×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיָּ֣מׇת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כׇל⁠־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ⁠־ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קׇם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל⁠־מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃
And Samuel died; and all Israel gathered themselves together and lamented him, and they buried him in his house at Ramah. And David arose and went down to the wilderness of Paran.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּמִית שְׁמוּאֵל וְאִתְכְּנִישׁוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּסְפָדוּ עֲלוֹהִי וּקְבָרוּהִי בְּבֵיתֵיהּ בְּרָמָה וְקָם דָוִד וּנְחַת לְמַדְבְּרָא דְפָארָן.
(א-ב) [פרשה כג]
ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי (תהלים צ״ד:י״ט). כנסת ישראל אומרת לפני הקב״ה מרוב עונות שלי צדיקים שבי עפים ומתעלפים ובשעה שהזקן יושב ודורש שמיתתן של צדיקים כפרה להן לישראל בכל מקומות מושבותיהן באותה שעה תנחומיך ישעשעו נפשי (תהלים צ״ד:י״ט). טוב שם משמן טוב וגו׳ (קהלת ז׳:א׳). שמן טוב יורד שם טוב עולה. שנאמר ואגדלה שמך (בראשית י״ב:ב׳). שמן טוב כלה שם טוב אינו כלה. שנאמר שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (ישעיהו נ״ו:ה׳). שמן טוב בדמים שם טוב בחנם. שמן טוב לעשירים שם טוב לעניים ולעשירים. שמן טוב מהלך מקיטון לטרקלין שם טוב מהלך מסוף העולם ועד סופו. שמן טוב נופל על המת והוא מבאיש שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח (קהלת י׳:א׳). שם טוב נופל על המת ואינו מבאיש שנאמר ויעל וישכב על הילד וגו׳ ויגהר עליו ויחם בשר הילד וגו׳, ויעל ויגהר עליו ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו וגו׳ (מלכים ב ד׳:ל״ד-ל״ה). שמן טוב נופל על המים והוא נדוח שם טוב נופל על המים ואינו נדוח. ויאמר ה׳ לדג וגו׳ (יונה ב׳:י״א). שמן טוב נופל על האור והוא נשרף שם טוב נופל על האור ואינו נשרף. שנאמר באדין נפקו שדרך מישך ועבד נגו מן גו נורא (דניאל ג׳:כ״ו). אמר רבי יהודה ברבי סימון בעלי שמן טוב נכנסו למקום חיים ויצאו מתים בעלי שם טוב נכנסו למקום מיתה ויצאו חיים.
רבי יהודה ור׳ נחמיה. רבי יהודה אומר אמר לו הקב״ה למשה משה מנה לי כהן גדול. אמר לו מאיזה שבט. אמר לו משבטו של לוי. באותה שעה שמח משה ואמר כך שבטי חביב. אמר לו חייך שאהרן אחיך הוא ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו׳ (שמות כ״ח:א׳). אמר לו במה אני מושחו. אמר לו משמן המשחה. שנאמר ולקחת את שמן המשחה וגו׳ (שמות כ״ט:ז׳). אבל עבודתו אינה עבודה וחייב מיתה אלולי שמותן של שבטים שהן חקוקים על לבו. אמר הקב״ה חביב עלי שמותן של שבטים משבטו של לוי ומכהן גדול שנמשח בשמן המשחה. אמר ר׳ ביבי בשם ר׳ ראובן אם היו חסרין אות אחת לא היו מכפרין. תני רב הושעיא אפילו נקודה אחת.
תני רבי שמעון בן יוחאי שלשה כתרים הם. כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. כתר מלכות זה דוד ונטלו. כתר כהונה זכה אהרן ונטלו. כתר תורה מונח לתוכחת לכל באי עולם. לאמר שאלו היו כתר כהונה וכתר מלכות קיימין הייתי זוכה בהם ונוטלן. והרי כתר תורה מונח כל מי שיזכה בו מעלין עליו כאלו זכה בכולן. וכל מי שלא זכה בתורה לא זכה באחד מהן. רבי אבין בשם רבי שמעון בן יוחאי אומר מצינו שהלך הקב״ה חמש מאות שנה בשביל ליטול לו שם טוב. שנאמר אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם ולשום לו שם (שמואל ב ז׳:כ״ג). אמר רבי שמעון בן מנסיא חביב הוא שם טוב מכהונה ומלכות שהכהונה ומלכות בטלו ושם טוב לא בטל. אמר רבי שמעון בן מנסיא חביב הוא שם טוב מארון הברית שארון לא היה הולך לישראל אלא מהלך ג׳ ימים. הדא הוא דכתיב וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים וגו׳ (במדבר י׳:ל״ג). ושם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו. מנא לן מדוד. ויצא שם דוד בכל הארצות (דברי הימים א י״ד:י״ז). אמר רבי יהודה ברבי סימון חביבה היא מיתתן של שבטים יותר מן חייהם. שבחייהם לא נאמר ששה משמותם על האבן האחת וגו׳ (שמות כ״ח:י׳). תלמידוי דר׳ אימי ואבא צידוני בשם ר׳ שמואל בר נחמן חביבה מיתתו של שאול יותר מחייו. שבחייו לא נאמר מחר אתה ובניך עמי, ובמיתתו נאמר מחר אתה ובניך עמי (שמואל א כ״ח:י״ט). עמי בתוך מחיצתי. אמר ר׳ שמואל בר נחמן מרים ויוכבד הן הן חיותיהן של ישראל. שנאמר שם האחת שפרה ושם השנית פועה (שמות א׳:ט״ו). שפרה זו יוכבד. ולמה נקרא שמה שפרה שפרת ורבת. דבר אחר שפרה שפרו ישראל ורבו בימיה. דבר אחר שפרה שם שבח. ברוחו שמים שפרה (איוב כ״ו:י״ג). פועה זו מרים. ולמה נקרא שמה פועה שהיתה פועה והולד יוצא. דבר אחר פועה שהופיעה במעשים טובים לישראל. דבר אחר פועה שהיתה פועה ובוכה על אחיה. הדא הוא דכתיב ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב׳:ד׳).
שלשה שמות נקראו לאדם הזה. אחד שקראו לו אביו ואמו. ואחד שקראו לו אחרים. ואחד שכתוב בס׳ תולדות ברייתו. רבי אומר ואין אנן יודעין איזה מהן יקדים אם זה שקראו לו אחרים אם זה שקראו לו אביו ואמו. בא שלמה ופירש ויום המות מיום הולדו (קהלת ז׳:א׳). נולד אדם מונין לו למיתה. מת מונין לו לחיים. נולד אדם הכל שמחין. מת הכל בוכין. ואינו כן אלא נולד אדם הכל צריכין לבכות מפני שאינן יודעין על איזה פרק הוא עומד. מת הכל צריכין לשמוח מפני שהן יודעין שיצא בשלום מן העולם. לשתי ספינות שהיו פורשות בים אחת נכנסת ללמין ואחת יוצאת מן הלמין. זו שנכנסת ללמין לא היו הכל שמחין בה וזו שהיא יוצא מן הלמין הכל שמחין בה. פקח אחד היה שם אמר חלופי הדברים אני רואה זו שנכנסת ללמין היו הכל צריכין לשמוח מפני שהן יודעין שיצאה בשלום מן הים. וזו שהיא יוצאה מן הלמין לא היו צריכין לשמוח מפני שאינן יודעין על איזה פרק היא עומדת. כך נולד אדם הכל שמחין מת הכל בוכין. ואינו כן. אלא נולד הכל צריכין לבכות מת הכל צריכין לשמוח מפני שהן יודעין שיצא בשלום מן העולם. וכשנולד דוד לא הרגיש בו בריה. וכיון שמת הרגישו בו כל ישראל. הדא הוא דכתיב והדד שמע במצרים כי שכב דוד וגו׳ וכי מת יואב וגו׳ (מלכים א י״א:כ״א). ר׳ פנחס ורבי ירמיה בשם ר׳ חייא בר אבא ולא שכיבה היא מיתה. אלא דוד על ידי ששכב על מטתו כתוב בו שכיבה. ויואב על ידי שנהרג כתוב בו מיתה. דבר אחר ולא שכיבה היא מיתה. אלא דוד על ידי שהיה מלך כתוב בו שכיבה. ויואב על ידי שהיה שר הצבא כתוב בו מיתה. דבר אחר ולא שכיבה היא מיתה. אלא דוד על ידי שנמשח בשמן המשחה כתיב בו שכיבה. ויואב על ידי שלא נמשח בשמן המשחה כתיב בו מיתה. וכשנולד יהושע לא הרגיש בו בריה. כיון שמת הרגישו בו כל ישראל. הדא הוא דכתיב ויקברו אותו בגבול נחלתו וגו׳ מצפון להר געש (יהושע כ״ד:ל׳). רבי ברכיה ורבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו הר געש ומהו הר געש. מלמד שנתעצלו ישראל מלעשות חסד עם יהושע בן נון. בקש הקדוש ברוך הוא להרעיש את העולם כולו על יושביו לפי שהיו ישראל עסוקין במלאכתן זה עסוק בכרמו וזה עסוק בשדהו וזה עסוק בתחומו לפיכך לא עשו חסד עם יהושע. כיון שמת שמואל מה כתיב תמן וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו וגו׳ – אמר רבי יהושע בן לוי מתלא אמר דנכית מחויא חבל מדחיל ליה. אמר ר׳ שמואל בר נחמן שמואל משלו נתנו לו לפי שכתוב והלך מדי שנה בשנה וגו׳ ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וגו׳ (שמואל א ז׳:ט״ז-י״ז).
כתוב אחד אומר וימת שמואל, וכתוב אחד אומר ושמואל מת (שמואל א כ״ח:ג׳). מיתה ודאי.
וימת שמואל אין הדברים אמורים אלא לענינו של נבל. שנאמר וימת שמואל וגו׳ וסמיך ואיש במעון ומעשהו בכרמל – אמר הקב״ה הכל סופדין וטופחין על לבן על מיתתו של צדיק והרשע הזה יושב ועשה מרזחים. אבל דוד מהו אומר הורג או נהרג רודף או נרדף הולך אני ועושה גמילות חסד לצדיק. הדא הוא דכתיב ואני בחסדך בטחתי וגו׳ (תהלים י״ג:ו׳). ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים ככופר בעיקר.
וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו – א״ר יהושע בן לוי מתלא אמר דנכיתא מן חויא חבלה מדחיל ליה, לפי שכתוב ביהושע ויקברו אותו בגבול נחלתו (יהושע כ״ד:ל׳) שגעש עליהן ההר להרגם לכך וימת שמואל וגו׳ ויספדו לו. ר׳ שמואל בר נחמני אמר משלו נתנו לו לפי שכתוב בו והלך מדי שנה בשנה (שמואל א ז׳:ט״ז) וכתיב ותשובתו הרמתה (שמואל א ז׳:י״ז). כל זמן שהיה שמואל קיים היו פלשתים נופלין ביד ישראל שנאמר ותהי יד י״י בפלשתים כל ימי שמואל (שמואל א ז׳:י״ג), משמת שמואל מהו אומר (וימת שמואל ויאספו) [ושמואל מת וגו׳ ויקבצו] פלשתים. כתיב וימת שמואל וכתיב ושמואל מת (שמואל א כ״ח:ג׳) כיצד, ושמואל מת מיתה ודאי וימת שמואל מענינו של שאול, וכתיב ויקברו ברמה ובעירו וכי אין אנו יודעין שהרמה עירו אלא מלמד שספדו כל ישראל בעירו כדרך שספדו לו ברמה, וכתיב (ושמואל מת) [וימת שמואל] וסמיך ליה ואיש במעון ומעשהו בכרמל (שמואל א כ״ה:ב׳) אמר הקב״ה הכל צווחין וטופחים על מיתתו של צדיק והרשע הזה יושב ועשה מרזיחין, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאלו כפר בעיקר, א״ר איבו כל מקום שנאמר גזיזיה עושה רושם.
וימת שמואל וגו׳ – מה לנו להזכיר כאן מיתתו של שמואל אלא להודיע אילו היה שמואל קיים לא היה דוד אומר למטה מן העינין אם נותר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר (שמואל א כ״ה:ל״ד) לפי שהיה מתיירא משמואל.
וימת שמואל – ספר מיתת שמואל כי אפשר שמת שמואל בזה הפרק שנפרד שאול מדוד, ונתקיימה נבואת שמואל בחייו כי אף שאול הודה למלוכה לדוד.
ומת שמואל שבעה חדשים לפני שאול, והארבעה חדשים ומקצת החמישי הם שישב דוד בשדה פלשתים, כמו שכתוב. והנה מעשה אביגיל ושבת דוד בגבעת החוילה אם כן היו שני חדשים ומקצת החדש השלישי, והנה הם שבעה חדשים, כי כן אמרו רז״ל: כי שבעה חדשים מת שמואל קודם שאול. ואפשר שאמרו זה לפי שהשבעה חדשים שהיה הארון בשדה פלשתים אינן בכלל חמשים ושתים שנה של שמואל, כי זולתם אנחנו מוצאים נ״ב כמו שפירש׳ בפסוק: הנהא זקנתי ושבתי (שמואל א י״ב:ב׳), והנה כנגד אותם שבעה חדשים הם אלו שבעה חדשים ממיתתו של שמואל הרמתי עד מיתתו של שאול, והוא תחלת מלכות דוד.
בביתו ברמה – בביתו שהיה ברמה, כמו שכתוב: ותשובתו הרמתה כי שם ביתו (שמואל א ז׳:י״ז). ועוד נפרש מיתת שמואל בפסוק: ושמואל מת (שמואל א כ״ח:ג׳), ולמה נזכר מיתת שמואל במקום הזה לדעת הדרש.
א. כן בכ״י וטיקן 71.
וימת שמואל... ויקם דוד – נכון כ״ז מאד, ואם אינו הכרח שבעבור שמת שמואל הרחיק דוד נדוד ללכת אל מדבר פארן, כי אין לו מעתה להועץ עמו או לשבת עמו כמו שקדם.
בביתו ברמה – רוצה לומר: במקום שהיה שם ביתו כאמרו ותשובתו הרמתה כי שם ביתו.
(הקדמה)
פרשת שנים עשר במה שקרה עוד לדוד מהיותו בורח מפני שאול עם נבל הכרמלי ואשתו, וענין מיכל שנתנה לפלטי בן ליש, ומה שקרה לדוד עם שאול כאשר לקח חניתו וצפחת המים מראשותיו, ובמה שקרה לו בארץ אכיש מלך גת. תחלת הפרשה וימת שמואל ויקבצו כל ישראל וגו׳, עד ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל וגו׳.
והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
השאלה הראשונה מה היתה הסבה אשר נבל השיב בדברים רעים לדוד? באמרו מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים מתפרצים איש מפני אדוניו, והנה דברי דוד היו דברים טובים דברים ניחומים, ולמה השיב עליהם דברים הקשים כגידים? והיה לו לתת לו מהמאכל אשר עשה לגוזזיו המעט אם רב כאשר עם לבבו, ואף שיהיה איש היותר כילי שבעולם לא ימשוך ידו מתת בגוזזי צאנו לחם ומים לשואלים ממנו בתחנונים, ואין ספק שנבל לא היה משוגע גמור והיה יודע מעלת דוד ושהיה נמשח למלך, ואיך גנהו בדבריו וקראו עבד ללא סבה? וראוי לדעת מחשבתו בזה:
השאלה השנית במה שנשבע דוד כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר לנבל מכל אשר לו עד הבקר משתין בקיר, ואמר אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים והושע ידי לו, ולמה יומת נבל מה עשה? האם ראוי שיהרגו את האדם לפי שלא יתן את כל אשר לו לשואל אותו ממנו? ונבל בהיותו כילי ולא ירצה לתת משלו לדוד ואנשיו לא היה בעבור זה בן מות, ואיך דוד המלך ע״ה שהיה ירא אלהים וסר מרע יסכים לשפוך דם נקי על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו? ונתחסד ולא רצה להרוג את שאול:
השאלה השלישית במה שאמרה אביגיל לדוד והיה כאשר יעשה ה׳ לאדוני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם חנם, ויורה שהיתה מבקשת ממנו שאחרי שימלוך לא יצוה להרוג את נבל ולא ישלח לפגוע בו, וזה היה באמת מאמר בטל, האם יעלה על הדעת שעם כל מה שעשתה אביגיל לדוד מהעבודה והמנחה, והיות נבל בלתי ראוי לעונש כלל כפי הדין, שאחרי שנרצה דוד לה והעביר את חטאתו שישמור עוד עברתו לנצח, ובהיותו על כסא מלכותו יהרגהו? זה יהיה בלתי אפשר ואיך בקשה עליו:
השאלה הרביעית באמרו ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש וגו׳, ואם מיכל היתה מקודשת לדוד איך נתנה שאול לאשה לאיש אחר? ואיך לקחה פלטי בן ליש והיא היתה אשת איש? ואם נאמר שנעשה כל זה באיסור, יקשה אם כן איך לקחה אח״כ דוד ואיך בקש מאבנר שישיבה אליו? ולא היו לה ממנה בנים והיתה כבר נבעלת לאחר והיו לדוד נשים אחרות הרבה, ומיכל היתה כבר אסורה לו כיון שנבעלה לאדם אחר, ולא מצינו שנתן לה גט, ואפילו שהיה נותן לה גט אסורה לו, מכיון שהלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה:
השאלה החמשית במה שאמר דוד אל אבנר הלא איש אתה ומי כמוך בישראל ולמה לא שמרת את אדוניך המלך כי בא אחד העם להשחית את המלך אדוניך לא טוב הדבר הזה אשר עשית חי ה׳ כי בני מות אתם, והדין הזה היכן מצא דוד? ואיך נשבע חי ה׳ שהיו בני מות לפי שהיו ישנים ולא היו יקצים כלם לשמור את המלך? והנה המלך לא צוה על זה והם לא מרדו בו ומדוע יהיו בני מות? ואין זה מחקי המלך שיהיו השרים יקצים בהיותו בשדה ישן:
השאלה הששית במה שיספר שהיה דוד ואנשיו בארץ אכיש מלך גת ושהיו עולים והפשיטו את הגשורי והגרזי והעמלקי שהם יושבי הארץ והיה אומר לאכיש שפשטו על נגב יהודה והירחמאלי והקיני, ואיך לא היו אנשי הארץ מכירים אותם שמבני ישראל המה? ואיך לא היה נמלט מהם איש לבוא לצעוק אל המלך? ועם היות שאמר ואיש ואשה לא יחיה דוד להביא גת לאמר פן יגידו עליו, הנה השכל לא יסבול שלא ישאר איש בכל הארץ, אף כי אח״כ באו לשרוף את צקלג בעבור זה ויורה שנשארו מהם אנשים שהיו יודעים אותו, ואיך לא באו אם כן לצעוק אל המלך אותם הנשארים ששרפו את צקלג? ויראה שהדבר הזה היה מגונה מאד שיהיה דוד הורג את אנשי אכיש בארצו ועושה עמו חסד, ואיך היה דוד מסכן עצמו בדבר הזה עם אכיש מלך הארץ ועם כל מלכותו שיקומו עליו ועל אנשיו ויהרגוהו על הדבר הרע הזה? והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
(א) וימת שמואל וגו׳. זכר הכתוב הזה שמת שמואל בזה הפרק שנפרד שאול מדוד, וחז״ל אמרו (תענית ה׳ ע״ב) שמת שמואל שבעה חדשים קודם מיתת שאול, וזה לא ימצא בכתוב, והם לקחו זה לפי שהשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים אינם בכלל החמשים ושתים שנה שחשבו שחיה שמואל, ואני כבר כתבתי ששמואל חיה שבעים שנה ויותר ואם כן אינו מחוייב שמת שבעה חדשים קודם מיתת שאול. ואפשר שנאמר שמת שנה או שנתיים קודם, כי הכתוב לא העיד עליו כלל. ובענין סמיכות הספור אפשר שנאמר שכיוון לומר שבמות שמואל נקבצו כל ישראל ויספדו לו וזה עשו לשלמותו, אבל להפך היה בענין נבל שמת בפחיתותו ונבלותו ולא ספדו עליו הוי אדון והוי הודו. ובדברי חז״ל במדרש שמואל (פר׳ כ״ג) אמר רבי יוסי ושמואל מת מיתה ודאי, וימת שמואל אין הדברים אמורים שם כי אם לענין נבל, שנאמר וימת שמואל וכתיב בתריה ואיש במעון ומעשהו בכרמל, א״ר שמואל בר נחמני הכל סופדין וטופחין במיתת הצדיק וזה הרשע עושה לו מרזחים. ודבריהם בקשור הפרשיות קרובים הם אל הפשט, שהכתוב יאמר שמת שמואל בזה הפרק ושנתקבצו כל ישראל ועשו לו הספד וכבוד עשו לו במותו ויקברוהו בביתו שהיה לו נחלת אבות ברמה, ודוד הלך למדבר פארן דואג על מיתת אותו צדיק:
בביתו ברמה – בהבית שהיה לו ברמה.
וירד וכו׳ – אולי דרך מדבר עין גדי היו האנשים הולכים ושבים לספוד את שמואל, ופחד פן ימצאוהו מי מאנשי שאול, ולזה הלך משם למדבר פארן, ולכך סמכו למיתת שמואל.
השאלות:
למה שינה דוד אז את מקומו אחרי מות שמואל?
וימת שמואל וכו׳ ויקם דוד כל ימי חיי שמואל לא נגלה הדבר ששמואל משח את דוד כי ירא מלגלות כמ״ש ושמע שאול והרגני (למעלה ט״ז ב׳) ובמות שמואל נתגלה הדבר או על ידי שמואל עצמו לפני מותו או על ידי תלמידיו אחרי כן, ולכן הוסיף דוד להתירא משאול ובעוד עסקו בהספדו של שמואל הלך למדבר פארן.
ויקם דוד וירד וגו׳ – מאחר שסמך סיפור מיתת שמואל לירידת דוד אל מדבר פארן חוץ לתחום א״י, יש לומר שכל זמן שהנביא חי לא התרחק הרבה אולי יבוא אליו ממנו דבר אלהים או ללכת להקביל פניו, עכשו שמת עזב את ישראל והלך לו.
אמרו רבותינו1, מכאן ואילך כיון שנפטר שמואל המשיכו לכתוב את הספר נתן הנביא וגד החוזה, וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל2, וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל-יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ-ל֔וֹ, וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ במקום ששם היה ביתו3 בָּרָמָ֑ה, וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד ממקום מושבו אשר היה בעין גדי4, וַיֵּ֖רֶד אֶל-מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן5: ס
2. והוא בן נ״ב שנה, לפי שהשבעה חדשים שהיה הארון בשדה פלשתים אינן בכלל השנים של שמואל כי זולתם אנחנו מוצאים נ״ב, רד״ק. ואברבנאל כתב ששמואל חי יותר משבעים שנה.
3. רד״ק, רלב״ג, מצודת דוד.
4. ראה פרק יד פס׳ א׳, מצודת דוד.
5. ואולי דרך מדבר עין גדי היו האנשים הולכים ושבים לספוד את שמואל, ופחד דוד פן ימצאוהו מי מאנשי שאול, ולזה הלך משם למדבר פארן, ולכך סמכו למיתת שמואל, מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר כי לאחר מותו של שמואל נתגלה שהוא משח את דוד ולכן פחד דוד ועזב את מקום מושבו. ר״י קרא מבאר כי סמך המקרא את מיתת שמואל למעשה נבל הכרמלי, להודיע כי אילו שמואל היה חי לא היה דוד מעז לומר ״אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר״ כפי שאמר (להלן בפס׳ לד), לפי שהיה מתיירא משמואל. ורד״ק ואברבנאל מבארים כי נסמכה מיתת שמואל למעשה נבל כי אפשר שמת שמואל בזה הפרק שנפרד שאול מדוד, ונתקיימה נבואת שמואל בחייו בזה ששאול הודה לדוד על המלוכה, ומת שמואל שבעה חודשים לפני שאול, ובמדרש שמואל (פרק כ״ג), אמר רבי אסי... אין דברים אמורין אלא לעניינו של נבל... אמר הקב״ה הכל סופדין וטופחין על ליבו על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזחים.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ב) וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹשֶׁת⁠־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת⁠־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃
And there was a man in Maon, whose possessions were in Carmel. And the man was very great, and he had three thousand sheep, and a thousand goats; and he was shearing his sheep in Carmel.
תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְגַבְרָא בְמָעוֹן וְנִכְסוֹהִי בְכַרְמְלָא וְגַבְרָא רַב לַחֲדָא וְלֵיהּ עָאן תְּלָתָא אַלְפִין וְאֶלֶף עִזִין וַהֲוָה בְּמֵיגַז יַת עָנֵיהּ בְּכַרְמְלָא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואיש במעון וגו׳ – אמר רבי איבי בכל מקום שנאמר גזיזה עושה רושם.
ואיש במעון – שם העיר.
ומעשהו – מקנהו וקנינו.
גדול – עשיר.
ויהי בגזוז את צאנו בכרמל – ויהי יום אחד בהגיע עת גזוז צאנו בכרמל, ודרכו היה לעשות משתה ויום טוב לגוזזי הצאן.
There was a man in Ma'on. The name of the city.⁠1
Whose business. His cattle and possessions.
Wealthy. [Literally 'very great'], meaning wealthy.
It was the time when he was shearing his sheep in Carmel. One day, when the time of his sheep shearing came around, he was in Carmel. His custom was to make a party and a festive day for the sheep shearers.
1. Not to be mistook for מָעוֹן meaning a dwelling, as in Tehillim 26:8, but rather, it is the city mentioned in Yehoshua 15:55, and it was located in Yehudah’s territory, the tribe of which Novol was a member.
ואיש במעון ומעשהו בכרמל – דירתו היתה במעון ומעשהו בכרמל, כל נכסי אדם כגון תבואה ויין צאן ובקר נקרא מעשהו שכן הוא אומר באספך את מעשיך מן השדה (שמות כ״ג:ט״ז).
והאיש גדול מאד – בעושר.
ואיש במעון ומעשהו בכרמל – בהמותיו בכרמל.
ויהי בגזז את צאנו – יעשה משתה לגוזזיו.
ואיש במעון – שם עיר הנזכר בערי בני יהודה, כי משבט יהודה היה האיש הזה, ממשפחת כלב.
ומעשהו בכרמל – מקום שהוא עבוד בזריעה ובאילנות יקרא כרמל, כמו שנאמר: והיה המדברא לכרמל (ישעיהו ל״ב:ט״ו).
ופי׳ מעשהו – מקנהו, כי המקנה נקרא מעשה ומלאכה, כמו שנאמר: לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית ל״ג:י״ד).
ויתכן לפרש כרמל זה – שם עיר נקרא כן בערי יהודה סמוך למעון, כמו שכתוב: מעון וכרמל וזיף ויוטה (יהושע ט״ו:נ״ה), ונראה כי אלה המקומות סמוכין למדבר פארן שירד שם דוד כשברח משאול אחר שנשבע לו, כי דוד מהמדבר שלח לנבל, כמו שכתוב: וישמע דוד במדבר כי גוזז נבל את צאנו (שמואל א כ״ה:ד׳). או הלך אחריו ממדבר פארן למדבר זיף, כי אלה המקומות קרובים, כמו שכתב כי הזיפים הלשינו אותו פעם אחרת משם כמו שכתוב.
ולו צאן – צאן שם כולל לכבשים ולעזים, וזה הוא ברוב. והנה הוא על הכבשים לבד, שהרי אמר אחריו: ואלף עזים. וכן בכל מקום שזוכר אותו לענין גזוז, כמו: וגז צאנך תתן לו (דברים י״ח:ד׳) – והוא על הכבשים לבד.
א. כן בכ״י וטיקן 71.
והאיש גדול מאד – בעושר, כמו ברזילי (שמואל ב י״ט:ל״ג), כי זה השם הוא משותף למינים רבים, והיותר יקר במעלת הנפש העיונית כ״ש הנביאית.
ויהי בגזז – כאלו אמר ויהי הזמן או הענין שהיה גוזז צאנו בכרמל.
ואיש במעון ומעשהו בכרמל – אמר במעון להורות שלא היה יושב בעיר והיה לו מעון אצל מעשהו שהיה בכרמל ר״ל כי בכרמל היו שדותיו וגניו וכרמיו ולרוב עשרו שם מעונו שם או רצה באמרו במעון שהיה יושב במקום נכבד והיה מעשהו רחוק ממנו כי היה מעשהו בכרמל וזה הפירוש השני הוא הנכון אצלנו.
והאיש גדול מאד – רוצה לומר: שהיה עשרו רב.
ויהי בגזוז את צאנו בכרמל – רוצה לומר: שבעת גזיזת צאנו היה בכרמל.
ואיש היה בעיר מעון ומעשהו ומקנהו היה בכרמל ולא נצטער על מיתת שמואל, ויעל על גוזזי צאנו בשמחה וגיל ולא התאבל על אדם כשר, ולכן נענש ומת. והכרמל ידמה שהיה מקום עבודה רבה בזריעה ובאילנות ולמרעה הצאן, ואולי היה כרמל שם עיר הנזכר בערי יהודה סמוך למעון, כמו שכתוב (יהושע ט״ו נ״ד) מעון כרמל וזיף ויוטה, והיו המקומות האלה סמוך למדבר פארן כי משם הלך דוד לנבל. ואפשר לפרשו שהיה לאיש הזה מעון ומעשה בכרמל, כי היה לו מעון ובית במקום מעשהו ועבודתו וסביב מרעה צאנו בשדה, וזה יורה על עושרו:
במעון, בכרמל – מנחלת יהודה היו, כמו שכתוב: מעון כרמל וזיף (יהושע ט״ו:נ״ה).
ומעשהו – מקנהו, וכמו כן יקראו מלאכה, וכמו שכתבו: לרגל המלאכה (בראשית ל״ג:י״ד), על שם שהעוסק במקנה, כל מלאכתו ומעשהו בהם, וכן: יען בטחך במעשיך (ירמיהו מ״ח:ז׳).
גדול מאד – בעושר רב.
בגזוז – בעת גזזו צאנו, היה בכרמל.
השאלות:
למה האריך בספור מקום נבל ומקום מעשהו ומעלליו?
ואיש במעון זה הוצעה להגדיל פחיתות נבל, שלא תאמר שלא היה מכיר את דוד אמר שהאיש יושב במעון ששם התהלך דוד במדבר מעון, ורק מעשהו היה בכרמל
ב. שלא תאמר שלא היה ביכלתו אמר שהאיש גדול ולו עושר רב, ובפרט שהיה בגזוז את צאנו שלפי מרבית הצאן גדלה המשתה ולא קצרה ידו.
ומעשהו – מקום מושבו היה במעון, וצאנו ורועיו היו רועים בארץ הכרמל הסמוכה למעון, ול׳ מעשהו כמו עשה את כל הכבוד הזה (ויצא) קנינו ורכושו.
גדול מאד – מזה למדנו מה היה נחשב לעושר מופלג בימים ההם, ורכוש נבל הוא מעט לערך עושר איוב.
וְאִ֨ישׁ אחד ממשפחת כלב שמשבט יהודה1 היה מתגורר2 בְּעיר3 מָע֜וֹן שבנחלת יהודה4, וּמַעֲשֵׂ֣הוּ ומקנהו וקנינו היו5 בַכַּרְמֶ֗ל שגם בנחלת יהודה6, וְהָאִישׁ֙ הזה היה גָּד֣וֹל עשיר7 מְאֹ֔ד, וְהיה ל֛וֹ צֹ֥אן רב שמנה8 שְׁלֹֽשֶׁת-אֲלָפִ֖ים כבשים9 וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים, וַיְהִ֛י יום אחד10 בִּגְזֹ֥ז בהגיע העת לגזוז11 אֶת-צֹאנ֖וֹ אותו האיש היה12 בַּכַּרְמֶֽל13, וכיוון שדרכו היה לעשות משתה ויום טוב לגוזזי הצאן14, עלה הוא איתם לשמוח ולא נצטער על מיתת שמואל, ולא התאבל על אדם כשר, ולכן נענש ומת15:
1. רד״ק.
2. ר״י קרא.
3. רש״י. ורלב״ג מבאר שמעונו היה בכרמל ליד מעשהו ולא בעיר, או שהיה יושב במקום נכבד. ומלבי״ם ביאר שהיה יושב במדבר מעון ששם התהלך דוד ורצה הכתוב לומר שלפיכך הכיר את דוד.
4. מצודת ציון.
5. רש״י, רד״ק, ר״י קרא, מצודת דוד.
6. מצודת ציון.
7. רש״י, ר״י קרא, רלב״ג, מצודת דוד.
8. רד״ק.
9. רד״ק.
10. רש״י.
11. רש״י, מצודת דוד.
12. רלב״ג, מצודת דוד.
13. רד״ק ואברבנאל מבארים כי יתכן והיתה עיר סמוכה בשם כרמל, ומעון וכרמל היו מקומות סמוכים למדבר פארן, ומשם הלך דוד לנבל.
14. רש״י, מהר״י קרא.
15. אברבנאל.
תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ג) וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת⁠־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא [כָֽלִבִּֽי] (כלבו
Now the name of the man was Nabal, and the name of his wife Abigail; and the woman was intelligent and of beautiful form, but the man was harsh and evil in his doings; and he was of the house of Caleb.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְשׁוּם גַבְרָא נָבָל וְשׁוּם אִתְּתֵיהּ אֲבִיגָיִל וְאִתְּתָא חֲכִּימַת מַדַע וְשַׁפִּירַת רֵיווּ וְגַבְרָא קָשֵׁי וּבִישׁ עוֹבְדִין וְהוּא מִדְבֵית כָּלֵב.
ושם האיש נבל וגו׳ והוא כלבי – משבטו של כלב.
והוא כלבי – ממשפחת כלב.
והוא כלבי – מבית כלב.
A Calebite. Of the house of Caleiv.⁠1
1. Or, his evil nature was similar to that of a dog [= כֶּלֶב]; i.e., he was stingy and refused to share his food with others (Ralbag).
והאשה טובת שכל – כלומר אם הוא היה קשה ורוע מעללים אין בכך כלום, כי האשה היתה חכמה ויודעת להשכיל כל דבר ולתקן כל מה שהוא היה מקלקל.
והוא כלבו – מזרע כלב, וכן תירגם יונתן והוא מדבית כלב.
והוא כלבי – מזרע כלב קרוב לדוד.
ושם האיש נבל – מה שספר הנה שם האיש וענינו, שאמר: והאיש קשה ורע מעללים, ושם האשה וענינה, שאמר: והאשה טובת שכל – על מעשיהם העתידים, כי הוא עשה מעשה רע כאיש נבל, והיא עשתה בשכל ובחכמה.
טובת שכל – כתרגומו: חכימת מדע.
וי״מ שכל – ענין עיון והבנה, כאילו אמר: טובת מראה.
וכתב אדוני אבי ז״ל כי נבל זה לא היה שמו שקראו לו אבותיו, אלא מרוב גריעות היו קוראין אותו בני אדם נבל.
והוא כלבי – היו״ד ליחס, לפי שהיה ממשפחת כלב קראו כן. וכן תירגם יונתן: והוא מדבית כלב.
והכתיב הוא בוי״ו: כלבו, ואפשר לפרש הכ״ף לשמוש כפי הכתיב, ר״ל: כן היה מראה מעשיו רעים כמו שהיה לבו רע, כי יש בני אדם מעשיהם נאים ולבם רע, והוא היה תוכו כברו וברו כתוכו לרעה. וגם הקרי יש לפרשו על זה הדרך, כי כל אדם ששואל ממנו, היה אומר עליו: הוא כלבי, כמו שהייתי חושב עליו כי ימנע שאלתי כן היה. ובזה הדרך אמר הכתוב על עין רעה: כי כמו שער בנפשו כן הוא (משלי כ״ג:ז׳).
ויש לפרש כלבי – מענין גריעות מעשיו יחסו לכלב.
והוא כלבי – תרגומו: והוא מדבית כלב.
ושם האיש נבל – כ״ז הפסוק עם רב פרטיו הכרחי להצעות ולהקדמת ידיעה למה שעתיד לזכור בכל עניניו.
כלבי – שם יחס מכלב.
והוא כלבי – רוצה לומר: שלרוב אכזריותו היה תכונתו בתכונת הכלבים ששונאים בני מינם וינבחו להם בבאם אצלם ולא יניחום לאכול מהנמצא בבית ואע״פ שלא יגרע ממאכל׳ דבר וזה ממה שיורה כי רוע נבל היה בענין הכילות.
השלשים ותשעה הוא להודיע שאין ראוי שיתנהג האדם במדת הכילות והכלביות ר״ל ההדמות לתמונת הכלב שלא יניח שאר הכלבים להשאר בבית אשר הוא בו פן ימעיטו מזונו הלא תראה מה שקרה לנבל מעוצם הכילות שהיו לו אשר כמעט היה סבה לאסוף נפשו ונפש ביתו לולי היתה חכמת אביגיל.
והיה שם האיש נבל מילדותו או שקראוהו בני אדם כן על רוע תכונותיו וכילותו, ושם אשתו אביגיל, ר״ל אב השמחה והגיל, והורה זה על טוב מזגה ותכונתה, ולזה הביא אחר השמות זכרון תכונותיהם, באמרו והאשה טובת שכל ויפת תואר, ר״ל שהיתה שלימה בנפשיי ובגופני, והאיש היה קשה בדבריו ורע מעללים, כי הדבור והמעשה כלו היה רע, והוא כלבי, ר״ל מטבע הכלב ומתכונתו אשר ישנאו לבעלי מינם ולא יניחום לאכול ממה שבבית אעפ״י שלא יחסר מזונם, כמו שאמר (ישעיהו נ״ו י״א) והכלבים עזי נפש לא ידעו שובעה. או יהיה כלבי כמו שהוא בכתב, והוא כלבו, ר״ל שהיה תוארו דומה לכחו הנפשיי ולמזג לבו, ושהיה תוכו כברו ברוע. ובמדרש שמואל (פרש׳ כ״ג) פירשו שהיה ממשפחת כלב בן יפונה, ולזה אמר והוא כלבי:
ושם אשתו אבגיל – חסר יו״ד קדמאה וכן צריך להגיה במסורת שמואל ב׳ ג׳.
כלבו – כלבי קרי.
טובת שכל – בעלת שכל טוב.
קשה ורע מעללים – אמיץ לב ופועל רע.
כלבי – מבני כלב בן יפונה, והיה קרוב לדוד.
ושם האיש האיש היה מפורסם לרוע מצד שמו נבל – אבל אשתו היתה נודעת לשבח, וספר כי כשמם כן היו מעשיהם, האשה היתה שלמה בין במעלות הנפשיות טובת שכל – ובין במעלת הגוף ויפת תאר, והאיש היה קשה – בטבעו,
ורע מעללים בתכונותיו המוסריים (שזה גדר שם מעלל על פעולה יוצאת מתכונה מוסריית כמ״ש בכ״מ) והנה מי שהוא קשה בטבעו ואינו רע מעללים, יעשה לפעמים טוב מצד המוסר והצדק, ומי שהוא רע מעללים ואינו קשה בטבעו יעשה לפעמים טוב וצדק מצד התפעלות טבעי, כמו מצד הרחמים על הדרך, או מצד היראה, כמו שהיה ראוי פה שיתירא נבל מדוד, או שירחם על הנערים אבל מצד שהיה קשה בטבע ורע המעלל לא היתה בו תקוה, והטעם שדוד בטח בו לשלוח אליו, אומר,
א. והוא כלבי מצד היותו ממשפחת כלב מיהודה שהם שבטו של דוד.
קשה – בדבורו ובמשאו ובמתנו עם בני אדם, ויש אנשים שנראים קשים ולבם טוב ע״כ הוסיף ורע מעללים.
והוא כלבי – כתיב כלבו, תוכו קשה כברו, ואברבנאל פי׳ מלשון כלב והביא לסמך והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה (ישעיהו נ״ו:י״א) כלו׳ קמצן ובעל נפש רחבה, ואני תרגמתי כפירוש הנהוג מיוצאי ירך כָלֵב בן יפונה אף על פי שפירוש רחוק הוא, והי״לל ושם האיש נבל הכלבי, ולא יקשה ורע מעללים והוא כלבי כאלו כל בני כלב קשים ורעים כנבל.
וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ ההוא שהיה מפורסם ברוע מעשיו1 נָבָ֔ל, וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ שהיתה נודעת לשבח2 היה אֲבִגָ֑יִל, וְהָאִשָּׁ֤ה היתה שלימה במעלות הנפשיות ובמעלות הגוף3, שהיתה טֽוֹבַת-שֶׂ֙כֶל֙ בעלת שכל טוב4 וִ֣יפַת תֹּ֔אַר, וְהָאִ֥ישׁ היה קָשֶׁ֛ה בטבעו5 וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים ומידותיו רעות6, ופועל רע7, וְה֥וּא היה כָלִבִּֽי (כלבו8 כתיב) מבני כלב בן יפונה9, והיה קרוב משפחתו של דוד10:
1. מלבי״ם. ור׳ יוסף קמחי (אבי רד״ק) ביאר כי לא היה זה שמו שקראו לו אבותיו, אלא שמרוב גריעותו היו קוראין אותו בני אדם ״נבל״.
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. מצודת דוד.
5. מלבי״ם.
6. מלבי״ם.
7. מצודת דוד.
8. הכתיב הוא בוי״ו, וניתן לפרש ״כְּלִיבּוֹ״, דהיינו שהיה מראה מעשיו רעים כמו שהיה ליבו רע, וגם הקרי (כלבי) יש לפרשו על זה הדרך, שכל אדם שהיו שואלים אודותיו, היה אומר עליו הוא ״כְּלִיבִּי״ הוא רע כמו שהייתי חושב עליו, רד״ק. וסיפר הכתוב כי כשמם כן היו מעשיהם, אביגיל – אבי גיל, דהיינו אב השמחה והגיל, והורה זה על טוב מזגה ותכונתה, ונבל כשמו כן הוא, נבל, והוא כלבי ר״ל מטבע הכלב ומתכונתו אשר ישנאו לבעלי מינם ולא יניחום לאכול ממה שבבית אעפ״י שלא יחסר מזונם, כמו שאמר (ישעיהו נ״ו י״א) ״והכלבים עזי נפש לא ידעו שובעה״, אברבנאל.
9. תרגום יונתן, רש״י, רי״ד, מצודת דוד.
10. מהר״י קרא, מצודת דוד.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ד) וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּי⁠־גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת⁠־צֹאנֽוֹ׃
And David heard in the wilderness that Nabal was shearing his sheep.
תרגום יונתןר״י קראמיוחס לר״י קראאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּשְׁמַע דָוִד בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי גָזֵיז נָבָל יַת עָנֵיהּ.
כי גוזז נבל את צאנו – ודרכן של גוזזי צאן לעשות משתה.
וישמע דוד במדבר כי גזז נבל את צאנו – ומנהג לעשות משתה לגוזזים.
(ד-ו) ובהיותו גוזז את צאנו שלח אליו דוד עשרה נערים וצוה אותם שישאלו אותו לשלום ויאמר לו כה לחי, ר״ל כה יהיה כל ימי חייך שתהיה אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. או יהיה לחי כמו לעשיר, שהעשיר יקרא חי, כאמרו (קהלת ו׳ ח׳) מה לעני יודע להלוך נגד החיים. והיותר נכון שהוא כמו לעת חיה, ר״ל לשנה האחרת, אמר ואמרתם לנבל שכה יהיה לחי לשנה האחרת שתהיו אז כלכם בשלום.
ב. וישמע כו׳ כי גזז וחשב כי בעת שמחתו ייטב לבו להטיב.
וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בהיותו בַּמִּדְבָּ֑ר, כִּֽי-גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת-צֹאנֽוֹ, וכיוון שדרכן של גוזזי צאן לעשות משתה1, חשב דוד כי בעת שמחתו ייטב לבו של נבל להיטיב2:
1. ר״י קרא.
2. מלבי״ם.
תרגום יונתןר״י קראמיוחס לר״י קראאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(ה) וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל⁠־נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם⁠־ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם׃
And David sent ten young men, and David said to the young men, "Go up to Carmel, and go to Nabal, and greet him in my name.
תרגום יונתןרלב״גאברבנאלמנחת שימלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּשְׁלַח דָוִד עַשְׂרָא עוּלֵימִין וַאֲמַר דָוִד לְעוּלֵימַיָא סַקוּ לְכַרְמְלָא וּתְהָכוּן לְוַת נָבָל וְתִשְׁאֲלוּן לֵיהּ בִּשְׁמִי לִשְׁלָם.
עלו כרמלה – אמר זה לפי ששם נעתק נבל בעת הגזיזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ושאלתם – האל״ף בסגול וכן כתב רד״ק בשרשים ותמיהני על מה שראיתי במקרא כ״י ישנה האל״ף בפתח וגם בחילופי הדפוס וכ״י כתוב לבן אשר בפתח ולבן נפתלי בסגול ודבר זה שאלתי את רבותי ולא אמרו לי דבר.
ושאלתם – פייס אותו מצד שלשה ענינים,
א. מצד כבוד דוד השולח לברכו, ועל זה אמר ושאלתם לי בשמי לשלום – ובאר להם איך ישאלו שלומו.
וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים אל נבל, וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים, עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ אל הכרמל, שם נמצא נבל1, וּבָאתֶ֣ם ותבואו אֶל-נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם ותשאלו -ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם לשלומו:
1. רלב״ג.
תרגום יונתןרלב״גאברבנאלמנחת שימלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(ו) וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר⁠־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃
You shall say, 'Long life to you! Peace be to you, and peace be to your house, and peace be to all that you have.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְתֵימְרוּן כְּדֵין לְחַיָךְ וְאַתְּ שְׁלָם וּבֵיתָךְ שְׁלָם וְכָל דִילָךְ שְׁלָם.
ואמרתם כה לחי – לקיומו.
ואמרתם כה לחי – לקיימא. מה הוא וינוחו שעשו מחנה. רבי יהודה בר׳ אלעאי אומר י״ב אלף כמחנה מדין. ר׳ חנינא אומר מאה איש כמחנה גדעון.
כה לחי – כה יהיה לשנה הבאה, גוזז.
כה לחי – כה יהיה לשנה הבאה, מזל חי וקים.
כה לחי – אמרו על טבחו ונסכו שתראו, כן ראוי לאיש חי, לאיש זריז וחשוב, כמו: בן איש חי רב פעלים (שמואל ב כ״ג:כ׳) – חי ומזורז, בעל מעשים.
לחי – טוב וקיים.
ואתה שלום וגו׳ – כן תהיה לאורך ימים.
So. So will he be [shearing] in the coming year.⁠1 So shall be in the coming year, living and enduring.) Another version is: So to the living. Say this concerning his meal and his wine that you will see, "So is befitting a live man, i.e., an active and esteemed man,⁠" as in "…was a live man of many heroic deeds,⁠"2 [i.e.] alive and active in all his deeds.
May it always be so. Good and enduring.
Peace unto you… So shall it be for a long time.⁠3
1. See Rashi in Bereshit 18:10.
2. II Shemuel 23:20.
3. And to emphasize its longevity, they mention שַׁלוֹם [=peace] three times in their statement.
ואמרתם כה לחי – שתשאלו בשלומו לחיים וכה תברכו אותו לחיים תהא פקודתך.
ואמרתם כה לחי – כה תאמרו לו משמי לחיים תפקד.
כה לחי – כזה הטוב יהיה לך כל ימי חייך. וכן תירגם יונתן: כדין לחייך.
וי״מ: ואמרתם כה לעשיר, כמו: מה לעני יודע להלך נגד החיים (קהלת ו׳:ח׳), ויהיה פירושו: ואמרתם זה השלום לעשיר. ויהיה וי״ו: ואתה שלום לזה הפירוש כוי״ו: וישא אברהם את עיניו (בראשית כ״ב:ד׳).
ואמרתם כה לחי – נעלם האל״ף, ופתרונו לאחיי.
ואתה שלום – הו״ו יתיר.
כה לחי – כזאת יהיה לאדני לחיים ארוכים.
כה לחי – הרצון בו שכן יהיה לו מהטוב במועד הזה בשנה האחרת וקרא חי העתה העומד כמו שבארנו בדברי התורה על אמרו שוב אשוב אליך כעת חיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

