(הקדמה)
פרשת שנים עשר במה שקרה עוד לדוד מהיותו בורח מפני שאול עם נבל הכרמלי ואשתו, וענין מיכל שנתנה לפלטי בן ליש, ומה שקרה לדוד עם שאול כאשר לקח חניתו וצפחת המים מראשותיו, ובמה שקרה לו בארץ אכיש מלך גת. תחלת הפרשה וימת שמואל ויקבצו כל ישראל וגו׳, עד ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל וגו׳.

והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה מה היתה הסבה אשר נבל השיב בדברים רעים לדוד? באמרו מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים מתפרצים איש מפני אדוניו, והנה דברי דוד היו דברים טובים דברים ניחומים, ולמה השיב עליהם דברים הקשים כגידים? והיה לו לתת לו מהמאכל אשר עשה לגוזזיו המעט אם רב כאשר עם לבבו, ואף שיהיה איש היותר כילי שבעולם לא ימשוך ידו מתת בגוזזי צאנו לחם ומים לשואלים ממנו בתחנונים, ואין ספק שנבל לא היה משוגע גמור והיה יודע מעלת דוד ושהיה נמשח למלך, ואיך גנהו בדבריו וקראו עבד ללא סבה? וראוי לדעת מחשבתו בזה:

השאלה השנית במה שנשבע דוד כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר לנבל מכל אשר לו עד הבקר משתין בקיר, ואמר אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים והושע ידי לו, ולמה יומת נבל מה עשה? האם ראוי שיהרגו את האדם לפי שלא יתן את כל אשר לו לשואל אותו ממנו? ונבל בהיותו כילי ולא ירצה לתת משלו לדוד ואנשיו לא היה בעבור זה בן מות, ואיך דוד המלך ע״ה שהיה ירא אלהים וסר מרע יסכים לשפוך דם נקי על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו? ונתחסד ולא רצה להרוג את שאול:

השאלה השלישית במה שאמרה אביגיל לדוד והיה כאשר יעשה ה׳ לאדוני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם חנם, ויורה שהיתה מבקשת ממנו שאחרי שימלוך לא יצוה להרוג את נבל ולא ישלח לפגוע בו, וזה היה באמת מאמר בטל, האם יעלה על הדעת שעם כל מה שעשתה אביגיל לדוד מהעבודה והמנחה, והיות נבל בלתי ראוי לעונש כלל כפי הדין, שאחרי שנרצה דוד לה והעביר את חטאתו שישמור עוד עברתו לנצח, ובהיותו על כסא מלכותו יהרגהו? זה יהיה בלתי אפשר ואיך בקשה עליו:

השאלה הרביעית באמרו ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש וגו׳, ואם מיכל היתה מקודשת לדוד איך נתנה שאול לאשה לאיש אחר? ואיך לקחה פלטי בן ליש והיא היתה אשת איש? ואם נאמר שנעשה כל זה באיסור, יקשה אם כן איך לקחה אח״כ דוד ואיך בקש מאבנר שישיבה אליו? ולא היו לה ממנה בנים והיתה כבר נבעלת לאחר והיו לדוד נשים אחרות הרבה, ומיכל היתה כבר אסורה לו כיון שנבעלה לאדם אחר, ולא מצינו שנתן לה גט, ואפילו שהיה נותן לה גט אסורה לו, מכיון שהלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה:

השאלה החמשית במה שאמר דוד אל אבנר הלא איש אתה ומי כמוך בישראל ולמה לא שמרת את אדוניך המלך כי בא אחד העם להשחית את המלך אדוניך לא טוב הדבר הזה אשר עשית חי ה׳ כי בני מות אתם, והדין הזה היכן מצא דוד? ואיך נשבע חי ה׳ שהיו בני מות לפי שהיו ישנים ולא היו יקצים כלם לשמור את המלך? והנה המלך לא צוה על זה והם לא מרדו בו ומדוע יהיו בני מות? ואין זה מחקי המלך שיהיו השרים יקצים בהיותו בשדה ישן:

