתַּלַּקַת מִנִּי אֲתֵיב מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דִּיִשְׂרָאֵל וְכֵן אֲמַר אַסַּק לִשְׁמֵי מְרוֹמָא וַאֲצַלֵּי קֳדָם יְיָ מָאִם יְכַפַּר עַל חוֹבֵיכוֹן וְיַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ בֵּינֵיכוֹן כְּמִלְּקַדְמִין.
    [א] מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים – זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אֲמַרְתְּ: עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר (שמות ל״ב:כ״ז). אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה משֶׁה.
    צאדפוני אלחראס, אלד׳י ידורו פי אלקריה, פסאלתהם וקלת להם, הל אלד׳י אחבת נפסי ראיתם.
    ובדרך מקרה, פגשו אותי השומרים, אלה שמסתובבים בעיר, אז שאלתי אותם ואמרתי להם: האם ראיתם את אשר נפשי אהבה?
    את שאהבה – שאלתים ואמרתי להם האם את שאהבה נפשי ראיתם.
    וענין מצאוני השומרים, יציאת העמלקי והכנעני לקראתם שנ׳ ויצא העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא וכו׳.
    ואמרו את שאהבה נפשי, הוא אבדן העמלקים והכנענים ואח״כ סיחון ועוג ושאר האויבים.
    מצאוני השומרים – משה ואהרן.
    את שאהבה נפשי ראיתם – מה מצאתם בפיו.
    The watchmen found me – Moshe and Aharon.⁠1
    Him whom my soul loves, have you seen him – What [message] did you find in His mouth?
    1. They guarded the Bnei Yisroel from sin during the Egyptian exile. Also in reference to Ezra and Nechemyah who watched over the Bnei Yisroel during the exile of Bavel. (Alshich)
    מצאוני השומרים הסובבים בעיר – אלו שומרים שבכל דור ודור.
    הסובבים בעיר – הסובבים בעולם. הם האומות שנשתעבדו בהם.
    את שאהבה נפשי ראיתם – כלומר ראיתם אתם אלוה כאלהינו.
    את שאהבה נפשי – אין לו שני ואין זולתו. והיאך אנו מניחין את עבודתו להדבק באלהיהם.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

    השומרים – הם משה ואהרן.
    The watchmen. Moses and Aaron.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    עד שמצאוני השומרים – והם משה ואהרן.
    ואז כשהייתי סובבת בעיר למצואא {את} דודי, מצאוני השומרים את העיר הסובבים בעיר מקצה אל קצה, ושאלתי מהם: את שאהבה נפשי אותו ראיתם, ולא הודיעוני.⁠ב
    א. בכ״י: מצוא.
    ב. בכ״י: הודיעוהו.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    מצאוני השומרים – אני הייתי מסתתרת מהם, ועל כל זאת מצאוני, כי הם מסובבין בעיר ואין להסתר מהם.
    ושאלתים: את שאהבה נפשי ראיתם – ולא הזכרתי להם שמו, כי נכר היה וידוע לכל.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    מצאוני השומרים הסובבים בעיר, ושאלתי: הראיתם את שאהבה נפשי. וכן עשיתי ובקשתיו כשסבבתי בעיר ולא ענו לי דבר.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם – ראוי שתדע שהחושים הם השומרים כי הם הושמו בגוף הבעלי חיים לשמירה וזה מעניינם מבואר למעיין בזה הספר. והנה אמרה מצאוני לפי שאין מדרך המדינה לבקשם אבל הם יוציאוהו ויפגעוהו בו כאשר תגיעו רשמי המוחשים בחוש המשותף עם מנוחת החושים כי אז יגיעו אלו הרשמים אשר בחוש המשותף לו אל הדמיון וזה הפועל לא יגיע אל הדמיון מה שהתמידו החושים להיותם טרודים במוחשים. ומפני זה ראוי שיאמר מצאוני. ושאל אותם אם ראו את שאהבה נפשו לפי שכל מה שיגיע אל הדמיון הוא מגיע אליו מן החוש וזה כולו להורות על חוזק החשק בדרישת זה השלמות.
    ושכבר מצאוה השומרים הסובבים בעיר ולא נתביישה לשאול להם עליו והיה מטוב מקרה שכמעט שעברה מהם מצאתהו ומרוב חשקה בו אמרה (ד) אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו וגו׳. וכאשר הביאתו אל בית אמה בית מנוחתה כלבבה חזרה והשביעה כמו שעשתה כאשר דמתה ברעיונה. אם תעירו ואם תעוררו וכשהיו שם באותו המצב הנכסף אמרה על עצמה.
    מצאוני אמרה כן על משה ואהרן ומרים שהיו השומרים והרועים אותם כל הזמן ההוא ואף להם היו שואלים את שאהבה נפשי ראיתם: כי גם הדבור נסתלק מהם כל הזמן ההוא כנזכר וכן פרש״י ז״ל ואפשר שיהיה מאמר מצאוני וכו׳ כאמרה מצאוני רעות השומרים והעדר מציאותם אצלי כי אז בסוף הזמן חסרון.
    מצאוני השומרים. משה ואהרן בכהניו1, ושאלתים האמנם את שאהבה נפשי ראיתם, ואין עונה2:
    1. לשה״כ בתהלים (צט ו). וכן פירשו רש״י ואבע״ז. וכ״כ בעל העקידה ׳אמרה כן על משה אהרן ומרים שהיו השומרים והרועים אותם כל הזמן ההוא, ואף להם היו שואלים את שאהבה נפשי ראיתם׳.
    2. שגם למשה ואהרן לא נתגלתה השכינה כאשר הם ׳סובבים בעיר׳ – בתוך המחנה, אלא באהל מועד. והתרגום פירש שישראל שאלו את משה ואהרן והלויים השומרים את משמרת המשכן וסובבים אותו על אודות השכינה שנסתלקה מישראל, ומשה ענה שיעלה השמימה לבקש עבורם, אולי יכפר ה׳ על עוונם וישרה את שכינתו ביניהם. וראה מצודות.
    מצאוני השומרים – בעת סבבתי בעיר לחפש אחריו, מצאו אותי שומרי העיר הסובבים בלילה לשמרה והנה לא בושתי ואת פיהם שאלתי האם ראיתם את שאהבה נפשי, כי מרבית האהבה קלקלה את השורה, והשלכתי הבושה מנגד ושאלתים. וכאומרה אני שאלתים, אבל לא מצאתי מענה. והנמשל הוא לומר כאשר מצאו אותי השומרים הסובבים המנהיגים אותי, הם משה ואהרן, ושאלתים מה מצאתם בפי ה׳, והנה אין ולא מצאו נבואה, על כי הייתי נזופה לפניו באותן הימים.
    משל:
    מצאוני – עד שהתחילה לצאת מן העיר ובאת עד מקום השומרים סביב לעיר, העומדים בשער העיר ושם שאלה שנית אם ראו את שאהבה נפשה.
    מליצה:
    מצאוני – ואז ברוב תשוקת הנפש אחרי דודה התחילה לצאת מן העיר ר״ל להתפשט מן החומר ולעזוב את אנשיה וגם את הכחות הכוללים שבה שעברה והתפשטה גם מן המתעורר והמדמה עד שמצאוה השומרים לעיר סביבותיה בסוף העיר והוא ציור הגדר האחרון שבו היא העמדת החי עד שאם תצא הנפש מגדר הזה ותעבור את הגבול הזה האחרון תהיה חוץ לעיר והוא משל שכמעט יצאה מן הגויה ושם דרשה שנית על הדוד העליון אהבת נפשה.
    מצאוני וגו׳ – ואני שאלתים את שאהבה נפשי ראיתם? והם ענו לי לא ראינוהו.
    ובזמן שסבבתי בעיר לחפש אחריו1 מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים – שומרי העיר2 הַסֹּבְבִים בָּעִיר בלילה לשומרה, ולא התביישתי ושאלתי אותם האם3 אֵת מי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם? אבל לא מצאתי מענה4:
    1. מצודת דוד.
    2. שם.
    3. שם.
    4. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל ממשיכה בדבריה ואומרת, כאשר מצאו אותי השומרים הסובבים המנהיגים אותי שהם משה ואהרן ושאלתים מה מצאתם בפי ה׳, לא מצאתי מענה כי לא ניתנה להם נבואה, על כי הייתי נזופה לפני ה׳ באותם שלושים ושמונה השנים במדבר, רש״י, ספורנו, מצודת דוד. ולקח טוב ביאר שכנסת ישראל פונה ל״שומרים״ שבכל דור ״הסובבים בעיר״ הם האומות הסובבים בעולם שהשתעבדו בהם, ושואלת אותם הראיתם אתם אלוה כאלהינו?! ״את שאהבה נפשי״, אין לו שני ואין זולתו, והיאך אנו מניחים את עבודתו להדבק באלהיהם?!.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
     
    (ד) כִּמְעַט֙ שֶׁעָבַ֣רְתִּי מֵהֶ֔ם עַ֣ד שֶׁמָּצָ֔אתִיא אֵ֥ת שֶֽׁאָהֲבָ֖הב נַפְשִׁ֑י אֲחַזְתִּיו֙ וְלֹ֣א אַרְפֶּ֔נּוּ עַד⁠־שֶׁ֤הֲבֵיאתִיו֙ אֶל⁠־בֵּ֣ית אִמִּ֔י וְאֶל⁠־חֶ֖דֶר הוֹרָתִֽי׃
    Shortly after I had passed from them, I found him whom my soul loves. I held him and would not let him go until I had brought him into my mother's house, into the chamber of she who conceived me.
    א. שֶׁמָּצָ֔אתִי =א (אין געיה)
    • ל=שֶֽׁמָּצָ֔אתִי (געיה)
    ב. שֶֽׁאָהֲבָ֖ה =א (געיה)
    • ל=שֶׁאָהֲבָ֖ה (אין געיה)
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
    כִּזְעֵיר צִבְחַר הֲוָה וְתָב יְיָ מִתְּקוֹף רוּגְזֵיהּ וּפַקֵּיד לְמֹשֶׁה נְבִיָּא לְמֶעֱבַד מַשְׁכַּן זִמְנָא וַאֲרוֹנָא וְאַשְׁרִי שְׁכִינְתֵּיהּ בְּגַוֵּיהּ וְעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מְקָרְבִין קוּרְבָּנֵיהוֹן וְעָסְקִין בְּפִתְגָמֵי אוֹרָיְתָא בְּאִדְּרוֹן בֵּית מִדְרַשָׁא דְּמֹשֶׁה רַבְּהוֹן וּבְקִיטוּנָא דִּיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשֻׁמְשָׁנֵיהּ.
    [א] כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי – זֶה משֶׁה. אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי, זֶה סִינַי. וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁמִּשָּׁם נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל בְּהוֹרָיָה.
    [ב] דָּבָר אַחֵר: עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת – זֶה לַיְלָה שֶׁל בָּבֶל. בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה דָּנִיֵּאל. בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו, אָקוּמָה נָא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, בַּכְּרַכִּים וּבַמְּדִינוֹת, אֲבַקְּשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה דָּנִיֵּאל. בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו, מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים, אֵלּוּ הַכַּשְׂדִים, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה דָּנִיֵּאל, לְהֵיכָן הָלַךְ, מַאן דְּאָמַר לְתַעֲנִית, וּמַאן דְּאָמַר לִסְעוּדָה. מַאן דְּאָמַר לְתַעֲנִית, שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ (דניאל ט׳:י״ז). וּמַאן דְּאָמַר לִסְּעוּדָה, לִקְרוֹא כְּתָבָיו שֶׁל בֵּלְשַׁאצַר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין (דניאל ה׳:כ״ה). רַבִּי חִיָּא רַבָּה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, רַבִּי חִיָּא אָמַר מְנֵא ממתוס ננקפי אאלרן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר יטת יטת אדך פוגחמט. וְרַבָּנָן אָמְרִין אנם אנם לקת ניסרפו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּמַשְׁמָעוֹ מְנֵא מְנֵא תְּקַל וּפַרְסִין, מְנֵא מְנָה אֱלָהָךְ מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ, תְּקֵל תְּקִילְתָּא בְמֹאזַנְיָא וגו׳, פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת וגו׳. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל דָּנִיֵּאל וְאָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ דָּנִיֵּאל כָּל הַנְּבוּאוֹת הָרָעוֹת וְהַקָּשׁוֹת שֶׁנִּתְנַבֵּא יִרְמְיָה בָּאוּ עָלֵינוּ, וּנְבוּאָה אַחַת טוֹבָה שֶׁנִּתְנַבֵּא עָלֵינוּ: כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה (ירמיהו כ״ט:י׳), עֲדַיִן לֹא בָאָה. אָמַר לָהֶם הָבִיאוּ לִי סֵפֶר יְשַׁעְיָה, הִתְחִיל קוֹרֵא וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק זֶה: מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב (ישעיהו כ״א:א׳), אִם יָם לָמָּה מִדְבָּר, וְאִם מִדְבָּר לָמָּה יָם, אֶלָּא אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁהֵן מְשׁוּלוֹת כְּחַיּוֹת, כְּדִכְתִיב: וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן (דניאל ז׳:ג׳), רַבִּי חֲנִינָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא (דניאל ז׳:ג׳), מַכּוֹתֵיהֶן שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ, אִם זְכִיתֶם מִן יַמָּא, וְאִם לָאו מִן חוּרְשָׁא, מָה הֲדָא חֵיוְתָא סָלְקָא מִן יַמָּא וְלָא מָכְיָה נָפְקָא מִן חוּרְשָׁא מָכְיָה, כָּךְ אִם זְכִיתֶם אֵין אֻמּוֹת מוֹשְׁלוֹת בָּכֶם. וְדִכְוָותֵהּ: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ׳:י״ד), עַיִּ״ן תְּלוּיָה, אִם זְכִיתֶם מִן הַיְאוֹר, וְאִם לָאו מִן הַיָּעַר, מָה הֲדָא. חֵיוְתָא סָלְקָא מִן נַהֲרָא וְלָא מָכְיָה נָפְקָא מִן חוּרְשָׁא מָכְיָה, כָּךְ: כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלוֹף (ישעיהו כ״א:א׳), אָמַר רַבִּי לֵוִי אֵין לְךָ עִלְעוּל קָשֶׁה יוֹתֵר מִן הָעִלְעוּל הַזֶּה שֶׁהוּא בָּא מִן הַצָּפוֹן וְעוֹלֶה וּמַכְסִיף אֶת הַבְּרִיּוֹת שֶׁנְּתוּנוֹת בַּדָּרוֹם, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁעָלָה מִן הַצָּפוֹן וְהֶחֱרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנָּתוּן בַּדָּרוֹם. מִמִּדְבָּר בָּא (ישעיהו כ״א:א׳), מֵהֵיכָן בָּא, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר דֶּרֶךְ שִׁמְמוֹת מִדְבָּר בָּא. מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי (ישעיהו כ״א:א׳-ב׳), בְּעֶשֶׂר לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת הַנְּבוּאָה: חָזוֹן, נְבוּאָה, הֲטָפָה, דִּבּוּר, אֲמִירָה, צִוּוּי, מַשָּׂא, מָשָׁל, מְלִיצָה, חִידָה. אֵי זֶה קָשֶׁה מִכֻּלָּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר חָזוֹן קָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי (ישעיהו כ״א:ב׳). רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר דִּבּוּר קָשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת (בראשית מ״ב:ל׳). רַבָּנָן אָמְרֵי מַשָּׂא קָשֶׁה, כְּמַשְׁמָעוֹ: כְּמַשָּׂא כָבֵד (תהלים ל״ח:ה׳). הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי (ישעיהו כ״א:ב׳), כְּבָר נִתְעַלֵּם צָרָתָהּ שֶׁל עֵילָם, צוּרִי מָדַי, כְּבָר נוֹצְרָה צָרָתָהּ שֶׁל מָדַי. כָּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּתִּי, כָּל אַנְחָתָהּ שֶׁל בָּבֶל. עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה (ישעיהו כ״א:ג׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל עַל יְדֵי שֶׁהֵרִיחוּ מִקְצַת צָרָתָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת קָצְרָה רוּחָן שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ, בַּתְּחִלָּה: לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ (במדבר כ״א:ד׳). יִרְמְיָה אָמַר: בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ (איכה ה׳:ט׳). דָּנִיֵּאל אָמַר: אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל (דניאל ז׳:ט״ו). יְשַׁעְיָה אָמַר: עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה (ישעיהו כ״א:ג׳). אָנוּ שֶׁאָנוּ מֻבְלָעִין בְּתוֹךְ מְעֵיהֶן כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה שָׁנִים וְכַמָּה קִצִּים וְכַמָּה עִבּוּרִין עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה נַעֲוֵיתִי מִשְׁמֹעַ נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת, נַעֲוֵיתִי מִשְׁמֹעַ קוֹל חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין שֶׁל רָשָׁע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְעַל מָרֵא שְׁמַיָא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי בַיתֵהּ וגו׳ (דניאל ה׳:כ״ג), נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת (ישעיהו כ״א:ג׳), מֵרְאוֹת שַׁלְוָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בֵּלְשַׁאצַר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה׳:א׳), מַהוּ רַב רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר רַב מִשֶּׁל אֱלוֹהוֹ, אָמַר לָהֶם עֹמֶר שֶׁלָּכֶם בְּכַמָּה קָרֵב, אָמְרוּ בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, אָמַר לָהֶם וְשֶׁלִּי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה נָפָה, תָּעָה לְבָבִי (ישעיהו כ״א:ד׳), זֶה בֵּית דִּין שֶׁטָּעָה בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ יוֹם אֶחָד. פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי (ישעיהו כ״א:ד׳), רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר פְּיָילֵי נֶהֱנֵיתָה אַתָּה.
    דָּבָר אַחֵר, פַּלָּצוּת, פֶּה שֶׁהוּא מֵפִיץ דִּבְרֵי לֵצוּת.
    דָּבָר אַחֵר, פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי, עַל יְדֵי שֶׁנָּפְקוּ לְדַבֵּר לֵצוּת. אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה (ישעיהו כ״א:ד׳), הַנֶּשֶׁף שֶׁהָיְתָה נַפְשִׁי חֲשׁוּקָה בוֹ לַגְּאֻלָּה, שָׂם לִי לַחֲרָדָה. עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן (ישעיהו כ״א:ה׳), סַדַּרְתְּ פָּתוֹרָא. צָפֹה הַצָּפִית, אֲקֵימְתָּ מְנַרְתָּא, אַדְלֵקְתְּ בּוֹצִינָא. קוּמוּ הַשָּׂרִים, זֶה כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ. מִשְׁחוּ מָגֵן, קַבְּלוּ מַלְכוּתָא. הֲוָה אָמַר כּוֹרֶשׁ לְדָרְיָוֶשׁ מְלֹךְ, אַתְּ קֳדָמַיי, אָמַר דָּרְיָוֶשׁ לְכוֹרֶשׁ לֹא כֵן פֵּרַשׁ דָּנִיֵּאל: פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס (דניאל ה׳:כ״ח), לְמָדַי תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְפָרָס, הֱוֵי אַתְּ דְּמָלִיךְ קֳדָמוֹי, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ רָשָׁע שָׁלַח וְאָמַר לַחֲיָלוֹתָיו כָּל אֻמָּה וּמַלְכוּת שֶׁמָּרְדָה בִי נָבוֹא עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע, אֵצֶל הַכֹּל שָׁלַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא אֶצְלִי שָׁלַחְתָּ, חַיֶּיךָ לֵית פֻּרְעָנוּת דְּהַהוּא גַבְרָא מִן אֲתַר אָחֳרָן אֶלָּא מִגַּבַּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וגו׳ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים ע״ה:ז׳-ח׳), יַשְׁפִּיל לְבֵלְשַׁאצַּר וְיָרִים לְכוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ. כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ שׁוֹעֲרִין שֶׁל בֵּלְשַׁאצַּר הָיוּ, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ אֲמַר לוֹן כָּל מַאן דְּמִתְחֲמֵי הָכָא לֵילְיָא הָדֵין אֲפִלּוּ דְּהוּא אָמַר לְכוֹן דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא אֲרִימוּן לֵיהּ רֵאשֵׁיהּ, וְאֵין דַּרְכָּן שֶׁל מְלָכִים לִהְיוֹת מַנִּיחִים בֵּית הָרְעִי שֶׁלָּהֶם לִפְנִים מִטְּרַקְלִינֵיהוֹן אֶלָּא חוּץ לִטְּרַקְלִינֵיהוֹן. נִתּוֹתְרוּ מֵעָיו כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וּנְפַק מִנְפַּק וְלָא אַרְגְּשׁוּן בֵּיהּ, מְכִי עָיֵיל אַרְגְּשׁוּן בֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ מָאן אַתְּ, אֲמַר לוֹן אֲנָא הוּא מַלְכָּא, אָמְרִין לֵיהּ וְלָאו כֵּן פַּקֵּיד מַלְכָּא דְּכָל מַאן דְּמִתְחֲמָן הָכָא לֵילְיָא דֵין אֲפִלּוּ אֲמַר לְכוֹן דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא אֲרִימוּן רֵישֵׁיהּ, מֶה עָשׂוּ נָטְלוּ פִּרְחָהּ שֶׁל מְנוֹרָה וּפָצְעוּ אֶת מֹחוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָאָה (דניאל ה׳:ל׳). בְּאֵיזוֹ שָׁעָה נֶהֱרַג, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בִּשְׁעַת מַחֲלִיַּית שִׁינְתָא, וְרַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר כְּבֵין דְּבוּ לְכֶלֶב, וְלָא פְּלִיגִין, דְּמַאן דַּאֲמַר בִּשְׁעַת מַחֲלִיַּית שִׁינְתָא, עֲבַד מְפַרְפֵּר כָּל הַהוּא יוֹמָא מַה שֶּׁהָיָה מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ מִן הַמַּלְכוּת, וּמַאן דַּאֲמַר כְּבֵין דְּבוּ לְכֶלֶב, דַּהֲוָה מְדַמְדֵּם כָּל הַהוּא לֵילְיָא שֶׁהָיָה מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ מִן הַמַּלְכוּת.
    אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בֶּן לֵוִי כְּבֵין כּוֹס לְכוֹס נִכְנְסָה מַלְכוּת בְּמַלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי כוֹס בְּיַד ה׳ וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה וגו׳ (תהלים ע״ה:ט׳), הוּא שֶׁהַנָּבִיא מְקַנְתֵּר וְאוֹמֵר: רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר (ישעיהו מ״ז:א׳), מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, מַה לְּהַלָּן: יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן (איכה ב׳:י׳), בְּרַם הָכָא רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר.
    אָמַר רַבִּי חוּנְיָא כָּךְ אָמְרָה יְרוּשָׁלַיִם לְבַת בָּבֶל, פגי פילאי קקום כאמי מחי, אַתְּ סְבוּרָה בְּעַצְמֵךְ שֶׁאַתְּ בְּתוּלָה, זְקֵנָה אַתְּ: שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא (ישעיהו מ״ז:א׳), בָּטְלָה זְכוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ כִּסֵּא. וְאֵי זֶה זְכוּת הָיָה לוֹ, בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן (ישעיהו ל״ט:א׳), אָמְרוּ מְרֹאדַךְ עוֹבֵד לַחַמָּה הָיָה, וְהָיָה לָמוּד לֶאֱכֹל בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְיָשֵׁן לוֹ עַד תֵּשַׁע שָׁעוֹת, וְכֵיוָן שֶׁחָזַר גַּלְגַּל חַמָּה בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה יָשַׁן לוֹ, וְעָמַד וּמְצָאוֹ שַׁחֲרִית, בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג כָּל חֲיָלוֹתָיו, אָמַר לָהֶם הִנַּחְתֶּם אוֹתִי יָשֵׁן כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, אָמְרִין לֵיהּ יוֹמָא הוּא דְחָזַר. אָמַר לָהֶם וְאֵי זֶה אֱלוֹהַּ הֶחֱזִירוֹ, אָמְרוּ לוֹ אֱלוֹהוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ הֶחֱזִירוֹ. אָמַר לָהֶם וְכִי יֵשׁ אֱלוֹהַּ גָּדוֹל מֵאֱלֹהַי, אָמְרוּ לוֹ אֱלוֹהוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ גָּדוֹל הוּא מֵאֱלֹהֶיךָ, מִיָּד שָׁלַח סְפָרִים וּמִנְחָה לְחִזְקִיָּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן (ישעיהו ל״ט:א׳), וּמַה כָּתַב בָּהֶן, שָׁלוֹם לְחִזְקִיָּהוּ, שָׁלוֹם לֶאֱלָהָא רַבָּה, שָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם, וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ הַכְּתָבִים נִתְיַשֵּׁב עַל דַּעְתּוֹ אָמַר לֹא עָשִׂיתִי כַּהֹגֶן, הִקְדַמְתִּי שְׁלוֹמוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ לֶאֱלוֹהוֹ, מִיָּד עָמַד מִכִּסְּאוֹ וּפָסַע שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת וְהֶחֱזִיר הַכְּתָבִים וְכָתַב כְּתָבִים אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְכָתַב בָּהֶן שָׁלוֹם לֶאֱלָהָא רַבָּה שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, וְשָׁלוֹם לְחִזְקִיָּהוּ, וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלָיִם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה עָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ וּפָסַעְתָּ שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת לִכְבוֹדִי חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד מִמְּךָ שְׁלשָׁה מְלָכִים קוֹזְמוֹקְרוֹטִין שׁוֹלְטִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: נְבוּכַדְנֶצַּר, וֶאֱוִיל מְרוֹדַךְ, וּבֵלְאשַׁצַּר, וְכֵיוָן שֶׁעָמְדוּ וְחֵרְפוּ קִעֲקַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּיצָתָן מִן הָעוֹלָם וְהֶעֱמִיד אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם. כְּתִיב: וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתֹה (ישעיהו ל״ט:ב׳), מַהוּ בֵּית נְכֹתֹה, אָמַר רַבִּי אִימֵי נְכִיתָה שֶׁנָּכַת מִסַּנְחֵרִיב וּבִזָּה שֶׁבָּזַז מִסַּנְחֵרִיב. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זַיִּן בּוֹלֵעַ זַיִן הֶרְאָה לָהֶם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בָּתֵּי הַשֵּׁן נִמְשָׁכִין כַּשַּׁעֲוָה הֶרְאָה לָהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר דְּבַשׁ בָּרִיא כָּאֶבֶן הֶרְאָה לָהֶם. רַבִּי לֵוִי אָמַר בָּזֶה אָנוּ עוֹשִׂין מִלְחָמָה וְנוֹצְחִין, כְּתִיב: קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח (ישעיהו מ״ז:ב׳), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל עַמָּא טוֹחֲנִין חִטִּים וְאַתְּ אֲמַרְתְּ קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח, אֶלָּא כָּךְ אָמְרָה יְרוּשָׁלַיִם לְבַת בָּבֶל אִלּוּלֵי מִמָּרוֹם עָשׂוּ מִלְחָמָה עִמִּי, אַתְּ הָיִית יְכוֹלָה לִי, אִלּוּלֵי שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, אַתְּ הָיִית יְכוֹלָה לִי, הֱוֵי קִמְחָא טְחִינָא טְחַנְתְּ וְאַרְיָא קְטִילָא קְטִילְתְּ וְדָרָא יָקִידָא יְקַדְתְּ.
    דָּבָר אַחֵר, קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח, לְשֶׁעָבַר הָיוּ אֲחֵרִים טוֹחֲנִין לָךְ עַכְשָׁו קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח. גַּלִּי צַמָּתֵךְ (ישעיהו מ״ז:ב׳), פִּרְשִׂי צְנִיעוּתֵךְ, זֶה הַמֶּלֶךְ שֶׁנָּתוּן לִפְנִים מִשִּׁבְעָה קַנְקַלִּין. חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל (ישעיהו מ״ז:ב׳), קְלוּפִי סוֹבַלְתָּא דְנַהֲרָא. עִבְרִי נְהָרוֹת (ישעיהו מ״ז:ב׳), לְשֶׁעָבַר הָיִית עוֹבֵר בִּקְרוֹנִין שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב, וְעַכְשָׁו גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת. תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מ״ז:ג׳), מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, מַה לְּהַלָּן: כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ (איכה א׳:ח׳), אַף כָּאן גַּלִּי עֶרְוָתֵךְ.
    אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד אֲנִי לְהָבִיא פֻּרְעָנוּת לְבַת בָּבֶל וַאֲפִלּוּ דְּדָנִיֵּאל בָּעֵי עֲלָהּ רַחֲמִין, דִּכְתִיב: וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וגו׳ (דניאל ד׳:כ״ד), אֵין אֲנִי שׁוֹמֵעַ לוֹ, לָמָּה: גֹּאֲלֵנוּ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ (ישעיהו מ״ז:ד׳).
    אחזתיו ולא ארפנו – בשעה שהורידה מיכל בת שאול כביר העזים על המטה והיה שאול סבור שהוא תפוס.
    ד״א אחזתיו ולא ארפנו – זה דוד שתפס את הגורן מיד ארונה היבוסי ואמר זהו בית הבחירה.
    עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי – בשעה שעלו בני ישראל להוסיף על המזבח וימצאו גלגלתו של ארונה נתונה תחת המזבח ולא פסל הקב״ה את הקרבנות של ישראל.
    אחזתיו ולא ארפנו – זה דוד כשתפס הגורן מיד ארונה היבוסי ומצא גלגלתו של ארונה נתונה תחת המזבח ולא פסל מקום קרבנות ישראל.
    דבר אחר: אחזתיו ולא ארפנו – אמר ר׳ יצחק עד שלא הוקם המשכן היתה הנבואה מצויה בעובדי אלילים, משהוקם המשכן נסתלקה מהם שנאמר אחזתיו ולא ארפנו, וכתיב ונפלינו אני ועמך, א״ל הרי בלעם מתנבא, א״ל לא לטובתו מי מנה עפר יעקב, לא הביט און, מה טובו אהליך, דרך כוכב, וירד מיעקב. ד״א על משכבי בלילות א״ר אלכסנדרי על שישנתי מתורה וממצות נסמכו לי לילות ללילות, לשעבר היה מאיר לי בין לילה ללילה בין ליל מצרים לליל של בבל, אבל עכשו נסמכו לי לילות ללילות.
    ען קליל למא גזת מנהם, ואד׳ קד וגדת אלד׳י אחבת נפסי, צ׳בטתה ולם ארכ׳יה, אלי אן אדכ׳לתה אלי בית אמי, ואלי כ׳דר ואלדתי.
    לאחר זמן קצר כאשר עברתי מהם, והנה כבר מצאתי את אשר אהבה נפשי, תפשתי אותו ולא הרפיתי לו, עד שהכנסתי אותו אל בית אמי ואל חדר יולדתי.
    כמעט – אף מעט אחר שעברתי מהם והנה מצאתי.
    ואמרו כמעט שעברתי מהם, הוא עבור יהושע וישראל את הירדן שנ׳ ביבשה עבר ישראל את הירדן (יהושע ד כב). ולתתה אותם השכינה בלי הפסק עד שילה שהוא במקום בית אל, ועד המקדש וירושלם שהיא חדר יולדתם.
    כמעט שעברתי מהם – קרוב לפרישתם ממני לסוף ארבעים שנה שמתו.
    עד שמצאתי – היה עמי בימי יהושע לכבש שלשים ואחד מלכים.
    אחזתיו ולא ארפנו – לא נתתי לו רפיון עד שהבאתִיו אל משכן שילה בשביל כל אלה שעשה לי.
    Scarcely had I departed from them – Shortly after their parting from me,⁠1 at the end of the forty years.
    When I found – That He was with me in the days of Yehoshua to conquer the thirty-one kings.
    I grasped him and would not let him go – I did not loosen my grasp on Him until I brought Him to the Tabernacle at Shiloh because of all this that He had done for me.
    1. I.e., shortly after the deaths of Moshe and Aharon.
    כמעט שעברתי מהם – בזמן שהשם יושיע את שארית עמו מן האומות היו בעיניהם כל הצרות שעברו עליהם כאין כענין שנאמר בשוב י״י שבת ציון היינו כחולמים. ואו׳ כי נישכחו הצרות הראשונות כי נסתרו מעיני.
    עד שמצאתי את שאהבה נפשי – אז אהיה לעם לאלהים.
    אחזתיו ולא ארפנו – שלא יהיה גלות עוד שנאמר ולא יוסיפו לדאבה עוד.
    עד שהבאתיו אל בית אמי – זו היא ארץ ישראל בית אומי.
    אל חדר הורתי – זה בית המקדש כענין שנאמר בחדר המטות.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

    הורתי – יולדתי, כמו על ברכות הורי (בראשית מ״ט:כ״ו).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