כה לחי – רצה לומר: כן יהיה לזמן חייך, ואתה תהיה בשלום וגם ביתך וכו׳.
ואמרתם כה לחי – כה תזכה לחיים בשנה הבאה,
ואתה שלום כלל שלשה שלומות שבהם יצלח האדם,
א. שלום עצמו וזה ואתה שלום,
ב. שלום ביתו וזה וביתך שלום
ג. שלום קניניו והנלוים אליו וזה וכל אשר לך שלום.
כה לחי – תשאלו לשלומו, ואם ישיבכם ששלום לו תאמרו לו כן יהיה גם לשנה הבאה (ע״ד כעת חיה, וירא) שאתה שלום, כלו׳ יושב בשלום וגו׳.
וַאֲמַרְתֶּ֥ם ותאמרו לו בשמי, כֹּ֖ה כטוב הזה1 לֶחָ֑י יהיה לך כל ימי חייך!2, וְאַתָּ֤ה תהיה בְּשָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ גם יהיה בְּשָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל הרכוש והנלווים3 אֲשֶׁר-לְךָ֖ יהיו אף הם בְּשָׁלֽוֹם, וכך תהיה לאורך ימים4:
1. רד״ק.
2. תרגום יונתן, רד״ק, מצודת דוד. ויש מרבותינו ביארו כך יהיה לך טוב, שתגזוז צאנך, לשנה הבאה, רש״י, רלב״ג, אברבנאל. ומלבי״ם ביאר כך תזכה לחיים בשנה הבאה. ורי״ד ביאר שכאילו אמר ״כה לאחי״.
3. מלבי״ם.
4. רש״י. וכלל ברכתו בשלושה דברים בהם יצליח האדם, הוא וביתו ורכושו, מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ז) וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖יםא לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר⁠־לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא⁠־נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כׇּל⁠־יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל׃
And now I have heard that you have shearers. Your shepherds have now been with us, and we did not harm them, and nothing was missing from them all the time they were in Carmel.
א. גֹזְזִ֖ים א=גֹזֲזִ֖ים (חטף)
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּכְעַן שְׁמָעִית אֲרֵי גוֹזְזִין לָךְ כְּעַן רָעַיָא דִילָךְ הֲווֹ עִמָנָא לָא אַנְזֵיקִינוּנוּן וְלָא שְׁגָא לְהוֹן מִדַעַם כָּל יוֹמִין דַהֲווֹ בְּכַרְמְלָא.
לא הכלמנום – אם נצרכו לנו לשום דבר, לא השיבונום ריקם.
ולא נפקד להם – מצאנם כי שומרים היינו להם.
We did not shame them. If they needed us for anything, we did not send them back empty-handed.⁠1
Not a thing of theirs was missing. Of your flocks, for we were watching them.⁠2
1. We did not cause them physical harm (Targum Yonatan).
2. And we protected them from attack by wild animals (Mahari Kara).
לא הכלמנום – לא השיבונו פניהם מכל מה ששאלו ובקשו ממנו כי כל אדם השואל מחבירו דבר ואינו נותן לו נמצא מוכלם כמו אין מכלים דבר בארץ (שופטים י״ח:ז׳) שפתרונו: אין משיב פני חבירו ריקם מכל דבר שהוא שואל ממנו כי הארץ {רחבת} ידים.
ולא נפקד להם – ולא נחסר להם כלום מכל מה שהיו צריכין.
ועתה שמעתי כי גוזזים לך – וכל הגוזז צאנו טובח טבח ומכין סעודה לגוזזים וכל המכין סעודה לא יכבד עליו אם פוקד את אהובו במנה יפה כי טבחו טבוח ופתו אפויה ואיני מכביד עליך אם אתה פוקדני במנה יפה שהרי שמרתי את כל אשר לך ולא נפקד מכל אשר לך מאומה (שמואל א כ״ה:כ״א) כמו שמפרש בסמוך עתה הרועים אשר לך היו עמנו ולא הכלמנום – כלומר לא השבנו פניהם ריקם מכל מה ששאלו שאם אתה אומר לא הכלמנום לא ביישנום לשון כלימה יש להשיב וכי מפני שלא ביישתם את נערי חבתי לחלק לכם מנות בתמיה.
ולא נפקד להם מאומה – ולא נחסר מכל אשר להם שאם בקעו זאבים או אריות לתוך הצאן באנו והצלנום. וא״ת כזבים אנו מדברין שאל את עבדיך.
לא הכלמנום – הה״א בסגול, והוא כמו בחירק, ופירושו: לא עשינו להם דבר רע שיהיה להם כלימה בו, אם היו צריכים ממנו דבר לא השיבונו׳ ריק׳.
ויונתן תרגם: לא אנזיקונון.
ולא נפקד להם – ולא חסר. כמו: ולא נפקד ממנו איש (במדבר ל״א:מ״ט). פירוש: ולא נפקד להם מכל אשר להם. והלמד כלמ״ד: חדל לספור (בראשית מ״א:מ״ט).
כל ימי היותם בכרמל – פי׳ עמנו.
לא הכלמנום – רוצה לומר: שלא הלעגנו עליהם ולא אמרנו להם דבר לביישם גם לא עשינו דבר ישיגם הבושה בו בעבורנו וזה המאמר היה להורות שלא עשקו דבר מהמקנ׳ ישיגם הבושת בעבורו כשלא ימצא נבל חשבונו.
ולא נפקד להם מאומה – רוצה לומר: שלא די שלא השיגם נזק מצדנו אבל שמרנו אותם שלא השיגם נזק מזולתנו ולזה אמרו נערי נבל חומה היו עלינו גם לילה גם יומם.
והיה עקר המאמר ששמע שגוזזים לו את צאנו ושיתן בידם מה שירצה. והנה נתן טענות לזה, באמרו הרועים אשר לך לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל, ר״ל שעם היות שאנשי הצבא מלומדי מלחמה ילעיגו מעובדי האדמה וישחקו מהרועים גם יגזלו מידם מה שיוכלו וכ״ש בהיותם בשדה וחוץ מהיישוב מקום הרשע, שבלי ספק אנשי המלחמה תמיד יגזלו מן האויבים או מהאוהבים מה שימצאו בשדה, עכ״ז לא כן ענין רועיך. כי לא הכלמנום בלעג ושחוק ולא נפקד מהם מאומה עם היותם בכרמל מקום מוכן לגזל. ואם נפרש לא הכלמנום שלא גזלו מהם, יהיה פירוש ולא נפקד מהם ע״י אחרים, להגיד שהם לא לקחו מהם כלל והצילום עוד מאחרים אנשי רשע או חיות רעות שלא יקחו מהמקנה, וכמו שאמר הנער לאביגיל חומה היו עלינו:
לא הכלמנום – הה״א בסגול ומשפטו בחירק על המנהג בשלמים מסורת ורד״ק בפירוש ומכלול דף פ״ב ושרשים.
נפקד – נחסר.
מאומה – כלל לא.
עתה וכו׳ – רצה לומר: עתה אודיע לך, שרועיך אשר היו עמנו, לא הכלמנו אותם בדברי ריב ומצה, אף לא נחסר להם מאומה, כי לא שלחנו יד בכל אשר להם.
השאלות:
וכי מגיע להם שכר בעבור שלא גנבו ולא עשקו?
ועתה (ענין ב) באו אליו מצד החיוב,
א. אחר שהמשתה הזאת הוא בעבור הרועים והם בכלל הרועים כי הם היו עקר בשמירת הצאן, וזה שכתוב ועתה שמעתי כי גוזזים לך – עתה הנה השגחנו שלא יגיע לך נזק מאתנו כדרך יתר אנשי מלחמה אף נזק כל שהוא בדברים, וזה שכתוב לא הכלמנום
ב. שגם הגיע להם תועלת על ידי שלא נפקד להם מאומה – כי שמרנום מלסטים ומחיתו טרף, ועל זה העיד עדים את הרועים בעצמם, וזה שכתוב.
הכלמנום – שרש כלם עיקר שרשו כלא⁠־מִ כמו נחם נח⁠־מִ והראיה ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו (בראשית), ומצאנו באיוב (י״א:ג׳) ותלעג ואין מכלים כלו׳ אין מונע ממך מלעוג עלינו, ואח״כ הושאל שרש כלם להוראת בושה, שבזיון וחרפה הוא לאדם שימנעו ממנו דבר, וכאן ר״ל לא לקחנו מממונם לנו ולא הטלנו יראתנו עליהם, וכן ולא תכלימוה (רות ב׳:ט״ו).
וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ את הצאן, ואתה עושה משתה1, לכן עַתָּ֗ה אודיע לך כי2 הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר-לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ, ובניגוד לאנשי הצבא הלועגים לאנשי האדמה וגוזלים מהם3, אנחנו לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם בדברי ריב ומצה4 ולא לעגנו להם5, ואם היו צריכים אותנו לדבר מה לא השיבונום ריקם6, וְאף7 לֹֽא-נִפְקַ֤ד נחסר8 לָהֶם֙ מצאנם9 מְא֔וּמָה כי לא שלחנו יד בכל אשר להם10 כָּל-יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם עמנו11 בַּכַּרְמֶֽל, ויתרה מזאת, אף שמרנו עליהם12 שלא יהיה להם נזק מלסטים ומחיות טרף13:
1. ולכן איני מכביד עליך אם תתן לי מנה יפה, ר״י קרא.
2. מצודת דוד.
3. אברבנאל.
4. מצודת דוד.
5. רלב״ג.
6. רש״י.
7. מצודת דוד.
8. מצודת ציון.
9. רש״י, רלב״ג.
10. מצודת דוד.
11. רד״ק.
12. רש״י.
13. רלב״ג, מלבי״ם, אברבנאל.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ח) שְׁאַ֨ל אֶת⁠־נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי⁠־עַל⁠־י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה⁠־נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד׃
Ask your young men, and they will tell you. Therefore let the young men find favor in your eyes, for we come on a good day; give, please, whatever comes to your hand, to your servants and to your son David.'"
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
שְׁאַל יַת עוּלֵמָךְ וִיחַוּן לָךְ וְיִשְׁכְּחוּן עוּלֵימַיָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ אֲרֵי עַל יוֹם טַב אֲתֵינָא הַב כְּעַן יַת דְתַשְׁכַּח יְדָךְ לְעַבְדָךְ וְלִבְרָךְ לְדָוִד.
וימצאו הנערים – שלי, חן בעיניך, בטובה שיגידו לך עבדיך מהם עליהם.
כי על יום טוב באנו – על סמך משתה ויום טוב שיש לך, באנו עתה לשאול.
דבר אחר: ערב ראש השנה היה, וצריכין אנו לסעודת יום טוב.
May the youths find. My youths, find favor in your eyes, for the kindness which your servants will tell concerning them.
For we have come on a festive day. Relying on the party and festive day which you have, we have now come to ask.⁠1 Another explanation is, that this was the eve of Rosh Hashonoh [so they said,] "We are in need of a holiday feast.⁠"2
1. Without burdening you additionally because you already have prepared a lavish feast (Radak).
2. Rosh Hashanoh is a holiday in which Scripture [Nechemyah 8:10] stresses to send food to the needy.
ואם תאמר אינו כן כאשר אמרנו, שאל את נעריך ויגידו לך וימצאו הנערים ששלחתי חן בעיניך כי על יום טוב באנוא – שמעתי שיש לך יום טוב ומשתה, ובאתי לשאול ממך שתתן את אשר תמצא ידך לעבדך ולבנך לדוד.
א. כן ברש״י ור״י קרא, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״בנו״.
וימצאו הנערים חן בעיניך – השלוחים כי על יום טוב באנו – ואיני מכביד עליך דבלאו הכי אתה עושה יום טוב לגוזזי צאנך לעבדיך מנה הראויה לאנשי דוד ולבנך לדוד מנה הראויה לו.
כי על יום טוב בנו – חסר אל״ף מהמכתב, ונשארה במבטא.
ופי׳: כי מנהגם לעשות משתה ויום טוב בעת שהיו גוזזים, כמו שראינו בדבר אבשלום, וזה: כי על יום טוב באנו, כלומר באנו אליך בעת שאתה עושה יום טוב, ולא תרבה הוצאה בעבורנו, כי יום טוב אתה עושה לגוזזים אשר לך ותקנת לרוב מאכל ומשתה.
נעריך – נערי נבל הרועים.
הנערים – נערי דוד השלוחים אליו.
כי על יום טוב בנו – יום נבל בגזוז את צאנו (שמואל א כ״ה:ב׳), כי היה מנהגם לעשותו יום משתה ושמחה ויום טוב להטיב את לבם כמו שיפרש אחר כן כמשתה המלך (פסוק ל״ו), וכל אדם לעת כזאת ראוי לו להתנדב ולתת לעניים וזולתם.
לעבדיך – הנערים השלוחים ויתר בני בית דוד, וחשש דוד לכבוד עצמו ואמר על עצמו תאר בן לא עבד.
שאל את נעריך (והם הרועים שזכר) ויגידו לך כל זה, באופן שימצאו הנערים (ר״ל נערי דוד) חן בעיניך, ועכ״ז לא הייתי שולח לשאול ממך דבר כ״א לפי שעל יום טוב באנו, ר״ל יום גוזזים את צאנך שאתה עושה י״ט ולא תוסיף ולא תרבה בעבורנו בהוצאה, ולכן היה גזרת המאמר תנה נא מאשר תמצא ידך לעבדך דוד. וחז״ל אמרו (עיין רש״י) אמר שהיה ערב ר״ה, ושלח לומר לו צריכים אנו מזון לסעודת י״ט, וזהו כי על יום טוב באנו:
על יום טוב בנו – חסר אל״ף מהמכתב ונשארה במבטא רד״ק בפי׳ ומכלול דף קמ״ט ושרשים והוא חד מן ט׳ מלין חסר אל״ף בלישנא דביאה וסי׳ במסורת ירמיה ל״ט.
בנו – כמו באנו, ותחסר האל״ף.
ויגידו לך – שאמת הדבר.
וימצאו הנערים – על עצמם אמרו, בעבור דוד, שימצאו חן לקבלם בסבר פנים יפות.
כי על יום טוב – דרכם היה לעשות יום טוב ומשתה ושמחה בעת גזיזת הצאן, וכן נאמר באבשלום (שמואל ב י״ג:כ״ג).
ויהי גוזזים וכו׳ ויקרא וכו׳ – וצוה דוד לאמר לו: הלא על יום טוב באנו, ומהראוי לקבל אז את כל הבא בסבר פנים יפות.
תנה נא – עתה תנה את אשר תמצא ידך, אם מעט ואם הרבה.
לעבדיך – על עצמם אמרו.
שאל את נעריך וכו׳ (ענין הג׳) באו אליו מצד החנינה והחסד, וזה שכתוב וימצאו הנערים חן בעיניך אחר שבאנו על יום טוב – שראוי לחונן את כל השואל חסד ביום ההוא, ומצד ג׳ טעמים האלה תנה את אשר תמצא ידך – רצה לומר כמסת כח ידך ונדבתך לבד.
על יום טוב – על להוראת בעבור או בגלל, בעבור היות היום יום שמחה באנו.
שְׁאַ֨ל אֶת-נְעָרֶ֜יךָ הרועים1 וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ שאמת הדבר2, וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים שלי3 חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ בטובה שיגידו לך עבדיך עליהם4, ודע שעם כל זאת לא הייתי שולח לשאול ממך דבר, ואני עושה זאת5 כִּֽי-עַל-י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ באנו6, יום בו ראוי לקבל כל אחד בסבר פנים יפות ולחונן את כל השואל חסד7, ובנוסף, לא תרבה הוצאה בעבורנו כי יום טוב אתה עושה לגוזזים אשר לך, וְתִקַּנְתָּ מאכל ומשתה לרוב8, לכן תְּנָה-נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ אם מעט ואם הרבה9 לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד, ותן כנדבתך10:
1. אברבנאל.
2. מצודת דוד.
3. רש״י.
4. רש״י.
5. אברבנאל.
6. מצודת ציון.
7. מצודת דוד, מלבי״ם.
8. רד״ק, ר״י קרא, אברבנאל. דבר אחר, ערב ראש השנה היה, וצריכין אנו לסעודת יום טוב, רש״י.
9. מצודת דוד.
10. מלבי״ם. וראה את ביאורו של מלבי״ם המבאר שדוד פייסו מצד שלשה ענינים, א׳ מצד כבוד דוד השולח לברכו, ב׳ מצד החיוב, אחר שהמשתה הוא בעבור הרועים והם בכלל הרועים, כי הם היו עיקר בשמירת הצאן, שהשגחנו שלא יגיע לך נזק מאתנו כדרך יתר אנשי מלחמה, וגם שמרנום מלסטים ומחיות טרף, והג׳ מצד החנינה והחסד שבאנו ביום טוב שראוי לעשות בו חסד.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ט) וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל⁠־נָבָ֛ל כְּכׇל⁠־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ׃
And when David's young men came, they spoke to Nabal according to all those words in the name of David, and waited.
תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתוֹ עוּלֵימֵי דָוִד וּמַלִילוּ עִם נָבָל כְּכָל פִתְגָמַיָא הָאִלֵין בִּשְׁמָא דְדָוִד וּפְסָקוּ.
ויבאו נערי דוד וידברו וגו׳ וינוחו. מהו וינוחו נעשים מחנה. תמן תנינן ארבעה דברים פטרו במחנה. מביאין עצים מכל מקום ופטורים מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב. רבי יהודה ברבי אלעאי אמר שנים עשר אלף כמחנה מדין. ר׳ חנינא אמר מאה איש כמחנה גדעון. ויבא גדעון ומאה איש וגו׳ (שופטים ז׳:י״ט). אמר ר׳ יוסטא בר שונם אלו נאמר במחנה הייתי אומר כדבריך כשהוא אומר בקצה המחנה לית את שמעת מינה כלום. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי מייתי לה מהכא ויבאו עבדי דוד וידברו אל נבל וגו׳ וינוחו. מהו וינוחו. נעשין מחנה. ורבנן דקסרין מייתי לה מהכא כי לעת יום ביום יבאו על דוד לעזרו עד למחנה גדול כמחנה אלהים (דברי הימים א י״ב:כ״ג). וכמה היא מחנה אלהים עשרה. עשרה נכנסים לבית הכנסת ונעשים מחנה.
וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו – יגעים היו מטורח הדרך, ונזדרזו למצות דוד, ולא נחו עד שדברו אליו, ואחר כך וינוחו. ויונתן תרגם: ופסקו, כלומר: פסקו מלדבר עוד, עד שישמעו תשובתו.
And spoke to Novol in accordance with all these words, in Dovid's name, and then they rested. They were tired from traveling, yet they were quick to execute Dovid's command, and did not rest until they spoke to him, and afterward they rested. Targum Yonson renders, however, and they ceased, i.e., they stopped speaking further, until they would hear his reply.
ויבאו וידברו אל נבל וגו׳ וינוחו – כלו׳ לאחר שאמרו דבריהם פסקו ושתקו, וכן מתרגמ׳: ופסקו.
וינוחו – פירושו משתמו דבריהן ועשו שליחותן נחו.
וינוחו – תרגם יונתן: ופסקו מלדבר עוד עד ששמעו תשובת נבל.
ויתכן לפרשו: וינוחו – מיגיעתם מן הדרך. וספר זה בעבור זריזותם, כי לא נחו עד שדברו לו הדברים בשם דוד.
וינוחו – מנוחת תנועת הדבור כמו שפרש המאיר לארץ.
וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו – הרצון בזה אצלי כי להתפרסם רוע תכונת נבל לא דברו אליו אלו הדברים תכף בואם אבל נחו והמתינו העת הראוי לדבר לו מזה ואז דברו אליו ככל הדברים האלה שסדר דוד בפיהם שהיה בהם מפיוס הלב הרבה ועם כל זה היתה תשובת נבל בזה האופן מן הקושי שנזכר בזה המקום.
והנה ספר הכתוב שדברו אל נבל כל הדברים האלה בשם דוד וינוחו, וכתב הרב המורה בפ׳ ס״ז ח״א, שפירושו עמדו מדבר, להגיד שלא אמרו עוד דברים אחרים יהיו מחייבים ומכריחים לנבל להשיבם קשות. ואפשר אצלי לפרש וינוחו שנחו מעמל הדרך, שאחרי שדברו הדברים האלה מיד וינוחו במושבו של נבל, כי לקחו חזקה בבית ושמו שם כליהם קודם שישיבם דבר. והיה נבל חרה אפו לפי שבאו עשרה נערים יחד וראה אותם רבים וחרה אפו ג״כ לפי שחנו בביתו קודם שידעו תשובתו, ולפי שהיה כילי ורע התכונה חשב שיצטרך כל המזון אשר היה לו מוכן לגוזזיו לתת להם להיותם עשרה. ולמה שהיו שואלים מזון לדוד ולשש מאות איש אשר אתו.
וינוחו – מלשון מנוחה, רוצה לומר נחו מדבריהם.
וינוחו – שבתו ונחו מדבריהם, ולא דברו עוד מאומה.
השאלות:
מהו וינוחו?
ויבואו נערי דוד וידברו וכו׳ גם זה הוצעה להודיע פחיתות נבל,
א. שאחר שספר מהות השליחות שהיו דברי ריצוי ותחנונים ולא היה בם שום דופי שבעבורו יבזה אותם ויחרפם, הקדים לבל תחשב שהנערים שינו את הדברים על זה אמר כי דברו ככל הדברים האלה בלא שינוי,
ב. בל תחשב שדברו זאת בשם עצמם ולכן עט בהם על זה אמר כי דברו בשם דוד
ג. בל תאמר שאחר כך הוסיפו דברים שבעבורם עלתה חמתו עליהם על זה אמר וינוחו ולא דברו אח״ז מאומה.
וינוחו – פסקו מדבר עוד, ע״ד וינח ביום השביעי שהוראתו וישבת ממלאכתו.
וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל-נָבָ֛ל כְּכָל-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה שציוה עליהם דוד לומר, ואמרו אותם בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד בלא שינוי והוספה1, וַיָּנֽוּחוּ מדבריהם2, ולא דיברו עוד3 עד שישמעו תשובת נבל4:
1. מלבי״ם.
2. תרגום יונתן, מצודת ציון. רד״ק מבאר כי יתכן לפרש שנחו מהדרך ועשו זאת רק לאחר שמילאו את מצוות דוד. ורלב״ג מבאר באופן אחר, ולפיו הם לא דיברו אליו מיד אלא נחו מעט ומצאו עת ראוי לדבר איתו. ויתכן שנבל כעס גם כן על כי ראה שנחים עשרה נערים בביתו לפני שיתן תשובתו, אברבנאל.
3. ר״י קרא, מצודת דוד.
4. ולמרות שיגעים היו מטורח הדרך, נזדרזו למצות דוד, ולא נחו עד שדיברו אליו, רש״י. מלבי״ם מבאר שהכתוב בא להודיע את פחיתות נבל, שהנערים לא שינו את הדברים אלא אמרו אותם כמו שדוד אמר להם, וגם דיברו בשם דוד, וכדי שלא תאמר שאח״כ הוסיפו דברים שבעבורם עלתה חמתו עליהם, אמר וינוחו, שלא דברו אחרי זה מאומה.
תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(י) וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת⁠־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן⁠־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו׃
And Nabal answered David's servants, and said, "Who is David? And who is the son of Jesse? There are many servants nowadays that break away each man from his master.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתֵיב נָבָל יַת עַבְדֵי דָוִד וַאֲמַר מַן דָוִד וּמַן בַּר יִשַׁי יוֹמָא דֵין דְסַגִיאִין עַבְדַיָא דְעָרְקִין וּדְמִטַמְרִין גְבַר מִן קֳדָם רִבּוֹנֵיהּ.
ויען נבל את עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי וגו׳ – כלום הוא בטוח אלא על שתי טפין שמשחו שמואל. היכן הוא שמואל והיכן הם טפיו.
ויען נבל את עבדי דוד וגו׳ – אמר כלום הוא בטוח אלא על שני טפין שמשחו שמואל היכן הוא שמואל והיכן טפיו.
אהמתפרצים [...] – ר׳ יהודה פירש זאת במשמעות: המתפשטים ונפוצים, כמו ׳וכפרוץ הדבר׳ (דברי הימים ב לא, ה), וזהו בינוני פועל, ומשמעותו על פי בניין התפעל.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
מי דוד – מה הוא חשוב שאתן לו את שלי, הלא מרות המואביה בא.
Who is Dovid. Of what importance is he that I should give him mine? Is he not descended from Rus the Moavite?⁠1
1. And as such, Novol questioned Dovid’s right to the throne. See Talmud Yerushalmi Sanhedrin 2:3.
היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו – כלומר היום אנו רואים מה שלא ראינו מימינו שהרי כמה שופטים היו להם לישראל ולא היה אדם שמרד בו בשופט כדוד שמרד בשאול.
מי דוד ומי בן ישי – שאחלוק לו מנות. ואם תאמר אם הוא אינו חשוב משפחתו חשובה, לכך נאמר ומי בן ישי.
היום רבו עבדים המתפרצים – פירושו היום רבו עבדים שנעשו פריצים מפני אדוניו כזה שמרד לשאול וגם צעיר הוא שבאלפי יהודה שמרות המואביה הוא בא ומתריס לנגדי שאחלק לו מנות.
המתפרצים – לברוח ולמרוד איש מפני אדניו.
ולכן השיבם קשות מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו, ואחשוב אני שנבל לא דבר כלל לנגד כבוד דוד, כי ידע שמשיח ה׳ הוא וחותן למלך, ולא אמר עליו עבדים המתפרצים כי אם על אנשיו, וזהו מי דוד ומי בן ישי, ר״ל מי דוד ומי בן ישי? אינו כי אם איש אחד, אבל עם היות שהוא בן ישי ומתנשא לאמר אני אמלוך לא הייתי חושש לזה והייתי שולח לו בר ולחם ומזון כפי הצריך לכבודו, אבל מה אעשה כי רבו העבדים, רוצה לומר אנשיו ההולכים אתו שהם עבדיו שכלם מתפרצים איש מפני אדוניו שהם שש מאות איש רבים הם.
המתפרצים – ענין התחזקות, כמו: מה פרצת עליך פרץ (בראשית ל״ח:כ״ט).
מי דוד – רצה לומר: וכי חשוב הוא כל כך ליתן לו מתן.
היום רבו – בעת ההיא נתרבו עבדים המתחזקים כל איש מול פני אדוניו, לומר לאדונו אני גדול ממך, וכן דוד חושב עצמו לגדול ממני, עד שאתן לו מתן.
השאלות:
מה זה מענה על בקשתה?
ויען נבל כו׳ מי דוד נגד מה שאמרו שבאו בשם דוד וכבודו, השיב מי דוד ומי בן ישי – רצה לומר אינו חשוב לא מצד עצמו, ולא מצד אבותיו, שלא נודע בשם, רק כל הנודע ממנו הוא שהוא אשר הרים יד במלך ומצד זה הוא מפורסם, ומצד זה יעוז לדבר עתק, אבל זה היה חידוש בימי קדם שלא נמצא מעיז ומורד, לא כן היום שרבו עבדים המתפרצים ואין זה חידוש, ורצה לומר שדוד זה לא נודע בשם אף מצד יתרון רעתו שהוא מורד במלכות, שגם זה אינו חידוש עתה.
מי דוד – עשה עצמו כאלו לא ידעו ונכשל בדבריו ואמר היום רבו עבדים וגו׳ וסיים דבריו בסגנון שהתחיל ואמר אשר לא ידעתי מאין המה.
המתפרצים – מלשון פריצות הראוי לעבדים הנקנים בכסף, ואם היה כותב המורדים היה נשמע עבדים שרי המלך.
וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת-עַבְדֵ֤י דָוִד֙ קשות1, וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן-יִשָׁ֑י שאחלוק לו מנות?! הוא אינו חשוב לא מצד עצמו שבא מרות המואביה2 ולא מצד משפחתו!⁠3 ואינו מפורסם, וכל הנודע ממנו הוא רק שהרים יד במלך!⁠4 הַיּוֹם֙ אנו רואים מה שלא ראינו מימינו5 רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים המתחזקים6 למרוד ולברוח7 אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו כפי שדוד עשה לשאול8, וכפי שהוא עושה לי שחושב עצמו לגדול ממני שאתן לו מתן9, הוא בוטח על שני טִפִּין שמשחו שמואל, היכן הוא שמואל והיכן טפיו?!10:
1. אברבנאל.
2. רש״י.
3. מהר״י קרא, מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
5. ר״י קרא.
6. מצודת ציון.
7. רד״ק.
8. ר״י קרא.
9. מצודת דוד.
10. ילקוט שמעוני. אברבנאל מבאר את הפסוק באופן שונה ומסביר כי נבל פחד לדבר על דוד ישירות (על היותו משיח ה׳ וחתן המלך), ולכן גער על עבדיו באומרו שלאיש אחד היה נותן מזון אבל לא לשש מאות העבדים אשר עם דוד המתפרצים עליו.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יא) וְלָקַחְתִּ֤י אֶת⁠־לַחְמִי֙ וְאֶת⁠־מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑יא וְנָֽתַתִּי֙ לַאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה׃
Shall I then take my bread, and my water, and my flesh that I have killed for my shearers, and give it to men whom I do not know from where they are?⁠"
א. לְגֹֽזְזָ֑י =ל,ק (אין חטף, והגעיה מתחת לאות גימ״ל); בכתי״ש1 אין געיה.
• א=לְגֹֽזֲזָ֑י (חטף); הקו של הגעיה נכתבה בכתר מימין לאות גימ״ל (תחת האות למ״ד), אמנם מקומו בגימ״ל וכך גם אצל ברויאר ומג״ה.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְאֶסַב יַת מֵיכְלֵי וְיַת מִשְׁתִּי וְיַת שֵׁירוּתִי דְאַתְקֵינִית לְגָזְזַי וְאֶתֵּן לְגַבְרַיָא דְלָא יְדַעַת אֵי מִנָן אִנוּן.
ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו׳ – אמר רבי איבו כל מקום שנאמר מים יין הוא. אלא ששינו הכתובים שלא להזכיר יין.
ולקחתי את לחמי ואת מימי – א״ר כל מקום שנאמר מים יין אלא ששינו הכתובים שלא להזכיר יין.
ולקחתי את לחמי ואת מימי – פתר׳: את לחמי ואת ייני, מימי – משקה שלי, כמו: מי בארג ששנינו במסכת ע״ז (בבלי עבודה זרה ל׳.). וכן הוא אומר בהושע: אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי (הושע ב׳:ז׳) – שפתרונו: לחמי וייני, שעל כורחך אי אתה יכול לומר מימי ממש, שהרי הוא אומר בסמוך: והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר (הושע ב׳:י׳) – כלומר היא אומרת אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי בע״ז שהע״ז נותנת לה, והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה את הדגן והתירוש, למדת שמימי האמור כאן {יין}. שאם פתרונו: מים ממש, היה לומר: והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והמים. ועוד דכתיב: ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו (הושע ב׳:י״א).
ולקחתי את לחמי ואת מימי – פתרונו לחמי וייני וכן נותני לחמי ומימי (הושע ב׳:ז׳) ואת מים ממש היה לו להקב״ה להשיב ולקחתי דגני בעתו ומימי במועדו והוא משיב ותירושי אלא מימי זה תירושי. וכן שנינו במסכת ע״ז מי בארות ופתרונו משקה משובח.
ואת מימי – כלומר כל משתה שלי. כתרגומו: כל משתאי. וכן: את לחמי – ית מכלי.
ויש לפרשו: לחמי – על הלחם המיוחד, כי זכר אחר כן: את טבחתי שהוא שאר המאכלים.
וכן יש לפרש: מימי – בכמשמעו, כי המים היו יקרים במדבר.
ואת טבחתי – תבשילי ומאכלי. וכן תירגם יונתן: וית שירותי. וכמוהו: לרקחות ולטבחות (שמואל א ח׳:י״ג) – ולטבחות מתקנות התבשיל. וכן אמר במה שהביאה לו אביגיל: חמש צאן עשויות (שמואל א כ״ה:י״ח, כלומ׳ מתוקנות ומבושלות.
ולקחתי – בתמה.
ואיך אקח אם כן את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה? ולא אמר זה על דוד, כי כבר היה יודע אי מזה הוא ושהוא בן ישי וחותן למלך, כי אם על אנשיו שיצטרך לתת להם כל אשר לו כפי רבוים, והמורה על זה שנבל לא דבר כנגד דוד כי אם כנגד אנשיו, הוא מה שאמר הנער לאביגיל והאנשים טובים לנו מאד וגו׳, חומה היה עלינו וגו׳, ולא דבר מענין דוד לפי שנבל לא הטיח דברים נגדו כי אם נגד אנשיו. הנה ביארתי שמה שהניע לנבל לדבר תשובתו הרעה, לפי שנערי דוד נחו ולקחו חזקה בבית קודם שישמעו תשובתו, ולפי שראה אותם רבים ושהיו שואלים מזון לשש מאות איש, ועם כל זה לא דבר כנגד דוד כי אם נגד עבדיו, ועם זה הותרה השאלה הראשונה:
את לחמי – החי״ת בשוא לבדו.
טבחתי – זבחתי.
לגוזזי – להאנשים הגוזזים צאני.
ולקחתי וכו׳ – ועל מה ששאלו לעצמם, אמר: וכי אתן לאנשים אשר לא ידעתי איה המקום אשר מזה המה, ואם כן כל שכן הוא שלא אתן לכם מאומה.
ולקחתי ונגד מ״ש שיתן להם מצד החנינה כי על יום טוב באו, השיב שהוא לא הכין המשתה רק לגוזזיו לא לאנשים זולתם, וזה שכתוב ולקחתי את לחמי וכו׳ ואת טבחתי אשר טבחתי (רק) לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה – הם יאכלו וגוזזי ירעבו, ועל מה שתבעו מצד החיוב לא השיב מאומה כי התנכר אליהם כמ״ש אשר לא ידעתי אי מזה המה.
מימי – מים זכים היו יקרים בהרים ההם, ואולי תחת שם מימי נכלל כל מין משקה גם היין.
וְלָקַחְתִּ֤י וכי אקח1 אֶת-לַחְמִי֙ הלחם שלי2 וְאֶת-מֵימַ֔י המים שלי3 היקרים כל כך במדבר4 וְאקח אֵת֙ טִבְחָתִ֔י תבשילי ומאכלי5 אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי זבחתי6 לְגֹֽזְזָ֑י גוזזי צאני7 וְנָֽתַתִּי֙ ואתן אותם לַֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה מהיכן הם?! והם יאכלו וגוזזי ירעבו?!8:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק.
3. רד״ק. ויונתן תרגם המשקה (שתיה). ומהר״י קרא ביאר ״יין״.
4. רד״ק.
5. תרגום יונתן, רד״ק.
6. מצודת ציון.
7. מצודת ציון.
8. ועל מה שתבעו מצד החיוב לא השיב מאומה, כי התנכר אליהם, כמ״ש ״אשר לא ידעתי אי מזה המה״, מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יב) וַיַּהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי⁠־דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃
So David's young men turned on their way, and went back, and came and told him according to all these words.
תרגום יונתןאברבנאלמנחת שימלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְאִתְחַזָרוּ עוּלֵמֵי דָוִד לְאוֹרְחַתְהוֹן וְתָבוּ וַאֲתוֹ וְחַוִיאוּ לֵיהּ כְּכָל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין.
ויהפכו נערי דוד וגו׳. ספר שנערי דוד חזרו עם התשובה הרעה ההיא אשר נתן להם נבל ויגידו אותה לדוד.
ויהפכו – בספרים כ״י מדוייקים היו״ד והה״א בפתח והפ״א בשוא נח וכן כתב רד״ק בשרשו ובמקצת דפוסים ישנים היו״ד בצירי והה״א בקמץ וַיֵהָפְכוּ ובמקצת דפוסים אחרונים וַיַהַפְּכוּ בדגש הפ״א וכ״י עקר וראיה גמורה ממסרה רבתא דבמערכת אות הוא״ו איכא כ״ב זוגין נסבין וא״ו יו״ד בריש תיבותא ונסבין וא״ו בסופיה חד מלרע וחד מלעיל כמו וַיִתְאַו המלך יפיך (תהלים מ״ה) מלרע. וַיִתְאַו דוד ויאמר (דברי הימים א י״א) מלעיל. וחד מן זוגיא דאמרי התם הוא דין וישלחם וְיַהַפְכוּ ארץ (איוב י״ב) מלרע. וַיַהַפְּכוּ נערי דוד לדרכם מלעיל. וזהו מן אחד מטעין מלעיל ומלרע הנזכר מבעלי המסורת שאינו על הנחת טעמים רק על השתנות הנקודות וזה במלות שנמצאו שנים שנים שקראו להם זוגים ובראשון אותיות כל״ב או הוא״ו שבראש האיתן ובמלה אחת הן נקודות בשוא ובחברתה בפתח ודגש אחריה כמו שזכר בעל מסורת המסורת במאמר ד׳ ואין ההפכות אחר ביניהם.
ויגדו לו – בספרים מדוייקים חסר יו״ד.
ויהפכו לא טעמו אצלו מאומה רק הלכו לדרכם.
וַיַּהַפְכ֥וּ וחזרו1 נַעֲרֵֽי-דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם מבלי לטעום אצלו מאומה2, וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ אל דוד, וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה אשר אמר נבל3:
1. תרגום יונתן, אברבנאל.
2. מלבי״ם.
3. אברבנאל.
תרגום יונתןאברבנאלמנחת שימלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יג) וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ׀ אִ֣ישׁ אֶת⁠־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת⁠־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם⁠־דָּוִ֖ד אֶת⁠־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל⁠־הַכֵּלִֽים׃
And David said to his men, "Each man, gird his sword.⁠" And each man girded his sword, and David also girded his sword. And about four hundred men went up after David; and two hundred stayed by the baggage.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״ירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר דָוִד לְגַבְרוֹהִי זְרִיזוּ גְבַר יַת חַרְבֵּיהּ וְזָרִיזוּ גְבַר יַת חַרְבֵּיהּ וְזָרֵיז אַף דָוִד יַת חַרְבֵּיהּ וּסְלִיקוּ בָּתַר דָוִד כְּאַרְבַּע מְאָה גַבְרָא וּמָאתָן אִשְׁתָּאֲרוּ לְמִטַר מָנַיָא.
ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וגו׳ – אמר ר׳ יהודה בן פפוס מכאן לדיני נפשות מתחילין מן הצד. ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו ויחגרו איש את חרבו ויחגור גם דוד את חרבו.
ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וגו׳ – שנו רבותינו דיני ממונות הטהרות והטומאות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד, מנה״מ, א״ר אחא בר פפא אמר קרא לא תענה על ריב (שמות כ״ג:ב׳) לא תענה על רב, רבה בר חנה אמר מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וגו׳ ויחגור גם דוד את חרבו.
ויחגור גם דוד את חרבו – מכאן שמתחילין בדיני נפשות מן הקטנים בדין תחלה (בבלי סנהדרין ל״ו.).
על הכלים – לשמור אהליהם וכליהם.
And Dovid too, girded his sword. From here [we learn] that we commence, in cases involving capital punishment, from the less significant first.⁠1
With the equipment. To guard their tents and equipment.
1. See Maseches Sanhedrin 36a, that learns from here that the polling the judges’ opinions in cases involving capital punishment, starts with the less important judges; otherwise, they may feel intimidated and swayed by the opinions of the others.
ויחגור גם דוד חרבו – אע״פ שהיה די באנשים אשר עמו, אע״פ כן מרוב כעסו חגר גם הוא את חרבו. ורז״ל למדו מזה שדיני נפשות אין מתחילין מן הגדול, ובדין נפשות דן אותו עם חביריו. והסכימו כי מורד במלכות היה וחייב מיתה, כי כבר ידעו כל ישראל כי דוד נמשח למלך, ובזהו נבל וקראו עבד, והוא נסכם עמהם באחרונה, שאם היה הוא אומר דעתו בראשונה, האחרים לא היו רוצים לחלוק עליו והיו אומרים כדבריו, לפיכך לא אמר הוא דעתו אלא באחרונה, זהו: ויחגור גם דוד את חרבו.
ושהוא צוה לאנשיו חגרו איש חרבו וגם דוד חגר חרבו ועלו עמו כארבע מאות איש:
על הכלים – אצל הכלים לשמרם.
חגרו דוד חשב את עצמו כמלך, אחר שנמשח על פי נביא ואחר שנטו אליו רוב יהודה, ורצה לדונו כדין מורד במלכות ב״ד שחייב מיתה, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שדנו דיני נפשות, ולכן התחילו מן הצד כמ״ש חגרו איש חרבו, שמי שחגר חרבו גלה דעתו שמחייב אותו מיתה, ודוד חגר חרבו לבסוף כי הוא היה ראש השופטים כפי הדין.
ומאחר שנמשח דוד על פי נביא והצטרפו אליו רוב יהודה, רצה דוד לדון את נבל כדין מורד במלכות שחייב מיתה, וכך עשה לדון אותו בדיני נפשות1, וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו, חִגְר֣וּ | אִ֣ישׁ אֶת-חַרְבּ֗וֹ! כדי לגלות דעתו שמחייב אותו מיתה ע״פ דין2, וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת-חַרְבּ֔וֹ, שהסכימו כי מורד נבל במלכות וחייב מיתה3, וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם-דָּוִ֖ד אֶת-חַרְבּ֑וֹ ואולם, חגר דוד את חרבו אחרון כפי שהדין מחייב, בהיותו ראש השופטים4, וַֽיַּעֲל֣וּ | אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ, וּמָאתַ֖יִם אנשים יָשְׁב֥וּ עַל-ליד5 הַכֵּלִֽים לשמור את אהליהם וכליהם6:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. רד״ק.
4. מלבי״ם. מכאן שמתחילין בדיני נפשות מן הקטנים בדין תחילה (סנהדרין לו.), רש״י. ואע״פ שהיה די באנשים אשר עמו אע״פ כן מרוב כעסו חגר דוד גם הוא את חרבו, רד״ק.
5. מצודת דוד.
6. רש״י.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״ירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יד) וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר⁠־אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים ׀ מֵהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת⁠־אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם׃
And one of the young men told Abigail, Nabal's wife, saying, "Behold, David sent messengers out of the wilderness to bless our master; and he flew upon them.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְלַאֲבִיגַיִל אִתַּת נָבָל חֲוֵי עוּלֵמָא חַד מֵעוּלֵמַיָא לְמֵימָר הָא שְׁלַח דָוִד אִזְגַדַיָא מִמַדְבְּרָא לְבָרָכָא יַת רִבּוֹנָנָא וְקָץ בְּהוֹן.
ולאביגיל אשת נבל הגיד נער אחד מהנערים לאמר וגו׳ ויעט בהם – מהו ויעט בהם – אפרחינון במילין.
ויעט בהם – אפרחן במילין.
אכך אמר ר׳ יהודה: ׳ויׇעַט בהם׳ – צורת עתיד מפועל מנחי ה-ע׳, ומה שמעיד על כך הוא הקמץ ב-י. ה-ע׳ היתה צריכה לבוא בקמץ, אך היא מופיעה עם פתח, כמו ׳ויעַף דוד׳ (שמואל ב כא, טו), ׳ותחַש על מרמה רגלי׳ (איוב לא, ה), אם כי אין הדבר שכיח באותיות א.ח.ה.ע. הרי נאמר ׳ויעׇף אלי אחד מן השרפים׳ (ישעיהו ו, ו) עם קמץ.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
אחד מהנערים – שלה.
ויעט בהם – אפרחינון במלין, לשון עיט (בראשית ט״ו:י״א).
One from among the youths. Of hers.
But he chased them away. He drove them away with words, an expression of עַיׅט [=bird].⁠1
1. Bereshit 15:11. Others translate וַיָעַט as ‘he kicked them out’ from the root בעט, as in Devarim 32:15.
לברך את אדונינו – פתרונו: לשאול בשלום אדונינו.
ויעט בהם – פתר׳: ויבעט בהם.
לברך את אדונינו – לשאול בשלומו, שלודור בלעז כמו כי יברכך איש (מלכים ב ד׳:כ״ט).
ויעט – ויבעט בהם.
לברך את אדונינו – לתת לו שלום, כמו: כי תמצא איש לא תברכנו (מלכים ב ד׳:כ״ט), ויברך יעקב את פרעה (בראשית מ״ז:י׳).
ויעט בהם – גער בהם. והוא מענין: עיט ומשרשו, כי היו״ד קמוצה, כלומר הִבְרִיחַם בדבריו הרעים. וכן במדרש: מהו ויעט בהם – אפרחינון במלין.
ויונתן תרגם: וקץ בהון.
לברך את אדוננו – פירוש: לשאול בשלומו.
ויעט בהם – פירוש: פזרם מעליו בגערתו, לשון ויעט העם אל השלל.
ויעט בהם – מטעם שהוא סוג לעוף טורף ומזיק.
ויעט בהם – רוצה לומר: שלא די שלא ענה אותם מענה טוב אבל נהג בהם מנהג העיט והוא העוף הדורס שמתנהג באכזריות.
והנה נער מנערי נבל אשר היו עם הצאן הגיד לאביגיל הענין, ששלח דוד מלאכים לברך את נבל ושגער בהם ושלם רעה תחת טובה, הוא שלח לברכו ונבל קלל אותם, והברכה היתה השלום אשר אמר לתת לו וגם אמרו כה לחי והיא ברכה על התמדת טובתו.
ויעט בהם – היו״ד קמוצה מענין עיט שהוא העוף אבל ויעט העם אל השלל (שמואל א י״ד) היו״ד פתוחה שהוא מענין נטייה וכן במסורת ויעט ב׳ חד קמץ וחד פתח.
ויעט – ענין הפרחה, כמו: ותעט אל השלל (שמואל א ט״ו:י״ט).
ויעט בהם – בגערה הפריחם ללכת לדרכם.
הנה שלח ספר לה,
א. מה שחטא נגד דוד, ששלח מלאכים (גדר שם מלאך הוא ההולך בשליחות של כבוד דרך כבוד) והשליחות היה לברך את אדנינו והוא לא די שלא קבלם בכבוד, כי ויעט בהם והפריחם בבזיון וקצף.
ויעט – מצאנו שרש עוף, עוט, עוש, קוש, להוראת תנועה מהירה לשון נופל על לשון Onomatopeja, (ובל׳ אשכנז husch!) וכאן ר״ל הבריחם מפניו כעוף טורף הנופל על עדת צפורים ומבריחן.
וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר-אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים שלה1 לֵאמֹ֑ר ואמר לה, הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים שליחים | מֵֽהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ לשאול2 אֶת בשלום3 -אֲדֹנֵ֖ינוּ, ואדונינו החזיר רעה תחת טובה4, שלא די שלא ענה אותם מענה טוב אלא5 וַיָּ֥עַט הפריח6 בָּהֶֽם בגערה ללכת לדרכם7:
1. רש״י. ואברבנאל ביאר כי היה זה אחד הנערים של נבל.
2. ר״י קרא, רד״ק, רי״ד.
3. ר״י קרא, רד״ק, רי״ד.
4. אברבנאל.
5. רלב״ג, מלבי״ם.
6. רש״י, מצודת ציון. נהג בהם מנהג העיט והוא העוף הדורס שמתנהג באכזריות, רלב״ג. ויונתן תרגם וקץ בהם. ור״י קרא ביאר בעט בהם. ורי״ד ביאר פיזר אותם.
7. רד״ק, מצודת דוד.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טו) וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הׇכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא⁠־פָקַ֣דְנֽוּ מְא֔וּמָה כׇּל⁠־יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה׃
But the men were very good to us, and we were not hurt and we did not miss anything all the time that we went with them, when we were in the fields.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְגַבְרַיָא טָבִין לָנָא לַחֲדָא וְלָא אִתְנְזֵיקְנָא וְלָא שְׁגָא לָנָא מִדַעַם כָּל יוֹמִין דִי הֲלֵכְנָא עִמְהוֹן כַּד הֲוֵינָא שָׁרָן בְחַקְלָא.
ולא הכלמנו – לא נכלמנו.
We were not shamed. We were not disgraced.
ולא הכלמנו – לא הושבנו ריקם מכל אשר שאלנו מהם. ואם היתה נקודה בחיריק היה פתרונו לא הושבנו נערי דוד ריקנין, ולא יתכן לפרש כן, שהרי נערי נבל מספרין לאביגיל טוב שעשו עמהן אנשי דוד.
ולא פקדנו מאומה – ולא חסרנו.
והודיע שהאנשים אשר קלל נבל ואשר בזה בדבריו היו טובים לרועים מאד, שלא הכלימו אותם בלעג ובשחוק ולא גזלו ולא גנבו מהם מאומה עם היותם ביניהם בשדה, והוא דבר מתמיה לאנשי הצבא מלומדי המלחמה לעשות כן, ולא די שהיו הם מושכים עצמם מן הגזל אבל גם היו מונעים את אחרים מלגזול אותם.
הכלמנו – מלשון כלימה.
פקדנו – ענין חסרון.
והאנשים – אנשי דוד היו טובים לנו מאד.
ולא הכלמנו – לא היינו נכלמים על ידיהם, ולא חסרנו מאומה וכו׳.
והאנשים
ב. שהיה חייב להם גמול מצד החיוב שהאנשים היו טבים לנו מאד
א. שלא קבלנו מהם נזק, על זה אמר ולא הכלמנו – והנה הרועים לפעמים ירעו ולפעמים ירבצו, רצה לומר שיאספו הצאן אל הגדרות בעת כלות המרעה, אמרו הנה בעת הרביצה שהיו הצאן בגדרותיהם ואנחנו לבד בשדה, שאז לא היו הצאן צריכים לשמירה, שעל זה אמר כל ימי התהלכנו אתם בהיותנו בשדה אז לא קבלנו נזק לא בדברים שלא הכלמנו ולא בממון שלא פקדנו מאומה.
וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים, אנשי דוד היו1 טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד, וְלֹ֤א הָכְלַ֙מְנוּ֙ נכלמנו2 על ידיהם3 בדברי לעג ושחוק4, ולא השיבונו ריקם מכל אשר שאלנו מהם5, וְלֹֽא-פָקַ֣דְנוּ חסרנו6 מְא֔וּמָה כָּל-יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה, שלא גזלו ולא גנבו מאתנו מאומה, ולא די בכך, אלא שהיו מונעים את אחרים מלגזול אותנו7 ומגנים עלינו ועל הצאן מפני חיות טרף8:
1. מצודת דוד.
2. רש״י.
3. מצודת דוד.
4. אברבנאל. ומלבי״ם מבאר שלא הכלימו אותם בממון, דהיינו משום ששמרו עליהם לא נגרם להם נזק ממוני אשר היה גורם להם לבושה.
5. מהר״י קרא.
6. מהר״י קרא, מצודת ציון.
7. אברבנאל.
8. מלבי״ם בפס׳ ז׳ לעיל.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(טז) חוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם⁠־לַ֖יְלָה גַּם⁠־יוֹמָ֑ם כׇּל⁠־יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן׃
They were a wall to us both by night and by day, all the time we were with them keeping the sheep.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונימיוחס לר״י קראאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
שׁוּר מַקַף הֲווֹ עִלָנָא אַף בְּלֵילֵי אַף בִּימָם כָּל יוֹמִין דַהֲוֵינָא עִמְהוֹן רָעָן עָנָא.
חומה היו עלינו גם לילה גם יומם – ר׳ חנניה ור׳ יונתן תרויהון אמרין מכאן מצינו שהצדיקים קרוין חומה.
חומה היו עלינו – ר׳ יוחנן ור׳ יונתן תרוויהון אומרים מצינו שהצדיקים קרויים חומה.
ומי גרם לנו שלא חסרנו מאומה מפני שחומה היו עלינו.
(טז-יז) וזהו חומה היו עלינו וגו׳, ר״ל להצילם מכל אויב אחר ואורב. וחתם הנער דבריו באמרו ועתה דעי וראי מה תעשי, ר״ל לתקן זה דעי אתה וראי מה תעשי בעצמך ולא תחוש לדבר כלל אל נבל ולהתייעץ עמו בזה, כי באמת כלתה הרעה אל אדונינו נבל ועל כל ביתו, והוא בן בליעל מדבר אליו, ר״ל נבל הוא בן בליעל לשידבר אליו אדם ולהחזירו מכוונתו. וגם יתכן לפרשו על דוד, יאמר עם היות דוד איש תם וישר, הנה הוא מרגיש כ״כ בקלון שיהפך לבן בליעל כשידברו אליו זה, כי יבא עם כל חילו להשמיד להרוג ולאבד. ולא פירשתי בן בליעל על המגיד הדבר לדוד, לפי שהיו עשרה, ואיך יאמר עליהם והוא בן בליעל?
חומה – עוד היו שומרים אותנו מאחרים, כחומה הזו.
(טז-יז) השאלות:
למה כפלו בהיותנו בשדה, כל ימי היותנו עמם רועים הצאן?
ב. בעת הרעיה שהצאן בשדה שאז צריכים נטירה מלסטים ומזאבים שעל זה אמר כל ימי היותנו עמם רועים הצאן אז חומה היו עלינו גם לילה גם יומם – עד שנוכל לאמר שגם הם היו מסייעים ברעיית הצאן, וזה שכתוב היותנו עמם רעים.
כְּחוֹמָה֙1 הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ אנשי דוד מכל אויב ואורב2, גַּם- בַּלַ֖יְלָה כאשר הגנו עלינו מלסטים וחיות טרף3, גַּם-יוֹמָ֑ם ביום, שהיו מסייעים לנו ברעיית הצאן4, כָּל-יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם, כאשר היינו רֹעִ֥ים את הַצֹּֽאן של נבל:
1. מצודת דוד. ובמדרש, ר׳ יוחנן ור׳ יונתן תרוויהון אומרים מצינו שהצדיקים קרויים חומה, ילקוט שמעוני.
2. אברבנאל.
3. מלבי״ם.
4. ראה מלבי״ם שלמד זאת מצמד המילם ״עִמָּם רֹעִים״.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונימיוחס לר״י קראאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יז) וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה⁠־תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי⁠־כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל⁠־אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כׇּל⁠־בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן⁠־בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃
Now therefore know and consider what you will do, for evil is determined against our master and against his entire house; for he is such a base fellow that one cannot speak to him.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּכְעַן דְעִי וַחֲזֵי מַה תַעְבְּדִין אֲרֵי גְמִירָא בִּישְׁתָא לְמֵיתֵי עַל רִבּוֹנָנָא וְעַל כָּל בֵּיתֵיהּ וְהוּא גְבַר רַשִׁיעָא מִלְמַלָלָא עִמֵיהּ.
כי כלתה הרעה – מאת דוד אליו.
והוא בן בליעל מדבר אליו – ואדונינו בן בליעל, מהיות דובר אליו מה שאני אומר אליך, כי יקצוף עלינו.
For the evil has been decided. By Dovid against him.
He is too wicked a person to speak to. Our master is such a base person1 so that I cannot tell him that which I am telling you, because he will become angry with us.
1. Or, the phrase refers to Dovid, that Dovid is such a base person that he is capable of attacking without warning (Radak).
כי כלתה הרעה – כל דבר שאינו ספק אלא וודאי הוא זהו כלתה.
והוא בן בליעל מדבר אליו – פתרון מקרא זה כפתרון של וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט), כלומ׳ לא היתה שכינה מדברת עם משה ממש אלא מדבר היה בינו לבין עצמו ומתעסק שיבא הדיבור למשה, אף כאן בן בליעל מדבר אליו – הוא בעצמו לא היה מדבר עם דוד אלא מתעסק שיבא אליו הדיבור.
מדבר – דְרַישְנֵייר בלעז.⁠1
1. בלעז: deraisnier.
והוא בן בליעל מדבר אליו – פתרונו כמו מדבר עם יעקב מטוב (בראשית ל״א:כ״ט) ועד רע. כלומר שלא מן הדין מדבר לדוד דברים הללו.
והוא בן בליעל מדבר אליו – אדונינו בן בליעל מדבר אליו, אם היינו מדברים אליו היה גוער בנו, לכן את דעי מה תעשי. ויתכן לפרשו על דוד, כלומר דוד בן בליעל מדבר לאדונינו על הדבר הזה, אלא יבא ויכלה הכל עם חילו.
מדבר – מלדבר, כמו מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט), שטעמו מתדבר.
והוא בן בליעל מדבר אליו – הנה בליעל נאמר בשתוף על הרשע ועל הכילי ומזה הענין הב׳ הוא בזה המקום וממנו אמרו האמר למלך בליעל רשע אל נדיבים (איוב ל״ד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