השאלה הששית במה שיספר שהיה דוד ואנשיו בארץ אכיש מלך גת ושהיו עולים והפשיטו את הגשורי והגרזי והעמלקי שהם יושבי הארץ והיה אומר לאכיש שפשטו על נגב יהודה והירחמאלי והקיני, ואיך לא היו אנשי הארץ מכירים אותם שמבני ישראל המה? ואיך לא היה נמלט מהם איש לבוא לצעוק אל המלך? ועם היות שאמר ואיש ואשה לא יחיה דוד להביא גת לאמר פן יגידו עליו, הנה השכל לא יסבול שלא ישאר איש בכל הארץ, אף כי אח״כ באו לשרוף את צקלג בעבור זה ויורה שנשארו מהם אנשים שהיו יודעים אותו, ואיך לא באו אם כן לצעוק אל המלך אותם הנשארים ששרפו את צקלג? ויראה שהדבר הזה היה מגונה מאד שיהיה דוד הורג את אנשי אכיש בארצו ועושה עמו חסד, ואיך היה דוד מסכן עצמו בדבר הזה עם אכיש מלך הארץ ועם כל מלכותו שיקומו עליו ועל אנשיו ויהרגוהו על הדבר הרע הזה? והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

(א) וימת שמואל וגו׳. זכר הכתוב הזה שמת שמואל בזה הפרק שנפרד שאול מדוד, וחז״ל אמרו (תענית ה׳ ע״ב) שמת שמואל שבעה חדשים קודם מיתת שאול, וזה לא ימצא בכתוב, והם לקחו זה לפי שהשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים אינם בכלל החמשים ושתים שנה שחשבו שחיה שמואל, ואני כבר כתבתי ששמואל חיה שבעים שנה ויותר ואם כן אינו מחוייב שמת שבעה חדשים קודם מיתת שאול. ואפשר שנאמר שמת שנה או שנתיים קודם, כי הכתוב לא העיד עליו כלל. ובענין סמיכות הספור אפשר שנאמר שכיוון לומר שבמות שמואל נקבצו כל ישראל ויספדו לו וזה עשו לשלמותו, אבל להפך היה בענין נבל שמת בפחיתותו ונבלותו ולא ספדו עליו הוי אדון והוי הודו. ובדברי חז״ל במדרש שמואל (פר׳ כ״ג) אמר רבי יוסי ושמואל מת מיתה ודאי, וימת שמואל אין הדברים אמורים שם כי אם לענין נבל, שנאמר וימת שמואל וכתיב בתריה ואיש במעון ומעשהו בכרמל, א״ר שמואל בר נחמני הכל סופדין וטופחין במיתת הצדיק וזה הרשע עושה לו מרזחים. ודבריהם בקשור הפרשיות קרובים הם אל הפשט, שהכתוב יאמר שמת שמואל בזה הפרק ושנתקבצו כל ישראל ועשו לו הספד וכבוד עשו לו במותו ויקברוהו בביתו שהיה לו נחלת אבות ברמה, ודוד הלך למדבר פארן דואג על מיתת אותו צדיק:

ואיש היה בעיר מעון ומעשהו ומקנהו היה בכרמל ולא נצטער על מיתת שמואל, ויעל על גוזזי צאנו בשמחה וגיל ולא התאבל על אדם כשר, ולכן נענש ומת. והכרמל ידמה שהיה מקום עבודה רבה בזריעה ובאילנות ולמרעה הצאן, ואולי היה כרמל שם עיר הנזכר בערי יהודה סמוך למעון, כמו שכתוב (יהושע ט״ו נ״ד) מעון כרמל וזיף ויוטה, והיו המקומות האלה סמוך למדבר פארן כי משם הלך דוד לנבל. ואפשר לפרשו שהיה לאיש הזה מעון ומעשה בכרמל, כי היה לו מעון ובית במקום מעשהו ועבודתו וסביב מרעה צאנו בשדה, וזה יורה על עושרו:

והיה שם האיש נבל מילדותו או שקראוהו בני אדם כן על רוע תכונותיו וכילותו, ושם אשתו אביגיל, ר״ל אב השמחה והגיל, והורה זה על טוב מזגה ותכונתה, ולזה הביא אחר השמות זכרון תכונותיהם, באמרו והאשה טובת שכל ויפת תואר, ר״ל שהיתה שלימה בנפשיי ובגופני, והאיש היה קשה בדבריו ורע מעללים, כי הדבור והמעשה כלו היה רע, והוא כלבי, ר״ל מטבע הכלב ומתכונתו אשר ישנאו לבעלי מינם ולא יניחום לאכול ממה שבבית אעפ״י שלא יחסר מזונם, כמו שאמר (ישעיהו נ״ו י״א) והכלבים עזי נפש לא ידעו שובעה. או יהיה כלבי כמו שהוא בכתב, והוא כלבו, ר״ל שהיה תוארו דומה לכחו הנפשיי ולמזג לבו, ושהיה תוכו כברו ברוע. ובמדרש שמואל (פרש׳ כ״ג) פירשו שהיה ממשפחת כלב בן יפונה, ולזה אמר והוא כלבי:

(ד-ו) ובהיותו גוזז את צאנו שלח אליו דוד עשרה נערים וצוה אותם שישאלו אותו לשלום ויאמר לו כה לחי, ר״ל כה יהיה כל ימי חייך שתהיה אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. או יהיה לחי כמו לעשיר, שהעשיר יקרא חי, כאמרו (קהלת ו׳ ח׳) מה לעני יודע להלוך נגד החיים. והיותר נכון שהוא כמו לעת חיה, ר״ל לשנה האחרת, אמר ואמרתם לנבל שכה יהיה לחי לשנה האחרת שתהיו אז כלכם בשלום.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

והיה עקר המאמר ששמע שגוזזים לו את צאנו ושיתן בידם מה שירצה. והנה נתן טענות לזה, באמרו הרועים אשר לך לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל, ר״ל שעם היות שאנשי הצבא מלומדי מלחמה ילעיגו מעובדי האדמה וישחקו מהרועים גם יגזלו מידם מה שיוכלו וכ״ש בהיותם בשדה וחוץ מהיישוב מקום הרשע, שבלי ספק אנשי המלחמה תמיד יגזלו מן האויבים או מהאוהבים מה שימצאו בשדה, עכ״ז לא כן ענין רועיך. כי לא הכלמנום בלעג ושחוק ולא נפקד מהם מאומה עם היותם בכרמל מקום מוכן לגזל. ואם נפרש לא הכלמנום שלא גזלו מהם, יהיה פירוש ולא נפקד מהם ע״י אחרים, להגיד שהם לא לקחו מהם כלל והצילום עוד מאחרים אנשי רשע או חיות רעות שלא יקחו מהמקנה, וכמו שאמר הנער לאביגיל חומה היו עלינו:

שאל את נעריך (והם הרועים שזכר) ויגידו לך כל זה, באופן שימצאו הנערים (ר״ל נערי דוד) חן בעיניך, ועכ״ז לא הייתי שולח לשאול ממך דבר כ״א לפי שעל יום טוב באנו, ר״ל יום גוזזים את צאנך שאתה עושה י״ט ולא תוסיף ולא תרבה בעבורנו בהוצאה, ולכן היה גזרת המאמר תנה נא מאשר תמצא ידך לעבדך דוד. וחז״ל אמרו (עיין רש״י) אמר שהיה ערב ר״ה, ושלח לומר לו צריכים אנו מזון לסעודת י״ט, וזהו כי על יום טוב באנו:

והנה ספר הכתוב שדברו אל נבל כל הדברים האלה בשם דוד וינוחו, וכתב הרב המורה בפ׳ ס״ז ח״א, שפירושו עמדו מדבר, להגיד שלא אמרו עוד דברים אחרים יהיו מחייבים ומכריחים לנבל להשיבם קשות. ואפשר אצלי לפרש וינוחו שנחו מעמל הדרך, שאחרי שדברו הדברים האלה מיד וינוחו במושבו של נבל, כי לקחו חזקה בבית ושמו שם כליהם קודם שישיבם דבר. והיה נבל חרה אפו לפי שבאו עשרה נערים יחד וראה אותם רבים וחרה אפו ג״כ לפי שחנו בביתו קודם שידעו תשובתו, ולפי שהיה כילי ורע התכונה חשב שיצטרך כל המזון אשר היה לו מוכן לגוזזיו לתת להם להיותם עשרה. ולמה שהיו שואלים מזון לדוד ולשש מאות איש אשר אתו.