    וזמן מועט היה פחות משנה עבר עד שעלתה השכינה בקרבי ודרה במשכן, ורצו להיכנס לארץ ואמרו: הננו (במדבר י״ד:מ׳).
    And only a little time, less than a year, elapsed before the Shekhinah came up in the midst of me and went down into the tabernacle, and they were delighted to enter the land, and they said, ‘Lo, we be here’ (Numbers 14:40).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    ומעט זמן היה שעברתי והתפרדתי מהם – והעניין שעלה משה והתפלל בעד ישראל.
    עד שהבאתיו – אל הארון.
    וכמעט שעברתי מהם וכיון שמצאתיו, אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי {ו}⁠אל חדר הורתי – לרוות דודים עמו בלי בושת.
    וכמעט שעברתי מהם – ״כזער ציבחד הוה ותב י״י מתקוף רוגזיה ואמר למשה נביא למיעבד משכנא״.
    עד שהבאתיו אל בית אימי וגומ׳. לפי הפשט, בית אירוסין בבית האם של כלה.
    והדוגמה הוא המשכן שעשו ישראל. אבל לפנים אצל ״אפריון עשה לו המלך שלמה״ (שיר השירים ג׳:ט׳), שזהו בארץ ישראל, בית המקדש,⁠א מקום חופה ונישואין, ושםב כתיב ״בעטרה שעיטרה לו אמו״ (שיר השירים ג׳:י״א) – של חתן.
    א. בכתב-היד: בית המשכן, מה שאינו מתאים כלל להקשר של הניגוד בין המשכן לארץ-ישראל, ומה שנסתר גם על-ידי פירוש הפסוקים הבאים (ו-יא).
    ב. בכתב-היד: לשם. הוי״ו התארכה ודמתה ללמ״ד.
    אחזתיו ולא ארפנו – לא רפיתיו מתוך ידי כלל כלל, כי יראה הייתי פן יברח ממני כאשר עשה בתחלה.
    עד {ש}⁠הביאתיו אל בית אמי – זה מדור החצון הפתוח לרשות הרבים.
    ואף שם לא רפיתיו, עד הביאתיו אל חדר הורתי – הוא חדר הפנימי מקום מוצנע למשכב דודים.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    (ד-ה) כמעט שעברתי מהם – וחזרתי לחפש, חפשתי עד שמצאתי את שאהבה נפשי.
    וכשמצאתיו אחזתיו – בכח בלא רפיון, אחיזה שלא יירף ממני.
    ולא הנחני עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי – ושמחתי והתענגתי מאוד.
    השבעתי אתכם בנות ירושלים – זה היה..... עמו מתי יראה על..... ומשבעת כל העולם שלא יעירוה.
    וכל זה הענין אמר המשורר על מעשה המרגלים, שאמר הקב״ה לכנסת ישראל שהיו חונים סביבות המשכן בשמחה גדולה, בא להם קול מאת הקב״ה לאמר: עלו ורשו את הארץ (דברים ט׳:כ״ג), כי הגיע זמן לירש את הארץ, והדרך מוכן והארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג׳:ח׳). והם שלחו מרגליהם, והתחילו להסתיר עצמם שלא לילך, כי אמרו: עם גדול ורב ורם כענקים (דברים ב׳:י׳). והקב״ה מפתה אותם לילך, ולא שמעו, כי אמרו: לא נסו הצללים. ואמרו להם יהושע וכלב: סר צלם מעליהם (במדבר י״ד:ט׳), ולא שמעו.
    ועל המרגלים הוא אומר: אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים (שיר השירים ב׳:ט״ו), כי עשרה בני אדם מועטים וקטנים חבלו הכרמים, שעל ידם נתאחרו במדבר. וזהו לשון חיבול, כמו: ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם (במדבר ל״ב:ט״ו), ומתרגם ומחבלין.
    ואחר כך נתחרטו ישראל וביקשו לילך, וביקשו הקב״ה שילך עמהם ולא מצאוהו, דכתיב: ותהינו לעלות ההרה (דברים א׳:מ״א). ומשה אמר: לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם (דברים א׳:מ״ב), וארון ברית ה׳ ומשה לא משו (במדבר י״ד:מ״ד). וזהו: השומרים שלא רצו להיות עמהם.
    כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי – שלא נסתלקה שכינה ממני לגמרי, ולא נתאחרו על זאת רק ארבעים שנה.
    עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר הורתי – ארץ ישראל, שהיא מקום דירת האבות וגידולם.
    השבעתי אתכם בנות ירושלים – שלא תחטיאו אותי להקב״ה, ולא תפרידו החיבה והריעות שאני בה שהנחילנו הקב״ה את צבי ארצות הגויים ומשרה שכינתו בינינו.
    אם תעירו ואם תעוררו – שלא תחטיאו אותי להקב״ה ותפרידו ביני ובינו, כמו שכתוב בתורה: פן יחטיאו אותך לי (שמות כ״ג:ל״ג), שצוה הקב״ה להבדיל בין ישראל לעמים, ואמר לי: את בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך (דברים ז׳:ג׳).
    (ד-ה) כמעט שעברתי מהם.... אחזתיו ולא ארפנו כאשר הבלגתי על עלבונותיהם, ועמדתי בכאב שגרמו לי למען אהבתו והמשכתי לדבוק בתשוקתי אליו, אז בא אלי לפתע, ואני תפשתי בו ונצמדתי אליו ושהיתי עימו בארץ המובטחת לאבותי ״עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי״. ״בית אמי״ ארץ ישראל ״חדר הורתי״ ירושלים והמקדש. מכיוון שכך הם פני הדברים, אל תבצעו תנועה ופעולה שלא בעתה, כמו שנאמר קודם לכן ״השבעתי אתכם.... אם תעירו ואם תעוררו...⁠״. ״בנות ירושלם״ הם ישראל והאם היא כנסת ישראל1, והיא נקראת גם ירושלם כמו שנאמר ״וישבה ירושלים עוד תחתיה בירושלים״ (זכריה יב:ו), ועל כך נאמר ״אי זה כריתות אמכם״ (ישעיהו נ:א) וכן ״הודע את ירושלים את תועבותיה״ (יחזקאל טז:ב). לאחר מכן התחיל מן הזמן שהיו ישראל במצרים, והשלים את העניין לפי הסדר עד סוף העניין בדרך של משל. כך [לא] עשה שלמה מלבד בספר הזה, כפי שהתבאר בפירוש2.
    1. תנחום מנסה לענות כאן על התמיהה שהעלה אבן עזרא בהקדמה לפירושו לשיר השירים דרך שלישית ״בנות ירושלים השתבשו בו אנשים רבים אחר שכנסת ישראל היא המדברת מה עניין בנות ירושלים״. תשובתו של תנחום היא שכנסת ישראל כמושג מופשט היא האם, ובני ישראל כפרטים בודדים הם בנותיה.
    2. הערה זו איננה ברורה ביותר. לכאורה משתמע ממנה שבכוונתו של תנחום היה לפרש את שיר השירים מנקודה זו ואילך כתיאור היסטורי של תולדות ישראל מיציאת מצרים והלאה, בדומה למה שעשה אבן עזרא. אמנם, ניתן למצוא סימנים לשיטה זו בצורה בה מפרש תנחום את הפסוקים הבאים (שכן הוא ממשיך בתיאור המשכן וחטא העגל, ומאוחר יותר בתיאור שיבת ציון ובית חשמונאי), אך תנחום לא דבק בקוו זה באופן עקבי, ולכן לא נוצר תיאור היסטורי רציף. המשפט הבא של תנחום קשה עוד יותר. לפי הנוסח בכתבי היד אומר תנחום ששלמה נקט בשיטה זו של תיאור היסטורי מלבד בספר הזה. זוהי טענה תמוהה כיוון שאיננו מכירים ספר אחר של שלמה שפורש כתיאור היסטורי. לכן העדפתי לתקן את הנוסח ולהוסיף את המילה ״לא״, כלומר שלמה לא נקט בשיטה של תיאור היסטורי מלבד בשיר השירים.
    כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי – אמרה שלחוזק תשוקתה הנה שכמעט הסכימה שלא לעבור מהם עד שתשיג מבוקשה. ואמרה שאם יקרה שתאחזהו ותמצאהו הנה לא תעזוב אותו עד שתביאהו אל בית אמה ואל חדר הורתה והוא הכח הזוכר כי הוא בית אוצר ענייני המוחשים ושם המדרגה האחרונה ממדרגות הנפש המרגשת אשר היא אמו והורתו.
    כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את דודי כי כאשר נפטרו שלשתן מיד נגלה הש״י על יהושע ואמר לו (שם א׳) משה עבדי מת. ועתה קום עבור ועל כל ימי יהושע והזקנים ואשר ידעו את כל מעשה יי׳. אמר אחזתיו ולא ארפנו על שאר השופטים. על דוד אמר ולא ארפנו עם כי שלא אחזו בו בראשונה מ״מ לא הרפו ממנו לגמרי. ועל שהיה בימים הראשונים המשכן בשילה עד שנבנה הבית על ידי שלמה. הנה על היישוב הראשון אמר אל בית אמי ועל השני אמר ואל חדר הורתי.
    כמעט שעברתי מהם. מאותם הלילות שהיו בכעס1: עד שמצאתי וגו׳. בלוחות שניות2: אחזתיו. תיכף3 בנדבת המשכן4: ולא ארפנו. ולא שבתי לכסלה5 ולחטוא6: עד שהביאותיו. להשרות שכינתו: אל בית אמי. אל מזבח החיצון שבעזרת ישראל אשר שם ראשי העם7, שהם כמו ׳אם בישראל׳8, וזה בירידת האש אחר קרבנותינו9: ואל חדר הורתי. אל בית קודש הקדשים אשר שם הורתי, תורת הלוחות לבדה המורה לצדקה10, וזה בחנוכת הנשיאים11, כאמרו ׳ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר עליו׳ (במדבר ז פט)12:
    1. ׳כמעט – במעט זמן׳ (לשון רבינו בתהלים ב יב, וראה שם פא טו, ובבראשית מא יד ובישעיה לא ג), כלומר, מעט זמן אחרי שעברו ימי הכעס נתרצה ה׳. וכן פירש אבע״ז ׳ומעט זמן היה שעברתי והתפרדתי מהם, והענין שעלה משה והתפלל בעד ישראל׳. והיינו, שבא להדגיש שלמרות הכעס הגדול שהיה לה׳ על ישראל בחטא העגל בארבעים הימים, מיד שהסתיימו התקבלה תשובתם.
    2. שניתנו ביום כיפור אחרי ארבעים ימים האחרונים. וכעין זה תרגומו, שאחרי זמן קצר שב אפו של ה׳ וציווה לעשות משכן.
    3. ׳תיכף׳ הוא פירוש של ׳כמעט׳, כמבואר.
    4. כי למחרת יום הכיפורים שניתנו בו לוחות שניות ונסלח להם על חטא העגל התחילו להרים את נדבת המשכן.
    5. ע״פ לשה״כ בתהלים (פה ט).
    6. כל זמן תרומת והקמת המשכן עד ראש חודש ניסן שאז זכו להשראת השכינה.
    7. בפרשת שמיני (פרק ט א-ו) העוסק בחנוכת המשכן כתוב: ׳ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו׳ והקרב לפני ה׳, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים וגו׳ לזבוח לפני ה׳ ומנחה בלולה בשמן כי היום ה׳ נראה אליכם, ויקחו את אשר ציוה משה אל פני אהל מועד ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳, ויאמר משה זה הדבר אשר ציוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳. ונראה שרבינו מפרש ש׳כל העדה׳ הם נשיאי ישראל, שה׳עדה׳ הם הסנהדרין וראשי העם [ראה בבמדבר (ג ז) ובמדב״ר (טו כד) ׳אין עדה אלא סנהדרין׳, ובבמדבר (י ב) וברש״י שם ׳למקרא העדה - כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם׳, הרי שזה כולל כל העם אבל מייחד את הנשיאים, וכן מבואר בלשון רבינו בבמדבר (יד לו, כז כ)]. והם שהקריבו והביאו את הקרבנות אל אוהל מועד, ובהיותם זרים הביאו אותם עד למזבח החיצון, ושם נראה להם ה׳. ולפי זה נראה לבאר גם מש״כ שם רבינו (פסוק ו) ׳זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו - לסמוך ידיכם על החטאת ועל העולה של ציבור׳, שהכוונה רק לנשיאי העדה, ולא לכל ישראל. [ואף שהתגלתה השכינה לעיני כל העם, כמו שכתב רבינו בפרשת שמיני, היה זה על ידי קרבנות הנשיאים שעמדו שם על קרבנם].
    8. ע״פ שופטים (ה ז). חצר המשכן נקרא בשעת המילואים ׳בית אמי׳, כי שם עמדו נשיאי העדה שנחשבים לאם ישראל, ושם שרתה שכינה על ידי קרבנותיהם.
    9. בויקרא (ט כג-כד) ׳⁠ ⁠׳ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳ אל כל העם, ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם׳. הרי שהשכינה נראתה בחצר המשכן על המזבח החיצון.
    10. ע״פ לשה״כ ביואל (ב כג) ׳כי נתן לכם את המורה לצדקה׳, את נביאיכם המורים אתכם לשוב אלי כדי לצדק אתכם (רש״י שם). ו׳הורתי׳ מלשון ׳הוראה׳, ובפרשת המשכן (שמות כה ט) כתב רבינו: ׳כי אמנם תבנית המשכן תּוֹרֶה על כרובים שהם שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ הנראים לנביאים, ומהם בקודש ומהם בקודש הקדשים וכו׳, וכן ראוי שיהיו בישראל כל קדושיו מחוברים אל ההמון להבין ולהורות, ובקודש הקדשים נתן התורה תוך גוף מצופה זהב מבית ומחוץ, כאמרם ז״ל בזה (יומא עב:) ׳כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם׳⁠ ⁠׳. וכ״כ אבע״ז: ׳עד שהבאתיו - אל הארון׳. ובשהש״ר ׳ואל חדר הורתי, זה אהל מועד שמשם נתחייבו ישראל בהורייה׳.
    11. אחרי י״ב ימי קרבנות הנשיאים, שמאז התחיל ה׳ להורות את התורה למשה מבין הכרובים, ולכן נקרא ׳חדר הורתי׳.
    12. בפרשת שמיני (ט ו) כתב רבינו: ׳זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו - לסמוך ידיכם על החטאת ועל העולה של ציבור, וירא אליכם כבוד ה׳ - מלבד גילוי השכינה שהיה במשכן, כאמרו (פסוק כג) וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳ אֶל כָּל הָעָם׳. הרי שמדבר כאן בשתי בחינות של השראת השכינה, א׳, במשכן עצמו, בין הכרובים. ב׳, על המזבח כאשר האש אכל את הקרבנות. ומה שנראה לעם באש על המזבח היה רק באותו היום שחינכו את המזבח, אך השראת השכינה בענן מעל הכפורת היתה תמידית במשכן, וכפי שיתבאר להלן (פסוק יא), ועל גילוי כבוד ה׳ באש אמר שבאה השכינה ׳אל בית אמי׳, ועל השראת השכינה בענן אמר ׳אל חדר הורתי׳.
    עד שהביאתיו. בא מלא בעי״ם הפעל והבי״ת בצירי והאל״ף נחה ברוב נוסחאו׳ הדפוס וכ״י וכן נקדו המכלול בהפעיל מנחי העי״ן והלמ״ד וכן ראוי על פי המסורת ונסדר הסימן כאן ובישעיה מ״ג שזהו אחד מהתיבות מלאים יו״ד בלישן הבאה ובמ״ג משנת שנח מצאתי הבי״ת בחירק והאל״ף בחולם וטעות הוא.
    כמעט – באה הכ״ף לאמתת הדבר וכן מכרה כיום (בראשית כ״ה:ל״א).
    ארפנו – מלשון רפיון.
    הורתי – מלשון הריון ורוצה לומר אמי שהרתה אותי והוא כפל ענין במלות שונות.
    כמעט שעברתי מהם – אבל כזמן מעט היה משעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי וכאשר מצאתיו אחזתיו בידי ולא נתתי לו רפיון להיות נעזב ממני, עד שהבאתיו אל בית אמי לשבת שם עמדי. בחושבה שאמה תעזור לה על התמדת האהבה. והנמשל הוא לומר מיד שפרשו ממני המנהיגים ההם שמתו בשנת הארבעים, עמד יהושע והעבירני את הירדן לבוא המשל, וכמו שנאמר למעלה.
    משל:
    כמעט – שהיתה עוברת מן השומרים עד חוץ לעיר מצאה שאהבה נפשה, והיא גומרת בדעתה כי עתה לא תרפה אותו עד תביאהו אל בית אמה, להיות אתה במקום קבוע ולא ידלג עוד על הררי בתר.
    מליצה:
    כמעט – שעברה את השומרים כי לא עברה משם לגמרי שאז היתה נשמתהא יצאה בנשיקה אבל כמעט שעברה מהם כי כבר עמדה הנפש על המפתן קרובה יותר אל העליונים ורחוקה מן העיר שהיא הגויה חוץ לגבולה עד שנבטלו כל כחות הגוף כי יצאה הנפש ונפרדה מהם ואז מצאה את שאהבה נפשי וחל עליה הנבואה ע״י ביטול כחות הגוף שכמעט לא נותרה בו נשמה. אחזתיו יספר כי הרעיה בת מרום הסכימה. כי עתה לא תרף את דודה עד תביאהו אל בית אמה, ר״ל שמעתה לא יהיה כמו בפעמים הקודמים שאחרי כלות הנבואה שב הדוד הנשגב אל מעון קדשו בשמים יען שאז לא נבנה המקדש עדיין ולא היה לשכינה מקום לשכון בתחתונים בקביעות אבל אחר שנבנה המקדש החל ה׳ לשכון כבוד בתוך בני ישראל כמ״ש בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים ובאמצעות מקדש ה׳ דבק רוח קדשו על הבונים אותו שזה היה עקר הכוונה בבנין המקדש כמ״ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולכן אמר שעתה לא תרף ממנו עד תביאהו אל בית אמה שהוא הגוף ואל חדר הורתה שהוא בית קדשי הקדשים על כנפי הכרובים.
    א. כך כנראה צ״ל. בדפוסים: ״נשמתו״.
    כמעט – כ״ף האמיתות, כמו מעט (זמן) היה שעברתי מהם; וקרוב לו כמעט אויביהם אכניע (תהלים פ״א:ט״ו) כמעט ישאני עשני (איוב ל״ב:כ״ב).
    אל חדר הורתי – מקום שכיבת האשה שהרתה ממני; ובזה מגדת כי אהבתה היתה מודעת לאמה וכשרה בעיניה ולא זנות היא.
    כִּמְעַט – מעט זמן חלף לאחר1 שֶׁעָבַרְתִּי – שפרשתי2 מֵהֶם – משומרי העיר3 עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת זה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי – שנפשי אוהבת4, וכאשר מצאתי אותו5 אֲחַזְתִּיו בידי6, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ – ולא נתתי לו רפיון7 לעזוב אותי8 עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו – שהבאתי אותו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי שם הרתה אותי אימי9, כדי שישב עמדי, ושם אימי תעזור לי בהתמדת האהבה10:
    1. מצודת דוד.
    2. רשב״ם.
    3. מלבי״ם.
    4. מצודת דוד פס׳ א׳.
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת דוד.
    7. רש״י, מצודת ציון.
    8. מצודת דוד.
    9. והוא כפל ענין במלות שונות, מצודת ציון.
    10. מצודת דוד. והנמשל, מעט זמן עבר לאחר שפרשו ממני משה ואהרון שמתו בשנת הארבעים, ועמד יהושע והעבירני את הירדן לבוא לרשת את הארץ, רש״י, מצודת דוד. ״אחזתיו ולא ארפנו״ שלא עזבה כנסת ישראל את השכינה ללכת אחרי הַכְּסִילוּת והחטאים, ספורנו. ״עד שהבאתיו אל בית אמי״ אל משכן שילה בעבור כל הטוב שעשה לי הקב״ה, רש״י. ולקח טוב ביאר שכאשר יושיע ה׳ את ישראל, כל הצרות שעברו עליהם יהיו בעיניהם כאַין, ״אחזתיו ולא ארפנו״ שלא יהיה עוד גלות, ״עד שהבאתיו אל בית אמי״ זו ארץ ישראל, ״ואל חדר הורתי״ זה בית המקדש כענין שנאמר (מלכים ב יא, ד) ״בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת״.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
     