בן בליעל – איש רשע, בלי עול מקום.
מה תעשי – לתקן הדבר ולפייס את דוד.
כי כלתה הרעה – נגמרה הרעה לבוא אליו.
והוא – ונבל עצמו, הוא בן בליעל מלדבר אליו ולהוכיחו על פניו, כי יגער בי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ועתה דעי וראי מה תעשי לתקן המעוות, כי בודאי ילבשו נקם,
א. מצד שבזה השלוחים שעל זה אמר כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו
ב. מצד שבזה את דוד עצמו, שעל זה אמר והוא בן בליעל מדבר אליו – שאל דוד היה מדבר לאמר עליו שהוא בן בליעל פורק עול ומורד כמ״ש היום רבו עבדים המתפרצים.
וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה-תַּעֲשִׂ֔י לתקן את הדבר ולפייס את דוד1, כִּֽי-כָלְתָ֧ה ללא ספק2 הָרָעָ֛ה מאת דוד3 לבוא4 אֶל-אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כָּל-בֵּית֑וֹ, וְהוּא֙ נבל5 בֶּן-בְּלִיַּ֔עַל איש רשע, בלי עול מקום6 מִדַּבֵּ֖ר מכדי שאדבר אֵלָֽיו להוכיחו על פניו, כי יגער בי7:
1. מצודת דוד, מלבי״ם.
2. ר״י קרא.
3. רש״י.
4. מצודת דוד.
5. רש״י, רד״ק, אברבנאל, מצודת דוד. ומלבי״ם ביאר שהנער אמר לאביגיל שנבל קרא לדוד ״בן בליעל״ ובוודאי דוד ינקום על כך. ורד״ק ואברבנאל מבארים כי יתכן לפרשו באופן אחר, והוא שהנער אמר לאביגיל כי דוד עצמו בשומעו את דברי נבל, יהפוך לבן בליעל ויבוא עם חילו להשמיד ולהרוג.
6. מצודת ציון.
7. רש״י, רד״ק, אברבנאל, מצודת דוד. ור״י קרא מפרש שבדבריו לנערי דוד הוא בן בליעל.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יח) וַתְּמַהֵ֣ר [אֲבִיגַ֡יִל] (אבוגיל) וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי⁠־יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן [עֲשׂוּיוֹת֙] (עשוות) וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל⁠־הַחֲמֹרִֽים׃
Then Abigail made haste and took two hundred loaves, and two bottles of wine, and five sheep ready dressed, and five measures of parched corn, and a hundred clusters of raisins, and two hundred cakes of figs, and laid them on donkeys.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
ואוֹחִיאַת אֲבִיגַיִל וּנְסִיבַת מָאתָן גְרִיצָן דִלְחֵם וּתְרֵין גַרְבִין דַחֲמַר וְחָמֵשׁ עָאן תַּכְבְּרָא וְחָמֵשׁ סְאִין קָלַיָא וּמְאָה אַתְכְּלִין דְעִנְבִין יְבֵישִׁין וּמָאתָן מָנָן דְבֵלָתָא וְשַׁוִיאַת עַל חֲמָרַיָא.
עשויות – תרגם יונתן: תכברא, ממולאות בשר דק וביצים, פשטיץ בלעז, כמו ששנינו בפסחים (בבלי פסחים ע״ד.): ונותן את הכרעים ובני מעיו לתוכו, רבי טרפון קורהו תכברא, מה שבתוכו לברו, כרבי עקיבא דאמר תולין חוצה לו, כך היא שנויה בתוספתא, רבי קלונימוס זצ״ל מן רומי פרשה לנו כן.
צמוקים – ענבים יבשים.
דבלים – עגולי דבלה, תאנים דרוסות וכבושות בכלי.
Prepared. Targum Yonatan renders תַּכְבְּרָא, filled with finely cut meat and eggs; farcides in Old French, as we learned in [Maseches] Pesachim:⁠1 And he places the feet and its intestines inside [the Paschal lamb]; Rabbi Tarfon calls it תַּכְבְּרָא. That which is inside, is placed outside,⁠2 according to Rabbi Akiva, who says that the intestines are hung outside of it. Thus is stated in the Tosefta, and Rabbi Klonimos of sainted memory, from Rome, thus explained it to us.
Raisins. Dried grapes.
Cakes of pressed figs. Round cakes of dried figs, trodden and pressed in a vessel.
1. Bavli Pesachim 74a.
2. I.e., תַּכְבְּרָא is a combination of two words תּוֹךְ [=inside] and בְּרָא [=outside].
וחמש צאן עשויות – יונתן תירגם תכברא, ושנינו במכילתא, עקיבא קורהו לפסח מקולס, ר׳ טרפון קורהו תכבר, כלומר תוך ובר ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות י״ב:ט׳), מקולס בלע׳ בוקלֵר,⁠1 כמו כובעא נחשת על ראשו (שמואל א י״ז:ה׳), ותרג׳ וקולסא דנחשא על רישיה על שם שהכובע בולט באמצעיתו כצינה שנקרא בלע׳ בוקליר, אף כאן עשויות שמתרגם תכברא משמע הכל בין בשר ובין בני מעיים, ומליצתו של מקרא חמש צאן עשויות מתוקנות לאכילה כלו׳ מבושלות שכל דבר המתוקן קרוי עשוי כמו ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה (בראשית כ״ז:י״ז) וכן ובן הבקר אשר עשה (בראשית י״ח:ח׳) וכן וגם צדה לא עשו להם (שמות י״ב:ל״ט) אף כאן עשויות מתוקנות ומבושלות.
ומאה צימוקים – אשכלות ענבים שמייבשין אותם ואוכלים כל השנה.
1. בלעז: boucled.
א. כך תיקן עפנשטיין. בכ״י (לפי עדותו): ״ומצחת״.
עשויות – מוכנות לאכילה. ויונתן תירגם: תכברא, פירושו תוך שלהן הם בני מעים שמוציאין לחוץ ורוחצין ומתקנין לאכילה כמו ששנינו ר׳ נתן קוריהו תוכבר לענין פסח ר׳ עקיבא קוריהו מקולס, וכובע נחושת תרגומו: וקולסא.
צמוקים – של ענבים.
דבלים – דבלת תאנים.
וחמש צאן עשוות – כן כתיב בשני ווי״ן, וקרי: עשויות, ביו״ד, ואחד הוא כי אותיות אהו״י מתחלפות.
ופירוש: מתוקנות ומבושלות, כמו: וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳).
ויונתן תרגם: עשויות – תחברא. ולא ידעתי מה הוא. ובנוסחא אחרת מצאתי: תכברא, ופירש אותו רבינו שלמה ז״ל בשם רבי קלונימוס מרומי: ממולאות בשר דק ובצים, פשטיצ״ו בלע״ז. והביא לו חבר מה שאמרו רז״ל בפסחים: ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, ר׳ טרפון: קורהו תכברא.
צמוקים – ענבים יבשים. ופי׳: מאה אשכולות. וכן תירגם יונתן: ומאה אתכלין דענבין יבשין.
דבלים – הדבלה הוא ככר תאנים יבשו׳ דרוסות יחד עד שנעשית כמו ככר לחם. ופי׳ מאתים – מאתים ככרי׳ מאלה הככרים.
או פירוש: מאתים ליטרא. וכן תרגם יונתן: ומאתן מנן דבילתא והמנא הוא ליטרא.
ומאה צימוקים – ותרגומו: אתכלין דעינבין יבישין.
וחמש צאן עשויות – מתוקנות ומבושלות, שהיו מוכנות לאכול.
ומאתים דבלים – פירוש: עיגולי דבלה.
עשויות – כטעם לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳), ועשי עגות (בראשית י״ח:ו׳), שזה השם נכון בעברי ובהגיון, על עצם ועל מקרה.
הארבעים הוא להודיע שראוי למי שיפחד מיד שתקיף ממנו לפייסו ברבוי הדורון כמו שעשה יעקב לפייס עשו וכן עשתה אביגיל לפייס דוד כי הפליגה מאד בזה הדורון מפני ידיעתה חוזק הכעס שהיה ראוי שיהיה לדוד על דבר בעלה כי הוא שלם לו רעה תחת טובה וחרפו וגדפו מאד ולזה אמרה אכפרה פניו במנחה הגדולה הזאת ואחר כן אבקש ממנו זה דרך תחנה ובקשה.
וזכר הכתוב שאביגיל התפעלה מדברי הנער ובמהירות רב לקחה מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשויות, רוצה לומר מתוקנות כראוי, או ר״ל בריאות ושמנות. וכתב רש״י בשם ר׳ קלונימוס מרומ״י שהיו ממולאות בשר דק וביצים, וחמש סאים קלי והוא הלחם היבש הראוי לשמור ימים רבים, ומאה צמוקים והם ענבים היבשים, ר״ל מאה כלים מלאים מהם או מאה אשכולות, ומאתים דבלים והם התאנים היבשים, וכל דבלה הוא כבר עשוי מתאנים יבשות כדמות ככר לחם. ותלך היא ונערותיה ולאישה לא הגידה דבר.
ותמהר אבוגיל – אביגיל קרי.
עשוות – עשויות קרי ורבותינו דרשו בפרק ראשית הגז שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה חדשה מאי ניהו ראשית הגז דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה דאי בבכורה ומתנות אפילו חדא מחייבא.
נבלי – נאדות.
עשויות – מתוקנות ומבושלות, כמו: וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳).
קלי – קמח משבלים צלויות, כמו: ולחם וקלי (ויקרא כ״ג:י״ד).
ומאה צמוקים – מאה אשכלות ענבים יבשים, וכן: דבלים וצמוקים (דברי הימים א י״ב:מ״א).
ומאתים דבלים – מאתים ככר, והם תאנים מקובצות דרוסות יחד, עד שנעשים גוף אחד, כעין ככר לחם.
צמוקים – לשון יובש וכויצה, ובל׳ משנה מצטמק.
דבלים – משרש דבל ואולי הדל״ת נוספת ומקורו בלל לשון ערבוב, תאנים כתושים ומעורבים זה בזה.
ואביגיל התפעלה מדברי הנער1, וַתְּמַהֵ֣ר אֲבִיגַ֡יִל (אבוגיל כתיב) וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם לחמים, וּשְׁנַ֣יִם ושתי נִבְלֵי נאדות2 -יַ֗יִן, וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן עֲשׂוּיֹת֙ (עשוות3 כתיב) ממולאות בשר דק וביצים4, כשהן מבושלות5 ומוכנות לאכילה6, וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י הוא קמח העשוי משבלים צלויות7 הנשמר לתקופה ארוכה8, וּמֵאָ֥ה אשכולות9 צִמֻּקִ֖ים ענבים יבשים10 הנשמרים ונאכלים כל השנה11, וּמָאתַ֣יִם כיכרות12 דְּבֵלִ֑ים עגולי דבלה, הם תאנים מקובצות דרוסות יחד13, וַתָּ֖שֶׂם את הכל עַל-הַחֲמֹרִֽים:
1. אברבנאל.
2. מצודת ציון.
3. כתוב בשני ווי״ן וקרי עשויות ביו״ד, ואחד הוא, כי אותיות אהו״י מתחלפות, רד״ק. ודרשו חז״ל (חולין קלז.) ״עשויות, שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה״
(מצות ראשית הגז).
4. רש״י, רד״ק.
5. רד״ק, מצודת ציון.
6. רי״ד.
7. מצודת ציון.
8. אברבנאל.
9. תרגום יונתן, רד״ק, מצודת ציון. ואברבנאל ביאר כי יתכן ולקחה מאה כלים מהם.
10. תרגום יונתן, רש״י, רד״ק, אברבנאל, מצודת ציון.
11. ר״י קרא.
12. רד״ק, מצודת ציון. ויונתן תרגום ליטרא.
13. רש״י, רד״ק, מצודת ציון.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יט) וַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֙יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה׃
And she said to her young men, "Go on before me; behold, I am coming after you.⁠" But she did not tell her husband Nabal.
תרגום יונתןרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת לְעוּלֵמָהָא עֲבַדוּ קֳדָמַי הָא אֲנָא בַּתְרֵיכוֹן אַתְיָא וּלְבַעֲלָהּ נָבָל לָא חֲוִיאַת.
עברו לפני – אמרה זה לכפר פני דוד במנחה הגדולה הזאת.
ואמרה לנערים עברו לפני, לפי שיתפייס דוד ראשונה בראותו את המנחה ואז ישמע את דבריה, והוא ע״ד (בראשית ל״ב כ״א) אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני. והיה מטוב שכלה שלא אחרה לעשות.
לנעריה – מוליכי המנחה.
עברו לפני כי חששה שאם ילכו אתה ביחד יודע לנבל, וזה שכתוב ולאישה נבל לא הגידה.
וַתֹּ֤אמֶר אביגיל בטוב שכלה1 לִנְעָרֶ֙יהָ֙ מוליכי המנחה2, עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י לכפר פני דוד במנחה הגדולה הזאת3, ואני הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה, וביקשה כך כי חששה שאם ילכו איתה ביחד יוודע הדבר לנבל4, וּלְאִישָׁ֥הּ ולבעלה נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה את אשר עשתה:
1. אברבנאל.
2. מצודת דוד.
3. רלב״ג. כך שיתפייס דוד בראותו תחילה את המנחה, ואז ישמע את דבריה, אברבנאל.
4. מלבי״ם.
תרגום יונתןרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כ) וְהָיָ֞ה הִ֣יא׀ רֹכֶ֣בֶת עַֽל⁠־הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹ֖שׁ אֹתָֽם׃
And it was so, as she rode on her donkey and came down by the hidden part of the mountain, that, behold, David and his men came down towards her; and she met them.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה הִיא רְכִיבָא עַל חַמְרָא וּנְחָתַת בִּסְטַר טוּרָא וְהָא דָוִד וְגַבְרוֹהִי נָחֲתִין לָקֳדָמוּתָהּ וַעֲרָעַת יַתְהוֹן.
והנה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר וגו׳ – נתגלה שוקה והלכו לאורה. נתגלית שוקה ותפגש אותם – הוקרו כולן.
והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר – מן ההר מיבעי ליה, אמר רבא בר שמואל על עסקי הדם הבא מן הסתרים, נטלה דם מחיקה והראתה לו, אמר לה וכי רואין דם בלילה אמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה. א״ל מורד במלכות הוא ולא צריך למדנייניה, א״ל עדין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, א״ל ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים (שמואל א כ״ה:ל״ג) דמים תרתי משמע מלמד שגלתה את שוקה והלך לאורה שלש פרסאות, אמר לה השמעי לי א״ל לא תהא זאת לך לפוקה (שמואל א כ״ה:ל״א) זאת לא תהיה מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהו מעשה דבת שבע (והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א כ״ה:כ״ט)). וזכרת את אמתך (שמואל א כ״ה:ל״א). אמר רב נחמן היינו דאמרי אינשי שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין.
יורדים לקראתה – גיא היה בין שני ההרים, היא יורדת מהר זה, והם יורדים מהר זה שכנגדו.
Were going down toward her. There was a valley between the two mountains. She was going down one mountain, and they were going down the opposite mountain.⁠1
1. And neither party saw the other (Radak).
ויורדת בסתר ההר – שאילו היה מקום מישור היו רואין אילו את אילו מרחוק, אבל מתוך שהיה שם הר נסתר איש מרעהו,⁠1 ודבר זה גרם לותפגוש אותם.
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית ל״א:מ״ט.
פ׳ר׳ש׳: בסתר ההר – מן ההר מיבעי ליה. אלא אמר רבא על עיסקי דם הבא מן הסתרים, נטלה דם מחיקה והראתה לו. אמר לה: וכי רואין דם בלילה. אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה. אמר לה מורד במלכות היה. אמרה לו עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם. מיד אמר לה ברוך טעמך וברוכה את {וגו׳} מבוא בדמים (שמואל א כ״ה:ל״ג) – דם נידה ודם רציחה, מלמד שגילתה את שוקה והלך באותו אור שלשת פרסאות. אמר לה הישמעי לי. אמרה ליה לא תהיה זאת לך לפוקה (שמואל א כ״ה:ל״א), זאת מכלל דאיכא אחריתי. אין, איכא מעשה דבת שבע.
וירדת בסתר ההר – ודוד עולה לקראתה מצד זה בסתר ההר במקום שאין אדם רואה איש הבא לקראתו עד שיפגשו זה בזה כמו שמפרש והנה דוד ואנשיו יורדים לקראתה ותפגש אתם.
בסתר ההר – יורדת בצד זה מן ההר שהיה מקום סתר לבאים ויורדים מצד האחד. ואמר זה בעבור כי לא ראתה היא דוד מרחוק עד שפגע׳ בהם, וירדה מהרה מעל החמור בראותה את דוד.
ויונתן תרגם: בסתר ההר – בסטר טורא.
והיא יורדת בסתר ההר – פירוש: שני הרים זה כנגד זה והעמק שביניהם קורא סתר ההר שההרים מכסים אותו ואינו נראה. והיא היתה יורדת מן ההר מזה ודוד היה יורד לקראתה מן ההר שכנגדו, ופגעה בהם בתוך העמק.
לקראתה – נכון זה בעברי ובהגיון ואם הם לא ידעו באה. כמו שנכון ותבאת לקראתי (פסוק ל״ד).
ותפגש אותם – גם זה הלשון נכון אם על עצם ואם על מקרה, וכתי׳ ויפגשהו י״י (שמות ד׳ כ״ג).
כי בהיותה יורדת בסתר ההר והנה כבר היה דוד בא ואנשיו, וכשראתה אותם בפתע ירדה מעל החמור מהרה והשתחוה לו אפים ארצה לכבוד מעלתו.
והיה היא רכבת – חסר וא״ו וראה מ״ש בפרשת נח סימן ז׳.
ותפגוש – פגעה.
בסתר ההר – בעמק שבין שני ההרים.
וירדת בסתר ההר שהיו שני הרים זה נגד זה, היא יורדת מהר הזה ודוד מההר המגביל לו ובהכרח כבר פגש דוד את הנערים שהלכו לפניה.
בסתר ההר – באחת מצלעות ההר הפנימים.
וכיון שהיו שני הרים זה נגד זה1 וגיא היה עובר בין שני ההרים2, וְהָיָ֞ה כאשר הִ֣יא | היתה רֹכֶ֣בֶת עַֽל-הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר בצד שהיה מוסתר ליורדים מהצד האחר3, וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים ירדו לִקְרָאתָ֑הּ מההר שממול4, ולכן לא ראתה אביגיל את את דוד ואנשיו מרחוק5, וַתִּפְגֹּ֖שׁ אֹתָֽם בפתע6 בעמק7:
1. מלבי״ם.
2. רש״י, רי״ד, מצודת דוד.
3. רד״ק, ר״י קרא. ומצודת דוד ורי״ד ביארו שסתר ההר הוא העמק המוסתר שבין שני ההרים.
4. רש״י, רי״ד, מלבי״ם.
5. רד״ק.
6. אברבנאל.
7. רי״ד. וזה היה לאחר שדוד פגש את נעריה עם המנחה, מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כא) וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא⁠־נִפְקַ֥ד מִכׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּשֶׁב⁠־לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃
Now David had said, "Surely in vain have I kept all that this fellow has in the wilderness, so that nothing was missed of all that pertained to him; and he has returned me evil for good.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְדָוִד אֲמַר בְּרַם לְשִׁקְרָא נְטָרִית יַת כָּל דִי לְדֵין בְּמַדְבְּרָא וְלָא שְׁגָא מִכָּל דִי לֵיהּ מִדָעַם וַאַתֵיב לִי בִּישְׁתָּא חֲלַף טַבְתָא.
ודוד אמר – בלבו כשאמרו לו נעריו גדופי נבל, אך לשקר שמרתי וגו׳.
Dovid said. To himself when his youths told him of Novol's insults, 'It was for naught that I guarded, etc.'
(כא-כב) ודוד אמר אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר {וגו׳} וישב לי רעה תחת טובה. כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר – כך פתרון ב׳ מקראות הללו: אביגיל הולכת לפייס את דוד ודוד יצא להרוג את נבל כי אמר כשהגידו לו נעריו תשובת נבל אכן לשקר שמרתי וגו׳ כה יעשה י״י (שמואל א כ׳:י״ג) לאויבי דוד וגו׳.
לשקר – לחנם.
וישב לי רעה – במה שחירף אותי בדבריו.
ודוד אמר – כבר.
לשקר – לחנם ולריק.
וישב לי רעה – זה הלשון נאמר על קנין הרע או אל העדר הטוב ושניהם היו בזה כי נבל חרף דוד באמרו מי דוד ומי בן ישי (שמואל א כ״ה:י׳).
וספר הכתוב שבהיותה פוגשת בו היה דוד אז מדבר לאנשיו אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר וישב לי רעה תחת טובה:
לשקר – רוצה לומר על חנם.
ולא נפקד – לא נחסר.
ודוד אמר – בעת שפגשה בו, אמר דוד לאנשיו: אך לחנם שמרתי וכו׳.
רעה – במה שחרפו לומר מי דוד וכו׳.
השאלות:
למה אמר זה דוד ברגע ההיא?
ודוד אמר כאשר פגש את נערי נבל וחמוריו נושאות בר ומזון (שחשב כי הולכים אל מעון אל ביתו) אמר לאנשיו אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה (ההולך פה לקראתנו) ששמרנו רכוש הזה ועתה השיב רעה תחת טובה.
במדבר – ובפסוק ט״ו כתב בשדה, בשניהם ר״ל במקום פתוח ובלתי שמור.
וְכאשר היתה אביגיל בדרכה לפייס את דוד1 דוד היה בדרכו להרוג את נבל, כי כאשר אמרו לו נעריו גדופי נבל2 דָוִ֣ד אָמַ֗ר בליבו3, אַךְ֩ רק לַשֶּׁ֨קֶר לחינם4 שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת-כָּל-אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בהיותנו בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא-נִפְקַ֥ד נחסר5 מִכָּל-אֲשֶׁר-ל֖וֹ מְא֑וּמָה, וַיָּֽשֶׁב-לִ֥י נבל רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה במה שחירף אותי בדבריו6:
1. רד״ק.
2. רש״י.
3. רש״י. ואברבנאל ומצודת דוד ביארו כי אמר זאת לאנשיו. ומלבי״ם מבאר כי אמר זאת כאשר פגש את נערי נבל וחמוריו נושאים בר ומזון, שחשב כי הולכים אל מעון ביתו של נבל.
4. רד״ק, מצודת ציון.
5. מצודת ציון.
6. רד״ק, מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כב) כֹּה⁠־יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם⁠־אַשְׁאִ֧יר מִכׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֛וֹ עַד⁠־הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃
God do so to the enemies of David, and more also, if I leave of all that pertain to him by the morning light, so much as one who urinates on a wall.⁠"
תרגום יונתןמדרש שמואלר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
כְּדֵין יַעְבֵּיד אֱלֹהִים לְסַנְאֵי דָוִד וּכְדֵין יוֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל דִי לֵיהּ עַד מַנְהַר צַפְרָא יְדַע מַדָע.
כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף וגו׳ – רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר בני בנים הם כבנים. ורבי נחמיה אמר אפילו הכלב.
אאמר ר׳ יהודה לעניין ׳לאיבי דוד׳ שהכוונה היא שתחול הקללה על עצמו [על דויד], כדרך הדגשה של מה שהוא עתיד לעשות. אולם, המספר שינה זאת כיוון שראה בכך דבר המביא מזל רע, וייחס זאת לאויבי דויד, ולכן אמר ׳לאיבי דוד׳.
באמר ר׳ יהודה שהמילים ׳משתין בקיר׳ נגזרות מן המילה ׳השתנה׳ השכיחה בלשון חז״ל במשמעות זו. יש ביטוי [דומה] בערבית ׳לא נשאר לפלוני שום דבר שמילל או נובח׳ [ולפיכך יש להניח ש׳משתין בקיר׳ הוא כלב].
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
ב. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
משתין – יונתן תרגם: ידע מדע, משית קירות לבו.
דבר אחר: אפילו כלב, שדרכו להשתין בקיר.
Even one dog. Targum Yonatan renders, 'one possessing intelligence,' one who sets the walls of his heart. Another explanation is, 'even a dog whose manner is to urinate against a wall.'1
1. See Maseches Bava Basro 19b.
משתין בקיר – מתרגם מדע ידע, כלו׳ משית חכמה בקירות לבו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