ולכן השיבם קשות מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו, ואחשוב אני שנבל לא דבר כלל לנגד כבוד דוד, כי ידע שמשיח ה׳ הוא וחותן למלך, ולא אמר עליו עבדים המתפרצים כי אם על אנשיו, וזהו מי דוד ומי בן ישי, ר״ל מי דוד ומי בן ישי? אינו כי אם איש אחד, אבל עם היות שהוא בן ישי ומתנשא לאמר אני אמלוך לא הייתי חושש לזה והייתי שולח לו בר ולחם ומזון כפי הצריך לכבודו, אבל מה אעשה כי רבו העבדים, רוצה לומר אנשיו ההולכים אתו שהם עבדיו שכלם מתפרצים איש מפני אדוניו שהם שש מאות איש רבים הם.

ואיך אקח אם כן את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה? ולא אמר זה על דוד, כי כבר היה יודע אי מזה הוא ושהוא בן ישי וחותן למלך, כי אם על אנשיו שיצטרך לתת להם כל אשר לו כפי רבוים, והמורה על זה שנבל לא דבר כנגד דוד כי אם כנגד אנשיו, הוא מה שאמר הנער לאביגיל והאנשים טובים לנו מאד וגו׳, חומה היה עלינו וגו׳, ולא דבר מענין דוד לפי שנבל לא הטיח דברים נגדו כי אם נגד אנשיו. הנה ביארתי שמה שהניע לנבל לדבר תשובתו הרעה, לפי שנערי דוד נחו ולקחו חזקה בבית קודם שישמעו תשובתו, ולפי שראה אותם רבים ושהיו שואלים מזון לשש מאות איש, ועם כל זה לא דבר כנגד דוד כי אם נגד עבדיו, ועם זה הותרה השאלה הראשונה:

ויהפכו נערי דוד וגו׳. ספר שנערי דוד חזרו עם התשובה הרעה ההיא אשר נתן להם נבל ויגידו אותה לדוד.

ושהוא צוה לאנשיו חגרו איש חרבו וגם דוד חגר חרבו ועלו עמו כארבע מאות איש:

והנה נער מנערי נבל אשר היו עם הצאן הגיד לאביגיל הענין, ששלח דוד מלאכים לברך את נבל ושגער בהם ושלם רעה תחת טובה, הוא שלח לברכו ונבל קלל אותם, והברכה היתה השלום אשר אמר לתת לו וגם אמרו כה לחי והיא ברכה על התמדת טובתו.

והודיע שהאנשים אשר קלל נבל ואשר בזה בדבריו היו טובים לרועים מאד, שלא הכלימו אותם בלעג ובשחוק ולא גזלו ולא גנבו מהם מאומה עם היותם ביניהם בשדה, והוא דבר מתמיה לאנשי הצבא מלומדי המלחמה לעשות כן, ולא די שהיו הם מושכים עצמם מן הגזל אבל גם היו מונעים את אחרים מלגזול אותם.

(טז-יז) וזהו חומה היו עלינו וגו׳, ר״ל להצילם מכל אויב אחר ואורב. וחתם הנער דבריו באמרו ועתה דעי וראי מה תעשי, ר״ל לתקן זה דעי אתה וראי מה תעשי בעצמך ולא תחוש לדבר כלל אל נבל ולהתייעץ עמו בזה, כי באמת כלתה הרעה אל אדונינו נבל ועל כל ביתו, והוא בן בליעל מדבר אליו, ר״ל נבל הוא בן בליעל לשידבר אליו אדם ולהחזירו מכוונתו. וגם יתכן לפרשו על דוד, יאמר עם היות דוד איש תם וישר, הנה הוא מרגיש כ״כ בקלון שיהפך לבן בליעל כשידברו אליו זה, כי יבא עם כל חילו להשמיד להרוג ולאבד. ולא פירשתי בן בליעל על המגיד הדבר לדוד, לפי שהיו עשרה, ואיך יאמר עליהם והוא בן בליעל?

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וזכר הכתוב שאביגיל התפעלה מדברי הנער ובמהירות רב לקחה מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשויות, רוצה לומר מתוקנות כראוי, או ר״ל בריאות ושמנות. וכתב רש״י בשם ר׳ קלונימוס מרומ״י שהיו ממולאות בשר דק וביצים, וחמש סאים קלי והוא הלחם היבש הראוי לשמור ימים רבים, ומאה צמוקים והם ענבים היבשים, ר״ל מאה כלים מלאים מהם או מאה אשכולות, ומאתים דבלים והם התאנים היבשים, וכל דבלה הוא כבר עשוי מתאנים יבשות כדמות ככר לחם. ותלך היא ונערותיה ולאישה לא הגידה דבר.