    (ה) הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙א בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם⁠־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם⁠־תְּע֥וֹרְר֛וּב אֶת⁠־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃
    I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the gazelles and by the hinds of the field, that you not awaken or stir up love, until it desires.
    א. יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ =ל (פשטא מלעיל כמקובל)
    • א=יְרוּשָׁלַ͏ִם֙ (פשטא אחד כשיטתו)
    ב. תְּע֥וֹרְר֛וּ =ש1 (מרכא בתיבת תביר)
    • א=תְּע֥וֹרֲר֛וּ (חטף), וגם מרכא בתיבת תביר כשיטתו ולפי כללי המסורה; וראו את הערת הנוסח לעיל (ב,ז) לגבי מרכא בתיבת תביר בשלושת המקומות המקבילים.
    • ל=תְּעֽוֹרְר֛וּ (געיה ותביר)
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    כַּד שְׁמַעוּ שִׁבְעָא אוּמַּיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְמִחְסַן יָת אֲרַעְהוֹן קָמוּ כַּחְדָּא וְקַצִּיצוּ יָת אִילָנַיָּא וְסַתִּימוּ יָת מַבּוּעֵי מַיָּא וְצַדִּיאוּ יָת קִרְוֵיהוֹן וַעֲרַקוּ אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה נְבִיָּא אֲנָא קַיֵּמִית לַאֲבָהָתְהוֹן דְּאִלֵּין לְאַעָלָא יָת בְּנֵיהוֹן לְאַחְסָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלָב וּדְבַשׁ וְאֵיכְדֵין אֲנָא מַעֵיל יָת בְּנֵיהוֹן לַאֲרַע צָדְיָא וְרֵיקָנְיָא כְּעַן אֲנָא מְעַכֵּיב יָתְהוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא וּתֶהֵי אוֹרָיְתִי מִתְעָרְבָא בְּגּוּפֵיהוֹן וּמִבָּתַר כֵּן אִנּוּן עַמְמִין רַשִּׁיעִין יִבְנוֹן מָה דְּצַדִּיאוּ בְּכֵן אֲמַר מֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַשְׁבַּעִית לְכוֹן כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בַּיְיָ צְבָאוֹת וּבְתַקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּלָא תְזִידוּן לְמִסַּק לַאֲרַע כְּנַעֲנָאֵי עַד מִשְׁלַם אַרְבְּעִין שְׁנִין וִיהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִמְסַר יָתְבֵי אַרְעָא בִּידֵיכוֹן וְתִעְבְּרוּן יָת יַרְדְּנָא וּתְהֵי אַרְעָא כְּבִישָׁא קֳדָמֵיכוֹן.
    ראה ו׳
    אקסמת עליכם יא בנאת מדינהֵ אלסלאם (סמרקנד), באלצ׳בא או באיאיל אלצחרא, אן לא תצ׳הרו ותנבהו אלמחבה, אלי אן תריד.
    השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאים או באילות השדה, שלא תפגינו ושלא תעוררו את האהבה עד שתחפוץ (האהבה להתגלות ולהתעורר מעצמה).
    אם תעירו – שלא תעירו ותעוררו.
    ואמרו השבעתי אתכם, הוא מה שרסנם הבורא שלא יתעוררו האומות וישמידום מעל פני האדמה עד אשר יתגלה דוד שיעוררם שנ׳ אלה הגוים אשר הניח ה׳ וכו׳ (שופטים ג א). והנה מתחילה ועד כה ראשית האומה, ישיבתה במצרים, ושעבודה והצלתה, והנקמה מאויביה, ושירתה על הים, ועמה הדבור על הד סיני, ומאורעות שבאו עליה מצד אויביה עמלק וסיחון וזולתם, ורוגז ה׳ עליה בענין המרגלים, והחלטתם לעלות אל הארץ אחר שכבר יצאה הגזרה לעכבם. נשאר מעתה לספר היאך היתה יציאתם, והיאך שרתה השכינה ביניהם, ועשיית המשכן מן הכסף והזהב והבגדים והקטרת, והיאך היו מסעותיהם. ולא הסכימה דעת שלמה לספר המעלות עם המגרעות בלי הבדל, ולכן ייחד להן מקום כדי שיהו נבדלים.
    השבעתי אתכם – האומות, היום, בהיותי גולה ביניכם.
    אם תעירו ותעוררוא – אהבת דודי ממני על ידי פיתוי והסתה לעזבו לשוב מאחריו.
    עד שתחפץ – בעוד שאהבתו חֶפֶץב עלי.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, וכן בפסוק: ״ואם תעוררו״.
    ב. השוו גם רש״י שיר השירים ב׳:ז׳.
    I bind you under oath – The nations, while I was exiled among you.
    That you do not cause hatred nor disturb – the love of my beloved from me through seduction or enticement, to forsake him and to turn away from following him.
    While it still pleases – As long as I still desire his love.
    השבעתי אתכם בנות ירושלם – שעלו ישראל ממצרים.
    בצבאות או באילות השדה – בשבטים שנדמו באילות שנאמר נפתלי אילה שלוחה. גור אריה יהודה. בנימין זאב יטרף.
    אם תעירו ואם תעוררו שלא תרחיקו את הקץ ושלא תעלו בחומה ושלא תמרדו באומות. עד שתחפץ אהבה שביני וביניכם.
    השבעתי אתכם – כך היא משיבה לריעותיה הבתולות כאשר ביארתי למעלה.
    דימיון על גלות הזה, שביקשו האומות להסיר יראת הקב״ה מלבה לעבוד את אלהיהם.
    וכן דרך הילוך שירא זה, שהיא משוררת ומתאוננת בכולן באהבת דודה, ולאחר קצת ספירת דברי אהבתה עם ריעותיה שאמרה באהבה זאת אהבתני דודי, ואהבהב זו הראיתיג לו, והן גוערות ומשיבות לה: הסיריד אהבתו מלבך, כי מאס ביך ולא ישוב עוד אליך, והידבקי באהובים שלנו. והיא משבעת אותם שלא תוסיפו לדבר עוד אליה בכך, כי לא תשכח אהבתוה עד עולם. וכן מוכיח שהיא מספרת הכל, את דבריה ואת דברי האוהב: ענה דודי ואמר לי (שיר השירים ב׳:י׳), ולא כתב ענתה דודתיו ואמרה אלי, וכן אני ישינה ולבי ער קול דודי (שיר השירים ה׳:ב׳), וכן השבעותז שהיא משבעת לחברותיה הבתולות.⁠1 ועוד היום דרך המשוררים לשורר שיר שהוא מספר מעשה אהבה שלח שניהם בשירי אהבה כמנהג העולם.
    1. שיר השירים ב׳:ז׳ ג׳:ה׳, ה׳:ח׳, ח׳:ד׳.
    א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: שור.
    ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: ובאהבה.
    ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: הראותי.
    ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: תסירי.
    ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: אהבתי.
    ו. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג, בודפשט: דודי.
    ז. כן בכ״י המבורג, בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: השבעתי אתכם.
    ח. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: על.
    ADJURE YOU – She once again speaks to her companions, the maidens, as I explained above (Song of Songs 2:7).
    The allegorical meaning of this verse refers to the current exile1 – the nations try to turn the heart of the Assembly of Israel away from worshipping the Holy One in order to worship their gods.⁠2
    The way that the song flows is that she sings and recalls each passage about her love for him. After she has recounted a little about her love to her companions saying, "With a love like this did my dear one love me and such a love did I show him", Then they [her companions] rebuke her, replying, "Let your heart be turned away from him for he despises you and will never return to you, so take one of our lovers.⁠" She then makes them promise not to speak to her about this anymore for she will never forget his love. The text itself demonstrates that she recounts all of her discourses and all her lover's discourses by the fact that the text reads "He answered and said to me", and not "My (female) dear one answered and said to me". Likewise in the phrase "I was asleep but my heart was wakeful. Hark, my beloved knocks!⁠" the verb "sleep" is in the feminine form. Also [the verses mentioning] the oaths that she imposes upon her companions, the maidens, [are spoken by her]. Even today it is the custom of bards to compose love songs that tell a love story concerning both of the characters.⁠3
    1. Rashbam seems to be referring to his own time and, thus, portraying the lives of himself and his countrymen.
    2. One should note that this allegorical aside breaks the train of thought that joins the comment on the "night search" with the longer structural observation that follows.
    3. In this comment Rashbam is making two distinct points. First that the Song of Songs is love poetry and follows the conventions of that genre; and, second, that the speaker is the female character of the book. As noted above, this passage may be evidence for the influence of the troubadour tradition. This topic is beyond the scope of this study but deserves examination in the future. The historical issues involved are complex and require careful consideration both of the exegetical material and the development of the troubadour tradition as a cultural component of the Middle Ages. While the issue has, in this context, been unexplored, one should consult a study concerning a slightly later period as a model for the research into the troubadour question. See M. Harris, "The Concept of Love in Sefer Hassidim", The Jewish Quarterly Review 50 (1959): 13-45. On the development of the troubadour and courtly love traditions in the context of secular culture see the following: F. X. Newman, ed., The Meaning of Courtly Love, Albany, 1968; P. Bee, La lyrique francaise au moven ace (Xlle-XIIIe siecles), vol. 1, Etudes, Paris 1977; J. M. Ferrante and G. D. Economou, eds. In Pursuit of Perfection: Courtly Love in Medieval Literature, Port Washington, 1975.
    אמר להם הנביא: השבעתי אתכם.
    The Shekhinah says to them, I charge you.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    השבעתי אתכם – אף על פי שנכנסה השכינה עמכם, לא תוכלו להיכנס לארץ עד שיגיע הקץ.
    והם אמרו: הננו ועלינו (במדבר י״ד:מ׳), וכתוב: ויכום ויכתום (במדבר י״ד:מ״ה).
    השבעתי אתכם בנות ירושל‍ם בצבאות – כדמפרש למעלה (מיוחס לר״י קרא שיר השירים ב׳:ז׳), וכאשר פתר׳{תי} בערי צרפת.
    השבעתי אתכם כדפירשתיא למעלה (ראו פירוש לשיר השירים ב׳:ז׳).
    והדוגמה: ושבועה שנייה זה פירש התרגום, שלא ידחקו הקץ של מ׳ שנה במדבר, עד שתחפץ לסוף מ׳ שיכנסו לארץ. לפי שעקרוב כנענים כל האילנות שבמלכות, כשעברו ישראל את הים. והִשהם הק׳ מ׳ שנה, שיתייאשו הכנענים, ויגדלו האילנות, וימצאו ישראל אתג הארץ זבת חלב ודבש, כאשר נשבע לאבותיהם.
    א. בכתב היד: ככדפי׳.
    ב. בכתב היד: שעברו. תיקנתי לפי ההקשר, ובהתאם לתרגום (״וקציצו״). ייתכן שמדובר בהעתקה מחמת הדומות ממלת ״כשעברו״ המופיעה בהמשך המשפט – בכתב היד המלה שלנו מופיעה בדיוק מעל המלה השנייה.
    ג. כאן נוסף בכתב היד: האילנות. מלה זו נראית מיותרת בהקשרה.
    השבעתי אתכם – לפי שסיפרה להם תוקף האהבה אשר בינה לבין דודה, משבעת אותם שלא יקנאו בה.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה ער שתחפץ – בעבור רוב החשק לבקשת התכלית באה השבועה בכאן לקחת מיני העיון על סדרם פן יהרסו וימנע מהם התכלית ולזה חוייב שיתחילו העיון בחכמות הלמודיות עם היות החשק בטבעיות ובאלהיות יותר.
    זהו הפירוש הנאות בזאת הפרשה לפי מה שנראה לנו. ואין המכוון ממנו זולת ההשבעה אשר היתה לשמור מההריסה. ולזה הקדים לספר תשוקתה לדרוס ולכנס ראשונה בשלמות האחרון עד שהשתדלה בזה בכל אופני ההשתדלות ולא השיגה דבר:
    ואולם לפי הבאור השני אשר זכרנו הנה יתחיל מראש זאת הפרשה לספר חקירתה בחכמת הלמודיות ויהיה ביאור הפרשה לפי מה שאומר:
    אמרה בהיותי בחשך הלילה על משכבי והוא חשך הסכלות בקשתי מעצמי זולת העיר בחושי׳ לבקש ההתחלות הצריכות אל השכל ממני באלו החכמות הלמודיות אשר ההשתדלות עתה בהם ולא מצאתי. ואמנם אמר זה לפי שרבים יחשבו שאלו ההתחלות לא נצטרך אל החוש בעמידה עליהם כאלו תאמר ההקדמה האומרת שהדברים השוים לדבר אחד בעינו הם שוים ושהכל הוא יותר גדול מהחלק ושאר ההקדמות הדומות לאלו אשר נבנו עליהם הרבה מהדרושים הלמודיים. אלא שזה הענין כשיעויין בו יראה שהוא בטל. וזה שאלו המושכלות הראשונות באלו החכמות הלמודיות לא ימנע הענין בהם מאחד משני דברים. אם שיהיו עמנו מעת שנוצרנו אם שנקנה אותם. ואם היו עמנו מעת שנוצרנו הי׳ בלתי אפשר שנקנה מושכל אחר. וזה כי השכל אמנם היה אפשר בו שיהיה מוכן להשיג המושכלות כלם מפני היותו משולל מכולם כמו שהתבאר בספר הנפש וזה דבר מבואר הבטול. ואם היה שנקנה אותם הנה אם שנקנה אותם מהחוש והדמיון או מהשכל לפי שכל למידה ולמוד יצטרך אל ידיעה קודמת כמו שהתבאר בספר המופת. ושקר שנקנה אותם מהשכל לבדו. שאם היה הדבר כן היו נקנות בהיקש מהקדמות יותר ידועות מהם ויותר קודמות ותהיינה המושכלות הראשונות בלתי ראשונות וזה שקר וכזב. הנה אם כן לא [יתכן] אלא שיהיו נקנות מהחוש והדמיון כמו הענין בשאר המושכלות הראשונות אלא שלקלות הגעתם אלינו מהחוש להעדר אל הצורך בהם אל ההשתנות לא נדע מתי הגיעו לנו מהחוש ונחשוב שתהיה הגעתם אל השכל בזולת חוש.
    ואמרה שהיא סבבה בעיר לבקש אם תמצא אלו ההתחלות מעצמה בזולת חוש. וכאשר ראתה שלא מצאה זאת מעצמה שאלה החושים כשמצאתם אם השיגו דבר יעזור אותה למציאות אלו ההתחלות.
    ואמרה כי לקלות ההגעה מהחוש מה שיצטרך באלו ההקדמות לפי שלא יצטרך בו השנות כמעט שלא הסכימה לעבור מהם עד שמצאה בשלימות כל מה שיצטרך אל השכל באלו ההקדמות.
    ואמרה שמה שאחזה אותו מהם לא עזבה אותו כדי שלא תקרה בו השכחה עד שהביאה אותו אל כח הזוכר שהוא בית אמה וחדר הורתה. ואפשר ג״כ שאמרה אחזתיו ולא ארפנו לרוחק המצא השכחה באלו המוחשים אשר ילקחו מהם ההקדמות הראשונות האלו. והנה לא יהיה בזאת הפרשה לשכל קנין שום שלמות בעין אבל הכנע ההתחלות אשר יעשה מהם השכל ההקדמות הראשונות בחכמת הלמודיות. ואולם אופן ההשבעה בכאן הוא שעם חוזק החשק לבקשת התכלית השביעה בנות ירושלים שלא יהרסו להשתדל בו תחלה אבל יהיה הכנסם בחקירה מהנמצאות בסדור הראוי להשתדל בו ולזה חוייב שיתחילו הדרישה בחכמות הלמודיות.
    ואחר שהיה לשם אמר השבעתי אתכם שלא תזוז אהבה ממקומה. גם אפשר שכוונה להלעיג לשאר הבנות כמו שכתבנו ראשונה.
    ובכן השבעתי את האומות1 שלא ילחצוני בגזירותם2, למען יוכלו צדיקי הדורות להתעסק בתורה ותפילה, ולהשיב עטרה ליושנה3:
    1. הנקראים ׳בנות ירושלים׳, כמו שביאר לעיל (ב ז).
    2. שם ביאר רבינו שהשביע אותם שאם תעירו אותי על ידי גזירותיכם להתפלל, ואם תעוררו את האהבה של דודי לרחם מרוב גזירותיכם עלי עד שתחפץ – לפני שיהיה הזמן שה׳ חפץ להביא את הגאולה, שתנוסו בפני אויביכם כצבאות או כאילות השדה שאין בכוחן להילחם נגד התוקף אותם אלא לנוס מפניו. והכוונה למה שאמרה עדת ישראל לשרי האומות ׳סמכוני׳ ו׳רפדוני׳, וכפי שפירש רבינו לעיל שבכך השביע אותם שלא יעזרו לאומות להכביד עולם על ישראל. ותוכן טענת עדת ישראל, שכיון שעל ידי ששב ה׳ להשרות שכינה אחרי העגל נעשו ישראל ראויים לכך, גם עתה אם ירפו האומות מלייסרה בגלות תשוב ותשיג מעלתה זו, וכפי שביקשה לעיל (ב טז-יז) ׳מהר יקדמונו רחמיך׳ לפני שיהיו ראויים, כדי שיהפכו להיות ראוים, וכמו שהתבאר שם.
    3. ע״פ יומא (סט:) ׳למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה׳. והיינו על ידי השראת השכינה בישראל כפי שהיתה בימי המדבר. ובלשון זה משתמש רבינו להשבת השכינה לבית המקדש להלן (פסוק ט-י, יא), ונמצינו למדים שרבינו פירש מה שאמרו שם שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה, הכוונה שהביאו להשראת השכינה בבית המקדש, אף אם לא במעלה זו שהיתה בבית ראשון ובמשכן, וראה בגמרא שם שנקראו ׳כנסת הגדולה׳ כי ירמיהו ודניאל פסקו מלומר ׳הגיבור והנורא׳ בגלל חורבן הבית וגלות ישראל, והם תיקנו שוב לאומרם כי ׳הן הן נוראותיו׳, ע״ש, וראה ספר זמן שמחתינו (להגר״ד כהן שליט״א, מאמר יב) שביאר כי מידת ׳נורא׳ הוא על התגלות השכינה, כמו שדרשו בהגדה של פסח ׳ובמורא גדול – זו גילוי שכינה׳, ולכן ׳אין נורא אלא בית המקדש׳ (ירושלמי ברכות פ״ז ה״ג), וציין שם לדברי מהריז״ש בפירוש ההגדה שם שביטוי ׳שכינה׳ בחז״ל מורה על התגלות השכינה. [וראיתי ביאור דברי הגמרא על זה הדרך להרש״ז מקעלם, שבכך שגילו אנשי כנסת הגדולה שגם בתוך ההסתר השכינה נמצאת, בזה עצמו הביאו השראת השכינה]. וראה תיקונים חדשים לרמח״ל (תיקון לט).
    תעירו תעוררו – מלשון התעוררות.
    משל:
    השבעתי – בתוך כך רדפו אחריה בנות ירושלים והיא משבעת אותנה בל ישביתו את האהבה כנ״ל [ב׳ ז].
    מליצה:
    השבעתי – בתוך כך התעוררו כחות הגויה מתרדמת הנבואה והיא משבעת אותן בל ישביתו את האהבה כנ״ל ב׳ ז׳ וכמו שפרשתי שם.
    השבעתי וגו׳ – עיין מה שכתבתי למעלה ב׳:ז׳.
    לא תעירו וגו׳ – כי בעבורה תהיו בעיני רואיכן כשוטות.
    השבעתי אתכם – כפול ונדרש לעיל פרשה ב׳ פסוק ז׳.
    והואיל וכך היה מאז ומתמיד, אבטח שמהר תשוב האהבה למקומה, לכן1 הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם – אתכן2 בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה – שתהיו הפקר ומאכל כצביים ואיילים3 שאין להם כוח להימלט מיד מתקומם זולת בנוסם מפניו4, אִם תָּעִירוּ – אם תַּשְׂנִיאוּ5 ותמאיסו אותי בעיניו6 וְאִם תְּעוֹרְרוּ – ואם תערערו7 אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ – בעוד הוא חפץ בי ואהבתו תקועה בליבי8: ס
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת דוד פרק ב׳ פס׳ ז׳.
    3. רש״י, מצודת דוד שם.
    4. ספורונו שם.
    5. רש״י שם.
    6. מצודת דוד שם.
    7. לעזי רש״י שם. ומצודת ציון ביאר שהוא לשון התעוררות וכפל את המילה לחזק הענין.
    8. רש״י שם. ונכפל פסוק זה כאן כי הקב״ה אומר לכנסת ישראל על טענתה על אורך הגלות שלא תדחוק את הקץ, וראה מה שאלשיך ביאר בזה. והנמשל, (כמו בפרק ב פס׳ ז) כנסת ישראל כאילו השביעה את עובדי הכוכבים ומזלות ואמרה להם, כל עוד שלא שבה אלי אהבת המקום ברוך הוא מעצמה, אל תכריחוני לעבור על דתו להמאיס אותי בעיניו ולעורר אליכם אהבתו שאהיה כמותכם ולא אגאל לעולם מתחת ידכם, רש״י, מצודת דוד בפרק ב׳ פס׳ ז׳. ובמדרש, אמר ר׳ חלבו ארבע שבועות יש כאן, אחת משביע את ישראל שלא ימרדו על מלכות ה׳, ואחת שלא ידחקו את הקץ, ואחת משביע על המלכות שלא יקשו עול על ישראל שאם יקשו עול על ישראל הם גורמים על הקץ לבוא שלא בעתו, ואחת שלא יגלו מסתורין שלהם לאומות העולם, מדרש רבה שם, לקח טוב שם.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ו) מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן⁠־הַמִּדְבָּ֔ר כְּתִֽימְר֖וֹתא עָשָׁ֑ן מְקֻטֶּ֤רֶת מֹר֙ב וּלְבוֹנָ֔ה מִכֹּ֖ל אַבְקַ֥ת רוֹכֵֽל׃
    Who is this that comes up out of the wilderness, like pillars of smoke, perfumed with myrrh and frankincense, with all powders of the merchant?
    א. כְּתִֽימְר֖וֹת א,ל=כְּתִֽימֲר֖וֹת (חטף)
    ב. מֹר֙ =א,ק-מ ומסורת-ל וטברנית ובדפוסים
    • ל!=מוֹר֙ (כתיב מלא וי"ו)
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    כַּד סְלִיקוּ יִשְׂרָאֵל מִן מַדְבְּרָא וַעֲבַרוּ יָת יַרְדְּנָא עִם יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲמַרוּ עַמְמֵי אַרְעָא מָה הִיא דָא אוּמָּא בְחַרְתָא דְּסָלְקָא מִן מַדְבְּרָא וּמִתְגַּמְּרָא מִן קְטֹרֶת בּוּסְמִין וּסְעִידָא בִּזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם דִּפְלַח וְצַלִּי קֳדָם יְיָ בְּטוּר מוֹרִיָּה וּמִתְמַרְקָא מְשַׁח רְבוּתָא בִּצְדַקְתֵּיהּ דְּיִצְחָק דְּאִתְעֲקַד בַּאֲתַר בֵּית מַקְדְּשָׁא דְּמִתְקְרִי טוּר דִּלְבוֹנְתָא וּמִתְעַבְדִין לָהּ נִסִּין בְּחַסִּידוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִשְׁתַּדַּל עִמֵּיהּ מַלְאֲכָא עַד מִסַּק קְרִיצְתָא וְאִתְגַבַּר מִנֵּיהּ וְאִשְׁתֵּיזַב הוּא וּתְרֵי עֲסַר שִׁבְטוֹי.
    [א] מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר – עִלּוּיָהּ מִן הַמִּדְבָּר, סִלּוּקָהּ [ס״א.] חִלּוּקָהּ מִן הַמִּדְבָּר, מִיתָתָהּ מִן הַמִּדְבָּר, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ (במדבר י״ד:ל״ה), תּוֹרָה מִן הַמִּדְבָּר, מִשְׁכָּן מִן הַמִּדְבָּר, סַנְהֶדְרִין מִן הַמִּדְבָּר, כְּהֻנָּה מִן הַמִּדְבָּר, לְוִיָּה מִן הַמִּדְבָּר, מַלְכוּת מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים (שמות י״ט:ו׳), וְכָל מַתָּנוֹת טוֹבוֹת שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִן הַמִּדְבָּר.
    אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בַּמִּדְבָּר טָעֲנוּ וּבַמִּדְבָּר פָּרְקוּ, נְבוּאָה מִן הַמִּדְבָּר, הֱוֵי עִלּוּיָהּ מִן הַמִּדְבָּר.
    [ב] כְּתִימְרוֹת עָשָׁן – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְנוֹדְדִין מִמַּסָּע לְמַסָּע, הָיָה עַמּוּד הֶעָנָן יוֹרֵד, וְעַמּוּד אֵשׁ צוֹמֵחַ, וַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה עוֹלֶה כְּמִין שְׁנֵי זִקּוּקִין שֶׁל אֵשׁ, יוֹצְאִין מִבֵּין שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן, וְשׂוֹרְפִים לִפְנֵיהֶם נְחָשִׁים שְׂרָפִים וְעַקְרַבִּים, וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם רוֹאִין וְאוֹמְרִין אֱלוֹהוֹת הֵן אֵלּוּ, אֵין תַּשְׁמִישָׁן שֶׁל אֵלּוּ אֶלָּא בְּאֵשׁ, וּמֵאֵימָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נוֹפֵל עֲלֵיהֶם פַּחַד וּרְעָדָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד (שמות ט״ו:ט״ז), נָפְלָה אֵין כְּתִיב, אֶלָּא תִּפֹּל, מִכָּאן וּלְהַבָּא. מְקֻטֶּרֶת מֹר, זֶה אָבִינוּ אַבְרָהָם, מָה הַמּוֹר הַזֶּה רֹאשׁ לְכָל הַבְּשָׂמִים, אַף אַבְרָהָם אָבִינוּ הָיָה רֹאשׁ לְכָל הַצַּדִּיקִים. מָה הַמּוֹר הַזֶּה כָּל מִי שֶׁלּוֹקְטוֹ יָדָיו מִתְמָרְרוֹת, כָּךְ הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מְמָרֵר וּמְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּיִסּוּרִים. מָה הַמּוֹר הַזֶּה אֵינוֹ מֵפִיחַ רֵיחוֹ אֶלָּא בָּאוּר, כָּךְ לֹא הוֹדִיעַ אַבְרָהָם אֶת מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים אֶלָּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ. וּלְבוֹנָה, זֶה אָבִינוּ יִצְחָק, שֶׁנִּתְקָרֵב כְּקֹמֶץ לְבוֹנָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה לְפָנָיו וְלֹא נִמְצָא בָּהֶן פְּסֹלֶת.
    אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַה קֻּפַּת הָרוֹכֵל יֵשׁ בָּהּ מִכָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, כָּךְ כְּהֻנָּה מִיַּעֲקֹב, וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת מִיַּעֲקֹב, יִצְחָק נָתַן לוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק (בראשית כ״ה:ה׳), בְּרַם רוֹכְלוּתָיו שֶׁל יַעֲקֹב לֹא הָיְתָה אֶלָּא מֵאוֹתוֹ הָאָבָק שֶׁתַּחַת רַגְלָיו. רַבִּי יוּדָן אָמַר תַּרְתֵּי, רַבִּי יוּדָן אָמַר כָּל הָרוֹכְלוּת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין וּמַצְלִיחִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּזְכוּת אוֹתוֹ הָאָבָק שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי יוּדָן אָמַר חוֹרֵי, כָּל פְּרַגְמַטְיָא שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין וּמַצְלִיחִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּזְכוּת אוֹתוֹ הָאָבָק שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר תַּרְתֵּי, כָּל מִלְחָמוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין וּמַצְלִיחִין, בִּזְכוּת הָאָבָק שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר חוֹרֵי, כָּל תּוֹרָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּזְכוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ אוֹתוֹ הָאָבָק נְטָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּנְתָנוֹ תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ה׳ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו (נחום א׳:ג׳).
    [ג] רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר כְּתִיב: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית ל״ב:כ״ה), אֵין אָנוּ יוֹדְעִין מִי הָיָה בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל מִי, אִם הַמַּלְאָךְ הָיָה בִּרְשׁוּת יַעֲקֹב וְאִם יַעֲקֹב בִּרְשׁוּת הַמַּלְאָךְ, אֶלָּא מִמַּה דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר (בראשית ל״ב:כ״ז), אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ לְיַעֲקֹב שַׁלְּחֵנִי, כִּי הִגִּיעַ קִלּוּסִי לְקַלֵּס, הֱוֵי הַמַּלְאָךְ בִּרְשׁוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ. וּבְאֵיזֶה צַד נִדְמָה לוֹ, רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר לְשָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע נִדְמָה לוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים (בראשית ל״ג:י׳), אֲמַר לֵיהּ אַפָּךְ דָּמְיָין לְשָׂרָךְ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֲרִי אִימֵירוּן וְכֶלֶב אַגְרִיּוּן, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ זִוֵּג אֶת הָאֲרִי וְהָיָה מְלַבְּבוֹ כְּנֶגֶד בְּנוֹ, וְהָיָה אוֹמֵר שֶׁאִם יָבוֹא הַכֶּלֶב לְהִזְדַוֵּג לִבְנִי יֹאמַר בְּנִי לָאֲרִי יָכֹלְתִּי וְלַכֶּלֶב אֵינִי יָכוֹל. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִים לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם שַׂר שֶׁלָּכֶם לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בַּאֲבִיהֶם וְאַתֶּם יְכוֹלִין לָהֶם. רַבִּי הוּנָא אָמַר לְרוֹעֶה נִדְמָה לוֹ, לָזֶה צֹאן וְלָזֶה צֹאן, לָזֶה גְּמַלִּים וְלָזֶה גְּמַלִּים, אָמַר לוֹ הַעֲבֵר אֶת שֶׁלִּי וַאֲנִי מַעֲבִיר אֶת שֶׁלְּךָ, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱבִיר יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת שֶׁלּוֹ אָמַר נַחֲזֹר וְנֶחֱמֵי דִילְמָא אַנְשֵׁינַן כְּלוּם, מִן דַּחֲזַר וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הֲווֹ עָסְקֵי בִּפְרַגְמַטְיָא וַהֲווֹ נָסְבִין וְיַהֲבִין בַּהֲדָא מִיטַּכְּסִין, עָלוֹן לַהֲדָא צוּר וַעֲבַדּוּן עִיבִידַתְהוֹן, מִן דִּנְפַקּוּן מִן פִּילֵי אֲמַרוּן נַחֲזֹר וְנֶחֱמֵי דִּילְמָא אַנְשֵׁינַן כְּלוּם, חָזְרוּ וּמָצְאוּ חֲבִילָה שֶׁל מִיטַּכְּסִין, אָמְרִין הֲדָא מִלָּה מִן יַעֲקֹב סָבָאן הִיא, דִּכְתִיב: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית ל״ב:כ״ה). וְרַבָּנָן אָמְרֵי לְאַרְכִילִיסְטִים נִדְמָה לוֹ, לָזֶה צֹאן וְלָזֶה צֹאן, לָזֶה גְּמַלִּים וְלָזֶה גְּמַלִּים, אָמַר לוֹ הַעֲבֵר שֶׁלִּי וַאֲנִי מַעֲבִיר שֶׁלְּךָ, כָּךְ הֶעֱבִיר הַמַּלְאָךְ צֹאנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּהֶרֶף עַיִן, וְהָיָה אֲבוּנָן יַעֲקֹב עָנְיָא דְּמַלְאֲכָא מַעֲבַר וְחוֹזֵר וּמַשְׁכַּח עָאן אָחֳרֵי כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, מֶה עָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל פַּרְקֵדִין וּכְרָכוֹ עַל צַוָּארוֹ, אָמַר לֵיהּ פַּרְמָקוֹס פַּרְמָקוֹס חָרָשׁ אַתְּ לֵית חֳרָשִׁין מַצְלִיחִין בַּלַּיְלָה.
    אָמַר רַבִּי הוּנָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַמַּלְאָךְ לֵינָא מֵידַע לְדֵין עִם מַאן נָסֵיב וְיָהֵיב, מֶה עָשָׂה נָתַן אֶצְבַּע עַל הַצּוּר הִתְחִילָה תּוֹסֶסֶת אֵשׁ, אֲמַר לֵיהּ מִן הֲדָא אַתְּ מַדְחֵיל לִי אֲנָא כּוּלִי מִינֵּיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ (עבדיה א׳:י״ח).
    אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו, מָה אַתְּ עוֹמֵד הוּא בָּא עָלֶיךָ וַחֲמִשָּׁה קְמֵיעִים בְּיָדוֹ, זְכוּתוֹ, וּזְכוּת אָבִיו, וּזְכוּת אִמּוֹ, וּזְכוּת זְקֵנוֹ, וּזְכוּת זְקֶנְתּוֹ, מְדֹד עַצְמְךָ עִמּוֹ שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ בִּזְכוּתוֹ, מִיָּד: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ (בראשית ל״ב:כ״ו), אָמַר רַבִּי לֵוִי וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, לְאַרְכִילִיסְטִים שֶׁהָיָה מִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ תָּלָה עֵינָיו לְמַעְלָה וְרָאָה אֶת אָבִיו הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, וְהִרְפִּישׁ עַצְמוֹ תַּחְתָּיו. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמַּלְאָךְ הַשְּׁכִינָה עוֹמֶדֶת לְמַעְלָה מִיַּעֲקֹב הִרְפִּישׁ עַצְמוֹ תַּחְתָּיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, אָמַר רַבִּי לֵוִי וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה כִּי לֹא יָכֹל לוֹ. וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ (בראשית ל״ב:כ״ו), בַּצַּדִּיקִים וּבַצַּדִּיקוֹת בַּנְּבִיאִים וּבַנְּבִיאוֹת שֶׁהָיוּ עֲתִידִין לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ וּמִבָּנָיו, אֵיזֶה זֶה, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד. וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שִׁיְּעָא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָסָא סִדְּקָהּ כְּדָג. רַבִּי נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב אָמַר פֵּרְקָהּ מִמְּקוֹמָהּ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ (יחזקאל כ״ג:י״ח).
    [ד] רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַר קְרָיָה מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, בִּקְטֹרֶת בֵּית אַבְטִינָס, וְזֶה אֶחָד מֵאַחַד עָשָׂר סַמְּמָנִין שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין בָּה. רַב הוּנָא פָּתַר לָהּ: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה קַח לְךָ סַמִּים (שמות ל׳:ל״ד), הָא תְּרֵין, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, הָא חַמְשָׁה, סַמִּים, אִי תֵימַר דְּאִינוּן תְּרֵין וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר סַמִּים, בַּד בְּבַד יִהְיֶה, אִילֵּין חֲמִשָּׁה כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה הָא עֲשָׂרָה, וּלְבֹנָה זַכָּה, הָא אַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין, מִכָּאן בָּדְקוּ חֲכָמִים וּמָצְאוּ שֶׁאֵין יָפֶה לַקְּטֹרֶת אֶלָּא אַחַד עָשָׂר סַמְּמָנִין הַלָּלוּ שֶׁבָּהּ. תָּנֵי בֵּית אַבְטִינָס הָיוּ בְּקִיאִין בְּמַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, בְּפִטּוּם הַקְּטֹרֶת, וְהָיָה מַעֲלֶה עָשָׁן, וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד, וְשָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אֻמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה וְהָיוּ בְּקִיאִין בְּמַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת וְלֹא הָיוּ בְּקִיאִין בְּמַעֲלֵה עָשָׁן, שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס הָיְתָה מִתַּמֶּרֶת וְעוֹלָה כְּאֶשְׁכּוֹל עַד הַקּוֹרוֹת וְאַחַר כָּךְ פּוֹסָה וְיוֹרֶדֶת כְּמַקֵּל, שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה הָיְתָה פּוֹסָה וְיוֹרֶדֶת לְמַטָּן מִיָּד, וּכְשֶׁיָּדְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ כָּל שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו (ישעיהו מ״ג:ז׳), וְחָזְרוּ בֵּית אַבְטִינָס לִמְקוֹמָן, שָׁלְחוּ אַחֲרֵיהֶם וְלֹא רָצוּ לָבוֹא עַד שֶׁכָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָן, שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה הָיוּ נוֹטְלִין בְּכָל יוֹם חָזְרוּ לִהְיוֹת נוֹטְלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מָנֶה כְּדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוּדָא אוֹמֵר בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מָנֶה וְעַכְשָׁו נָטְלוּ אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה. אָמְרוּ לָהֶם מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹא לְלַמֵּד, אָמְרוּ מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ שֶׁעָתִיד הַמִּקְדָּשׁ לְהֵחָרֵב וְלֹא רָצִינוּ לְלַמֵּד שֶׁלֹא יִהְיוּ נוֹהֲגִין וְעוֹשִׂים לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבַדָּבָר הַזֶּה הָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתָן לְשֶׁבַח, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹא יָצְאָה אִשָּׁה מֵהֶם וְתִינוֹק מֵהֶם כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם, וּכְשֶׁנּוֹשְׂאִין אִשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר הֵם פּוֹסְקִים עִמָּהּ שֶׁלֹא תִתְבַּשֵּׂם לְעוֹלָם, שֶׁלֹא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים מִפִּטּוּם הַקְּטֹרֶת הֵם מִתְבַּשְּׂמוֹת, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר ל״ב:כ״ב), וְאוֹמֵר: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג׳:ד׳).
    אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא סָח לִי שִׁמְעוֹן בֶּן לוֹגָה אֲנִי וְתִינוֹק אֶחָד מִבְּנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס הָיִינוּ מְלַקְּטִים עֲשָׂבִים בַּשָּׂדֶה וּרְאִיתִיו שֶׁבָּכָה וְצָחַק, וְאָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי עַל מַה בָּכִיתָ, אָמַר לִי עַל כְּבוֹד בֵּית אָבִי שֶׁנִּתְמַעֵט, וְלָמָּה צָחַקְתָּ, אָמַר לִי שָׁמוּר וּמְתֻקָּן לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, וְסוֹף שֶׁהַמָּקוֹם עָתִיד לְשַׂמֵּחַ אֶת בָּנָיו בְּקָרוֹב, וּמָה רָאִיתָ, אָמַר לִי וַהֲלֹא מַעֲלֶה עָשָׁן כְּנֶגְדִי, נוּמֵיתִי לוֹ הַרְאֵנִי, אָמַר לִי מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ שֶׁלֹא לְהַרְאוֹת לְאָדָם בָּעוֹלָם, אָמְרוּ לֹא בָּאוּ יָמִים קַלִּים בָּעוֹלָם עַד שֶׁמֵּת אוֹתוֹ הַתִּינוֹק.
    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי זָקֵן אֶחָד שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס וּבְיָדוֹ מְגִלַּת סַמְמָנִין, אָמַרְתִּי לוֹ מַה בְּיָדֶךָ, אָמַר לִי כְּשֶׁהָיוּ צְנוּעִין בֵּית אַבָּא הָיוּ מוֹסְרִין מְגִלּוֹתָם זֶה לָזֶה, וְעַכְשָׁו הֵא לְךָ וְהִזָּהֵר בָּהּ שֶׁמְּגִלַּת סַמְּמָנִין הִיא, וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא זָלְגוּ דִּמְעוֹתָיו, אָמַר לִי מֵעַתָּה אֵין אָנוּ רַשָּׁאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּיָן שֶׁל אֵלּוּ.
    [ה] שֶׁל בֵּית גַּרְמוֹ הָיוּ בְּקִיאִים בְּמַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים וּבִרְדִיָּתוֹ, וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד, וְשָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אֻמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה וְהָיוּ בְּקִיאִין בְּמַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, וּבִרְדִיָּתוֹ לֹא הָיוּ בְּקִיאִים. שֶׁל בֵּית גַּרְמוֹ הָיוּ מַסִּיקִים בַּתַּנּוּר מִבַּחוּץ וְהִיא נִרְדֵּית מִבִּפְנִים, וְאֵלּוּ הָיוּ מַסִּיקִין מִבִּפְנִים וְאוֹפִין מִבַּחוּץ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיְתָה מְעַפֶּשֶׁת, וּכְשֶׁיָּדְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ כָּל שֶׁפָּעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פָּעַל אֶלָּא לְמַעֲנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ (משלי ט״ז:ד׳), וְחָזְרוּ בֵּית גַּרְמוֹ לִמְקוֹמָן, שָׁלְחוּ אַחֲרֵיהֶם וְלֹא רָצוּ לָבוֹא עַד שֶׁכָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָן, שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה הָיוּ נוֹטְלִין בְּכָל יוֹם חָזְרוּ וְהָיוּ נוֹטְלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מָנֶה כְּדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מָנֶה וְעַכְשָׁו אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה. אָמְרוּ לָהֶם, מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹא לְלַמֵּד, אָמְרוּ, יוֹדְעִים הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לְהֵחָרֵב וְשֶׁמָּא יִלְמַד אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּכָךְ, וּבַדָּבָר הַזֶּה מַזְכִּירִין אוֹתָם לְשֶׁבַח, וְלֹא עוֹד אֶלָּא, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִמְצְאָה פַּת נְקִיָּה בְּיַד בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, שֶׁלֹא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִין מִלֶּחֶם הַפָּנִים הֵם נִזּוֹנִים, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם, וְכֻלָּן מָצְאוּ תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם חוּץ מִשֶּׁל בֵּית קַמְצָר שֶׁלֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה, אָמְרוּ לָהֶם מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹא לְלַמֵּד, וְשָׁתְקוּ וְלֹא הֵשִׁיבוּ תְּשׁוּבָה, וְעַל יְדֵי שֶׁבִּקְּשׁוּ לְהַרְבּוֹת כְּבוֹדָן וּלְמַעֵט כְּבוֹד הַמָּקוֹם, כְּבוֹדָן נִתְמַעֵט וּמַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְקוֹמָהּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵין לָהֶם לֹא נִין וְנֶכֶד בְּיִשְׂרָאֵל, עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י׳:ז׳), וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב, מִכָּאן אָמַר בֶּן עַזַּאי מִשֶּׁלְּךָ יִתְּנוּ לְךָ, וּבְשִׁמְךָ יִקְרָאוּךָ, וּבִמְקוֹמְךָ יוֹשִׁיבוּךָ, וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְאֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא.
    [ו] הוּגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בַּשִּׁיר יוֹתֵר מֵאֶחָיו, וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד, אָמְרוּ עָלָיו עַל הוּגְרַס בֶּן לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ פִּיו בְּשִׁיר הָיָה נוֹעֵץ אֲגוּדָלוֹ בְּתוֹךְ פִּיו וַאֲגוּדָלוֹ אַחֵר בַּקַּרְקַע וּמַכְנִיס אֶצְבָּעוֹת בֵּין הַנִּימִים וּמַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּנְעִימָה, וְהָיָה מוֹצִיא כָּל מִינֵי זֶמֶר עַד שֶׁהָיוּ כָּל אֶחָיו הַלְוִיִּם נִסְקָרִין בְּבַת רֹאשׁ לַאֲחוֹרֵיהֶם. פִּנְחָס הַמַּלְבִּישׁ אַלְבֵּשׁ אִיסְטְרָאטֵיגָא וּנְסַב אַגְרֵיהּ.
    [ז] מִי זֹאת עֹלָה וגו׳ – מְדַבֵּר בֶּאֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב, אָמְרוּ אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב רָאֲתָה חָמֵשׁ שְׂמָחוֹת בְּיוֹם אֶחָד, רָאֲתָה יְבָמָהּ מֶלֶךְ, וְאָחִיהָ נָשִׂיא, וּבַעְלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ סִגְנֵי כְּהֻנָּה, וּפִנְחָס בֶּן בְּנָהּ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בָּנֶיהָ לְהַקְרִיב, יָצְאוּ שְׂרוּפִין וְנֶהֶפְכָה שִׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, מִיָּד נַעֲשֵׂית כְּתִימְרוֹת עָשָׁן. כַּד דְּמָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו: מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וגו׳ מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, מַהוּ מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, דַּהֲוָה רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן קָרָאוֹי וְתָנוֹי וְקָרִיבוֹי וּפַיְיטוֹיי.
    מי זאת עולה מן המדבר – וכי מן המדבר העלה אותם והלא ממצרים העלה אותם אלא מלמד על חבתם של ישראל שהם חביבים לפני המקום כמציאה שבני אדם מוצאים במדבר לקיים מה שנאמר ימצאהו בארץ מדבר (דברים ל״ב:י׳).
    ד״א מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן – וכי כעשן היו אלא מה העשן הזה כל מקום שהוא הולך מיצר כך כל האומות מצירים בשעה שעלו ישראל ממצרים. מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל. מלמד שלא היו חסרים כלום.
    ד״א מקטרת מר ולבונה – זה אברהם מה המור הזה ראש לכל הבשמים כך אברהם ראש לכל הצדיקים וכך אמר לו הקב״ה להקריב לו את יצחק בנו בהר המוריה ולבונה זה יצחק כדרך שמקטרין את הלבונה על גבי המזבח כך נעקד יצחק על גבי המזבח כלבונה מכל אבקת רוכל זה יעקב כמה שנאמר ויאבק איש עמו (בראשית ל״ב:כ״ה).
    ד״א מקטרת מר ולבונה – זה משה ואהרן.
    מכל אבקת רוכל – אלה שבעים זקנים.
    מי זאת עולה מן המדבר – אתה מוצא שבעה עננים היו מלמעלן ומלמטן ומארבע רוחות ואחת לפניהם, ומכה נחשים ועקרבים, ומשוה להם את ההרים ואת העמקים, ושורף את הקוצים ואת הברקנים, ומעלה עשן ורואים אותו כל מלכי מזרח ומערב ואומרים מי זאת עולה מן המדבר (בירמיה ברמז רס״ו), וכי מן המדבר העלה אותם, אלא מלמד על חבתן של ישראל שהם חביבים לפני המקום כמציאה שאדם מוצא במדבר, לקיים מה שנאמר ימצאהו בארץ מדבר, ואומר אני ידעתיך במדבר, כענבים במדבר וגו׳.
    כתמרות עשן – העשן כל מקום שהוא הולך הוא מיצר, כך היו ישראל מיצירין לסיחון ולעוג ושלשים ואחד מלכים. מקוטרת בזכות מר זה אברהם, מה המור הוא ראש לכל הבשמים כך היה אברהם ראש לכל הצדיקים. ולבונה זה יצחק כדרך שמקטירין לבונה על גבי המזבח כך יצחק נעקד על גבי המזבח.
    מכל אבקת רוכל – זה יעקב שנאמר ויאבק איש עמו.
    דבר אחר: מקוטרת מר ולבונה – זה משה ואהרן, מכל אבקת רוכל אלו שבעים זקנים.
    דבר אחר: מכל אבקת רוכל – ר׳ תנחומא אמר מה קופת הרוכלים יש בה כל מיני בשמים כך כהונה ולויה ומלכות הכל מיעקב.
    מן הד׳ה אלצאעדה מן אלברייה, כאפואר אלדכ׳אן, מבכ׳רה באלמסך ואללבאן, מן כל גונהֵ עטאר.
    מי זאת העולה מהמדבר כמו תימרות העשן, המקוטרת במור ובלבונה מכל מה שמונח בכלי של הרוקח (מוכר הבשמים).
    אבקת רוכל – תיבת הבשמים והרוקחים.
    [א] ענין אמרו מי זאת עולה מן המדבר. תיאור עליית האומה למדבר.
    וענין כתמרות עשן, עמוד ענן ועמוד אש שהיו עמהם. ותיאר כבודם באבקת רוכל שהוא הכלי של הבשם, לפי שהיתה בהם השלמות והחכמה שעשו את המשכן והיו בו עבודות עדינות כגון המנורה והפרכת והכרובים ובגדי אהרן ושבוץ האבנים.
    [ב] שהיו בידם אותם אומניות כגון הרוקמים מעשה אריגה, והצבעים, והצורפים, וחרשי אבני החן, וחרשי עץ, ואומני ההלחמה, והרוקמים מעשי מחט, והחייטים, והממרקים, וזולתם.
    [ג] שהיו רבים מאד, עד שנתקבץ להם מחצי שקל מאת ככר כסף ועוד, חוץ מן הזהב והנחשת. והיה מצוי אצלם עצי שטים אורך כל קורה עשר אמות, ואמה וחצי רחבם, דבר שקשה למצוא אצל המלכים כל שכן אצל ההמון.
    [ד] הנפלאות שנתגלו להם במעשה המשכן, נתגלתה להם בהמה אורך עורה שלשים אמות שנ׳ אורך היריעה האחת שלשים באמה (שמות כו ח. ושם מדובר ביריעות עזים) כולה חלק אחד. והעננים הביאו להם אותם אבני השהם שבכל אבן שתים עשרה גוונים מחוברים חבור טבעי ומגוונים והם ארבעה טורים שנ׳ ארבעה טורים אבן (שמות כח יז), לפי שכך נמסר לנו בקבלה שהעננים הביאום לנשיאי ישראל (יומא עה א) שנ׳ והנשיאים הביאו (שמות לה כז), הביאו הנשיאים לנשיאים.
    [ה] שלמדם את כל התורה ונתקיים בידם הלמוד שנ׳ ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל (דברים לא כב), ונאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים (שם ד ה).
    [ו] גבורתם שהרי הוא אומר אנשי המלחמה (במדבר לא מט), חלוצי צבא (שם לא ה).
    [ז] יופי מסעותיהם כמהלך הגלגל כלומר הכוכבים, ולפיכך אמר אבקת רוכל.
    מי זאת עולה מן המדבר – כשהייתי מהלכת במדבר והיה הענן ועמוד האש הולכים לפני, הורגיןא נחשים ועקרבים ושורפין את הקוצים והברקנים לעשות הדרך מישור, והיה העשן עולה, ורואין אותו האומות ומתמיהות על גדולתי, ואומרות: מי זאת – כלומר כמה גדולה היא זאת העולה מן המדבר וגו׳.
    כתמרות עשן – גבוה וזקוף כתמר.
    מקוטרת מר – על שם ענן הקטרת שהיה מתמר מעלב מזבח הפנימי.
    רוכל – בַשַׂם המוכר כל מיני בשמים.⁠ג
    אבקת – על שם שכותשין אותן ושוחקין הָדק כאבק.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י אוקספורד 142: ״הורגים״. בכ״י לייפציג 1: ״והורגין״.
    ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778: ״על״.
    ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34, ויימר 652. בכ״י לוצקי 778: ״בסמים״.
    Who is this ascending from the wilderness – When I was traveling in the wilderness and the pillar of fire and the cloud were going before me, killing snakes and scorpions and burning the thorns and thistles to make a straight path, and [when] the cloud and the smoke were ascending, the nations saw them, and marveled at my greatness, and they would say, "Who is this?⁠" i.e., "How great is she [Bnei Yisroel] who is ascending from the wilderness, etc.!⁠"
    With palm-like pillars of smoke – Tall and erect as a palm tree [=תָּמָר.
    In a cloud of myrrh – [It is so called] because the cloud of incense which would rise straight up from the inner altar.
    Perfume seller – A spice merchant who sells all types of spices.
    Powders – [It is so called] because they crush it and pound it [until it becomes] as fine as dust.
    מי זאת עולה מן המדבר – וכי מן המדבר העלה אותם. והלא ממצרים העלה אותם שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים. הלא על חבתו של ישראל לפני הקב״ה שהם חביבין עליו כמציאה הזו שאדם מוצא במדבר. וכן הוא או׳ ימצאהו בארץ מדבר. ואו׳ כענבים במדבר מצאתי ישראל.
    כתמרות עשן – מה העשן הזה בכל מקום שהולך מיצר כך היו כל האומות מצירין בשעה שעלו ישראל ממצרים שנאמר אז נבהלו אלופי אדום וגו׳. וכן אמ׳ רחב הזונה ונשמע וימס לבבינו.
    מקוטרת מור – זכותו של אברהם אבינו שהיה ראש אמנה ונמשל למור שהוא ראש׳ לבשמים שנאמר מור דרור חמש מאות.
    ולבונה – זה זכותו של יצחק. שכשם שמקטירין הלבונה על גבי המזבח כך העלה יצחק את עצמו על גבי המזבח כשעקדו אביו שיצאו ממנו כהנים ומלכים וחסידים. והוא שאבק עם המלאך ויוכל. וכן לעתיד מי זאת עולה מן המדבר. עתידין ישראל לצאת אל המדבר מפני הצרות ומשם יתגלה להם אליהו. שנאמר עוד אושיבך באהלים כימי מועד. ואז יעלו ככלה שהיא מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל. זכר אלו השלשה כנגד ג׳ אבות.
    מי זאת – עכשיו הוא משבח בשבח אהובתו ואומר לריעיו: הביטו וראו הן היתה כזאת,⁠1 ומי זאת שהיאא עולה והולכת אחרי באהבתה אותי, שהיא עולה וממהרת לבוא עמי כתימרות עשן העולה למעלה, והיא מקוטרת ומבוסמת מור ולבונה ובשמים מכל הבשמים שמוכרים הרוכלים, שריחה מתוק וטוב וערב לכל.
    עניין הבתולה הבורחת עם אוהבה בארץ לא זרועה (ירמיהו ב׳:ב׳) דרך המדבר באהבתה אותו כנפשה ונפשו קשורה בה, דימיון לכנסת ישראל אשר הלכה אחר הקב״ה דרך המדבר בארץ ציה וצלמות אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם (ירמיהו ב׳:ו׳) והיתה מקטרת לפניו קטרת תמיד לפני הקב״ה להעלות תמרות עשן לנדוף ריח.
    מקוטרת – קיטור הארץ (בראשית י״ט:כ״ח), כעין מוגמר שהיו נוהגיםב בו הקדמונים.
    אבקת – פתרונוג דקת ושחקי מרקחת, כי לא יותן על גחלי מחתה, כי אם הדק דק כעפר על כן כינהו אבקת.
    רוכל – סוחר, מוכרד בשמים המחזר מעיר לעיר וממדינהה למדינה.
    1. השוו לשון הפסוק בירמיהו ב׳:י׳.
    א. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: שהוא.
    ב. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: נוהגין. בכ״י המבורג: נהוגים.
    ג. כן (בקיצור: פת׳) בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: פי׳.
    ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ומוכר.
    ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ומדינה.
    WHO IS SHE? – Now he praises his lover and says to his friends, "Look, see, who is like her? Who is she that comes following after me because of her love for me? She rises and hurries to come with me like a column of smoke. She is perfumed and fragrant with myrrh and frankincense and all the choicest spices that merchants sell, whose fragrance is sweet and pleasant to all.⁠"
    The subject of this verse is the young woman who flees with her lover into an unsown land, into the desert because she loves him as much as she loves her own life and he, too, is bound to her. The allegorical meaning of the verse refers to the Assembly of Israel who followed the Holy One through the desert into a land parched and dark through which no one travels and in which no one dwells. Before the Holy One she would burn the regular incense-offerings, causing smoke to release its fragrance.
    PERFUMED – with the spices of the earth just like the incense-offerings that has been the custom of her ancestors (lit., the ancients).
    POWDER – The word means the fine powdered form of spices,⁠1 for it is not placed upon coals [as incense] unless it is completely dried out like dust. For this reason it is called "powder".⁠2
    MERCHANT – A buyer and seller of spices who circulates from city to city and from country to country.
    1. This point seems to be an expansion of that of Rashi. Ibn Ezra notes the same word, but refers to the phrase "dust of the feet".
    2. Rashbam is noting the physical similarity between powder and dust and noting that they both share the quality of dryness.
    כתימרות – כמו תימורות (מלכים א ו׳:כ״ט). ואולי נקראו כן בעבור גבהות אילני התמרים.
    אבקת – בשמים שחוקים כאבק.
    רוכל – סוחר, כמו המה רוכליך (יחזקאל כ״ז:י״ג).
    בהקיץ, הלכה לבקש דודה ותמה ואמר: מי זאת עלה מן המדברא כתימרות עשן – הקטרת.
    א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״מן המדבר״.
    On waking she goes forth to seek him, and on seeing her he is astonished and says, Who is this coming up from the wilderness like pillars of smoke, perfumed [with myrrh and frankincense]?
    מי זאת עולה מן המדבר – כשנכנסה לארץ הלך שמעה בכל העולם, וזה הוא המור והלבונה.
    Who is this that cometh up from the wilderness? When the synagogue entered the land its fame went throughout all the world – this is the meaning of the myrrh and frankincense.
    כתימרות – כמו עמודים, כמו ותימורות כרוביםא (מלכים א ו׳:כ״ט).
    ויש אומרים: שהן דומין לאילן התמר.
    אבקת – מן אבק עפר רגליו (נחום א׳:ג׳).
    רוכל – סוחר, כמו המה רוכליך (יחזקאל כ״ז:י״ג).
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״כרובים״.
    וכאשר היה בבקר רדפה הנערה אחר דודה, וכאשר ראה אותה תמה ואמר: מי זאת עולה מן המדבר.
    מי זאת עולה מן המדבר – כנסת ישראל שעלתה מן המדבר ושומעה הולך בכל המדינות.⁠1
    וזה עניין מקוטרת מור.⁠א
    1. השוו ללשון הפסוק באסתר ט׳:ד׳.
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״מור״.
    מי זאת עולה מן המדבר – מקושטת. מעשה היה שהלכה לטייל, וכשחזרה ראה {אותה} שלמה ושבחה בשירה: מי זאת עולה מן המדבר – מקושטת בבשמים ומתמר עישון קישוטיה כתמרות עשן – לשון מתמר ועולה כמקל (בבלי יומא כ״ח:) שהיא מקוטרת.
    מכל אבקת רוכל – מכל בשמים של רוכל – סוחר.
    מי זאת עולה מן המדבר. מספרת היאא כשהוליכיני דודי מבית אמי אל בית אמו להכניסני לחופה, יצא שם יופיה בין האומות, ותמהו עלי, ואמרו מי זאת עולה הכלה הבאה מן המדבר מקושטת ומבושמת היא במיני מוגמר, ובגדיה כדרך נשי המלכים, כמו שמצינו ״ששה חדשים בבשמים״ (אסתר ב׳:י״ב).
    והדוגמה כתרגומו: כשבאו מן המדבר ועברו את הירדן ליכנס לארץ, תמהו ורגזו כל האומות, ואמרו מי זאת האומה הגדולה, מקוטרת מור בזכות אברהם שעקד את בנו בהר המוריה, ולבונה – יעקב, אבקת רוכל – שנים עשר שבטים, בזכות כל אלה ירשו את הארץ.
    א. כאן נוסף בכתב היד: בה. נראה לי שמדובר בנסיון כושל לכתוב את המלה הבאה – ״כשהוליכיני״.
    מי זאת עולה מן המדבר – עתה מספרת: כי אותה לילה לנו יחדיו בחדר הורתה, אך למחרתו הוליכהא דודה אל ארצו ואל ביתו, כמו שאמר לה למעלה: קומי {וגו׳} ולכי לך (שיר השירים ב׳:ו׳). וכשהיתה הולכה בדרך והעולם רואין אותה, היו תמהין ושואלין: מי זאת עלה מן המדבר – מי אשה זאת שדומה כמו שעלתה מן המדבר ונתעפרו בגדיה וגופה המקוטרים מאבקת בשמים הרוכלים – עולה למעלה אבק הקטרת והבשמים ומתמר כמו עשן העולה למעלה.
    או פ׳: העולה מן המדבר – כשהיתה הולכת אחר דודה דרך המדבר, שהיה מוליכה מבית אמה אל ביתו ואל ארצו.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    א. בכ״י: שהוליכה.
    מי זאת עולה מן המדבר – עתה משבח המשורר החשוקה שבא מארץ מדבר ומארץ ציה, שאין שם דבר תענוג, והיא באה מלאה טוב ובשמים, והעשן עולה מריח בשמים ומוגמר שלה מתמר ועולה כמקל, כתמרות עשן – העולה מן המדורה של אש.
    מקטרת מור ולבונה – שעולה קטור מור ולבונה שלה כקיטורת הכבשן,
    ולא מור ולבונה בלבד, אלא כל אבקת הבשמים שהרוכלים רגילים למנות.
    אבקת – לשון אבק דק, כי כן דרך לטחון הבשמים ולעשותם אבק דק לתת על הגחלים, כדכתיב: קטרת סמים דקה (ויקרא ט״ז:י״ב).
    רוכל – סוחר, לשון: לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז), שדרך הסוחרים להרבות דברים ולגלות לכל אדם כל סודם, וכל מה שיש להם למכור.
    מי זאת עולה מן המדבר כלומר כל התיאורים האלה הם תיאוריה של האומה הבאה מן המדבר, שהם ישראל.
    כתמרות עשן הענן מקיף אותם.
    מקוטרת מור ולבונה המוניטין שיצאו להם בעולם בגלל ההשגחה שזכו לה והנסים שעשה להם, עד שנמס לבו של מי ששמע ולו שמץ ממה שסופר עליהם, כמו שנאמר ״ונשמע וימס לבבנו... וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם״ (יהושע ב:ט).
    מכל אבקת רוכל מתוך כל ההשגחה שהשגיח עליהם במדבר לא היה חסר להם שום דבר בכל התקופה הארוכה ״ה׳ אלהיך עמך לא חסרת דבר״ (דברים ב:ז).
    מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל – אחר שהגיע להם שלמות המדות ושלמות הבחינה בין האמת והשקר החל לזכור בכאן השלם השכל בחכמות הלמודיות כי הם קודמות בסדר לשאר החכמות כמו שבארנו בפתיחתינו. והיה זה ממנו עד אמרו עד שיפוח היום וגו׳. וזה מסכים לכל אחד מהביאורים אשר בארנו בפרשה הקודמת. והתחיל ואמר להורות על שלמות ההשגה אשר תהיה בלמודיות. מי זאת עולה מן המדבר והוא המקום אשר לא יעבד בו לפי שלא יצטרך השתדלות רב בהגעת אלו ההקדמות הראשונות בהם. ואמר שהוא עולה ביושר כתימרות עשן לפי שבזו החכמה לבד ימצא ברובה הסדר בעיונה הולך ביושר מהקודם אל המאוחר. ולזה ימצאו ברובה המופתים המוחלטים. ואולם בזולתה מן החכמות לא ימצאו המופתים המוחלטים כי אם מעט. ואמר מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל לפי שבזאת החכמה מה שיקרב מאד אל החכמה הטבעית והיא חכמת הככבים והיא ג״כ מיישרת לחכמת האלהות הישרה נפלאה כבר התבאר זה בראשון מספר המגישטי.
    מי זאת עולה מן המדבר להתלונן ביישוב עם דודה והיא עמו מקוטרת מור ולבונה וגו׳.
    ואחר שאמר דרך כלל בארה שני הישובים ועל הא׳ אמרה מי זאת עולה מן המדבר.
    (ו-ח) [תשובת ה׳]:
    מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן. משיב האל יתברך, אמת הוא שאז1 סלחתי בתפילת משה בחירי שעמד בפרץ לפני2, אך לא לגמרי, כי כאשר שנו באיוולתם3 בענין המרגלים, פקדתי עליהם חטאת העגל4, כי אמנם קודם ענין המרגלים היתה הכוונה שיכנסו לארץ מיד בלתי מלחמה5 כתמרות עשן הקטורת6, כאמרו (במדבר י לה) ׳קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו׳7, אבל אחר עון המרגלים, ׳מי זאת עולה׳ באופן זה, הלוא הוצרכו להילחם, גם אחרי כן בארצם היו צריכים לכלי זיין, באופן שאפילו בימי שלמה שנתתי שלום על ישראל8 היו צריכים לכלי זיין9, מפחד בלילות, מפני הפחד שקנו בלילות ארבעים יום שהיו בכעס10, ובליל תשעה באב שנפקד אז עליהם גם חטאת העגל11, כאמרו (במדבר יד לד) ׳תשאו את עונותיכם׳12:
    1. כשחטאו בעגל.
    2. ע״פ לשה״כ בתהלים (קו כג) ׳יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה וגו׳, וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית׳.
    3. ע״פ לשה״כ במשלי (כו יא) ׳ככלב שב על קיאו כסיל שונה באיוולתו׳. ובדפוסים: ׳שינו כוונתם׳.
    4. בפרשת העגל (שמות לב לד) כתב רבינו: ׳וביום פקדי - שיוסיפו לחטוא כמו במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם - זה החטא, ולֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ, כענין וְאִם רָעָה תִמַּצֵא בוֹ וָמֵת (מלכים א׳ א נב), וכן הורה באמרו שם (במדבר יד יא) עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה, כי מאחר ששנו באיוולתם [כלשון רבינו כאן], הם מוחזקים להוסיף לאשמה בה, כאמרם ז״ל (יומא פו:) ׳כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו׳, כלומר נעשית עליו כהיתר׳. ואף שחטא העגל היה בעבודה זרה, ולא חטא המרגלים, ולא אמרו שנעשה כהיתר אלא בשונה באותו החטא, כוונת רבינו לחטא חילול ה׳ שהיה בשניהם. ולהלן (פסוק יא) יתבאר באריכות שאם לא עון חילול ה׳ היה החטא מתכפר להם בתשובה שעשו אחרי זה, אף שלא היתה תשובה שלימה.
    5. כמו שכתב לעיל (ב יג), וראה מה שצויין שם.
    6. ׳כתימרות עשן׳ – מלשון עץ התמר, כלומר עמוד עשן זקוף כאילן תמר (מצודות), ורבינו מוסיף שהוא כענן הקטורת במקדש שהיתה עולה ישר, והוא כדאיתא בשהש״ר: ׳ר׳ יוחנן פתר קרייה מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל, בקטורת בית אבטינס, וזה אחד מאחד עשר סממנין שהיו נותנין בה וכו׳, תני, בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת בפיטום הקטורת והיה מעלה עשן וכו׳, של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כאשכול עד הקורות ואחר כך פוסה ויורדת כמקל׳. וכ״ה ביומא (נג.). ועמודי הענן והאש היו דומים לזה. וכן כתב כאן הרי״ד ׳מי זאת עולה מן המדבר והולכת יחידה ואינה מתפחדת מן האונסין, כתימרות עשן בעשן המערכה שמיתמר ועולה זקוף ביושר ואינו נוטה לכאן ולכאן׳. והפסוק מתפרש ׳כתימרות עשן׳ של הקטורת שהיא מקוטרת במור ולבונה, וסממניו שחוקים הדק הדק עד שהם אבק, לכן ׳מכל אבקת רוכל׳ (ע״פ רש״י). ואולי מפרש ׳מכל אבקת רוכל׳ - בזכות המעשית טובים שלהם הנמשלים למיני בושם. וקרוב לפירוש זה כתב רש״י: ׳כשהייתי מהלכת במדבר והיה עמוד האש והענן הולכים לפני והורגים נחשים ועקרבים ושורפין הקוצים והברקנים לעשות הדרך מישור והיה הענן והעשן עולין ורואין אותן האומות ומתמיהות על גדולתי ואומרות, מי זאת, כלומר כמה גדולה היא זאת העולה מן המדבר וגומר כתימרות עשן גבוה וזקוף כתמר׳. ובשהש״ר: ׳כתימרות עשן, אמר רבי אלעזר בשם ר׳ יוסי בן זמרא בשעה שהיו ישראל מתנודדין ממסע למסע, היה עמוד הענן יורד, ועמוד אש צומח, ועשן המערכה עולה כמין שני זקוקין של אש יוצאין מבין שני בדי הארון ושורפים לפניהם נחשים שרפים ועקרבים׳.
    7. שם מתאר את מסע ישראל במדבר, ולדעת רבינו הוא מסע שלושת הימים דרך המדבר הגדול והנורא שממנו היו צריכים להיכנס מיד לארץ ישראל, ובאותו המסע היה הארון נוסע לפניהם, ואילו עמוד הענן נסע מעליהם, וכתוב שם ׳ויהי בנסוע הארון ויאמר משה׳ וגו׳, ופירש רבינו: ׳ויהי בנסוע הארון - ללכת ולהיכנס לארץ ישראל, קומה ה׳ ויפוצו אויביך - כי אמנם לולא שלחו מרגלים, היו נכנסים בזולת מלחמה, שהיו האומות בורחים כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ישעיהו יז ט), וינוסו משנאיך מפניך - פן יבואו ישראל להחרימם, שובה - תהי מנוחתך פה עמנו וכו׳, ואף על פי שתגלה שכינתך לפני ישראל לגרש את אויביהם, תהי מנוחת שכינתך בתוכנו׳.
    8. בדברי הימים א׳ (כב ט) ׳הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והנחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו׳.
    9. לכן אמר ׳מי זאת׳, שבשום דור לא יהיה כזה. ואף שבאמת לא היתה מלחמה בימי שלמה, אך ראה במלכים
    א׳ (יא כה) שמלך צובה קם לשטן על שלמה, והרב קופרמן העיר עוד כי מצינו בימי שלמה את בניהו על הצבא, הרי שהיה מחזיק צבא. ולפי זה מה שאמר כאן ׳הנה מיטתו שלשלמה שישים גיבורים סביב לה וגו׳ מפחד בלילות׳, הכוונה לשלמה המלך. וכן הביא רבינו לעיל (א א) את מה שאמרו בשבועות (לה:) ׳כל שלמה האמור בשיר השירים קודש חוץ מ׳הנה מיטתו שלשלמה׳⁠ ⁠׳.
    10. כמו שפירש לעיל (פסוק א) ׳על משכבי בלילות׳, שהכוונה לאותם ארבעים הימים שאחרי שחטאו בעגל שהיו בכעס.
    11. כמו שכתב רבינו (שמות לב לד): ׳וביום פקדי - שיוסיפו לחטוא כמו במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם - זה החטא׳, כלומר חטא העגל, והמרגלים שבו בליל תשעה באב, ואיתא בתענית (כט.) ׳וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותה לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב״ה, אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות׳.
    12. ׳עוונותיכם׳ לשון רבים, חטא העגל וחטא המרגלים, שעל שניהם נפקדו אז. הרי שגם התיקון שלאחר חטא העגל לא היה שלם, והיינו שאילו לא חטאו וגרמו לאותם הלילות לא היה להם פחד מן הגויים, כי היו פונים והולכים מאליהם ולא היה להם צורך בכלי זיין. וראה אבע״ז ׳שהיו מלומדי מלחמה והרגו כל נשמה כי היו מפחדים שיביאום לידי גלות׳, ועונה בזה לטענת ישראל שסלח מיד על חטא העגל ותיקן את אשר עיוותו, כי לא היה זה תיקון שלם, ולבסוף נענשו על כך.
    כתימרות. בספרים כ״י התי״ו במאריך ובקצתן המ״ם בחטף פתח.
    מקטרת. אין במ״ם געיא.
    כתמרות – מלשון אילן תמר, ורוצה לומר עמוד עשן זקוף כאילן תמר וכן ותמרות עשן (יואל ג׳:ג׳).
    מקטרת – הבערת הבשמים להריח קרוי קטרת בלשון מקרא.
    מור ולבונה – שמות מיני בושם.
    אבקת – רוצה לומר בשמים השחוקים דק דק כאבק, וכן יקרא עפר הדק, כמו יסכך אבקם (יחזקאל כ״ו:י׳).
    רוכל – כן יקרא מוכר הבושם כמו הצורפים והרוכלים (נחמיה ג׳:ל״ב).
    מי זאת עולה – עודה מספרת ומשתבחת במרבית הצלחתה שהיה לה מאז, וכה תאמר אל הנערות הידעתן מי היא זאת שעלתה מן המדבר, ומרוב זהרה היתה נראית למרחוק, כמו תימרות עשן אשר נראה למרחוק וריחה הטוב היה נודף כאילו היתה מקוטרת במור ולבונה, ומכל בשמים השחוקים המצויים אצל הרוכל המעלים ריח ערב ומעולה. וכאומרת הלא אני היא העולה ואין אחרת. והנמשל הוא לומר הלא אני עליתי מן המדבר בעמודי אש וענן ההולכים לפני, אשר היו נראים כתימרות עשן, ועמי המשכן והמזבח שהקטירו עליו הקטורת מהרבה מיני בושם.
    משל:
    מי זאת – וכו׳ הנה מטתו – וכו׳ [דבר המשורר] עת חזרה הרעיה מן המדבר, התפלאו הרואים איך ברחה בלילה ממטת שלמה, ואיך לא עצרוה גבורי שלמה שומרי המטה, וז״ש מי זאת עולה מן המדבר והלא מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, שהם שומרים את המטה סביב סביב, והם כולם אחוזי חרב ומלומדי מלחמה ואיך לא עמדו לנגדה, ואיך יכלה לברוח ממטת שלמה אל המדבר? (ומ״ש כתמרות עשן מצייר רוב הבשמים שהתבשמה מן דודה שהוא מלא בשמים וזינים, [כמ״ש לריח שמניך טובים אשכל הכופר], עד שהריח נתעבה כמו עשן שיש בו ממש, כי מקוטרת מור ולבונה וכו׳), ומשיב איש חרבו על ירכו, הגבורים האלה לא יכלו לשלוף חרבם נגדה וחרבם שבה אל תערה ונשארה חגורה על ירכם, והסבה לזה היה מפחד בלילות שנפל עליהם פחד הלילה, שם פחדו פחד עד עברה בלא עיכוב.
    מליצה:
    מי זאת – שואל ומתפלא איך יכלה הנפש להתפרד מן הגויה ואיך ברחה בליל החזון ממטת שלמה ר״ל מן הגוף שעל יצועו ישנה שנת עולם עד שחל עליה הרוח האלהי במדבר ר״ל חוץ לגויה בהיותה נפרדת מן העיר שהוא הגוף והיא עולה במעלה הסולם מן המדבר שהוא עולם הרוחני הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרת החומר והגשם (כתימרות עשן ר״ל כמו שהעשן בא ע״י שיתפרדו החלקים הדקים והקלים שבמורכב מן העפרורי הכבד ע״י יסוד האש המפריד בין המורכבים ומעלה חלקים הדקים והרוחנים למעלה ויסוד העפר נעשה אפר ונשאר למטה כן ע״י האש האלהי ושלהבת אהבת ה׳ שבער בלבה נפרדה הנפש הרוחנית מן העפר ועלתה למעלה כעשן המתדבק עם האש האוכלה: והיא מקטרת מר ולבונה ר״ל כי הקיטור בא ע״י החלקים המריחים הנפרדים מן הגשם המורח ע״י יסוד האש [שזה ההבדל בין קיטור ועשן שהקיטור בא מחלקים הלחים המתחממים באש או מחלקים המריחים] כאילו ע״י תבערת אהבתה והאש האלהי יצא קיטור של מור ולבונה. והנה כבר בארנו (א׳:י״ג) כי המור הוא המוסק שהוא דם הצרור בחיה שבהודו המריח והוא מצייר חלקי הריח והמובחר של הנפש החיונית והלבונה היא חלקים המריחים בעצי לבונה והיא ציור לחלקים המובחרים של הנפש הצומחת ר״ל שבעלותה לרוחניות העלתה עמה גם הרוחניות הצרור בנפש החיונית והצומחת שעשתה בם מלאכת האלכימיאה ע״י האש הגדולה המצרף ומברר הסיגים עד שגם הם שבו אל הקדושה גם לקחה עמה מכל אבקת רוכל הוא מליצה על כל מדות הנפש למיניהם בכל חלקיהם שכולם הזדככו לריח טוב והיה קודש ורוחנית והעפר והגוף נפרד מהם) שואל ומתפלא איך נהיה זה, והלא.
    מי זאת וגו׳ – משרתי שלמה אומרים זה.
    מן המדבר – מרחוק.
    כתימרות עשן – כעמוד עשן העולה בקו ישר לרקיע כתמר, כן היא הולכת וראשה רם ואינה פונה לכאן ולכאן כמו שפונות נשים בלתי צנועות.
    מקטרת – ששרפו מור ולבונה ויתר אבקת רוכל ועל עשנם נתנו בגדיה כדי שיכנס בהם ריחם.
    אבקת – שם כולל להרבה מיני אבק.
    רוכל – מקורו רֶגֶל, הולך מבית לבית למכור רכולתו.
    עולה מן המדבר – עלויה מן המדבר, סילוקה מן המדבר. כמש״נ במדבר הזה יתמו, תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר,⁠1 כהונה ולויה מן המדבר, מלכות מן המדבר, כמש״נ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, נבואה מן המדבר,⁠2 וכל מתנות טובות שנתן הקב״ה לישראל3 כולם מן המדבר, הוי – עלויה מן המדבר.⁠4 (מ״ר)
    כתימרות עשן – מהו כתמרות עשן, בשעה שהיו ישראל מתנודדין ממסע למסע היה עמוד הענן יורד ועמוד אש צומח ועשן המערכה עולה, וכמין שני זקוקין של אש יוצאין מבין שני בדי הארון ושורפין לפניהם נחשים שרפים ועקרבים ואומות העולם נופלת עליהם אימתה ופחד. (שם)
    כתימרות עשן – דבר אחר כתמרות עשן – באלישבע בת עמינדב איירי, אמרו עליה, שראתה חמש שמחות ביום אחד, ראתה יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהונה5 ופנחס בן בנה משוח מלחמה, וכיון שנכנסו בניה להקריב ויצאו שרופין, נהפכה שמחתה לאבל ומיד נעשה כתמרות עשן.⁠6 (שם)
    מקטרת מור – זה אברהם אבינו, מה המור הזה ראש לכל הבשמים אף אברהם אבינו היה ראש לכל הצדיקים, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמררות כך היה אברהם ממרר ומסגף עצמו ביסורים,⁠7 ומה המור הזה אינו מפיח ריחו אלא באור כך לא הודיע אברהם את מעשיו הטובים אלא בכבשן האש.⁠8 (שם)
    ולבונה – זה אבינו יצחק שנקרב כקומץ לבונה על גבי המזבח.⁠9 (שם)
    מכל אבקת רוכל – זה אבינו יעקב, דאמר ר׳ יודן, כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעוה״ז הכל בזכות אותו האבק של יעקב אבינו,⁠10 ומה קופת הרוכל יש בה מכל מיני בשמים, כך כהונה מיעקב לויה מיעקב ומלכות מיעקב. (מ״ר)
    מכל אבקת רוכל – ר׳ יוחנן פתר קרא בקטורת בית אבטינוס,⁠11 מקטרת מור ולבונה זה אחד מאחד עשר סממנין שהיו נותנין בה. (שם)
    מכל אבקת רוכל – כד דמך ר׳ אלעזר ב״ר שמעון היה דורו קורא עליו מי זאת עולה וגו׳ מכל אבקת רוכל, מהו מכל אבקת רוכל, שהיה קרויי תנויי קריבוי ופיוטי.⁠12 (שם)
    1. כמש״כ אספה לי שבעים איש מזקני ישראל.
    2. כמבואר במכילתא יתרו דבר אתה עמנו ונשמעה, מאותה שעה זכו ישראל להעמיד מהם נביאים.
    3. כמו מן ובאר וענני כבוד, וכן מצות שבת שנקראת מתנה טובה כמבואר בשבת י׳ ב׳ אמר הקב״ה מתנה טובה יש לי ושבת שמה.
    4. ודריש עולה כמו עלויה – מעלתה. וטעם הדרשה הוא משום דאי כפשוטו עולה ממש קשה דלא הו״ל ליחס העליה להמדבר אלא למצרים שהוא המקור הראשון לצאתם לא״י. ומה שאמרו סלוקה מן המדבר דריש הלשון עולה ע״ד הכתוב ועלה מן הארץ שהכונה שיסתלקו ממנה.
    5. רומז למשה ונחשון ונדב ואביהוא. ומה דלא חשיב גם אלעזר ואיתמר פשוט הוא משום שהם כהנו אחר מות נדב ואביהוא כמבואר בפ׳ במדבר.
    6. ודריש לפי״ז מי זאת שכל כך היה עלויה וגדולתה במדבר ונעשית פתאום כתמרות עשן. ועיקר טעם הדרשה י״ל דמדייק מה דלא כתיב מי זה. ודע כי בסע״ר ס״פ זו ובמדרש משלי בסופו ועוד באיזה אגדות הגי׳ תחת ה׳ שמחות – ד׳, ולא חשיב שם פינחס בן בנה משוח מלחמה, וי״ל בטעם הדבר משנוי הגירסות דלהגירסא ד׳ שמחות ס״ל דלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי (זבחים ק״א:), וא״כ בעת מקרה דנדב ואביהוא עדיין לא עלה לגדולה.
    7. המור הוא מין שרף שמן הנוטף ממין עץ והוא מתדבק בידים כך היה אברהם אבינו מתדבק ומתלוה ליסורים.
    8. דרק אז כשנצול מכבשן האש ידעו וראו את זכותו הגדול שזכה ע״י מעשיו הטובים.
    9. שהקומץ עולה לאשים על כל לבונתה אזכרה לה׳, וכן יצחק חשוב כאלו עלה כליל לאשים לזכרון לפני ה׳ תמיד.
    10. ר״ל מאותו האבק כשנתאבק איש עמו ויברכהו שם, ושם נתקיימו לו הברכות שברכהו יצחק, כמבואר באגדות ופירש״י שם (פ׳ וישלח). ויתכן דסמיך עוד על האגדה דחולין צ״א א׳ עה״פ ויאבק איש עמו מלמד שהעלו אבק עד כסא הכבוד, ועיי״ש לפנינו בתורה תמימה.
    11. עיין ביומא ל״ט א׳ שבית אבטינוס היו מומחים במעשה הקעורת והיו חכמים שולחים אחריהם שיכינו קטורת במקדש, ומעלה בזה הכתוב את גדולת בית המקדש שהשתדלו לפאר את כל עניניו והשיגו גם אומנים מומחים ומצויינים.
    12. ר״ל בעל מקרא ומשנה, דרשן ופייטן [מליץ] כרוכל הזה שנמצא בסחורתו מכל המינים. והלשון קריבוי בעקרו הונח על שם תפלה, והיא מלשון קרבן, שהמתפלל הוא במקום המקריב, ולכן מבואר בירושלמי פ״ד דברכות זה שעובר לפני התיבה אין אומרים לו בא והתפלל אלא בא וקרב עשה קרבננו, אבל בכאן נראה דמכוין לענין דרשן [בסדר המדרגה אחר בעל מקרא ומשנה], ויתכן דלכן מכוין בשם כזה על שם שהוא מקרב את לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכמ״ש במעלת האגדה שמושכת את לבו של אדם.
    עודה מספרת ומשתבחת במרבית הצלחתה שהיה לה מאז, וכה תאמר אל הנערות, הידעתן1 מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר? אשר מרוב זוהרה נראית2 כְּתִימֲרוֹת – כעמוד3 עָשָׁן הנראה למרחוק, וריחה הטוב נודף כאילו היתה4 מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה, ומקוטרת מִכֹּל אַבְקַת5 – הבשמים הַשְּׁחוּקִים המצויים אצל6 הָרוֹכֵל – הסוחר7, המעלים ריח ערב ומעולה, הלא אני היא זו ולא מישהי אחרת8:
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. מצודת ציון. ונקרא כך משום שהוא גבוה וזקוף כתמר, רש״י, אבן עזרא, מצודת ציון.
    4. מצודת דוד.
    5. על שם שכותשים ושוחקים אותו הדק כאבק, אבן עזרא, רש״י.
    6. מצודת דוד.
    7. אבן עזרא. הוא הַבַּשָּׂם מוכר הבשמים, רש״י, מצודת ציון.
    8. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת הלא אני עליתי מן המדבר בעמודי אש וענן ההולכים לפני, אשר היו נראים כתימרות עשן, ועימי היו המשכן והמזבח שהקטירו עליו הקטורת מהרבה מיני בשמים, מצודת דוד. וכשהייתי מהלכת במדבר והיה הענן ועמוד האש הולכים לפני הורגים נחשים ועקרבים ושורפים את הקוצים והברקנים לעשות הדרך מישור, והיה העשן עולה, ורואים אותו האומות ומתמיהות על גדולתי, ואומרות ״מי זאת?⁠״, כלומר כמה גדולה היא זאת העולה מן המדבר, רש״י. ובמדרש, וכי מן המדבר העלה אותם והלא ממצרים העלה אותם?! אלא מלמד על חיבתם של ישראל שהם חביבים לפני המקום כמציאה שבני אדם מוצאים במדבר, לקיים מה שנאמר (דברים לב, י) ״יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״, מדרש זוטא, לקח טוב. ועוד דרשו, ״מקוטרת מור״ זה זכותו של אברהם אבינו, ״ולבונה״ זה זכותו של יצחק, ״מכל אבקת רוכל״ זה יעקב, מדרש רבה, לקח טוב.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ז) הִנֵּ֗ה מִטָּתוֹ֙ שֶׁלִּשְׁלֹמֹ֔ה שִׁשִּׁ֥ים גִּבֹּרִ֖ים סָבִ֣יב לָ֑הּ מִגִּבֹּרֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
    Behold, it is the couch of Solomon; sixty mighty men are about it of the mighty men of Israel.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    כַּד בְּנָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּיִשְׂרָאֵל יָת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַּיָי בִּירוּשְׁלֵם אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ כַּמָּה יָאֵי בֵּית מוּקְדְּשָׁא הָדֵין דְּאִתְבְּנִי לִי עַל יְדוֹי דְּמַלְכָּא שְׁלֹמֹה בַּר דָּוִד וְכַמָּה יָאֲיָן כָּהֲנַיָּא בְּעִדָּן דְּפָרְסִין יְדֵיהוֹן וְקָיְמִין עַל דּוּכָנֵיהוֹן וּמְבָרְכִין לְעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּשִׁתִּין אָתִין דִּמְסִירִין לְמֹשֶׁה רִבְּהוֹן וְהַהִיא בִּרְכְתָא מְסַחֲרָא לְהוֹן כְּשׁוּר רָם וְתַקִּיף וּבַהּ מִתְגַּבְּרִין וּמַצְלְחִין כָּל גִּבָּרֵי יִשְׂרָאֵל.
    [א] הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ – רַבִּי בִּיבֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי פָּתַר קְרָיָה בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, הִנֵּה מִטָּתוֹ, הִנֵּה מַטּוֹתָיו וּשְׁבָטָיו, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת (חבקוק ג׳:ט׳). שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, אֵלּוּ שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת שֶׁבְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מְגַבְּרִין אֶת יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה דְּבָרִים מְבֹרָכִין בִּגְבוּרָה. יְבָרֶכְךָ ה׳, יָאֵר ה׳, יִשָּׂא ה׳ (במדבר ו׳:כ״ד-כ״ו). מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, שֶׁהֵם נִלְחָמִים בְּכָל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם. אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת, שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם רוֹאֶה בַּחֲלוֹמוֹ חֶרֶב מְחַתֶּכֶת בִּירֵכוֹ, מַה יַּעֲשֶׂה, יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְיִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, וְיִשְׁמַע בִּרְכַּת כֹּהֲנִים וְיַעֲנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן, וְאֵין דָּבָר רָע מַזִּיקוֹ, לְפִיכָךְ מַזְהִיר אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאוֹמֵר לָהֶם, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ו׳:כ״ג).
    [ב] רַבִּי שִׂמְלָאי פָּתַר קְרָיָה בְּמִשְׁמָרוֹת, הִנֵּה מִטָּתוֹ, הִנֵּה מַטּוֹתָיו וּשְׁבָטָיו, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה. שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. שִׁשִּׁים גִבֹּרִים סָבִיב לָהּ, אֵלּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת כְּהֻנָּה וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת לְוִיָה, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַחְלוֹקוֹת. מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמְשַׁמְּרִין אֶת יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, רַבִּי זְעֵירָא וְרַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְלַמְּדִין לַכֹּהֲנִים שְׁחִיטָה, וְהִלְכוֹת זְרִיקָה וְקַבָּלָה וּקְמִיצָה. רַבִּי יִצְחָק בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר אֵלּוּ מְבַקְּרֵי מוּמֵי קֳדָשִׁים וְנוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רַבִּי גִּידָל בַּר בִּנְיָמִין בְּשֵׁם רַבִּי יֵסָא שְׁנֵי דַיָּנֵי גְזֵלוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. שְׁמוּאֵל אוֹמֵר נָשִׁים הָיוּ אוֹרְגוֹת בַּפָּרֹכֶת וְנוֹטְלוֹת שָׂכָר מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רַב הוּנָא אָמַר מִלִּשְׁכַּת בֶּדֶק הַבַּיִת, הָדֵין עֲבַד לָהּ כְּבִנְיָן, וְהָדֵין עֲבַד לָהּ כְּקָרְבָּנוֹת. מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, שֶׁהָיוּ מְלַמְּדִין לַכֹּהֲנִים הֵיאַךְ יַעֲשׂוּ עֲבוֹדָה. אִישׁ חַרְבּוֹ וגו׳, שֶׁהָיוּ מַזְהִירִין אוֹתָם בְּעֵת שֶׁשּׁוֹחֲטִים שֶׁלֹא יִפָּגֵל אֶחָד מֵהַזְּבָחִים, שֶׁלֹא לִפְסֹל אֶחָד מֵהַקָּרְבָּנוֹת בַּנּוֹתָרוֹת.
    [ג] רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַר קְרָא בְּסַנְהֶדְרָיוֹת, הִנֵּה מִטָּתוֹ, מַטּוֹתָיו וּשְׁבָטָיו, כְּמָה דְתֵימַר שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת, שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים, אֵלּוּ שִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בָּעִיר (מלכים ב כ״ה:י״ט). מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ אַחַד עָשָׂר אֲנָשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַח רַב טַבָּחִים אֶת שְׁרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה וְאֶת שְׁלשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף, וּמִן הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד (מלכים ב כ״ה:י״ח-י״ט), זֶה מֻפְלָא בֵּית דִּין, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ סָרִיס, שֶׁמְּסָרֵס אֶת הַהֲלָכָה. וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ (מלכים ב כ״ה:י״ט), הֲרֵי אַחַד עָשָׂר, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר: שִׁבְעָה (ירמיהו נ״ב:כ״ה), לְהוֹסִיף עָלָיו שְׁנֵי סוֹפְרֵי דַיָּנִין שֶׁיּוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם. מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, מְזַכִּין אֶת יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שֶׁהָיוּ כֻּלָּן שׁוֹנִין הֲלָכָה כַּחֶרֶב, שֶׁאִם בָּא מַעֲשֶׂה עַל יְדֵיהֶם לֹא תְהֵא הֲלָכָה קוֹהָא לָהֶם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בִּשְׁעַת הַדִּין הַכֹּל נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין הֵיאַךְ לְהוֹצִיא אֶת הַדִּין וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה וּמִתְפַּחֲדִין מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. רַבִּי מְנַחֵם חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אֲבִינָא, אִם בָּאת אִשָּׁה לְפָנֶיךָ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לִשְׁאֹל לְךָ שְׁאֵלָה עַל כִּתְמָהּ וְעַל נִדָּתָהּ, תְּהֵא רוֹאֶה אוֹתָהּ כְּאִלּוּ שֶׁיָּצָאת מִירֵכֶיךָ, וְאַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בָּהּ, וְתִתְפַּחֵד מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
    [ד] וְרַבָּנָן פָּתְרֵי קְרָא בְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, הִנֵּה מִטָּתוֹ, מַטּוֹתָיו וּשְׁבָטָיו, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת. שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים, אֵלּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמַעְלָה. מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמַטָּה. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם משֶׁה כָּךְ אָמַר אֵלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹנְטִימוֹס: וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות י״ב:מ״ח), מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד נָטַל חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ וּמָל עַצְמוֹ. מִי מָלָן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר משֶׁה הָיָה מוֹהֵל, וְאַהֲרֹן פּוֹרֵעַ, וִיהוֹשֻׁעַ מַשְׁקֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים יְהוֹשֻׁעַ הָיָה מוֹהֵל, וְאַהֲרֹן פּוֹרֵעַ, וּמשֶׁה מַשְׁקֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית (יהושע ה׳:ב׳), וְלָמָּה שֵׁנִית מִכָּאן שֶׁמָּלָן בָּרִאשׁוֹנָה, מִיָּד: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת (יהושע ה׳:ג׳). וּמַהוּ אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת, אָמַר רַבִּי לֵוִי מִכָּאן שֶׁעָשׂוּ אוֹתָהּ גִּבְעָה בְּעָרְלָה.
    [ה] תָּנֵי עַד שֶׁלֹא יֶחֱטָא אָדָם נוֹתְנִין לוֹ אֵימָה וְיִרְאָה וְהַבְּרִיּוֹת מִתְפַּחֲדִין מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁהוּא חוֹטֵא נוֹתְנִין עָלָיו אֵימָה וְיִרְאָה וּמִתְפַּחֵד הוּא מֵאֲחֵרִים, תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, אָמַר רַבִּי עַד שֶׁלֹא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל הַדִּבּוּר עוֹמֵד עַל רַגְלָיו וְלֹא הָיָה מִתְיָרֵא, כֵּיוָן שֶׁחָטָא כְּשֶׁשָּׁמַע קוֹל הַדִּבּוּר נִתְיָרֵא וְנִתְחַבֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וגו׳ (בראשית ג׳:י׳), וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם (בראשית ג׳:ח׳). רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגְרַע גֹּבַהּ קוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם וְנַעֲשֵׂית שֶׁל מֵאָה אַמָּה. רַבִּי לֵוִי אָמַר עַד שֶׁלֹא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה שׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹל אֲדִיבוּן, וְכֵיוָן שֶׁחָטָא הָיָה שׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹל אַגְרִיּוּן. עַד שֶׁלֹא חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, רוֹאִין טוֹכְסוֹת זוֹ אֶת זוֹ וְלֹא הָיוּ מִתְיָרְאִין וּמִזְדַּעְזְעִין וְנִפְחָדִין, וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ אֲפִלּוּ פְּנֵי הַסַּרְסוּר לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהִסְתַּכֵּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי משֶׁה (שמות ל״ד:ל״ה), וּכְתִיב: וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שמות ל״ד:ל׳). רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין אָמְרוּ, אַף הַסַּרְסוּר הִרְגִּישׁ עִמָּהֶם בְּאוֹתָהּ הָעֲבֵרָה, עַד שֶׁלֹא חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים ס״ח:י״ג), רַבִּי אַיְבוּ אָמַר מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת אֵין כְּתִיב, אֶלָּא מַלְכֵי צְבָאוֹת, מַלְכֵיהוֹן דְּמַלְאֲכַיָא, אֵי זֶה זֶה, זֶה מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל, לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהִסְתַּכֵּל פָּנָיו שֶׁל משֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ אֲפִלּוּ פְּנֵיהֶם שֶׁל גּוּלְיָירִין לֹא הָיָה יָכוֹל משֶׁה לְהִסְתַּכֵּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט׳:י״ט). עַד שֶׁלֹא אֵרַע לְדָוִד אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, כְּתִיב: ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא (תהלים כ״ז:א׳), מִשֶּׁאֵרַע בּוֹ, כְּתִיב: וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם (שמואל ב י״ז:ב׳). עַד שֶׁלֹא חָטָא שְׁלֹמֹה הָיָה רוֹדֶה בַּשָּׁרִים וּבַשָּׁרוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת (קהלת ב׳:ח׳). זְכָרִים מְשׁוֹרְרִים וּנְקֵבוֹת מְשׁוֹרְרוֹת. וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, פְּרוֹבַטְיָיה. שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת, שֵׁדָה וְשֵׁדְתָה דַּהֲווֹ אָזְיִין בְּהוֹן. כֵּיוָן שֶׁחָטָא מִנָּה לוֹ שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל וְהֶעֱמִידָן לִשְׁמֹר אֶת מִטָּתוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִנֵּה מִטָּתוֹ וגו׳ כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, שֶׁהָיָה מִתְפַּחֵד מִן הָרוּחוֹת.
    הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה – עשרים וארבע משמרות לכהנים ועשרים וארבע משמרות ללוים ושנים עשר שבטים.
    (ז-ח) הנה מטתו שלשלמה – א״ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן לעולם יראה דיין את עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וגו׳, מפחד בלילות מפחד של גיהנם שהוא דומה ללילה (במלכים ברמז רע״ו ובתהלים רמז תשצ״ו).
    דבר אחר: הנה מטתו שלשלמה – הנה מטתו של מי שהשלום שלו.
    ששים גבורים – ששים רבוא מגבורי ישראל.
    כלם אחוזי חרב – רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם.
    מלומדי מלחמה – על כן יאמר בספר מלחמות ה׳. איש חרבו על ירכו לעשות בהם משפט כתוב.
    דבר אחר: הנה מטתו שלשלמה – של מלך שהשלום שלו זה בית המקדש. ולמה נמשל בית המקדש למטה, אלא מה המטה אינה אלא לפריה ורביה, כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכו היה פרה ורבה, שנאמר ויאריכו הבדים, וכן הוא אומר והזהב זהב פרוים שהיה עושה פירות, וכן הוא אומר ויבן את בית יער הלבנון. למה נמשל ליער, כיער שהוא פרה ורבה.
    ששים גבורים סביב לה – אלו ששים אותיות שבברכת כהנים.
    כלם אחוזי חרב – שכל אחד ואחד שמו של הקב״ה נזכר בתוכו יברכך ה׳, יאר ה׳, ישא ה׳. איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, אפילו אדם רואה בחלומו שחרב שלופה ונתונה על צוארו משכים בבקר והולך לבית הכנסת ורואה את הכהנים נושאים את כפיהם והחלום הרע מתבטל ממנו, לכך נאמר מפחד בלילות.
    דבר אחר: הנה מטתו שלשלמה – של מי שהשלום שלו זה בית המקדש ששים גבורים סביב לה, כ״ד משמרות כהונה, כ״ד משמרות לויה, וי״ב שבטים.
    כלם אחוזי חרב – מעשה הטוב, כמה דאת אמר אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, בחרבי זה מעשה הטוב, ובקשתי זו תפלה.
    דבר אחר: כלם אחוזי חרב – חרבו של אברהם אבינו שנאמר ויקח את המאכלת. מלומדי שמלמדים את בניהם ולמדתם אותם את בניכם, מלחמה מלחמתה של תורה.
    דבר אחר: איש חרבו על ירכו – זה המילה, מפחד בלילות שהם זהירים בחטא שהוא משול כלילה.
    הוד׳י אלסריר אלד׳י לסלימאן, סתין גבאר מסתדיר בהא, מן גבאברהֵ אלאסראיל.
    הנה המטה אשר לשלמה ששים גבורים מסביב לה, מגבורי בית ישראל.
    וענין מטתו של שלמה, ר״ל המשכן. וכוונתו באמרו של שלמה אין הדברים על שלמה אלא שלמה כינוי.
    וענין ששים גבורים, אפשר לפרשו על ששים רבוא קהל ישראל שהם סביבו והוא באמצע (שה״ש רבה ג יד), ואפשר לפרשו על הדבר ששם בפי הכהנים כלומר יברכך, יאר, ישא (שם י), ואפשר לפרשו על ששים המסכתות הסדורות במשנה והמבוארות בתלמוד.
    הנה מטתו שלשלמה – אהל מועד והארון שהיו נושאים במדבר.
    ששים גבורים – ששים רבוא.
    מגבורי ישראל – יוצאי הצבא, לבד פחותים מבני עשרים ויתרים על בני ששים.
    Behold the bed of Shelomo – The Tent of Meeting and the Ark,⁠1 which they carried in the wilderness.
    Sixty mighty men are around it – Sixty myriads surround it.
    Of the mighty men of Yisroel – Of those who went into the army, excluding those under twenty and those over sixty.
    1. This is in accordance with Rashi in 1:1 above that Shelomo refers to God, thus "the bed of Shelomo" refers to the resting place of the Divine Presence.
    הנה מטתו שלשמה – זה בית המקדש שהוא למלך שהשלום שלו. שכשם שהמטה הזו עשויה למנוחה כך בית המקדש עשוי למנוחה לישראל שנאמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. וכן שלמה אמ׳ ברוך י״י אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר.
    ששים גבורים סביב לה – בד׳ משמרות כהונה וכד׳ משמרות לויה לשרת את עבודת הכהנים וי״ב שבטי ישראל מלמד שעתידין כל ישראל להקבץ להיות משרתים בבית י״י כימי עולם וכשנים קדמוניות שנאמר ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם י״י ואו׳ שם יעבדוהו יהודה וכל בית ישראל כולו.
    (ז-ח) הנה מטתו – היא מספרת ומזמרתא אלב הבתולות בשבח אהובהג הנה תפארת גדולת ידידי בכך שהוא שוכב על מיטתו כמיטתוד של שלמה המלך.
    וגיבוריו מלומדי מלחמתו, כל אחד חגור חרבו על יריכו, והחרבותה אחוזות בידיהם לשומרו בלילה, כדרך מלכים הנשמרים על מטותיהם כאשר הם ישינים, כעניין שאמר דוד לאבנר: ולמה לא שמרת אל אדניך המלך (שמואל א כ״ו:ט״ו), ואומר: לא טוב הדבר הזהו אשר עשית חי י״י כי בני מות אתם אשר לא שמרתם עלז אדוניכם (שמואל א כ״ו:ט״ז).
    א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: ואומרת.
    ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: על.
    ג. כן בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט, סואב: אוהבה.
    ד. כן בכ״י בודפשט, סואב. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: כמיטת.
    ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: והפרכות את.
    ו. כן בפסוק ובכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט, המבורג חסרה מלת: הזה.
    ז. כן בפסוק. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג, בודפשט: אל.
    (7-8) THERE IS SOLOMON'S COUCH – She recounts the praises of her lover to her companions and says, "The splendor of my lover is such that he lies upon his couch as though it were the couch of King Solomon,
    whose warriors, trained in warfare and each with his sword bound at his side and spears held in hand, guard him at night, as is the custom of kings to be watched over while they sleep. It has the sense of what David said to Abner, "Why did you not watch over your lord, the king?... You have not given a good account of yourself. As the Lord lives, [all of] you deserve to die because you did not keep watch over your lord" (I Sam 26:15-16).
    (ז-ח) הנה מטתו – תמה איך תלך לבדה, והנה שלמה המלך הוצרך לגיבורים שישמרו חשוקתו מפחד חוטפים, פן יחטפוה בלילה.
    (7-8) mark the couch of Solomon! He expresses his astonishment how she could go alone, See, even king Solomon is obliged to have many valiant men to guard the object of his love, in his fear that robbers may carry her off by night;
    וכאלו היא כמו מטתו שלשלמה שכל מיני בושם יש בה.
    ששים גבורים – הם ששים ריבואות שנכנסו לארץ מבן עשרים שנה ומעלה.
    And it was, as if it were, like Solomon’s bed, being perfumed with all sorts of spices. The valiant men are the ten thousands who entered the land from twenty years old and upward, when Moses and Eleazar the priest numbered them.
    (ז-ח) וטעם הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים – כי הנה שלמה המלך הוצרך לגבורים רבים שישמרו מטתו מפחד בלילות – שמא יחטפוה לסטים בעבור יופיה, ואיך עלתה מן המדבר לבדה.
    ועניין הנה מטתו שלשלמה – הנה ארץ ישראל שהיא היום מטתו שלשלמה.
    ועניין ששים גיבורים – ששים רבבות הם הבאים אל הארץ כאשר פקד אותם משה ואלעזר הכהן.
    והיא משיבתו: כך ראוי לי להתקשט בכל בשמים להריח משונים, שהרי יש לי לשכב על מטהא משונה כל כך, על כן נאה וראוי לי להיות מקושטת בכל בשמים להריח לאוהבי.
    כולם גיבורים. הנה מיטתו של שלמה דודי – שיש לי בלילות.
    א. בכ״י (במקום ״על מטה״): עלייה.
    (ז-ח) הנה מטתו. כשהביאני אוהבי שלמה מן המדברא אל בית חופת נישואיי, הנה כילת חתנים היתה לו, מקום ששוכב בלילה שם, מסובבת מגבורים לשמרם מִשָּׂרִיםב המקנאים, כדרך המלכים – ״שומר אשימך לראשיג כל הימים״ (שמואל א כ״ח:ב׳).
    ששים אינן דווקא, כמו ״הֵמָּה מְלָכוֹת״ (שיר השירים ו׳:ח׳), כלומר הרבה.
    והדוגמה כתרגומו, על בית המקדש, והיו בו כהנים, המברכים את העם בברכת כהנים, שיש בהם ס׳ אותיות.⁠ד מלומדי מלחמה – של תורה. איש חרבו על יריכו – היא המילה. מפחד בלילות – מתוך כך היוה ניצולין מן המזיקין.⁠ו
    א. בכתב היד: כשהביאוני אוהבי שלומן מן אל בית וכו׳. המלה ״מן״ דורשת אחריה השלמה (או שצריך למחקה). לגבי תחילת המשפט, בדיבור הקודם מייחס פרשננו את הבאת הרעיה לדוד עצמו ולא לחבריו, ולכן קשה לקבל את הנוסח ״כשהביאוני״. אחרת היה ניתן להשאיר את הנוסח על כנו, ולפרש ״אוהבי שלומן״ כ״אוהבי שלומנו״ (שלי ושל דודי).
    ב. בכתב היד הרי״ש נראית יותר כדל״ת, אבל אותיות אלה נוטות להתחלף בכתב היד. למרות שמדובר כאן בשמירה בלילה, מה שהיה יכול להיות מתאים גם לשמירה מפני שדים, נראה בכל זאת עדיף לגרוס כאן ״משרים״. ראשית, עניין השינה סביב הגביר מפני קנאת שרים מתאים למה שכתבו כאן פרשנים צרפתים אחרים – המיוחס לרשב״ם והפירוש האלמוני הקרוי באתר על-התורה ״פירוש מחכמי צרפת״ (הוא הפירוש שהוהדר בספרם של שרה יפת ודב ולפיש, דרך החושקים: פירוש אנונימי לשיר השירים, ירושלים תשע״ט). נוסף על כך, הפסוק משמואל שמביא פרשננו עוסק בשמירה אנושית מאד (ראו למשל אבן כספי שם, שהוא הראשון שמצאתי שמביא את עניין הקנאה בפסוק בשמואל).
    ג. בנוסחנו: שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ.
    ד. בכתב היד מופיע כאן: מפחד בלילות מן המזיקין.
    ה. בכתב היד כאן: היא. בפעם השנייה שהועתק משפט זה (ראו להלן הע׳ 103), מלה זו הועתקה כהלכה ״היו״.
    ו. כאן הוכפל כל הקטע האחרון, החל מ״מלומדי מלחמה״.
    הנה מטתו שלשלמה – עתה מספרת לריעותיה: כשבאתה בבית דודה שלמה, ראתה מעלת מטתו, והיו ששים גבורים סביב למטה.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    הנה מטתו שלשלמה – כלומר....... שבאה מבושמת, כך הנה מטתו שלשלמה מוכנת לה שהיא מטה של תענוג ושל מנוח, שאין בה לא פחד ולא רעדה אלא תשכב ותישן בטח עליה.
    כי ששים גבורים סביב לה – ששומרים אותה מגבורי ישראל – שהם אומה מעולה ואנשי אמונה, ויש לבטוח בהם.
    הנה מטתו שלשלמה האומה הזאת שהיא מיטת השלמות ששרתה בה השכינה ונפל עליה האור האלוהי מספרה שישים רבוא, כלומר ״שש מאות אלף רגלי״ (במדבר יא:כא) הם ״ששים גבורים סביב לה״.
    הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל – אמר שהמטה אשר לשלמה והיא אשר בה יתחבר עם חשוקתו לדרוך אל השלמות בזה העיון המבוקש הוכן לה מספר רב מהשומרים המדריכים אל היושר ושומרי׳ מהטעות לבל יכשלו בדבר ולזה קראם גבורי ישראל. ואולם אמר ששים על צד המשל מצד היותו מספר שלם. ולזה יעשוהו בקצת המקומות סוף החשבון אשר לעשרות. ואולם אמר זה לפי שבכאן חלק מזאת החכמה יצטרך אל השנות חזק מן החוש והיא חכמת הככבי׳ אשר היא פרי החכמות הלמודיות ותכליתם. ועוד כי בלקיחת המבטים המדריכים אל הנכונה בה מהקושי כבר נעלם זה מדרכה מהקודמים כמו שזכר בספר המגישטי. ולזה הקדים ואמר שכבר הוכן סביב מטת שלמה מהשומרים מה שכבר זכר אותו רצוני שכבר הכין לו הדרכים והסדרים אשר יישירוהו אל הנכונה בזאת החכמה וישמרוהו מהטעות.
    אבל שעדיין לא עשה לה בית חתנות והיתה מטתו שלשלמה דודה נשמרת על ידי ס׳ גבורים מגבורי ישראל וזה עד שבנה בית מבצר ומגדל עוז והדר מאד.
    הנה מטתו – תזכור ענין פרסומה ואיומה על כל העמים גם היותה מקוטרת בכל מיני מצוה ועבודה ואז היתה השכינה שורה בתוך היריעה עמה כמ״ש דוד המלך ע״ה (שמואל ב ז׳) הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים בתוך היריעה. וזה היה כל ימי היות משכן ה׳ בנוב ובשילה וזולתם. והיא אומרת הנה מטתו שלשלמה מלך שהשלום שלו ובית שכינתו לא היתה כבית חזק הבנין אבל חזקו ותקפו היה מגבורי ישראל אשר היו סביב לה.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