משתין בקיר – תרגומו: ידע מדע ופתרונו: אם אשאיר לנבל אפילו נער שיודע להשית מחשבה בקירות לבו.
לאויבי דוד – כנוי הוא לדוד.
משתין בקיר – כמו שפירשו רז״ל, אפילו הכלב שדרכו להשתין בקיר.
ויונתן תרגם: ידע מדע, ר״ל: משית בקירות לבו, כלומר בן דעת.
משתין בקיר – פירוש: זה הכלב שדרכו להשתין בקיר, כלומר אפילו כלביו אהרוג.
לאויבי דוד – דרך כנוי, וכן בראשי האנשים ההם (שמואל א כ״ט:ד׳).
משתין בקיר – רמז לכלב והוא הפחות שבבעלי חיים שבבית שום אדם.
משתין בקיר – והוא הזכר, ויש להפלא איך נסכם דוד להרוג נבל וביתו והוא לא הסכי׳ על הריגת שאול עם היותו רודפו, ואפשר שנאמר שכבר נתפרסם לכלם היות דוד נמשח למלך על ישראל ולפי שהיה נבל מבזה המלכות היה עונשו למות וכל הנסכמים לו בזה וכבר התבאר ממאמר אביגיל לדוד שזה הענין היה מפורסם אז לישראל.
ואמרו כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף, אינו שבועה כדברי המפרשים אבל הוא בכל מקום כמשמעו, ר״ל ככה יתן הש״י ויותר יוסיף מהעושר והטוב לאויבי דוד כאשר נתן לנבל אם אשאיר לנבל עד אור הבקר אפילו כלב א׳ להשתין בקיר, ויהי׳ א״כ השבועה בזה שאם הוא ישאיר לנבל משתין בקיר יתן ה׳ לאויביו של דוד עושר ומקנה רב מאשר לנבל. שיהיה לדוד זה בלי ספק עונש נמרץ בהגדלת מעלת אויביו, כמו שכתוב (תהלים ל״ח ב׳) ואויבי חיים עצמו ורבו שונאי שקר. ורש״י כתב שהיה דוד אומר זה בלבו, או שאמרו קודם לזה ואין צורך, שהכתובים מתישבים כסדרן כמו שאמרתי. ואמנם כוון דוד להשמיד את כל אשר לנבל לפי שמורד במלכות היה, ומפני זה היה בן מות, לפי שהיה כבר גלוי ומפורסם בכל ישראל שהיה דוד משוח למלך, וכמו שיראה מדברי אביגיל שהיה הענין מפורסם ביניהם, והיה מחוייב אם כן נבל לעשות כל אשר יצוהו, ואמר הכתוב (יהושע א׳ י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך יומת, וכל שכן אם כלל דוד באמרו היום רבו עבדים המתפרצים באדוניהם, שבקראו עבד למלך ישראל היה חייב מיתה, וגם שנאמר שלא כלל בזה את דוד הנה מרד בדברו ושאל ממנו לפרנסו ולא שמע לו והיה בעבור זה בן מות, ולזה הסכים דוד לקחת את כל אשר לו, כי המורד במלך ומי שיברך אותו ממונו למלך (סנהדרין מ״ח ע״ב), והותרה השאלה הב׳:
כה יעשה – הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, כאלו אמר כהרעה הזאת יעשה לי המקום אם אשאיר וכו׳, ולפי שבסוף חזר בו, לזה כינה הכתוב ואמר לאויבי דוד.
משתין בקיר – כן יקרא הזכר, כי עושה קלוח למרחוק, ויוכל להשתין בקיר.
(כב-כג) כה יעשה אלהים לאיבי דוד כמו שאעשה לנבל, ואביגיל שמעה הדברים האלה ועל ידי כן הכירה וראתה את דוד שהוא דבר כל זאת.
מכל אשר לו וגו׳ – ממשפחתו, וכן במלכים א ט״ז:י״א, וכ״א:כ״א, אפילו הגרועים שבהם לא אשאיר, ומצאנו שם כלב להוראת איש גרוע למעלה כ״ד:ט״ו ושמואל ב ג׳:ח׳.
כֹּה-יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד לדוד עצמו1, כפי שאעשה לנבל2 וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף ה׳ לעשות עימי אִם-אַשְׁאִ֧יר מִכָּל-אֲשֶׁר-ל֛וֹ לנבל עַד-הַבֹּ֖קֶר, כי לא אשאיר לו אפילו מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר בן דעת3 אחד:
1. לשון כינוי, רד״ק. ולפי שבסוף חזר בו, לזה כינה הכתוב ואמר לאויבי דוד, מצודת דוד. ואברבנאל ביאר ככה יתן השי״ת ויותר יוסיף מהעושר והטוב לאויבי דוד.
2. מלבי״ם.
3. תרגום יונתן. דהיינו משית בקירות ליבו. ויש מפרשים כלב, שדרכו להשתין בקיר, רש״י, רד״ק, רי״ד, אברבנאל. ומצודת דוד ביאר שכך יקרא הזכר שעושה קילוח למרחוק ויכול להשתין בקיר.
תרגום יונתןמדרש שמואלר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כג) וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת⁠־דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל⁠־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ׃
And when Abigail saw David, she made haste and alighted from her donkey, and she fell before David on her face and bowed down to the ground.
תרגום יונתןרד״קמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַחֲזַת אֲבִיגַיל יַת דָוִד וְאוֹחִיאַת וְאִתְרְכִינַת מֵעַל חַמָרָא וּנְפַלַת לְאַפֵּי דָוִד עַל אַפָּהָא וּסְגִידַת עַל אַרְעָא.
לאפי דוד – כמו: לפני דוד.
ותשתחו ארץ – חד מן ה׳ דסבירין ארצה וסימן במ״ג בפרשת ויגש.
לאפי דוד – לפני דוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

וַתֵּ֤רֶא וכאשר ראתה אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת-דָּוִ֔ד, וַתְּמַהֵ֕ר מיהרה וַתֵּ֖רֶד לרדת מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר עליו רכבה, וַתִּפֹּ֞ל אביגיל לְאַפֵּ֤י לפני1 דָוִד֙ עַל-פָּנֶ֔יהָ, וַתִּשְׁתַּ֖חוּ והשתחותה על2 הָאָֽרֶץ:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. תרגום יונתן.
תרגום יונתןרד״קמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כד) וַתִּפֹּל֙ עַל⁠־רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּֽי⁠־אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶעָוֺ֑ן וּֽתְדַבֶּר⁠־נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאׇזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ׃
And she fell at his feet and said, "Upon me, my lord, upon me be the iniquity; and let your handmaid, please, speak in your ears, and listen to the words of your handmaid.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּנְפָלַת עַל רִגְלוֹהִי וַאֲמַרַת בְּבָעוּ עֲלַי דִילִי רִבּוֹנִי חוֹבָא וּתְמַלֵל כְּעַן אַמְתָךְ קֳדָמָךְ וְתִשְׁמַע יַת פִּתְגָמֵי אַמְתָךְ.
בי אני אדני העון – מתחלה אמרה כך כדי שיטה אוזן לדבריה, ולסוף אמרה לו האמת: אני אמתך לא ראיתי את נערי אדני (שמואל א כ״ה:כ״ה).
My master, with me lies the sin. First she said this so that he would pay attention to her words.⁠1 At the end, however, she told him the truth, that "I, your handmaid, did not see my master's youths.⁠"2
1. And thereby protect her household from Dovid and his men.
2. Below, verse 25.
ותאמר בי אני אדוני העון – כלו׳ בי הוא אותו העון על אשר אתה הולך שאנכי פשעתי ותעשה ממני הנקמה ותמיתני, אך המתן עד שתדבר אמתך ושמע את דברי.
בי אני אדוני העון – יחשב לו כאילו אני חטאתי והעון תלוי בי ואתה הולך לקחת נקמתך ממני ושפגשת בי כאילו פגשת בנבל ואף על פי כן אין חבין לאדם עד שישמע השופט את דבריו לפיכך תדבר נא אמתך באזניך.
בי אני – כלומר אדוני העון בעצמי, ואני הוא שחטאתי לפניך, כלומר חשוב כי אני חטאתי, שמע דברי אמתך.
בי אני אדוני העון – פירוש: העון הזה שאתה רוצה לעשות, בי יגיע ולא לך שהיתהא מכבדת הדבר בעיניו על שהיה רוצה לשפוך דם.
א. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 218. בכ״י לייפציג 41, פריס 217: ״שהיה״.
בי אני אדני העון – הטעם בי אדני, הנה אני העון, ואמרה עון שם דמיון ראשון כמו שם נגזר כענין מה שזכר ארוסט׳ המעה הכאת האדון, וכזה בספרי הקדש למאות ולאלפים, והעולה מכל זה היא שאמרה פנה בי אדני והטה אזנך לדברי, הנה אני הוא החוטאת, ועתה תדבר נא ומענה רך ישיב חמה (משלי ט״ו:א׳), כ״ש בהתודות המתחנן שהוא החוטא והאשם, ואם אח״כ התנצלה קצת כי כן ראוי.
ותפול על רגליו – רוצה לומר: אצל רגליו.
בי אני אדני העון – הוא על דרך אמרו ולי אני עבדך והרצון בו בי אדני העון והפשע והודת זה תחלה כדי שיכנסו דבריה באזני דוד ותשקיט חמתו בזה המאמר כי בו מהפיוס מה שלא יעלם ואחר זה חלתה פניו שישמע את דבריה ובארה לו שלא חטאה בזה אך חטא בו נבל בעלה מצד רוע מנהגו ותכונתו כי נבל שמו ונבלה עמו.
(כד-לא) הארבעים ואחד הוא להודיע שמי שירצה לפייס מי שתקיף ממנו לעת כעסו חזק ראוי לו שיתחיל דבריו בדרך מן הפיוס שיתרצה הכועס להטות אזניו אל דבריו ושיסדר דבריו באופן מן החכמה שתשלם לו ההצלה מהרע שחשב לעשות לו הכועס עליו ולזה התחילה אביגיל דבריה בזה האופן שהיא אמרה שבה העון הזה כדי שיתפייס דוד קצת פיוס בהודאתה זאת שהודת שחטאה לו כי מודה ועוזב ירוחם ואחר כן בארה לו שאין ראוי שיתפעל כל זה ההפעלות מאיש פחות כנבל אם הטית דברים כנגדו כי רוע תכונת לבו ופחיתותו סבבו זה והנה היה בזה המאמר מהפיוס לדוד מה שלא יעלם ואחר זה התנצלה לדוד ובארה לו שלא היה לה אשם בזה ונשבעה בשם יתברך כדי שיאמין לדבריה יותר והנה היה מהחכמה עוד בדבריה אלא שהיא לא רצתה להראות לדוד שתירא ממנו שישחית נבל וביתו אבל הניחה הענין דרך הנחה שהשם יתברך שמר דוד מעשות זה החטא רוצה לומר שיבא בדמים לשפך דם חנם ולהראות שהוא סומך על גבורתו בדרך שתושיע ידו לו לפי מחשבתו כי זה על האמת חטא עצום ונכלל עוד מהפיוס בדבריה אשר זכרה מרדפי דוד דרך כלל שהש״י יקלע נפשם בכף הקלע ונפש דוד תהיה צרורה בצרור החיים עם הש״י לפי שלא תמצא הרעה מימיו וכאילו הזהירה בזה עוד דוד שלא יאבד ממנו המלוכה שנתן לו הש״י מפני חטא כזה כמו שעשה שאול שהסיר ממנו המלוכה מפני החטאים שחטא כמו שנזכר במה שקדם ולהראות עוד שהיא לא היתה יראה מדוד שיעשה זה הרע שאלה ממנו שיזכר לה זה החסד שעשתה לו בעת שייטיב י״י לו והיתה לו המלוכה כי אז תהיה לאל ידו לשלם לה גמול כעל כל אשר גמלתהו ולזה נתן דוד תודה לש״י אשר שלחה לפניו למנעו מזה החטא וברך טוב טעמה כי כבר סדרה דבריה בתכלית השלמות כמו שבארנו. ולזאת הסבה בחר דוד בה להיות לו לאשה אחרי מות אישה נבל.⁠א
א. ״ולזאת הסבה... נבל״ הושמט בכ״י לוצקי 884 ובדפוסים, והושלם מכ״י וטיקן 12.
ותפול על רגליו. כיון שאביגיל אמרה ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדוני, אין ראוי שנפרש בי אני אדוני העון שהיתה היא החטאת בדבר הזה, אם לא שאמרה זה להכנס עמו בדברים כמו שפירשו רש״י ז״ל. ואני אחשוב שעון הנזכר בכאן הוא עונש, כמו (איכה ה׳ ז׳) ואנחנו עונותיהם סבלנו, יאמר שראוי אליה לדבר לפי שהעונש והרע אשר יעשה דוד לבית נבל היא תסבול אותו ועליה יהיה, ולכן אליה ראוי לבקש עליו וזהו ותדבר נא אמתך וגו׳, רוצה לומר אחרי אשר עלי יהיו כלנה ראוי לשפחתך שתדבר ותבקש על עצמה וראוי לך אדני שתשמע דברי אמתך.
באזניך – האל״ף בקמץ לבד.
בי אני וגו׳ – כי דוד לא היה מכירה, ולזה אמרה מה ששמעתי אשר אדוני מדבר אל עבדיו בדבר מה שקרה לו, דע אדוני העון הזה הוא בי, רוצה לומר: בביתי נעשה הדבר.
ותדבר – ולזה תדבר אמתך, לבקש ולהתחנן על הדבר.
בי אני אדוני העון – אמרה הנה נבל זה כאין נחשב, יש לו עושר ונכסים ולא השליטו האלהים לאכל ממנו, ומה שנודע בשם לאיש שוע הוא על ידי, ולולא הייתי אשתו לא היה אדוני שולח אליו, ואם כן עקר העון בי באשר אני עקרת הבית, אבל מטעם הזה בעצמו ותדבר וכו׳, רצה לומר:
א. תן לי רשות לדבר,
ב. ושמע וכו׳ וקבל דברי.
בי אני אדני העון – שלא הבאתי מעצמי את ברכתי לפניך.
וַתִּפֹּל֙ אביגיל עַל-רַגְלָ֔יו, וַתֹּ֕אמֶר בִּי-אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י אותו1 הֶֽעָוֹ֑ן כי נעשה בביתי2, ואני עקרת הבית3, ואנכי פשעתי וממני תעשה הנקמה ותמיתני, אך המתן עד שתדבר אמתך ושמע את דברי4, וּֽלשם כך5 תְדַבֶּר-נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאָזְנֶ֔יךָ לבקש ולהתחנן על הדבר6, וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ:
1. ר״י קרא.
2. מצודת דוד. ואברבנאל ביאר, בי יהיה העונש אם תפגע בבית נבל ותהרוג את נבל בעלי, ולכן ראוי לשפחתך שתדבר ותבקש על עצמה וראוי לך אדני שתשמע דברי אמתך.
3. מלבי״ם.
4. ר״י קרא, רד״ק. ומתחילה אמרה כך, כדי שיטה אוזן לדבריה, ולבסוף אמרה לו את האמת, ״ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני״, רש״י.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כה) אַל⁠־נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י ׀ אֶת⁠־לִבּ֡וֹ אֶל⁠־אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל⁠־נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן⁠־ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת⁠־נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ׃
Let not my lord, please, regard this base fellow, Nabal, for as his name is, so is he; Nabal is his name, and folly is with him. But I, your handmaid, did not see the young men of my lord, whom you sent.
תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
לָא כְעַן יְשַׁוֵי רִבּוֹנִי יַת לִבֵּיהּ עַל גַבְרָא שַׁטְיָא הָדֵין עַל נָבָל אֲרֵי כִשְׁמֵיהּ כֵּן הוּא נָבָל שְׁמֵיהּ וְטִפְּשׁוּתָא עִמֵיהּ וַאֲנָא אַמְתָךְ לָא חֲזֵתִי יַת עוּלֵמֵי רִבּוֹנִי דִשְׁלָחְתָּא.
אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל – מהו בליעל עין רעה כמד״א השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (דברים ט״ו:ט׳), אמרה לו אדוני דוד לא היה לך ללמוד משמו נבל שמו. א״ר סימון הוא נבל הוא לבן מה לבן היה רמאי אף נבל היה רמאי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