ואמרה לנערים עברו לפני, לפי שיתפייס דוד ראשונה בראותו את המנחה ואז ישמע את דבריה, והוא ע״ד (בראשית ל״ב כ״א) אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני. והיה מטוב שכלה שלא אחרה לעשות.

כי בהיותה יורדת בסתר ההר והנה כבר היה דוד בא ואנשיו, וכשראתה אותם בפתע ירדה מעל החמור מהרה והשתחוה לו אפים ארצה לכבוד מעלתו.

וספר הכתוב שבהיותה פוגשת בו היה דוד אז מדבר לאנשיו אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר וישב לי רעה תחת טובה:

ואמרו כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף, אינו שבועה כדברי המפרשים אבל הוא בכל מקום כמשמעו, ר״ל ככה יתן הש״י ויותר יוסיף מהעושר והטוב לאויבי דוד כאשר נתן לנבל אם אשאיר לנבל עד אור הבקר אפילו כלב א׳ להשתין בקיר, ויהי׳ א״כ השבועה בזה שאם הוא ישאיר לנבל משתין בקיר יתן ה׳ לאויביו של דוד עושר ומקנה רב מאשר לנבל. שיהיה לדוד זה בלי ספק עונש נמרץ בהגדלת מעלת אויביו, כמו שכתוב (תהלים ל״ח ב׳) ואויבי חיים עצמו ורבו שונאי שקר. ורש״י כתב שהיה דוד אומר זה בלבו, או שאמרו קודם לזה ואין צורך, שהכתובים מתישבים כסדרן כמו שאמרתי. ואמנם כוון דוד להשמיד את כל אשר לנבל לפי שמורד במלכות היה, ומפני זה היה בן מות, לפי שהיה כבר גלוי ומפורסם בכל ישראל שהיה דוד משוח למלך, וכמו שיראה מדברי אביגיל שהיה הענין מפורסם ביניהם, והיה מחוייב אם כן נבל לעשות כל אשר יצוהו, ואמר הכתוב (יהושע א׳ י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך יומת, וכל שכן אם כלל דוד באמרו היום רבו עבדים המתפרצים באדוניהם, שבקראו עבד למלך ישראל היה חייב מיתה, וגם שנאמר שלא כלל בזה את דוד הנה מרד בדברו ושאל ממנו לפרנסו ולא שמע לו והיה בעבור זה בן מות, ולזה הסכים דוד לקחת את כל אשר לו, כי המורד במלך ומי שיברך אותו ממונו למלך (סנהדרין מ״ח ע״ב), והותרה השאלה הב׳:

ותפול על רגליו. כיון שאביגיל אמרה ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדוני, אין ראוי שנפרש בי אני אדוני העון שהיתה היא החטאת בדבר הזה, אם לא שאמרה זה להכנס עמו בדברים כמו שפירשו רש״י ז״ל. ואני אחשוב שעון הנזכר בכאן הוא עונש, כמו (איכה ה׳ ז׳) ואנחנו עונותיהם סבלנו, יאמר שראוי אליה לדבר לפי שהעונש והרע אשר יעשה דוד לבית נבל היא תסבול אותו ועליה יהיה, ולכן אליה ראוי לבקש עליו וזהו ותדבר נא אמתך וגו׳, רוצה לומר אחרי אשר עלי יהיו כלנה ראוי לשפחתך שתדבר ותבקש על עצמה וראוי לך אדני שתשמע דברי אמתך.