    הנה מטתו שלשלמה. איכא מ״ד קדש הוא כדכתיבנא לעיל ריש ספרא.
    הנה מטתו שלשלמה – לפי מרבית אהבתה אל החשוק היה גדול בעיניה, עד שכינה אותו בשם מלך שלמה שהיה הגדול והמוצלח שבכל בני אדם וכה אמרה אל הנערות, הנה כ״כ הייתי מאז אהובה ויקרה בעיני החשוק, עד כי מפחדו פן שודדי לילה יחטפו אותי מן המטה אשר הכין לו, עשה שמירה מעולה וסבב את המטה בששים גבורים מגבורי ישראל הנאמנים על השמירה לבלתי תת שינה לעיניהם. והנמשל הוא לומר הנה בבית המקדש היו ששים כתות גבורים, והם כ״ד משמרות כהונה וכ״ד משמרות לויה ושתים עשרה מחלוקות ישראל, כן הוא במדרש, וכולם היו צדיקים וזריזים וגבורים בכבישת יצרם.
    מליצה:
    הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה – ר״ל הלא בנין הגוף שהוא מטת שלמה אשר עליו תשכב הנפש ותסגר בערש ברזל שלא להפרד ממנו כל ימי חייה יש לה ששים גבורים שומרים סביב הם איברי הגוף שהם רמ״ח איברים שנחלקים לששים ששים סביב [כי שני פעמים ששים הם איברים חיצונים לגמרי כמו שחושב במשנה ט׳ פ״א דאהלות שלשים בפסת הרגל מכאן ומכאן ושלשים בפסת היד מכאן ומכאן וששים אברים הם פנימים יותר ובכ״ז הם חצונים בערך שאחריהם והם עשרה בקורסל שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך שלשה בקטלית שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע ארבע בכתף ס״ה שלשים מכאן וכן בצד השני ס״ה ששים וששים ושמונה איברים הם עקר בנין הגוף והם כ״ב צלעות (משני הצדדים) י״ח חוליות השדרה תשעה בראש שמונה בצואר ששה במפתח הלב וחמשה בנקביו ועקר המספר הוא ששים שהוא המספר הגדול] וא״כ הלא ששים האיברים האלה הגבורים שומרים את הנפש בל תרד מן המטה שהיא הגויה והם גבורי ישראל, ימליץ כמו שישראל ישר אל המלאך ויוכל ונצח את המלאך הרוחני כן הגבורים האלה מנצחים את הנפש האלהית ויאמר לא אשלחך ולא יעזבוה להפרד מהם. והגבורים האלה.
    מטתו שלשלמה – ע״ד לשון חכמים (כמו שונאיהם של ישראל); והמשרתים קוראים לשונמית לבוא לשכב, והולכים ומספרים יפי המטה.
    הנה מטתו וגו׳ – ר׳ אלעזר ב״ר יוסי פתר קרא בברכת כהנים. הנה מטתו – הנה מטותיו ושבטיו, כמש״נ (חבקוק ג׳) שבועות מטות,⁠1 שלשלמה – שלמלך שהשלום שלו,⁠2 ששים גבורים סביב לה – אלו ששים אותיות שבברכת כהנים,⁠3 מגבורי ישראל – שהם מגברין את ישראל, כולם אחוזי חרב – א״ר עזריה, דברים מבורכין בגבורה, יברכך ה׳ יאר ה׳ ישא ה׳,⁠4 מלומדי מלחמה – שהם נלחמים בכל מיני פורעניות שבעולם,⁠5 איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, שאפילו אדם רואה בחלומו חרב מחתכת בירכו ילך לביהכנ״ס ויקרא ק״ש ויתפלל וישמע ברכת כהנים ויענה אחריהם אמן ואין דבר רע מזיקו, לפיכך מזהיר את בני אהרן כה תברכו.⁠6 (שם)
    הנה מטתו וגו׳ – רבי שמלאי פתר קרא במשמרות. הנה מטתו – הנה מטותיו שבטיו,⁠7 שלשלמה – שלמלך שהשלום שלו.⁠8 ששים גבורים – אלו כ״ד משמרות כהונה וכ״ד משמרות לויה ושתים עשרה מחלקות,⁠9 מגבורי ישראל – שמשמרין את ישראל,⁠10 כולם אחוזי חרב – אלו תלמידי חכמים שמלמדים לכהנים הלכות שחיטה,⁠11 מלומדי מלחמה – שהיו מלמדים לכהנים האיך יעשו עבודה,⁠12 איש חרבו וגו׳ – שהיו מזהירים אותם בעת ששוחטים שלא יפגלו ולא יותירו בקרבנות.⁠13 (שם)
    הנה מטתו וגו׳ – רבי יוחנן פתר קרא בסנהדריאות, הנה מטתו – מטותיו ושבטיו,⁠14 שלשלמה שלמלך שהשלום שלו,⁠15 ששים גבורים – אלו ששים איש מעם הארץ, כמש״נ (מלכים ב כ״ח) וששים איש מעם הארץ הנמצאים בעיר,⁠16 מגבורי ישראל – אלו י״א אנשים17 כמש״נ (שם) ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן משנה ואת שלשת שומרי הסף ומן העיר לקח סריס אחד, זה מופלא שבסנהדרין ולמה קורא אותו סריס – שמסרס את ההלכה18 וחמשה אנשים מרואי פני המלך הרי י״א, וכשהוא אומר (ירמיהו נ״ב) שבעה – להוסיף עליו שני סופרי דיינים, מגבורי ישראל – שמזכין את ישראל בגבורה,⁠19 כולם אחוזי חרב – שהיו כולם שונין הלכה כחרב, שאם בא מעשה על ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם,⁠20 דבר אחר, שבשעת הדין הכל נושאין ונותנין האיך להוציא את הדין ואת המעשה21 ומתפחדין מדינה של גיהנם.⁠22 (שם)
    הנה מטתו וגו׳ – רבנן פתרי קרא ביוצאי מצרים, הנה מטתו – מטותיו ושבטיו,⁠23 שלשלמה – שלמלך שהשלום שלו,⁠24 ששים גבורים מגבורי ישראל אלו ששים רבוא, שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה, מגבורי ישראל, אלו ששים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה ולמטה,⁠25 איש חרבו על ירכו, שבשעה שאמר להם משה וכל ערל לא יאכל בו, מיד כל אחד ואחד נטל חרבו על ירכו ומל עצמו.⁠26 (שם)
    מטתו שלשלמה – בתחלה מלך שלמה על כל ישראל ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים, שנאמר (קהלת א׳) אני קהלת הייתי מלך בירושלים ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה.⁠27 (סנהדרין ב׳:)
    1. דריש מטתו בפת״ח המ״ם שפירושו שבט, ושם הפירוש שבועות מטות שנשבע הקב״ה להשבטים. ואמנם בכלל דבר פלא הוא שצריך להביא ראיה דמטה פירושו שבט ממרחק מחבקוק בעוד שכל התורה מלאה משורש זה בפירוש שבט, ואולי י״ל משום דבכ״מ דכתיב בתורה ובנביאים השם מטה הוא מיוחס לבני ישראל כמו למטה ראובן, למטה אבותיו, המטות לבני ישראל (במדבר ל׳ ב׳) וכדומה, אבל שיהא מיוחס להקב״ה כמו כאן שלשלמה למלך שהשלום שלו לא מצינו. והביא ראיה משבועות מטות ושם ידֻבּר מהקב״ה לקרוא את בני ישראל בשם מטות.
    2. נסמך על מ״ש בשבועות ל״ה ב׳ כל שלמה האמור בשיר השירים קודש, ר״ל דקאי על הקב״ה שמתואר בשם שלום שהשלום שלו, וכמובא לפנינו לעיל בפרשה א׳ בפסוק א׳ בדרשה אשר לשלמה.
    3. כן הוא בצמצום מספר האותיות של שלשת הפסוקים יברכך יאר ישא.
    4. שבכל ברכה יש שמו של הקב״ה, והיינו מבורכין בגבורה – ברשותו ובכחו של הקב״ה, והלשון כולם אחוזי חרב יתבאר ע״פ מ״ש בב״ר פ׳ י״א שהתפלה שבשם המפורש דומה לחרב שקורע וחותך, והיינו אחוזי חרב, ע״י הדברים שמבורכין בגבורה כלומר בשמו הקדוש. וזוהי כונת לשון יעקב שאמר בחרבי ובקשתי ודרשו בחרבי זו תפלה שהתפלל בשם המפורש.
    5. ר״ל יש בכח ברכות כהנים ללחום ולעמוד נגד כל פורעניות שבעולם, וכמבואר באות הקודם.
    6. יתכן דרומז למ״ש בברכות ה׳ א׳ אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, כלומר מלבקש רחמים, וכאן מפרש אופן בקשת הרחמים, וכמ״ש בברכות נ״ה ב׳ האי מאן דחזא חלמא ילך קמי כהנים בעידנא דפרסי ידייהו וכו׳. ונסמך על המבואר לעיל אות כ״ז דברכת כהנים נמשלה לחרב.
    7. כמו שכתבתי לעיל אות כ״ד.
    8. כמשכ״ל אות כ״ה.
    9. כל מחלקה היתה באה בתחלת החודש ויוצאת בסופה ונכנסת אחרת תחתיה וחוזרת חלילה לכל חדשי השנה, ורומז לפסוק בדה״א כ״ז לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חודש בחודש וגו׳.
    10. ענין השומר יש לבאר ע״פ המבואר בתענית כ״ו א׳ דאנשי מעמד שהיו על אנשי משמר היו מתענין בכל יום על שלומן של ישראל, והיינו שמשמרין את ישראל.
    11. וזה נרמז בלשון חרב על שם סכין של שחיטה. ויש גירסא כאן והלכות זריקה וקבלה וקמיצה, אבל לבד שאין להם כל שייכות ברמז מלת חרב, אלא שהלכות עבודה מסמיך בסמיך אלשון מלומדי מלחמה.
    12. ומלחמה של תורה היא, אי דדריש מלחמה לחם הקרבנות מלשון את קרבני לחמי, לחם אשה לה׳, וכדומה.
    13. יתכן דסמיך אסוף הפסוק מפחד בלילות, שהיו מפחדים שלא תעבור הלילה על בשר קדשים ויעברו על דין נותר, וכן פגול שלא יחשבו להותיר למחר.
    14. כמשכ״ל אות כ״ד.
    15. כמשכ״ל אות כ״ה.
    16. ר״ל ששים איש הנבחרים מעם הארץ ונמצאים בעיר לדון ולהורות.
    17. לתשלום ע״א איש להששים למספר ע״א סנהדרין.
    18. מלשון חז״ל סרס המקרא ודרשהי, וכן כאן שבדיני נפשות מתחילין מן הצד והמופלא פוסק דעתו בסוף כולם. ומש״כ בפסוק ההוא אשר היא פקיד על אנשי המלחמה יתפרש שעומד על הסנהדרין שהם אנשי מלחמתה של תורה.
    19. כלומר כל אלו החשובים כאן הם מזכין.
    20. ר״ל שהיו מתעסקים בכל הלכות גם אם לא באו לפניהם למעשה כדי שתהיינה ההלכות ברורות בידיהם כאשר תבאנה לפניהם למעשה, ולא תהיה קהה, ושונין הוא מענין חידוד, מלשון ברק השנון, ודייק מדלא כתיב אוחזי חרב אלא אחוזי חרב דמשמע שכבר היו עסוקים ואחוזים בענין זה עוד טרם בא אליהם למעשה.
    21. ויכוון הלשון כולם אחוזי חרב עפ״י לשון המשנה בסנהדרין מ׳ א׳ דנין אלו כנגד אלו, והוא מענין מלחמה מערכה מול מערכה.
    22. וזהו מפחד בלילות שהגיהנם נמשל ללילה. וסמיך על מ״ש ביבמות ק״ט ב׳ לעולם יראה דיין עצמו כאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו, והיינו שיפחד מאימת הדין.
    23. כמשכ״ל אות כ״ד.
    24. כמשכ״ל אות כ״ה.
    25. ולקמן בפסוק ששים המה מלכות איתא במדרש ושמנים פילגשים אלו שמונים רבוא מבן עשרים ולמטה, ומצינו בחז״ל מחלוקת בתפיסת מספר ששים ושמונים רבוא, בקדושין ל״א א׳ בקשו חכמים אבנים לאפוד בששים רבוא ואמרי לה בשמונים רבוא.
    26. רגילים חז״ל להבין בלשון ירך – מילה, וכמ״ש על הפסוק שים נא ידך תחת ירכי, וכן רגיל הכתוב לשמש בלשון חרב למילה, כמו ביהושע ב׳ עשה לך חרבות צורים ומול את ישראל וגו׳, וכן בלשון חז״ל סנהדרין נ״ג א׳ ויחד יתרו מלמד שהעביר חרב חדה על בשרו ופירש״י שמל עצמו.
    27. כך משמע ליה הלשון הנה מטתו אך מטתו וגם יתפרש לפי זה סה״פ ששים גבורים סביב לה, דזה היה מפני בעתותא דאשמדאי שטרדו מכסאו כמבואר בארוכה בריש פ״ז דגיטין, לכן היה צריך לשומרים. וכלל ענין דרשה זו ממדרגות מלוכת שלמה יתבאר עוד לפנינו בקהלת בפסוק הנזכר.
    ומרוב אהבתה אל החשוק שהיה גדול בעיניה כינתה אותו ״המלך שלמה״ שהיה הגדול והמוצלח באדם, וכך אמרה אל הנערות, כ״כ הייתי אהובה ויקרה בעיני החשוק עד כי מפחדו פן שודדי לילה יחטפו אותי מן המיטה אשר הכין לו, העמיד אהובי שמירה מעולה סביבה1, וְהִנֵּה כך היתה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה – של אהובי2, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים היו מִסָבִיב לָהּ, וגיבורים הללו היו מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל הנאמנים על השמירה לבלתי תת שינה לעיניהם3:
    1. מצודת דוד.
    2. שם.
    3. מצודת דוד. והנמשל, בבית המקדש היו שישים כיתות גבורים שהם כ״ד משמרות כהונה כ״ד משמרות לויה וי״ב מחלוקות ישראל, וכולם היו צדיקים וזריזים וגבורים בכבישת יצרם, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהנמשל הוא אהל מועד והארון שהיו נושאים במדבר שישים ריבוא מיוצאי הצבא מלבד אלו שהיו פחות מגיל עשרים ויותר משישים. ובמדרש, ״של שלמה״ של מלך שהשלום שלו, ״ששים גבורים״ אלו שישים אותיות שבברכת כהנים, ״מגבורי ישראל״ שהם מגברין את ישראל, מדרש רבה.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ח) כֻּלָּם֙ אֲחֻ֣זֵי חֶ֔רֶב מְלֻמְּדֵ֖י מִלְחָמָ֑ה אִ֤ישׁ חַרְבּוֹ֙ עַל⁠־יְרֵכ֔וֹ מִפַּ֖חַד בַּלֵּילֽוֹתא׃
    They all handle the sword, are expert in war. Every man has his sword upon his thigh, against the terrors of the night.
    א. בַּלֵּילֽוֹת =א
    • ל!=בַּלֵּילּֽוֹת (הלמ"ד השנייה דגושה)
    תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    וְכָהֲנַיָּא וְלֵיוָאֵי וְכָל שִׁבְטַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל כּוּלְּהוֹן אֲחִידִין בְּפִתְגָמֵי אוֹרָיְתָא דִּמְתִילִין לְחַרְבָּא וְשָׁקְלָן וְטָרַן בְּהוֹן כְּגִבָּרִין מְאַלְּפֵי קְרָבָא וְכָל חַד וְחַד מִנְּהוֹן חֲתִימַת מִילָה עַל בִּסְרֵיהּ הֵיכְמָא דְּאִתְחְתֵימַת בְּבִסְרֵיהּ דְּאַבְרָהָם וּמִתְגַּבְּרִין בַּהּ כִּגְבַר דְּחַרְבָּא חֲגִירָא עַל יִרְכֵּיהּ וּבְגִין כֵּן לָא דָחֲלִין מִן מַזִּיקַיָּא וּטְלַנֵי דְּאָזְלִין בְּלֵילְיָא.
    כלם אחוזי חרב – מעשים טובים כמה שנאמר ביעקב אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מ״ח:כ״ב) וכי היכן מצינו שעשה יעקב מלחמה ומה ליוסף יותר על אחיו זו הבכורה אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו שעשה מעשי אמורי בחרבי זו מעשים טובים ובקשתי זו תפלה.
    ד״א כלם אחוזי חרב – זו חרבו של אברהם שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כ״ב:י׳).
    מלמדי – שהם מלמדים בניהם.
    מלחמה – זו תורה שנאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה׳ (במדבר כ״א:י״ד).
    ד״א הנה מטתו שלשלמה – זה המשכן.
    ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל – אלה השבטים שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה וגו׳ (שם ג׳:ל״ח).
    ד״א הנה מטתו שלשלמה – מירושלים מה מטה זו שהיא מאהבת אדם ואשתו כך היו אוהבים זה את זה בירושלים.
    ד״א הנה מטתו שלשלמה – זה שלמה ודאי ללמד על שלמה שהיה רודה בכל העולם חזרה ונתמעטה מלכותו ולא היה שולט אלא על תדמור שנאמר (ויכו את תדמור כמדבר) [ויבן את תדמור במדבר] (דברי הימים ב ח׳:ד׳) חזר להיות שולט על ישראל בלבד חזר שלא שלט אלא על מטתו ואף על מטתו לא היה יכול לנוח בתוכה מפני רוחות רעות.
    כלם אחוזי חרב – ביום שישב רבי אליעזר בן הורקנוס שבו ביום שמו איש חרבו על ירכו.
    מפחד בלילות – שהיו מעבירין פורענות מישראל.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

    כלהם צ׳אבטין לאלסיוף, מתעלמין אלמלחמה, אלמר סיפה עלי ורכה, מן אלפזע באלליל.
    כולם תופשי חרבות מלומדי המלחמה, אדם חרבו על הירך שלו מפני הפחד בלילה.
    אחזי – אוחזי.
    אבל כולם אחוזי חרב מלמדי מלחמה, הם אנשי המלחמה, ואם המדובר בברכה הרי היא מלחמתה של תורה, וכך אם הענין במשנה.
    וענין מפחד בלילות, אזהרה שלא יהא בהם דבר רע והרי המקדש ביניהם ויתחייבו עונש שנמשל בלילה כענין שנ׳ ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג י).
    מלומדי מלחמה – של תורה, וכן הכהניםא החונים סביבות המשכן מלומדי סדר עבודתם.
    איש חרבו – כלי זיינו הן מסורות וסימנין שמעמידים על ידם את הגירסאב שלא תשתכח.
    מפחד בלילות – פן ישכחוה ויבואו עליהם צרות, וכן הוא אומר נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך (תהלים ב׳:י״ב).
    א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34 נוסף כאן: ״הסובבים אותה״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״התורה״.
    Skilled in battle – The battle of Torah, and likewise, the kohanim who surround it, who camp around the Tabernacle, are skilled in the order of their service.
    Each with his sword – His weapons are the Masorah [i.e., tradition] and the mnemonics, by which they preserve the correct version and the traditional rendition, so that it will not be forgotten.
    For fear of the nights – For if they forget it, and troubles will befall them. And similarly it states, "Arm yourselves with the grain lest He become angry and you lose the way.⁠"1
    1. I.e., study the Torah.
    כלם אחוזי חרב – כלם יהיו בעלי תורה. וכן הוא אומ׳ רוממות אל בגרונם וגו׳. ומהו משפט כתו׳ עין תחת עין שן תחת שן. משפט כתו׳ ואתה על במותימו תדרוך.
    מלומדי מלחמה – מלחמות של תורה.
    איש חרבו על יריכו מפחד בלילות – לעשות נקמה בעשו על שהיו מפחידין אותם בגלות וכן הוא או׳ ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל. ואו׳ ולא יהיה שריד לבית עשו כי פי י״י דבר. ואו׳ והיתה אדום ירשה וישראל עושה חיל.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

    אחוזי חרב – כמו לבוש הבדים (יחזקאל ט׳:י״א), ואין להם שלישי במקרא.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

    מלומדי – רגילי, כעגל לא לומד (ירמיהו ל״א:י״ז).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

    מפחד בלילות – שהיו מלומדי מלחמה והרגו כל נשמה כי היו מפחדים שלא יביאום לידי גלות.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

    מפחד בלילות – שהיה שלמה ירא פן יגזלוה פרשים ממנו, שזה דרך החושקים שיש להם תמיד געגועים על אהובתם, ויראים פן יחטפום מהם.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    ואחוזי חרב מלומדי מלחמה – וחרבותם מצומדות עליהם לשמור ולשקוד עליהם מפחד בלילות – ולא תפחד החשוקה מלישן לבטח, וגם המטה כבודה ומקום יופי ותענוג.
    כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה שכן המניין הוא ״מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא״ (במדבר א:ג). ״איש חרבו על ירכו מפחד בלילות״ נשיאיהם וההולכים בראשם, ונביאיהם אינם חדלים לבקש את האל ולקרוא אליו באמצעות אימון הנפש והתבודדות, בגלל חרדתם הגדולה מעניין הגלויות שהגיע לידיעתם, כלומר גלות בית ראשון והגלות הזאת הארוכה, כמו ״אויה לי כי גרתי משך...⁠״ (תהלים קכ:ה) ודוגמאות אחרות. כמו כן הוא אומר שישראל אינם מפסיקים לבקש את האל ולקרוא אליו שימחל על חטאיהם המשחירים את הנפש כלילה, כמו שאמר ״אל תראוני שאני שחרחרת...⁠״ (שיר השירים א:ו).
    כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות – ספר מענין אלו השומרים שהם מלומדי מלחמה לבטל הטעויות הנופלות בחקירה בזאת החכמה ואמר שהם הקדימו והכינו להם כלי המלחמה אשר בהם יבוטלו אלו הטעויות הנופלות בזאת החכמה קודם נפלם. וזה דבר ראוי. כי אין דבר ראוי שיבקש האדם שני הדברים ר״ל בטול ההטעאה והדרך בה יבוטל אבל יחוייב שיהיה יודע תחלה בכללות הדרכים אשר יסולקו בהם ההטעאות בזאת המלאכה ואחר ישתדל לבטלה כשתתחדש והנה כבר זכר הפלוסוף מה שבחו כח זה הענין בראשון ממה שאחר הטבע. ואולם אמרו מפחד בלילות להורות על שהסבה אשר בעבורה הוצרך להכין לו אלו השומרים היא יראתו מטעויות אשר סבת נפלם הוא החשך והסכלות אשר לנו בעניינים ההם.
    כלם אחוזי חרב הזכיות ומלומדים ממלחמתה של תורה איש חרבו על ירכו להבריח את יצרם הרע מפחד לילות העונשים וחשכתם.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

    מלמדי – ענין הרגל כמו וילמד לטרוף טרף (יחזקאל י״ט:ו׳).
    על ירכו – על צדו.
    כלם אחוזי חרב – כל הגבורים השומרים היו אוחזים החרב בידם להיות נכונים להלחם מול שודדי לילה, והיו מורגלים במלחמה לדעת תכסיסיה ותחבולותיה.
    איש חרבו על יריכו – כל אחד מהם היתה חרבו מצומדת לו על יריכו, להיות נכונה לאחזה ביד אם תפול החרב האחוזה בכפו, וחריצות השמירה היתה מן הפחד המצוי בלילות מהשודדים והגנבים והנמשל הוא לומר כל הכתות האלה היו מורגלים במלחמת היצר הרע, ועמדו על משמרתם לעשות גדרים להשתמר מפתוי היצר הרע ואופן תחבולותיו ועוצם ערמתו, על כי פחדו פן יולכדו ברשת פתויו ויהיה מעותד לבוא חושך כחשכת הלילה.
    מליצה:
    כולם אחוזי חרב – ר״ל שמנצחים את הנפש הן מצד טבעם שמצד הטבע א״א שתפרד הנפש מהם והיא כלואה בתוכם כגבור האוחז חרב ומנצח בטבע מצד גבורתו הן מצד הרגלם ע״י מלחמה שלוחמים תמיד נגד רוחניותה ע״י תכסיסי מלחמה שמשקעים אותה בחומריות כמלומד מלחמה שמנצח ע״י תכסיסי מלחמה וא״כ נשאר השאלה מי זאת עולה מן המדבר ואיך יצאה הנפש וקמה ממטתה. משיב איש חרבו על ירכו מפחד בלילות שע״י הפחד והחרדה שנפלה על אברי הגויה [שבעת תחול רוח אלהי על הנביאים יפול עליהם פחד גדול ואבריהם מתפרקים ועשתונותיהם מתטרפות ובנין גופם נמוג וילך והלום כמ״ש פחד קראני ורעדה ונבהלתי ואפול על פני וכמ״ש הרמב״ם בה׳ יסודי התורה] על ידי כן שב חרבם אל ירכם ונבטל טבעם וכח חומריותם ולא יכלו לעצור בעד בת שמים הזאת מלהפרד מאתם [ואמר איש חרבו על ירכו שלא נשאר אז כח החומר רק בירך שהוא קצה הגוף ומקום ההולדה שזה ענין ויגע בכף ירכו ששם לא נפרד יעקב מן החומריות בהאבקו עם המלאך כמ״ש בזהר וישלח דף ק״ע וכמ״ש בסי׳ התורה שם].
    אחזי חרב – במקום אֹחֲזֵי, וגם הוא ע״ד לשון חכמים (כמו לטרוף את הלקוחות שכבר לקחו (תלמוד בבלי בבא מציעא י״ב) במקום הלוקחים); וכן יש לפרש השכוני באהלים (שופטים ח׳:י״ח), ששכנו שם לשעבר קודם המלחמה; וכל אישה בטוחה על בעלה שיגן בעדה מפחד לילה כל שכן אשת המלך, וכערך הבטחון על בעלה שיושיעה לעת הצורך כן תגדל אהבת האשה לו.
    כלם אחוזי חרב – תני, עד שלא חטא שלמה היו לו שדה ושדות דהוי מזדיין בהון, כיון שחטא, מנה לו ששים גבורים מגבורי ישראל והעמידן לשמור את מטתו,⁠1 הדא הוא דכתיב הנה מטתו שלשלמה כולם אחוזי חרב – שהיה מתפחד מן הרוחות. (מ״ר)
    מפחד בלילות – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, שנאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל מפחד בלילות, מפחד של גיהנם שדומה ללילה.⁠2 (יבמות ק״ט:)
    1. עיין מש״כ באות הקודם, ויתכן דזה כנוי לתלמידי חכמים שיגינו עליו בתורתם, יען דכלפי נזק שאבדה לו שמירת שדה ושדות דהיינו מכחות רוחניים לא שייך הגנה מגבורים גופנים.
    2. נסמך על הדרשות הקודמות דפסוק זה בסנהדרין איירי, יעו״ש.
    כֻּלָּם – כל הגבורים השומרים1 היו אֲחֻזֵי חֶרֶב – אוחזים את החרב בידם להיות מוכנים להילחם מול שודדי לילה2, והיו הם מְלֻמְּדֵי – מורגלים3 בְּמִלְחָמָה לדעת תכסיסיה ותחבולותיה4, כל אִישׁ מהם, היה חגור5 בְּחַרְבּוֹ אשר היתה מוצמדת לו6 עַל יְרֵכוֹ – על צידו7, וחריצותם בשמירה נבעה8 מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת – מן הפחד המצוי בלילות מהשודדים והגנבים9: ס
    1. מצודת דוד.
    2. שם.
    3. אבן עזרא, מצודת ציון.
    4. מצודת דוד.
    5. רשב״ם.
    6. מצודת דוד.
    7. מצודת ציון.
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת דוד. והנמשל, כל הכיתות האלה היו מורגלים במלחמת היצר הרע, ועמדו על משמרתם לעשות גדרים להישמר מפיתוי היצר הרע ותחבולותיו ועוצם ערמתו, ועשו כן כי פחדו פן ילכדו ברשת פתויו כי הוא רגיל לבוא בחושך כחשכת הלילה, מצודת דוד. ורש״י ביאר ״מלומדי מלחמה״ מלחמתה של תורה, וכן הכהנים החונים סביבות המשכן מלומדי סדר עבודתם, ״איש חרבו״ דהיינו כלי מלחמתו שהן המסורות והסימנים שמעמידים על ידם את הגירסא בלימוד שלא תשתכח, ועשו כן ״מפחד בלילות״ דהיינו פן ישכחוה ויבואו עליהם צרות. ובמדרש, (הנמשל הוא ברכת כהנים) ״אחוזי חרב״ פסוקים מבורכים בגבורה, יברכך ה׳, יאר ה׳, ישא ה׳, ״מלומדי מלחמה״ שהם נלחמים בכל מיני פורעניות שיש בעולם, ״מפחד בלילות״ אדם שרואה בחלומו חרב מחתכת בְּיְרֵכוֹ מה יעשה? ילך לבית הכנסת ויקרא קריאת שמע ויתפלל תפילתו וישמע ברכת כהנים ויענה אחריהם אמן ואין דבר רע מזיקו. ועוד דרשו, עד שלא חטא שלמה היה רודה בשרים ושרות, כיון שחטא, מינה לו שישים גבורים מגבורי ישראל והעמידן לשמור את מיטתו, הדא הוא דכתיב ״הנה מטתו שלשלמה... כולם אחוזי חרב״ שהיה מתפחד מן הרוחות, מדרש רבה. ובמסכת גיטין (סח:) מבואר שפחדו של שלמה בא לו בעקבות המעשה שהיה עם אשמדאי מלך השדים. ובתלמוד, (יבמות קט:) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, שנאמר הנה מטתו שלשלמה... מפחד בלילות, מפחד של גיהנם שדומה ללילה. ועוד אמרו חז״ל שבתחילה מלך שלמה על כל העולם, ולבסוף לא מלך אלא על מיטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וגו׳, ולבסוף לא מלך אלא על מקלו, (סנהדרין כ:).
    תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ט) אַפִּרְי֗וֹן עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מֵעֲצֵ֖י הַלְּבָנֽוֹן׃
    King Solomon made himself a palanquin from the wood of Lebanon.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    הֵיכַל קוּדְשָׁא בְּנָא לֵיהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא מִן אִילַנֵי זַנְגְּבִּילָא וְשָׁאנֵי וְשׁוּרְבָּנֵי דְּאָתֵי מִן לְבָנוֹן וַחֲפָא יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי.
    [א] אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ – רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן פָּתַר קְרָיָה בַּמִּשְׁכָּן, אַפִּרְיוֹן, זֶה מִשְׁכָּן.
    אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת קְטַנָּה עַד שֶׁלֹא הִגְדִּילָה וּבָאת לִידֵי סִימָנִים, הָיָה רוֹאֶה אוֹתָהּ בַּשּׁוּק וּמְדַבֵּר עִמָּהּ בְּפַרְהֶסְיָא בְּמָבוּי וּבְחָצֵר, כֵּיוָן שֶׁהִגְדִּילָה וּבָאת לִידֵי סִימָנִין, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵין שִׁבְחָהּ שֶׁל בִּתִּי שֶׁאֱהֵא מְדַבֵּר עִמָּהּ בְּפַרְהֶסְיָא, אֶלָּא עֲשׂוּ לָהּ פַּפִּילְיוֹן, וּכְשֶׁאֶהֱיֶה צָרִיךְ לְדַבֵּר עִמָּהּ אֲדַבֵּר עִמָּהּ מִתּוֹךְ הַפַּפִּילְיוֹן. כָּךְ כְּתִיב: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע י״א:א׳). בְּמִצְרַיִם רָאוּ אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַר ה׳ לִנְגֹף אֶת מִצְרַיִם (שמות י״ב:כ״ג). בַּיָּם רָאוּ אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה (שמות י״ד:ל״א), וְהָיוּ הָעוֹלְלִים מַרְאִים אוֹתוֹ בְּאֶצְבָּעָן וְאוֹמְרִים: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט״ו:ב׳). בְּסִינַי רָאוּ אוֹתוֹ פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ מִסִּינַי בָּא וגו׳ (דברים ל״ג:ב׳). כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי וְקִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), נַעֲשׂוּ לוֹ אֻמָּה שְׁלֵמָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵין שִׁבְחָן שֶׁל בָּנַי שֶׁאֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּם בְּפַרְהֶסְיָא, אֶלָּא יַעֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן, וּכְשֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְדַבֵּר עִמָּהֶם אֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהֶם מִתּוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ (במדבר ז׳:פ״ט). עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, הַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים (שמות כ״ו:ט״ו).
    אפריון עשה לו המלך שלמה – מלך שהשלום שלו. [אפריון]. זה הארון.
    מעצי הלבנון – אלו הקרשים לקיים מה שנאמר שני אדנים תחת הקרש האחד (שמות כ״ו:י״ט).
    אפריון עשה לו – זה אהל מועד. א״ר יהודה בר אלעאי משל למלך שהיה לו בת קטנה, עד שלא הגדילה ובאת לידי סימנין היה רואה אותה בשוק ומדבר עמה במבואות מדבר עמה, כיון שהגדילה ובאת לידי סימני אמר אין כבודה של בתי שאהיה מדבר עמה בפרהסיא, אלא עשו לי קיטון ואהיה מדבר עמה, כך בתחלה כי נער ישראל ואוהבהו וגו׳. במצרים ראו אותי ועברתי בארץ מצרים. בים ראה אותי וירא ישראל את היד הגדולה, בסיני ראו אותי פנים בפנים שנאמר פנים בפנים דבר ה׳ עמכם, כיון שקבלו את התורה ונעשו אומה שלמה אמר אין כבוד של בני שאהיה מדבר בפרהסיא עמהם, אלא ועשו לי מקדש ואהיה מדבר עמהם מתוך המשכן, הדא הוא דכתיב ובבא משה אל אהל מועד.
    המלך שלמה – מלך שהשלום שלו שהוא עושה שלום בבריותיו, א״ר יוחנן כתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. המשל זה מיכאל. ופחד זה גבריאל ומשלימם זה את זה ולא מזיק זה את זה. אמר רבי חמא מימים לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, ולית מזל דחמי מה דקדמוי, אמר רבי לוי וכלהון סלקי כהדין סולמא הפוך (באיוב ברמז תתקי״ב).
    מעצי הלבנון – עצי שטים.
    דבר אחר: אפריון עשה לו – זו בריאת עולם.
    מעצי הלבנון – זה בית המקדש, כמה דאת אמר אל אלהים ה׳ דבר ויקרא ארץ מציון מכלל יופי וגו׳.
    צנע לה אלמלך סלימאן הודג, מן עידאן אללבנאן.
    המלך שלמה עשה לו אפריון (כמין ארגז שנושאים בו אדם חשוב) מעצי הלבנון.
    וענין אפריון הוא המקדש עצמו, ודמהו לאפריון מפני שמעבירים אותו ממקום למקום. ועצי הלבנון הם הקרשים.
    אפריון עשה לו – זה אהל מועד שנקבע במשכן שילה, עשה לו אפיריון חופת סתר לכבוד.
    A canopy has [King Shelomo] made – This refers to the Tent of Meeting, which was established in the Tabernacle at Shiloh; He made for Himself a crowning canopy for [His] glory.
    אפריון עשה לו המלך שלמה – מלך שהשלום שלו. שעשה לו מקדש לשכון בישראל.
    מעצי הלבנון – כדרך שעשה לישראל בצאתם ממצרים. כך עתיד לעשות עוד לשכון בתוכם לבונת להם בית המקדש.
    (ט-יא) ומה הוא שבח בניין היכל מיטתו של אהובי.
    אפריון – והיכל עשה לו ממבחרא עציב הלבנון כאפריון של שלמה המלך, ועמודי ערש מיטתו עשה של כסף, ורפידת שיבוץ יופי המיטה עשה של זהב, ומרכב פריסת המיטה שהוא שוכב עליה של ארגמן, וחדר המטה רצוף אהבה בתוכו מבנות שרי ירושלים היושבות סביב מיטתו.
    צאינה וראינה – בתולותיי ונערותיי בנות ציון בידידי שהוא משובח כשלמה המלך, אשר נתעטר בעטרה שעשתה ועטרה לו אמו בת שבע ביום חתונתו ושמחתו, כן הוא צחות המלה.
    וכל עיניין דבר מלכות זה היה בשלמה המלך, שהיו עמודיג מיטתו ואפיריונו של כסף ורפידתו של זהב ומרכבו ארגמן כעניין שנאמר: מיטות זהב וכסף על רצפת בהט וג׳ (אסתר א׳:ו׳) להבדיל בין הקודש ובין החול. ושלמה המלך אשרד יסד שיר זה, לא מצא מלך אפילו אחד במלכי האדמה מפואר ומושל בכל הכיפהה וגדול בדבר המלכות יותר ממנו, ועל כן דימה דבריו של זה במלכותו וכינה שבחו בספירתה של אהובתו.
    דימיון להקב״ה אשר השרה וצמצם שכינתו במשכן בין הכרובים כמער אישו ולויות (מלכים א ז׳:ל״ו), באהבתו את ישראל לעולם. ועל כן כנסת ישראל כשהיא זוכרת את כל אלה, אומרת אל האומות: צאינה וראינה אם נתחבבהז לפניו אומה אחת כמונו, ועל כן יש לי להתאונן באהבתו כי נתרחק ממני.
    רפידתו – עיניין תיקון מצע הוא, כמו: בחשך רפדתי יצועי (איוב י״ז:י״ג).
    רצוף – עיניין חישוק ומצע, כמו: רצפת בהט ושש וגו׳ (אסתר א׳:ו׳).
    א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: המובחר.
    ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג (כלשון הפסוק): מעצי.
    ג. כן בכ״י בודפשט, סואב. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: גיבורי.
    ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג חסרה מלת: אשר.
    ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: כיפה.
    ו. כן בנוסחאות שלנו, בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: אש.
    ז. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: נתחבבנה.
    (9-11) "Just as one would praise the palace so, too, should one praise the couch of my beloved.⁠"
    PALANQUIN – He [my beloved] built a palace made of the choicest trees of Lebanon like the palanquin of King Solomon. Its posts were cedar wood and its back made of silver. The bedframe was of gold and the cushions of the couch upon which he lies are of purple wool. The bedroom is decked with the love of the daughters of the princes of Jerusalem who sit around his bed.
    GO FORTH AND GAZE – Go, my girls, my maids, daughters of Zion, and gaze upon my beloved who is as praiseworthy as King Solomon who was crowned with the crown that his mother, Batsheva, made him for his wedding day and his party.
    This is the rhetoric of the discourse: every mention of kingship refers to King Solomon, who had warriors surround his bed, his palanquin was of silver, his bed of gold, and the cushions of purple have the sense of the verse "...couches of gold and silver on a pavement of marble, alabaster, mother-of-pearl, and mosaics" (Esther 1:6),⁠1 may one distinguish between the sacred and the profane. King Solomon who composed this song did not find even one human king more splendid, more royal or of greater sovereignty than himself, and therefore likened the praises of the male character to images of his own kingship when the female character speaks about her beloved.
    The allegorical meaning of this verse refers to the Holy One who caused His Presence to be condensed and dwell in the Tabernacle between the two cherubim. For this reason when the Assembly of Israel remembers this she says to the nations, "Go forth and see if any other nation is as loved as I am. I complain of His love for He has gone far away from me.
    COVERINGS2 – The word connotes making a bed and arranging its covers, as in the verse "I made my bed in a dark place" (Job 17:13).
    DECKED – The word connotes spreading out or covering as in the verse "a pavement of marble and alabaster" (Esther 1:6).⁠3
    1. Rashbam means that the verse refers to the wealth and luxury of kingship. His remark on the "distinction between the sacred and the profane" refers to the fact that he is offering an explanation concerning Solomon that is based upon a report that refers to King Ahasuerus.
    2. JPS renders "back" (of a bed). Rashbam understands the word to refer not to a part of the bed but to the covers that are placed upon it.
    3. Ibn Ezra cites this verse and offers a similar explanation.
    אפריון – חופה, ואין לו דומה.
    גם הוצרך לעשות אפריון, וכל זה בעבור אחת מבנות ירושלם.
    further, he is obliged to make a palanquin, and all this for the sake of one of the daughters of Jerusalem;
    אפריון – זה בית י״י שבנה שלמה.
    A palanquin. The temple which Solomon built.
    אפריון – אין לו דומה, ופירושו לפי ענינוא בניין נכבד.
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 (חסר ״ופירושו לפי״): ״ועניינו״.
    (ט-יא) ועוד ששלמה המלך כשלקח את חשוקתו הוצרך לבנות אפריון והוא היה בתוך האפריון רצוף אהבה על אחת מבנות ירושלם ושם עטרה בראשו. וכל זה עשה שלמה המלך, אז ראה תאוותו. ואת יותר יפה מחשוקתו של שלמה, ויכולתי לראותך בלא שאצטרך לעשות אפריון.
    אפריון – ואחרי כן עשה המלך שלמה אפריון והוא בית י״י.⁠א
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״י״י״.
    אפיריון עשה לו המלך שלמה – הוא נתון על העמוד, כמו: מכסה לאהל (שמות כ״ו:י״ד).
    מעצי הלבנון – לפי פשוטו: יער הוא לו סמוך לירושלם, והיו בו עצים נאים, ומאותם עצים עשה פלטין.
    אפיריון עשה לו המלך. לשון פורייא, שהיא מטה בתלמוד, עשה לו בעת חופתו.
    והדוגמה כתרגומו: בית המקדש שבנה שלמה.
    אפריון – כילה, כמין כפה, ארקוולוד1 בלעז.
    הלבנון – עץ שמוצאין ממנו הלבונה, ויש לו ריח טוב.
    1. בלעז: arcvolud.
    אפריון עשה לו – לעצמו, לצורך עצמו תיקן אותה וייפה אותה באפריון. אפריון אין לו דומה במקרא, ובלשון תלמוד: אפריון לכלה.
    ויש אומרים: על שם שהמטה נקראת פוריא נקט לשון אפריון, או לשון פאר.
    ומספר והולך אפילו המטה ויקר בנין האפריון הוא מעצי לבנון שהוא נאה וריח טוב יש לו, כדכתיב: וריח לו כלבנון (הושע י״ד:ז׳).
    אפיריון עשה לו ״ועשו לי מקדש...⁠״ (שמות כה:ח).
    (ט-י) אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון: עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם – דבר ידוע כי אפריון הוא המקום המיוחד לחופה ובו יתחיל להזדווג החתן עם הכלה. ואמר שהוא בנאו בנין חזק ונאה וזה שהוא עשה זה הבנין מעצי הלבנון ועשה עמודיו כסף ורפידתו זהב ומרכבו ארגמן עד שיהיה בתכלית היופי ותוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים והם כחות הנפש בכללם עד שכלם יכנעו לעבודת השכל בזה הענין ויעשו זה מאהבה ומחשק נפלא ולזה קראו בכאן מלך. ואולם אמר בזה הבנין שהוא מעצי הלבנון להעיר על שסדור זה הבנין היה מסודר מהשכל כמו שבארנו בפתיחת זה הבאור. וזה הבנין הוא לפי מה שאחשוב לקיחת הדרכים להסדרים אשר ראוי שיעויין בהם בזאת המלאכה. ואחר זה יבוקש בדרוש דרוש מה שיצטרך אל הגעת הידיעה בו לפי הדרכים והסדרים ההם. ולהורות שזאת ההסכמה יש בה חלקים רבים והמאוחר מהם יותר נכבד מהקודם להתקרבו יותר אל החכמה הטבעית זכר תחלה כסף ואחר כן זהב ואחר כן ארגמן.
    וזהו אמרו אפריון כדי שישב שם בטח בדד ואמר שהיה בתכלית העושר והיופי עד שעשה (י) עמודיו כסף רפידתו זהב תוכו רצוף אהבה – כלומר שכל הבנות אוהבות לשבת עמו בתוכו.
    ועל זה הענין היה נשמר כל הזמנים ההם כמטת המלך כשאינה באפריון שלה ומוליכין אותה גבוריו כאמור במשל אפריון והוא בנין הבית אשר נעשה כנזכר בדברי הימים (א׳ כ״ח) הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכות התבנית.
    ואמר: מעצי הלבנון – כי הוא ההר הטוב והלבנון ואז״ל (ספרי פ׳ ואתחנן) למה נקרא לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל.
    (ט-י) [תשובת ישראל]:
    אפריון עשה לו המלך שלמה [מעצי הלבנון]. משיבה עדת ה׳, הלא חזרה עטרה ליושנה בבנין בית המקדש הראשון1 שהיה מכוסה בארזים, ׳אין אבן נראה׳ (מלכים א׳ ו יח)2, עם רוב כסף וזהב לכבודך3: תוכו רצוף אהבה. שהיו שם בקירות כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת להורות אהבת ה׳ את עמו4 מבנות ירושלים - יותר מכל שאר האומות:
    1. ׳אפריון׳ - בנין נכבד (אבע״ז), ויש שפירשו שהוא חופה או בית הנישואין (רלב״ג, פירוש אבע״ז הקצר), או המיטה שנושאין בו את הכלות (מצודות). וניתן לפרש לפירוש רבינו ׳שלמה׳ חול או קודש, כי בלקח טוב כתב: ׳אפריון עשה לו המלך שלמה - מלך שהשלום שלו, שעשה לו מקדש לשכון בישראל׳. ואילו בשהש״ר: ׳אפריון - זה בית המקדש, עשה לו המלך שלמה, שלמה ודאי [כלומר שלמה כפשוטו], מעצי הלבנון, שנאמר ואנחנו נכרת עצים מן הלבנון, עמודיו עשה כסף, שנאמר ויקם את העמודים לאולם ההיכל, רפידתו זהב, כההוא דתנינן שכל הבית נטוח בזהב חוץ מאחורי הדלתות, אמר ר׳ יצחק הדא מתניתא דתנינן לבנין השני, אבל לבנין הראשון אפילו אחורי הדלתות היה מחופה בזהב וכו׳, תוכו רצוף אהבה וכו׳, זו השכינה׳.
    2. בבית שבנה שלמה כתוב ׳ויבן את קירות הבית מביתה בצלעות ארזים מקרקע הבית עד קירות הספן ציפה עץ מבית ויצף את קרקע הבית בצלעות ברושים׳, הרי שציפה הכל בעצי ברושים וארזים, ובהמשך כתוב ׳הכל ארז אין אבן נראה׳, שכל הבית היה מחופה בעצים עד שלא ראו את אבני הקירות. וזהו ׳מעצי הלבנון׳. וראה מש״כ רבינו בפירושו לישעיה (לז כד).
    3. ׳עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב׳, ופירש אבע״ז: ׳עמודיו, רפידתו - ענינו רוב הזהב והכסף, וכתוב שציפהו בזהב ובכסף׳. ובמלכים א׳ (ז מז-נ) ׳וינח שלמה את כל הכלים מרוב מאד מאד לא נחקר משקל הנחושת, ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית ה׳ את מזבח הזהב ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים, ואת המנורות חמש מימין וחמש משמאל לפני הדביר זהב סגור והפרח והנרות והמלקחים זהב׳ וגו׳. ובדברי הימים ב׳ (ד-ז) ׳וַיְצַפֵּהוּ מִפְּנִימָה זָהָב טָהוֹר, וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִפָּה עֵץ בְּרוֹשִׁים וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב וַיַעַל עָלָיו תִּמֹרִים וְשַׁרְשְׁרוֹת, וַיְצַף אֶת הַבַּיִת אֶבֶן יְקָרָה לְתִפְאָרֶת וְהַזָּהָב זְהַב פַּרְוָיִם, וַיְחַף אֶת הַבַּיִת הַקֹּרוֹת הַסִּפִּים וְקִירוֹתָיו וְדַלְתוֹתָיו זָהָב וּפִתַּח כְּרוּבִים עַל הַקִּירוֹת׳. וחשבו שעל ידי רוב הזהב והכסף שהיו בבית המקדש לבטח היתה השראת השכינה גדולה מאשר במשכן שלא היה שם כסף וזהב רב, וכמו שכתב רבינו בסמוך (פסוק יא).
    4. בבניין בית המקדש הראשון במלכים א׳ (ו כט) כתוב ׳וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן׳, ופירש רש״י ׳חקוקי צורת כרובים ודקלים׳. ואולי הדקל סימן לחיבה כמבואר בברכות (נז.) ׳הרואה לולב בחלום, אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים׳, וכן בסוכה (מה:) ׳מה תמר זה אין לו אלא לב אחד - אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים׳. [וראה אבע״ז שיש מפרשים ׳רצוף׳ – שרוף, מלשון ׳ובידו רצפה׳ (ישעיה ו ו) שהוא גחלת, ואולי זו דעת רבינו, ומפרש ׳תמורות׳ מלשון תמרות עשן. וכ״כ המצודות: ׳תוכו – בתוך האפריון שוכב גחלת של אהבה וכו׳, שאש אהבתו תוקד בלב וכו׳, והנמשל הוא לומר, בתוך המקדש היתה השראת השכינה הנאהבה והנעימה בעיני כל האומות׳]. וביומא (נד.) איתא ׳בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום וכו׳, במאי עסקינן, אי נימא במקדש ראשון, מי הואי פרוכת, אלא במקדש שני, מי הוו כרובים׳, ותשובת הגמרא השניה ׳לעולם במקדש שני, וכרובים דצורתא הוו קיימי, דכתיב ואת כל קירות הבית מסב קלע כרובים ותימורות ופטרי ציצים וציפה זהב מישר על המחקה, וכתיב כמער איש וליות, מאי כמער איש וליות, אמר רבה בר רב שילא, כאיש המעורה בלוייה שלו׳, ע״ש.
    אפריון – הוא המטה שנושאין בה הכלות ובדברי רז״ל הושיבה באפריון (בבלי סוטה י״ב.). וכן קראו רז״ל למטה פוריה, ואמרו על שם שפרין ורבין עליה (כתובות י:).
    הלבנון – שם יער בארץ ישראל.
    אפריון – עתה חזרה לספר בשבח ויופי האפריון שעשה מאז להתעלס עמה בו, וכה אמרה הנה האפריון עשה מעצי הלבנון, מן המובחר במינם והנמשל הוא על בנין המקדש שהיה בנין נפלא ומפואר.
    משל:
    אפריון – עתה בא להשיב על הפליאה אנה היו בנות ירושלים השומרות אותה. ואיך הניחוה לצאת אל דודה, ולא עוד כי גם בשובה מן המדבר היה דודה מתיחד עמה כפעם בפעם ואין מחריד? משיב כי המלך שלמה עשה לו אפריון, שהיה דרכם להושיב את הכלה ביום החופה באפריון מיוחד לצרכה ולכבודה. והמלך רצה אז לארש את הרעיה שתהיה כלתו וארוסתו, תחת שעד עתה החזיקה כפלגש, והיתה כלואה ושמורה מבנות ירושלים כשושנה בין החוחים, ולצורך זה עשה אפריון, עד שיכנס לתוך חופתה כחתן אל כלתו, והאפריון הזה עשה בכל יופי, גופו הי׳ מעצי הלבנון.
    מליצה:
    אפריון – עתה בא להשיב על השאלה איך התרחקו בנות ירושלים מן הרעיה ר״ל איך נפרדו כחות החומריות ונבדלו מנפש שלמה והניחוה לבדה מתבודדת עם האלהים דודה, ולא עוד כי גם אחרי המחזה הזאת לא נפרדה נשמת שלמה מן הדבקות עם האלהים וחזה ברוה״ק והיה דבק ברוחניות ימים רבים (עד לעת זקנתו שנשיו החומריות הטו את לבבו ובנה במות אל תאות הגשמיות) משיב כי המלך שלמה עשה אז אפריון להרעיה הזאת ר״ל כי עתה רצה להמליך את נפשו האלהית בל תהי עוד לפילגש למלאות תאות הגוף והנאותיו ולהיות נכנעת אל פקודתו רק תשב ככלה באפריון ותהיה כאשה המושלת בתוך הבית וכמלכה מולכת ופוקדת על בנות ירושלים שהם כחות הגויה והמלך שהוא היצר והכח המתעורר יבא אל מעון כבודה. וכוון בזה על המקדש אשר בנה שלמה שהוא בעצמו בחדריו ואולמיו למחלקותיו היה ציור אל שלשה חלקי הנפש הנקשרים בחומר לפי מחלקותיהם כמו שנבאר, וכל המעשים והעבודות שנעשו בתוכו היה ענינם להעלות כחות הגשמיות אל האלהים שזה היה ענין הקרבנות שנפש החי והצומח והרוחנית שבדומם יתעלו אל הרוחניות ע״י הקרבת בע״ח והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים ורוחניות הדומם ע״י המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הראוי ועמהם תתקשר גם נפש הדבריית ע״י שהמקריב ימסור גם את נפשו במחשבה כליל לה׳, ואחר שכל מעשה המשכן והקרבנות וכונותיהם באו ע״י פעולות מעשיות חומריות ע״י גופים מקריבים וגופים נקרבים בזה גם הגוף וכחותיו שהוא המלך שלמה בא אל אפריון של הנפש וחופתה ויארשה לה בצדק ובעבודת ה׳ להיות לו לאשה להוליד ממנה זרע ברך ה׳ וכל כחות הגויה בפעולותיהם החומריות יהיו נמשכים אחר הרעיה בת שמים שהיא המולכת על פעולת הגויה (ולכן קראו עתה בשם המלך שלמה לא המלך סתם כמו שית׳), ובאר שעשה האפריון הלז מעצי הלבנון שאחר שציור המקדש היה שהגויה תתעלה להיות רוחני ולפעול השכל המעשי לצורך ענינים אלהיים שעפ״ז גם החומר שהוא המלך שלמה ומעשיו יהיו שכליים אלהיים לכן בחרו לנפשות ישראל הכוללות השוכנים במקדש ונעשו מרכבה לשכינה באמצעותו גויות מחומריים חזקים יותר מחומר האדם שהוא עצי לבנון שחומר הצומח חזק יותר מחומר הבע״ח ולא רבתה בו ההרכבה כ״כ וכמ״ש למעלה (א׳:י״ז) על קורות בתינו ארזים.
    אפריון – מטה בל״א פוריא, והברת וֹן היא להגדלה כמו בלשון איטלקי, וכן און חון עליון תחתון אביון צמאון תמהון בזיון כליון נקיון ציון ורבים עוד.
    אפריון וגו׳ – רבי יהודה ב״ר סימון פתר קרא במשכן, אפריון – זה משכן, עשה לו המלך שלמה – המלך שהשלום שלו,⁠1 מעצי הלבנון – כמש״נ ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים,⁠2 עמודיו עשה כסף – אלו העמודים שנאמר, ווי העמודים וחשוקיהם כסף,⁠3 רפידתו זהב – שנאמר ואת הקרשים תצפה זהב, מרכבו ארגמן – שנאמר ועשית פרכת תכלת וארגמן.⁠4 תוכו רצוף אהבה, ר׳ יודן אמר זו זכות תורה וזכות צדיקים, ור׳ סימון אמר זו השכינה.⁠5 (מ״ר)
    אפריון וגו׳ – דבר אחר אפריון זה העולם,⁠6 עשה לו המלך שלמה – המלך שהשלום שלו,⁠7 מעצי הלבנון – שנבנה מבית קה״ק שלמטה8 דתנן משניטל הארון אבן היתה שם ושתיה היתה נקראת, ולמה נקראת שתיה – שממנה הושתה כל העולם,⁠9 עמודיו עשה כסף – זה הרקיע כמש״נ (איוב כ״ו) עמודי שמים ירופפו, ולמה קרי ליה כסף שהוא מכסף על כל מעשה בראשית, וכה״א השמים מספרים כבוד אל,⁠10 רפידתו זהב – אלו פירות הארץ ופירות האילן שדומין לזהב,⁠11 מרכבו ארגמן – כמש״נ רוכב שמים בעזרך,⁠12 תוכו רצוף אהבה – ר׳ יודן אמר זו זכות התורה וזכות צדיקים העוסקין בה, ר׳ סימון אמר זו השכינה. (מ״ר)
    אפריון וגו׳ – ר׳ יודן ב״ר אלעאי פתר קרא בארון, אפריון – פריומא13 זה הארון, עשה לו המלך שלמה – המלך שהשלום שלו,⁠14 מעצי הלבנון – כמש״נ ויעש את הארון עצי שטים, עמודיו עשה כסף – אלו שני העמודים העומדים לפנים שהיו של כסף,⁠15 רפידתו זהב – שנאמר ויצפהו זהב טהור, מרכבו ארגמן – ר׳ תנחומא אומר זו פרוכת,⁠16 ר׳ ביבי אומר זה הכפרת שזהבו דומה לארגמן,⁠17 תוכו רצוף אהבה, רבי יודן אמר זו זכות תורה ולומדיה, ור׳ סימון אמר זו השכינה.⁠18 (שם)
    אפריון וגו׳ – דבר אחר אפריון זה כסא הכבוד, עשה לו המלך שלמה – המלך שהשלום שלו,⁠19 מעצי הלבנון זה בית קדשי הקדשים של מעלה שהוא מכוון כנגד בית קה״ק של מטה,⁠20 הדא הוא דכתיב מכון לשבתך – מכוון כנגד שבתך,⁠21 עמודיו עשה כסף כמש״נ (איוב כ״ו) עמודי שמים ירופפו, רפידתו זהב אלו דברי תורה שנאמר הנחמדים מזהב,⁠22 מרכבו ארגמן כמש״נ (תהלים ס״ח) לרוכב בשמי שמי קדם, תוכו רצוף אהבה – ר׳ אבהו אומר, ד׳ גאים הן, גאה שבעופות – נשר, גאה שבבהמות – שור, גאה שבחיות – אריה, גאה שבכולן – אדם, וכולן חקקן הקב״ה בכסא הכבוד שלו, שנאמר (שם ק״ג) ה׳ בשמים הכין כסאו – ממה שהכין כסאו על הגאים תדע שמלכותו בכל משלה.⁠23 (שם)
    אפריון וגו׳ – דבר אחר אפריון זה בית המקדש, עשה לו המלך שלמה – שלמה ודאי,⁠24 מעצי הלבנון שנאמר (דברי הימים ב ב׳) ואנחנו נכרת עצים מן הלבנון, עמודיו עשה כסף שנאמר (מלכים א ז׳) ויקם את העמודים לאולם ההיכל,⁠25 רפידתו זהב – כההיא דתנינן שכל הבית נטוח בזהב,⁠26 מרכבו ארגמן – כמש״נ (דברי הימים ב ג׳) ויעש את הפרוכת תכלת וארגמן,⁠27 תוכו רצוף אהבה, ר׳ יודן אמר זו זכות התורה וזכות צדיקים העוסקין בה, ר׳ סימון אמר זו השכינה.⁠28 (שם)
    1. ר״ל הקב״ה.
    2. יש לפרש הכונה עפ״י מ״ש בב״ב פ׳ ב׳ דשטה הוא אחד מי׳ מיני ארזים, והלבנון מגדל ארזים כמש״כ כארז בלבנון, וא״כ יש יחס לשם עצי לבנון עם עצי שטים.
    3. דריש לא שהעמודים בעצמם היו של כסף אלא על העמודים עשה ווים וחשוקים כסף.
    4. דריש הלשון מרכבו ארגמן ע״ש הכתוב וסכת על הארון את הפרוכת וע׳ סוכה ז׳ ב׳ מבואר הפי׳ וסכות דניכוף ביה פורתא והיינו סיכוך קצת כעין מרכבה הסוככה. והנה אע״פ שהיה הפרוכת מכמה מינים, בכ״ז קרא לו ע״ש ארגמן שהוא המובחר שבמינים.
    5. כמש״כ ונועדתי לך מעל הכפורת, ומה דכתיב בתריה מבנות ירושלים יתפרש על החכמים והצדיקים כמו שדריש לעיל פרשה א׳ פסוק ה׳ בנות ירושלים אל תקרא בנות אלא בינות ירושלים, זו סנהדרי גדולה שיושבין ומבינין את התורה בכל שאלה ומשפט.
    6. יתפרש ע״פ מ״ש במ״ר פרשה נשא פרשה י״ב שהעולם עשוי כמין כילה, והיינו אפריון.
    7. כמשכ״ל אות נ״ג.
    8. שמן המקום ההוא הותחל העולם להברא כמבואר במדרשים פרשה בראשית. ולבנון כנוי לביהמ״ק כמ״ש בגיטין נ״ו ב׳ אין לבנון אלא ביהמ״ק.
    9. שתיה לשון יסוד ובסיס כמו כי השתות יהרסין.
    10. מכסף מלשון כי נכסוף נכספתי, ור״ל שהשמים כוספין ביותר להגיד שירה להקב״ה וכמו שמביא מפסוק השמים מספרים וגו׳ וסופו – ומעשה ידיו מגיד הרקיע, וכן מפורש בפ׳ שירה שהשמים אומרים שירה קודם כל הנבראים.
    11. העתקנו ע״פ הגירסא במ״ר פ׳ נשא פרשה י״ב, ושם מבואר טעם הדמיון, מה זהב יש בו מינים הרבה וגונים הרבה אף פירות הארץ מהם ירוקים מהם אדומים וכו׳. ומ״ש שזהב יש בו מינים הרבה נראה דסמיך על מ״ש במ״ר פ׳ בראשית בפסוק וזהב הארץ – שבעה מיני זהבים הם יעו״ש.
    12. כפי המתבאר ממ״ר פ׳ נשא שהבאנו באות הקודם, הוי כונת דרשה זו, רוכב שמים זה הקב״ה שכתוב בו רוכב שמים בעזרך, והוא אורג את העולם שיצאו כל ברואיו למיניהם, ולא יתערבו מין בשאינו מינו, וזה מרומז בלשון מרכבו ארגמן.
    13. מין אוהל של כבוד. ובירושלמי כתובות פ״ב ה״א על הלשון יוצאת בהינומא מפרש רבנן דהכא אמרי הינומא – פריונא.
    14. ר״ל הקב״ה, וכמש״כ לעיל פסוק ז׳ אות כ״ה.
    15. ומשמע מלשון זה שדבר העמדת העמודים הוא דבר ידוע ממקור אחר, כמשמעות הלשון אלו שני העמודים וכו׳. אבל במ״ר פ׳ במדבר פרשה ד׳ סי׳ כ׳ יליף שהיו שני עמודים של כסף עומדים בארון שנאמר עמודיו עשה כסף, והרי פסוק זה בא ללמד ונמצא למוד בענין אחד, וצ״ע.
    16. כדכתיב ועשית פרוכת תכלת וארגמן, ועיין מש״כ לעיל אות נ״ו.
    17. לא נתבאר המקור שזהב הכפורת היה משונה במראהו משאר זהב שבכלי המקדש, והגר״א בפי׳ לשה״ש כתב שמראה ארגמן ממוצע בין אדום ולבן, והנה ידוע דמראה אדום מרמז למדת הדין ומראה לבן למדת רחמים, ולפי״ז יתכן במה שאמר שהוא דומה לארגמן, כמו שאדום ממוצע מאדום ולבן, כך ההשגחה כביכול שעל הכפורת ממוצע ממדות הדין והרחמים.
    18. כמש״כ ונועדתי לך שם מעל הכפורת וגו׳, וע׳ משכ״ל אות נ״ז.
    19. ר״ל הקב״ה וכמשכ״ל אות כ״ה.
    20. עיין מה שכתבתי לעיל אות ס׳ דלבנון כנוי לבית המקדש כמבואר בגיטין נ״ו ב׳, וענין המכוון הוא שמשם יורדת ההשפעה לקדשי הקדשים שלמטה שהוא מכפר ומגין.
    21. מדייק מדלא כתיב מכון שבתך כמו דכתיב במ״א ח׳, ולכן דריש מכוון לאותו המקום שהוא שבתך דהיינו השמים.
    22. ר״ל אלו דברי תורה, שבהם נרפדו מצעות עולמות עליונים.
    23. ויתפרש הלשון תוכו רצוף אהבה וכו׳, דע״פ כל הדברים המחוקקים כמו שחשיב, יתודע גדולתו של הקב״ה, ומפני כן תסובב מזה אליו אהבה מבנות ירושלים, שהם אנשי המעלה והצדיקים המכונים בשם בנות, כמשכ״ל אות נ״ז, ע״ש.
    24. ר״ל לאפוקי מהדורשים בדרשות הקודמות דשלמה הוא כנוי להקב״ה מלך שהשלום שלו.
    25. ובמ״ר פ׳ נשא פרשה י״ב מסיים בזה וכי של כסף היו והלא של נחושת היו, אלא שהיה נחושת ממורט [מזוקק] ככסף.
    26. ר״ל מחופה ע״י טיחה וסיכה כמו שעוה.
    27. ועיין מה שכתבתי לעיל אות נ״ו.
    28. כמש״כ ונועדתי לך שם מעל הכפורת, וע׳ מש״כ לעיל אות נ״ז.
    ועתה חזרה לספר בשבח ויופי האפריון שעשה החשוק שלה להתעלס עמה בו, וכה אמרה הנה1 אַפִּרְיוֹן – היכל2 נכבד3 עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה ועשוי הוא מֵהמובחרים4 שֶׁבְּעֲצֵי יער5 הַלְּבָנוֹן הנמצא בישראל6:
    1. מצודת דוד.
    2. רשב״ם.
    3. והוא כעין חופה, אבן עזרא. ומצודת ציון ביאר כי הוא המיטה שנושאין בה הכלות, וכן קראו חז״ל למיטה פוריה ע״ש שפרין ורבין עליה.
    4. רשב״ם, מצודת דוד.
    5. מצודת ציון.
    6. מצודת ציון. והנמשל, בנין המקדש שהיה בנין נפלא ומפואר, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהוא אהל מועד שנקבע במשכן שילה, שעשה לו הקב״ה אפיריון חופת כתר לכבוד. ולקח טוב ביאר ש״המלך שלמה״ שהוא הקב״ה עשה לו מקדש לשכון בישראל. ומדרש זוטא ביאר שאפריון זה הארון, ועצי הלבנון אלו הקרשים מהם נעשה.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (י) עַמּוּדָיו֙ עָ֣שָׂה כֶ֔סֶף רְפִידָת֣וֹ זָהָ֔ב מֶרְכָּב֖וֹ אַרְגָּמָ֑ן תּוֹכוֹ֙ רָצ֣וּף אַהֲבָ֔ה מִבְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
    He made its pillars of silver, its top of gold, its seat of purple, its inside being inlaid with love, from the daughters of Jerusalem.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    וּבָתַר דְּאַשְׁלֵים יָתֵיהּ שַׁוִּי בְּגַוֵּיהּ יָת אֲרוֹנָא דְּסָהֲדוּתָא דְּהוּא עַמּוּדָא דְּעָלְמָא וּבְגַוֵּיהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא דְּאַצְנַע תַּמָּן מֹשֶׁה בְּחוֹרֵב דְּיַקִּירִין מִן כְּסַף מְזוּקַּק וְשַׁפִּירִין מִן דְּהַב טָב וּפְרַשׂ וְטַלֵּיל מִן עִלָּוֵיהּ יָת פָּרוּכְתָּא דְּתַכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּבֵינֵי כְּרוּבַיָּא דִי עִלַוֵי כָּפוּרְתָּא הֲוָת שָׁרְיָא שְׁכִינְתָא דַּיָי דְּשַׁכֵּין שְׁמֵיהּ בִּירוּשְׁלֵם מִן כָּל כַּרְכֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל.
    [א] עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף – אֵלּוּ הָעַמּוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף (שמות כ״ז:י״א). רְפִידָתוֹ זָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב (שמות כ״ו:כ״ט). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן (שמות כ״ו:ל״א). תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר זוֹ זְכוּת תּוֹרָה וּזְכוּת צַדִּיקִים שֶׁעוֹסְקִין בָּה. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר זוֹ הַשְּׁכִינָה, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת וגו׳ (מלכים א ח׳:י״א), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה׳ (יחזקאל י׳:ד׳), כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְמָה הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד דּוֹמֶה, לִמְעָרָה שֶׁהָיְתָה סְמוּכָה לַיָּם, גָּעַשׁ הַיָּם וְהֵצִיף אֶת הַמְּעָרָה, הַמְּעָרָה נִתְמַלְּאָה וְהַיָּם לֹא נֶחְסַר כְּלוּם. כָּךְ אֹהֶל מוֹעֵד נִתְמַלֵּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְהָעוֹלָם לֹא חָסַר מִן הַשְּׁכִינָה, אֵימָתַי שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בָּעוֹלָם, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה וגו׳ (במדבר ז׳:א׳).
    [ב] רַבִּי יוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי פָּתַר קְרָא בָּאָרוֹן, אַפִּרְיוֹן, זֶה הָאָרוֹן, וּמַה הוּא אַפִּרְיוֹן, פּוּרְיוֹמָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה נָאָה וַחֲסִידָה וּמְשֻׁבַּחַת, אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו בִּתִּי נָאָה וַחֲסִידָה וּמְשֻׁבַּחַת וְאֵין אַתֶּם עוֹשִׂין לָהּ פּוּרְיוֹם, עֲשׂוּ לָהּ פּוּרְיוֹם וּמוּטָב שֶׁיֵּרָאֶה יָפְיָהּ שֶׁל בִּתִּי מִתּוֹךְ הַפּוּרְיוֹם, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָתִי נָאָה וַחֲסִידָה וּמְשֻׁבַּחַת, וְאֵין אַתֶּם עוֹשִׂים לָהּ אָרוֹן, מוּטָב שֶׁיֵּרָאֶה יָפְיָהּ שֶׁל תּוֹרָתִי מִתּוֹךְ הָאָרוֹן. עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, הַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלוֹ. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים (שמות ל״ז:א׳). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, אֵלּוּ שְׁנֵי הָעַמּוּדִים הָעוֹמְדִים לְפָנִים, שֶׁהָיוּ שֶׁל כֶּסֶף. רְפִידָתוֹ זָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר (שמות ל״ז:ב׳). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר זוֹ פָּרֹכֶת הַסְּמוּכָה לָהּ. רַבִּי בִּיבֵי אָמַר זֶה הַכַּפֹּרֶת, שֶׁזְּהָבָהּ דּוֹמֶה לְאַרְגָּמָן. תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם. רַבִּי יוּדָן אָמַר זוֹ זְכוּת תּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן זוֹ הַשְּׁכִינָה.
    אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וגו׳ (שמות כ״ה:כ״ב), לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִלּוּ מַה שֶּׁאֲחוֹרֵי הַכַּפֹּרֶת לֹא הָיָה פָּנוּי מִן הַשְּׁכִינָה. עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד שָׁאַל לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לוֹ, לָמָּה דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וְלֹא מֵאִילָן אַחֵר. אָמַר לוֹ אִלּוּ דִּבֵּר עִמּוֹ מִתּוֹךְ חָרוּב אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנִי וְהָיִיתִי מְשִׁיבְךָ, עַכְשָׁו לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּ בָּאָרֶץ מֵהַשְּׁכִינָה, שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַסְּנֶה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ.
    [ג] דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, שְׁלֹמֹה וַדַּאי. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן (דברי הימים ב ב׳:ט״ו). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל (מלכים א ז׳:כ״א). רְפִידָתוֹ זָהָב, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן שֶׁכָּל הַבַּיִת נִטּוֹחַ בְּזָהָב חוּץ מֵאֲחוֹרֵי הַדְּלָתוֹת.
    אָמַר רַבִּי יִצְחָק הֲדָא מַתְנִיתָא דִּתְנֵינַן לַבִּנְיַן הַשֵּׁנִי, אֲבָל לַבִּנְיַן הָרִאשׁוֹן אֲפִלּוּ אֲחוֹרֵי הַדְּלָתוֹת הָיָה מְחֻפֶּה בְּזָהָב. תְּנֵינַן שִׁבְעָה מִינֵי זְהָבִים הֵם שֶׁהָיוּ בוֹ, זָהָב טוֹב, זָהָב טָהוֹר, זָהָב סָגוּר, זָהָב שָׁחוּט, זָהָב מוּפָז, זָהָב מְזֻקָּק, זְהַב פַּרְוָיִם. זָהָב טוֹב, כְּמַשְׁמָעוֹ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב (בראשית ב׳:י״ב), אָמַר רַבִּי יִצְחָק טוֹבוֹי דְּהוּא בְּבֵיתָה טוֹבוֹי דְּהוּא בַּת בְּלִוְיָיתֵיהּ. זָהָב טָהוֹר, שֶׁהָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכּוּר וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. רַבִּי יוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אֶלֶף כִּכָּרִים זָהָב הִכְנִיס שְׁלֹמֹה לָאוּר אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁהֶעֱמִידוֹ עַל כִּכָּר אֶחָד, וְהָא תָּנֵי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בִּמְנוֹרַת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיְתָה יְתֵרָה עַל מְנוֹרַת הַמִּדְבָּר מִשְׁקַל גּוֹרְדִּינוֹן, הִכְנִיסוּהָ לָאוּר שְׁמוֹנִים פְּעָמִים עַד שֶׁחָסְרָה, אֶלָּא מִן קָדְמַיי הֲוַת חָסְרָה סַגִּין, בְּרַם מִן הָכָא וּלְהַלָּן לָא הֲוַת חָסְרָה אֶלָּא צִבְחַר צִבְחַר. זָהָב שָׁחוּט, שֶׁנִּמְשַׁךְ כְּשַׁעֲוָה. אַדְרִיָּינוּס הָיָה לוֹ מִשְׁקַל בֵּיצָה, דּוּקְלִיטִיאַנוֹס הָיָה לוֹ מִשְׁקַל דִּינָר גּוֹרְדִיַינִי, הֲדָא מַלְכוּתָא לֵית לָהּ מִינֵיהּ וְלָא הֲוֵי לֵיהּ מִינֵיהּ. זָהָב סָגוּר, שֶׁהָיָה סוֹגֵר בְּעַד כָּל בַּעֲלֵי זְהָבִים, וְהָא כְתִיב: וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים (דברי הימים א כ״ט:ד׳), וְכִי כֶּסֶף הָיָה וַהֲלֹא זָהָב הָיָה, וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ כֶּסֶף, שֶׁהָיָה מַכְסִיף בְּעַד כָּל בַּעֲלֵי זְהָבִים, וּמִמֶּנּוּ הָיוּ נַעֲשִׂים כָּל הַכֵּלִים הַסִּפִּים וְהַסִּירוֹת וְהַיָּעִים וְהַמְּזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַמִּזְלָגוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת וְהַפּוֹתוֹת. רַבִּי יִצְחָק מִגְדְּלָאָה אָמַר אֵלּוּ חֲפִיפוֹת, רַבִּי סִימָאי אָמַר זֶה פּוֹתָה שֶׁתַּחַת הַצִּיר, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִלּוּ דָּבָר קַל לֹא הָיָה הַמִּקְדָּשׁ חָסֵר. זָהָב מוּפָּז, רַבִּי פַּטְרִיקִי אֲחוּי דְּרַבִּי דְרוֹסָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בְּרַבִּי בּוּנָא אָמַר דּוֹמֶה לַגָּפְרִית הַזֶּה שֶׁמּוֹצֶצֶת בָּאֵשׁ. רַבִּי אָבוּן אָמַר עַל שֵׁם מְדִינָתוֹ נִקְרָא מֵאוּפָז. זָהָב מְזֻקָּק, דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי וּדְבֵי רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי שֶׁמְחַתְּכִין אוֹתוֹ כְּזֵיתִים וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְנָעֳמִיּוֹת וְהוּא יוֹצֵא מְזֻקָּק, דְּבֵי רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרֵי שֶׁמַּטְמִינִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל שֶׁבַע שָׁנִים וְיוֹצֵא מְזֻקָּק. זְהַב פַּרְוָיִם, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אָדֹם דּוֹמֶה לְדַם הַפָּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת, שֶׁכְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ צָר בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת, וּבְשָׁעָה שֶׁאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה עוֹשִׂים פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁבַּבַּיִת עוֹשִׂים פֵּרוֹת וְהָיוּ מַשִּׁירִים פֵּרוֹתָם וּמְלַקְּטִין אוֹתָם וּמַנִּיחִים אוֹתָם לְבֶדֶק הַבַּיִת, וּבְשָׁעָה שֶׁהֶעֱמִיד מְנַשֶּׁה צֶלֶם בַּהֵיכָל יָבְשׁוּ כָּל אוֹתָם הָאִילָנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל (נחום א׳:ד׳), אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹזֵר אוֹתָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן (ישעיהו ל״ה:ב׳). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ (דברי הימים ב ג׳:י״ד). תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר זוֹ זְכוּת הַתּוֹרָה וּזְכוּת צַדִּיקִים הָעוֹסְקִין בָּהּ. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר זוֹ הַשְּׁכִינָה.
    [ד] דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן – זֶה הָעוֹלָם. עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, הַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, שֶׁנִּבְנָה מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁלְּמַטָּה, דִּתְנֵינַן מִשֶּׁנִּטַּל הָאָרוֹן אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, וּשְׁתִיָּה הָיְתָה נִקְרֵאת, וְלָמָּה נִקְרֵאת שְׁתִיָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת כָּל הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי (תהלים נ׳:ב׳). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, זֶה שַׁלְשֶׁלֶת יוֹחֲסִין. רְפִידָתוֹ זָהָב, אֵלּוּ פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּפֵרוֹת הָאִילָן שֶׁנִּמְכָּרִין בְּזָהָב. מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ (דברים ל״ג:כ״ו). תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר זוֹ זְכוּת הַתּוֹרָה וּזְכוּת צַדִּיקִים הָעוֹסְקִין בָּה. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, זוֹ הַשְּׁכִינָה.
    דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן – זֶה כִּסֵּא הַכָּבוֹד. עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, הַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, זֶה בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁל מַעְלָה שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁל מַטָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ (שמות ט״ו:י״ז), מְכֻוָּן כְּנֶגֶד שִׁבְתֶּךָ. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ (איוב כ״ו:י״א). רְפִידָתוֹ זָהָב, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב (תהלים י״ט:י״א). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם (תהלים ס״ח:ל״ד). תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, רַבִּי בְּרֶכְיָה וְרַבִּי בּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ אַרְבָּעָה גֵאִים הֵם, גֵּאֶה שֶׁבָּעוֹפוֹת, נֶשֶׁר. גֵּאֶה שֶׁבַּבְּהֵמוֹת, שׁוֹר. גֵּאֶה שֶׁבַּחַיּוֹת, אַרְיֵה. גֵּאֶה שֶׁבְּכֻלָּן, אָדָם. וְכֻלָּן נְטָלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַחֲקָקָן בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ (תהלים ק״ג:י״ט), מִמַּה שֶּׁהֵכִין כִּסְּאוֹ עַל הַגֵּאִים, תֵּדַע שֶׁמַּלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.
    עמודיו עשה כסף – אלו העמודים וחשוקיהם כסף (שם כ״ז:י׳).
    רפידתו זהב – זו הכפורת שנאמר ועשית כפורת זהב טהור (שם כ״ה:י״ז).
    מרכבו ארגמן – זו הפרוכת של ארגמן שנאמר ועשית פרוכת תכלת וארגמן (שם כ״ו:ל״א).
    תוכו רצוף אהבה – אלו הלוחות.
    מבנות ירושלים – אלו האומות מה שעשו ישראל הם גרמו להם. ד״א אפריון. זו (ברית) [בריאת] העולם מבראשית מבית המקדש נברא שנאמר [אל אלהים] דבר ויקרא ארץ וגו׳ מציון מכלל יופי (תהלים נ׳:א׳-ב׳).
    עמודיו עשה כסף – אלו ההרים שהם עומדים על גבי הארץ כעמודים.
    רפידתו זהב – זה הרקיע פטלילו של עולם. מרכבו ארגמן. זה כסא הכבוד. תוכו רצוף אהבה. אלו נפשות של צדיקים שהן נתונות עמו במרום.
    שלשה הם שנכנסו זה לפנים מזה ומשה נגש אל הערפל (שמות כ׳:י״ז). לפנים ממנו צדק ומשפט שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פ״ט:ט״ו). ולפנים ממנו נפשות הצדיקים שנאמר אשר בידו נפש כל חי וגו׳ (איוב י״ב:י׳) ואומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך (שמואל א כ״ה:כ״ט).
    רצוף אהבה – נפשות הצדיקים שאהבו את הקב״ה. שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳). וכן הוא אומר להנחיל אוהבי יש (משלי ח׳:כ״א). בנות ירושלים. (והפרשות) הן נפשות ישראל (מלאומות) [המופרשות מהאומות]. ו אין נפשות צדיקים מתערבות עם רשעים.
    עמודיו עשה כסף – (עצי שטים ווי העמודים וחשוקיהם כסף, רפידתו זהב ואת הקרשים תצפה זהב, מרכבו ועשית פרכת תכלת וארגמן.
    תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים – רבי יהודה אומר זו זכות תורה וצדיקים, רבי עזריה בשם ר׳ יהודה בר סימון זו השכינה.
    עמודיו עשה כסף – אלו ההרים שהם עומדים על הארץ כעמודים.
    רפידתו זהב – זה הרקיע שהוא טללו של עולם, מרכבו ארגמן זה כסא הכבוד.
    תוכו רצוף אהבה – אלו האבות.
    דבר אחר: אלו נפשות הצדיקים שנאמר (בעבור) [זרע] אברהם אוהבי, וכן הוא אומר להנחיל אוהבי יש.
    צנע אעמדתה מן פצ׳ה, ורפאדתה מן ד׳הב, וגלאגלה (וגלאלה)
    ארגואן, ווסטה מרצוף מחבה, מן בנאת מדינהֵ אלסלאם.
    את העמודים שלו (של האפריון הנזכר בפסוק הקודם) עשה מכסף, ואת הריפוד שלו עשה מזהב, ואת הגלגלים שלו עשה מארגמן, ואמצעיתו סדור (צפוף) אהבה מבנות ירושלים.
    ומרכבו ארגמן הם היריעות על כל שינויי גווניהן תפלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים.
    עמודיו עשה כסף הם אדני הכסף שנ׳ מאת אדנים למאת הככר (שמות לח כז).
    רפידתו זהב. הכלים שהזכרנו.
    תוכו רצוף אהבה, אפשר לומר שהם לוחות הברית שעליהם אמר אדונינו ירמיה נמצאו דבריך ואכלם וכו׳ (ירמיהו טו טז) ואמר אדונינו דוד מה אהבתי תורתך (תהלים קיט צז).
    ואמרו מבנות הם שני הלוחות ואמרו חז״ל (ראה במ״ר א ג) שהתורה נקראת בת מלך שנ׳ כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה י), ואמרו עוד נצבה שגל לימינך זו התורה שנ׳ מימינו אש דת למו (דברים לג ב).
    רפידתו – משכבו ושכנוא על הכפרת שהיא זהב.
    מרכבו ארגמן – זה הפרכת שהיה תלוי ורוכב על כלונסות וקונטיסיןב מעמוד לעמוד.
    תוכו רצוף – סדור ברצפת אהבה ארון וכפרת וכרובים ולוחות.⁠ג
    מבנות ירושלם – אילו ישראל יראים ושלימים להקב״ה.⁠ד
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, וכן להלן רש״י שיר השירים ז׳:ב׳. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34: ״ושיכנו״. בדפוסים: ״ומשכנו״.
    ב. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 34: ״קונטיסין״ והמלה ״כלונסות״ נוספה בין השיטין. בכ״י אוקספורד 165: ״קונדסין, כלונסות״. בכ״י אוקספורד 142: ״כלונוסות וקונדיסין״. בכ״י לייפציג 1 כאן: ״קונדיסין וקלונסות״, ובכ״י לייפציג 1 במדבר ד׳:ל״ב: ״כלונוסות וקונטיסין״. בכ״י מינכן 5 רק: ״קונדיסין״.
    ג. בכ״י לוצקי 778 נוספה כאן הערה של המעתיק על הכרובים: ״כמער איש ולויות (מלכים א ז׳:ל״ו) – כחיבור זכר עם נקבה״.
    ד. בכ״י לוצקי 778 נוספה כאן הערה של המעתיק: ״ולי המע׳{תיק} נר׳{אה:} מבנות ירושלים – אילו אומות העולם כמפורש למעלה (רש״י שיר השירים א׳:ה׳), כלומר תוכו ריצוף אהבה – לישראל יותר מכל האומות.⁠״
    Its covering – His resting place and His dwelling were on the Ark cover, which is gold.⁠1
    Its curtain of purple wool – This is the dividing curtain,⁠2 which hangs and "rides" on poles from pillar to pillar.
    Its interior bedecked – It was arranged with a floor [displaying] love;⁠3 the Ark and its cover, cherubim and Tablets.
    From the daughters of Yerusholayim – These are the [Bnei] Yisroel, who fear and are wholehearted toward the Holy One, Blessed Is He.
    1. See Shemot 25:17, 22.
    2. Separating the "Holy Place" from the "Holy of Holies,⁠" See Shemot 26:31,33.
    3. Alternatively, "its interior filled with burning love.⁠" In Yeshayahu 6:6, "רצפה" means "burning coal.⁠" (Tzror Hamor)
    עמודיו עשה כסף – כמשמעו.
    רפידתו זהב – זו הכפורת שעל הארון.
    מרכבו ארגמן – זו הכפורת.
    תוכו רצוף אהבה – אלו הלוחות. הודיעך כי כאשר נגנז הארון בימי יאשיהו עתיד הקב״ה לגלותו לישראל שנאמר ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. שמחה שמעולם הוא הארון.
    מבנות ירושלם – לנקום מהאומות על מה שעשו בירושלם.
    ד״א: אפריון עשה לו המלך שלמה – זו ברית העולם שהוא עשוי ככיפה.
    מעצי הלבנון – כאדם שבונה בית מעצי הלבנון.
    עמודיו עשה כסף – אלו ההרים שהם כעמודים.
    רפידתו זהב – זה הרקיע שהוא כזהב.
    מרכבו ארגמן – זה כסא הכבוד.
    תוכו רצוף אהבה – אלו נפשות הצדיקים שאין מתערבות בשל רשעים.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

    רפידתו – יציעתו, כמו ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מ״א:כ״ב).
    רצוף – יש אומרים: שהוא מן מרצפת אבנים (מלכים ב ט״ז:י״ז).
    והנכון בעיני: שהוא פעול, מן ובידו רצפה (ישעיהו ו׳:ו׳).
    ומרוב הכלים של כסף וזהב ששםא בבית המקדש כאלו עמודיו ורפידתו כסף וזהב, ומצינו שטח את הקירות בכסף וזהב.
    מרכבו ארגמן – דומה לארגמן בַעַיִן.
    תוכו – הכהנים והלוים.
    א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״שהם״.
    The pillars and pavement of which were, as it were, silver and gold, from the multitude of the silver and gold vessels which he put in the sanctuary; we find, indeed, that the walls were overlaid with silver and gold.
    The covering of it of purple. In color like purple.
    The midst thereof. The priests and Levites.
    רפידתו – היציע שלו.
    מרכבו – הוא המרכב המסתיר הקורות מבפנים, כי כן דרך ארמוני המלכים.
    רצוף – יש אומרים: מן רצפת בהט ושש (אסתר א׳:ו׳) – שענינו ענין הצעת אבנים בקרקע.⁠א
    ויש אומרים: כמו שרוף, מן ובידו רצפה (ישעיהו ו׳:ו׳) שפירושו גחלת,⁠ב והוא הישר בעיני כאשר אפרשנו במקומו (ראב״ע ישעיה ו׳:ו׳).
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״שענינו ענין... אבנים בקרקע״.
    ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״שפירושו גחלת״.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

    עמודיו רפידתו – עניינו רוב הזהב והכסף, וכתוב שצפהו בזהב ובכסף.
    מרכבו ארגמן – כעין ארגמן, או הרכיב מחוץ.⁠א
    א. כן בכ״י לונדון 24896 בכ״י וטיקן 488: ״מבחוץ״.
    רפידתו – רציפתו.
    מרכבו – היריעות שנראות סביב בתוך הבית קורא מרכבותיו, ומוסב על אפיריון (שיר השירים ג׳:ט׳). ופתרונו: מרכבו שלא אפיריון – תוכו של פריון, מחובר מאהבת בנות ירושל‍ם.
    רצוף אהבה – רצופין.
    א. בכ״י: על.
    עמודיו עשה כסף. הם הנקליטין, שנעשים בארבעה ראשי המטה לפרוש להם למטה יריעות. וזיהו שאמר מרכבו ארגמן – היא היריעה, שפורסין על המקל. רפידתו – זה מוצעת, שעל גבה מרוקמין בחוטי זהב, כמו ״רִפַּדְתִּי יצועָי״ (איוב י״ז:י״ג), וכן ״יִרְפַּד חרוץ עלֵי טיט״ (איוב מ״א:כ״ב). תוכו רצוף אהבה – כמו ״עוגת רצפים״ (מלכים א י״ט:ו׳), לשון גחלים, כמו ״ובידו רצפה״ (ישעיהו ו׳:ו׳) – תוך המטה מסודרתא בנערות המלך, שיש לו בהן עבותות אהבה כרשפי אש שלהבת יה (על-פי שיר השירים ח׳:ו׳).
    והדוגמה עמודיו הם הלוחות, שהעולם עומד בהם, וכן הוא אומר ״חצבה עמודיה שבעה״ (משלי ט׳:א׳) הם שבעה חומשי תורה, כדכתיב ״ויהי בנסוע הארון״ (במדבר י׳:ל״ה) חומש בפני עצמו הוא. נמצא שאותו הספר ג׳ ספרים, וארבעהב – הרי שבעה (ראו בבלי שבת קט״ו:-קט״ז.). כלומר לאחר שבנה בית המקדש, הכניס בתוכו ארון ולוחות. וגם אמרו חכמים בבבא בתרא (י״ד:, וראו רש״י שם), כי שני עמודי כסף היו בארון. רפידתו זהב – הלוחות שהיו מוצעים בארון יקרים מכסף וזהב. מרכבו – שכינה שעל הארון, רוכב הכרובים. תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים – מכל כרכי ארץ ישראל, כך פירש בתרגום.⁠ג
    א. בכתב היד נוספה כאן וי״ו מעל השורה, כאילו כתוב ״מסודרות״, אבל לא ברור מדוע היה צורך בכך.
    ב. בכתב היד: וארבע, בסוף שורה.
    ג. לשון התרגום במהד׳ שפרבר: ״דשכין שמיה בירושלם מן כל כרכי ארעא דישראל״. כלומר, אין להבין ש״ירושלים״ היא ״מכל כרכי ארץ ישראל״ כפי שאולי משתמע מפרשננו. ואולי יש כאן דילוג מחמת הדומות, ואם כך חסר משפט המסתיים במלה ״ירושלים״, למשל: תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים – [שהק׳ אוהב את ירושלים] מכל כרכי ארץ ישראל.
    עמודיו – הן שני עמודים שאפריון נשען עליהם,⁠א כמו שכתוב בשמשון: הניחה אותיב והמישני את העמודים אשר הבית נכון עליהםג (שופטים ט״ז:כ״ו).
    רפידתו זהב – מוסב אל המלך שלמה, כלומר: שלמה עשה רפידתו זהב.
    רפידתו – שטיחתו, ענין שטיחת מטה.
    מרכבו – בגד הפרוש על המטה, לפי שהיא למעלה מבגדי המטה ורוכבת עליה, ותולה כאן וכאן מצד המטה.
    תוכו רצוף אהבה – דבוק, {כמו:} רצפה עשוי לחצר (יחזקאל מ׳:י״ז) – אבניה דבוקות זו לזו.⁠1
    רצוף אהבה מכל בנות ירושלם – פ׳: תוכו של אפריון יש בו דיבוק וריצוף וחבור אהבה משלמה ואהובתו המדובקין ורצופין יחד באהבה רבה שביניהם יותר מכל בנות ירושלם, שאין אחת מכל בנות ירושלם הרצופה ומחוברת אל דודה באהבה כמו שלמה ודודתו.
    עניין אחר: רצוף אהבה – שרוף מגחלי אהבה, כמו: ובידו רצפה (ישעיהו ו׳:ו׳) וכן: עוגת רצפים (מלכים א י״ט:ו׳), והוא משל שהאהבה נמשלת לרשפי אש שלהבתיה (שיר השירים ח׳:ו׳).
    עניין אחר: כל בנות ירושלם אוהבות שלמה אהבה עזה כאש, שנאמר: עלמות אהבוך (שיר השירים א׳:ג׳), וכת׳: ועלמות אין מספר (שיר השירים ו׳:ח׳). וכלן מתאוות לשבת תחת אותו אפריון, אך איננו אוהב רק אותי בלבד.
    1. מקורו בפרחון (מחברת הערוך ״רצף״).
    א. בכ״י: עליו. וכן גם בהמשך.
    ב. כן בפסוק. בכ״י: לי.
    ג. כן בפסוק. בכ״י: עליו.
    והעמודים שמעמידים את האפריון של כסף, רפידתו זהב, כלומר......⁠א
    א. מכאן חסר בכתב היד.
    עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן אלה הם הדברים שנעשה מהם המשכן וכל כליו ופריטיו ובגדי כהונה וכדומה.
    תוכו רצוף אהבה הכוהנים והלויים. ״מבנות ירושלם״ כנסת ישראל הנקראת ירושלים בפסוק ״וישבה בירושלים עוד תחתיה בירושלים״ (זכריה יב:ו), ומהם נלקחו הכספים האלה המוזכרים בעשיית המשכן ״וזאת התרומה אשר תקחו מאתם״ (שמות כה:ג).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

    עמודיו עשה כסף כי יסודות הבית ההוא ועקרו היה כסף הכפרה שהיא מיוחסת למראה לבניי ככסף כד״א (ישעיהו א׳) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואמר רפידתו זהב לומר שאם בנראה לחוץ היה מראה להם השי״ת פני זעם לפעמים על עונותיהם שהם מיוחסים אל אודם הזהב ולהרכבת הארגמן ומ״מ תוכו ומה שיכוון בעקר כוונתו הוא האהבה המסותרת אשר עמה מכל בנות ירושלם. ולהיות ישראל אז בתכלית המעלה אשר עליהם ועל כיוצא בהם אמר המשורר (תהלים ק״ד) ישמח ה׳ במעשיו.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

    רפידתו – ענין הצעה כמו רפדוני בתפוחים (שיר השירים ב׳:ה׳).
    ן מרכבו – מלשון רכיבה.
    ארגמן – שם צבע חשוב.
    רצוף – ענין גחלת אש, ובידו רצפה (ישעיהו ו׳:ו׳) ודרך המקרא לכנות הפלגת האהבה באש הבוער ומתלהב, וכן רשפיה רשפי אש שלהבת יה (שיר השירים ח׳:ו׳).
    עמודיו – הם העולים בארבעת מקצועות האפריון, ועל הכלונסות שממעל להם יתלו הוילון סביב האפריון והנמשל הוא על עמודי יכין ובועז שהיו חמודות ככסף.
    רפידתו – המצעות שעל האפריון היו מפתילי זהב מעשה רוקם והנמשל הוא על מקום משכן השכינה שעל כפורת הזהב.
    מרכבו – זהו הוילון התלוי ורוכב על הכלונסות שמעמוד לעמוד והנמשל הוא על פרוכת פתח המחיצה, המבדלת בין הקדש לקדש הקדשים.
    תוכו – בתוך האפריון שוכב גחלת של אהבה, הנאהב מכל הנערות ועל החשוק תאמר שאש אהבתו תוקד בלב כל הנערות כולן, וכמו שנאמר על כן עלמות אהבוך. והנמשל הוא לומר בתוך המקדש היתה השראת השכינה הנאהבה והנעימה בעיני כל האומות.
    משל:
    ועמודיו – מכסף וכו׳, ומי הוא השוכן בתוכו? רצוף אהבה מבנות ירושלים, (רצוף מלשון ובידו רצפה) רשף האהבה הנקבצת מבנות ירושלים שכן בתוכה, ר״ל האהבה המופשטת מכל בנות היופי ובנות ירושלים כולנה נקבצה שמה, וצייר כאילו אהבתו אל כלתו הרעיה שקולה כאהבת כל בנות החן.
    מליצה:
    עמודיו – עתה מבאר מעשה האפריון שהוא המקדש בפרטות ואיך היה מסודר ונערך ומכוון בשלש מחלקותיו נגד שלשה חלקי הגוף שהם היכלות לשלשה חלקי הנפש וכמו שבארנו זאת בפרטות בספר ארצות השלום דרוש ג׳ וזה תוכן דברינו שם. כאשר נשקיף השקפה כוללת על זה העולם הקטן שהוא האדם מצד שני חלקיו שהם כחות נפשו אשר הן המה עצמות האדם ועמודי גופו ואבריו אשר הם הלבוש בם תתלבש נפשו כתנות עור ובשר לכסות מערומיה נמצא בם שלשה חלוקות תחתים שניים ושלישים, והיא המדרגה הראשונה היא הנפש הטבעיית והצומחת אשר תתלבש בחלק התחתון של גוף האדם בחדרי בטן מן החזה ולמטה אשר שם מעון ביתה ושם כל כליה אשר תעשה מלאכה בהם להצמיח גוף האדם ע״י האצטומכא והכבד והקרבים ובית המבשלות אשר יבשלו המאכל ויחלקו לכל האברים מנותיהם איש לפי אכלו ע״י הכחות הידועים העושים במלאכה שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה. אחריו (אחר הפריסה המבדלת בין העליונים והתחתונים) תשכון הנפש החיונית בחלק הגוף שכנגד החזה בלב האדם אשר ממנו תוצאות חיים ועליו עלית קיר קטנה בכדור העליון של הגויה שהוא הראש והגלגלת. בו בנתה הנפש המשכלת בית זבול לה מכון לשבתה עולמים. ואחרי בארתי שם הערך והיחס שבין שלשה חלקי העולם הזה הקטן אל שלשה חלקי העולם הגדול בעולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכליים הנפרדים, הראינו לדעת, כי אנחנו נוחלי מורשה ידענו זאת כי עוד נשארו שנים במחנה הישראלית שתי מדרגות במכסת נפשות אשר חכמי הטבע לא ראו אורם, כי עוד נמצא נפש האלהית הנאצלת מעצם כבודו מעולם הכסא עת ישמרו עמו חקיו ותורתיו גבוה מנפש המשכלת הטבעיית אשר קראוה החכמים בשם חיה כי היא החיה לעולם בצרור החיים את ה׳ אלהיה וגבוה עליה נפש יקר שנאצלה על הנביאים מעולם האצילות הנקראת יחידה כי שרשה מהאחדות הגמור אל יחיד ומיוחד בה יתעלו מהמון האנשים וישובו להיות אלהיים מושלים על כל המעשים רואים בלא עין ושומעים בלא אזן ומתהלכים בהיכלי מלך להפליא פלאות ולעשות נוראות צדיק מושל ביראת אלהים. ואחר שע״י המקדש נתאחדו כללות נפשות ישראל להיות מרכבה לשכינת ה׳. כי שם נקבצו באו כל חלקי נשמותיהם ויעמדו כולם כאיש אחד פרטי כמו שבארתי בדרוש זה באורך. עד שנתאר עתה כל נפשות בית ישראל כנפש איש אחד פרטי כלולה מכל מחלקותיו. לפ״ז בהכרח שיבואו בביהמ״ק שהוא הגויה הכללית לקומה הכללית הנפשיית. כל הדברים אשר יבואו בגוף איש פרטי. כי כמו שבגוף האדם אשר הוא לבוש אל כחות הנפשיים נמצא בו אברים וכלים אשר בם ישתמשו הכחות הנפשיות ויוציאו פעולותיהן לחוץ, כן בהכרח שימצא בבית המקדש שהוא האפריון אשר עשה המלך שלמה להיות לבוש אל האיש הכללי, שהיא הנשמה הכללית. כל הכלים והחלוקות שימצאו באיש פרטי. וכן היה באמת כשנשכיל במעשהו כמ״ש הרמב״ם ז״ל (פ״א מה׳ בהב״ח) אלו דברים שהם עקר בבנין הבית, עושין בו קדש. וקדש הקדשים. ועוד מחיצה סביב להיכל כעין קלעי החצר שהיה במקדש שזה ג״כ מה שחשב המשורר פה באמרו עמודיו עשה כסף. ומפרש במדרש עמודיו עשה כסף אלו העמודים. רפידתו זהב אלו הקרשים. מרכבו ארגמן זה הפרוכת. כי חצר אהל מועד שבמשכן ונגדו האולם במקדש היה מגביל נגד כלי הנפש הטבעיית שהיא האצטומכא וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאין את האפר הנרקב לחוץ, וכן היה שם המזבח אשר עליו נשרף ונתעכל תמיד המזון הרוחני ולחם ה׳, ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומחתותיו שיראה המעיין שדומים לאצטומכא מכל צד. וזה מציין במ״ש עמודיו עשה כסף שחצר המשכן היה מוקף עמודים לא קרשים [כי האברים הנשמרים בם אין חשובים כ״כ עד שיהיו מכוסים בקרשים. רק יצמחו כמו העץ העומד זקוף שתול על פלגי מים. והיה של כסף שמעלתו פחותה מן הזהב]. וההיכל שהוא המחיצה האמצעית היה מגביל נגד כלי הנפש החיונית ולכן היו שם כלים המיוחדים אל ענין נעלה מזה. שהם מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו הנאה נפשיית רוחניית שהנשמה נהנית ממנה. והיא הנמשל אל עיכול השני שבלב שכולו ענין רוחני אוירי. וכן תתייחס הדלקת המנורה בשבע נרותיה אל שבע כנפי ריאה המניפה על הלב ומדלקת את רוח החיים. ולכן ההיכל היה מוקף קרשים שצריכין הגנה ביותר. והיה של זהב שחזק וחשוב יותר מן הכסף ועז״א רפידתו זהב. כי שם תרפד הנפש להיות מצע אל הנפש המשכלת, אחריו היה קה״ק שהיה מגביל נגד כלי הנפש המשכלת. ועמד שם הארון ושני לוחות אבנים. שם חלקת מחוקק ספון ותורת השכל הכולל צפון. והוא היה מרכבה לשכינת עוז השוכן עליו. והיה תחת מחיצת ארגמן שהוא הפרוכת. ועז״א מרכבו ארגמן ועל הארון מלמעלה היו שני הכרובים. שהיו ציור לשני הנפשות אשר שרשם בקדש שהם חיה יחידה. אשר בין שדיהם הדוד העליון ישכון ויתלונן עם רעיתו הכלה הכלולה. אשר נכבדות מדובר בה בשיר הזה המקודש, עתה מבאר כי תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. ששם נמצא הרשף שהוא האש שלמעלה שהיה רבוץ כארי ואוכל כליל האהבה הנקבצת מבנות ירושלים. שהם כחות הגשמיות אשר נזדככו אל אהבת ה׳ מן הנפשות העולות לאשים של מבחר הדומם והצומח החי עם המשכלת שעלו על מזבח ה׳ לרצון. ע״י הרעיה הנשגבה שהיא הנפש האלהית המתחברת שם עם דודה שאהבתה כוללת את כולן. עד שבנות ירושלים ישתתפו עתה באהבת הדוד עם רעיתו. וגם המלך שלמה ישכון תוך האפריון שעשה להרעיה הזאת אשר היא המולכת עתה, ולפניה ישתחוו כלם. ולה ובעבורה יעבדו למלך הכבוד השוכן אתה [ולכן נקרא בשם המלך שלמה לא המלך סתם. כי המלך סתם הוא המלך הזקן וכסיל המולך בגויה. והמלך שלמה רומז לשלום הנפש עם הגויה ויצרו, כי יכנע היצר וכחותיו אל תחת ממשלת הנפש].
    רפידתו – קרקעיתו, וכן ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מ״א:כ״ב).
    מרכבו – מצעותיו המורכבות על הרפידה.
    רצוף – מלשון רצפת אבנים, לשון נקיה.
    עמודיו וגו׳ – נתבאר בדרשות פסוק הקודם.
    את עַמּוּדָיו של האפריון1 עָשָׂה מִכֶסֶף, רְפִידָתוֹ – מקום יצועיו2 של האפיריון3 עשה מפתילי4 זָהָב מעשה רוקם5, מֶרְכָּבוֹ – הוילון התלוי ומורכב על הכלונסות שמעמוד לעמוד עשה6 מצבע החשוב, הוא צבע7 אַרְגָּמָן, תּוֹכוֹ – בתוך האפיריון8 רָצוּף – שוכבת גחלת של9 אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם כי הוא הנאהב על כל הנערות שאש אהבתו תוקד בלב כולן10:
    1. מצודת דוד.
    2. רש״י, מצודת ציון.
    3. מצודת דוד.
    4. שם.
    5. שם.
    6. שם.
    7. שם.
    8. שם.
    9. שם. והוא מלשון ״רצפה״ דהיינו גחלים בוערות שנאמר (ישעיהו ו, ו) ״וּבְיָדוֹ רִצְפָּה״, ודרך המקרא לכנות הפלגת האהבה באש בוערת, מצודת ציון. ואבן עזרא פירש שענינו הצעת אבנים בקרקע והוא מלשון ״רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ״ (אסתר א, ו).
    10. מצודת דוד. והנמשל, ״עמודיו״ הן עמודי יכין ובועז שהיו חמודות ככסף, ״רפידתו״ הוא המשל למקום משכן השכינה שעל כפורת הזהב, ״מרכבו״ משל הוא לפרוכת המבדלת בין הקודש לקודש הקדשים שהיתה רכובה על כלונסאות שמעמוד לעמוד, ״תוכו״ בתוך המקדש היתה השראת השכינה הנאהבה והנעימה בעיני כל האומות, ״רצוף״ סדור ברצפת אהבה שהם הארון הכפורת הכרובים והלוחות, רש״י, מצודת דוד. ״בנות ירושלים״ אלו ישראל יריאים ושלמים להקב״ה, רש״י. ובמדרש, ״עמודיו״ אלו ווי העמודים של המשכן שנאמר בהם ״ווי העמודים וחשוקיהם כסף״, ״רפידתו זהב״ אלו הקרשים שציפו בזהב, ״מרכבו״ זוהי הפרוכת שהיתה עשויה מתכלת וארגמן, ״תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים״ רבי יהודה אומר זו זכות תורה וצדיקים, רבי עזריה בשם ר׳ יהודה בר סימון אומר שזו השכינה, מדרש רבה, ילקוט שמעוני.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתפירוש מחכמי צרפת ב׳ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (יא) צְאֶ֧נָהא ׀ וּֽרְאֶ֛ינָה בְּנ֥וֹת צִיּ֖וֹןב בַּמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה בָּעֲטָרָ֗ה שֶׁעִטְּרָה⁠־לּ֤וֹג אִמּוֹ֙ בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ וּבְי֖וֹם שִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃
    Go forth, O you daughters of Zion, and gaze upon King Solomon, upon the crown with which his mother has crowned him on the day of his wedding
    and on the day of the gladness of his heart.
    א. צְאֶ֧נָה =א,ק-מ ומסורת-א
    • ל=צְאֶ֧ינָה (כתיב מלא יו"ד)
    ב. צִיּ֖וֹן עד כאן נשמר כתר ארם צובה, ומכאן ואילך הוא חסר.
    ג. שֶׁעִטְּרָה⁠־לּ֤וֹ =ל (אין געיה בשי"ן), וכן אצל ברויאר ומג"ה
    • ק-מ,מ"ש=שֶֽׁעִטְּרָה⁠־לּ֤וֹ (במ"ש יש ציון מיוחד שצריך להיות דווקא געיה בשי"ן ולא שֶׁ֖עִטְּרָה⁠־לּ֤וֹ בטפחא (!) כמו במ"ג דפוס ונציה)
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    כַּד אֲתָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא לְמֶעֱבַד יָת חֲנֻכַּת בֵּית מַקְדְּשָׁא כָּרוֹזָא נְפַק בְּחֵיל וְכֵן אֲמַר פּוּקוּ וַחֲזוֹ יָתְבֵי פִּלְכַיָּא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וְעַמָּא דְּצִיּוֹן בְּתַגָּא וּבִכְלִילָא דְּכַלִּילוּ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל יָת מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּיוֹם חֲנֻכַּת בֵּית מַקְדְּשָׁא וַחֲדוֹ בְּחֶדְוַת חַגָּא דִּמְטַלַּלְתָּא דַּעֲבַד שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּעִדָּנָא הַהוּא יָת חַגָּא דִּמְטַלַּלְתָּא אַרְבְּעַת עֲסַר יוֹמִין.
    [א] צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן – בָּנִים הַמְצֻיָּנִים לִי בְּתִגְלַחַת, בְּמִילָה וּבְצִיצִית. בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁבָּרָא בְּרִיּוֹתָיו שְׁלֵמוֹת, בָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה עַל מִלֵּאתָן, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עַל מִלֵּאתָן. בַּר קַפָּרָא אָמַר אָדָם וְחַוָּה כְּבֶן עֶשְׂרִים שָׁנִים נִבְרְאוּ. בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ.
    דָּבָר אַחֵר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – בַּמֶּלֶךְ שֶׁהִשְׁלִים מַעֲשָׂיו לִבְרִיּוֹתָיו, כֵּיצַד הִשְׁלִים הָאֵשׁ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, הִשְׁלִים הַחֶרֶב לְיִצְחָק, הִשְׁלִים הַמַּלְאָךְ לְיַעֲקֹב.
    דָּבָר אַחֵר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – בַּמֶּלֶךְ שֶׁעָשָׂה שָׁלוֹם בֵּין בְּרִיּוֹתָיו. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג וְהַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ, הָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא וגו׳ (יחזקאל א׳:כ״ב), וְהַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ (יחזקאל א׳:י״ג), וּכְתִיב: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק (יחזקאל א׳:י״ד), וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה. מִיכָאֵל שַׂר שֶׁל שֶׁלֶג, וְגַבְרִיאֵל שֶׁל אֵשׁ, וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה וְלֹא זֶה מַזִּיק זֶה.
    אָמַר רַבִּי אָבִין לֹא סוֹף דָּבָר בֵּין מַלְאָךְ לְמַלְאָךְ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בֵּין מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁחֶצְיוֹ שֶׁלֶג וְחֶצְיוֹ אֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶן, וְאִית לֵיהּ חָמֵשׁ אַפִּין, וְאֵלּוּ הֵן: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק (דניאל י׳:ו׳), וְלֹא זֶה מַזִּיק זֶה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו (תהלים ק״ד:ג׳), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא (דברים ד׳:כ״ד), וּכְתִיב: כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר (דניאל ז׳:ט׳), וְלֹא זֶה מַזִּיק זֶה וְלֹא זֶה מַזִּיק זֶה.
    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כ״ה:ב׳). הָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם וְהַכּוֹכָבִים שֶׁל אֵשׁ וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה לָזֶה. מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה, אָמַר יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין, כְּתִיב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ (איוב כ״ה:ב׳), הַמְשֵׁל זֶה מִיכָאֵל. וָפַחַד זֶה גַּבְרִיאֵל. עִמּוֹ, מַהוּ עִמּוֹ מֻשְׁלָמִין לוֹ, אָמַר רַבִּי לֵוִי אֵין לְךָ כָּל מַזָּל וּמַזָּל שֶׁהוּא קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ בַּעֲלִיָּתָן, אֵין לְךָ כָּל כּוֹכָב שֶׁמַּבִּיט מַה לְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַה שֶּׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ, כַּהֲדֵין בַּר נְשָׁא דְּנָחֵית בְּסוּלָמָא וְאֵינוֹ חָמֵי לַאֲחוֹרָיו, אַף בְּמַכּוֹת פַּרְעֹה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד (שמות ט׳:כ״ד). רַבִּי יוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יוּדָה אָמַר צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל בָּרָד מְלֵאוֹת אֵשׁ, וְלֹא זוֹ מְכַבָּה זוֹ וְלֹא זוֹ מְכַבָּה זוֹ.
    אָמַר רַבִּי חָנִין הֲדָא דְּרַבִּי יוּדָה דַּמְיָה לְהַהִיא פִּיטַרְתָּא דְרִימוֹנָא, דְּכָל הֲדָא פִּיטַרְתָּא מִיתְחַמְיָא מִלְּגַו. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֵשׁ וּבָרָד פְּתוּכִין זֶה בָּזֶה, אָמַר רַבִּי חָנִין הֲדָא דְרַבִּי נְחֶמְיָה דַּמְיָיא לַהֲדָא עֲשָׁאשִׁיתָא דְּקַנְדִּילָא, מַיָא וּמִשְׁחָא מְעָרָבִין כַּחֲדָא וְהִיא דָלְקָה וְאָזְלָה, וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מִיתָא וּמִתְקַלְהָא מִיתָא וּמִתְקַלְהָא בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאָם.
    אָמַר רַבִּי אַחָא לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁין וְהָיוּ דְּבוּבִין זֶה לָזֶה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁהֻקְשָׁה מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עָשׂוּ שָׁלוֹם זֶה עִם זֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד דְּבוּבִין זֶה עִם זֶה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת הַמִּצְרִיִּים, עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְעָשׂוּ מִלְחֶמֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, נֵס בְּתוֹךְ נֵס.
    [ב] בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שָׁאַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ הֵיאַךְ, אָמַר לוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה מְחַבְּבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי וְהָיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּתִּי, וְלֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אֲחוֹתִי, וְלֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אִמִּי. כָּךְ הָיָה מְחַבֵּב יוֹתֵר מִדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וּקְרָאָן בִּתִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי (תהלים מ״ה:י״א), וְלֹא זָז מֵחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אֲחוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי (שיר השירים ה׳:ב׳). וְלֹא זָז מֵחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אִמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיהו נ״א:ד׳), וּלְאִמִּי כְּתִיב, עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר אִלּוּ לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִשְׁמֹעַ מִפִּיךָ הַטַּעַם הַזֶּה, דַּיִּי.
    אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק, חִזַּרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא כֻּלָּהּ וְלֹא מָצִינוּ שֶׁעָשְׂתָה בַּת שֶׁבַע עֲטָרָה לִשְׁלֹמֹה בְּנָהּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ: בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אֶלָּא מָה עֲטָרָה הַזּוֹ מְקֻבַּעַת בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, כָּךְ הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד מְצֻיָּן בַּתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן הָיָה לוֹ לְהַעֲמִיד אַרְבָּעָה קוּנְדָּסִין וְלִמְתֹּחַ הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם וַהֲרֵי הוּא מִשְׁכָּן, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא הֶעֱלָה אוֹתוֹ לְמַעְלָה וְהֶרְאָה אֵשׁ אֲדֻמָּה יְרֻקָּה שְׁחוֹרָה לְבָנָה, וְאָמַר לוֹ עֲשֵׂה לִי כָּזֶה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכִי מִנַיִן יֵשׁ לִי אֵשׁ שְׁחוֹרָה אֲדֻמָּה יְרֻקָּה וּלְבָנָה, אָמַר לוֹ: בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שמות כ״ה:מ׳).
    אָמַר רַבִּי אָבוּן לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹתוֹנִין נָאֶה, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ עֲשֵׂה לִי כְּמוֹתָהּ אָמַר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכִי יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָהּ, אָמַר לוֹ אַתְּ בְּסַמְּמָנֶיךָ וַאֲנִי בִּכְבוֹדִי. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה (שמות כ״ה:מ׳), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֱלוֹהַּ אֲנִי שֶׁאֶעֱשֶׂה כְּמוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: בְּתַבְנִיתָם וגו׳. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי בְּצַלְאֵל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּגְלָה לְבֶן בֵּיתוֹ בִּלְבוּשׁ נָאֶה שֶׁל מַרְגָּלִיטוֹן וְאָמַר לוֹ עֲשֵׂה לִי כָּמוֹהוּ, אָמַר לוֹ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכִי יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ, אָמַר לוֹ: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, אָמַר לוֹ יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ, אָמַר לֵיהּ: בְּתַבְנִיתָם, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה לְמַעְלָה עֲשֵׂה לְמַטָּה. עֲצֵי שִׁטִּים הַעֲמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עוֹמְדִים, כִּנְתוּנִים בְּאִיסְטְרַטֵיאָה שֶׁל מַעְלָה, וְאִם אַתְּ עוֹשֶׂה לָזֶה שֶׁל מַעְלָה לְמַטָּה אֲנִי מַנִּיחַ סִנְקְלֵיטוֹן שֶׁלִּי שֶׁל מַעְלָה וְיוֹרֵד וּמְצַמְצֵם שְׁכִינָתִי בֵּינֵיכֶם לְמַטָּה, כֵּיצַד, מַה לְּמַעְלָה שְׂרָפִים עוֹמְדִים, אַף לְמַטָּה עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים. מַה לְּמַעְלָה כּוֹכָבִים, אַף לְמַטָּה כּוֹכָבִים.
    אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ קַרְסֵי זָהָב נִרְאִים בַּמִּשְׁכָּן כַּכּוֹכָבִים הַנִּרְאִים בָּרָקִיעַ. בְּיוֹם חֲתֻנָתוֹ, זֶה סִינַי, כַּחֲתָנִים הָיוּ. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְחֵי לֵב (תהלים י״ט:ט׳).
    דָּבָר אַחֵר: בְּיוֹם חֲתֻנָתוֹ – זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בֵּית הָעוֹלָמִים.
    צאינה וראינה בנות ציון – צאו וראו כל האומות יום שמחה שעשה המלך שהשלום שלו.
    בעטרה שעטרה לו אמו – על הים כמה שנאמר ה׳ ימלוך לעולם ועד (שמות ט״ו:י״ח). אמר להם הקב״ה כביכול אתם קשרתם כתר מלכות בראשי.
    ביום חתונתו – זו עמידת הר סיני.
    שמחת לבו – אלו ימי המלואים.
    ד״א צאינה וראינה – כל האומות (מסיפלאים) [מתפלאים] שהוא עושה לבניו והכבוד והעטרה שהוא מתעטר ביום כנוס גליות. שנאמר ומלך ה׳ עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם (מיכה ד׳:ז׳). והלא שלו היא המלכות. שנאמר ה׳ ימלוך לעולם ועד (שמות ט״ו:י״ח). ה׳ מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו (תהלים י׳:ט״ז). אלא שאמר לישראל כביכול אין לי מלכות ולא חילות עד שעמדתם והמלכתם אותי. אין אתה מוצא צבאות בספר יחזקאל לומר כל הימים שאתם בגולה אין לי חילות ומלכות עד שתחזרו למלכותכם שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה (עבדיה א׳:כ״א).
    ד״א ביום חתונתו – אלו ימי המשיח שנמשל הקב״ה לחתן שכן הוא אומר ומשוש חתן על כלה וגו׳ (ישעיהו ס״ב:ה׳).
    וביום שמחת לבו – בבנין בית המקדש. שנאמר וגלתי בירושלים וששתי בעמי (שם ס״ה:י״ט).
    ד״א בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו – כשירדה שכינה לבית המקדש שנאמר וכל בני ישראל רואים ברדת האש (והכבוד) [וכבוד ה׳] על הבית (דברי הימים ב ז׳:ג׳).
    וביום שמחת לבו – יום שחנך שלמה את הבית.
    צאינה וראינה בנות ציון – בנים המצויינים במצות ומעשים טובים במילה ובתגלחת ובציצית. במלך שלמה במלך שהשלום שלו.
    בעטרה שעטרה לו אמו – הוא קורא למשכן עטרה, מה העטרה הזו מצויירת כך היה המשכן מצוייר תכלת וארגמן.
    שעטרה לו אמו – א״ר יצחק חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה, ר׳ שמעון בן יוחאי שאל את רבי ישמעאל ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, אמר לו כך אמר אבא משל למלך שהיתה לו בת יחידה היה אוהבה ביותר, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי שנאמר אחותי רעיתי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי שנאמר שמעו אלי עמי ולאומי, ולאמי כתיב, לא זז מחבבה עד שקרא אותה בתי שנאמר שנאמר שמעי בת וראי, עמד רבי שמעון בן יוחאי על רגליו ונשקו על ראשו ואמר אלמלי לא באתי לעולם אלא לשמוע דבר זה דיי.

    רמז תתקפז

    ביום חתונתו – על הים.
    וביום שמחת לבו – בירושלים.
    דבר אחר: ביום חתונתו – בסיני, וביום שמחת לבו באהל מועד.
    צאינה וראינה – צאו וראו במלך שלמה במלך שהשלום שלו.
    בעטרה שעטרה לו אמו – על הים ה׳ ימלוך לעולם ועד. אמר להם הקב״ה כביכול אתם קשרתם כתר מלכות בראשי שכן אין אתה מוצא בספר יחזקאל צבאות, לומר כל הימים שאתם בגולה אין לי חיילות ומלכות עד שתחזרו למלכותכם שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה, ואומר ה׳ מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו.

    רמז תתקפח

    ביום חתונתו – אלו ימי המשיח שנמשל הקב״ה כחתן ומשוש חתן על כלה.
    וביום שמחת לבו – בבנין בית המקדש וגלתי בירושלים וששתי בעמי.
    אכ׳רגן ואנצ׳רן יא בנאת ציון אלי אלמלך סלימאן, ואנצ׳רן אלתאג אלד׳י תווגתה אמה פי יום ערסה, ויום פרח קלבה.
    בנות ציון! צאנה והסתכלנה אל המלך שלמה, ותראינה את הכתר אשר הכתירה אותו אמא שלו, ביום החתונה שלו וביום שמחת לבו.
    בעטרה – וראנה בעטרה.
    ואמרו צאנה וראנה, היא יציאת ישראל עם משה ואהרן לשמוע את הדבור וחזו את השכינה שנ׳ ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו וכו׳ (ויקרא ט כג).
    ואמרו (פסיקתא דר״ה, שה״ש רבה, שמו״ר) בעטרה שעטרה לו אמו ולא מצאנו כלל שבת שבע עשתה עטרה לשלמה. אלא אמו אלו ישראל. וכבר אמרו חז״ל (שה״ש רבה ג כא) המשיל הבורא יתעלה את ישראל לאיש שנשא אשה וקראה רעיתי, והוסיף באהבתה וקראה אחותי הוסיף עוד בחבתה וקראה אמי שנ׳ שמעו אלי עמי ולאומי (כל זה לשון שה״ש רבה בשנוים רבים. ואיו ספק שאינו מעיקר החבור וראה במבוא). וכבר עמד אחד החכמים שקדמו לפני ראש הישיבה ואמר וז״ל אמר ר׳ יצחק חיזרנו על כל המקרא ולא מצאנו בת שבע שעטרה לבנה, אלא עטרת אהל מועד בתכלת וארגמן ובתולעת שני ובשש. אמר ר׳ חונא (לפנינו ״יוחנן״) שאל ר׳ שמעון בן יוסי (לפנינו ״רשב״י״) את ר׳ אלעזר בן יוסי אמר לו אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה יותר מדאי ולא זז מאהבתה עד שקראה אמי, כך בתחלה חיבב הקב״ה את ישראל והיה קורא אותן בתי שנ׳ שמעי בת וראי והטי אזנך (תהלים מח יא), ולא זז מחיבתן עד שקראן אחותי רעיתי, ולא זז מחיבתן עד שקראן אמי שנ׳ הקשיבו אלי עמי ולאומי (ישעיהו נא ד). עמד ר׳ שמעון בן יוסי (רשב״י) ונשקו על ראשו ואמר לו אלו לא באתי לעולם אלא לשמוע דבר זה דיי.
    בנות ציון – בנים המצויינים לו במילה ותפילין וציצית.
    בעטרה שעטרה לו אמו – אהל מועד שהוא מעוטר בגוונים תכלת וארגמן ותולעת שני. אמר רבי חוניא,⁠א שאל רבי שמעון בן יוחי את ר׳ אלעזר ברבי יוסי: איפשר ששמעת מאביך מהו שעטרה לו אמו. אמר לו: משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר, לא זז מחבבה עד שקראה: בתי, שנאמר: שמעי בת וראי (תהלים מ״ה:י״א). לא זז מחבבה עד שקראה: אחותי, שנאמר: פתחי לי אחותי רעייתי. לא זז מחבבה עד שקראה: אמי, שנאמר: שמעו אלי עמי ולאומי אלי האזינו (ישעיהו נ״א:ד׳), ולאמי כתיב. עמד רבי שמעון בן יוחי ונשקו על ראשו וכו׳.
    ביום חתונתו – יום מתן תורה שעיטרוהו להם למלך וקיבלו עולו.
    וביום שמחת לבו – זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״חנינא״. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״נחוניא״.
    Daughters of Tzion – Children who are distinguished מְצוּיָנִים=צֻיָּן as His, through circumcision, phylacteries, and ritual fringes.
    Upon the crown with which his mother adorned him – The Tent of Meeting, which was adorned with hues of blue, purple, and scarlet. Rabbi Nechunya said, "Rabbi Shimon son of Yochai asked Rabbi Elazar the son of Rabbi Yose, 'Perhaps you heard from your father what is meaning of "upon the crown with which his mother adorned him"?' He replied, "This is a parable of a king who had an only daughter of whom he was very fond. He could not stop loving her until he called her "my daughter,⁠" as it is stated, "listen daughter and see.⁠"1 He could not stop loving her until he called her "my sister,⁠" as it is stated, "Open for me, my sister, my love.⁠"2 He could not stop loving her until he called her "my mother,⁠" as it is stated, "Listen to Me, My people, and My nation וּלְאֻמִּי give ear to Me.⁠"3 "וּלְאֻמִּי" is written [without a vav and can be read as "וּלְאִמִּי" "and to my mother"]. Thereupon Rabbi Shimon son Yochai stood up and kissed him on his head, etc.
    On the day of his wedding – The day of the giving of the Torah,⁠4 when they crowned Him as their King and accepted His yoke.
    And on the day his heart rejoiced – This is the eighth day of the installation,⁠5 on which the Tabernacle was dedicated in the wilderness.
    1. Tehillim 45:11.
    2. Below 5:2.
    3. Yeshayahu 51:4.
    4. See Mishna Ta'anis 4:8.
    5. See Vayikra 9:1.
    צאינה וראינה בנות ציון – בנות ציון באו על האומות וראו נסים ונפלאים שהוא עושה לעמו והכבוד והעטרה שהוא מעטר ביום כנוס כ׳ שנאמר י״י ימלוך לעולך ועד. ואו׳ י״י מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו ואו׳ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו.
    אמו – אומתו.
    ביום חתונתו – אלו ימי המשיח. שנאמר ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.
    וביום שמחת לבו – זה בית המקדש ובנין ירושלם שנאמר וגליתי בירושלם וששתי בעמי.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

    והכריז לעשות לו גדולה, ושם עטרת מלכות בראשו כדי שיהיה נכבד בעיני תשוקתו.
    he also proclaims that they shall do him honor, and he puts on his head the royal diadem, to appear great in his loved one’s eyes. And yet thou, my companion, art fairer than she!
    צאינה וראינה – זה הוא ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א ח׳:ב׳).
    Go forth and behold. ‘And (all the men of Israel) assembled themselves unto king Solomon’ (1 Kings 8:2).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

    וטעם צאינה וראינה – הוא ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א ח׳:ב׳).
    צאינה וראינה בנות ירושלם במלך שלמה – ביופיו.
    בעת חתונת⁠{ו} עשתה לו אמו עטרה.
    וביום שמחת לבו – כפל מילה.
    צאינה וראינה. לפי הפשט כך אומר: כשהביאני אל בית חופתי, הכריז בכל מקום לבא לראות גדולתו.
    והדוגמה כשעשה שלמה חנוכת בית המקדש, יצא כרוז,⁠א ואסף כל ישראל, ועשו שמחה ארבעה עשר יום בירח האיתנים, כדכתיב במלכים (מלכים א ח׳:ס״ה).
    א. בכתב היד: באז.
    צאנה וראנה – כך היו העלמות אומרות זו לזו: ראנה כמה יפה ויקרה ומעולה העטרה שבראש שלמה, שעטרתו אמו ביום חתונתו – יותר מאותה שנתעטר בה יום שהומלך.
    וביום שמחת לבו – שמחה יתירה היתה לו ביום חתונתו מכלה יפה כזאת, ממה שהיתה לו יום שנתעטר. מליצת המקרא שכתוב ביום חתונתו וביום שמחת לבו מלמדינו שרוצה לומר: שעטרה אחרת היתה לו ונתעטר בה, וכן פעם היה שמח, אך מעלת אותה עטרה לא הגיעה לזאת, ואותה שמחה לא הגיעה לזאת. ולכך אומר: שמחת לבו – ששמחה זו באת לו מן הלב, וכן: האלהים מענה בשמחת לבו (קהלת ה׳:י״ט).
    עניין אחר: צאינה וראינה – במלך שלמה, שאין איש הגון ויפה בכל העולם כמוהו,
    ובעטרה שעטרה לו אמו – זו כלתו, שאשת חיל עטרת בעלה (משלי י״ב:ד׳), וראו שאין כיופיה בעולם.
    ביום חתונתו מעמד הר סיני וביום שמחת לבו חנוכת הבית. ה״עטרה״ היא התורה אשר בה עוטרו באותו מעמד.
    צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו – כבר הקדמנו כי הוא ימשיל כחות הנפש בכללם לבנות ירושלים ולזאת הסבה ימשיל הכחות הנפשיות אשר להם אל השכל יחס יותר חזק לבנות ציון לפי ששם בית המלך שלמה ואותו המקום הוא היותר נבחר שבכל המקומות אשר בירושלי׳ כי שם היה בית המקדש. ואולם אמרו בעטרה שעטר׳ לו אמו רוצה בו הנפש בכללה כי היא אם לכל אחד מכחותיה ורצה בזה שהיא המליכתהו על שאר כחותיה. ואפשר שנאמר שהוא קרא אמו חשוקתו מצד ינקו משדיה וזה כי הצורות הדמיוניות הם במדרגת הפועל להשגת השכל באופן מה כמו שקדם. והבאור הראשון נראה לנו יותר. ואולם אמרו ביום חתונתו הוא לפי שהוא תכלית התחברו עם חשוקתו. ואולם אמרו וביום שמחת לבו הוא לפי ששמחת השכל ותענוגו הוא השלימו במושכלות.
    ואחר אשר עשה בית נכנסו לתוכו וענו המחולות צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו.
    אמר צאינה וראנה בנות ציון במלך שלמה. וענין אמו הוא ידוע מטעם המלך וגדוליו ושריו כי כנסת ישראל היא אם הבנים היא דודתו ורעייתו אם כן היא אם שלו. והיא כוונת חז״ל (שמות רבה נ״ב:ה׳) כשאמרו לא זז משם עד שקראה אחותי. ואמר דכלהו איתנהו כמו שאמרה הדבר יפה אצל בנים אתם לה׳ אלהיכם (דברים י״ד). כי הפרש יש מאמרו בני ה׳ או בנים לה׳ כי הם בנים לאביהם בנים לה׳. ואמר ביום חתונתו וביום שמחת לבו. כי בחנוכת הבית עליונים ותחתונים היו שם שמחים וטוב לב. כי שם נגמר הזווג וחברתם יחד זה שיר שבח הרעיה והתמה הכלה הכלולה לחתנה ית׳.
    [תשובת ה׳]:
    צאינה וראינה בנות ציון. אתם צבאות ה׳1, ׳בנות ציון׳ שחשבתם שחזרה עטרה לישנה, צאו וראו ההבדל אשר בין המשכן שהיה קודם המרגלים ובין מקדש ראשון שהיה אחרי כן2: בעטרה שעטרה לו אמו. עדת הנשיאים שהיו ׳אֵם3 בישראל׳4, קנויה לאל יתעלה5: ביום חתונתו. בחנוכת המשכן: וביום שמחת לבו. ביום חנוכת מקדש ראשון6, כי גם שירדה האש בחנוכת המקדש7, מכל מקום גדולה מזו היתה במשכן שלא היה שם רוב כסף וזהב8 וחנוכתו קטנה מאוד בערך אל מקדש ראשון9, וזה ׳כִּי עֲנַן ה׳ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם [וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל]׳ וגו׳ (שמות מ לח)10, ותיכף לחנוכתו [וּ]⁠בְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד [לְדַבֵּר אִתּוֹ] וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל [מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו] (במדבר ז פט)11, ובכן תבינו שאחר שנשנה העון12 ולא תהיה שם תשובה מגעת עד כסא הכבוד כמו שתהיה לעתיד, כאמרו ׳ושבת עד ה׳ אלקיך׳ (דברים ל ב)13, אין שם מחילה גמורה משיבה עטרה ליושנה14:
    1. בשהש״ר ׳בנות ציון - בנים המצוינים לי בתגלחת במילה ובציצית׳, וכ״כ רש״י. ואולי לכן מכנה אותם רבינו כאן ׳צבאות ה׳⁠ ⁠׳.
    2. ׳במלך שלמה׳ – בהשראת השכינה שהוא המלך שהשלום שלו, וכפי שפירש רבינו בתחילת המגילה שנקרא ׳שלמה׳ על שם שהשגחתו והשראת שכינתו נותנת שלום ונצחיות לנושא ההשגחה. והיינו שאף ששרתה שכינה בבית ראשון, לא חזרה עטרה ליושנה, כי לא היתה זו מעלת השראת השכינה שהיתה במשכן, שאליה זכו ישראל לפני שחטאו בעגל. ואף שהמשכן המשיך להתקיים גם אחרי חטא המרגלים, מכל מקום יסודו וקדושתו באה בחנוכתו שהיתה לפני כן.
    3. הניקוד בכתב-יד.
    4. כמו שכתב (פסוק ד) שבחנוכת המשכן שרתה השכינה על מזבח החיצון שבעזרת ישראל ׳אשר שם ראשי העם, שהם כמו אם בישראל׳, והיינו בירידת האש אחר קרבנות הנשיאים.
    5. ׳אמו׳ עולה על ישראל, שהנשיאים שהם כמו אם לישראל כביכול עיטרו את ה׳ בעטרה, על ידי קרבנותיהם שהקריבו ביום חנוכת המשכן, והביאו להשראת שכינה גדולה. וברש״י ׳שעטרוהו להם למלך וקיבלו עולו׳. וראה מש״כ רבינו להלן (ח ה-ו). ומה שכתב שעדת הנשיאים ׳קנויה׳ לה׳, אולי הכוונה שלעומת הנשיאים שהם כאם לישראל, ה׳ נקרא ׳אביך קנך׳, וכמו שהאב מקדש וקונה את האם, כן עדת הנשיאים קנויים לה׳. ואולי לכן נסמך ׳ביום חתונתו׳.
    6. בשהש״ר: ׳ביום חתונתו, זה אהל מועד, וביום שמחת לבו, זה בית העולמים׳. ורש״י פירש, ׳ביום חתונתו - יום מתן תורה וכו׳, וביום שמחת לבו - זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר׳. ובמשנה סוף תענית ׳ביום חתונתו - זו מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש׳.
    7. לקדש את הבית, וכן כתב רבינו בויקרא (א א): ׳ביום שכילה משה את הקמת המשכן, שאז ירד הכבוד לקדש את המקום ומשרתיו, כאמרו (שמות כט מג-מד) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי, וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו, וכן עשה במקדש שלמה כאמרו (מלכים א׳ ח יא) וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה׳ אֶת בֵּית ה׳, ובזה קידש את המקום כאמרו (שם ט ג) הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה׳.
    8. כמו שכתב רבינו (פסוק ט-י) ׳בבנין בית המקדש הראשון וכו׳ עם רוב כסף וזהב לכבודך׳.
    9. בתיאור חנוכת בית ראשון במלכים א׳ (ח ה-סב) כתוב ׳והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו אתו לפני הארון מזבחים צאן ובקר אשר לא יספרו ולא ימנו מרוב וגו׳ ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר עשרים ושניים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית ה׳⁠ ⁠׳ וגו׳.
    10. שהיתה השראת השכינה תמידית, ואילו במקדש ירד הענן לקדש את המקדש ומיד הסתלקה.
    11. בגלל ההשראה התמידית, היתה הנבואה שורה על משה מיד בבואו, ואילו בבית המקדש לא תמיד זכו הנביאים לכך. וכן כתב רבינו בסוף פרשת פקודי (שמות מ לג-לו): ׳ויכל משה - ויכס הענן, תיכף אחר שכילה משה את המלאכה הצריכה להשרות השכינה, והיא מלאכת ההקמה והעבודה בו, כיסה הענן ושרתה שכינה, [וכבוד ה׳] מלא את המשכן - נגלה בכל חלק מהמשכן, ולא חוצה לו כלל וכו׳, ובהעלות הענן - וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע, וזה לא היה בשילה ולא בבית ראשון ולא בבית שני, אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי יבנה ויכונן במהרה בימינו, כאמרו (זכריה ב ט) וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ וגו׳ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ׳. וכן כתב בבמדבר שם, אחרי חנוכת הנשיאים: ׳זאת חנוכת המזבח - הנה חנוכת המזבח אז היתה בין הכל דבר מועט בערך אל חנוכת בית ראשון בריבוי הכלים ועשרם ורוב הזבחים, ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול - ואף על פי שהיה הדבר מועט מאד בערך אל חנוכת שלמה, מכל מקום בבוא משה אל אהל מועד היה שומע אותו הקול ששמע קודם מעשה העגל, וזה לא קרה בבית ראשון, כל שכן בבית שני, שלא הלך אל המקדש נביא להתנבא באופן שישיג הנבואה תיכף, וזה, כי היתה לרצון החנוכה הזאת ומקריביה ומשה שהיה רוֹעָהּ׳. וביאור ההבדל שבין השראת השכינה במשכן להשראת השכינה במקדש, התבאר לנו בשיעורי רבינו לפרשת שמיני, מכתב-יד תלמידו: ׳ויש לידע כי יש ב׳ מדרגות ראיית השכינה, כשיאמר ׳ה׳ נראה אליכם׳ היא מדרגה אחת, וכשאמר ׳וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳ היא ראייה ומדריגה אחרת למטה הימנה, וכן כשאמר ׳ונועדתי שמה לבני ישראל׳ היא זאת המדרגה של ׳ה׳ נראה׳, וכשאמר ׳ונקדש בכבודי׳ היא מדריגת ׳ירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳. ולפי שמדריגת גילוי השכינה ממש היא גדולה, לכך הוצרך שיכסנו הענן, ולא היו מרגישים ישראל רק בענן, וזהו שאמר ׳כי שכן עליו הענן׳, ועל זאת המדריגה אמר ׳כי היום ה׳ נראה אליכם׳, אבל הענן כיסהו שלא הייתם מרגישים רק בראיית הענן, אבל בעשותכם זאת הסמיכה בזאת הכוונה ׳ירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳ בלי מכסה ענן, נמצא שאעפ״י שמדריגת ׳ה׳ נראה׳ הראשונה היא יותר גדולה, מ״מ לא הרגישו בה בשביל כיסוי הענן, ויותר טובה המדריגה שלמטה ממנה שהיא ׳כבוד ה׳⁠ ⁠׳ בלי ענן, ממנה בענן׳. הרי שהשראת כבוד ה׳ באש היא מדריגה פחותה, ולה זכו גם במקדש, אך מעלת השראת השכינה עצמה גדולה יותר ולכן צריכה כיסוי בענן, ולזה זכו כל ימי המשכן.
    12. ש׳שנו באיוולתם׳ בעגל ובמרגלים, כמו שכתב רבינו (פסוק ו-ח), וכפי שהתבאר לעיל בס״ד שהכוונה לעוון חילול ה׳, ע״ש.
    13. כתוב שם ׳והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה והשבות אל לבבך וגו׳ ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך׳, הרי שפרשה זו תתקיים לעתיד לבוא. ופירש רבינו שם: ׳ושבת עד ה׳ אלקיך - תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד, וזו היא התשובה שאמרו ז״ל (יומא פו.) שמגעת עד כסא הכבוד׳. וביומא שם ׳אמר רבי לוי, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלקיך׳. ומפרש רבינו שלא נאמר כן אלא על התשובה שהיא ׳כדי לעשות רצון קונך בלבד׳, היא התשובה מאהבה, ולא נאמר כן על תשובה מיראה. ואף שזכו ישראל להשראת השכינה אחרי חטא המרגלים כי נתכפר להם החטא, לא נתכפר לגמרי, כי לא היתה תשובתם מאהבה. וכן כתב רבינו בשמות (ד כג) ׳כי לא נעל בפניהם דרכי תשובה אמיתית כלל, לוּ חכמוּ לשוב אל האל יתברך מאהבת טובו ויראת גדלו, שהיא התשובה המגעת עד כסא הכבוד, אשר היא המצלת ונותנת חן בעיני אלקים, כאמרם ז״ל (יומא פו:) ׳עוונות נחשבים לו כזכויות׳, או לפחות לשוב כעבדים מיראת מה שיוכל להענישו׳. ומכאן למדנו שיסודו של רבינו בנוי על מימרא אחרת ביומא שם: ׳אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלקיך כי כשלת בעונך וכו׳, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה, לא קשיא, כאן מאהבה, כאן מיראה׳. וכיון שבתשובה מיראה עדיין נחשבים לו עוונותיו, אף אם כשגגות, הרי שאין כאן כפרה מוחלטת, ואין זו התשובה המגעת עד כסא הכבוד. וכן פירש רבינו בשמות (לד ז) על מה שנאמר בי״ג מידות ׳ונקה לא ינקה׳: ׳ונקה - אף על פי שהוא מנקה לשבים מאהבה, והיא תשובה המגעת עד כסא הכבוד, כמו שאמרו ז״ל שעוונות נחשבים להם כזכיות שנאמר עליהם חָיֹה יִחְיֶה, מכל מקום לא ינקה אפילו לשבים כאשר תהיה תשובתם מיראת עונש בלבד, כאמרם ז״ל שזדונות נחשבים להם כשגגות שנאמר כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ׳. [אך צ״ע, כי מאותו פסוק שלמדו שזדונות נעשו שגגות בתשובה מיראה, למד רבי לוי שתשובה מגעת כד כסא הכבוד שנאמר ׳שובה ישראל עד ה׳ אלקיך׳, עד שתמהו על זה למה לא דרש רבי לוי כן מהפסוק ׳ושבת עד ה׳⁠ ⁠׳ הכתוב בדברים, ולרבינו קשה שבעתיים, כי הפסוק במיכה מדבר בתשובה מיראה שאינה מגעת עד כסא הכבוד. וראה תוספת יום הכיפורים ליומא שם שכתב שהפסוק בדברים ׳ושבת עד ה׳⁠ ⁠׳ מדבר בתשובה מיראה, והכוונה ׳עד ולא עד בכלל׳, ולא כפירוש רבינו, אך יסוד הדבר לחלק בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה אם מגעת עד כסא הכבוד תואם לדעת רבינו]. אך כל זה דווקא בעוון חילול ה׳, ולכן נענשו על חטא העגל ועל המרגלים כי עברו ושנו בעון חילול ה׳ שאין מועיל בו אלא תשובה מאהבה. וכ״כ רבינו בדברים (א מה): ׳ולא שמע ה׳ בקולכם - מפני חילול השם שעשו שלא תספיק בו כל תשובה, אלא מיתה ממרקת, וגם היה גזר דין שיש עמו שבועה אחר שהעירו אזנם משה ויהושע וכלב אל התשובה ולא שבו אפילו אחר כך אלא מיראת עונש, ולכן לא הספיקה התשובה להסיר העונש הנגזר בעולם הזה וכו׳, ובזה הוכיחם שלא היתה תשובתם שלמה, ולפיכך לא השיגו דבר אפילו בדמעתם׳. וע״פ זה פירש רבינו את עניין המגדף שדינו נאמר בפרשת שלח (במדבר טו ל) מיד אחר פרשת המרגלים: ׳את ה׳ הוא מגדף - ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשית מיראת עונש עד שימות, ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בענין המרגלים, כאמרו וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה׳ וְלֹא שָׁמַע ה׳ בְּקֹלְכֶם׳. וכן מבואר בדבריו גם בבמדבר (יג ב). ועל חילול ה׳ אין מתכפר לו עד שימות, כמו שאמרו ביומא (פו.) שיש ארבעה חילוקי כפרה שכולם מכפרים עם תשובה, וחילול ה׳ מכפר רק במיתתו, ומה שעולה מכאן שבתשובה מאהבה מתכפר לו, כ״כ בספר חרדים (פרק סה אות ד), והחיד״א במדבר קדמות (מערכת ת אות יח), ובמנ״ח (מצוה שס״ד), ובנחל יצחק (להרי״א מקאוונא, בהקדמה אות כ-כא). גם המאירי ביומא (פו.) כתב שתשובה שלימה מועילה בחילול ה׳. ולסיכום, בחטא העגל נאמר ׳וביום פקדי׳, שאם יוסיפו לחטוא בחילול ה׳ ייענשו אף על עון העגל, ובמרגלים חטאו שוב, ואף ששבו בתשובה לא שבו למעלתם הראשונה משלוש סיבות: א׳, חילול ה׳ אין כפרה אלא במיתה. ב׳, תשובתם לא היתה מאהבה אלא מיראה. ג׳ שנו בחטא. ונמצא שחילול ה׳ שאין בו כפרה הוא רק אם שנה בחטא ולא שב בתשובה מאהבה.
    14. ולכן גם בבית ראשון לא זכו למעלה זו של השראת השכינה שזכו לה במשכן. ולשון ׳עטרה׳ מרמז להשראת השכינה בישראל, כלשון ׳בעטרה שעיטרה לו אמו׳, שהביאו להשראת השכינה, ו׳עטרה׳ זו לא חזרה למעלתה הישנה.
    בעטרה שעטרה. השי״ן במאריך ולא בטפחא.
    בעטרה – בכתר.
    חתונתו – מלשון חתן.
    צאינה וראינה – עתה מתפארת בפני הנערות, וכאילו אומרת אל תחשבו שהחשוק חשק בי מפאת החשק, ועם כי אין אני כדאי לו, כי צאינה מבתיכן, ולכנה ראינה העטרה שעטרה לו אמו ביום שנתחתן עמדי ואז היה יום שמחת לבו, כי הרבה לשמוח על שנפלתי בגורלו. וכאומרת הנה מזה תקחו ראיה שאני הוגנת לו, כי לולא זאת לא העטירה לו אמו עטרה ביום שמחת חתונתו. והנמשל הוא לומר אתם האומות אל תחשבו שמה שבחר בי ה׳ הוא בעבור אהבת האבות לבד, עם כי אינני הוגנת לו מפאת עצמי. כי הביטו וראו שביום מתן תורה הייתי לו לעטרה ולאוצר חביב, כמו שנאמר והייתם לי סגולה וגו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ונאמר ישראל אשר בך אתפאר. וכל זה חוזר למעלה לומר הואיל וכן הוא בודאי תמהר לשוב האהבה למקומה, ולכן השבעתי אתכם וכו׳.
    משל:
    צאינה – ועי״ז מצאה הרעיה תחבולה לשלח את בנות ציון מעליה כי אמרה להן (שיצאו מאתה לראות בעטרה שעטרה אם המלך למלך שלמה ביום חתונתו) את הרעיה (וקרא אותן בשם בנות ציון, כי עתה נתנו לה נערות מבנות הציון היקרות והפרתמים), ובעת יצאו לראות ונפרדו מאתה, בתוך כך נתיחדה עם דודה.
    מליצה:
    צאינה – ועי״ז יכלה הרעיה הקדושה לשלח את בנות ציון שהם כחות החומריות מעליה. בל ישביתו אותה מלהתחבר עם דודה העליון, כי אמרה להן, אתנה בנות ציון, שהם כחות החומר. צאינה, הפרדו מעלי. איש אל יעמוד אתי בהתיחדי עם דודי ב״ה. וראינה במלך שלמה, שגם המלך שהוא היצר במלכותו. הוא מלך שהשלום שלו. כי עתה אין עוד ריב ומלחמה בינו ובין הנפש האלהית. בעטרה שעטרה לו אמו, כי גם אמו שהיא המקור שמשם יצא היצר שהוא החומר וכחותיו. עטרו לו עטרה לחתונה זו שהתחתן עם הרעיה השמיימית להתחבר עמה אהבים. כי גם הגוף וכחותיו יקריב א״ע לאשים על מזבח האהבה כליל לה׳. ויתהפך לרוחני בשמעו מצות אלהיו. ובו נתעטר עטרת חתנים שהוא עטרת השכל המעשי שבו יזדווג להכלה הכלולה שהיא הנשמה הקדושה לשמור משמרתה ולעבוד עבודתה. ועי״ז נפרדו מאותה בנות החומר ברצונם והיא התיחדה ע״י עבודתה עם הרוח הקדוש השוכן באפריון.
    צאנה – מבתיכן וראינה כמה יפה המלך שלמה בעטרה וגו׳, ובודאי תחשקו בו להיות גם אתן מנשיו.
    בנות ציון – בנים המצוינים לי בתגלחת במילה ובציצית.⁠1 (מ״ר)
    במלך שלמה – במלך שברא בריותיו שלמות, ברא חמה ולבנה כוכבים ומזלות על מלאתן.⁠2 (שם)
    במלך שלמה – דבר אחר במלך שלמה – במלך שהשלום שלו, שהשלים מעשיו לבריותיו, כיצד, השלים האש לאברהם אבינו, החרב ליצחק, המלאך ליעקב,⁠3 דבר אחר, במלך שעשה שלום בין בריותיו, בין מיכאל שר של שלג ובין גבריאל שר של אש, ולא זה מכבה זה ולא זה מכבה זה.⁠4 (שם)
    במלך שלמה וגו׳ – [במלך שהשלום שלו, בעטרה שעטרה לו אמו, זו כנסת ישראל], ביום חתונתו, זו מתן תורה5 וביום שמחת לבו זה בנין ביהמ״ק.⁠6 (תענית כ״ו:)
    שעטרה לו אמו – א״ר חנינא בר יצחק, חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה, אלא מהו בעטרה שעטרה לו אמו – מה עטרה זו קבועה באבנים טובות ומרגליות כך היה אהל מועד מצויין בתכלת וארגמן ובתולעת השני ובשש.⁠7 (מ״ר)
    ביום חתונתו וגו׳ – ביום חתונתו זה סיני שהיו כחתנים8 וביום שמחת לבו אלו דברי תורה, כמש״נ פקודי ה׳ ישרים בשמחי לב.⁠9 (מ״ר)
    1. רגילים חז״ל לתאר את ישראל בשם מצויינים, וכמו שדרשו לקמן פרשה ה׳ פסוק ב׳ אחותי רעיתי יונתי – יונתי במרה ששם נצטיינו במצות וצדקות ומעשים טובים כיונה זו שמצויינת. ועיין מש״כ בתורה תמימה פ׳ חקת כ׳ א׳ בדרשה מדבר צין, וכאן מפרש פרטי הציונים היותר ניכרים. וענין הציון בתגלחת רומז להפסוק (פרשם קדושים) לא תקיפו פאת ראשכם וגו׳.
    2. ר״ל בשלמותן ותמימתן, ויתכן דמכוין להאגדה דחולין ס׳ ב׳ כל מעשה בראשית בקומתן נבראו ובצביונם נבראו, ור״ל שהיו משוכללים ושלמים בכל מעלותיהם, וע׳ מש״כ בתו״ת בפ׳ בראשית בפסוק וכל צבאם. ומפרש כאן במלך שלמה כנוי להקב״ה וכעין מה שדרש לעיל מלך שהשלום שלו דריש כאן השם שלמה במובן אחר.
    3. האש לאברהם – בכבשן האש שלא נשרף, והחרב ליצחק – שנגע הסכין בצוארו בשעת העקדה, ובמ״ר ס״פ וירא איתא שנפגם הסכין, והמלאך ליעקב הוא מה שנאמר וירא כי לא יכול לו, כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. ובמ״ר פ׳ נשא פרשה י״ב סי׳ ח׳ איתא המלאכים ליעקב, ויתכן דרומז למ״ש בחולין צ״א ב׳ על הפ׳ עולים ויורדים בו, עולין [המלאכים] ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה [בפני יעקב] ובעו לסכוניה [פירש״י מחמת קנאה] מיד והנה ה׳ נצב עליו – כאדם שמניף ומגין על בנו, יעו״ש, והיינו שהשלים לו המלאכים שלא פגעו בו.
    4. ע״ד רמז נקט זה, ומכוין למ״ש בזוהר בכ״מ דמיכאל עומד מצד החסד [משל לשלג] וגבריאל מצד הדין והפחד [משל לאש], ושניהם מלמדים משפט על האדם לפני הקב״ה, זה לחסד וזה לחובה, [וכמו במשפט בשר ודם, קטיגור וסניגור] ואעפ״כ עושה הקב״ה שלום ביניהם שאין שניהם מכריעים זה את זה.
    5. ציור להקשר שנתקשר הקב״ה כביכול עם ישראל ע״י נתינת התורה, וגם נאמר במת״ת וקדשתם היום ומחר שהוא לשון פרישות והבדלה, וכן הוא לשון קדושין באשה כמ״ש בגמרא שע״י הקדושין נפרשת ונבדלת מכל הגברים זולת בעלה. וענין העטרה יש לפרש דהוא כנוי לקבלת מלכותו עליהם בשעת מת״ת כמבואר באגדות, ועטרה כנוי למלכות.
    6. יתבאר ע״פ מ״ש במגילה י׳ ב׳ אותו היום של שמיני למלואים היה שמחה להקב״ה כיום שנבראו בו השמים והארץ, וטעם הדבר, מפני שביום השמיני היה גמר הקמת המשכן, ולכן יכונה כאן אותו היום – יום שמחת לבו. וגם י״ל הכונה דמתן תורה הוי כאירוסין והמשכן ובית עולמים כחופה, ולכן נקראים שמחת לבו.
    7. ולפי״ז יתכן דדריש אמו מלשון אומתו [וכמו דדריש לעיל פרשה א׳ פסוק ו׳ בני אמי – בני אומתי] וקאי על ישראל, ומלך שלמה מוסב על הקב״ה מלך שהשלום שלו וכבדרשות הקודמות.
    8. עיין משכ״ל אות פ״ה וצרף לכאן.
    9. ודריש במלך שלמה תואר להקב״ה מלך שהשלום שלו. וענין השמחה שלו יש לפרש ע״פ מ״ש בברכות ה׳ א׳ לא כמדת הקב״ה מדת בו״ד, בו״ד מוכר חפץ לחבירו, מוכר עצב, אבל הקב״ה אינו כן אלא נתן תורה לישראל ושמח, וזהו וביום שמחת לבו דמוסב על מת״ת.
    עתה מתפארת היא בפני הנערות וכאילו אומרת להן אל תחשבו שהחשוק חשק בי מפאת החשק ושאין אני כדאית לו1, כי צְאֶינָה מבתיכן, ולכנה2 וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – בחשוק שלי3 בָּעֲטָרָה – בכתר4 שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ עמדי5 וּבְיוֹם זה שהיה יום6 שִׂמְחַת לִבּוֹ, כי הִרְבָּה לשמוח על שנפלתי בגורלו, ומזה תקחו ראיה שאני הוגנת לו, לפיכך השבעתי אתכן שלא לערער את האהבה שבינינו7: ס
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. ראה לעיל בפס׳ ז׳.
    4. מצודת ציון.
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת דוד.
    7. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת לאומות העולם, אל תחשבו שה׳ בחר בי רק בגלל אהבת האבות לבדה, ובאמת אינני הוגנת לו מפאת עצמי, כי הביטו וראו שביום מתן תורה הייתי לו לעטרה ולאוצר חביב, כמו שנאמר (שמות יט, ה) ״וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים״ וכן (שמות יט, ו) ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, ונאמר (ישעיהו מט, ג) ״יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר״, והואיל וכן הוא בוודאי תמהר לשוב האהבה למקומה, ולכן השבעתי אתכם אומות העולם שלא לערער את אהבת ה׳ אל כנסת ישראל, מצודת דוד. ורש״י ביאר ״בנות ציון״ אלו בנים שמצויינין לו במילה בתפילין ובציצית, ״בעטרה שעטרה לו אמו״ אהל מועד שהוא מעוטר בגוונין תכלת וארגמן ותולעת שני, ״ביום חתונתו״ זה יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו, ״וביום שמחת לבו״ זה יום שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר. ובמדרש, אמר רבי נחוניא שאל רשב״י את רבי אלעזר ברבי יוסי אי אפשר ששמעת מאביך מהו שעטרה לו אמו? אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר לא זז מחבבה עד שקראה בתי שנאמר (תהלים מה, יא) ״שִׁמְעִי בַת וּרְאִי״, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי שנאמר (להלן פרק ה פס׳ ב) ״פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי״, לא זז מחבבה עד שקראה אמי שנאמר (ישעיה נא, ד) ״הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ״ ולאמי כתיב, עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, מדרש רבה, רש״י.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
    → לפרק הקודםחזור לראש הפרקלפרק הבא ←
    ← Previous ChapterReturn to Top of ChapterNext Chapter →
    רשימת מהדורות
    © כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.    List of Editions
    © All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

    כותרת הגיליון

    כותרת הגיליון

    ×

    Are you sure you want to delete this?

    האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

    ×

    Please Login

    One must be logged in to use this feature.

    If you have an ALHATORAH account, please login.

    If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

    נא להתחבר לחשבונכם

    עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

    אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

    אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

    ×

    Login!כניסה לחשבון

    If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
    Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
    ×
    שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
    ×

    תפילה לחיילי צה"ל

    מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

    תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

    Prayer for Our Soldiers

    May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

    Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144