והדברים אשר אדבר הם שלא ישים אדוני לבו אל איש הבליעל שהוא נבל, כי שמו יורה עליו, ולכן לא תחוש לנבלה אשר עשה כי השנאה לא תחול כי אם בין האנשים אשר יהיו מתיחסים, ומי הנבל הזה אשר מלך ישראל יתפעל מדבריו? ואם תאמר שהיה לי למחות בידו, דע אדוני שאני אמתך לא הייתי שם ולא ראיתי את נערי אדוני אשר שלחת:
ונבלה – ענין דברי גנאי וכעור, כמו: נבל נבלה ידבר (ישעיהו ל״ב:ו׳).
אל איש – רוצה לומר: אל דברי חירופו.
ונבלה עמו – מחזיק בנבלה, לדבר קשות וחירופים.
לא ראיתי – בכדי לתקן הדבר ולפייסם.
אל ישים אדני את לבו רצה לומר הבזיון לא יהיה רק מאיש נכבד ובין השוים, לא מאיש פחות ונקלה שלא יחושו לבזיונו, והנה נבל זה הוא נקלה בעיני הבריות,
כי נבל שמו – וכן הוא נקלה מצד עצמו כי נבלה עמו – וכן לא יחשב בזיון, רק מאיש שאין טבעו בכך לא כן מנבל שדרכו בכך, וזה שכתוב כי כשמו כן הוא ואם כן אין לך להקפיד על בזיונו, ועקר הקפידה הוא עלי בהיותי אשת חיל, אבל ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני.
אַל-נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י | אֶת-לִבּ֡וֹ אֶל-אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה, עַל דברי חירופו1 של -נָבָ֗ל, ואל תחוש לנבלה אשר עשה, כי אין הוא במדרגתך שתיפגע2, שהרי הבזיון יהיה רק מאיש נכבד ובין השווים, לא מאיש פָּחוּת וְנִקְלֶה שלא יחושו לבזיונו3, והוא כזה כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ המורה עליו4 כֶּן כך -ה֔וּא, נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ5, וּנְבָלָ֖ה וכיעור6 עִמּ֑וֹ לְדַבֵּר קשות וחירופים!⁠7 ומי הנבל הזה אשר מלך ישראל יתפעל מדבריו?!⁠8 ואם תאמר שעיקר הקפדה היא עלי9 שהיה לי למחות בידו10, וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת-נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ בכדי לתקן את הדבר ולפייסם11:
1. מצודת דוד.
2. אברבנאל.
3. מלבי״ם.
4. אברבנאל.
5. וא״ר סימון הוא נבל הוא לבן, מה לבן היה רמאי אף נבל היה רמאי, ילקוט שמעוני.
6. מצודת ציון.
7. מצודת דוד.
8. אברבנאל.
9. אברבנאל, מלבי״ם.
10. אברבאנל.
11. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כו) וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי⁠־יְהֹוָ֤הי״י֤ וְחֵֽי⁠־נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהֹוָה֙י״י֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥יםא אֶל⁠־אֲדֹנִ֖י רָעָֽה׃
Now, my lord, as Hashem lives, and as your soul lives, seeing Hashem has withheld you from bloodshed and from avenging yourself with your own hand, now, let your enemies and those that seek evil to my lord, be as Nabal.
א. וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים א=וְהַֽמֲבַקְשִׁ֥ים (חטף)
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּכְעַן רִבּוֹנִי קַיָם הוּא יְיָ וְחַיֵי נַפְשָׁךְ דִי מְנָעָךְ יְיָ מִלְמִשְׁפַּךְ דַם זַכַּאי וּלְמִפְרַק יְדָךְ לָךְ וּכְעַן יְהוֹן כְּנָבָל סַנְאָךְ וּדְתָבְעִין עַל רִבּוֹנִי בִישְׁתָא.
אשר מנעך – ששלחני לקראתך למנעך משפיכות דמים.
והושע ידך לך – מלנקום אתה בעצמך את נקמתך ותענש.
יהיו כנבל איביך – נתנבאת ברוח הקודש שלא יאריך ימים.
[Adonoy] has prevented you. Who sent me toward you to refrain you from committing bloodshed.
And from avenging yourself by your own hand. From personally avenging yourself and being punished.
May all your enemies be like Novol. She prophesied with the Divine Spirit1 that Novol will not live long.
1. Avigayil is mentioned among the seven prophetesses, in Maseches Megillah 14a.
אשר מנעך י״י מבוא בדמים והושע ידך לך – כלו׳ אשר מנעך י״י מלבוא בדמים שתהרג את נבל ותושע ידך לך, כלומר חלילה לך מלהושיע ידך לך מלעשות אתה נקמה לעצמך, וכן הוא אומר בגדעון פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי (שופטים ז׳:ב׳), כלו׳ ידי עשתה נקמה לעצמי.
ועתה יהיו כנבל אויביך – מה לך לשום לב לדברי הדיוט.
ועתה אדוני חי י״י וחי נפשך אשר מנעך י״י מבוא בדמים והושע ידך לך – פירושו ברוך י״י שמנעך היום מבוא בדמים ברצח כאשר היה בדעתך שיושיע ידך לך שתקח נקמתך ממנו מנבל. ודומה לו רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי (שופטים ז׳:ב׳) פי׳ פן יאמרו ישראל אני בעצמי נקמתי ממדין ידי רמה.
ועתה יהיו כנבל – פירושו אם היה אדם חשוב לא היה מבייש אדם כיוצא בך יש לו להתבייש לפי שבייש אדם חשוב כמו ששנינו הכל לפי המבייש והמתבייש אבל אם ביישו הדיוט אין בכך כלום ואין לשום על לב אם שוטה אחד עשה שלא כהוגן אין לך שום לב בדבר נבל שחרפתו לא מעלה ולא מוריד והחורפין אותך יהיו כיוצא בו.
אשר מנעך – דבק עם: חי י״י.
והושע ידך לך – השם מנעך מבוא בדמים, והושע ידך לעצמך שלא שפכה ידך דם נקי, כי לא יקרא זה מורד במלכות כאשר חשבת, כי עדין לא יצא טבעך בעולם, ועדין שאול קיים.
יהיו כנבל – שאין בו כח להרע לך.
ועתה אדוני חי י״י – פירוש: נשבעה לו שבאמת היא אומרת שלא ראתה את נעריו.
והושע ידך לך – פירוש: ידך תושיע לעצמך שתמנע ידך מלשפוך דמים, ותושיע גופך מעון.
והושע ידך לך – זה הוא הנמשך מן השבועה, כלומר חי י״י כי ידך תושיעך לעולם כי אויביך יפלו לפניך לעולם, כי חלשים ופחותים המה כמו נבל.
מנעך י״י מבוא בדמים והושע ידך לך – הנה נשבעה שכן היה הענין שהיא לא ראתה נערי דוד ואמרה עם שבועתה מה שיורה שהיא בלתי יראה שישחית דוד בעלה וביתה אך הוא מפורסם אצלה שכבר ימנע דוד מזה אחר הפיוס אשר פייסה אותו וזה כלו היה מטוב חכמתה ואמרה שהש״י מנעהו מבוא בדמים ר״ל מבוא בהריגת אנשים ומנעהו מהושיע ידו לו להנקם מאויביו העברים בכחו ובעוצם ידו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

(כו-כז) ובמה שאמרה עוד ועתה אדוני חי השם וגו׳, ועתה יהיו כנבל אויביך וגו׳, ועתה הברכה הזאת וגו׳, אחשוב אני שנתנה הבחינות אשר בהם ראוי אליך שלא יתעורר להמית את נבל ולהשחית את כל אשר לו, וזה שאם יתעורר לזה לא יהיה כי אם לאחת משלש סבות או לכלם. אם להיותו מן הדין והתורה שימות נבל כי המרה את רוחו ויבטא בשפתיו נגד דוד דברים אשר לא כדת, ולקיים דוד דבר השם יתברך ותורתו יתעורר להרגו. ואם מפני תאות הנקמה שהאדם מפני כבודו יבחר להנקם מאויביו, פן יאמרו שידם רמה והוא לא יוכל להתנקם מהם ופן יקומו עליו פתאום להכותו ויצורו עליו פעם אחרת, ולכן ישכים האדם להרוג את אויבו ליראתו ממנו שיהרגהו. ואם לצורך המזון שהיה צריך לדוד ואנשיו, והיה מתעורר ללכת על בית נבל מפני הבזה והשלל אשר יקח שמה, והנה אמרה אביגיל שאין ראוי לדוד שיזיק לנבל ולביתו מאחת מהסבות האלה. לא לחשבו שבזה יבחר השם ושהוא ממצותיו, ועל זאת אמרה ועתה אדוני חי השם וחי נפשך אשר מנעך השם מבוא בדמים והושיע ידך לך, ופירושו אצלי חי השם וחי נפשך, שלא נמנעה מיתת נבל במקרה, או מפאת תחנוני לפניך, אבל האלהים בשמים רצה וסבב שלא תמיתהו, והוא יתברך היה המונע ממך מיתתו לא אני, וזהו חי השם וחי נפשך וגו׳, שהשם הוא הסבה העצמית אשר מנעך מבוא בדמים, רוצה לומר חי השם וחי נפשך אדוני שהשם הוא היה אשר מנעך מבוא בדמים וגו׳ והוא היה אשר הושיע את ידך לך לשלא תהרגהו, ואם הוא יתברך המונע ממך מיתתו, מבואר הוא שלא יחפוץ בזה ושאין הריגתו טוב וישר בעיניו, וזהו כנגד הבחינה הראשונה. ואם תעשה ההתעוררות הזה ותרצה להמית לנבל להסיר אויביך מעל פני האדמה לשלא יזיקוך פעם אחרת, ולבל יאמרו פעם אחרת כחנו ועוצם ידינו עשה נגד דוד והוא לא יכול להנקמם ממנו, והיא הבחינה השנית, לזה אשיב שעתה יהיו כנבל אויביך, כלומר מי יתן והיה שכל אויביך יהיו כנבל ולא תצטרך יותר להנקם ולהנצל מהם, וכאלו אמרה לך נאה להלחם עם השרים הגדולים, כי אין ראוי לגבור שיעזוב נקמת הגדולים וישוב להתרעם ולהנקם מהפחותים, לך ראוי להלחם עם שאול, לך ראוי להנקם ממנו ומאבנר שר צבאו ומדואג האדומי הנצב על עבדיו, שהם האויבים אשר ראוי להנצל מהם ושמהם ראוי שתחוש אל הכבוד והנקמה, אבל לנבל שהוא עובד אדמתו סכל נעדר אין לך קלון מדבריו אין לך כבוד מהריגתו אין לך ממנו נקמה אין לך ממנו הצלה, כי אינו נושא לדברים האלה. ואמרו חכמינו ז״ל (עיין ילקוט חדש ערך דוד) ועתה יהיו כנבל אויביך נבאה שלא יאריך ימים שאול על נבל. ואם תחוש לבחינה הג׳ שהיה לצורך המזון, הנה לזאת תשובתך בצדק והיא המנחה אשר הבאתי אשר יש בה מהמזון מה שדי, ועל זאת אמרה ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדוני, ועם היות שאינה כפי הראוי למעלתך תן אותה לנערים ההולכים ברגלי אדוני. הנה רשמה בזה ג׳ סבות, מצד האל יתברך ומצותו, מצד נבל וכבודו ונקמתו והצל עצמו ממנו, ומצד דוד ממה שיצטרך אל המאכל והמזון, ובשלשתם אמרה ועתה ועתה ועתה:
ועתה אדוני – כ״כ ועתה לא ואתה וכן תרגום יונתן וכען.
חי ה׳ וגו׳ – נשבעה בה׳ ובנפשו, ואמרה: הנה רצון ה׳ למנעך מבוא בעון שפיכת דם, ושידך תושיע לך לריב ריבך, כי אם היה רצון המקום שידך תושיע לך לנקום נקמתך ולשפוך דם, לא היה הדבר נגלה אלי ללכת לפייסך, ואף המהירה והפגישה והשמיעה בדבריך לאנשיך, המה מה׳ בהשגחה.
ועתה – הואיל וה׳ מנעך מבוא בדמים, בודאי הוא יריב ריבך ויומת בידי שמים, וכל אויביך יהיו כנבל, שיומתו בידי שמים, וכאשר אמר דוד בעצמו אל שאול: ישפוט ה׳ וכו׳ וידי לא תהיה בך (שמואל א כ״ד:י״ב).
(כו-כז) השאלות:
למה דברה ג׳ מאמרים כ״א מתחיל במלת ועתה?
ועתה בארה ג׳ טעמים שראוי שימנע מלכת לנקום נקם, כי שילך לנקום יהיה באחד מג׳ פנים,
א. שיחשב שנבל חייב מיתה מדין מורד במלכות,
ב. שיחשוב לנקום בל יעיזו אחרים לעשות כמוהו,
ג. שיחשוב לקחת בחזקה מה שמגיע לנעריו על פי הדין שהיו שומרים את הצאן, על הא׳ אמרה חי ה׳ כו׳ אשר מנעך מבוא בדמים ורצה לומר כי עדיין לא יצא טבעך בעולם ועדיין שאול קיים ואם היית הורג אותו היית שופך דמים שלא כדין, או על כל פנים לפי דעתך שיש לך דין מלך אין ראוי שתושע ידך לך לעשות בעצמך נקמה על כבודך, וזה בהשגחת ה׳ שמנעך מרציחה או מהכח הבלתי ראוי, רק שתקוה אל ה׳, על הב׳ אמרה אל תחוש לנקום פן יעשו אחרים כמעשהו כי ועתה אין שייך טעם זה כי הלואי יהיו כנבל איביך לא יהיה בכחם לעשות לך רע רק מה שיש בכח נבל, שלא יכול לעשות לך מאומה, כי נעשה פקודתך נגד רצונו, ואמרה אויביך על המבקשים להשפיל כבודך והמבקשים את נפשך להרגך.
אשר מנעך – כמו שאני רוצה שיחיה ה׳ ושתחיה אתה כן אמת וברור הוא שה׳ מנעך מבוא בדמים בשלחו אותי לקראתך.
והושע ידך לך – כמו הושיעה לו ימינו (תהלים צ״ח) מנקום אתה את נקמתך.
ונשבעה אביגיל בה׳ ובדוד1 שכך היה שלא ראתה את נערי דוד, ואמרה2, וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י, חַי-יְהוָ֤ה וְחֵֽי-נַפְשְׁךָ֙, בהשגחת ה׳ היה3 אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים משפיכות דמים, ששלחני לקראתך למנעך מכך4, וְהוֹשֵׁ֥עַ בכך יָדְךָ֖ לָ֑ךְ מעוון5 מלנקום אתה בעצמך את נקמתך, כי לו היית עושה זאת היית נענש על כך6, שכן לא יִקָּרֵא זה מורד במלכות כאשר חשבת, כי עדיין לא יצא טבעך בעולם ועדיין שאול קיים7, וְעַתָּ֗ה, הואיל וה׳ מנעך מבוא בדמים, בודאי הוא יריב ריבך8, ולכן יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אשר אין בו כח להרע לך9 ויומת בידי שמים10 אֹיְבֶ֔יךָ וְכך גם הַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל-אֲדֹנִ֖י רָעָֽה:
1. מצודת דוד.
2. רי״ד, רלב״ג.
3. מלבי״ם.
4. רש״י.
5. רי״ד.
6. רש״י.
7. רד״ק, מלבי״ם.
8. מצודת דוד.
9. רד״ק.
10. מצודת דוד. שנתנבאה ברוח הקודש שלא יאריך ימים, רש״י, אברבנאל.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כז) וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר⁠־הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי׃
And now this present which your servant has brought to my lord, let it be given to the young men that follow my lord.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּכְעַן תִּקְרוֹבְתָּא הָדָא דְאַיְתִיאַת אַמְתָךְ לְרִבּוֹנִי וְתִתְיְהַב לְעוּלֵמַיָא דִמְשַׁמְשִׁין קֳדָם רִבּוֹנִי.
א׳אשר הביא שפחתך׳ – אמר ר׳ יהודה: ה-ה׳ לציון נקבה הושמטה מן המילה ׳הביא׳ כפי שהושמטה מן ׳ילד שבר ואת תרחנה׳ (דברי הימים א ב, מח).
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
ונתנה לנערים – ותנתן לנערים המתהלכים וגו׳, נתנה – לשון עבר, ונתנה – לשון להבא.
Let it be given to the youths. And it will be given to the youths who are going, etc. נִתְּנָה [=it was given] is past tense, וְנִתְּנָה [=it will be given] is future tense.
הברכה הזאת – התשורה הזאת.
ברגלי אדוני – עם אדוני.
הברכה – כמו: המנחה, כמו: קח נא את ברכתי (בראשית ל״ג:י״א).
אשר הביא שפחתך – ואמר: שפחתך, בלי זכר הנער, לפי שהיא עיקר ההבאה.
ונתנה לנערים – דרך כבוד.
ועתה הברכה הזאת – פירוש: המנחה, כמו קח נא את ברכתי.
אשר הביא שפחתך – מקרא קצר הוא, אשר הביא נער שפחתך.
ונתנה לנעריםא – פירוש: תהיה נתנת לנערים.⁠ב
א. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 217, פריס 218. בכ״י לייפציג 41: ״לנעריה״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 217, פריס 218. בכ״י לייפציג 41: ״לנעריה״.
ונתנה – כמו ותנתן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

הברכה – מתנה ומנחה, כמו: קח נא את ברכתי (בראשית ל״ג:י״א).
ברגלי אדני – רוצה לומר עם מהלכו ואחריו, כמו: לעם אשר ברגלי (שופטים ח׳:ה׳).
ועתה הברכה – התפייס נא בעבור הברכה הזאת וכו׳.
ונתנה וכו׳ – מפני הכבוד לא אמרה ונתנה לך, כי למעלתו למעט יחשב ואמרה ונתנה להנערים וכו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

ועתה על הג׳ שמנע מהנערים המגיע להם ע״פ הדין, הנה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך (ואמר הביא בלשון זכר שיוחשב כאילו הביא הוא כי הוא מכספו) וטוב מעט בצדקה (כן פי׳ מהרי״א) (כח) שא נא לפשע אמתך אחר שסלקה שלש הטענות שבעבורם ילך לנקום נקם, התחילה לברר לו, שאם היה עושה זאת היה נמשך לו ממנו נזק גדול, ופייסה אותו על שערבה לבה לדבר לפניו כזאת התחילה לחשב שלשה מעמדות מימי חייו,
א. המעמד הראשון בעת התחיל ללחום מלחמות ה׳ בגלית ובפלשתים,
ב. המעמד השני, עת נרדף מפני שאול,
ג. המעמד הג׳ עת יזכה למלכות כפי שהובטח מפי נביא, שמצד כל השקפות אלה ראוי שיחדל מעשות זאת.
א. כי עשה יעשה ה׳ לאדני בית נאמן כי מלחמות ה׳ אדני נלחם – רצה לומר אחר שמה שיקוה שיעשה לו ה׳ בית נאמן, נצמח ממה שלוחם מלחמות ה׳, שלוחם באויבי ישראל שהם אויבי ה׳, אם כן אין מהראוי שתתערב בין מלחמותיך מלחמה לכבודך שאינה מלחמת מצוה או חובה, רק מלחמת רשות או עבירה, וזה ורעה לא תמצא בך מימיך שאז יאמרו כי נלחמת כפי המקרה כאדם האוהב מלחמה לשפוך דם כפי שיזדמן.
הברכה – מנחה קטנה.
וְעַתָּה֙ התפייס נא עבור מנחתי1 וקח נא את2 הַבְּרָכָ֣ה המנחה3 הַזֹּ֔את אֲשֶׁר-הֵבִ֥יא הביאה4 שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י, וְנִתְּנָה֙ ותנתן המנחה5 לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י עם6 אֲדֹנִֽי7:
1. מצודת דוד.
2. רי״ד.
3. מצודת ציון.
4. ואמר הביא בלשון זכר שיחשב כאילו הביא הוא כי הוא מכספו, מלבי״ם. ורי״ד מבאר כי מקרא קצר הוא, והכוונה היא, אשר הביא נער שפחתך.
5. רש״י.
6. מהר״י קרא.
7. ומפני הכבוד לא אמרה ״ונתנה לך״ שאין המתנה גדולה דיה לכבוד דוד, מצודת דוד. אברבנאל מבאר מדוע אמרה אביגיל ״ועתה״ שלוש פעמים, שאם דוד התעורר להרוג את נבל לקיים רצון ה׳, על כך אמרה ״ועתה אדוני חי השם וחי נפשך אשר מנעך השם מבוא בדמים והושיע ידך לך״, דהיינו שהאלהים בשמים רצה וסבב שלא תמיתהו, ואם התעורר דוד להורגו מפני הנקמה ושאוייביו ייראו ממנו, על זה אמרה ״ועתה יהיו כנבל אויביך״ ולא תצטרך יותר להינקם ולהינצל מהם, ואם התעורר דוד להורגו לצורך המזון אמרה אביגיל ״ועתה הברכה הזאת״. וראה במלבי״ם שביאר באופן דומה.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כח) שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה⁠־יַעֲשֶׂה֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ לַאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּֽי⁠־מִלְחֲמ֤וֹת יְהֹוָה֙י״י֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא⁠־תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ׃
Forgive, please, the trespass of your handmaid; for Hashem will certainly make my lord a sure house, because my lord fights the battles of Hashem; and evil is not found in you all your days.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי אַמְתָךְ אֲרֵי קְיָמָא יְקַיֵים יְיָ לְרִבּוֹנִי מַלְכוּ קְיָמָא אֲרֵי קְרָבֵי עַמָא דַייָ רִבּוֹנִי מְגִיחַ וּבִישְׁתָּא לָא אִשְׁתְּכַחַת בָּךְ מִיוֹמָךְ.
כי עשה יעשה י״י לאדני בית נאמן – להיות מלך על ישראל, לפיכך, ורעה לא תמצא בך – לכך לא נאה לך לעשות שלא כדין, להוציא לעז על מלכותך.
For Adonoy will surely make for my master an everlasting house. To be king over Yisroel. Therefore, let no evil be found in you. It is therefore not fitting for you to do anything contrary to the law, to spread evil talk concerning your kingship.
כי עשה יעשה י״י לאדוני בית נאמן – מלכות קיימת, כל דבר קיימה שהולך ומתקיים בו ובבנו עד עולם קרוי בית כמו ויעש להם בתים (שמות א׳:כ״א), וכן והגיד לך י״י כי בית יעשה לך י״י (שמואל ב ז׳:י״א) שפת׳: לא תפסוק מלכות מבניך, שכן כת׳ בסמוך והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו (שמואל ב ז׳:י״ב) אף כאן בית נאמן מלכות קיימת לבניו אחריו.
כי מלחמות י״י אדוני נלחם – ומי שצורכי רבים תלוים בו צריך שלא תמצא בו רעה שלא יהיו רבים נכשלים על ידו.
בית נאמן – מלכות קיים ועומד שלא יכרת מביתך איש יושב על כסא ישראל.
ורעה לא תמצא בך מימיך – לפי שמלחמות י״י אתה נלחם – ותהיה צריך להיות נקי מחטא שלא יכשלו רבים בעונך.
בית נאמן – כתרגומו: מלכו קיימא. ודרך נבואה אמרה זה, כי היא אחת משבע נביאות על דעת רז״ל.
ויש לפרש כי היה הדבר נשמע ונודע בישראל כי דוד נמשח למלך, כמו שאמרה: ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל (שמואל א כ״ה:ל׳).
כי מלחמות י״י – תרגומו: ארי קרבי עמא די״י.
לא תמצא בך – עתיד במקום עבר, כמו: לא נמצא, ומלת: מימיך יוכיח זה. וכן תרגומו: לא אשתכחת.
לפשע אמתך – על דלות המנחה והעד לפשע אבל למעלה אמרה העון, ולא הפשע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

ואמנם אמרה עוד שא נא לפשע אמתך וגו׳, אפשר שיפורש שישא חטאה במה שלא הביאה המנחה הראויה למעלתו. והנכון אצלי לפרשו שישא חטאה במה שהרבתה הדברים לפניו ותאמר טענותיה כאשה מעזת פנים לפני כבודו, ואמרה זה על דרך הקדמה למה שתרצה להכנס עמו עוד בדברים ולהוכיח כוונתה ודרושה מפאת טענה רביעית חזקה מאד, והיא שידוע ומפורסם הוא בכל ישראל שאתה עתיד ומזומן לשתי מעלות עליונות. האחת בעולם הזה, כי עשה יעשה השם לאדוני בית והוא המלכות, ויהיה נאמן עד אלף דור לזרעך ולא כבית שאול שקרע השם את מלכותו מעליו, והיה זה לך לפי שמלחמות השם אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך, רוצה לומר כל מלחמותיך הם עם אויבי השם ולא כשאול שהרג את כהני השם על לא חמס בכפם, ואתה תמיד נלחם בעבורו, ורעה שתעשה לאדם אחד מבני ישראל (לא בשפיכת דמים ולא בגזל ובעושק) לא תמצא עוד כל ימי הארץ כך וגם כן לא נמצא במה שעבר מימיך.
שא – ענין מחילה.
נאמן – מתקיים, כמו: יתד במקום נאמן (ישעיהו כ״ב:כ״ג).
שא נא וכו׳ – הקדימה לשאול מחילה אם תכשל בלשונה, לדבר מה מול כבודו.
כי עשה יעשה – זה ראשית אמריה תאמר, הן ידעתי שה׳ יעשה לאדוני בית נאמן ומתקיים, ועד עולם לא תוסר המלוכה מביתו, לא כשאול שיוסר המלוכה מזרעו.
כי מלחמות ה׳ – כל מלחמתך המה מלחמות ה׳, לעשות נקמה בפלשתים, אבל לא תמצא בך רעה מימיך ללחום ולהרוג אנשים מישראל כאשר עשה שאול שהרג כהני נוב, ולזה סרה משאול, ולא תוסר ממך.
לפשע אמתך – שלא הבאתי את ברכתי קודם לכן כעבד למלכו כי הלא אתה תמלוך על ישראל.
כי מלחמות וגו׳ – אע״פי שבני עמך גרשוך מארצם לא עליהם אתה נלחם כי אם על אויביהם.
שָׂ֥א מחל1 נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ אם אני מרבה בדברים2, כִּ֣י הן ידעתי3 שֶׁעָשֹֽׂה-יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לַֽאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן להיות מלך על ישראל4, ועד עולם לא תוסר המלוכה מביתו5, לא כשאול שהוסרה המלוכה מזרעו6, כִּי-מִלְחֲמ֤וֹת יְהוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם שכל מלחמותיך הם מלחמות ה׳ לעשות נקמה בפלשתים7, וְרָעָ֛ה להרוג אנשים מישראל כפי שעשה שאול שהרג את כהני נוב8, לא נמצאה בך9 וְלֹא-תִמָּצֵ֥א10 בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ, שכן מי שצורכי רבים תלויים בו צריך שלא תמצא בו רעה שלא יהיו רבים נכשלים על ידו11:
1. מצודת ציון.
2. אברבנאל.
3. מצודת דוד. ודרך נבואה אמרה זאת כי היא אחת משבע נביאות, רד״ק.
4. רש״י.
5. מהר״י קרא, מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. אברבנאל, מצודת דוד.
10. רד״ק ביאר בלשון עבר דהיינו לא נמצאה בביתך, וכן יונתן תרגם, (רד״ק הסתמך בביאורו על המילה מימיך במקום בימך שאז יכול היה להתפרש לשון עתיד). ומלבי״ם מבאר שכיון שאתה נלחם רק את מלחמות ה׳, לא ראוי שתמצא בך מלחמה לכבודך שאינה מלחמת ה׳, כי אז יאמרו שנלחמת כפי המקרה.
11. ר״י קרא.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כט) וַיָּ֤קׇם אָדָם֙ לִרְדׇפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת⁠־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע׃
And if a man rises up to pursue you and to seek your soul, may the soul of my lord be bound in the bundle of life, with Hashem your God; and may He sling out the souls of your enemies, as from the hollow of a sling.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְקָם אֱנָשָׁא לְמִרְדְפָךְ וּלְמִבְעֵי לְמִקְטְלָךְ וּתְהֵא נַפְשָׁא דְרִבּוֹנִי גְנִיזָא בִּגְנַז חַיֵי עַלְמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְיַת נְפַשׁ בַּעֲלֵי דְבָבָךְ יַפְרְחִינָהּ כְּמָא דְמַפְרְחִין אַבְנָא בְּקַלְעָא.
והיתה נפש אדוני צרורה – תניא רבי אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את י״י אלהיך, נשמתן של רשעים מלאך אחד עומד בסוף העולם ואחד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זה לזה שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. אמר לו רבא לרב נחמן בינוניים מאי, אמר ליה אי שכיבי לא אמרי לכו הדא מילתא, הכי אמר שמואל אלו ואלו לדומה נמסרות הללו אין להם מנוחה והללו יש להם מנוחה.
רבי אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא מסור בידך כל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו שנאמר אשר בידו נפש כל חי (איוב י״ב:י׳), מת נתונה באוצר שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. רבי הונא אמר כל ישראל המתים בחוצה לארץ נפשותן נאספות לארץ שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וכל הרשעים המתים בארץ ישראל נפשותם נשלכות בחוצה לארץ שנאמר ואת נפש אוביך יקלענה בתוך כף הקלע, לעתיד לבא הקב״ה אוחז בכנפות הארץ ומנער אותה מכל טומאה ומשליכן לח״ל שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב ל״ח:י״ג).
א׳בצרור החיים׳ – [...] אמר ר׳ יהודה: פירשו את הפסוק הזה כאזהרה לגבי מצבה של הנפש לאחר שתפרד מן הגוף, והשתמשו בכך כראיה שלנפש יש מקום בעולם שלה [העולם העליון] אצל אדוניה, ושהיא חיה ושמורה ולא תמות ולא תיעלם. הטקסט של הסיפור מעיד שהמשמעות היא שונה, ונראה שהכוונה שאביגיל תיארה את מצבו של דויד וכיצד שאול רדף אחריו, ואמרה: כאשר האוייב שלך רדף אחריך כדי להשמידך הוא לא תפס אותך.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
כף הקלע – חתיכת עור רחבה עשויה כמין כף באמצע הקלע, שנותן בה האבן.
Slingshot. A wide piece of leather, with an indentation in the middle of the sling, into which one places the stone.
ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך – כנגד שאול דיברה.
והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים – כלומר שתהיה נפש אדוני כתובה לחיים שתהא נמלט מיד שאול ומיד כל אויביו.
ואת נפש אויביך יקלענה – כלו׳ שימותו כשתהיה אתה נמלט מכף שאול ותשאר לחיים אז יהיה שאול נכשל ביד אויביו.
(כט-ל) ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את י״י אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע – אדם שקם לרודפך ולבקש את נפשך אל תתעצב עליו כי תהיה נפש אדוני צרורה שמורה בצרור במשמרת חיים את י״י אלהיך שישמור נפשך כאדם הצורר דבר בכנף בגדו כך ישמור נפשך שלא ימצאך יד שאול.
וכשתהיה נפשך שמורה שיצילך מכל אויביך יקלע נפש אויביך – פירושו יתן נפש אויביך ביד אויביו, זה שאול שנפל ביד פלשתים.
והיה כי יעשה י״י לאדוני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל.
ויקם אדם – שאול, וקראו: אדם ולא מלך דרך בזיון, כלומר כי אין לו תקומה לפניך.
והיתה נפש אדני – שלא יוכלו להמיתך מי שרודפין אותך, ותהיה בחיים את השם, כלומר שתלך בדרכיו כל ימיך. וכן: ורעה לא תמצא בך (שמואל א כ״ה:כ״ח) כל ימיך. וימית האל יתעלה ויתברך הרודפים אותך ויפריח נפשם כמו אבן הקלע.
וכף הקלע – פירוש מושב אבן הקלע שהוא עשוי כמו כף.
ולדעת יונתן, פירוש: נפש אדני צרורה בצרור החיים – לעולם הבא, שתרגם הפסוק כן: ותהא נפשא דרבוני גניזה בגנז חיי עלמא קדם י״י אלהך וית נפש בעלי דבבך יפרחינה כמה דמפרחין אבנא בקלעה.
וכן בדברי רז״ל: ר׳ אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמ׳: בצרור החיים את י״י אלהיך, ונשמתן של רשעים מטרפות ומשוטטות מסוף העולם ועד סופו ואין להם מנוחה, שנאמר: יקלענה בתוך כף הקלע.
והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים – פירוש: כל מקום שאומר הנפש הוא הגוף והנשמה, ולא הנשמה לבד, דכתיב והנפש אשר תאכל, וכת׳ על נפש מת, ואין לומר על הנשמה נפש מת.
ויקם אדם – רמז לשאול, ואין ראוי לזכרו, שהוא מלך וכן עליו ועל בניו ושריו ועבדיו אמרה אויביך, וכתיב גם במדעך מלך אל תקלל (קהלת י׳:כ׳).
בצרור החיים – בעוה״ז וכן מה שאמרה בת שבע יחי אדני המלך דוד לעלם (מלכים א א׳:ל״א), כי לא שקדו אביגיל ובת שבע בעיון במה שאחר, רק בענין אחר, ומי יתן וידעו זה הגברים.
וטעם את י״י אלהיך – כאמר ואתם הדבקים בי״י אלהיכם (דברים ד׳:ד׳).
ויקם אדם לרדפך – והוא רמז אל שאול.
והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים – הוא העולם הבא כי שם תתאחד הנפש במושכליה שהם צרור החיים ומצדם יהיה עם השם יתברך כמו שבארנו בראשון מספר מלחמות י״י.
ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע – רוצה לומר: שלא יהיה לה השארות וקיום והנה אמרה זאת להורות שכבר יחטא דוד אם ישחית׳ ותמנע ממנו ההצלח׳ הנפשיית שהיא ערך ההצלחה ואמרה עוד כי בהיותו נגיד על ישראל יהיה לו זה העון לפוקה ולמכשול לב אם ישחיתם ואולי היה זה סבה שתסור הממלכה ממנו כמו שקרה לשאול, ועם זה היה מטוב חכמתה שחלתה פני דוד שיזכרה כאשר יטיב י״י לו לגמול אותה חסד או אולי המאמר ממנה על צד הנבואה וראתה שעתיד נבל למות ותהיה היא אשת דוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

עם היות שקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך (רמזה בזה לשאול שהסגירו בידו האלהים במערה ולא רצה דוד לשלוח ידו בו לפי שלא חפץ להתגאל בדם בני ישראל) וזהו ורעה לא תמצא בך מימיך עם היות שקם אדם לרדפך ומפני זה היה לך להרגו, כי היה ענין מעשה המערה מפורסם בכל ישראל. ואחרי אשר זכרה המעלה העליונה הזאת אשר יעלה דוד אליה בעולם הזה, זכרה עוד מעלה אחרת שיזכה אליה בעולם הבא אחרי שובו לעפרתו, והיא אמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם. רוצה לומר אחרי מותך תמלוך נפשך בעונג האלהי בחיים הנצחיים, ורמזה בזה המאמר אמתת ההשארות לצדיק בעונג ולרשע בצער, ושהצרור והדבוק האמתי לנפש הוא עם השם אלהיך, לא עם השכל הפועל כמו שחשבו המתפלספים, ואת נפש אויביך באותו עולם הנפשות יקלענה בתוך כף הקלע, רוצה לומר שלא תהיה צרורה במנוחה נכונה ובישיבה עליונה, כי אם מתנועע בצער מופלג כאבן שישליכו בכח גדול בקלע מזן אל זן. וכן הבין המתרגם הצרור הנזכר בכאן על העונג הנפשיי, מסכים למה שאמרו חכמינו ז״ל (שבת פרק כ״ג דף קנ״ב ע״ב) ר׳ אליעזר אומר נשמתן של צדיקים תחת כסא הכבוד גנוזות, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם, ונשמתן של רשעים מטורפות ומשוטטות מסוף העולם ועד סופו ואין להם מנוחה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואחרי אשר הקדימה המעלות האלה גופנית ונפשיית אשר היה דוד עתיד להגיע אליהם, הוציאה תולדה אחת מהם.
לִרְדָפְךָ – הדלת בקמץ חטוף ובנ׳ כ״י מצאתי לְרָדְפֶךָ ואין לרדוף אחריה ובחילופים הדל״ת רפה לקריאת בן אשר ולבן נפתלי בדגש ואין שינוי אחר ביניהם.
והיתה – הוא״ו בגעיא.
צרורה – ענין קשירה, כמו: צרור כספו (בראשית מ״ב:ל״ה).
יקלענה – ענינו השלכה בהכלי העשוי כעין מקל ובראשו כעין כף, ובו יניחו האבן הנזרק, ולזה קרוי כף הקלע.
ויקם אדם – רוצה לומר: עם שקם שאול לרדפך וכו׳ ויכול היית להרגו במערה, עם כל זה לא שלחת בו יד, ורעה לא נמצא בך מימיך.
והיתה נפש אדוני – ובעבור זה תהיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנצחיים הרוחניים, אחר הפרדה מן הגוף.
את ה׳ – להיות חוזרת למקום אשר ממנה חוצבה.
יקלענה – תהיה משוטטת נעה ונדה, כהאבן הקלוע בכף הקלע, ואמרה זאת להחניפו, ולבל ישפוך דמי ישראל כמו שאול.
ויקם (מעמד הב׳) שבעת שקם אדם לרדפך שאתה נרדף מפני שאול, בזה ראוי כי נפש אדוני תהיה צרורה בצרור החיים – רצה לומר שתהיה נפשך שמורה מן המות האורב עליה כדבר הצרור בצרור ונטור ושמור מכל צד, והצרור הזה שבו תהיה שמורה, הוא החיים את ה׳ אלהיך – השגחת ה׳ שישמור אותה בחיים, כי עמו מקור חיים ולא יקרב המות לגבולה ואת נפש איביך הרודפים אותך יקלענה בתוך כף הקלע – היא מליצה, שמן כף הקלע שמשם זורקים חצים ואבנים עליך לקחת את נפשך, משם יזרק את נפשם, כאילו נפשם שוכבת שמה, ובזרקם אבנים את נפשם הם זורקים, ע״ד וגולל אבן אליו תשוב גם כוונה בזה על שכר עוה״ב שעל ידי רדפם אחריך ואתה נע ונד בעוה״ז תשכון נפשך במנוחות שאננות בצרור החיים הנצחיים, ונפש אויביך לא תשכון במנוחתה העצמיית רק תהיה חוץ למקומה כאבן הנזרק במרגמה, ולא כאבן שנזרק מן הקלע שנח במקום שנופל שמה, רק כמי שמקלע אבן אל תוך כף הקלע שגם שם לא תמצא מנוח רק תקולע מקלע אל קלע, וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בשבת (פרק שואל) בינונים ורשעים נמסרים לדומה (ורצה לומר והם חוץ למקומם) הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה.
בצרור החיים – צרור בכ״מ הוא התכריך שבו צוררים איזה דבר כמו צרור המר דודי לי (שיר השירים א׳), א״כ כונת המליצה הוא יש את ה׳ כלו׳ בבית גנזיו צרור שבו הוא שומר נפשות חסידיו היקרות בעיניו לבלתי תאבדנה כלו׳ תמותנה, וביניהן יצרור גם נפשך, ואת נפש אויבך ישליכנה כצרור במרגמה (ונקראת אבן קטנה צרור משום שצוררים אותה בכף הקלע), נפשך תהיה תחת עיני ה׳ ונפש אויביך ירחיק מעיניו.
וַיָּ֤קָם אָדָם֙ הוא שאול1 לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת-נַפְשֶׁ֑ךָ, ולמרות שיכלת להורגו במערה לא שלחת בו יד ורעה לא נמצאה בך מימיך2, וְֽהָיְתָה֩ ותהיה בעבור זה3 נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה קשורה4 | בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים הנצחיים הרוחניים, אחר הפרידה מן הגוף5 אֵ֚ת עם6 יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ, וְלעומת זאת, אֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה ישליך7 ה׳ בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע8, להיות משוטטת נעה ונדה כאבן הקלועה בכף הקלע9:
1. וקראתו אדם ולא מלך דרך בזיון, כלומר כי אין לו תקומה לפניך, רד״ק.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. רלב״ג, מצודת דוד, ויש מרבותינו שביארו את הפסוק על העולם הזה דווקא, דהיינו שלא יוכלו להמיתך מי שרודפין אותך ותהיה בחיים, רד״ק, רי״ד, מלבי״ם.
6. רלב״ג.
7. מצודת ציון.
8. חתיכת עור רחבה עשויה כמין כף באמצע הקלע, שנותן בה האבן, רש״י.
9. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ל) וְהָיָ֗ה כִּֽי⁠־יַעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙י״י֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר⁠־דִּבֶּ֥ר אֶת⁠־הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃
And it shall come to pass, when Hashem shall have done to my lord according to all the good that He has spoken concerning you, and shall have appointed you prince over Israel;
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קראר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה כַּד יְקַיֵים יְיָ לְרִבּוֹנִי כְּכֹל דְמַלֵיל לְאַיְתָאָה טַבְתָא עֲלָךְ וְיִפְקְדִינָךְ לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל יִשְׂרָאֵל.
והיה כי יעשה י״י וגו׳ – ותמלוך.
And may it be when Adonoy does good… And you will reign.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

והיה כי יעשה – הנה הנמשך לזה וזכרת את אמתך (שמואל א כ״ה:ל״א).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

והיא והיה כאשר יעשה השם לאדוני ככל אשר דבר, והוא דבור כולל על שתי המעלות הנזכרות, ופרטה אותן אחת לאחת באמרה את הטובה עליך, והיא הנפשיית שנקראת טוב בעצם, שאין עניני העולם הזה טובים בהחלט בפני עצמם כי אם הנפשיים, ולזה אמרה הטובה עליך שאותו הטוב הוא סמוך ומחובר לאדם ואין כן עניני העולם הזה שהם חיצוניים ונפרדים ממנו. וזכר המעלה הזאת הנפשיית ראשונה להיותה הקודמת בקדימת מעלה ושלימות, אחר כן זכרה המעלה הגופנית באמרה וצוך לנגיד על ישראל שהוא המלכות.
את הטובה וכו׳ – וחוזרת ומפרשת וצוך לנגיד וכו׳.
והיה רצה לומר ומן המעמד הזה שאתה נרדף יצמח בהכרח (המעמד הג׳) שתגיע למלכות, שעז״א והיה כי יעשה ה׳ לאדני כאשר דבר – אם כן אין מן הראוי שתעשה עתה המעשה הזה כדי, (לא) ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול שכבר ימצא שאול זכות במעשה הזה שרודף אותך כדין כי שפכת דם חנם, כי עדיין לא הגעת למלכות, גם כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שאם יבא דין לפניך שהעני בקש צדקה מן העשיר והרגו על שסרב מלתת לו, לא תוכל לעשות בו משפט כי גם אתה עשית כזאת. ויש הבדל בין פוקה ומכשול ששם פיק משתתף עם הוראתו השנית מענין הוצאה כמו זממו אל תפק, טוב יפיק רצון מה׳ שגדרו שמוציא לחוץ דבר הסגור וצרור ונבלע במקומו כאילו יצא מן הנעלם אל הגילוי, ובא לרוב על הוצאת עצמיים הגיונים, ומזה בא פיק ברכים בשיתוף עם המכשול שמוציא הרע הטמון ותכונה רעה אל הפועל, ויכשל בה, ומזה פיק ברכים, שנפרדו צומת הגידים וקשורי הברכים ונתרפו מקשורם, וכן יל״פ פקו פליליה שהוציאו עברות היוצאות מתכונת רעות נפשיות ממסגרותיהם, כמו והוא עון פלילי (איוב ל״א) והיטב ה׳ לאדני בעת הזאת תזכר את אמתך כי מנעתי אותך מדבר שהיית מתחרט עליו כל הימים.
וְהָיָ֗ה כִּֽי-יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר לעשות אֶת-הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ, וְצִוְּךָ֥ ויצווך לְנָגִ֖יד עַל-יִשְׂרָאֵֽל ותמלוך1:
1. רש״י.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קראר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לא) וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את ׀ לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפׇּךְ⁠־דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהֹוָה֙י״י֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת⁠־אֲמָתֶֽךָ׃
that this shall not be a stumbling-block to you or offence of heart to my lord, either that you have shed blood without cause, or that my lord has avenged himself. And when Hashem shall have dealt well with my lord, then remember your handmaid.⁠"
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְלָא תְהֵי דָא לָךְ לְיַצָפָא וּלְתַקְלַת לֵב לְרִבּוֹנִי וּלְמִשְׁפַּךְ דַם זַכַּאי מַגָן וּלְמִפְרַק רִבּוֹנִי לֵיהּ וְכַד יוֹטִיב יְיָ לְרִבּוֹנִי וְתִדְכַּר יַת אַמְתָךְ.
ולא תהיה זאת לך לפוקה – ר׳ לוי הוות פרשתא דידיה ושלח ר׳ זעירא לתלמידו לשמע יתיה מפיו.
ולא תהיה זאת לך לפוקה – לא ולא. אמר ליה אית רבוון באגדתא. בא להזדווג לה. אמרה ליה סופך להכשל באשה אחרת ולא מוטב לך באחת ולא בשתים. רבי אלעזר אמר פקפוקי דברים היו שם. אמרה ליה אזדהר מפוקיתא דנפשא. כיון שלא שמע לה הוציאה כתמיה והראתה אותן לו בלילה. אמר לה אביגיל וכי יש רואין כתמים בלילה. אמרה ליה וכי יש דנין דיני נפשות בלילה. אמר לה כבר נגמר דינו מבעוד יום שמרד במלכות. אמרה ליה וכי מלך אתה. אמר לה ולא משחני שמואל. אמרה ליה אף על פי שמשחך שמואל עדיין מטבעו של שאול קיים ולא יצא מטבעך לעולם.
וזכרת את אמתך – אמר ר׳ יצחק פסוק מוזליך וחסיל שועתיך. לפי שנתנה עיניה בו כשהיתה אשת איש לפיכך פגמה הכתוב אביגיל תניינא לאביגל כתיב.
ולא תהיה זאת לך לפוקה – אם תמית נבל אם בא הדין אצלך מה אתה עושה אם ילך עני ויאמר לבעל הבית עשה עמי צדקה תן לי מצוה אחת והוא אינו נותן לו והעני נופל עליו והורגו והם באים אצלך מה אתה עושה ואתה מפקפק בדבר ואין אתה יכול להוציאו והם אומרים והוא לא עשה כן לנבל, הוי ולא תהיה זאת לך לפוקה וגו׳, וזכרת את אמתך אם בא הדין הזה לפניך הוי אומר זכורה תהיה לטובא אותה שעשתה לי שלא באתי בדמים. א״ל אין ממך הקב״ה שלחך אצלי שנאמר ויאמר דוד לאביגיל ברוך י״י וגו׳ אשר שלחך (שמואל א כ״ה:ל״ב), ואף את צריכה להתברך שנאמר וברוך טעמך וברוכה את (שמואל א כ״ה:ל״ג) (לי״י).
וזכרת את אמתך – א״ר יצחק פסוק זה הזכיר פגם של אביגיל אביגל חסר יו״ד מפני שנתנה בו עיניה כשהיא אשת איש.
ולא תהיה וגו׳ לפוקה – לכשלון, כמו: לפיק ברכים (נחום ב׳:י״א). שאם היית עושה זאת, לא יהיה לך פתחון פה לרדות אדם לדורות הבאים על שפיכות דמים.
ולהושיע אדני לו – שתנקום אתה את נקמתך.
That this not be…an obstacle. As a stumbling block, as in, 'and the stumbling [לְפִיק] of the knees';⁠1 for had you done this, you would not be able to open your mouth to reprove anyone in future generations, concerning bloodshed.
And that my master has avenged himself. That you avenge yourself.
1. Nachum 2:11.
ולא תהיה זאת לך לפוקה – שלא תתפקפק בדבר מלהוציא דין לאמיתו לחייב את שופכי דמים אם לא תהרג עכשיו את נבל, אבל אם תהרג את נבל תהיה הדבר מחר כשתמלוך על ישראל לך לפוקה שתפקפק בדבר להוציא דין לאמיתו ולחייב את שופכי דמים פן ידין כנגדך הנידון וישיב לומר והלא אתה הרגת את נבל על שלא נתן לך משלו, ולשפוך דם חנם כדי להושיע אדוני לו ולעשות נקמה לעצמך.
והיטיב י״י לאדוני וזכרת את אמתך – אינו לשון בקשה אלא לשון נבואה כאדם האומר לחבירו הנה ימים באים כשייטיב לך המקום תזכריני לטובה שמנעתיך מעשות רע, כלומר הנה יום בא שתזכור אותי לטובה כשייטיב י״י לאדוני ותמלוך על ישראל אם תעמיד עכשיו את עצמך לשפוך דם כשיבא לפניך משפט שופכי דמים שתאמר ברוכה אביגיל שמנעתני מבוא בדמים שאילו שפכתי דמו של נבל כשם שעלה בדעתי להורגו עכשיו היה משפט זה לי למכשול ולפוקה שלא הייתי יכול להוציא משפט זה לאמיתו.
ולא תהיה זאת לך לפוקה – כשתצא למלחמה על אויביך לא תפחד לצאת ולא יכשילך עון אם לא תהרוג נבל.
והיטב י״י לאדוני וזכרת את אמתך – פירושו אם תעמוד עצמך מבא בדמים עתיד אתה כשייטב י״י לאדוני וצוך לנגיד תזכרנו לטוב ותאמר ברוכה אביגיל שמנעתני מבא בדמים שאילו לא שמעתי לדבריה הייתי מפחד לצאת למלחמה שלא יכשילני עון שפיכת דמים.
ולא תהיה זאת לך לפוקה – זאת הנקמה שאתה רוצה להנקם בנבל.
לפוקה – כמו: ופיק ברכים (נחום ב׳:י״א), על ענין מכשול. ותרגומו: ליצפא.
ולמכשול לב – כי העון מכשול הלב הוא. והכפל פוקה ומכשול לחזק, כי כן דרך הכתוב.
ויש בו דרש: כי דוד תבע אביגיל לעבירה, ואמרה לו: לא תהיה זאת לך לפוקה על שפיכות דמים, ולמכשול על אשת איש.
ולהושיע אדוני לו – לעצמו, שלא ישפוך דם נקי.
וזכרת את אמתך – כשייטיב י״י לאדוני ותמלוך תזכירני לטובה, כי טובה עשיתי עמך, שמנעתיך מדמי חנם.
ולהושיע אדוני לו – דבריי הם להושיע אדוני לעצמו מן העון שלא תיכשל בשפיכות דמים.
והיטיב י״י לאדוני וזכרת את אמתך – פירוש: כשייטיב י״י לאדוני ותמלוך תזכרני לטובה שמנעתיך מלשפוך דמים, שאין נאה למלך לעשות דבר שלא כדין.
ולא תהיה זאת – היא הגדה מוכחת דבקה בענין עם הקודם. וטעם ולהושיע הלמ״ד בזה כענין למ״ד לפוקה וחבריו שכלם דבקים עם ולא תהיה זאת לך, כי זאת רמז לפעולה שדמה לעשות ר״ל שיהרג את נבל וביתו, כלומר זה לא יזיק ולא יועיל לך, והטעם שזה לא יושיעך, אבל ידך ומעלתך תושיע לך מבלי זה, כי יעשה י״י לאדני (שמואל א כ״ה:ל׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

הנה להשגת המעלות האלה לא תהיה זאת לפוקה ולמכשול לאדוני ולשפוך דם חנם, רוצה לומר אם אתה תמנע מהרוג את נבל ומהשחית את ביתו לא תמצא עון אחר מונע אותך מהשגת המעלות האלה העתידות לבוא עליך, ובזה רמזה שאם יהרוג את נבל תהיה מיתתו לפוקה ולמכשול לפניו ויענש עליו בהכרח, אם בעולם הזה בענין המלכתו, ואם בעולם הבא בקבול שכרו, ולכן טוב לו שלא ישפוך דם נקי ולא יהיה אז אותו עון לו לפוקה ולמכשול, ולזה אמרה עוד ולהושיע אדוני לו, רצונה בענין ההמלכה והמלחמות שיושיעהו מידי אויביו, והיטב השם לאדוני, רוצה לומר בעולם הנשמות הוא הטוב האמיתי ייטיב לו שם, ולא יהיה שפיכות דם נבל למכשול לפניו. ומה שאמרה עוד וזכרת את אמתך, פירוש שאז בימים ההם תזכור זאת העצה הנפלאה אשר נתנה לך האשה הזאת וישמח לבך בזה, כי תמצא עצמך נקי מרציחת נפש שהיה דעתך להרגו, ולפי שאז תהיה נקי המחשבה תדע ותבין שבצדק כל אמרי פי. וגם אפשר לפרש וזכרת את אמתך שמלבד כל הטענות האלה שזכרה תזכור עוד אותה שאם יהרוג את נבל וישמיד את ביתו עליה תהיה הרעה והיא תסבול אותה ועליה תשפוך חמתו, ולכן בעבורה ראוי שיחדל מזה. ורבותינו ז״ל (מדרש שמואל פרק כ״ג ועיין רלב״ג) אמרו שנבאה בזה שימות מהרה נבל ושיזכרה דוד ללקחה לו לאשה כמו שהיה אחר כך. וכבר נוכל לפרש הפסוקים האלה באופן אחר, והוא שאביגיל רצתה לתת ארבעה טענות אחרות לשאין ראוי לדוד שיהרוג את נבל על חלומותיו ועל דבריו: הטענה הראשונה לפי שלא היה נבל בן מות כפי הדין, יען דוד לא היה עדין מלך ונבל בדברו נגדו לא היה מורד במלכות, וכבר העירו חכמינו ז״ל לזה בפרק קמא דמסכת מגילה, (דף י״ד ע״ב) אמרה אביגיל דוד עדין שאול קיים ועדיין לא יצא טבעך בעולם, והטענה הזאת רמזה במה שאמרה כי עשה יעשה השם לאדוני בית נאמן, רוצה לומר שיעשה ביתו בית מלכות בעתיד, אבל עדין לא נעשה ואינו מלך בהווה ואין אם כן נבל מורד במלכות, ואמרה זה ברמז לכבודו: הטענה השנית היא לפי שהיה דוד תמיד מתעסק במלחמות עם פלשתים ועם יתר האויבים מהאומות, ולהיותו בסכנה מתמדת היה ראוי אליו שלא יחטא לפני האלהים, באופן שעונותיו לא ילכדונו ולא תסור ממנו בחטאתיו השמירה האלהית, וזהו מה שאמרה כי מלחמות השם אדוני נלחם שהם המלחמות שילחם עם האומות, ומה שאמרה ורעה לא תמצא בך מימיך, הוא תפילה לאל שישמרהו ולא תבואהו רעה בכל ימיו: הטענה השלישית לפי שקם שאול לרדפו ולבקש את נפשו ודוד מפני זה בסכנה עצומה כל היום וכל הלילה, ומפני זה ראוי שיעשה מצות לשבשכרם ובזכותם יצילהו השם יתברך מידו ולא יחטא כי יכשל בפשעו, ואל זאת הטענה רמזה באמרה ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך שהוא שאול, ועל כל זה והיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלהיך, רוצה לומר שיצילהו השם מידו וישמור את נפשו והוא צרור החיים אשר זכרה כלומר שישמור אותו ממות, ואמרה ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, רצתה ששאול ילך מזן אל זן רודף אחריו כאשר ירדוף הקורא בהרים ולא ימצא מנוח לכף רגלו כאבן המתנועע בקלע, ואף על פי כן השם לא יעזבנו בידו: הטענה הרביעית מפאת הכבוד ושמו הטוב, והוא שעתה בהיותו דוד הולך נרדף בהרים לא יחוש לזה, אבל כאשר יעשה השם לו את הטוב אשר דבר עליו, והוא אשר יצוהו לנגיד ולמלך על ישראל, אין ראוי שיצא עליו שם רע בהתחלת מלכותו ששפך דמים לבקשת השררה ולקחת נכסי נבל, והלא גנאי הוא לו וכדאי בזיון וקצף, וזהו ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני וגו׳, ובמה שאמרה והיה כאשר יעשה השם לאדוני וגו׳ וצוך לנגיד, רמזה למה שאמרתי שאינו עדין נגיד ולא צוהו השם עדינה אבל יצוה אותו בעתיד, ולכן לא קראתו בדבריה מלך כי אם אדוני לבדו. הנה אמרה ולמכשול לב לאדוני להעיר שהוא בעצמו יתחרט מזה אחר כך בלבו, כי עם היות שלא יצעק אדם ממנו עליו יהיה דוד עצמו בלבו מתחרט מהיותו שופך דם נבל ויהיה חטאתו נגדו תמיד, וזהו ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם נקי. או נאמר שכוונה בזה שעבירה גוררת עבירה, ואם יעשה הדבר הרע הזה יהיה לו אחר כך לפוקה ולמכשול בהיותו מלך והרשות בידו, לשיהיה נקל בעיניו על כל דבר שיזדמן שיעלה חמתו וימהר לשפוך דם חנם, כי יפותה לבו מפאת התכונה הרעה אשר יקנה מזה להרוג אנשים, וזהו ולא תהיה לך זאת לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם נקי, ועם היותו מלך הנה יתחרט מהפועל הרע שיצא מידו, וזהו והטיב השם לאדוני וזכרת את אמתך, רוצה לומר עם כל הטוב אשר ייטיב השם לאדוני שתמלוך על כל ישראל אין ספק שתזכור את אמתך, רוצה לומר שהיא אלמנה סוערה עניה לא נוחמה ויקרא עליך אל השם והיה בך חטא, אחרי אשר אתה הסיבות אלמנותה ועוניה. הנה מכל ד׳ הסבות האלה הכריחתו שישכך חמתו ולא יהרוג את נבל. ולפי שהיו אלה דברים קשים, הוצרכה להקדים שא נא לפשע אמתך שישא חטאה על מה שתדבר נגדו. הנה התבארו הפסוקים בב׳ אופנים נאים מאד, והותרה השאלה השלישית שאין פירוש ולא תהיה זאת לך לפוקה שאחרי מלכותו לא יצוה להרוג את נבל, כי אם שלא יהיה לו אז לפוקה מה שהוא עושה נגדו עתה כמו שפירשתי: והנה מנו חכמינו ז״ל (מגילה פרק א׳ דף יד ע״א) אביגיל בכלל הנביאות, למה שראו בדבריה עתידות במה שאמרה ועתה יהיו כנבל אויביך וגו׳, ובאמרה וזכרת את אמתך וגו׳, לפי פירושם, והנבואה הזאת אינה כי אם מדרגת רוח הקדש אשר תאמר נבואה בדרך כלל, וכמו שפירשתי בענין חנה לא שיאמרו שבא אליה הדבור הנבואיי כדבורה וחולדה, והוכיחו גם כן נבואתה במה שאמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, כפי הפירוש הראשון האמיתי אשר זכרתי ושהסכימו בו חכמינו ז״ל, וכאשר תתבונן תמצא במאמר המדעי הזה נכללו בו ז׳ שרשים יקרים מסודות המציאות בענין הנפשי:
(המחבר ממציא ז׳ שרשים בהשארות הנפש מפסוק זה) השרש הראשון הוא שנפש השכלית תשאר נצחית מבין שאר חלקי הנפש, כי עם היות שנודה בהיותה הווה, לא יתחייב מזה שתהיה נפסדת, אחרי אשר אין לה סבות ההפסד, ואין חדוש השכל והתהוותו כהויית שאר הצורות וחדושם, ולזה לא ימנע ממנו הנצחיות, והוא בהפך דעת האפיקורוס המאמין שהנפש תכלה ותפסד בהפסד הגוף, וכבר הניח השורש הזה שלמה המלך ע״ה באמרו (קהלת י״ב ז׳) וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והסתכל שבעפר אמר כשהיה וברוח לא אמר כשהיה, וסבתו אצלי שבתורה ובמצות ישתלם החלק הנפשיי ויקבל עליו שכרו אחרי המות ואין כן הגוף, כי הוא לא ישתלם כלל כי עפר הוא ואל עפר ישוב, ולכן אמר בו כשהיה, רוצה לומר באותו ערך ומדרגה שהיה קודם הבריאה, מה שאין כן ברוח שישוב אבל לא כשהיה, כי אם יותר שלם ומוכן לקבול השכר או לקבול העונש. ובמסכת שבת (פרק כ״ג קנ״ב ע״ב) אמרו, אל האלהים אשר נתנה, תנה לו כמה שנתנה לך, מה הוא בטהרה אף אתה בטהרה. ובמדרש קהלת (דף קי״ד ע״ד) דרשו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, אימתי כאשר ישוב העפר אל הארץ כשהיה, ואם לאו ואת נפש אויביך יקלענה וגו׳, ירצו שישוב העפר אל הארץ בלי לכלוך החטאת כמו שהיה בבריאתו, ואז הרוח ישוב אל האלהים וישאר השכל נצחי וחי. והשורש הראשון הזה רמזה האשה החכמה באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים:
השרש השני הוא שההשארות ההוא לנפש הוא באיש, ולא יתאחדו הנפשות אחרי צאתם מגופותיהם בהדבקם והתאחדם עם השכל הפועל, כמו שחשבו בזה רבים מהפלוסופים, אבל כל נפש ונפש תשאר נבדלת בעצמה, ועם היות שהמספר והרבוי והפרטיות בדברים אשר בכאן הוא כפי החומר והמקרים ולא יושכל מנין בדברים הנבדלים, הנה יתחלפו הנפשות כפי זכויותיהם וידיעותיהם, כמו שנאמר בשכלים הנבדלים לדעת האומר שאין השתלשלותם בדרך עלה ועלול ועם כל זה הם רבים ומתחלפים. וכבר ביארו השרש הזה חכמי האמת, אמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ״ג ע״ב), דרש רבא ואיתמר תאני רב יוסף, מאי דכתיב (תהלים ק״ד כ׳ וכו׳) תשת חשך ויהי לילה? זה העולם שדומה ללילה. בו תרמוש כל חיתו יער, אלו רשעים שבו דומין לחיות. תזרח השמש יאספון, תזרח השמש לצדיקים ויאספון הרשעים. ואל מעונותם ירבצון, שאין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור בפני עצמו. יצא אדם לפעלו, אלו הצדיקים שיצאו לקבל שכרם. ולעבודתו עדי ערב, למי שהשלים עבודתו עדי ערב, הנה אמרו שלכל צדיק וצדיק תהיה מדרגה מתחלפת ונבדלת בעולם הנשמות, ואליו רמזה האשה יראת השם באמרה והיתה נפש אדוני צרורה, רוצה לומר נפשו בפרט ובאיש:
השרש השלישי הוא שאין ההשארות כפי המושכלו׳ והדעות העיוניות כמו שחשבו רבים מהמתפלספים מבני עמנו, (וכבר ביטל הדעת הזה הר׳ חסדאי ז״ל בספרו, והר״י ן׳ שם טוב הרחיב הדבור בזה בספר כבוד אלהים אשר עשה, ישלם השם פעלו), אבל הוא כפי התורה והמצוות והמעשים הרצוים אצלו יתברך, וכבר ביאר זה דוד ע״ה באמרו (שם קי״ט א׳, ב׳, וכו׳) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם, אשרי נוצרי עדותיו וגו׳, אף לא פעלו עולה וגו׳, רוצה לומר שהאושר וההצלחה האמתית הוא בעיון התורה האלהית ובעשיית מצותיה וההתרחק ממצות לא תעשה, וכבר אמתו גם זה חכמינו הקדושים אמרו במשנה (קדושין פרק א׳ דף ל״ט ע״ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ופירשו בגמרא ההטבה הזאת ואמרו שהוא הטוב הצפון לצדיקים, ואמרו שהמוסרים נפשם על קדושת השם מדרגתם בשכר הנפשיי עצום מאד, באמרם הרוגי לוד אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם, ובמס׳ בבא בתרא (פרק א׳ דף י׳ ע״ב) אמרו שאלו את שלמה איזהו בן העולם הבא? אמר להם אותם שכתוב בהם (ישעיה כ״ד כ״ג) ונגד זקניו כבוד, כי הא דרב יוסף בריה דר׳ שמעון ב״ל וכו׳. וכל זה ממה שיורה שאין הגמול הנפשיי מיוחד למושכלות העיוניות כי אם למצות האלהיות, ואל זה רמזה האשה הגדולה הזאת באמרה, כי מלחמות השם אדוני נלחם, והוא בעשיית המצות, ורעה לא תמצא בך מימיך, והוא בההרחקה מן העבירות, ויקם השם לרדפך, והם הייסורים הממרקים, ובזכות כל זה אמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו׳:
השרש הרביעי הוא שההשארות והדבקות הנפשיי אחרי המות אינו מיוחס אל השכל הפועל, כמו שהאמינו הפלוסופים ונטו אליו רבים מחכמי אומתינו שהנפש בו תדבק ובו תתעדן, אבל הדבקות והעונג והשכר הוא מהאל יתברך ועמו יוחדו הנפשות השלמות, אמר איוב (איוב י״ב ט׳) אשר בידו נפש כל חי וגו׳, ואמר שלמה (קהלת י״ב ז׳) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, רוצה לומר שאחרי שהאל יתברך הוא נותן הנפש השכלית כמו שכתוב (ישעיה נ״ז י״ז) ונשמות אני עשיתי, ראוי שאחרי הפרדה מהגוף אליו יתדבק ושבה אל בית אביה כנעוריה. וכבר ביארו זה חז״ל במס׳ חגיגה (חגיגה י״ב:), ערבות רם ונישא שוכן עליו, ערבות שבו צדק ומשפט וצדקה גנזי חיים גנזי שלום גנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות וטל שעתיד הקב״ה להחיות בו את המתים, צדק ומשפט, דכתיב (תהלים פ״ט ט״ז) צדק ומשפט מכון כסאך, צדקה דכתיב (ישעיה נ״ט י״ז) וילבש צדקה כשריון, גנזי חיים, שנאמר (תהלים ל״ו י׳) כי עמך מקור החיים, גנזי שלום, שנאמר (שופטים ו׳ כ״ד) ויקרא לו השם שלום, גנזי ברכה, שנאמר (תהלים כ״ד ה׳) ישא ברכה מאת השם, נשמתן של צדיקים, שנאמר (בסימן זה כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלהיך, ונשמות ורוחות שעתידין להבראות, שנאמר (ישעי׳ נ״ז ט״ז) ונשמות אני עשיתי, וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו את המתים, שנאמר (תהלים ס״ח י׳) גשם נדבות תניף וגו׳, וענין זה המאמר שהדברים האלה כלם הם מפעל ההשגחה האלהית, ולזה יחסום הכתובים לאל יתברך להיותו הפועל אותם, והם צדק ומשפט וצדקה, שהם השגחתו בבני אדם והטבתו אותם בדרך השגחה, וזכרו החיים והשלום והברכה, להיותם שכר יראי שמו, והנשמות שעתידין להבראות, להיותם מפועל הסבה הראשונה ואינם מהשכל הפועל, ונשמות של צדיקים אחרי השלמתם והפרדם מהגופות, לפי שהדבקות וההשארות הוא בו יתברך ולא בשכל אחר, והטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות את המתים, רמזו על שהתחיה תהיה נסיית ובהשגחתו יתברך לא בדרך טבע, ולזה כוונו גם כן באמרם בסוף המאמר (הנ״ל), ושם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי רם ונשא שוכן עליו, שנאמר (תהלים שם ה׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, רוצה לומר שהנשמות הנשארות הם שמה במדרגות השכלים כפי מדרגותיהם, וייחסו כל זה לערבות להעיר שהאלוה יתברך הוא המניע הגלגל העליון והוא המשגיח העולם השפל בדברים הנזכרים האלה. והנה לא זכרו שם עונש הרשעים לפי שאין רע יורד מלמעלה, והוא מתחייב אליהם מחטאתם, ע״ד אמרו (שמואל א ב׳ ל׳) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. הנה השרש הזה רמזה אביגיל, באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלהיך, רוצה לומר שתדבק בסבה הראשונה יתברך לא בשכל הפועל:
השרש החמשי הוא במהות העונג הנפשיי ושכר עולם הנפשות, שהוא ההשגה האלהית והוא העונג המופלא אשר לא תשוער אמתתו באלה החיים הגשמיים להמנע זה ממנו מצד החומר. ולהיות השכר ההוא השגת הנפש ממנו יתברך מה שהשגתו נמנעת בעודה בגוף, אמרו חכמינו ז״ל (חגיגה פרק ב׳ דף י״ב ע״ב) שהוא האור הגנוז לצדיקים לעולם הבא ויתמיד זמן בב״ת, ויתחלפו בו מדרגות האנשים כפי התחלפם באהבה והעבודה בעוד בחיים חיותם בגוף ונפש, וההשגה הזאת תתחבר אליה העונג האלהי, למה שהיה כמו שזכר החוקר (אריסטו) במה שאחר הטבע, העדון והערבות משיג ממשיגי ההשגה, וההשגה ההיא נקראת חיים, כי כל מושכל ושכל בפעל הוא חי, כמו שביאר הפילוסוף באותו מקום, וכבר העירו חז״ל (ברכות י״ח ע״א) גם כן לזה באמרם צדיקים אפילו במותם הם חיים. ובמדרש תהלים (ריש מזמור ל׳) אמרו, יעלזו חסידים בכבוד, באיזה כבוד? בכבוד שעושה הקדוש ברוך הוא אל צדיקים כשנפטרין מן העולם ואז מקלסין אותו, אמר ר׳ חייא ב״ר יוסי אין בין הצדיקים חיים למתים אלא הדבור בלבד והם מקלסין להקדוש ברוך הוא הוי ירננו על משכבותם. ואליו רמזו גם כן באמרם (ברכות פרק ב׳ דף י״ז ע״א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ירצו בעטרות זכויותיהם ומעשיהם הטובים, וזיו השכינה הוא השפע וההשגה התמידית שיהנו ויערבו עמה. ואליה רמזה אשת חיל זאת באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, רוצה לומר בצרור ההשגה והשפע שנקרא חיים, או בקבוץ השכלים הנבדלים שהם חיים באמת:
השרש הששי הוא שלא היה ההשארות לבד לנפשות השלמים שישארו במושכלותיהם או במעשיהם הנרצים, אבל גם הרשעים נשארים נפשותיהם להענש בעולם הנפשות, וזה ממה שיורה שאין עונש הנפש שתפסד בהפסד הגוף כדעת קצת מחכמי אומתינו, אבל הוא שתשאר בחיים הנפשיים ושם תקבל עונשה, ומזה יתבאר שאין הנפש השכלית הכנה כדברי אלכסנדר (אלכסנדר מוקדון), כמו שבא בח״ג מספר הנפש, וכמו שיראה שנטה אליו המורה בפרק ס״ט חלק א׳ מספרו, אבל באמת נפש האדם אשר היא צורתו הוא עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו, ולכן היתה נשארת אחרי המות אם לקבל השכר ואם לקבל העונש, וכבר אמתו זה בפרקי ר׳ אליעזר, אמרו כל הנפשות חוזרות ונאספות איש אל דור אבותיו ואל עמיו, הצדיקים עם הצדיקים ורשעים עם הרשעים, שכן הוא אומר (בראשית ט״ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו׳. ובמדרש קהלת (דף צ״ד ע״א) אמרו, תאנא אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים כלם עולות למרום, אלא שנשמתן של צדיקים הם נתונות באוצר, ונשמתן של רשעים מטרפות בארץ, הוא שאמרה אביגיל לדוד ברוח הקודש, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף וגו׳:
השרש השביעי במהות עונש הרשעים, והוא שאין עונשם ההפסד וההעדר הגמור, אבל הוא עונש מופלג וצער מתמיד אשר לא ידומה מהותו באלה החיים, להיות הנושא שם דק רוחני משיג מאד מה שיגיעהו. וכבר נמצא בזה דעות לחכמינו ז״ל, מהם אמרו שהוא אש דק מעניש בגבול נמרץ, באמרם אש שלנו אחד מששים בגיהנם, ויכנו העונש ההוא אל היותם נדונים לשריפה, להיות האש היותר דק שבפעולים, ולהיות הנפש רוחנית דקה ביחס עובי גשמיותה, ויתחלפו ג״כ מדרגות העוברים בזה, שקצתם נדונים י״ב חדש, ומהם נדונים לדורי דורים וכמו שבא במס׳ ר״ה (ראש השנה י״ז:), והרמב״ן זה דעתו בשער הגמול אשר לו. ובפרקי ר׳ אליעזר (פרק ל״ד) אמרו מה בין נפשות של צדיקים לנפשות של רשעים? תניא ר׳ אליעזר אומר נפשות של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ונשמתן של רשעים רוממות והולכות תדיר, הללו במנוחה והללו אין להם מנוחה, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, ר״ל שכמו שהאבן בקלע יש לה תנועה מבולבלת, פעם למעלה ופעם למטה, פעם ביושר ופעם בסבוב, לסבת המכריח יכריחנה על זה הערבוב, כן ימצא בעולם הנשמות לנשמתן של רשעים מהערבוב והבלבול מפאת המכריח המעניש אותן, וזה צער נפלא להן היותן נעות ונדות מענין רע יוצא מן הטבע לענין רע, ולא תסור מהיותה בעונש עד תום הזמן המוגבל לענשה אם מעט ואם הרבה או בב״ת כפי מה שגזרה חכמתו ית׳, ואל זה רמזה האשה היקרה פום ממללת רברבן, באמרה ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, והבן אמרו בתוך כף הקלע, שגם בזה לא תהיה נפש אויביו כאבן, שעם כל תנועת׳ המבולבלת בקלע הנה תצא משם ותבקש מקומה ושם תנוח במקומה הטבעית, אבל נפש הרשע לא תהיה כן, כי יקלענה ענשה ותמיד תהיה בתוך כף הקלע לא תצא משם ולא תשוב למקומה ולא תמצא מנוח לכף רגלה. הנה שבעת השרשים האלה נכללו במאמר הזה, והראיתיך על אבן אחת שבעה עינים, והוא מה שיורה שרוח ה׳ דבר בה ומלתו על לשונה:
ולשפך דם חנם – איתא במסרה רבתא במערכת אות הוא״ו כל תיבותא דיתירים וא״ו וקמצין חטפין ותמן כתוב לשפוך דם נקי דאביגיל ולא נמצא במקרא רק זה הפסוק שכתוב ולשפך דם חנם ובכל הספרים הוא בלא וא״ו והוא מן התימא ולי יש לומר דאולי ואת היתה קריאת בן נפתלי ודברי בעל מסרה זו מיוסדים עליה כמ״ש אצל תדרוש רשעו בל תמצא (תהלים י) ואין אנו סומכים על קריאתו.
לפוקה – אף הוא ענין מכשול, כמו: ופיק ברכים (נחום ב׳:י״א).
ולא תהיה זאת לך לפוקה – רוצה לומר: כשתמלוך לא יזיק לך כלל דברי חרפת נבל להיות מבוזה בעבור זה בעיני העם, ואפילו למכשול לב אדוני לא יהיה, כי לא תחוש אז לדברי נבל כזה, וכאשר לא תמיתהו, תוסר מן הקלון כי לא יאמר אז עליך שדרכך לשפוך דם חנם ולהושיע לעצמך בכח זרועך, וכאלו אמרה הן עתה עוד היותך נרדף בהרים מפני שאול, חושש אתה לחרפת נבל, אבל לא תחוש במה שיאמרו שאתה שופך דם חנם ומושיע לעצמך בכח זרועך, היות עכשיו אין מעלתך גדולה כל כך לחוש לדברים כאלה, אבל לאחר שתמלוך, נהפוך הוא. (והנה באמת בהבנת הדברים האלה, אליה וקוץ (בה), בהקטין עתה מעלתו, ולזה שאלה בראשית אמריה: שא נא לפשע אמתך).
והיטב ה׳ לאדוני – רוצה לומר: הן ידעתי כאשר ייטיב ה׳ לאדוני וימלוך כאות נפשו, זכור תזכור את אמתך, להחזיק לי טובה על העצה היעוצה, למנעך מבוא בדמים.
לפוקה – נרדף למכשול, ועקרו פוק הקרוב לנפק בל״א וענינו הוצאה ונדנוד ממקום למקום, ותפק לרעב נפשך (ישעיהו נ״ח:י׳) ותוציא, יחזקום ולא יפיק (ירמיהו י׳:ד׳) ולא יתנודדו.
וזכרת את אמתך – ביום חובתך תזכרני ותודה לי כי מנעתי ממך שפוך דם חנם ותשמח בראות עצמך חף מפשע.
וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את | לְךָ֡ הנקמה שאתה רוצה להנקם בנבל1 לְפוּקָה֩ לכשלון2 וּלְמִכְשׁ֨וֹל3 לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י, שאם היית עושה זאת לא יהיה לך פתחון פה לרדות אדם על שפיכות דמים4, וְדברי הם כדי שלא5 לִשְׁפָּךְ-דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י שלא יהיה ל֑וֹ עוון6, וְהֵיטִ֤ב וכאשר יטיב7 יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וימלוך כאות נפשו8, וְזָכַרְתָּ֖ תזכור לטובה9 אֶת-אֲמָתֶֽךָ שמנעתיך מלשפוך דמים שלא כדין10: ס
1. רד״ק.
2. רש״י. ואף הוא ענין מכשול, מצודת ציון.
3. ראה ביאורו של מלבי״ם המבאר שיש הבדל בין פוקה ומכשול, שפוקה הוא כשמוציא לחוץ דבר הסגור.
4. רש״י.
5. רי״ד.
6. רי״ד. ורש״י ביאר ״ולהושיע אדני לו״ שתנקום אתה את נקמתך.
7. רי״ד.
8. מצודת דוד.
9. רי״ד. ובמדרש א״ר יצחק פסוק זה (לב להלן) הזכיר פגם של אביגיל (אביגל חסר יו״ד) מפני שנתנה בו עיניה כשהיא אשת איש, ילקוט שמעוני.
10. רי״ד.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(לב) וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי׃
And David said to Abigail, "Blessed be Hashem, the God of Israel, who sent you this day to meet me;
תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר דָוִד לַאֲבִיגַיִל בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דְשַׁלְחָךְ יוֹמָא דֵין לָקֳדָמוּתִי.
לאביגל – כתיב כמו: לאביגיל, כי קרוב הוא, והיתה נקראת כך וכך, והרבה כזה נמצא בשמות.
ויש בו דרש: כי כשאמרה: וזכרת את אמתך (שמואל א כ״ה:ל״א), פקרה עצמה לו, וכיון שפקרה עצמה לו פגמה הכתוב בקריאה, כי למעלה קראה: אביגיל, והכא: אביגל (שמואל א כ״ה:י״ד).
אשר שלחך – שנתן בלבך לצאת לקראתי.
אשר שלחך – זה מה שבעצם כטעם לא אתם שלחתם אתי הנה (בראשית מ״ה:ח׳), ולא כן לך כי שלחך י״י (שמואל א כ׳:כ״ב), וכן וישלחני אלהים לפניכם (בראשית מ״ה:ז׳), וכבר העיר המורה ע״ז (מורה נבוכים ב׳:מ״ח) ויש בזה דיוק דק.
ויאמר דוד לאביגיל וגו׳. השיב דוד לדברי אביגיל שאמת יהגה חכה, ונתן הודאה וברכה לאל ית׳ אשר שלחה לקראתו למונעו מהריגת נבל, ובזה הסכים עם מה שאמרה אשר מנעך ה׳ מבוא בדמים כמו שפירשתי.
ויאמר דוד לאביגל – הגימ״ל בפתח ויש ספרים שגם זה כתוב לאביגיל וטעות נפל בהם וכן במדרש הובא בילקוט אמר ר׳ יצחק פסוק זה הזכיר פגם של אביגיל. אביגל חסר יו״ד מפני שנתנה בו עיניה כשהיא אשת איש. ולשון המדרש באגדת שמואל כך הוא וזכרת את אמתך אמר ר׳ יצחק פסוק מוזליך וחסיל שועתיך לפי שנתנה עיניה בו כשהיא אשת איש לפיכך פגמה הכתוב אביגיל תניינא אביגל כתיב ע״כ. ואם אין טעות בגירסא צריך לומר דקרי תניינא לשני הנזכר בפסוק בתר שראתה את דוד דהיינו מתחלת ותרא אביגיל את דוד וגו׳ וכן אמרו בירושלמי דסנהדרין פרק כהן גדול וזכרת את אמתך מלמד שפקרה עצמה וכיון שפקרה עצמה פגמה הכתוב בכל קרייא אתקרי אביגיל בר מהדין פסוקא ויאמר דוד לאביגיל. ואתיא כהא דאמרינן בפרק קמא דמגילה ובבא קמא פרק החובל היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שיתא פלכא אי נמי שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין.
ויאמר דוד לאביגל הכיר שהאמת אתה, והודה,
א. לה׳ ששלחה בהשגחתו למנעו מהמעשה.
ודוד הכיר שהאמת עם אביגיל1, וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל2, בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ אלי הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה, שנתן בלבך לצאת3 לִקְרָאתִֽי ולמנוע ממני את שפיכות הדמים4:
1. אברבנאל, מלבי״ם.
2. ראה מדרש ילקוט שמעוני בפס׳ הקודם והביאו רד״ק בפס׳ זה.
3. רש״י, רד״ק.
4. מלבי״ם.
תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לג) וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי׃
and blessed be your discretion, and blessed be you, that have kept me this day from bloodshed and from avenging myself with my own hand.
תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּבְרִיךְ מַדָעִיךְ וּבְרִיכָא אַתְּ דִמְנַעְתַּנִי יוֹמָא הָדֵין מִלְמִשְׁפַּךְ דַם זַכַּאי וּלְמִפְרַק יְדֵי לִי.
כיון ששמע את דבריה התחיל מקלסה וברוך טעמך וברוכה את וגו׳ מבוא בדמים – משני דמים מדם נדות ושפיכות דמים ומגזל.
כליתני – מנעת אותי, כמו: לא תכלא רחמיך (תהלים מ׳:י״ב), לא יכלה ממך (בראשית כ״ג:ו׳).
והושע ידי לי – מוסב על מבוא בדמים, מ״ם של מבוא מחוברת על והושע, כמו: מבוא בדמים ומהושע ידי לי.
Who prevented me. You stopped me, as in, 'You shall not stop [תִכְלָא] your mercy,'1 [and] 'will not stop [יׅכְלֶה] you.'2
And from avenging myself with my own hand. This is connected with [the phrase], 'from coming into bloodshed.' The 'מ' [=from] of [מִבּוֹא] is connected to 'and avenging,' meaning, 'from coming into bloodshed and from avenging myself with my own hand.'
1. Tehillim 40:12.
2. Bereshit 23:6.
וברוך טעמך – דיבורך שדיברת כנגדי כמו מטעם המלך וגדוליו (יונה ג׳:ז׳) וכן טעמה כי טוב סחרה (משלי ל״א:י״ח).
אשר כלתני – שעצרתני היום הזה מבוא בדמים כדי להושיע ידי לעצמי, כמו ואת בניהם כלו בבית (שמואל א ו׳:י׳).
טעמך – דברך כמו מטעם המלך (יונה ג׳:ז׳) דנינוה.
כליתני – מנעתני כמו לא תכלה (מלכים א י״ז:י״ד) לא תמנע שאילו לא שמעתי לדבריה נקמתי מנבל.
והושע – כמו ולהושיע (שמואל א כ״ה:ל״א), והיה לו לפוקה.
טעמך – עצתך ודברך הטוב. וכן תירגם יונתן: ובריך מדעיך.
כליתני – מנעת אותי. כמו: לא יכלה ממך (בראשית כ״ג:ו׳).
וברוך טעמך – כמו מטעם המלך.
אשר כליתיני היום – כמו לא יכלה ממך, ולזכר יאמר כליתני ולנקבה כליתיני.
כלתני – כטעם לא יכלה ממך (בראשית כ״ג:ו׳), וכל שרש כלה סוג ענינו אחד.
והושע ידי לי – כמו שקדם לה והושע ידך לך (שמואל א כ״ה:כ״ו).
ואמר שמלבד ההשגחה האלהית גם כן יברך את טוב טעמה ונועם דבריה, וזהו וברוך טעמך וגו׳. עוד אמר שהתחברה סבה ג׳ אשר מנעהו מהריגתו והיא בעבור כבודה וכדי שלא יגע אליה הרעה, מסכים למה שאמרה וזכרת את אמתך כמו שפירשתי בפירוש השני, ולזה אמר וברוכה את אשר כליתני היום. הנה אם כן הביא ג׳ סבות, האחד מפאת האל שהוא סבב ביאתה למונעו, הב׳ מפאת טענותיה הטובות, הג׳ מפאת עצמה ובעבורה.
והשע ידי לי – במקצת ספרים חסר וא״ו בין ה״א לשי״ן וכן נמסר עליו לית חסר ובמסורת בירמיה סימן א׳ והושע ג׳ וסימן מבוא בדמים והושע ידך לך דלעיל. וברוך טעמך וברוכה. והושע לא יושיעו להם בעת רעתם (ירמיהו שם) ע״כ. ושלשתם השי״ן בצירי לא בחירק כמו שראיתי בספר אחד כ״י.
טעמך – דבורך ועצתך, כמו: וטעם זקנים יקח (איוב י״ב:כ׳).
כליתני – מנעת אותי.
מבוא בדמים – מבוא בעון שפיכת דם, ובתשועת ידי לעצמי.
ב. וברוך טעמך שחוץ מזה גם טענותיה נכוחות ואמתיות,
ג. וברוכה את שגם את מצד עצמך כבר היית ראויה לזה בל אחריב את ביתך.
וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ נועם דיבורך ועצתך1, וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ שמצד עצמך את ראויה לזה שלא אחריב את ביתך2, אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי מנעת ממני3 הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים בעוון שפיכת דם4, וְהֹשֵׁ֥עַ ובתשועת ידי5 יָדִ֖י לִֽי לעצמי6:
1. ר״י קרא, אברבנאל, מצודת ציון.
2. אברבנאל, מלבי״ם.
3. רש״י, רד״ק, ר״י קרא, מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לד) וְאוּלָ֗ם חַי⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י׀ לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ [וַתָּבֹאת֙] (ותבאתי) לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם⁠־נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד⁠־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃
Indeed, as Hashem, the God of Israel, lives, who has withheld me from harming you, had you not made haste and come to meet me, surely there would not have been left to Nabal by the morning light so much as one who urinates on a wall.⁠"
תרגום יונתןרד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּבְרַם קַיָם הוּא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דִמְנָעַנִי מִלְאַבְאָשָׁא לִיךְ אֲרֵי אִלוּלָא פוֹן אוֹחִית וְאָתֵית לָקֳדָמוּתִי אֱלָהֵין אִשְׁתְּאַר לְנָבָל עַד מַנְהָר צַפְרָא יְדַע מַדָע.
מהרע אותך – כמו: לך.
ותבאתי – כן כתיב, והקרי: ותבאת, ובמלה בכתוב שני סימני נקבה עבר ועתיד, כי לשון העתיד: תבא, ולשון עבר: באת, והיה הכפל הזה במלה מורה על זריזות ביאתה. וכן בקרי משני הסימנים.
ותבאת לקראתי – מלה מורכבת היא, מן ותבאי ומן ובאת, שאו זה או זה היה לו לומר והרכיב המלה משתיהם, ואמר ותבאת כמו שמזכיר חיוג מלות מורכבות.
חי י״י אלהי ישראל – גם זה ידוע ליודעים ומה לעני שאינו יודע.
וכדי להוקיר דבריה בעיניה נשבע דוד חי ה׳ אלהי ישראל אשר מנעני מהרע אותך, ר״ל לביתך ולכל אשר לך, והשבועה היא כי לולי מיהרת ובאת לקראתי אם יותר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר. ואמרו (בפסוק הקודם) והושיע ידי לי, וכן אמרה אביגיל והושע ידך לך, פירושו אצלי שלא ימנע מהנקמה מבלתי יכולת, כי אם שידו ויכלתו הוא המושיע לו והוא הושיעו מהנקמה, שיכלתו לא לבד יושיע את נבל אבל יושיע את דוד מעשות רע:
לולי מהרת – במקצת ספרים כ״י כתוב לולא באל״ף ומסיר עליה לולא ד׳ בקריא וסימן כי לולא התמהמהנו. לולא חרשתם בעגלתי. כי לולא מהרת. לולא האמנתי לראות ע״כ. אבל בספרים אחרים כתובה לולי ביו״ד ומסרה שלהם גם כן ד׳ לולא באל״ף ומשמיטים זה ומונים לולא דברתי כי אז (שמואל ב ב׳) דרף דבהנהו ספרי נמי דכתיב הכא לולא באל״ף לא קבעי נפשייהו במסרא דילהון ולא מברר להו שפיר. ובשמואל ב׳ סימן ב׳ מסרי כלישנא דמסרא דילן התם ובפרשת מקץ.
ותבאתי – ותבאת קרי ועיין בספר הרכבה אות הוא״ו.
ואולם – אבל באמת.
לולי – אם לא.
חי ה׳ – הריני נשבע חי ה׳ וכו׳ שמנע אותי מהרע לך, רצה לומר: לביתך ולכל אשר לך.
כי אם נותר וכו׳ – אז יחול עלי עונש שבועה.
ואולם אמר שלא בעבור נבל היתה ההשגחה הזאת רק בעבורך, וזה אשר מנעני מהרע אתך כי לולא מהרת היית מחריב הכל צדיק כרשע והיה מן הופעת האל בל יגיע רע אליך.
ותבאת – כתוב ותבאתי בתוספת יו״ד כמו בעתיד לנקבה, ובתוספת ת״ו כמו בעבר.
וְאוּלָ֗ם הריני נשבע1 חַי-יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל, הוא ה׳ אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ לך2 ולכל אשר לך3, כִּ֣י | לוּלֵ֣י אם לא4 מִהַ֗רְתְּ וַתָּבֹאת֙ (ותבאתי5 כתיב) ובאת לִקְרָאתִ֔י, כִּ֣י אִם לא היה -נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד-א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר אפילו מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר בן דעת אחד6, כי הייתי מחריב הכל, צדיק כרשע, ולא בעבור נבל היתה ההשגחה הזאת רק בעבורך7:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק.
3. אברבנאל.
4. מצודת ציון.
5. ותבאתי כתיב והקרי ותבאת, ובמילה בכתוב שני סימני נקבה עבר ועתיד, כי לשון העתיד תבא ולשון עבר באת, והכפל הזה במילה מורה על זריזות ביאתה, וכן בקרי משני הסימנים, רד״ק.
6. ראה ביאור בפס׳ יב לעיל.
7. מלבי״ם.
תרגום יונתןרד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(לה) וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ׃
So David received of her hand that which she had brought him; and he said to her, "Go up in peace to your house. See, I have listened to your voice and have accepted your person.⁠"
תרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְקַבֵּיל דָוִד מִנָה יַת דְאַיְתִיאַת לֵיהּ וְלָהּ אָמַר סַקִי לִשְׁלָם לְבֵיתָךְ חֲזֵי דְקַבֵּילִית מִנִיךְ וּנְסֵבִית אַפַּיְכִי.
שמעתי בקולך – די לחכימא ברמיזא.
והנה לקח דוד מיד אביגיל המנחה אשר הביאה לו, ואמר לה עלי לשלום ראי שמעתי בקולך בדבר הזה ולא ירים איש את ידו ואת רגלו כנגד ביתך, וגם מלבד זה אמר עוד ואשא פניך, ר״ל לעתיד בכל אשר תאמר נפשך אני אשא פניך ואעשה כל מה שתצוה:
ואשא פניך – ענין הדור פנים, למלאות השאלה.
מידה דרך כבוד ולה אמר עד הנה דבר מעסקי נבל, עתה הבטיח לה כי ישא פניה לעתיד ולא ישמור איבה.
וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ דרך כבוד1 אֵ֥ת המנחה2 אֲשֶׁר-הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ, וְלָ֣הּ אָמַ֗ר דוד עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ, רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ ולא ירים איש את ידו ואת רגלו כנגד ביתך3, וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ למלא שאלתך כעת4 ואף בעתיד אעשה כל אשר תצווי5, ולא אשמור איבה6:
1. מלבי״ם.
2. אברבנאל.
3. אברבנאל.
4. מצודת ציון.
5. אברבנאל.
6. מלבי״ם.
תרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לו) וַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל ׀ אֶל⁠־נָבָ֡ל וְהִנֵּה⁠־לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ וְלֵ֤ב נָבָל֙ ט֣וֹב עָלָ֔יו וְה֥וּא שִׁכֹּ֖ר עַד⁠־מְאֹ֑ד וְלֹא⁠־הִגִּ֣ידָה לּ֗וֹ דָּבָ֥ר קָטֹ֛ן וְגָד֖וֹל עַד⁠־א֥וֹר הַבֹּֽקֶר׃
And Abigail came to Nabal, and, behold, he held a feast in his house, like the feast of a king. And Nabal's heart was merry within him, for he was very drunk, so she did not tell him anything, little or big, until the morning light.
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתַת אֲבִיגַיִל לְוַת נָבָל וְהָא לֵיהּ מִשְׁתְּיָא בְּבֵיתֵיהּ כְּמִשְׁתֵּי מַלְכָּא וְלִבָּא דְנָבָל שַׁפִּיר עֲלוֹהִי וְהוּא רָוֵי עַד לַחֲדָא וְלָא חַוִיאַת לֵיהּ פִּתְגַם זְעֵיר וְרַב עַד מַנְהַר צַפְרָא.
ולא הגידה לו – אחשוב כי זה היה כדי שלא לצער היום טוב שלו, אבל נכון כי לענין אחר נתכונה.
והנה אביגיל לטוב שכלה כאשר באה לביתה לא דברה כלל לבעלה, כדי שלא לערבב את השמחה שהיה בגוזזי צאנו, וגם אולי יראה מפני נבל בהיותו שכור, אולי יאמר למה הלכת אליו? ויעבור עליו רוח קנאה ויקנא את אשתו, או יצטער על המנחה אשר הוליכה אליו, ולזה לא דברה כלל ביום ההוא.
טוב עליו – רוצה לומר שמח.
השאלות:
מה צורך לענין הספור מה שהיה לו משתה כמשתה המלך וכו׳?
והנה לו וכו׳ ולא הגידה לו – ספר ג׳ טעמים שלא הגידה לו תיכף,
א. שאם היה חסר מן המשתה על ידי המנחה שהובילה באופן שהיה מרגיש החסרון תיכף היתה מוכרחת להגיד לו, אבל הנה לו משתה בביתו כמשתה המלך שהיה הכל לרוב מאד ולא הרגיש בחסרון מה שלקחה,
ב. כי ולב נבל טוב עליו ולא רצתה להעציבו ולערב שמחתו,
ג. והוא שכר עד מאד – ויראה כי יבער חמתו ביינו ויעשה רע לה, ולכן ולא הגידה לו דבר קטן וכו׳.
והוא שכר – ו״ו להוראת כי, היה שמח כי שכור הוא.
וַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל | אֶל-נָבָ֡ל, וְהִנֵּה-לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ שהיה הכל לרוב מאד, ולכן לא הרגיש בחסרון מה שלקחה אביגיל לדוד1, וְלֵ֤ב נָבָל֙ היה ט֣וֹב עָלָ֔יו שהיה שמח2, ולא רצתה להעציבו ולערב שמחתו3, וְה֥וּא היה שִׁכֹּ֖ר עַד-מְאֹ֑ד ויראה כי יבער חמתו בְּיֵינוֹ ויעשה לה רע4, וְמכל הסיבות הללו, לטוב שִׂכְלָה 5, לֹֽא-הִגִּ֣ידָה לּ֗וֹ דָּבָ֥ר קָטֹ֛ן וְגָד֖וֹל בדבר הליכתה לדוד, עַד-א֥וֹר הַבֹּֽקֶר:
1. מלבי״ם.
2. מצודת ציון.
3. אברבנאל, מלבי״ם.
4. אברבנאל, מלבי״ם.
5. אברבנאל.
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(לז) וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד⁠־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת⁠־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מׇת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן׃
And it came to pass in the morning, when the wine had gone out of Nabal, that his wife told him these things, and his heart died within him, and he became as a stone.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה בְצַפְרָא כַּד פָּג חַמְרָא מִנָבָל וְחַוִיאַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וּמִית לִבֵּיהּ בִּמְעוֹהִי וְהוּא הֲוָא כְאַבְנָא.
בצאת היין מנבל – כד פג חמרא מנבל.
וימת לבו – שנצטער על המנחה שהובאת לדוד.
When Novol had sobered up. When the wine's effect had left Novol.
And his heart sank within him. He was extremely upset over the gift presented to Dovid.⁠1
1. I.e., because of the great expense of his wife’s gift (Radak).
ותגד לו {אשתו} את הדברים האלה – הגידה לו שהיה דוד מגזם אותו ומה שמחל לו לא הגידה לו, לכך וימת לבו בקרבו, מרוב פחד.
וימת לבו בקרבו – אם תאמר מפני שנתיירא בדוד מת לבו בקרבו, הלא כבר נאמר ראי שמעתי בקולך (שמואל א כ״ה:ל״ה). אלא לפי שהגידה לו דורון שהביאה לדוד נצטער וימת לבו.
בצאת היין – בבי״ת. ופי׳ בעת שסרה שכרותו. ותרגומו: כד פג חמרא מנבל. וכן תרגם הסירי: את יינך מעליך (שמואל א א׳:י״ד) – הלא תפיגין ית חמרך.
וימת לבו – שנשתתק ויהי כמת, כי נצטער על המנחה שהביאה אשתו לדוד.
וימת לבו בקרבו – מן הפחד שנתפחד מדוד.
ותגד לו אשתו – כנה כותב הספר אותה כאן באשתו להפלגה כמו שהעירנו באמרו לאברם העברי (בראשית י״ד:י״ג), והדומים לו.
והוא היה לאבן – ר״ל גוף נבל שלא היה עושה תנועה כלל. ודי בכל זה הלשון הערה עם מה שכתב אח״כ ויהי כעשרת הימים ויגף וגו׳ (שמואל א כ״ה:ל״ח).
וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן – אמר זה על צד ההפלגה לרוב הדאגה שהיה דואג על גודל המנחה ולרוב הפחד שהיה לו מדוד.
(לז-לח) וביום מחרתו הגידה לו וימת לבו בקרבו מהפחד והסכנה אשר הגידה לו אם לא היתה הולכת שם, וגם נצטער על המנחה אשר הביאה לו, ולכן מת לבו בקרבו ויהי לאבן, והוא שבטלו הרגשותיו כלם מרוב הפחד, ובעשרת הימים נגפהו השם וימת. ובדרש אחז״ל בראש השנה פ״ק (דף י״ח ע״א) עשרה ימים מאי עבדתיהו? אמר רב יהודה כנגד עשרה לוגמות שנתן לעבדי דוד, אמר רב נחמן כנגד עשרה ימים שבין ר״ה ליום הכפורים. ובמדרש שמואל (סוף פר׳ כ״ג) אמרו גם כן זה. ואפשר שנ׳ שהיה חוליו שחוריי ונדמה לו גודל הסכנה אשר עבר עליו והתפעל מהדמיון בהיותו ליראה מתמדת, והיה פחדו מהנערים ההם אשר ראה למה שחשב שהיו באים להרגו, ולכן היה מצייר בכל אחד מהם בפחד יום אחד ומפני כן התמיד עשרה ימים בחוליו. ועוד דרשו במדרש שמואל (שם) ויהי כעשרת הימים ויגוף ה׳ את נבל, והלא אין מגפה אלא לג׳ ימים? דתניא המת ליום אחד הרי זו מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה לשלושה מיתה של מגפה, אלא תלו לו שבעה ימי אבלו של שמואל, כדי שלא יתערב אבלו של רשע בתוך אבלו של צדיק:
ותגד לו אשתו – במקראות כ״י ודפוסים קדמונים הגימ״ל בסגול.
בצאת היין – רצה לומר: בעת סרה השכרות.
וימת לבו – אמר על דרך גוזמא והפלגה, על גודל החרדה מפחד דוד, כי חשב פן עם כל זה יבוא עליו.
והוא היה לאבן – שבטלו הרגשותיו מרוב החרדה.
וימת לבו נפל עליו פחד מדוד ומהסכנה שהיה בה ונצטננו דמיו ויהי כאבן.
וַיְהִ֣י ביום המחרת1 בַבֹּ֗קֶר, בְּצֵ֤את כְּשֶׁפָּג2 הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וסרה שכרותו3, וַתַּגֶּד-ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה שקראו עם דוד, וַיָּ֤מָת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ שנשתתק כמת, כי הצטער על המנחה שהביאה אשתו לדוד4, וְה֖וּא ליבו הָיָ֥ה נהיה לְאָֽבֶן שבטלו הרגשותיו מרוב החרדה כי דוד יבוא עליו5:
1. אברבנאל.
2. תרגון יותן, רש״י.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. רש״י, רד״ק.
5. מצודת דוד, מלבי״ם, ואמר שליבו הפך לאבן על צד ההפלגה, לרוב הדאגה שהיה דואג על גודל המנחה ולרוב הפחד שהיה לו מדוד, רלב״ג, אברבנאל.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לח) וַיְהִ֖י כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף יְהֹוָ֛הי״י֛ אֶת⁠־נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת׃
And it came to pass about ten days after, that Hashem smote Nabal, so that he died.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה לִזְמַן עַשְׂרָא יוֹמִין וּתְבַר יְיָ יַת נָבָל וּמִית.
ויהי כעשרת הימים ויגוף ה׳ את נבל וימת – דתניא המת ליום אחד מיתה של זעף. לשנים מיתה של בהלה. לשלשה מיתה של מגפה. תני ר׳ חלפתא בן שאול לארבעה מת בהכרת. ולחמשה הדופה. לששה מיתה האמורה בתורה. לשבעה מיתה של חיבה מכאן ולהלן מת ביסורין. מה חמית למימר המת לשלשה ימים מת במגפה. חלפוי בר בריה דר׳ אבהו דריש שמעית קליה דסבא דדרש ויהי כעשרת הימים וגו׳ – תלה לו הקב״ה שבעת ימי אבלו של שמואל שלא יתערב אבלו באבל של צדיק ועשה ג׳ ימים ומת בהכרת. ר׳ חגי בשם רשב״נ לעשרת ימים אין כתיב כאן. אלא כעשרת הימים – תלה לו הקב״ה עשרת ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים. סבור שהוא עושה תשובה ולא עשה.
ויהי כעשרת הימים ויגוף י״י את נבל – עשרה הימים מאי עבידתייהו אמר רב יהודה אמר רב כנגד י׳ לגימות שנתן נבל לעבדי דוד. רב נחמן אמר רבה בר אבוה כנגד עשרת ימי התשובה. א״ר חנינא מת ליום אחד מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מיתה של מגפה, לארבעה מת בהכרת, לחמשה מיתה חטופה, לששה מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חבה. מכאן ואילך מיתה ביסורין, תלה לו הקב״ה ז׳ ימי אבלו של שמואל הצדיק שלא יתערב אבלו באבלו של צדיק ועשה שלשה ימים ומת (בהכרת) [במגפה].

רמז קלה

זש״ה מצא אשה מצא טוב (משלי י״ח:כ״ב). אין סוף לאשה טובה ואין סוף לאשה רעה שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז׳:כ״ו). טובה היתה אביגיל לדוד מכל הקרבנות שבעולם, אילו עשה אותו מעשה שחשב לעשות לנבל אילו הקריב כל הקרבנות שבעולם לא היה מכפר לו והיא באת אליו ומיד מלטתהו לכך אמר למנצח על מחלת (תהלים נ״ג:א׳, פ״ח:א׳) שמחלה לו כשם שהקרבנות מוחילן. וכן הוא אומר והאשה טובת (מראה) [שכל] ודוד היה יפה עינים וטוב רואי (שמואל א ט״ז:י״ב). אמר הקב״ה תבא טובה ותהיה לטוב וילך הרע ברעתו, שנאמר ויהי כעשרת הימים ויגוף י״י את נבל, מי גרם לו על ידי שהיתה נפשו קצרה במות, וכן הוא אומר איש הבליעל (שמואל א כ״ה:כ״ה) כד״א השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (דברים ט״ו:ט׳). ד״א בליעל מגלה עריות, וכה״א בני עלי בני בליעל (שמואל א ב׳:י״ב) וכתיב אשר ישכבון את הנשים (שמואל א ב׳:כ״ב) וכתיב בדור המבול כי השחית כל בשר (בראשית ו׳:י״ב). וכתיב אמר נבל וגו׳ (תהלים י״ד:א׳, נ״ג:ב׳) השחיתו התעיבו.
כעשרת הימים – שבעת ימי אבלו של שמואל תלה לו הקב״ה, שלא יתערב אבל רשע באבלו, ואחר כך חלה שלשה ימים ומת, כענין שנאמר: ויגוף י״י את נבל. ואמר מר (מסכת שמחות ג׳:ט׳): חלה שלשה ימים ומת, זו היא מיתת מגפה.
ורבותינו אמרו (בבלי ראש השנה י״ח.): אלו עשרת ימי תשובה, שהמתין לו הקב״ה שיחזור בתשובה.
ויש אומרים: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד, ששלח לו דוד עשרה נערים והאכילן.
After ten days. There were seven days of mourning for Shemuel, so the Holy One, Blessed is He, suspended his sentence so that it should not coincide the mourning for this wicked man with his mourning period. Afterward, he became ill for three days and died, as it is stated, "And Adonoy inflicted Novol,⁠" and a Talmudist had stated that if one was ill three days and died, it is a death of a plague. However, our Rabbis stated that these are the Ten Days of Repentance which the Holy One, Blessed is He, waited for him to repent. But, some say that they correspond to the ten meals1 which Novol gave Dovid's servants, for Dovid had sent him ten youths, and he fed them.
1. See above verses 5,9, and Maharsha in Rosh Hashanah 18a.
ויהי כעשרת הימים – לזמן עשרה ימים.
ויגף י״י את נבל – כל מגפהא האמורה בתורה מיתה בלא זמנה היא.
א. כן כנראה צ״ל. במהדורת עפנשטיין: ״מיתה״.
ויהי כעשרת הימים – או פחות או יותר.
כעשרת הימים – הכ״ף כ״ף האמיתות. ר״ל: לעשרת הימים. וכן: כמשלש חדשים (בראשית ל״ח:כ״ד)– ר״ל למשלש חדשים. עשרת הימים חלה החולי הקשה, ובסוף העשרה ימים נגפו האל ומת. ואלו היסורין היו לו עונש עונו עם מיתתו.
ויש דרש שתלו לו עשרה ימים לתשובה, וכן אמרו: לעשרת לא נאמר, אלא כעשרת, כעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שמא יעשה תשובה. וזה רחוק כי הכתוב מעיד עליו כי עשרת הימים האלה היה מת לבו והיה לאבן, היאך יעשה תשובה אדם כזה?
ועוד דרשו: כנגד עשר לגימות שנתן לעשרה נערי דוד ששלח אליו.
ואני אומר כי לרעתו היו אלה העשרה ימים לא לטובתו.
ועוד בדרש: ויהי כעשרת הימים ויגף י״י את נבל – והלא אין מגפה אלא לשלשה ימים, דתניא: המת ליום אחד הרי זו מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מיתה של מגפה. אלא שתלו לו שבעת ימי אבלו של שמואל הצדיק כדי שלא יתערב אבלו של רשע בתוך אבלו של צדיק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

כעשרת הימים חכמינו זכרונם לברכה דרשו בו כמה דרושים והוא ע״פ הכלל שמספר המופשט מן המתואר מורה על מספר ידוע והם עשרה ימים הידועים של תשובה שבין ר״ה ליוהכ״פ.
וַיְהִ֖י לאחר שעברו מיום חוליו של נבל1 כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים כעשרה ימים, וַיִּגֹּ֧ף היכה יְהוָ֛ה אֶת-נָבָ֖ל, וַיָּמֹֽת:
1. שבעת ימי אבלו של שמואל תלה לו הקב״ה, שלא יתערב אבל רשע באבלו, ואחר כך חלה נבל שלשה ימים ומת. ורבותינו אמרו (ראש השנה יח.) אלו עשרת ימי תשובה, שהמתין לו הקב״ה שיחזור בתשובה. ויש אומרים, כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד, ששלח לו דוד עשרה נערים והאכילן, רש״י, רד״ק. ואברבנאל בפס׳ ב׳ מבאר שנענש נבל על כך שלא התאבל על מיתת שמואל.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לט) וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֡הי״י֡ אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת⁠־רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת⁠־עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב יְהֹוָ֖הי״י֖ בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
And when David heard that Nabal was dead, he said, "Blessed be Hashem who has pleaded the cause of my reproach from the hand of Nabal and has kept back His servant from evil. And the evil-doing of Nabal Hashem has returned upon his own head.⁠" And David sent and spoke concerning Abigail, to take her to him as a wife.
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּשְׁמַע דָוִד אֲרֵי מִית נָבָל וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ דְדָן יַת דִין חִיסוּדִי מִידָא דְנָבָל וְיַת עַבְדֵיהּ מְנַע מִלְמֶעְבַּד בִּישָׁא וְיַת בִּישַׁת נָבָל אֲתִיב יְיָ בְּרֵישֵׁיהּ וּשְׁלַח דָוִד וּשְׁאִיל בַּאֲבִיגַיִל לְמִסְבָהּ לֵיהּ לְאִתּוּ.
את ריב חרפתי – גדופי שחרפני: היום רבו עבדים המתפרצים (שמואל א כ״ה:י׳).
ואת עבדו חשך מרעה – שלא הרגתיו.
The battle of my disgrace. My insult which he insulted me today [saying], 'Nowadays there are many servants who break away.'1
And has spared His servant from evil. That I did not kill him.
1. Above verse 10.
חרפתי – שחרף אותי ואמר: מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו (שמואל א כ״ה:י׳).
וישמע דוד – אין לנו להנבא איך שמע גם אין חובה לכותב הספר שיכתוב זה.
וספר הכתוב שכאשר שמע דוד שמת נבל נתן הודאות לאל ית׳ ואמר, ברוך ה׳ אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל ואת עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב ה׳ בראשו, ויראה בפסוק הזה כפל דברים, כי אשר רב את ריב חרפתי הוא עצמו ואת רעת נבל השיב, ויראה שדוד בירך והודה לאל ית׳ על ג׳ דברים, האחד שרב את ריב חרפתו כשהעניש עליו את נבל, הב׳ שחשך אותו מרעה והוא שמנעו מלהורגו כמו שהיתה כוונתו, הג׳ שרעת נבל לא באה על ביתו ולא על נכסיו ולא על אשתו, כי אם לבד על נבל, וזהו ואת רעת נבל השיב ה׳ בראשו, ר״ל ולא בדבר אחר מכל ביתו, ואמר זה לפי שהיה מכוון לקחת אשתו לאשה והיה חפץ בנכסיו ובממונו, וגם לשלמות אביגיל היה חפץ שלא יכלול עונש נבל אותה ואת כל אשר לה, ולזה מיד שלח דוד וידבר באביגיל לקחת אותה לאשה:
חשך – מנע, כמו: ולא חשכת (בראשית כ״ב:ט״ז).
חשך מרעה – לבל המיתו בידי.
ואת רעת – את גמול רעת.
ברוך ה׳ הודה על ג׳ ענינים,
א. על שנענש על שחרפו,
ב. ששמר אותו שלא ינקום בעצמו,
ג. שהשיב גם רעת נבל ויתר עונותיו בראשו באופן שלא נענש על ידי דוד לבד, שכל מי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה רק מת על ידי עונותיו.
ריב חרפתי – שקראני עבד מתפרץ.
וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר דוד, בָּר֣וּךְ יְהוָ֡ה אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת-רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל שחרפני בגידופיו1, וְאֶת-עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מנע2 מֵֽרָעָ֔ה שלא הרגתיו3, וְאֵת֙ גמול4 רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב יְהוָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ בלבד, ולא על ביתו ולא על נכסיו ולא על אשתו5, וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ שליחים וַיְדַבֵּ֣ר לדבר בַּאֲבִיגַ֔יִל עם אביגיל לְקַחְתָּ֥הּ לישא אותה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:
1. כאשר אמר (בפס׳ י׳ לעיל) ״מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו״, רש״י, רד״ק.
2. מצודת ציון.
3. רש״י, מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. אברבנאל.
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(מ) וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל⁠־אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
And when the servants of David came to Abigail to Carmel, they spoke to her, saying, "David has sent us to you, to take you to him as a wife.⁠"
תרגום יונתןאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתוּ עַבְדֵי דָוִד לְוַת אֲבִיגַיִל לְכַרְמְלָא וּמַלִילוּ עִמָה לְמֵימַר דָוִד שַׁלְחָנָא לְוָתִיךְ לְמִסְבִיךְ לֵיהּ לְאִתּוּ.
(מ-מא) וספר שכאשר באו עבדיו לדרוש אותה היא השתחווה אפים ארצה, ואמרה דברים כנגד דוד כאלו היתה מדברת נגדו, להיות שם שלוחיו ושלוחו של אדם כמותו, והיא אמרה הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני, ר״ל אינני ראויה להיות אשה לאדני המלך כי אם לשפחה לרחוץ רגלי עבדיו.
הכרמלה כי תיכף אחר המשתה חלה ולא שב עוד אל מעון והיא נשארה אחרי מותו בכרמל.
וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל-אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה אל הכרמל1 וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר ואמרו לה דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ לישא אותך ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:
1. כי תיכף אחר המשתה חלה נבל ולא שב עוד אל מעון, ואביגיל נשארה אחרי מותו בכרמל, מלבי״ם.
תרגום יונתןאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(מא) וַתָּ֕קׇם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי׃
And she arose, and bowed down with her face to the earth, and said, "Behold, your handmaid is a servant to wash the feet of the servants of my lord.⁠"
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְקָמַת וּסְגִידַת עַל אַפָּהָא עַל אַרְעָא וַאֲמַרַת הָא אַמְתָךְ לְאַמְהוּ לְאַסְחָאָה רִיגְלֵי עַבְדֵי רִבּוֹנִי.
הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי אדוני – עד שדוד משלח לקחת אותי לו לאשה, הריני מתרצית להיות לו לאשה לרחוץ לו רגליו.
הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדני – אמרה זה על צד הענוה להורות שדי לה אם תהיה לאשה לאחד מעבדי דוד ותרחץ רגליו כמנהג האשה לבעלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מ]

אפים – על פניה.
לשפחה וגו׳ – כאלו אמרה אינני ראויה לו לאשה, כי אם לשפחה, לרחוץ רגלי עבדיו.
הנה אמתך דברה אל השלוחים בנכח כי שלוחו של אדם כמותו.
הנה אמתך לשפחה – עיין מ״ש למעלה ט׳:ג׳, ודברה לעבדי דוד כאלו גם הוא עמם.
וַתָּ֕קָם אביגיל וַתִּשְׁתַּ֥חוּ והשתחותה אַפַּ֖יִם על פניה1 אָ֑רְצָה לארץ, וַתֹּ֗אמֶר אל השלוחים2 הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ אינני ראויה לו לאשה, כי אם3 לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ את רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י עבדיו של4 אֲדֹנִֽי5:
1. מצודת ציון.
2. ודיברה אביגיל אל השלוחים בנכח, כי שלוחו של אדם כמותו, אברבנאל, מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. אברבנאל.
5. רלב״ג ביאר את הפסוק באופן שאמרה דברים אלו על צד הענוה להורות שדי לה אם תהיה לאשה לאחד מעבדי דוד ותרחץ רגליו כמנהג האשה לבעלה.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(מב) וַתְּמַהֵ֞ר וַתָּ֣קׇם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל⁠־הַחֲמ֔וֹר וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ וַתֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י דָוִ֔ד וַתְּהִי⁠־ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
And Abigail hastened, and arose, and rode upon a donkey, with five maids of hers that followed her; and she went after the messengers of David, and became his wife.
תרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וְאוֹחִיאַת וְקָמַת אֲבִיגַיִל וּרְכִיבַת עַל חֲמָרָא וַחֲמֵשׁ עוּלֵימְתָהָא דְאָזְלִין לְקִיבְלָהּ וַאֲזַלַת בָתַר אִזְגַדֵי דָוִד וַהֲוַת לֵיהּ לְאִתּוּ.
ותמהר – זה הפלגת החריצות מן הכבודה ההיא הנעימה.
וזכר שהלכה לפניו עם נערותיה כפי הראוי לכבודה ותהי לו לאשה.
ההלכת – במקצת ספרים מלא וא״ו בתראה ולפום מאי דמסיר בעל המסורת בפרשת ואלה שמות חסר דחסר.
לרגלה – עם מהלכה ואחריה.
וחמש נערותיה – היא רכבה, וגם חמש נערותיה וגו׳.
וַתְּמַהֵ֞ר, וַתָּ֣קָם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל-הַחֲמ֔וֹר, וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ כפי הראוי לכבודה1, הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ הלכו אחריה2, וַתֵּ֗לֶךְ אביגיל אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י שליחי דָוִ֔ד, ונשא אותה דוד וַתְּהִי-ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:
1. אברבנאל.
2. מצודת ציון.
תרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(מג) וְאֶת⁠־אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם⁠־שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים׃
David also took Ahinoam of Jezreel; and both of them became his wives.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרי״דאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְיַת אֲחִינוֹעַם נְסִיב דָוִד מִיִזְרֶעֶאל וַהֲוָאָה אַף תַּרְוֵיהוֹן לֵיהּ לִנְשִׁין.
ותהיינה גם שתיהן לו לנשים – אבל מיכל לא היתה אשתו לפי שנתנה שאול לפלטי בן ליש, לכן הוא אומר בסמוך ושאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש וגו׳ (שמואל א כ״ה:מ״ד).
גם שתיהן – האחת לרבות האחרת. ואמר זה להודיע כי אלו שתיהן היו לו לנשים, ולא מיכל, כי שאול נתנה לפלטי בן ליש. ולפיכך אמר: ושאול נתן את מיכל בתו וגו׳ (שמואל א כ״ה:מ״ד). ויש לשאול הרי מיכל אשת דוד היתה, איך נתנה לפלטי, ואיך לקחה פלטי בן ליש והיא אשת דוד? וא״ת כי בעבירה ובאיסור עשו הדבר, איך לקחה אחרי כן דוד? והנה היתה אסורה לו כיון שנבעלה ברצון לאחר בעודה אשתו?
ויש מרז״ל אמרו כי קדושי פלטי במיכל בעבירה היו. ומהם אמרו: כי קדושי טעות היו לו לדוד במיכל, כמו שאמר: יעשרנו המלך עושר גדול (שמואל א י״ז:כ״ה) ואותו היום היה מלוה אצל שאול, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואף על פי שהיו ערלות פלשתים לקדושין גם כן, חשב שאול כי דעת דוד על העושר שהיה מלוה, ודוד היה דעתו על מאתים ערלות, שהרי למהר נתנם ולקדושין. ומהם אמרו: כי פלטי בן ליש לא בא עליה, וכל הימים שהיתה עמו חרב היה נועץ בינו לבינה שלא יגע בה, ומה שאמר: הלוך ובכה אחריה (שמואל ב ג׳:ט״ז), על המצוה הזאת שהלך מידו, שהיה כל כך כובש את יצרו. וכל אלה הדברים רחוקים מדרך הפשט.
והנכון בעיני כי גט נתן דוד למיכל, כי ראינו ששנא שאול את דוד אחר שנתחתן עמו עד שברח דוד מפני שאול, וכראות שאול כי דוד היה בורח אע״פ שהיה חוזר אליו לפעמים, הכריחו לתת גט לבתו שלא תשב עגונה, ועשה כן. ושאול נתנה לאשה לפלטי בן ליש. וא״ת: אם כן אסור היה לדוד להחזירה, כי אסור לאדם להחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר או שנתארסה, ונאמר כי לא מדעתו נתן זה הגט. ואם תאמר מי הכריחו, והלא הוא ברח מאת שאול, אף ע״פ שברח ראינו שהיה עם שאול אחר כן, כמו שאמר: אם פקוד יפקדני אביך (שמואל א כ׳:ו׳), וכל הענין שהוא מורה כי אחר שברח היה חוזר אליו, ובעוד שהיה עמו הכריחו לתת הגט, וגט המעושה בישראל שלא כדין פסול. ואם תאמר וכי לא היו יודעים בית דינו של שאול כי הגט פסול? אפשר שהיה דעתם כי בדין היה אחרי אשר היה רצון המלך, וטוב מזה עוד שנאמר כי דוד קודם שנתן הגט אמר בפני שני עדים מאוהביו ראו שאני אנוס בנתינת הגט, והסתירו הדבר, ונתן הגט, והנה הגט לא היה גט, ופלטי בן ליש לא ידע ומיכל לא ידעה, והיו סבורין כי הגט גט. ואפשר גם כן כי הגט היה מתחלתו כהוגן, ועל ידי שליח שלחו דוד, ואחר כן בטלו קודם שיגיע גט לידה, והם לא ידעו. והנה מיכל נבעלה בטעות, ולא נאסרה על דוד. והיה זה כמי שנבעלה באונס, כי היתה סבורה כי הגט גט כשר, כי האונס והשגגה שוין באשת איש. וכן אמר: והיא לא נתפשה (במדבר ה׳:י״ג) – פרט לאנוסה, ומעלה בו מעל (במדבר ה׳:י״ב) – פרט לשוגגת, שמותרת לבעלה.
ואת אחינעם לקח דוד לאשה מיזרעאל.
וכן זכר שלקח דוד אשה אחרת אחינועם מיזרעאל, והיו שתיהן תמיד עמו:
גם שתיהן – נוסף על מיכל בת שאול שקדשה מאז.
גם שתיהן רצה לומר נוסף על מיכל בת שאול שהיתה לו מכבר.
וְאֶת-אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם-שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים בנוסף על מיכל בת שאול שהיתה לו מכבר1, והיו שתיהן תמיד עמו2: ס
1. מצודת דוד, מלבי״ם. ורד״ק מבאר שרק שתיהם היו לו לנשים ולא מיכל, כי חייבו שאול לגרשה, ולא נאסרה מיכל על דוד מפני שגט המעושה בישראל שלא כדין פסול.
2. אברבנאל.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרי״דאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(מד) וְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת⁠־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן⁠־לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים׃
Now Saul had given Michal his daughter, David's wife, to Palti the son of Laish, who was of Gallim.
תרגום יונתןילקוט שמעונימיוחס לר״י קרארי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְשָׁאוּל יְהַב יַת מִיכַל בְּרַתֵּיה אִתַּת דָוִד לְפַלְטִי בַּר לַיִשׁ דְמִגַלִים.

רמז קלו

פלטי בן ליש – כתיב פלטי וכתיב פלטיאל א״ר יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל שפלטו אל מעבירה. מלמד שנעץ חרב בינו לבינה ואמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב. והא כתיב וילך אתה אישה (שמואל ב ג׳:ט״ז), שנעשה לה כאישה. הלך ובכה אחריה (שמואל ב ג׳:ט״ז), על מצוה דאזל מינה. עד בחורים שנעשו שניהם כבחורים שלא טעמו טעם חטא. א״ר יוחנן תקפו של יוסף ענותנותו של בועז, תקפו של בועז ענותנותו של פלטי בן ליש. תקפו של יוסף ענותנותו של בועז דכתיב ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת (רות ג׳:ח׳) אמר רב מלמד שנעשה בשרו כראשי לפתות, תקפו של בועז ענותנותו של פלטי הא דאמרן. וא״ר יוחנן מאי דכתיב רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה (משלי ל״א:כ״ט), רבות בנות עשו חיל (משלי ל״א:כ״ט) זה יוסף ובועז. ואת עלית על כלנה (משלי ל״א:כ״ט) זה פלטי בן ליש. וא״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן מאי דכתיב שקר החן והבל היופי (משלי ל״א:ל׳), שקר החן זה יוסף. והבל היופי זה בועז. אשה יראת י״י היא תתהלל (משלי ל״א:ל׳) זה פלטי בן ליש. ד״א שקר החן זה דורו של משה. והבל היופי זה דורו של יהושע. אשה יראת י״י היא תתהלל (משלי ל״א:ל׳) זה דורו של חזקיה. איכא דאמרי שקר החן זה דורו של משה ויהושע. והבל היופי זה דורו של חזקיה. אשה יראת י״י היא תתהלל (משלי ל״א:ל׳) זה דורו של ר׳ יהודה בר׳ אלעי שהיו ששה ת״ח מתכסים בטלית אחד ועוסקין בתורה.
ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי – לפי שמלוה ופרוטה היה לו לדוד אצל שאול: מלוה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך (שמואל א י״ז:כ״ה), ופרוטה מאה ערלות פלשתי. שאול אמר במלוה קידש דוד את בתי והמקדש במלוה אינה מקודשת, לפיכך נתנה לפלטי, ודוד היה דעתו אפרוטה והמקדש בפרוטה מקודשת, ולפיכך חזר דוד ולקחה ממנו.
ושאול נתן את מיכל בתו – כדאמר׳ בקידושין המקדש במלוה ופרוטה, סבר שאול דעתיה אמלוה ולא הוו קידושין.
ושאול נתן את מיכל – הטעם לכן לא היו עמו רק אחינעם ואביגיל, וגם זה הלשון משרת להצעה ולהקדמת הידיעה למה שיזכיר עוד ענין אבנר על מיכל (שמואל ב ג׳:י״ג). אולם אין מחקי להאריך בשאלות ותשובות ע״ז והדומה לזה איך עשה זה שאול וגם פלטי, או איך החזירה דוד, כי הם ידעו מה שעשו, ואם היה בזה עון לשאול יהיה עם עון עמלק וזולתו, ואם על פלטי מה לנו ולו ושמו יורה עליו. ואם על דוד והיה זה כענין בת שבע היקרה.
ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש וגו׳ – מן הפלא איך עשה זה שאול והיא היתה אשת איש וכבר אמרו רז״ל שלא נגע בה פלטי בן ליש וידמה שכן הוא שכבר חזר דוד ולקחה וזה מורה שכבר התפרסם ונודע שלא נגע בה ולפי שכבר היתה פרושה בלתי ראויה לבנים מזה הצד נתנו לה בני מרב אחותה לגדלם וגדלתם כאילו הם בניה ומפני זה נקראו בני מיכל כמו שאמר בסוף זה הספר ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי.
ושאול נתן את מיכל וגו׳. בענין הזה הרבו חז״ל דעותיהם. מהם אמרו במסכת סנהדרין (סנהדרין י״ט:) שקדושי פלטי במיכל בעבירה היו, ומהם אמרו שקדושי דוד במיכל קדושי טעות היו, כמו שנאמר (סי׳ י״ז כ״ה) יעשרנו המלך עושר גדול ואותו העושר היה מלוה אצל שאול והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואעפ״י שהיו ערלות פלשתים קדושין ג״כ, חשב שאול כי היה דעת דוד על העושר שהוא מלוה, ודוד היה דעתו על מאתים ערלות שהרי למוהר נתנם ולקדושין. ומהם אמרו (שם סוף ע״ב) כי פלטי לא בא עליה, וכל הימים אשר היתה עמו חרב היה בינו לבינה שלא יגע בה, ומה שאמר (שמואל ב ג׳ י״ב) שכאשר הלכה מיכל לדוד הלך פלטי הלוך ובכה אחריה על המצוה הזאת שהלכה מידו היה עושה זה, והדברים האלה כלם רחוקים מאד מדרך הפשט. וכתב רד״ק שנראה בעיניו כי גט נתן דוד למיכל, ושהכריחו שאול לתתו בהיותו בורח מפניו וחוזר, מפני שלא תשאר בתו עגונה, ושאז נתנה לפלטי בן ליש לאשה, ולפי שלא נתן הגט דוד ברצונו וגט המעושה בישראל שלא כדין פסול, לכן חזר ללוקחה, וחשב שאול שיהה הגט כשר אחרי שנעשה במצותו. או שדוד קודם שנתן הגט אמר בסתר בפני עדים מאוהביו, ראו שאני אנוס בנתינת הגט ולכן לא היה גט, ופלטי ומיכל חשבו שהיה הגט כשר. או שהיה הגט מתחלה כהוגן, ועל ידי שליח שלחו דוד ואח״כ בטלו קודם שיגיע הגט לידה, ומיכל א״כ נבעלה בטעות ולא נאסרה על דוד, כמו שלא תאסר עליו אלו היתה נבעלה באונס, כי האונס והשגגה שוים באשת איש, זה דעת רד״ק. ואמנם רלב״ג נסתפק לבד במה שאמר שפלטי לא שכב עם מיכל, ושהיה זה מפורסם בישראל ולכן לקחה דוד אח״כ. וכלם בעיני דברי רוח לאפס ותוהו נחשבו לי, כי הכתוב לא אמר שנתן דוד גט לאשתו, ושאול לא הכריחו לזה ולא היה יודע שיברח, וגם דוד לא עשה מודעה ולא שלח שליח, וכל הדברים שבדה רד״ק מלבו לא נזכרו בכתוב, ואם היה מיכל אשת פלטי אעפ״י שיהיה בגט מגורשת מדוד יעלה על הדעת שיקחה עוד דוד, ובדברים האלה אין ראוי לכל אדם לחוש לבד לענין הדין, כי אם גם כן כפי הראוי לכבודו, והנה מיכל לא ילדה לדוד, ויותר ראוי היה שלא יזכרה ולא יעלה את שמה על שפתיו אחרי שנבעלה לפלטי בן ליש, ולא היה דוד חסר נשים שיעשה הנבלה הזאת, ואין לנו שנאמר כדברי רלב״ג שנסמך דוד על המפורסם שלא בעלה פלטי, כי היה זה בלתי נודע, ומי יאמת זה אליו אחרי היותה אשתו והיא שוכבת בחיקו? וגם שעל פי התורה אחרי היותה מקודשת לאחר היתה אסורה לבעל הראשון אפילו שלא נבעלה לשני. ולהסיר המבוכות האלה כלם אמרתי אני, שחלילה לשאול שיתן את בתו (בהיותה אשת דוד) לפלטי בן ליש לאשה, ואת ה׳ אלהי השמים היה שאול ירא, ואיך יעשה הרעה הגדולה הזאת? אבל האמת הברור הוא, שכאשר ראה שאול שדוד לקח נשים אחרות אביגיל ואחינועם, חשש אולי מיכל בתו תזנה לאחר כי היתה עלמה, וחשש אולי לא תשמור הראוי לכבוד אביה, וכ״ש בראותה את בעלה דוד מגורש מאת פני אביה, ואולי תחשוב שהוא לא ישוב עוד לביתו, והוא גם הוא לקח לו נשים אחרות, הנה כדי לשומרה וכדי שהיא לא תתעצב יותר מדאי או אולי תברח ותלך לבקש את דוד, וכדי בזיון וקצף לשאול אביה, מפני כל הבחינות האלה נתן שאול את מיכל בתו לפלטי בן ליש לעבדה ולשמרה כאיש לבתו להיותה אתו באמנות. וידמה שהיה פלטי אדם זקן והיה נשוי אשה ובנים, ונתן שאול מיכל בביתו לשמירה וכבוד לא שתנשא לו חלילה, ולזה הלכו עמה בני מירב אחותה אשר ילדה לעדריאל לגדלם להסיר עמהם מתוגת לבה ומעצב אלמנות חיות, כמו שיתבאר בסוף הספר הזה (שמואל ב כ״א ח׳) ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל וגו׳, שהיו עמה ונקראו בניה מזה הטעם, ולכן לא אמר בכאן ושאול נתן את מיכל בתו לאשה לפלטי בן ליש, כי לא נתנה לו לאשה כי אם לשמור אותה, ולזה אמר לבד נתן את מיכל בתו, וגם כן מורה על זה אמרו ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד, שלהיותה אשת דוד לא היתה יכולה להנשא לאחר, ונתנה לפלטי בן ליש שתהיה פקדון בידו, וכדי לדבר על לבה דברי ניחומים ולא תתעצב על בעלה שהלך בדרך מרחוק ולקח לו נשים אחרות, ולזה בא הפסוק הזה בזה המקום אחרי שספר שלקח דוד נשים את אביגיל ואת אחינועם, ולזה חזר דוד אחריה ובקש מעם אבנר שישיבה אליו, לפי שהיתה עומדת באלמנות חיות בבית פלטי כדי לשמחה על אשר עד הנה התאבלה עליו ואביה שאול עכבה מלכת אליו. ואמנם מה שנזכר אחר זה (שמואל ב ג׳ י״ז) וילך אתה אישה הלוך ובכה, שקרא את פלטי אישה, היה זה להיותה עמו ולא קראו בעלה כי לא היתה נשואה עמו, ועל דרך זה אמר הנביא בשם האל ית׳ (הושע ב׳ י״ח) תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, כי שם איש יאמר על השומר והאדון, ושם הבעל יורה הבעילה או יורה עבודת הבעל, הלא ראיתי ג״כ במסכת יומא (משנה יומא ד׳:א׳) שהיו אומרים ביה״כ לכהן גדול אישי כהן גדול, להורות על המעלה וההנהגה, ועל זה הדרך אמר בפלטי אישה, וחז״ל להמשכם אחרי משמעות אישה אמרו שנתקדשה לו, ועצם הענין ואמתתו לא יסבלהו כי אם כפי מה שאמרתי, והנה פלטי היה אוהב כ״כ למיכל כאשר היתה באמנה אתו, ולהפלגת אהבתו אותה כאב לבתו הלך אחריה הלוך ובכה. הנה התבאר מזה שלא נתקדשה מיכל לפלטי ולא נשאת לו ולא נבעלה אליו ולכן חזר דוד אחריה, והותרה עם זה השאלה הרביעית:
נתן את מיכל בתו – כי חשב קדושי דוד לקדושי טעות, ורבותינו ז״ל (סנהדרין י״ט:) נחלקו בו.
ושאול נתן את מיכל בתו הנה התפלאו איך נתן שאול את בתו שהיתה אשת איש לאחר, ואיך לקחה דוד אחר כך בחזרה אחרי הוטמאה, ויאמר הרד״ק ששאול אנס את דוד לגרשה, ובכ״ז החזירה דוד כי היה גט מעושה ופסול, ויאמר מהרי״א שלא נתנה לפלטיאל לאשה רק לשמרה וכל זה רחוק, איך היה ביכלתו לכוף את דוד שברח מפניו, והכתוב אומר (לקמן ש״ב ג׳ ט״ז) וילך אתה אישה, אבל העקר כדברי חכמינו זכרונם לברכה ששאול טעה וחשב שקדושי מיכל לא היו כפי הדין כי קדשה במלוה של עושר שהובטח למכה גלית, או שדוד חשב שמאה ערלות פלשתים שוים פרוטה ושאול חשב שאינם שוים כלום, ולכן דייק דוד (לקמן שם י״ד) תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים, ובכ״ז היה דוד מותר להחזירה, כי היא היתה אנוסה על פי בית דין של שאול שטעו בדין, וכמו שהוא ההלכה במי שאמרו לה מת בעלך ונשאת על פי בית דין שלא נאסרה. וכפי הנראה התעורר שאול לזה, ממה שראה שדוד לקח עוד נשים על אשתו בלי רשותה, שזה כמואס בבת המלך לקחת עליה צרה לצרור, וזה גם כן עורר שנאה חדשה אצל שאול, ולכן התעורר דוד להרחיק נדוד ממדבר פארן אל מקום אחר להמלט מחמת שאול אשר בערה מחדש.
וְשָׁא֗וּל אשר חשב שקידושי דוד לא תפסו במיכל1, נָתַ֛ן אֶת-מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן-לַ֖יִשׁ2 אֲשֶׁ֥ר מִמקום בשם גַּלִּֽים:
1. מהר״י קרא, רי״ד. מפני שקידשה בכסף ששאול הבטיח לתת למי שיכה את הפלשתי, והרי זה מקדש במלוה שאינה מקודשת, ודוד קידשה במאתים ערלות, וסבר שאול שהמקדש במלוה ופרוטה דעתו על המלוה, רד״ק, מלבי״ם. ורבותינו ז״ל (סנהדרין י״ט:) נחלקו בזה, מצודת דוד. וראה עוד בזה לעיל (פרק יח פס׳ יט).
2. ואמרו רז״ל שלא נגע בה פלטי בן ליש, רלב״ג. אברבנאל סובר כי שאול נתן את מיכל לפלטי שישמור עליה ולא לאישה. ורד״ק כאמור לעיל סובר כי גירש אותה דוד, וראה אריכות רבה בזה ברד״ק. ובמדרש, כתיב פלטי וכתיב פלטיאל, א״ר יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל? שפלטו אל מעבירה. מלמד שנעץ חרב בינו לבינה ואמר ״כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב״, והא כתיב וילך אתה אישה?! שנעשה לה כאישה. ״הלך ובכה אחריה״, על מצוה דאזל מינה (שהלכה ממנו). ״עד בחורים״ שנעשו שניהם כבחורים שלא טעמו טעם חטא.. וא״ר יוחנן מאי דכתיב ״רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה״? ״רבות בנות עשו חיל״ זה יוסף ובועז, ״ואת עלית על כלנה״ זה פלטי בן ליש. וא״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן מאי דכתיב ״שקר החן והבל היופי״? ״שקר החן״ זה יוסף, ״והבל היופי״ זה בועז, ״אשה יראת ה׳ היא תתהלל״ זה פלטי בן ליש, ילקוט שמעוני.
תרגום יונתןילקוט שמעונימיוחס לר״י קרארי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שמואל א כה – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא שמואל א כה, עולם המקרא שמואל א כה, תרגום יונתן שמואל א כה, מדרש שמואל שמואל א כה, ילקוט שמעוני שמואל א כה, ר׳ יהודה אבן בלעם שמואל א כה, רש"י שמואל א כה, ר"י קרא שמואל א כה, מיוחס לר"י קרא שמואל א כה, רד"ק שמואל א כה, רי"ד שמואל א כה, ר"י אבן כספי שמואל א כה, רלב"ג שמואל א כה, רלב"ג תועלות שמואל א כה, אברבנאל שמואל א כה, מנחת שי שמואל א כה, מצודת ציון שמואל א כה, מצודת דוד שמואל א כה, מלבי"ם שמואל א כה, הואיל משה שמואל א כה, מקראות שלובות שמואל א כה – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Shemuel I 25, Biblical Parallels Shemuel I 25, Olam HaMikra Shemuel I 25, Targum Yonatan Shemuel I 25, Midrash Shemuel Shemuel I 25, Yalkut Shimoni Shemuel I 25, R. Yehuda ibn Balaam Shemuel I 25, Rashi Shemuel I 25 – The Metsudah Tanach Series (Lakewood, NJ) (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Shemuel I 25, Attributed to R. Yosef Kara Shemuel I 25, Radak Shemuel I 25, Rid Shemuel I 25, R. Yosef ibn Kaspi Shemuel I 25, Ralbag Shemuel I 25, Ralbag Toalot Shemuel I 25, Abarbanel Shemuel I 25, Minchat Shai Shemuel I 25, Metzudat Zion Shemuel I 25, Metzudat David Shemuel I 25, Malbim Shemuel I 25, Hoil Moshe Shemuel I 25, Mikraot Sheluvot Shemuel I 25

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×