והדברים אשר אדבר הם שלא ישים אדוני לבו אל איש הבליעל שהוא נבל, כי שמו יורה עליו, ולכן לא תחוש לנבלה אשר עשה כי השנאה לא תחול כי אם בין האנשים אשר יהיו מתיחסים, ומי הנבל הזה אשר מלך ישראל יתפעל מדבריו? ואם תאמר שהיה לי למחות בידו, דע אדוני שאני אמתך לא הייתי שם ולא ראיתי את נערי אדוני אשר שלחת:

(כו-כז) ובמה שאמרה עוד ועתה אדוני חי השם וגו׳, ועתה יהיו כנבל אויביך וגו׳, ועתה הברכה הזאת וגו׳, אחשוב אני שנתנה הבחינות אשר בהם ראוי אליך שלא יתעורר להמית את נבל ולהשחית את כל אשר לו, וזה שאם יתעורר לזה לא יהיה כי אם לאחת משלש סבות או לכלם. אם להיותו מן הדין והתורה שימות נבל כי המרה את רוחו ויבטא בשפתיו נגד דוד דברים אשר לא כדת, ולקיים דוד דבר השם יתברך ותורתו יתעורר להרגו. ואם מפני תאות הנקמה שהאדם מפני כבודו יבחר להנקם מאויביו, פן יאמרו שידם רמה והוא לא יוכל להתנקם מהם ופן יקומו עליו פתאום להכותו ויצורו עליו פעם אחרת, ולכן ישכים האדם להרוג את אויבו ליראתו ממנו שיהרגהו. ואם לצורך המזון שהיה צריך לדוד ואנשיו, והיה מתעורר ללכת על בית נבל מפני הבזה והשלל אשר יקח שמה, והנה אמרה אביגיל שאין ראוי לדוד שיזיק לנבל ולביתו מאחת מהסבות האלה. לא לחשבו שבזה יבחר השם ושהוא ממצותיו, ועל זאת אמרה ועתה אדוני חי השם וחי נפשך אשר מנעך השם מבוא בדמים והושיע ידך לך, ופירושו אצלי חי השם וחי נפשך, שלא נמנעה מיתת נבל במקרה, או מפאת תחנוני לפניך, אבל האלהים בשמים רצה וסבב שלא תמיתהו, והוא יתברך היה המונע ממך מיתתו לא אני, וזהו חי השם וחי נפשך וגו׳, שהשם הוא הסבה העצמית אשר מנעך מבוא בדמים, רוצה לומר חי השם וחי נפשך אדוני שהשם הוא היה אשר מנעך מבוא בדמים וגו׳ והוא היה אשר הושיע את ידך לך לשלא תהרגהו, ואם הוא יתברך המונע ממך מיתתו, מבואר הוא שלא יחפוץ בזה ושאין הריגתו טוב וישר בעיניו, וזהו כנגד הבחינה הראשונה. ואם תעשה ההתעוררות הזה ותרצה להמית לנבל להסיר אויביך מעל פני האדמה לשלא יזיקוך פעם אחרת, ולבל יאמרו פעם אחרת כחנו ועוצם ידינו עשה נגד דוד והוא לא יכול להנקמם ממנו, והיא הבחינה השנית, לזה אשיב שעתה יהיו כנבל אויביך, כלומר מי יתן והיה שכל אויביך יהיו כנבל ולא תצטרך יותר להנקם ולהנצל מהם, וכאלו אמרה לך נאה להלחם עם השרים הגדולים, כי אין ראוי לגבור שיעזוב נקמת הגדולים וישוב להתרעם ולהנקם מהפחותים, לך ראוי להלחם עם שאול, לך ראוי להנקם ממנו ומאבנר שר צבאו ומדואג האדומי הנצב על עבדיו, שהם האויבים אשר ראוי להנצל מהם ושמהם ראוי שתחוש אל הכבוד והנקמה, אבל לנבל שהוא עובד אדמתו סכל נעדר אין לך קלון מדבריו אין לך כבוד מהריגתו אין לך ממנו נקמה אין לך ממנו הצלה, כי אינו נושא לדברים האלה. ואמרו חכמינו ז״ל (עיין ילקוט חדש ערך דוד) ועתה יהיו כנבל אויביך נבאה שלא יאריך ימים שאול על נבל. ואם תחוש לבחינה הג׳ שהיה לצורך המזון, הנה לזאת תשובתך בצדק והיא המנחה אשר הבאתי אשר יש בה מהמזון מה שדי, ועל זאת אמרה ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדוני, ועם היות שאינה כפי הראוי למעלתך תן אותה לנערים ההולכים ברגלי אדוני. הנה רשמה בזה ג׳ סבות, מצד האל יתברך ומצותו, מצד נבל וכבודו ונקמתו והצל עצמו ממנו, ומצד דוד ממה שיצטרך אל המאכל והמזון, ובשלשתם אמרה ועתה ועתה ועתה: